מיד מלכים - על התורה

זכיתי במשך השנים האחרונות לשמוע דרשות ודברי אגדה על סדר פרשיות השבוע והמועדים, ומידי פעם כתבתים וכן עיינתי בספרים שבהם חידושים נפלאים ומתוקים, ולאחר זמן נצנצה מחשבה בליבי לערוך מחדש את כל החידושים ולהעלותם על גבי הכתב למען יזכו רבים ליהנות מזיו התורה הקדושה; ובפרט שהדברים נאספו מכמה וכמה דרשות שאין מי שאסף אותם וחיברם בספר וחבל שדברי תורה יהיו נשכחים עם הזמן.

וכבר ידוע גודל אמירת דברי תורה על שלחן השבת והחג כשכל המשפחה נאספים ונקבצים אל מקום אחד ושומעים הם מפי אבי המשפחה, חידושים וסיפורי צדיקים כמה שהדבר חשוב. על כן חשבתי בעזרת ה' יתברך להוציא לאור ספר שבו לקט חידושי תורה בענייני המועדים, וכל זאת למען זיכוי הרבים כדי שכל אחד ואחד גם אם איננו שוקד על התורה אלא עובד עבודת כפיים, יוכל לעיין ולקרוא לו ולבני ביתו אמרות טהורות ונפלאות.

קראתי הספר בשם "מיד מלכים", כמאמר הקדמונים שיש למחבר לרמוז שמו בשם הספר (עי' בהקדמת הרוקח לספרו, ושם הגדולים לחיד"א מערכת ספרים ערך ספר הזכרונות):

"מיד" - ראשי תיבות "מאת יוסף דהן", וקראתיו "מיד מלכים" על שם "מאן מלכי - רבנן" (עיין מהרש"א בחידושי אגדות למסכת ברכות דף ד ע"א ד"ה נגד מלכים וכו') אלו הת"ח שפיהם פה מפיק מרגליות ואור התורה זורח על ראשם ככתר בראש המלך;

אכן כוונתי שיקראו בספר מידי שבת בשבתו על שלחן השבת וישמעו חידושי תורה, ולכן קראתיו "מיד מלכים" שהשבת קרויה מלכה. (וכן "מיד" בגימטרייא חמשים וארבע, כנגד חמשים וארבע פרשיות התורה).

בראש ובראשונה ברצוני להודות להורי היקרים ר' ניסים דהן ומרים דהן הי"ו על אשר גידלוני מעודי ועד היום הזה ולא חשכו ממני מאומה ומעודדים אותי וממריצים אותי להתעלות מעלה מעלה בתורה ויראת שמים. הקב"ה ישלם פעלם ותהי משכורתם שלמה מאת ה' שיזכו לראות ולרוות נחת ממני ומכל יוצאי חלציהם מתוך בריאות איתנה ונהורא מעליא עדי זקנה ושיבה ואחרית שלום אמן.

וכן הכרת תודה לשאר בני משפחתי שסייעו בעריכת הספר, אחותי אודליה שתחיה ואחי היקרים נתן וינון הי"ו.

כאן המקום להודות מקרב לב לצוות הישיבה הקדושה "אהבת אהרן" הן לתלמידים והן לרבנים ובראשם ראש הישיבה הגאון רבי בצלאל אדלשטיין שליט"א ולמשגיח הרה"ג ר' יוסף חיים הברמן שליט"א, ולרבנים הרה"ג ר' ישראל ליוש שליט"א, הרה"ג ר' ישראל גולדווסר שליט"א, ולכל שאר הרבנים על התמיכה בי לאורך כל הדרך ועל ההשקעה שמשקיעים בכל בחור ובחור בישיבה כאילו הוא בנם ממש, "כי אורך ימים ושנות חיים ושלום יוסיפו לכם" אמן ואמן.

תודה נוספת ומיוחדת לר"מ בישיבתנו הקדושה הרה"ג הרב צבי יהודה שפירא שליט"א וב"ב, על עזרתם הרבה בעיצוב שער הספר, ויהי רצון שימשיך לחזק את לימוד תורתנו בישיבה מתוך בריאות איתנה ונהורא מעליא וכל טוב.

תודתי נתונה במיוחד לרה"ג ר' ליאור תשובה שליט"א ראש המדרשיה "אור היהדות" רמת גן, וגם להרה"ג ר' בנימין כהן שליט"א, על אשר זיכוני להשתתף וללמוד עוד תורה ועוד תורה בד' אמותיהם, וכן לכל הרבנים אשר משתתפים בהרבצת תורה זו.

ואלה יעמדו על הברכה כל המסייעים בהצלחת הספר:

• לרב הגאון ר' משה איינשטיין שליט"א אשר הקדיש מזמנו היקר ועבר על כל הספר כמה פעמים והעיר את הערותיו והגיה היכן שצריך, למען ירוץ הקורא ללא עיכוב. יהיה רצון שימלא ה' כל משאלות לבו לטובה, ויזכה לנחת מכל משפחתו וכל אשר יעשה יצליח, יזכה להגדיל תורה ולהאדירה מתוך בריאות איתנה וסייעתא דשמיא בכל עניניו. אכי"ר.

• תודה מיוחדת לידידי וחביבי הבה"ח אברהם ואקנין ני"ו, על שעיצב את שער הספר באמנותו הרבה. יהי רצון שימלא ה' כל משאלות לבו לטובה ויעלה מעלה מעלה לגאון ולתפארת וכל אשר יעשה יצליח.

• לרב אברהם רוזנפלד הי"ו על עזרה בעריכת הספר. יהי רצון שימלא ה' משאלות לבו לטובה וכל אשר יעשה יצליח ויגדל מעלה מעלה לגאון ולתפארת עם ישראל.

• הרב דוד סוויד שליט"א, על הערותיו החשובות בעניין עריכת הספר, אשר הביאו תועלת רבה. יהי רצון שכל אשר יעשה יצליח וימשיך עוד כהנה וכהנה בזיכוי הרבים וכל משאלות לבו יתגשמו לטובה אמן.

• הרב דניאל צ'יפורט הי"ו וב"ב ולגברת ה. פרץ תחיה לרפואה שלמה והצלחה בכל עניינם על הקלדת חלק חשוב מהספר.

• תודה מיוחדת לחתנא דבי נשיאה הרב הגאון ר' שמואל הניג שליט"א, שטרח ודאג בכל הקשור למכתב ברכה מחמיו הגאון ר' יצחק דוד גרוסמן שליט"א, רבה של מגדל העמק. יהי רצון שכל אשר יעשה יצליח וימשיך עדי זקנה ושיבה בזיכוי הרבים ובהעמדת תלמידים לאלפים ורבבות בעם ישראל.

• תודה מיוחדת לרב החשוב אשר שוקד על דלתי התורה, לומד ומלמד זוכה ומזכה את הרבים הרה"ג ר' יוסף דוד כהן שליט"א, מחבר ספרי "ידי כהן" אשר עזר ויעץ מניסיונו הרב בעניני הספר, ה' ישלם פעלו, שיזכה ללמוד וללמד תורה מתוך בריאות איתנה וסייעתא דשמיא לו ולבני ביתו ויתקיים בו "יוסף ה' עליכם ככם אלף פעמים".

תפלתי לבורא עולמים שישלח רפואה שלימה לסבי היקר ר' יוסף דהן וסבתי סוזן הי"ו, ויזכו לראות נחת מכל יוצאי חלציהם מתוך בריאות איתנה ונהורא מעליא עד זקנה ושיבה אכי"ר.

יהי רצון שזכות הדברי תורה וזיכוי הרבים יעמדו לעילוי נשמת סבי הרב הצדיק ר' מסעוד ועקנין זצ"ל, אשר חלק ממה שזכיתי לשמוע מפיו נכתב בספר זה. וכן לע"נ סבתי היקרה מרת אליס ועקנין בת חסיבה ע"ה, ויהיו מליצים ומעתירים על כל המשפחה ושיזכו לנחת מכל יוצאי חלציהם, ותנצב"ה אמן.

ואסיים בתפלה לבורא עולם:

"אחת שאלתי מאת ה' אותה אבקש שבתי בבית ה' כל ימי חיי לחזות בנעם ה' ולבקר בהיכלו".

עכ"ד הצב"י ע"ה יוסף דהן ס"ט

נר תמיד

הוסר הנזר והורמה העטרה
עת כבה נר המערבי
נשבה ארון האלקים ונוטל כבוד מבית חיינו
בהסתלקותו לגנזי מרומים
של אדוננו מורנו ורבנו עטרת תפארת ראשנו
פאר הדור והדרו גאון ישראל ועוזו
מארי דכולא תלמודא, סיני ועוקר הרים
מחזיר עטרת יהדות ספרד ליושנה
רבן של כל ישראל
מרן הגאון האדיר נזר התורה ועמוד ההוראה
רבי עובדיה יוסף זצוקללה"ה
בעל "יביע אומר" "חזון עובדיה" "יחוה דעת" ועוד
אשר האיר את העולם כולו בתורתו וביראתו,
והיה תל תלפיות להשיב שואליו דבר בכל קצות תבל,
פעל גדולות עד אין חקר בהעמדת הדת על תילה
בביצור החינוך הטהור, הרחבת גבול הקדושה
והעמדת תלמידים לרבבות
תורתו מגן לנו היא מאירת עיננו
לאורו נלך עד ביאת גואל צדק
וימליץ טוב בעדנו ובעד כל בית ישראל

ספר בראשית

פרשת בראשית

"בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ" (א, א)

מפרש רש"י שכל מה שיש בעולם נברא לשתי מטרות:

1) התורה שנאמר "ה' קָנָנִי רֵאשִׁית דַּרְכּוֹ קֶדֶם מִפְעָלָיו מֵאָז" (משלי ח, כב).

2) וישראל שנאמר "קֹדֶשׁ יִשְׂרָאֵל לַה' רֵאשִׁית תְּבוּאָתֹה" (ירמיהו ב, ג).

כלומר שמטרת העולם היא בשביל שישראל יעסקו בתורה.

הגמרא במסכת ע"ז (ב ע"א) אומרת שלעתיד לבוא מביא הקב"ה ספר תורה ומניחו בחיקו, ומכריז "כל מי שעסק בתורה יבוא וייטול שכר!". מיד מתקבצים גם הגויים (כל אומה לחוד) וטוענים - "ריבונו של עולם הרבה שווקים תיקנו, הרבה מרחצאות בנינו, הרבה כסף וזהב הרבינו, והכול לא עשינו אלא בשביל ישראל שיעסקו בתורה, מגיע לנו שכר!".

אמר להם הקב"ה- "שוטים שבעולם כל מה שעשיתם, בשבילכם עשיתם...".

וכך כל אומה טוענת והקב"ה משיב אותו דבר.

שואל המגיד מישרים הרב יהודה יוספי שליט"א על המדרש שתי שאלות: 1) הרי מדובר בעולם האמת וכי הם יבואו לשקר את הקב"ה שהכול עשו בשביל ישראל?

2) ועוד הקב"ה היה צריך לומר להם "שקרנים" ולא שוטים!

אלא ההסבר הוא, כאן בעוה"ז הרבה מבולבלים, לעתיד יתברר שכל מה שנעשה בעולם נעשה בשביל ישראל שילמדו תורה, ואם כן כל אומות העולם יקפצו על העגלה הזאת - יאמרו הרי הכול נעשה בשביל ישראל ובזכותנו הם עסקו בתורה.

ואז אומר הקב"ה נכון הכול נעשה לישראל, אבל אתם לא התכוונתם לזה, לכן לא מגיע לכם שכר!

ואם כן ב' השאלות מתורצות:

אכן הגויים בכלל לא משקרים כי באמת הכל היה לישראל, אבל שכר לא מגיע להם כי התכוונו לעצמם, לכן הקב"ה קרא להם שוטים ולא שקרנים.

* * * * * * * * * * * * * *

"בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים" (א, א)

בספר "זיכוי הרבים" מופיעים כמה רמזים על מצות תלמוד תורה:

התורה שבכתב מתחילה באות ב' (בראשית) ושבעל פה מתחילה באות מ' (מס' ברכות "מאימתי") יחד יוצא "בם". וזה מה שתורתנו מצוה "ודברת בם", שנדבר בתורה שבכתב ובתורה שבעל פה ולא בדברים בטלים.

רמז שני - התורה מסתיימת באות ל' ("לעיני כל ישראל") ומתחילה באות ב' (בראשית) יחד יוצא "לב" לומר שכמו שא"א לנתק חלק אחד מהלב ולהמשיך לתפקד, כך גם בתורה שלנו אי אפשר לנתק את הסוף מההתחלה ולכן מיד בסיום התורה חוזרים שוב לבראשית.

רמז שלישי - התורה מתחילה באות ב' וכן כך כל דף גמרא, ולא באות א', לומר לנו שכמה שנלמד את התורה ונתעלה עמה, עוד לא הגענו לשלמות שהרי אפילו את האות א' לא השגנו עדיין.

* * * * * * * * * * * * * *

הגאון מוילנא אומר שכל מצוות התורה רמוזות במילת בראשית. קם אחד ושאל את הגר"א איפה רמוז פדיון הבן במלה בראשית?

ענה לו הגאון בראשית ראשי תיבות- בן ראשון אחר שלושים יום תפדה.

* * * * * * * * * * * * * *

פרשת נח

"נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה בְּדֹרֹתָיו" (א, א)

התורה מעידה שנח היה איש צדיק ותמים. ועוד מסופר שאחר שיצא מהתיבה מיד זרע גרעין של עץ גפן ובאותו יום הוא גדל והניב ענבים ואז סחטם ונעשה יין, שתה והשתכר, וקרה המעשה הנורא...

שואלים המפרשים למה הקב"ה לא מנעו מלשתול העץ הרי ידע שבגללו הוא

יעשה עבירה?

אלא שאמרו חז"ל "הבא לטמא פותחין לו" (יומא לח ע"ב), אדם שהולך נגד כיוון התורה אז נותנים לו את האפשרות, אפילו עד לעבירה חמורה. ואילו "הבא ליטהר מסייעין לו" (שם).

נמצא שיש השפעה גדולה לרצון של האדם אם לטוב ואם למוטב. כמו שרואים בסיפור הבא המובא במדרש:

אבא אחד שהיה שיכור מאד אהב לשתות יין, אך בניו חששו שהוא יגרום נזק לבריאותו וניסו להניאו מכך בהסבירם לו כמה זה לא טוב אבל שום דבר לא עזר.

יום אחד החליטו לשים אותו בבית קברות ולקושרו שם כך שלא יוכל להשיג יין ויתרגל לחיות בלי יין. וכן עשו. במקביל היתה חבורת שודדים שגזלה חביות רבות של יין והמשטרה רדפה אחריהם. סיכמו השודדים ביניהם להחביא את החביות במקום שבני אדם לא נמצאים שם ולא מצאו מקום מתאים יותר מבית הקברות. מכיון שבאו לשם בשעת לילה מאוחרת לא שמו לב לכך שהניחו את אחת החביות ליד האב השיכור.

למחרת שקם האב השיכור, לפתע גילה כי לידו חבית יין, התחיל לשתות ולהתענג ואז באו בניו להביא לו אוכל וגילו שגם בבית קברות הגיע היין עד אליו...

וכך היה לגבי נח הקב"ה לא מנע אותו "כי הבא ליטמא פותחין לו". וכמו שאמרו חז"ל "בדרך שאדם הולך בה מוליכין אותו" (מכות י ע"ב).

* * * * * * * * * * * * * *

"אֵלֶּה תּוֹלְדֹת נֹחַ וגו' אֶת הָאֱלֹהִים הִתְהַלֶּךְ נֹחַ" (ו, ט)

בנח נאמר "התהלך", ואילו באברהם נאמר "אֲשֶׁר הִתְהַלַּכְתִּי לְפָנָיו" (כד, מ) מה פשר ההבדל?

במדרש רבה מובא משל המסביר את ההבדל:

אבא הלך בדרך עם שני בניו- אחד גדול ואחד קטן, לקטן אמר "החזק את ידי", ולגדול אמר "לך לפנינו". שאל הבן הגדול את אביו "למה אני לא אחזיק את ידך?" ענה לו אביו- "אחיך קטן, ועלול ליפול במכשולי הדרך לכן אני נותן לו יד, אך אתה גדול ויכול להסתדר בלי ליפול לכן לך לפנינו". וכך הוא הנמשל, נח אף על פי שהיה צדיק היה צריך שמירה שלא יכשל באמונתו, לכן "את האלוקים התהלך נח"- הקב"ה שמר עליו ממכשול. אך אברהם אבינו שהיה חזק באמונתו נאמר לו "אשר התהלכתי לפניו", פירוש שאין צריך לחשוש ממכשול וכך גם משמע מלשון רש"י הקדוש שאומר "נח היה צריך סעד לתומכו אבל אברהם היה מתחזק ומהלך בצדקו מאליו".

* * * * * * * * * * * * * *

"וַיָּחֶל נֹחַ אִישׁ הָאֲדָמָה וַיִּטַּע כָּרֶם" (ט, כ)

אם שותים יין במדה מבוקרת אז יש לו מעלה- נכנס יין יצא סוד, ובמלת יין רמוז מי הם הרמוזים לגלות את סוד ה' -

יראי השם- "סוֹד ה' לִירֵאָיו" (תהלים כה, יד),

ישרים- "וְאֶת יְשָׁרִים סוֹדוֹ" (משלי ג, לב),

נביאים- "כִּי לֹא יַעֲשֶׂה אֲדֹנָי ה' דָּבָר כִּי אִם גָּלָה סוֹדוֹ אֶל עֲבָדָיו הַנְּבִיאִים" (עמוס ג, ז).

* * * * * * * * * * * * * *

פרשת לך לך

"וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַבְרָם לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ" (יב, א)

מפרש רש"י- "להנאתך לטובתך".

נשאלת השאלה, הרי הציווי ללכת מעירו זה אחד מהניסיונות, אם כך מתי שאומר לו הקב"ה "להנאתך" זה מקטין את הניסיון?

אלא ההסבר הוא שדוקא זה הוא הניסיון, הקב"ה רצה לבודקו אם עשה את הציווי משום רצון ה' או משום הטובה וההנאה שיקבל, האם יקיים את הנאמר "אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב, על מנת לקבל פרס" (אבות א, ג).

בספר "ענף עץ אבות" מסופר על הגאון מוילנא שחיפשו עבורו אתרוג לארבעת המינים, ובשנת בצורת אחת היה מאד קשה למצוא. סוחרי האתרוגים יצאו מהעיר למצוא והגיעו לערי איטליה, ולא מצאו שום דבר. והגאון שלח שליח מיוחד למצוא אתרוג למצוה אפילו במחיר רב, ואכן הגיע למוכר שלא הסכים למכור לו. שראה זאת השליח אמר לו שהאתרוג מיועד לגאון מוילנא, מיד כששמע זאת המוכר אמר בשביל כבוד הגאון אתן אותו בחינם, אך כל זאת בתנאי שחלקו של הגאון בעולם הבא על המצוה הזאת תהיה שייכת רק לי.

השליח החל ללחוץ את המוכר בסכום גדול אך שום דבר לא עזר. בלית ברירה לקח את האתרוג ובערב החג אמר לגר"א את התנאי שעשה המוכר. ששמע זאת הגאון מיד קרנו פניו ואמר "אני מוכן ומזומן לתת כל זכותי במצוה זו לנותן האתרוג ובלבד שאני יכול לקיים מצות ארבעת המינים כהלכה, לעשות נחת רוח ליוצר הכול".

כך היה אברהם אבינו ע"ה, הלך משום דבר ה' ולא להנאתו שנאמר "וַיֵּלֶךְ אַבְרָם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלָיו ה'" (יב, ד).

"וְגַם אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר יַעֲבֹדוּ דָּן אָנֹכִי" (טו, יד)

שואלים המפרשים הרי נגזר על עם ישראל לעבוד בארץ לא להם אז למה המצרים קבלו מכות קשות, הרי הם רק שליחים של הקב"ה?

תירוץ ראשון - לא כתוב איזה עם ישעבד, אז הם הראשונים שהתנדבו, לכן מגיע להם עונש. אבל תירוץ זה דוחקים מפני שסוף סוף מישהו צריך לשעבדם?

אלא משום שיוסף עזר להם להתמודד עם שנות הרעב במצרים, והם היו כפויי טובה שנאמר "וַיָּקָם מֶלֶךְ חָדָשׁ עַל מִצְרָיִם אֲשֶׁר לֹא יָדַע אֶת יוֹסֵף" (שמות א, ח) ויש מי שאומר זה היה מישהו שעשה עצמו כאילו לא מכיר את יוסף, לכן על שהיו כפויי טובה נענשו.

תירוץ שני – על פי משלו של המגיד מדובנא:

אדם לוה כסף מחברו, אך לא היה לו אחר כך מאיפה להחזיר, אי לכך השופטים קבעו - "אנו מעכלים לך חפצים מהדירה בתור פיקדון עד שתשלם במזומן".

וכן היה. באו מיד קבוצת שוטרים לביתו והתחילו להוציא שטיחים, רהיטים, תמונות תכשיטים ושמו בבית של אשת ראש השוטרים...

או אז שמחה מאד ואמרה "סוף סוף השכר שמגיע לנו על כל עבודתנו הקשה!". אך השוטרים השיבו לה "לא זה לא שלכם, זה רק פיקדון עד שהבעל חוב ישלם כל החובות".

והנמשל - המצריים קיבלו פיקדון את עמ"י, אך הם מעלו בו כגון שהשליכו הילדים ליאור, הטילו עבודות הנשים על האנשים ולהפך, ומיררו את חייהם בעבודת פרך, ולכן הם נענשו, על המעילה בפיקדון.

(זיכוי הרבים)

פרשת וירא

"וַיֵּרָא אֵלָיו ה' בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא וְהוּא יֹשֵׁב פֶּתַח הָאֹהֶל כְּחֹם הַיּוֹם" (יח, א)

ידוע שלאברהם אבינו היה אוהל שפתוח לכל הכיוונים, בשביל לקיים מצות הכנסת אורחים. כתוב במדרש על הפסוק "וַיִּטַּע אֶשֶׁל בִּבְאֵר שָׁבַע" (כא, לג), "אשל" אלו ראשי תיבות אכילה שתייה לינה (וכן ליווי) שאלו חלק מהדברים שעשה בשביל האורחים.

ואברהם אבינו ביום השלישי למילתו שהכאבים גדולים מאד, עם כל זה הלך לחפש אורחים.

אך זה קשה, שהרי היה חם מאד, (שהרי חז"ל אומרים שבאותו יום הקב"ה הוציא חמה מנרתיקה. בבא מציעא פו ע"ב) אז מן הסתם האורחים מאתמול שישנו אצלו לא רצו לצאת אלא להישאר, אם כך מדוע חיפש עוד אורחים חדשים לארח ולא הסתפק באורחים הנמצאים?

אומר הגה"צ רבי שלום שבדרון זצ"ל תירוץ נפלא, שמטרתו העיקרית של אברהם אבינו לא היתה רק להאכיל אורחים, אלא בעיקר רצה ללמד איך לאכול, כלומר איך לברך וכדומה, לחזק אותם ברוחניות ולהכניסם מתחת כנפי השכינה, להדריך אותם שהקב"ה זן בחסד וברחמים רבים, וכמו שהקב"ה מחדש בכל יום מעשה בראשית, כך רצה אברהם ליצור כל יום נשמות חדשות שיעבדו את הקב"ה.

לכן לא הסתפק באורחים שהיו אצלו אתמול, אלא רצה לעשות עוד נפשות בקירוב לבבות ומשום זה נצטער שלא באו אורחים חדשים.

(לב שלום)

* * * * * * * * * * * * * *

מענין לענין באותו ענין - מכאן חז"ל לומדים שגדולה הכנסת אורחים יותר מהקבלת פני כבוד השכינה (שבועות לה ע"ב ובשבת קכז ע"א). והשאלה איך רואים זאת מהמסופר בפרשה?

הסביר מרן הראשון לציון רבנו עובדיה יוסף זצוק"ל (מובא בספר "משיעורי הראשון לציון") שמסופר בגמרא, שהיו תלמידים שמשום כבוד רבם לא היו מפנים את גבם אליו כשרצו ללכת אלא היו הולכים לאחריהם.

ואילו אצל אברהם אבינו כשהיה ביום השלישי למילתו הקב"ה בא לבקרו, אך מיד שראה אברהם את האורחים רץ לקראתם - כביכול הפנה את הגב לקב"ה, ואם עשה כן והראה את הפנים לאורחים, נמצא שהמצוה הזו יותר חשובה מאשר קבלת פני שכינה, לכן למדו חז"ל:

"גדולה הכנסת אורחים יותר מהקבלת פני שכינה".

* * * * * * * * * * * * * *

"וַה' אָמָר הַמְכַסֶּה אֲנִי מֵאַבְרָהָם אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה" (יח, יז)

בספר "מזקנים אתבונן" שואל הרב המחבר - בשביל מה הקב"ה היה צריך בכלל לומר לאברהם את מהפכת סדום, מה יתן ומה יוסיף לו ענין זה?

ומסביר כך - כידוע שאנשי סדום היו אכזרים בני אכזרים, וכמו שמתואר כמה עינויים גרמו לאנשי עירם וכמה חוסר רחמים היה ניכר בהם. ממש הם היו ההפך מאברהם שהוא רחמן - איש חסד.

אלו שני הצדדים הקיצונים - שיא הרחמנות מול שיא האכזריות.

מוסיף הגה"צ ר' אהרון קוטלר זצוק"ל - שידוע למי שמבין בנפש האדם שמי שיש לו מדה שהוא מצטיין בה ורואה פתאום אדם שהוא ממש ההפך ממנו אז הוא שונא אותו, הוא "לא סובל אותו" "איך יתכן שאתה כך ואני לא כך?". אם כן כך היינו מצפים מאברהם אבינו שכאשר שומע על כך שעוד מעט מגיע הסוף של סדום שישמח, שהרי הם ההפך ממנו, הם אכזרים!

אבל מה עושה אברהם איש החסד?

לא רק שלא שמח, אלא מתפלל עליהם במסירות נפש לה' שירחם עליהם!

ואיך אפשר להבין את התנהגות זו?

משום שאברהם היה דבוק במידות בוראו, ועל הקב"ה נאמר הפסוק "כִּי לֹא אֶחְפֹּץ בְּמוֹת הַמֵּת" (יחזקאל יח, לב) שגם הם ראויים למידת החסד וכן אמר לעצמו אברהם.

נמצא שה' אמר לאברהם את ענין הפיכת סדום כדי לבחון אותו עד כמה הוא איש חסד.

* * * * * * * * * * * * * *

פרשת חיי שרה

"גֵּר וְתוֹשָׁב אָנֹכִי עִמָּכֶם תְּנוּ לִי אֲחֻזַּת קֶבֶר עִמָּכֶם וְאֶקְבְּרָה מֵתִי מִלְּפָנָי" (כג, ד)

במדרש כתוב שאברהם אמר לבני חת כך: "אם תרצו לתת לי את הקבר אני גֵר ואם לא אז אני תושב שנאמר לי מה' "לזרעך נתתי את הארץ הזאת", ותצטרכו לתת לי בעל כרחכם".

על ענין זה הביא המגיד מדובנא משל לאדם עשיר שרצה לתת מתנה את ביתו המפואר בתנאי כל שהוא, ומצא אדם שמוכן לעסקה ועשה איתו שטר ובו כתב- "בית זה שייך לפלוני ובלבד שלא יהא עז פנים".

לאחר כמה זמן הבעל הבית הראשון חזר לביתו ומיד הכניסו הקונה בלי שום בעיות.

לאחר כמה שבועות שוב בא המכּר לעשיר ואמר לו בהתחלה הכנסתי אותך כי חשבתי שבאת להתארח יום, יומיים, אבל אם אתה רוצה לגור פה עוד אז כדאי שתמצא לך אכסניה אחרת. הבעלים הראשונים שמע זאת ואמר לו "מה איתך? אני הוא זה שבניתי את הבית, ונתתי לך אותו!".

ענה לו בעל הבית - "מה שנתת כבר נתת...".

אחר ויכוח ממושך החליטו השנים ללכת לבית דין שיכריע ביניהם. הדיינים עיינו בשטר ואמרו שהיות וכתוב בשטר שהבית שייך לפלוני רק אם לא יהיה עז פנים, ואין עזות פנים גדולה מזו של מקבל המתנה שמגרש את נותן המתנה, ולכן אז העסקה מבוטלת מעיקרא משום שזו עזות פנים!

כך גם הנמשל אמר המגיד - הקב"ה אמר לאברהם "לזרעך נתתי את הארץ הזאת" אולם נתן הקב"ה זכות לכנענים לשבת בארץ – "ודור רביעי ישובו הנה כי לא שלם עון האמורי", לכן טען יפה אברהם תנו לי אחוזת קבר אם תסכימו אני בבחינת גר בארץ,. ואם לא תסכימו. הרי שאתם. עזי פנים .וכבר

נשלם עון האמורי ואני הוא בעל הבית בארץ.

(וקראת לשבת עונג)

* * * * * * * * * * * * * *

"וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֶל עַבְדּוֹ זְקַן בֵּיתוֹ הַמֹּשֵׁל בְּכָל אֲשֶׁר לוֹ שִׂים נָא יָדְךָ תַּחַת יְרֵכִי" (כד, ב)

בפסוק במשלי (ו, ו – ז) מזכיר שלמה המלך ע"ה שלושה תפקידים:

"לֵךְ אֶל נְמָלָה עָצֵל רְאֵה דְרָכֶיהָ וַחֲכָם וגו' אֲשֶׁר אֵין לָהּ קָצִין שֹׁטֵר וּמֹשֵׁל":

"קצין"- לגבי חכמה שמורה הוראה בישראל והוא מלמד תורה ברבים.

"שוטר"- תפקידו במעשה, לבדוק ולכפות עד שנעשה הדין.

"מושל"- ממונה על המדות שלא יהיו גזל וחמס בעיר.

אומר הגאון מוילנא שכל שלושת המדות הללו היו ביחד אצל אליעזר עבד אברהם:

"אל עבדו" - כלומר שוטר, שעושה מעשה.

"זקן ביתו" - הוא קצין בחכמה.

ו"מושל בכל אשר לו" - כמשמעו, מושל.

ועוד רמז בפסוק שאמר אברהם: "ובן משק ביתי הוא דמשק אליעזר", "משק" ראשי תיבות - מושל, שוטר, קצין, שכולן היו באליעזר עצמו.

* * * * * * * * * * * * * *

"וַיְהִי כִּרְאֹת אֶת הַנֶּזֶם וְאֶת הַצְּמִדִים עַל יְדֵי אֲחֹתוֹ וּכְשָׁמְעוֹ אֶת דִּבְרֵי רִבְקָה אֲחֹתוֹ לֵאמֹר כֹּה דִבֶּר אֵלַי הָאִישׁ. וַיָּבֹא אֶל הָאִישׁ וְהִנֵּה עֹמֵד עַל הַגְּמַלִּים עַל הָעָיִן.וַיֹּאמֶר בּוֹא בְּרוּךְ ה' לָמָּה תַעֲמֹד בַּחוּץ וְאָנֹכִי פִּנִּיתִי הַבַּיִת וּמָקוֹם לַגְּמַלִּים" (כד, ל- לא)

שואל רבי אביגדור נבנצל איך הספיק לבן לפנות את כלי העבודה זרה הרי מיד ששמע שאליעזר בחוץ רץ לקראתו?

אלא שיש דין שאפשר לבטל את העבודה זרה בלב ואת זה אפשר לעשות תוך כדי ריצה, לכן אמר שפינה הבית.

* * * * * * * * * * * * * *

פרשת תולדות

"וַיֹּאמֶר עֵשָׂו אֶל יַעֲקֹב הַלְעִיטֵנִי נָא מִן הָאָדֹם הָאָדֹם הַזֶּה כִּי עָיֵף אָנֹכִי עַל כֵּן קָרָא שְׁמוֹ אֱדוֹם: וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב מִכְרָה כַיּוֹם אֶת בְּכֹרָתְךָ לִי: וַיֹּאמֶר עֵשָׂו הִנֵּה אָנֹכִי הוֹלֵךְ לָמוּת וְלָמָּה זֶּה לִי בְּכֹרָה" (כה, לא- לב)

יעקב מחליט לנצל את רעבונו של עשיו ולקנות את הבכורה, ועשיו מסכים למכור לו אותה.

אבל יש על זה קושי גדול: הגמרא אומרת (ברכות דף ה.) שישנן כמה שיטות לנצח את היצר הרע מתי שהוא מתגבר על האדם:

1. שילמד תורה; ואם זה לא עוזר אז:

2. שיקרא קריאת שמע;

3. אם גם זה לא עוזר שיזכיר לו יום המיתה.

ואם כן קשה שהרי עשיו ראה שהוא הולך למות, אז באותה שעה לכאורה לא היה לו יצר הרע איך יתכן שבכל זאת העדיף את העדשים על פני הבכורה? אלא מתרץ אחד מגדולי המוסר, שכל מה שיום המיתה עוזר, מפני שזה מזכיר לאדם שאיננו בעולם הזה לעד ולעולמי עולמים, וממילא ילמד תורה ויקיים מצוות, ויברח מהעבירה, אבל כל זה טוב בצדיקים שיודעים מה חשוב ומה טפל, אבל הרשעים אצלם קודם כל אוכל... וכמו שכתוב בפסוק שהרשעים אומרים "אכול ושתו כי מחר נמות" (ישעיהו כב, יג).

לפי זה מובן למה בחר עשיו את העדשים על פני הבכורה, כי זה אצלו האוכל חשוב הראשון, לעומת צדיק שאצלו המצוה קודמת לכל דבר.

(המגיד מישרים הרב יהודה יוספי שליט"א)

* * * * * * * * * * * * * *

צריך להבין מה פתאום יעקב קונה מעשיו דוקא עכשיו את הבכורה?

מבארים המפרשים - כי באותו יום עשיו הרשע עבר על חמש עבירות חמורות (בא על נערה מאורסה, הרג את הנפש, כפר בעיקר, כפר בתחיית המתים וביזה את הבכורה. בבא בתרא טז ע"ב) ואמר יעקב לעצמו שאחר שעשיו הוא הבכור, אז השושלת של האבות הקדושים תהיה דרכו – "אברהם יצחק ועשיו" ולכן צריך לעשות את כל התחבולות לקנות ממנו את הבכורה, כדי שהשושלת לא תמשיך דרכו.

ויש לשאול למה הביא לו בנוסף לעדשים לחם?

משום שלא רצה שעשיו יאמר "מכרתי את הבכורה בלי יישוב דעת, כי הייתי רעב והמכירה אינה תקיפה כי לא היתה לי גמירות דעת", לכן נתן לו קודם כל לחם שתתיישב דעתו.

(שמעתי מהרה"צ ר' מרדכי אמיתי שליט"א).

* * * * * * * * * * * * * *

בפרשה מסופר שיעקב התחפש לעשיו לקבל את הברכות מיצחק, וכשהגיע אליו, אמר יצחק "הקול קול יעקב, והידים ידי עשיו".

אומר המגיד מדובנא, ישנם אנשים שעליהם נאמר "הקול קול יעקב" שבתפלה ותלמוד תורה מקפידים כהלכה, אבל "הידים ידי עשיו" שכאשר יש בידם לקיים מצות צדקה או גמילות חסדים הם קופצים את ידיהם.

צריכים לדעת, אומר המגיד מדובנא שזה בלי זה לא שוה, אלא צריך גם תורה וגם גמילות חסדים - צדקה.

* * * * * * * * * * * * * *

פרשת ויצא

"וַיַּחֲלֹם וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ" (כח, יב)

בספר מדרש אליהו מובא ש"סולם" בגימטרייא 136 וכן "ממון" בגימטרייא 136.

אומר הפסוק: "והנה סולם" - על ידי שלאדם יש כסף הוא חושב שהוא "מוצב ארצה" - כלומר שכוחו ועוצם ידו עשו זאת, אבל הוא שוכח שבעצם "ראשו מגיע השמימה" - הקב"ה מחליט מה כל אחד ואחד יקבל ויש לו שליחים - "מלאכי אלקים עולים ויורדים בו" - יש אדם שעסקיו עולים ומצליח, ויש אדם שיורד מנכסיו.

ועל זה שואל המדרש למה דוקא סולם נמשל פה?

והביא על זה משל- לבעל הבית שסמך את סולמו על הקיר, ופתאום שומע את השלב הראשון שאומר - תראו כולם אני מספר אחד! אני מעל כולם!

שמע זאת הבעל הבית ומיד הפך את הסולם, עכשיו השלב הראשון יודע שאין לו מה להתפאר כי בין רגע מצבו התהפך מלמעלה למטה, מהגבוה ביותר לנמוך ביותר.

כך גם הנמשל - "אל יתהלל עשיר בעושרו" (ירמיהו ט, כב) כי בין רגע אדם יכול להפסיד את כל ממונו כמו בסולם ואז יישאר בלא כלום.

(פניני הבן איש חי)

* * * * * * * * * * * * * *

"וַיִּדַּר יַעֲקֹב נֶדֶר לֵאמֹר אִם יִהְיֶה אֱלֹהִים עִמָּדִי וּשְׁמָרַנִי בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי הוֹלֵךְ וְנָתַן לִי לֶחֶם לֶאֱכֹל וּבֶגֶד לִלְבֹּשׁ: וְשַׁבְתִּי בְשָׁלוֹם אֶל בֵּית אָבִי וְהָיָה ה' לִי לֵאלֹהִים" (כח, כ-כא)

רש"י אומר "ושבתי בשלום" - שלא אלמד ממעשיו הרעים של לבן.

לכאורה, מה מביא את רש"י לפרש כך ולא לפרש שיחזור שלם מבחינה גופנית?

זאת נבין מהמעשה הבא-

פעם הרב בית הלוי הגיע לעיר פלונית ותלמידו בא לבקרו וללוות אותו.

הרב שאל אותו - "מה אתה עושה פה היום?".

התלמיד ענה "יש לי חנות סוכר וב"ה היא מצליחה מאד".

לאחר מכן שוב הרב שואל אותו "מה אתה עושה פה היום?".

והתלמיד משיב - "אמרתי לרב יש לי חנות סוכר משגשגת".

ואז הרב שאל בפעם השלישית - "מה אתה עושה פה היום?".

התלמיד שאל את הרב: "למה הרב שואל אותי שלוש פעמים אותו הדבר?". ענה לו הרב "חז"ל אמרו "הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים" (ברכות לג ע"ב) - החנות וההצלחה זה הקב"ה קובע, ואילו תורה ומצוות ומעשים טובים ויראת שמים אלו הם דברים שאתה עושה!".

אותו הדבר אצל יעקב - יעקב מדבר על מה שתלוי בו וזה שלא ילמד ממעשיו הרעים של לבן, לכן רש"י פירש כונת אומרו "ושבתי בשלום" כך, ולא שיחזור מבחינה פיזית בשלום, כי זה לא תלוי בו אלא בקב"ה.

(ילקוט לקח טוב)

* * * * * * * * * * * * * *

פרשת וישלח

"וְאַתָּה אָמַרְתָּ הֵיטֵב אֵיטִיב עִמָּךְ וְשַׂמְתִּי אֶת זַרְעֲךָ כְּחוֹל הַיָּם אֲשֶׁר לֹא יִסָּפֵר מֵרֹב" (לב, יג)

יש שתי סיבות למה בני אדם לא סופרים חול:

1. החול לא חשוב אז אף לא אחד יטרח לספור אותו.

2. הוא יותר מידי אז אי אפשר לספור אותו.

אומרת התורה שלעתיד עמ"י יגדל ויתעצם עד שלא יספר מרוב - ולא חלילה מחמת חוסר חשיבות.

(פניני הבן איש חי)

* * * * * * * * * * * * * *

"עַל כֵּן לֹא יֹאכְלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת גִּיד הַנָּשֶׁה אֲשֶׁר עַל כַּף הַיָּרֵךְ עַד הַיּוֹם הַזֶּה כִּי נָגַע בְּכַף יֶרֶךְ יַעֲקֹב בְּגִיד הַנָּשֶׁה" (לב, לג)

יש בפסוק רמז לצומות עם ישראל במילים "את גיד":

את - תשעה באב וגם תענית אסתר

ג - ג' בתשרי שזהו צום גדליה

י - י' בתשרי- יום כיפור, וגם י' בטבת.

"גיד" - בגימטרייא 17 שהוא רמז לי"ז תמוז.

* * * * * * * * * * * * * *

"וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב לְבַדּוֹ וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ עַד עֲלוֹת הַשָּׁחַר" (לג, כה)

בפרשה מסופר על הפגישה של יעקב עם שרו של עשיו, שעליו אמרו חז"ל "הוא יצר הרע הוא השטן הוא מלאך המוות". (בבא בתרא ט"ז.)

יעקב שואל מה שמך, ולכאורה בפשטות שהמלאך לא ענה לו.

יש להבין למה יעקב רצה לדעת מה שם המלאך, ומה פשר סירובו של המלאך לענות לו?

ויש לבאר ששם האדם מבטא מהות וכמו כן שם של עצם או שם של מלאך הוא מבטא מהות, אם כן יעקב אבינו שואל את היצר הרע מה מהותך, איך אתה מפתה אנשים לפול ברשתך? כיצד אתה מפתה אותם ליפול לעבירה? מה הסוד שלך להכשלת בני אדם?

ועל זה המלאך עונה לו - אין לי שם אין לי מהות, כל כולי שקר כל הכיף של העבירה, כל ההתלהבות היא רק דמיון להציג את החטא, כאילו יש בו ממש. ואחר שיעקב הבין את תשובתו הוא הניח לו.

(מתוך "הצופן" להרה"ג ר' זמיר כהן שליט"א)

* * * * * * * * * * * * * *

פרשת וישב

"וַיִּשְׁלַח יַעֲקֹב מַלְאָכִים לְפָנָיו אֶל עֵשָׂו אָחִיו אַרְצָה שֵׂעִיר שְׂדֵה אֱדוֹם" (לב, ד)

אומר רש"י "מלאכים" - מלאכים ממש.

יש פה רמז בראשי תיבות- ממ"ש - "מלאכים ממצוות שעשה" כמו שאמרו בפרקי אבות "העושה מצוה אחת קונה לו פרקליט אחד" (פ"ד מי"א) ופירש רבי עובדיה מברטנורא - מלאך המליץ טוב.

למה רש"י הסביר דוקא מלאכים, למה לא בני אדם? ומתרצים על פי דברי אביי (סוכה נו ע"ב) - "אוי לרשע אוי לשכנו", אם ישלח בני אדם שיהיו בחברת עשיו וחיליו אז הם יתקלקלו לכן שלח מלאכים שלא שייך אצלם להידרדר מעשיו (כי אין להם יצר הרע) לכן רש"י הסביר מלאכים ממש.

* * * * * * * * * * * * * *

"וַיֵּשֶׁב יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מְגוּרֵי אָבִיו בְּאֶרֶץ כְּנָעַן" (לז, א)

פירש רש"י – "ביקש יעקב לישב בשלוה, קפץ עליו רוגזו של יוסף".

כלומר שלא ניתן ליעקב לנוח. וכאן נשאלת השאלה למה לא יכול לקבל שלווה ומנוחה, הרי המשנה אומרת במסכת פאה (פ"א מ"א) - שיש דברים שאדם אוכל פירותיהם בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא, לפחות שבזכות הפירות יוכל יעקב לנוח, שהרי ודאי קיים את המצוות הללו (שהרי אמרו חז"ל שהאבות הקדושים קיימו את כל התורה כולה וכמו שהגמ' אומרת [יומא כח ע"ב] שאברהם אבינו קיים מצות עירוב תבשילין שזו מצוה דרבנן)?

אלא יש לומר ש"קרן" פירושו שכר על המצוה עצמה ולעומת זאת "פירות" הם שכר על קשיים שהיו לקראת המצוה, ממילא קשיים אלו באים על ידי היצר הרע שמנסה למנוע מהאדם את קיום המצוה.

וקשיים אלו הם רק מתי שאדם בא לעשות מצוה ויש לו נסיונות, ומי שאינו מצווֶּה אין היצר הרע משקיע בו כל כך הרבה כוחות לעצור בעדו, (וכפירוש התוס' בקידושין [לא ע"א] על הגמרא גדול המצווה ועושה יותר ממי שאינו מצווה ועושה "דמי שמצווה ועושה עדיף לפי שדואג ומצטער יותר פן יעבור ממי שאין מצווה שיש לו פת בסלו שאם ירצה יניח); ולפי זה מובן שהרי יעקב לא היה מצווֶּה מפני שקיים את המצוות לפני מתן תורה, לכן לא מגיע לו פירות שבעבורם יוכל לשבת בשלווה.

(מעינה של תורה)

* * * * * * * * * * * * * *

"וְלֹא זָכַר שַׂר הַמַּשְׁקִים אֶת יוֹסֵף וַיִּשְׁכָּחֵהוּ" (מ, כג)

מסביר רש"י - יוסף נענש עוד שנתיים בכלא מפני שבטח בשר המשקים ולא בקב"ה.

אדם ששם מבטחו בה' ללא חששות זוכה ורצונו מתקיים.

לפנינו מעשה על מעלת הביטחון:

מסופר על הסבא מנוברדוק שלילה אחד למד תורה בבית לאור נר יחידי, ישב ולמד הרב עד שנכבה הנר והוא מאד הצטער על שנגרם לו ביטול תורה.

אמר הרב בלבו – "ה' יזמן לי כל צורכי". קם ופתח את הדלת והנה ראה שניצב מולו אדם עם נר בידו, וקיבל את הנר מידו ומיד התיישב ללמוד.

את שאריות הנר, השאיר להראות לתלמידיו כמה גדולה מידת הביטחון. לאחר כמה שנים פרצה שריפה בעיר ושרפה גם את ביתו וחפציו של הסבא מנוברדוק וביניהם את הנר.

אמר הסבא לתלמידיו לומדים מהמקרה הזה שלא צריך ראיות למידת הביטחון, בה' - צריך לבטוח בלי שום הוכחות.

(וקראת לשבת עונג)

* * * * * * * * * * * * * *

"וְהִנֵּה שֶׁבַע פָּרוֹת אֲחֵרוֹת עֹלוֹת אַחֲרֵיהֶן מִן הַיְאֹר רָעוֹת מַרְאֶה וְדַקּוֹת בָּשָׂר וַתַּעֲמֹדְנָה אֵצֶל הַפָּרוֹת עַל שְׂפַת הַיְאֹר" (מא, ג)

אומר השפת אמת שבפסוק זה יש רמז לשיטת עבודתו של היצר הרע על האדם:

בתחילה הוא נדמה לאדם כעובר אוֹרח, אחר כך מתקדם ובא אליו כאוֹרֵח ולבסוף הוא נעשה בעל הבית ומושל בו.

שבע הפרות הרעות הם מסמלות, את הכוח של היצר הרע, בהתחלה הן "עולות" - לאט לאט ומתקרבות, אחר כך "ותעמדנה אצל" - הן מתדבקות כאוֹרֵח, עד שלבסוף "ותאכלנה" הן בולעות את האדם לחלוטין.

* * * * * * * * * * * * * *

פרשת מקץ

"וְעַתָּה יֵרֶא פַרְעֹה אִישׁ נָבוֹן וְחָכָם וִישִׁיתֵהוּ עַל אֶרֶץ מִצְרָיִם" (מא, לג)

יוסף מייעץ לפרעה לקחת איש חכם ונבון שידע לצבור את תבואה בשבע שנות השובע לשבע שנות הרעב.

נשאלת השאלה למה צריך איש נבון וחכם כדי לחסוך? הרי לזה צריך איש חרוץ ומהיר במלאכתו, מה החכמה הנדרשת שמבקש פרעה?

מתרץ הגה"צ רבינו אליהו לופיאן זצוק"ל על פי יסוד גדול בנפש האדם - מתי שיש לאדם שפע גדול וכל טוב אינו חוסך בהוצאותיו הוא משתמש ומבזבז הכול בלי חשבון, העיקר שייהנה ועכשיו.

את זה ידע פרעה לכן ביקש איש חכם כמו שאמרו חז"ל "איזהו חכם? הרואה את הנולד" (תמיד לב ע"א). יכול לראות שיהיה חסר בעתיד ולכן חוסך בטרם עת - וגם כשיש לו שפע אינו מסתפק ממנו אלא כדי צורכו.

מוסיף רבנו לופיאן משל למה הדבר דומה:

משל לשתי מדינות ששרר ביניהם סכסוך לאורך שנים רבות, ובעקבות כך הדרדר מצבן הכלכלי עד מאד.

המלך של אחת המדינות ניסה לסיים את הסכסוך בדרכים דיפלומטיות ומשמאמציו עלו בתוהו הכריז כי מי שיצליח להשלים ביניהם, שכרו יהיה שיוכל להיכנס לגנזי המלך לשבע דקות ולקחת כל מה שיחפוץ.

יהודי אחד שהיה ממולח ופיקח לקח את הענינים לידים, והצליח להשכין שלום בין המדינות.

אך פקידי המלך חששו שמא היהודי הזה ירוקן את קופת האוצר ומצבה הכלכלי יהיה גרוע יותר משהיה, ולכן באו אל המלך ושטחו לפניו את הבעיה. כששמע המלך את דבריהם השיב – "לחזור בי מהבטחתי איני יכול, אלא עליכם לטקס עצה ומזימה איך לגרום ליהודי לקחת כמה שפחות מהאוצר".

ישבו וחשבו עד שהגיעו להחלטה שיעמידו במסדרון המוביל לחדר האוצר פיתיונות שיטו את לבו של הזוכה בפרס הגדול, וימשכו אותו אליהם ובכך ימנעו ממנו לקחת את הכסף עד שיעבור הזמן שניתן לו.

וכך עשו, הביאו את הטבחים המעולים ביותר במדינה שיכינו מאכלים ערבים וטעימים לחיך, והעמידו אותם בחמישה המטרים בתחילת המסדרון. ובחציו השני של המסדרון העמידו נגנים בעלי שם עולמי שניגנו את היצירות המוסיקאליות המיוחדות והמפוארות שלהם.

והנה הגיע היום המיוחל, נכנס היהודי למסדרון כשעל גבו כמה שקים שהביא עמו ופתאום מריח הוא מטעמים מיוחדים. ניגש לסיר, פותח ואוכל, ואח"כ פותח עוד סיר ועוד סיר עד שעבר חצי מהזמן שניתן לו, מיד התעשת ושם לב ועזב הכול ורץ לעבר החדר ופתאום שומע הוא מנגינות כה ערבות ונעמד להטות אזן ליהנות מהנגינות הנעימות שמימיו לא שמע, עד שעבר הזמן ובקושי הצליח לקחת יהלום אחד בודד ומיד תפסוהו והשליכוהו החוצה.

או אז כשהבין את גודל טיפשותו התחיל מורט שערות ראשו, ובוכה ומתייפח על ההזדמנות שהיתה לו ולא תחזור לעולם ועד. עד כאן המשל.

והנמשל הוא אומר הגה"צ רבנו אליהו לופיאן זצוק"ל – בעולם הזה שהוא מקביל לשנות השובע אפשר לחטוף מצוות) תפלין, שבת, ציצית, תלמוד תורה ועוד המון יהלומים) שהם האוצר של המלך ואילו העוה"ב הוא בבחינת שנות רעב שם אי אפשר לקיים מצוות, ולכן החכם אוסף כמה שיותר מצוות בעולם הזה לצורך העולם הבא.

* * * * * * * * * * * * * *

"וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל יוֹסֵף אַחֲרֵי הוֹדִיעַ אֱלֹהִים אוֹתְךָ אֶת כָּל זֹאת אֵין נָבוֹן וְחָכָם כָּמוֹךָ" (מא, לט)

לפי משל נבין את הכתוב - משל לסוחר שהתפרנס ממכירת סחורות יקרי ערך. עקב כך שרי המיסים חייבוהו בתשלום מס יותר מכולם כי הוא מרויח יותר.

אז הוא טען להם שאת כל הסחורה הוא משלם באשראי!

ענו לו "אדרבא סימן שאתה עשיר כי אם לא היית עשיר, לא היו נותנים לך סחורה יקרת ערך כזו באשראי".

אותו דבר אומר פרעה ליוסף "שמעתי עליך לאמר תשמיע חלום לפתור אותו" ויוסף ענה "בלעדי" זה לא חכמה שלי אלא "אלוקים יענה את שלום פרעה". ממשיך פרעה "אדרבא, אחרי הודיע אלוקים אותך, דהיינו אותך ולא לאחרים", "אין נבון וחכם כמוך" - אתה חכם גדול כיון שהקב"ה נותן חכמה לחכמים ולכן "אתה תהיה על ביתי ועל פיך ישק כל עמי".

* * * * * * * * * * * * * *

פרשת ויגש

"וַיִּגַּשׁ אֵלָיו יְהוּדָה וַיֹּאמֶר בִּי אֲדֹנִי יְדַבֶּר נָא עַבְדְּךָ דָבָר בְּאָזְנֵי אֲדֹנִי וְאַל יִחַר אַפְּךָ בְּעַבְדֶּךָ כִּי כָמוֹךָ כְּפַרְעֹה" (מד, יח)

אומר רש"י- מכאן אתה למד שדיבר אליו קשות.

שואל האלשיך הקדוש: מדוע דיבר קשות הרי יהודה אמר בכבודו ובעצמו עליו ועל אחיו שיהיו עבדים אם ימצא אצלם הגביע?

ומשיב האלשיך - יהודה חשב שהם צריכים להיות עבדים על שמכרו את יוסף לעבד, מדה כנגד מדה ולפי זה בנימין שלא היה במכירה ובנתינת העצה לא מגיע לו את העונש להיות עבד לכן דיבר עם יוסף קשות, כי אמר יהודה לעצמו שזו לא גזירה משמים אלא התנכלות של המלך.

* * * * * * * * * * * * * *

בפרשה הזו והקודמת מסופר שיוסף עושה עלילה על אחיו - ציוה את משרתו לתת את הגביע באמתחת בנימין. ויהודה אומר ליוסף, "הננו עבדים לאדני" אבל אח"כ דיבר אליו קשות ואומר לו - "יש לנו אח שכבר מת, ואיך נוכל לחזור הביתה ולומר לאבינו שגם בנימין שהוא אחיו של זה שנפטר, נלקח ממנו?

כששומוע יוסף את דברים, כבר לא יכול להתאפק, ומבקש מכולם שיצאו חוץ מהאחים, ומגלה להם שהוא יוסף, ואומר להם "אני יוסף, העוד אבי חי" ואחר כך אומרת התורה "ולא יכלו אחיו לענות אותו כי נבהלו מפניו".

על הפסוק "אֲנִי יוֹסֵף הַעוֹד אָבִי חָי" (מה, ג) (שיוסף אמר ליהודה) אומרים חז"ל במדרש רבה:

אוי לנו מיום הדין, אוי לנו מיום התוכחה, ומה יוסף קטן של שבטים, לא יכלו אחיו לעמוד מפניו הקב"ה שיוכיח את האדם ביום פקודה לפי מה שהוא

מה יענה?

ויש להבין ב' דברים:

א) איזו תוכחה יש בדברי יוסף, הרי רק שאל מה שלום אביו?

ב) ומה פירוש שה' יוכיח את האדם?

אלא כאשר האחים באו בהתחלה עם בנימין, שאל אותם יוסף מה שלום אביהם, והם השיבו שיעקב חי, לאחר מכן יצאו ושוב חזרו. ושוב שאל "העוד אביכם חי?" וקשה, שהרי עדיין לא חזרו לביתם ומנין להם לדעת אם חי הוא או לא?

מכאן דורשים חז"ל שנתכוון להוכיחם, הוא רצה לבדוק אם הם באמת מתחרטים על שמכרו אותו, לכן אמר להם שמשאיר כאן את בנימין כדי לבדוק אם יפקירו את אחיהם הקטן כמו שהפקירו אותו. ואז ראה שיהודה בא ומסר נפשו על בנימין לאחר זאת לא יכל להתאפק שהרי אמר לו יהודה שיעקב יצטער, ולעומת זאת שמכרו אותו בעצמו לא חשבו על זה שאביהם יצטער, ועל כזו תוכחה לא יכלו לענות: למה לא חשבתם כך שמכרתם אותי? ולפי מה שהם טענו הוכיחם, הם טענו שאבא יצטער, אז למה שמכרתם אותי לא חשבתם שאבא יצטער?

כך גם שאדם יעמוד למשפט לפני בורא עולם, לאחר אריכות ימים ושנים, ה' יוכיחו ממעשיו למה לא התנהג כפי שרגיל להתנהג. לדוגמא - אדם לא נתן צדקה, ישאל אותו הקב"ה מדוע לא נתת צדקה? אז הוא יטען לא היה לי כסף.

ישיב לו הקב"ה הרי אתה בעצמך השתמשת בכסף להוצאות של שטויות והבלים, איך לזה היה לך כסף? וכן על זו הדרך בכל ענין וענין.

(הרה"ג ר' זמיר כהן שליט"א)

* * * * * * * * * * * * * *

פרשת ויחי

"וַיִּקְרְבוּ יְמֵי יִשְׂרָאֵל לָמוּת וַיִּקְרָא לִבְנוֹ לְיוֹסֵף וַיֹּאמֶר לוֹ אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ שִׂים נָא יָדְךָ תַּחַת יְרֵכִי וְעָשִׂיתָ עִמָּדִי חֶסֶד וֶאֱמֶת אַל נָא תִקְבְּרֵנִי בְּמִצְרָיִם" (מז, כט)

התורה אומרת שיעקב השביע את יוסף שיקבור אותו במצרים, בשביל מה היה צריך להישבע, וכי לא סמך עליו?

אלא שיעקב ידע שיוסף יצטרך את השבועה שלו, משום שראה ברוח הקודש שפרעה ירצה שיעקב יהיה במצרים גם אחרי מותו, ואז יוסף יאמר לו אבל אבי ביקש שלא להיקבר במצרים ואפילו נשבעתי לו שאקברהו בארץ כנען! פרעה ישמע זאת ויענה לו אם כן תפר את השבועה;

במצב הזה מה יענה לו יוסף? אומר יעקב שישבע לו, ועל ידי זה יוסף יכול לטעון לפרעה - אם אני אפר את השבועה של אבי אפר גם את השבועה שלך שאמרת לי שלא אגלה שאני יודע יותר משבעים שפות ואתה לא תהיה המלך! (כי הכלל במצרים היה שהיודע יותר מספר שפות הוא המלך).

לכן יעקב השביע את יוסף לא משום שלא סמך עליו אלא כדי שתהיה לו טענה נגד פרעה.

(ופרעה רצה שיעקב יקבר במצרים משום שכשיעקב ירד למצרים הביא איתו ברכות למצרים:

1) יעקב בירך את פרעה שהנילוס יעלה לקראתו.

2) פסק הרעב.

* * * * * * * * * * * * * *

"וְעָשִׂיתָ עִמָּדִי חֶסֶד וֶאֱמֶת" (שם)

רש"י אומר שלוש סיבות למה יעקב לא רצה להיקבר במצרים:

1) כי ידע שעפר מצרים יהיה כינים בזמן עשר המכות, ולא רצה שיהיו כינים מרחשות תחתיו.

2) לא רצה להצטער צער גלגול מחילות.

3) כדי שהמצריים לא יעשו אותו עבודה זרה ויעבדו אותו.

ושלושת הפירושים רמוזים במילים "חסד ואמת":

חסד - שלא יצטער מגלגול מחילות ומהכינים,

אמת - זה הקב"ה שלא יעבדו אותי ע"ז.

(המגיד מישרים הרב יהודה יוספי שליט"א)

* * * * * * * * * * * * * *

"וַיִּקְרָא יַעֲקֹב אֶל בָּנָיו וַיֹּאמֶר הֵאָסְפוּ וְאַגִּידָה לָכֶם אֵת אֲשֶׁר יִקְרָא אֶתְכֶם בְּאַחֲרִית הַיָּמִים: הִקָּבְצוּ וְשִׁמְעוּ בְּנֵי יַעֲקֹב וְשִׁמְעוּ אֶל יִשְׂרָאֵל אֲבִיכֶם וגו' יִשָּׂשכָר חֲמֹר גָּרֶם רֹבֵץ בֵּין הַמִּשְׁפְּתָיִם" (מט, א-ב, יד)

שואלים בעלי המוסר מה פתאום קרא יעקב לבנו "חמור גרם", לכאורה זה מעליב?

ומתרצים שלחמור יש מעלה מיוחדת שאין בשאר החיות והבהמות שסוחבות משא:

הסוס - אחרי יום שלם שסוחב ארגזים ומשא כבד, באותו רגע שהגיע זמנו לנוח, מיד פורק את כל המשא בנעירה אחת, כדי שיפוש כמו שצריך...

לא כן החמור שהוא הולך לנוח, הוא נשאר עם כל המשא, והארגזים על גבו וכך הוא ישן.

אומר יעקב שליששכר שהוא מסמל את לומדי התורה יש אותה מעלה כמו לחמור שגם כשנח גם ב"בין הזמנים" הוא נשאר עם התורה - מתנהג לפי התורה ולא פורק עול כשמגיע הזמן להתרענן, וזו המעלה לכל בני התורה שלא עוזבים את התורה בזמן המנוחה אלא כל הזמן מתנהגים כמו שמצווים, ולא פורקים מעליהם עול מצוות ומעשים טובים.

דוגמא מצויה: אדם שלומד טוב כל השבוע סוגיות ופלפולים שלא יאמר בשבת אתבטל ולא אלמד, אלא יכול ללמוד לימוד קל יותר, כגון סוגיות יותר קלות, מדרשים ואגדות.

לכן כינה יעקב את יששכר "חמור גרם" שגם כשנח אינו פורק מעליו עול מלכות שמים.

ספר שמות

פרשת שמות

"וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" וגו' (א, א)

אומר החיד"א שיש בפסוק רמז של ר"ת - וחייב אדם להשלים הפרשה שנים מקרא ואחד תרגום בטעמיה ניגוניה יקראנה.

* * * * * * * * * * * * * *

"וַתֹּאמֶר לָהּ בַּת פַּרְעֹה הֵילִיכִי אֶת הַיֶּלֶד הַזֶּה וְהֵינִקִהוּ לִי וַאֲנִי אֶתֵּן אֶת שְׂכָרֵךְ וַתִּקַּח הָאִשָּׁה הַיֶּלֶד וַתְּנִיקֵהוּ" (ב, ט)

אומרת בת פרעה לאחות משה שאם היא תניקהו אז היא תקבל שכר. בענין השכר מובא על פסוק זה בספר "ברכי נפשי" מעשה שמשגיח מפורסם מאחת הישיבות סיפר:

נהוג היה באותה ישיבה שכאשר מתקרב סוף הזמן אז חוזרים על המסכת הנלמדת וביום האחרון יש בחינה על כולה.

אחד הבחורים המעולים ביקש מחברו שימצא לו חברותא עם מוח מהיר כך שיוכל לסיים את המסכת, והחברותא תיווך בינו לבחור פלוני.

אך שהגיעו ללמוד ראה העילוי שחברו לא בקצב שציפה בכלל... ומתי שחבריו החלו בחזרה שניה על המסכת הם הגיעו רק לשליש של המסכת. מכיון שהוא היה גם בן מדות, אז חשב לעצמו שכנראה הקב"ה רוצה שיעמוד בנסיון יותר מאשר לסיים את המסכת.

וחשב על רעיון מה התועלת שתצא לו מהענין.

ממשיך לספר המשגיח שהבחור אז היה בתקופת שידוכין, אם כך זו כביכול הכנה למקרה דומה שיכול להיות עם אשתו, כך חשב הבחור שאם לא יתגבר עתה בנסיון "קטן" בשבועים של חזרות, אז המצב יהיה חמור יותר בתוך ביתו.

אחרי מסקנא זו היה לו יותר קל להתמודד עם החברותא והמשיך להקשיב לו בסבלנות ולא היה לו אכפת שחבריו מסיימים המסכת וחוזרים עליה שנית. הוא יודע שממלא את תפקידו מהשמים, וידע שלמרות מצבו אין לו פטור מלגמור המסכת אלא בבין הזמנים למד ולמד וסיימה לא פעם אחת אלא פעמיים וחצי!

הנסיון לא עבר בלא גמול, אלא מיד אחר כך הבחור התארס ואז הבין את פשר הניסיון.

לבד רמת הבנתו הגבוהה היה לו גם אופי מסודר מאד והכול הלך אצלו בצורה מסודרת.

אך מיד גילה אחרי החתונה שאשתו היתה הפוכה ממנו לחלוטין.

אך עקב ניסיונו לא העיר לה כלום רק ניסה להחזיר הסדר כל פעם לקדמותו.

ולאחר תקופה קצרה עלה בידו להפוך את אשתו למסודרת, שהרי שמירת הסדר בבית נועדה לעבוד את ה' מתוך תבונה ודעת.

ולסיכום אמר אותו בחור /אברך למשגיח:

"שאם ה' לא היה מעמידני בנסיון הקודם עם החברותא בישיבה, אין לי ספק שלא הייתי מצליח לעמוד בנסיון היותר קשה שהיה מזומן לי עם אשתי".

וכן למעשה כל נסיון גדול מתחיל קודם בנסיון קטן יותר על מנת להעניק לנו כוחות וכלים להתגבר עליהם.

כל הבעיה שלא מודעים לכך שהענין הוא רק נסיון, כמו שהבחור אמר שברגע שידע שהבחור האיטי הוא הניסיון שלו עכשיו היה לו הרבה יותר קל להתמודד בניסיון. ובזכותו זכה ל שני דברים, גם גמר את המסכת וגם בנה את ביתו על אדני השלום והשלוה.

וכאן ראוי להוסיף שהמלה "ניסיון" היא מלשון נס - התנסות, גובה, שעל ידי שאדם מתגבר על הניסיון הוא מתרומם מחיל אל חיל ממדרגה למדרגה בעבודת השם יתברך.

(הגר"י זילברשטיין ברכי נפשי שמות).

"וְנָתַתִּי אֶת חֵן הָעָם הַזֶּה בְּעֵינֵי מִצְרָיִם וְהָיָה כִּי תֵלֵכוּן לֹא תֵלְכוּ רֵיקָם: וְשָׁאֲלָה אִשָּׁה מִשְּׁכֶנְתָּהּ וּמִגָּרַת בֵּיתָהּ כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב וּשְׂמָלֹת וְשַׂמְתֶּם עַל בְּנֵיכֶם וְעַל בְּנֹתֵיכֶם וְנִצַּלְתֶּם אֶת מִצְרָיִם" (ג, כא-כב)

בפרשה יש ציווי לעם ישראל שיקח כלי כסף וכלי זהב, וציווי זה חוזר בפרשת בא, ונשאלת השאלה - הרי העם נמצא במצב כל כך קשה שכל מה שמעניין אותם זה רק לצאת ממצרים, אם כך למה הקב"ה מדגיש להם שייקחו כלי כסף וזהב?

ויש לבאר על פי משל למלך שהחליט לעשות סעודה לכבוד בנו וכן סעודה נפרדת לכבוד עבדו.

וכך היה הכינו סעודה מפוארת כיד המלך, אך בכל זאת העבד שם לב שיש הבדל בין הסעודה שלו לסעודת בן המלך, ההבדל היה שאת בנו נישק המלך ואת עבדו לא נישק.

ומה מסמלת הנשיקה? הנשיקה מסמלת רגשי חיבה ואהבה מעבר להערכה וכבוד.

והנמשל - הקב"ה רצה להדגיש לעמ"י - אני משחרר אתכם עם כסף וזהב כמו היחס של אב לבן ולא אדון לעבדו, כמו אבא שאוהב את בנו אז הוא מפנק אותו.

כל זאת כדי שעם ישראל ירגיש חיבה מיוחדת מאב לבן.

וכדברי המשנה באבות (ג, יד) חביבין ישראל שנקראו בנים למקום שנאמר "בנים אתם לה' אלקיכם" (דברים יד, א).

* * * * * * * * * * *

פרשת וארא

"וּבְנֵי עֻזִּיאֵל מִישָׁאֵל וְאֶלְצָפָן וְסִתְרִי" (ו, כב)

בספר "שלשלת הקבלה" מובא סיפור על הרב אברהם הלוי שהיה מחשובי הרבנים שעשה שאלת חלום, כדי לדעת מתי יבוא משיח צדקנו ותיגמר גלותנו.

ומהשמים הראו לו את הפסוק - "ובני עזיאל מישאל ואלצפן וסתרי".

ואז הבין הרב את התשובה - שרמזו לו מהשמים מי הוא זה אשר מתכוון לשאול את הדבר אשר הצפין אלוקים והסתיר?

* * * * * * * * * * *

"הוּא אַהֲרֹן וּמֹשֶׁה אֲשֶׁר אָמַר ה' לָהֶם הוֹצִיאוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם עַל צִבְאֹתָם: הֵם הַמְדַבְּרִים אֶל פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם לְהוֹצִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם הוּא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן" (ו, כו-כז)

שאל המגיד מישרים הרב יהודה יוספי שליט"א בדרשתו השבועית, למה כתוב פעם אהרון לפני משה, ובפעם השניה משה לפני אהרון?

אומר רש"י תירוץ: "לומר לנו שהיו שקולים" כלומר שוים.

אמנם זה באופן כללי, אך כמובן שבנבואה נאמר בפסוק (דברים לד, י) שלא קם נביא כמשה ומשה היה ויהיה הנביא הגדול ביותר.

אך יש עוד מפרשים שעונים על השאלה - למעשה בהליכה לפרעה היו שתי שליחויות:

א. להגיד לעם ישראל "לא לדאוג ה' יגאל אתכם ממצרים!".

ב. לדבר עם פרעה ולהזהירו מאת ה'.

לפיכך בשליחות הראשונה אהרון היה עיקר ומשה טפל לו, כי אהרון גדל בין עם ישראל אז ישכנע את עם ישראל יותר מאשר משה שלא גדל שם. אבל לשליחות השניה משה עיקר ואהרון טפל, משום שהציווי האלוקי היה על משה.

לכן בפעם הראשונה שאהרון הוא העיקרי הוא מופיע ראשון ובפעם השניה שמשה העיקרי הוא מופיע ראשון בפסוק.

* * * * * * * * * * *

"וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶל פַּרְעֹה וַיַּעַשׂוּ כֵן כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' וַיַּשְׁלֵךְ אַהֲרֹן אֶת מַטֵּהוּ לִפְנֵי פַרְעֹה וְלִפְנֵי עֲבָדָיו וַיְהִי לְתַנִּין" (ז, י)

אומר הגאון רבי מאיר שפירא מלובלין זצוק"ל מהמקרה שקרה רואים מכאן, מה כוח ההשפעה של הסביבה, שהרי על המטה היה חקוק שם ה' ובכל זאת שהושלך מיד הפך לנחש, אך שמשה החזיק בו בידיו הטהורות מיד חזר להיות מטה.

אותו הדבר כשאדם טוב נמצא בסביבת אנשים לא טובים יכול להתקלקל מאד, כמו שהמטה עם שם ה' הפך לנחש כך אדם ירא ה' שנמצא עם חברים לא מתאימים יכול להתהפך...

אולם אם נמצא במקום של סביבה טובה אפילו רשע גמור, יכול להפך לצדיק מהמנין.

ולכן מובן מה שכתב הרמב"ם (פרק ו' מהלכות דעות הלכה א') שאם אין לאדם ברירה עדיף שילך למדבר ולא לסביבת חברים רעים, וכן מה שדוד המלך אמר במזמורו הראשון - "אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים ובדרך חטאים לא עמד ובמושב לצים לא ישב".

ולכן ענין גדול הוא שאדם צריך לשמש דוגמא אישית למשפחתו, ישיבתו וכו' כך שישפיע עליהם לטובה וגם יעשה קידוש ה'.

(המגיד מישרים הרב יהודה יוספי שליט"א)

* * * * * * * * * * *

פרשת בא

"וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה בֹּא אֶל פַּרְעֹה כִּי אֲנִי הִכְבַּדְתִּי אֶת לִבּוֹ וְאֶת לֵב עֲבָדָיו לְמַעַן שִׁתִי אֹתֹתַי אֵלֶּה בְּקִרְבּוֹ" (י, א)

הפסוק אומר "בא אל פרעה" למה לא נאמר לך אל פרעה?

פירוש 1) בא בגימטרייא = 3 הקב"ה רצה לרמוז שנשארו עוד 3 מכות אחרונות לפרעה.

פירוש 2) אם היה אומר לך אז כאילו נשמע שה' לא יהיה איתו בלכתו לפרעה, לכן אמר לו בא שאני אהיה איתך, וביחד אנו הולכים אליו.

* * * * * * * * * * *

"דַּבֶּר נָא בְּאָזְנֵי הָעָם וְיִשְׁאֲלוּ אִישׁ מֵאֵת רֵעֵהוּ וְאִשָּׁה מֵאֵת רְעוּתָהּ כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב" (יא, ב)

הקב"ה אומר שעם ישראל יקח כסף כדי שאברהם אבינו לא יתלונן "ועבדום ועינו אותם" קיים בהם, "ויצאו ברכוש גדול" - לא קיים בהם, לכן שעם ישראל ייקח את הכלי כסף והזהב.

ולכאורה יש לשאול, וכי רק אם אברהם יבקש אז צריך לקיים הבטחתו, ואם לא יבקש אז לא צריך לקיים?

ולהסבר הענין יש להביא משל: היו שני מלכים שרבו על חלקת אדמה וניהלו מלחמה, עד שאחד המלכים שלח שליח למלך היריב ואמר נעשה קרב בין שני לוחמים שלנו מי שיצליח להשליך את חברו לבור העומד באמצע הזירה מדינתו תזכה בחלקת אדמה והמלך הסכים.

כשהגיע עת הקרב המלך שלח את החייל החזק ביותר שיש לו לזירת הקרב. לתדהמתו .ראה .שהמלך היריב .שלח מישהו ענק ועצום ולא האמין שהגיבור

שהוא שלח ינצח.

אות ההתחלה נשמע והקרב החל, והנה הענק אוחז בקלות ביריבו ומתקדם את המאה מטרים עד לבור, והמלך חרֵד עד מאד שרואה את חיילו שאפילו לא נלחם בשליח של המדינה העויינת.

ולפתע, שהיו השנים כמטר לפני הבור מיד קפץ החלש על הגיבור ונאבק עמו והשליכו לבור, כי היה הענק עייף אחרי כל טרחה של של הרמה זו.

מיד התחילו למחוא כפים למלך שהציע את הרעיון על ניצחונו ואז הגיע המנצח למלך. המלך אמר לו "מגיע לך שכר גדול מאד אך גם עונש - מאה מטרים שלמים לא עשית כלום האם אתה יודע איזה מתח וצער גרמת לי?".

הסביר מיד החייל "ברגע שראיתי את גודל המתמודד מולי, אמרתי בלבי אם אמוטט אותו בצד הזירה אצטרך לסוחבו על גבי 100 מטרים עד לבור ויתכן שאתעייף מכך, ולבסוף הוא יגבר עלי. לכן נתתי לו שיסחב אותי, כדי שהוא יתעייף ולבסוף התגברתי והפלתיו כשהיינו מטר אחד לפני הבור.

אומר המגיד מדובנא - זו הייתה התוכנית האלוקית, ה' בהוציאם ממצרים- רצה שעם ישראל לא יטרחו בסחיבת הרכוש העצום ולכן מצד הבטחתו יכול ליישמה בביזת הים אלא כשאברהם יראה שהם יוצאים בידים ריקות מיד יתלונן שהרי אינו יודע שיש תוכנית להביא להם את כל הרכוש לים לכן ה' אמר למשה שייקחו עכשיו כלי כסף וזהב בשביל שאברהם לא יטען טענתו, ואת רוב הזהב המצרים כבר יסחבו אותו אליהם עד לים ואז כולם ייהנו ממנו...

ממשיך את העניין הרה"ג ר' זמיר כהן שליט"א- היסוד הזה מלוה אותנו לכל החיים, שכמו שלעם ישראל היה קושי בהתחלה- קושי של אמונה שהם רואים שהמצרים באים אחריהם ו"דוחפים אותם לפינה" אבל אח"כ קיבלו שכר כה עצום (כמו שבהתחלה המלך דאג, ואחר כך זכה באדמה), כך לפעמים בחיים חווים קשיים אבל יש לזכור שאחריהם יבוא עושר גשמי או עושר רוחני, תמיד יש לזכור שהקב"ה משגיח ומנווט אותנו וממילא אין מה לדאוג, אלא רק לבטוח_בקב"ה.

פרשת בשלח

"וַיָּבֹאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּתוֹךְ הַיָּם בַּיַּבָּשָׁה וְהַמַּיִם לָהֶם חוֹמָה מִימִינָם וּמִשְּׂמֹאלָם" (יד, כב)

בהמשך הפרשה התורה כותבת פסוק נוסף - "וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל הָלְכוּ בַיַּבָּשָׁה בְּתוֹךְ הַיָּם וְהַמַּיִם לָהֶם חֹמָה מִימִינָם וּמִשְּׂמֹאלָם" (שם, כט).

לפיכך יש שתי קושיות:

א) למה כתוב פעם ים לפני יבשה ופעם אחרי היבשה?

ב) למה את המלה חומה כתוב פעם עם וא"ו ופעם בלי?

אלא, ההסבר הוא כך, כאשר הים נפתח ועם ישראל עבר בו ולעומתם המצרים טבעו, בא עוזא המלאך של מצרים והתחיל לקטרג מה הבדל בין אלו שעוברים את הים לבין אלו שטובעים הרי הללו עובדי עבודה זרה והללו עובדי ע"ז?

אמר לו הקב"ה הרי המצרים אנסו את היהודים אז אי אפשר להשוות אונס לרצון.

אבל למרות זאת עקב הקטרוג המים עמדו ניצבים עמידה של זעם וחמה ולא עמידה של חומה בצורה.

וההסבר לכך שבהתחלה נאמר "ים" ואחר כך "יבשה", אחרי שמשה התפלל לה' שיעזור לעמם ישראל אז ה' ענה לו "מה תצעק אלי דבר אל בני ישראל ויסעו" ומיד נחשון בן עמינדב קפץ ראשון ואחריו כל שבט בנימין נכנסו למים, עד שהם הגיעו עד לצוואר של נחשון וצעק "הושיעני ה' אלוקי כי הגיעו מים עד נפש" ואז נבקע הים. ואחר כך עם ישראל נכנס ליבשה שבמים.

ולכן בפסוק הראשון "ויבואו בני ישראל בתוך הים ביבשה", שנחשון ושבט

בנימין קפצו קודם לים, עוד לפני שהיתה יבשה ובפסוק השני "ביבשה בתוך הים"- אלו חלק מעמ"י שקפצו רק שראו את היבשה והם לא היו ראויים

שיעשה להם נס כי לא בטחו בה' ולכן נאמר עליהם "והמים להם חמה" לשון כעס כיון שלא האמינו בצורה חזקה כל כך ולא נכנסו כשהיה ים, אך הצדיקים שנכנסו בתוך הים לפני שנבקע לשנים הייתה חומה בצורה ולכן נאמרה המלה חומה עם וא"ו מה שלא כן החלשים באמונה.

וכן מצינו אצל הרן אביו של לוט ששאלו אותו עבדי נמרוד האם הוא מאמין בה' ולא אמר להם תשובה וחשב בלבו:

"תלוי"- אם אחרי שיזרקו את אברהם לאש הוא ינצל אני הולך עם אברהם, אם יישרף אני מאמין בנימרוד.

ולכן שזרקו את הרן לכבשן האש הוא לא יצא מהאש כמו אברהם משום שלא הייתה אמונתו חזקה.

יש להאמין בה' אמונה שלימה כמו שאמר דוד המלך "הבוטח בה' חסד יסובבנו".

(מרן הראשון לציון הרב עובדיה יוסף זצוק"ל)

* * * * * * * * * * *

"וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אָכְלוּ אֶת הַמָּן אַרְבָּעִים שָׁנָה עַד בֹּאָם אֶל אֶרֶץ נוֹשָׁבֶת אֶת הַמָּן אָכְלוּ עַד בֹּאָם אֶל קְצֵה אֶרֶץ כְּנָעַן" (טז, לה)

מובאת שאלה בספר "שיטות בהלכה"- מדוע בברכת מעין שלוש יש את המילים "בקדושה ובטהורה" ואין אותם בברכת המזון?

ומבאר שעיקר חיות האדם היא על הלחם, ומשום כך אין חשש שעל ידו הוא יהפוך לגשמי, ויטה את תאוות לבו.

אולם אם אדם נוטה אחר מיני מתיקה שאינם עיקר חיותו הריהו נוטה אחר תאוות לב וגשמיות.

ממילא מובן- ברכת המזון נתקנה על לחם אז אין אנו זקוקים להתפלל במיוחד שנזכה לקדושה וטהורה כי אין חשש לנטייה בגשמיות על לחם.

אבל ברכת מעין שלוש שנאמרת אחר מיני מגדנות ומזונות, בה אנו זקוקים מאד לתפילה זו שיהיו כל הנהגותינו בקדושה ובטהורה.

(פניני שלחן שבת)

* * * * * * * * * * *

פרשת יתרו

"וַיֵּצֵא מֹשֶׁה לִקְרַאת חֹתְנוֹ וַיִּשְׁתַּחוּ וַיִּשַּׁק לוֹ וַיִּשְׁאֲלוּ אִישׁ לְרֵעֵהוּ לְשָׁלוֹם וַיָּבֹאוּ הָאֹהֱלָה" (יח, ז)

שאל הגאון הרב יצחק זילברשטיין שליט"א, לשם מה צריכה התורה הייתה לכתוב ששאלו לשלום הרי כל אנשים שלא ראו זה את זה יעשו כך, וכ"ש חתן וחמיו!

אלא רצתה התורה להדגיש לנו, את חשיבות השלום, לומר לנו שמשה לא דיבר עם יתרו בתחילה על נסים שראה על ים סוף או שראה במצרים אלא קודם כל דיבר על שלום.

התורה רוצה שלום בין רעים ולא מחלוקת.

ובטח לא מחלוקת בין איש לאשתו.

ובעיקר מצויה המחלוקת במצב בו האישה נוטה לבזבז כסף ומצד שני בעלה חוסך וחוסך.

כך קרה גם עם צדיק אחד מתלמידיו של ר' פינחס מקוריץ, שלא רק שאשתו בזבזה, אלא שההוצאות היו גבוהות מההכנסות.

אך הוא הבליג כל הזמן.

זמן אחד של עת רצון פנה לאשתו, ואמר לה שמעתי שאת מוציאה כסף יותר ממה שאנו מרוויחים, אך אעפ"כ דעי לך שלא אתקוטט עמך על נושא זה, אלא אמשיך להעריך אותך ואת פעולותייך.

והסביר לתלמידו, משום שחז"ל אמרו קטטה אחת דוחה 100 פרנסות, אז בכל אופן לא יעזור מה שאנסה לחסוך ע"י ויכוח ומריבה כי אולי פרנסה אחת ארוויח, אך אפסיד עוד 100 לאחר מכן.

(ברכי נפשי)

"אִם אֶת הַדָּבָר הַזֶּה תַּעֲשֶׂה וְצִוְּךָ אֱלֹהִים וְיָכָלְתָּ עֲמֹד וְגַם כָּל הָעָם הַזֶּה עַל מְקֹמוֹ יָבֹא בְשָׁלוֹם" (יח, כג)

חז"ל בגמרא (ברכות סד.) אומרים שמי שנפרד מחברו יאמר לו לך לשלום, אך מן המת יאמר לו לך בשלום.

יתרו ידע את הכלל הזה שהרי נאמר שבירך את משה בלכתו ממדיין, "וַיֹּאמֶר יִתְרוֹ לְמֹשֶׁה לֵךְ לְשָׁלוֹם" (ד, יח).

לפיכך קשה איך יתרו אומר על כל העם שילכו בשלום? הרי הם חיים והיה צריך לומר "וגם כל העם... יבוא לשלום"?

עונה החפץ חיים כך-

יתרו נתן עצה שישפטו את העם משפט צדק.

כך שאם יש אצלו פרוטה של חברו הדיינים יחייבוהו להחזיר, אחרת תשובה לא תועיל לגזל זה, וגם למעלה בשמים לא תהיה לנשמתו מנוחה, כי תצטרך לחזור בגלגול וכו'.

לכן יתרו שנתן את העצה של דיני המשפט, גרם שאחרי שעמ"י יפטרו תהיה להם מנוחה כי אין להם גזל, נמצא שהם יבואו בשלום לשמים.

לכן התירוץ שהפסוק מדבר אחר מיתתם שתהיה מנוחה ומתאימה המלה "בשלום" שהולכת על מי שנפטר מהמת.

* * * * * * * * * * *

"אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים" (כ, ב)

כתוב במדרש כששמע משה דיברה זו בירך "שלא עשני גוי", והדבר לפלא מה קשורה ברכה זו לרגע זה דווקא?

הסביר זאת ראש הישיבה הגאון ר' יהודה צדקה זצוק"ל בספרו "קול יהודה" בשמו של הרה"ג המקובל ר' שמעון אגאסי זצוק"ל כך:

הרי לכאורה היינו צריכים לברך הברכה בלשון חיובית "שעשני ישראל", למה מברכים בל' שלילית, "שלא עשני גוי"?

אלא משום שחז"ל אמרו שנוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא (עירובין יג ע"ב), ולכן לא מברכים שעשני ישראל כי אז משמע שהוא מרוצה שנברא, ובכן בשביל שלא ישמע כך אומרים שלא עשני גוי, כלומר אם כבר נברא טוב לו ונוח לו שלא נברא גוי.

לפי זה יובן למה ה' לא פתח את עשרת הדברות ב"אנכי ה' אלוקיך אשר בראתיך", משום שאז משמע היה שנוח לו להיברא, לכן לא כתב כך. לכן מתי שמשה שמע את הפסוק שממנו נרמז שנוח לו לאדם שלא נברא, בירך בעצמו שאת הברכה שניכר בה גם שנוח לו לאדם שלא נברא.

* * * * * * * * * * *

פרשת משפטים

"וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם" (כא, א)

דרשו חז"ל- "לפני עם ישראל" ולא לפני הדיוטות ונאמר "מגיד דבריו ליעקב חוקיו ומשפטיו לישראל, לא עשה כן לכל גוי ומשפטים בל ידעום הללויה".

כלומר שהגויים לא מבינים את משפטי ה' שעליהם נאמר "משפטי ה' אמת צדקו יחדיו".

היה סיפור עם רבי לוי יצחק מברדיצוב זצ"ל, פעם אחת שני אנשים ניגשו אליו, ומעשה שהיה ביניהם כך היה-

אחד סיפר- לפני כמה ימים היה יריד של חביות ופכי שמן, והשקעתי כל כספי בקנית ארבע מאות פכי שמן ונתתי לחברי לשמור אותם לי.

אחרי שלושה ימים הוא נפטר ומי שעומד פה איתי הוא האפוטרופוס שנתמנה על רכוש הנפטר והוא טוען שפכי השמן לא שלי.

ר' לוי יצחק שמע את הטענות והלך לארון הקודש ובכה והתפלל שה' יאיר את עיניו...

בלילה הרב ראה זקן שאומר לו "נשלחתי אליך מהשמים, דע לך כי אכן למי שמחזיק עכשיו את הפכים מגיע לו אותם, אבל בגלגול הקודם נגזל מהאפוטרופוס אותו סכום- ארבע מאות פכי שמן וכעת זו הזדמנות שיש לו אפשרות להחזיר הגזילה, ולכן עשה לפי הוראות השלחן ערוך והשאיר אצלו את הפכים.

אמר מרן הראשון לציון הרב עובדיה יוסף זצוק"ל מהסיפור רואים שרוח הקודש שורה על רבותינו "אלוקים ניצב בעדת אל", רוח הקודש מדברת מגרונם, ולכן אפילו שיאמר לך על ימין שהוא שמאל ולהפך, צריך להקשיב לו.

בפסוק הראשון בפרשה, יש רמז שלשופט יש לעשות פשרה בין הצדדים לפני שעושה את המשפט כדי שכולם יהיו מרוצים, והנה הראשי תיבות:

"המשפטים"- "הדיין מצווה שיעשה פשרה טרם יהיה משפט",

"אשר"- אם שניהם רוצים.

ועוד- בפרשה יש שישה פסוקים שמדברים לשופטים "לא תיקח שוחד" "לא תישא פנים" וכו'.

אומרים חז"ל שגם לשלמה המלך בכיסאו היו שש מדרגות ועל כל מדרגה היה כתוב פסוק, כך שכל פעם שעלה על המדרגה היה רואה ומפנים את אותם פסוקים.

ועוד רמז שבסדר הפרשיות באה קודם פרשת משפטים ואחר כך פרשת תרומה וזאת משום לרמוז לאדם, שלא יחשוב שבזה שנותן צדקה יכופרו לו כל עוונותיו אלא קודם כל יש משפטים בין אדם למקום...

* * * * * * * * * * *

על הפסוק הנ"ל יש דיוק למה נאמר "המשפטים אשר תשים לפניהם" ולא "המשפטים אשר תצום"?

וההסבר הוא שאמרו חז"ל על הפסוק "והלך לפניך צדקך"- שהמצוות שעשה האדם בעולם הזה הם אלו שילוו אותו בעולם הבא, רק הם ילכו איתו, לא כמו כסף וזהב שאפשר לקחת

מהאדם, תורה ומצוות אי אפשר לקחת לו וזה ימליץ יושר בעולם האמת. וממילא מובן הפסוק "אלה המשפטים אשר"- אם ישמור אותם האדם יתקיים בו המשך הפסוק "תשים לפניהם" – שהקב"ה יתחשב שהם ילכו לפניו להליץ טוב בעדו.

* * * * * * * * * * *

פרשת תרומה

"וְזֹאת הַתְּרוּמָה אֲשֶׁר תִּקְחוּ מֵאִתָּם זָהָב וָכֶסֶף וּנְחֹשֶׁת" (כה, ג)

הפרשה מדברת על התרומות שעם ישראל נתן, ובהם היו שלוש דרגות:

זה"ב- יש אדם שהוא בריא ואז נותן תרומה לצדקה ולא נותן תרומה מחמת חולי וכדומה וזה הדרגה הכי גבוהה, ואלו הר"ת – זה הנותן בריא.

כס"ף- ויש שנותן תרומה רק שלא מרגיש טוב, שהוא חולה ואלו הר"ת כשיש סכנה פותח.

נחושת- מתי שאדם רואה שהוא הולך להיפטר ושאין לו סיכוי ולא רוצה לבוא לעולם הבא בידים ריקות אז אומרת לתת והר"ת נתינת חולה שאומר תנו.

צריך לזכור את פירוש הפסוק "ה' שֹׁמְרֶךָ ה' צִלְּךָ עַל יַד יְמִינֶךָ" (תהלים קכ"א) כמו שאדם עומד מתחת לשמש ויש צל מאחוריו, ומה שהוא עושה כך גם הצל עושה, לדוגמא אם הוא פותח יד כך גם הצל פותח, כן דרך הקב"ה למי שפותח יד לצדקה ה' פותח לו שערי שפע וכו'...

* * * * * * * * * * *

"וְהֵבֵאתָ אֶת הַבַּדִּים בַּטַּבָּעֹת עַל צַלְעֹת הָאָרֹן לָשֵׂאת אֶת הָאָרֹן בָּהֶם" (שם, יד)

אומר רש"י- לא יסורו ממנו לעולם, שגם בשעה שחונים שיהיו תמיד מחוברים ביחד.

הארון מסמל את התורה כמו שרואים בדברי הרמב"ן על הפסוק "ועשו ארון עצי שיטים" ששם שאלתו למה נאמר דווקא פה "ועשו" ולא "ועשה" כמו שכתוב בשאר כלי המשכן?

ולשון תשובתו היא כך (מבוססת על פי מדרש רבה):

"וייתכן שירמוז שיהיו כל ישראל משתתפין בעשיית הארון, בעבור שהוא קדוש משכני עליון, ושיזכו כולם לתורה..."

מה הדין אם אדם לא יכול בעצמו ללמוד תורה? אומר הפסוק בקהלת (ז, יב):

"כִּי בְּצֵל הַחָכְמָה בְּצֵל הַכָּסֶף"- שעל ידי נתינת צדקה ללומדי תורה להחזיקם, נפתח לבו להבין את התורה, ואז יכול לקבוע עתים לתורה.

וכן מוסיף ה"אור החיים" שאותם נדיבים יכולים לחשוב, שהתמיכה שלהם עוזרת רק בעולם הזה שכן רק בעולם הזה הם עוזרים ללומדי התורה; אך בעולם הבא כבר לא יהיו מחוברים לתורה, על זה התורה אומרת- "לא יסורו ממנו" שתומכי התורה, מחזיקים את התורה לעולם ועד, כפי שהבדים אינם סרים לעולם מהארון כך גם תומכי תורה מחזיקים את התורה לעולם ועד וצדקתם עומדת לעד, כמו שאמר ראש ישיבת "פורת יוסף" הגאון ר' עזרא עטייה זצוק"ל לעשיר שתרם להחזיק את הישיבה אך לא הבין כלום מה שלמדו שם - אמר לו הרב: "כעת ללומדי תורה אין פנאי להסביר לך את הדברים, אך לעולם הבא תהיה מנוחת הדעת, כמו שאומר הפסוק "ושם ינוחו יגיעי כח" (איוב ג, יז) ושם יסבירו לך כל דבר עד שתבינו על בוריו.

("דברי מרדכי", מתורתו של הגאון הרב מרדכי אליהו זצוק"ל)

* * * * * * * * * * *

פרשת תצוה

"וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד" (כז, כ)

בפסוק זה במלה "כתית" רמוזים זמני בית המקדש שהיו:

"כתית"- בגימטרייא ארבע מאות ועשרים רמז שבית המקדש השני היה ארבע מאות ועשרים שנה.

כתית"- בגימטרייא ארבע מאות ועשר רמז שבית המקדש הראשון היה ארבע מאות ועשר שנה. ובמלה "תמיד" יש רמז שבית המקדש השלישי יהיה לתמיד ולא יחרב.

* * * * * * * * * * *

בפרשה זו שמו של משה לא מוזכר כלל, משום שמשה ביקש מה' שיסלח לעם ישראל והסיף ואמר ש"אם לא תסלח להם מחני נא מספרך", "ספרך" ספר כ' ופרשת תצוה היא פרשה מספר 20 לכן אין שמו מוזכר בפרשה כלל. ויש לשאול: הרי ה' סלח לעמ"י אז למה נמחה שם משה בסוף?

תירוץ - משום שהגמרא אומרת במסכת מכות שקללת חכם אפילו על חינם היא באה, כמו שהיא הביאה את הסיפור עם אחיתופל.

אמנם משה מוזכר בפרשה ברמז כי סה"כ יש 101 פסוקים בפרשה, ומילוי השם "משה" הוא 101:

מם =40

שין =60 הא =1

סה"כ האותיות הפנימיות שוות בגימטרייא 101.

אך מוסיף השפתי כהן שנלמד מהפרשה יסוד חשוב שמתאים לכל אדם, שאף על פי שה' סלח בכל זאת דברי משה שאמר ואם אין מחני התקיימו, ולכן אנו צריכים להיזהר לא לקלל את עצמנו או לומר דברים לא טובים (וכל שכן לא לקלל אחרים) כי נאמר, "ברית כרותה לשפתיים" (במדבר רבה קרח, פרשה יח אות י), וגם כמו שאומרת הגמרא שאדם לא יפתח פיו לשטן (ברכות יט ע"א).

* * * * * * * * * * *

"וְאַתָּה הַקְרֵב אֵלֶיךָ אֶת אַהֲרֹן אָחִיךָ וְאֶת בָּנָיו אִתּוֹ מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְכַהֲנוֹ לִי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אֶלְעָזָר וְאִיתָמָר בְּנֵי אַהֲרֹן" (כח, א)

הפסוק מדבר בתחילה בלשון רבים (על אהרון ובניו) ובסוף מסיים ביחיד- "לכהנו לי על אהרון", מדוע יש את השינוי לשון?

והתשובה היא יסוד חשוב לחיים, משום שבזכות אהרון הקדושה של הכוהנים באה להם ובנוסף הוא השקיע יותר משאר הכוהנים בעבודתו ולכן התורה הדגישה אותו, כי הוא עמל יותר;

וזה גם מה שנותן הסבר איך עם ישראל שהיה במעמד קריעת ים סוף וראה מראות נבואה הגיע לדרגה כזו של חטא העגל?

אלא משום שהם זכו לנבואה בלי לעמול עליה ומה שבא בקלות הולך בקלות ולכן יש ענין בעמל התורה שאז זוכים לקנותה.

(ולפי זה אולי אפשר להסביר למה הגמרא במגילה (ו:) אומרת "אם יאמר לך אדם לא יגעתי ומצאתי אל תאמן", משום שככל שיעמול יותר האדם, הישגיו יהיו גבוהים, ואם לא יגע איך מצא הישגים בתורה?).

* * * * * * * * * * *

פרשת כי תשא

"וַיַּרְא הָעָם כִּי בֹשֵׁשׁ מֹשֶׁה לָרֶדֶת מִן הָהָר וַיִּקָּהֵל הָעָם עַל אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו קוּם עֲשֵׂה לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ כִּי זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֹא יָדַעְנוּ מֶה הָיָה לוֹ" (לב, א)

על פסוק זה למרן רבי יוסף קארו זיע"א היו 12 קושיות, אך נביא כאן רק חלק מהם:

א] מדוע אהרון גרם לחטא העגל? ואם נאמר שחשש שיהרגוהו אז קשה למה לא אמר להם שיבואו מחר?

ב] למה לא אמר הקב"ה למשה שירד מיד, למה רק אחרי שעשו את העגל אמר לו לרדת?

ג] למה לא השאיר משה את הלוחות בשמים?

ותשובותיו-

א] שראה אהרון שאת חור כבר הרגו אז ידע שלא יחכו עוד יום אלא מיד יהרגו גם אותו.

ב] הגמרא (קידושין לט:) מי שחשב לעשות ע"ז נחשב לו כאילו עשאה אז בין כה הקב"ה היה מכלה אותם ואם כך יהיה חילול ה' שאומות העולם יאמרו על שום דבר ה' כלה אותם.

ג] שעמ"י לא יגידו כל כך הרבה זמן התעכב בשמים ובסופו של דבר לאהביא כלום?

(דרשות מרן)

* * * * * * * * * * *

"וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֶךְ רֵד כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ אֲשֶׁר הֶעֱלֵיתָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" (לב, ז)

בפרשה מסופר על ענין חטא העגל, עם ישראל חיכה ארבעים יום למשה לפי חשבונם ונזכרו בעבודת האלילים שינקו מילדותם במצרים והערב רב אשר עלה עמם עשו עגל זהב ואמרו:

"אלה אלוהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים".

לפתע הקב"ה אומר למשה את הפסוק "לך רד כי שיחת עמך".

חז"ל אומרים שהיה ויכוח אם משה צריך לקבל את הלוחות או לא, ובסוף הוא לקחם בכח.

ולאחר מכן יורד משה ורואה את העגל והמחולות, השליך את הלוחות מידו. שאל הרב יונה מצגר שליט"א, מה פתאום משה "עבד נאמן" שובר את הלוחות רק שרואה את עמ"י עובד את העגל, למה לא האמין לקב"ה שאמר לו שהם עובדים עבודה זרה, היה מתאים לו לתת אמון בקב"ה ובכלל לא לקחת את הלוחות?

והתשובה לכך שבלוחות הברית יש שני צדדים הדברות שבצד ימין עוסקות בעיקר במצוות בין אדם למקום וצד שמאל הם מצוות בין אדם לחברו. ולנו אין אפשרות לחלק ביניהם, בתורה הם כתובים "לחת הברית" בלי וא"ו כי הם מקשה אחת, מי שלא טוב עם חברו גם לא טוב עם אלוקים. אי אפשר להתפלל יפה ואח"כ לצער השני, מי שאהוב על הבריות אהוב על המקום, הם תמיד מחוברים.

משה רבנו לא הבין בהתחלה את העניין, אז אמר לקב"ה נכון שצד ימין שהם מצוות שבין אדם למקום לא מגיע להם אבל למה למנוע את הצד של בין אדם לחברו את זה שיקימו.

אך מתי שירד הבין שלא חטאו רק באמונה באלוקים, שבגדו בה', הוא

ראה שדידות וגניבות וכו' ואז אמר שאפילו לוח שמאלי של מצוות בין אדם לחברו לא מגיע להם.

לסיכום המסר שאסור להבדיל בין מצוות לחברו למצוות של בין אדם למקום, הם אחד וממילא צריך להקפיד על שניהם בצורה שוה.

* * * * * * * * * * *

פרשת ויקהל

"לֹא תְבַעֲרוּ אֵשׁ בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם בְּיוֹם הַשַּׁבָּת" (לה, ג)

הגמרא (גיטין נב.) מספרת על זוג שתמיד היו רבים בערב שבת בבין השמשות, ומעשה זה הגיע לאזני רבי מאיר, הלך ושאל את בעל הבית אם הוא יכול להתארח אצלו בשבת, וכך היה הבעל הבית הסכים ובאותה שבת לא היו מריבות משום שהם התביישו לריב ליד הרב הגדול.

אך הסיפור לא נגמר שבת אחר כך ר' מאיר שוב ביקש להתארח וכמובן שבעל הבית הסכים ושוב לא היה ריב במשך כל השבת.

ובשבת השלישית שוב ר' מאיר מתארח ובסוף השבת אחרי השלום שהיה שרוי בבית הוא שמע שהשטן אומר:

"ווי לי שהוציאוני מביתי".

לומדים מכאן שבית שיש בו ריב הופך להיות מקום מגורים לשטן.

וצריך להבין למה הריב היה דווקא ערב שבת בין השמשות?

אומר הגה"צ ר' חיים שמולביץ זצ"ל- ידוע מה שאומר הזוהר בתחילת פרשתנו על הפסוק "לא תבערו אש" אל תבערו את אש המחלוקת ביום שבת קודש שהיום הוא זמן מנוחה ושלוה כמו שאומרים בו "שבת שלום", יום מנוחה ושלווה, "מנוחת שלום השקט ובטח", ממילא מובן למה השטן מנסה בכל כחו להפר את השלוה בשבת ולגרום לטינה ומריבה.

נגרש את השטן גם אנחנו ולפחות בשבת קודש לא ניתן לו להיכנס, נפתח דף חדש ונמחל על הכול, ובכך נרגיש אווירה של שבת קודש.

(מעיין השבוע)

* * * * * * * * * * *

"וַיַּעֲשׂוּ כָל חֲכַם לֵב בְּעֹשֵׂי הַמְּלָאכָה אֶת הַמִּשְׁכָּן עֶשֶׂר יְרִיעֹת שֵׁשׁ מָשְׁזָר וּתְכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי כְּרֻבִים מַעֲשֵׂה חֹשֵׁב עָשָׂה אֹתָם" (לו, ח)

בפרשה מופיעים הרבה פסוקים עם הביטוי "חכם לב" ולכאורה קשה הרי החכמה משכנה במח ולא בלב?

אלא מסביר הגה"צ הרב יהודה ליב חסמן זצוק"ל שיש המון שיש להם טעות, הם חושבים שחכם זה מי שיש לו הרבה ידע, ולמעשה זה לא כך, חכם הוא מי שמשתמש בידע שלו לטובה. משל למה הדבר דומה- לרופא שהיה מומחה בכל הצמחים לדעת מה רעיל ומה מועיל, ומה יתרון כל צמח וכדומה אך הוא לעצמו היה משתמש בעשבים וצמחים שאינם טובים ובריאים...

האם רופא זה ייקרא חכם?

למה לא, אף על פי שיש לו המון ידע, אינו נקרא חכם מכיון שהוא לא משתמש בו. ולמעשה זה הביטוי של חז"ל למי שלומד ודורש הרבה לאחרים ובעצמו לא עושה כלום- "חמור נושא ספרים", באדם כזה אין תועלת, אלא על כורחנו שחכם הוא מי שמשתמש בידיעותיו, כמו שאומר החכם באדם (משלי י"ד) "חָכָם יָרֵא וְסָר מֵרָע וּכְסִיל מִתְעַבֵּר וּבוֹטֵחַ", והיכן טמונה היראה? היא בלב ששם מרגיש בינתו ומוציא לפועל כח שכלו וזה פירוש הביטוי "חכם לב".

* * * * * * * * * * *

"וַיַּעַשׂ בְּצַלְאֵל אֶת הָאָרֹן עֲצֵי שִׁטִּים אַמָּתַיִם וָחֵצִי אָרְכּוֹ וְאַמָּה וָחֵצִי רָחְבּוֹ וְאַמָּה וָחֵצִי קֹמָתוֹ" (לז, א)

נשאלת השאלה- למה דוקא בעשיית הארון, מוזכר שמו של בצלאל ובשאר כליהמשכן (כגון השולחן והמנורה) לא הוזכר?

הגאון הרב שמשון רפאל הירש זצ"ל מביא הסבר פשוט לפי דברי הרמב"ן: בשאר המלאכות שבמשכן היה בצלאל בעיקר מדריך ומכוון, אך בארון הוא בעצמו עשה אותו משום שהוא היה הכלי המקודש ביותר במשכן.

יש עוד תירוץ של רבי מאיר שמחה מדווינסק זצ"ל בספרו משך חכמה- ששאר הכלים הם שוחזרו שוב בבית המקדש הראשון והשני מה שלא כן בארון שאחרי שנגנז בתקופת בית ראשון על ידי יאשיהו מלך יהודה שוב לא נעשה ארון משום שלא עושים לוחות אחרים במקום אותם לוחות שמשה הוריד מהר סיני.

משום כך נאמר רק בארון "ויעש בצלאל את הארון"...

* * * * * * * * * * *

פרשת פקודי

"אֵלֶּה פְקוּדֵי הַמִּשְׁכָּן מִשְׁכַּן הָעֵדֻת אֲשֶׁר פֻּקַּד עַל פִּי מֹשֶׁה עֲבֹדַת הַלְוִיִּם בְּיַד אִיתָמָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן" (לח, כא)

אומר רש"י - "עדות לישראל..."

ויש לשאול מדוע נבחר דווקא המשכן לעדות ולא לוחות הברית שנמצאים בתוכו?

אלא מסביר הט"ז בספרו "דברי דוד" שעדות זה דבר הברור וידוע וגלוי לכולם, עשרת הדיברות ניתנו רק לעמ"י, רק להם היה סימן מה שלא כן המשכן שהראה לכל האומות ששורה שכינה עם עם ישראל, וזה המבואר במדרש:

"כיון שהלך משה לבקש רחמים, מיד סלח (הקב"ה) להם (ישראל), אמר משה אני מפויס שמחלת להם אלא הודיע לעיני כל האומות שאין בלבך עליהם. אמר לו הקב"ה הריני משרה את שכינתי ביניהם ומכירין שמחלתי להם לכך נאמר "משכן העדות".

* * * * * * * * * * *

"בֶּקַע לַגֻּלְגֹּלֶת מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ לְכֹל הָעֹבֵר עַל הַפְּקֻדִים מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה לְשֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף וּשְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת וַחֲמִשִּׁים" (לח, כו)

כל מי שקורא את האמור בודאי שואל את עצמו מדוע דווקא מחצית השקל, למה ולא שקל שלם, ועוד שאסור להוסיף "העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט" מדוע אי אפשר לתת יותר?

אלא שיש רמז בנתינת המחצית, שאדם רואה שהוא נותן חצי וכן גם חברו, הוא מרגיש שהוא לבדו חצי ורק על ידי שותפות עם חברו הוא מושלם, ולפי זה גם מובן למה הקב"ה הקדים את נתינת מחצית השקל בעודם במדבר, לשקליו של המן משום שהמן אמר למלך "ישנו עם אחד מפוזר ומפורד בין העמים" המן רצה להראות לאחשוורוש, שעמ"י הוא מחולק בעצמו ולא שלם, לכן הקב"ה הקדים תרופה למכה ועשה שעם ישראל יהיו מאוחדים ע"י שנותנים את מחצית השקל, לבית המקדש, ולבית המקדש נותנים כדי להראות שהוא יכול להבנה דווקא שיש אחדות בעמ"י.

האחדות ואהבת הזולת הינם יסוד גדול וחשוב בערכי היהדות ולהלן מספר דוגמאות:

• הגמרא (שבת לא.) מספרת על הגר שרצה ללמוד את כל התורה על רגל אחת שבא להלל, והלל אמר לו "מה ששנאוי עליך לא תעשה לחברך זו כל התורה כולה ושאר פירושה לך למד...". וההסבר שעל ידי שמכיר טובה לחברו יכיר טובה גם לקב"ה.

• נאמר בפרקי אבות (פ"ג מ"י) "כל שרוח הבריות נוחה הימנו רוח המקום נוחה הימנו"...

• נאמר שבית המקדש השני נחרב על שנאת חינם (יומא ט ע"ב) וכל זמן שלא נבנה בית המקדש סימן שאנחנו לא מתוקנים בבין אדם לחברו, ואם תהיה בינינו אהבת חינם אז הגאולה עם בית המקדש יבואו (וחשבתי לרמוז את זה בתפילה בברכה הראשונה- "ומביא גואל לבני בניהם למען שמו באהבה" ומביא גואל- מתי הגואל יבוא? דוקא "באהבה" שתהיה אהבת חינם...).

לכן נשתדל להתחזק בענינים שבין אדם לחברו וע"י כך נזרז את הגאולה במהרה בימינו אמן.

ספר ויקרא

פרשת ויקרא

"וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר ה' אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר" (א, א)

התורה אומרת שהאדם בעצמו צריך להביא את קורבנו, ושלא יביא את הקורבן על ידי שליח, וזאת משום שאז יראה מה עושים לבהמה ויחשוב שכך היו אמורים לעשות לו על עבירתו שחטא, ויתוודה על חטאו ויחזור בתשובה. המשיל זאת המגיד מדובנא- לרועה צאן שהלך מחוץ לעיר, והסתובב באזור המלוכה, איפה שיש למלך גנים מפוארים של אילנות מגוונים ויפים. ולכמה דקות הרועה נח על אחת האבנים, ושראו זאת הצאן התחילו מיד להשתולל ולעשות שפטים בדשא והעצים...

מיד שראה זאת המלך דרך החלון, שלח שליחים לכלוא את הצאן והבקר שראה הרועה את הצאן כלוא החל לנוס על רגליו כל עוד נפשו בו...

הגיע לחבריו וסיפר להם על הנעשה לצאנו, והם יעצו לו עצה:

"תביא למלך מתנה, בקש ממנו מחילה ואז הוא יראה את צערך וישיבם לך!"

וכך עשה לקח איתו מתנה מכובדת, הגיע לארמון, אך השומרים הודיעו לו: "המלך לא נמצא, האם ברצונך למסור לו משהו?"

ענה להם הרועה צאן- "כן, אם תוכלו למסור לו את המתנה שהבאתי לו, תמסרו לו שהיא ממני..."

ששמע זאת המלך ושמע את שהיה, כעס מאד ואמר- "אני רציתי את סליחתו, את המתנה שלו כלל אינני צריך, מגיע לו עונש על חוצפה זו!" הנמשל- שהקב"ה בכלל לא צריך את הקורבן, מביאים אותו משום שעל ידי שנחסר ממון מכיסנו יבוא לנו צער ויכפר על העבירה, אבל העיקר היא בקשת המחילה והחזרה בתשובה.

ולכן האדם בעצמו צריך לבוא ולהתוודות על חטאו ולא לשלוח שליחים.

* * * * * * * * * * * * * *

"וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר נֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא בִשְׁגָגָה מִכֹּל מִצְוֹת ה' אֲשֶׁר לֹא תֵעָשֶׂינָה וְעָשָׂה מֵאַחַת מֵהֵנָּה" (ד, א-ב)

פירוש הפסוק, אומר המגיד מדובנא בספרו משלי יעקב- שאם אדם חטא בשוגג, זה אות ששגג בכל מצוות ה', שלא עשה את כולם כראוי ולכן ה' לא שמרו מלחטוא. וזה גם הפירוש של מה שאומרים חז"ל שיתוודה בערב יום הכיפורים, "מודה אני, כל רע שעשיתי לפניך, בדרך רע הייתי עומד.

נותן המגיד מדובנא משל להסבר העניין-

משל לאחד שהיה קונה גניבות וגזלות מיד הגנבים והגזלנים, והיה עומד במקום שהגנבים והגזלנים מצויים שם, עבור שאם יגנבו סחורה יהיה הוא הראשון שיקדים ויקנה מהם.

פעם עמד וחיכה במקום ההוא, אך לרוע מזלו באו שודדים ובזזו כל אשר לו...

ואז עמד והתודה- "מי גרם לי כל זאת? הוא מה שעמדתי על דרך רע, לכן עלתה לי הרעה הזאת".

הנמשל: כבר נאמר: "כי לא ינוח שבט הרשע על גורל הצדיקים", בתנאי:

"למען לא ישלחו הצדיקים בעולתה ידיהם", כלומר, שלא יתערב זר במעשיהם הטובים שאם הם שומרים את המצוות בשלמותן, אז ממילא

תהיה להם סייעתא דשמיא שלא יחטאו בשוגג.

* * * * * * * * * * * * * *

פרשת צו

"צַו אֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו לֵאמֹר זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה הִוא הָעֹלָה עַל מוֹקְדָה עַל הַמִּזְבֵּחַ כָּל הַלַּיְלָה עַד הַבֹּקֶר וְאֵשׁ הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד בּוֹ" (ו, ב)

קרבן עולה מביאים על חטא של הרהור הלב, לעומת חטאת שהיא באה על עבירה של מעשה בשוגג שאם היה עושה אותו במזיד היה חייב כרת. העולה- עולה כליל לה' ואף לא אחד נהנה ממנה, החטאת- נאכלת לכוהנים.

לכאורה היה ראוי שחטאת שהיא על מעשה חמור תעלה לגמרי ואף לא אחד ייהנה ממנה, ובעולה שהיא באה רק על מחשבה כן יאכלו מבשר הקורבן. אם כן למה עולה חמורה כל כך?

אומר נתיבות חיים הסבר נפלא, הרבה פעמים אנחנו עושים מעשים גשמים שבלעדיהם אנחנו לא יכולים להתקיים, כמו לישון, לאכול, לשתות וכו' אך אף על פי כן שאנו מוכרחים לעשות אותם צריך לכוון לשם שמים- שאנו אוכלים ושותים ונחים כדי שיהיה לנו כח לעבוד את ה', (כמו שנאמר "בכל דרכיך דעהו" [משלי ג, ו]).

כלומר אף על פי שהמעשה אינו מעשה קדוש אלא גשמי עם כל זה יש לעשותו בכוונה קדושה.

לפי זה מתורצת השאלה- עולה מביאים אותה והיא נשרפת כליל לה' שהיא מרמזת שכך גם המחשבה צריכה להיות כולה קדושה, מה שאין כן בחטאת שבאה על המעשה שאמנם המעשים לא יכולים להיות כולם על טהרת הקודש, אבל כמו שחטאת נאכלת בכוונה של קדושה כך גם המעשים יהיו בכוונה של קדושה- לשם שמים.

* * * * * * * * * * * * * *

"אֵשׁ תָּמִיד תּוּקַד עַל הַמִּזְבֵּחַ לֹא תִכְבֶה" (ו, ו)

התורה נמשלה לאש, כל מי שעוסק בה שומר שלא תכבה.

היה מעשה עם רבינו אליהו לופיאן, שגם בעת זקנה ושלא היה בקו הבריאות היה ממשיך בהרגלו בקודש לקום בעוד לילה ולעסוק בתורה עד לתפילת שחרית.

שאלוהו התלמידים, הרי יותר טוב להמשיך לישון עוד קצת כי מצבך לא הכי בריא וגם אתה זקן, מדוע אינך עושה זאת?

ענה להם הרב- אדרבא, היא הנותנת, אם אעשה כדברכם אהיה בבעיה, היות שאני זקן אני עוד מעט מגיע לבית דין של מעלה ושם ישאלו אותי האם קימת שלחן ערוך?

ואומר להם כן.

ואז יראו לי את ההלכה הראשונה בשלחן ערוך (סימן א' סעיף א'):

"יתגבר כארי לעמוד בבוקר לעבודת בוראו שיהא הוא מעורר את השחר" אם כן אתם רוצים שאכשל כבר בסעיף הראשון?

רואים כמה חכמי ישראל שומרים על התורה שלא תכבה אפילו כשמצבם הבריאותי חלש...

* * * * * * * * * * * * * *

"וְהַנּוֹתֶרֶת מִמֶּנָּה יֹאכְלוּ אַהֲרֹן וּבָנָיו מַצּוֹת תֵּאָכֵל בְּמָקוֹם קָדֹשׁ בַּחֲצַר אֹהֶל מוֹעֵד יֹאכְלוּהָ" (ו, ט)

אומר החתם סופר- מצה מסמלת ענוה לעומת לחם שמסמל גאווה, משום שהלחם הוא מנופח ובו יש יותר חומרים ותבלינים מאשר המצה שהיא דקה ועשויה מקמח ומים בלבד, לפי זה יש רמז בפסוק:

"מצות תאכל במקום קדוש"- כלומר במקום להיות קדוש, פרוש, תהיה עניו שהיא בבחינת מצה, ולמה? אומר המשך הפסוק "בחצר אוהל מועד יאכלוה"- שבחצר- כינוי לעולם הזה (כמו שאמרו חז"ל בפרקי אבות [פ' ד', מ' טז] "העולם הזה דומה לפרוזדור בפני העולם הבא") שאז "יאכלוה" ייהנה ויקבל שכר גם בעולם הזה ובודאי בעולם הבא.

ועוד מובא בשם החתם סופר שהחמץ הוא כנגד היצר הרע לעומת המצה וזה רמוז בגימטרייא של שניהם:

חמץ = 138

מצה =135

ההפרש ביניהם הוא 3 ספרות כנגד ג' דברים שמוציאים את האדם מן העולם- הקנאה התאווה והכבוד וזהו ההבדל בין חמץ -גאווה, למצה - ענוה.

* * * * * * * * * * * * * *

פרשת שמיני

"וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי קָרָא מֹשֶׁה לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו וּלְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל" (ט, א)

כתוב בגמרא (מסכת שבת פ"ז:) שאותו היום זכה לעשר עטרות (ראשון לכהונה, ראשון לנשיאים וכו'), אם כן שואל המדרש- מדוע נענשו בני אהרון דווקא באותו יום חשוב ושמח, הרי זה קלקל את השמחה הגדולה שהייתה לעם ישראל?

עונה המדרש- נביאי השקר היו אומרים לעם ישראל "תחטאו ואל תדאגו המשכן יכפר", לכן הקב"ה העניש בו ביום להראות שהוא לא וותרן, ועוד שלא דומה החוטא בבית המלך לחוטא בחוץ.

* * * * * * * * * * * * * *

"וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וַיֵּצְאוּ וַיְבָרֲכוּ אֶת הָעָם וַיֵּרָא כְבוֹד ה' אֶל כָּל הָעָם" (ט, כג)

מסביר רש"י אחרי שכל העם הכינו והקריבו את הקורבנות, לא ירדה שכינה לישראל חשב אהרון שבסיבתו לא יורדת השכינה משום שגרם לחטא העגל, אמר למשה "מדוע שלחת אותי לעבודה זו (של הקורבנות) הרי הקב"ה לא מרוצה שהרי לא ירדה שכינה?"

מיד נכנס משה עם אהרון וביקשו רחמים וירדה שכינה לישראל.

אומר הגאון הרב ברוך מרדכי אזרחי שליט"א - מפה לומדים כמה מעלה גדולה יש לבין אדם לחברו, שהרי משה בהתחלה לא התערב בחשבונות שמים שלא ירדה שכינה, ורק מתי שאהרון פנה אליו והיה בוש, מיד עשה את השתדלותו עד שירדה שכינה לישראל, וכל זה משום שלבין אדם לחברו יש משקל מטה מאזנים יותר מכל חשבון אחר.

רואים כמה אהבת ישראל הייתה למשה, כמה דאג שאהרון לא יצטער. מסופר (בחוברת "אהבת ישראל", ערכים) על אהבת ישראל של הגאון הרב יוסף חיים זוננפלד- רבה של ירושלים, פעם אחת שיצא מבית החולים עם מישהו שליוה אותם,לקראתם יצאו קבוצת נערים ונערות, אז הרב לא התרגש והמשיך ללכת...

שאל אותו המלווה- "אולי נחזור לבית החולים עד שהקבוצה הזאת תעבור?"

והרב ענה לו בשלילה.

תוך כדי שהם עוברים המלווה שם לב שהרב ממלמל כמה דברים, הצמיד אוזנו והבחין שהרב קורא כמה פרקי תהילים, ועכשיו הוא במילים:

"יוסף ה' עליכם עליכם ועל בניכם ברוכים אתם לה'...יוסף עליכם ועל בניכם..."

ובנוסף מזיל דמעה ומתפלל שיזכו כל אלה גם לפסוק הקודם, "יברך יראי ה' הקטנים עם הגדולים..."

רואים כמה אהבת ישראל יש לגדולי הדור, כמה אנו צריכים ללמוד דוגמא אישית מהם איך שהם מקיימים את "ואהבת לרעך כמוך".

* * * * * * * * * * * * * *

פרשת תזריע

"וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ וְיָלְדָה זָכָר וגו' וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִמּוֹל בְּשַׂר עָרְלָתוֹ" (יב, א-ב)

בספר חיוכה של תורה מובאים רעיונות נחמדים, לגבי הברית מילה: -יש הנוהגים לקרוא יום לפני הברית אצל היולדת קריאת שמע.

שאלו חכם אחד מה טעם המנהג, והוא השיב כך:

למה מקדימים את פרשת שמע לפרשת "והיה אם שמוע"?

כדי שיקבל עליו עול מלכות שמים תחלה ואחר כך יקבל עליו עול המצוות, כך עם הילד קודם כל בלילה יקבל עול מלכות שמים ואחר כך בברית יקבל עול מצוות.

ועוד שאלוהו- למה מקדמים את פני התינוק בברכה- "כשם שנכנס לברית כך יכנס לתורה ולחופה למצוות ולמעשים טובים"?

וענה- כמו שברית הוא דבר שכבר לא יכול להיפרד ממנו שנעשה מעשה בגופו, כך התורה והמצוות יהיו חלק בלתי נפרד ממנו ולא ירצה להיפרד מהם כלל ועיקר.

* * * * * * * * * * * * * *

וְהַצָּרוּעַ אֲשֶׁר בּוֹ הַנֶּגַע בְּגָדָיו יִהְיוּ פְרֻמִים וְרֹאשׁוֹ יִהְיֶה פָרוּעַ וְעַל שָׂפָם יַעְטֶה וְטָמֵא טָמֵא יִקְרָא: כָּל יְמֵי אֲשֶׁר הַנֶּגַע בּוֹ יִטְמָא טָמֵא הוּא בָּדָד יֵשֵׁב מִחוּץ לַמַּחֲנֶה מוֹשָׁבוֹ" (יג, מה- מו)

כלל גדול בידינו שה' נוהג תמיד איתנו במדה כנגד מדה, אם כן קשה למה המצורע שדיבר לשון הרע, לשונו לא תקבל עונש, למה מביא שני ציפורים?

מביא הרב יוסף חיים בעל הבן איש חי משל שנבין על פיו את התירוץ: משל למלך שהיה לו שר יהודי ופעם אחת נסעו שניהם ביחד במרכבה. בדרך הם עברו ליד מקום של גוי ששונא את היהודים שראה את השר היהודי החל לשיר שירי גנאי על היהודים ובמיוחד על השר היהודי,ששמע זאת המלך ציוה את שרו היהודי:

"הענש את הגוי בכך שתכרות לו את הלשון..."

אחר שהמלך הלך, ניגש היהודי בסבר פנים יפות לגוי והביא לו מתנות יקרות וחשובות בקביעות, עד שלבסוף הגוי הפך לאוהב של היהודים. בהזדמנות נוספת שוב עברו המלך והשר ליד הגוי, ושוב הגוי שר...

המלך שמע זאת וכעס על היהודי- "אמרתי לך לכרות לו את הלשון למה לא הקשבת לי?"

ענה לו היהודי- "אדוני המלך הקשב למה שהוא שר, הוא שר הפעם שירי שבח על היהודים אז למה להענישו?"

או אז המלך הבין שהיהודי החליף את לשון הגוי בלשון אחרת ע"י מתנות בסתר.

כך אמר הקב"ה- אני לא רוצה שלמצורע בכלל לא תהיה לשון אלא שישתמש בה לדברים טובים, משום זה עונשו הוא לצאת מחוץ למחנה כדי שיוכל להיות עם עצמו לבד ולחשוב שהלשון הרע גרמה לו את ה"גלות" הזו, ואז יחליפה בלשון הטוב כלפי אחרים.

* * * * * * * * * * * * * *

"וְהַבֶּגֶד כִּי יִהְיֶה בוֹ נֶגַע צָרָעַת בְּבֶגֶד צֶמֶר אוֹ בְּבֶגֶד פִּשְׁתִּים" (יג, מז)

שואל החפץ חיים למה הבגדים נענשים, אם בעליהם דיבר לשון הרע, מה הם עשו?

והתשובה- כי על ידי שאדם קונה בגדים בולטים ביופיים, גורם לאחרים לקנאות ועל ידי כך שונאים ומדברים לשון הרע, אז לכן בא העונש על הבגדים.

צריך להיות במיוחד פה כמו יעקוב אבינו שביקש "לחם לאכול ובגד ללבוש"- רק ללבוש ולא כדי להרשים אחרים...

* * * * * * * * * * * * * *

פרשת מצורע

"זֹאת תִּהְיֶה תּוֹרַת הַמְּצֹרָע בְּיוֹם טָהֳרָתוֹ וְהוּבָא אֶל הַכֹּהֵן" (יד, ב)

שואל המגיד מדובנא למה דין המצורע הוא לבוא לכהן?

והתשובה- משום שעונש המצורע הוא על שום שדיבר לשון הרע, מצורע = מוציא רע, שפגם בכח הדיבור, לכן בא אל הכוהן שבכח דיבור אחד שלו נפסק דין טומאה או טהרה, ללמדנו את כחו של הדיבור.

* * * * * * * * * * * * * *

"וְצִוָּה הַכֹּהֵן וְלָקַח לַמִּטַּהֵר שְׁתֵּי צִפֳּרִים חַיּוֹת טְהֹרוֹת וְעֵץ אֶרֶז וּשְׁנִי תוֹלַעַת וְאֵזֹב" (יד, ד)

התורה אומרת שהמצורע שדיבר לשון הרע מביא שני ציפורים, למה דווקא שני?

אומר הזוהר- שני ציפורים כנגד דין וחשבון,

דין- על שעבר על המון לאוין ועשין בכך שדיבר לשון הרע.

וחשבון- על שום שבזמן הזה של הדיבור היה יכול לומר דברי תורה, ועכשיו נתבע על ביטול תורה.

ולמה דווקא ציפורים?

אומר הכלי יקר משום שהצרעת באה על שלושה דברים-

על לשון הרע,

על גסות הרוח,

על חמדת ממון,

לשון הרע- שהרי הציפורים מפטפטות ומצפצפות כל הזמן.

וגסות הרוח- שאדם מתגאה הוא חושב שהוא למעלה כמו הציפור שעפה לגובה.

וחמדת ממון- על פי הפסוק במשלי:

"אַל תִּיגַע לְהַעֲשִׁיר וגו' הֲתָעִיף עֵינֶיךָ בּוֹ וְאֵינֶנּוּ כִּי עָשֹׂה יַעֲשֶׂה לּוֹ כְנָפַיִם כְּנֶשֶׁר יָעוּף הַשָּׁמָיִם" (כג, ד).

* * * * * * * * * * * * * *

"וְכִבֶּס הַמִּטַּהֵר אֶת בְּגָדָיו וְגִלַּח אֶת כָּל שְׂעָרוֹ וְרָחַץ בַּמַּיִם וְטָהֵר" וגו' (יד, ח)

מתחסד אחד שטבל במקוה שאל את חברו הסמוך, "האם טבלתי טוב?" (האם כל איברי היו בתוך המקווה?)

שמע מלמעלה מהר"ם מדז'יקוב וענה תשובה- טוב, טוב...

אחר כך ביאר את כוונתו לסובבים ואמר שהתכוון לראשי תיבות של טוב -טובל ושרץ בידו... משום שהבין שכוונת השואל הייתה להראות שהוא מדקדק במצוות.

מסופר על עוד תלמיד אחד- שפעם בא מישהו לרבו וביקש ממנו שיתפלל עליו שיהיו לו לחג הסוכות ארבעת המינים מהודרים.

הרב הכירו שהוא לא מדקדק במצוות ענה לו- אצלי ארבעת המינים הם בשר, דגים, יין ושאר מטעמים (כלומר אני יודע את מדרגותיך).

(חיוכה של תורה)

* * * * * * * * * * * * * *

פרשת אחרי מות

"וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה אַחֲרֵי מוֹת שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן בְּקָרְבָתָם לִפְנֵי ה' וַיָּמֻתוּ" (טז, א)

מובא בספרים משל להבנת הענין-

ילד מגיע הביתה מהתלמוד תורה עם דמעות בעיניו...

האבא מיד דואג לו ושואלו "מה קרה? למה אתה בוכה? מה היה בתלמוד תורה?"

עונה לו הבן- "היום המלמד שאל שאלה בכיתה ואף לא אחד ידע התשובה, ושהגיע תורי גם אני לא ידעתי, אך שהמלמד שמע זאת נתן לי מכה, ואילו לאחרים שלא ידעו לא קיבלו מכה!"

אביו חייך ואמר לו- אדרבה, זה סימן שמעלתך גדולה יותר מהשאר, כי ממך הרב מצפה יותר, לכן נתן לך מתנה, רמתך בלימוד גדולה יותר מאחרים. אומר המגיד מדובנא- כך גם הדבר במיתת נדב ואביהוא אהרון ידע שבניו נענשו כי היו במעלה גדולה, שהרי הפסוק מעיד עליהם שמתו "בקרבתם לפני ה'".

וזה גם מצינו במאמר חז"ל "הקב"ה מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה שנאמר "וסביביו נשערה מאד".

העולה מן האמור שאם לאדם יש מעלה אז היא גם מחייבת אותו, כמו שזכות אבות היא זכות שהיא חובה- אומרים לאדם ההוא- "אם האבא שלך אדם כה חשוב והיה לך ממי ללמוד למה לא למדת ממנו?"

* * * * * * * * * * * * * *

"וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה אַחֲרֵי מוֹת שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן וגו'" (טז, א)

נשאלת השאלה מדוע הוזקק הפסוק לומר שהם שנים, הרי זה ברור שנדב ואביהוא הם שנים?

תירץ בספר "ישועות מלכו"- ששניהם באו באקראי כל אחד לחוד, לא רק שהם לא התייעצו עם משה ואהרון, אלא גם לא התייעצו ביניהם, אך אם היו מתייעצים ביניהם לא היו חוטאים משום ששני כוהנים לא משמשים בעת ובעונה אחת.

לכן הכתוב מדגיש "שני בני אהרון".

* * * * * * * * * * * * * *

"וּשְׁמַרְתֶּם אֶת חֻקֹּתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם אֲנִי ה'" (יח, ד)

אומר החפץ חיים על ענין הקפדת המצוות:

משל למלך שהייתה לו ליד הארמון שדה מפוארת ומשובחת. יום אחד בא כסיל לשדה, והחל לשבור את הגדרות מסביב...

המלך ראה זאת והבליג.

למחרת אותו איש מגיע שוב, ומתחיל לעקור את הפירות שבחצר... אך המלך שתק ונאזר בסבלנות עוד יום.

ביום השלישי- אותו אדם בא לשדה ו... עקר ענפים ועצים שלמים... מיד המלך כעס עליו וציוה להענישו כראוי לו.

המלך בנמשל הוא מלך מלכי המלכים הקב"ה, והאיש שהזיק הוא מי שמזלזל בדברי חכמים ובגזירותיהם, ולאחר מכן הורס את הגן שזהו התורה, ובנוסף את הפירות שהם המצוות...

האדם הנבון הוא מי שאומר תודה על הגן ומשתמש בו ולא הורס אותו.

ישמע חכם ויוסף לקח להקפיד על כל מצוה קלה כבחמורה ולא להשחית את הגן הנפלא.

(ביאורי הח"ח על התורה)

* * * * * * * * * * * * * *

פרשת קדושים

"אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ וְאֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם" (יט, ג)

על בית כנסת נאמר שהוא מקדש מעט הנה סיפור על מעלתו.

בכולל בהוד השרון ברשותו של הגאון רבי עזרא ברזל זצ"ל, נכנסה אישה אחת בבוקרו של יום כולה מתייפחת ובוכה.

הרב פנה אליה והסבירה לו- שבתה חלתה במחלה קשה והרופאים אומרים שאין מזור למחלתה, ואני מבקשת רק לנקות את בית הכנסת כי מקובלני מאבי במרוקו שזהו דבר גדול, ואולי בזכות זה ירחם ה' וישלח רפואה שלימה. כמובן שהסכימו לה וכשהגיעו האברכים לבית המדרש לא הכירו את הכולל מרוב הניקיון המושלם.

ואחר כמה ימים באו האם והבת בשמחה ובישרו שהרופאים נדהמו לראות בבדיקה שהמחלה חלפה כלא הייתה...

(עונג שלחן שבת)

* * * * * * * * * * * * * *

"לֹא תִּגְנֹבוּ וְלֹא תְכַחֲשׁוּ וְלֹא תְשַׁקְּרוּ אִישׁ בַּעֲמִיתוֹ" (יט, יא)

מסופר על הגאון רבי נתן אדלר זצ"ל, רבו של החתם סופר, שפעם עמד ליד החלון וראה שגנב בא לרשותו ולוקח כמה עצים ומתחיל לרוץ...

מיד החל הרב לרדוף אחריו וצעק לעברו:

"יהודי, רבי יהודי, אשריך שזיכו אותי לראותך כדי שאוכל להפקיר את סחורתי!"

ששמע זאת הגנב נבהל מדברי הרב והשליך את הקורות.

או אז שוב הרב אמר לו בקול- אשריך רבי יהודי שזיכית אותי במצוה "עזוב תעזוב עמו" ואז החל הרב לשים את הסחורה על כתפי הגנב.

(וקראת לשבת עונג)

* * * * * * * * * * * * * *

"וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ אֲנִי ה'" (יט, יח)

על מצוה זאת של אהבת ישראל יש סיפורים מדהימים על גדולי ישראל, הנה לדוגמא:

מסופר על אלמן שנכנס לדיכאון ולא אכל ולא דיבר רק התכנס עם עצמו. סיפרו זאת למרן הרב שך זצוק"ל, והוא בא עם מלוה לבית אותו האיש, אך שדפקו- "אין קול ואין עונה" ואפילו אחר שהשמש צעק. הרב ניסה לפתוח את הדלת ומשנפתחה נכנס הרב לביתו, ומצא את האיש יושב על הספה.

מיד הניח את ידו על האלמן וליטפו ואמר לו "תדע לך גם אני אלמן, ואמרו חז"ל (יבמות סב:) שהשרוי בלא אשה שרוי בלא שמחה.

אני מציע שמחר בערב שבת אני אכין חמין ואשלח אותו אליך, ובליל שבת אבוא אצלך ונאכל ביחד".

מיד עלה חיוך על שפתי האלמן המדוכא חיוך, ואמר לרב "לא בא בחשבון, לא יעלה על הדעת שראש הישיבה יבוא אלי?!"

אמר לו הרב- "אז תחשוב על עצה אחרת, אבוא מחר מכל מקום אני מתעודד במחיצתך..."

סיפור נוסף על הרב שך שעזר באחד השידוכים שיצא לפועל. ואותו זוג לצערם לא נפקדו בבנים והלכו לתלמיד חכם ושאלוהו למה הגזירה הזו? וענה להם שיכול להיות שאם לא שילמו למתווך דמי שידוך אז זה מעכב בילדים.

אותו זוג הלך למרן הגאון רבי חיים קנייבסקי שליט"א, וסיפרו לו מה התלמיד חכם אמר, וענה להם הרב שישנה הלכה שאם קרוב משפחה שידך אז לא צריך לשלם לו דמי שידוך, משום שפועל מתוך אהבה וקירבה. ושהרב שך עוזר לשידוך אז הוא ממש כאב המחתן את צאצאיו...

(תורתך שעשועי)

* * * * * * * * * * * * * *

פרשת אמור

"וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם לְנֶפֶשׁ לֹא יִטַּמָּא בְּעַמָּיו" (כא, א)

נאמרו לכהנים הרבה דינים שחלקם זכויות וחלקם חובות. וכמו כן ישנן זכויות לכהן גדול שאין לכהן הדיוט.

כללו של דבר אומר הרב דוב רובמן- שכל אדם שעובד את ה' חייב לעשות זאת על פי דרגתו שבה הוא נמצא.

את יסוד זה מצינו בהקדמה של הרמח"ל למסילת ישרים:

"יסוד החסידות ושורש העבודה התמימה הוא שיתברר ויתאמת אצל האדם מה חובתו בעולמו".

לא נאמר מה חובת האדם בעולם אלא בעולמו, לפי זה אפילו תלמיד חכם גדול כל עוד לא בירר את חובתו לפי מצבו אז הוא כבונה בית בלי יסוד, אילן בלי שורשים.

ולפי זה יובן מה שמספרת הגמרא (מסכת שבת לג:) על ר' שמעון בר יוחאי ובנו שהיו שתים עשרה שנים במערה וכאשר יצאו לבחוץ וראו אנשים עובדים בחרישה ובזריעה, אמר רבי שמעון- "מניחין חיי עולם ועוסקין בחיי שעה!" וכל מקום שנתנו בו עיניהם מיד היה נשרף.

יצאה בת קול מהשמים ואמרה "להחריב עולמי יצאתם? - חזרו למערתכם!" ואכן חזרו רשב"י ובנו למערה. ולאחר 12 חודשים יצאו שוב. וכל מקום שרבי אלעזר מביט בו היה נשרף ורבי שמעון בר יוחאי היה מחזירו לקדמותו. אמר רבי שמעון לבנו "בני די לו לעולם אני ואתה".

ונראה לומר שמה שמדדו בפעם הראשונה את העולם זה היה על פי קנה מדה שלהם לכן הפריע להם מדוע עוסקים בחיי שעה.

אחר שחזרו למערה ויצאו שוב, התעלו ורבי שמעון היה מרפא הנזק שנגרם ואמר שאין צורך להחריב ואין לתובעם עד כדי שיתחייבו להסתלק מחיי שעה, כיון שאינם במדרגה זו. אלא נאמר על זה "עולם כמנהגו נוהג". מסקנת הדבר שצריך כל אדם לעשות לפי כחו ובשמים לא יתבעו אותו למה לא הגיע לדרגת משה רבנו אלא למה לא מיצה את כחותיו, ישמע חכם ויוסף לקח.

(שבעים פנים לתורה)

* * * * * * * * * * * * * *

"וּשְׁמַרְתֶּם מִצְוֹתַי וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם אֲנִי ה'" (כב, לא)

הביטוי שמירה מוזכר בתורה פעמים רבות, ומשמעותו שאנו צריכים לא רק לשמור בעצמנו את המצוות, אלא אומר מרן הרב שך זצוק"ל שאנו אף צריכים לדאוג שאחרים יקיימו אותם, כמו שתפקיד השומר לדאוג לקיום הדבר הנשמר.

וזהו גם פירוש חז"ל "כל ישראל ערבין זה לזה" (תנא דבי אליהו רבה יב), שמעבר לפשט שהכלל מדבר למשמעות המצומצמת של הערב שמבטיח למלווה שאם הלוה לא ישלם אז הוא בעצמו ישלם, אנו ערבים שגם האחר יקיים בעצמו את המצוה.

הערבות הינה גם חיוב עשייה- אתה חייב לדאוג ולפעול כדי שגם חברך יקיים את המצוה.

ענין הערבות מתרץ לנו את השאלה הבאה- איך הלל אמר לגר מה ששנוא עליך לא תעשה לחברך זו כל התורה כולה, איך יגיע לה?

ומובא תירוץ במעיינה של תורה- שמשום ערבות, אדם שעשה עבירה יגרום שאחרים יענשו אף על פי שרק החוטא נהנה מן החטא.

ואם ישמור ויקפיד האדם על הכלל של מה ששנוא עליך... לא היה עושה שום

עבירה משום שהיה שוקל בדעתו שאחרים יסבלו במקומו, וברור הדבר שהוא לא היה מסכים לכך שאחרים ייהנו והוא יסבול במקומם, ואם כן איך יגרום שאחרים יסבלו והוא ייהנה?

וחשבון זה ימנע בעדו מלעשות העבירה ולכן מובן למה יסוד לכל התורה- שעל ידיו לא יעבור שום עבירה.

(מראש אמנה)

* * * * * * * * * * * * * *

פרשת בהר

"וְלֹא תוֹנוּ אִישׁ אֶת עֲמִיתוֹ וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹהֶיךָ כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם" (כה, יז)

הגמרא מספרת (מסכת חגיגה דף ט"ו:) על רבה בר שילא שפגש את אליהו הנביא ושאל אותו, מה הקב"ה עושה עכשיו?

ענה לו אליהו הנביא- אומר מימרות בשם רבנים חוץ מרבי מאיר, משום שרבי מאיר למד תורה מפי "אחר" שהיה תלמיד חכם ויצא לתרבות רעה. ואז רבה דן את ר"מ לכף זכות ואמר- "רבי מאיר רימון מצא, תוכו אכל- קליפתו זרק", כלומר רבי מאיר ידע לברור את התורה הזכה והנקייה מכל הקליפות של אחר.

אמר לו אליהו מיד- עכשיו הקב"ה מזכיר גם את מימרותיו של ר' מאיר בשמו. שואל על כך האור החיים הקדוש:

וכי הקב"ה לא יודע שרבי מאיר בורר ויודע להבדיל בין אור לחושך? למה רק שרבה אמר זאת הגלגל התהפך?

ומתרץ- שעד עכשיו היה קיטרוג בשמים שאנשים רואים שרבי מאיר לומד מאחר ונעשה חילול ה' אבל שבא רבה ודן לכף זכות, הטענה הזו ירדה כי אז רואים שיש מי שמצדיק את ר' מאיר ואם מצדיקים אז כבר אין חילול ה', ואמרו מימרות מפיו.

מפה נלמד כמה כח יש למשפט של לדון לכף זכות, לדוגמא- אדם שרוצה שאשתו תמשיך לחיות עמו בבריאות שנים רבות וטובות, אומר הגאון הרב יצחק זילברשטיין שליט"א שהוא ידון אותה לכף זכות וממילא בשמים גם ידונוה לכף זכות, וכן כל אדם אם שידונו אותו לכף זכות אז ידונו אותו בשמים גם כן לכף זכות, גם את מי שדן וגם את מי שדנו אותו.

(טובך יביעו)

"וְלֹא תוֹנוּ אִישׁ אֶת עֲמִיתוֹ וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹהֶיךָ כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם" (כה, יז)

על הפסוק לעיל אומר רש"י שמדובר באונאת דברים- שלא יקניט את חברו. הגמרא (שבת קמ"ה:) מספרת ששאלו התלמידים למה העופות שבבבל שמנים יותר מהעופות שבארץ ישראל?

ר' יוחנן ענה מפני שהעופות שבארץ ישראל גלו וסבלו וזה גרם להם להצטמק בבשרם, אך עופות שבבבל לא גלו ולא הצטערו, לכן לא הרזו.

הגאון רבי דוד ויין זצ"ל ישב פעם ולימד את הדף יומי וכשהגיע פעם אחד לסיפור הזה הקשה אחד המשתתפים- "וכי הגמרא עוסקת כאן בזואולוגיה? מה אכפת לנו מדוע עופות שבבבל שמנים יותר משל ארץ ישראל?"

ותירץ לו הרב תירוץ על דרך הפשט אך עם המון מוסר השכל- הגמרא רוצה להדגיש לנו שצער הגלות מורגש גם לאחר מאות דורות מהגלות, ולכן הם נשארו העופות שבישראל רזים כי עוד הרגישו את הצער;

אותו הדבר קורה שאדם מצער את השני וחושב שאחרי ערב כיפור שביקש מחילה הוא ישכח; אבל וכי יעלה על דעתו שלעשרות שנים יישאר הנזק שגרם? לכן חשוב מאד להיזהר בכבוד השני.

וכמו שאמר ר' אליעזר בן הורכנוס בפרקי אבות (ב, י) "יהי כבוד חברך חביב עליך כשלך".

(טובך יביעו)

* * * * * * * * * * * * * *

"וְכִי תֹאמְרוּ מַה נֹּאכַל בַּשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת הֵן לֹא נִזְרָע וְלֹא נֶאֱסֹף אֶת תְּבוּאָתֵנוּ: וְצִוִּיתִי אֶת בִּרְכָתִי לָכֶם בַּשָּׁנָה הַשִּׁשִּׁית וְעָשָׂת אֶת הַתְּבוּאָה לִשְׁלֹשׁ הַשָּׁנִים: וּזְרַעְתֶּם אֵת הַשָּׁנָה הַשְּׁמִינִת וַאֲכַלְתֶּם מִן הַתְּבוּאָה יָשָׁן עַד הַשָּׁנָה הַתְּשִׁיעִת עַד בּוֹא תְּבוּאָתָהּ תֹּאכְלוּ יָשָׁן: וְהָאָרֶץ לֹא תִמָּכֵר לִצְמִתֻת כִּי לִי הָאָרֶץ כִּי גֵרִים וְתוֹשָׁבִים אַתֶּם עִמָּדִי" (כה, כ-כג)

על הפסוק "כי גרים ותושבים אתם עמדי" דרש האדמו"ר רבי משה חיים אפרים מסדילקוב זצ"ל, נכד הבעל שם טוב:

"כי גרים"- אומר הקב"ה לעם ישראל שאם תהיו כמו גרים בעולם הזה, ומצד שני "ותושבים"- תהיו תושבים בענייני העולם הבא, ממולאים בתורה ומעשים טובים ומצוות אז יתקיים בהם המשך הפסוק-

"אתם עמדי"- תזכו להיות איתי כל הזמן במחיצתי.

ממשיך הרב להסביר את האמור, הרי הקב"ה כביכול גֵר בעולם הזה שאין לו על מי להשרות שכינתו, ומטבע הדברים הוא שאין גר מתחבר אלא עם גר, כך הקב"ה יתחבר בעולם הזה ובעולם הבא איתנו אם נתנהג כגרים בעולם הזה.

* * * * * * * * * * * * * *

פרשת בחקתי

"אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ וְאֶת מִצְוֹתַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם" (כו, ג)

אומר רש"י- "מלמד שתהיו עמלים בתורה".

לכאורה, קשה איך חז"ל אמרו שפסוק זה הולך על לימוד התורה, הרי "בחקותי" משמע על המצוות?

אלא ההסבר מהמלה הבאה אחריה- "תלכו"'', שהרי על חוקי המצוות שייך לומר לעשות כמו שנאמר- "ושמרתם את כל חוקותי, ועשיתם אותם". אם כן שייך הליכה בלימוד התורה. משום שכמו שבהליכה האדם תמיד מתקדם ולא נשאר במקום, כך שאדם הוגה בתורה הוא מתקדם ועולה מעלה מעלה והליכתו אינה פוסקת, כי ככל שיעמול יותר ימצא יותר ויראה כי רבה מאד הדרך.

ועל זה אומרת התורה שנקבל את כל הטובות שכתובים בפרשה, בתנאי שנעמול בתורה.

פירוש אחר נוסף על המלה "תלכו"-

גם בהליכה ברחוב לא ישכח לעסוק בתורה, אלא יחזור על לימודו או על שאר דברי תורה. אם כך הוא עושה, הוגה בחוקים בהליכה, אז זהו סימן שהוא עמל בתורה.

(טובך יביעו)

ספר במדבר

פרשת במדבר

"וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי בְּאֹהֶל מוֹעֵד בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמֹר" (א, א)

בגמרא (בבא מציעא דף נט:) ישנה מחלוקת בין ר' אליעזר לחכמים, בדין תנורו של עכנאי .

ר' אליעזר מטהר, חכמים מטמאים את התנור. ר' אליעזר רצה להוכיח שהצדק איתו אז אמר:

אם הלכה כמותי החרוב יוכיח! וכך היה החרוב עף ממקומו מרחק רב. ועוד, אם הלכה כמותי אמת המים תוכיח!

והנה לפתע במקום שהנהר באותו מקום יזרום לכיוון מטה הוא החל לזרום כלפי מעלה.

וחכמים עדיין לא הסכימו לדעתו ואז ממשיך רבי אליעזר ואומר אם הלכה כמותי כותלי בית המדרש יוכיחו, ומיד שאמר דברים אלה החלו הקירות ליפול כלפי מטה...

עד שרבי יהושע גער בהם ואמר- אם תיפלו איך נלמד?

ונעצרו הקירות באלכסון, לא חזרו למקומם מפני כבוד ר' אליעזר ולא נפלו מפני כבוד ר' יהושע.

ולפתע גם נשמעה בת קול שאמרה שהלכה כמו ר' אליעזר, ואף על פי כן לא פסקו חכמים כמו ר' אליעזר משום שאמרו חכמים שאין משגיחין בבת קול כי כבר נאמר "לא בשמים היא", וההלכה נקבעת פה והרוב קובע. שואל הגאון מוילנא, מה העניין בכל האותות והמופתים הללו למה הגמרא מאריכה כל כך בהם?

ועונה הגר"א- ששלושת הדברים האלו צריכים להיות בתלמיד חכם:

א] חרוב- שצריך להסתפק במועט כמו שר' שמעון בר יוחאי אכל רק חרוב במערה.

ב] אמת המים- שצריך ענוה, שכמו שהמים יורדים ממקום גבוה למקום נמוך, כך התורה נמצאת אצל אדם שפל.

ג] כותלי בית המדרש- שצריך שיהיה קביעות, כמו שתמיד הקירות באותו מקום ולא משנים ממקומם כן התלמיד חכם, צריך לקבוע ולהתמיד בלימודו.

ושלושת הדברים האלו רמוזים במלה "במדבר":

מי שנמצא במדבר תמיד מסתפק במועט, ומתמיד באותה דרך, ויודע שהוא בבחינת אנכי עפר ואפר- כמו המדבר שאין שם כלום.

(כתונת פסים, לגאון הרב יוסף מוגרבי שליט"א)

* * * * * * * * * * * * * *

"וַיָּמָת נָדָב וַאֲבִיהוּא לִפְנֵי ה' בְּהַקְרִבָם אֵשׁ זָרָה לִפְנֵי ה' בְּמִדְבַּר סִינַי וּבָנִים לֹא הָיוּ לָהֶם וַיְכַהֵן אֶלְעָזָר וְאִיתָמָר עַל פְּנֵי אַהֲרֹן אֲבִיהֶם" (ג, ד)

בתורת כהנים כתוב שהם אמרו לעצמם מתי שהם הלכו אחרי משה ואהרון הכהן, "עוד כמה זמן הם יחיו, אנו כבר רוצים לירוש את מקומם..." ונשאלת השאלה וכי נחשוד בהם בכאלה צדיקים שיחכו למיתת גדולי הדור, משה ואהרון?

אלא אומר ספר "בינה לעתים" כך:

כתוב בפרקי אבות (פרק ד' משנה א) "איזהו חכם? הלומד מכל אדם" -מהזקנים ומהצעירים אפשר ללמוד.

מהצעירים- שאצלם יש יצר הרע גדול ותסיסות והם בכל זאת באים ועובדים את ה', זו מעלה שפורשים מתאוות ומתענוגות וכיו"ב.

ומהזקנים- שלומדים בין בגשם בין בקיץ בין בשרב, בכל מצב- גם זו מעלה. אז נדב ואביהוא חשבו לעצמם שהדור הצעיר לא יתחזק ממשה ואהרון משום שיגידו שלהם כבר בטל יצר הרע, אז לכן נדב ואביהוא רצו להנהיגם בעצמם, ככה שיהוו דוגמא אישית לכל הדור.

(פניני הבן איש חי)

* * * * * * * * * * * * * *

פרשת נשא

"וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אִישׁ אִישׁ כִּי תִשְׂטֶה אִשְׁתּוֹ וּמָעֲלָה בוֹ מָעַל" (ה, יא-יב)

בפרשה מסופר על דין אישה סוטה, כלומר אדם שחושב שאשתו זנתה תחתיו לוקח אותה לכהן ושם פורעים שער ראשה והכהן לוקח את שם ה' הכתוב על הקלף ושם אותו במים, ונותן לה לשתות את המים. אם היא זנתה מתה מיד מייסורים, אך אם היא לא זנתה זוכה בפרי בטן, ואפילו אם הייתה עקרה זוכה לילד.

אך נשאלת השאלה מה פתאום שתקבל פרס? הרי סוף סוף גרמה שיחשדו בה? על שום מה היא תזכה?

והתשובה מדהימה- בגלל שהיא עברה ביזיונות ושתקה- הקב"ה נותן לה פיצוי כה גדול.

רואים מפה יסוד גדול שאדם שמתבזה ושותק יש לו מעלה גדולה כמו שנאמר בתהלים: "תולה ארץ על בלימה", שהקב"ה מחזיק את כל העולם על בלימת פיו של אדם שלא מחזיר לשני, עד כדי כך מעלתו גדולה.

וידוע הסיפור שבא אדם אחד למרן הגאון רבי חיים קנייבסקי שליט"א, וביקש ברכה לילדים כי הרבה זמן אין לו, ענה לו הרב שילך לבקש ברכה ממי ששותק מתי שמבזים אותו.

ואותו איש מצא אדם כזה וביקש ממנו ברכה ואכן אחר שנה נולד לו ילד. כי מתי שאדם שותק אף על פי שיש לו מה להחזיר זו עת רצון שיכול לבקש בקשה מה'.

וסיפר חתנא דבי נשיאה הגאון הרב יצחק קולדצקי שליט"א, שלחפץ חיים היה פנקס שכל פעם שהיו מעליבים אותו היה רושם זאת פנקס.

בסוף שנה אחת הסתכל וראה שבאותה שנה לא היה לו שום ביזיון והצטער מאד, כי אמר שעל ידי הביזיונות המון עוונות היו מתכפרים לו...

* * * * * * * * * * * * * *

"וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו לֵאמֹר כֹּה תְבָרֲכוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אָמוֹר לָהֶם: יְבָרֶכְךָ ה' וְיִשְׁמְרֶךָ: יָאֵר ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וִיחֻנֶּךָּ: יִשָּׂא ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם: וְשָׂמוּ אֶת שְׁמִי עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַאֲנִי אֲבָרְכֵם" (ו, כב- כז)

הברכות הללו כוללות את כל הטוב שבעולם: ריבוי ממון, שמירת הגוף, הארת פנים ונשיאת חן.

אבל כל הברכות הללו נשמרות רק כשיש כלי קיבול ראוי עבורם. ומהו הכלי הזה?

זהו השלום, כמו שאמרו חכמינו זכרונם לברכה "לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה אלא השלום שנאמר ה' יברך את עמו בשלום".

משל למה הדבר דומה- לאדם שמוזגים לו יין משובח ושמן אפרסמון, אבל לו אין אלא כלי סדוק ואחרי מילא את הכלי הכול נשפך לו ולא נשאר לו כלום חוץ ממפח נפש.

ומעלת השלום כה גדולה עד שבפרשה מצינו שהקב"ה אמר "מוטב שימחה שמי במים ויהיה שלום בין איש לאשתו".

ומעלת אהרון הכהן הייתה שהמשנה אומרת עליו באבות (פרק א משנה י"ב) שהיה אוהב שלום ורודף שלום.

ואומר בעל הטורים ששלום בגימטרייא שוה "עשו" (376) לרמוז לנאמר בפרקי אבות "הוי מקדים בשלום כל אדם" ורש"י מפרש אפילו גוי. ומסופר על אחד שנכנס לאור שמח וראה מעגל של ריקוד מוזר:

האור שמח מחזיק בידו האחת יד איש ובידו השניא יד ילד ובין האיש לילד

היתה אשה.

ושאל לפשר הדברים וענה האור שמח- שהזוג רצה להתגרש אז אמרתי לילד שיהיה יתום מעכשיו כי הוריו יתגרשו, אז בכה המון, וראתה זאת אמו והחליטה לחזור לבעלה והתחלנו לרקוד משמחה...

(מתוך "מנחת אשר", ו"כתונת פסים")

* * * * * * * * * * * * * *

פרשת בהעלותך

"וַיֹּאמֶר אַהֲרֹן אֶל מֹשֶׁה בִּי אֲדֹנִי אַל נָא תָשֵׁת עָלֵינוּ חַטָּאת אֲשֶׁר נוֹאַלְנוּ וַאֲשֶׁר חָטָאנוּ:אַל נָא תְהִי כַּמֵּת אֲשֶׁר בְּצֵאתוֹ מֵרֶחֶם אִמּוֹ וַיֵּאָכֵל חֲצִי בְשָׂרו"ֹ (יא, ד)

מתי שמרים קבלה צרעת ביקש אהרון ממשה שיתפלל עבורה- שלא תהיה מצורעת כי מצורע קרוי מת אז אמר "אל נא תהי כמת".

ורש"י מסביר את המשך הפסוק שהרי הם יצאו מאותו רחם, אז שלאחד האחים כואב האח השני גם מרגיש.

מפה נלמד את המושג "נושא בעול עם חברו", שלא רק שמתפלל על חברו ולעזור לו אלא שירגיש את הכאב שלו.

כמו שהתבטא הסבא מקלם- "אם העגלון היה נושא בעול עם הסוס, לא היה מרים עליו את השוט".

ואם ככה מרגישים אז מועילה התפילה יותר.

ולכן אמרו חז"ל שמי שיש לו חולה בביתו ילך לחכם ויבקש עליו רחמים, משום שלצדיק יש קרבה גדולה ואכפתיות רבה ואהבת ישראל, וגם מרגיש ממש את צער השני, אז תפילתו שיוצאת מעומק הלב משפיע מאד. זהו כח של אהבת ישראל.

(מעינה של תורה)

* * * * * * * * * * * * * *

"וְהָאסַפְסֻף אֲשֶׁר בְּקִרְבּוֹ הִתְאַוּוּ תַּאֲוָה וַיָּשֻׁבוּ וַיִּבְכּוּ גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר: זָכַרְנוּ אֶת הַדָּגָה אֲשֶׁר נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם אֵת הַקִּשֻּׁאִים וְאֵת הָאֲבַטִּחִים וְאֶת הֶחָצִיר וְאֶת הַבְּצָלִים וְאֶת הַשּׁוּמִים". (יא, יד)

אחרי שעם ישראל ביקש את הדברים הללו הם נענשו כל כך שמתו בעוד הבשר בין שיניהם.

והדבר מפליא, שואל הגאון הרב יהודה צדקה זצוק"ל- מה כל החרון אף, וכי בשביל תאוות אכילה חייבים מיתה?

ויש להבין על פי משל- לאדם שנסע לאמריקה מחמת עניו, ובארץ השאיר ילד בבית איש כפרי ששעבד אותו ונתן לו לאכול שומים ובצלים. והילד גדל כך בצער רב.

לימים חזר האבא מחו"ל עם ממון ומצא את בנו במצב קשה. מיד הוציאו מהכפרי בכן וקנה לו גינה ופרדסים ובית גדול, והשיאו עם אישה מכובדת. אך להפתעתו במקום שהילד יודה על השפע שקיבל ושפדאו מכל הצרות, החל לבכות. מיד שאל אותו אביו- בני, מפני מה אתה בוכה?

ענה לו הבן- "אני זוכר את השומים והבצלים שהכפרי נתן לי לאכול...". עד כאן המשל.

וכי הוא ראוי להיקרא בן? הלא סורר ומורה הוא! וראוי לעונשים כבדים.

והנמשל- עם ישראל נוצר לגדלות עם רוחני, כמאמר הכתוב:

"עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו", והקב"ה הוציאם ממצרים מכור ברזל, והוציאם ברכוש גדול והכניסם לחופה במעמד הר סיני, וקיבלו את התורה על מנת להיות אור לגויים.

ולא רק שעם ישראל לא הודו על הכול אלא זוכרים את האבטיחים והשומים, כלומר שהם חושבים שלזה נוצרו, יוצא שהם מועלים בתפקידם הגבוה שנאמר תהלתי יספרו. ועל זה נענשו בחומרא על שמעלו בתפקידם.

פרשת שלח

"וַיֹּאמֶר ה' סָלַחְתִּי כִּדְבָרֶךָ" (יד, כ)

מובא בספר "טעמו וראו", שיש שפרשו- כשהאדם מתפלל אל ה', כמידת כוונתו כך ה' ימחל לו, וזה הכוונה "סלחתי כדברך" "כדברך"- כמידת כוונתך.

* * * * * * * * * * * * * *

"וְהָעֲמָלֵקִי וְהַכְּנַעֲנִי יוֹשֵׁב בָּעֵמֶק מָחָר פְּנוּ וּסְעוּ לָכֶם הַמִּדְבָּר דֶּרֶךְ יַם סוּף" (יד, כה)

אומרים חז"ל שיצר הרע, נמצא באדם מאז שהוא כבר תינוק, כמו שנאמר "לפתח חטאת רובץ".

אז מה העצה להינצל ממנו?

ללמוד התורה ולקיים המצוות כל הזמן כך שלא יהיה לו זמן ופנאי לעשות העבירות, ואז היצר הרע לא יחתור ללבנו.

ממילא, זה רמוז בפסוק-

"והעמלקי והכנעני יושב בעמק"- היצר הרע הוא יושב בעמק, מקום נמוך ולשם הוא רוצה להוריד את האדם,

"מחר פנו"- מחר אותיות רמ"ח מצוות שנעשה את המצוות ונקיימם, "וסעו לכם המדבר"- שזהו ענוה, שמדבר רומז לשפלות, וכמו שאמר החיד"א ששורש כל העבירות היא הגאווה.

"דרך ים סוף"- ולא רק לקיים המצוות אלא גם ללמוד התורה- שאין מים אלא תורה".

(עמק התורה)

"וְהָיָה לָכֶם לְצִיצִת וּרְאִיתֶם אֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם אֶת כָּל מִצְוֹת ה' וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם וְלֹא תָתֻרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם אֲשֶׁר אַתֶּם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם" (טו, לט)

אומר דוד המלך בתהלים (נא, יב)- "לֵב טָהוֹר בְּרָא לִי אֱלֹהִים וְרוּחַ נָכוֹן חַדֵּשׁ בְּקִרְבִּי". ונשאלת על פסוק זה שאלה-

למה הוצרך לכתוב "ברא לי" שפירושו בריאה חדשה ממש, ולא כתב "טהר לי"? למה לא ביקש לטהר את הלב?

ענה הגה"צ הרב פינקוס זצ"ל - שלב מלוכלך עם מחשבות טמאות אי אפשר לטהר; אם היסוד רקוב כל הפירות מקולקלים, לא יעזור לנקות אותו אלא צריך להחליף בחדש.

כמו שמסופר על הקדוש בעל הלשם- שרצו לומר לו דברי תורה מפלוני אבל הרב חשב שהוא פסול, אז הרב אמר להם- עוד לא נברא הסבון שיכול לנקות מחשבה רעה...

וכנראה שמקורו מהפסוק הנ"ל.

ויש עוד דוגמא נוספת- כלי חרס הדין שלו הוא שאם נטמא הוא יכול להיטהר רק מתי שהוא נשבר, שבירתו זוהי טהרתו.

וכן האדם שהוא עשוי מעפר (כמו חרס) אין ללבו טהרה אלא בשבירה, כמו שנאמר- "לב נשבר ונדכה אלוקים לא תבזה".

רואים מפה כמה חשוב לשמור על קדושת המחשבה, שהיא כה חמורה עד כדי כך שאחד מבעלי המוסר אמר- ""שמי שחושב מחשבה פסולה הוא כמעמיד צלם בהיכל", משום שהמח הוא קודש קודשים כי שמה שוכנת הנשמה, ועוד שאמרו "הרהורי עבירה קשין מעבירה", (יומא כט.) לכן חשוב מאד לשמור על מחשבותינו בטהרה.

(תפארת תורה)

פרשת קרח

"וַיִּקַּח קֹרַח בֶּן יִצְהָר בֶּן קְהָת בֶּן לֵוִי וְדָתָן וַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב וְאוֹן בֶּן פֶּלֶת בְּנֵי רְאוּבֵן" (טז, א)

ידוע שלפני שיצא קרח לחלוק על משה הוא היה צדיק גדול, עד כדי כך שזכה להיות מנושאי הארון, אם כן איך הגיע להידרדרות כזו גדולה עד שניסה להסית את כל העם נגד משה רבנו? מה גרם לו לכך?

רש"י אומר "עינו הטעתו", כלומר קרח ראה שיצא ממנו שמואל הנביא, ששקול כנגד משה ואהרון, אמר אם כך ודאי שמגיע לי משרה חשובה. מתוך כך הגיע לחלוק על משה.

ועל פירוש רש"י נשאלת שאלה – למה כתב "עינו הטעתו", היה לו לכתוב עיניו הטעו אותו, למה רק עין אחת?

אלא, הפירוש הוא- לאדם יש שתי עינים: אחת כדי לראות כמה העולם גדול, איזה יקום אדיר, כמה עצומה הבריאה וכדומה, ובעין השנייה הוא צריך לראות כמה הוא שפל, כמה הוא כלום מול כל העולם.

אותה עין של השפלות והענווה אצל קורח הייתה סתומה, לא השתמש בה בכלל, ממילא ראה רק את גדלותו, לכן רצה להיות גם גדול עד שהעיז לחלוק על משה.

רואים אנו את גנות מידת הגאווה שר' חיים מוולוזין אומר עליה שהיא שורש המידות הרעות, לעומת הענווה שהרמב"ן אומר עליה שהיא שורש המידות הטובות, כמו שכתוב "עקב ענוה יראת ה'".

ולכן גם כן נפסקה הלכה כבית הלל בדרך כלל משום שהיו ענוותנין, ומסבירים המפרשים משום שלמי שיש ענווה זוכה שתהיה לו יותר סייעתא דשמיא לכוון לאמת.

וכן אמרו בשם האור לציון שהתורה באדם הוא כמו בבריכת מים, ככל שיותר נמוכה נכנסים בה יותר מים.

* * * * * * * * * * * * * *

"וַתִּפְתַּח הָאָרֶץ אֶת פִּיהָ וַתִּבְלַע אֹתָם וְאֶת בָּתֵּיהֶם וְאֵת כָּל הָאָדָם אֲשֶׁר לְקֹרַח וְאֵת כָּל הָרֲכוּשׁ" (טז, לב)

התורה מדגישה שגם הרכוש של קרח נבלע יחד איתו, ורכושו היה כה רב כפי שמתואר בחז"ל:

שהיו לו שמונים חמורים שהו טעונים במפתחות לכספות של כל האוצר. ויש לשאול למה לא נשאר הרכוש על פני האדמה כדי שאחרים ייהנו ממנו? עונה הספורנו- יש דין שאם אדם איבד לדוגמא אלפים ש"ח ובא עני ומצא אותם, אותו מאבד נחשב לו שקיים מצות צדקה, אף על פי שלא התכוון למצוה.

אבל הקב"ה לא רצה שלקרח יהיו כאלה זכויות שימצאו את אוצרו ויהיו לו המון זכויות לכן החליט לאבד את כל רכושו.

(המגיד מישרים הרב יהודה יוספי שליט"א)

* * * * * * * * * * * * * *

"וְכָל יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר סְבִיבֹתֵיהֶם נָסוּ לְקֹלָם כִּי אָמְרוּ פֶּן תִּבְלָעֵנוּ הָאָרֶץ" (טז, לד)

שואל הכלי יקר- מדוע נאמר "נסו לקולם" היה צריך לומר "נסו מקולם"? ותירץ שהגמרא אומרת במסכת בבא בתרא (דף עד) שקרח ועדתו צעקו- משה אמת ותורתו אמת וכו', אז בני ישראל הבינו שהם מתוודים ורצו לקראת הקול הזה כדי שידעו איך לא לחטוא כדי שעליהם לא יבוא עונש כזה.

נמצא שהמלים "כי אמרו פן תבלענו הארץ" הם הסיבה שבגללה הם נסו למקום פתח הבליעה ולא שבגללם הם יברחו משם.

* * * * * * * * * * * * * *

פרשת חקת

"זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוָּה ה' לֵאמֹר דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ פָרָה אֲדֻמָּה תְּמִימָה אֲשֶׁר אֵין בָּהּ מוּם אֲשֶׁר לֹא עָלָה עָלֶיהָ עֹל" (יט, ב)

תחילת הפרשה עוסקת במצות פרה אדומה, בגמרא (מסכת קידושין לא.) מסופר על הגוי דמא בן נתינה שניגשו אליו פעם אחת חכמי ישראל במטרה לקנות ממנו אבן לאפוד של הכהן, במחיר רב של שישים ריבוא ויש דעה- אפילו של שמונים ריבוא, אבל הוא לא הסכים לתת להם את האבן, משום שהמפתח לכספת שבה היא נמצאת מונח מתחת לראש של אביו שישן, ולא הסכים להעיר אותו.

בשנה מסוימת נתן הקב"ה לו שכר שנולדה לו פרה אדומה. ששמעו זאת חכמים באו לקנותה ממנו. אמר להם שהוא יודע שכל סכום שהוא יבקש הם יתנו לו, אך אף על פי כן הוא אינו מבקש אלא הסכום שהפסיד בשביל כבוד אבא.

שואלים המפרשים למה דווקא שכר כזה, למה דווקא פרה אדומה? עונה הבן איש חי בספרו בן יהיודע, שהקב"ה לא רצה שהשטן יקטרג, ויאמר להקב"ה- תראה איך ישראל מתנהגים, אפילו גוי קיים מצוה כה קשה של כיבוד הורים, מה עם עמך ישראל?

ואז הקב"ה עונה לו- נכון שהוא הגוי קיים מצוה קשה כמו כיבוד הורים אבל היא מצוה שכלית, מצוה שכל בר דעת מבין שצריך לקיים אותה, לעומת ישראל שקיימו מצוה חוקית מצוה שלא מבינים את טעמה ובכל זאת משקיעים בה הון רב כדי לעשות רצוני, זו מעלתם של ישראל.

לכן סיבב הקב"ה שתיולד לו פרה אדומה ולא שכר אחר, כדי שלא יהיה קטרוג על עם ישראל.

(המגיד מישרים הרב יהודה יוספי שליט"א)

* * * * * * * * * * * * * *

יש שפרשו שהתורה רומזת בפסוק- שמי שחושב שאין לו שום מום -"אשר אין בה מום" שהוא מושלם ואין לו מה לתקן, התורה אומרת עליו- אשר לא עלה עליה עול- סימן שעוד לא קיבל עליו על תורה ומצוות, שאם כן היה יודע טוב מאד מהו צריך לשפר ומה צריך תיקון, ולא היה חושב את עצמו מושלם.

* * * * * * * * * * * * * *

"זֹאת הַתּוֹרָה אָדָם כִּי יָמוּת בְּאֹהֶל כָּל הַבָּא אֶל הָאֹהֶל וְכָל אֲשֶׁר בָּאֹהֶל יִטְמָא שִׁבְעַת יָמִים" (יט, יד)

על פסוק זה אומר ריש לקיש (ברכות סג:)- שאין דברי תורה מתקיימים אלא במי שממית עצמו עליה.

אמר הגאון הרב ראובן קרלנשטיין זצוק"ל על מאמר חז"ל זה יש לפחות שני פשטים:

"כי לא ידע האדם את עיתו"- אדם לא ידע מתי ימות רק דוד המלך זכה שה' גילה לו שיפטר בשבת.

נתאר מה היינו עושים אם כן היינו יודעים מתי ניפטר- מי שחכם היה מנצל כל שניה לתורה, כי יודע שעוד מעט זה הסוף!

וזה הפירוש "אין התורה נקנית אלא במי שממית עצמו עליה", אם הוא תמיד יחשוב שהוא הולך למות- "ממית עצמו עליה" אז אין לו רגע מיותר ומתקיימת על ידו.

מובא בספר "מלך ביופיו" מעשה על מרן הראשל"צ רבנו עובדיה יוסף זצוק"ל בקשר להתמדתו ועל שמירת הזמן.

בשנת תשס"ט הגיע אחד מתלמידיו ובידו ספר תורה כדי לכבדו בסיום כתיבת המילים לעיני כל ישראל. הוא הוסיף והפציר ברבנו שיכבדם המעמד הכנסת ספר התורה.

והשיב לו רבנו- "מה אתה רוצה שיצא ממני בטלן? מתי אשב ללמוד תורה?!"

ועוד - הגמרא דורשת שגם אדם שנמצא בשעת מיתתו יעסוק בתורה, גם באותם רגעים צריך ללמוד; וכמו שמסופר על הגר"א שלפני שנפטר באו תלמידיו לרופא ושאלוהו "היכן הרב אוחז?"

ענה להם הרופא- עכשיו הוא במסכת כלים, אני שומע שהוא משנן משניות.

(להגיד- חומש המגידים)

* * * * * * * * * * * * * *

פרשת בלק

"וַיִּשְׁלַח מַלְאָכִים אֶל בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר פְּתוֹרָה אֲשֶׁר עַל הַנָּהָר אֶרֶץ בְּנֵי עַמּוֹ לִקְרֹא לוֹ לֵאמֹר הִנֵּה עַם יָצָא מִמִּצְרַיִם הִנֵּה כִסָּה אֶת עֵין הָאָרֶץ וְהוּא יֹשֵׁב מִמֻּלִי" (כב, ה)

אומר רש"י שהגויים זכו לנביא גדול כמו בלעם כדי שלא יהיה לגויים פתחון פה, "אם לנו היה נביא גדול כמו משה היינו חוזרים למוטב!" הרב הצדיק ר' יצחק חיים חייקין הסביר את הענין כך-

כתוב בפסוק "יראת ה' היא אוצרו" (ישעיה לג, ו), כלומר שלפי מידת היראת שמים של האדם כך התורה תישאר בתוכו.

ולפי זה מובן מאמר חז"ל- "אין הקב"ה נותן חכמה אלא למי שיש בו חכמה", ופרשו שהקב"ה נותן את חכמת התורה למי שיש את חכמת היראה- יראת השמים.

ולגבי זה יש משל- לאישה שהכינה עוגה מאד טעימה וכיבדה את חברותיה, ואחת החברות אמרה לה- איזה עוגה טעימה, ממש מספר אחד!

התוכלי לתת לי את המתכון?

ענתה החברה – בשמחה, הנה תרשמי...

וחברתה אכן עשתה את כל ההוראות לפי הסדר מתחילה ועד סוף, וכשטעמה את העוגה הרגישה שהטעם לא יצא בכלל כמו העוגה של חברתה... התלוננה לחברתה איזה עוול ועוגמת נפש עשית לי, ממש לא בסדר! ענתה לה החברה- האם לפני שהכנסת הכול לסיר, את שטפת את הסיר? החברה ענתה לה בשלילה... אם כן הכול מובן.

אם הסיר לא נקי, העוגה לא שוה כלום;

כמו כן בלעם הוא קיבל רמה רוחנית גבוהה, אבל לא ניקה וזיכך את הכלי שלו, את גופו ומידותיו כמו שאמרו עליו בפרקי אבות (ה, י"ט)- "עין רעה ורוח

גבוהה ונפש רחבה"- אלו מידותיו.

על כן יש להתחזק לא רק בתורה אלא גם במידות טובות שעליהם כותב הגאון מוילנא- "עיקר חיות האדם היא שבירת המידות, ואם לאו למה לו חיים".

ואותם מידות הם הקשר ששומר את התורה אצלנו, משל לשרשרת שיש בה המון יהלומים, אם אין את הקשר בסוף אז כל היהלומים נופלים.

כך גם כן האדם שיש בו תורה אבל אין לו מידות טובות ויראת שמים, כל התורה בורחת ממנו.

וזה רמזו גם במשנה באבות (פ"ב, מ"ב) "וכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטילה וגוררת עוון" ושמעתי שיש שפרשו איזו עבודה- עבודת המידות. וכן הפסוק "עיר פרא אדם יולד" (איוב יא, יב), שאומר שהאדם נולד עם מידות ותאוות שליליות אך צריך לגבור עליהם ולשפרם לעבודת השם.

(תורת הפרשה, הרה"ג ר' אהרון זכאי שליט"א)

* * * * * * * * * * * * * *

"וַיִּפְתַּח ה' אֶת פִּי הָאָתוֹן וַתֹּאמֶר לְבִלְעָם מֶה עָשִׂיתִי לְךָ כִּי הִכִּיתַנִי זֶה שָׁלֹשׁ רְגָלִים" (כב, כח)

אומר החפץ חיים שפה רמזו לבלעם שלא יתגאה בכח שבפה, שאפילו לאתון הקב"ה יכול לגרום לה לפתוח את פיה.

(ביאורי הח"ח על התורה)

* * * * * * * * * * * * * *

"מִי מָנָה עֲפַר יַעֲקֹב וּמִסְפָּר אֶת רֹבַע יִשְׂרָאֵל תָּמֹת נַפְשִׁי מוֹת יְשָׁרִים וּתְהִי אַחֲרִיתִי כָּמֹהוּ" (כג, י)

אומר החפץ חיים מי שרוצה למות כמו יהודי צריך לחיות כמו יהודי, אבל בלעם רצה לחיות כמו גוי ולמות כמו יהודי וזה אי אפשר, החכמה היא לחיות על קידוש השם באופן תמידי וזה יותר קשה מאשר למות על קידוש השם שזה מעשה חד פעמי.

(שם)

* * * * * * * * * * * * * *

פרשת פינחס

"וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן הֵשִׁיב אֶת חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקַנְאוֹ אֶת קִנְאָתִי בְּתוֹכָם וְלֹא כִלִּיתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקִנְאָתִי" (כה, י)

נשאלת השאלה, למה לא נאמר "השיב את חמתי מבני ישראל" אלא מעל בני ישראל, מה פירוש הביטוי "מעל בני ישראל"?

אלא שעם ישראל הלכו במדבר, היו ענני הכבוד שהגינו עליהם מעל ראשם, ואם האדם היה חוטא הענן היה מסתלק מעל ראשו, והיה מקבל מכת שמש וכולם היו רואים אותו ואז היה חוזר בתשובה.

אך שכל עם ישראל חטא כל הענן הסתלק, וממילא שפינחס קנא את קנאתו אז הוא החזיר את החמה (השמש) מעל ראש בני ישראל.

וזה הפירוש "השיב את חמתי"- הקב"ה אומר השיב את השמש שלי, את חמתי שתהיה שוב מעל ראש בני ישראל.

(מרגלית יקרה)

* * * * * * * * * * * * * *

"וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה קַח לְךָ אֶת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ בּוֹ וְסָמַכְתָּ אֶת יָדְךָ עָלָיו" (כז, יח)

הגמרא (בבא בתרא עה.) אומרת ונתתה מהודך עליו- מהודך דווקא ולא כל הודך, ועוד שהזקנים של אותו דור אמרו "פני משה כפני חמה ופני יהושע כפני לבנה- אוי לאותה בושה אוי לאותה כלימה".

ופה יש תמיהה גדולה אומר הגאון הרב ברוך מרדכי אזרחי שליט"א: הרי אם אנחנו פוגשים אדם שפניו מאירות כירח, לא היינו מתפעלים?

היינו מתפעלים אפילו אם פניו היו מאירים כמו כוכב!

אז איזה בושה גדולה שאין כדוגמתה הגמרא מדגישה פה?

אלא, הבושה הגדולה היא שהאדם לא מגיע לפוטנציאל שגלום בו! הבעיה היא שהוא לא מנצל את כל כחות הנפש שלו, וזו הבושה. ועוד מוסיף הרב- יש כאלה שחושבים שלהסתפק במועט זו מדה טובה, הם צודקים חלקית כי זאת מדה טובה בדברים הגשמיים, אך ברוחניות תמיד צריך לשאוף כלפי מעלה, כמו שאנו אומרים בעלינו לשבח:

"בשמים ממעל ועל הארץ מתחת"- בשמים- בעניינים הרוחניים- "ממעל"- תמיד צריך להסתכל במה אוכל להתקדם, מה עוד אפשר ללמוד, מי יותר ממני שאוכל ללמוד במה אוכל להשתפר;

אולם "בארץ"- בדברים הגשמיים "מתחת"- צריך להסתכל למי חסר, ולמי אין אוכל במקרר ואז להעריך את מה שיש לנו.

וממילא גם מובן איך תובעים מבחור ישיבה שיגביר את השיגו, והוא עונה- וכי אני לא יותר מאחרים? למה לא טוענים לאחרים כלום? מה רוצים ממני?

ולמעשה התשובה היא שהמשגיחים והרבנים שבישיבתו אומרים לו- שהם ראו תקופות יותר טובות אצלו- את התמדתו, את שקיעותו וחידושיו ועמלו, אז זה מראה שהוא מסוגל להגיע להישגים גבוהים, ואם כן למה הוא לא מנצל את כחותיו?

וזה הגמרא אומרת- "לעתיד לבוא כל אחד נכוה מחופת חברו", משום שאין אכזבה גדולה כמו זו- למה פספסתי את מה שהייתי מסוגל?

ודוגמא לרעיון שמעתי מהרב יצחק פנגר שליט"א- תלמיד טוב שקיבל "שמונים" במבחן ותלמיד פחות טוב שקיבל "שבעים" באים בטענה לתלמיד הטוב- "הרי אתה מסוגל יותר אז למה רק שמונים?".

והתלמיד שקיבל "שבעים" התאמץ להגיע לזה ומבחינתו זה המקסימום לכן מגיע לו כל הכבוד. כך כל החיים כל אחד צריך לעבוד לפי כחותיו.

(ברכת מרדכי)

פרשת מטות

"אִישׁ כִּי יִדֹּר נֶדֶר לַה' אוֹ הִשָּׁבַע שְׁבֻעָה לֶאְסֹר אִסָּר עַל נַפְשׁוֹ לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה" (ל, ג)

על פסוק זה אמר הצדיק רבי מנחם מנדל מקוסוב: אדם יכול להגיע לדרגה גבוהה כשמקיים כל מה שמוציא מפיו, אם "לא יחל דברו"- לא מחלל דיבורו אז "ככל היוצא מפיו יעשה" אז הקב"ה יעשה כל מה שיאמר ממש בבחינת צדיק גוזר והקב"ה מקיים.

הרה"ג ר' יוסף מוגרבי שליט"א, מספר שפעם אחת הבאבא סאלי זיע"א הלך עם מישהו לבקר יהודי.

ואחרי שיצאו מהביקור שאל הבאבא סאלי את חברו- בן כמה נראה לך אותו יהודי שהיה שם?

ענה לו- אם לא הולך עם מקל וגם נראה טוב אז לא יותר משמונים.

השיב לו הרב ישראל אבוחצירא זיע"א- יהודי זה הוא בן מאה ושלוש עשרה שנה, משום שיום אחד הוא זכה להשלים מניין בבית כנסת של אבי האביר יעקב ואז הרב בירכו באריכות ימים ושנים.

ועוד סיפר שמה שזכה שברכותיו יתקיימו היה בזכות ששמר על קדושת פיו וקדושת עיניו תמיד.

וחוץ מהענין של אמינות בדיבור יש מעלה מיוחדת של אמינות המחשבה, לקיים אפילו מה שחושב, כמו הפסוק בתהלים "דובר אמת בלבבו". על זה אומר המפרש במסכת מכות (דף כד.) שרב ספרא היה דוגמא לכך והנה הסיפור המובא שם:

מספרת הגמרא פעם היה רב ספרא בקריאת שמע ובא מישהו לקנות חפץ,

והציע מחיר לרב ספרא על החפץ, ומכיון שרב ספרא היה באמצע קריאת שמע לא ענה לו. הוסיף הלה במחיר וכן עוד פעם ועוד פעם. בסוף התפלה אמר לו רב ספרא- אמכור לך את החפץ במחיר הראשון שהצעת, משום שאז חשבתי בליבי למכור לך את החפץ.

ומאיפה למדו שגם בזו הדרך צריך לנהוג?

אומר החתם סופר כתוב "ושעיר עזים חטאת לה'", שבפסוק זה מהמלה "לה'" הגמרא דורשת שהשעיר יכפר על חטא שאף לא אחד מכיר חוץ מה', כך בפסוק "איש כי ידור נדר לה' וכו' ככל היוצא מפיו יעשה" אפילו נדר שאדם קיבל על עצמו במחשבה בלבד ורק ה' יודע על כך- חייבים לעשות כאילו ביטאו את הנדר בפה.

בדרך זו מגיע האדם למדרגה גבוהה של ו"דובר אמת בלבבו", ששכרו רב מאת ה'.

(פרפראות לתורה, כתונת פסים)

* * * * * * * * * * * * * *

"נְקֹם נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֵת הַמִּדְיָנִים אַחַר תֵּאָסֵף אֶל עַמֶּיךָ" (לא, ב)

בפסוק זה כתוב שה' אמר למשה שזו נקמת בני ישראל אך בפסוקים הבאים כתוב שמשה אמר "לתת נקמת ה' במדיין", אם כן קשה למה שינה משה מדבר ה'?

אומר השפתי חכמים- עם ישראל ידע שמיתת משה תלויה בכניסתו לארץ ישראל, ואם משה היה אומר להם נקמת בני ישראל אז הם היו מוותרים על המלחמה, בשביל לא להיכנס לארץ בכדי שמשה לא ימות.

לכן אמר להם נקמת ה' ולא נקמת בני ישראל, כי על כבוד ה' לא יוכלו לוותר וממילא יהיו חייבים ללכת המלחמה.

(זיכוי הרבים)

פרשת מסעי

"וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת מוֹצָאֵיהֶם לְמַסְעֵיהֶם עַל פִּי ה' וְאֵלֶּה מַסְעֵיהֶם לְמוֹצָאֵיהֶם" (לג, ב)

נשאלת השאלה שכל אחד מרגיש בה, למה בתחילת הפסוק נאמר קודם מוצאיהם למסעיהם, ובסוף הפסוק נאמר מסעיהם למוצאיהם? ועונה על זה המגיד מדובנא כהרגלו במשל-

מעשה בילד שכבר בגיל צעיר התייתם מאמו, והאב נשא אישה אחרת. אך לצערו הבן לא מצא שפה משותפת עם אמו וכל ימי נערותו עברו בעצב גדול.

אך שהגיע הילד לפרקו האב נע לעיר רחוקה למצוא לו שידוך ואכן מצא בחורה בעלת מידות טובות ויראת שמים שמתאימה לו ושניהם התארסו. לאט לאט הגיע מועד החתונה והאב והבן יצאו בעגלה לדרך עם בגדים מתנות וכלים.

העגלה לא הרחיקה מהעיר וכבר שואל הבן את העגלון- "כמה קילומטרים כבר התרחקנו מהעיר?"

והעגלון עונה לו. וכן הדבר חוזר כמה פעמים. וכן גם נוהג האב לשאול שאלות דומות, אך בניגוד לבן הוא שאל- "כמה קילומטרים נשאר עוד לעיר?"

למעשה יש הבדל בצורת חשיבתם כמו בדיבורם, משום שלבן לא צפוי מה יהיה איתו, לא יודע איזה אושר ושמחה תבוא לו, הוא יודע דבר אחד שרק הוא עוזב את המקום שבו היה לו רע ומר. לכן שואל כל הזמן כמה עוד עברנו מהעיר.

אך האב שיודע מה מחכה לבנו ממילא מצפה עוד כמה זמן נגיע למקום יעדנו.

כך עם ישראל, מבחינתם דמתה יציאת מצרים ליציאתו של הבן החורג, שהרי לא ידעו מהי קדושה, ארץ ישראל ומהם חיי תורה, וידעו רק כמה יציאת מצרים הייתה רעה לגביהם, לפיכך אומר הפסוק –"מסעיהם למוצאיהם"- שמטרת המסע הייתה רק למוצאיהם לצאת ולברוח ממצרים. לעומתם משה רבנו שידע כמה טוב יהיה להם בארץ, איזה חיים מאושרים יהיו להם עם חיי קדושה ולכן נאמר- "ויכתוב משה את מוצאיהם למסעיהם"- יציאתם הייתה למען המטרה של למסעיהם- לנסוע ולהגיע לחיים של תורה בארץ הקודש.

עכשיו מובן למה יש שינוי בפסוק בין תחילתו לסופו.

* * * * * * * * * * * * * *

"וְהִקְרִיתֶם לָכֶם עָרִים עָרֵי מִקְלָט תִּהְיֶינָה לָכֶם וְנָס שָׁמָּה רֹצֵחַ מַכֵּה נֶפֶשׁ בִּשְׁגָגָה" (לה, יא)

אמר הצדיק ר' יצחק מאיר אלתר מגור בעל חידושי הרי"ם חידוש נפלא מפסוק זה:

מעניין ערי מקלט לומדים כיצד עלינו לנהוג עם יהודי שעבר עבירה חמורה, שהרי רוצח שבטעות הרג אדם, יש לנו ציווי לדאוג לו לעיר מקלט, כדי שידע שעדיין לא אבדה תקוותו.

כך גם צריכים אנו לנהוג עם חוטאים, שיש לקרבם ולהדריכם בדרך העולה בית ה'.

מעשה שהיו רבנים יחד עם הגאון הצדיק רבי יוסף חיים זוננפלד זצוק"ל ושם דיברו לגבי מחריבי הדת של אותם הימים.

ותוך כדי התלהבות, אחד הרבנים התבטא בחריפות על יהודי אחד רשע, "הלוואי ויאבד זכרו!"

"חלילה!" נזעק ר' יוסף חיים, "אסור לומר כך על יהודי! רק על עמלק נצטווינו לאבד את זכרו!"

ספר דברים

פרשת דברים

"אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בַּמִּדְבָּר בָּעֲרָבָה מוֹל סוּף בֵּין פָּארָן וּבֵין תֹּפֶל וְלָבָן וַחֲצֵרֹת וְדִי זָהָב" (א, א)

אומר האור החיים- הדיוק שנלמד מהפסוק אומר- שדווקא אלה הדברים אשר משה דיבר ולא דברים אחרים, רק דברי תורה, מוסר הוראה והדרכה, זו המעלה של צדיק שמהווה דוגמא לדור, שאף פעם לא מדבר דברים שלא לצורך.

כמו שמסופר על רבנים גדולי הדור שלפני שדיברו ספרו כמה מילים יוציאו כדי לראות עד כמה אפשר לקצר בדבריהם, וכמו שאומרים בעלי המוסר שלאדם יש כמות מילים קצובה לו מראש החיים כמה ידבר, שאם מדבר דברים בטלים או לא לצורך אז יורד לו מספר מילים, אך אם מדבר דברי תורה וכדומה אז לא מתבזבז לו מהמלאי.

ועוד שאמרו חז"ל "שאפילו שיחת חולין של תלמיד חכם צריכה לימוד" והביא הגאון הגדול הראשון לציון הרב יצחק יוסף שליט"א בספרו (אגרת לבן תורה") פירוש- שאפילו אם למשל הם מספרים בדיחה וכו' אז זה עבור שהראש יפתח ואחר כך ילמדו אחר כך יותר טוב.

וכמו שמסופר על רבא שהיה נוהג להתחיל השיעור במילי דבדיחותא. רואים שיש מעלה גדולה לשמור על הדיבור שלא יהיה לא לצורך. ועוד ענין במעלת השתיקה מצינו בפרשה-

נאמר כך: "כי ירושה לעשיו נתתי את הר שעיר", ואומר רש"י שגם בני לוט קיבלו ירושה, משום שלוט שתק. איפה שתק?

כאשר הוא בא עם אברהם ושרה למצרים, אז אמר אברהם על שרה שהיא אחותו מתי ששאלוהו בגבול מי זו, ולוט לא סתר את דבריו לומר שהיא אשתו, אז משום שתיקה זו קיבל שכר כזה גדול.

אז אומר החפץ חיים אם על שתיקה שהיא לא כל כך ניסיון גדול מקבלים שכר כה רב, אז כל שכן אם אדם יבלום פיו בשעת מריבה או אם ירצה לדבר לשון הרע וישתוק שזה מאד קשה, אי אפשר יהיה לתאר את שכרו- כמה רב וגדול יהיה.

(ביאורי הח"ח על התורה)

* * * * * * * * * * * * * *

"לֹא תַכִּירוּ פָנִים בַּמִּשְׁפָּט כַּקָּטֹן כַּגָּדֹל תִּשְׁמָעוּן לֹא תָגוּרוּ מִפְּנֵי אִישׁ כִּי הַמִּשְׁפָּט לֵאלֹהִים הוּא וְהַדָּבָר אֲשֶׁר יִקְשֶׁה מִכֶּם תַּקְרִבוּן אֵלַי וּשְׁמַעְתִּיו" (א, יז)

אומר ספר עמק תורה- לפעמים אדם צריך לנקוט במידת הצדקה ולפעמים במידת המשפט.

כלומר, אם בא חברו ואומר לו- אתה חייב לי כך וכך... אז שינהג במידת המשפט ויחזיר לו את החוב.

אך אם אחרים חייבים לו כסף אז שיתנהג במידת הצדקה. אבל לפעמים יש שעושים חשבונות הפוכים, אומרים לעצמם- "הרי אני חייב לו כסף, והוא הרי עשיר גדול, אז הוא לא ישים לב אם לא אשלם לו אז לכן לא אחזיר לו".

עבור זה באה התורה ואומרת "לא תכירו פנים"- אל תעשו הבחנה בין פנים שונות, אלא "כקטן כגדול"- לא משנה אם הדבר קטן בעיניך או גדול בעיניך או האיש קטן או גדול בעיניך, תמיד תנהג במשפט ותחזיר את החוב. וקל להבין.

"גַּם בִּי הִתְאַנַּף ה' בִּגְלַלְכֶם לֵאמֹר גַּם אַתָּה לֹא תָבֹא שָׁם: יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן הָעֹמֵד לְפָנֶיךָ הוּא יָבֹא שָׁמָּה אֹתוֹ חַזֵּק כִּי הוּא יַנְחִלֶנָּה אֶת יִשְׂרָאֵל" (א, לז)

שואל ספר אוצר הפנינים- למה מוזכר יהושע בן נון הרי לכאורה הוא לא מן העניין?

ועונה על פי דברי חז"ל- שאם הבטיח הקב"ה לאדם דבר טוב אינו חוזר בו לעולם, אפילו אם יֵצֵא מכך רע לאדם אחר.

וכך ביאור הפסוק- "וגם בי התאנף ה'", ואם מישהו ישאל למה ה' לא נענה למשה אחרי מאות פעמים של תפלה שיכנס לארץ, ממשיך הפסוק ואומר- "יהושע בן נון... הוא יבוא שמה",- יהושע הוא שצריך להנחיל את עם ישראל לארץ לפי הבטחת ה' ואין ה' חוזר בו כי הבטיח טובה ליהושע.

* * * * * * * * * * * * * *

פרשת ואתחנן

"וָאֶתְחַנַּן אֶל ה' בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר" (ג, כג)

בפסוק יש רמז לדרך שאדם צריך שיתפלל:

א)ואתחנן- בדרך תחנונים יתפלל, כמו שאמרו חז"ל שאדם שמתפלל ירגיש כעני שמבקש צדקה, שיודע שלא מגיע לו כלום.

ב)אל ה'- שיסמוך רק על הקב"ה שיעזור לו ולא על בשר ודם.

ג)בעת ההיא- רמז שאדם יתפלל בזמן התפילות וגם שיתפלל שיש עת רצון.

ד)לאמר- בצורה שבן מדבר אל אביו ולא רק בנוסח שקבעו לנו חז"ל.

* * * * * * * * * * * * * *

"וָאֶתְחַנַּן..."

אומר רש"י שמשה התפלל חמש מאות וחמש עשרה תפילות כנגד המלה "ואתחנן", ואז אמר לו הקב"ה "אל תוסף דבר אליי כדבר הזה"- ופה תמוה למה הקב"ה ענה לו כך-אל תוסף?

אם נשיב לב נראה שבפרשת קרח אמר משה לבני קרח, רב לכם...

והם למעשה רצו להתקרב לה', רק בדרכים לא נכונות וצודקות, ומשה בכל זאת אמר להם אל תוסיפו- רב לכם, עד כאן אז לכן מדה כנגד מדה אמר ה' למשה- רב לך אל תוסיף להתפלל.

* * * * * * * * * * * * * *

"לֹא תֹסִפוּ עַל הַדָּבָר אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם וְלֹא תִגְרְעוּ מִמֶּנּוּ לִשְׁמֹר אֶת מִצְוֹת ה' אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם" (ד, ב)

על פסוק זה צריך לכאורה ביאור- מילא לחסר מהתורה ודאי שאסור, אבל איזו בעיה יש להוסיף?

אמר מרן הראשון לציון הרב עובדיה יוסף זצוק"ל בשיעורו משל להסבר העניין:

היו שני חברים טובים שגם היו שכנים זה לזה.

יום אחד ביקש האחד מחברו- האם תוכל להשאיל לי בבקשה מטאטא שאוכל לנקות הבית לכבוד החג?

ענה לו חברו- בשמחה קח הנה הוא פה...

ואכן למחרת בא החבר והחזיר לו את המטאטא וחוץ ממנו מטאטא קטן. המשאיל התפלא ושאל- על שום מה זה?

ענה לו- תשמע הוא המטאטא, היה בהריון אז הוא הוליד אתמול עוד אחד קטן לכן הוא שייך לך.

החבר לקח המתנה ואמר תודה ולהתראות.

בהזדמנות נוספת בא החבר וביקש כוס להשאלה- וכמובן החבר נתן לו אותה בשמחה.

ושוב למחרת אותו סיפור- השואל מביא שתי כוסות ואומר- הכוס הראשונה ילדה כוס יותר קטנה. והחבר היה מרוצה ונפרדו השנים.

פעם אחת אותו שואל היה צריך לקבל אורחים, אך לא היה מספיק אור אז ביקש מחברו לשאול נברשת יפה ומאירה.

והחבר הסכים וחשב לעצמו- בטח מחר יביא לי שתי נברשות...

למחרת לא מגיע האיש כלל, כך שבוע ושבועיים...

עד שנפגשו השניים והמשאיל אמר- נו, איפה הנברשת שהשאלתי לך? ענה לו חברו- מתה.

אמר המשאיל- לא יכול להיות נברשת לא יכולה למות!

ענה לו תשובה החבר- אם אתה מאמין שמטאטא יכול להוליד, וגם כוס יכולה, אז גם נברשת יכולה למות!

אמר המגיד מדובנא- כן הדבר במי שמוסיף על המצוה שאומר שהיא מולידה וכו' ואחר כך שתבוא לו מצוה גדולה הוא יעשה תחבולות ויאמר שהמצוה הזאת מתה ולכן אומרת התורה- "לא תוסיפו ולא תגרעו".

* * * * * * * * * * * * * *

פרשת עקב

"וְהָיָה עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן אֵת הַמִּשְׁפָּטִים הָאֵלֶּה וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם וְשָׁמַר ה' אֱלֹהֶיךָ לְךָ אֶת הַבְּרִית וְאֶת הַחֶסֶד אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ" (ז, יב)

נבין את הכתוב על פי משל:

היה אב זקן שרצה לחסוך לבנו כסף כבר בצעירותו. האב הפקיד את הכסף לאפוטרופוס, ואמר לו שיגדל הילד זה יהיה שלו. לימים שכבר גדל הנער הוא עבד אצל האפוטרופוס והרוויח כסף שמזה התפרנס. עד שלבסוף התגלה לו שיש אצלו כסף ששייך לו.

אמר לו: אם כן, למה לי שאעבוד אצלך? הרי יש לי אצלך מספיק כסף? אמר לו האפוטרופוס- נכון, אם תבקש אעשה כרצונך, אבל אם אביא לך אותו עכשיו אז אתה תבזבז אותו מאד מהר, ואז איך תסתדר?

אומרת פה התורה- "ושמרתם ועשיתם אותם"- תקיימו המצוות ולא תסמכו על זכות אבות שאם תשתמשו בה היא תתבזבז מהר, ולכן עדיף שהקב"ה "ושמר ה' אלוקיך את הברית ואת החסד אשר נשבע לאבותיך"- שה' ישמור לנו את הזכויות כדי שנשתמש בהם רק שבאמת נזדקק אותם.

(וקראת לשבת עונג)

* * * * * * * * * * * * * *

"כִּי תֹאמַר בִּלְבָבְךָ רַבִּים הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה מִמֶּנִּי אֵיכָה אוּכַל לְהוֹרִישָׁם: לֹא תִירָא מֵהֶם זָכֹר תִּזְכֹּר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה ה' אֱלֹהֶיךָ לְפַרְעֹה וּלְכָל מִצְרָיִם" (ז, יז- יח)

אומר הבן איש חי בפסוק כתוב "כי תאמר בלבבך"- כלומר שמדובר בפחד טבעי, שמסית אותו מביטחון גמור בה' והתורה אומרת שגם על זה "לא תירא מהם".

ועוד אומר הבן איש חי- שישועת ה' באה לאדם כפי בטחונו בקב"ה כמו שכתוב- "יהי חסדך ה' עלינו כאשר יחלנו לך", שהקב"ה גומל איתנו חסד כפי שאנו משתוקקים ומייחלים לו.

וזו גם הסיבה שהתורה מצוה שבמלחמה- "אַל יֵרַךְ לְבַבְכֶם אַל תִּירְאוּ וְאַל תַּחְפְּזוּ וְאַל תַּעַרְצוּ מִפְּנֵיהֶם" (דברים כ, ג) שלא יפחדו אלא רק יעמדו על מעמדם בביטחון גמור ויבטחו וייחלו לה' בצורה המרבית.

אבל פה מבטיח לנו הקב"ה דבר חדש שגם אם מישהו יפחד במלחמה, גם אז "לא תירא מהם" כי הישועה תבוא והקב"ה יעזור לכולם, אפילו לפוחדים. וההוכחה לכך שהישועה באה אפילו הפחד והחוסר ביטחון ממעשה יציאת מצרים כאשר עם ישראל היה מוקף בצרות- חיות רעות, ים ומצריים אז לא היה להם לאן לברוח ובכל זאת הקב"ה הוציאם והטביע המצרים בנס, ולכן אמר הפסוק –

"זכור תזכור את אשר עשה ה' אלוקיך לפרעה ולכל מצרים", שנזכור כמו שה' הושיעה את כולם מהצרה כך גם במלחמה יושיע את כולנו. אך כמובן כל זה התורה מדגישה, "כי תאמר בלבבך"- כלומר שאם תאמר כך בלבך אז דע שה' יושיע אותך, אך כמובן הדרך הרצויה והישרה היא לא להכניס פחד ומורא ללב כלל וכך נזכה באופן טבעי לראות את ישועת ה' כנאמר "בשובה ובנחת תושעון בהשקט ובבטחה".

(פניני הבן איש חי)

פרשת ראה

"רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה וּקְלָלָה: אֶת הַבְּרָכָה אֲשֶׁר תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹת ה' אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם" (יא, כו- כז)

אומר האור החיים, אם אדם רוצה להוכיח את חברו אז צריך שיהיו לו שני תנאים:

1. שיכיר הכרה חושית בטוב העולם הבא. 2. שישיג הטוב בעולם הזה וקנייניו.

כי אם לא יהיה לו את טובת עולם הזה אז לא יתקבלו טענותיו באוזני השומעים.

וגם מי שמטיף על עולם הבא אם לא ידבר אלא רק מאמונה זה גם לא יעזור. לכן אמר משה- "ראה אנכי"- ראה עם ישראל ש"אנכי" יכול להוכיח שלי יש את ה2 תנאים והצדיקו את מה שאומר לכם.

ולמשה היו את ה2 תנאים כמו שרואים:

1] הוא היה בשמים וגם למד שם.

2] וגם מאידך היה מלך, עשיר וגיבור.

ולכן עולה עוד פשט במאמר חז"ל "במקום שבעלי תשובה אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד" (ברכות לד ע"ב)- כי אלה שעשו את העבירות ופרשו- יכולים לטעון לקבוצה שלהם שלא זכתה להתחזק- "מה אתם מפסידים, אנחנו גם היינו ופרשנו, הכול זה הבל הבלים- הם יכולים ולא כמו הצדיקים כי לצדיקים הצד השני יכול לטעון- אתם לא יודעים מה זה עולם הזה, איזה כייף זה וכו' כי כל היום אתם בד' אמות של הלכה..."

לכן הלקח מפה שאי אפשר לזלזל בבעלי תשובה אף שעברם היה לא כל כך

מבריק, כי על ידי כך יכולים לקרב רחוקים ולזכות הרבים. ופשט זה הוא חוץ מהפשט שלבעלי תשובה היה טעם חטא ובכל זאת פרשו מה שלא היה לצדיקים.

ועוד מביא ספר "נכון להיום" שאומר הכלי יקר שצדיק הוא בבחינת קודש, אך הוא ששב בתשובה הוא קודש קודשים.

מפה נעודד ונחזק את המתחזקים וחס ושלום שלא נזלזל בהם.

* * * * * * * * * * * * * *

"רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה וּקְלָלָה: אֶת הַבְּרָכָה אֲשֶׁר תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹת ה' אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם" (יא, כו)

היום השאלה הכי נפוצה היא- מה יהיה?

ורוב העונים אומרים- "יהיה טוב..."

שואל המגיד מישרים הרב יהודה יוספי שליט"א- אלה שעונים כך על מה הם מסתמכים? מי אמר להם שיהיה טוב? אלא, מי כן יכול לענות כך? התשובה נמצאת בפרשה הזו:

רק אדם שמקיים את מה שאמור בתורה, הוא יכול לומר שיהיה טוב. שהרי התורה מבטיחה ברכה למי שעובד את ה', כמו שכתוב:

"ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה... את הברכה אשר תשמעו אל מצוות ה' אלוקיכם..."

התורה מדגישה שתהיה לנו ברכה רק אם נקיים את המצוות שבה. אם כן יוצא שרק מי ששומר את המצוות יש לו על מה לסמוך שאומר "יהיה טוב".

* * * * * * * * * * * * * *

פרשת שופטים

"שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים תִּתֶּן לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לִשְׁבָטֶיךָ וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם מִשְׁפַּט צֶדֶק" (טז, יח)

אומר השל"ה הקדוש ביאור נפלא על הפסוק:

לאדם יש שבעה שערים שמהם נכנסים למח נתונים- שתי עינים, שתי אזנים, שתי נחירים ופה אחד.

סה"כ שבעה פתחים, שבעה שערים ועל אלה התורה מצוה שנהיה שופטים, כלומר נשפוט כל צעד לפני שמכניסים דברים שלילים לתוך המח, לתוך הנשמה. כגון- שישפוט בעצמו האם מותר עם העיניים האלה לקרוא את העיתון הזה?

האם מותר לשמוע את השירים האלו? כל צעד לשפוט עצמו, ואם ראה שנכשל, פה התורה מצוה "ושוטרים"- שיהיה גם שוטר שנותן עונש על אי שמירת החוק וגם נותן קנסות כדי שבפעם הבאה לא יעשה את העבירה. ואם נשאל איך אדם ישפוט עצמו הרי הוא קרוב, הוא נוגע בדבר. באה התורה וממשיכה- "לא תטה משפט, לא תקח שחד" - התורה מצוה שלא יעבוד על עצמו אלא יהיה אמיתי, אם יודע שאסור הדבר אז שיפסיק וכו'.

ואם ישאל את הרבנים אז ידע יותר מה לעשות ואז לא יטעה (ודרך אגב, שואלים בעלי המוסר למה כל האברים בפנים זוגיים חוץ מהפה? ותירצו כדי שאדם ידבר רק חצי ממה ששמע וראה ולא את הכול [ויש גם כאלה שמדברים אפילו על מה שלא ראו...], כי כבר אמרו חז"ל "מרבה דברים מביא חטא" וכן אומר הפסוק "ברוב דברים לא יחדל פשע".)

* * * * * * * * * * * * * *

"וְזֶה יִהְיֶה מִשְׁפַּט הַכֹּהֲנִים מֵאֵת הָעָם מֵאֵת זֹבְחֵי הַזֶּבַח אִם שׁוֹר אִם שֶׂה וְנָתַן לַכֹּהֵן הַזְּרֹעַ וְהַלְּחָיַיִם וְהַקֵּבָה" (יח, ג)

מצוה אותנו התורה לתת לכוהנים שלש מתנות - זרוע, לחיים וקיבה. היה סיפור עם המלבי"ם שביקשו ממנו אנשי עירו שיהיה הרב שלהם בעירם. המלבי"ם אמר- אני מסכים בתנאי אחד, שכל אחד ואחד מכם ייתן לי את הזרוע, הלחיים והקיבה שלו.

והציבור לא הבין שהרי ידעו שהמלבי"ם בכלל לא כהן אז איך מבקש מתנות כהונה?

אחרי ששאלוהו, הוא הסביר כך-

אני לא התכוונתי למתנות הכהן, אני התכוונתי לכך:

תנו לי את הזרוע- על הזרוע מניחים את התפילין, אני רוצה שתתחייבו לי שכל אחד יניח פה מהקהל תפילין כל יום.

תנו לי את הלחיים- שבזקן שגודל על הלחיים, לא תגלחו אותו בתער שזה עוון חמור מאד.

והקיבה- שהאוכל שתכניסו לשם יהיה כשר ולא תיפלו בפיתויים אלא תכניסו רק אוכל הכשר בהידור טוב, ולאחר כל זאת אהיה רבכם.

(המגיד מישרים הרב יהודה יוספי שליט"א)

* * * * * * * * * * * * * *

פרשת כי תצא

"כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶיךָ וּנְתָנוֹ ה' אֱלֹהֶיךָ בְּיָדֶךָ וְשָׁבִיתָ שִׁבְיוֹ" (כא, י)

מובא בספר "מרגלית יקרה" פירוש על הפסוק- התורה לא אומרת שאדם יגיד לעצמו שהוא ינצח את היצר הרע כשיהיה לו ניסיון או רק מתי שהוא יבוא אליו, אלא התורה אומרת "כי תצא למלחמה", קודם תצא, תילחם בו ואז ה' יעזרך ויקוים בך ההמשך "ונתנו ה' אלוקיך בידיך".

כגון אדם שיודע שבבית קשה לו ללמוד אז שיצא בחוץ ללמוד. כלומר שעל ידי שאדם עושה השתדלות הקב"ה עוזר לו כמו שנאמר "פתחו לי פתח כחודו של מחט ואפתח לכם פתח כפתחו של עולם". וכמו שנאמר "הבא ליטהר מסייעין אותו" (יומא לט.).

* * * * * * * * * * * * * *

"כִּי תִבְנֶה בַּיִת חָדָשׁ וְעָשִׂיתָ מַעֲקֶה לְגַגֶּךָ וְלֹא תָשִׂים דָּמִים בְּבֵיתֶךָ כִּי יִפֹּל הַנֹּפֵל מִמֶּנּוּ" (כב, ח)

פשט הפסוק אומר שצריך האדם למנוע את בני ביתו ושכניו מסכנה, שהרי אם יעלו לגג ולא יותקן שם מעקה הם עלולים ליפול.

(בימינו יש גם כן כאלה מקרים כגון אם יש שקע חשמלי לא מכוסה- הוא מהווה סכנה, וכן בית רעוע... ומצוה זו כה חשובה עד למאד.) אבל יש שאלה- מדוע כפל הכתוב את לשונו- "כי יפול הנופל"?

אלא הפירוש- התורה אומרת שאף על פי שמי שנפל שם מהגג היה מגיע לו מדיני שמים שימות, אסור לך להיות שליח שיגרום לכך שימות. לקב"ה יש דרכים משלו לטפל באותו אדם, ולכן לא יאמר- "מי שייפול שם

כנראה שהיה מגיע לו אז למה לי לעשות מעקה?"

לכן כתוב "הנופל"- זה שכבר היה מגיע לו שימות, שהתורה אומרת שנדאג לו ולא נהיה שליחים של הקב"ה להורגו.

הסבר הפסוק על פי הדרש-המח הוא בראש האדם, הוא בגג הגוף, אז התורה אומרת שאנו נשים לו ולמחשבותינו מעקה, שלא נתקרב למחשבות זרות או לתמונות אסורות.

"ועשית מעקה לגגך"- לראש שלך שהוא כמו הגג של הגוף צריך לעשות מעקה- לגדור אותו מלחשוב כל דבר.

וזה העניין כל כך חמור, עד שאמרו חז"ל- "הרהורי עבירה קשין מעבירה" (יומא כט.).

ופה יש תמיהה, למה מחשבה שלכאורה לא עשה בה כלום יותר קשה ממעשה שעשה בידים?

אלא יש דיוק, ממשיך הרה"ג ר' זמיר כהן שליט"א לא כתוב יותר חמורין אלא יותר קשין, באמת מעשה יותר חמור אבל יש הבדל בין קשה לחמור- כלומר קשה מאד לתקן מחשבה אסורה משום שאדם חושב אותה ואומר "מה עשיתי? עוברות חמש דקות ובכלל לא נזכר במה חשב קודם. ואז איך יחזור בתשובה על זה? לכן נאמר קשין.

ולא רק זה אלא גם אמרו חז"ל שמי שחושב מחשבה אסורה, הוא כמעמיד צלם בהיכל. כי המח הוא כנגד הקודש קודשים של האדם והנשמה שוכנת במח. וכל זה רמוז בפרשה במלה מעקה בראשי תיבות (לא לפי הסדר): "הרהורי עבירה קשין מעבירה"

ומי שחושב כל הזמן מחשבות טהורות אז זוכה למח קדוש וטהור וממילא לכל המידות הטובות.

* * * * * * * * * * * * * *

פרשת כי תבוא

"וְהָיָה כִּי תָבוֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּ בָּהּ: וְלָקַחְתָּ מֵרֵאשִׁית כָּל פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר תָּבִיא מֵאַרְצְךָ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ וְשַׂמְתָּ בַטֶּנֶא וְהָלַכְתָּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֶיךָ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם" (כו, א-ב)

אחרי שלאדם יצאו פירות מהשדה מצוה אותו התורה שהוא חייב להביא את הפירות הראשונים משבעת המינים לכהן בבית המקדש. יש כמה הסברים במפרשים למה התורה ציותה אותנו מצוה זו, הנה חלק מהם:

א)"שבירת התאווה"- אחרי שאדם נטע, גידל, גזם והשקה דבר ראשון הוא רוצה לראות את הפרי הראשון ולאוכלו- ואז הקב"ה אומר לו- לא! את זה לא תאכל, את הפרי הזה תביא לכהן בבית המקדש.

זה חינוך מהקב"ה שרצה לרומם את עם ישראל ובאמת כך מחנכים אותנו מגיל צעיר כמו שנראה בסיפור הבא:

מספר המגיד מישרים הרב יהודה יוספי שליט"א- באחד הסמינרים שהיה בכפר חסידים, בסימפוזיון עלה אחד האנשים.

והוא סיפר כך- אני איש שמאד אוהב ממתקים ושוקולדים... לכן הבאתי עמי שקית של שוקולדים וסוכריות והחלטתי שגם אחלק לילדים בסמינר. וכל ילד אומר- תן לי! תן לי! הוא קיבל שתיים! וכו'.

אך היה ילד שמתי שקיבל את הסוכרייה התחיל לרוץ ואני עקבתי אחריו וראיתי שהוא הולך לאמא שלו ושואל:

"אמא יש לזה הכשר?"

מתי שהאיש שחילק את הסוכריות ראה זאת כבר אז החליט שרוצה לחזור בתשובה, אפילו עוד לפני הסמינר!

מהחינוך הזה הוא מתפעל וזה התורה מחנכת כל אחד, שלא יאכל כל דבר מיד גם אם הוא מאד רוצה, שהוא ישלוט על התאווה שלו ולא להפך. וזה גם הפירוש "צדיקים ליבם ברשותם, רשעים הם ברשות ליבם", מי שצדיק הוא מושל ביצרו ולא להפך.

ב) "שלא נהיה כפויי טובה" שקודם כל נעשה כציווי ה' ונודה לו על ידי שנעשה לו נחת רוח במצוה זו.

ג) ענוה- שאדם יזכור בימי הצלחתו מה היה פעם, שהיה עני וכו' בשביל שלא יתגאה, שלא יאמר כחי ועוצם ידי עשו לי את החיל הזה.

* * * * * * * * * * * * * *

"אָרוּר הָאִישׁ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה פֶסֶל וּמַסֵּכָה תּוֹעֲבַת ה' מַעֲשֵׂה יְדֵי חָרָשׁ וְשָׂם בַּסָּתֶר וְעָנוּ כָל הָעָם וְאָמְרוּ אָמֵן" (כז, טו)

שואל בעל תורת חיים מה ההבדל בין פה לבין שאר הצווים שהם מדברים בהווה (כגון ארור מקלה...), ואצלנו מדברים בלשון עתיד (יעשה)? ומתרץ על פי דברי חז"ל- שמחשבה רעה אין הקב"ה מצרפה למעשה חוץ ממחשבת עבודה זרה שאם חשב ותכנן לעשותה מחשיב לו הקב"ה כאילו עשה אותה, לכן פה הפסוק אומר אפילו שלא עשה רק רצה לעשות כבר עכשיו, ארור ולכן כתוב כך "ארור האיש אשר יעשה".

* * * * * * * * * * * * * *

"תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב מֵרֹב כֹּל:" (כח, מז)

נשאלת השאלה איך התורה מצוה אותנו על שמחה? הרי שמחה היא ענין רגשי? וכי הדבר תלוי בו?

אלא, אומר הרה"ג ר' זמיר כהן שליט"א (בספרו מפתחות לחיים, בפרק על שמחה) שהמלה "בשמחה" היא אותיות "מחשבה", ללמדנו שאין השמחה תלויה במה שיש לנו או אין לנו אלא תלויה בצורת ההתייחסות המחשבתית במה שקורה לנו.

ולמעלת השמחה אין שיעור, והיא עד כדי כך שהיא אחת מארבעים ושמונה קניינים שהתורה נקנית בהם.

ועוד הרבה שבחים ומעלות יש לה כדלהלן:

• כתוב בספר "ארחות צדיקים"- שאדם מקיים מצוה בשמחה שכרו גדול פי 1000 יותר מאשר אם מקיימה בלי שמחה.

• כותב הפלא יועץ שכדאי שאדם יאכל בסעודה דברים שטעימים לו לחיך כדי שיברך את ברכת המזון בשמחה.

• נאמר: "גדול הנהנה מיגיע כפיו יותר מירא שמים" והביא הגאון הגדול הראשון לציון הרב יצחק יוסף שליט"א (בספרו אגרת לבן תורה) ספרים שפירשו שמי שנהנה בעבודת השם שלו כלומר עובד בשמחה מעלתו גדולה יותר ממי שעובד את ה' בלי שמחה.

• עוד הביא שם הרב- שבשבת שיש יותר שמחה ואוירה טובה אז זוכרים יותר את הלימוד, וזה רמזו באחד משירי שבת- "יום שבתון אין לשכוח..."

• אמר הרב מיכאל לסרי- כתוב "מי שנכנס אדר מרבים בשמחה, מי

שנכנס אב ממעטים בשמחה" ולא נאמר מפסיקים לשמוח, רואים מפה שכל הזמן צריך לשמוח.

לסיכום יש מעלה גדולה מאד להיות בשמחה, ואם אדם יגיד לעצמו איך אשמח עם כל הייסורים והצרות, אז יזכור את דברי הבן איש חי שאומר שלאדם אין סיבה להיות עצוב מהעולם הזה כי הכול עובר, ויזכור שבסוף מתוך הרעה יראה איך היה הכול לטובה, וזה רמוז במלה "שמח"- "שם מח" שרואה את הנולד ואת הטובה ומתמלא כולו שמחה.

* * * * * * * * * * * * * *

"וְהִפְלָא ה' אֶת מַכֹּתְךָ וְאֵת מַכּוֹת זַרְעֶךָ מַכּוֹת גְּדֹלוֹת וְנֶאֱמָנוֹת וָחֳלָיִם רָעִים וְנֶאֱמָנִים" (כח, נט)

בגמרא מובא (ע"ז נה.)- ר' יוחנן אומר רעים- בשליחותן, ונאמנים- שיוצאים (מפסיקים) בזמן שנגזר.

מקשה עליו היעב"ץ- הרי בתוספות לא כתוב יוצאים בזמן שנגזר, כתוב שרק באים בזמן שנגזר!

ומתרץ שעל ידי תפלה אפשר לבטל הייסורין, ואז הם יוצאים ומפסיקים קודם.

וכן המהרש"א שם תירץ שעל ידי תפלה ותשובה וצדקה אפשר לבטל את שבועת שר היסורין ולהתרפאות עוד לפני הזמן שנקבע על ידי הקב"ה.

* * * * * * * * * * * * * *

פרשת נצבים

"אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם זִקְנֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם כֹּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל" (כט, ט)

מובא בספר "תכלת מרדכי" פירוש בדרך רמז לגבי ענין התשובה, שהרי פסוק זה מרמז לראש השנה שבו כולם ניצבים לדין לפני ה' וכל אחד מצפה למחילתו מאת הקב"ה.

ועבור מחילה יש צורך בתשובה- ובפסוק יש רמז לגורמים שיכולים לעזור-"ראשיכם"- על ידי המח שבראש, על ידי מחשבה ועיון, התבוננות נפש אדם מחליט לחזור בתשובה.

"שבטיכם"- שבט הוא שוט ההלקאה, יש כאלה מתעוררים ומתחזקים דווקא כשיש ייסורים.

"זקניכם"- יש שאחרי שרואים שהם מבוגרים כל כך, וקרובים לסוף אז מחליטים לחזור בתשובה לאביהם שבשמים, כי יודעים שיום הדין בעולם הבא קרב.

"שוטריכם"- האנשים שמטיפים לאחרים וכך הם בעצמם משתפרים. כל אלו בשאר ימות השנה אבל לקראת ראש השנה אין משהו מעורר יותר מחשיבה על יום הדין הנורא ותוצאותיו- על ידי זה "כל איש ישראל" שב מיד בתשובה.

(מעיין השבוע)

* * * * * * * * * * * * * *

"וְאַתָּה תָשׁוּב וְשָׁמַעְתָּ בְּקוֹל ה' וְעָשִׂיתָ אֶת כָּל מִצְוֹתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם" (ל, ח)

אומר הבן איש חי שכתבו המקובלים שאם אדם עשה עוון ביום, יתוודה עליו בו ביום ולא יחכה עד הלילה.

והסיבה לכך משום שביום שולטת מידת חסד ובלילה יש דין, אז יותר קל שיכופר לו במידת החסד ביום ולא בלילה שאז יותר קשה כדי להתכפר, כי כדי לכפר צריך לנהוג בו במידת החסד- לפנים משורת הדין. כתוב בילקוט שמעוני (ישעה סה,א) "נדרשתי ללוא שאלו, נמצאתי ללא בקשני"- משל למה הדבר דומה- לשיירה שהלכה בדרך וחשכה עליהם הדרך, הבחין בהם שומר הלילה שהיה שם.

הציע להם- "אולי תיכנסו פה איתי כך תהיו מוגנים מפני הליסטים והחיות?"

ואמרו לו בשלילה- "אין דרכה של שיירה ללכת לשומר".

וכשהמשיכו בדרך הגיע אישון לילה, ואז חזרו אחורה לביתן השומר וביקשו להיכנס.

אמר להם השומר- "אין דרכו של השומר להכניס שומרים בלילה, בשעה שביקשתי להכניס אתכם לא רציתם עכשיו אני איני יכול לכם". כך אמר הקב"ה לישראל "שובו בנים שובבים", "דרשו ה' בהימצאו" ולא היו מבקשים לשוב, אך שנמסרו לכליה מיד אמרו "למה ה' תעמוד ברחוק..." כך ישראל, אומר הבן איש חי, אם עושים תשובה בו ביום הרי זה כאילו הם מוזמנים. אך אם מחכים ללילה, שבו שולטים הדינים- התשובה היא "אין לי רשות לפתוח לכם".

(מתוך קובץ "אש דת", הרה"ג ר' שלמה לוונשטיין שליט"א)

* * * * * * * * * * * * * *

פרשת וילך

"וְעַתָּה כִּתְבוּ לָכֶם אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת וְלַמְּדָהּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שִׂימָהּ בְּפִיהֶם לְמַעַן תִּהְיֶה לִּי הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְעֵד בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל" (לא, יט)

הרמב"ם פירש: "כלומר כתבו לכם תורה שיש בה שירה זו". ויש לתמוה אומר מרן הרב אלעזר מנחם מן שך זצ"ל, למה נקראת התורה שירה? היה יותר מתאים לכתוב "כתבו לכם את התורה הזאת"?

ומסביר הרב, משום שהשירה היא ביטוי לאושרו של האדם, והתורה היא בסיס לאושר האמיתי, וכמו שאמר דוד המלך- "חסד ומשפט אשירה". וכך פירוש המילים- בכל מצב, בין של חסד בין של עונש (משפט) הריני שר את השירה הזאת- שר את התורה!

וזאת משום שאדם מכיר את האמת מכח התורה שלמד אז הוא מבין שגם את הצרות והייסורין שעובר- הכול זה מה', ומטרתו היא חסד עבורו.

ולפיכך כל אדם החי את חייו לפי התורה הוא מאושר תמיד, ובכל מצב שיהיה הוא חי חיי שירה.

(מראש אמנה)

* * * * * * * * * * * * * *

"הַקְהֵל אֶת הָעָם הָאֲנָשִׁים וְהַנָּשִׁים וְהַטַּף וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ לְמַעַן יִשְׁמְעוּ וּלְמַעַן יִלְמְדוּ וְיָרְאוּ אֶת ה' אֱלֹהֵיכֶם וְשָׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת" (לא, יב)

אומרת הגמרא בחגיגה (ג.) מעשה ברבן יוחנן בן ברוקא ור' אלעזר בן חסמא, שהלכו להקביל פני רבם, את רבי יהושע. וכשנכנסו שאלם- איזה חידוש היה בבית המדרש היום?

ענו לו שהם תלמידיו, אם כן מה יכולים לחדש לו?

ענה להם אף על פי כן אי אפשר לבית מדרש בלא חידוש.

אמרו לו כתוב בפסוק "הקהל את העם האנשים, נשים וטף", אם אנשים באים ללמוד נשים לשמוע, טף למה באין? אלא באין כדי לתת שכר למביאות אותם.

וכששמע ר' יהושע הדברים האלו שמח עד מאד.

אומר הבן איש חי- חייב להיות שהנשים באות ולא מבינות, שהרי אם כן הם היו נכללים במילים "אנשים ללמוד", ואם נקשה הרי מה תועלת שרק באים לשיעור ולא מבינות?

עונה הבן איש חי, שמכל מקום נשמותיהם מבינות ולא רק זה אלא הן גם ילמדו בעולם הבא כמו שמוכיח מהזוהר, לכן יש תועלת שבאות.

אולם להם יש מעלה שסוף סוף הטו אוזנם אז נשמתם קלטה את דברי התורה, אבל מה עם הילדים הקטנים שהם משחקים אחד עם השני ובכלל לא מקשיבים ולא מטים אוזן, להם אין תועלת.

לפי הדברים האלו נבין למה שמח ר' יהושע, שהרי כבר ידענו על מסירות נפשה של אימו שעליו נאמר "אשרי יולדתו" והסביר ר' עובדיה מברטנורא: "שהיא גרמה לו שיהא חכם. שהייתה מחזרת כל בתי מדרשות שבעירה,

ואומרת להם: בבקשה מכם, בקשו רחמים על העובר הזה שבמעי שיהיה חכם. ומיום שנולד לא הוציאה עריסתו מבית המדרש, כדי שלא יכנסו באוזניו אלא דברי תורה".

אם אכן התינוק לא הבין כלום, מה שמח כל כך רבי יהושע?

אלא עכשיו ששמע מפי תלמידיו שלנשים יש תועלת בדברי תורה משום שנשמותיהם קולטות אף על פי שלא מבינות, ורק מי שלא נכנסים את דברי התורה בראשם הם הטף כי מתעסקים בדברים צדדים.

אבל לו יש מעלה שכבר מגיל שהיה בעריסה היה בבית המדרש, ובשלב כזה אי אפשר היה להתעסק בכלום ולכן יוצא מפה שהרוויח המון דברי תורה, ונשמתו קלתה הרבה חידושים, ולא לחינם טרחה אימו עד שאמרו "אשרי יולדתו" (אבות ב, ח). ולכן שמח כל כך רבי יהושע בן חנניה.

(פניני הבן איש חי)

* * * * * * * * * * * * * *

פרשת האזינו

"הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם וַאֲדַבֵּרָה וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ אִמְרֵי פִי" (לב, א)

נשאלת השאלה- מדוע משה רבנו לקח לישראל את העדים דווקא את השמים ואת הארץ?

מובאים כמה וכמה תירוצים בספר "צאינה וראינה" לר' יעקב בר יצחק: א) בשביל שאם עם ישראל לא יקיימו את התורה אז יבואו השמים והארץ ויענישו אותם כמו שכתוב "ועצר את השמים ולא יהיה מטר"- לא ירד גשם והאדמה לא תצמיח חס ושלום.

ב) משה אמר לישראל כשם שהשמים והארץ תמיד עומדים בציווי שנצטוו, כך אתם תהיו תמיד מקיימים את הציווי של הקב"ה.

ג) כי אנשים, אם יגיד להם אז יעבור זמנם וימותו, אך השמים והארץ תמיד קיימים.

ועוד חידוש- נאמר "האזינו השמים ואדברה ותשמע הארץ אמרי פי", למה לא פנה לארץ בצורה ישירה "ושמעי הארץ..." למה "ותשמע"?

תשובה- שמבינים פשט אחר לגמרי. הרי ידוע שעד מתן תורה שתי הוכחות עיקריות היו שבורא עולם ברא את העולם- השמים והארץ. למה? משום שרואים כוכבים ושמש ומבינים שהם לא יכולים להיות לבד או להיבראות במקרה.

אבל עכשיו במתן תורה שקיבל משה את התורה, ובה כתוב שה' ברא את העולם אז לא צריך לראיה את השמים, לכן אמר להם לשתוק, ולהאזין- "האזינו!" "ואדברה", ואני אדבר ואומר שכתוב בתורה שהקב"ה ברא את העולם.

ולבסוף- "ותשמע הארץ אמרי פי"- תושבי הארץ ישמעו את התורה שאומר וידעו שהקב"ה ברא ומנהיג את העולם.

"צוּר יְלָדְךָ תֶּשִׁי וַתִּשְׁכַּח אֵל מְחֹלְלֶךָ" (לב, יח)

על פסוק זה אומר המגיד מדובנא משל נפלא-

ראובן היה חייב לשמעון סכום כסף נכבד, אך הייתה בעיה קטנה- שהגיע זמן הפירעון הוא פשוט לא רצה לשלם לו...

שמעון לא ויתר לו והודיע לו "עוד שבוע בדיוק יש לנו משפט וחובה עליך להתייצב..."

בינתיים ראובן הלך לחברו הטוב דוד, דוד היה איש פיקח שהיה מוצא בקלות פיתרון לכל בעיה. התייעץ איתו ראובן ואמר לו- ידיד נפשי, אני רוצה להיפטר מהחוב ולא יודע איזה עצה לעשות?

ענה לו דוד- שמע, עצה פשטוה וקלה לביצוע, מתי שבפעם הבאה הוא יבוא אליך אל תענה לו פשוט תתחיל לקפוץ, למחוא כפיים ולהשתגע, תראה לו שהשתבשה עליך דעתך... עד שיעזוב אותך.

וכן ראובן עשה, שמעון הגיע וראה אדם אחר לגמרי... אמר לעצמו יש פה מישהו מוזר לא כדאי להתעסק איתו... והלך ואפילו ביטל את המשפט. לימים, ראובן היה צריך שוב פעם הלוואה והפעם הלך לדוד, ודוד הסכים בשמחה שהרי הם ידידים, וקבעו שעוד חודשיים הוא יחזיר לו הכסף חזרה.

עברו החודשיים ובא דוד לבית ראובן וביקש הכסף, וכששמע זאת ראובן מיד החל לרקוד... למחוא כפיים... ולקפוץ ולהשתגע...

מיד שראה דוד המחזה הזה נתן לו לראובן שתי סתירות, ואמר לו "בעצה שאני הבאתי לך אותה, אתה משתמש בה נגדי? מה זה אמור להיות?!"

אומר המגיד מדובנא, כך גם בנמשל- הקב"ה נתן לאדם שישכח מצרותיו ומכל הבעיות שהיו לו פעם, ובמקום להשתמש בה בצורה הטובה, הוא שוכח

את הקב"ה ועובד שעות מרובות עד שלא נותר לו זמן להתפלל וללמוד- הוא ממש דומה לאותו משתגע שהוא כפוי טובה לנותן העצה.

(אהבת חיים)

פרשת וזאת הברכה

"וְזֹאת הַבְּרָכָה אֲשֶׁר בֵּרַךְ מֹשֶׁה אִישׁ הָאֱלֹהִים אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי מוֹתוֹ" (לג, א)

אמר אחד הדרשנים- טמון בסדר ארבע הפרשיות האחרונות בתורה יסוד נפלא בדרך רמז - בספר דברים יש את פרשת "ניצבים" ואחר כך באה פרשת "וילך", ולאחריה "האזינו" ולבסוף "וזאת הברכה".

"ניצבים וילך"- לרמוז לנו כך: אם יש שני אנשים בויכוח או מריבה, וכל אחד עומד על שלו, עקשן בדעתו ולא מקשיב לשני אז בסוף מתקיים בהם "וילך"- כל אחד הולך לדרכו ויצא רק הפסד מהדו שיח הזה.

"האזינו, וזאת הברכה"- אולם אם יש הקשבה ביניהם, וכל אחד שם לב לשני ומאזין לו, אז עליהם נאמר "וזאת הברכה", הברכה היא כשיש שלום בין אנשים, שמקשיבים אחד לשני ויש שלום ביניהם זאת הברכה, וכמו שאמרו לנו חז"ל "אין כלי המחזיק ברכה אלא השלום".

* * * * * * * * * * * * * *

"תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה מוֹרָשָׁה קְהִלַּת יַעֲקֹב: וַיְהִי בִישֻׁרוּן מֶלֶךְ בְּהִתְאַסֵּף רָאשֵׁי עָם יַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל" (לג, ד)

יש שאלה איך הקב"ה מצוה את עם ישראל על התורה, הרי הם בכלל לא קנו אותה שהרי יש דין שאדם לא יכול להקנות דבר שאינו קצוב? (והרי לתורה אין סוף.)

תשובה- אלא, יש עוד דין שמלך יכול להיות מקנה אפילו שהדבר לא קצוב, משום שיש גמירות דעת (כלומר שהאדם מסכים בלב שלם לקנות מהמלך).

וחוץ מדין זה יש עוד הלכה- שאם מקנה לרבים, או קונה מרבים, אז הדבר נקנה אפילו שאין לו קצבה.

ו2 דינים אלו רמוזים בפסוק-

"ויהי בישורון מלך"- זה הדין שאם מלך מקנה אז הקניין חל. ואכן המלך הקנה הלא הוא הקב"ה.

"בהתאסף ראשי עם"- זה הדין שאם רבים קונים אז יש קניין, ואלו הם עם ישראל שקנו בהמון רב את התורה.

ולכן הם מחויבים בקיום כל התורה.

(הרב גרשום אמיתי שליט"א)

* * * * * * * * * * * * * *

"וּמִמֶּגֶד אֶרֶץ וּמְלֹאָהּ וּרְצוֹן שֹׁכְנִי סְנֶה תָּבוֹאתָה לְרֹאשׁ יוֹסֵף וּלְקָדְקֹד נְזִיר אֶחָיו" (לג, טז)

על המלים "ולקדקד נזיר אחיו" מתרגם תרגום אונקלוס- "דברא פרישא דאחוהי".

וקשה איזה מן שבח הוא זה שהיה יוסף פרוש מהאחים שלו?

ברם, אומר תלמיד החפץ חיים הרב לייב רוטקין זצ"ל, שמה אנו נצפה מאחד שהוא בין 12 השבטים, הרי אין בית מדרש גדול מזה, זה המקום והחברה הכי טובה כדי לעלות בתורה.

פשוט הוא שמי שנמצא בחברה כזו עתיד לגדול לתפארת.

אבל יוסף הצדיק היה פרוש ורחוק מהם משום שירד למצרים ומי יודע כמה הפסיד ממדרגתו הרוחנית עקב כך.

ופה מגיע השבח של יוסף שלמרות שהיה במקום כה רחוק ובודד מהחבורה הקדושה, לא פגע הדבר כהוא זה לעלייתו הרוחנית ולהגעתו לשלמות. שעל

כן זו המשימה המיועדת לכל בן עליה שגם בהתרחקו מבית המדרש ימשיך לגדול ולהתעלות ולא ייפול חלילה ממדרגתו.

וכמו שאמרו על הפסוק "לכו בנים שמעו לי, יראת ה' אלמדכם" שלכאורה היה מתאים לכתוב בואו בנים, שהרי כדי ללמוד צריך לבוא לרב ולא להפך? ותירצו בעלי המוסר אלא מפה רואים שהחכמה לקיים את הדברים הם לא בבית מדרש, בישיבה אלא אף רחוק ממנה שהולכים מהרב אז רואים את "יראת ה'", לכן נאמר לכו בנים.

מקורות

רבנים:

* הרב יונה מצגר שליט"א * המגיד מישרים הרב יהודה יוספי שליט"א * הגאון הרב יוסף צבי בן פורת שליט"א * הרב יצחק פנגר שליט"א * הרה"ג ר' דניאל זר שליט"א * הרב ישראל ליוש שליט"א * רבנים בבית כנסת הגדול- בני ברק ועוד בתי כנסת

ספרים:

* משיעורי הראשון לציון וענף עץ אבות ומשנת יוסף- מרן הראשון לציון הרב עובדיה יוסף זצוק"ל * ברכת מרדכי- לגאון רבי ברוך מרדכי אזרחי שליט"א * חיים של תורה ואש דת להרה"ג ר' שלמה לוונשטיין שליט"א * הרה"ג ר' זמיר כהן שליט"א וספריו (הצופן ומפתחות לחיים) * עלינו לשבח, טובך יביעו וברכי נפשי לרה"ג ר' יצחק זילברשטיין שליט"א * להגיד- חומש המגידים * כתונת פסים לרה"ג ר' יוסף מוגרבי שליט"א * נתיבי אור לגאון רבי ניסים יגן זצוק"ל * דברי מרדכי לגאון רבי מרדכי אליהו זצוק"ל * תפארת תורה לגה"צ ר' שמשון דוד פינקוס זצוק"ל * קול יהודה לגר"י צדקה זצוק"ל * מראש אמנה ולולי תורתך למרן הרב שך זצוק"ל * וקראת לשבת עונג * תורת הפרשה * מעיינה של תורה

* פניני הבן איש חי * אור דניאל * זיכוי הרבים * המאור שבתורה * דרשות מרן לרבי יוסף קארו * פניני שלחן שבת * פרפראות לתורה * משלי יעקב למגיד מדובנא * מעיין השבוע * אור יהל * לב שלום * פנינים משלחן הגר"א * ביאורי הח"ח על התורה והח"ח על התורה * ילקוט לקח טוב * מעם לועז * כמוצא שלל רב * חיוכה של תורה * מרגלית יקרה * טעמו וראו * טללי אורות * פנינים משלחן גבוה * שבעים פנים לתורה * חיים שיש בהם * מנחת אשר * עמק התורה * מזקנים אתבונן * אוצר הפנינים * אהבת חיים * צאינה וראינה * פנינים יקרים * טל תורה * עונג שלחן שבת * אור החמה * אשר על הפרשה