פרק מגילה נקראת פרק הקורא למפרע פרק הקורא עומד פרק בני העיר פרק מגילה נקראת
| ב. ב: ג. ג: ד. ד: ה. ה: ו. ו: ז. ז: ח. ח: ט. י. טו. |
פרק הקורא למפרע
| יז. יז: יח. יח: יט. יט: כ. כ: כא. |
פרק הקורא עומד
| כא: כב. כב: כג. כג: כד. כד: כה. כה: |
פרק בני העיר
| כו. כו: כז. כז: כח. כח: כט. ל. לא. לא: לב. |
פרק מגילה נקראת
דף ב - א
וכי תימא בשלמא למאן דאמר (לקמן י, א ו-ב) קדושה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבא, דכיון דעדיין בקדושתה עומדת לענין בית בבתי ערי חומה ושלוח מצורעים הלכך אף היא קדושה לענין קריאת המגילה. אלא למאן דאמר קדושה ראשונה לא קדשה לעתיד לבא אמאי, כיון דאזלא לה קדושתה לענין בית בבתי ערי חומה ושלוח מצורעים אף לענין מגילה יהא כן. יש לומר כיון דאזלינן בה בתר יהושע כדי לחלוק כבוד לארץ, הרי אנו דנין אותה לקריאתה כדינה שבימי יהושע ואפילו למאן דאמר לא קדשה לעתיד.
ועוד דלגבי קריאתה הקלו, שהרי כרך וכל הסמוך לו וכל הנראה עמו נדון ככרך אף על פי שלענין בית בבתי ערי חומה אין נדון כן אלא מה שלפנים מן החומה. וכענין זה מצאתי בירושלמי (פ"א ה"א), דגרסינן התם, חזקיה קרא בטבריא בי"ד ובט"ו דהוא חשש על הדא דתני רבי שמעון בן יוחאי ואיש כי ימכור בית מושב עיר חומה פרט לטבריא שהים חומתה, רבי יוחנן קרי לה בכנישתא דכפרה בט"ו ואמר הדא הוא עיקר טבריא קמייתא ולא חשש להדא דתני רבי שמעון בן יוחאי, קל הקלו בקריאתה (דתניא) [דתנינן] תמן (ערכין לב, א) כל שהוא לפנים מן החומה הרי הוא כבתי ערי חומה חוץ מן השדות רבי מאיר אומר אף השדות ותני כן (תוספתא במכילתין פ"א ה"א) הסמוך לכרך והנראה עמו הרי הוא כיוצא בו, כלומר התם שנינו דוקא מה שהוא לפנים מן החומה וכאן אמרו הסמוך והנראה עמו כיוצא בו. ואף על גב דליתה לההיא דרבי יוחנן דירושלמי לגבי טבריא כמו שאני עתיד לכתוב לקמן (ג, ב) בסייעתא דשמיא גבי כרך שישב ולבסוף הוקף, מכל מקום שמעינן מינה דקל הקלו בקריאתה ממה שאמרו הסמוך והנראה עמו כיוצא בו ואף על פי שאינו כן לענין בית בבתי ערי חומה. והלכך לא כל שאין קדושתה קיימת לענין בית בבתי ערי חומה אינה קדושה לענין קריאתה, אלא כיון שהיתה קדושה אף על גב דאינה קדושה עכשו מקילין וקורין בה בט"ו.
והם ז"ל פירשו לפי שנכנסין שם לקריאת התורה. והכין איתא בירושלמי, דגרסינן התם (פ"א סוף ה"א עי"ש) ר' יוסטנא בר שונם בעי קומי ר' מונא ולא עזרא התקין שיהו קורין בתורה בשני וחמישי ובשבת במנחה ומרדכי ואסתר מתקנין על מה שעתיד עזרא לתקן, אמר לו מי שסדר את המשנה סמכה על המקרא (אסתר ט, כח) משפחה ומשפחה מדינה ומדינה ועיר ועיר, אלמא ליום הכניסה של קריאת התורה קאמר.
ואיכא למידק היאך שאלו שם בירושלמי כן, והלא קריאת שני וחמישי ושבת במנחה תקנת נביאים הראשונים היתה, וכדאמרינן בבבא קמא פרק מרובה (פב, א) נביאים הראשונים תקנו להם שיהו קורין בתורה בשני ובחמישי ובשבת במנחה תלתא גברי חד חד פסוקא או תלתא פסוקי חד גברא. ותירצו בתוספות הרא"ש שאותה קריאה שלא היתה אלא תלתא פסוקי לבד לא היתה חשובה בעיניהם להקבץ אל המדינה מן הכפרים מחמתה, אבל אחר תקנת עזרא שהיו קורין תלתא גברי כל חד וחד תלתא פסוקי חשיב ונכנסין בעיר מחמתה ביום הכניסה.
ותמיה לי מאי דאמרינן בגמרא (לקמן ד, ב) עלה דהא מתניתין, דאיבעיא לן מאי טעמא ואסיקנא מפני שמספקין מים ומזון לאחיהם שבכרכין, אלמא טעמא לאו משום דנכנסין לדין או לקריאת התורה הוא אלא שנכנסין שם בספוק מים ומזון הוא. ואולי נאמר שאילו מחמת קריאת התורה לבד לא היו נכנסין שם אלא השרידים בלבד, אבל כשיש להם להביא מזונותיהם למכור לאחיהם שבכרכין כולם מתאספין שם ומכוונין ליכנס ביום קריאת התורה. ותדע לך, דהא עיר גדולה שאינה יוצאה לספק לאחיהם ואפילו כן בשאין בה עשרה בטלנין נידונת ככפר להקדמת יום הכניסה, מפני שבאותו יום כולם מתאספין לתורה מחמת קריאת התורה.
ומה שהשיב ר' מונא לר' יוסטנא מי שסדר את המשנה סמכה על המקרא, פירש בספר הישר (חלק החידושים סי' תז) סמכה על המקרא כלומר קראי אסמכתא בעלמא. ואינו מחוור בעיני כלל, דאם כן אתיא לגמרי דלא כגמרין, דאדרבא אמרינן בשמעתין דהא על כרחין אנשי כנסת הגדולה תקון דאי לא הא אמרינן (עדיות פ"א מ"ה) דאין בית דין יכול לבטל דברי בית דין חבירו אלא אם כן גדול ממנו בחכמה ובמנין, ואי גמרא דבני מערבא פליגא בהא אדידן תיקשי למערבאי אין בית דין יכול לבטל דברי בית דין חבירו, ותיקשי לדידן אכתי מי מתקני מרדכי ואסתר על מה שעתיד עזרא לתקן כמו שהקשו שם.
אלא נראה לי פירושו, כלומר, אנשי כנסת הגדולה לא הזכירו יום הכניסה כלל, אלא הם אמרו שנקל לאנשי הכפרים שאם נכנסין בעיירות לספק מים ומזון ורצו להקדים יום או יומים כדי שלא יטרחו ביום ארבעה עשר ליכנס בערים ויתבטלו משמחת פורים וסעודת היום יקדימו, והוא הדין בני עיירות שאין להם עשרה בטלנין לפי שאין מתאספין בכל יום ולפיכך הקלו להם להקדים קריאתם כדי שיהו פנויין ביום סעודה, לא שנא ביום כניסה ולא שנא שלא ביום כניסה, לפי שבאותן הימים עדיין לא עלה עזרא מבבל כדמוכח בקרא (עזרא ז' פס' ו-ז) בהדיא דעזרא לא עלה אלא לאחר שנבנה הבית לגמרי וזהו במלכות דריוש בן אחשורוש וכדאיתא נמי בריש מסכת ראש השנה (ג, ב), אלא מכיון שמצאו חכמי המשנה שיש להם רשות להקדים שני ימים, וכדדרשינן מקרא משפחה ומשפחה מדינה ומדינה ועיר ועיר מדינה ומדינה ועיר ועיר לחלק (לקמן עמוד ב) וכן נמי דרשינן משפחה ומשפחה לכפרים (ירושלמי פ"א סוה"א), לפיכך לאחר שנתקנה תקנת עזרא להיות קורין בתורה שני וחמישי סמכו על המקרא ואמרו שיקדימו לעולם ליום הכניסה. כך נראה לי פירוש הירושלמי.
ואין נראה לפרש מי שסדר את המשנה דהיינו אנשי כנסת הגדולה שהתקינו להקדים, שאילו כן לא הוה ליה למימר שסדר את המשנה אלא מי שהתקין את התקנה, ועוד מאי סמכה על המקרא דקאמר.
והא דגרסינן נמי כי האי גונא [בירושלמי] בפרק מקום שנהגו בפסחים (פ"ד סוה"א עיי"ש) גבי מקום שנהגו לעשות מלאכה בערבי פסחים עד חצות עושין, דאקשינן התם קרי כאן לא תתגודדו (דברים יד, א) לא תעשו מצוות אגודות אגודות, ופריק בשעה שאלו עושין כדברי בית שמאי ואלו עושין כדברי בית הלל וכו', ופריך הרי ראש השנה ויום הכפורים ביהודה נהגו כרבי עקיבא ובגליל כרבי יוחנן בן נורי, כלומר בהא דקאמר רבי עקיבא כולל מלכיות עם קדושת היום ותוקע ורבי יוחנן בן נורי אמר כולל מלכיות עם קדושת השם ואינו תוקע כדאיתא בפרק בתרא דראש השנה (לב, א), ופריק שנייה היא שאם עבר ועשה ביהודה כגליל ובגליל כיהודה יצא, ופריך והרי פורים אלו קורין בארבעה עשר ואלו קורין בחמשה עשר, אמר ליה מי שסדר את המשנה סמכה למקרא משפחה ומשפחה מדינה ומדינה ועיר ועיר, דהשתא ודאי לכאורה משמע דמי שסדר את המשנה דקאמר היינו אנשי כנסת הגדולה שסדרו את הדברים.
יש לי לומר דהתם נמי הכי קא קשיא ליה, דהוה סבירא ליה דמאי דמשמע ממתניתין דבני כרכים אינן רשאין לקרות בארבעה עשר ובני כפרים ועיירות אינן רשאין לקרות בחמשה עשר אינו מעיקר התקנה, אלא את יום ארבעה עשר ואת יום חמשה עשר דכתיב בקרא (אסתר ט, כא) הכי קאמר אי בעו בארביסר ליקרו ואי בעו בחמיסר ליקרו, וכדבעינן נמי למימר בגמרין (לקמן עמוד ב עיי"ש), אלא בתראי הוא דתקון הכי ואמרו זמנו של זה לא זהו זמנו של זה ואסרו בני עיירות בחמשה עשר ובני כרכים בארבעה עשר, ומשום הכי קשיא ליה דנעשית תורה כשתי תורות והרי כאן לא תתגודדו, ואהדר ליה דלאו תקוני תקינו הכי תנאי דבתר כנסת הגדולה כי היכי דתיקשי לן מילתא, אלא עיקר תקנה הכין אתקון אנשי כנסת הגדולה ומשום דהני הויא להו נייחא בארבעה עשר והני הוה להו נייחא בחמשה עשר כשושן, ומקרא מצאו להם מי שסדרו את המשנה ודרשו מדינה ומדינה ועיר ועיר לחלק כדאיתא בגמרין (לקמן שם), וכיון שכן ליכא משום לא תתגודדו דהא כולהו מודו בהא מילתא משום דבטעמא תליא והכי אתקון, ובני הכרכין מודו לבני העיירות שאין להם לקרות אלא בארבעה עשר ובני העיירות מודין לבני הכרכין שאין להם לקרות אלא בחמשה עשר והלכך בכי האי גוונא ליכא משום אגודות, הא למה הדבר דומה ללולב שניטל במקדש שבעה ובמדינה יום אחד (ר"ה ל, א) ותקיעת שופר שהיתה במקדש בשופר וחצוצרות ובמדינה בשופר בלבד (שם כו, ב. כז, א) שאין כאן משום אגודות דעיקר מצותן בכך וכולן מודין בדבר זה ואין כאן אגודות של מחלוקות ודעות חלוקות.
ובהא מיתרצא נמי הא דנתחבטו בה הראשונים בקריאת ההקדמות של בני הכפרים, דיש מי שפירש שאין קורין אפילו ביום הכניסה אלא במקומן בשובן מקובצין מן הכניסה, שאילו היית אומר שקורין במדינה הרי יש כאן משום לא תתגודדו, כדאקשי ליה עלה ר' שמעון בן לקיש לר' יוחנן בשלהי פרק קמא דיבמות (יג, ב), ופריק רבא (שם יד, א) אימתי כגון בית דין אחד בעיר אחת פלג מורין כדברי בית שמאי ופלג מורין כדברי בית הלל אבל שתי בתי דינין בעיר אחת לא, והכא אילו בעיר הן קורין בית דין אחד בעיר אחת הוא, דהא בן עיר שהוא קורא להן בעיר ביום הכניסה אינו קורא לעצמו אלא ביום ארבעה עשר, אלא ודאי הם בעצמן קורין לעצמן במקומן בשובם מן הכניסה. ואפילו תאמר שאחד מן הכפרים קורא להם בתוך העיר דהוו להו שתי בתי דינין בעיר אחת אם כן תיקשי לאביי דאמר התם דשתי בתי דינין בעיר אחת הוו להו אגודות. ואחרים פירשו דאפילו בעיר הן קורין, ולא שיהא קורא להן בן עיר דאיהו לא מחוייב בדבר עדיין וכל שאינו מחוייב בדבר אינו מוציא את הרבים ידי חובתן, והכי איתא בירושלמי (פ"ב ה"ג) דבן עיר אינו קורא לבן כרך ובן כרך אינו קורא לבן עיר, והכא בן כפר הוא שיקרא להם, וכיון שכן הוו להו שתי בתי דינין בשתי עיירות, דבני הכפרים כל כפר וכפר יש להם אכסניא ידועה בעיר והכל יודעין שבני מקום פלוני מתאכסנין במקום פלוני בעיר ונקרא על שמם והלכך הוו להו כשתי בתי דינין בשתי עיירות. ובתוספות (הרא"ש) תירצו דהכא במגילה ליכא אגודות כיון דליכא פלוגתא דבני הכפרים ובני הכרכין כולן מודו שבני הכפרים והעיירות קורין בארבעה עשר ובני הכרכין בחמשה עשר, ולא אמרינן אגודות אלא במקום פלוגתא דהללו מורין כדברי בית שמאי והללו מורין כדברי בית הלל, וכענין הירושלמי שכתבתי אני למעלה.
ובאמת שענין הירושלמי ענין נכון לתרץ בו הענין, ואלא מיהו אין ענין סוגייתינו שביבמות הולכת על אותו הדרך ודרך אחרת יש להם שם, ולי נראה שאין ענין קריאת הכפרים בהקדמתן באותה הלכה שביבמות כלל, דסוגיין דהתם הכין אמר ליה ריש לקיש לר' יוחנן תנן מגילה נקראת באחד עשר בשנים עשר בשלשה עשר בארבעה עשר בחמשה עשר קרי כאן לא תתגודדו לא תעשו אגודות אגודות, אמר ליה עדיין לא שנית (פסחים נ, א) מקום שנהגו לעשות מלאכה בערבי פסחים עושין מקום שנהגו שלא לעשות אין עושין, אמר ליה אמינא לך אנא איסורא ואת אמרת לי מנהגא, ומכאן אתה למד שלא הוקשה לו לריש לקיש הקדמת בני הכפרים, דבההיא ליכא איסורא כלל דקל הוא שהקלו להן לבני הכפרים שאם רצו להקדים יקדימו ואם לא רצו להקדים יקראו בארבעה עשר, וכן אין להם זמן קבוע דפעמים באחד עשר פעמים בשנים עשר פעמים בשלשה עשר פעמים בארבעה עשר והלכך הכל יודעין שאינה אלא הקדמה לקולא, אבל בני עיירות שאין קורין לעולם אלא בארבעה עשר ובני כרכים בחמשה עשר ובני עיירות שקראו בחמשה עשר ובני כרכין שקראו בארבעה עשר לא יצאו, דזמנו של זה לא זהו זמנו של זה הא הוא דקשיא ליה. והלכך בין לדברי רבא בין לדברי אביי איתרצא לה קושיא דריש לקיש דהא בני עיירות ובני כרכין כשתי בתי דינין בשתי עיירות דמו, ורבא דאמר אימתי כגון בית דין אחד בעיר אחת אבל שתי בתי דינין בעיר אחת לא, לרבותא קאמר ולומר דכל שכן הכא דעיר וכרך שתי בתי דינין בשתי עיירות נינהו, וכבר כתבתיה שם בארוכה במקומה ביבמות (יד, א ד"ה אמר) בסייעתא דשמיא. ומכל מקום אתה למד שאין עסק לקריאת הכפרים בהקדמתן באותה סוגיא כלל ולא מאותו השם הוא זה. גם סוגיית הירושלמי שכתבתיה למעלה מוכיח כן, מדאקשינן התם בפרק מקום שנהגו הרי ראש השנה ויום הכפורים ביהודה נהגו כרבי עקיבא ובגליל כרבי יוחנן בן נורי שנייה היא שאם עבר ועשה ביהודה כגליל ובגליל כיהודה יצא הרי פורים אלו קורין בארבעה עשר ואלו קורין בחמשה עשר, אלמא לא מקשי אלא מארבעה עשר וחמשה עשר כדמקשי מינייהו בהדיא, ועוד שאותן השנים בלבד הן שאם קראו אלו בזמנן של אלו ואלו בזמנן של אלו לא יצאו הא בני כפרים שלא הקדימו וקראו בארבעה עשר יצאו. כך נראה לי.
ורבינו תם ז"ל הקשה לכל הפרושין, דהוה ליה למימר זמן מלחמה לכל היא. ואין קושייתו מחוורת, דלישנא דקרא נקט נקהלו ועמוד על נפשם (שם פסוק טז) נקהלו בשלשה עשר בו (שם פסוק יח). והוא ז"ל פירש זמן קהלה שנקהלו הכל בשושן ביום שלשה עשר עם מרדכי ואסתר להתענות מפני שהיו עומדין על נפשם. וכן מצא בשאלתות דרב אחא (פרשת ויקהל שאילתא סז עיי"ש) וביום שלשה עשר עשו תענית בימי מרדכי ואסתר לפי שהכל נקהלו על נפשם והיו צריכין רחמים. וכן מצינו במשה שעשה תענית כשנלחם בעמלק, דדרשינן במסכת תענית מדכתיב (שמות יז, י) ומשה ואהרן וחור וכו' מכאן לתענית שצריך שלשה, עד כאן. ומכאן סמכו לתענית י"ג שאנו עושים שלא מצינו לו סמך מן המקרא ולא מן התלמוד. ובמסכת סופרים (פי"ז ה"ד. פכ"א ה"א) כתוב שרבותינו שבמערב מתענין שלש תעניות דאסתר.
דף ב - ב
והא דאקשינן: ומדקשיא ליה דרבי יהודה אדרבי יהודה מוקים לברייתא כרבי יוסי ברבי יהודה. נראה לי דהכי פירושא, כיון דאיכא למימר דתרוייהו רבי יהודה וחדא כרבנן וחדא כרבי עקיבא, וכדמוקמינן להו בתיובתא, אם כן מאי דוחקיה לדחויי חדא מרבי יהודה ולאוקומה כרבי יוסי ברבי יהודה.
ואף בירושלמי (פ"א סוה"א) מצאתי שהעמידו משפחה ומשפחה לכפרים, דגרסינן התם, ר' סימון בשם ר' שמואל בר' נחמן משפחה ומשפחה אלו הכפרים, מדינה ומדינה אלו הכרכים, עיר ועיר אלו העיירות.
ולענין פלוגתא דתנא דידן ורבי יהושע בן קרחה, קיימא לן כתנא דידן.
ויש מי שאומר דכיון דתלינן ביהושע בן נון אין הדבר תלוי אלא בארץ ישראל בלבד, אבל בחוצה לארץ אפילו במוקפין מימות יהושע אין קורין אלא בארבעה עשר. ובתוספות אמרו דאפילו בחוצה לארץ. והביאו ראיה מדאמרינן לקמן (ה, ב) רב אסי קרא בהוצל בארביסר ובחמיסר, והוצל מחוצה לארץ היא וכדאמרינן (כתובות קיא, א) נקיטינן בבל לא חזיא חבלי משיח תרגומא הוצל, ואינה ראיה דתרי הוצל הוו ובדרב אסי בהוצל דבנימין גרסינן. וראיתי בנמוקי הר"ם ב"ן נ"ר שהביא ראיה, דהא ודאי לרבי יהושע בן קרחה דאית ליה מימות אחשורוש אפילו מוקפין חומה שבחוצה לארץ אית ליה כשושן, וכדאמרינן בהדיא מאי טעמא דרבי יהושע בן קרחה כשושן מה שושן מוקפת חומה מימות אחשורוש וקורין בחמשה עשר, ומדרבי יהושע בן קרחה נשמע לתנא דידן, דלא נחלקו אלא בזמן דהיקף אבל שיהא דין מוקפין נוהג בכל חוצה לארץ לרבי יהושע בן קרחה ולא לתנא דידן בהא לא איפליגו. ועוד דמתניתין סתמא קתני כרכין המוקפין חומה קורין, ובכל מקום תנן. וזו אינה ראיה, דדילמא כיון דתלי מימות יהושע סתמא דמילתא בארץ ישראל קאמר כיון דתלינן ביהושע, דמה ענין יהושע בחוצה לארץ. עוד הביא הוא נ"ר ראיה, מדגרסינן בירושלמי (פ"א ה"א) הכרך שחרב ונעשה של גוים איתא חמי בו אין קורין בחוצה לארץ קורין, אלמא בהדיא אמרינן דבחוצה לארץ קורין בכרכין שלהן כשל ארץ ישראל. וגם זו אינה ראיה מחוורת בעיני, דבגירסת הירושלמי מצאתי איתא חמי חוצה לו קורין בו אין קורין, וחוצה לארץ ליכא בספרים. ונראה לי פירושו, חוצה לו קורין מחמת הכרך כרבי יהושע בן לוי דאמר כל הסמוך וכל הנראה עמו נדון ככרך, והלכך כיון דמעיקרו נתחייב הסמוך לכרך לקרות בט"ו משום דמגנו בתוך הכרך אף עכשיו שנחרב הכרך הסמוך לו והנראה עמו שלא נחרבו ולא נשתנו במילתייהו קיימי וקורין בט"ו כדינן הראשון, ומשום הכי קא מתמה חוצה לו שלא נתחייבו אלא מחמת סמיכות הכרך קורין בט"ו ובו שהוא היה עיקר אין קורין, כך נראה לי פירוש גירסת הירושלמי.
ואלא מיהו אותה ראיה ראשונה ראיה. ועוד נראה לי ראיה, מדאמרינן לתנא דידן שושן דעבדא כמאן, כלומר דהא אינה מוקפת חומה מימות יהושע ואינה אלא כעיר, ואם איתא דלתנא דידן אפילו המוקפין שבחוצה לארץ אין קורין כלל [בט"ו] ואפילו הכי שושן קריא בט"ו, הא מידע ידעינן דטעמא אחרינא אית לה, אבל השתא דקרו בכל חוצה לארץ במוקפין [בט"ו] וחזי להו לבני שושן נמי דקרו [בט"ו] איכא למימר דמשום הקפתה היא שקורין בה כמו שקורין בשאר הכרכין המוקפין שבחוצה לארץ.
הא דאקשינן הכא: והא אין נביא רשאי לחדש דבר מעתה. הקשו בתוספות והא איכא למאן דאמר התם בסנהדרין בפרק כהן גדול (כא, ב. כב, א) דעזרא שינה את הכתב כשעלה מבבל, דלמה נקרא שמו אשורי שעלה עמהם מאשור. ותירצו התם מקרא אשכחו ודרוש, דכתיב (דברים יז, יח) וכתב לו את משנה התורה הזאת ודרשינן מיניה כתב העשוי להשתנות. ואכתי לא ניחא לי, דהא תנן לקמן (ח, ב) שהספרים נכתבים בכל לשון. אלא מסתברא דלחלף אותיות באותיות כההיא דסנהדרין דלקחו להם כתב אשורי חלף כתב עברי מותר ואין זה חידוש, אבל להניח את הכתב כמות שהוא ולהוסיף עוד אותיות זה חידוש ואינו רשאי. כך נראה לי.
דף ג - א
דף ג - ב
ובסנהדרין (לה, ב) פירש רש"י ז"ל אמרת לא יטמא לפי שהוא נזיר וכתיב על כל נפשות מת לא יבא, משמע דסבירא ליה דהאי ברייתא דהיה הולך לשחוט את פסחו בנזיר קא מיירי וכדמשתעי ביה קרא, וכדדרשינן בזבחים פרק טבול יום (ק, א עיי"ש) לאביו (במדבר ו, ז) מה תלמוד הרי שהיה נזיר וכו' לאמו (במדבר שם) מה תלמוד הרי שהיה נזיר וכהן, והוא הדין נמי דולאחותו (במדבר שם) מיירי בשהיה נזיר והולך לשחוט את פסחו. וגם זה אינו נכון, דהא בפרק טבול יום (זבחים שם) לא משמע הכין, דאמרינן התם דטומאת קרובים דוחה פסח קודם חצות אבל לאחר חצות לא, וקא דייק לה התם מיוסף הכהן שמתה אשתו בערב הפסח ולא רצה ליטמות ונמנו עליו אחיו הכהנים וטמאוהו ופריך אמאי טמאוהו והתניא ולאחותו מה תלמוד הרי שהיה הולך לשחוט את פסחו ולמול את בנו ושמע שמת לו מת יכול יטמא אמרת לא יטמא אלמא טומאת קרובים אינה דוחה קרבנותיו, ואם איתא מאי קושיא ההיא בנזיר ויוסף הכהן לאו נזיר. וגם רבנו שלמה ז"ל חזר בו בזבחים מכח קושיא זו.
ואין לפרש דהכי קא פריך התם, מדאיצטריך קרא בנזיר שהולך לשחוט את פסחו שהוא מטמא למת מצוה שמע מינה שאין טומאת קרובים דוחה קרבנות, דאם איתא לישתוק קרא מלאחותו ואנא ידענא שאף על פי שהוא נזיר והולך לשחוט את פסחו אפילו הכי מטמא הוא למת מצוה, דמנא תיתי דלא דאי משום נזירות מת מצוה עדיף וכדדרשינן מלאביו ולאמו, ואי משום עבודה השתא טומאת קרובים קלה שאינה דוחה נזירות דוחה אותה מת מצוה חמור שדוחה נזירות אינו דין שידחה עבודה, דהא ליתה, דאיצטריך דסלקא דעתך אמינא דאף על גב דנזירות ועבודה כל חד וחד באנפי נפשיה מידחי מקמי מת מצוה כי קיימי אהדדי לא מידחו. ותדע לך, מדקתני רישא דהך ברייתא (בזבחים שם עיי"ש) נפשות אלו הרחוקים מת אלו הקרובים, לאביו מה תלמוד הרי שהיה נזיר וכו' לאביו אינו מטמא אבל מטמא הוא למת מצוה לאמו מה תלמוד הרי שהיה כהן ונזיר וכו' לאמו אינו מטמא אבל מטמא הוא למת מצוה, ואם איתא למאי איצטריך אנא ידענא דנזירות הרי הוא נדחה משום מת מצוה, ואי משום כהונה השתא קרוב הקל שאינו דוחה נזירות דוחה כהונה מת מצוה חמור שדוחה נזירות אינו דין שידחה כהונה, אלא דעל כרחין איצטריך דסלקא דעתך אמינא כי קיימי תרוייהו בהדדי באנפיה לידחו, הכא נמי לא שנא.
אלא הכא בהולך לשחוט את פסחו גרידא, והכי קאמר אמרת לא יטמא משום דהויא לה טומאת קרובים עשה הקל ועבודה ומילה עשה חמור שיש בהן צד כרת, וכענין שאמרו בשמעתא קמייתא דיבמות (ג, ב ו-ה, ב), ולא אתי עשה שאין בו צד כרת ודחי לעשה חמור שיש בו צד כרת. ולולי שעשה דמילה ועבודה חמור היה עשה דטומאת קרובים דוחה אותו, וכההיא דאמרינן בשלוח הקן (חולין קמא א) דעשה דטהרת מצורע דוחה עשה דשלוח הקן משום (מעשה) [דעשה] דטהרת מצורע חמור משום שלום ביתו אלא משום דבשלוח הקן אית ביה עשה ול"ת לא דחי להו עשה דטהרת מצורע.
אלא דקשיא לי מדאתי' (בזבחים שם) לאוקומא אפילו ההיא דיוסף הכהן לאחר חצות וכדרבי עקיבא דאמר לה יטמא חובה, ואם איתא דאמרת לא יטמא משום חומר עשה דעבודה קאמר אפילו לכשתמצא לומר דלה יטמא חובה מאי הוי אכתי לא ידחה עשה דעבודה החמור כדקאמרינן כיון שכבר נכנס בזמן חיובו של פסח. ואולי נאמר דלמאן דמוקי לה כרבי עקיבא סבירא ליה דעשה דטומאת קרובים חמיר טפי דדחי לאו ועשה, דהא דחי כהונה דאית ביה לאו דלנפש לא יטמא (ויקרא כא, א) ועשה דקדושים יהיו לאלהיהם (שם פסוק ו), ואפ"ה לדידן לאו שיש בו צד כרת חמור טפי. וצל"ע.
הא דבעא רבא מקרא מגילה ומת מצוה איזה מהן עדיף והדר פשטה דמת מצוה עדיף משום דגדול כבוד הבריות שדוחה לא תעשה שבתורה. תמיה לי מקרא מגילה נמי הא דחי עבודה ותלמוד תורה. ויש לומר דלאו מיהא לא דחי.
הא דאמר רבי יהושע בן לוי כרך שישב ולבסוף הוקף נדון ככפר. פירש רש"י ז"ל לענין בית בבתי ערי חומה. ונראה שהזקיקו לרבינו ז"ל לפרש כן, דאי לענין מקרא מגילה כל היכא דמיגניא ומכסיא מימות יהושע בן נון קרינן בה בחמיסר ואף על גב דלאו מוקפת חומה ממש כדינה לענין בית בבתי ערי חומה, וכאמרינן לקמן (ה, ב) חזקיה קרא בטבריא בארביסר ובחמיסר מספקא ליה משום דחד גיסא שורא דימא הוא, ואקשינן אי הכי אמאי מספקא ליה הא ודאי לאו חומה היא דתניא אשר לו חומה (ויקרא כה, ל) ולא שור איגר, סביב (שם פסוק לא) פרט לטבריא שימה חומתה, ופרקינן לענין בתי ערי חומה לא מספקא ליה אלא כי קא מספקא ליה לענין מקרא מגילה מאי פרזין ומוקפין חומה דכתיבי גבי מקרא מגילה, משום דהני מיגלו והני מיכסו והא נמי הא מיגליא, או דילמא משום דהני מיגנו והאי נמי אגנויי מיגניא, וכיון שכן אף כרך שישב ולבסוף הוקף הא לא מיגלו והא אגנויי מיגנו וליקרו בחמיסר. וכל הסמוך לכרך והנראה אליו קורין בחמיסר ואף על גב דלא הוו כמוקפין לענין בית בבתי ערי חומה, אלמא לענין הקריאה הקלו.
ומיהו אין פירושו מחוור, דאם כן מאי שייכא הכא התם בערכין הוה ליה לאייתוייה. ועוד דאי לבתי ערי חומה קאמר הוה ליה למימר נידון כבתי החצרים.
ומסתברא לי, דאפילו לענין מקרא מגילה אמרה רבי יהושע בן לוי, ולדידיה מוקפין ממש בעי לענין קריאה כענין לבית בבתי ערי חומה, ולמאן דאמר סביב פרט לעיר שימה חומתה אף לענין קריאה כן. וחזקיה דקרא בארביסר ובחמיסר בטבריא משום דמספקא ליה אי סביב דקרא פרט לימה חומתה או לא, והכי נמי איתא בהדיא בגמרא דבני מערבא (פ"א ה"א) חזקיה קרי בטבריא בי"ד ובט"ו דהוא חשש על הדא דתני רבי שמעון בן יוחאי ואיש כי ימכור בית מושב עיר חומה (ויקרא כה, כט) פרט לטבריא שימה חומתה. ולכשתמצא לומר דספיקיה דחזקיה כטעמא דגמרין, פליגא דחזקיה אדרבי יהושע בן לוי. וטעמא דכל הסמוך והנראה אליו נמי, משום דכיון דמיגנו ומיכסו בכרך המוקף מימות יהושע דכל שהוא סמוך ונראה לכרך בשעת מלחמה מתאספין ובאין אל ערי המבצר והלכך הרי הן כאנשי הכרך ממש והרי הן כמוקפין חומה מימות יהושע. ואף על פי שבירושלמי למדו ממנו לטבריא, דגרסינן התם (שם) רבי יוחנן קרי לה בכנישתא דכפרה ואמר הדה היא טבריא קדמייתא, ולא חש להדה דתני רבי שמעון בן יוחאי קל שהקלו בקריאתה דתני' תמן (ערכין לב, א) כל שהוא לפנים מן החומה הרי הוא כבתי ערי חומה חוץ מן השדות, רבי מאיר אומר אף השדות, ותני כאן (תוספתא במכילתין פ"א ה"א) הסמוך לכרך והנראה עמו הרי הוא כיוצא בו, לית ליה לרבי יהושע בן לוי כן. ורבי יהושע בן לוי דגמרין ורבי יוחנן דירושלמי קיימא לן כרבי יהושע בן לוי, חדא דכל היכא דפליגא דירושלמי אגמרין לא משגחינן לדירושלמי, ועוד רבי יוחנן לגבי רבי יהושע בן לוי לא קיימא לן כוותיה. ודחזקיה נמי, כיון דחזקיה לא אמרה בהדיא ודילמא משום דחייש לדתני רבי שמעון בן יוחאי כדאיתא בירושלמי ואשכחן ליה לריב"ל דאמרה בהדיא, לא שבקינן דריב"ל ונקיטינן מאי דלא איבריר מדחזקיה. כך נראה לי.
ופירוש נדון ככפר: כלומר ומקדימין ליום הכניסה. ואיכא למידק היכי דמי, אי דאיכא עשרה בטלנין מי גריעי מעיירות גדולות דקרו בי"ד, ואי ליכא עשרה בטלנין מאי שנא ישב ולבסוף הוקף אפילו הוקף ולבסוף ישב נמי, כאידך דרבי יהושע בן לוי דאמר בסמוך כרך שאין בו עשרה בטלנין נדון ככפר. ותירצו בתוספות דכרך המוקף מימות יהושע לא בעי עשרה בטלנין, וההיא דרבי יהושע בן לוי דבסמוך לאו כרך המוקף קאמר אלא כרך הגדול קאמר דהיינו עיר גדולה שבגדולות, כסתם כרכין האמורין בכל מקום לקמן בפרק בני העיר (כו, א) גבי בית הכנסת דכפרים וכרכין דהיינו עיירות גדולות, ובכתובות (קי, ב) אין מוציאין מעיר לכרך ומכרך לעיר, ובריש כתובות (ד, א) כגון מתא מחסיא דמפקא מכרך ומפקא מעיר, והלכך האי כרך שישב ולבסוף הוקף בשאין בה עשרה בטלנין, וטעמא דישב ולבסוף הוקף הא הוקף ולבסוף ישב קורין בחמשה עשר, והיינו נמי דמקדימין ליום הכניסה כיון דלית ביה עשרה בטלנין.
ולדבריהם ז"ל, היינו דקתני במתניתין (לקמן ה, א) אי זו היא עיר גדולה כל שיש בה עשרה בטלנין פחות מכאן הרי זה כפר ולא קתני איזהו כרך, דאלמא בעיירות שאין חשיבותן אלא מחמת הבטלנין תני כרך שחשיבותו מחמת הקיפו לא תני דבין כך ובין כך חשיב דהא הוקף מימות יהושע. ואפשר נמי דטעמא דהא מילתא, כדי לחלוק כבוד לארץ ישראל שהיתה חריבה אפילו מיושביה ולא יהו שאר המוקפין קורין בהן בשעת הנס בט"ו וכל ארץ ישראל בי"ד. והא דאמרינן נמי בסמוך כרך שחרב ולבסוף ישב נדון ככרך ואוקימנא בשחרב מעשרה בטלנין היינו עיר גדולה, ואף על גב דמייתינן עלה הא דתניא אשר לו חומה אף על פי שאין לו עכשיו דההיא במוקף ממש, הכי קאמר אילימא בכרך המוקף ממש טעמא דישב הא לא ישב לא והא תניא וכו' אלא בשחרב מעשרה בטלנין כלומר בעיר גדולה שחשיבותה מחמת עשרה בטלנין שבה ונחרב מהן וחזר ונתיישב, ואף על פי שאמרו סתם ולא פירשו כל שהוא מזכיר עשרה בטלנין הדבר ידוע שהדברים אמורים בעיר כאילו פירש. זו שיטה נראה לי לפירוש התוספות.
אבל ראיתי לר"ם ב"ן ז"ל בליקוטיו דהכא לאו נדון ככפר [להקדים] ליום הכניסה קאמר, אלא נדון ככפר (קאמר) [גמור] כמקום שלא הוקף חומה וכבתי החצרים קאמר וכדמתרגמינן (חצריה) [תצרים] כפרניה, ולעולם כרך המוקף שאין בו עשרה בטלנין אינו קורא בט"ו אלא נדון כעיר וקורא בי"ד. והביא ראיה מן הירושלמי דגרסינן התם תני כרך שאין בו עשרה בטלנין תקנתו קלקלתו ונעשה כעיר, ולא משמע נעשה כעיר שאין בה עשרה בטלנין בלבד קאמר דאם כן הוה ליה למימר נדון ככפר, אלא כעיר ממש קאמר ותקנתו הוא כשקורא בי"ד שהוא עיקר הנס והכל קורין בו.
ואין דרכו מחוור בעיני כלל מכמה פנים, חדא דכל שאתה דוחה אותו ממקומו מחמת עשרה בטלנין לא דחיתו בהכרח כלומר שאילו רצו לקרות בזמנן שאינן רשאין, אלא תקנתן קלקלתן דכיון שאין עשרה בטלנין קבועין בבית הכנסת אף כל השאר מתיאשין מלהתקבץ בבית הכנסת ומימר אמרי אי אזילנא לא משכחנא שם עשרה ואי מחייבת להו למקרי בזמנן אף הם צריכין לטרוח אחר עשרה ולקבצם ביום שמחתן ונמצאו טרודין ומתבטלין מסעודתן והלכך הקלו עליהן שאילו רצו להקדים ליום הכניסה הרשות בידם, וכיון שכן כרך שאין בו עשרה בטלנין למה אתה דוחה אותו מזמנו וקובע לו זמן אחר והלא אין אתה דוחה את הכפרים ואת העיירות מזמנן אלא תקנה התקינו והקלו עליהן להקדים ביום הכניסה אם באו להקדים. ועוד שאין תרגום בתי החצרים בתי כפרני אלא בתי פצחיא. ועוד אילו אמרו בירושלמי כרך שאין בו עשרה בטלנין נידון כעיר לקרות בי"ד מאי תקנתן קלקלתן דקאמר, דאילו אתה דוחה אותו מט"ו לי"ד אין זו תקנה להם אלא קלקול, דמוקפין לא משום קלקול אתה נותן להן ט"ו אלא שבח הוא להן.
ובאמת כי גם מה שפירשו רבותינו בעלי התוספות כי כרך שאין בו עשרה בטלנין שאמר רבי יהושע בן לוי דלאו כרך מוקף קאמר לא ניחא, דהא בכוליה פירקין כל שאמרו בו כרך סתם היינו מוקף ולאפוקי מעיר.
ומסתברא לי דהכא הכי קאמר, כרך שישב ולבסוף הוקף נדון ככפר כלומר שאין דינו ככרך אלא ככפר, וכללא קא כאיל דמעתה אילו יש בו עשרה בטלנין קורין בי"ד שאפילו הכפרים שיש בהן עשרה בטלנין קורין בי"ד ואם אין שם עשרה בטלנין מקדימין ליום הכניסה, ואידך דאמר כרך שאין בו עשרה בטלנין נדון ככפר היינו נמי כרך המוקף מימות יהושע בן נון ואפילו הכי כשאין בו עשרה בטלנין אילו רצו להקדים ליום הכניסה יקדימו, והיינו הא דגרסינן בירושלמי כרך שאין בו עשרה בטלנין הרי זה כעיר כלומר כעיר שאין בה עשרה בטלנין, ועל מתניתין דקתני אי זו היא עיר גדולה כל שיש בה עשרה בטלנין אמרו כן בירושלמי, ומשום דלא קתני אלא בעיר הוה אמינא דדוקא עיר שאין בה עשרה בטלנין היא שמקדמת ליום הכניסה אבל כרך כיון דמסתמא מתוך שהוא גדול מיקלעו ליה מעלמא ולעולם לא יקדים ליום הכניסה, לפום כן צריך מימר דלאו דוקא עיר אלא אפילו כרך הרי זה כעיר, דמתניתין דקתני שמקדים ליום הכניסה ככפר שקלקלתו שאין בו עשרה בטלנין היא תקנתו שיש לו רשות להקדים אם רצה להקדים. כך נראה לי.
דף ד - א
ומתוך הירושלמי שכתבנו משמע דהא דאמרינן שאף הן היו באותו הנס פירושו שאף הן היו בספק, ולא כמו שפירש רש"י ז"ל שעל ידיהן היה עיקר הנס. וכן נמי מוכח לשון שאף, שאילו כפירושו היה לו לומר שהן היו באותו הנס.
ואני שמעתי דההיא דשלשים יום לשאול ולא לדרוש, ונפקא מינה לאותה ששנינו (אבות פ"ה מ"י) תלמיד חכם שואל בענין ומשיב כהלכה, לומר שאינו שואל לעולם אלא בענין הראוי באותו זמן, וכיון שהוא סמוך שלשים יום לפסח הרי נכנס בתוך זמנו של פסח וכל השואל בהן בענין הפסח שואל הוא בענין, שהרי משה עומד בפסח ראשון ומזהיר על פסח שני על ידי שאלת האנשים אשר היו טמאים לנפש אדם (במדבר פרק ט). ופירוש מחוור הוא. וכן נראה לי מן התוספתא, דתניא התם בריש פרק שלישי דמכלתין (ה"ב עי"ש) שואלין הלכות הפסח בפסח הלכות עצרת בעצרת הלכות החג בחג בבית הוועד שואלין הלכות הפסח קודם לפסח שלשים יום רשב"ג אומר אין פחות משתי שבתות עד כאן, אלמא ההיא דשלשים יום לשאילת בית הוועד היא שנויה. ולפי פירוש זה הכא הכי קאמר, מאי איריא פורים, דקא סלקא דעתך דהא דרבי יהושע בן לוי משום דכיון דאין קורין בו ביום את המגילה וליכא פרסומי ניסא בו ביום משום הכי צריך לדרוש בו ביום בהלכותיו כדי לפרסם ניסו בפה ביומו, ומאי איריא פורים אפילו יום טוב שאנו מתעסקין בו ונוהגין בו קדש אפילו כן שואלין ודורשין בו ביומו. כך נראה לי.
אלא שאני תמה בעיקר הענין, דהא כתיב נזכרים ונעשים והקיש זכירה לעשיה (לעיל ב, ב) ועשיה אינה אלא ביום וכדאמרינן (לקמן ז, ב) סעודת פורים שאכלה בלילה לא יצא ידי חובתו דהא ימי משתה ושמחה כתיב (אסתר ט, כב). ויש לומר דמכל מקום הכתוב ריבה לה זכירה מדכתיב (תהלים כב, ג) ולילה ולא דומיה לי.
דף ד - ב
וכי תימא הא לא אפשר דנימא לתנא קמא דרבי יוסי שאם חל להיות בשבת דלידחו עיירות ליום הכניסה, דהא אמרינן עלה בגמרא מאי טעמא דתנא קמא בכל שנה ושנה (אסתר ט, כא ו-כז) מה כל שנה ושנה עיירות בארבעה עשר וזמנו של זה לא זמנו של זה אף כאן זמנו של זה לא זמנו של זה, דמשמע לכאורה דלאו משום הנדחה ידחה ליום הכניסה הוא, והלכך ארבעה עשר שחל להיות בשבת לא ידחה ליום הכניסה אלא קורא בערב שבת. הא לאו ראיה היא, חדא דההוא טעמא לאו תנא קמא אמר ליה בהדיא אלא אנן הוא דאמרינן ליה, וכיון דאשכחן האי ברייתא דלא משמע הכין אלא משמע מינה דכללא הוא לכל הנדחה שידחה ליום הכניסה, נימא דהא מני תנא קמא דרבי יוסי היא וטעמיה משום דכל הנדחה ממקומו ידחה ליום הכניסה. ועוד דאפילו אשכחן לתנא קמא דאמר בהדיא ההוא טעמא אפילו הכי איכא למימר דלא נסיב ההוא טעמא אלא משום דדחינן להו לכרכין אפילו מארבעה עשר, דאי לאו ההוא טעמא הוה לן למימר שיקראו בערב שבת דהוא יום ארבעה עשר ומשום דארבעה עשר זמן קריאה לכל היא כלומר לרוב הקוראין וכדאיתא בירושלמי (פ"א ה"ג), אבל בארבעה עשר שחל להיות בשבת מודה דהואיל ונדחה ידחה ליום הכניסה ולא לערב שבת שהוא יום שלשה עשר דלא הוה ביה נייחא וכדאיתא בירושלמי (שם), וכדכתבינן לעיל (ב, א ד"ה זמן). וצריך לי עיון.
דף ה - א
ודומה לזה מצאתי בירושלמי (פ"א ה"ג ע"ש), ר' אבינא בשם ר' אסי כל שאמרו ידחה ליום הכניסה ובלבד עשרה ר' חנינא אמר איתפלגון ר' הונא ור' יהודה חד אמר ובלבד בעשרה וחורנא אמר אפילו ביחידי, מתיב מאן דמר ובלבד בעשרה למאן דמר אפילו ביחידי עד שהוא במקומו יקרא, ונראה לי פירושא דר' אבינא בשם ר' אסי סבירא ליה כמסקנא דרב דבזמנה ביחיד שלא בזמנה בעשרה, ור' הונא ור' יהודה איתפלגון בה, חד אמר שלא בזמנה בעשרה כמסקנא דרב וחד אמר אפילו שלא בזמנה ביחיד כסברא דמקשה וסבר דאפילו שלא בזמנה קאמר רב ביחיד. ואותיב מאן דמר בעשרה למאן דמר ביחיד עד שהוא במקומו יקרא, כלומר בני הכפרים שהתירו להם להקדים למה הלכו בהם אחר יום הכניסה דמשמע דהוי טעמא כדי שיקראו מיהא בעשרה עד שהוא בכפר במקומו יקרא ביחיד, דקא סלקא דעתיה דהאי מקשה דטעמא דהקדמה כדי שיספקו מים ומזון לאחיהם שבכרכים וכיון שכן אף הן יקראו ביחיד במקומם קודם ארבעה עשר כדי שיספקו בארבעה עשר מים ומזון לאחיהם שבכרכים ובעיירות. ואהדר ליה ר' יודן אם כן סלקת מתניתין (לעיל ב, א) דקתני באחד עשר בשנים עשר וכו', כלומר אם כן בטלת מתניתין דקתני זמנים הרבה, דאם כן לא יקראו אלא יום אחד לפני העיירות כדי שיספקו להם ביום י"ד, אלא דכיון שהוצרכו לתקן להם הקדמה בדין הוא שיתקנו להם ביום הכניסה כדי שיקראו באסיפת עם והדרת מלך ואף על פי שהקורא שלא בזמנה יכול לקרות אפילו ביחיד. ומכל מקום מדברי כולם נלמוד דבזמנה מיהא אפילו ביחיד כרב, וכדפסק רבינו אלפסי ז"ל, כך נראה לי.
כתוב בספר המאור: תניא בברייתא המפרש והיוצא לדרך קורין בשלשה עשר, כתב עלה הרב ר' אפרים ז"ל דהא דרב ורב אסי דאית להו קריאה שלא בזמנה כגון שחל להיות בשבת לבני עיירות או שחל להיות בערב שבת לבני כרכים, אבל בי"ב ובי"א ליכא למיקרי כלל דהא בטלו להו, ובברייתא זו לא הזכירו אלא בי"ג בלבד, אלו דברי הרב ז"ל, ואני אומר הוא הדין לי"ב וי"א, וכדאי הוא רבי עקיבא סתימתאה (לעיל ב, א) לסמוך עליו בשעת הדחק כגון מפרש ויוצא לדרך שמאחר שהתירו לו בי"ג הוא הדין לי"ב וי"א. ובירושלמי (פ"א ה"ג) גרסינן ר' בא בשם רבי יהודה כל שאמרו ידחה ממקומו ובלבד בעשרה. ותו גרסינן בירושלמי (פ"ב ה"ג) מפרשי ימים והולכי מדברות קורין כדרכן בי"ד, וברייתא פליגא עליה במשמעה. אי נמי יש לומר הא דאפשר ליה הא דלא אפשר ליה. עד כאן לשון הרב בעל המאור ז"ל. ובגירסת הספרים שלנו לא גרסינן בברייתא י"ג אלא בי"ד, והכי תניא התם [בתוספתא] בריש פרק קמא (ה"ב) יוצאין בשיירה ומפרשים בספינה קוראין בי"ד, ואף בלשון הזה מצאתיה בחבור הרב בעל העיטור. ומסתברא לי דלבני הכרכין היא שנוייה, ולומר שאילו רצו לפרש בי"ד קוראין בו ביום ומשום דיום ארבעה עשר זמן קריאה לכל היא וכדאיתמר בהדיא בירושלמי (פ"א ה"ג) גבי חל להיות [ארבעה עשר] בערב שבת, אבל דבני עיירות אפשר דלא יקראו לעולם אלא בי"ד, שאילו בי"ג כיון דזמן מלחמה היה ולא היה ביה נייחא לא שרינן למקרא ביה משום דבעי למיפק באורחא. ומיהו אפשר דאפילו לבני עיירות יקדימו בי"ג, כדרך שמקדימין בשחל להיות בשבת דערב שבת זמנה ואליבא דרב וכתנא קמא דרבי.
אבל מכל מקום הירושלמי שכתב דרך אחרת יש לו ולא פליגא אברייתא ולא מן השם הוא, דלאו ברוצה לצאת קודם ארבעה עשר שהוא זמנו קאמר שאם כן הוה ליה למתני אין קורין אלא בי"ד כדרכן, ובפרקין דלקמן (פ"ב ה"ג) איתיה גבי בן כרך שהלך לעיר ובן עיר שהלך לכרך והכין גרסינן התם: ר' יודה בעי בן עיר שנתן דעתו לעקור דירתו לילי ט"ו, ולא מתניתא היא (לקמן יט, א) בן עיר שהלך לכרך, מתניתא בשהיה בכרך ומה צריכה ליה בשהיה בעיר, אבל מפרשי ימים והולכי מדברות קורין כדרכן בי"ד, אמר ר' מונא בעתיד לחזור למקומו אמר ר' פנחס על כן היהודים הפרזים (אסתר ט, יט) פרוז היה באותה שעה עד כאן בירושלמי, אלמא פירוש הירושלמי ממקומו הוא מוכרע דלאו ברוצה לפרוש קאמר אלא במי שהוא במדבר או בספינה ואינו עכשיו לא בן עיר ולא בן כרך היאך יקרא, ואמרו שיקרא בי"ד במקומו כדרכו ואמר ר' מונא ובשדעתו לחזור למקומו. ונראה לי פירוש הירושלמי, ר' יודה בעי בן עיר שנתן דעתו לעקור דירתו בלילי ט"ו, וקא סלקא דעתך דבבן עיר שהלך לכרך קאמר ודעתו להתעכב שם בלילי ט"ו, כלומר דעתו לעקור דירתו מן העיר שלא לשוב שם לילי ט"ו אלא שיתעכב כאן בכרך, ועל כן השיב לו ולא מתניתא היא בן עיר שהלך לכרך, ואהדר ליה כי קא מיבעיא ליה בשהוא בתוך העיר אלא שיש בדעתו לעקור דירתו מכאן ולקבוע דירתו בכרך בלילי ט"ו דדילמא אזלינן בתר דעתא כאילו נקבע שם, ואף על גב דקתני במתניתין (לקמן שם) בן כרך שהלך לעיר דילמא סבירא ליה פירושא דמתניתין בן כרך שהלך לעיר ואין דעתו לחזור למקומו בלילי ט"ו אבל כאן בשדעתו להשתקע שם בלילי ט"ו דילמא הוה ליה מעתה כבן כרך, והיינו דקא מיבעיא ליה אבל בן עיר שהוא מפרש בים או הולך במדבר ונמצא שם בארבעה עשר קורא בארבעה עשר כמקומו, שלא תאמר כיון דמיבעיא ליה אפילו במי שעומד בתוך העיר אינו כבן עיר אלא כבן כרך שדעתו ללכת שם ואף על פי שעדיין לא הוקבע שם אם כן אף מי שהוא פורש בים אף על פי שלא קבע דירתו במקום אחר מכל מקום אינו בן עיר עכשיו ולא בן כרך ויהיה פטור מכלום, דהא איכא דפטור מכלום כאותה שאמרו שם בירושלמי (עיין שם) בן כרך שעקר דירתו בלילי י"ד נפטר כאן וכאן, ואפילו הכי במפרש ויוצא לדרך מחייב כבן עיר דמכל מקום דעתו הוא לחזור במקומו, והיינו דאמר ר' מונא והוא שדעתו לחזור במקומו הא לאו הכי אלא שדעתו לדור בכרך פטור כאן וכאן שהרי עקר דעתו מן העיר ולכלל בן כרך לא בא, אמר ר' פנחס על כן היהודים הפרזים פרוז היה באותה שעה, פירוש: ר' פנחס חזר להשיב בעיית ר' יודה ואמר דקורא הוא כבן עיר, דלא יהא אלא שהוא בן כרך ממש והלך לעיר וכשהוא שם לילי ארבעה עשר קורא הוא עמהם דפרוז בן יומו נקרא פרוז. כך נראה לי פירושו.
ופירוש עשרה בטלנין, אנשים בטלים ממלאכת השוק מכינים עצמם לתפלה בבית הכנסת ואף על פי שאין ממונין לכך, וכדאיתא בירושלמי (פ"א ה"ד עיי"ש) תני עשרה בטלנין ממלאכתן בבית הכנסת ר' יהודה אומר כגון אנו שאין אנו צריכין אלא לתלמודו, עד כאן בירושלמי.
ועכשיו בזמן הזה אף על פי שאין לנו עשרה בטלנין ידועים ולא בטלנין ממלאכתן כיון שנהגו בכל מקום להכנס לבית הכנסת בשעת תפלה ערב ובקר הרי זה כמקום שיש שם עשרה בטלנין ואפילו לרבי עקיבא, אלא שאין אנו צריכין לכך דהא בטלה הקדמה (ראה לעיל ב, א).
וגרסינן תו התם וכתבו גם הרב ז"ל בהלכות (שם) אבל סעודת ראש חדש וסעודת פורים מאחרין ולא מקדימין, ר' זעירא בעי קומי ר' אבהו ויעשו אותם בשבת אמר ליה לעשות אותם ימי משתה ושמחה (אסתר ט, כב) את ששמחתו תלויה בבית דין יצא זה ששמחתו תלויה בידי שמים. ולא נתברר לי פירושו, דהא כתיב (שם פסוקים כא, כז, כח, לא) והימים האלה נזכרים ונעשים בכל שנה ושנה בזמניהם ולא יעבור, ועשיה היינו סעודה וכדגרסינן בירושלמי (פ"א ה"א) נזכרים ונעשים נזכרים לקריאה ונעשים לסעודה, וכי תימא הני מילי בני כרכים לא יעברו עד ששה עשר דלא יעבור לששה עשר קאמר אבל עיירות מאחרין עד חמשה עשר, הא נמי לא אפשר חדא דזמנו של זה לא זמנו של זה (לעיל ב, ב), ועוד דאם כן אף לקריאה נימא כן ובגמרא אמרו באלו אמרו מקדימין מאי טעמא דכתיב ולא יעבור ואתרוייהו קאי. ועוד דהא תניא אבל שמחה לא תהא נוהגת אלא בזמנה, ומשמע לכאורה דלאו למקדימין בלבד קאמר אלא כללא הוא לכולהו.
דף ה - ב
הכי גרסינן: רב אסי קרא בהוצל דבנימין בארביסר ובחמיסר וכו'. ואם תאמר אי הכי אנן נמי ניקרייה בארביסר ובחמיסר מספיקא. תירצו הגאונים ז"ל דאזלינן בתר רובא ורובא לאו מוקפין נינהו. ואם תאמר רב אסי נמי ולחזקיה למאי דקא סלקא דעתא מעיקרא ליזול בתר רובא. יש לומר דאינהו ודאי מידע ידעי דהוצל דבנימין וטבריא מוקפות חומה נינהו, אלא דמספקא להו אי הני קמאי נינהו אם לאו. וקשיא לי דאם כן מאי קא מקשה ומי מספקא ליה מילתא בטבריא והא כתיב (יהושע יט, לה) וערי מבצר וגו' וקיימא לן (לקמן ו, א) דרקת זו טבריא, ומאי קושיא דחזקיה נמי הכין סבירא ליה אלא דמספקא ליה אי היינו טבריא קמייתא או לא. יש לומר דמקשה הוא דטעי בה, דקא סלקא דעתיה דמשום דמספקא ליה עיקר טבריא קמייתא אי מוקפת אי לאו. והכין נמי משמע בירושלמי (פ"א ה"א) דגרסינן התם רבי יוחנן קרא לה בכנישתא דכפרה ואמר הדא היא עיקר טבריא קמייתא ולא חש להא דתני רבי שמעון בן יוחאי. ואי נמי איכא למימר דהכי קא מקשה, וקיימא לן דרקת זו טבריא דידן.
ובנמוקי הר"ם ב"ן נ"ר דחזקיה ורב אסי מנהג חסידות הוא דאדרבה מספיקא לא ליקרו כלל, דהוה ליה ספק בשל דבריהם ודברי קבלה כשל רבנן ולקולא, אלא לדברי הגאונים ז"ל קרו מדינא בי"ד דאזלינן בתר רובא אבל בט"ו מנהג חסידות, ולענין ברכה בראשון ולא בשני דבודאי דדבריהם מברכין אספק דדבריהם לא מברכינן.
ומסתברא לי דכל הני מילי בארץ ישראל שבזמן התקנה היו עריהם ידועות ומקובלות בידם אי זו היא עיר ואי זו כרך מפני שהיה להם לדעת מחמת דין בית בבתי ערי חומה ושלוח מצורעים, אבל כל בחוצה לארץ עיקר התקנה כך היתה שכל שיהא ספק בה לא יקראו אלא בי"ד בלבד, לפי שאף הם ודאי לא קים להו בכל מלכות אחשורוש בשבע ועשרים ומאה מדינה כל עיר ועיר שבהם אי זו מוקפת מימות יהושע ואי זו שאינה מוקפת, והם לא תקנו לשום מקום שני ימים אלא או ארביסר או חמיסר, וכדכתיב (אסתר ט, כא) להיות עושים את יום ארבעה עשר ואת יום חמשה עשר וכיון דכתיב את שמע מינה לא היה שם שעשה שני ימים, כדאיתא בריש מכלתין (ב, ב), והלכך אף אנו כל שהוא ספק אין קורין אותה אלא בארבעה עשר, דעל כרחין כן התקינו כל ודאי מוקף שבחוצה לארץ בחמיסר כל ספק שבחוצה לארץ בארביסר.
דף ו - א
דף ו - ב
דף ז - א
דף ז - ב
אלא דקשיא לי, דהא גבי אין בין כהן המשמש לכהן שעבר אלא פר יום הכפורים ועשירית האיפה (לקמן ט, ב) אקשינן בגמרא (שם) הא לכל דבריהם זה וזה שוין אתאן לרבי מאיר מאי היא דתניא ראשון חוזר לעבודתו שני כל מצות כהונה גדולה עליו דברי רבי מאיר רישא רבנן וסיפא רבי מאיר, ואי לא איירי הכא אלא במאי דשוו בדאורייתא ובמאי דלא שוו מדאורייתא מאי קושיא אפילו תימא כולה רבנן ושאני הכא משום דכי אין שני חוזר לעבודתו אינה תורה אלא מדרבנן וכדתניא (שם) אינו ראוי לכהן גדול משום איבה. ויש לומר דתנא ושייר, ואף על גב דקתני אין בין, הא אית לן דכוותה בפרק קמא דתענית (יג, ב) דתניא התם אין בין שלש ראשונות לשלש אמצעיות אלא שבאלו מותרין בעשיית מלאכה ואפילו הכי אמרינן התם דתנא ושייר.
ובכולהו הני דמתניתין נמי משמע דתנא ושייר, דהא באין בין שבת ליום הכפורים הוה ליה למתני אלא שזה מותר באכילה ושתיה ורחיצה וסיכה ותשמיש המטה ונעילת הסנדל ובזה אסור. ומיהו בזה יש לדחות דהיינו עיקר יום הכפורים. ובאין בין ספרים לתפילין ומזוזות (דלקמן ח, ב) נראה לי דשייר טובא, דהא מזוזה עשויה כשירה כשרה כדאיתא במנחות בפרק הקומץ (לא, ב) ואילו גבי ספר תורה תניא (שם ושבת קג, ב) עשאה כשירה או שעשה את השירה כיוצא בה הרי זה יגנז. ועוד דתפילין על הקלף ומזוזה על הדוכסוסטוס (מנחות לב, א), וספרים נכתבים בגויל בקלף ובדוכסוסטוס. ועוד מזוזה צריכה שרטוט ותפילין אינן צריכין שרטוט, כדאיפסיקא הלכתא בפרקין דלקמן (יח, ב) ובמנחות בפרק הקומץ (לב, ב). ומיהו יכולני לומר, דההיא דתפילין על הקלף תנאי היא כדאיתא התם (במנחות) והא מתניתין כמאן דאמר אם שינה לא פסל, וההיא דשרטוט נמי תנאי נינהו התם, וספרים נמי צריכין שרטוט וכדאמרינן (מסכת סופרים פ"א ה"א) כותבין בדיו ומסרגלין בקנה הלכה למשה מסיני. ואי נמי איכא למימר, דאין בין ספרים לתפילין ומזוזות למאי דשוו ביה תפילין ומזוזות קאמר, אבל במה שהתפילין מוחלקין מן המזוזות לא איירי. והא דאמרינן בגמרא (לקמן ח, ב) הא לתופרן בגידין, אפשר דאיתיה נמי במזוזה היכא שכתבה בשני עורות ותפרן אי נמי אם נקרעה. אלא דההיא דעשויה כשירה עדיין איכא בינייהו.
ובאין בין במה גדולה לבמה קטנה (דלקמן ט, ב) נראה לי דשייר טובא, דהא תניא בשילהי פרק בתרא דזבחים (קכ, א) דברים שבין במה גדולה לבמה קטנה, קרן כבש ויסוד וריבוע בבמה גדולה ואין קרן כבש ויסוד וריבוע בבמה קטנה, כיור וכנו בבמה גדולה ואין כיור וכנו בבמה קטנה, חזה ושוק בגדולה ואין חזה ושוק בקטנה. ושמא נאמר גם בזו דהכא לא איירי אלא במה שקרב בזו ואין קרב בזו, הא בשאר דברים שבין זו לזו לא מיירי.
ובודאי דלכאורה הוה במשמע דאין בין דכולה מתניתין דוקא, מדאמרינן על כל חדא וחדא בגמרא הא לענין פלוני ופלוני זה וזה שוין, ומנא ליה דשוין הן בהני כיון דאיכא טובא דשייר. ועוד מדאמרינן גבי אין בין כהן המשמש לכהן שעבר אלא פר יום הכפורים ועשירית האיפה הא לכל דבריהם זה וזה שוין, אלמא מתניתין דוקא קתני, דאי לא לימא ליה תנא ושייר. אלא שיש לומר דכל היכא דלא אשכחן בהדיא דתנא ושייר מסתמא מימר אמרינן דלא שייר, דאפילו היכא דדחינן בעלמא בכל כי הא תנא ושייר דייקינן עלה ומאי שייר דהאי שייר. וצריכא לי תלמוד.
דף ח - א
וכלים שאין עושין בהן אוכל נפש דשרינן הכא במודר ממנו מאכל, דוקא בשאין משכירין כיוצא בהן, הא משכירין כיוצא בהן אפילו במודר מאכל אסור, דהא מהני ליה בדמי שכירותו דאי בעי אכיל מיניה. והכין איתא התם בדוכתא.
יש ספרים דגרסי הכי: והלא דין הוא ומה מצורע שאינו מטמא משכב ומושב טעון ספירת שבעה וכו'. ואף על גב דאמרינן בתורת כהנים (פרשת תזריע פרשת נגעים פ"ב ה"י ופ"ט ה"ח) דמצורע מטמא משכב ומושב, ההוא לטמא אוכלין ומשקין, וכן כתב רש"י ז"ל בפסחים (סז, ב ד"ה זב הב'), והכא לטמא אדם לטמא בגדים. ויש מי שגורס, ומה אם מטמא משכב ומושב לא יהא טעון ספירת שבעה.
דף ח - ב
דף ט - א
דף י - א
ולא שייכא בהא פלוגתא דקדושה שניה יש להן שלישית אין להן או יש להן (יבמות פב, ב) ולא כל האומר בעלמא קדושה ראשונה לא קידשה לעתיד לבא סבירא ליה דקדושת ירושלם יש אחריה היתר במות, אלא אפשר דאפילו מאן דאית ליה בעלמא לא קידשה לעתיד לגבי תרומות ומעשרות אית ליה שאין אחריה היתר במות ומשום דכתיב ואל הנחלה. ותדע, דהא רבי מדסתם לן הכא ובזבחים (קיב, ב) דמשבאו לירושלם נאסרו הבמות ולא היה להן עוד היתר שמע מינה דהכין סבירא ליה למעשה מיהא, ואיהו הוא דהתיר כל בית שאן (חולין ו, ב) מאסהדתיה דר' חייא ואסיקנא התם (ז, א) משום דקסבר רבי פנחס בן יאיר דקדושה ראשונה לא קידשה לעתיד לבא, אלמא איכא מאן דאית ליה לא קידשה לעתיד לבא ואפילו הכי סבירא ליה דמשבאו לירושלם נאסרו הבמות ולא היה להן עוד היתר. והא דקתני אמר רבי יהושע שמעתי שמקריבין אף על פי שאין בית וכו' מפני שקדושה ראשונה קידשה לשעתה וקידשה לעתיד לבא מכלל דרבי אליעזר סבר לא קידשה לעתיד לבא דאלמא הא בהא תליא, הכי קאמר לא קידשה לעתיד אפילו לאיסור הבמות. והא דמוקמינן לה בתנאי ומייתינן לה מהא דתניא אמר רבי ישמעאל ברבי יוסי למה מנו חכמים את אלו, התם הכי קאמר אלמא רבי ישמעאל סבר לא קידשה לעתיד לבא ואנא אמינא דכיון דלא קידשה לעתיד לענין שאר דינין אף לענין איסורי הבמות כן. כך נראה לי.
והקשו על זה בתוספות, דכיון דקאמר שמעתי שמקריבין בזמן הזה משמע שבלשון הזה שמעה מרבותיו, ואף על פי שחולקת קבלתו עם המשנה הוא מה שקיבל אמר.
ואמרו הם ז"ל, דמה שאמר והדר ביה מהא דרב מרי לאו למימרא דהדר ביה לגמרי וחזר להודות כדברי המשנה אלא כששאלוהו אמר שלא קיבל כן כדי שלא יקשו לו מן המשנה ולא רצה להחזיק דבריו. ויש להם כיוצא בזו בריש פרק בתרא דמכות (טו, א) גבי לא תעשה שקדמו עשה אין לוקין עליו אמרו ליה אמרת אמר להו לא אמר רבא האלהים אמרה כתיבא ותנינא אלא מאי טעמא הדר ביה משום דקשיא ליה אונס וכו', ועוד בפרק קמא דבבא קמא (יא, ב. יב, א) דאמר עולא אמר רבי אלעזר הלכה גובין מן העבדים ואמר ליה רב נחמן לעולא אמר רבי אלעזר אפילו מיתמי אמר ליה לא שמעית מינה בתר דנפק רב נחמן אמר להו עולא הכי אמר רבי אלעזר אפילו מיתמי הרי שהיה כופר במה שקיבל מרבותיו כדי שלא יקשו לו כלום ואף על פי שלא היה חוזר בו, והכא נמי ר' יצחק כך קיבל וכך סבור דלמאן דאמר לא קידשה מקריבין בזמן הזה בבמות בכל מקום ולמאן דאמר קידשה לעתיד לבא הבמות אסורות אבל בירושלים במקום המזבח שרי כרבי יהושע דאמר שמעתי שמקריבין אף על פי שאין בית וכו' מפני שקדושה ראשונה קידשה לשעתה וקידשה לעתיד. וההיא דהשוחט והמעלה דאמר ריש לקיש המעלה בחוץ פטור דקדושה ראשונה לא קידשה לעתיד לבא ולא קאמר מותר לא קשיא, דאיידי דקאמר רבי יוחנן חייב אמר ריש לקיש פטור שכן דרך התלמוד בהרבה מקומות.
דף טו - א
מה שכתוב בהגדה: ואני כאשר אבדתי אבדתי (אסתר ד, טז) כשם שאבדתי מבית אבא כך אבדתי ממך. הקשו בתוספות יגרשנה ויחזירנה אחר כך שאינה אסורה לו מחמת זנות, וכדמוכח בפרק שני דסוטה (יח, ב) לא היה מתנה עמה לא על קודם שתתארס ולא על לאחר שתתגרש, דאינו מתנה אלא מה שאוסרה עליו, והלכה והיתה לאיש אחר כתיב (דברים כד, ב) נשאת אסורה לחזור לו זנתה מותרת לחזור לו. ותירצו שהיה ירא לגרשה לפי שכל מעשה הגט בעדים וירא שמא יתפרסם ויודע הדבר למלך. ואינו נכון בעיני, ויכתוב לו בכתב ידו שהוא כשר דאורייתא, וטוב היה לו לעשות כן דהא אסתר היכי עבדה הכי דהשתא ברצונה נבעלת ותהרג ואל תעבור ואילו היה מגרשה בכתב ידו לא היתה עוברת על איסור עריות החמור ולא היתה נאסרת למרדכי. אלא שדברי אגדה הן ואין משיבין עליהן.
סליק פרק מגילה נקראת בסייעתא דשמיא
פרק הקורא למפרע
דף יז - א
ולענין מה שאמרו בירושלמי שהיודע אשורית אינו מוציא את הלועז בלעז, לא היה נראה כן לכאורה מלישנא דמתניתין דקתני אבל קורא אותה ללעוזות בלעז ולא קתני אבל קורין אותה הלעוזות בלעז, אלא שהם היו בקיאין בלשון המשנה יותר ויש לחוש ולהחמיר.
דף יז - ב
דף יח - א
ואפשר היה לומר ומסתבר, דההיא ברייתא דגיפטית לגיפטים מדית למדיים יונית ליונים יצא ליתא כלל לרבן שמעון בן גמליאל לא רישא ולא סיפא, דגפטית אפילו לגפטים לדידיה לא יצא דהא לדידיה אף שאר ספרים לא התירו שיכתבו אלא יוני וכל שכן במגילה דכתיב בה ככתבם וכלשונם, וסיפא נמי דקתני יונית ליונים דמשמע ליונים דוקא הא לגפטיים לא יצא ליתא דלעז יוני לכל כשר לדידיה אליבא דרב ושמואל. והרב אלפסי ז"ל שכתב בהלכות ברייתא דגפטית לגפטים עברית לעברים יונית ליונים תפס עליו הרב בעל המאור ז"ל וכתב אנן קיימא לן כרב ושמואל דאמרי תרוייהו לעז יוני לכל כשר דאמור כרבן שמעון בן גמליאל בין בספר תורה בין בשאר ספרים ואפילו במגילה ואף על גב דכתיב בה ככתבם וכלשונם, ובפרק קמא (לעיל ט, ב) איפסיקא הלכתא כוותיה בהדיא דאמר רבי אבהו אמר רבי יוחנן הלכה כרבן שמעון בן גמליאל, עד כאן לשונו.
ואני תמה לדבריו, למה לא הקשה לו גם כן על מה שפסק כברייתא בגפטית לגפטים, שזה לכאורה יותר קשה ויותר פשוט שלא יודה בה רבן שמעון בן גמליאל, ורבי יוחנן כבר פסק אפילו בשאר ספרים שאין נכתבים אלא יוני כרבן שמעון בן גמליאל.
אבל מה שהקשה מיונית ליונים ומדפסק רבי יוחנן בפרק קמא כרבן שמעון בן גמליאל אינו קשה כל כך, דרב ושמואל הוא דאמור כרבן שמעון בן גמליאל ואפילו במגילה אבל לרבי יוחנן לא פסק כן אלא לפסול שאר לשונות אפילו בשאר ספרים אבל במגילה דכתיב בה ככתבם וכלשונם דילמא אפילו יוני אינו כשר אלא ללועז יוני בלבד. ותדע לך, דהא רבי יוחנן אית ליה (שבת מו, א) הלכה כסתם מתניתין ומתניתין כללא כאיל בכל לשון לא יצא ויוני בכלל ותנן הלועז ששמע אשורית יצא אלמא אשורית דוקא אבל שאר לשונות אפילו יוני לא ואם כן היכי פסיק רבי יוחנן לעיל הלכה כרבן שמעון בן גמליאל. ואף על גב דמוקמינן (יבמות טז, ב) לההיא דרבי יוחנן דאמר הלכה כסתם מתניתין כאמוראי מכל מקום בכל דוכתא מקשינן לה ומפרקינן לה, אלא דמתניתין דהכא לרבי יוחנן לא מכרעא שפיר כמאן, דאיכא למימר כרבנן ואיכא למימר מתניתין בלעז יוני דוקא וכרבן שמעון בן גמליאל ודוקא ללועז יוני הא לכולי עלמא לא מדכתיב בה במגילה ככתבם וכלשונם, והלכך לא מכרעא לן דפסקא דרבי יוחנן כרב ושמואל דרבי יוחנן לא קאי כוותייהו אלא אדרבה משמע דבמגילה לא סבר לה כוותייהו כדאמרן, והלכך אפילו לעז יוני אפשר דלא מכשרינן אלא ליוני דוקא כדברי הרב אלפסי ז"ל.
ומכל מקום איכא למידק בשאר לשונות אמאי אינן פסולין לגבי מגילה ואפילו למכירין, דהא אפילו בשאר ספרים לא התיר רבן שמעון בן גמליאל אלא יוני, וכל שכן במגילה דכתיב בה ככתבם וכלשונם. ויש לומר דהא דאמרינן אלא מתניתין כברייתא לאו דוקא לרבנן אלא לכולי עלמא, ומתניתין וברייתא כולי עלמא נינהו, דככתבם וכלשונם דכתיב קרא הכי קאמר שיהו קורין אותה כל עם ועם ככתבו וכלשונו איזה עם שיהיה. והלכך יש בדבר לרבן שמעון בן גמליאל להקל ולהחמיר, להקל בשאר לשונות דאילו בשאר ספרים פסולין ובמגילה כשר דרבינהו קרא מככתבם ומיהו דוקא למכירין מדכתיב וכלשונם, ויש בו להחמיר דאילו בכל הספרים יוני כשר דרבייה קרא כאשורי מדכתיב (בראשית ט, כז) יפת אלקים ליפת ובמגילה מיעטיה קרא למי שאינו מכירו מדכתיב וכלשונם. ולרבנן ככתבם וכלשונם להחמיר ולא להקל, דאי לאו קרא הוה מכשרינן כולהו לשונות כבשאר ספרים, השתא דכתיב ככתבם וכלשונם מיעטינהו לכולהו אלא למכירין. והלכך ברייתא דגפטית לגפטים יונית ליונים בין לרבן שמעון בן גמליאל בין לרבנן אתיא. אלא לדרב ושמואל רבן שמעון בן גמליאל לא סבר ליה הכין, אלא מיסבר סברי דלדידיה כיון דיוני רבייה קרא אף על גב דכל שאר לשונות פסולין אלמא יוני כאשורי ממש והרי הוא כשר לכל כאשורי, וככתבם וכלשונם להקל ולרבות שאר לשונות הוא דאתא, ושני מחלוקות בדבר.
ואי קשיא לך, דהא מדאקשינן לעז יוני לכל כשר והא אמרת יונית ליונים לכולי עלמא לא ופרקינן אינהו דאמור כרבן שמעון בן גמליאל, אלמא מיפשט פשיטא לן דהא דאוקימנא מתניתין כברייתא דלא כרבן שמעון בן גמליאל היא. יש לומר דהכי קאמר, אינהו דאמור כרבן שמעון בן גמליאל דקסברי דלרבן שמעון בן גמליאל ליכא לאפלוגי בין יוני לאשורי והלכך מתניתין וברייתא דלא כרבן שמעון בן גמליאל ואינהו דאמור כרבן שמעון בן גמליאל, ואקשינן אי הכי למאי דסבירא להו דלרבן שמעון בן גמליאל לעז יוני כאשורי לגמרי לימא הלכה כרבן שמעון בן גמליאל, ופריק אי אמרי הלכה כרבן שמעון בן גמליאל הוה אמינא דרבן שמעון בן גמליאל לא אמר אלא בשאר ספרים אבל במגילה דכתיב בה ככתבם וכלשונם לא אמר כדקאמרינן אנן קא משמע לן, כלומר משום הכי אמור בהדיא לעז יוני לכל כשר לאשמועינן דרבן שמעון בן גמליאל אף במגילה קא מכשר לעז יוני כאשורי וככתבם וכלשונם לרבות שאר לשונות ללעוזות. כך נראה לי לפי דברי הרב אלפסי ז"ל.
ומיהו אפשר היה לומר דאכתי קיימא לן כרב ושמואל, דכיון דאינהו אמור בהדיא דרבן שמעון בן גמליאל אפילו במגילה קאמר אפילו פליג רבי יוחנן עלייהו בהא הוה ליה יחיד לגבי רב ושמואל. ומיהו כיון דלישנא מתניתין כברייתא ודלא כרב ושמואל שבקינן הא דרב ושמואל ונקטינן לישנא דגמרא, וזו היא דעת הרב אלפסי ז"ל. כך נראה לי. ועוד שדעת הרב ז"ל והגאונים ז"ל דהלכה כרבי יוחנן אפילו לגבי רב ושמואל, וכן נראה לרב ז"ל במסכת עירובין, ואין כן דעת הראב"ד ז"ל שם בשלהי פרק הדר גבי בית שער דיחיד וכמו שכתבתי שם (עירובין עה, ב ד"ה מר עיי"ש).
דף יח - ב
עוד שם בירושלמי דורשה ובלבד שלא יפליגו דעתן לענינות אחרים. ושמא זה כר' מונא. ואי נמי לכולי עלמא ולכתחילה קאמר שאין לו להפסיק ולהפליג דעתו לענינות אחרים.
עוד שם: ומגיהה, תני אין מדקדקין בטעיותיה, יצחק בר אבא בר מחסיא ורב חננאל הוו יתבין קומי רב חד אמר יהודים וחד אמר יהודיים, רבי יוחנן קרי כולה יהודים. ודוקא בטעיות שהלשון והענין אחד כגון יהודים ויהודיים, אבל טעות אחר לא שאם כן לא קראה כולה.
ומדברי הירושלמי (פ"ד ה"א) נראה שאם כתב שלא מן הכתב שלא בשעת הדחק מיהא שיהא אסור לקרות בו, דגרסינן התם בפרקין דהקורא את המגילה עומד ר' זעירא בשם רב חננאל אפילו רגיל בתורה כעזרא לא יהא הוגה מפיו וקורא כמה שנאמר (ירמיה לו, יח) מפיו יקרא אלי, והתני מעשה ברבי מאיר שהיה נתון באסיא ולא היה שם מגילה כתובה עברית וכתבה מפיו וקרייה, אין למדין משעת הדחק, ויש אומרים כתב שתים כתב את הראשונה מתוך פיו ואת השניה מתוך הראשונה וגנז את הראשונה וקרא בשניה.
דף יט - א
ולענין בן כרך שהלך לעיר ואין דעתו לחזור בלילי י"ד וקרא עמהם אם חזר למקומו בלילי ט"ו, כתבו בתוספות שאין סברא שיחזור ויקרא פעם שנית עם בני הכרך שכבר נפטר. אבל בירושלמי מצאתי שהוא חייב, דגרסינן התם (פ"ב ה"ג עיי"ש): ר' בון בר חייא בעי בן עיר שעקר דירתו לילי ט"ו נתחייב כאן וכאן בן כרך שעקר דירתו לילי י"ד נפטר מכאן ומכאן, אלמא אפילו בן עיר שהיה פרוז בכל עת וקרא במקומו ואחר כך נמלך ועקר דירתו בלילי ט"ו והלך לכרך הרי הוא צריך לחזור ולקרות שניה עמהם, וכל שכן בן כרך שהלך לעיר שלא נעשה פרוז אלא ליומו כשהוא חוזר בלילי ט"ו לדירתו שצריך לשנותה פעם שניה עמהם.
מהא דאמר רבא: לא אמרן אלא דלא מיחסרא או מייתרא פורתא יריעתא וכו'. נראה לכאורה שכשהוא קורא פושט כאיגרת כדברי הגאונים ז"ל, דאי לא כי מייתרא או מיחסרא מאי פרסומי ניסא איכא בהא הא גוללה ולא מינכרא מילתא.
דף יט - ב
הא דתנן: חוץ מחרש שוטה וקטן ורבי יהודה מתיר בקטן. הקשו בתוספות אי בקטן שלא הגיע לחינוך מאי טעמא דרבי יהודה והא לאו כלום הוא ולא מיחייב כלל וכל שאינו מחוייב בדבר אינו מוציא את הרבים ידי חובתן, ואי בקטן שהגיע לחינוך מאי טעמייהו דרבנן והא מיחייב מדרבנן ומגילה אינה אלא מדברי קבלה ודברי קבלה כדברי סופרים והלכך אתי דרבנן ומפיק דרבנן, וכדאמרינן בברכות (כ, ב) גבי בן מברך לאביו ואשה מברכת לבעלה דאוקימנא בשאכל שיעורא דרבנן דאתי דרבנן ומפיק דרבנן. והכי נמי קשיא להו הא דתנן בסוכה (לח, א) גבי הלל ואם היה קטן מקרא אותו עונה אחריו מה שהוא אומר ואף על גב דהלל דרבנן. ותירצו הם דשמא קל הוא שהקלו בברכת המזון, דהוי חומרא יתירא שדקדקו עליהן אפילו עד כזית ועד כביצה (ברכות שם). וזה דוחק הרבה. ולי נראה, דכל שעיקר המצוה מדרבנן כמגילה והלל חמירא ומצות חינוך ביה קילא טפי והלכך לא מפיק, אבל ברכת המזון דעיקרא דאורייתא אלא שהחמירו לכזית ולכביצה החמירו בפחות משיעורו אטו שיעורו אף קטן שהגיע לחינוך שהוא לחומרא להרגילו קודם זמנו כדי שיהא רגיל במצות כשיגיע זמנו וכענין שכתוב (משלי כב, ו) חנוך לנער על פי דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה הלכך דינא הוא דמפיק ליה דחד גוונא נינהו, כך נראה לי. ורבי יהודה דשרי הכא היינו טעמא משום דאף הקטנים היו בספק. והיינו דלא שמעינן ליה דפליג בקריאת ההלל, ולא בפריסת שמע לקמן בפרק הקורא את המגילה (כד, א) דתנן קטן אינו פורס על שמע.
דף כ - א
והקשו עליו בתוספות דאם כן הא דהכא בטבילה שלאחר הזאה היא, ואם איתא מאי שנא משום דהוקשה להזאה תיפוק לי דבתר הזאה היא והזאה ביום ואם כן על כרחין טבילה שלאחריה ביום היא, ואי למעוטי לילה שלאחריה פשיטא דכמו שההזאה פסולה בשמיני ובתשיעי כדאיתא בקידושין בפרק האומר (סב, א) בשמעתא דבני גד ובני ראובן הכי נמי טבילה שלאחר הזאה משמע דפסולה בתשיעי ובשמיני, וכיון שכן פשיטא דבליל שמיני לא תהא כשרה דמאי שנא מיום השמיני. ומיהו אינה ראיה, דדילמא הזאה היא דפסולה בשמיני הא טבילה כשירה. והכין נמי מוכח בנזיר (מד, ב) וכדכתבינן לקמן בסמוך.
אבל מכל מקום אין נראה כן דאתא למעוטי טבילת ליל שמיני, דכיון שהוא טובל בשמיני אמאי לא טביל אפילו בלילה כנדה וזבה ושאר חייבי טבילות שכשעבר זמן טבילתן טובלין בין ביום ובין בלילה, וכי תימא שאני הכא דאיתקש להזאה והזאה לעולם ביום ולא בלילה אם כן ליבעי שביעי דוקא כהזאה ובנזיר פרק שלשה מינין (שם) לא משמע הכין מדאמרינן התם גמר תגלחת טומאה לא קשיא הא דטבל בשביעי הא דלא טבל בשביעי.
על כן פירש רבינו יצחק בר' אברהם ז"ל דהכא מיירי בטבילת אזוב, וההיא אינה בלילה כדתנן בשילהי מסכת פרה טבל האזוב וכו' בלילה והזה ביום פסול, והיינו דנקט הכא לא טובלין ולא מזין טובלין והדר מזין. והכי נמי משמע בירושלמי (פ"ב ה"ל) דמייתי וטבל והזה דאיתקש טבילה להזאה וההוא קרא בפרה אדומה הוא דכתיב (במדבר יט, יח).
הא דתנן: אין קורין את המגילה אלא ביום וכו' וכן שומרת יום כנגד יום לא תטבול עד שתנץ החמה. קשיא לי היכי תני שומרת יום בהדי הנך דמתניתין, דהא אינך כולהו דוקא ביום ולא בלילה בין בזמנן בין לאחר זמנן, ואילו שומרת יום כנגד יום לאו משום עכובא דיום הוא אלא משום דאכתי לא מטיא זמנה, וכדאמרינן בגמרא דכיון דבעיא ספירה ספירה ביום ולא בלילה, הא לאחר שספרה ביום טובלת והולכת בין ביום ובין בלילה. וצריך עיון.
דף כ - ב
והא דלא תנינן הכא תמידין נראה לי משום דתמידין זמנן קבוע, לשל שחר עד חצות או עד ד' שעות ושל בין הערבים דוקא מפלג המנחה ולמעלה. וכן נמי לא תנינא פסחים מהאי טעמא גופא, דהא כתיב (דברים טז, ו) תזבח את הפסח בערב. ואף על גב דקתני זה הכלל כל שמצותו ביום כשר כל היום, אין למדין מן הכללות ואפילו במקום שנאמר בהן חוץ. ועוד דכל דבר שמצותו ביום סתם קאמר כלומר שלא פירש בו הכתוב ולא קבע בו שעה ביום, לאפוקי תמידין שכתוב בהן (שמות כט, לט) את הכבש האחד תעשה בבקר ואת הכבש השני תעשה בין הערבים הכתוב קבע להם זמן, והוא הדין והוא הטעם לפסחים.
ורש"י ז"ל נשמר שם מקושיא זו, ופירש דלמאן דאמר מקצת היום ככולו תחילת הלילה עולה לה לספירתה. ודבר תימה הוא, דמנא להו דלמאן דאמר מקצת היום ככולו אית ליה הכין טפי מינן דהא לאו בהא תליא ומנא להו דרבי יוסי לית ליה כמשנה דהכא וכמשנה דנדה.
ורבינו תם ז"ל פירש בההיא דכיצד צולין דהכי קאמר זבה גדולה דחזיא ביממי היכי משכחת לה, ואף על גב דמשכחת לה בדחזיא בלילות מכל מקום מסתבר דאית לן לאשכוחי בדחזיא ביממי משום דכתיב (ויקרא טו, כו) כל ימי זובה ואמר ליה רב שמעיה לר' אבא בשלהי נדה (עג, א) ואימא ביממי תהוי זבה בליליא תהוי נדה, ומהאי טעמא נמי אמרינן בהוריות בפרק קמא (ד, א) גבי צדוקים דאמרי דזבה לא הויא אלא ביממי. ואינו מחוור, דאם כן הוה להו למימר התם אלא זבה גדולה דחזיא ביממי היכי משכחת לה.
דף כא - א
ועוד הביאו בתוספות (הנ"ל) ראיה דקצירת העומר דוחה שבת ואין לקצור אלא בלילה, מדאמרינן בריש פרק קמא דמועד קטן (ג, ב) אמר ר' שמעון בן פזי אמר רבי יהושע בן לוי משום בר קפרא רבן גמליאל ובית דינו נמנו על שני פרקים אלו והתירום, פירוש בתוספת שביעית, ואסיק רב אשי התם (ד, א עי"ש) דרבן גמליאל ובית דינו סברי לה כרבי ישמעאל דאמר עשר נטיעות ערבה וניסוך המים הלכה למשה מסיני מה ערבה וניסוך המים בזמן שבית המקדש קיים אף עשר נטיעות כן אבל בזמן הזה לא שייך דין עשר נטיעות דבזמן הזה ליכא תוספת שביעית לרבי ישמעאל, ואם כן אייתר ליה בחריש ובקציר (שמות לד, כא) למדרש כאידך דרבי ישמעאל דאמר מה חריש רשות אף קציר רשות יצא קציר העומר שאינה רשות אלא מצוה, אלמא משמע דלרבן גמליאל ובית דינו קצירת העומר דוחה שבת ולית להו נקצר ביום כשר, ומדקאמר נמנו וגמרו משמע שנתברר להם הדבר אלמא הכין הלכתא, והוא הדין לספירה שאינה אלא בלילה. ועוד דמשמע לכולי עלמא ספירה אינה אלא בלילה, דהא ספירה בלילה נפקא להו התם (מנחות סו, א) משבע שבתות תמימות תהיינה (ויקרא כג, טו) ואי אתה מוצא תמימות אלא בזמן שהוא מונה מבערב וכדדריש התם (שם) גמרא כיצד היו עושין, וכיון שכן מנא תיתי שאם לא ספר בלילה שיספור ביום. ואע"ג דרבי מכשיר נקצר ביום בשלא קצר בלילה, הכי נמי מכשר קצירה שני ימים קודם. אבל בהלכות גדולות (הל' עצרת) כתבו דאם לא בירך בלילה יברך למחר. ורבינו תם ז"ל הגיה עליו דליתה. ואלא מיהו על ידי ברכה אינו חוזר וסופר אבל אם רצה לספור למחר בלא ברכה סופר.
סליק פרק הקורא את המגילה למפרע בסייעתא דשמיא
פרק הקורא עומד
דף כא - ב
הכי גרסינן: ובמגילה אפילו עשרה קורין ועשרה מתרגמין. ורש"י ז"ל מחק מתרגמין, משום דאמרינן בפירקא קמא (לעיל ג, א) דאין תרגום בכתובים משום דאית ביה קץ משיח. וליתא, דיונתן בן עוזיאל הוא שנמנע לעשותו כיון שלא ניתן לו רשות לתרגם דניאל דאית ביה קץ משיח אבל תנאים אחרים תרגמו כל הכתובים חוץ מדניאל, וכדכתבינן לעיל (שם ד"ה ביקש). ובהדיא תניא בתוספתא (פ"ב ה"ב) קראה בין עומד בין יושב בין מוטה העמיד לה תורגמן יצא, ותניא (שם פ"ג הי"ג) ובמגילה אחד קורא ואחד מתרגם אחד קורא ושנים מתרגמין שנים קורין ואחד מתרגם שנים קורין ושנים מתרגמין עד כאן, ויש לך לשבש בכל הספרים כולי האי.
ובמקצת הספרים שבשו אותה גירסא שבפרק במה מדליקין מדוחק קושיא זו והגיהו יום הכפורים שחל להיות בשבת, וטעות הוא וכמו שאתה למד מדברי הגאון ז"ל. ואף רש"י ז"ל כך הוא גורס שם, וכתב מצאתי בתשובות הגאונים ז"ל שהיו רגילין לקרות בנביא במנחה בשבת עשרה פסוקים ובימי פרסיים גזרו שמד שלא לעשות כן וכיון שנסתלקו נסתלקו עד כאן לשונו, אע"פ שהוא קשה שתהא המשנה מדברת בלאחר גזירה ודברי רב בקודם לכן.
דף כב - א
והא דמעיילי נפשייהו בכולי האי ולא אמרו שיתחיל למעלה מזו או יקרא למטה מובראשי חדשיכם, משום דלא קרינן אלא בסדרו של יום, והני תלתא פרשתא סדרו של יום נינהו משום דפרשת צו שהיא פרשת תמיד נוהגת בין בשאר הימים בין בראשי חדשים ושבת נמי הא איתיה זימנין סגיאין בראש חודש, אבל הנך ליתנהו בראש חדש הלכך לא הוו סדרו של יום ולא קרינן בהו.
הכי גריס רש"י ז"ל: ואם איתא למאן דאמר דולג נדלוג. ולא גריס ולמאן דאמר פוסק נפסוק, דהא אנן בשעבר הראשון וקרא שלשה ושייר שנים קיימינן. ויש ספרים דגרסי ליה. ולמאן דגרסי ליה איכא לפרושי דהכי קאמר בין למאן דאמר דולג בין למאן דאמר פוסק אמאי קתני פרשה של חמשה קורא אותה ביחיד יקראוה שנים וידלג או יפסוק, כך נראה לי. אבל אין נראה לפרש שיקשה אפילו בשייר שנים למה קורא פסוק אחד או שלשה פסוקים מפרשה שניה יחזור השני ויתחיל בחצי פסוק שלישי משום דמאן דאמר פוסק שפיר אית ליה דולג היכא דליכא משום נכנסין ויוצאין, דהא ליתא דתרתי לא עבדינן שידלג ויפסוק, אלא נראה כמו שפירשתי.
קשיא לי אשמעתין בין לרב בין לשמואל בפרשת בראשית למה דולג פסוק אחד דיש כאן משום נכנסין ויוצאין ולמה פוסק דיש כאן משום פסוקא דלא פסקיה משה יקרא ראשון פרשת בראשית ויחזור השני ויקראנה כולה והשלישי קורא יהי רקיע, שאם אתה אומר שאין מדלגין אלא פסוק אחד או שנים אבל שידלג אחד מהם כל שיעור קריאתו לא, הא ליתא דהא אמרינן לקמן בפרק בני העיר (כט, ב. ל, א) ראש חדש אדר שחל להיות בואתה תצוה אמר אביי קרו שיתא מואתה תצוה עד ועשית כיור נחושת וחד חוזר וקורא מכי תשא עד ועשית כיור נחושת, ועוד שכן עושין בחג. ויש לומר דאדרבה בכי הא איכא למיגזר טובא, דאילו קרא הראשון כולה פרשה איכא משום היוצאין דדילמא איכא מאן דידע בסדרו של יום דאינן קורין אלא שתי פרשיות אלו וסבר דפרשת יהי רקיע יקראוה שנים זה אחד וזה שנים או שלא יהו אלא שני קוראים, ומשום הנכנסין נמי איכא טפי דכיון דחזי דהאי מתחיל בתחילת בראשית ולא קרי בתריה אלא חד מימר אמר דלא קרו אלא תרי ובתרי סגי דהא למעלה מבראשית ליכא מידי דליקרי שלישי בר מהני.
ומסתברא לי כדברי הגאונים ז"ל. חדא, דאילו בפרשת בראשית למה האמצעי דולג יותר מן השלישי, כי גם כשהשני דולג יש שם כל אותם גזירות דאין משיירין ואין מתחילין, מידי הוי טעמא אלא משום נכנסין ויוצאין, אף כשהשני דולג איכא משום נכנסין ויוצאין. ועוד שהוא נ"ר צריך לסבול קושיא גדולה, דאטו רבה הוצרך לשאול הלכתא למשיחא ור' יוסי מי אמר הלכתא דולג ואמצעי דולג לכדאתי משיחא והלכתא לא משמע אלא למאי דצריכינן השתא, ודחק עצמו נ"ר לתרץ דהלכתא לא באה אלא לומר שאינו פוסק כשמואל וללמד על פרשת החדש וכיוצא בה שאינו פוסק, ואילו כן למה לן לאדכורי פוסק ודולג לימא ליה בהדיא הראשון קורא כך והשני קורא כך שאין כאן צורך לדולג דהא ליכא לא דולג ולא פוסק ומאי נפקא מינה אי ליתה לדשמואל הכי נמי ליתה לדרב השתא לדידן. אלא ודאי אפרשת החדש דעלה אתינן קיימינן, ודולג ודאי שפיר טפי, ואע"ג דאיכא אכתי משום נכנסין כקושייה, מכל מקום אי קרי שלישי וביום השבת וחד פסוקא ובראשי חדשיכם איכא גזירות טובא דאיכא למיגזר בקריאת השלישי ובקריאת הרביעי, דאיכא מאן דמשכח בכניסתו לשלישי כשהוא קורא אותו פסוק של ובראשי חדשיכם וסבר דבראש הפרשה התחיל דאם לא כן למה לא פסק בסוף פרשת וביום השבת כדרך הקוראים שפוסקים בסוף פרשה, ואיכא מאן דנכנס בהתחלת קריאת הרביעי וכדחזי ליה מתחיל בפסוק שני סבר דקמא לא קרא אלא חד פסוקא, הלכך דולג דליכא חששא אלא בנכנסין בקריאת השני לחוד וכל היכא דאפשר לתקוני מתקנינן.
ואי אמרת מכל מקום שני אמאי דולג טפי משלישי וטפי מאחרון. אני אומר, חדא דכיון דלא אפשר בלא דילוג למה ממתין. ועוד דבכולה שמעתין חיישי ליוצאין טפי מנכנסין משום דנכנסין משאל שיילי, ואע"ג דלא קיימא לן כתנא קמא דיש אומרים דהכי קאמר, לומר דחיישינן אפילו לנכנסין, אבל מכל מקום לכולי עלמא טפי איכא בהני מהני משום דמקצת הנכנסין דרכן לשאול, והלכך היכא דלא אפשר אלא שנחוש לאלו או שנחוש לאלו נקטינן חשש היוצאין ושבקינן חשש הנכנסין.
אלא שאני תמה לדברי הגאונים ז"ל, למה עשו את השני דולג פסוק אחד שעדיין נשארה גזירת הנכנסין, יאמרו שיקראו שנים צו את קרבני ויהא השלישי דולג וקורא שלשה פסוקים מפרשת צו, כדרך שאנו עושין בחג. ואם תאמר מפני שמצאו בגמרא אמצעי דולג ואילו כן יאמרו שאפילו האחרון דולג, הא ליתה, דאילו היה השלישי גומר את הפרשה והאחרון מדלג איכא משום היוצאין דדילמא איכא מאן דידע בסדרו של יום שאין קורין מפרשת ובראשי חדשיכם ולהלן וסבר דלא קרו אלא תלתא כשני וחמישי, וזו חששא קרובה. ואילו תאמר אם כן אף בשלישי דולג דילמא איכא מאן דידע בסדרו של יום וסבר דלא קרא מתחילה אלא חד והני תרי הא תלתא, הא ליתה, חדא דהא אמרינן דגזירת היוצאין אלימא מגזירת הנכנסין, ועוד דהאי חששא דחיקא טפי דידע בסדרו של יום ויהיב נמי דעתיה דליכא עד תחילת הפרשה אלא חמשה פסוקים ולא מלו אלא לחד, לכולי האי ליכא למיחש כדאיכא למיחש להנך חששות דאיכא בדילוג האחרון וגם לדלוג השני. וצריך לי עיון לפי שאין אני רואה בזה הכרע לסברת הגאונים ז"ל שעשו את השני דולג פסוק אחד, אלא אם כן נאמר דאמצעי סתם משמע הראשון שבאמצעים, ואם כן תסתלק השאלה מהם ונחזור לשאול לר' יוסי מה ראה לומר כן.
דף כב - ב
דף כג - א
ופרקינן הכא משום דנפיש סידורא, כלומר כולה מילתא משום דנפיש סידורא לפום כן תני ליה ליום הכפורים בתר שבת.
ולא איפסיקא הלכתא בגמרא כמאן, ובשל דבריהם הלך אחר המיקל ומפטיר עולה למנין שבעה. ורבינו אלפסי ז"ל הביא ראיה מדאמרינן לקמן בפרק בני העיר (כט, ב. ל, א) ראש חדש אדר שחל להיות בואתה תצוה אמר אביי קרו שיתא מואתה תצוה עד ועשית כיור נחושת וחד חוזר וקורא מכי תשא עד ועשית כיור, והיינו מפטיר, אלמא מפטיר עולה למנין שבעה, וכן הלכה. עד כאן לשונו. ואע"פ שאינה ראיה מחוורת כן נראה הלכה ולמעשה.
וכתב עוד הרב ז"ל בהלכות אלא מיהו אשכחן (דרב) [מרב] נטרונאי גאון ז"ל משמייהו דרבנן סבוראי דהיכא דקרו שיתא ואיפסיקו בקדישא והדר אפטירו אינו עולה והיכא דלא אפסיקו בקדישא מקמי הפטרה עולה למנין שבעה, וטעמא דמסתבר הוא. עד כאן. ומכל מקום אפילו למאן דאמר אינו עולה יכול הוא מפטיר לסיים את הפרשה, שלא תאמר כיון שאינו עולה אם כן השבעה צריכין לקרות כל הפרשה והמפטיר חוזר וכופל קצת ממה שקרא השביעי שאילו לא יקראו השבעה כל הפרשה אם כן הרי זה כאילו לא קרינן אלא מחצית הפרשה שהרי קריאת המפטיר אינה עולה, לא היא, דהא מכל מקום נקראת כל הפרשה והרי קראו שבעה חוץ מן המפטיר והרי איכא הדרת מלך, שאין החיוב שיקראו השבעה כל הפרשה אלא שיקראו שבעה חוץ מן המפטיר למאן דאמר אינו עולה משום דברב עם הדרת מלך כמו שכתבתי ושתהא כל הפרשה. ותדע לך, מדקא משני כיון דמשום כבוד תורה הוא כנגדו נמי לא בעינן, ואילו לא היה מפטיר קורא לעצמו אלא חוזר וכופל לימא ליה כיון דאינו חוזר וקורא אלא מה שקראו אחרים כנגדו נמי לא בעינן, אלא שמע מינה שדרכן היה שהמפטיר קורא לעצמו פסוקין אחרים שלא קראו הראשונים. ומה שאין אנו נוהגין כן היינו משום שאנו מפסיקין בקדיש בין קריאת השבעה לקריאת המפטיר ואינו בדין שיפסיקו בקדיש באמצע הסדר. ומכל מקום נפקא מינה לשבת וראש חדש שמוציאין שני ספרי תורה, השבעה קורין בפרשת היום ומפטיר יכול לקרות בפרשת החדש ואפילו למאן דאמר אינו עולה.
דף כג - ב
ובשם רש"י ז"ל פירשו תלמידיו, שאפילו בשביל אחד פורסין על שמע אע"פ שכל השאר כבר שמעו קדיש וברכו וקדושה, ואפילו קרא הוא עצמו את שמע אפילו הכי יכול לחזור ולפרוס על שמע כדי שיאמר קדיש וברכו וקדושה. וכן כתוב במסכת סופרים (פ"י ה"ז) ובמקום שיש תשעה או עשרה ששמעו בין ברכו בין קדיש ולאחר תפלה חוזר האחד בפני אלו ואומר קדיש או ברכו וענו אלו אחריו יצא ידי חובתו. אבל רבינו תם ז"ל לא היה נוהג כן עד שיהו שם ששה שלא שמעו קדיש וברכו, ומביא ראיה ממה שאמרו במסכת סופרים (שם) ואין אומרין קדיש וברכו פחות מעשרה רבותינו שבמערב אומרים אותו בשבעה ונותנין טעם לדבריהם בפרוע פרעות בישראל בהתנדב עם ברכו ה' (שופטים ה, ב) כמנין התיבות ויש אומרים בששה שברכו ששי הוא עד כאן, ופירש הוא ז"ל הני שבעה וששה שלא שמעו קדיש וברכו דאילו כן שבעה בין כולם יחלוק עם משנתינו.
ומיהו אם נפרש כדברי רבינו תם ז"ל יקשה ממה שאמרו שם אפילו יחידי בתוך תשעה או עשרה שחזר בפני אלו ואומר קדיש או ברכו וענו אלו אחריו יצא, כמו שכתבנו למעלה. ועל כן נראה למקצת מרבותינו הצרפתים ז"ל דאפילו אין שם בין כולם אלא שבעה או ששה בלבד פורסין על שמע לדברי מסכת סופרים, וחולק על תלמוד שלנו בזה, וכמו שהתחיל אין אומרין קדיש וברכו פחות מעשרה דאלמא משמע דרבותינו שבמערב חולקין בזה שאין מצריכין בין כולם אלא שבעה או ששה. ועוד הביא בספר הישר אגדה אין אומרים ברכו אלא אם כן יש שם חמשה בני אדם שלא שמעו שנאמר בפרוע פרעות בישראל בהתנדב עם ברכו ה'.
דף כד - א
ולענין פורס את (שמע) [כפיו] נמי איכא למידק דהכא משמע שאילו הביא שתי שערות מותר והתם תניא עד שיתמלא זקנו. ועוד קשיא דבסוכה פרק לולב הגזול בסופו (מב, א) תניא קטן היודע לפרוש כפיו חולקין לו תרומה בבית הגרנות. ואיכא למימר דההיא דלולב הגזול לישא את כפיו עם אחיו הכהנים הגדולים להתחנך בעלמא אבל לא ישא בפני עצמו כלל, וכענין שאמרו בערכין בפרק שני (יג, ב) גבי שיר דקאמר התם רבי אליעזר בן יעקב שאין הקטנים עולין ממנין המשוררים ולא עולין לדוכן אלא ראשיהם בין רגלי הלוים, וההיא דפרק קמא דחולין בנושא את כפיו בפני עצמו ובקבוע, והא דהכא לישא את כפיו בפני עצמו באקראי בעלמא, והלכך כל שלא הביא שתי שערות בפני עצמו לא, הא הביא שתי שערות נושא אפילו בפני עצמו לעתים ובאקראי.
ורש"י ז"ל פירש שם בפרק לולב הגזול דלאו בקטן ממש מיירי התם, אלא הכי קאמר קטן היודע לפרוש את כפיו כלומר שאין יודעין בו אם הגדיל עדיין אם לאו אפילו הכי כיון שהוא נושא את כפיו בידוע שהביא שתי שערות שאילולי כן לא היה נושא את כפיו והלכך חולקין לו תרומה בבית הגרנות. ואינו מחוור, דכל ההיא ברייתא דלולב הגזול בקטן ממש מיירי.
דף כד - ב
וי"מ יברכוך טובים מפני שיש לכלול בתפלה הרשעים עם הצדיקים, דגמרינן מושחלת וחלבנה (שמות ל, לד).
דף כה - א
דף כה - ב
סליק פירקא בסייעתא דשמיא
פרק בני העיר
ולי נראה, דמתניתין בשמכרו בני העיר ממש אלא שלא מכרו מדעת הפרנסין, דהיינו שבעה טובי העיר הממונים על צרכי בני העיר, והלכך אין בני העיר רשאין למכור ולהוריד המעות מקדושת הדברים הנמכרין אלא אם כן עשו מדעת הפרנסין וכענין שאמרו בצדקה שאינן רשאין לשנות אלא מדעת הפרנסין, והשבעה טובי העיר נמי אינן רשאין למכור ולהוציא המעות לדברי חול ואפילו להוריד מן הקדושה הראשונה אלא אם כן עשו מדעת בני העיר, אבל בשמכרו שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר רשאין ואפילו למישתי ביה שיכרא. והכין משמע לי מן התוספתא, דתניא התם בפרק שני דמכלתין (ה"ז ו-ט עי"ש) רבי מנחם ברבי יוסי אומר בני העיר שמכרו בית הכנסת לא יקחו את הרחבה, א"ר יהודה במה דברים אמורים בזמן שלא התנו עמהן פרנסי העיר אבל התנו עמהן פרנסי העיר רשאין לשנותן לכל דבר שירצו וכו', הפוסק צדקה עד שלא זכו בה פרנסין רשאין לשנותה לדבר אחר משזכו בה פרנסין אינו רשאי לשנותה לדבר אחר אלא מדעתם, ע"כ בתוספתא, ומוכיח כמו שכתבתי. והיינו דרבא דאמר לא שנו אלא שלא מכרו שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר, כלומר שמכרו אנשי העיר שלא מדעת הפרנסין, אבל אם הסכימו שבעה טובי העיר באותו מכר והיו במעמד אנשי העיר רשאין להוציא המעות לכל מה שירצו.
וגרסינן בירושלמי (פ"ג ה"ב) שלשה מבית הכנסת כבית הכנסת שבעה מבני העיר כעיר, מה נן קיימין אם בשקבלו עליהם אפילו אחד, ואם בשלא קבלו עליהם אפילו כמה, אלא כן נן קיימין בסתם, עד כאן. ואם כדברי המפרשים היאך קאמר שבעה מבני העיר כעיר, והלא עיר ממש יכולין למכור כל מה שירצו ושבעה מבני העיר שמכרו בית הכנסת לא יקחו רחוב, אלא אם כן נפרש דעיקר מכירה קאמר, כלומר שממכרן ממכר ויוצא מה שמכרו לחולין במכירתן כאילו מכרו כל בני העיר הא לענין הדמים לא, אבל לפי מה שכתבתי קאי בין אמכירה בין אדמים כלומר שבעה מבני העיר כבני העיר שלא מדעת השבעה.
והא דקאמר מה נן קיימין אם בשקבלו עליהם וכו', נראה לי פירושו אם בשקבלו עליהם בני העיר כל מה שיעשו השבעה במכר זה אפילו אחד, ואם בשלא קבלו עליהם כלל ממכרן בזה אפילו היו כמה שמכרו אין ממכרן ממכר, והעמידוהו בסתם, כלומר שהעמידו עליהם סתם שבעה טובי העיר לפקח על עסקי צבור והלכך אע"פ שלא קבלו עליהם בני העיר בפירוש מכר דברים אלו אפילו הכי ממכרן ממכר, שלא תאמר דברים של תשמישי קדושה ובית הכנסת לא עלתה על דעת בני העיר שימכרו אלא לדעתם ולא תועיל מכירתן אלא אם כן נטלו רשות מבני העיר בפירוש קא משמע לן.
הא דקתני בכולה מתניתין מכרו ולא קתני מוכרין דמשמע דיעבד אין לכתחילה לא, נראה לי משום דאי קתני מוכרין משמע דלא סגיא בלאו הכין, ואע"ג דבגמרא (לקמן כז, א) בבעיא דמהו למכור ספר תורה ישן לקנות בו חדש אתי למיפשטה מדקתני אבל מכרו ספר תורה לא יקחו ספרים ספרים הוא דלא הא תורה בתורה שפיר דמי ודחינן מתניתין בדיעבד, התם דיחויא בעלמא הוא, ואפילו הכי לא קאמר אלא במכר תורה הא במכרו רחובה של עיר ובכל הנך לא, ולדברי אותו מתרץ דילמא נקט כולה מתניתין מכרו אטו מכרו תורה לא יקחו ספרים.
דף כו - א
יש מפרשים דטעמא דכרכים משום דכיון דמעלמא קא אתו רבים הוציאו בבנינו ובדברים הצריכין לו ושמא אחד יש בסוף העולם שקנה בו וחלקו מעכב, לפי שבני העולם אינן כפופים לבני העיר הזו ולא לשבעה טובי העיר שבה. אבל אם יש שם אדם חשוב כרב אשי שדרך הבאין לבא שם מחמתו אף הם גומרים בדעתם שכל זמן שיהא בתוך העיר צורבא מרבנן כזה שיהא הוא רשאי למכור חלקם, שגם הנותנים בצרכי בית הכנסת על דעתו הם נותנין, והיינו דאמר רב אשי האי בי כנישתא דמתא מחסיא וכו'.
ולפי פירוש זה נראה לי, דהא דאמרינן בסמוך ההוא בי כנישתא זוטא הוה ואינהו עבדוה, האי זוטא לאו דוקא אלא אינהו עבדוה דוקא. ואי נמי זוטא דוקא, כלומר דקטנותה במקום שיש גדולות מוכיח עליה דלאו דרבים דעלמא ניהי, דרבים דאתו לכרכין לבי כנישתא רבה דכולהו עיילי בה בההיא יהבי.
וקשיא לי דלפי פירוש זה הא דלא מצו מזבני דכרכים היינו משום דחד איכא בסוף העולם דקנה בה וחלקו לא מזדבן הא איתיה אי נמי ידעינן דליכא בעלמא דקנה בה מזדבן, ואם כן מאי קא מקשה ליה מנגעים מדאמר רבי יהודה אני לא שמעתי אלא מקום מקדש בלבד הא בתי כנסיות ובתי מדרשות לא, דדינא הוא ודאי, דהא בתי כנסיות ובתי מדרשות ואפילו דכרכים אחוזתכם (ויקרא יד, לד) קרינן בהו אלא משום שותפין דליתנהו הכא לא מזדבני. ודחוק הוא לומר דהכי קא מקשה, דאם איתא דלא מזדבני משום דלא ידעינן מאן זבן בהו אם כן לא קרינן בהו אחוזתכם דאחוזתכם דידעינן דמאן ניהו משמע.
ומיהו מצאתי בירושלמי (פ"ג ה"א) דמפרש הכין בהדיא, דגרסינן התם ר' שמואל בר נחמן בשם ר' יונתן הדה דתימר בבית הכנסת של יחיד אבל של רבים אסור ואני אומר שמא אחד מסוף העולם קנוי ביה, עד כאן.
ואפשר היה לפרש אבל של כרכים כיון דמעלמא אתו הוה ליה דרבים, כלומר שבני עיר זו כשהן בונין אותה על דעת כל הבאים כאן עשאוה וכאלו הקדישוה לכל ואין לה בעלים וכענין מקדש. וכן פירש הרמב"ם ז"ל (פי"א מהל' תפלה הט"ז). והשתא מותיב שפיר עלה מנגעים, כלומר אם איתא דלא מזדבנא משום דהויא לה מוקדשת לכל אם כן הוו להו כמקדש ולא קרינן בהו אחוזתכם ולא הוו להו לטמויי בנגעים, ופריק אין הכי נמי ומאי מקדש מקום מקודש. ובי כנישתא זוטא דקאמר הכי קאמר, בי כנישתא זוטא הוה ולא עיילי בה רבים דאתו מעלמא אלא לשארא הוא דעיילי והלכך טרסיים דעבדוה לאו אדעתיה דרבים עבדוה אלא לגופייהו הוא דעבדוה. כך נראה לי.
ושלשה דינין יש, של כרכים לא מזדבנא כלל ואפילו בשבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר אלא אם כן יש שם תלמיד חכם חשוב דאתו רבים אדעתא דידיה כרב אשי, ושל כפרים מזדבן בשבעה טובי העיר ואי נמי באנשי העיר שלא מדעת טובי העיר לפי מה שפירשתי במתניתין (לעיל כה, ב ד"ה מתני'), ושל יחידים כבית הכנסת של טרסיים מזדבן אפילו בשלשה מבית הכנסת, וכדגרסינן בירושלמי (פ"ג ה"ב) שלשה מביהכ"נ כביהכ"נ שבעה מבני העיר כבני העיר.
דף כו - ב
ואפשר דבכי האי גונא למיסתר האי ולמבני מאבני וכשורי דבה בי כנישתא אחריתי אסיר אלא אם כן הסכימו בה שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר להוציא בית הכנסת ראשון מקדושתו, ומשום עגמת נפש של ראשון. והכין משמע בירושלמי (פ"ג ה"א) שאלון לר' אמי מהו ליטול אבנים מבית הכנסת זו לבנות אחרת אמר לון אסור אמר ר' חלבו לא אסר ר' אמי אלא מפני עגמת נפש, ונראה לי דוקא בעוד שבית הכנסת ראשון בקדושתו דהשתא איכא עגמת נפש דראשון, הא להוציא הראשון מקדושתו וליטול אבניו לבית הכנסת אחר שרי שהרי יכולין (ל)הן למכרו ולהוציאו לחולין.
ועוד נראה לי דדוקא לסתור וליטול אבניו הוא דאסיר, הא בשנפלו אבניו מעצמן שרי, דהא יכולין למכרן ולהוציאן לחולין וכדאמרינן בסמוך.
והקשה הר"ם ב"ן נ"ר אמתניתין ואשמעתין כיון דמשמע מינייהו דבית הכנסת קדושה יש בה היאך נמכר והלא דבר הראוי לגופו במוקדשין אינו נפדה, ובתוספתא דהאי פירקא (פ"ה ה"י) תניא אבני היכל ועזרות שנפגמו ושנגממו אין להם פדיון. ותו כי מכרו שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר היכי שרו דמייהו למישתי בהו שיכרא והא נתפסין הן בקדושתיה. וכן הא דאמרינן הכא במתנה אי לאו דהוה להו הנאה מיניה לא יהבי ליה מתנה והויא ליה כזביני, מכל מקום אמאי תפקע קדושתיה דההיא הנאה כבר אכלוה. ותירץ הוא נ"ר דבית הכנסת עשו אותו כתשמישי מצוה כסוכה ולולב שנזרקין לאחר מצותן, ובזמן מצוה יש בהן קדושה של כבוד כדאמרינן התם (שבת כב, א) אסור להרצות מעות כנגד נר חנוכה והוינן בה וכי נר קדושה יש בו ואסיקנא דאסור, והתם נמי אמרינן דנויי סוכה אסור להסתפק מהן כל שבעה ואבא דכולהו דם כדאיתא התם בפרק במה מדליקין, ולפיכך בית הכנסת כל זמן שבני העיר רוצין בו נוהגין בו קדושה ואפילו בחרבנו שהרי עדיין לא עבר זמן מצותו וראוי לשפצו ולבנותו, והלכך כשמכרוהו שבעה טובי העיר שלא במעמד אנשי העיר אין בני העיר רוצים מן הסתם שתכחש מצותן לגמרי אלא שתחול קדושת בית הכנסת על הדמים, אבל כשנמלכו בני העיר למוכרו ולשתות בו אפילו שכר שרי לפי שעבר זמן מצותו ונפקעה קדושה ממנו כסוכה ולולב לאחר זמנן. ומכל מקום כל שאין להם אלא בית הכנסת אחד אסור למוכרו כדאמרינן לא ליסתור איניש בי כנישתא עד דבנו בי כנישתא אחריתי, והלכך בשיש להם אחרת מותר למוכרה דהוה ליה כמפריש שבעה אתרוגין לשבעת הימים דיוצא בה ואוכלה (סוכה מו, ב). וספרים וכל תשמישי קדושה נמי אע"פ שבכל מקום שהן בקדושתן הן עומדין אפילו הכי אם מכרום לעשות בדמיהן צרכיהן איכא משום אכחושי מצוה דמוכרין, והלכך עד שיסכימו במכירתן שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר אינן רשאין להוציאן בצרכיהם, ולא משום שתהא קדושתן נתפסת ממש על הדמים כדאמרן. ומה שנחלקו במתנה, מאן דאסר סבר שאין אנשי העיר רוצין שיפקיעו שבעה טובי העיר מצותם אלא אם כן יפקיעו אותה על דבר מצוה אחרת, ומאן דשרי סבר אי לאו דיהיב להו מידי דדבר מצוה כגון תיבה ומטפחות או ספרים לא היו טובי העיר נמלכין לתת לו בית הכנסת זו והלכך כזביני היא ושרי דלאו גרועי מצוה היא.
מהא דאמר רבא [כוותיה וכו'] מסתברא דאמר רבי יהושע בן לוי בית הכנסת מותר לעשותו בית המדרש. איכא מרבוותא ז"ל דדייק דרבי יהושע בן לוי ורבי יוחנן הלכה כרבי יהושע בן לוי, דהא רבא מייתי סייעתא מדרבי יהושע בן לוי ואע"ג דפליג רבי יוחנן עליה.
דף כז - א
וכתוב בספר המאור, הרב ר' אפרים ז"ל כתב דהא מתניתין (דלעיל כה, ב-כו, א) קשיא רישא אסיפא דכוליה רישא שמעינן מינה דהיכא דלא מעלי ליה אסור וסיפא שמעינן מינה דלא בעינן עלויי וכיון דקשיא רישא אסיפא ליכא למשמע מינה אי מעלין דוקא אי אין מורידין דוקא, אלא מדקאמרינן לקמן בענין ספר תורה כיון דלא מעלי ליה אסור אלמא מעלין דוקא, ואיידי דתנא רישא ספרים לוקחין בדמיהן תורה דדוקא תורה ולא ספרים תנא נמי סיפא ספרים לא יקחו מטפחות ולעולם אפילו ספרים לא יקחו בדמיהן ספרים אלא תורה, עד כאן. וזה שלא כדברי הפירוש השני שפירשתי למעלה. ולפי דברי הרב ז"ל צריך ליזהר במטפחות ספר תורה ועטרותיהם שלא לגלול ושלא לעטר בהן אפילו ספר תורה אחר. ומכל מקום אלו שמתנדבין ומניחין בבית הכנסת מותר להשתמש בהן כל ספר וספר דעל דעת כולן הוקדשו ולא לספר ידוע, אבל אלו שמניחין בביתם ואחר כך מקדישין כיון דעל דעת אותו ספר נעשה ונשתמש בו אותו ספר אסור להניחו בספר תורה אחר דהא בעינן עילויא. ומיהו אם עשאן להשתמש אפילו הדיוט מותר דהוה ליה כצר ביה ולא אזמניה (דבברכות כג, ב), ואע"ג דאזמניה אפילו לספר תורה כיון דלא אזמניה לספר תורה בלחוד שרי. ירושלמי (פ"ג ה"א עי"ש): ר' ירמיה אזל לגולנה חמתון יהבין מכושא גו ארונא אתא שאיל לר' מאיר אמר ליה אני אומר לכך התנו עליו מבתחילה, ר' יונה עבד ליה מגדל ואתני עילויה עלאי דספרין וארעאי דמנין. ומכאן ראיה לאלו שמשימין עטרות ספר תורה בראש הקורא בסיום התורה שהוא מותר, שאני אומר לכך התנו עליו מבתחילה. ורבינו האי גאון ז"ל שאסר לשים בראש חתנים, התם הוא לפי שהחתנים באין לעטר עצמן בעטרות ספרים ואין אדם מתנה בעטרות שהן תשמישי קדושה שישתמש הדיוט בהן לכבוד עצמו, אבל התם לכבוד קריאת התורה משתמשין בהן ואני אומר לכך התנו מתחילה. כך נראה לי.
תוספתא (פ"ב ה"ח): משאיל אדם מטפחתו לספר וחוזר ולוקחה ממנו, מטפחות ספרים משנין אותם מספרים לספרים. ומכאן משמע דלא בעינן עילויא ואין מורידין דוקא. ומה שלא הביאו בגמרא דילמא לא ידעי לה. ואי נמי דילמא משבשתא היא. אבל לפי הפירוש השני שכתבתי למעלה (בדיבור הקודם) דלא איבעיא להו אלא בספר תורה דוקא איכא לאוקומא להדין תוספתא במטפחות שאר ספרים, דלעולם קורין ספרים סתם לנביאים וכתובים ולא לתורה אלא או תורה או ספר תורה וכדאיתא במתניתין (לעיל כו, א). ומכאן ראיה למה שכתבתי למעלה.
דף כז - ב
והרב בעל המאור ז"ל כתב דמתניתין מילי מילי קתני, אם מכרו לעלות בדמים מותר לחלל קדושתו ואפילו לרבי מאיר כדקתני רישא (לעיל כה, ב) לוקחין בדמיו תיבה, ואם מכרו להעמידו בקדושתו עושין בדמיו כל צרכן, ובזו אסר רבי מאיר למכור משל רבים ליחיד אבל משל רבים לרבים מותר ועושין בדמיו כל צרכן ואע"פ שלא מכרוהו שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר, שאלמלא מכרו שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר אפילו לשתות שכר בדמיו מותר, ובתר הכי קתני אין מוכרין בית הכנסת אלא על תנאי כשמוכרין אותו לעלות בדמיו ולחלל קדושתו בקדושת הדמים, והיינו דקא הוינן בגמרא היכי דיירי בה הויא ליה רבית אלמא כשמוכרין לבית דירה עסקינן, והא לאו דוקא אלא או לפירושא דידן או לפירוש הרב ר' אפרים ז"ל אבל לפירוש רש"י ז"ל הוה ליה למימר היכי מצלו בה, עד כאן. ואינו מחוור בעיני כלל, דהא ספרים ומטפחות ותיבה בקדושתן הן עומדין ואפילו הכי קתני (לעיל כו, א) ספרים לא יקחו מטפחות מטפחות לא יקחו תיבה תיבה לא יקחו בית הכנסת. ועוד דעלה אתא רבי מאיר והוסיף דאף היא עצמה למכור מרבים ליחיד לא ימכור ואף על פי שמעלין בדמים. ופירוש רש"י ז"ל נראה עיקר, ומה שהקשה מדקאמר היכי דיירי בה לאו קושיא היא, דהיכי מצלו בה משום דדיירי בה הוא דעיקר איסורא משום עמידתה למוכר הוא והא והא חדא מילתא היא, ועוד כתיב (תהלים סא, ה) אגורה באהלך עולמים.
ולענין שמעתין הקשו בתוספות לרבא דאמר דלכולי עלמא צד אחד ברבית אסור אם כן כמאן מיתוקמא מתניתין דפרקא בתרא דערכין (לא, א) דקתני המוכר בית בבתי ערי חומה הרי זה גואל מיד וגואל כל שנים עשר חדש הרי זה כמין רבית ואינה רבית, ואמאי אינה רבית והלא איכא צד אחד ברבית דשמא יגאלנה. ותירצו הם ז"ל דמודה רבא דלתנא דההיא מתניתין דערכין ודאי צד אחד ברבית מותר, ורבי מאיר דמתניתין דהכא הכי נמי סבירא ליה וכדאמר רבי יוחנן הכא, דליכא למימר דהכא נמי לרבא פליגי רבי מאיר ורבנן ברבית על מנת להחזיר דרבי מאיר סבר שאם יחזירו בית הכנסת יתנו שכר מה שהתפללו בו דהא לא אפשר דאם כן יוכלו הלוקחין להפסיד הרבה כשדרו בה כפי הדמים שלקחוה והם לקחוה לחלוטין, אלא שמע מינה דסבר רבי מאיר צד אחד ברבית מותר אפילו לרבא. ואין שיטתם מחוורת בזה כלל לפי דעתי. וההיא דערכין ודאי כרבי יהודה אתיא ואפילו לרבא, ומשום רבית על מנת להחזיר הוא דקתני כמין רבית ואינה רבית. ותדע לך, דסוגיין דהתם (בערכין שם ועמוד ב) הכין הרי זו כמין רבית ואינה רבית והתניא רבית גמורה אלא שהתורה התירתה אמר רבי יוחנן לא קשיא הא רבי יהודה והא רבנן דתניא הרי שהיה נושה בחבירו מנה ועשה לו שדהו מכר וכו' מאי בינייהו אמר אביי צד אחד ברבית איכא בינייהו רבא אמר דכולי עלמא צד אחד ברבית אסור והכא ברבית על מנת להחזיר קא מיפלגי וכו', אלמא כיון דרמינן מתניתין אברייתא ומשני רבי יוחנן לא קשיא הא רבי יהודה הא רבנן ועלה קאמרינן מאי בינייהו משמע דלאביי מתניתין וברייתא דמוקמינן כרבי יהודה ורבנן בצד אחד ברבית פליגן, ולרבא נמי מתניתין וברייתא ברבית על מנת להחזיר פליגן דהא אוקימנא להו בפלוגתא דרבי יהודה ורבנן, דאי לא תימא הכי אלא דרבא אפלוגתא דרבי יהודה ורבנן בלחוד קאי ולא אמתניתין הוה ליה לפרושי ולתרוצי מתניתין וברייתא. ועוד דאם איתא דתנא דמתניתין דהתם ודהכא על כרחיה דרבא שרי צד אחד ברבית מאי דוחקיה דאוקי לפלוגתייהו דרבי יהודה ורבנן במילתא חדתא דלא שמעינן ליה לחד מן תנאי בהדיא ושבק מאי דאשכחן לתנא דמתניתין דערכין ולרבי מאיר דהכא ומאי שמע ליה לרבי יהודה דלחמיר טפי בצד אחד ברבית מרבי מאיר ותנא דערכין ופליג אדרבי יוחנן ואביי ורב הונא בריה דרב יהושע (בב"מ סה, ב) דמוקמי ליה בהכין. ומיהו מדקאמר רבא צד אחד ברבית לכולי עלמא אסור לא קשיא לי דאפשר לפרש דמאי כולי עלמא כולי עלמא בהאי ברייתא, ודכוותה אשכחן ביבמות פרק רבן גמליאל (נג, א) דכולי עלמא יש תנאי בחליצה ודכולי עלמא דההיא ברייתא קאמר וטובא בתלמודא דכוותה, אבל הנך קושיאתא קא קשיאן לי. ובודאי דאף תנא דמתניתין דערכין משום היתר רבית על מנת להחזיר קאמר ולרבא בית בבתי ערי חומה בתנאי על מנת להחזיר הוא ובלא תנאי דכולי עלמא אסירי ואם יגאל תוך שנים עשר חדש מחזיר לו דמי פירי, ומתניתין הכי פירושה הרי זה כמין רבית בעוד שהוא אוכלו ואינה רבית דכיון דלבסוף הוא מחזיר ובתנאי הוא נמצאת אכילתו בהיתר דמדיליה קא אכיל, ותנא דברייתא סבר הרי זו רבית גמורה בשעת אכילתו אלא שהתורה התירתה עד זמן שיגאל. ואי נמי בשלא גאלו קאמר והכי קאמר, אם לא גאלו ונחלט ביד לוקח הרי זו כמין רבית כיון דבשעת אכילתו היה אפשר שיגאלנה מוכר ואפילו הכי אינה רבית, ותנא דברייתא סבר הרי זו רבית גמורה כיון שאכלה בשעה שאפשר שיגאלנה ונמצא שאין המכר מכר גמור עד סוף שנים עשר חודש אלא שהתורה התירתה. כך נראה לי.
וקיימא לן כרבא דרבית על מנת להחזיר אסור כרבנן, וכההיא דאמרינן בפרק איזהו נשך (בבא מציעא סה, ב עי"ש) פעמים ששניהם אסורין כגון דאמר ליה לכי מייתית קני מעכשיו כיצד יעשו ישלשו את הפירות, דמשמע משלשין אין אבל כשאחד מהם אוכל את הפירות ואפילו בתנאי שיחזיר לבסוף אסור דהוה ליה רבית על מנת להחזיר. ואע"ג דבכוליה תלמודא נסיב לה לדברי רבי יהודה בצד אחד ברבית מותר כאוקימתא דאביי, מכל מקום אנן לא אשכחן לרבי יוחנן ולאביי ולרב הונא בריה דרב יהושע הכא והתם בערכין ובפרק איזהו נשך דפליגי עליה דרבא בהאי דינא דרבית על מנת להחזיר, אלא באוקימתא דברייתא ודמתניתין פליגי עלייה, ורבא הוא דפליג עליהו באוקימתא ודינא, אבל אינהו לא אשכחן להו דפליגי עליה בההוא דינא אלא באוקימתא, ומשום דסבירא להו דבית בבתי ערי חומה לא מיירי בתנאי ושיהא צריך להחזיר הפירות דלא אמרינן ליה לקרא על כרחיך בתנאי חזרת הפירות כתיבא דקרא סתמא כתיב ומשמע בלא תנאי ובלא חיוב חזרת הפירות, והא הוא דמייתי להו למימר דתנא דמתניתין סבירא ליה דאפילו צד אחד ברבית שרי ולא מטעם צד רבית על מנת להחזיר, דאי לאו הכין כיון דמשמע מדרבא דצד אחד ברבית חמור טפי מרבית על מנת להחזיר מאי דוחקייהו דאמרי דתנא דמתניתין ורבי יהודה דברייתא מקילין כולי האי אלא לאו כדאמרן, ורבא סבר דאי אפשר שיהא צד אחד ברבית מותר כלל ואי משום קרא דבית בבתי ערי חומה הנח ליה לקרא דאיהו דחיק ומוקי נפשיה. כך נראה לי.
ועוד נראה לי, דמהכא שמעינן דמאן דמזבין אדעתא למיסק לארץ ישראל דאמרינן התם בקידושין (נ, א) דאי לא סליק ואי נמי סליק ולא מיתדר ליה חוזר המקח ללישנא קמא דרבא אין הלוקח רשאי לאכול פירות השדה עד שיעלה ויתדר ליה, דאע"ג דכשחוזר המקח מחזיר לו הפירות מכל מקום לא עדיף מרבית על מנת להחזיר דאסור, וכיצד הוא עושה ישלש את הפירות.
ובהכי מיתרצא לי קושיא אחריתי, דתני תנא קמיה דרב נחמן המשתין צריך שירחיק ארבע אמות ומתפלל והמתפלל מרחיק ארבע אמות ומשתין ואקשי ליה רב נחמן המתפלל מרחיק ארבע אמות ומשתין אי הכי קדשתינהו לכולהו שבילי דנהרדעא, וקשיא לי ואמאי לא אותביה ממתניתין דאמר רבי יהודה והלוקח כל מה שירצה יעשה ואפילו רבנן לא קאמרי וכו' כדאמר רב יוסף הכא, וניחא לי דאמר לך האי תנא דלרבנן לא תימא הא ארבע אמות דלא קביעא קדושתייהו לא אלא הוא הדין דאסרי בארבע אמות. כך נראה לי.
ועוד קשיא לי היכי פשיטא ליה כולי האי לרב יוסף דלא איצטריכא לאשמועינן ואמר דרבנן נמי מודו בארבע אמות משום דלא קביעא קדושתייהו, והא אנן תנן (לעיל כה, ב) בני העיר שמכרו רחובה של עיר לוקחין בדמיו בית הכנסת דאלמא רחוב קדושה יש בו וכדאמרינן בריש פירקין (לעיל כו, א) ואע"ג דלא מצלו ביה אלא באקראי בעלמא וכדאיתא לעיל (שם), אלמא אע"ג דלא קביעא קדושתיה קדוש. ויש לומר דשאני רחוב דמזומן לכך אלא דלא מצלו ביה תדיר אלא לעתים ובאקראי.
ומסתבר לי דהוא הדין דהוה מצי רב יוסף למימר ועד כאן לא קאמרי רבנן ואפילו בבית הכנסת אלא לעשותו בית המים קבוע אבל להשתין באקראי שרו, דאי לא תימא הכין רבינא דזבן ההוא תילא וזרעיה (לעיל כו, ב) נזהר היה בכל עת שלא ישתינו שם ואטו בחצר נמי לרבנן מי מצי מזדהרי כולי עלמא דלא ישתינו שם אלא ודאי שרי, אלא דחד מן תרי טעמי קאמר.
אלא דאכתי קשיא לי טובא מאי דקאמר רב יוסף ואפילו רבנן לא קאמרי אלא בית הכנסת קבוע וכו' דמשמע מדרבנן איכא למשמע איסורא ואדרבא מדרבנן שמעינן היתר גמור ואפילו בבית הכנסת, דאם איתא דאסור למה לי תנאי לוקח יחוש לעצמו דהוא אסור. ויש לומר דמדקא מצרכי רבנן להתנות אלמא אסור דאי לא למה מתני הלוקח מה שירצה יעשה, אלא דמכל מקום צריך המוכר להתנות אף על פי שהלוקח יזהר בה ממילא כדי שלא יראה הוא כמזלזל בקדושתו ומוכרו לכל דבר. ואי נמי איכא למימר דלרבנן אין המוכר צריך להתנות בפירוש שלא לעשות בו אותן ארבעה דברים אלא שאסרו למכור לאותן הדברים, וכמו שאני עתיד לכתוב לקמן (כח, א ד"ה מתני') גבי מתניתין דועוד אמר רבי יהודה בסייעתא דשמיא. ומיהו אינו מחוור.
דף כח - א
אלא נראה לי, דמשום דרבי יהודה סבירא ליה דמותר לעשות בה אפילו ארבעה דברים הללו וכדקאמר והלוקח מה שירצה יעשה ואפילו הכי קא אסר למוכרו בפירוש לאותן דברים אלא מוכרו סתם, ואיכא בהא משום חומר קדושה כל דהו שלא יראה המוכר כמזלזל בקדושתה בעוד שהיא עומדת תחת ידו בקדושתה, ואע"פ שהלוקח מותר לעשות בו כל צרכו התם הוא דכיון שלקחה לשום חצר קודם שישתמש בה באחד מאותן ארבעה דברים הרי יצאתה מקדושתה משעת קנייתה וכשמשתמש בה לאחר מכאן במה שירצה אין כאן לדעת רבי יהודה משום זלזול בית הכנסת, ומכל מקום מדמחמיר בה רבי יהודה למאי דסבירא ליה ואסר למכור עד שימכור לשם חצר ולא לשם אותן ארבעה דברים משום הכי קתני ועוד. כך נראה לי.
דף כח - ב
ובית הכנסת דיחיד, אע"ג דאמרינן לעיל (כז, ב) גבי אין מוכרין מרבים ליחיד מאי טעמא מעיקרא קדושה והשתא ליכא קדושה, לאו למימרא שלא תהא בה קדושה כלל אלא שאינה כדמעיקרא לפי שאין היחיד אומר בה דבר שבקדושה שאין דבר שבקדושה בפחות מעשרה (לעיל כג, ב). וגרסינן בירושלמי (שם) גבי מתניתין דאמר רבי יהודה בית הכנסת שחרב וכו' הדא דתימר בבית הכנסת של יחיד אבל של רבים אפילו בנויה אסורה, אלמא קדושה יש בה. ומיהו אם התנה עליה או שעשאה או ייחדה על דעת שיהא מותר בה בכל דברי חול הכל לפי תנאו וכונתו.
דף כט - א
והא דאמרינן לעיל (כו, ב-כז, א) דבית המדרש אסור לעשותו בית הכנסת, היינו לפי מה שהורגלו שלא לגרוס בבית הכנסת אלא בבית המדרש.
דף ל - א
ובהא מיתרצא לי אחריתי דקשיא לי אשמעתין דלעיל, דאי טעמא דפרשת שקלים משום שאלת הלכות אם כן אף בעצרת ובחג נקדים ונקרא פרשת מועדות בבית הכנסת דמאי שנא. ועוד דבברייתא לא אמרו אלא שואלין בהלכות הפסח קודם לפסח אבל לקרות בפרשיות שבתורה לא שמענו. ועוד דאפילו שאלת הלכות אינה מחוייבת, כלומר שיהו דורשין כן לרבים, שלא נאמרו הדברים אלא לשאול בבית המדרש ולומר דמי ששואל אינו בכלל גולם ששואל שלא בענין וכמו שכתבתי למעלה בפרק ראשון (ד, א ד"ה מאי), וכדמוכח נמי בתוספתא דמכלתין בפרק שלישי (ה"ב עי"ש) דתניא התם בבית הועד שואלין בהלכות הפסח קודם לפסח שלשים יום רבן שמעון בן גמליאל אומר אין פחות משתי שבתות, והיינו נמי דהכא תניא שואלין ולקמן בשלהי פירקין (לב, א) תניא משה תקן להם לישראל שיהו דורשין הלכות הפסח בפסח הלכות עצרת בעצרת והכא תני שואלין, דאלמא בפסח ובעצרת ממש דורשין אבל קודם להן אין דורשין אלא שואלין. אלא ודאי עיקר הענין כמו שכתבתי דלמסקנא טעמא דכולהו משום שולחנות הוא, ואין מדקדקין במה שהיו סבורין מעיקרא כיון דלא סליק. כך נראה לי.
והא נמי דאקשינן בשניה זכור והא הכא כיון דאיקלע ראש חדש אדר בשבת מיקלע פורים ערב שבת וקתני בשניה זכור ופריק רב פפא מאי שניה שניה להפסקה, הוא הדין דהוה מצי למיפרך ולטעמיך לרב מי ניחא דהא תינח שניה שלישית ורביעית מאי איכא למימר, דאי בשחל להיות בשבת קאי ומאי שניה שניה לשקלים אם כן מאי קאמר בשלישית פרה ברביעית החדש דאינה אלא ברביעית ובחמישית, דהא אין קורין פרשת פרה בשלישית לשקלים אלא ברביעית כדי שתהא סמוכה לפרשת החדש ומפסיקין בשבת שלאחר הפורים דהיא ט"ו לאדר וסימן זט"ו, ואם כן אם נאמר בשלישית לשקלים פרה אינה אלא רביעית וכן נמי ברביעית החדש אינה רביעית אלא חמישית, אלא דהוא הדין דהוה מצי למימר ולטעמיך לרב מי ניחא, והרבה איכא דכוותה דהוה מצי למימר ולטעמיך ולא אמר.
דף לא - א
ובענין קריאת קרבנות החג יש מחלוקת בין הגאונים ז"ל לדברי רש"י ז"ל, לפי שהגאונים ז"ל אומרים שהראשון קורא וביום השני והשני קורא וביום השלישי והשלישי דולג וחוזר וקורא וביום השלישי והרביעי חוזר ודולג את הכל וקורא וביום השני וביום השלישי שהוא ספק היום אם שני ואם שלישי ורש"י ז"ל כתב שהראשון קורא ביום השני והשני קורא ביום השלישי והשלישי קורא ביום הרביעי והרביעי שהוא נוסף בשביל חולו של מועד הוא קורא ספקו של יום ומה הן וביום השני וביום השלישי.
דף לא - ב
וכן מה ששנינו במשנתינו (לעיל ל, ב - לא, א) בתעניות בברכות וקללות אין אנו נוהגין כן אלא קורין ויחל.
דף לב - א
ובערוך (ערך באות) פירש גליונין שבספרים. וגם זה תימה יותר, שבפרק כל כתבי הקדש (שבת קטז, א) משמע שהן קדושין ואפילו נגזזין מן הספר בעיא ולא איפשיטא התם, ואם איתא ליפשטוה מהא.
סליק פירקא
וסליקא מסכתא ברחמי שמיא