להתמקד במעלות של בן/בת הזוג: להתבונן, לבחון, לכתוב על דף, להסתכל בזה ובכל פעם להתפעל מחדש.
להתעלם מהחסרונות.
לזכור ולהפנים שחלק מההתנהגות השלילית של בן/בת הזוג, נובעת מההתנהגות השלילית שלי.
לדון לכף זכות, גם אם עשה/עשתה דברים שליליים.
להאמין באמונה שלמה שבן/בת הזוג שלי הוא/היא החצי השני שלי ומשלימ/ה נשמתי.
להשקיע, לתת ולהעניק לבן/בת הזוג.
לשנן "אני אוהב את אשתי"/"אני אוהבת את בעלי", וגם "הוא/היא אוהב/ת אותי".
לחזור ולומר האחד לשני כמה אני אוהב/ת אותך.

א. בני הזוג נקשרים יחד, יש להם שיתוף ברגשותיהם בכך שהוא מספר לה והיא מספרת לו על חוויותיהם. וכן רצוי לשתף אותה בלימוד תורתו ובחוויותיו.

ב. על ידי הדיבור האשה מרגישה תחושת הקלה ומילוי המצברים.

ג. על ידי הדיבור הם פותרים בעיות שונות, כגון: ילדים, פרנסה וכו'. ובפרט זה מועיל לקשר שביניהם לחזקו ולאמצו ולתקן חסרונות מצדו ומצדה.

א. כאשר יש בבן הזוג דבר ששותפו רוצה לשנותו והוא מעיר לו הערות, כאשר מעירים הערות על דבר שלילי קשה להחמיא לו והמצב נעשה קשה יותר עם הזמן, משום שההערות לא מועילות.

ב. חוסר חינוך לעידוד, תחושה שזה לא אני.

ג. מאחר שתפקידי בני הזוג נראים מובנים מאליהם לכן לא רואים את הצורך לעודד אותו בעת מילוי תפקידו.

ד. משום שנראה לו שאין על מה לשבח, אבל יש לדעת שיש השפעה גדולה לדיבור. בזמן שאנו מחמיאים אפילו אם נראה לנו שהדבר מלאכותי, עם הזמן נראה בבן הזוג את הדברים באמת, אם משום שהוא הושפע לטובה ואם משום שהפכנו ע"י דיבורנו את הדבר לממשי בעינינו.

ה. כאשר בני הזוג ביקורתיים ומרבים לבקר, נראית המחמאה כסותרת, "לא מסוגל לומר מה שאני לא חושב עליך". בנוסף לכך עולה המחשבה שמאחר שבן הזוג לא מתנהג בצורה חיובית לא מגיע לבן הזוג עידוד, ועוד אם בן הזוג לא מחמיא לי מדוע שאני אחמיא לו ולמה שאני אעודד אותו להחמיא לי אם דבריו לא מהלב.

ו. גורם התחרות המצוי בין בני אדם פעמים מצוי גם בין בני זוג ולכן קשה להם לפרגן לבן תחרותם.

ז. נטיית האדם לראות את הצדדים הרעים, יותר מאשר את הצדדים הטובים.

א. להאריך במילות השבח, ההרחבה בשבח מתקבלת כאכפתיות.

ב. לומר את המחמאה בהארת פנים.

ג. לשוב ולומר את אותה מחמאה לאחר זמן.

ד. להתמקד במחמאות בנושאים חשובים למקבל המחמאה.

א. תחרות בין בני הזוג - אם ביקשתי סליחה, לפעמים זה מתפרש כהודאה בכישלון, ולאדם קשה להודות בכישלון.

ב. קושי לפרגן לאחר - כשמבקשים סליחה ממישהו זה גורם לו להרגיש טוב, ולא תמיד נוח לי לפרגן לבן הזוג שלי. לא נוח לי שהוא ירגיש שהוא צדיק יותר ממני ואפילו לא לרגע אחד.

ג. להזדרז לבקש סליחה - לא תמיד מבקשים סליחה מיד לאחר הריב או הפגיעה, וזה מעכיר את האווירה, הריב מתפתח לתחומים נוספים ולשני בני הזוג יש מטען על השני. הפוגע מרגיש שאולי עליו לבקש סליחה, אבל מיד עולות לו מחשבות, שאם הוא יתנצל ראשון, המשמעות היא שהוא האשם הבלעדי בריב האחרון, ושכל המשפחה למעשה סבלה בגללו. זה מונע ממנו להתנצל ראשון. לכן צריך להזדרז לבקש סליחה כמה שיותר מהר.

ד. לא ראינו את ההורים שלנו מתנצלים אחד בפני השני או בפנינו כאשר הם טעו. אם אנו רוצים שהילדים ידעו לבקש סליחה, עלינו להתרגל להתנצל ולבקש סליחה האחד מהשני בנוכחות הילדים, וגם לבקש סליחה מהילדים כשצריך, זה לא יפחית את מעמדנו בעיניהם ויחנך אותם להתנצל ולהודות על טעויות.

א. בזמן הראוי - לא בעיתות לחץ כמו ערב שבת או לפני יציאה לאירוע.

ב. ביחידות - לא לפני אנשים אחרים: משפחה, ידידים או שכנים.

ג. כאשר בן הזוג נמצא במצב רוח טוב ומרומם - לא לאחר כשלון, אכזבה או עייפות.

ד. אם היתה מריבה ביניהם צריכים קודם להתפייס, ורק אח"כ אפשר לבקש או לנסות לשכנע.

ה. כמו בתפילה - פותחים בשבח, משבחים את בן/בת הזוג על תכונות טובות ומעשים, אח"כ אומרים את הבקשה, ולבסוף הודאה - על ההקשבה ועל שיתוף הפעולה.

ו. צריכים לדבר בנחת.

ז. כשהבעל מנסה לשכנע, עליו לדבר בעיקר אל הרגש. כאשר האשה היא המשכנעת, עליה לדבר בעיקר אל השכל.

ח. יש להדגיש ולפרט את התועלת שתצמח מהבקשה.

ט. להקשיב לשני בסבלנות, ולהתייחס לדבריו בכבוד וביישוב הדעת.

י. לא לדבר בקיצור - יש לפרט ולהסביר (במיוחד כאשר הבעל מנסה לשכנע את אשתו).

יא. אם בן/בת הזוג אינו מסכים - אין לכעוס, אלא יש לנסות שוב במועד מאוחר יותר.

יב. במידה ואינם מגיעים לעמק השווה, רצוי להתייעץ עם אדם נוסף המקובל על שניהם שיכריע בדבר.

אין להעיר או לומר ביקורת ליד אנשים אחרים, בעיקר לא ליד בני משפחה. פרט לכך שהלבנת פנים היא חטא חמור כשלעצמו, הסיכוי שההערה תתקבל הוא אפסי, ולא רק שלא תועיל אלא גם תגרור אחריה ויכוחים נוספים והתנצחויות עקרות. מטרת ההערה או הביקורת אינה שחרור לחצים או השגת תחושת נצחון. יש להעיר רק אם מאמינים באמת ובתמים שיש בדבר תועלת וזה יביא לחיזוק הקשר. גם אם אתם משוכנעים בנחיצות ההערה, אין לומר אותה בטרם דנים את בן הזוג לזכות. אם נמצאת סיבה מוצדקת להתנהגותו, אין להעיר. ריבוי ההערות פוגע בסיכויים שהן יתקבלו. אין להעיר בעת מריבה וכעס, אלא רק בזמנים של קרבה. אין להעיר בזמנים של לחץ, מתח ועייפות, ולא לפני יציאה לארוע או בילוי משותף. יש להעיר אך ורק כאשר מצבו הנפשי של בן הזוג מאפשר לו להיות כלי מתאים לקבלת ההערה. אין להעיר בעת שרואים שבן הזוג מנסה להיות חיובי. לפני שאומרים ביקורת או הערה יש לומר שבחים ומחמאות. אין להעיר לבן הזוג מיד כשהוא חוזר הביתה. אין להעביר ביקורת מרוכזת על הרבה נקודות שליליות בו זמנית. אם ההערה כרוכה באמירת לשון הרע אין לאומרה. זו מצוה הבאה בעבירה ואין סיכוי שהיא תתקבל. לפני שבאים לומר ביקורת או הערה יש לעצור ולחשוב: האם יש תועלת בהערה? האם היא תתקבל? כיצד אני הייתי מרגיש אם היו מעירים לי הערה דומה? לעולם אין להעיר באופן ישיר.

כאשר אנו נתקלים במחלוקת, עלינו להזמין וויכוח. עלינו להתיישב מול בן הזוג, לחייך ולומר: עכשיו מתווכחים. רצוי גם לקצוב זמן מוגדר לוויכוח וכאשר הוא מסתיים לשוב לשגרה ולא לעסוק בו עד למפגש המוסכם הבא. חכמת האדם מתגלה בעיקר בזמן הוויכוח. החכם אינו נכנס לתוך דברי חברו, בעת וויכוח אין לקטוע את דברי בן הזוג, אלא רק אחרי שהוא מסיים לומר את טענותיו, רק אז אנו משיבים על דבריו. לפני שמשיבים על טענות בן הזוג עלינו לחזור עליהן ולוודא שהבנו נכון. פעמים רבות מתברר שפשוט לא ירדנו לסוף דעתו של בן הזוג. במקום להתעסק בהתקפה, יש לעסוק בהקשבה לדברי בן הזוג. עלינו להתרכז בו, להביט אל תוך עיניו ולהקדיש לדבריו את מלוא תשומת הלב. בזמן הוויכוח לא מתעסקים בדברים אחרים. אין לומר: "אמרתי לך", בן הזוג מכיר בכישלונו, הוא זוכר היטב ש"אמרנו לו", והוא אינו זקוק לשמוע זאת מפינו. אין לתקוף את האדם עצמו, אלא אך ורק את מעשיו. אפשר לומר שהמעשה שעשה הוא אינו ראוי, פסול ואף מכוער. כך גם בהאשמות, אין להאשים את בן הזוג אלא את מעשיו בלבד. לא מפשפשים ומזכירים דברים מן העבר. הצגת הטענות צריכה להיעשות בקול מתון ורגוע. אין לצעוק או להגביה את הקול. הרמת הקול אינה הופכת את הטענה לנכונה יותר, אלא שהיא מונעת מבן הזוג להסכים לה. אין להעצים את הטענות. די אם נאמר שאנו חשים מתוסכלים, לא צריך להוסיף: "מאוד". אין להתווכח ליד הילדים. הם אינם יודעים להבחין בין וויכוח לבין ריב. עבורם כל דיון בין ההורים מהווה איום על שלימות ביתם. וויכוחים מנהלים רק בארבע עיניים.

א. ע"י בירור הסיבה האמיתית של הכעס, וכן ע"י לימוד הדברים שהכעסן רגיש בהם ולהיזהר בהם להבא.

ב. ניתן להבחין על פניו של הכעסן, רגע לפני הכעס שהוא עומד לכעוס, התנהגות נכונה שלנו ברגע זה יכולה להביא רגיעה על הכעסן.

ג. לפעמים ויכוח מתמשך גורם לכעס ולכן יש לעצור כזה ויכוח לפני שיתפתח הכעס, וזאת למרות הקושי הרב בכך. לאחר זמן הדבר יהיה קל יותר.

ד. יש כאלה אשר רואים בעת ריב שהכעס גובר, יוצאים מהבית להירגע. זו עצה טובה, אך ישנם כאלה שפעולה זאת תגרום לתוצאה הפוכה של הגברת הכעס, מתוך תחושה של: "לא מקשיבים לי", "לא מתייחסים אלי".

ה. דיבור בנחת מביא לרגיעה, לעומת הגברת הקול המגבירה את הכעס.

ו. אי הסתכלות בפניו של הכועס יכולה להשפיע לטובה.

ז. אין לפנות עם בעיות או ביקורת בזמן של לחץ או עייפות.

ח. צריך לדעת שאין הכרח שהאומר מתכוון באמת למה שאמר, אלא שבשעת כעס הכועס רוצה לפגוע, והוא אומר מילים שהוא יודע שהן יכולות לפגוע, כי למד עם הזמן את רגישותו של הנפגע ומה משפיע עליו. אין הכוונה שמותר לעשות כן, אלא שיש להבין שהדברים נאמרו על מנת לפגוע, מתוך כעסו ולא במתכוון.

ט. אם לא נתייחס למילים הפוגעות שהכעסן אומר הוא יפסיק לומר אותן כי הוא יגלה שזה לא מועיל לו.

י. כל אדם רוצה להיראות חיובי בעיני אחרים (במיוחד בין בני זוג). מילים טובות מעודדות אותו לנסות להשתפר על פי מדד השבח והעידוד שקיבל, והפוך חס ושלום, הטחת מילים שליליות, כגון: עצלן או שקרן, מפחיתות את הרצון להשתפר: "למה עלי להשתפר, הרי ממילא כך חושבים עלי".

א. "על כן יעזוב איש" - מדוע ציין בפסוק דווקא שהאיש יעזוב? בחור צעיר, בדרך כלל, רגיל לבית שממנו הוא הגיע, ושם הוא היה כמעט כמו מלך בממלכתו. אמא שלו דאגה לו שיאכל, שיתלבש, בגדים נקיים, ניקתה לו את חדרו, ישבה לידו כשהיה חולה וכו'. הבחור שלנו התרגל לפינוק הנ"ל, כמעט ללא תמורה. עכשיו הוא מתחתן, ואשתו הצעירה, גם היא מוכנה לעזור לו בכל מיני דברים, אבל ראשית היא מצפה שגם ידאג לעצמו וגם לה. ומעבר לכך, היא מצפה יותר מכל להערכה, שלא יקבל דברים כמובנים מאליהם (כפי שפעמים רבות היה בבית ההורים). מכאן מדגיש הפסוק "על כן יעזוב" - הן פיזית והן מנטאלית. תשכח ממה שהיה לך בבית הוריך, עכשיו זוהי מציאות אחרת, לא של הענקה חד צדדית ללא תנאים של אם ובן, אלא שותפות של שני חצאי השלם של איש ואישה.

ב. "על כן יעזוב איש" - לצערנו ישנם בחורים, שגם לאחר החתונה נשארו "ילד של אמא'לה". ברור הדבר, שמִצוַת כיבוד אב ואם הינה אחת מהמצוות החשובות ביותר בתורה, אך התורה מחדשת, שלאחר החתונה, האשה שאמורה להיות מספר אחד בחייו של הגבר היא אשתו, ולא אמא שלו, ואם יש חילוקי דעות בין כלה לחמותה, החתן צריך לעמוד לצד אשתו, תוך השתדלות מרבית שלא לפגוע באמו, אבל בוודאי לא להמשיך להיות צמוד לדעתה או למרותה של אמו בכל ענייני הבית שלו ושל זוגתו. מסיים הפסוק: "ודבק באשתו והיו לבשר אחד" - הגבר צריך לדעת, שאין אשה בעולם, שקרובה אליו יותר מאשתו.

א. חייבים להאמין שמסוגלים לבנות זוגיות מושלמת. מדובר כאן בעבודה רוחנית, כמו שנאמר: "אִם ה' לֹא יִבְנֶה בַיִת שָׁוְא עָמְלוּ בוֹנָיו בּוֹ" (תהלים קכז, א). רוב האנשים מייחסים את הפסוק הזה לבית המקדש, אבל אל תשכחו - שלום בית וחיי נישואין הם בית מקדש מעט. חיי נישואין הם בניין רוחני, וכדי שהוא ייבנה כראוי הבעל והאישה צריכים להבין שבלי בורא עולם בחייהם הם לא יוכלו להשיג את האהבה שהוזכרה כאן.

ב. על שלום הבית וחיי הנישואין חייבים להתפלל. זה חייב להיות חלק מהתפילה האישית שלנו (התבודדות) כל יום.

ג. חייבים לעבוד קשה כדי להשיג שלום בית בדרגה כזו.

א. לצאת למלחמה נגד המצריים.

ב. לברוח למדבר.

ג. להרים מטפחות לבנות, להכנע ולחזור למצרים.

א. מה שאלו הנשים את מרים ומה ענתה להן ?

ב. למה נאמר "ותען להם" בלשון זכר, ולא "להן" בלשון נקבה?

ג. מדוע מרים חוזרת על מה שאמר משה רבינו: "אָשִׁירָה ה' כִּי גָאֹה גָּאָה סוּס וְרכְבוֹ רָמָה בַיָּם" (שם בתחילת השירה)?

א. שמחה - כל עניין השבת זה להתענג ולשמוח, וכן אנו אומרים בתפילה: "ישמחו במלכותך שומרי שבת וקוראי עונג".

ב. ברכה - כתוב: "ויברך ה' את יום השביעי". לקראת שבת לכו ונלכה, כי היא מקור הברכה".

ג. טובה - הקב"ה אמר למשה: "מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה" (שבת י:).

ד. תורה - "הכל מודים שבשבת ניתנה תורה לישראל" (שבת פו:). ואמר רבי ברכיה בשם רבי חייא בר בא לא ניתנו שבתות וימים טובים אלא לעסוק בהן בדברי תורה (ירושלמי שבת טו, ג).

ה. חומה - הכוונה שמירה (האשה שומרת את בעלה מן החטא), וידוע שמי ששומר את השבת, השבת שומרת עליו.

ו. שלום - בשבת מברכים איש את רעהו בברכת: "שבת שלום", וכן תיקנו להדליק נרות שבת משום שלום בית.

ז. אדם - דרשו חז"ל על הפסוק: " וְאַתֵּן צֹאנִי צֹאן מַרְעִיתִי אָדָם אַתֶּם" (יחזקאל לד, לא), אתם קרויין אדם, ואין העובדי כוכבים קרויין אדם (יבמות סא.), דהיינו רק מי שיהודי נקרא אדם ולא גוי, ובהלכות שבת נאמר שהמחלל שבת דינו כגוי, יינו נסך ושחיטתו פסולה נמצא שאינו אדם.

א. מחילת עוונות - "שלושה כל עוונותיהם נמחלים: גר צדק, חתן ומי שעולה לגדולה" (ירושלמי ביכורים ג, ג). ולגבי שבת דרשו (פרקי דרבי אליעזר פרק י"ט) "שומר שבת מחללו" - אל תקרי מחללו אלא מחול לו על כל פשעיו.

ב. הארת פנים - "מה המלך פניו מאירות כאור החמה, כך חתן פניו מאירות כאור החמה" (פרקי דרבי אליעזר פרק ט"ז), ואמרו (ב"ר יא, ב): "לא דומה אור פניו של אדם כל ימות השבוע, כמו שהוא דומה בשבת".

ג. אהבה - הבסיס לנישואין מוצלחים זה אהבה בין בני הזוג, ועל יום השבת נאמר בתפילה: "כִּי לְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל נְתַתּוֹ בְּאַהֲבָה, לְזֶרַע יַעֲקֹב אֲשֶׁר בָּם בָּחָרְתָּ".

ד. גאולה - "אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי: אלמלי משמרין ישראל שתי שבתות כהלכתן - מיד נגאלים" (שבת קיח:), וכן הבעל והאשה ע"י מצות פריה ורביה שמורידים נשמות לעולם מזרזים את הגאולה שנאמר: "אין בן דוד בא - עד שיכלו כל נשמות שבגוף" (יבמות סב.).

ה. שכינה - "איש ואשה שזכו שכינה ביניהם" (סוטה יז.), ונאמר בזוהר הקדוש (עקב דף ערב:) שכאשר אומרים בקבלת שבת: "בואי כלה, שבת מלכתא", הכוונה לשכינה הנקראת "שבת", ו"מעולם לא זזה שכינה מישראל בשבתות וימים טובים" (זוהר קורח קעט:).

ו. כ"ד תכשיטים - אמרו חז"ל שכאשר הקב"ה הביא את חוה אל אדם הראשון "קישטה ככלה בכ"ד מיני תכשיטין ואחר כך הביאה לו" (ב"ר יח, א), וכן במסכת שבת יש כ"ד פרקים שמי שלומד אותם הוא נחשב כמקשט את שבת הכלה.

ז. כבוד - את השבת צריך לכבד שנאמר: "וְכִבַּדְתּוֹ מֵעֲשׂוֹת דְּרָכֶיךָ" (ישעיה נח, יג), ודרשו (שבת קיג.): 'וכבדתו' - שלא יהא מלבושך של שבת כמלבושך של חול, 'מעשות דרכיך' - שלא יהא הילוכך של שבת כהילוכך של חול, ומצינו דברים רבים שגזרו עליהם משום כבוד השבת. ולגבי חיוב האשה כלפי בעלה, וחיוב הבעל כלפי אשתו מצינו ברמב"ם שהדבר המשותף היחיד אותו הוא דורש משני בני הזוג גם יחד ברשימת הדרישות ההכרחיות לחיי נישואין מאושרים, הוא הכבוד. מהבעל דורש הרמב"ם: "שיהא מכבד את אשתו יותר מגופו" (אישות טו, יט). ומהאשה הוא דורש: "שתהא מכבדת את בעלה ביותר מִדַי" (אישות טו, כ).

עם ישראל הוא עם שאוהב לגמול חסדים יותר מכל עם אחר. אנו רודפים אחר עשיית חסד ורק מחפשים היכן ניתן לעזור לאחר. אך אם נתבונן היטב במעשינו אנו נבחין שאת החסדים אנו מחפשים לעשות בעיקר מחוץ לבית (ולפעמים על חשבון הבית). אולם עלינו לזכור את פסק השולחן ערוך בהלכות צדקה (יו"ד רנא, ג): "עניי ביתו קודמין לעניי עירו, ועניי עירו קודמין לעניי עיר אחרת". וכמובן שזה הדין בענייני חסד: "בני ביתך קודמים! עלינו להשכיל להבין שהבית שלנו הוא "בית חרושת" למצוות וחסדים, מידי רגע אפשר לזכות במצוה של חסד עם האשה/הבעל או הילדים.

א. טון הדיבור הרך: "בעוד מאתיים מטרים תפנה שמאלה", היא מבקשת ממנו בקול עדין, ולא כמוני שאני אומרת לו: "עיוור! אתה לא רואה את השלט?!".

ב. אם הוא טועה בדרך, היא לא קוראת לו מטומטם, או בשאר שמות גנאי המעידים על חכמתו הנדירה, אלא מעודדת אותו: "מחשב מסלול מחדש", במילים אחרות: "לא נורא, זה קורה שטועים, אפשר לתקן. גם אם לא הקשבת לי, בכל זאת אעזור לך..."

ג. כאשר הוא מגיע למקום אליו היה צריך להגיע, היא מריעה לו: "הגעת ליעד".