רשב"א - מסכת עירובין

מתני': מבוי שהיא גבוה מעשרים אמה ימעט. פירוש: ימעט יתקן, בין שישפיל הקורה בין שיגביה הקרקע, וכמו שאמרו בגמרא (להלן ד, ב) כמה ממעט רב יוסף אמר טפח אביי אמר ארבעה דהיינו מלמטה. ובהדיא גרסינן בירושלמי (ה"א) כיצד הוא ממעט עושה מסטכא על הפתח ומתיר את המבוי, כמה יהא בה רב אחא בשם ר' אושעיא אמר ד' טפחים כדי מקום, ר' יוסי אומר טפח כדי קורה. ורש"י ז"ל פירש ימעט ישפיל את הקורה, לאו דוקא דלמעלה נקט. ודוקא בשהכשרו בקורה, בין למאן דאמר (להלן ה, א) קורה משום היכר בין למאן דאמר קורה משום פתח, דלמעלה מעשרים ליכא היכר, וכן לא מצינו פתח יותר מכשיעור הזה, אבל בלחי לא איכפת לן בין שארוך יותר מעשרים בין שאינו, דלא שייך ביה חד מהני טעמי ואפילו למאן דאמר לחי משום מחיצה.

ורבי יהודה אומר אינו צריך. כדפריש בברייתא (להלן יב, ב) אפילו עד ארבעים וחמשים. איכא למידק אמאי לא תנא הכא נמי ושאינו גבוה עשרה כדתני לה גבי סוכה (ב, א) וכדאמרינן לקמן בגמרא (ה, א) היה פחות מעשרה טפחים חוקק בו להשלימו לעשרה. ומסתבר לי משום דבשיעור דלמטה ליכא פלוגתא ותנא בסוכה והוא הדין למבוי, דאפילו (ד)בשיעור דלמעלה אקשינן בגמרא (להלן ג, א) למה לי לאפלוגי בתרתי ואמרינן דצריכי, הא לאו הכי לא הוי תני הכא כיון דתנא בסוכה.

והרחב מעשר אמות ימעט. כלומר: בין שהכשירו בלחי בין שהכשירו בקורה, משום דיתר מעשר נידון כפרצה (להלן טו, ב במשנה), ואין לחי וקורה מתירין את הפרצה לדעת רבנן. אבל לר' יהודה אינו צריך למעט עד שלש עשרה אמה ושליש או עד עשרים כדאיתא בגמרא (להלן י, א) למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה. והא דלא פליג ר' יהודה במתני' ברחב, משום דסמיך אמאי דפליג בברייתא וכדאמר בגמרא (להלן ב, ב).

ואם יש לו צורת פתח אפילו רחב מעשר אינו צריך למעט. קשיא מאי שנא רחב מעשר דנקט, הא הוי מצי למימר והרחב מעשר או גבוה מעשרים אם יש לו צורת פתח אינו צריך למעט, והוה משמע דאכולהו קאי בין לגבוה בין לרחב, וצורת פתח ודאי אפילו אגבוהה נמי מהניא כדאיתא בברייתא לקמן (יא, א) גבי הרחב מעשר, וצ"ע.

גמרא: מאי שנא גבי סוכה תני פסולה ומאי שנא גבי מבוי תני תקנתא. פירוש: וליתני או כאן וכאן פסולה או כאן וכאן תקנתא, דאפילו גבי מבוי נמי שייך למתני ביה פסול, דפסול היינו אסור, כלומר: אסור להשתמש בו, וכדאמרינן בפרק קמא דחולין (יח, א) גמרא השוחט במגל יד אוסרים ומתירין פוסלין ומכשירין חדא מלתא היא. ואמרינן בגמרא (להלן ג, א) מקצת סכך למטה מעשרים ומקצת סכך למעלה מעשרים בסוכה כשרה ובמבוי פסול. וגרסינן בירושלמי (ה"א) רחב מעשר בסוכה כשרה ובמבוי פסול, ותנן נמי במתניתין (להלן יא, ב) דהכשר מבוי ב"ש אומרים בלחי וקורה, והפך הכשר היינו פסול. כך נראה לי.

סוכה דאורייתא תני פסולה מבוי דרבנן תני תקנתא. פירש רש"י ז"ל: סוכה דאורייתא וכבר נודעו דיניה שייך למתני ביה פסולה, מבוי דרבנן תני תקנתא דעכשיו באו להודיע דיניו אי אפשר למתני ביה פסולה עד דלישמעינן דיניו. ואינו מחוור, דא"כ תינח במבוי דלא אפשר למתני פסולה, מכל מקום לתני כאן וכאן תקנתא, דהא על כרחך אפילו בסוכה איבעיא להו אמאי לא תני ביה תקנתא, וכדמוכח במאי דאמרינן בלישנא בתרא ואי בעית אימא דאורייתא [נמי] תני תקנתא. ולפיכך פירשו בתוספות (ד"ה סוכה) סוכה דאורייתא תני פסולה דאי הוה אמר ימעט הוה חאיש שמא יטעה אדם לומר לכתחילה ימעט ובדיעבד כשרה ואתי לידי איסור דאורייתא, אבל [מבוי] דרבנן לא חאיש, וכל היכא דאפשר למיתני תקנתא לא תני פסולה. ובנר חנוכה דרבנן דאמרינן ביה פסולה, כדאמרינן בפרק במה מדליקין (שבת כב, א) נר חנוכה שהניחה למעלה מכ' אמה פסולה כסוכה וכמבוי. איכא למימר דהתם אי אפשר בלאו הכי, דאי הוה תני ימעט הוה משמע שאם היא מודלקת ומונחת למעלה מכ' אמה ישפילנה, ואילו בין למאן דאמר הדלקה עושה מצוה אי אפשר, ואפילו למאן דאמר הנחה עושה מצוה חיישינן דילמא הרואה אומר לצורכיה הוא דאדלקיה, וכדאמרינן התם (כב, ב) גבי הדליקה מבפנים והניחה מבחוץ.

קדושת אולם לחוד וקדושת היכל לחוד. ונפקא מינה לשלחן ומנורה ומזבח הזהב אם הניחם באולם. ועוד נפקא מינה לכדאמרינן במנחות פרק הקומץ רבה (כז, ב) הנכנס להיכל שלא לצורך עבודה סופג את הארבעים. ועוד לדברים אחרים כדאיתא בזבחים (יד, א).

דכתיב אל פתח אולם הבית. מקרא זה איננו. אלא שרבנו שמואל ז"ל דוחק לומר דדייק מדכתיב ביחזקאל (ח, טז) והנה פתח היכל ה' בין האולם ובין המזבח כעשרים וחמשה איש, דאלמא היינו אולם היינו היכל, דאי לא (אי) פתח היכל אינו בין האולם ולמזבח אלא בין ההיכל ואולם, ואי בין האולם ולמזבח אינן פתח היכל ה'. והשתא הוי האי קרא כמו ונתן הכסף וקם לו. ואינו מחוור בעיני דכיון דאסיקנא דאפילו לר' יהודה קדושת היכל לחוד וקדושת אולם לחוד, מאי טעמא קרי ליה לאולם הכא היכל. ועוד דאי מההיא דוקא קא יליף ליה, מאי קאמרינן ורבנן אי כתיב פתח אולם הכי נמי. ובתוס' (ד"ה דכתיב) דוחקין דדייק לה מדכתיב בהרבה מקומות אולם הבית וכתיב נמי פתח הבית, ולפיכך משמע ליה היינו פתח הבית ולאולם קרי פתח הבית.

דאי לא תימא הכי הא דאמר רב יהודה אמר שמואל שלמים ששחטן קודם פתיחת ההיכל פסולין שנאמר ושחטו פתח אוהל מועד. איכא למידק האי קרא לשלמים למאי אצטריך, תיפוק ליה דאין דבר קודם לתמיד של שחר (פסחים נח, ב), ואילו בתמיד צריך פתיחת דלת, כמו ששנינו בתמיד (פ"ג, מ"ז) לא היה שוחט התמיד עד שהיה שומע קול שער גדול שנפתח. ויש לומר דנפקא מינה כגון שנסגרו דלתות אחר שנשחט התמיד. אי נמי יש לומר דאי משום קדימת התמיד לא תפסלי ולא נאמר אלא למצוה מן המובחר, ואתא קרא דושחטו פתח אוהל מועד להטעינן פתיחת דלתות ואם שחטו קודם שנפתחו דלתות פסולין. והא דתניא בתוספתא דפסח שני (פ"ד, ה"ב) כל הקדשים שהקריבן קודם לתמיד של שחר או לאחר תמיד של בין הערבים פסולין שאין לך דבר קודם לתמיד של שחר אלא קטורת ופסח בלבד, יש לומר דפסולין מדרבנן קאמר דפסלום כדי שלא יבא להקריבם לכתחילה. והא נמי דמשמע בפסח שני בפרק אלו דברים (עג, ב) גבי שחטו ונודע שמשכו הבעלים את ידן דקדשים ששחטן קודם שחיטת התמיד פסולין, התם נמי מדרבנן קאמר.

בשלמא מקדש דאקרי משכן דכתיב ונתתי משכני בתוככם. והא דאצטריך לאתויי האי קרא אף ע"ג דכבר דייקינן הכי מדרבנן, אכתי לא ידעינן דמקדש אקרי משכן. והא דלא אייתי ליה האי קרא מעיקרא, משום דניחא ליה לאתויי להא דרב יהודה דמינה שמעינן דעל כרחין ההיא קרא גופיה דושחטו פתח אוהל מועד במקדש נמי כתיב.

דף ב - ב

בין לרבנן בין לר' יהודה לילפי מפתח החצר. פירש רש"י ז"ל: דארוחב מקשה למה לא הכשירו בו רחב עשרים כשער החצר, אבל אגובה ולמפסל יותר (מ"מ) [מה'] לא מצי פריך דהא אשכחן פתח ההיכל דגבוה עשרים וקרי ליה פתח, וכן נמי פתח האולם למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה, ולעיל מוכח דלא באו להחמיר במבוי לעשותו כקטן שבפתחים אלא להקל עליו ולעשותו כגדול שבפתחים. וכן פירש הראב"ד ז"ל, וכן נראה מפירוש ר"ח ז"ל. וא"ת א"כ קשיא הלשון שאמרו מה להלן חמש ברחב כ', ולא הוה ליה למימר אלא מה להלן כ' אף כאן רחב כ', כיון דאגבהו לא קא פריך מידי. כבר תירץ ר' יצחק ב"ר אברהם ז"ל (בתוס' ד"ה ואיבעית) [דלרבותא] קאמר, דבשער החצר דאינו גבוה אלא חמש אשכחן דהוי רחב עשרים כל שכן בפתח גבוה עשרים דיש להכשיר רחב עשרים.

ואי בעית אימא כי כתיב קלעים חמש עשרה אמה בגובהה הוא דכתיב. כך גריס רש"י ז"ל, ופירש דכי כתיב קלעים חמש עשרה אמה בגובהן של קלעים כתיב, דכל קלעי החצר גובהן ט"ו אמה, אבל לרחב השער לא למדנו שיעור. ופריך בגובה חמש עשרה אמה והא כתיב וקומה ה' אמה, ומשני ההוא משפת מזבח ולמעלה הוא דכתיב, דמזבח י' אמות גובהו והיו הקלעים עודפין עליו ה' אמה, שאינו בדין שיהא כהן עומד על המזבח ועבודה בידו והעם רואין אותו מבחוץ, ואתיא כר' יוסי דאמר הכי בפ' קדשי קדשים (זבחים נט, ב). ואף ע"ג דר' יהודה פליג עליה התם, י"ל דר' יהודה מתרץ לקושיין דהכא כלישנא קמא דשער החצר הפנימי אקרי פתח סתמא לא אקרי. כך היא שטתו של רש"י ז"ל. אבל ר"ת (בספר הישר סי' שיט ובתוס' זבחים ס, א ד"ה ואומר) הקשה עליו דאכתי לא קיימינן ארחב י', וכיון שכן אי ארחב פריך הוה ליה למימר הא דתנן הרחב מי' ימעט ואמאי לילף משער החצר. ועוד למה הוצרך לר' יהודה להקשות משער החצר, ליקשי ליה מאולם גופיה דמיניה הוה גמיר ר' יהודה, ומאחר דמסיק דר' יהודה פליג נמי ברחבה תו ליכא לאקשויי מידי.

על כן פירש ר"ת ז"ל דמגובה קא פריך דלא לתכשר ביותר מה' כשער החצר, דאי משום דפתח היכל גבוה עשרים ליכא למילף מיניה, משום דפתח אוהל מועד חידוש הוא ושלא כדין נקרא פתח לפי שהיה פרוץ במלואו שלא היו בו גיפופי כלל והלכך פתח ההיכל שהיה במקומו דילמא שלא כדין אקרי פתח, אלא משער החצר איכא למילף. וכתב גם כן ר"ת ז"ל דלא גרסינן הכא איבעית אימא כי כתיב קלעים ט"ו אמה בגובהה הוא דכתיב, דלא קאי אחמש עשרה אמה דקרא, דהא ההוא קרא ודאי משמע בהדיא דברחבה קאי דהא חשיב מעיקרא רחב לפאת קדמה ט"ו אמה ואח"כ ט"ו אמה קלעים לכתף ולכתף השנית חמש עשרה אמה קלעים ואח"כ ולשער החצר מסך כ' אמה. אלא הכי גרסינן: ואי בעית אימא קלעים ט"ו אמה בגובהה וכי כתיב וקומה ברוחב ה' אמות ההוא משפת קלעים ולמעלה, והאי קרא דבקומה ה' אמות דמייתי הכא היינו האי דכתיב גבי מסך בסוף ויקהל (לח, יח) קאי דמשפת קלעים ולמעלה קאמר, דאשתכח דמסך גובהו עשרים היא מדת גובהו של פתח. והאי שינויא בתרא אתיא כולה כרבנן ואליבא דרבנן הוא דמתרצינן, ור' יהודה מתרץ לה בשינויא קמא. זו היא שיטתו של רת"ם ז"ל. והקשו בתוספות (זבחים שם) דא"כ מאי קא משני פתח שער החצר [אקרי] פתח סתמא לא אקרי, דאי אפילו גבוה ה' אקרי שער כל שכן דאקרי פתח דפתח קטן משער, דכיון דאפילו שער הגדול לא הוי יותר מה' כל שכן פתח הקטן שלא יהא יותר מה'. ועוד קשיא לי כיון דאי אפשר להמקשה להקשות משער החצר אלא אם כן נאמר דמפתח ההיכל לא ילפינן דחידוש הוא וכמו שכתבנו, וכיון שכן לשינויא קמא דמשנינן שער החצר אקרי פתח סתמא לא אקרי ליכא למילף לא משער החצר ולא מפתח ההיכל, והוה ליה לאקשויי מכל מקום בין לר' יהודה בין לרבנן גובה עשרים או ארבעים מנא להו, וכן לשינויא בתרא לר' יהודה גובה ארבעים מנא להו.

ודברי רש"י ז"ל נראין לי עיקר, ואע"ג דאכתי אגובה קיימינן, מכל מקום כיון דאדרב אתינן למידק ורב קאמר דרבנן לא למדוה אלא מפתחו של היכל ור' יהודה לא למדה אלא מפתחו של אולם וקא מייתי הא דתנן פתחו של היכל גובהו עשרים ורחבו עשר הוה ליה כאילו בין בגובהו בין ברוחבו לא למדוה אלא מפתחו של היכל, וכיון שכן תו לא צריך למימר תנן הרחב מעשר, דאנן אדרב אתינן למידק והוא כבר אמר דרחבו נמי מפתחו של היכל גמרינן. וקס"ד דהאי מקשה (נמי) דר' יהודה לא יליף מפתחו של (היכל) [אולם] אלא גובהו אבל רוחבו לא, מדפליג במתני' בגובה ולא פליג בה ברוחב, ומשום כך הוא מקשה לתרווייהו, וכאילו אמר רב רבנן למדו גובה ורוחב מפתחו של היכל ור' יהודה מודה ברוחב וחולק בגובה. ובדין הוא שיקשה לר' יהודה מפתח האולם כי היכי דיליף מיניה לרוחב, אלא כיון דאשכח קושיא דשוה לתרווייהו משער החצר ניחא ליה טפי לאקשויי מיניה, ולא שיקשה מחצר לרבנן ויחזור ויקשה לר' יהודה מאולם. ואחר שתרצנו שאין להקשות להם משער החצר חזר להקשות לר' יהודה מאולם, והוא מה שהקשה ור' יהודה מפתחו של אולם גמר והתנן והרחב מעשר אמות ימעט. ובלשון הזה היה לו להקשות ור' יהודה כיון דמפתחו של אולם גמר לילף נמי מיניה לרחב, אלא דאלומי אלמה לקושייה וחדא דאית בה תרתי קא מקשה, כלומר: ור' יהודה היאך אפשר דגמר לגובהו מפתחו של אולם דהא איהו מודה להו לרבנן דהרחב מעשר ימעט דהא לא פליג, וכיון שכן אפילו גובהו נמי אי אפשר דגמיר מיניה דאי גמיר ליה מיניה אפילו הרחב מעשר יכשיר כפתחו של אולם.

ופריק אביי: פליג בברייתא. דקסבר אביי דר' יהודה מכשיר אפילו בעשרים רחב, ולית ליה הא דאמרינן עלה לקמן (י, א) סבר רב אחא קמיה דרב יוסף למימר עד שלש עשרה אמה ושליש ק"ו מפסי ביראות, ולקמן נמי לא אסיקנא בה מידי דהא פרכינן עליה. וא"ת כיון דאמרינן דר' יהודה פליג נמי ברחבה, כי אקשינן בין לרבנן בין לר' יהודה לילף משער החצר, אמאי לא שני ליה מידי ר' יהודה הכי נמי דעד עשרים קא מכשר דאפילו ברחבה נמי פליג דתניא וכו'. י"ל משום דאורחא דתלמודא בהכי דכל שהוא יכול לתרץ אפילו לדעת המקשה מתרץ. ועוד דמשום דאיכא דסבר דר' יהודה לא מכשר אלא עד שלש עשרה אמה ושליש לבד לא בעי לתרוצי ליה הכי השתא, אבל לבתר דאקשינן עליה דכיון דגמר מאולם נגמר נמי מיניה לרחבו תירץ אביי דאפילו ברחבו פליג ומכשיר (במ') [בכ'] כרחבו של אולם, כנ"ל.

ולא היא ר' יהודה מפתח מלכים גמר. אבל רבנן לעולם מפתחו של היכל גמרי.

אלא מעתה לא תהני ליה צורת הפתח. הא דלא אקשינן ליבעי נמי צורת פתח כהיכל כדאקשינן ליבעי דלתות כהיכל, מסתברא לי משום דאורחא דתלמודא דכל היכי דאיכא לאקשויי על מאי דאמר אידך בהדיא מקשינן, והלכך גבי דלתות דמפרש בה בהדיא במתני' (להלן יא, ב) דמתכשר בלא דלתות וכדתנן הכשר מבוי ב"ש אומר לחי (או) [ו]קורה, קא מקשי ואזיל ואמאי ליבעי דלתות, ואהא דקתני בהדיא במתני' ואם יש לו צורת פתח אינו צריך למעט קא מקשינן אמאי, והא היכל צורת פתח הוה ליה ואפ"ה עשר אמות הוי רויח, ולבתר דאמרינן נמי מידי הוא טעמא אלא לרב הא וכו' ואמר ליה רב אתנייה צריך למעט, לא מצי לאקשויי וליבעי צורת פתח כהיכל, דכיון דאית ליה לרב דצורת פתח לא מהני לרחבה אלמא לדידיה צורת פתח לא מעלה ולא מוריד אלא כדלתות דהוו ביה ולא מעלות ולא מורידות.

דף ג - א

קורה לרבנן משום [היכר.] קשיא לי אי משום היכר אפילו למעלה מעשרים אמה נמי דהא בעי קורה על גבי מבוי (להלן ח, ב), ואנן אמרינן בפ"ק דסוכה (ב, ב) דלרבה דאמר טעמא דסוכה למעלה מעשרים פסולה משום היכר דלמעלה מעשרים אמה אין אדם יודע שהוא דר בסוכה אם היו דפנות מגיעות לסכך כשרה משום דשלטא ביה עינא. וי"ל דשאני סוכה דכיון דרוויחא במגיעות לסכך שלטא ביה עינא, אבל קורה דקצרה טפח אע"ג דכותלי מבוי מגיעין לה לא שלטא ביה עינא.

אלמא גבי סוכה בהיכירא פליגי למה לי לאפלוגי בתרתי. תמיהא לי דקמשמע דלרב נחמן נמי ר' יהודה מפתחי מלכים גמר, דהא מדקאמר קורה לרבנן משום היכר משמע דלר' יהודה כדקאמרינן מעיקרא, וכיון שכן אי תנא גבי מבוי הוה אמינא במבוי הוא דפליג ר' יהודה אבל בסוכה מודה להו לרבנן. וי"ל דמכל מקום ליפלגו בסוכה והוא הדין במבוי. ואי נמי יש לומר דאפילו פליגי במבוי הוה שמעינן מינה לסוכה, דאם איתא דלמעלה מעשרים לר' יהודה ליכא היכירא אע"ג דפתחי מלכים גבהי טפי לא הוה מכשיר הכי בקורת מבוי, דלכ"ע בעינן שיהא בלחיין ובקורות היכר שעל ידיהן ניתר המבוי. ותדע לך דהא אמרינן לקמן (ה, א) בלחי הבולט מדפנו של מבוי ארבע אמות נדון משום מבוי וצריך לחי אחר להתירו, וסתמא קאמרינן ואפילו למ"ד לחי משום מחיצה ואע"ג דלענין מחיצה כל דרויחא טפי מעלי, וטעמא משום דאמרינן דאפילו למ"ד לחי משום מחיצה בעינן שיהא ניכר דלשם לחי הוקבע או שהוא מתיר משום לחי. ואע"ג דלעיל (ב, א) הוה משמע דאפילו לרבנן דקסברי גבי סוכה דלמעלה מעשרים לא שלטה ביה עינא אם איתא דפתח אולם אקרי פתח הוו ילפי מיניה למבוי ולהכשיר ביתר מעשרים אע"ג דליכא היכר. איכא למימר דמעיקרא הוה סבר דקורת מבוי כסוכה וכל שכותלים מגיעין לקורה שלטא ביה עינא ואיכא היכירא.

ואי נמי יש לומר דהא דקאמר רב נחמן קורה לרבנן משום היכר הוא הדין לר' יהודה דלכ"ע משום היכר היא, וכיון שכן למה לי לאפלוגי בתרתי. והא דקאמר קורה לרבנן לאו דוקא אלא בין לרבנן בין לר' יהודה, אלא משום דקאי אדרבנן קאמר לרבנן. ובמקצת ספרים ראיתי שכתוב בהן בדרב נחמן קורה לרבנן נמי משום היכר, לומר דלר' יהודה דלא יליף מפתחו של אולם אלא מפתחי מלכים פשיטא דמשום היכר הוא, וקסבר דאית ביה משום היכר אפילו בלמעלה מעשרים שכן דרך מלכים לעשות פתחיהן גבוהין לנוי ולמעלה והעין שולטת בהן, כך נראה לי.

כי אתא רב דימי אמר אמרי במערבא פיסקי דארזא. כתב הראב"ד ז"ל דעל אמלתרא דברייתא קאמר, דאמר אם יש לה אמלתרא אפילו גבוה מעשרים אמה אין צריך למעט, דאי אמתני' דמדות (פ"ג, מ"ז) היכי אמרינן פיסקי דארזא והא קתני בהדיא של מילה היו.

ולענין פסק הלכה: קיימא לן כרב נחמן דאמר קורה משום היכר ולא משום דגמרי מפתחו של היכל. חדא דהא רב נחמן בתרא הוא, ועוד דלרב איצטריכינן למימר דמתנייתא פליגאן, ולרב נחמן לא קשיין אהדדי. ועוד דאילו לרב לא קיימא לן כמתני' דאמלתרא, ואנן שקלינן וטרינן עלה לקמן (י, ב), דאמרינן אשכחן צורת פתח דמהניא ברחבה ואמלתרא דמהניא בגובהה איפכא מאי, ת"ש דתניא מבוי שהיא גבוה וכו' והרחב מעשר וכו' ואם יש לו צורת פתח אינו צריך למעט ואם יש לו אמלתרא אינו צריך למעט, מאי לאו אסיפא לא ארישא, אלמא אמלתרא הילכתא היא ודלא כרב.

ולענין פירוש דאמלתרא כיון דבדרבנן היא קיימא לן כדברי המיקל דאמר פיסקי דארזא וכל שכן קיני. ודוקא קורה שיש לה אמלתרא, אבל פיסקי דארזא בלחוד אע"ג דחשיבא אם היא למעלה מעשרים אף היא פסולה, דאם יש לה אמלתרא קאמרינן כלומר לקורה. וברייתא נמי דקתני מבוי שהוא למעלה מעשרים אמה ימעט ואם יש אמלתרא אינו צריך למעט, לאו מבוי בלא קורה אלא שיש לו קורה, דמבוי גבוה מעשרים היינו מבוי שתיקן קורתו למעלה מעשרים, כך נראה לי.

ומהא דקאמר רב אילעא אמר רב רחבה ארבעה אע"פ שאינה בריאה ואם יש לה אמלתרא אע"פ שגבוהה מעשרים אינו צריך למעט. שמעינן מינה דאפילו בקורה רחבה ארבעה אם היא למעלה מעשרים אמה פסולה. וכן כתב הראב"ד ז"ל. אבל כשרחבה שבעה כשיעור סוכה, נראה שאינו צריך למעט, דהא שלטא ביה עינא כיון דכותלים מגיעים לה דבעינן קורה על גבי מבוי כדאמרינן לקמן (ח, ב), וכענין שאמרו בסוכה (ב, ב) לדעת רבה.

ומיהו קשיא לי כיון [ד]רחבה ארבעה ויש לה חשיבות מקום לימא פי תקרה יורד וסותם, דהא קיימא לן כרבה דאמר (להלן כה, א) באכסדרה בבקעה מטלטלין בכולה ואין אויר קרויו מתירו משום דאמרינן פי תקרה יורד וסותם, וכדמוכח נמי בפ"ק דשבת (ט, א) גבי אסקופה משמשת ב' רשויות. וי"ל דכל היכא דרחבה ובריאה לקבל אריח בהכי הוא דאמרינן פי תקרה יורד וסותם אפילו גבוה מכ' אמה, והכא שאני דאינה בריאה ולא תקרה היא, וכל שאינה ראויה לקבל מעזיבה לא אמרינן בה פי תקרה יורד וסותם, כך נראה לי.

הכא נמי אי קלשת לה הויא לה חמתה מרובה מצלתה אלא על כרחך נעשית צלתה מרובה מחמתה. הקשו בתוספות (ד"ה אי) מכל מקום היכי מתכשר. ורבא נמי דאמר אחד זה ואחד זה מתכשר, והא קא מצטרף סכך פסול בהדי סכך כשר, דהכי אמרינן בפ"ק דסוכה (ט, ב) גבי העושה סוכתו תחת האילן, דאמרינן עלה בגמרא לא שנו אלא באילן שצלתו מרובה מחמתו אבל חמתו מרובה מצלתו כשרה, ואקשינן וכי חמתו מרובה מצלתו מאי הוי והא קא מצטרף סכך פסול בהדי סכך כשר. והם ז"ל תירצו דהתם דוקא כשאין צלתו של סכך כשר מרובה מחמתו, דסתמא דמלתא אינו עושה סוכתו תחת האילן בכדי אלא כדי להיות צל על סוכתו ובכי הא שייך למימר מצטרף סכך פסול בהדי סכך כשר שצריך הוא לצרופו של פסול, אבל בצלתו של סכך כשר מרובה מחמתו אינו צריך לצרופו של סכך פסול ולא אמרינן בכי הא מצטרף סכך פסול בהדי סכך כשר, והכא בשיש בתוך עשרים כדי שיהא בו צלתו מרובה מחמתו. והא דאמרינן אי קלשת לה הויא חמתה מרובה מצלתה, סופו להיות חמתה מרובה קאמר שיתמעט הסכך ויתיבש בנשיבת הרוח. והא דשני בלישניה ולא אמר הויא לה סוכה הנטלת ברוח כדקאמר הויא לה קורה הנטלת ברוח, משום דסוכה אינה נטלת כולה ברוח אבל קורה אי קלשת לה תנטל כולה ברוח. ולפי פירוש זה אתי שפיר הא דאמרינן התם (ד, א) היתה גבוהה למעלה מעשרים והוצין יורדין בתוך עשרים אם צלתן מרובה מחמתן כשרה ואם לאו פסולה, דאלמא בצלתן של סכך כשר מרובה לא אמרינן בה מצטרף סכך פסול וכשאין צלתו של כשר מרובה הוא דאמרינן הכי.

ואינו מחוור בעיני, דהא ודאי כי קאמרינן מקצת סכך למעלה מעשרים ומקצת סכך למטה מעשרים בשיעור הצריך לסכך, בצמצום קאמר, דהיינו שיש בין כולו כדי שיהא צלתו מרובה מחמתו. ועוד דאם איתא היאך הקשה כך להדיא אי קלשת לה הויא לה חמתה מרובה כיון דבשעת (נתינתה) [נטילתה] צלתה מרובה, דקורה הוא דשייך בה למימר קורה הניטלת ברוח אף על פי שבשעת קלישתה אינה ניטלת מיד, משום דאנן בעינן בשעת הנחת הקורה קורה הראויה לקבל שלא תנטל ברוח הילכך שייך למימר בה משעת קלישתה הויא לה קורה הניטלת ברוח, אבל לגבי סוכה לא הוי ליה למימר כי קלשת לה הויא לה חמתה מרובה דמשמע משעת קלישתה ממש, אלא אי קלשת לה אתיא לידי חמתה מרובה מצלתה, אי נמי הויא ליה סוכה הבאה לידי חמתה מרובה מצלתה, כלומר ופסולה בתחלתה משום סופה. ועוד מסתבר לי דכל שעכשיו צלתה מרובה מחמתה לא שייך למימר בה פסולה משום חשש דסופה להיות חמתה מרובה, דהשתא מיהא כשרה היא, וכל שאנו אוסרין לסכך בו משום סופו לא אמרינן ביה לשון פסול אלא אין מסככין, וכמו שאמרו שם בפ"ק דסוכה (יב, ב) אמר רב יהודה סיככה בהוצין בזכרים כשרה בנקבות פסולה בית קבול הוא, סיככה באניצי פשתן פסולה, באלו שהן פסולין לסיכוך לגמרי שפסולן מצד עצמן או שכשרותן מצד עצמן ופסולתן וכשרותן משעת עשייתן שנו לשון פסול וכשר, אבל במה שאינו פסול מצד עצמו אלא משום חשש סופו אמרו מסככין ואין מסככין, וכדאמרינן בגמרא (שם) בהוצי מסככין בשווצרי לא מסככינן כיון דסרי ריחייהו שביק להו ונפיק, ובהיזמי מסככינן בהיגי לא מסככינן כיון דנתרי טרפייהו שביק להו ונפיק. והכא נמי אם אין פסולו משעת קלישתו לא הוי להו למימר ביה פסולה דהשתא מיהא כשרה היא.

ועוד קשיא לי דהא אמר רבא חלל סוכה תנן, דאלמא אע"פ שאין מן הסכך בתוך חללו של עשרים כלל כשרה. ומסתברא דבהא דרבא מלתא דפשיטא היא דלא שייך למימר ביה מצטרף סכך פסול, דכיון דהוכשר בו חלל עשרים גמורים נמצא שצריך הוא לסכך דלמעלה מעשרים ונותן הוא למעלה כמו שירצה שהרי לחללה בלבד הוא שנתנה התורה שיעור. וכי קאמר רבא זו וזו כשרה, לאו אמקצת בתוך עשרים ומקצת למעלה מעשרים בלחוד קאי, דהא לדידיה אע"פ שאין ממנו בתוך עשרים כלל כשרה, ובדין היה שיאמר רבא אפילו אין ממנו כלל בתוך עשרים כשרה, אלא כיון דסיים במלתיה ואמר חלל סוכה תנן חלל מבוי תנן, הרי זה כאילו פירש ואמר כן. והכי פירושה: רבא אמר אחד זו ואחד זו כשרה שאין אנו מקפידין להיות הסכך והקורה בתוך חללו של עשרים אלא אפילו כולן משפת עשרים ולמעלה כשרין דחלל סוכה תנן חלל מבוי תנן.

ובהא נמי דאמרינן מעיקרא אי קלשת לה הויא לה חמתה מרובה מצלתה אלא על כרחך הויא לה צלתה מרובה מחמתה, דסבירא להו דסכך בתוך חלל עשרים בעינן, אפילו הכי לא שייך למימר ביה מצטרף סכך פסול, דלא אמרן אלא בסכך שיש לו פסול מצד עצמו כגון מחובר וכיוצא בו, אבל בדבר הראוי לסכך בו אלא שהוא נתון למעלה מעשרים לא אמרינן, וזה נכון. ולענין פסק הלכה קיימא לן כרבא דאמר: חלל מבוי תנן חלל סוכה תנן וכדסייעי' רב פפא מברייתא.

דף ג - ב

והא איכא משך מבוי בארבע אמות דלקולא כמאן דאמר בארבעה טפחים. ואף על גב דאביי גופיה הוא דאמר לקמן (ה, א) משך מבוי בארבע אמות, הא דהכא משמיה דרב נחמן קאמר ליה וליה לא סבירא ליה.

מחול הכרם בין הכרם לגדר אם אין שם שתים עשרה אמה לא יביא זרע לשם. והא דאמרינן בפרק כל גגות (להלן צג, א) היכא דליכא מחיצות מרחיק ארבע אמות וזורע ולא אמרינן שיבטל לגבי הכרם. י"ל דהתם בשיש בו שמונה אמות לבית שמאי וארבע לבית הלל מלבד הארבע אמות של עבודת הכרם.

כרבנן דאמרי הוי כרם. וא"ת אפילו לרבנן הא (ליכא) [איכא] שתים כנגד שתים ואחת יוצאה זנב דלקולא, דלכשתמצא לומר רואין את האמצעיים כאלו אינן [הרי] הוא לנו כגפן יחידית. יש לומר דהיינו דקא משני בלישנא אחרינא רוב אמות קאמר.

ורבא אמר רב נחמן אחד זה ואחד זה באמה בת ששה טפחים אלא שהללו שוחקות והללו עצבות. מסתברא לי דלרב נחמן כל אמות ממש קאמר, דלאביי שמחלק ביניהן כל כך שזו בת חמשה [וזו בת ששה] זו לחומרא וזו לחומרא, אי אפשר להשוות כל המדות דהויא לה חומרא דאתיא במקצת דיניהן לקולא, ולפיכך הוצרך לומר רוב אמות קאמר. אבל לרבא שכל האמות שוות וכולן בנות ששה ואין ביניהן אלא בין שוחק לעצב, לא חלקו בכל מין ומין בין מקצתו לרובו אלא השוו מדותיהן לגמרי והלכו בהן אחר הרוב. והיינו דלא הקשו על דברי רבא כל אותן קושיות שהקשו על דברי אביי, כנ"ל. אבל הר"ז נראה שהוא סובר דלרבא נמי משנינן כדלעיל.

דף ד - א

יש ספרים דגרסי הכי: בשלמא לרבא כי היכי דלהויין הללו שוחקות והללו עצבות אלא לאביי קשיא ועוד מאי ובלבד. ולפי גירסא זו משמע דפריך לאביי מדקתני בברייתא כל, ועוד מדקתני ובלבד. ואינו מחוור אצלי, חדא דהא אפילו לרבא כל לאו דוקא, דהא איכא מדות המזבח אמה יסוד ואמה סובב וקרנות וגב המזבח שהן באמה בת חמשה. ומיהו יש לומר בזו דלרבא ניחא, דהכי קאמר כל אמות כלאים וסוכה ומבוי באמה בת ששה, ולאפוקי מסברא דאביי דאמר אפילו בכלאים גופייהו איכא לאפלוגי, ורוב אמות קאמר, וכן בסוכה וכן במבוי רוב אמותיהן, אלא לאביי מאי כל, דאי ליכלול מינין לא קאמר דהא ליכא בת ששה טפחים אלא כלאים, וכלאים גופייהו לא כל אמות אלא רוב אמות, אם כן מאי כל.

אלא דאכתי קשיא לי דלישנא דגמרא לא משמע הכי, דאם איתא הוה ליה למימר בשלמא לרבא היינו דקתני כל ובלבד כי היכי דלהוויין הללו שוחקות, אלא ודאי משמע דכל עצמו אינו מדקדק אלא מלשון ובלבד שלא יהיו מכוונות. והכי פירושו: בשלמא לרבא דסבירא ליה דאמות כלאים ומבוי וסוכה באמה בת ששה ואין ביניהם אלא שאלו שוחקות ואלו עצבות שייך למימר ובלבד שלא יהיו מכוונות, דמכוונות שייך בדבר שהוא מעריך כבר והיינו שיהיו אלו שוחקות כנגד אלו העצבות, אלא לאביי שאין לו אמה בת ששה אלא בכלאים בלבד, מאי ובלבד שלא יהיו מכוונות, ואם בא לומר דאמות כלאים באמה בת ששה ושוחקת, הוה ליה למימר ובלבד שלא יהיו מצומצמות, ומשני אמר לך אביי הכי קאמר אמת כלאים באמה בת ששה ובלבד שלא יהיו מצומצמות, כן נראה לי.

ומיהו מלשון פרש"י ז"ל (ד"ה אלא) נראה שאינו מקשה אלא מדקתני כל, אלא שנראה מתוך דבריו דלא גריס כלשון הכתוב בספרים שלנו, אלא כך בשלמא לרבא אלא לאביי קשיא, ומכל קא דייק. אלא שגם זה אינו מחוור בעיני דא"כ מאי קמשני אביי אימא אמת כלאים והא כל קתני. ואולי יחסר אביי [כל] מן הברייתא.

גפן כדי רביעית יין לנזיר. פירש רש"י ז"ל: לחייבו מלקות. כלומר: דאם שתה רביעית יין. ואינו מחוור אצלי, דאם כן אין זה מענין האחרים שמשערין בהן לדברים אחרים. והפירוש הנכון כמו שפירש הוא ז"ל בפרק קמא דסוכה (ו, א) כדי רביעית יין בשאר איסורי נזיר, דאיכא למ"ד במסכת נזיר (לח, ב) דלולבין ועלין וחרצנין מצטרפין לשיעור רביעית יין, כלומר: שיעור שיתנם לכוס יין יצא מחמתם מן הכוס רביעית יין. וא"ת א"כ למה שיערו ביין. י"ל לפי שאינו דומה המשער בכוס מלא יין למשער בכוס מלא מים, לפי שהיין אינו ממהר לצאת כמו המים לפי שהוא עב ונגדש על שפת הכוס יותר מן המים. וכי האי גוונא תניא במסכת נזיר בתוספתא דנזיר פרק ד' (ה"א) כמה שיעורן בכזית, וכולן מצטרפין בכזית ויין וחומץ כיוצא בהן. כיצד הוא עושה, מביא כוס מלא יין ומביא כזית אגורי ונותן לתוכו ושופע, אם שתה כיוצא בו חייב דברי ר' עקיבא, ר' אלעזר בן עזריה פוטר עד שישתה רביעית יין. ומחלוקתן של ר' עקיבא ור' אלעזר בן עזריה משום דכתיב גבי נזיר (במדבר ו, ג) מיין ושכר יזיר חומץ יין וחומץ שכר לא ישתה וכל משרת ענבים לא ישתה וענבים לחים ויבשים לא יאכל, הנה שצריך אכילה עם שתיה כדי להקישן זה לזה. ר' עקיבא סבר בכל איסורי נזיר מקשינן שתיה לאכילה וסתם אכילה בכזית והלכך שתיה נמי בכזית, ור' אלעזר בן עזרי' סבר דאדרבה מקשינן אכילה דשאר איסורי נזיר לשתיה מה התם שתיה ברביעית אף אכילה ברביעית, ואותו רביעית משערין אותו בכוס מלא יין וכמו שאמרנו. והכי נמי נחלקו בנזיר בפרק שלשה מינין (לד, א) דאמרינן התם: תנן אינו חייב עד שיאכל כזית מן הענבים משנה ראשונה עד שישתה רביעית יין ר' עקיבא אומר אפילו שרה פתו ביין ויש בו כדי לצרפו כזית חייב. ואמרינן עלה (לח, ב) במאי קא מיפלגי, תנא קמא סבר, כלומר: משנה ראשונה, כל איסורי נזיר מקשינן אכילה לשתיה, ור' עקיבא סבר כל איסורי נזיר מקשינן שתיה לאכילה, דמשמע להו דמאן דאמר עד שיאכל מן הענבים כזית הוא הדין לשתיה, ומאן דאמר עד שישתה רביעית יין הוא הדין לאכילה, דאי לא, כי קתני עד שיאכל מן הענבים כזית מאי קאמר משנה ראשונה עד שישתה כדי רביעית יין, דמה ענין שתיה אצל אכילה, אלא דמר נקט אכילה ומדמה שתיה לאכילה ומר נקט שתיה ומדמה אכילה לשתיה. והשתא סוגיא דשמעתין דהכא כר' אלעזר בן עזריה.

דף ד - ב

הא דתנן: כל כלי בעלי בתים שיעורן כרמונים. בכלי עץ מתנייא במסכת כלים (פי"ז, מ"א), אבל כלי חרס העשוי (לאכילה) [לאוכלים], שיעורן בכזיתים, ואם למשקין שיעורן ככונס משקה כדתנן בפרק ג' דכלים (מ"א). והא דאמרינן בסוף פרק המצניע (שבת צה, ב) חמש מדות בכלי חרס ניקב כמוציא זית וכו' ועוד כלי הוא לקבל רמונים. התם דוקא בשיחדו לרמונים אבל סתמו שיעורו כמוציא זית.

שיעורן כרמונים. בפרק י"ז דמסכת כלים (מ"ד) שנינו הרימונים שאמרו שלשה אחוזין זה בזה. ואמרו מקצת מרבותינו הצרפתים (תוד"ה שיעורן) דלאו למימרא שצריך נקב גדול כדי שיצאו בו שלשה רמונים אחוזים זה בזה, דהא אמרינן בפרק המצניע (שם) ניקב כמוציא רמון, דמשמע רמון אחד מדלא קאמר ניקב כמוציא רמונים. ועוד דלקמן (כד, א) וכן בשבת בריש פרק ואלו קשרים (קיב, ב) אמרינן ניקב כמוציא זית וסתמו עד שהשלימו למוציא רמון מהו, ואם איתא היה לו לומר ניקב כמוציא רמון וסתמו עד שהשלימו לשלשה רמונים. אלא שלשה רמונים דקתני, הכי קאמר: רמון שאמרו לא כאותו רמון גדול שאינו יוצא בעוקץ אחד אלא אחד או שנים, ולא קטן כאותן שיוצאין ארבעה בעוקץ אחד, לפי שהם דוחקין זה את זה ואין גדלין כל כך, אלא ברמון בינוני שאוחזין שלשה זה בזה.

אלא הלכתא וקרא אסמכתא בעלמא. אע"ג דאמרינן הכא דעצם כשעורה הלכה, וכן שנו בברייתא ומתנייא בפרק המילה (שבת קלב, א) אמר ליה ר' עקיבא עצם כשעורה הלכה, הני מילי לענין נזיר אבל לטומאת כהן עצם כשעורה דאורייתא הוא וכדדרשינן ליה (בנזיר נד, א) מבעצם אדם זה עצם כשעורה.

נימא אחת חוצצת אם רוב שערו קשור נימא נימא אבל אחת ממש אינה חוצצת דמיעוטו שאינו מקפיד הוא. וכתב הרמב"ם בפרק שני דמקוואות (הט"ו) וזה לשונו: שערה אחת שנקשרה חוצצת והוא שיהיה מקפיד עליה אבל אם אינו מקפיד עליה עלתה לו טבילה עד שיהא רוב שערו קשור נימא נימא בפני עצמה כך הורו הגאונים. ויראה לי ששערו של אדם כגופו הוא חשוב לענין טבילה ואינו כגוף בפני עצמו כדי שנאמר רוב השער, אלא אע"פ שכל שער ראשו קשור נימא נימא אם אינו מקפיד עליו עלתה לו טבילה אלא א"כ נצטרף לחוצץ אחר (בין שניהם) על גופו ונמצא הכל רוב גוף כמו שבארנו, ואחד הנדה ואחד שאר טמאין שיש בראשן שער ע"כ. ומסתברא כדברי הרב ז"ל שאין השער גוף בפני עצמו שנלך אחר רובו, אבל הראב"ד ז"ל כתב בהשגות דמסתברא כדברי הגאונים ז"ל.

כי אצטריך הלכה לרובו ולמיעוטו ולמקפיד ושאינו מקפיד. פירש רש"י ז"ל: רובו רוב שערו. נראה מדבריו דלא נאמרה הלכה דרובו ומיעוטו ומקפיד ושאינו מקפיד אלא בשער בלבד. ואינו מחוור, דהא אמרינן בפרק הערל (יבמות עח, א) מעוברת שנתגיירה בנה אינו צריך טבילה (כלומר) דעובר ירך אמו הוא, דאי לא תימא הכי טעמא מאי אלימא מדר' יצחק הא אמר רב כהנא לא שנו אלא רובו אבל כולו לא, ואם איתא עדיפא מינה הוה ליה למימר לא שנו אלא שערו אבל גופו לא. ועוד דאם איתא אף בבגדים דכתב בהו וכבס בגדיו צריך (בהו) שלא יהא דבר חוצץ בו ואפילו אינו מקפיד, ואלו במס' מקוואות (פ"ט, מ"ה) יהיב בהו שיעורא לחציצה ומייתינן לה בשלהי אלו קשרים (שבת קיד, א) רבב על המרדעת חוצץ רבן שמעון בן גמליאל אומר עד כאיסר האיטלקי. ועוד שנינו שם (מ"ו) של בנאים כלומר: של ת"ח מצד אחד חוצץ ושל בור משני צדדין. ובזבחים (צח, ב) דם על בגדו חוצץ ואם טבח הוא אינו חוצץ כלומר: שאינו מקפיד, רבב על בגדו חוצץ ואם מוכר רבב הוא אינו חוצץ, אלא ודאי הלכתא בין לשערו בין לגופו בין לכל הנטבלין.

כל האמות היו בבינוניות. פירוש: חוץ ממדות המזבח.

דמאן דאמר טפח קסבר מותר להשתמש תחת הקורה ומאן דאמר ארבעה קסבר אסור להשתמש תחת הקורה. כך גרס רש"י ור"ח ז"ל, ואע"ג דאביי הוא דאמר לקמן (ט, א) מסתברא דר' יוחנן תחת הקורה, כלומר: דמותר להשתמש תחת הקורה. י"ל דהיינו דדחינן הכא לא דכ"ע מותר להשתמש תחת הקורה, ומ"ד לימא בהא קמפלגי לא ידע לה להא דאביי. והראב"ד ז"ל גרס איפכא, מ"ד טפח קסבר אסור להשתמש תחת הקורה ומ"ד ארבעה קסבר מותר להשתמש תחת הקורה, ולפי גירסא זו אתי שפיר, אלא שאין גרסתו ופירושו מתיישב בעיני לפי שיטת שמועתינו.

דף ה - א

קורה משום מחיצה וחודו החיצון סותם. והראב"ד ז"ל פירש משום מחיצה משום פתח.

א"ל אביי סוף מבוי הכי נמי וכו'. קשיא לי למאי דסליק אדעתין דהא דרב אמי ורב אסי משום דאורך מבוי בארבעה והוה ליה אותו פס ד' כמבוי בפני עצמו וכאלו כלה בסוף אותו פס, א"כ הוה ליה (ארכו יתר על רחבו) [רחבו יתר על ארכו], דמסתמא בכל מבוי קאמרינן ואפילו כשרחבו יותר מארבעה, ואנן הא קיימא לן דאין המבוי ניתר בלחי וקורה אלא בשארכו יותר על רחבו. וליתא, דלכ"ע כל שנשאר במקום קורה כשיעור מבוי רואין את המבוי כולו כאחד והפרצה כפתח שבמבוי, ואין הפרש בין שנשאר פס ארבעה ובין שנשארו ד' אמות או יותר, ומשום הכי קא סלקא דעתך דרב יוסף כרב אמי וכרב אסי, דאלו לא נשאר כשיעור מבוי אין זה קורת מבוי. ודחה אביי דשאני התם דסוף מבוי וכו'.

ורב יוסף דפתח ליה בקרן זוית. פירש רש"י ז"ל: דפתח שלשה במשך וטפח באמצעית. ואינו, דבכי הא אין אלכסונו אפילו שלשה טפחים ושני חומשין. אלא צריך הוא לפתוח בכותל במשך שלשה טפחים וכמחצה ובדופן האמצעי קרוב לשני טפחים.

ארבע אמות נדון משום מבוי. ואפילו למ"ד לחי משום מחיצה, ולכאורה הוה משמע דכל דמשיך טפי עדיף, אפילו הכי כיון דלית ליה היכירא דנעשה משום לחי מגרע גרע דהיכר לחי בעינן.

ורב יוסף לאפוקי מתורת לחי עד דאיכא ד' אמות. ותמיהא לי דמכל מקום נידון משום מבוי קאמר, ואי משך מבוי בארבעה מאי קאמר, הוה ליה למימר ארבע אמות אינו נידון משום לחי או נידון משום כותל. ומתוך הדחק יש לי לומר דרב יוסף מודה דסתם מבואות אין אדם עושה אותם על הרוב בפחות מארבע אמות, אלא שהוא חולק לענין הדין דאפילו בן ארבעה דינו כמבוי, ולחי משום היכר הוא והלכך עד ארבע אמות נראה להן לבריות עדיין בלחי, אבל יותר מארבע אמות הרי הוא להם כמבוי ואין כאן היכר לחי להם, והלכך אינו נדון משום לחי.

למהוי מבוי בארבעה טפחים נמי הוי מבוי. ואיכא למידק דהא רב יוסף גופיה הוא דאמר לקמן (י, א) גבי ההיא דרב הונא דאמר לחי המושך עם דופנו של מבוי עד ארבע אמות נדון משום לחי ומשתמש עד חודו הפנימי, ד' אמות נדון משום מבוי, ש"מ תלת ש"מ משך מבוי בארבע אמות. וי"ל דהתם לטעמיה דרב הונא קאמר, אי נמי לאפוקי מתורת לחי קאמר כדהכא. ולפי מה שכתבתי אני (לעיל ד"ה ורב יוסף) דסתם מבואות של ד' אמות, י"ל דנפקא מינה למקח וממכר. ועוד צריכא עיון.

דף ה - ב

ארבע אמות נדון משום מבוי. פירש רש"י ז"ל: דאע"ג דאי עבדי' משום לחי הוה כשר דמשום דריבה בסתימתו לא גרע מלחי משהו, הכא כיון דלאו להכי אקבע אנן במחשבה לא מצינן לאפוקי מתורת כותל ולשווייה לחי. וא"ת לפי פירוש זה אפילו כשלא הוקבע לשם לחי למה לא יכשיר כשהוא בן ארבע אמות למ"ד לחי משום מחיצה, דכ"ש דעדיף טפי כל דמשיך טפי, ואם תאמר משום דבעינן היכר קצת וליכא, אפילו כשהוקבע נמי לשם לחי לא יתיר דהא ליכא היכר. וי"ל דמכל מקום כשהוקבע לשם לחי יש לו קול.

ומכל מקום קשה לדברי רש"י ז"ל דהא לקמן (ט, ב) גבי (לחי) [מבוי] שרצפו בלחיים באנו למחלוקת רשב"ג ורבנן אקשינן ורשב"ג להוי כנראה מבחוץ ושוה מבפנים, ופירש רש"י ז"ל בעצמו דכל סתם מעמידי לחיים מושכין אותן לחוץ קצת, אלמא בשהוקבעו שם לשם לחי קא מיירי, ואפילו הכי קא מפרש רב אשי (שם) כגון שרצפו בלחיים פחות מארבעה במשך ארבע אמות לרשב"ג דאמר אמרינן לבוד הוה ליה מבוי וצריך לחי אחר להתירו. ויש לומר דשאני התם דהם למשך המבוי וכיון שכן נראין כמבוי בפני עצמן ואין קול יוצא עליהם כל כך, אבל כאן שהם לרחבו של מבוי אפילו ארבע אמות כיון שהוקבע לשם כך קול יוצא עליו.

אותו לחי היכן מעמידו אי דמוקי לה בהדיה אוסופי מוסיף עליה. פירוש: במבוי שהוא יותר על שמונה, דאי בשמונה כי מוספת עליה מיהא ניתר משום עומד מרובה על הפרוץ, אלא במבוי יתר על שמונה קאמר, כך פירשו בתוס' (ד"ה אותו). ולי נראה דאפילו בבן שמונה קאמר, ואליבא דרב הונא דהוא מריה דהאי מימרא קא בעי לה ולפרושי מאי דקאמר וצריך לחי אחר להתירו, ואיהו הא לית ליה שיהא ניתר בעומד מרובה על הפרוץ דקל וחומר דחצר לדידיה ליתיה כדאיתא בסמוך.

לא אמרן אלא במבוי שמונה. ורב הונא בריה דרב יהושע אזיל לטעמיה (להלן טו, ב) דאית ליה פרוץ כעומד כפרוץ דמי, אבל לדידן דקיימא לן כרב פפא דאמר כעומד דמי אפילו במבוי שמונה ניתר ממה נפשך. ורב אשי נמי דאמר בסמוך מאי אמרת דכי הדדי נינהו הוה ליה ספק דדבריהם וספק דדבריהם להקל, לטעמיה דרב הונא בריה דרב יהושע קאמר. ותמה אני על הרב אלפסי ז"ל שהביא דרב אשי ולא היה צריך לה, אלא אפילו צמצם ושיער ונמצאו כהדדי ניתר משום דכעומד דמי.

וספק דדבריהם להקל. איכא למידק דהא אפשר למיקם עליה דהא בדבר הנעשה על ידי אדם אפשר לצמצם, דאי לא תימא הכי גבי סוכה דאורייתא היכי שרי בה רב פפא מחצה על מחצה (סוכה טו, א) וכן נמי גבי שחיטה היכי שרינן ביה מחצה על מחצה (חולין כח, ב) דהא אי אפשר לצמצם ושמא לא נשחט מחציתו ממש. וי"ל דלעולם אי אפשר לצמצם אפילו ע"י אדם סבירא לן, וכדאמרינן ביבמות פרק ארבעה אחים (כח, א) לא סתם לן תנא כר' יוסי דאמר אפשר לצמצם, וגבי סוכה ושחיטה היינו טעמא משום דתרי צדדין להתיר, דילמא נשחט רובו ואם תמצא לומר מחציתו בצמצום אפילו הכי כשר, מאי אמרת דילמא פחות משהו אינו אלא צד אחד והולכין אחר רוב הצדדין דהוה ליה כעין ספק ספיקא.

ומכל מקום אינו מחוור כל הצורך, דא"כ למה הוצרך רב אשי כאן לומר הוה ליה ספק דדבריהם דאפילו בשל תורה נמי, דהכא נמי שני צדדין להתיר שמא רובו וניתר משום עומד מרובה על הפרוץ ואי אמרת פרוץ מרובה הוה ליה לחי, ואין לך בו לאסור אלא כשהוא מצומצם ממש. אלא יש לפרש דודאי כל שבידי אדם אפשר לצמצם, וההיא דבידי שמים אי אפשר לצמצם לדידן דלית לן כר' יוסי דאמר אפשר לצמצם, והכא אף ע"ג דבידי אדם הוא ואפשר לצמצם כיון שצמצומו נמצא בדוחק ואין רוב בני אדם בקיאין לעמוד עליו, ועוד ששני צדדיו להתיר כמו שאמרנו, לא הכריחוהו חכמים לדקדק ולשער בשל דבריהם. וכן נראה מדברי רש"י ז"ל (בד"ה ואי) שפירש דהא רוב בני אדם אין יכולין לצמצם והוי ספק שמא צמצם ואסור ושמא לא צמצם ומותר.

דף ו - א

מבוי שנפרץ בצדו בעשר מראשו בארבעה. האי ארבעה אינן כעשר, דעשר פירושו עשר כלמטה, וארבעה פירושו ארבעה כלמעלה, אלא דהאי כדיניה והאי כדיניה. וארבעה ועשר דאמרינן הכא דצריך תיקון ואין קורת המבוי מתירתן, לא סגי להו באותה פרצה בלחי או בקורה אחרת שאין קורה מתרת את הפרצה, אלא צריכין צורת פתח. והיינו דכי אתא רב נחמן למידק ממבוי עקום לא דייק לה אלא מדרב בלחוד דמצריך ליה צורת פתח כמפולש ולא דייק לה מכולי עלמא, דהא שמואל לחי מיהא בעי לעקמימותו וכפי פירושו האחר של רש"י ז"ל.

אמר רב הונא בריה דרב יהושע כגון שנפרץ בקרן זוית דפתחא בקרן זוית לא עבדי אנשי. כגון זה:{ציור} שהפרצה אוכלת שני ראשי הכותלים קרן כותל מזרחי וקרן כותל דרומי. וא"ת ומאי שנא מדרב אמי ורב אסי דאמרי לעיל (ה, א) מבוי שנפרץ מצדו כלפי ראשו אם אין שם פס ארבעה פחות משלשה מתיר שלשה אינו מתיר, והכא נמי כיון דנפרץ קרן הזוית היאך הוא מתיר פרצת שלשה. לא היא, דהתם הוא שנפרץ מצדו במקום הנחת הקורה והלכך כל שלא נשאר שם פס ארבעה כשיעור מבוי לאו כלום הוא, דבעינן הנחה על גבי מבוי וליכא, כגון זה: {ציור} אבל כאן ששני ראשי הקורה ע"ג כותל המבוי, כגון זה: {ציור} אף על פי שנפרץ בקרן אם אין הפרצה ארבעה אין בכך כלום.

ונראה שרב אלפסי ז"ל פירש לקמן (יא, ב) בשם רב האי גאון ז"ל בקרן זוית שאינו אוכל שתי הקרנות אלא שהוא בסוף זוית הכותל כגון זה: ואינו מחוור. וכן כתב הראב"ד ז"ל דמדקאמר דמצדו בעשר לא חלקנו בין סוף הכותל לאמצע הכותל.

ועוד כתב הראב"ד ז"ל דלא אמרו דפתחא דבקרן זוית לא הויא פתח אלא בשאין צורת פתח, כגון פרצה זו שאף על פי שאין לה עשר דבעלמא נידון משום פתח, הכא דבקרן זוית כיון שאין דרכן של בני אדם לעשות פתח בקרן זוית לא נדון זה כפתח, אבל בשעשה לו צורת פתח ודאי פתח הוי, והיינו דרב יוסף דאמר לעיל (ה, א) הב"ע דפתח ליה בקרן זוית, וזה נכון.

ועוד נ"ל להביא ראיה לפירוש הראשון דפתחא בקרן זוית כשאוכל הפתח משתי הקרנות, מדתנן בפרק כל גגות (להלן צד, א) חצר שנפרצה משתי רוחותיה וכו', ואמרינן עלה בגמרא במאי עסקינן, אילימא בעשר אפילו משתי רוחות, אי ביתר מעשר אפילו ברוח אחת נמי, ואוקימנא לעולם בעשר וכגון שנפרץ בקרן זוית דפתחא בקרן זוית לא עבדי אינשי, כלומר: ושתי רוחותיה דקתני היינו שנפרץ בקרן זוית שאוכלת הפרצה מב' רוחותיה, וזה מבואר וכן נמי בהא דרב יוסף דלעיל דאמר הכא במאי עסקינן דפתח ליה בקרן זוית, ואף על גב דהתם בעושה לו צורת פתח מכל מקום בקרן זוית דקאמר (היו) [היינו] שאוכל בקרן ב' הכתלים.

כגון שנפרץ בקרן זוית. דסבירא ליה דפתחא בקרן זוית לא עבדי אינשי. [וקשה] א"כ פרצה היא ואפילו שלשה דנפקא ליה מתורת לבוד לא תתיר דאין קורה מתרת את הפרצה. וי"ל כיון דבעלמא לא הוי מקום חשוב בפחות מארבעה לא החמירו עליו כל כך להצריכו שם צורת פתח כיון דאיכא קורת מבוי מעליא.

מבוי עקום רב אמר תורתו כמפולש. צורתו כך הוא: {ציור}שהוא כמין ד' פירש רש"י ז"ל: שצריך לעקמימותו צורת פתח לפי שהוא מפולש בעקמימותו לחבירו וכאילו מפולש לרשות הרבים וצריך לחי או קורה לשני ראשיו היוצאים לרשות הרבים כזה: {ציור} ולפי פירושו חמור ממפולש דאילו מפולש גמור כגון זה: {ציור} עושה צורת פתח מראש המבוי סמוך לרשות הרבים ולחי או קורה מן הצד האחר, וכאן צריך צורת פתח ושני לחיין. ותימה הוא למה החמירו עליו ממפולש בעלמא וכי עקמימותו מוסיף עליו איסור ממפולש גמור, השתא שמואל עביד ליה כסתום ורב עביד ליה יותר ממפולש דעלמא. ויש מביאים (תוד"ה רב) ראיה לפירש"י ז"ל מדאמרינן לקמן (ח, א) מבוי העשוי כנדל אמר אביי עושה צורת פתח לגדול ואינך כולהו משתרו בלחי וקורה, א"ל רבא כמאן כשמואל דאמר תורתו כסתום וכו', אלא אמר רבא עושה צורת פתח לכולהו מחד גיסא ואידך גיסא משתרו בלחי וקורה. ולפי פירושו של רש"י ז"ל אתי שפיר דעביד צורת פתח לכל המבואות הקטנים לצד ראשן הפתוח למבוי הגדול דהיינו עקמימותו, ולאידך גיסא כלומר הפתוח לרשות הרבים עושה לחי או קורה, וכן עושה לחי לראש המבוי הגדול דלא סגיא דלאו הכי, דנמצא עכשיו לכל מבוי ומבוי עקום שבהם צורת פתח בעקמימותו ולחי מכאן ומכאן לשני ראשיו כדברי רש"י ז"ל. ואי אפשר לפרש עושה [צורת] פתח לכולהו מחד גיסא דהיינו הפתוח לרשות הרבים ואידך גיסא דהיינו ראש המבוי הגדול לחי או קורה, משום דלא הוי קרי ליה אידך גיסא, דכיון דקאמר מחד גיסא אידך גיסא משמע הצד השני ממש של כל אחד ואחד מן המבואות הקטנים.

ומסתברא לי דאפילו לרב אינו חמור ממפולש דעלמא ואינו צריך בעקמימותו כלום, אלא עושה צורת פתח מכאן ולחי וקורה מכאן. ושמואל נמי דאמר תורתו כסתום כסתום ממש עביד ליה ואינו צריך לעקמימותו כלום, אלא עושה לחי וקורה מכאן ולחי וקורה מכאן לשני ראשי המבואות. וכן נראה לי מן הירושלמי (בפרקין ה"א) דגרסינן התם: מבוי שהוא עקום ומפולש, ר' יוחנן אמר נותן לחי וקורה מכאן ועושה צורת פתח מכאן, ר' שמעון בן לקיש אומר נותן לחי או קורה ומתיר, על דעתיה דר' שמעון בן לקיש בקשו לעשות להן תקנה אלו משתמשין עד מקום הכותל ואלו משתמשין עד מקום הכותל, ולא נמצא שתי רשויות משתמשין ברשות אחת, אלא אלו משתמשין דרך עקמימיות ואלו משתמשין דרך עקמימיות, ולא נמצאו שתי רשויות משתמשין [ברשות] שהיא אסורה להן, רב ושמואל רב כר' יוחנן ושמואל כריש לקיש ע"כ. אלמא לר' יוחנן אינו צריך אלא לחי מכאן וצורת פתח מכאן אבל שני לחיים לשני ראשיו לא. ומדר' שמעון בן לקיש נמי שמעינן דאינו עושה לחי בעקמימותו, מדקאמר אלו משתמשין עד מקום הכותל ואלו משתמשין עד מקום הכותל, ואלו העמידו שם לחי אי אפשר להם להשתמש אלא עד הלחי, ונמצא אחד מן המבואות משתכר אותו קרן עד הכותל והשני מפסיד מן הלחי ולהלן, וכבר העמידו רב ושמואל בפלוגתא דר' יוחנן (ונ"ל) [ור"ל. וק"ל] מדאמרינן לקמן (ח, א) בההוא מבוי עקום דהוה בסורא, כרוך בודיא ואותבוה ביה בעקמימותיה, ואמרינן כמאן כשמואל, דמשמע מינה דרב ושמואל בעקמימותיה הוא. לא היא, דלא גרסינן התם אותבוה בעקמימותיה אלא אותבוה בשיפתיה. וכן גרס ר"ח ז"ל ועיקר. ואף לפי אותה גירסא דחק רש"י ז"ל ופירשה (שם ד"ה ואותיבו), אלא שלא נתחוור לי פירושו.

וההיא דמבוי העשוי כנדל נראה לי דהכי קאמר: עושה צורת פתח לכל המבואות העקומין דמחד גיסא, ולאידך גיסא כלומר: למבוי המתעקם כנגדו לחי או קורה כגון זה: {ציור} שהמבוי הזה עשוי כנדל הוא שאין המבואות הקטנים מכוונים זה כנגד זה, שאם כן לכולי עלמא אי אפשר שלא לעשות לכל המבואות הקטנים צורת פתח מחד גיסא ואפילו לשמואל שהרי כל המבואות הקטנים מפולשין ממש לרשות הרבים, אלא פתח מבוי זה כנגד סתימתו של זה כרגלי הנדל הזה שאין רגליו שמשני צדדיו מכוונים זה כנגד זה אלא כמין סגול, ולפיכך מבוי זה עקמימותיו רבים כמין ד' [כמין ל'] וכמין ח'. ולפיכך כשתעשה צורת הפתח לראש המבוי הגדול וכן לכל המבואות הקטנים מצד אחד או מן הימין או מן השמאל ומן הצד האחר יעשה לחי או קורה כצורה שציירנו, דנמצא עכשיו עקמימות הנעשה כמין ד' שיש לו צורת פתח לראשו האחד היוצא לרה"ר דהיינו ראש המבוי הגדול וכמין לחי לפחות לכל שארי פתחי המבואות הקטנים לצד החיצון היוצא לרה"ר. וכן לעקמימותיו העשויין כמין (ד') [ל'] לכולן צורת פתח ולחי. אבל לעקמימיותיו העשויין כמין ח' שמצד האחד אין צריך פתח, לפי שאין מבוי עקום כמין ח' כמפולש ואפילו לרב, דכיון דשני ראשין יוצאין לרשות אחד כגון זה: אין דרך בני אדם לסבב המבוי מתוכו כדי לצאת אל הרשות הסמוך אל ראש השני אלא הולך הוא מבחוץ דרך ישר מפתח המבוי לראש השני ולמה יסובב. אבל כשהוא פתוח לשתי רשויות הוא צריך לסבב ועל כן נראה כמפולש מפני שהעוברין [ושבים] עוברין בתוכו משער לשער, וכן נראה לקמן (י, ב) גבי מבוי רחב עשרים. וכן פירשו שם בתוס' (ד"ה עושה) משום ר' יצחק ב"ר אברהם ז"ל.

ואי קשיא לך הא דאמרינן בסמוך (ח, ב) ההוא מבוי עקום דהוה בנהרדעא וכו' ואצרכוה דלתות, דמשמע שהיה עקום כמין ח' ולפיכך הצריכוהו שתי דלתות דהיינו לשתי עקמימיותיו כגון זה: וכפי' רש"י ז"ל מדקאמר אצרכוה דלתות דמשמע שתים. לא היא [דההיא נמי מבוי עקום כמין (גמל) [גא"ם] היא, כי הא דרב ושמואל ולא אצריכוהו אלא דלת אחת], ואצרכוה תורת דלתות קאמר ולאפוקי מדשמואל דאמר דלא צריך דלת כלל ולא צורת פתח ולאפוקי מדרב דאפילו במפולש גמור אינו מצריך דלת אלא צורת פתח לבד, ולא שיהא צריך שתי דלתות אלא דלת אחת כמו שאמרנו. ועוד שר"ח ז"ל גריס ואצרכוהו דלת וגירסתו נכונה.

ורב הונא אע"ג דלא בקעי בה רבים מאי שנא מדרב אמי ורב אסי. דעד השתא דהוה ס"ד דאפילו רב הונא לא קאמר אלא בדבקעי ביה רבים דוקא איכא למימר דמוקי לה לדרב אמי ורב אסי בדלא בקעי בי' רבים, שבני המבוי מעכבין ומראין עצמן שרוצין לבנות ולסתום אותה פרצה. אבל השתא דאמרינן דאפילו בדלא בקעי ביה רבים קאמר רב הונא אם כן על כרחך פליגא דרב אמי ורב אסי, דאי לא דרב אמי ורב אסי במאי מוקי לה. ואוקימנא בדאיתא בה גדודי, דכיון דאית בה גדודי שמעכבין הילוך הרבים אין זה כמפולש.

ואנן לענין פסק הלכה קיימא לן כרב חנן בר רבא, חדא דאיהו אמרה משמיה דרב ממש, ועוד דקאי רב הונא בריה דרב יהושע כוותיה וכדאמרינן לעיל בסמוך (ה, ב) קסבר רב הונא בריה דרב יהושע מבוי נמי פרצתו בעשר. והלכך כל שאין רשות הרבים בוקעין בו פרצתו בעשר אבל כשהרבים בוקעין בו אפילו לרב חנן בריה דרבא צריך צורת פתח. ואם יש לו גדודי לכולי עלמא אינו צריך דהיינו דרב אמי ורב אסי ואפילו אליבא דרב הונא.

כיצד מערבין רשות הרבים. פירש רש"י ז"ל: רשות הרבים משמע שש עשרה אמה, לפי שאין נקרא [רשות הרבים] אלא א"כ רחב שש עשרה אמה כדילפינן לה בפרק הזורק (שבת צח, א) מעגלות. ובודאי דשמעתין הכי משמע דברשות הרבים גמורה קאמר השתא, מדאוקימנא לה במסקנא במבואות המפולשין משמע דהשתא ברשות הרבים גמורה של שש עשרה אמה הוה (ק)משמע לן. ועוד מדאקשינן עלה מדר' יוחנן דירושלם, וירושלם רשות הרבים גמורה היא ורחובותיה רחבות שש עשרה אמה. אלא דאיכא למידק דאם איתא היכי קאמרינן דתסגי ליה בצורת פתח ולחי אי נמי בדלת ולחי, והא תנן (לעיל ב, א) הרחב מעשר ימעט. ועוד דמייתינן עלה ההיא דר' יהודה ורבנן, וההיא לאו ברחב שש עשרה היא דר' יהודה לא שרי אלא בי"ג ושליש כפסי ביראות וכדאמרינן לקמן (י, א).

ולפיכך פירשו בתוס' דהכא ברשות הרבים שאינו רחב יתר מעשר היא שנויה, ואפילו הם רשות הרבים גמורה כסרטיא או פלטיא מכאן ומכאן ואורך המבוי לארכן שהרבים נכנסין בו מכאן ויוצאין בו בזו ביושר אלא שצריכין להתעקם קצת כגון זה: ובכי הא אף על פי שבאמצע מתקצר וחוזר לפחות משש עשרה אין בכך כלום ורשות הרבים גמורה היא כאלו יש בו שש עשרה אמה. וכי אוקימנא לה במסקנא במבואות המפולשין לרשות הרבים, וכן הא דאמרינן לקמן (ז, א) מחלוקת בסרטיא מכאן וסרטיא מכאן ופלטיא מכאן ופלטיא מכאן, דאלמא אע"פ שהוא מפולש בשני ראשיו לרשות הרבים אינו נדון משום רשות הרבים, התם בשאורך המבוי לרוחב רשות הרבים שהנכנסין מן הרשות למבוי צריכין להתעקם ולהכנס ואינן נכנסין בו ביושר ולפיכך נראה המבוי כרשות אחרת ואינו מן רשות הרבים וצורתו כגון זה:

ומכל מקום אין לדחות פירושו של רש"י ז"ל, דאי משום דקתני במתני' הרחב מעשר ימעט, י"ל דהכא נמי בשמתקצר הרשות בראשו וחוזר עד כדי עשר. וההיא דר' יהודה דמייתי עלה, י"ל דמכל שכן קא פריך מינה, דאפילו ברשות שאינו רחב אלא שלש עשרה אמה ושליש קאמרי רבנן שאין מערבין רשות הרבים בכך. ועוד יש לי לומר בזו דעדיין לא שמענו לה להא דאמרינן לקמן (י, א) דר' יהודה לא קאמר אלא בי"ג ושליש, ואפילו לקמן נמי לאו בדוקא קאמרינן לה, דרב אחי הוא דסבר למימר הכין קמיה דרב אשי ורב אשי קא דחי ליה דלא, ואביי נמי בריש מכלתין (ב, ב) משמע דלא סבירא ליה הכין וכדכתיבנא לעיל (שם בד"ה ודברי רש"י). ואפשר דלפי פירושו של רש"י ז"ל אפילו בשאורך המבוי יוצא לאורך רשות הרבים לא יהא נדון משום רשות הרבים עד שיהא בו ממש שש עשרה אמה, וההיא דפלטיא מכאן ופלטיא מכאן בכל ענין היא, וכן כי אוקימנא במבואות המפולשין לרשות הרבים.

דף ו - ב

הא בדלתות מיערבא והא אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן ירושלם אלמלא דלתותיה נעולות בלילה וכו'. איכא למידק דהא ודאי משמע דלחנניא קא פריך דאמר דלב"ה צריך דלת מכאן ולחי וקורה מכאן, דאי לת"ק מאי קאמר הא בדלתות מיערבא, דהא אפילו לכשתמצא לומר דבדלתות מיערבא, מכל מקום קשיא לת"ק דאמר דלא בעי דלתות אלא בצורת פתח בלחוד סגי ליה, אלא ודאי לחנניא קא פריך, וכיון שכן מאי קא פריך דדלמא חנניא נמי נעילת דלת בעי דהא בעיא לקמן אם צריך לנעול או אין צריך לנעול. וי"ל דמקשה הוה שמיע ליה מסקנא דשמעתין דאין צריך לנעול וקושטא דמלתא הכין הוא ואמסקנא קא סמיך, ומשום מסקנא הוא דאוקימנא לה במבואות המפולשין לרשות הרבים אליבא דחנניא וכל שכן לת"ק דלא מצריך אפילו דלתות.

וכי תימא בכך הוא דלא מיערבא הא בדלתות מיערבא והא אמר רבה בר חנה וכו'. פירוש: וכיון דלא נפיק מתורת רשות הרבים אלא בדלתות ננעלות אי אפשר להתערב, דאין עירוב עושה אותו רה"ר ואין עירוב עושה אותו רשות היחיד וכדאמרינן לקמן (יב, ב) גבי הכשר מבוי וכי ככר עושה אותו [רה"י או] רה"ר. ורשות הרבים דמיערבא לר' יהודה, היינו משום דסבירא ליה דשתי מחיצות גמורות רשות היחיד דאורייתא והלכך מיערבא.

[והא אמר רבה בר בר חנה וכו'. קשיא לי מדקאמר וכי תימא בכך הוא דלא מערבא הא בדלתות מערבא משמע לכאורה (דהא אמרו) [דאהא דאמרו] לו קאי, כלומר: וכי תאמר יאמרו לו דלא מיערבא בכך דוקא (נמי) [נקט] (לו) [לומר] דבכך לא מיערבא הא בדלתות מודו דמערבא] והא אמר רבה בר בר חנה. קשיא לי דהא ודאי אפילו לרבנן דאמרו לו בכך הוא דלא מיערבא משום דשתי מחיצות לדידהו לאו דאורייתא, אבל בשלש מחיצות דאורייתא לא אכפת להו אם דרך הרבים מפסקת בנתים דבקיעת הרבים לדידהו לא מבטלת מחיצה, והא דר' יוחנן דבעי נעילת דלתות דלא כרבנן וכדתנן לקמן בפרק פסין (כב, א) אם היתה דרך הרבים מפסקתן יסלקוה לצדדין דברי ר' יהודה וחכ"א אינו צריך, ואמרינן עלה בגמרא ר' יוחנן ור' אלעזר דאמרי תרווייהו כאן הודיעוך כחן של מחיצות, ופרכינן כאן הודיעוך וסבירא ליה והאמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן ירושלם אלמלא דלתותיה נעולות בלילה חייבין עליה וכו', ומשני אלא כאן הודיעוך ולא סבירא ליה, והלכך אף כאן שיש לו צורת פתח הרי הוא כדופן שלישי ולא מבטלה להו בקיעת הרבים. ויש לי לומר דהאי וכי תימא בכך היא דלא מיערבא לאו אאמרו לו קאי אלא קושיא הוא דאקשינן, דכדרך בשלמא לר' פלוני אלא לר' פלוני מאי איכא למימר קא פריך, והכי קאמר וכי תימא בכך הוא דלא מיערבא הא בדלתות מיערבא לכולי עלמא והאמר רבה בר בר חנה ומי נימא דהא ברייתא דלא כר' יוחנן ודעולא, ואפילו לכשתמצא לומר דלא קיימא לן כר' יוחנן ניחא ליה לתרוצי לברייתא לכולי עלמא, וכל שכן אי קיימא לן כר' יוחנן כי היכי דלא תקשי ברייתא לדידן דקיימא לן כר' יוחנן, כך נראה לי.

אלא ראויות לנעול אע"פ שאינן ננעלות. הרב אלפסי ז"ל פסק הלכה כרב דפסק כת"ק דלא מצריך דלתות משום דרב ושמואל הלכה כרב באיסורי. ואע"ג דההוא מבוי דהוה בנהרדעא ואצרכוה דלתות דחשו לה לדשמואל, התם אתרא דשמואל הוה. והרב ז"ל הביא ראיה מדאמר רבא לקמן (ח, ב) גבי מבוי העשוי כנדל עושה צורת פתח לכולהו מחד גיסא, דאלמא בצורת פתח סגי כת"ק. אבל ר"ח ז"ל פסק הלכה כשמואל מדשקלי וטרי כל הני אמוראי בגמרא הכא אליביה אם צריך לנעול או אין צריך לנעול. וכן נראה כדבריו מדאמרינן לקמן לימא קסבר רב נחמן צריך לנעול לא ראויות לנעול אע"פ שאין ננעלות, ולכאורה לימא קסבר רב נחמן לטעמיה דנפשיה קאמר ולא לטעמיה דשמואל בלחוד. וההיא דרבא דמבוי (עקום) [העשוי כנדל] מסתברא לי דאינה ראיה כל כך, דדילמא צדו האחד פתוח לכרמלית הוה, דבכי הא כו"ע מודו דאינו צריך דלת כדאיתא בסמוך (ט, א).

וכן פסק הרמב"ם ז"ל כחנניה דמצריך דלת וראויות לנעול אע"פ שאינן ננעלות. אלא שאני תמה במקצת דבריו שכתב שצריך שתי דלתות וז"ל שכתב בהלכות שבת פרק י"ז (ה"י): שני כותלים ברשות הרבים והעם עוברים ביניהם כיצד מכשיר ביניהם עושה דלתות מכאן ודלתות מכאן ואח"כ יעשה רשות היחיד ואינו צריך לנעול הדלתות אבל הדלתות צריך שיהיו ראויות להנעל, היו משוקעות בעפר מפנה אותם ומתקנן להנעל, אבל צורת פתח או לחי וקורה אינן מועילים כלום בהכשר רשות הרבים ע"כ. הנה שהרב ז"ל סבור שלא העמידו ברייתא במבואות המפולשין לרשות הרבים אלא משום הא דר' יוחנן, הא לאו דר' יוחנן ברייתא אפילו ברשות הרבים גמורה כפשטה, ואיהו ז"ל סבור שאין הלכה כר' יוחנן אלא כר' אלעזר תלמידו דקאי כרבנן בפרק פסין (כב, א) דאמרי כאן הודיעוך כחן של מחיצות, וסבירא ליה כדאיתא לקמן בריש פרק פסין (כ, א), ואף על גב דר' אלעזר תלמיד אצל ר' יוחנן כיון דקאי כרבנן דר' יהודה כוותיה סבירא לן, והלכך אפילו רשות הרבים מערבא. ופסק נמי כחנניא דבעי דלת מכאן ולחי או קורה מכאן.

אלא שאני תמה למה הוצרך דלתות דהא לחנניא בדלת מכאן ולחי וקורה מכאן סגי ליה. ושמא הרב ז"ל סבור דהא דאמרינן הא בדלתות מערבא בשתי דלתות קאמר דלת מכאן ומכאן. ואי אפשר דהא לתרוצי דחנניא הוא דאמרינן הכי ואילו כן אכתי תקשי לחנניא, דאילו לחנניא לא בעי אלא דלת מכאן ולחי וקורה מכאן, ודלתות דקאמרינן רשויות דעלמא (ודלתות דעלמא) קאמרינן, ומשום דבעי לאקשויי אדר' יוחנן דאמר ירושלם אלמלא שדלתותיה ננעלות נקט איהו נמי דלתות, וצ"ע.

ועוד צריך לי עיון במה שפסק דרשות הרבים גמורה מיערבא בלא נעילת דלתות כפשטה דברייתא, דהא משמע לקמן (ז, א) דבמבואות המפולשין לרשות הרבים בלחוד פליגי, מדאמר רב יוסף משמיה דרב יהודה משמיה דרב מחלוקת בסרטיא מכאן וסרטיא מכאן וכו', דאלמא לאו ברה"ר גמורה היא מתניתא אלא במבואות המפולשין לסרטיא מכאן ומכאן. והרב אלפסי ז"ל כן פסק כר' יוחנן דרביה דר' אלעזר הוא, ומתניתא לאו ברשות הרבים גמורה, והא דרב יוסף משמיה דרב יהודה משמיה דרב נראה לי ראיה גמורה וכמו שכתבתי. ואולי מה שכתב שני כותלים ברה"ר והעם עוברים ביניהם היינו מבואות המפולשין לרשות הרבים. וכן נראה ממה שכתב בפ"א דעירובין (ה"א) מדינה שהיא מוקפת חומה גבוה עשרה טפחים שיש לה דלתות ננעלות בלילה כולה רשות היחיד היא זהו דין תורה עכ"ל דאלמא נעולות בעי כר' יוחנן.

דף ז - א

אבל סרטיא מכאן ובקעה מכאן עושה צורת פתח מכאן ולחי וקורה מכאן. תמיה לי מאי נפקא לה מיהא לרב, דהא איהו כתנא קמא סבירא ליה ואפילו בסרטיא מכאן וסרטיא מכאן עושה צורת פתח מכאן ולחי וקורה מכאן. ומיהו למאי דאמרינן משמיה דרב דהלכה כת"ק ואין מורין כן ניחא, דקמ"ל דבסרטיא מכאן ובקעה מכאן מורין דדברי הכל היא. אבל לאידך קשיא לי, וצ"ע.

ומסיים בה משמיה דרב יהודה ואם היה מבוי כלה לרחבה אינו צריך כלום. פירש רש"י ז"ל: דרחבה זו אין בה דיורין וחצר שאחורי הבתים היא ומוקפת ד' מחיצות. ועל כרחין בשנפרצה רחבה לרשות הרבים קאמר, דאי בשלא נפרצה ולאשמועינן שאין המבוי צריך תיקון מחמת הרחבה פשיטא (אלא) שרחבה אינה אוסרת את המבוי דהא אין בה דיורין וכל שאין בה דיורין אינה אוסרת, וכדאמרינן לקמן בפרק פסין (כד, ב) גבי רחבה דהוה בפום נהרא מרחבה למתא וממתא לרחבה פליגי בה רב אחא ורבינא חד אסר וחד שרי מאן דשרי לית בה דיורין מאן דאסר זמנין דהוו ביה דיורין. ובכל התורה רב אחא ורבינא הלכה כדברי המיקל (שילהי שבת), הלכך הרחבה הויא סתימא מעליא למבוי וכמבוי שראשו אחד רחב הוא. ועוד דהשתא גבי פלוגתא דמבואות המפולשין לרשות הרבים קאי וסיומא דההיא הוא, וקאתא לאשמועינן דאף ע"ג דנפרצה רחבה כנגדו לא חשבינן ליה כאילו מבוי זה נפרץ לרשות הרבים, אלא איהו לרחבה הוא דכלה ולמקום המותר לו נפרץ, והלכך אינו צריך תיקון כלל. ומש"ה קא קשיא ליה לאביי ואמר דהא דרב יהודה לאו דרב היא אלא דשמואל רביה. ואע"ג דרישא קאמר משמיה דרב על כרחך האי סיומא לאו דרב, דאי דרב קשיא דרב אדרב דאמר רב ירמיה אמר רב מבוי שנפרץ במלואו לחצר ונפרצה חצר כנגדו מבוי אסור וחצר מותרת, וקס"ד השתא דטעמא דרב באיסור המבוי לאו משום שנפרץ לחצר הוא ושתהא רגל החצר אוסרתו מדנקט ונפרצה החצר כנגדו, דאי איסורא משום החצר לימא בלא נפרצה החצר כנגדו. וטעמא דאין החצר אוסרתו כדאמרינן בסמוך (ח, א) דקסבר נראה מבחוץ ושוה מבפנים נידון משום לחי וגפופי החצר הרי הן כגפופי המבוי, אלא טעמא דמבוי משום דנפרצה חצר כנגדו והרי זה כאילו נמשך המבוי וכלה לפרצת החצר והרי זה כמפולש לרשות הרבים ודלא כרב יהודה.

וא"ת ומי דחקו לאביי לומר כן לימא דאיסור מבוי משום דנפרץ במלואו לחצר, ונפרצה חצר כנגדו דקאמר משום שריותא דחצר נקט ליה וכדאמרינן במסקנא. י"ל דקס"ד דאביי דאי משום הא פשיטא דמתניתין היא (להלן כב, ב) חצר שהרבים נכנסין בה בזו ויוצאין בזו רשות היחיד לשבת ורשות הרבים לטומאה, דהא למסקנא (להלן ח, א) פריך לה מינה רבה בר עולא לרב ביבי בר אביי לאו משנתינו היא זו, אלא לאוסרה למבוי קאמר.

וקשיא לי כיון שאין איסור המבוי משום דנפרץ לחצר במלואו אלא משום דנפרצה חצר כנגדו, א"כ נפרץ במלואו דקאמר למה לי דמשמע דאי לאו הכי אפילו מבוי שרי, והא אי אפשר לומר כן שאילו גיפופי מבוי מצלי ליה דלא לדונן משום מפולש השתא נמי נימא הכי, דהא גיפופי החצר כגיפופיו של מבוי וכאילו לא נפרץ במלואו הוא דהא על כרחך סבירא ליה לרב נראה מבחוץ ושוה מבפנים נדון משום לחי. וי"ל דקס"ד השתא דנפרץ במלואו לאו משום איסור מבוי נקט ליה דהוא הדין נמי כי לא נפרץ במלואו, אלא חדא דאית בה תרתי קמ"ל, דטעמא דנפרצה חצר כנגדו הוא דאסור ומשום מפולש הוא, הא לאו הכי שרי ואפילו כי נפרץ במלואו לחצר דנראה מבפנים ושוה מבחוץ נדון משום לחי. ואי נמי יש לי לומר דדוקא נקט נפרץ מבוי במלואו הא לאו הכי מבוי נמי שרי, דכיון דאית ליה גיפופי ממש הנראין מבפנים אינו נראה לעומדין בין מבפנים בין מבחוץ ככלה לפרצת החצר וכמפולש לרה"ר אלא הרי נראה לכל שהוא פתוח לחצר והחצר היא שנפרצה לרה"ר, וכשם שאין פרצת החצר למבוי נדון לחצר משום פרצה אלא משום פתח לגבי מבוי נמי פתח הוא ולא הוי מפולש. ואינו דומה לנפרץ במלואו, דהתם אף ע"ג דקושטא דמלתא אינו כנפרץ גמור דגיפופי חצר נדונין ליה משום לחי ולאו פילוש גמור הוא שהרי החצר שנפרץ לתוכה מותר לטלטל בכולה, אפ"ה כיון דלעומדין בפנים נראה כמפולש לרה"ר וכאילו כלה לפרצת החצר אנו מחמירין עליו לדון אותו משום מפולש. ותדע לך דהא למסקנא מפלגינן בין שנפרץ לאמצע רחבה לנפרץ בצדי רחבה, ואע"ג דבין כך ובין כך לגבי חצר ניתר באותו גיפוף לבדו שנראה לו מבחוץ וכדאמרינן לקמן (ט, א) ונימא לבוד מרוח אחת ותשתרי, אלא דכי כלה באמצע הרחבה אינו נראה כנמשך וכלה לפרצה ואף ע"ג (כ)שנפרץ במלואו וכשנפרץ בצדי רחבה נראה כנמשך וכלה לפרצה, והכא נמי דכותה וכל שכן כיון שאינו נפרץ במלואו ונראה לכל שאינו נמשך עד הפרצה אלא כלה לחצר, כנ"ל.

דף ז - ב

אסברה לך כאן שעירבו בני חצר עם בני מבוי כאן שלא עירבו. ונפרצה חצר כנגדו דנקט משום שריותא דחצר נקטינן דאצטריך כדאיתא לקמן (עח, א). ונפרץ במלואו דנקט דוקא נקט דאי לאו הכי מבוי נמי שרי, ולאו משום דסבירא ליה השתא לרב דנראה מבחוץ ושוה מבפנים אינו נידון משום לחי אלא בשכותלי מבוי נכנסין לחצר, והכי קאמר, כאן בשצריך עירוב ולא עירבו כאן בשעירבו ואין צריך עירוב דהוה ליה כעירבו, הכא נמי כאן כשעירבו כאן שלא עירבו. ועירבו לאו דוקא דהא רחבה לית בה דיורין, אלא כיון דאינו צריך עירוב הרי הוא כעירבו.

דף ח - א

ולמאי דסליק אדעתין מעיקרא בין עירבו בין לא עירבו פליגי. דעל כרחך ודאי הכי הוה סלקא דעתין מעיקרא דאי לא דרב אדרב לא תקשי להו דנימא כאן שעירבו כאן שלא עירבו. ומכל מקום א"ת מעיקרא מנא להו, קס"ד מעיקרא דעל כרחך אית לן למימר הכי כיון דנקט רבי יהודה רחבה ולא נקט חצר כרב משמע דדוקא רחבה ומשום דלית בה דיורין הא חצר מבוי אסור משום דרגל החצר אוסרתו. ורב נמי מדנקט (נמי) [גבי] חצר ונפרצה חצר כנגדו משמע דכל עצמו של איסור ואפילו נפרץ לחצר אינו אלא משום מפולש לרה"ר ולא משום רגל החצר. והלכך נמצא דרב יהודה מיקל מצד אחד ומחמיר מצד אחר, מיקל לגבי נפרצה רחבה או חצר וכשעירבו דאינו נדון משום מפולש, ומחמיר בנפרץ במלואו לחצר בשלא עירבו, אלמא לרב יהודה הכל תלוי בעירוב דבעירבו שרי ובשלא עירבו אסור. ורב סבירא ליה איפכא דעירבו לא מעלה ולא מוריד דאפילו נפרץ לחצר אם לא נפרצה חצר כנגדו מבוי נמי שרי, אלמא אין הדבר תלוי בעירוב ואין הכל אלא משום דנפרצה חצר כנגדו ובין עירבו ובין לא עירבו, ונמצא במה שמיקל רב יהודה מחמיר רב ובמה שמחמיר רב יהודה מיקל רב.

בשלא עירבו במאי פליגי בנראה מבפנים ושוה מבחוץ. רב סבר נדון משום לחי, והלכך אפילו לא עירבו מבוי שרי כי לא נפרצה חצר כנגדו. ורב יהודה סבר אינו נדון משום לחי והלכך דוקא כלה לרחבה הא כלה לחצר אסור משום דרגל חצר במבוי.

בעירבו במאי פליגי בדרב יוסף דאמר רב יוסף לא שנו אלא שכלה לאמצע רחבה אבל כלה לצידי רחבה אסור. משום דנראה כאילו מבוי כלה לפרצת החצר כיון שהכותל נמשך והולך ביושר עד סוף החצר. רב יהודה סבירא ליה דבכל ענין שרי ואפילו כלה לצדי רחבה, דקס"ד מעיקרא דמדקאמר סתם שכלה לרחבה אינו צריך כלום משמע דבכל ענין שרי, דאי לא לימא בפירוש שכלה לאמצע רחבה ולא לימא סתם אינו צריך כלום כיון דבצידי רחבה אסור. ורב נמי אסור בכל ענין ואפילו כלה לאמצע חצר מדקאמר נמי סתם. אי נמי רב אית ליה דרב יוסף ממש ובצידי רחבה אסור אבל באמצע רחבה מותר וזהו (כדא' מעיקרא) [ודאי עיקר] דמדקאמר קמפלגי בדרב יוסף משמע דחד מינייהו קאי כרב יוסף ולפירוש קמא לא קאי חד מינייהו כרב יוסף. וא"ת ומנא להו דרב מודה באמצע רחבה דהא סתמא קאמר ובכל ענין משמע דאסר. וי"ל דסברא הוא דכיון דכלה באמצע רחבה אף ע"פ שנפרצה חצר כנגדו אין המבוי נראה כנפרץ לרה"ר אלא כנפרץ לחצר וחצר הוא שנפרץ לרה"ר ולא המבוי. ואי קשיא לך היאך אפשר לומר דקס"ד דרב יהודה לית ליה הא דרב יוסף, דהא רב יוסף איהו מרא דשמעתא דרב יהודה ואיהו הוא דאמרה משמיה ועלה קאמר לא שנו אלא שכלה לאמצע רחבה. וי"ל דהא רב יוסף לא אמרה מעיקרא דאיהו נמי מעיקרא הכין הוה סלקא דעתיה דרב יהודה בכל ענין שרי, אלא דבתר דשמעה להא דרב ששת דכולהו דרב נינהו ורב לא בכל צד אמרינהו אמר איהו נמי לא שנו אלא שכלה לאמצע רחבה. ואי נמי דשמע לה מיניה דרב ששת הכין לבסוף בהדיא.

וא"ת למאי דקס"ד דבשלא עירבו פליגי בנראה מבחוץ ושוה מבפנים דרב שרי משום דלדידיה נדון משום לחי, א"כ להציל נמי מידי מפולש נמי הכין. כבר כתבתי אני למעלה (ז, א ד"ה וקשיא) שאי אפשר לומר כן להצילו מידי מפולש כיון שאינו נראה כן לעומדים בפנים. ובתוספות תירצו דגיפופין שנידונין משום לחי מועילין להציל מידי חצר דחצר ככרמלית ולחי וקורה מצילין בכרמלית, אבל אינן מצילין במפולש לרה"ר וצורת פתח מיהא בעינן. ואין הלשון הזה מחוור בעיני, דמפולש נמי לבקעה צורת פתח נמי בעי, כדאמרינן לעיל (ז, א) בקעה מכאן ובקעה מכאן עושה צורת פתח מכאן ולחי וקורה מכאן. ושמא נאמר להעמיד עיקר תירוצם דנפרץ לחצר חשיב טפי אפילו מנפרץ לכרמלית, לפי שהחצר והמבוי דומין הן בתשמישן וקרובין הן להיות זה (בזה) [כזה] שעירוב מועיל לזה ולזה משא"כ לכרמלית, ושניהם רשות היחיד הן ומבוי וחצר כרשות אחד הן לר' שמעון, והלכך כשהוא מפולש לו בלחי או בקורה סגי, וכיון דס"ל דנראה מבחוץ ושוה מבפנים נדון משום לחי בהכין סגי ליה לאצולי מידי רגל החצר. ואח"כ מצאתי כענין הזה למקצת מרבותינו הצרפתים בתוס'. זה נ"ל שיטתו של רש"י ז"ל.

אבל ר"ח ז"ל פירש: דרחבה זו יש בה דיורין וקא סלקא דעתין דרב יהודה שרי בכל צד בין עירבו בין לא עירבו מדקאמר סתם אינו צריך כלום, ורב אסר בכל ענין מדקאמר נמי סתם מבוי אסור. ואסקה רב ששת דכולהו דרב נינהו ולא קשיא כאן בשעירבו כאן בשלא עירבו, הא דחצר בשלא עירבו וההיא דרחבה בעירבו. והשתא לדידיה עירבו דרחבה דוקא שהרי יש בה דיורין. ולמאי דסליק אדעתין מעיקרא דבין בעירבו בין בשלא עירבו פליגי, דרחבה דוקא שיש בה דיורין כדקא פרישנא משום דסתמא קאמרינן, בשלא עירבו במאי פליגי בשוה מבפנים ונראה מבחוץ, רב סבר אינו נידון משום לחי ומבוי אסור אפילו לא נפרצה חצר כנגדו ורב יהודה סבר נידון משום לחי. ונפרץ במלואו דנקט רב דוקא, ונפרצה חצר כנגדו דנקט לאסור את המבוי אפילו היכא דעירבו. ובערבו במאי פליגי בדרב יוסף, דרב יהודה כרב יוסף דהא רב יוסף קאמר לה הכי משמיה דרב יהודה, ואפילו זה כנגד זה באמצע רחבה מותר. ורב לית ליה דרב יוסף אלא כרבה דאמר באמצע רחבה נמי בזה כנגד זה אסור. ולקמן נמי משמע דרבה נמי פליג אדרב יוסף מדאמרינן ולרבה דאמר זה כנגד זה אסור תרתי למה לי. והיינו דקאמר רב נפרצה חצר כנגדו כלומר: כנגדו ממש. כך נראה לי שיטתו של ר"ח ז"ל. וקשה לפירושו קצת דהוה ליה למימר בהדיא בעירבו פליגי בדרב יוסף ורבה.

אמר רבה הא דאמרת לאמצע רחבה מותר לא אמרן אלא זה שלא כנגד זה. ומינה שמעינן דלרבה (אפילו) בצידי רחבה אפילו זה שלא כנגד זה אסור, דהוה ליה כמבוי עקום וצריך צורת פתח לרב ודלא כשמואל.

ולענין פסק הלכה: הרב אלפסי ז"ל הביא הא דרב כצורתה, ופירש חצר מותרת אף ע"ג דבקעי ביה רבים כדתנן חצר שהרבים נכנסין בזו ויוצאין בזו רה"י לשבת ורה"ר לטומאה, ומבוי אסור משום דהוה ליה מבוי המפולש לרה"ר. וזו תימא דלמסקנא אפילו מבוי נמי שרי בשעירבו וכשכלה לאמצע רחבה וברחבה דרבים. והא דרב בשלא עירבו כלומר וכשכותלי מבוי נכנסין לחצר בנפרץ במלואו, ואי נמי בשעירבו ובשנפרץ לצידי החצר דמבוי נמי אינו אסור אלא בשכלה לצידי רחבה, א"נ באמצע רחבה וברחבה דיחיד משום דרב משרשיא, אבל בכלה באמצע רחבה דרבים אפילו מבוי שרי ואפילו זה כנגד זה כרב יוסף ודלא כרבה וכדמשמע לקמן דלא קיימא לן כרבה מדמתרץ רב ביבי בר אביי להדיא כרב יוסף והדר אמרינן ולרבה דאמר זה כנגד זה אסור תרתי למה לי אלמא כרב יוסף סבירא ליה והוא שעירבו, ואי נמי בשלא עירבו ובשאין כותלי מבוי נכנסין לחצר כדקיימא לן נראה מבחוץ ושוה מבפנים נדון משום לחי. ומיהו כלה לצידי רחבה אפילו זה שלא כנגד זה אסור דהוה ליה כמבוי עקום דתורתו כמפולש לרב וקיי"ל כוותיה וכן פסק הרב ר' אברהם ב"ר דוד זלה"ה.

הכי גרסינן בכל הספרים שלנו וכן פירש רש"י ז"ל והראב"ד ז"ל פסק לה: לסורא באוזלי חיישינן שמא יעלה הים סרטון. וסוגיא דשמעתין ודאי הכי משמע. אבל ר"ח ז"ל גריס לא חיישינן שמא יעלה הים סרטון, ואיני יודע ליישב הא דמרימר לפי גירסתו. והרמב"ם ז"ל (הל' שבת פי"ז, ה"ה) כן פסק דלא חיישינן שמא יעלה הים סרטון, נראה שאף הוא גורס כגי' ר"ח ז"ל. ולדבריהם הא דאמרינן וחכמים אוסרין משום שמא תנטל אשפה היא אבל לסרטון לא חיישינן ואינו מתחוור.

דף ח - ב

תרתי למה לי. פירש רש"י ז"ל: מתניתין ודרב. ואינו מחוור דלא אמרינן הכי אלא בשתי משניות ולא במתני' ודברי אמורא. ואפילו תאמר רב תנא הוא אפילו במתני' וברייתא לא מצינו כלשון זה והוה ליה למימר הא דרב למה לי. ובתוס' פירשו הני תרתי דרב למה לי, דהיינו מבוי שכלה לרחבה ומבוי שנפרץ במלואו לחצר, דכל מאי דאשמעינן רב בתרווייהו שמעינן מהני מתני'. גם זה אינו מחוור כל הצורך.

אביי אומר עושה צורת פתח לגדול ואידך משתרי בלחי וקורה ואביי סבר לה במבוי עקום כשמואל. וכן נראה לי לקמן (י, ב) גבי מבוי הרחב עשרים, ומש"ה אקשי ליה רבא כמאן כשמואל א"ה למה לי צורת פתח. ולפי גירסא זו מיירי בשהמבוי הגדול אינו מפולש ולפיכך לשמואל בין המבוי הגדול בין האחרים סגי להו בלחי. ויש ספרים דלא גרסי ליה, ומיירי בשהמבוי הגדול מפולש בשני ראשיו לרה"ר או לבקעה. ואין גירסא זו נכונה בעיני, דא"כ אפילו כשמואל לא עביד דלמבוי הגדול היה צריך דלת לדידיה דאמר (לעיל ז, ב) הלכה כחנניה.

לעיל (ח, א) גריס ר"ח ז"ל כרוך בודיא ואותבוה בשפתיה, והיא הגירסא הנכונה.

מבוי שצדו אחד ארוך וצדו אחד קצר מארבע אמות מניח את הקורה באלכסון. פירש רש"י ז"ל: ומשתמש כנגד אלכסונו, וכן נראה כפירושו. ומצאתי [בירושלמי] (פ"א, ה"ו) נותן את הקורה אלכסון ומשתמש לאלכסון. וא"ת והא אין שם אלא מחיצה אחת חוץ מכנגד הקצר והיאך ישתמש שם. י"ל דכיון שאין הרבים בוקעין שם להדיא הוי ליה ככרמלית ומדבריהם הוא והם התירו בכענין זה.

אמינא טעמא דידהו קורה משום מחיצה ומחיצה באלכסון הויא מחיצה. וכתב הראב"ד ז"ל שאם עשו בו צורת פתח אפילו לרבא שפיר דמי, דצורת פתח לכולי עלמא משום מחיצה. ומסתבר לי דצורת פתח עדיפא נמי מקורה ואפילו למ"ד קורה משום מחיצה, דאילו בקורה אינה מתרת אלא בשאין בו ארבע אמות אבל צורת פתח מתרת אפילו יתר מד' אמות, דצורת פתח מערב הכל ועושה הכל כמבוי אחד וכמחיצה גמורה. ותדע לך דהפרש יש בין קורה לצורת פתח ואפילו למ"ד קורה משום מחיצה, דהא רב כהנא אמר דלכולי עלמא והוא שלא יהא באלכסונו יותר מעשר ואפילו למ"ד קורה משום מחיצה וכדתנן (לעיל ב, א) הרחב מעשר ימעט, ואילו בצורת פתח אפילו יש באלכסונו יתר מעשר שרי וכדתנן (שם) ואם יש לו צורת פתח אין צריך למעט כך נראה לי.

אמר רב חסדא הכל מודים בבין לחיים שאסור. פירשו בתוספות (ד"ה הכל) משום דלחי אין לו שיעור אלא אפילו כחוט הסרבל, וגזרינן דלמא אתי לטלטולי חוץ ללחיים לפי שהוא דבר מועט. ואע"פ שאפשר לעשותו רחב עד כדי ד' אמות פחות משהו, מ"מ כיון דעיקרו משהו לא פלוג, אבל קורה דלפחות צריכה טפח אפשר לו להשתמש תחתיה ולדקדק שלא יוציא חוצה לה. ואיני יכול ליישב לפי דבריהם מחלוקתן של אביי ורבא דבסמוך (ט, א) דבין לחיים, דהא משמע לכאורה מהתם דאדרבה כל שהוא רחב יותר אסור, דאלמא לא משום קטנות של לחי אסרו דכל שהוא יותר רחב הוא נאסר יותר ולגבי קורה לא פלוג בין רחבה טפח לרחבה ארבעה או יותר. ומשום הכי נראה דקסבר רב חסדא דלחי לכ"ע משום מחיצה וחודו הפנימי סותם והוה ליה בין הלחיים כמקום בפני עצמו, וקורה משום היכר. ואע"ג דשרי אביי לקמן (ט, א) תחת הקורה ואיכא חד לישנא לעיל (ה, א) גבי כמה ממעטו דאביי סבר דקורה משום מחיצה ואפילו הכי שרי הכא, דאלמא לאו במחיצה והיכר תליא מילתא, לא היא דההוא לישנא לא קאי. ועוד דדילמא בקורה סבירא ליה חודו החיצון סותם ובלחי סבירא ליה חודו הפנימי סותם. ומדברי רש"י ז"ל נראה שהוא מפרש ג"כ הטעם דלחי משום מחיצה לאביי וחודו הפנימי סותם וקורה משום היכר.

לדברי המתיר אסור. וא"ת אף לדברי המתיר אמאי אסור לימא לבוד דהא אין ברחב הקורה אלא טפח. ויש מרבותינו הצרפתים ז"ל שאמרו דשאני הכא שהקורה מפסקת ולא אמרו לבוד אלא בשאין דבר מפסיק בנתים. ואינו מחוור בעיני דהא מוקי רב (אמי) [אשי] בסמוך תלויה או משוכה בעומדת על שתי יתדות עקומות ואמרינן חביט ולבוד, ואף ע"ג דאפילו כי אמרת חביט היכי אמרת לבוד והא מפסקי הנך יתדות בין קורה לכותל. ומסתברא דהכא אי אפשר, משום דטעמא דלבוד בכל מקום הוא שאנו רואים מה שהוא בנתים שנתמלאו ונתארכו הזויות ומילאו את הכל, הלכך כשאתה רואה כאן את המבוי שנתארך עד חודו החיצון של קורה הרי אתה רואה את הקורה כאילו אינה, ואי אפשר דהא על כרחך קורה רחבה טפח בעינן, ואי אפשר לומר שנראה את הקורה כאילו אינה ואינה מפסקת ונראה אותה כאילו היא וחוד של קורת טפח יורד וסותם, דאי אפשר להתקבץ שני הפכים במקום אחד.

בעינא קורה על גבי מבוי וליכא. ומסתברא דדוקא קורה אבל לחי לא בעינא שיהא ממש במבוי, שהרי לחי המושך עם דופנו של מבוי כזה: אף על פי שהלחי אינו בתוך חלל המבוי מתיר הוא, וכן נראה מבחוץ ושוה מבפנים. ונראה לחלק משום שהקורה שהיא למעלה כל שאינה עומדת ממש לפנים מחלל המבוי אינה נכרת שתהא להכשיר את המבוי, אבל לחי שהוא למטה ונראה להדיא כל שהיא סמוכה למבוי ניכר הוא שהוא משום לחי ובא להתיר. וראיתי מקצת מרבותינו הצרפתים ז"ל שכתבו דאף לחי בעי ע"ג מבוי כקורה, ואי אפשר לי להעמיד דבריהם וכמ"ש.

דף ט - א

מהו דתימא או חביט אמרינן או לבוד אמרינן חביט ולבוד לא אמרינן קמ"ל. קשה לי אם כן למה לן שאין בגבהן שלשה דהא אפילו ביתר משלשה אמרינן חביט רמי כל שיש בקורה טפח, וכדאמר רבא בסוכה פרק הישן (כב, א) גבי סוכה המדובללת. ועוד דאי בפחות משלשה למה לי חביט רמי תיפוק ליה משום לבוד לחוד. ומיהו הוה ניחא לי דעל כרחך אצטריך לחביט רמי דאי לא הא איכא בין אלכסון הקורה ולכותל שלשה. אבל אידך קשיא לי. וי"ל דשאני קורה משום דבעינן קורה ע"ג מבוי ולא אמרינן בזה חביט כל שהיא למעלה משלשה, אבל פחות משלשה אמרינן, ואפילו בכי הא דלא סגי לה בלבוד בלחוד משום האלכסון שיש בין הקורה לכותל וכמו שאמרנו, כך נראה לי.

מקום שאין בו ארבעה על ארבעה. ועומד בין רשות היחיד לרשות הרבים הואיל וליכא מקום חשוב לאו רשות באפי נפשיה ובטל להכא ולהכא. ובין לחיים נמי אפילו חשבת ליה מקום בפני עצמו בטל להכא ולהכא ושרי, לשון רש"י ז"ל. ונראה מדבריו דבין הלחיים מותר להשתמש לבני המבוי ולבני רה"ר. ואינו מחוור בעיני דהא שלש מחיצות דאורייתא הן (להלן יא, ב) ואפילו בלא לחי רה"י גמורה היא דבר תורה, וא"כ היאך נתיר אותו עם בני רה"ר, ולא אמרו לחי להקל אלא להחמיר.

ואולי נאמר דאפילו יש לו שלש מחיצות כיון שהוא פתוח לרה"ר כרמלית הוא, וכדמוכח נמי בפרק כל גגות (צד, א) דקתני התם חצר שנפרצה לרה"ר המכניס מרה"י לתוכה או מתוכה לרה"י חייב דברי ר"א וחכ"א מתוכה לרה"ר או מרה"ר לתוכה פטור מפני שהיא ככרמלית, אלמא לא אמרו שלש מחיצות דאורייתא אלא בפתוח לכרמלית, וכיון שכן הכא נמי שפתוח לרה"ר הרי הוא ככרמלית והם התירו בין הלחיים עם רה"י ועם רה"ר. כך יש לי ליישב לפי דברי רש"י ז"ל.

ולי נראה שלא בא להשוותן לגמרי אלא לומר דאף ע"פ דהוא מקום בפני עצמו כיון דגריע לא חשיב לחלוק רשות לעצמו אלא הרי הוא בטל לגבי הרשויות, וכמו שאמר ר' יוחנן בעלמא לגבי מקום שאין בו ד' על ד', והלכך לגבי המבוי בעצמו ואי נמי לגבי רה"י דאפשר להשתמש עמו דבר תורה השתא נמי בטיל לגביהן ושרי, אבל לגבי רה"ר טעמא אחרינא איכא דאסור, כך נראה לי.

והאמר רב אמר ר' חנן בר רבא תוך הפתח אע"פ שאין בו ארבעה על ארבעה צריך לחי אחר להתירו. ואף ע"ג דאמרינן (לעיל ה, א) איזהו מבוי שניתר בלחי וקורה כל שארכו יותר על רחבו וכל שבתים וחצרות פתוחות לתוכו, הכא שאני דאף זה מכלל המבוי הוא ואינו מבוי בפני עצמו ממש. ועוד שהלחי החיצון מתיר את הכל שלא תאמר שהפתח מתיר מה שלפנים והלחי מתיר את הפתח, אבל הלחי מתיר את הכל וכדאמרינן בסמוך רשב"ג דאמר אמרינן לבוד משתמש עד חודו הפנימי של פנימי, ורבנן דלא אמרי לבוד משתמש עד חודו הפנימי של חיצון ולכ"ע בין הלחיים אסור, ואם איתא דכל אחד ואחד מתיר מה שלפנים ממנו בלבד עד הלחי שלפנים ממנו אפילו לרבנן נמי לא ישתמש בין הלחיים הפנימיים כי מי התירן, שהלחי שחוצה להן מופלג מהם שלשה ואינו מתירן ממש כלחי המתיר תוך הפתח שהוא סמוך לו ממש אלא בגררת היתר המבוי, ואם הן בעצמן מקום בפני עצמן ואינן מכלל המבוי כדעת האוסר להשתמש בין הלחיים א"כ היאך הוא מותר להשתמש בין הלחיים הפנימיים, אלא שכל לחי ולחי מתיר כל מה שלפנים ממנו ונמצא החיצון מתיר את הכל.

התם דפתוח לכרמלית. וא"ת בפרק קמא דשבת (ט, א) דאמרינן אחרים אומרים אסקופה משמשת שתי רשויות פתח פתוח כלפנים פתח נעול כלחוץ, ופרכינן עלה מהא דאמרינן תוך הפתח צריך לחי אחר להתירו, ומשני א"ר יהודה אמר רב הכא באסקופת מבוי עסקינן, למאי אצטריך לשנויי הכי לישני ליה דההיא דאחרים בפתוח לרה"ר והא דרב חנן בפתוח לכרמלית כשנויא דרבא דהכא. ולפיכך יש מי שדחה דברי רבא דהכא, דכיון דלא משני לה הכין התם שמעינן מינה דלא ס"ל הא דרבא. וליתא דאם איתא נילף מינה נמי דאפילו דאביי ליתא, דא"כ לישני ליה נמי דהתם בגבוה שלשה. אלא דלא משני ליה התם לא כרבא ולא כאביי, דא"כ מאי שנא פתוח ומאי שנא נעול אפילו נעול יהא כלפנים.

ולענין פסק הלכה: כתב הרב אלפסי דאפילו בין הלחיים מותר כרבא, דרבא לגבי אביי הילכתא כוותיה דרבא בר מיע"ל קג"ם. וכן נראה מדתרץ לה רב אשי לההיא דמבוי שרצפו בלחיים לתרוצה אליבא דרבא. והר"ז הלוי ז"ל פסק כאביי ואמר דפלוגתייהו דהכא שייכא בההיא פלוגתא אחרינא דלחי העומד מאליו, וכדאמרינן התם (טו, א) ואזדו לטעמייהו דלחי משום מחיצה לאביי ומשום היכר לרבא, וכיון דקיימא לן כאביי דלחי משום מחיצה אסור להשתמש בין הלחיים. אלו דברי הרב ז"ל. ואינן מחוורין, חדא דדילמא פלוגתייהו דהתם לאו בלחי משום היכר או משום מחיצה הוא, דדילמא רבא סבר דאפילו למ"ד משום מחיצה חוד החיצון סותם ואביי סבר דחוד הפנימי סותם דהא פליגי לעיל (ח, ב) תנאי ואמוראי בהא גבי קורה לחד לישנא. ועוד איכא למימר דלרבא אפילו למ"ד לחי משום מחיצה וחוד הפנימי סותם אפ"ה שרי משום דהוי מקום באנפי נפשיה וגרע ממקום פטור דבטל להכא ולהכא. ואי משום דאמרינן התם אזדו לטעמייהו, לאו מהאי פלוגתא קאמר אלא משום דאביי הא שמעינן ליה דלחי משום מחיצה מדאמרינן לעיל (ד, ב) גבי פלוגתא דאביי ורב יוסף דמבוי שהוא למעלה מעשרים אמה ימעט, רחבו בכמה רב יוסף אמר טפח ואביי אמר ד' ואמרי' לחד לישנא דפליגי בקורה אי משום היכר אי משום מחיצה, רב יוסף סבר קורה משום היכר ואביי סבר קורה משום מחיצה וכיון דלדידיה קורה משום מחיצה כל שכן לחי דהוי משום מחיצה ורבא נמי שמעינן ליה לקמן (יב, ב) גבי מבוי הראוי לשיתוף דאמר אחד זה ואחד זה משום היכר. אלא הא דהכא רבא אפילו למ"ד קורה משום מחיצה קאמר לה ומשום דחוד החיצון סותם ואי נמי תמצא לומר חוד הפנימי סותם והוה ליה מקום בפני עצמו הוי ליה מקום גרוע כמקום פטור כדאמרינן ושרי. ועוד כי אותה גירסא ליתא בכל הספרים כי יש ספרים דלא גרסי התם ואזדו לטעמייהו וגם ר"ח ז"ל (להלן טו, א) לא גריס ליה.

אבל מה שכתב כאן הרב אלפסי ז"ל דפתוח לכרמלית בין יש לו ארבעה בין אין לו ארבעה אסור אבל פתוח לרשות הרבים מותר. בזה דקדק עליו הרמב"ן נ"ר דהוי ליה למימר אבל פתוח לרשות הרבים יש בו ארבעה אסור אין בו ארבעה מותר דהא משמע דאפילו רבא לא שרי אלא בשאין בו ארבעה, וכדקאמר מנא אמינא ליה דכי אתא רב דימי א"ר יוחנן מקום שאין בו ארבעה על ארבעה מותר לבני רה"י ולבני רה"ר דאלמא איהו נמי כי שרי כשאין בו ארבעה הוא דשרי, ואביי נמי אמר וכי תימא דאית ביה ארבעה על ארבעה והאמר רב חנן בר רבא אמר רב תוך הפתח אפילו אין בו ארבעה על ארבעה צריך לחי אחר להתירו, דאלמא בדאיכא ביה ארבעה כולי עלמא מודו דאסור.

והוא נ"ר תירץ דרבא אפילו בארבעה נמי שרי משום דלדידיה טעמא דלחי משום היכר ואפילו למ"ד לחי משום מחיצה חוד החיצון סותם, אלא דלטעמיה דאביי קאמר, כלומר: אפילו לדידך דסבירא לך דחוד הפנימי סותם אודי מיהא דבשאין בו ארבעה דשרי מדרב דימי א"ר יוחנן. ואביי נמי דאמר וכי תימא דאית ביה ארבעה האמר רב חנן לטעמיה דנפשיה נמי קאמר, כלומר: מההיא דרב חמא בר גוריא שמעינן דברחב ארבעה מיהא צריך לחי אחר להתיר וקשיא עליה דרבא דשרי (דבשאין) [דבשיש] בו ארבעה מיהא מנא ליה האמר רב חנן בר רבא. ותדע לך דרבא אפילו בדאית ביה ארבעה שרי מדאקשי עליה רב הונא בריה דרב יהושע ממבוי שרצפו בלחיים פחות מד' אמות באנו למחלוקת רשב"ג ורבנן, ואם איתא דרבא בדאית ביה ארבעה מודה מאי קושיא מיהא לימא דהכא בדאית ביה ארבעה דהא מארבעה פחות משהו לרשב"ג ולחי משהו הוה ליה לחי של ארבעה ולפיכך אסור, דאי אמרת אפילו במקורבין שלשה קא אסר רשב"ג דאפילו כי אמרינן לבוד לא היו בין שני הלחיים והאויר שביניהם ארבעה ומשום הכי קא פריך ליה מיניה מי דחקו לומר כן כדי שיקשה לרבא. ועוד מדקאמרינן לקמן (י, א) גבי לחי המושך עם דופנו של מבוי פחות מד' אמות נידון משום לחי ומותר להשתמש עד חודו הפנימי ש"מ בין הלחיים אסור. ובודאי אביי לאפוקי מרבא בר פלוגתיה קאמר, כלומר: דמיהא איכא למשמע דליתא לדרבא דשרי, והא הכא יתר מד' טפחים הוא דקרוב לד' אמות נמי הוא דאלמא רבא בכל ענין שרי.

ומכל מקום מסתברא שאין אלו ראיות, דההיא ודאי דרבב"ח על כרחך שמעינן מינה דאפילו במקורבין עד שלשה קאמר, דהא מדתלי לה בפלוגתא דרשב"ג ורבנן אלמא בכל מאי דפליגי רשב"ג ורבנן איתא דהיינו משלשה ועד ארבעה ומש"ה פריך לה מינה, דאי לא הוה ליה לר' יוחנן למימר מבוי שרצפו בלחיים ארבעה פחות משהו דאז משמע דלא קאמר אלא בשיש ביניהן ד' פחות משהו, אבל השתא דקאמר פחות פחות מארבעה משמע ודאי בכל שהוא פחות מארבעה עד שלשה פליגי, וכן דעת רבותינו הצרפתים ז"ל.

וההיא דלקמן דלחי המושך גם כן אין נראית לי ראיה, דהא רב יוסף אמרה ולא אביי, ורב יוסף לאו בר פלוגתיה דרבא הוא דנימא לאפוקי מדרבא. ועוד דהתם נמי פחות מד' אמות קאמר ובכל שפחות מד' אמות ועד משהו קאמר דהוי לחי ומשתמש עד חודו הפנימי, דאלמא בין הלחיים אסור לעולם. ופחות מד' אמות דנקט לאו משום דאיסור דבין הלחיים (אסור) [אתי] לאשמועינן מכלליהו דרבא הוה שרי אפילו בלחי רחב כמה, אלא עיקרא משום דינא דלחי קאתי ולאשמועינן דעד ד' אמות נדון משום לחי אבל טפי לא אלא נדון משום מבוי, וזה ברור.

ורבותינו הצרפתים גם כן כך כתבו דרבא לא התיר אלא דוקא בפחות מארבעה הא בארבעה כולי עלמא מודו. אלא שאני תמה דהא בקורה לא חילקו בין רחבה טפח לרחבה ארבעה או יותר ולעולם מותר להשתמש תחתיה, וטעמא משום דקורה משום היכר ובכולה מכלתין למאן דקאמר קורה משום היכר והיכירא מלבר מותר להשתמש תחתיה ואפילו רחבה כמה, ואפילו למ"ד נמי קורה משום מחיצה וחוד החיצון סותם מותר להשתמש תחתיה ולא שמענו להם הפרש בין רחבה טפח לרחבה ארבעה, וכיון שכן לרבא נמי דשמעינן ליה בהדיא דלחי משום היכר (לקמן יג, ב) מאי שנא דלא שרי ברוחב ד', ואפילו נמי אמרת כמ"ד לחי משום מחיצה וחוד החיצון סותם אפילו ברחב ארבעה שרי כקורה וכמו שכתבתי וכל שכן דרבא לחי משום היכר סבירא ליה. וזה נראה לי בראיה מכרעת לדברי רבנו אלפסי ז"ל. אלא שלפי מה שכתבתי נצטרך לומר נמי דקורה לרבא אי פתוח לכרמלית אסור להשתמש תחתיה כלחי דמצא מין את מינו וניעור, דלחי וקורה חד טעמא אית להו כדאמרן. ומצאתי לרמב"ם ז"ל (הל' שבת פי"ז, הי"א) שכתב כן דבין בלחי בין בקורה אי פתוח לכרמלית אסור להשתמש תחתיהן וביניהן. וזה מפורש בדברי. אע"פ שהשיב עליו הראב"ד ז"ל ואמר שלא אמר רבא כן אלא בלחי בלבד, נראין הדברים כמו שכתבתי ועליה סמך הרמב"ם ז"ל ויפה כיון.

מבוי שרצפו בלחיים פחות פחות מארבעה באנו למחלוקת רשב"ג ורבנן. עד כאן דברי רבה בר בר חנה משמיה דר' יוחנן, והא דאמרינן לרשב"ג דאמר אמרינן לבוד וכו' סברא דרב הונא בריה דרב יהושע היא, דמשמע ליה דליכא למיתלי הא בדרשב"ג ורבנן אלא בכי הא. ותדע לך דהא פירשה רב אשי בענין אחר ואלו אמרה ר' יוחנן בהדיא היכי מצי רב אשי לפרושה בענין אחר.

דף ט - ב

א"ר זירא בנכנסין כותלי קטנה לגדולה. ומיהא איכא למשמע דאפילו למ"ד נראה מבחוץ ושוה מבפנים נדון משום לחי דוקא כשהוא מבחוץ לראש המבוי דאז איכא היכירא, אבל כשהלחי נתון באחורי המבוי באמצע כזה: אינו מתיר מבפנים מכנגדו למעלה לפי דליכא היכירא כלל, דאי לא תימא הכי כיון דקיימא לן דנראה מבחוץ ושוה מבפנים נדון משום לחי וכשאין כותלי הקטנה נכנסין בגדולה אפילו קטנה מותרת, השתא נמי דכותלי קטנה נכנסין לגדולה תשתרי מבפנים מכנגד כותלי גדולה. כך נראה לי.

דף י - א

אלא שמע מינה וכו' אינו נידון משום לחי. ומיהו אסיקנא בסמוך דלית הלכתא הכין אלא נדון משום לחי, מדתני ר' חייא לעיל (ט, ב) דנידון משום לחי, דמתניתא דמתנייא ביה ר' חייא ור' הושעיא היא [ודלא מיתנייא בי ר' חייא ור' אושעיא לאו דסמכא], ובהדיא אמרינן על הא דקטנה בעשר וגדולה באחת עשרה בירושלמי כאן (ה"ו) בפיסקת לחיים שאמרו איתבעית מתניתא ולא אשכחת אמר ליה רב אחא כן אמר ר' שמעון בן לקיש כל משנה שלא נכנסה לחבורה אין סומכין עליה עד כאן.

וכתב הראב"ד ז"ל דמסתברא דכי אמרו נידון משום לחי דוקא כי לא הוי אותן הנראה מבחוץ ד' אמות דדינו כדין לחי, אבל אי הוי ד' אמות דאין דינו כלחי אפילו הוא כנגד פתח המבוי וכל שכן מבחוץ דלא. ואע"ג דאותן ד' אמות שהן מבחוץ אי הוו כנגד חלל המבוי הוי עומד מרובה על הפרוץ ושרי, הכא כיון דמבחוץ הוא לא מהני ליה למבוי, דנהי דמה שנראה מבחוץ הוי היכר למבוי כאילו נראה מבפנים אבל לשווייה ככותלי המבוי למיהוי נמי כעומד מרובה על הפרוץ לא, דהיכר הוי מחיצה לא הוי, דאי אמרת מחיצה נמי הויא אין לך מבוי שאינו ניתר אפילו בלא לחי ואפילו מפולש לרשות הרבים, שהרי כותלי פני המבוי הנמשכים לרשות הרבים נחשוב אותן למחיצות המבוי אף על פי שאינן נראות לפנים, אלא שמע מינה היכר הויא מחיצה לא הויא ע"כ. וקשיא לי לפי דבריו הא דדחיק לה ומוקי לה ר' זירא (לעיל ט, ב) בכותלי קטנה נכנסין לגדולה נוקמה בשגפופי הגדולה רחבין ארבע דאז אין נידונין משום לחי. ויש לומר דהוא הדין דהוה מתרץ לה הכי אלא דניחא ליה לאוקומי אפילו בחצר שאינה גדולה כל כך ומשום דר' חנינא בר פפי דאמר קטנה בעשר וגדולה באחת עשרה ולאשמועינן דרבי סבר לה כר' יוסי, ועוד צריכא לי עיון.

אח"כ מצאתי לרבותינו הצרפתים ז"ל בשלהי פרק פסין (כד, ב בתוס' ד"ה ההיא) בשמעתא דרחבה דהוה בפומבדיתא שהן סבורין דאפילו רחבן כמה מצילין, ואינו דומה לכותלי פני המבוי דנמשכין לרה"ר שהביא הראב"ד ז"ל שאינן נחשבות למחיצות להתיר את המבוי המפולש, מפני שאותן הכותלים כיון שאינן מועילין להתיר את רה"ר עצמו איך יתירו את המבוי, אבל כאן שהגפופין נעשו לשם דירה הגדולה ומצילין אותה דין הוא שיצילו ג"כ את הקטנה כאילו נראין מבפנים. ומה שאמרו נידון משום לחי לאו משום לחי ממש קאמר ולומר דדוקא בשיעור רוחב לחי, אלא משום דלחי כל שהוא מתיר את המבוי או שני לחיים מתירין את החצר משום הכי נקט כאן משום לחי לפי שהוא השיעור המועט שמתיר את המבוי והחצר ולא להקפיד על השיעור כלחי, כן נראה לי ודברי רבותינו הצרפתים ז"ל מוכיחין כן.

ושמע מינה אסור להשתמש בין הלחיים. ואם תאמר דילמא משום דכנגד משך הלחי אין כותל כנגדו והיאך ישתמש שם. יש לומר דהכא כשהכותל שכנגדו מושך גם כן כמו שהלחי מושך כזה: ומסתברא דעל כרחך י"ל כן, דמדקאמר ארבע אמות אינו נידון משום לחי וצריך לחי אחר להתירו משמע הא בלחי מותר, והלא אין שם אלא מחיצה אחת. ונראה לי דהיינו פירושא דלחי המושך עם דופנו של מבוי, כלומר: עם דופנו שני של מבוי, כלומר: שמושך הלחי מצד זה כמו שמושך דופנו של מבוי מן הצד האחר שכנגדו.

עוד נראה לי לפרש דצריך לחי אחר להתירו דקאמר להתיר את המבוי קאמר, דמנח ליה לאידך גיסא אי נמי בהדי ומטפי ליה או מקצר ליה, וכאידך דרב הונא דלעיל (ה, א) דלחי הבולט מדופנו של מבוי, דהתם צריך לחי אחר להתירו דקאמר על כרחך להתיר את המבוי קאמר. ולפי פירוש זה לא גרסינן ד' אמות משתמש בכולו וצריך לחי אחר להתירו אלא הכי גרסינן, ד' אמות אינו נידון משום לחי וצריך לחי אחר להתירו, וכן מצאתי גירסא זו במקצת הספרים ונכונה היא, כן נראה לי. ומכל מקום לתרץ הקושיא הראשונה עדיין אני צריך לפירוש הראשון דהכא במאי עסקינן שהכותל שכנגדו מושך גם כמו שהלחי מושך, דאי לאו הכי לא מצי דייק מינה דאסור בעלמא להשתמש בבין הלחיים.

הכא כלל כלל לא. תמיהא לי היאך אפשר לומר כן דכלל כלל לא, דהא תניא ר' יהודה אומר אינו צריך למעט. ונראה לי דלפרוכי לק"ו דידיה קאמר ליה, כלומר: אי משום דינא דפסי ביראות הוה אתינן ליה ליכא למשמע מינה לא איסור ולא היתר, דאי אמרת לחומרא דלא שרי ביה אלא שלש עשרה ושליש כפסי ביראות איכא למימר לקולא, דפסי ביראות דהוו מחיצות גרועות הוא דלא שרי בהו טפי משלש עשרה אמה ושליש הא במבוי דמחיצות גמורות אפילו טפי נמי, ואי אמרת לקולא למישרי ביה שלש עשרה אמה ושליש מיהא כפסי ביראות איכא למימר לחומרא, דהתם הוא דהלכו בהן לקולא להתיר בהן פרוץ מרובה על העומד וכן הקילו בהן קולא אחרינא להתיר בהן אפילו שלש עשרה אמה ושליש כדי שיכנסו ביניהן שתי רבקות של ארבע ארבע שכן דרכן אבל במבוי כלל כלל לא, אלמא מדינא דפסין ליכא למשמע למבוי כלל. כך נראה לי.

וכן הוא תני לה והוא אמר לה אין הלכה כאותה משנה. פירוש: משום דאתי אוירא דהאי גיסא ודהאי גיסא ומבטל ליה. ונראה מן הירושלמי (פ"א, ה"א) דדוקא בשאין מניח קורה אלא לצד א', כלומר: מן הקנה לכותל האחד כגון זה: אבל אם היה מניח את הקורה מכותל לכותל בכי הא לא אמרינן דליבטיל קנה, דגרסינן התם היה רחב חמש עשרה אמה אמר ר' אבא בשם רב עושה פס של שלש אמות וכל שהוא ומרחיקו מן הכותל שני אמות אותו כל שהוא נדון משום לחי ושרי, והוא שיהא העומד רבה על החלל, ויעשה פס של ארבעה טפחים ולא כן תני עושה פס של ארבעה טפחים, א"ר אבא כדי להתיר שניהם בלא קורה ע"כ. ונראה פירושו כדי להתיר שניהם בלא קורה על שניהם, ואילו עשה פס ד' היה צריך ליתן קורה על שניהם, אבל עכשיו שעשה פס של שלש אמות אינו צריך ליתן קורה על שניהם אלא דיו על אחד מהן, אבל על אחד מהן מיהא צריך דאף עכשיו שהוא עושה פס של שלש אמות הרי צריך קורה מן הפס לכותל או לחי משהו, ובהדיא נמי אמרו בירושלמי עושה פס של שלש וכל שהוא אותו כל שהוא נדון משום לחי.

ומכל מקום אינו נראה כן מן הגמרא שיהיה קנה ולא אפילו פס של ארבעה טפחים מתיר אע"פ שנתן את הקורה מכותל לכותל, משום דכיון דאין באחד מן הצדדין עומד מרובה על הפרוץ אתי אוירא דהאי גיסא ואוירא דהאי גיסא ואפילו אוירא דתחת הקורה ומבטל ליה. ותדע לך דהא אצטריכינן לאוקמה או בעומד מרובה על הפרוץ או בפס גבוה [עשרה] במשך ד' אמות כדי שיהיו שתי מבואות, ובודאי כיון שאנו מחלקין אותו לשתי מבואות על כרחך אנו צריכין להכשיר את שניהם ולהניח קורה כאן וכאן או לחי כאן וכאן, ואפילו הכי דוקא בפס גבוה עשרה במשך ארבע אמות כשיעור מבוי וכותל מעליא דמבוי לא מבטיל באוירא דהאי גיסא ודהאי גיסא, ועוד דאוירא דחוץ למבוי לא מבטיל כדבעי למימר קמן, הא בענין אחר לא.

והא נמי דתניא בתוספתא בפ"ק דמכלתין (ה"ג) והרחב מעשר אמות נותן פס באמצע ונותן קורה על אחד מהן, איכא למימר דוקא בשהפס שבאמצע רבה על אחד מן החללין והוי ליה כעומד ולפיכך סגי ליה באידך גיסא בלחי או בקורה. ואי נמי ס"ל להאי תנא דמבוי שיש לו שני פתחים וכל אחד ואחד רבה על העומד נותן את הקורה על אחד מהן ודיו, וכדעת הירושלמי (שם) דגרסינן התם: תניא רשב"ג אומר מבוי שיש לו שני פתחים נותן את הקורה על אחד מהן ומתיר ר' אחא בשם ר' לוי אמר אין הלכה כרשב"ג, א"ר אבא והוא שמעמיד קנה בדוקרן אבל אם עשה פס של ארבעה טפחים הלכה כרשב"ג, ותני כן מבוי שיש לו ארבעה טפחים נותן את הקורה על אחד מהן ומתיר. וכל זה שלא כדעת גמרתינו כמו שכתבתי, ובסמוך נאריך בה יותר בס"ד.

אלא אמר אביי עושה פס גבוה עשרה במשך ארבע אמות ומעמידו לארכו של מבוי. וכיון דפס זה הוי כותל המבוי תו לא מיבטיל מחמת אויר דהאי גיסא ודהאי גיסא. אי נמי דאויר שלאחורי הפס אויר של מבוי אחר הוא ואין אויר של מבוי אחר חשיב לגבי דידיה לבטל יתיה. ומעמיד את הקורה מכותל לכותל כדי להתיר את שני המבואות, הא לאו הכי אינו ניתר אלא אותו צד שהניח עליו הקורה דשני מבואות הן. ודוקא נמי (בשהקנה) [בשהקורה] מגעת לפס או בסמוך לו תוך שלשה דהויא לה כמונחת ממש על גביה הא לאו הכי לא, דבעינן קורה על גבי כותלי מבוי וליכא. וגם הראב"ד ז"ל כתב כן. וא"נ מניח לחי מכאן ולחי מכאן.

וכתבו בתוס' (ד"ה עושה) והוא שלא יהא מחודו של הפס של צד פנימי עד כותל הפנימי האמצעי של מבוי יותר מעשר, לפי מה שפירש רש"י ז"ל גבי מבוי עקום (ו, א) אילימא ביתר מעשר בהא לימא שמואל תורתו כסתום דאפתיחת עקמימותו קאי דהכא נמי כשמניח פס במשך ארבע אמות דמי למבוי עקום כמין ח' כזה: והלכך אפילו לשמואל בעי צורת פתח או בשני עקמימיותיו לפירוש רש"י ז"ל, או צורת פתח מיהא לאחד מראשי המבוי ולפי הפירוש השני שכתבתי למעלה (שם ד"ה מבוי עקום). אלא ודאי הא דאביי בשאין צד הפנימי של פס רחוק מן הכותל הפנימי יתר מעשר ואביי דאמר כשמואל, זו היא שיטת התוספות. ובודאי כן נראה למעלה (ח, ב) גבי מבוי העשוי כנדל דאביי סבירא ליה במבוי עקום כשמואל דתורתו כסתום, ולפיכך אפשר דהכא נמי מתקן ליה כשמואל, ובאידך לישנא דאמר אי נמי עביד ליה כדרב יהודה מתקן ליה אפילו כרב. ועוד כתבו בתוס' דדילמא הכא לא בא לדקדק לאחר שהעמיד הפס אי בעי צורת פתח או סגי ליה בלחי וקורה, אלא כדי להכשיר את המבוי בכניסתו. וזה אינו מחוור בעיני כלל, דעכשיו לא באנו להחמיר עליו להוסיף בו פסין וצורת פתח אלא להקל עליו ולומר בכמה סגי, ואם אתה בא עכשיו לעשות לו פס גבוה ומשוך ועוד צורת פתחים אתה מחמיר עליו הרבה, מוטב שיעשה צורת פתח אחת בכניסתו ואליבא דהלכתא דקיימא לן כרבנן דאמרי (לעיל ב, א) אם יש לו צורת פתח אינו צריך למעט. וכן הלשון הראשון שמעמידין אותו כשמואל דוקא ובשאין חודו הפנימי של פס רחוק מן הכותל יתר מעשר, דברים דחוקים הם ודחוים אחר שלא נזכרו בגמרא כלל. והדבר הנכון מה שאמרו משמו של רבנו יצחק ב"ר אברהם ז"ל דעקום כמין ח' כזה: תורתו כסתום לכולי עלמא וכמו שכתבנו למעלה (שם ד"ה וההוא) גבי מבוי העשוי כנדל (והטענה) [להטעם] לפי שאין דרכן של בריות לסבב בכענין זה כשרוצין ללכת לרה"ר מצד פתח אחד של המבוי לצד הפתח השני אלא הולך ברשות עצמו מכאן לכאן, וזה נכון.

דף י - ב

מרחיק שתי אמות ועושה פס שלש אמות. כלומר: ואח"כ נותן קורה מן הכותל ועד ראש אותו פס, אי נמי מעמיד שם לחי או סמוך לפס או מצד שני, והקורה או הלחי מתירין אותו פתח עד הפס, ומן הפס ולהלן עד הכותל ניתר בעומד מרובה על פרוץ, שאין אנו מקפידין בעומד מרובה על הפרוץ אלא במה שהוא מן הקורה [או] מן הלחי ולהלן.

ויעשה פס אמה ומחצה וירחיק שתי אמות ויעשה פס אמה ומחצה. פירש רש"י ז"ל: דהכי הוה ניחא להו לבני מבוי טפי שלא יקלקל היציאה כל כך. ואינו מחוור, מדפרכינן בתר הכי וירחיק אמה ויעשה פס אמה ומחצה, ומשני אין הכי נמי כולי האי לא אטרחוה רבנן, אלמא משמע שהמקשן בא להחמיר, וכענין זה יש לפרש כל שאר הקושיות, דמשמע ליה שאין נראה כל כך כפרוץ כשאין כל הפרוץ לצד הכותל.

שמעת מינה עומד מרובה על הפרוץ משתי רוחות לא הוי עומד לעולם הוי עומד. ונפקא מינה היכא דלא שייך למימר אתי אוירא דהאי גיסא ואוירא דהאי גיסא ומבטל ליה, והיכי דמי כגון דהוו העומדין [האחד] לצד ימין המבוי סמוך לכותל זה והשני לצד שמאל המבוי סמוך לכותל השני והאחד בינתים, דהשתא ליכא אלא חד אוירא ובכי הא אמרינן עומד מרובה על הפרוץ משתי רוחות הוי עומד. וא"נ נפקא מינה בעלמא, כגון לגבי סוכה שסככה בשפודין או בארוכות המטה דליכא אוירא דמבטל לסכך כשר, דההיא פלוגתא נמי בעומד מרובה על הפרוץ שייכא כדאיתא בסוכה (טו, א) ולקמן בפרקין (טו, ב), ושאני הכא דאתי אוירא דהאי גיסא דמבוי דטפי מיניה ואוירא דהאי גיסא דתחת הקורה ומבטלי ליה.

שמעת מינה עומד כפרוץ לא הוי עומד. וכדרב הונא בריה דרב יהושע (להלן טו, ב). ואיכא למידק והא אמרינן דאפילו עומד מרובה על הפרוץ משתי רוחות הוי עומד וכל שכן עומד כפרוץ דאיכא תרתי לטיבותא דעומד כפרוץ ועומד מרובה על הפרוץ משתי רוחות. ומסתברא דהכי קאמר ליה: כיון דלא אמרו שיעשה פס אמה וירחיק אמה ויעשה פס אמה וירחיק אמה ויעשה פס אמה דהכא איכא עומד מרובה על הפרוץ משתי רוחות וליכא אוירא דמרובה על הפס משני צדדיו דמבטל ליה, שמעת מינה דאפילו עומד כפרוץ לא הוי עומד וכל שכן עומד מרובה משתי רוחות דלא הוי עומד, וחדא דאית בה תרתי קאמר ליה. ומשני ליה לא כמו שאתה סבור אלא אפילו אוירא דכוותיה מחד גיסא ואוירא דטפי מיניה מאידך גיסא מבטלי ליה, ולעולם בעלמא דליכא אוירא הוי עומד.

וקשיא לי אשמעתין כיון דאסיקנא דאמרינן אתי אוירא דהאי גיסא ודהאי גיסא ומבטלי ליה לעומד דאינו יתר על אחד משני האוירים, א"כ הא דאמרינן לעיל (ו, א) מבוי שנפרץ בין מצדו בין מראשו בעשר, מראשו היכי משכחת לה מי נימא דוקא בשנשאר בינתים עומד מרובה מעשר, דאי לא אתי אוירא דהאי גיסא ואוירא דרחב פתח המבוי שתחת הקורה. וי"ל דהתם אפילו בפרוץ מרובה על העומד שרי ושאני התם דסוף מבוי הוא, וכענין ההיא דאביי דלעיל (ה, א) דמשני ליה לרב יוסף כדרב אמי ורב אסי דמבוי שנפרץ מצדו. אבל הכא דתחילת מבוי שאנו באין לתקנו כדי להכשירו עכשיו צריך שיהא העומד מרובה על הפרוץ כדי שלא יהא האויר שמכאן ומכאן מבטלין אותו, ואפילו נתן קורה על צד זו ועל צד זו אינו מועיל וכל שכן אם נתן על צד האחד לבד שאין הקורה מתרת שני פתחים וכמו שאמרנו למעלה.

ואם תאמר א"כ דרב אמי ורב אסי היכי משכחת לה, דהא אמרינן מבוי שנפרץ מצדו אם נשתייר שם פס ארבעה מתיר פרצה עד עשר, כלומר: דעדיין מבוי הוא וקורה מונחת ע"ג מבוי איכא והיא מתרת כל הפתחים, ולפום מאי דאמרינן בשמעתין היכי דמי אי בשנשאר עדיין באותו כותל שנפרץ עומד מרובה על הפרוץ אין אנו צריכין להכשירה של קורה לצד זה דמעצמו הוא מוכשר בעומד מרובה על הפרוץ, ואי פרוץ מרובה על העומד היאך קורה זו מתירתו והלא אין הקורה מתרת שני פתחים דאתי אוירא דהאי גיסא ודהאי גיסא ומבטל ליה. וי"ל דהתם כשהעומד מרובה על הפרוץ וכיון שכן כל אותו דופן נכשר בכך, והא דאמרינן אם נשתייר שם פס ד' מתיר פרצה עד עשר לאו למימרא שתהא הקורה מתרת ממש אותה פרצה דהא אינה צריכה היתר, אלא לומר שעדיין נשאר שם כשיעור מבוי מוכשר וכיון שכן כל המבוי מוכשר ובלבד שלא תהא שם פרצה רחבה מעשר. ואי נמי התם סוף מבוי הוא וכמו שאמרנו למעלה וכדמתכשר בטענה זו אפילו בפס ארבעה בלבד כדעת אביי דקיימא לן בההיא כוותיה.

ואי נמי יש לי לומר דלא אמרינן אתי אוירא דהאי גיסא ודהאי גיסא אלא באויר דמבוי גופיה בלחוד, כיון דמיניה הוא חשוב לבטוליה עומד מועט שבו, אבל אויר דמבוי ואויר דחוצה לו לא, דאויר דחוצה לו דלאו מיניה לא חשוב לבטולי עומד דמבוי. ובודאי אילו נפרץ המבוי מצדו בשני מקומות ויש בין שתי הפרצות יתר מעשר כגון זה: ואין בעומד יתר על כל אחד ואחד משני האוירין של הפרצות, אנו אומרים בזה אתיא אוירא דהאי גיסא דפס שבינתים ואוירא דהאי גיסא ומבטל ליה והויא ליה פרצה יתירה על עשר ואין הקורה מתירתו.

וא"ת והא משמע לקמן (טז, ב) גבי חבלים דאפילו אוירא דלמעלה מהם מצטרף לבטל, כדאמרינן התם אי מוקים ליה עילאי אתי אוירא דהאי גיסא ואוירא דהאי גיסא ומבטלי ליה. י"ל דהתם כיון דאויר שלמעלה מהחבלים עד לרקיע חשוב מהן דרשות היחיד עולה עד לרקיע [הרי] זה כאוירן ממש ומצטרף לבטל. ור' יצחק ב"ר אברהם ז"ל (בתוס' ד"ה ואצבעיים) פי' דלא אמרינן אוירא מבטל אלא אויר העומד ליסגר או ליגדר בין בדלת בין בגדר כפרצת המבוי ופתחין אבל אחרינא לא, וההיא דחבלים כיון דרשות היחיד הוא כעומד ליסגר דמי. וקרובין דברי לעלות עם דבריו לטעם אחד.

ונראין הדברים שלא אמרו דאתי אוירא ומבטל ליה אלא בלחי או בקורה שאינן פתחים גמורים ואינן מתירין כל האויר אלא עד עשר, אבל צורת פתח ממש שהיא מתרת כל אויר ואפילו רחב מעשר אין אויר מבטלו. ולא כן דעת הראב"ד לפנינו גבי נעץ ארבע קונדיסין בארבע פנות השדה, והדבר צריך תלמוד.

וליחוש דילמא שביק פתחא רבה ועייל בפתחא זוטא. כלומר: ומבטל לה לקורה מתורת פתח והויא לה כפרצה. ופריק לא שביק פתחא רבה ועייל בפתחא זוטא. וקשיא לי דהכא משמע [ד]עדיף או דכותיה שביק ליה, וא"כ מבוי שנפרץ בין מצדו בין מראשו דקיימא לן (לעיל ה, ב) בעשר היכי משכחת ליה, דהא פתחא דמבוי נמי על כרחך אינו יתר מעשר וליחוש דילמא שביק פתחא דקורה ועייל באידך. ואפשר דבהא נמי אמרינן סוף מבוי שאני. ואי נמי איכא למימר דבפתחא רבה או פתחא זוטא דקאמרינן הכא לאו רבה ממש וזוטא ממש בשיעורא קאמר אלא פתחא עתיקא ופתחא חדתא קאמר, וכדאמרינן ביבמות (כא, ב) אבא רבה קרו ליה אימא רבה קרו ליה.

מאי שנא מדרב אמי ורב אסי. פירש רש"י ז"ל: דפריך מדאמרי אינהו ואם לאו פחות משלשה מתיר שלשה אינו מתיר, וטעמא דשלשה אינו מתיר היינו משום דחיישינן דילמא שביק פתחא רבה ועייל בזוטא. וקשיא לי טובא דטעמא התם (ה, א) לאו משום דשביק פתחא הוא אלא משום דלא נשתייר שם פס ד', וכיון דאיכא פרצה ג' לא אמרינן לבוד שאין כאן קורת מבוי. וגם הוא ז"ל פירש שם כן (בד"ה מתיר). ועוד דפרצה פחותה מארבעה לאו פתח הוא בשום מקום ולא עיילי בה אינשי וכל שכן בשלשה. ועוד דאם כן אפילו נשתייר שם פס ארבעה ניחוש להכי. ועוד קשיא לי דמאי קמשני התם ממעט בהילוכא, כלומר: כיון שהיא מן הצד, הכא לא ממעט בהילוכא, דאם כן אפילו נשתייר שם פס ארבעה לא יתיר פרצה עד עשר ולא אפילו פרצה עד שלשה.

ומתוך הדחק יש לי לפרש דלא לחזק הקושיא לומר שביק פתחא רבה קא אתי השתא, אלא אדרבה למאי דאקשי מעיקרא ולמאי דמתרץ קא מקשה, כלומר: וכי אפשר למימר דניחוש דלמא שביק לפתחא קמא ועייל בפתחא אחרינא ואפילו רבה מיניה, ומאי שנא מדרב אמי ורב אסי דאמרו דפס ארבעה מתיר פרצה עד עשר, אלמא לא חיישינן ואפילו לפתחא רבה מיניה. ופריק התם דמן הצד וקא ממעט בהלוכה לאותן הבאים דרך שם אינו נראה כמבטלין פתחא קמא מתורת פתחא אלא דמשום דצריכין השתא למיעל ביה למעט בהלוכן, דאורחא דמלתא הכי אפילו אי איכא פתחא מעליא ואיכא פרצה בצידא אחרינא דכל היכא דממעטי בהלוכה דעיילי בה, הלכך לא מבטיל קמא בהא מתורת פתחא. אבל הכא דמראשו איכא למיחש דאי שבקת ליה ועיילי באידך מבטלי ליה ודאי מתורת פתחא, דאי לאו דמגלו דעתייהו דמבטלי ליה לא הוי שבקי ליה ועיילי באידך דהא לא ממעט בהלוכה.

אלא דאכתי קשיא לי דהתם (ו, א) בדרב אמי ורב אסי ליכא למיחש דהא אוקימנא לה (שם) בדלא בקעי לה רבים אי נמי בדאיכא גדודי. ואיכא למימר דהוא הדין דהוה ליה לתרוצי בהכי, ומסתברא נמי דהוא הדין דהוה מצי לתרוצי ליה התם סוף מבוי הכא תחילת מבוי כדאיתא לעיל (ה, א), דאי לא אכתי תקשי לן מבוי שנפרץ מראשו בעשר דקיימא לן כרב חנן בר רבא ורב הונא בריה דרב יהושע (לעיל ו, א ד"ה ואנן), אלא דלטעמיה קא מתרץ ליה דאפילו לפום מאי דס"ל למקשה דלא שנא תחילת מבוי מסוף מבוי לא קשה דהתם קא ממעט בהלוכה והכא לא ממעט בהלוכה. ולפי פירוש זה פתחא רבה וזוטא דקאמר דוקא הוא ולא ישן וחדש כמו שפירשתי בפירוש שני (לעיל בד"ה ליחוש), דאילו לפירוש השני תו לא תיקשי ליה מדרב אמי ורב אסי, דהתם נמי פתחא זוטא הוא דאסר הכשרו של מבוי כפרוץ. כך נראה לי.

עור העסלא וחלל שלו מצטרפין לטפח. להאהיל, כמו שפירש רש"י ז"ל. ודוקא בשהטומאות והטהרות תחת העור ממש ולא כנגד החלל, שאף ע"פ שהחלל מצטרף לטפח אינו מאהיל ממש, וכדאמרינן בפרק קמא דסוכה (יח, א) ארובה בבית ובה פותח טפח טומאה בבית מה שכנגד ארובה טהור, כלומר: הטהרות שכנגד הארובה טהורות, טומאה כנגד הארובה הבית טהור, ומכל מקום האויר מצטרף. ויש לנו כיוצא בה באויר סוכה (סוכה יט, ב) דמצטרף ואין ישנים תחתיו.

ואצבעים ריוח באמצע. ולא שייך למימר בהא אתי אוירא דהאי גיסא ואוירא דעלמא ומבטלי ליה, מכל אותן טעמים שכתבנו למעלה (בד"ה שמעת מינה). ועוד דכלי הוא ובכלי לא אמרינן.

אי איכא למימר דפליגי בפרוץ כעומד פליגי. וא"ת אפילו למ"ד בעלמא עומד כפרוץ לאו כעומד הכא לתכשר דהא כל פחות משלשה כלבוד דמי, וכל לבוד כעומד ממש דמי לכולי עלמא וכדאמרינן לקמן (טז, א) בהדיא גבי חבלים. יש לומר דלא אמרינן לבוד אלא בקרקע ובדבר קבוע ממש, אבל בכלים מטלטלים לא. ואם תקשי לך כוורת דפרק קמא דשבת (ח, א), נראה לי דהיינו מאי דמתרץ ליה רב אשי (שם) מחיצות (לגביהן) [לתוכן] עשויות, כלומר: מחיצות כלי לא אמרינן בהו לבוד דלתשמישן בלחוד עבידן.

ואם יש לו צורת פתח אינו צריך למעט. כתב הרמב"ם ז"ל (הל' שבת פי"ז, הי"ד) דצורת פתח מהניא אפילו למבוי שאינו גבוה עשרה. ואינו מחוור בעיני כלל, דלא מצאנו אלא בגבוה יתר מעשרים ומשום דפתח כמחיצה דמי וכאילו נסתם הכל, והיינו דלא תנו בברייתא אלא בגבוה למעלה מעשרים, ואם איתא רבותא טפי הוה להו לאשמעינן בשאינו גבוה עשרה והוה להו למתני בתרווייהו. ועוד דצורת פתח לא עדיפא ממחיצה גמורה, וכל מחיצה גמורה שאינה גבוהה עשרה לא הויא מחיצה גמורה כל שכן צורת פתח דלא הויא מחיצה. ועוד דבהדיא תניא (להלן יא, ב) גבי כיפה דכל שאין ברגליה עשרה פטורה מן המזוזה דאינו פתח, ולא נחלק ר' מאיר אלא משום דסבר חוקקין להשלים הא לאו הכי לא, ומינה דכל היכא דליכא למימר חוקקין וכגון שאין בו כדי לחוק לכולי עלמא לאו פתח הוא.

דף יא - א

איפכא מאי. כלומר: מי מהניא צורת פתח בגובהה. הקשה רבנו תם זכרונו לברכה ותיפוק ליה משום לחי דצורת פתח היינו קנה מכאן וקנה מכאן וקנה על גביהן, והלכך דל קנה דעל גביהן ולחיים נמי איכא. ותירץ דנפקא מינה למבוי המפולש דלא סגי ליה בלחי אלא בצורת פתח. אי נמי יש לומר דנפקא מינה לרחב מעשר.

מאי לאו אסיפא לא ארישא. והלכך אמלתרא ברחבה לא אפשיטא. ויש מי שאומר (ראב"ד) דלקולא אזלינן דמחיצה רביעית דרבנן היא וספיקא דרבנן לקולא. ויש מי שאומר דכיון דעיקר מחיצות דאורייתא אף ברביעית נמי אזלינן לחומרא כשל תורה. ולזה דעתי נוטה, וכדאמרינן לקמן בפרק (משתתפין) [חלון] (פא, ב ובפרק כל גגות צה, א) אמר שמואל כל מקום ששנה ר' יהודה בעירובין הלכה כמותו, ואיבעי להו מי אמר שמואל אפילו במבוי שנטלה קורתו או לחייו, ומהדרינן בעירובין אמרתי ולא במחיצות. אלמא אפילו במחיצה רביעית לא הלכו בה לקולא משום דעיקר מחיצות דאורייתא. וכענין זה ג"כ אמרו לקמן בפרק בכל מערבין (לה, ב לו, א) גבי ר' יוסי אומר ספק עירוב כשר ואקשינן מדידיה לדידיה דאמר גבי נגע לאחד בלילה ולמחר השכים ומצאו מת שהוא טמא, ופריק רב הונא בר חיננא שאני טומאה הואיל ויש לה עיקר מן התורה, שבת נמי יש לה עיקר מן התורה, ופרקינן קסבר ר' יוסי תחומין דרבנן. דאלמא כל שיש לו עיקר מן התורה לא מקילינן בספקו.

חצר שריבה פתחים וחלונות. פירש רש"י ז"ל: בארבע דפנותיה. וכן עיקר, דאילו ברביעית ובשלישית מודה בהו רב, דהא מסיק ליה גבי מבואות המפולשין כת"ק דאמר עושה צורת פתח מכאן ולחי וקורה מכאן (לעיל ז, ב). ועוד פרש"י ז"ל דפתחים אלו אפילו פחותים מעשר. וכן עיקר, דאי ברחבין מעשר אפילו חד נמי דלרב לא מהני ליה צורת פתח. וא"ת א"כ מאי קאמר לקמן במאי עסקינן אילימא בעשר בהא לימא ר' יוחנן לשבת לא, ואם איתא מאי קושיא דלמא סבר ליה כרב. ותירצו בתוספות (ד"ה אילימא) דאין תופס כעיקר דברי רב יוסף דהא בנין אב דקא עביד איפריך. ולי נראה דקושיא זו אין לה עיקר, דהתם למילף מינה דר' יוחנן כרב ס"ל דביתר מעשר לא מהני ליה צורת פתח, וא"כ שפיר קא דייק בהא לימא ר' יוחנן דלשבת לא, דמאי אמרת אין דדלמא כרב יוסף ס"ל דבפרוץ מרובה על העומד לא מהני ליה צורת פתח, היא גופה מנין מדאמרינן דצורת פתח לא מהני ברחב מעשר ומבנין אב דידיה גמרינן לה, א"כ היא גופה מייתי לן למימר דר' יוחנן כרב ס"ל דצורת פתח ברוחבה דלא מהני. וזה נראה לי עיקר.

מה יתר מעשר האוסר במבוי לא מהני צורת פתח וכו'. ואיכא למידק טובא דא"כ אפילו בדופן רביעית נמי לא תיהני צורת פתח בפרוץ מרובה על העומד דהא ביתר מעשר לא מהני ליה לרב אפילו בדופן רביעית. וצ"ע.

נעץ ארבע קונדיסין בארבע פנות השדה ומתח זמורה על גביהן. פירש ר"ח ז"ל: ובין קונדס וקונדס נעץ קנים בפחות פחות מג' טפחים ומתח זמורה על גבי אותן הקנים כדי שלא יפלו והניח מקום אחד רחב לפתח. והא דאמרינן: במאי עסקינן אילימא מן הצד. פירש הוא ז"ל [שאין] פתחים להן אלא הצדדין לבד, כלומר: שאין להם משקוף אלא מזוזות לבד. אלא על גבן. כלומר: שיש להם משקוף על גבן.

ואינו מחוור בעיני כלל, חדא דהיאך יאמר ומתח זמורה על גביהן על הקנים שלא נזכרו כלל. ומיהו בירושלמי נראה כדבריו, דגרסי' התם בפרק קמא דמכלתין (ה"ט) מתני' דמקיפין שלשה חבלים ר' שמעון בן לקיש בשם ר' יהודה ב"ר חנינא נעץ ארבע קנים בארבע זויות הכרם וקשר גמי מלמעלן מציל משום פיאה, ר' יוחנן אמר כמחיצות שבת כן מחיצות כלאים, אמר ר' יוחנן מעשה שהלך ר' יהושע בן קרחה אצל ר' יוחנן בן נורי לנגנגד, והראהו שדה אחת (ובחברתה) [ובתחברתא] היתה נקראת והיו שם פרצות יתר מעשר והיה נוטל אעין וסותם דוקרנין וסותר עד שמיעטן פחות מעשר ואמר כזו כן מחיצת שבת ע"כ. ומיהו בגמרין לא משמע הכי. ועוד דלשון מן הצד אינו מיושב לפירושו דהו"ל למימר אילימא דליכא תקרה וכלשון שאמר בסמוך. ועוד היכי קרי ליה רב חסדא צורת פתח, ועוד דבהדיה אמרינן לקמן מצאו שיושב בין האילנות ומתח זמורה בין אילן לאילן ואמר לו אם גפנים כאן מהו לזרוע כאן ואמר לו בעשר מותר יתר מעשר אסור ואמרינן במאי עסקינן אילימא על גבן בהא לימא יתר מעשר אסור, אלא מן הצד. ואם כפירושו ז"ל היאך אפשר לומר כן והא בהדיא קתני ומתח זמורה בין אילן לאילן.

ורבנו אלפסי ז"ל פירש, מן הצד שעשה הפתח לצד הכותל ממש ולא באמצע המחיצה. וגם זה הולך קצת על דרך פירושו של ר"ח שפירש שנעץ קנים בין הקונדסין. ואינו נראה כמו (שאמרו) [שאמרנו], דכיון שאמרו ונעץ ארבע קונדסין בארבע פנות השדה משמע דלא עשה בו יותר מכאן. ועוד דמאי קאמר אלא על גבן הוה ליה למימר אלא באמצע. ועוד דבכי הא לא (אמרינן) קאמר רב חסדא שצורת פתח שעשאה מן הצד לא עשה ולא כלום, שלא מצינו אלא בקרן זוית, כלומר: שאוכל שתי זויות של הכותלים אבל בצדו של כותל סמוך ממש לקרן אמאי לא.

והפירוש הנכון מה שפירש רש"י ז"ל שאין שם אלא ארבע קונדסין בלבד בארבע הפאות ומתח זמורה על גבי הקונדסין ממש להיות לו לפתח דקנה מכאן וקנה מכאן וקנה על גביהן, ומן הצד היינו (שמתח) [שלא מתח] הזמורה למעלה בראש הקונדיסין [אלא באמצע הקו] ועל גבן היינו על גבן ממש. וא"ת א"כ השתא דאסיקנא דמן הצד פליגי אבל על גבן אפילו ביתר מעשר שרי אפילו לשבת, א"כ למאי אצטריכי לפסי ביראות ולבהמת עולי רגלים בלבד (כא, א), ימתחו זמורה על גבי הפסין ואפילו רחוקים כמה שירצו ואפילו לטלטולי בהו לגמרי, וכן לענין שיירא שהוצרכו לשלשה חבלים (להלן טז, ב) בחבל אחד סגי ועל גבי הקונדסין. תירצו בתוספות (ד"ה אילימא) דאין הכי נמי, אלא משום דהוצרכו לתקן כדי שיכנסו שם בהמתם וגמליהם טעונין שהם גבוהין מאד ולא היה מתקיים כל כך דאתו גמלי ושדו ליה, וכענין שאמרו לקמן גבי רחבה דהוה בפום נהרא בפרק פסין (כד, ב), ועוד שהיה נקל שיפלו אפילו ברוח מצויה שהיו צריכין להגביה (הרחבה) [הזמורה] מפני הגמלים שנכנסין שם.

ולקמן בפרקין גבי מתני' דחבלים גרסינן בירושלמי (ה"ט) א"ר זעירא מודה ר' שמעון בן לקיש לענין שבת שאין פאה מצלת יתר מעשר, א"ר חגי מתני' אמרה כן מקיפין שלשה חבלים זה למעלה מזה אם אומר את שהפאה מצלת יתר מעשר דיו חבל אחד ע"כ. ומיהו לא משמע הכין אלא אפילו ביתר מעשר, ודוקא על גביהן. ולענין גובהה נמי משמע דדין פתח ממש יהיב ליה ואפילו גבוה מעשרים ואפילו לענין שבת, שהרי עשאוהו כאן כצורת פתח ממש כל שהוא על גבן. ובירושלמי נחלקו בדבר זה דגרסינן התם במתני' דמקיפין שלשה חבלים, ר' זעירא ר' אבדומא דחיפא בשם ר' שמעון לקיש לגובה אפילו עד מאה אמה, א"ר יודן הדא דתימא לענין כלאים אבל לענין שבת לא תהא פאה גבוהה מן הקורה, א"ר יוסף היא כלאים היא שבת.

במאי עסקינן אילימא בעשר בהא לימא ר' יוחנן וכו'. וא"ת מאי קושיא דלמא משום דסבר ליה כחנניה (לעיל ו, א) דמצריך דלת. וכי תימא דאפילו חנניה לא קאמר אלא ברחב מעשר והא בההוא מבוי עקום (ח, ב) דהוה בנהרדעא אמרינן דרמו עליה חומריה דרב וחומריה דשמואל ואצרכוה דלתות והא אמר שמואל תורתו (וכתב לה) [כסתום], כרב דאמר תורתו כמפולש, ואי ביתר מעשר דוקא הא מודה שמואל ביתר מעשר שהוא כמפולש, וכדאמרינן לעיל (ו, א) במאי אילימא ביתר מעשר בהא לימא שמואל תורתו כסתום. וי"ל דהכא שדה היה דהיינו בקעה, ודכולי עלמא בבקעה סגי ליה בצורת פתח, וכדאמרינן לעיל (ז, א) סרטיא מכאן ובקעה מכאן בקעה מכאן ובקעה מכאן, דכ"ע עושה צורת פתח מכאן ולחי וקורה מכאן.

דף יא - ב

אשכחינהו רב אחא בריה דרב אויא לתלמידי דרב אשי אמר להו אמר מר מידי בצורת הפתח. כתבו בתוס': שהדבר מסופק על איזו שאלו אם על ראויה לקבל דלת או צריכה היכר ציר, וכיון דלא ידעינן מאי, אזלינן בתרווייהו לחומרא וצריכה שתהא בריאה לקבל דלת וצריכה היכר ציר. אבל רבנו אלפסי ז"ל נראה שפירשה אהיכר ציר דסמוך לה, ועל כן השמיט לההיא דר"ל והביא אותה של רב חסדא דאמר צריכה שתהא בריאה לקבל דלת. ומסתברא דבין על זו ובין על זו, דקנה מכאן וקנה מכאן וקנה על גביהן הא משמע שאינה יכולה לקבל שום דלת.

ובירושלמי מצאתי שהיא מחלוקת שנויה בין ר' שמעון בן לקיש ובין ר' יוחנן דגרסינן התם (ה"א): צורת פתח שאמרו קנה מכאן וקנה מכאן (וקנה) [וגמי] על גביהן ר' ינאי ב"ר ישמעאל בשם ר' שמעון בן לקיש ציר ובן ציר ולא יהא מחוסר אלא דלת וכו', אמרה ר' ירמיה קמי דר' זירא א"ל ומה בידך ר' אילא בשם ר' יוחנן צורת הפתח שאמרו קנה מכאן וקנה מכאן (וקנה) [וגמי] על גביהן ע"כ. וכיון דפלוגתא דר' יוחנן ודריש לקיש היא הא קיי"ל כר' יוחנן. והראב"ד ז"ל כתב דצורת פתח צריך לו היכר ציר ושתהא בריאה לקבל דלת.

ובפלוגתא דרב נחמן ודרב ששת דצריך ליגע או אין צריך ליגע, איכא מאן דפסק כרב ששת דאמר צריך ליגע דרב ששת ורב נחמן הלכה כרב ששת. והא (דמסייע) [דמשייל] מיניה רב ששת מרבה בר שמואל ואהדר ליה איהו מכיפה לא תליא בהא אלא לענין חוקקין אמר ליה, אבל הרב אלפסי ז"ל פסק כרב נחמן ממתני' דכיפא דלענין נגיעה קא מייתי לה, וכן פרש"י והראב"ד ז"ל. ויש ספרים דגרסי בהדיא אמר ליה אי משכחת להו לא תימא להו, ואף בפירושי רש"י ז"ל איתא, והיא מכרעת בפירוש כדבריהם ז"ל, וכן הלכה.

גירסת הספרים שלנו: לימא קא סברי בית שמאי ד' מחיצות דאורייתא לא לזרוק משלש הוא דמחייב לטלטל עד דאיכא ארבע בית הלל אומרים לחי או קורה לימא קא סברי בית הלל ג' מחיצות דאורייתא לא לזרוק משתים הוא דמחייב לטלטל עד דאיכא שלש. ולפי גירסא זו לזרוק היינו לדאורייתא ולטלטל היינו לדרבנן. ונראה לי פירושא דהא הכין, מדקתני ב"ש אומרים לחי וקורה ולא סגי ליה בחד מינייהו אלמא לאו משום היכר הוא אלא משום מחיצה, דאלמא ארבע מחיצות דאורייתא, דאי אמרת שלש א"כ ברביעית לסגי ליה בלחי או בקורה להיכירא, ומהדרינן לב"ש שלש מחיצות נמי דאורייתא והזורק מתוכן לרה"ר או מרה"ר לתוכן חייב, אלא מדרבנן החמירו עליו שלא לטלטל אפילו בתוכה עד דאיכא ארבע מחיצות גמורות. והדר בעי לב"ה דאמרי בדופן רביעית לחי או קורה דכיון דמשום היכר בחד סגי, א"כ שמעת מינה דשלש מחיצות מדאורייתא דכיון דלא שרי לחי או קורה אלא בדופן רביעית לבד אלמא השלש מדאורייתא, דאי לא אפילו בשלישי לסגי ליה בלחי או בקורה, דכל שהוא מדרבנן בהיכר לחי או קורה סגי ליה לב"ה. ומהדר ליה בדאורייתא ולחייב את הזורק אפילו בשתים מחייב, אבל לטלטל אסרוהו רבנן עד דאיכא שלש גמורות, ולא התירו לחי או קורה להיתר אלא ברביעית בלבד.

ולהדין גירסא מסתברא דדחיה בעלמא הוא דקא דחו ליה למימר דאי משום הא לא איריא, אלא מיהו קושטא דמילתא הכין דאסיקנא לב"ה שלש מחיצות דאורייתא, דליכא מ"ד שתי מחיצות דאורייתא אלא ר' יהודה בלבד דאמר (לעיל ו, א) מי שיש לו שני בתים בשני צידי רה"ר עושה לחי מכאן ולחי מכאן וכו' ונושא ונותן באמצע, וכולהו אמוראי נמי לקמן (יב, ב) הכין אית להו דשלש מחיצות מיהא בעינן מדאורייתא.

ור"ח ז"ל לא גריס לזרוק משתים מחייב אלא משתים אסור וכן בדבית שמאי לזרוק משלש אסור. ופירש לב"ש אע"ג דאינה מחיצה גמורה מדאורייתא לטלטל בה עד דאיכא ארבע, לזרוק מיהא הויא מחיצה מדרבנן ואסור לזרוק ממנה לרה"ר ומרה"ר לתוכה ולב"ה אינה מחיצה גמורה לטלטל ומדאורייתא עד דאיכא שלש וכדתניא לקמן בסמוך (יב, ב) חצרות של רבים ומבואות שאינן מפולשין בין עירבו בין לא עירבו הזורק לתוכו חייב, והענין נכון אלא שאין לשון הגמרא מתיישב בו כל כך.

דף יב - א

אי אמרת בשלמא לחיים וקורה קאמר היינו דא"ל וכי לסותמו אני צריך. וא"ת אם כן אמאי לא אמר לו עשה לו לחי אחר וקורה, דמסתמא כיון שלא עשה בו אלא לחי אחד כבית הלל הוא דעביד. וראיתי לרבותינו הצרפתים ז"ל שהעלו אותה בקושיא. ולי נראה שאין לה עיקר שאם איתא דכב"ה עבד אפילו עכשיו דאמר לו עשה לו לחי אחר היה לו לומר אנא כב"ה סבירא ליה. אלא מסתברא דאיהו כב"ש עבד דמתלמידי ב"ש היה ותלמידו של ר' אליעזר היה, אלא שטעה בדר' אליעזר רבו שהיה סבור דר' אליעזר לאו דוקא לחיים קאמר אלא אף לחיים כלומר: במקום לחי וקורה ולפיכך הטיל בו לחי וקורה, ואמר לו ר' אליעזר דלחיים דוקא עם הקורה, והיינו דלא הוצרך לומר לו אלא עשה לו לחי אחר. ודחינן הכי קאמר וכי לסותמו בלחיים אני צריך, כלומר דמבוי קצר היה והלחיים שבכאן ושבכאן סותמין אותו ור' אליעזר הכי קאמר ליה עשה לו לחי אחר דלחיים עיקר וקורה שהנחת לא מעלה ולא מוריד, והכי קאמר וכי לסותמו בלחיים אני צריך.

מיהא מוכח בירושלמי (ה"ב) דכר' יוסי ס"ל דאמר במתני' (יד, ב) לחיים רחבן שלשה, דאי כרבנן דאמרי כל שהוא (ואימא לסותמו) [מאי קאמר לסותמו] והלא אינן אלא משהו לכאן ומשהו לכאן.

כי סליק ר' אבא מימי פירשה מרוח אחת בארבעה משתי רוחות משהו לכאן ומשהו לכאן והא דתני אדא בר אוכמי רבי היא וכו'. פירש רש"י ז"ל: ור' יוחנן אליבא דרבנן קאמר דפס דקאמרי רבנן ד' טפחים הוא ובשתי רוחות סגי בשני משהויין. ומסתברא שהזקיקו לרש"י ז"ל לפרש כן, מדקאמר והא דתני אדא בר אוכמי רבי היא אלמא ר' יוחנן לאו כרבי. ופשטא דמילתא ודאי הכי משמע. אלא דקשיא טובא דאם איתא רב נחמן דאמר לקמן (ע"ב) נקטינן איזו היא חצר שאינה נתרת בלחי וקורה אלא בפס ארבעה כרבנן אמרה, ואי אפשר דהא איהו כר' אליעזר פסק וכדאמרינן אמר רב נחמן הלכה כר' אליעזר בפסי חצר. אלא ודאי כר' אליעזר אמרה ר' יוחנן דרבי ור' אליעזר מודו בפס ארבעה, אלא בלחי משהו הוא דפליגי ואמרי דלא סגי ליה אלא בשתים כיון דאינן אלא משהו ורבנן אפילו בחד ומשהו שרו, ורב נחמן נמי דלקמן כרבי ור' אליעזר אמרה, אלא דרב אדא בר אוכמי ס"ל דרבי ס"ל בשנים וברחבים שלשה כר' יוסי. והיינו דקאמרינן והא דאדא בר אוכמי רבי היא, כלומר: ודאי איהו נמי כר' אמרה, אלא דקסבר דרבי סבר לה כר' יוסי. והא דאמרינן לקמן (יד, ב) לחיין שאמרו, א"ר יוסף ב"ר יהודה אמר שמואל אין הלכה כר' יוסי לא בהילמי ולא בלחיין א"ל רב הונא בר חיננא בהילמי אמרת לן בלחיין לא אמרת לן וכו' מ"ט משום דקאי [רבי] כוותיה, דאלמא מילתא פשיטא היא לכולהו דרבי קאי כר' לֹּוסי. לא היא, דטעמא הוא דקא יהיב אמאי לא א"ר יוסף ורב הונא בר חיננא דלית הלכתא כר' יוסי בלחיין, משום דאינהו סברי כרב אדא בר אוכמי דאמר דרבי סבר לה כר' יוסי.

ואית לן למידק אשמעתין כיון דר' יוחנן כרבי ס"ל, ומעיקרא נמי הוה ס"ל דהא דתני אדא בר אוכמי קמיה דר' יוחנן אפילו ר' יוחנן מודה בה, מי דחקו עכשיו לדחותה מדר' יוחנן, לימא מרוח אחת בארבעה משתי רוחות בשלשה מכאן ושלשה מכאן והיינו דאדא בר אוכמי. ומסתברא לי דא"א לומר כן, דעל כרחך כיון דמודה רבי דברוח אחת בפס ד' סגי מאי שנא דכי מנח בשתי רוחות גרע ליה מארבעה ומוקי ליה בשלשה או ארבעה לבעי כאן וכאן או בשלשה ליסגי ליה כאן וכאן, ואי מפיק ליה מד' לוקמיה במשהו. והלכך כיון דס"ל לר' יוחנן דרבי בפס אחד של ארבעה מתיר א"כ משתי רוחות דקאמר במשהו קאמר, דכיון דאפיקתיה מארבעה אוקמיה אמשהו. אבל אדא בר אוכמי ס"ל דרבי לעולם שני פסין קאמר ובשלשה כר' יוסי אבל מרוח אחת אפילו רחב ארבעה לא. [ועוד דעל כרחין דאית ליה מרוח א' בפס ד' לית ליה דרב אדא בר אוכמי, דאם איתא דלרב אדא בר אוכמי פס ד' מתיר גדולה בי"א בעשר ובד' טפחים סגיא. וזה עיקר כנ"ל].

למה לי רוב דופן בפס ארבעה סגי. כלומר: לימא עד דאיכא ארבעה, דהוי חידוש טפי דלא צריך רוב דופן אלא ארבעה ואע"ג דהויא חצר גדולה.

וכי תימא בדופן שבעה דארבעה הוי רוב דופן. כלומר: דכיון דבארבעה נמי הוי רוב דופן לא הוה משמע לן בהא רבותא כלל אי הוה אמר בארבעה, ואדרבה השתא דאמר רוב דופן אשמעינן רבותא טפי, דאילו אמר ארבעה הוה אמינא דלעולם עד דאיכא ארבעה ואע"ג דבדופן שבעה הוה ארבעה טפי מרוב דופן, והשתא קמ"ל דלעולם ברוב דופן סגי. למה לי ארבעה, [כלומר:] לא היא, דהיאך אפשר לומר דניטעי בה וניבעי ארבעה בדופן שבעה, דהא אין לנו אלא למעט אוירו עד שלא יהא ברחבו ארבעה כדרב אחלי, וכיון שכן בדופן שבעה בשלשה ומשהו סגי. הלכך אי הוה אמר ארבעה הוה משמע לן רבותא לגבי דופן שמונה, ובדופן שבעה לא היה מגרע לן דהא ידעינן דאפילו בשלשה ומשהו סגי, אבל השתא דנקט רוב דופן מגרע לן בדופן שמונה. ופריק משום דרב אחלי תנאי הוא והוה אמינא דשמואל דלא כוותיה ולעולם ארבעה, קמ"ל.

במה דברים אמורים בשנפרצה יתר מעשר אבל עשר אין צריך כלום. פירש רש"י ז"ל: דמדפליג בין עשר ליתר מעשר על כרחך לאו בנפרצה במלואה לגמרי קא מיירי, דאילו כן אפילו לא נפרצה אלא עשר לאו פתח הוא כיון דלית לה גיפופי וצריכה פסין. והא דאמרינן בסמוך והא נפרצה במלואה, כל שנפרצה ביתר מעשר נפרצה במלואה קרי לה. ואפשר היה לומר דודאי למסקנא הכי הוא דבלא נפרצה לגמרי קא מיירי, אלא השתא הוה סבירא לן דבנפרצה במלואה ממש קאמר, והיינו דמקשינן ממלא הוא דלא מלינן הא טלטולי מטלטלי והא נפרצה במלואה. והוא הדין דהוה מצי לאקשויי בעשר אין צריך כלום והא נפרצה במלואה, אלא דעדיפא מינה אקשי ליה, וחדא דאית בה תרתי קא מקשי, היכי קא שרית אפילו בנפרצה יתר מעשר לטלטל בחצר והלא נפרצה במלואה, והחצר לעולם אסורה בשנפרצה במלואה בין שתהא הפרצה יתר מעשר או עשר. ומשני דאית לה גדודי והחצר אינה נפרצת. וכן נראה שפירשה גם הרב אלפסי ז"ל, שפירש דאית לה גידודי שהן לחצר כעין פסין, הנה שפירש הגידודי שהן קצת הכותלים שנשארו בצידי החצר, כלומר: שלא נפרצה לגמרי.

ורש"י ז"ל פירש דאית לה גידודי, שנשארו מן הפרצה בגובה עשרה אבל הים כסהו ע"כ לשונו. פירוש לפירושו: והלכך החצר מותרת באותן גידודי, אבל למלאות אסור משום דעריבי מיא למעלה מן המחיצה שאין המחיצה נראה טפח למעלה מן המים. ולפי פירושו הא דאקשינן בפרק כיצד משתתפין (פו, א) לרב יהודה דאמר גבי בור שבין שתי חצרות אין ממלאין ממנו עד שיעשה לו מחיצה גבוה עשרה טפחים בין מלמעלה בין מלמטה, מלמעלה למעלה מן המים למטה למטה מן המים (ממש), מאי שנא למעלה מן המים [ממש] דלא דעריבי מיא למטה מן המים נמי דעריבי מיא. ופריק צריך שיראו ראשי הקנים למעלה מן המים טפח כדתניא ר' יעקב קרחה, אדרבה הוה ליה לרב יהודה לאקשויי עליה דרב הונא וליטעמיך דלא חיישת לערובי מיא תקשי לך ברייתא דלשון ים, דאף ע"ג דעל כרחך אית ליה לחצר גדודין עשרה הא תני שאין ממלאין ממנו משום דעריבי מיא, אלא בהרבה מקומות מצי לאקשויי וליטעמיך ולא מקשה. אי נמי מסתברא משום דלא קתני ליה בברייתא בהדיא, ומתוך קושיא הוא דאצטריכינן לאוקמי בהכין משום הכי לא מקשה מינה.

ומ"מ קשה לדברי רש"י ז"ל כיון שאסור למלאות מן הלשון היאך החצר מותרת לטלטל בתוכה, והלא נפרצה במלואה מצדדיה ללשון הים שהוא אסור לה. וכן קשה לפירושו של הרב אלפסי ז"ל. ויכולני לתרץ לפי פירושם דפשיטא להו דמיירי בשהיו סביבות הלשון בינו ובין החצר גדרים גבוהים עשרה מקרקעית הלשון, ששפת הים בקרקע והעמוק בחצר ששם נקוו המים שאלולי כן היו המים מכסים את החצר כולה, ואותו חריץ שעשה הים הם מחיצות בינו ובין החצר דמיא לא מבטלי מחיצתא. וליתא דא"כ מאי קשיא להו ממלא הוא דלא מלינן הא טלטולי מטלטלינן והא נפרצה במלואה למקום האסור לה, והא איכא גדודי והוא עצמו נעשה מחיצות לחצר, אלא בשאין הלשון עמוק עשרה הוא על כרחינו.

ור"ת ז"ל פירש (בתוס' ד"ה הכא) דאית לה גידודי סביב החצר בין הלשון והמים וכן בכניסתו. וא"ת ליחוש שמא יעלה הים סרטון, וכגירסת הספרים שלנו דגרסי למעלה (ח, א) חיישינן שמא יעלה הים סרטון. י"ל דהכא שאני שהוא רחוק מן הים אין זעפו של ים נכנס שם ואין מתכנס שם רפש וטיט. אי נמי בשהגדרין גבוהין הרבה.

ואיכא למידק מ"ש דהכא פריך ממלא הוא דלא ממלינן טלטולי הוא דמטלטלינן, ואילו בפרק (בכל) [כיצד] משתתפין (פז, א) דתנינא אמת המים העוברת בחצר אין ממלאין ממנה אלא א"כ עשה לה מחיצה גבוה עשרה בין בכניסה בין ביציאה לא אקשינן הכין. י"ל דהתם מפשט פשיטא להו דבאמת המים עמוקה עשרה טפחים קא מיירי, דאי לא אפילו ממלא נמי ממלינן דהא לא נפרצה החצר אלא שהאמה עוברת דרך נקב מצד זה ויוצאה מצד זה, ואיהי גופה נמי לאו כרמלית היא כיון דאינה עמוקה עשרה. הלכך על כרחך מדאסרינן למימלא מינה שמעינן מינה דברחב ארבעה ועמוקה עשרה קא מיירי, והלכך גידודי דידה היא גופה הוויין מחיצה בינה ובין החצר, אבל הכא לא הוה ידעינן מאי והלכך אקשינן הכי, ופריק דאית לה גידודי הוא.

וא"ת עוד מאי שנא דהכא אמרינן דכשלא נפרצה חצר ביתר מעשר ממלא נמי מלינן דפתחא הוא וכמיא דקוו בחצר נינהו, ואילו התם תניא אמת המים העוברת בחצר אסור למלאות ממנה אלא א"כ עשה לה מחיצה גבוה עשרה טפחים בין בכניסה בין ביציאה דמשמע דאפילו עוברת דרך נקב קטן שבחצר ואפילו לא נפרצה ביתר מעשר, דלא מפלגינן בה כדמפלגו בהאי ברייתא בין עשר ליתר מעשר. ועוד דהתם נמי מוקמינן לה בגמרא באמה רחבה ד' ועמוקה עשרה, דמשמע דנקב שעוברת בו אינו רחב יותר מד' ואפ"ה אסור. י"ל דטעמא נמי כדאמרן, דהתם שעוברת מצד אל צד ואינה נשארת בחצר והרי זו חולקת רשות לעצמה וכרמלית גמורה היא, אבל כאן שנשאר הלשון בתוך החצר כל שלא נפרצה החצר ביתר מעשר אין זה אלא כמים שבחצר ואפילו יש בעומקן עשר, וכדאמרינן בפרק פסין (כד, א) דמים כנטעים דמו ואפילו יש בית סאתים בעומק כלומר: בעומק עשרה, ולא אסרו כאן אלא בשנפרצה החצר ביתר מעשר, דכיון שנפרצה החצר ביתר מעשר נעשה הלשון עצמו כרמלית מפני שנפרץ לים במלואו, כן נראה לי.

אבל הראב"ד ז"ל כתב: דהכא דוקא בשאין בעומקו עשרה טפחים, אבל אם היה בעומקו עשרה ויש ברחבו ארבעה אפילו לא נפרצה חצר יתר מעשרה צריך מחיצה עשרה טפחים בכניסתו. וכדתניא בההיא דאמת המים דבעינן מחיצה גבוה עשרה בכניסתה ויציאתה עשויה ממש כדי להתיר את האמה ולא סגי לה בכותלי החצר העומדין על גבה. ור' יהודה דאמר (להלן פז, א) כותל שעל גבה נדון משום מחיצה, לא קיימא לן כוותיה אלא כרבנן דבעו מחיצה ממש של עשרה טפחים, וכל שכן הכא שאין על גביו כלום, אלא דהכא בשאין בעמקן עשרה והרי הוא מן החצר עצמו הלכך מחיצות החצר מהני ללשון הים. ולפי דבריו ההיא דמים כנטעים דוקא בשאינן מחוברין למים שחוץ לחצר. ואין הדברים מתחוורים בעיני, דאף לשון ים זה כיון שהוא נכנס דרך פתח ולא דרך פרצה מן החצר הוא וכמים שבחצר הוא. ואילו תאמר דכל שהוא רחב ד' ועמוק י' חשוב וחולק רשות לעצמו, א"כ אפילו מים שבחצר לא יהו כנטעים אלא כרמלית הן וחולקין רשות לעצמן ואסורין ואוסרין את החצר.

דף יב - ב

והתניא חצרות של רבים ומבואות שאינן מפולשין בין עירבו בין לא עירבו הזורק לתוכן חייב. קשיא לי ודלמא בשהכשירן בלחי. וניחא דסתמא קתני לא שנא הכי ולא שנא הכי.

איזהו מבוי שניתר בלחי וקורה כל שארכו יתר על רחבו ובתים וחצרות פתוחות לתוכו. פירש רש"י ז"ל: כאן שתי חצרות ובית אחד בכל חצר וחצר, ואף הראב"ד ז"ל הכריע כן בכאן. והרמב"ם ז"ל הפריז על המדות שנראה מדבריו שהוא מתיר אפילו בחצר אחת ובית אחד, שכן כתב (הל' שבת פי"ז, ה"ח) ומבוי שאין בתים וחצרות פתוחות לתוכו כגון שלא היה בו אלא בית אחד או חצר אחת. נראה מדבריו הא חצר ובית ניתר בלחי וקורה. ואי אפשר לומר כן דשמואל הוא דאמר הכי בשלהי פרק הדר, ולא קיימא לן כוותיה אלא כרב, והתם נמי אסיקנא דשמואל לא אמרה הכין.

ואין כל הדברים הללו מחוורין אלא עד שיהיו שתי חצרות ובכל חצר שני בתים פתוחין לה, דבתים לחצרות כחצרות למבוי. וכן מוכח בריש פרק ר' אליעזר דמילה (שבת קל, ב). וכן נראה לי שהדבר מוכרע בפרק הדר עם הנכרי (שם) מההיא מבואה דהוה דאיר ביה אבוה בר איהי וחזנא. וכשאגיע שם בע"ה אכתוב. ובהדיא אמרו כאן בירושלמי (ה"א) רב נחמן בן יעקב בעי מבוי אין פחות משתי חצרות, חצר אין פחותה משתי בתים, ומכאן ראיה מפורשת דשתי חצרות ושתי בתים בכל חצר קאמר.

גירסת הספרים שלנו כך היא: אם ארכה יתר על רחבה הויא לה מבוי. ולפי גירסא זו אחצר קאי, ולומר דאפילו חצר כל שארכה יתר על רחבה נידונית משום מבוי ונתרת בלחי או בקורה כמבוי. ואין בין חצר למבוי ולא כלום לענין זה, דזה וזה בשארכו יתר על רחבו ניתר בלחי וקורה, וכשרחבו כארכו זה וזה אינו ניתר אלא בפס ארבעה או בשני לחיין. אלא שהמבוי חמור מן החצר, דכשאין בתים וחצרות פתוחים לתוכו אפילו ארכו יתר על רחבו נדון משום חצר וצריך פס ארבעה. ותמה על עצמך שבכל מקום משמע שהחצר חמורה מן המבוי, דבחצר מזכיר לעולם פס ומבוי לחי וקורה ואינו אלא במבוי. וי"ל דמשום דאורחא דמלתא חצר מירבעא ומבוי ארכו יתר על רחבו, משום הכי מזכיר פס בחצר ולחי במבוי. וכמה גירסת הראב"ד ז"ל נכונה, שהוא ז"ל גורס הכי קאמר: אי ארכו יתר על רחבו הוה ליה מבוי אין ארכו יתר על רחבו הוה ליה חצר, ואמבוי קאי, אבל חצר לעולם אינה נתרת אלא בפס ד' טפחים, דהא אמרינן דמבוי שאין בתים וחצרות פתוחין לתוכו הוה ליה חצר ואינו ניתר אלא בפס ד', והרי חצר זו אין חצרות פתוחות לתוכה. ורב נחמן הכי קאמר, ואיזהו מבוי שהוא כחצר שאינה ניתרת אלא בפס ארבעה, כל שאין ארכו יתר על רחבו.

דף יג - א

איכא בינייהו דרב אחלי ואיתימא ר' יחיאל ולא מסיימי. וכתב הראב"ד ז"ל: דכיון דלא מסיימי מספק לא דחינן מימרא דרב אחלי, דדלמא חכמים סבירא להו כרב אחלי דלא מדחינן מימריה מספק. ומסתברא ודאי דהא דרב אחלי הלכתא היא מדאמרינן לעיל (יב, א) גבי הא דתניא אמר רשב"ג לא נחלקו ב"ש וב"ה על מבוי שפחות מד' אמות וכו', אמר רב אשי הכי קאמר אינו צריך לא לחי וקורה כב"ש ולא לחיין כר' אליעזר אלא או לחי או קורה כב"ה, וכמה אמר רב אחלי ואיתימא רב יחיאל עד ארבעה. וההיא וכמה לישנא דגמרא הוא אלמא הכין סבירא להו כדרב אחלי. ועוד מדאקשינן (שם) להדיא אדשמואל למה לי ארבעה ליסגי בשלשה ומשהו דאמר רב אחלי וכו' אלמא הכי סבירא להו. והרמב"ם ז"ל פסק דלא כרב אחלי שכך כתב (בהל' שבת פי"ז, ה"ט) דמבוי שאין ברחבו שלשה טפחים אינו צריך כלום משום דכל פחות משלשה כלבוד דמי. מכלל דבריו אתה למד דשלשה צריך תיקון ודלא כרב אחלי. ולא נראו דבריו. ודוקא במבוי אבל בחצר צריך או דופן או פסין וכדאמרי' לעיל גבי ההיא דשמואל דאקשי' עלה מדרב אחלי ופרקי' כאן בחצר כאן במבוי. וכתב הראב"ד ז"ל נ"ל כי פליגי תנאי בדרב אחלי כגון שהמבוי רחב מבפנים ומתקצר והולך עד שהפתח פחות מד' טפחים אבל אם היה כותלו קצר מד' טפחים דברי הכל מקום פטור הוא ואינו צריך כלום ע"כ. ונראין דבריו.

הלכה כאותו תלמיד. איכא למידק אותו תלמיד דב"ש אתא לאשמועינן, ולמה לי למימר ב"ש במאי פליגי. ור' עקיבא דאמר הלכה כאותו תלמיד מאי נפקא מינה וכי הלכה כב"ש, דאילו לב"ה ליכא הפרש בין אותו תלמיד לשאר תנאי דלעולם סגי ליה בלחי (וקורה) [או קורה]. ותירצו בתוס' דנפקא מינה דכל היכא דאמרי ב"ש לחי וקורה בעי ר' אליעזר לחיין, וכל היכא דאמר ר' אליעזר לחיין במבוי פסקינן הלכה כמותו בפסי חצר, הלכך אצטריך אותו תלמיד לאשמועינן דלא נחלקו בפחות מד' אמות, והלכך אף ר' אליעזר לא בעי לחיין בפחות מד' אמות. ומינה לדידן דבחצר שפתחה קצר מד' אמות לא בעי פס אלא לחי כמבוי. ואינו מחוור בעיני דאטו אותו תלמיד וגם ר' עקיבא טעמא דרב נחמן דפסק כר' אליעזר אתו לאשמועינן.

ומסתברא דמשום דרשב"ג אמר לא נחלקו ב"ש וב"ה על מבוי שפחות מד' אמות שאינו צריך כלום, אתא אותו תלמיד ואשמועינן דבמבוי שבפחות מד' אמות לא נחלקו ב"ש וב"ה, היינו דלא בעי לחי וקורה כב"ש, אלא לחי או קורה, ולחי או קורה מיהא בעי.

והלכה כאותו תלמיד. ומיניה ילפינן לעיל לדרשב"ג דלאו דוקא אינו צריך כלום קאמר, אלא אינו צריך כלום ממאי דאמרי ב"ש ור' אליעזר [אלא] או לחי או קורה. וכן נ"ל מתוך גי' ירושלמי דגרסינן התם (ה"ב) תני והלכה כדברי התלמיד, דלכן מה אנן אמרין כב"ש ויש הלכה כב"ש, לא כב"ה אלא בגין דתני רשב"ג אומר מבוי שאין בו ארבעה טפחים אינו צריך קורה ע"כ. ונראה שיש שבוש בנוסחא וכן היא: בגין דתני רשב"ג אומר מבוי שאין בו ד' אמות אין צריך קורה, כלומר: וכדי שלא תטעה לומר שאין צריך אפילו קורה כלומר: שאינו צריך כלום, אתא למימר דאפילו מפחות מד' צריך לחי או קורה ואינו צריך לחי וקורה קאמר, כן נראה לי.

קנקנתום. פירש רש"י ז"ל: אדרמינט. וכן משמע בפרק (קמא) [שני] דגיטין (יט, א) דמפרש בגמרא חרתא דאושכפי קנקנתם, וחרתא שחור וכדאמרינן בפרק כל היד (כ, א) שחור כחרת ומפרש התם חרתא דאושכפי, ואדרמינט הוא שחור. ורבנו שמואל ז"ל (בתוס' ד"ה קנקנתום) פירש: קנקנתום ביריאול, ואע"פ שאינו שחור אלא ירוק דומה לזכוכית, היינו דוקא הקורטין שלו הן כמו הזכוכית, אבל כשנטחנה היטב ומתוקנה כמו שנותנין אותה בדיו אז היא משחרת. וכן פסק ר"י בעל התוספות ז"ל בתיקון ספר תורה שעשה, דאדרימנט מותר לתת לתוך הדיו של ספר תורה לכולי עלמא דלאו היינו קנקנתום.

ולית ליה לר' אחא בר יאשי' דתנן כתב לגרש וכו' ופרקינן עשיה דידיה מחיקה היא. איכא למידק טובא אשמעתין אי הכי אפילו פרשת סוטה נמי לשתרי דהא איכא מחיקה לשמה ועשייה דידה מחיקה היא. ותי' בתוספות דכתיבה לשמה מיהא בעיא וליכא. ואכתי איכא למידק תינח לר' אחא אבל לת"ק דאמר אין מגילתה כשרה להשקות בה סוטה אחרת, אלמא לית ליה כי האי סברא דעשייה דידה מחיקה היא וכתיבה ממש לשמה בעינן כגט אף פרשת סוטה לא לתכשר. וכי תימא דכיון דכתב בספר תורה ולא אינתיק לשום אשה השתא דמחקי לשמה כמאן דכתיבה לשמה ואמחיק לשמה דמי, לא אפשר דהא בפרק שני דגיטין (יט, ב) פסלינן כי האי גוונא לענין גט ולאו לשמה קרינן בה, דאמרינן התם ההוא דשקיל ספר תורה ויהיב לדביתהו א"ר יוסף למאי ניחוש לה אי משום כריתות דאיתא ביה בעינן וכתב לה לשמה וליכא. וי"ל דרב פפא לית ליה דרב יוסף דהתם. כן תירצו בתוס'. ועוד יש לי להוסיף לפי דברי התוס' דשמא אפילו רב יוסף מודה בכענין זה הואיל ולא אינתיק לשם אשה אחרת, ועוד דאיכא מחיקה לשמה, מה שאין כן בגט דכיון דלא אכתיב לשמה ממש תו ליכא מידי לשמה.

ומכל מקום אכתי קשיא לי, דמכל מקום הוה ליה לאקשויי נמי את"ק כדאקשינן לרב אחא ויתרץ ליה הכין, שאין סברא זו פשוטה כל כך שלא יצטרך לגלות עליו אחר שרב יוסף חלוק בו. ועל כן נראה לי דהא דרב פפא ורב נחמן דחיות בעלמא נינהו ואין תופשין אותו כעיקר ולא דייקינן עלייהו מידי, דעיקר מאי דאמרינן מעיקרא והני תנאי כי הני תנאי ועלה אתינן השתא לברורי. והיינו דלא אקשינן את"ק מידי, דאילו לת"ק שפיר אתיא דהא איהו קאמר שאין מגילתה כשרה להשקות סוטה אחרת וכן נמי אין מוחקין לה פרשת סוטה משום דגבי סוטה נמי בעינן לה לשמה כגט, אבל לר' אחא דמכשיר מגילתה לסוטה אחרת והוא הדין והוא הטעם לפרשת סוטה איבעי לן, ופרקינן דעשייה דידיה היינו מחיקה. כך נראה לי.

דף יג - ב

שיכול לטהר את השרץ מהתורה. הקשו בתוס' ומה חכמה היא זו לעשות ק"ו שאינו אמת, וטומאת שרצים בהדיא כתיבא באורייתא. ותי' ר"ת ז"ל דלטהרו מידי טומאת משא כנבילה קאמר. ואצטריך משום דכתיב (ויקרא ה, ה) או בנבלת חיה טמאה, ושרץ אע"פ שרוחש הרי הוא בכלל חיה כמו נחש דדרשינן בסנהדרין בפ"ד מיתות (נט, ב) ובכל חיה הרומשת זה נחש. וקאמר רבינא דאתו שרצים מק"ו דנחש שיצא מכלל נבילת חיה דבהדיא ממעט ליה בתורת כהנים (פרשת שמיני פר' י"ב פי' ג') מטומאת נבילות מוכל הולך על גחון, וכי מסיק ולא היא וסותר הק"ו אבל מכל מקום אתי במה מצינו. והקשו עליו בתוספות שלא מצינו בתורת כהנים שממעט בשום מקום נחש מטומאת נבילות. ועוד דבהדיא ממעט בתורת כהנים (שם פר' י' פי' ג') שרצים מטומאת נבילות, מדכתיב גבי נבילה (ויקרא יא, לט) אשר היא לכם לאכלה היא מטמאה במשא ואין השרצים מטמאין במשא, שיכול והלא דין הוא ומה בהמה שלא עשה דמה כבשרה מטמאה במשא שרץ שעשה דמו כבשרו אינו דין שמטמא במשא, ת"ל היא ולא השרץ. ומיהו אף על גב דאיכא מיעוטא יכול להיות, שהרי אומר רבינא שאפילו לא אמעיט' מההיא איכא למעוטיה מקל וחומר. אבל מכל מקום קשה דמאי קל וחומר, איכא למפרך מה לנחש שכן טהור מכלום תאמר בשרץ שמטמא במגע בכעדשה, זו היא שיטת התוס'.

דף יד - א

מעמידי קורה אינן צריכין שיהיו בריאין לקבל קורה ואריח. יש מפרשים: מעמידי קורה, אם נעץ יתדות שאין ברחבן טפח במבוי והניח ראשי הקורה עליהן. ור"ח ז"ל פירש: כותלי המבוי ממש שמעמידין את הקורה עליהן אינן צריכין שיהו בריאין לקבל קורה ואריח.

הניח קורה על גבי מבוי ופירש מחצלת עליה וכו' קורה אין כאן מחיצה אין כאן. תמיה לי ותיפוק ליה משום קורה, דאטו קורה אם היה משוכה למטה אינה נידונית משום קורה, לחי מצינו לו שיעור דהיינו עד ד' אמות כדאמרינן לעיל (ה, ב) וכדברי רש"י ז"ל אם העמידוהו לשם לחי אף הוא אין לו שיעור, אבל קורה בין כדברי זה בין כדברי זה לא שמענו לה שיעור. ושמא נאמר דקורה נמי צריכה שלא תהא משוכה למטה עשרה טפחים כשיעור מחיצה, דאם כן נפקא לה מתורת קורה והויא לה מחיצה תלויה ומחיצה תלויה אינה מתרת. וזה נראה לי אמת, אבל מ"מ אינו ענין כאן שא"כ היה לו לומר ומשוכה עשרה וגבוהה מן הקרקע שלשה טפחים. ואפשר לומר דמחצלת דנקט דוקא, מפני שאינה ראויה לקורה שאינה בריאה לקבל אריח, ודלא כר' יהודה דהתיר אפילו של קש ושל קנים.

אם מקבלת אריח לרחבו טפח אין צריך להביא קורה אחרת. מסתברא דהכי פירושה: כגון שאין בזו [אלא] רובע טפח ולא בזו [אלא] רובע טפח, ולא הרחיקן זו מזו אלא חצי טפח כדי שיקבלו בין שניהם ובין אוירן אריח טפח ומחצה שהוא אריח לרחבו, אין צריך להביא קורה אחרת, ואם לאו אלא שהרחיקן יותר צריך להביא קורה אחרת. דאע"ג דבעלמא אמרינן לבוד בפחות משלשה הכא לא אמרינן ביה לבוד. ולפיכך צריך הוא לקורה אחרת או לקרב את אלו זו לזו בכדי שיעור זה, ומפני שהקורות קבועות בכותל נקט לשון זה יביא קורה אחרת.

רבי שמעון בן גמליאל אומר אם מקבלות אריח לארכו שלשה טפחים. כלומר: אפילו רחוקות זו מזו כל כך שמקבלות אריח לארכו, אבל יתר מכאן צריך להביא קורה אחרת. וכן מצאתי בירושלמי (ה"ג) דגרסינן התם: שתי קורות בזו חצי טפח ובזו חצי טפח כמה יהא ביניהן, ר' זעירא אמר חצי טפח. ועוד שם: שתי קורות בזו שליש וכל שהוא ובזו שליש וכל שהוא וביניהן פחות משליש, ייבא כדאמר ר' יוחנן העומד והחלל מצטרפין לארבעה והוא שיהא העומד רבה על החלל ע"כ. ונראה כי שבוש יש בנוסחא וביניהן שליש גרסינן ומשהו דקאמר היינו רביע טפח דבין שני העומדים והאויר יקבלו אריח טפח ומחצה לרחבו. ואי נמי גרסינן פחות משהו פירושו שיהא בין הכל טפח, ופחות משהו דקאמר (פחות משהו) כנגד שני משהויין שהעומדין רבין. ולא נקט משהו בכל אחד מן העומדים בדוקא, דדי אם יהא העומד שליש ומשהו כדי להשלים פחות המשהו של האויר, אלא דמשום דכיון דלא סגי באחד מן העומדים שלא יהא בו שליש ומשהו נקט אף בשני שליש ומשהו. ומכל מקום למדנו מן הירושלמי הזה שאע"פ שאין ברחב של שתי הקורות עצמן טפח, אפילו הכי אויר המועט בין אחד מן העומדים מצטרף להשלים.

אמר אביי ר' יוסי ב"ר יהודה סבר לה כאבוה וכו'. תמיה לי כיון דאוקמה אביי לדר' יוסי ב"ר יהודה כאבוה, ודאבוה דקאמר רואין ליתא, א"כ הא נמי דר' יוסי ליתא, אין ודאי קיימא לן כר' יוסי ב"ר יהודה דאמרינן חבוט רמי, וכדמפרש רב אשי נמי ברייתא (לעיל ט, א) דקתני היתה קורה משוכה או תלויה פחות משלשה אין צריך להביא קורה אחרת משוכה והיא תלויה קאמר וקמ"ל דגוד וחביט אמרינן, וא"כ קשיא הלכתא אהלכתא. ומסתברא לי דאביי לאו דוקא כאבוה ודלא כרבנן קאמר אלא משום דבחדא פליג עליה דאבוה קאמר, כלומר: בחדא איכא למימר דסבר לה כאבוה דאמר דאמרינן רואין וכי היכי דאמר בהא רואין ה"ה בשל קש ושל קנים דאמר רואין, אבל בחדא ודאי פליג אדאבוה. ומפני שכל שאנו יכולין להשוות דברי הרב ודברי התלמיד ודברי הבן עם האב אנו משוין ביניהם לפום כך אמר אביי כן, אבל מכל מקום טעמא דר' יוסי משום חבוט הוא ולא מצאנו לו שיודה בשאר המקומות לאביו, ורבנן נמי חבוט סבירא להו, הלכך קיימא לן בהא כר' יוסי וכרבנן בשל קש ושל קנים.

אבל הרב אלפסי ז"ל דחה הא דר' יוסי ב"ר יהודה נמי לבר מהלכתא משום דאוקמה אביי כאבוה. אחר כך חזרתי וראיתי שהדין עם הרב אלפסי ז"ל, דהכא בשתי קורות שאין באחת מהן טפח קאמר כעין שתי קורות המתאימות ובשהן זו למעלה מזו שלשה או יותר מכן קאמר, דסתמא קאמר, והלכך לא אמרינן חבוט רמי בקורה שאין ברחבה טפח וכדמסיק רבא בסוכה פרק הישן (כב, א) גבי סוכה המדולדלת. אבל מכל מקום אם היו תוך שלשה זו לזו אין צריך להביא קורה אחרת דאמרינן לבוד.

ומיהו עדיין צריכה לי תלמוד ההיא דרב אשי, למה הצריכו במשוכה והיא תלויה שאין בגובהן של יתדות ג' טפחים כיון דקורה טפח אפילו למעלה מג' נמי נימא חבוט רמי. וכן קשה עדיין על הרב ז"ל דמכל מקום היה לו לכותבה ולהעמידה בשיש בין שתיהם פחות משלשה כדאוקמה רבא התם בפרק הישן.

ר' יהודה אומר רחבה אע"פ שאינה בריאה וכו'. ולית הלכתא כוותיה אלא בעינן רחבה ובריאה. ואם היתה קורה רחבה ד' טפחים אע"פ שאינה בריאה. וגם בזו נראה שפסק הרב אלפסי ז"ל דבעינן בריאה. וזהו תימא דרב אמרה ולא אשכחן מאן דפליג עליה, ואע"ג דסתם מתני' בריאה לקבל אריח הא איכא רב דפריש דדוקא בשאין בה אלא טפח כדי לקבל אריח, אבל ברחבה ארבעה שיש לה כשיעור מקום חשובה היא ואף ע"פ שאינה בריאה. ואף הרמב"ם ז"ל (עי' הל' שבת פי"ז הי"ג) לא מצאתי לו שחילק וגם הוא נראה שיש לו כדעת הרב אלפסי ז"ל. (ורמב"ם) [ורשב"ם] ז"ל (תוס' ד"ה אתנייה) פירש דכולי עלמא היא, וכמו שאני כותב למטה (בד"ה מתני ליה).

כתב הראב"ד ז"ל: נראה לי דבעינן קורה בריאה כדי לקבל אריחים כשיעור כל הקורה, כי בריאות קבלת אריח כדי שתהא הקורה נראית כתקרה שעל הפתח, ואע"ג דלא בעינן אריחים מקום הראוי לקבל אריחים בעינן, כך דעתי נוטה על האמת, נמצא עכשיו בשתי קורות המתאימות אם הניחן זו בצד זו ממש כדי לקבל אריח לרחבו, אם רוחב המבוי י' אמות די לשתי הקורות שיהיו בריאות לקבל עשרים אריחים לארכן שהן עשר אמות, ואם הרחיקן זו מזו עד פחות משלשה טפחים שאינן מקבלות אריח אלא לארכו צריכות שיהיו בריאות כדי לקבל אריחים לרחבו, נמצא קולו חומרו ע"כ. וכן מצאתיה מפורשת כדבריו בירושלמי, דגרסינן התם (ה"ג): קורה שאמרו כדי לקבל אריח א"ר אחא בר אבא כדי לקבל דמוס של אריחין לארכו, תני רבן שמעון בן גמליאל כדי לקבל דימוס של אריחין לרחבו, מה ביניהן, אמר אית ביניהון על דעתיהון דרבנן ארבעין אריחין על דעתיה דרבן שמעון בן גמליאל עשרים אריחין ע"כ בירושלמי. ואף על גב שיש קצת שבוש בנוסחת הירושלמי. מכל מקום למדנו ממנו מפורש כדברי הראב"ד ז"ל.

אלא שאני מסתפק מעט והלא אמרינן לבוד בקורה ואפילו משתי רוחות, וא"כ אם היא חלושה באמצעה ואינה יכולה לקבל אריח בכל חלקיה למה תפסל בכך ומי גרע מאויר גמור. ואפילו תאמר כיון דישנה ואינה בריאה גרועה ממי שאינה, והלא בעקומה התירו כל שאילו ינטל עקמימותה ולא יהא בין זה לזה שלשה. ושמא לאו דוקא עשרים וארבעים, וצ"ע.

ירושלמי (שם): קורה שראשה אחד למעלה מעשרים אמה וראשה אחד למטה מעשרים אמה (דומין) [רואין] כל שאילו יגוד בתוך שלשה והיא נראית בתוך עשרים אמה מותר ואם לאו אסור. קורה שראשה אחד למעלה מעשרה טפחים וראשה אחד למטה מעשרה טפחים, רואים שאילו יגוד בתוך ג' יהא נראית למעלה [מ]עשרה טפחים מותר ואם לאו אסור.

מתני': עקומה רואין אותה כאילו היא פשוטה עגולה רואין אותה כאילו היא מרובעת. מסתברא שאלו אפילו לרבנן הם. ותדע לך מדאמרינן בגמרא גבי היתה של קש ושל קנים מאי קמ"ל דאמרינן רואין היינו הך, כלומר: דר' יהודה דאמר רחבה אע"פ שאינה בריאה ואילו בעקומה רואין אותה כאילו היא פשוטה לא אקשינן הא תו למה לי אלא אדרבה אקשינן פשיטא ואמרינן קמ"ל כדר' זירא, אלמא מילתא פשיטא היא דהכין הלכתא ורבנן היא, ודר' זירא כרבנן אמרה ולא כר' יהודה. וכן בעגולה דאמרינן הא תו למה לי דרבנן היא, והכי קאמר: כיון דאשמועינן רבנן דאמרינן רואין, דעקומה רואין אותה כאילו היא פשוטה, הא נמי דעגולה רואין אותה כאילו היא מרובעת פשיטא נמי דאמרינן רואין דרבנן היא. ומסתברא דעל כרחך אית לן למימר דעגולה רואין אותה כאילו היא מרובעת רבנן היא, דכיון דאית לן למימר דעקומה רבנן היא, (ד)אם איתא בתר ההיא דשל קש הוה ליה למתנייה ומאי טעמא אפסיק בין הני דר' יהודה ותנא עקומה ביניהו דהיא רבנן. וטעמא דמילתא דרבנן פליגי בשאינה בריאה ובשל קש ומודו בעקומה ועגולה, נראה לי משום דשאינה בריאה ושל קש אי אפשר לומר בהן רואין אלא לענין דינא, כלומר: עושין אותן לענין הדין כאילו הן בריאות וראויות לקבל אע"פ שאי אפשר, ורואין כזה לית להו לרבנן, אבל רואין שהוא בגופו של דבר ואינו מחוסר אלא מעשה מגופן רואין אותו כאילו נעשה בו אותו מעשה, והיינו עקומה רואין אותה כאילו תקנוה וניטל ממנה עקמימותה, וכן עגולה שכן דרכן של בני אדם לרבע ולתקן ולישר את העגול ואת העקום.

ובירושלמי מצאתי בעקומה כדברי ובעגולה שלא כדברי, דגרסי' התם (ה"ה): היתה של קש למי נצרכה לר' יהודה דאמר רחבה אע"פ שאינה בריאה, עקומה רואין אותה כאילו היא פשוטה ר' אחא בשם ר' זעירא דר' יהודה היא, רב יוסף בשם ר' זעירא דברי הכל היא והוא שתהא עקמומית מן הצד עקמימיות שאינה מעכבת אבל עקמומיות שהיא מעכבת את המבוי הרי זו אסורה, ואיזו היא עקמומיות שהיא מעכבת את המבוי כל שאילו יגוד ואין בין זו לזו שלשה. ונראה דשאינה מעכבת גרסינן, ושבוש יש בנוסחאות. עגולה רואין אותה כאילו היא מרובעת, עוד היא דר' יהודה, ע"כ בירושלמי. ומה שנראה לי כתבתי, ונראין הדברים מפני שהפסיק בינה ובין של קש וכמו שכתבתי, ועוד שהטעם לשתיהן אחד. וכן פסק הרמב"ם ז"ל בעקומה (הל' שבת פי"ז, הכ"ו), כך נראה לי.

מתני ליה רב יהודה לחייא בר רב רחבה אף על פי שאינה בריאה אמר ליה רב אתניי' רחבה ובריאה. הרבה פירושין נאמרו בדבר זה, ואין אחד מהם עולה לי ליפה. והנכון שבהם מה שפירש רבנו שמואל ז"ל, דרב יהודה הוה מתני ליה במתני' פלוגתא דר' יהודה ורבנן כדאיתא במתני', ואמר ליה רב לא תתני דבהא פליגי דהא דברי הכל בריאה בעינן ולא נחלקו ר' יהודה ורבנן בדבר זה, והיה רב מחסר ממשנתינו הא דר' יהודה וכן נמי היתה של קש רואין אותה כאילו של מתכת. ולדבריו אתי האי לא תתנייה כההיא דלעיל (ב, ב) דאם יש לו צורת פתח אין צריך למעט, דהכא והתם הוה מתני ליה לבריה כמשנתינו והוא היה מהפך למשנתינו ומשבשה. ואקשינן והא אמר רב רחבה ארבעה אע"פ שאינה בריאה, אלמא איכא מאן דמכשר בשאינה בריאה והא מני ר' יהודה וכר' יהודה אמרה רב, ופריק רחבה ארבעה שאני דבכי האי כולי עלמא מודו בה.

דף יד - ב

וכמה כל שהוא. לפי שמצינו כל שהוא שיש לו שיעור וכדאמרינן בפרק חלון (עט, ב) אמר רב יהודה חבית של שתופי מבואות צריך שיגביה מן הקרקע טפח. ואקשינן עליה מדקתני בברייתא ומגביה מן הקרקע כל שהוא, ופרקינן מאי משהו נמי דקאמר טפח, ואסיקנא הכא אפילו כחוט הסרבל.

ומאי טעמא הדר ביה משום דר' יוסי נמוקו עמו. ומכאן משמע דהא דאמרינן ר' יוסי נמוקו עמו אפילו במקום רבנן קאמרינן. ומיהו לקמן (טז, ב) משמע דלא אמרינן הכי, דאמרינן התם: דריש רב נחמן משום רבנו שמואל אמרו יחיד נותנין לו סאתים שנים נותנין להם סאתים שלש נעשו שיירה ונותנין להם שש, אמרו ליה שבקת רבנן ועבדת כר' יוסי, הדר אוקי אמורא עלויה ודרש דברים שאמרתי בפניכם טעות הן בידי. אלמא לית הלכתא כר' יוסי במקום רבנן ולא אמרו נמוקו עמו אלא במקום יחיד, ורב רחומי הוא דהוה ס"ל הכי ולא קיי"ל כוותיה אלא כרב יהודה דהדר ביה והא נמי רב רחומי משמיה דרב יהודה הוה אמר ליה, וכיון שכן לא קיי"ל כר' יוסי אפילו בלחיין אלא כדאמר לה רב רחומי מעיקרא. ורבא נמי דאמר האלוהים אמרה, משמע נמי דלרמיא לדר' יוסי מהלכתא קאמר. ואביי נמי אמר ליה לרב חנן בר רבא הלכתא מאי ואמר ליה פוק חזי מה עמא דבר, כלומר: דכרבנן נהגי, ואפילו למאן דאמרה אשותה מים לצמאו מ"מ כרב יהודה ורב רחומי קמייתא ורבא קיי"ל. וכן פסק הרב אלפסי ז"ל והרמב"ם ז"ל (הל' שבת פי"ז, ה"ב). ור"ח ז"ל נראה שפסק כר' יוסי דמהדר ביה רחומי, ודאביי נמי אמרינן דאיכא מאן דאמרה אשותה מים לצמאו, ומה שנראה לי כתבתי.

דף טו - א

אלמה אמר רב הונא בריה דרב יהושע אין מטלטלין בו אלא בית סאתים. ואם נטעו מתחילה לדירה אפילו יתר מבית סאתים דלאו כקרפף הוא אלא כבית דירה ממש הואיל ונטעו לשם דירה.

ת"ש שבת בתל וכו'. ומברייתא דקתני כל מחיצה שנעשה בשבת בין בשוגג בין במזיד שמה מחיצה לא מצי לאקשויי, דההיא נמי כיון דנעשית בידים לשם מחיצה אע"פ שלא סמכו עליה מאתמול ועכשיו הוא דנעשית, מ"מ כיון דבידים נעשית לשם מחיצה מחיצה גמורה היא ומודה בה רבא, והוא הדין נמי ללחי כי האי גוונא וכמעשה דרב דבסמוך דאחוי ליה לשמעיה קום אדוכתיך.

אביי לטעמיה. לא גרסי' ליה ר"ח והרב אלפסי ז"ל. וכבר כתבתי בארוכה לעיל (ט, א ד"ה ולענין) בס"ד גבי פלוגתא דבין הלחיים.

א"ל נסמוך מר אדקלא. איכא מ"ד לטעמיה דרב קאמר ליה, כלומר: אפילו לדידך דנראה דלא סבירא לך שבת הואיל והותרה הותרה מ"מ נסמוך מר אדקלא, אבל רב הונא לנפשיה ס"ל לקמן (יז, א) שבת הואיל והותרה הותרה. ומסתברא דרב הונא נמי מודה בהא הואיל וליתנייהו המחיצות, וכדאמרינן לקמן (שם) אמר לך רב הונא אנא דאמרי אפילו כר' יוסי ב"ר יהודה, עד כאן לא קאמר ר' יוסי ב"ר יהודה אלא התם הואיל וליתנייהו למחיצות. ומהא דהכא איכא למשמע דהתם לאו בדרך דחייה בעלמא קאמר לה אלא דוקא, והכי נמי מסתברא דסתמא דמלתא רב הונא לא פליג ארביה.

ירושלמי (ה"ד): רב אזל לחד אתר חמא לחד מבוי שריתיה בליחייא יהב ליה בחוטרא ואפליה, אמר ליה רב הונא דיקלא קיים. אמר ליה עינוי דרב הונא גביה ועינוי דרב לית אינון גביה אלא הריני אוסר להם משום קורה ולשבת הבאה אני מתיר להם משום לחי, שיהו יודעין שאם ינטל הדקל שאסור לטלטל. ואית דבעי מימר דלא יהון סברין כר' יהודה דר' יהודה אמר רחבה אע"פ שאינה בריאה. ר' חנינא לא אמר כן אלא רב אזיל לאתר חד, חמא ההיא מבוי שנטלה קורתו ואסר להם, א"ל רב הונא דיקלא קאים, א"ל עינוי דרב הונא גביה ועינוי דרב לית אינון גביה אלא הריני אוסר להם משום קורה ולשבת הבאה הריני מתיר להם משום לחי שיהו יודעין שאם ינטל הדקל שאסור לטלטל. ואית דבעי מימר דלא יהון סברין כר' יהודה דתניא תמן איזהו קרפף כל שהוא סמוך לעיר דברי ר' יהודה וכה אמר הכין, אמר ר' מנא כבית דירה עבד לה ר' יהודה.

דף טו - ב

אם כן מה ת"ל ספר וכו'. ולאו כלל ופרט הוא, דאילו בכלל ופרט אמרו אין בכלל אלא מה שבפרט, אבל הכא ונתן בידה חזר וכלל והוה ליה כלל ופרט וכלל.

על מנת שלא תלכי לבית אביך לעולם. פירוש: לבית זה של אביך קאמר, ומשום דזה עיקר, אבל לבית אביך בלבד כריתות הוא דהוי דהא אם מת או שמכרו מותרת בו, וכדתנן (נדרים מו, א) בית זה שאני נכנס מת או שמכרו הרי זה אסור, ביתך שאני נכנס מת או שמכרו הרי זה מותר. וכבר הארכתי בדבר זה בגיטין פרק ב' (כב, א ד"ה הא דאמרינן) בס"ד.

הכי אגמריה רחמנא למשה גדור רובא. מהכא משמע דבין למר ובין למר פרוץ מרובה על העומד כפרוץ דמי דבר תורה. ואיכא למידק דהא פסי ביראות פרוץ מרובה על העומד הוא ואפילו הכי הויא מחיצה דאורייתא, וכדאמרינן לקמן (כ, א) אמר רב אילעא הזורק לבין פסי ביראות חייב, פשיטא אי לאו מחיצה היא היכי שרו רבנן לטלטולי, לא צריכה כגון דעבד כעין פסי ביראות ברה"ר וזרק לתוכו, הא נמי פשיטא אי בעלמא לאו מחיצה היא גבי בור היכי שרו רבנן לטלטולי. אלמא פרוץ מרובה על העומד כעומד דמי. ותירצו בתוס' (להלן יז, ב ד"ה עושין). דכל היכא דהעמיד פסין בפאות ואיכא שם ד' מחיצות כי התם הויא מחיצה, והכא בשלא העמיד בפאות וליכא שם ד' מחיצות.

והראב"ד ז"ל פירש: דמדאורייתא לגבי מחיצות אפילו פרוץ מרובה כעומד הוא והכא בגזירות דרבנן פליגי, מר סבר דמדרבנן פרוץ כעומד כפרוץ, ומר סבר כעומד. והא דאמרינן הכי אגמריה רחמנא למשה, לפי שכל הגזירות שעתידין חכמים לגזור נתגלו לו למשה בסיני, משום הכי הלכה נקראת דגזרינן על שם הלכה. והכי אשכחן (לעיל ד, ב) ברובו שאינו מקפיד משום רובו המקפיד. אלו דברי הרב ז"ל. וכבודו במקומו מונח, כי לא נאמרה שם הלכה על רובו שאינו מקפיד ועל מיעוטו המקפיד אלא על רובו המקפיד, ואתו רבנן וגזרו על רובו שאינו מקפיד ועל מיעוטו המקפיד. הראיה נדחית אבל אפשר שהדבר אמת. ונראה שיש קצת ראיה לדבריו מפני שהביאו על מחלוקתן (להלן טז, א) הא מתניתא דכלאים ומותיב מינה לרב פפא, ואם איתא מאי קושיא דלמא התם מדרבנן.

הכי גרס רש"י ז"ל: והא אפשר לצמצם. כלומר: דמדאפשר לצמצם וקתני אם הניח ריוח ביניהן כמותן, ש"מ כמותן ממש בצמצום קאמר. וא"ר אמי במעדיף, כלומר: בנכנס ויוצא. והקשו בתוס' (ד"ה רש"י) שאין זה שיטת התלמוד שלא יחוש לתרץ דברי המקשה. והגירסא הנכונה כדגרס ר"ח ז"ל והא אי אפשר לצמצם, כלומר: אפילו כי מוקמת לה בנכנס ויוצא אי אפשר למלאות את כל הריוח לגמרי, דאי אפשר לסכך הכשר לצמצמו כמדת כל הריוח והדר הוי ליה כעומד בלבד. וקשיא עוד לרב הונא. ותירץ ר' אמי במעדיף ומרכיב קצת סכך כשר על השפודין דנמצא עכשיו כל הריוח מכוסה. ורבא אמר אם היו נתונין ערב נותנן שתי, כלומר: רבא חשש אפילו במעדיף כיון שהוא נותנן על הריוח כמות השפודין פעמים שלא יעדיף עליהם ונמצא שאין כל הריוח מתמלא כמו שאמרו שא"א לצמצם, אלא אם היו נתונין שתי נותנן ערב. וזה נכון.

דף טז - א

שלש מדות במחיצה. כלומר: במחיצת כלאים, ואלו הן השלש מדות, ראשונה כל שהוא פחות משלשה צריך שלא יהא בין זה לזה שלשה כדי שלא יזדקר הגדי בבת ראשו, דמחיצה גרועה היא ובקיעת גדיים מבטלתה. השניה כל שהוא משלשה ועד ארבעה ולא ארבעה בכלל, צריך שלא יהא בין זה לזה כמלואו, בנכנס ויוצא לרב פפא או אפילו כמלואו מכוון לרב הונא. ואם היה פרוץ כמלואו אף כנגד העומד אסור, דמחיצה גרועה היא עדיין שאינה מתרת אפילו כנגד העומדת, ומיהו חשיבא מקמייתא דבקיעת גדיים לא מבטלה לה. השלישית ארבעה ומארבעה ועד י' אמות להתיר כנגד הפרוץ צריך שלא יהא בין זה לזה כמלואו, בנכנס ויוצא לרב פפא אי נמי אפילו כמלואו מכוון לרב הונא. אבל אם היה כמלואו למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה כנגד הפרוץ אסור, אבל כנגד העומד מיהא מותר דמחיצה חשובה היא ואין בקיעת גדיים ולא אפילו פרוץ מרובה מבטלין את העומד שלא להתיר כנגד העומד, אבל כנגד הפרוץ מיהא אסור. אבל אם היה עומד כפרוץ שהוא כאילו עומד מרובה לרב פפא אי נמי עומד מרובה ממש על הפרוץ לרב הונא, אפילו כנגד הפרוץ מותר, ולאו דוקא במדה שלישית כן אלא אפילו בכל המדות כן. והא דקתני במדה השניה כדי שלא יהא פרוץ כעומד, פירושו לדעת רב פפא כדי שלא יהא פרוץ כעומד בנכנס ויוצא.

נפרצה ביתר מעשר אסור. כלומר: כנגד הפרוץ, שאף על פי שהעומד רבה עליו כיון שהוא פרוץ יתר מעשר פרצה היא ואין העומד מתירתה, אבל כנגד העומד מיהא מותר.

והא לאו מדה רביעית היא חשיב לה, משום דתנא מדות המחיצות שיש כנגדן פרצה יתרה מן המחיצה קחשיב, כלומר: שמחיצה שהיא ופרצתה מותרין ואף ע"פ שפרצתה מרובה ממנה והיינו מדה הראשונה ובכללה קנים הדוקרנין ועשה להם פאה מלמעלה. ויש מחיצה שהיא ופרצתה אסורין בין שפרצתה מרובה ממש לרב פפא בין שפרצתה אפילו כמוה לרב הונא, דהיינו כאילו פרצתה מרובה והיא מדה שניה. ויש מחיצה שהיא עצמה מותרת ופרצתה אסורה, ואע"פ שפרצתה יתרה ממנה ולכולי עלמא, והיינו מדה שלישית, ובכללה פרצה יתרה מעשר שהיא מותרת ופרצתה אסורה. כן נראה לי.

דף טז - ב

סיפא אתאן לרשב"ג. דקא סלקא דעתך דכל מחיצה שהיא יתרה על המדה שאנו אומרין בה לבוד מחיצה חשובה היא ומתרת כנגדה, א"כ סיפא דקתני דמשלשה ועד ארבעה פרצתה אוסרתה ואע"ג דאיכא מחיצה חשובה דנפקא מתורת לבוד לרבנן ש"מ לאו רבנן היא אלא רשב"ג דאמר בפחות מארבעה אמרינן לבוד, אלמא כל פחות מארבעה לא חשיבא ומשום הכי אינה מתרת אפילו כנגדה ואתיא כרשב"ג.

ואיכא למידק טובא דאי סיפא כרשב"ג דאמר כל פחות מארבעה אמרינן לבוד, א"כ שלשה ומשלשה ועד ארבעה היאך הולכין בו בתר פרצה כמלואו, אפילו נפרצה לגמרי נמי כעומד דמי דאמרינן לבוד כדאמרינן במדה ראשונה לרבנן. ועוד למה לי דקתני שלשה ומשלשה ועד ארבעה, דמשמע הא פחות משלשה לא, אפילו ליכא אלא קנה מכאן וקנה מכאן נמי, והוה ליה למימר כל שהוא פחות מארבעה צריך שלא יהא בין זה לזה ארבעה כדתניא במדה ראשונה לרבנן. וליכא למימר סיפא אתאן לרשב"ג לאו דוקא אלא לאפוקי מדרבנן קאמר ולעולם סיפא דלא כרשב"ג, והך קושיא דלא אתי כרבנן הוה מצי לאקשויי מסיפא, דהא ליתא דכיון דקאמר סיפא אתאן לרשב"ג איברא משמע דכרשב"ג מיהא אתיא.

וראיתי להרב ר' אברהם ב"ר דוד ז"ל שפירש אתיא כרשב"ג דלא חשיבא ליה מחיצה פחותה מד', ומיהו פליגא עליה דאיהו אית ליה לבוד והאי לית ליה לבוד. ואינו מחוור בעיני כלל, דא"כ מצינו תנא דאית ליה בלבוד כרבנן ואפ"ה פחות מד' לא חשיב ליה למשרי כנגדו, וא"כ אמאי מפיק לה מדרבנן לימא דרבנן הוא דאית להו הכי וכדתירץ נמי אביי דהיינו תירוציה. וגם כן אי אפשר לומר דהשתא הוה ידע דאפילו לרשב"ג בקיעת גדיים מבטלה למחיצה דלמטה, דאכתי לא ידעינן לההוא טעמא דרבא הוא דחדית ליה. ועוד דאי ידע לה א"כ מאי קשיא ליה רישא רבנן וסיפא רשב"ג, כולה רשב"ג היא וכדתירץ רבא.

ועוד קשיא לי דאפילו לאוקמתיה דרבא לא סליק לן תירוצא, דא"כ דרשב"ג מודה דבקיעת גדיים מבטלת מחיצה, א"כ כל שהוא שלשה ומשלשה ועד ארבעה מפני מה אין בקיעת גדיים מבטלתה, מאי אמרת כיון דהויא לה שלשה חשיבא קצת ואפילו לרשב"ג ולא מבטלה לה בקיעת גדיים, א"כ הדרא קושיין לדוכתא דאפילו נפרצה ביותר מכדי מלואה כל היכא דאיכא שלשה תו לא מבטלה לה בקיעת גדיים ואמרינן לבוד ואפילו כנגד הפרוץ מותר. והדבר צריך לי תלמוד.

רבא אמר מדסיפא רשב"ג רישא רשב"ג וכו'. ולדברי רבא אפילו שלשה חשיבא למישרא כנגדו וקיימא לן כרבנן. וכן כתב הראב"ד ז"ל.

ומה שאמרו כאן במחיצות אלו דכל שהוא ארבעה ומארבעה ועד עשר דאפילו פרוץ מרובה על העומד כנגד העומד מותר, לא שנו אלא לענין מחיצות כלאים אבל לשבת לא, דאפילו במחיצה אמה וחצי (אמה) [אמר] למעלה (לעיל י, ב) דאתי אוירא דהאי גיסא ודהאי גיסא ומבטל ליה, חוץ מפחות משלשה דאמרינן לבוד וכל לבוד כעומד ממש דמי, וכדאמרינן לקמן בסמוך גבי חבלים דקרינן ליה עומד ממש.

והלכתא כותיה דרב פפא משום דדייקא מתני' כותיה. והא דפסקינן הלכה בפרק שני דחולין (כט, א) גבי שחיטה דלכ"ע מחצה על מחצה אינו כרוב, לדברי הראב"ד ז"ל שכתבנו למעלה (טו, ב ד"ה הכי) לא תקשי מידי, דהתם שחיטה דאורייתא ברובה תליא ובדאורייתא אזלינן לחומרא, אבל מרובה על העומד דמחיצות דרבנן ולקולא. אבל כבר דחינו למעלה (יא, א ד"ה מאי) שאין (הרוב) הדברים נראין כן. ובתוס' (חולין כט, א ד"ה דכולי עי"ש) תירצו דיש לחלק, דהתם בדבר התלוי בחיות הבהמה. ומסתברא דהתם הלכו בו לחומרי יותר, וכמו שאמרו בירושלמי דמכלתין בריש פרקין (ה"א) גבי קורה שמקצתה למעלה מעשרים ומקצתה למטה מעשרים רב אמר סוף שעורין להקל ר' חייא בשם ר' יוחנן מבוי שקורתו למעלה מעשרים אמה וכו' ר' חלקיה בשם ר' אחא אפילו כרב אתיא דרב אמר שחיטה מחצה למחצה כשרה ולמה אמרו פסולה מפני מראית העין.

אי מוקי ליה עילאי אתי אוירא דהאי גיסא ואוירא דהאי גיסא ומבטלי ליה אי מוקי ליה בי מיצעי הוה ליה עומד מרובה על הפרוץ משני צדדין. כלומר: ולא הוי עומד. והא דאמרינן לעיל (י, ב) לעולם הוי עומד דחויא בעלמא היא, כלומר: מהא לא נשמיענה. ומיהו הכין הלכתא דלא הוי עומד, מדאמרינן הכא להדיא דלא הוי עומד.

ואית לי למידק אשמעתין בהא נמי דמוקי ליה בי מיצעי נימא ביה אתי אוירא דהאי גיסא ודהאי גיסא ומבטלי ליה כדאמרינן באידך. ויש לי לומר דאין הכי נמי, אלא כיון דאשכח בהא טעמא חדתא אתא וחדית ואגב אורחיה קמ"ל. ואי נמי יש לי לומר דבכי האי גוונא לא אמרינן אתי אוירא דהאי גיסא ודהאי גיסא, משום דלבוד להקל אמרינן ולא להחמיר. והלכך כל שאתה בא לומר אתי אוירא דלמעלה מן החבל העליון דהיינו אוירא דעלמא ומבטל ליה לא אמרינן לבוד והרי החבל העליון מפסיק בינו ובין אוירא דעלמא, וכי אמרת דמכל מקום אוירא דבינו בינו מבטל ליה אמרינן לבוד, וזה נראה לי עיקר. אח"כ חזרתי וראיתי דאפילו להחמיר אמרינן לבוד במבוי שרצפו בלחיים (לעיל ט, א), ולפיכך התירוץ הראשון עיקר.

ורב המנונא הכי מיבעי ליה. כך הגירסא ברוב הספרים. ופירושה: דכיון דדחינן לראיתו של אביי ממילא אדחיא בעיא דרב המנונא דהא לא משכחת לה דהתם נמי אמרינן הכי היכי משכחת לה, ומשום הכי לא אצטריך למימר הא דרב המנונא היכי משכחת ולאוקמה במחצלת שבעה ומשהו, אלא מיד שדחה דברי אביי הרגיש הוא בעצמו בקושיא ופירש דרב המנונא הכי קא מיבעי ליה, כן נראה לי. ויש ספרים דגרסי אלא הא דרב המנונא היכי קא מיבעי ליה ואין צורך.

ולענין פסק הלכה: כיון דהא דרב המנונא לא אפשיטא אפילו בשהיתה מחצלת שבעה ומשהו וחקק בה שלשה ואוקמה בפחות משלש סמוך לקרקע אינה מתרת, דבמחיצת ערב לא אמרינן עומד מרובה על הפרוץ ואפילו במחיצה רביעית, ואע"ג דהיא גופה דרבנן היא מ"מ עיקר מחיצות דאורייתא ואזלינן בהו לחומרא כשל תורה. כן נראה לי. אבל הראב"ד ז"ל כתב בהא זה לשונו: מסתברא מדאמר רב אשי מחיצה תלויה איבעי ליה לרב המנונא וכו', [מכלל] דכי האי גוונא פשיט ליה דמחיצה היא [דמקשינן] ערב לשתי דהאיך לאו תלויה היא.

מתני': מקיפין בקנים ובלבד שלא יהא בין קנה לחבירו שלשה טפחים בשירא דברו דברי ר' יהודה וחכמים אומרים לא דברו אלא בהווה כל מחיצה שאינה של שתי וערב אינה מחיצה דברי ר' יוסי ב"ר יהודה וחכ"א אחד משני דברים. ושלש מחלוקות בדבר. ר' יהודה סבר שאין נותנין כל צורכן אלא לשיירא בלבד שהיא של שלשה אנשים או יותר, ואע"פ שהקיפוה מערב שבת לדירה, מפני שאינן מחיצות גמורות. אבל בית סאתים נותנין להם בין לאחד בין לשנים כפי מה שנאמר בגמרא, וה"ה נמי לקרפף שלא הוקף לדירה, דלר' יהודה אין הפרש בינו לקרפף שלא הוקף לדירה ונותן להם בית סאתים כחצר המשכן בקרפף שלא הוקף לדירה. וחכמים אומרים לא דברו בשיירא בדוקא אלא אפילו ליחיד נותנין לו כל צרכו במדבר, וכל שכן בשיירא דהרי זה כקרפף שלא הוקף לדירה. ור' יוסי ב"ר יהודה סבר דאפילו לשיירא אין נותנין להם כל צרכן אלא בית סאתים בין ליחיד בין לשנים, אבל שלשה נעשו שיירא ונותנין להם שש סאין בין בישוב בין במדבר. ובזה חלוק על אביו. וכן מפורש בירושלמי (ה"י) דר' יוסי בשיטת אביו ביחיד וחלוק על אביו בשיירא. וכן ודאי נראה, שהרי לא נחלקו חכמים ור' יהודה בשיירא כלל אלא ביחיד, וכיון דלרבנן שיירא נותנין להם כל צרכן אפילו לר' יהודה כן. ותדע לך עוד דהיתר בית סאתים אינו מחשיב אותו במשנתינו כלל ואינה מחיצה קרי ליה, דהא לר' יוסי דאמר אינה מחיצה ואפ"ה מודה הוא דנותנין להן בית סאתים. ועוד דהא מקשינן בגמרא על הא דר' יהודה בשיירא אין יחיד לא, ופריקו לה אמר רב נחמן ואיתימא רב ביבי בר אביי ליתן להן כל צרכן, אלמא מודה בשיירא דנותנין להן כל צרכן.

והוצרכתי לכתוב כן מפני שראיתי בפירושי הראב"ד ז"ל שפי' דר' יוסי לפרש דברי אביו בא, ור' יוסי ב"ר יהודה אינו חולק על אבוה דלא שרי, אלא לפרש דברי אביו כדי שלא תהא סבור שלא חלק ר' יהודה אלא בקנים או בחבלים, אלא כל מחיצה שאינה של שתי וערב אינה מחיצה עכ"ל. ונראה מדבריו כי ר' יוסי לא בא לחדש דבר אלא זה, ודבריו ודברי אביו אחדים הם. ואי אפשר לומר כן כמו שאמרתי. ועוד דא"כ אף בשיירא תהא הלכה כמותו שהרי לא פסק שמואל כוותיה ביחיד אלא משום דקאי אבוה בשיטתיה, ואי בשיירא קיימי נמי בחדא שיטתא, מאי שנא שיירא דלא פסק בה כוותיה, וצ"ע.

ואפשר שהרב ז"ל [לא] אמר שעומדין בשיטה אחת אלא ביחיד בלבד, ור' יוסי בא לפרש דברי ר' (מאיר) [יהודה] שחולק על חכמים ולאו בקנים וחבלים בלבד אלא בכל מחיצה עשויה שתי וערב אין מתירין ביחיד אלא בשיירא.

והוא הדין לקרפף שלא הוקף לדירה שנותנין להו לר' יוסי שש סאין, ולמעלה משלשה לפי חשבון, ואע"ג דלא הוקף לדירה כלל כיון ששבתו בתוכו. ולרבנן נמי כיון שהן שובתין בתוכו נותנין להן כל צרכן בין ליחיד בין לשיירא. ולא אמרו קרפף בית סאתים אלא למי שאינו שובת בתוכו. ובהדיא תניא בתוספתא (פ"ב, ה"ג) שיירא ששבתה בתל גבוה עשרה טפחים ובנקע עשרה טפחים ובגינה מוקפת גדר גבוה עשרה טפחים מטלטלין בתוכה ובלבד שימלאו את כולה ולא שיירו בה אלא בית סאתים, אם אין בכולה אלא בית סאתים מטלטלין בתוכה ואע"פ שאין ממלאין את כולה ע"כ. ונראה שיש קצת שבוש בתוספתא ולא גרסינן ולא שיירו בה אלא בית סאתים, אלא הכי גרסי' בה, ולא שיירו בה בית סאתים.

ותנא בתרא טפי אתנא קמא דאפילו יחיד בישוב נותנין לו כל צרכו, דקסבר דכיון דמחיצות נינהו אפילו בישוב ואפילו ביחיד נותנין לו כל צרכו. ואיפסקא הלכה כר' יוסי ביחידים שאין נותנין להם כ"א בית סאתים, ומשום דקיימא ר' יוסי ור' יהודה אבוה בחדא שיטתא. אבל בשיירא נותנין להן כל צרכן משום דהלכה כחכמים. ועוד דבין לר' יהודה בין לת"ק בין לתנא בתרא בשיירא שוו, והלכך בשיירא נותנין להן כל צרכן, ואפילו בקרפף שלא הוקף לדירה וכדאיתא בתוספתא כדתניא לעיל. ועוד אמר לקמן בפרק כל גגות (צג, א) גמרא גג גדול שנפרץ לגג קטן א"ר יהודה שלש קרפיפות זה בצד זה וזה בצד זה ושנים החיצונים מגופפין ואמצעי אינו מגופף ויחיד בזה ויחיד בזה ויחיד בזה נעשו שיירא ונותנין להן כל צרכן. אלמא אפילו בקרפף שלא הוקף לדירה אומרים כן.

גמרא: שלשה נעשו שיירא ונותנין להם בית שש. ירושלמי (בפירקין ה"י): שלשה נותנין להם בית ששת סאין מכאן ואילך לפי חשבון, אין שיירא פחותה משלשה, אין הגוי משלים בשיירא קטן מהו שישלים בשיירא ע"כ בירושלמי. ומסתברא דלפי חשבון בית סאתים לכל אחד קאמר, שאם נתוספו עליהן והיו ארבעה נותנין להן ח' סאין ולחמשה עשרה סאין, וכן לעולם לפי חשבון זה.

דף יז - א

איכא בינייהו יחיד בישוב. ופסק ר"ח ז"ל כתנא בתרא דאמר אפילו יחיד בישוב. וכן כתב הרב אלפסי ז"ל דלרבנן בתראי שרי לטלטולי בתוך מחיצה של שתי או של ערב כדין המדבר, והלכתא כוותייהו. וכתב עליו הראב"ד ז"ל: נראה מדבריו כי הוא מפרש המחלוקת אפילו בבית סאתים בלבד דת"ק ביישוב [כלל] כלל לא, ומשום הכא פסק כרבנן בתראי. והם דברי תימא דלא אשכחן לא תנא ולא אמורא דפליג אהא דקנה קנה פחות משלשה טפחים דלאו מחיצה היא, דבין לענין כלאים בין לענין סוכה בין לענין שבת חוצץ דמחיצה מעלייתא היא, וכולהו מפרשן בלי שום ספק, אלא ודאי כך ראוי לפרש כמו שפירשתי. וכבר הוקבעה הלכה כר' יוסי ביחיד דבין בישוב בין במדבר דינם שוה לבית סאתים בלבד ולא יותר ע"כ.

ארבעה דברים פטרו במחנה. ומפרש בירושלמי (ה"י) דעשרה קרוין מחנה, דגרסינן התם: כמה הוא מחנה ר' חנינא אמר מאה שנאמר (שופטים ז, יט) ויבא גדעון ומאה איש אשר אתו בקצה המחנה, ר' אבון בעי אילו אמר מחנה והאנשים אשר אתו מאה יאות, ר' יוחנן אמר עשרה שנאמר (שמואל א, כה) ויבואו עשרה עבדי דוד וגו' מהו ויבואו ר' דוסתאי בן שונם אמר נעשה מחנה, ר' יהודה בן פזי אמר עשרה עד למחנה גדול כמחנה אלקים (דברי הימים-א ב, כב) וכמה היא מחנה אלים עשרה. תני בשם ר' יודא שנים עשר אלף כמחנה ישראל.

מותרים בגזל עצים. ואסיקנא בגמרא בכל עצים בין בהיזמי בין בהיגי בין בשאר עצים, בין לחים ויבשים בין מחוברין בין תלושין. ובירושלמי (ה"י) אסרו כשעשוין חבילה, דגרסינן התם: ר' דניאל בריה דרב קטינא בשם רב חונא אם עשוין חבילה אסור.

דף יז - ב

ומלערב אמרי דבי ר' ינאי לא שנו אלא עירובי חצרות אבל עירובי תחומין חייבין. גרסינן בירושלמי (ה"י): (ואם יש) [ויש] חצרות במחנה להתיר אהלים שבמחנה כהדא דתניא אוהלין שבמחנה צריכין עירוב אוהלים שבשיירא אין צריכין עירוב ע"כ. ונראה לפי הסוגיא שהגירסא בחילוף, שבמחנה אין צריכין עירוב ושבשיירא צריכין עירוב והתירו במחנה מה שלא התירו בשיירא. וכן היא בתוספתא, דתניא התם בפרק ב' דמכלתין (ה"ד) אחת שיירא ואחד יחיד עושה להן מחיצה, ר' יהודה אומר לא ירבה ליחיד יותר מבית סאתים ואין שיירא פחותה משלשה. אחד שיירא ואחד מחנה, פי' לבית סאתים. מה בין שיירא למחנה, אלא אוהלים שבשיירא חייבים בעירוב ושבמחנה פטורין מן העירוב. והרמב"ם ז"ל כתב בפ"א דעירובין (ה"ג) דאוהלים שבשיירא פטורין ושבמחנה חייבים כגירסת הירושלמי. ואין נראה כן כמו שכתבתי. ועוד שבמשנתינו ארבעה דברים פטורים במחנה ואחד מהם ופטורין מלערב, ואילו בשיירא לא פטר כלום. וגם הוא ז"ל כתב בספר שופטים בהלכות מלכים פ"ו (הי"ג) כי במחנה פטורים מלערב ומטלטלין מאהל לאהל בלי עירוב וזו אחת מן ההשגות שהשיג עליו הר' משה כהן ז"ל (בהגהות הרמ"ק להל' עירובין שם). גם מן הירושלמי ומן התוספתא ג"כ למדנו שלא התירו ליחיד במחנה אלא בית סאתים כשיירא.

ור' יונתן הכי קא קשיא ליה לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד הוא ואין לוקין עליו. פירש רש"י ז"ל: דסלקא דעתיה אל יוציא הוא ונפקא לן הוצאה מרשות לרשות מיניה, וההיא אב מלאכה הוא וממיתין עליה וכל לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד שלא יעשה כן שמתחייב עליו מיתת ב"ד אין לוקין עליו, אפילו לא התרו בו למיתה והתרו בו למלקות דהשתא לא מקטיל, אפילו הכי לא לקי דלאזהרת מיתת ב"ד ניתן ולא למלקות. [ומשני] אל יצא כתיב, ואין כאן לשון הוצאת משאוי ע"כ לשונו. והרב אלפסי ז"ל ג"כ פירש אל יצא איש כתיב, כלומר: יציאה ברגלים בלבד היא ואין בה מיתת ב"ד אלא באזהרה בלבד ולפיכך לוקין עליה. ונראה מדבריהם דר' יונתן היה סבור דבהוצאת משוי כתיב אל יוציא הוא, ותירץ רב אשי דאינו בא להוצאת משוי כלל אלא להוצאה ברגלים.

ואינו מחוור בעיני, שאם כן לא היה לו לר' יונתן לומר בלשון הזה אלא כך היה לו לומר והא להוצאה מרשות לרשות הוא דאתא, אלא לכולהו אף הוצאה מרשות לרשות במשמע, תדע לך דאי לא תימא הכי לרב אשי דאמר אל יצא כתיב ואל יצא קרינן א"כ קשיא להו קרא לרבנן דאמרי תחומין דרבנן. ואף ע"ג דנפקא לן בשבת (צו, ב) הוצאה מויעבירו קול במחנה, חד קרא להוצאת עשיר וחד להכנסת עני, ובריש פרק קמא דשבת (ב, א ד"ה יציאות) הארכתי בס"ד. אלא ר' יונתן סבר דעיקר קרא להוצאה הוא דאתא, ואפילו למ"ד דאף יציאה ברגלים במשמע מדכתיב אל יצא, להכי כתבה רחמנא ליציאת תחומין בהדי הוצאה בחד קרא לאשמועינן דכי היכי דלאו דהוצאה דניתן לאזהרת מיתת ב"ד אין לוקין עליו אף יציאה שהיא נכללת עמו אין לוקין עליו. ורב אשי אמר דבי ר' ינאי סברי דאדרבה עיקר קרא ליציאת תחומין הוא דאתא מדכתיב אל יצא וקרינן אל יצא והלכך לוקין עליו. ואע"ג דהוצאה מרשות לרשות נמי בכלל, מכל מקום עיקר קרא אל יצא כתיב ואל יצא קרינן.

אמר רב אשי מי כתיב אל יוציא אל יצא כתיב ואל יצא קרינן. כתב הראב"ד ז"ל: דהא מימרא דר' ינאי ומתניתא דר' חייא והאי סוגיא כולה אליבא דר' עקיבא דאמר תחומין דאורייתא, אבל לרבנן דאמרי תחומין דרבנן לא. מיהו כיון דחזי דקא שיילן בגמרא דמי שהוציאוהו (להלן נא, א) הני אלפים אמה היכי כתיבן ואמרינן דכתיב אל יצא איש ממקומו ואמר רב חסדא גמרינן מקום ממקום וכו', שמעינן דתחומין אית להו עיקר מן התורה, ועל כרחך אל יצא איש על תחומין קאמר ולא על מקומו ממש. מיהו האי קרא לדעת רבנן בתחום שלש פרסאות נאמר כשיעור מחנה ישראל, אבל אלפים אמה אסמכתא דרבנן היא דסמכי' להו אהאי קרא וגמרינן גזירה שוה לגזירה שוה, וכיון דאית להו עיקר בדאורייתא אף תחומי אלפים אמה דאסמכינהו אקרא (גבי) [בני] מחנה מוזהרין עליהן. והא דתני ר' חייא לוקין על תחומין דבר תורה על שלש פרסאות קאמר.

ובגמרא דבני מערבא (להלן פ"ג, ה"ד) גרסינן: הגיעוך סוף תחומי שבת אינן מחוורין דבר תורה. פירוש אל יצא איש ממקומו אינו דבר ברור על איזה מקום קאמר. ר' מנא בעי אלפים אמה אינו מחוור ארבעת אלפים אמה מחוור הוא, ר' שמעון בר חנא בשם ר' אחא אין לך מחוור מכולם אלא תחום שנים עשר מיל כמחנה ישראל. אלמא שיש בתחומי שבת שהן מן התורה, הלכך אפילו באלפים אמה שהן מדרבנן בני מחנה מוזהרין עליהן ואפילו מדרבנן, כן כתב הראב"ד ז"ל. ואף הרמב"ם ז"ל (הל' שבת פכ"ז, ה"א) כן פסק דתחומין של שלש פרסאות דבר תורה. וכן נראה גם מדברי הרב אלפסי ז"ל שסמך על הירושלמי הזה לפסוק דשלש פרסאות דבר תורה.

ואין הדברים מחוורין, ואדרבה בכל התלמוד נראה דלמאן דאמר תחומין דרבנן אין לך תחומין דאורייתא כלל. מדאמרינן בפרק כלל גדול (שבת סט, א) שבת במאי ידע ליה ידע ליה בתחומין ואליבא דר' עקיבא, ואם איתא הוה ליה למימר ידע ליה בתחומי שלש פרסאות ואפילו לרבנן. ובפרק מי שהחשיך בתחילתו (שם קנג, ב) אמרינן לאו מכלל דאיכא מידי דאין חייבין לא על שגגתו חטאת ולא על זדונו סקילה ומאי ניהו מחמר, לא תחומין ואליבא דר' עקיבא הבערה ואליבא דר' יוסי. ובפרק בכל מערבין (להלן לו, א) אמרינן גבי ספק עירוב כשר שאני טומאה הואיל ויש לה עיקר מן התורה, ואקשינן שבת נמי דאורייתא היא, קסבר ר' יוסי תחומין דרבנן. אלמא למ"ד תחומין מדרבנן אין להן עיקר מן התורה. ובמסכת יום טוב (לו, ב) אמרינן ש"מ תחומין דאורייתא אלא גזירה שמא יחתוך זמורה. מכל הני משמע דלפום גמרא דילן אין לך בתחומי שבת כלל כלל בדאורייתא, ואילו היה חלוק זה כלל לדעת גמרתינו אי אפשר שלא הוזכר באחד מן המקומות. והא דשיילינן בפרק מי שהוציאוהו (להלן נא, א) הני אלפים אמה היכן כתיבן, אסמכתא בעלמא היא והיכן אסמכינהו קאמר.

ועל כרחך הכי אית לן למימר אפילו לדברי הירושלמי דגזירה שוה לאלפים אמה היא, וכיון דההיא גזירה שוה על כרחך אסמכתא בעלמא יש לנו לומר גם כן דאל יצא איש לדידן אסמכתא בעלמא. ואי נמי משום דלר' עקיבא כתיבא ממש באל יצא איש ממקומו, דהיינו לדידיה תחומי אלפים אמה, נקט הכי למימר דלכולי עלמא מההוא קרא נפקא להו, לר' עקיבא בדוקא ולדידן באסמכתא, ולעולם אין תחומין כלל בדאורייתא ואל יצא איש מרשותו עם משאו קאמר. ודבי ר' ינאי דאמרי הכא אבל עירובי תחומין לא אפילו בתחומי אלפים אמה קאמרי.

ואם תאמר אם כן דבי ר' ינאי מאי דוחקייהו למימר לא שנו אלא עירובי חצרות אבל עירובי תחומין לא ולאפוקי מתני' מדרבנן ולאוקמוה כיחידאה. תירץ הרמב"ן נראה משום דאיהו כר' עקיבא סבירא ליה ומש"ה מוקי לה למתני' כוותיה ולאו כיחידאה מוקי לה דהא ר' עקיבא ור' חייא ור' מאיר ור' (אילעא) [אליעזר] בנו של ר' יוסי הגלילי בפרק מי שהוציאוהו כולהו סבירא להו תחומין דאורייתא, ור' ינאי מוקי לה למתני' כוותייהו. והא דתלי לה בכל דוכתא כר' עקיבא, היינו משום דר' עקיבא סתימתאה וחשיב להו וכולהו אליבי' תנו להו. ואי נמי משום דמתני' דסוטה (כז, ב) שמיע להו טפי, וכדאמרינן בכל מקום (ב"ב עט, ב וש"נ) הא מני ר' מאיר היא דאמר אדם מקנה דבר שלא בא לעולם, ומתליא באשלי רברבי ודר' עקיבא נמי היא כדאיתא ביבמות (צג, ב). והא דמייתו דבי ר' ינאי ברייתא דר' חייא ולא מייתו מתני' דר' עקיבא, משום דר' חייא תני בהדיא דלוקין עליהן דברי תורה ודבריו מפורשין יותר מדברי ר' עקיבא, דאילו בדברי ר' עקיבא לא נתפרש אם בדוקא אם באסמכתא ומדתני ר' חייא נתפרש ר' עקיבא דאורייתא ולאו אסמכתא.

ואנן קיי"ל כרבנן דתחומין דרבנן, הלכך מחנה פטורין אפילו מלערב עירובי תחומין. ורב אשי דמשני אל יצא כתיב ואל יצא קרינן אליבא דר' ינאי קאמר וליה לא ס"ל.

הדרן עלך פרק מבוי

פרק עושין פסים

דף יז - ב

מתני': עושין פסין לביראות ארבעה דיומדין נראין כשמונה. ואף ע"ג דפרוץ מרובה על העומד, מחיצה דאורייתא היא והזורק לתוכן חייב כדאיתא בגמרא (להלן כ, א), דאי לאו מחיצה היא היכי שרו רבנן לטלטולי. והא דאמרינן לעיל (טו, ב) ובסוכה (טו, ב) הכי אגמריה רחמנא למשה גדור רובא אי נמי לא תפרוץ רובא, דמכל מקום שמעינן מינה דלכולי עלמא מיהא פרוץ מרובה על העומד לאו מחיצה היא. איכא למימר דהתם גזירה דרבנן קאמר ודבר תורה אפילו פרוץ מרובה מחיצה היא וכדברי הראב"ד ז"ל. א"נ כל שיש מחיצה בפיאות ואיכא שם ארבע מחיצות, אפילו פרוץ מרובה הויין מחיצות, והתם בדליכא שם ארבע מחיצות וליכא דופן בפיאות וכדברי רבותינו הצרפתים ז"ל (בד"ה עושין), ולעיל בפרק קמא (טו, ב) כתבתי גבי פלוגתא דרב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע בסייעתא דשמיא.

מתני': מותר להקריב כל שהוא ובלבד שתהא פרה ראשה ורובה בפנים. נראה שאין השיעור הזה מתיר אצל הכל, שהרי אין גמל יכול ליכנס ראשו ורובו בשיעור שתי אמות כפרה, ובהדיא תניא בברייתא לקמן (כ, ב) גמל שראשה ורובה בפנים אובסין אותה בפנים, אלמא אף בגמל נמי בעינן ראשו ורובו בפנים. אלא מתני' שיעורא הוא דיהיב לתורת פסין, כלומר: דאם מקורבין יתר מכאן אין להן תורת פסין כיון שאין פרה ראויה לשתות שם ולפיכך אפילו גדי אסור, אבל כשיעור הזה ראוי לרוב הבהמות ולפיכך תורת פסין עליהן, ומיהו דוקא לכל שיכול להכניס שם ראשו ורובו. אבל בירושלמי (ה"ב) מצאתי שהשיעור הזה מתיר לכל ואפילו לגמל, דגרסינן התם: ר' ירמיה בשם ר' שמואל בר רב יצחק היא שיעורה, כשיעור הזה אפילו גמל וכולו מבחוץ מותר, פחות מכשיעור הזה אפילו גדי וכלו מבפנים אסור. תני ר' שמעון בן אלעזר אומר מלא גמל וגמלו מה ופליג, כל מה שהפרה פושטת צוארה גמל עוקם צוארו ע"כ. ונראה שהרמב"ם ז"ל (הל' שבת פי"ז, הכ"ט) סמך על הירושלמי. וצריך ליישב לפי זה הברייתא דקתני גמל שראשה ורובה בפנים אובסין אותה בפנים.

דף יח - א

מתני': לא אמרו בית סאתים אלא לגנה ולקרפף בלבד אבל דיר וכו'. פירש רש"י ז"ל: אי אתה מודה בדיר וסהר ומוקצה שהוקפו לדירה דשרי יתר מבית סאתים, ופסין נמי מוקפין לדירה נינהו שהבהמה עומדת שם. ובתוס' פירשו: דפסין לא חשיבי מוקפין לדירה, שהרי פעמים שאין בין הבור לפסין רק שתי אמות והיכי הויא הך דירה. ועוד דלא שרינן לעיל (טז, ב) אפילו במחיצה דחבלים דעדיפא אלא כדי צרכן ואפילו לרבנן ובלבד שלא יהא בית סאתים פנוי, ואף על פי שהחבלים עדיפי ולא חשבינן לה מוקפת לדירה כיון שאין דרים בה, אלא הכי פרכינן ליה: אי אתה מודה בדיר וסהר אף על פי שהוא אויר שתשמישו לדירה, הלכך אף בפסין יש לך להקל משום קולת הפסין, ואפילו בלא הוקף לדירה כמו שהתרת בה כך על ידי היקף. ואמר להם זו מחיצה ואלו פסין, ומשום דלא הוקפה לדירה לא הייתי מחמיר אם היתה מחיצה גמורה. ומעתה לפי פירושם לא תקשי לן היאך התירו כאן חכמים להרחיק כל שהוא ואפילו כור ואפילו כוריים ואילו במחיצה של חבלים דעדיפא בעינן שלא יהא בית סאתים פנוי, דהכא מקולי פסי ביראות שנו כאן להתיר כמו שהתירו בהיקף דירה בעלמא. ומכל מקום נראה לי דבלאו הכי לא קשיא מההיא ולא מידי, משום דבחבלים לא הוצרכו להתיר כלל, כלומר: לעשות מחיצה כדי שיחנו בה היחיד או השיירא לכשיבואו כאן, אלא כל אחד ואחד לכשיצטרך לחנות ולשבות בבקעה מקיף כפי צרכו. אבל בביראות אי אפשר לכל [אחד] שיבא לחפור לו בור ולעשות פסין רחבין או קצרין למספר אנשים, אלא היתר התירו לכתחילה לעשות פסין כדי שימצאו הבאים מקום למלאות מים ולשתות. ולפיכך התירו כאן להרחיק כל שהוא לדעת רבנן דר' יהודה, מפני שחשו שמא יחנו שם מאה או מאתים ויצטרכו להיקף גדול כור או כוריים. ור' יהודה סבר כיון דמחיצה כזו בעלמא אינה מחיצה די אם נתיר מן הסתם כמדת קרפף דעלמא כיון שלעתים לא יחנו אלא אחד או שנים, ואף על פי שלגבי מחיצת חבלים התירו לגבי שיירא אפילו כור ואפילו כוריים אם צריכין להן, כן נראה לי.

גמרא: לימא מתניתין דלא כר' עקיבא. הוא הדין דהוה מצי למימר דלא כת"ק דחנניה, אלא משום דלא אתפרש מאן ניהו נקט ר' עקיבא, ומינה דאף היא דלא כת"ק.

דף יח - ב

הא דכתיב בספרים: אלא מעתה גבי אלקנה דכתיב (שופטים יג, יא) ויקם וילך אלקנה אחרי אשתו. לא גרסינן ליה דלאו קרא הוא. אלא הכי גרסינן אלא מעתה הא דכתיב באלישע (מלכים-ב ד, ל) ויקם וילך אחריה.

דף יט - ב

שהן כעשר אמות דברי ר' מאיר. והא דקתני בדר' מאיר כעשר ולא קתני עשר, איכא למימר משום דבעי למיתני בדר' יהודה כשלש עשרה כארבע עשרה, תנא נמי בדר' מאיר כעשר. ויש ספרים דמקשו בהדיא כעשר אמות עשר הויין, משום דקא בעי למיתני סיפא כשלש עשרה כארבע עשרה תני נמי כעשר.

רב פפא ברייתא לא שמיע ליה. ואף על גב דמפרש לה רב פפא לעיל כדאמרינן אמר רב פפא יתירות על שלש עשרה ואין מגיעות לארבע עשרה. איכא למימר דלבתר דשמעה הוה. אי נמי לאו רב פפא גופיה הוא דמפרש לה אלא אנן הוא דמיפרשא לן מדברי רב פפא, וכיון דמדידיה מיפרשא לן תלינן בדרב פפא כן תירץ הראב"ד ז"ל.

בעא מיניה אביי מרבה האריך בדיומדין כשיעור פשוטין מהו. כלומר: כיון דשמעינן ליה לר' מאיר דתנא בהדיא שמונה נראין כשנים עשר ארבעה דיומדין וארבעה פשוטין, דלמא פשוטין דוקא קאמר ומשום דכי מפיש ועבד פשוטין הוי חומרא דקא ממעט באוירא דאפילו עשר לא הוי, אבל כי מאריך בדיומדין לעולם אשתאר ביה אוירא עשר, וכל היכא דאפשר למעוטי באוירא טפי עדיף. ואע"ג דזימנין דהוו פשוטין לקולא והארכת דיומדין לחומרא, בבור שמונה עשר דאיכא רווחא בין דיומד לדיומד עשרים ושנים, דכי ממעט אוירא ומעמידו בעשר מאריך בחד מן הדיומדין עשר הוה ליה דיומד אחד עשר, והויא מחיצה גמורה מרובה על הפרוץ והויא עומד ואפילו לרב הונא בריה דרב יהושע (לעיל טו, ב), ואי נמי בבור שבעה עשר לרב פפא דאמר פרוץ כעומד והויא עומד ועל הדרך שאמרנו. מכל מקום אפשר דר' מאיר חייש טפי לבור משמונה ועד שבעה עשר דשכיח טפי. וכיון דתוך השיעור הוו פשוטין להחמיר הכין עדיף, אע"ג דמשיעור זה ואילך הויא הארכת דיומדין לחומרא ועדיף טפי דהויא מחיצה גמורה.

או דילמא בדיומדין מאריך, כלומר: אילו רצה להאריך בדיומדין מאריך, וכל שכן דעדיף משום דזימנין דהויא מחיצה גמורה כדאמרן. ופשוטין דקאמר ר' מאיר לאו דוקא אלא להקל קאמר, כלומר: אילו רצה למעט באוירא על ידי פשוטין עביד ולא מטרחינן ליה להאריך בדיומדין.

אמר ליה תנינא ובלבד שירבה בפסין מאי לאו דמאריך בדיומדין. ומתניתין ר' מאיר היא דסתם מתניתין ר' מאיר היא. ועוד דקתני מותר להרחיק כל שהוא ועלה קאמר ובלבד שירבה בפסין וההיא ר' מאיר היא, דאילו לר' יהודה אינו מאריך אלא בית סאתים וכדפליג לה בהדיא.

ואסיקנא: דמאריך בדיומדין ללישנא בתרא, ואיהו עדיף מלישנא קמא ומדקתני שירבה בפסין ולא תני שירבה פסין ולא נצטרך לשבושי לישנא דמתני' (ולא תני) [וליתני] שירבה פסין. והלכך אילו רצה להרבות בפשוטין לר' מאיר עושה ואילו רצה להאריך בדיומדין כל שכן דעדיף טפי וכדאמרן.

ומשום הכי הדר ובעא מיניה אביי מרבה לר' יהודה דלא שמענו לו שהזכיר פשוטין, בדיומדין דוקא מאריך או דלמא אפילו בפשוטין סגי ליה כר' מאיר. ואתי למפשטה מדקתני בברייתא זו מחיצה ואלו פסין, דאלמא לא פליג בהא אדר' מאיר ולדידיה נמי אי בעי פשוטין עביד, דאי אמרת בדיומדין דוקא מאריך אף זו מחיצה היא ביתר מבית סאתים דאיירי ביה, ואפילו בבור עשרים וארבעה דבבור עשרים וארבעה הוי בין דיומד לדיומד עשרים וששה ריוח, והלכך כי מוקמת לאויר על שלש עשרה אמה ושליש נמצאת מוסיף באחד מן הדיומדין על השאר דהיינו י"ב אמה ושני שלישים, הוי ליה דיומד שלש עשרה אמה ושני שלישים והוה ליה עומד מרובה על הפרוץ אפילו לרב הונא בריה דרב יהושע. אלא ודאי מדלא קתני זו מחיצה וזו מחיצה וקתני זו מחיצה ואלו פסין, שמעת מינה דאפילו רצה לעשות פסין עושה ולא פליג בהא אדר' מאיר. כנ"ל.

הכי קאמר זו תורת מחיצה עליה ופרצתה בעשר ואלו תורת פסין עליהן ופרצתן בשלש עשרה אמה ושליש. ואיכא למידק היכי קאמר ר' יהודה זו תורת מחיצה עליה ופרצתה בעשר, והא קתני בפרק קמא (י, א) הרחב מעשר ימעט ור' יהודה אומר אינו צריך למעט. מסתברא דר' יהודה לא קאמר אלא במקום שיש שתי מחיצות גמורות כמבוי המפולש או שני בתים בשני צידי רשות הרבים, דכיון דאיכא שתי מחיצות הוה ליה לר' יהודה רשות היחיד גמורה, והלכך מכאן ומכאן דאינו צריך אלא לחי וקורה מדרבנן אפילו ביתר מעשר נמי, ואפילו עד שלש עשרה אמה ושליש סגי ליה בלחי וקורה דומיא דפסי ביראות. אבל הכא דאיכא לשתי המחיצות פרצות, ואתה צריך להתיר מצד עומד מרובה על הפרוץ שאין אנו מתירין אלא פרצה כעין פתח, לעולם אין מתירין בהן פרצה יתירה על עשר, דכל שהיא יתירה על עשר נפקא לה לכולי עלמא מתורת פתח ואין עומד מרובה מתיר כנגד הפרצה.

ותדע לך דאפילו ר' יהודה מודה בדבר זה, מדתנן בפרק קמא (טו, ב) שיירא שחנתה בבקעה והקיפוה כלי בהמה מטלטלין בתוכה ובלבד שלא יהו פרצות [יתירות] על הבנין, כל פרצה שהיא כעשר אמות מותרת מפני שהיא כפתח יתר מכן אסור, והא מתני' משמע דדברי הכל [היא], מדלא פליג בה ר' יהודה. ומשמע נמי לכאורה דר' יהודה תני לה מדקתני בסיפא בשיירא דברי ר' יהודה, אלמא כולה מתני' עד הכא ר' יהודה תני לה. ובמתני' דחלון (להלן עו, ב) נמי לא פליג בה ר' יהודה, וקתני נפרץ הכותל עד עשר אמות מערבין שנים ואם רצו מערבין אחד מפני שהיא כפתח, יתר מכן מערבין אחד ואין מערבין שנים. דאלמא לכ"ע פרצה יתירה על עשר אינה נידונית משום פתח ואין עומד מרובה מבטלה. ומתני' דשלש מדות במחיצה נמי ראייתי, לעיל בפרק קמא (טז, א) דקתני ובלבד שלא תהא פרצה יתירה על עשר. משמע דכולי עלמא היא דלא מפקינן כל הני מדר' יהודה, אלא מסתברא כדאמרן.

ולענין בעיין, כיון דפשיט ליה רבה לאביי דעביד אפילו פשוטין מדקתני זו מחיצה ואלו פסין, מסתברא דהכין הלכתא. דאע"ג דפריק אביי דאלו תורת פסין עליהן קאמר דחייה בעלמא היא וקיי"ל כרבה. ועוד דלרבה קיימי בהא ר' מאיר ור' יהודה בחדא שיטתא ולאביי פליגי אפילו בהא, וכיון שכן כל היכא דאפשר למימר דלא פליגי טפי עדיף. ובירושלמי (כאן ה"ב) גרסינן בהדיא, על דעתיה דר' מאיר דיומדין ופשוטין על דעתיה דר' יהודה דיומדין אבל פשוטין לא.

ואם תאמר כי עביד פשוטין מאי אהני, לימא אתי אוירא דהאי גיסא ודהאי גיסא ומבטל ליה. נראה לי דמקולי פסי ביראות שנו כאן, וכי היכי דשרו בהו פרוץ מרובה על העומד והעמידוהו אדאורייתא לגבי הא נמי הלכו בדאורייתא. ואויר דמבטל לאו דאורייתא, דהא לענין כלאים תניא (לעיל טז, א) כל שהיא ארבעה ומארבעה ועד עשר צריך שלא יהא בין זה לזה כמלואו שלא יהא פרוץ כעומד ואם היה פרוץ כעומד כנגד העומד מותר, ומפרש רב פפא פרוץ כעומד בנכנס ויוצא, ומי לא עסקינן אפילו בשהפס באמצע שיש ריוח מכאן ומכאן, אלמא אף על פי דאויר דמהאי גיסא ודהאי גיסא רבה על העומד לא מבטל ליה לעומד לענין כלאים. הלכך לענין שבת דמבטל ליה לחומרא הוא שהלכו לענין שבת החמורה ומדבריהם, והלכך לגבי פסי ביראות העמידו אותו על דין תורה והתירו. וי"ל דדוקא פשוטין רחבין ארבעה שהן חשובין כענין שאמרו לגבי כלאים, ואי נמי אפילו רחבין שלשה כדעת רבא (לעיל טז, ב) דאוקי מתני' דשלש מדות רישא וסיפא כרשב"ג, ולומר דלרבנן כל שלשה חשובין למישרא כנגדן, כיון שהן חשובין דנפקי מתורת לבוד כדאיתא לעיל גבי ההיא דשלש מדות במחיצה, אבל פחות מכן אפילו לגבי פסי ביראות לא חשיבי ואוירא דהכא ודהכא מבטל להו. ומיהו אין נראה כן מתוך משנתינו, דכיון שנתנה משנתינו שיעור לדיומדין ולא נתנה שיעור לפשוטין, משמע דפשוטין כל שהן בין רחבין בין שאינן רחבין, וזה נראה עיקר. וכן אמרו בירושלמי פסין אין להם שיעור, ומשמע אין להם שיעור כלל אלא אפילו כל שהוא.

מר סבר חד רואין אמרינן תרי רואין לא אמרינן ומר סבר תרי רואין נמי אמרינן. פירש רש"י ז"ל: ותל כאבן עגולה. והראב"ד ז"ל פירש: שהיא כאבן מרובעת. ונראין דבריו, דלפי דברי רש"י ז"ל לא הוה ליה למימר תניתוה דמשמע לדברי הכל היא אלא הוה ליה למימר פלוגתא דר' שמעון בן אלעזר ור' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה היא.

ירושלמי (ה"א): היתה אבן אחת גדולה רואין שאם תחלק ויש בה ששה לכאן וששה לכאן נדונית משום דיומד, אית תניי תני שאם תיחקק הוי בעיין מימר מאן דמר שאם תיחקק מודד מבפנים מאן דמר שאם תחלק מודד מבחוץ, אמר ר' יוסי ולא עוד בקליפת השום החיצונה אתה עתיד להעמידה, הוי לא שנייה בין כמאן דמר שאם תחלק בין כמאן דמר שאם תיחקק מודד מבפנים, מאן דמר שאם תיחקק בעגולה ומאן דמר שאם תחלק במרובעת, תדע לך שהוא דכן תניה מתיב לחבריא אין בין דברי לדבריך אלא שאתה אומר בעגולה ואני אומר במרובעת ע"כ.

דף כ - א

ואפילו ערבו. פירש רש"י ז"ל: אפילו ערבו דרך הפתח שבחצר דהשתא הויין חדא ולא אסרין אהדדי, גזירה שמא יאמרו עירוב מועיל לבין הפסין לערב שתי החצירות יחד, שהרואה אותם מטלטלין מתוכן לבין הפסין לא ידע שיש פתח ביניהן וסבר האי דלא אסרן אהדדי בתוך בין הפסין כשאר שתי חצירות הפתוחות למבוי אחד שאסור להוציא מן החצירות אלא א"כ נשתתפו, ה"נ נתנו עירובן בין הפסין כשיתוף שאר מבוי ואתו למשרי נמי להכניס ולהוציא מבין הפסין לחצרות כי ליכא פתחא ביניהן ויהבו עירוב באחת החצירות דרך בין הפסין, וההוא ודאי לא מהני, דכי תיקון רבנן שיתופי מבואות במבוי סתום תיקון וזה מפולש לארבעה צדדין. ופירוש דהדרן ערבן, שנפרצה מחיצה שביניהן פרצה גדולה בסופה שגלוי וניכר לכל שרשות אחת היא. ואינו מחוור בעיני, חדא דלשון דהדרן ערבן אינו מתיישב היטב לפי פירושו. ועוד דאי גזירה שמא יאמרו נשתתפו בין הפסין כדין שתי חצירות המשתתפות במבוי להתיר להם את המבוי, א"כ אפילו כי הדרן ונפרצה פרצה גדולה ביניהן מאי הוי, אכתי ניחוש שמא יאמרו במבוי דעלמא דהא בעינן עירוב ובעינן שיתוף דקיי"ל כר' מאיר (לקמן ע, ב).

והראב"ד ז"ל פירש: גזירה שמא יאמרו שערבו את החצירות דרך הפתחים הפתוחים ואתי למשרי מבוי שפרצתו מרובה על העומד, דהא הוי ליה כמבוי לחצירות. ופירוש דהדרן ועירבן דרך פתח שביניהן דהו"ל כחצר אחת, אבל אם אין פתח ביניהן אינן יכולות לערב דרך הפסין משום גזירת מבוי שהפרוץ שלו מרובה על העומד. גם בזה קשיא לי קצת דהוה ליה למימר גזירה שמא יאמרו עירוב מועיל במבוי שפרצתו מרובה על העומד. ומכל מקום מצאתי כפירושו בירושלמי (ה"א) דגרסינן התם: סברין מימר בשלא עירבו הא אם עירבו מותר. ר' דניאל בריה דרב קטינא בשם רב הונא אפילו אם עירבו אסורות שאין עירוב עושה אותן אחת. רב הונא כדעתיה דאיתפלגון מבוי שצדו אחד עכו"ם וצדו אחד ישראל רב (אחא) [חונא] בשם רב אמר אם עירב דרך הפתחין העכו"ם אוסר עליהן. ע"כ בירושלמי.

כלום נעשית מחיצה אלא משום מים, אין שם מים מחיצה אין כאן. והוי ליה כמבוי שנטלו קורותיו ולחייו דליתנייהו למחיצות. ומהא נמי שמעינן דרב הונא דאמר לעיל (יז, א) אנא דאמרי אפילו כר' יוסי התם ליתנייהו למחיצות, לאו דיחוייא היא אלא דוקא, דהא רבה על רב הונא סמיך בההיא וכדאמרינן בהדיא ובעי מיניה מרבה ואמר ליה שבת הואיל והותרה הותרה. ורבה הוא דאמר הכא אין כאן מים אין כאן מחיצה. כנ"ל.

קמ"ל כאן וסבירא ליה. פירוש: כאן וסבירא ליה לר' אלעזר, אבל ר' יוחנן ודאי לא ס"ל דהא אמר (לעיל ו, ב) ירושלים אלמלא דלתותיה נעולות בלילה חייבין עליה משום רשות הרבים, אלמא כאן ולא סבירא ליה. והכין אמרינן עלה דההיא לקמן (כב, א).

חדא מכלל חבירתה איתמר. כלומר: ההיא דהזורק לבין פסי ביראות אמר ומכלל זו איתמר ההיא דכאן הודיעוך כחן של מחיצות.

דף כ - ב

גמרא: ת"ש ובלבד שתהא פרה ראשה ורובה בפנים מאי לאו דנקיט מנא ונקיט לה. וא"ת ומאי ראיה דלמא דלא נקיט לה וכדדחינן לה נמי. י"ל דלשון ובלבד קשיתיה, דמשמע דלא סגי לעולם בלאו הכי, ואם איתא הא אפשר בפחות מיכן בדנקיט לה. אי נמי יש לומר דאברייתא סמיך, דקתני לא ימלא אדם מים ויתן לפני בהמתו, דמינה הוה שמיע ליה דכל היכא דלא נקיט לה לעולם אסור וכדמקשי ואזיל מינה לבסוף.

וכי לא נקיט לה מי שרי והתניא וכו'. איכא למידק דמעיקרא משמע דהוה מילתא פשיטא דבנקיט מנא ולא נקיט לה כי ראשה ורובה בפנים מיהא שרי, דאמר כי נקיט מנא ולא נקיט לה לא תבעי לך דבעינן ראשה ורובה, דמשמע דפשיטא דבעינן ראשה ורובה ובהכי סגי, והכא אקשינן דכי לא נקיט לה לעולם אסור. ותירצו בתוס' (ד"ה וכי) דלעיל לאו בדוקא קאמר, אלא הכי קאמר אפילו אם תימצי לומר בדלא נקיט לה לא תיבעי לך דלכשתמצא לומר דשרי על כרחין לא משכחת לה אלא בשראשה ורובה מבפנים והיינו מתני'. ולי נראה שאין אנו צריכין לכך אלא מעיקרא ודאי על דרך האמת אמר כן ומסקנא נמי הכין, דברייתא דקא קשיא ליה הא אוקמה אביי באבוס שראשו אחד בפנים וראשו אחד בחוץ אלא שהמקשה היה טועה בה. ובדין היה דמיד שאמר השואל כי לא נקיט לה לא תיבעי לך דבעינן ראשה ורובה בפנים שיקשה לו וכי לא נקיט לה אפילו בראשה ורובה מי שרי, אלא שדרך התלמוד כן לברר תחילה ולהשיב על עיקר השאלה, ומתוך מה שהשיב לו על עיקר השאלה נתברר גם מה שאמרו דהיכא דלא נקט לה בראשה ורובה סגי, כן נראה לי.

כי תיבעי לך היכא דנקיט מנא ולא נקיט לה ת"ש ובלבד שתהא פרה ראשה ורובה בפנים מאי לאו דנקיט מנא ולא נקיט לה לא דנקיט מנא ונקיט לה ה"נ מסתברא דתניא וכו'. קשיא אלמא שואל זה היה יודע ברייתא זו, וא"כ מעיקרא מאי קא מיבעי ליה. וניחא לי דהאי הכי נמי מסתברא לישנא דגמרא היא ולא תשלום דברי השואל שהשיב לא דנקיט מנא ונקיט לה, אלא הוא דחה בדרך דלמא וגמרא אומר דהכי מסתברא כדדחיא איהו. כן נראה לי.

הכא באבוס עומד ברשות הרבים עסקינן גבוה עשרה ורחב ארבעה וראשו אחד עומד לבין הפסין. מה שפירש רש"י ז"ל שהבהמה עומדת בבית וחלונות פתוחין לה לרשות הרבים ואבוס מתוקן לפניה ברה"ר, לאו דוקא עומדת בבית אלא שעומדת כולה חוץ לפסים, ואורחא דמלתא נקיט לה רבנו ז"ל.

גבוה עשרה ורחבה ארבעה. כתב הראב"ד ז"ל: נ"ל דרחב ארבעה לאו דוקא אלא הכי קאמר, אי רחב ארבעה צריך שיהא גבוה עשרה, אבל אי לא רחב ארבעה מה שבחוץ מקום פטור הוא, ואע"פ שאינו גבוה עשרה מותר לשפוך לתוכו.

גמל שראשו ורובו בפנים אובסין אותו בפנים. אובסין לאו דוקא דהא קתני התם בשבת (קנה, ב) אין אובסין את הגמל אבל מלעיטין אותו, אלא הכא לא דק בלישניה ומלעיטין קאמר. וכן כתבתי שם (ד"ה אין) בס"ד בשם רבנו שמואל ז"ל.

והא אבוס כמאן דנקיט מנא ונקיט לה דמי וקא בעינן ראשו ורובו בפנים. ותפשוט בעיין קמא. ואע"ג דאסיקנא בבעיא אחרינא, כן דרך התלמוד במקצת מקומות. ויש לנו כיוצא בה אחרת בפרק קמא דיבמות (יא, ב) גבי המחזיר גרושתו וצרתה מה היא.

דף כא - א

בעינן מידי דחזי לאדם. איכא למידק והא אמרינן (לעיל כ, ב) לא הותרו פסי ביראות אלא לבהמת עולי רגלים, אם כן מאי איכפת לן במידי דחזי לאדם. ומסתברא לי דאי לאו דחזי לאדם לא הוו מתקני דלא חשו לבהמה טפי מלאדם, אלא דמשום דרוב ביראות אינן רחבין כל כך שלא יוכל האדם לטפס ולירד לפיכך לא הוצרכו לתקן עיקר התקנה בשביל אדם, שכל שאינו צריך לקולת הפסין אין מתירין לו, אבל בהמה שאי אפשר לה לעולם לטפס ולירד חשו לה משום הפסד בעלים. ונפקא מינה שאם היתה עיקר תקנה מחמת עולי רגלים ממש לעולם היה מותר לדלות ולשתות ואפילו בשאפשר לו לטפס ולירד, אבל השתא כל שיכול לטפס ולירד לא, הא בשאינו יכול לטפס אפילו אין שם בהמה כלל דולה לעצמה ושותה, וכדאמרינן ואם היו רחבין אפילו לאדם נמי. ואפילו בשאינן רחבין כל זמן שדלה לבהמה שותה ואינו נמנע.

וכן נראה לי שאפילו אין שם בהמת עולי רגלים ויש שם שאר בהמות שאינן של עולי רגלים מותר לדלות להן ולהשקות, כיון שאי אפשר להן בלאו הכי, וכדי שלא יאמרו (לאו) [לזו] רשות היחיד (ולאו) [ולזו] רשות הרבים או כרמלית, וכיון שהותרו [הותרו] לכל מי שאינו יכול לטפס ולירד. ולא הותרו אלא לבהמת עולי רגלים דקתני, לא הותרו מתחילה קאמר, כלומר: לא נתקנה התקנה אלא מפני עולי רגלים, ונפקא מינה דשלא בזמן עולי רגלים ובמקום דלא שכיחי עולים לדבר מצוה כחוצה לארץ דלא שכיחי מתיבתא לא נתיר להם פסי ביראות, אבל במקום דשכיחי כיון דהותר הותר. והיינו דקתני לא הותרו ולא קתני אין פסי ביראות מותרין, כך נראה לי. והא דאמרינן לעיל (כ, א) חצר שנכנס ראשה לבין הפסין מהו לטלטל מתוכה לבין הפסין, בין לצורך בהמה כגון דלי או כלי לשתות בו לצורך אדם בשרחבין קאמר.

לא ימלא אדם כלי ויתן לפני בהמתו אבל שופך לפניה והיא שותה מאיליה. מפני שהבהמה חוץ לפסין כמו שהעמידה אביי קתני אבל שופך, לפי שאי אפשר ליתן בחוץ הכלי לפניה מחמת אותה גזירה דאבוס. אבל אם היתה הבהמה בפנים ואפילו אין ראשה ורובה בפנים, נותן הוא אפילו כלי מלא בפניה ואין צריך לשפוך לפניה.

מתוותא. פירש ר"ח: כפרים. וכתבו בתוס' (ד"ה אחוי) דמכאן נלמוד לענין הגט שאפילו כפר קטן אם כתבו בו במתא פלונית כשר, דהכל נקרא מתא בין עיר קטנה בין עיר גדולה. ונראין הדברים דמתא היינו מקום וכדאמרינן (שבת קמה, ב) במתא שמאי דלא במתא תותבאי.

דף כב - א

בור ופסין קאמר, דאדם נותן עיניו במחיצתו וגזרינן דלמא אתי לטלטולי יתר מבית סאתים בקרפף דעלמא. ומכאן נראה לי דבור אינו ממעט בקרפף יתר מבית סאתים דעלמא, דאם איתא מה גזירה איתא הא בקרפף דעלמא שבור ממעט בו דינא נמי הכי. וא"ת הא בהא תליא, דכשתמצא לומר אדם נותן עיניו במחיצתו אף בקרפף דעלמא אין הבור ממעט בו. ולכשתמצא לומר אדם נותן עיניו בבור ואף אתה אומר בקרפף דעלמא דבור ממעט בו ולפיכך כיון דאסיקנא דאדם נותן עיניו בבורו ובור בלא פסין קאמר, אף בקרפף דעלמא בור ממעט. לא היא, דאם כן לר' יהודה נתיר פסין בלא בור עד בית סאתים כקרפף דעלמא, ובודאי ר' יהודה אינו מתיר פסין בלא בור אלא כמלא ראשה ורובה של פרה וכר' שמעון בן אלעזר. דאי לא תימא הכי כי אקשינן אי הכי ר' יהודה היינו ר' שמעון בן אלעזר לימא איכא בינייהו בית סאתים פסין בלא בור, דלר' יהודה שרי אפילו בית סאתים בלא בור ולר' שמעון אין מותר להרחיק אלא כדי ראשה ורובה של פרה, אלא ודאי כדאמרן. ומפורש הוא בירושלמי (פ"ב ה"ג) דגרסינן התם: על דעתיה דר' יהודה באר מהו שתעלה ממדת סאתים, ושמעינן מן הדא ר' שמעון בן אלעזר באר שיש בה מדת סאתים אינו צריך להרחיק ממנה אלא מדת מלא ראשה ורובה של פרה, הדא אמרה שהבאר עולה ממדת סאתים ע"כ בירושלמי.

ואם תאמר בדין היה שיאמרו להרחיק אפילו בית סאתים פסין בלא בור, אלא מפני שהפסין אינן מחיצות גמורות לא התירו בהן אלא כבית סאתים וכדי ראשה ורובה של פרה, אבל בקרפף דעלמא דמחיצותיו גמורות לא התירו בהם אלא בבית סאתים בלא בור. זו אינה תורה שהרי לרבנן נקל בהן יותר מקרפף דעלמא, ור' יהודה החמיר ועשה אותן כקרפף דעלמא אבל להחמיר בהן יותר מבית סאתים דעלמא לא שמענו, ודי לר' יהודה לחלוק על דברי חכמים ולעשותן כקרפף דעלמא, כך נראה לי.

ר' שמעון בן אלעזר אומר בית סאתים על בית סאתים מותר. פירוש: בית סאתים מרובעים, וכן פירש רש"י (בד"ה אריך וקטין). והראב"ד ז"ל פירש: בית סאתים ממש על בית סאתים שהן ארבע סאין. ואף על פי שבקרפף דעלמא לא התירו אלא סאתים כחצר המשכן הכא שרו אפילו ארבעה סאין. ואינו מחוור בעיני כלל דאם כן היכי אקשינן אי הכי ר' יהודה היינו ר' שמעון בן אלעזר, והא טובא איכא בינייהו. ואם תאמר דהיינו דקא משני ליה אריך וקטין איכא בינייהו, כלומר: לר' שמעון אפילו אריך בית סאתים על בית סאתים ולר' יהודה בית סאתים בלבד. הא ליתא, חדא דלא הוה ליה למימר אריך וקטין אלא הוה ליה למימר בהדיא טובא איכא בינייהו, דלר' שמעון אפילו ארבעת כורין ולר' יהודה לא התירו אלא בית סאתים בלבד. ובכל מקום לא אמרו אריך וקטין להרחיק את השיעור, אלא להתיר צורת הסאתים אף ע"פ שאינן מרובעות וכדאיתא לקמן (כג, ב). ועוד דמאי אריך וקטין דקאמר, שאם היא בית סאתים אבית סאתים ארוך הוא בכל צדדיו וקטין ליכא. ועוד דבגמרא דבני מערבא (שם ה"ג) מייתי לה להא ברייתא דר' שמעון בן אלעזר ולא תניא בה בית סאתים אבית סאתים אלא בית סאתים בלבד. והכי גרסינן התם: ר' שמעון בן אלעזר אומר באר שיש בה מדת סאתים אינו צריך להרחיק ממנה אלא מלא ראשה ורובה של פרה ע"כ. אלמא בית סאתים אבית סאתים דקאמר ר' שמעון היינו בית סאתים בלבד, כן נראה לי.

אלא כאן ולא סבירא ליה. כלומר: ולא סבירא ליה לר' יוחנן, אבל לר' אלעזר ודאי ס"ל וכדאמרינן לעיל בריש פרקין (כ, א).

קשיא דר' יהודה אדר' יהודה קשיא דרבנן אדרבנן. תמיהא לי דרבנן אדרבנן היכי קשיא דלמא ההיא דאין מערבין מדרבנן, והכא גבי פסין העמידוה אדאורייתא משום קולת פסי ביראות וכמו שהקילו בהן לענין פרוץ מרובה על העומד. וי"ל דמדקאמר אין מערבין רשות הרבים בכך ולא קאמר וחכמים אוסרים, משמע דאין מערבין כלל דעירוב כזה אינו עירוב ואפילו מדאורייתא.

דרבנן אדרבנן לא קשיא התם ליכא שם ארבע מחיצות הכא איכא שם ארבע מחיצות. קשיא לי התם נמי כשעושה לחי מכאן ולחי מכאן הא איכא שם ד' מחיצות דהא קיימא לן (יב, ב) לחי משום מחיצה, דהיינו טעמא נמי דקיימא לן כאביי (טו, א) בלחי העומד מאיליו. ולמ"ד לחי משום מחיצה אפילו משום מחיצה דאורייתא קאמר, וכדאמרינן בפרק קמא (יב, ב) א"ר יהודה מבוי הראוי לשיתוף הכשירו בלחי הזורק לתוכו חייב הכשירו בקורה הזורק לתוכו פטור, קסבר לחי משום מחיצה וקורה משום היכר. אפילו דאורייתא קאמר. וי"ל דלרבנן נמי בעינן שם ד' מחיצות חשובות קצת בפסי ביראות מיהא, אבל לחי מחיצה גרועה היא טובא ובקיעת הרבים מבטלתה. ואי נמי י"ל דדלמא רבנן דאין מערבין סבירא להו לחי משום היכר, ואע"ג דקיי"ל כוותייהו דאין מערבין רשות הרבים בכך, לא מטעמייהו אלא מדר' יוחנן דירושלים דבקיעת הרבים מבטלת אפילו מחיצות גמורות, כך נראה לי.

הכא איכא שם ארבע מחיצות. וא"ת אי הכי ר' יוחנן דאמר כמאן, דהא בירושלים שתי מחיצות מעלייתא איכא ושם ד' מחיצות איכא דהא איכא פתחים בראשי הפלושין, אם כן רשות היחיד גמורה היא ואין בקיעת הרבים מבטלת מחיצות כאלו בין לר' יהודה בין לרבנן. יש מי שתי' דר' יוחנן בשיטת ר' יהודה אמרה לגמרי, דירושלים נמי ליכא שתי מחיצות מעלייתא, דמפולשין היו שתי וערב ורבים בוקעין בהן שתי וערב כפסי ביראות. ואינו מחוור דא"כ כנגד העומד מיהא יהא פטור דהא איכא שתי מחיצות מעלייתא, אלא שיש לי לתרץ בזו דשמא ר' יוחנן לא חייב אלא בזורק כנגד הפרוץ ואע"פ שאין זה מתחוור. ועוד דבפרק קמא (ו, א) תניא כיצד מערבין רשות הרבים עושה צורת פתח מכאן ולחי וקורה מכאן חנניה אומר בית שמאי אומרים עושה דלת מכאן וכו' ובית הלל אומרים עושין דלת מכאן וקורה מכאן, ואקשינן עלה ורה"ר מי מיערבא והתניא יתר על כן א"ר יהודה וכו'. [אמרו לו אין מערבין רשות הרבים בכך, וכי תימא בכך היא דלא מערבא הא בדלתות מערבא והאמר ר' יוחנן ירושלים אלמלא דלתותיה ננעלות בלילה וכו']. ואם איתא מאי קושיא דמנא ליה דברייתא דכיצד מערבין רה"ר מיירי ברשות המפולש שתי וערב כשוקי ירושלים דתקשי לן ההיא דר' יוחנן. ויש מתרצין דר' יוחנן סבר לה כר' יהודה בחדא וכרבנן בחדא, סבר לה כר' יהודה בחדא דבקיעת הרבים מבטלת מחיצות עד דאיכא שיעור מחיצות דאורייתא מחיצות חשובות. וסבירא ליה במחיצות כרבנן דשלש מחיצות דאורייתא ולא שתים, והלכך אפילו ירושלם כיון שהיו דרכיה מפולשות אף על פי שהיו לה דלתות בקיעות רבים מבטלתן אלמלא שננעלות בלילה ומעכבין את רגל הרבים מלעבור.

וקיי"ל כר' יוחנן, ואע"ג דר' אלעזר תלמידו חלק עליו ואמר כאן הודיעוך וסבירא ליה אין הלכה כתלמיד במקום הרב. ועוד דמדקמקשה מהא דר' יוחנן להדיא לעיל בפרק קמא (ו, ב) על ההיא ברייתא דכיצד מערבין רה"ר שמע מינה דהכין הלכתא. ומיהו הא דאמר ר' יוחנן דבקיעת הרבים מבטלת מחיצות, הני מילי מחיצות העשויות ברשות הרבים ויש ביניהן רחב שש עשרה אמה ושפתחיו מכוונים זה כנגד זה שדומה לדגלי מדבר, דכיון דבקעי בהו רבים אתיא בקיעת הרבים ומבטלת כח המחיצות והרי הוא רה"ר כמות שהיתה והיינו טעמא דירושלם אבל מבואות המפולשין אפילו לרשות הרבים ואע"פ (שזה) שהשערין מכוונין זה כנגד זה אין הילוך הרבים מעכבת ובצורת פתח מכאן ולחי וקורה מכאן סגי ליה, וכדאוקימנא (שם) ההיא דכיצד מערבין רה"ר דמבואות המפולשין לרה"ר קאמר, ומשום ההיא דר' יוחנן אוקימנא לה בהכין, אלמא אפילו לר' יוחנן סגי ליה בהכי ולא בעינן דלתות ננעלות. וכל שכן אם לא היו שערים מכוונין זה כנגד זה שאינן דומין לדגלי מדבר, והיינו מבוי עקום (לעיל ו, א) דאוקי רב חנן בר רבא בדבקעי ביה רבים, ואפילו הכי סגי ליה אפילו לרב בצורת הפתח מכאן ולחי וקורה מכאן, וכל שכן לשמואל דלא בעי אפילו צורת פתח, וקיימא לן כרב, דאלמא בכי הא לא מבטלא ליה בקיעת הרבים.

דף כב - ב

אילימא משום דמקיף לה סולמא דצור מחד גיסא וכו' אי הכי כולי עלמא נמי. ואם תאמר למאי דסלקא דעתין השתא הוה ליה לאקשויי מדר' יוחנן גופיה דאמר ירושלם אלמלא שדלתותיה נעולות בלילה חייבין עליה משום רשות הרבים. יש לומר אי מההיא הוה אמינא דדלמא ר' יוחנן כרבנן אמרה להא דארץ ישראל. ואי נמי תרי אמוראי אליבא דר' יוחנן.

אי הכי כולי עלמא נמי דקא מקיף ליה ים אוקינוס. מהא שמעינן דמקום המוקף גדר עשרה יש לו שיעור עד היכן קרוי רשות היחיד. ויש לעיין דהא א"ר יוחנן בפרק הדר (סז, א) קרפף יתר מבית סאתים אפילו כור ואפילו כוריים הזורק לתוכו חייב מחיצה היא אלא שמחוסרת דיורין. וא"כ עד כמה יהא שידון משום רה"י. והדבר צריך תלמוד.

מעלות ומורדות שבארץ ישראל אין חייבין עליהם משום רשות הרבים לפי שאינן כדגלי מדבר. קשיא לי מדקאמר שבא"י ודאי שבא"י דוקא קאמר, והיינו שבילי בית גלגול דקאמרינן בשלהי שמעתין הא בחוצה לארץ חייבין עליהן דאלמא רה"ר היא, והדר קאמר לפי שאינן כדגלי מדבר, וכיון שכן אפילו בחוצה לארץ נמי, דרשות הרבים מדגלי מדבר גמרין לה כדאיתא בפרק הזורק (שבת צא, א) וכל שאינו דומה לדגלי מדבר אינו נידון משום רה"ר. עוד ראיתי לראב"ד ז"ל שהקשה מהא דאמרינן בשבת פרק הזורק (ק, א) א"ר יהודה תל המתלקט עשרה מתוך ארבע וזרק ונח על גבו חייב. פירוש דרשות היחיד הוא, תניא נמי הכי מבוי ששוה לתוכו ועשה לו מדרון לרה"ר וכו' עד ר' [חנינא] בן גמליאל אומר תל המתלקט עשרה מתוך ארבעה וזרק ונח על גביו חייב. שמע מינה דהיכא דלא ניחא תשמישתיה נדון משום רה"י. ותירץ הוא ז"ל דאיכא לאוקומה לההיא בשאין הרבים בוקעין בו. ועם תירוצו זה אפשר לי לתרץ גם כן דהא דקאמר הכא לפי שאינן דומין לדגלי מדבר הכי קאמר: מעלות ומורדות אלו מצד שהן מתלקטין עשרה מתוך ארבע אי לאו דרבים בוקעין בהן היה רה"י לפי שאינן דומין לדגלי מדבר, אבל בקיעת הרבים משוי להו רה"ר. ולפיכך בחוצה לארץ חייבין עליהן משום רה"ר לדעת ר' יוחנן, אבל בארץ ישראל הואיל ומצד עצמן אינן דומין לדגלי מדבר לא מסרן יהושע לרבים ומסרן ליחידים.

אלא שעדיין צריך לי עיון דמה שאינו דומה לדגלי מדבר היאך בקיעת הרבים משוי ליה כדגלי מדבר, אם כן אפילו גשרים המפולשין שאמרו (לקמן צה, א) שאינן רשות הרבים לפי שאינן דומין לדגלי מדבר מפני שהם מקורין (שבת צח, א), יהו נידונין משום רה"ר הואיל ובקעי בהו רבים.

בעא מיניה רחבה מרבה תל המתלקט עשרה מתוך ארבעה כי תיבעי לך אליבא דר' יהודה. וא"ת לפשוט ליה מדר' יוחנן דאמר מעלות ומורדות שבארץ ישראל אין חייבין עליהן, ומשמע הא שבחוצה לארץ חייבין עליהן משום רשות הרבים. תירצו בתוס' (ד"ה תל) דלא שמיע ליה לרבה הא דר' יוחנן.

איתביה חצר שהרבים נכנסין בה בזו ויוצאין בזו רשות היחיד לשבת וכו'. איכא למידק ומאי קושיא דבכי הא אפילו ר' יהודה מודה דהא איכא שתי מחיצות מעלייתא וארבע נמי איכא, ואילו לר' יהודה כל היכא דאיכא שתי מחיצות גמורות לא מבטלא להו בקיעת הרבים וכדאמרינן לעיל. ויש שמתרצין דקס"ד השתא דחצר זו נכנסין לה שתי וערב כפסי ביראות ואין מחיצותיה חשובות, דאי לא צריכא למימר דרה"י היא לשבת. ותירץ ליה (ד)למאי דקס"ד רבנן היא, ורה"ר לטומאה איצטריכא ליה. ומיהו לדידן לא ס"ל הכי אלא בחצר שיש לה שתי מחיצות גמורות היא ואפילו ר' יהודה היא, וקא משמע לן דרשות היחיד גמורה היא ואפילו לטלטל וכדאמרינן לעיל (ז, ב) בשמעתתא דמבוי שכולה לרחבה. והלכך ההיא מתניתין דחצר הלכתא היא. ועוד דהא ודאי לר' יוחנן אפילו דבקיעת רבים מבטלת מחיצות הני מילי בקיעת רשות הרבים, אבל בקיעת הרבים בחצר היחיד, אי נמי במבואות המפולשין לא וכדאמרינן לעיל (כא, ב ד"ה הכא).

והא דמותיב נמי ממבואות המפולשין לבורות שיחין ומערות מצד זה מותיב מהא נמי דקא סלקא דעתין מפולשין שתי וערב, דאי לא לא צריכא למימר דרשות היחיד לשבת הן.

והראב"ד ז"ל הקשה כיון דשאני לך בין בקעי רבים [ברה"י] לרה"ר ממש [מאי האי] דאקשי ליה רחבה לרבה מחצר שנכנסין בזו ויוצאין בזו, אמאי לא שאני ליה הכי [דרה"י נינהו]. הא ודאי לאו קושיא היא דכיון דאמר רבה דאפילו במעלות בית מרון אמר ר' יהודה דמבטלי רבים מחיצתא, ההיא ר"ה כבקיעת רבים דמי משום דלא ניחא תשמישתיה, ע"כ.

עוד כתב הרב ז"ל: י"ל דרחבה המקשה הכי מוקי למילתיה דר' יהודה בתרי תנאי אליבא דר' יהודה ולא מפליג בין מחיצות מעליתא למחיצות דלאו מעליתא, אלא תנא דפסין סבר דאפילו ד' מחיצות אתו רבים ומבטלי להו וכי איבעיא ליה לרחבה לתנא דפסין איבעיא ליה, ורבה נמי למאי דס"ל לרחבה קא מתרץ ליה ע"כ. וזה נראה יותר נכון וכל השמועה מיושרת על הדרך הזה.

רשות הרבים לטומאה אצטריכא ליה. ולא הוה מצי לתרוצי דקמ"ל דרשות היחיד גמורה היא ואפילו לטלטל דרשות היחיד לגמרי משמע, דהא בפרקין קמא בשמעתתא דמבוי שכלה לרחבה (ח, א) אקשינן מינה עליה דרב דאמר מבוי שנפרץ במלואו לחצר ונפרצה חצר כנגדו חצר מותרת ומבוי אסור ואמרינן משנתינו היא זו חצר שנכנסין בזו ויוצאין בזו רשות היחיד לשבת, ופרקינן (שם ע"ב) אי מהתם הוה אמינא הני מילי לזרוק אבל לטלטל לא קמ"ל, דאלמא [הא] דקתני רשות היחיד לשבת לא משמע רשות היחיד גמורה אפי' לטלטל.

שבילי בית גלגול קאמרת וכו'. וא"ת אמאי לא שני ליה בהא נמי דרשות הרבים לטומאה אצטריכא ליה. י"ל דכל היכא דאשכח תירוצא חדתא קמתרץ ואזיל. ועוד דקושטא דמלתא קאמר ליה.

אבל בתוספות תירצו דמדנקט שבילי בית גלגול משמע ליה דע"כ לאו רבנן היא, דא"כ מאי שנא שבילי בית גלגול שבא"י אפילו שבכל מקום, אלא לאו אפילו ר' יהודה מודה בה ושבילי בית גלגול שאני דיהושע אוהב ישראל היה.

דף כג - א

מתני': ובלבד שיהא בה שומירה או בית דירה או שתהא סמוכה לעיר. פירש רש"י ז"ל: דהוקף לדירה ואפ"ה בית סאתים הוא דשרי טפי לא. וסמוכה לעיר דהואיל וקרובה לביתו דעתו להשתמש בה תמיד וכהוקף לדירה דמי. ותמיהא לי חדא דאי הוקף לדירה בעי בגנה היקף דירה לא מעלה ולא מוריד, דאפילו קרפף שהוקף לדירה אם נזרע רובו זרעים מבטלין כח הדירה כדאיתא בגמרא. ועוד דאם כן בתרתי פליג אדר' עקיבא ור' יהודה דכולהו שרו אפילו כור ואפילו כוריים ואפילו בשהוקף לדירה, וכדתניא לעיל (יט, ב) אמרו לו לר' יהודה אי אתה מודה בדיר וסהר ומוקצה וחצר שאפילו בת חמשת כורין ואפילו בת עשרת כורין שמותר אמר להן זו מחיצה ואלו פסין. אלמא מילתא פשיטא היא לכולהו דהיכא דהוקף לדירה אפילו בית עשרת כורין, ואם כן בהדיא הוה להו לאפלוגי עליה דר' יהודה בן בבא ביתר מבית סאתים בשהוקף לדירה כדאיפליגו עליה בבית סאתים שאינו צריך היקף לדירה.

ומסתברא לי דשומירה לאו בית דירה היא והיקף אדעתא דשומירה לא הוי כהוקף לדירה, דשומירה תשמישה לאויר הוא וגריעא מבורגנין שבשדות, ואפילו הם בעצמן לא שרו אלא בבית סאתים אבל יתר מכן לא, וכדאמרינן לעיל (כב, א) כלל א"ר שמעון בן אלעזר כל דירה שתשמישה לאויר כגון בורגנין שבשדות בית סאתים מותר יתר מבית סאתים אסור וכל שכן שאין מתירין קרפף יתר מבית סאתים מחמתן. ובית דירה נמי דתניא הכא לא שתהא בית דירה בתוכה קודם היקף [הקרפף אלא לאחר שהוקף דהוה ליה כהוקף ולבסוף פתח, אי נמי בגינה בין קודם היקף] בין לאחר היקף דאין היקף דירה מעלה ולא מוריד בגינה וכדאמרן. אלא שר' יהודה בן בבא סבור דשלשה דינין יש בדין קרפף, דהיכא דליכא אפילו שומירה ושאינו סמוך לעיר אפילו בית סאתים או אפילו פחות מבית סאתים אין מטלטלין בו אלא בד' אמות בלבד, עשה עד בית סאתים כמו שאנו עושין ביתר מבית סאתים. ואם יש שם שומירה או בית דירה הרי זה קצת כהוקף לדירה, מפני שמתוך כך נראה שתשמישו בקרפף תדיר. וכן הדין בסמוך לעיר וכן הטעם, ואפ"ה עד בית סאתים דוקא אבל יתר מבית סאתים לא. ואם הוקף לדירה ממש כדיר וסהר וחצר אפילו בית חמשת כורין ואפילו בית עשרת כורין, ובזה לא נחלק אחד מהן.

כך היא הגירסא ברוב הספרים: ר' עקיבא אומר אפילו אין בה אלא א' מכל אלו. וכן מצאתי בספרים הישנים ובספרי הגאונים ז"ל. ותמיהא מלתא דלר' עקיבא אין צריך אחד מכל אלו, שאילו כן ר' עקיבא היינו ר' יהודה בן בבא או ר' יהודה, ואמרינן בגמרא (בעמ' ב) אי אמר הלכה כר' יוסי הוה אמינא עד שתהא בית שומירה או בית דירה קא משמע לן הלכה כר' עקיבא, אלמא לר' עקיבא לא בעינן לא שומירה ולא בית דירה. ומקצת ספרים יש שהעבירו קולמוס עליה וגרסי ר' עקיבא אומר אפילו אין בה אחד מכל אלו.

ונ"ל ליישב גירסת הספרים הישנים דר' עקיבא אדר' יהודה בן בבא קאי, והכי קאמר: אפילו אין בה אלא אחד מאלו הענינים, כלומר: או שיהא בה שומירה או בית דירה או סמוכה לעיר ואע"פ שאינה מרובעת של שבעים ושירים על שבעים ושירים אלא אפילו אריך וקטין, או שתהא מרובעת אע"פ שאין בה אלא אחד מאלו ובלבד שתהא שבעים ושירים על שבעים ושירים. כלומר: שיהא שבעים ושירים בלבד שלא יהא בית סאתים גמור וכדאמרינן בגמ' (בעמוד ב') דבר מועט איכא בינייהו, דתניא ר' יהודה אומר דבר מועט יש על שבעים אמה ושירים ולא נתנו בו חכמים שיעור. ונ"ל דהיינו נמי דאמרינן בגמרא (שם) הלכה כר' יוסי והלכה כר' עקיבא ותרווייהו לקולא, וצריכא דאי אשמועינן הלכה כר' יוסי הוה אמינא עד שיהא בה שומירה או בית דירה קמ"ל דהלכה כר' עקיבא, כלומר: דשרי אפילו אין בה אחד מכל אלו ובלבד שתהא מרובעת. ואי אמרינן הלכה כר' עקיבא הוה אמינא אריך וקטין לא עד שיהא בה שומירה או בית דירה קמ"ל דהלכה כר' יוסי, דלא בעינן מרובעת לעולם אלא אפילו אריך וקטין כמרובעת.

דף כג - ב

גמרא: ר' עקיבא היינו ת"ק. פירש רש"י ז"ל: תנא דאמרו לו לר' יהודה דלא אמרו בית סאתים אלא לגינה ולקרפף, דאלמא לדידהו קרפף וגינה בית סאתים אין צריך כלום, ואם הוא מוקף לדירה כדיר וסהר אפילו בית חמשת כורין ואפילו בית עשרת כורין. ואינו מחוור. והגאונים ז"ל פירשו דת"ק היינו ר' יהודה בן בבא, ומה שאמר ר' עקיבא ובלבד שתהא שבעים אמה ושירים קא קשיא ליה, כלומר: למה חזר ואמר ר' עקיבא ובלבד דהא היינו ת"ק. ופריק דבר מועט איכא בינייהו, דת"ק סבר אפילו בית סאתים שלמים כחצר המשכן, אלא שלא חשו חכמים להזכירו לאותו דבר מועט שיש בין שיעור בית סאתים לשבעים אמה ושירים. ור' עקיבא דאמר ובלבד משמע שהוא בא למעט יותר מר' יהודה בן בבא.

איכא בינייהו ריבועא דריבעוה רבנן. פירש רש"י: ר' אליעזר סבר עיקרו ארכו פי שנים ברחבו כחצר המשכן ולית ליה ריבוע, ומיהו אם מרבעא לא מיתסרא כדקתני אם היה ארכה יתר משנים ברחבה אין מטלטלין, הא בציר מפי שנים ברחבה מטלטלין. ור' יוסי סבר מרובעת עיקר ולכתחילה מורינן מורה הכי ומיהו אפילו ארכה פי שנים ברחבה שרי, ומדקאמר אפילו מכלל דעיקרא לאו הכי היא. ובתוספות (ד"ה איכא) הקשו לפי פירושו דמאי לכתחילה ודיעבד שייך בהא, וכי יש לו לכתחילה לעשות קרפיפו מרובע או אריך וקטין, וכשהוא עשוי בין כך ובין כך מותר לטלטלו ואפילו לכתחילה. ור"ח והרב אלפאסי ז"ל פירשו: ריבוע דרבנן דפליגי עליה דר' חנינא בן אנטיגנוס דאמר בסוף פרק מי שהוציאוה (מט, ב) אלפים אמה שאמרו עגולות ולא מרובעות וחכמים אומרים מרובעות כטבלא כדי שיהא נשכר את הזויות, ר' אליעזר דאמר אם יהיה ארכה יותר על רחבה אפילו אמה אחת אין מטלטלין בתוכה למה לי מרובעת דאם כן הרי אלכסונו יתר כמה מפי שנים ברחבה, ולר' יוסי אפילו מרובעת כרבנן.

דף כד - א

ולא אמרן אלא דלא הוי בית סאתים. פירוש: אף על גב דבעלמא על כרחין קרפף שאינו בית סאתים הוי קרפף ואסור להוציא ולהכניס ממנו לחצר לדעת רבנן. תדע לך דהא ביתר מבית סאתים אפילו לר' שמעון אסור, ואם איתא דרבנן מודו ליה לר' שמעון בדלא הוי בית סאתים, א"כ לא פליגי אלא בבית סאתים מצומצם, ולא אפשר דבהכי דוקא פליגי. אלא ודאי קרפף פחות מבית סאתים נמי קרפף הוא, ואפילו הכי הכא שרי כיון דאיכא תרתי לטיבותא, חדא דהוי מיעוטא ועוד דליכא דבר חשוב, דכל שאינו מגיע לשיעור קרפף שלנו דהיינו בית סאתים לא חשוב לחלוק שם לעצמו בחצר, וכיון שאינו אלא מיעוטו של חצר הרי הוא בטל לגבי הרוב. אבל כשהוא בית סאתים הרי הוא חשוב לחלוק שם לעצמו בחצר אע"פ שהוא מיעוטו של חצר, והלכך אסור עם החצר כאילו הוא קרפף מחולק מן החצר כרבנן דאמרי קרפיפות וחצירות שתי רשויות הן ואפילו חצר וקרפף דחד גברא. דהכא על כרחך אפילו בחד גברא היא אי נמי בשותפין ועירבו דלית לה אוקימתא אלא בהכין ודוק ותשכח, וכן פירשו רש"י ז"ל וכל המפרשים ז"ל.

ותדע לך עוד דהא עיקר דינא דהאי מימרא דקרפף שהוקף לדירה ונזרע רובו וניטע רובו בחד גברא שייך, וכיון שכן מסתמא בחד גברא הוא כיון דלא פריש, שאילו היה הדין הזה מתחלק בין יחיד לרבים הוה ליה לפרושיה. וכיון דעיקר מימרא בחד גברא איתמר, אם איתא דהא דרב הונא בקרפף דתרי דוקא ולא בחד היכי קאמר לא אמרן אלא דלא הוי בית סאתים, דודאי עיקרא דמימרא אפילו בדהוי בית סאתים איתמר דהא בחד גברא הוא, ובחד גברא אפילו לרבנן משרי שרי, אלא ודאי כדאמרן וכדפרישו כולהו רבוותא ז"ל. וכי הוי בית סאתים הכל אסור ואפילו החצר והקרפף לעצמן, משום דכל חד וחד נפרץ במלואו למקום האסור לו. ומהא שמעינן לר' שמעון דבית וקרפף אפילו דחד גברא אסור, דלא פליג ר' שמעון אלא בכלים ששבתו בחצר אבל בכלים ששבתו בתוך הבית מודה לרבנן. והלכך מדרבנן נשמע לדידן דקיימא לן כר' שמעון דבית וקרפף אפילו דחד גברא אסור. ולפי זה רחבה שאחורי הבתים דאמרינן לקמן דכשהוקף ולבסוף פתח דהויא כקרפף, אפילו דחד גברא אסור.

והשתא דשרינן בחצר ורחבה דידן, דוקא כשפתח ולבסוף הוקף. וכן כתבו בתוס'. אבל אע"פ שהחצרות והרחבות שלנו פתחים פתוחין להם מן הבתים בשעת עשייתן אינו מועיל אם עשה גדרים החיצונים תחילה, דאע"פ שחזר ובנה תוך הגדרים לשם דירה והניח פתח בכותל שהוא בונה בין בית הדירה ובין הרחבה והחצר אין זה כהוקף לדירה. דלא תימא דלא גרע מקרפף יתר מבית סאתים שלא הוקף לדירה, דאמרינן לקמן (כה, א) שאם הרחיק מן הכותל ארבעה ועשה מחיצה שהועיל לעשות הכל כהוקף לדירה. דהתם שאני דנעשית אחת ממחיצות הקרפף עצמו לשם דירה, אבל כאן מחיצות הבתים לאו מחיצות הקרפף נינהו דלגואי עבידן לבראי לא עבידן, וכמו שאני עתיד לכתוב לקמן (כה, ב) בעובדא דאבורנקא.

והראב"ד ז"ל שפירש רחבה שאחורי הבתים כגון שבנה ראובן במזרח ושמעון במערב ולוי בצפון ויהודה בדרום, ונמצאת רחבה עשויה באחורי הבתים ממילא בלא היקף מחיצות דינה [ככרמלית], לפי שהכותלים לגואי עבידן לבראי לא עבידן בשביל הרחבה שנשארות אחוריהן ממילא. ומשמע מדבריו דרחבה שבבתים ממש אף ע"פ שהיא אחורי הבתים ולא פתח לה פתח מעיקרא כהוקף לדירה היא, דמחיצה נמי עשויה מחמתה. גם זה אינו מחוור, דהא לא דמיא אלא לעיר חדשה דאין מודדין לה מחומתה כדאיתא לקמן (כו, א) בעובדא דאבורנקא. ועיר חדשה הא מיפרשא בברייתא דהיינו שהוקפה ולבסוף ישבה אע"פ שנעשית חומתה כדי למלאותה בפנים בבתים, ואפילו הכי הוקפה ולבסוף ישבה מעיקרא ואין מודדין לה אלא מישיבתה וכמו שאני עתיד לכתוב שם.

ומיהו נראה לי דרחבה שאמרו דוקא יתירה מבית סאתים דהיא הויא כקרפף, אבל בית סאתים לא הויא כקרפף. ודכוותה אמרינן [בגג] דבדלא הוי בית סאתים לאו דיניה כקרפף לדעתיה דרב בריש פרק כל גגות (צ, א) וקיימא לן כוותיה. ובדהוי יתר מבית סאתים דיניה כקרפף, והוא הדין לרחבה דתרווייהו חד גוונא נינהו ותשמישי בית נינהו.

ומ"מ קרפף ובית דחד גברא אסור כדאמרן. ואל יקשה בעיניך הא דקתני במתניתין (לעיל כג, א) בגינה והקרפף שהיא שבעים אמה ושירים המוקפת גדר עשרה טפחים מטלטלין בתוכו ובלבד שיהא בה שומירה או בית דירה, ותחשוב דכשיש בתוכו בית דירה שיהא מותר לטלטל ממנו לבית הדירה, דלא בא אלא לומר כחו של קרפף שאם אין בה אחד מאלו אף הוא עצמו אסור לטלטל בו אלא בד' אמות וכשיש בו אחד מאלו הוא עצמו מותר לטלטל בתוכו, ומחלוקתו שבצדו תוכיח שלא נחלקו אלא בהיתר טלטולו. ועוד סמוכה לעיר תוכיח, שאע"פ שסמיכות העיר היא מתירתן אף על פי כן אינו מותר לטלטל ממנה לעיר. וכן דעת רבותינו הצרפתים מפורש בדבר זה (תוס' כג, ב ד"ה לכלים ולקמן עו, ב תוד"ה ובלבד), והוא הנכון והאמת.

ותיקנה טמא. כלומר: עדיין טומאתו הראשונה עליה. והוא הדין ללא תיקנה דהא חזיא למילתא קמייתא, והא דנקט תיקנה משום סיפא נקטיה דקתני נפסקה שנייה טהור מן המדרס אבל מטמאה מגע מדרס, דאי לאו דתיקן את הראשונה לא היה טמא מגע מדרס דמנא ליה טומאת מגע, אי משום דנגע כל חלק ממנו לסמוך לו הא לא אפשר דטומאת בית הסתרים היא, ואי בשעת פרישתו הא שבע ליה טומאה חמורה וכדאמרינן במנחות פרק הקומץ (כד, א) גבי עשרון שחלקו ונתנו בטבלא ונגע טבול יום באחד מהן. אלא שהטעם לטומאת מגע מפני האוזן הראשונה, שכשחברה אל הסנדל והיא היתה טהורה נטמאת בנגיעתה אל הסנדל וירדה לה טומאת מגע, וטומאת מדרס נמי מפני שנעשית חלק מן הסנדל והרי היא טמאה אף טומאת מדרס כסנדל, וכן נמי הסנדל נעשה טמא מגע מדרס כאן, שאע"פ שהאוזן מיעוט לגבי הסנדל ובטל לגבי הסנדל ואין הסנדל בטל לגבי האוזן, מ"מ כיון שנעשה הכל כלי אחד מתוך שמקצת נטמא מגע מדרס נעשה הכל טמא מגע מדרס, ולא אמרו בכיוצא בזה שבע ליה טומאה. וכבר כתבתי יותר מזה בשבת בריש פרק אלו קשרים (קיב, ב ד"ה אבל) בס"ד. ורש"י ז"ל פירש משום דקתני סיפא ותיקנה טהור מן המדרס נקט רישא ותיקנה, לומר שאע"פ שתיקן את הראשונה טהור דפנים חדשות באו לכאן, אבל אם לא תיקן את הראשונה פשיטא דטהור. והראשון עיקר.

דף כד - ב

אבל אם יש בעומקן יתר מבית סאתים אסור. פירוש עומקן מקום התפשטות המים. וטעמא דמילתא: משום דבור בית סאתים מצוי לעשות בחצירות אבל יתר מכן לא.

ודחינן: לא היא מידי דהוה אכריא דפירי. דאפילו כרי גדול מבית סאתים שרי, דהכל תשמישי בני אדם הדרים בחצר בין גדול בין קטן, וכן הלכה. אבל בדלא חזו לתשמישן הוי מים כזרעים והוי דיניה כדאמרן לעיל (ע"א) בנזרע רובן ונזרע מיעוטו. והוא שיהא עומק המים עשרה, דפחות מעשרה במים אינו חולק רשות לעצמו כדאמרינן (שבת ח, ב) גבי רקק מים שהוא ברשות הרבים.

ההיא רחבה דהוה בפום נהרא. כלומר: שהיתה יתירה על בית סאתים ולא הוקפה לדירה שאין מטלטלין בה אלא בארבע אמות, שאילו לא היתה יתירה על בית סאתים או שהוקפה לדירה לא היתה אוסרת המבוי והשביל, וכדאמרינן בפרקין קמא (ז, א) מבוי שכלה לרחבה אינו צריך כלום, והיינו משום דההיא רחבה אינה יתירה על בית סאתים ומותר לטלטל בכולה, והמבוי והשביל הזה היו פרוצין לרחבה במלואן, אבל הרחבה אית לה גיפופי ואין הפילוש יתר מעשר, ולפי שהיא לא הוקפה לדירה ואסור לטלטל בתוכה אלא בארבע אמות. גם מן המבוי שבעיר והשביל אסורין לפי שנפרצו במלואן למקום האסור להן, והשביל של כרמים זה היו קצת בתים פתוחין לו. וזו צורת הרחבה והמבוי שבעיר והשביל:.

ואמר אביי היכי [נעביד] לעביד מחיצה אגודא דנהרה. לשם דירה כדי שיהא הכל ניתר עם מחיצה זו, ואע"פ שאין פתחה של רחבה יתר על עשר ואין סתימה שלשם היקף מועיל בה כלום מעתה דכל שאינו יתר על עשר כסתום דמי, וכדאמרינן לעיל (ע"א) פורץ בה פרצה יתירה על עשר וגודרה ומעמידה עד עשר, הכא שאני דכיון שהוא עושה מחיצה אגודא דנהרא הרי הוא כמוסיף השביל על הרחבה, והרי הרחבה והשביל אחד, ולשביל הרי צריך מחיצה ולפיכך אותה המחיצה שלשם היקף מחיצה היא, וכמו שפרש"י ז"ל.

אין מחיצה על גבי מחיצה. ואפילו לאותן הדרים על השביל. ואע"ג דא"ר חסדא לקמן (כה, א) מודה לי רב ששת שאם עשה מחיצה על שפת התל שהועיל שבאויר מחיצות הוא דר, אביי ורבא פליגי עלייהו. ואין לומר דהכא כותל היה על שפת הנהר והוא הוא דקרי גודא דנהרא, דגודא דנהרא גדותיו של נהר משמע מלשון והירדן מלא על כל גדותיו (יהושע ג, טו), אלא כדאמרן. וכן כתב הראב"ד ז"ל. וכן אין לומר שהיה בראש השביל סמוך לנהר מתלקט והולך עשרה מתוך ארבע שאם כן שזה מעכב היה לו לפרש ולומר שביל של כרמים סליק לגודא דנהרא ומתלקט עשרה מתוך ארבע כיון שעיקר הענין תלוי בזה.

ליעביד צורת פתח אשביל של כרמים. כלומר: אפתח השביל הסמוך לרחבה ויעשה אותו לשם דירה ויהא השביל מותר בכך, שהרי לא נפרץ עכשיו במלואו. וגם הרחבה תשתרי במגו דמהני לשביל מהני נמי לרחבה.

גמלי שדיאן ליה. שהרי הפתח קצר לגמלים ושדיאן ליה. והא דלא קאמר הכא במגו דמהני לשביל מהני לרחבה וכדאמרינן גבי לחי. כיון דלא קאי לא חייש להזכירו דבין כך ובין כך לא מהני ולא מידי, אבל בלחי דקאי איצטריך לפרושי עיקר טעמא.

אלא אמר אביי ליעביד לחי אפומא דשביל ומגו דמהני לשביל מהני לרחבה. והויא רחבה כהוקפה ומשתרי היא גופה, וכיון שכן אף המבוי מותר שהרי נפרץ במלואו למקום המותר לו שאין דיורין ברחבה שיאסרו עליו, וכשנשתתפו בני המבוי והשביל בהדדי כדי שלא יאסרו אלו על אלו. והכא צריך לטעמא דמיגו, שאינו דומה לעושה מחיצה אגודה דנהרא דשרי בלא מיגו אי לאו דאין מחיצה על גבי מחיצה, לפי שכשעושה לחי אפומא דשביל אינו מוסיף השביל על הרחבה אלא אדרבה מפרידו ממנה, וכיון שכן לרחבה בעצמה מצד עצמה אינו מועיל כלום היקף זה אע"פ שהוא עושה לשם דירה כיון שאין פתחה יתר על עשר כדאמרן, אלא טעמא משום מיגו הוא וכדאמרן, וכמו שפרש"י ז"ל.

וא"ת ולהתיר השביל והמבוי נמי לא היה צריך לחי, שהרי ניתרין הן בגיפופי הרחבה כדקיימא לן (לעיל י, א) נראה מבחוץ ושוה מבפנים נדון משום לחי, וכיון שכן אע"פ שעשה לחי לשם היקף לא הועיל כלום שהרי אין כאן פרצה אלא פתח של עשר. י"ל דהכא בשהיו כותלי הרחבה גדולים יותר מארבע אמות וכיון שכן נפקי להו מתורת לחי וכמו שכתבנו למעלה בפרקין קמא (שם ד"ה אלא) משם הראב"ד ז"ל. ורבותינו הצרפתים ז"ל (תוד"ה בה"א) אמרו דכיון שכותלי הרחבה אינן מועילין לה ולא הוקפו לשם דירה לא יועילו גם לשביל ולמבוי דלעצמה לא מצלי לאחריני מצלי דומיא דכותלי רשות הרבים שאינן מועילין למבוי משום לחי, וצ"ע.

אמר ליה רבא א"כ יאמרו לחי מועיל לשביל של כרמים. פירש רש"י ז"ל: לשביל של כרמים אחר דלא סליק לגודא דנהרא דהשתא הוי מפולש לשני ראשיו וצריך צורת פתח מכאן ולחי מכאן, ויבואו להתירו בלחי בלבד באחד מראשיו כגון זה: ואינו מחוור כל הצורך, דמה גזירה היא זו כיון שזה יש לו מחיצה שלישית מחיצה גמורה דהיינו גודא דנהרא, אטו מי גזרינן במבוי שאינו מפולש אטו מפולש. ושמא מפני שרוב שבילי הכרמים מפולשין ואינן עולין לגודא דנהרא קרוב הדבר שלא יתנו לב על הגודא ואתי למטעי ולמשרי בעלמא.

ויש לפרש כי מפני שאין בשביל אלא קצת בתים אתי למטעי בשביל של כרמים שאין שם בתים וחצירות פתוחים לתוכו ויתירו אותו בלחי, והוא אינו ניתר אלא בפס ארבעה או בשני לחיין וכדאמרינן (לעיל ה, א) כל מבוי שאין בתים וחצירות פתוחין לתוכו אינו ניתר בלחי וקורה. וא"ת אם כן יעשו פס, אי אפשר דגמלי שדיין ליה כדאמרינן בצורת פתח, מפני שהיה הפילוש של צד השביל והרחבה קצר.

אלא אמר רבא ליעביד לחי מהך גיסא דלהדי מתא מיגו דמהני למתא מהני נמי לרחבה. ופירש רש"י ז"ל: אבל השביל לעולם אסור כדי שלא יאמרו לחי מועיל לשביל של כרמים דעלמא כדאמרן. וגם הראב"ד ז"ל סובר כן. ודברי התוס' נכונין שאמרו שהכל מותר, דלא גזרו לעיל אלא כשהלחי מתיר ממש את השביל תחילה ומחמת היתר השביל שניתר מחמת הלחי אתה מתיר גם את הרחבה ובזה ודאי שייך למיגזר, אבל כשהלחי מהך גיסא ואין הלחי מתיר את השביל ממש אלא התירו מצד שהרחבה מותרת והוא נפרץ למקום המותר לו בכי הא לא שייך למיגזר. ודבר ברור הוא זה.

וא"ת למה לא היה עושה לחי לצד הגודא דנהרא רחוק ממנו ארבעה טפחים ולישתרי הכל. י"ל דלחי גריע ולא חשיב לבטל כח הגודא שהיא כמחיצה גמורה. וא"ת מ"מ ליעביד מחיצה ברחוק ארבעה לגודא דנהרא, דהשתא לא אמרינן אין מחיצה על גבי מחיצה. י"ל שלא היו רוצין לגרע מן השביל אותן ד' טפחים. ומכאן נראה לי גם כן ראיה שהשביל מותר כדברי התוס', שאם לא כן מוטב היה להם להפסיד ד' טפחים מן השביל משיפסידו כל השביל שנשאר עכשיו באיסורו. וא"ת גודא דנהרא כיצד הוא עולה משום מחיצה ניחוש שמא יעלה הנהר סרטון. ולפי גירסת הספרים והיא גירסת רש"י ז"ל והראב"ד ז"ל דגרסי לעיל (ח, א) חיישינן שמא יעלה הים סרטון. י"ל שלא אמרו אלא בים מתוך שאינו שקט והולך וסוער יגרשו מימיו רפש וטיט כדכתיב (ישעי' נז, כ) ויגרשו מימיו רפש וטיט כי השקט לא יוכל, אבל בנהר לא חששו.

דף כה - א

מאן דשרי דהא לית בה דיורין. וקיימא לן כוותיה דרב אחא ורבינא הלכה כדברי המיקל. וכתבו ר"ח והגאונים ז"ל: דוקא ברחבה דרבים הא בשל יחיד לא, דגזרינן דילמא מימלך ובני לה בתים וכדאמר רב משרשיא לעיל (ח, א) גבי מבוי שכלה לרחבה. והראב"ד ז"ל פירש כאן אפילו בשל יחיד, וההיא דרב משרשיא משום דפרוצה לרשות הרבים ואי מלי בתי הוה ליה מבוי פתוח לרה"ר דאורייתא, אבל הכא שאפילו מלי לה בתי לא פתיחא אלא לשביל שהיא רשות היחיד לא גזרינן.

מיעטו באילנות לא הוי מיעוט. פירוש: לא שנא אילן שאינו גבוה עשרה ואינו רחב ארבעה ולא שנא גבוה עשרה ורחב ארבעה דהוי רשות היחיד, דהא לאו בחילוק רשויות תליא מילתא, דהא עמוד שאינו רחב ארבעה רשות בפני עצמו הוא דמקום פטור הוא, ואפילו הכי לא ממעט, ומשלשה ועד ארבעה נמי פליגי בה רבה ורבא. אלא משום דאילנות תשמיש הקרפף הן הרי אלו נחשבין עמו ונמדדין עמו, אבל עמוד בשאינו חשוב בטיל לגביה וכשחשוב באפי נפשיה קאי ולא בטל. ומדנקט הכא עמוד ולא אמר נמי בור כדנקיט בכל מקום גובה ועומק, וכדאמרינן בשבת בתל גבוה עשרה וכן (בבקעה) [בנקע] עמוק עשרה, (בנה עמוד) [גדר] גבוה עשרה וכן חריץ עמוק עשרה ורחב ארבעה הרי זה רשות היחיד גמורה (שבת לא) וכן רבים, ש"מ דבור לא ממעט בקרפף משום דמתשמישי הקרפף הוא כאילנות ולפיכך נמדד עמו, וכמו שכתבתי למעלה (ד, ב) גבי ר' יהודה בור ופסין קאמר. כן נראה לי.

רבה בר שילא מתני לה לקולא וכו'. הראב"ד ז"ל פסק כלישנא קמא, משום דהוא הוי לישנא דגמרא, ולא שבקינן לישנא דגמרא ונקטינן לישנא דרבה בר שילא יחידאה. ורב המנונא ורב ששת הכין סבירא להו. וקיימא לן (כרבה) [כרבא] דבתרא הוא דאמר דדוקא הרחיק ארבעה דאיכא מקום חשוב, הא לאו הכי הרי הוא כבונה מחיצה על גבי מחיצה ולא הועיל. ורב המנונא נמי הכין סבירא ליה דמדאמרינן הרחיק מן הכותל ארבעה ועשה מחיצה הועיל, משמע דבארבעה דוקא הוא דשוו רב חסדא ורב המנונא הועיל הא בפחות מארבעה לא הועיל לרב המנונא, דאי לא אמאי נקט ארבעה כיון דלכולהו אפילו שלשה נמי הועיל. ומאי דקאמר פחות משלשה או שעשה מחיצה על שפת התל חד אמר לא הועיל, לאו למימרא דבשלשה מודה דהועיל, אלא בהאי דקאמר הרחיק מן התל ארבעה אשמעינן כח מאן דאסר דלעולם לא שרי עד דאיכא מקום חשוב דהיינו ארבעה, ובהא דשלשה או על שפת התל אשמעינן כח מאן דשרי, דאפילו בפחות משלשה ואפילו בשעשה ממש על שפת התל שרי, משום דלדידיה אפילו מחיצה על גבי מחיצה הועיל.

שאם עשה מחיצה על שפת התל הועיל. רש"י ז"ל לא גרס על שפת התל אלא על התל, שאם עשאו ממש על שפת התל הרי זה כמגביה את המחיצה ואינו כלום, ואפילו לאותן העומדין על התל. וזה כדעת אביי ורבא דאמרי הכי בגודא דנהרא דלעיל (כד, ב). ואינו מחוור דכאן על כרחך אי אפשר לומר כן, דהיכי דמי, אי בשהרחיקו ארבעה או שלשה דסבירא ליה כמר או כמר פשיטא, ואי בשלא הרחיקו שלשה היינו על שפת התל. אלא אין אנו צריכין למחוק גירסת הספרים.

אכסדרא בבקעה. פירש רש"י ז"ל (להלן צ, ב ד"ה אכסדרא): שאין לה מחיצות כלל אלא שעומדת על ארבעה קונדסין, רב סבר פי תקרה יורד וסותם מארבע רוחותיה, ושמואל סבר לא אמרינן פי תקרה יורד וסותם כיון שאנו צריכין לומר כן מארבע רוחותיה. והיינו דאמרינן: אי דעבידא כאכסדרה. כלומר: שגגה שוה, הכי נמי דאמרי כולהו בין רבה בין ר' זירא דאמרינן פי תקרה יורד וסותם, ולכולי עלמא אי אותו קירוי סמוך ממש לכותל הקרפף, ואם אינו סמוך לכותל ופרוץ מארבע רוחותיו כרב. אלא הכא דעבידא כארזלא. כלומר: שגגו משופע ובגג מדרון לא שייך למימר פי תקרה יורד וסותם. ורש"י ז"ל גורס בפרק כל גגות (להלן צד, ב) גבי חצר שנפרצה מארבע רוחותיה בהאי פלוגתא דרב ושמואל דאכסדרה כי לית ליה לשמואל בארבע בשלש אית ליה, כלומר: כשאינו מודה דפי תקרה יורד וסותם, הני מילי כשהוא צריך לומר כן בכל ארבע רוחות, אבל כשאינו צריך אלא לשלש אית ליה.

אבל ר"ת ז"ל (בתוס' ד"ה אכסדרא) פירש: דאפילו רב אוסר באכסדרה פרוצה, אלא באכסדרה מוקפת משלש רוחות או לפחות משתי רוחות הוא דפליגי, שזו היא שנקראת אכסדרה וכדאמרינן בפרק לא יחפור (ב"ב כה, ב) עולם לאכסדרה דומה ורוח צפונית אינו מסוכך. ומיהו ודאי רב אית ליה אפילו במוקפת משתי רוחות כדמוכח בהדיא בשלהי כל גגות דתנן התם (צד, ב) וכן בית שנפרץ משתי רוחותיו ואמרינן עלה (שם בע"ב) מאי שנא מרוח אחת דלא דאמרינן פי תקרה יורד וסותם משתי רוחות נמי לימא פי תקרה יורד וסותם, ופרקינן אמרי בי רב כגון שנפרץ בקרן זוית, דאלמא אפילו נפרץ משתי רוחותיו אמרינן פי תקרה יורד וסותם. וגרסינן התם (צד, ב) כי לית ליה לשמואל בשלש בארבע אית ליה, כלומר: בשאין שם אלא שלש מחיצות וברביעית אין בה גיפופי כלל, אבל בארבע, כלומר: בשיש ברביעית גיפופי אלא שנפרצה ביתר מעשר אית ליה פי תקרה יורד וסותם. וכן גירסת ר"ח ז"ל (שם). והכא הכי קאמר אי עבידא כאכסדרה שמוקף שלש מחיצות אי נמי שתים, הכי נמי דמודה רבה דאין אויר קירויו מתירו כרב, אלא הכא דעבידא כארזלא, כלומר: כמלונה שעושין שומרי גנות ופרדסים שנועצין ארבעה קונדסין ומותחין חבלים מקונדס לקונדס לשכב עליהן בלילה ולישב תחתיהן לצל ביום ופתוח מכל צדדיו, דבכי הא אפילו רב מודה דלא אמרינן בה פי תקרה יורד וסותם. ותרגום כמלונה (ישעיהו א, ח) כערסל במבתותא. וכן פירש גם הראב"ד זכרונו לברכה.

דף כה - ב

הכי גרסינן: דמנא תימרא דא"ר כהנא קרפף שנפרץ במלואו וכו' חצר מותרת מאי טעמא אילימא דאית בה גיפופי. כלומר: וכשאין פרצתה יתירה על עשר, וקרפף אסור דלית ליה גיפופי. ובגיפופי דחצר לא מישתרי קרפף, דקסבר נראה מבחוץ ושוה מבפנים אינו נידון משום לחי. אי נמי בשנכנסין כותלי קרפף בחצר. ואי נמי בשכותלי החצר יתירין על ארבע אמות שאינן נידונין משום לחי לדעת הראב"ד ז"ל.

ואיכא למידק דמדקאמרינן דחצר מותרת בגיפופי אלמא בשלא נפרצה ביתר מעשר היא וכדאמרן, וכיון שכן אף הקרפף אינו יתר מעשר דהא בפרצה זו נפרץ הקרפף במלואו, וכיון שביתור אויר מחיצה זו של עשר נעשה הקרפף יתר מבית סאתים, אלמא מעיקרא הוה כבית סאתים זו קרוב ממש לכך, והלכך לא משכחת ליה אלא שיהא הרבה מאד ארכו יתר מפי שנים ברחבו, ואנן לא שרינן אלא בריבוע שלא יהא ארכו יתר מפי שנים ברחבו אלא אלכסונו בלבד וכר' יוסי, כדפסקינן בהדיא בגמרא דלעיל (כג, ב). וי"ל דהכא בקרפף רחב הרבה אלא שמתקצר והולך אצל כותל החצר כזה.

אבל משם הרב רבי משה בר' שניאור ז"ל ראיתי בפירוש שאמר שמיירי כשיש שם שומירה או בית דירה, דכי היכי דשומירה או בית דירה מתיר לר' יהודה בן בבא עד בית סאתים לדידן מתיר ארכו על רחבו יותר מפי שנים. והדבר צריך תלמוד כי לא מצאו לזה עיקר מן הגמרא.

גויאתא לגואי עבידן לבראי לא עבידן. ונראה שהבוסתנא בלבד הוא דנאסרה אבל אפדנא בהיתרא קיימא, והיכי דמי, כגון שלא נפרצה האפדנא ביתר מעשר ואיכא גיפופי. וכן נראה מלשון רש"י ז"ל שכתב לבראי לא עבידא, ונהי דפרצה ליכא היקף דירה מיהא ליתא ע"כ לשונו. והזקיקו לרש"י ז"ל לפרש כן דפרצה ליכא, משום שנראה שלא היו אוסרין האפדנא וכמו שכתבנו. וכן כתבו בתוספות. וא"ת אם כן מה הועיל לקרפף לעשותו מוקף לדירה כשסתמו לדירה אותו פתח שבין האפדנא [לבוסתנא] דכיון שאין שם אלא עשר [הרי] זה כפתח וכשסתמו לא הועיל כלום. וי"ל בשהיה הקרפף פרוץ במלואו לאפדנא, וכענין הצורה שכתבנו למעלה (בד"ה ה"ג).

מעשה דאבורנקא. הרבה פירושים נאמרו בו ואיני כותב אלא מה שנראה לי יותר נכון לענין השמועה, והוא שהאבורנקא הזה היה כמין קובא נעשית בתוך הבוסתנא לישב תחתיה ביום ולהתענג שם לרוח היום, והבוסתנא היה יותר מבית סאתים והוקף הבוסתנא קודם האבורנקא, ולפיכך לא היה יכול ריש גלותא לטלטל מן הבוסתנא לאבורנקא, ואפילו בבוסתנא בעצמו לא היה יכול לטלטל בכולו מפני שלא הוקף לדירה, וכל שכן מן הבית לבוסתנא ולאבורנקא. ובא רב הונא בר חיננא לעשות לו [קנה] פחות משלשה טפחים רחוק מכותלי הבוסתנא ארבעה טפחים ולשם דירה מפני האבורנקא הזו שהיתה שם, ולכך היה מותר לטלטל בכל שבאותה מחיצה בלבד נעשה הכל כמוקף לדירה אע"פ שכל שאר כותלי הבוסתנא נעשו שלא לשם דירה, וכענין שאמרו למעלה (ע"א) הרחיק מן הכותל ארבעה טפחים ועשה מחיצה הועיל.

ואתא רבא שלפינהו. ולא להחמיר אלא להקל, ולומר שאפילו תיקון זה אינו צריך דהאבורנקא בית דירה היא, ואע"פ שהוקף הבוסתנא קודם האבורנקא והיקף הבוסתנא שלא לשם דירה, היה השתא מיהא דעבד האבורנקא בתוך מחיצות הבוסתנא הרי זה כאילו הוקף מתחילה לשם דירה. ואע"ג דאנן פתח ולבסוף הוקף בעינן, ורבא גופיה הוא דאמר לעיל (שם) הרחיק מן הכותל משלשה ועד ארבעה ועשה מחיצה לשם דירה לא הועיל, וכן אם לא עשה מחיצה לשם דירה כלל אלא שפתח (לדבר) [לדירה] אחר שהוקף. ועוד דרב נחמן רביה דרבא אמר בהדיא לעיל (כד, א) לא שנו אלא שפתח ולבסוף הוקף אבל הוקף ולבסוף פתח לא, וסתמא דמלתא רבא כרביה סבירא ליה, אפילו הכי קא סבר דהכא שאני, דהתם הוא שלא נתחדשה בתוך כותלי הקרפף שום מחיצה לשם דירה, והלכך אע"פ שפתח לו פתח הדירה מ"מ אין כאן מחיצה לשם דירה כלל, אבל הכא שבנו האבורנקא עם כותליו בתוך הבוסתנא, לא גרעי כותלי האבורנקא שנעשו בתוך הבוסתנא לשם דירה מכותל אחר שנתחדש בתוך כותלי הקרפף לשם דירה המוחלקת ממנו.

ומשום הכי אקשי ליה רבינא (להלן) מעיר חדשה, שנעשית החומה על דעת שיבנה בתוכה בתים ואחר כך בנה בתוכה מקצת בתים אפילו הכי אין מודדין לה מחומתה, דכיון שקדמה חומה לבתים הרי זה הוקף ולבסוף פתח, ולא אמרינן שיהיו כותלי הבתים שנתחדשו בתוך החומה ככותלי החומה ותהא בכך כהוקפה לדירה, אלמא הוקף ממש אחר הדירה בעינן, והכא נמי אע"פ שנעשה האבורנקא בתוך הבוסתנא לשם דירה אין זה מועיל. ולא דמי להרחיק מן הכותל ועשה מחיצה לשם דירה דהועיל, דהתם הוא שנעשית שם מחיצה אחת ממחיצות הקרפף לשם דירה אבל כאן מחיצות האבורנקא אינן מחיצות הבוסתנא, דמחיצות האבורנקא לאבורנקא עבידן לבוסתנא לא עבידן, ואנן קרפף שהוקף הוא עצמו לדירה בעינן.

ואחר כך כששמע רבא תשובתו שתק וקבלה. ועוד באו רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע ואקשו על רבא, ואע"פ שהיו סבורין אמש כמוהו למחר נזכרו והקשו עליו. ורב פפא הקשה לו ממחיצת אדרכלי שהיא מחיצה שעושין חוצבי אבנים להניח שם כליהם לפי שעה ושלא יראה האדם אותם כשהם יגעים ונחים שם ליבש, או כשהם אוכלין שם לפי שעה כדי לעמוד שם בהצנע. אלמא מחיצה העשויה לצניעותא בעלמא לאו מחיצה היא, ומחיצות האבורנקי נמי לצניעותא בעלמא הן עשויות, לעמוד שם לפי שעה לנוח ולהתענג לרוח היום ושלא יראה אדם העומד שם או האוכל שם לפי שעה. והלכך אפילו לכשתמצא לומר דמי שבנה בית דירה גמורה בתוך מחיצות קרפף שלא הוקף לדירה הועיל כאילו הוקף תחילה לדירה, ה"מ בדירה גמורה בתוך מחיצות הקרפף שלא הוקף לדירה אבל אבורנקא אינו בית דירה גמורה ואין מחיצותיה חשובות כל כך לעשות מחיצות הקרפף כמוקפת לדירה מחמתן, [ומכל מקום] חשיבות דירה אית לה קצת, דכשבונין כותל אחד מכותלי הקרפף לשם דירת האבורנקא [הוי] כהוקף לדירה בכותל זה, והיינו שריותא דרב הונא בר חיננא.

ורב הונא בריה דרב יהושע גם כן מוסיף והקשה עליו דמחיצה העשויה לנחת, כלומר: להניח שם כלים לפי שעה ושלא לדור שם ממש, לאו מחיצה היא, להיות כמוקף לדירה ולעשות היקף הקרפף כמוקף לדירה מחמתן וכמו שאמרנו.

דהא רבא בר אבוה מערב לכולי מחוזא ערסיאתא. פירוש: שכונות, ודומה לו בפרק קמא דגיטין (ו, א) אבל מערסתא לערסתא לא. ומחוזא היתה עיר גדולה ואי לאו פירא דבי תורא היה מערב לה לכולה ביחד כמו שאמרו עליה לקמן בפרק כיצד מעברין (ס, א), אבל משום פירא דבי תורא שהיה שם לא היה יכול לערב את כולה אלא שכונות שכונות.

ופירא דבי תורא. היא חפירות שהיו עושין באמצע המבואות להניח שם סופלי ועצה להאכיל את השוורים כי עיר מקנה היתה, ופירא כמו פירא דבי סופלי שאמרו בפרק קמא דבבא בתרא (יא, א), והיתה עמוקה עשרה ורחבה וארוכה הרבה באמצע המבוי לאורך המבוי והיתה יתירה על בית סאתים. ומפני שהיתה הפירא חולקת בין שכונה לשכונה באורך וכן באורך שביל העיר והיא היתה יתירה על בית סאתים ואין ראוי לטלטל בה אלא בארבע אמות לא היה יכול לערב בין שכונה לשכונה אלא כל שכונה ושכונה בפני עצמה, בתים אלו עם אותם הקרובים לפניהם או הסמוכות מאחריהן, והיו מערבין דרך חלונות שביניהן כמו שציירנו למעלה או שיש פתחים ביניהן.

פירא דתורי. אף ע"פ שהיא עמוקה עשרה ודפנות החפירה גבוהין עשויין להניח שם העצה והמאכל לשוורים, אין המחיצות הללו נמנין משום מחיצות דירה והכי נמי מחיצות האבורנקא כיון שאין אדם דר בהן ממש אלא שעשויין לנחת שם קצת ולהניח טליתותיהן ובגדיהן אינן מחיצות דירה, והלכך תיקון מחיצה לשם דירה צריך כמו שהיה עושה רב הונא בר חיננא מתחילה. ולפיכך היה קורא עליהן ריש גלותא חכמים המה להרע, כלומר: חכמים המה עכשיו להרע ולהקשות לרבא ולומר שאסור בלא היקף, ולהיטיב לא ידעו, אמש כשסתר רבא מחיצות הקנים לומר לו שהיא צריכה הכשר אחר.

וא"ת בין לרב פפא בין לרב הונא בריה דרב יהושע מחיצות קרפף בית סאתים דעלמא היאך הן מועילות להתיר לטלטל בתוכן והא לנחת ולצניעותא בעלמא הן עשויות. י"ל דמחיצות הוויין אבל מחיצות לדירה לא הוויין. ומחיצות חבילות וקנים ואוכפות שאמרו בפרקין קמא (טו, ב) שהן מחיצות לשיירא להתיר אפילו ביתר מבית סאתים, התם נמי לאו משום דליהוו מחיצות דירה קא אמרינן, אלא מחיצות קרפף כקרפף בעלמא, ולפיכך אינו מותר ליחידים אלא בית סאתים בלבד דומיא דקרפף, ואי נמי לשיירא כל צרכן והוא שלא יהא בית סאתים פנוי, והוא הדין בקרפף דעלמא וכמו שכתבנו שם במקומה.

מתני': (לפנינו לעיל כג, א) וכן שמעתי אנשי חצר ששכח אחד מהן ולא עירב ביתו אסור לו להכניס ולהוציא אבל להם מותר. פירש רש"י ז"ל: מביתו אסור לו להוציא, ולא אמרינן כיון דבטיל להו ביתו הרי בטל, משום דבבתיהם [הרי] הוא כאורח דעלמא לגבייהו, אבל מביתו חוזר הוא מן הביטול שעשה [ומחזיק] ברשותו הוא ואוסר רשותו עליהן והן עליו, וכדתנן בפרק הדר (להלן סט, א) מי שנתן רשות וכו' והוציא בין בשוגג בין במזיד הרי זה אוסר. ולפי דברי הרב ז"ל לא אמרו שאסור לו להוציא מביתו אלא עד שלא החזיקו בחצר, אבל אם החזיקו הם בחצר כבר החזיקו ואינו יכול לבטל, וכדתניא התם בפרק הדר מי שנתן רשותו והוציא בין בשוגג בין במזיד אוסר דברי ר' מאיר, ור' יהודה אומר במזיד אוסר בשוגג אינו אוסר, בד"א בשלא החזיקו בני המבוי במבוי אבל החזיקו בני המבוי במבוי בין בשוגג בין במזיד אינו אוסר וכיון שכן קשה היאך שנה סתם ביתו אסור לו להכניס ולהוציא, דמשמע לכולי שבת ואפילו לאחר שהחזיקו הם. ואולי מפני שלא בא בכאן אלא ללמד על עיקר דין זה לבד שהמבטל רשות חצירו רשות ביתו בטל ולפיכך להם מותר להכניס ולהוציא אפי' מביתו, לפיכך לא חשש לומר כאן באיסור הוצאתו שלו מביתו אם קודם שהחזיקו או אפילו לאחר שהחזיקו שאין זה עיקר הצריכותא.

והראב"ד ז"ל הפליא לעשות ואמר דאפילו לר' אליעזר דסבירא ליה אף רשות ביתו בטל לא לגמרי ביטל רשות ביתו לגביהן ושיהא הוא אורח אצלם אלא עדיין הוא משייר דירתו שם, וכיון שכן הוא אסור להכניס ולהוציא מביתו לחצר משום דהוה ליה כמוציא מרשותו לרשות חבירו, אבל להם מותר, שאע"פ שהוא שותף עמהן בבית אין אנו עושין הבית כרשות משותפת אלא כרשות מיוחדת לכל אחד ואחד מן הדרים שם, והרי אלו מוציאין מרשות המיוחדת להן לחצרן המיוחדת להן ג"כ. ואינו דומה לחצר משותפת שאסור להכניס ולהוציא ממנה לבית המיוחד ממש לכל אחד ואחד מהן, דחצר אינה כמיוחדת לכל אחד ואחד מן השותפין, דאין האחד משתמש בחצר כנגד פתחו של חבירו אלא זה משתמש בצד פתחו וזה כנגד פתחו, ולפיכך אין כל החצר כמיוחדת להם. אבל בית הרי זה כמיוחד לכל אחד ואחד, לפי שכל אחד ואחד משתמש בכל הבית זה כזה. אלו דברי הרב ז"ל, וצריכין עיון וחקירה.

ובגמרא נראה דטעמא דרבנן דאמרי שהמבטל רשות חצירו רשות ביתו לא ביטל, היינו משום דלא מסלק איניש נפשיה מביתיה והוי אורח. והלכך טעמא דר' אליעזר דפליג עלייהו, היינו מהאי טעמא דאיהו מסלק נפשיה מביתיה, ואע"ג דאכתי דאיר ביה בהדייהו אינו אלא כאורח, והלכך אינו אוסר עליהם מלהוציא (מבית לבית) [אפילו מביתו], אבל כל שיוציא מביתו לחצר לא הוי כאורח ממש שלא יאסור בהוצאתו אלא חוזר הוא במה שסילק עצמו ונעשה בעל הבית. אבל אם לא שנעשה אורח לגביהן אף הן היו אסורין להכניס ולהוציא מביתו כדברי רש"י ז"ל.

הדרן עלך פרק עושין פסין

פרק בכל מערבין

דף כו - ב

מתני': בכל מערבין ומשתתפין. פירוש: בכל דבר שהוא נאכל כמות שהוא עכשיו ושדרכן של רוב בני אדם לאכלם ושיהא מאכל גמור הראוי לקבל עכשיו טומאת אוכלין בלא שום תיקון אחר, אבל דבר שאינו נאכל כמות שהוא עכשיו עד שיתבשל אע"פ שהוא מידי דמיכל אין מערבין בו, וכדאמרינן בגמרא (לקמן כח, ב) גבי כפניות דאין מערבין בהם ואקשינן עלה מדתניא כפניות נקחות בכסף מעשר ומיטמאות טומאת אוכלין, ופרקינן טומאת אוכלין שאני הואיל ויכול לתקנם על ידי האור, כלומר: אבל לענין עירוב אין מערבין הואיל ואינו ראוי עכשיו לאכילה ואי אפשר לו לתקנם על ידי האור בשבת ואנן סעודה הראויה בעינן, ואמרינן נמי בגמרא (לקמן כט, א) דתבלין נמי אין מערבין בהן הואיל ואינן נאכלין בפני עצמן וכן חטין ושעורין הואיל ואינן נאכלין כמות שהן וכן עלי בצלים הואיל ואין ראויין עד שיתבשלו (שם). ודבר שאינו נאכל לרוב העולם ג"כ לא, דאף זה אינו ראוי לאכילה, וכדאמרינן בחזיז כדאיתא בגמרא (לקמן כח, א). וכן נמי אף דבר שנאכל כמות שהוא ודרך רוב העולם לאכלו, אם אינו מאכל ממש הראוי לקבל טומאת אוכלין עכשיו בלא שום תיקון אחר, אין מערבין בו דהיינו קורא (כח, ב), דאע"ג דהוא נאכל כמות שהוא ונקח בכסף מעשר, ואילו טיגנו מקבל טומאת אוכלין, אפילו הכי כיון שאינו אוכל גמור לקבל טומאה כמות שהוא אין מערבין. ודוקא נמי דראוי לסמוך עליו מחמת סעודה או מחמת לפתן, אבל בשאינו ראוי לסמוך עליו לא מחמת סעודה ולא מחמת לפתן לא, והיינו טעמא דמים ומלח וכמהין ופטריות.

ירושלמי (ה"א): אע"ג דאמר רבי מאיר בכל מערבין ומשתתפין חוץ מן המים ומן המלח ובלבד דבר שהוא נאכל חי כמות שהוא, הלוף והקולקס על דעתייהו דרבנן אין מערבין בהם. ועוד שם: ר' יצחק עטושיא אמר קומי ר' זעירא בשם דבית ר' ינאי אפונין חיין מערבין בהן, למי נצרכה לר' מאיר שלא תאמר הואיל והן מסריחין את הפה אין מערבין.

בכל מערבין. פירוש: עירובי תחומין, אבל עירובי חצירות בפת דוקא כדאיתא לקמן בפרק הדר (עא, ב), ושלא כדברי רש"י ז"ל שפירש עירובי חצירות.

דף כז - א

גמרא: גירסת ר"ח ז"ל: וליטעמיך מי לא כתיב מרכב וכתיב מושב אלא מרכב גבא דאוכפא. והיא הגירסא הנכונה דאוכף מטמא מושב והתפוס שלו מטמא מרכב זהו לשון ר"ח ז"ל. ופירש הוא ז"ל דהתפוס שלו אלו הן צידי האוכף שמלפניו ולאחריו שאדם תופס בהן בשעה שעולה לרכיבה. והראב"ד ז"ל גריס: (והשפיט) [והטפיט], ובספרא (תו"כ מצורע) גרסינן (שפיטן) [טפיטן] של סוס טמא מרכב מפני שיושב עליו כקומפיא. וכתב הוא ז"ל: נראה לי שהוא מלשון אשר הציף (דברים יא, ד) דמתרגמינן דאטיף, ולשון משנה (אבות פ"ב, מ"ז) על דאטפת אטפוך, והן צדדין של אוכף שפירשנו, ועל שם שיושב עליהם מעט כאדם שצף על המים, וזהו שאמר ר' יוסי (בתו"כ שם) מפני שיושב עליו כקומפא, מלשון (חגיגה טז, ב) אקפיין ידייכו, ויצף הברזל (מלכים-ב א, ו) [מתרגמינן] וקפא, עד כאן.

והא איכא כמהין ופטריות. אעפ"י שהם נאכלים כמות שהן, אינן ראויין לעירוב, שהרי אין אדם סומך עליהם לא מחמת סעודה ולא מחמת לפתן, ולא חשיבי אוכלא לבני אינשי, ומאן דאכיל ליה בתורת לפתן בטלה דעתו אצל כל אדם.

דף כז - ב

לא צריכא שנתן דמי מים ומלח בהבלעה. וא"ת תינח מעשר דשייך ביה הבלעה, אבל בעירוב היכי שייך ביה הבלעה, על כן יש מי שכתב דמאי דבעינן הכא הבלעה דווקא לענין מעשר איתמר, אבל לעירוב אפילו בלא הבלעה במים ומלח מעורבין זה בזה מערבין דהרי הן ראויין לטבל בהם את הפת. ולזה הקשה מורי שיחיה מהא דאמרינן חד מתני אעירוב וחד מתני אמעשר, לכאורה משמע דבחד גוונא מיירי, וכיון דע"כ אוקימנא למאן דמתני אמעשר בשנתן לתוכן שמן הכי נמי ודאי מיירי למאן דמתני לה אעירוב. על כן כתב הוא שיחיה דלעירוב נמי מיירי בהבלעה, ושייך ביה הבלעה דהא אמרינן לקמן (כט, א) דשיעור עירוב בשמן כדי רביעית או כדי שמינית למ"ד, ומיירי שלא נתן שמן כשיעור אלא בצירוף מים ומלח יש בו כדי שיעור. ובהדיא מוכח בירושלמי דמעשר ועירוב חד דינא אית להו, דגרסינן (פ"ג ה"א) אמר ר' אליעזר עשאן מי מלח מערבין בהן, ר' אחא בשם מיאשה והוא שנתן לתוכן שמן, ר' יוסי בעי מעתה לא יחלל אלא לפי חשבון שמן שבהם עכ"ל הירושלמי. ושמעינן מינה דעירוב ומעשר חד דינהא אית להו גבי הא ותרוייהו בשנתן לתוכן שמן, וכן פירשו בתוספות.

אבל שכר לקיוהא בעלמא אימא לא. כתב רבנו נ"ר: דהוה אמינא קיוהא בעלמא קאמר, אבל לקושטא דמילתא שכר לא קיוהא בעלמא הוא דעיקר פירא הוא. ותדע לך דהא לכולי עלמא שכר ניקח בכסף מעשר וכדאמרינן הכא ואי לאו דפירא לא היה ניקח בכסף מעשר. ועוד דשכר דכתב רחמנא ודאי היינו שכר ממש ולא דבילה קעילית, ותדע לך דהא בהדיא אמרינן בפרק בתרא דיומא (עו, א) וכן בפ"ג דשבועות (כג, א) דלא משתעי קרא בדבילה קעילית דגמרינן שכר שכר מנזיר ומה להלן יין אף כאן יין. ומאי דאמרינן הכא אי כתב רחמנא שכר הוה אמינא דבילה קעילית, לאו למימרא דבילה קעילית ולא שכר ממש אלא מדרשא דבי"ת קאמרינן, כלומר: הוה אמינא דבי"ת דבשכר לא מרבה מיא (דביה) למיהוי ניקח בהבלעה, אלא מחלל עליו לפי חשבון יין שבו, ובי"ת אתי לרבויי דבילה קעילית. ולקושטא דמילתא ודאי שכר ניקח בכסף (ודאי) [מעשר] בהבלעה משום דפירא הוא כדאמרינן, ואף על גב דפוסל את המקוה בשלושת לוגין כדאיתא לקמן (כט, ב) היינו משום דרובו מים וכל שעיקרו מים פוסל את המקוה. ואינו דומה ליין מזוג דאמרינן במסכת מכות (ג, ב) אינו פוסל את המקוה אפילו בשיש בו שלושת לוגין מים שאובין, דשאני התם דחמרא מזיגא מיקרי כדאיתא התם, אבל הכא שעיקרו ממים שאני כדאמרן.

דף כח - א

[צירעה לוקה שש. פירש רש"י: והאי דכתיב בקדושים תהיו (כ, כה) ולא תשקצו את נפשותיכם בבהמה ובעוף ובכל אשר תרמוש לא חשיב ליה, דבבהמה וחיה ועוף] גדולים משתעי ולא בשרצים דלא כתיב ביה שרץ דלשון שרץ שהוא נד בארץ ואינו נראה [אלא ע"י] שירוצו וריחושו מפני קוטנו. והקשו עליו בתוספות מדאמרינן בפרק ד' מיתות (סנהדרין נט, ב) ובכל החיה הרומשת זה נחש משמע דלשון רחישה שייכא בדבר השורץ כנחש שהולך על גחונו. ופירש בשם הרב ר' יעקב דאורלניש דההוא קרא מיירי בשמונה שרצים, כדאמרינן במעילה פרק קדשי מזבח (טז, ב) במובדלין דבר הכתוב דכתיב (שם) אשר הבדלתי לכם לטמא, והיינו הבדלתם דשמונה שרצים טמאים ושאר שרצים טהורים.

ובבל הויא רובא דעלמא והתניא וכו'. הכא משמע דאתינן למשוי גברא [לאתרא] דכי היכי דאמרינן בחד גברא דלא אזלינן בתריה דלאו רובא בעלמא הוא הכי נמי אמרינן אפילו בחד (גברא) [אתרא]. ודכוותא אמרינן בפרק המצניע (שבת צב, א) גבי הוצל שהיו מוציאין משאוי על ראשו והוצל הוי רובא דעלמא. וכן נמי בפרק קמא דקידושין (ו, א) גבי האומר חרופתי מקודשת שכן ביהודה קורין לארוסה חרופה, ופריך ויהודה הויא רובא דעלמא.

ואיכא למידק והא בשבת בריש פרק חבית (קמד, ב) מפלגינן בין אתרא לגברא, דאמרינן התם של בית מנחם בן מנשיא סוחטין ברמונים, ואמרינן התם הלכה כבית מנחם בן מנשיא, ואקשינן ושל בית מנחם הויא רובא דעלמא, ופרקינן אין דתנן המקיים קוצים בכרם קדש דברי ר' אליעזר וחכמים אומרים לא קדש, ואמרינן מאי טעמא דר' אליעזר שכן בערביא מקיימין שדות של קוצים לגמלים, ואקשינן מי דמי ערביא אתרא הוא הכא בטלוי דעתו אצל כל אדם. וי"ל דשאני הכא דכולי עלמא אם היו להם גמלים כמו ערביא היו גם הם מקיימים קוצים לגמליהם, שהקוצים מאכל הם לגמלים. אבל הרמונים שהם בכל מקום ואפילו הכי אין אדם סוחט אותם בשום מקום אלא בית מנחם, לפיכך בטלה דעתו אצל כל אדם. והוא הטעם לאומר חרופתי ולמוציא משאוי על ראשו דלא הוי רובא דעלמא דאין עושין כן בשאר מקומות. ואע"ג דאסיקנא דהאומר חרופתי ביהודה מקודשת הואיל ואנשי קורין לארוסה חרופה, אין זה חשוב שנוי לומר בטלה דעתו שזה לשונם ודבורם.

הא דקתני: [השחליים והגרגיר] זרען לירק מתעשר ירק וזרע זרען לזרע מתעשר ירק וזרע. יש לעיין למאי פלגינהו כיון דלעולם מתעשר בין זרע בין ירק ליערבינהו וליתנינהו בין שזרען לזרע בין שזרען לירק מתעשר זרע וירק. וי"ל דקמ"ל לענין תורם מן הרעה על היפה שאם זרען לירק הירק יפה שבו ואלו בא לתרום מזה על זה תורם מן הירק על הזרע אבל לא מן הזרע על הירק, והיינו דקתני מתעשר ירק וזרע. ואם זרען לזרע הוי איפכא דמעשר מן הזרע על הירק ולא מן הירק על הזרע וכדקתני מתעשר זרע וירק. ואי נמי נפקא מינה לעונת המעשרות דאילו זרען לירק מתעשר הכל ואפילו הזרע כשעת לקיטת הירק, ואם זרען לזרע אין הולכין בו בתר לקיטה ואפילו לגבי הירק אלא הולכין בו אחר הזרע.

דף כח - ב

והלכתא כינוקא דבי רב. ואע"ג דאמר רב חזין מברכין עליו בורא פרי האדמה, הא אוקמוה לה בדגינואתא שדרכו לאוכלו כך וגמר פירא הוי והכא בדברא.

קור ניקח בכסף מעשר ואינו מטמא טומאת אוכלים. אינו מטמא טומאת אוכלים לפי שאינו עומד למיכל, דלאו אדעתא דקורא נטעי ליה אינשי והשתא נמי באקראי בעלמא אכלי ליה, הלכך אינו בכלל כל מאכל אשר יאכל, ואע"ג דכי שלקי ליה ומטגני ליה מטמא טומאת אוכלין, היינו כד עבד [הכי] חזי למאכל ואכלי ליה אינשי, אבל מ"מ לאו להכי קאי, [ד]לא שלקי ליה אינשי, והוי כעור דכי שלקו מטמא טומאת אוכלים ועד שלא שלקו לא מטמא טומאת אוכלים, וטעמא משום דלא קאי להכי, ואינן דומים לכפניות שאומרים בסמוך דמטמאין טומאת אוכלין הואיל ומתקנם על ידי [האור], דכפניות להכי קאי וסופן למתקן על ידי האור, והלכך אפילו עד שלא מתקן מטמאות. ומכל מקום קור ניקח בכסף מעשה, דכיון דאכלי ליה קצת ופרי מפרי וגידולו מן הארץ ניקח היא בכסף מעשר דמרבינן ליה מכל אשר תאוה נפשך, כדמרבי מינה הקושט והחימוס (נדה נא, ב) שאינן ראויין אלא להכשיר את המאכל.

גירסת רש"י ור"ח ז"ל: התם בדניסני. פירוש: אותם שנגמרים ומלקטים בניסן שאותם לעולם לא יתקנו בעמידתן באילן והלכך היינו גמר פירן והכשרן. אבל באותם שהם מתבשלים באיביהם ואינם נלקטים אלא לאחר ניסן אם לקטן כפניות אינם חשובים מאכל. ויש גורסים: בדנסחני, ומפרשים דנסחני הם החשובים ואפילו הכפניות שבהם חשובים, אבל כפניות דלאו דנסחני גריעי ולאו מאכל נינהו, והראשון נראה עיקר, דפגי בית יוני דמדמה להם הם פגים שאינן מתבשלים באיביהם לעולם ולעולם הם נאכלים פגים, מדאמרינן אוכלים בתמרים עד שיכלו פגי ביתיוני.

ולענין טומאת אוכלין שאני כדאמר ר' יוחנן וכו'. וא"ת אם כן אפילו במעשר ליחייבו מהאי טעמא, דההיא דר' יוחנן לענין מעשר היא, וא"כ היכי קאמר ר' יהודה שפטורות מן המעשר. ויש לומר דלרבנן הכי נמי דחייבות במעשר מההיא טעמא דראוי למתקן, אבל ר' יהודה סבירא ליה בשקדים המרים זה וזה לפטור, דלענין מעשר דבר הראוי מצד עצמו בעינן כשאר פירות שכמותו דומיא דדגן תירוש ויצהר, אבל טומאת אוכלין כיון שמצניעין אותן למתקן ע"י האור ולאכלן מטמאות.

זה וזה לפטור. פירוש: שקדים המרים בין קטנים בין גדולים, קטנים משום דלא נגמרו, גדולים משום דמרירן טפי. ואינו דומה לקישות ונמצאת מרה דאמרינן (תרומות פ"ג, מ"א) תרומה וחוזר ותורם, כלומר: תרומה מדאורייתא, אלא משום דנמצא תורם מן הרעה על היפה שלא בכוונה הצריכוהו חכמים לחזור ולתרום כדאיתא ביבמות פרק האשה רבה (פט, א). דהתם לאו מרה גמורה היא עד שלא תאכל, אבל שקדים המרים אין נאכלין כלל.

הכי גרסינן: גדולים למאי חזו אמר ר' יוחנן הואיל ויכול למתקן. דעל מרים בלבד פליגי. וכתב הראב"ד ז"ל: דכפניות שאמרנו שאין מערבין בהן אע"פ שראוי למתקן, אם מיתקן ודאי מערבין בהן, דהשתא מיהא הא חזי ואוכל הוא וכולי עלמא אכלי ליה.

ברכה איכא בינייהו. פירש רש"י ז"ל: לרבנן מברכין עליהן בורא פרי האדמה. ולרבי יהודה דאמר הרי הוא כעץ לכל דבריו אין מברכין עליו אלא שהכל. ונראה דרבנן אזלי בה לחומרא ורבי יהודה לקולא, וכדאמרינן נמי גבי שלקו וטיגנו. ואע"ג דאמר שמואל שהכל [ו]הילכתא כוותיה דשמואל, בהא כרבי יהודה ס"ל. אבל ר"ח ז"ל פירש איפכא דלרבנן שהכל ולרבי יהודה בורא פרי האדמה. ונראה שהזקיקו לומר כן כי היכי דתיקום רבנן בהלכתא. ואינו מחוור כמו שאמרנו דרבי יהודה כעץ לכל דבריו קאמר. והוא ז"ל גם כן פירש גבי שלקו וטיגנו דלרבנן מטמא ולר' יהודה אינו מטמא.

לאו אדעתא דקורה נטעי אינשי. ואינו דומה לצלף (ברכות לו, א), דצלף אדעתא דעלין אביונות וקפריסין נטעי ליה אינשי.

קוליא. פירש רש"י ז"ל: קלח של כרוב, ושאר המפרשים פירשו: בורית. והיינו דקא מתמה קוליא סלקא דעתך, ומתרץ אלא בירקא דקוליא. כלומר: הירקות שנעשה מהן הקוליא ראויין לאכילה.

מהו לערב בפולין לחין. ודוקא לחין קא מיבעי להו, ומפני שמקצתן אוכלין אותם חיין, אע"פ שדרך חשיבות אכילתן היא לאחר בישולן. אבל ביבשין לא קא מיבעיא ליה, דלעולם אינן נאכלין חיין ופשוט דאין מערבין בהן.

דף כט - א

אמר ליה וכי מערבין בתפוחים. וא"ת ואמאי לא. ותירצו מקצת מרבותינו הצרפתים דשמא תפוחין שלהן היו מדבריות ואינן ראויות כשלנו. ואינו מחוור, דתפוחים סתם קאמר ואין הכוונה בשלהן שהן רעועות מיירי אלא בשל עולם דאינהו לאו רובא דעלמא, והיה להם לפרש תפוחים מדבריות מהו לערב בהם. ונראה לי דרבא היה סבור שאין אדם מערב אלא בדבר שאדם סומך עליו מחמת סעודה ממש או שבא בלפתן ללפת בו את הפת, ותפוחים לקינוח סעודה הן באין. ואסיקנא דמערבין בהן ועדיפי טפי מכמהין ופטריות שאינן באין אלא באקראי.

והני נמי בני טמויי טומאת אוכלין נינהו. והלכך אפילו לענין עירוב מערבין בהן. יש מקשין וכללא הוא והא אמרינן לעיל (כח, ב) גבי כפניות הני מילי לענין טומאת אוכלין אבל לענין עירוב לא. ולקמן נמי אמרינן דתבלין וחטין ושעורין לא מערבין בהו, ואע"ג דבני טמויי טומאת אוכלין נינהו, ואפילו תבלין איכא דמטמא טומאת אוכלין. ויש לי להשיב דהכא כל האוכלין קאמר, כלומר: מה שהוא ראוי עכשיו ליאכל כמות שהוא.

ומאי אולמיה דהך מהך. פירוש: פשיטא להו דרב יוסף לא שמעה בפירוש מרב אמתניתין, דאי לא מאי קאמר ומאי אולמיה דהך מהך, אם רב אמרה בהדיא אמתניתין ולא אברייתא היאך יאמר רב שגובלי על הברייתא אמר רב וכן לעירוב והוא לא אמרה, ודאי כזה צריך כפרה. אלא דרב יוסף לא שמעה בפירוש אלא מכלל דברי רב אמרה, על כן חוקר מה ראה לתלות אותה דרב אמתניתין ולא אברייתא, אילימא משום דבברייתא קתני תבלין, במתניתין נמי קתני חטין ושעורין, אלא מאי אית לך למימר דרב דקאמר וכן לענין עירוב לאו לרבות מינין קאמר ולומר כל מינין אלו גם כן ראויין לעירוב אלא לשיעורין קאמר, והראוי לעירוב שיעורו לעירוב כשיעור חלוקתו בגורן, ולא קאי לא אתבלין ולא אחיטין ושעורין, דהא אינן ראויין לעירוב. אלא במתניתין תני לוג יין ושמעינן ליה נמי לרב דאמר ביין כי האי שיעורא, אלמא אמתניתין אמרה ולא אברייתא. וממנה אתה למד דכל אותן השנויין נמי במשנתינו כשיעור חלוקתן בגורן כך שיעורן לעירוב, וה"ה נמי לאותן השנויין בברייתא דמאי שנא, דהא מתני' וברייתא לא פליגן, אלא במאי דאיירי במתניתין לא איירי בברייתא ומאי דאיירי בברייתא לא איירי במתניתין וכמו שפרש"י ז"ל, ועד כאן לא קאמר רב יוסף שרא ליה מריה אלא בשלא אמרה על אותה ממש שאמרה רב אע"ג דלא נפיק מינה מידי לענין דינא.

אבל הראב"ד ז"ל פירש: דאיין דוקא קאי רב אבל אשארא דילמא לאו חד שיעורא אית להו. והיינו נמי דקאמר רב יוסף שרא ליה מריה, דדילמא רב אהני דמתניתין בלבד אמרה ולא אהני דברייתא. ובמסקנא אמרינן דדוקא ביין קאמר ולא אשארא. וכדבריו נראה לי מתוך הירושלמי (ה"א) דגרסינן התם: תמן תנינן חצי לוג יין ר' עקיבא אומר רביעית, שמן רביעית ר' עקיבא אומר שמינית, אמר ר' אלעזר וכן לעירוב, א"ר חיננא הדא דתימא ביין אבל בשמן מערבין מזון שתי סעודות [וכו'] רב ירמיה בשם ר' שמואל בר רב יצחק כדי לטבל ירק הנאכל מזון שתי סעודות. ע"כ בירושלמי. ותמן תנינן דמייתי התם היינו מתניתין דמייתי הכא, ור' אלעזר דהתם כרב דהכא, וקא מפרש דדוקא יין אבל לא אמרה לשאר שיעורין דמתניתין. וכן נראה עיקר.

וש"מ כי אמר רב וכן לעירוב אהא אמר. לשון זה יש בספרים שלנו. וגם זה נראה שמוכיח כדברי הראב"ד ז"ל דלא אמר אלא אהא דיין בלחוד, דאי אכולה מתניתין הוה ליה למימר כי אמר רב אמתניתין אמר. ואם תאמר לרב תרתי למה לי כיון דאמר בהדיא בשתי רביעיות של יין אמאי קאמר וכן לעירוב. תירץ הראב"ד ז"ל דחדא מכלל חבירתה איתמר.

הכי גרסינן: כי קאמר ר' שמעון בן אלעזר בחמרא מבושלא. ולא גרסינן: כי קאמר רב, דיין מבושל בשדה לחלק לעניים ליכא.

והושיבו ר' מאיר בארבע אמות שלו. פירוש: לפי שהוא כיוצא מתחומו שאין לו אלא ארבע אמות, ובשדה היה דאילו בעיר כל העיר שלו כארבע אמות ומהלך את כולה, כדאיתא לקמן בפרק מי שהוציאוהו (מא, ב).

דף כט - ב

מפני נחש שבו. יש מפרשים מפני שרף שבו. ואינו נראה דאם כן מאי קאמר אכל חצי בצל וחצי נחש שבו, בודאי אם אכל חצי בצל השרף שבחצי הבצל אכל. אבל ר"ח ז"ל פירש: נחש של בצל העמוד שבתוכו שמתעגל בתוכו כמין גבעול ומתקבץ זרע הבצל, אותו העמוד נקרא נחש של בצל. ורבנו תם ז"ל כן הגיה בפירושי רש"י ז"ל הכתובין בכתב ידו.

אמר רבי זירא אמר שמואל שכר מערבין בו ופוסל את המקוה. קשיא לי דמדמערבין בו בודאי משהחמיץ הוא, וכיון שכן אמאי פוסל את המקוה, והא סתם מתניתין היא בפרק קמא דחולין (כה, ב) דתנן התמד עד שלא החמיץ אינו ניקח בכסף מעשר ופוסל את המקוה, משהחמיץ ניקח בכסף ואינו פוסל את המקוה. ואי אפשר לומר דשמואל לצדדין קאמר, מערבין בו כשהחמיץ, ופוסל את המקוה כשלא החמיץ, דמאי דמערבין בו קאמר דפוסל את המקוה. עוד קשיא לי דאפי' כשלא החמיץ צריכה לאשמעינן, דהא הוה סבירא לן התם בפרק קמא דחולין דפלוגתא דר' יהודה ורבנן דהמתמד ונתן מים במדה ולא מצא אלא כדי מדתו דר' יהודה מחייב במעשר וחכמים פוטרין בכל ענין בין החמיץ בין לא החמיץ, ור' יהודה אפילו בלא החמיץ מחייב, וכיון שכן כי קאמר שמואל דפוסל את המקוה מאי קא פריך ליה רב כהנא פשיטא מאי שנא ממי צבע, דהא צריכא לאשמעינן, או למידק דליתא לדר' יהודה או לאשמעינן דר' יהודה ורבנן בשהחמיץ דוקא פליגי, דהא התם בפרק קמא דחולין איצטריכא להו אי בכל ענין פליגי או בדהחמיץ דוקא פליגי, וכל שכן דהכא ודאי בדהחמיץ הוא וכמו שכתבתי. וצריך לי עיון.

אלמא תמרים עדיפי. ומיהו בפחות מגרוגרות אי אפשר לערב, דלא ידעינן כמה עדיפי מינייהו, הלכך הבא מן הדין כנדון.

אמר אביי לעולם באכל מיני' בזוזא וכו'. ומכל מקום הא דאביי דחויא בעלמא היא, ולעולם שיעור תמרים כשיעור גרוגרות.

בשר חי כדי לאכול. ונראה דחי ומליח קאמר, אבל חי ממש בלא מליח לאו רובא דעלמא אכלי ליה, ואע"ג דאיכא מקצת דאכלי ליה, לאו רובא דעלמא נינהו ובטלה דעתן אצל כל אדם. וכן נראה לי מתוך הירושלמי (ה"א) דגרסינן התם: דג מליח מערבין בו בשר מליח מערבין בו בשר חי תמן תנינן הבבליין אוכלין אותו כשהוא חי מפני שדעתן יפה ע"כ. אלמא אין אוכלין אותו אלא הבבליין מפני שדעתן יפה, ובבל לא הוי רובא דעלמא וכדאמרי' לעיל (כח, א) גבי חזיז וצ"ע.

הא דתניא בגדי עניים לעניים. פירוש: לענין טומאת מדרס מתנייא ולא לענין שאר טומאות, דלשאר טומאות אפילו שלש על שלש ביד עשיר מקבל טומאה. דהא מרבינן ליה בפרק במה מדליקין (כו, ב) מוהבגד וקרא לא כתיב ביה עניים אלא לכולי עלמא קאמרינן. וכן בכולה שמעתין בפרק במה מדליקין לא מחלקא בין עניים ועשירים. ואע"פ שרש"י ז"ל פירש כן בשבת (מז, א ד"ה בגדי עניים), בודאי לא נאמרו דברים אלא לענין טומאת מדרס, לפי שטומאת מדרס תלויה ביחוד וכדתנן (זבים פ"ה, מ"ב) כל שהזב נישא עליו טהור חוץ מן הראוי למשכב ומושב האדם וכיון שכן שלש על שלש לא חשיב להו לעשירים ליחדו לישיבה ולפיכך אינו מקבל טומאת מדרס בידם. וכבר כתבתי יותר מזה בס"ד בשבת בסוף פרק כירה (מז, א ד"ה בגדי).

והקשה הראב"ד ז"ל דבכמה דוכתיה גמרינן מעני כדאמרינן במסכת שבת (עו, ב) שכך עני אוכל פתו בעיסה בלוסה, שכן (שם סד, א) עני קולע שלש נימין ותולה בצוואר בתו, וגמרינן מיניה לעשירים, ושלש על שלש גופייהו דגמרינן בבמה מדליקין (כו, ב) שלש על שלש דלעניים היא דחזי לעשירים לא חזי, ואפילו הכי גמרינן מינייהו לעשירים. והוא ז"ל תירץ דהני עניים דאמרינן בכל הני דוכתי הבינונים בכללן והוו עניים אצל העשירים והוו רובא דעלמא, והני עניים דהכא היינו עניים ממש. ולדבריו נצטרך לומר דאפילו הבינונים מצנעי ליה לשלש על שלש לתלות אותו על הקרע, אבל אין חשוב כל כך בעיניהם ליחדו לישיבה.

דף ל - א

אלמא בדידיה משערינן. [כתב] הראב"ד ז"ל: נראה לי דעל חישב להוציאו באחד מהן לא פליגי ר' שמעון בן אלעזר, דכיון דחישב עליו בודאי בההוא קא מרווח ומפיק ליה.

אמר רב שימי בר חייא מערבין בביצים חיות וכמה אמר רב נחמן בר יצחק סיני אמר שתים. סיני היינו יוסף וכדאמרינן (הוריות יד, א) רב יוסף סיני רבה עוקר הרים. וביצים חיות ראוין הן לאכילת כל אדם והאוכלן כשהן חיות לא בטלה דעתו.

הא דאמר רב הונא שבועה שלא אוכל ככר זה מערבין לו בה ככר זו עלי אין מערבין לו בה. פירושו: משום דקסבר רב הונא מערבין לדבר הרשות, אי נמי אין מערבין אלא לדבר מצוה ומצות ליהנות ניתנו והלכך שבועה שלא אוכל ככר זה מערבין לו בו, דאף על גב דלא חזי להאי חזי להאי. ואפילו לסומכוס נמי הואיל ואיבעי מתשיל עליה וחזי ליה השתא נמי מערבין לו בו דומיא דיין לנזיר (לקמן ע"ב). אבל ככר זו עלי אין מערבין לו בו משום דאסור בהנאתו. ומאן דפליג עליה דרב הונא סבר אין מערבין אלא לדבר מצוה ומצוות לאו ליהנות ניתנו. והא דנקט רב הונא שריותא בשבועה ואיסורא בקונם לאו דוקא, דהוא הדין דמשכחת איסורא בשבועה, וכגון דאמר שבועה שלא אהנה מככר זה, והיתרא בקונם וכגון דאמר אכילת ככר זה עלי. אלא אורחא דמילתא נקט, דאורחא דמילתא דאדם אוסר עצמו באוכל ע"י שבועה, ואוסרו בהנאה בקונם. והא נמי דתניא לקמן בסמוך אדם אוסר עצמו באוכל מערבין לו בו אוכל הנאסר על אדם אין מערבין לו בו, לאו דוקא וכדאמרן דהא משכחת לה איפכא.

ואיכא למידק אם איתא דבהא פליגי ור' אליעזר ורבנן נמי בהא פליגי, אם כן מאי קא מתמה לקמן (לא, א) לימא רבא דאמר מצוות לאו ליהנות ניתנו כתנאי אמרה לשמעתיה, ואמרינן נמי לימא רב יוסף דאמר אין מערבין אלא לדבר מצוה כתנאי אמרה לשמעתיה. ומאי תימא, והא על כרחך כתנאי אמרוה לשמעתייהו, דהא פליגי בה ר' אליעזר ורבנן. על כן פירשו משום רבנו שמואל ז"ל דכולהו תנאי ואמוראי דהכא כרבא ורב יוסף סבירא להו, והכא בגזירה פליגי, דרב הונא סבר דככר זה עלי אין מערבין לו בו גזירה אטו ככר זה הקדש, דכל קונם דומיא דהקדש הוא, והלכך קונם אפילו אמר אכילת ככר זה עלי אסור, אבל כשאוסר עצמו על האוכל בשבועה, ואפילו אסר עצמו בהנאתו מערבין לו בה, דלא דמי להקדש וליכא למיגזר משום הקדש, ואי משום דאסור בהנאתו אין מערבין אלא לדבר מצוה ומצוות לאו ליהנות ניתנו. והיינו דנקט רב הונא וכן בברייתא שריותא בשבועה ואיסורא בקונם, ומילתא פסיקתא קאמרי דשבועה לעולם מותר וקונם לעולם אסור.

ואינו מחוור בעיני, דאם איתא כיון דהא אתא רב הונא לאשמעינן, הוי ליה למימר שבועה שלא אהנה מככר זה מערבין לו בו, אכילת ככר זה עלי אין מערבין לו בו, דאשמעינן רבותא בהדיא. והפירוש הראשון נראה לי עיקר. והא דאמרינן לקמן לימא רבא ולימא רב יוסף כתנאי אמרוה לשמעתיה, לאו משום דלא אשכחן תנא דפליג בהא, אלא משום דאתו כר' יהודה דיחידאה היא קא מתמה לימא כתנאי אמרוה ואינהו דאמר כר' יהודה ושביק רבנן, אבל כי מוקמת להן בפלוגתא דר' אליעזר ורבנן ניחא, דאינהו דאמרי כרבנן. ומסתברא נמי דהיינו דאוקי לרב הונא כר' אליעזר ולא אוקמה כרבנן וכאידך תנא דמהפך פלוגתייהו ואמר דר' אליעזר לקולא ורבנן לחומרא, כי היכי דלא לוקמו רבנן לבר מהלכתא.

מיתבי הנודר מן הככר מערבין לו בו מאי לאו דאמר עלי. ואף על גב דקתני בהדיא הנודר מן, ונדר דאסר חפצא על נפשיה משמע, אפילו הכי איצטריך למימר מאי לאו, משום דהוי ידע דאיכא למטעי בה, משום דקתני סיפא אימתי בזמן שאמר שלא אטעמנה.

חסורי מחסרא והכי קתני הנודר מן הככר מערבין לו בה ואפילו אמר עלי נעשה כמי שאמר שלא אטעמנה. כתב הראב"ד ז"ל: מדתלי טעמא בהאומר עלי נעשה כאומר שלא אטעמנה, שמעינן מינה דטעמא לאו משום דמצוות לאו ליהנות ניתנו הוא, אלא משום דקסבר דסתם קונמות לא אסיק אדעתיה למיסר בהנאה אלא באכילה בלחוד, וכאילו פירש בהדיא שלא אטעמנה, וכיון שכן אחד אוסר בשבועה ואחד אוסר בקונם מערבין לו בה שלא אסרה עליו בהנאה. והביא הוא ז"ל ג"כ ראיה דסוגיין דתלמודא הכין דסתם קונם לא מיתסר בהנאה, מדאמרינן בשבועות פרק ג' (כב, א) אמר רב פפא מחלוקת בשבועה אבל בקונמות כיון דלא מפרש שמא דאכילה כבריה דמי ובכל שהוא, ואותבינן עלה ושקלינן וטרינן בה, ואי סלקא דעתך דאף בהנאה אסירי, באכילת כל שהוא מיבעיא.

ואינו מחוור בעיני, דאם איתא כולהו תנאי דהכא סבירא להו דמצוות ליהנות ניתנו, אי נמי דמערבין אפילו לדבר הרשות, מדתלי טעמא דהאומר עלי קא מתסר בהנאה אין מערבין לו בה, והשתא ודאי איכא לאקשויי אהא דאמרינן לקמן (לא, א) לימא רבה כתנאי אמרה לשמעתיה, דמאי קא מתמה, על כרחין איכא תנאי דלא כוותיה, ואדרבה אותובי הוי לן לאותובי מינייהו לרבה ורב יוסף. ואע"ג דכל חד וחד מצי לתרוצה [לטעמיה דרבה מתרץ] לטעמיה דסבירא להו דמערבין אפילו לדבר הרשות, ורב יוסף מתרץ לטעמיה דסבירא להו מצוות ליהנות ניתנו, מכל מקום הוי להו לאקשויי מינה ולתרוצה. אלא ודאי טעמיה דהאי תנא משום דמצות לאו ליהנות ניתנו, והכא הכי פירושה חסורי מחסרא והכי קתני: אפילו אמר עלי ואסרה אנפשיה בהנאה מערבין לו בה, דלגבי עירוב האוסר בהנאה כאוסר באכילה בלחוד הוא משום דאינו נהנה ממנה דמצוות לאו ליהנות ניתנו. כך נראה לי.

מכל מקום סיפא קשיא לרב הונא. ואם תאמר ולימא רב הונא נמי חסורי מחסרא והכי קתני: אימתי בזמן שאמר שלא אטעמנה הא אמר עלי נעשה כאומר ככר זו הקדש. יש לומר דהא לא אפשר דאם כן מאי לפי שאין מערבין בהקדשות.

ככר זו הקדש אין מערבין לו בו. ואם תאמר אמאי לא והא אי בעי מיתשיל עלה. יש לומר דלא אמרו אי בעי מיתשיל עלה אלא במה שהוא עכשיו ראוי אצל אחרים, כיין לנזיר דחזי לאחרים ואי נמי תרומה לישראל דחזיא לכהנים, וכיון דחזו לאחרים מהשתא וחזי נמי לדידיה אי מיתשיל עלה בהא הוא דמהני מיגו אפילו לסומכוס, אבל במידי דלא חזי השתא לא לדידיה ולא לאחריני לא מהני ביה מיגו כלל. והיינו טבל דלכולי עלמא אין מערבין בו כסתמא דמתניתין (לקמן לא, א) ואפילו לרבי דאמר (לקמן לב, ב) כל דבר שהוא משום שבות לא גזרו עליו בין השמשות.

אי אתה מודה שמערבין לגדול ביום הכפורים. כלומר: הואיל וראוי לקטנים שמאכילין אותן בידים, ועוד שהעירוב אינו אסור מצד עצמו אלא דאיסור היום רביע עליה. ואינו דומה לטבל טבול מדרבנן ואע"ג דאפשר דהא מאכילין אותן בידים לקטנים הואיל ולית ביה איסור [אלא] מדבריהם וכמו שכתבתי ביבמות פרק חרש (קיד, א ד"ה רבי), מ"מ הרי הוא אסור מצד עצמו, וכל שהוא אסור לגדול מצד עצמו אין מערבין בו.

דף ל - ב

וב"ש התם איכא סעודה הראויה מבעוד יום. תמיהה לי והא אפילו למאן דאמר סוף היום קונה עירוב ליכא סעודה הראויה מבעוד יום, דהא איכא תוספות יום הכפורים דאסור לאכול אף על פי שעדיין הוא יום. וי"ל דסוף יום ההיתר קונה עירוב קאמרינן. וא"ת ולמאן דאמר תחילת היום קונה עירוב מאי איכא למימר. יש לומר דב"ש סבירא להן דסוף היום קונה עירוב.

תרומה נמי מיתשיל עליה. ואם תאמר דילמא בתרומה ביד כהן דלא מיתשיל עליה כדאיתא בנדרים (נט, א). יש לומר דמדקא פסיק ותאני ישראל בחולין, שמע מינה דלעולם בתרומה לישראל כלל וכלל לא.

דאמר רב יהודה מנפח אדם בית הפרס והולך. הקשו בתוספות מדאמרינן בפסח שני בפרק האשה (צב, ב) בית הפרס לא העמידו דבריהם במקום כרת דאלמא במקום כרת דוקא, והכא אמרינן דאפילו לגבי עירוב לא העמידו דבריהם והתירו לנפח ולעבור. ויש מי שתירץ, דהתם הכי קאמר לפי שיש כרת לעושה פסח בטומאה, ואפילו הכי טהרו העובר בבית הפרס ולא טמאוהו אע"פ שבעלמא הן מטמאין הנכנס בבית הפרס, משום הכי קאמר ולא העמידו דבריהם בטומאת בית הפרס במקום כרת, ומיהו דוקא משום דאיכא בו נמי כרת [אי] מימנעי ולא עבדי פסח, אבל להתירו ליכנס בבית הפרס על ידי ניפוח אפילו בעירוב נמי שרי, כיון דליכא בכניסתו אלא לאו. והלכך בית הפרס דדבריהם התירו ליכנס הואיל ואין מערבין אלא לדבר מצוה. ומ"מ העמידו דבריהם לטמאו, ובכי האי גוונא אמרו בחגיגה (כה, ב) דקאמר התם לעושי פסח לא העמידו דבריהם במקום כרת, לאוכלי תרומה העמידו דבריהם במקום מיתה. כלומר: אע"פ שאין שם אלא מיתה העמידו דבריהם והחמירו בו וטמאוהו. ויש דברים אחרים שהתירו לו ליכנס אפילו בלא ניפוח, כגון לישא אשה וללמוד תורה וכדאמרינן לקמן בפרק מי שהוציאוהו (מז, א), משום דעדיפי משאר מצות, וכדאמרינן בפרק קמא דקדושין (מ, ב) דתלמוד מביא לידי מעשה, ולישא אשה משום לא תהו בראה, וכן לדון ולערער עמהם משום שהוא כמציל מידם (לקמן שם), ומדלא מייתי עלה הא דרב יהודה דאמר מנפח אדם בית הפרס, משמע דאפילו בלא ניפוח שרי. ועוד אמרו בתוספות דהא תנן במסכת אהלות (פי"ח, מ"ד) ומייתי לה בפסחים בפרק האשה (שם) גבי ההיא דבית הפרס לא העמידו דבריהם במקום כרת, בודקין לעושי פסח ואין בודקין לאוכלי תרומה וכו' כיצד הוא בודק מביא עפר שהוא יכול להסיטו ונותן לתוך כברה שנקביה דקין וממחה אם נמצא שם עצם כשעורה טמאה כי בדיקה זו מועלת לכל דבר, ובדיקה דרב יהודה ובדיקה דמתניתין שוות הן וכולן לעושי פסח ולא לתרומה, אלא במשנה פירש בדיקה שלאחר שעבר ולא נפח, ור' יהודה ור' חייא באים לפרש למי שבא לעבור.

מר סבר אהל זרוק שמיה אהל. פירשו רש"י והראב"ד ז"ל: אהל זרוק בשעת זריקתו, דאע"פ שמחזיק ארבעים סאה בלח שהוא כוריים ביבש ואינו מקבל טומאה ובשעה שהוא מונח חוצץ גם כן בפני הטומאה, בשעה שהוא נע סברי רבנן שאינו חוצץ. ואוקימנא בפלוגתא דרבי ור' יוסי בר' יהודה וכלישנא דמוקי התם בנזיר פרק כ"ג (נה, ב) גזירת טומאת ארץ העמים משום גושא ולא משום אוירא.

ואיכא למידק דהתם נמי בפרק כהן גדול אוקימנא בפלוגתייהו דרבי ור' יוסי בר' יהודה באוהל זרוק, ואמרינן התם והתניא ר' יוסי בר' יהודה אומר תיבה שהיא מלאה כלים וזרקה על פני המת טמאין ואם נחה טהורין, כלומר: והתניא בניחותא, וסיעתא מייתי מינה דבאוהל זרוק פליגי. ולפי פירושם ז"ל (לא פליגי) אדרבא מהתם תקשי לן, דהא משמע דאפילו ר' יוסי בר' יהודה מודה שאינו אוהל בשעת זריקתו. ויש לומר דוהתניא דהתם לאו סיעתא הוא אלא קושיא, ולומר דלאו באוהל זרוק פליגי, וההיא איבעית אימא דאמרינן התם בתר הכי משום הדין קושיא ולאו לישנא אחרינא הוא. והא דאוקי תנא פלוגתייהו דר' יוסי בר' יהודה באהל זרוק, בההיא סברא קמייתא דהתם היא, ולא ידע לה לההיא ברייתא דהתם דר' יוסי בר' יהודה, ולכשתמצא לומר דר' ור' יוסי (לאו) באוהל זרוק פליגי בה ולעולם בשעת זריקתן, דהכין משמע הכא דר' יהודה שרי ליכנס עם השידה תיבה ומגדל.

אבל ר"ח ז"ל (להלן לא, א) נראה שפירשה להא בשעה שהוא נח, וכגון ששדה זו גדולה שהיא מגעת מתחילת בית הקברות עד מקום העירוב, וגלגל שם תחילה את השידה ואח"כ נכנס הוא בתוך השידה והלך בה עד שהוא מגיע למקום העירוב, ואפילו הכי אסרי רבנן, שאע"פ שהוא אינו מקבל טומאה, אינו חוצץ בפני הטומאה אפילו בשעה שהוא נח הואיל וראוי ליזרק. ור' יהודה סבר דכיון שהוא נח כשם שאינו מקבל טומאה כך הוא חוצץ בפני הטומאה, אבל בשעת זריקתו כולי עלמא מודו שאינו חוצץ בפני הטומאה דלא שמיה אוהל בשעת זריקתו. והשתא אתי שפיר ההיא דפרק כהן גדול, וגרסינן התם והתניא בניחותא.

ותמיהה לי דהא ודאי משמע דהלכה כרבנן לגבי ר' יהודה דקיימא לן כרבים לגבי יחיד, והלכה נמי כרבי לגבי ר' יוסי בר' יהודה דהלכה כרבי מחבירו, ואם כן תיקשי לן אההיא דאמרינן במגילה (כו, ב) שקולו תיבותא ואנחוה התם, דאלמא משמע דבשעת הנחתה מיהא חוצץ. ולכולהו פירושי נמי תקשי לן למ"ד אהל זרוק לא שמיה אהל, מה היו מועילין דלתות שתחת התינוקות מפני קבר התהום כדאמרינן בסוכה פרק הישן (כא, א), הא אהל זרוק הוא ובשעת זריקתו הוא והיאך הוא מציל בקבר התהום. ותירץ רבנו תם דלמ"ד אהל זרוק לאו שמיה אהל, לא היו מביאים שם דלתות אלא שוורים בלבד שכריסם עבה כדאמר רב יהודה התם. ובשוורים יש ליתן טעם דהוי אהל מטעם דקרי ליה קרא אהל דכתיב (איוב י, יא) ובעצמות וגידים תסוככני, דמהאי טעמא אמרינן התם דהוי אהל [אע"ג דהוי אהל] שלא כדין משום דהויא מחיצה שאינה עשויה בידי אדם. ותירוצו של רבנו תם ז"ל נראה שהוא הולך על דרך פירושו של רש"י ז"ל דפירש דבאהל זרוק בשעת זריקתו פליגי. אבל לדברי ר"ח ז"ל אכתי איכא לעיוני, דהא בשעת זריקתו כולי עלמא לא פליגי דלא הוי אהל והנהו דלתות בשעת זריקה היו חוצצות. ולפי פירושו של ר"ח ז"ל צריך עיון.

דף לא - א

אי הכי מאי טעמייהו דרבנן. ואם תאמר דילמא משום דקסברי אהל זרוק לא שמיה אהל וכדאמרינן לעיל. יש לומר דהכא קבר יחידי הוא ויכול הוא ליכנס עד שם וליקח העירוב בפשוטי כלי עץ ולאכול. ואף על גב דאמרינן ולר' יהודה היכי אזיל בשידה תיבה ומגדל, לרבותא בעלמא קאמר הכין, כלומר: לר' יהודה אפילו היה קבר זה בין הקברות מצי אזיל בשידה תיבה ומגדל, דלדידיה אהל זרוק שמיה אהל.

דמאי הא לא חזי ליה. פירוש: משום דהא מתניתין סתמא תניא משמע דלכולי עלמא אתיא ואפילו לסומכוס, ואילו לסומכוס מידי דחזי ליה בעינן. אבל לרבנן לא קשיא מידי, דהא לדידהו כיון דחזי לאחריני הרי זה עירוב. עוד יש לי לומר דלכולי עלמא אצטריך, דסלקא דעתך אמינא דדמאי אסור לכל כטבל, קא משמע לן דמאכילין אותו לעניים ולאכסניא כבית הלל, והלכך לרבנן מערבין דהוי ליה כתרומה לישראל, ולסומכוס נמי מערבין דאף לדידיה חזי ליה דאי בעי מפקר נכסיה והוי ליה כיין לנזיר. כך נראה לי.

דף לא - ב

ולא בטבל פשיטא. קשיא לי מאי פשיטא, דהא משמע דלרבי דקאמר כל דבר שיש בו משום שבות לא גזרו עליו בין השמשות מערבין בטבל, דהא אי בעי מפריש מיניה וביה וחזי ליה (לעיל ל, ב), ומידי דלרבי מערבין היכי אקשינן פשיטא דאין מערבין, ואדרבה לסומכוס דאמר אין מערבין לישראל בתרומה אקשינן לעיל (שם) אמאי לא דהא אי בעי מיתשיל עלה והדרא לטיבלא ומעשר מיניה וביה כרבי, ואיצטריך לפרוקי דסומכוס לית ליה בההיא כרבי אלא כרבנן. ונראה לי דסומכוס ורבנן פליגי בסברות הפוכות, דרבנן אית להו ואף על גב דלא חזי להאי חזי לאחריני, אבל הואיל לית להו בהא. וסומכוס אית ליה איפכא ואע"ג דלא חזי לדידיה חזי לאחריני לית ליה, אבל הואיל אית ליה. ומיהו לית ליה כרבי דאמר כל שיש בו משום שבות לא גזרו עליו בין השמשות. ורבי אית ליה כרבנן במידי דחזי לאחריני כתרומה ויין לנזיר, אבל במידי דאית ליה איסור הגוף ולא חזי לאחריני נמי כטבל לא שרינן לעירובי בו ולא אמרינן בכי הא אי בעי מפריש מיניה, דכי אקשינן לעיל (שם) והא אי בעי מפריש מיניה וביה, למאי דסבירא ליה לסומכוס הוא דאקשינן. הלכך טבל לכולי עלמא אין מערבין בו, לרבנן משום דלא חזי לא לדידיה ולא לאחריני, ולא אמרינן בכי הא לדידהו הואיל. ולסומכוס נמי לא, דהא בעלמא כרבנן סבירא ליה כל שיש בו משום שבות גזרו עליו אפילו בין השמשות. כן נראה לי.

שפדאו אגב אסימון. פירש רש"י ז"ל: אסימון דבר שאינו עליו צורה, וכדמשמע הכא לכאורה דאמרינן אסימון דרחמנא אמר (דברים יד, כה) וצרת הכסף בידך דבר שיש עליו צורה. אבל בתוספות הקשו עליו דאסימון דבר שיש עליו צורה הוא, דהא אמרינן בפרק הזהב (ב"מ מז, ב) מאי אסימון פולסא, ובשבת פרק במה אשה (סה, א) אמרינן גבי יוצאין בסלע שעל גבי הצינית, אי משום צורתא ליעביד ליה פולסא. אלמא פולסא אית ביה צורה. וע"כ פירש רבנו תם ז"ל: וצרת דבר שיש עליו צורה, היינו צורה חשובה שיוצא בהוצאה מחמת חשיבות הצורה, ואסימון אין צורתו חשובה לצאת בהוצאה מחמת חשיבות צורתו. ויש מרבותינו הצרפתים שהעמידו דברי רש"י ז"ל ואמרו דכל דבר שאינו עשוי כהלכתו קרוי פולסא, ולפיכך אסימון אע"פ שהוא של כסף קרי ליה פולסא, כיון שאין בו צורה. וההיא דבמה אשה אע"פ שיש לו צורה קרי ליה פולסא שהוא של עץ, כמו שפירש שם רש"י ז"ל (בד"ה ליעבד) דאינו עשוי כשאר מטבע, ולפיכך קרי ליה פולסא.

ונתן הכסף וקם לו. וא"ת אדרבה הא אמרינן בעלמא (קידושין טז, א) שוה כסף הרי הוא ככסף. י"ל דהאי קרא דויסף כסף ערכך עליו וקם לו מדרש בכלל ופרט וכלל, ויסף כלל כסף פרט וקם לו חזר וכלל, כלל ופרט וכלל אין בכלל אלא כעין הפרט דבר המטלטל וגופו ממון, יצאו קרקעות שאין מטלטלין. וא"ת והא אמרינן במעילה (יד, א) בונין בחול ואח"כ מקדישין, אלמא מחללין מעות הקדש על הבנין. יש לומר דלענין זה חשוב תלוש ולבסוף חברו כתלוש, כיון דמעיקרא על דעת כן נבנית, ואם לא שמחללין עליה את המעות עומדת ליסתר הלכך חשבינן לה כתלוש.

לא קשיא כאן בעירובי חצרות כאן בעירובי תחומין. פירש רש"י ז"ל: עירובי חצירות דעירוב רשותא בעלמא הוא ולאו קנין הוא אפילו קטן גובה אותו, אבל עירובי תחומין דמיקנא ביתא הוא קטן לאו בר מיקנא הוא. ואינו מחוור בעיני, דהא אמרינן בגיטין פרק התקבל (סד, ב) גבי קטן אגוז ונוטלו צרור וזורקו זוכה לעצמו ואינו זוכה לאחרים חפץ ומניחו ולאחר שעה מחזירו זוכה בין לו ובין לאחרים, ושמואל אמר דא ודא אחת היא, ואמרינן מאי דא ודא אחת היא אחד זה ואחד זה זוכה לעצמו ואין זוכה לאחרים. ואקשינן עליה והא קתני (לקמן עט, ב) כיצד משתתפין במבוי מניח את החבית וכו' וכשהוא מזכה אינו מזכה להם ע"י בנו ובתו הקטנים ולא על ידי עבדו ושפחתו הכנענים אבל מזכה להם ע"י בנו ובתו הגדולים וע"י עבדו ושפחתו העברים, האי שפחה היכי דמי אילימא גדולה מאי בעי גביה אלא קטנה אלמא זוכה בין לעצמה בין לאחרים, ופרקינן שאני שיתופי מבואות דרבנן. ואם כדברי רש"י ז"ל, הוי ליה לתרוצי כי הכא שאני שיתופי מבואות דעירובי רשותא בעלמא הוא, אבל לזכות בקנין גמור בעלמא לא. ועוד דמדאמר שאני שיתופי מבואות דרבנן משמע דכל בדרבנן אפילו בקנינים דעלמא כגון ההיא דאמרינן התם זוכה בין לו בין לאחרים, וכיון שכן אפילו עירובי תחומין נמי, דהא גביית קטן [ד]ליהוי על ידו עירוב, דרבנן הוא, ואין לו עיקר בדאורייתא כדאמרינן לקמן (לו, א) בהאי פירקא. ומשום כך נראה לי לפרש (כן) לא קשיא כאן בעירובי חצירות שיש דעת אחרת מקנה, כאן בעירובי תחומין שאין דעת אחרת מקנה, דכל שיש דעת אחרת מקנה בדרבנן זוכה בין לעצמו בין לאחרים, אבל בשאין דעת אחרת מקנה אפילו בדרבנן דעירובי תחומין ע"י קטן לא. כך נראה לי.

נתנו לקוף והוליכו לפיל והוליכו אין עירובו עירוב. הקשה הרב ר' אפרים הצרפתי ז"ל מדאמרינן בסוף מעילה (כא, א) שלח ביד חרש שוטה וקטן אם עשו שליחותן בעל הבית מעל, ופריך והא לאו בני שליחות נינהו, ומשני עשאוה כאותה ששנינו נתנו על הקוף והוליכו הרי זה עירוב, אלמא עבדא לשליחותיה. ואי אפשר לאוקומה לההיא בשאמר לאחר לקבלו כי הכא, דאם כן לא עביד קוף שליחותיה, אלא ההוא אחרינא דאמר לו לקבלו. ותירצו בתוספות דחילוק יש בין נתנו לפיל לנתנו על הפיל, דנתנו לפיל משמע שסומך על חכמת הפיל, אבל נתנו על הפיל משמע שאינו סומך על חכמת הפיל, ולפיכך מסתמא אינו זז עד שרואה שמוליכו אצל מקום שביתתו. ועדיין צריך לי עיון, דא"כ לאו משום דעביד קוף שליחותיה, אלא שראה ששם הוא מקום שיתן שם העירוב ואמר שם תהא שביתתי, דמועיל בכל ענין.

דף לב - א

[והא עומר דאורייתא הוא] והתניא הרחוקים מותרין מחצות היום ולהלן. איכא למידק מאי ראיה התם לאו משום שליחותא, דאינהו גופייהו מיחייבי להקריב, וכן נמי הא דמייתי מן האשה שיש עליה זיבה או לידה דהכי נמי מחייבה להקריב. ויש לומר דגבי עומר מייתי ראיה מדתנן מותרין מחצות היום ולהלן, דכהנים מחוייבין להקריב כל היום, אבל כדי להתיר את הרחוקים הם מקדימים ומקריבים קודם חצות, ובהא הוא דהוי שלוחים. ובההיא דהאשה שיש עליה זיבה נמי, כי שרי להו לאכול לערב היינו מדין שליח עושה שליחותו, דאי משום דכהן מחייב להקריב היינו למחר וליומא אחרינא.

התם כדרב שמעיה וכו'. ומיהו לא מצי לאותובי לרב ששת מהא כדאותבינן ליה לעיל מדקתני טעמא לפי שאין ב"ד מתעצלין, דהתם ברייתא וברייתא לרב ששת קשיא, אבל הכא דרב שמעיה אמורא ודרב שמעיה לרב ששת לית ליה.

עד כאן לא פליגי אלא משום דלא נחשדו חברים לתרום שלא מן המוקף וכו'. איכא למידק דמכל מקום מאי מייתי מינה רב ששת דהא תרומת תאנים דרבנן היא, דאי מדאורייתא דגן תירוש ויצהר אמר רחמנא, ובשל סופרים הא אמרינן לעיל דהא אפילו רב נחמן מודה דחזקה שליח עושה שליחותו. יש לומר כיון דתרומה אית לה עיקר בדאורייתא כדאורייתא דמי. ומינה שמעינן דלרב נחמן כל דרבנן דאית ליה עיקר בדאורייתא כדאורייתא דמיא, ואין חזקת שליח עושה שליחותו להקל.

ולענין פסק הלכה: רב אלפאסי ורבנו תם ז"ל פסקו כרב נחמן, ויש להם על מה שיסמוכו מדאמרינן בגיטין פרק התקבל (סד, א) גבי בעל אומר לגרושין ושליח אומר לגרושין וכו', וליהמניה לשליח מי לא תנן האומר לחבירו צא וקדש לי אשה סתם ומת השליח הרי זה אסור בכל הנשים שבעולם, ופרקינן כי אמרינן חזקה שליח עושה שליחותו הני מילי לחומרא לקולא לא אמרינן. אלמא לישנא דגמרא כרב נחמן. וכן בפרק קמא דחולין (יב, א) אמרינן לעולם אין חזקת שליח עושה שליחותו, והאומר לשלוחו צא ותרום והלך ומצאו תרום אין חזקתו תרום, ואע"ג דרב נחמן הוא דאמר לה, מכל מקום כיון דבעו לה מיניה וקבלוה ש"מ דכן הלכתא. ועוד דהא משמע הכא דרב שמעיה סבירא ליה כוותיה, מדקא יהיב טעמא לפי שאין בית דין של כהנים עומדין משם עד שיכלו מעות שבשופר. מכל הני משמע דהלכתא כרב נחמן והכין קיימא לן.

ויש מי שרוצה לפסוק כרב ששת, וסומכין על הפוסקים הגאונים ז"ל בכל מקום הלכה כרב נחמן בדיני וכרב ששת באיסורי, ודחו ההיא דגיטין ודחולין, משום דאפילו רב ששת לא קאמר אלא כשיש מכשול אצל המשלח אם לא יעשה השליח שליחותו ומשום הכי יהיב דעתיה שליח ועביד שליחותיה כדי שלא יכשל המשלח על ידו, אבל בדבר שאין צד מכשול אצל המשלח מצד מניעתו לא אמר רב ששת, דדילמא בכי הא מימנע ולא עביד שליחותיה. וכיון שכן בהנהו אפילו רב ששת מודה, דמימר אמר שליח כי לא אשחוט הרי הוא מוצא בהמתו שאינו שחוטה, וכי לא אתרום הרי הוא מוצא כריו שלם ויודע שאינו תרום, וליחוש שמא אחר ישמע ויתרום, אין זו חשש אצל השליח. וכן בההיא דגיטין כשאינו נותן את הגט גם היא לא תנשא לאחר. ורב שמעיה נמי איכא למימר דלא אמרה ליתן טעם למה סומכת על הכהנים, אלא ליישב דברי רב דפרק האשה בפסחים (צ, ב) דקאמר שאין שוחטין וזורקין דם פסח על טמא שרץ ואע"ג דמקוה לפניו, משום דמחוסר מעשה וחיישינן דילמא פשע ולא טבל, אבל שוחטין וזורקין על מחוסר כיפורים ואע"ג דמחוסר מעשה, וכדמייתי עלה הא דרב שמעיה. וקשיא לי דהא גבי גט נמי אתי לידי תקלה כי לא עביד שליחותיה, ולענין יבום, וכדתנן (יבמות ב, ב) וכולן שמתו או שנתגרשו צרותיהן מותרות. ויש לתרץ לפי דבריהם דכיון דלגבי משלח עצמו ליכא תקלה, לתקלת יבם לא חיישינן ולא רמי אדעתיה.

דף לב - ב

ניחא ליה לחבר דליעבד איהו איסורא זוטא ולא ליעבד עם הארץ איסורא רבה. ואיכא למידק דהא אמרינן בריש פרק קמא דשבת (ד, א) גבי הדביק פת בתנור אין אומרים לאדם עמוד וחטוא כדי שיזכה חברך. ויש מתרצין דהכא שאני דקעביד עם הארץ על ידו של חבר איסורא רבה. ויש ספרים שגורסין בהדיא ולא ליעבדיה לעם הארץ איסורא רבה. אבל עדיין יש לדקדק שהרי בהרבה מקומות התירו לאחד איסורא זוטא כדי שיזכה חבירו בדרבה מיניה, וכאותה שאמרו בשלהי מכלתין (קג, ב) גבי חותכין יבלת במקדש, כהן שעלתה לו יבלת בידו חבירו חותכה לו בשיניו, כלומר: כדי שיוכל לעבוד, ואי לאו משום עבודה היה אסור מדרבנן. וכן אמרו (גיטין מא, ב) מי שחציו עבד וחציו בן חורין כופין את רבו וכותב לו גט שיחרור כדי שלא יבטל מפריה ורביה, ואע"ג דעובר רבו בעשה דלעולם בהם תעבודו. ויש מתרצים דההיא דשבת דאין אומרים לאדם עמוד וחטוא כדי שיזכה חברך, היינו דוקא התם שפשע והדביק, ואף על פי שהיה שוגג, מכל מקום הוי ליה לאסוקי אדעתיה. אבל בהני אחריני דלא פשע שרי ליה להאי איסורא זוטא כדי שיזכה חבירו במצוה רבה. וההיא אמתא דהוו עבדי בה אנשי איסורא וכפו את רבה לשחררה (שם לח, א) ואע"פ שהם היו עוברים ופושעים מרצונם. י"ל דהתם נמי כאנוסין הוי, דכיון שהיא היתה להוטה אחר הזנות בני אדם דנכשלין בה כאנוסין הוי.

אילימא דקאי ברשות היחיד מה לי למעלה מה לי למטה. איכא למידק אדרבה הוי ליה לאקשויי אכתי היכי שרי והא קא משתמש באילן וכדמסקינן בסמוך. יש לומר דכיון דקתני במתניתין למטה מעשרה עירובו עירוב, מידע הוי ידע דתנא דמתניתין לא חאיש להכי, ולמאי דקא סלקא דעתך קא מותיב ליה. ומיהו במסקנא קא בעי ליה אמאי לא אסרינן אפילו למטה מעשרה משום דאסור להשתמש באילן.

והא קא משתמש באילן. הוא הדין דהוי מצי לאקשויי ליה והא קא מפיק מכרמלית לרשות הרבים, אלא חדא מינייהו נקט. ועדיפא מינה נמי, דאפילו כי אין רחב ארבעה דמקום פטור הוא אסור דהא קמשתמש באילן. ואיכא למידק אשמעתין דהא איסור נטילת עירוב מעל גבי אילן משום דמשתמש באילן, ונטילה מאי תשמיש איכא, וכהא דאמרינן בריש פרק מי שהחשיך (שבת קנג, א) גבי היתה בהמתו טעונה כלים כשהוא מגיע לחצר החיצונה נוטל כלים הניטלין בשבת והשאר מתיר את החבלים והן נופלין מאליהן. ואי אפשר לומר דמשום דנותן עליו מערב שבת כדי שיעמוד שם בשבת קאמר, דהא נמי שרי וכדאמרינן בפרק כירה (שם מה, א) נותנין נר על גבי דקל בשבת ואין נותנין נר על גבי דקל ביום טוב. וראיתי מי שתירץ דכיון שנותנו שם על דעת ליטלו למחר היינו דקרי ליה משתמש. ואינו מחוור בעיני כלל, דכיון דמערב שבת ליכא איסורא, וכן בנטילתו דבשבת ליכא איסורא, מאי איסורא איכא. ועוד מתרצים דכיון שנותנו שם לקנות לו שם בית, היינו משתמש באילן. גם זה אינו מחוור כלל בעיני, דבשעת הנחתו לא קא עביד איסורא, ובין השמשות דקא קני הא כלו מעשיו ואינו משתמש באילן. ועוד דמאי שנא ממניחין נר על גבי דקל בשבת, דהתם נמי הא קא משתמש באילן וניחא ליה דנינטר התם כולי שבת. ועוד דהא אפילו לרבי דשרי בלמטה מעשרה טפחים ואמר דכל דבר שהוא משום שבות לא גזרו עליו בין השמשות, איהו נמי אסר ליטלו וכדקתני בברייתא בסמוך למטה מעשרה טפחים עירובו עירוב ואסור ליטלו. ועוד צריכה עיונא.

הכי גרסינן: אמר להו רב נחמן יישר וכן אמר שמואל. ולא גרסינן וכן אמר שמואל יישר, דשמואל לאו אתיובתייהו קאי אלא מנפשיה אמרה, וכדאמרו ליה לרב נחמן קבעיתו לה בגמרא.

באילן הנוטה חוץ לארבע אמות. כלומר: ובתוך אלפים אמה, דאילו מקום שביתתו בסוף אלפים ועירובו חוץ למקום שביתתו יותר מארבע אמות לא קני ליה עירוב, שהרי עירובו חוץ מאלפים אמה שלו והוה ליה כנתגלגל חוץ לאלפים אמה שאינו עירוב (לקמן לה, א). ומכל מקום עדיין יש כאן מקום עיון כיון שהוא מתכוין לשבות בעיקרו של אילן, ואינו מערב ברגליו אלא רוצה שיקנה לו עירובו, ועירובו רחוק ממקום שביתתו יתר מארבע אמות הרי עירובו כמונח בבית, דמה לי רחוק חמש אמות מה לי אלף אמות דא ודא אחת היא דאין עירובו במקום שביתתו. וראיתי מי שאומר דדוקא באילן שהאילן עושה הכל כמקום אחד לענין זה. ואינו מחוור כלל, חדא דהוא לא נתכוון לשבות באילן עצמו אלא בעיקרו תחתיו, ומה לאילן עצמו אצל תחתיו לעשות את הכל אחד. ועוד דהא תניא לקמן (לד, א) נתכוון לשבות ברשות הרבים ונתן עירובו בכותל למטה מעשרה טפחים עירובו עירוב, למעלה מי' טפחים אין עירובו עירוב, וההיא על כרחין לרבא לא משכחת לה אלא בשנתכוון לשבות רחוק מן הכותל יתר מארבע אמות, דאי בתוך ד' אמות הוי ליה רשות היחיד ורשות היחיד עולה עד לרקיע כדאמרינן הכא, וכן פירש שם רש"י ז"ל, והתם מאי איכא למימר. ויש לי לומר דהשתא נמי אית לן סברא דרב ירמיה דלקמן (לג, ב) דאמר שאני כלכלה הואיל ויכול לנטותה ולהביאה בתוך עשרה. ומוליכו בראשון ומחשיך עליו ובשני מחשיך עליו ואוכלו דתנן (לקמן לח, א), משום גזירת יו"ט אחר השבת הוא כדמשנינן לקמן (לד, א), והכא ליכא גזירה כלל, דבין השמשות שביציאת השבת גם כן לרבי לא גזרי שאף הוא ספק לילה הוא, דכל בין השמשות בין בכניסתו בין ביציאתו לא גזרו עליו משום שבות, כך נראה לי.

דף לג - א

בשרבים מכתפין עליו. וכי מייתי ליה מלמעלה מעשרה דרך אוירה של נטייה, עובר באויר רשות הרבים, וקיימא לן במושיט מרשות היחיד לרשות היחיד דרך אויר רשות הרבים אפילו מלמעלה לעשרה חייב, דתנן בהזורק (שבת צו, א) היו שתיהן בדיוטא אחת הזורק פטור והמושיט חייב שכך היתה עבודת הלוים, כך פירש"י ז"ל. ותמיהה לי דהא מושיט בכי הא ליכא, דכולהו מלאכות ממשכן גמרינן להו, וקרשים מונחים היו מעגלה לעגלה וכשמושיטין אותן לא היו מוציאין אותן לגמרי מעגלה זו ונותנין על זו, והלכך אין הושטה עד שיהא מושיט מרה"י לרה"י דרך אויר רשות הרבים ראש המושט מונח ברשות היחיד זו וראשו אחר ברשות היחיד השני ואמצעיתו תלוי באויר רשות הרבים ומושיט כשמו. אבל בעוקר מרשות היחיד זו ומניח ברה"י זו ורה"ר באמצע, אין זה מושיט אלא מוציא מרשות היחיד לרשות היחיד באויר רשות הרבים ופטור.

ותדע לך מדבעא מיניה רבא מרב נחמן בריש פרק קמא דשבת (ד, א) הוציא ידו מלאה פירות מהו להחזירה לאותה חצר, אמר ליה מותר, לחצר אחרת מאי, אמר ליה אסור, כלומר: מדרבנן, ומאי שנא, אמר ליה התם אתעבידא מחשבתו הכא לא אתעבידא מחשבתו. ואם איתא מאי קאמר רבא מאי שנא, שניא ושניא דהכא שאני דקא מפיק מרשות היחיד לרשות היחיד ורשות הרבים באמצע והוי ליה מושיט וחייב ואפילו דבר תורה, דהתם לא קאמר דוקא בשתי דיוטות דאם איתא הוי לה לרב למימר אי בשתי דיוטות מאי שנא. אלא ודאי בין הכי ובין הכי לאו מושיט הוא אלא מוציא, ואין לך מוציא חייב אלא מוציא מרשות היחיד לרה"ר ובעוקר ומניח מרשות לרשות.

ועוד דתנן לקמן בפרק המוצא תפילין (שבת צט, ב) בור ברשות הרבים וחולייתו גבוה עשרה טפחים חלון שעל גביו ממלאין הימנו בשבת, אשפה ברה"ר גבוה עשרה טפחים חלון שעל גביו שופכין לתוכה מים בשבת. ואוקימנא בגמרא במופלגת מן הכותל בארבעה, וטעמא דיש בחולייתה עשרה הא אין בחולייתה עשרה מטלטל מרה"י לרה"י דרך רשות הרבים, ומכל מקום בגבוהה עשרה שרי. ועוד דהא בירושלמי גרסינן במסכת שבת (פי"א, ה"ב) דבכל מלאכות דשבת אחד שעשאה חייב שנים שעשאוה פטורין, ובהושטה שנים שעשאוה חייבין אחד שעשאה פטור, דדומיא דדגלי מדבר בעינן שההושטה על ידי שנים היתה. ואפילו העביר זה עירובו מרשות היחיד זה למקום שביתתו ועבר דרך רשות הרבים מסתבר שהוא פטור, שאין לך מעביר חייב אלא מעביר ארבע אמות ברשות הרבים ובעוקר מתחילת ארבע ומניח לסוף ארבע, הא בעוקר מרשות היחיד ומניח ברשות היחיד אע"פ שעבר דרך רה"ר אין זה מעביר ואינו חייב. שאם כן כשם ששנינו במשנת הזורק (שבת צו, א) המושיט מרשות היחיד לרשות היחיד וכן הזורק מרשות היחיד לרשות היחיד ורשות הרבים באמצע לדעת ר' עקיבא שהוא מחייב, היה להם לשנות ג"כ המוציא מרשות היחיד לרשות היחיד ורשות הרבים באמצע שהוא חייב, שהוא חידוש שלא שמענו בשום מקום במשנתינו שיהא מעביר מרשות היחיד לרשות היחיד חייב.

והא דתניא בפרק הזורק בראשו (שם צז, א) מרשות היחיד לרשות היחיד ועבר ברשות הרבים עצמה ר' עקיבא מחייב וחכמים פוטרין, ואמרינן עלה מדקתני ברשות הרבים עצמה אלמא למטה מעשרה טפחים היא, ובמאי אילימא במעביר למטה הוא דמחייב למעלה מעשרה לא מחייב, והאמר ר' אלעזר המוציא משוי על כתפו למעלה מעשרה טפחים חייב שכן משא בני קהת, דמשמע מהכא דמעביר מרשות היחיד לרשות היחיד דרך רשות הרבים חייב וילפינן לה ממשא בני קהת. ומסתברא דהתם לא בדוקא קאמר, אלא לכשתמצא לומר קאמר, כלומר: לכשתמצא לומר דבמעביר כי הא מיחייב ר' עקיבא משום דמהלך כעומד דמי וכבן עזאי ומחייב שתים קאמר אחת משום מוציא מרה"י לרשות הרבים ואחת משום מכניס מרשות הרבים לרשות היחיד, אם כן אפילו למעלה מעשרה נמי, דמעביר או מוציא (כל) [ב]גופו למעלה כלמטה דילפינן ממשא בני קהת, ולא שיהא משא בני קהת מרשות היחיד לרשות היחיד, שהרי עבודת הקודש עליהם ונושאי המקדש היו ואינן נכנסין לפנים לישא המקדש עד שאהרן ובניו פורקין את המשכן, וכדכתיב (במדבר ד, יט) וזאת עשו להם וחיו ולא ימותו וגו' ולא יבואו לראות כבלע את הקודש וגו'. וכשהיו חונין בחוץ היו מניחין, ואהרן ובניו היו מכניסין בפנים הקודש וכליו, ומחנה לויה רה"ר היה וכדאמרינן בריש פרק הזורק (שם צו, ב), ולא יליף ר' אלעזר ממשא בני קהת אלא דלמעלה כלמטה.

ותדע לך שאילו כולה מילתא היה יליף ממשא בני קהת, אם כן לא לחייב במוציא למעלה מעשרה מרשות היחיד לרשות הרבים, שהרי בני קהת מרשות הרבים לרשות הרבים היה, וכל מלאכות דשבת דילפינן ממשכן בדוקא ילפינן, דאי לא תימא הכי מושיט מרשות היחיד לרשות הרבים יהא חייב. אלא בדוקא ילפינן מרשות היחיד לרשות היחיד דרך אויר רשות הרבים, והכא נמי מאי שנא. אלא ודאי לא ילפינן ממשא בני קהת אלא דלמעלה כלמטה. וכשיטה הזאת ג"כ כתבתי במקומה בפרק הזורק (שם צז, א ד"ה ובמאי), וכן נראה שסובר שם הרמב"ן שהמעביר מרשות היחיד לרשות היחיד דרך רשות הרבים פטור.

ותדע לך עוד דאם לא כן, כי אקשיה התם אילימא במעביר למטה הוא דמחייב למעלה לא מחייב והאמר ר' אלעזר וכו', הוי ליה לאקשויי נמי אחכמים דפוטרין, ולימא ותו חכמים פוטרין והאמר ר' אלעזר וכו' שכן היה משא בני קהת, אלא ודאי כדאמרן כך נראה לי. אע"פ שראיתי כאן לרבותינו בעלי התוס' שהן מחייבין וסמכו על אותה שבפרק הזורק (שם צו, א), ומה שנראה לי כתבתי.

ולענין שמעתין מסתברא דהכא אפילו במעביר דרך נטיה ליכא אלא שבות, לכשתמצא לומר דארבע אמות שלו הוי רשות היחיד. וא"ת אם כן מאי קא משני בשרבים מכתפין עליו, כי מכתפי נמי מאי הוי [הא] ליכא אלא שבות. איכא למימר דקים להו דאיכא שבותין שהן קרובין לבא לידי איסורא דאורייתא, דאפילו בעירוב לא שרי רבי. ותדע לך דהא הכא אי בעי זריק מלמעלה לתוך ד' אמות, ובכי האי ליכא אלא שבות בין לרב בין לשמואל דפליגי במי שיש לו שני בתים בשני צידי רשות הרבים אם זורק מזו לזו אם לאו, כדאיתא בשבת פרק הזורק (צז, א) ובמכלתין בפרק כיצד משתתפין (פה, ב). אלא דע"כ אית לן למימר דלא כל שבות שרי רבי אפי' לגבי עירוב. וכן נמי משמע לקמן [גבי] נתנו בראש הקנה.

נתנו בכלכלה למעלה מעשרה טפחים עירובו עירוב ואסור ליטלו דברי רבי. הכי גרסינן בכל הספרים. ורש"י ז"ל כתב דלא גרסינן ליה, דאי גרסינן אמאי קא מתמה לקמן אדרבנן (ואמאי) [ואמר] לימא קסברי רבנן צדדין אסורין ואדרבי לא קא מתמה, ומשום דקיימי רבנן עליה ואמרי כל מקום שאסור ליטלו לפיכך נכתב בספרים כך כתב רש"י ז"ל בחד לישנא. ור"ח ז"ל פי' דכי אקשינן לימא קסברי רבנן צדדין אסורין, לאו משום דקתני אסור ליטלו קאמרינן אלא משום דאמרי אין עירובו עירוב, כלומר: מדקאמרי רבנן דכל מקום שאסור ליטלו בשבת אין עירובו עירוב, אלמא קסברי דצדדין אסורין אפילו בבין השמשות, והא לא אשכחן מאן דאמר הכין. דאע"ג דגרסינן בשבת (קנה, א) והלכתא צדדין אסורין, הני מילי בשבת עצמה אבל בין השמשות לא גזרו בצדדין. וזה עיקר ונכון ואין צריך למחוק גירסת הספרים. וגם בתוספות מצאתי כן.

וכלכלה משלימתו לארבעה. וא"ת מאי דוחקיה דאוקמה בכלכלה דלית בה ארבעה ואיצטריך לאוקומי (לקמן בע"ב) לרבי כר' מאיר דאית ליה חוקקין להשלים, לוקמה בכלכלה דאית בה ארבעה, וא"ת משום דהויא רשות היחיד, לא היא, דהא איכא תחתיה בקיעת גדיים. יש לומר דאי ברחבה ארבעה מאי קא משמע לן פשיטא דעירובו עירוב. ואי משום דקא משמע לן דאסור ליטלו משום דצדדין אסורין, אמאי אשמעינן הכא לישמעינן בעלמא, דהא לגבי עירוב לא מעלה ולא מוריד. אבל השתא אשמעינן דלגבי עירוב דבעינן הנחה על גבי מקום ארבעה, כי איכא כלכלה דלית בה ארבעה ותלויה באילן כי מנח בה עירובו, עירובו עירוב דחוקקין להשלים.

ואם תאמר האי כלכלה דקיימא היכא, אי סמוך לגבו של אילן בפחות משלשה, כל פחות משלשה כלבוד דמי ואפילו בלא חוקקין סגי לה. ואי בלמטה משלשה, כי אית ביה באילן ארבעה אמאי לא, דהא למטה משלשה לאו חורי רשות היחיד היא. והעמידוהו בתוס' כגון שפי הכלכלה שוה לגבי האילן ומשום הכי הוי חורי רה"י, וכיון דעירוב מונח בשוליה ליכא מקום ארבעה אלא בשרואין שיש בו כדי לחוק.

דף לג - ב

סבר לה כרבי מאיר דאמר חוקקין להשלים. ומיהו רשות היחיד לא הויא, משום דאין בעיקר ארבעה ולא סמוך שלשה לקרקע ארבעה, וכל שאין בעיקרו הסמוך לקרקע ארבעה לא הוי רשות היחיד לכולי עלמא, חוץ מר' יוסי בר' יהודה כדאיתא בשבת פרק הזורק (קא, א) גבי בוצינייתא דמישן, וכן פירש כאן רש"י ז"ל. ור"ח ז"ל פירש: סבר לה כר' מאיר דאמר חוקקין להשלים כדי להיות עירובו עירוב אבל להחשב האילן עצמו ד' טפחים לא.

וכל מה שאמרו בשמועתינו דמתא כמאן דמליא דמי, וכן תוך עיבורה, וכן ארבע אמות של מקום שביתתו, לאו בדוקא קאמרינן, אלא רשות הרבים גמורה היא ואילו הוריד עירובו שמלמעלה מעשרה למטה במקום שביתתו חייב חטאת, אלא רואין קאמרי ומקולי עירוב דדבריהם שנו כאן. ותדע לך דהא אפילו ירושלים שיש לה דלתות אלמלא שהן ננעלות בלילה חייבין עליה משום רשות הרבים דאתו רבים ומבטלו מחיצתה (לעיל ו, ב), כל שכן הכא דליכא מחיצות כלל, אלא ודאי רואין קאמרינן. ועל דבר זה תמה הראב"ד ז"ל על הרב אלפאסי ז"ל שהביא משנתינו כצורתה ולא חשש להזכיר דברי רבא כלל, דנראה שהיה סובר דרבא דוקא קאמר, וליתא אלא רואין קאמר, וקיימא לן כוותיה, דהא לא אשכחן מאן דפליג עליה ובכדי לא דחינן דברי רבא. ועוד דהא משמע דגמרא הכין סבירא לן דנותן עירובו יש לו ד' אמות, מדאקשינן להדיא ולרבא דאמר הנותן עירובו יש לו ד' אמות הוי ליה רשות היחיד ורשות היחיד עולה עד לרקיע, ואנן הא קיימא לן כרבא. והרב אלפסי ז"ל גם הוא כתבה לההיא דרבא בנתגלגל חוץ לתחום, וכיון דקימא לן כרבא דנותן עירובו יש לו ארבע אמות קיימא לן נמי דלגבי עירובו דהוי להו כרשות היחיד, ורשות היחיד עולה עד לרקיע.

והא נמי דאמרינן בכולה שמעתין דכל דבר שהוא משום שבות לא גזרו עליו בין השמשות, כתב הראב"ד ז"ל: דאע"ג דסתמא דמתני' כרבי [ו]שמעינן מינה דהלכתא כוותיה, מ"מ לא קאמר רבי שיתירו בכל מקום שבות בבין השמשות ושיהא מותר לרכוב על גבי בהמה ולעלות באילן ולספק ולטפח ושאר השבותין, דהא תנן בפרק במה מדליקין (שבת לד, א) ספק חשיכה ספק אינה חשיכה אין מעשרין את הודאי ואין מטבילין את הכלים, ואפילו עירובי תחומין נמי לא התירו (אלא) להניחן בבין השמשות, כדתנן התם שלשה דברים צריך אדם לומר בתוך ביתו ערב שבת עם חשיכה עשרתם ערבתם הדליקו את הנר, עם חשיכה אין ספק חשיכה לא ומוקמינן לה בערובי תחומין דמקנא ביתא הוא ואסור, ולא פליג רבי, אלמא כי שרי רבי היכא דאנחיה לעירוב מעיקרא, דאע"ג דאנחיה במקום שבות קני ליה עירוב ממילא, אבל למשרייה לבטולי לשבות לכתחילה לא שרי רבי כלל, דמה דאסור בשבת אסור בין השמשות חוץ ממה שהתירו במשנתינו דפרק במה מדליקין שהוא עירובי חצרות והטמנת החמין ותיקון הדמאי.

הכי גריס רש"י: ואם לאו אין עירובו עירוב אדרבה הוא ועירובו במקום אחד. וסיפא הוא דקא קשיא ליה אמאי אין עירובו עירוב, אבל למעלה מעשרה ניחא ליה, ואף על גב דרשות היחיד הוא, הכא בנתכוון לשבות בעיקרו והנותן עירובו יש לו ארבע אמות כרבא.

ופריק: הכי קאמר גבוהה עשרה צריך שיהא בראשה ארבעה. (כלומר: הא אם לאו דקאמר לאו אגבוהה קאי, כלומר: אם איכא גבוהה עשרה צריך שיהא בראשה ארבעה). כלומר: האי אם לאו דקאמר לאו אגבוהה קאי אם אינה גבוהה עשרה שלא יהא עירובו עירוב, דאדרבה כל שאינו גבוה עשרה בין רחבה ארבעה בין שאינה רחבה ארבעה עירובו עירוב דכל שהוא תוך אויר רשות הרבים קלוטה כמי שהונחה דמיא. והכא ארחבה קאי, כלומר: אם היה גבוהה עשרה ואינה רחבה ארבעה אין עירובו עירוב דבעינן מקום הנחה וליכא. ולעולם רישא ברחבה כולה אפילו בעיקרה ארבעה דרשות היחיד היא ואפילו הכי עירובו עירוב וכדרבא.

והא דאמרינן: כמאן דלא כר' יוסי בר' יהודה. אתירוציה דרבינא בכלכלה קא מהדר, וכמו שכתב הרב ז"ל בפירושיו וגירסתו ופירושו נכונים. אלא שקשה לי קצת הטעם שכתב בלמטה מעשרה משום דקלוטה כמי שהונחה, דהא כל זמן שיש מקום מסויים למעלה משלשה לכ"ע לאו רשות הרבים הוא ואפילו למ"ד בעלמא קלוטה כמי שהונחה, דא"כ כרמלית ומקום פטור היכי משכחת לה. ולא אמרו קלוטה אלא באויר, ואי נמי בשהונח במקום שאינו מסויים כזורק בכותל כגון דבילה שמינה, וכדאמרינן הזורק בכותל למטה מעשרה טפחים כזורק בארץ, ואוקימנא בדבילה שמינה וכדאיתא התם בשבת בריש פרק קמא (ז, ב) ובריש פרק הזורק (צט, ב - ק, א), הא במקום מסויים לא. וכמדומה שכן כתב גם רש"י ז"ל בפי' בפרק קמא דשבת (שם) גבי זקף לבנה. ודבר ברור הוא. אלא הכא הכי קאמר: כיון שהוא תוך אויר מקומו של אדם דהיינו תוך עשר כמי שהונח במקומו של אדם הוא, אבל כל שהוא למעלה מי' מקום בפני עצמו הוא ואע"פ שהוא אויר רה"י, ולפיכך צריך שיהא בראשה ארבעה שיהא מקום חשוב להנחת העירוב.

והראב"ד ז"ל פירש ג"כ דאסיפא בלחוד קא קשיא ליה, אבל ארישא לא קשיא ליה, דאע"ג דגבוהה [עשרה] ורחבה ארבעה לא קשיא, דהכא במאי עסקינן בשאין עיקרה ארבעה אלא בראשה בלחוד, וכדמשמע נמי לכאורה מדקאמר גבוהה עשרה צריך שיהא בראשה ארבעה, דאלמא רישא בהכי קא מיירי דיש בראשה ארבעה. ומדקאמר בראשה משמע דבעיקרה אין ארבעה אלא בראשה בלחוד, ולפיכך אינה רשות היחיד ואפילו הניחו חוץ לד' אמותיו משום דהוא ועירובו במקום אחד הוא. אבל סיפא קשיא ליה אמאי אין עירובו עירוב.

והא דאמרינן: כמאן אזלא דלא כר' יוסי בר' יהודה. פירש הוא [הראב"ד] ז"ל דאדר' יהודה קאי, כלומר: הא דאמר ר' יהודה דלמעלה מעשרה עירובו עירוב ולא חשיב זה רשות היחיד כיון דאין בעיקרה ארבעה אע"פ שיש בראשה ארבעה, דלא כר' יוסי בריה אזלא, דאילו לר' יוסי כל שיש בראשה ארבעה וגבוהה עשרה רה"י הוא. וכן פירש ר"ח ז"ל דאדר' יהודה קאי. ויש מי שגורס: גבוהה עשרה ורחבה ארבעה עירובו עירוב כ"ש דהוא במקום אחד ועירובו במקום אחר הוא. ותו למטה מי' טפחים אין עירובו עירוב כל שכן דהוא ועירובו במקום אחד הוא, ורישא וסיפא קא קשיא ליה. ומסתברא לי פירושא כפום הדין גירסא דסבירא ליה השתא דר' יהודה בשנתכוין לשבות רחוק ממקום עירובו ד' אמות, וכולהו מתניתין ומתניתא בהכין נקטי לה, דאי לנתכוין לשבות בעיקרו כיון דקיימא לן כרבא וליכא מאן דפליג עליה, ליכא לאיפלוגי בין הניחו למעלה מעשרה להניחו למטה מעשרה, דבין הכין ובין הכין הוא ועירובו במקום אחד הוא, ומש"ה קשיא ליה רישא אמאי עירובו עירוב, דקס"ד השתא דברחבה ארבעה אפילו בעיקרה קא מיירי. וסיפא נמי קא קשיא ליה דכ"ש הוא ועירובו במקום אחד כרבי דאמר כל דבר שהוא משום שבות לא גזרו עליו בין השמשות. ופריק דכולה בשאין בעיקרה ארבעה אמות היא, ולפיכך למעלה מי' טפחים עירובו עירוב דהא איכא מקום הנחה ורה"י לא הוי, וכי קתני אם לאו ארחבה קאי וכשגבוהה עשרה.

שאני כלכלה הואיל ויכול לנטותה ולהביאה תוך עשרה. וכשמטה אותה ומביאה תוך עשרה אינו מתחייב מטעם מוציא מרשות היחיד לרשות הרבים, כיון דאגד כלי למעלה מעשרה, וכדרבא דאמר בפרק המצניע (שבת צא, ב) אגד כלי שמיה אגד, וכיון שאגד כלי למעלה מעשרה אע"פ שנח העירוב בלמטה מעשרה אין בהנחה זו משום הוצאה, ואחר שנח ברשות הרבים יכול ליטלו ולאכלו ברשות הרבים.

אלא הא דתנן מוליכו בראשון וכו'. פירש רש"י ז"ל: דהאי דנקט לאותוביה ממתני' דיום טוב ושבת לאו דוקא, דה"ה דהוי מצי לאותובי מכל נותני עירוב בערב שבת, מפני מה צריכין להוליכו הואיל ויכול להביאו מערב שבת כמי שהביאו דמי. אלא משום דלא אשכח משנה אחריתי דמפרש בה הולכת עירוב בהדיא אלא זו. ופריק גזירה אטו יום טוב אחר השבת שאי אפשר להביאו בשבת עצמה שהוא ערב יום טוב. אבל בתוספות (לק' לד, א ד"ה ואמאי) אמרו דמעירוב דשבת לא אפשר לאותוביה דאפשר להביאו בבין השמשות שהוא זמן קניית העירוב, ובשבת דעלמא אי אפשר להביאו בבין השמשות, ואפילו לרבי [דאמר כל דבר שמשום שבות לא גזרו עליו בין השמשות], משום דלאו שבות גרידא איכא אלא מלאכה דאורייתא [איכא] דקא מפיק מרשות היחיד למקום שביתתו שהוא ברשות הרבים. ואפילו תאמר שהיה יכול להקשות מפני מה הוא צריך להוליכו עד מקום שביתתו די לו שיוציאנו מביתו ויניחנו ברה"ר במקום קרוב שיכול להגיע שם בשיעור זמן המשכת בין השמשות בהולכה פחות פחות מד' אמות, וכרבי דאמר כל דבר שהוא משום שבות לא גזרו עליו בין השמשות. הא ליתא, חדא דניחא ליה לאותובי אפילו לרבנן. ועוד דאפילו לרבי נמי משמע דשבות כזה דהולכה פחות פחות מד' אמות לא שרינן, הואיל ויכול לבא לידי איסורא דאורייתא דשמא יעבירנו ד' אמות בבת אחת כמו שאמר רבי (לקמן לד, ב) בנותן עירובו בקנה שאינו תלוש ונעוץ גזירה שמא יקטום, דאלמא לא בכל שבותין התיר רבי. ופירשו הם ז"ל דהכא במוליכו בראשון קא מקשה דהואיל ויום טוב הוא ויכול להוליכו ואפילו ביום טוב ממש מפני מה הוא צריך להוליכו.

והא דאמרינן גזירה אטו יו"ט אחר השבת, הוא הדין דהוי מצי למימר גזירה אטו שבת דעלמא, דבדוכתי טובא גזרינן יום טוב אטו שבת, בשמעתא קמייתא דביצה (ב, ב) ובפרק במה מדליקין (כג, ב) ובשאר מקומות, אלא דעדיפא ליה למימר גזירה האי יום טוב אטו האי יום טוב. אי נמי הואיל ומקילינן טובא בעירובין, לא גזרינן נמי יו"ט אטו שבת.

ואם תאמר מכל מקום כיון דגזרינן יו"ט אטו יו"ט אחר השבת, ואי נמי לדברי רש"י ז"ל דגזרינן שבת גזירה אטו יו"ט אחר השבת, א"כ נתן עירובו באילן למטה מי' טפחים אמאי עירובו עירוב נגזור אטו יו"ט הסמוך לשבת בין לפניו בין לאחריו, דאסור להשתמש באילן ממה נפשך, דהא אין משתמשין במחובר בין בשבת בין ביו"ט. ויש לומר דהתם דאיסורא דרבנן בלחוד הוא וא"א ליגע באיסורא דאורייתא לא גזרינן, אבל הכא דאפשר דאתי לידי איסורא דאורייתא גזרינן. ולפי דברי התוספות הא דאמרינן לעיל (לב, ב) באילן הנוטה חוץ לד' אמות, דוקא בשאינו נוטה ח' אמות חוץ ממקום שביתתו אלא פחות מח' שאינו צריך להביאו אלא פחות מד' אמות דליכא למיגזר בה מידי, הא בנוטה ח' אמות אינו עירוב, דגזרינן דילמא מייתי ליה ד' אמות וקא עבר אדאורייתא, ובכי הא אפילו רבי אסר כדאמרן. וכן ודאי נראין הדברים וכולה שמעתין ניחא בהכין טפי.

והראב"ד ז"ל נראה דס"ל דדוקא מיו"ט ושבת קא מקשה, דבהא הוא דאיכא למימר דהואיל ויכול להביאו כמו שהביאו דמי, דכיון דכבר אנחיה לעירוביה מיום ראשון והשתא נמי על ההוא עירוב קא סמיך, הלכך נחזיה לההוא עירוב קמא כמאן דאמטייה השתא. והשתא אתי שפיר כולה שמעתין דלא גזרינן בעירוב יו"ט גרידא ולא שבת גרידא אטו שבת או יו"ט אחר השבת, אלא יו"ט שלפני השבת אטו יו"ט אחר השבת.

דף לד - א

נתכוין לשבות בראש השובך או בראש המגדל. פירש רש"י ז"ל: בו שני פנים ושניהם מגומגמים בעיני. אבל מה שפירש בפנים השני שהעירוב מונח בכותל, הוא נאות יותר ללשון הברייתא, לפי שלא חזר בהאי סיפא ואמר ונתן עירובו למעלה מעשרה טפחים אלא נתכוין לשבות בראש המגדל למעלה מעשרה קאמר, דאלמא משמע דלא נשתנה כאן אלא מקום שביתתו ואנותנו בכותל דאיירי ביה קאי. ומיהו מה שפירש דהמגדל סמוך לכותל לומר שלא יהא בין המגדל והכותל רחב רשות הרבים, שאילו היה ביניהם אויר רה"ר אפילו היה עירובו למעלה מי' טפחים אין עירובו עירוב, שאי אפשר למשכו ולהביאו אצלו משום דהוי ליה כמושיט מרשות היחיד לרשות היחיד דרך אויר רשות הרבים דקיימא לן דאפילו למעלה מעשרה טפחים חייב, ואי אפשר לעבור למקום עירובו דרשות היחיד אחר הוא ואינו רשות היחיד שנתכוין הוא לשבות בו כיון דמפסיק רשות הרבים ביניהם, זה אינו מחוור בעיני, דאין זה מושיט וכמו שכתבתי למעלה (לג, א ד"ה כשרבים) וגם מה שפירש דלמטה מעשרה טפחים אין עירובו עירוב דקתני הוא בטפח תשיעי ורבים מכתפים עליו דהוי רשות הרבים ולפיכך אפילו לרבי אינו עירוב. הא נמי קשה קצת, לפי שהיה לו לפרש, דאע"ג דמתני' דנתנו למעלה מעשרה טפחים סתמא היא שנויה ואוקימנא בנוטה חוץ לארבע אמות וכשרבים מכתפים על מקום נטייתו, הא נמי אע"ג דלא פריש במתני' הא פרישו בגמ'. ומה שהזקיקו לרבנן ז"ל לפרש כן, כי היכי דלא תקשי לן למטה מעשרה אמאי לא, דהא ברייתא רבי היא, דמדקתני רישא דנתכוין לשבות ברשות הרבים למעלה מעשרה טפחים אין עירובו עירוב בשנתכוין לשבות רחוק ממקום עירובו ארבע אמות, דאי לא אפילו למעלה עירובו עירוב וכדרבא, אלא ודאי כדאמרן ואפילו הכי קתני למטה מעשרה עירובו עירוב, ואמאי והא איכא משום שבות דהוא ברה"ר ועירובו בכרמלית אלא כרבי. וכיון שכן אפילו נתכוין לשבות בראש המגדל ונתן עירובו למטה מעשרה טפחים אמאי אין עירובו עירוב והא מכרמלית לרשות היחיד הוא וליכא אלא שבות ולא גזרו.

אבל הראב"ד ז"ל פירש: דקסבר חורי רשות הרבים כרשות הרבים דמי כאביי דאמר הכין בריש פרק קמא דשבת (ז, ב). ולא קיימא לן כוותיה אלא כרבא דאמר לאו כרשות הרבים דמי. והלכך נתכוין לשבות בראש המגדל ונתן עירובו בין בכותל בין בדף היוצא מן המגדל בין למעלה מעשרה בין למטה עירובו עירוב. ואיכא למידק, לאביי נמי בשנתן עירובו בדף היוצא מן המגדל ולמטה מעשרה טפחים ואי נמי בכותל אם אין המגדל רחוק מן הכותל שהעירוב מונח בו ארבע אמות, אמאי אין עירובו עירוב והאמר רבא הנותן עירובו יש לו ארבע אמות והוה ליה רשות היחיד, ורה"י כי היכא דסלקא לעיל הכי נמי נחתא לתחת והוה ליה הוא ועירובו במקום אחד. ונראה לי דלא אמר רבא הנותן עירובו יש לו ארבע אמות, אלא בששבת ברשות הרבים אי נמי בכרמלית שאין כל הרשות שלו, ולפיכך נותנין לו ארבע אמות, אבל נתכוין לשבות ברשות היחיד שהוא מקום מסויים וכל הרשות כארבע אמות, אין נותנין לו חוץ מאותו רשות עוד ארבע אמות, ואע"פ שנתכוין לשבות בטפח הסמוך לרשות הרבים, לפי שאין ממש מקום שביתתו שם, אלא כל הבית כארבע אמות שלו ושביתתו בכולו.

הכא במגדל ארוך עסקינן דאי ממטי ליה נפיק ליה חוץ לארבע אמות. פירש רש"י ז"ל: בפנים ראשונים נפק ליה ראשו חוץ לד' אמות ממקום שהיה המגדל יושב בתחילה וכי שקיל ליה וממטי ליה עד ראש המגדל ואכיל ליה אשתכח דלא קאי בד' אמות שנתכוין לשבות בהן. ואינו מחוור בעיני, דאכתי אי משום הא ליתיה לראש המגדל ובתר כן ליזקפיה למגדל, דהשתא נמי לאו מכניס מרשות הרבים לרשות היחיד הוא כיון דאגד המגדל היה במקומו, ועוד שלא טלטל את כל המגדל והוה ליה כזירזא דקני דאפילו זקף ורמא זקף ורמא פטור כדאיתא בריש פרק קמא דשבת (ח, ב).

אלא הפירוש הנכון כמו שפירש בפנים השניים, דמרחיק ראש המגדל מן העירוב ד' אמות ולא מצי למישקלה ולאותויי לראש המגדל דנמצא מעבירו ארבע אמות ברשות הרבים. פירוש לפירושו: ואפילו להביאו פחות פחות מארבע אמות אי אפשר, דבשבות כי האי דאפשר דאתי ביה לידי חיוב חטאת לא שרי רבי וכדאמרינן לעיל (לג, א בד"ה אלא). אע"פ שהוא ז"ל פירש למעלה (לב, ב) גבי אילן נוטה חוץ לארבע אמות והניח עירובו בנופו חוץ לארבע אמות ונתכוין לשבות בעיקרו הלכך למטה מעשרה הוי עירובו עירוב ומצי נפק חוץ לד' אמות כמה דבעי למשקליה ולאתויי פחות פחות מד' אמות לתוך ד' אמות עכ"ל ז"ל.

אי דאיכא כוותא ומיתנא ליתיה בכוותא ומיתנא. הכי גריס רש"י ז"ל: ולפירוש הראשון אתי שפיר, אבל לפירוש השני כדי נקט כוותא. והראב"ד ז"ל גריס לכתא ומותנא, ולכתא הוא הגלגל ההולך ומתגלגל מעצמו, וע"כ נקרא לכתא מלשון הליכה. ומפני שהעמידה במגדל ארוך קא מקשה הכי, דכיון שהוא ארוך כל כך היאך הניחו שם, אלא שקשרו בחבל ושלשלו למטה, וכיון שכן אפילו למטה מעשרה טפחים הוי עירוב שהרי יכול להביאו אצלו כיון דאגדו בידו. ומשום כן הקשה קושיא זו כאן, מה שלא הקשה כן גבי נתנו באילן למעלה מעשרה טפחים. ופריק דליכא לכתא, כלומר: דקודם שעלה בראש המגדל נתנו בידו למטה מעשרה טפחים.

דף לד - ב

אלא דנתכוין לשבות למעלה הוא במקום אחד ועירובו במקום אחר הוא. תמיה לי אמאי לא שני ליה דנתכוין לשבות סמוך לשפת הבור, וכדרבא דאמר הנותן עירובו יש לו ארבע אמות. וניחא לי משום דאוקימנא כולה מתני' בשנתן עירובו חוץ לד' אמות ממקום שביתתו לא בעי לאוקומה להא אלא בהכין.

כולה רבי היא וסיפא גזירה שמא יקטום. וכיון דאוקימנא כרבי דוקא בשיש בראשו רחב ארבעה, דלרבי מקום ארבעה חשוב להנחה בעינן, ובשאין בעיקרו נמי ארבעה כי היכי דלא ליהוי רשות היחיד. והכין איתא בירושלמי (בפרקין ה"ג) דגרסינן התם א"ר מונא והוא שתהא טבלה נתונה בראשו.

גזירה שמא יקטום. איכא למידק והא אפילו יקטום ליכא אלא משום שבות, דדבר שאין מתכוין הוא. ויש לפרש דשמא יקטום ביד ומדעת קאמר, כדי שיהא נוח לו ליטלו, והשתא איכא איסורא דאורייתא. ורש"י ז"ל פירש דקטימת קנה ודאי קוטם במתכוין. ועוד קשיא לי מלאכה שאינה צריכה לגופה היא וכחופר גומא ואינו צריך אלא לעפרה דפטור עליה (שבת עג, ב) ושבות בעלמא הוא. ומסתברא דאיירי בארעא דיליה (עי' שם קג, א) וגזירה שמא יקטום במתכוין כמו שפירשנו, וכיון שהוא מתקן ובארעא דידיה אע"פ שאינו צריך עכשיו לאותה מלאכה חייב עליה, וכמו שכתבתי בפרק קמא דכתובות (ו, א ד"ה האי) בשמעתא דמהו לבעול בתחילה בשבת.

פוקו כבשו כבשי באגמא. כלומר: כדי שתשבר עכשיו הראוי להשבר. וכן פירש הראב"ד ז"ל.

תלוש ונעוץ אין לא תלוש ונעוץ לא. כלומר: דמינה שמעינן דאפילו קנים אסורין דהוי בכלל גזירה דאין עולין באילן, ולפיכך אין נותנין עליהן את העירוב משום דאין משתמשין באילן או משום גזירה שמא יקטום, ופריק לא קשיא כאן בעוזרדין כאן בשאין עוזרדין, כך גריס רש"י ז"ל והראב"ד ז"ל והוא ברוב הספרים. ופירשו הם ז"ל: עוזרדין, כלומר: שהוקשו כבר דאז הוי כאילן, אבל קודם שהוקשו אינן כאילן אלא כירק, ובירק לא גזרו להשתמש עליו ולא חששו לשמא יקטום שלא גזרו אלא באילן, וכדגרסינן בפרק המוציא תפילין (לקמן ו, ב) תני חדא אסור לילך על גבי עשבים בשבת ותניא אידך מותר לילך, ומשני לא קשיא הא דאיכא עוקצי הא דליכא עוקצי, אי נמי הא דסיים מסאני הא דלא סיים מסאני, אי נמי דהא דאית ליה שרכי הא דלית להו שרכי, פירוש: פארות ארוכין, וכולהו גזירה שמא יתלוש. ואסיקנא: השתא דקיימא לן כר"ש דאמר דבר שאין מתכוין מותר כולהו שרי. אלמא לא היתה בעשבים גזירת מחובר כלל בין למעלה משלשה בין למטה משלשה. וקשיא לי כיון דכי הוקשו תורת אילן עליהן, אפילו קודם שהוקשו נמי אמאי הוי כלאים בכרם, וכי תימא דהשתא מיהא רכים הם וכירק דמי, א"כ כי אקשינן מקידה לקידה לישני הא בעוזרדין הא בשאין עוזרדין.

ועל כן מסתבר דשני מיני קנים הן, וכמו שאמרו בקידה קידה לחוד וקידה לבנה לחוד. ומקצת ספרים יש דגורסין התם בשל עוזרדין, והגירסא הזאת מכרעת כפירושינו אותן קנים של עוזרדין קשין קצת והוי בכלל אילן ואף בהם גזרו גזירת מחובר באילן. ומפני שהן רכין קצת יותר משאר אילנות אמרו שהנותן עירובו עליהן שאינו עירוב גזירה שמא יקטום. וכן נראה מדברי ר"ח ז"ל.

מתני': ר' אליעזר אומר אם אין ידוע שהמפתח במקומו אינו עירוב. הא מדקתני אם אין ידוע ולא קתני אם אין המפתח במקומו, משמע דס"ל לר' אליעזר דספק עירוב אינו כשר וכר"מ סבירא ליה. ועוד משמע מתוך לשונו דדוקא בשאינו ידוע, כלומר: שנאבד ולא נודע מקומו, אבל אם עדיין מפתח במקומו אלא ששכח אנה הניחוה הרי זה כשר. וכ"כ הראב"ד ז"ל.

גמרא: הכא במגדל של לבינים עסקינן. וכדאסיקנא באוירא דליבני. מדקאמר הכא במגדל של לבינים עסקינן משמע דמעיקרא במגדל של עץ הוי משמע ליה, ומש"ה קא קשיא ליה. ואיכא למידק אדרבא בשל עץ אמאי לא יהא עירוב, והא אין בנין בכלים ואין סתירה בכלים, ומאי שנא מהא דתנן בפרק חבית (שבת קמו, א) שובר אדם את החבית לאכול ממנו גרוגרות. ויש מי שתירץ דההיא דחבית דוקא בשל חוליות ומחוברת במוסתקי וכדמוקי לה ביו"ט (ביצה לג, ב). ואינו מחוור בעיני שאין הסוגיא שלשם מוכחת כן במסקנא אליבא דהלכתא, וכן הסוגיא שבפרק חבית, וכבר הארכתי בה בפרק חבית (שם ד"ה מתניתין). אלא הכא מגדל כלי גדול הוא, ולא אמרו שובר אלא כלים קטנים כחבית וכיוצא בהן שאדם רגיל ליחדן לפירות, אבל גדולים הרי הם כאהלים לענין זה. ומיהו אפילו כלי המחזיק ארבעים סאה בלח שהם כוריים ביבש, כלי קטן מיחשב לענין זה, וכדמוכח בשמעתין מדקא מייתי עלה (לקמן לה, א) ההיא דהקיש הזב ע"ג שידה תיבה ומגדל, וההיא ע"כ במחזקת כוריים היא שאינה מקבלת טומאה. וריב"א ז"ל כן העמידה לההיא דחבית בכלים קטנים, והא דהכא דמשמע דיש בנין וסתירה, בכלים גדולים. והוא הנכון לענין כל השמועות.

נוטל ממקום הפחת. ואם תאמר והא כיון שאינו יכול לפחות מוקצה היא. יש לומר דהאי תנא כר"ש סבירא ליה וכן פירש רש"י ז"ל. ודוקא כשהיה דעתו עליהן שהיה כותל רעוע ומצפה אימת יפול, הא לאו הכי אפילו לר"ש מוקצה הוא, דהוי ליה כאותה שאמרו שם בפרק כירה (מד, א) מודה ר"ש בכוס וקערה ועששית שאין אדם מצפה אימתי יכבו.

והאמר ר' זירא לא שנו אלא ביום טוב אבל בשבת לא. ופריק הכא נמי ביו"ט. והוא הדין דהוי מצי לפרוקי הא מני רבי היא דאמר כל דבר שהוא משום שבות לא גזרו עליו בין השמשות, אלא דכל היכא דמצי לאוקמה מתניתין ככולי עלמא, לא בעי לצמצומי ולאוקמי כחד תנא.

ור' אליעזר אומר אם בעיר נאבד עירובו עירוב. דמצי לאיתויי דרך גגות וקרפיפות כר' שמעון (לקמן לה, א) דאמר רשות אחת הן ובשאין המגדל עומד בבית, דלא אמר ר' שמעון אלא בכלים ששבתו בתוכן, אבל לא בכלים ששבתו בתוך הבית.

ואם בשדה אבד אין עירובו עירוב. בדלא מצי סתר ליה ואפילו ביו"ט דכרבנן דר"מ ס"ל, ואיתויי לא מצי, דס"ל דאפילו ר"ש דהמוצא תפילין (לקמן צה, ב) לא שרי ליתנו לחבירו אלא בתפילין דוקא משום בזיון תפילין, אבל בעלמא ואפי' במקום מצוה כעירוב לא. ואיתוייה נמי פחות פחות פחות מד"א לא, דאפילו רבי נמי לא שרי בשבות כזה, הואיל ויכול ליגע במלאכה דאורייתא וכדכתבינן לעיל (לג, ב ד"ה אלא).

ושלש מחלוקות בדבר וכמו שפירש רש"י ז"ל, דתנא קמא דמתניתין ותנא קמא דברייתא סבירא להו דביו"ט עירובו עירוב דמצי סתר ליה כר"מ, ור' אליעזר דמתניתין סבירא ליה אם אין ידוע שהמפתח במקומו לעולם אסור דמסתר לא מצי סתר וכרבנן דר"מ, ואפילו נמצא המפתח בעיר לא, דלא כר"ש דגגות וחצרות. ובשדה דלא, ככולי עלמא למאי דס"ל דר"ש לא שרי אלא בתפילין דוקא, ור' אליעזר דברייתא ס"ל כוותיה, אלא דבנמצא בעיר מודה דשרי כר"ש דגגות וחצרות.

דף לה - א

הקיש הזב על גבי שידה ותיבה ומגדל טמאין. כלומר: כלים ואדם המונחין בתוכן, אבל הן עצמן טהורין, דאין היסט אלא בכלים שמטמאין בנגיעה, דהיסט מדין נגיעה רבייה רחמנא, כדכתיב (ויקרא טו, יא) וכל (הכלי) אשר יגע בו הזב יטמא ודרשינן איזהו מגעו שהוא ככולו הוי אומר זה היסיטו, וכל שהוא מחזיק ארבעים סאה בלח שהם כוריים ביבש אינן מקבלין טומאת מגע ואוהל.

ור' נחמיה ור"ש מטהרין. באלו אפילו כלים ואדם המונחין בתוכן, וכטעמא דמסיק אביי, ואלו דקאמרינן לאפוקי אחריני כדקתני ברישא (זבים פ"ד, מ"ג) דכולהו מודו בהו.

ומתני' במאי. כלומר: אי מוקמינן לה בכלים, אי בכלים גדולים מאי טעמייהו דרבנן דשרו, ואי בקטנים מאי טעמיה דר' אליעזר דאסר. וכן פירש רש"י ז"ל. ואוקמוה במנעול דקטיר במיתנא ובעי סכינא למפסקיה, דאי מצי לחתוך ביד חותך ואינו נמנע וכדתנן (ביצה לא, ב) חותמות שבכלים מתיר ומפקיע וחותך, ואע"פ ששנינו (שם) ושבקרקעות מתיר ומפקיע ואינו חותך, הכא בכלים קטנים דלא חשיבי כאוהל, ואי נמי אפילו בשל גדולים נמי ולגבי פתיחת דלתות ככלים חשוב ולא כקרקע. ורש"י ז"ל פירש: משום דאפילו בשל קרקעות גזירה דרבנן היא וכיון דשבות הוא לא גזרו עליו בין השמשות.

אלא דבעי סכינא למפסקיה, ור' אליעזר כר' נחמיה דאמר אין כלי ניטל אלא לצורך תשמישו. המיוחד לו, וסכין אינו מיוחד לחתיכת מיתנא. ור"ח ז"ל פירש: דבעי סכינא למפסקיה ונאבד הסכין ולא מצי למפסקיה אלא במר פסיל וקרדום דאין זה תשמישן. וכבר כתבתי חילוק דעותיהן בפרק כל הכלים (שבת קכד, א ד"ה ואתא) בארוכה בסייעתא דשמיא.

אמר רבא לא שנו אלא שנתגלגל חוץ לארבע אמות. ואם תאמר ואפילו נתגלגל חוץ לארבע אמות נמי הא אי מייתי ליה לתוך מקום שביתתו ליכא אלא איסורא דרבנן ושבות ולא גזרו כרבי. יש לומר דהכא שאני שאין העירוב בעצמו קונה שביתה כיון שהוא חוץ לתחום ביתו, כלומר: שהוא חוץ לאלפים אמה.

דבעי מרי וחצינא. קשיא הכא נמי שבות בעלמא הוא, דמלאכה שאינה צריכה לגופה היא כחופר גומא ואינו צריך אלא לעפרה. ומסתברא דהכא בארעא דיליה דמתקן וחייב אע"פ שאינו צריך עכשיו לאותו תיקון וכמו שכתבתי בכתובות (ו, א ד"ה האי) ובשבת (קג, א) בס"ד.

דף לה - ב

ספק טבל ספק לא טבל ואפילו טבל ספק טבל במ' סאה וכו'. ופירושו או או קתני, וזו אף זו קתני. והא דהדר ופריט ותני להו נמי בסיפא לכולהו, ולא אמר אבל בטומאה קלה טהור ור' יוסי מטמא, מסתברא כי היכי דלא תימא דר' יוסי לא פליג אלא אספק טבל ספק לא טבל דקילא טפי, קמ"ל דאפילו בכולהו פליגי ומטמא.

רבי מאיר מטהר. וברשות הרבים איירי כדתניא בתוספתא (טהרות פ"ו, ה"ו) אבל ברה"י מודה רבי מאיר דטמא דגמרינן מסוטה (סוטה כח, ב). ורבנן דמטמאו משום דמוקמינן לנגוע בחזקתיה ולנוגע בחזקתיה. ורבנן נמי דמטמאו לא מטמאו אלא בשלא ראוהו חי מבערב, אבל אם ראוהו חי מבערב מוקמינן לה אחזקתיה וכדאיתא בתוספתא (שם) מודים חכמים בשראוהו חי מבערב. וא"ת מאי קא מקשה דר"מ אדר"מ דהתם מטהר משום דאיכא למימר אוקי נוגע ונגוע אחזקתן, אבל הכא גבי עירוב אדרבא איכא חזקה לחומרא דאוקי גברא בחזקת ביתו ואימא לא עירב. יש לומר דהשתא הוי סבירא להו דכיון דודאי עירב ובשעתא דעירב בדבר הראוי לערב עירב, אלא דהשתא הוא דנפל ביה ספק, גברא הא נפק ליה מחזקתיה, ואי משום ספק העירוב אוקי העירוב אחזקתיה. ואפילו הכי קא דחי ליה רבא הכין לקמן (לו, א) ואמר התם תרי חזקה לקולא וחדא לחומרא, דהיינו משום דאמרינן אוקי גברא בחזקת ביתיה.

אמר ר' ירמיה משנתינו בשהיה עליה שרץ כל בין השמשות. יש מפרשים: שרץ מת, ומשום הכי קא מתמה אי הכי בהא לימא ר' יוסי ספק עירוב כשר, הכא אין כאן ספק אלא ודאי. ומיהו איכא למידק ר' ירמיה גופיה דקארי לה מאי קארי לה. יש לומר דהיינו דמתרצי רבה ורב יוסף הכא בשתי כיתות עדים עסקינן ולתרוצי לדר' ירמיה קא אתי, ולא גרסינן אלא א"ר יוסף, והכי קא אמרינן הא דר' ירמיה הכי קאמר, כגון דאיכא כת אחת שאומרת שהיה עליה שרץ זה המת כל בין השמשות, ואיכא כת אחרת שאומרת שלא היה עליה מת אלא משחשיכה. ור"מ ור' יוסי בהא פליגי, דר"מ סבר תרי ותרי ספיקא דאורייתא ומפקא מילתא מחזקתיה, ור' יוסי סבר ספיקא דרבנן היא ואוקי מילתא אחזקתיה. ובהא מילתא כתיבנא טפי בקידושין פרק האומר (סו, א ד"ה מאי) גבי עובדא דינאי בס"ד.

דף לו - א

שבת נמי יש לה עיקר מן התורה. כלומר: דתחומין דאורייתא כר' עקיבא, ומשום דאוקימנא לר' מאיר דאית ליה תחומין דאורייתא הוי מדקדק ואזיל דילמא ר' יוסי נמי בהא כר"מ סבירא ליה, ופריק דר' יוסי תחומין דרבנן סבירא ליה, ובהא הוא דתליא פלוגתייהו דר"מ ור' יוסי. וכבר כתבתי בשלהי פרק קמא דמכלתין (יז, ב ד"ה אמר) דאיכא מאן דדייק משמעתין דהכא דמאן דאית ליה תחומין דרבנן אין להם עיקר מן התורה כלל, דאילו היה להם עיקר ואפילו בתחומין של שנים עשר מילין כמחנה ישראל היה ר' יוסי מחמיר בהן, כמו שהחמיר בטומאה דרבנן משום דיש ליה עיקר בדאורייתא.

והראב"ד ז"ל נשמר מזה, ופירש: דהני טומאות דקא חשיב הכא דהיינו האוכל אוכלין טמאין והשותה משקין טמאין, משום טומאה דאורייתא גזרו עלייהו כמו שאמרו בפרק קמא דשבת (יד, א) אכל אוכלין טמאין משום דזמנין אכל אוכלין טמאין ושתי משקין של תרומה לתוך פיו ומטמא להו וכן כולן, והלכך כשל תורה הן והלך בהן ר' יוסי לחומרין כשל תורה. אבל תחומי אלפים אמה לאו משום לתא תחומין דשנים עשר מיל גזרו עליהו, דרחוקין הן זה מזה מאד, אלא דרבנן הן לגמרי דאסמכינהו אתחומי ערי מקלט לערי הלוים ואסמכינהו אגזירה שוה כדאיתא לקמן בפרק מי שהוציאוהו (נא, א). והלכך דרבנן גרידא הוא ולקולא.

ועוד אני מוסיף בה דברים דבטומאה דרבנן יש לה עיקר מן התורה שיקלו בה לעתים, אם נקל אנחנו בהא יאמרו אשתקד מי לא טהרנו ספק טבל ספק לא טבל, אף כאן נטהר, והם לא ידעו כי זו דרבנן וזו דאורייתא. אבל בתחומין הניתרין ע"י עירוב, אי אפשר לבוא לידי איסורא דאורייתא, דאפילו אם יבואו להתיר לערב בתרומה טמאה שנטמאת מבעוד יום, מאי איכא תחומין דרבנן בלחוד, דתחומי שנים עשר מיל אינן ניתרין לעולם ע"י עירוב ואי אפשר ליגע בהן מחמת קולת הספק הזה, כך נראה לי.

אבל תרומה ספק טמאה ספק טהורה אין זה ספק עירוב כשר. ואם תאמר הכא נמי אמאי לא, דהא ספק בדרבנן הוא. יש לומר דשאני הכא דאיכא חזקה דגברא ואמרינן אוקי גברא אחזקת ביתיה.

ספק נדמעו ספק לא נדמעו. יש מפרשים שנדמעו בתרומה שנפלו לתוך החולין, דלהאי הוא דקרינן דימוע בכל מקום. ולפי פי' זה אמרוה להא בשעירבו בה לישראל וכסומכוס (לעיל כו, ב) דאמר מידי דחזיא להו בעינן. ויש מפרשים שנדמעו בטבל גמור שנפל לתוכן, ואתיא ככולהו תנאי דאין מערבין בטבל (לעיל לא, א).

אמר ליה מאי שנא. איכא למידק טובא מאי קאמר מאי שנא, הא ודאי שנא ושנא, דדילמא ר' נחמן סוף היום קונה עירוב ס"ל, והלכך היום חול ולמחר קודש הרי זה עירוב משום דאכתי חול הוא, והיום קודש ומחר חול אינו עירוב דאכתי קודש הוא ואין מערבין בהקדשות. ורבא גופיה נמי משמע בסמוך דסוף היום קונה עירוב ס"ל, כדקאמר גבי טבול יום זאת אומרת סוף היום קונה עירוב.

ויש לומר דרבא על כרחך לטעמיה דנפשיה תחילת היום קונה עירוב ודאי ס"ל, דהא איהו פסק בפרק קמא דביצה (ד, ב) כרב דאמר נולדה בזה אסורה בזה, ואנן מוקמינן טעמיה דרב לקמן משום דאית ליה הכנה דרבה, ומאן דאית ליה הכנה דרבה על כרחו אית ליה למימר דתחילת היום קונה עירוב כדאיתא לקמן (לח, ב). והא דקאמר גבי לגין טבול יום זאת אומרת קאמר ולא סבירא ליה, וסתמא דמילתא ר' נחמן נמי הכין סבירא ליה, דאי לאו דשמעה מרביה לא הוי אמר לה. והלכך קא מתמה הכא מאי שנא, דבשלמא היום קודש ולמחר חול אינו עירוב אף ע"ג דתחילת היום קונה עירוב, משום דבעינן סעודה הראויה מבעוד יום, אלא היום חול ולמחר קודש אמאי עירובו עירוב, דהא מכל מקום תחילת היום קונה עירוב וההיא שעתא קודש היה. ומכל מקום אכתי לא ניחא לי דלא ידענא עיקר בעיין דרבא מאי, וכיון דהכין הוי ס"ל מעיקרא ולא ידע להאי טעמא דר"נ ולא רמי ליה אנפשיה מאי קא גריס ליה למיבעי כי האי. וצריך לי עיון.

היום קודש ולמחר חול. פירש רש"י ז"ל: ולמחר יהא מחולל על מעות שיש לי בתוך ביתי. ונראה שהזקיקו לרש"י ז"ל לפרש כן, משום דקדושה בכדי לא פקעה. ומסתברא לי שלא היה צריך לכך דהא משמע בפ"ג דנדרים (כט, א) גבי קונם נטיעות הללו עד שיקצצו דלכולי עלמא קדושת דמים בכדי פקעה.

זאת אומרת סוף היום קונה עירוב. איכא למידק אמאי, לימא משום דמספיקא לא נחית לה קדושה, וכדאמר ליה ר' נחמן לעיל בהיום חול ולמחר קודש. ותירצו בתוספות דהתם בקודש הוא דלא ניחא ליה דליחית ליה קדושה מספק, אבל הכא דבעי לתיקוני טבלים אנן סהדי דכל היכי דמצי לאקדומיה תיקוניה ממהר ומתקן. ואינו מחוור בעיני כל הצורך, אלא מסתברא דר"נ גופיה לא קאמר אלא בלמחר, דמחר זמן ברור מחוור משמע, אבל כל כשתחשך מודה הוא.

דף לו - ב

הא במותיב פירקי הא במקרי שמע. ותמיה לי במקרי שמע אמאי עריק מיניה ומאי מצוה איכא לערוקי מיניה, ואין מערבין אלא לדבר מצוה. ועוד למה לי למיפק מן קרייתי', לא ליפוק ולא ליזיל ליה. ואם תאמר דהכא בשבא מותיב פירקי למזרח ומקרי שמע למערב, וקאמר דאי אתי מקרי שמע למערב אזיל למזרח למותיב פרקי. הא ליתא, דכיון דקאמר אם בא חכם למערב עירובי למזרח, לא תלה עיקר הליכתו למזרח אלא מחמת ביאת החכם למערב, ואם כמו שפירשנו לא היה לו לתלות אלא בביאת מותיב פרקי למזרח, ומאי טעמא תלי טעמיה דאזיל למזרח משום דאתי מקרי שמע למערב. וי"ל דמקרי שמע לא קרי ליה חכם, אלא שבא חכם דהיינו מותיב פירקי למערב, וקא אתי נמי בהדיא מקרי שמע, ומקרי שמע מקדם למותיב פרקי, והלכך תלה ליה האי עירוביה במקרי שמע, כלומר: אם בא חכם דקא אתי בהדיא מקרי שמע עירובי לחכם שבמזרח. כך נראה לי.

דהא שמעינן ליה לר' יהודה דלית ליה ברירה דתנן הלוקח יין וכו'. ואם תאמר אם כן אמאי קאמר ליתא למתני' מדתני איו, לימא מדתנן הלוקח יין מבית הכותים. הא ליתא, חדא דא"כ מאי דוחקיה דדחי מתני' דעירובין מקמי מתניתין דהלוקח יין, אדרבה סמי ההיא דהלוקח יין מפני הא. ועוד דילמא התם בדאורייתא לית ליה, הכא בדרבנן אית ליה. אבל השתא דאשכחן תנא דתני משמיה דר' יהודה דאפילו בעירוב לית ליה ברירה, ואשכחן נמי דבעלמא לית ליה ברירה, שמע מינה דבין בדאורייתא בין בדרבנן לית ליה, וכסבריה דרב יוסף דאמר לקמן (לז, ב) מאן דאית ליה ברירה אפילו בדאורייתא אית ליה ומאן דלית ליה אפילו בדרבנן לית ליה. הא דהלוקח יין מבין הכותים כתבתיה בפרק קמא דחולין (יד, א ד"ה הא) גמ' השוחט בשבת בסייעתא דשמיא.

דף לז - א

הכא במאי עסקינן כשהתנו ביניהן. פירש רש"י ז"ל שהתנו הנשים ביניהן שכל מי שיקריב הכהן לשמה יהא שלה. והקשו בתוספות דא"כ היינו ברירה גמורה, ואפילו התנו שכל מה שיקריב הכהן לשם לאה רחל חברתה נותנת לה חלקה בו, הא נמי לא אפשר, דאין אדם נותן ולא מוכר עולתו וחטאתו (פסחים פט, ב). אלא הכי פירושו, בשנתערבו המעות ולא הקינין, וכל אחת לוקחת קן לעצמה ואומרת מעות שלי כל מקום שהן יהיו מחוללין על קן זה, ולולי שהתנו הן שכל מעות שתטול יהיו שלה, היה זה מדין ברירה, אבל עכשיו אינו אלא מדין תנאי שהתנו על המעות. וכן כשנתנו מעותיהן מעורבין לכהן והכהן התנה כן ולקח קן מפורשת לזו, שהקינין מתפרשות בין ע"י בעלים בלקיחה בין ע"י כהן. ואקשיה אי בשהתנו מאי קמ"ל פשיטא. ופריק קמ"ל דלא גזרינן התנו אטו לא התנו. וקמ"ל נמי כדרב חסדא דאמר אין הקינין מתפרשות אלא בלקיחת בעלים או [על] ידי כהן, ותרי מילי קמ"ל מדקתני שנתנו קיניהן בעירוב או שנתנו דמי קיניהן לכהן, ואי נמי בדנקט לה בשתי נשים, דאי לא הוי ליה לאשמועינן באשה אחת ולימא אשה שנתנה קן שלה לכהן איזה שירצה יקריב עולה ואיזה שירצה יקריב חטאת, דבעשיית כהן מתפרשות כדרב חסדא. ומדנקט שתי נשים משמע דאתא לאשמעינן נמי אידך, דלא גזרינן התנו אטו לא התנו.

דף לז - ב

עם הארץ שאמר לחבר וכו'. ר"ח ז"ל גריס: אוכל ואין צריך לעשר. פירוש: כגון שעישר חבר על שלו מתוך ביתו, והלכך כשנתן הככר האחד לעם הארץ אמרינן דשלו כבר מתוקן שכבר עישר עליו מתוך ביתו דיש ברירה. ואין הגירסא הזאת מחוורת, דהא משמע דלרבנן דאמרי אינו אוכל עד שיעשר דלית להו ברירה, מ"מ מה שהוא נותן לעם הארץ אינו צריך לעשר, וזה אי אפשר דהא כיון דלית ליה ברירה הו"ל כמוכר לעם הארץ את שלו, ואין יכול למכור לו עד שיעשר. לפיכך נראה יותר כגירסת רש"י ז"ל דגריס: אין צריך לעשר וחכמים אומרים צריך לעשר. ומה שהוא נותן לעם הארץ קאמר.

אלא איפוך. ובלא איפוך אשכח רב יוסף תנא דאית ליה בדרבנן אין ברירה, אלא דרבה תנא מבורר בעי מאן ניהו, דהא נמי ברייתא ידע ואברייתא דאמר לחמשה קאי, אלא דבעי מאן ניהו האי תנא, ומשום הכי קא מהדר רב יוסף לאוקומה כר"ש. ואקשינן עליה דרב יוסף אמאי מהפך ליה דדילמא כאן בדאורייתא כאן בדרבנן. ופריק דרב יוסף סבר דמאן דאית ליה ברירה בדאורייתא בדרבנן נמי אית ליה, ומאן דלית ליה בדאורייתא אפילו בדרבנן לית ליה. וקשיא לי אם כן אמאי קא מהדר בתר האי ברייתא, לימא מתני' דהלוקח יין דר' שמעון ור' יוסי לית להו ברירה. וי"ל דאי הוי מייתי ליה מינה לא הוי מקבל מיניה רבא, דאדרבה ס"ל דבדרבנן אית ברירה ובדאורייתא לא. לפיכך קא מהדר רב יוסף דמחלוקת שנויה היא בדרבנן ממש ור"ש קא פליג בה, וכיון דאשכחן דמחלוקת שנויה היא, מעתה נאמר דר"ש הוא דקאמר אפילו בדרבנן אין ברירה, כך נראה לי.

דף לח - א

מתני': יו"ט הסמוך לשבת וכו'. מערב אדם שני עירובין. כלומר: בפת ונותן אחד למזרח העיר ואחד למערב העיר וכל אחד ואחד קונה לו ביומו. ודוקא במניח את שניהם מערב יום טוב, אבל לערב ערב יום טוב למזרח ולמחר ערב שבת למערב לא, לפי שאין מערבין לכתחילה מיום טוב לשבת. ואף על פי שאמרו (לעיל לו, ב) דתחילת היום קונה עירוב ושבת מכינה לעצמה, כיון שהוא מניח פת שם ביום טוב לכתחילה או אפילו מערב בשני ברגליו, מוכחא מילתא כיון דאמש היה נאסר ברוח זה ועכשיו הותר נראה כמכין מיו"ט לשבת.

וחכמים אומרים מערב לרוח אחת או אינו מערב כל עיקר. דרבנן מספקא להו לשני ימים אלו בקדושה אחת, וכשם שאי אפשר לערב ליום אחד חציו למזרח וחציו למערב, כך אינו יכול לחלק שני הימים לשתי רוחות. ומדקתני או אינו מערב כל עיקר, משמע דאינו עירוב כל עיקר. ואם היה בא בדרך ונתן עירובו בשתי רוחות, לא יזוז ממקומו, שהרי עקר שביתתו מכאן ובמקום עירובו לא קנה. ואם היה בביתו לא עשה ולא כלום והרי הוא כאנשי עירו, לפי שאינו עוקר דעתו מביתו, אלא א"כ קנה לו עירוב, כמו שאני עתיד לכתוב לקמן בפרק מי שהוציאוהו (נב, א ד"ה ר' מאיר). ואילו היינו מפרשים כן אתיא מתניתין כרב דאמר לקמן בפרק מי שהוציאוהו (מט, ב) בפירושא דמתניתין דאם היה מכיר אילן או גדר ואמר שביתתי תחתיו לא אמר כלום, וקא מפרש רב לא אמר כלום כל עיקר כיון דלא סיים אתריה, ואותביניה מדתניא (לקמן נ, ב) טעה ועירב לשתי רוחות כמדומה הוא שמערבין לשתי רוחות או שאמר לעבדיו צאו ועירבו עלי, אחד עירב עליו לצפון ואחד עירב עליו לדרום, מהלך לצפון כעירובו לדרום ולדרום כעירובו לצפון ואם מיצעו עליו את התחום לא יזוז ממקומו, ואמרינן רב תנא הוא ופליג. אבל מדלא אקשינן מהא מתניתין לשמואל ולסייעיניה לרב מינה, איכא למימר דלא עשה כל עיקר דקתני, לומר דלא עשה כל עיקר כמו שחשב לעשות, כלומר: שאינו מהלך יום זה לכאן ויום זה לכאן לפי שהם כיום אחד, אלא לרב כדאית ליה כדאמרן, ולשמואל כדאית ליה וכדקתני בההיא ברייתא דפרק מי שהוציאוהו. כך נראה לי.

כיצד הוא עושה מוליכו בראשון ומחשיך עליו ונוטלו ובא לו. פירוש: כדי שלא יאבד שם, ואם היה מקום המשתמר מניחו שם אם רצה ועירוב קונה לו בתחילת השבת לשבת. אבל בירושלמי (בפרקין ה"ז) מצאתי דדוקא נוטלו ומחזירו אבל מניחו בחמישי שהוא ערב יום טוב כדי לקנות לו עירוב בשבת לא, דכיון שיום טוב מפסיק שאי אפשר לומר לו לערב לכתחילה מיו"ט לשבת, אפילו במניחו מעיו"ט כדי לקנות לו בשבת לא קנה עד שיחזירנו הוא ממש לשם בערב שבת. דגרסינן התם: ר' חגי בעי היה עומד בחמישי בשבת ואמר תקנה לי שביתתי בשבת, על דעתיה דר' אליעזר קנה, על דעתיהון דרבנן לא קנה. א"ר יוסף ולמה אין מערבין לאדם מיו"ט לשבת שכן מערבין לאדם מע"ש לשבת, ברם הכא הואיל והוא ראוי לערב מע"ש לשבת מערב הוא אפילו בחמישי בשבת ע"כ בירושלמי. ונראה שיש שיבוש בנוסחא וכן הגירסא ולמה אין מערבין לאדם מעיו"ט לשבת (שכן אין מערבין לאדם מעיו"ט לשבת) שכן אין מערבין לאדם מע"ש לשבת. ופירושו: אינו דומה מערב בחמישי בשבת למשנתינו, דעד כאן לא אמרו חכמים שמוליכו ומחזירו אבל להניח עירוב מעיו"ט לשבת לא, אלא משום דאין מערבין מע"ש זה לשבת מפני שהוא יו"ט, וכיון דאין מערבין לו למחר לשבת אף במניחו מבערב ביום חמישי לא דלא קני ליה ממילא, אבל בחמישי דעלמא הואיל וראוי לערב מבערב שבת לשבת מערב הוא אפילו בחמישי.

גמרא: אמרו לו אי אתה מודה שאין מערבין מיו"ט לשבת אמר להם אבל התם משום הכנה. ואיכא למידק לימא להו התם משום דאסור למיקנא ביתא ביו"ט, וכדאמרינן בפרק שני דביצה (טז, ב) דאין מניחין עירובי תחומין מיו"ט לחבירו, דתניא התם יו"ט שחל להיות ערב שבת אין מערבין לא עירובי תחומין ולא עירובי חצרות, רבי אומר מערבין עירובי חצרות אבל לא עירובי תחומין מפני שאתה אוסרו בדבר האסור לו אבל אי אתה אוסרו בדבר המותר לו, אלמא משום דעירובי תחומין מיקנא ביתא הוא אין מערבין, ואפילו בשני ימים טובים של גליות שהן כשתי קדושות, ואע"ג דלא שייך התם טעמא דהכנה דהא ביצה שנולדה בזה מותרת בזה (שם ד, ב). ועוד קשה דמהא משמע דר' אליעזר הוא דאית ליה הכנה ולא רבנן, ואילו לקמן (עמוד ב) מוכח בהדיא דאפילו רבנן אית להו הכנה, מדאקשינן ממתניתין דמוליכו בראשון, עליה דרב דאמר דטעמא דביצה שנולדה ביו"ט אסורה בשבת משום הכנה, ואם איתא מאי קושיא והא רב אליבא דר' אליעזר אמרה ור' אליעזר אית ליה הכנה, ומתניתין רבנן דלית להו הכנה, אלא ודאי משמע דאפילו רבנן אית להו הכנה, וא"כ מאי קא אמרו ליה הכא לר' אליעזר דהא אפילו לדידהו [נמי] אפילו הוי שתי קדושות אין מערבין מיו"ט לשבת משום הכנה.

ותירצו בתוספות דהכא לאו עירובי תחומין קאמר אלא עירובי חצרות, דליכא משום מיקנא רשותא אלא עירובי רשותא בעלמא, ואי לאו דקדושה אחת היא אמאי אין מערבין, וקסברי רבנן דמשום הכנה נמי ליכא בהא, וקאמר להו ר' אליעזר דאפילו בהא איכא משום הכנה, דכיון דבלא עירוב אסור וע"י עירוב זה שרי הרי זה מכין מיו"ט לשבת. ותדע לך דבעירובי חצרות שייך הכנה לר' אליעזר, דהא רב פסיק בשמעתין כר' אליעזר דאמר שתי קדושות הן, ואפילו הכי פסיק איהו בריש פרק שני דביצה (טז, ב) כת"ק דרבי דאמר יו"ט שחל להיות בע"ש אין מערבין לא עירובי תחומין ולא עירובי חצרות, וכיון דשתי קדושות הן עירובי חצרות אמאי לא, על כרחין משום הכנה.

ואיכא למידק רבי דשרי התם לערב עירובי חצרות אבל לא עירובי תחומין מאי טעמיה, דהא משמע דרבי כרבנן ס"ל דאמרי יו"ט ושבת קדושה אחת הן וכדאמרינן הכא וליחשוב נמי רבי ופרקינן ר' תני ולא סבר ליה, וא"כ אמאי שרי התם בעירובי חצרות, דהא לרבנן אסור משום דהוה ליה כמערב בחצי היום וכדאמרי ליה הכא לר' אליעזר. וי"ל דרבי סבר דמשום הכנה ליכא, דעירובי רשותא בעלמא הוא, ואי משום דקדושה אחת היא, קאמר איהו טעמא התם משום דאי אתה אוסרו בדבר המותר לו, כלומר: דתחומין שהן אסורין לו אפילו ביו"ט משום הכי אתה אוסרו בהן שלא לערב מיו"ט לשבת, אבל עירובי חצרות שמותר לו להוציא מחצר לחצר ביו"ט בלא עירוב אי אתה אוסרו לערב לשבת. ולר' תחליפא דמפיק התם (ביצה טז, ב) ואמר דר' אוסר ורבנן מתירין, רבנן דהתם לאו רבנן דהכא נינהו, דלרבנן דהכא מיסר אסרי כדאמרי ליה לר' אליעזר אי אתה מודה שאין מערבין מיו"ט לשבת, אלמא לדידהו נמי אסור, כך נראה לי. ורב דפסיק כרבנן דהתם ס"ל דבחצרות לא שייכא הכנה, הואיל והוא מותר בו ביו"ט ואי אתה אוסרו בדבר המותר לו.

דף לח - ב

ורמינהו שבת ויו"ט רב אמר נולדה בזה אסורה בזה. ופרקינן: התם משום הכנה. ורב חסדא דפריך ליה מינה לא הוי סליק אדעתיה טעמא דהכנה, משום דלדידיה לית ליה טעמא דהכנה וכדמשמע בהדיא בפרק שני דביצה דאמר התם שאני אומר אופין מיו"ט לשבת.

אמר ליה אביי אלא הא דתנן כיצד הוא עושה מוליכו בראשון וכו'. קשיא לי מאי קא מקשה ליה אביי לרב דאסר ביצה משום הכנה, דהא רב כר' אליעזר סבירא ליה ור' אליעזר הא אמר בהדיא לעיל בברייתא דאית ליה הכנה, ואפילו בהכנה מועטת כעירובי חצרות וכדכתבינא לעיל. וי"ל דאביי סבר דשלש הכנות [הן] יש הכנה גדולה דבידים כמניח עירובי תחומין לכתחילה מיו"ט לשבת דמיקנא רשותא הוא, וזו (בין) רבנן ור' אליעזר מודו בה וכדכתבינן לעיל (ע"א ד"ה גמרא). ויש הכנה קטנה והיא נעשית בידים כגון עירובי חצרות במערב לכתחילה מיו"ט לשבת, וזו היא שנחלקו עליה ר' אליעזר ורבנן, דר' אליעזר סבר דאף זו כיון שהיא נעשית בידים עכשיו לכתחילה להתירו בו למחר במה שלא היה מותר הרי זו הכנה ואסור, ורבנן סברי דאינה הכנה משום דעירוב רשותא בעלמא הוא. אבל הכנה דממילא כגון ביצה לאו הכנה היא לכולהו תנאי, וכדאקשי נמי עליה דרבה דהוא מריה דשמעתא התם בריש פרק קמא דביצה (ב, ב) וזו היא שקשה לאביי גם כאן. ומה שלא הקשה לו אם כן ביו"ט דעלמא תשתרי, כדאקשי ליה התם לרבה, משום דכבר תירץ ליה רבה גופיה התם גזירה יו"ט דעלמא אטו יו"ט אחר השבת. ואי נמי דילמא רב אית ליה נמי גזירת משקין שזבו ופירות הנושרין, ונפקא מינה ליו"ט גרידא ושבת גרידא, ולפיכך לא הקשה לו מההיא, והקשה לו מהא דתנן מוליכו ומחשיך עליו ונוטלו ובא לו ומחזיר למחר, דאף זה כהכנה דממילא חשובה, משום דכיון שכבר היה מותר באותו רוח מאתמול וגם עכשיו אינו צריך לומר מידי אלא מחזירו שם ושותק דלקביעותיה הוא דהדר הרי זו כהכנה דממילא, ומשום הכי שרו ליה רבנן דאע"ג דאינהו נמי אית להו הכנה, והא דמיא לביצה וחשיבא מינה קצת, וכל מאן דשרי בהא ודאי שרי בביצה דממילא לגמרי. ואי משום הכנה ודאי משרא שרי, אלא דלרבנן ודאי אסירא משום דקסברי דקדושה אחת היא, ואסירא משום גזירת פירות הנושרין, אי נמי משום משקין שזבו. ואילו היו שתי קדושות נולדה בזה מותרת בזה, דליכא משום גזירה כלל, כפירות שנשרו מן הדקל ביו"ט שמותרין בשבת למאן דלית ליה הכנה דרבה, וכדאיתא התם בריש פרק קמא דביצה (ד, ב).

ועוד קשיא לי, מאי קא מקשה ליה אביי לרב מהא דתנן מוליכו בראשון, דההיא מתניתין רבנן היא וכיון דרבנן לית להו הכנה אפילו הכנה מועטת דבידים כעירובי חצרות וכדמוכח לעיל, דילמא מהאי טעמא הוא דשרו הכא. אבל ר' אליעזר דאית ליה אפילו הכנה דממילא לא סבירא ליה הכין אלא מיסר נמי אסר להחזירו, אלא מניחו מעיו"ט לשבת כדרך שאמר במערב לשתי רוחות. יש לומר דכיון דשמעינן ליה לר' אליעזר לעיל בברייתא דאמר להו לרבנן אי אתם מודים שהמערב ברגליו בראשון מערב ברגליו בשני, שמעינן מינה דאף ר' אליעזר לא נחלק עם חכמים בדבר זה שהמערב בראשון לרוח אחת מערב בו בשני, ואפילו בפת נמי דמאי שנא. וא"ת אם כן ליקשי ליה מינה לרב דטפי הוי עדיף לאקשויי ליה מדר' אליעזר גופיה. יש לומר משום דבההיא לא איתפרש ביה בהדיא דמערבין בפת בשני, ודילמא הוי מתרץ דמערב ברגליו דאזיל ולא אמר מידי גריע אפילו מהכנה דביצה, אבל בפת כלל לא. אי נמי אביי לא הוי שמיעא ליה ברייתא, וכדמשמע בסמוך דאקשי מדר' יהודה דאמר עירב ברגליו בראשון מערב ברגליו בשני, ולא אקשי ליה מברייתא דר' אליעזר גופיה, ומכל מקום מקשה ליה מההיא מתניתין דקסבר דבהא לא פליגי כלל, כך נראה לי.

הא בעינן סעודה הראויה מבעוד יום וליכא. וא"ת ומאי קושיא דשאני הכא דאע"ג דלא חזי לדידיה חזי נמי לאחריני, דהא חזי לכל בני עירו שלא עירבו, והוי ליה כמערב בתרומה לישראל וביין לנזיר. וי"ל דשאני תרומה דגופה לא חזיא לישראל והלכך כי חזיא לכהני שפיר דמי, אבל הכא דגופה חזי למערב אלא דלא אפשר ליה השתא למיכליה, בהא לא אמרינן אע"ג דלא חזי להאי חזי להאי. ואי נמי שאני הכא דהוי ליה עירוב חוץ מתחומו והוה ליה כנתגלגל חוץ לתחומו דאינו עירוב, דלא אמרינן אע"ג דלא חזי להאי חזי להאי אלא כשהוא עמו בתחומו אבל כשהוא חוץ לתחומו אין לו תורת עירוב כלל. וא"ת אם כן בר מן דין תקשי לן לר' אליעזר היאך שרי בכי הא, ועל כרחין אית לן לתרוצה בנותן בסוף אלף מכאן ובסוף אלף מכאן, ותו לא תקשי לן הא דסעודה הראויה. יש לומר דקסבר אביי דהא לא קשיא דקסבר ר' אליעזר דכיון שהוא בתוך תחום ביתו לשבת שפיר דמי, כך נראה לי.

ואלא הא דאמר רב יהודה עירב ברגליו בראשון מערב ברגליו בשני עירב בפת בראשון מערב בפת בשני והא קא מכין. ומעירב ברגליו קא מקשה השתא, אבל מעירב בפת לא קשיא ליה השתא, דאיהו נמי מודה בהא דבפת לא צריך למימר מידי, דבפת לקיבעיה הדר, דאע"ג דשקיל ליה בראשון ומחזירה לביתו, לאו עקירה גמורה מדוכתיה היא, כיון דפת לאו מנפשיה קא שקיל מאן דשקיל ליה נמי דעתיה לאהדוריה, הלכך במחזירו לבד סגי ולא צריך למימר מידי. ואי משום דמכל מקום בנתינתו שם הפת דקא עביד מעשה, מיהא לא קשיא דכבר פריק ליה רבה דתחילת היום קונה עירוב. אבל ממערב ברגליו קשיא ליה, דהוי סבירא ליה השתא דכיון דגברא מינד נייד ומנפשיה קא אזיל כי הדר לביתיה השתא וחוזר ומחשיך שם למחר, אע"ג דלקיבעיה הדר ולא הכנה גמורה היא, מכל מקום הוא צריך לומר כאן תהא שביתתי, ולא גרע מהכנה דביצה דממילא. ופריק מי סברת דאזיל ואמר, לא דאף מערב ברגליו לקיבעיה הדר ואזיל ולא אמר מידי, ובהכי סגי ליה כיון דבדוכתיה קמא הדרא.

וא"ת ומאי קא מקשה לרב מהא דרב יהודה, דילמא ר' יהודה כרבנן סבירא ליה דלא מחמרי בהכנה כולי האי כר' אליעזר. יש לומר דרב יהודה מסתמא כרב דהוא רביה סבירא ליה, ושיטת התלמוד הוא להקשות בכי הא מדברי הרב לתלמיד ומדברי התלמיד לרב, כאילו מה שאמר זה אמר זה. וא"ת אי אפשר דר' יהודה בשיטת ר' אליעזר אמרה, דהא לר' יהודה עירב בפת בראשון מערב בפת בשני, ואילו לר' אליעזר משמע דאפילו עירב בפת בראשון אינו מערב בפת בשני, דפת מילתא מוכחא טפי ונראה כמכין ואסור ואפילו במערב באותו פת עצמו, וכדמשמע בברייתא דקתני לעיל (ע"א) אמר להם ר' אליעזר אי אתם מודים שאם עירב ברגליו בראשון מערב ברגליו בשני, ואם איתא לימא סתם שאם עירב בראשון מערב בשני דמשמע בין בפת בין ברגל ולמה פרט, אלא משום דסבירא ליה דרגל אין פת לא. לא היא, שאילו אמר כן הייתי אומר ולמה מערב בשני כיון שנתן עירובו שם בראשון ועדיין עירובו שם, והיתה תשובת השאלה הכא בשעירב ברגליו, אי נמי כשנאכל בראשון ואין לו תקנה קאמר, ולפיכך רצה לקצר ולגלות כל זה דרך קצרה, ואמר שאם עירב ברגליו בראשון מערב ברגליו בשני, ואם עירב בפת ונאכל עירובו בראשון אין לו תקנה ואינו יוצא בשני.

וכפירושי מצאתי בירושלמי (בפרקין ה"ז) דר' אליעזר סבירא ליה עירב בפת בראשון מערב בפת בשני, ומפת היתה תשובה שהשיב לחכמים, דגרסינן התם: אמר להם ר' אליעזר אי אתם מודים לי שאם עירב בככר בראשון שהוא מערב בככר בשני, שאם אכלו בראשון שהוא עירוב לראשון ואינו עירוב לשני ע"כ. והוצרכתי לכתוב זה מפני שראיתי לאחד מן הגדולים נוח נפש שדחה דברי ר' יהודה ואמר דלית ליה כר' אליעזר, דר' אליעזר לא מודה במערב בפת. ואני מה שנראה לי כתבתי. וא"ת למה הוצרך אביי לחזור אחר דברי ר' יהודה, לותביה מאותה ברייתא דר' אליעזר גופיה דאמר לעיל אי אתם מודים שאם עירב ברגליו בראשון מערב ברגליו בשני. יש לומר דדילמא ברייתא לא שמיע לה.

הכי גרסינן: אי הוה שמיע ליה למר. כלומר: לרבה דמתרץ כל הנך תירוצי ואמר דמשום דלא אמר מידי שרי, אע"ג דאזיל התם מבעוד יום. ומסתברא נמי דרבה בר בר חנה נמי לא שמיע ליה ההיא ברייתא דר' אליעזר, דאי הוה שמיע ליה הוה הדר ביה מהא, דהא אמרה ר' אליעזר בהדיא. ותמיהה לי מאן דפריק ואמר ולא היא שמיע ליה ולא הדר ביה, היאך לא אמר בהדיא שמיע ליה ולא הדר ביה, דהא ר' אליעזר גופיה אמרה בהדיא. ועוד דאפילו לרב יהודה הוה ליה לרבא בר חנן לאקשויי הכי דאמרה בהדיא. ומיהו יש ספרים דגרסי אי הוה שמיע ליה לרב יהודה. ומסתברא דהכי קאמר: אי אמרת בשלמא דהא לאו הכנה היא, אפילו כי אזיל ואמר שפיר, דאי משום דאזיל ואמר, כיון דבאותו רוח בעצמו שהיה מותר בו אמש הוא חוזר ואומר לאו מידי קא עביד. אלא אי אמרת דאי הוה צריך למיזל ולמימר מידי אסור ומשום הכנה, אפילו כי לא אמר מידי ליתסר דהא הכנה היא נמי בלא אמירה, דאמירה לא מעלה ולא מורידה, וכל שהוא אסור באמירה אסור נמי בלא אמירה, דהא מטייל בפתח מדינה אי נמי עומד בסוף שדהו לאו מידי קא אמרי ואסירי. אלא ודאי הכנה כזו אינה אסורה ואפילו לר' אליעזר, ומינה לביצה דשריא למאן דאמר שתי קדושות הן, דהכנה כזו אינה הכנה, כך נראה לי.

דף לט - א

ורבנן דילמא עצה טובה קא משמע לן. פירש רש"י ז"ל: ואביי ורבא דמתמהי לעיל אהכנה דרבה ולא ילפי מהא מתניתין דדיקא כוותיה, דמשמע בפת אחרת לא אלמא הכנה היא, אמרי לך הוא הדין בפת אחרת נמי כיון דעירב בראשון בפת דלקבעיה הדר, אלא עצה טובה קמ"ל שלא יאבד הפת ויטרח באחרת. והראב"ד ז"ל פירש דעל ר' יהודה ושמואל קאמר, כלומר: מאי קמ"ל מתניתין היא, ותריץ דילמא מתניתין עצה טובה קמ"ל. ואינו מחוור בעיני, דאם כן הכי הוה ליה למימר מהו דתימא מתניתין עצה טובה קמ"ל משום הכי איצטריך. אבל השתא דקאמר ורבנן עצה טובה קמ"ל, משמע דקושטא דמילתא הכין דמתניתין עצה טובה בלבד קמ"ל, ואילו נאכל הראשון מערב בפת שני.

אמר להם ר' יוסי אי אתם מודים שאם באו עדים מן המנחה ולמעלה שנוהגין אותו היום קודש ולמחר קודש. לכאורה ודאי משמע דאף לאחר זמן הבית פליגי דאינהו לאחר החורבן היו. וסתמא לדידהו קאמרי ולא למאי דהוה. ואע"פ שהתקין רבן יוחנן בן זכאי לאחר שחרב הבית שמקבלין את העדים כל היום כולו (ר"ה ל, ב), מכל מקום מודה הוא שאם באו מן המנחה ולמעלה שנוהגין אותו יום קודש ולמחר קודש. וכיון שכן לר' יוסי כקדושה אחת הן וביצה אסורה, ולר' יהודה מדינא לא נהגו קודש אלא בחד מינייהו אלא שלא יזלזלו בו. והלכך (כרבה) [ביצה] נמי שריא דכשתי קדושות הן, וכדתנן וכן ביצה שנולדה בראשון תאכל בשני. ואתיא הא דר' יוסי כטעמיה דרבא דאמר הכין בריש פרק קמא דביצה (ה, ב) ודלא כרבה דאמר התם (ה, א) מתקנת ר' יוחנן בן זכאי ואילך ביצה מותרת. וזה קשה דא"כ רבה ורבא דפרק קמא דביצה בפלוגתא דר' יוסי ור' יהודה דהכא פליגי, וכי תימא הכי נמי, אם כן הוה להו לאיתויי התם הני תנאי.

ויש לומר דפלוגתא דר' יוסי ורבנן קודם תקנה היתה, וכדמשמע לישנא דמתניתין דקתני [ב]ראש השנה שהיה ירא שמא תתעבר, וזה הענין אינו לאחר החורבן, שהרי התקין ר' יוחנן בן זכאי שמקבלין את העדים כל היום כולו, אלא ודאי בקודם החורבן פליגי, דלרבנן אפילו בזמן הבית שתי קדושות הן שלא נהגו קודש בשניהם אלא כדי שלא יזלזלו בהם, ולר' יוסי קדושה אחת הן.

ורבא ורבה דפרק קמא דביצה תרוייהו כר' יוסי סבירא להו ואליביה הוא דפליגי, אלא דלדעת רבה נפקא מינה לבני בבל שלא זזו מאיסורן הראשון, ואחר התקנה להם כקודם התקנה, משום דלא מינכרא להו מילתא, וכפירוקיה דפריק התם בפרק קמא דביצה (ה, א), דאקשינן ולרב ושמואל דאמרי שני ימים טובים של ראש השנה נולדה בזה אסורה בזה, קשיא להו מתניתין דהתקין רבן יוחנן בן זכאי, ומשני רבה לא קשיא הא לן והא להו, כלומר: הא לן בני בבל שלא זזו מן האיסור הראשון ולא מוכחא לן מילתא, הא להו לבני ארץ ישראל דמוכחא להו מילתא. ורבא סבר דאף לבני ארץ ישראל נפקא מינה, דעיקר דברי ר' יוסי משום ארץ ישראל הוא, דכיון דמעיקרא היו נוהגין קודש בשניהם ולא מן הספק, שאילו באו עדים מן המנחה ולמעלה נוהגין אותו היום קודש ולמחר קודש, אפילו עכשיו אע"פ שמקבלין אותן כל היום כולו נוהגין היו בשניהם קודש ולאחר התקנה כקודם, אלא שהתקין ר' יוחנן בן זכאי לקבל מן המנחה ולמעלה כדי למנות למועדות מן הראשון, והלכך ביצה אסורה דקדושה אחת הן. והיינו דאמר רבא התם בפרק קמא דביצה (ה, ב) אף מתקנת ר' יוחנן בן זכאי ואילך ביצה אסורה, כלומר: אפילו לבני ארץ ישראל שהתיר רבה, דמי לא מודה רבן יוחנן בן זכאי שאם באו עדים מן המנחה ולמעלה וכו'. והיינו נמי דאמר רבא לקמן (עמוד ב) דילמא הכי קאמר וכן היה ר' יוסי אוסר בשני ימים טובים של ר"ה לבני גולה, דמשמע דעיקר פלוגתא דר' יוסי ועיקר איסורו שבא להורות לדעת רבא היה לבני ארץ ישראל, וכטעמיה דפליג התם בפ"ק דביצה עליה דרבה ואמר מי לא מודה רבן יוחנן בן זכאי שאם באו עדים מן המנחה ולמעלה שנוהגין אותו היום קודש ולמחר קודש הלכך ביצה אסורה, וכמו שכתבתי בפ"ק דביצה (שם ד"ה אמר וד"ה ויש) יותר מזה בסייעתא דשמיא.

דף לט - ב

ורבנן התם כי היכי דלא ליזלזלי ביה. פירש רש"י ז"ל: בדין הוא שלא ישלימו בקדושה אותו היום שבאו העדים, כיון שבאו מן המנחה ולמעלה וידחה למחר, אלא כדי שלא יזלזלו בו אפילו קודם שיבואו העדים, כי יאמרו אולי לא יבואו העדים עד לאחר המנחה ונמצא היום הזה חול ויעשו בו מלאכה. והראב"ד ז"ל פירש: בדין היה שישלימו יום זה לבד בקדושה, אלא מפני שלא אמרו בו שיר של קודש בין הערבים יחשבו כי המועד הזה קיל ויזלזלו בו, לפיכך עשו גם מחר קודש.

הכי קאמר וכן היה ר' יוסי אוסר בשני ימים טובים של ראש השנה בגולה. פירוש: ואיצטריך למימר הכי, דלא תיסק אדעתין דעד כאן לא אמר ר' יוסי אלא בירושלים בלבד שאין עושין שם שני ימים טובים אלא אם כן באו עדים מן המנחה ולמעלה, ולא משום ספק הן עושין וכטעמיה דאמר להן לחכמים, אבל בגולה שהן עושין שני ימים טובים גם משום ספק אם היום אם למחר הוה להו כשאר ימים טובים של גליות, קא משמע לן דאפילו בגולה כיון שלא מן הספק הזה בלבד הם עושין, אלא אף מספק אחר שמא אף בירושלים יעשו אותו שני ימים וקדושה אחת, נמצא שאף בחוצה לארץ אף משום קדושה אחת הן להן ונולדה בזה אסורה בזה.

א"ר אשי לדידי אמר לי אמימר האי בר טביא לאו איתצודי איתציד וכו'. ורב אשי לאו לאיפלוגי אדינא אתא, דהא איהו גופיה הוא דקא מהדר לפרושי הא דתני איסי וכן היה ר' יוסי אוסר בשני ימים טובים של גליות לדחויי לרב ששת דאסר ההוא בר טביא דאיתצוד. ועוד דאם איתא דרב אשי לפלוגי אדינא ולמיסר הוא דאתא, הוה ליה למימר ורב אשי אמר אסור. אלא הכי קאמר: אמר לי אמימר לאו בהאי פלוגתא פליגי אלא בפלוגתא אחריני פליגי, דמעשה שהיה לא כך היה אלא מחוץ לתחום הוא דאתא ובהא פליגי, דמר סבר מאי דאתי לבי ריש גלותא אתיא, ומר סבר אדעתא דכולהו רבנן הוא דאתי. ואי נמי יש לומר דרב אשי הכי קאמר אי אפשר דרב ששת פליג בהא, דלכולי עלמא שני ימים טובים של גליות חד מינייהו חול הוא ומאי דאיתציד בהאי שרי בהאי, אלא בבא מחוץ לתחום הוא דפליגי. וכן פירש הראב"ד ז"ל.

דף מ - א

חזייה רבא דכמישא אמר הא ודאי מאתמול עקריה. פירוש: דאי עקריה האידנא אף על גב דלאו אדעתא דישראל עקריה, וקיימא לן (שבת קכב, א) גוי שעשה כבש בשבת לעצמו ירד אחריו ישראל. הכא שאני דאסור משום מוקצה, דפירות הנושרין בשבת או ביו"ט אף על פי שאסרום משום גזירה שמא יעלה ויתלוש (ביצה ג, א), אף משום מוקצה אסורין ואפילו לר"ש, דלא עדיפי מגרוגרות וצימוקים דמודה בהו ר' שמעון. וכבר הארכתי בענין זה בריש פ"ק דביצה (ב, ב ד"ה אמר).

מאי אמרת דילמא מחוץ לתחום אתא הבא בשביל ישראל זה מותר לישראל אחר. מהכא משמע דפירות שהן בספק אם באו מחוץ לתחום או מתוך התחום, ספיקא לאיסורא ואסורין לישראל אותו שבאו בשבילו, דהא חייש להו רבא מן הספק ואמר דילמא מחוץ לתחום אתא, ואי לאו דאדעתא דגוים הוא דאתא הוה אסר להו, וכדחזי דמפשי ומייתי נמי אסר להו. ומיהו דוקא בפירות שאינן מצויין בעיר, אי נמי באדם המביא דורון וידוע שאינו דר בעיר, בהכי הוא דאיכא לספוקי בהו דילמא מחוץ לתחום אתא, אבל בגוי השרוי עמו בעיר ופירות המצויין בעיר מסתברא דלא ניחוש להן דמחוץ לתחום אתו, אדרבא כאן נמצאו וכאן היו. וכבר הארכתי בדברים אלו במס' שבת בפרק השואל (קנא, א) גבי עכו"ם שביא חלילין בס"ד. ויש מרבני צרפת תולין את הספק להקל, ונסמכין על ההיא דאמר שמואל התם גבי חלילין ושמואל אמר חיישינן שמא חוץ לתחום לנו, וכמו שפירש רש"י ז"ל שם דחיישינן להקל קאמר. וכבר כתבתי שם בארוכה בסייעתא דשמיא. (בד"ה גמרא ולהלן מז, ב ד"ה מיהא).

גירסת הספרים: הנהו בני גננא דגזזו להו גוים אסא ביומא טבא שרא להו רבינא לאורוחי [לישראל] לאלתר. ואיכא למידק מאי טעמא שרי רבינא לאלתר, ומאי שנא מגוי שהביא דורון לישראל בשיש במינו במחובר שצריך להמתין לערב בכדי שיעשו (ביצה כד, ב). ויש לומר דקסבר רבינא לא הצריכו להמתין אלא למשתמש בו בעיקר תשמישו שנקצץ בשבילו, כגון פירות לאכילה ואסא דבי גננא למיבני גינא, אבל לאורוחי דלאו להכי נקצץ אפילו לאלתר שרי. ואפשר לומר דרבינא לית ליה ההיא דרב פפא, ולדידיה אינו צריך להמתין כלל בשום מקום. ורש"י ז"ל (לעיל לט, ב ד"ה פסק) גריס: דגזו להו אסא ביו"ט שני, והיינו טעמא דשרי רבינא משום דקס"ד דלא אסרו עד כדי שיעשו אלא ביו"ט ראשון דאתעבידא ביה מלאכה דאורייתא, אבל יו"ט שני דרבנן לא צריך לאמתוני אלא מותרין הם לערב מיד. ורבא אסר אפילו בהא עד שימתין בכדי שיעשו.

ואם תאמר לאורוחי אמאי צריך להמתין כלל, ואפילו ביו"ט עצמו לישתרי דהא לאו מידי אתעביד ביה לגבי ריחא, דהא אמרינן (סוכה לז, ב) הדס במחובר מותר להריח בו דכיון דלריחא קאי לא אתי למקציה, אתרוג במחובר אסור להריח בו כיון דלאכילה קאי אתי למקצייה. ויש לומר דמכל מקום אי בעי ליה הכא לאורוחי ביה לא אפשר ליה אלא על ידי קציצה, והא אתעבידא ביה מלאכת איסור מחמתיה. ומכל מקום לא ניחא, דאי משום הא אפילו ביו"ט עצמו לישתרי לישראל אחר שלא באו בשבילו, דהא הכא לא אתקצאי לריחא, והוה ליה כפירות שבאו מחוץ לתחום בשבת בשביל ישראל זה שהוא מותר לישראל אחר אפילו ביומן. דעד כאן לא אסרו בשיש במינן במחובר אלא משום מוקצה וכדכתבינן לעיל (ד"ה חזייה). ויש לומר דהכא נמי לא אסרוה אלא אבני מתא דגזו לה בשבילם. והראב"ד ז"ל תירץ דההיא דסוכה דשרי לאורוחי ביה היינו דוקא במחובר דאפילו שרית ליה לא אתי למקצייה, אבל הכא דתלוש ולצורך גננא אי שרית ליה אתי לטלטולי ולמיעבד מיניה הגננא, והוה ליה כאתרוג במחובר דאסור משום דדילמא אתי למקצייה לצורך אכילה.

ור"ח ז"ל גריס במסכת סוכה (שם): הדס במחובר אסור להריח בו דכיון דלריחא קאי אתי למקצייה, כלומר: דלית ליה היכירא ואתי למקצייה, והלכך הכא נמי מוקצה היה מחמת איסור מלאכה וצריך להמתין לערב עד כדי שיעשו כדי שלא יהנה ממלאכת יו"ט וכמו שפירש רש"י ז"ל (לעיל לט, ב).

ולענין פסק הלכה: קיימא לן כרבא דאמר בעינן בכדי שיעשו. ושני ימים של גליות קיימא לן דשתי קדושות הן. והביא רש"י ז"ל (לעיל שם) ראיה דהכי מסקנא דשמעתין ורב ששת גופיה הדר ביה, ורבה בר שמואל דתני בקדושות מודה להם ר' יוסי לחכמים בשני ימים טובים של גליות, ורבא נמי דאמר במסכת ביצה (יז, א) מניח אדם עירובי תבשילין ועירובי תחומין מיו"ט לחבירו ומתנה. ורב נמי דאמר (שם ד, ב) ביצה שנולדה בזה מותרת בזה. והלכך אפילו בדבר הנלקט או הניצוד ביו"ט ראשון מותר לערב בכדי שיעשו, כלומר: בכדי שיצוד או ילקוט ויביא מאותו מקום, ואינו צריך להמתין עד מוצאי יו"ט שני. דטעמא דהכא דצריך להמתין אינו אלא כדי שלא יהנה ממלאכת יו"ט, והלכך לערב ראשון מותר בכדי שיעשו דחד מינייהו חול, דאי יום ראשון חול הרי נלקטו בחול ואפילו לאלתר היה מותר, ואם שני חול הרי המתין כדי שיעשו בו שהוא חול, הלכך ממה נפשך שרי. והיינו דרב נחמן ורב חסדא בי ריש גלותא דאכול ביו"ט שני טביא דאתציד ביום ראשון. ורב אשי דאמר משמיה דאמימר דלאו איתציד, לאו לפלוגי אתא, דאמימר הוא דשמיע ליה דבפלוגתא אחריני פליגי, אי אמרינן מאי דאתי בי ריש גלותא אתי אדעתא דכולהו רבנן אתו. וכן הביא רש"י ז"ל ראיה מההיא דשרי רבינא לאורוחי אסא לאלתר, דקסבר דיום טוב שני לית ליה כדי שיעשו אפילו בדבר הנלקט ביומו, ואם איתא דמה שנלקט אפילו ביום ראשון צריך להמתין עד כדי שיעשו לערב יום שני, כל שכן מה שנלקט ביומו. וזה ראיה לפי גירסתו שגורס בה ביו"ט שני, אבל לפי גירסת הספרים דגרסי ביומא טבא ליכא ראיה מהא.

אבל הרב בעל ההלכות ז"ל כתב: דכיון דאמר רב פפא ולערב בכדי שיעשו, לילה הראויה לעשיה בעינן בכל דבר שנעשית בו מלאכה, ולא דמיא לביצה דממילא, והיינו נמי דביצה לא בעינן כדי שיעשו, אבל כל מידי דבעינן כדי שיעשו, בעינן לילה הראויה לעשיה, והלכך לערב דיום טוב שני קאמר. ולפי דבריו ההוא טביא דריש גלותא לא איתצוד על ידי גוי אלא בערב מעצמו ניצוד במכמורת שפירסו לו מבערב. וכן פירשו בתוספות (לט, ב ד"ה אי). ור"י ז"ל בעל התוספות כן כתב, וקא יהיב טעמא דלא הצריכו כדי שיעשו אלא משום שלא יאמר לגוי לתלוש ולהביא לו, דהשתא דצריך להמתין לערב עד כדי שיעשו ולא הרויח כלום באמירתו לגוי, לא אתי למימר ליה, ואם איתא דלערב של יום ראשון קאמר אכתי אתי למימר ליה דהא קא רווח דמתהני מיניה ביום שני.

ואי אפשר לומר דטעם האיסור כדי שלא יהנה ממלאכת יו"ט וכמו שפירש רש"י ז"ל (ביצה כד, ב ד"ה ולערב), דהא מבשל בשבת בשוגג יאכל כר' מאיר דקיימא לן כוותיה (חולין טו, א) אלא דלא דרשינן בפירקא, ולא אסרינן ליה משום נהנה ממלאכת שבת. ומכל מקום כדברי רש"י ז"ל נראה עיקר. וההיא דמבשל בשבת לא קשיא, דכיון שנעשית מלאכה בשוגג ליכא למיגזר בה מידי, דאף על גב דשרית ליה בשוגג לא אתי למיעבד לכתחילה ובמזיד, הלכך הקלו בהנאת מלאכה כזו. אבל במלאכה הנעשית על ידי גוי דאתי לזלזולי בה ולאקולי בה ולמימר לגוי, החמירו בה שלא יהנה ממנה עד כדי שיעשו בחול, והא שני חול הוא ואם ראשון חול כל שכן דשרי. וכתב רש"י ז"ל דבתשובת גאון ז"ל התיר כן לערב שהוא מוצאי יו"ט. וכן דעת הראב"ד ז"ל.

ואם תאמר ביום טוב שני ליתסר מיהא משום מוקצה דאתקצאי לבין השמשות אתקצאי לכולי יומא. כתב הראב"ד ז"ל דלא אמרינן אתקצאי לבין השמשות אתקצאי לכולי יומא אלא בשבת או ביו"ט ראשון דמוקצה שייכא לחצי שבת או לחצי יו"ט, אבל בספק יו"ט שני לא אמרינן הכי. תדע דהא אתרוג בשמיני ספק שביעי אסור משום דאתקצאי לבין השמשות, אבל בתשיעי ספק שמיני מותר (סוכה מו, ב), ולא אמרינן הכא מיגו דאתקצאי לבין השמשות, שמע מינה כל שני ימים טובים של גליות כיון דספיקא נינהו דאסור בזה מותר בזה. ע"כ לשון הרב ז"ל. ואינו מחוור בעיני דא"כ אף שבת ויו"ט נולדה בזה תאסר בזה לכולי עלמא, ואפילו למאן דאית ליה שתי קדושות נינהו ולית להו הכנה דרבה. ופירות שנשרו מן הדקל ביו"ט ליתסרו בשבת מהאי טעמא נמי, ואילו בפ"ק דביצה משמע בהדיא דמאן דאית ליה שתי קדושות הן ולית ליה הכנה דרבה נולדה בזה מותרת בזה, וכן בפירות שנשרו וכדאמרינן התם (ד, ב) אמר ר' יוחנן עצים שנשרו מן הדקל בשבת אסור להסיקן ביו"ט, ואל תשיבני ביצה דהתם נמי מוכחא מילתא כיון דראוי לגומעה בשבת איכא היכירא, הכא מימר אמרי דשרי ואתמול הוא דלא חזי להסיקה, אלמא פירות שנשרו בשבת מותרין ביום טוב כביצה דהתם נמי מוכחא מילתא, ואמאי ליתסרא מיהא משום דאתקצאי לבין השמשות דשניהם קדושין הן דבר תורה.

ובתוספות אמרו במסכת יו"ט (ד, א ד"ה נימא) דלא אמרינן אתקצאי לבין השמשות במחמת יום שעבר אלא במחמת יום הבא, כנר שדלק בלילי שבת דכיון שנאסר מחמת בין השמשות של שבת מחמת השבת אתקצאי לכולי שבת וכן כולן, אבל במחמת יום שעבר לא אמרינן, מדאמרינן לעיל (לו, א) לגין טבול יום שמלאהו מן החבית של מעשר טבל ואמר הרי זה מעשר לכשתחשך דבריו קיימין, ואם אמר עירבו לי בזה לא אמר כלום, וקא מפרש טעמא משום דבעינן סעודה הראויה מבעוד יום, ולא קאמר משום דאתקצאי בין השמשות מחמת יום שעבר אתקצאי לכולי יומא.

וא"ת והא גבי סוכה אמרינן (סוכה מו, ב) דאסורה עד מוצאי יו"ט האחרון של חג הואיל ואתרמו ליה אורחים אכלי התם, ומיגו דאתקצאי לבין השמשות אתקצאי לכולי יומא, אלמא אמרינן מיגו דאתקצאי מחמת יום שעבר. והם ז"ל תירצו דמוקצה דמצוה שאני שהחמירו בו חכמים. ולפי דבריהם היינו נמי הא דאתרוג שמיני ספק שביעי דאסור משום מיגו דיום שעבר משום חומר מצוה, אבל ספק שמיני מותרת, משום דכולי האי לא אמרינן דליתסר בתשיעי משום דאתקצאי בבין השמשות דיום שמיני. ועדיין צריכא עיונא הא דאמרינן בפרק אין צדין (ביצה ל, ב) הפריש שבעה אתרוגין לשבעת הימים כל אחת ואחת יוצא בה ואוכלה לאלתר, ואמאי הכא נמי נימא הואיל ואתקצאי לבין השמשות אתקצאי לכולי יומא.

וכדי שיעשו. פירוש ר"ח ז"ל: כשיעור שילך ישראל משחשיכה בגן ויגוז ויביא, ואחר שהיית זה השיעור שרי.

דף מ - ב

מאי הוי עלה רב חסדא אמר זכרון אחד עולה לכאן ולכאן. תמיהה לי מאי קא מיבעיא ליה תו מאי הוי עלה דהא דייקינן לה שפיר מהא דב"ש.

כל מקום שהוא זקוק לשבע מתחיל בשל שבת ומסיים בשל שבת ואומר קדושת היום באמצע. ובפרק שני דביצה (יז, א) אמרינן אין הלכה כאותו הזוג אלא ערבית שחרית ומנחה מתפלל כדרכו ואומר מעין המאורע בעבודה, ובשל מוסף מתחיל נמי בשל שבת ואומר מעין המאורע באמצע וחותם בשבת וראש חודש או של שבת ויו"ט, וכדאיתא התם בביצה דרבי חותם בה מקדש השבת וישראל והזמנים.

כיון דאמר זמן קביל עלויה ואתסר ליה למישתי. ודוקא בדאמר זמן, אבל הפסיק ליה מלאכול אדעתא דלא למיכל שרי, תדע דהא כיון שהוא אומר זמן כבר אפסיק מלאכול ואין בדעתו לאכול, ואפילו הכי דוקא בדאמר זמן הוא דאמרינן דאתסר, הא משום דגמר מלאכול סעודה המפסיק בה לא. ועוד דבהדיא אמרינן במדרש איכה רבתי (פ"ג, פי' ו') ר' יהודה בן בתירא אזל לנציבין בערב צומה רבה, אתא ריש כנישתא לזמוניה אמר ליה כבר אכלית ופסקית, אמר ליה אשגח עלוי דלא לימרן אנשי ר' יהודה לא אשגח עלויה אזל עמיה ואכל מן כל עיגול חד פת ומן כל תבשיל חד פירא ושתא מן כל חבית חד כסא.

ליתביה לינוקא. פירוש: וכדאמרינן אבל פורס הוא לבניו ולבני ביתו כדי לחנכן במצות (ראש השנה כט, ב), ודוקא כשהגיעו לחינוך הא קודם שהגיעו לחינוך אסור, דאין אדם מברך לבטלה, וכיון שהוא מברך ואין שותה ממנו אלא תינוק שלא הגיע לחינוך כמי שלא שתה ממנו אדם דמי. ואם תאמר אם הגיע לחינוך היכי יהבינן ליה. יש לומר בשהגיע לחינוך מצות ולא הגיע לחינוך תענית.

אתי למיסרך. כלומר: לכשיגדל יברך זמן על הכוס וישתה והוא לא ידע דאשתקד שנתנו לו משום דקטן היה. והא דחיישינן הכא לדילמא אתי למסרך, היינו דוקא כשאנו משקין אותו מחמתנו ולא לצרכו, הא לצרכו ליכא למיחש לסרוכי, דהא קטן מאכילין אותו בידים ביוה"כ. וכבר כתבנו זה בארוכה בס"ד במסכת יבמות בפרק חרש (קיד, א) בשמעתא דקטן אוכל נבלות אין מצווין להפרישו. וכתבו בתוספות (ד"ה דילמא) דכי חיישינן דלאו למימר זמן אכסא משום דילמא אתי למיסרך, היינו דוקא בזמן ביוה"כ דמתרמי בכל שתא ושתא, אבל היכא דמתרמי מילה בתשעה באב או ביום הכפורים דכיון דמילתא דלא שכיחא היא לא חיישינן ומברכינן אכסא ומטעמיה ליה לינוקא. ואינו מחוור בעיני דבכשותא בכרמא (שבת קלט, א) נמי חששו להכי כדאמרינן התם רב הושעיא יהיב פרוטה לתינוק עכו"ם וזרע ליה כשותא בכרמא, ואמרינן וליהביה לתינוק מישראל, ופרקינן דילמא אתי למיסרך. והגאונים ז"ל אמרו דאין מברכין אכסא אלא מייתינן אסא ומברכינן עליה ושפיר דמי.

הא דאמרינן הכא: לית הלכתא כרב אחא. כתב רש"י ז"ל דלא אתפרש היכא. ור"ח ז"ל פירש: דההוא דקא מקשה התם בפרק תולין (שבת שם) גבי כשותא ליתן לתינוק ישראל היינו דרב אחא, והכין קים להו.

דף מא - א

אע"פ שאמר רבן גמליאל אין מפסיקין מודה היה שאין משלימין. לאו מודה לרבנן קאמר, דהא רבנן דפליגי עליה מתענה ומשלים סבירא להו, כדאמרינן לקמן זו דברי ר"מ שאמר משום ר"ג אבל חכמים אומרים מתענה ומשלים, אלא האי מודה פירושו אומר. וכמדומה שיש כמותו בריש פרק המגרש (גיטין פג, א) גבי ארבעה זקנים שנכנסו להשיב על דברי ר' אליעזר.

דף מא - ב

דרש מר זוטרא משמיה דרב הונא הלכה מתענה ומשלים. וכן הלכתא, והעידו בתוספות על רבנו יצחק הידוע בעל התוספות זצ"ל, שלקח ביצה מגולגלת בעשרה בטבת שחל להיות בערב שבת וגמעה מבעוד יום ולא רצה להשלים. ושמא (כוונתו) היה סבור דמתענה ומשלים אם ירצה קאמר, ולא שהיה חייב בכך. ואין זה ענין שמועתינו.

והראב"ד זכרונו לברכה כתב: דלא אמרו משלים, אלא שאינו אוכל קודם שקיעת החמה, אבל ודאי משתשקע החמה מתוספת שבת הוא וכבר קדש היום אם רצה לאכול אוכל, שכיון שנכנס לתחום שבת שוב אינו רשאי להתענות. וכבר אמרו (לעיל עמוד א) שאין רשאי להתענות בשבת לשעות. ולכך נהגו העם בתענית אסתר כשהוא בערב שבת שאוכלין מיד עם יציאתן מבית הכנסת ואף על פי שלא חשכה.

הדרן עלך פרק בכל מערבין

פרק מי שהוציאוהו

דף מא - ב

אמר רב פפא פירות שיצאו מחוץ לתחום וחזרו אפילו במזיד לא הפסידו מקומן מאי טעמא אנוסין נינהו. ומדתלי רב פפא טעמא באונס שמעינן מינה דדוקא חזרו קאמר, דומיא דאדם דאמרינן הוציאוהו והחזירוהו הרי הוא כאילו לא יצא, אבל חוץ למקומן אסורין כאדם שאין לו אלא ארבע אמות. ואע"ג דאוקימנא כתנאי ורב פפא כת"ק, ואסיקנא דלת"ק פירות שיצאו חוץ לתחום בשוגג יאכלו דכל היכא דאיכא חדא לטיבותא שרו רבנן, אפילו הכי רב פפא לא סבר ליה כוותייהו אלא בחדא דהיינו בשחזרו במקומן, אבל בשלא במקומן כר' אליעזר בן יעקב סבירא ליה. וכן הלכה.

דף מב - א

אלא חסורי מיחסרא והכי קתני. פירוש: הא (דקאסר להו) [דקמחסר לה ו]לא אמר דבשוגג חוץ למקומן בלחוד פליגי, במסקנא מגלה לן טעמא משום דקתני בדר' נחמיה ור' אליעזר לעולם אסורין עד שיחזרו למקומן שוגגין, מכלל דת"ק סבר במזיד נמי שרי. הא דקא דייק מהא דת"ק סבר אפילו במזיד נמי שרי, פירש רש"י ז"ל: מדקתני לעולם אסורין. ונראה דקא דייק לה מדקתני עד שיחזרו למקומן שוגגין, דאי לאו דשמעינן לת"ק דאמר חזרו למקומן אפילו במזיד למה להו אינהו למימר שוגגין דהא ת"ק נמי שוגגין קאמרי, ולא בשוגג ומזיד פליגי אלא במקומן ושלא במקומן, והוה להו למימר לעולם אסורין עד שיחזרו למקומן ותו לא.

במזיד לא יאכלו. פירוש: לשום אדם, מדלא קאמר לא יאכל, אי נמי מי שיצאו בשבילו, אי נמי שבאו בשבילו. וא"ת מאי שנא מהבא בשביל ישראל זה מותר לישראל אחר (לעיל מ, א). י"ל דשאני הכא דאתעבידא בהו איסורא על ידי ישראל. וא"ת לרבנן דאמרי במקומן אפילו במזיד יאכלו, מאי שנא מן המבשל בשבת (חולין טו, א) דבמזיד לא יאכל ואפילו לר' מאיר דמיקל. י"ל דשאני התם דאתעבידא ביה מלאכה דאורייתא אבל הכא ביו"ט דוקא, אבל בשבת ודאי אסורין אם הביאן דרך רה"ר, ואפילו העבירם ארבע אמות ברשות הרבים.

שבת בבקעה והקיפוה עכו"ם מחיצה בשבת. כלומר: לשם דירה.

מהלך אלפים אמה ומטלטל בכולה ע"י זריקה. פירש רש"י ז"ל: דרב נחמן אמר שמואל אפילו כר"ג אתיא, דעד כאן לא קאמר ר"ג נתנוהו בדיר וסהר מהלך את כולה אלא במי שהוציאוהו דהקילו לגביה, אבל במי שקנה שביתה בבקעה ובשעת קנייה לא שבת באויר מחיצות מודה הוא ר"ג דאין לו אלא תחומו הראשון. וכן מצאתי בירושלמי דגרסינן התם (ה"א): על הדין פלוגתא דרב הונא ור"נ, בעיין מימר מה פליגי כר' יהושע ור' עקיבא ברם כר"ג וכר' אלעזר בן עזריה לא פליגי, ואפילו כר"ג וכר' אלעזר בן עזריה פליגין קל הוא מי שקנה לו שביתה ממי שלא קנה לו שביתה. וזה מבואר כדברי רש"י ז"ל.

ועוד ראיה לדברי רש"י ז"ל דהא רב נחמן בהא כרביה סבירא ליה, מדאמר ליה לרב הונא לקמן לא תפלוג עליה דשמואל דתניא כוותיה, ואילו לקמן (מג, ב) משמע מעובדא דנחמיה דרב נחמן כר"ג סבירא ליה וכדאמרינן התם, אמר ליה ר"נ בר יצחק לרבא מאי קא מיבעיא ליה לרב חסדא אילימא בדמלו גברא וקא מיבעי ליה אי הלכה כר"ג או לא, ופשיט ליה רבא פשיטא בדלא מלו גברא עסקינן דאי בדמלו גברא האמר רב יהודה אמר רב הלכה כר"ג בדיר וסהר וספינה, דאלמא משמע דפשיטא ליה לרבא דר"נ בר יעקב רביה כר"ג סבירא ליה, דאי לא מאי קא פשיט, דכיון דרב חסדא מיניה דר"נ הוה בעי דילמא בדר"ג נמי בעא מיניה מאי סבירא ליה אי הלכה כוותיה או לא. ואע"ג דהא ר"נ משמיה דשמואל קאמר לה ושמואל לית ליה כר"ג בדיר וסהר אלא בספינה דוקא כדאיתא לקמן (ע"ב), אין ודאי שמואל דלא כר"ג סבירא ליה אבל הא דבקעה לאו בהכי תליא, ור"ג נמי אפשר דס"ל הכין ומטעמא דאמרן.

דף מב - ב

ה"ג רש"י ז"ל: אמר רב הונא היה מודד ובא וכלה מדתו בחצי חצרו יש לו חצי חצרו. וקשה קצת לגירסא זו מאי דאמרינן, יש לו חצי חצר פשיטא מהו דתימא ליחוש דילמא אתי לטלטולי בכולה קמ"ל. ואם איתא אמאי הוה אמינא דנגזור ביה טפי מבקעה. ועוד דלא הוה ליה למימר דילמא אתי לטלטולי אלא דילמא אתי להלוכי. וי"ל דלרבותא נקט דהוה אמינא דאפילו לטלטולי נמי אתי. ולא דמי לבקעה דשאני חצר דאית בה כלים ורגיל לאשתמושי בה כולי שתא בכולה, הלכך הוה אמינא דנגזור בה דילמא אתי אפילו לטלטולי בכולה קמ"ל. ובהא נמי איתרצא לן קושיא אחרינא, דאיכא למידק ומאי קמ"ל רב הונא מתני' היא לקמן (סא, א) היה מודד ובא וכלתה מדתו בחצי מערה יש לו חצי מערה. אלא שי"ל דאיצטריך רב הונא לאשמועינן חצר דאית בה כלים ורגיל לאשתמושי בה בכולה כולי שתא.

אבל הראב"ד ז"ל גרס: א"ר הונא מודינא היה מודד וכלתה מדתו בחצי העיר. ומודה לטלטל קאמר, משום דבעיר מקום שכלתה שם מדתו אינו נפרץ במקום האסור לו, והיינו דקאמרינן מהו דתימא דילמא אתי לטלטולי בכולה. וגירסא זו נראית עיקר.

רבה אמר הואיל ושבת באויר מחיצות מבעוד יום וקסבר (רב הונא) [רבה] דמחיצות ספינה מחיצות הן. ותמיה לי א"כ מאי טעמייהו דר' יהושע ור' עקיבא דאסרי. ואולי נאמר לפי שנכנס שם מדעתו על דעת שתהלך הספינה ותוציאנו מתחומו. ועוד י"ל דהשתא הדרינן למאי דאמרינן מעיקרא דר"ג ור' עקיבא בגזירה פליגי, אי גזרינן דיר וסהר אטו בקעה או לא, דר"ג לא גזר ור' עקיבא ור' יהושע גזרי. ושמואל פסיק כוותיה דר"ג בספינה דליכא למגזר בה אטו נתנוהו בבקעה הואיל ושבת באויר מחיצותיה, אע"ג דר' עקיבא גזר אפילו בהא הואיל ומ"מ כבר יצא מתחומו, כך נראה לי. וכן נראה מדברי הרמב"ם ז"ל שפירש בפירושי המשנה שלו דטעמא [דר"ג] דקנה משום דלא גזר הילוך דדיר אטו הילוך דבקעה ור' יהושע ור' עקיבא גזרי ואם לא כמו שפירשתי היאך כתב הרב כן, והלא אותה סברא כבר דחוה בגמרא ואמרינן וממאי דבגזירה פליגי וכו'. אלא ודאי שהרב ז"ל מפרש כמו שפירשתי דהשתא לרבה בגזירה פליגי, והא דאמרינן לעיל ממאי וכו' דחייה בעלמא היא, ותפסינן מאי דקאמר להדיא רב הונא בריה דרב נתן כתנאי ומאי דקאמר (רבא) [רבה] הכא, ושבקינן ההיא דחייה בעלמא דלעיל.

דף מג - א

במהלכת כולי עלמא לא פליגי. והשתא הדרינן על כרחין ממאי דאמרינן לעיל דאיכא בינייהו בקופץ, כלומר: דלרבה ליכא לר' זירא איכא, דהשתא הא קאמר רבה דבמהלכת כולי עלמא לא פליגי, אלמא מודה הוא אפילו בקופץ ובשנפחתו דופני הספינה, דכל שמהלכת לא פליגי דספינה נוטלתו מתחילת ארבע ומניחתו בסוף ארבע.

אמר ליה רב אחא בריה דרבא לרב אשי הלכה כר"ג. כלומר: בספינה. ויש ספרים דגרסי בהדיא בספינה.

הא דקא מתמה הכא: הלכה מכלל דפליגי. נראה לי דלאו אדרב אחא בלחוד קאי, דהא רב ושמואל נמי אמרי לה בהדיא לעיל. אלא מאן דמהדר לה לגמרא נטר עד סופא ואקשי אכולהו הלכה בספינה מכלל דפליגי.

אמש הכריע אחי אבא. דהיינו ר' יהושע. הלכה כר"ג בספינה והלכה כר"ע בדיר וסהר. ופסק ר"ח ז"ל בהא כשמואל, דאף ע"ג דרב ושמואל הלכה כרב באיסורי, מ"מ בהא קיימא לן כשמואל הואיל והכריע ר' יהושע בהא כר"ג. אבל הרב אלפאסי ז"ל פסק כרב, ואי משום הא דר' יהושע, הא קיימא לן דאין למדין הלכה מפי תלמוד (נדה ז, ב). ואי משום דקיי"ל הלכה כדברי המכריע, הני מילי במתניתין אבל לא בברייתא כדאמרינן בפרק כירה (לט, ב). ועוד דר' יהושע בעצמו היה חולק, ואין הכרעת בעל דין הכרעה. ועוד דאמרינן לקמן (מד, א) במעשה דנחמיה אי בדמלו גברי פשיטא דהאמר רב יהודה אמר רב הלכה כר"ג בדיר וסהר וספינה. וכן נראה לקמן (מז, ב) גבי דיכרי דאתו למברכתא, דשרא להו רבא לבני מברכתא למזבן מינייהו דכולה מברכתא לדידהו כארבע אמות דמיא. וכן הלכה, ואף רבותינו הצרפתים ז"ל (תוד"ה הלכה) כן פסקו.

בעי רב חנניא יש תחומין למעלה מעשרה או אין תחומין למעלה מעשרה. פירוש: בששבת למטה מעשרה ויצא דרך קפיצה חוץ מאלפים אמה ודאי לא מיבעיא ליה דכשהגיע למטה מעשרה לא יזוז ממקומו, ואפילו למ"ד אין תחומין למעלה מעשרה, כדמוכח לקמן (מה, ב) בהדיא גבי הא דתניא גשמים שירדו ביו"ט הרי הם כרגלי הממלא, דאקשינן אמאי ליקנו שביתה באוקיינוס, ומדלא קאמר עלה שמעת מינה אין תחומין למעלה מעשרה דאי יש תחומין ליקנו שביתה באוקיינוס כדאמרינן (שם) גבי ליקנו שביתה בעבים, שמעינן מינה דקושיין דליקנו שביתה באוקיינוס אפילו סבירא לן אין תחומין איתא, וכטעמא דאמרן דכיון דקנו שביתה למטה מעשרה אף ע"פ שחזרו העבים והוציאום מתחומן בלמעלה מעשרה, מכל מקום בשהניחו לארץ והרי הן חוץ למקומן לא יזיזם מד' אמות. אלא ר' חנניא בשלא קנה שביתה למטה קא מיבעיא אם יש תחומין למעלה מעשרה וקנה שם שביתה, וכדאמרינן לקמן (שם) גבי עבים. וא"נ מהו לצאת מתחומו דרך קפיצה או דרך ספינה ואפילו כמה שירצה.

ואתיא למפשטה מדאמרו לו לר"ג מה אנו לירד ואמר להם מסתכל הייתי והיינו בתוך התחום קודם שחשיכה. וקשיא לי דהא ספינה מינד ניידא, ואמרינן לקמן (מו, א) דמים בעבים לא קנו שביתה משום דניידי, וכדתניא נהרות המושכין ומעינות הנובעין הרי הן כרגלי הממלא. וי"ל דספינה דר"ג כל בין השמשות מינח ניחא, והכי קאמר: אי אמרת בשלמא יש תחומין משכחת לה בעומדת בין השמשות, אלא אי אמרת אין תחומין אפילו בעומדת נמי כי לא היו בתוך התחום מאי הוי.

דף מג - ב

כבר מובטח להם לישראל שאין אליהו בא לא בערבי שבתות ולא בערבי ימים טובים. וא"ת וליחוש דילמא כבר בא אליהו יום חמישי לבית דין הגדול ובא משיח ג"כ ערב שבת, ויהא הוא אסור מעתה אפילו בשבת. י"ל דאילו בא משיח קודם נדרו גם הוא לא היה נזיר כלל, משום יום שבא בן דוד קאמר הא אם כבר בא אינו נזיר, כך נראה לי.

האי תנא ספוקי מספקא ליה ולחומרא. פירש רש"י ז"ל: אבל מפשט לא מפשיט ליה דתילף מיניה היתירא. נראה מדבריו דאפילו לגבי תחומי שבת אזלינן בהו לחומרא. וכן כתב ר"ח ז"ל תנא ספוקי מספקא ליה ומחמיר הכא והכא. והראב"ד ז"ל כן כתב מפורש דעבדינן לחומרא מדאמרינן תנא ספוקי מספקא ליה ולחומרא. ואע"ג דלגבי נזיר הוא דאתמר, מי איכא מידי דאינהו גופייהו עבדינן לקולא ומאי דתלי בהו עבדינן לחומרא. ועוד דפשטה דמתני' דפעם אחת לא נכנסו לנמל משחשיכה הכין משמע, והא דאוקמה רבא במהלכת ברקק דחייה בעלמא היא, דמסתמא אין חילוק בין רקק למים צלולין. ועוד דתניא לקמן (מז, ב) חרם שבין תחומי שבת צריך מחיצה של ברזל להפסיקו, ומדלא מפלגינן ביה בין שהמים עמוקים עשרה לשאינן עמוקים עשרה ש"מ דאפילו בעמוקים עשרה אית בהו משום תחומין.

וה"ר משה [ב"ן] נ"ר (בלקוטיו כאן ד"ה ושמא) כתב דגבי נודר בנזיר הוא דאזיל תנא מספקא לחומרא משום דנזיר דאורייתא, הא בתחומין דרבנן לקולא, וכדאמרינן לקמן (מה, ב) גבי ליקנו שביתה באוקיינוס איבעית אימא הוי ספק דדבריהם ולהקל. ועוד דקיימא לן (לקמן מו, א) דהלכה כדברי המיקל בעירוב. ודחה דברי הראב"ד ז"ל דמה שאמר שאינו בדין דתחומין גופייהו להקל ומאי דתלי בהו להחמיר, דבכל ספיקי דעלמא הכי עבדינן היכא דתלו ביה [מילי] טובא הכא לחומרא כדיניה והכא לקולא כדיניה, וכדאמרינן בעלמא (ברכות לו, א) כל המיקל בארץ הלכה כמותו בחו"ל, מפני שהללו דברי תורה והללו דברי סופרים. ובר מן דין, דתנא דנזיר משום דסבר אין תחומין למעלה מעשרה ואליהו מותר הוא לבא בשבת מש"ה אסרו לשתות יין באחד בשבת, בתחומין לקולא אמר, אלא דבגמרא דחינן דלאו משום דפשיטא ליה אין תחומין אמרה אלא משום ספיקא דשמא אין תחומין אמרה, ומ"מ אין להחמיר משום יש תחומין, וליכא הכא מאן דחייש לתחומין לחומרא. וההיא דחרם שבין תחומי שבת לאו ראיה היא דאם איתא הכא הוה להו לאיתויי, אלא דהכא אפילו למ"ד אין תחומין שני, דלדברי הכל מים עמוקים ואפילו יתר מעשר קונין הן שביתה במקומן כדאמרינן לקמן (מה, ב) ליקנו שביתה באוקיינוס, והכא לכולי עלמא קאמר וכדכתבינן לעיל (בע"א ד"ה בעי). והיינו טעמא, משום דמים על גבי מים היינו הנחתן (שבת ה, ב), ולא אמרו אין תחומין אלא בספינה המהלכת על פני מים, דכלי צף על פני מים לאו היינו הנחתו.

וכן הפי' שפירש ברקק עמוק עשרה אלא שהן מים עכורים, וקא דייק מהא דסתמא דמתניתין לא במים עכורין אינו נכון, דרקק מים צלולין הן, אלא פירוש רקק כל שאינו עמוק עשרה, וכדתנן בשבת (ק, ב) וכמה הוא רקק מים כל שהוא פחות מעשרה. ואע"ג דאמרינן בפרק הזורק (שם) גמירי דאין ספינה מהלכת בפחות מעשרה, התם הכי קאמר שאין חוששין בממלא מן הים לספינה משום זמנין דליכא עשרה במים וקא מטלטל מכרמלית לרשות היחיד, משום דאין ספינה מהלכת בדרך הילוכה בים בפחות מעשרה. וספינתו של רבן גמליאל למאי דמוקי לה רבא גוששת היתה, ולא (משום) [משני] שנויא דחיקא שכן דרך הנמל להיות בו רקק. זהו טופס דברי הרב נר"ו. וכן כתב הר"ז הלוי ז"ל (בס' המאור כאן) דלקולא נקטינן דספק דדבריהם הוא. וע"כ התיר הרב נר"ו (בד"ה ובתוספות) למפרשי ימים לירד בשבת מספינתן בהגיען ליבשה, לפי שלא קנו שביתה בים למעלה מעשרה.

ואני תמיה א"כ מה הועיל בעל הגמרא כשדחה ההיא ברייתא דנזיר ואוקמה בספיקא, כיון דלא נפקי לן מינה מידי לענין דינא לא לגבי נזיר ולא לגבי תחומין, דכיון דבין דפשיט ליה בין דמספקא ליה זיל לגבי נזיר ואסור זיל לגבי תחומי שבת ושרי.

ועל כן נראה לי אלא שאני ירא להכניס ראשי בין המחלוקות, דנפקא מינה להיכא דשבת ביבשה ורוצה להפליג בים ולצאת דרך אניה למעלה מעשרה, אי נמי בקפיצה, דאי אמרת מפשיט פשיטא ליה לתנא דאין תחומין שרי, אבל השתא דמספקא ליה מספיקא אסור לצאת מתחום ביתו דהא איכא חזקה דתחום ביתו. דכי אזלינן בעירוב להקל הני מילי בשאין שם חזקה דביתו, כספק נאכל עירובו מבעוד יום או ספק נטמא ואי נמי בישן בדרך וכיוצא בהן, שלא קנו ודאי שביתה ביבשה וליכא נמי חזקה דביתו, הא איכא חזקה דביתיה לא אמרינן בכי הא דנזיל בה להקל, וכדאמרינן לעיל בפרק בכל מערבין (לו, א) גבי תרומה ונטמאת כיצד, א"ר יוסי ספק עירוב כשר כגון תרומה ונטמאת ספק מבעוד יום נטמאת ספק משחשיכה נטמאת, אבל עירב בתרומה ספק בתרומה טהורה עירב ספק בטמאה עירב אין זה ספק עירוב כשר, כלומר: משום דבכי הא אמרינן אוקי גברא בחזקת ביתיה וכדכתבינן עלה (שם ד"ה אבל). ואי אמרת מכל מקום הא קיימא לן הלכה כדברי המיקל בעירוב, הכא לא אשכחן מאן דאמר בהדיא אין תחומין למעלה מי' דנימא הלכה כמותו, אלא כולהו מידק דייקי ואזלי אי יש תחומין אי אין תחומין. אבל ודאי משמע דהיכא דלא קנו שביתה ביבשה דליכא חזקה דביתיה בכי הא אמרינן ספיקא לקולא, ועדיין התירן של מפרשי ימים במקומו עומד כדברי רבנו (נראה עומד) [נר"ו] בשלא קנו שביתה ביבשה ולא ירדו ליבשה משנכנסו לספינה, הא יצאו ליבשה כהללו שמקדשין בספינה ואח"כ יורדין לא, דכל שלא קנה שביתה מערב שבת מחמת שהיה למעלה מעשרה כשיגיע ליבשה בתוך עשרה לשם הוא קונה שביתה, והרי זה לאחר מכן אסור ליכנס לפי מה שאמרתי דמעתה אוקמיה בחזקת ביתיה, ואם נכנס אסור לו לירד כשיגיע לנמל, כן נראה לי.

מסתכל הייתי והיינו בתוך התחום עד שלא חשכה. הקשו בירושלמי (ה"ב) ולמה לו עד שלא חשיכה ואפילו משחשיכה ולא ר"ג היא. פירוש: דאמר נתנוהו בדיר וסהר מהלך את כולה, והנמל מוקף הרים והרי הוא כדיר וסהר. ופריקו תפתר שהיה בנמל יתר מבית סאתים ולא היו מחיצות גבוהות עשרה. פירוש: או לא היו מחיצות גבוהות עשרה. ובגמרין דלא פריך לה, אפשר דסבירא להו דר"ג משום דר' יהושע ור' עקיבא שלא היו סבורין כן, ולא היו זזין מארבע אמות אם לא נכנסו לתוך התחום קודם שחשיכה, לפום כן הוצרך ר"ג להסתכל ולומר דעד שלא חשיכה היו בתוך התחום. ועוד נראה לי שלא הקשו בגמרא כן, מפני שהם היו שואלים לכך ולקנות שביתה עם אנשי העיר ור"ג נמי לכך נתכוין, שאילו לא נכנסו לתוך תחום העיר עד שלא חשיכה אפילו לר"ג מאותו המקום שהגיעה הספינה בלמטה מעשרה היה להם אלפים אמה ולא יותר, ואפילו כלתה להם המדה בחצי העיר אין להם אלא חצי העיר. אבל עכשיו שהסתכל וראה שהיו בתוך תחום העיר קודם שחשיכה הרי הוא קונה שביתה בעיר, דדעתם על העיר היתה וכדתנן (מה, א) מי שישב בדרך ועמד והרי הוא סמוך לעיר באלפים אמה הואיל ולא היתה כוונתו קודם לכך לא יכנס דברי ר' מאיר ר' יהודה אומר יכנס, א"ר יהודה מעשה היה ונכנס ר' טרפון בלא מתכוין. וקיימא לן כר' יהודה, [וכל שכן] כאן דר' יהושע ור' עקיבא סמוכים היו בכך על ר"ג שהיתה שפופרת בידו, וכששאלוהו מהו לירד לא לענין הוראה שאלוהו שאף הן היו חלוקים עליו בדבר זה, אלא אם נסתכל בשפופרת וראה שהוא בתוך התחום עד שלא חשיכה שאלוהו, ואמר להן כן ובתוך התחום היינו והרי אנו כאנשי העיר, וזה נראה לי עיקר.

ומ"מ למדנו מן הירושלמי דכל שאינו מוקף לדירה כגון קרפף והוא יתר מבית סאתים, כיון שאין מטלטלין בו אלא בארבע אמות הרי הוא כבקעה, ואף הוא אין מהלך בו אלא בארבע אמות בלבד כבקעה אם נתנוהו שם. וכתב הראב"ד ז"ל שאפילו לא היה נמל יתר על בית סאתים והוא נפרץ לים ביתר מעשר, הרי זה נפרץ במלואו למקום האסור לו, וכיון שאין מטלטלין בו אלא בארבע אמות אף הוא אין מהלך בו אלא בארבע אמות. ומ"מ לפי מה שכתבנו למעלה (בד"ה ואני תמה) דאין תחומין למעלה מעשרה לא נפקא מינה אלא למי שקנה שביתה ביבשה, ואי נמי בספינה שעמדה ברקק כל בין השמשות.

דף מד - א

דיקא נמי דקתני ויכנס ש"מ. וכתב הראב"ד ז"ל דמהא שמעינן דהלכה כר' אליעזר דהבלעת תחומין מילתא היא. (והלכתא) [והלכך] לדידן דקיימא לן כר' יהודה (להלן מה, א) דאמר יש לו ארבע אמות לכל רוח שירצה, אפילו יצא שלש אמות והוא עומד ברביעית הרי זה נכנס ואינו חושש.

קשיין אהדדי הא ר' אליעזר הא רבנן. פירוש: רבא הוא דמתרץ להו הכין ולומר דר"נ בר יעקב כרבנן, וקסבר דרבנן דשרו בפקק החלון אפילו בשאינו תלוי ואינו קשור כלל. ודחה ר"נ בר יצחק דאי אפשר לאוקמינהו בפלוגתא דר' אליעזר ורבנן אלא אי איכא לאוקמינהו בפלוגתא דר' מאיר [ור' יהודה], ור' מאיר דקא פסיל התם אלמא לאו מחיצה הכא שרי דלאו מידי קעביד. ופירש רש"י ז"ל: דהשתא הוה מצי לאקשויי ליה אי הכי דברייתא דעושה אדם את חברו דופן לסוכה ר' מאיר היא וטעמיה משום דלאו מידי קא עביד והא כדי שיאכל וישתה קתני, אלא משום דלא קמה ודחינן לה מטעמא אחרינא לא חש לאקשויי ליה הכי. והראב"ד ז"ל כתב דהא לאו סוכה דמצוה היא ולא גרסינן בה דופן לסוכה, ומאן דגריס ליה מפרש לה בסוכה דלאו מצוה. והקשה לו מורי שיחיה דעל כרחין ודאי בסוכה דמצוה עסקינן, ותדע לך מדאמרינן בסמוך לא קשיא הא בדופן שלישית הא בדופן רביעית, כלומר: דבדופן שלישית חייב משום דהוי מחיצה מתרת, ואי בסוכה דלאו מצוה אפילו כי עביד מחיצה שלישית מאי הוי והא מחיצה זו אינה מתרת לו כלום אם הוא ברשות היחיד וכל מחיצה שאינה מתרת שרי, וכדמשמע בפרק כל גגות (לקמן צד, א) כותל שבין שתי חצרות שנפל, רב אמר אין מטלטלין אלא בד' אמות ושמואל אמר זה מטלטל עד עיקר מחיצה וזה מטלטל עד עיקר מחיצה, כלומר: דרב סבר דיורין גורמין ושמואל סבר שבת גורמת וכיון שהיתה שם מחיצה בין השמשות אפילו נפלה אחר מיכן אין בכך כלום דבשבת הואיל והותרה הותרה. ואמרינן התם שמואל ורב הוו יתבי בההיא חצר נפל גודא דביני ביני, אמר להו שמואל נגידו לי גלימא, כלומר: שמואל לטעמיה דס"ל דמחיצה זו אע"פ שנפלה באמצע שבת כבר הותרה החצר דשבת כיון דהותרה הותרה, ומחיצה זו שהוא עושה בה עכשיו לאו התירא עביד והלכך מותר וכדמסיק התם שמואל דעביד לצניעותא בעלמא הוא דעבד, אהדרינהו רב לאנפיה מיניה, כלומר: דרב לטעמיה דאמר דיורין גורמין וכי קא עביד השתא מחיצה מחיצה המתרת קא עביד ולפיכך אסור. ושמא כל שעושה מחיצה שאינה מתרת אפילו אהל עראי נמי לא הוי ושרי. [ואין לומר] דמיירי הכא כגון דקאי ברשות הרבים או בכרמלית ולפיכך אסור משום דכי קא עביד מחיצה שלישית מחיצה המתרת לטלטל מדאורייתא קא עביד דלכו"ע שלוש מחיצות רשות היחיד גמורה הם בין לטלטל בין לזרוק דבר תורה, אם כן אפילו עביד מחיצה רביעית נמי ליתסר דהא קא עביד מחיצה המתרת לטלטל מדרבנן, דהא מדרבנן אינו רשות היחיד לטלטל עד שיהא מוקף ד' מחיצות. ע"כ נראה הנכון כמו שכתב רש"י ז"ל. מיהו אפשר לומר לדברי הראב"ד דרב נחמן בר יצחק מוקי לה בסוכה דעלמא ובין ברביעית בין בשלישית חד דינא אית להו, ורבא מוקי לה בסוכה דמצוה והלכך חדא בשלישית וחדא ברביעית, רבנו נ"ר.

דף מד - ב

ומר סבר הבלעת תחומין לאו מילתא היא. פירש רש"י: דרבה לית ליה הא דנהרדעי דריש פרקין (מא, ב) דאמרי אי פקח (אידך) [איהו] עייל לתחומיה. ונראין דברי התוספות (ד"ה ומר) שאמרו דנראה דיש לחלק דההיא דנהרדעי כיון שקנה ארבע אמות חוץ לתחום הראשון ועכשיו התירו לו חכמים לעקור אותו תחום ולקנות תחום אחר משום כבוד הבריות ונכנס לתוך תחומו הראשון ונקנה לו הרי זה כמי שהחזירוהו שחזר לתחומו הראשון, אבל הכא שעקר תחומו הראשון ונקנה לו תחום אחר ועדיין הוא בתוך אותו תחום אף על פי שהוא מובלע בתוך התחום שהיה לו מעיקרא אין לו אלא תחום זה השני, ואין לו לעקור אותו וליכנס בתוך תחום האחר.

ולא שני לך בין היכא דשבת באויר מחיצות מבעוד יום להיכא דלא שבת באויר מחיצות מבעוד יום. פירש הראב"ד ז"ל: כי מי ששבת במערה בשביתתו לתוכה נעשית המערה כבית מיושב שרשותו עולה עד לרקיע, ומש"ה אויר התחתון עולה למעלה כנגד אויר שלמטה. ואע"ג שלענין טלטול על גבה של מערה נידון כרה"ר, לענין מדידה מיהא מלמעלה כלמטה. ואין לנו ללמוד מדידה מטלטול, שהרי אפילו העיר שרשות הרבים עוברת בתוכה חייבין עליה משום רה"ר ולענין מדידה כלה כארבע אמות דמיא.

ואינו מחוור בעיני מכמה טעמים, חדא דאם איתא לא הוה ליה למימר כי האי לישנא לא שני לך בין היכא דשבת באויר מחיצות מבעוד יום להיכא דלא שבת מבעוד יום, שהרי מי שיצא ברשות הרי זה כאילו ששבת שם במקום שנאמר לו שכבר נעשה מעשה, ואלו נאמר לו גם במערה זו מהלך בה בתוכה ועל גבה כאילו שבת מבעוד יום בתוכה, וא"כ לא היה לו לומר כן בכאן שאין הכל תלוי אלא במחיצות המערה שאנו רואין אותן כאילו עולות עד לרקיע, וכך היה לו לומר ולא שני שבת במערה לשבת בבקעה.

ועוד דהא לכאורה משמע דלכ"ע דוקא בשאין על גבה של מערה אלא פחות מארבעת אלפים אמה דמשום הבלעת תחומין, הא אילו היו על גבה ארבעת אלפים לא, מדקאמר ליה אביי (לרבא) [לרבה] להדיא ומה אילו שבת במערה שיש בתוכה ארבעת אלפים אמה ועל גבה פחות מארבעת אלפים כאילו דבר זה נודע ומוסכם מכבר ביניהם, וגם רבה לא השיבו התם אפילו ביתר מארבעת אלפים אמה דמי לא שני לך וכו', אלמא משמע דאהיא דאביי בלחוד הוא דקאמר, ואם איתא משום דמחיצות עולות עד לרקיע אפילו טובא נמי.

ועוד דהא אמרינן בפרק כל גגות (להלן צ, א) דהיכא דלא מסיימי מחיצתא ואפילו גגין הרי הן ככרמלית ולא אמרינן גוד אסיק מחיצתא, ואפילו לשמואל נמי דאית ליה גוד אסיק מחיצתא מודה הוא בגג יתר מבית סאתים שהוא ככרמלית, ואין אנו רואין המחיצות כאילו עולות למעלה.

ומה שכתב הר"ב ז"ל שאין למדין מדידה מטלטול, והביא ראיה מעיר שהוא רשות הרבים לטלטול ולמדידה כולה כארבעת אמות, אינה ראיה, דהכא שאני דכיון דעל גבה רה"ר גמורה, [הרי] היא כרשות הרבים דעלמא אלמלא שאנו רואין את מחיצותיה כאילו עולות, וכל עצמנו אין אנו עושין את גגה כרה"י למדידה אלא משום מחיצותיה היאך אתה רואה מחיצותיה עולות לענין מדידה ולא לענין טלטול לפוטרן מידי חיוב חטאת, אם רואה אתה את המחיצות כנעולות נפטור אותה אם טלטל על גבה יתר מד"א שהרי יש כאן מחיצות והרי זה כולו כרשות היחיד, ואם אין מחיצות עולות למעלה משום דמחיצות הניכרות בעינן אם כן אין כאן מחיצות על גבה וכרמלית גמורה או רה"ר גמורה היא ואפילו למדידה.

אלא הפירוש הנכון כמו שפירש רש"י ז"ל ולא שני לך בין היכא דשבת באויר מחיצות מבעוד יום, דשני תחומין אלו באין לו מחמת שביתה אחת, דכיון ששבת במערה ויש למערה שני פתחים לשני ראשין אחד לצפון ואחד לדרום, ואילו רצה לצאת בפתח שבצד צפון ולהלך משם ואילך לצד צפון אלפים אמה הרשות בידו, ואילו רצה לצאת באותו פתח שבצפון המערה ולחזור דרך עקבו על גבי המערה לצד דרום הרשות בידו, שהרי יש לו אלפים אמה לכל רוח בכל פתח מהם כזה: ולא תמצא ענין זה והבלעה (ענין) זו אלא בשובת בחלל שיש עליו גב כגון בית או מערה, וכיון דמשום שביתה חדא קא אתו ליה ומיבלעו להו חד בחד הוו להו חד תחומא, והיינו נמי דוקא בשאין על גגה רק פחות מד' אלפים. אבל גבי מתני' דלא באו לה מחמת שביתה חדא, דמעיקרא לא היה מותר בתחום זה השני ועכשיו אינו מותר בתחום הראשון וכאילו עוקר שביתתו הראשונה וה"ל שביתה שניה אע"ג דמבלען חדא בחדא הבלעה כזו לא הויא הבלעה.

דף מה - א

ומדר' אליעזר מותבת ליה למר. כלומר: דכיון דרבנן פליגי עליה דילמא רבה כחכמים סבירא ליה, ופריק אין משום דשמיע ליה רבנן לר' אליעזר בדבר מצוה. ומשמע דדוקא לדבר מצוה הא באונס או בשגגה כההיא דנחמיה דלעיל (מג, ב) לא, דהא אמרינן (מד, א) וקמבעי ליה אי הלכה כר' אליעזר או לא, אלמא אפילו בהא פליגי. ואינו נראה לומר דהיינו דוקא לרב חסדא ורבא ור"נ בר יצחק ור"נ ב"ר יעקב, אבל לרבה אפילו רבנן מודו בה ואין הלכה כר' אליעזר. חדא דמיקל והלכה כדברי המיקל בעירוב, ועוד דאפשר דאפילו רבה מודה בה דהלכה כר' אליעזר, ואע"ג דאיהו אמר הבלעת תחומין לאו מילתא היא, והא משמע דהדר ביה דהא שתיק לאביי כי אקשי ליה מהא דר' אליעזר. ואפילו תאמר דלא שתק להודות כדבריו, מ"מ יש לך לומר דרבה מחלק בין הבלעה זו לאותה הבלעה דיוצא ברשות כי היכי דלא תקשי דידיה אדידיה דאמר דלדבר מצוה מודו ליה, והלכך מסתמא לא רמיא פלוגתא בהא בין רבה לרב נחמן. ועוד דאפילו פליג בה רבה כיון דרב נחמן ורב חסדא ור' נחמיה עשו בה מעשה רב. ומשמע נמי דבין רבא בין רב נחמן בר יצחק מודו בה. ורב שימי בר חייא נמי דפליג עליה דרבה ואביי נמי דקאי כרב שימי, מהני כולהו שמעינן דהבלעת תחומין מילתא היא. אלא דמיהא דרב שימי ואביי לא שמעינן אלא ביוצא לדבר מצוה.

הא דאיצטריך למימר: מאי לאו ר"א לטעמיה. היינו משום דלא תימא דטעמא דר' אליעזר משום דשתים לא קניס אבל טפי קניס. כיון דאוקימנא טעמא דר' אליעזר משום הבלעת תחומין האי שתים יכנס דקאמר לאו שתים גמורות קאמר, דהא כיון דס"ל הוא באמצען אם כן אין כאן הבלעה אלא נשיקת תחומין, ושתים פחות משהו קאמר, וכדאמרינן בשלהי פרקין (להלן נב, ב) דאקשינן שתים יכנס והתניא ר' אלעזר אומר אחת יכנס שתים לא יכנס, ופרקינן לא קשיא הא דעקר חדא וקאי בתרתי, פירוש: שעומד באמה השניה, הא דעקר תרתי וקאי בתלת, כלומר: שיצא לגמרי מן השתים ועומד בשלישית דאין כאן הבלעה.

תנא קעילה עיר הסמוכה לספר היתה וכו'. וא"ת ומנא ליה דבשבת הוה, דאי משום דכתיב וישאל דוד הא אוקימנא דהא קא שיילי אי מצלח אי לא מצלח. וי"ל דמיתורא דקרא קא דייק מדכתיב והמה שוסים את הגרנות, דלמה ליה לקרא למכתב והמה שוסים ומאי נפקא מינה, אלא לענין שבת קמ"ל. [ואינו מחוור, אלא הכא דעיקרא דמלתא לא מייתי לה אלא משום שלא באו [אלא] על עסקי ממון ומסר דוד נפשו עליו משום דסמוכה על הספר היתה דמינה (על) [כל] שהיא סמוכה על הספר עסקי ממון כעסקי נפשות, הלכך אפילו בשבת יוצאין להציל. וזה עיקר].

ר"מ אומר דלא יכנס. אלא קנה שם שביתה ואע"פ שלא אמר כלום. ולא דמיא לההיא דר"ג ור' עקיבא (לעיל מא, ב) דאמרו לו מה אנו לירד, והתיר להן ר"ג הואיל והיו בתוך התחום קודם שחשיכה, דשאני התם שהיתה הספינה מהלכת ודעתם היה על העיר כל זמן שהן תוך התחום, אבל הכא שהיתה דעתו לשבות כאן הרי קנה כאן שביתה. ועוד נראה לי משום דסמוכין היו על ר"ג שהיתה שפופרת בידו ומסתכל בה. ותדע לך מדאמרו לו מה אנו לירד, ולא לענין הוראה שאלו כן שהרי נחלקו עליו בדבר זה, אלא אם היו בתוך התחום קודם שחשיכה שאלו ממנו.

ור' יהודה דקאמר הכא יכנס, סבר כיון שהוא רוצה ללכת אל העיר ואילו היה יודע שהיה בתוך התחום היה נכנס, מסתמא דעתו לקנות שביתה עם אנשי העיר כל זמן שהוא בתוך תחומם ודעתו להיות נגרר אחר אנשי העיר, והלכך אע"פ שלא ידע והיה בדעתו לשבות כאן מחמת שהיה סבור שהוא רחוק מן העיר, אפ"ה הולכין אחר כוונתו ויכנס.

וכתב הראב"ד ז"ל: דדוקא בשלא אמר בשפתיו תהא שביתתי במקומי, אבל אמר תהא שביתתי במקומי הרי עקר בפיו שביתתו מן העיר וקנה כאן שביתה. והביא ראיה מהא דתנן לקמן (מט, ב) דהאומר שביתתי תחת האילן לא אמר כלום ולרב לא יזוז ממקומו, ולא אמרינן כיון דאילו היה יודע זה שלא קנה שביתה תחת האילן בענין זה לא היה עוקר שביתתו בפירוש ממקום רגליו, [אלא אמרינן דכיון שעקר שביתתו בפירוש ממקום רגליו] לא קנה שם עוד שביתה, והכא נמי דכותה ולא איכפת לן בטעותו.

דף מה - ב

והא דנקט אדם להודיעך כחן דרבנן. וא"ת לפלוגי בכלים להודיעך כחו דר' יוחנן בן נורי דמיקל, הא אמרינן לקמן (מו, א) דהא דר' יוחנן בן נורי חומרא היא לענין כלים, דאי קני שביתה כר' יוחנן בן נורי אין להם אלא אלפים אמה, ואילו לרבנן הרי הן כרגלי המוצאן.

ביו"ט הרי הן כרגלי כל אדם. וא"ת אע"ג דלא קנו שביתה מעיו"ט מפני שלא הגיעו עדיין למקום הראוי לקנות שם שביתה, מ"מ כשירדו לקרקע ביו"ט יקנו שם שביתה, דהא לעיל תנינן אין תחומין למעלה מעשרה מי שבא בספינה והגיע לנמל לאחר שחשיכה מותר לירד ויש לו אלפים אמה ממקום שהגיע שם למטה מעשרה, וכדאמרינן לעיל (מג, ב) אמרו לו מה אנו לירד וכו' ואי אמרת אין תחומין למעלה מעשרה כי לא היו בתוך התחום קודם שחשיכה מאי הוי. וי"ל דשאני אדם שהוא לדעת עצמו ודעתו עכשיו לקנות שביתה במקום שיגיע שם לפיכך [קונה] אפילו לאחר בין השמשות, מה שאין כן במים דכיון שאינן לדעתן ואינן במקום הראוי לקנות שביתה בין השמשות שוב אינן קונין שביתה. וא"ת מאי שנא מישן לרבנן דאמרי במתני' (לעיל ע"א) דכיון שלא קנה שביתה בין השמשות לא יזוז ממקומו, ועד כאן לא פליג עלייהו ר' יוחנן בן נורי אלא משום דס"ל דנכסי הפקר קונין שביתה ובין השמשות קנה לו שביתה, הא לאו הכי [אי] לא קנה שביתה בין השמשות שוב לא קנה שביתה לאחר שיעור משחשיכה, ובין לר' יוחנן בן נורי בין לרבנן כיון שלא קנה שביתה לא יזוז ממקומו, והכי נמי בגשמים שירדו ביו"ט לא יזיזם ממקומם. וי"ל דשאני התם דכיון שהוא במקום הראוי לקנות שביתה והוא אינו ראוי לקנות שביתה שוב אינו קונה, וכיון שאינו קונה אף הוא אינו נגרר אחר אחרים שהוא לדעתו הוא עומד, אבל במים כיון שאינן בין השמשות במקום הראוי לקנות שם שביתה ולא קנה בין השמשות הרי (הכא) [הם] נגררים ביו"ט אחר אחרים והרי הן כרגלי כל אדם.

ושל אותה העיר הרי הוא כרגלי אנשי אותה העיר. פירש רש"י ז"ל: ויש להם אלפים אמה לכל רוח, ואם עירב זה לצפון או לדרום אינו יכול להוציאן חוץ לאלפים אמה. ולקמן נמי בהא דאקשינן יש להם אלפים אמה לכל רוח כרגלי אנשי אותה העיר מיבעי ליה, פירוש: אלמא לא קנו שביתה מחמת דעת אנשי אותה העיר, דאי משום דעת אנשי אותה העיר האי לישנא בעי מימר הרי הן כרגלי אנשי אותה העיר דהיינו נמי אלפים אמה לכל רוח. ונראה לי כי לא היה צריך רבנו ז"ל לדחוק עצמו בזה, ואפילו לפי סברתו שהוא סובר שאין אחד מאנשי העיר שעירב יכול למלאות ולהוציא עמו למקום שעירב, דהכי קאמר: יש להם אלפים אמה לכל רוח משמע ממקום מציאתן ולא מתחום העיר, ואי משום דעת אנשי אותה העיר כרגלי אנשי אותה העיר מיבעי ליה ואלפים מתחום העיר משחינן להן.

אלא שעיקר דינו אינו נראה מחוור, דכיון דקיי"ל בדרבנן יש ברירה הרי הן כרגלי הממלא של אותה העיר. והכין מוכח בהדיא בשלהי פרק בתרא דביצה (לט, א) בפלוגתא דרב נחמן ורב ששת דמילא ונתן לחבירו, דר"נ אמר הרי הן כרגלי מי שנתמלאו לו, ורב ששת אמר הרי הן כרגלי הממלא, וקא מוקי פלוגתייהו מעיקרא בבור אי דהפקר הוא אי דשותפי, דרב נחמן סבר בירא דשותפי הוא ומשום הכי הרי הן כרגלי מי שנתמלאו לו דקסבר בדרבנן יש ברירה, ומר מדידיה קא ממלא ומר מדיליה קא ממלא וכדאיתא התם. אלא הכא הכי פירושה: הרי הן כרגלי אנשי אותה העיר, ואם זה עירב למזרח ממלא ומוליך עמו למזרח, והיינו דאקשינן יש להן אלפים אמה לכל רוח כרגלי אנשי אותה העיר מיבעיא ליה, דכל אחד מהם יכול להוליכן למקום שביתתו. ואם אחר שאינו מן העיר מילא מהם ולא עירב אחד מאנשי אותה העיר, מוליכן אלפים אמה לכל רוח. ואם עירב אחד מן העיר למזרח ואחד למערב הרי זה הנכרי שמילא מהם לא יזיזם ממקומם, אלא אם כן עירבו כולם לרוח אחת או שלא עירב אחד מהן כלל, או שמילא אחד מאנשי העיר ונתן לו. וכן דעת הראב"ד ז"ל.

ושל עולי בבל הרי הן כרגלי הממלא. פירוש: כרגלי הממלא לצורך עצמו, ואפילו נתנן לאחר מכן הרי הן כרגלי הראשון שמילא לעצמו, דכיון שהן לא קנו שביתה ואינן לדעת עצמן וכמו שכתבתי למעלה (ד"ה ביו"ט), הרי זה שמילא מהן ראשונה כבעלים, דיש ברירה והוברר הדבר דלדידיה עשהו והרי הן כרגליו. והכין מוכח בפלוגתא דרב נחמן ורב ששת דמילא ונתן לחברו דשלהי פרק בתרא דביצה (שם) לכאורה. ואפילו לפי גירסת הספרים דגרסי התם (ע"ב) דקמפלגי בהמגביה מציאה לחברו קנה או לא קנה חברו, וכל שכן למי שאין גורס שם קנה חברו אלא בהמגביה מציאה לחברו קנה או לא קנה, כלומר: קנה המגביה או לא קנה המגביה.

והא דקתני נמי ירדו ביו"ט הרי הן כרגלי כל אדם הממלא מהן קאמר, וכן תני לה בהדיא בתוספתא בשלהי פרק בתרא דביצה. והראב"ד ז"ל פירש: גבי גשמים שירדו ביו"ט ומעינות הנובעין דקתני הרי הן כרגלי כל אדם, היינו כרגלי כל אדם ממש, שאפילו מילא מהן ראובן הרי שמעון יכול להוליכו כרגליו ואפילו הן ברשותו של ראובן, אבל גבי בור של הפקר דקתני הרי הן כרגלי הממלא היינו כרגלי הממלא ממש. וטעמא דמילתא, דגשמים שירדו ביו"ט ונהרות המושכין שלא היו נוחין בין השמשות אינן ראויין לקנות שביתה כלל ואפילו יש להם בעלים, דלא עדיפי מימיו של אדם מגופו, והרי גופו אילו היה מהלך בין השמשות לא קנה שביתה כלל, וכיון שכן אף נכסיו כן. אבל בור של הפקר שהיו ראויין לקנות שביתה שהרי נוחין הן אלא שאין להם עכשיו בעלים, כיון דמילא מהן זה הרי הן כנכסיו. והיינו דקתני הכא הרי הן כרגלי כל אדם והתם קתני כרגלי הממלא.

עוד כתב הוא ז"ל: דאפילו בממלא מבור של הפקר הרי הן כרגלי הממלא דקתני, היינו דוקא בעודן שלו ולא נתנן לאחר, הא נתנן לאחר הרי הן כרגלי האחר. והביא ראיה מההיא דתנן לקמן במכלתין בפרק המוצא תפילין (צז, ב) ר' יהודה אומר נותן אדם חבית לחברו וחברו לחברו אפילו חוץ לתחום, אמרו לו לא תהלך זו יתר מרגלי בעליה, ואוקמה רב אשי בגמרא בחבית דהפקר, ור' יהודה כרבנן דהכא דסבירא להו דנכסי הפקר אין קונין שביתה, ואמרו לו מני ר' יוחנן בן נורי דאמר נכסי הפקר קונין שביתה, אלמא לרבנן דאמרי נכסי הפקר אין קונין שביתה, אפשר לפרש לא קנו שביתה גמורה ביד המגביה הראשון, אלא אם נתנה לאחר ואחר לאחר הרי היא כרגלי מי שהיא שלו בין ראשון בין אחרון.

והא דאמרינן בפרק בתרא דביצה (שם) בפלוגתא דרב נחמן ורב ששת גבי מילא ונתן לחברו בהמגביה מציאה לחברו קמפלגי מר סבר קנה ומר סבר לא קנה, דמשמע לכאורה דלכולי עלמא היכא דמילא לעצמו אע"פ שחזר ונתן לחברו הרי הוא כרגלי הממלא. י"ל דהכי קאמר במגביה מציאה לחברו קמפלגי רב נחמן סבר לא קנה, כלומר: המגביה, והלכך כשמסרה ממלא למי שמילא לו קנה עכשיו הוא לעצמו, ואע"פ שלא קנה לו הממלא מ"מ עכשיו הוא קונה לעצמו מן ההפקר. ורב ששת סבר קנה המגביה ואע"פ שלא נתכוין לקנות, דמ"מ כיון שלא קנה חברו ממילא הרי היא קנויה לו בהגבהתו. ואע"פ שחזר ומסר למי שמילא לו לא קנה אותו שמילא לו, לפי שהוא לא מסרה לו על דעת שהוא נותנה לו במתנה אלא על דעת שהיה סבור שקנה לו משעת מילוי, והלכך אינן כרגלי מי שנתמלאו לו אלא כרגלי הממלא. אבל לכולי עלמא היכא שמילא ונתן לו במתנה הרי הן כרגלי מי שנתמלאו לו.

ולגירסת הספרים דגרסי התם במגביה מציאה לחברו קנה חברו או לא קנה חברו, נמי הכי פירושה: רב נחמן סבר קנה חברו הלכך הרי הן כרגלי מי שנתמלאו לו. ורב ששת סבר לא קנה חברו אלא המגביה הוא שקנה, וכשמסרן לחברו לא בתורת מתנה מסרן לו אלא על דעת שהן שלו ואינן שלו, הלכך הן כרגלי הממלא דעדיין ברשותו הן. אבל אם מילא לעצמו ואחר כך נתנן לחברו, לכולי עלמא הרי הן כרגלי מי שהן שלו בשעת הולכה.

ומיהו אין ראייתו מכרעת דאיכא לאוקמה במגביה שלא לזכות בהם אלא כמה שישתה מהם, וכן הבא אחריו לא נתכוין לזכות אלא כמה שישתה מהם, וכן כולם. ובענין זה שייך לשנות נותנה לחברו וחברו לחברו להוציאם כמה פרסאות, אף על פי שמוציאין אותן כמה פרסאות חוץ לתחומו של מגביה ראשון. וכן פירשו שם בתוספות (להלן צז, ב ד"ה הכא).

ועוד דקשיא לי לדברי הרב ר"א ז"ל דבשלמא אי אמרינן דהרי הן כרגלי הממלא, היינו טעמא משום דאמרינן איגלאי מילתא דהיינו בעלים וקנו שביתה כרגליו, אלא אי אמרינן דהרי הן כרגלי האחרון א"כ לא קנו שביתה כלל, דאם איתא דקנו שביתה כלל ביד הממלא האיך נתבטלה אותה שביתה באמצע יו"ט וקנו שביתה אחרת, הא לא אפשר. ואם תאמר שלא קנו שביתה ביד הממלא אף הן כרגלי כל אדם אפילו בעודן של ממלא. ולפיכך כלשון הראשון נראה עיקר. וכן כתבו בתוס' (להלן מו, א ד"ה נהרות) בשם רש"י ז"ל.

אחרי כן מצאתי להראב"ד ז"ל שנשמר מן הקושיא הזאת שם בפרק המוצא תפילין ואמר: דלא אמרו שהיא כרגלי הממלא מטעם ברירה, דלא שייך ברירה במה שאדם זוכה בו מן ההפקר אלא בחלוקת השותפין וכיוצא בזה. אלא טעמא דמילתא משום דכיון דנייחי בין השמשות אלא שלא היו להם בעלים, עכשיו שיש להם בעלים הכניסום בכלל נכסיו, וכשנתנן לאחר הרי הם ג"כ בכלל נכסיו של שני, מה שאין כן בנהרות המושכין דהכל יודעין דלא עדיפי מגופו דאינו קונה שביתה אם לא היה נח בין השמשות, והלכך אפילו מילא מהן אין להם שביתה כלל.

ואמאי ליקנו שביתה באוקיינוס. מדלא מסיים בה כדמסיים באידך דלקמן, שמעת מינה אין תחומין למעלה מעשרה דאי יש תחומין ליקני שביתה באוקיינוס, שמעינן מינה דאפילו למ"ד אין תחומין קא קשיא ליה. והיינו טעמא כדכתבינן לעיל (מג, ב ד"ה האי) דמים על גבי מים היינו הנחתן, ואף על פי שהעבים אינן שותין מן המים שבקרקע הים אלא מן העליונים, הרי אנו רואין את המים כולם כגוף אחד שהוא מונח בקרקע וכולן קנו שביתה למטה בקרקע. ומיהא נמי שמעינן דאפילו למאן דאמר אין תחומין, מי שקנה שביתה שלמטה מעשרה ויצא מתחומו אפילו דרך קפיצה, כשיגיע למטה מעשרה לא יזוז ממקומו דמכל מקום הרי הוא חוץ מתחומו, וכדאקשינן ליקנו שביתה באוקיינוס ואף על פי שבאו מלמעלה מעשרה, וכדכתבינן לעיל (מג, א ד"ה בעי).

לימא דלא כר' אליעזר. אבל כר' יהושע דאמר (תענית ט, ב) מלמעלה הן שותין לא קשיא, דכל שלא היה מעולם למטה לארץ דין הוא שלא יקנה שביתה למעלה מעשרה.

ומיא בעיבא מיבלע בליעי כל שכן דהוו להו נולד. וא"ת ומאי שנא ממשקין שזבו דלא אסרינן להו לכולי עלמא משום נולד אלא משום גזירה דשמא יסחוט (בביצה ג, א). י"ל דשאני התם דהוה להו כאוכלא דאפרת. וא"ת לשני ליה הא מני ר' שמעון היא דלית ליה נולד (ביצה ב, ב). י"ל דבנולד כי האי אפילו ר' שמעון מודה משום דמים בעבים לא מינכרי הוו להו כדבר מחודש לגמרי, וכאפר שהוסק ביו"ט דלכולי עלמא אסור אלא א"כ ראוי לצלות בו ביצה.

דף מו - א

מים בעבים נמי מינד ניידי [וכו']. ולפיכך אפילו דיחיד לא קנו שביתה. והכי נמי מוכח בפרק בתרא דביצה (לט, א) דקא מקשה מיהא דמעינות הנובעין לבור של יחיד.

ולימא הלכה כדברי המיקל בעירוב. מיהא שמעינן דהא דר' יהושע בן לוי לאו בעירוב ממש קאמר, אלא אפילו תחומין במשמע, דהא דר' יוחנן תחומין נינהו ולא עירוב, וכל שכן בחצרות דכל דבר הניתר ע"י עירוב במשמע ואע"פ שאין המחלוקת בעירוב ממש.

אי אמר הלכה כר' יוחנן בן נורי הוה אמינא בין לחומרא בין לקולא קמ"ל. דלקולא אמרינן כגון באדם, לחומרא כגון בכלים לא אמרינן. ולאו תרתי דסתרן אהדדי הוא, דטעמא דאדם משום דאיכא הואיל וניעור, והלכתא כר' יוחנן בן נורי ולא מטעמיה קאמר.

אי אמר הלכה כדברי המיקל בעירוב הוה אמינא הני מילי יחיד במקום יחיד ורבים במקום רבים אבל יחיד במקום רבים לא. כי הא דר' יוחנן בן נורי, קמ"ל. כלומר: בהא דקאמר הלכה כר' יוחנן דאפילו היכא דפליגי יחיד ורבים בעירובין הלכה כדברי המיקל, ולא בהא דר' יוחנן בן נורי בלחוד קאמר, דאתיא הא דאמר הלכה כדברי המיקל וגלי אהא דמהאי טעמא דמיקל הוא דקאמר. וכן מוכחת כל הסוגיא. וקשיא לי לימא הלכה כדברי המיקל בעירובין אפילו יחיד במקום רבים, ולא לימא הא דר' יוחנן בן נורי. וי"ל דהא עדיפא, דאי משכחת מאן דלימא הלכה כרבנן לא תימא לא פליגא אכללא דר' יהושע בן לוי דדילמא היכא דאיתמר איתמר, וכדמשנינן לקמן במילי אחריני גבי כללי דכליל ר' יוחנן.

דף מו - ב

לפי שזכין לאדם שלא בפניו ואין חבין לאדם שלא בפניו. וא"ת אם כן לאו משום חומרא וקולא הוא, דבמילתא תליא. וי"ל משום דזימנין משכחת לה לתחומין בלא חובה כגון דשמעינן ליה דבעי למיזל להתם וקאמר למחר נמי דניחא ליה, ואפ"ה לא קנה לו עירוב. וזימנין נמי דמשכחת להו לעירובי חצרות דאית בהו חובה כגון דעירבו לו בפתו בעל כרחו, ואפ"ה אמרינן לקמן (פ, א) דעירובו עירוב.

ר' אסי אמר הלכה. פירש רש"י ז"ל: דמאן דאמר הלכה דרשינן לה בפירקין, מאן דאמר מטין לא דרשינן אלא מטין ומורין לו, ומאן דאמר נראין אפילו אורויי לא מורין, ומיהו אי עביד עובדא כוותיה לא מהדרינן. ואינו מחוור דאפילו לא איתמר נמי אנן הכין עבדינן, דכל תרי דפליגי ולא איתמר הלכתא לא כמר ולא כמר אי עבד כמר עביד ואי עביד כמר עביד, דמאי טעמא מהדרינן. על כן פירשו בתוספות דמאן דאמר הלכה מדרש דרשינן ואי עביד כאידך מהדרינן, ולמ"ד מטין מדרש דרשינן ואי עביד כאידך לא מחינן בידיה.

אילימא מהא דתנן ר' שמעון אומר למה הדבר דומה לג' חצרות וכו' ודילמא היכא דאיתמר איתמר. וקשיא לי ולימא שאני התם דפלוגתייהו בעירובין והלכה כדברי המיקל בעירוב. ורש"י ז"ל (להלן מט, א ד"ה ה"ג) כן נראה דס"ל דמאן דפסיק כר"ש מהאי טעמא הוא וכדכתבינן לקמן (מח, ב ד"ה ואזדא) גבי האי מתני', גבי הא דאמרינן ואזדא שמואל לטעמיה. וי"ל דאין הכי נמי אלא דהא עדיפא דאי משכחת נמי בעלמא דלאו גבי עירוב אמרינן נמי הכי דהיכא דאיתמר איתמר. ואי נמי משום דאע"ג דר' יהושע ב"ל קשיש מר' יוחנן זמנין דר' יוחנן פליג עליה, ולפיכך לא בעי למתליה בדר' יהושע ב"ל דאמר הלכה כדברי המיקל בעירוב כל היכא דמשכח פירוקא אחרינא ודעדיף מינה.

דף מז - א

צריכות להמתין דברי ר"מ. לא גרסי' במתניתין ר"מ, דהא מתמהינן עליה דר' יוחנן דפסק כר' יוסי ואמר מכלל דיחידאה פליג עליה ואמרינן אין ומייתינן לה מברייתא דתני בה בהדיא ר' מאיר, אלמא במתני' לא תני בה ר"מ. וכן נמי מוכח בהדיא במקומה בפרק החולץ (יבמות מב, ב) דקרי ליה התם מתניתא. וכן כתב כאן רש"י ז"ל. אלא דנראה לי דאי גרסינן ליה אורחא דתלמודא היא בהכין, דמאי דמתפרש בברייתא כי מייתי מתניתין בדוכתא אחרינא מעייל בלישנא דמתניתין מאי דמתפרש בברייתא. ודכותה אשכחן לעיל בפרק בכל מערבין (לז, א) דמייתי מתני' דהלוקח יין מבין הכותים והא גרסי' בה פלוגתא דר"מ ור' יהודה ור' יוסי ור' שמעון, וליתא במתני' אלא בברייתא, וקא מעייל במתני' פלוגתא דמפרשא בברייתא, ואחריני טובא איכא בגמרא דכוותייהו.

והא אמרת ר"מ ור' יוסי הלכה כר' יוסי. תמיה לי מאי קא מקשה מהא, דאדרבא במקומה ביבמות (שם) מקשינן עליה דר' יוחנן האיך פסק כר' יוסי בהא דהא א"ר יוחנן הלכה כסתם משנה, ואיצטריך לשנויי דסתם ואחר כך מחלוקת הוא משום דפלוגתא דר' יהודה ור' יוסי בצידה לאו סתם משנה היא, ומעתה למה איצטריך למימר הלכה כר' יוסי לשתוק מינה. לא היא דעדיין צריכה משום דלא תימא דהלכה כאותה סתמא, דסתמא כי האי ודאי סתמא היא. ותדע לך מדאמרינן בשלהי שבת (קנו, ב) הלכה כר"ש במוקצה לענין שבת הואיל וסתם לן תנא כוותיה דתנן מחתכין את הדלועין לפני הבהמה ואת הנבילה לפני הכלבים, ואע"ג דפליג עלה בצידה ר' יהודה, דתנן ור' יהודה אומר אם לא היתה נבילה מע"ש לא יזיזנה ממקומה, אלמא סתמא כי האי סתמא היא. אלא דלאו סתמא גמורה נקרית כי היכי דנקשי מינה לכללא דר' יוחנן דאמר הלכה כסתם משנה וכדכתיבנא לה התם ביבמות (בד"ה סתם) בס"ד. וא"כ הכא איצטריך למפסק בה בהדיא כר' יוסי. וי"ל דאין הכי נמי דהוה לן לתרוצי ליה הכין, אלא דחד מן תרי טעמי נקט. ועוד דאגב אורחיה קמ"ל דבהא לית ליה לר' יוחנן האי כללא דקאמר ר"נ אמר שמואל הלכה כר' מאיר בגזרותיו.

דף מז - ב

אלא הכי קאמר הני כללי לאו דברי הכל נינהו דהא רב לית ליה הני כללי. ואנן קיימא לן כר' יוחנן, דרב ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן (ביצה ד, א). ומיהו אע"ג דרב לית ליה הני כללי, אפ"ה הני פירוקי דפרקינן לעיל (מו, ב מז, א) גבי כל הני דרב דפסיק כר' שמעון במקום ר' יהודה אכתי איתנייהו, דהיכא דאיתמר איתמר. וכיון דמעיקרא כי הוה סבירא לן דרב לא פליג אהני כללי ואפ"ה סליק שפיר האי פירוקא דלא סתר לכללא, השתא נמי אפשר דר' יוחנן מודה בהנהו דרב, [דכל] דאפשר לשנויי ולאוקומי מתניתין וברייתא או מימרא ככולהו תנאי וככולהו אמוראי לא רמינן פלוגתא בינייהו בכדי. והיינו דקיימא לן ככללא דר' יוחנן וקיי"ל נמי כר"ש בההיא דג' חצרות דפסקינן כרב. וכן הסכימו בה כל הפוסקים, כנ"ל.

מהא דתניא ר"ש בן אלעזר אומר השואל כלי מן העכו"ם ביו"ט וכן המשאיל לו כלי מעיו"ט והחזירו לו ביו"ט יש להם אלפים אמה לכל רוח. משמע דמסתמא לא חיישינן שמא חוץ מתחום העיר לנו, ולקולא רמינן ליה. ואפילו למ"ד התם בשבת (קנא, א) גבי גוי שהביא חלילין דלחומרא רמינן עד שנדע שממקום קרוב הביאום. הכא לא קשיא, דהתם בשידוע שממקום רחוק הם מביאים החלילין אלא שנסתפקנו באלו אם באו מאותו מקום שהוא חוץ לתחום מערב שבת או בליל שבת. אבל במקום אחר שאפשר שבאו ממקום קרוב אין תולין להחמיר דכאן נמצאו וכאן היו, כיון שהדבר הזה מצוי בעיר והמביא ג"כ מן העיר ודרכו להביא מן העיר. וכן דעת הראב"ד ז"ל. וכבר כתבתיה בשבת בפרק השואל (שם בד"ה גמרא מאי) בס"ד, וכן לעיל בפרק בכל מערבין (מ, א בד"ה מאי).

והכלים והאוצרות ששבתו בתוך התחום. פירש רש"י ז"ל: אפילו דהפקר. ונראה מתוך לשונו מדקאמר ואפילו של הפקר דכל שכן דבעלים. והקשו בתוס' דאם כן כרגלי הבעלים מיבעיא ליה. והם תירצו לדברי רש"י ז"ל דשייך שפיר יש להם אלפים אמה לכל רוח, אם הבעלים אינם עם הכלים בתחום אחד ולפיכך קונין הם שביתה במקומן. והקשו בתוספות עוד דאכתי למה [לי] דתני שבתוך התחום, דמה לי בתוך התחום מה לי חוץ לתחום. ונראה לי לתרץ לפי דברי רש"י ז"ל דתוך התחום דקאמר היינו תוך תחום העיר, וקמ"ל דדוקא כשהם בתוך תחום העיר דדעת הבעלים מן הסתם שיקנו כליו שביתה עם אנשי אותה העיר אבל חוץ לתחום העיר לא, וכדסברי רבנן דר' יוחנן בן נורי בישן בעיר ואף על גב דסבירא להו דבישן בדרך לא יזוז ממקומו.

והראב"ד ז"ל פירש: כשהם בתוך התחום, בתוך תחומו שלו קאמר, וקמ"ל דאף ע"ג דאינן עמו במקום אחד ממש הרי הן כרגליו. ועוד אשמעינן דאם אינו עמו בתחומו לא יזיזום ממקומו, וכדתנן בביצה (לט, ב) מי שהיו פירותיו בעיר אחרת ועירבו בני אותה העיר אצלו לא יביאו לו מפירותיו, ואם עירב הוא פירותיו כמוהו. ובתוך התחום לא קאי שפיר לפירושו, דתחום סתם לאו תחום הבעלים משמע, כיון דלא אדכר להו לבעלים כלל. ובתוס' אוקמוה בשל הפקר דוקא ובתוך תחום העיר קאמר, ויש להם אלפים אמה מן העיר קאמר. וא"ת א"כ ליתני הרי הן כרגלי אנשי אותה העיר וכדאקשינן לעיל (מה, ב) נמי גבי גשמים שירדו מעיו"ט. י"ל דשאני הכא דכיון דקתני שהן בתוך התחום ועלה קאמר יש להן אלפים אמה, מן התחום שהזכיר קאמר. ואינו מחוור דא"כ כרגלי המוצאן הן, דנכסין המשותפין יש בהן ברירה, דקיי"ל בדרבנן יש ברירה כדאיתא בשלהי ביצה (לח, ב).

וגוי שהביא פירות מחוץ לתחום לא יזיזם ממקומם. פירוש: אפילו מי שלא באו בשבילו, וכדאמרינן לקמן (בסוף) [לסוף] שרא להו רבא לבני מברכתא למזבן מינייהו דכולה מברכתא לדידהו כד' אמות דמיא, והנהו (דעכו"ם) [דיכרי] ודאי לאו מחמת ישראלים שבמברכתא הביאום דא"כ אפילו לדידהו אסור, ורבא נמי מודה בה וכדאמר איהו גופיה לעיל (מ, א) גבי ליפתא (לישנא) חזא דמפשי ומיתי ואסר להו משום דמייתי בשבילן, ואפ"ה דוקא משום דכולה מברכתא כד' אמות דמיא הא לאו הכי לא.

מאי דעתיך דאמר ר"י אמר שמואל חפצי הגוי אין קונין שביתה והא אמרינן שמואל ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן ואמר ר' חייא בר' אבין א"ר יוחנן נכסי הגוי קונין שביתה. וקיימא לן כר' יוחנן, דהא קבלה רבא והדר ביה ואסר להו לבני מחוזא. וכן פסקו כל הפוסקים. ותמיה לי דהא אמר ר' יהושע בן לוי הלכה כדברי המיקל בעירוב. ויש לי לומר דדוקא במתניתין וברייתא אבל בדברי האמוראין שלא שמע הוא מחלוקתן לא, דמה שלא שמע האיך פסק שלא כמותם דדילמא אי הוה שמע ליה הא דר' יוחנן הוה אמר בה, דלא מיסתר כלליה משום הא וכדאמרינן לעיל (מו, ב) גבי כללי דר' יוחנן ודילמא היכא דאיתמר איתמר והיכא דלא איתמר לא איתמר.

אלא שאין אני רואה כן דעת הפוסקים שאפילו בדברי האמוראין נהגו כן לפסוק כדברי המיקל, מהא דר' יהושע בן לוי. ואם היינו אומרים ר' יוחנן ור' יהושע בן לוי הלכה כר' יוחנן הוה ניחא, דלא עדיף כלליה דר' יהושע בן לוי טפי מפלוגתיה דאפלוג בהדי ר' יוחנן בהא בהדיא דניקום בה כר' יוחנן. ואיכא מרבוותא ז"ל מאן דפסיק בעלמא כר' יוחנן, וכן נראית דעת הגאונים ז"ל בעלמא לפסוק כר' יוחנן במקום ר' יהושע בן לוי. אבל איכא טובא דפסקי בעלמא כר' יהושע בן לוי משום דקשיש מיניה דר' יוחנן, וכן דעת רבנו תם ז"ל ודקדק כן במגילה (כז, א) גבי ואת הבית הגדול שרף באש. וכן כתבו בתוס' לקמן (ס"ה, ב בד"ה איקלעו) בעובדא דר"ל ותלמידי ר' חנינא דנכנסו לפונדק דר' יוחנן ור' יהושע בן לוי הלכה כר' יהושע. והלכך לא מצינן למיתי בה מהאי אנפא.

ואולי נאמר דמשום הא דר' יהושע בן לוי לא סתרין כללי דנקיטין בידא, אלא כל היכא דאיתמר כללא איתמר היכא דלא איתמר נקטינן כר' יהושע בן לוי. ואע"ג דלגבי יחיד ורבים הלכה כרבים ואפ"ה לגבי עירוב עבדינן כיחיד וכדאמרינן לעיל (מו, א) וכדכתיבנא לה (שם בד"ה אי), איכא למימר דיחיד ורבים לאו כללא הוא אלא משום דכתיב באורייתא אחרי רבים להטות פסקינן כוותייהו בשל תורה, אבל ליתיה כלל ידוע דנימא כללא הוא בין בשל תורה בין בשל סופרים, והרבה פעמים פסקו כיחיד ולא אקשינן והא אמרינן יחיד ורבים הלכה כרבים כדאקשינן הכא, וכדאמרינן שמואל ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן. ועוד תדע דהא רבא הוה בעי למימר לעיל (שם) דכל היכא דפליגי יחיד ורבים בשל סופרים הלכה כיחיד המיקל, אלמא לאו כללא הוא, והלכך תפסינן בה מאי דאמר ר' יהושע בן לוי דהלכה כדברי המיקל ואע"ג דפליגי בה רבים, אבל בכל מאי דכיילינן תפסינן כללין אפילו בעירובין ואפילו כדברי המחמיר, אלא א"כ פסק בה חד מן אמוראי איפכא דאמרינן דהיכא דאיתמר איתמר כדאמרינן לעיל (מו, ב) בהא דפסק רב כר"ש בשלש חצרות אע"ג דפליג בה ר' יהודה. וגם בזו אין אני רואה כן דעת הכל, לפי שרש"י ז"ל פי' לקמן (מט, א ד"ה עירבה) גבי אזדא שמואל לטעמיה דשמואל פסיק כר"ש משום דהלכה כדברי המיקל בעירוב. וצריך לי עיון, והתירוץ הראשון נראה לי עיקר.

אח"כ מצאתי לראב"ד ז"ל שכתב כן בפירוש לקמן בפרק כיצד משתתפין (פה, א) גבי פלוגתא דרב ושמואל דלזה בזריקה ולזה בשלשול, שהוא ז"ל פסק שם כרב לחומרא ואע"ג דקיי"ל כדברי המיקל בעירוב. וזה לשונו: ואני מודיע כי כשנאמרה הלכה כדברי המיקל בעירובין במחלוקת תנאין נאמרה ולא במחלוקת אמוראין. הלכך במחלוקת אמוראין הלך אחר הפוסק הידוע, כי רב ושמואל באיסורי הלכתא כרב ורב ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן. והולכין כמו כן אחר סוגיא דשמעתא ואחרי הרבים אצל היחיד. אבל באם שאין בו אחד מכל אלו הפנים ויש בו מחלוקת שני אמוראין שלא נפסקה הלכה כאחד מהם הולכין אחר המיקל, ולא בעירוב בלבד אלא בכל דבר שהוא מדרבנן הולכין אחר המיקל, כדקיימא לן בשל סופרים הלך אחר המיקל. וראיה לדברי כי לא נאמרה פסקה אלא במחלוקת תנאין אבל לא במחלוקת אמוראין, דגרסינן בפרק מי שהוציאוהו מאי דעתיך דאמר ר' יהודה אמר שמואל חפצי הגוי אין קונין שביתה הא שמואל ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן ואמר ר' חייא בר אבין אמר ר' יוחנן חפצי הגוי קונין שביתה, ואם נאמר שאף במחלוקת אמוראין נאמרה פסקה, היכי קאמר ליה שמואל ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן, לימא הכי הני מילי בכולי תלמודא אבל בעירוב הלכה כדברי המיקל ואפילו ביחיד אצל רבים, אלא שמע מינה שלא נאמרה הפסקה זו אלא במחלוקת תנאין. ע"כ לשון הרב ז"ל. וזכינו להסכים לדעתו. אלא במה שאמר דיחיד במקום רבים אזלינן בתר רבים, ואנן בעירוב אפילו יחיד אצל רבים אמרינן לעיל (מו, א) דהלכה כדברי המיקל ואפילו יחיד במקום רבים, ר' יוחנן בן נורי אצל חכמים. ואולי גם הרב ז"ל לא אמר אלא במחלוקת אמוראי שהוא נחלק אפילו בעירוב [עם] רבים הלכה כרבים.

דכולהו מברכתא לדידהו כארבע אמות דמיא. פירוש: מדר"ג דאמר (לעיל מא, ב) נתנוהו בדיר או בסהר מהלך את כולה. ומכאן נלמוד דהא דאמרינן לעיל (שם) פירות שיצאו חוץ לתחום וחזרו אפילו במזיד מותרין מאי טעמא אנוסין נינהו, אפילו יצאו וחזרו ע"י בעלים קאמר, ולעולם קרינן להו אנוסין כיון דלא מנפשייהו קאזלי, דהא הכא בעלים מייתו להו ואפ"ה שרינן להו בכולה מברכתא כדין אנוסין.

דף מח - א

אילימא משום דתני לה כר' יוחנן בן נורי לחומרא. והכי קאמר: אם הוא בין שני תחומי שבת לא יקח אחד מבני התחומין ויוליכם ברגליו.

משום דקל הוא שהקילו חכמים במים. פירש הראב"ד ז"ל: משום שהם עמוקים יותר מעשר ולא קנו שביתה למעלה מעשרה דעומדין באויר נינהו. ולא אמרו (שבת ה, ב) מים על גבי מים היינו הנחתן אלא לענין עקירה והנחה, אבל לתחומין לא. ואינו מחוור, חדא דמאן לימא לן דהא בחרם עמוק עשרה. ועוד דאי משום הא זימנין דמשקיע כליו. ועוד דבהדיא אמרינן (לעיל מה, ב) ליקנו שביתה באוקיינוס. אלא הקילו במים מפני הצורך, דפעמים שיש בור בין שתי חצרות או גזוזטרא על המים ולא הצריכום חכמים לעשות בהם מחיצה גמורה, מפני שהוא דבר מצוי תדיר, ולפיכך הקלו בו.

כדבעי מיניה ר' טבלה וכו'. תמיה לי אמאי שבקינן למתניתין ואייתי הא דרב, מתניתין היא לקמן בפרק (בכל) [כיצד] משתתפין (פו, א) בור שבין שתי חצרות עושין לו מחיצה גבוהה י' טפחים בין מלמעלה בין מלמטה וכן גזוזטרא שעל המים.

ה"ג רש"י ז"ל: ר' יהודה היינו ת"ק. וא"ת דילמא ר' יהודה ור' אליעזר פירושי קא מפרשי [ל]ת"ק. תירצו בתוס' דאי אפשר, משום דע"כ הא דת"ק דאמר אין לו אלא ד"א דומיא דאלפים אמה דר' יוחנן בן נורי קאמר, מה התם לא אמרינן והוא באמצען אף ד' אמות דרבנן לאו והוא באמצען קאמר, הלכך הא דר' אליעזר על כרחך לאו פירושא הוא לדברי ת"ק, והלכך הא דר' יהודה נמי לאו פירושא הוא לת"ק.

ופרקינן: שמונה על שמונה איכא בינייהו. כלומר: דארבע אמות דת"ק הרי הן ממש כאלפים אמה דר' יוחנן, מה התם אלפים אמה לכל רוח הכא נמי ד' אמות לכל רוח. ור"ח ז"ל גריס: חכמים היינו ת"ק, ופירש ת"ק דריש פרקין (מא, ב) דאמרי מי שהוציאוהו עכו"ם או רוח רעה אין לו אלא ארבע אמות. ואינו מחוור, דר' יוחנן בן נורי נמי לא מפיק מההיא, דהתם יצא מתחומו ונתנוהו בתחום אחר.

מחלוקת להלך אבל לטלטל ארבע אמות ותו לא. ולטלטל בבת אחת קאמר שאסור לעקור מתחילת שמונה ולהניח בסוף שמונה, אבל ודאי כיון ששמונה אמות אלו מקומו הן מותר לו לטלטל בכל השמונה, ובלבד שלא יטלטל בבת אחת יתר מארבע אמות. וכן כתב הראב"ד ז"ל. כתב הר"ז ז"ל דהוא הדין לכל ארבע אמות שקונות לו לאדם בכל מקום כולן שמונה על שמונה הן והוא באמצען. ולענין משנתינו כתב הוא ז"ל אע"ג דקיי"ל כר' יוחנן בן נורי במי שישן בדרך (לעיל מה, א), לענין ארבע אמות של שביתה נקטינן כרבנן ומשחינן ליה שמונה על שמונה. ונראה שהזקיקו לומר כן משום דמקילין טפי מדר' יהודה, ואמר ר' יהושע בן לוי הלכה כדברי המיקל בעירובין. ואע"ג דאמר שמואל (להלן פא, ב) כ"מ ששנה ר' יהודה בעירובין הלכה כמותו, הוה להו הני כללי דר' יהושע בן לוי ושמואל כפלוגתא דר' יהושע בן לוי ושמואל, ופסק כר' יהושע בן לוי בהא הואיל וקאי כרבים. כך נראית לי דעת הרב ז"ל בזה.

אבל הראב"ד ז"ל פסק כר' יהודה, משום דהלכה כמותו בעירובין. ולא ידעתי למה הניח דברי חכמים הואיל ואיכא ר' יהושע בן לוי דפסיק כוותייהו ונקיט יחידאה כשמואל. ואולי משום דאתפרש בברייתא דחכמים היינו ר"מ ור"מ ור' יהודה הלכה כר' יהודה. (לעיל מו, ב). ואין זה דרכו של רבנו אלפסי ז"ל בכל מקום (עי' רי"ף שבת קכד, ב ומו"ק ט, א), דאע"ג דסתמא ר"מ כל שהוא סתם מתני' הלכה כמותו ואפילו במקום ר' יהודה ור' יוסי. ואע"ג דבמקצת מקומות דחו בגמרא סתם מתני' בטענה זו כדאמרינן מכלל דיחידאה פליג עליה, אלא אנו אין לנו כן אלא במקומות שאמרו כן בגמרא ולא בכל המקומות, דאדרבא רוב סתומות שבמשנתנו ר"מ, ואפ"ה קא כייל ר' יוחנן בכל מקום (שבת מו, א) הלכה כסתם משנה ואע"ג דאיהו כייל ר' (יוחנן) [מאיר] ור' יהודה הלכה כר' יהודה וכל שכן כר' יוסי.

באמה דידיה יהבינן ליה או באמה של קודש יהבינן ליה. ואסיקנא דבאמה דידיה יהבינן ליה, דאי באמה של קודש עוג מלך הבשן היכי יתיב. ואע"ג דלא תני לה גבי יש שאמרו (כלים פי"ז, מי"א) משום דאיכא ננס באיבריו דיהבינן ליה באמה בינונית הראויה לדכוותה יהבינן ליה, דאי לא היכי יתיב. ולא דמיא למלא חפניו קטורת דאפילו עוג וננס באיבריו במלא חפניו (כלים שם) משום דהתם אפשר ולא נתנה תורה קצבה אחרת בקטורת ולא בקומץ המנחה אלא כך.

יש מי שגורסים: התם אוושי דיורין הכא לאו אוושי דיורין. וכן נראית גירסתו של רש"י ז"ל. ופירש הוא ז"ל: דיורי חצרות רבים ולא ידעו להזהר ואתו לטלטולי כלים ששבתו בחיצונה להנך חיצונה אחרת דרך האמצעית, הכא גבי שלשה אנשים יכולים ליזהר דמועטים נינהו. ואם כדבריו שלש חצרות של יחידים מודו בהו רבנן, ואם כן הוה להו לאיפלוגי בין של יחידים לשל רבים כמו שחלקו בפרק הדר (להלן עה, א) במשנת שכח אחד מן החיצונה ולא עירב.

ור"ח גרס איפכא: התם לא אוושי דיורין הכא אוושי דיורין. ופירש התם בחצרות אפשר שישכחו בעלי החצרות ויטלטלו מזו לזו, הכא אוושי דיורין כי אלו שלשה האנשים הנה הם יושבין ביחד, ואם יבואו החיצונים לטלטל מזה לזה האמצעי מזכירן ונמנעין. ונראה שפירש אוושי מלשון ריאה דאושא, כלומר: קולן נשמע מזה לזה בבואן לטלטל וימנענו חבירו.

והראב"ד ז"ל גורס כגירסת רש"י ז"ל, אלא שפירש התם בחצרות אוושי דיורין באמצעית, דכל האמצעית מותרת לזה ולזה, וכיון שכן לא יהא להם היכר ויבואו לטלטל גם כן זה בחיצונה של זה וזה בחיצונה של זה, אבל בשלשה (אלא) [אלו] שאין כל חלק האמצעי מותר לשני החיצונים אלא במקום שזה משתמש אין חבירו החיצון משתמש יש להם היכר ולא יבואו לטעות.

ואמאי כיון דעריבא לה אמצעית וכו'. בכאן רבו הגירסאות, והגירסא המיושבת שבכולן גירסתו של רש"י ז"ל וה"ג: אמאי כיון דעירבו חיצונות בהדי אמצעית הוו להו חדא ולישתרי אמר רב יהודה כגון שנתנה אמצעית עירובה בזו ועירובה בזו. רב ששת אמר אפילו תימא שנתנו שתים החיצונות עירובן באמצעית. מסתברא דמדקאמר אפילו תימא משמע דרב ששת אית ליה דרב יהודה, אלא שהוא מוסיף ומחדש אפילו כשנתנו באמצעית. וכן נראה ג"כ מלשון זה דרב יהודה לית ליה הא דרב ששת ולא משכח לה לעולם בשנתנו לה באמצעית, דאם איתא דמר אמר חדא ומר אמר חדא לא הו"ל למימר אפילו תימא, אלא רב ששת אמר בשנתנו שתיהם באמצעית וכגון שנתנו בשני בתים, אבל השתא דאמר אפילו תימא משמע דרב יהודה לא מודה בה. ועוד דאם איתא דרב יהודה נמי מודה בהא, מ"ט מפיק מפשטא דמתני' דמשמע לן דכשנתנו שתיהן באמצעית הויא ואוקמא במשמעותא חדתא, אלא ודאי כדאמרן.

וא"ת א"כ מאי טעמא דרב יהודה, דהא אי אפשר לומר דס"ל דהחולק את עירובו בשני בתים עירובו עירוב, דאדרבא איהו ניהו דקאמר לקמן (מט, א) משמיה דשמואל דאפילו בשני כלים בדלא מלאין אין עירובו עירוב, וכל שכן בשני בתים. ואמרו בתוס' (להלן בע"ב ד"ה אבל) דס"ל לרב יהודה דכי היכי דאמרו עירוב להקל אמרו אפילו להחמיר, ואם נתנו עירובן באמצעית כולן אסורות, דהוו להו כחמשה דיורין בחצר ושכח אחד מהן ולא עירב, כקושיין בסמוך לרב ששת. (ועוד) [ונראה] דקיימא לן כרב ששת לקולא. וראיתי להר"ז שכתב: וכרב יהודה נקטינן לקולא. ונראה מדבריו שהוא סובר דרב ששת לית ליה דרב יהודה ורב יהודה אית ליה דרב ששת, ואיפכא מסתברא וכמו שכתבתי.

דף מח - ב

אמר רב יהודה אמר רב זו דברי ר' שמעון אבל חכמים אומרים רשות אחת משתמשת עם שתי רשויות ואין שתי רשויות משתמשות עם רשות אחת. פירש רש"י ז"ל: האמצעית משמשת שתי החיצונות שהן יכולים להכניס כליהם לאמצעית ולהחזירן לתוך שלהן, אבל האמצעית אסורה להשתמש בכלים ששבתו בתוכה בחיצונות. וטעמא דמילתא, משום דכי משתמשות החיצונות באמצעיות כיון שהן אסורות זו בזו לא חיישינן דילמא אתו לאשתמושי בכליהם זו עם זו, אבל אם נתיר לאמצעית להשתמש בכלים בחיצונות זימנין דאתיא לאשתמושי בהו בכלים ששבתו בחיצונות, דאמרו בני אמצעית שני כלים בחצר זה אסור וזה מותר.

וכי אמרה רב יהודה קמיה דשמואל, אמר ליה אף זו שאמר רב דשרו רבנן אף הוא דברי רבי שמעון, [דלא שרי ר' שמעון] אלא חיצונות באמצעית אבל אמצעית בחיצונות לא, ולדברי חכמים שלשתן אסורות. וקא מייתי סייעתא לשמואל, מדתניא א"ר שמעון למה הדבר דומה לשלש חצרות וכו', זו מביאה מתוך ביתה ואוכלת וזו מביאה מתוך ביתה ואוכלת, זו מחזרת מותרה לתוך ביתה וזו מחזרת מותרה לתוך ביתה, וחכמים אומרים שלשתן אסורות. דאלמא ר"ש לא שרי אלא דוקא להביא החיצונות בתוך האמצעית ולהחזיר מותריהן, הא להכניס ולהוציא כלים ששבתו באמצעית לא, וחכמים אוסרים את שלשתן. הנה כי דברי ר' שמעון וחכמים מפורשין בברייתא כמו שאמר רב יהודה משמיה דשמואל. ואזדא שמואל לטעמיה דאמר שמואל חצר שבין שני מבואות עירבה עם שניהם אסורה עם שניהם. כלומר: היא אסורה עם שניהם אבל הם מותרין עמה. ושמואל לטעמיה דאמר הלכה כדברי המיקל בעירוב, ואילו היה ר' שמעון מתיר גם את האמצעית שמואל נמי היה מתיר את שלשתן, אלמא ר"ש לא שרי אמצעית בהדי חיצונות אלא חיצונות בלבד הוא דשרי בהדי אמצעית להוציא ולהכניס כלים ששבתו בתוכה, וכדתניא מביאה ואוכלת ומחזרת מותרה. וא"ת והא קתני במתני' הם מותרין עמה והיא מותרת עמהן. י"ל דהכי קאמר הן מותרין עמה להוציא לה כליהם, והיא מותרת עמהם להחזיר כלים ששבתו בתוכם אליהן. זה תורף פירושו של רש"י ז"ל.

והקשו עליו בתוספות דרשות אחת משתמשת עם שתי רשויות לא משמע משמשת לשתי רשויות, אלא אדרבא משמע שהיא משתמשת עמהם בכלים ששבתו בתוכה אבל הם אין משתמשות עמה בכלים ששבתו בתוכן. ועוד דלשון אף זו לא משמע לאיסור אלא להיתר. ועוד דמאי דקא מפרש דשמואל לטעמיה דאמר הלכה כדברי המיקל בעירוב ליתא, דהא לאו שמואל אמרה אלא ר' יהושע בן לוי אמרה (לעיל מו, א), ואדרבא על כרחין שמואל בהא כחכמים ס"ל, דהני חכמים היינו ר' יהודה וכדאמרינן לעיל מאן פליג עליה דר"ש ר' יהודה, ושמואל הא כייל ואמר (להלן פא, ב) כל מקום ששנה ר' יהודה בעירובין הלכה כמותו.

על כן נראה כמו שפירשו כל הגאונים ז"ל וכל שאר המפרשים ז"ל, רב אמר זו דברי ר"ש אבל חכמים אומרים רשות אחת משתמשת עם שתי רשויות. לומר שהאמצעית מותרת עם שתיהן בכלים ששבתו בתוכה, דכיון שהחיצונות אסורות זו עם זו לא גזרינן דילמא אתיא אמצעית לאפוקי כלים ששבתו בחיצונות ומעייל להו מזו לזו ככלים ששבתו בתוכה, משום דכלים דחיצונות בכלים דידה לא מחלפי לה. אבל אין שתי רשויות משתמשות עם רשות אחת. שאילו תתיר את החיצונות להוציא ולהכניס כליהן באמצעית, כיון שזו משתמשת כאן בכלים וזו משתמשת כאן בכלים והאמצעית ג"כ מוציאה ומכנסת כלים מזו לזו, חיישינן דילמא משתלו אינהו נמי ומשתמשין זו עם זו. ושמואל אמר זו דברי ר' שמעון. פירוש: אמתני' מהדר, כלומר: ומתני' ר' שמעון, אבל חכמים אומרים שלשתן אסורות דבכולהו גזרינן, ולא גרסינן אף. ואפילו לספרים דגרסי אף זו הכי מפרשינן: אף היתר זה שאמר רב אליבא דחכמים לא חכמים שרו הכי אלא ר"ש, אבל חכ"א שלשתן אסורות. ותניא כוותיה דרב יהודה אמר שמואל דקא מייתי, מדקתני וחכ"א שלשתן אסורות קא מייתי. והא דקתני בברייתא בדר"ש זו מחזרת מותרה, לאו למימרא דכלים דאמצעית לא, אלא היא אצטריכא ליה לר"ש לאשמועינן טפי דכלים דאמצעית בחיצונות ליכא למיגזר בהו כולי האי. ותדע לך דהא חכמים אליבא דרב בכלים דאמצעית שרו להו ולא אסרי אלא בכלים דחיצונות, אלמא טפי איכא למיגזר בכלים דחיצונות, ומאן דשרי בחיצונות כל שכן באמצעית, הלכך הא איצטריכא ליה לשמואל לאשמועינן טפי. ואזדא שמואל לטעמיה. דקסבר [דחכמים] דהיינו ר' יהודה אסר את שלשתן, ומשום כך אמר עירבה עם שתיהן אסורה עם שתיהן והוא הדין שהן אסורות עמה, ושמואל כחכמים אזלא וכטעמיה אחרינא נמי דאמר (שם) כל מקום ששנה ר' יהודה בעירובין הלכה כמותו. כן נראה לי לפרש שיטה זו לפי דברי הגאונים ז"ל.

דף מט - א

ערבה עם שתיהן אסורה עם שתיהן. אבל הן עצמן מותרות לעצמן שאין עירובן אוסרן, דעד כאן לא אסרי להו אלא משום גזירה דילמא אתי לאשתמושי חיצונות אהדדי, ודי לגזירה זו לאסור תשמישן זו עם זו אבל כל חדא וחדא משתמשת לעצמה.

לא עירבה עם שתיהן אוסרת על שתיהן. ודוקא כשלא עירבה היא לעצמה, אבל עירבה היא לעצמה אינה אוסרת על אחת מהן, דרגל המותרת במקומה אינה אוסרת שלא במקומה וכדקיימא לן בפרק הדר (עה, א).

אם עירבה אצל שאינה רגילה הותר רגילה לעצמו. וא"ת ומאי שנא כי עירבה עם שאינה רגילה ומשום דחזרה רגילה כשאינה רגילה, אפילו לא עירבה נמי בהדי שאינה רגילה אלא שעירבה היא לעצמה אינה אוסרת על שתיהן כלל, משום דהו"ל רגל המותרת במקומה ואינה אוסרת שלא במקומה. כבר תירץ הראב"ד ז"ל דהכא בשנשתתפה עם שאינה רגילה שיתופי מבואות ולא עירבה עמה ואפילו בעצמה לא עירבה, וס"ל כר"מ דס"ל לקמן (עג, ב) דבעינן שיתוף ובעינן עירוב, וכיון שאינו מונח בבית שבחצר אינו עולה לא לשיתוף ולא לעירוב, ואינה מותרת לא עם המבוי ולא לעצמה. וקמ"ל השתא דאע"ג דאינה מותרת אפילו במקומה ורגל שאינה מותרת במקומה לכ"ע אוסרת שלא במקומה, אפילו הכי כיון שגלתה דעתה דבהאי ניחא ליה ובהאי לא ניחא ליה, חזר שאינו רגיל כרגיל ואסור מחמתה והרגיל כאינו רגיל ומותר לעצמו.

וצריכא דאי אשמעינן התם משום דקא קפיד וכו'. כתב הראב"ד ז"ל: דהלכה כר' חנינא במקפיד, משום דר' חנינא קשיש משמואל, ועוד דמיקל והלכה כדברי המיקל בעירוב. אבל בחולק את עירובו בדלא מלי מנא הלכה כשמואל, דהא לא אשכחן (אנן) [מאן] דפליג עליה. וכן נראה דעת הרב אלפאסי ז"ל שהזכיר בפרק חלון (להלן עט, ב) דברי שמואל בחולק את עירובו ולא הזכיר דברי שמואל במקפיד על עירובו, דאלמא ס"ל דבחולק הלכה כמותו ובמקפיד אין הלכה כמותו.

ה"ג: איכא בינייהו כלי ושאין בו שוה פרוטה וקטן. וזו היא גירסתו של רש"י ז"ל. פירוש: כלי. למ"ד משום קנין מערבין בכלי, דהא קונין בכלי בין שיש בו שוה פרוטה ובין שאין בו שוה פרוטה וכדקיימא לן (שבועות מ, ב) דיצאו כלים למה שהן. ולמ"ד משום דירה אין דירה אלא במקום שפיתו מצויה שם. ושאין בו שוה פרוטה. כלומר: פת שיש בו מזון שתי סעודות ואין בו שוה פרוטה, דלמ"ד משום דירה איכא, למ"ד משום קנין ליכא. וקטן. פירש רש"י ז"ל: דלמ"ד משום קנין אין יכול לעשות קטן שליח לערב עליו עירובי חצרות, דקטן לאו בר מיקנא ואקנויי הוא, ולמ"ד משום דירה קטן גובה את העירוב דקטן לאו מידי קעביד, דפת משוי ליה חדא דירה. ואינו מחוור, דהא דאמר רב הונא (לעיל לא, ב) קטן גובה את העירוב לא משמע דבפלוגתא דהני אמוראי אמרה. ועוד דשמואל הוא דאמר בפרק התקבל בגיטין (סד, ב) דקטן זוכה לאחרים בעירוב דרבנן, אע"ג דאמר הכא דעירוב משום קנין. ועוד דליהוי כנשתתפו ממילא ותנן לקמן בפרק הדר (עא, א) דאם היה שותף לשכיניו אינו צריך לערב.

אלא ה"פ כשיש בית לקטן באותה חצר ועירבו בתוכה, למ"ד משום קנין קטן לאו בר אקנויי הוא, ולמ"ד משום דירה איכא.

ולענין פסק הלכה: קיי"ל כרבה דאמר עירוב משום דירה, דלקמן בפרק הדר (סו, א) אמר ר' יוחנן שוכר כמערב, ומפרש מה מערב בפחות משוה פרוטה אף שוכר בפחות משוה פרוטה, ואילו לשמואל הכא אמרינן דפחות משוה פרוטה לא, ושמואל ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן. וכן כתבו בתוספות. וכן פסק הראב"ד ז"ל, דסוגיין בכולה מכלתין דעירוב משום דירה. אלא שהביא ראיה אחת שלא עמדתי על עיקרה, שהוא ז"ל הביא ראיה מדאמרינן לעיל בסמוך (בע"א) בית שמניחין בו עירוב אין צריך ליתן פת דדמי כמאן דכולהו הכא דיירי, ותמיה לי דאם איתא ליתביניה לשמואל מדידיה לדידיה, דההיא שמואל אמרה. אלא נראה דשמואל דאמר משום קנין קנין לדירה קאמר, והתם הכי קאמר כמאן דכולהו הכא קנו בית דירה וכולהו הכא דיירי.

דף מט - ב

אמר רב א"ר חמא בר גוריא אמר רב הלכה כר"ש. וכן הלכתא ושלשתן מותרות זו עם זו, וכדברי הגאונים ז"ל (לעיל מח, ב ד"ה ע"כ) דברייתא דקתני זו מחזרת מותרה לאו דוקא מותרה אלא אפילו כלים ששבתו באמצעית נמי.

ואי קשיא לך דרב אדרב, דהכא קאמר ליה הלכה כר"ש ולא גזרינן דילמא אתי לטלטולי כלים דחיצונה בהדי חיצונה אחריתא, ואילו בפרק כל גגות (להלן צא, א) אמר הלכה כר"ש דאמר אחד גגות ואחד חצרות ואחד קרפיפות רשות אחת והוא שלא עירבו, אבל עירבו לא דגזרינן דילמא אתו לטלטולי מאני דבתים בחצר. י"ל דהתם גזר משום דכלים דידה דאיתנייהו בחצר לא מדקדקה מאן מינייהו שבת בבית ומאן מינייהו שבת בחצר ומישתלו ומטלטלו אף כלים ששבתו בבית, אבל הכא בין כלים דידה לכלים דחברתה ודאי ידעה ולא מחלפי לה.

מתני': ואם אינו מכיר או שאינו בקי בהלכה ואמר שביתתי במקומי זכה לו ויש לו אלפים אמה לכל רוח. הא דקתני ואם אמר, לאו דוקא שיהא צריך לומר, דהא ישן בדרך קנה. ועוד דאמרינן בפרק בכל מערבין (לח, ב) מי סברת דאזיל ואמר לא דאזיל ושתיק וקאים, ואקשינן כמאן כר' יוחנן בן נורי דאמר נכסי הפקר קונין שביתה, אפילו תימא רבנן עד כאן לא פליגי רבנן עליה דר' יוחנן בן נורי אלא בישן, אבל בניעור דאי בעי למימר מצי אמר אע"ג דלא אמר כמאן דאמר דמי. אלא האי דנקט הכא אמר, משום דבעי למיתני סיפא זהו שאמרו עני מערב ברגליו אבל עשיר לא, ואפילו אמר תהא שביתתי במקום פלוני. ועוד דלר' יהודה דאמר בסמוך אחד עני ואחד עשיר, לא אפשר לומר דעשיר היוצא מעירו וחשכה לו בתוך התחום שיקנה שביתה במקום שחשכה לו אלא אם כן אמר תהא שביתתי במקומי, לפום הכין אמר הכא ואמר, [ו]לאו דוקא.

אמר רב לא אמר כלום כל עיקר דאפילו לתחתיו של אילן לא מצי אזיל. משום דבמקומו לא קנה דהא עקר שביתתו משם, ובתחתיו של אילן לא מצי אזיל דלא קנה שם שביתה משום דלא סיים אתריה. וגרע מישן בדרך דקנה שביתה במקומו לר' יוחנן בן נורי (לעיל מה, א), דהתם לא עקר דעתיה מתמן והלכך קנה במקומו או משום דנכסי הפקר קונין שביתה אי נמי משום הואיל וניעור קני. והא דאמרינן הכא דלא קנה שביתה מתחתיו של אילן כלל, אוקימנא לקמן (נ, ב) דוקא באילן שיש תחתיו שמונה, אבל באילן שאין תחתיו אלא שבע אפילו רב מודה דקנה שביתה תחתיו של אילן הואיל ומקצת ביתו ניכר כדאיתא בסמוך. ואם אמר בעיקרו דקתני במתני' דקנה שביתה משום דסיים אתריה, הני מילי דוקא בשאין בעיקרו שמונה, דאילו יש בעיקרו שמונה והוא לא סיים אתריה אם בצפונו או בדרומו הרי חזר עיקרו של אילן כתחתיתו, ואפילו אין בו אלא שבע דקנה שם שביתה, כיון דלא סיים אתריה אם בצפונו או בדרומו נעשה עיקרו של אילן חמר גמל, בא למדוד מן הצפון מודדין לו מן הדרום בא למדוד מן הדרום מודדין לו מן הצפון, עד שיאמר לצפונו או לדרומו.

ושמואל אמר לא אמר כלום לביתו. דלא מצי אזיל לביתו, אע"פ שאין מעיקרו של אילן ועד ביתו אלא אלפים אמה, דכיון דלא סיים אתריה כשבא למדוד כנגד ביתו שהוא בדרום מודדין לו מצפונו של אילן, וכשבא למדוד כנגד רגליו לשוב דרך עקבו מודדין לו בדרומו של אילן, ונמצא מתחתיתו של אילן ממש חמר גמל. אבל לתחתיו של אילן מצי אזיל, ומתחילת נופו של אילן ולהלן אלפים אמה כנגד ביתו. ודוקא בשתחתיתו של אילן כולו תוך אלפים וארבע אמות ממקום שחשכה לו, הא יתר מכן לא קנה שם שביתה כלל ולא יזוז ממקומו, דבהא מודה ליה שמואל לרב דדילמא נתכוין זה לשבות בדרומו של אילן בסוף נופו והרי זה חוץ ממקומו, וכדמוקי בסמוך (נ, ב) שמואל לברייתא דמייתינן סייעתא לרב.

ולענין פסק הלכה: הרב אלפאסי והר"ז הלוי ז"ל פסקו הלכה כשמואל משום דתניא כוותיה, וברייתא דאמרי דתניא כותיה דרב הא פירשה שמואל ואוקמה כגון שיש ממקום רגליו ועד עיקרו של אילן אלפים וד' אמות, והלכך קיי"ל כשמואל הואיל ותניא כוותיה. אבל הראב"ד ז"ל כתב כדרב קיימא לן, דהלכתא כוותיה באיסורי לגבי שמואל. ואע"ג דתניא כותיה דשמואל, הא תניא נמי כוותיה דרב, ואע"ג דפירקה שמואל לטעמיה, דחייה בעלמא היא, דהא ברייתא סתמא תני לא שנא אם יש ממקום רגליו ועד עיקרו של אילן אלפים וד' אמות לא שנא אם אין ממקום רגליו ועד סוף נופו כי אם אלפים וארבע אמות, הלכך כרב קיימא לן. ועוד דהא שקלי וטרי כל הני אמוראי אליבא דידיה, ואי לאו דהילכתא כוותיה לא הוו דייקי בדידיה כולי האי.

ומהני תרי טעמי דקא יהיב רבה למילתיה (להלן נ, א) קיימא לן כההוא טעמא דקאמר דלא מסיים אתריה, ואפילו אמר ליקנו לי ארבע מגו תמני לאו מידי אמר דהא לא מסיים אתריה. והראיה מדקתני בברייתא דתניא כוותיה דרב (להלן נ, ב) בד"א בשסיים ד"א שקבע אבל לא סיים ארבע אמות שקבע לא יזוז ממקומו, אלמא דטעמא דלא קנה משום דלא מסיים אתריה הוא. כן כתב הראב"ד ז"ל. ואין ראייתו מחוורת בעיני, דאם איתא לותבוה לרבנן מהא. אלא דבין להדין טעמא בין להדין טעמא עיקרא דמילתא משום דבעינן מקום מסויים הוא, או משום דבעינן ממש שיסיים אתריה או משום דבזה אחר זה לא קנה. ואדרבא כיון דשקלינן וטרינן על ההוא טעמא אחרינא משמע דההוא הוי עיקר, ועוד דהוא לישנא בתרא, ועוד דבדרבנן הלך אחר המיקל וכל שכן בעירוב דהלכה כדברי המיקל בעירוב. כך נראה לי כשתמצא לומר דהלכה כרב.

דף נ - א

והרי תודה דליתא בטעות. פירש הראב"ד ז"ל: כגון שהכניס לה בטעות ארבעים חלות שנקדשו לתודה אחרת ושחטה עליהן, וארבעים שהוקדשו לה לא היו בעזרה (זו) [או] שלא קרמו [פניהן] בתנור, הרי אלו שהכניס לא קדשו כלל אלא בשחיטת תודתם. וליתיה לחצאין, שאם הכניס לה שמונים ואמר ליקדשו לה פלגא פלגא דכולהו לאו כלום הוא, דכתיב (ויקרא ז, ד) והקריב ממנו אחד מכל קרבן, ואמרינן במנחות (עח, ב) אחד שלא יטול פרוס, ואלו כולן פרוסות נינהו דהא חציין חולין, ואפ"ה אמר חזקיה דכי הכניס לה שמונים קדשי מינייהו ארבעים. ואע"ג דפליג עליה ר' יוחנן, קיי"ל כחזקיה דרביה דר' יוחנן הוא.

דף נ - ב

אבל באילן שתחתיו שבע אמות הרי מקצת ביתו ניכר. וכתב הראב"ד ז"ל: ודוקא להלך לתחתיו של אילן ולקנות שביתה, אבל למדוד נעשה האילן חמר גמל, בא למדוד מן הצפון מודדין לו מן (הצפון) [הדרום]. ודבר ברור הוא זה.

דף נא - א

אמר רב אחא בר יעקב המעביר ארבע אמות ברשות הרבים אינו חייב עד שמעביר הן ואלכסונן. שהן חמש אמות ושלשה חומשין. ופירש רש"י ז"ל: דהא אמרו כזה יהו כל שובתי שבת פיאות תן להו, וגבי העברה ליכא למיתב פיאות אלא כי האי גוונא, דהא ליכא למימר בהו ריבוע ועיגול. ומשמע מלשונו דלעולם אינו חייב אלא א"כ מעביר הן ואלכסונן. וכן כתב רבנו תם וכן הרמב"ם ז"ל (הל' שבת פי"ב, הי"ח) והראב"ד. ובעלי תוספות ז"ל חלקו בדבר ואמרו, אם איתא לא לשתמיט בשום מקום כשהזכירו ארבע אמות שיאמרו חמשה אמות ושלשה חומשין, וכן כשמזכירין אלפים אמה שיאמרו אלפים ושמונה מאות. ורבנו תם ז"ל אמר: דלעולם אינו מזכיר אלא העיקר שממנו יוצא האלכסון. ומיהו אכתי איכא למידק דהא עיקר פיאות לגבי שבת מנלן מערי לוים ודיו לבא מן הדין להיות כנדון, והתם אלפים אמה יש להם רחב בלבד ולא אלפים ושמונה מאות, אלא שיש להן זויות שנשכרין בהן אלכסונן.

ועל כן פירש רבנו שמואל ז"ל: שמרבעין ברה"ר ד' אמות בריבועו של עולם, שאם זורק ומעביר ד' אמות ממזרח למערב או מצפון לדרום חייב, אבל אם זרק או העביר לאלכסונו של עולם אינו חייב עד שיעביר הן ואלכסונן. ועמוד נמי גבוה עשרה ורוחב ארבעה, אם עומד ריבועו לריבועו של עולם די לו בד' (אמות) [טפחים] לבד, אבל אם עומד אלכסונו לריבועו של עולם אינו רשות היחיד אלא א"כ רחב חמש (אמות) [טפחים] ושלשה חומשין, דריבועו של עולם עיקר, דהא עיר עגולה כשמרבעין אותה אין מרבעין [אלא] לריבועו של עולם כדאיתא לקמן בפרק כיצד מעברין (נו, א). [ואיכא למידק דהא מרובעת אין עושין לה זויות לריבועו של עולם כדאיתא בברייתא דלקמן בפרק כיצד מעברין (נה א)], דקתני מרובעת [אין] עושין לה זויות, ואמרינן עלה פשיטא, ואמרינן לא צריכה דלא מירבעא לריבועו של עולם מהו דתימא נרבעה לריבוע עולם קא משמע לן, ואפילו הכי לההיא דלא מרבעא לריבועו של עולם לא יהבינן תחומין אלא אלפים. והראב"ד פירש: דכשהוא מעביר בישר כנגד פניו בארבע אמות לחודייהו סגי, אבל כשמעביר לאלכסון אינו חייב עד שיעביר הן ואלכסונן.

ובין לדברי הר' שמואל ובין לדברי הראב"ד ז"ל קשיא לי, דא"כ האיך סתם רב אחא בר יעקב דבריו ואמר המעביר ארבע אמות ברשות הרבים אינו חייב עד שיעביר הן ואלכסונן, דמשמע דלעולם אינו חייב בד' אמות לבדן, ואם כדבריהם היה לו לפרש המעביר לאלכסונו או לאלכסון העולם.

ומסתברא דזה יהיה לכם אפיאות קאי ומיניה דרשינן כזה יהיו כל שובתי שבת, כמדה הזו יהיו כל שובתי שבת שמדתן כמדת הפאות.

ואמרינן ליה לאו היינו דתני ר' חנניה כזה יהיו כל שובתי שבת. תמיהה לי למה להו למימר מדרב חנניה, מי סניא מתני' דקתני מרובעות. ואיהו נמי מי בדק במאי דמפורש במתני'. וניחא לי דבמתני' ליכא אלא אלפים אמה של תחום וכיון דאינן אלא מדבריהם אפשר לומר הקילו בהם לעשותם כערי לוים, אבל רשויות דאורייתא דילמא אפילו בלא אלכסונן, ומשום הכי בדיק להו. ואינהו אהדרי ליה מדתני רב חנניה כזה יהיו כל שובתי שבת, ומקרא קא דריש.

דף נא - ב

עני אין עשיר לא. כל שעיקר יציאתו אינו לקנות שביתה אלא שחשכה לו בדרך קרי עני, וכל שעיקר יציאתו לקנות שביתה קרי עשיר, דסתם יוצא מביתו אין ביתו ריקן מפת או משאר דברים שמערבין בהן כדי שיעור עירוב. תדע דהא בברייתא דבסמוך מייתי ר' יהודה ראיה לדבריו דאפילו עשיר במקומו מערב ברגליו מעניי כפר שיחין וכפר חנניה שמחשיכין על התחום כדי לקבל צדקה מאנשי בית ממל בשני בצורת, והא התם עניים היו ושני בצורת היו ואפ"ה קרי להו עשירים לגבי הא כיון שיוצאין מבתיהם כדי לקנות שם שביתה.

ומסתברא לי דמי שבא בדרך וחשכה לו קרינן ליה עני ואפילו יש בידו פת ואפילו לר' מאיר, דכל שחשכה לו בדרך לא פלוג רבנן ולא אצרכוהו למירהט ולערובי בפת. ותדע לך דהא במקום פלוני בין לר' מאיר בין לר' יהודה עני אין עשיר לא, ואפ"ה כל שהחזיק בדרך קרינן ליה לקמן לר' יהודה עני ואפילו החזירו חברו לביתו ויש בידו לחם משום דלא פלוג, בא בדרך וחשכה לו נמי לא פלוג, כן נראה לי.

וזהו שאמרו מאן קתני לה ר' מאיר ואהיכא קאי אאינו מכיר. והא דלא אוקמוה ככולי עלמא ואאינו מכיר אילן או גדר, נראה דרש"י ז"ל מפרש משום דלישנא דזהו שאמרו קא דייק דמשמע ליה מיניה דזהו שהקילו קאמר, דאלמא אין עיקר עירוב ברגל ומני ר' מאיר היא. ויש מפרשים משום דזהו שאמרו משמע דקאי אאינו מכיר דסליק מיניה. ואי נמי י"ל משום דסתם מתני' ר' מאיר. ומסתברא משום דלרב נחמן כיון דר' מאיר סבירא ליה דעיקר עירוב בפת אלא שהקילו לעני לערב ברגל, לעולם לא קרי רגל אלא בשישנו במקומו אבל במקום פלוני לא שייך ביה, והלכך מתני' דקתני זהו שאמרו העני מערב ברגליו אי אפשר דקאי אמכיר ולכולי עלמא, דהא לר' מאיר לא שייך למיקרייה מערב ברגליו. ואע"ג דלרב חסדא מוקמינן ליה במכיר ואפ"ה קרי ליה מערב ברגליו, התם משום דכולהו סבירא להו דעיקר עירוב ברגל, והלכך חשיב כולי האי דאפילו אמר תהא שביתתי במקום פלוני וכי רהיט מטי התם ומצי לעירובי ברגל השתא נמי קרי ליה מערב ברגליו. כנ"ל.

ולא אמרו מערבין בפת אלא להקל מאן קתני לה דברי הכל. ואם תאמר ולר' יהודה מאי קילותא, דאפילו עשיר ועומד בביתו מצי למימר שביתתי במקום פלוני. וי"ל דקילותא לשאינו מכיר.

ויצא עשיר חוץ לתחום. פירש רש"י: דחוץ לאו דוקא אלא בסוף התחום, ואי נמי דוקא בדקאי בד' אמות שיש לו חוץ לאלפים אמה. ואיכא למידק דהא מדקרי ליה עשיר אלמא לאו במחזיק בדרך אלא ביוצא לקנות שביתה ודעתו לחזור ללון בביתו, ואי בקונה שביתה בסוף תחומו לביתיה היכי הדר, דהא קתני (סא, א) למודד שאמרו אפילו כלתה מדתו בחצי מערה אין לו אלא חצי מערה, וא"כ אפילו היתה ביתו בקיר החומה אינו יכול ליכנס שם. ופירשו בתוספות דלאו לקנות שביתה חוץ לתחום קאמר אלא במקום שהוא תוך תחום ביתו, וחוץ לתחום דנקט משום רבותא דר' מאיר נקט ליה דאפי' נפיק ליה חוץ לתחום כיון שעיקר יציאתו לקנות שביתה לא קרינן ליה עני אלא א"כ היתה עיקר יציאתו לצאת בדרך וחשכה לו, ואיידי דתנא ר' מאיר הכין לרבותא כדאמרן תני נמי ר' יהודה יוצא עשיר חוץ לתחום, ואע"ג דלדידיה לא נפק"מ מידי דאפי' תוך תחומו נמי במקומו אחד עני ואחד עשיר.

דף נב - א

האי להקל להחמיר הוא. וא"ת תיקשי ליה דשמואל דאמר בשלהי פרק כיצד מעברין (להלן סא, ב) שבת בעיר חריבה לרבנן מהלך את כולה וחוצה לה אלפים אמה, נתן עירובו בעיר חריבה אין לו ממקום עירובו אלא אלפים אמה, אלמא נותן עירובו להחמיר היא. וכן לכ"ע בנותן עירובו בתל גבוה עשרה או בבקעה עמוק עשרה והן עד בית סאתים, דמשמע לקמן בפרק כיצד מעברין (שם) דבין לשמואל בין לר' אלעזר הנותן עירוב אין לו אלא אלפים אמות ממקום עירובו כיון שאינו ראוי לדירה, ואילו השובת מהלך את כולה וחוצה לו אלפים אמה. וי"ל דהא מילתא [רחיקה הוא] ולא שכיחא (דחיקא הוא), ומשום הא בלחוד לא מפריך כללין כיון דבכל נותני עירוב כי אורחייהו הוי להקל, אבל אם איתא דכל נותני עירוב אין להם ד' אמות האי להחמיר הוא.

מתני': מי שיצא לילך לעיר שמערבין בה והחזירו חברו הוא מותר לילך. כלומר: ובדאמר שביתתי במקום פלוני כדמפרש בגמרא בין לרבה בין לרב יוסף.

וכל בני עירו אסורין. ואפילו אמרו כדמפרש בגמרא, משום דעשירים נינהו, וכל מקום פלוני עני אין עשיר לא.

ר' מאיר אומר כל שהוא יכול לערב ולא עירב הרי זה חמר גמל. וא"ת מאי טעמיה דר' מאיר דהא מודה ר' מאיר בעני (לעיל נא, ב), וזה כיון שהחזיק בדרך הרי זה עני. ואי אפשר לומר דמספקא ליה כיון שהוא מוחזר אם הוא מוחזק אם לאו, דדילמא כל שהוא בביתו עשיר הוא, ובפת אין באומר לא. לא היא, דהא קתני כל שיכול לערב ולא עירב הרי זה חמר גמל, דאלמא אפילו מי שלא יצא לדרך אלא שעומד בביתו ואומר כן הרי זה חמר גמל, דאם לא כן ליתני ר' מאיר אומר הרי זה חמר גמל. וי"ל דמספקא ליה לר' מאיר עיקר תקנה אם נעשית אפילו לעשיר [העומד בביתו] שנקל עליו לומר שביתתי במקום פלוני אם לאו, הלכך הרי זה חמר גמל. ואינו מחוור בעיני דהיאך אפשר לומר כן, דהא אפילו לר' יהודה דאמר עיקר עירוב ברגל כל במקום פלוני עשיר לא, ואפילו אמר אין עירובו עירוב כלל והרי הוא כבני עירו, ואע"ג דבספק עירוב נמי סבירא ליה הרי זה חמר גמל, ור' מאיר דאית ליה עיקר עירוב בפת מספק בעשיר אפילו במקום פלוני אם עירובו עירוב.

ואי לאו דמסתפינא אמינא דר' מאיר דוקא במי שהחזירוהו קאמר, דאי אמרת בעשיר העומד בביתו קאמר הוה ליה למימר ר' מאיר אומר נעשה הוא ובני עירו חמר גמל. והא דקתני כל שיכול לערב ולא קתני הרי זה, משום דפרושי קא מפרש אגב אורחיה, כלומר כיון שחזר זה ויכול הוא עכשיו לערב בפת אע"פ שהחזיק מתחילה בדרך לא קנה שביתה, דכל שיכול לערב בפת ולא עירב הרי זה חמר גמל, כנ"ל.

וא"ת מכל מקום כיון דמספקא לן אי קנה שם שביתה אי לאו, לא יזוז ממקומו כדאמרינן לעיל (מט, ב) במתני' דאמר שביתתי תחת האילן. י"ל דהני מילי בדרך דבקל עוקר דעתו ושביתתו לגמרי ממקומו, וכיון שאמר שביתתי תחת האילן עקר דעתו לגמרי ממקומו, וכיון דבתחת האילן נמי לא קנה הרי זה לא קנה שביתה במקומו ולא יזוז ממקומו, אבל כל שהוא בעיר אינו עוקר דעתו לגמרי מעירו אלא א"כ קנה שביתה באותו מקום האחר שאמר לקנות שם ואילו לא יקנה שם יהא כאנשי עירו. ותדע לך דהא בשנטמא עירובו מבעוד יום אע"פ שלא נודע לו עד שחשיכה הרי הוא כאנשי עירו (לה, א), וספק נטמא מבעוד יום ספק משחשיכה קתני ר' מאיר ור' יהודה אומרים הרי זה חמר גמל, ולא אמרו לא יזוז ממקומו.

גמרא: הכא במאי עסקינן כגון שיש לו שני בתים וביניהן שני תחומי שבת. לאו דוקא, שאם כן אינו יכול ליכנס למחר בבית השני דלמודד שאמרו אפילו סוף מדתו כלה במערה (להלן סא, א), אלא רחוק יתר מתחום שבת קאמר שאינו יכול להלך שם בלא עירוב. והא דנקט שיש לו שני בתים איכא למידק אמאי איצטריך שני בתים, אפילו אין לו בית נמי כיון שהחזיק בדרך. ושמא נאמר דכיון שהחזירו חברו אם לא שיש [לו] שם בית באותה העיר האחרת היינו אומרים שאין זה עני אלא עשיר שהרי בביתו הוא, אבל כשיש לו בית בעיר האחרת ועוקר דעתו מכאן אנו חושבין אותו כבן העיר האחרת לענין זה שיהא כעני, כיון שהחזיק בדרך ואע"פ שחזר.

וא"ת א"כ מאי קאמר איהו כיון דנפיק לאורחא הוה ליה עני אינהו עשירים נינהו, כיון דמשמע דכולה מילתא בדנפק תליא, והא אפילו נפקי אינהו נמי כיון דלית להו בית התם עשירים נינהו. וי"ל דאין הכי נמי [והיינו] טעמא דקאמר, איהו כיון דנפק לאורחא ואית ליה ביתא אחרינא תמן הוה ליה עני, אינהו אף ע"ג דנפקי לאורחא דהא החזירו חברו קתני כיון דלית להו התם בית הוו להו עשירים. והא דלא אמר איהו כיון דנפק לאורחא ואית ליה בית, משום דאמאי דקאמר כגון שיש לו שני בתים וביניהן שני תחומי שבת קאי.

לומר כולי עלמא לא פליגי. פירש רש"י ז"ל לעיל וכן פירשו הגאונים ז"ל: לומר תהא שביתתי במקום פלוני, אבל בלהחזיק פליגי, דר' יוסי בר' יהודה סבר אינו צריך, אלא כיון שאמר לצאת ודעתו לצאת אלא שעכבו חברו הרי זה כאילו החזיק, דלא פלוג כי היכי דלא פליגי בין החזיק בדרך הרבה להחזיק מעט ויכול להיות לו בקל פת.

ורב יוסף אמר להחזיק דכ"ע לא פליגי דצריך. ואמר לו חברו לין פה בעיר קאמר, ולעולם לאחר שהחזיק בדרך, וכי פליגי לומר. דר' יהודה סבר צריך לומר ור' יוסי בר' יהודה סבר אין צריך לומר, דסתמא דמילתא מוחזק הוא שרוצה ללכת למחר ודעתו לקנות שביתה באותו מקום שרגיל לקנות שם שביתה. והראב"ד ז"ל הקשה היאך אפשר לומר דאיכא מ"ד דאין צריך לומר שם תהא שביתתי, דהא כמה סתמות יש דמוכחן דצריך לומר מדתנן לעיל (מה, א) מי שישב בדרך ועמד והרי הוא קרוב לעיר הואיל ולא היתה כוונתו לכך לא יכנס דברי ר' מאיר, ור' יהודה אומר יכנס. ועד כאן לא נחלק ר' יהודה אלא בסמוך לעיר, הא רחוק שלשת אלפים דאינו יכול ליכנס אלא ע"י קניית שביתה באמצע לא, ולא אמרינן אפילו לא אמר אנן סהדי דאילו ידע קני והשתא נמי ליקני, ולא פליג בה ר' יוסי בר' יהודה לומר דאפילו רחוק יכנס. ועוד דתנן (לעיל מט, ב) היה בא בדרך וראה אילן או גדר ואמר תהא שביתתי תחתיו לא אמר כלום מפני שלא סיים מקום, ואמאי הרי גלוי שזה רוצה לילך לביתו בכל צד שיוכל לילך ואפ"ה כי לא אמר בעיקרו לא יזוז ממקומו לרב, ואפילו לשמואל בשיש ממקום רגליו ועד עיקרו אלפים וד' אמות. ועוד ממעשה דרבה ורב יוסף (לעיל נא, ב) דא"ל רבה לרב יוסף תהא שביתתינו תותי דיקלא דסביל אחוה, ותניא בברייתא מי שאינו מכיר שביתתו מוסר שביתתו למכיר ומכיר אומר תהא שביתתינו במקום פלוני, אמר אין לא אמר לא. ומסתברא לי דאין הנדון דומה לראיה דכל הנך בשאינו יודע ומכיר מקום שביתה, ובשאינו מכיר לא אמרינן, דאפילו באומר אם אינו מכיר אינו כלום כל שכן בשאינו אומר. ואני אומר דתחתיו של אילן נמי מגרע גרע כשאמר לשון שאינו מסתברא ממנו אם לצפון אם לדרום ואם באמצעו, דילמא כאן רצה לקנות או כאן דעתו לקנות. וזה נראה נכון.