---

הסכמות

בספר המודפס מופיעות ההסכמות החשובות הנ"ל שלא הובאו כאן מסיבות טכניות:

מרן הראשל"צ פאר הדור והדרו רבינו עובדיה יוסף זצוק"ל זיע"א

הגאון הגדול ראש ישיבת יחוה דעת הרב דוד יוסף שליט"א

הגאון הגדול ראש ישיבת חברון הרב דוד כהן שליט"א

הגאון הגדול הרב אהרון ירחי שליט"א

המשגיח הגאון הצדיק בישיבת עטרת ישראל הרב חיים וואלקין שליט"א

הגאון הגדול הרב אשר זליג וויס שליט"א

---

הקדמה

הקדמה

מה אשיב לה׳ כל תגמלוהי עלי, אודה ה' מאד בפי ובתוך רבים אהללנו, על כי הגדיל חסדו ואמתו עמדי והנני נצב בפתח ספרי הקטן ״שלחן ערוך המדות״ חלק ב ההולך וסוכב סביב חיוב מצות ״ואהבת לרעך כמוך", לפרטיה ונדריה, הודו לה׳ כי טוב כי לעולם חסדו. ויהי רצון שאזכה לכוין לאמיתה של תורה, ואימא מילתא דתתקבל, ולא אכשל בדבר הלכה, וישמחו בי חברי.

מצוה גמורה

כתוב בתורה ואהבת לרעך כמוך (ויקרא יח,יט) ונמצא לפנינו פסוק מפורש המחייב את כל איש ישראל לאהוב את הבריות. והיא מצות עשה גמורה שכל מוני המצוות דמן קמאי ודמן בתראי מנוה, וכל הראשונים והאחרונים נוקטים שהיא מצות עשה גמורה דבר תורה, ואין מי שחולק על כך. וכאשר התבאר בגוף הספר (בתחילתו סעיפים א,ב).

למה מצוה זו עזובה

ואם כן פלא עצום ודבר המעורר השתאות שבמצות עשה זו רבה העזובה, ואין איש שם על לב. והוא דבר המצריך חקירה והתבוננות, הן הלא נמצאו חסידים ואנשי מעשה רבים המדקדקים במצוות ההורה כגון בתלמוד תורה, בסוכה, בתפילין, וכדומה שאר מצוות התורה כן ירבה וכן יפרוץ, אולם במצוה זו רבה השממה, וכמעט שהיא מונחה בקרן זוית.

פשט המקרא

ואף אם נשאל תלמידי חכמים רבים על מצוה, זו מה הם נדריה וחיוביה, מהו פשט המקרא שנאמר ואהבת לרעך כמוך, האם התורה מחייבת אותנו לאהוב את רענו כאשר אנו אוהבים את עצמנו, או שמא לא. לא ידעו לענות על כך, כי לא עיינו במצוה זו ולא חקרו אחריה, ומעטים עד מאוד הם אלו שכן עשו כן, ואין הדברים מפורסמים.

כיצד ניתן לקיימה

ובאמת אף מי שכן חפץ לקיים מצוה זו ברמ״ח אבריו ושס״ה גידיו, ניצב הוא בפני שוקת שבורה, שעל אף הרצון הטוב אינו יודע כיצד יקיים מצוה זו, כי אם כוונת התורה באומרה ואהבת לרעך כמוך דברים כפשוטם, שנאהב את רענו כעצמנו ובגופנו, לכאורה הוא דבר שאינו מציאותי ובלתי אפשרי, הרי כל אחד אוהב את עצמו בראשונה, ואיך יוכל לאהוב את רעו כמותו, וקל וחומר שיקשה לו איך יוכל לאהוב את כל עם ישראל כגופו וכעצמו. ובמקום שאין ידיעת המצוה פרטיה נדריה ודיניה, בודאי שלא יוכל לקיימה.

וכמעט ואין ספר הלכתי הדן במצוה זו. ואף במצות חסד שנכתבו עליה כמה וכמה ספרים, נראה לכאורה שאף הלומדם עדיין יקשה עליו עד מאוד לדעת מתי חייב הוא בגמילות חסדים ומתי פטור. שהרי אם פירוש ״ואהבת לרעך כמוך״ היינו כפשוטו ממש, אז יש לאדם לעזור בכל דבר, ולרוץ אל בתי החולים, בתי תמחוי, ושאר מקומות כסד המשוועים לכח אדם ולעזרה, לסייע שם בחלוקת מזון לנזקקים, תמיכה בקשישים וחולים, איסוף ממון לארגוני חסד וכדומה. הן הלא מצוה חיובית שאינה יכולה להעשות על ידי אחרים נמצאת לפניו, ועל כן אפילו מחוייב להפסיק מתלמודו לצורך כך. ואם נאמר כי אמנם ואהבת לרעך כמוך הוא בפשוטו, אולם לא כשחיוב זה מתנגד לחיי העושה, וכמו שדרשו שחייך קודמין לחיי חברך. אם כן לעולם ועד יאמר האומר כי חיי קודמין שהרי כל צרכי האדם נחשבים חייך, וממילא גם זמנו ועיסוקו וכדומה קודמים לחסד עם רעיו, ושוב יהיה פטור תמיד מחסד ועזרה.

ונמצא שאף מי שכן יודע שמצוה זו היא מצות עשה מן התורה, והיא מצוה חיובית שכל איש ישראלי חייב לקיימה. הרי שאינו יודע כיצד לקיימה, הן לאהוב כל יהודי כמוהו ממש אין בידו, ובמצות חסד אינו יודע מתי חייב ומתי פטור, מתי היא חסידות ומתי לא, וממילא רבה העזובה ואין איש שם על לב.

תמצית הספר

וכדי להקל על המעיין הננו להגיש כאן את תמצית הספר. מצוה זו היא מצוה לאהוב כפשוטו את כל אחד מישראל כגופו ממש, הן בלב לחוש רגש של אהבה כמוך ממש, והן בעשיית מעשי חסד כאשר יחפוץ האדם לעצמו ולגופו (עמ׳ ג). והיא מצוה חיובית גמורה (עמ׳ קיח). ואף על פי שכמעט אין מי שיכול להגיע לידי כך בשלמות, מכל מקום חיוב המצוה אינו להגיע לכך בפועל, אלא לפעול ולהשיגה כל אחד כפי יכולתו שלו, ולפי הנתונים שחונן בהם משמים, כי חפץ להשם במצוה זו מן האדם בדרך ובעליה במעלותיה, ולאו דוקא בהשגתה בפועל בשלמות. (להלן עמ׳ מו). [כי אין חפץ להשם בתוצאות מעשיות, כי אם בהשתדלות כפי יכולת האדם.] ואולם אף על פי שחיוב מצוה זו לאהוב כל אחד מישראל כגופו, מכל מקום אמרה תורה שכל זה אמור כשאין מצוה זו מתנגדת למצוה אחרת שאמרה תורה, והוא מה שנאמר חייך קודמין, ופרטי היתר זה מתי נאמרו ומתי לא, מתי חסידות ומתי דין, התבארו בגוף הספר (חלק ההלכה סימן ג סעיפים ד-יב עמי קלז).

ולמען יהיו הלוחות מדובקים אמרנו לצרף לחלק ההלכה גם חלק המוסר ובו דרך שכלית כיצד ואיך ניתן לרכוש את אהבת הבריות, מה הם המונעים ומה המקרבים אליה. כי המעיין בספרי המוסר יראה שכמעט לא ביארו זאת אלא זעיר פה וזעיר שם, ורוב רובם עסקו בליקוט מאמרי חז״ל מן הש״ס ומן המדרשים ומן הזהר, ויש שגם מן הפוסקים, בגודל מעלת אהבת הבריות. והרי שדברים אלו חשובים עד מאוד ואין צריך לפנים. אולם השתדלנו לפלס דרך ונתיב אל האהבה, כיצד ניתן לרוכשה מה לעשות וכיצד לפעול. וכשם שפרצופיהם שונים כך דעותיהם שונות, ולכן יש הצריך למאמרי חז״ל ויש לעובדות והנהגות, ויש לדרכים אשר ליקטנו ואספנו בספרנו זה הקטן, ואת אשר תבחר תקרב. זאת ועוד השתדלנו בכל כוחנו לבסס את הדברים על דברי הראשונים דמן קמאי תקפי ארץ אשר קטנם עבה ממותנינו, וכאשר ידוע לכל בר בי רב בגודל מעלת הראשונים, וההתיחסות אל דבריהם, ואל משקלם. וגם בחלק המוסר כן עשינו, הן הלא אינה דומה עצה של אחרון לעצה של ראשון.

והנני מגלה דעתי ורצוני בכל לבי ובכל נפשי בלב שלם ובנפש חפצה, שכל כוונתי בחיבור הזה, וגם בכל חיבורים שבקדושה אשר יזכני ה׳ יתברך לחבר ברוב רחמיו וברוב חסדיו, הכל הוא לשם יחוד קודשא בריך הוא בדחילו ורחימו ורחימו ודחילו, ליחדא י״ה בו"ה ביחודא שלים בשם כל ישראל. וכל מחשבה ודבור ומעשה שהם נגד רצונו יתברך, הרי הם בטלים ומבוטלים, באופן שכל רצוני בחיבור זה ובשאר כתבי אשר אעשה ואחדש בעזרת ה׳ יתברך ויתעלה בדברי תורה, ובכל מצוה ומצוה, הכל הוא לעשות נחת רוח לפניו דוקא, בלי שום פניה זרה כלל ועיקר. וכאשר כתב גילוי דעת זה הגאון רבנו יוסף חיים זצ״ל בריש ספריו, ונמשכו אחריו הפוסקים. ועוד הנני להודיע בשער בת רבים כי אין בכוונתי שיסמוך המעיין עלי בפסקי ההלכות להלכה ולמעשה, כי אם אחר העיון.
ולסיום זכור אזכור ותשוח עלי נפשי את אחותי היקרה מרת דפנה בת מרים ז״ל אשר נלקחה לעולמה בקיצור ימים ושנים, מתוך יסורים וחולאים רעים. וספר זה יוצא במלאת ארבע שנים לפטירתה, והרי הוא מוקדש לעילוי נשמתה, וכל הלימוד בו יהיה לה לעילוי, נפשה בטוב תלין וזרעה ירש ארץ. אכי״ר.

ברכות מעומקא דליבא משוגרות להורי היקרים הלא הם אבי מורי ר׳ גבריאל הלוי אבן יולי נר׳׳ו ואמי מורתי מרת מרים מנשים באוהל תבורך אשר גדלוני וחנכוני ובין תלמידי חכמים הושיבוני, וכל עמל לא חסכו ממני, ויהי רצון שימלא ה׳ כל משאלות ליבם לטובה ולברכה מתוך בריאות איתנה ונהורא מעליא, ויראו נחת מכל יוצאי חלציהם, ובביאת גואל צדק במהרה בימינו. ובכלל הברכה מבורך מפי עליון מור חמי היקר באדם איש חיל רב תבונה אהוב על הבריות הרה״ג רבי יצחק אנג׳ל נר׳׳ו וחמותי מרת אביגיל תחי׳ כי בכל אשר יפנו ישכילו ויצליחו, ויזכו לגדל את כל ילדיהם רק לעשות נחת רוח לה׳ יתברך, מתוך אושר וכבוד וכט׳סם. ולא אמנע פי מלברך לנוות ביתי ועזרתי בחיים מרת ורד מנשים באוהל תבורך, שתזכה כל ימיה רק לעשות נחת רוח לה׳ יתברך, מתוך בריאות אושר ושמחה, ונזכה יחד לגדל את כל ילדינו לעובדו בלבב שלם, ללכת בכל דרכיו ליראה ולאהבה את שמו, ולא תמוש התורה מפינו ומפי זרעינו ומפי זרע זרענו עד עולם. אכי״ר.

עוד אברך לאכסניא של תורה הלא הוא הכולל המפואר ״יחוה דעת״ ולאברכים המצויינים השוכנים בו, ועל צבאם מקים עולה של תורה הגאון רבי דוד יוסף שליט״א מחבר סדרת הספרים הנפלאים "הלכה ברורה" ו"תורת המועדים" ועוד, אשר דואג לכל צרכנו הרוחנים והגשמים שלא יחסר דבר, למען נוכל לשקוד על התורה בלא שום טירדא, ישלם ה׳ פעולו ותהי משכורתו שלימה, וירבה גבולו בתלמידים גדולי הוראה ועושי רצונו יתברך, ובכל אשר יפנה ישכיל ויצליח, וימשיך לזכות את ישראל עדי שיבה וגם זקנה מתוך בריאות איתנה ונהורא מעליא. אכי׳׳ר.

---

שער אהבת הבריות - הלכה

---

סימן א - מצות אהבת הבריות

''ואהבת'' חיוב תורה

א. נאמר בתורה (ויקרא יט,יח) ואהבת לרעך כמוך, ומכאן שמצות אהבת הבריות היא מצות עשה גמורה מן התורה, וכן היא הסכמת הראשונים והאחרונים ואין מי שחולק בזה.

גדר חיובה

ב. מצות עשה של ואהבת לרעך כמוך נחלקת לשני חלקים א, חיוב אהבת לב. ב, חיוב עשיית מעשי אהבה.

א, האהבה הלבבית היא לחוש בלב רגש אהבה לכל אחד ואחד מישראל. ודרגת אהבת הלב המחוייבת היא לאהוב את רעו כך שיחפוץ שיבא עליו כל הטוב, ולא יארע לו שום רע [אולם את עצמו רשאי לאהוב יותר מחבירו.] וכמוך שנאמר בפסוק ואהבת לרעך "כמוך" פירושו, כמו שאתה חפץ לעצמך. וכמשל אהבת אחים שכל אח שמח בהצלחת ובטובת אחיו, על כל סוגי הטובות אשר יבואו עליו, הן אם יתעלה בחכמה, עושר, או בכבוד, וכדומה, ויצטער בכל דבר רע שיארע לאחיו, אולם כל אח אוהב את עצמו יותר מאשר את אחיו. וכך הוא שיעור חיוב אהבת הלב לכל אחד ואחד מישראל, לחפוץ בכל הטוב לו, ולהצטער בכל דבר לא טוב שיבא עליו, ואין חיוב לאהוב את חברך כמו שאתה אוהב את עצמך. ועל כן מי ששמח בהצלחת רעו בכל דרכיו הן בעושר הן בכבוד וכדומה, אך רק בחוכמה חפץ שהוא עצמו יחכם יותר מחבירו, אף על פי שדרגתו גבוהה, עדיין לא הגיע לידי שלמות חיוב האהבה.

ב, חלקה השני של מצוה זו הוא עשיית מעשי אהבה של חסד ורחמים לרענו, בשיעור כפי שיחפוץ האדם לעשות לעצמו. וקל וחומר שחובה שלא לעשות לרענו מעשים שלילים כגון, להעליבם, או לצערם, או לדבר בגנותם, וכדומה. ובעזרת השם יבוארו פרטי חיובים אלו בהמשך.

אהבת אדם אנוכי

ג. חיוב ואהבת לרעך כמוך הוא גם לאהוב אדם שאינו אוהב את בני האדם לפי רוע מדותיו. וכן לגבי חסד, אף כשברור שהאדם הנזקק לחסד אין דרכו לעזור ולסייע לאחרים לפי רוע מדותיו, מכל מקום מחוייבים לסייעו ולעוזרו, כפי כל גדרי וחיובי ואהבת לרעך כמוך. ויתר על כן אף אם פגע בו, ביישו או ציערו, מצוה לאוהבו, וקל וחומר אם רק לא הטיב עמו, אף שהיה יכולת בידו, אסור לשונאו ומצוה לאוהבו. ואם מבקשים ממנו סיוע בצורה לא יפה ופוגעת, עיין בביאורים.

כשהוא אינו מקפיד וחברו כן

ד. אף בדברים שהאדם אינו מקפיד בהם, וחברו כן מקפיד, חובה לנהוג עם חבירו כאשר היה עם לבבו של חבירו. כגון אם הוא אינו מקפיד על בזיונו, אסור לו לבזות את חבירו. ולא יאמר האומר הן על עצמי איני מקפיד, והתורה ציותה ואהבת לרעך כמוך, והיינו כמו שאתה אוהב לעצמך, ולעצמי אין בזה צער. שאין זה מן האמת, היות ו"כמוך" היינו גם כמו שאתה אוהב שלא יצערו אותך, כן נהג גם עם אחרים.

החיוב לפעול להשיג מידה זו

ה. אף על פי שחיוב זה הינו דרגה גבוהה ועצומה עד מאוד, וכמעט אין מי שבא לידי מידה זו. מכל מקום החיוב הוא לפעול כדי להגיע לידי קיום חיוב זה, והעובד על עצמו וטורח כדי להשלים חיובו, אף על פי שלבסוף לא הגיע לידי מידה זו, הרי שקיים את חיובו. ועל כן העמל להשלים עצמו בחיוב זה, לא יתבע על כך שכעת אינו חש רגש כזה של אהבה לזולת, או בעת שלא נהג עם רעהו כפי חיוב מעשי האהבה, כיון שטורח הוא בהשגת מדה זו. ועל כגון זה אמרו חכמינו רחמנא ליבא בעי.

---

סימן ב - המחוייבים לאוהבם

ואהבת בכל עם ישראל

א. מצוה זו של ואהבת לרעך כמוך, נוהגת בכל עם ישראל, בין איש ובין אשה. ופשוט וברור החילוק בין האהבה המחוייבת כאן, לבין אהבת נשים האסורה, שזו אהבה לבבית, וזו אהבת תאוה. וכשם שכל אחד אוהב את בנותיו אחיותיו ושאר קרובותיו אהבת רעים ולא אהבת נשים, וכשם שהאוהב את חברו משום ואהבת לרעך כמוך, אין לו שום תאוה אליו, כי אם אהבת לב כשרה ויפה אשר מחוייבת, כן אהבה זו היא בכל בני ובנות ישראל.

ועל כן איש שזקוק לעזרה, וכן אשה הזקוקה לעזרה, חובה גמורה לעזור להם, ואף איש יעזור לאשה, ואשה לאיש.

אך כל זה כשיש חיוב עשיית חסד [וכפי הגדרים ההלכתים אשר יבוארו בעזרת השם להלן (סימן ג).] אך במקום שאין חיוב הלכתי לעשות חסד, ובכל אופן חפץ לעזור איש לאשה או אשה לאיש לשם שמים [ואז יקיימו בזה מצות עשה של חסד, רק שאינם מחוייבים לקיים]. תלוי הדבר אם מעשה החסד יגרום קירבה ביניהם כעין הקירבה הנגרמת בהתענינות בשלומה, וקל וחומר אם תגרם קירבה יתרה מכך, הרי שאסור [ולכן אסור לשאול בשלום אשה]. ואם נגרמת קירבה פחותה, מותר, ואף מצוה. ועוד ראה להלן (סימן ד סעיפים כט,ל) בענין עזרה לאשה כשחושש להכשל בראיה אסורה.

אהבת אשתו ובניו

ב. חיוב ואהבת לרעך כמוך הוא גם עם בני ביתו, עם אשתו ועם ילדיו, עם הוריו ואחיו. ועל כן אב העושה את צורכי בני הבית, מכין אוכל, מסדר את הבית, שוטפו, מדיח כלים, וכדומה כל פרטי הפרטים הנעשים בבית לאלפיהם, מקיים בהם מצות עשה מן התורה שנאמר ואהבת לרעך כמוך.

אהבת החכמים

ג. על אף שהתבאר כי יאהב כל אחד מישראל אהבה שלימה כגופו, מכל מקום את החכמים יאהב באהבה יתירה.

אהבת גרים

ד. חיוב ואהבת לרעך כמוך הוא גם בגרים, ובהם התווספה מצות עשה נוספת לחיוב אהבתם, שנאמר ואהבתם את הגר (דברים י,יט).

קדימת ישראל לגר

ה. אולם אם באפשרותו לעשות חסד או עם ישראל או עם גר, הישראל קודם, ואף על פי שבעוזרו לגר מקיים עוד מצוה מן התורה שנאמר ואהבתם את הגר, מכל מקום איכות המצוה לעזור לישראל, גדולה יותר. במה דברים אמורים כאשר הישראל והגר בעלי אותה דרגה בחכמת התורה, אמנם אם הגר הוא תלמיד חכם, והישראל אינו, הרי שאז הגר קודם. ואפילו ממזר תלמיד חכם קודם לכהן גדול עם הארץ.

לעזור לעולים חדשים ואורחים בארץ זרה

ו. ממצוה יקרה זו של אהבת הגר יש לנו ללמוד על דרך המוסר, לרחם על אדם שהוא בעיר שאינה ארץ מולדתו ומקום משפחת אבותיו, ולא נעביר עליו הדרך במצאנו אותו יחידי, ורחקו מעליו עוזריו. כמו שאנו רואים שהתורה תזהירנו לרחם על כל מי שצריך עזר. ועם המדות הללו נזכה להיות מרוחמים מהשם יתברך, וברכות שמים ינוחו על ראשנו (לשון ספר החינוך מצוה תלא). והוא הדין לדיירים שבאו להתיישב בשכונה חדשה, יש מצוה לעזור להם בהתאקלמות. וכן לסייע לבחור שמגיע לישיבה חדשה, או לילד חדש בתלמוד תורה, וכן על זה הדרך, שבשעות אלו זקוקים הם עד מאוד למילה חמה, תשומת לב ועזרה.

אהבת ממזר

ז. חיוב ואהבת לרעך כמוך על כל פרטיו ודיניו, חל גם על ממזר.

אהבת יהודי שאינו שומר תורה ומצוות

ח. נכון לגלות חיבה ואהבה ליהודי שאינו שומר תורה ומצוות [חילוני] או ששומר חלק קטן מהן [מסורתי], ויעזור להם כפי יכולתו, כדי שיוכל לקרבם אל אביהם שבשמים, ומשום דרכי שלום. אך אין עליהם חיוב ואהבת לרעך כמוך, וממילא אין חיוב לעשות עמהם חסד, כי אם מדה טובה והנהגה נכונה, כדי לקרבם אל צור מחצבתם.

מי שראה יהודי שומר תורה ומצוות שעשה עבירה לתאבון, מצוה לשנאתו, אך רבו פרטיהם ודיניהם, מתי מותר לשנאתו ומתי אסור, והחפץ יראה בביאורים (אותיות ג-כ, וסיכום הדברים בסוף אות כ).

אהבת גוים

ט. חיוב ואהבת לרעך כמוך הוא לישראל דוקא ולא לגוים, וכמו שכתבו הראשונים, ולא כפי שעלה על לב מאן דהו.

---

סימן ג - מצות גמ''ח, ומתי פטור

גמילות חסדים

א. מתוך חיוב זה של ואהבת לרעך כמוך, יוצא חיוב לעשות גמילות חסדים, על כל חלקי גמילות החסדים אשר רבו ענפיהם פירותיהם ופרי פרותיהם. ואם כן גמילות חסדים היא מצות עשה גמורה דבר תורה. ובנוסף להאמור הרי שבקיום מצות גמילות חסדים עוד מקיים מצות עשה דבר תורה שנאמר והלכת בדרכיו, והוא ציווי ללכת בדרכי האל יתעלה. [ועיין לגבי מצוה זו בשו"ע המדות (שער המדות חלק ההלכה סימן א).]

[כמה וכמה מצוות גמילות חסדים נידונו פירטיהם בהרחבה בשלחן ערוך, ואנו באנו כאן יותר אל כללי מצוות גמילות חסדים, מאשר אל פרטיהם. והחפץ לראות הלכותיהם בהרחבה יעיין בשלחן ערוך חלק יו"ד (סי' רמ,רמא) הלכות כיבוד אב ואם. (ובסי' רמב) הלכות כבוד רבו. (ובסימנים רמג,רמד) כבוד תלמיד חכם. (סי' רמז והלאה) הלכות צדקה. (סי' שלב) הלכות מתנות עניים. (סי' שלה והלאה) הלכות ביקור חולים. (סי' שמג והלאה) לוית המת וכבוד הנפטר. (סי' שעו) ניחום אבלים וסעודת הבראה. (סי' רנב) הלכות פדיון שבויים. ובשלחן ערוך חלק חו"מ (סי' לט והלאה) דיני אבידה. (סי' רנט והלאה) הלכות פריקה וטעינה. ובש"ע חלק אה"ע (סימנים סט-עט) חיובי הבעל לאשתו ולבניו. ועוד מפוזרים בחלקי הש"ע דיני גמילות חסדים נוספים.]

מצוה חיובית

ב. מצות עשה של ואהבת לרעך כמוך וכן תולדותיה המה מעשי גמילות חסדים, הרי הם מצוות חיוביות, דהיינו שחובה על האדם לאהוב את חבירו, לעזור לרעהו ולרחם עליו, וכדומה. [ואינן מצוות קיומיות בלבד, שמי שלא עוזר לרעהו אינו עובר על איסור תורה, והעוזר לרעהו מקבל שכר, וכמו במצות ציצית.] ועל כן חובה לעזור לחבירו בכל חיובי גמילות חסדים על כל סוגיהם ופרטיהם, ואסור להעלים עיניו ממנו. ואולם ישנם היתרים שונים בחיוב זה, אשר יבוארו להלן ברצות השם.

בהפסד זמן ובטורח

ג. חיוב גמילות חסדים הוא אף אם מחמת עשיית החסד יצטרך להפסיד זמנו, ואף אם יש טורח בעשיית החסד, שזהו גוף ציווי התורה. ולא כמו מי שעלה על ליבו להקל בכך. [ואם הטורח גדול מאוד ראה להלן (סעיף יא).]

---

פטורי גמ''ח

חייך קודמין

ד. אין חיוב עשיית חסד כשהחסד מתנגד לקיום חיי העושה. ולכן שנים שהיו מהלכין בדרך וביד אחד מהם קיתון של מים, ואם ישתו שניהם, לא יהיה די במים, ושניהם ימותו, ואם ישתה אחד מהן ינצל ויגיע לישוב. ישתה בעל המים לבדו, וכפי שדרש רבי עקיבא (מסכת בבא מציעא דף סב ע"א) וחי אחיך עמך, חייך קודמין לחיי חבירך.

כשחסר לשניהם אותו צורך

דין זה של חייך קודמין אינו רק כשהחיים ממש תלויים מנגד. ולכן שתי עיירות הסמוכות זו לזו, ומעיין אחד משמש לשניהם לצורך כביסה, והמעיין זוחל תחילה דרך העיירה הראשונה ושוב מגיע אל השניה, אם אין די במי המעיין כדי צורכם של שתי העיירות, רשאים בני העיירה הראשונה לסכור את המעיין ולמנוע את זרימת מימיו מכדי להגיע אל העיירה השניה. והוא הדין לכל חסד כשחסר לשניהם אותו צורך, אין חיוב לעשות עם השני חסד זה, היות וחייך קודמין. [ועוד עיין להלן (סעיף ו וסעיף י).] אך כל זאת כשחסר לשניהם אותו צורך, כגון שאין סיפק ביד שניהם לכבס על ידי המעיין, הרי שכביסת העיירה הראשונה קודמת. אולם כשזהו צורך חיים של התחתונה, וצורך שאינו צורך חיים של העליונה, כגון כביסתם של עליונה ולתחתונה אין כדי לשתות, התחתונה קודמת.

בהפסד ממון

יתרה מכך, החיוב לעזור ולסייע לרענו הוא כאשר אין הפסד ממון בעיקבות מעשה החסד, אולם אם כדי לסייע יפסיד ממון, או ימנע ממנו רווח, אין עליו חיוב משום ואהבת לרעך כמוך, לפי שנאמר אפס כי לא יהיה בך אביון. ואף על פי שההפסד של עושה החסד הוא הפסד קטן, ואילו של הנזקק לחסד הוא גדול עד מאוד, מכל מקום חיוב עשיית חסד אין כאן. אך מדת לפנים משורת הדין לא בטלה, והעושה חסד אף אם יארע לו הפסד ממון, עושה מצוה מן התורה, ותבא עליו ברכת טוב. [וזאת כמובן למעט יצא את המצוות שחיובן הוא הפסד ממון, כגון צדקה, פדיון שבויים, וכדומה, שבהם מחוייב אף על פי שמפסיד ממון.]

אולם אם לנזקק הוא צורך חיים ממש, שחייו תלויים בזה, ולעושה החסד הוא הפסד ממון, הרי שמחוייב לעשות עמו את החסד, שכן נאמר לא תעמוד על דם רעך.

דוקא לאדם הזקוק

ה. חיוב עשית חסד הוא דוקא לאדם הנזקק כעת לדבר החסד, אך אם אינו זקוק לכך, או מחמת שהוא מסתדר לבדו, או מחמת שאינו צריך לדבר זה [אף על פי שאם יעשו עמו את החסד, הרי שישמח בכך] שוב אין באופנים אלו חיוב עשיית חסד, אלא מצוה שיש לעושיה קבלת שכר. כגון לשמח חבר אף שאינו שרוי בעצבות, לספר בשבחו, לשבחו בפניו, לדרוש בשלומו, לנקות את משקפיו, להכין את כסאו או את ספריו, וכן על זה הדרך שאר צרכיו אשר מסתדר לבדו בעשייתם, או שאינו זקוק לכך, אינו מחוייב משום מצות חסד בעשייתם, ואולם אם עושם הרי שקיים מצות חסד. אך אם באותה שעה רעו כן זקוק לכך, כגון שקשה לו להביא את ספריו, לפי העת והשעה. או שזקוק להמלצה בשבחו כדי להתקבל לכולל או לעבודה, או כדי שיתקבלו ילדיו למוסד לימודי, וכדומה, הרי שיש חיוב דבר תורה לסייעו, היות והוא זקוק לכך.

חסד כשיכולת העושה והנזקק שוים

ו. כאשר אדם מבקש שהשני יעשה למענו איזה דבר, ויכולתו לעשות דבר זה היא כפי יכולתו של המבקש, הרי שאין חיוב לעשות למענו דבר זה. ולכן שנים הלומדים יחדיו ומבקש איש מאת רעהו שיביא לו ספר פלוני, אינו מחוייב להביאו. וכן המבקש מאת רעהו שיביא לו איזה חפץ מן החדר השני, וכיוצא בזה, אינו חייב, היות ויכולתם לעשות דבר זה זהה.

לאדם עצל

ואף אם יכולתו של המתבקש לעשות את החסד קלה יותר, כגון שהוא קרוב יותר אל החפץ, או שיותר קל לו להביא את החפץ מאיזו סיבה, אם בקשת רעהו נובעת מעצלות בלבד, אינו חייב להביא לו. ואולם מדת לפנים משורת הדין לא בטלה.

כשהקושי לעשות חסד גדול מהצורך לחסד

ז. כאשר הצורך של עושה החסד להמנע מעשיית החסד, גדול יותר משל הנזקק לחסד, פטור מעשיית חסד זה. ולכן אם הטורח בעשיית החסד גדול יותר מהצורך של הנזקק לחסד, פטור מלעשות חסד זה.

כשיחלה

ח. אם מחמת עשיית החסד יחלה, או אפילו רק יתקרר, אין עליו חיוב עשיית החסד.

במתבייש לעשות החסד

ט. היתר נוסף במצות גמילות חסדים הוא באדם שבוש ונכלם לעשות את סוג מעשה חסד זה. כגון אדם שמצא אבידה ובוש לנוטלה ולהשיבה דרך רשות הרבים מחמת גודלה, או פחיתותה, וכדומה, הרי שיאמוד את עצמו אילו אבידתו היתה זו האם היה נוטלה מחמת הבושה, על אף הפסד ממונו, או שהיה דואג שאיש אחר ישיבנו לו, ואם לא היה נוטלה, הרי שבמצב זה פטור הוא מהשבת האבידה. אולם אם כן היה נוטלה, והיה מתגבר על בושתו משום הפסד ממונו, הרי שמחוייב להשיבה. וזאת על אף שמעולם לא נטל חפץ מסוג זה ברשות הרבים מפני הבושה. וכן על זה הדרך הוא בכל סוגי גמילות חסדים, אם מתבייש לעשות זאת, ולו עצמו לא היה עושה כן, הרי שפטור.

ואם מסופק הוא האם בשלו היה עושה או לא, הרי שספיקו לחומרא, וחייב לעשות את הגמילות חסדים.

היתר של בושה רק בשב ואל תעשה

י. היתר זה של אינה לפי כבודו הוא רק כשביטול עשיית החסד נעשה בשב ואל תעשה, כגון פטור השבת אבידה שאינה לכבודו, שביטול המצוה נעשה באי עשייה. או פטור של זקן ואינה לפי כבודו בפריקה או בטעינה, שמבטל את המצוה משום כבודו בשב ואל תעשה. אך בקום עשה, אסור לו לבטל את החסד. ולכן אם כגון זקוקים לנוכחותו לצורך אסיפה, ואסיפה זו אינה לכבודו. ובאו וקיימו את האסיפה במקומו. אסור לו לעזוב את המקום, שעזיבתו היא קום עשה לבטל את עשיית החסד.

זקן ואינה לכבודו האם רשאי להחמיר

יא. על אף שאמרנו שכל שהוא בוש ונכלם פטור. מכל מקום ההולך בדרך הטוב והישר ועושה לפנים משורת הדין, עושה גמילות חסדים, אף על פי שאינה לכבודו.

כפי השגת ידו

יב. אין חיוב ואהבת לרעך כמוך וחיוב עשיית חסד, כאשר על ידם ימנע האדם מצורת חיים סבירה, וחיובו תלוי "כפי השגת ידו", ואשר בכוחו לעשות. ולכן אם נמצא לפניו דבר חסד באופן קבוע, ואם בכל פעם יקיים את החסד, הרי שיוצרך לתת את כל יומו לצורך עשיית החסד, או את כל זמנו הפנוי, וזקוק הוא לזמנו הפנוי להיות עם בני ביתו, או להחליף כח וכדומה. הרי שאף שלא יגרם לו מעשיית החסד הפסד ממון, אינו מחוייב בו. וכן אין אדם מחוייב לתת את כל ממונו הפנוי לצורך הלואות וכדומה, שמא יזדמן לו דבר עסק, ואז לא יהיה הממון מצוי בידו, ועל כן נקרא חסד זה "שאינו בהשגת ידו" ופטור.

וגדר זה הרי הוא דק ותלוי בשיקול הדעת, לפי שעל כל חסד יוכל לטעון הטוען שחסד זה ימנע ממנו צורת חיים סבירה, ועל כן אינו "בהשגת ידו". והרי שצריך לשקול במאזני פלס אם באמת כך הם הדברים, או שהיא עצת היצר המובילו אל באר שחת. ועל כן היתר זה נכון לסייגו שיסמכו עליו רק בהתייעצות עם מורה הוראה.

סיכום, כיצד יבדוק אם חייב הוא בגמ''ח

יג. כשבאה לידו מצות גמ"ח, תחילה ישים אל ליבו האם הנזקק לגמ"ח הוא נזקק או לא, ובאינו נזקק פטור. וגדר שאינו נזקק היינו שמסתדר היטב לבדו בלא עזרה, או שאינו זקוק לחסד זה, רק שאם יעשו עמו גמ"ח ישמח בכך, וכנזכר לעיל (סעיף ה). והיה אם נזקק הוא, הרי שישים אל ליבו האם יהיה לו חסרון כיס או מניעת רווח בעשיית הגמילות חסדים, והרי שאז יפטר וכפי שהתבאר לעיל (סעיף ד). וכן אם ההפסד של עושה החסד בעשיית הגמילות חסדים [לא הפסד ממון, אלא שבעשיית החסד לא יעשה את צרכיו שלו וכדומה] גדול יותר מהצורך של הזקוק לגמילות חסדים, שוב פטור מלעשות את הגמילות חסדים, וכאשר נתבאר לעיל (סעיף ז). וחיובו מותנה בכך שאין זה מעשה חסד בקביעות, כי אז יש פטור משום שאינו בהשגת ידו וכדלעיל (סעיף יב). ואם באותה שעה עסוק הוא בלימוד תורה, הרי שאם המצוה יכולה להעשות על ידי אחרים פטור, ואם לא חייב וכדלהלן (סימן ד סעיף כג). וכל זאת הוא לענין חיוב, אולם פשוט שיש לפנים משורת הדין, וכל המוסיף מוסיפים לו. ויתרה מכך יש חיוב אהבה בלב וכנזכר לעיל (סימן א סעיף ב).

אל יתפוס שורת הדין

יד. על אף כל ההיתרים הנזכרים לעיל, אל לאדם לתופסם כפי שורת הדין, וכגון כל שיהיה לו הפסד כל שהוא ימנע עצמו מגמילות חסדים, אלא יעשה לפנים משורת הדין את הגמילות חסדים, אלא אם כן הוא הפסד מוכח. ומי שתופס את שורת הדין ומדקדק בדבר זה שלא יוותר משלו בשביל חבירו, סופו בא לידי עניות, כי פורק ממנו עול גמילות חסד וצדקה.

בדיקה אם מקיים ואהבת

טו. יתרה מכך כי אף כשהאדם פטור מחסד בגלל טרדותיו ועיסוקיו [לפי ההיתרים הנזכרים לעיל] אם אינו מוצא את עצמו מספר בשבחם של הבריות, שמח בשמחתם, מצטער בצרתם, או שמקנא הוא באחרים וכדומה, הרי זה גילוי שאינו מקיים את מצות ואהבת לרעך כמוך כדינה, ואינו אוהב את הבריות. לפי ששני חלקים ישנם למצות ואהבת לרעך כמוך, החלק המעשי והוא תלוי בהיתרים הנזכרים לעיל, והחלק הלבבי והוא לחוש אהבת לב לכל אחד מעם ישראל, ועל החלק הלבבי אין את ההיתרים הנזכרים לעיל. ועוד יבדוק את עצמו בפרטים המובאים להלן (סימן ד סעיף ד).

ילוה אף אם ימנע ממנו רווח

טז. בימינו אנו שיש בנקים, וכל פרוטה מיותרת שיש בכיסו של אדם, יכול להרויח על ידה ממון אם יפקידה בבנק (פק"מ יומי, שבועי, וכדומה) נמצא שיכול אדם להפטר כל ימיו ממצות הלואת ממון, אחר שבכל פרוטה שילוה יש בה מניעת רווח מהפקדה בבנק. מכל מקום ראוי להשאיר חלק מממונו המיותר לצורך הלואות, איש את רעהו יעזורו, וזה כמבואר. ועל כן העצה אשר יעץ החפץ חיים, שיפריש מעשרות מכל רווחיו, ומתוכם שני שליש יהיו לצורך צדקה, והשליש הנותר ישמש לצורך הלואות למי שזקוק.

נזקי שכנים

יז. לאור האמור, הרי שבתביעות שבין אדם לחבירו, כשחבירו הזיק לו, ואינו היזק ממוני, ועל פי דין יכול למונעו, תלוי הדבר האם ההיזק מפריע לו לחיות בצורה סבירה, או שההיזק אינו בעל משמעות. ובמידה והוא בעל משמעות המפריעה לחיות בצורה סבירה [וכנ"ל (סעיף יב)] מותר לו לתובעו ולמונעו. ובמידה שאינו כן, אסור לו למנוע את חבירו, אף על פי שחבירו הזיקו.

---

סימן ד - סוגי גמ''ח

גמ''ח בגוף ובממון

א. גמילות חסדים חיובה הוא הן בממונו לתת להלוות ולסייע לנזקקים, הן בגופו לעזור ולסייע. וגדולה גמילות חסדים יותר מן הצדקה בשלשה דברים, שהצדקה בממונו, גמילות חסדים בין בגופו ובין בממונו. צדקה לעניים, גמילות חסדים בין לעניים ובין לעשירים. צדקה לחיים, גמילות חסדים בין לחיים ובין למתים.

שיעור גמ''ח שבגופו

ב. גמילות חסדים שבגופו אין להם שיעור, ולכן מחוייב בגמילות חסדים שבגופו אפילו מאה פעמים, ואפילו כל היום כולו. אולם בחיוב זה נאמרו היתרים וסייגים, אשר התבארו לעיל (סימן ג סעיפים ד-יב). דהיינו כאשר זקוקים לסיועו, חייב לעזור ואפילו אם ימשך הצורך במשך כל היום, אך בדרך כלל המציאות בפועל היא שהחיוב הוא מעט מן היום.

וטוב ונכון שיקצה אדם זמן ביומו שיהיה עסוק בו בגמילות חסדים וראה בפרטיו בביאורים (אותיות ג,ד).

גמ''ח ברוח

ג. חיוב ואהבת לרעך כמוך אינו רק לדאוג לצרכיו הגשמיים של רעך, אלא גם לצרכיו הרוחניים, להצלחתו בתורה ובמצוות, ובכל חלקי עבודת השם יתעלה. וחיוב זה תלוי בפרטי הדינים הנזכרים לעיל (סימן ג סעיפים ד-יב).

פרטי ואהבת

ד. בכלל מצות עשה של ואהבת לרעך כמוך הם החיובים לדאוג ולחמול על ממון חבירו, וכל שכן על גופו. וכל מה שאדם שונא לעצמו ישנא לחבירו, ויסבב מה שיהיה טוב לרעיו, וידחה מה שמזיקם, וייעצם עצות טובות, וישמח בשמחתם, ויהיה מיצר בצרתם, ויספר בטובתם, ויעלים עין מגנותם, ויפיג דאגתם, ואל ישתוק בשמיעת גנותם אלא יצא לישעם. ועוד עיין לעיל (סימן ג סעיף טו) ולהלן (סעיף יח). ופרטי חיובים אלו יהיו תלוים בהלכות הנזכרות לעיל (סימן ג סעיפים ד-יב).

כוונה למצוה

ה. אף שהלכה היא שמצוות צריכות כוונה, והעושה מצוה בלא כוונה לשם עשיית מצוה, לא קיים מצוה, מכל מקום במצוות שבין אדם לחבירו אין צריך כוונה. ולכן המסייע לחבירו, או שעוזרו ותומכו מתוך רחמיו עליו, ולא זכר לכיון באותה שעה לשם עשיית מצות גמילות חסדים, אף על פי כן עלתה בידו מצות גמילות חסדים. ואולם המובחר ביותר הוא לכוון לשם מצוה, שכן מעלת ואיכות המצוה גבוהה יותר כשמתכווין לשם מצוה.

הלכה זו רבת משמעות היא, וסובבת ומקיפה אותנו בכל חיינו, לפי שמסובבים אנו במשך שעות היממה במצוות רבות עד מאוד של בין אדם לחבירו. לא רק מי שעצם עיסוקו הוא עם אנשים, רב, אברך, מנהל, מורה, פקיד, מוכר, נהג, מנקה, וכדומה, אלא אף כל אדם בביתו, כל שעושה למען ילדיו, כל שמסייע בבית, הכל המה מצוות עשה דבר תורה. אמירת בוקר טוב ושלום לבבי, שאילה בשלום רענו, התחשבות ועזרה לזולת, וכדומה שאר דברים הסובבים כל אחד ואחד מאיתנו במשך היום, הכל המה מצוות עשה דבר תורה. וכמה רב המרחק בין נהג אוטובוס שמשית ליבו לדבר, ומכוון לקיים מצוות עשה בזמן עבודתו, לסייע ולעזור לבני אנוש, הרי שמעלתו היא רמה ונשגבה, לבין נהג שלא השית ליבו לדבר. וכמה רב המרחק בין אדם שחביב על הבריות כיון שכך טבעו, או שכך נעים לו, לבין מי שמכוון לעשות נחת רוח ליוצרנו. ותן לחכם ויחכם עוד, לכיון כל צעדיו וכל מעשיו לשם שמים.

מצוה בו יותר מבשלוחו

ו. הדין שעדיף לעשות את המצוה בעצמו, יותר מעל ידי שליח, אמור אף בכל חלקי הגמילות חסדים, שעדיף שיעשם בעצמו, ולא על ידי שליח, היות וכשגופו עסוק במצוה מקבל יותר שכר.

למה לא מברכים על גמ''ח

ז. אין מברכים על מצוות גמילות חסדים, לפי שהמצוה תלויה באדם אחר, ושמא ימאן ולא יחפוץ בחסד אשר חפצים לעשות עימו. ועוד עיין בפנים עוד טעמים.

השאלת כלים

ח. חובה להשאיל כלים לזקוק להם, והיינו כל סוגי הכלים, כלי עבודה, מגשים, כסאות וכדומה, והוא בכלל גמילות חסדים שבממונו. [ופרטי דיניהם מבוארים בספר אהבת חסד (חלק א פרק א, וחלק ב פרק כב).]

אמירת שלום

ט. מעלת אמירת שלום והדרישה בשלום רענו היא נשגבה ועצומה, והעושה כן הרי שמקיים מצות עשה דבר תורה שנאמר ואהבת לרעך כמוך. אולם על אף שמעלה גדולה היא מכל מקום אין חיוב לשאול בשלום אדם, אלא אם כן אותו אדם זקוק לדרישת שלומו, כגון שהוא שרוי בצרה וזקוק להתעניינות בשלומו.

במה דברים אמורים בשאילת שלום דהיינו להקדים שלום לרענו, אולם להשיב שלום הוא חיוב גמור.

ואיסור שאילת שלום אשה ופרטיהם מבוארים בשלחן ערוך (אה"ע סימן כא) קחנו משם ואין כאן מקומו.

טרמפ

י. ההיתר להמנע מלאסוף אל רכבו אנשים המבקשים זאת, הוא משום שיש בעצירה ובנסיעה הפסד שוה פרוטה של דלק. והנשען על היתר זה של הפסד ממון בקביעות, הרי שיכונו עליו דברי השלחן ערוך (חו"מ סימן רסד סעיף א) שיש לו לאדם ליכנס לפנים משורת הדין, ולא לדקדק ולומר שלי קודם, אם לא בהפסד מוכח. ואם תמיד מדקדק, פורק ממנו עול גמילות חסדים, וסוף שיצטרך לבריות. עד כאן לשונו.

ועל כן כשאין הפסד ממון בלקיחת הטרמפיסט, וכן אם מסופק אם יש הפסד ממון, אף שזקוק לפרטיות לצורך ניהול שיחת טלפון אישית, או שנמצא עימו בנסיעה ידידו וחפץ הוא בפרטיות, וכן אם זקוק לפרטיות לצורך ריכוז, כגון שנוסע הוא למסירת הרצאה, אין בכל אלו בכדי לפוטרו מלאסוף את הטרמפיסט אל ריכבו. אלא אם כן הצורך שלו לפרטיות הוא צורך גדול יותר מהצורך של הטרמפיסט לנסיעה, שאז חייך קודמים, ועל כן פטור מלאסוף את הטרמפיסט. ובחשבון זה של צורכו של הטרמפיסט, יש לשכלל גם את כך שאם לא אתה תיקחהו, הרי שאחר יקחהו. [אלא אם כן נמצא הוא במקום נידח, והרי שהכל צריך לבא ידי חשבון.] וכגון אם ההרצאה שיעביר לא תהיה סדורה אם

יאסוף אל ריכבו טרמפיסט, היות ולא תהיה לו רגיעות הנפש לסדר את ההרצאה בעת הנסיעה [וצורך זה גדול מצורכו של הטרמפיסט בטרמפ] הרי שפטור מלקחת את הטרמפיסט.

סיוע בחילוץ רכב

יא. רכב שנתקע בצד הדרך, מצוה משום ואהבת לרעך כמוך לעצור ולסייע לנהג בכל מה שיכול לסייעו. [אלא אם כן יש את ההיתרים הנזכרים לעיל (סימן ג סעיפים ד-יב).]

חסד בעבודת סבלות

יב. הרואה אדם הנושא סלים כבדים שקשה לו לשאתם, יש חיוב לסייעו בנשיאתם משום שנאמר ואהבת לרעך כמוך [אלא אם כן יש את ההיתרים הנזכרים לעיל (סימן ג סעיפים ד-יב).]

אדם המבקש סיוע לשאת את רהיטיו מן הרחוב אל ביתו, הרי שהחיוב לסייעו הוא כפי כוחו של המסייע, כך שלא יחוש כאבי גב למחרת. וגם זאת בתנאי שלא יהיו שאר טעמים הפוטרים מן הגמ"ח הנזכרים לעיל, שבדרך כלל מתקיימים חלקם בציור שכזה. אולם מדת לפנים משורת הדין לא בטלה, וברור שהמסייע אף אם אינו חייב, תבא עליו ברכת טוב.

הקם תקים באדם

ואדם המבקש סיוע מאת רעהו שיעזרו להעמיס את חבילתו על כתיפו, שלפי כובדה של החבילה אינו יכול להטעינה לבדו, מחוייב לסייעו משום מצות עשה דבר תורה, שנאמר הקם תקים עמו. ופרטי דיניהם מבוארים בשלחן ערוך (חו"מ סימן רעב).

סיוע בחלוקת מזון

יג. אם בעל גמ"ח מבקש מהעוברים והשבים ברחוב לסייע בחלוקת מזון, קילוף תפוחי אדמה, סידור ועריכה וכדומה, בזמן שזקוק הוא לעזרה, הרי שבאופן חד פעמי חייב. ואולם אם מבקש ממנו בקביעות פטור, משום שאין זה נחשב בהשגת ידו, וכפי שנתבאר לעיל (סימן ג סעיף יב). וכן אם פעולת חסד זו אינה לפי כבודו, פטור משום פטור של זקן ואינה לפי כבודו שנתבאר היתרו לעיל (סימן ג סעיפים ח-י). והוא בתנאי שאף לצורך אכילה שלו לא היה עושה את הפעולות שמבקשים כעת ממנו במקום זה, משום בושתו. ואולם אם משום רעבונו היה מתגבר על בושתו, וכן היה עושה דברים אלו במקום זה, הרי שחייב.

מתנדבים לצורך חיפוש נעדר

יד. באופן שיש חשש סכנת חיים פשוט שהכל חייבים בסיוע חיפוש נעדר, משום שפיקוח נפש דוחה את כל התורה, וזה פשוט וברור. ובאופן שאין חשש סכנה, רק דאגה לשלומו וטירדת הוריו, הרי שמחוייב משום חסד, אך הוא באופן חד פעמי ולא בקביעות [כגון אם תדיר מבקשים עזרה לחיפוש נעדרים] משום שאז אינו נחשב בהישג ידו, וכנזכר לעיל (סימן ג סעיף יא).

השאלת דירה

טו. כשמבקשים להשאיל דירה, ובאותה שבת אינו נמצא בביתו, ישנו פטור דחוק עד מאוד משום הפסד ממון של חשמל ומים, וכנזכר לעיל (סעיף ד). ואולם על היתר זה כתב בשו"ע (חו"מ סימן רסד סעיף א) שיש לו לאדם ליכנס לפנים משורת הדין, ולא לדקדק ולומר שלי קודם, אם לא בהפסד מוכח. ואם תמיד מדקדק, פורק ממנו עול גמילות חסדים, וסוף שיצטרך לבריות. עד כאן לשונו. ועל כן המדקדק דקדוקי עניות כאלו

תמיד, הרי הוא פורק ממנו עול גמילות חסדים, וחס ושלום לבסוף יצטרך לבריות. [ואין הדברים אמורים במשאיל דירה עם מזגן פועל בקיץ, או עם הסקות פועלות בחורף, שכן אז הפסד ממון בעל משמעות הינו, ובזה פטור לגמרי.]

ואם המבקש מודיע לו שישלם לו שכר הוצאות חשמל ומים, או שמציע תשלום סמלי [שיש בו די כדי לשלם הוצאות אלו] שוב אין את פטור זה, וחייב להשאיל את הדירה. אלא אם כן הטורח שיהיה לו בסידור הדירה לצורך האורחים, גדול מהצורך שיש לשואל בדירה [וראה בפנים (אות ג) כיצד מחשבים צורכו של מי גדול יותר] ומתבייש עד מאוד להשאיל דירה הפוכה, הרי שאז פטור מלהשאילה.

כשלא יספיק לעשות צרכיו

ואף באופן שהצורך של השואל הוא גדול עד מאוד, מכל מקום אם הכנת הבית כדי לארח תגרום לכך שמפני הטורח שיגרם בהשאלת הדירה [דהיינו סידורה והכנתה לאורחים] לא יספיק משאיל הדירה להכין את צרכיו שלו לצורך נסיעתו, הרי ששוב עשיית החסד נחשבת יותר מכפי השגת ידו ופטור (וכנזכר לעיל סימן ג סעיף יב) ובתנאי שמתבייש עד מאוד להשאיל דירה הפוכה, אולם זהו ציור רחוק מן המציאות.

סדינים

ורשאי לבקש מהאורחים שיביאו סדינים, כך שלא יצטרך להכין להם סדינים ולכבסם, אלא אם כן אין באפשרותם להביא סדינים עמהם לפי העת והמצב, שאז מחוייב אף בזה. וכן רשאי לבקש שיחזירו את הדירה נקיה ומסודרת.

נקיון

ובמידה שמכיר באורחים אלו שאינם שומרים על ממון זולתם, כגון שילדיהם ילכלכו את הקירות את המזרנים וכדומה, הרי שפטור מלהשאילם. וכן אם יודע שיחזירו דירה מלוכלכת על אף בקשתו, הרי שאינו חייב להשאילם.

כשאינו מכירם

במה דברים אמורים כשמכיר את האורחים שיבואו לשכון בדירתו, ובטוח שישמרו על הדירה כמנהג בני ישראל הכשרים. אך אם אינו מכירם, וחושש שמא הם אנשים שאינם מהוגנים, הרי שפטור מלהשאיל את הדירה. ואם מכירם ורק שאינו מכירם דיו, וחושש שמא הם אנשים שאינם מהוגנים, הרי שימדוד זאת האם היה מוכן תמורת תשלום סביר להשכיר להם את דירתו לשבת [לו יצוייר שלא היתה לו שום מניעה להשכיר את דירתו, רק מהסיבה שלאנשים שאינם מהוגנים לא היה משכיר מפני החשש לשלום דירתו וחפציו. וגם ישער זאת לא לפי עושרו או לפי רוב דוחקו הכלכלי, אלא לו היה מצבו הכלכלי סביר, וגם תמורת שכירות סבירה, ולא גבוהה.] הרי שחייב להשאיל להם את דירתו, שמתברר שהם נקראים אנשים הבטוחים בעיניו. אך אם משום החשש שמא אינם הגונים לא היה משכיר להם את הדירה, פטור מלהשאילם.

לוותר על מקומו בביהמ''ד

טז. כשאזלו מקומות ישיבה זוגיים בבית המדרש, אדם הלומד יחידי, מחוייב לוותר על מקומו לצורך זוג שלומדים חברותא כדי שיוכלו לשבת יחדיו, וישב הוא במקום אחר פנוי בבית המדרש, ואפילו אם במקום הפנוי ילמד היחיד פחות טוב, מחוייב הוא בכך. ואולם כל זאת הוא כשאי אפשר להם ללכת ללמוד במקום אחר קרוב מאיזו סיבה, ולכן הם נקראים "נזקקים" לחסד. וכן אין הדברים אמורים במי שמעברו אל מקום ישיבה אחר יגרום לו להפסד גדול יותר מהצורך של חברותא זו ללמוד יחדיו כאן ועכשיו בבית המדרש. ועוד הדברים אמורים רק באופן עראי ולא בקביעות.

כשניזוק מעשיית חסד

יז. אפילו אם אירע שאדם ניזוק מאדם שאינו הגון כשהלוה לו ממון או בהשאלת כלים או דירה וכדומה, אין בכך כדי לפוטרו מלהלוות ממון ומלהשאיל כליו ודירתו לאחר, שאם נמצא רשע אחד, לא הוחזקו שאר ישראל גם כן להיות רשעים חס ושלום.

עצות הגונות

יח. בכלל חיוב ואהבת לרעך כמוך הוא ליתן עצות הגונות ומתוקנות לחברו. וזהו מעיקרי דרכי גמילות חסדים. ועוד עיין לעיל (סעיף ד).

תפילה על חבירו

יט. כשם שאם חברו זקוק לעזרתו הגופנית מחוייב לסייעו משום ואהבת לרעך כמוך, כן הוא הדין שאם חברו זקוק לעזרתו הרוחנית מחוייב לעוזרו ולתומכו משום ואהבת לרעך כמוך. ולכן אם חברו חולה וזקוק לרחמי שמים, חובה להתפלל עליו לרפואתו. והוא הדין כשמבקשים בסוף התפילה לומר שני פרקי תהילים לרפואת איזה חולה, מחוייב לאומרם יחד עם הציבור, וגדרי חיוב זה התבארו לעיל (סימן ג סעיפים ד-יב).

קודם שחרית

כ. נכון שקודם תפילת שחרית יקבל עליו מצות ואהבת לרעך כמוך, וירגיש רגש של חיבה ואהבה לכל אחד ואחד מעם ישראל כנפשו ומאודו.

המלכלך חובה לנקות

כא. אסור לצער שום אדם, ולכן אסור לירוק בפני אדם, וכן מי שליכלך מקום ציבורי כגון ששפך כוס קפה בבית המדרש, או מי שליכלך את בית הכסא, חובה עליו לנקות את אשר ליכלך, מפני צער האחרים. וכן אסור להשאיר על השלחן בבית הכנסת ובבית המדרש ושאר מקומות ציבורים טישו משומש, וכן כל כיוצא בזה, תן לחכם ויחכם עוד.

נקיון מקום ציבורי

כב. אין חובה לנקות מקום ציבורי מלוכלך [כגון לנקות את בית הכסא הציבורי] אף באופן שודאי מואסים להשתמש במקום מחמת הליכלוך. אך המנקהו הרי עושה חסד גדול. וכן הוא הדין שאין חובה לנקות את המטבח של הכולל וכדומה שאר מקומות ציבוריים, אף בשעה שהם מלוכלכים עד מאוד ומעוררים מיאוס, ואולם המנקה עושה מצוה מן התורה, וקדוש יאמר לו.

ביטול תורה לגמ''ח

כג. היה לפניו עשיית מצוה ותלמוד תורה, אם אפשר למצוה להעשות על ידי אחרים לא יפסיק תלמודו, ואם אין המצוה נעשית על ידי אחרים, חייב לעשות את המצוה, ויחזור לתורתו. ודין זה אמור אף לגבי מצות גמילות חסדים, שאם אפשר למצוה להעשות על ידי אחרים, לא יבטל לימודו. ואם אי אפשר על ידי אחרים, חייב לעשות את המצוה, ויחזור לתלמודו.

ואי אפשר לעשותה על ידי אחרים היינו בין אם אחרים אינם יכולים לעשות, ובין שאינם רוצים לעשות.

לימוד לעילוי נשמת

כד. כאשר מעבירים פתק בין הלומדים ובו בקשה ללמוד לעילוי נשמת פלוני, אין איסור להפסיק מללמוד לצורך קריאת הפתק, וכדין מצוה שאי אפשר לעשותה על ידי אחרים. ואף שיש מחלוקת אם יש תועלת לנפטר מכך שלומדים זרים לעילוי נשמתו, מכל מקום מנהג ישראל תורה הוא, שאף אם לא יועיל להעלותו בגן עדן, מכל מקום יועיל הדבר לכפרת עוונותיו. ואולם אין חיוב להפסיק את הלימוד לצורך קריאת הפתק.

וישנן דרגות בעילוי נשמת הנפטר, דרגה ראשונה, כשבן הנפטר או ביתו עושים בעצמם את המצוה. שניה, כשהבן או הבת גורמים לאחרים לעשות מצוות. ושלישית, כשעושים מעצמם אחרים שאינם בנים או בנות לעילוי נשמת הנפטר. ודרגה אחרונה כשאחרים עושים בין כה מצוה, ומוסיפים בפיהם שתהיה המצוה לעילוי נשמת פלוני.

ביטול תורה לצורך עזרה בבית

כה. היחס בין לימוד התורה לבין העזרה בבית, הוא ככל גמילות חסדים, לפי גדריהם ופרטיהם המבוארים כאן. ומה שאמרו שהתורה תמצא במי שמשים עצמו אכזרי על בניו ועל בני ביתו כעורב. הכוונה שלא יחשוש יתר על המידה על צורכי פרנסתם, ולכן יטרח יומם ולילה להמציא מזונותיהם וצורכם בריוח, ומתוך כך יתבטל מדברי תורה, כי עשה עסקיו עיקר. אלא יעשה תורתו עיקר ופרנסתו עראי, ויתלה בטחונו בהשם.

חסד כנגד חסידות

כו. תשעה החפצים להתפלל וצריכים עשירי למנין, ומבקשים מאדם שישלים להם מנין, והוא אינו חפץ להתפלל עתה לפי שמקפיד על דבר חסידות, וכגון שברצונו להתפלל ברוב עם וכדרכו בקודש, או משום שעדיין לא הגיע זמן צאת הכוכבים, או משום שאינם מתפללים בבית הכנסת והוא מדקדק להתפלל בבית הכנסת דוקא, וכן כל כיוצא בזה. חייב להתפלל עמהם ולהשלים המנין, היות ובזה יקיים מצות עשה דבר תורה של עשיית חסד, וחסידותו באופן זה הרי היא חסידות של שטות, היות וחיוב תורה ניצב לפניו.

המאריך בשמונה עשרה

כז. דבר מצוי שיש המאריכים בתפילת שמונה עשרה וגורמים לאנשים הנמצאים לפניהם לעמוד כל חזרת הש"ץ, ולפעמים עוד אחרי התפילה, והרי היא מצוה הבאה בעבירה, היות ומצער את רעו, והתורה אמרה ואהבת לרעך כמוך. ועל כן על המאריכים בתפילתם לעמוד במקומות שאין אנשים לפניהם, כגון לפני הקיר וכיוצא בזה. ואם לא מצא מקום כזה, לא יאריך בתפילתו, אלא אם כן יודע שהנמצא לפניו אינו מקפיד.

המחמיר בכשרויות

כח. המחמיר שלא לאכול סוגי כשרויות מסויימות, ובשל זאת נמנע מלהתארח אצל אנשים האוכלים כשרויות אלו, בעת שהזמינוהו להתארח עמהם אסור לו לפגוע בהם, ולכן יתחמק מן האירוח מסיבות אחרות המצויות לרוב. ואם מוכרח להתארח בביתם, אסור לו להחמיר את חומרתו, ויאכל מפתם וישתה מיינם ושאר אוכלים, כדי שלא לעורר מדנים ואיבה, ואז יצא שכרו בהפסדו.

חסד עם נשים

כט. חובת גמילות חסדים היא אף עם נשים, ולכן כל הדינים האמורים לעיל אמורים אף בנשים. ומצוי הדבר שאשה עולה לאוטובוס ואינה מסתדרת עם עגלת התינוק, או שנושאת סלים כבדים, וחובה לסייעה.

אולם אדם שאין דרכו כלל להתעסק עם נשים ברחוב, יש עליו פטור של זקן ואינה לפי כבודו. ודנים כל מקרה לגופו, וכגון אדם שאינו משוחח עם נשים ברחוב, ועם אמו ואשתו כן מדבר, יפטר. ואדם שמדבר עם נשים צנועות, אך עם שאינן צנועות, או מודרניות, אינו מדבר, יפטר מלסייע לאלו שאינו מדבר עמהן. במה דברים אמורים שאף אם הוא היה נמצא במצב זהה למצב האשה, לא היה מסכים לקבל סיוע מאשה [משום שאין דרכו להתעסק עם נשים, ולא מסיבה אחרת]. וכגון שאף אם היה רכבו נתקע, והיתה אשה עוזרת לו, היה דוחה את עזרתה, משום שאין כבודו להתעסק עם אשה ברחוב. אך אם לא היה נמנע מלקבל את עזרתה, הרי שמחוייב לעזור לאשה שנתקעה עם רכבה ברחוב, ואין לו פטור משום שאינה לפי כבודו.

כשחושש להכשל בראיה האסורה

ל. באופן שאיש מחוייב בעשיית חסד עם אשה, אם מכיר בעצמו שיכשל בראיה האסורה, מוטב שלא יעשה את החסד, ובלבד שלא יכשל בראיה האסורה, משום שעדיף לבטל עשה מאשר לעבור על לא תעשה. [אך צריך לשוב בתשובה על שביטל עשה של גמילות חסדים]. אך באופן שחושש לנפשו שמא יכשל בראיה אסורה, עיין בביאורים (אות ב והלאה).

קידושי אשה בלא ראיה

לא. אסור לאדם שיקדש אשה עד שיראנה. ונתנו ח"זל טעם בדבר, שמא יראה בה דבר מגונה ותתגנה עליו [לאחר הנישואין], ורחמנא אמר ואהבת לרעך כמוך. אולם מצוה זו היא הסתכלות יחידה כדי לראות אם אינה מוצאת חן בעיניו. וראוי ונכון למעט כמה שיותר בפגישות בין משודכים קודם נישואיהם, כדי שלא יכשלו בשום דבר עבירה.

גירושין

לב. באופנים שמותר לאיש לגרש את האשה [והמה מבוארים כאן בביאורים] ואינו אשם בגירושין, הרי שאינו עובר על מצות עשה של ואהבת לרעך כמוך. [ובתנאי שלא נמשך ונגרר עקב הליכי הגירושין, למריבות, תככים, ביזויים, רכילויות, לשון הרע וכדומה, שבהם עצמם הרי עובר על ואהבת לרעך כמוך.]

חסד יסובבנו

לג. אחר עלות כל זאת הרי יוצא כי מדת החסד פרוסה על כל עניני הטובה שבעולם, וכל איש ואיש יוכל לקיים מדת החסד בעניניו, ולפעמים גם בדברים פשוטים וקלים, עד שכמעט זה נהנה וזה אינו חסר, ובני אדם מזלזלים בהם בעונותינו הרבים.

---

שער אהבת הבריות - חלק המוסר

---

סימן א - התעוררות לעבודת אהבת הבריות

סיבת ההתרפות מקיום מצות ואהבת

א. קודם גישתנו אל אהבת הבריות, שומה עלינו להשית ליבנו לכך שאהבת הבריות היא חיוב גמור דבר תורה, ואינה עצה טובה גרידא מאת יודע תעלומה, אלא דין גמור, וככל שאר חיובי תרי"ג מצוות שנצטוינו בתורה. וידיעת פרט זה הוא יסוד מוסד להביאנו אל קיום מצוה זו. כי אם נשאל את בני האדם, האם חובה לאהוב את רענו, האם חובה לעזור ולסייע להם. יענונו כי חובה בודאי שאינה, אומנם זו מצוה חשובה ומידה נפלאה אשר מי שרוכשה הגיע למעלה נפלאה, אך חיוב בודאי שאינו. ואם נשאלהו הלא מקרא מפורש הוא בתורה "ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא יט,יח) אף הוא יוסיף לנו עוד מאמרי ח"זל השגורים בפי כל יהודי, הלא רבי עקיבא אמר (ירושלמי נדרים פ"ט ה"ד) ואהבת לרעך כמוך הוא כלל גדול בתורה, והלל (שבת לא ע"א) הורה לגר, דמאי דעלך סני לחברך לא תעביד [מה ששנוי עליך לחברך לא תעשה] היא כל התורה על רגל אחת, וכהנה וכהנה מאמרי ח"זל רבים אודות מעלת ואהבת לרעך כמוך, אך חיוב זו לא שמענו אף לא ראינו. ואפילו אם נשאלה את בני התורה, האם חובה גמורה לאהוב את רענו, יעננו, איך זה יתכן, והרי אין זה בר קיום לאהוב את כל בני ישראל כמוך ממש, ועל הפסוק שאמרה תורה ואהבת לרעך כמוך יענו, שבודאי נאמרו בפשט המקרא פירושים שונים, ומנהג העולם יוכיח. מה גם שהשם "גמילות חסדים" מוכיח על כך, כי המילה חסד מצביעה על דבר חסד שאינו חיוב אלא חסידות.

חיוב גמור מן התורה

ברם כל זה אינו מן האמת, אלא מצות ואהבת לרעך כמוך היא מצוה גמורה דבר תורה, וכל מוני המצוות מנוה, וכל הפוסקים פסקוה, ואין מי שחולק על כך. [וכאשר התבאר לעיל בחלק ההלכה (סימן א סעיף א).] אולם נאמרו בכך היתרים וסייגים אשר נתבארו לעיל בחלק ההלכה, אך הדין הוא דין וחיוב גמור. ועל כן תחילה וראש עלינו לדעת כי מצוה זו היא מצות עשה גמורה דבר תורה. וכדברים האלו העיר בספר הברית (ח"ב מאמר יג תחילת פרק כו) כי הטעם הראשון הגורם למניעת קיום מצות אהבת הבריות הוא חוסר הידיעה מחיוב זה, וסבורים העולם שלא נולד האדם אלא בעבור עצמו, ובעבור שארו זו אשתו, ולהוריש הון רב לבניו. ואם יאמר להם שנבראו גם עבור אחרים, ילעגו למו, מלאו שחוק פיהם, ויענו ויאמרו לא כי אדם לעמל יולד לעצמו, שיאכל וישתה והרוה את נפשו טוב עם אשתו ובניו. ולא ידעו שלא נברא כל אדם אלא למלאת חפץ כל אדם, ולעשות כרצון איש ואיש. עד כאן דבריו. וכן כתב החפץ חיים בספרו אהבת חסד (ח"ב פ"ט) מדוע אנשים מתרפים ממצות גמילות חסדים. וביאר שהוא מחמת העלם ידיעה, שנעלם מאתם גודל חיוב המצוה, וגודל שכרה. שהם סוברים שהיא רק הנהגה ישרה ומדה טובה בעלמא, ואינם יודעים שהיא מצות עשה דאורייתא כמו סוכה ולולב ותפילין. עד כאן.

האם מצוה זו אפשרית

ב. אולם על אף כל זאת, גם מי שהוא מן המיעוט שאינו מצוי, אשר יודע כי מקרא מלא אמר הכתוב, ואהבת לרעך כמוך (ויקרא יח,יט) ושהיא מצות עשה דבר תורה חיובית. הרי שבגישתו לקיים מצוה זו עומד הוא מול שוקת שבורה, מפני שאינו יודע כיצד ואיך יוכל להגיע לידי מדרגה כה רמה ונשגבה, אשר אין כמעט מי שיכול לה, לאהוב את כל אחד ואחד מעם ישראל כשם שאוהב הוא את עצמו ממש. הלא אדם אוהב את עצמו יותר מכל. [וראה במחלוקת הראשונים לעיל בחלק ההלכה (סימן ב סעיף ג אות ג) אם אדם אוהב את עצמו יותר מאת בנו או להיפך.] וסביב אהבת עצמו סובבים כל חייו, והיא המניעתו אל כל פעולותיו וטרחותיו, כדי להשיג דברים שסבור אשר המה יועילו ויעזרו ויסייעו בידו לעצמו. אולם אין זה מן האמת, ואם יחפוץ האדם לקיים מצוה זו, הדבר נתון בידו. היות ואין האדם נתבע יותר ממה שהוא יכול, אלא כפי יכולתו. והיינו שיתבעו מן האדם למה לא עבדת, למה לא טרחת לאהוב את כל אחד מישראל, לפי יכולתך ודרגתך מה שכן היה ביכולתך להגיע אליה. ולא יתבעוהו על כך שלא הגיע לידי שלמות מצות ואהבת לרעך כמוך, לפי שזה לא היה בידו וביכולתו. ועל כן מי שפעל והשית ליבו לאהוב את כל אחד מעם ישראל כפי יכולתו, הרי שקיים את חיובו במושלם, אף שלמעשה בסוף ימיו עדיין היה רחוק כמטחוי קשת מן שלמות מדה זו, ואת עצמו אהב עשרת מונים מאת רעיו וידידיו, וקל וחומר מאשר את שאר עם ישראל. וכאשר התבאר לעיל בחלק ההלכה (סימן א סעיף ה, ובהרחבה בשו"ע המדות חלק המדות חלק ההלכה סעיף ו עמ' כ) יסוד זה מפי ספרים וסופרים. ומעתה יש ביכולתנו ובידנו הדבר, להגיע ולכבוש מידה זו כל אחד לפי יכולתו ולפי מה שהוא, ואין מצוה זו נפלאת ורחוקה, כי קרוב אליך הדבר מאוד בפיך ובלבבך לעשותו.

לשנס מותנים

ג. ואחר עלות כי מצות אהבת הבריות היא מצות עשה גמורה מן התורה, וביכולתנו להשיגה, הרי שיש בזה לשנס מותנים ולאמץ ברכים כושלות אל עבודת האהבה, לרוכשה ולהשיגה ברוב עוז ותעצומות. ונפלאים בזה דברי הרמב"ם בשו"ת (בלאו סי' תמח) על רב שהעליב את תלמידו הגר, וקראו כסיל, לפי שלדעת רבו טעה תלמידו בלימוד. והגר בצערו פנה לרמב"ם וסיפר לו מעשה הדברים. ועל כך עונהו הרמב"ם וזה לשונו המתוקה, ואשר השיבך רבך שלא כהוגן, והעציבך והכלימך וקראך כסיל. עבירה גדולה בידו, וחטא גדול חטא, וקרוב בעיני ששוגג הוא. וראוי לו לבקש ממך מחילה אף על פי שאתה תלמידו, ואחר כך יצום ויזעק ויתפלל ויכנע, אולי יתכפר לו וימחול לו האל יתעלה. וכי שכור היה זה, ולא ידע שבשלשים וששה מקומות הזהירה תורה על הגר. עד כן לשון קודשו. ומלבד עצם דבריו הנפלאים מי שקצת מכיר את לשון הרמב"ם וגודל דיוק מילותיו ואי הגזמותיו בהעלותו דבר על הכתב, יודע שכוונת הרמב"ם דברים כפשוטם, שלא יתכן שאדם [עבד השם] ישכח חיוב אהבת גר, כשהתורה חזרה על כך בצורות שונות כל כך הרבה פעמים, אלא אם כן נכנסה בו רוח שטות, והיה כשיכור. כי אם התורה מצוה, הרי זה מחייב כל כך, שמי שיכול לעבור על כך הוא רק השיכור, לפי שהיין הפיג את שכלו, ועשהו כשוטה.

מצוה בכל רגע ממש

ד. ויתר על כן כתב רבנו חיים ויטאל בספרו שערי קדושה (ח"ב שער ד ד"ה ואמרו) ואמרו רבותינו שהשונא בכל רגע עובר על לא תשנא, ובטול מצות עשה ואהבת לרעך כמוך. עד כאן. ונפלא עד מאוד, כי מתוך דבריו יוצא שבכל רגע השונא עובר על ואהבת לרעך כמוך, וממילא האוהב מקיים בכל רגע מצות עשה דבר תורה של ואהבת לרעך כמוך. ונמצאה לפנינו מצות עשה דבר תורה תדירה, אשר ניתן באמצעותה לאסוף מליוני מצוות. וכן כתב בספר פלא יועץ (ערך שנאה) וכתבו בספרים, שאין בכל העבירות עברה שעובר עליה תדיר כמו השנאה, שבכל רגע עובר על מה שכתוב בתורה לא תשנא את אחיך בלבבך, ועל מה שכתוב ואהבת לרעך כמוך. עד כאן לשונו. וכן כתב בספר יסוד ושורש העבודה (שער א פרק ז ד"ה ומצות) שמצות ואהבת לרעך כמוך יכול האדם לקיימה בכל עת ובכל שעה ובכל רגע. עד כאן. וכן כתב החפץ חיים בספרו אהבת ישראל (פרק ג אות א) בעון זה של שנאת חנם עובר האדם בכל רגע ורגע בזמן שנתעוררת השנאה בלבו, ולפעמים עומד השנאה אצלו חודש או שנה ויותר, ונתכפלו הלאוין עד אין שיעור. עד כאן לשונו.

האהבה מחוייבת שכלית

ה. והמתבונן בדבר יראה, כי מצות אהבת הבריות היא מצוה המחוייבת מן השכל משום תיקון החברה, לפי שמצוה זו היא ראשונה במעלת סדר ותיקון החברה, שאם האהבה שרויה בין הבריות, הרי שתיקון החברה ושלימותה יהיו דבר נפלא עד מאוד, ואיש את רעהו יעזורו, יסייעו זה לזה ויתנו כתף ומשענת כל אחד לחבירו, וקל וחומר שלא ירעו לא יצערו ולא יזיקו, ואין צריך לומר שלא יגזלו זה את זה.

וכך הרמב"ם במורה נבוכים (ח"ג פרק לה) חילק את מצוות התורה לארבעה עשר קבוצות, וכתב, הקבוצה הרביעית כוללת את המצוות התלויות בצדקות ובהלואות ובגמילות חסדים וכל הנמשך עם זה, כגון הערכים והחרמים ודיני המלוה והעבדים, וכל המצוות אשר מנינום בספר זרעים, חוץ מן הכלאים והערלה. וטעם כל אלו ברור, כי תועלתם חוזרת לכל לחלופין, כי העשיר היום, הוא או זרעו עני למחר. והעני היום, הוא או זרעו עשיר למחר. עד כאן. והרי לנו שכל מצוות החמלה והרחמים תועלתם ברורה, משום תיקון החברה, ולתועלתו העצמית של כל אחד ואחד. ועוד ראה במשנה תורה (הלכות עדות רפי"א) שכתב וזה לשונו, כל שאינו לא במקרא ולא במשנה ולא בדרך ארץ, הרי זה בחזקת רשע ופסול לעדות מדבריהם, שכל מי שירד עד כך, חזקה שהוא עובר על רוב העבירות שיבאו לידו. לפיכך אין מוסרין עדות לעם הארץ, ואין מקבלין ממנו עדות, אלא אם כן הוחזק שהוא עוסק במצות ובגמילות חסדים, ונוהג בדרכי הישרים, ויש בו דרך ארץ, מקבלין עדותו, אף על פי שהוא עם הארץ ואינו לא במקרא ולא במשנה. עד כאן לשונו. וכן פסק גם הטור (חו"מ סימן לד). ונמצא לפנינו דבר גדול עד מאוד, כי לא די שגמילות חסדים היא חיוב גמור מן התורה, ולא די שהיא חיוב שכלי, אלא מי שאינו עוסק בגמילות חסדים [והוא עם הארץ], פסול הוא לעדות, לפי שחזקה שאיש כזה רשע גמור, ואינו מכלל דרך ארץ, וחשוד לומר דבר שקר.

ו. וכיוצא בדברים אלו שגמילות חסדים היא חיוב שכלי פשוט, כן כתב רבנו אברהם בן הרמב"ם בהמספיק לעובדי השם (שער הרחמנות) ואין אנו צריכים להרחיב את הדיבור על מידה זו וחיובה [של מדת הרחמים] מפני שמובנת היא מאליה. עד כאן. ועוד עיין שם לעיל (ד"ה ירבה בחסד). וכן כתב רבנו בחיי בספרו כד הקמח (ריש ערך שנאת חנם, נמצא באות "ס") לגבי מצות אהבת הבריות שחיובה שכלי משתי בחינות, מצד החברה כשני אנשים נכרים שאין קורבה ביניהם כלל [בכל אופן מחייבים הסכמים חברתיים אף לאנשים נכרים, כדי לקיים את העולם. ובחינה שניה] ומצד שהם רגילים לישב ביחד תמיד כל היום, יש להם לב אחד ורצון אחד בכל הדברים, כי תתעורר אהבה ביניהם מצד החברה. עד כאן לשונו. וכן האריך בכך בספר הברית (ח"ב מאמר יג פרק א) שמצוה זו מצוה שכלית ומחוייבת, כי על ידי אלה הדברים העולם עומד כתיקונו, ומתקיים בשלמות. לפי שכל אדם זקוק לקבל טובות מבני האדם, ואילולי עזרת אנוש, לא יהיה לו חיים. וכאשר נראה מעת לידת האדם, ערום יצא מבטן אמו, מבלי לבוש, ומבלי יכולת להרים את ידו ואת רגלו לעשות את רצונו. וצריך לרחצו ולנקותו ולחתלו ולהלבישו ולטלטלו להאכילו ולהשקותו. ואחרי כן ללמדו חכמה בינה ודעת ומלאכה. ואף כשנתגדל, הוא נצרך בכל עת ובכל שעה ליגיעת זרים ומעשה ידי אדם זולתו, כדי שיגיע המאכל והשתיה אל פיו, וכדי שיגיע הלבוש לכסות את בשרו. כי כמה בעלי מלאכה ובעלי אומנותיו שונות יגעו באוכל ובלבוש כדי להביאם אל שלמותם. וכן הוא בעוד פרטים רבים שמוכרחים הם לצורך חייו, כגון בנית ביתו, עשית הכלים אשר בו, רפואותיו, וכדומה כל אשר סובבנו, טורחים בהם יורדי הים, עובדי האדמה, יוצרי כליהם, הממשלה ושריה ויועציה, חוצבי הסלעים, הצורפים, תופרים, אופים, בנאים וכו' וכו'. מעתה השכל נותן, שמוטל על כל אדם חוב גמור לשמור תמיד היושר וצדק בתוך חברת מינו, כדי שיתקיים הקבוץ. ויהיה שוקד על שמירתם להרחיק מעול, ומהזיק לאחד מהם. ולהיות דורש שלומם וטובתם כל הימים, למען קיום ברית החברה ועבותות קשורם.

שאינו מרחם הוא עון פלילי

וכן כתב בספר אהבת חסד (ח"ב פ"י ד"ה גם זה גופא) שמי שאיננו חומל ומרחם על איש בעת עניו, הוא עון פלילי. ראה מה שכתוב בשמואל (ב,יב,ג) כשבא נתן לדוד ואמר לו איך שלרש היה רק כבשה אחת קטנה. ובגודל עניותו גידל אותה, מפתו אכלה ומכוסו שתתה, ובא אחד וגזלה ממנו, ושחטה. ופסק דוד ואמר (שם ה,ו) חי השם כי בן מות הוא האיש העושה זאת וגומר, ועל אשר לא חמל. והמתבונן בפסוק יראה שעיקר העונש שענשו דוד למיתה, הוא על אשר לא חמל על העני, שהרי על עצם הגזילה כבר קנסו שישלם ארבעתים. ועד כמה אנו צריכים להתבונן תמיד במקרא הזה, כי מעשים כאלו של מניעת החמלה, מצויים בעונותינו הרבים בכמה אלפי ענינים, ומקרא זה נוקב ויורד עד תהום. עד כאן דבריו.

מן המוסר

ז. עוד מחוייבת מצוה זו מן המוסר הפנימי הנתון בלב ליבו של כל אחד, וכאשר ירגיש כל אחד הערכה והערצה למי שאוהב ומסייע לבריות. כי אם ישים אדם אל ליבו, מה הם רגשותיו לאנשים אשר תמיד עוזרים ומסייעים לריעהם, יבחין כי אוהב הוא אותם, ואם הם מיוחדים במדה זו, הרי שחש הוא הערצה אליהם, ורוכש להם כבוד רב. והרי לנו, כי המוסר הפנימי של כל אחד ואחד מורה, כי מדה זו נעלית עד מאוד, וממילא היא מדה נכונה שמן היושר והמוסר על כל אחד לרוכשה ולהשיגה.

וכך כתב בספר הברית (פרק ד) שגם מצד המוסר מצות אהבת הבריות מחוייבת, כי אם יבחון האדם בנפשו ובטבעו, ימצא בעצמו נטיה וחפץ לעשות מעשים ישרים בעיני כל אדם להטיב ולהשפיע לזולתו, לחמול על דל, להושיע הנלחץ, לפקח האסור, לחבוש הנמחץ, לרפאות החולה, להציל לקוחים למות, לחשוך מטים להרג, לחלק מחכמתו לאחרים, ללמד לתלמידים, להדריך אנשים ולהורותם הדרך הטוב, וכדומה לאלה, להטיב לזולתו בכל מיני מיטב, מכחו, ומקנינו, מחכמתו, וכל אשר ביכלתו. וכבר העיד הנסיון פעמים רבות, שאפילו בני מלכים ורוזני ארץ הכניסו עצמם בסכנת מות, באו באש ובמים כדי להציל אדם שנפל בנהר, או כי תצא אש ותבער ביתו וכדומה לזה. כאשר קרה בעיר פראנקפורט שנת תקמ"ה בחודש אייר, שהנהר עלה על גדותיו, ואיש נקלע לאמצעו, והיה צועק לעזרה, וציוה הדוכס להצילו ולא יכלו, ועל כן לקח בעצמו סירה להצילו, ונטבע. עד כאן תורף דבריו.

זהו עיקר תכלית האדם

ח. בהקדמת בן המחבר לספר נפש החיים (ד"ה בכל דרכיו) כתב וזה לשונו, היה רגיל (רבנו חיים מוואלזין) להוכיח אותי על שראה שאינני משתתף בצערא דאחריני, וכה היו דבריו אלי תמיד, שזה כל האדם לא לעצמו נברא רק להועיל לאחריני ככל אשר ימצא בכוחו לעשות. עד כאן לשונו. והדברים מבהילים על הרעיון, שכל תכלית בריאת האדם, הוא רק להועיל לאחרים, ככל אשר יש בכוחו לעשות. וכיוצא בדברים אלו כתב רבנו יונה בספרו שערי תשובה (שער ג סימן יג) ויש במצות עשה מן החמורות שאין המון העם נזהרים בהן, כגון הזכרת שם שמים לבטלה וכו', וכן גמילות חסדים שהיא מצות עשה וכו', כי חייב אדם לטרוח בדרישת טוב לעמו ולשקוד בעמל נפשו על תקנת חברו אם דל ואם עשיר, וזאת מן החמורות ומן העקרים הנדרשים מן האדם, שנאמר (מיכה ו,ח) הגיד לך אדם מה טוב ומה השם דורש ממך, כי אם עשות משפט ואהבת חסד. עד כאן לשונו. ונמצא שיש חיוב לטרוח לדרוש בטובת עם ישראל, ולעמול על תקנת מרעיו, והם מן החמורות והעיקרים הנדרשים מן האדם. ועוד ראה בדברי הגר"ח מוואלזין בספרו כל הכתוב לחיים (מדור הליכות חיים פרק תקון המדות סעיף ו) בשם הגר"א וזה לשונו, אמר, שעיקר העמל של האדם צריך להיות על דברים שבין אדם לחבירו בכל הדקדוקים. עד כאן לשונו. וראה באבן שלמה (א,א) לרבנו הגר"א דכתב כל עבודת השם תלויה בתיקון המדות, שהן כמו לבוש למצוות וכללי התורה, וכל החטאים מושרשים במדות. ועוד שם (אבן שלמה א,ב) עיקר חיוב האדם הוא להתחזק תמיד בשבירת המדות, ואם לא, למה לו חיים. ובביאורו לאסתר (פ"י פסוק ג) כתב, והמדות הם כלל של המצוות. וכן כתב עוד בסוף ספר עץ החיים (אות עה) וזה לשונו, הגר"א אמר, שעיקר העמל של אדם צריך להיות על עבירות שבין אדם לחבירו בכל הדקדוקים. עד כאן לשונו. וכן כתב החפץ חיים בספרו חומת הדת (פרק ט) בשם הגר"א וזה לשונו, כתב הגר"א, שהמדות הישרות שמטביע האדם בנפשו, ומתנהג בהן בימי חייו, נבראים עבורו מלבושי הוד שהנפש מתלבשת בהן, כדי שיהא ראוי לעמוד בהן לפני מלך הכבוד. עד כאן לשונו.

מהי תכלית בריאת האדם

ט. וכל זה ברור על פי היסוד שכל תכלית בריאת האדם היא הדבקות בו יתעלה, ואחר שזוהי התכלית, מובן מן השכל שמידת אהבת הבריות, שהיא מראשי המדות הטובות, ומביאה לתולדותיהם של המדות הטובות, יותר גורמת אל הדבקות בו יתעלה.

ותחילה נראה שהדבקות בהשם יתברך היא תכלית המצוות. שהנה כך כתב הרמב"ם בספרו הנהגת הבריאות (הוצאת מוסד הרב קוק עמ' 61) והאדם בהרגילו את נפשו במדות מגונות וקיצור ימיו, ובהתרחקו מהשם יתברך, אשר הדבקות בו היא הטובה האמיתית והנצחית לעד. וכמה פעמים נורש העשיר [העני] ומלך אבד מלכותו, והוא הדבר ההוא סיבה לתקן גופו ולהשלים נפשו במדות נכבדות, ולהאריך ימיו, ולקרבו אל השם בוראו, ולדביקה בו, אשר היא לו הטובה הנצחית לעד. עד כאן לשון התרגום. וכיוצא בזה כתב עוד הרמב"ם במורה נבוכים (ח"ג פרק נד) כי שלמות באדם עצמו היא שלמות המעלות המדותיות, שיהו מדות האדם בתכלית מעלתן. עד כאן. וכן כתב הרמח"ל בספרו דרך השם (חלק א לכל אורך פרקים ב,ג) ושם (פ"ד אות ה) שהדבקות והריחוק ממנו יתעלה נעשים על ידי המצוות העשיין והלאוין. וממשיך (אות ו) וזה לשונו, והנה שורש כל ענין העבודה הוא, היות האדם פונה תמיד לבוראו, והוא, שידע ויבין, שהוא לא נברא אלא להיות מתדבק בבוראו, ולא הושם בזה העולם אלא להיות כובש את יצרו, ומשעבד עצמו לבוראו בכח השכל, הפך תאות החומר ונטיתו, ויהיה מנהיג את כל פעולותיו להשגת התכלית הזה, ולא יטה ממנו. עד כאן לשונו. וממשיך לבאר כי מצוות אהבת השם ויראת הרוממות הם גורמות יותר אל הדבקות, ואת עלית על כולנה מצות תלמוד תורה, עיין שם. וכן כתב עוד (חלק ד פרק א אות ד) לגבי כל חלקי עבודת השם בעשיית מצוותיו, שעיקר כל ענינם הוא הפניה אליו יתברך, ובקשת קרבתו כפי הדרכים אשר חקק לנו להיות מתקרבים לו ומתדבקים בו. והנה צריך שנשתדל להסיר כל מניעות הרע הדבק בחושך החמריות והעולם הזה, ולהתאמץ בהתקרבות לו, עד שנדבק בו, ונשתלם בלשמותו, שזה כל חפצו יתברך וכל תכלית בראו את הבריאה כמו שזכרנו. עד כאן לשונו. וחילק את המצוות לארבעה חלקים, ומסביר והולך בפרקים הבאים, איך כל חלק מהן מקרב אליו יתעלה. וכן כתב עוד במאמר העיקרים (פרק התורה והמצוות) ככל האמור. וכן כתב עוד בספר דעת תבונות (סימן כד) והביא לכך ראיות רבות, וכן הוא לאורך הספר. וכן כתבו עוד ראשונים אשר יובאו להלן (אותיות יג,טו) בסמוך שתכלית הבריאה היא הדבקות בו יתעלה. ועוד עיין בזה בשו"ע המדות (שער המדות חלק המוסר סימן ב עמ' לח והלאה).

השכר בעוה''ב אינו נתינת פרס חיצוני כי אם דרגת האדם

י. וכן כתב עוד הרמח"ל בדרך השם (ח"א פרק ד אות ד) כדברים האלה פלאי פלאות, שלולא גזרת הבורא על האדם למות, על ידי המעשים היתה הנשמה מתחזקת, וחושך הגוף נחלש, באופן שהיה הגוף מזוכך על ידי הנשמה זיכוך גמור, ומתעלים שניהם אל הדבקות בו יתברך. ולפי שהגזרה גזורה, אין הדבר נעשה בפעם אחת, אך על כל פנים מתחזקת הנשמה בעצמה, והגוף מזדכך בכח, אף על פי שאינו נעשה בפועל, וקונה האדם מצב שלמות בכח שיצא אחר כך לפועל בזמן הראוי לו. עד כאן לשונו. כלומר, בעת עשיית המצוות, מתעלה הנשמה אל הדבקות בו יתברך, שהיא תכלית האדם, ונשמתו מתחזקת, אלא שאנו לא רואים כל זאת, היות וגזרה חכמתו שיסתר זה מעינינו על ידי הגוף העכור המסתיר את אור הנשמה שמכוסה ונמצאת בתוכו. ונמצא, כי אם נסתכל על קבוצת אנשים הממתינים לאוטובוס, או יושבים בבית המדרש, למראית עין נראים אנשים זהים לפנינו, רק שונים במראה פניהם לבושיהם ומדת גופם, אך מבחינת הנשמה, לכאורה לכולם נשמה קדושה באותה מידה. אולם אין זה מן האמת, כי כעת ממש, לזה נשמה גדולה זכה ועצומה, ולזה נשמה קטנה עכורה, ורק שאנו לא רואים זאת. ובבא יום פקודה, בעת שהנשמה יוצאת מן הגוף, מזהירה כל נשמה לפי מה שהיא, ודביקה בהשם יתברך כל אחת לפי שעורה ואיכותה, לפי מה שעבדה והשיגה פה בעולם הזה, הוא עולם העבודה. וכן כתב עוד כדברים האלה בספרו דעת תבונות (סימן עח). והדברים נפלאים, כי יוצא שאין השכר והעונש בעולם הבא כאשר סבורים שהוא כשכר על עבודה שעבד, שבסוף היום מקבל תשלום של כסף או שוה כסף, ואם הזיק מקבל עונש, קנס או מלקות וכדומה. שבכל אלו השכר והעונש הם דבר חיצוני לאדם שמקבלו. אלא באמת השכר והעונש בעולם הבא אינם חיצוניים למקבלו, אלא הם עצם מהותו, כי אדם שעבד בעולם הזה, ממילא נשמתו גדולה, וכשמגיע לעולם הבא, נשמתו זכה וברה, ולפי זכותה נדבקת בבורא. וזהו שכרה בעולם הבא, להתדבק ולהתקרב לבורא, ולפי זכותה כן התקרבותה. לא כן מי שהרע ונשמתו עכורה, אינה יכולה להתדבק בבורא, לפי שהיא עכורה. כלומר השכר והעונש הם מה שהאדם השיג בעצם מהותו וזיכוך נשמתו פה בעולם הזה, ולפי מה שהאדם עשה את נשמתו, כך היא נשמתו בעולם הבא, וממילא קרובה או רחוקה היא מאיתו יתעלה. ואין השכר והעונש דבר חיצוני לנשמת האדם, ומקבלת פרס על עשית טוב ועונש על עשית רע. וכן כתב בספר דרך ה' (ח"א פ"ב סי' ג) ששלמות האדם היא ענין אחד עם הדבקות בו יתעלה, שקנית השלמות ראויה להתדבק בבורא יתברך. ועוד כן כתב (בח"ב פ"ב סימן ז).

יא. וכן כתב בספרו מסילת ישרים (פרק א) כי השלמות האמיתי הוא רק הדבקות בו יתברך, והוא מה שהיה דוד המלך אומר (תהלים עג) ואני קרבת אלהים לי טוב. ואומר (שם כז) אחת שאלתי מאת השם אותה אבקש, שבתי בבית השם כל ימי חיי וגומר, כי רק זה הוא הטוב. עד כאן לשונו. ועוד כתב כן בספרו סדר הויכוח (עמ' עב והלאה) לענין מלחמת היצר, ואם יהיה לבן חיל וינצח המלחמה מכל הצדדין, הוא יהיה האדם השלם אשר יזכה לידבק בבוראו, ויצא מן הפרוזדור ויכנס בטרקלין וכו'. ואם הוא שולט בעצמו, ונדבק בבוראו, ומשתמש מן העולם רק להיות לו לסיוע לעבוד בוראו, הוא מתעלה, והעולם עצמו מתעלה עמו. ועוד ממשיך (שם עמ' עד) זכינו לדין, כי עיקר חובת האדם הוא להיות כל פניתו רק לבורא יתברך שמו, ושלא יהיה לו שום תכלית אחר בכל מעשה שיעשה, אם קטן ואם גדול, אלא להתקרב אליו יתעלה, ולשבור כל המחיצות המפסיקות בינו לבין קונו, הן המה כל עניני החומריות והתלוי בהם. עד שימשך אחריו יתעלה ממש כברזל אחר אבן השואבת. וכל מה שיוכל לחשוב שהוא אמצעי לקורבה הזאת, ירדוף אחריו, ויאחז בו ולא ירפהו. ומה שיוכל לחשוב שהוא מניעה לזה, יברח ממנו כברוח מן האש, וכענין שנאמר (תהלים סג,ט) דבקה נפשי אחריך, בי תמכה ימינך. כיון שכל ביאתו לעולם אינה אלא לתכלית הזה, דהיינו להשיג את הקורבה הזאת במלטו נפשו מכל מונעיה ומפסידיה. עד כאן לשונו. וכן כתב עוד בתחילת ספרו דעת תבונות.

וממילא דרך אהבת הבריות ועשית חסד ישיג דבקות יתירה

יב. ואחר שהדביקות בו יתעלה היא תכלית כל התורה, הרי שהשכל מורה שאחת מן הדרכים היותר מקרבות אליו יתעלה, וגורמות ביתר שאת אל הדבקות בו, היא מצות אהבת הבריות ועשיית חסד. שכן החסד היא ממדתו של השם יתברך הניכרת לנו ביתר שאת וביתר עוז מתוך מדותיו של הבורא.

סיבת בריאת העולם

לפי שסיבת בריאת כל העולם הזה, וכן קיום העולם עתה בכל רגע ורגע, הן רק מחמת חסדו יתברך. שהרי סיבת בריאת העולם היא לפי שהשם רב חסד וחפץ להטיב, ולכן יצר את העולמות כדי להטיב עם ברואיו, וההטבה הגדולה ביותר שניתן לתת [כפי שרק השם יתברך בורא הכל ובעל הכוחות כולם יודע מהי ההטבה הגדולה ביותר] היא נתינת השכר בעולם הבא. וקבלת השכר בעולם הבא, היא על ידי עבודת השם בעולם הזה, ואינה מתנת חינם גם למי שלא עבדו, לפי שמתנת חינם אינה הטבה שלימה, כי בקבלת שכר אין קץ במתנת חינם, ההטבה חסרה, מאחר שהמקבל חש בושה בקבלת מתנת חינם, כשהיא מתנה אדירה ללא סוף וללא קץ. [והוא הנקרא "נהמא דכיסופא" דהיינו לחם בושה. וגם משום שהשם חפץ להטיב את ההטבה הטובה ביותר לנו, ועל כן רוצה שאנחנו נשיג בעצמנו את שלמותינו, כי אז ההטבה שלימה יותר, שאינו דומה שלם שקיבל את שלימותו, לשלם שהשיג את שלימותו, וכאשר ביאר בדרך השם (חלק א פרק ב אות ב).] וקבלת השכר בעולם הבא היא ההטבה הגדולה ביותר שניתן לתת. והיא נתינה מוחלטת מאת השם יתברך ללא קבלת שום תמורה, רק כדי להטיב, כי רב חסד הוא. וזהו שאנו אומרים בתפילת שחרית, אהבת עולם אהבתנו השם אלהינו, חמלה גדולה ויתרה חמלת עלינו וכו'. ועוד רבות כהנה. ועל כן כתב בשאילתות דרב אחאי גאון (שאילתא ג) ו"זל, דלא ברייה קב"ה לעלמיה אלא בחסד וברחמים, דכתיב זכור רחמיך י"י וחסדיך כי מעולם המה. עד כאן לשונו. [שלא ברא הקדוש ברוך הוא לעולמו אלא בחסד וברחמים, שנאמר זכור רחמיך וגומר.] וכן כתב הרשב"ץ בפירושו לאבות (פ"א מ"ב) שלכן נחתם גזר דינם של דור המבול על החמס (בראשית ו,יא) והכתוב אומר עולם חסד יבנה (תהלים פט,ג) כי לא היה צורך להקדוש ברוך הוא לבראתו, אלא מצד החסד לבני אדם. עד כאן לשונו. וכ"כ בספר שערי קדושה (ח"ג שער ב ד"ה הנה בתחילת). וכאשר מפורסם יסוד זה, שזו תכלית בריאת העולם, וראה כן מפי ספרים בספר שלחן ערוך המדות (שער השמחה עמודים תעה,תעו).

הסיבה שהמצוות מדבקות אליו

יג. וכאשר נבין את הסיבה שהמצוות מדבקות ומקרבות אותנו אליו יתעלה, יובן שמצות אהבת הבריות ועשיית חסד גורמת יותר את הדביקות בו יתעלה. לפי שהדבקות נעשית בעשיית רצון השם הם המצוות, ובפרט לימוד התורה, ובכללם מצות הליכה בדרכי השם יתברך. והסברא נותנת שההליכה בדרכיו היא דבר המקרב יותר ממצוות רבות אחרות, לפי שההולך בדרכי השם נעשה כביכול כהשם עצמו. וכפי שביאר כן את דרך הדביקות בספר הישר (שער ה ד"ה דע כי האהבה) כי כשיהיה באדם [אדם שיש לו] נפש זכה וצחה, יהיה נמשך לאהוב לכל איש אשר נמצא בו כמדה זו. בעבור [בגלל ש] כי כל מין יסור אל מינו, וירחק מהפכו. ובעבור זה ימשך כל איש בעל שכל טוב ונפש נקיה לאהבת האל, בעבור כי הבורא הן בו המדות הישרות והטובות הכלליות האמיתיות. ועל כן ימשך אחריו, כאשר ימשך המשכיל לחברת המשכילים, וכל חכם לחברת החכמים, וכל כסיל לחברת הכסילים, והנער לחברת הנערים, והזקן לחברת הזקנים, וכל איש לחברת חברו, ועוף השמים למינו. ועל כן כשתראה אדם מתרחק מעבודת האל יתעלה, דע כי אין בו ממדות האל כלום אלא הפכן, ועל כן ירחק מהן. כי אילו יהיה בו שכל, או קדושה, או תמימות, או יושר, נדע כי אלו המדות הן מדות הבורא יתברך, וכשיש באדם מהן שמץ דבר, ימשכהו לבו לאלהיו. עד כאן דבריו. וכן כתב כיוצא בזה הרשב"ץ במגן אבות (פרק ג משנה ג ד"ה אבל) וענין השכינה הזו שהיא שורה אפילו על יחידי, הוא, כי בהתקרב האדם אל האלהים יתברך, הוא דבק בו. ובהתפרדו ממנו, יתפרד אותו דיבוק. וזהו הדיבוק שהזהירה עליו התורה ואמרה ובו תדבק (דברים י כ), שלא תפרד מחשבתו מהאל כלל. וזה שאמר בעל ספר הכוזר (מאמר ג פיסקא סה), שהאנשים האלה הם מעון לשכינה. והוא מה שאמרו ר"זל (בראשית רבה פרשה פב פיסקא ו ד"ה ויעל מעליו) האבות הן הן המרכבה. עד כאן לשונו. וזהו חיוב ההליכה בדרכי השם יתברך שחוזר בפסוקי התורה פעמים רבות בפסוקים אחרים, אחרי השם אלהיכם תלכו, והלכת בדרכיו, וכדומה, והן מצות עשה דבר תורה גמורה, וכל מוני המצוות מונים אותה, וכאשר התבאר בשלחן ערוך המדות (שער המדות סעיף א) באורך, ואין צורך לכפול.

על פי הרמח''ל

ובספר דרך ה' (חלק א פרק ד סי' י) ביאר את הדביקות בהשם על ידי קיום המצוות, כי בכל מעשה מהן שיעשה, יהיה מתקרב על ידו, מדרגה מה ממדרגות הקורבה אליו יתברך שמו, ותגיע לו על ידי זה מדרגה מה ממדרגות הארת פניו, כפי הקורבה אליו יתברך שמו. ותתעצם בו מדרגה מן השלמות, שהיא תולדת מדרגת ההארה ההיא, והפך זה העבירה. עד כאן לשונו. ועוד כתב בספר דעת תבונות (סי' מ ד"ה ותביני) כי כל רע בעולם אינו רע בעצם, אלא נובע מהסתר פניו של השם. ואם כן חסרונותינו בעולם הזה שבאנו להשלימם, נובעים מהסתר פניו יתעלה, ועל ידי עשיית רצון השם, גורמים שהאדם יקבל הארת פניו יתברך, והיא הדבקות בו יתעלה. (ח"א פרק ד אות ד) ועוד עיין שם. ועוד לו שם באורך (סימן עח והלאה). ובכללי פתחי חכמה ודעת (כלל א) ביאר כי השם ברא את הספירות כמשל צינורות מחוברים, שכשהם מחוברים כיאות מעבירים את השפע מן המאציל אל האדם. אך ברא ה' את הספירות באופן שצריכים תיקון, כדי שיוכלו להעביר את השפע. והתיקון נעשה על ידי האדם בעובדו את השם, ואז נתקנים, והשפע נשפע אל האדם המתקן. עד כאן דבריו.

ולאור האמור ההליכה בדרכי השם הן מהדרכים הגורמות יותר להביא אל הדבקות בו יתעלה, ואחר שמדת החסד היא המדה שאנו מכירים בה את בוראנו יותר משאר מדותיו, שכן מדת החסד היא סיבת בריאתנו, ובריאת כל העולם הזה והעולם הבא, על כל פרטיהם ופרטי פרטיהם, וכאשר ביאר הרמח"ל בספריו לרוב, וכגון בספר דעת תבונות (סי' יח) כתב לבאר למה הבורא ברוך הוא רצה לברא נבראים, ומשיב, כי האל יתברך שמו הוא תכלית הטוב, ומחק הטוב להטיב, ורצה השם לברא נבראים כדי שיוכל להטיב להם, כי אם אין מקבל הטוב אין הטבה. ועל כן ברא את העולמות והאדם בתוכו כשאינו מושלם, כדי שהאדם ישלים את עצמו, ויקבל שכר הצפון לצדיקים בעולם הבא. כי כדי שתהיה ההטבה שלימה, ידע בחכמתו הנשגבה, שראוי שיהיו מקבלים את הטבתו [הוא השכר] תמורת יגיע כפם, הן כדי שאז יהיו הם בעצמם ובמהותם בעלי הטוב ולא חיצוניים אליו [וכנזכר לעיל (אות י) שהשכר בעולם הבא אינו חיצוני, אלא הוא במהות והשגת נפש האדם.] כדי שלא ישאר להם בושת פנים בקבלם ההטבה. ועל זה אמרו בירושלמי (ערלה פרק א ה"ג) מאן דאכיל דלאו דיליה בהית לאסתכולי באפיה, דהיינו האוכל משאינו שלו, מתבייש להסתכל בפני הנותן. והמהדיר הביא שכן הוא בעץ חיים (ריש שער הכללים) וזה לשונו, כשעלה ברצונו יתברך שמו לברא את העולם כדי להטיב לברואיו, ויכירו גדולתו, ויזכר להיות מרכבה למעלה, להדבק בו ית'. עד כאן לשונו. ושכן הוא במגיד מישרים (פרשת בראשית ד"ה אור ליום שבת י"ד טבת). וכן כתב עוד הרמח"ל בספר פתחי חכמה ודעת (כלל א) ועוד כן כתבו ספרים רבים, לוקטו חלקם בספר שו"ע המדות (שער השמחה עמ' תעה). ואחר עלות כל זאת שמדת חסדו יתברך היא כל סיבת בריאת העולמות כולם, על כל חלקיהם ופרטיהם, נמצא שמדת החסד היא מעיקריות ויסודיות שבהם אנו מכירים את מדות השם יתברך. ואם כן מה נכון והגון להתעסק בעשיית חסד ובאהבת הבריות, שכן הם מביאות ביתר שאת אל קיום כל סיבת בריאת האדם, אל הדביקות בו יתעלה.

כדברים האלה מהחפץ חיים

יד. וכן כתב בספר אהבת חסד (חלק ב ריש פרק ב) שזהו שאמרה תורה (בראשית א,כז) ויברא אלהים את האדם בצלמו וגומר, ופרשו המפרשים (הט"ז בספרו דברי דוד על התורה) שבצלמו היינו למדותיו, והיינו שנתן בכח נפשו של האדם שיתדמה במדותיו להשם יתברך, שהוא רק להטיב ולהתחסד עם זולתו, וקיום כל העולם תלוי בזה. נמצא ההולך בדרך הזה נושא עליו צלם אלקים, והמונע עצמו ממדת החסד ואומר בליבו, מה לי להטיב לזולתי, מרחיק עצמו מן השם יתברך מכל וכל. והנה ידוע שתכלית כל החמודות היא שיזכה האדם לבסוף לישב לפני השם ולהנות מזיו שכינתו, שזהו הנועם האמיתי והעונג הגדול מכל העינוגים שיכולים להמצא. אך כל זה תלוי אם התדבק עצמו בהשם בעודו בחייו בכל כוחו, כמו שכתוב (דברים יא,כב) ולדבקה בו, ורוצה לומר לדבקה במדותיו, כמו שאמרו חכמינו זכרונם לברכה (ספרי עקב פסקה מט). והיינו שיזרז עצמו בכל ימיו להתדבק במדות השם יתברך, שהם רק לטוב ולחסד, וכמו שכתוב (מיכה ז,יח) כי חפץ חסד הוא. אז יזכה לישב עולם לפני השם, ולהשביע בצחצחות נפשו. מה שאין כן אם בחייו היתה מדתו שלא להיטיב לזולתו, היפוך דרך השם יתברך, איך יזכה לבסוף להתדבק בהשם. עד כאן דבריו. וכן כתב עוד בספרו אהבת חסד (ח"ב פ"ב) שהתכלית היא הדבקות בו יתעלה, והדבקות במדותיו גורמת לכך, ועל כן ירדוף חסד.

חיוב כיבוד בעל מדות טובות

טו. ובתשובות הגאונים (מוסאפיה סימן ב) כתוב דבר נפלא אודות גודל מעלת בעלי המדות טובות והמעשים הטובים, וזה לשונו, ואפילו אנשי מעשה שמכניסים אורחים, ומהנין תלמידי חכמים, ומשיאין בתם לתלמיד חכם, עליהם הכתוב אומר ולדבקה בו. וחשובים הם כאילו נדבקו בשכינה. וחייב אדם לנהוג בהם כבוד ולעמוד מפניהם, כי חכמים הראשונים אף על פי שהיו חכמים גדולים, משתבחין היו במעשים טובים ובמדות טובות, כדאמרינן בעלמא [כפי שמצאנו את ח"זל אומרים (ב"ר פ"ד ב)] נהי דבתורה גדול ממני, במעשים טובים מי גדול ממני. [אומנם בתורה גדול הוא ממני, אולם במעשים טובים מי גדול ממני.] עד כאן לשונו. ונמצא כאמור, שהחסד והמעשים הטובים גורמים דבקות בו יתעלה, ועל כן חובה לכבד את בעל המעשים הטובים.

מצות אהבה כוללת את כל התורה

טז. ובפרט שיסוד האהבה כולל את כל התורה כמו שאמר רבי עקיבא בירושלמי (נדרים פ"ט ה"ד) ואהבת לרעך כמוך רבי עקיבה אומר, זהו כלל גדול בתורה. ומאחר שמצוה זו כוללת את כל התורה, ברור שהיא מן המצוות המקרבות יותר אליו יתברך. וכן הוא בבראשית רבה (פרשה כד אות ז) ואהבת לרעך כמוך, זה כלל גדול בתורה. והלל אמר במסכת שבת (לא ע"א) לנכרי שביקש שיגייר אותו על מנת שילמדו את כל התורה כולה כשהוא עומד על רגל אחת. וענהו, דעלך סני לחברך לא תעביד, זו היא כל התורה כולה, ואידך פירושה הוא זיל גמור. דהיינו מה ששנוי עליך לא תעשה לחברך, זהו כל התורה, ומכאן ואילך תמשיך ללמוד ולהשיג את פרטי התורה. וכן הוא פשוט מסברא כי אם יש אהבת רעים, יש את כל חלק התורה שבין אדם לחבירו, הן העשה והן הלא תעשה. וכך כתב בדרשות הר"ן (דרוש חמישי חלק שני) ומפני שזה החלק [של אהבת הבריות] כולל הרבה מן המצוות, אמרו (שבת לא ע"א) על אותו שבא לפני הלל ואמרו לו שילמדהו כל התורה על רגל אחת, והשיבו ואהבת לרעך כמוך, ואידך גמרא הוא זיל גמור. רצו בו, שמי שיקבע בלבו זאת התכונה הטובה, יקלו עליו עניני רוב המצוות. עד כאן לשונו. וכן כתבו בספר מנורת המאור (פי"ז אהבת חברים) ובספר חובות הלבבות (שער הבטחון חלק ג). וראה עוד בפירוש המשניות להרמב"ם (סנהדרין פ"י העיקר הי"ג תרגום הרה"ג קאפח) שכתב לגבי המאמין בי"ג יסודות, הרי הוא נכנס בכלל ישראל, וחובה לאהבו ולחמול עליו, וכל מה שצוה השם אותנו זה על זה מן האהבה והאחוה. עד כאן לשונו. ונפלא שכאשר בא הרמב"ם להראות את גודל החיוב שיש לנהוג כלפי איש ישראלי, כתב בראש ובראשונה לאוהבו, וזה כאמור, כי אם יש אהבה יש הכל.

יסוד זה מפי המכתב מאליהו

יז. וככל האמור כתב בצורה נפלאה גם בספר מכתב מאליהו (ח"א עמ' 32) ותוכן דבריו הוא כי השם רק נותן ולא מקבל דבר. ואף כל תפילותנו הם הבעת תודה לו בשבילנו, שזהו שורש עבודתינו, ואילו הקדוש ברוך הוא אינו זקוק לתפילותינו, כמו שנאמר אם צדקת מה תתן לו (איוב לה,ז). ואחר שכח הנתינה הוא כח עליון ממדות היוצר. נמצא שהנותן לאחרים קרוב להשם ומדבק במדותיו. ואילו כח הנטילה אשר יתאוה אדם למשוך אליו את כל הבא בתחומו, משום אהבת עצמו, הוא שורש כל הרעות. הנוטל רחוק ממנו יתעלה, לפי שכל פעולותיו המה רק סובבות סביב קוטב הנטילה משום אהבת עצמו, וזהו שורש לכל פעולותיו. והסביר שם כיצד ניתן שכל מעשיו יהיו של נתינה, והרי קיום העולם תלוי בנטילה, שאם יתן האדם את כל אשר לו, ולא יטול, ימות ברעב. וביאר כי מי שבעבודתו עיקר כוונתו להטיב לאחרים, כגון מייצר נעלים שמקפיד לעשות את הנעלים תפורים היטב, כדי שיקבל הקונה תמורה הוגנת ומשובחת עבור כספו, הרי נטילת הממון היא אמצעי למען קיום הנתינה, לפי שאז יוכל להגיע למטרה שהיא העזרה לזולת, שבלא נטילת הממון לא יוכל לייצר נעלים אחרות, ואם כן אין נטילת הממון נטילה לשם נטילה. אך מאידך אם כל כוונתו במסחר להרויח בלבד, מבלי להתחשב אם מגיע לעצמו באמת שכר זה, ויתאמץ להנות מכשלון רעו במסחר ומחסרון ידיעתו, וכן על זה הדרך, הרי הוא נוטל בלבד. ועוד עיין שם.

ועוד הוסיף (ח"א עמ' 144) על הפסוק עולם חסד יבנה, שפירושו שעצם כל קיום העולם עומד על חסדו יתעלה, הרי זה בשתי בחינות של חסד. הראשונה, כי כל התכלית והכוונה בבריאת העולם היא רצון הבורא להתחסד עם ברואיו ולהנות אותם מזיו שכינתו [וכנזכר לעיל]. והשניה, לפי שבכל רגע נותן הבורא ומשפיע כל מיני טובה לברואיו בלי הפסק וקץ, ובלעדי חסד תמידי וקיומי זה לא יהיה קיום לעולם. ונמצא שהנהגת השם יתברך עמנו כולה נתינה. ומאידך אנו אם נהיה רק עומדים ומקבלים טובתו, ומבקשים עוד ועוד, צווחים וצועקים "הב הב", הלא אנו הולכים ונדבקים בנטילה ואהבת עצמנו, והיא ההיפך הגמור מדרך השם, ומניעת כל השגה רוחנית. ואם כן תופר חס ושלום כל התכלית, כי איך נהנה מזיו שכינתו שאינה אלא תענוג רוחני, ותלויה בהכרת חסדו יתברך הבלתי בעל תכלית, אם נלך ונתרחק מן החסד.

כי לא יכיר החסד אלא מי שיש בו חסד, כמו שנראה כאשר נתבונן באיש פחות, שכל כולו נטילה, שאם הוא רואה אחרים עושים חסד, אינו מאמין כלל שכך הם פני הדברים, וכוונתם רק לשם חסד. אלא מיד עושה חשבונות ואומדנות, מה הם רוצים להשיג על ידי חסדם, מה האינטרס שלהם, מה המניע ומה המסובב, כי הנחה פשוטה אצלו שהכל כמוהו, כי לא ידע כלל מה זה חסד, על כן אינו מודה שיש דבר כזה. וכלל הוא, שאין אדם משיג במדות השם יתברך אלא לפי מה שיש בו כעין אותן המדות, כדכתיב עם חסיד תתחסד [וזוהי תכלית הבריאה להתדבק בו יתעלה, ומי שאינו הולך בדרכיו אינו דבק בו, וממילא רחוק מהשגת התכלית] שרק החסיד מכיר חסדו יתעלה. ואם כן איך תתקיים התכלית שיהנו הנבראים מזיו השכינה שהתבאר לעיל שהיא כל תכלית בריאת העולם. ועל פי זה סיים את דבריו, שאין תיקון להגיע לידי תכלית יצירת כל העולם ולכל סיבת בריאתנו, אלא להשתדל לקנות את כח הנתינה. עד כאן דבריו הנפלאים.

העולם עומד על גמ''ח

יח. ומעתה מובן מדוע שנינו במשנה באבות (פ"א מ"ב) על שלשה דברים העולם עומד, על התורה, ועל העבודה, ועל גמילות חסדים. שכן גמילות חסדים הוא דבר עיקרי עד מאוד בעבודת השם, ויסוד לבריאת העולם והדבקות בו יתעלה. והרשב"ץ בפירושו לאבות (שם) הוכיח שהעולם עומד על גמ"ח, שהרי סדום וחברותיה היו עובדים עבודה זרה, ועושין כל תועבת השם, ולא הקפיד הכתוב עליהם אלא על שלא היה בהם גמ"ח, כדכתיב (יחזקאל טז,מט) הנה זה היה עון סדום אחותך גאון, שבעת לחם ושלות השקט היה לה ולבנותיה, ויד עני ואביון לא החזיקה. ולא נחתם גזר דינם של דור המבול אלא על החמס (בראשית ו,יא). והכתוב אומר עולם חסד יבנה (תהלים פט,ג) כי לא היה צורך להקדוש ברוך הוא לבראתו [את העולם] אלא מצד החסד לבני אדם. עד כאן לשונו.

ולאור כל האמור באים הדברים יחדיו עם הקדמת ספר נפש החיים מבן המחבר (ד"ה בכל דרכיו) שכתב וזה לשונו, היה רגיל להוכיח אותי [אביו, רבנו חיים מוואלזין] על שראה שאינני משתתף בצערא דאחריני. וכה היו דבריו אלי תמיד, שזה כל האדם לא לעצמו נברא רק להועיל לאחריני, ככל אשר ימצא בכוחו לעשות. עד כאן לשונו. ולכאורה הדברים תמוהים וכי זה כל האדם רק להועיל לאחרים. ולאור האמור הדברים באים נפלא, שכן אחד מיסודות הדבקות בו יתעלה היא מדת החסד, שכן היא המדה היותר ניכרת לנו במדות השם, שמכחה קיים כל העולם, והיא כל סיבת בריאתו ועצם קיומו בכל עת ובכל שעה, והיא יסוד מוסד לכל עשייתנו אם ליטול למעננו או לתת לאחרים, וכאמור.

כולנו בני איש אחד נחנו

יט. סיבה נוספת לבא מחמתה אל אהבת הבריות, כתובה בירושלמי נדרים (פ"ט ה"ד) כתיב [כתוב בתורה] לא תקום ולא תטור את בני עמך, היך עביד' הוה מקטע קופד ומחת סכינא לידוי, תחזור ותמחי לידיה [אם יד ימין תקעה סכין ביד השניה, תחזור השניה ותתקע סכין בראשונה?!] וממשיך הירושלמי, ואהבת לרעך כמוך רבי עקיבה אומר זהו כלל גדול בתורה. והרי לפנינו כי כולנו עם אחד בני איש אחד אנחנו, ואיך יוכל אחד להזיק לרעו, וכי יזיק האדם לעצמו לידו ולגופו שלו. וכן לאידך גיסא יאהב כל אחד את רעהו לפי שכגוף אחד אנחנו, בני איש אחד. נתאר לעצמנו אב המסתכל על בניו שרבים על ממון, משרה, או כבוד, והמריבה גואה על גדותיה, האחד מכה את רעהו שונאים ומזיקים זה לזה. האם לאב לא איכפת, האם לא מעניינת את האב מריבה זו, כשם שלא מעניינת מריבה זו את מי שגר ברחוב אחר, או בעיר אחרת. לא, פשוט שלאב איכפת מן הדבר, וגורם הוא לו צער ועוגמת נפש. כולנו בני איש אחד בני אבינו שבשמים, המצער אחד מישראל, אם שני יהודים רבים, הרי שכביכול גורם צער הוא לאבינו שבשמים, כי הוא אבינו בוראנו אוהבנו. וגם כשם שאדם חפץ שבניו לא יריבו, ושמח כשידאגו זה לזה, ושיאהבו זה את זה. כן כל איש צריך להסתכל על כל איש ואיש מישראל, כאילו הוא אחיו ובנו, ולחפוץ ולרצות בטובתו והצלחתו, וקל וחומר שלא לצערו ולייסרו. וכיוצא בדברים אלו כתוב באוצר הגאונים (סנהדרין סי' תשלט) בשם רב האיי גאון, שנמצא בהגדה בתורת כהנים ואהבת לרעך כמוך אמר רבי עקיבא זה כלל גדול בתורה. אמר ר' זה ספר תולדות אדם גדול ממנו. ופירש רבינו האיי, כי זה כלל גדול יותר, שנופל בכל מצוה שבין אדם לחבירו. כי כאשר יתן אל לבו ענין תולדות אדם שנברא יחידי, [י]ואהב איש את חברו אהבת שלמה, ויגמלנו חסדים בגופ(ן)[ו] ולא יזיק לו לעולם, לפי שהכל בגוף אחד. והוא גדול מענין ואהבת לרעך כמוך, שנוכל לומר שלא אמר זה בכל אדם כללי, רק לרעהו שהוא יודעו ומכירו ואוהבו. וכפי זה הענין בא בפרק אחד דיני ממונות מפני מה נברא אדם יחידי, מפני שלא יהיו משפחות מתגרות זו בזו, ומפני החמסנין והגזלנין. ומה עכשיו שנברא יחידי משפחות מתגרות זו בזה, וגוזלין וחומסין זה את זה, אם נבראו שנים, על אחת כמה וכמה. עד כאן לשונו. וכך כתב בספר כד הקמח (ריש ערך שנאת חנם, נמצא באות "ס") כי נמצא שני חלקי אהבת הבריות, הראשונה מצד הטבע, כאהבת אחים, והאב לבנו, והאיש לאשתו, והשני מצד החברה. ועל שני חלקים אלו נקראו ישראל אאחים בורעים, להורות שראוי להם שתהיה אהבתם זה לזה אהבת אהאחים מצד הטבע. ואהבת בהרעים מצד החברה. ואין לך אומה ראויה שתהיה האהבה תקועה בהם, ומדת השנאה מרוחקת מהם, כישראל, שהרי אלוה שלנו אל אחד. וכן כתיב (מלאכי א) הלא אב אחד לכלנו, הלא אל אחד בראנו. ואנחנו עם אחד שנאמר (שמואל ב,ז) ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ. ויש לנו תורה אחת ומשפט אחד. ועל כן היה ראוי לנו שנהיה לב אחד ורצון אחד. עד כאן לשונו.

עם ישראל כולו נפש אחת

כ. ובספר שמירת הלשון (ח"א שער התבונה פ"ו) הביא את דברי הירושלמי הנזכרים לעיל, וכתב על כך, כן הדבר אם ארע שלא היטיב עמו חברו באיזה טובה שביקש מאיתו, או אפילו שציערו וגידפו באיזה דבר, שלא ינקום וינטור את השנאה עליו, כי מי הוא חברו ומי הוא, הכל משורש אחד יצאו, ככתוב (דברי הימים א,יז,כא) ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ. וכתיב (בראשית מו,כז) כל הנפש לבית יעקב הבאה וגומר, ולא כתיב נפשות, להורות לנו שכל נפשות ישראל למעלה הם כמו נפש אחת, רק שכל אחד יש לו בחינה בפני עצמו, כמו האדם בכללו, אף שבדרך כלל הוא איש אחד, מכל מקום יש לו אברים שהם ראשיים לו, כמו הראש והלב, ויש תחתיהם כמו היד והרגל. וגם לשורש אחד יאספו כל ישראל לבסוף, והוא תחת כסא הכבוד, וכמו שכתוב (שמואל א,כה,כט) והיתה נפש אדני צרורה בצרור החיים את וגומר וכמו שאמרו ח"זל (שבת קנב ע"ב). ורק זה העולם מצד שכל אחד מלובש בחומר בפני עצמו, ועניניו ועסקיו של כל אחד הוא ענין בפני עצמו, מדמה האדם בדעתו שהוא איש פרטי, ואינו שייך לחברו הישראל כלל. אבל באמת לא כן הדבר.

ולכן מצינו כמה פעמים בדברי ח"זל שאם אדם עושה חס ושלום עברה, הוא מקלקל בזה לכלל ישראל שהם כמו גוף אחד. ולגוף אם יש כאב גדול באיזה אבר, גם שאר האברים יחושו כאב, אף שאין כאבם כה גדול. וכעין שמצינו בויקרא רבה (פרשה ד) שה פזורה ישראל (ירמיה נ,יז) נמשלו ישראל לשה, מה דרכו של שה, לוקה באחד מאבריו וכולם מרגישים, אף ישראל אחד חוטא וכולם נענשים. תני רבי ישמעאל משל לבני אדם שהיו באים בספינה, נטל אחד מהם מקדח והתחיל קודח תחתיו. אמרו לו חבריו למה אתה עושה כן. אמר להם מה אכפת לכם, לא תחתי אני קודח?! אמרו לו מפני שאתה מציף עלינו את הספינה וכו' עיין שם. והוא מהטעם הנ"ל. ולכן אחי הזהר והיזהר מלנקום ולנטור את חברך, כי את עצמך אתה נוקם ונוטר. עד כאן דבריו.

מתוך אהבת הבורא

כא. ואחר שאב אחד לכולנו, ומתוך שאוהבים אנו אותו יתעלה, השכל מורה שיש לנו לאהוב איש את רעהו, לפי שכולנו בנים להשם אלהינו. וכמו שכתב בספר מעלות המדות (המעלה השנית ד"ה וכיון שהקב"ה) וזה לשונו, וכיון שהקדוש ברוך הוא אוהב את ישראל ביותר [וכפי שהאריך שם לפני כן בראיות על כך] אם כן יש להן לכל אחד ואחד מישראל לאהוב איש את חברו כגופו. עד כאן לשונו. והביא שכן כתוב בתנא דבי אליהו (רבא פרק כח) כשם שהקדוש ברוך הוא יהי שמו הגדול מבורך לעולם ולעולמי עולמים, אוהב את ישראל בכל מקומות מושבותיהם, ואוהב את תלמידי חכמים ביותר, שנאמר אהבתי אתכם אמר השם וגומר, ואומר ואת עשו שנאתי וגומר. כך יהא אדם אוהב את ישראל בכל מקומות מושבותיהם, ואוהב את תלמידי חכמים ביותר. עד כאן לשונו. וכן כתב בספר תומר דבורה (ריש פרק חמישי) כיצד ירגיל האדם עצמו במדת החסד, עיקר כניסת האדם אל סוד החסד הוא לאהוב את השם תכלית האהבה, שלא יניח עבודתו לשום סיבה, מפני שאין דבר נאהב אצלו כלל לערך אהבתו יתעלה. ובספר לב אליהו (ויקרא בחוקותי סוף עמ' פה) כתב, אך השאלה היא האיך מגיעים לקיום מצוה זו של ואהבת לרעך כמוך, וכמוך היינו כמוך ממש. בזה כבר אמרו ח"זל שאי אפשר להגיע לואהבת לרעך כמוך, רק על ידי קיום מצות ואהבת את השם אלהיך. כלומר, כמו בעולם אם יש לאדם אהבה למי שהוא, הרי הוא אוהב גם את בניו, שהרי הם בניו של אוהב. כן הדבר באהבת הבריות, מכיון שאדם מגיע לאהבת השם יתברך, הוא אבינו שבשמים, ודאי יאהב את כל הבנים למקום, ובכך יגיע לואהבת לרעך כמוך. עד כאן לשונו.

ובספר מכתב מאליהו (ח"ג עמ' 90) כתב, שאהבת הזולת הנעלית ביותר היא מתוך אהבת השם, וכדאיתא בבראשית רבא (סוף פרשה כד) אמר רבי עקיבא זה כלל גדול בתורה, שלא תאמר וכו', אם עשית כן, דע לפני מי אתה מבזה, בדמות אלהים עשה אותו. ומבאר הריקאנטי (פרשת קדושים) וזה לשונו, והנה האוהב את חברו הנעשה בצלם אלהים, הוא אוהב השם יתברך ומכבדו. עד כאן לשונו. הרי לנו שמי שמבטל את עצמו כלפי השם יתברך, ירגיש התבטלות כלפי רעהו. וכן כתב בשו"ת בנין אב (ח"ג סימן עח) בדברי מוסר בענין אהבת הבריות ששנינו במשנה באבות (פרק ג) חביב אדם שנברא בצלם, וישראל חביבים יותר. ונמצא שחביב אדם שהוא בן המקום ולכן יש לאהוב כל אחד ואחד מישראל.

עז רצוני להיות שלישי בחברותכם

כב. ובספר ענף עץ אבות (עמ' קכא) הביא מספר מעיינה של תורה (פרשת קדושים) שכתב משל נפלא המתאים כפתור ופרח לדברים האמורים כאן. מעשה בשני חברים שהיו אוהבים מאד איש את רעהו, ומסורים ונאמנים זה לזה בלב ובנפש. פעם העלילו בני בליעל על אחד מהם עלילת שוא, אשר בעטיה העמידוהו לדין ונגזר עליו גזר דין מוות. ומיד חברו הנאמן לא חסך כל עמל ויגיעה באונו ובהונו, ועשה כל אשר לאל ידו להציל את חבירו מגזר הדין הנורא. אך כל מאמציו עלו בתוהו. כשעמדו כבר להעלות את הנידון לגרדום, לא היה יכול החבר לעצור ברוחו, רץ אל מקום הגרדום, וצווח לתליין, עצור, אל תהרוג דם נקי החף מפשע, אני הוא האשם, אנא אעלוני תחתיו אל הגרדום. הנידון צווח לעומתו, אל תאמינו לו, אין כוונתו אלא להצילני, אני הוא האשם ולא הוא. נתחוללה מהומה במקום, ולכן התליין לא הוציא את גזר הדין לפועל, אלא הפנה את הדבר לפני המלך. המלך המופתע ציוה להביא לפניו את שני החברים, והם סיפרו לו את כל האמת. לאחר חקירה ודרישה יצאו שניהם זכאים, וציוה המלך לשחררם. אולם הדברים נגעו לעומק לבו של המלך, ובקשם, אנא הביאוני בברית ידידותכם, עז רצוני להיות שלישי בחברותכם. וזהו שאמר הכתוב, ואהבת לרעך כמוך אני השם, כשאתה אוהב באמת את חברך כמוך ממש, אז אני השם, כביכול אני גם כן מצטרף לחברותא קדישא שלכם.

ובאמת אין המשל דומה לגמרי לנמשל, כי אם הנמשל עוד גובר ועולה על המשל עשרת מונים, לפי שהשם יתברך הוא אבינו בוראינו, החפץ בטובתו של כל אחד ואחד מעם ישראל, ואילו במשל חפץ המלך להתחבר לחברות שאין לו קשר אליהם, למעט את ראותו גודל אהבתם וחיבתם זה לזה. לא כן בנמשל שהשם אוהבינו וחפץ בטובתינו, ובראותו אותנו נוהגים באהבה ואחוה, על אחת כמה וכמה שחפץ הוא להיות "חבר" בחברותא קדישא זו. ועוד עיין בזה להלן (אותיות כט,ל).

אהבת הבורא אותנו היא סיבת הקפידה הגדולה על עון לשון הרע

כג. ועל דרך השלילה רואים אנו, כי השם מקפיד עד מאוד על מי שמדבר על רעו לשון הרע, וביאר את טעם הדבר החפץ חיים בספרו שמירת הלשון (שער הזכירה פרק ב) על פי דברי הזוהר (פרשת פקודי דף רסד ע"ב בתרגום חופשי) שבשעה שבני אדם מדברים לשון הרע, אז מתעורר רוח רע השורה על ההתעוררות ההיא של לשון הרע שפתחו בה בני האדם, וגורם בהתעוררות ההיא של לשון הרע מוות וחרב והרג בעולם. וכתב על כך החפץ חיים, שידוע שאהבת הקדוש ברוך הוא לעמו ישראל היא עד מאוד, והם אצלו בבחינת בן יקיר וילד שעשועים, כמו שאמר הכתוב (ירמיה לא,יט) הבן יקיר לי אפרים אם ילד שעשועים וגומר. וכשיהיה לו לאדם בן יקיר וילד שעשועים והוא רואהו שאינו מתנהג כשורה, אף על פי כן הוא מחפה עליו מרוב אהבתו אותו. ואף אם ייסרנו לפעמים, יהיה ברוב חנינה וחמלה. אכן אם יבואו אליו אנשים פעם ושתים ויספרו לו על קלקולי בנו, איך שהוא מריב ומתקוטט עם אנשים על לא דבר ושוא, מלבין ומחפיר לכל. בודאי יתגבר באביו כח הכעס על בנו, ויכהו ויבזהו עבור זה. ומי גרם כל זה המספר. כן הדבר בעניננו, כי הקדוש ברוך הוא מרוב אהבה שהוא אוהב את ישראל, אף שהוא יודע בעצמו כל מה שנעשה בסתר ובגלוי, וכמו שכתוב אם יסתר איש וגומר, אף על פי כן לא יעורר בעצמו עליהם לעשות רע, וכמו שכתוב לא הביט און ביעקב. אכן אם יבוא אליו המקטרג ויספר לו מענין זה, כביכול הוא מוכרח להשיב על זה שום תשובה. [כאשר מלכות הארץ משיבה גם כן כשבא מי לצעוק לפניהם על דבר עוולה שנעשה, ומלכות שמים מתנהגת כעין מלכות הארץ, כמו שכתוב בספרים.] כי כן יסד מלכו של עולם שעניניו של אדם יהיו מתנהגים על פי המליצים והמסטינים. ומי גרם כל זה, המספר לשון הרע מלמטה. ומכל זה נבין את גודל השנאה שיש להקדוש ברוך הוא על המספר הזה, שכמו שהאב אף שהוא מכה לבנו, ומוכרח למלאות רצון המספר לו, באשר הבין שהדבר אמת. מכל מקום אם בהתבוננו במספר יראה כי איננו מכוין בספרו לתועלת בנו, רק לקנתר עליו, ודאי יתעורר בלבו עבור זה שנאה גדולה על המספר. כן הדבר יותר ויותר בענין זה, כידוע שהקדוש ברוך הוא אוהב לאדם יותר משהאדם אוהב את עצמו, ורוצה רק בטובתן של ישראל, ושלא ידברו עליהם דלטוריא כלל. עד כאן דבריו. וחזר על הדברים רבות בספרו, וכגון (בחלק שני פרשת חקת, ובהקדמת ספרו חפץ חיים בהגהה). וכיון שגדולה מדה טובה על מדת פורענות, אם כן בראותינו שכה מקפיד השם על איש המקטרג על בניו, קל וחומר בן בנו של קל וחומר שהשם יתברך אוהב ביתר שאת וביתר עוז את מי שאוהב את בניו, ודואג לשלומם, וחפץ בטובתם, ואף השם יאהבהו ויקרבהו. וכן כתב המסילת ישרים (פרק יט ד"ה ואמנם עוד עיקר) אין הקדוש ברוך הוא אוהב אלא למי שאוהב את ישראל, וכל מה שאדם מגדיל אהבתו לישראל, גם הקדוש ברוך הוא מגדיל עליו.

מעלת לימוד הסנגוריא היא משום אהבת הבורא אותנו

כד. וכדברים האלה כתב בספר יסוד ושורש העבודה (שער א פרק ח ד"ה גם) במעלת לימוד הסנגוריא, שהגמרא הקדושה והזהר הקדוש מלאים על כל גדותם מזו העבודה. שרצון הבורא יתברך ויתעלה, שילמדו סנגוריא בתמידות על בניו עם קדוש, אף בשעה שאין עושים רצונו של מקום ברוך הוא. ולמדו כן מגדעון ומהושע ומאליהו. וזאת כדמיון האב שיש לו בן שאינו הולך בדרך טובה, ויודה על זה כל בר שכל, שעם כל זה רצון האב שילמדו בני אדם על בנו זה תמיד סנגוריא, ולדון אותו לכף זכות. ובודאי אם ישמע מאיזה אדם שלימד עליו חובה, דבר זה הוא על אפו ועל חמתו. כל שכן בהבורא יתברך שמו, שהוא טוב ומטיב לכל, ולא ידח ממנו נידח, שרצונו שילמדו על בניו סנגוריא, ולדון אותם בתמידות לכף זכות. והביא שכן כתוב בזוהר חדש (דף כא ע"ב).

ועל כן מה נפלאת אהבת הבריות, אשר בוראנו יוצרנו מיחל לאהבה זו, ומקפיד על היפוכה של מדה זו עד מאוד, וזאת לבד היא סיבה בפני עצמה להשתוקק לבא לידי מדה זו.

אחיך בגלגול קודם

כה. הבט נוסף להגיע לאהבת הבריות הראני ידידי הרה"ג שלמה טופיק שליט"א את דברי רבנו יוסף חיים מבבל בספרו בן איש חי דרושים (פרשת קדושים ד"ה לא תקום עמ' קלו) שהקשה על מצות ואהבת לרעך כמוך, איך תצוה התורה דבר שהוא נגד הטבע, שאין טבע האדם יכול לקיים דבר זה שיאהב את רעהו כמוהו. ויישב, נראה לי בסייעתא דשמיא, כי הנה באמת אחר שגילו לנו ר"זל סוד הגלגול, אז אנחנו רואין טעם נכון והכרחי לבלתי נהיה שונאין זה את זה, ושלא לעשות נקימה ונטירה זה לזה. והיינו כי תמצא ראובן ושמעון שהם רחוקים וזרים זה מזה הרחק מאד מצד משפחתם ובית אבותם, אך באמת בגלגול הקודם היו קרובים זה עם זה שהיו שני אחים, או אב ובנו, ועל כן אם יהיה שמעון שונא עתה לראובן שהיה אביו בגלגול הקודם, או בנו, נמצא הוא עתה שונא את אביו או את בנו, וכן להיפך.

מעשה הגלגול

והוסיף הרב מעשה נפלא באשה שהיתה שונאת את כלתה שנאה עצומה, כבר מעת שנכנסה לביתה ומימי חופתה. והמריבה לא היתה זזה ממעונה בימים ובלילות ובכל שעה ושעה. עד שקצה כלתה בחייה, ובחרה מות מחיים, מחמת שהיתה חמותה מציקה לה בקטטה מאד. והסיבה שהיתה האשה שונאת את כלתה, כי לאותה האשה היתה בת יפה מאד, החביבה עליה כנפשה. וקודם חופת כלתה ט"ו שנים, נפטרה בתה, והיתה אמה מתאבלת עליה הרבה, ולא שכחה אותה. וכשבאה כלתה, הביטה בצורתה, וראתה שהיא דומה ממש לבתה הנפטרת, הן מצד קומתה, הן מצד יופיה, הן מצורת פניה. ולכן כשראתה אותה, זכרה את בתה שנפקדה ממנה, ותשנאה, ותעשה עמה מריבה בכל שעה ושעה. לפי שצר לה מאד אשר זו כדמות בתה, באה וישבה בביתה, במקום שהיתה בתה. והנה לילה אחד בא בעלה של אותה אשה שהיתה אלמנה אליה בחלום, ויאמר לה, עד מתי את עושה מריבה עם כלתך, לוא ידעת מי היא זאת, היית כל יום מחבקת ומנשקת אותה. אמרה לו בחלום מי היא זאת. ויאמר, זאת בתך שנפטרה קודם ט"ו שנים משבאה זו לביתך, וביום שנפטרה נולדה זאת הכלה, ונתגלגלה בה בתך, ולכן היתה צורתה דומה לה ממש בכל דבר. ולהיות שאת היית מצטערת על בתך, גילגלו מן השמים שבנך יקח לו לאשה זאת הכלה שהיא בתך בעצמה, ונמצא בתך חזרה אצלך בבית. ואת כל יום מצערת אותה בקטטה ומריבה עמה, והרי את מצערת את בתך שחביבה כנפשך. וזאת בשמעה דברים אלו מבעלה בחלום, חרדה ורעדה מאד, ותכה בידיה על פניה, ואז הקיצה מן השינה, והנה חלום. ותבך בכי גדול על אשר עשתה לכלתה, שבאמת היא בתה. ותקם באותו הלילה, ותדפק על פתח חדר כלתה, ותכנס ותפול לפני רגלה, ותחבקנה ותנשקנה, ומאז היתה אוהבת אותה כנפשה, כי ידעה שזאת היא בתה שחזרה אצלה.

והוסיף הרב בן איש חי דברי מוסר על כך, ומן המעשה הזה יעשה האדם היקש לכמה דברים שיהיו בין האנשים ובין הנשים, ועל כן מי שיש לו מוח בקדקדו יתרחק משנאה ונקמה ונטירה, כי אולי זה שהוא שונאו עתה, הוא היה אביו, בנו, או אחיו, וכן בנשים, מאחר ששניהם הם זרע ישראל, ועם אחד הם, אפשר להיות כך. מה שאין כן נכרים מעם אחר, לא יצוייר דבר זה. וזהו שכתוב, לא תקום ולא תטור את בני עמך, קרי ביה עימך חירק תחת העין, רצונו לומר, כיון שהוא בני עמך, אפשר להיות שכבר היה בגלגול הקודם "עימך" ממש, או אב, או בן, או אח, אף על פי שהוא זר עתה, ואיך תקום ותטור את אביך או את בנך או את אחיך. עכ"ד.

ועצה נוספת לרחוק מן השנאה והקטטה כתב בספר חסידים (סימן קח) מעשה בצדיק אחד שהיה רגזן, וכשהיו מתקוטטין עמו, לא היה משיב, אלא מעניש, ואחר שעבר כעסו היה מתחרט. שאל לחכם, מה אעשה שלא אעניש את בני האדם. אמר לו לאחר שתקלל ותעניש, תאמר כל מה שאמרתי לא יבוא לי [כלומר יבוא עלי, והוא בלשון נקיה] וכתיב ואהבת לרעך כמוך. [וכשם שקילל את רעו כך יקלל את עצמו.] והוא לא רצה לעשות כן [לפי שלא רצה לקלל את עצמו], אלא קיבל עליו בכל עת שיקלל ויעניש אחרים, שיתן כך מעות שיהא לו כפרה וירויח לצדקה. עד כאן לשונו. ונמצאו לפנינו בדבריו שתי עצות.

האוהב יאהבוהו

כו. בנוסף לכל האמור בכל הסיבות והטעמים לקיים מצות ואהבת לרעך כמוך כדינה, עוד בה כי האוהב את הבריות אוכל פרותיהם בעולם הזה, לפי שמי שאוהב את הבריות, עוזרם ומסייעם, הרי שישיבוהו בני האדם טובה תחת טובה, ויאהבוהו ויכבדוהו וידאגו לשלומו, וירצו בטובתו, ויקר כבודו בעיניהם, וכאשר נאמר במשנה (אבות ריש מסכת פאה) אלו דברים שהאדם עושה אותם ואוכל פרותיהם בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא, ואלו הן, כיבוד אב ואם וגמילות חסדים וכו'. וכך כתב בספר ארחות צדיקים (שער האהבה ד"ה ויש תועלת) וזה לשונו, ויש תועלת גדולה למי שנוהג בחיבה ובריעות עם בני אדם. תועלת האחת בעולם הזה, כשמתנהג באהבה עם כל אדם יעזרוהו הכל, אם יפול, ירבו עוזריו וסומכיו. ואם יעמוד אדם נגדו לריב עמו, רבים ישתיקו את המדברים הרע, ומכלימים אותם. ואם תבוא עליו צרה, הכל מצטערים עליו ונותנים לו יד. ואם יבוא לידי דוחק ועוני, רבים ירחמוהו בנתינת מתנותיהם. תועלת עולם הבא, מחמת שהוא נאהב לכל, אז דבריו נשמעים, ותהיה יכולת בידו להוכיח בני אדם שייטיבו מעשיהם. וגם מתוך האהבה יעמוד בשלום עם הכל, ומתוך האהבה הוא שקט ושלו ופנוי ללמוד ולעשות מעשים טובים. וגם מתוך האהבה יעזרוהו ויעשו מלאכתו, ויגינו בעדו, וימצא הרווחה יתירה לעבוד הבורא יתברך, עבודה שלימה. ומחמת האהבה הוא נושא חן בעיני כל רואיו, ומעשיו הטובים יהיו מקובלים לכל, וכל אחד יחמוד לעשות כמעשהו. עד כאן לשונו.

לעשות רצון השם

כז. והמובחר ביותר לאהוב את הבריות מתוך ציווי הבורא ולא כדי שיאהבוהו ויכבדוהו, וכמו שכתב בחובות הלבבות (שער ד שער הביטחון פרק ד) ואם יהיה הבוטח באלהים בעל אשה וקרובים ואוהבים ואויבים, יבטח באלהים בהצלתו מהם, וישתדל לפרע מה שחייב להם, ולעשות חפציהם, ולהיות לבו שלם עמהם, וירף ידו מהזקתם, ויסבב על מה שיהיה טוב להם, ויהיה נאמן בכל עניניהם, ויורם אופני תועלותם בעניני התורה והעולם לעבודת הבורא, כמו שכתוב ואהבת לרעך כמוך. ואמר, לא תשנא את אחיך בלבבך. לא ליחל הגמול מהם [ולא יעשה כן בשביל צפיה לקבלת טובה מהם תחת טובותיו עמהם] ולא לקדם אצלם, ולא מאהבתו בכבודם ושבחם, ולא להשתרר עליהם, אך לקיים מצות הבורא, ולשמור בריתו ופקודיו עליהם. כי מי שתהיה דעתו בעשותו חפציהם על אחד מהדברים שזכרנו תחילה, לא ישיג רצונו מהם בעולם הזה, וייגע לריק, ויפסיד שכרו לעולם הבא. ואם הוא נוהג בזה לעבודת האלהים בלבד, יעזרם האלהים לגמל אותו בעולם הזה, וישים בפיהם שבחו, ויגדל ענינו בעיניהם, ויגיע אל הגמול הגדול בעולם הבא. כמו שאמר האלהים לשלמה, וגם אשר לא שאלת נתתי לך וגומר. עד כאן לשונו.

וכתב בספר ענף עץ אבות (עמ' קכב) מתוך ספר מעיינה של תורה (פרשת קדושים) על הפסוק ואהבת לרעך כמוך, כי אהבת הבריות מתוך מוסריות וערכים נעלים, בלא קשר למצוות התורה, נטולת ערך. כי נגיעה קלה ביותר, עשויה למוטט ולפורר כליל את כל ההשקפות על אהבת אנוש ואחוות עמים. ובגלל צל של ספק לאבדן שלטון, הופך אדם תרבותי, לזאב ערבות הטורף את כל המזדמן למחיצתו. ועל מנת להשיג ממון או כבוד, הופכים בני אדם לשודדי יער. וכל הנימוסים המקובלים של האנושיות, מתפזרים כאבק הפורח. ורק אהבת אדם הנובעת מיסודות התורה הקדושה, המבוססת על הצו האלהי הקדוש, יש לה בסיס חזק וקיים, וישר ונאמן, ונחמד ונעים ונורא. והיא רק היא המסוגלת לעמוד כצוק איתן כנגד כל חולשות ונגיעות שונות. ואפשר לרמוז זאת בדברי רבי עקיבא, ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול "בתורה", דהיינו כשהאהבה היא דרך התורה דווקא, אז הוא כלל גדול. עד כאן דבריו.

ציווי עיקרי

כח. וכיון שמתוך ציווי הבורא אנו באים, מה נורא הפסוק במיכה (פרק ו, פסוק ח) הגיד לך אדם מה טוב, ומה השם דורש ממך, כי אם עשות משפט ואהבת חסד וגומר. הרי שמצות אהבת חסד אינה כשאר משפטי התורה, כי אם ציווי עיקרי שהנביא מודיע שזאת אשר חפץ השם יתברך מאיתנו. ובפסוק זה פתח החפץ חיים בחלק המוסרי של ספרו אהבת חסד (ח"ב פרק א) ועוד בסוף הספר כתב, שעל ידי התבוננות בפסוק זה תדיר, יוכל לרכוש לעצמו מדת החסד.

מצוה בכל עת

מה גם שכתב רבנו חיים וויטאל בספרו שערי קדושה (ח"ב שער ד ד"ה ואמרו רבותינו) וזה לשונו, אמרו רבותינו, שהשונא בכל רגע עובר על לא תשנא, ובטול מצות עשה ואהבת לרעך כמוך. עד כאן לשונו. ונמצא שהאוהב את חברו, בכל רגע ורגע מקיים מצות עשה דבר תורה של ואהבת לרעך כמוך, ואם כן מה יקרה ונשגבה מצוה זו, שבכל עת ובכל שעה אם ישית את לבו לאהוב את הבריות, יקיים אלפי אלפים של מצוות דבר תורה. וכן כתבו עוד ספרים וכנזכר לעיל (אות ד).

מדה כנגד מדה

כט. עוד פרט חשוב עד מאוד אשר מעורר ומדרבן לרכוש את מדת אהבת הבריות, ועשיית החסד, הוא הנהגת הבורא את העולם במדה כנגד מדה. ומעתה מי שאוהב את הבריות, אף השם מדה כנגד מדה יאהבהו. וכן מי שעושה חסדים עם הבריות, אף השם יעשה עמו חסדים. וכלל זה שהנהגת השם בעולמו היא מדה כנגד מדה נמצא בדברי ח"זל השכם והערב, והנני רק להראות מעט מקורות לכך, שכן נפסק בשלחן ערוך (יו"ד סי' רמז ס"ג) כל המרחם על העניים, הקדוש ברוך הוא מרחם עליו. ומקור הדין הוא ממסכת שבת (דף קנא ע"ב) וכן הוא במסכת ראש השנה (דף יז ע"א) המעביר על מדותיו מעבירין לו על כל פשעיו. ובסנהדרין (דף צ סוע"א) שכל מדותיו של הקדוש ברוך הן מדה כנגד מדה. ובשבת (דף קה ע"ב) המתעצל בהספדו של חכם, אינו מאריך ימים, מדה כנגד מדה. ובמדרש רבה (פרשה ט אות יא) כל המדות בטלו, מדה כנגד מדה לא בטלה. ועוד רבות כהנה נמצאו בח"זל ובדברי הראשונים, וכן מבואר מן הספרים שיובאו בסמוך.

האוהב ישראל יאהבהו השם

ל. ולפי יסוד זה כתב רבנו אברהם בן הרמב"ם בהמספיק לעובדי השם (שער הרחמנות) ששנינו בשבת (דף קנא) כל מי שיש בו מידת הרחמנות הקדוש ברוך הוא מרחם עליו. והוסיף להוכיח כן ממאמר התורה (דברים ה,יג) ונתן לך רחמים ורחמך והרבך. עד כאן. והדברים נפלאים, כי מי לא יחפוץ באהבת הבורא וברחמי הבורא עליו, והלא בהשיגו את אהבת הבורא ורחמיו עליו, השיג את כל הדברים הטובים עלי אדמות. וראה כמה אנשים מחפשים "קשרים" עם אנשי מפתח ויכולת, אנשים עשירים, וכדומה, רק משום ספק ספיקא, שמא באיזו הזדמנות יוכל להעזר בו. ומי יודע כלל אם תבא הזדמנות זו, וגם אם תבא מי יודע אם יחפוץ לעזור לו, ואף אם יחפוץ לעוזרו מי יערוב שיהיה יכולת בידו לסייעו. על אחת כמה וכמה, מי לא יחפוץ "בקשרים" עם הבורא, שהוא מחיינו ומקיימנו ואת כל העולמות בכל עת ובכל שעה, ונותן לנו את כל צורכינו, ולו היכולת והוא בעל הכוחות כולם, ואינו בר שינוי. ויתר על כן מי שאוהב את הבריות, ועושה עמהם חסדים, לא רק השיג "קשרים" עם הבורא, כי אם השיג את אהבת הבורא ורחמי וחסדי השם עליו. וכך ממש כתב רבנו חיים לוצאטו בספרו סדר הויכוח (עמ' קנה בביאור חלקי החסידות) אך יותר הדגיש את הצד השלילי של הדבר וזה לשונו, ואמרו עוד (שבת קנא ע"ב) ונתן לך רחמים ורחמך (דברים יג,יח) כל המרחם על הבריות מרחמים עליו מן השמים. כי הנה הקדוש ברוך הוא מודד תמיד מדה כנגד מדה, מי שהוא מרחם ועושה חסד עם הבריות, גם הוא בדינו ירחמוהו וימחלו לו עונותיו בחסד, שהרי מחילה זו דין היא, כיון שהיא מדה כנגד מדתו. [כלומר מוסיף ביאור נפלא שאין כאן מדת לפנים משורת הדין, כי אם דין גמור לאדם זה, לפי שכן הדין מורה שיש לנהוג עם כל אחד מדה כנגד מדה.] והוא מה שאמרו זכרונם לברכה (ר"ה יז ע"א) למי נושא עון, למי שעובר על פשע. ומי שאינו רוצה להעביר על מדותיו, או אינו רוצה לגמול חסד, הנה הדין נותן שגם עמו לא יעשו אלא שורת הדין. ראה עתה מי הוא זה ואיזה הוא שיוכל לעמוד אם הקדוש ברוך הוא עושה עמו שורת הדין. ודוד המלך מתפלל ואומר, ואל תבא במשפט את עבדך, כי לא יצדק לפניך כל חי (תהלים קמג,ב). אמנם העושה חסד יקבל חסד, וככל מה שירבה לעשות, כך ירבה לקבל. עד כאן לשונו. וכן כתב בספר יסוד ושורש העבודה (שער א פרק ח סוד"ה גם) שהדן לכף זכות, שכרו שמן השמים שידונו אותו גם כן לכף זכות, כמאמר רבותינו "זל בשבת (קכז ע"ב) תנו רבנן, הדן את חברו לכף זכות, דנין אותו לכף זכות. עד כאן. וכן כתב הרב חיד"א בדבש לפי (מערכת ה אות טז) שלפי מה שמתנהג אדם עם משרתיו ועם בני ביתו, על פי מדותיו מתנהגים עמו בשמים. עד כאן לשונו. והחפץ חיים בספרו אהבת חסד הרבה להשתמש ביסוד זה, כדי לחזק ידים רפות באהבת הבריות ועשיית חסד, וכתב (ח"ב פ"ג), שכדי שינהגוהו בעת בואו לדין לפני בית דין של מעלה לפנים משורת הדין, שאם ישב השם על כסא דין מי יצא נקי, על כן ינהג עם האנשים במדת החסד והרחמים, ושוב יעורר כנגדו למעלה את מדת הרחמים. ושכן הוא בזהר (אמור דף צב ע"א תרגום חופשי) למדנו במעשה שלמטה מתעורר המעשה שלמעלה, אם אדם עושה מעשה למטה כראוי, כך מתעורר הכח כראוי למעלה. עשה אדם חסד בעולם, התעורר חסד למעלה ושורה ביום ההוא ומתעטר בו בשבילו. ואם נוהג אדם ברחמים למטה, מעורר רחמים על אותו היום, ומתעטר ברחמים בשבילו, ואז אותו היום עומד לו להיות מגן בשבילו בשעה שיצטרך לו וכו'. באותה מדה שאדם מודד בה מודדין לו. עד כאן. וכן ממשיך החפץ חיים (ח"ב פרק ד) שזוכה בעל החסד שהקדוש ברוך הוא בעצמו הוא בעל דינו, ואז דינו יהיה ברחמים מרובים. וכמו שכתוב במדרש רות רבה (פרשה ה) בוא וראה כוחן של בעלי צדקה וגומלי חסדים, שחוסין בצל מי שאמר והיה העולם, שנאמר (תהלים לו,ח) מה יקר חסדך אלהים ובני אדם בצל כנפיך יחסיון. והקדוש ברוך הוא בעצמו יביט ויחפש זכות אצלו. וכן כתב עוד באהבת חסד (שם פרק ה סוף ד"ה וענינו) ועוד (פרק י ד"ה גם אמרו חכמינו) בהנהגת השם מדה כנגד מדה, ועוד (בסוף הפרק, ובסוף חתימת הספר) שכח הצדקה והחסד מגביר מדת הרחמים, וכמו שאמרו חכמינו זכרונם לברכה (שבת קנא ע"ב) על הפסוק (דברים יג,יח) ונתן לך רחמים ורחמך, כל המרחם על הבריות מרחמין עליו מן השמים. וכהיום שאנו רואין בעיננו, שמדת הדין גוברת מאד בעולם מדי יום ויום, בכמה מחלות ומיתות משונות, וחסרון השפעה בעולם, עד שאין לך יום שאין קללתו מרובה מחברו, כמה צריך להרבות בצדקה וחסד, אולי על ידי זה נזכה לכפות את כח הדין, ויתמלא רחמים בעולם. עד כאן לשונו. וכן כתב עוד את יסוד מדה כנגד מדה בספרו שמירת הלשון (שער הזכירה פרק ב) מדברי הזהר.

עוד מעלות גמ''ח

לא. בגודל מעלת גמילות חסדים ניתן להאריך עד מאוד, לפי שנתחברו בכך ספרים שלמים, והמעונין לראות בהרחבה בגודל מעלתה מפי חכמינו זכרונם לברכה, יעיין בספרים מעלות המדות (מעלה ה באורך רב, וגם במעלות יג,כב) ובספר מנורת המאור (פרק יז אהבת חברים באורך רב) ובארחות צדיקים (שער האהבה) ובהמספיק לעובדי השם (שער הנדיבות). וכן חיבר על כך החפץ חיים ספר שלם הקרוי אהבת חסד, וכל חלק ב' שלו סובב הולך סביב מעלות הגמ"ח והפסדיה, ותימצת את הדברים (בח"ב ריש פרק יב), וכן ליקטם בתחילת ספר חסד לאברהם (למחבר ספר ארך אפים ונדפס בסוף ספרו הנ"ל) ועוד הוסיף על כך משלו, ואנו נוגעים כאן בזה בקיצור נמרץ.

כשמקבל עליו אהבת הבריות נחשב שכבר עשה כן בפועל

בשו"ת ציץ אליעזר (חי"ט סימן לה) הביא את דברי הרמב"ם (מקוות פי"א הי"ב) שכתב, כשם שהמכוון לבו לטהר כיון שטבל טהר, ואף על פי שלא נתחדש בגופו דבר. כך המכוון לבו לטהר נפשו מטומאת הנפשות, שהן מחשבות האון ודעות הרעות, כיון שהסכים בלבו לפרוש מאותן העצות, והביא נפשו במי הדעת, טהר. עד כאן לשונו. [ועוד עיין שם בציץ אליעזר דברים נוספים בזה.] ונמצא לפנינו שמי שמקבל עליו לאהוב את הבריות, כבר בעצם הקבלה, אף שעדיין לא עשה שום מעשה, טיהר את נפשו טהרה גמורה. ואם כן יש לרוץ אל טהרת הנפש, לפי שהשגתה תלויה רק בקבלה אמיתית.

תפילתו נשמעת

העושה גמילות חסדים תפילתו נשמעת במרומים, כמו שכתב הרב חיד"א בדבש לפי (מערכת ג אות ו) בשם מדרש שוחר טוב (מזמור סה) מי שהוא גומל חסדים יהא מבושר שתפילתו נשמעת. עד כאן. ועוד כן כתב הרחיד"א (שם מערכת ח אות ב) וביאר כך את הפסוק קטונתי מכל החסדים וכו', הצילני נא מיד אחי וגומר, שהיות ועושה חסד, מבקש הצילני, דהיינו בקשתו שתשמע תפילתו, היא מכוח גמילות החסדים.

שותפות בגמ''ח כל אחד נוטל כל שכרה

הגרי"ח סופר שליט"א בהקדמת ספרו תפארת יצחק (נדפס בסוף ספר הזכרון מערכות להגאון רבי יצחק טייב זצ"ל) הביא מספר אהבת חסד (ח"ב פט"ז) שכל מי שמשתתף בעשיית גמילות חסדים, נחשב כאילו הוא לבדו עשה את הגמ"ח. ומינה יליף הגרי"ח בגודל מעלת התורמים להוצאת ספר, שאף על פי שכל אחד תרם חלק מהוצאת הספר, מכל מקום לכל אחד יהיה שכרו במושלם, כאילו הוא לבדו תרם את כל הספר.

משה זכה למעלתו בזכות אהבת ישראל

ודברים נפלאים כתב רבנו חיים וויטאל זצ"ל בספר שערי קדושה (ח"ב שער ד ד"ה ואמרו רבותינו) וזה לשונו, ולא זכה משה לכל מעלותיו אלא שהיה אוהב לישראל ומצטער בצרתם, כמו שאמרו זכרונם לברכה (מדרש רבה שמות פ"א על הפסוק וירא בסבלותם, ועל הפסוק ועתה אם תשא חטאתם, ואם אין מחני נא) ולכן היה שקול ככל ישראל, כמו שכתוב (ישעיה סג,יא) ויזכור ימי עולם משה עמו. עד כאן לשונו. ונמצא לפנינו כי כל מעלותיו של משה אשר לא קם נביא כמותו, ואשר לא היה עניו כמותו, ועל ידו קיבלו ישראל את התורה, ושאר מעלותיו, המה בגלל מדה זו שהיתה בו, לפי שהיה אוהב את ישראל, ומצטער בצרתם. ורואים כמה גדולה רמה ונשאה מעלת אהבת הבריות, וכמה מחשיבה השם יתברך, וחפץ בה בשבילנו ולטובתינו.

אהבה אפילו בין רשעים מועילה

לב. את גודל מעלת אהבת הבריות ניתן ללמוד מהמדרש ויקרא רבה (פרשה כו סימן ב) דורו של דוד שמצינו בו תינוקות שלא טעמו טעם חטא, והיו יודעין לדרוש את התורה מ"ט פנים טמא ומ"ט פנים טהור, אחר כל השבח הזה יוצאין למלחמה ונופלין. כיון שהיו בהם דוברי לשון הרע, זה דואג ואחיתופל. אבל דורו של אחאב, כולן עובדי עבודת כוכבים היו, ועל ידי שלא היו בהן דילטורין, היו יוצאין למלחמה ונוצחין. עד כאן. והדברים מופלאים עד מאוד, כי דור שכל כולו תורה, מכל מקום היות ואין אהבה ואחוה ביניהם, כיון שמצינו לשון הרע ביניהם, יוצאים למלחמה ונופלין. ומאידך דור של רשעים גמורים, דור שכמעט כולו עובדי עבודה זרה, כיון שלא היו דוברי לשון הרע ביניהם, יוצאין למלחמה ונוצחין. כה רמה וכה נשגבה אהבת הבריות. וכן כתב הר"ן בדרשותיו (דרוש א ד"ה וזה היה ענין) כי ראינו הכתובים כולם מישרים אל זה הדרך, עד שאמרו (ספרי על הכתוב במדבר ו,כו) אפילו עובדי עבודה זרה כל זמן שהשלום ביניהם, אין מדת הדין מתוחה כנגדם. והסמיכו זה אל הפסוק (הושע ד,יז) חבור עצבים אפרים הנח לו. עד כאן. וכן כתב בספר חסידים (סי' ריד) ואם ראית מדינה שעמי הארץ בה, ויש שם שלום ושובע, ואין מזיק להם מאומה, ואין בהם תורה. דע וכו' גמילות חסדים יש ביניהם, או אהבה יש ביניהם. עד כאן. ובמקור החסד שם ציין, שזהו כעין שאמרו בבראשית רבא (פל"ח אות ו) רבי אומר גדול השלום, שאפילו ישראל עובדים עבודת כוכבים ושלום ביניהם, אמר המקום כביכול איני יכול לשלוט בהן, כיון ששלום ביניהם, שנאמר (הושע ד,יז) חבור עצבים אפרים הנח לו. אבל משנחלקו מה הוא אומר (הושע י), חלק לבם עתה יאשמו. הא למדת גדול השלום, ושנואה המחלוקת. עד כאן. וכן כתב בספר מנורת המאור (פרק יז ד"ה בשלשה מקומות) בשלשה מקומות ויתר הקדוש ברוך הוא על עבודה זרה, ולא ויתר על המחלוקת וכו'. וכן כתב עוד (פרק יז ד"ה ובעון שנאת חנם). וכן כתב בספר כד הקמח (ערך שנאת חינם ד"ה שנאת חנם הוא חלוק) אין צריך לומר שמועיל התאחד הלב בעבודת השם יתברך, שאף בעבודה זרה מועיל, והוא שכתוב (הושע י,יז) חבור עצבים אפרים וגומר. כי אף על פי שהיה מן הראוי לטרדן מן העולם, מפני שהם עובדי עצבים, כיון שהם חבורה אחת, ודעת אחת, הנח לו. כלומר, אאריך אפי להם. עד כאן לשונו. וכן כתב בספר שמירת הלשון (שער הזכירה פרק ב דף ו ע"א).

דור הפלגה במה חטאו

לג. וכיוצא בדברים האלה כתב בדרשות הר"ן (דרוש א) לבאר את עון דור הפלגה ועונשם, ופתח בכך שהניחו אותנו המפרשים באפלה, עד שכמעט נגששה כעורים קיר. כי אלו האנשים [דור הפלגה] מה עשו, מה פשעם ומה חטאתם, אם רצו להיות כאיש אחד חברים, הלא היה ראוי להיות להם בזה שכר טוב. אם כן הוקשה לו מה היה חטאם של דור הפלגה. וכתב, כי לשון הפסוק (בראשית יא,ו) הן עם אחד ושפה אחת לכלם, וזה החלם לעשות, ועתה לא יבצר מהם וגומר, מורה בפירוש כי לא היה העונש על מה שכבר עשו, אלא מדאגה מדבר שאפשר שיתחדש בעתיד. וביאר הר"ן, שאין ספק כי בעת ההיא היו כל בני העולם נוסדים על אמונות נפסדות, הוא ענין עבודה זרה. ובעת ההיא היתה כל הארץ שפה אחת ודברים אחדים (שם א), והסכימו להיות לעולם כולו ראש אחד מנהיג ומושל, ושלא יהיו נפוצים ונחלקים לממשלותם. ולכן בחרו בקעה אשר מצאו להם רחבת ידים, שאין ספק שרוב בני אדם יבחרו להיותם קרובים כפי כוחם אל ראש ממשלתם. והנה אלו האנשים בעת ההיא לא חטאו בדבר, לא במעשה ולא במחשבה. אלא השם יתברך צופה ומביט למרחוק, ירד למה שימשך מקיבוץ האנשים הרעים ההם, והוא אמרו (שם ה) וירד השם לראות וגומר, כלומר, ירד והשגיח למה שימשך ממנו, ואם לעת עתה אין רע, אמנם הכינוס היה רע להם ורע לעולם. והוא, שכולם היו מסכימים על עבודה זרה. והבקעה ההיא גם כן אשר בחרו להם היא ארץ שנער, היה ראשה ומלכה נמרוד, שהיה ראש לעבודה זרה, עד שהציק לאברהם אבינו בחלקו עליה, כמו שנודע. ולכן אמר [השם יתברך] הן עם אחד וגומר, כלומר, אם ימשך זה, הנה כל העולם בהסכמה אחת, ואם לעת עתה אין במעשיהם נזק, זה החלם לעשות, אבל אם ימשך לא יבצר מהם, [ש]כל אשר יזמו לעשות בעת הראשון ולא יכלו, עתה לא ימנע מהם. כי אין ספק שהדורות ההם כולם היו משתדלים לרומם עבודה זרה שלהם, ולהשכיח שמו של הקדוש ברוך הוא, ולא עלה בידם מפני חילוק הממשלות והארצות, כי היה לעובדי השם מפלט. מה שלא יהיה כן אם תמשך הסכמתם. כי כאשר ברח אברהם מפני נמרוד ללכת אל ארץ כנען, לוא היה נמרוד מושל בכל העולם אנה ילך מרוחו. עד כאן דבריו. ורואים כי אף אם יתקבצו להרע, לא ימנע מהם.

אינו בכלל ישראל

לד. מי שאינו עושה גמילות חסדים, אינו רחמן ואינו מסייע לאחרים, חשוד שאינו בכלל עם ישראל, כי אם מהערב רב. וכאשר שנינו במסכת יבמות (דף עט ע"א) שלשה סימנים יש באומה זו, הרחמנים, והביישנין, וגומלי חסדים. וסיימה שם הגמרא, כל שיש בו שלשה סימנים הללו ראוי להדבק באומה זו. ונפסק בשולחן ערוך (אבן העזר סימן ב סעיף ב) מי שיש בו עזות פנים ואכזריות ושונא את הבריות ואינו גומל להם חסד, חוששים לו ביותר שמא גבעוני הוא. עד כאן לשונו. וכתב החפץ חיים בספרו אהבת חסד (חלק ב פרק ז) בא וראה גודל גנותו של מי שאינו בעל חסד, עד כדי כך שחשדוהו ח"זל שהוא בא מהערב רב, ששנינו במסכת ביצה (דף לב) ששבתי בן מרינוס הגיע לבבל, בקש מהם עסק כדי להשתכר, ולא נתנו לו. ביקש מזונות, ולא זנוהו. אמר, אלו מהערב רב הגיעו, שנאמר (דברים יג) ונתן לך רחמים ורחמך, כל המרחם על הבריות, בידוע שהוא מזרעו של אברהם אבינו, וכל מי שאינו מרחם על הבריות, בידוע שאינו מזרעו של אברהם אבינו.

דומה כמי שאין לו אלוה

ואפילו מי שעוסק בתורה יומם ולילה, אולם אינו עוסק בגמילות חסדים, דומה כמי שאין לו אלוה. כאשר מבואר במסכת עבודה זרה (דף יז רע"ב) כל העוסק בתורה ואינו עוסק בגמילות חסדים דומה כמי שאין לו אלוה. והביא זאת הרשב"ץ במגן אבות (פרק א משנה ד) ושכן ראינו כי תלמוד תורה עם גמילות חסדים שניהם כאחד טובים, וכמו שאמרו בפרק א מראש השנה (דף יח ע"א) ובפרק מצות חליצה (יבמות כה ע"א) רבה דעסיק בתורה, חיה ארבעין שנין, אביי דעסיק בתורה ובגמילות חסדים, חיה שתין שנין, אף על פי שהיו מבית עלי ונגזר עליו, ועל מרבית ביתך ימותו אנשים. ואמרו במסכת דרך ארץ (פ"ט מ"ו) הזהר בדלתי ביתך שלא יהיו סגורים בשעה שאתה מיסב באכילה ובשתייה, מפני שדלתי ביתך מביאין אותך לידי עניות. עד כאן. ועוד עיין אליו בפירושו לאבות שם (פ"א משנה יח). וכן כתב ספר חובות הלבבות (שער ה פרק ה ד"ה ונאמר) ואמרו, אמר רב הונא, כל העוסק בתורה בלבד, דומה כמי שאין לו אלוה, שנאמר ימים רבים לישראל ללא אלהי אמת, הא למדת שאין אלהי אמת אלא בתורה ובגמילות חסדים.

---

סימן ב - דרך אל אהבת הבריות

התבוננות שכלית

א. תחילה וראש ישים האדם אל ליבו את כל הדברים הנזכרים לעיל, ויפנימם פנימה, על גודל חיוב מצות אהבת הבריות, וההשגות הנוראות שמשיג בעליה, ועל גודל מעלתה, ומוסריותה. ועתה ננסה לגעת בקושי הריגשי והמחיצה החוצצת מבני האדם לאהוב זה את זה. שכן אם אינו מכיר אדם זה, כיצד יאהבהו ואינו מכירו. ובפרט שרואהו כעת באופן מקרי, ומכאן ואילך יתכן שלא יראהו שוב לעולם, ועל שום מה יאהבהו, ויתכן שלא יהיה שום קשר ביניהם. ואכן אם מכירו ובעל מעלות טובות הוא, ויודעו שהוא איש האוהב את הבריות. אמת הדבר שבאופן זה אין שום קושי לאוהבו, ואדרבה טבע האדם לאהוב אנשים כאלו, ומי שאינו אוהבו סימן שטבעו רע, ואין צריך להכביר במילים על כך. ברם באמת מה מעטים בני אנוש שאוהבים המה את בני האדם, וחפצים לעזור איש לרעהו בכל עת ובכל מצב, ונער יספרם, וכמו שכתב הרמב"ם באגרת אל תלמידו רב יוסף (אגרות הרמב"ם שילת עמ' תכ) וכבר הודעתיו פנים בפנים אם הוא זוכר, שהאדם אם יסכים בזמננו זה לעשות או לומר כפי גמול כל אדם כמות מעשיו, כמו שנאמר ועם עקש תתפל [כלומר אם יתעקש המתעקש עם כל אחד ואחד כפי רעתו ומדתו] יקבע בנפשו זה קנין נקבע בכל מיני רעות [דהיינו יקבע בנפשו מדת הרוע, על פי הכלל שאחר המעשים נמשכים הלבבות, ומעשיו כל הזמן יהיו ברוע מדותיהם של אחרים.] לפי שרוב מי שרואה הוא עקש. [רוב בני האדם עקשים המה. זהו הנוגע לנו, אך אי אפשר להמנע מלסיים עם הצעתו הנפלאה של הרמב"ם, וזה לשונו, אם כן ראוי לאדם שרוצה להיות אדם, שיסתכל בהשלמת מדותיו וקנין שכליותיו, ואל יעסיק דעתו בשטויות. עד כאן לשונו]. והרי לנו כי רוב בני האדם רעים, ואם כן כיצד ניתן לאוהבם. ואף אם האדם הניצב כאן אוהב את הבריות, אך יש לו מדה רעה כל שהיא, כגון שהוא כעסן, הרי שהכעס גורם שלא לאוהבו ולהרחיקו, ואיך נחוש כלפיו אהבה ואחוה שלום ורעות, שהוא ציווי התורה שאמרה ואהבת לרעך כמוך, כמוך ממש כגופך, כמו שכתבו הראשונים שהובאו לעיל בחלק ההלכה (סימן א סעיף א). ויתר על כן אם אדם זה בעל מדות רעות הינו, על אחת כמה וכמה שקשה לאוהבו, ואם גם אין לו מדות טובות, הרי שבן בנו של קל וחומר שקשה לאוהבו, ואיך נחוש אליו אהבה ואחוה ורצון לעזור, והוא אדם שאין דרכו לעזור ולסייע, ובכל עת חושב רק על עצמו וצרכיו, ואף אם יבקשוהו לעזור.

בלב פנימה האהבה כבר נמצאת - זוית ראיה

ב. אולם באמת אם נתבונן על בני האדם בזוית ראיה שונה, נחזה דבר פלא, והוא שבלב ליבנו פנימה באמת, אף לאותו אדם שאינו עוזר ומסייע לאחרים, על נהג האוטובס שכועס תדיר, או בעל מכולת קפדן וכדומה, יש לנו רגש פנימי אמיתי של אהבה כלפיו, אחר שאיש ישראל הוא. כי אם נתאר לעצמנו שאנו נמצאים בארץ נכר תקופה ארוכה, ולא ראינו איש ישראלי זה כמה חודשים, לפי שאין במקום זה יהודים, ולפתע נפגוש יהודי, והוא בעל המכולת הרגזן, או כל יהודי אחר, האם לא נחוש רגש של שמחה, של אהדה כלפיו, האם לא נעצרו לשוחח עמו. ולא רק אם יהודי נפלא הינו, אלא אף אם אנו מכירים את מדותיו שהם עכורות עד מאוד, כי סוף סוף יהודי ניצב לפנינו, ואנו בני אב אחד ובעלי גורל אחד המאחדנו. והרי לפנינו כי באמת יש לנו אהבה פנימית לכל איש ישראל באשר הוא, אלא שאהבה זו מתכסה ומתלכלכת עקב ריבוי האנשים, ומרוץ החיים, והעדתיות והמפלגתיות מוסיפים עוד נופך לכל זאת, אך בלב פנימה כולנו אוהבים זה את זה, ודואגים וחפצים בטובתו של כל איש ישראל באשר הוא. ועלינו אם כן להסיר את הלכלוך שהצטבר על ליבנו, לנקותו וללטשו, כאשר עושים מלטשי אבנים טובות, ושוב תתגלה לפנינו אבן ברקת מאירה בזוהר הרקיע, היא האהבה הטיבעית והאמיתית שנמצאת בלב ליבו של כל איש ישראלי.

בעת אירוע קשה

ג. יתר על כן וגדולה מכך נראה, שאם חס ושלום קורה אירוע טראגי, אדם התעלף ברחוב, תאונת דרכים או פיגוע חס ושלום, מיד ניגשים כולם לעזור בכל יכולתם, בלא חילוק ובלא פירוד אם הוא שייך לאותה עדה או להשקפת עולם זהה, וכדומה, אלא איש את רעהו יעזורו וכידוע. לא כן הוא בשאר קצוות תבל, שבכלליות אם יתעלף אדם ברחוב לא ניגשים לעזור, לא יתכופפו אליו אנשים לסייעו, יעברו לידו וימשיכו ללכת, ואף ישתדלו להתרחק מן המקום, לכל היותר יזמינו אמבולנס לצורך טיפולו, אך לסעדו, להשקותו להרגיעו ולסייעו, זאת לא נשמע, רק בין היהודים איש את רעהו יעזורו ולאחיו יאמר חזק, ישנה איכפתיות זה לזה, ודאגה זה לזה בעת צרה שלא תבא ולא תהיה. אם ישנה תאונה חס ושלום, הרכבים עוצרים בצד לסייע כל אחד לפי יכולתו, כל אחד לפי מה שהוא, כי יהודי באשר הוא יהודי הינו ולעולם, בתוכו פנימה מפעפעת רוח רחמנות. וכן כיוצא בזה הגוים בחוץ לארץ אם יראו אנשים מתקוטטים זה עם זה, לא יגשו להפריד ביניהם, תחושתם היא, מה זה עסקי ועניני. לא כן כאן בארץ, ישנה אוירת אחדות ואחוה, הגורמת לדאגה לזולת ואיכפתיות זה לזה, ומיד יגשו להפריד ביניהם. וכך רואים בקצוות תבל אצל הגוים אנשים הגרים דלת מול דלת, ואין ביניהם שום היכרות ושום קשר, למעט אמירת בוקר טוב, או ערב טוב, משום הנימוס. יכול שכנו להפטר מן העולם, להוולד לו ילד, להנשא, וכדומה, והוא כלל לא ידע. לא כן בין היהודים שכולם מכירים את כולם, בין שכנים קיימים יחסי חיבה ועזרה הדדית ולא רק אמירת שלום נימוסית.

כל הדוגמאות האלו הם דברים ידועים ומפורסמים, וכולם מראים לפנינו כי האהבה והרחמנות שרויה וקיימת בין כל עם ישראל, וכאשר העידו כבר חכמינו זכרונם לברכה במסכת יבמות (דף עט ע"א) שלשה סימנים יש באומה זו הרחמנים, והביישנין, וגומלי חסדים. עד כאן. וגם אם למראית עין נראה יהודי שאינו תואם לחלוטין הגדרה זו, נא להתבונן עליו בלב פנימה, וכשנכירו נראה כי באמת תכונות אלו של רחמנות וגמילות חסדים, דאגה ואכפתיות לאחינו בית ישראל קיימת ומפעפעת בתוכו, אלא שאהבה זו מכוסה, ואיננו משיתים ליבנו אליה, לפי דוחק העתים ומרוץ הזמנים.

בלב פנימה ישנה אהבה רבה

ד. שמעתי סיפור מבעל המעשה, אשר מאפיין עד מאוד את רוח הדברים האלה, המספר הינו חוזר בתשובה אשר נקרא למילואים לרגל כניסת צה"ל לשטחים למבצע צבאי. אותו מבצע היה למעשה מלחמה בזעיר אנפין, לצורך ניקוי כל מצבורי הנשק וחומרי החבלה של המחבלים, ונקרא שמו מבצע "חומה ומגן". והנה בין החיילים היה חייל הדואג לשלומם של כל החיילים באופן נפלא עד מאוד, היה מוכן הוא למסור את נפשו למען הצלת רעיו, על אף שבעל משפחה הינו. בכל דבר התנדב ראשון, וסייע בכל האפשר, דבר שעורר התפעלות והערכת אין קץ. מספר חודשים לאחר המבצע, מספר הסיפור המתין ברכבו בתוך פקק ארוך עד מאוד, והנה אחד הנהגים ירד לשולים של הכביש עקף את כל התור ונדחף בראשו בפראות, כאשר מוכרים סוג חצופים אלו על הכביש. בהתבוננו על אותו נהג רואה הוא להפתעתו שאיש זה הוא אותו חייל, אשר היה דואג לכל החבורה בחרוף נפש, ובאהבה, ואחוה. ומיד עלתה בליבו המחשבה כי אנו רואים ברחובות אנשים שנראים איגואיסטים, שאינם מתחשבים, הדואגים רק לעצמם, ועל רעם לכאורה אינם חושבים, ברם באמת יתכן עד מאוד שאדם זה הינו בעל מעלה עצומה, ואהבת ישראל ודאגה לזולת מפעפעת בליבו, רק שפשוט מחוספס ומלוכלך הינו בבוץ ובליכלוך של שיגרת החיים, אך אם נכיר את ליבו האמיתי של איש זה, יתכן עד מאוד שבעל לב נפלא ואוהב הוא, ויש לקנא במעלתו וטוהר ליבו. סיפור זה אולי נשמע שולי, אך מאפיין הוא עד מאוד את החברה, גם החצופים בחברה, גם האגואיסטים והאינם מתחשבים, רבים רבים מהם בלב פנימה לב יהודי חם ובוער בהם, ובעת צורך או בעת צרה שלא תבא ולא תהיה, יתנו את ליבם, כספם, ואף את נפשם, למען איש ישראלי באשר הוא. ואלו הם הדברים האמורים כאן, כי האהבה והאחוה שרויה בלב פנימה, ורק צריך לנקות את הלכלוך שנערם, ולראות את היהלום האדיר הנמצא חבוי בלב כל איש ישראלי. וזאת על ידי ההתבוננויות הנזכרות בלב פנימה אל ליבו של האיש הישראלי, ותן לחכם ויחכם עוד, לראות פנים וזויות אהבה נוספות הנמצאות בלב כל יהודי.

אפילו גנב יש במה לאוהבו

ה. וגדולה מכך, כי אפילו באותו דבר שבו הוא חסרונו, ובגלל חסרון זה קשה לאוהבו, אם נשכיל להתבונן בחסרון עצמו, פעמים רבות שמכח חסרונו נוכל להגיע לידי אהבתו. ולדוגמא כתוב במשנה במסכת נדרים (פרק ג משנה ד) נודרין להרגין ולחרמין שהיא תרומה, אף, על פי שאינה תרומה. עד כאן. פירוש, הרגים הם גנבים אכזרים, שאם מונעים מהם מליטול את הממון, הורגים. ואולם בזמן המשנה רשעים אלה שהם גנבים ורוצחים, אינם מעיזים לעבור על איסור אכילת תרומה, לאכול קודשים ולמעול בהם. ועל כן אם רואה שהם באים לשודדו, מותר לו לשקר עליהם ולנדור שמה שהם רוצים ליטול הוא תרומה, ועל כן שוב לא יגנבו זאת, היות ואין להם מה לעשות עם תרומה. וראה זה פלא רשעים כה גדולים שלמעשה הם רוצחים, זהירים שלא להכשל באכילת תרומה. ועל כך אמרו חכמינו במסכת ברכות (דף נז ע"א) כפלח הרמון רקתך (שיר השירים ד) פירוש המלה רקתך הוא שאפילו ריקנין שבך, מלאים מצוות כרמון. ועוד שנינו במסכת עירובין (דף יט ע"א) אמר ריש לקיש, פושעי ישראל אין אור גיהנם שולטת בהן, קל וחומר ממזבח הזהב, מה מזבח הזהב שאין עליו אלא כעובי דינר. [מזבח הזהב היה בבית המקדש בתוך הקודש, ועליו היו מקטירים קטורת פעמים ביום. דרך הקטרת הקטורת היא על ידי הנחת גחלים לוחשות על המזבח, ושוב מפזרים עליהם את בסמי הקטורת. גובהו של מזבח הקטורת הוא שתי אמות, ואורכו ורוחבו אמה, והיה עשוי עצי שיטים מצופים זהב. ועובי הציפוי היה כעובי דינר שהוא סוג מטבע.] עמד כמה שנים, ולא שלטה בו האור [האש לא כילתה את הזהב]. פושעי ישראל שמלאין מצות כרמון, על אחת כמה וכמה. עד כאן.

גנב לא משליך ספרי קודש

מעשה בידידי שנפרץ ביתו וגנבו את ממונו, מיד הזמין משטרה והגיע חוקר אל ביתו. והנה הגנבים חפשו גם בין ספרי הקודש ומאחוריהם, שמא יש שם כסף או שוה כסף. אמר לו החוקר, דע לך, כי הגנבים שהיו בביתך, יהודים המה, ולא ערבים. ומנין לך שאל ידידי. ענהו החוקר, ראה כי כשהגנבים הוציאו את הספרים מהספריה הניחום על גבי השלחן, וזו ראיה גמורה שיהודים המה, לפי שגנב יהודי לעולם לא ישליך ספרי קודש על הרצפה, לא כן הגנבים הגוים שמשליכים את הספרים. ואלו הם הדברים האמורים, כי אפילו גנב רע ובליעל, יתכן שאם נפשפש במעשה הגניבה עצמו, נמצא דבר מה שיעורר אותנו לאוהבו ולקרבו, הנה מקפיד הוא שלא לאכול תרומה, ושלא לנהוג ביזיון בספרי קודש. רק צריך להתבונן להסתכל ולחפש בחורים ובסדקים במעלות אנשי ישראל הסובבים אותנו והאהבה בא תבא. [אולם באמת אין מצות אהבת גנב כי אם מצוה לשנאתו, וכאשר התבאר לעיל (סימן ב סעיף ח באורך), אך מדוגמא זו נקיש לעצם הענין.]

להתבונן במעלות ולא בחסרונות

ו. אם נבחין ונתבונן באנשים שאנו אוהבים, בגלל הקורבה המשפחתית, או בגלל הכרת טובה, או כל סיבה אחרת, לכאורה הוא פלא, כי משום מה אל חסרונותיהם אין אנו משיתים את ליבנו, או לכל הפחות אין הם מעכבים את האהבה. וכך הם פני הדברים בתורת קל וחומר שאדם אוהב את ילדיו, ומכסה על מגרעותיהם ואינו משית ליבו אליהם, וקל וחומר שאדם נוהג כלפי עצמו במטבע זו. ואילו לגבי אנשים אחרים, בוחן אותם לפי מגרעותיהם וחסרונותיהם, והם המעכבים את האהבה שתבא. דבר זה מצריך עיון וחקירה, במה ולמה נשתנתה המטבע שבה אנו מתייחסים אל אהובינו, מאשר אל כלל העולם. ואם השכל הוא שמנהיגנו ומוליכנו, הרי שהיה צורך להשתמש באותה המטבע, הן באהובנו, והן בשאר כל איש באשר הוא. השורש לכך הוא משום הכלל על כל פשעים תכסה אהבה (משלי י,יב) אדם שאוהב את עצמו או את בניו, מחמת האהבה מכסה הוא על פשעיהם וחסרונותיהם, ואינו שם ליבו אליהם, ומאידך גיסא מדגיש את מעלותיהם וזכויותיהם, ואליהם משית ליבו, כך שנראה הוא לו כאיש טוב מאוד. כלומר אין כאן שקר ורמאות, כי אם זוית הסתכלות, זוית ראיה, על מה לשים דגש, ועל מה לא.

ומעתה שומה עלינו לנהוג באותה מטבע אף בכל עם ישראל, להסתכל על מעלות האחר, ואת מעלותיו להדגיש ולהפריח, הנה פלוני עמל בתורה, ואלמוני בתפילה, וראובן אציל, ושמעון בעל מדות, וכן על זה הדרך. ואל חסרונותיהם לא ישים את ליבו, כי אדם הוא ולא מלאך, ומי הוא שלם ויאמר טהרתי את לבבי, ונקי כפים אנכי. ואז שוב יקויים בהם הפסוק על כל פשעים תכסה אהבה, כי כשיראה את מעלות חבירו, ולא חסרונותיו, יאהבהו ויקרבהו, כאשר אדם קרוב אצל עצמו, ועל פשעיו מכסה ומעלים.

וכך אנו רואים ברבי חייא (מסכת יבמות דף סג סוע"א) שהיתה אשתו מצערתהו, ואף על פי כן כשהיה מוצא דבר הראוי לה, היה צורר אותו בסדינו, ומביא לה מתנה. שאלהו רב, והלא היא מצערת אותך. ענהו, דיינו שמגדלות בנינו, ומצילות אותנו מן החטא. והדברים נפלאים עד מאוד, לפי שהספיק לו שהיא מטיבה עמו בדברים אלו, והיה משית ליבו אל מעלותיה ולא אל חסרונותיה. ובאמת כאשר נתבונן יש במעלות שראה באשתו די כדי לכבדה ולייקרה, כי כמה חייב אדם להוקיר ולכבד מי שמטפל בילדיו, מי שמצילו מן החטא. הן טיפול בילדים הוא טורח ועמל במשך עשרים וארבע שעות. והצלה מן החטא מה רבה ונשגבה הינה. אך דרך העולם להסתכל על החסרונות, ואילו אל המעלות להתרגל, ולא להחשיבם, וצריך לנהוג בהיפך. ואלו כל דברינו האמורים, שיש להסתכל על המעלות של כל יהודי ולא על חסרונותיו, גם יהודי שעוקף את התור, במהות הוא יהודי שאוהב. ובפרט בראותינו קשר פנימי של אהבה בין כל יהודי העולם, וצריך לשלב את הדברים יחד, את הטוב להדגיש, ואת הרע להעלים, כאשר אנו נוהגים בעצמנו. וכך שמעתי מבארים בדרך צחות את הפסוק ואהבת לרעך כמוך (ויקרא יט,יח) כמו שאת עצמך אתה אוהב, ועל כן מכסה על כל פשעיך, על מדותך הרעות, ועל עוונותיך. כך כמוך ממש, נהג עם כל ישראל, תתבונן במעשיהם הטובים ומעלותיהם, ולא בחסרונותיהם.

וכן כתב בספר הברית (ח"ב מאמר יג פרק כז ד"ה החמישית) כי אחת הסיבות שאין אנשים אוהבים את רעיהם היא בראותם את מדותיהם הרעות ומעשיהם המגונים. ומאידך על עצמו דרך כל איש ישר בעיניו, הכל מתוקן אצלו לעולם, ומעשיו עשויים באמת וישר, ואין בהם כל מום, לפי דעתו, ואינו מרגיש החסרון שבו. אבל מבין ומביט בסקירה אחת ובהשקפה ראשונה בחסרון חבירו, ובפחיתותו, ובכל מום מרגיש בעמיתו, ועל כן קובע כי אהבת רעים היא באופן שתאהב כל אדם עם החסרון שלו, ואז לא יהיה לך זאת למכשול ולפוקה, ולגרום לכבות את האהבה. שאם לא כן, לא תוכל לקיים מצות ואהבת לרעך כמוך לעולם, כי אין אדם צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא בשום חסרון, ואם כן אין בטענת היצר הנזכרת שום אמת. עד כאן דבריו.

הסתכלות בחירה

ז. ונמצא כי כל יהודי באשר הוא יהודי, ישנן סיבות רבות לאוהבו ולקרבו, והכל תלוי האם נתבונן במעלותיו ובטובותיו, ובכך שבשורשו הוא אוהב את כל איש ישראל וכו'. או שמאידך אפשר להסתכל על החלקים הלא יפים שבו, כגון שמדותיו רעות, או שאינו מדקדק בעבודת השם, או שאינו בן עדתי [או יותר גרוע היום בעוונות, אם הוא בן עדה פלונית] וכו'. הבחירה להסתכל על הצד היפה שלו, ולא על הצד הרע, היא בחירה של כל אחד ואחד, ואינה תלויה באדם שמסתכלים עליו, אלא במסתכל.

זאת יוצא, כי אם נמצאים לפנינו שני אנשים, המסתכלים על אדם אחד, ושניהם מכירים אותו באותה המדה, וראה זה פלא כי האחד אוהבו, והשני שונאו. וזאת משום הבחירה של כל אחד על מה להסתכל ולהתבונן, זה מתבונן במעלותיו, וזה בחסרונותיו. ואפילו שהוא אדם אחד שנוהג עם שניהם באותה המדה בדיוק. ונמצא שהאהבת הבריות אינה תלויה כל כך בבריות עצמם, במעשיהם והנהגותיהם, אלא בעיקר תלויה היא במסתכל עליהם, כיצד היא בחירתו להסתכל ולבחון אותם, האם לטוב או למוטב.

השכל פועל לפי רצונו של הלב

ח. וגדולה מכך כתב המכתב מאליהו (ח"ג עמ' 52) דברים המבהילים על הרעיון, ונביאו בסגנונו המיוחד, עובדה יסודית היא שאין מחשבה בלי התענינות קודמת. כלומר השכל אינו פועל חושב ומנתח דברים, ללא שהלב חפץ בדבר ומעונין בו. ואת יסודו זה העמיד על ראיות, כי הקורא עתון במה עיניו עוצרות לקרוא את הכותרת בלבד, ובמה קורא הוא את התוכן לכל פרטיו, ובמה רואה רק את התמונות, הכל תלוי בנטית ליבו והתעניינותו, כי מה שהלב שלו בוחר להתעניין, מורה לשכל להתעמק שם ולחקור ולדעת את כל פרטיו ופרטי פרטיו. ומה שהלב שלו לא מתעניין, הרי שמדלג הוא והופך את הדף. וכן למשל מי שאינו מתענין באסיפת בולי דאר, לא יעלה על דעתו לחשוב בפרטיהם, ואילו אחרים כתבו ספרים שלמים אודותיהם. ומהו מקור ההתענינות, אין ספק היא תולדת הרצון [דהיינו החשק] ולהתעניינות ליבו יש שני צדדים, רצון חיובי, הוא יצר הטוב להטיב לעזור ולסייע. ומאידך רצון שלילי, הוא היצר הרע לעשות את ההיפך. נמצא שכל ענין שאדם דן עליו, הוא שאלה שהגיש הרצון אל השכל להחליט עליה, והשכל מעבד את הנתונים. ולא השכל הוא שמתעניין בדברים, ושוב מעבד את הנתונים.

והנה יש סוג של שאלות "טכניות", כלומר שכבר החלטנו על התכלית המבוקשת, ואנו דנים עתה רק על האמצעים שעל ידם נשיג אותה. כגון החלטנו לרכוש מוצר מסויים, בזה הרצון או הלב דורש מהשכל שיחפש רק את הפתרון היותר יעיל למעשה, ומניח את הדיונים לשכל לבחור את הנכון ביותר לפי שכלו. סוג זה כולל את רוב חשבונותינו המעשיים היום יומיים. וכל השאלות השייכות לטכניקה גרידא, שאלות של איך לעשות דבר זה, או איך להשיג דבר אחר, יוכל האדם לפתור בנקל, עליו רק לפתח את שכלו די צרכו.

אבל השאלות הקשות באמת הן בענינים שבהם עדיין האדם מסופק על עצם הענין אם טוב עבורו הוא או לא. ושאלות אלו קשות, מפני שההתענינות שהיא מגישה את השאלה, כבר נוטה לצד אחר. כגון המחפש בשלחן ערוך אם מותר לו לשחק שחמט בשבת, מסתמא רוצה לשחק. החוקר בדעתו אם מחוייב להתבזות ולפייס שוב את חברו העקשן, כבר נדע באיזה צד הוא רוצה יותר. וזהו הפשט השוחד יעור עיני חכמים, וכפי שאמרה הגמרא במסכת כתובות (קה ע"ב) אמר רבא מאי טעמא דשוחדא. [פירש"י, למה אסור ליטלו, לזכות את הזכאי.] כיון דקביל ליה שוחדא מיניה, איקרבא ליה דעתיה לגביה, והוי כגופיה, ואין אדם רואה חובה לעצמו. [כיון שקיבל שוחד ממנו, התקרבה דעתו לגביו, והוא כגופו, ואין אדם רואה חובה לעצמו.] עד כאן לשונו הגמרא. והרי לפנינו שהנגיעה והרצון הטבעי של האדם לצד אחד, מקלקלת את כושר שיפוט השכל, באופן שהשכל אינו מעלה על דעתו סברא הסותרת את נטייתו. והם הדברים האמורים, כי ההתענינות מעוררת את המחשבה, והיות והתעניינותו היא חס סטרית וחפצה בדבר מסויים, הרי שהשכל יחפש רק ראיות לצד זה, ואם יתקל בראיות הפוכות, לא ישים דעתו אליהם, ולא ירגיש בהם. ומעתה מובן שהרצון הטבעי לא יעורר סברא הסותרת את הרצון, אלא אדרבא תעלים אותה.

מי באמת אובייקטיבי

והדברים מבהילים עד מאוד, אנשים בטוחים שהם אובייקטים ובעלי כושר שיפוט ישר ונכון, ושופטים לפי עין שכלם את הקורות והסובב אותם, את ההתנהגויות של אחרים וכיוצא בזה. אולם באמת אף אחד אינו אובייקטיבי אלא אם כן שאינו נוגע בדבר. דהיינו כל עוד אין לו רצון טבעי עצמי בדבר. או כל עוד לא נטרל את רצונו הפנימי ובטלו, ופונה לשקול את הדברים בשכלו ללא רצונו. אך ברגע שיש לו רצון פנימי, כגון כשהוא כועס על פלוני, ואז יבא לשפוט את מעשיו, כיון שרצונו הפנימי והטבעי הוא לראות את חסרונותיו, לא ישים ליבו אל מעלותיו. כי מה שגורם לשכל לשים לב אל פרט מסוים, הוא הרצון שהלב משדר ללב, וכיון שרצון הלב הוא לראות את חסרונותיו, לפי שכעוס הוא עליו, הרי שהשכל מעבד רק נתונים של חסרונותיו, ובמעלותיו אינו מבחין, וממילא אינו מעבדם, ושוב יוצא המשפט מעוקל ומקולקל.

וזו הסיבה שבעת סכסוך או מריבה בין אנשים שותפים או זוג נשוי, הנכנס ביניהם לפשר ולקרב, רואה במקרים רבים אפילו שאף צד אינו משקר, ושניהם דוברי אמת גמורה, כל אחד מאשים את השני בהאשמות כבדות וחמורות, ולדבריו האשמה היא רק ברעהו, וכששומעים כל צד בנפרד נראה שהצד השני רשע גמור. אולם כשמצליבים מידע מתברר תמיד שאף על פי ששניהם דוברי אמת, השינוי נובע מזוית הראיה, אילו פרטים להדגיש, ואלו פרטים לא לשים לב אליהם. כגון ראובן טוען שאשתו מצערת אותו בכל עת ובכל שעה, ושהוא אינו עושה לה כל רע. ואשתו טוענת את ההפך. וכשנשמע כל אחד לחוד נהיה בטוחים שהצד השני רשע גמור, לפי שלל המעשים והעובדות שיספרו על מעללי הצד השני. אך כשנשוה את הדברים נראה שפשוט ראובן לא שם לב לדברים הלא יפים שעושה הוא לאשתו, לפי שבטוח שבא זה כגמול להתנהגותה, או בגללה. והרי שבמודעות שלו הדברים שעשה אינם נרשמים כדברים רעים, אלא כהגנה, או הצלת עצמו. ואילו את מה שאשתו עשתה עימדו, זוכר הוא הדק היטב היטב הדק, יחד עם כל השתלשלותם מלפני החתונה ועד היום. ולהיפך הגמור אשתו חושבת, ואת השתלשלות מעשיה אינה זוכרת, לפי שהתרגלה אליהם, וכי זאת היא, ומה יש לזכור דברים אלו. אך את מעללי בעלה, זכור תזכור ותשוח עליהם נפשה. והם הדברים האמורים, כי מה שהלב חושק השכל מנתח, ומה שאין הלב חושק, כלל לא עולה ולא בא לידי ניתוח שכלי.

וכגון הבעל טוען שאשתו חסרת יעילות ואינה מזיזה דבר בבית יושבת כל היום חסרת מעש ומשועממת. והאשה טוענת שהבעל רומס אותה בביקורת הרסנית חסרת מעצורים. ושניהם דוברי אמת. וכשנשמע כל אחד לחוד נהיה בטוחים שהצד השני רשע. אך כשצליב מידע נווכח, שהאשה טוענת שעקב הביקורת של בעלה וחיי הנישואין העכורים שלהם, אין לה שום חשק לעשות דבר בבית, ותזכור את הימים ההם הראשונים שבהם היתה מטפלת היטב בבית. ועל כן מטילה את כל האשה על בעלה. ומאידך כשנשמע את הבעל יאמר שביקורתו היא מאחר והבית אינו מתנהל, וכשצריך לקחת את הילדים לגן והם אינם לבושים מה יעשה, וכיוצא בזה כל אחד רושם בשכלו את מה שלבו חפץ, את הדברים הכואבים לו, ושאיכפת לו מהם, ומשית ליבו אליהם, הם המעשים הלא יפים שעושים כנגדו, אך למעשיו אינו שם לב כי רעים הם, מאחר וליבו אינו חפץ לשים לב לכך, וממילא המוח אינו קולט ורושם זאת.

וכן כתב עוד במכתב מאליהו (ח"ג עמ' 140 קונ' החסד ח"ב פרק א) כבר נתבאר כי כל מחשבה באה מכח התענינות, ומה שלא ירצה לב אדם לחשוב בו, לא יעלה על דעתו כלל. ועל כן השוחד יעוור עיני חכמים, שלא יוכל לראות האמת במה שמתנגד לזכויותיו של מי שנתן לו מתנה, כל שכן במה שמתנגד לרצונות שלו בעצמו. והעלינו שם שבאמת התקוה היחידה להכיר האמת בענינים שיצר הרע מתנגד להם, הוא שיסלק את הנגיעות מלבו, ויתאמץ לבקש רק את האמת. כי הלב מניע את השכל לעבוד, ולא להיפך.

ראיית מעלות השני אינה תלויה במעלותיו כמו בלב המסתכל

ט. לאור זאת שוב נשוב לנידוננו, כיצד להגיע לאהבת הבריות, הנה נטית הלב לרצות לראות בהצלחות פלוני או בכשלונותיו, במעלותיו או בחסרונותיו, נטית לב זו המושתתת על מושכל ראשון שישנו בליבו של כל אחד, האם לבחור לראות במעלות או בחסרונות של כל אחד לפי מה שהוא. החפץ לראות בחסרונות פלוני, כי כן ליבו חפץ, הרי אף אם מעלותיו בולטות וניכרות עד אין שיעור ואין חקר, מכל מקום היות והלב אינו משדר לשכל לעבד את הנתונים החיוביים האלו, ממילא השכל לא מעבדו, ולא נקלט בשכל שפלוני בעל מעלה. ומאידך גיסא היות והלב חפץ לראות בחסרון פלוני, שוב השכל מקבל הוראה לעבד נתון זה, וממילא התוצאה ה"אובייקטיבית" שמעלה "השכל הישר" הוא שפלוני איש רע ובליעל, ויקשה עד מאוד לאדם לאוהבו לרחם עליו, לעזור ולסייע בידו. מה שאין כן במי שחפץ לראות במעלתו של פלוני, כגון מחמת שהוא בנו, או קרובו, או שאוהבו, או שמכיר לו טובה, או אם איש מעלה הינו החפץ לראות במעלותיהם של כל איש ישראל באשר הוא [וזה עיקר חפצנו להשמיע, כי כן הדרך להגיע לאהבת הבריות, לחפוץ לראות במעלות ישראל באשר הוא וכנזכר לעיל] השכל יעבד את נתוני המעלות, ואף אם רוב רובו של איש זה חסרונות, עלה כולו קמשונים, כסו פניו חרולים, וניכרים הם על פניו של אותו האיש, כיון שהשכל אינו מקבל תשדורת מהלב להתבונן בחסרונותיו, שוב השכל לא יראה זאת, רק יתבונן במעלותיו, וממילא התוצאה השכלית שתצא על פלוני שבעל מעלה הינו. ועוד ראה כיוצא בדברים אלו בשו"ת אגרות משה (אה"ע ח"ב ר"ס י) דברים נפלאים.

הבחירה הגורלית

י. אשר על כן הבחירה אם להתבונן על הצדדים החיובים או השלילים של בני האדם, היא בחירה קריטית, שתוצאותיה הרות גורל, כי בבחירה זו תלויה השאלה האם יוכל האדם לקיים מצות ואהבת לרעך כמוך, כאשר את ליבו ישים לרצות לראות במעלות האנשים, בטוב שבהם, ולא בחסרונותיהם. או חלילה לעבור על ואהבת לרעך כמוך, לפי שלא יוכל כלל שכלו להניח לו לאהוב את הזולת, אם ליבו חפץ לראות בחסרונות בני האדם. [גם נגעו בדברים האמורים בשו"ע המדות (שער השמחה חלק המוסר סימן ה ותחילת סימן ו עמ' תמז והלאה) בבחירה כיצד להסתכל על התנהגות האנשים, האם כוונתם להרע, או שלא כיונו לכך. האם ללמד זכות על מעשיהם או לאו. ושהיא נקודת בחירה שכל אחד בוחר, ותלויה באדם עצמו ובגישתו לחיים, ולא בנתונים המציאותיים. לפי שבלב האדם תלויים הדברים האם לראות את החצי כוס המלאה, או את החצי הריקן. ואין צורך לכפול את הדברים, וכל המעוניין יראה שם, והכל דבר אחד.]

ביקורת מעשיהם של אחרים הרס עצמי

יא. וזהו שורש הביקורת שרבים מבקרים אחרים, פלוני הוא כזה ואלמוני ככה, וזה אמנם בן תורה הינו אך הוא כזה, וכן על זה הדרך, כאשר רואים ושומעים, והוא נגע ציבורי גדול ונורא. ויש שכל דיבורם הוא רק ביקורת על אחרים, וזהו דבר שצריך להעקר מן השורש, להסתכל על הטוב שבחבר ולא ברע, המבקר ומתנשא מעל אחרים, לעולם לא יוכל לקיים את מצות הכתוב ואהבת לרעך כמוך, אחר שלעולם מדקדק ומחפש הוא בחסרונותיהם של אחרים, ואת מעלותיהם מזניח. דרך חייו של אדם זה היא לגרום לעצמו שנאה וריחוק מבני האדם, לפי שבחר להתבונן בחסרונותיהם, ואותם להדגיש, ובהם להתבונן. ולא בחר להתבונן במעלות בני האדם, וממילא בחירת הסתכלותו גורמת לו לשנוא את הבריות, ולא יוכל לבא אל אהבתם. כי אמנם הדרך להגיע אל אהבת הרעים, הוא כן לדקדק, וכן לחפש באחרים ובמעשיהם חיפוש מחיפוש, אך לא בחסרונותיהם, כי אם במעלותיהם. לחפש בחורים ובסדקים מה הם מעשיהם הטובים, מה מעלותיהם, ומדותיהם הטובות, וכן על זה הדרך, ושוב יוכל לבא אל האהבה. ועל כן חובה להתרחק עד מאוד מן הדרך הרעה של ביקורת מעשיהם של אחרים, למצא בהם פגמים ונזקים, וכגון לטעון שאין כוונתם לשם שמים, אלא רק למען עצמם, או לממונם, או לכבודם, כאשר שומעים טענות ומענות רבות שכאלו.

הביקורת מביאה לידי עצבות

וזאת מלבד האיסור החמור של לשון הרע, וחיוב והלכת בדרכיו, ועוד כהנה וכהנה איסורים רבים, אשר ליקטם ואספם בתחילת ספר חפץ חיים. וחוץ מכך ואגב גררא אי אפשר להתעלם מעצם הבחירה לבחור לדקדק בביקורת ובחסרונות השני, כי הבוחר לעצמו דרך חיים שכזו, יקשה עליו עד מאד להיות בשמחה, לפי שלעולם חושב שמנסים להרע עימדו, לדאוג לאינטרסים שלהם ולא לטובתו וכו', וכאשר התבאר בשו"ע המדות (שער השמחה סימן ד אות ב עמ' תמח) קחנו משם. והרי שגם את האושר שלו עצמו הורס הוא בידים. ומי שאינו מאושר אינו עובד השם באמת, כי העצבות אינה עבודת השם כי אם מעמסה. והדרך היחידה להתעלות בעבודת השם, היא מתוך שמחה, כי אז האופקים רחבים והאפשרויות אינן מוגבלות לעלות עוד מעלה, משום שכל עליה יש בה תוספת אושר וסיפוק. מה שאין כן העצב בעבודת השם, כל עליה נוספת היא עוד טורח ועוד קושי, ולעולם יהיה מוגבל ביכולת העליה שלו, אחר שכל עליה היא תוספת קושי ויגון על יגונו. כגון מי שבמאמצים אדירים בא לבית המדרש, ובמאמצים עילאיים לומד בהתמדה, גם אם דורך בדרך זו שנים רבות, לא יוכל להתעלות עוד בעבודת השם, כגון שלימודו יהיה לשמה, ושיבא אל אהבת השם, ואל יראת הרוממות, כי כל תוספת עבודה עליו היא תוספת מאמץ, וגם כך הוא כורע תחת הנטל, ואף על פי שמצליח לנושאו, מכל מקום עושה זאת במאמץ רב, ועל כן אינו יכול להוסיף עוד נטל ועוד תוספת על משאו, כדי שלא יכרע ויתמוטט. לא כן מי שנהנה מהתמדתו, מי שנהנה מתפילתו, תוספת בעבודת השם אינה נטל וקושי, כי אם תוספת הנאה, וממילא כל תוספת מבורכת, ויכול הוא להתעלות עוד ועוד, כיד השם הטובה עליו. וראה עוד כיוצא בזה בשלחן ערוך המדות (שער השמחה חלק המוסר סימן ג ובסוף סימן ח) בחשיבות השמחה בעבודת השם.

חיוב האדם לפי מה שהוא

יב. אחר ראותינו שהדרך לאהוב את הבריות או שלא, תלויה בכיצד להסתכל על האנשים בעולם, אם בראיה חיובית או שלילית, ומכאן יבא אל האהבה או להיפך. נבא להרחיב בפרטים הגורמים להסתכלות החיובית. והנה פרט חשוב עד מאוד אשר יש בידו לסייע באהבת ישראל, גם לאהוב אנשים שלכאורה אינם הגונים ואינם נוהגים כשורה, היא ידיעת היסוד שחיוב כל אדם בעולם הוא כל אחד לפי מה שהוא, לפי הנקודה שבה הוא התחיל, לפי הכלים שניתנו לו ממרום, לפי החינוך שחינכוהו, והסביבה שבא גדל. ויכול להיות רשע שכלפי שמיא הוא צדיק גמור, כי לפי נתוניו מהיכן שהתחיל ולהיכן שהגיע טרח ועמל רבות. ומאידך יתכן צדיק שלא טרח ולא עמל כמעט, כי קיבל חינוך נפלא, ולא היו לו נסיונות, וטבעו קרוב לעבודת השם, ואף על שנאמן הוא בעל המלאכה שישלם שכר פעולתו, מכל מקום מעלתו של הראשון גדולה עשרת מונים משל השני, אף על פי שהראשון לפי כללי ההלכה הוא רשע, והשני צדיק גמור. והובאו לכך ראיות בשלחן ערוך המדות (שער הגאוה עמ' קס והלאה) ושכן יוצא מבואר מדברי הראשונים שהובאו שם (עמ' כג אות ג והלאה) שחיוב האדם הוא לפי יכולתו שכן יוצא מדברי חובות הלבבות (שער היחוד פרק ג) ומהרמב"ם בספר המצוות (עשה ח) ומאיגרת הרמב"ן, ומספר החינוך (מצוה תריא) עיין שם. וכן כתב בספר דרך השם (ח"ב פרק ג סימן ד). ועל כן מי שלפי הנתונים שלו אינו יכול לעשות מצוה [אינו יכול באמת, ולא שיצרו לוחש באוזנו שאינו יכול] לא יענש על כך, ולא יתבע על כך, כי אין הקדוש ברוך הוא בא בטרוניא עם בריותיו. ומעתה אחר עלות כל זאת, בראותינו איש שאינו נוהג כשורה, ובאופן טבעי לא אוהבים אותו משום התנהגותו, הרי שביודענו ידיעה גדולה ועצומה זו, שיתכן עד מאוד שמצד האמת מעלתו שלו גדולה עשרת מונים יותר מאשר מעלתם של אחרים. או משום שהתכונות שחננו השם יתברך רעות הם עד מאוד, ומה שכועס כך ולא יותר עלה לו במאמצים עלאיים, והרי שכרו על שכועס כך ולא יותר הוא לאין ערך ושיעור. או שאין עליו תביעה על שכועס לפי הסביבה שבה גדל, או לפי החינוך שבו התחנך וכדומה. וכן בכל מדה ומדה, כי לא כל העתים והזמנים שווים, ולא ראי זה שגדל בבית זה, כראי זה שגדל בבית אחר. על כן שוב אין להרחיק את בעל המדות הרעות או ההנהגות הרעות, כי יתכן שכלפי שמיא צדיק גמור הוא, ועוד מעלתו רמה ונשאה משאר בני דורו. ואת אמיתות הדברים יודע רק הקדוש ברוך שהוא בוחן כליות ולב.

גם לנו חסרונות

יג. ועוד בה, לפי שעד שאדם בודק בציציות חברו, האם בדק הוא את ציציותיו שלו עצמו, האם הסתכל הוא על עצמו ועל תכונותיו הרעות. וגם אם כן השית ליבו אליהם, הרי אף על פי כן אוהב הוא את עצמו אהבה עזה, ולא שונא את עצמו, אם כן מן היושר וההגיון וכך מורה שורת הדין שעליו להשתמש באותה מטבע לגבי חביריו ומרעיו, שאף על פי שיש להם איזו מדה רעה, יאהבם ויכבדם ויגמלם חסדים טובים. ויתרה מכך כתב בספר הברית (ח"ב עמ' תקנא) שאם יש לרעך מדות מגונות ומפריעות לך לאהוב אותו, דע כי אני השם ויודע שגם לך חסרונות.

לכל אחד מעלות

מה גם שלכל אחד יש מעלה מיוחדת, ואם נתבונן בה ונעריכנה כיאה וכיאות, האהבה בא תבא ברינה. אם נסתכל במעלות רענו ולא בחסרונותיהם, אם נשכיל להסתכל בחצי הכוס המלאה ולא בריקנית, נוכל בקלות לאהוב את כל האדם. וכמשל לדבר הוא הסיפור הנזכר לעיל (אות ד) באיש שעקף את התור, וכן הדברים הנזכרים לעיל (אותיות ב-ה) שאהבת ישראל שרויה בליבו של כל יהודי באשר הוא.

היצר שבאדם שונא ומחפש סיבה את מי לשנא

יד. שמעתי את סיפור המעשה מפי הרה"ג רבי אליהו בן פורת טהרני שליט"א מחבר ספר אלופינו מסובלים שהיה נוכח ועד לדבר. לפני שנים היה דיון הלכתי לגבי יהדותם של כת מסויימת [כת בני ישראל] והגאון הראש"ל רבי יצחק ניסים זצ"ל הקים ועדה מיוחדת לכך, ומסקנתם יצאה בכוחה דהיתרא, שיהודים כשרים הינם. באותה העת היו קנאים המתנגדים להיתר, וצעקו וצווחו שצריך גיור לחומרא. אחד מן הרכב המתירים היה אב בית דין בתל אביב, ויום אחד ישב הוא במזרח של ישיבת פונוביז, וכמה בחורים קנאים נגשו אליו, וגינוהו וביישוהו בפרהסיא. לאחר שבועים הגאון רבי חיים שמואלביץ זצ"ל דיבר בישיבה, ובשיחה אמר את חטאי אני מזכיר היום. והנה שקט ודממה בהיכל הישיבה, קדוש ישראל מודיע בשער בת רבים על איזה חטא שיש לו, והוא דבר פלא. ויוסיף ויאמר, לפני שבועים נשפך כאן דם יהודי, ואני לא פציתי פי ולא קמתי למחות, על חטא זה, היננה מתוודה. ומה תאמרו כי כוונתם היתה לשם שמים. פתח את ספר שערי תשובה (שער ג סימן לט) וקראו, לא תשנא את אחיך בלבבך (ויקרא יט,יז) הוזהרנו בזה להסיר מנפשנו מדת השנאה, והיא מדה מעוללת פשעים רבים, ומסבבת כמה עלילות נשחתות, כמו לשון הרע, שהיא שקולה כנגד כמה חייבי מיתות בית דין כאשר יתבאר. וכמו דרישת רעה, והשמחה לאיד, וגרמת נזקים לחברים, והליכת רכיל, ונקימה, ונטירה, ומאבדת טובה הרבה מן הנפש, כאשר יתבאר בשער השנאה. וראה עד היכן הגיע עונש השנאה, כי אמרו רבותינו זכרונם לברכה (יומא דף ט ע"ב) בית שני שהיו עוסקים בתורה ומעשים טובים מפני מה חרב, מפני שנאת חנם שהיתה ביניהם. עד כאן לשונו. וביאר את דברי רבנו יונה, כי הנה האדם על נגעי וחטאי עצמו אינו צועק וצווח, אלא מלמד על עצמו זכות, כגון איני מושלם, אני סך הכל בן אדם, וכדומה. אך על חטאי אחרים, יביישהו ויבזהו בשער בת רבים, וסבור הינו שכל כוונתו לשם שמים. האם כך היא האמת, האם באמת לשם שמים כוונתו, אם כן הוא, למה על עצמו אינו צועק וצווח, למה את עצמו לא מבייש בפרהסיא "לשם שמים" על חטאיו ועל עוונותיו, ורק באחרים נוהג כן. שורש הדבר הינו שבלב פנימה יש יצר הרע, ולו תכונות רעות, קנאה, תאוה, כבוד וכדומה, ואחת מתכונות הרשע היא השנאה, בלב יש נקודה של שנאה, רצון להרע ולשנא אחרים. אלא מה אשנא סתם יהודי, אז היצר מחפש היתרים לשנאה, ולכן הוא מחפש ומוצא מי שעובר על איזה דבר, וכאן הוא תופסו כביכול לשם שמים לשונאו ולביישו. ולא שהמעשה שעשה היהודי, הוא הגורם לשנאה, אלא להיפך בלב פנימה יש שנאה, והמעשה מתיר לשנאה לפרוץ. אך אם היה אוהב את רעו כאשר אוהב הוא את עצמו, בודאי שאת הלשם שמים היה מניח בצד, כיון שהיה מלמד על רעו זכות, כאשר על עצמו בקיא הוא באלפי לימודי זכות. וזהו שכותב רבנו יונה הוזהרנו בזה להסיר מנפשנו מדת השנאה, ומפרט את תולדותיה, לפי שמדת השנאה שרויה בלב, והתולדות הם תולדותיה, ולא השנאה היא תולדה המעשים שעושים אחרים.

---

סימן ג - עבודה מעשית

אחר המעשים נמשכים הלבבות

א. עד כה עסקנו בצדדים המחשבתיים המוסריים והשכליים, כדי לעורר, וכדי להגיע אל אהבת הבריות. ועתה נבא אל ההדרכה המעשית כיצד לעשות זאת. והנה הורונו חכמינו הקדמונים יסוד גדול בעבודת המדות, והוא שאחר המעשים נמשכים הלבבות. ופירושו, שאם אדם יעשה מעשה טוב או רע פעמים רבות, אף שליבו בל עמו, בחזרתו על המעשה עוד ועוד, שוב ליבו יהיה עם המעשה, ויחפוץ בו, וזאת בין לטוב ובין למוטב. שהנה כתב החינוך (מצוה טז) דע, כי האדם נפעל כפי פעולותיו, ולבו רק רע כל היום [דהיינו אפילו אם ליבו יהיה רק רע כל היום] אם יערה רוחו וישים השתדלותו ועיסוקו בהתמדה בתורה ובמצוות, ואפילו שלא לשם שמים, מיד ינטה אל הטוב, ובכח מעשיו ימית יצר הרע, כי אחרי הפעולות נמשכים הלבבות. ואפילו אם יהיה אדם צדיק גמור, ולבבו ישר ותמים, וחפץ בתורה ובמצות, אם אולי יעסוק תמיד בדברים של דופי, כאילו תאמר דרך משל שהכריחו המלך ומינהו באומנות רעה. באמת אם כל עסקו תמיד כל היום באותו אומנות, ישוב לזמן מן הזמנים מצדקת לבו להיות רשע גמור. כי ידוע הדבר ואמת, שכל אדם נפעל כפי פעולותיו, כמו שאמרנו. עד כאן לשון קודשו. דהיינו אפילו אדם רשע שהכריחוהו לעשות מעשים טובים עוד ועוד, שוב עם הזמן יתהפך לבבו ללב טהור החפץ לעשות מעשים טובים. וכן להיפך אם יכריחו צדיק לעשות מעשי רשע, אחר הזמן יהפך גם לבבו להיות לבב רשע. ומעתה בנידוננו בדרך אל אהבת הבריות, אם ישכיל המשכיל להרבות במעשי האהבה, אם יטיב עם הבריות, יוותר, יסייע, ירחם עוד ועוד, אף על פי שאין אהבת הבריות שורה בקרבו, מכל מקום במשך הזמן בא תבא האהבה, ויהפך לבבו ללב אוהב את הבריות. גם בספר ענף עץ אבות (עמוד ע) העתיק את דברי החינוך הנזכרים לעיל ועל לשון החינוך "שמי שיחייבו המלך אומנות רעה" כתב לפרש, כגון לשחק בתיאטרון. וכן כתבו יסוד זה עוד ראשונים רבים, ונקבצו ובאו בספר שלחן ערוך המדות (שער המדות סעיף ד עמוד יג והלאה) ואין צריך לכפול. רק נוסיף דעיין עוד במורה נבוכים (ח"ג פרק לב), ושכן כתב את יסוד זה בספר יוסף אומץ (יוזפא עמ' 279) ההרגל על כל דבר שלטון, וכן כתב המסילת ישרים (סוף פרק ז) מן הזריזות יוולד ההתלהטות, עיין שם. והוא נפלא, כי העושה את המצוות בזריזות, אפילו שעושה את המצוות מצות אנשים מלומדה, וליבו בל עמו, שוב תוליד הזריזות את ההתלהטות והדבקות במצוה. וקל וחומר שבנידוננו יולידו מעשי החסד את אהבת הבריות. וכן כתב עוד (בפרק ט) כי כבר נאסר רצונו במאסר ההרגל הנעשה טבע שני. עד כאן. וכן כתב הגר"א באבן שלמה (פ"ו אות ה) ההרגל על כל דבר שלטון. וכן כתב בספר התניא (סוף פרק יד) שאחר המעשים נמשכים הלבבות. וכן כתב בספר אהבת חסד (ח"ב פי"ג ד"ה גם ידוע, ובפי"ז בהגה ד"ה ועתה).

על ידי רבי מעשי חסד

ב. אחר עלות כל זאת דעת לנבון נקל, שמי שרוצה לרכוש לעצמו את אהבת הבריות, ירבה במעשי האהבה על כל סוגי ופרטי גמילות חסדים, עזרה וסיוע, ושוב ליבו יעלה במסילה העולה בית אל, לאהוב כל אחד ואחד מישראל, כי ימשך ליבו אחר המעשים. וכן כתוב במסכת דרך ארץ (זוטא פרק ב) אם חפץ אתה להידבק באהבת חברך, הוי נושא ונותן בטובתו. עד כאן. וכן כתב המספיק לעובדי השם (ריש שער הרחמנות) כי ההכשרה אל הרחמנות היא מעשי חסד. ושלכן קבעה התורה התכשרויות רבות להפך את אכזריות הלב, והם כל מה שציוה השם בענין זה, כגון לתמוך עניים ואביונים, ולהחזיר העבוט לעני וכו' עיין שם. והרי לנו שהדרך אל אהבת הבריות היא ריבוי מעשי החסד, ושלכן התורה חייבה מצוות רבות של חסד. וכן כתב הרמב"ם במורה נבוכים (ח"ג פרק לט) שזהו הטעם שציוותה התורה על מצוות חסד רבות.

וכך כתב עצה זו של הרבות בחסד בספר ארחות צדיקים (שער האהבה) ובאיזה דרך יגיע האדם לאהבת כל אדם, אשכילך ואורך, הדרך הוא שיעזור אבנפשו בובממונו כפי יכלתו. אהעזר בנפשו הוא שישרת לכל אדם, הן עני הן עשיר ויטרח עבורם. בהעזר בממונו הוא שילוה לעשיר בעת הצטרכו למעות. וכן לעני ילוה בעת דחקו. וכן יפקדהו במתנה כפי כחו. ולקצות עתים [בזמנים מסויימים, בשונה מהדברים הקודמים שיעשה תדיר] ישלח מנות ודורונות גם לעשירים. ויהא וותרן בשלו. אם יהיה לו עסק עם בני אדם, יהיה כל משא ומתן שלו בנאמנות, ואל יקפיד בדבר מועט על חבירו. לעולם יהיה חפץ שחבירו יהנה ממנו, ואל ישתדל הוא ליהנות מחבירו, ויהיו דבריו בנחת עם כל בני אדם. ביישהו אדם, אל יביישהו. הטעהו, אל יטעהו. יסבול על צוארו עול העולם, והוא לא יכביד עליהם. ולא יתקוטט עם בני אדם. ויקבל כל אדם בשמחה ובסבר פנים יפות, כי הסברתו פנים תחזק האהבה. וישא ויתן עם חבירו בטובתו. וינחם כל אדם מעצבו ומדאגתו. אם גילה לו אדם סוד, אל יגלהו, אף אם יכעיסהו. ולא ידבר על אדם רע, ולא ישמע שידברו רעות על אדם. ולעולם ישתדל למצא זכות על בני אדם במקום שאפשר להיות, ובזה יזהר ביותר, ואז יהיה אהוב לכל. ויכבד כל אדם במעשיו ובדבריו. ולא יתגאה על שום אדם, אך ייכנע תחת כל אדם, ובכל יכוין לשם שמים. עד כאן לשון הארחות צדיקים. והרי לפנינו שירבה במעשי החסד ואהבה על כל פרטיהם ופרטי פרטיהם ואז יבא אל האהבה. וכן כתב בספר מעלות המדות (סוף המעלה השנית ד"ה ובמה) וזה לשונו, ובמה יגיע האדם לאהוב את חברו אהבה שלמה. [על ידי] שיזכרהו תמיד לטובה בכל עת ובכל שעה, ויראה אותו תמיד לפניו בכבודו, ומספר בטובתו, ומעלים עינו מגנותו, ומכסה פשעיו, ומוכיחו בינו לבינו כשרואהו שאינו נוהג כשורה, ושמח בזכירתו, וערבים עליו דבריו ואינם עליו למשא, וירא מאהבתו שלא תבוא עליו שום סיבה להפרידו ממנה, ומתוך אהבתו משפיל עצמו לפניו ומכניע את לבו לעבדו, ומחזר להתרצות אליו במעשיו, ואוהב את אוהביו, ושונא את שונאיו, ומדריכו בדרכי התורה והמצוות. וכל מי שנוהג המנהג הזה בידוע שאוהב את חברו אהבה שלמה. עד כאן לשונו. וכיוצא בזה כתב בספר חסד לאברהם (למחבר ארך אפים ונדפס בסוף ספרו סימן א סעיף ד) שעל ידי תפילה על כל אחד על צרתו יבא לאהבה. וכן כתב בשו"ת בנין אב (ח"ג סימן עח אות ד) שהדרך לקיים את האהבה בפועל היא על ידי עשיית מעשי החסד. וביאר שלכך כיון הרמב"ם (דעות פ"ו ה"ג) בכותבו, מצוה על כל אדם לאהוב כל אחד מישראל כגופו שנאמר ואהבת לרעך כמוך. לפיכך צריך לספר בשבחו ולחוס על ממונו כאשר חס על ממון עצמו ורוצה בכבוד עצמו, והמתכבד בקלון חבירו אין לו חלק לעולם הבא. עד כאן לשונו. ופירש ש"לפיכך" היינו הדרך שדרכה יגיע אל האהבה, כי איך יוכל לאהוב כל אחד מישראל כגופו, וכיצד הדרך לכך, ועל כן ממשיך הרמב"ם "לפיכך" לפי שהחיוב הוא כה גדול, לכן יעשה את אשר אני מורה לו, והוא שיספר בשבחו, ויחוס על ממונו וכו'. עד כאן דבריו.

האהבה תולדת הנתינה

ג. בהתבוננות מעמיקה יותר, הרי שעשיית החסד והנתינה לרעיו, גורמת יותר משאר דברים את אהבה הלב. שאף שהתברר לעיל כי אחר המעשים נמשכים הלבבות, ואם כן כן הוא בכל המעשים, מכל מקום באהבה, מעשי החסד מרבים את האהבה ביתר תוקף וביתר עוז. והוא על פי דברי המכתב מאליהו (ח"א עמ' 36) שאמנם סבורים העולם כי אדם שאוהב את רעו מעניק ונותן לו. אך באמת עיקר הדברים הפוכים המה, ומחמת שאדם נותן לרעו לכן הוא אוהבו. וסיבת הדבר, כי יאהב האדם את פרי מעשיו, לפי שמרגיש במעשיו שהם חלק מעצמיותו, וממילא מרגיש שמעשיו הם הוא עצמו. הן אם זהו בנו שטיפל בו, ילד שחינכו, חיה שגידל, צמח שנטע, או בית שבנה האדם, דבוק האדם במעשי ידיו באהבה, לפי שאת עצמו ימצא בהם. וסיפר עובדה על כך, מעשה בהורים צעירים אשר ראו את כל חמדת חייהם בבנם הקטן. ולפתע מלחמה פרצה במקום ההוא, ויברחו כולם משדה המלחמה. ויקר המקרה, אשר האוייבים הפרידו בין הדבקים, והאב עם בנו נשארו לצד האחד, והאם לצד השני. וכה נפרדו ביגונם וגעגועיהם כמה שנים, עד אשר שקטה המלחמה, והשלום שב אל מקומו. ויתוועדו יחדיו בני המשפחה כולה, וישמחו איש ברעהו מאד. והנה פלא, לא יכלו לתקן את אשר חיסר להם הזמן. אהבת האב ובנו היתה יותר עמוקה ודבוקה, מאהבת האם והבן. היא הניחה אותו קטן, ותמצאהו גדול, ויהיה בעיניה כאלו הוא אחר, עדיין היתה מתגעגעת אחר בנה הקטן שהניחה. זהו סיפור המעשה. ומוסיף הרב כי לא יתכן שבאמת האם התאוותה לבנה הקטן, שהרי זהו דמיון בעלמא, ולא יתכן שדמיון זה יפריד מן האהבה הטבעית שאמורה להיות בין אם לבנה. אלא שורש הדבר הוא לפי, שהאב גידל את הילד תחתיה, וזהו הדבר שחסר לה באמת, חסרה לה האהבה הבאה מן הנתינה, ואהבה זו לקחה כולה האב.

ועל פי הדברים האמורים הוסיף וכתב, שאחר שהאהבה היא תולדת הנתינה, ואת אשר יתן לו יאהבהו. אם רואה האדם מישהו שמרגיש כלפיו זר ונוכרי, בין יבין שהסיבה לכך היא לפי שטרם נתן לו, טרם השפיע עליו, וטרם הטיב עמו. ואם יתחיל להטיב עם כל הנמצאים סביבו, אז ירגיש שכולם המה קרוביו, כולם אהוביו. כי בכולם יש לו חלק, ובכולם התפשטה עצמותו. ועל כן יש לבאר דרך צחות את פשט הפסוק ואהבת לרעך כמוך (ויקרא יט,יח) שפירושו כמוך בלי שום הפרש, כמוך ממש, כי אם תיטיב עם הבריות, תמצא אשר אתה והם אחד, ותרגיש הרגשה ברורה, כי הוא לך כמוך. וכן כתב עוד כדברים האלה במכתב מאליהו (ח"ג עמ' 89). ונפלאים הדברים עד מאוד פלאי פלאות. [ונראה פשוט שאין כוונתם שהאהבה תהיה רק מתולדת הנתינה, לפי שבודאי ישנה אהבה גם בלא זאת, אלא כוונתם להשית את ליבו של המעיין שהאהבה תווצר גם מכח הנתינה, ושדרך זו היא הדרך להשריש ולהעמיק את האהבה.]

וכן כתב יסוד זה בספר שיחות מוסר (שנת תשל"ב מאמר ד ד"ה וכן אנו) על פי דברי מסכת דרך ארץ זוטא (הנ"ל פ"ב) אם אתה רוצה להדבק באהבת חבירך, הוי נושא ונותן בטובתו. שטעות מושרשת היא בעולם שהכל סבורים שאדם מיטיב למי שהוא אוהב, ואוהב את זה שמיטיב עמו. וההיפך הוא הנכון, שעל ידי שהוא מיטיב עם חבירו, נעשה אוהבו, שאהבה תולדת הנתינה. וכן כתב עוד להלן (מאמר כב ד"ה ובמסכת) שהמטיב לחבירו נעשה לו אוהב, וככל שמטיב עמו יותר, כן תתחזק האהבה. ועל ידי זה הוא מגיע למצות ואהבת לרעך כמוך, כי בשעה שנותן לו טובת הנאה משלו, הריהו כמעניק לו חלק מעצמו ונפשו, שהרי ממונו חביב עליו כגופו, וכאילו נתן לו כל לבו. ובגלל הדבר הזה הוא נעשה לו אוהב, ואוהבו כעצמו. עד כאן דבריו, ועוד עיין שם באורך.

לשמוח בשמחת ישראל

ד. ובענין זה של להרבות במעשי האהבה, ישנו פרט עיקרי, והוא החיוב לשמוח בשמחת השני. כשאדם רואה ששכנו רכש רכב חדש, או מרחיב את דירתו, אם חברו בקיא עצום בש"ס ובפוסקים, אם ילדיו מוצלחים, וכן על זה הדרך, כל הטובות שיהיו ברעו, ישמח בהם ויאמר ברוך השם, הנה יהודי עשיר, הנה יהודי שיוכל לגור ברחבות ובנוחות וכדומה. אם אדם מרגיש צביטה בלב על כך ששכנו מרחיב את דירתו, אפילו שלא באה הרגשה זו לידי ביטוי, רק עצם הרגשה זו, היא ראיה שאדם זה רחוק עד מאוד ממצות אהבת הבריות. וגם עצם הרגשה זו מרחיקה אותו מהדרך אל אהבת הבריות, לפי שמקנא ברעו, ואיך יאהבהו. ועל כן עליו להרגיל את ליבו לשמוח בשמחת השני, וכי מה זה נוגע אליו אם שכנו חי בצפיפות או ברחבות, האם בגלל זה אצלו תהיה הדירה רחבה יותר או צפופה יותר. וכן אם שכנו עשיר, וכי בגלל זה הוא עצמו יעני או יעשר. וכן על זה הדרך, כי קנאה היא מדה לא שכלית, וניתן וחובה לגבור עליה, ולהתרגל לשמוח במה שהשיג השני, לחוש הנה ברוך השם פלוני מצליח, פלוני מסתדר, עוד בן של השם יתברך חי בנוחות, או אם בדברי רוח מקנא ברעו, יחוש להיפך, כמה נפלא שעוד יהודי עושה נחת רוח ליוצרו, וכן על זה הדרך. ובהרגילו לשמוח בשמחת השני, ממילא שוב תסור הקנאה, ותבא תחתיה האהבה.

חיוב גמור

וחיוב זה לשמוח בשמחת השני הוא חיוב גמור משום שנאמר ואהבת לרעך כמוך, כמו שכתבו הראשונים שכן כתב רב ניסים גאון (מקיצי נרגדמים ח"ד פרק ד עמ' 360ה) כשם שהאדם אוהב את נפשו ורוצה לראות בטובתו, כך ירצה לאהוב את חבירו וכו' לשמוח בשמחתם, ולהיות מיצר בצרתם. עד כאן לשונו. וכן כתב בספר ארחות צדיקים (סוף שער השמחה) וירגיל את לבו להיות שמח כשיש לאחרים טובות. ובספר החינוך (מצוה רמג) כתב, והמתנהג עם חבירו דרך אהבה ושלום ורעות, ומבקש תועלתם, ושמח בטובתם. עד כאן לשונו. וכן כתב בספר חובות הלבבות (שער חשבון הנפש פ"ג חשבון כב) בחיוב ואהבת לרעך כמוך, שיאהב להם מה שיאהב לנפשו מהם, וישנא להם מה שישנא לנפשו מהם. וכן כתב עוד (שער ח פרק ג ד"ה והשנים ועשרים) שיאהב להם מה שיאהב לנפשו, ישנא להם מה שישנא לנפשו. וכן כתב בספר הבתים ספר המצוה (סימן רז) וכל מה שארצה לעצמי ארצה לו כמוהו, וכל מה שאשנא לעצמי או למי שידבק בי, אשנא לו כמוהו. והוא אמרו יתברך ואהבת לרעך כמוך. עד כאן לשונו. וכן כתב הרמב"ן (ויקרא יט,יח) ואם יהיה אוהבו בכל, יחפוץ שיזכה רעהו האהוב לו בעושר ובנכסים וכבוד ובדעת ובחכמה וכו', יאהב ברבות הטובה לחבירו כאשר אדם עושה לנפשו, ולא יתן שיעורין באהבה. וכן כתב בספר מנורת המאור (פרק יז אהבת חברים) מלמד שחייבה התורה לאהוב ולחמוד לחבירו כל מה שהוא אוהב וחומד לנפשו. עד כאן לשונו. וכן כתב הספורנו (ויקר יט,יח) אהוב בעד רעך מה שהיית אוהב בעדך, אם היית מגיע למקומו. עד כאן לשונו.

גודל מעלת השמחה בהצלחת רעיו

ה. וראה כמה מעלה נפלאה היא השמחה בהצלחת חבירו, שהנה השם יתברך מעיד למשה על אהרן, הנה הוא יצא לקראתך, וראך ושמח בלבו (שמות ד,יד) ושנינו במסכת שבת (דף קלט ע"א) אמר רבי מלאי, בשכר וראך ושמח בלבו, זכה לחשן המשפט על לבו. עד כאן. כלומר בזכות ששמח ליבו של אהרן בכך שנבחר אחיו להיות שליח הבורא, זכה לחשן שיהיה מונח על ליבו. וכן פירש רש"י על החומש במקום [השם אומר למשה] לא כשאתה סבור שיהא מקפיד עליך שאתה עולה לגדולה. ומשם זכה אהרן לעדי החשן הנתון על הלב. עד כאן לשונו. ונפלא כמה זכה אהרן בשביל ששמח במעלה שהשיג אחיו משה. וכן רואים גם במשה (במדבר יא,כז) על קנאת יהושע לכבוד משה בשומעו את הנער אומר, אלדד ומידד מתנבאים במחנה. ואמר יהושע אדני משה כלאם. וענהו משה המקנא אתה לי, ומי יתן כל עם השם נביאים כי יתן השם את רוחו עליהם. וזה פשוט ואמת לאמיתה שאם חברך עובד השם יותר, יש לשמוח בהשגותיו, ולא חס ושלום להצטער בכך. [ויש שני חלקים בקנאה, קנאה שלילית של צרות עין, שתוכנה הוא הרגשה חבל שהוא הגיע לכאן. וקנאה חיובית שהיא קנאת סופרים תרבה חכמה, והיא ההרגשה למה הוא הגיע ואני לא, אם הוא יכול גם אני יוכל.] וכך כתב בהקדמת ספר נפש החיים מבן המחבר (ד"ה בכל דרכיו) וזה לשונו, היה רגיל [רבנו חיים מוואלזין] להוכיח אותי על שראה שאינני משתתף בצערא דאחריני [שאיני משתתף בצער אחרים], וכה היו דבריו אלי תמיד, שזה כל האדם לא לעצמו נברא, רק להועיל לאחריני [רק להועיל לאחרים], ככל אשר ימצא בכוחו לעשות. עד כאן לשונו. והדברים נוקבים ויורדים עד תהום, כי זהו כל האדם, לא לעצמו נברא, כי אם כדי להועיל לאחרים. ובספר זכרון הדסה (עמ' קסה) כתב, שעיקר הבדיקה האם אדם אוהב את רעו, היא לראות האם שמח הוא בהצלחותיו או לאו.

עיקביות

ו. כיצד להיות עיקבי בעשיית מעשי חסד, ושמחה בהצלחת רעיו. כל אחד מכיר בעצמו קבלות והחלטות טובות שהחליט, ולרוב העולה בגורלם של קבלות אלו הוא, שאף שדרכנו בהם יום או יומים, ואפילו חודש או חודשים, עם הזמן הקבלה וההחלטה נחלשת, עד שמתמוגגת ונעלמת. ואם בדרך זו נצעד גם כאן, בקבלה להרבות במעשי חסד, בפשטות עם הזמן גם קבלה זו תפסק ולא תתמיד. הן הלא כמה פעמים קיבלנו על עצמנו שלא לכעוס, כמה פעמים התחלנו שלחן ערוך אורח חיים בכדי לסיימו, כמה פעמים ש"ס משניות, וכמה פעמים תלמוד בבלי, וכיוצא בזה קבלות והחלטות שונות, ומעטים המה אלו אשר המשיכו בהחלטתם ובקבלתם, צעדו עמהם לאורך ימים ושנים. כל קבלה כל החלטה תהיה ברת קיום, תלויה בפרט שלכאורההוא שולי ואינו קריטי, ולמעשה הוא יסוד הקבלה, ובלעדיו אין לקבלה קיום, ורק עם פרט זה יצליח להתמיד בקבלה ולכובשה. דבר זה נקרא "עיקביות", כדי ליישם קבלות, חובה להיות עיקבי, מי שאינו עיקבי, לא יצליח בקבלתו.

ימי השנאה

הקושי להיות עקבי נובע מחמת ההתנגדות שבין הקושי ביישום הקבלה שוב ושוב, לבין הרצון ליישם את הקבלה. כי כאשר חולף הזמן עובר, לו יום ועוד יום, עוצמת הקבלה נחלשת, לפי שהשכחה פועלת את טבעה. ומאידך גודל הקושי להמשיך ולהתמיד ביישום הקבלה גדל, לפי שכבר תקופה מקיים קבלה זו. אולם המתמיד וגובר על תקופת קושי זו, הרי שאחר המעשים ימשכו הלבבות, ושוב הרגלו יהפך לטבע, ויחלש הקושי בהדרגה, עד שיעלם. ונמצא שבכל קבלה בתחילה קל להתמיד בה, אולם לאחר זמן, הקושי הולך וגובר. ואם מצליח לעבור את ימי קושי אלו, הרי ששוב יקל על הקבלה, וככל שיעבור יותר הזמן וימשיך להתמיד בקבלתו, כן תלך ותקל העבודה. וכמו שביאר כן בספר הישר (שער שישי ד"ה האחד בהרגל העבודה) וקרא לימי הקושי "ימי השנאה", ויעץ שיש להתחזק בימי השנאה האלו ביתר שאת וביתר עוז ביישום הקבלה, על ידי התבוננות בגודל הקבלה וטובתה, ועל ידי תשומת הלב כי זמן הקושי בר חלוף הינו, ואם ימשיך להתמיד בעשיית הקבלה שוב יעלם כליל הקושי. וגם יעץ שילך בקבלותיו שלב אחר שלב, ולא יקפוץ לקבלה גדולה מכפי יכולתו בבת אחת. וכאשר התבאר כל זה בארוכה בשו"ע המדות (שער המדות חלק המוסר סימן ד עמ' מט והלאה).

שיטת הפנקס

ז. ושם גם נאמרה עצה נוספת להצליח להתמיד ולהיות עיקבי, והיא שיטת הפנקס, אשר פיתחה וביססה בספר חשבון הנפש, ועל שיטה זו בנוי כל ספרו. תוכן שיטה זו היא שיהיה מונח פתק בכיסו, ובו מחולקים ימי החודש, ובכל יום יקבע לעצמו ציון כיצד הצליח במשך היום עם קבלתו. דהיינו בנידוננו שקיבל על עצמו לעשות מעשי חסד, הרי שבכל יום יקבע לעצמו ציון כיצד הצליח לעזור לאחרים ולסייע בידם, האם חש כלפיהם אהבה, האם ריחם על הבריות, שמח בשמחתם, והצטער בצרתם. וממילא יחוייב פעם ביום להתבונן על מעשיו שבמשך כל היממה החולפת, ויעביר בזכרונו על כל היממה, כיצד היו הנהגותיו בדבר זה, ולאחר ההתבוננות ירשום ציון לעצמו. והיה אם הצליח בקבלתו, יתבונן מה עזרו, ומה היה סוד ההצלחה, ויעתיקו ליום המחרת. ואם נכשל, יתבונן מה היתה סיבתה, ומהם הגורמים לכך, ויערוך תוכנית כיצד בפעם הבאה שוב לא יכשל. גם יניח מול מקום מושבו במשך היום פתק, ובו יהיה כתוב לזכרון שורש הקבלה, כגון "ואהבת לרעך כמוך". או "חסד מצוה מן התורה כמו לולב". או "חסד אלפי מצוות". איזה דבר שמעורר אותו ופורט על נימי נשמתו, כך שיהיה זה למזכרת אל מול עיניו בכל עת ובכל שעה. ובנוסף גם בביתו יתלה על קירות הבית פתקים כיוצא בהם, כגון שטיפת כלים מצוה מן התורה, חיוך מצוה, וכדומה, כל אחד כפי ראות עיניו וליבו, ובראותו פתקים אלו, יזכר שדברים פשוטים אלו המה מצוות עשה דבר תורה, בדיוק כמו מצות לולב וסוכה, ויכול לאסוף כמותם בכל יום מאות מצוות. עוד ישנה אריכות בפירוט הטכני של שיטת הפנקס, ונכתבו הדברים בשו"ע המדות (שער המדות חלק המוסר עמ' נז והלאה) והחפץ יראה שם, כי כאן באנו רק אל תורף הענין.

דרך מעשית מהעלי שור

ח. בספר עלי שור (ח"ב שער בפרק ו) נתן הדרכה מעשית כיצד לרכוש את החסד ואהבת הבריות, ונביא את תורף דבריו. תחילה על האדם לשים אל ליבו מה הם צרכיו של השני, למה זקוק ומה חסר לו. רבים הם בני האדם שמסתכלים רק על עצמם, וכלל אינם מבחינים מה הם צרכיהם של האחרים. ומי שאינו מבחין במה זקוק השני, רחוק הוא מלהגיע אל מדת החסד, שתכליתה לתת לכל אחד די מחסורו אשר יחסר לו. והרי צרכיהם של האחרים רבים ומגוונים כל אחד לפי ענינו, לפי רגשותיו, טבעיו, וצרכיו. לאחר תקופה של התבוננות מה הם צרכיהם של אחריהם, נבחין כי למעשה המכנה המשותף שמצאנו בצרכיהם של הסובבים אותנו, המה דברים שגם אנחנו זקוקים להם, ושגם אנו חסרים אותם. והרי זה מגלה לנו שהחיפוש שעשינו בצרכיהם של אחרים אינו שלם, אנו מסתכלים על צרכי אחרים לפי מבט העין שלנו, מתוך הסתכלות על עצמנו, ולא מתוך הסתכלות על צרכי השני באמת. מעתה נתבונן מה חסרים האחרים, ונמצא בכל אחד לפי ענינו מה שחסר לו, ולא נתקדם הלאה כל עוד לא השגנו. התבוננות זו עלולה להמשך כמה חדשים. בשלב שלישי, נעסוק בהארת פנים לזולת שהיא שורש באהבת הזולת. ננסה להקדים שלום לשלשה בני אדם בכל יום. לאחר כמה שבועות נסביר פנים לכל הסובבים אותנו, גם לבעל המכולת, לפקיד, ולנהג. ולאחר מכן נתלמד להאיר פנים ביתר חיות ביתר שמחה. ולאחר מכן נתרגל לעשות שלשה מעשי חסד קטנים בכל יום. ועוד עיין שם בפרטות, ודי בזה להטעים ולעורר את הלבבות בדרכו הקדושה, והחפץ ללכת בדרכו, יקראה במקומה ובשערה בספרו, ביתר ביאור והרחבה.

---

סימן ד - חיוב ואהבת במשפחה

ואהבת במשפחה

א. חיוב ואהבת לרעך כמוך הוא גם בבני משפחתו וקרוביו, באשתו ובילדיו, אחיו ואחיותיו וכדומה. וכאשר מבואר חיוב אהבת אשתו מן התורה בגמרא קידושין (דף מא ע"א) אמר רב יהודה אמר רב, אסור לאדם שיקדש את האשה עד שיראנה, שמא יראה בה דבר מגונה ותתגנה עליו, ורחמנא אמר (ויקרא יט,יח) ואהבת לרעך כמוך. עד כאן. ומפורש שמצות ואהבת לרעך כמוך קיימת באשתו. וכן מבואר במסכת נדה (דף יז ע"א) שחייב אדם באהבת אשתו משום ואהבת לרעך כמוך. ובבראשית רבא (נח פרשה יג) כתוב שנתכנה אברהם רודף חסד, על שגמל חסד לשרה אשתו. והרי לנו שמצות חסד היא גם עם אשתו. וכן מצות חסד היא אף עם בניו, כמו שכתוב במדרש זוטא (שיר השירים פרשה א) לבאר שהחסד שעשה יוסף בביתו הוא שפרנס את אחיו. וכן כתב רבנו שלמה אבן גבירול בספרו תקון מדות הנפש (חלק ב שער א) בחיוב אהבת רעים וזה לשונו, וצריך שישתמש האדם במדה הזאת, רצוני לומר האהבה וכו' ובקרוביו כמו שנאמר ויאהב יעקב את רחל (בראשית כט,יח), וישראל אהב את יוסף (בראשית לז,ג). עד כאן לשונו. והרי שחייב אדם לאהוב את בניו ואשתו משום ואהבת לרעך כמוך. וכן כתב בספר מעלות המדות (מעלה כג ד"ה ותאהבו) וזה לשונו, ותאהבו גם את נשיכם ובניכם ובנותיכם, כי עצמכם ובשרכם הם. וכן האריך בספר ארחות צדיקים (שער ה שער האהבה) בחיוב האהבה, וכיצד היא דרך אהבת בניו הנכונה. ובשלחן ערוך (יו"ד סי' רנא סעיף ג) נפסק שהזן את בניו היא מצות צדקה, וכאשר הארכנו בכל זה לעיל (חלק ההלכה סימן ב סעיף ב).

מעשיו בבית המה מצוות

ב. ואם כן שתולדת חיוב האהבה היא מצות החסד, על כל חלקיה הרבים, והיא מצות עשה גמורה בבני ביתו. נמצא שרוב פעולותיו של האדם בביתו, למען ילדיו, ולמען אשתו, המה מצוות גמורות דבר תורה. כל טרחותיו, כל מאמציו בגידול הילדים ובטיפולם, בכלכלת הבית, קנית מזונות, לבוש, חינוך הילדים, הכנסתם למוסדות לימוד, עזרה בלימודים, קידום הילדים בכל התחומים, כשמביא לביתו טרף לאכול או כסא לשבת, כשמסדר את הבית, מנקהו, שוטפו, מדיח כלים, מסייד את הבית, וכו' וכו', הכל מכל כל המה מצוות גמורות דבר תורה של ואהבת לרעך כמוך. מי לא יגיל ויצא במחול לכבוד אבינו מלכנו בוראנו, שהקיפנו במצוות אשר בין כה וכה כל אחד עושה גם אם הוא ירצה וגם אם לא ירצה. אפילו חיות רעות דואגות לצאצאיהם, הלביאה הדוב והזאב לגוריהם, גם אנשי דמים ומרמה, מחבלים, מרצחים ונאצים, דואגים לצאצאיהם להביא טרף אל ביתם לכלכלם וללמדם, וכל אלו שבין כה וכה אנו עושים, המה מצוות גמורות דבר תורה. אשרינו מה טוב חלקנו ומה נעים גורלנו.

חסד בבית בשמחה

ג. התבוננות נכונה זו יש בה לשנות את כל הלך חייו של המתבונן, להופכו לבעל נפלא, לאב אוהב ודואג, לאיש שטורח בביתו מתוך שמחה ואושר, מתוך הנאה ותענוג. הן הלא כל אחד מכיר את ההרגשה הנפלאה ליטול לולב, ובפרט אם השיג הוא ארבעת המינים משובחים ומהודרים. וכן מוכרת ההנאה ממצות ישיבה בסוכה, ומברית המילה וכדומה, אם יבין המשכיל כי בבואו לביתו מקיים הוא בכל פעם כמה מאות מצוות כמצות נטילת לולב ממש, כמצות ישיבת סוכה, שהמה מצוות עשה מן התורה, הלא ירקוד משמחה, ויבא אל ביתו בחדוה לאסוף רבבות מצוות של עשיית חסד. ואת עלית על כולנה כי אלו מצוות שבין כה כל אחד ואחד עושה, גם אם הוא ירצה לעשות מצוות, וגם אם לא ירצה לעשותם, יוכרח לטפל בביתו ובמשפחתו, לכלכלם ולסייעם. והרי שהמתבונן בכך, מלבד שיכוון לקיים מצות עשה מן התורה, יתרה מכך יהנה הוא מכל הטורח בבית, וביתו יהיה בית המלא שמחה ואושר. מה גם שאז יקרין בביתו דמות חינוכית חיובית עד מאוד, שהרי יראו ילדיו את אביהם שש ושמח לעזור ולסייע, אב שנהנה לאסוף מצוות ומתמלא אושר מכך, וכמה גדול ועצום הדבר.

פתקים

ד. דרך להשגת דבר זה היא אחר ההתבונות בדברים האמורים, שהם שכליים ומוכרחים, שוב חסרה רק ההפנה פנימה, וזכירת הדברים. ועל כן כשרק הפנמה חסרה, הפתרון פשוט, והוא על ידי מעשי זכרון, שיתלה בביתו פתקים, ובהם שמות המצוות הנעשות בבית, או חלקם, וישימם במקומות מתאימים ובולטים למראה העין. כגון, מעל שולחן האוכל יכתוב "הגשת אוכל מצוה", מעל הכיור "כל כלי מצוה", מעל מקום הטיטולים "כל טיטול מצוה", בכניסה לבית "חיוך מצוה", וכן על זה הדרך, כל אחד לפי נטית ליבו, ורחבות דעתו, תן לחכם ויחכם עוד. ואחת לכמה זמן ישנה את הפתקים, את מקומם, סדרם, וצבעם, וכדומה, למען לא ישלוט ההרגל בו, ושוב יהפך הדבר למצות אנשים מלומדה.

עצה קדומה מפי יודע תעלומה

ועצה זו היא קדומה עד מאוד, וכאשר נאמר בתורה (במדבר סוף שלח לך) בפרשת ציצית וראיתם אותו וזכרתם את כל מצוות השם. וכן ביאר הרמב"ם במשנה תורה (הלכות תפילין סוף פרק ו) שעל ידי מצות מזוזה כל זמן שיכנס ויצא מן הבית יזכור את השם ויחודו, ויזכור אהבת השם, ויתעורר משנתו ומהבלי הזמן, וידע שאין דבר העומד לעולם ולעולמי עולמים, אלא ידיעת צור העולם. ומיד יחזור לדעתו, וילך בדרכי מישרים. ושכן הוא במצוות תפילין, ציצית, ומזוזה. עד כאן. ואם כן עצת "הפתקים" היא למעשה טעם מצוות ציצית, תפילין, ומזוזה, שהם "פתקים" להזכירנו את השם וכו'. וכן כתב עוד הרמב"ם במורה נבוכים (ח"ג פרק מד) כי כל המצוות שבמשנה תורה בספר האהבה, והם התפילה, וקריאת שמע, וברכת המזון, וכל הנספח להן, וברכת כהנים, ותפילין ומזוזה וציצית, ורכישת ספר תורה, והקריאה בו, כל אלה מעשים המקנים השקפות מועילות לזכירת השם תמיד, ויראתו, ואהבתו, ושמירת המצוות, והאמונה. עד כאן. ועוד ראה כיוצא בזה בספר אהבת חסד (סוף ח"ג פרק ח ד"ה והסיבה).

עבודת השם בשמחה

שורש בעבודת השם, מתוך הסתכלות במה שהשיג

ה. עצור במילין לא אוכל בבואנו לפרט זה של עבודת השם בשמחה בתוך הבית, ועל כן הנני להעיר בקיצור נמרץ. ישנה מעין אוירה ציבורית של עבודת השם מתוך קושי, מתוך עמל, סגנון של חובה לעובדו אף על פי שקשה, ואף על פי שצריך לטרוח לעבוד את השם, אני כן מתאמץ לעובדו, וכן טורח לעשות את רצונו. ניתן לראות זאת בעת שאנשים ניגשים ללמוד תורה, אפילו אם פותחים את הספר בזריזות, רבים הם המתיישבים עם אנחת קושי. פשר האנחה היא הדברים האמורים. ניתן לראות זאת על עובדי השם רבים, שפניהם חמורי סבר ולמודי קושי, בעלי רצינות יתירה, נראים כנושאים משא כבד וטורח רב.

עבודת השם מתוך ביקורת

ו. הדבר מגיע בדרך כלל מפני חינוך לעבודת השם שבסיסו כמעט תמיד הוא ביקורת עצמית, כגון כמה אנחנו לא מספיקים, כמה אנחנו לא עובדים, כמה חסרים אנו בעמל התורה, בהתמדה, בתפילה, בעבודה לשמה, וכדומה. הרגשה זו נובעת מתוך שיטת החינוך שמצויה בימינו, שומעים לרוב דרשות ושיחות חיזוק שתוכנם הוא כמה אנו מחסרים בעבודת השם, כמה גרועים מעשינו, כסו פניהם חרולים, וכולי. וכשתמיד תוכן דברי המורים, הרבנים, המחזקים, סובבים סביב קוטב זה, ואין עידוד על גודל מעשינו כמה רמים ונישאים הינם אף אם חסרים הם. הרי שהאדם סבור שהוא אינו נוהג כהוגן, ובתת מודע נוצרת ההרגשה שגם אף פעם לא יהיה נוהג כהוגן, שהרי גם אם יעלה לדרגה הבאה, יחסר ממנו את הדרגה שמעליה, ובלעדי השגת אותה דרגה גם עדיין אין ערך לעבודתו, שזהו תוכן המוסר שאומרים לו השכם והערב. וכגון שומע הוא שחובה ללמוד בהתמדה, ושבלא כן תורתו אינה שוה. וסבור הוא שגם אם כן אלמד בהתמדה עדיין תורתי לא תהיה שוה, כי אינה תורה לשמה. וגם אם תהיה לשמה, הלא לא תהיה כולה ממש לשמה. וכן על זה הדרך, לעולם יחסר את הדרגה שמעליה, לפי שדרגות עבודת השם אין להם קץ וסוף. ועל כן רוב העולם אינו מעריך כיאות את המצוות שהשיגו ושעשו, גם אברך או בחור ישיבה שכל היום עסוקים בעבודת השם, רבים הם החשים כך. לא רק אם אינו בן עליה, שאז פשוט שמרגיש חשכות ועצבות על חוסר השגתו, וחוסר עלייתו, ומיעוט הצלחתו בעבודת השם. אלא אפילו אם הוא בן עליה, כיוון דרך העליה בדרך כלל הוא מתוך התבוננות בחסרונות, מתוך ביקורת עצמית תמידית, ולא מתוך התבוננות בהשגות וההצלחות. את ליבו שם להבחין כמה מיעט בעבודת השם, כמה חסר הוא בהתמדה, בעמל התורה, בהשגת התורה, בתפילה בכוונה, בזהירות הלשון, וכיוצא בהם.

ובגישה זו הדרך לעלות מעלה רחוקה וקשה, היות והולך הוא ברוח נכאה ובעצבות, והעצבות מולידה עצלות וקושי להצליח. [כי לעולם עצבות מולידה עצלות וקושי בעשיה, וכמו שהתבאר בשו"ע המדות (שער השמחה חלק המוסר סימן ג עמ' תמ).] וממילא הדרך לעלות עוד מעלה בעבודת השם רחוקה היא ממנו, הן משום ששרוי הוא בעצבות, והעצבות מולידה עצלות וכאמור, ואם כן עצל הוא והעצל בקושי משיג. והן מאחר שהעבודה קשה עליו שוב כל תוספת בעבודה היא תוספת קושי ותוספת יגון. מצוות שכולם עושים, כגון שהניח תפילין, ציצית, ברכות, ותפילה, אינן גורמות הרגשת אושר, אינו חש שעשה משהו. רק את חסרונותיו יודע, חש כמה מיעט בעבודה, וכמה בעל חסרון הינו, והולך הוא ברוח נכאה ובעצבות. וממילא גם אם יציב לעצמו מטרה רוחנית להשיגה, לא יצליח, שהרי השגתה פירושה תוספת צער ותוספת קושי ומאמץ, ואיך יוכל האדם להעמיס על עצמו קושי ועוד קושי בלא גבול. והלא שערי עבודת השם ללא גבול הן, ושערי סבל וקושי בעלי גבול ומידה הינן. וזאת מלבד שצריך להיות בעל כשרון מיוחד להצליח להעמיס על עצמו עוד קושי, ועליו להוסיף עוד צער ויגון. ואף אם כן ישיג את המטרה אשר הציב לעצמו, הרי שיעלה כן בידו מתוך קושי ועמל רב, אחר שתוספת העבודה, היא לו תוספת צער וטורח. וזהו הרס וחורבן בעבודת השם, ועל כך תובע אותנו השם (דברים כח,מז) תחת אשר לא עבדת את השם אלהיך בשמחה ובטוב לבב מרב כל. וכמו שכתב הרמב"ם (הלכות תשובה פרק ט הלכה א) על הפסוק הנ"ל, כלומר אם עבדתם את השם בשמחה ושמרת דרכו, משפיע לכם הברכות האלו, ומרחיק הקללות מכם וכו'. וכן כתב הכל בו (סימן עב ד"ה אע"פ) שהשמחה שישמח האדם בעשיית המצות ובאהבת האל שצוה בהם, עבודה גדולה היא. וכל המונע עצמו משמחה זו ראוי להפרע ממנו, שנאמר (דברים כח, מז) תחת אשר לא עבדת. עד כאן לשונו. וכן כתב בספר העיקרים (מאמר ג ריש פרש לג) עיין שם. וכיוצא בדברים האלו מזהיר בספר הכוזרי (מאמר שלישי אות יא) וזה לשונו, ושלא תוציא היראה אל גבול שמיאש מהמחילה והסליחה, וישאר דואג כל ימיו, ויעבור כל מה שיצוה הבורא מהשמחה במה שחננו, כמו שאמר ושמחת בכל הטוב אשר נתן לך השם אלהיך. וימעט שבחו על טובת האלהים, כי השבח הולך אחרי השמחה, ויהיה כמו שאמר בו, תחת אשר לא עבדת את השם אלהיך בשמחה ובטוב לבב, ועבדת את אויביך. עד כאן לשונו. והרי שמזהיר, שהאדם לא יעבוד את השם מתוך יראה של יאוש מהשגת השלימות, שאז יש לחוש שיפול אל היאוש, ושוב יעבור על חיוב עבודת השם בשמחה. וכן כתב הרמח"ל בספר סדר הויכוח (עמ' קסד מכון אופק).

עבודת השם מתוך שמחה במה שהשיג

ז. דרך עבודת השם הנכונה היא, שהאדם ישית אל ליבו כמה נפלאים המעשים והמצוות שעשה היום, כמה פעל, כמה השיג, וכמה למד. ואף לשמוח במצוות "פשוטות" שעשה, על כך שהניח תפילין, ושלובש ציצית, על שבירך היום "מאה" ברכות, התפלל שלש תפילות, ועל שעשה כמה אלפי מצוות של תלמוד תורה, ובין אדם לחבירו וכו' וכו', מצוות שמקיפות אותנו במשך כל שעות היום, ואנו עושים אותם ללא מאמץ וטורח. אך באמת כמה רמה ונשאה מעלתם של מצוות "פשוטות" אלו, מי יוכל לאמוד את גודל מעלת הנחת תפילין, את גודל מצות לבישת הטלית, וכן על זה הדרך, ואין צריך להאריך בכך. [ועוד ראה בהרחבה בשו"ע המדות (שער השמחה חלק המוסר סימנים ו,ז עמוד תס והלאה) בדרכים נוספות לעבודת השם מתוך שמחה, ואין צריך לכפול את הדברים.] וקל חומר שישמח בהישגיו הרוחניים, כשעמד מול היצר ונצחו, כשעמל בתורה, כששתק למעליביו, כשעזר לרעיו, כשוויתר על כבודו וכו' וכו'. אדם שלמד תורה שלא לשמה כמה רבה ונשאה מעלתו, אם למד שלא בהתמדה, כמה רב שכרו, אך באמת אם יוסיף וילמד בהתמדה, אם יעלה עוד וילמד לשמה, על אחת כמה וכמה שתהיה גדולה ורמה עשרת מונים. לעולם יש להתבונן ולשמוח בחיובי שבעשייה, ולא להצביע רק על השלילי.

נקודה יסודית לשמחה בעשיית המצוות היא שאכן כך הם הדברים למי שמתבונן בהם, כי האושר שצריך להיות ממצוות "פשוטות" הוא אמיתי, אך אנו רגילים במצוות ולא משיתים ליבנו לכך. וכגון מצוות ציצית, נדיר למצא מי ששמח על כך שזכה לקיים היום מצות ציצית. אך האמת תורה דרכה, שכמה רמה ונישאה מעלתה של מצות ציצית, חיבורים שלמים התחברו על גודלה וחשיבותה, וההשגות הבאות בקיומה. והנה בספר חובת האדם בעולמו (ח"ה עמ' 65) כתב וזה לשונו, זקן אחד בא פעם לרבי אברהם מקאליסק ואמר לו שאינו מרגיש טעם בחייו, ואין לו לשם מה לחיות. ענה לו רבי אברהם, יקירי, דע לך שכדאי לחיות שמונים שנה בשביל להניח תפילין פעם אחת. עד כאן. והדברים המה אמת לאמיתה, ומי שיתבונן בהם, כמה שמחה ישמח על הנחת תפילין, ועל לבישת טלית קטן, דברים שכולם עושים בלא תשומת לב.

ועם תחושת השמחה האדירה והסיפוק שמלווים אותו, יחשוב הן הלא יכול אני יותר, יכול אני להתעלות עוד בעבודת השם ולהשיג יותר מעלות, וממילא אשיג עוד אושר סיפוק ושמחה. ועם גישה זו הרי שכל תוספת עבודת השם, אינה צער יגון ואנחה, אלא תוספת של ששון ושמחה, אושר וסיפוק עצמי, ולכן יוכל לעלות עוד ועוד בעבודת השם.

כולם בוחרים הנאות השאלה אם רוחניות או גשמיות

ח. ביתר התבוננות ובתוספת העמקה נראה את גודל החורבן כשעבודת השם נעשית מתוך קושי וצער, כי הנה לכל אדם יש יצר טוב ויצר הרע, הטוב מורה לו לבחור בעשיית המצוות, והרע ברדיפת תאוות העולם [כל העבירות הן סוגי תאוות, כגון תאוות גאוה, אכילה, זנות וכו']. ההחלטה לבחור בטוב אינה רק שכלית, אלא בעיקר רגשית, הצדיק בוחר בטוב בגלל שהוא נהנה מעשיית הטוב [ההנאה הנגרמת לו מקיום המצוות היא האושר, הסיפוק, והרגשת רוממות מכך שחייו הם חיי תכלית, והולך בדרך הישר, וגם בגלל ידיעת שכרו השמור לו בעולם הבא.] ומבכר הוא הנאה זו, מעל פניה של הנאת היצר הרע שהם התאוות. ומאידך הרשע מבכר הנאות גשמיות על פני הנאות רוחניות. כלומר גם הצדיק בוחר להנות, וגם הרשע בוחר להנות, ובזה אין הפרש ביניהם, השאלה היא במה בוחרים להנות, האם מהנאות רוחניות, שההנאה מהם היא הרגשת האושר והסיפוק והיא הנאה מתמשכת, כי גם אחר עשיית המעשים חש ומרגיש האדם הרגשת אושר וסיפוק. אך הנאה זו מגיעה על ידי מאמץ וטורח בעשיית הטוב. או לבחור בהנאות גשמיות, שהם הנאות קלות להשגה ומהירות הנאה, אולם בעוכרם היא הרגשת הריקנות, כי לאחר מעשה תאוה, מלווה ההרגשה מה יצא לי מכך, והיא הרגשה הפוכה מהרגשת האושר, מה גם שההנאה היא בשעת המעשה ולא אחריו. ובנוסף מתלוים אליה נקיפות המצפון. וכדברים האלו כתב בספר מכתב מאליהו (ח"ג עמ' 180 והלאה) ובתוספת ביאור השיב על הקושיא מה ההבדל בין צדיק לרשע בו בזמן ששניהם רודפי הנאות, רק זה הנאות גשמיות וזה רוחניות. והשיב על כך, שהבדל גדול ורב יש ביניהם, כי מהותם שונה, לפי שמהותו של הצדיק בוחרת הנאות רוחניות, שכן הביא את מהותו לכך. ונמצא שמהותו ותוכנו של הצדיק היא מהות של רוח, מהות של עשיית טוב. ואילו הרשע בוחר להנות מגשמיות, לפי שהביא את מהותו לגשם, ולכן חפץ בהנאות גשם. [ועיין שם שהוא דבר עמוק יותר.]

הנאות גשמיות ורוחניות מנגדות זו את זו

עוד פרט חשוב עד מאוד ביסוד זה הוא שההנאות רוחניות וגשמיות מנגדות זו את זו, דהיינו כשאדם מסיג הנאה גשמית, ממעט הוא את יכולת ההנאה הרוחנית שלו, וכן להיפך כשאדם משיג הנאה רוחנית, ממעט הוא את יכולת ההנאה הגשמית שלו. ולכן אנשי גשם קשה להם להנות מהנאות רוחניות, ואנשי רוח קשה להם להנות מהנאות גשמיות. ועל כן ספרי המוסר כה טורחים וכה מרבים לדבר על הצורך למעט בהשגת הגשם, ובהנאות גשמיות, גם המותרות לפי דין תורה, לפי שבהשגתם גם אם בהיתר השיגם, ממעט הוא את עבודת הרוח שלו. וכאשר התבאר ביתר עומק בספר דעת תבונות (סימן עח) ונושא זה רחב, וצריך לבא ביתר ביאור, אולם אין זהו מקומו.

כיצד היא הדרך לבחור בעשיית מצוות ומעשים טובים

ט. ומעתה נבא אל הדרך בעבודת השם. מי שנתחנך לעבוד את השם יתברך מתוך קושי וצער, על אף שקשה לעבוד את השם, אולם זאת יחוש שהקושי שוה ומשתלם, לפי השכר הצפוי לעתיד לבא. קשה עד מאוד שיהיה עובד השם באמת, אחר שההנאה הגשמית כה מפתה, וכה מגרה, בו בזמן שמהצד השני של המטבע, לעבוד את השם, נדמה בעיניו שהוא רק צער ועוגמת נפש, אלא שלבסוף לאחר מאה ועשרים יקבל שכרו.

ויתרה מכך כי ישנה מעין חשיבה שרק אלו שאינם עובדי השם, שטופי תאוות, והעולם הזה, ברם באמת גם הציבור החרד לדבר השם, בעל תאוות והעולם הזה הינו, נטייל נא ברחובות מושבותינו ונראה תאוות בלי סוף, תאוות אכילה, ביגוד, מכשירי חשמל, רהיטים, מרכזי קניות ובילוי חרדיים, אתרי נופש, מלונות, ספינות נופש בהכשרים מצויינים, צימרים מפוארים להשכרה, נסיעות נופש לחו"ל. בכל מקום ובכל דרך אפשרית פרסומות על תאוות והנאות. רדיפת הממון, מכוניות, וחופשות, פאלפונים חדישים ומחשבים. אין דורנו כאשר היה בדורות קודמים, נראה שמעולם לא היה דור שטוף תאוות וחומריות כאשר הוא בדורנו זה. וכאשר התאוות הגשמיות כל כך מפותחות אף אצלנו ובשורותינו, ורגילים אליהם, כשעומדת הבחירה בין תאוות חומריות, לבין אושר רוחני, ואושר רוחני אינו מרגיש כל כך, לפי שעבודת השם אצלו לפי החינוך שחינכוהו היא קושי וצער, שוב מה ימנע מידו מלבחור בהנאות הגשם ולא בהנאות הרוח. והלא התבאר (לעיל אות ח) שאף הצדיק רודף הנאות, רק שרודף הוא הנאות רוחניות ולא גשמיות, ואדם זה שאינו חש בהנאות רוחניות, רק צער ועוגמת נפש מעשיית מצוות ומעשים טובים, מה יגרום לו לרדוף אחר הרוח ולא אחר הגשם.

וגם אם לא ירעה בשדות זרים, הרי שיעבוד את השם מתוך צער וקושי, מתוך יגון ואנחה, מתוך הרגשת אין ברירה, אך עוד השכר יבא. ועם הרגשה נכאות, אין עובד השם יכול לגדול, לפי שעבודת השם שלו לעולם תהיה מצומצמת, שהרי כל תוספת עבודה בעבודת השם, היא לו תוספת קושי ויגון. וכמה צער וקושי יכול האדם להעמיס על עצמו וכנזכר לעיל. כדי לפרוח ולהיות עובד השם באמת, אפשר רק מתוך שמחה בעבודת השם, שאז אין מעצורים בעליה, לפי שכל תוספת עבודה היא תוספת שמחה, תוספת עונג והנאה. וכאשר התבאר לעיל.

התיקון

י. אחר עלות כל זאת יוצא מבואר, שהדרך להילחם ולהתחנך לעבוד את השם באמת, היא אם נעבוד את עבודת השם מתוך אושר ושמחה, מתוך הנאה סיפוק והרגשת רוממות הרוח, וזאת נוכל אם נתבונן במעשינו הטובים כמה גדולים ועצומים הם, וכאשר התבאר לעיל (אות ז). כשנרגיש את הרגשת הסיפוק והאושר בעבודת השם, שוב תהיה דרך לבחור בין הנאה רוחנית לבין הנאה גשמית. לא כן אם לא נחוש הנאה בעבודת השם, הרי שחס ושלום אפשר ליפול אל צד הרע, אחר שלפי ראות העין, ברע יש הנאה ולא בטוב, שבו רואים רק סבל.

חינוך הילדים

יא. כל זאת באנו אודות עבודת השם יתברך, ובחינוך הילדים הדברים האמורים מוכרחים הם ביתר שאת וביתר עוז. שהנה עיקר מטרת חינוך הילדים היא לעובדו בלבב שלם, שהילד יגדל ויבחר לעבוד את השם. לא די בכך שיהיה יהודי כשר המקיים תרי"ג מצוות מצות אנשים מלומדה, אלא שיהיה בוחר לעבוד את השם מעצמו ומרצונו ולא מתוך הרגל, וכאשר יבואר ברצות השם להלן (אות טז והלאה באורך) החילוק בין עובד השם מתוך פנימיות או מתוך חיצוניות. וזהו פשט הפסוק חנוך לנער על פי דרכו (משלי כב,ו) חנוך עניינו התחלה [וכאשר כתב רש"י (בראשית יב,יד) על הפסוק וירק את חניכיו, וזה לשונו, חינוך הוא לשון התחלת כניסת האדם, או כלי, לאומנות שהוא עתיד לעמוד בה. וכן חנוך לנער, חנוכת המזבח, חנוכת הבית. עד כאן לשונו. דהיינו חנוך לנער פירושו להתחיל את הנער, התחלה שכל תכלית היא לצורך ההמשך. וכן כתב עוד רש"י (דברים כ,ה) לענין אלו שאינם יוצאים למלחמה, שנאמר בפסוק, מי האיש אשר בנה בית חדש ולא חנכו, ופירש רש"י על המילים ולא חנכו, ולא דר בו, חנוך לשון התחלה. עד כאן לשונו.] ואם כן כל החינוך הוא רק "התחלה" אל מה שהנער צריך לעמוד בעתיד. ועיקר מהות החינוך הוא האמור, שבעתיד בכל המציאויות שיבואו לפניו, ידע לבחור בהם בעבודת השם, גם במציאויות שלא חונך בהם, ולא הרגילו אותו אליהם.

ולאור האמור מי שיחנך את בניו לעבודת השם מתוך קושי מתוך עמל, שאף על פי שקשה, ואף על פי שצריך להתאמץ, צריך לעבוד את השם יתברך. ולא יראה לילדיו את האושר שבעבודת השם את השמחה והסיפוק. [וכבר נזכר לעיל שורש הדבר שהוא משום חינוך לעבודת השם מתוך ביקורת עצמית תמידית, ובחינוך הילדים המחנך את ילדיו על דרך זו התוצאה חמורה עשרת מונים, המבקר את ילדיו בכל עת על שעושים הם את המצוות שלא כהוגן, אמירות כגון "ככה לומדים", "ככה נוטלים ידים", "איפה היראת שמים שלך", וכלל אינו משבח את ילדיו בעשיית המצוות.] הרי שכל המצוות לבן יהיו לו לעול, כי לעולם מבקרים אותו בעשייתם, על אינו עושה אותם כיאה וכיאות, שהרי גם אם יחפוץ עד מאוד לעשותם כדין, עדיין הביקורת תפגוש בו על חסרון שלמותם. ועל כן גם כשיגדל ויעשה את המצוות, יהיו הן לו למשא כבד, שליבו יאמר לו הן אני לא עושה כהוגן, וצריך לעשות אחרת יותר טוב. וגם אם כן יצליח ויעשה אותם טוב יותר, הן הלא יחסר את העשיה היותר שלימה והיותר נכונה בעבודת השם, ואם כן נמצא שגם זאת עשה שלא כיאות לדעתו, ולעולם ועד יחוש כי אינו עושה כהוגן, ומלאכתו חסרה. [ושורש זה מוליד "נרווים" בעבודת השם, עצבנות בעשיית מצות, כגון נטילת ידים עשר פעמים וכדומה, מתוך חשיבה שלא עשיתי את המצוה כהוגן. ובמקרים חמורים יותר עזיבת הדת חס ושלום, וזאת מתוך היאוש וחוסר הסיפוק בעשיית המצוות, כי לעולם כל מעשיו לא טובים ולא שוים לפי חינוכו הקלוקל שקיבל, כגון לימוד התורה שלא בהתמדה או שלא לשמה זו עבירה, אז עדיף לא ללמוד, ואז לפחות לא תהיה עבירה.] וגודל ההרס והחורבן הזה חמור שבעתים בדורנו זה, כי הלא הבן יראה מנגד את תאוות העולם, ובפרט שהרחוב היום כה פרוץ, בלחיצת כפתור אפשר להתחבר לעולמות אסורים, אם יחפוץ ישיג פלאפון כזה, או מחשב שמצוי בכל בית. על גבי דיסקים ונגנים שעוברים מיד ליד יכול ליפול אל באר שחת, ואחריתה מי ישורנו. ומעתה כשהתאוות האסורות כה קלות להשגה, והרחוב החילוני קורץ ומגרה, מה ימנע מהנער מלחטא ומליפול אל באר שחת, אם בתוך עבודת השם סופג הוא צער יגון ואנחה. בו בזמן שיסוד בחירת הצדיק בעשיית הטוב, היא ההנאה מהעשיה, והנער לא חש שום הנאה. ומה גם שבהיות אבותינו בגולה לא היתה ברירה לפני הנוער רק להיות יהודים כשרים, ולהיכן ילך ולאן יפנה, וכי יהיה גוי. לא כן בדורנו שהדרך ליפול קורצת ומפתה, ובפרט שהתבאר לפני כן שגם ציבור שלומי אמוני ישראל "קצת" רודפי עולם הזה הינם. והן הלא כל בית גם של עניים המזווה מלא בממתקים, לכל ילד יש אופנים, גלגליות, כדורים בשפע, כל אשר יאמר הילד ויבקש, ישמעו בקולו. ובמצב שכזה מה יעשה הנער ולא יחטא, כשההנאות החומריות כה קלות להשגה, והנאות רוחניות אינן בנמצא לפי החינוך שקיבל וספג בביתו.

כיצד מחנכים ליהנות מעשיית מצוות

יב. ועל כן על כל אב להראות לבניו אושר אמיתי בעשיית מצוות, כגון כשבניו יחזרו מהתלמוד תורה, יחבקם חיבוק אוהב על כך שזכה שבנו לומד תורה, והלא כך באמת כל אחד חש בליבו, רק שיראה אושר זה לבניו, יחבק את בנו ויאמר "יש לך ריח של תורה", "איזה אור יש לך על הפנים, רואים שלמדת היום הרבה". פעמים ירקוד עם בניו על כך שזכינו ולמדנו היום תורה, על כך שהיום לבשנו ציצית, ועם בנותיו ירקוד וישמח על כך שלבושות הן בצניעות. יחפש וידקדק בילדיו מתי הם עושים מצוות, ולעולם ועד ישבח אותם על כך, "איזה בן צדיק" "איזה בעל מעשים טובים" "איך אתה מברך נפלא" "איך אתה מתפלל" ומידי פעם לאורך התפילה יטפח לו על שכמו או על ירכו על כך שמתפלל יפה, יהיה בקשר של עידוד לאורך התפילה, וכן על זה הדרך. ולעולם ועד ישבח ולא ישתית את החינוך על הערות, כגון "תתבייש לך ככה מברכים" "ככה לומדים" וכדומה. הערות כאלו אינן בונות, דרכם הילדים לא רואים אושר מעבודת השם, כי אם ריחוק מעבודת השם, הערות אלו יוצרות הרגשת עול מהעבודה, ורצון להפטר ממנה. ומה חבל שהקשר החינוכי של הורים רבים עם ילדיהם, הוא רק על דרך של הערות כשעשו ילדיהם מעשים שאינם נכונים לדעת ההורים.

לימוד עם הבן

דוגמא נוספת היא דרך הלימוד עם הילדים, רואים אבות ששעת הלימוד עם בנם הוא עול כבד על הבן והאב, האב כופה את בנו ללמוד, והבן חפץ רק להשתמט. השורש הוא האמור, אם דרך הלימוד מושתתת על הערות, כגון "תעשה כך", "תלמד", "תקשיב", "תבין", "איזו סברא זו", הרי שהלימוד הוא עול וקושי, וממילא הבן מעדיף לא ללמוד עם אביו, ויותר גרוע סולד מעצם הלימוד, שהוא לו רק צער ויגון. אך אם האב יחפש היכן לשבח את הבן, כגון "איזו סברא נפלאה אמרת", "ניכר שתהיה רב גדול", "איך אתה יושב בריכוז בשעת הלימוד", אם יספר לאשתו או להוריו באזני בנו, "איך זכינו בבן שלמד היום תורה" "משה מתמיד נפלא", שוב הבן יאהב ויהנה ללמוד עם אביו, ולימוד התורה יהווה בשבילו סיבה לסיפוק ולאושר רוחני. ולעולם ועד בכל אדם אפשר לשבחו בלי סוף, גם ילד שאינו יכול לשבת יותר מחמש דקות על הכסא, ישבח אותו על שישב היום ממש בריכוז ארבע דקות, אשריך התאמצת היום, איזה בן צדיק יש לי. ואם בנו חסר תבונה ובקושי מבין את הנלמד, ישבחו על מה שכן הבין לפי השגתו, ישבחו על שיושב ומתאמץ וכדומה, והרי זו גם האמת ומגיע לו שבח גדול על כך, לפי שהשם אינו חפץ בתוצאות לימודיות כי אם בעמל.

ישנו קושי טכני בישום זה לפי שכשהאב לומד עם בנו, מציב האב לפניו מטרה של הספק לימודי מסויים, כגון לסיים את הדף, או את פרק המשניות, או החומש. וכשבנו אינו מבין, או חולם, או מאיזו סיבה אחרת ההספק לא בא לידי ישום, האב כועס על בנו, או שדוחק בו להקשיב יותר, או להבין יותר. וזו טעות, לפי שעשרת מונים יותר חשוב האם הבן יהנה ללמוד, או יסלוד מן הלימוד, מאשר כמה דפים יספיקו ללמוד, וככל האמור כאן. ואם כשהאב יגש ללמוד עם בנו, אל מול עיניו ישים את האמור, ממילא ישנה את המטרה שיציב לפני לימודו עם בנו, שתכלית הלימוד יחדיו יהיה חינוך לאושר וסיפוק רוחני משעת לימוד תורה, וההספק יהיה אמצעי, ולא מטרה. וכשהלימוד עם הבן יהיה מושתת על שבחים ועידוד לבן, הרי שההנאה מלימוד התורה תהיה ללא קץ, והבן ימשוך את אביו ללמוד יחדיו. וכן על זה הדרך הוא בכל המצוות.

סיכום חינוך לאושר רוחני

הדברים סובבים ומקיפים אותנו במשך כל שעות היום, ואי אפשר לפרטם, אך העיקרון פשוט, לדקדק ולחפש את בניו בשעה שהם עושים מעשים טובים, בשעה שהם עושים מצוות, ולשבחם על כך בלא הרף. ולא יחפש את בניו בשעה שהם עושים עבירות, וינגחם על כך. ואז הבן יגדל עם חשק לעשות מצוות, כי המצוות הם לו הנאה וסיפוק, אושר ושמחה, ולא צער יגון ואנחה. ויוכל להתמודד עם התאוות העומדות מנגד, ובפרט בדורנו השטוף בכך.

חינוך לצניעות

יג. וכן נדיר לראות אשה השמחה בזה שזכתה להתלבש בצניעות, והאמת מה רמה ונשאה מצות הצניעות, ואין צריך לפנים. ועל כן ירקוד עם בנותיו אשרי שזכיתי בבנות כמותכן אשר לבושות בצניעות, לא יאומן אתן הולכות ברחוב, וכלל לא זוכרות שאתן לבושות בצניעות, ובכל רגע ורגע מקיימות מצוה גדולה ונפלאה של הצניעות, וניתן להוכיח כן שבכל רגע מקיימות מצוה מכמה מקומות, ואחת מהן הם דברי הב"י (חו"מ סי' תכה ס"ה) לגבי האיסור לגדל בהמה דקה בארץ ישראל משום שהן גוזלות שדות ישראל, ונפסק דינו של רועה בהמה דקה בארץ ישראל שאסור להצילו, וביאר הבית יוסף לפי שבכל היום עובר על האיסור. עד כאן. ואם לשלילה הדין כן, שנחשב שבכל היום עובר על איסור, ולא נחשב רק איסור אחד בשעה שיוצא לדרך לרעות בשדות, קל וחומר לחיוב כמו בנידוננו לגבי צניעות שבכל עת שאשה לבושה בצניעות יש לה קיום מצוה. [ובכלל זה יש להעיר הערה חשובה עד מאוד, שכשבנותיו מביאות את תקנון בית הספר, ובו גדרי הצניעות שדורשים בבית הספר, גם אם התקנון נראה מחמיר מדאי, וחסר הגיון. אסור לבזותו ולגנותו (וכמה חבל שזו האוירה השוררת בין בנות בית הספר, ואוירה זו מגיעה כמובן מההורים), להיפך יש לשמוח עם הילדות אשרנו שזכינו בתקנון צניעות, לקחתו ולתלותו באמצע החדר, לעשותו דבר קדוש, וקל וחומר שלא לבזות את התקנון, ולא לדבר בגנותו. כי אם כן, כיצד תגדלנה הבנות לצניעות, כשגדרי הצניעות שהניחו להן בבית הספר, ושעליהן המורות מענישות ומקפידות עליהן, סבורות הן שהם שטויות, וחשות בהן עול ושנאה. ובעתיד מי ערב לכך שהבת לא תחליט כאשר את עיניה תשא לרחוב, שאף גדרי הצניעות שחינכוה בביתה בדברים המעכבים והאסורים, הם חומרות יתירות. הן הלא ראתה שכן עשה אביה על תקנון בית הספר, וכאשר עשה כן יעשה לו. ומאידך המשבח את התקנון והמפארו, הרי שיהפך התקנון לדבר קדוש, שמרוויחים על ידו מצוות, ולכשהילדות יגדלו שוב יאמר להם שדבר פלוני הוא דין, ואלמוני חסידות.] וכן על זה הדרך בכל המצוות, תן לחכם ויחכם עוד. תוכן דברים אלו שמעתי מפי הרה"ג יחיאל יעקובזון שליט"א, ויש עוד אריכות דברים, אולם אין זה מטרת הספר ומעשהו. ועוד ראה לענין השמחה במצוות והדרך לכך בשו"ע המדות (שער השמחה חלק המוסר סימנים ו,ז).

כבוד בני הבית

יד. עוד לגבי ההנהגה בבית והדברים באים בתורת קל וחומר שיזהר בכבוד בני הבית, לא יצערם ולא ירדה בהם, וכמו שכתב הרחיד"א בספרו דבש לפי (מערכת ה אות טז) דלפי מה שמתנהג אדם עם משרתיו ועם בני ביתו, על פי מדותיו מתנהגים עמו בשמים. עד כאן לשונו. ונפלא הדבר, שלפי הנהגתו בבית, אם באהבה בחסד וברחמים, כן ינהגו עמו משמים באהבה בחסד וברחמים. ואם נוהג עם בני ביתו בדרכים רעות, אף מן השמים ינהגו כן עמו. ואם יתבונן האדם בזאת, די בכך כדי להפוך את כל הנהגתו בביתו, ולחזק את הדרכים הטובות והישרות. ובספר ענף עץ אבות (עמ' קצח) הביא מספר הזהרו בכבוד חבירכם (עמוד שג) על הסבא מסלבודקא רבי נתן צבי פינקל, שהיה דורש ולא תונו איש "את" עמיתו, לרבות אשתו. והיה דורש מתלמידיו שיתיחסו בכבוד לנשותיהם. ושמדת החסד שנדרש מכל אדם להטיב עם חבריו, ראשית כל צריך לבצע אותה עם אשתו ובניו, שנאמר ומבשרך לא תתעלם. והיה נאה דורש ונאה מקיים. ותלמידיו ומקורביו ידעו לספר נפלאות על יחסו לאשתו הרבנית, כמה היה מכבדה ועוזרה למעלה מכוחותיו. ובכל זאת תמיד היה חושש שמא לא יצא ידי חובתו כלפיה, והיה מבקש ממנה סליחה. ומזעזעת היתה פרידתו ממנה בערב יום הכפורים, לפני עוזבו את הבית לתפלת מעריב, שעם כל יחסו הנפלא כלפיה, חשש שמא לא נהג כשורה עמה לפי כבודה במשך כל השנה. ובעינים זולגות דמעות היה מתחנן אליה שתסלח לו מכל הלב. עד כאן. וכן מוכח שקודם כל ינהג בחסד עם בני ביתו ואחר כך יעשה חסד מחוץ לבית, מפסק השו"ע (יו"ד סי' רנא סעיף ג) שצריך להקדים את עניי ביתו לשאר עניים, וכאשר התבאר מפי ספרים לעיל בחלק ההלכה (סימן ב סעיף ב אות ג). ועוד רואים שאנשי ביתו קודמים לכל, ממה שהביא בענף עץ אבות (עמ' ריג) מדברי הגאון רבי יעקב שאול בספר קול יעקב (דרוש ה דף טו ע"א) שאין קדימה לבר מצרא לבנו, וכפי שפסקו השיטה מקובצת (בב"מ דף קח ע"א ד"ה כתב הרב) והוא בשם הרי"ף בתשובה, וכן פסק השפתי כהן (חו"מ סי' קעה ס"ק ל). ועל כן המלאכים שטענו מה אנוש כי תזכרנו, וחפצו שהתורה תשאר ברשותם ולא תינתן במתנת בשר ודם, רצו את התורה מדין בר מצרא, אך מאחר וישראל בנים הם למקום, בטלה טענתם. עד כאן דבריו.

טו. גם הדברים באים בתורת כל שכן מדברי הגאון רבי חיים פאלאג'י בספרו תוכחת חיים (ח"ב פרשת וארא פי"ד דף לג ע"ב) שהזהיר על כבוד המשרתות וכתב, כי כן יזהר הרבה מאד בזה, וגם יזהיר לאשתו ובני ביתו, כי כשיחסר איזה דבר מהבית או נאבד, דאל יחשדו תכף במשרתים שבבית. ואם חס ושלום חשד בהם והיה חינם על לא חמס בכפיהם, יחיש מפלט לו לשאול מהם מחילה וסליחה וכפרה, על אשר שפך דמם להלבין פניהם ולחשוד בכשרים וכו'. ושלא לכנות למשרתים שעל הבית שמות וכינוים של גנאי ובזיון ושם חירוף וגידוף. בין מתוך כעסו, בין מתוך שחוק וקלות ראש כדרך ליצנות וכו'. ואדברה אך הפעם מעשה נורא מה שנתגלה לי בחזיון הלילה, זה שנים, שנפטר עשיר מעשירי עירנו יע"א, שהיה תם וישר וכו', ובעוד חודש ימים שנפטר ראיתי אותו שהיה לבוש בגדים נאים ושש ושמח. ושאלתי לו על מה זכה לכל הכבוד הזה, ואמר שזכה להיות זוכה לחיי עולם הבא, על אשר לא נשתעבד במשרתיו באכזריות ובקושי, כי אם ברחמנות, שלא היה מכביד עולם עליהם. ויהי חלום. ושוב חקרתי בדבר, וידעתי נאמנה שכך היתה מידתו הטובה, שלא לצער למשרתים שלו בשום שירות כבד, ולרחם עליהם בכל מה שאפשר, אשריו ואשרי חלקו. עד כאן לשונו. ורבנו חיים פאלאג'י גופיה נאה דורש ונאה מקיים, וכאשר העיד עליו בנו הגאון רבי אברהם פאלאגי' בצוואה מחיים (אות נה דף כד ע"ב) וזה לשונו, מתוק לפיות עם כל אדם, ולמשרתות בשעת אכילתם, מי הוא מבני הבית שיוכל לשאול אפילו כלי מים לשתות מהמשרתת כשהיא יושבת לאכול. ואומר אתה תקום ותשאוב מים, או תביא איזה קערה או המזלג וכו'. ולא היה מניח לנו לעורר להמשרתת באשמורת אפילו שהאיר היום, כי הן עייפות ויגעות, דשם ינוחו יגיעי כח עוד מעט. עד כאן לשונו. והובאו כל אלו הדברים על רבנו חיים בספר תולדות החבי"ף (פרק ו אות ב).

---

סימן ה - אהבת תלמידי חכמים

אהבת החכמים

א. תנא דבי אליהו רבה (ריש פרשה כו) מתוך האהבה כיצד, כשם שהקדוש ברוך הוא יהי שמו הגדול מבורך לעולם ולעולמי עולמים אוהב את ישראל בכל מקומות מושבותיהם, אוהב תלמידי חכמים ביותר, שנאמר אהבתי אתכם אמר השם, ואמרתם במה אהבתנו וגומר, ואת עשו שנאתי (ריש מלאכי א). כך יהא אדם אוהב את ישראל בכל מקומות מושבותיהם, ואוהב את תלמידי חכמים ביותר, שנאמר לא מרובכם מכל העמים וגומר כי מאהבת השם וגומר (דברים פרק ז פסוקים ז,ח). עד כאן. [וכן כתבו הראשונים בחיוב המיוחד לאהוב את החכמים, שכן כתב החינוך (מצוה תלד) ותלמיד הרשב"א בספרו תורת המנחה (דרשה כח עמוד 301 הוצאת אהבת שלום) והסמ"ק (ס"ס ד) ובהגהות רבינו פרץ (שם ס"ס ד אות טו) ובשו"ת מהרי"ל (ריש סימן א) ובספר מעלות המדות (מעלה ב ד"ה ותנא דבי אליהו עמ' מב) וכאשר הובאו לעיל (חלק ההלכה סימן ב סעיף ד) ועוד עיין שם.]

וכך רואים ביהושפט מלך יהודה שכתבה עליו הגמרא כתובות (קג ע"ב) ואת יראי השם יכבד, זה יהושפט מלך יהודה, כשהיה רואה תלמיד חכם, היה עומד מכסאו, ומחבקו ומנשקו, וקורא לו רבי, רבי, מרי, מרי. עד כאן. והדברים נפלאים, מלך מכסאו קם לחבק תלמיד חכם. אם נתאר לעצמנו כבוד מלכים, קשה להבין את דרגתו של יהושפט. והרי לא נזכר שהיה זה דוקא תלמיד חכם גדול, דוקא נשיא, או אב בית דין, כי אם תלמיד חכם, דהיינו כל תלמיד חכם באשר הוא. וכן הוא באליהו הנביא וכמובא בילקוט מלכים (סי' רכד) שכשהיה רואה בני אדם צדיקים, היה מגפפן ומחבקן ומנשקן. וכך העיד הגאון רבי בן ציון מרדכי חזן זצ"ל בכותבו את תולדות הבן איש חי (נדפס במבוא לספר דעת ותבונה בהוצאת שיח ישראל) על גדולת רבנו יוסף חיים. וכתב וזה לשונו, גודל ענוותנותו אין הפה יכול לספר, כשהיה רואה תלמיד חכם נכנס אצלו, היה שמח לקראתו כמוצא שלל רב, והיה הולך לקראתו, ומקבלו בסבר פנים יפות, ומושיבו אצלו, ושומע כל דבריו ובקשותיו. וכשגומר ורוצה לילך לו, היה הולך עמו, ומלווהו עד שער החצר. וכשהיה רואה הלמדנים הצעירים שיודעם ומכירם שנפשם איוותה בתורת השם וכו', היה מראה להם פנים צהובות יותר ויותר. ובדידי הוה עובדא [ובעצמי היה מעשה] כשהייתי רך בשנים לערך עשרים שנה או כ"א, והייתי הולך לביתו, היה קם מלפני, ומושיבני אצלו, ומדבר עמי כאב את בן ירצה, והגם כי לא הייתי בסוג תלמיד חכם, כי אם למדן פשוט, ומשרת בקודש בחזנות בבית הכנסת שלו. עד כאן לשונו. ונתאר לעצמנו גדול הדור קם לכבוד בחור ישיבה, אין זו אלא שהאהבה מקלקלת את השורה.

ועוד כתוב במסכת שבת (דף כג ע"ב) דרחים רבנן [ופירש רשי, אוהב את החכמים] הוו ליה בנין רבנן. [יזכה לבנים חכמים.] ועוד שנינו במסכת שבת (דף קיט רע"א) אמר רב, ישולם שכרי, שכאשר מגיע לפני תלמיד חכם לדין, איני מניח ראשי על הכר עד שאראה אם יש בדבריו לזכותו. ורב אשי אמר, שהוא פוסל את עצמו לדון תלמיד חכם, לפי שחביב עליו כגופו, ואין אדם רואה חובה לעצמו.

דיבור רע על תלמיד חכם

ואהבת לרעך

ב. ומעתה שחיוב אהבת ישראל הוא חיוב עצום ונורא לאהוב כל אחד כגופו ממש, וחיוב אהבת החכמים הוא בתוספת אהבה, לאוהבם עוד יותר מאת עצמו. מה נענה ביום שידובר בנו כבוד הרבנים, הזילזול בהם, הדיבור בגנותם ובחסרונותיהם, דברים אשר תיצלנה אוזנים מלשומעם, אך הם סובבים ונמצאים. אמירות כגון רב פלוני גדול הינו, אך הוא כזה וכזה, ורב אלמוני כוונתו שלא לשם שמים, וזה בעל גאוה, ואחר בעל השקפות כאלו, וזה מיקל יותר מן הדין, ורעהו אינו יודע לדון, וכדומה. והיכן הוא חיוב האהבה הרגיל שיש בעם ישראל, שאף אם לא ברב היו הדברים אמורים, הלא אסור לדבר על יהודי בצורה שכזו, והתורה אמרה ואהבת לרעך כמוך, וכמו שעל עצמך לא היית חפץ שידברו כן, אף אתה לא תדבר כן ברעך. ועל אחת כמה וכמה שעסוקים אנו בתלמידי חכמים ובהם יש תוספת חיוב אהבה. וכתב החפץ חיים (כלל ה סעיף ד) שאם סיפר על איש שסוברים אנשי העיר שהוא חכם בתורה, והוא אמר עליו שאינו חכם כל כך, רק מעט הוא יודע מתורה, ועל ידי זה נתמעט מדרגתו בעיניהם. בודאי הוא בכלל לשון הרע, ואפילו הוא אמת. כיון שכוונתו ללא תועלת, רק להשפיל את חבירו ממדרגתו לפני השומעים. עד כאן לשונו. והדברים מבהילים, שאפילו לומר על רב שהוא גאון עצום ברם אינו גאון הגאונים, דהיינו להפחית מעט באוזני השומעים מערכו בעיניהם, הוא גם איסור תורה של לשון הרע, ועוד עיין להלן (אות ו).

ואף אם לדעת המדבר רב זה טועה בדרכו, או טועה בהוראה, וכי משום זה התבטל חיוב האהבה, הלא נשאר הוא על כנו כבתחילה במלא עוזו ותוקפו. והרי אפילו מי שהוא בעל מדות רעות, מי שאינו אוהב ועוזר לאחרים, יש חובה גמורה לאוהבו, ולכן יש חיוב לעזור לו ולסייעו, וכאשר התבאר לעיל (חלק ההלכה סימן א סעיף ג, וסימן ב סעיף ח) עיין שם. וכן כתב הגאון רבי בן ציון אבא שאול זצ"ל בספר זכרון הדסה (עמ' קסו) וצריך לשאוף להגיע למצב שיאהב כל אדם במידה שווה, אותו שמציק לו כל הזמן, כמו אותו שמראה לו פנים שוחקות תמיד. וידמה בכך למדתו של הקדוש ברוך הוא. כמו שהקדוש ברוך הוא נותן חיים לאדם אפילו בשעה שמכעיסו, כך חובתו לאהוב את החבר אפילו בשעה שמזיקו. עד כאן דבריו. על אחת כמה וכמה אם בתלמיד חכם עסקינן.

ובפרט שכמעט תמיד דברים כגון אלו תלויים המה בשיקול הדעת וההנהגה, או דרך פסיקת ההלכה, שלדעת המדבר טעה הרב בשיקול הדעת, או שהנהגתו פשרנית או מחמירה מדאי, וכיוצא בזה. והרי אף לדעת המדבר כוונתו של הרב היא לשם שמים, ורק שסבור הוא שהרב טועה בדרכו, ואם כן הם פני הדברים, על אחת כמה וכמה שאין שום היתר לגנותו לבזותו ולביישו.

גערה במי שמדבר על דרשן

ג. ובספר צוואה מחיים (אות ח דף יט ע"ב) כתב הגאון רבי אברהם פאלאג'י זצ"ל, עדות על אביו רבנו חיים פאלאג'י זצ"ל וזה לשונו, דרוש שהיה שומע אפילו רפוי [דרוש חלש] אומר טוב הוא, אפילו שלא בפניו [אפילו שלא בפני הדורש.] ומעולם לא הוציא מפיו שמועה זו אינה נאה, וגוער במי שמדבר על דרשן שנמצא בספר, או שלא שאל בטוב. עד כאן לשונו. וכיוצא בזה ראה בשו"ת יבי"א (ח"ב יו"ד סימן טז) האם מותר לומר שמועה זו נאה, ושמועה זו אינה נאה. עיין שם באורך מפי ספרים ומפי סופרים כיד השם הטובה עליו וכדרכו בקודש.

זהירות הגאון רבי בן ציון אבא שאול בזה

והגאון רבי בן ציון אבא שאול מספר על עצמו בספר זכרון הדסה (עמ' נא) פעם נשאלתי מאברך אחד שאלה בהלכות נדה, והייתי עייף מאוד, אמרתי לו תשאל את רב פלוני. הלכתי איתו מעט בדרך, ודברנו על אותו רב. אמר לי הרב הזה מיקל יותר מדאי. באותו רגע לא הגבתי כלום על דבריו, אבל אחר כך התחרטתי, איך שמעתי זלזול תלמיד חכם ושתקתי, שמא חס ושלום אענש על בזיון תלמיד חכם. והנה למחרת פגשתי את האברך הזה בבית הכנסת, אמרתי לו רצוני להוכיח אותך בתנאי שלא תדבר כלום רק תקשיב ותשמע, ואם אינך מסכים אני לא אוכיח אותך. הסכים. אמרתי לו אתה ואני ביחד לא נגיע למעלתו של אותו רב, אם כן מה הדברים הללו "רב פלוני מיקל", מה אתה מדבר. באמת אני אוהב אותך, לכן אני מוכיח אותך, ומעתה תבטיח שיותר לא תדבר כך. קיבל את הדברים, ואמר טעיתי. ואז שמחתי שהוכחתי אותו. עד כאן לשונו. ונפלא, כי חשש מפני אמירה "רב פלוני מיקל יותר מדאי", וששתיקתו בלבד היא בזיון תלמיד חכם. ועשה כל תצדקי להוכיח אותו, ומתוקה דרך תוכחתו, והאמירה שאותו רב תלמיד חכם עשרת מונים יותר. והדברים מדברים בעד עצמם, אם הרב שמדברים עליו גדול מהמדבר, כבר בזה היא סיבה לשתוק.

ובו תדבק

ד. מה גם שהמדבר על תלמיד חכם עובר בנוסף למצות עשה של ואהבת לרעך כמוך גם על מצות עשה שאמרה תורה ובו תדבק (דברים י,כ) וכאשר פסק הרמב"ם במשנה תורה (דעות פ"ו הלכה ב) וזה לשונו, מצות עשה להדבק בחכמים ותלמידיהם כדי ללמוד ממעשיהם, כענין שנאמר ובו תדבק (דברים י,כ), וכי אפשר לאדם להדבק בשכינה, אלא כך אמרו חכמים בפירוש מצוה זו, הדבק בחכמים ותלמידיהם. לפיכך צריך אדם להשתדל שישא בת תלמיד חכם, וישיא בתו לתלמיד חכם, ולאכול ולשתות עם תלמידי חכמים, ולעשות פרקמטיא לתלמיד חכם, ולהתחבר להן בכל מיני חבור, שנאמר ולדבקה בו (דברים יא,כב), וכן צוו חכמים ואמרו והוי מתאבק בעפר רגליהם, ושותה בצמא את דבריהם. עד כאן לשונו. ואם ציווי זה הוא להתחבר לחכמים בכל חיבור אפשרי, ולהתאבק בעפר רגליהם, לאכול עמהם, ולעשות עמהם מסחר, הרי שעל אחת כמה וכמה שהמדבר בגנותם עובר על ציווי זה. ועוד ראה כאן בהערה (א) שכן כתבו עוד ראשונים רבים שהוא חיוב גמור דבר תורה.

כבוד חכמים

ה. וגם נצטוונו במצות עשה נוספת לכבד את החכמים וכמו שמנה הרמב"ם בספר המצוות (מצוה רט) וזה לשונו, היא שצונו לכבד החכמים ולקום מפניהם, ולגדל אותם. והוא אמרו יתברך (ויקרא יט,לב) מפני שיבה תקום והדרת פני זקן וכו'. מצוה זו מחוייבת לאנשים כולם בכלל, כלומר לכבד החכמים, ואפילו חכם לחכם השוה לו בחכמה. עד כאן לשונו. וכן הוא בשלחן ערוך (יו"ד סי' רמד ס"א) מצות עשה לקום מפני כל חכם, אפילו אינו זקן אלא יניק וחכים, ואפילו אינו רבו. והרי שהמדבר בגנותם, גם עובר על החיוב לכבדם.

לשון הרע

ו. ועוד איסור נורא עולה כאן והוא לשון הרע וכאשר כתב החפץ חיים (כלל ח סעיף ד) להזהיר על הדבר הזה, שלא לדבר לשון הרע על תלמיד חכם, ובודאי המספר לשון הרע עליו עונו גדול הרבה יותר, ואמרו ח"זל (ברכות דף יט ע"א) כל המספר אחר מטתו של תלמיד חכם נופל בגיהנם. וכמה פעמים נכנס על ידי זה בכלל מבזה תלמיד חכם וידוע גודל ענשו של המבזה תלמיד חכם כדאיתא בחלק (סנהדרין צט ע"ב). ועוד עיין שם ובתחילת ספרו במנין העשים והלאוין שעשוי לעבור מספר לשון הרע, כי עצמו ורבו והדברים ידועים ומפורסמים.

המזלזל בתלמיד חכם, ואין לו חלק בעוה''ב

ז. ואת עלית על כולנה, כי המזלזל בתלמיד חכם הרי שאין לו חלק לעולם הבא, והרי הוא בר נידוי, השם ישמור ויציל. וכאשר נפסק בשלחן ערוך (יו"ד סימן שלד סעיף מג) על כ"ד דברים מנדין את האדם, והראשון שפתח בו הוא המבזה את החכם, אפילו לאחר מותו. ועוד ראה שם (סעיף מז). ומקורו טהור מדברי הרמב"ם (ת"ת פרק ו הלכה יד). ועוד כתב הרמב"ם (הלכות ת"ת פ"ו הלכה יב) אף על פי שהמבזה את החכמים אין לו חלק לעולם הבא, אם באו עדים שבזהו, אפילו בדברים, חייב נידוי. ומנדין אותו בית דין ברבים, וקונסין אותו ליטרא זהב בכל מקום, ונותנין אותה לחכם. והמבזה את החכם בדברים אפילו לאחר מיתה מנדין אותו בית דין, והם מתירים אותו כשיחזור בתשובה. אבל אם היה החכם חי, אין מתירין אותו, עד שירצה זה שנדוהו בשבילו. עד כאן לשונו. ועוד פסק הרמב"ם (שם הלכה יא) עון גדול הוא לבזות את החכמים או לשנאותן, לא חרבה ירושלים עד שבזו בה תלמידי חכמים, שנאמר ויהיו מלעיבים במלאכי האלהים, ובוזים דבריו ומתעתעים בנביאיו, כלומר בוזים מלמדי דבריו. וכן זה שאמרה תורה אם בחקותי תמאסו, מלמדי חקותי תמאסו, וכל המבזה את החכמים אין לו חלק לעולם הבא והרי הוא בכלל כי דבר השם בזה. עד כאן לשונו. ועד כמה הדברים חמורים שאין לו חלק לעולם הבא, רחמנא ליצלן. אך חומרת שאין לו חלק לעולם הבא הוא דוקא ברגיל בכך, וכמו שכתב הרמב"ם (הלכות תשובה פרק ג הלכה יד) וזה לשונו, אמרו חכמים שהרגיל בהן אין להם חלק לעולם הבא, וכדאי הן להתרחק מהן ולהזהר בהן. ואלו הן, המכנה שם לחבירו, והקורא לחבירו בכינויו, והמלבין פני חבירו ברבים, והמתכבד בקלון חבירו, והמבזה תלמידי חכמים, והמבזה רבותיו, והמבזה את המועדות, והמחלל את הקדשים. במה דברים אמורים שכל אחד מאלו אין לו חלק לעולם הבא כשמת בלא תשובה, אבל אם שב מרשעו ומת והוא בעל תשובה, הרי זה מבני העולם הבא, שאין לך דבר שעומד בפני התשובה. אפילו כפר בעיקר כל ימיו, ובאחרונה שב, יש לו חלק לעולם הבא, שנאמר שלום שלום לרחוק ולקרוב אמר השם ורפאתיו. כל הרשעים והמומרים וכיוצא בהן שחזרו בתשובה, בין בגלוי, בין במטמוניות, מקבלין אותן, שנאמר שובו בנים שובבים. אף על פי שעדין שובב הוא, שהרי בסתר שב ולא בגלוי, מקבלין אותו בתשובה. עד כאן לשונו.

באיזה רב אמרו

ח. ואולם היצר מסית את האדם ולוחש באוזנו, הן הלא רב פלוני אינו רב, ואינו תלמיד חכם, ועליו לא דיברו ח"זל. וכבר עצת היצר הזו היתה לעולמים בדורות קדמונים, ואין כל חדש תחת השמש, וכמו שכתב לדחותה בספר חפץ חיים (כלל ח סעיף ד) וזה לשונו, אך היצר הרע מסית לאדם דלא שייך כלל דין מבזה תלמיד חכם רק בזמן הגמרא שהיו חכמים ביותר, אבל לא על אלו שבזמננו. וכתב על כך החפץ חיים בתקיפות לדחות זאת מכל וכל, וזה לשונו, והוא טעות גמור, דכל תלמיד חכם הוא לפי הדור, ואפילו בזמננו אם הוא רק ראוי להורות, ויגע בתורה, נקרא תלמיד חכם. והמבזה אותו אפילו בדברים בעלמא, ואפילו שלא בפניו, עון פלילי הוא, וחייב נידוי על זה. וכפי שנפסק בשלחן ערוך (יו"ד סי' רמג ס"ז, וסי' שלד בש"ך ס"ק סח). וכל שכן אם התלמיד חכם הזה הוא מורה הוראה בעיר, דבודאי איסור המבזהו הוא חמור הרבה יותר. דמלבד שהוא מוכרח להחזיק אותו לחכם, ולנהוג בו כבוד, אחרי שהוא סומך על הוראותיו, עוד בסיפורו עליו דברי גנות, הוא מונע את הרבים מעבודת השם, כי על ידי זה אמור יאמרו שאר העם, מה נלך ונדרוש מאיתו עניני דיני התורה שבינינו, אחרי שלא יוכל לתווך בינינו. ומתוך זה כל אחד בונה במה לעצמו, ועוד כמה קילקולים יווצרו יתארך הספר בהזכרתם, השם ישמרנו מהם. עד כאן דבריו.

ברב שחטא

ט. ואם יאמר האומר כי שונה רב זה שעליו חפץ אני לדבר, לפי שהוא חטא פשע ורשע. אף לו יצוייר שכן היא האמת, וחטא באיסורים [ולא בהשקפה וכדומה, שהרי בהשקפה אין חטא] כדי שיותר לדבר עליו, צריך את כל גדרי לשון הרע שנתבארו בספר חפץ חיים (כלל ד סעיף ב והלאה, וכלל ח סעיף ה והלאה, וכלל י) ויסודם הוא שיצא מכלל עמיתך, וכמעט שאין באפשרות שיהיה כן ברב. ובפרט שביאר החפץ חיים (כלל ד סעיף ד) שתלמיד חכם שראהו חוטא, אפילו כמה פעמים יש חיוב ללמד עליו זכות, ושאם חטא בודאי שעשה תשובה עיין שם. וראה לעיל בחלק ההלכה (סימן ב סעיף ח) באורך בפרטי דין זה, מתי מותר לדבר, וכמעט שאינו באפשרי, עיין שם. ויתר על כן אף אם באמת מותר לדבר עליו לשון הרע, דבר שהוא נדיר עד מאוד, מכל מקום היות ומדובר בתלמיד חכם, הרי שהדבר צריך משנה זהירות, שהרי אפילו חכם שסרח והחטיא נפסק ברמב"ם (ת"ת ריש פרק ז) שאין מנדין אותו בפרהסיא, שאף על פי שכשל, כסהו כלילה. וכל תלמיד חכמים שנתחייב נידוי, אסור לבית דין לקפוץ ולנדותו במהרה, אלא בורחין מדבר זה ונשמטין ממנו. עיין שם. וכן נפסק בשלחן ערוך (יו"ד סימן שלד סמ"ב). ועל כן אף אם נאמר שחטא וסרח, לדבר עליו בריש כל חוצות ובפרהסיא מי התיר, אחר שצריך משנה זהירות בו, שתלמיד חכם הינו.

איה הכבוד

י. דברים כה חמורים כה נוראיים יש חובה לעוקרם מן השורש, וכמה יש לבכות איה הוא הכבוד שהיו רוכשים לרבנים רק בדור הקודם. וגם בדורנו אנו בעלי בתים מעריכים ומכבדים את החכמים הפלא ופלא, ולא יעלו חס ושלום על שפתם דיברי גנאי על החכמים. והדברים כואבים, שאם עמך בית ישראל כן, הלא קל וחומר שעמלי התורה אשר מכירים את התורה גודלה וחשיבותה מלפני ולפנים, היו צריכים לכבדם, ולאוהבם ביתר שאת וביתר עוז. ומה נענה ביום הדין מה נענה ביום התוכחה. בשו"ת עולת שמואל (קוידער פראג תקפ"ג הובא בתורת האדם לאדם ח"ד עמ' 241) וזה לשונו, בני יקירי שים עינך ולבך על דברי אלו, כי בעוונותינו רבים נכשלים בזה, מצוות שבין אדם למקום מתחסדים זה בכה וזה בכה, זה יאמר מעולם לא עברה עלי חצות לילה בשינה, וזה יאמר מעולם לא אכלתי מבהמה שהורה בה חכם, וכדומה. מדקדקין על עצמן יותר ממה שנצטוינו על פי ש"ס ופוסקים. ואלו שבין אדם לחבירו, קנאה שנאה וכדומה יקלו ראש, מסירין אזנם משמוע בכבוד תלמידי חכמים ומתכבדים בקלונם. וחלילה לי לומר כן על הכלל, אף לא על הפרט, רק אני אומר שכן נמצא וכן היה. השמר מאוד פן תלך בדרך אתם חס ושלום. עד כאן לשונו. [ובאור הדברים הנ"ל ישנו יסוד נפלא בספר מסילת ישרים סדר הויכוח (עמ' קנא) וזה לשונו, וכלל זה יהי בידך, שכל מה שהוא בין אדם לחבירו, קשה לישרו יותר מאד ממה שבן אדם למקום. עד כאן לשונו.]

עדתיות ופלגים בעם

יא. וחלק הארי הגורם לכך הוא העדתיות והמפלגתיות, רב פלוני הוא רב של עדה פלונית, ושל חסידות כזו וכזו. והסתכלות זו היא שנאת חנם ממש. שהנה נחרב בית שני בגלל שנאת חנם וכאשר שנינו במסכת יומא (דף ט ע"ב) מקדש שני שהיו עוסקין בתורה ובמצות וגמילות חסדים מפני מה חרב, מפני שהיתה בו שנאת חנם. עד כאן. וצריך עיון שנאת חנם זו מה טיבה, וכי סתם ללא סיבה היה רואה אדם את שכנו ושונאו, הרי צריך איזו סיבה לשנאה. ואם נאמר שהסיבות לשנאה שהיו בזמנם אינן מתירות את השנאה, ועל כן נקראת שנאת חנם, דהיינו שנאה ללא הצדקה הלכתית, וכגון שחברו לא נהג עימו בדרך ארץ, או התנשא מעליו וכדומה. אם כן זוהי שנאה האסורה, ואינה נקראת שנאת חנם. ונראה לעניות דעתי ששנאת החינם שהיתה אז נבעה משום העדתיות והמפלגתיות וכדומה שהיתה בזמנם, פלוני שייך לקבוצה זו ושונא את מי שאינו בקבוצתו, ואינו חפץ להתחתן ולהתקרב עמו, ומדבר על הרבנים שבקבוצה השניה, ועל דרכיה, והליכותיה וכדומה. וכל זה שנאה ללא סיבה, רק ההתפלגות לחלקים ולקבוצות גורמת אותה. ומעתה מובן מהו שכתוב שהיו עוסקין בתורה ובמצוות וגמילות חסדים, ואיך אם היו עוסקים בגמילות חסדים, יתכן שהיו שונאי חינם, והרי זו סתירה מינה וביה. ואם כך הם פני הדברים, הרי שממש כימיהם אז כן ימינו אנו, מחד גמילות חסדים בכל מקום, ומאידך מחלוקת וחתרנות התלויה בעדתיות ובפלגים. ויש בדברים כדי להבהיל עד מאוד את המתבונן בכך, על הצורך הדחוף לשנות גישה בין העדות ובין חלקי העם שקיימים בינינו.

יב. וכיוצא בזה כתב בספר כד הקמח (ערך שנאת חנם ד"ה שנאת חנם הוא חלוק) לבאר מהי שנאת חנם, וזה לשונו, שנאת חנם הוא חלוק לבבות, שדעות בני אדם משתנים זה מזה, ואינן מסכימין לדעת אחת. וכל אחד ואחד יש לו דעת בפני עצמו, ואין לחבירו יתרון עליו, ואין אחד מהם מכיר ערך מי שהוא גדול ממנו, אלא שרוצים להיות כלם ראשים. ובכן דעותיהם ולבותיהם חלוקים, ואין השכינה שורה בעם שלבו חלוק. עד כאן לשונו. ונראה לרואה שהכוונה כאמור. וכן כתב בספר הברית (ח"ב מאמר יג פרק כח) שאחת מן הסיבור שאנשים אינם אוהבים את רעהם, היא באומרם איך אוכל לאהוב איש זה, והלא הוא ממדינה פלונית, וידעתי כי אנשי המדינה ההיא כולם רעים, מלאים תוך ומרמה, אין עושה טובה אין גם אחד. וכך ידבר על כל מדינה ומדינה לשון הרע אחרת, ופחיתת מדה אחרת, ויטיל שנאה עליהם. ואם איש זה במלבושו ולשונו עוד יוסיף שנאה אותו, על מלבושיו, ועל דבריו, והיא שנאת חנם, טמנו איבה בליבותם, ויכשלו מאד במחשבותם. ומה מאד אתפלא על מנהג הרע הזה, אשר ברוב העולם, ולפעמים אפילו בין תופשי התורה ושרי העם, שיאמרו בפה מלא, הספרדיים ישנאו בני ארץ אשכנז ופולין שנאה גמורה, אף כי ישבו בעיר אחת עם האשכנזים, ויאמרו שבח משפחה לנו, כי ממשפחות יהודה אנחנו, ומה לנו עם האנשים השפלים והנבזים. ובהפך יאמרו אנשי אשכנז ופולין עליהם, אלה הם משפחות מררי במראיהם ובמעשיהם הרעים ומרים, אבל אנחנו בני אפרתים ממשפחת רם משפחת מטה אפרים. והאריך הרחיב בגודל גנות שנאת חנם זו וחומרתה, ושאין שום הצדקה בטענות שוא ומדוחים אלו, אלא סכלות גדולה, לפי שאין מדינה שיהיו כל אנשיה צדיקים, או שכולם רשעים. אלא בכל מדינה ומדינה יש אנשי חסד, ואנשי בליעל, ובינונים, וככה בכל משפחה או שבט. ואם כן הרשעת קבוצה או מדינה או עדה, מלבד שהיא עון פלילי של שנאת חנם דרבים, הרי היא גם אוולת וסכלות וכלימה לחושב כן. עד כאן דבריו. וכן כתב הנצי"ב בשו"ת משיב דבר (ח"א סי' מד) לגבי ההצעה להפריד בין קהילות היראים לתועים. שעצה זו קשה כחרבות לגוף האומה וקיומה. הן בשעה שהיינו בארצנו הקדושה וברשותנו, כמעט בבית שני נעתם ארץ וחרב הבית וגלה ישראל בסיבת מחלוקת הפרושים עם הצדוקים. וגם הסיבה מחמת שנאת חינם הרבה שפיכות דמים, מה שאינן מין הדין, היינו בשעה שראה פרוש שאחד מיקל באיזה דבר, אף על גב שלא היה צדוקי כלל, אלא עשה עבירה, מכל מקום מחמת שנאת חינם היה שופטו לצדוקי שמורידין אותו. ומזה נתרבה שפיכות דמים בהיתר ולשם מצוה בטעות וכו'. וכל זה אינו רחוק מן הדעת להגיע חס ושלום לעת כזאת גם כן, אשר על פי ראות עיני אחד ממחזיקי הדת ידמה שפלוני אינו מתנהג על פי דרכו בעבודת השם, וישפטנו למינות ויתרחק ממנו, ויהיו רודפים זה את זה בהיתר בדמיון כוזב, חס ושלום, ושחת כל עם השם חלילה. זהו אפילו אם היינו בארצנו וברשותינו. עד כאן לשונו. [ושמעתי מי שפירש ששנאת חינם שהחריבה את הבית, היינו שנאה מחמת קנאה, שמקנא איש ברעהו, והיא שנאה ללא סיבה וללא אשמה, ועל כן קרויה חינם. והנה בארחות צדיקים (ריש שער ו) כתב וזה לשונו, יש רעה, והיא שנאת חנם, והיא החריבה בית שני. ושנאה מחמת קנאה היא רעה ממנה. וראוי לאדם לייסר את נפשו להתרחק מהן. ויש שונא את חבירו עבור שאינו גומל לו חסד, או שאינו נותן לו מתנה כפי חפצו, או שאינו מלוה לו בשעת דחקו. ראוי לאדם להתרחק מכל זה ומכיוצא בו. עד כאן לשונו. והרי לפנינו בדבריו ששנאת חינם שהיתה בבית שני אינה קנאה, לפי שזו שנאה עוד חמורה משנאת חינם. וגם לא היתה שם שנאה מחמת אי הטבה, שלא הטיב עמו. ואם כן חוזרת השאלה מה היא השנאה שהיתה בבית שני, והדברים מתחזקים ביתר שאת שהם כאמור.] וכך כתב בספר זכרון הדסה (עמ' קסו ד"ה וצריך) ועליו להשוות אהבתו לכל אדם בלא חילוק קבוצות, עדות, ושיטות, וחס ושלום לחלק ביניהם. (וע"ע שם לעיל עמ' נ) וזהו עיקר מצות ואהבת לרעך כמוך שכל ישראל שוין בה. עד כאן.

לשם שמים

יג. ועיקר הקושי לראות את הדברים כהוויתם, היא הטעיית היצר אשר צועק וצווח שכל זאת כוונתך לשם שמים, ועל כן "מצוה גמורה" לדבר על רב פלוני ואפילו בציבור, אדרבה שכולם ישמעו וידעו, וגם בבית הכנסת ובבית המדרש, וגם בקול רם, וכהנה וכהנה תיצלנה אוזנים מכל זאת. וכבר היה כן מדור דורים וכמו שכתב הגאון רבי יעקב מליסא בהקדמת ספרו דרך החיים כתב לגבי הפילוג בין חסידים ומתנגדים, אוי לנו שכך עלתה בימנו, ואיך לא ישימו על ליבם דברי ח"זל שהמבזה תלמיד חכם נקרא אפיקורס. עד כאן לשונו. וכבר מילתנו אמורה לעיל (סימן ב אות יד) בהביאנו את דברי רבי חיים שמואלביץ אודות "לשם שמים" כגון זה. וכן הגאון רבי אברהם פרייס "זל מהדיר ספר חסידים עם משנת אברהם (ושם ח"ג עמ' קמ) כתב קונטרס אודות מצות ואהבת לרעך כמוך, ובסופו רשם וזה לשונו, הארכתי בפרטי המצוה של ואהבת לרעך כמוך מפני שמצוה זו שהיא מהכי חשובות בתורה, היא לצערנו מוזנחת מאד, וכל מי שמחזיק את עצמו ליותר חרד, הרי הוא יותר קנאי ומתאמץ לשנוא את כל מי שאינו כפי מהלך רוחו בשנאה עצומה, שנאה אישית ללא כל גבול. ומעשה שטן הוא זה, להשכין שנאה בלבנו, הגורמת לכל הצרות והרעות. ואם יועילו דברי שבקונטרס זה רק למעטים הדורשים לדעת את האמת, והיה זה שכרי. עד כאן לשונו. ולרוב חשיבות הדברים, העתיקו חלקים מקונטרסו בספר תורת האדם לאדם (ח"ד עמ' 43 והלאה) ובראש הקונטרס העתיקו את הנ"ל באותיות מודגשות. וכן הוא בדברי שו"ת משיב דבר (ח"א סי' מא) הנזכ"ל בסמוך (אות יב), בגנות היתר "לשם שמים זה", בזמן שדבריו באו כנגד אנשים הקרובים לפרישה מהדת, על אחת כמה וכמה בנידון דידן בחלקי עם ישראל שעושים רצון השם בכל ליבם ונפשם, ורק מחולקים הם בדרכים כיצד לעובדו, ומה להדגיש יותר. ועוד ראה בספר תורת האדם לאדם (ח"ה עמ' 252) שהאריכו בדבר התפלגויות אלו בעם, והראו ששורשם בנוי על כמה שלבים טכניים, תחילה נוצרת קבוצה קטנה או גדולה שיש ביניהם אחדות פנימית נדירה, ועובדים הם על פרט או שנים ביהדות, ועליהם שמים את דגש עבודתם. עד כאן נפלא מאוד. אך מכאן ואילך מחליטים שהם ברוך השם מושלמים בעבודה זו, ושוב מבקרים את הפלגים האחרים שאינם מושלמים ומקולקלים בפרטים אלו, ובודאי שלא כמותם. ושוב מבטלים את האחרים, את כל כלל ישראל חוץ מאת עצמם, מסתכלים בזולתם בבוז ובזלזול, ומתנשאים מעליהם. עד כאן דבריהם. עיין שם.

עבודת השם או עבודת עצמו

יד. עוד שורש גדול הגורם כיצד להסתכל על רבנים, על מעלותיהם או בחסרונותיהם הוא, האם האדם עובד את השם יתברך, כדי לעשות לבורא נחת רוח, או שעובד כדי להשיג כבוד ויקר. מי שבוחר לעבוד לשם שמים הרי שרואה את הטוב בעובדי השם האחרים, ולא את הרע שבהם, בטוב שמח, וברע מצטער וחפץ לתקנו. אדם שבוחר להיות ביקורתי על אחרים, זאת משום שחש שעומד הוא בתחרות מולם, מי עובד את השם יותר, מי יותר משיג מעלות, ועל כן צריך לראות את חסרונותיהם, כדי להראות לעצמו, ואם אפשר גם לאחרים, שהוא מושלם יותר. חייב הוא לבקר את התלמידי חכמים ואת גדולי הדור שאמנם חכמים הינם, אך לכל אחד באשר הוא חסרון פלוני ואלמוני, כדי להראות שבעצם גם הוא גדול הדור, ועומד הוא במעלתם, ולכן רשאי לבקרם, ממכון שבתו וקומתו הרמה. [וצריך עיון אם לא חלים על כך דברי הרמב"ם (דעות פרק ו הלכה ג) והמתכבד בקלון חבירו אין לו חלק לעולם הבא. ולכאורה זה מתכבד בקלונו של הרב, בשביל להגדיל את מעלת עצמו. והרמב"ם באגרת (אגרות הרמב"ם בהוצאת שילת עמ' תכ) כתב, וכל מי שרוצה להראות שלמותו בחסרוני, ואפילו הוא מקטני התלמידים, מחלנו לו בזה. עד כאן לשונו. והמה בדיוק דברינו האמורים, שקטני התלמידים, פצו פיהם להראות שלמותם, על ידי דיבור בחסרונו (חס ושלום) של רבן של כל בני הגולה, רבנו הנשר הגדול. ונפלאת היא עד מאוד מדתו ומחילתו.]

לחפוץ שכולם יהיו עובדי השם ובעלי מעלות בעבודה

טו. וזהו שמשה צווח (במדבר יא,כט) על קנאת יהושע לכבוד משה, שאלדד ומידד מתנבאים במחנה, ועל כך עונהו משה, המקנא אתה לי, ומי יתן כל עם השם נביאים, כי יתן השם את רוחו עליהם. עד כאן. משה רבנו שמח בכך שישנם עוד נביאים, כי גדלה והתרבתה עבודת השם בעולם, וזה כל חפצו ורצונו. שכן מי שאוהב את השם, שמח שיש עוד עובד השם, ואין זה פוגע בכבודו שיש עוד מי שבא אל דרגתו. וכך רואים ביהושפט מלך יהודה שהיה עומד מכסאו לכבוד תלמיד חכם ומחבקו ומנשקו וקוראו רבי ומורי וכנזכר לעיל (אות ז) ואין זה אלא משום שתכלית עבודתו היא לעשות רצון השם, ולא להגדיל את כבוד עצמו, ועל כן שמח הוא כשרואה עוד יהודי העושה רצון השם. עד שיוצא הוא מגדרו, וקם ממכון שבתו, לחבקו ולנשקו. וכן כתב בספר ארחות צדיקים (שער השמחה ד"ה לכן) וזה לשונו, לכן כל איש אשר רצונו רצון האלהים, יצטער על שאין נעשה רצון השם, ואפילו על שונאו יתפלל אדם שיעבוד לבורא יתברך. עד כאן לשונו. וגדולה מכך ממשיך וכותב, ויכוין בתפילתו בברכת אתה חונן, ובברכת השיבנו, ובברכת סלח לנו, על כל ישראל אוהביו ושונאיו, וכן בכל הברכות. כי איך ייתכן שיתפלל רופא חולי, ושאר הברכות, והוא לא חפץ שחבירו יתרפא או יתחכם. ועבור שזה היצר הוא רגיל מאד בלבבות בני אדם, ואין מרגיש בענין הזה, לכן נכתב להזהיר יראי השם להכין לבם לאלהים בכוונה שלימה אמיתית, לשפוך נפשם נוכח פני השם על כל ישראל, אוהביו ושונאיו, ובזה יקיים (ויקרא יט יח) ואהבת לרעך כמוך, וטהר ידים יוסיף אומץ (איוב יז ט). עכ"ל. וכיוצא בזה כתב רבנו חיים ויטאל (ריש שער הכוונות ד"ה קודם) כתב גבי קבלת מצות ואהבת לרעך כמוך ו"זל, ואם יש איזה חבר מהם בצרה, צריכים כולם לשתף עצמם בצער, או מחמת חולי, או מחמת בנים ח"ו, ויתפללו עליו. וכן בכל תפילותיו וצרכיו ודבריו, ישתף את חברו עמו. ומאד הזהירני מורי "זל בענין אהבת החברים שלנו של חברתינו. עכ"ל. וכן כתב החת"ס (במאמר פתוחי חותם הנדפס בשו"ת חת"ס ריש חלק יו"ד סוד"ה ועל ענין) כי כל האדם ישתדל להטיב דרכי בני אדם, כדי שישמח ה' במעשיו. ויאהב כל אדם השלמת נפש חבירו כשלימות עצמו. ועל זה אמר ר' עקיבא כלל גדול בתורה ואהבת לרעך כמוך, בתורה דייקא. כלל ויסוד גדול בלימוד התורה שיאהב שלימות חבירו כנפשו, ואהבת לרעך כמוך, וכה יהיה תשוקת השלם לראות בשלימות כל העולם, ויהיה תפילתו שכל יושבי תבל מקטנם ועד גדולה ידעו את ה', כמו שהתפלל משרע"ה מי יתן והיה כל עם ה' נביאים. עכ"ל. וכן רואים בהנהגת הבן איש חי שהיה גדול הדור וקם לכבוד תלמידי חכמים צעירים, והם הדברים האמורים, כי בראותו עובד השם נוסף מתרבה השמחה, ואדרבה אוהבו. וכן יעצו בספר תורת האדם לאדם (ח"ה עמ' 253) שהפתרון לקילקול שנעשה משום החוגים למינהם שמתנשאים זה על זה, וכנזכר לעיל, הוא כשכל אחד יראה את המעלות שיש בחוגים האחרים, ולא את חסרונותיהם, וישים אל ליבו שכל דרך בעבודת השם חשובה בעיני בורא העולם. והאריכו למעניתם בזה עיין שם.

יסוד בעבודת השם - לעשות רצון הבורא או רצון החברה

טז. ונבא אל יסוד זה ביתר הרחבה, לפי שהוא יסוד גדול בעבודת השם. פשוט וברור שתכלית עבודת השם היא לעבוד את השם יתברך, ולא את רצון הציבור. דהיינו לעשות את מה שהשם מבקש, ולא את מה שהחברה מעריכה ומחשיבה. ופעמים רבות הציבור מחשיב ומעריך דברים שהם הפך רצון השם. כי בכלליות אם נסתכל על פני עובדי השם, נראה דבר מופלא עד מאוד, רבים המה המובלים בעבודת השם לפי רוח הציבור ואוירתו, ולא לפי רצון השם ובקשתו. [והוא הנקרא עבודה שלא לשמה, שהיא דרך לעבודת השם כדרכם של נשים וקטנים, וכמו שכתב הרמב"ם בהלכות תשובה (פרק י הלכה א) אין ראוי לעבוד את השם על דרך זה [שלא לשמה], שהעובד על דרך זה עובד מיראה, ואינה מעלת הנביאים, ולא מעלת החכמים. ואין עובד על דרך זה אלא עמי הארץ והנשים והקטנים שמחנכין אותן לעבוד מיראה, עד שתרבה דעתן, ויעבדו מיראה. עד כאן לשונו.]

דוגמאות לעבודת האדם את עצמו ולא את הבורא במצוות

יז. כמה הדברים האמורים סובבים אותנו במשך כל ימי חיינו, האם עבודת התפילה היא רושם ציבורי, בתנועות חיצוניות ומרשימות ככל היותר, כדי שיעריכו את המתפלל שהוא בעל תפילה, או התפילה היא לכבוד השם יתברך, וכדי לעשות את רצונו. לימוד התורה האם הוא כדי להרשים, ולכן יש ללמוד בקול רם ולהתווכח במרכז בית מדרש, שכולם יראו איזה למדן הינו. או שתכלית הלימוד היא למען השם יתברך. ועל סדרי הלימוד הן כמעט ולא נמצא מי שלומד משניות ותנ"ך, אף על פי שנפסק בשלחן ערוך (יו"ד סימן רמו ס"ד) חייב אדם לשלש למודו, שליש בתורה שבכתב, דהיינו הארבעה ועשרים. שליש במשנה, דהיינו תורה שבעל פה, ופירושי תורה שבכתב בכלל זה. שליש בתלמוד, דהיינו שיבין וישכיל אחרית דבר מראשית וכו'. אלא שזה אינו אופנתי ולא יעריכו את מי שיודע תנ"ך ומשניות, ועל כן ממילא הפניית ליבם של רבים מהלומדים היא אל סוג הלימוד שהציבור מעריך. יש מי שפונה אל הפלפול, יש מי שפונה אל ההלכה, ויש אל חיבור ספרים, כל אחד לפי החלק שמעריכים אותו בשערו ובמקומו, ושורש הדבר פעמים רבות הוא האמור, כדי להרשים, ולשאת חן, וכדי לקבל כבוד. כשאדם מסרב לעזור בביתו היות וצריך הוא ללמוד, וזאת על אף שאשתו זקוקה כעת לעזרה, הרי שעובד הוא את עצמו, ולא את השם יתברך. אם בנו של אדם אינו מצליח בלימודים, אין הוא כשרוני, האם זה צריך לגרוע משהו מעבודת השם של הבן, וכי השם חפץ בתוצאות לימודיות, או בעבודתו. [וראה באורך בשו"ע המדות (שער הגאוה חלק המוסר עמ' קנט אות ג והלאה) שחפץ השם הוא בעמל האדם ולא בתוצאות.] והרי שעל אב זה לשמוח כשבנו הבין משנה אחת, ועלה זה לו בטורח, יותר מאילו בנו היה הראשון בכיתה, ובזמן הזה היה גומר מסכת שלימה, אך עלה זה בידו בלא עמל וטורח. ישנם חומרות שיש בהם אוירה ציבורית כגון ההקפדה העצומה מתוך להט ודביקות על דבר שנאפה לאחר הפסח, ועל שמיטה וכדומה, שבדרך כלל החומרא היא אוירה ציבורית. ופשוט וברור שאין שום איסור להחמיר, אלא שצריך להבחין בין חומרא משום עבודת הבורא, לבין החפץ לעשות את רצון החברה.

דוגמאות לנ''ל בעבירות

יח. ומאידך בדברים שהם איסורים גמורים, רבים אינם משיתים ליבם לכך, וכגון לשון הרע, רכילות, הלבנת פנים, צער הזולת בשמירת נקיון מקומות ציבוריים, דיבור גנאי בגדולי ישראל, ההגעה בזמן לתפילה, מעבר כנגד המתפלל, דיבור חול בבית הכנסת ובבית המדרש ובשעת הלימוד, הצניעות ההולכת מדחי אל דחי, המורה היתרא שקיים אצל רבים בדיני ממונות, אף שמדובר בחשש גזל דאורייתא, וכן על זה הדרך איסורים נוספים שמזלזלים בהם גם עובדי השם ויראיו. תשומת ליבם של רבים היא, מה האופנה, ולא מה מחוייב לפי רצון השם יתברך. ויתכן אברך הלומד כל היום בכולל, ואפילו בהתמדה עצומה, והרי שכל ימיו ממש לכאורה שקוע הוא בעבודת השם, אך בכל הדברים הנזכרים לעיל יראה שאינו זהיר, והסיבה לכך היא שעובד את השם בצורה חיצונית, ואף על פי שכל שעותיו ביום עסוק הוא בעבודת הבורא, מכל מקום אין הוא עובד את הבורא, כי אם עובד את עצמו חפצו וחשקו, ואילו את הבורא היה עובד, פשוט שהיה זהיר בממון הזולת, פשוט שאם היה מרחיב את דירתו בחצר המשותפת, לפני כן היה מבקש את רשות שכנו, ולא בונה על אפו ועל חמתו. ברור שלא היה משאיר טישו מלוכלך על השלחן בבית המדרש, ואולי גם היה אוסף טישו שאחר היה משאיר, כדי למנוע עוגמת נפש לאחרים, וכן על זה הדרך. ובכלל האמור הם דברינו הנזכרים למעלה, דיבור על גדולי ישראל ועל תלמידי החכמים שאינם מתוך הקבוצה של המדבר, השייכים לעדה או לחוג אחר, ויש עוד שמדברים עליהם מתוך קנאות ולשם שמים, שהם כאלה וכאלה, כדי שחס ושלום אף אחד לא יפול במצודתם וכדומה. ושורש הדברים הם האמורים, לפי שחפץ להראות את עצמו שהוא קנאי למען השם, והאוירה הציבורים מעודדת ומעריכה זאת, בו בזמן שהאמת היא גאוותו ורצונו להיראות כעובד השם, וכקנאי לכבודו יתעלה הוא שמניעו, והן הלא לפי רצון השם הרי מדבר הוא ביראיו ובעבדיו, ועובר על איסורי תורה רבים, וכאשר נזכר למעלה.

אולי כדאי להדגיש שכל זאת הוא אף שהאדם עצמו אינו מודע לכך, ובטוח הינו שאין עבודתו עבודה חיצונית וראוותנית אלא היא למען השם יתברך. אך על כל אחד לדקדק ולפשפש בשורשי מעשיו ובדרכיו מה מניעם ומה מפעילם, האם עבודת השם או עבודת עצמו, או תערובת של שניהם, וכמה אחוזים מתוכם הם עבודת השם וכמה לא.

עובד השם כל היום ולא זוכר את השם

יט. כדברים האלה כתוב בספר זכרון הדסה (עמ' עא) וזה לשונו, שמעתי מתלמיד חכם אחד בדרך צחות, אבל זה מוסר גדול מאוד. תלמיד חכם מסויים קם באיזה בוקר וסיפר לאשתו, בלילה חלמתי שאני נמצא ליד הקדוש ברוך הוא כביכול, ומדבר איתי. אמרה לו אשתו, מה חידוש יש בזה, הלא מה שחושבים ביום חולמים בלילה, כל היום אתה לומד תורה, מקיים מצוות, וחושב על הקדוש ברוך הוא, לכן חלמת עליו. אמר לה, וכי שלשים שנה שאני חי לא חשבתי על הקדוש ברוך הוא, רק אתמול חשבתי. ויש בזה מחשבה עמוקה מאוד, שיכול אדם ללמוד תורה, להתפלל, לחבר ספרים, ואיננו חושב על נותן התורה, ואל מי מדבר בתפילה. עד כאן דבריו. הדברים מבהילים עד מאוד, אדם שכל ימיו בעבודת הבורא, וכלל אינו חושב על הבורא, רק על עצם העבודה. וכמה הדברים נכונים ואמיתיים, והם ככל האמור.

מוסדות לימוד

כ. כשאדם שולח את בנו למוסד לימודי, תלמוד תורה, ישיבה קטנה או גדולה, והחלטתו נובעת משום השם של המוסד, ולא לפי צורכו של בנו, הרי שהוא עובד את עצמו, ולא את השם. וכמה רעה חולה מצויה בעוונות, בבן קשה קליטה, שמשום טובתו צריך להשאירו כיתה, אך אין זהו לכבודם של הוריו, ומעלים אותו כיתה. או יש השולחים את בנם למוסדות שקצב הלימוד מהיר, ולכן הם מוסדות בעלי "שם טוב" והערכה ציבורית, ובנם זקוק ללימוד בקצב איטי. שולחים את בנם לישיבה בעלת "שם טוב", בו בזמן שבנו זקוק לישיבה עם חום ואהבה.

ישיבות למצויינים

ישיבות רבות היום המה "ישיבות למצויינים", לבחורים כשרוניים, כמעט ואין ישיבות לעובדי השם, העיקר חסר מן הספר. החפץ להשם בכשרונות, בפלפלנים ובמוצלחים, או בעבדיו ובעושי רצונו. המטרה היא להקים ישיבה מצליחה, והצלחה נמדדת לפי צורך הציבור ורוחו, ורוח הציבור היא כשרון והצלחה לימודית, ולא עבודת השם. ועל כן ישיבות רבות מגדלות בחורים כשרוניים יותר, פלפלניים יותר, כי הדור בכלליות חיצוני ולא פנימי. וכך ראשי ישיבות רבים מכוונים את גידול ישיבותיהם אל הכשרון והחריפות, ולכן נמשכת וגדלה שיטת הפילפול טופח על מנת להטפיח, ואין מושיע לה. וברור שמטרת הישיבות צריכה להיות גידול עובדי השם, ולא בחורים כשרוניים ופלפלניים. [כל דברינו אמורים כמובן בכלליות וכפי שפתחנו, ולא בפרטיות, כי ברור שישנם רבים עד מאוד אשר עובדים את השם באמת, וכל מעיינם וחפצם הוא רק רצון השם, ולא רצון החברה, הרוח, והרושם.] בהקדמת ספר שההדיר ראש ישיבה מסויים מתפאר ביחוסו, וראה זה פלא, כי כמעט כל תארי הכבוד שמתאר בהם את יחוסו, מדגיש שוב ושוב את גאונותם וחריפותם ורוב שכלם של מולידיו ואבות אבותיו, וכמעט שאינו מזכיר בדבריו שבחים על עבודת השם, עמל התורה, עבודת המדות, צדקות, וכדומה. ונפלאתי על כך פלאי פלאות, ותחת שבטו עברו תלמידים רבים, ומה הכניס בליבם של תלמידיו מלבד את כוח החריפות הכשרון והפלפול. והן הלא השכל הוא מתנה מאת השם, וכלל אינו בהשגת האדם, ואינו עבודת השם. ואילו היה מתפאר שעל אף חריפותם, בכל זאת עמלו בתורה, החרשתי. אך מתפאר הוא בחריפות לשם חריפות. והם הדברים האמורים, כי אנו נמצאים בדור של חיצוניות, כאשר יראה כל רואה אם את עיניו וליבו ישים.

דור התיאטרון

כא. את הדברים האמורים כתב בספר מכתב מאליהו (ח"ג עמ' 116) בחריפות, וזה לשונו, דורנו הוא בודאי דור עקבתא דמשיחא, אשר עליו אמרו ר"זל (משנה אחרונה סוטה) והאמת תהא נעדרת. דורנו הוא דור חיצוני, הדבק בחיצוניות בלי תוכן פנימי. דור שכל טובותיו שלא לשמה, דור שכל עולמו תיאטרון וכל מעשיו משחקים. דור שכל מחשבותיו דמיון, והשגת המציאות האמיתית נעדרת ממנו. בדור אשר כזה, כל העולם כולו בית חולי נפש, אשר בדמיונות ידבקו ויחשבו. עד כאן לשונו. והרי כתב במפורש ככל האמור, כי דורנו דור תיאטרון הינו, הוי אומר שאנשים רבים בו מציגים הצגות שהם עובדי השם, ומתהדרים באדרת שאינה להם, כי אינם עובדי השם אלא עובדי עצמם, עובדי הציבור, אל הרוח אשר ילך שם הציבור, שם ילכו הם. מה שהציבור יעריך בו ידבקו, ומה שהציבור לא יעריך ולא יסלוד ממנו, אף שהוא ציווי השם, ואסור באיסור תורה גמור, לא ירחקו ממנו. מציגים בתפילה על ידי תנועות של מתפלל, בו בזמן שניכר שאינו מתפלל כי אם מציג, לומדים בקול רם לפי שהציבור מעריך זאת, אך לדבר לשון הרע ורכילות, לדבר על רבנים וכדומה, דברים שאין הציבור סולד מהם, אף על פי שהם איסורי תורה, לא ירחקו מהם.

צעקת הרמח''ל

כב. הרמח"ל באיגרת הנדפסת באגרות רמח"ל (עמ' דש והועתק בספר רכב ישראל עמ' 41 ובאגרות הרמח"ל איגרת קיח בהוצאת מכון הרמח"ל) כתב על האמור דברים המבהילים על הרעיון, וזה לשונו, הנה האשכנזים [אמר הכותב, כוונתו לאותם הגרים בארצות אשכנז בזמנו] שלימים וכן רבים תהילות לאל [מתפעל הוא משלמותם וכמותם] כי בפראנקפורט לבדו יהיה בה כשלש מאות תלמידי חכמים בני ישיבה, ולב רחב להם להבין ולהשכיל, [מתפעל מרוחב ליבם בלימוד התורה] והנה הם מכלים ימיהם בפלפוליהם המהבילים, וריח חסידות אין בהם, והלוואי היה די בזה. ואם יש בכל מדינת אשכנז אשר עברתי בה ובכל מדינת הולנדה אשר אני יושב בקרבה אנשים חרדים אל דבר השם, ומבקשים לדעת ליראה את השם ולאהבה אותו ולהתחסד עם קונם, ודאי נער יכתבם וכו'. ולעת כזאת אין משכיל דורש את אלהים וכו'. ואפילו פירושא דקרא מה השם אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה, לא יבינו ולא ישכילו. עד כאן לשונו. הרי שעוסק הוא בעילית עובדי השם, אלו שיושבים בישיבות במשך כל היום, ועמלים בתורה, וליבם רחב בתורה, אך עבודתם היא עבודה חיצונית, ואינם עובדים ובאים אל החסידות הכוללת אהבת השם יראת הרוממות ועבודת המדות, רק עסוקים בתורה, וגרע הרבה שעסוקים הם בפלפוליהם, ובפלפולים לשם פלפולים אין חפץ להשם. ואם אל השם היו שמים עיניהם, היו עוסקים בהלכה שהיא תכלית הלימוד, ובידיעת התורה שהיא הבקיאות, ובלימוד הקבלה (שהרמח"ל מרבה לדבר בחשיבות וחיוב לימודה), ולא היו מבלים כל ימיהם בפלפולים שאין להשם בהם חפץ (כאשר כתב בעוד מקומות ויובאו להלן), והיו עובדים על פנימיותם להגיע אל אהבת השם ויראתו, עבודת המדות וטהרת העבודה.

טעות רווחת בעבודת השם

כג. ומה שסיים שאפילו פירוש הפסוק מה השם וגומר אינם מבינים, ביאר את שיחתו באורך בתחילת ספרו סדר הויכוח להשריש את הטעות האוחזת בדרך העבודה, ששם מחמת ראותו את האמור, יצא לישע עם ישראל, לנגח דרך זו מכל וכל, ולשם כך בנה ויסד את כל ספר סדר הויכוח וספר מסילת ישרים, ועל דברי החכם שכל ימיו עוסק הוא בש"ס ובפוסקים לדעת גדרי תרי"ג מצוות וחיוביהם, ואילו יראת הבורא ואהבתו פשוטה בעיניו, ואינה צריכה תלמוד וחקירה מה הם גדריה ועיניניה ודרכי השגתה. [כאשר דרכנו אנחנו רוב הקרואים עובדי השם] עונה החסיד, וכי אין ענפים ליראה ולאהבה ולטהרת הלב, ואין לנו לדעת עד היכן משלחים פארותיהם, אם יש מילים השיבני [אם יש לך תשובה השיבני]. [וכי] מוטבעות הן המדות האלה באדם [היראה והאהבה וטהרת הלב], שיהיו כל בני האדם מוצאים אותם בנפשותם, כמו שימצאו כל התנועות הטבעיות, כמאכל והמשתה השינה והיקיצה, ושאר כל התנועות החקוקות בטבענו, עד שלא יצטרך לבקש אמצעים לקנותם, [כמו שאדם אינו צריך ללמוד לאכול לשתות ולישון, האם כך הן מדות האהבה היראה והטהרה שטבועות הן באדם?!]. או אין אמצעים לאלה, אין להם מפסידים שנצטרך להרחיקם ולישמר מהם, או אין דרך להרחיק מפסידיהם. למה איפוא לא יצטרך בהם עיון והסתכלות, עד שלא תשים אליהם לבך וחקירותיך. השכחת מהם אחרי שבפיך הודית שלא עיינת עליהם עיון לימודי. ואין בידיך אלא מה שהורוך הוריך בהדריכם אותך על הדת היהודית, ומה שסובב הולך בפי כל ישראל, מצד היותם בני ישראל ותו לא. כללו של דבר מצות אנשים מלומדה. וכו' [אין בידך מהן רק מה שלימדוך הוריך, ולא עמלת עליהם כלל, וממילא כל שיש לך בהם הם מצות אנשים מלומדה ולא עבודת השם.]

ועתה ישראל מה השם אלהיך שואל מעמך

כד. וממשיך הרמח"ל הנני רואה משה רבינו עליו השלום בלמדנו דעת באמת מה חובתנו ומה יפה לנו אמר (דברים י,יב) ועתה ישראל מה השם אלקיך שואל מעמך וכו' ללכת בכל וכו' לשמור את וכו'. [זה לשון הפסוק בשלמות. ועתה ישראל מה השם אלהיך שאל מעמך, כי אם אליראה את השם אלהיך, בללכת בכל דרכיו, גולאהבה אתו, דולעבד את השם אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך. הלשמר את מצות השם ואת חקתיו אשר אנכי מצוך היום לטוב לך.] הנה כלל שמירת כל המצוות שהוא כלל הדינים ופסקי ההלכות אשר עסקת בם, הוא רק א' מן הענינים המוזכרים בפסוק הזה. אך עוד ד' ענינים אחרים נזכרו בו, והם, אהיראה, בההליכה בדרכיו גהאהבה דוהעבודה בלב וכו'. [כלומר משה רבינו חילק את כל עבודת השם לחמישה ענינים, ואנחנו עסוקים רק בחלק אחד הוא לימוד התורה דיניה ופרטיה, ואת ד' החלקים הנוספים מזניחים, ואם כן כמה גדול החסרון שיש לנו בעבודת השם.] ואמנם הנה פירט מכלל חיובי הלב היראה והאהבה, להיותם ב' העמודים הגדולים אשר העבודה נשענת עליהם, [מבאר מדוע כה חשובים הם הד' חלקים הנוספים, שכן כל בר דעת מבין שיראת השם ואהבתו הם עמודים גדולים לעבודת השם.] ושאר כל התלוי במדות ובלב, כלל אותם באמרו וללכת בכל דרכיו, שבא בו הפירוש לר"זל (שבת קלג ע"ב) מה הוא רחום אף אתה רחום וכו', שכלם מדות הצריכות ליקבע בנפש להיותם דרכי השם ממש, פירוש הדרכים שהוא מתנהג בם עם בריותיו. [והפרט השלישי היא עבודת המדות.] וכן סיים הענין ולעבוד וכו' בכל לבבך ובכל נפשך, הא למדת שעל עניני המחשבה ומזימות הלב הכתוב מדבר. [והפרט הרביעי היא שכל עבודת השם תהיה בשלמות הלב, רק למען השם יתברך, ללא נגיעות וצרכים אישיים.] ואחר כך הזכיר כל מצוות המעשה כל אחת, והיינו לשמור את מצוות השם וכו'. [והפרט החמישי הוא שאנו עסוקים בו, קיום המצוות ולימוד התורה.] נמצא שמלבד ידיעת המצוות לעשותם, צריך עוד ד' דברים אחרים שמתלוים אל העשיה להשלימה, כדי שתרצה לפניו יתברך [כדי שתהיה אתה ומעשיך לנחת לפניו יתעלה]. ואולם אתה לפי דבריך בא' נתעסקת וד' הנחת. עד כאן לשונו. ועל כן כתב ויסד את המסילת ישרים וסדר הויכוח, וזהו כל מעשיהם, לבאר כיצד היא הדרך להשיג את הד' החלקים המוזנחים, שבהם ישיג את עבודת השם.

חובתינו לבוראינו

כה. וכן עמד על כך גם בהקדמת המסילת ישרים (ד"ה וכיון) שאחר שכתב שם בחיוב שלמות העבודה שהם שלמות אהבת השם ויראתו, והדבקות בו יתעלה, ושאר חלקי החסידות, כתב וזה לשונו, וכיון שכבר התאמת אצל כל חכם צורך תימות העבודה [עבודה תמימה], וחובת טהרתה ונקיונה, שזולת אלה אינה נרצית ודאי כלל, אלא נמאסת ומתועבת, כי כל לבבות דורש השם, וכל יצר מחשבות הוא מבין. מה נענה ביום תוכחה אם התרשלנו מן העיון הזה, והנחנו דבר שהוא כל כך מוטל עלינו שהוא עיקר, מה השם אלהינו שואל מעמנו. היתכן שייגע ויעמול שכלנו בחקירות אשר לא נתחייבנו בם, בפלפולים אשר לא יצא לנו שום פרי מהם, ודינים אשר אינם שייכים לנו, ומה שחייבים אנו לבוראנו חובה רבה נעזבהו להרגל ונניחהו למצות אנשים מלומדה וכו'. עד כאן לשונו. ועוד ראה שם בהמשך באורך בזה. הרי שצווח הוא שיש לאדם להניח ולפנות זמן מן הלימוד, ולשים את עיניו וליבו כיצד הדרך להגיע את שלמות העבודה, אהבת השם, יראתו, עבודת המדות, וטהרת העבודה שתהיה לשם שמים ולא לפנים אחרות. וכאשר מפורש בפסוק, שזאת הוא אשר השם אלהינו שואל מאיתנו. ובפרט שבמשך כל היום עסוקים בפלפולים, שהם דברים ללא תכלית, ולכן אינם שייכים לנו.

בעובדי השם מדובר

והדברים כואבים עד מאוד, לפי שרבים מעובדי השם היום הם תולדה ישירה וממשיכי דרכם של הדרך הנ"ל [ובשיטת הלימוד אף הוסיפו גדרות ובנינים לשיטת הפלפול ביתר שאת וביתר עוז, והיא הולכת וגדלה, ויש רבות להאריך בזה, ראה בשער אהבת השם (סימן ב סעיף י) באורך.] ואם כן הדברים כואבים שבעתים, לפי שצווחת הרמח"ל מופנית אלינו באופן ישיר, והם הם הדברים האמורים, כי תכלית האדם צריכה להיות בעשיית רצון הבורא, ולא ברצון החברה. ואין הדיבור כעת על מי שאינו עובד השם, על מי שמקיים את מצוות התורה לחצאין, כי אם בעובדי השם ובעושי רצונו המדקדקים בקלה כבחמורה, ועמלים בתורה במשך כל היום, שיש צורך לבדוק ולדקדק היטב את סוג העבודה שעובדים את השם יתברך, האם עבודה זו היא עבודת הבורא לעשות רצון אבינו שבשמים, או שמא עבודה חיצונית היא, שבליבה נעוצים המאווים האישים. והרי השם מגלה בפסוק שרצונו מאיתנו מחולק לחמישה חלקים, ונמצא שרחקנו מרצונו, ועסקנו רק בחלק החמישית מרצונו יתעלה.

[ואחר

שימת לב לדברים אלו, מומלץ עד מאוד לשוב וללמוד מחדש את ספר מסילת ישרים, בראותינו על מה ולשם מה יסד הרמח"ל את כל ספרו, ושהדגשו של כל הספר הוא להשלים את חיוב האדם בעולמו שהשם אלהינו דורש מעימנו, כאשר מפורש בתורה שיש חמשה חלקים בעבודת השם, ורוב עובדי השם מתעסקים בעיקר בחלק החמישי בלבד. ובספרו מושיט הרמח"ל יד ללומד בו, ומוליכו צעד אחר צעד לרכישת והשלמת חמשת חלקי עבודת השם אלו.

ובבואנו הלום אולי כדאי להדגיש שאף על פי שהרמח"ל בספרו סדר הויכוח (עמ' סב) כתב שהד' חלקים הנ"ל שבפסוק הם בלב, ועל כן הקדימם הפסוק, לפי שמעלתם רבה מהחלק החמישי שהוא במעשה. אין כוונתו שבהם יהיה עיסוק האדם רוב היום, אלא בתורה יהיה רוב היום, ובהם יהיה עסקו בחלק מהיום לפי שהם עיקריים לפריחת תורתו. וכמו שכתב הוא עצמו בספרו דרך ה' (חלק א פרק ד סימנים ו-ט) שכל שורש עבודתינו בעולם היא הדביקות בבורא, ושהשגת הדבקות נעשית על ידי קיום מצוותיו יתברך, ושכל מעשיו יהיו לשם שמים, ובפרט מה שצריך להגביר לצורך הדביקות הם האהבה והיראה לבוראו. ושיש אמצעי אחד שנתן לנו האל יתברך שמדרגתו למעלה מכל שאר האמצעים המקרבים את האדם אליו יתעלה, והוא תלמוד תורה וכו'. עד כאן. והרי מפורש שעיקר העיקרים של הדביקות הוא תלמוד תורה. וכן האריך רבנו חיים מוואלזין בספר נפש החיים (חלק הפרקים פרק ד והלאה) שאמנם עבודה לשמה ובדביקות ובחשק הם מעלה נשגבה עד מאוד, וכמו שביאר לפני כן, אך יש להזהר שלא לעסוק רק בחלק זה, אלא התורה והמעשה עיקר. ועל כן העוסק רוב היום בחלק הדביקות והלשמה בלי תורה, היא עצת היצר והריסת התורה, ועוד עיין שם בקילקולים שראה בעיניו באלו הטועים בטעות זו, ואין כאן מקום להאריך בזה אלא להעיר.]

נטיה אחר הכבוד

כו. וכן כתב עוד הרמח"ל באגרת (אגרת פט) וזה לשונו, הלא זה רע בעוונות הרבים, שרוב חכמי ישראל כבר רחקו מעל האמת ומן האור הנעים, כבוד השם אלקינו, ללכת אחרי פלפוליהם של הבל. והשם בוחן לבות, הוא יודע אם לעקל אם לעקלקלות הוא, כי אינם נוטים אלא אחרי הבצע והכבוד, ומה שיביא להם מאלה ככל אות נפשם, אותו יבחרו להם. צר לי מאד על האדם הגדול הדרת כבוד תורתו, אשר לא יעשה עיקר עסקו במה שהיה לאיש אשר כמוהו, ולפי אכלו יתעדן במעדני מלך, מלכו של עולם. עד כאן לשונו. והרי שהדגיש את האמור, על כך שאינם עובדי השם אלא עובדי עצמם, כי מה שמניעם לעסוק בחקירות ופלפולים הוא דרישת הכבוד אשר יגיע אליהם מכוח החקירות והפלפולים, אך אם אל השם יתנו את עיניהם, הלא לא יוצא שום פרי מהם, והמה דינים שאינם שייכים לנו, ורצון השם שנעסוק במה ששייך אלינו, היא ידיעת ההלכות שהן תוצאת הגמרא. ואף שהציבור מעריך פלפלנים וסוגד להם, מכל מקום דעת הציבור היא שטות וכאמור. וכן כתב בהקדמת המסילת ישרים המובאת לעיל (אות קודמת) היתכן שייגע ויעמול שכלנו בחקירות אשר לא נתחייבנו בם, בפלפולים אשר לא יצא לנו שם פרי מהם. [וכל זאת שלא כאשר ראיתי למי שכתב לבאר את אלו דברי הרמח"ל במסילת ישרים, שכוונתו אינה נגד הפלפולים, כי אם נגד סוג הפלפולים שאין בהם תועלת ליישור השכל. וזה אינו מכל וכל וכמפורש באיגרות הנ"ל, וכאשר יראה כל רואה את רוח הדברים שגרמה לרמח"ל לכתוב את ספר מסילת ישרים (שנכתב בסוף ימיו). וכ"כ כדברים האלה ממש אודות סיבת העיסוק בפלפולים בעל הכלי יקר בספרו עמודי שש (פרק כד דף סב ע"ב) ששם קורא תגר על העיסוק בפלפולים וכתב ו"זל, ועם חכמי הדור הגדולים אשר בארץ המה היה לי ויכוח עמהם פעמי' רבות לבטל לימוד של החידוד ופלפול שקורין חילוק. כי לדעתי המשנה את הידוע הוא בכלל את דבר ה' בזה. ולא יכולתי לנצחם. והסבה לזה שנים המה, [א] הרודפים אחרי יותרת הכבוד והשררה, וחפצים להיות כל אחד יושב בשבת תחכמוני, ואומרים אלמלא פלפול זה מה גבר מגוברין. עד כאן לשונו. והרי שהכבוד הוא הגורם לעיסוק בפלפולים, לפי שהציבור מעריך זאת, וכאמור.]

מראה יחזקאל

כז. ועתה אינה השם לידי מכתב שכתב בעל שו"ת מראה יחזקאל, ועומד הוא על האמור. המכתב מופנה לתלמיד חכם שחפץ לעמוד על סוד רבו של הבעל מראה יחזקאל, ובקשו שיבחן את רבו על ידי שישים לפניו את קושיותיו, והיה אם יתרצם, ידע שאין חכם וקדוש כמוהו, ואז יספר תהלתו בקהל רב הסרים למשמעתו. ועונה על בקשתו הבעל מראה יחזקאל וזה לשונו, גם מה שכתב שרבינו נ"י יתרץ לו אותן הקושיות, ואז ידע שאין חכם וקדוש כמוהו, על זה מלאתי פי שחוק, מריה דאברהם, פתח בכד וסיים בחביות, מה ענין שמיטה אצל הר סיני, וכי מי שיודע לפלפל ולתרץ קושיותיו קדוש יאמר לו. וכו' וממשיך, ובר מין דין היכן מצינו בכל התורה שמצוה להיות חכם גדול וחריף, רק שצריך לקיים מצות והגית בו יומם ולילה, ולא להתבטל מדברי תורה אפילו רגע כמימרא. ואם היה הדבר תלוי בבחירת האדם, עדיין קושית הגמרא (נדה טז ע"ב) במקומה עומדת, ואלו צדיק ורשע לא קאמר, ואמאי קאמר חכם או טיפש. וידוע מה שכתוב בברכות (כ ע"א) על ר' יהודה שלא היה חריף כל כך, וכי שליף מסאניה אתי מטרא, ואנן מתנינן י"ג מתיבתא ולית דמשגח בן, ומשני דראשונים מסרו נפשייהו על קידוש השם. ומכל מקום צריך להיות נמנה בין חכמי דורו, דאין עם הארץ חסיד. והעיקר הוא שתהא יראתו קודמת לחכמתו. עד כאן לשונו. ונפלא ביותר אמת לאמיתה.

הלומד בשביל להיות ת''ח

ועוד הראוני בספר התניא (פרק לט לקראת סופו) שכתב, וזה לשונו, וכשעוסק שלא לשמה ממש, לשום איזו פניה לכבוד עצמו, כגון להיות תלמיד חכם, וכהאי גוונא. עד כאן לשונו. וכן כתב עוד (פרק מ) אבל תורה שלא לשמה ממש, כגון להיות תלמיד חכם וכהאי גוונא. עד כאן לשונו. והדברים מבהילים, כי דוגמא לעבודה שאינה לשמה נקט כגון ללמוד כדי להיות תלמיד חכם. ועל ידי קצת התבוננות יראה הרואה עד כמה הדברים אמיתיים ונוקבים ויורדים עד תהום. השם אינו חפץ בתלמידי חכמים, לשם תלמידי חכמים, אלא בעבדים נאמנים לו, ותלמיד חכם הוא תוצאה של עבד השם, ולא תכלית בפני עצמה. מי שתכליתו להיות תלמיד חכם, אינו עובד השם, כי אם עובד את עצמו, כדי שיהיה הוא תלמיד חכם. וזאת אף אם כוונתו להיות תלמיד חכם בלא שאף אחד ידע מכך, רק כדי למלא את נפשו ומהותו. אם כוונתו להיות תלמיד חכם בתור תכלית, הרי שעובד הוא את עצמו, ולא את בוראו. עושה הוא כדי שהוא יגדל, שהוא יהיה תלמיד חכם, ולא כדי לעשות את רצון אבינו שבשמים. וכן כתב עוד התניא (מאמר מא) וזה לשונו, צריך להיות בלבו אהבה רבה לה' לבדו, לעשות נחת רוח לפניו לבד, ולא לירוות נפשו הצמאה לה', אלא כברא דאשתדל בתר אבוי ואמיה, דרחים לון יתיר מגרמיה ונפשיה וכו' [כבן שמשתדל אחרי אביו ואמו, שאוהב אותם יותר מעצמו ונפשו.] כמו שכתבנו לעיל בשם רעיא מהימנא. עד כאן לשונו. ואם כן אפילו אם כוונתו רק כדי להתמלא ברוח, שיהיה הוא עובד השם, אין זה לשמה גמור, אחר שכוונתו לעצמו ולנפשו, ולשמה הוא שכל כוונתו היא רק כדי לעשות נחת להשם יתברך.

המכתב מאליהו

כח. וכדברים האלה כתב בספר מכתב מאליהו (ח"א עמ' 142 קונטרס החסד ח"ב פ"ב) מי שדבק בכח הנטילה, הרי כל מעשיו ומחשבותיו עומדות תחת השליטה של אהבת עצמו. כל מה שיעשה עבור אחרים, יש לו כבר חשבון מתחילה איך יבא לו ריוח מזה. גם כל מעשה המצוות אשר יעשה, ותורה אשר ילמד, הכל כדי שיכבדוהו בני אדם וכדומה. ואפשר שעוד גרוע מזה יהיה, שישתמש בידיעותיו ובמצבו המכובד כדי לקנטר ולצער אחרים, ולדכא אותם תחת רגל גאותו. כלל הדבר, השואל לעצמו, לא יעבוד אלא את עצמו. עבודת השם להתבטל לרצונו יתברך, לאהבה את השם וכו', כל אלה כמו זר נחשבו לו. אם גם לא יודה על זה בפני אחרים, ואפילו בפני עצמו, הרי בפנים לבבו גם עצם האמונה חסר לו, כאשר ביארנו לעיל, ואם כן איזו שייכות לו ולעבודת השם. עד כאן לשונו.

חינוך חברתי או עבודה

כט. ועוד כתב המכתב מאליהו (ח"ג עמ' 131) שרוב מעשי האדם מדותיו והנהגותיו הם פרי חינוכו. המושג "חינוך" משמש כאן במובנו הרחב, וכולל כל מה שהאדם לומד מסביבתו וממגעו עם הבריות. האדם מסתגל לסביבתו, ומחקה גם בלי יודעין את אנשי סביבתו, הכל משפיע לעין בלי הפסק, רבותיו, חביריו, כל שאר הבריות שפוגש בהם בחייו היום יומיים, וכן הספרים שהוא קורא, וכל אשר הוא רואה תחת השמש. אמנם אפשר לאדם אם סביבתו טובה היא לבוא בדרך זו לידי מעשים גדולים, וגם לידי צדקות מצויינת, ולפעמים אף עד כדי מסירת נפש, אבל מדרגה זאת בהיותה מדרגה "מחונכת", איננה משקפת את עצמותו האמיתית של האדם. מדרגתו האמיתית משתקפת באותם המעשים הנובעים מתוך עצם פנימיותו, אשר שם הוא נלחם עם יצריו המיוחדים שלו, ולא באותם המעשים אשר הורגל בהם, או מחקה את האחרים, ביודעין או בלא יודעין. ועוד עיין שם. ונמצא שיתכן אדם צדיק גמור, שכל מעשיו הם מעשי עובדי השם, אך אין הם אלא מצוות אנשים מלומדה, שנוהג לפי רצון הציבור שסובב אותו, ואין הוא עובד השם, כי אם עובד עצמו. כי אוירת הציבור דורשת התמדה בלימוד, כי האוירה דורשת להיות "מחמיר", כי האוירה דורשת עמל התורה וכדומה, אך הכל גורמת האוירה, ואין זה הוא עצמו. והרי במה שהאוירה הציבורית אינה דורשת, שם אינו עובד השם, כי אם ממרא פיו, אם האוירה אינה דורשת זהירות מלשון הרע, אינו זהיר בכך. אם האוירה אינה דורשת זהירות בכבוד התורה, אינו עומד בכך. והרי לנו "צדיק שאינו עובד השם" כי אם עובד את עצמו וכבודו.

נבואת הגר''א

ל. ועוד כתב במכתב מאליהו (ח"ג בעמ' 136) שכתוב בכתבי הגר"א שדור עקבתא דמשיחא יהיה דור חיצוני, כלומר דור שמושגיו שטחיים וחיצוניים. וזה הן לצד הרע, שהמעשים הרעים לא ינבעו מתוך אפיקורסות עיונית ופילוסופית כמו בדורות הקודמים, אלא מחמת הרדיפה המופרזת אחר החומריות, ואחר הנוחיות, ומתוך רצון לפריקת עול כללית, נאכל ונשתה כי מחר נמות. והן לצד הטוב, שעניני הרוחניות שבדור יהיו לוקים בשטחיות, ונובעים בעיקרם מסיבות חיצוניות של הגררות אחרי הסביבה הטובה. וצריך עמל ועבודה רבה לעלות ממדרגת החיצוניות ולחתור לקראת רכישת הפנימיות. עד כאן לשונו. והרי דבריו הם ממש כנבואה על דורנו דור אחרון, שכל הדברים הנזכרים הלא כולם מתמלאים בו. וצריך עמל ועבודה רבה לצאת מתוך הלחץ הציבורי, מתוך עבודת השם שטחית, ולבא אל עבודת השם פנימית ואמיתית, מתוך רצון לעשות נחת רוח וליוצרנו, ולא מתוך רצון לעשות נחת רוח לשכנינו.

גדולי ישראל שהיו היפך מידה זו - בי בהשם נשבעתי היום

לא. כאשר יתבונן הרואה באגרות הרמח"ל, יראה פלאי פלאות בדרך עבודתו להשם בלבד, ללא שום פניות אישיות. ואגב חביבות דבריו, השתדלתי ללקט אמרים, דברים שנגעו אל ליבי, ולהגישם ככתבם וכלשונם. והנה (אגרת י) אגרתו מופנית אל הגאון רבי משה חאגיז שיצא במלחמה כנגד הרמח"ל לפי שחשדו בשבתאות. ועל מכתב הר"י גורדון (שם אגרת ו) שבו מפרסם את מעלת הרמח"ל, ושנגלה אליו מגיד [בהיותו בן כ' בלבד], וגילה לו רזי תורה, ושיסד חבורה קדושה. כתב הר"מ חאגיז בגליון המכתב בכתב ידו, דברים קשים כגידים נגד הרמח"ל (והיא אגרת ז) וזה לשונו, אתם הרי ישראל מורי ורבותי, אל חכמי רבני ומנהיגי הקהלות הקדושות שבגולה, מוטל הדבר לקרוע על כתב זה [מכתב הר"י גורדון הנ"ל] ולדרוש ולחקור ולעקור מן השורש חברה רעה זו, קודם שתתפשט רעתה בין ההמוניים. ולדון את כל בני החברה זו כרודפים את ישראל. ואני את נפשי הצלתי. עד כאן לשונו. וענהו הרמח"ל (אגרת י) וזה לשונו, בי בהשם נשבעתי היום אשר אם אמר עלי מאשר אמר אלף פעמים, לא צר לי ולא חרה לי. אך אשר ידבר על חברים כלם קדשים עבדי השם בכל כחם, והמה חכמים מחוכמים, כדברים אשר דבר, גם בלא דעת מה המה מעשיהם "חברה רעה", [לקרותם חברה רעה בלא ידיעת מעשיהם, הרי היא] נשגבה לא אוכל לה. עד כאן לשונו. והרי לפנינו כי נשבע הרמח"ל בשם השם, שכלל לא הצטער על עצמו וכבודו בדברי הר"מ חאגיז, ואפילו היה כותב חמור מכן אלף פעמים, לא היה צר לו, ולא היה חורה לו הדבר. והדברים מפליאים עד מאוד, ואין זאת אלא שעבד השם גמור הוא, וכל מעייניו וליבו כאן בעולם הזה, הוא רק לעשות את רצון השם יתברך, וכלל לא איכפת לו מכבוד עצמו מחשקיו ומרצונותיו, וממילא אין לו שום צער במה שיצערוהו, ויכול אפילו להשבע על כך בשם השם, והדברים מופלאים ומבהילים עד מאוד. ועוד כיוצא בזה כתב (באגרת קמו) וכל אשר ידברו עלי אנשי רשע, לא חשוב הוא בעיני אפילו כקליפת השום, ולא נופל ליבי עליו, כאילו לא היה. עד כאן לשונו.

יצוה ויקחה וישרפנה לעיניו

לב. ועוד כתב הרמח"ל (אגרת קלה) על שדרשו מרבו המהר"י באסן שיתן להם ארבעים ספרים שכתב הרמח"ל והונחו לפיקדון אצל רבו והמה ביקשו לשורפם, והרמח"ל קיבל הכל מאת השם, וכתב לרבו על לוחמיו והמצערים את רבו על הנזכר וזה לשונו, ומברכיהם [את רבו] יבורכו, ומקלליהם, אם טועים הם וכוונתם לשמים, קללתם לא תבוא וחטאם יכופר. ואם רוח קנאה או גאוה מנהלם, חרבם תבוא בלבם וקללותיהם על ראשם תשובנה, ועל קדקדם חמסם ירד, ושלום על ישראל. עד כאן לשונו. והרי אף בעת נדיר זה אשר הרמח"ל לא מתאפק וכותב דברים קשים כנגד מחרפיו היורדים לחייו ממש, מסייג זאת שאם כוונתם לשמים [מה שאחר במקומו ובשערו של הרמח"ל לא היה מעלה כלל על דעתו] חטאם יכופר, ורק אם כוונתם משום קנאה וגאוה, קללתם תחול על עצמם. ופלא עצום וגדול מכך הוא מה שכתב שם בשולי המכתב, וזה לשונו, הנה כבוד תורתו אינו צריך לעצתי, אמנם אם בשל תיבת הספרים [היא תיבת המלאה בארבעים ספרי הרמח"ל הכתובים בכתב ידו היחידי, ורבו שמרם.] כל הסער הגדול הזה, יצוה כבוד תורתו ויקחה אצלו וישרפנה לעיניו. וכעל גמולות כעל ישלם חימה ונקם למי שגורם לזה ולבו לא הוטהר בכוונתו לשמים. ושלום רב. עד כאן לשונו. והרי שציוה שיתנו את כל מפעל חייו כארבעים ספרים בכתב יד, שאין שום העתק אחר להם, שיתנו את ספריו למשיסה [ולכן אין לנו את כל הספרים הנ"ל, לפי שלבסוף עלה מאוויים זה בידם בעוונות, וקברום במקום לא ידוע, חבל על דאבדין]. ואיך זה יתכן, רק להאמור, שכל כולו היה עבודת השם, ואם השם חפץ בזאת הרי שזהו רצונו. ומי אחר יורה כדברים האלה להתיר שישרפו את כל מפעל חייו ממש, אין זאת אלא שמלאך השם הוא, ואם רצון השם שישרפו את הספרים, מה בכך, כי זה רצונו, ואין לו ענין אישי בכבודו שיתפרסם מהספרים, ולא ענין גם במצוות הרבות שתוכלנה להיזקף לזכותו אם ידפיס את הספרים, וילמדו בהם הרבים וישטטו בהם ותרבה הדעת, אם רצון השם הוא להיפך, שכן כל חפצו בעולם הוא רק לעשות את רצון השם, ומן הטבע נראה שרצון השם שספרים אלו יכלו, ואם כן שיהיה כן. וגם כאן כשמסיים שהשם ישיב גמולות, סייג זאת שהוא רק אם לבם לא הוטהר לשמים.

אם הוא רוצה בזה אני מה איכפת לי

לג. וכדברים האלה ששורש והלך מחשבתו הוא רצון השם ראה שם (אגרת קיח) על כך שכפוהו לחתום ולהשבע שלא לפרסם חיבוריו, ושלא ילמד שום אדם חכמת הקבלה, (וכדלעיל התם אגרת קח) כתב שלא היתה לו ברירה כי כפוהו, והוסיף, וכי יאמרו מדוע לא יצילך השם [דהיינו מתוך שהשם לא הצילו, מוכח שיש דברים בגו, ושהוא אשם.] אף אני אשיבם, אני שלו וכל העולם שלו, ואם הוא רוצה בזה, אני מה איכפת לי. עד כאן לשונו. ונפלא עד מאוד, כי אפילו שאסרוהו בכל הדברים הנוראים, אם זה רצון השם, אומר הרמח"ל מה איכפת לי, כי ליבו כאש בוער להשם, וזה כאמור.

איני רודף כבוד

לד. ועוד שם (אגרת קמו) כתב להשיב על תוכחת רבו למה הרמח"ל שותק לשיקרי מנגדיו, שאמרו שמצאו בכתביו השבעות לס"מ ושאר מרעין בישין. ועונה הרמח"ל לרבו וזה לשונו, האותי יוכיח במוסר אשר שתקתי ואחריש, ואשר לא בחרב אצא לקראתם. כמדומה לי שלא עשיתי דבר יפה מזה מימי, אשר הנחתי למתרגזים להתעשש בקנאתם, ויהי אשם ללבבם, וזיקות בערו לחטאת נפשותם. אכן הדרת כבוד תורתו יודיעני מאז כי זה הדרך אלך בה, להיות מנענע ראשי לכל גל וגל. וכל אשר ידברו עלי אנשי רשע, לא חשוב הוא בעיני אפילו כקליפת השום, ולא נופל לבי עליו כאלו לא היה. אני כבר הייתי מניח לויניציאנים (חכמי ונציה) להקרע בחמתם ולעשות רשעת לבם, מה לי בכל פחזותם. לא יתנם השם להרע עמדי, וגם היטב אין אותם. ותובע עלבון נרדפים, יתבע עלבוני מידם. חי נפשי, כי אם על דבר אמת היו מריבים עמדי [אם היה אמת במריבה שעשו עימי], ועל אשם אשר היה בי חס ושלום היו מתעוררים עלי, אז היה צר לי. אך אשר ידעתי ויודע כבוד תורתו כי בשקר נסתרו, ועל כזב יתמכו, אינני חושש להם ולכל דבריהם, כאלו לא היו בעולם. איני רודף כבוד, איני מבקש גדולה, מה לי איפוא אם ידברו עלי רעה או טובה. עד כאן לשונו. ונפלא כי אין הוא חפץ בכבוד, שאם היה כן הרי שהיה נפגע כבודו על ידי מעשיהם, ואחר שאינו חפץ בכבוד מה איכפת לו שמעלילים עליו, ומורידים את כבודו, וכבודו אינו עיניינו.

הגר''א

לה. וכדבר הזה רואים פלאות בדברי הגר"א באבן שלמה (פרק ג אות יא) שכתב וזה לשונו, טוב לו לאדם שיקבץ רק מעט ממון ויעשה צדקה, שאז הוא יוצא ידי חובת צדקה בקל, ואפשר הוא נותן יותר מהראוי לו. ממה שיהיה לו הרבה, ולא יתן כמשפטו הצריך ליתן כפי ערכו. (מקור הדברים הם בביאורו למשלי טז,ח). וראה כי הסתכלותו על כל העולם הזה, הוא אך ורק הכי תמצי לעבודת הבורא, ואינו נותן כלל ליצר לטעון שאם יהיה לו ממון, הרי שיוכל ללמוד בשלוה, יוכל לעשות הרבה צדקה, לבנות בתי מדרש ולהחזיק תורה וכדומה. כי אצל הגר"א שכל כולו עבודת השם, בשיקוליו עולה דבר שאצלנו לכאורה נראה שולי וצדדי לשאלה האם להרבות ממון או למעט, והוא שאם ירבה בממון יכול למעט מחיובו בצדקה חס ושלום, ואם כן הרי שעדיף שלא יהיה לאדם ממון רב. הסתכלות זו היא הסתכלות של עובד השם שכל העולם הזה הוא הכי תמצי לכך, ואין שום חלק מהעולם הזה, שהוא משהו בפני עצמו, לשמו. וכן רואים ברמב"ם כדברים האלה דברים גדולים ועצומים הובאו בשו"ע המדות (שער הכעס עמ' רכז) ועוד שם בהמשך דברים כיוצא בהם ברמב"ם, ועוד ראה שם (שער המדות חלק המוסר סימן ב עמ' לח והלאה, ועמוד תנה והלאה). וראה שם (עמ' מ והלאה) עוד לענין עבודת השם מתוך פנימיות ולא מחיצוניות, דברים נוספים וחשובים.

אהבת הרבנים את עם ישראל

לו. ובבואנו הלום לא יכולתי לעזוב את הקולמוס לאידך גיסא, לגבי הנהגת הרבנים עם העם, הצריכה להיות ברבות הטובה והאהבה, והנה חסידותו של הגאון רבי שלום מרדכי שבדרון זצ"ל מחבר שו"ת מהרש"ם שהעיד על עצמו (בשו"ת מהרש"ם חלק ב סימן רי ד"ה והא דפ"ח) והשם יתברך יודע, כי אני בעניי כמה פעמים הזהרתי את בני ביתי שאם יבא מי לשאול [שאלה בהלכה וכדומה] באמצע אכילה, או שינה, לא יעכבו, אלא יביאו לפני, או יקיצוני. עד כאן לשונו. ואף על פי שמבאר שם שאין זה מן הדין, כי אם בתורת חסידות, עיין שם. והביא את דברי ליקוטי מהרי"ל (ריש הל' פסח) בשם מהר"ש שדרש על הפסוק מי האיש החפץ חיים אוהב ימים לראות טוב, נצור לשונך מרע ושפתיך מדבר מרמה, סור מרע ועשה טוב וגו', אין לך טוב כגמילות חסדים וכו', אם הוא תלמיד חכם יהא גומל חסד ללמד תורה לבני אדם חנם, ויהא נוח ומזומן לבריות בכל שעה לדון ולהורות בלי שהות. עד כאן לשונו. וכן נפלאה עדותו של הגאון רבי אברהם פאלאג'י זצ"ל בספר צוואה מחיים על הנהגותיו של אביו רבנו חיים פאלאג'י דברים הנפלאים פלאי פלאות, וזה לשונו, סבלנות [של אביו] שלא לקוץ ממי שמכביד עליו ומרבה בדברים ומאריך טרחא, ואפילו בשעת אכילה. ופעם אחת הלך הוא בעצמו לבית של זקנה אחת עם השמש, בשביל שבני ביתו אמרו לה לך ושוב, כי אנו אוכלים. וכשגמר מלאכול הלך אצלה לפייסה, אף שהיתה במקום רחוק, ונבהלתי מראות זה וכו'. ופעמים רבות הובא הקערה לפניו והחזירוה, דהיו באים בני אדם. ובחורף כמה זמני אכל התבשיל קר בעבור הבאים אליו. וכמה פעמים אני הגבר ראה דהיו כועסים עליו וסובל ושותק ונעלב, ושוב היה מפרש שיחותיו, כי טעה בדמיונו זה שכעס, שהיה שלא כדין, ושלא כשורה [כלומר מיד היה בליבו מלמד על הכועס זכות, שסבור הוא לפי ראות עיניו דברים שאינם נכונים, ועל כן כועס, ואם האמת היא כפי שעיניו מטעות אותו, אכן כעסו מוצדק, ועל כן על שום מה יש לכעוס עליו, והוא אינו אשם, רק טועה ברואה.] והיה מודה לו [כלומר היה מודיע זאת לכועס, והיה מודה, ושב ורפא לו]. עד כאן לשונו. וכיוצא בזה פסק הרמב"ם (ת"ת פרק ה הי"ב) כשם שהתלמידים חייבין בכבוד הרב, כך הרב צריך לכבד את תלמידיו ולקרבן. כך אמרו חכמים יהי כבוד תלמידך חביב עליך כשלך. וצריך אדם להזהר בתלמידיו ולאוהבם, שהם הבנים המהנים לעולם הזה ולעולם הבא. עד כאן לשונו.