---

הסכמות

בספר המודפס מופיעות ההסכמות החשובות הנ"ל שלא הובאו כאן מסיבות טכניות:

מרן הראשל"צ פאר הדור והדרו רבינו עובדיה יוסף זצוק"ל זיע"א

הגאון הגדול ראש ישיבת יחוה דעת הרב דוד יוסף שליט"א

הגאון הגדול ראש ישיבת חברון הרב דוד כהן שליט"א

הגאון הגדול הרב אהרון ירחי שליט"א

המשגיח הגאון הצדיק בישיבת עטרת ישראל הרב חיים וואלקין שליט"א

הגאון הגדול הרב אשר זליג וויס שליט"א

---

הקדמה

מה אשיב לה׳ כל תגמולוהי עלי, אודה ה׳ מאד בפי ובתוך רבים אהללנו, על כי הגדיל חסדו ואמתו עמדי והנני נצב בפתח ספרי הקטן ״שלחן ערוך המתת״ הסובב הולך סביב חיוב מצות עשה ד״והלכת בדרכיו״ לפרטיו וגדריו, הודו לה׳ כי טוב כי לעולם חסדו. ויהי רצון שאזכה לכוין לאמיתה של תורה, ואימא מילתא דתתקבל, ולא אכשל בדבר הלכה, וישמחו בי חברי.

המניעים לכתיבת ספר זה שנים המה, וזאת יצא ראשונה, כי הנה רגילים העולם לחשוב שאף שהמדות הטובות מעלתם עצומה ונשגבה, וכך אמרו חכמינו זכרונם לברכה דרך ארץ קדמה לתורה, מ״מ אין המדות מתוך תרי״ג מצוות אלא הם הכנות עיקריות אלהם בקיומם או בביטולם. והרי שסבורים שהמדות אינם חיוב, כי אם דבר חשוב עד מאוד.

ברם לקושטא דמילתא אין זה מן האמת אלא ההליכה במדות הטובות וההרחקה מן הרעות הינן חיוב גמור דבר תורה, כשם שחובה לשמור כשרות, שבת, וכל שאר חלקי התורה, כן יש חובה גמורה ללכת במדות הטובות, וכאשר כל עין תראה שכמעט כל הראשונים מנו חיוב זה במנין תרי״ג מצוות, ושהוא חיוב גמור דבר תורה, וכפי שקיבצנום להלן (שער המדות חלק ההלכה סעיף א). והרי שמי שישית ליבו לדבר גדול ועצום זה, חייב שיגש שנית אל המדות בצורה אחרת, ויפנה את ליבו אל לימודם ועשייתם בדרך שונה לחלוטין מזו הרווחת בעיני ההמון. והרי ההפרש בין אם המדות דבר חשוב עד מאוד, לבין אם הם חיוב גמור מן התורה, הוא כהפרש מזרח ממערב והאור מן החושך, ועל אחת כמה וכמה שהמדות סובבות אותנו במשך כל שעות היום, יום ולילה לא ישבותו, בכל עת ובכל שעה, והרי שתועלת ספר זה ומעשהו מבוארת, והיה אם יכנס דבר זה בלבד למודעות אפי׳ מקצת מן ההמון, והיה זה שכרי.

וזאת שנית כי גם מי שניגש אל רכישת המדות, הרי שעומד הוא בפני שוקת שבורה, מאחר וישנה בדעת העולם תערובת בין המותר לבין האסור, בין דין לבין חסידות, ולא ידועים הם גדרי המדות, מתי חובה מתי רצוי ומתי חסידות, וכגון במדת הסבלנות כולם יודעים בגודל מעלתה ובגנות הכעס, עד כדי כך שאמרו כל הכועס כאילו עובד עבודה זרה, ואולם אין כמעט לאף אחד את הכלים להתמודד עם כך, מאחר ואין מי שהגדיר מה המותר ומה האסור, מתי מותר לכעוס ומתי אסור, וממילא סבורים העולם כי לעולם בכל דרך ובכל צורה בכל עת ובכל שעה הכעס אסור. ומאחר ושלא לכעוס בכלל אפילו למי שהוא חסיד שבחסידים אי אפשר, הרי שנעלם ונסתר מבינת בני האדם כיצד ניתן לרכוש מדה זו, ומעיקרא מניחים אותה בקרן זוית, אחרי שדרך רכישת מדה זו הוא בלתי אפשרי. והרי שאין כלים כיצד להתמודד עם מדה זו, ועל כך אמרו חכמינו ז׳׳ל לא עם הארץ חסיד.

ואומנם רבים רבים המה הספרים העוסקים במדות הטובות ובחשיבותם, ואי אפשר למנותם עד כי רבו ועצמו מספר, ברם לא נמצא ואפילו ספר אחד שיגדיר את חיוב המדות, כי אמנם ימצא המחפש בספרים איסוף מאמרי חז׳׳ל בגודל חיוב המדות ובגודל גנותם של הרעות, עד כי תסמרנה שערות אנוש בראותם. אולם גדרי המדות מתי מותר ומתי אסור, עד כמה מותר ועד כמה אסור, זאת לא שמענו אף לא ראינו.

ובאמת לכל מדה יש גדרים חיובים והיתרים, ככל שאר חלקי התורה, וישנם פעמים רבות שמותר לכעוס, ופעמים שחובה לכעוס, וגם באלו יש דין ויש חסידות. ועל כן נתתי את ליבי ורעיוני לחקור ולדרוש אחרי גדרי המדות, ללקוט שושנים ולרעות בשדותם של הראשונים, עד היכן שידי יד כהה מגעת, כדי שיהיו הדברים ברורים כשמלה, למען יוכל הקורא לרוץ בהם, ושוב יוכל להתמודד עם המדות ולרוכשם.

ולמען יהיו הלוחות מדובקים אמרתי לצרף לחלק ההלכה גם חלק המוסר של כל מדה ומדה, ובחלק זה נתתי אל ליבי לדרוך בדרך כמעט לא דרך בה איש, (ושמא דרך זו מתאימה לבני דורנו), והיא דרך שכלית כיצד ואיך ניתן לרכוש את המדות הטובות ולרחוק מן הרעות, מה הם המונעים ומה המקרבים אל כל מדה ומדה. כי המעיין בספרי המוסר יראה שכמעט לא ביארו זאת אלא זעיר פה וזעיר שם, ורוב רובם עסקו בליקוט מאמרי חז׳׳ל מן הש׳׳ס ומן המדרשים ומן הזהר, ויש שגם מן הפוסקים, בגודל מעלת המדות הטובות ובגנות הרעות. ויש שאספו סיפורים ועובדות אודות חכמינו ז׳׳ל איך הצליחו להתמודד ולהתגבר על היצר. והרי שדברים אלו חשובים עד מאוד ואין צריך לפנים. אולם השתדלנו לפלס דרך ונתיב אל המדות, כיצד ניתן לרוכשם מה לעשות וכיצד לפעול. וכשם שפרצופיהם שונים כך דעותיהם שונות, ולכן יש הצריך למאמרי חז״ל ויש לעובדות והנהגות, ויש לדרכים אשר ליקטנו ואספנו בספרנו זה הקטן, כיצד לרכוש את המדות הטובות, ואת אשר תבחר תקרב.

זאת ועוד השתדלנו בכל כוחנו לבסס את הדברים הן בחלק ההלכה והן בחלק המוסר על דברי הראשונים דמן קמאי תקפי ארץ אשר קטנם עבה ממותנינו, וכאשר ידוע לכל בר בי רב בגודל מעלת הראשונים, וההתיחסות אל דבריהם, ומשקלם. וגם בחלק המוסר כן עשינו, הן הלא אינה דומה עצה של אחרון לעצה של ראשון. וכגון ידוע ומפורסם היסוד המוסרי בעבודת השם כי אחרי המעשים נמשכים הלבבות, דהיינו אחר עשיית מעשה וחזרתו שוב ושוב, אף אם ליבו בל עימו מוכרח ששוב הלב ימשך אחר המעשה וליבו יהיה עמו, ובראותינו כי מן הראשונים יוסד יסוד זה, והם שדרכו וכבשו לנו דרך זו, הרי שעוצמת ומשקל יסוד זה מקבל משמעות אחרת. וכן על זה הדרך השתדלנו עד היכן שידנו יד כהה מגעת להעמיד את הדברים כאשר כל עין תראה.

והנני להודיע בשער בת רבים כי אין בכוונתי שיסמוך המעיין עלי בפסקי ההלכות להלכה ולמעשה, כי אם אחר העיון. וכאשר עשו רבים מן קדמוננו בריש ספרם, ומן המעט אביא, דכן עביד המאמר מרדכי בהקדמת ספרו, וכן עביד בעל החות דעת בהקדמת ספרו תורת גיטין, וכ׳׳כ הגאון קרית מלך רב בהקדמתו, והגאון רבי ראובן מרגליות זצ״ל בהקדמת ספרו נפש חיה, ועיין בזה בשו״ת אג״מ (ח״ד יו״ד רס״י לח) ובשו״ת יבי״א (חחו״מ סימן א אות ד).

ועוד הנני מגלה דעתי ורצוני בכל לבי ובכל נפשי בלב שלם ובנפש חפצה, שכל כוונתי בחיבור הזה, וגם בכל חיבורים שבקדושה אשר יזכני ה׳ יתברך לחבר ברוב רחמיו וברוב חסדיו, הכל הוא לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה בדחילו ורחימו ורחימו ודחילו, ליחדא י״ה בו״ה ביחודא שלים בשם כל ישראל. וכל מחשבה ודבור ומעשה שהם נגד רצונו יתברך, הרי הם בטלים ומבוטלים, באופן שכל רצוני בחיבור זה ובשאר כתבי אשר אעשה ואחדש בעזרת ה׳ יתברך ויתעלה בדברי תורה, ובכל מצוה ומצוה, הכל הוא לעשות נחת רוח לפניו דוקא, בלי שום פניה זרה כלל ועיקר. וכאשר כתב גילוי דעת זה הגאון רבנו יוסף חיים זצ״ל בריש ספריו, ונמשכו אחריו הפוסקים.

ברכות מעומקא דליבא משוגרות להורי היקרים הלא הם אבי מורי ר׳ גבריאל הלוי אבן יולי נר״ו ואמי מורתי מרת מרים מנשים באוהל תבורך אשר גדלוני וחנכוני ובין תלמידי חכמים הושיבוני, ועמל לא חסכו ממני, ויהי רצון שימלא ה׳ כל משאלות ליבם לטובה ולברכה מתוך בריאות איתנה ונהורא מעליא, ויראו נחת מכל יוצאי חלציהם, ובביאת גואל צדק במהרה בימינו. ובכלל הברכה מבורך מפי עליון מור חמי היקר באדם איש חיל רב תבונה אהוב על הבריות הרה׳׳ג רבי יצחק אנג׳ל נר׳׳ו וחמותי מרת אביגיל תחי׳ בכל אשר יפנו ישכילו ויצליחו, ויזכו לגדל את כל ילדיהם רק לעשות נחת רוח לה׳ יתברך, מתוך אושר וכבוד וכט״ס. ולא אמנע פי מלברך לנוות ביתי ועזרתי בחיים מרת ורד מנשים באוהל תבורך, שתזכה כל ימיה רק לעשות נחת רוח לה׳ יתברך, מתוך בריאות אושר ושמחה, ונזכה יחד לגדל את כל ילדינו לעובדו בלבב שלם, ללכת בדרכיו ליראה ולאהבה את שמו, ולא תמוש התורה מפינו ומפי זרעינו ומפי זרע זרענו עד עולם. אכי״ר.

עוד אברך לאכסניא של תורה הלא הוא הכולל המפואר ״יחוה דעת״ ולאברכים המצויינים השוכנים בו, ועל צבאם מקים עולה של תורה הגאון רבי דוד יוסף שליט״א מחבר סדרת הספרים הנפלאים הלכה ברורה ותורת המועדים ועוד, אשר דואג לכל צרכנו הרוחנים והגשמים שלא יחסר דבר, למען נוכל לשקוד על התורה בלא שום טרדא, ישלם ה׳ פעולו ותהי משכורתו שלימה, וירבה גבולו בתלמידים גדולי הוראה ועושי רצונו יתברך, ובכל אשר יפנה ישכיל ויצליח, וימשיך לזכות את ישראל עדי שיבה וגם זקנה מתוך בריאות איתנה ונהורא מעליא. אכי״ר.

ולסיום זכור אזכור ותשוח עלי נפשי את אחותי היקרה מרת דפנה בת מרים ז״ל אשר נלקחה לעולמה בקיצור ימים ושנים, מתוך יסורים וחולאים רעים. וספר זה יוצא במלאת שלש שנים לפטירתה, והרי הוא מוקדש לעילוי נשמתה, וכל הלימוד בו יהיה לה לעילוי, נפשה בטוב תלין וזרעה ירש ארץ. אכי״ר.

---

שער המדות - הלכה

---

סימן א

המדות חיוב תורה

א. מצות עשה מן התורה ללכת במדות הטובות. ועל כן ההולך במדות הרעות כגון הכועס או המתגאה וכדומה, הרי שעובר על מצות עשה מן התורה.

האמצע מחוייב

ב. לכל מדה ומדה ישנם שני קצוות שליליים, הראשון ריבוי אותה המדה, והשני העלם אותה מדה. וכגון קצה אחד של התאוה הוא רוב התאוה, וקצה שני אי התאוות אף למה שהגוף זקוק ונצרך לקיומו. והאמצע שבכל מדה ומדה היא הדרך שיש ללכת בה. וכגון בתאוה האמצע הוא להתאוות למה שהגוף צריך. וכן על זה הדרך בשאר המדות, החיוב הוא ללכת באמצע שבכל מדה ומדה. [וזאת למעט יצא את מדת הגאוה, עיין להלן בשערה ובמקומה].

האמצע של כל מדה משתנה לפי העת והמציאות, וכגון בתאוה, צורכי הגוף משתנים לפי גודל המשפחה. וכגון במדת השמחה יהיה שמח יותר בעת שמחה משפחתית מאשר יום רגיל, וכן להיפך בעת אבל חס ושלום יהיה עצב. והאמצע הוא הבינוני שבין שני הקצוות שבכל מדה ומדה לפי העת והזמן.

חסידות להטות מעט

ג. דרך חסידות להטות עצמו מעט מן האמצע אל הקצה ההפוך לטבעו, כדי שילך לבטח ולא יסטה מן האמצע. וכגון אם טבעו נמשך יותר אל התאוה מאל העדר התאוה [כרוב העולם] יטה עצמו מעט אל העדר התאוה, שמעט לא יתאוה גם למה שגופו זקוק, כדי שלא ימשך אחר התאוה, וכן על דרך זו הוא בשאר המדות [למעט בגאוה וכעס, וכאשר יבוארו בעזרת השם בשערם ובמקומם.]

דרך להשגת האמצע ורפואת החולים

ד. דרך להשגת האמצע היא שיתמיד בהליכה באמצע והרי שאז אחר המעשים נמשכים הלבבות ושוב יהפך האמצע אצלו לטבע.

אולם כל זה אמור למי שאינו חולה בחולי המדה, אלא שהולך שלא באמצע אלא למעלה או למטה ממנה קצת. אך מי שחולה באיזו מדה והולך הוא באחד מן הקצוות [שהם שלילים וכנזכר לעיל], דרך רפואתו היא שיטה עצמו אל הקצה השני ההפוך למחלתו זמן רב, ואחר כך יחזור אל האמצע וילך בה כל ימיו. כגון מי שהוא בעל תאוה גדול, הרי שבמשך זמן רב יסגף עצמו, ולא יתאוה אפילו לאותם דברים שגופו זקוק להם, עד שכמעט ישיג מדת אי התאוה או שיהיה קרוב לה, ואז ילך באמצע ויתמיד בה. וכן מי שהוא קמצן גדול, נצווהו שינהג בפזרנות פעם אחר פעם, עד שכמעט תושג לו תכונת הפזרנות או יהיה קרוב לה, ואז נסלקנו מפעולות הפזרנות ונצוהו להתמיד במעשה הנדיבות.

וכן אם ראינוהו פזרן, הרי נצוהו לנהוג בדרך הקמצנות כמה פעמים, אבל לא נצוהו לחזור על מעשה הקמצנות פעמים רבות כמו שצוינוהו במעשה הפזרנות. ונקודה זו היא חוק הריפוי וסודו, לפי שחזרת האדם מן הפזרנות אל הנדיבות יותר קל וקרוב משיחזור מן הקמצנות אל הנדיבות. וכן חזרת נעדר הרגש ההנאות אל הפרישות, יותר קל וקרוב מחזרת התאותן אל הפרישות, ולפיכך נצוה לתאותן לחזור על פעולות העדר ההנאה יותר ממה שנצוה לנעדר ההרגש לחזור על פעולות התאותנות. ונחייב את רך הלבב לנהוג בחרוף נפש, יותר ממה שנצוה את המחרף נפשו לנהוג במורא. ונרגיל את השפל בהתהדרות, יותר ממה שנרגיל את המתהדר בשפלות.

עבודה תמידית

ה. כדי להצליח לכוון מדותיו אל האמצע, הרי שצריך האדם לבקר מדותיו תמיד, וישקול מעשיו, ויבחון תכונות נפשו יום יום, וכל זמן שיראה נפשו נוטה כלפי קצה מן הקצוות, יחיש את הרפוי בדבר הנגדי.

חיוב להמון עם

ו. אף שבואר כי האמצע הוא חיוב גמור דבר תורה, אולם כל זה הוא לאדם השלם שמדותיו קרובות לאמצע, ויכול על ידי השתדלות למצע את מדותיו, והרי שלו הוא חיוב גמור דבר תורה לילך באמצע. אולם להמון העם, שאין ביכולתם כלל להגיע אל האמצע כמות שהם עכשיו, הרי שחיובם הוא לפעול ולטרוח כדי למצע מדותיהם, ואין עליהם כעת חיוב להיות באמצע בפועל. והרי שאם עובד וטורח למצע את מדותיו, ובא לפניו כגון דבר כעס, ולא התגבר, לא עבר על מצות והלכת בדרכיו, כיון שמקיים את חיובו להשתדל למצע מדותיו. אולם אם לא פועל להשגת האמצע, ולא טורח בזה כלל, הרי שעבר. וכלל זה הוא כלל גדול המאפשר לנו לקיים למעשה מצוה זו.

לפני עור במדות

ז. מצוה לשבח את חברו, ואין לחוש לאיסור לפני עור לא תתן מכשול, שמא מתוך השבח יבא חבירו לידי גאוה. וכן הוא הדין בשאר מצוות שבין אדם לחברו, כגון שידאג לכל צרכיו הגשמיים של חבירו, ולא יחוש שמא מביאו לידי תאוה, או שבעת קיום מצות הכנסת אורחים יגיש לפניהם מעדנים, וכן כל כיוצא בזה. אולם אם מכיר בחבירו שמחמת השבח יבא לידי גאוה, לא ישבחו בדרך זו. וכן אם יודע שבאכילה זו יבא לידי תאוה רבה לא יכבדו בדרך זו. וכן הוא בכל שאר מדות רעות, אם יודע שמביאו לידי כעס וכדומה, לא יעשה כן.

---

שער המדות - מוסר

---

סימן א - התעוררות לעבודת המדות

המדות חיוב תורה

א. הידעת כי המדות הטובות הן חיוב גמור דבר תורה, ומי שלא הולך בהן עובר איסורי תורה בכל יום, וכמעט בכל עת ובכל שעה, וכאשר בואר לעיל בשער המדות (חלק ההלכה סעיף א). והרי שהכועס ומתרגז, מתנשא או מתרברב, לאו דוקא כעס רב, או גאוה בלתי נסבלת, כי אם כעס מועט, וגאוה מועטת כגון עמידה על דעתו בהבנת הסוגיא, ואי קבלת דברי חברו כששורשה הוא הגאוה, ולכן אינו מודה על האמת, הכל אסור מן התורה. מי שאנוכי ולא מתחשב בזולת כגון מתיישב באוטובוס בכסא החיצוני, אף שאין מקומות ישיבה נוספים. מקרב את השולחן אליו מאוד, בו בזמן שיתכן שליושב בהמשך השולחן זה מפריע. וכדומה כל מה שסובב אותנו בכל יום ובכל שעה, כל סוגי ההתנהגות אשר נוטים קצת מן האמצע של כל מדה ומדה, הכל אסור ממש, ולא באיסורי דרבנן, כי אם איסורי תורה, ומה נענה ביום הדין מה נענה ביום התוכחה.

ב. ידידי היקר אתה הקורא כעת מילים האלו, אם לא תתפוס את עצמך כעת עכשיו ממש, ותפנים את משמעות הדברים, ותכניסם אל ליבך, מי כן ימלא אחריך שבועה זו לקיים את כל הכתוב בספר התורה הזה, מי יכנס אל ליבך ויענה אמן לקול הרעש הגדול הזה, אין מי יאמר לך מה תעשה ומה תפעל, אין זאת אלא בידך, כי הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים (ברכות לג ע"ב). ואל תתן ליצרך בקריאת דברים אלו שיענה אחריך כן בודאי בסדר הכל נעשה בכל מכל כל, ולא נניח אפילו קוצו של יוד, אולם רק לא עכשיו, כי אם מאוחר יותר, עוד מעט, אולי עוד שנה, או רק לאחר שאספיק דבר פלוני או אלמוני, ואחר כך בודאי נבוא אל המנוחה ואל הנחלה, ולא נניח פינה וזוית. וכבר הורונו חכמינו "זל (אבות פ"א מי"ד) אם אין אני לי מי לי, ואם לא עכשיו אמתי. והרי שאם לא עכשיו לא יהיה אחר כך ולא מאוחר יותר. אם לא תהיה אתה לעצמך, אם לא תתפוס אתה את עצמך, אף אחד אחר לא יעשה כן. והרי המדות הטובות אינן עצה טובה בלבד מאת יודע תעלומה, כי אם חובה גמורה, וכשם שחייבים להניח תפילין, לשמור שבת וכשרות וכדומה כל שאר מצוות עשה ולא תעשה, כן ישנו חיוב נוסף והוא ההליכה בדרכי השם יתעלה, הן המדות הטובות, שיש עלינו חובה לקנותם ולרוכשם. על כן אזור כגבר חלציך אמור לחכמה אחותי את, והבה נלכה יחדיו לרעות בגנים ללקוט שושנים בדרך העולה בית אל, כדי שנזכה לעשות רצון בוראינו בלבב שלם, נביט ונתבונן כיצד ואיך נוכל לרכוש את המדות הטובות, עד שיהפכו חלק מאיתנו, חלק מטבענו עצמנו ובשרנו.

הטבע הוא היצר

ג. ואם לחשך ליבך מה העבודה הזו לכם, הן אמת כי צדיק גדול מאוד אינני, ואין אני עובד על עצמי ועל מדותי, אולם אין אני מזיק לאחרים, לא מעליב ולא מצער, בסך הכל אני די בסדר עם הזולת, ועם בני ביתי. דע לך נאמנה, כי מי שהולך לפי טבעו, ויהיה סבור כי אינו מזיק לאף אחד, ידע בטח כי מזיק הוא לאחרים, אולם לא שם לב לכך כלל, מאחר והטבע הוא הוא היצר הרע, דהיינו ההליכה בלא שימת לב באופן ספונטני ובלא התבוננות על דרכיו וצעדיו, היא ההליכה בדרכיו ועצתו של היצר הרע ממש. ומצד שני הפעלת השכל נגד הטבע, הוא יצר הטוב. והרי שההולך באופן טבעי ואינו בוחן צעדיו ובודקם האם ישרים הם או לא, האם כעסן אני או גאותן, ברור שנוהג הוא שלא כשורה. וכמו שכתב רבנו אברהם בן הרמב"ם בהמספיק לעובדי השם (ריש פרק השקידה) כי הטבע הוא היצר הרע, כי הכוסף אל העולם הזה אינו מחייב לא התעסקות מדעית ולא הכשרה מוסרית או דתית. עד כאן. ובהמשך (ד"ה והנה) כתב כי תשוקת הנפש אל עולמה באה לה על ידי הסתכלות והגות, ותשוקתה אל תועלת הגוף טבעית היא. עד כאן. והרי שכן הם פני הדברים, כי היצר הרע הוא הכסיפה הטבעית אל העולם, ואין צריך בשביל כך טורח או לימודים מדעיים וכדומה, שכן התשוקה אל תועלת הגוף היא טבעית. ואילו היצר הטוב, היא תשוקת הנפש אל עולמה, תבא רק על ידי הסתכלות והגות. והרי שמי שלא טורח ועמל לתקן מדותיו, והולך הוא לפי טבעו, ואינו משית ליבו על דרכיו וצעדיו, בודאי שהולך הוא לפי יצר הרע, ולא יודע כמה מרע ומצער ומזיק לאחרים ובעל מדות רעות הינו. וכן בספר הישר (שער שישי ד"ה וכבר הזכרתי) האריך שם במלחמת היצר עם השכל. עיין שם. והיינו שהחשיבה איך להנצל איך לא ליפול היא היצר הטוב, ואי החשיבה בלבד, היא היצר הרע. והרי שאין צריך מעשים רעים כדי להקרא רע, אלא עצם הפעולות ללא חשיבה הם עצת היצר, כי אז ממילא מעשיו רעים, ולא ישים ליבו לכך שהם רעים. וכך כתב החזון איש בספרו אמונה ובטחון (פ"ד א) שהטבע הוא הרע, וזה לשונו, בשרשם (של המדות הפרטיות) אין כאן רק מדה אחת טובה ומדה אחת רעה, המדה הרעה היא ההזנחה את החיים הטבעיים על מהלכם הטבעי, ובלי כל השתדלות ישתלם במדות הרעות כולן, יהיה כעסן מצוין, נוקם מצוין, גאה מצוין, וכן הלאה, לא יחסר לו מכל מדות הרעות שמנו חכמים מאומה. והמדה הטובה היא ההסכמה המוחלטת לבכר את הרגש המוסרי על רגש התאוני. ומנקודה זו הוא לוחם נגד כל מדות הרעות יחד. עד כאן לשונו. והובא בספר עלי שור (ח"ב עמוד קפא) וכתב על אלו דברי החזון איש, שזו עצה המעמידה אותנו על מהלך החיים שהאדם יהיה בעל צורה על ידה. והרי לנו במפורש בדברי קודשו כי מי שהולך לפי טבעו ולא עובד על עצמו, הרי ידע נאמנה שאינו הולך באמצע. וכן הוא בספר חשבון הנפש לאורכו וכתב (בפתיחה) כי מי שאינו עובד הרי שדומה הוא לקני סוף הגדלים צמודים זה לזה, ואין כח באחת מהן להזיז עצמה אפילו כמלא שערה. אבל על ידי נשיבת רוח כל שהוא, כל קני הסוף נעים ונדים כגלי הים. כן נפש האדם, ללא השגחת השכל נעה ונדה לכל משב רוח של תאוה. וכן הוא לו עוד (בסימן ז והלאה).

מי שלא עובד מוכרח שהוא רע

ד. והרי יוצא כי כל מי שלא עובד על עצמו, לא פועל ולא טורח על מדותיו, ידע בטח שהוא למטה למטה. וכבר הורונו בעלי המוסר כי אין מציאות של עמידה בעבודת השם, יש או עליה או ירידה, אלא שאנו לא מתבוננים ועל כן סבורים כי אומנם איננו בעליה אך גם לא בירידה. ואין דבר שכזה כלל בעולם כולו, וזהו היצר הרע בעצם התגלמותו, אי העבודה, ההליכה לפי הטבע, לפי ההרגשים והרצונות, זהו היצר ממש. רק שלפעמים אם אנו עושים דבר מכוער מאוד לפי הטבע כגון צועקים על אדם בפרהסיא, אז מתעוררות נקיפות המצפון, אך בדרך כלל בהליכה הטבעית, אין איש שם על לב שמה שכעס על אשתו ועל ילדיו, זו עכירות מדותיו, מה שקנה דבר פלוני או אלמוני, זו תאותו כי הולך הוא בשרירות ליבו לפי רגשותיו ולא לפי שכלו, ולא שם לב שהולך הוא לפי שזהו טבע, וכדי לשים לב לכך צריך להפעיל את השכל, ולא להיות טבעי. והרי דבר ראשון שצריך היא עבודה עצמית תמידית. ובלא כן הרי שהוא בידיו של היצר הרע. [אולם יש לסייג זאת, כי במה שיש לו טבע טוב באמת, כל אחד לפי חינוכו טבעו ואנשי מקומו, הרי שטבע זה הוא טבעו ובזה אין צריך הפעלת השכל רק להזהר שלא לרדת (וכדלהלן שער המדות חלק המוסר סימן ד כי אחר המעשים נמשכים הלבבות, והרגל נעשה טבע, היינו טבע ממש.) ועוסקים אנו במה שאינו בטבע אלא צריך טורח להשיגו גם קל ככל שיהיה, והרי שבלי הפעלת השכל, בלי להיות אקטיבי, הרי הוא ביד היצר.]

וזכורני מנהל בתחום עיסוקו, שהיה אחראי על קבוצת עובדים, והאיש רע ובליעל, רודה בעובדיו, גוער ומתנשא, משעבדם ולא מתחשב בהם וברגשותיהם, יבזה ויבייש בפרהסיא, ואין מי יאמר לו מה תעשה ומה תפעל. והנה הגיעו הימים הנוראים, וכיון שסוף סוף יהודי הוא, חלפה על פניו רוח טהרה, ועל כן קיבץ את עובדיו והודיעם כי אתמול בערב התבונן כי הנה הימים הנוראים בפתח, ועל כן חשב כי יפה יהיה אם יבקש מעובדיו סליחה על כל מעשיו. אולם עוד הודיעם שחשב והתבונן, ושוב חשב והתבונן על איזה מעשים רעים שעשה, ולא מצא דבר, כי כל מעשיו בצדק ובמשפט, צדיק וישר הוא. וכך סיים הוא את הרצאתו, והלך לו. והעובדים עומדים משתוממים, איך איש רע ובליעל בעל מדות כה עכורות, מסתכל במראה ורואה איש יפה תואר ויפה מראה, ולא את מראהו האמיתי. והלא הם הדברים האמורים כי הטבע הוא היצר, ומי שלא יבחין, מי שלא ישים ליבו וילך לפי הטבע, יהיה סבור כי הוא עצמו איש ישר ונאמן, ולא ידע כי הטבע אשר הולך הוא בעקבותיו, הוא הוא היצר הרע.

עוד בחיוב בעבודה יום יומית

ה. ויתרה מכך כתב המכתב מאליהו (ח"ב עמוד 59) כי מי שלא עובד על עצמו, מנסה לתקן דרכיו מצעדיו ומעלליו, הרי שהתיאש הוא מעצמו, ופירושו של דבר הוא שיאבד את יראת השמים שלו לחלוטין. כי אחד מכוחות הנפש הוא שמפחד האדם כל זמן שסבור שעדיין קיים מוצא מהסכנה בה הוא נתון, אבל כשהוא מתיאש באין עצה, הפחד מצטמצם. למשל, אילו היו נחלקים בני האדם לאלה שחיים לעולם ולאלה שסופם למות. כי אז היה כל אדם חושש שמא הוא מההולכים למות. אבל מכיון שסוף כל אדם למות, שוב אין אחד שיפחד מהמיתה הבטוחה. וכן נראה בחוש שהחייל מפחד בעת המלחמה עד שמגיע לקו האש ממש. אך מכיון שהגיע לשם, מתקטן אצלו הפחד. והטעם הוא שהסכנה הברורה מולידה בו יאוש, ועל ידי זה מתמעט הפחד. כן הוא גם ברוחניות, כל זמן שמרבה אדם בעצות ובמעשים. עדיין יראת שמים פועמת בו. אוי לו למי שמתיאש מלשנות מעשיו, לא רק שנשאר בחטאו, אלא גם יראתו מתמעטת והולכת, כי המתייאש אינו ירא כבר, כנזכר לעיל, ואין לו ממה להתחיל תיקונו. עד כאן לשונו.

כל יום התיקון שלו

וכתב רבנו חיים ויטאל זכר צדיק לברכה בעץ חיים (שער הצלם פרק א, הובא בשו"ת רב פעלים סוד ישרים ח"א סימן ג ד"ה ויש להסביר) הנשמה מתחלקת לכמה ניצוצות, ובכל גלגול וגלגול בא קצת מהם. והצלם הזה נקרא מדת ימי האדם, וכמספר ניצוצותיו כך מספר ימי חייו. ובימים שעשה בהם מצוות נתקן ניצוץ אחד של הצלם ההוא. והיום שאין עושה מצוה, נשאר פגום ניצוץ ההוא של הצלם של אותו היום וכו'. עיין שם. והרי לנו שבכל יום יש צורך בעבודה שלה, ואם לא עובד, הרי שחסר הוא את תיקון אותו היום. ועוד ראה במסילת ישרים סדר הויכוח (ד"ה על זה אני דן) כי חלקי עבודת השם מחולקים לחמשה חלקים וכמו שאמר הפסוק (דברים י,יב) ועתה ישראל מה השם וגומר והם היראה, ההליכה בדרכיו, האהבה והעבודה שבלב וקיום תרי"ג מצוות, והעוסק רק בחלק החמישי שהוא לשמור את מצוות השם, הזניח ארבעה חלקים שהקדימה אותם התורה.

כי קרוב אליך הדבר מאוד

אולם באמת הקושי לרכוש את המדות הטובות, הוא קושי רב ועצום, וידועים דברי רבי ישראל מסלאנט בתנועת המוסר (ח"א פרק כו) שכתב, קשה לתקן מדה אחת בשלמות, מללמוד את כל הש"ס. אך על אף הקושי אי אפשר להתעלם מכך שהדברים בהשג ידו של מי שיחפוץ בהם, ויאמצם ויקרבם אל ליבו, ויהיה מתמיד ועיקבי בהם, ולא נפלאת היא ממך ולא רחוקה היא, כי קרוב אליך הדבר מאוד בפיך ובלבבך לעשותו. וכמו שכתב הרמב"ם בשמונה פרקים (פ"ח סוד"ה אבל הדבר, תרגום הרה"ג קאפח) וזה לשונו, ואל יאמר ישנם כבר בו [המדות הרעות] במצב שאי אפשר לשנותם, כי כל מצב אפשר לשנותו מטוב לרע ומרע לטוב, והבחירה בידו בכך. עד כאן לשונו.

החיוב הוא העבודה ולא התוצאה

ויתר על כן כי החיוב הוא העבודה ולא התוצאה וכמו שכתבנו לעיל (שער המדות חלק ההלכה סעיף ו) כי חיוב התורה ללכת באמצע המדות הוא לאדם השלם שמדותיו קרובות לאמצע, ויכול על ידי השתדלות למצע את מדותיו. אולם להמון העם, שאין ביכולתם כלל להגיע אל האמצע כמות שהם עכשיו, הרי שחיובם הוא לפעול ולטרוח כדי למצע מדותיהם, ואין עליהם כעת חיוב להיות באמצע בפועל. והרי שאם עובד וטורח למצע את מדותיו, ובא לפניו כגון דבר כעס, ולא התגבר, לא עבר על מצות והלכת בדרכיו, כיון שמקיים את חיובו להשתדל למצע מדותיו. אולם אם לא פועל להשגת האמצע, ולא טורח בזה כלל, הרי שעבר. עד כאן. והרי שהדברים שונים בתכלית, והרי הם בהישג של כל אחד ואחד, שהרי החיוב הוא לעבוד על עצמו ולא ללכת כעור באפילה, ואין החיוב עתה בפועל להיות בעל מדות טובות ממוצעות בכל המדות, שזו באמת דרגה גבוהה ועצומה שמרפה ידים. אך מאחר והחיוב הוא להשית ליבו לדרכיו ולכלכלם בחוכמה, זהו דבר שאינו רחוק ואינו קשה להשגה, כי אם קרוב אליך הדבר מאוד בפיך ובלבבך לעשותו.

אתה יכול

ז. עוד ענין הוא החיוב לקחת על עצמו אתגר זה של התמודדות עם המדות, ולקבל על עצמו קבלה לכובשם, ולהתמיד ולאוחזה ברוב עוז ותעצומות. צא וראה להבדיל בין הטמא לבין הטהור, לך ראה גויים רבים אשר משקיעים בדברי רוח (לשטותם) ואוחזים בהם ברוב עוז ותעצומות במאמצים אדירים וגם יוכלו להם. ראה בהם אנשים שלא דיברו עשרות שנים, נזירים שתקנים למיניהם, פקירים לסוגיהם שמסגפים גופם ותאוותיהם, כאלה ואחרים שאינם אוכלים כמעט כלום, ומבטלים את גופם כמעט לגמרי, כמה שעובדים הם וטורחים. ואף כי בהבל כל ימיהם, מכל מקום משקיעים ומתאמצים הם. ואילו אתה לא יכול להצליח לתפוס איזו מדה טובה ולאוחזה ממש. וכן בעבר היו עובדים על המדות גם הגוים, וספרי הפילוסופיא של המדות, נזכרים רבות בספרות הראשונים, ומהם העתיקו דברים רבים תוכו אכל וקליפתו זרק. [וכגון היסוד של אחר המעשים נמשכים הלבבות, שכתבו רבנו שלמה אבן גבירול בספר תיקון מדות הנפש (הקדמה ד"ה אפלטון) בשם הפילוסוף אפלטון ועוד מצטט לרוב את ספר מוסרי לוקמאן ואריסטו וסוקראטס ועוד רבים. והרמב"ם בספריו מזכירם רבות אין ספור, וכגון המעשה שהביא באבות (פרק ד משנה ד) על מי שהגיע לתכלית שפלות הנפש והוא גוי, וכמו שכתב כן במפורש הרמב"ם עצמו בשו"ת הרמב"ם (מהדורת ווארשה עמוד 8) וכן הוא במפורש בספר מנורת המאור (נר ז ענוה כלל א ח"ב) וכתב ואם זה ארע לאחד מן החשובים שבגויים מה יש לעשות לחסידי ישראל שכבודם והדרם הוא לאחוז תכלית שפלות הרוח בקצה האחרון. עד כאן לשונו.] והרי שאז הייתה שעה של עבודת המדות, והרי שזה השפיע גם על עם ישראל. אך היום כל התקשורת המשודרת והכתובה של הגויים והחילוניים, איש את אחיו חיים בלעו, וכל הטורף יותר את חבירו ימחאו לו כף, וממילא מוסר בני האדם יורד עד שאול תחתית, ואף אחד לא יודע מה היא עבודת המדות. והרי שזה משפיע לרעה גם עלינו לתוכנו פנימה. אולם צריך המשכיל להתבונן, האם אני גרוע מאריסטו וחבריו, ומן גוים רבים שעבדו אז על מדותיהם. וכך מבכה מרה רבנו אברהם בן הרמב"ם בהמספיק לעובדי השם (פרק השקידה ד"ה ולשקידת ההשתדלות, וד"ה ועוד ראינו) על דברים שהמוסלמים עושים ולא אנו, לגבי לבושי נזיריהם, ולגבי היאבקותם כנגד השינה. ועוד ראה בזה בהערה(*).

וכן רואים היום גם חילונים וגויים אשר טבעם הוא המדות הטובות. זכורני בבחרותי שנזדמן לי לנסוע עם אדם חילוני, שהיה ממש בעל חסד ומשתדל לעזור לאנשים כפי יכולתו. ויותר מכך היה הוא סבלן בצורה מיוחדת, כי אף על פי שבכביש באותה שעה היו נהגים שהתנהגו בצורה בלתי נסבלת, המשיך לנהוג בסבלנות, ונתן להם לעקוף וכדומה. באותה שעה חשתי כעין סתירת לחי, כי ידעתי שאם אני הייתי הנוהג, לא הייתי מתנהג בדרך ארץ כפי שהוא נהג. והרגשתי היתה רעה, וכי זו מעלתך, זהו עמלך ויגיעך, אתה לומד מוסר בישיבה כל יום, אתה כאילו עובד על עצמך, והנה חילוני פשוט מדותיו טובות משלך. והרי שמי שישית ליבו לדבר, כן הם פני הדברים, וימצא חילונים וגויים שמדותיהם טובות משלו, ומוכרח שידקור הדבר את ליבו ויענהו, וכי אתה פחות ממנו, הוא יותר בן אדם ממך.

בבחרות

ח. עוד ענין העומד בפני עצמו, ויש בו חיזוק כדי לשנס מותנים לעבודת המדות הוא, שאם לא תעבוד עכשיו על מדותיך, וכי יעלה על דעתך שלעת זקנה יכול תוכל לה. ולא זו הדרך לא זו העיר וכאשר מבואר בספרים, כי כמעט רק בעת הבחרות יוכל הגבר לישא עול בנעוריו להצליח לשנות עצמו ומהותו, מדותיו ודרכיו, אך כי יזקין לא יסור מן דרכיו העקלקלות. וכאשר כתב בספר תיקון מדות הנפש לרבנו שלמה אבן גבירול (בהקדמה ד"ה ודברינו זה) וכשישוב אילן יקשה לתקנו ולהעתיקו, ועל כן אתה רואה רוב בני אדם בעת זקנתם אינם נעתקים ממה שהיו בו בימי בחרות, כאשר הם נעתקים רוב בני אדם מעת הנערות אל עת הבחרות אל המנהג הטוב. וזה כי חנוך לנער על פי דרכו. עד כאן לשונו. וכן כתב רבינו יונה בפירושו לאבות (פ"א מי"ד) אם לא עכשיו אימתי, וזה לשונו, ועוד יש בכלל זה הלשון אם לא עכשיו בימי נערות, אימתי, אם עד זקנה ושיבה יניחנה, לא יוכל לעשותה. ועל ענין זה אמר דוד עליו השלום (תהלים קמד,יב) אשר בנינו כנטעים מגדלים בנעוריהם, רצונו לומר, כי הנטע בעודנו קטן אדם יכול לגדלו להיות עץ ישר ולא יהיה עקום, אך לאחר שגדל בעקומו היותו קשה הוא מאד לתקן. וכן האדם בעודנו קטן בקל הוא להיות בדרך טוב, ולסור מן הרע. אבל אם הזקין ברשעו קשה בעיניו להניחה, כמו שכתוב (משלי כב,ו) חנוך לנער על פי דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה. וכתיב (דברים כ,יט) כי האדם עץ השדה. עד כאן לשונו. וכן כתב בדומה הארחות צדיקים (בהקדמה ד"ה עוד אמר) וזה לשונו, והנערים אשר גדלה עליהם נבלות, אפשר שיוכל האדם להעתיקם אל הדרך הטובה, כי נוח לקבל להם, ואין בהם כח וחכמה לצאת ולברוח מתחת יד המיסר, והם צריכים לסבול. אבל בימי הזקנה אינם נעתקים בקל ממה שהיו בהם בימי הבחרות. והם דומין לטס כסף, שהיה טמון בקרקע והעלה חלודה עבה באורך הטמנתו, צריך אותו הכסף מריקה אחר מריקה עד שישוב הכסף למראהו הנאה. כך האדם אשר הלך לפי דרכו ומנהגו, ונשקע בעמקי המדות הגרועות, צריך ללטוש שכלו להבדיל בין הטמא ובין הטהור, ולהרגיל בעבודה עד שיהיו המדות טבועות וקשורות בליבו. עד כאן לשונו. וכן כתב הגאון רבי ישראל סלאנט זכר צדיק לברכה באור ישראל (מכתב ל ד"ה ובכלל להאדם) כי בשנות הנעורים יש להתמסר לתקון המדות, ובגיל העמידה לכבישת היצר, כי במרוצת הזמן אין אדם בטוח שלא תתעוררנה שוב מדות רעות. עד כאן לשונו. הביאו העלי שור (ח"א עמוד קמה). והרי שעבודת המדות היא בצעירות, אולם אחר כך צריך לעמוד על המשמר לבל יפול. וכן כתב בספר חשבון הנפש (סימן לט) כי על בני הנעורים להזדרז ולקדם ולשבר העצלות הבהמית. ומכל שכן למי שכבר בא בשנים, ומתנוונה בחליי מדותיו מימים ושנים, שיתגבר כארי למהר להחיש את חינוכו בכל מה דאפשר. עד כאן.

כבר על ידי הקבלה נחשב שעשה

ודע כי כבר כשאדם מקבל עליו קבלה נחשב שעשה את הדבר, ושכרו איתו, וכמו שנאמר בפסוק (שמות בא יב,כח) על פסח מצרים, וילכו ויעשו בני ישראל כאשר צוה השם את משה ואהרן כן עשו. ורש"י במקום בשם המכילתא כותב, וכי כבר עשו, והלא מראש חודש נאמר להם. אלא מכיון שקבלו עליהם, מעלה עליהם הכתוב כאילו עשו. עד כאן לשונו. ועל כן אזור כגבר חלציך וקבל על עצמך לפעול ולתקן את מדותיך.

סיכום

והרי שמוכרח האדם לעבוד על מדותיו לתקנם ולישרם, כי מי שלא עובד על עצמו, הרי עצם אי העבודה היא נפילתו בידי היצר. כי היצר הוא הטבע, וההולך בטבעו, הולך הוא עם היצר הרע, ולא עם היצר הטוב. והרי מי שלא עובד מוכרח שהוא רע. וגם מי שלא עובד והתיאש מלתקן את עצמו, הרי בעצם היאוש מצד עצמו, מאבד הוא את יראת השמים כמו שכתב הרב דסלר. ובאמת אין בזה קושי גדול, כי רק צריך השגחה על עצמו, ואף אם בפועל נופל הוא, די בכך. והרי כי קרוב אליך הדבר מאוד בפיך ובלבבך לעשותו.

---

סימן ב - דרכי העבודה

המדות הטובות דבקות בהשם

א. צריך לדעת כי תכלית עבודת השם היא להתדבק בהשם יתעלה וכמו שכתב הרמח"ל בדרך השם (חלק א פ"ד אות ו). כי שורש עבודתינו היא להתדבק בבורא, ובזה באים לשלמות, אחר שהוא יתעלה שלם. ובזה נזכה לאושר הנצחי הוא השכר בעולם הבא, כי הדבק, יותר קרוב להשם, והמצוות הן הן המביאות לשלימות. ועוד ראה לו בדרך השם (בח"א פרק ג אות יב) ואחר שתכלית ושורש עבודתינו היא הדבקות בו יתעלה, ברור לכל מבין כי המדות הטובות הן אחת מן הדרכים הטובות והמובחרות ביותר להתקרב אליו יתעלה ולהתדמות אליו. וכן כתב בספר הישר (שער ה ד"ה דע כי האהבה) כי כשיהיה באדם נפש זכה וצחה, יהיה נמשך לאהוב לכל איש אשר נמצא בו כמדה זו. בעבור כי כל מין יסור אל מינו, וירחק מהפכו. ובעבור זה ימשך כל איש בעל שכל טוב ונפש נקיה לאהבת האל, בעבור כי הבורא, הן בו המדות הישרות והטובות, הכלליות האמיתיות. ועל כן ימשך אחריו כאשר ימשך המשכיל לחברת המשכילים, וכל חכם לחברת החכמים, וכל כסיל לחברת הכסילים, והנער לחברת הנערים, והזקן לחברת הזקנים, וכל איש לחברת חברו, ועוף השמים למינו. ועל כן כשתראה אדם מתרחק מעבודת האל יתעלה, דע כי אין בו ממדות האל כלום אלא הפכן, ועל כן ירחק מהן. כי אילו יהיה בו שכל או קדושה או תמימות או יושר, נדע כי אלו המדות הן מדות הבורא יתברך, וכשיהיה לאדם מהן שמץ דבר, ימשכהו לבו לאלהיו. עד כאן דבריו. ועוד ראה בספר דרך השם (ח"א פרק ד אות ד) שלולא גזרת הבורא על האדם למות, על ידי המעשים היתה הנשמה מתחזקת, וחושך הגוף נחלש, באופן שהיה הגוף מזוכך על ידי הנשמה זיכוך גמור, ומתעלים שניהם אל הדבקות בו יתברך. עד כאן דבריו, עיין שם. וכן כתב עוד בתחילת ספר מסילת ישרים (פרק א) כי השלמות האמיתי הוא רק הדבקות בו יתברך, והוא מה שהיה דוד המלך אומר (תהלים עג) ואני קרבת אלהים לי טוב. ואומר (שם כז) אחת שאלתי מאת השם אותה אבקש, שבתי בבית השם כל ימי חיי וגומר. כי רק זה הוא הטוב. עד כאן לשונו. והרי מובן כי המנקה ומסקל מדותיו הרעות, המנקש את כל העשבים השוטים אשר בליבו, ושותל תחתם פרדס רימונים עם פרי מגדים, הן המדות הטובות, הרי שקרוב הוא להשם, ודבק בו, יותר ממצוות רבות אחרות, כי תיקון המדות הוא תיקון עצמי פנימי בנפשו ובמהותו של האדם בשונה ממצוות חיצוניות אליו. וכך כתב הרמב"ם במורה נבוכים (ח"ג פרק נד) כי שלמות באדם עצמו היא שלמות המעלות המדותיות, שיהו מדות האדם בתכלית מעלתן. עד כאן. וזהו כמו שדרשו בספרי (פרשת עקב פיסקה מט) בחיוב ההליכה במדות הטובות מכך שנאמר (יואל ג) כל אשר יקרא בשם השם ימלט, וכי היאך אפשר לו לאדם ליקרא בשמו של הקדוש ברוך הוא, אלא מה המקום נקרא רחום וכו', והרי לנו כי ההולך בדרכי השם שם השם נקרא עליו, והרי שקרוב הוא להשם עד מאוד מכך שנאמר והלכת בדרכיו. ובשבת (קלג ע"ב) למדו מכך שנאמר ואנוהו, הוי דומה לו. ובסוטה (יד ע"א) מכך שנאמר אחרי השם אלהיכם תלכו. והרי כל אלו מורים על הדבקות בהשם, וההתדמות אליו. וכתב הרמב"ם שם, ורוב המצות אינן אלא להשגת המין הזה של השלמות. עד כאן. וכיוצא בזה כתב הרמב"ם בשמונה פרקים (פרק ז) שהמדות הרעות מסכים בין הנביא להשם. [ועוד ראה בהמספיק לעובדי השם (ריש פרק המשותף למדות טרומיות) שההתדבקות במדות הבורא הריהן בבחינת מטרה עיין שם.]

המדות יסוד קודם לעבודת השם

ב. ויתרה מכך ראה בשערי קדושה (חלק ראשון שער שני) שביאר מדוע המדות כה חשובות, מפני שהמדות הן בנפש היסודית שהיא כסא ויסוד ושורש אל הנפש העליונה השכלית, ובנפש העליונה תלויין תרי"ג מצוות התורה, [וכמו שהוא בתיקונין (תיקון יח דף לב ע"א, ותיקון ע דף קל ע"ב) הביאו להלן (בחלק שני השער השלישי) ושם מפרט את כלליות המצוות באלו חלקים בגוף תלויים.] ואין כח בנפש השכלית לקיים המצוות על ידי תרי"ג איברי הגוף אלא באמצעות הנפש היסודית, ולפיכך ענין המדות הרעות קשים מן העברות עצמן מאד מאד. עד כאן דבריו. וכן כתב הגר"א באבן שלמה (פ"א ס"א,ב,ט,י,יב) כדברי הנפש החיים. וכיוצא בזה כתב רבינו יונה בפירושו לאבות (פ"ג משנה ט) כל שחכמתו מרובה ממעשיו, אין חכמתו מתקיימת. כי צריך תיקון המדות תחלה, ואחר כך תתקיים חכמתו. ועוד לו (בפ"ג משנה יז) אם אין דרך ארץ אין תורה, כי איננה שוכנת לעולם בגוף שאינו בעל מדות טובות. וכן כתב המאירי (קידושין דף מא) לעולם יהא אדם זהיר במדותיו, שהן הן המביאות לגופי העבירות או הזכויות. עד כאן לשונו. [וראה דוגמאות לכך להלן (אות ז)]. וכזאת טרח וביאר בספר עלי שור (ח"א שער ג פתיחה לעבודה פרטית עמוד קלו) כי יסוד העבודה הוא הפעלת הדעת, כי אם מחשבה אין, עבודה מנין. עיין שם. ובחלק א' כתב (עמוד קפז) כי המדות קרבה להשם.

הבל הבלים הכל הבל

ג. אחר עלות כל זאת כי תכלית האדם בעולמו היא הדבקות בו יתעלה, והמדות הן אחד מהכלים היותר נבחרים כדי להגיע אל הדבקות. הרי שיבין המשכיל כי רוב הדברים שאנו כה מעריכים, הם דברים שוליים, וכמעט שאינם בעלי ערך. כל הצרכים הגשמיים הם רק אמצעי, ואין להם חשיבות עצמית כלל וכלל, כל השאלות הגשמיות, מה תאכל, מה תלבש, היכן תגור, והיכן תלון, הם מצד האמת ללא שום חשיבות. יתרה מכך, גם השאלות האם תנשא אי פעם, ועם מי תנשא, האם יהיו לך ילדים, ואיזה ילדים יהיו לך, הם דברים שוליים, כי כל תכלית האדם היא לעשות רצון השם. והרי לשם עבודת השם גם מי שלא נישא, כי השם גזר עליו כן, או שאין לו ילדים, הרי שאין זה נוגע בתכלית כלל. ויתרה מכך, כי אף האם האדם חכם אשר חריף ובקי ברזי התלמוד ושביליו, או שטיפש הינו ולא מבין כלל גמרא, ובקושי יודע לקרא תהלים, האם תזכה לחדש חידושי תורה או לא, כל אלו אין בהם דבר, כי הקדוש ברוך הוא אינו צריך בעולמו אנשים חכמים מרצים לגמרא ובעלי חידושים נפלאים, כי אם עובדיו ויראיו, והרי מי שקורא תהלים בכל כוחו לעבוד את השם, כי אלו הם הנתונים שהשם נתן לו, ולא חננו בחכמה בינה ודעת, עולה הוא עשרת מונים על המחדש חידושים המתפאר בהם לעיני כל חי, זה עובד השם, וזה עובד עצמו וגם את השם, וכמו שיבואר יסוד זה בעזר השם בשער הגאוה (חלק המוסר סימן ב אות ד), שהשם חפץ בעבודתנו ולא בתוצאות והשגים של עבודה זו. וכן על זו הדרך בשאר חלקי החיים ואפילו בריאות הגוף של האדם, אינה פוגעת בתכלית, ואף אם אדם שוכב ואינו יכול להניע אבריו, וכל גופו מכאובים חס ושלום, מה זה נוגע לעבודת השם שלו, ואדרבה את אשר יאהב השם יוכיח, ובדרך כלל מצבים שכאלה הם כלי לעליה בעבודת השם. כללו של דבר, כל הדברים שמחשיבים אותם בני האדם, ושזולתם סבורים המה כי חייהם אינם חיים, טעות היא, וכל אלו שטויות ומהבל ימעטו, כי כל חיי האדם המה לעבוד את הבורא יתעלה ולעשות את רצונו.

ומכך ישכיל כל רואה אם את עיניו ישים כי כל המדות כולן בכלל הברכה, והרי אנשים רודפים אחר הכבוד, ומה יועיל ומה יעזור ומה ישנה הוא בשביל התכלית היא עבודת השם. מה משנה אם כולם יודעים שאתה גדול הדור ומכבדים אותך מחמת כן, ומתייעצים עמך, וכל שאלה כבדה מגיעה אליך, או שאתה גדול הדור ואף אחד לא יודע מכך. כלפי האמת, הרי שהדרך השניה עדיפה. מה משנה אם פוגעים בך, מזלזלים בך, מבזים אותך, האם נוגע זה לעבודת השם אם כולם יחשבו שאתה לא יודע כלום וחשוב כעפר הארץ, כל אלו דברים שאין להם חשיבות באמת. והעיקר כי אחר שעל ידי עבודת המדות, מגיעים יותר אל השלמות והתכלית היא הדבקות בו יתעלה ויתרומם, אם כן אדרבה כאשר מעליבים אותו או פוגעים בו צריך לשמוח על שעתה ניצבת לפניו הזדמנות פז להגיע יותר אל התכלית, על ידי העברה על מדותיו, היא עבודת המדות.

הרמב"ם

ד. וכך דרך בדרך זו הרמב"ם והנה לפנינו דבריו (נדפס באגרות הרמב"ם שילת עמ' ש) באגרת אל תלמידו רב יוסף, אשר קנא קנאת השם לכבוד רבו הרמב"ם, על שהעליבו וביזו את ספרי הרמב"ם וריננו על יראת שמים של הרמב"ם שנים מגדולי הדור. ומבקשו הרמב"ם שלא יכנס למחלוקת עוד בשבילו. וכותב לו בזה הלשון, אבל מדותי עתה אינן כמדות הבן [רב יוסף שהרמב"ם הוא אביו הרוחני] והוא שאני כבר חנכוני השנים והנסיונות, מחובר אל מה שיחייבהו העיון, ואני מוחל על כבודי הרבה. והבן לא יוכל להבליג, ולא יוכל לסבול אותן ההכעסות. וממשיך (בד"ה כלל רביעי) אני יודע שכל מה שיתפרסם שמי שם [היינו במחוזות אותם תלמידי חכמים שביזו את הרמב"ם] יביא ההכרח אותו [אותו החכם המבזה] ואת כל ההולכים אחריו, ואת כל מי שרוצה שתהיה לו מעלה בעיני הבריות, לחסר את חבורי, ולהראות שהם שלמים מכדי שיצטרכו לעיין בו. אדרבה, הם תופשים עליו, [כלומר אותם חכמים טוענים] ואילו רצה אחד מהם לחבר, היה מחבר חיבור טוב ממנו במהרה. ואם יביא הכרח הדברים לרנן על יראת שמים שלי, ועל מעשי, יעשה זה. וזה כולו חי השם בני לא יצערני, ואפילו ראיתיו ונעשה בפני, אלא היה דבורי בנחת, והייתי שותק או עונה לפי הענין. כי מה שהזניחו מדרישת האמת גדול מזה הרבה. ואני לא אגן על עצמי, לפי שכבוד עצמי ומדותי הם אצלי לשתוק לסכלים, לא להתנצח עמם בלשון. עד כאן לשונו. והדברים מבהילים על הרעיון, כי נקט הרמב"ם לשון שבועה [חי השם] שאפילו היו נעשים הבזיונות בפניו לא היה מצטער, והיה מדבר בנחת. ומי לנו כמו הרמב"ם איש ההלכה הזהיר ומדקדק בלשונו, שנוקט לשון שבועה, ומעיד על עצמו כדברים האלה. ושורש הדבר הוא ידיעת השם ותכלית בואנו לזה העולם, כמו שיראה הרואה באגרת אחרת של הרמב"ם (אגרות הרמב"ם שילת עמ' תכ) אל תלמידו רב יוסף על מעשה של ענוה שעשה הרמב"ם שכופף ראשו לפני מנגדיו, ומעשה זה פגע בכבודו של הרמב"ם, וזה לשונו, ודע שאני אכוון לעשות כל מה שיש בו ענותנות, ואף על פי שיזיק לנו אצל המון מאד. וכל מי שרוצה להראות שלמותו בחסרוני, ואפילו הוא מקטני התלמידים מחלנו לו בזה. אמרו המישרים לדרך ההצלחה, אוהב לפרוק ושונא לטעון, שונא קודם כדי לכוף את יצרו. וכל מי שרצה להתישר יתישר. וכבר הודעתיו פנים בפנים אם הוא זוכר, שהאדם אם יסכים בזמננו זה לעשות או לומר כפי גמול כל אדם כמות מעשיו כמו שנאמר ועם עקש תתפל [כלומר שיתעקש עם כל אחד כפי רעתו ומדתו] יקבע בנפשו זה קנין נקבע בכל מיני רעות [דהיינו ירגיל עצמו להרע] לפי שרוב מי שרואה הוא עקש [רוב בני האדם עקשים המה] אם כן ראוי לאדם שרוצה להיות אדם, שיסתכל בהשלמת מדותיו וקנין שכליותיו, ואל יעסיק דעתו בשטויות. עד כאן לשונו. והרי שכבודו של הרמב"ם ובזיונו, קוראם כפי שמם האמיתי למתבונן בהם, הלא הם שטויות.

מי שיפנים את הדברים ויקחם אל ליבו, הרי שכלל לא יצטרך לעבוד על עצמו כדי לרכוש את המדות הטובות, וכן שאר חלקי עבודת השם לא יוצרך לעבוד עליהם, כי הם ממילא יבואו, אחר שכל מעייניו וכל ליבו יהיה רק לעשות רצון השם, וכל חלקי העולם הזה, הכבוד וההדר, קנאה, שנאה ותחרות ירחקו ממנו כמטחוי קשת, ולא יענינו אותו הרדיפה אחר כל חלקי העולם הזה, הלא לא יעלה ולא יוריד אם ביתו יהיה עשוי מאבני ספיר ויהלומים, או מחציר ועשב השדה, ואם יעליבוהו בוז יבוז להם, ולא יפגע כלל, וכי מה זה משנה אם יודע לך שבעיר רחוקה או בארץ נידחת בדירה פלונית רבים שני אנשים מריבה גדולה ומעליבים אחד את השני. וכך גם האמת כלפי עצמנו אנו, אם מעליבים אותנו, כל שמשנה הוא האם אני עושה רצון השם או לא, ואדרבה העלבון הוא נסיון מאת השם לעובדו. והרי המפנים דברים אלו אל ליבו, ויחיה עם אמת פשוטה זו, אינו צריך עבודה על המדות, ולא עבודה על שום מצוה או דבר השם, כי הכל ממילא בא יבא. ואולם לא כל הפנים שוים, ודרך עבודת השם שמועילה לפלוני, לאלמוני לא תעזור דבר, והדברים מסורים ללב. ועל כן נבא בעוד דרכים כיצד לעבוד לפעול ולטרוח כדי להשיג את המדות הטובות ולרוכשם ולאמצם עלי לב, ואת אשר תאהב תבחר.

---

סימן ג - התבוננות

א. ראש כל עבודה היא ההתבוננות במעשיו וחקירתם, לדעת את מעשיו אם טובים הם אם לא, אם ישרים או קלוקולים, שיחקור להיכן נמשך ליבו, ומה שורש פעולותיו ומעשיו, איזו מדה גורמת לו לפעול כך, ואיזו אחרת. מה מניע אותו, ומה מניח אותו. ועל ידי שיכיר את חסרונותיו ומעלותיו, רק אז יפתח לפניו הצוהר לעבודה העצמית, וקודם לכן גם אם יהיה לו רצון עז לעבוד על עצמו ולשפר דרכיו ומעשיו, לא תהיה בכך שום תועלת. אחר שאינו מכיר את עצמו ובדומה למה שאמרו חכמינו זכרונם לברכה במסכת אבות (פרק ב משנה ה) ולא עם הארץ חסיד, כי אף אם כוונתו לעבוד את השם ברמ"ח אבריו ושס"ה גידיו, לא יעלה בידו דבר, אחר שאינו יודע את עבודת השם מה היא, והוא הדין כאן. וכמו שכתב הארחות צדיקים (בהקדמה ד"ה יש כמה) וזה לשונו, יש כמה בני אדם אשר תאותם לתפוש דרך הטוב, ואינם יודעים מה טוב להם, וחושבים בכל יום להשיג מעלה העליונה, ואינם משיגים כל ימיהם. וזה הענין מחמת שני דברים הוא, האחד, שאינו מכיר חסרונו, ואינו מבחין מדרכיו המגונים. והוא דומה לראובן המחפש לשמעון ואינו מכירו, אפילו יחפש אותו כל היום לא ימצאהו, כי כמה פעמים יבוא אצלו ולא יכירהו. כן האדם הזה, אף על פי שהוא חושב תמיד מה יעשה ומחפש מעשה טוב, לא ישיגו, כיון שאינו מכיר חסרונו. עד כאן דבריו. וכיוצא בזה הוא בפתיחת הספר מסילת ישרים סדר הויכוח (בריש הספר איש חכם היה, וכן הוא לענין המדות שם ד"ה ואמנם הנה פרט מכלל) באורך לסתור את הלך חשיבתו של האדם החכם העוסק כל ימיו בפלפול ובהלכה, ולא שם ליבו לעבודה הפנימית, כי סבור הוא שאין בה דינים ופרטים הזקוקים לעיון, ועל כך שולל הוא את דעתו וסותרו מן הפסוקים ומן הסברא, כי אם לא תחקור אודותיך לא תדע. וכך כתב העלי שור (ח"א עמוד קמא) כי תחילת כל עבודה עצמית היא ההכרה העצמית, ומי שלא זכה לה, שער העבודה סגור בפניו. כי לפני שאנו מכירים את עצמנו, אנו נמצאים בתוך התהום. ובהכירנו את עצמנו, אנו מוצאים את עצמנו כבר על יד התהום, ההכרה העלתה אותנו מתוכו. אדם שאינו מכיר עצמו, הוא עצמו זהה עם כל נגיעותיו ורצונותיו, ועצם ההכרה מפרידה ביננו לבין נגיעותינו, ואם כי עדיין הם פעילים בנו, ומלחמה לנו עמהם, הרי ה"אני" שלנו עומד מעל לרצונות אלה. עד כאן דבריו. והדברים נוגעים ופוגעים בנזכר לעיל (שער המדות חלק המוסר סימן א אות ג) כי הטבע הוא היצר עיין שם.

דוגמאות התבוננות במעשים

ב. וכדי לסבר את האוזן כיצד להתבונן בדרכיו, נביא מספר דוגמאות, ותן לחכם ויחכם עוד, להוסיף עוד כהנה וכהנה על ידי התבוננות במעשיו הוא. ההתבוננות נחלקת לשני חלקים א, בירור שורשי מעשיו מה מניע אותם ומה גורם להם. ב, בירור שורשי המדות וחקירתם.

ונפתח בחלק הראשון, כתב בספר חשבון הנפש (סימן מב) כי הרגשות העמוקות שבלב האדם מלוות אותו בכל מקום ובכל עת, ופועלות בנפשו מדעתו ושלא מדעתו. כי השכל נא וראה אדם פלוני יוצא לעסקיו, וכל מחשבותיו רק אודות ניהול עסקיו, מה יעשה בראשונה ומה בשנית. אך בה בשעה הנה הולך הוא בנטיית גרון, מדקדק בפסיעותיו, ומשחק במקלו בין ראשי אצבעותיו. וכשהוא עובר לפני אדם גדול, מיד מקלו שוקע, ערפו מתרפה, ומפסיק לדקדק בצעדיו, וכל זה בלא שימת לב לכך. כי מדותיו פנימה פועלות ללא חשיבה. וכן כתב בהמשך (סימן קיד) כי צריך לחטט אחרי תאוותיו הרבה, בכדי לברר הרעות המתרגשות לצאת מהם אחר זמן רב, והוא דבר הסמוי מעיני בני האדם, שיצרן קשה ומעוור עיני פקחים.

נביא עוד מספר דוגמאות, ויתכן כי באמת הדוגמאות אינן קשורות אליך אתה הקורא, [אך אולי תהיה סבור שהם קשורות לחבירך הסובבים אותך, ואולי לא הבחנת בזה קודם, ואם החלטת שהם קשורים לחבריך, אולי עתה כדאי לשוב ולבדוק אם הם לא קשורים אליך אתה.] והעיקר להבין את העיקרון של ההתבוננות, וממנה להפיק לקחים ופירות, לדמות דבר לדבר, לחקור את כל מעשיך תנועותיך תגובותיך ופעולותיך, מה שורשם ומה מניעם. למה אתה שר בקול רם בעת הלימוד, האם רק מפני העונג מן הלימוד הפורץ את סכריו ויוצא החוצה מתוכך, או אולי בגלל שסבור אתה כי קולך ערב אף נעים, או אולי כי סבור אתה ששר יפה הינך, ולא יזיק אם חבריך ידעו את מעלתך זו. האם כשהיית לומד בחדר לבדך, גם היית שר. יתכן מאוד שכן, או שלפעמים התשובה כן, אך בדרך כלל התשובה היא לא. למה אתה מתנועע ומניף ידים לצדדים בהתפעלות בעת תפילת שמונה עשרה, ובקטעי תפילה אחרים משמיע קולך ברמה, האם מפני עבודת השם בלבד, או שמא "גם" כדי שיראו כולם, איזה "בעל תפילה" אתה. האם כשאתה מתפלל ביחיד גם כן תנועות הידים הם באותה עוצמה. ובכלל האם זקוק אתה לתנועות הידים כשמתפללים לפני מלך מלכי המלכים הבוחן כליות ולב. למה אתה מתווכח בלהט בלימוד בבית המדרש, ואולי אפילו בצורה שכולם ישמעו, האם משום ריתחא דאורייתא גרידא, או מפני כבודך, כדי שכולם יראו שאתה למדן. או לפעמים כשמתעקשים על סברא אולי השורש הוא מפני החשש להפסיד, ואי ההודאה על האמת. למה כעסת על ילדך בקול רעש גדול, האם בשביל לחנכו, או כדי לפרוק את עצביך, כי בנך הכעיסך, עבר על רצונך ובקשתך. למה אתה משתמש בעט מוזהב ולא בעט פשוט יותר, אם לא מפני הכבוד. ואם תאמר שקבלת אותו במתנה, אם כן למה לקחת מהבית את העט המוזהב ולא את העט הפשוט. למה קנית מגבעת יקרה, ולא סוג פשוט, האם מפני כבוד השבת, או כבודך שלך עצמך. וכן הוא על כל סוגי הלבוש שלך ושל ילדיך, על הדירה, והרהיטים, וכדומה כל קניני העולם הזה, מה השורש שמניע אותך להוציא כל כך הרבה ממון על הדברים האלה, מדוע לא תקנה בגמ"ח בפרוטות את כל הביגוד של המשפחה, האם מפני שלא נזדקק לידי מתנת בשר ודם, או מפני כבודך, וכמו שכתב בספר מסילת ישרים (לקראת סוף פרק יא) וזה לשונו, כללו של דבר, הכבוד הוא הדוחק את לב האדם יותר מכל התשוקות והחמדות שבעולם, ולולי זה כבר היה האדם מתרצה לאכול מה שיוכל, ללבוש מה שיכסה ערותו, ולשכון בבית שתסתירהו מן הפגעים, והיה פרנסתו קלה עליו, ולא היה צריך להתיגע להעשיר כלל. אלא שלבלתי ראות עצמו שפל ופחות מרעיו, מכניס עצמו בעובי הקורה הזאת, ואין קץ לכל עמלו. עד כאן לשונו. והרי ששורש העבודה הגשמית שלא נגמרת הוא הכבוד. למה אתה רוצה שהילדים שלך יצליחו בלימוד תורה ובעבודת השם, האם רק רצון השם הוא זה שמניע אותך, או שמא יש בכך שיקולים אישיים, של הערכה חברתית. ואם כוונתך רק לעבודת השם, אם כן למה אם הבן שלך לא מצליח כל כך בלימודים, למה זה כה מפריע לך, וכי עבודת השם היא תוצאות לימודיות, או שעבודת השם היא לעובדו במקסימום היכולת של כל אחד לפי מה שהוא. וכן הלאה יפענח כל דבר וכל פרט וכל מעשה מה שורשו ומה המניע אותו, מה הן תכונותיו רצונותיו ומאוייו שאיפותיו ושיקוליו.

וכן בספר עלי שור (ח"א עמוד קס) מורה כי יש צורך להתלמד לנתח מעשינו, איזו מדה פעילה בקרבנו, וכיצד מתרקמים המעשים. וכגון פרשת קורח שנלחם במשה ואהרן לא לכבודו כפי שטען, אלא לכבוד עם ישראל, כי דואג הוא להם. והורונו חכמינו מה ראה קורח לחלוק על משה, מפני שנתקנא על נשיאותו של אליצפן בן עוזיאל. והרי שהקנאה היתה שורש המחלוקת. וכן המרגלים דאגו לעם ישראל, לא נוכל לעלות אל העם כי חזק הוא ממנו, הארץ אוכלת יושביה. והשורש היה שררה וקנאה, מפני שחששו שבכניסה לארץ תגרום להורדתם מנשיאותם. וכן מעשה שכם, השורש היה מידת הכעס. ועל כן צריך לבדוק תמיד את שורשי המעשים להתחקות אחריהם ולבררם. וכן בחלק ב' (עמוד קפה) מזהיר כי על כל אחד תחילה להיות אדם, וכל אחד יודע מי אינו בן אדם, וידיעה זו היא בכלים שבו בוחן האדם את מכריו, כי על התנהגות של פלוני קוראו שאינו בן אדם. ומשם יקיש אל עצמו, ויבחון את התנהגויותיו, איך היה מגדיר את עושם, האם התנהגויות אלו שם של בן אדם או לאו.

דוגמאות התבוננות בשורשי המדות

ג. בספר מעלות המדות (מעלה השמינית ד"ה ומה היא הגאוה) כתב וזה לשונו, ומה היא הגאוה, ואיך באה בלב האדם. אדם מתגאה בעצמו על שום מעלה שהוא סבור להיותו מופלג בחכמה או בנוי, או בעושר, או בגבורה, או באחת משאר מעלות המדות, ומתוך כך הוא רואה שהוא במעלה עליונה, ומגיס לבו ומתנשא בעצמו, ואין כל אדם חשוב בעניו לכלום, ואינן נראים בעיניו מנהגות האנשים וכו'. עד כאן לשונו. והרי לנו דוגמא נפלאה לחקירת שורש מדת הגאוה, שהיא בהכרת מעלתו. וכן כתב המסילת ישרים (מדת הנקיות פרק יא ד"ה הנה כלל) שהגאוה נמשכת מסברות רבות מתחלפות, יש שמחשיב עצמו בעל שכל, יש ביופי, יש שמחשיב עצמו נכבד, ויש גדול, ויש חכם. כללו של דבר, כל אחד מן הדברים הטובים שבעולם, אם יחשוב האדם שישנה בו, הרי הוא מסוכן מיד ליפול בשחת זה של גאוה. עד כאן. והרי שאם אתה מעריך את מעשיך, את מדותיך, מעריך איזה דבר שבך, דע לך שזהו השורש והדרך אל הגאוה, וכבר שם במקום ההערכה העצמית, יש צורך לעבוד ולתקן. גם הגאון רבי יצחק אייזיק שער (בדברים אחדים שבריש ספר חשבון הנפש עמוד ו) הראה דוגמאות לנבכי הנפש הגורמים פעולות, ושעל כן עלינו לשים לב למדות הפנימיות שגורמות לנו לפעול. וכגון בשאול שרדף אחר דוד, הורונו חכמינו זכרונם לברכה בסנהדרין (צג ע"ב) כי כששמע שבחו של דוד שהוא גדול ממנו בהלכה, חלשא דעתיה ואיקני ביה. ולמדנו שהקנאה בלב נולדת עם חלישות הדעת, שהוא רגש קל שאין אדם מודע לו. ועל כן השומע שבח חברו, וסבור שכלל אינו מקנא בו, ידע נאמנה כי אם הרגיש חלישות הדעת, הרי ששורש הקנאה מפעפע בו, וחובה עליו לתקן רגש זה, שלא תבא הקנאה בליבו. וכן מי שמסתכל על חוסר הצלחותיו והשגותיו, כל השגות שיהיו, בין ברוח בין בגשם. ובה בשעה שעולות מחשבות אלו בליבו, מגיעות מחשבות אודות פלוני או אלמוני שאצלו לא חסר מכל זה דבר. ידע בנפשו, שמחשבות אלו הם כלי יצירת הקנאה, והם שורש פורה ראש ולענה, ועל כן עליו להגביר חילים לתקן מדה זו בראשיתה. ועוד עיין שם.

ד. ויתרה מכך אנשים חושבים על מדות מסוימות שהן טובות והן באמת מדות רעות עד מאוד, ועל כן כותב הרמב"ם בשמונה פרקים (פרק שלישי) כי חולי הנפש ידמו במה שהוא רע שהוא טוב, ובמה שהוא טוב שהוא רע. והאדם הרע יתאוה לעולם להפלגת פעולות רעות, אשר הן באמת רעות, וידמה בעבור חולי נפשו שהם טובות. ועליהם אמר שלמה המלך עליו השלום (משלי יב) דרך אויל ישר בעיניו, ושומע לעצה חכם. רצונו לומר שומע לעצת החכם, חכם, מפני שיודיענו הדרך שהוא ישר באמת, לא אשר יחשבוהו שהוא ישר. ואמר (שם יד) יש דרך ישר לפני איש ואחריתה דרכי מות. ואמר עוד בחולי הנפשות האלה בהיותם בלתי יודעים מה יזיקם ומה יועילם (שם ד) דרך רשעים באפלה לא ידעו במה יכשלו. עד כאן לשונו. ועוד כתב (בפרק ד) וזה לשונו, ורבות טועים בני אדם בפעולות הללו, וחושבים את אחד הקצוות טוב ומעלה ממעלות הנפש. יש שחושבים את הקצה האחד טוב כמו שחושבים חרוף הנפש מעלה, וקורין למחרפים נפשם אמיצים, וכאשר רואים מי שהוא בתכלית חירוף הנפש וההתמסרות לסכנות, ומוסר עצמו לסכנה בכוונה ואפשר שינצל במקרה, מחשבים אותו בכך ואומרים זה אמיץ. [אדם שנכנס לגוב האריות, נלחם עם חיות, מעפיל למקומות מסוכנים וכדומה]. ויש שחושבים את הקצה האחרון ואומרים על קריר הנפש [אדיש] מתון. ועל העצלן טוב עין. ועל נעדר ההרגש בהנאות מחמת רדמות טבעו, פרוש. ועל דרך הטעויות הללו חושבים את הפזרנות, וההתהדרות מן המעשים המשובחים. כל זה טעות, אלא משובח באמת המצוע, ואליו צריך האדם להתכוון, ויכוון כל מעשיו תמיד כלפי המצוע הזה. עד כאן דבריו. וכן הוא בימינו אנו וכגון על אדיש יש שיאמרו שהוא סבלן, ואינו כן כי אף שאינו כועס הרי שלא מרגיש בצער הזולת. וכגון קמצן יש שיאמרו שהוא חסכן, ויש שיקראוהו מחושב, ויש שיגדילו ויקראוהו "ראלי". ועל פזרן יש שיאמרו "שיודע לחיות". ורואים נהנתנים אשר רואים בכך דרך חיים ודוגמא לחיקוי ולחינוך בניהם וכדומה. וכן על זה הדרך בעוד מדות. וכתב הארחות צדיקים (בהקדמה ד"ה מי שהולך) כי מעטים הם בעולם המכירים האמת, יש שהוא חכם ונטבע בתאות העולם מנעוריו, עד שישים כל חכמתו להשיג תאותו ולעשות רצון יצרו הרע. כי הורגל מנעוריו במעשים הרעים עד שהם קבועים בנפשו, וקשה לו מאוד להמלט מפח יקוש העונות. עד כאן לשונו.

כסוס שוטף במלחמה

ה. אולם עצת היצר היא תהיה כסוס שוטף במלחמה (ירמיה ח) אל תעמוד, תרוץ הלאה והלאה, בלא הפסקה, תשיג כבוד, עוצמה, העיקר אל תתבונן. ויתרה מכך יועץ היצר, כי אפילו תשיג תורה ועוד תורה רק אל תפסיק ללמוד ולהתבונן על עצמך על מעשיך ועל נפשך. וכמו שכתב המסילת ישרים (זהירות פרק ב) כי מי שאינו מתבונן על מעשיו הרי שעוזב נפשו לסכנת האבדון חס וחלילה. וכסומא ההולך על שפת הנהר. והרי הוא פחות מהבהמות ומהחיות אשר בטבעם לשמור את עצמם, ויברחו וינוסו ממה שיראה להם היותו מזיק להם. וזאת אחת מתחבולות היצר הרע וערמתו, להכביד עבודתו בתמידות על ליבות בני האדם, עד שלא ישאר להם רווח להתבונן ולהסתכל באיזה דרך הם הולכים. כי יודע הוא שאילולי היו שמים לבם כמעט קט על דרכיהם, ודאי שמיד היו מתחילים להנחם ממעשיהם, עד שהיו עוזבים החטא לגמרי, והרי זו מעין עצת פרעה הרשע שאמר (שמות ה), תכבד העבודה על האנשים וגומר, שהיה מתכון שלא לבד שלא להניח להם רווח כלל לבלתי יתנו לב או ישימו עצה נגדו, אלא היה משתדל להפריע להם מכל התבוננות בכח התמדת העבודה הבלתי מופסקת. עד כאן דבריו. ועל כן בעלי המוסר הזהירונו לבל נרפה מן המוסר יום יום בקביעות, כדי שנשים עלי לב מעשינו ודרכינו האם הם נכונים או חס ושלום מקולקלים, ולעולם יעמוד אדם וישקול מעשיו בפלס ובמשורה. וכמו שכתבנו לעיל (חלק ההלכה סעיף ה) קחנו משם.

ועל כן מושכל ראשון בתחילת עבודת האדם, עליו לשים ליבו ועיניו לבחון מדותיו ופעולותיו, שורשם ופירותיהם מה הם, ולהיכן הם מובילים.

---

סימן ד - הדרך ליישם החלטות

א. כמה פעמים קיבלת עליך לא לכעוס כלל. כמה פעמים קיבלת עליך לסיים ש"ס, או ש"ס משניות. כמה פעמים החלטת כי עליך להגיע בזמן לתפילה. וכמה פעמים שלא לדבר לשון הרע, וכיוצא בזה החלטות רבות, ומעשים אין. מה הסיבה שאנו לא עומדים בקבלות, מה הסיבה שאין אנו מצליחים ליישמם.

הרגל נעשה טבע

יסוד גדול בעבודת השם הוא מה שהורונו חכמינו זכרונם לברכה כי הרגל נעשה טבע, וכאשר יתמיד האדם במעשה שקיבל עליו, שוב יהפך אצלו לטבע, ולא יהיה לו שום קושי ביישום קבלתו. והרי לנו כי כל הקושי הוא רק בהתחלת העבודה על המדה שבחר לעבוד עליה, ואחר כך עם הזמן ההרגל נהפך לטבע, ושוב יכול יוכל לה. וכך כתב הרמב"ם (דעות פ"א ה"ז) וכיצד ירגיל אדם עצמו בדעות אלו עד שיקבעו בו, יעשה וישנה וישלש במעשים שעושה על פי הדעות האמצעיות, ויחזור בהן תמיד, עד שיהיו מעשיהן קלים עליו, ולא יהיה בהם טורח, ויקבעו הדעות בנפשו. ועוד כתב כן הרמב"ם ביתר ביאור בשמונה פרקים (פרק ד תרגום הרה"ג קאפח) וזה לשונו, ודע שאלו המעלות והמגרעות המדותיות אינם נקנים ומתחזקים בנפש אלא במה שאדם חוזר על אותן הפעולות הבאות מאותה המדה פעמים רבות בזמן ממושך. וכאשר נתרגל בהם, הרי אם היו אותן המעשים טובים הרי נקנית לנו מעלה, ואם היו רעים הרי נקנית לנו מגרעת. וכן כתב עוד הרמב"ם במורה נבוכים (מאמר ג פרק יב ד"ה המין השלישי) לגבי ההולך אחר תאותיו וכתב וזה לשונו, אמנם חליי הגוף הם מבוארים, אבל חליי הנפש מרוע זה הסדר משני צדדים [דהיינו שתי רעות נגרמות לו] האחד מהם, השינוי המשיג לנפש בהכרח מפני שינוי הגוף מאשר היא כח גשמי כמו שכבר נאמר שמדות הנפש נמשכות אחר מזג הגוף. והצד השני הוא היות הנפש מרגלת הדברים שאינם הכרחיים וישוב לה טבע חזק להשתוקק למה שאינו הכרחי. עד כאן לשונו. [והעתיק את כל מאמרו היעב"ץ במגדל עוז בית המדות (עליית הבחינה פרק ז עמוד סה).] וכן הוא לו עוד במשנה באבות (פ"ג מי"ח) והכל לפי רוב המעשה, ופירש הרמב"ם (שם) וזה לשונו, ואחר כך אמר שאין המדות הטובות נקנין על פי גודל המעשה, אלא ברבוי מספר המעשים, והוא שאין המדות הטובות נקנות אלא כשהאדם חוזר על המעשים הטובים פעמים רבות, ובכך נקנית לאדם תכונה לכך. לא כשיעשה האדם מעשה גדול אחד ממעשי הטוב, כי באותו מעשה לבדו לא תיקנה לו תכונה לכך. המשל בזה, אם נתן האדם למי שראוי ליתן, אלף דינרין בפעם אחת לאדם אחד, לא תיקנה לו מדת הנדיבות בזה המעשה היחידי הגדול, כמו שנקנית למי שנתנדב אלף פעמים באלף דינרין ונתן כל דינר מהן בדרך נדבה. לפי שזה חזר על פעולת הנדיבות אלף פעמים ונקנית לו תכונה חזקה, וזה פעם אחת בלבד נתעוררה הנשמה התעוררות גדולה למעשה הטוב, ואחר כך חדלה ממנו. וכן הביאו את פירוש דברי הרמב"ם הנזכר לעיל רבנו יונה (שם) והרשב"ץ בגן אבות (שם). עוד כן כתב הרמב"ם (אגרות הרמב"ם שילת עמ' תכ) וזה לשונו, וכבר הודעתיו פנים בפנים אם הוא זוכר, שהאדם אם יסכים בזמננו זה לעשות או לומר כפי גמול כל אדם כמות מעשיו כמו שנאמר ועם עקש תתפל [כלומר שיתעקש עם כל אחד כפי רעתו ומדתו] יקבע בנפשו זה קנין נקבע בכל מיני רעות [דהיינו ירגיל עצמו להרע] לפי שרוב מי שרואה הוא עקש [רוב בני האדם עקשים המה]. עד כאן לשונו. וכן כתבו יסוד זה גם רבנו שלמה אבן גבירול בספר תיקון מדות הנפש (הקדמה ד"ה אפלטון) וזה לשונו, וכבר אמר הפילוסוף אפלטון, השכל מתנה והמוסר קניין, וההרגל על כל דבר שלטון. עד כאן לשונו. וכן כתב בספר הישר (שער שישי ד"ה האחד בהרגל העבודה) וזה לשונו, כי לא ישיג עבודת השם בלב שלם כי אם ברוב השקידה, באורך ימים, ורוב הרגל וכו'. ועוד כתב שם, דע כי כל הרוצה לעבוד את אלהיו עבודה גמורה בלב שלם, לא ישיגנה כי אם ברוב השקידה באורך הימים, ברוב ההרגל, ושלא יקוץ בה. ודע כי עובד אלהים ימצא טורח גדול בתחילת עבודתו, וטעם גדול באחרית עבודתו. וכן כל מעשה אשר יעשה אדם, ימצא יגיעה בראשונה, ותסור כבדות היגיעה באחרונה. וכן כתב עוד (בשער החמישי ד"ה דע) כן צריך האדם להרגיל נפשו במדות טובות, וכו' וכשירגיל נפשו בכל אלה, אז יושלם שכלה אשר בכח, ויצא אל הפועל, וכו', אז יקרא האדם שלם.

אפילו רשע שירגיל במעשים טובים יהפך לצדיק

ב. וכן כתב בספר החינוך (מצוה טז) וזה לשונו, ועתה בני אם בינה שמעה זאת והטה אזנך ושמע אלמדך להועיל בתורה ובמצות. דע, כי האדם נפעל כפי פעולותיו, ולבו רק רע כל היום [דהיינו אפילו אם לבו רק רע כל היום] אם יערה רוחו וישים השתדלותו ועסוקו בהתמדה בתורה ובמצוות, ואפילו שלא לשם שמים, מיד ינטה אל הטוב, ובכח מעשיו ימית יצר הרע, כי אחרי הפעולות נמשכים הלבבות. ואפילו אם יהיה אדם צדיק גמור ולבבו ישר ותמים חפץ בתורה ובמצות, אם אולי יעסוק תמיד בדברים של דופי, כאילו תאמר דרך משל שהכריחו המלך ומינהו באומנות רעה, באמת אם כל עסקו תמיד כל היום באותו אומנות, ישוב לזמן מן הזמנים מצדקת לבו להיות רשע גמור. כי ידוע הדבר ואמת, שכל אדם נפעל כפי פעולותיו כמו שאמרנו. עד כאן לשונו. וחזר על יסודו זה עוד בכמה מקומות בספרו (בשורשי מצוות מ,רסד,שכד). וראה גם בארחות צדיקים (שער הנדיבות ד"ה ודע) שכתב וזה לשונו, ועוד אמרו החכמים זכרונם לברכה, מדת הנדיבות תלוי בהרגל, כי אינו נקרא נדיב עד שיהא רגיל בכל עת ובכל שעה להתנדב כפי יכלתו. כי אדם שנותן למי שראוי לתן אלף זהובים בפעם אחת, אינו נדיב כמי שנותן אלף זהובים באלף פעמים, כל זהוב וזהוב במקום הראוי. כי אותו שנתן אלף זהובים בפעם אחת נתעוררה דעתו להתנדב, ואחר כך פסקה ממנו. וגם לענין השכר אינו דומה שכרו של מי שפודה שבוי אחד היושב במשמר על דבר חוב במאה דינרים, שהוא די מחסורו, כמו שפדה עשרה שבויים, או השלים חסרון עשרה עניים, כל אחד בעשרה דינרים. ועל זה אמרו חכמים הכל לפי רוב המעשה, ולא אמרו לפי גודל המעשה. עד כאן לשונו. וכן כתב בשיטה לבעל הצרורות (תענית דף ד רע"א) וכן כתב הריקאנטי (דברים פ"ח פסוק י השמינית) כי הלב נמשך אחר המעשה. וכן כתב השל"ה (שער האותיות ריש אות ריש) וכן כתב המסילת ישרים (זריזות פרק ז) ואמנם התבונן עוד שכמו שהזריזות הוא תולדת ההתלהטות הפנימי, כן מן הזריזות יוולד ההתלהטות וכו'. ואולם האדם אשר אין החמדה הזאת לוהטת בו כראוי, עצה טובה היא לו שיזדרז ברצונו, כדי שימשך מזה שתולד בו החמדה בטבע, כי התנועה החיצונה מעוררת הפנימית. עד כאן לשונו. וכן כתב בריש ספר חשבון הנפש (עמוד ז בדברים אחדים שבריש הספר) הגאון יצחק אייזיק שער זצ"ל בכח ההרגל, כי האדם נעשה עבד לשלטון הרגלו משועבד לעול ממשלתו ונלכד בעבותות הנהגתו, וכו'. ושכן הוא ביומא (לח סוע"ב) דבי רבי שילא אמרי, כיון שבאה לידו דבר עבירה פעם ראשונה ושניה ואינו חוטא, שוב אינו חוטא, שנאמר רגלי חסידיו ישמור. וכן כתב בספר חשבון הנפש (בפתיחה, ובסימן נב והלאה) וביאר סיבת הדבר, מפני שכל פעולה שעושים הרי שנשאר רושם ממנה בזכרון, וכשבא לידו שוב אותו נסיון, הרי שעולה מן הזכרון הרושם ההוא, ומצטרף לעשיה העכשוית. וככל שהתרבו המעשים, כך התרבו הרשמים הקודמים, עד שנעשים הר גדול, ובקלות מתגבר. וכן כתב בספר מכתב מאליהו (ח"א קונטרס החסד פרק ט) כי הדרך להפנים את מידת החסד היא על ידי נתינה לאחרים. ויעשה כן תחילה שלא לשמה, שיעורר רחמיו לצרכי הזולת. ואם זה לא יספיק לו כדי לתת לאחרים, הרי שיעורר גם את חיובו ושכרו בעולם הבא, ואחר המעשים ימשכו הלבבות. ועוד לו (בח"ג עמוד 127) מדברי החינוך והמסילת ישרים הנזכר לעיל, ועוד עיין שם. וכן הוא לו עוד (ח"ב עמוד 56). וכן כתב בספר עלי שור (ח"ב שער א פרק ז) והביא לחינוך והרמב"ם בפירוש המשניות הנזכר לעיל. ועוד עיין לעיל בחלק ההלכה (סעיף ד אות א).

והרי לנו כי מי שיתמיד בקבלתו ויעשה כמשפט, לא ירפה ולא ינוח עד שיקיים את קבלתו שוב ושוב, הרי שזהו סוד ההצלחה והוודאות שיוכל לכבוש את הפסגה שלה הוא כה מיחל וחפץ, ולא יהיה כל עמלו לריק כאשר הוא בדרך כלל, וכפי שכל אחד יודע ומכיר בעצמו.

מה הסיבה שאנו לא מצליחים להתמיד בהרגל

ג. ומעתה חובה עלינו לחקור ולהבין, מהו הטעם ומהי הסיבה שאין אנו מצליחים להתמיד בהרגל, מחזיקים מעמד שבוע או יותר, ושוב רק מידי פעם, עד כי לא נודע כי באו אל קירבנה והיו כלא היו. ואם אחר המעשים נמשכים הלבבות, הרי שאחר שבוע היה צריך להיות קל יותר, ואחר שבועים קל שבעתים, ואחר שלוש שבעים ושבעה. והנה הדברים המה בהיפך הגמור, כי ככל שעובר הזמן, כן הדבר נעשה קשה יותר ויותר, וכובד המשא הולך וגדל.

ונראה פשוט כי אומנם אחר המעשים נמשכים הלבבות, אולם אין הפעולות משפיעות מיד בפעם אחת, רק בפעמים רבות, ואז רבוי המעשים מיקל על העשיה, ושוב כח ההתנגדות יתמעט וילך, ואז יהפך לו הדבר לטבע, וימשך ליבו אל הדבר. ואולם בתחילה כאשר החל לקיים את קבלתו, ועדיין ליבו בל עימו, ככל שמוסיף ומרבה, הרי שהשחיקה הטבעית גדלה, כי בתחילה עצם החידוש מושך ומחזק אותו לפעול, אך אחר שמתרגל, המתיקות של החידוש נעלמת. ומה גם שעוצמת הקבלה פחתה והולכת, אחר שכבר עבר זמן מעת שהאדם קיבל על עצמו. והרי שהקושי גדל והולך. אולם אם ימשיך ויתמיד במעשים, וידע כי לא לעולם חוסן, והקושי חלוף יחלוף, כי אחר המעשים נמשכים הלבבות, ובחזרה שוב ושוב על המעשים, הטורח יסור, והנה כבר יעלה הוא אל ההר העולה בית אל, ומגיע הוא אל הפסגה, ושוב ילך שם בטח ללא קושי, הרי שיהיה בכך הקלה גדולה להתמודד עם הקושי. ועוד עיין כאן בהערה (*) בבירור כלל זה.

ימי האהבה והשנאה

ד. והנה אחד מן הראשונים עמד על כך הוא ספר הישר (שער שישי ד"ה האחד בהרגל העבודה) לבאר וללבן סוגיא זו. וכתב כי בכל קבלה שנקבל עלינו הרי שיתחלפו בעת יישומה האהבה והשנאה. דהיינו ההנאה מיישום הקבלה, והקושי לקיים את הקבלה. והרי שמוכרח שבתחילה תהיה לו יגיעה, ורק לאחר זמן תסור כבדותה. וזאת ברור שיש לשנאה זמן קצוב ומוגבל, ואם יתמיד לקיימה, הרי שתסור לחלוטין. וראה בעלי שור (ח"ב עמוד קפו) גבי כח המרידה הטמון בנו, ושלפני כל עבודה שיעבוד האדם על עצמו, עליו להכיר כח זה, כדי שלא יהיה לו לרועץ, ואחר שיעבוד על עצמו כגון שיקבל על עצמו ללמוד תורה עם תענית דיבור, למחרת ידבר שבוע שלם. ובשם הגרא"א דסלר זלה"ה כתב שהיה מדמה את כח המרידה לקפיץ שאפשר ללחוץ עליו עד הסוף, אבל כאשר מרפים ממנו, הוא קופץ לגובה רב ממה שהיה בתחילה. עד כאן.

ועוד ביאר בספר הישר (הנ"ל) יסוד גדול כי אורך השנאה תלוי בשכל האדם, כי אם יזכור את מעלתה של הקבלה שקיבל על עצמו, ויפנימה פנימה, ויזכרה תמיד, הרי שזמן השנאה יהיה קצר. אך אם לא יעשה כן, הרי שזמנה יהיה ארוך, וממילא קשה למשא שבעתים. והדבר פשוט מסברא, שכן בתחילה בעת יישום הקבלה, נלחמות ביניהם רצונות האדם, חשקיו והנאותיו מחד, הלא היא ההנאה ביישום הקבלה. ומאידך, הקושי והצער ביישום הקבלה, היא המלחמה נגד היצר הרע הוא הטבע החפץ במנוחה. וככל שתגדל ההנאה מישום הקבלה, כך תגבר הנאה זו על הקושי הנובע חרף העצלות הטבעית.

ועל כן עלינו לתת חיזוקים למשך תקופת הקושי, כדי להתגבר ולהתמודד עימו, ולעבור תקופה זו, עד שהחזרה על המעשים ישפיעו על הלבבות, ושוב יחל הקושי ללכת וליסוג, עד שיעלם לגמרי.

ועל כן יעץ בספר הישר (הנ"ל שער שישי ד"ה האח בהרגל העבודה) כי בתחילה קודם קבלת הקבלה יתבונן היטב במעלתה וחשיבותה של הקבלה שאותה חפץ לקבל, וככל שיתבונן יותר וידע את גודלה ורוב טובה, ושבחסרונה חסר הוא דברים גדולים ועצומים, כך יהיו עמו כוחות נפש להתמודד עם שלב השנאה. וזה לשונו, וכפי גודל הטובה הבאה עליו, כן תהיה רוב תאותו לעשותה [כלומר ככל שתפנים פנימה את גודל חשיבות הקבלה ומעלותיה, כך תקל עליך העבודה.] כי תבא אליו הנאה גדולה ממנה, תקל בעיניו היגיעה אשר ימצא בה. וכמשל לעובד אדמה, שאם יתנו לו מחיר גדול בעבודתו, הרי שבשביל שמחתו במחיר הרב לא יקוץ בה, ולא ימאסנה, אך תנעים לו יגיעתו.

זאת שנית כתב, כי עצם ידיעת האמור לעיל וזכירתו כי הקושי בודאי בו יבא ולא שייך שיעלם, וגם ודאי שיחלוף עם העקביות, הרי שיהיה בכך עזרה גדולה להתמודד עם תגבורת השנאה.

שלישית, בעת שיגיע שלב השנאה, הרי שיזכיר לעצמו תמיד הנאותיה וטובותיה של הקבלה שקיבל, ויקל עליו להתמודד עם קושי העבודה.

רביעית יעץ, שקבלותיו יהיו מעט מעט כאשר יוכל לסבול. וירגיל עצמו בראשונה לעשות המעשים הקלים, ואל יטריח על עצמו. אבל כל אשר ילך, יוסיף, כאשר אמר (ישעיה כח,יג) והיה להם דבר י"י צו לצו צו לצו קו לקו קו לקו זעיר שם זעיר שם.

והיה אם רואה שלא עומד בקבלה כי כבד המשא ממנו, שוב יפחית מגודל הקבלה לבל תקוץ הנפש פתאום. אך לא יניח לגמרי את הקבלה, ויחשוב בליבו כי עוד זמן מועט יאסוף כוחותיו, ויחדש כנשר נעוריו, ויבא שוב אל הקבלה ויכול יוכל לה. כי אז תאבד ממנו לחלוטין. אלא יפחית ממנה ככל אשר יוכל לשאתה, עד שיוכל שוב להוסיף עליה ולהתקדם הלאה. וכשם שמי שנחתך לו אבר חס ושלום, אם נכרת האבר לגמרי מן הגוף, שוב אין תקנה לאבר. ואם מעורה בגוף, שוב יש תקנה לאבר, ויחזור לקדמותו כשירפאהו.

הדרכה מעשית

ה. והביא על כך משל מעשי, כגון הרוצה להרגיל עצמו בתעניות, יתחיל בימי החורף הקצרים, ולא בימי הקיץ הארוכים. וכן יקבל עליו קבלה שיודע שיוכל לעמוד בה, כגון לצום פעם בשבוע לא יותר. ומראש ידע שבתחילה יקשה עליו בפעם הראשונה והשניה, וקצת תשאר היגיעה בשלישית וברביעית, ומעט מזעיר ממנה תשאר בחמישית ובשישית, וכשיתחיל להכנס בשביעית לא ייגע בה שום יגיעה כלל. ובימי הקושי יזכיר לעצמו הנאותיה וטובותיה. ואם בימי הקושי רואה שהמשא כבד ממנו, לא יוכל לשאתו, הרי שיפחית קבלתו, כגון שיצום פעם בחודש, אך לא יניחנה לגמרי. עד כאן תורף דבריו.

והרי שמסקנת הדברים הם שבעת הקושי חובה לעודד את הרגשת הנכאים והקושי מן המעשה שעשה, מן ההרגשה הלא טובה שהשאיר המאמץ שנדרש כדי להתגבר. וזה יבוא על ידי עצתו של בעל ספר הישר הנזכר לעיל, שיתבונן בגודל המעשה שעשה, ובחשיבותו, ואילו לא היה עושהו מה היה מפסיד וכדומה. והרי שההרגשה הטובה מן המעשה תחרט בליבו, והיא תעזרהו להבא. או בדרך אחרת תבא ההנאה עם דיבור עצמי ומחשבתי, אשריך שהצלחת לעמוד במשימה, מה קרוב עתה אתה אל השם, עמדת בנסיון, עלית דרגה וכדומה. כדאי על ידי אמירה בפה, על ידי חשבון נפש, על ידי קנס ממוני באי הצלחה, ומאידך על ידי פרס ממוני בהצלחה, ועל ידי פנקס כיס (וכדלקמן בע"ה) וכמובן על ידי לימוד מוסר, עד שישנה וישלש את המעשה, עד כי חדל הסופר לספור כי אין מספר, ושוב ירפה הקושי ויעלם כלא היה.

צריך לשים לב שעל האדם לעודד את עצמו על דרך אשריך שעשית מצוה, וקרוב אתה להשם, והרי אפילו מצוה קטנה שבקטנות אדירה ונפלאה היא, קל וחומר אותה החלטה שקיבל וקשה היא ליישום. ולפום צערא אגרא. וטוב אחד בצער ממאה שלא בצער וכדומה. ולא שיחשוב אשרי, אני מיוחד יותר מכולם, מה שכולם לא עושים אני כן עושה, אני עובד על עצמי אחרים לא. שאז ההרגשה תהיה של גדלות עצמית וגאוה אין קץ, ואף שהמטרה להקל על זמן ההנאה תושג, אך מאידך הקלקול שיבצר יהיה רב שבעתים.

הלכה למעשה

ו. אך כיון שהקושי הוא העקביות להתמיד ולבחון מעשיו, להתמיד ולשבח הצלחותיו, להתמיד ולהתבונן ברווחים של העשיה ובהפסד. הרי שנראה לתפוס את עצתו של ספר חשבון הנפש, [ביחד עם הנזכר לעיל] כי היא קלה לישום, ודרך פשוטה להצליח ולהיות עיקבי, כדי לעלות במסילה העולה בית אל.

שיטת הפינקס

שיטה זו היא שירשום תדיר את הצלחותיו וחסרונותיו, ויפקדם תמיד, וכאשר יבואר ברצות השם בהמשך. והנה כבר שיטה זו נזכרת בראשונים וכמו שכתב השערי תשובה (א,ח) ששנינו בשבת (יב ע"ב) גבי רבי ישמעאל קרא והיטה וכתב על פנקסו, אני ישמעאל בן אלישע קריתי והטתי נר בשבת, לכשיבנה בית המקדש אביא חטאת שמנה. ורואים כי פנקס היה לו. וכתב השערי תשובה, וכן ראוי לכל בעלי תשובה לכתוב על מגילת ספר הדברים אשר נכשלו בהם, והמצוות אשר קצרו בקיומן, ולקרא ספר זכרונותם בכל יום. עד כאן לשונו. וכן ספר חשבון הנפש כולו בנוי על שיטה זו (ועוד ראה שם בסימן מג) [ומשם הבאנו את רוב הדברים.] וכן בספר ארך אפים (סימן ג אות ה והלאה באורך) אחז בשיטה זו, וכן ראה בספר עלי שור (ח"א עמוד קס).

ועל כן יש למלא טבלה שבראשה יכתוב את ימות השבוע ובצדדיה סוגי המדות שחפץ לקחת על עצמו, כגון, ענוה, סבלנות, שמחה, אהבה וכדומה, כל אחד יקח את המדות שעליו לעבוד עליהם [ולפחות יקח ששה מדות]. וכמנין המדות שלקח כן יהיו מספר הטבלאות שיעשה. ותחילה ילמד את המדות שחפץ לעבוד עליהן, כל מדה את מוסריה, ואת דרכיה, מה גורם לה, ומה הדרכים למונעה ולהשיגה, מהו אמצע המדה וכדומה. ואחר כך בכל שבוע יקח מדה אחת מכל המדות שעליהם עובד, ועליה ישים כל עיניו ומגמתו באותו שבוע. [ובכל שבוע יעבוד על מדה אחת בלבד, כי תפסת מרובה לא תפסת, וכן כתב בספר ארך אפים (סימן ג אות טז)] ועל כן בשבוע זה ילמד ענינה ומוסריה בעת סדר מוסר, וישקיע מחשבותיו וליבו איך יוכל לכבוש מדה זו וכדומה. וכן כל אותו השבוע ישתוקק מתי תבוא לידי מדה זו ואקיימנה, ואם לא באה, הרי שיצור מקרים כאלו בעורמה (כי אחר המעשים נמשכים הלבבות). עוד זאת יעשה, יתמצת במשפט אחד את מעלתה והשגתה של מדה זו, ויניח משפט זה למזכרת מול עיניו כל אותו השבוע על גבי השולחן.

במשך היום יסמן בתוך המשבצת המתאימה של כל מדה אם נכשל או הצליח באותה מדה. [אפשר על ידי נקודה, או על ידי V על כל הצלחה. או על ידי ציון כללי, כגון 10 פירושו מושלם, 8 נפילה קלה וכדומה.] ויותר טוב שיעשה כן בסוף כל סדר. והטוב ביותר שיעשה כן פעם אחת ביום. [אך לשם כך צריך שיזכור כל מעשיו ומאורעותיו באותו היום] ובה בשעה שמצליח באותה מדה או לא מצליח, הרי שיחזק את עצמו על ידי עידוד, כגון אשריך שזכית לעשות רצון בוראך, אשריך שקיימת מצות עשה דאורייתא של והלכת בדרכיו. וישמח במצוה שנפלה תחת ידו כשם ששמח במצות אתרוג [שכן זהו ממש מצות עשה מן התורה] ויצטער אם נכשל [ואין זו עבירה, כי עובד על עצמו, כמו שכתבנו לעיל (חלק ההלכה סעיף ו).] וכן על ידי התבוננות במעלה שהשיג ובחסרון שיבא לידו אם יכשל, וכנזכר לעיל בספר הישר. וכן שיזכור כי תקופת הקושי היא ברת חלוף, ואם יתמיד, הרי שההרגל ימשוך את ליבו ויהפך אצלו טבע. וגם מראש ידע ידיעה זו, שבודאי הקושי יבא, ולא יעמוד מול הקושי מבוהל, אלא יהיה מחכה לו ומוכן לקראתו. ועוד עצה נפלאה אם שייך שיעשה זאת יחד עם חבר דהיינו חבר נאמן לו, ויחדיו יקחו עבודת המדות ויבקרו זה את זה, וישמחו ויוכיחו זה את זה. והרי שזו דרך נפלאה לעקביות ולהשקעה שישקיעו, כי יודע שיש מי שצריך לשמוע איך היה ואיך הסתדר, וכמה טרח ומה עלה בידו, וכמו שכתב בספר חשבון הנפש (סימנים לג,מד,מה). עיין שם.

בכל ערב או בסדר מוסר [העיקר שיהיה זמן קבוע בקביעות שאין בה שינוי כלל, וכל אחד יבחר את הזמן שבו יודע שיוכל להתמיד.] יבדוק את כל מעשיו שבמשך כל אותן עשרים וארבע שעות, יעבור עליהם אחד אחר השני, הקימה בבוקר, תפילה וכו', ואם חיסר ולא סימן במשבצות במשך היום או בעתים הקבועים לו ביום, הרי שישלים כעת את החסר, ויסמן במשבצות המתאימות את הצלחותיו ואי הצלחותיו. וכשיסיים הרי שישוב וישים עיניו כלפי המשימה השבועית, ויתבונן בה, מה הסיבה שהצלחתי או למה לא הצלחתי, מה הגורם ומה הסובב, ואיך אפשר שלא יקרה כן פעם הבאה, או איך אשוב ואשנה ההצלחה, וכן על זה הדרך.

בסוף השבוע יחשב מנין הצלחותיו ואי הצלחותיו, ויקבע מנינם לזכרון בסוף הטבלה. ועוד בסוף השבוע יעודד את עצמו על ידי קנית פרס לעצמו, איזה דבר שאוהב, ספר או ממתק וכיוצא בזה כל דבר שחפץ בו, והוא פרס על הצלחותיו, ואפילו אם לא הצליח מגיע לו פרס על כך שפועל, ועל ששם מול עיניו את דרכיו. או במקביל יקנוס עצמו על רפיון עבודתו, כגון שיתן לצדקה סך מסויים, או שיחוייב להתענות, או ידלג סעודה אחת, או שאר מיעוט אכילה. או שיענש ולא ישן לילה, או סיגוף בשינה כגון בלא כר, או בלא כסת וכדומה.

כאשר יסיים את המשימות השבועיות של כל המדות שלקח [כי בכל שבוע לוקח משימה אחרת, מדה אחרת מן המדות שבחר לעבוד עליהן] ימנה ויצרף יחד מנין הצלחותיו ואי הצלחותיו, של כל השבועות יחדיו, ויכתוב מנינם למשמרת. ושוב ישוב על המשימות כסדרן הראשון כבתחילה. ובסיום תקופת המשימות בשנית, יראה כי עלה והתעלה, והצלחותיו גדלו, ואי הצלחותיו התמעטו. וכן יעשה עד שיראה במדה מסויימת כי רק הצלחות עמו, והרי שימיר מדה זו במדה אחרת לעבוד עליה.

ניתן להשתמש בטבלה הנזכרת לעיל גם בצורה שונה, שיעבוד במשך תקופה רק על מדה אחת (ושאר המדות יהיו נלוות). אולם מראש ידע שככל שהתקופה תארך, כך יגדל הקושי, וכח המרידה. אך מאידך גם כבישת המדה תהיה יותר קרובה לבא, עם ההתמדה. ועל כן מראש לפני שיגש למלאכה זו, יאסוף כוחותיו, וידע כי הקושי בא יבא, ויזכיר לעצמו כי גם יחלוף יחלופו, ויעשה ככל האמור בעצות לחיזוק בעת הקושי. והחכם עיניו בראשו, יכיר עצמו שלא יעמיס על עצמו יתר על כוחותיו עד שליבו ימאס בעבודה, ואם יראה שקשה עליו המשא, יחליף המדה שעובד עליה במדה אחרת, ואת הראשונה יניחנה עם שאר המדות, עד שיוכל לחזור וליטלנה.

מעלה נוספת יש בחשבון הנפש של כל היום על כל פרטיו, מזמן הקימה עד זמן השכיבה, כי כשהאדם מתבונן בכל פרט בחיים מה שעשה ומה היה נכון לעשות, ואיך אפשר לתקן בפעם הבאה, והרי שאחר התבוננות זו כששב אל מציאות החיים, ממילא יבדוק מעשיו וישית ליבו אליהם, כי יודע הוא שיעמוד אחר כך במבחן של עצמו, למה עשיתי כך וכך ולא בדרך הנכונה. ולכל הפחות יתבע מעצמו למה לא טרחתי לפחות, ולא השתדלתי לנהוג נכון.

זכרון תמידי

ז. בנוסף לאמור, יקח פיסת נייר, ויכתוב עליה את תורף דרך העבודה שבחר בה, כדי לעבוד על אותה מדה, וכגון במדת הכעס יכתוב על הנייר דבור בנחת, ויניחנו במקום שיראהו תדיר מול עיניו, למען יהיו לזכרון בין עיניך, ואם חפץ שלא ידעו מכיריו יכתוב את הדברים בראשי תיבות. וכן כתב עצה זו בספר חשבון הנפש (אות כב והלאה) שיכתוב את תוכן מוסר העבודה על המדה בתוך רמז המיוחד לו, וכל רמז משמש לעבודה במשך שבוע שלם [לפי שיטת העבודה הנזכרת, שעובדים על כל מדה שבוע אחד.] ולפני כן כמובן ילמד את מוסר אותה מדה עד שיהיה יודעה היטב, ושוב כשיקרא את הרמז, ידע את תוכנה והיקפה. ובמשך כל ימי השבוע לא יזח הרמז ההוא מדעתך כל כמה שתוכל. ויהא חקוק כל כך בלבך עד שידמה לך כאלו אתה רואהו כתוב מפורש נגד עיניך, כאילו אתה שומעהו מלחשין לך באזנך, וכאילו אתה עונה אחריו גם כן בפיך. והוסיף וכתב (באות כה) בכל בוקר תקרא בפיך הרמז השייך לאותו שבוע, ותפסיק מעט בכדי להתבונן כיצד להשתמש בו היום. ואחר כך תדקדק לחקור בדעתך כמה מיני עסקים מוטלים עליך להיטפל בהם היום, הן במילי דשמיא הן במילי דעלמא. ותערוך לך היום לעשותן בסדר נכון, ובמשך הראוי לכל אחד מהן. ובסדר הזה ממש תהא שקוד אחר כך לגומרם. וכמשפט הזה תעשה בכל יום ויום. עד כאן לשונו. וכך כתב בספר ארך אפים (סימן ג אות ח) וכתב זה יהיה מונח לפניו או בידו תמיד, ובכל פעם יביט בו, ויקראנו בהתעוררות חדשה, ויקבל עליו ליזהר בזה מאד. ובנוסף יהיה רגיל בזה הרבה פעמים ביום, כגון מיד כשמתעורר משנתו בבוקר, יזכיר לעצמו את היסוד שבחר שהוא דיבור בנחת וכיוצא בזה. וכן בכל עת יציאתו מביתו לבית הכנסת או לבית המדרש, ובכל עת צאתו משם לביתו, ובפרט בעת יציאתו לעסוק בפרנסה, או להיות בחברת אנשים לאיזה צורך שהוא. ובזמנים אלו עוד יפרוט בפיו את הקילקולים שיכולים להיות לו עתה במפגש עם אנשים, ויקבל עליו לזהר מהם.

מתי יבוא לידי ואקיימנו

ח. ועוד הוסיף הרב ארך אפים (שם) ישתוקק בלבו ויאמר בפיו מי יתן שיהיו לי נסיונות בדבר הזה. וזוהי עצה גדולה, שמאחר שמצפה ומבקש מקודם על הנסיון, הרי שבנקל יוכל לעמוד בו, ואדרבה ישמח כשיהיו מצערין ומבזין אותו, שהרי השיג בזה רצונו וחפצו ובקשתו. והביא שכן מצא בצוואת אחד מתלמידי הבעל שם טוב וזה לשונו, זהו כלל גדול, בקשו ענוה. שיבקש בכל פעולותיו וישתדל להיות נבזה, ויהיה זה מגמת פניו, ויאמר בלבו הלואי שיבזוני ויחרפוני כדי שאהיה נבזה ונמאס בעיני ובעיני הכל, כדי שיתכפר לי על עונותי. וכאשר יתן זאת אל לבו, לא יהיה איכפת לו כשיחרפוהו, ואדרבה ישמח כי זה רצונו. עד כאן לשונו. וכן כתב עצה זו בספר חשבון הנפש (אות כג) משך ימי השבוע צריך אתה להשתוקק מתי יבא מקרא זה לידי ואקיימנו, ואם לא יאונה לידך מאורע לקיימו כראוי, הוי מערים לקיים אותו בכל מה דאפשר. לפי שכל כמה שתוסיף לקיים אותו היום כך תקל עליו המלאכה למצא עילה לקיימו מחר. וכל כך יתחוקק הוא בקירות לבך יותר ויותר. עד כאן לשונו.

---

שער הגאוה - הלכה

---

סימן א

איסור תורה

א. הגאוה אסורה מן התורה, ואינה רק דבר חסידות או דרך ארץ כאשר סוברים העולם, ועל כן המתגאה עובר באיסור גמור דבר תורה. ונחלקו הפוסקים מהו מקור האיסור, יש אומרים משום שנאמר (דברים ח,יד) ורם לבבך ושכחת את ה'. ויש שלמדו קל וחומר מחיוב המלך שלא להתגאות שנאמר (דברים יז,כ) לבלתי רום לבבו מאחיו, ואם על המלך ציותה תורה, קל וחומר שמצווים שאר העם. ויש אומרים משום שנאמר (דברים כח) והלכת בדרכיו. ויש אומרים משום חיוב הענוה. ולכל הדעות הגאוה אסורה מן התורה.

מהות הגאוה והשפלות

ב. הענוה היא ראש למדות הטובות והגאוה הרעה שבכל המדות. מהות הגאוה היא התפארות במעלה שיש לו, ומכוחה מרגיש מרומם ולכן מתנשא מעל חבריו ומרעיו. והשפלות היא הידיעה שהמעלות נתנם ה' ולא אנו השגנום, וידיעת חסרונו בעבודת ה', וידיעת מעלות חבריו. ועוד ראה כאן בפנים בנזקי הגאוה ומעלת הענוה, ודרכים להשגת הענוה.

הדרך שבה ילך

ג. כבר בואר לעיל (שער המדות חלק ההלכה סעיף ב) שבכל המדות האמצע שבין שני קצוות המדה הוא המחוייב, והרי שהגאוה היא קצה אחד ושפלות הנפש היא קצה שני, והענוה היא האמצע, ובו מחוייב לילך. מכל מקום בגאוה הורונו חכמינו לפי רוב קושיה של מדה זו, שאסור ללכת בה באמצע, וחייב להטות עצמו מעט אל השפלות. ויתרה מכך אמרו כי צריך להטות עצמו אל הקצה השני שהוא שפלות הרוח. [ומדין תורה גם במדה זו האמצע מחוייב, וחכמים הם שחייבו שיטה עצמו מעט אל השפלות, כדי שלא יפול ברשתות הגאוה. ויתרה מכך אמרו כי צריך להטות עצמו אל הקצה השני של שפלות הרוח, וכנזכר.]

ופירוש שפלות הרוח הוא שלא יחזיק מעצמו כלל, ולכן לא יצטער ולא יפגע משום אדם, אף אם פגעו בו והעליבוהו בחמורה שבבזיונות, מכל מקום לא ירגיש דבר. ובמעלותיו שלו לא יתפאר, לפי שהם מאת ה' ולא באו מכוחו, וירגיש שפל לפי רוב חסרונותיו, ורוב חסרונו בחיובו עבודת ה'.

חיוב לשלם

ד. החיוב להשיג מדה זו כפי הגדרים הנזכרים לעיל, ואשר יבואו להלן בעזר אל, הם לאדם השלם. אולם לרוב העם, שרחוקים הם ממדה זו כמטחוי קשת, חיובם הוא לפעול ולטרוח כדי להגיע לידי תכלית מדה זו. דהיינו לא תהיה תביעה על אדם רגיל (כפי רוב רובו של העולם) למה לא הגעת לידי תכלית שפלות הנפש, כי אם התביעה עליו תהיה למה לא חישבת דרכך, למה לא טרחת ופעלת כדי להשיג מדה זו.

ד. וכאשר מבואר לעיל (שער המדות חלק ההלכה סעיף ו).

שפלות בנפש לא בגוף ורפואת המדה

ה. אף על פי שאמרנו שצריך להיות שפל, הדברים אמורים כלפי ליבו של האדם, שיחוש שפל ביחס לבני האדם, אך לא שמראהו יהיה שפל ובזוי. ועל כן לא ילבש בגדים בזויים ומלוכלכים וכדומה, אלא ילבש בגדים פשוטים ונקים. וכן כל שאר צרכיו הגשמיים דירה רהיטים וכדומה, לא יהיו של פאר והדר אלא פשוטים ונקים, ומאידך גם לא יהיו מבוזים שבורים ומלוכלכים. ועוד כלול בכך שלא יהיה שפל בהתנהגות לעשות פחיתויות ומדות נמאסות, שלא ישב עם זוללים, וינשק ידי עם הארץ, או יתן לו קדימה, או שישרתהו בלא צורך וכדומה.

במה דברים אמורים במי שהולך בדרכי הענוה, או קרוב אליה, פעם למעלה ופעם למטה. אולם מי שחולה בחולי הגאוה, ותדיר הוא גאה, וכל מעשיו אומרים כבוד, הרי שדרך רפואתו היא שיקצין עצמו תקופה ארוכה לצד השני, וינהג בשפלות מוחלטת גם בנפש וגם בגוף, וישב למטה מן הכל, וילבש בלויי סחבות המבזים את לובשיהם, וכיוצא בדברים אלו, עד שיעקר גובה הלב ממנו, ואז שוב יחזור אל הדרכים הנזכרים הם דרכי הענוה, וילך בהם כל ימיו. וראה בזה ביתר פירוט להלן (בסוף מוסר הגאוה), ולעיל (שער המדות חלק ההלכה סעיף ד).

רבנות

ו. המקבל עליו עול רבנות, הרי שהוא כמהלך על חבל דק ותהום פעורה תחתיו, היא תהום הגאוה, לבל ימעד ויפול אליה, עדי שאול. ועל כן אמרו ח"זל שנא את הרבנות (אבות פ"א משנה י) ועוד אמרו שהרבנות מקברת את בעליה (פסחים דף פז ע"א). ונחלקו הראשונים האם אמרו דבר זה בתור עצה, שיברח האדם מן הרבנות כמטחוי קשת, לפי הקושי שלא ליפול ברשתות הגאוה. או שדבריהם אמורים למי שמשענתו הכלכלית היא הרבנות, והציבור סומכו ותומכו, מה שאין כן אם יש לו פרנסה ממקום אחר (עיין בפנים אות ה). ולכל הדעות יוצא שהרבנות צריכה זהירות רבה עד מאוד. ועל כן מי שחייב לקבל עליו עול הרבנות, וכגון במקום שאין אנשים (אבות פ"ב משנה ה) ישים דרכיו אל ליבו ויכלכלם בחכמה הדק היטב היטב הדק, לבל יכשל ובל ימוט בה.

פראק לרבנים

ז. רב מפורסם במדה כזו שלפי פירסומו ראוי הוא שילבש פראק. או אם הוא רב הממונה על קהל אשר צריכים לסור למשמעתו, ועל כן צריך להטיל אימתו עליהם, מותר לו ללבוש פראק [והוא לבוש כבוד העשוי לרבנים.] וכל זאת הוא בתנאי מותנה שלא ילבש את הפראק לשם גאוה, כי בזה הוא עובר על גוף איסור גאוה. אולם אם אין לו קהל ועדה, ואינו מפורסם דיו, אסור בלבישת הפראק. ויתר על כן אף אם ישנם תחתיו קהל ועדה, אולם הם תחתיו במסגרת חינוכית, כגון ר"מ בישיבה, אדרבה עליו לנהוג בענוה גם בלבושו, כדי לחנכם בענוה.

פראק לאברך

ח. המנהג אשר הולך ומתפשט שחתנים צעירים לובשים בחגים ובחול המועד בגד כבוד העשוי לרבנות הקרוי פראק, הוא איסור גמור משום גאוה, ומצוה לבטלו. אולם בקהילות שכל החתנים עושים כן, מותר בקהילתם.

מראית עין

ט. אסור לעשות מעשים שנראים כמעשי בעלי גאוה, אף אם באמת אינו מתגאה כלל. כגון לא ילבש בגדי בעלי גאוה שיהיו יפים ומסודרים יותר מדאי, אף אם אין כוונתו להתיהר. וכן מי שאינו תלמיד חכם לא ילבש לבוש של תלמיד חכם, וכן כל כיוצא בזה. ויתר על כן הדברים אמורים אף אם עושה דבר חסידות וכוונתו לשמים בלבד, אך נראה על ידי כן כבעל גאוה, אסור הדבר, וכאשר יבוארו פרטי דין זה בעזר אל בהמשך (סימן ב).

המפרסם מצוה שעשה

י. אסור להתפאר במצוותיו שעשה, והמתפאר בהם, נענש על כך. ואם שאלוהו אם עשה מצוה, מותר לענות הן. אולם חסידות שיכחיש את הדבר, ואין לחוש בזה משום איסור שקר. ואם יוכל להטות את השיחה לדבר אחר ולהבליעו, עדיף לעשות כן.

דינים נוספים בגאוה

יא. בשעה שמברך ברכת המזון לא יהיה מיסב שהוא דרך גאוה. ובשעת קריאת שמע לא יהיה שוכב על גבו או על בטנו, ולא מוטה מעט על צידו, משום גאוה. ואולם שוכב על צידו לגמרי מותר.

עמידת שמונה עשרה

יב. בתפילת שמונה עשרה לא יניח ידיו על חלציו, לפי שהוא דרך גאוה. אלא יניח ידיו על לבו כפותין, הימינית על השמאלית, ועומד כעבד לפני רבו באימה ביראה ובפחד. ולא יגהק ולא יפהק ואם עשאו לרצונו הרי זה מגסי הרוח. ואם צריך לעשותו מתוך אונס יניח ידו על פיו שלא תראה פתיחתו. ולא יניח ידו על סנטרו כדרך גסי הרוח. וכן לא יעמיד הגוף על עומדו ורק הראש יטהו פעם לימין ופעם לשמאל דרך גאוה.

אכילה קודם התפילה

יג. אסור לאכול ולשתות קודם תפילת שחרית, שאיך אחר שנתגאה באכילה ובשתיה יבא ויקבל עליו עול מלכות שמים. [ואין כאן המקום לבאר את פרטי דין זה.]

הליכה בקומה זקופה

יד. מה שאמרו ח"זל במסכת קידושין (דף לא ע"א) אסור לאדם שיהלך ארבע אמות בקומה זקופה שנאמר (ישעיה ו,ג) מלא כל הארץ כבודו, היינו על דרך חסידות ואינו איסור ממש. במה דברים אמורים במי שהולך בקומה זקופה שלא מחמת גאוה, אך ההולך כן מחמת גאותו, הרי פשוט שהוא איסור גמור דבר תורה.

כתיבת סת"ם בקנה

טו. מפני שפלותו של הקנה אשר מכופף ראשו לכל משב רוח, זכה שיכתבו בו ספרי תורה תפילין ומזוזות. ולכן קודם הוא לכל סוגי הקולמוסים. והרי סדר העדיפויות של סוגי הקולמוסים למינהם, תחילה זכה קנה, שני לו קולמוס פלסטיק, ושניהם המהודרים ביותר. ולאחריהם קולמוס העשוי מנוצה, שכן פשט המנהג להקל. ולאחריו קולמוסים העשויים מכל סוגי המתכות למינהם. וכל המתכות בעלי עדיפות אחת, הלא הם הזהב, הכסף, הברזל, וכדומה.

---

סימן ב - איסור יוהרא

יוהרא

א. העושה דבר חסידות בפרהסיא, הרי שעובר על איסור יוהרא. ואף אם כוונתו רק לשם שמים, וכלל לא כדי להתיהר, ולא כדי שיראוהו וכדומה, אסור. ואסרוהו חכמים משום שנראה כגאוה.

אולם אם הוא דבר חיוב גמור, הן חיוב מן התורה, והן חיוב מדרבנן, הרי שבזה אין איסור משום יוהרא, ומותר לעשותו אף בפרהסיא. [וזאת כמובן אם אין כוונתו לשם גאוה ויוהרא, כי אם עושה כדי להתייהר, שוב יש בזה איסור תורה משום גאוה.]

וכן העושה דבר חסידות ואין רואים אותו, אין בזה משום יוהרא. וכן כשיש מקום לרואים לתלות מעשיו שלא בדבר חסידות, אלא בסיבה אחרת איזו שתהיה, אין בזה משום איסור יוהרא.

מפורסם בחסידות

ב. מי שמפורסם בחסידות, הרי שאין עליו איסור משום יוהרא לעשות מעשי חסידות בפרהסיא. אולם מן החסידות שלא יתנהג בדרך החסידות בפרהסיא, שאין זה מדרכי החסידות להראות שהוא חסיד המפורסם.

מצויים מעט שעושים

ג. אם מצויים מעט אנשים שנוהגים את אותו דבר חסידות, שוב אין בזה משום יוהרא. ומעט שאמרנו, היינו מיעוט שניכר ורגיל לראותם. ודנים כל מקום ביחס לעצמו, כגון אם בשכונה מסויימת מצויים מעט אנשים שעושים דבר חסידות, שוב אינו יוהרא בזו השכונה. ואולם אם בשכונה אחרת אינו מצוי, הרי שם יש בו משום יוהרא.

דינים נוספים, תפילה

ד. לאור זאת הרי שאיסור יוהרא סובב ומקיף אותנו במשך כל היום, וחובה לשית ליבו לכך לבל יכשל בו.

בעת הכריעות בתפילת שמונה עשרה לא ישחה הרבה כל כך עד שיהיה פיו כנגד חגורתו [אלא רק עד שיתפקקו כל החוליות שבשדרה]. וכן לא יכרע בתחילת ברכות שמונה עשרה או בסיומן באומרו ברוך, מלבד היכן שתקנו ח"זל לכרוע, לפי שמחזיק עצמו יותר כשר משאר צבור. וכן לא יוסיף על ג' פסיעות באמירת עושה שלום בסיום השמונה עשרה, והמוסיף הרי זה יוהרא.

תנועות ידים בתפילה

ה. אסור להתפלל תפילת שמונה עשרה על ידי תנועות חיצוניות בולטות וקיצוניות, כגון הרמת הידים כלפי מעלה, למעלה מגובה ראשו, תנופת הידים לצדדים בכחצי סהר, וכדומה. שזהו בכלל איסור יוהרא. ואף שכוונתו לשמים, משום התפעלות הנפש ודבקותו, אסור הדבר, אלא אם כן הוא מפורסם בחסידות. [אך אם עושה כן כדי שיראוהו חבריו ומרעיו, בזה הוא איסור תורה של גאוה.]

במה דברים אמורים בקהילות שאינו מצוי אצלם שעושים כן. אולם קהילות שמצוי שנוהגים כן, הרי שתלוי הדבר האם עושה כן משום דבקותו בהשם, שבזה מותר. או שעושה כן כדי שיראוהו חבריו ומרעיו, שבזה אסור. ויבחון את עצמו אם כשמתפלל ביחיד במקום שלא רואים אותו, האם גם אז נוהג כן, או שלא.

הנחת תפילין כל היום

ו. המניח תפילין כל היום בפרהסיא בימינו אנו שאין הדרך להניח תפילין כל היום, הרי זה עובר באיסור יוהרא, והרי היא מצוה הבאה בעבירה, ואסור לעשות כן. אא"כ הוא מפורסם בחסידות, שאז אין חשש יוהרא. אך אברך שאינו מפורסם בחסידות, יש בזה משום יוהרא, ולכן אסור לו להניחם.

ומי שחשקה נפשו במצוה חשובה זו [שאומנם חיוב תורה בהנחת תפילין הוא רגע אחד ביום, אך המניח כל היום, הרי מקיים בזה מצוה מן התורה, (בשונה מתקיעת שופר שאם שמע אין מצוה לשמוע שוב) אך אינו חיוב. ולכן המניח כל היום תפילין, מרויח מצות עשה דאורייתא, ושכרו הרבה מאוד.] יעצו לכך הפוסקים עצה חלקית [וכנזכר בביה"ל (סימן לז ד"ה מצותן)] שיניח רק תפילה של יד תחת השרוול, ויגלגל את הרצועה שלא תצא החוצה מן השרוול, ותשאר מוסתרת. [וכל זה בתנאי פשוט שיכול לשמור עצמו מהפחה, וכן שלא יסיח דעת, וכמש"כ שם מרן בשלחן ערוך (סימן לז).]

תפילין דר"ת

ז. בקהילות שמצוי שמניחים תפילין של רבנו תם, שוב אין בהנחתן משום יוהרא, ולכן אצל הספרדים בירושלים מותר להניח תפילין דרבנו תם בפרהסיא. [מה שצריך בדיקה בשאר מקומות אם יש מיעוט שמניחים תפילין דר"ת או לא, וכנזכר לעיל (סעיף ג).] אולם קהילות שאינו מצוי שמניחים תפילין של רבנו תם, הרי שהמניחם בפרהסיא עובר משום איסור יוהרא, ולכן אסור לליטאי להניח תפילין של רבנו תם בבית כנסת ליטאי.

ומאידך לספרדי מותר להניח תפילין דר"ת בבתי כנסת של קהילות שאינם מניחין תפילין דר"ת, ואין בזה משום יוהרא. ודין זה תלוי לפי המקום והזמן (ראה כאן בפנים בטעם הדבר).

שחיה במודים דרבנן

ח. מותר לשחות בעת אמירת מודים דרבנן עד כדי שיתפקקו החוליות שבשדרה ואין בזה משום יוהרא. ובלבד שלא ישחה יותר מדאי עד שיהיה פיו מול חגורתו, שאז אסור משום יוהרא.

ועוד ראה כאן בפנים באיסור יוהרא באלו אשר בקבלת שבת נשארים עומדים לצד דרום, כל קבלת השבת, אף באומרם מזמור שיר ליום השבת, וה' מלך. וכן אלו שמפנים גופם בקבלת שבת בידיוק לצד מערב, בשונה מהקהל, שיש בזה משום יוהרא. וכן היוצא מבית הכנסת לנענע בלולב בסוכה, ואין זה מצוי במקומו, הוי יוהרא. וכן הלובש בגדים לבנים בשבת על פי הסוד, הרי שיצא שכרו בהפסדו משום יוהרא. והכל תלוי במקום ובזמן, אם יש מיעוט שנוהג כן או לא, ואם הוא מפורסם בחסידות, וכנזכר לעיל.

---

שער הגאוה - מוסר

---

סימן א - גאוה מעוררת סלידה

א. הגאוה אין מדה מכוערת כמותה. כל אחד גם בעל הגאוה עצמו, אינו סובל וסולד מחברתם של בעלי הגאוה. נא צייר בעיניך אדם אשר אינך מעריכו, ומעדיף לא להיות בקירבתו, וראה כי בעל גאוה הנהו. ההתנשאות מעל אחרים, צורת הדיבור, ההליכה, ושאר כל תחלואיה של הגאוה, מעוררים חלחלה וסלידה ובקשת ההתרחקות מפני בעליה. הן בדין הוא שיזלזלו בו בבעל הגאוה בני האדם, כי מדה זו אינה כשאר מדות מגונות ועולה היא עליהן עשרת מונים, אחר שנמצאת וניכרת היא בבעל הגאוה בכל עת ובכל שעה, בשונה משאר מדות רעות, כי הכעסן כועס בשעת כעס, הקנאי בשעת קנאה, וכדומה בשאר מדות, מה שאין כן הגאוה נמצאת בכל עת ובכל שעה, כי הילוכו של בעל הגאוה שונה, זקיפת גוו, צורת דיבורו, עצם שיחתו ותנועתו, בכל מכל כל נושם הוא דרך הגאוה. וכמו שהאריך המסילת ישרים (פרק יא) בדרכי בעלי הגאוה אשר ניכרים הם בכל צעד ושעל. וכן כתב הארחות צדיקים (ריש שער הגאוה) כי הגאוה תמשל על האדם מקדקדו עד כף רגלו וכו'. עיין שם. וכן כתב בספר המדות (שער הגאוה פרק א) ועוד הוסיף שם, שהגאוה יש לה יד ושם בכל המדות הרעות הנמצאות בנפש ובכוחותיה. הלא תראה כי המתגאה כעסו חזק, ועברתו שמורה, וקנאתו מרובה, שמחתו עצומה, ואבלו כפולה. עד כאן לשונו. וכן כתב עוד (בסוף פרק ד) וזה לשונו, ולבאר פרטי הדברים אשר מסתעפים מן הגאוה אי אפשר, אבל על דרך כלל תדע, כי היא המחזקת את כל המדות רעות אשר באדם, כי אותו אשר רוח הגאוה נשבה בו, ערפו קשה, מצחו נחושה, כעסו להבה, עברתו שמורה, סכלותו חזקה, תשוקתו מרובה, לכן אמור לגאוה שהיא אם כל מדות רעות, ושורש פורה כל סוגי פחיתות.

הגאוה משיגה מטרה הפוכה

ב. ואף על פי שכן הן פני הדברים, וכולם יודעים זאת, וחשים כך בקרבתם של בעלי הגאוה, ראה זה פלא, כי בעל הגאוה עצמו אינו מודע לכך, או שלא מפנים זאת, ודורש ועומד הוא על כבודו, ומתנשא מעל לכל לראש, כי לו נאוה תהילה, וסבור שכן ראוי וכן הגון לו לפי רום מעלתו. ופלא עצום הוא, שאת מטרתו שכה טורח וכה עמל למען השגתה, היא השגת הכבוד, הרי שדוחה הוא בעצמו בידים, ומחמת התנהגותו זו הרי שהכבוד בורח ממנו, ואנשים בוחלים ומזלזלים בו, וכמו שאמרו חכמינו "זל (עירובין יג) כל הרודף אחר הכבוד הכבוד בורח ממנו. ולהיפך הבורח מן הכבוד הכבוד רודף אחריו. ובסוטה (ה ע"א) כל אדם שיש בו גסות הרוח לסוף מתמעט, שנאמר (איוב כד) רומו מעט. ועוד שם ואת דכא ושפל רוח (ישעיה נז) שהרי הקדוש ברוך הוא הניח כל הרים וגבעות והשרה שכינתו על הר סיני, ולא גבה הר סיני למעלה. אמר רב אשי כל אדם שיש בו גסות הרוח לסוף נפחת. עד כאן. וכתב בספר המדות (פרק חמישי) במתק לשונו, ואם רצונך לעמוד על אמיתת דבר זה, תבקש ותמצא בעלי גאוה הסובבים בשוק, על כל פינה יארובו לבקש כבוד וגדולה, וחלקם בפיהם ישאלוהו. וכאשר תדבר עמהם תשמע רק גאונם וגדולתם, ואם תדבר עם אחרים מהם תשמע פחיתותם ואולתם. כי כפי אשר יחייב לעצמו לגודל חין ערכו מנוחות שאננות, כן יראו עיניו רק אנחות ויגונות. והמתגאה לא ישיג משאלותיו גם עד זקנה ושיבה, כי הקשה לשאול דבר שהוא נגד הטבע, כי דעתו ורצונו מאחרים שישנאו את עצמם [שלא ירגישו בהתנשאותו עליהם, ובביזיון שמבזם] ויאהבו רק אותו, ואין עוד אשר יקשה מציאותו כשאלתו ובקשתו. הן כבר היו בעולם חסידים ואנשי מעשה אשר משלו ברוחם לשנוא את עצמם, אבל לא בעבור האויל אשר בפיו חוטר הגאוה. עד כאן דבריו. וכך הביא הרשב"ץ במגן אבות (פ"ד משנה ד) מדרש שמות רבה (פרשה מה פיסקא ה ד"ה ויאמר) הלל אומר, השפלתי היא הגבהתי הגבהתי היא השפלתי. והוסיף הרשב"ץ כי ראויים היו אלו הדברים להלל הזקן שהיה ענותן. ומקרא מלא הוא גאות אדם תשפילנו, ושפל רוח יתמוך כבוד (משלי כט,כג) וכו'. ואמרו בפרק ראשון מערובין (יג ע"ב) כל המשפיל עצמו הקדוש ברוך הוא מגביהו, שנאמר ושפל רוח יתמוך כבוד (משלי כט,כג) עד כאן לשונו. וכך כתב הרמב"ן באיגרתו וזה לשונו, לכן השפל עצמך וינשאך המקום. וכן כתב בספר מנורת המאור (נר ז בהקדמה אות ד, ובכלל א אות טז) וכן כתב הארחות חיים מלוניל (בדין המתגאה) והכל בו (סי' קלז) והסמ"ק (סי' כב). וכך שנינו במדרש רבה (פרשה יג אות ג) אמר רב תנחומא בר אבא, "גאות אדם תשפילנו" זה אדם הראשון, כיצד, בשעה שעבר אדם על צוויו של הקדוש ברוך הוא ואכל מן האילן, ביקש הקדוש ברוך הוא שיעשה תשובה, ופתח לו פתח, ולא בקש אדם, הה"ד (בראשית ג) ויאמר אלהים הן האדם וגומה, וכו'. לפי שנתגאה על הקדוש ברוך הוא מעשות תשובה, השפיל אותו וגרשו מגן עדן. "ושפל רוח יתמך כבוד" זה אברהם שהשפיל רוחו ואמר (בראשית יח) ואנכי עפר ואפר, לכך קרא אותו הקדוש ברוך הוא (יהושע יד) האדם הגדול בענקים, שם זה גדול מן אדם הראשון. עד כאן. ועוד ממשיך שם המדרש שהקדוש ברוך הוא השפיל גאים, את פרעה, ועמלק, ותבור וכרמל, ויוסף. והגביה שפלים, את משה, והר סיני, ויהודה. עיין שם. וכדברים האלה כן הוא במדרש פסיקתא רבתי (פיסקא ז ד"ה ויהי המקריב). ובילקוט שמעוני (שמואל א סי' קיא). ועוד שנינו במשנת רבי אליעזר (פרשה י) קשה היא גסות הרוח, כשהקדוש ברוך הוא מבקש להכשיל את הרשעים, בתחילה הוא מוסיף להן גדולה, כדי שתגבה רוחן, שנאמר לפני שבר גאון, ולפני כשלון גובה רוח. ושכן עביד בבלעם, ובהמן, ועוד עיין שם באורך.

הגאוה סכלות

ג. וכן כתב הארחות צדיקים (שער הגאוה ד"ה וכיון) וזה לשונו, מי שמחזיק עצמו בחזקת בר דעת מחזיקין אותו בני אדם לשוטה. וכן כתב הסמ"ק (סי' כב) שאלו לחכם מהו הגאוה, אמר להם שטות שאין בעליה מכיר בה. וכן כתב כלשון הסמ"ק הארחות חיים (מלוניל דין המתגאה) והכל בו (סי' קלז). והרי הגאותן הוא כשיכור השמח ביינו ואינו מודע לניוולו, גנותו והשפלתו בעיני בני האדם. וכן כתב המגיד מדובנא בספר המדות (שער הגאוה פרק ו) והמשיל את סכלותו של בעל הגאוה אשר בהנהגתו והתנהגותו סבור להשיג כבוד, ומנת חלקו היא ההפך הגמור, לאדם שהיה מגדל בתוך ביתו איש און ומרמה אשר היה גונב בבית אחרים ומוכר לו. לסוף נתגלה הדבר כי גם אליו עשה כן, ועוד בכפלי כפלים גנב אצלו ומכר לאחרים. ויאמרו לו שכניו הוי סכל, איה חכמתך, וכי יעלה על דעתך להרויח ולהצליח על יד מי שדרכו להפסיד אחרים, כמעשהו לאחרים כך עשה גם לך. כן הדבר במתגאה, כי בלבו יחשוב לגנוב לב אחרים, ונמצא גונב מעצמו כפלים. כי הגאוה הטתו ברוב לקחה, ספר נא שבחיך ויאהבוך וירוממוך. ולא ידע כי כמו שיער בנפשו כן הוא, כי היא תגנוב את ליבו ותסבב עליו קלון וחרפה, כי עין רואה תבזהו, אמר בליבו כבד יכבדוהו, אבל מנעו השם מכבוד. עד כאן דבריו. ועוד האריך שם (פרק ה) לבאר שלא רק שלא יעריכוהו אחרים כאשר היה עם לבבו, אלא אף בני ביתו ממש גם הם ישנאוהו, וכמו שאמרו ח"זל במסכת בבא בתרא (דף צח ע"א) כל המתיהר אפילו על אנשי ביתו לא מתקבל. והרי הגאוה היא שקר וכזב, כי מתגאה כדי שיכבדוהו, ותחת כבודו יבואהו קלון וחרפה, וישבע בוז ומרורים יגון ואנחה.

הגאוה שקר במהותה

ד. זאת ועוד כי עד כה ביארנו שהגאוה היא שקר מצד תולדותיה, כי המתגאה חפץ להשיג כבוד, ותחתיו משיג בוז ומרורים. אך גדולה מכך, כי הגאוה בשקר יסודה מצד מהותה, כאשר נבאר בעזר אל. ותחילה נבוא אל שורש וסיבת הגאוה, ושוב נוכל להבין על שום מה אדניה מוסדים ומיוסדים על שקר.

שורש הגאוה

והנה סיבת הגאוה ושורשה גילו את אוזננו חכמינו זצ"ל, כי היא מחמת איזו מעלה שישנה באדם, שמחמתה האדם מעריך את עצמו, ולכן סבור כי לו נאוה תהילה, והכבוד וההדר אליו אמורים להגיע. והנה לא ימצא אדם עלי אדמות אשר אין לו איזו מעלה על פני חבריו, יש בעל זכרון, בעל תפילה, חכמה, התמדה, עמל התורה, עמקות, חריפות השכל, ישרות השכל, כושר ניתוח, בהירות בסוגיא, יופי, קול ערב, יחוס, כוח, ממון, כשרון לציור או לספרות, לפיוט וכו' אלפי אלפים פרטי רבדי הנפש ויכולות האדם, ולכל אחד איזו מעלה על פני חבריו ורואיו. והרי אפילו אדם אשר עלה כולו קמשונים כסו פניו חרולים, וכל כולו מגרעות וחסרונות, לא יבצר שתמצא אצלו איזו מעלה על פני חבריו ורואיו. והנה בעל הגאוה מסתכל על מעלתו איזו שתהיה, ומכוחה סבור כי לו מגיע הכבוד והתהילה אחר שבעל מעלה הינהו למעלה מחבריו ורעיו. וכך כתב בספר מעלות המדות (מעלה השמינית ד"ה ומה היא הגאוה) וזה לשונו, ומה היא הגאוה, ואיך באה בלב האדם. אדם מתגאה בעצמו על שום מעלה שהוא סבור להיותו מופלג בחכמה או בנוי, או בעושר, או בגבורה, או באחת משאר מעלות המדות. ומתוך כך הוא רואה שהוא במעלה עליונה, ומגיס לבו ומתנשא בעצמו, ואין כל אדם חשוב בעיניו לכלום, ואינן נראים בעיניו מנהגות האנשים וכו'. עד כאן לשונו. וכך כתב בספר מסילת ישרים (מדת הנקיות פרק יא ד"ה הנה כלל) שהגאוה נמשכת מסברות רבות מתחלפות, יש שמחשיב עצמו בעל שכל, יש ביופי, יש שמחשיב עצמו נכבד, ויש גדול, ויש חכם. כללו של דבר, כל אחד מן הדברים הטובים שבעולם, אם יחשוב האדם שישנה בו, הרי הוא מסוכן מיד ליפול בשחת זה של גאוה. עד כאן. וכן כתב בספר המדות למגיד מדובנא (שער הגאוה פרק שני) ששורש הגאוה מגיע מתוך שהשם חננו באיזו מעלה שאין ביד זולתו, החכם בחכמתו, הגבור בגבורתו, העשיר בעשרו, או מעלות אחרות, או להיותו יפה עינים וטוב תואר. עד כאן דבריו.

גאוה שקר

ה. ומעתה בראותינו את שורש הגאוה, קל להבחין ולראות בעין את גודל השקר שבה תמכו יסודותיה, הן הלא בסך הכל מעלה אחת לך על פני חבירך, ועל שום מה הינך סבור כי הכבוד מגיע לך, והלא לחבירך כל אחד איזה שיהיה, גם לו מעלות שאין לך, ואם כן לסברתך הן הלא הכבוד מגיע להם ולא לך. ויתר על כן, הן הלא לך חסרונות רבים גם כאלו שאין לחבירך, ורק משום חסרונותיך אלו לא מגיע לך הכבוד, הן נסה נא לדמיין אדם אשר אתה מכיר ויש לו איזה חסרון שיש לך, האם מעריך או מכבד אתה אותו, או שמא להיפך, ולכל הפחות ברור שלא מגיעה לו ההערכה שאתה דורש לעצמך, אחר שחסרון זה נמצא בו. ואם כן היכן היא מדת הדין היושר וההגיון, משתמש אתה בקנה מדה אחד כלפי חבירך, ואילו כלפי עצמך יש קנה מדה אחר לחלוטין.

זכוכית מגדלת

ו. יתר על כן אם נתבונן בדבר ביתר שאת, נבחין כי אנו מסתכלים על מעלותינו בזכוכית מגדלת, מחפשים את אותה מעלה דרך מיקרוסקופ, ובראותינו אותה, הרי שמגדילים את אותה מעלה, ואל מול עינינו קובעים מקומה. ואילו את חסרונותינו אנו שוכחים, ולחוסר מעלותינו לא מייחסים יתר חשיבות, ומדת הסלחנות כלפי עצמנו אין לה שיעור, והרי היא אין סופית. אולם אין אנו משתמשים במדה זו כלפי חבירנו, שם אנו משתמשים במשקפים אחרות, ואל מעלותיהם אין אנו מתייחסים ביתר חשיבות, ואילו על חסרונותיהם אנו מסתכלים בזכוכית מגדלת, וחסרונותיהם אינם נותנים לנו את היכולת להעריך את חבירנו, גם אם בעלי מעלות רבות הם, מאחר וישנו איזה חסרון בו, כי הוא אגואיסט, או קפדן, או רגזן, או קמצן, וכדומה.

והרי שאת מעלותינו אנו רואים בזכוכית מגדלת, ואת חסרונותינו בזכוכית מלוכלכת. ואילו בחבירנו נוהגים אנו להיפך, את חסרונותיהם רואים בזכוכית מגדלת, ואת מעלותיהם בזכוכית מלוכלכת. והלא מדת ההגיון והיושר מורים שיש להשתמש באותם משקפים לכולם, הן למעלות והן לחסרונות, הן שלנו והן של חבירנו, ובזה נגיע תחילה לאיזון הנכון אל האמת השכל וההגיון, ולא נלך שבי אחר השקר ועיוות מדת הדין. וכך כתב רבנו אברהם בן הרמב"ם בהמספיק לעובדי השם (פרק הענוה ד"ה והענוה הפנימית) וזה לשונו, ואמרו חכמים, כי הגאוה והאהבה העצמית מקורן בכך שהכוח השכלי באדם רואה עצמו נעלה מכפי שהוא באמת. עד כאן לשונו. והרי שהגאותן מעריך עצמו מעבר למה שהוא באמת. וכן פתח המגיד מדובנא בספר המדות את שער הגאוה (פרק א) וזה לשונו, מדת הגאוה היא הערכת הנפש את עצמה בכף רמיה ומאזני שקר, להגדיל עצמו ולהתנשא על שאר בני מינו. עד כאן לשונו. והרי כוונתו מבוארת כאמור, כי האדם מגדיל עצמו, היינו את מעלותיו, ואילו את חסרונותיו שוכח. והלא הערכה זו של הנפש את עצמה הינה כף רמיה ומאזני שקר. ועוד האריך הרחיב (פרק שביעי) במתק לשונו וכתב, וכבר יזדמן בריה קלה, שפלה ואפלה, אדם עיור וקיטע, על ירכו צולע, חרש ושוטה, רירו על זקנו, ותמצא בו מן הגאוה, לפעמים הרבה יותר מאשר תמצא בהמתגאה בראוי ובמוחזק בידו. ואז בראותך זאת, על נקלה תיבחון השקר אשר במדה הרעה הזאת, כי איך יתכן לבעל מלאכה, העושה מלבושים לכמה אנשים מתחלפים, לעשות כל המלבושים על מדה אחת. הלא את אשר יכשר על הגדול לא יכשר לקטן, ובהכרח יצטרך לעשות לכל אחד כמדו וכמדתו. והגאוה היא בעשותה לבוש הגאות והעזות, אז כולם שוים במדה, והיה העקוב למישור וכו', תשכיל תצליח ששונם תצמיח, תחכים אנשים, תעשיר הרשים. וכמו אשר את לובשיה תלביש עוז ותעצומות במדות ומעלות גבוהות ורמות. כן את הזולת תשליך ותורידהו, כאין תחשבהו, גם את נפש יקרה ספירים מעולפת, תאמר עליה עיורת, או שבור או גרב וילפת. עד כאן לשונו. וכיוצא בזה כתב המסילת ישרים (פרק כג) כי תראה שאין הגאוה מצויה יותר אלא במי שסכל יותר. וכמו שאמרו ח"זל בסנהדרין (דף כד) סימן לגסות הרוח עניות התורה. וכן הוא בזוהר (בלק) סימן דלא ידע כלום, שבוחי. ובגמרא בבא מציעא (דף פה) איסתרא בלגינא קיש קיש קריא. עד כאן דבריו.

המעלה היא טבע

ז. יתר על כן כי אף אם ניקח את המעלה עצמה שיש בו בבעל הגאוה, ועליו היא משעתנו וגאותו, ונתבונן בה, ראו נראה כי משענתו היא משענת קנה הרצוץ, ולא מגיע לו דבר מחמתה. ולדוגמא הבה נתבונן ונשאלה שאלה, האם מגיע לחמור כבוד ויקר על היות וכוחו רב, ומסוגל הוא לשאת משאות כבדים במשך זמן רב, ואף בעליה קשה לא יסוג אחורה. וכן האם מגיע כבוד לנמלה, על חריצותה. והאם לעוף השמים מגיע כבוד והדר על כי עף ופורח הינו בשמים. הלא ברור שלא, היות ומעלותיהם אינן מעלות אשר השיגו הם בעצמם, ברוב חוכמתם, ובעמלם. כי את המעלות אשר להן בורא העולם הטביע בטבעם, ויצרם אף עשאם. ועל שום מה מגיע להם כבוד. והן הלא מעלות בני האדם אשר מחמתן מתגאים האנשים, הן מעלות אשר נתנם להם השם ברוב טובו, והטביע בהם, ועל שום מה יתפארו. הנה למשל החכם מתפאר בחוכמתו אשר חננו השם, וזהו טבעו להיות חכם, כי השם יתן חוכמה מפיו דעת ותבונה. ואם השם יתן חכמה זו לאיש אחר, הלא האחר יהיה חכם, ועל מה הגאוה. וכן בעל הזכרון מתפאר בכח זכרונו, ובעל הכח בכוחו, והיופי ביופיו, וכן שאר המעלות, שירה, חידוש, ציור וכו' וכו' כולם כולם מעלות אשר חננם השם יתעלה, ועל מה יתפארו. וכן כתב הרמב"ן באגרתו, ובמה יתגאה לב האדם, אם בעושר, השם מוריש ומעשיר (שמואל א,א). ואם בכבוד, הלא לאלהים הוא שנאמר (דברי הימים א,כט) והעושר והכבוד מלפניך, ואיך מתפאר בכבוד קונו. ואם מתפאר בחכמה, מסיר שפה לנאמנים וטעם זקנים יקח (איוב יב). נמצא הכל שוה לפני המקום, כי באפו משפיל גאים, וברצונו מגביה שפלים. לכן השפל עצמך וינשאך המקום. עד כאן לשונו.

המעלות צריכות לגרום לענוה

ח. ואליבא דאמת מעלותיו של האדם צריכות לגרום לו לענוה ושפלות, ולא לגאוה ויוהרא. הן הלא השם נתן לו מתנה נפלאה היא אותה מעלה אשר חננו ברוב טובו, והרי שמחוייב הוא להוקיר ולהודות להשם על שנתנה לו יתר על חביריו. והרי הודאה זו תביאהו לידי ענוה ושפלות, ולא לידי גאוה והתנשאות. כי יודה לאל נורא על מתנה נפלאה שנתנה, וידע כי מחוייב הוא בגללה לפעול ולטרוח ולעבוד את בוראה. וכן כתב המכתב מאליהו (ח"א עמ' רצד) שהעניו יודע מעלותיו, ומבין שהם מתנת שמים. ואילו לאדם אחר היו מעלותיו יתכן שהיה משיג יותר ממנו. ונמצא שהוא עצמו בעל חוב לקונו, ואם לא מנצל יכולתו הוא פגום. וראיה לכך הראה ממשה רבינו אשר היה עניו מכל האדם, לא למרות מעלותיו, אלא בגללם. עד כאן דבריו. וכן כתב בספר אור יהל (ג פרשת שמיני) עניו אינו נקרא מי שאינו יודע מהותו וכוחות נפשו, כי שוטה הוא ולא עניו. אלא שמכיר בהכרה מלאה שכל מה שיש לו אינו שלו, אלא ברחמי השם הטיב עמו ונתן לו, וכל מה שמרגיש בזה יותר הוא העניו האמיתי. עד כאן דבריו. הביאו בספר סדרת תיקון המדות (ענוה עמ' קסד) ועוד עיין שם.

וכן כתב המסילת ישרים (פרק כב) ואמנם מי שהוא בעל שכל ישר, אפילו אם זכה להיות חכם גדול ומופלג באמת, כשיסתכל ויתבונן יראה שאין מקום לגאוה והתנשאות. כי הנה מי שהוא בעל שכל שיודע יותר מהאחרים, אינו עושה אלא מה שבחוק טבעו לעשות, כעוף שמגביה לעוף לפי שטבעו בכך, והשור מושך בכוחו לפי שחוקו הוא. כן מי שהוא חכם, הוא לפי שטבעו מביאו לזה, ואילו אותו שעכשיו אינו חכם כמוהו היה לו שכל טבעי כמוהו, היה מתחכם כמו שנתחכם הוא. אם כן אין כאן להתנשא ולהתגאות וכו'. והנה זה העיון וההתבוננות הראוי לכל איש אשר שכלו ישר ולא מתעקש, וכשיתברר זה אצלו, אז יקרא עניו אמיתי, שבלבו ובקרבו הוא עניו וכו'. ועוד הוסיף וכתב, אפילו לא יהיה בו חסרון אלא היותו בשר ודם ילוד אשה, די לו בזה והותר לפחיתות וגריעות, עד שלא יאות לו ההנשא כלל. כי הרי כל מעלה שהוא משיג אינו אלא חסד אל עליו, שרוצה לחון אותו עם היותו מצד טבעו וחמריותו שפל ונבזה עד מאוד, על כן אין לו אלא להודות למי שחננו ולכנע תמיד יותר. הא למה זה דומה לעני ואביון שמקבל מתנה בחסד שאי אפשר לו שלא יבוש, כי כל מה שירבה החסד שיקבל, כך ירבה הבושת שיבוש. כן הדבר הזה, בכל אדם שעיניו פקוחות לראות את עצמו, בהיותו משיג מעלות טובות מאת השם יתברך. וכענין שאמר דוד המלך (תהלים קטז,יב) מה אשיב להשם כל תגמולוהי עלי. עד כאן דבריו. וכן האריך לבאר כך בספר המדות (שער הגאוה פרק שני) והעילה אשר על ידה יבוא האדם אל ענין הגאוה, לגדל נפשו בעיני עצמו, הנה היא גם היא הברכה אשר ברכו השם ברוב רחמיו וחסדיו, וחנן אותו במה שנעדר ביד זולתו מבני מינו, ויתגאה בעבור רום שלמותו. החכם בחכמתו, הגיבור בגבורתו, העשיר בעשרו, או במעלות אחרות ובמלאכות חשובות. או להיותו יפה עינים וטוב תואר. והאדם בשומו זאת על ליבו, מעריך את עצמו כי אליו יאתה הגדולה והתפארת, וממלא את נפשו להתפאר ולהתגאות נגד נעדרי הדברים האלה. ואוהב את נפשו לכבדה ולגדלה, להללה ולרוממה, ולשום כסאו ממעל לכוכבי על. ואיולת היא לו וכלימה, כי הוא חושב אשר הוא עשה לו את החיל הזה בכוחו ועוצם ידו, ומחזיק טובה לנפשו על השתדלותה וזריזותה. וברוב איולתו ישגה וישכח כי גבוה מעל גבוה שומר, הוא המנהג עולמו בחסדו וברצונו הטוב. והנפש רק כלי מוכן לקבל הטוב הנשפע ממעלה. ואין אל האדם חלק ונחלה בו מעמל נפשו, מהשתדלותו וחריצותו, לא בכוח ידו ובבחירתו. ותחת אשר נפש כסילות נעדר הדעת, מתנדב לנפשו כבוד וגדולה [במה שהכסיל מתפאר במעלותיו], בעל נפש זכה, מתנדב מנפשו לבוראו השבח והודאה [הפיקח מודה לאלהיו], וליבו יהגה אימה ויראה והכנעה, כראוי לעבד אוכל משולחן רבו, ומקבל טובתו, וכל ישעו וכל חפצו כל היום תמיד לאמור, מתי אזכה להשלים העבודה הראויה אל מקבל טוב, מאת החונן חסד חינם. וימסור את נפשו לתת אותה תחת עול עבודתו יתברך באהבה ברוח נדיבה. אבל איש בער לא ידע ולא יבין, וכאשר הוא מוצא את עצמו מלא כל טוב, הוא מתנדב לנפשו מה שראוי ממנו לבוראו, וגומל לנפשו, מה שראוי לעילת כל העילות. ואם בעל נפש אתה, הלא תכסך בושה ממלך הכבוד סלה המושל בכל, אשר בידו נפש כל חי, ולו יאתה הגדולה והתפארת. כי העושר והכבוד אך מלפניו יבוא, כמו שהקדים יוסף בעמדו לפני פרעה ואמר (בראשית מא,טז) בלעדי אלהים יענה את שלום פרעה. וכן אמר (שם מ,ח) הלא לאלהים פתרונים. עד כאן לשונו.

הכבוד מלפניך

ט. ולכן כתב הרמב"ן באיגרתו, כי המתגאה בליבו על הבריות מורד הוא במלכות שמים, כי מתפאר הוא בלבוש מלכות שמים, שנאמר (תהלים צג) השם מלך גאות לבש וגומר. עד כאן לשונו. כי הכבוד להשם והתהילה אליו, שהוא נתן לך את המעלה שלך. שבכל רגע ורגע שמעלה זו נמצאת באדם והוא משתמש בה, הרי זה מכוחו של הקדוש ברוך הוא, שהוא מחיה את כל הבריאה רגע רגע. ונמצא המתגאה הרי הוא ממש כגרזן המתפאר על החוצב בו, ועל כן כל השבח והתהילה אינם כי אם להשם לבדו, שממנו ועל ידו יש לאדם מעלה זו, ועל ידי השם יתברך יכול הוא להשתמש בה רגע רגע. והרי שנוטל אתה את מעלת השם, ושמה כתר לראשך, והיא כתרו של מקום. וזהו לכאורה פשט דברי ח"זל בברכות (מג ע"ב) כי ההולך בקומה זקופה דוחק רגלי השכינה. וכן רואים ממה שנאסרה בתורה הגאוה מחמת שכחת השם יתעלה וכמו שנאמר (דברים ח,יד) ורם לבבך ושכחת את השם אלהיך, והיינו הגאותן תולה מעלותיו בעצמו, בו בזמן שהן מאת מלך מלכי המלכים, ולו הכבוד והתהילה יאותו. וכמו שממשיך שם הפסוק, ואמרת בלבבך כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה. ועל בעל המעלה להודות להשם שחננו במעלה, ותחת זאת שוכח את השם ותולה מעלתו בעצמו. ועל כן מסיים שם הפסוק, וזכרת את השם אלהיך כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל. וכמו שכתב הארחות צדיקים (ריש שער הגאוה) לבאר כך את פסוקים אלו. וכן כתבו ראשונים רבים שאסור להתגאות שכן הוא תגא דמלכא, שהוא כתרו של השם יתברך, שכ"כ בשו"ת מהר"י וויל (סי' קצא) ובספר מעלות המדות (מעלת שמינית ד"ה בני הוו זהירין עמ' קכב) וברשב"ץ במגן אבות (פרק ד משנה ד) ובארחות צדיקים (ריש שער הגאוה). וכך הוא במשנת רבי אליעזר (פרשה י עמ' 194) קשה היא גסות הרוח, שכל גס רוח כאילו עושה עצמו אלוה. שלבושו שלהקדוש ברוך הוא גאות שנאמר י"י מלך גאות לבש. ושנו רבותינו, במלך בשר ודם אין רוכבין על סוסו, ואין משתמשין בשרביטו, ואין לובשין לבושו, וכל שכן מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא. עד כאן לשונו.

המתפאר במצוות מפסידן ונענש

י. ועוד חסרון עצום בבעל הגאוה, כי המתפאר במצוותיו שעשה, הרי שמפסידם. ואם כן נמצא זה בעל הגאוה אשר דרכו כסל למו לפרסם מצוותיו ומעשיו הטובים, כאשר יבא לעולם האמת יצא חס ושלום קרח מן המצוות, ומה יעשה ויענה ביום הדין ביום התוכחה, וכל עמלו להבל ולריק. וכך מזהיר הארחות צדיקים (בהקדמה ד"ה מי שהולך) כי המתגאה במעשיו, ומתפאר ומיפה עצמו תמיד בגנות של חבירו, ומתכבד בקלונו, מאבד כל זכויותיו. והאיש ההוא דומה למי שממלא חבית יין משובח, ויש בתחתית החבית נקב קטן, אין ספק שיאבד כל היין המשובח בנקב הקטן, אם לא יסתום אותו. כך המתגאה הזה, אף על פי שהוא מלא תורה, יאבד הכל על ידי המדה הרעה הזאת, אם לא יחוש לתקנה. עד כאן. וכיוצא בזה רואים בדברי רבינו ירוחם (נתיב ב סוף חלק ג) שכתב, העוסק בתורה יראה להתנות עם האיש הבא להחזיק בו קודם שיעסוק בתורה, שיטול חלק מלימודו, כמו יששכר וזבולון. אבל אחר שעסק בתורה כבר, ובא לתת חלק מלימודו בשביל ממון, אינו כלום. שעל זה נאמר, אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה בוז יבוזו לו. וכדאיתא בסוטה ממעשה דהלל ושבנא, כדאיתא בפרק היה נוטל (סוטה כא ע"א). ומסתברא שהעוסק אבד, שכבר ביטל חלקו, כך כתבו המפרשים. עד כאן לשונו. ומה שסיים וכתב רבינו ירוחם, ומסתברא שהעוסק אבד. כוונתו, שמי שמכר חלק תורתו למפרע, אף שלא חלה המכירה כי אי אפשר למפרע, הרי הפסיד שכר תורתו, והוא מחמת זילזולו בשכר המצוה, שמוכן למוכרה תמורת ממון. והוא הדין והוא הטעם יש לומר כאן, במי שמתפאר במצוות שעשה, שמפסיד שכרן. וזהו כעין דברי הרמב"ם (הל' תשובה פ"ג ה"ג) שכל מי שניחם על המצוות שעשה ותהה על הזכויות וכו' איבד את כולן, ואין מזכירים לו שום זכות בעולם. עד כאן לשונו. וכן כתבו לבאר את דברי רבנו ירוחם השולחן גבוה (יו"ד ר"ס רמו) ובספר דעת תורה (שם) ובשו"ת אגרות משה (יו"ד ח"ד סימן לז אות ה). והנה הביא להלכה מרן בבדק הבית (יו"ד ר"ס רמו) את דברי רבינו ירוחם, ועוד הוא לו בבית יוסף (שם בסוף הסימן) וכן הוא לו עוד בשו"ת אבקת רוכל (סימן ב ד"ה ומדנקט) והרי שסובר כמותו, וכן עיקר להלכה. וכן משמע גם בתשובת הגאונים החדשות (עמנואל סימן קמז) ובתשובת רב האי גאון גבי המוכר שכר מצוה וזה לשונו, וזה השוטה שמכר תעניתו, אכלה כלבא לשירותיה, מה שכר יש לו לפני השם יתברך וכבר נטל דמים, זה לא להשם ישב בתענית, אלא סיגף עצמו ונפשו באותן הדמים, והוא קרוב לקבל פורענות מלקבל שכר, כי עשה שם שמים פלסתר, וכקרדום לאכול בה לחם. עד כאן לשונו. והרי שטעם הדבר משום שעשה שם שמים פלסתר וכקרדום לאכול בה לחם. והוא הדין והוא הטעם כאן בנידוננו, שהמתפאר במצוותיו מאבד שכרו. וכן כתב המהרי"ט (בתשובה המובאת בספר אש דת פרשת וילך) גבי המוכר שכר מצוה וזה לשונו, ומשעה שמכר חלקו בעולם הבא איבד את שלו. עד כאן. וכן כתבו פוסקים רבים, כי המתפאר במצוות שעשה, בתענית, או בצדקה, יענש על כך, וכפי שנפסק בשלחן ערוך (או"ח ס"ס תקסה סעיף ו) ובהגה (יו"ד סי' רמט סי"ג) ועיין בזה לעיל באורך (שער הגאוה חלק ההלכה סימן א סעיף י) והכל דבר אחד.

גאוה ראש למדות רעות ענוה ראש לטובות

יא. ועוד נראה כי הגאוה היא ראש הפעור ראש למדות הרעות, ומאידך הענוה ראש למדות הטובות. והרי מזה ישכיל המשכיל וידע את גודל גנות הגאוה ואת גודל מעלת הענוה. דהנה כתב רבנו אברהם בן הרמב"ם בספרו המספיק לעובדי השם (פרק הענוה) הענוה היא המשובחת שבמדות התרומיות. והרמב"ן באגרתו כתב על הענוה, שהיא מדה טובה מכל המדות טובות. ובספר מעלות המדות (המעלה השמינית הענוה) פתח, דעו בני כי מעלת הענוה מעלה גדולה ונכבדת להגיע בה אל כל שאר מעלות המדות. ובהמשך (ד"ה וחסידים) כתב, וחסידים הראשונים בחרו במדת הענוה, מפני שהיא ממבחר מעלות המדות. ובספר אורך ימים לגאון רבי שמואל בנברשתי (נדפס בשנך ש"ך בפרק שלישי) מדת הענוה היא סולם לעלות בה לכל המדות הטובות, והיא ראש והתחלה לכל מצוות התורה. והמהרש"א (סנהדרין פח) כתב, הגאוה היא גרועה שבמדות, והענוה היא מדה עליונה שבמדות. ובספר תומר דבורה (פרק שני) כתב מדת הענוה כוללת הכל, והיא מדה על כל המדות, וכוללת הכל וכו'. וכאשר יתייגע תמיד להשיגה, כל שאר המדות נגררות אחריה.

וכתב רבינו יונה בפירושו לאבות (פ"ד מ"ד) על הגאוה שאין לך מדה קשה ממנה, ורוב העבירות שבתורה תלויות בה. עד כאן לשונו. וכן כתב בספר כד הקמח (ריש ערך גאוה) על הפסוק (משלי ח) יראת השם שנאת רע גאה וגאון ודרך רע. ואיש רע הוא הכולל המדות הרעות שהזכיר והם, גאה, וגאון, ודרך רע, ופי תהפוכות. הזכיר מדת הגאוה תחילה, שהיא הקשה שבכל המדות. עד כאן לשונו. ועוד כתב (ערך ענוה ד"ה וידוע) שהגאוה היא המדה המגונה המזקת את האדם ומטרדת אותו בגוף ובנפש מן החיים המקריים, ומן החיים הנצחיים. ובספר ארחות צדיקים (שער הגאוה) כתב על הגאוה, שהיא פתח לרעות רבות, ולא ראינו כזאת לרעה בכל המדות. וכן כתב השערי תשובה (שער ג אות לד) הגאוה מן העבירות החמורות המאבדות ומכלות את הנפש. עד כאן לשונו. ובספר תקון מדות הנפש לר"ש ן' גבירול פתח במדת הגאוה וכתב, שכן ראוי לפתוח בה כפי ערכה. ובספר אורך ימים לגאון רבי שמואל בנברשתי (נדפס בשנת ש"ך בריש פרק ב) כתב, דע כי הגאוה היא פתח והתחלה לכל המדות הרעות. ובשל"ה (פרשת עקב דף עט ע"ב) כתב, והמעלה הגדולה מכל המעלות היא מעלת ענוה. ובספר המדות למגיד מדובנא (גאוה סוף פרק ד) כתב, לכן אמור לגאוה אם כל מדות רעות, ושורש פורה כל סוגי פחיתות.

נזקי הגאוה ומעלת השפלות

יב. שנינו בסוטה (ה ע"א) מאמרי ח"זל רבים בגנותה של הגאוה. עיין שם. וכן שנינו במדרש משנת רבי אליעזר (פרשה י) באורך רב במעלות הענות ובגנות גסות הרוח. והרס"ג באמונות ודעות (מאמר עשירי בספר הפרישות השלמה פרק ט אות יב ד"ה וראוי) כתב בנזקיה שאינו לומד מאף אדם גם לא מבעלי הנסיון ואפילו חולק על בעלי האומנויות באומנותם, והרי שמפסיד את נסיונם וידיעתם, והכסיל יש לו תקוה יותר ממנו. ועוד יגדיל עם הערותיו על מלכים ורוזנים בהנהגתם, והפליג בדבר עד שמקשה על חכמת הבורא וידיעתו, ויתנגד להרבה ממנה ולא תישר בעיניו. עד כאן דבריו. והרמב"ם בפירוש המשניות (אבות ד,ד) מביא ירושלמי (פ"ק דשבת) מה שעשתה החכמה כתר לראשה, עשתה הענוה עקב לסוליתה. פירוש למנעלה. דכתיב (תהלים קיא,י) ראשית חכמה יראת השם. זאת הראיה שיראת השם גדולה מחכמה, והיא סיבת מציאותה. ואומר (משלי כב,ד) עקב ענוה יראת השם, כלומר שיראת השם תמצא בשולי הענוה. אם כן הענוה גדולה מן החכמה הרבה. עד כאן. וכן כתב הרשב"ץ במגן אבות (ד,ד) ובספר כד הקמח (ערך ענוה סוד"ה עקב). והרי שהדברים מבהילים, כי יראת השם גדולה מן החכמה, והיא סיבתה. ויראת השם נמצאת בשולי הענוה. ואם כן מה רמה ונשאת מעלתה של הענוה, ואין ערוך אליה. והארחות צדיקים (שער הגאוה) מאריך ממאמרי ח"זל רבים. ושבעל הגאוה לא ישמע דברי העניים האומללים בריח אפו בעמדו אצל עניים, או כשנכנס לבתיהם, הם סרוחים בעיניו. ומביאה הגאוה לרדיפת הממון, להשתרר על בני אדם. סוף דבר המקשט את גופו כדי להתגאות, הרי זה שוכח את השם ברוך הוא, ולא יחוש על המצוות, ולא ירדוף אחר מעשים טובים, כי כל כונתו על עצמו לקשט גופו הכלה אשר אחריתו רמה. ועוד מביאתו לידי תאוה, כי המתגאה לבו רחב, ומתאוה לכל דבר. ומתוך כך יבא להונאת ממון, ולא יהיה שמח בחלקו. ויבזה בני אדם בלבו ובפיו, וכולם קטנים ופחותים בעיניו, ומהלל ומשבח עצמו שהוא גדול בחכמה, ומתוך כך לא יודה על האמת. ולעולם יחזיק טובה לעצמו, ומתוך כך לא יטרח על התורה, כי לא יחוש על כבוד שמים, רק שיודו לו העולם שהוא אדם טוב וחכם, ולכן התשובה מעוכבת ממנו. ועוד כתב (בשער הענוה) במעלתה, כי מעשה קטן של הענוה מתקבל לפני השם ברוך הוא אלף ידות יותר ממעשה גדול של הגאוה, כי הגאוה תועבת השם שנאמר (משלי טז,ה) תועבת השם כל גבה לב, ובעבור זה צועק ואינו נענה. עוד כתב, כי הדרך להכיר עצמו אם הוא ענו, תהיה לפי חוזק כעסו כשביזוהו מאוד, ויש לו יכולת לנקום, ומעביר על מדותיו ומוחל. וכן כשיבא לו הפסד גדול, או שימותו בניו וקרוביו ומצדיק את הדין ומקבלו מאהבה. ואם ישמע שמשבחים אותו לא ישמח, אלא יחשוב שמעשיו הטובים הם מועטים נגד חיובו. ואם השם יטיב עמו, יוסיף ענוה ושפלות. וכשנהג שלא כהוגן יבקש סליחה, גם אם אינו צריך לאותו אדם. ויהיה מענהו רך. ולא יתעסק בנוי המלבושים, ותכשיטים ותענוגים. וממעלות הענוה היא הסבלנות, וממנה יבא השלום. ובענוה ישקיט כעס הכועס עליו. ותפילתו מקובלת בשמים. וזוכה להתחכם מחמת שמקבל מאחרים. ובורח מן הגדולה, ובזה ישקוט לבו מטרדות העולם הזה, ולבו יהיה פנוי לתור בחכמה ובעבודת הקדוש ברוך הוא. וידון כל אדם לכף זכות. ומומיו נשכחים מחמת שהעולם רוצים בכבודו ועוזריו רבים. עד כאן דבריו. ובספר מעלות המדות (המעלה השמינית הענוה) כתב, בני התנהגו במדת הענוה, כי בעבורה ירבו אוהביכם, וימעטו אויביכם, וירבו עוזרכים, וימעטו חומסיכם וכו'. ועיין שם באורך במעלותיה, וחסרון הגאוה. ועוד כתב בהקדמתו (ד"ה מי שהולך) כי המתגאה במעשיו, מאבד כל זכויותיו וכממלא חבית יין משובח, ויש בתחתיתו נקב קטן. עד כאן לשונו. ועוד ספרים רבים לקטו מאמרי ח"זל במעלת הענוה וגריעות הגאוה והמעיין הישר יראם כגון הרמב"ם בפירוש המשניות (אבות ד,ד) הסמ"ק (סימן כב) והכל בו (סימן קלז) והרשב"ץ במגן אבות (ד,ד) ארחות צדיקים (שערים גאוה וענוה) כד הקמח (ערכים גאוה ענוה) מנורת המאור (נר ז כלל א פרקים א-ד) מעלות המדות (מעלה ח) באורך, הרס"ג באמונות ודעות (מאמר י אות יב) ובספר אורך ימים (פרקים ב,ג) של"ה (עקב דף עט ע"ב) באורך רב מעלת הענוה. וכן בספר ארח מישרים (פרק ז הלכה ג) הראה בגנות הגאוה מירבעם שטרדתו גאותו מן העולם וכדאיתא בסנהדרין (קא ע"ב) וכן אבשלום שנתגאה בשערו, בו נתלה, סוטה (ט ע"ב). ועוד עיין שם. ועוד שם (סעיף יד) במעלת הענוה.

---

סימן ב - כבישת הגאוה

ידיעת מקומו

א. אחר עלות כל זאת, בראש ובראשונה על האדם להכיר את מקומו לדעת את חסרונותיו, ואת מקומם האמיתי של מעלותיו, ולא כאשר דמיונו מטעהו, וזאת כדי שיוכל להתחיל לפעול ולעבוד ולהתגבר על הגאוה. ולכן ישית ליבו אל מעלותיו וחסרונותיו, ויחפש את מעלותיו וחסרונותיו במכיריו וברעיו, כי מעלתו פלונית פחות או יותר בדרגתה, ימצא בחברו זה. ומעלה זו, באחר. וכן חסרונותיו לפי דרגתם, יחפש כמותם במכיריו. ושוב יראה כמה הוא מעריך את חברו מחמת מעלתו זו שיש לו, שהיא כמעלת עצמו, ויראה כי לא קרב זה אל זה מה שמעריך הוא את עצמו מחמת מעלה זו, למה שהוא מעריך את חברו מחמת מעלה זו. וכן לא קרב מה שהחברה מעריכה מעלה זו, למה שהוא דורש מהחברה שתעריך את מעלתו זו. וכן יעשה לגבי שאר מעלותיו. ועוד יתבונן בחסרונותיו, ויראה כי חסרונותיו אשר אינו משית ליבו כל כך אליהם, אצל חברו אשר גם הוא בעל חסרון דומה לשלו, מחמת אותו חסרון כמעט שאינו יכול לשאת את חברתו, או שערכו יורד בעיניו פלאים מחמת חסרון זה. ואז שוב יוכל לדעת את עצמו ומקומו האמיתי, מה הן מעלותיו ודרגתם ושווים, ומה הם חסרונותיו דרגתם ושווים, מהו האיזון והערך הנכון שלהם.

לאחר שידע את עצמו ומקומו, יתבונן בדברים הנזכרים לעיל (שער הגאוה חלק המוסר סימן א) כי אם יתגאה הרי שהיפך מטרתו תושג, במקום כבוד ישיג ביזיון, אחר שהחברה מואסת בבעלי הגאוה (וכדלעיל סימן א אותיות א-ג). ובכך שהגאוה היא שקר, אחר שכשם שלו מעלות כך לאחרים מעלות אחרות (וכנזכר לעיל סימן א אותיות ד-ו). ובכך שאין לו להתפאר במעלותיו, כי הן מתנת אל, והרי שלהשם יתעלה יש להתפאר במעלות שלך, ולא לך. ואדרבה מעלותיך צריכות לגרום לך להיות עניו ולהודות לבורא על מתנת חינם שנתן לך יתר על חבריך, (כנזכר לעיל סימן א אותיות ז-ט). וכן ילמד ויעיין בהלכות הגאוה, כדי לדעת את המותר והאסור. והרי שגם לימוד זה יסייע בידו לכבוש מדת הגאוה.

ובאמת כי כדי להגיע את הענוה די בזה לרוב בני האדם. אולם לא די בהשגת הענוה, כי אם צריכים לשאוף אל שפלות הרוח, וכאשר בואר לעיל (שער הגאוה חלק ההלכה סימן א סעיף ג) ושפלות הרוח היא ההיפך הגמור והקצה השני של מדת הגאוה [ואילו מדת הענוה היא האמצע שביניהם]. ואף על פי שכמעט בכל המדות יש ללכת באמצע, לא כן הוא במדת הגאוה, אשר לרוב קילקולה וקושיה, צריך להקצין עצמו אל הקצה השני, אל שפלות הרוח. והרי כדי להיות שפל צריך להעמיק חקר ולהתבונן ביתר שאת וביתר עומק אל עבר נפש האדם. ותחילה נראה מהי השפלות אשר אליה צריך לשאוף ולהגיע.

שפלות מהי

ב. והנה כתב הרמב"ם בפירוש המשניות (פרק ד משנה ד) וכבר ראיתי בספר מספרי המדות ששאלו לאחד החסידים ואמרו לו איזה יום עבר עליך בשמחה יותר מכל ימי חייך. אמר, יום אשר הייתי נוסע בספינה, והיה מקומי בה שפל המקומות, והייתי לבוש בלויי סחבות, והיו בספינה סוחרים ובעלי רכוש, ואני הייתי מוטל במקומי, ואחד מנוסעי הספינה עמד להשתין, והשפיעה עליו שפלותי והמצב הגרוע שהייתי בו, עד שגלה את עצמו והשתין עלי. התפלאתי על התחזקות תכונת העזות בנפשו, ובאמת לא הצטערתי בלבי במעשיו כלל, ולא נתעורר בי שום התרגשות. אז שמחתי שמחה גדולה שהגעתי עד כדי כך שלא הרגיזני זלזול אותו החסר, ולא שמתי לבי אליו. וסיים הרמב"ם, ואין ספק שזה הגבול האחרון בשפלות הרוח, כדי להתרחק מן הגאוה. עד כאן לשונו בתרגום הרה"ג קאפח. והרי לפנינו גודל השפלות הנצרכת. וכן תפסו כך את גודל השפלות עוד ראשונים אשר טרחו והעתיקו את דברי הרמב"ם הנזכרים, שכן הוא ברשב"ץ במגן אבות (ד,ד) והוסיף שכ"כ בספר חובות הלבבות. עד כאן. וכן כתב עוד הרמב"ם בשו"ת הרמב"ם (ווארשה עמ' 8) ובספר מנורת המאור (נר ז כלל א סוף ח"ב) ובשו"ת בנימין זאב (סי' רמז) ובשו"ת אגרות משה (חו"מ ח"ב סי' סו ד"ה ולכן) ועוד רבים. ועוד עיין ברבינו יונה בפירוש המשניות לאבות (ד,ד).

וכן רואים ממעשה דהלל הנזכר במסכת שבת (דף ל סוע"ב) מעשה בשני בני אדם שהמרו [נתערבו] זה את זה, אמרו כל מי שילך ויקניט את הלל יטול ד' מאות זוז. אמר אחד מהם אני אקניטנו. אותו היום ערב שבת היה, והלל חפף את ראשו. הלך ועבר על פתח ביתו אמר, מי כאן הלל, מי כאן הלל. נתעטף ויצא לקראתו. אמר לו בני מה אתה מבקש. אמר לו שאלה יש לי לשאול. אמר לו שאל בני שאל. מפני מה ראשיהן של בבליים סגלגלות [אינם עגולים]. אמר לו בני שאלה גדולה שאלת, מפני שאין להם חיות [מילדות] פקחות. הלך והמתין שעה אחת, חזר ואמר, מי כאן הלל מי כאן הלל. נתעטף ויצא לקראתו. אמר לו בני מה אתה מבקש. אמר לו שאלה יש לי לשאול. אמר לו שאל בני שאל. מפני מה עינן של תרמודיין תרוטות [רכות]. אמר לו בני שאלה גדולה שאלת, מפני שדרין בין החולות [והרוח נושבת ונכנס בתוך עיניהם]. הלך והמתין שעה אחת, חזר ואמר, מי כאן הלל מי כאן הלל. נתעטף ויצא לקראתו, אמר לו בני מה אתה מבקש. אמר לו שאלה יש לי לשאול. אמר לו שאל בני שאל. מפני מה רגליהם של אפרקיים רחבות. אמר לו בני שאלה גדולה שאלת, מפני שדרין בין בצעי המים. אמר לו שאלות הרבה יש לי לשאול, ומתירא אני שמא תכעוס. נתעטף וישב לפניו, אמר לו כל שאלות שיש לך לשאול שאל. אמר לו אתה הוא הלל שקורין אותך נשיא ישראל. אמר לו הן. אמר לו אם אתה הוא, לא ירבו כמותך בישראל. אמר לו בני מפני מה. אמר לו מפני שאבדתי על ידך ד' מאות זוז. אמר הוי זהיר ברוחך, כדי הוא הלל שתאבד על ידו ד' מאות זוז וד' מאות זוז, והלל לא יקפיד. עד כאן לשון הגמרא. ענוותנותו של הלל מפליאה פלאי פלאות, הרי עסקינן בגדול הדור, בשעת שיא הלחץ בערב שבת שעה שבני אדם רוחצים. ואותו רשע מכריז בבזיון ובקול רם את שמו כאילו הלל הזקן איזה עם הארץ, ויוצא מבית המרחץ לכבודו, וכך חוזר חלילה ג' פעמים לצורך שאלות של שטות. והלל לא רק שעונה לשאלותיו ולא כועס, אלא עונה לו בסבלנות, ומשבח את שאלותיו, שאלה גדולה שאלת. וכאשר מסיים שיש לו שאלות רבות. נתעטף הלל וישב לפניו ומבקשו שישאל כל אשר היה עם לבבו. והרי לפנינו תכלית שפלות הנפש בהתגלמותה. [אולם ראה לעיל (שער הגאוה חלק ההלכה סימן א סעיף ה) שבצרכיו הגשמיים אסור להיות שפל עיין שם.]

כיצד להיות שפל

ג. ובכן מעתה הקושי להיות שפל מבואר, כי שפל פירושו לסבור שיתכן שאתה למטה מכולם ממש, לא רק מגדולי הדור, מן הרבנים והחכמים. אלא אף יתכן למטה מפשוטי ודלת העם, מהירקן, החנוני, הסבלים, והאינסטלטורים, וקל וחומר מפני חבריך יושבי בית המדרש. וזה לכאורה קשה להלום, והוא נגד השכל וההגיון. והנה עומד על כך הרמב"ן באגרתו המפורסמת אל בנו, וכה מבאר וזו לשונו, וכל אדם יהיה גדול ממך בעיניך, אם חכם או עשיר הוא, עליך לכבדו. ואם רש הוא ואתה עשיר, או חכם ממנו, חשוב בלבך כי אתה חייב ממנו והוא זכאי ממך, שאם הוא חוטא הוא שוגג ואתה מזיד. עד כאן לשונו. והרי שאם יש לאדם הניצב לפניך מעלה שאין לך, מעלה שדרך בני אדם לכבד מחמתה, הרי עליך לכבדו מחמתה. והיינו אם הוא עשיר או נושא משרה חשובה, איש חכם או רופא. ואף אם אינו בעל מעלה כנגדך, אלא בעל חסרון, אדרבה חסרונו יתכן שהיא מעלתו שכן שוב הוא שוגג ואתה מזיד.

האדם נמדד לפי הטורח ולא לפי התוצאה

ד. והרי לנו יסוד גדול, ועל ידו ניתן לבא אל השפלות, כי האדם נמדד כלפי שמיא לא לפי תוצאות מעשיו, אלא לפי הטורח שטרח. והטורח נמדד לפי הכלים שעמדו לרשותו, לפי החינוך שניתן לו, לפי הסביבה שבה גדל, ולפי הנסיונות שעמדו לפניו. ועל כן אף אם דרגתו אשר נמצא בה מועטה עד מאוד, יתכן שכלפי שמיא נחשב הוא עד מאוד. ומאידך יתכן אדם צדיק שגודל וחונך בבית של צדיקים גמורים, ונסיונות לא עמדו לפניו, דרגתו פחותה מאותו אדם פשוט, כי הפשוט אף שלא השיג הרבה, מכל מקום מה שהשיג עלה לו בטורח ועמל רב, יותר מאשר טרח ועמל הצדיק. וכמו שהאריך במכתב מאליהו (ח"א עמ' 111 בקונטרס הבחירה) כי זכויות האדם הן במקום שיש לו בחירה ובחר בטוב, ולא במקום שאין לו בחירה. וכגון לאדם חרדי אין נסיון באכילת חזיר, כי הוא מחונך ומורגל לכך, ועל כן כשנמנע מאכילת חזיר אף אם הוא רעב, לא היתה לו בחירה בכך, ואף שנאמן הוא בעל מלאכתך לשלם שכר על כך, מכל מקום עיקר הזכויות הן במקום הבחירה, וכאן לא היתה לו בחירה. ומאידך גיסא, אין לאברך רגיל נסיון להיות ענוותן כהלל, והרי שגם להיות ענוותן כל כך אין לו בחירה. והנסיון הוא במה שיש לו קושי בחירה. והוא הדין לאדם פשוט שבפשוטים הנסיון שלו הוא בנקודת הבחירה, ונקודת הבחירה שלו משתנה לפי הנתונים שעמדו לרשותו, לפי חינוכו והמקום שבו גודל. וכגון מי שהתחנך בין גנבים, הגניבה אינה בחירה אצלו. אך האם לרצוח יתכן שהיא נקודת בחירתו. ולעולם זכויותיו של האדם הם בנקודת הבחירה, וכאמור. והרב המהדיר הביא לכך ראיה ממסכת קידושין (דף מ סוע"א) שבאופן שאינו מסוגל לכוף יצרו אמרה הגמרא שיעשה העבירה בסתר, במקום שלא יכירוהו, מפני חילול השם. והרי שאם אינו מסוגל לכוף את יצרו, אין לו עבירה. רק שעדיין מפני העבירה של חילול השם שכן יכול להמנע ממנה, מצווה לעשות את העבירה במקום שלא מכירים אותו. [ואמנם לפי תוספות בשם ר"ח שם אסור לו לעשות את העבירה, עיין שם. מכל מקום עיין בתוספות חגיגה (דף טז ע"א ד"ה ויעשה) שסוברים כי דברים כפשוטם, וכפי שמבואר גם שם בגמרא, ובמועד קטן (דף יז ע"א).]

ראיות נוספות

וכך רואים בדברי הירושלמי תענית (פ"א ה"ד) דשם סיפרו כמה עובדות על אנשים פשוטים ואפילו רשעים אשר תפילתם הורידה גשמים בעת בצורת. ונביא אחד מהם, בשנת בצורת נראה בחלום לרבי אבהו שיבקש מאדם אחד שיתפלל שירדו הגשמים. ואותו האיש מלאכתו היא השכרת נשים פרוצות, ומתקן בית השחוק, ומכבס בגדיהן, ומרקד ומנגן לפניהן. הלך רבי אבהו וביקשו שיתפלל שירדו גשמים, וכן היה ונבקעו השמים ומטר ירד לארץ. לאחר הבירור עלה כי זכותו היא מפני שפעם אחת אשה באה בוכיה להשכיר עצמה לזנות כדי לפדות את בעלה. ובראותו כן מכר מטתו ומצעיו ונתן לה את הממון הנדרש כדי לפדות את בעלה, ובלבד שלא תבא לידי עבירה. והשורש הוא כאמור, כי כנראה אותו איש חונך וגודל בבית רשעים, ומלאכתו מלאכת עון אינה נקודת הבחירה שלו. ועם כל זה הגיע לידי מעשים גדולים, אשר רחוקים הם עד מאוד מן הדרך שבה חונך וגודל, ועל כן בשמים חשוב הנהו עד מאוד. ועוד עיין שם בירושלמי מעשים כאלו וכיוצא בהם. ועוד ראה בתענית (דף כב ע"א) גבי מי הם בני העולם הבא, ובזהר מקץ (דר"ע ע"ב) רבי אבא הוה יתיב אתרעא דאבבא דלוד. וכיוצא בזה כתב מהרח"ו (שער הגילגולים ירושלים תרכח דף סב ע"ב) כי עבודת השם היום בדור ירוד זה מעלתה הרבה למעלה מעבודת השם בזמן התנאים.

וכן כתב בספר הברית (ח"ב מאמר ב פרק ו) וזה לשונו, וכי תאמר בלבבך איך אפשר שיהיה אדם נבזה ושפל כזה, גדול ממני. הלא אני עשיר והוא דל, אני בר אבהן והוא בר בזוי ושפל מאד, אני תלמיד חכם והוא עם הארץ, אני עוסק במצוות וביראת השם כל היום, והוא עוסק בהבלי עולם. על זאת אשיב, דע אחי שכל מעלות ממעלות עולם הזה כלא חשיבי בעיני השם, ואם כן לא נשאר מעלה באמת אלא החשוב בעיני השם, וזה לא נודע לשום אדם בלתי להשם לבדו, כי האדם רואה לעינים והשם יראה ללבב. כמעשה שזכרו ח"זל (תענית פ"ג דף כב ע"א) שהעיד אליהו על תרי אינשי בדיחי שהמה בני עלמא דאתי, אף על פי שלא היו בני תורה, וכל הרואה אותם חשבם לשפלים, ובין פושעים נמנים. ובזה צדקו דברי הרמב"ן (באיגרתו הנזכר לעיל) שכל אדם יהיה בעיניו גדול ממנו, ויבוש מפניו ויפחד ממנו. לא כענוים המזויפים אשר תוכם מלא גאה וגאון ומחמת רוב הגאוה ירגילו עצמן לדבר בנחת, וראשם ישפילו למטה, כי יאמרו בלבותם מי בעל מעלה יותר ממני, וכלום חסר לי אלא מעלת הענוה, ארגיל עצמי מעתה להיות עניו גם כן, כדי שלא יחסר לי שום מעלה. ונמצא גאות אדם תשפילנו, כלומר מחמת הגאות הגדול אשר בלבו, תשפילנו לפני הבריות, ומדבר אתם בשפה רפה ובקומה כפופה, אבל בעיני עצמו הוא בעל כל המעלות הנשגבות, ויגבה לבו עד להשחית. אבל העניו באמת מי שהוא נבזה בעיניו נמאס בלבו, ויחשוב על כל אדם אפשר שהוא יותר חשוב בעיני השם ממני. כמו שאמרו אשרי מי שמשים עצמו עפר שהכל ירמסוהו, ויהיה כאסקופה התחתונה שהכל דשין בה. כאשר כל אדם מבקש על זאת בתפלתו באמרו ולמקללי נפשי תדום, ונפשי כעפר לכל תהיה. ואמרו ח"זל (בפרק אמר ר' עקיבא) הנעלבים ואינם עולבים שומעים חרפתם ואינם משיבים, עליהם הכתוב אומר ואוהביו כצאת השמש בגבורתו (שופטים ה). עד כאן לשונו. וכך כתב ממש לענין הגאוה ר"ח מוואלזין ברוח חיים (אבות ד) שיחשוב האדם את עצמו שאינו נחשב כלום. וגם אם הוא בר מדריגה חכם וירא שמים, יזכור כי לפי שכלו ותבונתו לא עבד את השם מספיק, ויכול להיות כי השפל שבאנשים לפי כשרונותיו ותכונותיו הדלות, עמל יותר ממנו. עד כאן.

עולם הפוך

ה. וזה פשט הגמרא פסחים (נ ע"א) ובבא בתרא (י ע"ב) ברב יוסף בנו של רבי יהושע בן לוי שנפטר, ושוב חזר לחיות, ושאלו אביו מה ראית, אמר לו עולם הפוך ראיתי, עליונים למטה ותחתונים למעלה. אמר לו בני עולם ברור ראית. עד כאן. והיינו כי יתכן כאן בעולם הזה צדיק בעל מצוות ומעשים טובים רבים ועצומים, ואחר שאינו בעל מצוות ומעשים טובים רק מועטים ורעים, ובעולם האמת נחשב יותר זה שאינו בעל מעשים. [ואף על פי שרש"י בפסחים ובבבא בתרא (שם) פירש הדברים כלפי עניים ועשירים, ואילו התלמידי חכמים כבודם במקומם מונח, ככבודם כאן כן הוא שם. אולם התוספות במקום (ד"ה עליונים) בשם ר"ח כתבו, שקבלה ביד הגאונים שראה שמואל דיתיב קמיה דרב יהודה תלמידו, משום דמיחה בשמואל (שבת דף נה ע"א) גבי ההיא איתתא דאתיא וצוחה קמיה דשמואל ולא אשגח בה. אמר ליה רב יהודה לית ליה למר אוטם אזנו מזעקת דל וגומר. עד כאן לשונו. וכן פירש בשו"ת מהרי"ט (ח"א סימן ק ד"ה ויש לעמוד) את פשט הגמרא עליונים למטה ותחתונים למעלה, וכן בספר כפתור ופרח (פרק מו) פירש כן, דתלמיד חכם שכבדוהו מחמת חכמתו בעולם הזה, יורד למטה בעולם הבא, וכדאיתא בירושלמי יבמות (פי"ב ה"ז) גבי בני סימוניא.]

וכדברים האלה ממש כתב בשו"ת שער אפרים (שער ו סעיף לב) גבי הזכרת נשמות שלא להגביה קולו לאחד וינמיך באחר, כי מי יודע איזה יכשר בעולם הנשמות, כי אף אם למראה עינים ישפוט שזה גדול מזה, הלא נודע מה שאמרו ח"זל במעשה שהיה העולם הפוך. עד כאן. והביאו בשו"ת ציץ אליעזר (חט"ז ס"ס לה). ובספר כיצד מתמודדים (שער ט עמ' רנב) הראה כיוצא בזה לצד השני, כי התביעה שתובעים את האדם מן השמים כלפי כל אחד היא לפי היכולת שיש לו, שכן מבואר בגמרא סנהדרין (סח ע"א) שאמר רבי אליעזר לרבי עקיבא תלמידו, מיתתך קשה משלהן. ופירש רש"י, שלך קשה משלהן, מפני שליבך פתוח כאולם, ואילו שמשתני היית לומד תורה הרבה. עד כאן לשונו. ורואים שהאדם נתבע לפי מה שהוא. וכן ביאר המבי"ט בהקדמת ספרו בית אלהים גבי הגמרא ברכות הנזכרת לעיל עליונים למטה ותחתונים למעלה על דרך אפשר, שאין האדם נמדד לפי התוצאות, אלא לפי הטורח. ושכן כתב החפץ חיים על התורה (פרשת תרומה) להוכיח מפסיקתא רבתי ששנינו שם, בשעה שאמר הקדוש ברוך הוא למשה ועשו לי מקדש נזדעזע משה ואמר, איך יכול האדם לעשות בית להקדוש ברוך הוא, והלא כתיב הנה השמים ושמי השמים לא יכלכלוך. אמר לו הקדוש ברוך הוא, לא לפי כוחי אני מבקש, אלא לפי כחכם, עשרים קרש בצפון ועשרים קרש בדרום ושמונה במערב. עד כאן. והרי שהאדם נדרש לפי כוחו הוא. ובקונטרס דרופתקי דאורייתא (סוף ח"א אות ג) הביא כן מדברי הרוקח בספרו חכמת הנפש (דף יט ע"ב דפוס צפת) לכן לא יאמר אדם אם ימי חייו מעט, ימעטו שכרו, לא כן. כיון שעסק בכל כוחו ולא ישב בטל, כאילו עסק מימי עולם עד עולמי עד, ושכרו לעולמים. עד כאן לשונו. ועוד עיין שם בכיצד מתמודדים.

לחם הפנים

ו. וכן רואים ממעשה נורא שהעיד המהר"ם חאגיז בספרו משנת חכמים (אות רכ) ששמע מפי מגידי אמת בשם זקני דור דיעה של האר"י, שהאחד מהאנוסים שבא מפורטוגל לצפת איש תמים היה, ושמע בדרשת רב שבאחד הקהילות, במעלת לחם הפנים. ובתמימותו עשה לחם הפנים מנופה בי"ג נפה, והגישו בדחילו ורחימו בכל יום שישי אל היכל השם בבית הכנסת, תוך תפילה מעומק הלב שיעלה לנחת לפני השם. והשמש בראותו חלות אפויות היטב, היה לוקחם אל ביתו. והאיש התמים סבור שעלו לנחת לפני השם. יום אחד ראהו הרב במעשהו, וגער בו על רוב שטותו, כי אין לו יתעלה גוף ולא דמות הגוף, ואינו אוכל ושותה חס ושלום, ושבודאי השמש לוקח את מנחתו, ושיחדל מיד ממעשי שטותו. מיד שלח האר"י שליח אל הרב והודיעו לך וצוה לביתך כי מחר יקראוך לבית דין של מעלה. מיד הלך אל האר"י, על שום מה יצא הקצף. והשיב לו האר"י "זל [וז"ל הספר] שמעתי לפי שבטלת נחת רוח שהיה לו להקדוש ברוך הוא, שמיום שחרב הבית, לא היה לו נחת רוח לפניו כמו באותה שעה שאנוס זה היה מביא שתי הלחם בתמימות לבו, ומקריבם לפני היכל, וסבור היה שהשם יתברך קבלם ממנו. עד כאן. והרי רואים שאף מעשה שהוא היפך התורה ונוגד לה, כל שנעשה בתום לב לעשות רצון השם, הרי שעולה הוא לרצון עד כדי כך, והרי זה כאמור כי לא המעשה עיקר אלא הטורח והעמל. והובא מעשה זה גם בספר שומר אמונים (ראטה ח"א עמ' צה). ושם הביא מעשה נוסף אצל הבעל שם טוב, והובא בספרים קבוצת יעקב, ובספר אמונת צדיקים, שראה הבעל שם טוב גזירה נוראה על שונאיהם של ישראל, ויום הכיפורים היה. ובא לבית הכנסת כפרי יחד עם בנו שהיה רועה צאן, ולא ידע דבר, לא קרא ולא כתוב ולא הלכות, היות ולב אטום היה לו. ובראותו גודל התלהבות הצדיק ותלמידיו בתפילה, התאוה גם הוא להתפלל לבורא עולם, ולא ידע כיצד. ויקח את חליל הרועים אשר באמתחתו, ויתקע תקיעה גדולה, ונבהלו העם, ויגער בו אביו. והנה בפני הבעל שם טוב זיע"א צהלה ושמחה, וקיצר התפילה וסיימה. ובמוצאי כיפור גילה לתלמידיו כי בתקיעה של נער זה בגודל התלהבות ואמיתת לבבו, נתהוה מזה שמחה גדולה בשמים, ונתעלו התפלות, ונמתקו כל הדינים, ונתבטלו הגזירות הרעות. עד כאן דבריו ועוד עיין שם. ועוד ראה כיסוד זה מעוד ראיות רבות לעיל בשער המדות (חלק ההלכה סעיף ו אותיות ג-ה).

ומעתה מצד האמת כל אדם גם הפשוט ביותר, יתכן שמעלתו ודרגתו יתרה מאשר שלך, ואם כן במה יש להתגאות ולהתפאר, אם במעלותך, הלא הם מתנת שמים, ואם בהישגך בעבודת השם, יתכן שאדם פשוט זה הניצב מולך, אף שאינו בעל תורה מצוות ומעשים טובים, כלפי שמיא חשוב יותר.

התבוננות בחסרונותיו

ז. דרך נוספת להגיע אל השפלות היא בהתבוננות בחסרונותיו. כי אף האדם השלם מכל בני האדם כיום, מכל מקום חסרונותיו רבו מלמנות ועצמו מספר. והרי די לו להתבונן בחסרונותיו וחולשותיו כדי למגר את הגאוה וההתנשאות, לקיים מה שנאמר, ונחנו מה. וכגון המתגאה בחכמתו, הן הלא כמה פעמים טעה וצדקו חבריו. כמה פעמים חסר הוא הבנה. כמה פעמים קטנים ממש העמידוהו על האמת. וזהו אפילו במה שתולה גאותו, הלא היא חכמתו שבה מתפאר, ראה יראה כי בגוף הגאוה עלו קמשונים. וכן המתפאר בעבודת השם, הן הלא כמה חיסר הוא בה, וכמה פעמים נפל ונכשל. וקל וחומר שיש להתבונן בחסרונותיו האחרים, הלא אז שוב לא יוכל להרים ראשו, ודיו בזה שהינו בעל גאוה, כדי שיתבונן במדתו זו המגונה, וישפיל עצמו, כי יראה כמה הוא מגונה וחסר. ויתבונן בשאר חסרונותיו, אם יש במשפחתו אנשים לא הוגנים, במדותיו החסרות, אם עני הוא בממון, או לא יוצלח, חסר זכרון, ובחסרונו בעבודת השם, ואי שלמותו. וכך כתב בהמספיק לעובדי השם (פרק הענוה) ההכשרה המדעית היא כי באמת לא שייך להתפאר בגופו, ביופי, כח, אכילה וכדומה. כי כמוהו כחמור שיתפאר בכוחו, ועלול להשחת ולהתקלקל. וגם בקניני כסף ושוה כסף דירות וכדומה איך יתפאר במה שאין לו קיום. וכן אין להתפאר בחכמה, לפי שאף השלם ביותר באדם שהוא הנביא, הרי הוא כאין וכאפס לעומת השלמות הגמורה, מפני רעיעותו של בן אנוש. וכמו שביעקב פסקה הנבואה בגלל צערו של יוסף, וכיוצא בזה מעכבים את הנבואה החולי, הרעב, והשובע וכדומה. ויקיש הנביא מעלתו למעלת המלאכים שלא השיגה, וקל וחומר אם אינו נביא כלל. ועוד ישים ליבו כמה חיסר בעבודת השם, וכמה חסר הוא. וכשם שהמתגאה מתגאה ביחס לפחותים, כך הענו אוחז בענוה ביחס לשלמים. עד כאן תורף דבריו. וכך כתב בספר המדות (שער הגאוה פרק י) כי כשיתן האדם אל ליבו תכלית בואו לעולם, אשר לא ישיגה רק אם יבקש ויחפש ויעמול בכל חפץ לבבו ונפשו, והוא לא עשה כן, אלא התרפה במלאכה, ונטשה ופרק עול העבודה מעל צואריו. ותשכח אל מחולליך יוצרך מבטן לעבד לו, וחיים וחסד עשה עמך, וציוה עליך לנטור כרמו בקרן בן שמן, ואתה ממחבלי כרמים, השחת, הפסדת, קלקלת והרסת רבבות פעמים יותר מערך הויתך, עם היותך קטן בכמות, וזעיר במציאות, אחר אשר מפתח כל העולמות בידך הוא. והאדם בזכרו זאת, יבז בעיניו כל עמלו אשר עמל בעולם הזה, בהשגת מאויי נפשו המתגוללת בעפר התאוות והתענוגים. עד כאן דבריו. ועוד כתב (פרק ט) כי בראותך את עצמך נמצא, לא מיכולתך, כי אם חסד אלקים עליון גבר עליך להמציאך. ובראותך קיומך ומצב הרכבתך דלה וחלושה עד מאד, והמונים המונים ממונים על קיומך להחזיקך בגזרת הבורא עליהם לכלכל מחסורך. וגם כי הם נאמנים בשליחותם ובמשמרתם, אבל אתה אין אתה בטוח גם על רגע מרגעי חייך, כי קבלת האדם את קיומו ומשך זמן הויתו, היא קבלה אחר קבלה, רגע אחר רגע כמאמר (איוב ז,יח) ותפקדנו לבקרים לרגעים תבחננו. וזה אחר אשר יבקש יעתר אל אלוה וירצהו, והרגע אשר עוד לא קבלת חיותה ולא אספת אותה אל תוך הויתך, היא רגע העתידה לבוא אליך, יש לה שני פיות אל כל סוגי המקרים ההווים, החיים והמות, בריאות וחלישות, עושר ודלות, התנשאות ושפלות, נחמה והרוחה או יגון ואנחה, תענוג ויסורים, תפארת וקלון, וכל טוב ורע אשר יעלה על ליבך אפשריים הם לבוא עליך, ואולי יתחדש עליך זמן העתיד מה שלא היה גם על רוחך. עד כאן לשונו. וכדברים האלה האריך המסילת ישרים (פרק כב) והוסיף, שאפילו לו יצוייר שהוא האדם השלם בכל השלמויות ולא חסר דבר, די לו בזה שהוא ילוד אשה בן אנוש היותו בשר ודם, אשר כל חיותו וכל הצלחותיו באות מכוחו של הבורא המחייהו ומקיימו בכל עת, ועליו להודות לבורא שחננו, ולהכנע לפניו, וכעני המקבל מתנה בחסד, שאי אפשר לו שלא יבוש. עד כאן דבריו. וכן כתב בספר הברית (ח"ב מאמר ב פרק ה) והנה הענוה נקנית לאדם במה שיתמיד במחשבתו ולבו לדעת חסרונו ולהכיר חולשתו. ויאמר בלבו, אף כי בני האדם אינם יודעים בפחיתותי ומחסורי, מה בזה, וכי אני איני יודע בעצמי שאני נבזה בכך וכך מדות, וכך וכך מעשים, ובהעדר הידיעות החשובות. ואל אלהים הוא יודע בכל אלה, ומה יועילני טעות בני אדם בי, ושבחם אותי. עד כאן לשונו. ועוד עיין שם.

ישוה מעלותיו ביחס לדורות הקודמים

ח. כל המעלות הן יחסיות לחברה הסובבת, עושר נמדד לפי רמת החיים של החברה, הן עני מרוד החי כיום בארץ ישראל, אם ילך להודו, הרי שעשיר גדול הנהו. כשרון, יופי, וכדומה, כל המעלות הרי הינן יחסיות לחברה. אם נשמע שיחת שתי נמלות, והאחת מתפארת על חברתה על רוב כוחה ועזוז נוראותיה, על אשר מסוגלת הינה להרים משא כבד של שתי חיטין בבת אחת, דבר שלא תוכל עשוהו שום נמלה במחנה. הרי שגאותה היא כמובן ביחס למקומה, ואנו נצחק ונלגלג על גאותה. ואם בן אנוש יתפאר באוזננו על רוב כוחו כי מסוגל הוא לשאת משא ב' חיטין, בוז יבוזו לו ולעג ילעגו לו, על רוב חולשתו, ויתרה מכך על אשר עוד מסוגל הוא להתפאר בעצם ביזיונו. ובאמת הן הדברים עלינו עצמנו, כי המתפאר במעלותיו ביחס לחבריו, הן הלא לפנינו בדורות קודמים אנשים מרוממים מעם אשר קטנם עבה ממותנינו, שאם הם כמלאכים אנו כבני אדם, ואם כבני אדם אנו כחמורים, מהי מעלתנו ביחס אליהם, אף צדיק וקדוש בדור זה היכן היא מעלתו ביחס לקדמונים לאחרונים, וקל וחומר לראשונים, ולאמוראים, ולתנאים, ולמעלה מהם לנביאים. והלא אף עם החיים עמנו היום, כמה מעלותיהם גדלו ממנו רבו גם רבו. וכך כתב בספר המדות (שער הגאוה ר"פ שמיני) הלא תראה בפתחך ספרים אשר שם נאמרים נמוסי העבודה את השם, ואיך עבדו הצדיקים הראשונים אנשי השם אשר מעולם, הנהגתם ועבודתם ויראתם וקדושתם, אז ירף ממך היצר, ולא יוכל עוד לצייר הגאוה על לוח לבבך וכו'. עיין שם. ויתר על כן כתב המסילת ישרים (פרק כב) אשר דבריו לעיל באו על האדם השלם כאברהם כמשה אהרון ודוד, אבל אנחנו יתומי יתומים, אין אנחנו צריכים לכל זה, כי כבר יש ויש אתנו חסרונות רבות שאין צריך עיון גדול לראות פחיתותנו, וכל חכמתנו כאין נחשבת, כי היותר חכם גדול שבינינו אינו כי אם מן תלמידי התלמידים אשר בדורות הראשונים. וזה מה שראוי שנבין ונדע באמת, ולא יזוח עלינו ליבנו חינם, אלא נכיר שדעתנו קלה ושכלנו חלש עד מאד, הסכלות רב בנו והטעות גוברת, ואשר נדע אותו אינו אלא מעט מן המעט, אם כן ודאי שאין ראוי לנו ההנשא כלל, אלא הבושת והשפלות, וזה פשוט. עד כאן לשונו.

ט. ויתר על כן וגדולה מכך, כי מהו האדם ביחס לחיות ואופני הקודש מלאכים עצומים הרצים לעשות רצון קוניהם. ומעל כולם מלך מלכי המלכים המחיינו ומקיימנו, ואת כל הבריאה כולה. והרי המתגאה במקום שנמצאים אלה, גאוותו מצד האמת היא ביזיון לו, כי נמצא הוא יחד עם מלאכי מרום ויחד עם מלך מלכי המלכים, וכמשל הנמלה הנזכרת לעיל בסמוך (אות ח) המתגאה על חברתה על רוב כוחה שיהיה זה לנו לצחוק וללצון. וכן הוא האדם, מתפאר על חביריו ורעיו על יכולתו, והוא כמתפאר על יכולתו לשאת משא ב' חיטין, ולא רק שהדברים מעוררים גיחוך, אלא הרי הם ביזיון לו, שכל השגתו הינה זו בלבד, ועוד שמתפאר בכך, במקום ליבוש ולהכלם. וכתב בספר המדות (שער הגאוה פרק ו ד"ה חשוב נא) משל נפלא על דברים אלו וזה לשונו, אם ראית שרים גדולים הולכים סביבות מלך אדיר, ופגע בהם אדם אחד איש פחות ונבזה, וירץ אל תוך המחנה, ואתה תפגע בו ותשאלנו על ענין מרוצתו, ויענה ויאמר לך לקחת הכתר ולעטר את ראשי. הלא תשפוט עליו ותאמר כי הוא איש משוגע, לא דעת ולא תבונה בו. אהה, הלא אתה בלבשך עטרת גאות, אתה משוגע יותר ממנו, כי מלך מלכי המלכים יושב, ושרים רבים עומדים ממעל לו, אין מספר לגדודיו, ואתה באיולתך תרוץ להרים העטרה, הגאוה והגדולה אשר לחי העולמים יתברך. הוי נפשי עד מתי תשתכרין, הסירי יינך מעליך, וראי חלישות ערכך, כי אם מששת כלי ביתך, ותבחני הרכבתך, אז תגל ערותך ותראה חרפתך, עפר אתה ואל עפר תשוב, רימה ותולעה בחייך ובמותך, ומלאכי עליון משרתי קודש זוחלים ורועדים מאימת כבוד אדוננו בוראינו יתברך. עד כאן לשונו.

והרי שעל האדם לשום מעלתו לא ביחס לחבריו ומרעיו, כי אם ביחס לצדיקי הדור וצדיקים הראשונים, וביחס למלאכים, ועל כולם ביחס לבורא העולמים, ושוב השפלות תהיה מנת חלקו בהפנימו אמת זו.

וכן כתב הארחות צדיקים (שער הענוה ד"ה שרש הענוה) כי שורש הענוה היא הכניעה אל מול השם יתעלה וזה לשונו, שרש הענוה שיחשוב בעצמו בעוד שהוא שלו ושקט בריא ועשיר, אשר הבורא ברוך הוא היטיב עמו טובה, ושהוא אינו ראוי לה, ושיחשוב גדולת האל ורוממות תפארתו, ויחשוב מה אני, הלוא אני בריה שפלה מאד, ואני בעולם השפל והכלה. ויחשוב כל מעשים טובים שאוכל לעשות אינם כי אם טפה מן הים נגד מה שאני חייב לעשות. ויעשה כל מעשיו לכבוד שמים, ולא להחניף לשום אדם, ולא לשום הנאה, אך יעשה הכל לשמו הגדול. זה שורש הענוה. עד כאן לשונו. וכן כתב בספר מעלות המדות (סוף מעלה ח ד"ה לכן בני שמעוני) שדרך להשגת השפלות בהתבונן במעלת השם רוב כוחו וחכמתו, ושהוא מחיה את כולם, ומזונות כולם בידו, ולפיכך חייב לשבחו. ושישים מול עיניו שסוף האדם למיתה. עיין שם. וכן כתב הרשב"ץ במגן אבות (ד,ד) וזה לשונו, וראיתי כתוב בספר אחד, כי מלך אחד שלח לאחד מהחשובים שיבא אצלו, וכשבא אצלו, אמר לו, מה היית עושה, אמר לו הייתי מסתכל כי כדור הארץ אינו כנגד הגלגל העליון, אלא כביצת הנמלה בים הגדול, וכדור הארץ אין הישוב בכולו אלא ברובע שלו. ולא כל הרובע מיושב, כי יש בצפון חלק ממנו בלתי מיושב. והמיושב מזה הרבע יש בו הרים וגבעות ימים ונהרות ומדברות ושדות וכרמים. ומעט הוא המיושב במדינות, ואני במדינה אחת מאלו המדינות שאין להם מספר. ובתוך המדינה יש בה חנויות ושווקים ואני בתוך אחת מהם, ואיני אלא חלק קטן מהמקום שאני שוכן בתוכו. ואם כל כך הוא חלקי קטן בזה העולם, וכל העולם אינו לפני בורא הכל כלום, איך אתגאה בפניו. עד כאן לשונו.

זכרון יום המיתה

י. במשנה באבות (פ"ד מ"ד) שנינו מאד מאד הוי שפל רוח, שתקות אנוש רימה. ופירש רש"י, שתקות אנוש רימה ותולעה, לפיכך מה לך אצל הגאוה. והרי שהמשנה יועצת לנו דרך אל השפלות, על ידי התבוננות בסופו של האדם. וכן פירשו שם את המשנה המחזור ויטרי במקום, וכן כתב באגרת הרמב"ן וזה לשונו, ובעבור הענוה תעלה על לבך מדת היראה, כי תתן אל לבך תמיד מאין באת, ולאן אתה הולך, ושאתה רמה ותולעה אף בחייך, ואף כי במותך, ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון, לפני מלך הכבוד, שנאמר וכו'. עד כאן לשונו. והרי שדרך מדת הענוה היא התבוננות בסופו וממילא יראה תבוא. וכן כתב שיסתכל באחריתו הר"ש ן' גבירול בספר תיקון מדות הנפש (ח"א שער א) וכן כתב בספר מנורת המאור (נר ז ענוה פרק ב אות ג). והרשב"ץ במגן אבות (פ"ד מ"ד ד"ה ראיתי) כתב דרך להשגת הענוה, על ידי התבוננות בגודל העולם, ושהוא בטל ומבוטל ביחס אל העולם, וכן שיסתכל על סופו, כי תשלוט בו הרמה. ונאמר על אזדשיר המלך, כי נתן ביד אחד מעבדיו העומדים עליו כתב, ואמר לו כשתראה אותי כועס תנהו לי מיד. והיה כתוב בו שוב לך כי אינך אלוה, אבל אתה גוף שיאכל קצתו את קצתו, ובקרוב ישוב רמה ועפר. עד כאן לשונו. וכן כתב בספר מעלות המדות (מעלה ח ד"ה לכן בני שמעוני) וזה לשונו, כדי שלא תבואו לידי גסות הרוח ויהירות, תחילה הסתכלו בעצמכם שלאחר שעה מיתה. עד כאן לשונו. וכן כתב בספר שבילי אמונה לנכד הרא"ש (נתיב שביעי ד"ה כתב הר"מ) כי איך יגבה האדם שעבר דרך מעבר השתן פעמים שלש, ותחילתו טיפה סרוחה, והיום כאן ומחר בקבר לרמה ולתולעה. וכן כתב המסילת ישרים (פרק כג) רועה חזירים שהגיע למלוך, כל זמן שיזכור ימיו הראשונים, אי אפשר לו להתגאות. כן האדם שיזכור כי בא מטיפה סרוחה. וקל וחומר כשיחשוב שבסוף כל גדולותיו ישוב לעפר, מאכל לתולעת, שיכנע גאונו, וישכח שאון גאותו, כי מה טובו ומה גדולתו ואחריתה בושה וכלימה. וכשיחשוב עת דינו לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא הקדוש והטהור בתכלית הקדושה והטהרה, בסוד קדושים משרתי גבורה, גיבורי כח עושי דברו, אשר אין בהם מום. והוא עומד לפניהם, גרוע, פחות ונבזה מצד עצמו, טמא ומגואל מצד מעשיו. הירים ראש, היהיה לו פתחון פה. וכי ישאלוהו איה איפה פיך, איה גאונך וכבודך אשר נשאת בעולמך, מה יענה, או מה ישיב על תוכחתו. הנה ודאי שאילו רגע אחד יצייר האדם בשכלו האמת הזה ציור אמיתי וחזק, פרוח תפרח ממנו כל הגאוה, ולא תשוב אליו עוד. עד כאן לשונו. וכן כתב המשנה ברורה (סי' פה ס"ק ה) שיתבונן בשירותים בשפלותו, ושיחזור לרמה, ואין נאה לו הגאוה.

מעשים

יא. עד כה עסקנו בצד המחשבתי של הגאוה, ועתה נבוא על הצד המעשי. מה הם מעשי הענוה שיש ללכת בהם תדיר כדי לכבוש מדת הענוה והשפלות. וכמו שהורנו חכמינו זכרונם לברכה כי אחר המעשים נמשכים הלבבות [ראה בשער המדות (סעיף ד אות א) באורך מפי הראשונים והאחרונים שאמרו יסוד זה] ואחר ריבוי מעשי הענוה יבא אל הענוה.

צרכיו הגשמיים

תחילה וראש בכל צרכיו הגשמיים היינו לבוש דירה רהיטים אכילה שתיה וכדומה, בכל מכל כל לא יהיו דברים מפוארים או יקרים, מותגים וכדומה. כי אם הכל יהיה בפשיטות ובצניעות ההפך הגמור מן הגינדור והיוקרה. אך מאידך גיסא אף שהראנו כי צריך להיות שפל בנפש, אולם בצרכיו הגשמים לא יהיה שפל ומבוזה, דהיינו לא ילבש בגדים בלויים או קרועים או מלוכלכים, כי אם פשוטים ונקיים. וכן בכל שאר צרכיו הגשמיים. וכך כתב בהמספיק לעובדי השם (לקראת סוף פרק הענוה ד"ה ואשר לענוה) כי חיוב הענוה מלבד בפנימיות הנפש הוא גם בחיצוניות, אך לא שיהיו שפלים ומבוזים בחיצוניות, שהיא מדה מתועבת. כי ילבש בגדים גסים [לאפוקי בגדי פאר] אך לא בגדים מטונפים ומגואלים. וכפי שאמרו ח"זל (שבת קיד ע"א) כל תלמיד חכם שנמצא רבב על בגדו חייב מיתה. שלא יהיה בגדו מגואל בשמן ושמנונית. וכן הנעלים שלא תהיינה מלאות עפר או טיט, אלא שתהיינה נקיות. וכן הבית הגם שאינו מעולף שיש, ומרוצף אבני גזית, ומסוייד כהלכה. צריך להיות מכובד ומזולף. עד כאן. וכן כתב הארחות צדיקים (בסוף שער הגאוה ד"ה גדר) והגאוה יש בה ב' חלקים, גאוה בגופו, ובחכמתו. בגופו, היינו בדרך לבישתו, אכילתו, דיבורו, זקיפת גבו, וכדומה. ושנית גאוה בחכמתו שיתפאר בה. ובכל אחד מאלו יש גאוה שלילית וחיובית, כי בגופו להתקשט וכדומה היא שלילית. אך הגאוה החיובית היא שלא ילבש שק, ולא יקח מעניני העולם הזה כלל. אלא יאכל מה שצריך, וישא אשה, וילבש בגדים בינונים, ומאכלים בינונים וכו'. עד כאן דבריו. וכן יוצא מבואר בדברי הרמב"ם (דעות רפ"ג) וזה לשונו, שמא יאמר אדם הואיל והתאוה והכבוד וכיוצא בהן דרך רעה הן, ומוציאין את האדם מן העולם, אפרוש מהן ביותר, ואתרחק לצד האחרון, עד שלא יאכל ולא ישתה יין, ולא ישא אשה, ולא ישב בדירה נאה, ולא ילבש מלבוש נאה אלא השק והצמר הקשה וכיוצא בהן, כגון כומרי אדום. גם זו דרך רעה היא, ואסור לילך בה. עד כאן לשונו. ועוד עיין בזה לעיל (שער הגאוה חלק ההלכה סימן א סעיף ה).

דיבורו והנהגתו

יב. הרמב"ן באגרתו ביאר את הנהגות השפל וזה לשונו, על כן אפרש לך איך תתנהג במדת הענוה ללכת בה תמיד. כל דבריך יהיו בנחת, וראשך יהיה כפוף, ועיניך יביטו למטה לארץ, ולבך למעלה, ואל תבט בפני אדם בדברך עמו וכו'. ודבריך יהיו באימה וביראה כעבד העומד לפני רבו. ותתבייש מכל אדם. ואם יקראך איש, אל תעננו בקול רם, רק בנחת כעומד לפני רבו. עד כאן לשונו. וקודם לכן ביאר כי ההכנה אל הענוה היא ההתגברות על הכעס. [ונראה כוונתו כי הכעס הוא פעולה לא רצונית ולא נשלטת, והרי שמי שהכעס באמתחתו, אינו בשל אל הענוה, מאחר ומרגיש בטבעו שהוא מעל אחרים, ולכן כועס כשאינם עושים רצונו, והרי זה מורה שבמהותו גאה הוא, ולכן בצורה לא רצונית מגיב בגאוה שהיא הכעס, ושוב לא תעזור לו החשיבה שהוא למטה מהם.] ולכן תחילה כתב, תתנהג תמיד לדבר כל דבריך בנחת, לכל אדם ובכל עת, ובזה תנצל מן הכעס וכו', וכאשר תנצל מן הכעס תעלה על ליבך מדת הענוה. עד כאן. וכיוצא בזה כתב בהמספיק לעובדי השם (סוף פרק הענוה) בהנהגת הענו הנכונה וזה לשונו, ובין אדם לחבירו יעביר על מדותיו, ויהיה נעים הליכות, ומקדים שלום, ולא בעל מחלוקות. ולפני כן כתב, ההכשרה המוסרית היא שיתרחק מן הכבוד והשררה ומלבושי פאר דירת פאר ורהיטי פאר וכדומה כל שאר דברים גשמיים מפוארים. וישמש החכמים. וירגיל הנפש לסלוח. וישמע חרפתו ובזיונו ויחריש. ושמלבושיו יהיו כמות שצריך, או פחות מכך. וישכון במשכנות עוני. ויתחבר לענוים. וכיוצא בזה כתב המסילת ישרים (פרק כב) שיתנהג בשפלות בדיבורו בנחת עם הבריות, ויהיו דבריו דברי כבוד עמם, ולא דברי בזיון. ובהליכתו שלא ילך בקומה זקופה, ולא באיטיות עקב בצד גודל, אלא כדרך כל ההולך לעסקים. ושישב בין השפלים ולא בין הרמים. ויסבול העלבונות. ויברח מהכבוד והרבנות. ושיכבד כל אדם, ויקדים שלום לכל אדם. ועוד הוסיף (פרק כג) וחילק את דרכי קנית הענוה לחלק מחשבתי והוא הנזכר לעיל באורך, ולחלק מעשי, והיינו בהנהגתו, וביאר שירגיל עצמו מעט מעט בהנהגת השפלות, ושוב תבא הענוה בליבו מעט מעט, עד שתיקבע בו כראוי. והיינו שישב במקומות הפחותים. ילך בסוף החברה. ילבש בגדים צנועים, דהיינו מכובדים אך לא מפוארים. ויזהר מפני הרבוי והשובע בטובות העולם הזה, שהן גורמות ומביאות אל הגאוה. וכמו שאמרו ח"זל (ברכות לב) אין ארי נוהם מתוך קופה של תבן, אלא מתוך קופה של בשר. עד כאן לשונו. והרי לנו שני נביאים המתנבאים בסגנון אחד גבי הדיבור שיהיה בנחת עם הבריות. והנה לנו נביא שלישי הדורך בדרך זו, הוא ספר חסידים (סי' קמה) וזה לשונו, ועזיבת הכעס מביאתו לכנוס בדרך הענוה. עד כאן. וכן כתבו עוד ראשונים שכן כתב הכל בו (סוף סימן סו) ושעל ידי כבישת הכעס יבא לידי הענוה. וכן כתב בספר ארחות צדיקים (שער הכעס שער יב סוד"ה כמו שאין) וזה לשונו, הלל מרוב ענוה שהיתה בו, לא היה אדם יכול להכעיסו. כי המונע עצמו מן הכעס, קונה מדת ענוה והרחמנות. כי מחרון אף יהיה מדת האכזריות, דכתיב וחרה אפי והרגתי אתכם וגומה (שמות כב,כג). עד כאן. וכיוצא בזה כתב המהרח"ו בספר שערי קדושה (ח"ב שער ה) וזה לשונו, ואמרו רבותינו "זל שתיקתו של אדם מביאתו לידי ענוה.

מעשים לחולים בחולי הגאוה

יג. כל דברינו אלו אודות המעשים, המה באו למי שקרוב הוא אל הענוה, והולך סביבותיה פעם למעלה ופעם למטה, והמעשים הנזכרים המה הראויים לו, כדי להרגילו וליישרו אל המדה הנכונה. אולם לחולה בחולי הגאוה, אשר תדיר הוא גאה, וכל מעשיו אומרים כבוד. הרי שלו לא יעזור כל זאת, ועליו להקצין עצמו אל הצד השני, ולנהוג בשפלות מוחלטת, גם בגוף וגם בנפש, זמן ארוך עד שתעקר ממנו הגאוה, ושוב ישוב אל השפלות הראויה וינהג במעשים הנזכרים לעיל כל ימיו. [וכמו שבואר חילוק זה בין החולה בחולי הגאוה חולי קשה, למי שסובב סביבות הענוה, לעיל (שער המדות חלק ההלכה סעיף ד) ובשער הגאוה (חלק ההלכה סימן א סעיף ה)]. וכן כתב הרמב"ם (דעות פרק שני הלכה ב) וזה לשונו, וכיצד היא רפואתם [של חולי הנפשות הם בעלי המדות הרעות שביאר בהלכה א] מי שהוא בעל חמה, אומרים לו להנהיג עצמו שאם הוכה וקולל לא ירגיש כלל, וילך בדרך זו זמן מרובה, עד שתיעקר החמה מלבו. ואם היה גבה לב, ינהיג עצמו בבזיון הרבה, וישב למטה מן הכל, וילבש בלויי סחבות המבזין את לובשיהן, וכיוצא בדברים אלו, עד שיעקר גובה הלב ממנו, ויחזור לדרך האמצעית, שהיא הדרך הטובה. ולכשיחזור לדרך האמצעית ילך בה כל ימיו. ועל קו זה יעשה בשאר כל הדעות, אם היה רחוק לקצה האחד, ירחיק עצמו לקצה השני, וינהוג בו זמן מרובה, עד שיחזור לדרך הטובה, ויהא מדה בינונית שבכל דעה ודעה. עד כאן לשונו. ובשמונה פרקים (פרק ד תרגום הרה"ג קאפח) האריך הרחיב הרמב"ם לבאר זאת וזה לשונו, ולפי שהאדם בטבעו מתחלתו אינו לא בעל מעלה ולא בעל מגרעת כמו שנבאר בפרק השמיני, והוא מתרגל בלי ספק מקטנותו למעשים בהתאם לנוהג משפחתו ואנשי עירו, ויש שאותם המעשים בינוניים, ויש שהם בקצה הראשון או באחרון כמו שביארנו, ונמצא שזה כבר חלתה נפשו, וראוי שיתנהג כדרך שמתנהגים ברפואת הגופות, כשם שהגוף אם נטה מאזונו ראינו לאיזה צד נטה ויצא, ונעשה נגדו הפכו, עד שיחזור לאזונו. וכאשר יאוזן נסתלק מאותו ההפך, ונחזור להתמיד במה שיעמידנו על אזונו, כך נעשה גם במדות. המשל בזה, אם ראינו אדם שכבר נקנו לו תכונות נפשיות בנפשו שהוא מצמצם מאד על עצמו בזו מגרעת ממגרעות הנפש, והמעשה הזה שהוא עושה מן המעשים הרעים כמו שביארנו בפרק זה, אם רצינו לרפא את החולה הזה לא נצוהו להתנהג בנדיבות, לפי שזה כמי שמרפא את מי שגברה בו החמימות בדבר המאוזן שאין זה מרפאו מחליו, אלא ראוי לצוות לזה שינהג בפזרנות פעם אחר פעם, ויחזור כמה פעמים במעשה הפזרנות עד שתסור מנפשו התכונה שהביאתו לכיליות, עד שכמעט תושג לו תכונת הפזרנות או יהא קרוב לה, ואז נסלקנו מפעולות הפזרנות ונצוהו להתמיד במעשה הנדיבות, ויתנהג כך תמיד שלא יפליג ולא יחסר. וכן אם ראינוהו פזרן הרי נצוהו לנהוג בדרך הכיליות כמה פעמים, אבל לא נצוהו לחזור על מעשה הכיליות פעמים רבות כמו שצוינוהו במעשה הפזרנות. ונקודה זו היא חוק הריפוי וסודו, לפי שחזרת האדם מן הפזרנות אל הנדיבות יותר קל וקרוב משיחזור מן הכיליות אל הנדיבות, וכן חזרת נעדר הרגש ההנאות אל הפרישות יותר קל וקרוב מחזרת התאותן אל הפרישות, ולפיכך נצוה לתאותן לחזור על פעולות העדר ההנאה יותר ממה שנצוה לנעדר ההרגש לחזור על פעולות התאותנות. ונחייב את רך הלבב לנהוג בחרוף נפש יותר ממה שנצוה את המחרף נפשו לנהוג במורא, ונרגיל את השפל בהתהדרות יותר ממה שנרגיל את המתהדר בשפלות. וזהו חוק רפואת המדות זכרהו. עד כאן לשונו. וכן כתב הארחות צדיקים (בסוף שער הגאוה) וזה לשונו, הרוצה לעקור הגסות מליבו מכל וכל, לא יוכל לעשות זה במחשבה בלבד, אלא בתחילה צריך להתרחק מן הגבהות עד קצה האחרון. כיצד, אדם שהיה רגיל ללבוש בגדים חשובים ומתוקנים כמלבושי גסי הרוח, ורצה לשוב מזה. אם ילבש בגדים טובים ויתקן אותם במדה בינונית, בזה לא יעקור מליבו הגסות. או אם היה מנהגו להתכבד ולהשתרר בדבריו או בשאר מעשיו, אין תקנה לתקן עד שינהיג עצמו בבזיון הרבה, וישב למטה מן הכל, וילבש בלויי סחבות המבזות את לובשיהן, וכיוצא בדברים אלו, עד שיעקר גובה הלב ממנו. עד כאן לשונו. והלא שפתיו ברור מללו כי יש לו להקצין עצמו, אף על פי שלמעלה ביאר כי לא ילבש בגדים המבזים בעליהן וכנזכר לעיל (אות ט). והוא כמבואר, כי חילוק מחולק בין החולה בחולי הגאוה מחלה קשה, לבין מי שצריך ליישר דרכיו אל הענוה והשפלות הנכונה.

שיטת הפינקס

יד. כדי לשפר מדותיו, את כל מעשיו וכל דרכיו יכתוב בפינקס דבר יום ביומו, את ההצלחות ואת הכשלונות. ויערוך חשבון נפש דבר יום ביומו אם הצליח ואם לא, ומה הם הגורמים, ומה אפשר לעשות כדי למנוע זאת להבא. ובכל זמן קצוב יבדוק את כל משך אותו זמן האם התעלה או לא. וכאשר מבוארים פרטי שיטה זו לעיל בשער המדות (בסוף החלק המוסרי), קחנו משם.

בדיקה עצמית

יתכן שאדם סבור שהוא עניו, ואולי אפילו שפל, הן אם עבד ועמל על עצמו להשיג מדות אלו והן אם לא עבד כלל, אך באמת אין הוא עניו ולא שפל. ועל כן נאסוף קצת תכונות של הענוה, שמי שהוא עניו פועל כתכונות אלו, ואז יוכל האדם לבחון ולראות האם כך הוא מגיב, וכך הוא מרגיש, והרי זה מורה כי עניו הינהו, או שמא לא כן, וטועה הוא בעצמו.

כתב בספר מנורת המאור (נר שביעי בהקדמה אות ב) כי בחמשה דברים הענוה ניכרת. א, שימחול למי שהרע לו, ואפילו יכול לשלם לו. ב, אם יבואו עליו צרות יצדיק עליו את הדין. ג, אם יכבדוהו אל יתגאה. ד, אם המציאו השם מעלות שדרך בני אדם להתגדל בהם, אל יגבה ליבו על חביריו. ה, כשיראה יסורין באים עליו, יעשה תשובה מיד בפרהסיא, ולא יניח מלעשותה מפני הגאוה. והרי מי שאינו מרגיש כן, וקשה לו למחול למי שהרע לו, וכדומה שאר פרטים, הרי שעדיין לא הגיע אל מדת הענוה.

וכיוצא בזה כתב בספר מעלות המדות (מעלה ח ד"ה ואמרו חכמים באגדה) וזה לשונו, אי זו היא מדת ענוה, כל שרוח הבריות נוחה הימנו, וכל מי שאינו מתיהר כנגד הבריות, ושומע חרפתו ושותק, וכל מי שאינו מקפיד בשעת כעסו, ומקבל על כל האדם בסבר פנים יפות. ועוד ממשיך שם וכותב, ומדרכי הענוה שיהיה האדם עלוב ולא עולב, ומענה רך בפיו, ומשיב חמה. ומרבה שלום עם אביו ועם אמו ועם רבו ועם חברו בשוק, ואפילו עם גוי, כדי שיהיה אהוב למעלה ואהוב למטה וכו'. ויהיה נבזה בעיניו, ומאוס בפני עצמו, ומשפיל את רוחו, וכובש את יצרו, ומכניע את לבו, ובולם את פיו בשעת מריבה, ומקדים שלום לכל אדם, ומחזיק כל אדם נכבד ממנו, ובורח מן השררה, ואינו רודף אחר הכבוד, ויושב בשפל המקומות ואינו חושש. עד כאן לשונו. ועוד עיין לעיל בשער הגאוה (חלק המוסר סימן א אות יב).

---

שער הכעס - הלכה

---

סימן א

כעס אסור מן התורה

א. הכעס אסור מן התורה, ואינו כאשר עולה עלי לב המון העם, שהסבלנות ומניעת הכעס הרי היא דבר חסידות ומדה נאה ויפה הראויה לבעליה, אלא הרי היא מצות עשה גמורה, משום שנאמר (דברים כח,ט) והלכת בדרכיו, שענינו להדמות בפעולות הטובות והמדות החשובות שיתואר בהם האל יתעלה.

גדר הכעס

ב. חיוב מדת הכעס הוא ללכת בדרך האמצעית שבין קצוות מדה זו, קצה אחד הוא האדישות, והיינו שאף כשפוגעים בו אינו מרגיש שום דבר. וקצה שני הוא רוב הכעס, והיינו שכועס על כל דבר קטן ככל שיהיה. והאמצע שבין שני קצוות אלו הוא המחוייב, והיינו שלא יכעס כי אם על דבר גדול שראוי לכעוס עליו, כדי שלא יעשה כיוצא בו פעם אחרת חסידות ואולם כל זה הוא לפי שורת הדין, אך חסידות במדה זו להתרחק ממנה עד הקצה האחר, שלא יכעוס אפילו על דבר גדול שראוי לכעוס עליו. ואם רצה להטיל אימה על בניו ובני ביתו כדי שיחזרו למוטב, או אם היה פרנס להטיל אימה על הציבור לשם שמים, יראה עצמו ככועס, כדי לייסרם, ותהיה דעתו מיושבת בינו לבין עצמו. וזאת בלבד שלא יבא ממש אל הקצה האחר אל האדישות, שהיא מגונה מאוד.

רפואת המדה

ג. דרך כבישת מדת הכעס היא שיעשה וישנה וישלש במעשים האמצעיים של מדת הכעס היא הסבלנות, ויחזור בהם תמיד, עד שיהיו קלים עליו, ולא יהיה בהם טורח, ויקבעו בנפשו.

במה דברים אמורים במי שאינו חולה בחולי הכעס, אלא קרוב הוא אל אמצע המדה, אולם מי שנגוע במדה זו עד מאד, ודורך תדיר בקצוות מדה זו ורוצה לרפאותה, הרי שעליו להנהיג עצמו זמן רב שאם הוכה וקולל לא ירגיש כלל, עד שתיעקר החמה מליבו, וישוב לאמצע.

חיוב להמון עם

ד. אף שבואר כי האמצע הוא חיוב גמור דבר תורה, אולם כל זה הוא לאדם השלם שמדותיו קרובות לאמצע, ויכול על ידי השתדלות למצע את מדותיו, והרי שלו הוא חיוב גמור דבר תורה לילך באמצע. אולם להמון העם, שאין ביכולתם כלל להגיע אל האמצע כמות שהם עכשיו, הרי שחיובם הוא לפעול ולטרוח כדי למצע מדותיהם, ואין עליהם כעת חיוב להיות באמצע בפועל. והרי שאם עובד וטורח למצע את מדת הסבלנות, ובא לפניו דבר כעס, ולא התגבר, לא עבר איסור, כיון שמקיים את חיובו להשתדל למצע מדותיו. אולם אם לא פועל להשגת האמצע, ולא טורח בזה כלל, הרי שעבר.

הנהגה בבית

ה. הנהגת האדם בביתו כדי לחנך את בני ביתו בדרך הישר והנכון, תהיה בסבלנות ובנחת ולא בתקיפות. וכן כל החפץ שיקבלו דבריו, יאמרם בנחת, ולא בתוקף.

אופנים שמותר לכעוס

ו. ואולם לא כל העתים והזמנים שוים, כי פעמים צריך ומצוה לנהוג עם בניו ובני ביתו בתקיפות, כדי שיראו מפניו, ויקיימו דבריו ללכת בדרך הישר, והכל תלוי לפי העת ולפי הזמן, לפי הכועס והנכעס, והחכם עיניו בראשו. והרי בעת שכזו שצריך לנהוג בתקיפות, מותר לו לכעוס עליהם, ואף כעס הלב מותר, אחר שכועס הוא על דבר גדול, למען יתחנכו ולא ילכו בדרכים עקלקלות.

ואולם מדת חסידות, שאף בעת שכזו, לא יכעס כעס הלב, רק כעס הפנים, דהיינו יראה עצמו ככועס, ובליבו אין כעס כלל.

ועוד הזהירו חכמינו, שינהג כן רק בעתים רחוקים, ועם גבול ומדה, ועל כן אמרו, לעולם אל יטיל אדם אימה יתירה בתוך ביתו.

רב קהילה

ז. אסור לאדם לנהוג בשררה על הציבור ובגסות הרוח, אלא בענוה ויראה. וכל פרנס המטיל אימה יתירה על הציבור שלא לשם שמים נענש, ואינו רואה לו בן תלמיד חכם. ואולם פעמים שצריך הוא להטיל אימה עליהם, ואז חייב לכעוס עליהם ולייסרם, ואם לא כן, הרי שנתפס הוא בחטאם. ואולם מדת חסידות שיהיה זה רק כעס הפנים, ולא כעס הלב. ואין כל העתים והזמנים שוים, והחכם עיניו בראשו אם לנהוג בהקפדה, או אם לנהוג בענות חן. ועיין בזה בפנים.

רב עם תלמידים

ח. ילמד תלמידיו בשובה ובנחת בלא צעקה, ואם לא הבינו תלמידיו, לא יכעוס עליהם וירגז, אלא חוזר ושונה הדבר אפילו כמה פעמים. ואולם אם מתרשלים הם בדברי תורה ומתרפים ולפיכך לא הבינו, הרי שחייב לרגוז עליהם ולהכלימם בדברים כדי לחדדם, ואפילו להכותם אם יש צורך בדבר. במה דברים אמורים, שכועס עליהם מפני התרשלותם בלימודם וכדומה, שהכעס הוא לצורכם של התלמידים, אבל אסור לרב לכעוס על התלמידים משום צורכו.

על רשעים

ט. מותר לכעוס על הרשעים כדי להחזירם למוטב, או כדי להרחיק קילקולם. אך הדבר צריך ישוב הדעת והתבוננות אם לקרב או לרחק.

ריתחא דאורייתא

י. דרך הלימוד היא לדבר בנחת עם חברו, ושישמע תחילה מה שחבירו ידבר, ולא יכנס לתוך דבריו, ואחר כך ישיבנו דבר. ולא כאותם אשר צועקים וצווחים בבית המדרש, ויש המכים על השולחן וכיוצא בזה, וכאשר מצוי הדבר עד מאוד, וסבורים העולם כי כל המרים קולו, למצוה יחשב לו, ובאמת כי עבירה עלתה בידו. ואולם אם עלה בידו איזה חידוש מתוק, ומתוך האושר יגיל וישמח, עד שמרוב שמחה ידלג ויכה כף וירים קולו ויאמר האח חמותי ראיתי אור תורת האמת, מותר הדבר.

ריצוי בשעת כעס

יא. אין מרצין לו לאדם בשעת כעסו, לפי שבשעת הכעס לא יקבל את דברי הריצוי. ואף יתכן שעל ידי הריצוי בשעת הכעס, יענהו דברים שאינם מהוגנים, ויוסיף כעס על כעסו. אלא ימתין עד שיעבור כעסו, ואז ישוב וירצהו.

תפילה

יב. אין עומדים להתפלל תפילת שמונה עשרה מתוך כעס [מפני שתפילה צריכה ישוב הדעת].

חזן

יג. החזן צריך להיות לרצון הקהל כולו, וכל מי שניגש לחזנות בחזקה ודרך אלמות, אין עונין אחר ברכותיו אמן. ואפילו יחיד יכול לעכב ולומר איני רוצה שפלוני יהיה חזן, אם לא שכבר הסכים עליו בתחילה.

ר"ה ותעניות

יד. ביתר שאת ישמור עצמו מן הכעס בראש השנה, וכן בשאר תעניות.

---

שער הכעס - מוסר

---

סימן א - גודל גנות הכעס

א. כתב המאירי במאמר התשובה (עמ' 99) כי הכעס הוא בתכלית רוע המדות וראוי מאד להשמר ממנו. עד כאן לשונו. ובספר הבתים ספר המצוה (מצוה ריא) כתב וזה לשונו, והרחבנו בשתי מדות אלו [כעס וגאוה] לפי הצריך להתנהג בהם עד הקצה האחרון. ורוב המדות המגונות מסתעפות מאלו המדות. אמנם הקנאה התאוה והכבוד, זה מבואר שזה יסתעף ממדת הגבהות והכעס. ומי שיהיה שלם בשתי מדות אלו, רצונו לומר שלא יכעוס אפילו בדבר גדול, ויהיה נבזה בעיניו, נמצא קרוב שישלים עצמו בכל המדות הטובות. עד כאן לשונו. ובספר מעלות המדות מעלה יד (ד"ה דעו בני) כתב, כי מדת הכעס היא מן המדות המגונות והפחותות. ועוד כתב (בריש מעלה יד) דעו בני כי מעלת הרצון [סבלנות] היא מן המעלות הנכבדות והיא סגולת אנשים חשובים ונכבדים ובעלי נפש נדיבה. עד כאן לשונו. ובספר הישר (שער ו) מנה את הכעס בתור המדה השניה המבטלת עבודת השם. וכתב (בד"ה והמדה השנית) כי כל מאריך אפו לעולם לא יתחרט ולא יצטרך לעשות דבר אשר כל שומעהו יחסדהו [אולי צריך לומר יחסרהו], רק כל מעשיו הם בשובה ונחת, כאשר אמר (משלי טז,לב) טוב ארך אפים מגבור ומשל ברוחו מלכד עיר. עד כאן לשונו. ומהרח"ו בשערי קדושה (ח"ב שער ח) כתב, המדות רעות היותר חמורות הן שתים, הכעס שקולה כעובד עבודה זרה, וטורף נפשו באפו, ונעקרת משם והולכת לה ומתחלפת בנפש אחרת רעה. למעלה ממנה הגאוה וגסות רוח וכו'. והרי לנו שהמדות החמורות ביותר המה הכעס והגאוה. וכן כתב השל"ה (שער האותיות אות ר ערך רצון) דעו בני, כי מעלת הרצון, רצוני לומר שיהיה עולמית מרוצה לא יתקצף ולא יתכעס, היא רום מעלת ממעלות הרמות. ובהיפך מדה רעה וגרועה מדת הכעס, אין רעה בעולם כרעה זו. עד כאן לשונו. ובמסילת ישרים (פרק יא ד"ה אמנם כמו) כתב וזה לשונו, הגאוה הכעס הקנאה והתאוה, הן כל אלה מדות רעות אשר רעתם נכרת ומפורסמת ואין צריך לה ראיות, כי הנה רעות בעצמן, ורעות בתולדותיהן, כי כולם חוץ משורת השכל והחכמה, וכל אחת כדאי לעצמה להביא את האדם אל עברות חמורות. עד כאן לשונו.

יסוד הכעס גאוה

ב. שורש הכעס הוא הגאוה, כי הגאה מקפיד כשעוברים על רצונו וכשמזלזלים בו ופוגעים בו ואינו מוחל, וכה גדולה היא הקפדתו עד שפורצת מליבו כרוח סערה, היא סערת רגשותיו וחרון אפו. ומאידך הענו אינו מקפיד על אחרים גם אם פוגעים ומעליבים אותו, אינו חש בעלבון, כי אומר אל ליבו מה אני ומה חיי. ועל כן ראינו לנכון לקבוע שער הכעס אחר שער הגאוה, והרי שמי שיכבוש את שער הגאוה, כבר מוכן וערוך הוא כמעט אל מדת הסבלנות, והריחוק מן הכעס.

וכן כתב המספיק לעובדי השם (פרק אריכות אפים ד"ה ועליך) וזה לשונו, ועליך לדעת כי דרך הסלחנות ודרך הענוה שותפות הן, כשם שהפכיהן הכעסנות והגאוה שותפים הם. כי על פי רוב מה שמעורר את כוח הריב אל הכעס הוא הגאוה הפנימית, ומה שמביאנו לידי סלחנות הוא הענוה הפנימית. וכן כתב בארחות צדיקים (שער יב ד"ה ודע כי) וזה לשונו, הכעס נוטה מאד אל הגאוה, ואין הכועס נמלט מן הגאוה, וכבר ידעת רעות הגאוה. וכן מבואר באגרת הרמב"ן וזה לשונו, וכאשר תנצל מן הכעס, תעלה על לבך מדת הענוה, שהיא מדה טובה מכל המדות טובות. עד כאן לשונו. והרי שהענוה והכעס קשורות זו לזו. וכן כתב בספר חסידים (סי' קמה) ועזיבת הכעס מביאתו לכנוס בדרך הענוה. עד כאן לשונו. וכן כתב מהרח"ו בשערי קדושה (שער שני ד"ה יסוד האש) וזה לשונו, יסוד האש ממנו נמשכת הגאוה וכו' ובכלל הכעס, כי מפני הגאוה מתכעס האדם כשאין עושים רצונו, ואילו היה שפל רוח ומכיר חסרונו, לא היה מתכעס כלל. נמצא כי הגאוה והכעס מדה אחת הם. עד כאן לשונו. וכן כתב עוד (בח"ב שער ד ד"ה הכעס) וזה לשונו, הכעס הוא ענף הגאוה ושקול כמוהו. עד כאן לשונו. וכן כתב בספר שלחן ערוך הרב (או"ח סי' קנו סעיף ג) הכעס בא מגסות הרוח. וכן כתב בספר ארך אפים (סימן א בויוסף אברהם ס"ק א) וזה לשונו, נודע בספרים שכעס הוא תולדת דגאוה. עד כאן לשונו. ובספר עלי שור (ח"ב עמ' ריד) הראה גבי הצד השני של הכעס שהיא הסבלנות, כי בסיסה הוא הענוה, שכן כתב רש"י על הפסוק (במדבר יב,יג) והאיש משה ענו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה. ופירש רש"י ענו, שפל וסבלן. הרי לנו בדברי רש"י כי הסבלנות היא ענף הענוה.

מושכל ראשון

ג. מושכל ראשון של הכעסן הוא שכשמרגיזים אותו הוא כועס, כאשר פוגעים בו, כשהדברים אינם נענשים כרצונו ולרוחו וכדומה, הרי שהכעס יעלה בו בחמת זעם, וחרונו יהיה על פניו. ועצם מושכל ראשון זה הוא טעות ביסודו. שורשו מתחיל מגיל הינקות, התינוק סבור שהכל שלו, וכל הסובב אותו הוא בשבילו. צורח כשלא מקבל, או כשלוקחים ממנו. וכן מתגאה תדיר, "אני יותר גדול ממך", "אני מצליח לקפוץ שתי מדרגות", "אני יכול" וכדומה. וכך התינוק גדל נעשה נער ומבוגר, ובתווך נמצאות המדות שרכש במשך ימי חייו, שאם משהו לא נעשה כרצונו צורח וצועק. ואומנם כבר גדל ושוב אינו בוכה בעת שהדברים אינם נעשים כרצונו. אולם עושה פעולה אחרת, והיא הכעס. והרי שטעות הכעסן מקורה ביסוד, והוא המושכל הראשון שיש לכעוס כשהדברים אינם נעשים כרצונו. והיא טעות, ולא כך צריך לנהוג, אלא יש לנהוג בסבלנות, ואפשר אף לדרוש בנחרצות בעת הצורך, אך לכעוס ולרגוז הוא דבר מיותר לחלוטין בלא תועלת. וכך כתב העלי שור (ח"ב עמ' ריד) הכעס הוא ציור של תגובה המוטבע באדם כמושכל ראשון. ציור זה מצייר לאדם שאם ייעשה משהו נגד רצונו עליו להתאדם בפניו, ולדפוק באגרופו על השלחן, ולהתפרץ בצעקות וזלזולים. מה משיגים על ידי התפרצויות כאלו, הכעסן עושה עצמו שנאוי ומבוזה, אולי יעשו לו רצונו מחמת מורא, אבל אהבה ואהדה לא ירחשו לו לעולם. רגזן לא עלתה בידו אלא רגזנותא. כעס הוא ציור תגובה פסול ומשוקץ, אין לבעל כעס הבסיס הנפשי אשר ממנו יבוא לתגובה שקולה, בסיס זה היא סבלנות. תהיה איפוא עבודתנו ההתלמדות במדת הסבלנות. עד כאן לשונו. דהיינו המושכל הראשון של האנשים, לכעוס בעת שעוברים על רצונם, והרי המושכל הראשון האמיתי שצריך להיות, שבעת שעוברים על רצונם יש להגיב ולנהוג בסבלנות. ועוד כתב (בח"א עמ' קמד) המושכל של המדה נעזר על ידי ציור ברור השמור בלב האדם כיצד עליו לפעול. לכעסן יש ציור כעס שעליו לכעוס בעת שמכעיסים אותו. ציור זה הינו דמיוני, מושכל ראשון מוטעה. והן המדות המקולקלות שאנו מוצאים בקרבנו, כאשר אנו מעמיקים להתבונן במדותינו, ומעבירים את המושכלות הראשונים שלנו תחת שבט הבקורת, נעמוד על הטעויות שבמושכלות אלו. השכל מוכיח כי הכעס מחטיא את מטרתו, כי אינו מעורר הערכה יתרה, אלא לעג, ואף שנאה כלפי הכעסן. ועל כן על השכל להתמיד בבירור המדות, ובמקום הציורים המוטעים, יברר את הציורים הנכונים, כיצד להגיב, ואל מה לשאוף.

העולם מואס בכעסנים

ד. ראש וראשון יראה הרואה כמה בני האדם מואסים בכעס ובכעסנים, אינם חפצים בקרבתם ובחברתם, לא לסעוד עמהם, ולא להועד עמהם, כמה שפחות להפגש עמהם. ומאידך כמה מעריכים בני האדם את הסבלנים, כמה חפצים בקרבתם, להתרועע עמהם, ולהועד עמהם, והרי לנו הרע והפכו. והלא אפילו גויים מואסים בכעס, ונערכים אצלם קורסים לשליטה עצמית, לריסון עצמי, ויש ביניהם המוציאים על כך ממון זמן ומחשבה, ובלבד שיוכלו להרחיק את הכעס. ואם הגיעו הדברים לידי כך, קל וחומר לזרע יעקב בני אברהם יצחק ויעקב על אחת כמה וכמה שצריכים הם להשתדל ולהשיג את מדת הסבלנות, ולרחוק מן הכעס כמטחוי קשת. וכן כתב הארחות צדיקים (שער יב ד"ה הכעסן) וזה לשונו, הכעסן אין לו חן בעיני הבריות, והוא שנוא בעיניהם, ומתוך כך אין מעשיו מתקבלים בעיני הבריות. ואפילו אם יש בידו תורה ומעשים טובים, אין העולם למדים ממנו. וממשיך, שאפילו לבני ביתו האוהבים אותו, קשה לישא את משא הכעסן, מחמת כי שומעים הם תמיד כעסו ותלונתו. וכן כתב בספר שבילי אמונה לנכד הרא"ש (עמ' שלה) אין אוהב להפכפך, ולא אמונה לעבד, ולא מנוחה לחמדן, ולא סילסול לכילי, ולא חברה לכעסן, ולא יהיה המתגאה משבח, ולא הכעסן שמח. עד כאן לשונו. והרי לנו כי אין חברים לכעסן, ושהכעסן לא יהיה שמח, אחר שכל ימיו עצב ומכאוב מחמת כעסו אשר טורד את מנוחתו. וכן כתב בספר עלי שור (ח"ב עמ' ריד) הכעסן עושה עצמו שנאוי ומבוזה. ואולי יעשה רצונו מחמת מורא, אבל אהבה ואהדה לא ירחשו לו לעולם.

הכועס על דברים שאינם מהותיים

ה. יתרה מכך, כי רוב סיבות הכעס הם משום מקרים חד פעמיים וחולפים, אשר אינם מהותיים. והרי שהכעס עליהם הוא ברכה לבטלה, ללא שום תועלת, אחר שמקרים אלו חולפים, ועוד אינם. כועס הכועס על אנשים שלא יפגשם יותר, או שיפגוש אותם אך לא בסיטואציה דומה, והרי שרוב מקרי הכעס מיותרים לחלוטין. וכגון מישהו לא נהג בך כבוד, זילזל בך, הפריע לך, וכלל אינך מכירו, או שמכיר אתה אותו אך נפגש עימו לעיתים רחוקות, כגון בבית הכנסת מישהו דחף את הספסלים כך שישב הוא ברחבות, ואילו לך לא נשאר מקום. פתחו את החלון באוטובוס, עקפו אותך בכביש, נדחפו למסלול שלך, מוכר בשוק הונה אותך. מכנים אותך בכינויי גנאי וכדומה מקרים ממקרים רבים. והרי שהכעס במקרים אלו אין לו שום תועלת, ולא ישיג עמו דבר, למעט את השגת חסרון הכעס בפני עצמו, כי כשיכעס על הנהג שסטה למסלולו, האם בזה תפתר הבעיה, כשמחר בכביש יעשה זאת אדם אחר. וכן על זה הדרך בשאר המקרים, הלא מי שזלזל בך, רימה אותך, אינך עשוי לפגוש בו עוד, רק עתה במקרה אינה השם לידך אותו, ואם כן הכעס באופנים אלו מיותר לחלוטין, ואין לו שום תועלת, למעט את חסרונותיו המרובים אשר מביא הוא עמדו, ולשם מה לכעוס.

ו. ואם יעלה עלי לב מאן דהו לטעון כי כוונתי לחנכו, בשבילו, כדי שהוא לא ישוב לכסלה, ולא יבזה אחרים, ולא יצער אחרים. הרי בודאי שאין זה מן האמת. וכי אם הוא היה דוחף את הספסל של חברך ולא שלך היית כה כועס. ואם היה מזלזל בחברך, היית כה מתמלא קצף וחימה, בודאי שלא. והלא אם כוונתך לחנכו, הרי אין שום קשר לכך שעשה הוא לך או לאחר, הלא כוונתך בשבילו ולא בשבילך. הדברים ברורים כי הכעס והמדות העכורות, הם שעומדים בעוכריך, והם שמניעים אותך לכעוס, ולא משום טענות חינוך וכיוצא בהם.

מה גם שאף אם תחנך אותו, והיה בהניח שהחינוך שלך יעשה את הבלתי אפשרי, וילמד אותו לקח, כדי שלא ישוב לנהוג כן. הלא הרחוב לא חסר משוגעים, וישנם רבים רבים אשר הולכים בדרכו, ועד שתחנך אחד, יבואו תחתיו אלפים. ואם כן להיכן מועדות פניך. [אלא אם כן הכוונה לחנך לשם שמים, ובזה אין לכעוס מהטעם הראשון.] זכורני שהמתנתי יום אחד באחת הצמתים המרכזיים בירושלים, אשר תדיר הרמזור שם ארוך, ונסרך תור ארוך של מכוניות. ולתדהמתי נוכחתי לראות שכל כמה שניות מגיע רכב אחר שנדחף לתור המכוניות. ולא האמנתי למראה עיני, כי כלל לא עלה בדעתי שכל כך הרבה אנשים שאינם נוהגים כשורה ישנם על הכביש. והרי שמי שיצפור ויגער באדם שנדחף לו בתור, מה יועיל, כי לפניו ואחריו היו ויהיו עוד רבבות אנשים שכאלו. ואין לו אלא לחנך את עצמו, לגבור על הכעס, ולהתעלות מעל הרגשות הטבעיים והנואלים של מדותיו העכורות, להצליח לבלום כעסו ורגשותיו.

לא עלתה בידו אלא רגזנותו

ז. ועל כן אמרו חכמינו זכרונם לברכה במסכת קידושין (מ ע"ב) רגזן לא עלתה בידו אלא רגזנותו. והביאו מימרא זו כפשוטה רבותינו הראשונים כשדברו בגנות הכעס, שכן כתב רבינו יונה בספר היראה, ובספר מעלות המדות (מעלה יד ד"ה דעו) ובארחות צדיקים (שער הכעס ד"ה הכעסן). וכי מה השיג ומה הרויח בכעס ורוגזו, אם לא את קללת הכעס והרוגז אשר נשארו בחיקו.

באר מרים

ועל כך הביא הבית יוסף (או"ח סימן רצט אות י ד"ה אסור לעשות) את דברי הכל בו (סי' מא סוע"ב) שכתב וזה לשונו, נהגו הנשים לדלות מים במוצאי שבת תכף ששמעו ברכו. שמצינו באגדה [ויקרא רבה (פרשה כב סי' ד) ובמדבר רבה (פרשה יח סי' כב)] שבארה של מרים בימה של טבריא, וכל מוצאי שבת מחזירין על כל בארות, ועל כל מעינות. וכל מי שהוא חולה, ויזדמן לו המים וישתה, אפילו כל גופו מוכה שחין, מיד נרפא. ומעשה באדם אחד שהיה מוכה שחין, והלכה אשתו במוצאי שבת לשאוב מים, ונתעכבה יותר מדאי, ונזדמנה לה בארה של מרים, ומלאה כדה מאותן המים. כיון שבאה אצל בעלה, כעס עליה, ומרוב כעסו נפלה כדה משכמה ונשבר הכד, ונפלו מטיפי המים על בשרו, ובכל מקום שנתזו המים נרפא השחין. ועל זה אמרו חכמים (קידושין מ סוע"א) רגזן לא עלתה בידו אלא רגזנותו. ולכך נהגו לשאוב מים בכל מוצאי שבת. עד כאן לשונו.

כעס על דברים מהותים

ח. ואם כועס הוא על דבר מהותי, על דברים שחוזרים ונשנים, על בני ביתו, או על אנשים שיש לו עסק תדיר עמהם, וכגון שלא מתחשבים בו באופן תדיר, פוגעים בו וכדומה. והרי שכאן אמנם אין את הטענה הנזכרת כי הכעס ללא הועיל. אולם עדיין הבה נבחן האם יהיה תועלת בכעס, הלא כולם מכירים את המציאות כי התפרצות כעס לא תפתור את הבעיה, אלא בדרך כלל תחמיר אותה, ותיצור מחיצה וחיץ בין שני הצדדים, ואולי סיבה למריבה, אשר מי ישער את אחריתה. והרי שהפתרון ההגיוני במצב כזה הוא קודם כל לא לכעוס, אלא לשים מחסום לפיו כעת בשעת הכעס, ואחר כך בשעת שלוות הנפש ישקול את המעשה, וינסה לפתור את הבעיה, להעלות דרכים כיצד ניתן למונעה. והרי שיהיה זה בשעת נחת ושלוה, ולא בסמוך ונראה לעלבון. הגישה תהיה כשל אדם חיצוני שניגש לפתור את הבעיה, ולא כמי שנוגע בדבר. תאר לך שזוג מבקש ממך שתגשר ביניהם בגלל בעיה כזו, מה היית מציע להם לעשות. ועל כן חכה כמעט רגע עד שיעבור זעם, ואז תפתח את הנושא. ואם הנושא לא מצדיק את פתיחתו, כפי שכן הוא פעמים רבות, ונראה מיותר לעשות את כל הרעש הגדול הזה בשביל מקרה כזה קטן. הרי שהוכח כי הכעס היה בין כה מיותר. [בל נשכח שעצם פתיחת הנושא חשובה מאוד כדי שלא יתפרץ בפעם הבאה מחמת הצטברות הכעס, וזאת גם אם הנושא בעצם לא חשוב כל כך, וכל ערום יעשה בדעת (משלי יג,טז).]

כשאין פתרון

ט. במידה ואין שום פתרון, או שאי אפשר לשכנעו, כי ביודעו ומכירו שלא יעזור דבר. בין תבין שמאת השם היתה זאת, כדי לכפר על חטאותיך ועוונותיך. או כדי להעמידך בנסיון שתתגבר על יצרך ותנצחו, ולא תכעס ולא תכנס למריבה. וכך כתב בספר עלי שור (ח"ב עמ' ריח) לא פעם רואים אצל בן הזוג או בת הזוג הנהגה המעוררת שאט נפש וביטול. יותר מזה מתגלה אצל בת הזוג מדה רעה ממש, היא מאחרת תמיד, או היא עצלנית, או דברנית וכדומה. מנסים לגמול אותה מזה ללא תועלת. אז ידע כי זהו הטבע שלה, ועליו להשלים עם זה. אך לא רק השלמה חיצונית שלא יכעס עליה, אלא יקבל אותה על עצמו בלב שלם כפי שהיא. וידע כי גם הוא אינו אדם שלם, ובודאי גם היא הכירה כבר מדותיו הרעות, והשלימה עמהן. עד כאן לשונו.

הכועס שוטה

י. בעת הכעס הרי שהרגש שולט על השכל, וכל מעשיו, דיבורו, והנהגותיו יהיו כהנהגות השוטה, ללא שיקול הדעת וישובה. והרי שנראה הכעוס כשוטה. ואחר חלוף הכעס, מנת חלקו היא העצב והחרטה על הנהגתו ועל מעשיו ודבריו שעשה ואמר, ואת הנעשה אין להשיב. והרי ראוי לכל בר דעת ביודעו כי בעת הכעס שכלו בל עמו, להרחיק את הכעס כמטחוי קשת, ולהשליט את חכמתו על ליבו, וכך כתב בשו"ת הרשב"א (ח"א סי' תקעא) והובא בבית יוסף (אה"ע סי' קטו) על אשה שפרעה ראשה בשוק בחמת כעס. וכתב שאין עליה דין מורדת, שבשעת כעס היה, ובשעת הכעס הרי היא כשוטה, ואין השם ומצותיו כנגדו באותה שעה, כמו שאמרו בנדרים (כב ע"ב) שהכועס אפילו שכינה אין חשובה כנגדו. עד כאן לשונו. הרי שאף לענין הלכה למעשה ממש נחשב הכועס כשוטה, ודין שוטה נותנים עליו.

וכך כתב בהמספיק לעובדי השם (פרק אריכות אפים) והכעס מביא לידי חטאים גדולים ופשיעות חמורות, כי הוא מעביר את האדם על דעתו ממש כשכרון. ובהמשך (ד"ה והמדה) כתב, שיחשוב ויתבונן כי הכעס מעלים את השכל, ובהיעדר השכל, יהיה האדם כאריה וכנמר ודומיהם מן החיות הטורפות. והכעס בא מן הסכלות ומודיע עליה, כשם שהסלחנות מודיעה על החכמה וקביעות השכל, כדברי שלמה (משלי יד,כט) ארך אפים רב תבונה, וקצר רוח מרים אולת. אמר עוד (שם יט,יא) שכל האדם האריך אפו, ותפארתו עבור על פשע. עד כאן לשונו. וכן כתב בספר הישר (שער ו ד"ה והמדה השנית) וזה לשונו, סיבת הכעס תהיה ממיעוט ישוב הדעת, ומסיכלות הכועס, ובחסרון חברת החכמים והמשכילים אשר יורוהו לכבוש כעסו, ומרוב התחברותו אל הכסילים והרשעים. וכן כתב המאירי במאמר התשובה (עמ' 100) ובעוד דוכתי, שבעת הכעס מאבד את שכלו, ומתחרט אחר כך על כעסו. וכן כתב רבנו שלמה אבן גבירול בספר תיקון מדות הנפש (חלק רביעי שער א) בשם גאלינוס, מי שכעסו במחשבה, ייראה עליו היישוב וההדר, ומי שכעסו שלא במחשבה תראה עליו השטות. ועוד אמר, מי שכעסו חזק ורוגזו אמיץ, איננו רחוק מן המשוגעים הנכפים. עד כאן לשונו. וגם בספר היראה לרבינו יונה כתב, כי כל הכועס מבלבל דעתו ורוחו ולא יתיצב באהבת הבורא. וכן אמרו רבותינו לא תרתח ולא תחטא. ובכמה מקומות דבר שלמה בחכמתו, והסר כעס מלבך (קהלת יא) כי כעס בחיק כסילים ינוח (שם ז).

יא. וכן כתב בספר ארחות צדיקים (ריש שער יב) גבי הכעסן, ואף משכח תלמודו ומוסיף טיפשות, שנאמר כי כעס בחיק כסילים ינוח (קהלת ז,ט) וכתיב וכסיל יפרוש איולת (משלי יג,טז). וביאר זאת בבהירות לשונו, ואתה רואה רוב בני אדם כשהם כועסים ומתחזקים בכעסם, אינם משימים ליבם על מה שעושים ברוב הכעס, ועושים הרבה ענינים בכעסם, מה שלא היו עושים בלא הכעס. כי הכעס מוציא שכלו של אדם מקרבו, עד שמרבה דברי הכעס, ונכנס במחלוקת וקנטורים. לכן אי אפשר שינצל הכעסן מחטאין גדולים. וכן אמר אליהו לרב יהודה לא תרתח ולא תחטי (ברכות כט ע"ב). ואמרו בשלושה דברים אדם ניכר, האחד מהם בכעסו (עירובין סה ע"ב) כי בעת הכעס אדם ניכר אם יתגבר כעסו על חכמתו, ועושה ענינים בעת הכעס בלא הנהגת החכמה, בזה ניכר כעסו. ואם תתגבר חכמתו על כעסו, ולא ידבר ולא יעשה מעשה מחמת הכעס, מה שלא היה עושה בלא הכעס, בזה ניכרת חכמתו. עד כאן לשונו. ועוד כתב (בד"ה אמר החכם) וזה לשונו, אמר החכם, מי שכעסו בא עליו במחשבה, תראה עליו הישוב וההדר. ומי שכעסו בא עליו שלא במחשבה, תראה עליו השטות. עוד אמר החכם, מי שכעסו חזק ורוגזו אמיץ, אינו רחוק מן המשוגעים הנכפים. וכן כתב בספר מעלות המדות (מעלה יד ד"ה דעו בני) גבי הכעס, והיא גם היא אוצר הסכלים ומטמון עניי הדעת, כענין שנאמר כי כעס בחיק כסילים ינוח. ואמרו חכמינו זכרונם לברכה, הכעס מסלק את הדעת. ועוד כתב (בד"ה וכל מי) וזה לשונו, וכל מי שהוא כועס, איולתו נראית, וחרפתו נגלית בעיני הבריות, מפני שהכעס גורם לו טרוף הדעת. כענין שנאמר (משלי יב,טז) אויל ביום יודע כעסו וגומר, כלומר באותה שעה שכועס נודע כעסו ואיולתו. משלו חכמים משל למה הדבר דומה, לקדרה שהיא נתונה על גבי גחלים, כל זמן שאינה רותחת, אין אדם יודע מה בתוכה, עלתה רתיחתה, הרי היא פולטתו לחוץ, והכל רואין אותה. ובהמשך (ד"ה בני) כתב, לפיכך ראוי לכם להסיר כעס מלבכם, ולמשול ברוחכם, ואל יהי כעסכם מושל על שכלכם וכו'. עד כאן לשונו. ועוד הביא מאמר החכם הנזכר לעיל, מי שכעסו במחשבה וכו'.

יב. וכן כתב שלמה המלך בחכמתו (קהלת ז) אל תבהל ברוחך לכעוס כי כעס בחיק כסילים ינוח, והרי לנו שהכועס כסיל יקרא, אחר עלות כעסו שלא הועיל לו דבר, ושטות תראה על פניו, הלא היא התנהגותו המכוערת, ומעשיו המכוערים, היאים לשוטים, כיון ששכלו בל עמו בעת כעסו, והחרטה אחר המעשה תהיה מנת חלקו. וכן הראשונים הביאו פסוק זה כפשוטו שכן כתב הרשב"ץ (מגן אבות ה,יד) ועוד לו (פ"ב משנה טז) ובספר חסידים (סי' קמה) ובשו"ת הרשב"ש (ר"ס שע). וכן כתב המאירי במאמר התשובה (עמ' 99) כי הכעס הוא בתכלית רוע המדות, וראוי מאד להשמר ממנו. והתבונן על מי נאמר בא לכלל כעס בא לכלל טעות [ספרי מטות על משה רבינו] ומה יצדקו עוד אזובי קיר בהדבקם בענינה. וממשיך וחכמי המוסר אמרו, אל תקצוף קצף יבהלך בחרונך, פן תקרע בכעסך, אשר לא תתפור ברצונך. אל תהרוס בזעמך אשר לא תבנה בהתנחמך, וכבה להבת חמתך במי שכלך וחכמתך. עד כאן.

משל המלך

יג. ועוד ממשיך המאירי שם במשל על זה הענין וזה לשונו, וחכמי המוסר אמרו כי חכם אחד אמר למלך זמנו היה מתגבר לכעסו עליו, והיה הוא רוצה להתנצל לפניו, ואמר לו אדני המלך, ראוי לשכלך חק וממשלה על טבעך, לשמוע בלא חימה, ולענות בלא כעס, כי האף שונא השכל, ועל כן יבדיל בין בעליו ובין הדברים הנאמרים אליו. ואז אמר לו המלך שידבר, ודבר לפניו, והשיבו המלך דבר. הכיר החכם בו כי חמתו בערה בו, ושכעסו יביאהו לדבר כן. ואמר לו אדני המלך, ידעתי כי לא תתגבר עלי רק בטענות מספיקות, ואין הכרע באמתת הטענות רק על פי שופט נאמן ודיין בלתי עול, ואין אצלנו שופטים יכריעו דברי מול דבריך. אם כן אדני, אין לדברי שופטים זולתי בחדרי לבבך, ובלבבך אדני יש בו שופטים אבחר בהם אם תשים הענין בהכרעתם, ויש בהם אירא ואחת מפניהם אם תרצה למנותם שופטים עלי. אמר המלך ומי הם אלה השופטים. אמר החכם אדני המלך, השופטים אשר אבחר בהם, הם שכלך ומעלתך וישרך. והשופטים אשר אירא מפניהם, הם אפך וחמתך. ואז שקטה חמת המלך וקבל דבריו. ראה איך הוכיחו והורהו שהכעס מביא האדם לידי הטות משפט, וצאת מכל קו יושר בכל ענין. עד כאן לשונו.

יד. ובספר המספיק לעובדי השם (פרק אריכות אפיים) כתב, ועליך לדעת כי המדרגה העליונה באריכות אפיים היא שליטת כוח השכל על כוח היצר, וריבונותו עליו, והפעלתו על פי דרישות הרוח וחוקות התורה, ולא מתוך קרירות מזג בעלמא או רפיון היצרים. ועוד כתב (בד"ה והמדה) וזה לשונו, והמתכשר באורח זה [המכשיר עצמו לכבוש כעסו] יזכור את התפרצויות רוגזו בימי חייו, ואת אשר גרם לו ולזולתו מחמת ריתחה, ואת החטאים אשר עתה ניחם עליהם, ופליטות הפה שאין להשיבן שחטא בהן הוא או זולתו בשעת ריתחה. וכן כתב הארחות צדיקים (שער יב) כי הכועס לא שם לב למעשיו. וכן כתב המסילת ישרים (פרק יא ד"ה ונדבר עתה) וזה לשונו, הנכעס על כל דבר שיעשו נגד רצונו, ומתמלא חמה עד שכבר לבו בל עמו, ועצתו נבערה, והנה איש כזה כדאי להחריב עולם מלא אם יהיה יכולת בידו, כי אין השכל שולט בו כלל, והוא סר טעם ממש ככל החיות הטורפות. ועליו נאמר (איוב יח,ד) טורף נפשו באפו, הלמענך תעזב ארץ. והוא קל ודאי לעבור כל מיני עברות שבעולם, אם חמתו תביאהו להם. כי כבר אין לו מניע אחר אלא כעסו, ואל אשר יביאהו ילך. עד כאן לשונו.

חכמתו מסתלקת ממנו

טו. ולכן אמרו חכמינו כל הכועס אם חכם הוא חכמתו מסתלקת ממנו כדאיתא בפסחים (דף סו ע"ב) ובילקוט שמעוני (מטות סי' תשפה, ומלכים ב סי' רכו) ובמגן אבות לרשב"ץ (ב,טו) ובספר חסידים (סי' קמה). ועד כדי כך מגיעים הדברים שפסק מרן בשלחן ערוך (חו"מ סי' יז ס"ט) שיכולות טענותיו של בעל דין להסתלק מחמת רוב כעסו. וזה לשונו, ראה הדיין זכות לאחד מהם, ובעל דין מבקש לאמרו ואינו יודע לחבר הדברים. או שראוהו מצטער להציל עצמו בטענות אמת, ומפני החימה והכעס נסתלקה ממנו, או נשתבש מפני הסכלות, הרי זה מותר לסעדו ולהבינו תחלת הדבר, משום פתח פיך לאלם. וצריך להתיישב בדבר זה הרבה, כדי שלא יהיה כעורכי הדיינים. עד כאן לשונו. וכן אמרו במסכת נדרים (כב ע"ב) א"ר הונא כל אדם הכועס אפילו שכינה אינה חשובה כנגדו, שנאמר רשע כגובה אפו בל ידרוש וגומר (תהלים י,ד) רבי ירמיה מדפתי אמר, אף משכח תלמודו ומוסיף טפשות, שנאמר כי כעס בחיק כסילים ינוח (קהלת ז,ט) וכתיב וכסיל יפרוש אולת (משלי יג,טז) וכן אמרו בפסחים בפרק אלו דברים (סו ע"ב) כל הכועס אם נביא הוא נבואתו מסתלקת ממנו מאלישע, שמפני שכעס על יורם נסתלקה שכינה ממנו, שנאמר והיה כנגן המנגן ותהי עליו יד י"י (מלכים ג,ד,טו) ואם חכם הוא חכמתו מסתלקת ממנו ממשה, מפני שכעס בא לכלל טעות ושכח דיני הגעלה, וכן בענין אלעזר ואיתמר, כמו שנזכר בספרא (שמיני פרשה א ד"ה ויהי ביום) ובספרי (במדבר פיסקא קנז ד"ה ויאמר אלעזר). עד כאן לשונו. וכן כתב הרמב"ם (דעות פ"ב ה"ג) ואמרו שכל הכועס אם חכם הוא חכמתו מסתלקת ממנו, ואם נביא הוא נבואתו מסתלקת ממנו. ובארחות צדיקים (שער יב ד"ה הכעסן לא) כתב וזה לשונו, הכעסן לא יהיה חכם גדול, כי הכעס מבריח מליבו חכמתו (פסחים סו ע"ב) שלא יוכל לענות כהוגן, ולא יוכיח כהוגן, וכל דבריו לא בהשכל. ועוד כתב (בד"ה הכעס גורם) ומחמת הכעס לא יכנע, וגם לא יודה על האמת וכו'. הכעס מביא לידי טעות, מי לנו גדול ממשה רבינו עליו השלום שכעס בשלשה מקומות ובא לכלל טעות וכו'. ועתה הבן אם כך מגיע למשה רבנו עליו השלום שהיה אב לחכמים, מה יגיע לכסילים הכועסים. ולכך אמר שלמה אל תבהל ברוחך לכעוס (קהלת ז,ט). וכן כתב בספר מעלות המדות (מעלה יד ד"ה בני הוו זהירין) וכן כתב בשו"ת מהרשד"ם (אה"ע סי' יז סוד"ה ועצור).

הכועס עושה טעויות חמורות

טז. ולכן הכועס עושה טעויות מהותיות, אשר אילולי הכעס, לא היה מעיז להעלותם על צל מחשבתו. וכך אמרו חכמינו הובא בארחות צדיקים (ריש שער יב) כל הכועס אפילו שכינה אינה חשובה כנגדו. וכך הוא בנדרים (דף כב ע"ב) אמר רבה בר רב הונא, כל הכועס, אפילו שכינה אינה חשובה כנגדו, שנאמר (תהלים י) רשע כגובה אפו בל ידרוש אין אלהים כל מזמותיו. ובילקוט שמעוני (תהלים סי' תרמט) ובמגן אבות לרשב"ץ (פ"ב מט"ו) ובמהרח"ו בשערי קדושה (ח"ב שער ד ד"ה הכעס). ואף שהדברים ידועים, הנני להראות מעט מזער מגודל הקילקול אשר יגרום הכעס. הנה בשלחן ערוך (אה"ע סי' קעח סעיף י) הביא הרמ"א מעשה אשר בעל הוציא על אשתו קול שזינתה, והכל נבע מרוב כעסו. הרי שכעסו כה העבירו על דעתו, עד שהוציא עליה קול נורא ואיום, אשר אפילו רשע שברשעים לא יוציא קול שכזה על בת ישראל, וקל וחומר שלא על אשת נעוריו. ובבית יוסף (אה"ע סי' קטו) הביא תשובת הרשב"א (ח"א סי' תקעא) על אשה שפרעה ראשה בשוק בחמת כעס. וכתב שאין עליה דין מורדת, שבשעת כעס היה, ובשעת הכעס הרי היא כשוטה, ואין השם ומצותיו כנגדו באותה שעה, כמו שאמרו בנדרים (כב ע"ב) שהכועס אפילו שכינה אין חשובה כנגדו. עד כאן לשונו. וראה עוד בשו"ת ציץ אליעזר (ח"ז סימן מח פרק ג אות ב) ובבית יוסף או"ח (סי' רצט אות י) משם כל בו (סימן מא דף ב סוע"ב) גבי באר מרים והבאנו דבריו לעיל (אות ז) וראה בב"ש (אה"ע סי' קט סעיף ו ס"ק יא) לגבי דין אשה שגילתה זרועותיה מרוב כעסה.

להשליט את השכל על הרגש

יז. ועל כן חובה להשליט את השכל על הרגש, ולא לתת לכעס לפרוץ, כי אם לשלוט עליו, ולכבוש על ידו את מדת הכעס לחלוטין. וכפי שנראה דרכי שליטת השכל ברגש בדברי הרמב"ם באגרותיו, ועל כן הנני להעתיקם, וגם בהם דברי מוסר ודברי השכל נפלאים פלאי פלאות, לכבוש את מדת הכעס כאשר כל עין תראה.

חי השם

והרי לפנינו דברי הרמב"ם (נדפס באגרות הרמב"ם שילת עמ' ש) והיא אגרת של הרמב"ם אל תלמידו רב יוסף, אשר קנא קנאת השם לכבוד רבו הרמב"ם, על שהעליבו וביזו את ספרי הרמב"ם וריננו על יראת שמים של הרמב"ם שנים מגדולי הדור. ומבקשו הרמב"ם שלא יכנס למחלוקת עוד בשבילו. וכותב לו בזה הלשון, אבל מדותי עתה אינן כמדות הבן [רב יוסף שהרמב"ם הוא אביו הרוחני] והוא שאני כבר חנכוני השנים והנסיונות, מחובר אל מה שיחייבהו העיון, ואני מוחל על כבודי הרבה. והבן לא יוכל להבליג, ולא יוכל לסבול אותן ההכעסות. וממשיך (בד"ה כלל רביעי) אני יודע שכל מה שיתפרסם שמי שם [היינו במחוזות אותם תלמידי חכמים שביזו את הרמב"ם] יביא ההכרח אותו [אותו החכם המבזה] ואת כל ההולכים אחריו, ואת כל מי שרוצה שתהיה לו מעלה בעיני הבריות, לחסר את חבורי, ולהראות שהם שלמים מכדי שיצטרכו לעיין בו. אדרבה, הם תופשים עליו, [כלומר אותם חכמים טוענים] ואילו רצה אחד מהם לחבר, היה מחבר חיבור טוב ממנו במהרה. ואם יביא הכרח הדברים לרנן על יראת שמים שלי, ועל מעשי, יעשה זה. וזה כולו חי השם בני לא יצערני, ואפילו ראיתיו ונעשה בפני, אלא היה דבורי בנחת, והייתי שותק או עונה לפי הענין. כי מה שהזניחו מדרישת האמת גדול מזה הרבה. ואני לא אגן על עצמי, לפי שכבוד עצמי ומדותי הם אצלי לשתוק לסכלים, לא להתנצח עמם בלשון. והאי צורבא מרבנן קודשא בריך הוא תבע יקריה. ולבן יש התנצלות, לפי שאני אביו ורבו, ולא יוכל להבליג. אבל נצטער לבי על צער כבודו ועל התעסקו בזה. אתה אם תלמד [אחרים את ספרי הרמב"ם] אם ירצה השם, ותחנך ותבונן את מי שיבין, ותגלה טובו [של הספר] ותועיל בו בני אדם, יהיה רצוי לך ולי יותר מההתנצחות עם שני אלה. עד כאן לשונו. והדברים מבהילים על הרעיון כי נקט הרמב"ם לשון שבועה [חי השם] שאפילו היו נעשים הבזיונות בפניו לא היה מצטער, והיה מדבר בנחת. ומה שכן מצערו, הוא שתלמידו שרוי בצער מחמת הענין. ומי לנו כמו הרמב"ם איש ההלכה הזהיר ומדקדק בלשונו, שנוקט לשון שבועה, ומעיד על עצמו כדברים האלה. והרי לנו איך אפשר על ידי שכל האדם לכבוש כעסו והקפדתו, ויוכל לבטלו כעפר הארץ, אם ישליט שכלו על כעסו, ויורה לו כי בכעס אין שום תועלת כמו שביאר הרמב"ם.

התייחסות להשגות על ספר

יח. ובאגרת אחרת (אגרות הרמב"ם שילת עמ' שפב) משיב תשובה הלכתית על השגת רבי שמואל ראש הישיבה, ובה פותח, ואמנם מה שהקדים [רב שמואל] מן ההתנצלות מהיותו משיב עלינו, והארכתו במוסר ובשבח לנו, השם יגמלהו טובות על כל זה, וירבה בחסידים ובבעלי מוסר כמותו, וזהו הראוי לבעלי המעלות הגדולות בחכמה ובדת. ואין ספק אצלי שנדמה לו, ש"צ, שאנחנו כרוב בני אדם, שיקשה עליהם כשיסתור אדם את דבריהם או ישיב עליהם דבר, וכבר פטרנו השם מזה. בורא עולם יודע שאפילו השיב עלינו הקטן שבתלמידנו, או חבר, או מתקומם [דהיינו שכוונתו רק לנגח] היינו שמחים בזה אם השיב תשובה אמיתית, ונשמח בה במה שיעוררנו עליו ממה שנתעלם ממנו. ואם אנחנו רואים גם כן שזה המשיב עלינו טועה לא נשנא אותו ולא נרחקהו, חלילה וחס, ולא נתפוס עליו היותו משיב עלינו במה שלא יתאמת. לפי שהאדם אמנם מאמת דעת מיוחדת או מבטלה כפי מה שיראה לו בעיונו, בין היה אותו העיון אמת או שקר. הלא תראה שהחכמים זכרונם לברכה בכל עיוניהם התלמודיים, הם מקשים בקושיות אינן אמתיות, על דברים אמתיים. ואין בזה חסרון בחוק מי שישיב מבלתי הסתכלות שלמה. עד כאן לשונו. ועוד באגרת אחרת (אגרות הרמב"ם שילת עמ' רפו) משיב הרמב"ם לתלמידו על השגות שהשיג על ספרו רבי שמואל ראש הישיבה וזה לשונו, וכן ראיתי באותה ההגה [ההשגה על משנה תורה שהשיגו גבי] כי מודה רבי שמעון בפסיק רישיה ולא ימות [וכתב על זה רב שמואל וזה לשונו,] טעה בעל זה החיבור בפרושו. ולא באר לנו טעותנו מה היא. ואני יודע שמחלת הכל אחת, חולי כללי הוא, שכל מי שימצא דבר מדברי, בשרשים או בענפים, חולק על דברי אחד הגאונים או המפרשים יחשוב שאני טועה. אף על פי שידעתי שאין זה רחוק שאטעה ויעלם ממני עיון או לשון, ואין זה דבר גדול. ואני שמח מאד בזאת הבדיקה אחרי, ופועלה ראוי לשכר ולתודה, לפי שהוא או שיצדק בתפישתו, ואקבל אני תועלת בזה, או שיטעה, ויקבל תועלת הוא וזולתו. עד כאן לשונו. והנה עוד חלק מאגרת מתוקה אחרת שלו המופנת אל חכמי לוניל והיא אגרת תשובה על הערותיהם על המשנה תורה, וגם היא נדפסה באגרות הרמב"ם (שילת עמ' תקג) וזה לשונו, ושגיאות מי יבין, והשכחה מצויה בכל, וכל שכן בזקנים [והרי שנכתבה אגרת זו לעת זקנותו] ומפני כל אלו הסבות ראוי לחפש בדברי ולבדוק אחרי, ואל יאמר הקורא בחיבורי, כי מה האדם שיבוא אחרי המלך, אלא הרי הרשיתיו, ויאמר המלך יבוא. וטובה גדולה עשיתם עמי אתם החכמים, וכל מי שימצא דבר ויודיעני טובה יגלני, עד אשר לא ישאר שום חס ושלום מכשול. שלא נתכונתי בחבור זה אלא לפנות הדרכים, ולהסיר המכשולות מלפני התלמידים, שלא תחלש דעתן מרוב המשא ומתן, ויצא טעות בפסוק ההלכה. עד כאן לשונו.

יט. עוד באגרת אחרת (אגרות הרמב"ם שילת עמ' תכ) משיב לתלמידו רב יוסף על מעשה של ענוה שעשה הרמב"ם שכופף ראשו לפני מנגדיו, ומעשה זה פגע בכבודו של הרמב"ם, וזה לשונו, ודע שאני אכוון לעשות כל מה שיש בו ענותנות, ואף על פי שיזיק לנו אצל המון מאד. וכל מי שרוצה להראות שלמותו בחסרוני, ואפילו הוא מקטני התלמידים מחלנו לו בזה. אמרו המישרים לדרך ההצלחה, אוהב לפרוק ושונא לטעון, שונא קודם כדי לכוף את יצרו. וכל מי שרצה להתישר יתישר. וכבר הודעתיו פנים בפנים אם הוא זוכר, שהאדם אם יסכים בזמננו זה לעשות או לומר כפי גמול כל אדם כמות מעשיו כמו שנאמר ועם עקש תתפל [כלומר שיתעקש עם כל אחד כפי רעתו ומדתו] יקבע בנפשו זה קנין נקבע בכל מיני רעות [דהיינו ירגיל עצמו להרע] לפי שרוב מי שרואה הוא עקש [רוב בני האדם עקשים המה] אם כן ראוי לאדם שרוצה להיות אדם, שיסתכל בהשלמת מדותיו וקנין שכליותיו, ואל יעסיק דעתו בשטויות. עד כאן לשונו. והרי שכבודו של הרמב"ם ובזיונו, קוראם כפי שמם האמיתי למתבונן בהם, הלא הם שטויות.

ואין לומר כי שמא הרמב"ם היה אדיש. דהנה ראה באגרתו אל רב יפת הדיין הנדפסת באגרות הרמב"ם (שילת עמ' רכח) שבו מבאר מדוע לא התכתב עם רב יפת תקופה ארוכה וזה לשונו, גם ארעו לי צרות רבות גלויות בארץ מצרים מחליים והפסד ממון ועמידת מוסרים עלי להרגני. והרעה הגדולה שבאה עלי באחרונה, שהיא רעה מכל רעה שעברה עליו מיום היותי ועד היום הזה, והיא פטירת הצדיק זכר צדיק לברכה [היינו אחי הרמב"ם] שטבע בים הודו, ובידו ממון רב לי ולו ולאחרים, והניח בת קטנה ואלמנתו אצלי. ונשארתי אחריו כמו שנה מיום שהגיעה השמועה הרעה נופל על המטה בשחין רע ובדלקת ובתמהון לבב, וכמעט קט הייתי אובד. ואחר כך עד היום כמו שמונה שנים, אני מתאבל ולא התנחמתי. ובמה אתנחם, והוא היה הבן, על ברכי גדל, והוא היה האח, והוא התלמיד, והוא שהיה נושא ונותן בשוק ומרויח ואני יושב לבטח, והבין בתלמוד במהרה, והבין בדקדוק הלשון יתר, ולא היתה לי שמחה אלא בראותו. ערבה כל שמחה, והלך לחיי עולם, והניחני נבהל בארץ נכריה. כל עת שאראה כתב ידו, או ספר מספריו, יהפך עלי לבי ויעורו יגוני. כללו של דבר כי ארד אל בני אבל שאולה. ולולי התורה היא שעשועי, ודברי החכמות שאשכח בהן יגוני, אז אבדתי בעניי. עד כאן לשונו. והרי לנו גודל רגשנותו של הרמב"ם, כי שמונה שנים עברו מעת פטירת אחיו, ועדיין שרוי הוא עליו בצער רב, ואם יראה כתב ידו יהפך עליו לבו ויעור יגונו. ועוד ראה באגרות הרמב"ם (שילת סוף עמ' שיג) דברי רגשנות אחרים של הרמב"ם. ואיש בעל רגש ולב עדין כזה, מאידך כובש לחלוטין את מדת הכעס וההקפדה, והרי לנו ללמוד מדרכיו. והכח שבו יכל לכבוש מדותיו מבואר במכתביו, שהוא על ידי השכל ששלט על הרגש שליטה מלאה.

מעשה בהלל הזקן

כ. וכן רואים במסכת שבת (דף ל סוע"ב) מעשה בשני בני אדם שהמרו [נתערבו] זה את זה, אמרו כל מי שילך ויקניט את הלל יטול ד' מאות זוז. אמר אחד מהם אני אקניטנו. אותו היום ערב שבת היה, והלל חפף את ראשו. הלך ועבר על פתח ביתו אמר, מי כאן הלל, מי כאן הלל. נתעטף ויצא לקראתו. אמר לו בני מה אתה מבקש. אמר לו שאלה יש לי לשאול. אמר לו שאל בני שאל. מפני מה ראשיהן של בבליים סגלגלות [אינם עגולים]. אמר לו בני שאלה גדולה שאלת, מפני שאין להם חיות [מילדות] פקחות. הלך והמתין שעה אחת, חזר ואמר, מי כאן הלל מי כאן הלל. נתעטף ויצא לקראתו. אמר לו בני מה אתה מבקש. אמר לו שאלה יש לי לשאול. אמר לו שאל בני שאל. מפני מה עינן של תרמודיין תרוטות [רכות]. אמר לו בני שאלה גדולה שאלת, מפני שדרין בין החולות [והרוח נושבת ונכנס החול בתוך עיניהם]. הלך והמתין שעה אחת, חזר ואמר, מי כאן הלל מי כאן הלל. נתעטף ויצא לקראתו, אמר לו בני מה אתה מבקש. אמר לו שאלה יש לי לשאול. אמר לו שאל בני שאל. מפני מה רגליהם של אפרקיים רחבות. אמר לו בני שאלה גדולה שאלת, מפני שדרין בין בצעי המים. אמר לו שאלות הרבה יש לי לשאול, ומתירא אני שמא תכעוס. נתעטף וישב לפניו, אמר לו כל שאלות שיש לך לשאול שאל. אמר לו אתה הוא הלל שקורין אותך נשיא ישראל. אמר לו הן. אמר לו אם אתה הוא, לא ירבו כמותך בישראל. אמר לו בני מפני מה. אמר לו מפני שאבדתי על ידך ד' מאות זוז. אמר הוי זהיר ברוחך, כדי הוא הלל שתאבד על ידו ד' מאות זוז וד' מאות זוז, והלל לא יקפיד. עד כאן לשונו הגמרא. ענותנותו של הלל מפליאה פלאי פלאות, הרי עסוקים אנו בגדול הדור, בשעת שיא הלחץ בערב שבת שעה שבני אדם רוחצים. ואותו רשע מכריז בבזיון ובקול רם את שמו כביכול הלל הזקן עם הארץ, ויוצא מבית המרחץ לכבודו, וכך חוזר חלילה ג' פעמים לצורך שאלות של שטות. והלל לא רק שעונה לשאלותיו ולא כועס, אלא עונה לו בסבלנות, ומשבח את שאלותיו, "שאלה גדולה שאלת". וכאשר מסיים שיש לו שאלות רבות. נתעטף הלל וישב לפניו ומבקשו שישאל כל אשר היה עם לבבו.

מעשה בחסיד

כא. ובפירוש המשניות לרמב"ם (אבות פרק ד משנה ד) כתב, וכבר ראיתי בספר מספרי המדות, שנשאל אחד החסידים, ונאמר לו איזהו היום השמח שעבר עליך מימיך. אמר, יום שהייתי נוסע על גבי ספינה, והיה מקומי בה השפל שבמקומות, והייתי לבוש בלויי סחבות. והיו בספינה סוחרים ובעלי ממון, והייתי שוכב במקומי. ואחד מאנשי הספינה קם להטיל מים, והגיעה שפלותי בעיניו, ופחיתות המצב אשר הייתי בו, עד כדי שגילה עצמו והטיל מימיו עלי. ונפלאתי על התחזקות תכונת העזות בנפשו, וחי השם, לא הצטערה נפשי במעשהו כלל, ולא התעורר בה רוגז, ושמחתי שמחה גדולה שהגעתי למדרגה שלא יצערני ביזוי זה החסר, ולא אשים לבי אליו. ואין ספק שזו היא תכלית בשפלות הרוח, עד שירחק מן הגאוה. עד כאן לשונו.

כעס מאבד נפשו

כב. יתרה מכך וחמורים עשרת מונים הם דברי המהרח"ו בשער רוח הקודש (דף יב ע"ב) וזה לשונו, והנה מורי זכרונו לברכה היה מקפיד בענין הכעס יותר מכל שאר העבירות, אפילו כשהוא כועס בשביל מצוה, וכענין משה, כנזכר לעיל. והיה נותן טעם לזה ואומר, כי הלא כל שאר העבירות אינם פוגמים אלא כל עבירה ועבירה פוגמת אבר אחד, אבל מדת הכעס פוגם כל הנשמה כולה ומחליף אותה לגמרי. והענין הוא כי כאשר יתכעס האדם, הנה הנשמה הקדושה מסתלקת ממנו לגמרי, ונכנסת במקומה נפש מצד הקליפה, וזה סוד מה שאמר הכתוב טורף נפשו באפו וגומר, כי ממש טורף נפשו הקדושה ועושה אותה טריפה, וממית אותה בעת אפו וכעסו, וכמבואר (בזוהר פ' תצוה דף קפב ע"ב שבסמוך) ועיין שם כמה מגזים ענין הכעס, עד שאומר כי מאן דמשתעי עם הכועס, כאלו משתעי עם עבודה זרה עצמה עיין שם. ואף על פי שעושה האדם תקונים לנפשו ותשובה מעולה על כל עונותיו, ומצוות רבות וגדולות, הכל נאבדים ממנו לגמרי, לפי שהרי אותה הנשמה הקדושה שעשתה כל המעשים הטובים, נתחלפה בטמאה והלכה לה, ונשארה שפחה טמאה במקומה, וירשה את גבירתה. וצריך שיחזור פעם אחרת לחזור ולתקן כל התקונים הראשונים שעשה בתחילה. וכן הוא בכל פעם ופעם שהוא כועס. נמצא כי בעל הכעס אין לו תקנה כלל, כי תמיד הוא ככלב שב על קיאו. וגם גורם היזק גדול אחר לעצמו הוא, כי הנה אם עשה איזו מצוה גדולה, אשר בסבתה היתה איזו נשמה קדושה של איזה צדיק ראשון מתעבר בו בסוד העיבור לסייעו כנודע, ועתה על ידי הכעס מסתלקת גם היא, וזה גם כן ענין טורף נפשו באפו. באופן כי מי שהוא בעל כעס, אי אפשר לו כל ימי היותו בעל מדה זו להשיג שום השגה, אפילו אם יהיה צדיק בכל שאר דרכיו, לפי שהוא בונה וסותר כל מה שבנה בכל עת שכועס. אמנם שאר העבירות אינם טורפים ועוקרים הנפש ממש, אמנם נשארת דבוקה בו, אלא שהיא פגומה בבחינת אותה העבירה שעושה בלבד, וכאשר יתקן הפגם ההוא לבדו מתוקן לגמרי. אבל הכועס צריך תיקונים רבים והכנות רבות לחזור להביא את נשמתו הנטרפת ממנו, וכולי האי ואולי כנזכר לעיל, כי לפעמים כפי בחינת ומציאות הכעס ההוא אין לו עוד תקנה כלל. ולא די זה, אלא אפילו כשהייתי מלמד את אחי יצ"ו ולא היה יודע כפי רצוני, והייתי מתכעס עמו על הדבר הזה, וגם על הדבר הזה הזהירני והוכיחני מורי זכרונו לברכה במאד מאד. עד כאן לשונו.

זהר

כג. והנה זה לשון הזוהר (פרשת תצוה דף קפב ע"א) הנזכר והביאו המהרח"ו בשערי קדושה (ח"ב שער ד ד"ה הכעס) וזה לשונו [המובא במהרח"ו], אי בר נש כעס, עקר מנה נשמתא עלאה קדישא, למשרי באתרה סטרא אחרא. ודא איהו בר נש דמרד במארה, ואסיר לאתקרבא בהדה. ודא איהו טורף נפשו באפו, דטרף נפשה ואשרי באתרה אל זר. כי במה נחשב הוא עבודה זרה אקרי, ומאן דאשתעי עמה, כאילו התחבר לעבודה זרה ממש, דעבודה זרה ממש שריא בגוה, ואסיר לאסתכלא באנפוי. ועלה כתיב (ויקרא יג,ד) אל תפנו אל האלילים. ועל דא כתיב (שמות לד,יז) אלהי מסכה לא תעשה לך. וכל מסאביא אתדכין בר מהאי, בגין דמסאב גופא מגו ומבר, ונפשא כולה מסאב. ואפילו כד אתי האי בר נש ועקר לההוא זר מגוה מכל וכל לעלמין ולבר אשתדל לאתקדשא ולאמשכא ההיא קדשא דנשמתא קדישא עלה כדין, ולואי דאתקדש, דכיון דערקת מנה זמנא חדא, כמה יעבד בר נש עד די תתוב לאתרה. עד כאן לשונו. והרי לנו שמי שכועס מחליף נפשו הקדושה בנפש מן הסטרא אחרא, רחמנא ליצלן, ונפשו כולה טמאה. ועוד כן כתב המהרח"ו בשערי קדושה (ח"ב שער ח) הכעס שקולה כעובד עבודה זרה, וטורף נפשו באפו, ונעקרת משם והולכת לה ומתחלפת בנפש אחרת רעה. עד כאן לשונו. והביאו גם השל"ה (שער האותיות אור ר ערך רצון) וכן כתב הרב חיד"א במורה באצבע (סימן א ס' י) עיין שם. ובספר כיצד מתמודדים (ח"ב שער ד פ"ב עמ' קצ).

צריך לכעוס על עצמו על שכועס

כד. ובספר שערי קדושה (ח"ב שער א ד"ה ואיך) כתב תוכחה מגולה על ענין הכעס, ודברים החודרים ללב וזה לשונו, ואיך תכעוס על זולתך, ולא תכעוס עליך, שאתה בעצמך טורף נפשך באפך. ועוד עבודה זרה בכעסך. ואתה מכעיס את קונך. ואיך תקפיד על הבלי העולם הזה וסופך למות, ורוח עברה בו ואיננו, ולא יכירנו עוד מקומו, רואיו יאמרו איו. עד כאן לשונו. וכן כתב בספר פלא יועץ (ערך כעס) ויתן אל ליבו איך יכעס על זולתו שגמלו רע, ולא יכעס על עצמו שגורם רעה לנפשו.

צער אלף פרחים תמורת כעס

ומכח כן כתב בספר חרדים (פרק ד דברי כבושין) איך תכעוס ובכעסך תוציא נשמתך היקרה, ותשכון במקומה רוח רעה. דומה אתה למי שנועץ סכין בכעסו בלבו, ואם ילבין פני חבירו הרי שפך דמים. צער אלף פרחים [שם מטבע במקומו של בעל החרדים] מבטל צער חתיכת כסף קטנה. עד כאן לשונו. ודבריו חודרים חדרי בטן, כמה היית מוכן לשלם על מנת להמנע מכעס, הן הלא ממון רב, ואם כן איך תכעס בשביל שוה פרוטה.

אתרוג תמורת כעס

וכן כתב בספר שומר אמונים (ראטה מאמר הבטחון וההתחזקות פרק ו) והביא מעשה נפלא באחד מגדולי תלמידי הבעל שם טוב שפעם אחת לא היה לו אפילו פרוטה לצרכי חג הסוכות, ובערב החג הזמין לו השם נגיד אחד שנתן לו כל צרכי יום טוב, וכיון שהשיג אלו המעות הלך בשמחה גדולה וקנה בכל המעות אתרוג נאה. וכיון שהביאו לביתו, ונודע לרבנית מהמעשה, מאחר ולא היה לה אפילו פרוטה לצרכי החג, נתמלאה רוגז וצער, ובחמתה נשכה פיטם האתרוג. לקח הצדיק את האתרוג בידו ואמר, רבונו של עולם, הלא האתרוג הוא מצוה, וגם שלא לכעוס הוא מצוה, ולא ידעתי איזה מהם קודם, לכן אהיה שב ואל תעשה. והניח האתרוג מידו בשמחה ולא דבר כלום. עד כאן לשונו.

---

סימן ב - תיקון לכעס דבור בנחת

א. הרמב"ן באגרתו נתן עצה נפלאה כדי לכבוש את מדת הכעס, וזה לשונו, תתרגל תמיד לדבר כל דבריך בנחת, לכל אדם ובכל עת, ובזה תנצל מן הכעס. עד כאן לשונו. והרי שהחפץ לכבוש את הכעס, ירגיל עצמו תמיד לדבר בנחת, בין בשעת דיבור סתם, בין כשחפץ להשמיע דברו, או בשעת משא ומתן של הלכה, או בעת מקח וממכר. ואף כשמתפעל ומתלהב, כששומע בשורה משמחת וכיוצא בזה, לעולם יהיה דיבורו בנחת, וירסן את התלהבותו. וזהו גדר נפלא אל הכעס לבל יפול בו. והרי הלשון "בכל עת" מורה שכן ינהג גם בשעת הלימוד, שלעולם דיבורו יהיה בנחת, אף אם התחדש לו חידוש נפלא, וקל וחומר אם חברו סותר דבריו והוא מתאמץ ליישבם ולקיימם. [ובפרט שבואר לעיל בחלק ההלכה (סעיף י) כי ריתחא דאורייתא אינה כאשר סוברים העולם, אלא יש לדבר בעת הלימוד בנחת ומתינות, ולשמוע את כל דברי חברו, ולחשוב, ואז להשיב. עיין שם.] וכן כתב בספר ארחות צדיקים (סוף פי"ב) וזה לשונו, השתיקה מבטלת הכעס, וגם קול נמוך מבטל הכעס. לכן כשיראה האדם שכעסו מתגבר עליו, ישתוק, או ידבר בנחת, ולא ירים קולו בכעסו. כי המגביה קולו בשעת כעסו אז יתעורר הכעס. אבל קול נמוך והשתיקה משתיקים הכעס. [ועוד כתב, וגם לא יראה בפניו של אדם שכועס עליו, אלא ידבר עמו בלא ראית פניו, ואז יבריח הכעס מליבו. וכן כתב עצה זו הרמב"ן באגרתו.] וממשיך (בד"ה ודע כי) וזה לשונו, מי שהוא קפדן הרבה יותר נוח לו שלא ירגיש כלל, וישתוק ויעצור רוחו לגמרי, ממה שיכעס מעט, כי זה אי אפשר לכעסן לעשות, כי אם ימשוך בליבו מעט מן הכעס, לבסוף יכעס הרבה. עד כאן לשונו. וכן כתב ספר הישר (שער ו ד"ה ודע) ואם יזיק לו אדם, ירחיקהו במענה רך, או ישים הדמי רסן לפיו. עד כאן. וכן כתב בספר מעלות המדות (מעלה יד ד"ה גדולה) וזה לשונו, גדולה היא מדת הרצון והלשון הרכה, שכל מי שדעתו נוחה ולשונו רכה, אפילו אם היה מי שכנגדו שר וקצין, והיה ליבו קשה כנגדו כעצם הזה מתוך כעסו, הרי הוא מפתה אותו ברכות לשונו ובטוב שפתיו, ומשבר את כעסו ומכניעו כנגדו, כענין שנאמר בארך אפים יפתה קצין ולשון רכה תשבר גרם (משלי כה,טו). עד כאן. וכן נאמר במשלי (פט"ו פסוק א) מענה רך ישיב חמה. ופירש הרלב"ג במקום וזה לשונו, כמשמעו, על ידי מענה רך, ישיב האדם הכעס והחמה אשר יכעס עליו זולתו. ואם יענה דבר עצב וכעס, יגביר אף [כעס] הכועס עליו, ויהיה סיבה שיעשה לו רעה. וכן כתב המצודת דוד במקום. והרי לנו כי מענה רך בנחת ובסבלנות, ישיב את הכעס. וכן כתב רבינו יונה בפירושו לאבות (פ"ב מ"ט) ר' אלעזר אומר לב טוב. רצונו לומר, מדת הרצון זהו הסבלן שאינו קצר רוח ומתרחק ממדת הכעס ומשיב במענה רך, אף כי יעשו לו דבר רע יסבלהו ואין מר בפיהו, כי חכו ממתקים וכלו מחמדים. עד כאן לשונו.

ב. וכן כתבו עוד ספרים את העצה של דיבור בנחת, שכן כתב בספר חשבון הנפש (סי' ק) וזה לשונו, אלא לערוך כל עסקיו ודיבור, בנחת עם הבריות, שהצעקה והכעס נאה לכסילים ולרשעים. עד כאן לשונו. ובספר ארך אפים (סימן ד) כולו סובב ונסוב סביב עצה זו של שתיקה ושל קול נמוך, ושעצות אלו עולות על שאר העצות, והן העקריות אשר ודאי יועילו לכל אשר ידקדק בהן לקיימן בכל פרטיהן להצילו מהכעס. וכתב שם (אות יג) הנה חקרנו והשגנו כי זוהי עצה גדולה ונפלאה מאד לזהר מכעס, שירגיל עצמו תמיד לדבר כל דבריו בקול נמוך בתכלית האפשרי, והוא טוב יותר מכל העצות להרגיל עצמו בטבע הסבלנות, כי עם שאר עצות אינו עוסק בשינוי הטבע בתדירות, רק בעת שיבזוהו, או יעשו דבר מה נגד רצונו, ויכול להיות הרבה זמן שלא יארע לו ענינים אלו, ולכן קשה לפעול שינוי טבע על ידם, כי שינוי הטבע צריך עסק ההרגל בתמידיות על זה, כמו שנתבאר בספרי אזור הצבי (פ' בראשית אות ז). אבל ענין זה לדבר בקול נמוך הוא ענין תמידי, ולכן בנקל לפעול בו שינוי טבע שיהיה מוטבע לדבר תמיד בקול נמוך, וממילא על ידי זה ישתמר מהכעס. ולכן כל מי שהוא כעסן בטבעו ורוצה לשבר מדה זו, ישים כל כחותיו בענין זה להשתדל שכל דבריו יהיו בקול נמוך בתכלית, ובעזרת השם יועיל לו דבר זה להרגיל עצמו בטבע הסבלנות, ולבוא למדת הכנעה וענוה. וגם היא עצה נפלאה לקדושת הדיבור, כי באמצעות זה אשר יפקח על כל דבריו שיהיו רק בקול נמוך, ימשך לו גם הזכרון להזהר מדברי איסור. ובספר אור צדיקים כתב, מי שקולו נמוך ומרבה בשתיקה, נעשה מרכבה לשכינה. עד כאן לשונו. וכן כתב בספר כיצד מתמודדים (עמ' קצה) שעל ידי קול נמוך יגרש הכעס, ושכן הוא בספר ראשית חכמה (שער הענוה סוף פרק ה) ובספר פלא יועץ (ערך כעס) ישמור לפיו מחסום מלדבר בשעת כעסו מטוב עד רע, ויהיה כחרש לא ישמע, וכאלם לא יפתח פיו, ואם ידבר, יהיה בקול נמוך ובדברי ריצוי וכו'. עד כאן.

הלנת כעס

ג. ובדומה כתב בספר חסידים (סי' תרנה) כי הלנת הכעס מועילה עד מאוד, והעתיקו הארחות יושר קנייבסקי (ערך כעס וקפידא) בשלמותו לרוב חשיבות עצה זו, וזה לשון ספר חסידים, מעשה בבן שכבד את אביו ביותר, אמר ליה האב אתה מכבדני בחיי, תכבדני במותי. אני מצוך שתלין כעסך לילה אחד, ועצור רוחך שלא תדבר. לאחר פטירת אביו הלך למדינת הים, והניח אשתו מעוברת והוא לא ידע, ועכב בדרך ימים ושנים. וכשחזר בעיר, בא בלילה ועלה לחדר שאשתו היתה שם שוכבת, ושמע קולו של בחור שהיה מנשק אותה. שלף חרבו ורצה להרוג שניהם, וזכר מצות אביו והשיבו לתערה. שמע שאמרה לאותו בחור בנה שאצלה, כבר יש שנים רבות שהלך אביך מאצלי, אילו היה יודע שנולד לו בן, כבר הגיע להשיא לך אשה. כששמע זה הדבר, אמר פתחי לי אחותי רעיתי, ברוך השם שעצר כעסי, וברוך אבי שציוני לעצור כעסי לילה אחד, שלא הרגתי אותך ואת בני. ושמחו שמחה גדולה, ועשו משתה לכל העם הנמצאים, ושמחו הרבה מאד. עד כאן לשונו. וכן כתב הרא"ש בארחות חיים (אות סד) אל תשיב למחרפיך ולמכזביך, ותשים יד לפה ושתוק, פן יחם לבבך. עד כאן לשונו. וכן הבאנו לעיל (סימן זה אות א) שכן יעצו גם הארחות צדיקים ובספר הישר. ועוד שם (אות ב) שכן יעצו בספר פלא יועץ (ערך כעס) ועוד כתב שם והשתיקה בעת הכעס כמים לאש. ושכן יעץ בספר ארך אפים.

עצות איך להלין כעס

באופן שצריך לכעוס, כגון לצורך חינוך, ושאר אופנים הנזכר לעיל בחלק ההלכות (סעיף ו והלאה) שראוי לכעוס כעס הפנים ולא כעס הלב, והרי בקל יוכל ליפול מכעס הפנים לידי כעס הלב, ועל כן האריך בספר ארך אפים (סימן ה) בעצות להצליח בכך, ושורשם הוא הלנת הכעס, וכגון קודם שיקפיד יקח קצת מים לפיו, ויחזיקנו בפיו סגור ערך חמש דקות, ואחר כך יפלוט המים, ואחר כך ידבר צרכיו. ועוד שמע על צדיקים שהיה מנהגם תמיד שאם היו צריכים להראות כעס היו לובשים מקודם בגדים אחרים המיוחדים לזה, שלא היו מוכנים לפניהם בחדרם רק במקומות אחרים, והיו צריכים להתעכב בהבאתם. ועוד שמע על צדיק אחד שהיה מנהגו שבכל עת שהיה צריך להראות כעס, היה מקודם קורא שני אנשים, והיה מספר לפניהם שאדם אחד עשה כן, ולכן הוא רוצה לגעור ולקצוף עליו, ואחר כך היה מראה הכעס. ועוד עיין שם בארך אפים עצות נוספות. ועוד לו (בסימנים ח,ט). וכן כתב בספר עלי שור (ח"ב עמ' רכג) עצות בשעה שחייב לכעוס לצורך חינוך, איך יכעס כעס הפנים ולא כעס הלב. וכתב, רבותינו בעלי המוסר חיפשו עצות לזה, למרן הרש"ז מקלם היה בגד מיוחד שלבש אותו רק בשעה שהיה צריך להראות כעס. לאדמו"ר היתה קבלה להמתין שעה אחת עד שיראה את הכעס. בישיבתו של החפץ חיים ציפו לשעת כעסו, כי אז היה מגלה דברים עמוקים ונפלאים שלא שמעתן אוזן דווקא בשעת כעסו, ונהג גם אדמו"ר אבתריה. עד כאן לשונו. וראה ברשב"ץ במגן אבות (ד,ד ד"ה ובואלה) דכתב, ונאמר על אזדשיר המלך, כי נתן ביד אחד מעבדיו העומדים עליו כתב, ואמר לו כשתראה אותי כועס, תנהו לי מיד, והיה כתוב בו, שוב לך כי אינך אלוה, אבל אתה גוף שיאכל קצתו את קצתו, ובקרוב ישוב רמה ועפר. עד כאן לשונו. ועוד עצות ראה בשל"ה (שער האותיות אות ר).

ריבוי המעשים

ד. והראנו לדעת לעיל שער המדות (חלק ההלכה סעיף ד) כי הדרך להצליח בכבישת המדה היא על ידי רבוי המעשים, וכאשר כתבו ראשונים רבים כי אחר המעשים נמשכים הלבבות, וראה באורך בשער המדות (חלק המוסר ריש סימן ו) את דרכי העבודה שיש לדרוך בהם כדי להצליח בכבישת המדה, כי ישנו זמן המרידה, ורק אחריו יוקל הקושי, ואין צורך לכפול.

ומאידך הובאה שם בחלק ההלכה (סעיף ד אות ג) שיטה של מעט מעט וכל המוסיף מוסיפים לו, וכן דרך בדרך זו בספר עלי שור (ח"ב ש"ב עמ' ריד) וכתב בשם הרש"ז מקלם והובא בחכמה ומוסר (ח"א עמ' תלב) מי יתן ונתרגל במדת הסבל, כי זה שורש כל המדות, ושורש כל המעלות, זה השער להשם צדיקים יבואו בו. עד כאן. והרי הסבלנות היא מדת כללית ושורש למעלות רבות. וזה יוצא כרמב"ן באגרתו, שהרי דיבור בנחת בכל עת הוא סבלנות, ובדרך זו עולים אנו בסולמו של הרמב"ן כבישת הכעס, ענוה, יראה, שמחה. ועוד כתב שם (ח"ב שער ב עמ' רטו) נקבע לעצמנו זמן מסוים כל יום כרבע שעה, ובו נשתדל לשאת ולסבול כל מה שאנו רואים ושומעים, אף על פי שאינו כלל לפי רוחנו, ואפילו אם הוא פוגע בנו, מבלי לאבד מנוחת נפשנו כלל. ובמקרה שיש צורך או חיוב להגיב, נגיב בדברים שקולים ומדודים בלי שום התרגשות. זמן זה של התלמדות יהיה כמובן זמן שיש בו מגע עם חברים, אם בלימוד, אם בסעודה, נתלמד בזה באותו זמן מסוים שבועות אחדים, עד שנעמוד על טיב המדה הזאת, ועד שנצליח בה. אחרי זה נעביר את זמן ההתלמדות לשעה אחרת ביום, שבה באים במגע עם בני אדם אחרים, או עם חברים יותר מרובים, וגם בזה נתלמד עד שנצליח גם בשעה זו, כך נעביר את שעת ההתלמדות כארבע פעמים או יותר, למשל משעת לימוד עם חבר, לשעת סעודה עם כמה חברים, לשעת שהיה בחדר עם חברים אחרים וכדומה, ונתלמד בזה תקופה ממושכת, עד שנלמד את המדה היטב, ויחרת בלבנו ציור זה של סבלנות, ויידחה הציור של תגובה בכעס, ושל פריקת משא החברה, ועד שנרגיש היטב את היופי של מדת הסבלנות. עד כאן לשונו. ועוד עיין שם בדרכי התלמדות נוספים שיש לרוכשם דרגה אחר דרגה, עם אשתו ועם הילדים.

לתפוס קצה

ה. ואולם שיטה זו של מעט מעט שייכת במי שאינו כעסן גמור, אך למי שהוא כעסן גמור, לא תעזור שיטה זו, ועליו לשנס מותניו, ולהלחם חזיתית בכעס, וכמו שכתב הרמב"ם (דעות פ"ב ה"ב) שעליו ללכת בקצה השני לגמרי תקופה ארוכה, שלא ירגיש כאשר יקללוהו ויבזוהו, ורק אחר כך ישוב אל האמצע, וכמו שכתבנו בשער המדות (חלק ההלכה סעיף ד) מפי הראשונים עיין שם. וכן כתב הארחות צדיקים (שער יב ד"ה ודע כי) וזה לשונו, וכן צריך בעל הכעס לעשות מתחילה כשיעלה בדעתו לכעוס צריך שלא ירגיש כלל, אפילו הוכה וקולל, לא ישיב ולא יכעס ולא יחוש. עד כאן לשונו. וכן כתב ספר הישר (שער ו ד"ה ודע) שתחילת המדה שלא יכעס כלל. עיין שם. וכן כתב באורך בהמספיק לעובדי השם (עמ' מד) עיין שם נפלא. וכן כתב בספר שלחן ערוך הרב (סי' קנה אות ו) כדברי הרמב"ם. והדברים מבוארים בשער המדות (חלק ההלכה סעיף ד) קחנו משם.

עבודה תמידית

ו. בספר חסידים (סי' קמה) כתב בגנות הכעס וילמד כל אדם לעצמו כל שעה ושעה שלא יכעוס כלל. עד כאן. והיינו מוסר ועבודה תמידית, וכמו שכתבנו בשער המדות (הלכה ה) מהרמב"ם ועוד ראשונים רבים על הצורך בהתמדה בכל עת ובכל שעה כדי לכבוש את המדות הטובות, ולרחוק מן הרעות.

פנקס

והדרך לכך היא על ידי שיטת הפנקס, והיינו שירשום בכל יום את הצלחותיו וחסרונותיו במדה שעובד עליה, ובכל יום יבקר אותם, ויראה מה הם הגורמים להם, ואיך לתקן ולשפר אותם, וכמו שהארכנו בשער המדות (חלק המוסר אות כ והלאה) קחנו משם, כי אין צורך לכפול, אחר שהדברים ארוכים.

להזהר בשעת לחץ

ז. כתב הארחות צדיקים (פרק יב ד"ה כשאדם) וזה לשונו, כשאדם שרוי בתענית, או כשהוא בשום צרה, אז הכעס מצוי הוא בליבו, לכן בזמנים האלו צריך ליזהר ביותר שלא יכעס. עד כאן לשונו. וכן בספר חשבון הנפש (סי' עא) כתב, שיש אנשים כשמוטל עליהם איזה עסק נחוץ קצת, הם נחפזים ושוקעים בכעס ומריבה עם בני ביתם, ואפילו את העסק עצמו מקלקלים מחמת הלחץ. ורפואתם להרגיל את עצמם למתינות וישוב הדעת עיין שם. והרי שבשעת לחץ ירגיל עצמו להיפך להיות בקור רוח ובזהירות יתירה וכאמור. וגם בשעת לחץ או שאחד שרוי בלחץ יזהר יותר. וכן כתב בספר כיצד מתמודדים (ח"ב שער ד פרק ו עמ' קצו) שלא יוכיח את בני ביתו בערבי שבתות שאז השטן מרקד בבית, עיין בן איש חי (ח"ב וירא הלכה א). וכן לא יעיר הערות אם לא ישן היטב, או בעת צום, או אם הוא חולה, וכיוצא בזה כל מקום שהמעיר או מי שמעירים לו אינם בעת רגיעות הנפש. והוסיף וכתב ורגיל אני להמליץ לשומעי לקחי, שבשעות הערב יצא בחוץ עם אשתו בשעה נוחה, וישוחח על עניני הבית, ובשעה זו כל הערה מתקבלת בצורה טובה ומועילה. עד כאן. והרי זה מבואר כי בשעת לחץ, או שעת צער, כשאדם שרוי בפחד, וכיוצא בזה כל עת שאין לו ישוב הדעת, הרי שיזהר יותר מן הכעס, כי אלו שעות קלות יותר ליפול ברשתותיו של הכעס.

תולה ארץ על בלימה

ח. חולין (פט ע"א) אמר רבי אילעא אין העולם מתקיים אלא בשביל מי שבולם את עצמו בשעת מריבה, שנאמר תולה ארץ על בלימה (איוב כ). וכך הוא בילקוט שמעוני (וזאת הברכה סי' תתקסד) ועוד בילקוט שמעוני (איוב סי' תתקיג) וכן פסק הרי"ף חולין (דף כט ע"ב מדפיו) והרי זה מורה שסובר כי דברים כפשוטם. וכן למד בו הים של שלמה (חולין פ"ו סי' כ) שהדגיש כי הרי"ף העתיק גמרא זו, והרי זה מורה שהבין כדברינו ברי"ף. וכן העתיק גמרא זו הרא"ש חולין (פ"ו סימן י) ובמנורת המאור אבוהב (אהבת החברים פרק יז). ובפלא יועץ (ערך כעס).

ועוד שנינו ביומא (כג ע"א) תניא, הנעלבין ואינן עולבין, שומעין חרפתן ואינן משיבין, עושין מאהבה ושמחין ביסורין, עליהן הכתוב אומר (שופטים ה) ואהביו כצאת השמש בגברתו. וכן הוא בגיטין (דף לו ע"ב) וכן כתב בארחות חיים (מלוניל דין המתגאה) והריטב"א (ר"ה יז ע"ב) וכך יעץ על עצמו וביאר מימרא זו בשו"ת בנימין זאב (סימן רמז) וזה לשונו, על כן אני אומר לעצמי וליצרי עשה זאת והנצל מכל רע, הוי שפל רוח להכנע לפני השם, עזוב הגאוה ותפוש ההכנעה, אז תשוב הרוח אצל מי שנתנה בנקיות ובטהרה. ואחשב מן הנעלבין ואינן עולבין כדאיתא בשבת פרק רבי עקיבא, וביומא פרק בראשונה, ובגיטין פרק השולח, דעליהן הכתוב אומר ואוהביו כצאת השמש בגבורתו. כלומר כשם שהשמש שהיה עלוב מהירח, כדמייתי לה רבי שמעון בן פזי ובחולין פרק אלו טרפות, נשאר השמש בתוקפו ובגבורתו ובזהרירותו, והירח מיעטה עצמה על אשר קטרגה. והנעלבין דומיא לשמש, והעולבין דומיא לירח. עד כאן לשונו. ועוד שנינו בתענית (כ ע"ב) שאלו תלמידיו לרב אדא בר אהבה, במה הארכת ימים. אמר להם, מימי לא הקפדתי בתוך ביתי. וכן הוא במגילה (כח ע"א) על רבי זירא. וממימרא זו דרבי זירא הראה הבית יוסף (יו"ד סי' רמו אות טז) מקור לדין שאין ישנים בבית המדרש. וזה לשונו, שאלו את רבי זירא במה הארכת ימים אמר להם מימי לא הקפדתי בתוך ביתי וכו' ולא ישנתי בבית המדרש לא שינת קבע ולא שינת עראי. עד כאן לשונו. לאמור דמימרא זו הלכה היא.

ט. ובאמת כי מזה הטעם מצד האמת צריך החכם לרדוף אחר המנסים לפגוע בו ולהכעיסו, כי רב שכרו עד מאוד. והנה הים של שלמה (חולין פרק ו סימן כ) הביא דברי המרדכי (בפ"ק דב"ב סימן תפח) שכתב, מצאתי אדם שהוא גבאי צדקה, אם העניים יחרפוהו אין לו לחוש, כי יותר טוב הוא לו ממה שמברכין אותו, כי יותר זכות גדול. כדאמר בירושלמי בפרק בתרא דפיאה (ה"ו) ר"א הוה פרנס, פירוש גבאי צדקה. חד זמן נחת לביתיה, אמר להון מאי עבדיתון, א"ל אתאת חד סיעה אכלין ושתין, וצלו עליך. אמר לית לן אגר טוב. אתא זימנא תניינין, א"ל מאי עבדיתון. א"ל אתא חד סיעה, ואכלין ושתין, ואקלוניך. א"ל בדין איכא אגר טוב. הרי אתה רואה כשברכוהו לא היה שמח, וכשחרפוהו היה שמח, מפני שמקבל שכר גדול יותר. עד כאן לשונו המרדכי. והרי שצריך לרדוף אחר אנשים שמנסים לפגוע ולהעליב, שהרי שכרו הוא לאין ערך ושיעור, אחר שכל העולם עומד על כך שבולם פיו בשעת מריבה.

מעשי שטן

י. עוד כתב בספר בן איש חי (שנה ב וירא ס"א) ודע כי הנה כל אדם העושה קטטה ומריבה עם אשתו או בניו או משרתיו, ודאי נראה לו שהדין עמו, וראוי לריב על המכשלה שיצאה מתחת ידם בעניני הבית. אך באמת, מי שיש לו מח בקדקדו, בין יבין שאם יצא איזה מכשול מתחת ידם, איננו נעשה מאתם, ואין זה מעשה ידיהם, אלא הוא מעשה שטן כדי לחרחר ריב ומדון בעת ההיא. ואם השטן עומד כנגד האשה או המשרת ומכשילם בעניני הבית לעשות דבר שאינו מתוקן לבעל הבית, מה כוחם לדחות מעשה שטן. וכי יש אדם שיוכל להלחם עם השטן ולנצחו. מי זה שיוכל להלחם עם השטן ולנצחו. מי זה יאמר יכולתי ונצחתיו. על כן כל איש מבין, כשיראה איזה מכשול וחסרון בענינים של הבית, לא ישים אשמה על אשתו ומשרתיו לריב אתם, אלא יתן אל לבו התנצלות הזאת שכתבנו, כי אמת היא, ואז ישתוק ולא יריב אתם ולא יתכעס, וטוב לו בעולם הזה ובעולם הבא וכו' נמצא המקפיד ועושה מריבה, הוא מחזיק ידיו של שטן. ולהיפך הוא מגרשו וגבר ישראל. עד כאן לשונו.

---

שער השמחה - הלכה

---

סימן א - השמחה התמידית והשמחה במצוות

חיוב השמחה התמידית ובמצוות

א. השמחה חיובה מן התורה [ודבר זה לא נודע בשער בת רבים, שהוא חיוב תורה ממש, כשאר מצוות עשה של התורה.] והיא נחלקת לשני חלקים, החלק הראשון הוא חיוב שמחה תמידית, ועל ידה יכול לעבוד את השם באמת, מה שאין כן השרוי בעצבות, עבודת השם קשה עליו. והחלק השני הוא חיוב שמחה במצוות, והיינו שבעת קיום המצוות יעשם בשמחה ובטוב לבב, על שזוכה לעשות את רצון השם, ומאהבתו אל השם, ולא יעשם כמצות אנשים מלומדה.

השמחה התמידית

ב. חיוב השמחה הן בשמחה התמידית והן בשמחה במצוות, הוא שמחה ולא הוללות, כי ההוללות אסורה.

וגדר השמחה התמידית היא אושר ושלוה פנימיים על שזוכה לעבוד את השם ולעשות רצונו, ועל שממלא את יעודו ותכליתו בעולם הזה, ועל שמחתו בחלקו, שמסתפק במה שהמציא לו הבורא, ואינו מצטער על מה שלא המציא לו. והשמח הזה זיוו מבהיק ושרוי בשלוה, ובאושר פנימי. [ואין שמחה זו על ידי פעולות חיצוניות].

אמצע המדה

ג. העצבות היא קצה אחד וההוללות היא הקצה השני, והאמצע שבו אנו מחוייבים ללכת, היא השמחה. וצריך לשים לב ששמחה זו לא תהיה בגדר החמישי של השערי תשובה (ש"ג סי' קעז השני) והוא המתלוצץ על המעשים אף שלא מזלזל בהם, אך שמח ללא דבר, וכעין השכרות מן היין, שהיא שמחה פסולה. אלא עסוקים אנו בשמחה ואושר פנימיים [וכמבואר בהלכה קודמת]. אף שהרואה שני שמחים אלו נראים כלפי חוץ דומים.

השמח בחלקו

ד. עוד חלק בשמחה הוא השמח בחלקו [וכנזכר לעיל סימן זה סעיף ב] והיינו שהוא מסתפק במה שהמציא לו הזמן, ואינו מצטער על מה שלא המציא לו. ונמצא שהשמח בחלקו אינו חסר כלום, ואין לך עשיר גדול ממנו. ומי שאינו שמח בחלקו, אפי' יש לו ממון הרבה, הרי הוא עני, שאין לו כל תאותו, ומחזר להשלימה.

הצדקת הדין

ה. חלק נוסף של השמחה הוא החיוב להצדיק את המאורעות הקשים שבאו עליו, כי באו עליו מחמת חטאיו, לכפר עוונותיו.

יסורים בלא חטא

ו. נחלקו הראשונים אם יש יסורים בלא חטא, או שמוכרח שאדם אשר באו עליו יסורים יש לו חטאים, ולדעות אלו מוכרח שהיסורים באו גם לכפרת עוונותיו. ואף לסוברים שיש יסורים בלא עון, הרי שבדרך כלל יסורים באים לכפר עוונותיו, אך יש עוד סיבות ליסורים, וכגון להרבות שכרו בעולם הבא, או לכפר על בני דורו. [ועוד טעמים לכך עיין בספר חובות הלבבות (שער הבטחון פ"ג ד"ה ובכל זאת) ובספר העיקרים (מאמר ד פרק יג) ובדברי רב נסים גאון במגילת סתרים (הביאם בספר חסידים סי' תרה) ובספר מסילת ישרים (פרק יט)].

שמחה יתירה כדי לצאת מעצבות

ז. השרוי בעצבות עמוקה, כדי לצאת מעצבותו מותר לו להשתמש אפילו בשמחה יתירה [אך לא בהוללות] כדי לשמח עצמו. ובלבד שהוא לזמן מוגבל רק כדי לשמח עצמו, עד שישוב לאמצע. אך לעשות כן דרך חיים הוא איסור, ואין צריך לפנים.

שמחה במצוות

ח. חיוב שמחה במצוות הוא בשמחה יתירה מהשמחה התמידית, כי השמחה התמידית היא שמחה פנימית, ואינה באה לידי ביטוי על ידי פעולות חיצוניות של שמחה, כי אם בצהלת פניו בלבד. אך השמחה במצוות היא שמחה יתירה ממנה, וצריכה לפרוץ החוצה מליבו בעת עשיית המצוה, וכגון בהליכתו, בהתלהבותו וכדומה. אולם גם בה רבוי השמחה אסור, ויבוארו פרטיהם בעזרת השם בהמשך.

מהות השמחה במצוות

ט. השמחה במצוות היא שישמח בעצם עשיית המצוה שעושה את רצון קונו וזוכה לשמשו, ולא יקיימה כמצות אנשים מלומדה. ונובעת שמחה זו מאהבת השם ומיראת הרוממות.

---

סימן ב - חיוב שמחה ועצב בימות השנה וגדריהם

חיוב שמחה בשלשת רגלים

א. חיוב שמחה בשלשת הרגלים פסח שבועות וסוכות, וכן בימי חול המועד הוא חיוב מן התורה, וחיוב זה הוא להוסיף בשמחה יותר מחיוב השמחה התמידית שבכל השנה. וישמח עצמו בדברים חיצונים כדי לעורר את הנפש לשמחה יתירה, אנשים בראוי להם על ידי אכילת בשר ושתיית יין, ונשים בראוי להם בבגדים ותכשיטים, וילדים בראוי להם בממתקים.

ובכל דבר שיודע שמשמחו חייב אדם לעשותו. [ופרטי דיניהם מבוארים בשלחן ערוך (סימן תקכט ס"ב).]

וכוונת השמחה היא שיהיה אדם שמח ומודה לבורא יתברך על כל הטובות שעושה עמדו, ועל שזוכה לעבוד את בוראו, ועל שהשם משגיח בנו. ויהיה לבו בעת השמחה זוכר שם שמים ויראתו, ואסור למשוך בשחוק ובקלות ראש.

ראש השנה

ב. בראש השנה יש חיוב שמחה מן התורה, ויעורר עצמו לכך על ידי אכילה ושתיה וכדומה. אך לא ישמח שמחה יתירה כחיוב השמחה בחגים, לפי שהן ימי תשובה ויראה ופחד. ומצד שני חיוב שמחה זה הוא יותר מאשר חיוב השמחה במשך שאר ימות השנה, שבימות השנה אין חיוב לעשות דברים חיצוניים המעוררים את השמחה. וראה להלן (סימן זה סעיף ג אותיות ב,ג) איך אפשר לשלב את היראה והשמחה יחד.

יום הכיפורים

ג. נחלקו הראשונים האם יש ביום הכיפורים חיוב שמחה. והעיקר שיש בו חיוב שמחה, אך לא שמחה יתירה, וכדין ראש השנה הנזכר.

שבת

ד. בשבת חייב לשמוח, וחיוב זה הוא על ידי דברים חיצוניים המעוררים את השמחה, כגון על ידי אכילה ושתיה וכדומה. ודי במה שבין כה עושה משום חיוב כבוד ועונג שבת, רק שיכוון על ידיהם לעורר השמחה.

ר"ח

ה. חובה לשמוח בראש חודש.

חנוכה

ו. בחנוכה אין מצות שמחה יותר משאר השנה.

פורים

ז. בפורים חיוב השמחה הוא הרבה מאוד, ויותר מהשמחה בחגים, ואף למלא פיו שחוק מותר בפורים. אך שמחה זו צריכה להיות דוקא שמחה של עבודת השם, לשמוח על ניסיו ונפלאותיו שעשה עמנו, ויבא מתוך כך לידי אהבת השם, ולא חס ושלום שמחת הוללות וקלות ראש.

כשמגיע לידי עבירה

ואף השמח בפורים לשם השם, אם שמחה זו מביאתו לידי עבירות, כגון שיבוא לידי קלות ראש וקל וחומר לידי הוללות, או להלבין פני חבירו, או לזלזל בתפילה ובברכות וכדומה, הרי שאסור לו לשמוח יותר מדאי.

שתיה ולענין חיוב שתית יין בסעודה, חיובה הוא יותר מכדי לימודו, ואף לספרדים די בכך, וכן המנהג.

חודש אב

ח. משנכנס אב ממעטין בשמחה, והכוונה למעט בדברים ופעולות המשמחים, כגון בנית בית חתנים לבנו וכדומה. [ופרטי דיניהם מבוארים בשו"ע (סי' תקנא ס"ב) ובאחרונים.] אך בשמחה התמידית, צריך האדם גם בימים אלו להיות שמח במדה האמצעית כבכל שאר ימות השנה.

חודש אדר

ט. משנכנס אדר מרבין בשמחה, היינו רבוי שמחה בשמחת מצוה, כגון לשמח עניים ולב נדכאים וכדומה, וכן יכוון לימים אלו לבנות בית חתנות לבנו ולהשיאו וכדומה, אך אין להרבות שמחה במשתאות וכדומה.

---

סימן ג - רבוי שמחה

למלא פיו שחוק

א. אסור למלא פיו שחוק, והיינו לשחוק בפה מלא ברמ"ח אבריו ושס"ה גידיו, ואף לרגע אחד אסור. והוא איסור גמור ולא חסידות, שכן הסכמת הראשונים והשלחן ערוך והאחרונים.

שמחה יתירה

ב. איסור נוסף הוא להרבות בשמחה יתירה, ואיסור זה הוא גדר כדי שלא להגיע לידי קלות ראש.

לצורך מצוה

ובין באיסור למלא פיו שחוק, ובין באיסור רבוי שמחה, לצורך מצוה מותר.

וגדר שמחת מצוה הוא, כל ששמח במצוה לבדה, ולא שמחה חיצונית לה, וכגון השמח בעצם מצות תפילין, ובניענוע הלולב, ובדברי תורה, וכל כיוצא בהן. אך אם מניח תפילין או עושה מצוה אחרת, ושמחתו היא משום דבר אחר ולא משום עצם המצוה, אסור להרבות בשמחה.

עוד תנאי הוא שתהיה זו שמחה במצוה שאין בה גם הנאת עצמו בעצם השמחה, ולכן שמחת מצוה המעורבת בשמחת הגוף, כגון שמחת חתונה, מצות עונג שבת וכדומה, כל אלו והדומים להם, גם אם כוונתו לשמוח רק לשם המצוה, אסור לשמוח יותר מדאי. וקל וחומר ואין צריך לפנים אם מעורבת בשמחתו שמחת חולין, שאסור.

ולכן בחתונות ובריתות אירוסין וכדומה שאר שמחות וגיל, יש לשים גבול לשמחה, שלא תהיה יתר על המידה, ושלא ימלאו פיהם שחוק.

וכן הוא הדין בשמחת בית השואבה, הקפות שניות, הכנסת ספר תורה.

וכן בהרצאה אסור למרצה לבדח יתר על המידה את השומעים, אף אם כוונתו כדי לגרום הקשבה וכדומה. [אלא אם כן שמח מאוד מעצם דברי התורה וחידושם, עד ששמחתו גוהה על גדותיה ופורצת החוצה, בזה מותר וכאמור, אחר שזו שמחה בעצם המצוה].

הוללות

ג. אף שיש פעמים שהותרה השמחה היתירה, הרי ההוללות אסורה (וכאשר בואר לעיל שער השמחה חלק ההלכה סימן א סעיף ב), וההפרש בין הוללות לבין שמחה יתירה הוא, האם שמחה יתירה זו מקרבת אותו אל השם, או מרחיקה אותו ממנו.

וחיוב שמחה תמידית שיש ללכת בו באמצע [והוא שיהיה שמח תדיר מחמת אושר פנימי, ויאירו פניו, וזיוו מבהיק. וכנזכר לעיל (שער השמחה חלק ההלכה סימן א סעיף א)] היינו על דרך כלל, אך בעת שמועה משמחת, או חס ושלום להיפך, אין להשאר באמצע, אלא אז האמצע משתנה לפי המאורע, אם שמחה ישמח, ואם עצב יעצב. והאמצע שלהם הוא גם כן על ידי גבול ומידה, לא יותר מדאי לפי ענין המאורע, ולא פחות מדאי.

שמחה עם אשתו

ד. אסור לשחוק עם אשתו נדה, והיינו שלא יהיה בעל שחוק ומהתלות, כלומר פרוץ בצחוק. אך השמחה אף עם אשתו נדה היא חובה [ובתנאי שאינה שמחה דרך חיבה].

מפלת רשעים

ה. ישמח במפלת הרשעים, אך לא במפלת ישראל אף אם הוא אוייבו. ורשעים הם המינים והאפיקורסים והמומרים. וחילוני בימנו אנו, הרי שדינו כדין תינוק שנשבה, אלא אם כן הוא חילוני המנגח את הדת, או ששנה ופירש, שאז יצאו מכלל עמיתך, ודינם כדין המינים הנזכר לעיל, וישמח במפלתם. ועיין בפנים פרטי דיניהם.

---

סימן ד - מושב לצים וגדריו

מושב לצים

א. אסור לשבת במושב לצים, והיינו כל ישיבה של קבע לשם שחוק ושמחה. והוא איסור גמור ולא עצה טובה או דבר חסידות. ויבוארו גדריו בהמשך בעזר השם ובישועתו.

דרגות האיסור

ב. מושב לצים יש בו ג' דרגות זו חמורה מזו.

הדרגה הראשונה והקלה היא, כל ש"קובע עצמו לשם הנאה", והיינו קביעות רק לשם הנאה ולא לתכלית אחרת. וכגון שנים שקובעים עצמם לשיחה בטלה לשם הנאתה. ובזה נחלקו הראשונים, דעת רבנו יונה וסיעתיה לאסור משום מושב לצים. ודעת הרמב"ם וסיעתיה שמותר. והמיקל יש לו על מה שיסמוך.

דרגה חמורה ממנה היא "הקובע עצמו לשם שחוק ושמחה", והיינו כגון קביעות לכל סוגי המשחקים למיניהם, שהרי אין כאן רק קביעות לשם הנאה, אלא קביעות לשם הנאה של שחוק ושמחה. [ובכלל זה גם משחקים רצינים כגון שחמט וכדומה, שכל זה נחשב קביעות לשם שחוק ושמחה.] ובזה לכל הדעות אסור, אך יש אופנים רבים המותרים, וכאשר יבואר ברצות השם בהמשך.

ודרגה שלישית וחמורה ממנה, היא "קביעות לשם הוללות", וזה אסור בכל אופן.

וזכור דרגות אלו ושמותם, כי בעזרת השם נשתמש בשמותם בהמשך, בלא לחזור ולבאר כוונתם.

אופני היתר

ג. תחילה וראש נקדים שכל אופני ההיתר אשר יבואו להלן הם בתנאי מותנה שאין בהם שחוק עד כדי שממלאים פיהם שחוק שצוחקים בפה מלא, וכמובן כשאין שם הוללות וקלות ראש.

כשתכליתו אינה רק לשם שמחה

ד. במושב לצים של קביעות לשם שחוק ושמחה נאמרו כמה אופני היתר ושורשם הוא אחד, שכל האיסור הוא כשקובע עצמו רק לשם תכלית של שחוק ושמחה, מה שאין כן כשתכליתו אחרת, או כשמעורבת תכלית זו עם תכלית אחרת, שוב אין איסור. ואולם היתרים אלו יכונו רק במושב לצים של קביעות לשם שחוק ושמחה, וקל וחומר בקביעות לשם הנאה, אך בקביעות של ליצנות, בזה אין שום היתר, אחר שאיסורו הוא איסור עצמי. [וגדריהם בוארו לעיל (סימן זה סעיף ב).]

ועל כן מותר לקבוע קביעות לשם שמחה ושחוק אם היא לשם פרנסה, ולכן מותר לצוד ציד לצורך פרנסה.

השרוי בעצבות

ה. היתר נוסף הוא למי ששרוי בעצבות עמוקה, כדי לצאת מהעצבות מותר לו לקבוע עצמו לשם שחוק ושמחה, ובלבד שלא תהיה קביעות של הוללות.

החלפת כח

ו. אם כוונתו בקביעות לשמחה כדי להחליף כח לעבודתו יתברך, הרי שמותר. אולם דבר זה צריך תשומת לב, כי היצר יכול להורות לו לבטל זמנו ויומו בקביעות לשם שמחה, וזה ודאי שאינו, רק כשבאמת כוונתו להחליף כח מותר, והיינו רק כשצריך לכך. [ובדרך כלל המציאות שאין מכוונים לכך, רק אם תשאלהו איך אתה עושה כן, יתעורר שזהו לעבודתו יתברך. וכבר הזהירונו חכמינו שכל קולא צריכה בדיקה. ויתרה מכך עד שמצא דרך להחליף כח בדברים שכאלו, ראוי ונכון למצא דרכים אחרות].

בשבת ויו"ט

ז. היתר נוסף לקבוע עצמו לשם שחוק ושמחה, הוא בשבת ובימים טובים כשיש חיוב עונג או שמחה, אך בתנאי שיתכוון לשם המצוה. ומותר אף אם כוונתו מעורבת גם לשם הנאתו.

הצגות וסרטים

ח. ראית הצגות וסרטים אסורים, ואם יש בהם מסר חינוכי, הרי שתלוי בכוונת הצופה, שאם הוא גם כדי לקבל מההצגה את דברי המוסר ולהתחזק וכדומה מותר. ואם כל כוונתו [כפי שכן הוא פעמים רבות] רק לשם הנאה וכיף, הרי שאסור. ועל כן העצה היעוצה שיתכוין גם בשביל המסר [ושכוונתו תהיה לכך באמת, כי השם בוחן כליות ולב.] אך אם אין בהצגה שום מסר חינוכי, רק דברי שמחה, אף שאין בהם ניבול פה וכדומה, הרי שאסור לצפות בהם לכל הדעות, ואין בזה מי שחולק.

ספורט

ט. הסתכלות בכל סוגי הספורט למיניהם, הרי שאסור משום קביעות לשם שחוק ושמחה [ולענין התעמלות עיין להלן סעיף טז].

מופעי חיות

י. לצפות במופעי חיות כגון מופע פילים [גן החיות התנכ"י] מופעי כלבים נחשים נמרים וכדומה [ובדרך כלל מקובצים הם למקום הקרוי קרקס, אך גם אם אינו שם אלא בכל מקום שהוא] אף שאין שם פריצות ונבלות פה וכדומה, אסורים משום קביעות לשם שחוק ושמחה.

והוא הדין שאסור לצפות במעשי להטוטן, והוא איש המעיף כדורים וסכינים לאוויר ותופסם, יורק אש וכדומה.

קוסם

יא. קוסם אסור לראות מעשיו, משום קביעות לשם שחוק ושמחה. אך גם בלא איסור זה, הרי שיש בזה איסור נוסף משום מאחז עינים. ולכן כל אופני ההיתר שנאמרו לעיל, לא שייכים כאן.

הופעת מחולות

יב. הופעות של מחולות אסורות, וכאמור.

ערבי שירה

יג. הופעות חיות, אם הקהל משתולל צועק ושורק בעת תחילת שיר או סיומו, הרי שאסור משום הוללות. ואם הקהל רגוע, ורק נהנה משירי הקודש מותר.

הופעות חיות

יג. ערבי שירה של שירי קודש, הן חסידית והן מזרחית אין לאסור משום איסור ניגון בכלי שיר משחרב הבית, וכדאיתא בשו"ע (או"ח סימן תקס ס"ג) וכאשר יבואר לקמן (סימן זה סעיף כב) בעזר ה'. אך אסורים משום מושב לצים, וכמובן לא עסקינן בשירי עגבים או בשירת נשים הס מלהזכיר, אלא בשירת שירי קודש הקרויים שירים חרדים, אשר חדשים לבקרים מפרסמים על הופעה במקום פלוני ואלמוני, וכל הני אסורים משום מושב לצים, אחר שכל מעשיהם לשם שחוק ושמחה, וכמובאר לעיל (סימן זה סעיף ב אותיות ג,ה) ולא גרע מאיסור ראית מנחש ומכשף וציד חיות וכדו'. והיינו כי הקהל שורק ומשתולל בעת תחילת שיר או סיומו ולאורכו וכדו' כל מקום לפי מה שהוא. וכן כתב לאסור כל כה"ג בשו"ת יבי"א (ח"ג או"ח ס"ס טו) לגבי שירת פסוקים שאף שהתיר סייג זאת, ובלבד שיהיה בכובד ראש. הרי שבלאו הכי איסור יש בדבר. ושב וכפל דבריו בשו"ת יחו"ד (ח"א סימן מה ד"ה והנה) לגבי שמיעת ניגון בכלי שיר אחר החורבן שמותר שירי קודש, ותלה והתנה היתרו בכלי נגן כל שאינו דרך קלות ראש. אך אם הקהל אינו משתולל וכדו', רק שומעים את השירים ונהנים מהם, הרי דמדינא שרי. וע' בשו"ת אז נדברו (ח"ז סימן סד) דהכה על קודקוד המיקל בערבי שירה. וע"ע בשו"ת להורות נתן (ח"ד סימן מ) שאסר בזה ג"כ.

צפיה במחשב

יד. צפיה בכל הנזכר לעיל דרך מחשב דינה ככל הדינים האמורים לעיל, שאין שום חילוק אם רואה בפועל או דרך המחשב.

משחקי מחשב

טו. משחקי מחשב אסורים.

משחקים

טז. כל סוגי המשחקים, הן משחקי ספורט כגון כדור רגל כדור סל וכדומה, הן משחקי חשיבה כגון שחמט דמקה וכדומה, וכל שאר סוגי המשחקים, כולם אסורים משום קביעות לשם שמחה, חוץ מהאופנים המותרים הנזכרים לעיל, והוא הדין במשחקי ספורט כשכוונתו לשם בריאות הגוף מותר, ועיין בפנים בהערה.

בית קפה ומסעדה

יז. בית קפה ומסעדה, אם כוונתו לצורך מטרה ענינית, כגון לצורך ביצוע עסקה וכדומה, או לשם אכילה, מותר. ואם כוונתו לשם הנאה, הרי שבמחלוקת הרמב"ם עם רבנו יונה (המובאים לעיל סימן זה סעיף ב) שנוי דין זה. ובכוונתו לשם שמחה, הרי שאסור לכל הדעות. אולם אם יש לו כוונה גם כדי לחזק את הקשר בין בני הזוג, או להחליף כח וכדומה, מותר.

עתון

יח. קריאת עתון כדי לדעת חדשות מותר. ולשם הנאה, תלוי במחלוקת הרמב"ם ורבנו יונה המובאים לעיל (סימן זה סעיף ב).

ציד

יט. לצוד ציד לשם הנאה אסור, ולשם פרנסה מותר.

דין נשים

כ. נשים בכל הפרטים הנזכרים לעיל שנאסרו משום קביעות לשם שמחה ושחוק, גם הן אסורות. וקל וחומר שאסורות בהוללות. וכן גם להן אסור למלאת פיהן שחוק, דהיינו לצחוק בפה מלא.

ילדים

כא. ילדים מותרים בכל הדברים שנאסרו משום קביעות לשם שמחה. ועל כן מותר לשולחם לחוגי מחול, דרמה, זמרה, ציור, וכדומה. וכן מותרים בכל הדברים הנזכרים לעיל. [ולענין חוג נגינה ראה להלן (סימן זה סעיף כג)] שכל אלו נחשבים קביעות לשם שמחה. אך בדברים של הוללות, מצווה אביהם להפרישם. [ועל כן במידה ובחוגים אלו ישנה הוללות אסור לשולחם.] ובהגיעם לגיל מצוות, אחר שעדיין צריכים הם לשחק מידי פעם כדי להשתחרר, מותרים הם כדי צורכם.

לימוד נגינה

כג. אסור ללמוד נגינה, וכדין מנגינות שאסור לשומעם בכלי נגן ממש. ולאחינו האשכנזים, וכן לילדים, ראה בפנים.

לימוד ניגון בכלי נגינה

כג. א. לאור האמור לעיל בסעיף הקודם הרי שללמוד לנגן על כלי נגן לספרדים אסור, היות ופסק מרן כרמב"ם דכלי נגן אף שלא על יין אסור, ושאף ניגונים של שירות ותישבחות אסורים, אא"כ לומד לצורך פרנסה שבזה שרי וכדלעיל (סימן זה סעיף ד). ולאשכנזים יש מקום להקל [אך איני מכריע לדידהו אא"כ יסכימו עמי גדולי הדור] כיון דהרמ"א פסק כתוס' דדוקא על יין אסור. ואף שהלומד נגינה נחשב "רגיל" בהם, ובזה אף לתוס' אסור. מ"מ בימינו י"ל דאינו נחשב מתענג ביותר וכדלעיל (סימן זה סעיף כב אות ב). וכ"כ בשו"ת צי"א (חט"ו סימן לג אות א) מדברי הרמ"א להתיר ללמוד לנגן אחר שאינו על היין. וכ"כ בשו"ת תשובות והנהגות (ח"א סי' שלג) ע"פ הרמ"א [ברם לענ"ד משום הרמ"א יש לאסור דהוי רגיל, אא"כ נגיע לחידוש הנ"ל]. ואולם בשו"ת שבט הלוי (ח"ו ס"ס סט) כתב, שחלילה להחזיק בבית הכלי שיר שקוראים כהיום אורגאן שכולל כמה כלי שיר, ורבותינו הקפידו מאד על זה. ע"כ.

לימוד נגינה לילדים

ב. ומעתה ה"ה שאסור אף לקטן וככל איסורי דרבנן שמצווה האב להפריש את בנו מדין חינוך וכדפסק מרן (סי' שמג). ולכאורה יש לדון משום מח' הפוסקים אי איכא אבילות לקטן דלמאן דליכא, ממילא אין דיני חורבן וצער חלים בקטן, ונימא דשרי לקטן ללמוד בכלי נגן נגינה. וע' במח' זו אי יש אבילות לקטן או לאו בטוש"ע (יו"ד סימן שמ סעיף כז) ובב"י (ס"ס שפד) ובשו"ע (שם סעיף ה) ובשו"ע (סי' שפט ס"ב) ובטוש"ע (סי' שצו ס"ג) ובשו"ת יבי"א (ח"ז יו"ד סימן כט) באורך וברוחב. והרי שלפוסקים דשפיר איכא אבילות בקטן, וככל המצוות שקטן חייב בהם מדין חינוך, ה"ה י"ל הכא שאסור אף לקטנים. אך לסוברים דליכא אבילות בקטן, מטעם דלא תיקנו חינוך בדבר שספק אם יוזקק לו כשיגדל, וכמש"כ השערי דעה (סי' שפא ס"ק ב) ממילא לכאורה ה"ה הכא שקטן לא שייך בצער החורבן. ובפרט שנמצאו סיעת ראשונים הסוברים שאין חיוב גם קריעה בקטן רק משום עוגמת נפש דגדולים, ולדבריהם ליכא כלל אבילות בקטן. ברם לטעמו של הדגול מרבבה שקטן פטור מאבילות כיון שמבטלו מת"ת, משא"כ קריעה שאין ביטול תורה חייב, לפי"ז ה"ה בנידו"ד דאינו גורם ביטול תורה חוזר חיובו מדרבנן. ואמנם דעת היבי"א (שם אות ב שם) דלמרן גם בקריעה פטור קטן רק משום עוגמת נפש, ושלכן השמיט בשו"ע את הרי"ץ גיאת, אך גם הוא סיים שם בצ"ע, דא"כ יסתרו דברי הטוש"ע שפסקו כרי"ץ גיאת שקריעה חייב גם במדין חינוך, ובאבילות פטרו קטן, ועל כרחך לחלק בין קריעה לאבילות. וא"כ באנו לחילוק הנ"ל משום ביטול תורה, ולפי"ז חייבים כאן.

ברם באמת נראה דלא דמי כעוכלא לדנא, אחר דלא לישתמיט שום חד מן הפוסקים לפטור קטנים בכל דיני עוגמת נפש דחורבן, הרי שפשוט דלכו"ע יש בו חינוך, וככל מצוות דרבנן. ומה שקטנים פטורים מתענית תשעה באב, וכן שאר תעניות חוץ מיו"כ. שאני התם שח"זל בתענית שהיא עינוי לא חייבו לחנך קטנים, וכמש"כ הפוסקים הביאם בספר תורת המועדים (הל' ד' תעניות ריש פרק ב). וכ"ז כמפורש בשו"ע (או"ח סי' תקנא סעיף יד) דאסור לגדולים לספר קטנים ולכבס להם. ונתן טעם המ"א (ס"ק לח) בשם תרומת הדשן (סי' קנב) או משום אבילות, או משום עוגמת נפש. והקשה מיו"ד הנ"ל דאין אבילות לקטן, ומשני שאני אבילות דרבים. ע"כ. והרי שבעניני חורבן דאבילות דרבים, לכו"ע יש בו חינוך. ומינה לנידו"ד דקטנים חייבים באיסורי השו"ע (סי' תקס) משום חורבן הבית. וע"ע בשו"ע (ס' תקנד ס"א) דתינוקות של בית רבן בטלים בת"ב ולא לומדים תורה, וע"ש בביה"ל, ויוצא מבואר מדבריו דלכו"ע שייך חינוך בהם, רק דפליגי אם שייך טעם ותקנת ח"זל בהם, דלכו"ע אי היו שמחים בלימוד היו נאסרים מדין חינוך, ודו"ק.

איברא יש מקום לדון ולהקל בקטנים מכח ס"ס, שמא כתוס' ודעימיה דשרי לנגן שלא על היין. ואת"ל דאסור, שמא הלכה כהרשב"א (שבת קכא ע"א) דשרי לאוזפיה לקטן איסור דרבנן. וכן דעת הר"ן (בהלכות ריש יומא) ובפסקי הרי"ד (יבמות קיד ע"ב סוד"ה ת"ש). ברם לכאורה זה אינו, אחר שהרשב"א גופיה בתשובה (ח"א סי' צב) ביאר את הדין שתינוק אשר פירש מחלב אמו ג' ימים, והוא בן כ"ד חודש, שאסור להחזירו לינק, והלא הוי איסור דרבנן. וביאר שהוא מפני שלא יעלה על לב שנתיר איסור דרבנן בכדי, ושלא לצורכו של התינוק. ע"כ. ובחידושיו לר"ה (דף לג ע"א ד"ה ה"ג) הסתפק האם מותר לומר לתינוק לתקוע בשופר ללמוד. ע"כ. והרי שצריך צורך ממש ולא סגי בצורך כל שהוא. והלא לימוד נגינה לעולם הצורך שלו פחות מאשר צורך תינוק ללמוד לתקוע בשופר (דדמי לניגון, והוא עדיף מינה, דהוי לצורך מצוה.) והעיקר שלימוד נגינה לא עדיף מחלב אם לתינוק. ברם ע' בשו"ת נחלת לוי (ח"ב סימן מו אות יט) מש"כ בזה הפוסקים, וצריך עיון לענין הלכה.

ביטול תורה

כד. נחלקו הראשונים בגדר ביטול תורה, האם מי שמדבר סתם שיחה לשם הנאה ללא תכלית אחרת אסור משום ביטול תורה, או לא, והעיקר להקל.

דיבור בביהכ"נ ובשעת הלימוד

כה. מותר מן הדין לשוחח בבית הכנסת שיחה שיש בה צורך. וקל וחומר שמותר לדרוש בשלום חבירו או בשלום אורח, כיצד מסתדר וכדומה.

ואולם שיחה בבית המדרש אסורה אף שיחה שיש בה צורך, משום ביטול בית המדרש.

וכן יש איסור נוסף להפסיק מלימודו לצורך שיחת חולין, והיינו אף אם לומד בבית, אולם בשיחה לצורך אין איסור זה. וגם איסור זה הוא במפסיק באמצע הענין, אך כשסיימו, אף שלא סיים את סדר לימודו שוב אין איסור זה.

---

שער השמחה - מוסר

---

סימן א - השמחה התמידית

האם אנשים בעולם משיגים את השמחה

א. הבה ונשאלה את בני האדם עלי אדמות, מה כל חפצם, שאיפתם, וחלומותיהם. והנה אחר ההתבוננות ותשומת הלב הרי שכל אחד ואחד מהם יענה תשובה בעלת מילה אחת ויחידה, אשר כוללת את כל פעולותיו, טרחותיו, ועסקיו, והיא "האושר". כל אחד רוצה להיות מאושר, ולשם כך כל האנשים בכל העולם, טורחים עמלים ויגעים בלא הרף. אולם הדרך אל האושר והשמחה הנכספים, הרי שכל אחד משתמש בדרכיו שלו, לפי הבנת שכלו מה הם הדברים אשר יובילו אותו אל האושר הנכסף. והנה רוב האנשים בעולם סבורים שהדרך היא על ידי השגת ממון, חושבים המה כי בהיות הפרוטה מצויה בכיסם, וככל שישיגו יותר ממון, הרי שאז שוב יוכלו להגשים את כל מאוויהם שאיפותיהם ורצונותיהם, וככל שהממון יהיה יותר באמתחתם כן האושר יבא יחד עמו, אחר שכל הנאותיהם בא יבואו ברינה. ויש הסבורים כי מילוי הדרך אל האושר היא במילוי כל תאוותיהם לסוגיהם, והרי שאז האושר יבא עמהם, תאות אכילה, שתיה, כבוד, שיחה, ילדים, נשים, מעמד חברתי וכדומה, הן הדרכים אל האושר. ובדרך כלל האנשים מערבים את הדרכים ומקיימים גם מזה וגם מזה על תנח ידך. וכדי להשיג את האמצעים האלו למטרת האושר, הרי שאנשים משקיעים בכל יום את כל ימיהם ממש, יום ולילה לא ישבותו, כל ימות השבוע, ואפילו בשבתות וימים טובים, עובדים הם ללא הרף, משקיעים בכל יום שמונה שעות עבודה ויותר להעשיר את נכסיהם, ולהרבות את ממונם, נוסעים לקצוות תבל, נלחמים כדי להגיע למשרה רמה יותר, עמדת מפתח בכירה יותר, כדי לשלוט בכוח ובממון, ולא בוחלים בשום דרך ובשום אמצעי, רוכשים דירות, מכוניות, מכשירי חשמל, ריהוט יוקרה וכו' וכו'. וכך כתב המסילת ישרים (לקראת סוף פרק יא) הנה חמדת הממון היא האוסרת אותו במאסר העולם ונותנת עבותות העמל והעסק על זרועותיו, כענין הכתוב (קהלת ה,ט) אוהב כסף לא ישבע כסף. היא המסירה אותו מן עבודת השם וכו'. היא המוסרת אותו לסכנות רבות, ומתשת את כחו ברוב הדאגה אפילו אחרי השיגו הרבה. עד כאן דבריו. ובהמשך ביאר על ענין הכבוד וזה לשונו, ויתר על כן חלק הכבוד שאינו יכול לסבול ולראות את עצמו פחות מחברו, וכללו של דבר, הכבוד הוא הדוחק את האדם מכל התשוקות והחמדות שבעולם, ולולי זה כבר היה האדם מתרצה לאכול מה שיוכל, ללבוש מה שיכסה ערותו, ולשכון בבית שתסתירהו מן הפגעים, והיה פרנסתו קלה עליו, ולא היה צריך להתיגע להעשיר כלל, אלא שלבלתי ראות עצמו שפל ופחות מרעיו, מכניס עצמו בעבי הקורה הזאת, ואין קץ לעמלו. עד כאן. והרי הכבוד שורשו נובע מהרצון להשיג אושר.

השמחה אין

וראה זה פלא כי אחר כל הטורח הגדול הזה, כל המאמצים האדירים שמשקיעים האנשים, הרי שהאושר הנכסף נעלם מן העין, האנחה וחוסר סיפוק העצמי והריקנות עוטפים אותם מכל כיוון, ומכל צד. הן אמת כי רגעי שמחה יש לכל אחד וכן רגעי סיפוק ואושר. אך רגעים הם, וחלוף יחלופו, ורוב רובו של היום, הוא חוסר סיפוק ושביעות רצון, רגעי האושר והשמחה בטלים ומבוטלים באלף. לך ראה ברחוב אנשים הנוסעים במכוניות פאר, ופרצופם קודר חשוך וחמוץ, הריקנות וחוסר הסיפוק מנת חלקם וחייהם, ואם בארזים נפלה שלהבת, באנשים אשר הצליחו להשיג עושר, הרי שקל וחומר שכן הוא בדלת העם אשר כלל לא השיגו את תאותם, הוא העושר, כאשר יראה כל רואה.

שמחת העולם מהמכתב מאליהו

והנה בספר מכתב מאליהו (ריש ח"א) כתב את הדברים האמורים מזוית עינו החדה, לגבי חיי האושר, כי במבט שטחי כשנשאל איה האושר, יענונו כי אמנם יש עשירים אומללים מחמת צרותיהם, אך ביניהם בעלי אושר ישנם, אחר שהשיגו תאותם, וכאשר נראה באופני דירתם, מאכלם, ומשתם, משרתיהם, ומסעם מובאם ומוצאם, ומידת נכסיהם וזהבם, אבנים טובות וכו'. אולם באמת זו תשובה שטחית, נעבור נא בין בני האדם ונשאל את העשירים עצמם, ולא נשאל את האחד על רעהו, האם מאושר הוא. יענונו שלא אצלם הוא, אחר שהקנאה והתאוה שלא באה לסיפוקה, ורובם רע להם בבית, צרות משפחה צרות בנים, צרות כל דבר אשר יצר להם. והם צרות מתוך עושרם ומחמתו מתהוים, ולא צרות צדדיות, כי הלא אין אדם מת וחצי תאותו בידו. נשאל נא את הבנונים בעושר, ונמצא כי עובדים המה עבודה רבה וקשה להרבות כסף, וכל ימיהם עסוקים הם לא להינות מעושרם, אלא להכין להם עושר, והם לעולם לא נהנים ממנו. וכשיזקינו, לא יהנו, אחר שהתרגלו בעבודה, ואחר שאין בהם כח לעבוד, שוב אין טעם לחייהם. והפחותים, הפועלים, בודאי לא מאושרים המה, אחר עבודתם הקשה, והרגשתם כי חלקם בזה העולם קטן וזעיר, וסבורים שהעשירים גזלו מהם את עושרם, ובעבודתם מביאים עושר לעשירים, ולא להם. עד כאן תורף דבריו.

הסוד הנפלא

ב. הבה נתבונן ונראה מהי הנוסחה המדוייקת להשגת האושר והשמחה הנכספים. וממילא נבין מדוע למרות כל המאמצים המרובים, וההשקעה האדירה, התכלית לא באה לידי מימושה. ובמאמר מוסגר ברצוני להדגיש כי דברינו אמורים עתה אפילו למי שאינו עובד השם, אפילו לחילוני או לגוי אשר מטרת חייהם היא הנאות, פשוט משום שאנו עוסקים אנו עתה בלב ליבם של החיים הגשמיים, איך נכון לחיות ולא לטרוח ולעמול לריק, מהי הדרך לנסות לכבוש את שביל החיים אשר כולם דורכים בו ללא הצלחה, עמלים ומזיעים והכל לריק, והתכלית לא מושגת. ואחר שנראה את יסוד האושר הגשמי, שוב נוסיף עליו נדבך נוסף ונפלא, והוא חיוב עבודת השם, שזו הסיבה העיקרית שאנו מחוייבים בכך, אך גם בלא זאת כל בר דעת מעוניין לחיות חיי אושר, ועל כן כעת אנו מבארים איך היא הדרך, ומה המניעה והמונעה. ואל תתמה על חפץ על הדרך אשר בה בחרנו, כי הרואה יראה שכן עשו רבותינו, ושכנעו עצמם ואחרים בכל מיני דרכים שפשוט "משתלם" לעבוד את השם. ועיין בהערה (*)

יסוד השמחה מילוי התאוה

ג. כתב הארחות צדיקים (שער השמחה) וזה לשונו, השמחה באה לאדם מחמת רוב שלוה בלבו, בלי פגע רע, ואדם המשיג תאותו, ולא יארע לו דבר המעציב אותו. ובזה יהיה שמח תמיד, ויאירו פניו, וזיוו מבהיק, וגופו בריא. עד כאן לשונו. והרי לנו יסוד היסודות, ולב ליבו של השמחה, כי כדי להשיגה הרי צריך שימומשו שני תנאים. התנאי הראשון, שישיג תאותו. והתנאי השני, שלא יבוא לו דבר הגורם צער. עוד מבואר כי השמחה איננה צחוק, [וכמו שגם ממשיך שם הארחות צדיקים, כאשר עיני המעיין תחזינה שם] אלא אושר פנימי, והוא ניכר על האדם בכך שפניו מאירים וכו', [וצחוק בודאי שלא גורם זאת, וקל וחומר שלא הממלא פיו שחוק וריבוי שמחה שהם אסורים, וכמו שכתבנו לעיל בחלק ההלכה (סימן ג סעיפים א,ב).]

ומה שכתב השמחה ניכרת על פני האדם, שפניו מאירות, ושהשמחה נובעת מסיפוקו בחלקו. כן מבואר גם ברש"י (משלי יז,כב) על הפסוק לב שמח ייטיב גהה, ורוח נכאה תשבר גרם. ופירש רש"י, לב שמח ייטיב גהה, כשהאדם פניו מאירין. עד כאן. וכן פירש האבן עזרא, שהוא השמח בחלקו.

ומעתה עלינו לחתור ולברר איך היא הדרך להגיע לידי מילוי התאוה, שעל ידה הרי יהיה מאושר ושמח.

רכושנות

ד. הבה ונתבונן בתאוה המובנת ביותר והמוצקה ביותר, שנשארת אחר השגתה ואינה כלת, אשר ההיגיון מורה שבא לפחות יושג האושר, והיא הרכושנות. הנה אדם המתאוה לרכושנות כלומר להשגת דברים גשמים הנשארים אחר השגתם, כגון דירה, מכונית, רהיטים, בגדים וכדומה. לכאורה זו דוגמא של דבר שהשכל הפשוט מורה שבהשיג תאותו, כשיקנה וירכוש את הדירה היפה הנכספת, את המכונית שכה חמד, את הממון שחלם להשיג וכדומה, הרי שלכאורה בהשיגו את תאותו יתמלא שמחה ואושר, אחר שנכנס הוא תחת הגדר שאמר הארחות צדיקים שהאושר מותנה בהשגת תאוותו. אך ראה זה פלא, הבט ימין וראה את כל העולם הרודף אחר חומריות וממון בלא הרף, וראה ברחובות אנשים מדוכאים מיוסרים, בעלי עינים חלולות, מלאי צער וריקנות, לא רק אלו האנשים שלא השיגו תאוותם, שהרי אלו פשוט שיחיו בצער, ועיניהם נשואות לדבר שלא עלה בידם להשיגו, שהרי התנאי הראשון של האושר הוא השגת התאוה. אלא אף אלו האנשים שכן משיגים, וכן מצליחים, בעלי הממון והיכולת, הרי שהאושר מהם והלאה, הרחק מרחק שנות אור.

וכדי להבין זאת הבה נתבונן אני ואתה הקורא ידידי היקר על איזה דבר שהתאוינו לרוכשו, ולבסוף התממשה המשאלה והשגנוהו, וכגון מכשיר חשמלי חדיש כזה או אחר, ספריה או שולחן, וכל דבר אחר, נסה נא להזכר, איך שקודם הקניה כל כך חפצת והתאוית אל הדבר ההוא, וההרגשה היתה כי אם אשיג את הדבר הזה, הרי שאהיה המאושר עלי אדמות, ושוב לא אתאוה לשום דבר אחר, כי לא אזדקק לו. ובשעת הקניה שמחת מאוד, וכשהגיע החפץ לידך שמחת עד כדי כך שתקנו חכמינו זכרונם לברכה חיוב לברך ברכת שהחיינו. אך אחר יום או יומים (תלוי בסוג הדבר ובנפש) שכחת מהדבר, והתרגלת אליו, והרי הוא כלא היה, ושוב אינו משמח יותר, הנה תסתכל עכשיו על החפץ שכה חמדת אותו, וכה טרחת כדי להשיגו, והיית סבור שבו יהיה תלוי אושרך, ועכשיו כשתסתכל עליו, הרי שאין הוא משמח כלל וכלל, ופעמים רבות אין לך שום קושי להשליכו או ליתנו במתנה, התברר שהכל היה דמיון כוזב, והרי הוא שקר ללא רגלים. וההולך בדרך זו כדי להשיג את האושר הלא האושר ממנו והלאה.

זכורני בצעירותי מעשה שהלם בי, והשאיר בי רושם עז, והוא הדבר אשר אנו עוסקים בו עתה, ידיד לי חפץ מאוד ברכב חדיש שהיה למעלה מיכולתו, ואחר הטורח הרב וההשתדלות עלה בידו, והתממשה תאותו, והנה ימים מספר מאוחר יותר, נסענו ברכבו החדש והנכסף, וכיוון שאנו ידידים, אמר לי את רחשי ליבו, כלשונו אמר "זה לא זה". אני כשלעצמי נבהלתי, הלא כל כך טרח, וכל כך יגע, וכבר תוך מספר ימים זה לא מספק, והלא החובות עכשיו עליו הם עול כבד הרובץ על צוארו, ההגיון מורה שלפחות ההנאה בהשגת תאותו, תמשך לתקופה של כמה חודשים. והוא הוא אשר דברנו.

יש לו מנה רוצה מאתים

ה. והנה ביארו לנו חכמינו זכרונם לברכה את שורש הדבר והוא באומרם יש לו מנה רוצה מאתים. ובקהלת רבה (א,יג) אין אדם מת וחצי תאותו בידו. ולדוגמא אדם שהשיג מליון דולר, הרי שחסר הוא כעת שני מליון. ברגע שהשיג אלף, רוצה הוא אלפים. ולא זו בלבד שלא משנה הכמות, אלא אדרבה אומרים חכמי המוסר שככל שישיג יותר, הרי שחסר הוא יותר, כי החסר גדל עשרת מונים. שהנה אדם פשוט שהשיג אלף, חסר לו עוד אלף בלבד, ואילו עשיר שהשיג מליון, לא רק שחסר לו אלף, אלא חסר הוא מליון נוספים. הלא כך רואים אנו בחוש בבני האדם והרי מי ששוכר דירה, מתאוה לדירה משלו גם קטנה ככל שתהיה העיקר שיהיה לו נכס שיקל מעליו את עול השכירות. ומי שיש לו דירת שני חדרים מתאוה לעוד חדר אחד, ומי שיש לו יותר הרי שחפץ בעוד חדר, או בדירה מפוארת יותר או באיזור טוב יותר. וכך אמר שלמה בחכמתו (קהלת ה,ט) אוהב כסף לא ישבע כסף. וכן כתב רש"י באבות (פ"ג מ"א ד"ה השמח) וזה לשונו, אפילו עשיר שבעשירים ודואג ועצב בחלקו, הרי הוא כעני שבעניים. עד כאן. וכן כתב רבינו יונה (שם ד"ה איזהו) וזה לשונו, כי מי שאינו שמח בחלקו, ואינו שבע במה שנתן לו השם יתברך, עני הוא. עד כאן. וכן כתב הארחות צדיקים (שער השמחה ד"ה ועתה) כי כל אדם הדואג על העולם הזה, אין לו מנוחה, ותמיד הוא מחשב להרויח ממון, ולא יסתפק במה שחלק לו האל. עד כאן לשונו. וכן כתב התשב"ץ במגן אבות (פ"ד מ"א) ומי שאינו שמח בחלקו, אפילו יש לו ממון הרבה, הרי הוא עני, שאין לו כל תאותו, ומחזר להשלימה. וכו' עיין שם. וכן כתב בספר מנורת המאור (נר א כלל ב פ"א) התאות בני אדם העושר, וחושבים שיוכלו להשיגו בחריצותם, מתעסקים כל ימיהם בחמדם להעשיר, ועליהם נאמר כל ימי עני רעים (משלי טו,טו). עד כאן. וכן כתב הרס"ג באמונות ודעות (מאמר עשירי בספר הפרישות באורך) עיין שם, ובספר חובות הלבבות (הקדמת שער הבחינה) כי אנשים מתאוים מה שלא יגיע אליו ממנו [מה שלא ישיגו בפועל] וכו', כי כל אשר יגיעו ממנו אל מעלה [מה שישיגו תאותם] מבקשים מה שהוא למעלה ממנו, ודורשים מה שאחריה. עד כאן לשונו.

כלי זהב נאים מהם

וכן כתב בספר המספיק לעובדי השם לרבנו אברהם בן הרמב"ם (פרק הסתפקות) וכבר אמר שלמה כי האוהב כסף לא ישבע מהוסיף עליו, וזהו מאמרו (קהלת ה,ט) אהב כסף לא ישבע וכו'. והרי זו דוגמא לשאר דברים, והפרט מלמד על הכלל. עד כאן לשונו. ולמדנו בדבריו שהוא הדין בכל סוגי התאוות, שדינם דין אחד. והוסיף שם בשם אביו הרמב"ם דבר נפלא וזה לשונו, ואמר אבא מרי זכר צדיק לברכה בזה, שאם כלתה נפשך שיהיו כליך כלי כסף, זכור שכלי זהב נאים מהם, ויש שעושים אותם מבדלח. עד כאן לשונו. ומצאתי לו שכן כתב במורה נבוכים (חלק שלישי פי"ב) עיין שם באורך בזה. (ולרוב חשיבות המאמר היעב"ץ במגדל עוז (בית המדות עליית הבחינה פ"ז) טרח והעתיק את כולו.) והובאו דבריו להלן (אות ז).

תאוות כשותה מים מלוחים

וכך כתב הגר"א באיגרתו המפורסמת וזה לשונו, והעולם דומה לשותה מים מלוחים, ידמה לו שמרוה, וצמא יותר. עד כאן לשונו. וכן כתב הסטייפלר בספרו חיי עולם (ח"א פ"ד) עיין שם, וביאר ונתן טעם בדבר זה שהטביע השם יתברך, והוא בשביל התורה, כדי שישאף לעלות עוד ועוד בעבודת השם, ולא ידע שובע. [ועיין בזה להלן (אות ח) בארוכה.]

התאוה מלחמת הזאבים

וכך ביאר נקודה זו המכתב מאליהו ח"א (קונ' החסד פרק ז) כי השאיפה היא רעבון, ונראה בבעלי חיים כי כל הרעבים יאכלו וישבעו מלבד החזיר יאכל בלי הרף, וזה חולי רע, ואף לו תיקן השם מזון בכל מקום. מה שאין כן אדם המתאוה [כפי רוב רובו של העולם], כוסף הוא לדבר שלא ישיגהו לעולם, אין אדם יוצא מן העולם וחצי תאותו בידו (קהלת רבה פ"א יג). לפני שנים רבות בנודדי דרך ארצות הצפון, ראיתי עדת זאבים רעבים רצים ומחפשים מזונם, וימצאו נבלת חיה קטנה מושלכת על דרכם, ויקפצו כולם עליה מבוהלים ודחופים, אבל לא יכלו לאכול טרף, כי כל אחד מהם קפץ על גבי חברו וידחפנו מבלי השאיר לו מקום. וכה נשכו זה את זה, וילחמו זה בזה, עד אשר כולם היו פצועים, ויזב דמם לרוב. וכה נלחמו, עד אשר כולם נשארו מוטלים על גבי השלג חסרי אונים. ורק אחדים, הגבורים בהם, המה שמו שיניהם בנבלה. ותעבור רגע, והנה גם אלה התחרו זה בזה, וישובו ויכו איש את רעהו נשוך ופצוע, עדי האחד גבר ויחטוף הנבלה וינס. התבוננתי למראה וראיתי את המנצח רץ מרחוק, והנה כל דרכו אשר רץ עליה מלאה דם, מדמו אשר זב מפצעיו הרבים אשר פצעוהו חבריו. אמרתי ללבי, הן בדמו הוא, אבל ישבע את רעבונו, עליו נאמר "בנפשו יביא לחמו". ושבתי וראיתי בנשארים, והנה פצעיהם עוד רבים ורעים מפצעיו, דמם אבד וכחם סר מהם, ומה הועילו במלחמתם, ירגישו חרפת מנוצחים, אשר חברם הכם, וגם אכל ושבע ודשן, והמה שבעי מכות, וגם רעבונם זה אשר למען השביעו נלחמו, עודנו בחזקו כבראשונה. עתה בהתבונני לרעבון השואף לחומריות, עלתה בזכרוני המעשיה הזאת, כי תהיה משל לבני אדם, הן גם המנצח בתחרות פצוע הוא חולה עייף ויגע. וגם כי נצחונו אשר נצח איננו שוה מאומה, כי רעבונו לא ישבע לעולמים, אלא יוכפל וירבה כאמור. אבל אם כה גודל המנצח, מה יהיה חלק המנוצחים? ורוב העולם מנוצחים בתחרותם. עד כאן תורף דבריו הנפלאים.

נמצא שהחפץ להשיג הנאתו אפילו דרך תאוה של רכושנות, מובטח לו שהאושר ממנו והלאה, ואדרבה ככל שישיג יותר כך האושר מתרחק יותר, והרי הוא מפליג בספינת חלומות אשר בכל פעם מתרסקת אל מול סלעי המציאות, ובכל פעם האשליה שהאושר הנכסף בא יבא ברינה בעת מימוש המשאלה, מתרסק ונגוז הוא, ושוב מתאוה תאוה חדשה למשהו גדול יותר, שבו בו חושב הוא שבפעם הזאת בהשיגו חפץ זה, שוב לא יקרה לו כבראשונה, כי בעת השגתה הרי שאז האושר בא יבא, וחוזר על עצמו חלילה. ומי הולך באפילה לא ידליק את אור השכל ויפקח עיניו ויראה, כי לא זו הדרך, ולא זו העיר להשיג את האושר, אלא להרחיקה. והכסיל בחושך הולך, ורץ אל התאוה הבאה, וממנה אל שאחריה, מרדף ללא סוף, עדי בואו אלי קבר, ואף חצי תאותו אינה בידו, וחוסר השמחה הם מנת חלקו עדי שאול, כי כבר ראינו שכדי להשיג את האושר יש צורך בהשגת התאוה, וזה לא השיגה, כי אם רדף אחריה כל ימיו בלא הצלחה, ואין אדם מת וחצי תאותו בידו (קהלת רבה פ"א יג).

תאוות חולפות

ו. והלא אם הדברים אמורים בתאוות שנשארות עמו, שדרכם אי אפשר בשום אופן להשיג את האושר, הלא הדברים באים בתורת קל וחומר במי שמנסה להשיג הנאה דרך מימוש תאוות שנעלמים אחר השגתם, כגון תאות האכילה, ראיה, בדיחות, וכדומה, שאם בתאוה שנשארת עמו, בתאות הרכושנות הדברים אמורים, הלא קל וחומר בן בנו של קל וחומר בתאוות שאינן נשארות עמו שכן הוא. והלא כשהשיג תאות הראיה, ושוב אינה עמדו, לא השיג שום דבר, ואינה עמו כי אבדה ואיננה, ורק הריקנות היא מנת חלקו, והאושר הנכסף מתרחק ונעלם. ודומה לשיכור השותה לשוכרה כדי להפיג צערו, ובהפקחו שוב שרוי הוא בצערו, ושוב שם אל השיכר עינו, והרי שאינו שמח כי אם עצב, וכל ימיו ילך מדחי אל דחי.

משל ההולך במדבר

והרי הדברים הם כמשל ההולך במדבר אין סופי, וממרחק רב רואה רכס הרים אדיר, וסבור כי אחרי הרים אלו יגיע הוא סוף סוף אל מקום ישוב. ומתאמץ הוא ברוב עוז ותעצומות להגיע אל ההר הנכסף, ולעלות במעלה ההר, והנה אחר מאמץ עילאי וכוחות נפש אדירים, מצליח הוא לעלות אל פסגת ההר, ואז נגלה לעניו מחזה מבעית, מן האופק נשקף רכס הרים רחוק כפול ומכופל בגודלו מן ההרים שעלה עליהם. ושוב אוזר הוא את כוחותיו בשנית בתקוה שאחרי ההרים האלו, יגיע הוא אל מחוז חפצו, ובהגיעו לשם שוב מגלה רכס הרים גדול מהם, וחוזר חלילה. וכן הוא בעל התאוה, כי בהשיגו תאותו מתאוה לתאוה גדולה ממנה וחוזר חלילה, והרי שהאושר ממנו והלאה, ומתרחק והולך הוא ממנו.

רוב הרעות בעולם האדם מביאם על עצמו בידים

ז. וגדולה מכך חידד את הדברים הרמב"ם במורה נבוכים (חלק שלישי פרק יב) ולרוב חשיבות הפרק טרח והעתיק את רובו בספר מגדל עוז ליעב"ץ (עמוד סה). ואלו תורף דבריו, כי על טענת רבים כי רוב חיי האדם הם רעות, והטוב הוא מועט ובטל בשישים. משיבם הרמב"ם, כי כל רע שימצא באדם יהיה על שלשה מינים. המין הא' הם דברים התלויים בטבע, סופות, ברקים, רעידות אדמה וכדומה. והם מעטים מאד ואינם אפילו חלק ממאה ולא חלק מאלף. המין השני של הרעות הם רעות שיעשו בני אדם אחד לשני, גניבה, גזילה, הרג, ומלחמות. ואומנם זה המין יותר מן המין הראשון, אולם גם הוא מועט. והמין השלישי הוא הרוב, וממנו יצעקו בני האדם כולם, והם הרעות שבני האדם עושים ומזיקים בידים לעצמם. וזה המין נמשך אחר המדות המגונות כולם. דהיינו התאוות לסוגיו, תאות אכילה, משתה, משגל וכדומה, לקיחתם ביתר, או באוכלים מזיקי הבריאות, ויגרמו לכל החוליים, גם של הגוף וגם חוליי הנפש. כי מדות הנפש נמשכות אחר המעשים, וגם כשתתרגל הנפש להם, תשתוקק למה שאינו הכרחי. וכל הני גורמים שאנשים מכניסים עצמם בסכנות עצומות, כרכיבת הים, ועבודת המלכים כדי להשיג את אלו הדברים שאינם הכרחיים. וכשיארע לו דבר רע בנסיונותיו להשיגם, יתרעם בגזירת השם ומשפטיו, ויתחיל לגנות הזמן. ולא השית ליבו כי הוא הזיק את עצמו. אך ההכרחי כדי לחיות קל להשגה, וכך החכמים שמו תכליתם להשיג ההכרחי, לחם לאכול, ובגד ללבוש, ללא מותרות, וזה דבר קל, וכל אדם ישיגו במעט טורח. עד כאן תורף דבריו ועוד עיין שם.

לב מי לא יתפלץ על רוב סכלות בני האדם וטיפשותם, אשר כל מטרתם וכל חפצם שיהיה להם טוב, והם בידיהם שלהם ממש ברדיפתם המוטעת אחר הטוב לדעתם, בזה עצמו מביאים את הרע עליהם, עד שרוב ימיהם הם רק רע כל היום, והטוב בטל בשישים, כמה מריבות בין אדם לחבירו, כדי להשיג יתר ממון ויתר תאוה. כמה טורח אדם להשיג משרה, כמה טורח בלימוד אותה אומנות ואחר כך כמה נלחמים כדי להשיג את המשרה, ואחר כך לעלות במעלותיה. כמה שעות עובד אדם בכל יום כדי להשיג עוד ממון ואילו היה מסתפק בהכרחי היה די לו בשעה שעתים עבודה ותו לא. הכבוד המדומה אשר רדיפתו לא מניחה קרן וזוית, ותולדתו הרעה שכל מי שאומר על האדם איזה דבר הפוגע בכבודו, נפגע ונעלב, ומקנא ונוקם וכו' וכו'.

הנפש לא תמלא

ח. יתרה מכך חסרון מהותי נוסף יש בהשגת תאוות גשמיות, והוא הוא הטעם והסיבה בכל מה שביארנו עד כה, כי גם מי שאת שאיפותיו משיג [מה שבדרך כלל לא קורה, כי האנשים כלל לא משיגים את חפצם. ויתרה מכך נתבאר לעיל כי את סיפוק תאוותיו לעולם לא ישיג.] הרי שירגיש הוא ריקנות וחוסר סיפוק שיכרסמו אותו עדי קירבו, ולא יניחוהו, וככל שיחלוף הזמן יותר, כן הריקנות תגדל, ויוצרך למלא את הריקנות שבו באתגרים חדשים, ללכת אל מחוזות חדשים שלא דרך בהם וכיוצא בזה, כדי להשקיט את רעבון רוחו הגובר ואינו נותן לו מנוח, והרי שהאושר ממנו והלאה, והצער והכאב לעולם לא יניחוהו. והוא שהורנו שלמה המלך (קהלת ו,ו) וגם הנפש לא תמלא. והיינו שהקדוש ברוך הוא ברא את האדם מגוף ונשמה, מגשמיות ורוחניות, וכשם שהגוף צריך לקיומו אכילה ושתיה, גם הרוח צריכה כדי להחיותה אכילה ושתיה רוחנים, ודברים גשמיים אינם מזינים, ולא מספקים אותה. וכמו שלימדנו להועיל המסילת ישרים (פרק א) לגבי הנשמה וזה לשונו, שהיא אינה מוצאה שום נחת רוח בכל ענוגי זה העולם. והוא מה שלמדונו זכרונם לברכה במדרש קהלת רבה (ו,ו) זו לשונם, וגם הנפש לא תמלא. משל למה הדבר דומה, לעירוני שנשא בת מלך, אם יביא לה כל שבעולם, אינם חשובים לה כלום, שהיא בת מלך. כך הנפש אילו הבאת לה כל מעדני עולם, אינם כלום לה, למה? שהיא מן העליונים. עד כאן לשונו. והרי שהנשמה לא מתמלאת ולא באה לידי סיפוקה בהנאות גשמיות, וממילא האדם ירגיש ריקנות וחוסר סיפוק ואי נוחות אשר לא יתנו לו מנוח, ויחייבוהו לפעול כדי להשקיט רעבונו. וכן מבואר בספר הכוזרי (מאמר ג סימן ה) דלנפש צורך במזון נפשי, כשם שלגוף צורך במזון גשמי. ושצריך לזון אותה שלש פעמים ביום, ובשבת, ובחגים. עיין שם. וכן כתב בספר המספיק לעובדי השם (ריש פרק השקידה) כי לנפש האדם סגולה מצד עצמה להתעלות ולהשתוקק לעולמה הרוחני שמימי. עד כאן.

כל דבר שב ליסודו

וכן כתב בספר הישר (שער א סימן יג) כי כל דבר יפצר לשוב אל יסודו. והדמיון על זה, כי כאשר ניקח אבן מן הארץ ונשליכה למעלה בכח ידנו, תעלה בכח ההשלכה, ותשוב לרדת בטבע אל המקום אשר לקחה משם. וכן המים כשנזרקם. וכן הרוח כשנכניסנו לנאד נפוח. וכן האש כשתעלה השלהבת תפצר לשוב ליסודה. כמו כן הנשמה, כי נלקחה משמים ונצמדה לגוף. עד כאן דבריו. וראה בתקוני הזהר (נב ע"ב) הובא בספר ראשית חכמה (שער היראה פ"ה ט). ותלה זאת בספר מכתב מאליהו (ח"ג עמ' 180) בדברי השערי קדושה (ח"א ש"א) שלנשמה רמ"ח אברים ושס"ה גידים המתלבשים תוך אברים וגידים של הגוף, והם ניזונים כל אחד ממצוה המיוחדת לו. ועל כן הרשעים בחייהם קרואים מתים, לפי שאברי וגידי נשמתם ללא מזון רוחני, ומסתלקת מהם נפש הקדושה. וכן הוא במסכת בבא קמא (דף פב ע"א) וילכו שלשת ימים במדבר ולא מצאו מים, כיון שהלכו שלשת ימים בלא תורה מיד נלאו. ומפני כך תקנו לקרא בתורה בימים שני וחמישי, כי בלי תורה הנשמה מתעייפת מצמאון. עד כאן דבריו.

נפש חסרה

והרי כך רואים אנו בעינינו שאנשים רבים מחפשים להשקיט רעבונם זה בחויות והנאות שונות ומשונות, אטרקציות והנאות מסוכנות, נסיעות לארצות רחוקות, קפיצות מצוקים, וממטוסים, ריחוף בדאונים, טיפוסי הרים, צליחת הרים ובקעות נהרות וארצות, חיפוש עצמי בכתות מיסטיות, בכתות של עבודה זרה ממש, בכישוף, יוגה, בודהה וכדומה, הכל כדי להשקיט רעבונם, והנשמה לא מוצאת בהם מנוח, לפי שהיא מן העליונים, והרי שהאושר הנכסף שבשבילו כה טרח וכה עמל, והשקיע בשבילו את כל ימיו, וטרח טורח רב למען השיגו, ועמל למענו בלא הרף, הרי הוא ממנו והלאה. רואים זאת בחוש בצעירים אחר שסיימו צבא יוצאים לסובב סביב העולם במקומות נדחים, מנסים למלא את הריקנות האוכלת אותם ולא נותנת להם מנוח. מחפשים הם למלאה דרך טיולים מסוכנים אטרקציות כאלו ואחרות, כניסה לכתות מסטיות וכדומה. ואכן זהו המניע של חוזרים בתשובה רבים הוא משום שלא מוצאים מנוח במקום מושבתם, הריקנות שאחזה בהם, וחוסר האושר שחשו, אף בשעת השיגם תאותם ומשאלתם ממש, כי הנפש לא תמלא שהיא מן העליונים. וכנזכר לעיל.

הסטייפלר

ט. וכך כתב הסטייפלר בספרו חיי עולם (ח"א פרק ה) שמטעם זה שהנפש אינה רואה סיפוק בכל תענוגי העולם הזה, ומשתוקקת להדבק בדבר רם ונעלה, בחרו האומות לעבוד עבודה זרה לעבדה ולהעריצה. ואחר כך הפוקרים מצאו ענין בפילוסופיא, ובדורות האחרונים באידאולוגיה של מפלגות. ואמנם אחרי כל זאת מרגישים ריקות ושממון בעומק נפשם, ומשתדלים להשקיטה בהבלי הבלים, ככדור רגל, בביקורי תיאטרות וקרקסאות וכיוצא בזה. עד כאן דבריו. וכן דרך בדרך זו בספר מכתב מאליהו (ח"ג עמ' 48) וקראה דרך ההשגה השלילית, והיינו שיש אושר בעולם הזה בגשמיות, וזהו שקר וכזב, ועל כן הורונו חכמינו אוהב כסף לא ישבע כסף, ומרבה נכסים מרבה דאגה, כל הרודף אחר הכבוד הכבוד בורח ממנו וכו', והרי חשבונות אלו מראין שאין שום אושר ונחת בעניני העולם הזה, ורק השטן מטענו בערמתו באושר מדומה. עד כאן דבריו. ובספר חובת האדם בעולמו (ח"ה עמ' 21 הע' 25) הביאו מעשה וזה לשונו, לפני כארבעים וחמש שנים הצליח מטפס הרים ישראלי להעפיל אל פסגת האורסט, ההר הגבוה ביותר בעולם, כל העולם רגש וסער למראה היסג זה. וכשנשאל על ידי שר החוץ הישראלי "מה הרגשת לאחר כל המאמצים להגשמת חלומך? ענה, ברגע הראשון חשתי התרוממות רוח, ולאחר מכן ריקנות. עד כאן. וראה זה פלא כה מהר התרוקן הוא מתוכן, מן הדבר שכה כסף וכה טרח להשיגו, מדבר שיודע שהכבוד בא יבא עמו, ואפילו שכך חש הוא בריקנות. כן כך הם פני הדברים, וכאמור כי הנפש לא תמלא לפי שהיא מן העליונים, וכל תענוגות שתתן לה בזה העולם, אינן מספיקות לה.

הרי יוצא כי התאוות לא יוכלו להביאנו אל האושר והשמחה לא רק מצד עצמם, שהם ההיפך הגמור, אלא אף מצד הנשמה, שהרי הרגשת הריקנות תמלא את ההולך בדרך זו, וממילא האושר הנכסף ממנו והלאה.

---

סימן ב - הדרך אל האושר

דרך ראשונה

א. הנה שני דרכים לפנינו כדי להגיע אל האושר אל מילוי התאוה, הראשונה היא ארוכה וקצרה, שכן היא דורשת עבודה מאומצת יותר, ומושקעת יותר, אך אחר העבודה, שוב ילך בה כל ימיו. והדרך השניה קצרה וארוכה, שכן קלה היא ליישום, אך לאוחזה וללכת בה כל ימיו, יקשה עד מאוד. ונתחיל לבאר את הדרך הראשונה שהיא ארוכה וקצרה. האושר יגיע במילוי התאוה כמו שכתב הארחות צדיקים וכפי המובא לעיל (שער השמחה חלק המוסר סימן א אות ג). והנה תאות האדם נחלקת לשני חלקים, א. תאותו הנפשית, ב. תאוה גופנית. על כן נתחיל לבאר את הדרך להשגת התאוה הנפשית, והיא במילוי הצורך הנפשי לבא לידי סיפוקו ולשלוותו, ונראה בעזרת השם את הדרך להשגתם.

סיפוק נפשי

מאחר והנפש רוחנית היא ואכילתה וצמאונה הוא לדברים רוחנים בלבד [וכמו שנתבאר לעיל (שער השמחה חלק המוסר סימן א אות ח)], הרי שהדרך למלא את הנשמה היא בעשית דברים רוחנים, וכגון אדם שישים אל ליבו אידיאל ומטרה אמיתית ולדוגמא לעזור לבני אדם ולסייע בידם, בכל תחום שיהיה, וילך באמת בדרך זו, הרי שתתמלא נפשו סיפוק ותרוה בזה את צמאונה. וכגון רופא שבאמת יתכוין לעזור לחולים, הרי שנפשו תבא לידי סיפוקה. כי הן אמת שרבים הם הרופאים אשר פונים לעיסוק זה כדי לעזור לבני אדם, אולם בפועל אחר שנכנסו הם למקצוע זה, הרי שמטרה זו מהם והלאה, ואת עינם וליבם נותנים הם במשרתם ובממון, ולא בעזרה לחולים. אפשר להכיר זאת בדרך דיבורם והילוכם, העזרה אשר הם מגישים, ואין צריך להכביר במילים. אך ישנם רופאים שהם כן מכוונים לעזור, וזו היא להם תכלית חיים, והרי שאלו אף אם הם חילונים או גוים, ככל שכוונתם תהיה לעזור לבני אדם, וכך יהיה הלך חייהם, הרי שיתמלאו סיפוק נפשי, וככל שתמעט כוונתם, הרי שהאושר ימעט והחשך והרעבון הנפשי יגבר. וכן הוא הדין בכל סוג מקצוע שיהיה, כגון פקיד, שוטר, נהג אוטובוס וכדומה, אם יקח לו לאידיאל ומטרת חיים לעזור לבני אדם, ולכן הפקיד בנק יציע ללקוח את הדרך הטובה ביותר עבורו, וידבר בסבלנות, וינסה לעזור כפי יכולתו לבני האדם, וכן הנהג אוטובוס יעצור לאנשים כצורכם, וימתין בסבלנות עד שיעלו, ועד שישבו, וינסה לסייע בכל דרך אפשרית וכדומה, והוא הדין לשוטר, ולמנקה, וכל אדם אחר, הרי שיתמלאו סיפוק נפשי. לפי שמעשים אלו הם מעשי אמת, והרי שהנפש מתמלאת מהם. והוא הדין אם יטול על עצמו לשפר מדותיו, ויעבוד על עצמו שתהינה מדות טובות, כגון שיהיה סבלן וכיוצא בזה, הרי שיתמלא מכך סיפוקו הנפשי. וכך כתב בספר המספיק לעובדי השם (ריש פרק השקידה) לנפש האדם סגולה מצד עצמה להתעלות ולהשתוקק לעולמה הרוחני השמימי. ושאיפה זו תתפתח ותשתכלל על ידי עיסוקים מדעיים. והשתוקקות זו תתקים ותגבר חילים על ידי התכשרויות מוסריות דתיות. עד כאן לשונו. והרי שהנפש תתמלא על ידי התממשות מוסרית, או דתית. וכן מבואר בספר חיי עולם (ח"א פרק ט) עיין שם [אך יתכן שלאורך שנים גם זה לא יועיל, לפי המבואר בריש ספר שערי קדושה הנזכר לעיל, רק ההולך בדרך השם.]

השגת תאות הנפש

ב. והרי שאם ישאל אותנו גוי מהי הדרך לשמחה, כך נאמר לו, שימצא ויעשה אידיאל אמיתי, ויחיה על פיו ברמ"ח אבריו ושס"ה גידיו, והרי שהאושר הנכסף ישיגו. אולם כל זה לגוי, אך לנו אנו היהודים בני אברהם יצחק יעקב, אשר בנים אתם להשם אלהיכם, חיים כולכם היום, לנו יש תורת חיים, ואצלנו האושר הנזכר הוא כאין וכאפס מול האושר האמיתי שאנו יכולים להשיגו, והוא האושר של עובד השם אמיתי ועושה רצונו יתברך. כי הסיפוק העצמי והאושר הנפשי שחווה כל עובד השם, הוא לאין ערך ושיעור מעל האושר הנזכר, ואין דומה לו, ההרגשה שעושה הוא את רצון השם, וממלא את יעודו ותכלית בואו לזה העולם, אין שני לה. כל חוזר בתשובה הטועם טעם הנאה זו וסיפוק נפשי זה, לא יוכל להניחה, ועל הנאות וחויות תאוותניות שהכיר, יאמר את הפסוק בוז יבוזו לו, כי אינם נחשבים מול אושר זה של הסיפוק הנפשי של עובד השם.

צריך להבחין ולא לטעות, כי רבים החושבים שהנאה רוחנית גדולה עשרת מונים מהנאה גשמית, היינו שעצם ההנאה מקיום מצוה, היא הנאה גדולה מאשר הנאות גשמיות, וזה אינו נכון, והמוחש לא יוכחש, רק לבעלי דרגות נפלאות יש באמירה זו מן האמת. אך כוונת האמירה היא שהנאה רוחנית גדולה מהנאה גשמית, היא דברינו האמורים כעת, והוא הסיפוק והאושר מן המצוה שמלוה את המקיימה בשעת המצוה ואחריה, לבין הריקנות מהתאוה.

והרי זה מתחייב שכדי להגיע את האושר שכה כוספים אליו כל האנשים בכל העולם, ועמלים להשיגו במשך כל ימי חייהם, ומשקיעים בו את כל הונם וממונם וזמנם וכוחם, ישיגו עובד השם העובדו באמת ולא כמצות אנשים מלומדה, וממילא תאותו תבא לידי סיפוקה, ויהיה שמח.

השגת תאוות הגוף

ג. הראנו לדעת כי השמח הוא מי שתאותו מתמלאת, ועד כה ביארנו כיצד להשלים את תאות הנפש. אולם לענין תאות הגוף, עד כה לא דיברנו כיצד להשלימה, כי אם דברנו בגנותה וקילקולה. ואמנם אמת נכון הדבר שמי שמלא סיפוק מעבודת השם סיפוק גדול ועצום, הרי שאף שיש דברים אחרים שאמורים לקלקל את האושר, לא יצליחו בכך מחמת רוב אושרו, ועל כן אף שתאות גופו לא באה לידי סיפוקה, יתכן שיוכל להיות בשמחה תמיד ובאושר תמידי. וכמשל מי שזכה בסכום עתק ואיזה דבר לא נעשה כרצונו, או איזו תאוה לא התממשה לו, הרי שאין בזה כדי להפריע את שמחתו, שכן השמחה ששרוי בה כעת כה גדולה, שדברים קטנים לא מסיטים ומניעים אותה. ותלוי הדבר בגודל הסיפוק שיש לו מעבודת השם, ובגודל תאוותיו הגשמיות. אך מכל מקום נבא ונראה את הדרך להשגת תאוות הגוף.

השמח בחלקו

והרי שהדרך היא כאשר הורונו חכמים במשנה באבות (פ"ד מ"א) איזהו עשיר השמח בחלקו. והיינו שישמח במה שיש לו, ולא יתאוה להשיג מה שאינו מוכרח לקיומו, ואינו בהישג ידו. והרי ששוב תאותו תהיה בידו אחר שלעולם משיגה. כי אחר שבואר לעיל שאם ינסה להשיג תאוות, הרי שבעצם נסיון ההשגה כבר הפסיד את המערכה, כי נכנס למעגל קסמים שלא יוכל לצאת ממנו, ורק בפורשו מן מעגל זה ינצח את המערכה. וכן כתב רש"י בפירושו לאבות על משנה זו (פ"ד מ"א ד"ה השמח בחלקו) וזה לשונו, שיש לו חרות נפש ולב טוב באותו חלק שהקדוש ברוך הוא מזמין לו, בין טוב בין רע, בין רב בין מעט, ואינו מצטער להיות רודף ולהוט ואצור, ולקנות יותר מחלקו. ואילו לא היה שמח מיגיע כפיו, אפילו עשיר שבעשירים ודואג ועצב בחלקו, הרי הוא כעני שבעניים וכו'. וכן כתב רבינו יונה באבות (פ"ג מ"א ד"ה איזהו עשיר השמח בחלקו) וזה לשונו, האומר די לי בחלקי, אחר שאני יכול לפרנס את עצמי ואת בתי ולעסוק בתורה, מה לי לממון אחר וכו'. עיין שם. וכך כתב בארחות צדיקים (שער השמחה ד"ה ועתה) כי כל אדם הדואג על העולם הזה, אין לו מנוחה, ותמיד הוא מחשב להרויח ממון, ושלא יסתפק במה שחלק לו האל. לכן השמח בחלקו הוא עשיר, אף אם הוא עני. עד כאן לשונו. וכן כתב המחזור ויטרי (סי' תכט) והשמח בחלקו, וכל מה שהק' מזמן לו, הוא מקבל באהבה. עד כאן. ובספר מנהגי טירנא (חג הסוכות א) כתב, כי כל השמח בחלקו, ואינו רודף אחר רבוי ממון, ונהנה ממה שיש לו, מתת אלהים הוא. עד כאן. וכן כתב הרמב"ם בשמנה פרקים (פ"ז ד"ה ודע) וזה לשונו, השמח בחלקו, כלומר שהוא מסתפק במה שהמציא לו הזמן, ואינו מצטער על מה שלא המציא לו. ובספר מורה נבוכים (חלק שלישי פרק יב) כי החכמים נותנים עיניהם להשיג רק את המוכרח, שאם תתאוה להיות כליך מכסף, והלא היותם מזהב יותר נאה, ואחרים עשאום מספיר, ואפשר שיעשו גם כן מנופך, או בכל מה שאפשר למוצאו. וממשיך שם, וצריך שתבחן עניינו במציאות, כי כל אשר הענין יותר צריך לבני האדם הוא נמצא יותר ויותר בחנם, וכל מה שימעט צורך הכרחי, הוא נמצא יותר מעט והוא יקר מאד. כי הענין ההכרחי לאדם על דרך משל, הוא האויר, והמים והמזון. אמנם צורך האויר יותר חזק, שאם יפקדהו קצת שעה ימות, אבל המים יעמוד בלעדיו יום או יומים. והאויר יותר נמצא ויותר בזול בלא ספק, וצורך המים יותר מצורך המזון, כי כשישתה ולא יאכל יעמדו קצת בני אדם ארבעה ימים או חמשה מבלתי מזון, ואתה תמצא המים בכל מדינה ומדינה יותר נמצא ויותר בזול מהמזון. וכן ימשך הענין במזונות, מה שהוא צורך יותר נמצא יותר ויותר בזול במקום ההוא, ממה שאינו הכרחי, אומנם המוס"ק והענב"ר והאודם והברקת [עשבים יקרים] איני חושב שאחד משלמי הדעת יחשוב שיש לו צורך גדול לאדם אלא לרפואה, והנה יעמדו במקומם, ובמקום הדומים להם הרבה מן העשבים ומן העפרים. זהו פרסום גמילות חסדי השם יתברך למציאות, ואפילו בחק זה החי החלוש. עד כאן דבריו. וכן כתב בנו רבנו אברהם בהמספיק לעובדי השם (פרק ההסתפקות). וכן כתב הרשב"ץ במגן אבות (פ"ד מ"א באורך) ונמצא שהשמח בחלקו אינו חסר כלום, ואין לך עשיר גדול ממנו. ומי שאינו שמח בחלקו, אפילו יש לו ממון הרבה, הרי הוא עני, שאין לו כל תאותו, ומחזר להשלימה וכו'. עד כאן. וכן כתב בספר מנורת המאור (נר א כלל ב ח"א פ"א) כדגרסינן בפרק במה מדליקין (שבת כה ע"ב) תנו רבנן איזהו עשיר, כל שיש לו נחת רוח בעשרו, ואין לך נחת רוח גדול מהשמח בחלקו, כמו ששנינו בפ"ד מפרקי אבות וכו'. עד כאן.

יתאוה למוכרח לקיומו

ד. ומכל מקום אין פירושו של דבר שלא יתאוה לשום דבר. כי מה שמוכרח לקיומו כן יתאוה אליו להשיגו, וכמו שכתב הרמב"ם ביד החזקה (הלכות דעות פרק ג הלכה ב) לא יהיה בלבו לקבוץ ממון בלבד, אלא יעשה דברים האלו כדי שימצא דברים שהגוף צריך להם מאכילה ושתיה וישיבת בית ונשיאת אשה וכו'. אלא ישים על לבו שיאכל וישתה כדי להברות גופו ואיבריו בלבד. עד כאן לשונו. והרי שיתאוה להשיג את הדברים הצריכים לגוף. וכן כתב בשמונה פרקים (רפ"ד, ובהמשך בד"ה אבל מה שעשו) [וזו כוונתו בהלכות דעות (פרק ג הל' א) שכל דוגמאותיו שם הם דברים מוכרחים לקיום הגוף, ודו"ק] עיין שם. וכן כתב עוד במורה נבוכים (חלק ג פרק יב ד"ה המין השלישי). וכן כתב בנו בספרו המספיק לעובדי השם (פרק ההסתפקות) וזה לשונו, ועיקר ההסתפקות הוא שלא תהא הנפש תלויה בתענוגות העולם, ולא תשאף לדבר שאיננו בגדר ההכרח. עד כאן. והרי מדוייק מדבריו כי אל המוכרח תשאף. ועוד הוא לו (בפרק הפרישות ד"ה וכיון) שגם על המסתפק להתאמץ מעט כדי להשיג את ההכרחי למחיתו, וכך יוכל היות שיהא פלוני עשיר לבוש בגדי משי ואוכל מעדנים ומסתופף בארמונות, ועם זאת הרהו פרוש. במה דברים אמורים אם באים לו הנכסים הללו בלא כונה מצידו, כגון בירושה וכדומה, או בהתאמצות מועטת להשיג את ההכרחי, ואדון העולם זכהו בהצלחה יתירה. כמו שהעידה התורה על יצחק שזרע כדרך האדם, והלא הזריעה הכרחית למחית אנוש ונתברך בזריעתו. עד כאן לשונו. וכן כתב רבינו יונה בפירושו לאבות (פ"ד מ"א ד"ה שנאמר) וזה לשונו, כמו השמח בחלקו שאין רצונו אלא בכדי חיותו. עד כאן לשונו. והרי שכדי חיותו כן יתאוה. וכן כתב הכוזרי (מאמר שלישי סימן ה באורך). וכן כתב המסילת ישרים (סוף הפרישות).

דרך כבישת התאוה הגשמית

ה. המטרה והשאיפה אשר צריך להגיע אליה היא שלא יתאוה אלא כדי קיומו, ולכן יכריח שכלו את תאותו לכך. והדרך להגיע לידי מדה זו [אחר ההיתבוננות השכלית הנזכרת, שבהתאוות הרי שלא ישיג מטרתו, וישאר ריקן וחסר] היא דרך עבודת המדות, וכמו שכתב הרמב"ם (הל' דעות פ"ב ה"ב) בשמנה פרקים (פרק ד) כי דרך כבישת המדות היא להטות עצמו לצד השני לתקופה, ואחר כך ישוב לאמצע. כלומר שתקופה יקצין עצמו שלא יקח גם ממה שגופו צריך, כגון על ידי צומות, או שיאכל רק פת ומים וכדומה, ואחר תקופה זו כל אחד לפי עינינו, ישוב לאמצע, ושוב יתאוה רק למה שנצרך לגופו. [ואורך זמנה, גם עד כמה יתפוס קצה שני, תלוי לפי גודל תאותו, ככל שהוא תאותן יותר, כך יאריך תקופה זו יותר.] וכמבואר ברמב"ם (שמונה פרקים פ"ד) שכן יעשה גם לענין התאוות, והיינו שיתפוס קצה תקופה, והרי שבבת אחת יטיל על עצמו כן. וכן כתב בספר המספיק לעובדי השם (פרק ההסתפקות) כי ההתכשרות המביאה לידי הסתפקות היא אכיפת הנפש למשמעת והרגלתה להצטמצם בדברים שבהכרח, ולהתרחק מן המותרות עד כאן לשונו. ועוד עיין אליו (פרק השקידה ד"ה ובשקידה) [אך שם דיבר על פרישות מוחלטת, ולכן מצריך לאט לאט ודו"ק.] ועוד עיין בספר ארחות צדיקים (בהקדמה).

ובספר מסילת ישרים (פרק טו) כתב דדרך קנין מדה זו היא בהתבונן האדם ויראה כי התאוה היא כזב מדומה, והרע בו אמת לאמיתה, וכגון תאות האכילה, היש דבר אבד ונפסד יותר ממנו, שהרי אין שיעורו אלא כשיעור בית הבליעה, וכיון שיצא מבית הבליעה וירד בבני המעים, אבד זכרו ונשכח כלא היה. והשבע מאכילת ברבורים אבוסים, או מפת קבר, הוא שבע באותו אופן בדיוק. וכל שכן אם ישים אל ליבו החלאים הרבים היכולים לבא עליו מחמת האכילה. ולפחות הכבדות שחש אחריה, והעשנים המהבילים את שכלו. ומאידך לא ישים מושבו בין התאוותנים ובעלי הכבוד, כי אז ימשך לכך. וסיים כי יש ליזהר שלא לקפץ ולדלג אל הקצה האחרון במידת ההסתפקות ברגע אחד, כי זה ודאי לא יעלה בידו, אלא יהיה פורש והולך מעט מעט. היום יקנה קצת ממנו, ומחר יוסיף עליו מעט יותר, עד שיתרגל בו לגמרי, ויעשה אצלו טבע ממש. עד כאן תורף דבריו. וכן ינקט את שיטת הפנקס הנזכרת לעיל, שהרי השגת אי התאוה כמותה ככל השגת שאר מדות, והארכנו בפרטי שיטה זו לעיל (שער המדות חלק המוסר סימן ד) קחנו משם ואין צריך לכפול.

וככל האמור כן כתב המכתב מאליהו (ריש ח"א) שמאחר והקנאה והתאוה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם, הרי שבהסירם יהיה היכי תמצי להנות מהעולם. אולם אדם ללא פעולה, בלי אמבציה ואנרגיה, ללא חיוניות, אינו נקרא חי, וכפי הזקנים וכי חיים יש להם, הלא קרובים הם לדיכדוכה של נפש. ועל כן אין שום אושר גשמי, רק אושר רוחני. העשיר ברוחניות הוא מאושר ולא אחר. עד כאן דבריו. ועוד שב והניף ידו בח"א (קונ' החסד פרק ח) וביאר שתיקון התאוה היא השמח בחלקו. ובהמשך (פרק ט) כתב, כי הדרך להגיע לכך היא על ידי נתינה לאחרים. ויעשה כן תחילה שלא לשמה, שיעורר רחמיו לצרכי הזולת. ואם זה לא יספיק לו כדי לתת לאחרים, הרי שיעורר גם את חיובו ושכרו בעולם הבא, ואחר המעשים ימשכו הלבבות. ועוד כתב (פרק י) שאת השאיפה הרעה לתאוות, ימעט על ידי רעבון, ואז יבוא לבטולה. עד כאן תורף דבריו. וזה כאמור. ובאמת כי דבר זה צריך אריכות, אולם אין זה מקומו כאן, ועוד חזון למועד נקי נדר.

דרך שניה להשגת השמחה

ו. ועתה נפן אל הדרך השניה להשגת השמחה, שהיא קצרה וארוכה. והיא שיתבונן האדם על רוב חסדי השם שעשה ועושה עמו, והיינו הן בפן הגשמי, על כל אשר עשה השם עמו כדי לקיימו ולהטיב עמו, והן בפן הרוחני והם התורה והמצוות שנתן השם לנו כדי להטיב לנול הימים. וככל שיעמיק חקר ויבחין בפרטי החסדים, כן ישמח יותר, ויודה ויהלל להשם הגדול והנורא וילך שמח לבטח. וראה בספר חובות הלבבות (בהקדמת שער עבודת האלהים) בחיוב ההודאה לבורא עולם על חסדיו שעמנו, ובהתבוננות בחסדי השם שעמנו (עיין שם באורך), והביא דוגמאות רבות. ועוד שם (פרקים חמישי שישי). ועוד עיין לו (שער חשבון הנפש פרק ג, ובפרט בד"ה והארבעה עשר) שהשם אוהבנו ועושה עמנו חסדים ועם אבותינו, והרי שירגיש מיד תאוה להחזיר לו מכנגד אהבה. וכן שם (ד"ה והתשעה עשר) ועוד (בשער אהבת השם פ"ב). ועוד ראה בספר מעלות המדות לרבנו יחיאל והוא חד מן קמאי שכתב כן (במעלה השניה עמ' לז) עיין שם.

תודה על כל נשימה ונשימה

אפשר להגיע לשמחה אפילו בהתבוננות על פרט גשמי אחד שהשם נתן לנו. וכגון להודות להשם על כך שהלב פועל, על שהנשימה עובדת, שהאצבעות זזות, שכשקמת בבוקר יכולת לעמוד וללכת וכו' וכו'. כי מי אמר שהלב צריך לעבוד, לך נא ראה כמה אנשים הלב שלהם שבק חיים, כמה אנשים שוכבים במחלקות לב בכל העולם, כמה אנשים חולים במחלות לב. ושלי תודה להשם, הלב עובד כבר כך וכך שנים, בלא הפסקה, בכל עת, ובכל שעה, בלא שום פיספוס, בלא שום קלקול, הודו להשם כי טוב. וכך שנינו בילקוט שמעוני (ח"ב תתפט) כל הנשמה תהלל יה, שעל כל נשימה ונשימה חייב להודות. (הביאו הפלא יועץ (ערך אהבה לקדוש ברוך הוא ד"ה ואם עברו)). הנה אחותי מרת דפנה עליה השלום נפטרה בקיצור ימים ושנים בגיל 35 מהמחלה הנוראה, וזכורני שכה התאוותה להמשיך לחיות על אף כל התרופות והטיפולים הקשים. פעם ליוותי אותה לבית החולים, לצורך בדיקות רפואיות שהיתה עוברת כל שבוע. כשחזרתי לביתי בסוף היום, הייתי מותש פיזית ונפשית, רק מההליכים הביוקראטיים והנהלים, אי אפשר לאמוד את הפחד מפני תוצאות הבדיקות, אי אפשר לאמוד את כל הסבל הנפשי שעוברים רק מבדיקות שיגרתיות במחלה קשה בבית חולים, וקל וחומר הטיפולים הקשים, המצב הנפשי הקשה מחוסר יכולת לתפקד בבית, ולנהל אותו, להזדקק לעזרתם של הקרובים והשכנים, ולעמוד מול מבטם השואל של הילדים הקטנים, זהו סבל בל יתואר. וזכורני שכשליוותי אותה לבית החולים בהגיענו אל שעריו אמרה לי משפט שיצא מעומק ליבה ויחרט בזכרוני כל ימי "אתה יודע, כבר אין אני מתפללת להשם שירפא אותי, אני מתפללת להשם שיתן לי חיים, גם עם המחלה". המשפט הזה הכה בי, איך היו לה כוחות נפש לסבול חיים שכאלו, ולבקש לחיות אותם. הרי זה מלמד על תאות החיים כשלעצמם. איזה חסד גדול השם עושה עמנו שנותן לנו חיים, והרי מי שיתבוננן על כך רק על זה שהוא חי, אפילו אם יש לו מחלה קשה חס ושלום, הרי שעליו להודות ולשמוח בחייו, והרי אם היו מודעים לאחותי עליה השלום כי תפילתה התקבלה ותזכה לאריכות ימים עם המחלה, ועם כל המכאובים, היתה ששה ושמחה כל הימים כפי שכך התפללה להשם שיהיה.

התבוננות הכוזרי

ז. וכן כתב בספר הכוזרי (מאמר שלישי סי' יא) כי יראה האדם שכל אבריו נשמעים לרצונו והאדם כלל לא יודע את דרכי פעולותיהם איך הם פועלים. וכגון כשאדם קם, הרי כל אבריו מפנים תנועותיהם, ומסתובבים נמתחים ומתקווצים מאות גידים, וכן אלפי שרירים נמתחים ונרפים, על פי אלפי ההוראות שהמוח שולח לכל אחד ואחד מהם באלפית השניה, על זה להמתח ועל זה להתכווץ, כל אחד כפי צורכו המדוייק, והאדם כלל לא יודע מכל זאת, רק חושב לקום, והנה המוח וכל מערכות הגוף על אלפי פרטיהם פועלים ממילא. וכן על זה הדרך כשירצה האדם ללכת, או לשבת, ושאר מצבים, מערכות הגוף פועלות מאליהם, אלפי אלפים של חלקים, פעולות והוראות נעשות מאליהם. וכן באברי הדיבור, אין צריך לומר באיש גדול אשר יודע שהוא מדבר, אלא אפילו תינוק אשר מוציא אברות, ומעתיק מילים, ואינו יודע שהוא מדבר על ידי הלשון, הפה, והגרון, הרי מערכת הדיבור שהשם מפעילה היא נפלאה ביותר, כל אבריה ומיתריה פועלים בהרמוניה נפלאה, והאדם כלל אינו יודע איזה אבר, ואיזה מיתר פועל. ומי אמר שכל זה צריך לפעול ולעבוד, רק רצון וחפץ השם מפעילם. ראה כי שונה הבריאה מאומן המייצר כלי, וכגון אומן שייצר אבן רחים, הרי שבסיימו מלאכתו ילך לו האומן והכלי נגמר, ומוכן הוא לעשות מלאכתו. מה שאין כן מעשי הבריאה, אילו השם יסלק ממנה השגחתו והנהגתו רגע אחד, הרי שיפסד העולם כולו. השם בורא האברים, ונותן להם את הכוחות, וממשיך להם חיות. [וכן כתב בספר נפש החיים (שער א פרק ב) שהאדם בונה בנין ומסתלק ממנו. מה שאין כן הקדוש ברוך הוא משעת הבריאה בכל עת ובכל שעה משפיע חיות לה, ואילו יסלקה רגע אחד, כרגע היו כולם לאפס.] ומי שישית ליבו לדבר זה, הרי הוא לעולם כאילו השכינה עמו, בהיות ובכל תנועותיו חושב בפועל השם ומעשה ידיו. וכן על זה הדרך בשאר מערכות הגוף, הנשימה, הלב, הכבד, הכליות וכו' וכו', ובכל שאר הבריאה, הכל פועל ברצות השם, ומי אמר שכך צריך להיות שכך צריך לקרות. עד כאן תורף דברי הכוזרי. והרי המתבונן בכך יהיה שש ושמח כל ימיו, ויודה וישבח לאל נורא עלילה, על כל החסדים שעושה עמנו.

חוסר שימת הלב לפי שהתרגלנו

והסיבה שאנו לא מבחינים בכל הטובות והנפלאות אשר עמנו, היא לפי שנולדנו תינוקות בלא שכל, וגדלנו לתוך הטובות שהשם משפיע עלינו, כך שמחמת ההרגל אין אנו שמים לב שאנו מקבלים טובות. וכמו שכתב בספר חובות הלבבות (פתיחת שער הבחינה) וביאר זאת במשל לתינוק שמצאו איש חסד במדבר, וחמל עליו ואספו אל ביתו, וגידלו והאכילהו והלבישו, ונתן לו כל טוב, עד שגדל ונהיה לאיש. ושוב שמע איש החסד הזה על אסיר מעונה בעינויי רעב וערום ימים רבים, ונכמרו רחמיו עליו, והלך ופייס את שר בית הסוהר שישחררו, ואספו אל ביתו, והטיב לו רק מקצת מן הטוב שהטיב לראשון. והרי שהאסיר יכיר טובה ויודה לו יותר מן התינוק שגדל בטובה, מפני שהטיב עמו בשעה שידע את גודל החסרון שחסר היה הוא, מה שאין כן התינוק לא הבין את הטובה כשנתנו אותה לו. [ועוד ביאר שלא שמים לב לטובות השם יתברך מפני הרדיפה אחר תאות העולם הזה. ומפני הרעות שבאות על בני האדם, עיין שם.]

ח. ועל כן על כל אחד לשים ליבו אל הטובות אשר השם נותן לנו. וראה כי מי שנפל למשכב במחלה קצת מסובכת וחשש לחייו, ושוב התרפא, איזו שמחה שמח ומודה להשם. והרי אנו שחיים ונושמים והכל עובד כשורה וכראוי, לא כל שכן שיש לנו לתת הודאה לבורא העולם. וכן כתב הרה"ג רבי יהודה ברכה שליט"א בספר שמחת יהודה (ח"א פרק יז) וביאר זאת במשל לאדם שחש כאבים בחזהו ועל כן יעץ לו הרופא לעשות צילום חזה, והנה תוצאות הצילום מורות על אסון גדול, וברור שגידול נמצא בחזהו. ועל כן מיד מפנהו הרופא המטפל לבית החולים, ואחר הבדיקות הודיעו הרופא האחראי כי אמנם גידול הוא, אך מכל מקום אינו ממאיר, ודי בניתוח קל כדי לרפאו. וכששמע זאת החל לרקד מרוב שמחה, ברוך השם שאין זו המחלה הידועה, ודי בניתוח. והרי שמי שאין לו גידול, לא ממאיר ולא שאינו ממאיר, ואינו זקוק לניתוח כלל, ולא להרדמה, ולא להחלמה, אלא הולך הוא בריא וחזק, לא כל שכן שצריך לרקוד ולשמוח לפאר ולהודות לבוראו. עד כאן דבריו. וכך שמעתי באומרים לי על מעשה באיש אשר בחצייתו את הכביש הגיחה לפתע מכונית ופגעה בו, ובחסדי השם לא אירע לו דבר. ועל כן למחרת עשה קידוש בבית הכנסת. ואיש משכיל ונבון ביום שלאחריו גם כן עשה קידוש בבית הכנסת, ולשאלת רבים על שום מה ולמה עשה קידוש, ענה כי גם אני בחסדי השם עברתי את הכביש, והודו להשם כי טוב, וחסדו גבר עלי בכפל כפלים וכלל לא דרסה אותי שום מכונית. ועל כן כדי להודות ולהלל להשם יתברך, הנה גם אני עורך קידוש.

וכגון ראה אנשים שאין להם ילדים, כמה סובלים וכמה טורחים, כמה ממון מוציאים ורפואות נוטלים, ולואי שיזכו לזרע של קיימא. ומי שיש לו ילדים, לא קל וחומר שצריך להודות. וכן כל פרטי גידול הילדים, כי רק כשחס ושלום משהו לא עולה כשורה, אז שמים לב שבעצם אנו עטופים בחסדי השם, והכל השם נותן לנו מידו הטובה והרחבה, ועלינו להודות על כך. והרי שזו אמת לאמיתה, תודה להשם על כך שהכל עובד שהכל פועל, הכל מצליח. והלא הכל מצליח פירושו של דבר שאלפי ורבבות פרטים מצליחים לך, והרי כל חלקי הגוף פועלים, ולך ראה בבית חולים כמה מחלקות יש, ובתוך כל מחלקה כמה סוגי מחלות ישנם, ובמקרה חס ושלום שאצבע אחת לא מתנועעת, וקל וחומר אבר פנימי, וקל וחומר אבר מהותי, כמה אנשים טורחים בשביל כך, כמה ממון מוציאים על זאת. וכן כל אלפי חלקי הנפש פועלים כשורה, וכן אצל האשה, הילדים, ההורים, האחים וכו' וכו', הלימודים, הפרנסה, שלום בית. כל המתבונן יראה עוד ועוד חסדים, שכל אחד ואחד מאלו החסדים הוא קריטי כל כך, ובלעדיו חייו אינם חיים. ואנו מקבלים אותם בפשיטות ובלא שימת לב, ובלא הודאה לבורא העולם אשר מגישם לנו על מגש של כסף.

---

סימן ג - פרטים נוספים להשגת השמחה

שמחה וזריזות חברים

א. עוד סיבה העומדת בפני עצמה, אשר מבחינה שכלית מחייבת להיות בשמחה, היא העובדה שהשמח משיג את מטרותיו, ואילו העצל לא. כי מי ששמח ומאושר, הרי שבכל אשר יפנה ולאו דוקא בעולם הרוחני, אלא בכל תחום שיהיה, כששם לו מטרה, הרי שביכולתו להגיע אל המטרה וליישמה, וכגון אם החליט לסיים ששה סדרי משנה, משנה ברורה הלכות שבת, מסכתות שונות, וכל כיוצא בזה, וכן בהחלטות גשמיות אם החליט לרכוש מקצוע כל שהוא, תואר אקדמי וכדומה, כל מטרה שיציב לפניו, הרי שיש לו את הכלי להשגת המטרה. אך העצב לא יוכל ולא יצליח, ואם יצליח, הרי שזה יהיה בקושי רב, לפי שהעצבות והעצלות חברים, תמיד הולכים יד ביד, וכובד ומשא הדבר על העצל, הוא גדול שבעתים. ומאידך גיסא השמחה והזריזות חברים, והרי שהשמח כל טורח יהיה עליו כמשא קל, וישאהו במהרה ובקלילות. צא וראה כשאתה עצב כמה זמן לוקח לך לפתוח את הספר, והלימוד נסרך בעצלתים, וללא סיפוק. ואילו כשאתה שמח ההפך. והרי שהשמחה היא יסוד להצלחה בכל תחום, ובפרט בעבודת השם, כי השמח עובד השם בקלילות ובהנאה, ומגיע להשגות גבוהות ונפלאות. ואילו העצב, עבודת השם עליו היא לו למשא, והרי שהיא קשה עליו, וגם לא יגיע רחוק בעבודתו. וכן הוא בכל תחום, אשה עצבה לא מנהלת את עניני הבית, ערמות הכלים נאספות והבית חסר סדר ונקיון. ואילו אשה שמחה, הבית מבריק, והכל מתופעל עם מרץ נעורים.

יסוד זה נמצא כבר בראשונים שכן מבואר ברמב"ם (הל' דעות פרק ב ה"ז) וזה לשונו, לא יהיה בעל נפש רחבה ולא עצב ובטל ממלאכה, אלא בעל עין טובה. עד כאן לשונו. והרי שהעצבות והבטלה הולכות יד ביד. וכן כתב רבינו יונה בספר שערי תשובה (שער ב סימן ט) קוצר הנפש מונע ממלאכת שמים וכו', גם כי יזקין האדם מאד, אל יהי על עצמו למשא, ואך בכל שנותיו ישמח, למען לא יאבד אחת משנותיו, ולא יאבד בעבודת הבורא. עד כאן לשונו. וכן מבואר בספר ארחות צדיקים (שער הדאגה) שהעצבות היא שורש פורה אל העצלות ומחסרת מעבודת הבורא, וזה לשונו, הדואג על עולם הזה, הוא רחוק מאד מן התורה והמצוות והתפילה. לכן יחוש מאד לתקן המדה הזאת, להסיר אותה ממנו. עד כאן לשונו. וכן כתב עוד (שער השמחה ד"ה ועתה, ובד"ה אמנם). וכן כתב בספר מנורת המאור (נר ב כלל ח ח"א פ"ב) העצב אינו יכול לכוון בתפילה ולהעמיק בדעות פנימיות, וכדאיתא בשבת (ל ע"ב) שאין השכינה שורה לא מתוך עצבות ולא מתוך עצלות וכו'. עד כאן. וכן כתב המהרח"ו בשערי קדושה (ח"ב שער ד) העצבות גורמת מניעת העבודה ובטול עסק התורה וכוונת התפילה, ומבטל מחשבה טובה לעבוד את השם. והוא שער התחלת גרוי והסתת היצר הרע גם אם הוא צדיק, בהראותו כי אין לו תועלת בעבודה וכו'. עד כאן לשונו. (ועוד ראה לו בחלק א שער ב). וכן כתב הגר"א (על משלי טו,יג) מי שלבו עצב, הרוח שלו נכאה. פירוש שבורה וקצר רוח, ונפשו קצה בכל דבר, ואינו עושה כלל. עד כאן לשונו. וכן כתב המסילת ישרים (זריזות פרק ז) כי מי שמרגיש עצמו במעשה המצוה כמו שהוא ממהר תנועתו החיצונה, כן הנה הוא גורם שתבער בו תנועתו הפנימית כמו כן, והחזק והחפץ יתגבר בו וילך. אך אם יתנהג בכבדות בתנועת אבריו, גם תנועת רוחו תשקע ותכבה, וזה דבר שהנסיון יעידהו. עד כאן לשונו. וכן כתב בספר עלי שור (ח"א פרק הזריזות בעמ' שכו).

וכן כתב באורך בספר והיית אך שמח (פרק א כי) העצבות גורמת רפיון ואי הצלחה. וראה אליו (עמ' 45) בשם הגר"מ שפירא זכר צדיק לברכה שהשמחה היא צמיחה, ועל כן שורש המילה שמח, קרוב לשורש צמח, לפי שאותיות ש' וצ' מתחלפות. ועל כן חכמינו זכרונם לברכה בעירובין (ג ע"ב) אמרו, כל אמות באמה בת ששה, אלא הללו שוחקות והללו עצבות. עד כאן. ופירש רש"י אבות כלאים מודדים בטפחים גדולים, ושל סוכה ומבוי עצבות, מצומצמות לחומרא. עד כאן לשונו. הרי ששמחה היא התרחבות וריבוי, ועצבות צמצום ומיעוט. וזהו גם לשון המשנה בשבת (דף קמז) ואין מעצבין את הקטן. ופירש רש"י, לשון ידך עצבוני, שמתקנים ומיישבין עצמותיו וחוליות שדרתו כמידת צלמו. עד כאן. הרי שמעצבין היינו צמצום המקום. וכן היא הטיית הלשון צר, צורר, מיצר, דהיינו צמצום ההיפך מהשמחה שהיא התרחבות והתפשטות. וראה עוד מה שכתבנו לעיל (שער השמחה חלק ההלכה סימן א סעיף א בסוף ההערה).

והרי כל מי שרוצה להצליח בכל תחום שיהיה, ובוודאי שבעבודת השם יתברך, מוכרח שיהיה שמח ומאושר, ולא עצב ומדוכא, כי השמח יפעל ויצליח, יסמן לו מטרה, ויצעד לעברה, וגם יכול יוכל לה. ואילו העצב, גם אם יסמן מטרה, הרי שבדרך כשול יכשל לא יצליח ויתיאש, וגם אם יצליח, הרי שיעלה לו זה בקושי רב, ובמאמצים עצומים, וגם הצלחתו תהיה בצמצום.

שמחה בריאות

ב. כל אחד רוצה חיים ארוכים, ובריאות הגוף. כמה אנשים מוכנים לשלם עבורם, את כל ממונם כפשוטו יתנו כדי להשיג בריאות ואריכות ימים. והרי מקרא מלא דיבר הכתוב וכל אשר לאיש יתן בעד נפשו (איוב ב,ד), וראה נא כמה אנשים משלמים עבור ניתוחים, עבור טיפולים רפואים, הרי את כל ממונם ויתרה ממה שיש להם, יכנסו וישקעו בחובות, ואף שאין להם שום ידיעה מנין ישלמו אותם, והלא פקוח נפש דוחה את כל התורה, והדברים פשוטים וכל אחד יודע זאת על עצמו ועל אחרים. והרי שאם יבא לפנינו איש נאמן וישר, אשר יודעים אנו את מהימנותו, ויודעים אנו שדבריו כנים, ויודיע לנו שישנה באמתחתו תרופה ושיקוי פלאי, אשר כל שותה מן משקה זה כפית ליום, מובטח לו חיים ארוכים, ללא חולי ומכאוב. הלא כמה אנשים ירוצו וישלמו עבורה, את כל ממונם יתנו תחת משקה כסום זה. והרי אם כן בבן אנוש, על אחת כמה וכמה במלך מלכי המלכים, אשר נותן לנו תרופה אשר עונה על הצרכים הנזכרים, ואומר לנו כי יש בה אריכות ימים ובריאות, הלא בדברי מלכו של עולם אין כל פיקפוק, ובוודאי שהדברים כפשוטם. וקל וחומר אם התשלום עבור תרופה זו הינו מזערי ולא יקר, אם כן כמה נרוץ לקנותה ולהשיגה. וקל וחומר אם בהשיגנו תרופה זו גם עצם חיי חיותינו יהיו נעימים ומוצלחים יותר. והנה אומר לנו החכם מכל אדם ברוח קודשו (משלי יז כב) לב שמח ייטיב גהה. עד כאן. ופירש הארחות צדיקים (ריש שער השמחה) כי השמח יאירו פניו וזיוו מבהיק וגופו בריא ואין זקנה ממהרת לבא עליו, כמו שנאמר לב שמח ייטיב גהה. עד כאן לשונו. והלא שפתיו ברור מללו, כי לב שמח יהיה בריא ויאריך ימים. וכך פירשו במקום זה הרלב"ג ובמצודת דוד, שהשמחה היא בריאות הגוף. וכן הוא במשלי (יג,יב) תוחלת ממושכת מחלה לב, ועץ חיים תאוה באה. עד כאן. והיינו שמי שמתאוה לדבר זמן רב, ותאותו לא מתמלאת, הרי שגורם הוא חולי. ומי שתאותו נשלמת מיד, הרי היא עץ חיים. וכפי שביארו כן האבן עזרא והרלב"ג והמצודת דוד והמלבי"ם במקום. והסברא פשוטה, וכפי שרואים בצד השני, במי שהעצבות היא לחם חוקו ומנת יומו, הרי שמזדקן מהר, הבט ימין וראה על אנשים ששיכלו בן יקיר, איך הלבין שערם תוך שנה, ובבת אחת הזקנה קפצה עליהם. וכן על שאר צרות ודאגות לא יבואו ולא יהיו. וכך כתב הארחות צדיקים (שער הדאגה) כי הדאגה ניכרת על הפנים, ומכלה הלב, והיא חולי הגוף. עד כאן. וכך שנינו במשנה במסכת שבת (דף קמא ע"ב) נוטל אדם את בנו והאבן בידו. ובגמרא בתינוק שיש לו גיעגועין על אביו. ופירש רש"י, שאם לא יטלנו יחלה. עד כאן לשונו. וכך נפסק בשלחן ערוך (ר"ס טש) כלשון רש"י הנזכר לעיל, והרי הצער מביא חולי.

וכן כתוב במשלי (יג,יב) תוחלת ממשכה מחלה לב, ועץ חיים תאוה באה. וכפי שביארו שם המפרשים, שהשגת תאותו היא עץ חיים, ותוחלת ממושכת, היינו ציפיה אל התאוה ללא הגשמתה, היא מחלת לב. והרי בואר לעיל (שער השמחה חלק המוסר סימן ב) שהמשיג תאותו הוא השמח, ודרך השגת התאוה הגשמית היא רק השמח בחלקו, והשגת התאוה הרוחנית בעבודת השם, וזה יהיה שמח ומאושר, ואז יקויים בו שיהיה עץ חיים כי תאוה באה. ושמא זו כוונת הפסוק (תהלים לד,יג) מי האיש החפץ חיים אוהב ימים לראות טוב, נצור לשונך מרע ושפתיך מדבר מרמה, סור מרע ועשה טוב, בקש שלום ורדפהו. עד כאן. וביארו האבן עזרא והרד"ק במקום, שמדובר על אריכות ימים כפשוטו. והתנאי לכך הוא מניעת כל חלקי הדיבור האסורים ובקשת השלום ורדיפתו, והרי כל אלו מביאים את האדם לאושר, ולכך שלא ידע מכאוב וצער מבני אדם, והרי יהיה שמח, ועל כן ממילא בריא. וכן הוא במדרש ויקרא רבא (טז,ב) ובמדרש שוחר טוב (נב,ב) והביאום גם הארחות צדיקים (שער לשון הרע ד"ה עבור אשר) ובשו"ת מנחת יצחק (ח"ח סי' צו) מעשה באדם אחד שקרא ברחוב מי רוצה סם חיים. באו כל העולם לקנות. הוציא ספר תהלים והראה להם מה שכתוב בו, מי האיש וגו'. וכן כתב בספר העיקרים (מאמר שלישי פרק לד) גבי עבודת השם ביראתו בשמחה, שעל כך אמר שלמה (משלי י) יראת השם תוסיף ימים ושנות רשעים תקצרנה. עד כאן. והיינו שהעובד מיראת השם בשמחה, זוכה לאורך ימים. עיין שם.

עול הבית

ג. עוד פרט חשוב אשר ההתבוננות בו יכולה לשנות שעות רבות של לחץ כעס ועצבות, לשעות של שמחה ועונג עילאי, היא ההתיחסות לילדים ולאשה. כי כשאדם מסתכל ומתבונן על רגעים יפים מהחיים הגשמיים, הרי שהתמונות שעולות וצצות מן הזכרון [מלבד הרגעים הגדולים כמו חתונה לידה וכדומה שהם מתי מעט] הם תמונות של חיי משפחה רגילים לחלוטין, שיחה נעימה וכנה בלא לחץ, הנאה ממשחק עם הילדים, לקחת את הילד לגן, עצם ההליכה בנחת ובשלוה עם הילד, השיחה עמו, להרים ולחבק אותו, להשכיב את הילדים לישון כשזה קורה בנחת, אלו רגעים נפלאים. רק שבדרך כלל אין זמן, חייבים לרוץ עם הילד לגן, כי מאחרים לכולל, מאחרים למקום פלוני או אלמוני, חייבים להשכיב כבר את הילדים כי הערב צריך לעשות כך וכך. חייבים לסיים את השיחה, כי אני רוצה ללמוד, לעשות להספיק וכו'. והרי שעצם חיי המשפחה שהם אחת מההנאות המתוקות ביותר, לשוחח, להשכיב לישון, וכדומה, אנחנו מפסידים אותם כי ממהרים אנו תמיד לאותו דבר שיש לנו לעשות, והרי גם אם היו לנו ארבעים ושמונה שעות ביממה, היינו ממלאים אותם בעוד אלף דברים אחרים שחובה לעשות עכשיו, ומפסידים שוב את השמחה המשפחתית.

והרי שאם ניקח זאת לתשומת לב, ללכת עם הילד לגן יהיה דבר המשמח את הנשמה, וכן על זה הדרך לשטוף רצפה יחד עם האשה וכדומה. ופשוט וברור ההפרש העצום בין המטפל בילדים בשמחה ובהנאה, לבין כפי שבדרך כלל הם פני הדברים במרוץ החיים הכל נעשה בלחץ ובמהירות, הרי שחיי המשפחה יראו אחרת לחלוטין. וכפי שהקדמנו (בתחילת מוסר השמחה) כי כל האנשים משקיעים את כל חייהם בעמל רב רק כדי להשיג הנאה, והנה אנחנו בידים דוחקים את ההנאה עצמה הצידה, ובמקום להשקיע עוד עשר דקות בעת לקיחת הילדים לגן, בהשכבתם לישון וכדומה, והרי שאז עצם מעשים אלו יהפכו להנאה עצומה, אנו מעדיפים לחסוך עשר דקות, כדי להשיג מטרה אחרת שלמעשה תכליתה לשם הנאה אחרת שתבוא, אם בכלל תבוא בעת מימושה. כגון ללכת לעבודה כדי להריוח עוד כמה שקלים, בשביל שיהיה לי יותר כסף, ותכלית הכסף כדי להשיג הנאה. או כדי שאספיק לישון מוקדם יותר, או כדי שאספיק לנקות את השלחן, או לרוקן את האשפה וכו'. ומלבד שבואר לעיל שזהו שקר, ואין בדברים שכאלו כדי להשיג את האושר כי אם להרחיקו, גם לפי השקר הרי שהוי מחשב שכר מצוה כנגד הפסדה, ובידים אנו מפסידים הנאה עכשווית נפלאה והופכים את לקיחת הילדים לגן וכדומה לצער ולחץ, בשביל להשיג הנאה הפחותה עשרת מונים. ומה גם שיש כמה ספקי ספקות לגבי ההנאה העתידית אם כלל תגיע, ואם תוספת של כמה פרוטות אלו נצרכים.

הכניסה לבית

ד. מה הפרש יש בין הנכנס לביתו כפי שבדרך כלל נכנסים הביתה, עם כל המטען שהצטבר במשך היום, עם כל הקשיים בלב, והציפיה והרצון למצא בבית פינה שקטה, או צלחת אוכל להשביע רעבון. ואז הילדים והאשה הם דבר המפריע לכך, וממילא איזו עוגמת נפש מתעוררת ממפגש זה. בפרט שהילדים והאשה המתינו לאבא כל היום כדי לספר, כדי שיעזור, כדי שישמע מה אירע ומה קרה. הלא האשה כל היום התמודדה בשביל הבעל, כי במוחה כל שעושה הוא בשביל הבעל, הלכה לעבודה בשבילו, בישלה בשבילו, ניקתה בשבילו, טיפלה בילדים בשבילו, [וגם יש אמת בכך שרוב מעשי האשה בבית בשביל הבעל. צא וראה כשהבעל לא נמצא תקופה, כגון אם נסע לחוץ לארץ לחודש, הרי שאז הבית מתנהל בעצלתים.] ועתה שהוא מגיע וכה רצתה שישמע את אשר אירע ואשר עשתה למענו, הרי שהבעל כה שקוע בעצמו וברצונותיו. ואם כן הם פני הדברים איך הבית יראה, והיכן השמחה שנעלמת במחי יד, או יותר נכון שנרמסת בידים.

ומאידך בעל שלפני כניסתו לבית מתכונן לשמח את כולם, והרי שאת בעיית הרעב אם מציקה היא, יפטור באכילת דבר מה קודם בואו הביתה. ונכנס הוא הביתה בהקשה על הדלת או בצלצול פעמון במנגינה, כך שכל המשפחה רק בשומעה מנגינה זו יודעת שאבא בא, נכנס הוא לבית בברכת שלום לבבית ושמחה, ומיד כל הילדים קופצים עליו, אבא בא אבא בא, נותן הוא את תשומת הלב לכל ילד מחבק ומנשק ומשחק עמהם. ואחר שקיבלו את תשומת הלב, גם לאשה אומר ערב טוב לבבי, ודורש בשלומה וענינה איך הסתדרה, ושדאג לה וכדומה, הרי שהבית כולו עולה על גל השמחה.

מנת העמל והיסורים והעונג נקבעות בראש השנה

ה. עוד פרט חשוב מאוד אשר חובה לידע אותו, והרי שהוא כלי עזר עצום להתמודדות עם קשיים, כתבו בעל הקהילות יעקב במכתב הנדפס באגרות קדש, והובא גם בספר עלינו לשבח (בראשית עמ' ע) וזה תוכנו, הנשים טועות טעות גדולה במה שחושבות שעל ידי שלא ילדו בנים מרובים יקלו מעליהן את עול החיים. כי באמת אין חילוק אם מטפלת בגידול שלושה ילדים או שבעה, כי כל מנת היסורים והסבל וכן מנת עונג החיים, הכל נגזר מן השמים בראש השנה, ואי אפשר להשמט מזה. שאם האדם ישתמט מאיזה עול המביא לידי סבל, יצמח תחתיו סבל אחר, ומנת סבלו לא יגרע ולא יוסיף, והרבה שלוחים למקום ברוך השם, כל מיני מחלות רחמנא ליצלן, דקדוקי עניות רחמנא ליצלן, בזיונות, קטטות ומריבות בין הבעל לאשתו, או עם שכניו, או שותפיו, לחץ של בעלי חובות, דכאון בלי שום טעם, אבידת החן, שיעמום, וכהנה וכהנה. ושום תחבולה בעולם, לא תגרע ולא תוסיף על מנת הסבל והיסורין, ומנת שמחת החיים והעונג שנגזר על האדם בשמים. ואם יקל לעצמו עול החיים, השם יודע איזה עול אחר יבוא תמורתו מיד, או אחר שנים. ואין לאדם לעשות שום תחבולות נגד סדרי החיים הטבעי שיסד הבורא ברוך השם. עד כאן דבריו. והרי לנו כי עול הבית ועול תורה ומצוות אינו עול שאדם נוטל על עצמו, אלא שבלא עול זה, יפול עליו עול אחר. וכפי שאומרים אנו בתפילה שאחר הלימוד, אני עמל והם עמלים וכו', כי אדם לעמל יולד, וכן הוא בסנהדרין (צט ע"ב) אדם לעמל יולד, זכה לעמל תורה, לא זכה לעמל דרך ארץ. והרי זה פשט חדש במאמר חכמינו זכרונם לברכה (אבות פ"ג מ"ו) כל המקבל עליו עול תורה, מעבירין ממנו עול דרך ארץ. ועל כן ישמח האיש ביוצאי חלציו ולא ימאס בטירחתם ובעמלם, אלא יגיל ישמח ויודה להשם על שזכה ליסורים של עמל בנים, ולא חס ושלום יסורים אחרים.

ועתה הראני ידידי הרב ארז אלחרר שליט"א שכן מפורש בילקוט שמעוני (תהלים סי' תתנ) אמר רב ביזנא, אין אדם בעולם בלא יסורין, חושש בשנו אינו יכול לישן, בעינו אינו יכול לישן, יגע בתורה אינו ישן. זה ער וזה ער, הוי אשרי הגבר וגו'. עד כאן לשונו. והרי לנו שאם נגזר על האדם כגון שלא לישן בלילות, אם יקבל על עצמו יסורין אלו בעבודת השם, ויעמול בתורה וידיר שינה מעיניו, הרי שכבר בבחירתו וברצונו קיבל את מנת היסורין אשר נגזרה עליו, ואם לא כן הרי שיהיו לו כאבי שינים, או כאבי עינים וכיוצא בהם, שעל ידיהם לא יוכל לישן בלילה. ושמעתי מי שסיפר על לילה של נידודי שינה מחמת בכי התינוק. וענוהו אמור תודה שאתה קם בשביל התינוק שלך, תאר לך שהיית חס ושלום צריך לקום בגלל דברים אחרים, מחמת שהשכן מפריע או בגלל חולי חס ושלום, והרי שכיוונו לאמת. ושוב ראיתי שכן כתב בספר כיצד מתמודדים (שער ו עמ' רטו) ושכן הוא גם בבראשית רבה (פרשה צב) וזה לשונו, אמר רבי אלכסנדרי אין לך אדם בלא יסורים, אשריו לאדם שיסורים באים עליו מן התורה, שנאמר ובתורתך תלמדנו. עד כאן לשונו. ושהקריינא דאיגרתא (ח"ב סי' כז) הביא מדרש זה, וביאר כאמור, שמנת היסורין נגזרת מן השמים לכל אחד, ואי אפשר להנצל מכך, אשרי מי שהיסורין באים עליו על ידי עסק התורה והמצוות, ואז כל היסורין המה זכות עצומה ונוראה, שסובל בעד כבודו של הקדוש ברוך הוא, ותורה וקדושה, ואילו יזניח חס ושלום עבודת הקודש, אזי היסורין לא יעברו ולא יפחתו, ואז המה צרות צרורות ללא תועלת. עד כאן דבריו.

---

סימן ד - כאשר קורה דבר המצער

א. עד כה עסקנו ודיברנו כיצד להגיע אל התנאי הראשון של השמחה, והוא שיתמלאו רצונותיו. ועתה נעסוק בתנאי השני של השמחה והוא שלא יארע לו דבר המצערו. ולכאורה פרט זה אינו תלוי באדם כלל וכלל, כי אם ברצון השם. ואם כן כל שיש לעשות לגבי פרט זה, הוא רק להתפלל אל השם שלא יארע לו דבר שיצערו. אולם באמת זה אינו נכון, ורוב רובם של הדברים שקורים לאדם ומצערים אותו, תלוים באדם עצמו, ואפרש את שיחתי, בעזר צורי וגואלי.

הכל פסיכולוגיה

נפתח בשאלה קיצונית לצורך הבהרה, האם חשיבה על מוות היא דבר המעורר עצב, או שמחה. לכאורה פשוט שעצב. אך הנה חכמינו זכרונם לברכה מורים לנו שיש אנשים אשר להם דרך חשיבה שונה, כי יש רשעים שבחושבם על המוות מגיעים למסקנא הפוכה והרי לך הגיגי מחשבתם ורוח מבינתם ומסקנתם אכול ושתו כי מחר נמות (ישעיה פרק כב). ורואים אנו כי אותה מחשבה גורמת לאנשים שונים מסקנא הפוכה, לזה עצב ולזה הוללות. וכן הוא גם על דרך הקדושה, כי שני אנשים הקוראים ספר על אדם שנפטר בקיצור ימים ושנים, הרי שהאחד שוקע בדכאון, והשני להיפך מסתכל על חשיבות החיים עצמם, ואומר ברוך השם אני חיי ונושם, וכל מערכות גופי פועלות, והרי לא לעולם חוסן, אבה אנצל את הזמן ואעבוד את השם ביתר שאת וביתר עז. ולמעשה זו דרך חיים על כמעט כל צעד ושעל, האם להיות אופטימי או להיות פסימי, האם בכל דבר לראות את חצי הכוס המלאה, או את חצי הכוס הריקה. הבחירה לראות דברים באור או בחושך, היא בחירה שהאדם בוחר, והיא מובילה את חייו אם לשמוח או להעצב. וגם חשיבה זו ניתנת לשינוי על ידי חשיבה והתבוננות.

שני אנשים ישנים ברחוב בתוך שק שינה, האחד נהנה בלא גבול, והשני שרוי בדכאון עמוק. ההפרש ביניהם הוא בחשיבה, זה נמצא בטיול בחיק הטבע, והרי אפילו כשמתעורר מחמת שלא נוח לו, כי קר או כי עקץ אותו יתוש, מכל מקום תיכף ומיד נרדם עם חיוך על שפתיו. וזה שאין לו קורת גג מעל ראשו, ולכן ישן ברחוב בתוך שק שינה, הרי שכל כולו הוא שק של יגון ואנחה, והרי מצד האמת שניהם נמצאים באותו מצב גופני בדיוק וראה את המרחק ביניהם. וכן שני אנשים הולכים במדבר, זה שמח וזה עצב עצבות עמוקה, איך יתכן, פשוט זה בטיול, וזה נאבדה לו הדרך. הרי שההתיחסות אל דברים והחשיבה עליהם, משנה לחלוטין את ההרגשה הפנימית, כיצד להתמודד במצב זה. ואם נשכיל לפרש את מאורעות החיים בצורה נכונה, הרי ששוב מאורעות החיים יהפכו לדברים משמחים ומחזקים, ולא מדכאים ומייאשים, כל קושי יהפך לאתגר וחויה, ולא ליאוש ונפילה, הרי אלו שבטיול שמחים בכך שהטיול קשה ומאמץ, שמחים בכך שצריכים לעלות על הרים רמים, לעבור בקעות, ולצלוח נהרות וכדומה. והרי שהקשיים הם להם אתגר והנאה, ולא קושי יגון ואנחה. כך אם נסתכל על החיים בצורה נכונה, הרי שהקשיים הם התגרים ונסיונות מהבורא יתברך. כשדבר לא הצליח או נפל לטמיון, אף אם נעשה עבורו טורח רב, והושקע למענו עמל וממון רב, הרי אם עיניו בראשו, יאמר מאת השם היתה זאת, ודכל מאי דעביד רחמנא לטב עביד. ואם כסיל הוא, הרי שישקע בדכאון ויקונן על מר גורלו, ויטען שוב המזל הגרוע שלי, תמיד קורים לי כל הדברים הרעים וכדומה. אל היסורים אם באו חס ושלום, יסתכל בעל השכל שהם כפרת עוונות, אשר מנהיג הבירה הביאם עליו בכוונה מכוונת, ושהוא שאין חכם כמותו יודע מה שעושה, ואם איש נבון וחכם הוא הרי שישמח בהם. לגדל ילדים, האם יאמר אשרי שזכיתי, או אוי לי כי עונתי, תלוי בהסתכלות הנזכרת לעיל. וכן על זו הדרך בכל דבר ודבר, האם לשקוע בעצבות או לשמוח מפני המאורעות הסובבים אותנו, תלוי הדבר בהסתכלות על הדברים, אם באור חיובי או שלילי, וכלל זה נתון בידיו של כל אחד ואחד.

לימוד זכות

ב. אחד הדברים התלויים בהסתכלות זו, הוא החשדנות, ומאידך לימוד זכות. נתאר לעצמנו שנכנס עני לבית המדרש ומבקש צדקה, יש שמרחמים עליו ונותנים לו בשמחה, הן כדי לעזור ליהודי, והן משום חיוב המצוה. ויש שאינם נותנים, או שנותנים בלב כבד, עם חשיבה, או גם אמירה שמעתי אומרים "אין היום עניים יש רק גנבים". הרי שסוג זה של אנשים מסתכל על העניים בוודאות שכולם גנבים, כולם באים לעשוק אותי כדי לממן את הדלק למכונית השרד שלהם. נכון שהיו ויש כמה שכאלו, אך בודאי לא כולם, ובודאי שרובם לא כן. אך הוא החליט שבאופן "אובייקטיבי" ודאי כולם גנבים, עד שדואג גם ליידע את האחרים בחוכמת החיים העשירה והמפוקחת שלו, באמירתו המשכלת והחכמה. ומלבד שגורם רפיון בקיום מצוה, הרי שמבחינתו האישית איזו הסתכלות לחיים בחר, והרי שבדרך ובסוג הסתכלות זו, אדם נכנס לדכאון וודאי, מכניס את עצמו לעצבות מכל דבר ומכל מאורע בחיים, חושב הוא שכולם מנסים לגנוב אותי, אף אחד לא מכוון לשם שמים, כולם עושים בגלל אינטרסים, מנהלי מוסדות החינוך עושים רק להגדיל את ממונם, וכבודם. וקל וחומר בעל המכולת, ואגד, והבנקים, חברת חשמל, השכנים, כולם אנשי דמים ומרמה, שמנסים לרמוס אותי כדי להגיע אל חפצם. וקל וחומר ואין צריך לפנים שהעיריה, והמדינה וכו', שהם אבי אבות הגנבים. והרי שכל דבר בחייו גורם לו לעצבות ולדכאון. כל אחד שומע ומכיר טענות אלו ואחרות, אז נכון שיש דברים בגו, וגם אסור להיות תמים, ושאם עני שאינו מכירו מבקש הלואה, אל יסמוך עליו בעצימת עינים בלי שום ערבון. אך מאידך עד כדי להגיע לקצה השני להסתכל על כל אדם בחשדנות, זהו הרס עצמי, וכניסה חופשית אל דיכאון עמוק ובסיסי, עד מאה ועשרים שנה. ובפרט שלימוד זכות הוא חיוב הלכתי ממש, ולא רק עצה טובה כדי להנות מהחיים. צא וראה הלכות אלו לבעל המשנה ברורה בספרו שמירת הלשון (כלל ג סעיפים ז,ח, ובפתיחה עשין ג) ובספר ארח מישרים (סימן יד) ובספר משפטי השלום (הנדפ"מ פרק א).

---

סימן ה - שמחה בעת יסורים

א. עסקנו בסימן הקודם בדברים הממעטים את השמחה ששורשם אינו אמת, כי אם בחירה אישית כיצד להסתכל על פני הדברים, איך להתייחס לכך שחבר מסתכל עלי, האם לפרש שהוא חושב עלי רעה, או טובה, מה אומר המבט הבוחן, וכדומה כשאמר לי כך וכך למה כונתו, לרעתי או לטובתי, כשעשו לי, כשבקשו, כשפעלו וכדומה, למה נתכונו לרעתי או לטובתי. ויתרה מכך כי גם כשפגעו בי, וכשברור שכיוונו לפגוע להרע לי ולצערני, איך לקבל את הדברים, להשאר בכעסים ומתחים, עד כי יבא שילה, או להחליק את הדברים, ולקבלם באהבה, ולהמשיך הלאה.

ועתה נדבר על מי שבאים עליו יסורים חס ושלום לא יבוא ולא יהיה, יסורים אמיתים, מחלות וצרות חס ושלום. ותחילה לך נא ראה לעיל (שער השמחה חלק ההלכה סימן א סעיפים ה,ו) כי יש חיוב ומצוה להצדיק עליו את הדין, ואת המאורעות הרעים הבאים עליו, דכל מאי דעביד רחמנא לטב עביד. ואחר שראינו לעיל (שער השמחה חלק המוסר סימן ב אותיות ו-ח) כמה השם יתברך אוהב אותנו, וכמה חפץ להטיב לנו, והוא עצמו המייסר, הרי ברור שהיסורין הם הדבר הכי טוב עבור המתיסר.

נפוליון

ומעשה שהיה עם נפוליון בעת שיצא למלחמה כנגד רוסיה, והימים היו ימי חורף קרים, ושלג כיסה את פני הארץ. הקור העז הקשה מאוד על הצבא הצרפתי להתקדם אל מטרתו, עד כי התיאשו מלנצח וסברו לחזור על עקבותיהם. לפני שעשו מעשה עלה רעיון בליבו של נפוליון, לשלוח מרגל אל תוך הצבא הרוסי, שישמע את הלך הרוח שם, האם מחזיקים הם מעמד ואז ירפה, או שהם לפני התמוטטות. ועל כן לבש יחד עם כמה מקציניו בגדי איכרים רוסים, ונכנסו לשטח האוייב. והנה הגיעו לבית מרזח ובתוכו שהו כמה קצינים רוסים רמי מעלה שהיו משוחחים ביניהם, ועל כן החליטו להאזין לשיחתם, שמא מכאן יוכלו לדעת את המתרחש בצבא הרוסי. והנה שומעים את קולו של הקצין החשוב שביניהם שאם הצבא הצרפתי ימשיך עוד כמה ימים להלחם עמהם, הרי ששוב אין להם ברירה אלא להכנע. וזאת רצו לשמוע, ועל כן קמו לשוב על עיקבותיהם. והנה לפתע אחד האנשים במקום הצביע על נפוליון ובקול רם הכריז, ראו הן הלא האיש הזה הוא נפוליון, הוא המצביא של הצבא הצרפתי, תתפסו אותו מיד. תיכף הקצינים הרוסים שמו עיניהם על נפוליון, ונשמתו כמעט שפרחה לשמי מרומים. אחד מקציניו של נפוליון, איש נבון ובעל יוזמה, קם מיד אל נפוליון והחל לצעוק עליו ולהכותו, שוב לא מלאת את רצוני, ותוך כדי הכאה גרשו מבית המרזח. הקצינים הרוסים בראותם זאת, היו בטוחים כי בודאי אין זה נפוליון, אחר שיש עליו אדון המושל בו ומכהו, וכך הוא ניצל. והנה בשובם אל מקום מושבם אל המחנה הצרפתי, אותו קצין כרע ברך לפני נפוליון וביקש על נפשו לבל יהרגהו, אחר שהכהו מכות נמרצות. נפוליון קרבו וחבקו וענהו, הן הלא חב אני לך את חיי בזכות המכות אשר נתת לי, והעלהו בדרגה וחיבבו יותר ויותר בגלל המכות הנאמנות אשר הכהו. ועל כן נשאר נפוליון עוד להלחם, והצבא הרוסי באותו קרב נכנע לפניו. וכן הם יסורי השם אין הם יסורים כדי לייסר לשם היסורים חס ושלום, אלא הם מכות אוהב, אשר בהגיעם צריך לאהוב את השם ולחבקו בגלל המכות שנותן, כשם שנפוליון בגלל המכות שהכהו הקצין, אדרבה הרבה והוסיף אהבה על אהבתו.

חכמת השם מכריחה שהכל לטובתינו

ב. וכך מסביר את הדברים בהגיון שכלי הכוזרי (מאמר ג סי' יא) כי בהתבונן האדם על רוב חוכמת השם יתברך במעשיו, יראה את הפליאות הנפלאות המורות על כוונתו יתברך וחפצו, ידיעתו, ויכולתו, שהרי לכל בעלי חיים אם קטן ואם גדול, השם יתברך יצר מה שהוא צריך, ונתן להם חושים נסתרים, דרך משל שכל מיני בעלי החיים שמזונותם בידי האדם כסוס כפרד, שם להם את כח ההכרה להכיר אדוניהם לקבל עבודתו, כענין שנאמר ידע שור קונהו וחמור אבוס בעליו. וכמו בעלי כנף הנודדים כחסידה והנץ, שאין בכחם לסבול קרירות החורף, ועל כן יפרשו כנפיהם לתימן, ויעופו אל מקומות החמים בשירגישו קרבת ימי הקור. וכשיעבור הסתיו, חוזרים אל מקומותיהם בארצות הצפון, בעבור ששם ימצאו יותר מתבואות הארץ וזרעונים לכלכל נפשם. וכמו שאמר הכתוב גם חסידה בשמים ידעה מועדיה, ותור וסוס ועגור שמרו את עת בואנה, ועמי לא ידעו וגומר (ירמיה ח). וזו הכרה נפלאה מה שאין בכח האדם להשיג אלו הם מקומות החמים והקרים, ומקום זרע ומאכל, רק היודעים בחכמות אלו. וגם נתן להם חושים נראים כל מין לפי צורך המין ההוא, הנה הנשר דרכו להגביה עוף, ולולא שראיתו היתה כה חדה, לא יראה בארץ מהצריך למזונותיו. וכמו הכלב שלו חוש ריח מפותח מאוד, מפני שמזונותיו מועטים, כדי שיוכל לחפש אחר המזון הנעלם מנגד עיניו, ואמרו חכמינו זכרונם לברכה כמה חפישת הכלב ג' טפחים. וכמו הסוס שלו חוש השמע חזק, ומרחוק יריח מלחמה. וכן נתן להם כל מין ומין בקרבו רוח לפי צורכו, והיינו כי לאדם ובעלי החיים על הארץ טוב עבורם האויר הארצי שהוא כבד יותר, עקב הלחץ [של מליוני הטון] של האויר הלוחץ מלמעלה. ואילו היעלים השוכנים בהרים הגבוהים כמו שנאמר הרים הגבוהים ליעלים, טוב עבורם האויר הדק שבגבהים, וכן כל בעלי הכנף. ומאידך הדגים טוב עבורם האויר אשר במים. ועוד נתן השם לכל מין הכלים הנצרכים לו, וכגון ענין נפלא בדגים שיש להם שלפוחית המלאה אויר, וכשהדג רוצה לעלות, הרי שממלא הוא אותה אויר, ואז המשקל הסגולי של הדג קל משל המים. וכן להיפך כשחפץ הוא לרדת לתהומות, הרי שמרוקן הוא מאויר שלפוחית זו, וממילא משקלו עולה על משקל המים ויורד הוא. וכן נתן השם לצבועים מדת הגבורה, וכלי דריסה והטרף, דהיינו הציפורנים הפה והשינים הבנוים במיוחד לצורך זה. ושם לארנבת ולאיל כלי הבריחה שיהיו קלים לברוח ולא יהיו טרף. וכן נתן בהם מדת המורך, כדי שבהרגשה קלה כבר יברחו. וככל שיתבונן האדם יותר, יראה את הסדר הנפלא, ואת ההרכבה הנפלאה שברא השם לכל מין ומין ובכל אבר ואבר שיתאים לפי צורכו ותכליתו.

ומעתה אם יבא מי שהוא ויטען כי שלא בצדק נעשתה הבריאה, ומה עוול יש לארנבת שהיא מאכל לטורפים, והזבוב לעכביש. ישיב לו השכל ויגער בו אחר שראית את חכמת השם, ושהכל במידה ובמסורה בצדק ובחכמה, ושהשם יתברך לא זקוק לעשות עול למי שהוא, כפי שהשכל מחייב. ואחר שרואים שהשם בכוונה מכוונת יצר לאריה כלי הציד, וכח, שינים וציפורנים וזריזות, כדי שיוכל לצוד. ולעכביש את כל הכלים כדי ללכוד ברשתו, הלא נתן לו חכמה נפלאה לארוג רשת בלי שילמד חכמה זו, ושייצר את חוטי האריגה, ושחומר חוטי האריגה יהיה דביק וילכוד בעלי חיים, ושם לו רגלים ארוכות ופה כזה שיוכל להרוג בעלי חיים גדולים ממנו שנפלו ברשתו. על כרחך שהכל בחכמה ובכוונה מכוונת, ואנחנו הדלים לא משיגים את חכמתו יתברך, ובודאי שהשם יודע מה שעושה, והצור תמים פעלו. עד כאן דבריו. ומכאן ילמד האדם גם על עצמו ועל יסוריו, שברור שכולם בחכמה עשית, לא דרך מקרה חס ושלום, אלא בכוונה מכוונת. וגם אם אין האדם מבין על שום מה ולמה, והשכל מורה לך שזהו שלא בצדק, הלא תדע בודאי שהכל בצדק, ורק שאנחנו דלים וקטנים מכדי להבין את מעשי השם הנפלאים והמרוממים. וכאשר מוכיחה על כך רוב חוכמתו יתברך, טובו ורחמיו, ושאין לו שום ענין להרע למישהו.

איוב

ג. ולמעשה כתוכן דברים אלו כתוב בספר איוב (פרק לו פסוק כד והלאה) באורך ובפירוט, כי על טענות איוב על שום מה באו אליו הרעות אשר פקדוהו. משיבו אליהוא, זכור דרכי השם, וממילא תראה את שבח פעולו. ואם אינך מבין את פעולותיו הגלויות כיצד פועלות, קל וחומר שלא תבין את דרכיו הנסתרות. והוא השם יתברך שחכמתו נגלית אלינו מדרכיו הגלויות, אחר שכה בחכמה מנהיג את העולם, בודאי שחכמתו יודעת על שום מה ולמה עושה את הנסתרות. והולך ומפרט חלקים מפרטי הבריאה, ומתפעל ממחזור המים, ומן הברקים, ובהם ידין עמים, הלא הם זעם הטבע, סופות טורנדו, הוריקן, ציקלונים, ושטפונות, ולאידך גיסא בצורות. והקדוש ברוך הוא הופכם לתחבולותיו, אם לשבט, לפורענות. ואם לחסד ימציאהו. והפחד מן הרעם, ועוצמת אור הברק. ועוד מתפעל מהשלג, ומהקור שכולם מתכסים מפניו, ואפילו החיות. ומן עוצמת הקפאון. וכתב, האזינה זאת איוב, עמוד והתבונן נפלאות אל. ואם אינך מבין גם את הטבע הגלוי לעין, קל וחומר שלא תדע את הנהגות השם הנסתרות. והשם לא יראה כל חכמי לב, כי אין חכמתם בעיניו כלום. ואם בכל אלו הנגלים לנו אין לנו השגה, ומפחדים אנו מהם, ולא יכולים לעשות כמותם, איך נדע את סתרי הבורא, על מה השם מייסר, ממית ומחיה.

ובהמשך (פרק לח) השם יתברך בכבודו ובעצמו נגלה ועונה לאיוב, מי זה מחשיך עצה במילין בלא דעת, אזור נא כגבר חלציך ואשאלך והודיעני איפה היית ביסדי ארץ. הגד אם ידעת בינה, מי שם מדות הארץ, על מה הארץ עומדת, ומי שם לים גבול, ושמתי לו בריח ודלתים. האם מיום שנולדת ציוית על הבוקר להופיע. האם עשית תחית המתים. האם באת בחק תהומות ים. ועוד אריכות שם בכל מיני פלאי תבל, ומן המאורות, ובחיות העולם על חילוקיהם, שהשם מחייהם ומקיימם. והכל בהשגחה, ובעינא פקיחא וכו'. עיין שם. ואם כן ברור שכל מעשי השם בחכמה, אחר שבדברים הנגלים לנו אנו רואים שהכל עשה בחכמה ובסדר נפלא, ושכל מה שצריך לכל דבר ישנו במדה ובצורה הנכונה. ועל כן אם איננו מבינים את דרכי השם הנסתרות, ברור שזהו מחמת חסרוננו שלנו אנו.

יסוד זה מבואר בראשונים

ד. והנה כן כתב הרמב"ם בפירוש המשניות (ברכות פרק ט על מתני' חייב) וזה לשונו, חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה וכו'. מה שאמר כשם שהוא מברך על הטובה, רוצה לומר לקבל אותו בשמחה ולב טוב, ולכבוש כעסו וייטיב נפשו כשיברך דיין האמת, כמו שיעשה בשעה שיברך הטוב והמטיב. [ועל כן כתוב "כשם"]. וכמו שהיו אומרים החכמים ברוב דבריהם, כל מה דעביד רחמנא לטב. וזה דבר שכלי אצל בעלי השכל, ואפילו לא הורה הכתוב עליו, לפי שיש דברים רבים נראי' בתחילתן טובים, ויהיה אחריתם רעה רבה. ועל כן אין ראוי למשכיל להשתומם כשתבוא עליו רעה גדולה, מפני שאינו יודע סופה. עד כאן לשונו. והרי שמשכיל זה הוא שמח בחלקו אף בחלק היסורים, לפי שיודע בודאות שהכל לטובתו. גם אם חס ושלום שיכל בן, או הוא חולה במחלה חשוכת מרפא חס ושלום, ובעל יסורים ומכאובים גדולים, יודע הוא שהשם אוהבו וחפץ בטובתו, ואין חכם כמותו, ויודע מה שעושה, ועל כן שמח בחלקו. וכך כתב בספר חובות הלבבות (סוף הקדמת שער הבטחון) שיהיה שמח בכל ענין שיקרה לו, ביודעו שהכל לטובתו. וכאשר האם החומלת על בנה, מרחיצתו, ומחתלת אותו, וקושרתו ומתירתו, הכל על כורחו, אך הכל לטובתו. עד כאן דבריו. וכן כתב במחזור ויטרי (סי' תכט) השמח בחלקו שכל מה שהק' מזמן לו הוא מקבל באהבה. וכן כתב הערוך (ערך טב) חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה, כי הרעות שמביא על האדם לטובתו הן, שהן כפרה לעוונותיו. כאדם שמצער עצמו בהקזת הדם, ורפואתו היא, וחייב לברך. עד כאן לשונו. וכן כתב הארחות צדיקים (שער השמחה ד"ה אך הדרך) כי חלק מהשמח בחלקו היא הידיעה שהכל לטובתינו. עיין שם באורך. ועל כן בהמשך (בד"ה ועתה) כתב, כי המאמין בלב שלם והבוטח בעזר הצור, הוא שמח לעולם, והוא סובל כל דבר, כמו החולה שאוכל סמים המחיים בשביל הרפואה וכו'. עד כאן. ולקראת סוף שער השמחה (ד"ה וכן כשיש) כתב, וירגיל פיו לומר גם זו לטובה (ב"מ נא ע"א) או כל מה דעבד רחמנא לטב עבד (ברכות ס ע"ב) וכו' עיין שם. וכן כתב רבינו בחיי בספר כד הקמח (ערך אהבה) וזה לשונו, בכל מאדך, בכל מדה ומדה שהוא מודד לך, בכל הוי מודה לו. ויש לו לקבל הכל בשמחה, שנאמר חסד ומשפט אשירה, אם חסד אשירה, אם משפט אשירה. עד כאן לשונו. ועוד עיין לעיל בשער השמחה (חלק ההלכות סימן א סעיפים ה,ו) בדברי הראשונים שם.

אסיר שמח

ובספר מנורת המאור (ח"ג עמ' 452) הובאו דבריו בספר שמחת יהודה (ח"א פרק יז) מספר על מלך שקצף על עבדו הרופא, והניחו בבית האסורים. ואף על פי ששהה בבית הסוהר עידן ועידנים נשאר הוא עם מאור פנים גם לאורך ימים. ולשאלת ידידיו איך עלה זה בידו, השיבם, הן הלא רופא אני, ועל כן הכנתי שיקוי פלאים אשר הוא רפואתי, ועל אף היסורים העוברים עלי בעל שמחה וששון אנכי ולא נשתנו פני. ובהפצירם בו שיגלה להם את סוד המשקה ומעשהו. השיבם, אני שמח בחלקי ומודה ומשבח לקדוש ברוך הוא, שהרי יכולתי להיות בצרות רבות מאלו, אם מעונה אני בכבלי ברזל, אפשר שהיו מענים אותו בשוטים וכיוצא בהם. אם מאכלי עתה הוא לחם שעורים, אפשר לא היו נותנים לי לחם כלל. אם מימי במידה, אפשר שלא היו נותנים לי מים. אם מלבושי צמר, אפשר היו מניחים אותי ערום. עד כאן תורף דבריו, ונפלא למתבונן.

באנו לעולם לעבודת השם

ה. עוד צריך האדם לשים עלי לב, כי כל בואנו כאן לזה העולם הוא רק כדי לעבוד את השם, ולעשות לו נחת רוח. והרי שכל האמצעים הגשמים, הם רק כלי עזר לעבודת השם, ולא מטרה בפני עצמה. ואם כן מי שחסר לו איזה דבר גשמי, אין בזה שום דבר מכדי למנוע מטרה זו שהיא עבודת השם. שהרי חיוב עבודת השם הוא לכל אחד לפי מה שהוא, לפי הנתונים שניתנו לו, ולפי הכלים העומדים לרשותו, והרי שאם האדם קשה הבנה, האם כלפי תכליתו, דהיינו כלפי עבודת השם, זה מחסר ממנו דבר, בודאי שלא. כי כל שהקדוש ברוך הוא רוצה שיעבדוהו, וברגע שכגון אותו קשה קליטה למד והשיג דף גמרא, הרי שרצוי ומשובח הוא לפני השם כמו עשרות דפי גמרא של מהיר הקליטה. וכן על זה הדרך בכל תחום גשמי אשר חסר למי שיהיה, אין בהם כדי לגרוע מהמטרה, ולא הבריא, ולא העשיר, ולא החכם, עובדי השם יותר טובים מהחולה, ומהעני, והטיפש. ואדרבה אולי להיפך, וכמו שידוע לכל רואה כי החולים קרובים להשם הרבה יותר מהבריאים. וכן גבי העושר הלא הוא נסיון עצום וקשה, וידוע שיש עושר השמור לבעליו לרעתו. וכן הכשרון רואים פעמים רבות רבות שהוא נסיון קשה מאוד לאדם לעמול בתורה.

אל יאמר הסריס הן אני עץ יבש

וכמו שאמר הכתוב (ישעיה נו א) כה אמר השם שמרו משפט ועשו צדקה וגומר (ובפסוק ג) ואל יאמר הסריס הן אני עץ יבש (פסוק ד) כי כה אמר השם לסריסים אשר ישמרו את שבתותי, ובחרו באשר חפצתי, ומחזיקים בבריתי. (פסוק ה) ונתתי להם בביתי ובחומותי יד ושם טוב מבנים ומבנות, שם עולם אתן לו, אשר לא יכרת. עד כאן. הן הסריס נופל בעצבות עמוקה, הן אני עץ יבש. על כך עונהו השם, מה זה משנה בנים או בנות והם רק אמצעי, העיקר היא עבודת השם, ואני מבטיחך שם טוב מבנים ומבנות שם עולם אתן לו, ואם כן הסריס אינו חסר שום דבר. וכיוצא בזה ראה ברש"י (שמות לה,לד) שהשוה המקום אהליהב לבצלאל, אף שמשבט דן היה מן הירודין שבשבטים מבני השפחות, והשוהו המקום לבצלאל למלאכת המשכן והוא מגדולי השבטים, לקיים מה שאמר, ולא נכר שוע לפני דל. עד כאן לשונו. והיינו כי לא משנה היחוס והכבוד, כי אם האדם מה שהוא.

משל הרכב

משל למה הדבר דומה לאנשים החיים בינינו, האחד נוסע באוטובוס, השני במכונית פשוטה ומקרטעת, השלישי במכונית טובה יותר, והרביעי במכונית שרד. האם אנשים אלו מרגישים בינם לבין עצמם כי מעלת מהותו של האחד גדולה מהשני, בגלל שמכוניתו טובה יותר, או בגלל שאין לו מכונית. פשוט שלא, וכי מה מראה המכונית על האדם, שום כלום, רק על כך שהוא בעל ממון יותר, או בעל תאוה יותר, אך על האדם עצמו אין זה מראה כלום. כי זה שנוסע באוטובוס יכול להיות ראש ישיבה גאון בתורה ועובד השם באמת, ואילו זה שנוסע במכונית שרד יכול להיות אברך פשוט, או עם הארץ, או גוי ואולי אפילו גוי רשע מרושע. וכי המכונית מקדמת אותו באיזה דבר. וכי האנשים בינם לבין עצמם מרגישים כי בעל הרכב עצמו הוא בעצמו ובמהותו טוב יותר. והרי משל זה הוא ממש האדם עצמו, כי גוף האדם והנתונים הסביבתיים אשר השם נתן לו, הם רק "הרכב שלו", כי לפלוני יש רכב שרד, שהרי הוא בריא ויפה תואר וכדומה, ואילו אלמוני השני בריא ולא יפה, והשלישי חולה, וכן על זה הדרך בשאר כל הנתונים, כשרון, משפחה, ממון, וכו'. והרי כל אלו הם רק "הרכב" של האדם, כי האדם עצמו ומהותו הוא הנשמה שלו הנמצאת בתוך הרכב הוא גוף האדם ונתוניו, ולנשמה עצמה אינו משנה כי הוא זה הפרטים של הרכב, אם נוסעת היא ברכב שרד או באוטובוס, רק האם היא עובדת השם באמת או שלא.

ועל כן מי שלדוגמא שיכל בן חס ושלום, ישים אל ליבו הלא התכלית שהשם נתן והפקיד בידו את הבן היא כדי לחנכו לעבודת השם, ועכשיו שהשם רצה בבנו בחזרה, האם התכלית שהיא עבודת השם מתמעטת, ודאי שלא, עכשיו מוטל עליו לעבוד את השם בכל שאר הדרכים הרבות אשר לפניו. וכן על זה הדרך בכל צרה שלא תבוא, וכי מי שהוא נכה הוא עובד השם פחות ממי שבריא. ואפילו מי שחס ושלום ניטל ממנו מאור עיניו, ולא מסוגל ללמוד, מעתה האם עבודת השם שלו חסרה דבר מחמת זאת. ודאי שלא, השם רוצה שהוא יעשה שאר מצוות, ושילמד תורה דרך הקשבה, שיברך, ושיתפלל, ושיעשה חסד עם אחרים, וכו' וכו' שאר מצוות. ולזאת אין זה משנה אם הוא פיקח או סגי נהור. וכשם שראינו ברבי זירא (ברכות כח) שהיה זקן וחלוש ולכן לא יכל ללמוד, ועל כן ישב על פתח בית המדרש ואמר שכאשר יעברו רבנן אעמוד בפניהם. והרי אם נתאר לעצמנו דבר שכזה, אי אפשר לאמוד את גודל הצער והיאוש שהיה יכול ליפול בו, הרי כל חייו הם התורה, ואילו רב זירא לא נפל ביאוש ודכאון, כי בודאי עשה את החשבון האמור, וכי מה השם שואל מעימך כי אם ליראה אותו ולעובדו, הרי שעכשיו הוא רוצה שאעבוד אותו שלא על ידי לימוד תורה, ואם כן אעבוד אותו בדרכים אחרות ואעשה רצונו, והרי שישב על פתח בית המדרש וכיבד את התלמידי חכמים העוברים והשבים.

משקפים

ו. עוד דבר הגורם עצבות היא הרגשת נחיתות, אלו שחשים שחסרים הם כשרונות, או איזה דבר בכל תחום, משפחה, כבוד וכדומה, ונופלים לעצבות. שמעתי מהרה"ג רבי חיים וואלקין שליט"א משגיח דישיבת עטרת ישראל, כי כשם שאין מי שיקנא בזגוגיות משקפים של חברו, שהרי הן מתאימות רק לחבירו, ולא לו, שכן המספר והצלינדר בכל עדשה מתאימים בדיוק לפי צרכיו שלו, ולא לי, ולא לאף אחד אחר, וממילא אין מה לקנא בעדשות שלו. הרי שהוא הדין ממש בכל דבר אחר שיש לכל אחד, שהרי הקדוש ברוך הוא עשה ותפר לכל אחד בגד המיוחד בדיוק לו, לפי מדותיו וצרכיו של כל אחד, והם הכשרונות, מזל, מראה, מצב כלכלי, תכונות נפש, מצב משפחתי, יסורים, אשה, ילדים, וכו', כל אחד מה שמתאים לו בדיוק, ומה שנצרך לו לפי מה שהוא זקוק. והרי שאין לקנא במצב של אחרים. ואם אדם הוא בעל יסורים או חסר כשרון וכדומה, הלא זהו מה שהוא זקוק ומה שהוא נצרך בדיוק בשבילו לפי צרכיו ועניניו. ובבא הדברים יחד עם הילקוט שמעוני והמדרש רבה הנזכרים לעיל (שער השמחה חלק המוסר סימן ג אות ה), שלכל אחד יסורים המיוחדים לו, ואי אפשר להחליפם או להמירם, הדברים יפים ומוטעמים יותר. וכן מבואר בספר חובות הלבבות (שער הבטחון ריש פרק ה) ועוד עיין כיוצא בזה שם (בפרק ד ד"ה אבל פרוש החלק השלישי). וכך כתב בספר עלי שור (ח"ב עמ' שכו) מאמין אמיתי צריך להיות שמח בחלקו, כי ברור לו שאין הקדוש ברוך הוא מקפח כל בריה, ובפחות שהוא נתן לו יכול האדם בהחלט להגיע לשלימות. הוא יודע גם כן כי כל הנבראים בצביונם ובקומתם נבראו, אין אדם דומה לשני, הן הוא היחידי בהרכב זה של כחות בכל העולם, ואין מלכות נוגעת בחברתה כמלוא נימא. לכן חייב אדם לקבל את עצמו כפי שהוא, ולהיות מרוצה עם כל מה שיש לו, הן ברוחניות, והן בגשמיות. זהו העומד בשמחה שהאדם מוצא שלום עם עצמו וגורלו, וחי בהרמוניה עם עצמו. עד כאן לשונו.

הדלי הסדוק

ז. ובספר חובת האדם בעולמו (ח"ה עמ' 114) הביאו משל נפלא על כך. שואב מים נאמן במלאכתו לאדונו, היו לו שני דליים גדולים, אותם היה נושא בשני צידי מוט על צווארו. אחד הדליים היה שלם בלא פגם, ואילו חברו היה סדוק דרכו דלפו המים. לפיכך תמיד כשהגיע השואב מן הבאר אל הבית, לא נותרו מים בדלי הסדוק, אלא כדי מחציתו. כך נמשך המצב מידי יום, הדלי השלם הגיע כאשר הוא מלא במים, ואילו הסדוק הגיע כאשר הוא חצי ריקן. שואב המים העביר איפה בכל יום כמות של דלי וחצי לבית האדון. הדלי השלם היה גאה מאוד בהישגיו, שכן מילא באופן מושלם את המטרה שלשמה נוצר. ואילו הדלי הסדוק הרגיש מבוייש, חש אשם בפגמיו, ואומלל על עבודתו הלוקה בחסר. לאחר שנתיים ימים, פנה הדלי הסדוק לשואב המים ואמר, אני בוש בעצמי. מדוע, תמה שואב המים, במה אתה בוש. השיבו הדלי, בוש אני בסדק שבי, הסדק הגורם למים לדלוף החוצה, ומחמתו אינך מקבל תמורה הולמת למאמציך. למחרת כאשר נשא שואב המים את דלייו על שכמו, והתקדם אט אט במעלה השביל, הפנה השואב את תשומת ליבו של הדלי לצידי הדרך. הביט הדלי ומצא כי בצידו שלו צמחו פרחי בר מקסימים ומלבלבים, מוארים באור השמש החמימה, ואילו צד השביל של חברו "המושלם" היה מועטר בחלוקי אבנים ובמעט עשב דל. מי לדעתך הצמיח את הפרחים הנהדרים הללו, שאל שואב המים את הדלי הסדוק. והדלי המשתאה למראה עיניו השיב בחוסר סבלנות, נו מי, אמור כבר, מי הוא אשר לזכותו נזקף המראה המלבב הזה. השואב הביט בדלי הסדוק והשיב לו בקול שקט, אתה דלי יקר, אתה הוא אשר במשך שנתים השקית את הצמחים בעודנו פוסעים במעלה השביל, ובזכותך הם פרחו. לולי ה"חסרון" שבך, לא יכולתי אני לקשט את בית אדוני בפרחים נפלאים כל כך.

כולנו בבחינת "כדים סדוקים", לכל אחד ישנו חסרון כל שהוא, משהו שאיננו מושלם. עלינו לדעת, שדווקא המצבים עליהם אנו מתמרמרים, והם סיבה עבורנו לעצבות ולרפיון, בהם טמונה ההצלחה שלנו, שכן השם שם אותם לנו כפי שהוא יודע תעלומות יודע שהם הם נזקקים לנו, והרי שאותם "סדקים" הם המנוף בשבילנו לצמיחה. ואם לא מצאנו מיד את הברכה הטמונה באותו "חסרון", אולי זה משום שעוד לא הבטנו "בצידי הדרך". עד כאן תורף דבריו. ועוד ראה לקמן בזה (סימן ו).

מעלת מצוה אחת

ח. ועוד כתב בספר חובת האדם בעולמו (ח"ה עמ' 65) וזה לשונו, זקן אחד בא פעם לרבי אברהם מקאליסק ואמר לו שאינו מרגיש טעם בחייו, ואין לו לשם מה לחיות. ענה לו רבי אברהם, יקירי, דע לך שכדאי לחיות שמונים שנה בשביל להניח תפילין פעם אחת. עד כאן. וכמה אמת לאמיתה יש בזה, כי כדאי שיהיה ויעבור כאן בזה העולם אדם כל ימיו רק בשביל מצוה אחת. והרי שהאמת שאדם בעל יסורים זה, גם אם נצייר שהיה לפני כן גדול הדור וכולם היו שוחרים אל פתחו, ואבד ממנו הזכרון ומאור עיניו, וגם נהיה נכה בלא תזוזה, הלא כמה מצוות עוד יש בידו, הלא הן ברכות, ותפילה, מצוות בין אדם לחבירו, ולמקום, וכו' וכו'. ואם כן אין מה ליפול בעצבות ודכאון כי המטרה נשארה בעינה בדיוק באותה מדה, וקודם עבד את השם דרך התורה שהרביץ, ועתה השם אינו חפץ עוד בזה, אלא רק שיעבדו כמו יהודי רגיל, ואף פחות מיהודי רגיל, וזהו רצון הבורא יתברך ולא מישהו אחר, ובפרט שכמה וכמה דרגות יכול להתעלות במצוות אלו לאין ערך ולאין שיעור. ועל כגון זה נאמר במשנה במסכת סנהדרין (לז ע"א) לפיכך כל אחד ואחד חייב לומר בשבילי נברא העולם. ופירש רש"י שם, שלכן לא יעשה אפילו עבירה אחת. והוא הדין יש לומר לאידך גיסא, שלכן יעשה אפילו מצוה אחת. וכן הוא ביומא (לה ע"ב) ואמר רב אלעזר אפילו בשביל צדיק אחד נברא העולם. וראה עוד במגן אבות לרשב"ץ (פ"א מי"ח) שעמד על כך.

---

סימן ו - שמחה במצוות

א. מעשה באיש עשיר אשר לא ידע מחסור כל ימיו, והתענג על מיני מעדנים ותפנוקים, דאגה לא היתה באמתחתו, כי פרנסתו היתה מצויה בשפע, וכל שחפץ השיג. והנה אתרע מזלו, השם מוריש ומעשיר, ימים הגיעו וירד מנכסיו, ולא היה עמו דבר כאשר בשנים קדמוניות, ובכל דרך שניסה לשוב ולהתפרנס העלה חרס בידו. יום אחד אמר לאשתו רעיתי ראי כי סוד כמוס עמדי, והוא כתב ישן נושן אשר הורישוני אבותי ואבות אבותי, ובמכתב מפת מטמון המובילה לאי מלא ביהלומים, ואם אלך לפי תוואי המפה, הרי שאשוב הביתה מלא בעושר רב עשרת מונים מאשר היה עמנו בתחילה. אך דא עקא כי אי זה הינו בארץ רחוקה, והאוניה שעוברת בקירוב מקום חולפת אחת לחמש שנים, וכדי ללכת ולחזור הרי שאצטרך להעדר מן הבית שנים רבות, וזאת מלבד סכנת הדרכים, ושאר תחלופות זמנים אשר טומנים בחובם, ומי יודע מה יעלה בגורלי. לשמע הדברים נחרדה אשתו ואת פיה פתחה בחכמה, בעלי יקירי עדיף לי לחיות חיי עוני, מים במשורה ולחם לחץ, ובלבד שלא אזדקק לחיות אלמנות חיות.

ימים הגיעו ומצבם הכלכלי הורע עשרת מונים, ונעשו בעלי חובות לאנשים רבים, הנושים היו מכים על דלת ביתם השכם והערב, ולא נתנו להם מנוח, עד כי קצה נפשם בחייהם, והחליט הבעל כי יצא הוא לדרכו למרות התלאות והסכנות האורבות לו בדרך. ועל כן אסף הוא מן המעט שעלה בידו פרוטה הצטרפה לפרוטה עד שקנה כרטיס הפלגה באוניה. לימים לאחר התלאות שפקדו אותו בדרך, הגיעה האוניה סמוך לאי המופלא, ירד הוא לבדו, והאוניה הפליגה לדרכה. והנה בהתקרבו לאי החל ליבו להלום בחוזקה, הנה מרחוק האי כולו אומר כבוד, נוצץ ומבהיק מן האבנים אשר על גבו, ותמה הוא ההצליח השם דרכו אם לאו, האם באמת הם יהלומים או שמא סתם אבנים. בהגיעו למרגלות האי, רואה הוא כי אבותיו לא כיזבו, ואכן כן אבנים טובות ומרגליות המה כחול אשר על שפת הים, מיד קפץ אל החול, לא חס על כוחו ועל בגדיו המתפלשים בחול, ועם ידיו החל הוסף במרץ רב יהלומים ואבנים טובות ומרגליות לתוך שקים אשר היו עמו מבעוד מועד, וכן תחב מן הבא בידו לתוך כיסיו ובגדיו, ולכל אשר יעלה בידו.

ביני וביני שומע הוא קול צחוק של ילדים, בבהלה הרים את עיניו, ורואה הוא להפתעתו ילדים בני המקום שאינם בני תרבות, צוחקים עליו ועל מעשיו. אמר להם מה אתם מתמהמים עשו כאשר אנוכי עושה, ואיספו עושר לבתיכם ככל אשר יעלה בידכם. למשמע דבריו צחקו הילדים שבעתים, ואמרו לו מה אתה אוסף "חול"?! הרי כל האי שלנו מלא באבנים שכאלו, תקרא להם ככל אשר יעלה ברוחך, יהלומים, או אבנים טובות, הרי אין בהם כל חפץ, וכאן אין להם שום ערך. לעג בליבו לטיפשותם והמשיך במעשיו, וצחקו הם עליו לטיפשותו, והיה הוא להם למשל ולשנינה. לעת ירד היום, החל לחוש עייפות ורעב, כי דבר לא בא אל פיו, ואותות מאמציו החלו לתת פרותיהם. מה עשה, החביא את כל העושר הרב אשר אסף, מלבד כמה יהלומים שטמן בכיסו, והלך לחפש את שוק העיר, כדי להכניס דבר מה לפיו להשתיק רעבונו. בהגיעו לכיכר העיר מצא רוכל אשר הציג את מרכולתו על גבי דוכן, לקח הוא איזה דבר מאכל, וביקש לשלם תמורתו אבן טובה מן האבנים שתחת ידו. למראה האבן כעס המוכר ואת קולו הרים בגערה, וכי באת ללעוג לי, הבה לי ממון ותמורה הולמת לסחורתי. אמר לו והלא אבן זו היא הדבר היקר ביותר עלי אדמות. ענהו המוכר, כאן באי הדבר היקר ביותר הם פירות וירקות, אשר גידולם בתנאי האי בלתי אפשריים, וכדי להשיגם צריך להרחיק נדוד מעבר להרי החושך למשך כמה חודשים, דרך תלאות חיות רעות וסכנות. אך לאבן זו, אין כל ערך ואין כל שימוש.

לימים התאקלם האיש באי, התרגל לחייהם, ושוב זנח את היהלומים אשר ברשותו, הלא המה סתם אבנים אשר מונחות בכל עבר, ואין לאיש חפץ בהם. ואת עיניו וליבו שם להשיג את מנעמי החיים ותענוגיהם, כתאוותם של בני האדם. ולכן החליט לצלוח ימים ונהרות, הרים וגבעות, מעבר להרי החושך, ובלבד שיזכה להשיג כמה פירות משובחים, כדי להתעשר עושר ולמלא את משאלות ליבו ותאוותו. וכך היה, צרר את שקו, והלך לדרכו אל עבר הרי החושך, והשם היה עמו וכל אשר עשה הצליח, ושוב אחר כמה חודשים חזר הוא עם שלל רב ובאמתחתו היו צרורים כמה קלוגרמים של תפוחי אדמה, ונחשב לאחד מעשירי העיר, קנה לו דירה לתפארה, ומכונית פאר, ושאר תענוגות כאשר היה עם לבבו. וכדי לקיים את מאמר חכמינו זכרונם לברכה יש לו מנה רוצה מאתים, על כן שוב הלך עם עבדים רבים, והביא כמה עשרות קלוגרמים של פירות וירקות, וחוזר חלילה, עד שהיו מלאים בהם מחסניו, ונהיה האיש העשיר ביותר בעיר, וחי חיי תענוגות ופאר כאשר חפצה נפשו.

ב. ימים חלפו והגיעה עת פקודה, זמן חזרתו לאשתו ולילדיו. מה עשה, אסף את כל הפירות והירקות שברשותו, ובחלוף האוניה היעודה בקרבת מקום, הבעיר מדורה גדולה, עד ששמו לב קרבניטי האוניה כי יש איש על האי אשר מסמן להם שיקחוהו עמהם, מיד הטילו עוגן ושלחו סירה לקחתו, ויחד עמו העלה את כל העושר הרב אשר אסף בעמל וביזע רב אל ירכתי האוניה, הלא הם הפירות והירקות מיודענו. והנה אחר הפלגה של כמה שבועות, הגיעה האוניה אל מחוז חפצה, הלא הוא מקום ישובו וביתו של מכרנו מן הסיפור. ובהציגו את כף רגלו על המזח, קפצו עליו ילדיו, ושאלוהו על דרכיו, ועל אשר קרהו, ושלא יחסיר שום פרט מכל ההרפתקאות שעבר. גם אשתו באה וגם היא התעניינה בכל זאת, ובנוסף כמובן התעניינה האם השיג הוא את מבוקשו את העושר הגדול המובטח אשר לשמו נסע לתקופה כה ארוכה ומרובת תלאות. בשמחה ובהתרגשות סיפר הבעל כי מעתה עשירים גדולים הם, ושוב לא ידעו מחסור כל ימיהם, וציוה מיד להביא את כל אוצרו הטוב מבטן האוניה אל ביתם. אשתו בראותה את הפירות והירקות הרקובים והבאושים אשר ריחם נדף לכל עבר, פרצה בבכי, והקימה קול צעקה גדולה ומרה, וכי זהו העושר הגדול שלשמו נסעת בדרך הרת סכנות, וזנחת משפחה לתקופה כה ארוכה, והנה במקום עושר הבאת מפרי הארץ רקובים. לשמע תגובת אשתו נתפקח אותו האיש, ונזכר כי כאן אין צורך בפירות וירקות, כי אם ביהלומים אשר שם באי מצויים הם כחול אשר על שפת הים, והנה במקום יהלומים הביא פירות באושים, וגם הוא פרץ בבכי מר, על טיפשותו וסיכלותו ועל שבידים ממש איבד את כל ממונו. ביני וביני גילה אחד מילדיו בין שקי תפוחי האדמה, כמה יהלומים, אשר נדבקו בהם בעת שהייתם על חול האי, מיד רץ בהתרגשות לאמו והראה לה את המציאה הנפלאה אשר מצא. האשה נחפזה את היהלומן אשר בעיר, ולאחר התבוננות מעמיקה הורה כי שווים של יהלומים אלה רב הוא, ואומנם עשירים הם אינם, אך די באבנים אלו כדי לפרוע את כל חובותיהם ואף ישאר להם ממון די כדי מחייתם. שמחו האשה והילדים, על ההצלה הנפלאה, ושטירחת אביהם לא היתה ריקם. אולם הבעל נשאר כל ימיו אבל וחפוי ראש, על העושר הרב אשר איבד בידיו ברוב טיפשותו. ולא הועילו כל הנחמות וכל ההשתדלויות לרצותו ולהפיג מעט את צערו, כי נשאר הוא ביגונו עד סוף ימיו.

המצוות יהלומים

ג. משל זה אם כי הוא ציורי ודמיוני, ונשמע שטותי מאוד, אולם באמת מציאותי הוא עד מאוד, ואלו הם חיינו ממש. שהרי כל מטרת בואנו לזה העולם הוא כדי לאסוף יהלומים אבנים טובות ומרגליות, כדי להתעשר בעושר רב ככל האפשר, ופרעונו ושוויו של העושר הזה הוא לא בזה העולם, כי אם בעולם הבא. והיהלומים האלה הלא הם המצוות והמעשים הטובים אשר מצויים הם בזה העולם כחול אשר על שפת הים, אין רגע ואין צעד שפנוים אנו מהם, ויכולים אנחנו לאסוף עוד ועוד מלא החופנים בלא הפסק, ולהיות עשירים עצומים. אולם אנחנו לצערנו במקום לאסוף את המצוות והמעשים הטובים, אוספים תפוחי אדמה פירות וירקות, הלא הם התענוגות והתאוות בזה העולם, אשר בבא העת עת פקודה אין בהם שום תועלת, רק יבאישו את ריחנו, כי בעולם הבא הלא הם פירות רקובים, ואילו המצוות והמעשים הטובים הם הם העושר הצפון לצדיקים, ששם בעולם האמת לא ניתן להשיגם, רק כאן בזה העולם. אם כן עלינו להשכיל ולאוספם כאן בזה העולם, כי רק כאן אפשר להשיגם, כדי שלא נעבור את זה העולם הרצוף תלאות וסכנות רבות, הלא הם היסורים, והצער, והיצר הרע, שכל אחד צריך לצלוח ולעבור בזה העולם, ונגיע חס ושלום לתכלית הוא העולם הבא רקים ודלים מיהלומים ומעושר, ומלאים בפירות וירקות רקובים. ולא נהיה כאותו האיש שרק בטעות ובמקרה נדבקו בשקיו אילו יהלומים, ונהיה ניזונים שם חלילה רק ממצוות ומעשים טובים שידבקו בשולי מעילנו אגב, ולחיות מהם בדוחק בעולם הבא, כאשר ישנם אנשים כאלה לרוב בעוונות הרבים. אלא עלינו לקיים את כל תכלית בואנו לעולם הזה, להשיג מלא החופנים עושר מצוות ומעשים טובים, לעשות נחת רוח ליוצרנו ולעשות רצון בוראינו. והרי שמי שישים עינו וליבו על כך, המצוות לא יהיו עליו למעמסה ולקושי, כי אם הנאה אדירה, וכמי שממלא את שקיו יהלומים, הלא חש הוא הנאה ושמחה אדירה, ובקושי ובמאמץ אינו חש כלל וכלל.

וזהו פשט מאמר חכמינו זכרונם לברכה (מתני' מכות דף כג ע"א) רצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצוות, שהשם יתברך רצה לזכות אותנו בעושר רב בעולם הבא, ועל כן הרבה כאן בזה העולם מצוות עד בלי די, כדי שנוכל לאוספם בקלות. ואנשים שוכחים את העיקר ועוסקים בטפל, עוסקים בחיי שעה, ומניחים חיי עולם, עמלים בצרכי ותענוגי העולם הזה להשיג עוד מכונית, עוד מכשיר חשמל, וכן על זה הדרך, ומניחים חיי עולם, הם המצוות ומעשים הטובים המובילים לחיי העולם הבא.

מצוות שממילא צריכים לעשותם

ד. ויתר על כן וזהו העיקר אשר ברצוננו להראות, כי אם נתבונן נווכח, שאין המשל דומה לנמשל, ובעוד שבמשל צריך טורח כדי לאסוף את היהלומים לאמתחתו, הרי שאנו מסובבים במצוות רבות אשר נעשות בין כה, וכל אדם חייב לעשותם כדי לחיות, וציותה אותנו התורה לנהוג בהם, ובזה נרויח מצוה.

שהרי בין כה כל אדם שוטף פניו וידיו בבוקר, וכן כל בן תרבות אשר קצת דרכי נקיון לו שוטף ידים ביציאתו מהשירותים, ולפני האכילה, והנה ציוונו חכמינו ליטול ידים מה שבין כה כולם עושים, והרי שנרויח מצוה ששכרה לאין ערך ושיעור. וכן בין כה אדם נועל נעליו, וצוונו לנעול תחילה נעל ימיו, ושוב שמאל, לקשור שמאל ושוב ימין. והנה ראה כי בין כה כל אדם חייב לנעול נעליו, אז יש שוטה המסתכל על כך כעל מעמסה קשה ומטרד, כמה קשה לנעול כך נעלים, ויש פיקח ששמח כי בין כה חייב אני לנעול נעלים, ואם אנעל בדרך זו שאינה מוסיפה שום טורח, הרי מצוה הרווחתי. וכן על זה הדרך מצוות רבות, וכאשר נאסוף חלקם בסמוך בעזר אל.

צא וראה כמה השם רוצה לזכות אותנו כדי שנהיה מלאים במצוות, וטרח לייצר לנו מצוות מה שבין כה כל בני האדם עושים אותם גם גוים וגם רשעים. ואנו אם כוונתינו לשם מצוה [וכפי שנפסק בשלחן ערוך (או"ח סימן ס סעיף ד) דמצוות צריכות כוונה. ועוד עיין בשו"ת יבי"א (ח"ו חיו"ד סי' כט) אם גם מצוות שבין אדם לחבירו צריכות כוונה. ועוד עיין בזה בספר זכר עשה (פרק ה הע' א אות ח).] הרי שאוספים אנו רבבות מצוות שכאלו.

דוגמאות למצוות שבין כה נעשות

ה. והבה נטייל יחדיו בקצת מצוות, ונראה זאת בחוש. כל אדם עוזר לילדיו, זן, מלביש, מאכיל ודואג לכל צרכיהם הגשמיים והרוחניים על אלפי פרטיהם, גם אם הוא נאצי, הרי שלילדיו דואג הוא. ואילו אצלנו היהודים, הרי לך אלפי אלפים של מצוות עשה דאורייתא של והלכת בדרכיו, ושל ואהבת לרעך כמוך שמקיים עובד השם. [צא וראה בשו"ת אור לציון (ח"ב פ"ז סי' כז) כי אם המטפלת בילדים פטורה מתפילה, מדין העוסק במצוה פטור מן המצוה. וכן בעל הצריך לטפל בילדים ואינו מוצא זמן להתפלל, פטור הוא מתפילה. וכמו שכתב החפץ חיים בשיחותיו (ח"א אות כז) ועוד עיין שם. וכן כתב הגאון רבי חיים קנייבסקי שליט"א נדפסו דבריו בקונטרס גם אני אודך תשובות מהגר"ח קנייבסקי (ח"ג אות לח) ושם נשאל האם מי ששומר על ילדיו בביתו חייב בתפילה בציבור, וענה, כרצונו. וזה כאמור.]

בין אדם לחבירו

כל בן אדם עוזר לאשתו בניהול הבית וסידורו וכדומה אלפי פעולות, ואצלנו הרי לך הררי הררים של מצוות. כל "בן אדם" מדבר בנימוס, עונה בדרך ארץ, מתנהג עם שכניו מכיריו חבריו בנעימות, עוזר להם כשמבקשים וכשצריכים. וגם לאנשים שלא מכיר עוזר, וכי גוי כששואלים אותו היכן רחוב פלוני אינו משיב ואינו מסייע, ואצלנו הרי לך רבבות מצוות עשה דבר תורה. כל בן תרבות ובן דעת משתדל לא לכעוס, לשמור על קור רוח, ואם יש לו שכל בקודקודו לא יתגאה, וקל וחומר שלא יתרברב ויתנשא על אחרים, בראותו כמה הציבור מואס ונגעל ממדות אלו. כל מי שמעט אנושי משתדל לא לפגוע לא להעליב ולא לצער, ואם הוא בר דעת ומעט מוסרי גם יגן על החלש, ומעצמו ישתדל לסייע ולעזור לאחרים, הן בדיבור הן בממון הן בגופו. וכמו שתראה אנשים רבים אשר פונים לתחום הרפואה על כל חלקיה כדי לעזור וכדי לסייע, ורבים פונים לפסיכולוגיה, יעוץ, חינוך, מפני אידיאל אמיתי להיות עזר לאחרים. ואם אוזנו רגישה ובר דעת הינו, הרי שיסלוד מדיבורי לשון הרע בגנות אנשים, וימאס ויצטער מהם. ובקיצור, כל פרטי ההלכות של בן אדם לחבירו, כל מי שהוא בן אנוש ובן תרבות, עושה אותם בלאו הכי. ואצלנו השם יתברך דואג שאלו יחשבו מצוות, והרי לפניך רבבי רבבות של מצוות.

מי לא מכבד את הוריו ואינו מוקיר להם טובה ואינו משתדל לדאוג להם ולהטיב עמהם, צא וראה אצל בני דודנו הישמעאלים איזה כבוד הם רוכשים לזקנים. ואם תמצא כאלו שאינם נוהגים כן, הלא הם מושחתים שאינם אנושיים, כפויי טובה, ופשוט ואין צריך לפנים. והנה אצלנו השם מצווה כבד את אביך ואת אמך, וגם על מוראם, והרי לפנינו אלפי אלפים של מצוות שמרויח היהודי. וכן על זה הדרך במצות ציצית, הלא כל אחד מתלבש בין כה, ומצוונו השם בסוג בגד שבלובשו מקיים מצוות. והרי בין כה צריך להתלבש, אז אמר לנו השם יתברך, תלבש בגד פלוני ותרויח מצוות. וכן בכבוד הזקנים, בכבוד החכמים, השבת אבידה, פריקה וטעינה, עשיית מעקה, מצוה להתחתן, מצות פרו ורבו כולם כל בר דעת ובן אנוש עושה אותם ממילא ובלאו הכי.

מאכלות

כל חלקי איסורי אכילה לא רק אכילת שקצים ורמשים, דם, ונבילות דברים שבין כה הנפש סולדת מהם, ורק הדומה לבהמה אוכלם, הרי הם מצוות כדי לזכותינו. וכפי שנביא בעזרת השם כן בסמוך מפי הראשונים כמלאכים. הרי גם באיסורי אכילה של בהמות חיות ודגים טמאים, וטרפה, ובשר בחלב, וחלב, הרי באיסורם אין פירושו שכלו תענוגי האכילה מן הארץ, הלא יש אלפי אלפים של מעדני אכילה כשרים למהדרין, ואם כן השם אומר לך, לך אכול בשמחה כאשר תאוה נפשך, רק תבחר בסוג הכשר, ותרויח אלפי מצוות.

מצוות נוספות

וכן הוא בדיני עבודה זרה על כל הלאוין והעשים שלה, חיוב קיום שבועות, וביטוי שפתים, גנבה, רציחה, עדות שקר, כיחוש ממון, הכאה, שאר כסות ועונה, קללה, הונאת דברים והונאת ממון, הלואה בריבית, משקל ומדה חסרים, כלאי בגדים וזרעים, שעטנז, פאת הראש והזקן, לא ילבש, לא תחרוש בשור וחמור יחדיו, שכל אלו מצוות דאורייתא המה, ועוד רבות כהנה ואחרות.

תפילה

ובונוס מיוחד חגיגת מצוות הלא היא כל בוקר בתפילת שחרית המלאה ברכות, הרי לפניך ברכות השחר, וברכות קריאת שמע, וברכות שמונה עשרה, ומצוות עשה דאורייתא של תפילה, וקריאת שמע, יחוד השם, ואהבתו, זכירת יציאת מצרים, אמירת תחנון, עשרות עניית אמן, קדושה, קדיש וברכו. ואם לא די הרי במנחה ובערבית חגיגת מצוות דצהרים וערב. ואת עלית על כלנה אלפי אלפים של מצוות בשעה אחת, הלא היא מצות תלמוד תורה שהיא המצוה החשובה ביותר וכמו שכתב מרן (שלחן ערוך יו"ד סי' רמו סי"ח) וזה לשונו, תלמוד תורה שקול כנגד כל המצות, וכתב הגר"א בשנות אליהו (פ"א דפאה) בשם הירושלמי, כי בכל מילה ומילה מקיים מצות תלמוד תורה. והחפץ חיים באהבת חסד חישב ומצא כי בדקה אדם מדבר מאתים מילים, ואם כן בלימוד תורה במשך דקה בלבד מקיים מאתים מצוות עשה דאורייתא, אשר כל אחת מהם שקולה כנגד כל התורה, צא וחשוב כמה שכרו בעוסק חמש דקות בלימוד התורה וכמה במשך שעות וימים וכו'.

שמירת העיניים

כל היוצא לרחוב אם לפני כן יחליט עכשיו אני יוצא לאיסוף מצוות דאורייתא, הלא כל יציאה תהיה בשבילו חויה והנאה, שבכל רגע שומר את עיניו ונזהר שלא להכשל בראיות והסתכלויות האסורות, הרי עשה מצוה ועוד מצוה וכו', איזה אושר [וגם עושר] איזו שמחה. צא וראה כמה מתאמצים לקיים מצוה אחת מן התורה כגון מצות סוכה, לולב, שופר, קריאת מחית עמלק וכו' וכו', כמה טורח וכמה מאמצים ודקדוקים. והנה לפנינו רבבות מצוות שבין כה גם מי שלא עושה מצוות הרי שעושה אותם, והם לפנינו באלפיהם ורביבותיהם, מי לא ירקוד וישמח, מי לא יצא במחול.

השמחה

וכן גוף המצוה שבכבודה אנו עסוקים עתה, שהיא לשמוח שמחה תמידית, שיהיה זיוו מבהיק ומאושר, הרי שהשם מחפש מצוות כדי שנקיימם ונזכה לחיי עולם הבא, והרי זו מצוה בכל עת ובכל שעה, והיא לטובתינו כפי שכל בר דעת מבין. וכן כתב היראים (סי' תכז) והאור זרוע (ריש דרשותיו סי' א) וזה לשונו, גדול השם ומהלל מאוד ולגדולתו אין חקר (תהלים קמה,ג). אין סוף ואין קץ לגדולתו של הקדוש ברוך הוא, שלא מידתו כמידת מלך בשר ודם, מלך בשר ודם יש לו משרתים ועבדים, אף על פי שאין גופן קנוי לו, כשרוצים יפרקו עולן והולכים למלך אחר, אף על פי כן אינו נותן להם אלא כפי טורחם. אבל הקדוש ברוך הוא נותן לישראל לא למבעיא אם היו עושין מצוה ומצטערין בה שיקבלו שכר, אלא אפילו שיהנו ממנה בעצמם נותן להם שכר, כדי שישמחו ויאכלו וישתו ביום טוב, שנאמר ושמחת בחגך. ובלבד שלא יעשו שחוק של קלות ראש, שנאמר תחת אשר לא עבדת וגומר, כשיש לך שמחה וטוב לבב עבדת את השם אלקי'. עד כאן לשונו. וכן כתב כיוצא בזה החינוך (מצוה תפח) שמצות ושמחת בחגיך היא להנאתו, כדי שנשמח ונשחרר לחץ ונקבל שכר. עיין שם.

יסוד זה כתבו הראשונים

ו. וכך כתב רש"י בשיר השירים (ה,טז) חכו ממתקים וכולו מחמדים זה דודי וזה רעי בנות ירושלים. וזה לשון רש"י, דבריו ערבים [דהיינו דברי השם שהם המצוות, ערבים, ועל כן כתב הפסוק על השם יתעלה, חכו ממתקים וכולו מחמדים. ומביא רש"י דוגמאות למצוות ערבות, כגון] ושרט לנפש לא תתנו בבשרכם אני השם הנאמן לשלם שכר יש חיך מתוק מזה, אל תחבלו בעצמכם ותקבלו שכר. ובשוב רשע מרשעתו ועשה משפט וצדקה עליהם חיה יחיה, עוונות נחשבו לו לזכויות, יש חיך מתוק מזה. עד כאן לשונו. הרי שלקח רש"י שתי דוגמאות של מצוות שהשם מחפש איך להעשיר אותנו, וזה דודי וזה רעי הוא הקדוש ברוך הוא מלך מלכי המלכים, אשר חכו ממתקים וכולו מחמדים, בא לתת לנו קליות ואגוזים. הרי כל בן אדם שיש לו מעט שכל בקודקודו לא רוצה להזיק לגופו, ואצלנו עם ישראל הרי שמי שלא שורט שרט בבשרו עושה מצוה דאורייתא. ועל כן מדגיש רש"י יש חיך מתוק מזה, אל תחבלו בעצמכם ותקבלו שכר. וכן מצות התשובה שבשכרו של החוזר בתשובה, מה שבין כה היה צריך לעשות, ועל כך מקבלים שכר. וכי במשפטי בשר ודם ושכל אנושי מי שבייש את חבירו או הזיק לו, ואחר כך מתחרט ומשלם את הנזק או מרצהו, האם מגיע לו שכר על שתיקן את הנזק, הלא ברור שאת הנזק שהזיק צריך לתקן, ולא מגיע לו דבר על כך שמתקן את אשר קילקל, לא כן אצל מלכו של עולם, כי השב מדרכו מקבל שכרו במושלם.

וכן כתב עוד רש"י (מכות דף כג ע"א) על דברי המשנה רצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות. ופירש רש"י, לזכות את ישראל כדי שיהו מקבלין שכר במה שמונעין עצמן מן העבירות, לפיכך הרבה להן, שלא היה צריך לצוות כמה מצות וכמה אזהרות על שקצים ונבלות, שאין לך אדם שאינו קץ בהן, אלא כדי שיקבלו שכר על שפורשין מהן. עד כאן לשונו. וביתר ביאור כתב הר"ן (בהלכות דף ד סוע"ב מדפי הרי"ף) וזה לשונו, הרבה להן תורה וכו', כלומר הרבה להם איסורים, שיש דברים שאף על פי שאם לא אסרן הכתוב היו ישראל פורשים מהם, כגון דם ונבלה ושרצים. נמצא שלא כתבן אלא כדי להרבות להם שכר, ולזכותם בעולם הזה ולעולם הבא. עד כאן לשונו. וכן כתב רבנו עובדיה מברטנורא (שם) כגון פרשת שקצים ורמשים, כדי להרבות שכר כשהן בדלים מהם, אף על פי שבלאו הכי לא היו אוכלין אותן, שנפשו של אדם קצה בהן. עד כאן לשונו. וכן כתב המאירי (מכות כג ע"א ד"ה ואחר כך) שמשנה זו באה להעיר את האדם להיות פורש מן העבירות, ולהיותו זריז לקיים את המצוות. ועל כך אמרה המשנה רצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל וכו', שיהו מקבלין שכר אף במניעת מה שהטבע קץ בו מאליו. עד כאן לשונו. וכיוצא בזה כתב גם החרדים בהקדמתו (התנאי הרביעי) שכל מצוה ומצוה שתזדמן לו היא מתנה ודורון ששלח לו הקדוש ברוך הוא, ולפי רוב שמחתו ניכרת הארכתו למתנה. עד כאן לשונו.

אחרונים

וכדברינו ממש כן כתב התפארת ישראל (מכות פ"ג אות קיב) הרבה להם תורה ומצוות, שהן מצוות שבין כה עושים כגזל ושפיכות דמים וכדומה, או כאכילת שקצים ורמשים שהטבע קץ בהן, ולא היה צריך הקדוש ברוך הוא לצוות עליהם, אלא מפני שרצה לזכותם. עד כאן דבריו עיין שם. וכן כתב להדיא בספר המדות (בפתיחה) למגיד מדובנא, לפרש את המשנה רצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל כנזכר לעיל, כי הקדוש ברוך הוא כתב בתורתו דברים רבים אשר אילו לא נכתבו ראוים הם להכתב, והיינו מקיימים אותן מעצמנו, כמו מניעת אכילת דברים המאוסים השקץ והעכבר וכדומה, למען נקבל שכר עליהם. עד כאן. וכן כתב הפלא יועץ (ערך שמחה ד"ה ובפרט) ויובאו דבריו בעזרת השם בסמוך (אות ח), ועוד עיין בספר ארח מישרים (ר"ס לג).

כמה נפלא לאסוף מצוות

ז. ואספר את אשר שמעתי מהרב יחיאל יעקובזון שליט"א כי בהיותו עוסק עם נוער נושר, הרי שהיתה קבוצת בחורים שלמרות כל המאמצים וההשתדלויות לקרבם ולהחזירם לדרך הישר, לא עלה בידם. ועל כן החליט לפחות לשמור עמהם קשר, כדי שאם מי מהם ירצה להתקרב ולשוב, יוכל לסייע בידו לשוב אל צור מחצבתו. ועל כן פעם בשבוע נהג להתאסף ולהפגש עמהם, והיו מדברים על התמודדויות עם קשיי החיים וכדומה. והנה עלה לדיון קושי הקיים אצל נוער זה, והוא מבטי הזעם שמפנים לעבריהם החרדים כאשר רואים אותם ברחובות, מבטים נוקבים ויורדים על תהום. ועל כן הציע להם שכדי להתמודד עם מבט של זלזול בך, עליך לחזק אצלך את הדימוי העצמי, תזכר במעשיך הנפלאים, ואז המבטים לא יפריעו לך, כיון שתרגיש שאתה מעל המסתכל. והנה בשבוע שאחריו אמרו הבחורים שהפטנט לא עובד, כי כאשר נפגשו עם מבטים שכאלו, הרי שהעבירו במחשבתם את יכולתם בנהיגה באופנוע וכדומה, וזה לא גרם להרגשת רוממות ביחס למסתכל, היות ואצל החרדים אופנוע אינו בעל ערך. ועל כן הציע להם ב"תמימות" שהם יקיימו "מצוות של חילוניים" שדתיים לא כל כך מדקדקים בהם. מיד הופנו עליו מבטים חשדניים, מצוות של חילוניים, מה זה? ובתמימות השיב להם כי למשל להאיר פנים לשני זו מצוה מן התורה, וכן לעזור ולסייע וכדומה, והרי שאם תעשו מצוות כאלו, כשיסתכלו עליכם תוכלו להתבונן פנימה לתוך תוככם, ולומר מה הוא מסתכל עלי, אני עשיתי הרבה יותר מצוות בין אדם לחבירו ממנו. והנה חלק התנגדו לרעיון, אבל היו שנים שהתלהבו והאחרים נגררו אחריהם. ובאמת הרעיון התחיל לקרום עור וגידים, והרי שבעת המפגש השבועי היו באים בהתלהבות, היום לבד עשיתי עשרים מצוות, נתתי לזה לעבור ראשון, אמרתי בוקר טוב בשמחה, עזרתי לפלוני וכו' וכו'. ולפתע הם התחילו לחפש מצוות מתחת לאדמה, ליצור אותם, ולרדוף אחר עשיית מצוות שבין אדם לחבירו. וכך היו אוספים מצוות, והאוירה היתה בסגנון זה, "אני עשיתי היום שמונים מצוות", "אני שישים", "תראו בעולם הבא כשנגיע הרי לא ידעו מה לעשות איתנו, נגיע בלי כיפה, ומלאים מצוות". והנה באחת הפגישות מגיע אחד הבחורים ואומר שיש לו סיפור אשר מתבייש הוא לספרו, ואחר הלחצים סיפר, שעמד ברמזור עם האופנוע שלו, והנה מולו במעבר חציה מביט עליו הולך רגל חרדי במבט נוקב עמוק עמוק מי ימצאנו, ומהר החל להעביר את כל המצוות שעשה היום, אך המבט היה כה נוקב, שלא עזר שום דבר כדי להתמודד עמו. ואז לפתע הבריק רעיון במוחו הרי הוא זוכר (בהעבר) שיש מצוה לשמור על הגוף, הרי כתוב ונשמרתם מאוד לנפשותיכם, ואם כן אם עכשיו בעומדו ברמזור, הרי הוא נזהר שלא לנסוע לפני הזמן וכיוצא בזה, כדי לשמור על הגוף, הרי שהוא מקיים מצוה, ואז כיוון באותו רגע אני מתכוין לשם מצות ונשמרתם מאוד לנפשותיכם, ואמר בליבו הנה זה החרדי עומד כמו גולם ברמזור, ואילו אני עכשיו עושה מצוה מן התורה, והרגיש מרומם ונישא מעליו, וכך המשיך בנסיעה ובכל עקיפה כל רמזור וסיבוב, שם ליבו להזהר בשמירת הגוף משום המצוה, והרי בכל כמה שניות מצוה מן התורה. השמחה במצוה זו כל כך מילאה אותו, שמיד נסע לבית כנסת בקרבת מקום, נכנס פנימה פתח את ההיכל, וקרא פרק תהילים לומר תודה לבורא עולם, על שנתן לו מצוות כל כך מתוקות. הרב יעקובזון שליט"א מספר כי באותה עת זלגו מעיניו דמעות, תשיתו ליבכם, בחור חילוני רץ לבית הכנסת לומר תודה להשם על שנתן לנו מצוות, שמעתם פעם בחור חרדי שמתוך השמחה לקיים מצוה רץ לבית הכנסת לומר תודה. וכן על זה הדרך היה שם בחור אחר שבעומדו בתור בבני ברק בשעת לחץ ודוחק, ועל הכל הופנו אליו המבטים הנוקבים, ובחשיבתו כיצד להתמודד עם המבטים החליט הרי יש מצוה לעזור לשני, ואם כן אם אני מוותר על התור שלי כדי לעזור לשני, הרי זו מצוה, ואז החל לוותר על תורו, לעמוד בנחת ולחייך לאחרים לעזור למי שצריך, ובליבו חושב הנה הם עומדים כמו גלמים, ואני מקיים מצוות בכל רגע, ואקבל שכרי מושלם בעולם הבא על המצוות הרבות. סופו של דבר כמובן שחזרו בתשובה, והדגש הוא שחזרו בתשובה מרוב אהבת המצוות. והרי אנו שכה רגילים למצוות ולא שמים לב לטוב הנפלא שיש בהם, בא נשמח במצוות, נלך ללקטם בשמחה ובטוב לבב, לא צריך להיות חילוני כדי לקלוט זאת, רק צריך לשים לב שכך הם פני הדברים, אנו כה שקועים בשפע הרב שהשם הקיפנו במצוות, שאיננו שמים לב שיש כאן שפע אדיר ונפלא.

ח. אחי יקירי רצה הקדוש ברוך הוא לזכות אותנו לתת לנו, להעניק, להשפיע שפע, ועל כן הרבה לנו תורה ומצוות שבלאו הכי כל בן תרבות כל בן דעת ובר שכל עושה אותם. יש להסתכל על המצוות באור הנכון, אין הם עול ומשא כבד עלינו חס ושלום, אלא אור אלקי ומתנת אוהב שחשב ברוב חוכמתו איך לתת לנו שפע גדול יותר, כדי שנוכל בקלות לאוספו וללקטו, ועל כן רק תתחיל לאסוף וללקט לקצור ולאגור, להכניס לכיסים לשקים לארונות למחסנים ולכל מקום, תאסוף יהלומים יקרים, ופנינים נפלאות. הבה נצא במחול לכבוד בורא עולם שכה אוהבנו, וכה דואג להעשירנו ולמלאנו במצוות, אשרינו מה טוב חלקינו, ברוך אלקינו שבראנו לכבודו והבדילנו מן התועים וחיי עולם נטע בתוכנו. אשרינו, אשרכם ישראל לפני מי אתם מטהרים מי מטהר אתכם וכו'.

פלא יועץ

וכך כתב בספר פלא יועץ (ערך שמחה ד"ה ובפרט) וזה לשונו, ובפרט על אחת כמה וכמה ישמח האיש על כמה מצוות שכליות ותענוגי בני אדם, כגון הנותן חינות ומברך לקונו על הנאותיו ועל חסדיו. והמתפלל ומבקש צרכיו וכדומה, למצוה תחשב, ועושה נחת רוח ליוצרו וקובע לו שכר, היש חיך מתוק מזה. וכן האוכל והשותה בשבת ויום טוב ומצות עונה וכדומה, למצוה תחשב, ועושה נחת רוח ליוצרו וקובע לו שכר, היש חיך מתוק מזה. ואפילו במילי דרשות, כגון שאוכל ושותה וישן ונושא ונותן, אם עושה לשם שמים, למצוה תחשב ומקבל שכר. על זאת ישמח ישראל בעושיו שמחה רבה, אי אפשר שלא לשמח. אלא שצריך לשים לב ולהתחזק במחשבות טהורות על דרך שאנו אומרים, אשרי איש שישמע למצוותך ותורתך ודברך ישים על ליבו. ובמאי דקמן הבט וראה שכמה שישמח האיש על רוב הטובה אשר עשה השם לישראל, וקידשנו במצוותיו, למצוה תחשב, ועושה נחת רוח ליוצרו וקובע לו שכר, היש חיך מתוק מזה. אשרנו מה טוב חלקנו ומה נעים גורלנו. עד כאן לשונו. ועוד עיין כאן בהערה (*) למה כל כך קשה להרבה אנשים בקיום התורה והמצוות.

---

סימן ז - שמחה במצוות מתוך אהבת השם

א. עד כה עסקנו בקיום המצוות בשמחה מתוך שלא לשמה, בגלל האינטרסים שלנו, והרי שגם מחמתם סיבות רבות לקיים את המצוות מתוך שמחה אמיתית. אולם זו דרגת שמחה רק לנשים וקטנים, וכמו שאמרו מתוך שלא לשמה בא לשמה, וכמו שכתב הרמב"ם (בסוף הלכות תשובה פרק י) ובפירוש המשניות (סנהדרין פ"י ד"ה וכת חמשית). אולם באמת המובחר ביותר לעובדו בשמחה לשמה, שמחה שאנו זוכים לעשות רצונו.

מטרת בריאת העולם

ביתר התבוננות הרי שהדברים עמוקים יותר, הנה השם ברא אותנו ואת העולם רק כדי להטיב עמנו את ההטבה המושלמת ביותר, והיינו את ההטבה הטובה ביותר שיכולה להיות לנו, כפי שרק השם יתברך יכול להטיב, והוא השכר הצפון לצדיקים בעולם הבא. ויודע השם כי לתת את השכר לנו בלא שנשתדל עבורו, אין זו הטבה שלימה, אחר שמחוסרת היא את הבושה מפני קבלת הטובה, כי המקבל חינם שפע בלא הפסק במשך זמן אין סופי, הרי שהוא בוש ונכלם כשמקבל. ועל כן ברא השם את זה העולם והביאנו לכאן כדי שנעבדו, ושבעולם הבא נקבל שכר על עבודתו. וכמו שכתב הזהר (פנחס ברעיא מהימנא דף רנז ע"ב, ופרשת בא רעיא מהימנא דף מב) וכפי שביאר זאת הגאון רבנו יוסף חיים מבבל בספרו דעת ותבונה (הקדמה ג), וכן הוא בעץ חיים (ריש שער הכללים דף ה ע"א) ובשער המלכים (פרק ה דף נב ע"א, ושם פרק ו דף נב ע"ד). וכן כתב בריש ספר חשבון הנפש, וכן כתב בתחילת הקדמת ספר שב שמעתתא ושכן כתב הזהר (ח"א דף רלא ע"א) והגור אריה (ויצא כט יא) כי עני חשוב כמת, כי לית ליה מגרמיה כלום, ועל כן בירידת הנשמה לזה העולם ובהשגתה מה שעליה להשיג, אזי היא בבחינת מעיין המתגבר ונובע מעצמו, ובזה לא יהיה נהמא דכסופא, כשל מי שאין לו מעצמו כלום. והובא בספר עלי שור (ח"א עמ' קלה) עיין שם. ועוד עיין בהקדמת שו"ת נחלת לוי (ח"א) וכן כתב בספר חובות הלבבות (שער עבודת האלהים פרק ט) ובספר הישר (שער א סימן ב) ועוד עיין בספר מסילת ישרים (בהקדמה) והדברים ידועים ומפורסמים.

ועתה נתבונן, כי כל העולמות בראם השם רק בשבילנו, כדי להטיב עמנו, ולהשם יתברך אין מכך שום הנאה ושום טובה, אחר שהוא מרומם כל כך, ואינו צריך לנו, וכמו שכתב בספר הישר (שער א סימנים ב,ד,ו,טו), ואם כן כל העולמות על כל פרטי פרטיהם, הכל ברא ויצר ועשה בשבילנו, כדי להטיב עמנו, וראה כמה השם אוהב אותנו, וממילא בהתבונן על כך, יחוש אהבה עזה להשם יתברך, ושמחה גדולה על כל אלו חסדיו, ועל שבחר בנו מכל העמים וכו'. וככל שיתבונן אדם יותר ויותר בפרטי הבריאה, על מליוני חלקיהם, כן תגדל האהבה.

חובת ההתבוננות

ב. והנה כבר כתבו הראשונים אודות חובה זו והיא חובת ההתבוננות בפרטי הבריאה מה רבו ועצמו מספר, שכן כתב הרמב"ם בספר המצוות (מצות עשה ג) וביד החזקה (הל' יסודי התורה פ"ב ה"ב, ובפ"ד הי"ב, ובסוף הלכות תשובה) ובספר חובות הלבבות (שער הבחינה פרק שני) ולמד חיוב זה מפסוק. וכן בספר חרדים (פרק ט מצוה כג) מבואר שהיא מכלל תרי"ג מצוות. וכן בספר שערי תשובה (שער ג סי' יז) כתב הודות חובת ההתבוננות. וכן כתב עוד בפירושו לאבות (פ"ב מי"ג) שאדם חייב לחקור ולידע יחודו של מקום וגדולתו ותבונתו ונפלאותיו אשר עשה, כדי להוסיף בו אהבה. עד כאן לשונו. ועוד עיין בספר הישר (שער שמיני פרק יד) וכן כתב בספר חסידים (סי' יד).

וראה שכן כתבו ספרים רבים וליקטו דוגמאות של דברים טבעיים ומדעיים, כדי להתבונן בבריאה ולהתפעל ממנה. שכן כתב בספר חובות הלבבות (שם) ובשער הבחינה (באורך ראה פרקים ד,ה) ועוד (בשער הכניעה פ"ה ד"ה והחמישי) וכן עשה הרמב"ם ביד החזקה הלכות יסודי התורה (פרק פ הל' ג והלאה) ועוד לו (בסוף הלכות תשובה) ושים לב כי כתבם בתוך ספר הלכה. וכן כתב הסמ"ג (עשין ו) במצות אהבת השם שפירט מפלאי הבריאה בגוף האדם. ובספר הישר (שער א סימן ח). וכן הראה דוגמאות מפלאי הבריאה בספר חשבון הנפש (בריש הספר) ובספר שם עולם (בריש הספר, וגם בח"ב פ"ב), ובספר והיית אך שמח (עמ' 146 והלאה). וראה להלן בשער אהבת השם (חלק המוסר) דוגמאות של פלאי הבריאה.

ראשונים

ומצאנו כמה ראשונים שביארו שכך הדרך לאהבה את השם שכן כתב רבנו יחיאל ב"ר יקותיאל בספרו מעלות המדות, כי הדרך לאהבתו היא בהכרת חסדיו, ובהכרת כמה שהשם יתברך אוהבנו עיין שם באורך. וכן כתב רבינו יונה (אבות פ"ב סוף משנה יד) ובספר העיקרים (מאמר ג פרק לה באורך) שזו דרך לאהבת השם בהתבוננות בחסדיו ובנפלאותיו עיין שם. וכן בספר חובות הלבבות (שער י פרק ב) וכן כתב הסמ"ק (סימן ד). וכן כתב בספר מסילת ישרים (ריש פרק כא) ובהתבוננן על רוב חסדיו עמנו ועל גודל אהבתו יתברך לישראל, ועל קירבת הישרים אליו, ומעלת התורה והמצוות וכיוצא מן העיונים והלימודים, ודאי שתתלהט בו אהבה עזה, ויתאוה לדבק בו. כי בראותו שהשם יתברך הוא לנו לאב ממש, ומרחם עלינו כאב על בנים, יתעורר בו בהמשך החפץ והתשוקה לגמול לו כבן אל אביו. עד כאן לשונו. וכן כתב לענין השמחה בספר ראשית חכמה (שער האהבה פרק י אות ג) שדרך קנית השמחה כשיחשוב בטובת השם יתברך. עיין שם. וכן כתב בספר חובות הלבבות (שער י פרק ו ד"ה ומה שמחתו) שהשמחה במצוות תבא מאהבת השם יתברך.

שמחה במצוות מתוך אהבה שאינה תלויה בדבר

ג. ויתרה מכך כתב הרמב"ם (הל' יסודי התורה פ"ב ה"ב) והיאך היא הדרך לאהבתו ויראתו, בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים, ויראה מהן חכמתו, שאין לה ערך ולא קץ, מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר, ומתאוה תאוה גדולה לידע את השם הגדול, כמו שאמר דוד צמאה נפשי לאלהים לאל חי. כשמחשב בדברים האלו עצמן מיד הוא נרתע לאחוריו, ויפחד ויודע שהוא בריה קטנה שפלה אפלה עומדת בדעת קלה מעוטה לפני תמים דעות. עד כאן לשונו. והיינו כי ברא הבורא בטבע האדם שיהיה מעריץ ומעריך את מי שעושה דברים בצורה נפלאה, ואז הוא מתאוה להתקשר ולהתקרב אליו, וממילא גם יאהבו. וכגון שאנו מעריצים גדולי תורה, ולהבדיל התועים מעריצים פרופסורים זמרים שחקנים ואומנים וכדומה, וככל שאדם קשור לנושא ואוהב את הנושא, הרי כשישמע על מישהו שבנושא זה הוא מופלג, כן יתאוה יותר להתקשר אליו. האוהב חוכמה וישמע על חכם אדיר, יתאוה אליו, וכך בכל הדוגמאות הנזכרות. וממילא המתבונן במעשי השם כמה נפלאים הם, ופלאיו המה פלאי פלאות בכלל לא בהשגת אנוש, לא רק באי יכולת אנוש לעשות כמותם לא רק בעשיית יש מאין אלא אף יש מיש. ומה שלפעמים מצליחים המדענים לחקות איזה חיקוי עלוב וקטן מהבריאה, כמו השתלות שכפול גנטי וכדומה. באמת ביחס לבריאה הרי זה כאין וכאפס, להשתמש בכלים שהשם יצר, ולהחליפם ולהעבירם ממקום למקום. ויתרה מכך, כי אפילו בהכרת חלקי הבריאה ויכולותיה כלל וכלל לא התחיל המדע לעמוד. ולא רק על כוחות שלא הכירו ומתגלים. הרי אפילו חיות חדשות מתגלות, הנה בשנה זו שנת התשס"ז ראיתי בעיתון מודעה על כך שבשנה האחרונה נתגלו כ-52 בעלי חיים שלא הוכרו קודם. וכיון שכל אדם מעריך חכמה ומעשי חכמה, יתאוה להשם, לפי שאין חכם כמותו בלא ערך ובלא שיעור, וככל שיתבונן יותר, כך יאהב את השם אהבה עזה יותר.

וצריך להבחין את השורש והיסוד לכך, והוא שאומנם כולנו יודעים בגדלות השם וברוב כוחו ותבונתו, והדברים פשוטים וברורים וכלל אינם מצריכים אותנו מחשבה לרוב הפשיטות, אך ידיעה זו היא שכלית ולא לבבית, כי לרוב ההרגל הרי שידיעה זו מונחת בשכל ולא בלב. וכמו שאין אנו מתפעלים מכל דבר שאנו רגילים אליו, אף על פי שאנו מכירים בשכל, כן הוא גם כאן. ולכן צריך לשים התבוננות ותשומת לב לפלאי הבורא, ומתוך התבוננות והסתכלות מעמיקה, הרי שהלב ירגיש זאת. דהיינו כולנו יודעים שהשם רב ועצום, אך לא מרגישים זאת. וההתבוננות האמורה צריכה לגרום שנרגיש זאת, ואז כשמרגישים את גודל השם ואת מעשיו, קולטים את העוצמה שיש להשם, אז החשק והתאוה להדבק בו פורצת מאליה, והאהבה ממילא בא תבוא.

ועוד כן כתב הרמב"ם בספר המצוות (מצות עשה ג) שצונו באהבתו יתעלה, וזה שנתבונן במצותיו ובאמריו ופעולותיו עד שנשיגהו ונהנה בהשגתו בתכלית ההנאה, וזאת היא האהבה המחוייבת. ולשון ספרי, לפי שנאמר ואהבת את השם אלהיך איני יודע כיצד אוהב את המקום, תלמוד לומר והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך, שמתוך כך אתה מכיר את מי שאמר והיה העולם. הנה בארנו לך שבהתבוננות תעלה בידך ההשגה, ותגיע ההנאה, ותבא האהבה בהכרך. עד כאן לשונו. הרי ההתבוננות בכך מביאה את ההשגה בגודל השם, וממילא הנאה והערצה אליו ורצון להתקרב אליו, ואהבה ממילא באה. וכן כתב בספר חסידים (ס"ס יד) ובספר ארחות צדיקים (שער האהבה ד"ה וזה הדרך) ובספר חובות הלבבות (שער י פרקים א-ג) ושזו הדרך המובחרת, ועוד לו (פרק ד) כלל את שני הדרכים יחד, גם התבוננות בפלאותיו, וגם בחסדיו. וכן כרכם יחדיו בספר העיקרים (מאמר שלישי פרק לה) גם התבוננות בחסדי השם ועל כך נאהבו, וגם מצד שהוא טוב בעצם ונשתוקק להתדבק אליו. ובהמשך (פרק לו) ביאר שאהבה מצד הטוב אינה תלויה בדבר. וכן ברבינו יונה (אבות פ"ב מי"ד ד"ה ומי) כתב, כשם שאדם חייב לחקור ולידע יחודו של מקום, וגדולתו, ותבונתו, ונפלאותיו על אשר עשה, כדי להוסיף לו אהבה וכו'. כך יתבונן על חסדיו גם כן. עיין שם. וכן הסמ"ק (סימן ד) על התבוננות בחסדיו הוסיף, הנה אפילו לא נהנה ממנו יש לו לאהבו, מפני מדותיו הטובות. וכמו שמצינו בברייתא כי יש אדם נאהב אפילו לא נהנה בו, מפני מדותיו הטובות. עד כאן לשונו. והרי שכללם יחדיו.

חולשת כח אנוש

ד. הנה המסתכל על בנית גשר ענק על ידי מנופים אדירים, וכלי תחבורה כבדים, המחשבה הראשונית היא על גודל כח האדם, ראה איזו טכנולוגיה חדישה, לאלו כוחות יכול האדם להגיע. אך במעט התבוננות הרי זה חוכא ואיטלולא, הבט ימין וראה את ההרים והגבעות מסביב, ומה גודלו של גשר זה ביחס אליהם, שום כלום בטל ומבוטל בעפר הארץ. הבה נראה את אנשי הטכנולוגיה בונים גשר בגודל עיר, אפילו יש מיש, ולא יש מאין, הלא לא יוכלו, והרי לפניך תולה ארץ על בלימה, רבבות קילומטרים, ומיליארדים של טונות עפר ואדמה, הרים וגבעות, עומדים ונצבים ברצון האל יתברך ויתעלה שמו באויר הוא כדור הארץ התלוי ועומד באוירו של עולם. וביתר התבוננות הלא מסביב לגשר צומחים עצים ופרחים, סוגי עשבים למינהם לאלפים ולרבבות. הבה נקחה עשב אחד ויחיד, שאינו עושה פרי, וגובהו כגובה נמלה, ונגישו לפני כל מדעני העולם, כשיחברו יחדיו, וגם ניתן להם תקציב ללא גבול, בא נראה אותם יוצרים רק עשב אחד ויחיד, יש מיש, ולא יש מאין, שיחברו חומרים למינהם ויצרו זרע, הלא לא יוכלו ולא יעלה בידם, אפילו עשב אחד ולא יותר, עם תקציב ענק, כל הפרופסורים בעולם לא מצליחים לייצר. וראה כמה הטכנולוגיה בטלה ביחס לבריאה ולבורא עולם, ממש כלום, רק עשב אחד הכי פשוט שיש, לא עץ פרי ולא עושה פרי. וקל וחומר אם ניתן לפניהם ליצר יצירות מורכבות יותר שלא יוכלו. צא וראה על המחסור התמידי בדם, חדשים לבקרים מודעות מתפרסמות "הצלת נפשות תרומת דם", כל המדענים בכל העולם, לא מצליחים לייצר דם יש מיש. וכן חלב אם, כל המדענים, כל חברות המזון מצליחים לייצר רק דמוי לחלב אם, וכל חברה מוכרחה לפי חוק לכתוב על תחליב החלב כי חלב אם טבעי הוא המזון הטוב ביותר לתינוק. מה כל המדענים לא מצליחים לייצר אוכל יותר משובח לתינוק, למה שלא יכניסו ויטמינים ואבות מזון לתוך המאכל ויגישו לתינוק. לא הם לא יכולים כלל וכלל לא. וכן הוא בכל דבר ודבר, רק מידי פעם מצליחים איזו הצלחה קטנטנה ביחס לבריאה, וכל העולם רועש וגועש על כוחי ועוצם ידי. וראה כמה דל הוא ביחס לבריאה אשר בראה השם יש מאין. גדול השם ומהלל מאוד ולגדולתו אין חקר.

וראה כי דיברנו עתה באהבה שאינה תלויה בדבר, שהמתבונן במעשי השם יאהב את השם, וירא ממנו, גם אם השם לא היה נותן לו שום דבר ממש, וכמו כל הדוגמאות שהבאנו לעיל שאנשים אוהבים ומעריצים את אותם האנשים הנפלאים במעשיהם, גם אם לא קיבלו ולא יקבלו מהם מאום, וכמו שכתב הרמב"ם. אך אהבת השם משום שהשם עושה עמו טובות, מעלתה פחותה ממנה, אך לא כל הלבבות שוים ועל כן הראנו את שני הדרכים. וכן ביאר בחובות הלבבות (שער אהבת השם פ"ב) שכדי להגיע לאהבת השם מתוך חסדיו, הרי שיש חסרון באהבה זו שהיא תלויה בדבר, בתנאי שימשיך השם ויעשה עמו טובות, ועל כן האהבה מתוך הכרת השם יתברך, היא האהבה הטובה. עד כאן. וכיוצא בזה כתב בספר הישר (שער שני סימן כב) ועוד (שער החמישי סימן נג).

---

סימן ח - פרטים נוספים לקיום המצוות בשמחה

עמל וטורח המצוות עולים במקום יסורים

א. כן מבואר במדרש ילקוט שמעוני (תהלים סי' תתן) רבי שמעון בן יוחאי אומר, שלש מתנות טובות נתן הקדוש ברוך הוא לישראל, וכולם לא נתנן אלא על ידי יסורין, תורה, ארץ ישראל, ועולם הבא, תורה מנין דכתיב אשרי הגבר אשר תיסרנו יה וגו'. ארץ ישראל מנין, דכתיב כי כאשר ייסר איש את בנו השם אלהיך מיסרך, וכתיב כי השם אלהיך מביאך אל ארץ טובה. עולם הבא מנין, דכתיב כי נר מצוה ותורה אור, ודרך חיים תוכחות מוסר. אמר רבי ביזנא אין אדם בעולם בלא יסורין, חושש בשינו אינו יכול לישן, בעינו אינו יכול לישן, יגע בתורה אינו ישן, זה ער וזה ער, הוי אשרי הגבר אשר תייסרנו יה. עד כאן לשונו. והרי לנו שעמל התורה עולה במקום יסורים, ומי שלא לומד תורה הרי שתחת לימוד יוצא ליסורים, וכן על זה הדרך בכל המצוות. ונמצא שקיום מצוות המה במקום יסורים שיבואו מבלעדיהם, ואם כן מה נפלאים המה. ועל דרך זו ביאר ידידי הרה"ג ינון בר כוכבא שליט"א מחבר ספר שבילי הספיקות את הילקוט שמעוני הנזכר לעיל, שעל דברי רשב"י שאומר שהתורה היא מתנה טובה, אך באה על ידי יסורין, מוסיף רבי ביזנא ומבאר, כי אין כוונתו יסורין בגלל התורה, אלא שיסורי התורה עולים במקום יסורים אחרים, וממילא היא מתנה טובה שנתן הקדוש ברוך הוא לישראל. וכן הוא במדרש רבה בראשית (פרשה צב) אשר הובא לעיל (שער השמחה חלק המוסר סימן ג ד"ה מנת היוסרין) עיין שם.

ברכות ותפילה גורמים להנאה גשמית

ב. כתב הכוזרי (מאמר שלישי סי' יג) כי הדבר שיוסיף הנאה על ההנאה היא שיברך תמיד על מה שמקבל בעולם הזה. והקשה עליו הכוזרי (סי' יד) והלא להיפך רואים שהברכות הם טורח. וענהו החכם (סי' טו) כי אדם הנאתו מאכילה יותר מהנאת התינוק והבהמה, כמו שהנאת הבהמה באכילה היא יותר מהנאת הצמחים הניזונים מהאדמה. והסכים עמדו הכוזרי (סי' טז) כי ההנאה תגדל עם השכל, כשם ששיכור שיאכל מיני מעדנים ותענוגות וכשיתפקח משכרותו נספר לו על ההנאות שנהנה, יתאבל על ההפסד שבא לו בעת שכרותו, והרי שלא נהנה. ויתר על כן אמר החבר (סי' יז) כי גודל ההנאה תכפל בהתבוננות על ההנאה שיכלה להמנע ממנו, וכגון כשאוכל ומבין שהשם זימן לו אכילה זו, ובלאו הכי שהשם סידר את כל הצרכים כדי שהאוכל יגדל ויוכשר לאכילה על כל רבוי פרטיהם, לא היה אוכל, הרי כשאוכל נהנה עשרת מונים מעצם האכילה. והרי שהמברך בכוונה ומודה להשם שזימן ויצר ועשה פרי או אוכל זה, למעשה נהנה מהאכילה מה שלא נהנה מי שנוטל פרי ואוכלו בלא ברכה בכוונה, שהנאתו כהנאת הבהמה באכילתה, ואילו המברך בכוונה נהנה מעצם האכילה מחמת ההתבוננות בה. וכך ביאר הכוזרי באורך את ברכות קריאת שמע, ותפילת שמונה עשרה, שהם הודאה להשם על השמש והכוכבים וכו' וכו', והרי שממילא משית המכוון את ליבו להודות להשם על טובותיו ונפלאותיו, ואז ממילא באה טובה והנאה וחדשה אל המברך, והוא שנהנה מכל אלו הטובות שהשם עושה עמנו, מה שאין כן במי שלא מתבונן, ואצלו הרי שהטובות באות ממילא ואינו נהנה מהם. והרי שהמבחין בכך יוסיף בברכותיו ותפילותיו הנאה ושמחה, כי ראה שעל ידם אתה נהנה מבחינה גשמית יותר. וגם ראה כמה השם אוהבנו ודואג לנו אפילו שנהנה מכך.

המצוות משלימות אותנו ומדבקות אותנו אליו יתעלה

ג. עוד צריך לדעת כי המצוות כולן כל מצוה שלא תהיה, נעשו לטובתינו כדי להשלימנו ולהגיע אל השלימות. שהרי תכלית הבריאה לטובתינו, כדי שנזכה לחיי העולם הבא ונקבל את הטובה הנצחית. והקדוש ברוך הוא שהוא בורא העולם ובוראינו, הוא יודע תעלומות, והוא יודע איך וכיצד כל מצוה משלימה אותנו. ואמנם את פרטי המצוות איך כל אחת פועלת ומשלימה אותנו איננו יודעים, אך את כלליות הדברים יודעים אנו, וכמו שכתב רבנו חיים לוצאטו בספרו דרך השם (חלק א פ"ד אות ו) כי שורש עבודתינו היא להתדבק בבורא, ובזה באים לשלמות, אחר שהוא שלם. ובזה נזכה לאושר הנצחי הוא השכר בעולם הבא, כי הדבק יותר, קרוב יותר להשם, והמצוות הן הן המביאות לשלימות. ועוד ביאר (בח"א פרק ג אות יב) כי באמת כשאנו מקיימים מצוות בזה העולם, הנשמה קונה בעצמה שלמות ויקר, אלא שהשם שם את הנשמה תוך הגוף שהוא גורם שלא יוכל הדבר להגלות, ולא תוכל הנשמה לזהור בזוהר שהשיגה, והכל נשאר כבוש בעצמותה, עד זמן המות שהנשמה נפרדת מהגוף לעתיד לבא. וכן כתב עוד (ח"א פרק ד אות ד) שלולא גזרת הבורא על האדם למות על ידי המעשים, היתה הנשמה מתחזקת, וחושך הגוף נחלש, באופן שהיה הגוף מזוכך על ידי הנשמה זיכוך גמור, ומתעלים שניהם אל הדבקות בו יתברך. עד כאן דבריו עיין שם. וכן כתב עוד בריש ספר מסילת ישרים (פרק א) כי השלמות האמיתי הוא רק הדבקות בו יתברך, והוא מה שהיה דוד המלך אומר (תהלים עג) ואני קרבת אלהים לי טוב. ואומר (שם כז) אחת שאלתי מאת השם אותה אבקש, שבתי בבית השם כל ימי חיי וגו'. כי רק זה הוא הטוב. עד כאן לשונו. ועוד עיין במה שכתב מהרח"ו (ריש ספר שערי קדושה) כי הנפש בנויה מרמ"ח אברים ושס"ה גידים, כנגד רמ"ח מצוות עשה ושס"ה לא תעשה, וכל מצוה ומצוה נותנת חיות לאותו אבר וגיד של הנשמה. עיין שם. וכן כתב בספר עלי שור (ח"א עמ' קלו) המאמין המעמיק חייב להתבונן הלא הבורא יתברך מנהיג את עולמו, והוא כל יכול, ולא נבצר ממנו להביא עולמו לידי תעודתו גם בלעדי מעשינו, למה איפוא אנו צריכים למעשים? אי אפשר למצוא לזה טעם אחר רק כי תכלית היצירה היא להביאנו לשלימות, ושלימות משיגים רק על ידי מעשים. עד כאן דבריו.

ומעתה ביודענו ידיעה גדולה ועצומה זו, הרי שהמצוות אינם ציווי שאיננו מבינים אותו, אלא הם בונות ומצמיחות את נפשינו, והרי בעת עשייתם אנו קרבים ומדבקים בהשם והנפש זורחת וגדלה ומאירה באור יקרות, רק שאנו לא רואים זאת, עקב היותה תוך הגוף החשוך, שהשם בגזירתו ציווה שהוא ימנע מהתפשטות האור הזך של הנשמה. ומי כהשם יודע חקר שהוא הבורא והיוצר והוא יודע מה טוב ומה משלים את נשמתנו, והורנו שהמשלים את הנשמה הם המצוות שציוונו. וכמשל הוראות שימוש שנותן יצרן מכשיר כל שהוא, מי שלא ישמור את הוראותיו, לא רק שלא יהנה מן המכשיר ממלא תפוקתו, אלא גם יהרוס וישחיתו. ולדוגמא פשוטה כי אפילו חולצה או מגבת מי שלא יקרא את הוראות היצרן המורות על דרכי הכיבוס, וכגון שכתב היצרן שאין לכבסם למעלה מארבעים מעלות חום, הרי שמי שיכבסה בשמונים מעלות, ישחית את המגבת. וככל שהמכשיר יותר משוכלל ויותר מתוחכם, המשתמש שלא כהוראותיו יפסיד הפסד רב יותר, וכגון מי שישתמש במחשב אישי בתור סטנדר, לא רק שזהו שימוש לא נוח, וגם בזבזני ומיותר, שהרי יכל לקנות סטנדר בכמה פרוטות, ושילם אלפים. הלא גם שימוש זה עלול להשחית ולקלקל את המחשב, המסך עלול להשבר, או שיניח עליו מדאי הרבה ספרים, או ישפך עליו כוס תה וכדומה. והן הלא האדם הוא פאר ותכלית הבריאה, אין מערכת כה מתוחכמת ומסובכת ומורכבת כמו האדם, ואין מי שידמה ויתקרב אליה, והרי שמוכרחים אנו לשמוע להוראות היצרן, הוא בורא העולם אשר הורנו את מצוות התורה, ולימדונו חכמינו כי תכליתם להשלים נפשנו, ולהדבק בבוראנו על ידיהם, ומי שלא ישמע להוראות היצרן הן המצוות שהורנו בורא העולם, הרי שהשימוש בגוף ובנשמה שלו שהן פאר הבריאה "המכשיר המתוכחם ביותר עלי אדמות" יהיה שימוש בזבזני ומיותר, כמשל המשתמש במחשב לסטנדר. ויתרה מכך הרי שאז ישחית את המכשיר, כיון שלא נשמע להוראות היצרן, והרי שנשמתו תושחת.

המצוות מביאות את האדם אל תכליתו

ד. ולמעשה כן מבואר במדרש בראשית רבה (פרשה מד) לא נתנו המצוות אלא לצרף בהם את הבריות. עד כאן. וכך כתב הרמב"ם (סוף הלכות תמורה) וזה לשונו, חיוב מצוות התורה אינן אלא עצות מרחוק מגדול העצה לתקן הדעות וליישר כל המעשים. וכן הוא אומר (משלי כב) הלא כתבתי לך שלישים במועצות ודעת, להודיעך קושט דברי אמת, להשיב אמרים. עד כאן. וכן כתב עוד הרמב"ם בשמונה פרקים (אמצע פרק רביעי) שאחר שטרח וביאר כי האמצע שבכל מדה ומדה היא המשובחת ובה צריך לילך, ומי שנוטה אפילו מעט לאחד משני הקצוות הוא קילקול. כתב, כי תכלית ציווי התורה לאסור מה שאסרה ולצוות מה שצוותה, אינו אלא כדי שנלך בדרך האמצע. שכן הוא באיסור המאכלות האסורות כולם. ואיסור הבעילות האסורות. והאזהרה על הקדשה. וחיוב כתובת אשה וקידושיה. ואף אחר כן אינה מותרת תמיד. ותאסר בנידות ובלידה. ועוד חכמינו זכרונם לברכה הוסיפו למנוע ביום. כי ציונו השם יתברך להתרחק מן הקצה של רוב התאוה הרחק גדול, ולהרחיק אותנו מן האמצע שהיא הזהירות, כדי שעל ידי זה נלך לבטח באמצע מדה זו כל ימינו. וכן הוא בכל חיובי התורה, וכגון חיוב נתינת מעשרות, ולקט שכחה ופאה, הפרט והעוללות, ודין שמיטה ויובל, והצדקה די מחסורו, כל אלו הם חיובים כיתרון טוב הלבב כדי להרחיקנו מן הקמצנות ריחוק גדול, ונתקרב לקצה השני כדי שנהיה טובי לבב שהוא האמצע. ולך ראה ובחון שכן הוא ברוב המצוות, שכולם מלמדות ומרגילות כוחות הנפש, כמו שאסרה התורה הנקימה והנטירה וגאולת הדם באמרו לא תקום ולא תטור, עזוב תעזוב, הקם תקים, שהם כדי שיחלש כח הכעס והרוגז. וכן השב תשיבם כדי שתסור תכונת הקמצנות. ומפני שיבה תקום והדרת פני זקן, כבד את אביך ואת אמך, לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך וגו', שהם עדי שנסיר תכונת העזות ונרכוש את תכונת הבושה. ומאידך צוותה התורה הוכיח תוכיח את עמיתך, לא תגורו מפני איש, כדי שנסיר את רוב הבושה, ונלך בדרך האמצע שבין הבושה לעזות. עד כאן תורף דבריו. ועל כן כתב הרמב"ם בשמונה פרקים (פרק ז) כי המדות הרעות הן מסכים המפרידים בין הנביא להשם. עד כאן. וכן כתב רבנו אברהם בן הרמב"ם בהמספיק לעובדי השם (שער השקידה ד"ה ופרוש הדברים) שמניעת המאכלות האסורות גורמת לנפש ניגוד אל תאות האכילה והשתיה. ואיסור ביאות, לתענוגות ולמשגל. ואיסור גנבה, גזל, הונאה במשא ומתן, והתאוה, והחמדנות וכדומה, ניגוד אל השגת דברים גשמיים, כתענוגות החושים. ועוד עיין שם. וכן כתב הארחות צדיקים (ריש ההקדמה) שהתורה ניתנה להורות דרך ישרה, ועל כן יראת השם ראשית דעת. וכן כתב בספר חובות הלבבות שער עבודת האלהים (פרק ט) ובשער הפרישות (פ"א) וכן כתב הרשב"ץ במגן אבות (פרק ג משנה כא) וזה לשונו, שכל התורה כולה אינה אלא להדריך האדם ללכת בדרכי הקדוש ברוך הוא, מה הוא צדיק אף אתה צדיק, וכן שאר מדותיו של הקדוש ברוך הוא, כמו שנזכר בסוטה (יד ע"א) בפרק ראשון בפירוש פסוק והלכת בדרכיו. עד כאן לשונו.

קיום המצוות משלים את העולם

ה. עוד ענין נשגב ונעלה ונפלא עד מאוד הוא שבקיום המצוות אדם משלים את העולם, וכמו שכתב המהרח"ו בשערי קדושה (ח"ג שער א) בביאור מהות האדם, שהשם בראו שיהיה כולל כל הנבראין והנאצלין, וקושר את כל העולמות עד תהומא דארעא, כי הוא היותר קרוב לקבלת השפע מהי' ספירות, ואז בתקון מעשיו ימשיך השפע מן הי' ספירות אליו, וממנו אל המלאכים, ומהן אל הקליפות, כדי שיתוקן מהם מה שאפשר להתברר, כמו שיתבאר בענין היצר הרע, ומהן אל העולמות עצמן שהן הכלים והגופנים של כל עולם ועולם. ואם חס ושלום יחטא מקלקל כל עולמו. וכו' נמצא כי הוצרך שהאדם יהיה מורכב מכל העולמות, לשהן יסייעוהו במעשיו להמשיך השפע לו ולהם, כי הם לבדם אין כח בידם להמשיכו, ולכן כשהאדם חוטא כל העולמות מתקלקלים ומקבלים עונש ומיעוט שפע בעצמן, יען לא סייעוהו. עד כאן דבריו. והרי שבמעשי האדם ממשיך שפע אל המלאכים, ואל כל העולמות כולם. וכן כתב עוד המהרח"ו (בליקוטי תורה פ' אמור על הפסוק ולקחתם לכם ביום הראשון) וזה לשונו, שמעשינו עולים עד המלכות ומתעוררת בסוד נשמתינו לזווג עם זעיר אנפין, והם נעשים מים נוקבין לאבא ואמא שיעשו זווג, ולתת זווג ומוחין לזכר ונקבה, וכן אבא ואמא מתעוררין למה שלמעלה מהם, וכך זה לזה עד אין סוף יתברך. כי אין שום שפע יורד אלא בהתעוררות זה לזה כמו סוד הקרבן. אמנם אין אנו בנו כח לעלות אלא עד המלכות לבד, שהיא אמנו, ונשמותינו נצטיירו בה כנודע. עד כאן לשונו. והרי שמעשינו פה בזה העולם משפיעים שפע לכל העולמות. וכן כתב עוד (בשער הפסוקים פרשת כי תשא בפסוק ועתה הורד עדיך) שהאדם משיג את כל העולמות וקושר את כולם, ואם יחטא פוגם בכל העולמות כולם, ואם יזכה להיפך. עיין שם. ועוד ראה בשו"ת רב פעלים (סוד ישרים ח"א סימן ג) באורך. ובספר בנין אריאל (סוף פרק ד) והראה שכן הוא בעץ חיים (שער ג ריש פרק ב ושער מח פרק ג, ובשער המצוות פרשת בהר דף כה ע"ב, ופרשת עקב דף מא ע"ב, ובשער ט"ל דרוש א דף סה רע"ב, וריש דרוש ב). וכן כתב בספר נפש החיים לאורך כל ספרו פעמים רבות וכגון (בשער א פרק ג) וכדאיתא באיכה רבתי (א,ו וילכו בלא כח) ובזהר (ריש פרשת בא). וכן כתב עוד (בפרקים ד-ו, ובשער ב פרקים ג,ו-ז) ועוד (שער ד פרק יא) כתב, כל חיותם וקיומם של כל העולמות הוא רק על ידי הבל פינו והגייתנו בה, והאמת בלתי שום ספק כלל שאם היה העולם כולו מקצהו ועד קצהו פנוי חס ושלום אף רגע מהעסק בתורה, כרגע היו נחרבים כל העולמות העליונים והתחתונים, והיו לאפס ותוהו חס ושלום. וכן כתב עוד (בשער א פי"ג). וכן כתב בספר דרך השם (פרק שני) שעל ידי לימוד התורה מתעצם בלומד היקר האלהי והמשך תיקון והארה כלל הבריאה. עד כאן. וכן כתב עוד בדרך עץ חיים (והיא הקדמתו לקל"ח פתחי חכמה ונדפסה בסוף ספר מסילת ישרים ד"ה אך כדי) תמצא היות בן האדם עיקר, והמלאכים טפלים להם. וזה הסוד פירשו המשורר (תהלים ח,ב) השם אדנינו מה אדיר שמך בכל הארץ, אשר תנה הודך על השמים, כי הוא ידע הענין על אמתו, איך שהקדוש ברוך הוא מקבל כח כביכול ממעשה בני האדם לפעול טובה עמהם ועם כל הבריות. וזה סוד (תהלים סח,לה) תנו עז לאלהים. וגם משה רבנו עליו השלום אמר (דברים לב,יח) צור ילדך תשי, וידענו מזה כי מעשי ישראל מוסיפים כח בגבורתו שלמעלה. עד כאן לשונו ועוד עיין שם. ועיין בהקדמת רחובות הנהר (דף ה ע"א ד"ה באופן) ועוד ראה באורך בספר דעת ותבונה שכתב כן (בשער החצר הפנימית במהות האדם) ובפרק ראשון (ד"ה והנה כדי להשכילך) ושכן כתב הרש"ש בנהר שלום (דף סא ע"ב) ושזו כל עבודתינו לתקן את כל העולמות העליונים והתחתונים. ועוד כתב כן (פרק יט).

לב מי לא יתפלץ לגודל מעלת המצוות שהקדוש ברוך הוא בחר בנו כדי שנשלים את הבריאה, ובקיימנו מצוה הרי שהקדוש ברוך הוא נוטלה וממנה נותן כוח וחיות לכל העולמות, לקיימם לבנותם ולהחיותם, ומאידך חס ושלום בעבירה. הרי שהמצוות משלימות ומחיות את כל העולמות. מי שיודע דברים נפלאים אלו, מי שמפנימם אל תוך ליבו, הרי שמצוה כמו ברכת אשר יצר, או בורא נפשות, כל מצוה שלא תהיה, ישוש וישמח וירוץ לקיימה, אחר שיודע את גודל המעשה כי נורא הוא.

מעלת קיום המצוות בשמחה

ו. ויתר על כן עצם קיום המצוות בשמחה, היא דרגה בפני עצמה נפלאה ביותר. צא וראה מה שכתב בספר חרדים (הקדמה למצוות תנאי ד) וכן כתב בספר פלא יועץ (שער השמחה) שגילה סודו רבנו האר"י "זל שמה שזכה להשגת חכמה נפלאה והשגת רוח הקודש, הכל היה בשביל שהיה שמח שמחה רבה בעסקו בתורה, ובקיימו שום מצוה, יותר ממוצא שלל רב. עד כאן. ומעלות השגות החכמה שהשיג האר"י הלא הם פלא עצום, וכמו שכתב המהרח"ו (שער ההקדמות) והנה היום אביע חידות ונפלאות תמים דעים, כי בכל דור ודור הפליא חסדו אתנו אל השם ויאר לנו, על ידי השרידים אשר השם קורא בכל דוד ודור כנז', וגם בדורנו זה אלהי הראשונים והאחרונים, לא השבית גואל מישראל ויקנא לארצו ויחמול על עמו, וישלח לנו עיר וקדיש מן שמייא נחית, הרב הגדול האלהי החסיד מורי ורבי כמהר"ר יצחק לוריא אשכנזי זלה"ה, מלא תורה כרמון, במקרא במשנה בתלמוד, בפלפול במדרשים והגדות, במעשה בראשית, במעשה מרכבה, בקי בשיחת אילנות, בשיחת עופות, בשיחת מלאכים, מכיר בחכמת הפרצוף הנזכר בדברי רשב"י בפרשת ואתה תחזה, יודע בכל מעשה בני אדם שעשו ושעתידים לעשות, יודע במחשבות בני אדם טרם יוציאום מן הכח על הפועל, יודע עתידות, וכל הדברים ההווים בכל הארץ, ולמה שנגזר תמיד בשמים. יודע בחכמת הגלגול מי חדש מי ישן, ואיפת האיש ההוא באיזה מקום תלויה, באדם העליון ובאדם הראשון התחתון, יודע בשלהבת הנר ולהבת אש דברים נפלאים, מסתכל וצופה בעיניו נשמות הצדיקים הראשונים והאחרונים, ומתעסק עמהם בחכמת האמת, מכיר ברוח האדם כל מעשיו על דרך ההוא ינוקא בפרשת בלק. וכל החכמות הנזכרים היו אצלו כמונחים בחיקו בכל עת שירצה, בלתי יצטרך להתבודד ולחקור עליהם. ועיני ראו ולא זר דברים מבהילים לא נראו ולא נשמעו בכל הארץ מימי רשב"י ע"ה ועד הנה. עד כאן לשונו. [ועיין שם בהמשך עוד איך הגיע לידי זאת המדה].

גודל שכרה

כתב בארחות צדיקים (שער השמחה ד"ה ועתה) וזה לשונו, שבעת שיעשה מצוות ישמח בליבו על שזכה להיות עבד למלך עליון, אשר בני מעלה ישתחוו לו. וכן אמר דוד שש אנכי על אמרתך כמוצא שלל רב (תהלים קיט,קסב). וכל העושה המצוות בשמחה, יש לו שכר אלף ידות יותר ממי שהמצוות עליו למשא. עד כאן לשונו. וראה כמה גודל ומעלת המקיים המצוות בשמחה, עד כי שכרו פי אלף מהעושה בעצלות וטורח. ואם כן הרי בין כה אתה עושה את המצוות, אז למה שלא תשתדל לקיימם בשמחה. וכן כתב רבינו בחיי בספרו כד הקמח (ערך שמחה) גבי השמחה וזה לשונו, והיא עבודה גמורה לשם יתברך חשובה יותר מהמצוה. עד כאן לשונו. וכן כתב רבינו יונה בשערי תשובה (ש"ד ס"ט) כי בשאר ימים טובים שאנחנו קובעים סעודה לשמחת המצוה, כי יגדל וישגא מאוד שכר השמחה על המצוה, כמו שאמר, ועתה עמך הנמצאו פה, ראיתי בשמחה להתנדב לך. עד כאן לשונו. ועוד עיין באורך בספר ראשית חכמה (שער האהבה פרק י) במעלת השמחה.