פרק ארבעה ראשי שנים פרק אם אינן מכירין פרק ראוהו בית דין פרק יום טוב פרק ארבעה ראשי שנים
| ב. ב: ג. ג: ד. ד: ה. ה: ו. ו: ז. ז: ח. ח: ט. ט: י. י: יא. יב. יב: יג. יג: יד. יד: טו. טז. טז: יז. יח. יח: יט. יט: כ. כ: כא. כא: כב. |
פרק אם אינן מכירין
| כב: כג. כג: כד. כד: כה. |
פרק ראוהו בית דין
| כה: כו. כו: כז. כז: כח. כח: כט. |
פרק יום טוב
| כט: ל. ל: לא: לב. לב: לג. לג: לד. לד: לה. |
פרק ארבעה ראשי שנים
דף ב - א
ויש מפרשים, כגון שבאו העדים ואמרו בכסלו היינו עומדים, ואע"פ שהיה כתוב בו תמוז לאו אדעתינו. וכמו שאמרו בירושלמי (שביעית פ"י, ה"ג) גבי שטרי חוב המוקדמין, מאן מודע ר' שמעון בר' בא בשם ר' יוחנן הן הן עדיו, כלומר עדי השטר עצמן ובשלא היה כתב ידן יוצא ממקום אחר. ופריך, והאמר ר"ש בן לקיש עדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בב"ד, התם באומרים לא חתמנו [כל עיקר], אבל הכא באומרים על זה חתמנו ועל זה לא חתמנו. ודבר זה דחוק אע"פ שאמרוהו בירושלמי, לפי שאחד מעיקרי השטר הוא הזמן משום טריפת הלקוחות, ודבר שהוא מוטל על העדים לדקדק בו הרבה יותר משם המלוה, ונאמר שלא דקדקו בו וחתמו בהפכו ונאמנים, והלא משימים עצמן רשעים, וכאנוסין היינו מחמת ממון שאינן נאמנים, ובשטר אמנה, שאני אומר עולה ואעולה לא חתימי. אלא שיש לישב פירוש זה בשלא אמרו העדים עצמן כן אלא עדים אחרים, וכאותה שאמרו שם בפרק האשה שנתאלמנה (כתובות יט, ב), העדים שאמרו כתב ידן הוא זה אבל אנוסים היו קטנים היו פסולי עדות היו אם אין כתב ידן יוצא ממקום אחר הרי אלו נאמנים.
ומצאתי לר"ם ב"ן נ"ר שפירש הירושלמי הזה בפרק איזהו נשך (ב"מ ע"ב, א) בשאין כתב ידן יוצא ממקום אחר והן בעצמן אומרים אנוסים היינו, ואקשינן והאמר ר' שמעון בן לקיש עדים החתומים על השטר וכו', ואין נאמנים לומר קטנים היינו אנוסים היינו ואף על פי שאין כתב ידן יוצא ממקום אחר, כדאתמר נמי בגמרא דילן בכתובות (יט, א) אליבא דר' מאיר, ופריק התם כשבאו לעקור כל העדות ולומר שלא ניתן ליכתב, אבל הכא נהי דלא ניתן ליכתב מזמן ראשון ניתן ליכתב מזמן שני. וכיון שכן באין כתב ידן יוצא ממקום אחר נאמנים לדברי הכל, ע"כ. ומכל מקום דבר דחוק הוא שהוצרכו לתקן מחמת עדים שחתמו שקר.
והנכון שיראה לי להבחין בין שטר מלוה לשטר מקח איזה מהם מוקדם ואיזה מאוחר, שאילו היו מונין למלך מיום עמידתו פעמים שילוה בתמוז של שנה שלישית וימכור בכסלו של שנה שלישית וישכח באיזה חדש עמד המלך ומן הספק לא היינו טורפין את הלקוחות, ועכשיו שקבעו ניסן ראש השנה לכל המלכים שטר מלוה קודם וטורף. ומה שהביאו כאן שטרי חוב המוקדמין פסולין, לאו בדוקא מחמת פסול מוקדמין והכשר מאוחרין אלא מחמת דין מוקדמין ומאוחרין, כלומר משום טריפת הלקוחות מחמת שטר מוקדם להן או מאוחר מהן, דדין מוקדמין ומאוחרין אינו אלא מחמת טריפת הלקוחות, וכענין שאמרו בירושלמי (ר"ה פ"א, ה"א) דגרסינן התם: בין כמאן דאמר מניסן מנינן בין כמאן דאמר מתשרי מנינן מה נפקון מן ביניהון אמר ר' יונה שטרות יוצאות ביניהון, לוה בה מלוה באייר וכתב בה שנייה למלכות ומכר מכירה במרחשון וכתב בה שנייה למלכות, מאן דאמר מניסן מנינן מלוה קדמה ומאן דאמר מתשרי מנינן מכירה קדמה.
דף ב - ב
דף ג - א
דף ג - ב
גרסת הרב בעל המאור ז"ל: מתקיף לה ר' יוסף חדא דאם כן קשו קראי אהדדי, ועוד דכתיב (עזרא ו, טו) ושיציא ביתה דנה וגו', ותניא באותו הזמן לשנה הבאה עלה עזרא [מבבל] וגלותו עמו שנאמר (שם ז, ח) ויבא ירושלים בחודש החמישי היא שנת השביעי למלך, מי דמי התם כורש הכא דדריוש הכא ארתחשסתא. וזו היא הגירסא הנכונה שבגרסאות. ופירוש השמועה לפי הגירסא הזו דרב יוסף מיפשט הוה פשיטא ליה דדריוש וכורש וארתחסשתא חד מלך ניהו, וכדתניא בברייתא (בגמרא לקמן) ומשום דכתיב (עזרא ו, יב) ושבי יהודאי בניין ומצלחין בנבואת חגי נביאה וזכריה בר עדוא ובנו ושכלילו מטעם אלהי ישראל ומטעם כורש ודריוש וארתחשסתא מלך. מדכתיב מלך ולא כתיב מלכי משמע שמלך אחד היה והיו לו כל השמות הללו. וארתחשסתא זה לא זהו ארתחשסתא הראשון שמלך אחר אחשורוש מיד, כי אותו חומץ היה מתחלתו ועד סופו, והוא ששלח אגרות הראשונות להשבית המלאכה, אלא אחר היה. והקשה רב יוסף אם כן דכורש משום דמלך כשר היה מנו ליה כמלכי ישראל קשו קראי אהדדי. דהא קראי דלעיל דלגבי ארתחשסתא משמע דלא מניסן מנינן, והכא משמע דמניסן מנינן. ועוד דהא כתיב (עזרא ו, טו) ושיציא ביתה דנה וגו', דאלמא משמע דלא מניסן מנינן, דאם כן שנה שמינית היא. ואקשינן עליה דרב יוסף מי דמי, כלומר מה אתה מרכיב את המקראות ומקשה מהם, דהכא דריוש והכא ארתחשסתא והכא כורש. והשיב שהכל אחד וכדתניא. ואם תאמר ולרב יוסף גופיה מי ניחא, הא כיון שהכל אחד קשו קראי אהדדי. יש לומר דרב יוסף היה סבור דלמלכי האומות לא קבעו זמן כלל אלא מיום עמדו מנינן, והילכך קראי שפיר כתיבן. דדילמא יום שעמד בו מלך זה מרחשון היה, והילכך משכחת כסלו ואחריו ניסן בשנת העשרים למלכותו, וכן החדש הששי והשביעי בשנה אחת, וכן אדר ואב. ואהדרינן לפרוקא לקושיא דרב יוסף, מכל מקום קשיא. כלומר כיון ששלשת השמות על מלך אחד נאמרו וכדתניא בברייתא. ופרקינן לא קשיא כאן קודם שהחמיץ כאן לאחר שהחמיץ. זהו פירוש השמועה לפי גירסת הרב בעל המאור ז"ל, אע"פ שיש קצת דברים שלא פירש הוא כן והם נראין לי כמו שכתבתי.
דף ד - א
ולדידי קשיא לי טובא, חדא דאם איתא כי קאמר רחמנא דלא עבר בקרבנות עד שיעברו עליו שלשה רגלים, היינו משום דלא אטרח עליה עד שלש רגלים, וכיון שכן אילו איתיה בירושלים ואפרשיה לקרבן יעבור עליה לאלתר, דהא קאי מקדש והא קיימי כהנים וקיימי בהמה. ועוד דכיון דחייבו בעשה ברגל אחד מובאת שמה והבאתם שמה (דברים יב, ה) ממילא ליקום בבל תאחר וכר' מאיר (לקמן ע"ב) דהא חייבו להביאו, וכיון שהוא מחויב בכך ובא לירושלים יעבור, דהא קאי מקדש וכהנים. ועוד, בכל שלשה רגלים ליחייב בבל תאחר, ואמאי בעי ר' שמעון כסדרן, אי משום טירחא הא עברו שלשה רגלים, ומאי טעמא עבר חד בשלשה ואידך לא עבר עד ארבעה ואידך עד חמשה. אלא שהיא גזרת הכתוב, וכיון דגזרת הכתוב היא בלאו דבל תאחר מה לי קרבנות מה לי צדקה. ועוד, דאם איתא דצדקה לאלתר קא עבר עלה בבל תאחר אם כן קרא לצדדין כתיב. ואם תמצא לומר דקרא בדליכא עניים אם כן לא הוה ליה למימר וצדקה מיחייב עלה לאלתר, דמשמע דלעולם מסתמא עבר עליה לאלתר, אלא כיון דקרא נסיב לה בדליכא עניים ובהכין משתעו הכין הוה ליה לרבא למימר, וצדקה אי קיימי עניים מיחייב עלה לאלתר. ועוד, דאקשינן עליה דרבא פשיטא ומאי פשיטותא אדרבה צריכא רבה, דמסתמא כיון דלא חייבה התורה אלא בשלשה רגלים כסדרן הוי אמינא דגזרת הכתוב היא בין קיימי עניים בין לא קיימי עניים.
וגדולה מזו דקתני הכא לקט שכחה ופאה, והני היכי דמי אי דאיכא עניים לאלתר הוא עובר כצדקה, ואי ליכא עניים אינו חייב בהן כלל אלא לוקט ולוקח לעצמו, וכדאמרינן בפרק הזרוע (קלד, ב) לוי זרע בכישור לא הוה תמן עניים אתא לקמיה דרב פפא אמר ליה לעני ולגר תעזוב אותם אמר רחמנא ולא לעורבים ולעטלפים, דמוכח התם בהדיא דאינו חייב ליתנם לאחר מיכן לעניים ואפילו אתי תמן בתר הכין. ובתוס' (שם ד"ה לקט) הוצרכו לדחוק ולהעמידה בפלוגתא דר' אליעזר ורבנן, דתנן בפ"ד דפאה (מ"ט) ומייתינן לה בגמרא בריש פרק קמא דמציעא (ב"מ ט, ב), מי שלקט את הפאה ואמר הרי זו לפלוני עני ר' אליעזר אומר זכה לו וחכמים אומרים יתננה לעני הנמצא ראשון, ולדבריהם אתיא הא כר' אליעזר, דאילו לרבנן כיון דקיימי עניים אחריני מיחייב בה לאלתר, ומי נימא דהא דרשא לא סבירא להו לרבנן. ועוד דאם כן היה להו לאקשויי עלה הניחא לר' אליעזר לרבנן מאי איכא למימר, כדאקשינן בסמוך (ה, ב) לאוקימתא דרב ששת דאוקי ולא חליפין בשהומם לאחר שני רגלים וחללו על אחר, הניחא לרבנן אלא לר' מאיר מאי איכא למימר. ועוד דמנא לן דפוסק עליו צדקה לעניים ולא אתו הכא עניים תוך שלשה רגלים שיהא צריך לחזור אחר העניים ולהוליך אחריהם למדי, ומי שלקט את הפאה לפלוני עני שיהא צריך להוליך אחריו באיזה מקום שיהיה, דאלו לדבריהם ודאי וצריך הוא לחזור אחריו תוך שלשה רגלים, דאילו איתיה הכא מיד קא עבר דהא קאי עני והא לא אשכחן.
אלא מסתברא לי דלעולם שלשה רגלים לבל תאחר גזירת הכתוב הוא, ועד שיעברו עליו אינו עובר ואפילו קיימי עניים וקאי מקדש וקיימי כהנים והיינו ברייתא, ודרבא לחייבו בעשה דמוצא שפתיך (דברים כג, כד) וכדדרשינן (לקמן ו, א) מוצא שפתיך זו מצות עשה, והיינו נמי דרבא לא אמרה אהאי פלוגתא דהני תנאי ולא אברייתא דכי תדור נדר, אלא אאידך ברייתא דמוצא שפתיך. והיינו נמי דלא קאמר, וצדקה קא עבר עלה לאלתר וקאמר מחייב עלה לאלתר. והא דלקט שכחה ופאה נמי ניחא בכל ענין ואתיא ככולהו תנאי.
ואי קשיא לך הא דאמרינן עלה דרבא מהו דתימא הואיל ובענינא דקרבנות הוא דכתיבה עד דעברי עלה שלשה רגלים כקרבנות קמ"ל, ואי מיחייב עלה בעשה קאמר לא הוה ליה למימר עד דעברי עלה שלשה רגלים כקרבנות אלא עד דעבר רגל אחד, דהא קרבנות ברגל אחד עבר בעשה מובאת שמה והבאתם שמה (דברים יב, ה) כדאמרן בסמוך. יש לומר כיון דהתם לאו דוכתא הוא למידק בקרבנות אי בשלשה רגלים בבל תאחר או ברגל אחד [לעשה] לא דק למימר ברגל אחד, אלא פשיטותא דמלתא קא נסיב, דפשיטותא כיון דהדר כתב (דברים טז, טז) בחג המצות ובחג השבועות ובחג הסוכות, ועלה קאמר פרשת כי תדור דאית בה בל תאחר ומוצא שפתיך, כי היכי דלא עבר בל תאחר אלא בשלשה רגלים הכי נמי לא עבר אעשה אלא בשלשה רגלים. אלא דאיכא למימר דכיון דכתיב (דברים יב, ה) ובאת שמה והבאתם שמה ליחייב עליה ברגל אחד בעשה הוא דקאמר, ואיהו לא מעייל נפשיה השתא בהכין. ועוד דאפילו גבי קרבנות דייקינן ואתינן למימר דאפילו לעבור בעשה לא עד דעברו עליה שלש רגלים, וכדאותיבנא עליה דרבא דאמר לקמן (ו, א) וקרבן כיון שעבר עליו רגל אחד עובר בעשה, מיתיבי העיד ר' יהושע ור' פפיס על ולד שלמים שהוא קרב שלמים וכו', ואע"ג דפריקנא לה מכל מקום השתא לא מעייל נפשיה בהכין. ובכמה דוכתי אורחיה דתלמודא דלא חייש למנקט כהלכתא אלא כפשיטותא, כיון דלאו ההוא דוכתא עיקרא דההוא מילתא. וכדאמרינן בריש פרק קמא דקידושין (ג, ב) ההוא ספר כורתה ואין דבר אחר כורתה, ואע"ג דהך דרשא דר' יוסי הגלילי הוא, דלרבנן לא מיבעיא להו כריתות אלא לדבר הכורת בינו לבינה, ומוכתב לה הוא דנפקא להו דבכתיבה מתגרשת ואינה מתגרשת בכסף. ובמסכת סנהדרין (לד, ב) מה נגעים ביום אף ריבים ביום, ונגעים ביום מנא לן דכתיב (ויקרא יג, יד) וביום הראות בו, והך דרשא דאביי היא, אבל רבא נפק ליה מכנגע נראה לי ולא לאורי כדאיתא במסכת משקין (מועד קטן ח, א), וכן במסכת מגילה (כ, א) גבי אין מוהלין אלא ביום דכתיב (ויקרא יב, ג) וביום השמיני ימול ביום ולא בלילה. ובמסכת שבת (קלב, א) מפקינן לה ביום ואפילו בשבת, ובלילה נפקא לן מבן שמונת ימים ימול. ובמנחות פ"ק (ו, ב) תניא, מנין ליוצא שאם עלה לא ירד שהרי יוצא כשר בבמה, ואמרינן עלה התם דלאו עיקר טעמא הוא אלא תנא אזאת תורת העולה קא סמיך, וכן יש עוד במסכת קידושין.
ותדע לך עוד דרבא לעשה קאמר, דהא בתר ההיא נמי אמר כיון שעבר רגל אחד, כלומר בקרבן, עובר עליה בעשה דאלמא שתיהן בחדא מחתא מחית להו, ודבר הלמד מענינו הוא, כך נראה לי. אחר כך שאלתי את פי הרב ר' משה ב"ר בנימין מרומי והודה לי לדברי, ואמר אלי כי הרב ר' ישעיה ז"ל הזקן מטרני כתב כן בפסקיו, וזה לשון הרב ר' ישעיה: ונראה לי דלאו בחיוב לאו קאמר רבא אלא בחיוב עשה, דלא תאחר בג' רגלים הוי אפילו לצדקה, משום דקיימי עניים לא מצינן למעקר קרא, אבל עשה דקרא דלא פרשת אימת מצינן למימר דקאי בעשה. ע"כ לשונו.
דף ד - ב
הא דאמרינן: לאקושי' לחג המצות מה חג המצות טעון לינה אף חג הסוכות טעון לינה. איכא למידק היקישא למה לי תיפוק ליה משום ופנית בבוקר, דהא בפרק לולב וערבה (מז, ב) אמרינן דאפילו שמיני עצרת ובכורים וכל שאר קרבנות מתרבו מדכתיב ופנית בבוקר. ותירצו בתוס' (ד"ה מה), דאי מופנית בבקר הוה אמינא דאינו טעון אלא לילה אחד כבשאר קרבנות, ואתא היקישא לחייבו בלינת כל החג, דומיא דחג המצות דמשמע שטעון לינה כל שבעה דכולי חג כבקר אחד הוא. והכין משמע בזבחים פרק דם חטאת (צו, ב), דתנן התם ר' טרפון אומר אם בישל בו מתחלת הרגל יבשל בו כל הרגל ואמרינן בגמרא (צז, א) מאי טעמא דר' טרפון א"ר יצחק דאמר קרא (דברים טז, ז) ופנית בבוקר והלכת הכתוב עשאן כלן בקר אחד, ואף על גב דפרכינן עליה וכי אין פיגול ברגל ואין נותר ברגל, מכל מקום לענין לינה עשאן בקר אחד כפשטיה דקרא שלאחר כל הרגל ישוב לביתו. והכין נמי משמע לכאורה בפרק לולב וערבה (מז, א), דתניא התם כשם ששבעת ימי החג טעונין קרבן שיר ברכה ולינה כך שמיני עצרת, ואמרינן מאי ברכה זמן, ופריך זמן כל שבעה מי איכא, ומדלא פריך הכי גבי לינה, אלמא משמע לכאורה דפשיטא דכל שבעה טעונין לינה. ורש"י ז"ל פירש לינה לילה אחד.
דף ה - א
הא דאמר רבא אטו עצרת יומי מנינן שבועי לא מנינן. קשיא לי מכל מקום נימא תפשת מועט תפשת, תפשת מרובה לא תפשת, וכדאמרינן לעיל בסמוך (ד, ב). ויש לומר דהיינו ועוד חג השבועות כתיב דקאמר.
דף ה - ב
מהא דאמרינן: כגון שהומם בתוך הרגל וחללו על אחר ועבר כל הרגל. שמעינן דכוליה רגל בעינן, וחצי רגל בין בתחלתו בין בסופו אינו כרגל לעבור עליו, ואפילו לדידן דמדר' מאיר נשמע לרבנן. ומיהו לרבנן אם הקדישו בתוך חג המצות בחציו, לכשיגיע חג המצות אחר בחציו עבר עליו דחצאין מצטרפין, וכדמוכח בהדיא לקמן (ו, ב) מדתניא רגלים בלא שנה שנה בלא רגלים, ואהדריה בתר שנה בלא רגלים ולא משכחת לה, אלא אליבא דמאן דאמר כסדרן בעי להו, ואם איתא אף לת"ק דבעי שלשה רגלים ואפילו לר' אלעזר ב"ר שמעון דלא בעי אלא חג הסוכות משכחת לה, כגון דאקדשיה באמצע חג הסוכות דכי מטי חצי חג הסוכות שנה איכא רגלים ליכא.
דף ו - א
הא דאמר רבא וצדקה מיחייב עלה לאלתר. הא פרישנא לה לעיל בריש שמעתין (ד, א ד"ה חייבי) בסייעתא דשמיא.
דף ו - ב
הא דאמרינן: אלא שנה בלא רגלים היכי משכחת לה. הוה מצי למימר משכחת לה כגון שהיה חולה ברגלים. ועל כרחין לר' מאיר דלא בעי אלא רגל אחד ולר' אליעזר בן יעקב דבעי שני רגלים לא משכחת לה אלא בהכין, ואם כן הוא הדין לרבנן, אלא כל היכא דמצינן לאשכוחי בבריא לא נסיב לה בחולה.
ואינו נכון בעיני כלל, חדא דאי לא חשש התנא לגלויי לאו דשנה בלא רגלים דמסתם טפי דלא מיתפרש בהדיא ועוד דליתיה לאו גמור אלא לאו הבא מכלל עשה, אם כן לאו דרגלים דמפרש למה ליה לגלויי, הוה ליה לפרושי ולגלויי תרוייהו או למסתמינהו לתרווייהו, וליתני שנה בלא רגלים רגלים בלא שנה עובר. ועוד דאי בלאו הבא מכלל עשה קאמר, משום דכתיב תאכלנו שנה בשנה ותדרוש מיניה שנה בשנה ולא תאחרנו, אם כן אפילו בלא שנה אלא כל שעבר עליו רגל אחד, דכתיב ובאת שמה והבאתם שמה, ודריש ביה ולא תאחרנו. ועוד דאי לאו הבא מכלל עשה קאמר, האי לא איקרי לאו בשום מקום אלא עשה. ועוד דלאו הבא מכלל עשה אינו לעולם במקיים עניין העשה אלא במהפכו, דאילו היה בכור שעברה שנתו פסול, הייתי יכול לדרוש ממנו לאו הבא מכלל עשה, לפני השם אלקיך תאכלנו שנה בשנה ולא בשנה אחרת, ואי עביד ליה לאחר שעברה שנתו הוה קא עבר בלאו הבא מכלל עשה, וכענין בעולה לכהן גדול דדרשינן בתולה מעמיו יקח אשה ולא בעולה, אבל השתא מאי לאו הבא מכלל עשה איכא, דאי לא תימא הכין כל עשה שבתורה ישנן בלאו הבא מכלל עשה. אלא מחוורתא כדשנינן לדעת רש"י ז"ל.
הא דאמרינן: משכחת לה כגון דאקדשיה בתר חג המצות. לאו דוקא בתר, אלא הוא הדין בתוך חג המצות, דהא חצי רגל לאו ככולי רגל כדכתבינן לעיל (ה, ב ד"ה מהא).
דף ז - א
הא דתנו רבנן באחד בניסן ראש השנה לחדשים. לא ידענא למאי הלכתא, ויש לומר דנפקא מינה לידע החגים שכתבו בהן בראשון בחדש השלישי, בחודש השביעי, וכן לשאר ספורי הכתובים שכתוב בהן בחדש השני בחדש העשירי, וכיוצא בהן לדעת אימתי הוה. וכן לענין פסח ושאר המועדות, גבי פסח כתיב (אמור כג, ה) בראשון ובראש השנה ויום הכפורים כתיב (שם כג, כד, כז) בחודש השביעי, ואם לא ידענו איזה חודש ראש לחדשים אין אחד מן המועדות ידוע. וזה עיקר.
דף ז - ב
הא דאקשינן: רישא וסיפא ר' שמעון מציעתא ר' מאיר. נראה דלאו לישנא דיקא, דהא סיפא מחלוקת היא שנויה ואין כאן מציעתא וסיפא, אלא משום דסתם לן רישא כר' שמעון וסיפא כר' מאיר הוא דקשיא ליה. ומשני משום דראה רבי דבריו של ר' שמעון ברגלים וסתם כותיה ובמעשר בהמה כר' מאיר וסתם כותיה.
הא דאקשינן: והרי יובלות דלא חיילי מאורתא. פירוש: משום דכתיב (ויקרא כה, ט) וביום הכפורים תעבירו שופר. איכא למידק והא מתניתין בהדיא קתני באחד בתשרי ראש השנה ליובלות, אלמא על כרחין מתניתין ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקא היא, ולקמן נמי לא אשכחן לה פיתרי אלא בהכין. ומסתברא לי דהאי מקשה נמי מידע הוה ידע דבאחד בתשרי הוי ראש השנה דידהו וכדתנן בהדיא במתניתין, ואלא מיהו הוה סליק דעתיה דעיקרו מיום הכפורים ולאחר התקיעה ואילך, וכיון דעיקרו תלוי וקאי במעשה דביום, אם איתא דתנא דידן לא תני מידי אלא מאי דחייל מאורתא לא הוה ליה למיתני נמי יובלות, דהא עיקר ראש השנה ליובלות יום הכפורים הוא ומשום תוספתו שנתוסף מאחד בתשרי עד יום הכפורים לא תני ליה דבתר עיקרא אזלינן ולא בתר תוספתו. ואהדר ליה, הא מני ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה הוא דאמר מראש השנה חייל יובל, כלומר דכיון דר' ישמעאל דריש ליה משנת החמישים שנה לאו מיום הכפורים ואילך הוי עיקרו של יובל אלא מראש השנה חייל יובל דכולה שנה מקודשת, אלא שלא הצריכו הכתוב לשלח ולהשמיט אלא מיום הכפורים ואילך. וכלל הענין הזה כאלו נחלקו בדברי ר' ישמעאל עצמו, שהמקשה סבור שאין עיקר היובל אלא משעת תקיעה ואילך שעבדים נפטרים לבתיהן ושדות חוזרות לבעליהן, והמתרץ סבור שהשנה מתקדשת לגמרי בכניסתה, כנ"ל. ואי נמי יש לומר דהאי מקשה מפרש לה למתניתין כדמפרש לה רב אשי (לקמן ח, א) ארבעה ראשי שנים שהן בארבעה ראשי חדשים ויש באותן ארבעה חדשים כמה ראשי שנים אחרים וכענין מה שפירש רב נחמן לעיל בלרגלים, אלא דרב נחמן חשיב ליה מכלל הארבעה ואנן לא נספריה אלא שנה ראשי חדשים בלחוד, והלכך יובלות לאו משום דאינהו חיילי מראש השנה חשיב להו אלא דהוו באותו חודש שראשו הוי ראש השנה לשנים. וכי אקשינן לקמן (ח, ב) עלה, יובלות באחד בתשרי הוא בעשרה בתשרי הוא ואוקימנא לה כר' ישמעאל, הוא הדין דהוה מצי לאוקמיה אפילו לרבנן, וכפירושה דרב אשי כדאמרן, אלא משום דסבירא ליה כר' ישמעאל אוקמה כותיה, ועוד דפשטה כותיה אזלא.
דף ח - א
דף ח - ב
דף ט - א
הא דאיבעיא להו הכא לר' ישמעאל דמוסיפין מחול על הקודש. כלומר בשביעית מנא ליה, ואמרינן משום דכתיב שבתכם כל מקום שנאמר שבות אתה מוסיף מחול על הקדש. איכא למידק מאי קא מיבעיא להו, הא אמרינן בריש פרק קמא דמועד קטן (ד, א) קראי לר' עקיבא הלכתא לר' ישמעאל, דעשר נטיעות ערבה וניסוך המים הלכה למשה מסיני, דאלמא זקנות אסירי, וכדאמרינן התם כיון דאיצטריך הלכתא למשרי ילדה ממילא דזקינה נאסרה. ועוד כיון דאמרינן הכא דנפקא ליה לר' ישמעאל משבתכם, קראי אפילו לר' ישמעאל. ותירץ רבינו תם ז"ל (ספר הישר סי' תלא) דהכא לתוספת שלאחר שביעית, דשבתכם אמערב עד ערב קאי. דמיניה מרבינן לאחריו, והילכתא לתוספת שלפני שביעית. ויש מי שפירש, דהא דאמרינן הכא כל מקום שנאמר שבות דהיינו לרבות תוספת שביעית לפום מסקנא דהתם אסמכתא בעלמא היא, ועיקר קרא אשבתות וימים טובים ויום הכפורים הוא דאתא. והא דבעי הכא לר' ישמעאל מנא ליה מקמיה דתיקום לן מסקנא דהתם, ור' עקיבא נמי דמוקי האי קרא לאוכל תשיעי כאילו מתענה תשיעי ועשירי אוקמתא רויחא היא דהא מיבעיא ליה נמי לר' עקיבא לגופיה לתוספת יום הכפורים ושבתות וימים טובים.
דף ט - ב
הא דאמר ר' יוסי: לפי שאי אפשר לעולם בלא תקיעה ואפשר לעולם בלא שלוח עבדים. וקשיא לי תינח שלא שלחו שלא שמטו מאי איכא למימר, דהא אי אפשר לעולם בלא השמטת קרקעות לר' יוחנן דאמר האחין שחלקו מחזירין זה לזה ביובל, דאי אפשר דיהון כולי עלמא חד בר חד. ויש לומר דמשום הא נמי הוא דקאמר ועוד זו מסורה לבית דין, וחדא מיניה נקט.
הא דתניא: אחד הנוטע אחד המבריך ואחד המרכיב ערב שביעית שלשים יום לפני ראש השנה עלתה לו שנה וכו' אם לערלה ערלה ואם לרבעי רבעי. דאלמא יש בהברכה והרכבה משום ערלה. קהו בה רבוותא קהיאתא מדתניא בספרא (קדושים פרשה ג') ונטעתם כל עץ מאכל פרט למבריך ומרכיב. ויש מפרשים דהברכה דהכא בשנפסקה מן האב ומשעת הפסקה מונין לה שלש שנים, וההיא דהתם קודם שנפסקה. ויש מפרשים דאפילו קודם שנפסקה אם אינה חיה מן האב חייבת בערלה. והכין מוכח בירושלמי (ערלה פ"א, ה"ג), ואמרינן התם מאן מוכח, ואהדרו מאן דאכיל דלא דיליה בהיל לאיסתכולי ביה. ומרכיב אמרכיב נמי לא קשיא, ההיא במרכיב אילן הנטוע למאכל, ומפני שזו בטלה לגבי הראשונה דילדה שסבכה בזקנה בטלה, ואפילו ילדה בילדה לכי מלו שלש לילדה ראשונה שנייה נמי שריא, והא דהכא בשנטעה לראשונה לסייג ולקורות לפי שאין בראשונה משום ערלה כלל והלכך אינה בטלה לגבה. וכן נמי בשהרכיב בתוך אילן סרק, ואע"פ שאינו רשאי משום כלאים. והכין איתא בירושלמי (פ"א, ה"ב) דתני גוי שהרכיב אילן מאכל על גבי אילן סרק אע"פ שאין ישראל רשאי לעשות כן יש בו משום ערלה, מאימתי מונין לה משעת נטיעתה.
דף י - א
והא דאמרינן הכא דיום אחד בשנה חשוב שנה לר' מאיר או שלשים יום לר' אלעזר. הני מילי בכל שנה שנאמר בתורה, אבל בשטרות הרי היא שנה שלימה מיום ליום כלשון בני אדם, ואפילו בנתעברה השנה מחלוקת, וכדרך שאמרו לגבי נדרים ולגבי שכירות.
הא דמקשה רבה ואמר: קל וחומר מנדה. הקשו בתוס' ולימא ליה זבה תוכיח שאין מקצת היום עולה לה בתחלתה, דיום שפוסקת בו אינה סופרתו למנין שבעה נקיים כדאיתא בפרק בתרא דנדה (סט, א), ואפילו הכי מקצת היום עולה בסופה, דזבה טבילתה ביום ומותרת לבעלה דבר תורה, אלא שחשו לה חכמים ואסרו לעשות כן משום שמא תבא לידי הספק, כלומר שמא תראה ביום אחר טבילה ותסתור ספירה למפרע ונמצא בועל זבה למפרע, וכל שכן דלר' יוסי מותרת לגמרי דסבירא ליה דמקצת היום ככולו לגמרי, ואפילו ראתה לבסוף אחר טבילה סבירא ליה דלא סתרה ספירה דמכאן ואילך היא מטמאה. והם העלו אותה בקושי. וכבר תרצתיה אני בנדה פרק בנות כותיים (לג, א) בסייעתא דשמיא.
דף י - ב
דף יא - א
דף יב - א
הא דאקשינן: ולתני מעשר, וכן נמי הא דאקשינן וליתני ירק. יש מפרשים דאברייתא קאי והכי קאמר, אמאי תני מעשרות לשון רבים ליתני מעשר, ומשני אחד מעשר דגן ואחד מעשר בהמה, כלומר לכלול מעשר דגן ומעשר בהמה, ואתיא כר' אלעזר ור' שמעון דסבירא להו באחד בתשרי ראש השנה למעשר בהמה. והקשו בתוס', חדא דלמה לן לאוקמי כיחידאה ודלא כהלכתא לוקמה ככולי עלמא ולימא אחד מעשר ראשון ואחד מעשר שני ואחד מעשר עני, וכדתנן ביש מעשרות (פ"א, מ"א) כלל אמרו במעשרות. וברייתא נמי דלעיל (ד, א) גבי בל תאחר קתני מעשרות ואחר כך תנא בכור ומעשר, דאלמא מעשרות דקתני היינו מעשר ראשון ושני ועני. ועוד דאי אברייתא קא מהדר לאקשויי, הוה ליה לאקשויי ברישא וליתני ירק והדר ליקשי מעשר, דהא בברייתא ירקות קדים. ופירש ר"י ז"ל דאמתניתין קא מהדר, כלומר אמאי תני ירקות דהיינו מעשר דרבנן בלחוד ליתני מעשר דכולל הכל בין דאורייתא בין דרבנן, ומשני אחד מעשר דגן ואחד מעשר בהמה, כלומר אי תנא הכי הוה אמינא דלכל מעשר קאמר ואפילו מעשר בהמה ודלא כסתמא קאמר, והדר אקשי מכל מקום מתניתין אמאי תני ירקות בלשון רבים ליתני ירק, ואע"ג דקתני שמיטין ויובלות בלשון רבים ולא אקשי, כל היכא דידע דאיכא טעמא קא מקשה ואזיל כדי לגלויי טעמא, והיכא דלא ידע ביה טעמא שתיק מיניה דלאו פירכא רבתי היא.
הא דתנן: (מעשרות פ"א מ"ה) ירק הנאגד משיאגד, ואינו נאגד משימלא את הכלי. לאו לחדש וישן דהא אחד בתשרי ראש השנה לירקות, אלא עונת המעשרות קאמר, ולומר דמשיאגד הגיע לעונת המעשר וראוי לעשרו, ואסרו לאכול ממנו אפילו עראי עד שיעשר, והכא, הכי קאמר דירקות דקתני הכא הוא כלל לכל הירקות, ובכלן ראש השנה שלהן בא' בתשרי.
דף יב - ב
דף יג - א
הא דדרשינן מויאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח וגו' (יהושע ה, יא), ממחרת הפסח אכול מעיקרא לא אכול דהקריבו עומר והדר אכול. הקשו בתוס' בשם ר' אברהם בן עזרא ז"ל, והלא ממחרת הפסח היינו מחרת שחיטת הפסח דהיינו יום ט"ו בניסן, כדכתיב בפרשת אלה מסעי (במדבר לג, ג) ממחרת הפסח יצאו בני ישראל ביד רמה, וזה היה בחמשה עשר בניסן. ותירץ לו רבינו תם ז"ל דההוא תרתי קאמר, ויאכלו מעבור הארץ דהיינו תבואה ישנה ממחרת הפסח, ומצות וקלוי דהיינו תבואה חדשה אכלו בעצם היום הזה דהיינו ששה עשר, וכדכתיב (ויקרא כג, יד) לחם וקלי וכרמל לא תאכלו עד עצם היום הזה דהיינו ששה עשר. ויש מפרשים דלשון מחרת הפסח תרתי משמע, משמע ממחרת שחיטת הפסח ומשמע מחרת אכילת פסח, וההוא שבפרשת אלה מסעי היינו מחרת שחיטת הפסח והא דהכא היינו מחרת אכילת הפסח. ופלוגתא היא בירושלמי בפרק שני דחלה (ה"א) ר' יונה בעי קומי ר' ירמיה בשעה שנכנסו ישראל לארץ ומצאו קמה לחה מהו שתהא אסור משום חדש אמר ליה ולמה לא, עד כדון לחה ואפילו יבשה ואפילו קצורה, אמר ליה ואפילו קצורה מעתה ואפילו חטים בעליה כן אנו אומרים לא אכלו ישראל מצה בליל הפסח, א"ר יונה מן דנפקית תהית דלא אמרת ליה שנייה היא שמצות עשה דוחה את מצות לא תעשה, על דעתיה דר' יונה דו אמר מצות עשה דוחה מצות לא תעשה אע"פ שאינה כתובה בצדה ניחא, על דעתיה דר' יוסי דו אמר אין מצות עשה דוחה מצות בלא תעשה אלא אם כן היתה כתובה בצדה, ממה שהיו תגרי גוים מוכרין להם וכר' ישמעאל דאמר כל ביאות שנאמר בתורה לאחר ארבע עשרה שנה נאמר שבע שכבשו ושבע שחלקו, התיב ר' אבון בר כהנא והא כתיב ויאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח (מצות וקלוי) לאו בששה עשר, התיב ר' אלעזר ב"ר יוסי קומי ר' יוסי והכתיב (במדבר לג, ג) ממחרת הפסח יצאו בני ישראל ביד רמה לעיני כל מצרים לאו בחמשה עשר יצאו.
דף יג - ב
דף יד - א
הא דתנן בצלים הסריסים ופול המצרי שמנע מהן מים שלשים יום לפני ראש השנה. פירש רש"י ז"ל: דאתיא כר' יוסי הגלילי, דכיון שמנע מהן שלשים יום נמצאו שגדלו על מי שנה שעברה, אלא לר' עקיבא דאמר יצאו ירקות שגדלין על כל מים אף אלו דרכן ליגדל על כל מים. ואני תמה אם כן למה אמרו שמנע מהן מים שלשים יום לפני ראש השנה, אפילו לא מנע מהם מים כלל לפני ראש השנה אלא שמנע מהם מים לאחר ראש השנה, דהא גדלו על מי שנה שעברה כגורן ויקב. ונראה דאדרבה אתיא כר' עקיבא משום דכיון שמנע מהן מים שלשים יום בשנה שעברה הרי אלו כגורן שהוא גדל על מי גשמים, ולא כגדלין דרך השקאה דהיינו על כל מים והלכך עשורן של אלו ושביעיתן כגורן, אבל לר' יוסי דאמר כל שגדלין על מי שנה שעברה יצאו ירקות שגדלין על מי שנה הבאה, אף אלו שהחזיר להן מים לאחר ראש השנה וגדלו קצת על ידי אותן מים של שנה הבאה הרי אלו כירקות שגדלין על מי שנה הבאה. וכן נראה מן הירושלמי (שביעית פ"ב, ה"ו) דגרסינן התם עלה דההוא, אמר ר' מונא מכיון שמנע מהן מים שלשים יום לפני ראש השנה נעשו כבעל, כלומר, יצאו מתורת ירקות הגדלים על כל מים ונעשו כשדה בית הבעל שמס[ת]פקת במי גשמים ומתעשרין לשעבר. וכן מצאתי לרבינו שמשון ז"ל בפירוש מסכת שביעית שלו.
דף יד - ב
הא דתנן אתרוג שוה לאילן בשלשה דרכים ולירק בדרך אחד. פירושו: שוה לאילן דאזלינן בתר חנטה כאילן בשלשה דרכים כדמפרש ואזיל, ושוה בדרך אחד לירק דאזלינן ביה בתר לקיטה כירק, וכן פירש רש"י ז"ל כאן. אבל בריש פרק קמא דקדושין (ב, ב) פירש שהוא מונה כל הדרכים שהוא כאילן והדרכים שהוא כירק, ואי אפשר דהא שוה לאילן בכמה דרכים אחרים, שהרי אינו כלאים בכרם כאילן וחייב בפאה כאילן. ומה שפירש כאן הוא עיקר. ושם כתבתי יותר בארוכה בסייעתא דשמיא.
דף טו - א
גירסת הספרים כך היא בדברי רבה: אתרוג בת שישית הנכנסת לשביעית פטורה מן הביעור ופטור מן המעשר בת שביעית הנכנסת לשמינית פטור מן המעשר וחייבת בביעור. ואקשי עליה אביי, בשלמא סיפא לחומרא, כלומר הא דקאמרת בסיפא חייבת בביעור אפילו מספקא לך אי אזלינן ביה לשביעית בתר חנטה כרבן גמליאל ור' אליעזר או בתר לקיטה כרבותינו שבאושא דבסמוך, אפילו הכי אזלת ביה לחומרא ומחייבת ליה בביעור משום חומר שביעית דאורייתא, וכיון דמחייבת ליה בביעור לחומרין מספק משום הכי פטרת ליה מן המעשר דרבנן, דממילא איפטר ליה דהא הפקר הוא והפקר פטור מן המעשר. ואע"ג דברישא פטרת ליה נמי מן המעשר, לא קשיא לי ולא מידי, דהוה אמינא דהתם נמי משום דמספקא לך אי בתר לקיטה או בתר חנטה אזלת ביה לחומרא בתר לקיטה והוו להו כפירות שביעית, ומשום הכי פטרת להו מן המעשר. אלא השתא דאמרת ברישא דאינו חייב בביעור, אלמא קים לך דבתר חנטה אזלינן ביה, וסופא מחייבת ליה בביעור ופטרת ממעשר דפירות שביעית נינהו, אלא רישא אמאי פטרת ליה ממעשר, דאפילו לר"ג דאזיל ביה למעשר בתר לקיטה כירק, התם הוא דוקא לענין מעשר שני ומעשר עני, אבל פירות שישית הנכנסין בשביעית כיון דבתר חנטה אזלינן בהו ודהיתר נינהו אף הן חייבין במעשר, דהא לא פטרה התורה פירות שביעית ממעשר משום שביעית אלא מדין הפקר נגעה בהן, וכדדרשינן (מכילתא משפטים פרשה כ) ואכלו אביוני עמך ויתרם תאכל חיית השדה (משפטים כג, יא) מה חיה אוכלת ופטורה ממעשר אף אביוני עמך אוכלין ופטורין, ואם כן אמאי פטורה מן המעשר. ופריק, יד הכל ממשמשין בה ואת אמרת תתחייב במעשר, כלומר אע"פ שאין פירותיה הפקר מדין תורה ואף הבעלים אינן מפקירים אותה לדעת, מכל מקום כיון שהוא צריך לפרוץ שדהו מחמת פירות שביעית שבו ומתוך כך גם יד הכל ממשמשין באלו הוו להו כהפקר, והלכך פטורין מן המעשר כשאר פירות של שביעית. ורב המנונא סבר דשישית הנכנסת לשביעית לכל דבר היא שישית, דכיון דיש בה גזל ולבעלים היא אף היא חייבת במעשר, דמחמת גזל הרבים שממשמשין בה ונוטלין ממנה בגזל אינה פטורה דהא ליכא הפקר, אבל בסופא מודה ליה לרבה דפירות שביעית נינהו, דבתר חנטה אזלינן לכולי עלמא לענין שביעית, והלכך אפילו לר"ג דאזיל בתר לקיטה לענין מעשר הני מילי לשני ועני, אבל כאן פירות שביעית נינהו והפקר נינהו ופטורין מן המעשר.
ואותבינן עליהו מדר' שמעון בן יהודה שאמר משום ר' שמעון, ואוקימנא בפלוגתא דאבטולמוס ורבותינו שבאושא, ואינהו דאמור כאבטולמוס דאמר אתרוג אחר לקיטה למעשר ואחר חנטה לשביעית, והלכך בת שביעית הנכנסת לשמינית חייבת ביעור כשנת חנטתו, ומינה דהיא פטורה מן המעשר דהא פירות הפקר נינהו, ואע"ג דלענין מעשר בתר לקיטה הני מילי בפירות דעלמא לאו דהפקר ונפקא מינה לשני ועני. ור' שמעון פליג בין בדרבותינו בין בדאבטולמוס ומחלוקת שלישית היא. ובבת שישית הנכנסת לשביעית בהא פליגי רבה ורב המנונא, דרב המנונא סבר כיון דבתר חנטה אזלינן לשביעית, אם כן זו פטורה מן הביעור דבת שישית היא והלכך חייבת נמי במעשר דפירות שישית נינהו, ואע"ג דלענין מעשר לאבטולמוס בתר לקיטה הני מילי לענין מעשר שני ועני אבל בפירות שישית שנלקטו בשביעית לא וכדאמרינן לעיל, ואי משום דיד הכל ממשמשין בה גזל הוא ולא הפקר. ורבה סבר ממילא הוי הפקר, ואע"פ שהוא הפקר שלא מדעת פטור מן המעשר, ודאבטולמוס שאמר בתר לקיטה למעשר אפילו בבת שישית שנכנסה לשביעית היא ומשום דהכל ממשמשין, אבל בשל שביעית שנכנסה בשמינית לכולי עלמא פטורה דשל הפקר היא והפקר פטור מן המעשר, והא דאוקימנא לדרבה ורב המנונא בדאבטולמוס וכל חד מניהו מפרש לה לדאבטולמוס לטעמיה, הוא הדין דהוו מצי למימר אינהו דאמר כרבן גמליאל, אלא דאפשר דהא דאבטולמוס עיקר ודר"ג מעדותו של אבטולמוס היא.
והרב בעל המאור ז"ל גריס בדסופא דרבה, חייבת במעשר וחייבת בביעור, ובשלמא סופא לחומרא דקאמר ליה אביי היינו מדמחייב ליה במעשר כשעת לקיטתו אע"פ שהוא מחייבו בביעור כשעת חנטתו. ואינו נכון, דמכל מקום כיון שהוא מפקירו מחמת ספק שביעית ממילא איפטר ליה ממעשר, דלא יהא אלא בשאר שני שבוע אטו אי מפקר להו לפירותיו מי לא מיפטרי ממעשר.
הא דתני ר' שמעון: שאין לך דבר שחייב בביעור אלא אם כן גדל בשביעית ונלקט בשביעית. על כרחין לא כללא כייל לכולהו אילני, דאם איתא מאי קא מותיב מינה תיובתא לרבה ורב המנונא, הא כולהו פליגי עליה וכולהו סבירא להו דאילן בתר חנטה לשביעית, אלא ר' שמעון באתרוג דוקא קא מיירי.
דף טז - א
הא דאמר ר' אבהו למה תוקעין בשופר של איל. למצוה מן המובחר קאמר, הא לעכובא תנן לקמן (כו, א) כל השופרות כשרין חוץ משל פרה.
ומסתברא דלא קשה כלל דלא אמרו התם דאיכא משום בל תוסיף, אלא במה שהוא מוסיף מדעת עצמו כגון כהן שהוסיף ברכה משלו, ואי נמי ישן בשמיני בסוכה במתכוין למצוה, ואי נמי במה שאירע במקרה שנתערב מתן אחת במתן ארבעה וכיוצא באלו, אבל במה שעמדו חכמים ותקנו לצורך אין כאן בל תוסיף דכבר אמרה תורה (דברים יז, יא) על פי התורה אשר יורוך. ותדע לך, דהא שמיני של סוכה בזמן הזה מצוה של דבריהם וישנין ואוכלין בה למצוה ואע"ג דבקיאין השתא בקבועא דירחא, ומכריז ר' יוחנן היכא דמטו שלוחי ניסן ולא מטו שלוחי תשרי ליעברו תרי יומי גזרה ניסן אטו תשרי (לקמן כא, א), אלמא כל לצורך בית דין גוזרין ומוסיפין והרשות בידן. והוא הדין בבל תגרע לצורך כגון יום טוב של ראש השנה שחל להיות בשבת, אע"ג דאמרה תורה תקעו עמדו וגזרו שלא לתקוע וכל זה לצורך. והכי נמי לצורך ראו לתקוע ולחזור ולתקוע, ומצוה לשמוע לדברי חכמים מלא תסור, כך נראה לי.
ופירוש לערבב את השטן. יש מפרשים להכניע היצר, כדכתיב (עמוס ג, ו) אם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו. ושטן הוא יצר הרע וכדריש לקיש דאמר (ב"ב טז, א) הוא שטן הוא יצר הרע הוא מלאך המות. ובערוך (ערך ערב א') פירש דבירושלמי גרסינן בלע המות לנצח (ישעיה כה, ח) וכתיב (שם כז, יג) והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול, כד שמע שטן קול שופר זמנא חדא בהיל ולא בהיל, וכד תנינן ליה אמר ודאי ההוא שופרא דתקע שופר הגדול מטא זמניה להתבלע ומרתיע ומתערבב ולית ליה פנאי למעבד קטיגוריא.
דף טז - ב
הא דר' כרוספדאי דאמר: של צדיקים גמורים נכתבין ונחתמין לאלתר לחיים ושל רשעים גמורים למיתה. יש לפרש דלאו מיתה וחיים ממש קאמר, אלא טובת העולם ורעותיו קאמר. ואע"פ שיש רשעים שמגיע אליהם כמעשה הצדיקים וצדיקים אובדין בצדקן, אותם רשעים אפשר שיש בידן קצת מצות שמתן שכרן בעולם הזה, ואוכלין אותן קרן ופירות בעולם הזה להאבידם לעתיד לבא, כדכתיב (דברים ז, י) ומשלם לשונאיו אל פניו להאבידו. ורשע שאמרו כאן שנחתם לרעות העולם הזה, כשאין בידו קצת מאותן מצות, הא יש בידו אע"פ שהוא רשע גמור כלומר שרובו עונות, משלמין לו כנגדן בעולם הזה, וכמו שאמרו גם כן בפ"ק דקידושין (לט, ב), מי שעונותיו מרובין מזכיותיו דומה כמי שמקיים את התורה כולה ולא חסר ממנה אות אחת. וצדיקים גמורים שאמרו כאן בשאין בידן מאותן עבירות שעונשין בעולם הזה, הא יש בידו קצת מאותן עברות נפרעין מהן בעולם הזה וכדאמרינן נמי התם בקידושין, מי שזכויותיו מרובין מעונותיו דומה כמי ששרף את התורה ולא שייר ממנה אות אחת.
ואי נמי יש לפרש דחיים ומיתה דקאמר בעולם הבא קאמר, אבל בעולם הזה יש צדיק אובד בצדקו ויש רשע מאריך ברעתו. אלא שאני תמה שהרי אפילו רשע גמור כל ימיו ועשה תשובה באחרונה אין מזכירין לו שום רשע מרשעו ואם כן מאי נחתמין לאלתר, ואפילו צדיק גמור כל ימיו ומרד באחרונה אבד כל הראשונות. וגזר דין דיחיד אינו נקרע דקאמר, היינו גזר דין בטובות העולם הזה ורעותיו קאמר, הא בחיי העולם הבא הכל הולך אחר שעות סוף ימיו. וברוך אל אמת היודע האמת.
דף יז - א
דף יח - א
דף יח - ב
גירסת רוב הספרים: צום הרביעי זה ט' בתמוז שבו הובקעה העיר. וקרא נמי בט' לחודש כתיב (ירמיה לט, ב). אבל בירושלמי (תענית פ"ד, ה"ה) דתמן גרסי לזה שבעה עשר בתמוז, ואקשו והא תשעה לחדש כתיב, ותרצו קלקול חשבונות היה שם, כלומר, ודאי בשבעה עשר היה גם בראשונה כמו בשניה, אלא מפני רוב הצרה טעו בחשבון ונתקלקלו בו וחשבו שהיה בתשעה לחדש, וקרא כי כתיב לחשבון העם כתיב.
דף יט - א
הא דתנן: כלי זכוכית שניקבו והטיף לתוכן אבר ר' מאיר מטמא וחכמים מטהרין. פירש רש"י ז"ל: דבטומאה דאורייתא פליגי, משום דכלי זכוכית לא מצינו להן טומאה דאורייתא אלא שגזרו עליהם טומאה, כדאיתא בפרק קמא דשבת (טו, ב) בשמעתא דשמונה עשר דבר, והני שניקבו והטיף לתוכן אבר ואחר כך נטמאו ר' מאיר מטמא טומאה דאורייתא, דאזלינן בתר המעמיד והרי הוא ככלי מתכות, וחכמים מטהרים מדאורייתא דלא הלכו בהן בתר המעמיד, אבל טמאין הן בטומאה דרבנן. ואינו מחוור דמטהרין לגמרי משמע. ונראה יותר כפירוש השני שפירש דבכלים שנטמאו ונקבו מיירי דכיון שנקבו טהרו ואחר כך הטיף לתוכן אבר, ר' מאיר עביד להו ככלי מתכות וחזרו לטומאתן ישנה ככלי מתכות שנשברו וחזר ורצפן, וחכמים מטהרין לגמרי דלא גזרו בהן אלא ליטמא לכתחילה, הא בשנשברו ותקנן לחזור לטומאתן ישנה לא ואין הולכין בהן בתר המעמיד.
דף יט - ב
דף כ - א
ועוד נראה לי לתרץ, דאי מרישא הוה אמינא משום דסבירא ליה לתנא דמתניתין דעבור שנה חדש, ורצה חודש רצה שלשים יום, והלכך צריכין למיפק אניסן, והא דלא נפקי אאדר שני דילמא במצות הנוהגות בשני אי נוהגות בראשון פליגי, הלכך לא מצי פריק ליה מיניה כי היכי דלא לידחיה הכין.
ואי קשיא לך, אכתי בשנה מעוברת בתחלתה מאי איכא למימר אמאי נפקי אניסן. ויש לומר כיון דבשנה פשוטה צריכי למיפק משום חשש שנה מעוברת, ובשנה מתעברת גופא נמי צריכי למיפק, שנה מעוברת בתחלתה מיעוטא דמיעוטא הוא, אפשר דמשום רובא תנן במתניתין על ניסן מפני הפסח.
אבל הרב בעל המאור ז"ל [כתב], דאפילו אשנה מעוברת בתחלתה אמרו שיצאו שלוחים על ניסן מפני הפסח, משום שהשליחות צריך בשביל הכל ומסורה היא לכל ואין הכל בקיאין לידע שאדר הסמוך לניסן לעולם חסר, ודילמא מיקלקל להו פסח דאית ביה חיוב כרת. ואע"ג דלא הטריחו על אדר השני מפני הפורים, התם הקלו משום דליכא חיוב כרת אבל בחיוב כרת דחמץ לא הקלו. ואע"ג דמותיב רב נחמן מדתנן (לקמן כא, ב) על שני חדשים מחללין את השבת ואי אמרת לעולם חסר אמאי מחללינן, התם שאני משום דעדות אינה מסורה אלא לבית דין שיודעין בסוד העיבור. ואע"ג דאקשינן לעיל וכיון דנפקי אאלול למה להו אתשרי, דאלמא ידעי חדש זה מכלל חדש אחר, שאני התם שאין לחודש אלול שליחות בפני עצמו אלא בשביל ראש השנה כדתנן (לעיל יח, א) על אלול מפני ראש השנה, אבל אדר הסמוך לניסן שיש לו שליחות בפני עצמו מפני הפורים, דילמא טעו ולא ידעי מיניה ראש חודש ניסן, והלכך אע"פ שיצאו על אדר חוזרין ויוצאין על ניסן.
גירסת הספרים: איכא ביניהו יום טוב של ראש השנה הסמוך לשבת בין מלפניה בין מלאחריה. ורבינו תם ז"ל לא גריס מלפניה, דאם כן אפילו למאן דאמר משום מתיא איכא דהא אתי יום הכפורים באחד בשבת. ואיכא מאן דלא גריס יום טוב של ראש השנה אלא יום טוב סתמא, וביום טוב של עצרת קאי, דלמאן דאמר משום ירקיא איכא דהא בעצרת נמי חביל עלמא, והלכך מעברינן אדר הסמוך לניסן, וכן כתב בעל המאור ז"ל. ובשם התוס' כתב, דלעולם אין מעברין אלא משום תשרי בלבד דבדידיה חביל עלמא וכדאמרינן (יומא כט, א) שילהי קיטא קשה מקיטא, אבל משום ניסן ועצרת לא מעברינן דלא חביל בהו עלמא. והכא בהא פליגי, דמאן דאמר משום ירקיא סבר דכל היכא דאתי יום טוב של ראש השנה סמוך לשבת בין מלפניה בין מלאחריה מעברינן, משום דאי אתי בערב שבת אתי נמי יום טוב הראשון של חג ושמיני עצרת בערב שבת, והיכא דמטו שלוחי תשרי חביל להו עלמא טובא ואיכא משום ירקיא, ותקנתא דחמימי לאו כלום הוא, והיכא נמי דאתיא מלאחריה הוי נמי יום טוב הראשון ושמיני עצרת באחד בשבת ואיכא נמי משום ירקיא, אבל משום מתיא ליכא לעולם דהא היכא דמטו שלוחים עד ערב יום הכפורים לא חביל להו עלמא, דאכתי מקרבי טובא לארץ ישראל דלא חביל להו עלמא.
ומאן דאמר משום מתיא, היכא דאתו מלפניה ודאי מעברין משום מתיא משום דאתי יום הכפורים באחד בשבת וקא סבר דאפילו הכי חביל עלמא, אבל לא משום ירקיא דאפשר בחמימי, ומלאחריה דליכא משום מתיא לא מעברינן כלל דסבירא ליה דאפשר בחמימי. נמצא דביום טוב הסמוך לשבת מלאחריה פליגי לגמרי, דלמאן דאמר משום ירקיא מעברינן ולמאן דאמר משום מתיא לא מעברינן ליה כלל, וביום טוב הסמוך לשבת מלפניה בין למר ובין למר מעברינן, אלא בטעמא פליגי למר משום מתיא ולא משום ירקיא, ולמר לא משום מתיא אלא משום ירקיא. והוא הדין דהוה מצי למימר יום הכפורים הסמוך לשבת בין מלפניה בין מלאחריה איכא ביניהו, אלא שלא היה מתברר טעם מחלוקתם ביום טוב יפה בלשון קצרה כדרך שהוא מתברר טעם יום הכפורים מכלל יום טוב.
דף כ - ב
ומסתברא דהא דאמרינן עשרים וארבעה שעי מיכסי סיהרא בתר רובא איתנא, כלומר דרוב הפעמים כך הוא, אבל לפעמים ממהר להראות בפחות מיכן, והיינו דר"ג דאמר לקמן בפרק אם אינן מכירין (כה, א) פעמים בא בארוכה פעמים בא בקצרה, וכדגרסינן התם בירושלמי (פ"ב, ה"ו) כל חדש שנולד קודם חצות אין כח בעין לראות את הישן, ותני כן נראה ישן בשחרית לא נראה חדש בין הערבים נראה חדש בין הערבים לא נראה ישן בשחרית, א"ר חייא בר אבא מפני מה קבל ר"ג, שמסורת בידיו מאבותיו פעמים מהלך בקצרה פעמים מהלך בארוכה. ועוד נראה לי לפרש הכא לא בשנראה ממש ישן בתחלה הלילה אלא בשנראה ישן ביום כ"ט לאחר חצות, דכיון שכן בידוע שימשך הישן עד תחלת הלילה ונמצא שלא יהא לילה ויום מן החדש, הלכך אין מקדשין אותו ביום שלושים אע"פ שהעידו שנראה בו ביום חדש קודם שקיעת החמה, כך נראה לי.
דף כא - א
והא דאמרו ליה: אסהיד ואמר להו אני לא שמעתי מפי ב"ד מקודש. תמיהא לי, אם מחמת שלא באו עדים עד שלשים ואחד באלול ויצא לוי משם ביום שלשים סמוך לשקיעת החמה, או שעמד שם ויודע שנתעבר אלול וקדשו תשרי ביום שלשים ואחד ועל כן היה סומך שלא להתענות עד חד סר לבני בבל, מאי קאמר להו אני לא שמעתי מפי בית דין מקודש, מכל מקום הוא ידע שנתעבר החדש ושלא נתקדש ביום עבורו ושנתקדש ביום ל"א, אע"פ שלא שמע מפי בית דין הרי שמע מפי מי ששמע, ותניא לקמן בריש פרק אם אין מכירין (כב, ב) בא אחד מסוף העולם ואמר קדשו בית דין את החדש נאמן, וחייבין בני בבל להתענות באותו יום כמוהו, ואפילו לא ראה כשנתקדש ולא שמע אם קדשוהו אם לא כיון דידע שלא נתקדש ביום שלשים על כרחנו נתעבר ונתקדש ביום שלשים ואחד. ואם יצא ביום כ"ט באלול ולא שמע שנתקדש ביום שלשים ואחד היה לו ללוי להתענות ביום שלשים ותשעה לאלול כבני בבל, ומה הפרש היה בין לוי לבני בבל, אם היה בדבר ענין שיוכל לוי לסמוך עליו גם בני בבל כן, ואם לאו בין לוי בין בני בבל היה להם להתענות ביום שלשים ותשעה לאלול. ואולי נאמר דכיון שכבר קדשו בני בבל יום שלשים ועליו סמכו והתענו ביום עשירי שלהם אין להם לחזור ולהתענות ביום אחר כיון שאין כאן עד ששמע כשנתקדש שם יום שלשים ואחד, ויש להם לסמוך על מה שאמרה תורה אתם אפילו מוטעים אתם אפילו שוגגים. ומיהו אילו העיד לוי ששמע או ידע מפי מי שראה שנתקדש החדש ביום שלשים ואחד, אע"פ שהם כבר קדשו יום שלשים כיון דבני בבל בתר בית דין שבארץ ישראל גרירי טעותם אינו עומד וחייבים להתענות ביום עשירי לבני ארץ ישראל.
ומשום כך פירש רבינו תם ז"ל דהכי קאמר, אי משכה עד שיתסר ושיתסר בכלל ונפלה בשיבסר, דאפילו כי מעברת לאדר נפלה ביום שיתסר, ואפילו לר' יוסי דאמר יום תקופה מתחיל מכל מקום עד ט"ז ישנה היא. ואין לפרש דעד שיתסר ולא עד בכלל וקסבר רב הונא בר אבין דיום תקופה גומר, משום דקיימא לן כר' יוסי דאמר יום תקופה מתחיל ומסתמא רב הונא בר אבין הכי סבירא ליה.
דף כא - ב
ורש"י ז"ל פירש עוד, שאינו טעם גמור אלא סעד וליפות הענין בעלמא, וכאותה ששנינו בפ"ק דסנהדרין (יא, א) אין מעברין את השנה מפני הגדיים והטלאים אבל עושין אותן סעד לשנה. ויש לפרש שאינו טעם לזה כלל, ומעלות ניסן ותשרי קתני, כלומר, בהן מחללין את השבת ובהן מתקנין את המועדות ובהן שלוחין יוצאין משישמעו מפי בית דין מקודש מקודש, [מה] שאין כן בשאר חדשים. וכן פירש הרב בעל המאור ז"ל. אלא שקשה לי קצת לשון משנתינו על שני חדשים השלוחין יוצאין, ואם היא מעלה על יציאתם לאחר שישמעו מקודש ולא קודם לכן מה שאין כן בשאר חדשים שיוצאין קודם שישמעו מקודש, על שני חדשים אין השלוחין יוצאין הוה ליה למיתני, שזו היא מעלתם בכך כשאינן יוצאין כמו על השאר.
ועוד כתב הרב בעל המאור ז"ל, שלא אמרו אלא בשנראה החדש בזמנו מפני הספק שמא יסכימו עליו לעברו, ומפני תקנת המועדות צריכין השלוחים לשהות עד שישמעו מפי בית דין מקודש, אבל אם עברו אותו ולא קדשו בית דין את החדש מה צרך לנו להשהותם עוד, ע"כ. ובודאי כי לדברי ר' אלעזר בר' צדוק דאמר לקמן בפרק אם אינן מכירין (כד, א), אם לא נראה בזמנו אין מקדשין אותו שכבר קדשוהו שמים, לכאורה הכין משמע כדברי הרב בעל המאור ז"ל, לפי שברייתא זו דקתני על ניסן ועל תשרי עד שישמעו מפי בית דין מקודש אתיא לכולי עלמא ואפילו לר' אלעזר בר' צדוק. ובתוספתא (פ"א הל' ט"ז) ר' אלעזר בר' צדוק תני הכי בהדיא, ר' אלעזר בר' צדוק אומר אין השלוחין יוצאין לסוריא עד שישמעו מפי בית דין למחר, והלכך איכא לפרושה כדפירשה הרב ז"ל, משום דבחדש מעובר אין בית דין מקדשין אותו. ומכל מקום אפילו הכי לאו ראיה היא, דאיכא למימר דכיון דבשנתקדש בזמנו אינן יוצאין עד שישמעו מקודש מפי בית דין משום חששא דשמא יסכימו עליו עוד ויעברו אותו, וכיון שכן אף בשלא נתקדש בזמנו אינן יוצאין מבערב עד למחר שבית דין משלחין אותן גזירה אטו נתקדש בזמנו.
ועוד, דאם איתא שאין ממתינין אלא בשנתקדש בזמנו, דהיינו ביום שלשים, אם כן מה בין שאר חדשים לניסן ותשרי, דהא לכאורה משמע שאין השלוחים יוצאין קודם ליל עבוריהן, שהוא זמן שהיו משיאין בו משואות בראשונה, דמשואות בליל עיבורו היה וכדתנן (כב, ב) ואימתי משיאין משואות לאור עבורו. ועל כרחין הכין הוא, דאפילו ראוהו בזמנו ביום שבת ובאו בו ביום וקדשוהו בית דין בו ביום, אפילו הכי אין השלוחין יוצאין עד הערב כבשאר חדשים שעל קריאתן אתה מחלל ואי אתה מחלל על קיומן, ואם לא באו עד למחר הרי השלוחין יוצאין בערב כמו כן, ואם כן מה הפרש יש בין תשרי לשאר חדשים ליציאת השלוחים, ולמה יחללו את השבת על קריאתו של תשרי מחמת יציאת השלוחים. אלא על כרחין משמע שלעולם אינן יוצאין עד למחר שיקבעוה בבית דין, ואפילו למאן דאמר דשלא בזמנו אין צריכין לומר מקודש. וטעמא דמילתא דאפילו בחודש מעובר אינן יוצאין אלא לאחר זמן הראוי לבית דין לומר מקודש, היינו כדאמרן גזרה נתקדש שלא בזמנו לנתקדש בזמנו.
דף כב - א
ותמיה לי, אם כן אמאי לא תני ליה נמי האשה. ויש לומר דכיון דתנא זה הכלל כל עדות שאין האשה כשרה לה אף הן אינן כשרין לה, הא תנא בהדיא דאין אשה כשרה לעדות החדש. וניחא ליה למיתני בכי האי לישנא משום דשמעינן מינה תרתי, חדא הא דכל עדות שאין האשה כשרה לה, ועוד דאין אשה כשרה לעדות החדש, ואלו תנא בהדיא העבדים והנשים הוה צריך עוד למיתני זה הכלל, הלכך ניחא ליה טפי למיתני חדא דאית בה תרתי.
סליק פירקא ארבעה ראשי שנים בס"ד
פרק אם אינן מכירין
דף כב - ב
דף כג - א
דף כג - ב
דף כד - א
דף כד - ב
הא דתניא: טבעת שחותמו בולט אסור להניחה ומותר לחתום בה. בצורת אדם, אי נמי בצורת חמה ולבנה היא, דאיכא משום עשייה ומשום חשדא דע"ז, והלכך בחותמה בולט אסור להניחה משום חשד ע"ז לפי שאלו צורות נעבדות ואותן הנעשין לעבודה אין עושין אותן אלא בולטות. ומותר לחתום בה דאי משום איסור עשייה, לא אסרה תורה אלא כעין שמשין שבמדור שהן בולטין. אבל אי אפשר לפרש בצורת דרקון דההיא ליכא משום איסור עשייה, דעשייה שלא לשם ע"ז מישרא שרי, כדאמרינן התם בפרק כל הצלמים (מב, ב) ואי בצורת דרקון בעשייה מי אסיר. והלכך חותמה שוקע היה מותר בין להניחה בין לחתום בה, והא דר"ג הוא הדין דהוה מצי לשנויי שלא היו בולטות. ובפרק כל הצלמים הארכתי בשמועה זו יותר בסייעתא דשמיא.
דף כה - א
סליק פרק אם אינן מכירין בס"ד
פרק ראוהו בית דין
דף כה - ב
הא דאמרינן: מהו דתימא ליהוי חקירת העדים כתחלת דין ומקודש מקודש כגמר דין וליקדשיה בלילה. קשיא לי, ואי משום הא נמי לא איצטריך דהא מרישא נמי שמעת מינה, דאי סלקא דעתך הכין, ליהוי נמי ראיית בית דין כתחלת דין ומקודש מקודש כגמר דין, אלא מדקתני הרי זה מעובר שמע מינה דלא. ויש לומר דאילו מרישא הוה אמינא דכיון דעלמא דעל פי ראייתם הן מקדשין, בשעת שאומרין מקודש הוי כהתחלתו וכגמרו באותה שעה ומשום הכי אי אפשר שלא לעברו, אבל בשנחקרו העדים דכשהן מקדשין עכשיו על ידי חקירת העדים שהיתה ביום הן מקדשין, אימא שפיר דמי, קא משמע לן.
הא דאקשינן: אמאי לא תהא שמיעה גדולה מראיה. פירש רש"י ז"ל דהא גבי עדות החודש לא כתיב עדות אלא כזה ראה וקדש. נראה מדבריו דלגבי נפשות או ממונות דכתיב בהו עדות לא אמרינן לא תהא שמיעה גדולה מראיה, אלא דבעינן עדות ממש או הודאת בעל דין דהוי כקבלת עדות, כההיא דאמרינן בפרק נוחלין בבבא בתרא (קיג, ב), שלשה שנכנסו לבקר את החולה רצו כותבין רצו עושין דין. ואינו מחוור, דהא בפרק החובל (ב"ק צ, ב) אמרינן הכי גבי הא דמייתי בסמוך, סנהדרין שראו באחד שהרג את הנפש מקצתן נעשין עדים ומקצתן נעשין דיינין, דאמרינן התם בגמרא (משנה צ, א, גמרא צ, ב) התוקע לחבירו נותן לו סלע ר' יהודה אומר משום ר' יוסי הגלילי מנה, איבעיא להו במנה צורי תנן או במנה מדינה תנן, תא שמע דההוא גברא דתקע לחבריה אתא לקמיה דר' יהודה נשיאה, אמר ליה הא אנא והא ר' יוסי הגלילי זיל הב ליה מנה צורי, ואמרינן מאי הא אנא והא ר' יוסי הגלילי, אי נימא הכי קאמר הא אנא דחזיתך והא ר' יוסי הגלילי דאמר מנה צורי למימרא דעד נעשה דיין והא תניא סנהדרין שראו באחד שהרג את הנפש מקצתן נעשין עדים ומקצתן נעשין דיינין דברי ר' טרפון וכו' ואפילו ר' טרפון לא קאמר אלא מקצתן נעשין עדים אבל עד אינו נעשה דיין. ופרקינן, אמרי כי תניא ההיא בשראו בלילה, אלמא אפילו במה שכתוב בו עדות אמרינן נמי לא תהא שמיעה גדולה מראיה.
ואע"ג דפריק התם רב אשי פירוקא אחרינא ואמר איבעית אימא הכי קאמר הא אנא סבירא לי כר' יוסי הגלילי במנה צורי, כלומר ולעולם אימא לך דאין עד נעשה דיין, אפילו הכי לא משמע דרב אשי אתא לאיפלוגי דלא אמרינן הכי, אלא למימר דאי מיהא לא שמעינן דסבירא ליה לר' יהודה הנשיא דעד נעשה דיין. ומכל מקום כיון דאשכחן הכא דקא מקשה להדיא לא תהא שמיעה גדולה מראיה, והתם אשכחן דאמרינן הכא לחד פירוקא, ואוקמינן לההיא דסנהדרין שראו וכו' בשראו בלילה, שמע מינה דבכולהו מילי אמרינן הכי. ועוד דהא לישנא דאמרינן התם בפירוקא קמא אמרי התם בשראו בלילה, משמע דהכין אמרי לה בבי מדרשא ולאו דיחוייא היא. וההיא דאמר רב יהודה אמר רב פרק יש נוחלין (ב"ב שם), גמרא ובני אחיות, שלשה שנכנסו לבקר את החולה רצו כותבין רצו עושין דין שנים כותבין ואין עושין דין, כלומר משום דשנים הוו להו עדים ואין עד נעשה דיין, ולא אמרינן לא תהא שמיעה גדולה מראיה, התם בשאין שם עדים אלא הם וכיון שהוא מוסר דבריו להם ומצוה בפניהם שוינהו עדים שוב אין נעשין דיינין, וכי אמרינן לא תהא שמיעה גדולה מראיה בשלא הזמינום לעדות אלא שראו מעצמן שלא בהזמנה לתורת עדות, אבל התם הוה ליה כאילו הזמינם בפירוש לעדות. ואי נמי כיון שאינן אלא שנים ואינן ראויין לדין, הויא להו ראייתם ראיית עדים ולא ראיית בית דין ותורת עדים יש להם. והלכך הא דאמרינן הכא לא תהא שמיעה גדולה מראיה, לאו בעדות החדש בלחוד קאמרינן אלא אפילו בדיני נפשות לר' טרפון, ובדיני ממונות בין לר' טרפון בין לר' עקיבא.
אלא דאיכא למידק אם כן לותיב התם מיהא מתניתין לר' אבהו ולרבה. ועוד ברייתא גופה דאם היה מומחה לרבים דן ואפילו יחידי, אם כן אתיא כרב אחא, ואי הכי לותיב מינה התם לר' אבהו ולרבה, ובשלמא אי לאו סוגיין דהכא ליכא לאותבינהו מההוא ברייתא, משום דמוקמי לה אינהו לכולהו ברייתא בתקנתא, כלומר שלשה הדיוטות ולא בעי מומחין, כדי שלא תנעול דלת, ויחיד מומחה נמי בתקנת חכמים משום נעילת דלת, אלא לפום סוגיין דהכא ברייתא דבר תורה קאמר. וראיתי לר"מ ב"ן נ"ר במסכת סנהדרין (כג, א ד"ה והוי יודע), דסוגיין דהכא ודאי אליבא דרב אחא נסיב לה כולה, ומיהו לר' אבהו נמי כיון דתנן היתר נדרין בשלשה ואם היה מומחה לרבים דן אפילו ביחידי, סלקא דעתך אמינא תיהוי קדוש החודש כהפרת נדרין, קא משמע לן דכתיב החודש הזה לכם, וכדתניא בפרק יש נוחלין (קכא, ב) מועדי השם נאמרו, הפרת נדרים לא נאמרה, ע"כ. ואע"ג דקיימא לן כר' אבהו דשנים שדנו אין דיניהן דין, אפילו הכי לא קשיא מידי כי נסיב לה הכא אליבא דרב אחא, דאורחא דתלמודא בהכי דלא חייש בכל כי האי למנקט אליבא דהילכתא, אלא במאי דמחזי טפי לפשטותא דמילתא, וכשתמצא לומר דלית הלכתא הכין אלא כאידך, דוק מינה כאידך. ובהרבה מקומות איכא דכותיה בתלמודא.
דף כו - א
אבל הרב בעל המאור ז"ל כתב, דלהאי דרשא דהכא דוקא בשראוהו בלילה, הא ראוהו ביום שדנין על פי ראייתן ליכא למימר עדה מצלת. והא דהכא ר' עקיבא לטעמיה דר' טרפון קאמר ליה, כלומר לדידי אין עד נעשה דיין לעולם בדיני נפשות ואע"פ שראוהו ביום, מדכתיב עד עמדו לפני העדה, אלא לדידך דאמרת בשראוהו ביום שממיתין אותן בראייתן בלא עדות, ולא סבירא לך משמעות מדרש דעד עמדו, היכא דראוהו בלילה מיהא, דאמרת מקצתן נעשין עדים ומקצתן נעשין דיינין, אמאי אודי איזי מיהת כיון שראו בשעה שאינן ראויין לדין אלא להעיד, הרי כולם נעשין עדים, ואין עד כי האי נעשה דיין בדיני נפשות, משום דכתיב ושפטו העדה והצילו העדה, שיש להם לבדוק בעדות העדים כדי להציל הרוצח, והני כיון דחזו דקטל נפשא, לא בדקיה להו לעדים בדיקה יפה. ואמר ליה ר' טרפון לא. ואינו מחוור בעיני כלל. חדא כדאמרן דאפילו חזו ביממא נמי בעינן עדה מצלת וליכא, ועוד דאכתי מאי טעמא קא נסבי בעלי הגמרא הכא האי טעמא, דכיון דשמעינן ליה לר' עקיבא דאמר בהדיא טעמא אחרינא, מאי טעמא נסבי' אנן מדעתא דנפשין טעמא אחרינא ונימא דר"ע אמר ליה טעמא אחרינא לטעמיה דר' טרפון, דאטו מי שמעינן ליה לר' עקיבא דאמר האי טעמא בהדיא, דניצטריך למימר דלטעמיה דר' טרפון אמר ליה, אנן הוא דאמרינן, ומאי דחוקין לאוקומיה טעמא דר' עקיבא בטעמא דלא סבירא ליה.
דף כו - ב
יש מפרשים דכולה מתניתין פלוגתא נינהו ולעכובא תנינן, כלומר, תנא קמא סבר דכל השופרות כשרין חוץ משל פרה, ור' יוסי הכשיר אפילו של פרה, ואידך תנא סבר דשל ראש השנה אין כשר בו אלא של יעל פשוט, משום נשא לבבינו אל כפים (איכה ג, מא), והוא הדין לשל יובל משום דשביעי שביעי לגזירה שוה, כדאיתא בפרקין לקמן (לד, א). ור' יהודה סבר בראש השנה בשל זכרים כפופין, משם דכתיב (מלכים-א ט, ג) והיו עיני ולבי שם כל הימים. וביובלות בשל יעלים. משום דהוי סימן לחירות. ואי נמי כטעמא דגרסינן בירושלמי (מכילתין פ"ג ה"ה) תקנו את המצוי למצוי ושאינו מצוי לשאינו מצוי. והדין פירושא לא מסתבר, דאם איתא היכי מסתים סתומי ותני שופר של ראש השנה של יעל פשוט, דמשמע דהני תנאי דלעיל מודו בהא, דאי לא, הוה ליה לפרושי ור' פלוני אמר של ראש השנה של יעל, ואי נמי אחרים אומרים, ודכותה לא אשכחן בשום דוכתא. ועוד, דבקרא לא כתיב ביה פשוט ולא כפוף, אלא תעבירו שופר כתיב ביה, וכולהו איקרו שופר. ור' יהודה נמי דאמר, דשל ראש השנה לא מכשרינן ביובל ושל יובל לא מכשרינן בראש השנה מנא ליה.
אלא ודאי כולהו למצוה קאמרינן ומדרבנן. ות"ק ור' יוסי לא שייכא בפלוגתא דר' יהודה ות"ק דידיה, דר' יוסי ותנא קמא פליגי בהכשר שופרות ופסולן, דת"ק סבר כולהו כשרין חוץ משל פרה שהוא פסול לפי שהוא קרן, ור' יוסי מכשיר אפילו של פרה. ואחר כך נחלקו אידך תנאי במצוה מן המובחר, דת"ק למצוה מן המובחר של ראש השנה של יעל פשוט, והוא הדין לשל יובלות משום גזירה שוה. ור' יהודה סבר דשל ראש השנה כל מה דכאיף טפי עדיף, ושל יובלות משום דלחירות קא אתי, כל מה דפשיטי טפי עדיף. ואע"ג דגמרינן שביעי שביעי לגזירה שוה, הא מילתא לאו דאורייתא הוא, דאי מדאורייתא הני והני כשרין בין בשל יובל בין בשל ראש השנה, ואנן הוא דאמרינן מסברא הי מיניהו עדיף טפי לסימנא בעלמא, לזכור לישא לבבינו אל כפים, שלא יהא בלב כפיפות ועקמימות. או להיות הלב כפוף ונכנע, והלכך לגזירה שוה לית לה דוכתא בהא מילתא. ותדע לך דלמצוה אמרינן, מדאמר ר' לוי בגמרא (כאן) מצות שופר של ראש השנה ושל יום הכפורים בכפופים, אלמא כולה מילתא למצוה קאמר ולא לעיכובא. ור' אבהו נמי דקאמר בפרקין קמא (טז, א) למה תוקעין בשופר של איל, למצוה מן המובחר קאמר, והא דקאמר אמר הקב"ה תקעו לפני בשופר של איל כדי שאזכור לכם עקידת יצחק, טעמי נינהו למאי דתקינו רבנן. ואע"ג דר' לוי אמר ביובל נמי בשל כפופים משום גזירה שוה דראש השנה, לא קשיא מידי, דר' לוי הכי קאמר, כיון דבראש השנה טפי עדיף בכפופים, ובשל יובל לא אכפת לן בין האי להאי, ובכולה מיליהו שוה ראש השנה ויובל, לענין כפוף ופשוט נמי טפי עדיף למעבד בכפוף כראש השנה, דכיון דאפשר למעבד האי כי האי, עבדינן.
הא דאמר ר' לוי: של כל השנה בפשוטין. תמיהא לי ר' לוי דאמר כמאן, דהא תנא קמא דמתניתין בכפופים קאמר, ור' יהודה לא משמע דפליג אלא בשל ראש השנה ושל יובל, הא בשל תעניות לא. ושמא ר' לוי לאו דוקא פשוטין קאמר, אלא אפילו בפשוטין, לאפוקי דלא בעינן דוקא בכפופין כראש השנה ויובל. ואי נמי בפשוטין דוקא להיכירא בעלמא, דאינו אלא לכנופיא.
דף כז - א
והפירוש הנכון, אין בידו אלא אחת, שהיא תקיעה שלאחר תרועה, ולומר שלסוף תשר"ת עלתה לו ולא לתחלת תשר"ת. והא דאיצטריך למיתני תקע בראשונה ולא קתני האריך בתקיעה כשתים אין בידו אלא אחת, כתב הר"מ ב"ן נ"ר, משום שאין שיעור לתקיעות למעלה, ואם רצה להאריך מאריך, הילכך דין הוא שאם האריך בה כשיעור חיוב שתים שלא תעלה אלא לאחת, שעדיין מדין התקיעה הראשונה הוא, ובמה יוודע שאריכות זה מחמת תקיעה אחרת הוא, משום הכי קתני, תקע בראשונה שבתחלת הסימן והאריך בשנייה כשתים בראשונה, ס"ד אמינא כיון שהאריך בה כשתים שבראשונה ליהוי כאילו הפסיק ממש ותקע שתים קמ"ל.
והירושלמי שהביאו לראיה דחאו הרב נ"ר, וכתב דלא אמתניתין דתקע בראשונה קאי, אלא אהא דאמרינן התם גבי שופר מאריך וחצוצרות מקצרות, אמר ר' יוסה הדה אמרה פשוטה ששמע מקצתה מן המתעסק יצא, ועלה קאמר ר' אבא אפילו אחת אין בידו למה וכו'. ופירושו זאת אומרת תקיעה שהתחיל לתקוע להתעסק ולא לשם מצוה ובא אחר ואמר לו אכוין ותקע לי והשלים התקיעה לשם מצוה והאריך בה כשיעורה או בהיפך יצא, והיידא אמרה דא תקע בראשונה ומשך בשנייה כשתים דתנן אין בידו אלא אחת, ואע"פ שאין בידו אלא אחת ונמצא שאריכותו אינו אלא כמתעסק, ואפילו הכי עולה לו מקצתה לאחת. ואתא ר' בא לחלוק על ר' יוסה ולומר דלעולם תחילת התקיעה שהיתה מן המתעסק אינה כלום, וכיון שכן סוף התקיעה אינה עולה לו כלל, דכיון דסופא גבי רישא מצטרף ואותו ראש אינו כלום סופא נמי אינה כלום, ולא דמי למשך בשנייה כשתים, שאע"פ שנתכוין באריכות לשתים ולא עלתה לא אלא לאחת, התם משום שתחלת התקיעה וסופא לשם תקיעת מצוה היו, והלכך כשתים הוא דאינה עולה, דאפסוקי תקיעתא מהדדי לא מפסקינן, משום אחת מיהא עולה, דסופא ורישא תקיעת מצוה הן. והא דקאמר אפילו אחת אין בידו ואין צריך לומר שתים, לישנא בעלמא קאמר דפשיטא דלא תעלה לשתים, אלא משום לתא דמתניתין דמשך בשנייה כשתים דקתני אין בידו אלא אחת, קאמר הכא אפילו אחת אין בידו.
וזה הענין דחוק מעט, שיאמר ר' אבא גבי מתעסק אפילו אחת אין בידו, שבו בלשון שאמר ר' יוסה הוה ליה למימר, ולימא ר' בא אמר לא יצא. ומסתברא דבפירושא דמתניתין פליגי ר' יוסה ור' בא, ופלוגתיהו שייכא בפלוגתא דגמרין דהתוקע לשיר (להלן כח, א), מצות צריכות כונה או לא, דר' יוסה סבר מצות אין צריכות כונה. והכי קאמר פשוטה ששמע מן המתעסק, ואע"פ שלא התחיל בה לשם מצוה אין בכך כלום, דכונת מצוה אינה מעכבת, ורישא ודאי אינה כלום, ואפילו למאן דאמר מצות אינן צריכות כונה, דמתעסק שאני, כדאמרינן לקמן (לג, ב), מכל מקום אינה מפסדת בסוף התקיעה שלא היתה להתעסק, כיון דמצות אינן צריכות כונה. והיידא אמרה כן תקע בראשונה ומשך בשניה כשתים אותה שניה שהאריך בה לא עלתה לו אלא אחת, דאפסוקי תקיעתא לא מפסקינן, ואפילו הכי לאחת מיהא עולה, ולא אמרינן כונתו במחציתה לשם תקיעה אחרת מפסדת בתקיעה ראשונה, אלא עלתה לו באחת מיהא, ומשום דמצות אין צריכות כונה, והלכך ממילא יצא שהרי נתכון לתקיעה מיהא. אמר לו ר' בא דההיא שניה אינה עולה לו כלל, משום דמצות צריכות כונה, והכא אין כאן רישא לסיפא ולא סיפא לרישא, והיא הדין והוא הטעם לשמע מקצתה מן המתעסק. והא דקתני במתניתין אין בידו אלא אחת היינו ראשונה. ואנן קיי"ל כמאן דאמר מצות אין צריכות כונה והתוקע לשיר יצא, הלכך אף השנייה עלתה לו באחת כדברי ר' יוסה, כנ"ל.
ועוד אפשר לי לומר, דהא דתניא מקום שיש שופר וכו', לאו עיכובא הוא לתעניות שלא יהא אלא בחצוצרות, אלא לומר שאין תוקעין בגבולין בשנים בשופר וחצוצרות, אלא באחד מהן. והלכך בראש השנה ויובל שיש שופר על כל פנים בגבולין, שמצות היום מן התורה בשופר אין חצוצרות. ובתעניות אם יש שם חצוצרות אין שופר, ואם יש שם שופר אין חצוצרות, ולא שיהא חיוב על כל פנים בתעניות בגבולין בחצוצרות, אלא שלא יהו שם שופר וחצוצרות. והא דמקשה בירושלמי ויתקעון קומי בחצוצרתא, חצוצרתא עם השופר קאמר, ואמר ליה דמתניתא תנו כן דאין חצוצרות בגבולין, כלומר במקום שיש שופר, וכל שהוא תוקע בשופר בגבולין, בין בחובה בראש השנה ויובל בין בבחירה בתעניות, שאילו רצה לתקוע בזה או בזה עושה, ותקע בשופר, לא יביא לשם חצוצרות. וההיא ברייתא דמייתי התם בירושלמי הוא היא ברייתא דמייתי הכא. ומעתה בגבולין הנהיגו בשופר שהוא יותר מצוי, הרשות בידן, ובלבד שלא יביאו שם חצוצרות. כך נראה לי.
דף כז - ב
ופלוגתא דר' נתן ורבנן בשאינו מעכב את התקיעה היא, ומתניתין ר' נתן היא. דאי בשמעכב את התקיעה, אתיא מתניתין דלא כר' נתן, דהא סתמו, במינו משמע מן הסתם, ואפילו הכי קתני פסול. וכן תני בתוספתא בהדיא (פ"ב, ה"ג) נקב וסתמו אפילו במינו אם מעכב את התקיעה פסול ואם לאו כשר. ועוד דללישנא בתרא הא קא מכשר ר' נתן אפילו שלא במינו בשנשתייר רובו, וכיון דמפרש ר' יוחנן הא דר' נתן ודאי משמע דכותיה סבירא ליה, ואי מתניתין דלא כר' נתן קשיא דר' יוחנן אדר' יוחנן, דהא איהו כייל ופסק הלכה כסתם משנה, ובכל מקום מקשה לה אדר' יוחנן, ואע"ג דאיכא דמוקי לה באמוראי, מכל מקום מקשי ואזיל ומתרץ, ומתניתין איכא למימר ר' נתן היא ולא רבנן, ואי נמי אפילו רבנן מודו בה, אלא דר' נתן סבר אם מעכב את התקיעה לאחר סתימה, הא קודם לכן לא מעלה ולא מוריד, ורבנן סברי אם מעכב את התקיעה קודם לכן לעולם פסול, לפי שקול התוספת נכר בו, והוה ליה כצפהו זהב מבחוץ שאם נשתנה קולו מכמות היה שהוא פסול. וכן היה נראה ממה שנמצא במקצת הספרים בגירסת ירושלמי (מכילתין פ"ג, ה"ו) דגרסינן התם, שופר שנסדק, למי נצרכא לר' נתן, דבק שברי שופרות, עוד היא דר' נתן, נקב וסתמו בין במינו בין שלא במינו אם מעכב את התקיעה פסול ואם לאו כשר, ר' נתן אומר במינו כשר שלא במינו פסול. אלמא בשאינו מעכב מכשרי רבנן.
ומיהו אי אפשר לומר כן לפום גמרין כדאמרן, מדפריש ר' יוחנן הא דר' נתן, דאי בשמעכב לבסוף קא מיפלגי, מתניתין דלא כר' נתן דסתמו במינו משמע, ואי בשמעכב דמתניתין פליגי, דר' נתן סבר מעכב ואינו מעכב לבסוף קאמר, ורבנן סברי בשמעכב מעיקרא קאמר. הא לא אפשר נמי כדאמרן, דהא ללישנא בתרא דר' יוחנן ודאי משמע דאפילו לרבנן בשנשתייר רובו כשר, וההוא ודאי אי אפשר שלא היה מעכב את התקיעה מעיקרא. אלא ודאי שאותה גירסת ירושלמי ליתא, ובמקצת הנוסחאות נמי לא גרסי לה. אלא הכי גרסי, נקב וסתמו ר' חייא בשם ר' יוחנן דר' נתן היא, וזה כפירוש הראשון, וללישנא קמא דר' נתן תלת בעינן לטיבותא, שנשתייר רובו, ושסתמו במינו, ושאינו מעכב את התקיעה. וללישנא בתרא סגי לן בתרתי, שאינו מעכב וסתמו במינו ואע"פ שנפחת רובו, אי נמי, נשתייר רובו ואע"פ שסתמו שלא במינו, אבל אינו מעכב את התקיעה בעינן לעולם, דמתניתין מילתא פסיקתא קתני, אם מעכב את התקיעה פסול, ואילו היה כשר לעולם היה מחלק ותני. ורבי אלפאסי ורב חננאל והרב בעל ההלכות זכר כולם לברכה פסקו הלכה כלישנא קמא דר' יוחנן ולחומרא, וכן נהגו לעולם בשל תורה להחמיר באיסורי, כגון בגיטין וקדושין ובשאר האיסורין ואע"פ שהוא לישנא קמא. אלא שבדיני ממונות ובשל סופרים פסקו כלישנא בתרא, וכן פוסקין בכל מקום רבותינו הצרפתים בשל תורה כלישנא דחומרא, דתרי לישני כתרין תנאי או תרין אמוראי דפליגי, דאי בשל תורה הלך אחר המחמיר ובשל סופרים הלך אחר המיקל. אבל הרב ר' יצחק בן גיאת ז"ל פסק אף הכא כלישנא בתרא ולקולא. ופסק הראשון עיקר.
ירושלמי: נקב וסתמו ר' בא בר זימנא בשם ר' זעירא והוא שסתמו הא לא סתמו כשר שכל הקולות כשרין בשופר.
דף כח - א
הא דאמרינן: כי קאמר רבה בתוקע ועולה. תמיהא לי, דהא רבה דומיא דשמע מקצת תקיעה קודם שיעלה עמוד השחר נקט לה, וכדאקשינן ליה אביי לרבה גופיה, מאי שנא הא מיהא. ורבה גופיה פריק ליה התם לילה לאו זמן חיובא הוא, הכא זמן תקיעה הוא לאותן העומדים על שפת הבור. ומדוחק יש לי לומר דרבה ודאי בתוקע ועולה קאמר כדמסקינן, ולאו דומיא דתוקע מקצת תקיעה קודם שיעלה עמוד השחר נקט לה, אלא תרי מילי נינהו ותרי אתא לאשמועינן, אלא דאביי טעה וסבר דבענין אחד נקטינהו ואקשי ליה, רבה לטעמיה פריק ליה לומר דאפילו למאן דטעי ל"ק, ואורחא דתלמודא בהכי לפרוקי אליבא דמאי דסבר דמאן דמקשה. ומאן דמקשה נמי בתר הכי, למימרא דסבר רבה שמעי סוף תקיעה בלא תחילת תקיעה יצא, טעה נמי בדטעי אביי, ועוד משום דרבה גופיה אהדר ליה כדאמרית. כנ"ל.
הכי גרסינן בהלכות הרב אלפסי ז"ל, וכן היא במקצת הספרים: אמר רב יהודה שופר של עבודה זרה לא יתקע ואם תקע יצא. ואי קשיא, מאי שנא משופר של שלמים דאמר רב יהודה לא יתקע ואם תקע לא יצא דמצות ליהנות ניתנו. יש לומר דהא דאמר רבא עלה אחד ואחד זה יצא מאי טעמא מצות לאו ליהנות ניתנו, לא לטעמא דנפשיה קאמר אלא אדרב יהודה קאי, כלומר, אלא הכי קאמר רבי יהודה (אלא הכי קאמר), בין בשל עולה בין בשל שלמים יצא, מאי טעמא מצות לאו ליהנות ניתנו לכולי עלמא. ויש גורסים הכא אמר רבא, ורבא לטעמיה דאמר בין של עולה בין בל שלמים יצא מצות לא ליהנות ניתנו, הא לרב יהודה בין בשל עבודה זרה בין בשל עיר הנדחת אפילו דיעבד לא יצא דמצות ליהנות ניתנו סבירא ליה.
דף כח - ב
הא דתנן: היה עובר אחורי בית הכנסת או שהיה ביתו סמוך לבית הכנסת אם כיון לבו יצא. הקשו עלה בתוס' מיהא דאמרינן בעירובין פרק כל גגות (צב, ב), צבור בקטנה ושליח צבור בגדולה אין יוצאין ידי חובתן. ותירצו דשאני התם דליכא עשרה עם שליח ציבור. והקשו עוד מהא דאמרינן בפסח שני בשלהי פרק כיצד צולין (פסחים פה, ב) מן האגף ולחוץ כלחוץ ואמר רב וכן לתפלה, ור' יהושע בן לוי אמר אפילו מחיצה של ברזל אינה מפסקת בין ישראל לאביהם שבשמים, במאי קא מיירי אי לענין צירוף וכגון ההיא דכל גגות, תיקשי לר' יהושע בן לוי ואנן קיימא לן כר' יהושע בן לוי, כדמוכח בסוטה בפרק אלו (נאמנין) [נאמרין] (לח, ב) דמייתי מינה ראיה לברכת כהנים דאין מחיצה מפסקת. ואי איירי לענין לצאת כי הא דמתניתין דהכא, אם כן תיקשי מתניתין לרב. ותירצו דההיא דפסחים מיירי לענין לענות כל דבר שבקדושה עם הצבור, דלרב מפסקת ואינו עונה עמהם משום דכל דבר שבקדושה אין פחות מעשרה, והרי הוא נחשב כעומד לבדו בחוץ, ולר' יהושע אין מחיצה מפסקת, והרי הוא כאילו עומד בתוך העשרה שבפנים ועונה עמהם. וקשיא להו דהא קול מגלה תנן ומגלה בעינן בעשרה בין בזמנה בין שלא בזמנה, ואפילו לרב דאמר בזמנה ביחיד, מכל מקום הא אמרינן דהתם דחש לה רב להא דרב אסי דאמר בעשרה, וסלקא להו בתיובתא. ומסתברא דאי משום הא לא קשיא, דהא דבעינן עשרה למגלה היינו משום פרסומי ניסא, ובמקום קריאתה הוא דבעינן פרסומי ניסא בעשרה והא איכא, ואף על גב דהאי שמע לה מקום דליכא עשרה, קריאתה מיהא בעשרה היא, וממקום דאיכא פרסום ניסא שמע לה ושפיר דמי.
וכבר כתבתי למעלה בפרקין קמא (טז, א ד"ה למה) גבי מפני מה תוקעין כשהן יושבין ותוקעין כשהן עומדין, היאך אפשר לעשות כן והא איכא משום בל תוסיף, ותירצו בתוס' דאין בל תוסיף בכי הא, שאילו תקע וחזר ותקע ואפילו אלף פעמים באותו יום ליכא בל תוסיף, אלא אם כן הוסיף ותקע ביום אחר, וכן אם נטל לולב אלף פעם ביום אחד. וכן אם הזה מדם הבכור בקרן אחד אפילו אלף הזאות. ואינו מחוור בעיני דרך זה. ואף הם העלוהו בגמגומין הרבה. ועוד יום שני לדידן דידעינן בקבועה דירחא מאי איכא למימר. אלא שיש לומר דכל שתקנו חכמים לצורך, בין מחמת ספק בין מחמת גזרה, כההיא דמכריז ר' יוחנן היכא דמטי שלוחי ניסן ולא מטי שלוחי תשרי ליעבדו תרי יומי גזרה ניסן אטו תשרי (כא, א), ליכא משום בל תוסיף, על פי (הדבר) [התורה] אשר יורוך אמר רחמנא. ומיהו היחידים שתוקעין ביום טוב בין בראשון בין בשני, וכדאמרינן לקמן (ל, א) לא שמע איניש קל אודניה מקול תקועיא, היינו כדברי רבותינו הצרפתים, שאין בו ביום שתוקעין בו משום בל תוסיף, ואף על פי שמתכוין לערבב את השטן. ובשאר הימים נמי ליכא משום בל תוסיף, דשלא בזמנו לעבור בעי כונה.
דף כט - א
גירסת הספרים: מקדישין לעולם וגואלין לעולם. דהיא ראשונה לההיא דמוכרין לעולם וגואלין לעולם, דההיא דמקדישין איתא בפרק אין מקדישין (ערכין כו, ב) וההיא דמוכרין איתא בפרק בתרא דערכין (לג, ב), ולא משמע דמייתי בתרייתא ומנח קמייתא.
גירסת הספרים: קא משמע לן נהי דליתנהו בהשמטת קרקעות בהשמטת כספים ובשלוח עבדים מיהא איתנהו. רש"י ז"ל כתב דלא גרסינן ליה כלל, אלא קא משמע לן גרסינן ותו לא, דאי אפשר דגרסינן נהי דליתנהו בהשמטת קרקעות דהא ודאי איתנהו, דבין שלקחו הם מאחרים מחזירין, דהא איתנהו בכלל כל המצות כישראל, ובין שלקח ישראל מהם מן האלפים אמה שנתנו להם חוץ לעריהם יוצא להם ביובל. ואפילו בתי ערי חומה שאין חוזרין לישראל ביובל, חוזרין להם, שנאמר (ויקרא כה, לג) ואשר יגאל מן הלוים. ומיהו אי משום הא, איכא למימר דהשמטת קרקע דקאמר הכא, היינו מקדיש שדה אחוזה ולא גאלה ומכרה גזבר, שאלו בישראל אינה חוזרת לו, לפי שהיובל מפקיע מן המקדיש וחוזרת לכהנים ביובל, ואלו לוי שהקדיש חוזרת לו ואינה נשמטת ממנו ביובל. אבל בתוס' הקשו, דמכל מקום, כשאמר נהי דליתנהו בהשמטת קרקע אבל בשילוח עבדים איתנהו, הוה ליה למימר בהשמטת קרקע דמכירה מיהא איתנהו, ועוד היכי קאמר דבהשמטת כספים איתנהו, דמה ענין שמיטת כספים ביובל, הא בהדיא תניא בספרי בפרשת ראה אנכי (פיסקא קי"ב) דשביעית משמטת כספים ואין יובל משמט כספים, וממעט ליה מוזה דבר השמטה, שמטה משמטת כספים, ולא יובל. ואית דגרסי, נהי דליתנהו בהני, בהשמטת קרקעות ובשילוח עבדים מיהא איתנהו.
סליק פרק ראוהו בית דין בס"ד
פרק יום טוב
דף כט - ב
דף ל - א
הא דאקשינן: מאי אין כל יחיד ויחיד חייב לתקוע אי לימא דביובל תוקעין יחידים וכו' והא אמר ר' נחמן בר יצחק וכו'. תמיהא לי מאי קשיא ליה לימא אין, ביובל כל יחיד ויחיד חייב ממש לתקוע, דכתיב (ויקרא כה, ט) ביום הכפורים תעבירו שופר בכל ארצכם, כדאמרינן לעיל, ואלו בראש השנה חיוב ליכא. וברייתא נמי כל יחיד ויחיד חייב ואין כל יחיד ויחיד חייב קתני. ואסהדתיה דרב יצחק בר' יוסף לא בחיוב היא. וצריך לי עיון.
הא דאמר: ר' חייא בר גמדא לא היו תוקעין אלא כל זמן שבית דין יושבין. פירשה רש"י ז"ל ביובל. ויש מפרשים אפילו בראש השנה, ואתא לאשמועינן דאפילו בפני בית דין לא יתקע אלא כל זמן שבית דין יושבין. וכן פירשו בתוס', וכן נראה מדברי רבינו אלפאסי ז"ל שהביאה בהלכות ואף על פי שאין יובל נוהג. וכן נראה מדבריו דהא דאמרינן לעיל (כט, ב) אמרו לו היינו תנא קמא, ואמרינן איכא ביניהו בי דינא דאקראי, הכי קאמר, תנא קמא סבר כל מקום שיש בו בית דין קבוע ומומחה לרבים, מומחה אף על פי שאינו סמוך, ור' אליעזר סבר סנהדרין כיבנה. ואמרו לו סבר, אפילו כל בית דין אף על פי שאינו קבוע. וקיימא לן כתנא קמא, ועל כן כתבה לשמעתין הרב בהלכותיו. ואמרו שהוא ז"ל היו תוקעין לפניו שבית דין מומחה וקבוע היה.
דף ל - ב
ואם תאמר מכל מקום למה נתקלקלו בשיר ימתינו מלהביא נסכים עד למחר ולא יצטרכו לומר שירה היום עד למחר, דהא קיימא לן שאין אומרים שירה אלא על היין כדאיתא בפרק שני דערכין (יא, א), ויכולין הן גם כן להביא תמיד ולהמתין מלהביא נסכים עד למחר, כדאמרינן במנחות בפרק הקומץ זוטא (טו, ב) מביא אדם זבחו היום ונסכים מכאן ועד עשרה ימים, ובפרק שני דתמורה (יד, א) נמי אמרינן, מנחתם ונסכיהם אפילו בלילה מנחתם ונסכיהם אפילו למחר. ויש לומר שאם כן לא היו אומרים שירה כלל, דאילו בלילה אינו זמן שירה כדאמרינן בערכין בפרק שני (יא, א) מה כפרה ביום אף שירה ביום, ולמחר נמי בעיא היא התם (יב, א) ולא איפשיטא, דאיבעיא להו התם נסכים הבאין בפני עצמן טעונים שירה או אין טעונין שירה, ולא איפשיטא. ואפילו למאן דאמר טעונין שירה ניחא טפי להביא הנסכים עם הזבח, וכדדרשינן התם בערכין אמרו שירה אאכילה ושתיה, ואמרי התם אשתיה לחודה אמרינן או אאכילה ושתיה אמרינן אשתיה לחודה לא אמרינן. ועוד דלכתחלה משמע שהוא צריך להביא נסכים עם הזבח, וההוא דמביא אדם זבחו היום ונסכים מכאן ועד עשרה ימים, ההיא בקרבן יחיד דאין טעון שירה, לפי שאין אומרים אלא בקרבן ציבור הקבוע לו זמן, כדמוכח התם בערכין (יא, ב).
דף לא - ב
דף לב - א
הא דאקשינן: למה הוא מזכיר רחמנא אמר אידכר. תמיהא לי מאי קאמר, דהא כל הני ברכות מדרבנן נינהו, וכדאמרינן בשילהי פירקין (לד, ב) גבי שתי עיירות באחת תוקעין ובאחת מברכין הולכין למקום שתוקעין ואין הולכין למקום שמברכין, פשיטא תקיעות דאורייתא ברכות דרבנן. ואם כן מאי קאמר רחמנא אמר אדכר, שפיר קאמר להו ר' עקיבא למה תקנו לומר מלכיות כיון שאינו תוקע בהן. ונראה לי דמשום שראו חכמים לומר מלכיות זכרונות ושופרות ואסמכינהו אקרא כדאמרינן בסמוך, עשאום כאילו מן התורה, ובפרק קמא (טז, א) נמי אמרו אמר הקב"ה אמרו לפני בראש השנה מלכיות זכרונות ושופרות מלכיות כדי שתמליכוני עליכם זכרונות כדי שיעלה זכרוניכם לפני לטובה ובמה בשופר, עשאום כאילו נצטוו בכך, ואיתא נמי לקמן (לד, ב). וגדולה מזו אמרו שם, אמר ר' אבהו למה תוקעין בשופר של איל בראש השנה אמר הקב"ה תקעו לפני בשופר של איל כדי שאזכור לכם עקדת יצחק, וההיא על כרחין לאו דוקא ורמז נמי בקרא ליכא, ותנינן כל השופרות כשרין, אלא כל שראו חכמים להיות כן עשאום כאילו נצטוו על זה.
דף לב - ב
והכא יש לומר דהכי קאמר, מאי שנא דהשני מתקיע יתקיע הראשון ויברך נמי תשע, ואע"פ שאין חיוב הברכות מחמת התקיעות אלא מצד עצמן, שהרי יחיד מתפלל תשע אע"פ שאינו צריך לשמוע על סדר ברכות, ואפילו בחבר עיר נמי בשלא נזדמן להם שופר מברך תשע, שאין הברכות מעכבות את התקיעות ולא התקיעות מעכבות את הברכות, וכדתנן (לג, ב) מי שברך ואחר כך נתמנה לו שופר תוקע ומריע ותוקע, מכל מקום כיון דזריזין מקדימין למצות ואלו נתמנה לו שופר צריך לשומען על סדר הברכות, יברך אף בשחרית ויתקע על סדר הברכות, כך נראה לי.
דף לג - א
ויש שהביאו ראיה מרב יוסף דאמר בפרק החובל (ב"ק פז, א), מריש הוה אמינא מאן דאמר לי הלכה כר' יהודה עבידנא יומא טבא לרבנן דאנא לא מפקדינא ועבידנא, ואם איתא דכל היכא דפטור מן המצוה לא מצי מברך, מאי יומא טבא, דלא מצי מברך והיה מפסיד כל הברכות, הבדלה וקדוש היום וברכות של קריאת שמע שחרית וערבית, וכן כל הברכות. ואם תאמר כיון שהוא פטור היכי מברך, דהא ברכה שאינה צריכה היא, ואמרינן בברכות (לג, א) דאיכא משום לא תשא. יש לומר דההיא מדרבנן היא ובכי הא לא אמור, ותדע לך דהא אמרינן בפרק מי שמתו (ברכות כא, א) ספק אמר אמת ויציב ספק לא אמר חוזר ואומר, ואי ברכה לבטלה אסורה דבר תורה משום לא תשא אף הוא אינו חוזר ואומר מספק משום לא תשא דדילמא מוציא שם שמים לבטלה. ויש דוחים דליכא ראיה מסומא, דדילמא סומא חייב מדרבנן כיון דבר מינא דחיובא הוא, ואי נמי קטן שמברך משום דאתי לכלל חיוב והלכך מצו למימר וצונו, אבל נשים פטורות לגמרי ואפילו מדרבנן, כדמוכח בהדיא בפרק מי שמתו (ברכות כ, ב) גבי נשים חייבות בקידוש היום, דבעי למימר דחייבות מדרבנן, ופריך עלה אם כן כל מצות עשה שהזמן גרמא ניחייבו מדרבנן, אלמא פטורות לגמרי. ומדאמרינן במגלה (כג, א) הכל עולין למנין שבעה ואפילו אשה, ליכא ראיה, דדילמא התם בעולה באמצע שאינה מברכת, שלא היו רגילין לברך אלא ראשון ואחרון כדאיתא התם בפרק הקורא את המגלה עומד (כא, ב). ועוד דשאני ברכת התורה שאינה משם שנון, שהרי אפילו ברך על התורה או שנפטר באהבה רבה וחזר וקרא בבית הכנסת חוזר ומברך דהכי אתקון דהויא מצוה בפני עצמה, והם אמרו שאפילו אשה כשרה לה. ומכל מקום הסכמתן של ראשונים ז"ל שהיא מברכת ואין ממחין בידה, דמסתמא מיכל בת שאול מברכת היתה בהנחת תפילין.
הכי גרסי בסיפרי דוקאני: אין מעכבין את התינוקות מלתקוע בשבת ואין צריך לומר ביום טוב, הא גופה קשיא אמרת מתעסקין בהן עד שילמודו ואפילו בשבת אלמא אמרינן להו תקעו, והדר תני אין מעכבין, עכובי לא מעכבין הא לכתחלה לא אמרינן להו תקעו, לא קשיא כאן בקטן שהגיע לחינוך כאן בקטן שלא הגיע לחינוך. ופירושו, קטן שהגיע לחינוך אין מעכבין מלתקוע ואפילו בשבת, הא למימר להו תקעו לא אמרינן כיון דאיכא אסורא דרבנן, ולא ספינן להו בידים. אבל קטן שלא הגיע לחינוך מתעסקין בהם כדי שילמודו, ואע"ג דאמרינן ביבמות (קיד, א) מניחו תולש מניחו זורק אבל לא יאמר לו הבא לי חותם הבא לי מפתח, שאני הכא, דכיון דמדאורייתא היה מצוה לתקוע ביום זה דביום טוב של ראש השנה שחל להיות בשבת עסקינן, ועוד דקטן שלא הגיע לחינוך הוא, מותר אפילו לומר לו לתקוע כדי שילמוד. וקשיא לי, דהא איסור מדרבנן היא ואם כן אפלו בשהגיע לחינוך נמי נימא להו תקעו, דהא משמע דקטן מאכילין אותו בידים איסורא דרבנן, וכמו שהוכחתי ביבמות בפרק חרש (קיד, א) ואפילו בשהגיע לחינוך, כדמשמע לכאורה בנדה פרק יוצא דופן (מו, ב) בשמעתין דמופלא סמוך לאיש גבי קטנה שנדרה בעלה מפר לה. ומיהו אפשר דהא לאו צורך ממש של תינוק הוא ולא ספינן להו בידים, אלא כל שהוא צריך לו ממש, וכמו שכתבתי שם ביבמות פרק חרש. ובהא מיתרצא לי נמי הא דאמרינן בנזיר פרק מי שאמר הריני נזיר (כט, א), גמרא האיש מדיר את בנו בנזיר, בשלמא לר' יוחנן דאמר הלכה הוא בנזיר (אי) [משום] הכי מגלח ועביד הקפה אלא לר' יוסי בר' חנינא דאמר כדי לחנכן במצות הא קא עביד הקפה, קא סבר הקפת כל הראש דרבנן וחנוך דרבנן אתי חנוך דרבנן ודחי הקפה דרבנן. דאלמא אע"ג דהקפת כל הראש דרבנן אי לאו חנוך דדחי ליה לא מקפינן ליה, אלא דמתרצא ליה נמי, דהאי הקפה זו לאו לצורך התינוק היא, ואדרבה אי לאו חינוך ניוול הוא לו וכדאיתא התם, הלכך אי לאו חינוך מצוה לא דחינן דרבנן בידים. ואי נמי אפשר דלא אמרינן הכי בשהגיע לחינוך, וכסברא השנייה שכתבתי שם בסייעתא דשמיא.
דף לג - ב
הכי גרסינן וכן היא גרסתו של רב חננאל: שיעור תרועה שלש יבבות. וכן בברייתא גרסינן, שיעור תרועה שלשה שברים. ולא גרסינן כדי ולא כשלש, לא במתניתין ולא בברייתא.
ולפום האי דאתקין ר' אבהו לקמן (לד, א) תשר"ת תש"ר תר"ת, דחאיש להני ספיקות אי גנח אי יליל או גנח ויליל, רבוותא ז"ל אמרו שצריך למשוך בתקיעות תשר"ת כשיעור שלש שברים ותרועה דהיינו י"ח טרימוטי, דהא תרועה אחת הן ומספק תרועה אחת אתקין ר' אבהו. ובשל תש"ת אינו צריך להאריך אלא כדי שיעור שלש שברים, ובשל תר"ת כדי שיעור שלש יבבות. ואינו מחוור בעיני, דמה ששנו בברייתא שיעור תקיעה כתרועה לאו בגזירת הכתוב תלו לה, דלא כתיב באורייתא שיעור לא לתקיעה ולא לתרועה, אלא מדכתיב (שם) והעברת, דהיינו פשוטה שיערו חכמים באומד הדעת שאין פשוטה פחותה משיעור זה, והיינו דבמתניתין שיעורא בשלש תרועות וברייתא שיעורא בתרועה אחת, ואין בכתוב רמז לשיעור שלש תרועות לדעת מתניתין ולא רמז לתרועה אחת לדעת ברייתא, אלא כדאמרן, וכיון שכן הפשוטה אינו משתנה מחמת ספיקותיו של ר' אבהו. ועוד תדע לך, דאילו כן לתנא דמתניתין דתני שיעור תקיעה כשלש תרועות, שיעור תקיעה של תשר"ת ליבעי כדי תשעה שברים ושלש תרועות, ואנן נמי נעביד הכי דלא שבקינן מתניתין ועבדינן כברייתא.
והנכון שפשוטה של תר"ת כפשוטה של תשר"ת. גם נראה לי, דבין כדברי הראשונים ז"ל בין כדברי אין הפרש בין שיעור תקיעה של תר"ת ובין תקיעה של תש"ת, דהא תש"ת ותר"ת משום ספיקא דמתניתין וספיקא דברייתא עבדי להו, אי ילולי אי גנוחי, ואילו לתנא דמתניתין דסבירא ליה דהיינו ילולי הא קתני דשיעור תקיעה כדי שלש תרועות, דהיינו תשע טרימוטי, ולתנא דברייתא דסבירא ליה דהיינו גנוחי הא קאמר דשיעור תקיעה כתרועה דהיינו שלשה שברים, והיינו תשע טרימוטי. ומיהו זהו שיעורן למטה, אבל אילו רוצה להאריך בהן יותר מאריך ואין בכך כלום, וכדתנן (לעיל כז, א) תקע בראשונה ומשך בשנייה כשתים אין בידו אלא אחת, הא אחת מיהא יש בידו ואע"פ שהאריך בה כשתים, והוא הדין לשברים ובלבד שיאריך כנגדן בתקיעה שלפניהם ולאחריהן, כדי להבדיל בין תקיעה לשברים. ואפילו אם רצה לרבות בשברים ולעשות ארבעה או חמשה עושה ואינו נמנע, ובלבד שלא יפריד ביניהם אלא יעשם בנפיחה אחת דתרועה אחת הן. ותדע לך, דהא לתנא דמתניתין תרועה שלש יבבות, ואילו רצה להוסיף ולהאריך ביבבות ואפילו מאה מאריך ואינו נמנע, וכן נהגו דאי אפשר לצמצם. וכן כתב הרב ר' יצחק אבן גיאת ז"ל משמן של גאונים ז"ל.
דף לד - א
הא דאמרינן: או אינו אלא תרועה ותקיעה אחת היא. פירש רש"י ז"ל תקיעה בפני עצמה דלא תימא חדא היא אלא תוקעין ומריעין, או דלמא אינו אלא אחת והכי קאמר, היו תוקעין תרועה כאילו כתיב והרעותם תרועה. ויש מקשים לפירושו, דבהדיא אמרינן בפרק החליל (סוכה נג, ב) איפכא גמרא אין פוחתין מעשרים ואחת תקיעות במקדש, דגרסינן התם מתניתין דלא כר' יהודה דתניא ר' יהודה אומר אין פוחתין משבע ואין מוסיפין על שש עשרה במאי קא מיפלגי ר' יהודה סבר תקיעה ותרועה אחת היא ורבנן סברי תקיעה לחוד ותרועה לחוד, מאי טעמא דר' יהודה דכתיב ותקעתם תרועה וכתיב תרועה יתקעו הא כיצד תקיעה תרועה ותקיעה אחת היא ורבנן ההיא לפשוטה לפניה ופשוטה לאחריהם, ורבנן מאי טעמייהו אמר קרא ובהקהיל את הקהל תתקעו ולא תריעו ואי סלקא דעתך אחת היא פלגא דמצוה אמר רחמנא עביד ופלגא לא תעביד, אלמא אחת היא דקאמר לא תרועה לבדה קאמר אלא שלא יפסיק ביניהם, דתקיעה ממש ותרועה שעמה אחת היא, ואיתא נמי בערכין בפרק אין נערכין (י, א). אלא הכי פירושא: שמא מצוה אחת היא וצריך לתקוע ולהריע בנשימה אחת שלא יפסיק בין תקיעה לתרועה ולא כלום, כשהוא אומר ובהקהיל את הקהל תתקעו ולא תריעו הוי אומר כל אחת מצוה בפני עצמה היא, דאי מצוה חדא היא מי אמר רחמנא פלגא דמצוה עביד ופלגא לא תעביד.
ולי נראה כאן כדברי רש"י ז"ל, ושני עניינין הן הנאמרין בלשון אחד, דהתם כולי עלמא מודו שכל תרועה יש פשוטה לפניה ולאחריה אלא שנחלקו אם שלשתן אחת היא, ולומר שצריך לעשותן בנשימה אחת ועל כן אינן עולות לחשבון אלא לאחת, ולרבנן כל אחת מצוה בפני עצמה ונחשבות לשלש. אבל כאן ענין אחר הוא, שאנו באין עכשיו לחקור אם יש פשוטה כלל לפניה ולאחריה, דדילמא לא אמרה תורה אלא להריע בלבד דהא לא כתיב בראש השנה תקיעה אלא יום תרועה זכרון תרועה, וכשבאנו ללמד עליה ממדבר דכתיב ביה (במדבר י, ה) ותקעתם תרועה חקרנו עוד, דילמא לא היתה שם פשוטה כלל וכאילו אמר הכתוב תריעו תרועה, והכרחנו להיות שם פשוטה מדכתיב תתקעו ולא תריעו דאלמא תקיעה לאו היינו תרועה, אלא יש תקיעה בלא תרועה וכשאמרה תורה ותקעתם תרועה שתים קאמר תתקעו ועוד תריעו. ואחר כך באנו לחקור אם פשוטה אחת, או שתים אחת לפניה ואחת לאחריה. וזה נראה לי מבואר, ואע"פ שכאן ובערכין ובפרק החליל נאמר בלשון אחד הענינים מתחלפים, ויש הרבה כיוצא בזה בתלמוד לשון אחד בענינים מתחלפים. כך נראה לי ועיקר.
הכי גריס ר"ח ז"ל: שלש תרועות בראש השנה שתים מדברי תורה ואחת מדברי סופרים זכרון תרועה ויום תרועה מדברי תורה. פירוש: דבראש השנה גופיה כתיבי, והעברת שופר תרועה מדברי סופרים. פירוש: דגמרי לה מיובל באסמכתא בעלמא, אבל לא נאמרה למשה אלא חד גזרה שוה דתרועה דמדבר, אלא רבנן אסמיכו עלה אף הך גזרה שוה, משום דתרועה תרועה נמי היא כההיא דמדבר שנאמרה לו למשה. אבל תעבירו שופר לא גמרינן כלל, כיון דלא כתיב ביה תרועה. ור' שמואל בר נחמני אמר אחת מדברי תורה ואחת מדברי סופרים, פירוש מגזרה שוה דרבנן, שבתון זכרון תרועה מדברי תורה והעברת שופר תרועה מדברי סופרים, יום תרועה לתלמודו הוא בא, ביום ולא בלילה, ואע"פ כן כיון דבראש השנה גופיה כתיב אסמכוה ביה רבנן, ולא קרי מדברי סופרים אלא אותה של גזרה שוה דההיא אסמכתא דסופרים, אבל הוא פשטיה דקרא הוא וסופרים הוא דדרשי ליה למילה אחורי ביום ולא בלילה. ואית דגרסי ושתים מדברי סופרים, והכל אחד אסמכתא נינהו, אע"ג דגמרינן מיום הכפורים לביום ולא בלילה, משום דאינהו לא סבירא להו ליתן בגזרה שוה האמור של זה בזה ואת האמור של זה בזה, אלא ללמד שיהיו שוין בדינן. מנמוקי הרמב"ן נ"ר. ולי נראה דעיקר גזרה שוה לת"ק לא ממדבר אלא משביעי שביעי דיום הכפורים, אלא הא דמדבר גלויי מילתא בעלמא הוא, וכדמסקינן ביום ולא בלילה נפקא ליה מביום הכפורים תעבירו שופר, ואי לאו דקבילו גזרה שוה מסיני בשביעי שביעי היכי נפקא להו תקיעת ראש השנה ביום ולא בלילה מיום הכפורים, והיינו דקא מקשי ואזיל, אי מיום הכפורים ליגמר נמי לפשוטה לפניה ולפשוטה לאחריה, ואם איתא לימא ליה גזרה שוה כך למדוה מתרועה תרועה דמדבר ואין אדם דן גזרה שוה מעצמו, אלא על כרחין גזרה שוה מקובלת לת"ק מיום הכפורים לראש השנה, ותרועה תרועה דמדבר לגלויי על והעברת שופר ועל תעבירו שופר, דאי לאו דמדבר הוה אמינא דאתו לדרב מתנה ולמצוה להעבירו ביד, אלא דאתא ההיא דמדבר וגלי דהעברה דפשוטה היא. ותדע לך דהא ודאי אפילו לת"ק קושטא דמילתא לא אמרה תורה להעביר שופר ביד בכל הארץ, אלא לומר אם לאו הא הוה אמינא הכי, והשתא דילפינן ממדבר והעברת שופר תרועה ותעבירו שופר לפשוטות הוא דאתו, וגמרינן בראש השנה מיום הכפורים על כרחין לביום ולא בלילה, ואין גזרה שוה לחצאין.
ומיהו פירושא דקא פריש לתוספתא דקתני אין בידו אלא אחת דהיינו תקיעה אחרונה קשיא לי, דאין בידו אלא אחת משמע דלא קאי אלא על מה שחשב שיעלה לו לשתים, לא יעלה לו לשתים אלא לאחת, כההיא דמשך בשניה כשתים. ונראית לי יותר גירסת הספרים דגרסי' בההיא תוספתא, תקע והריע ותקע וחזר והריע ותקע אין בידו אלא אחת, ונראה לי פירושו, שלאחר שתקע באחרונה לתר"ת ראשון חזר והריע וחשב שתעלה לו אותה תקיעה משום פשוטה שלאחר תר"ת ראשון ומשום פשוטה שלפני תר"ת השני, דהא היא הויא לכולהו פשוטה לפניה ופשוטה לאחריה של זו ופשוטה לפניה של זו, ומשום הכי קאמר אין בידו אלא אחת, דהיינו לפשוטה שלאחר תר"ת הראשון, דאנן פשוטה לכל חדא וחדא בעינן כדקתני שלש של שלש שלש, וזו לא תעלה לו לשתים, ומיהו יש ליחוש להחמיר בדבר. ולתקוע ולהריע ולתקוע בנשימה אחת, לא קיימא לן כר' יהודה, ואלא מיהו אם עשאן בנשימה אחת יצא דהא רבנן לא פליגי עליה דר' יהודה, אלא לומר שאינו מחוייב בכך אבל לפוסלן לא. ואע"ג דתנן (לג, ב) משך בשנייה כשתים אין בידו אלא אחת, התם משום שהכל קול אחד ואפסוקי תקיעתא מהדדי בקול אחד לא מפסקינן, אבל תקיעה ושברים ותרועה כל אחד ניכר בקולו, והלכך עולין לו אפילו בנפיחה אחת. וגרסינן בירושלמי (פ"ד, ה"י) תקע והריע ותקע בנפיחה אחת יצא והא אנן תנן שלש של שלש שלש ומשני שלא יפחות, כלומר זה אינו פוחת שהרי ניכר בקולו שהן שלש.
ויש לדקדק על המנהג הפשוט, שאין תוקעין על סדר הברכות אלא תשר"ת למלכיות, תש"ת לזכרונות, תר"ת לשופרות, והיה לנו לעשותן כולן למלכיות וכן לזכרונות וכן לשופרות, דהא אנן משום ספק שלש דאורייתא עבדינן להו, ואילו הנך כולהו דאורייתא צריך לשמען על סדר הברכות, אמלכיות וכן אזכרונות וכן אשופרות. והרב יצחק אלפסי ז"ל כתב, דאקילו בהו משום טרחא דציבורא, כיון דכבר יצאו מהן אע"פ ששמעו שלא על סדר ברכות. ומכל מקום קשה, דהא אנן לא עבדינן כחד, דאי גנח ויליל הוא, לא עבדינן כלום אזכרונות ושופרות, ואי תש"ת הוא לא עבדינן אמלכיות ושופרות, ואי תר"ת הוא לא עבדינן אמלכיות וזכרונות, ומוטב היה לתקוע בכל או תשר"ת או תר"ת או תש"ת דדלמא מתרמי לן תרועה דאורייתא. ורבינו תם ז"ל הנהיג לתקוע בכלן תשר"ת, ואמר מוטב שניחוש לספקות ולא ניחוש להפסקות. ולדברי רבינו האי גאון ז"ל לא קשיא מידי, דיום תרועה אמר רחמנא, והלכך בין גנח בין יליל בין גנח ויליל יצא, וכולהו תרועות דאורייתא נינהו, והלכך להקל על הציבור ולתקוע כתקיעות דכולהו מקומות שפיר דמי. ובתוס' אמרו, דדילמא סמכו על ר' שמואל בר נחמני, דאמר אחת מדברי תורה ושתים מדברי סופרים. ואינו מחוור בעיני, דאי משום ההיא דאורייתא מיהא צריכא לחזור על כל הברכות, אמלכיות ואזכרונות ואשופרות.
דף לד - ב
הכי גרסינן: מתשעה בני אדם כאחד לא יצא. והקשה רש"י ז"ל, הא אמרינן בפרקין לעיל (כז, א) דתרי קלי מתרי גברי בהלל ובמגלה ובתקיעה משתמעי, ועל כן מחק הגירסא ותיקן יצא. וליתא, דהתם הוא בשופר וחצוצרות בזמן ששניהם תוקעין או שניהם מריעין, דמגו דחביבא ליה יהיב דעתיה ושמע חד מיניהו, אבל הכא שזה תוקע וזה מריע וזה תוקע אי אפשר לשמוע כלן יחד. ועוד שהרי הוא צריך לשמוע על הסדר תקיעה ותרועה ותקיעה הא לאו הכי לא יצא, והכא הרי שמען כולן בבת אחת, והיינו דקתני בתר הכי תקיעה מזה ותרועה מזה ותקיעה מזה יצא, כלומר זה אחר זה יצא. וגרסינן בירושלמי מגילה בפרק הקורא את המגלה למפרע (ה"ב) ר' יוסי בשם ר' יוחנן אפילו שמען כל היום יצא והוא ששמען על הסדר, אמר ר' יוסי היה זה צריך פשוטה ראשונה וזה פשוטה אחרונה תקיעה אחת מוציאה את שניהם.
דף לה - א
אלא הפירוש הנכון כמו שקיבל הוא ז"ל מרבותיו, וכן פירשו הגאונים ז"ל וכן פירש רבנו תם ז"ל, ורבנן ור' יוחנן בן נורי בשהתחיל בקריאתן פליגי, דרבנן סברי אם התחיל לא יפחות מעשר אפילו בדיעבד, ור' יוחנן בן נורי סבר בדיעבד שלש מכולן, אבל אם לא התחיל כלל כיון דאמר ובתורתך כתוב שוב אינו צריך. ודברי תימה הם, אינהו אמרו אין פוחתין מעשר מלכיות זכרונות, ואנן ניקום ונימא דוקא בשהתחיל. ועוד, מאי שנא. ויש מרבוותא שפירשו, דאתיא הא דרב חננאל כר' יוחנן בן נורי, אלא שרב חננאל הוסיף ביאור, שאילו אמר בתורתך כתוב לאמר עולה לו במקום קריאת הפסוק, והלכך אם אומר ובתורתך כתוב לאמר ובדברי קדשך כתוב לאמר ועל ידי עבדיך הנביאים כתוב לאמר עולה לו במקום קריאת השלש פסוקים. ותימא הוא בעיני דהא ר' יוחנן בן נורי בדיעבד קאמר הא לכתחילה עשר בעינן, ואם כן היכי מקשים מדיעבד אלכתחלה, כלומר למה שליח ציבור מוציאן, דאע"ג דנפישי קראי ואינו בקי בהן הרי בדיעבד יצא. ועוד מדקאמר כיון שאמר ובתורתך כתוב שוב אינו צריך, משמע דאפילו לכתחלה אינו צריך יותר. ויש לומר לפי פירוש זה, דכל שאינו בקי הרי זה כדיעבד וכדמשמע קצת בההיא דבנימין רעיא דפרק כיצד מברכין (מ, ב). ועדיין אינו מחוור, דאינהו בבקי פליגי. וצריך עיון.
ומכל מקום אילו רצו להתפלל לעצמן בבית הכנסת איכא מרבוותא דאמרי דלא מתפללין אלא שבע, אבל כשמתפללין בינם לבין עצמן שלא בחבר עיר מתפללין תשע. וכזה שלח רבינו האי גאון ז"ל בתשובה, והרבה מן הגאונים ז"ל הסכימו בדבר זה כפי מה שכתוב בהלכות ה"ר יצחק אבן גיאת ז"ל, דבין יחיד בין שליח ציבור לעולם אין מתפללים שבע בתפלת המוספין אלא תשע. וכן הורה רב שמואל הלוי ז"ל שקיבל מרבותיו ז"ל, ויש להם על מה שיסמוכו, דהא מתניתין דקתני כשם ששליח ציבור חייב כן כל יחיד ויחיד חייב אתשע ברכות קאי, ורבן גמליאל אומר שליח ציבור מוציא ידי חובתן ואמרו לו לרבן גמליאל לדבריך מפני מה ציבור מתפללין אמר להם כדי להסדיר שליח ציבור את תפלתו, ואילו היה הציבור מתפללין שבע לבד היאך יסדיר שליח ציבור תשע שיש בהם שלש ארוכות בשעה שהציבור מתפללין שבע שהן קצרות. ולא ירדתי לסוף דעתם בראיה זו, ואדרבה מינה משמע דאין הציבור מתפללין אלא שבע ולא תשע, דהא שליח ציבור יורד להוציא את הבקיאין, ואם איתא דאינהו מתפללין תשע וכבר יצאו, לדיליה נמי למה שליח ציבור יורד לפני התיבה. ויש לומר להוציא מקצת הבקיאין אם לא התפללו, ולהוציא עם שבשדות דאע"פ דלא אתו לבי כנישתא דשליח ציבור מוציאן אע"פ שלא התפללו.
ועוד הביא ראיה, דאם איתא רבנן גופיהו מאי מקשו ליה מפני מה צבור מתפללין והלא תפלתן אינה כתפלת שליח ציבור, וצריכין עדיין לתפלת שליח ציבור להוציאן ידי תשע. ובזו נראה לי שלא אמרו ביחיד שבע אלא להקל, כיון ששליח ציבור מוציאן, ואם כן למה ציבור מתפללין אפילו שבע שהרי שליח ציבור מוציאן בדעדיפי מינייהו. ועוד הביאו ראיה מרבן גמליאל עצמו, שהקשה לדבריהם מפני מה שליח ציבור יורד לפני התיבה, ואם איתא מאי קושיא, כדי להוציאן ידי תשע שהם לא התפללו אלא שבע. וגם בזו יש לומר דלדבריהם דרבנן קאמר להו, דלרבנן כיון שאין שליח צבור מוציא את הבקי אף היחידים צריכין להתפלל לעצמן תשע, וכדקתני מתניתין כשם ששליח ציבור חייב כך כל יחיד ויחיד חייב. ומן הטענה הזאת נראה לי שאין להביא ראיה מדאמר מאי שנא הני, כלומר, דפסקינן בהו כר"ג אילימא משום דנפישי בהו קראי דמלכיות זכרונות ושופרות, ואסיקנא אלא משום דאוושי, כלומר, שברכותיהן ארוכות, דשמעת מינה לכאורה שכל יחיד ויחיד חייב בהן אלא שהקלו שיוציאם שליח ציבור בהן כדי שלא יבואו להשתבש בהן מתוך שהן ארוכות, והלכך כל שהן מסדרין לעצמם מתפללין תשע ולא שבע. אלא שיש לי לומר, דכל שאתה מצריך את היחידים להתפלל לעצמן ואין שליח ציבור מוציא אותן אף הן מתפללין תשע, כיון שהן עצמן צריכין להתפלל ואין שליח ציבור מוציאן דאם כן ידי תשע לא יצאו, ולעולם אין שליח צבור יורד לפני התיבה ומתפלל אלא מה שהוא צריך להוציא ידי חובת היחידים, והיינו נמי דקא אהדרו ליה רבנן לרבן גמליאל כדי להוציא את שאינו בקי, אלא ודאי לרבנן דאמרי אין שליח ציבור מוציא את הבקי צריכין הן להתפלל תשע, והיינו דקאמרי מאי שנא הני דלא פסקינן בהו כרבנן משום דאוושי, כלומר, לכשתמצא לומר הלכה כרבנן אף בהני צריך הוא כל יחיד ויחיד להתפלל לעצמו, ואם אתה מצריכן לומר תשע אתי לאשתבושי בהו. ומכל מקום טפי משמע הכין שאין שליח ציבור יורד ומתפלל אלא במה שהיחידים מתפללין לעצמן, וכן עמא דבר.
סליק פרק יום טוב של ראש השנה, וסליקא מסכתא ברחמי אלהא דשמיא