פרק כל כינויי פרק ואלו מותרים פרק ארבעה נדרים פרק אין בין המודר פרק השותפין פרק הנודר מן המבושל פרק הנודר מן הירק פרק קונם יין פרק רבי אליעזר פרק נערה המאורסה פרק ואלו נדרים פרק כל כינויי
| ב. ב: ג. ג: ד. ה. ה: ו. ו: ז. ז: ח. ח: ט. ט: י. י: יא. יא: יב. יב: יג. יג: |
פרק ואלו מותרים
| יד. יד: טו. טו: טז. טז: יז. יז: יח. יח: יט. יט: כ. |
פרק ארבעה נדרים
| כ: כא. כא: כב. כג. כג: כד. כד: כה. כה: כו. כו: כז. כז: כח. כח: כט. כט: ל. ל: לא. |
פרק אין בין המודר
| לב: לג. לא: לד. לד: לה. לה: לו. לו: לז. לז: לח. לח: לט. מ. מא: מב. מב: מג. מג: מד: |
פרק השותפין
| מה: מז. מו: מז. מז: מח. מח: |
פרק הנודר מן המבושל
| טז. נא: נב: נג. מ: |
פרק הנודר מן הירק
| נד. נד: נה. נה: נו. נז. נז: נח. נח: נט: ס. |
פרק קונם יין
| ס: סא: סב: סג. סג: |
פרק רבי אליעזר
| סד. סד: סה. סה: סו. |
פרק נערה המאורסה
| סו: סז. סז: סח. סח: סט. סט: ע. ע: עא. עא: עב. עב: עג. עג: עד. עו: עז: עח. עט. |
פרק ואלו נדרים
| עט: ס. פא: פב. פב: פג. פג: פד. פד: פה. פו: פז. פז: פח. פט: צ: צא. צא: |
פרק כל כינויי
דף ב - א
ובגמרא (לקמן י, א) פליגי בהו ר' יוחנן וריש לקיש, דר"י סבר לשון עכו"ם הם ור"ל סבר לשונות הם שבדו להם חכמים להיות נודר בהם.
ולמאן דאמר לשון שבדו להם חכמים, איכא למימר שאין הכינויין כנדרים לקרבן ולמלקות, וכינויין כנדרים לאסור קאמר ולעבור עליהם בבל יחל דרבנן.
ואיכא למימר דאפילו למלקות ולעונשין משום דכיון דתקנו חכמים לשונות אלו חזרו להיותן כלשון נדר גמור.
ומסתברא דודאי משמע דכי היכי דפליגי בכינויי נדרים הכי נמי פליגי בכינויי נזירות וכדמשמע נמי לקמן (י, א) ואלו בכינויי נזירות אקשינן בפרק קמא דנזיר (ב, א) כדאקשינן הכא ולפרוש כינויי נזירות ברישא ופרקינן אלא היינו טעמא דידות הואיל ואתיין ליה מדרשא חביבא ליה וליפתח בהו ברישא תנא כי מתחיל מתחיל בעיקר קרבן ולענין פרושי מפרש ידות תחילה אלמא כינויין מביאין קרבן עליהם.
ולכאורה ההיא ודאי אתיא אפילו כריש לקיש, דאי לא ליקשי כדמקשי הכא, הניחא למאן דאמר לשון עכו"ם הם אלא למ"ד לשון שבדו חכמים מאי איכא למימר.
והדין נותן שהרי כל הלשונות אינן אלא מוסכמות, ואף אלו כיון שהסכימו עליהם חכמים מי שנודר בהם מתכוין לנדר גמור, כנודר באחד משאר הלשונות שבדו להם כל עם ועם לשונו, אבל למ"ד לשון עכו"ם הם איכא למידק אם כן למה פרט התנא אלו ליתני הנודר בכל לשון נדרו נדר.
ותירצו בתוס' (ד"ה כל כינויי) דודאי כל שנדר בכל לשון שהוא מבין נדריו נדרים, אבל הני דבמתני' אף על פי שאינו מבין משמעות הלשון חל הנדר, ואיני יודע טעם לדבריהם, שאם נדר באחד משאר הלשונות ומתכוין לנדר אף על פי שאינו מבין משמעות הלשון, מכל מקום חל הנדר דפיו ולבו שוין [הן] ואם אתה מצריכו להבין משמעות הלשון ממש ולא קרינן פיו ולבו שוין עד שיבין משמעות הלשון ממש, אף בקונם וקונח לא יהא נדר ומאי שנא הני. ומסתברא דאין הפרש בין אלו לשאר הכינויין אלא שאלו היו ידועין אצלם והכירום וה"ה לכל השאר.
ואין להקשות מפני מה הוצרכו להזכיר מהם כלל, שאין מן התימה אם למדו [בשיטמ"ק נוסף: וגילו אלו] קצת מן הלשונות שיש במשמען לשון נדר שאלו נדר אחד בהם שידע ויכיר שהם לשון נדר נדריו קיימין.
ועוד דדילמא הוצרכו לשנות כך לומר לך שאלו הם כנויין ואסורין אבל מקנמנא מקנחנא מקנסנא מותרין לפי שאינן כנויין אלא כנויי כינויין, וכדאיתא בגמרא (לקמן ו, ב). ומה שקראום כנויין אע"פ שהם עיקר הלשון בלשון העכו"ם, שמא מפני שעיקר הלשון הוא לשון התורה ושאר הלשונות כנויין לו.
שבועות כשבועות. ומפרש בסמוך (לקמן י, ב) כנויי שבועות שבותה שקוקה. ומשמע מהכא דלשון שבועה לבד בלא שם ובלא כנוי הוי שבועה, שאילו מזכיר שם בלאו הכי הויא שבועה שאילו אמר בשם פלוני לא אוכל ככר זו או בשם פלוני לא אוכל לך או אוכל לך הרי זו שבועה, ואין צריך לא לשבועה ולא לשבותה.
וכן נמי משמע מהא דתנן בסמוך (לקמן ט, א) כנדרי רשעים נדר בנזיר בקרבן ובשבועה, ואוקמה שמואל בגמרא כנדרי רשעים עלי או כנדרי רשעים הריני או כנדרי רשעים הימנו דכיון דאמר כנדרי רשעים הימנו היינו שבועה, אע"פ שאין שם לא שם ולא כינוי.
ואיכא למידק דבשלהי שבועת העדות (שבועות לה, א) אמרינן דבעינן שם וכדילפינן לה התם בגזירה שוה דאלה אלה משבועת האלה דסוטה. ובפרק שבועת הדיינין (שם לח, ב) אמרינן כמאן כר' חנינא דאמר בעינן שם, ואפילו תימא רבנן דאמרי בכינויי בלא כינוי מיהא לא מיחייב. ותירץ ר"ת ז"ל (כאן בר"ן) דלא בעינן שם אלא מפי אחרים דומיא דשבועת האלה דסוטה אבל בשאר שבועות לא.
והראב"ד ז"ל (הפלאה פ"ב הלכות שבועות הי"ג בהשגות) תירץ דלא בעינן שם אלא בשבועת העדות דגמרינן ליה בגזירה שוה דאלה אלה ובשבועת הפקדון גמרינן בגזירה שוה משבועת העדות דתחטא תחטא, אבל בשאר שבועות לא אשכחן.
ואם נאמר בשאר שבועות לחייבו משום שבועת שוא ושבועת שקר משום דבדידהו כתיב שם כדכתיב (דברים ה, י) לא תשבעו בשמי לשקר כי לא ינקה ה' את אשר ישא את שמו לשוא, וקשיא לי לכלהו הא דתנן בשבועת העדות (שבועות לה, ב) אוסרכם אני מצוה אני עליכם משביעכם אני הרי אלו חייבין, ופירשה רב יהודה באומר משביע אני עליכם בשבועה האמורה [בתורה] אוסרכם אני באיסור האמור בתורה מצוה אני עליכם בצוואה האמורה בתורה .
ובודאי הא לא משמע שמזכיר עם אלו שם או כינויין דאם כן למה צריך לומר שבועה האמורה בתורה וצוואה האמורה בתורה הא במשביע אני עליכם בשם פלוני סגי, ואף על גב דלא קמה הא דרב יהודה לאו מהאי טעמא דחינן לה, אלא משום כובלכם אני דכבול באורייתא לא כתיב.
ושמא נאמר דכיון דאמר בשבועה האמורה בתורה או בצוואה ואיסור האמור בתורה ובהני כולהו כתיב שם בתורה, הרי זה כמי שהוציא את השם בשפתיו דמי, דומיא דהא דתניא בריש פרק ואלו מותרין לקמן (יד, ב) הנודר בתורה ובמה שכתוב בה דבריו קיימין, כאילו אמר בפירוש ככר זה (כקרבן) [בשיטמ"ק: בקרבן] שכתוב בתורה. ואי נמי נשבע אני בשם שהוזכר בתורה.
ומכל מקום קשיא לי מדאוקמה אביי התם דהכי קאמר משביע אני עליכם בשבועה מצוה אני בשבועה אוסרכם אני בשבועה כובלכם אני בשבועה. ואין צריך לומר בשבועה האמורה בתורה, אלא מכיון שאמר בשבועה הרי אלו חייבין ואף על פי שלא הזכיר את השם ולא כינויו וכן נראה שם מלשון ר"ח ז"ל, ומיהו רש"י ז"ל פירש שם והוא שיזכיר את השם עם כל אחד מאלו.
דף ב - ב
איידי דתנא נדרים דמיתסר חפצא עליה וכו'. לאפוקי שבועה דמיתסר נפשיה אחפצא. מהא איכא למידק דלעולם אין נדר בלשון שבועה ולא שבועה בלשון נדר והלכך לא גרסי' במתני' שאיני אוכל לך דשאיני היינו דאסר נפשיה אחפצא והיינו שבועה ולא נדר, אלא שאני גרסינן כלומר מה שאני אוכל לך יהא עלי כקרבן או מרוחק אני ממך שיהא כקרבן מה שאוכל לך, והא דתנן קונם פי מדבר עמך, ופרישנא בגמרא דהוי ליה כמאן דאמר יאסר פי לדבורי, הא נמי מיתסר חפצא אנפשיה הוא דהכא קאמר יאסר עלי פי להנאת דבורי עמך.
והא דתניא (לקמן יב, א) איזהו איסר האמור בתורה, אמר הרי עלי שלא אוכל בשר ושלא אשתה יין כיום שמת בו אביו. לאו למימרא שיאמר בלשון הזה שלא בא אלא לאשמועינן שצריך לתלות נדרו בדבר הנדור, וכדאמר שמואל והוא שנדור ובא מאותו היום ולעולם באומר הרי עלי אכילת בשר ושתיית יין כיום שמת בו אביו.
אי נמי דאמר סתם הרי יום זה עלי כיום שמת בו אביו והוא היה נדור ביום שמת בו אביו שלא לאכול בשר ושלא לשתות יין. והכין תני לה בירושלמי (בפרקנו ה"א) איזהו איסר ככר זה עלי כיום שמת בו אביו כו'. והא דאמרינן בריש פרק שבועות שתים בתרא (שבועות כב, א) אכילה משתיהן עלי שבועה לאו למימרא שיאמר בלשון זה אלא שיאמר הריני נשבע שלא אוכל משתיהן, וכן פי' שם ר"ת [נדצ"ל: ר"ח] והרא"ם ז"ל ולא הוזכר שם לשון זה אלא בגררא דקונמות, ומשום דאוקימנא הא דתניא (כב, ב תוס' ד"ה וחכמים) קונמות מצטרפין ואין שבועות מצטרפין באומר אכילה משתיהן עלי קונם ואמרינן שבועה נמי דאמר אכילה משתיהן עלי שבועה ולאפוקי דלא הזכיר שבועה על כל ככר וככר בפני עצמו אלא ביחד. ולא שיזכירו לשון זה בדוקא.
והא דאמרינן התם נמי בשבועות (כט, א) ובמכלתין דאמר יאסרו פירות שבעולם עלי בשבועה, לאו דוקא בלשון זה אלא שיאמר הרי הוא נשבע שלא יאכל מפירות שבעולם אם לא ראיתי גמל פורח באויר.
וכלשון זה מצאתיה בתשובת הגאונים ז"ל וכן דעת רבותינו הצרפתים ז"ל כאן, ובירושלמי (כאן פ"א, ה"א) פליגי בה ר' יודן ור' מונא ור' יוסי דר' יודן ורב מונא סברי דאין נדר בלשון שבועה, [הוספה מתוך הירושלמי: ואין שבועה בלשון נדר ור' יוסי סבר שיש נדר בלשון שבועה [ויש שבועה] בלשון נדר וקי"ל דיחיד ורבים הלכה כרבים וכל שכן דאמרינן הכא דנדר מיתסר חפצא אנפשיה ולא שבקינן מאי דמפורש בהדיא בגמרא במקומו ותפסינן לישני דלא מיתאמרן בדוקא.
דף ג - א
דף ג - ב
הניחא אי ס"ל אין נזירות חלה על הנזירות. קשיא לי ואפילו סבירא ליה הכין מי ניחא, דהא לכולי עלמא כשנזר ב' נזיריות כאחת חייליה אהדדי ונוהג שתי נזירות ולהכי מיהא בעיא קרא ונפקא לן מנזיר להזיר, כדאיתא לקמן בריש פרק הרי אלו מותרין (יח, א). וי"ל דהתם לא אצטריכא למימר הכי אלא משום דהנך אמוראי סבירא להו כמאן דדריש ליה ולא אמרינן דברה תורה כלשון בני אדם, והלכך ברייתא דקתני נזיר להזיר מלמד שהנזירות חלה על הנזירות על כרחך אית לן לאוקמה בחד גוונא, ומר מוקי לה באומר היום היום ומר מוקי לה במקבל עליו שתי נזירות כאחת.
אבל לתנא דאמר דברה תורה כלשון בני אדם, כשתמצא לומר דסבירא ליה דאין נזירות חלה על הנזירות דילמא אפילו במקבל עליו שתי נזירות כאחת לא חיילי אלא מונה אחת לבד ואי נמי סבירא ליה דחיילי דילמא סבירא ליה דשתי נזירות כאחת לא בעי קרא, וכדאמרינן התם (לקמן יח, א) באומר הריני נזיר היום הריני נזיר למחר קרא בעיא.
ועוד דמאן דמקשה לרווחא דמילתא קא מקשה לומר דאם תמצא לומר (כמאן) [בשיטמ"ק: דמאן] דסבירא ליה אין נזירות חלה על הנזירות אית ליה ואפילו במקבל שתי נזירות כאחת דלא חיילי, אי נמי דלא צריכי קרא ניחא אי סבירא ליה כוותיה, ולמסקנא לא תיקשי כלל דהא אמרינן דנזירות חלה על הנזירות נפקא לן מלהזיר, וכיון שכן אי סבירא ליה [בשיטטמ"ק נוסף: נמי] כמ"ד אין נזירות חלה על הנזירות נפקא לן שתי נזירות כאחת נמי מהתם.
אית תנא דמפיק לידות מן לנדור נדר. כלומר ונזיר להזיר ללמד שהנזירות חלה על הנזירות וכל היוצא מפיו מוקי ליה לדרשא אחריני, ודילמא מוקי ליה למאי דדריש ליה בירושלמי (כאן פ"א ה"א) לנדר שבטל מקצתו בטל כולו, כלומר ככל היוצא מפיו ולא מקצתו.
ואית תנא דמפיק להו לידות מן כל היוצא מפיו. ולנדור נדר דברה תורה כלשון בני אדם, ונזיר להזיר ללמד שהנזירות חלה על הנזירות, וידות נזירות מהקישא דנדרים, ונדר שבטל מקצתו בטל כולו נמי מפיק ליה מן כל היוצא מפיו, ותרתי שמע מינה.
והכין מצאתיה בירושלמי (כאן פ"א ה"א) בהדיא דגרסינן התם נדר נזיר להזיר, מכאן שכינויי נזירות כנזירות, עד כדון כר"ע דאמר לשונות ריבויים הם, כר' ישמעאל דאמר לשונות כפולים הם, והתורה דברה כדרכה הָלֹךְ הָלַכְתָּ (בראשית לא, ל) נִכְסֹף נִכְסַפְתָּה (שם) גֻנֹּב גֻּנַּבְתִּי (שם מ, טו) וכו', איש כי ידור נדר לה' וגו' מה ת"ל ככל היוצא מפיו יעשה, אלא מכאן שכינויי נדרים כנדרים וכינויי שבועות כשבועות, ומנין שכינויי חרמים כחרמים נדר נדר מה נדר האמור להלן וכו', ומנין שכינויי נזירות כנזירות נדר נדר, מה נדר האמור להלן וכו' מה מקיים ר"ע ככל היוצא מפיו יעשה, מכאן לנדר שבטל מקצתו בטל כולו, לית ליה לר' ישמעאל כן אית ליה מן תמן אית ליה וכו', מה מקיים ר' ישמעאל נדר נזיר להזיר, מכאן שאדם קובע עליו נזירות בתוך נזירותו ולית ליה לר' עקיבא כן אית ליה.
אלא בבל יחל בנזירות היכי משכחת לה. כלומר שלא יהא חייב אלא משום בל יחל בלבד, דקס"ד דכיון דאקשיה לנדרים הו"ל כנדרים לגמרי שאינו עובר אלא משום בל יחל כנדרים. ופרקינן דלעבור עליו בבל יחל כנדרים אמרינן, ולא שלא יהא עובר אלא משום בל יחל, ועובר הוא בשתים.
הכי גרסינן: אמר רבא כגון דאמר לא אפטר מן העולם עד שאהא נזיר דמההיא שעתא הוה ליה נזיר מידי דהוה אאומר לאשתו וכו'. ורב אחא בר יעקב פריק פירוקא אחרינא, ואוקמא בשנזר והוא בבית הקברות, והא דאמרינן דמההיא שעתא הוה ליה נזיר, אסוקי מילתא דרבא היא .
כלומר דכיון שאמר לא אפטר מן העולם עד שאהא נזיר, הרי הוא ראוי מאותו שעה להיותו נזיר, שהרי קבל על עצמו להיות נזיר, ועל כרחו יצטרך לנהוג נזירות קודם שיפטר .
הלכך הרי הוא עובר עליו מעתה בבל תאחר, כיון שאפשר שיפטר קודם שינהוג נזירות ונמצא עובר למפרע, כאומר לאשתו הרי זה גיטך שעה אחת קודם מיתתי.
ולאו למימרא דמההיא שעתא הוא נזיר, ואם אכל או שתה לוקה, דאם כן לא היה עובר משום בל תאחר, אלא כמו שכתבנו.
והא דאמרינן נמי מידי דהוה אאומר לאשתו, לא שיהא כזה ממש, דאילו התם אילו אכלה ולא מת הבעל נמצא אוכלת כדין למפרע, אבל כאן אפילו לא מת הרי הוא עובר משום בל תאחר בכל שעה, אלא לדוגמא בעלמא נקטיה.
אלא דקשיא לי למה ליה דאמר טעמא משום דכל שעתא ושעתא אמרינן דילמא מיית, דאטו בל תאחר דאמר רחמנא משום דדילמא מיית הוא, הא אינו אלא מצות מלך.
ותדע לך שאינו עובר אלא אחר שלשה רגלים וכסדרן, ופעמים שהם ג' פעמים ד' פעמים ה'.
ועוד ק"ל דכיון דמנדרים ילפינן, דיו שיהא כנדרים ומה נדרים אינו עובר לאלתר אלא לאחר שלשה רגלים אף נזירות לא יהא עובר עליו אלא לאחר ג' רגלים.
וא"ת בנדרים גופייהו דוקא בקרבנות, א"נ במקדיש שצריך לעלות לירושלים, [בשיטמ"ק: ולפיכך] לא חייבו הכתוב עד לאחר שלשה רגלים אבל בנזירות שהוא תלוי [בשיטמ"ק: ברצונו] בכל עת אינו צריך שלשה רגלים, וכההוא דאמר רבא (צדקה) [בשיטמ"ק: וצדקה] מיחייב עלה לאלתר דהא קיימי עניים.
אפ"ה לא ניחא לי, דהא משמע דההיא דרבא לא חייב בבל תאחר קאמר, דבל תאחר לא עבר עליה אלא עד לאחר שלשה רגלים, [בשיטמ"ק נוסף: כקרבנות דהא] (ו)צדקה פאה אע"פ שהם לעניים, לקרבנות איתקוש לבל תאחר, וכולהו מחד קרא נפקי, ובהדיא תניא חייבי חרמים וערכין וצדקות כו' כיון שעברו עליהם שלשה רגלים עובר בבל תאחר.
וא"ת היכא דקיימי עניים עובר מיד, אבל היכא דלא קיימי לא מחייב לאהדורי אבתרייהו, עד לאחר שלשה רגלים.
לא ניחא דאטו קרא לצדדין כתיב, ועוד קרבנות גופייהו אי קיימי בירושלים ליחייב מיד, דהא קיימי כהנים וקאי מקדש, וחייבי חרמין וערכין שניתן לכהנים נמי, אי איכא כהנים ליחייב מיד כצדקה, ורבא נמי לא קאמר וצדקה עובר עליה מיד, דש"מ עובר בבל תאחר אלא מחייב עלה קאמר.
ואתמהי' נמי עליה דרבא התם פשיטא, ואי לבל תאחר קאמר מאי פשיטא, דכיון דאיתקש לקרבנות ודאי מילתא דאצטריכא טובא היא, אלא לרבא לא לבל תאחר קאמר אלא שחייב ליתנה, ומשום הכי קא מתמה פשיטא שחייב ליתנה, דלמה ליה לאמתוני, כיון דקיימי עניים .
ופרקינן דאפילו הכי אצטריך דהואיל ובענין קרבנות כתיב, ואיתקש להו לבל תאחר, ואינו עובר עד לאחר שלשה, לא ליחייב עד לאחר שלשה קמ"ל, שלא קבע לו הכתוב זמן שלשה רגלים אלא לבל תאחר, אבל לחיוב נתינתה כיון דמשכח עניים חייב.
ושמא אף בית דין מעשין אותו מיד, והיינו נמי דבתר האי מימרא אמר רבא כהאי גוונא, (גבי) [בשיטמ"ק: לגבי] אינך ואמר כיון שעבר עליו רגל אחד עובר בעשה, ומשום הכי אמר הכא כיון שעבר עליו רגל אחד ולא אמר הכי בצדקה, משום דבהנך כתיב (דברים יב, ו) וַהֲבֵאתֶם שָׁמָּה עֹלֹתֵיכֶם וגו' דהיינו רגל כנ"ל, ובמקומה בפרק קמא דר"ה כתבתי בה יותר בס"ד.
ומשום כך היה נראה לומר דהא דאמרי' הכא דעובר מיד, היינו מדרבנן שחשו למיתה כמו שחשו מדבריהם, לאומר לאשה הרי זה גיטך שעה אחת קודם מיתתי, אבל מדאורייתא עד שיעבור עליו שלשה רגלים אינו עובר.
אלא דאכתי קשיא לי אוקמתא דרב אחא בר יעקב, דאוקמה בשנזר והוא בבית הקברות ומשום דקא מאחר ליה לנזירות דטהרה, ועלה אמר רב אשי הואיל וכך נזיר טהור שטמא עצמו במזיד עובר משום בל תאחר, כלומר ולוקה .
ונראה דעל נגיעתו בטומאה ממש קא מיחייב ליה, דאם [בשיטמ"ק נוסף: לומר ד] (ב)נזיר טהור שטמא עצמו במזיד ועמד בטומאתו לא נטהר מאי שנא מזיד אפילו שוגג ואנוס, ובודאי מדנקט מזיד לא בכדי נקט ליה.
ואע"פ שראיתי לרבותינו בעלי התוספות שאמרו שהוא הדין לאנוס, לא נראה כן כמו שכתבתי. ועוד דהיינו ממש ההיא דרב אחא, ומאי חדושיה דרב אשי, וצריך אני לעשות לי רב.
דף ד - א
אילימא לא מתפיס ליה לחטאת בנדר. יש מי שפירש שאין צריך להתפיסו בנדר, דכיון שנדר בנזיר ממילא חייב להביא קרבנות נזיר.
ופרכינן הרי חטאת חלב שאין מתפיסה בנדר, שאף חטאות אינו צריך להתפיסן בנדר דמכי אכל חלב איחייב ליה בחטאת.
ואיכא למידק דאם כן היינו חדוש לחומרא כדאקשינן לקמן לאידך.
וי"ל דאין זה חדוש לחומרא, אלא הדין נותן כך, שאותם שנדר בהתפסתו שייך בהו טפי בל תאחר, אבל אותן שבאין ממילא שלא מחמת נדרו והתפסתו לא יהא עובר עליהם בבל תאחר.
ויש מפרשים לא מתפיס ליה לחטאת נזיר בנדר, אילו אמר הרי זה חטאת נזיר או אמר הרי עלי חטאת נזיר אינו כלום, הואיל ואינו נזיר דאין חטאת נזיר באה נדבה, מה שאין כן (בשאכל) [בשיטמ"ק: בשאר] קרבנות, שאילו אמר הרי עלי עולה או שלמים מיתפסי בנדרו, וחייב להביא, והיינו חדוש לקולא.
וחטאת חלב נמי דכוותיה דאינו מתפיס בנדר (כזה) [בשיטמ"ק: בזה], ואפילו מי שמחויב חטאת ואמר הרי זו חטאת לא אמר כלום, עד שיאמר הרי זו (לחטאת) [בשיטמ"ק: לחטאתי] כדאיתא לקמן, וזה יותר נכון מן הראשון.
ודייקינן לה מלשון הואיל ואם גלח, ולא קאמר הואיל וגלח על א', קמ"ל הקישא דעובר על בל תאחר, ואפילו בשהביא אחד מקרבנותיו (יצא) [בשיטמ"ק: ויצא], מכל מקום התורה חייבתו משום בל תאחר על כולן.
וכיון שכן אף כשיאמר הרי (זו) [בשיטמ"ק: זה] חטאת נזיר או הרי עלי להביא חטאת נזיר אמאי לא מתפיס, אלא ודאי היינו חדוש ולקולא.
ואינו מחוור בעיני, דאם כן מאי קא מקשה מחטאת יולדת דאף היא אינה באה מן הנדבה אלא מחמת לידתה, וכל שלא ילדה ונטמאת בלידה למה תביא חטאת, ואם כן אינו קילותא. והנכון דעל בל תאחר קא מהדר, כלומר חטאת חלב אע"פ שאינו נתפס בנדר, דין הוא שיהא עובר בבל תאחר הואיל ולכפרה קא אתיא, וחייב הוא להתכפר .
אבל חטאת נזיר למאי קא אתיא, ומה לנו אם נתאחר (להביא) [בשיטמ"ק: מלהביא], ואפילו למ"ד נזיר חוטא הוא, מ"מ לא חמיר חטאיה כולי האי משום שציער עצמו מן היין.
וכן נמי חטאת היולדת, אפילו לרשב"י דאמר [בשיטמ"ק נוסף: בנדה] בשלהי המפלת (לא, ב), דבשעה שכורעת ללדת קופצת ונשבעת שלא תזקק לבעלה [בשיטמ"ק: אזקק לבעלי], לפיכך אמרה תורה תביא קרבן.
אפילו הכי לא חשבינן ליה הכא דבא לכפרה, לפי שזה אינו אלא בשמא אמרה כן, ובין אמרה בין לא אמרה היא מביאה ואינו נתפס בנדר ואפילו הכי עובר בבל תאחר, ועוד דההיא דר"ש אידחייא התם כדאתקיף ליה רב יוסף, ודברי אגדה הם ואין משיבין מהם.
אמר שמואל בכולן עד שיאמר שאני טועם לך שאני אוכל לך. אבל אם אמר מרוחקני ממך מופרשני ממך לחודיה אינו אסור כלל, לא באכילה ולא בשאר הנאות, וכטעמא דאסיקנא לקמן משום דידים שאינן מוכיחות לא הויין ידים.
הא דאקשינן ליה לשמואל מהא ברייתא, משום דקתני בה אסור אסור, דאי לא ליקשי ליה ממתניתין גופה, וכי פריק הכי קתני במה דברים אמורים באומר שאני אוכל לך, (מדהוה) [בשיטמ"ק: מיד הוה] ליה לאקשויי אי הכי אסור אסור למה לי כדאקשי בסמוך.
אלא דניחא ליה [לאקשויי] מאידך ברייתא דקתני שאני אוכל לך ברישא והדר מודרני ממך דמשמע ליה מינה בהדיא דתרתי קתני, אלא דאכתי (קשה) [בשיטמ"ק: קשיא] לי קצת, (דכיון) [בשיטמ"ק: כיון] דעיקר קושייתו משום אסור אסור דקתני בה, למה לי לאהדורי אפירכא אחרינא ולא בירר קושייתו דמשום אסור אסור דקתני בה קא פריך ליה מינה, ואי מתחזי ליה (באידך) [בשיטמ"ק: דאידך] פירכא (בההיא) [בשיטמ"ק: דההיא] ברייתא אחריתי עדיפא מינה, אמאי לא אקשינן מינה ברישא.
אי הכי היינו רישא. לאו רישא דוקא קאמר אלא ראשונה קאמר, והכי קא מקשה בשלמא אי תרתי קאמר ומודרני לחודיה אסור, היינו דקא תני שאני אוכל ברישא והדר מודרני ממך, לגלויי דמודרני לחוד אסור, [בשיטמ"ק: בכל ההנאות], אלא אי אמרת דחדא קתני וכבר קאמר, למה לי להפוכי לישנא ולמתני וכבר אמר, ליתני כדקתני אידך ראשונה דאמרן, וליתני מודרני אסור שאני אוכל לך אסור, ולפי דברי המקשה דאמר דתרתי קתני, שמע מינה דשאני אוכל לך לבד אסור, וכן כתוב בתוס' רבותנו הצרפתים ז"ל.
ודוקא (כשאמר) [בשיטמ"ק: בשאמר שאני] בשי"ן אבל אני אוכל לחוד לא, דכשאמר בשי"ן משמע לשון קונם, ונ"ל דאפילו לדבריהם דוקא בשהיו מסרבין בו לאכול, דאי לא דילמא דאכילנא בהדך קאמר, וכדאמרינן לקמן (ט, א) גבי כנדרי רשעים הימנו בשבועה ודילמא דאכילנא קאמר, ומתניתין נמי דקתני לקמן (טז, א) בפרק הרי אלו מותרים שבועה שאוכל לך אסור, אקשינן עלה בגמרא ממתניתין [בשיטמ"ק: דשבועות לו.] ואוקימנא לה במסרבין בו, ואיתא נמי בשבועות פרק שבועות תניין (יט, ב).
וקשיא לי דכיון שכן מאי קושיא לשמואל מינה, דכשהיו מסרבין בו לאכול ואמר מודרני ממך לחוד אסור דהני ידים מוכיחות הוויין, ולא גרע מאהא (דנזיר) [בשיטמ"ק: בנזיר] עובר לפניו דהויין ידים מוכיחות.
ויש לומר דהשתא אכתי לא מחמת שאין מוכיחות אתי ליה עד מסקנא, אלא הוה משמע להו השתא דלשמואל אפילו שאין מוכיחות לא הויין, ולפיכך לא אמר כלום אפילו במסרבין וכמו שאני עתיד לכתוב לקמן בס"ד.
וקצת נ"ל ראיה לדבריהם ממתניתין (לעיל ב, א) דתני בידות שאני אוכל, ולמאי דקס"ד דמקשי ממתניתין תרתי קתני, ואפילי הכי קתני שאני אוכל לך לחודיה אסור, דאי אמרת דקונם שאני אוכל לך קאמר הני לאו ידות נינהו, אלא עיקר נדר הוא כאילו אמר קרבן שאני אוכל [בשיטמ"ק: לך].
ועוד י"ל דאפילו בשאין מסרבין בו לאכול נמי קאמר, דכיון שאמר שאני אוכל לשון נדר משמע דה"ק קונם שאני אוכל לך ובלשון נדר אי אפשר להסתפק דשאני אוכל לך דלא אכילנא משמע, דאין נדר שייך באעשה שאי אפשר לומר קונם שאעשה כך, והא דאמרינן בפרקין דלקמן (טז, א) תנא מילתא פסיקתא ואוכל דאכילנא משמע, הני מילי בשבועות והיינו נמי דלא הקשו על מתניתין דשאני אוכל לך דבפרקין, למימר דשאני אוכל לך דלא אכילנא משמע, ורמינהו שבועות שתים כו' כמו שהקשו אותה בפרקין דלקמן (טז, א) (גבי מתניתין) [בשיטמ"ק: דשבועה שאוכל לך אסור ובשבועות גבי מתניתין] דשאוכל ושלא אוכל, ואם איתא לא שביק הא דפרקין קמא ונטר עד פרקין דלקמיה.
ויש מי שפירש כאן דקונם דשאני אוכל לך קאמר, אבל שאני אוכל לך לחודיה לאו כלום הוא, ואפילו למאן דאמר ידים שאין מוכיחות הווין ידים, ואני כתבתי מה שנ"ל. עוד מצאתי בירושלמי (כאן פ"א ה"א) דמשמע כלשון ראשון שכתבתי, דשאני אוכל לך (למ"ד) [בשיטמ"ק: לחוד] בלא קונם הוי יד לקרבן, דגרסינן התם שאני אוכל [בשיטמ"ק: לך] שאני טועם לך ר' אלעזר בשם ר' הושעיא תופסין אותו משום יד לקרבן, ר' בון בר [בשיטמ"ק: בשם ר'] חייא בעי אמר לא אוכל לך תופסין אותו משום יד לשבועה, אמר ר' יוסי אורחיה דבר נשא למימר שבועה (לא) [בשיטמ"ק: שלא] אוכל דילמא לא אוכל לך שבועה, אמר רבי ירמיה אורחיה דבר נשא למימר קנתא דכולבא דילמא כולבא דקנתא, ע"כ בירושלמי.
אלמא ודאי דאפילו לא אמר קונם שאני אוכל לך אלא שאני אוכל לך לחודיה הוי יד לקרבן, דאי אמרת כשאמר קונם שאני אוכל לך דכוותה נמי בשבועות באומר שבועה לא אוכל לך, והאי פשיטא דשבועה גמורה הוא ולא יד, והכא אמרינן דאפילו יד לא הוי.
דף ה - א
ואפילו איכא למשמע מיניה מידי איסור אכילה א"א אלא לכל היותר דלא משתעינא בהדך ולא עבידנא משא ומתן בהדך ולא קאימנא בארבע אמות דידך, וכדאמרינן בסמוך (הא) [בשיטמ"ק: אלא] ודאי הא דשמואל לאשמועינן דידים שאין מוכיחות הויין ידים, וכאילו אמר אם לא אמר שאני שאני אוכל לך אסור בהנאה, וכדאקשינן אי הכי לימא אם לא אמר שאני אוכל לך אסור אפילו בהנאה.
ויש מי שפירש דלאשתעויי בהדיה מיהא [בשיטמ"ק: אסור] כברייתא דלעיל, דקתני מודרני ממך אסור שאני אוכל לך אסור, ומודרני ממך דלא משתעינא בהדך קאמר, וכלהו סבירא להו דידים שאין מוכיחות לא הויין ידים. [בשיטמ"ק: והראשון עיקר. ואידך תנא סבירא ליה ידים שאין מוכיחות הויין ידים].
וא"ת אם כן רבא דאמר לקמן אנא דאמרי אפילו לרבנן, כלומר דליכא מ"ד הויין ידים כמאן מוקי לה לברייתא דלעיל, דהא על כרחין אידך ברייתא למאי דפרישנא הויין ידים ס"ל.
ונ"ל דרבא מוקי לה כשהיו מסרבין בו ליהנות או לאשתעויי, ואמר מודרני ממך דכיון דמסרבין בו הויין ידים, והוא הדין דהוה מצי לשנויי הכין לעיל ברייתא לשמואל, אלא עד השתא לא הוה ס"ד דשמואל משום ידים שאין מוכיחות אתי ליה, אלא משום דלא משמע דאמר שום איסור ואפילו שאין מוכיחות לא הויין והלכך אף במסרבין בו לא אמר כלום, והיינו דכי אוקימנא דלשמואל בהאי טעמא דידים שאין מוכיחות תו לא אקשינן עליה מאידך ברייתא.
או משום דממילא שמעינן דשמואל מוקי לה לאידך ברייתא כמ"ד ידים שאין מוכיחות הויין ידים, או אפילו כמ"ד לא הויין ידים ובמסרבין בו (כידים) [בשיטמ"ק: בידים] שאין מוכיחות מיהא הויין, ודר' יוסי ברבי חנינא לא פליגי אדשמואל, אלא באומר מודר אני לך מאכילה שניהם אסור, מודרני ממך מאכילה הוא אסור וחברו מותר.
דף ה - ב
והא דאמר שמואל בגיטין (פה, ב) וצריך שיניח מקום הרי את מותרת לכל אדם ואילו מקום ודין לא קאמר, דמשמע לכאורה דסבירא ליה כרבנן דאית להו ידים שאין מוכיחות הויין ידים לא היא דדילמא משום דפלוגתא היא לא בעי למימר אלא מילתא פסיקתא דמודו בה כולהו תנאי, וכשתמצא לומר לא הויין ידים צריך להניח אפילו מקום ודין, אי נמי משום דדילמא סבירא ליה לשמואל דגט מוכחא מילתא דבגט מגרש לה ושאין אדם מגרש אשת חברו כסברא דרבא דבסמוך.
ואי קשיא לך הא דאמר שמואל בריש פרק קמא דקדושין (ה, ב) הנותן כסף לאשה ואמר לה הרי את מקודשת הרי זו מקדושת, וכן לענין גיטין נתן גט לאשתו ואמר לה הרי את מגורשת הרי את מותרת הרי זו מגורשת, ואמר ליה רב פפא לאביי לימא קסבר שמואל ידים שאין מוכיחות הויין ידים ואהדר ליה אביי לא הכי במאי עסקינן דאמר לי, (ד)אלמא לרב פפא אי סבירא ליה ידים שאין מוכיחות לא הויין ידים בעי מינאי, ודלא כסברתיה דרבא וקשיא לפירוקא בתרא (דכתובות) [בשיטמ"ק: דכתיבנא] לא היא, חדא דאביי הוא דמתרץ לה התם ואיהו לית ליה האי סברא דרבא אלא מיפלג פליג עליה וקסבר אדם מגרש אשת חברו, ועוד דודאי משמע מהתם דלא קשיא לרב פפא התם לא אקדושין דלא מוכח מילתא דלדידיה מקדש לה, אבל גט לא קשיא דכיון דיהיב לה גט וכתיב כדיניה לא חיישינן אי לא אמר לה בשעת נתינת הגט הרי את מגורשת ממני, והיינו דלא תירץ אביי (לשון) [בשיטמ"ק: אלא] הרי את מקודשת לי וכדמהדר ליה (הכי במאי עסקינן דאמר לי) [בשיטמ"ק: ולא קאמר הכי במאי עסקינן דאמר לי וממני]. וכן לענין הגט דנקט התם אינו אלא משום סיפא דאמר לה איני אישך איני בעליך לא אמר כלום. וכדאמרינן התם בהדיא דמשום סיפא נקט להו.
וכן נראה מדברי ריא"ף (קדושין ב, א) והרב בעל ההלכות והרמב"ם ז"ל (הל' אישות פ"ג ה"א) שכתבו בפסקיהם בקדושין האומר לאשה הרי את מקודשת לי כתירוציה דאביי, ובגט (הל' גירושין פ"א ה"ד) לא כתבו אלא לשון שמואל ממש הרי את מגורשת הרי מותרת הרי זה גט. ולא כתבו הרי את מגורשת ממני, וכן כתבתיה במקומה בפרק קמא דקדושין [בשיטמ"ק: בסייעתא דשמיא].
ומכל מקום נ"ל דלאו למימרא דאי לא אמר לך, ידים שאין מוכיחות הויין, ואינו אסור עד שיאמר שאני אוכל לך וכלישנא ממש דמתניתין דהא ליתא, דכיון שאמר מודרני ממך שאני אוכל ידים מוכיחות הויין לכולא עלמא דאכילתו אסר אנפשיה, וכההיא דר' יוסי בר' חנינא דאמר מודרני ממך הוא אסור וחברו מותר כלומר כשאמר מודרני ממך מאכילה.
ותדע לך מדאמרינן לעיל אלא הכי אתמר, טעמא דאמר שאני אוכל לך שאני טועם לך הא מודרני ממך לחודיה לא משמע דאמר אסור, מאי טעמא דלמא מודרני ממך דלא משתעינא בהדך, מופרשני ממך דלא יתיבנא בארבע אמות דידך וכו', דאלמא שמואל לא קרי להו ידים שאין מוכיחות אלא כשלא הזכיר כלל ענין האיסור, דאי לא תימא הכי לישמועינן רבותא טפי ולימא טעמא דאמר שאני אוכל לך הא לא אמר לך לא, אלא ודאי כל שאמר שאני אוכל אסור לכולי עלמא.
ורבא הכי קאמר שמואל יתורא דמתניתין קשיתיה, אמאי תני שאני אוכל לך ליתני שאני אוכל לחודיה, דאילו תנא שאני אוכל ולא תנא לך ודאי אכילתו אסר אנפשיה לכולי עלמא, אלא דלא דייקיה מתניתין בעלמא אי בעי ידים מוכיחות אי לא, דאי משום דלא קתני מודרני ממך, מופרשני ממך לחודיה דילמא הכי קאמר, טעמא שאמר שאני אוכל הוא דאינו אסור אלא באכילה הא לא אמר שאני אוכל, אסור אפילו בהנאה כלישנא דלעיל דידים שאין מוכיחות הויין ידים.
ואי נמי דילמא הוי אמינא איפכא דטעמא דאמר שאני אוכל הוא דאסור הא מודרני לחודיה אפילו ידים שאין מוכיחות לא הויין, דלא משמע דאמר אסור כלל משום הכי תנא שאני אוכל אלא אכתי לך למה לי, אלא בודאי דאתא לאשמועינן מיתורא דמתניתין אעלמא דידים שאין מוכיחות לא הויין ידים. וא"ת אם כן הא דקא פריך בסמוך מאי דוקחיה דשמואל דמוקי למתניתין כר' יהודה מאי קושיא, דמשום דסבירא ליה כר' יהודה מוקי למתניתין כוותיה. וי"ל דהכי קאמר ודאי שמואל לא שביק רבנן ופסק כר' יהודה, אלא משום דאשכחיה האי סתמא כר' יהודה ומה דוחקיה דמוקי לה כר"י וסבירא ליה כוותיה, ופריק מתניתין קשיתיה והלכך מדסתים לן תנא כוותיה סבירא לי נמי כוותיה כנ"ל.
ויש מי (שפירו') [בשיטמ"ק: שאמר] דכי גרסינן אמאי תני שאני אוכל שאני טועם, כלומר לא הוי ליה למיתני שאני אוכל כלל אלא מודרני ממך הרי זה אסור, ואין צריך למחוק הספרים דשפיר מיתרצא ההיא (בריותא) [בשיטמ"ק: ברייתא] דלעיל.
ויש מפרשים שזו ממקצת הלכות [בשיטמ"ק: ההלכות] המתחלפות בתלמוד, דהכא נסיב האי טעמא והתם נסיב ליה טעמא אחרינא, ועל כן אמרו דלענין פסק הלכה קיימא לן כרבנן דאמרי דאינו צריך מינאי, וכטעמא דאמר שאין אדם מגרש אשת חברו, וקיימא לן דבעינן ודין. וכדאיבעיא לן במקומה בפרק המגרש ואתינן למיפשטא מדאתקין רבא בגיטא וכו', ואילו ודין לא קאמר ואסיקנא אטו כולהו מי קאמר אלא בעיא הכא נמי בעיא.
ולדידי קשיא לי היאך אפשר לומר דבמינאי פליגי, דהא ודאי צריך הוא לכתוב בגט שמו ושמה ואפילו בדיעבד, כדאיתא בהדיא בפרק המביא תניין (יט, א) גבי ההוא גברא דאעל לבי כנישתא ויהיב ספר תורה לדביתהו, וכיון שכן אפילו לא כתיבי מינאי מוכחא מילתא ודאי דאיהו מגרש לה, והיכי בעי ר' יהודה מינאי דהא איהו איכתיב בהדיא בגיטא ואיהו הוא דמגרש לה.
ועל כן נראה לי דשתי הסוגיות כל אחת (מוכחא) [בשיטמ"ק: מוכחת] על חברתה דבתרתי פליגי בודין ובמינאי, דר' יהודה סבר דאי לא כתב ודין אמרי בדבורה גרשה ושטרא ראיה בעלמא, וכיון שכן אפילו כתיב ביה ודין כובת ביה שמיה אכתי לא מוכחא מילתא דאיהו מגרש לה בגיטא, דדילמא איהו בדבורא מגרש והכי קאמר אנא פלניא פטר ותריך אנתתי בדבורא בעלמא ודין דהוי לה ספר תירוכין מאיש אחר ולא ממני, הלכך צריך לכתוב ודין וצריך לכתוב מינאי. ורבנן סברי דמינאי נמי לא צריך, דאין אדם מגרש אשת חברו שאינו כתוב בגט אלא מי [בשיטמ"ק: ליתא לתיבת מי] שנכתב שמו בגט איהו הוא דמגרש, וכיון שכן דילמא בדבור גרשה לא חיישינן, דגיטא לאו לראיה עבדי ליה אלא לגרושי ביה, וכיון דיהביה ניהלה ודאי למילתיה ולדיני דהיינו לגרושין יהביה ולא לראיה בעלמא, והתם בפרק המגרש (בשיטמ"ק: והכא) נסיב לה חד טעמא והוא הדין לאידך, לומר שאין אדם מגרש אשת חברו ואין אדם מגרש בעל פה ונותן גט לראיה.
ולהאי פירושא איכא למימר דלא בעינן ודין קיימא לן כרבא דהוא בתרא, דאמר לא פליגי רבנן בידים מוכיחות, ואיהו נמי כוותיהו סבירא ליה בגט דאין אדם מגרש בעל פה ונותן גט לראיה, ואין אדם שאינו נזכר בגט מגרש אשת חברו. ואע"ג דאיבעי לן במקומה ולא איפשיטא הכא איפשטא, כיון דאמרינן בכולה סוגיין דרבא אמרה אפילו לרבנן, והתם נמי לכאורה הכי משמע דהא סברא קמייתא דגמרא הכי הות דלא בעינן, ואע"ג דאתיא למיפשטא מדרבא דדחינן ולטעמיך, כלהו מי קאמר אלא בעיא הכי נמי בעיא לאו בדוקא אמרו כן דבעינן אלא בדרך דיחוי בעלמא, כלומר דאי משום הא דרבא לא דייקינן דלא בעינן דאיכא למימר דבעינן. ומכל מקום כיון דסברא קמייתא בתלמודא מתחזיא דלא בעינן, ואשכחן הכא דאית ליה לרבא הכין, לא שבקינן האי סברא ותפסינן דיחוייא בעלמא דתלמודא.
מיהו כיון דאיסורא דאורייתא ואיסור ערוה החמורה היא, חיישינן לה דהכא נמי לאו רבא אמרה בהדיא, דנימא דרבא הכין סבירא ליה, אלא אנן הוא דאמרינן דדילמא רבא אפילו לרבנן אמרה וכן נראה מדברי הרי"ף ז"ל. ומ"מ היכא דכתיב ודין ומינאי וכי יהיב לה ניהלה לא אמר לה הרי את מגורשת ממני אלא הרי את מגורשת לבד, הרי זו מגורשת כסתמא דמימרא דשמואל דבפרק קמא דקדושין. וכן נראה מהלכות הרי"ף והרב על הלכות גדולות והרמב"ם ז"ל וכמו שכתבתי שם בקדושין וכמו שכתבתי למעלה.
דף ו - א
דף ו - ב
והא דבעי רב פפא בקדושין אע"ג דלנדרים ולנזירות ולחרמים ולשבועות יש להם ידים, משום דבנדרים הוא כתיב ונזירות איתקיש לנדרים [בשיטמ"ק נוסף: ושבועות נמי איתקש לנדרים] דגבי הדדי כתיבין וחרמין נמי היינו נדרים, אבל קדושין מי ילפינן מהנך או לא איכא למימר דלא ילפינן קדושין מהנך, דמה להנך דחמירי דאפילו בדבורא בעלמא מהני בלא שום מעשה, הלכך אפילו ידים שאין מוכיחות הויין ידים כעיקר, אבל קדושין דקילי דבהדי דבור בעי כסף או נתינת שטר אימא ידים מוכיחות לא הוויין ידים. ואיכא למידק מאי קא מבעיא ליה, ומאי שנא מגט דלכולי עלמא ידים (שאין) מוכיחות הוויין ידים ואפילו שאין מוכיחות הוויין ידים לרבנן לדעת אביי. ותירצו בתוס' דשאני גט דכיון דאיכא נתינת הגט דהוי מעשה לא הוויין ידים אלא עיקר מוכיח, אבל הכא בקדושין דליכא נתינה לגבי אידך אלא באמירה בעלמא ובאמירה בעלמא לא אמרינן ידים מוכיחות, אי לא כתיב בהו ידות בהדיא.
והלכך גבי קדושין ופאה וצדקה דאיסורא דאורייתא אזלינן לחומרא, אבל לגבי בית הכסא דאיסורא דרבנן לקולא, ואפילו תמצא לומר דהזמנה דבית הכסא מילתא היא כדבעיא להו בברכות (כו, ב).
דף ז - א
ולפי פירוש זה נראה שאפילו במנודה אני לך אי אמר שאני אוכל לך אסור, דבשלא אמר שאני אוכל לך הוא דפליגי דדילמא לישנא דמשמתינא הוא, אבל אמר שאני אוכל לך י"ל דלישנא דנדויא הוא ואסור.
וכן נראה מדברי הרמב"ם ז"ל (נדרים פ"א הכ"ד) שכתב אמר מנודה אני לך שלא אוכל לך אסור לאכול. ואף מדברי הראב"ד ז"ל (שם) נראה כן.
ויש מפרשים דבכלהו אי לא אמר שאני אוכל לך לאו כלום הוא, דלא עדיף נדינא ממך ממרוחקני ממך, ועד שיאמר שאני אוכל לך ידים שאין מוכיחות הוי, ובין לר' עקיבא בין לרבנן מותר, ועובדא נמי דאתא לקמיה דרב חסדא בידים מוכיחות הוה דקאמר משמתינא מנכסיה דרב יהודה, והלכך נדינא ממך בלחוד לכולי עלמא שרי. אבל נדינא מינך שאני אוכל לך אסור וכדרב פפא דאמר דלכולי עלמא אסור, ומשמתינא ממך אי נמי מנודה אני לך ואפילו שאמר שאני אוכל לך אינו אסור, משום דלית הלכתא כר' עקיבא מחבריו, ועוד דאמר ר' חסדא בהדיא לית דחש לה לדר' עקיבא, וכל שכן אם לא אמר שאני אוכל לך, דבהא אפילו לר' עקיבא מותר דליכא ידים מוכיחות, וכן דעת הרמב"ן נר"ו.
ושמא לא אמרו אלא בבית דין של כל ישראל כי התם, שאפילו העובר על גזירתם וחרמם חייב מיתה כחרמו של עכן. אלא שאני תמה על דברי הירושלמי בעצמן, מפני ששם החרימו נכסיהם בפירוש ואסרום, כדכתיב יחרם כל רכושו, אבל נכסי מנודה ומוחרם שהם בסתמא, ולא החרימו בפירוש אינו אסור ליהנות מנכסיו. וי"ל דכיון שהחרימו רכושם שמע מינא שמן הדין יש להם לעשות כן, וכיון שכן סתמן כפירושן.
דף ז - ב
ואינו מחוור בעיני דאנן סהדי דכל כמה שאת ממהר להתירו ואפילו שלא בפניו ניחא ליה, ממה שאתה מאריך זמן נדויו עד שתתירנו בפניו, ועוד מי שנדוהו מן הדין מה לך לפייסו להתירו בפניו.
ויש מי שפירש דכיון שהיה הנדוי בפניו הוא חזק יותר, ואין בדין שיותר אלא בפניו, והלכך אפילו רצה להתיר לו שלא בפניו אין שומעין לו, גם זה אינו מתיישב.
ונראה שאינו אלא מפני החשד, דכל שנדוהו בפניו אם אתה מתירו שלא בפניו ונוהג עמו כמותר אף הוא חושדך שאין אתה נזהר מנדויו, דסבר שאילו התירוהו הודיעוהו שהותר, כיון שנדוהו בפניו ואין מתירין אותו אלא בפניו, לאו דוקא בפניו ממש אלא גם לדעתו, דכיון שהתירוהו לדעתו אין כאן חשד. אבל נדוהו שלא בפניו מתירין אותו שלא בפניו דאין כאן חשד, דסבור הוא כשם שנדוהו שלא בפניו כך התירוהו שלא בפניו, כלומר שלא בידיעתו, וכאותה שאמרו לקמן בריש פרק ר' אליעזר (סה, א) המודר מחבירו אין מתירין לו אלא בפניו, ואמרו בירושלמי (כאן פ"ה ה"ד) מפני החשד.
והלכך אי אפיק שם שמים לבטלה דחייב נדוי ונדה עצמו לכך אין מתיר את עצמו, ותדע לך דאילו כן מאי שנא כי נדה עצמו אפילו נידו אחר שאינו גדול ממנו יהא מתיר את עצמו, אבל לפי מה שפירשתי משום הכי נקט מנדה לעצמו ומפר לעצמו, משום שאי אפשר שיתנדה לכך, אלא במוחל על כבודו ומנדה עצמו כמר זוטרא חסידא כנ"ל.
אבל ראיתי לקצת המפרשים שאמרו בהפך זה, וכי אעיל לביתיה שרי לנפשיה, פירוש כי אעיל לביתיה שרי לנפשיה כדי שלא יצטרכו בני ביתיה להתרחק ממנו ד' אמות כדאמרינן במועד קטן (טו, ב).
ומכאן אנו למדין שהמנודה אפילו אנשי ביתו נוהגים נדויו ואע"פ שהראב"ד אמר (מובא בר"ן ד"ה וכי עייל) שאינו מנודה לאשתו, ודייק לה מדבעי מנודה מהו בתשמיש המטה אפשר דאשתו שאני דכגופו דמי, ומיהו אפשר דאפילו אשתו נמי נוהגת נדויו, וההיא דבעי מהו בתשמיש המטה, במנודה לעיר אחרת שאינו מנודה לעירו, אבל מ"מ הוא עצמו מנודה הוא וחייב לנהוג נדוי בעצמו, כגון בנעילת הסנדל ובתשמיש המטה אילו היה מדינו אסור.
דף ח - א
ואין זה נכון מדאמרינן באידך אשנה פרק זה דהתם אינו מזכיר בו את השם, ואפילו הכי אמרינן מאי קמ"ל לזרוזי נפשיה היינו דרב גידל קמייתא. והנכון דמשום דאין כשרים נשבעים לעולם, וכדאמרינן במתניתין כנדרי כשרים לא אמר כלום, כנדבותם נדר בנזיר ובקרבן, ואילו שבועה לא אמר, דלעולם אינן נשבעין כלל, משום הכי איצטריך לאשמועינן הכא דהני מילי שאר שבועות הם דאסירי אכשרים, אבל שבועה כי האי שרי, ונכון לעשות כן ומצוה כדי שיזדרז במצוה.
ותמיהא לי דמאי שנא דקא קשיא ליה משום דאין שבועה חלה על שבועה תיפוק ליה דאין נדר חל על כיוצא בזה, שאילו אמר הרי עלי שאעשה כך וכך לא אמר כלום, לפי שאין הנדרים חלים אלא על דבר שיש בו ממש, וכל אעשה דבר שאין בו ממש הוא ואין הנדרים אלא איסורים, או שיאמר הרי עלי זה כקרבן, או שאסר דבר המותר כגון שיאמר הרי עלי קרבן הרי עלי עולה.
ויש לומר דלרווחא דמילתא קא מקשה, כלומר אפילו היו הנדרים חלין על החולין וכיוצא בזה, הכא דמצוה היא אין הנדר חל עליה שאפילו השבועות אין חלין על המצוה. ואם כן איכא למימר דאי לאו דאין שבועה חלה על שבועה, והוא חייב לשנות תמיד היה הנדר חל עליו, כעין צדקה שאומר אתן סלע לצדקה שהוא חייב, והיינו נמי דפרקינן הא קמ"ל הואיל ואי בעי פטר נפשיה בקריאת שמע שחרית וערבית משום הכי חלה שבועה עליה, כלומר ואפילו הנדרים דהוי כנודר ליתן סלע לצדקה, וכן מצאתי למקצת מן המפרשים.
וכתב מורי הרב ר' יונה ז"ל, דהא דאמרינן הואיל ואי בעי פטר נפשיה בקריאת שמע, פירושו דאף בקרבן מחייבינן ליה דשפיר איתיה בלאו והן, כיון דרשות הוא לפטור עצמו בקריאת שמע שחרית וערבית, ומיירי בשהזכיר שבועה, כמו מעיקרא דקאמרינן דכיון דמזדרזי נפשיה שרי והיינו דנקט (בדרב גידל) [בשיטמ"ק: נדר גדול] נדר כלומר דאף בקרבן מיחייב, ואיצטריך לומר מנין שנשבעין לקיים שלא תלמדנה מגלויי מילתא דאין נשבעין לבטל גם ללקות עד כאן לשון מורי ז"ל.
ונראה שהוא ז"ל מפרש, דנדר דקאמר לא נדר ממש קאמר אלא שבועה, ויש לנו כיוצא בזה דמזכיר שבועה בלשון נדר כנדרי רשעים עלי נדר בנזיר ובקרבן ובשבועה, וגרסינן נמי בריש פרק ארבעה נדרים (כב, ב), ההוא דאתא לקמיה דר' אסי אמר ליה במאי נדרת באלקי ישראל אמר ליה אי נדרת במוהי מזדקיקנא לך ומוהי ובאלקי ישראל לאו נדר הוא אלא שבועה, ואפילו הכי קרי ליה נדרים ובהדיא אמרינן בריש פרק ואלו נדרים (לקמן פ, ב) שבועות בכלל נדרים דתנן נדר בנזיר בקרבן ובשבועה.
דף ח - ב
והורה רבנו שמשון ז"ל שאפילו על ידי כתב יכול אדם לשלוח חרטתו לפני בית דין, והם מתירין לו שלא בפניו על ידי החרטה ששלח להם.
גרסינן בירושלמי (כאן פ"י ה"ח) דמכלתין בפרק נערה מאורסה מהו להתיר על ידי מתורגמן, נשמיעינה מן הדא ר' אבא בר זוטרא איתעביד תורגמיניה דר"י בחדא איתתא דלא הוה חכמה למשמע סוריסיטון.
דף ט - א
והכי איתא בתוספתא דמכלתין בהדיא, כנדבת רשעים לא אמר כלום שאין הרשעים מתנדבין, ובגמרא תני לה משמיה דר' יהודה [בשיטמ"ק: דתניא ר' יהודא] אומר כנדבת רשעים עלי לא אמר כלום, כנדבת כשרים נדר בנזיר ובקרבן פי' לפי שאפילו כשהרשעים אומרים הרי זו עולה או שלמים להם דקרינן לה נדבה, הם אינן עושין כן לכונת נדבה גמורה אלא ליראת חטא שקדם להם והרי זו כנדר. ובכשרים נמי אע"פ שנודרין בנזיר שאי אפשר לנזירות בלא נדר, אפילו הכי לא מיקריא נדר אלא נדבה, לפי שאינן מתכוונין לנדור מחמת תיהוי חטאת, אלא לנדבה גמורה כדי שיתחייבו קרבן, או (לנדר) [בשיטמ"ק: לגדור] בפני יצרן, כמעשה דשמעון הצדיק דבגמרא.
ומשום הכי קתני כנדרי כשרים לא אמר כלום, כלומר ואפילו בנזיר לא נדר, ואע"פ שהכשרים נודרים בנזיר לפי שתלה נזירותו בנדרי הכשרים, ואין הכשרים (נוזרים) [בשיטמ"ק: נודרים] מתורת נדר, דהיינו לכפר על מה שקדם להם מן החטא אלא לנדבה, והלכך כשאמר בנדבתם נדר בנזיר שאף הם נודרים בנזירות מתוך נדבת הלב. ובהכי מתרצא לן הא דאמרינן שנודרין על הצרה כדרך שעשה יעקב שנאמר (בראשית כח, כ) וידר יעקב נדר, לפי שאותו נדר אינו נדר גמור אלא נדבה והודאה.
דף ט - ב
וגרסינן בירושלמי (כאן פ"א ה"א): סבר שמעון הצדיק בני אדם מתוך הקפדה הם נודרים, מכיון שהם נודרים מתוך הקפדה סופו להתות, וכיון שהוא תוהא יעשו קרבנותיו כשוחט חולין בעזרה, זה מתוך ישוב נדר פיו ולבו שוין עד כאן.
אלא דקשיא לי קצת, דאם כן אפילו חטאת של מי שכפוהו להביא לא יאכל, וא"ת דאנן סהדי דלבסוף לרצונו הוא, דאגב אונסו ומצותו גמר ומביא, כמו שאמרו בפרק חזקת (ב"ב מח, א), ה"נ כיון שהוא מביאו מעצמו לרצונו הוא. וי"ל דמ"מ מנין הנזירות היה מתוך החרטה, ואין הקרבן בא אלא על נזירותו, נמצא שאף ע"פ שהקרבן מביא לרצונו, כיון שעל מנין שנמנה מתוך החרטה הובא, הרי זה כמביא חולין לעזרה.
והפירושין פירש שהוא מביא חולין גמורין לעזרה (הן) [בשיטמ"ק: ושמא הם] עושין אותו, כנדרי שגגות שסבור (הוה) [בשיטמ"ק: היה] לקבל הנזירות ואינו יכול לקבל.
ואי אפשר לומר כן, דשבועות שגגות ואונסין מותרות כנדרי שגגות ונדרי אונסין, כדאיתא לקמן בפרק ארבעה נדרים (כה, ב), ושבועה בענין זה שבועה גמורה הוא ולוקין עליה, וכדאמרינן בפרק שבועות שתים תניין (כו, ב) נשבע על הככר ונצטער עליה ואכלה בשוגג מיד, אם שב מידיעתו מביא קרבן על שגגתו, לא שב מידיעתו אינו מביא קרבן על שגגתו. וזה הואיל ואינו שב מידיעתו אינו מביא קרבן על שגגתו, ודוקא מקרבן פטור מהאי טעמא, הא אכלה במזיד ובהתראה לוקה עליה והכי נמי דכותה.
דף י - א
וי"ל דכשהוא אומר לשון הכתוב ישכח ויזכור שם כמו שהוא כתוב חרם לה', אבל כשאינו אומר בלשון הכתוב, כשיצטרך להחרים לבדק הבית לא יזכיר את השם, אלא יאמר חרם לבדק הבית.
דף י - ב
דף יא - א
ואינו מתיישב בעיני דהא לכלהו גירסאות דהתם לא ממעטים אלא ממונא, ואיסורא דאית בהו ממונא, כסוטה ועדים, הא בכל שאר איסורי אית ליה לר' מאיר מכלל לאו אתה שומע הן.
ומצאתי בהלכות הרמב"ן ז"ל אלו נדרים איסורא דאית בהו ממונא, ליאסר הוא בנכסי חברו ובגיטין וקדושין, וזה נכון.
ויש מתרצים דמודה ר' יהודה בכל הנך, דלשון פעולה הם, ולא שם דבר, ומשמע מוקדש מופסל מטומא מפוגל, אבל נותר קשיא לוה, ואמרינן דנותר אגררא דפגול נקט ליה הכין, ולעולם כנותר בכ"ף בעי, וצריך תירוץ עדיין.
דף יא - ב
הכי גרסינן: הכי קאמר לא חולין להוי, לפיכך לא אוכל לך. והאי לאו מכלל לאו אתה שומע הן הוא, דכיון דקמסיים דבוריה, ואמר לא אוכל לך מוכחא מילתא, דחולין דקאמר לא חולין להוי אלא קרבן, כדי שלא אוכל לך קאמר דלא גרע מידות, דאילו אמר הרי זה אסור כאילו אמר הרי זה עלי כקרבן. ולא דמי למתניתין דאוקימנא כר' יהודה ודלא כר' מאיר, משום דהתם שאוכל קאמר, ואם נאמר דהכי קאמר לא חולין להוי אלא קרבן מה שאוכל לך, הוי ליה מכלל לאו אתה שומע הן, דאילו סתם דבריו, דמשמע שרוצה להתיר אכילתו דשאוכל קאמר. ולעולם הולכין לר' מאיר אחר משמעות סוף דבריו, והלכך כשאמר לחולין שאוכל לך, הכי קאמר חולין יהא כדי שאוכל לך, וכשאמר שלא אוכל לך, אי אפשר לומר חולין יהא כדי שלא אוכל לך, דאדרבא כשהיא כחולין כל שכן שיהא מותר לאכול, אלא לא חולין קאמר, וכן לקרבן שלא אוכל לך.
וא"ת א"כ קרבן לא אוכל לך לר' מאיר, נימא דהכי קאמר קרבן (והא) [בשיטמ"ק: יהא] לפיכך לא אוכל, ואנן איפכא תנן לקמן בפרק ואלו מותרין (טז, א), קרבן לא אוכל לך מותר, ואוקימנא כולה ההיא מתני' כר"מ, כדאיתא התם בגמרא. וי"ל דכל שאמר באות השמוש, כגון לקרבן או לחולין, יש במשמע דלקרבן יהא, ולא חולין יהא קאמר, דאי בחיי קרבן, או בחיי חולין קאמר, אם כן אמר קרבן כעין שבועה, כמו שבועה שלא אוכל לך, למה לי לקרבן ולחולין בשמוש למ"ד, לימא קרבן והלכך נפרש דבריו שכך אמר, לקרבן יהא כדי שלא נוציא דבריו לבטלה. וכן כשאומר לחולין נפרש (אלא) [בשיטמ"ק: ולא] חולין יהא, שאם לא כן היה מוציא דבריו לבטלה, אבל באומר קרבן לא אוכל לך, יש לומר דהכי קאמר במצות קרבן, לא אוכל לך, כמו שבועה לא אוכל לך, וכסבור שהאומר במצות קרבן, שיהא אסור כמוציא שבועה מפיו, ואינו כן אלא מותר.
הכי גרסינן: הא דאמר לחולין. כלומר הא דאמר לחולין בפתחות הלמ"ד משמע לא חולין להוי, לפיכך לא אוכל, הא דאמר לחולין בשב"א הלמ"ד, דאין אומרים לא חולין להוי, אלא חולין יהא מה שלא אוכל לך, ולר' יהודה בין לחולין (שלא) [בשיטמ"ק: שאוכל] לך, בין לחולין שלא אוכל לך הרי זה אסור, דלחולין בשב"א שלא אוכל לך הרי זה אסור, משום מכלל לאו אתה שומע הן, הא מה שאוכל לך לא יהא חולין אלא קרבן. ולחולין בפתחות הלמ"ד נמי אסור, הכי נמי מפרשינן ליה, לחולין יהא מה שלא אוכל לך, הא מה שאוכל לך לא יהא לחולין אלא לקרבן, דמה שאמרו בלחולין שאוכל במתני', דהוי כשתי תיבות, וכאילו אמר לא חולין היינו להחמיר ולא להקל, ומשום דסתם נדרים להחמיר כנ"ל.
ואי נמי דודאי משמע דלקרבן לא אוכל לך, מודה ביה נמי ר' יהודה, דכיון דאשכחן לר' מאיר דאסר, ולא אשכחן לר' יהודה דפליג עליה בהדיה, מסברא לא אמרינן דפליגי, ואף על גב דאמרינן הכא האי תנא סבר לה כוותיה בחדא, ופליג עליה בחדא, סבר לה כוותיה בחדא דמכלל לאו אתה שומע הן, ופליג עליה בלקרבן, ההוא פירוקא בעלמא הוא, ולא סמכינן עליה, אלא אדרב אשי, ועוד דהבאי תנא בלחוד הוא דאשכחן דפליג עליה, הא ר' יהודה לא אשכחן דפליג עליה.
והא דאצטרכינן למימר הכא, רישא מני ר' מאיר, אימא סיפא, לחולין לא אוכל לך, דלכאורה משמע דלר' מאיר בלחוד הוא דקשיא, ולא לרבנן היא, [בשיטמ"ק: לא היא] אלא משום דאשכחן לר' מאיר דאמר הכין, אקשינן דידיה אדידיה, אבל לרבנן לא אשכחן, ואי לא דאמרינן ר' מאיר דמיניה נשמע אף לרבנן לא הוה ידעינן להאי סברא כלל, הלכך אקשינן מיניה לר' מאיר, ומינה נשמע לרבנן, ודכוותא נמי בפרקין דלקמן גבי מתניתין (טו, ב) דלקרבן שלא אוכל לך מותר כנ"ל. ואיכא מרבוותא דפסקי כזה בלקרבן, ואיכא מאן דפסק בהיפך זה.
וזהו נמי דבבכור קאסר ר' יעקב מפני שמצוה להקדישו, ולא קשי ליה חלת אהרן ותרומתו, משום דבכור לאו נכסיה דכהן הוא, דהא אינו נאכל אלא לזכרי כהונה, ודבר הנדור חשבינן ליה כיון שמצוה להקדישו.
דף יב - א
ומכאן לנודר מגבינה של עכו"ם, ומשומנו של גיד, וסתם יינם של עכו"ם, והתפיס בהם האי מתפיס בנדר הוי ואסור.
ויש מי שפירש דחלה ותרומה דבר האסור הוא ודאי, דהא אפילו קודם שקרא עליה שם כל הכרי וכל העיסה אסורים לכל, ואפילו לכהן, ולא הוצרך לקרות שם לאסור, אלא להתיר השאר לזרים, ולהתיר הם עצמן לכהן, מה שאין כן בבכור שאין צריך להקדישו להתירו, ולא להתיר דבר אחר על ידו.
ואם תאמר מתפיס במעשר בהמה דתנינן בפרקין דלקמן (יח, ב) שהוא אסור, מפני מה אסור, והלא מעשר בהמה מותר הוא לכל אדם, יותר מן החלה והתרומה. ויש לומר דמעשר בהמה שאני, שצריך קריאת שם, ולא להתיר את (הנדר) [העדר] בקריאתו, כחלה וכתרומה, שאין העדר אסור באכילה קודם הפרשת העשירי, אלא מצד עצמו הוא חייב לקרות לו שם, ולאסור העשירי בעצמו, שהיה מותר מתחילה הוא שקורא לו שם, אם כן הרי זה כדבר הנדור. וא"נ כטעמא קמא דאמרן, דחלת אהרן ותרומתו לאו לקרן הם, אלא נכסי כהן, אבל מעשר בהמה כקרבן הוא, ומקרי שפיר דבר הנדור.
דף יב - ב
דף יג - א
והא נמי דקאמר לעיל אלא דמחית בשר בכור גביה, לאו למימרא דעד השתא לא איירי בכהאי גוונא, אלא לישנא רוחחא הוא וכדפרישית כנ"ל לפום לישנא דכתיב בספרים שלנו, ומיהו הפירוש הראשון עיקר.
והראב"ד ז"ל (הל' נדרים פ"א, הט"ו) דכולי עלמא לפני זריקת דמים כלומר לא בדאמר בפירוש כלפני זריקת דמים או כלאחר זריקה פליגי, אלא כדמחית בכור מחיים, או בשר בכור לפני זריקת דמים פליגי, ובפלוגתא אחריתי הוא דפליגי, דמאן דשרי סבר לאו דבר הנדור הוא, ומאן דאסר סבר דבר הנדור הוא ולשון זה יפה. אלא דאכתי לא מיחוור לי לישנא דגמרא שפיר, דכיון דעד השתא כי אמרינן לפני זריקת דמים ולאחר זריקת דמים, ולאחר זריקת דמים היינו דקאמר הכין בפירוש. מסתמא כי הדרינן ואמרינן דכולי עלמא לפני זריקת דמים, אף הוא פירושו בדאמר לפני זריקת דמים, דאי לא לימא לעולם דמחית בשר בכור לפני זריקת דמים היא.
ולפי לשון זה בגמרא יש לי לומר דהכי פירושא, היכי דמי כלומר, אי לאו תנאי היא כדאמרן, ולעולם הני תנאי בחדא שיטתא קיימי בהא מילתא, או בעיקרו קא מתפיס לכולהו, או בהיתרא קא מתפיס לכולהו, אם כן במאי קמיפלגי, אי מחית בשר בכור לפני זריקת דמים קמיה ואתפיס בה מאי טעמא דמאן דשרי. ואי לאחר זריקת דמים ומשום הכי שרי מאן דשרי דסבירא לן דבהיתרא קא מתפיס, מאי טעמא דמאן דאסר כלומר, מאיזה טעם אסר אלא לאו תנאי היא, והיינו עיקר פלוגתייהו בדמחית בשר בכור גביה כדאמרן, ואמר זה כזה, ודחינן לא, דכולי עלמא לפני זריקת דמים כלומר, דכולי עלמא בעיקרו קא מתפיס, דהיינו בלפני זריקת דמים, והכא בפלוגתא אחריתי פליגי, והא דקאמר דכולי עלמא לפני זריקת דמים ולא אמר דכולי עלמא בעיקרו הוא מתפיס, דניחא ליה למינקט לישנא דנקט מאן דמייתי מינה ראיה, כיון דהאי לישנא והאי לישנא לחד טעמא סלקן.
והא נמי דקאמר לעיל אלא דמחית בשר בכור גביה, לאו למימרא דעד השתא לא איירי בכהאי גוונא, אלא לישנא רויחא הוא וכדפרישית, כן נראה לי לפום לישנא דכתיב בספרים שלנו, ומיהו הפירוש הראשון עיקר. [לפי הש"מ].
דף יג - ב
ואינו מחוור, חדא דלפי מה שהיינו סבורים עכשיו, דלא אסר אלא הדבור והעשיה וההילוך, ודאי כל אלו אין בהם ממש, דודאי מה שנעשה הוא שיש לו ממש, אבל ההילוך והעשיה אין בהם ממש.
וכך כתב הרב רבנו ברוך בר שמואל זכרונו לברכה הספרדי בפירושיו ויפה אמר, והיינו דאמרינן נמי בשלהי בתרא (קמז, ב) ידור פלוני בבית זה לא אמר כלום, לפי שמעשה הדירה אין לו ממש. ועוד קשיא לי דאפילו לדבריהם, אפילו באוסר המעשה שעשה בידיו, והמלאכה שיתקן ברגליו, מכל מקום מעשה ידיו, ומלאכת רגליו, דבר שלא בא לעולם הוא, ואין אדם אוסר על חברו דבר שלא בא לעולם, עד שיאמר ידי לעושיהן, דידים איתנהו בעולם, וכדאיתא בפרק אע"פ בכתובות (נט, א) והכי קיימא לן וכדאיפסקא הלכתא התם אלא אם תעמידנ' כר"מ, דאית ליה אדם אוסר דבר שלא בא לעולם, וכיון דלא אתמר הכין במתני' למה לן לאפוקי למתניתין לבר מהלכתא, והלכך מתניתין לית לה פתרי אלא בהאי שינויי דשנינן, דפי לדבורי וידי למעשיהן, ורגלי להלוכן קאמר.
ומיהו אפשר היה לאוקמה בבל יחל דרבנן, וכדאמרינן בפרקין דלקמן (יד, ב) גבי קונם שאני ישן, אלא דעדיפא וקושטא קא מתרץ, דמדקתני פי מדבר עמך, ולא קתני שאני מדבר עמך, שמע מינה דפי לדבורי קאמר, דקונם לא קאי אמדבר, אלא אפי כדאמרן. ועוד נ"ל, דלא אפשר לאוקמה בבל יחל דרבנן, מדקתני אסור ולא קתני הרי זה בבל יחל, כדקתני בפרקין דלקמן (טו, א) דכל היכא דתני אסור דאורייתא קאמר. ועוד נ"ל דליכא בל יחל דרבנן בדבר שאין בו ממש, ושלא בא לעולם, אלא במה שאוסר על עצמו, אבל לאסור על אחרים, ואפילו בקונם ליכא איסורא כלל, ואפילו מדרבנן, והכא בשאוסר דבורו ומעשה ידיו על חברו היא, הלכך לא חייל, ובפרקין דלקמן (יד, ב טו, א) בקונם שאני ישן שאוסר על עצמו, מ"ה מוקמינן לה בבל יחל דרבנן, וכדכתיבנא התם בדוכתא בסיעתא דשמיא.
פרק ואלו מותרים
דף יד - א
דף יד - ב
ומכל מקום נראה שירושלמי זה שכתב הרב ז"ל, לא פירשו הכתוב בה הזכרות השם כמו שפירש הרב ז"ל, אלא בקרבנות הכתובים בתורה, והרי זה כאומר הרי עלי כקרבן, ולפי פשוטן של דברים אינו הולך על שטת התלמוד שלנו, שאמרו דעתיה אהזכרות.
ויש לפרש דהזכרות שאמרו בגמרא, לאו הזכרות של שם קאמר, אלא מה שנזכר בתורה קאמר, דהיינו כקרבנות, וכמנחה, וככלים המוקדשין, ומפני שמה שכתוב בה כולל הכל, לכן כלל כאן הכל בלשון הזכרות, ובירושלמי פרט לך אחד מן ההזכרות, והכל ענין אחד. אבל לפי מה שכתב הרב ז"ל הזכרות ממש, ואמר שעל ידי הכתיבה והכונה לשם קדושה הם קדושות, והוי כדבר הנדור קשיא לי דאם כן אפילו בנודר בתורה יהא אסור בדבר הנדור, ואפילו כשדעתו אגוילין, שהרי אפילו הגוילין קדושים מחמת כונת הכתיבה לשם קדושת כתבי הקדש, כדאיתא במסכת שבת בפרק כל כתבי הקדש (קטז, א) דאיבעיא להו התם הגליונין אם מצילין אותן מפני הדליקה אם לאו, ואע"ג דלא איפשיטא התם, הכא אזלינן בהו לחומרא בספק של תורה שמטילין אותו לחומרא, ואין לומר דמהכא איפשיטא דגליונין אין בהן קדושה, דאם כן ליפשטה התם מהא. ויש לומר דכיון שאמר בתורה, דעתיה אגוילין שהתורה כתובה בהם, ולא אגליונין, שאין הגליון קרי תורה אלא הגוילין, על שם שהתורה כתובה בהם, וגוילין לכולי עלמא אינן קדושים אלא מחמת הכתיבה שבהם, וכל שנמחקו פרחה קדושתם מהם, כדאיתא התם ואם כן לא הוי מתפיס בדבר הנדור.
ואכתי לא ניחא לי, דמאי שנא הזכרות, אפילו שאר הכתובים נמי קדושים על ידי כוונת הכתיבה, לשם כתבי הקדש וליהוי כדבר הנדור. ויש לומר דלאו דוקא הזכרות, אלא הוא הדין לכל הכתוב בה, ודבר הקדוש בה יותר נקט, שאפילו נדר בספר תורה שנמחק, ולא נשתייר בו הזכרה, אם אמר במה שכתוב בה נראה ודאי דאסור, מדלא חלק בין שכתוב בה הזכרות ובין שאין כתוב בה, וכן דעת ר' יוסי דירושלמי דגרסינן התם (פ"א, ה"ג) א"ר יוסי (בתורה בקודשת תורה, בקדושת כתובים) [בשיטמ"ק: כתורה כקדושת תורה ככתוב בה כקדושת כתוביה]. ולפי זה לא שנא נודר בתורה, ולא שנא נודר בשאר ספרי הקדש, דדעתיה אהזכרות שבהם, ואי נמי על שאר דברי קדושה הכתובים בה, אבל לפי מה שאמרו שם בירושלמי בכתוב בה בקרבנות הכתובים בה, משמע דדוקא בנודר בתורה ממש שכתוב בה קרבן, אבל נודר בשאר ספרי הקדש, שאין כתוב בהם קרבן ודברים הנדרין ונדבין לא.
והלכך לפום האי לישנא קיימא לן לפום פסק הלכה, היכא דנשבע בתורה דאמר בה ומנחא אארעא לא אמר כלום, בה ובמה שכתוב בה אפילו במה שכתוב בה לחוד דבריו קיימין, דכל שאמר במה שכתוב בה דעתיה אהזכרות שבה, ונמצאת גירסא זו עולה לפסק הלכה עם הפירוש הראשון שכתבנו.
דף טו - א
דף טו - ב
הכי גרסינן: אמר רב נחמן הוא הדין דליתני הלך. ורב נחמן אליבא דרב יהודה קא מתרץ, והכי קאמר הלך אין מהלך לא, ואם איתא דאכל דוקא, אם כן ליתני מהלך לאשמועינן דאינו יכול לאכול לכתחלה. כלומר דכיון דאמרינן, דהאומר ככר זה זה עלי היום אם אלך למחר, וקתני תניתין דמהלך למחר לכתחלה, הא ודאי קא משמע לן דלא הותר לו לאכול (ממש) [בשיטמ"ק: אמש], ומשום כך מותר לו לילך היום לכתחלה, דאמר רב נחמן לתרוצה אליבא דרב יהודה, הוא הדין דהוה ליה למיתני מהלך כו'.
דף טז - א
דף טז - ב
דף יז - א
[גמרא:] הכי גרסינן ברוב הספרים: כיון דאמר הריני נזיר הוה ליה נזיר, וכי אכיל טובא זמני, דמתרי ליה מחייב על כל אכילה ואכילה, איידי דקתני שבועה שלא אוכל, תנא נמי הריני נזיר אם אוכל, ולעולם גבי נזיר לא צריך למיתני אם אוכל. ויש ספרים דלא גרסי ליה כלל. ולספרים דגרסי ליה, יש לפרש דתרתי קא קשיא ליה, חדא למה ליה למתני כלל אם אוכל, דהא מכיון דאמר הריני נזיר, בלא תליית אכילה הוה ליה נזיר. ועוד דאפילו בתליית אכילה נמי למה ליה למימר תרי זמני אם אוכל ואם אוכל, דאי להתחייב בנזירות הרבה אפילו בתנאי אחד של אכילה משכחת לה. דאי אתני ואמר הריני נזיר אם אוכל מככר זה ואכל ולא אתרו ביה, אפילו אכל כל היום כולו אינו חייב אלא נזירות אחת, דכולה אכילה אינה אלא אחת. אבל אם יש לו התראה בנתים התראות מוחלקות באכילות, כשם שהם מוחלקות למלקיות, וכי אמר הריני נזיר אם אוכל ואכל הרי הוא נזיר, כי הודיעוהו הרי זה כשחזר ואכל כאוכל אכילה אחרת, והרי הוא נזיר, דמעיקרא לא נזירות אחד קבל על עצמו, אלא בכל אכילה שיאכל יהא נזיר, ואם כן כשמתרין בו זמני טובא הוה ליה נזיר, על כל התראה והתרא. ופריק שדין הוא דלא ליתני כלל אם אוכל, ואפילו תנא ליה הוה סגי ליה למיתני חדא זימנא, הריני נזיר אם אוכל, אלא איידי דבעי למיתני בשבועה שלא אוכל, תנא בנדרים נמי אם אוכל, ואיידי נמי דבעי למיתני בשבועה שלא אוכל שלא אוכל, תנא נמי אם אוכל אם אוכל.
דף יז - ב
דף יח - א
דף יח - ב
[גמרא:] המקדיש חייתו ובהמתו. יש מפרשים [וכן בר"נ ד"ה המקדיש] או בהמתו, ואילו הכי קסבר תנא קמא דהקדיש את הכוי, דמעייל איניש נפשיה לספיקא. ויש מפרשים עיין בתוספות [ד"ה והתנן] אפילו חייתו ובהמתו שניהם, ואפילו הכי כיון שאינו ברור שיהא בכל אחד מהם, לא מעייל נפשיה להקדיש מה שהוא בספק, ולא הקדיש אלא מה שהוא בהמה ודאית, או חיה ודאית, והראשון נראה לי עיקר.
דף יט - א
הכי גרסינן: אלא אי קשיא הא קשיא ספק משקין ליטמא טמא, לטמא אחרים טהור, ואי רבי אלעזר כו'. ולא גרסינן הכא דברי רבי מאיר, וכן היה אומר רבי אלעזר כדבריו, דבמתניתין דמס' טהרות [פרק ד' משנה ז'] ליתא כלל. ועוד דאילו גרסינן לה מאי קא מקשה במאי אוקימתא כרבי אלעזר, אימא סיפא משקין ליטמא, כו' ולומר דמהא שמעינן דמתניתין דנזירות לאו רבי אלעזר, אדרבא מסיפא שמעינן דכולה מתניתין ר' אלעזר. והא דשמעינן ליה לרבי אלעזר דברייתא, דאמר אין טומאה למשקין כל עיקר פירכא אחריתי היא, דאיכא למיפרך בין כך ובין כך דרבי אלעזר. אלא ודאי לא גרסינן ליה הכא כלל בודאי בתוספתא איתא ומייתינן לה בפרק קמא דפסחים, גבי פלוגתא דרב ושמואל דדרכן ממש, או דכן מלטמא אחרים, ואגב ההיא כתבוה כאן ספרי דלא דייקי. ואי קשיא לך מכל מקום הא קא מפרש בהדיא בברייתא דרבי אלעזר אומר כדבריו, ואם כן מתניתין דנזירות כרבי אלעזר היא לא היא דהא פריש לה רב התם בפרק קמא דפסחים, דמאי רבי אלעזר אומר כדבריו אלטמא אחרים טהור, אבל לא אלטמא טמא. והא דפרכינן עליה דרב התם והא וכן קתני, דמשמע דאכולה קאי דאפילו אלטמא טמא, פירכא כל דהוא היא, ולעולם אלטמא אחרים טהור קאי.
דף יט - ב
והא דאמר רבי אדא בר אהבה תניא נזיר שמשון. כלומר דבהדיא תניא, דאפילו אמר הריני נזיר שמשון אם יש בכרי זה כו' רבי יהודה מתיר, אלמא טעמיה דרבי יהודה לאו משום דספקו חמור מודאי.
ולענין פסק הלכה. קיימא לן דסתם נדרים להחמיר כרבי מאיר וחכמים, דעל כרחך לא פליגי רבנן עליה דרבי מאיר אלא בסתם תרומה בגליל, לפי שאין אנשי גליל מכירין בתרומת הלשכה הא מכירין אסורה, ואף על גב דפליג עלייהו ר' אליעזר בר צדוק, הוה ליה יחיד לגבי רבים ולא קיימא לן כותיה, וכן פסקוה הפוסקים בחבוריהם. אלא דקשיא לי, דהא טעמא דסתם נדרים להחמיר משום דמעייל איניש נפשיה לספיקא, וכדאיתא בכולה שמעתין ואילו לקמן בריש פרק קונם יין [פא, א], וכן במסכת קדושין פרק האומר [סד, ב] פליגי בה רבי מאיר ורבי יוסי, גבי מי שהיו לו שתי כתי בנות ואמר קדשתי את בתי הגדולה כו', דתנינן כולן אסורות דברי רבי מאיר חוץ מן הקטנה שבקטנות, רבי יוסי אמר כולן מותרות חוץ מן וכו', ואוקימנא פלוגתייהו התם במעייל איניש לספיקא או לא, דרבי מאיר סבר מעייל ורבי יוסי סבר לא מעייל, וקיימא לן כרבי יוסי, דרבי מאיר ורבי יוסי הלכה כרבי יוסי. ואין סברא לומר דטעמא דרבי יוסי משום התם דגופיה לא מעייל איניש לספיקא, אבל ממונה מעייל, והתם כיון דבדבוריה קיימא לקדשה כגופיה דמי ולא מעייל ליה בספיקא (והא) [בשיטמ"ק: דהא] משמע הכא בשמעתין דליכא מאן דמפליג בין גופיה לממוניה. ויש לומר דהתם היינו טעמא משום דספיקו חמור מודאי, דאלו ודאי לא מיתסרא אלא חדא, ובספיקו כולן אסורות, והלכך כל שספקו חמור מודאי לא מעייל איניש נפשיה לספיקא, דאיתא בשמעתין בדעתיה דרבי יהודה. ואם תאמר אם כן מאי פרכינן התם עלייהו והא איפכא שמעינן להו דמתניתין דעד לפני [בשיטמ"ק: הפסח], לימא התם משום דאין ספיקו חמור מודאי. לא היא, דלרבי יוסי ניחא, אבל לרבי מאיר כל שכן דקשיא, דהשתא היכא דספיקו חמור מודאי מעייל, היכא דאין ספיקו חמור מודאי, לא כל שכן ועוד צריך תירוץ.
דף כ - א
[גמרא:] היכי דמי כדתנא מי שנזר ועבר על נזירותו אין נזקקין לו, עד שינהוג איסור כימים שנהג בהם היתר. כתוב (בתוספותא) [בשיטמ"ק: בתוספות] אחד מרבני הצרפתים ז"ל, שמעשה בא לפני הרב, באדם שנדר מכל פירות, חוץ מדגן, ועבר על נדרו (הורה) [בשיטמ"ק: להורות] שנזקקין לו מיד, כיון שענינו של זה כן, שאינו יכול לקיים לנדרו, וכל שאתה מוסיף עליו זמן יעבור. ועוד דהיינו לדבר מצוה, שימעט במלאכת שמים, או שיהא במכשול כל ימיו שלא יכל ליזהר בנדרו. ומיהו ודאי צריך לבקש לו פתח אחר, ולא פותחין בחרטה דכדי תהית (כו') [בשיטמ"ק: כ"י] נדר על חרם ועבר על נזירותו שוים הם עד כאן, ואיני יורד לסוף דעתם, במה שכתבו כאן שאין פותחין בחרטה, ואי משום דמחמירין עליו כאן הואיל ועבר [בשיטמ"ק: זו], לא שמענו לדברי חכמים בעובר בנדר גמור, יתר מנדרים אלו, ותנן וחכמים אומרים פותחין לו פתח ממקום אחר.
פרק ארבעה נדרים
דף כ - ב
דף כא - א
[גמרא:] מי קתני שניהם רצו שניהם רוצין קתני. פירוש אי קתני שניהם רצו בשלשה דינרים היה במשמע דהשתא רצו אבל מעיקרא לא רצו אלא שמא זה גמר בסלע וזה גמר בשקל ואילו היה כן לא הוה אתי כרבנן דהא נדר גמור הוא ובדוקא נדרו. אבל השתא דקתני רוצין יש במשמע דמעיקרא רוצין בשלשה דינרים אלא שאמרו כן לזרז ובכי הא אפילו רבנן מודו.
דף כא - ב
הכי גרסינן: ההוא דאתא לקמיה דרב אסי, אמר ליה כדי תהית אמר ליה אין, ושרייה. ויש מי שגורס אמר ליה ולא, שרייה. ולפי גירסא זו נראה, שפירושו ולא בתמיהא כלומר, וכי אינו מתחרט וזה לאו שהוא כהן, ולפיכך שרייה. ירושלמי פרק ר' אליעזר אומר פותחין [פרק תשיעי הלכה א'] כו' ר' מנא נדר מן חמרא דאבוה, סליק לגביה אמר ליה אילו הוה ידעת דאנא מצטער נדר הוית אמר ליה לא, (ושרא) [בשיטמ"ק: ושריא] ליה. ותו גרסינן התם, ר' מנא נדר וסליק לגבי ר' שמיי אמר, אילו הות ידע דברייתא רחקין ממך דאת נדרן הוית נדר אמר ליה לא, ושרייה. (גליון ואם תאמר והא אמרינן לעיל דרב אסי קסבר אין פותחין בחרטה, והיכי שרייה להאי גברא בחרטה. ויש לומר דרב (אשי לחוד ור') [אסי ורבי - עיין בר"ן ד"ה ושרייה] לחוד, ורבי אסי לחוד, דרב אשי סבר לה כרב נחמן דפותחין בחרטה, ר"מ תלמידו).
דף כב - א
כך גירסת הספרים: אין נזקקין לאלקי ישראל, חוץ מאשתי שגנבה את כיסי והכתה את בני, ונודע שלא גנבה ושלא הכתו. וכן מצאתיה [בשיטמ"ק: גם] בתשובת רב האי גאון, אבל בתוספת רבותינו הצרפתים אמרו דלא גרסינן [בשיטמ"ק: לה] אלא הכי, חוץ מאשתי שגנבה את כיסי ושהכתה את בני, ותו לא. מפני שהוקשה בעיניהם, דאילו בנמצא שלא גנבה ושלא הכתה, בכי הא אין צריך שאלה כלל, דהיינו נדרי שגגות וכדתנן במתניתין, לכאורה נראה ודאי כדבריהם, אלא שנמצא כן בכל הספרים. ומתוך כך יש לי לומר, דארבעה נדרים שהתירו חכמים היינו בשהלך לו ולא נודע אם נדר בדוקא או לא, אי נמי בנשאל באיזה צד נדר ואמר שכחתי, דבענין זה אנו אומרים, דמסתמא לא נדר בדוקא, אלא לזרז או בשגגה. וכן כל שאר הנדרים שהתירו, לפי שירדו חכמים לסוף דעת הבריות, שאין נודרין בכענין זה בדוקא, אבל אילו בא לפני חכם ואמר שנדר בדוקא, בכי הא ודאי נדר גמור הוא, צריך שאלה לחכם. וכדגרסינן בירושלמי גבי נדרי זרוזין [פרק ג' הלכה א'] אמר ר' אלעא הדא דתימא בשאין מעמידין, אבל אם היו מעמידין צריכין היתר חכם, פירוש שהיו מעמידין דבריהם שאין זה רוצה להוסיף, ולא זה לפחות, דאלמא בדוקא נדרו ולא לזרוז בעלמא, וזה אפילו שבלבו למוכרה כמו שרוצה הלוקח, או הלוקח לקנותה כמו שרוצה המוכר. אלמא דברים שבלב הן, פירוש דוקא שבאותו מעמד הסכימו לאותו סך שנעשה בסוף ביניהם, אבל במעמידין דברים הרבה ולא (עשה) [בשיטמ"ק: עשו] כלום באותו מעמד, ובמעמד אחר הסכימו לסך (אחר) [בשיטמ"ק: אחד] לפחות מסלע ולהוסיף על השקל, נאסר למוכר דמי החפץ וללוקח נאסר החפץ. ואם תאמר אפילו שבאותו מעמד נתנוהו באותו סך למה לא חל הנדר, והא הוו להו דברים שבלב, וקיימא לן דדברים שבלב אינן דברים. ויש לומר (דאין) [בשיטמ"ק: דירדו חכמים לסוף דעתן של] נודרין על מקח וממכר, שאין מוציאין לשון נדר, או לשון שבועה מפיהם על דעת שיהו נאסרין באותו דבר, אם לא יעשה הדבר כמו שהן אומרים, אלא לזרז את חברו, אם יוכל לפחות מן הסך או להוסיף עליו הם נודרים, ועכשיו כשנתן לו (בסך אחר המוכר או הלוקח דעתו מתחילה בכך) [סך אחר והמוכר קבלו ממנו הרי הוא כאילו המקבל ממנו כמה ששאל] וכן נמי במדיר את אשתו מחמת שחשב שגנבה את כיסו, ונמצא שלא גנבה, מאחר שלא המתין לידע אם גנבה אם לאו, ומיהר להדירה, אף על פי שאמר שהכתה את בני, ושגנבה את כיסי, אם יודע בעצמו שכל עצמו לא נדר אלא בשביל זה בלבד, ואילו לא גנבה לא היה מדירה, הרי זהו מותר ואין צריך לישאל. אבל אם בא לפני חכם, אין אומרים לו מיד מותר אתה, אלא נזקקין לו ושואלין אותו כיון שבא לישאל, שמא לנדר גמור נתכוונת, בין גנבה בין לא גנבה, ואילו בנדר בעלמא אילו אמר נדרתי באלקי ישראל אין נזקקין לו כלל, אבל אם אמר הדרתי את אשתי באלקי ישראל נזקקין לו, ומיהו בין נמצא שגנבה, בין נמצא שלא גנבה נזקקין לה, ואפילו נמצא שגנבה נשאל ומתירין לו משום שלום הבית, והא דנקט ונמצא שלא גנבה לישנא דמתניתין נקט, ולאו דוקא. כן נראה לי.
דף כג - א
דף כג - ב
דף כד - א
הכי גרסינן: מאי לאו אפילו בקמייתא, והיינו מה ששנינו במשנתינו רבי אליעזר אומר הרוצה שידיר חברו שיאכל אצלו וכו', ושמע מינה לא פליגו רבנן עליה אלא בבתרייתא. כלומר דוקא בבתרייתא דקסברי רבנן דכיון שמזכיר האכילה מההיא שמע מינה לאו (להב') [בשיטמ"ק: לזרז] קאמר אלא בדוקא, אבל באידך מודו ליה. והיינו נמי דקא תני יתר על כן אמר רבי אליעזר בן יעקב דמיתרת היא, זו על קמייתא. ויש ספרי שכתוב בהם מאי לאו אפילו בקמייתא, ושמע מינה פליגי רבנן שמע מינה, ואינו מחוור, דכיון דקתני יתר על כן אמר רבי אליעזר מנין שחלוקין עליו חכמים אף בראשונה.
דף כד - ב
[מתני:] נדרי הבאי אם לא ראיתי בדרך זו כעולי מצרים, אם לא ראיתי נחש כקורת בית הבד. אף על פי שלא ראה כן ממש, אלא שראה עם רב ולא כמנין עולי מצרים, הרי זה מותר, לפי שדרך העולם כן לדבר בדרך ההבאי והפלגה, וקורין לעם רב עולי מצרים, ולנחש גדול כקורת בית הבד, וכיוצא בזה ולא נתכוון זה לומר בדוקא. ומיהו אם לא ראה הרבה אנשים, או שלא ראה נחש גדול, הרי זה אסור שהרי שקר לגמרי. ומה שלא שנה כאן אם לא ראיתי גמל פורח באויר כמו ששנה אותו בשבועות [כט, א] גבי שבועות שוא אמרו בתוספות מפני שאין דרכן של בני אדם להיות מדברים כך, ואינם קורין אפילו לגמלא פרחא פורח באויר ולפיכך שנאו במשנה שבועות לפי שהיא שבועת שוא ממש בדבר שאי אפשר. ואיכא למימר דתנא הכא חדא והוא הדין לאידך, ותנא התם נמי גמל פורח באויר, [והוא הדין] לעולי מצרים, אף על גב דלא תנא ליה התם. ובגמרא [כה, א] קא מקשה אם לא ראיתי נחש כקורת בית הבד ולא הוי, והא ההוא [בשיטמ"ק: חויא] דהוה בשני דשבור מלכא. כו' ואוקימנא בגבו טרוף. ובירושלמי דמכלתין [פרק שלישי הלכה ב'] ודמסכת שבועות [פרק שלישי הלכה ו'] נמי אקשי גבי אם לא ראיתי בדרך זה כעולי מצרים, ואפשר דלא עבר כעולי מצרים, ופריקו אלא (כמן קיימן) [בשיטמ"ק: כינן קיימין] בראיה אחת. ואי אפשר לראות בראיה אחת ששים רבוא, וזהו ההפלגה. ונראה דלאו למימר דאי אמר על דבר שאפשר דהוי, כגון שאמר אם לא ראיתי כאן אלף איש והוא לא ראה, אלא במספר שיהא אסור, אלא בין כך ובין כך מותר, שלא נתכוון זה אלא לומר שראה כאן אנשים רבים, ולא במספר מכוון. וכן כתב רב האיי גאון ז"ל בתשובה, אלא מה שהוקשה להם בגמרא ובירושלמי לא על עיקר הדין, אלא אלישנא דמתניתין, היכי קרינן להו הבאי, דהבאי משמע דבר שאי אפשר שהיה, כגון ערים בצורות בשמים, ומשום הכי מתמה היכי קרי לה הבאי ומי לא הוי. כן נראה לי.
[גמרא] הכי גרסינן בכל הספרים: תנא כשם שנדרי הבאי מותרים כך שבועות הבאי מותרות, וכן היא שנויה בתוספתא [פרק ב' הלכה ב'] ואם תאמר והלא בשבועות [כט, א] שנינו, איזהו שבועות שוא נשבע לשנות את הידוע, נשבע על דבר שאי אפשר, אם לא ראיתי גמל פורח באויר, אלמא שבועות הבאי אסורות ולוקין עליהם יש לומר דהכא בשאינו אומר כן בדוקא, אלא בדרך הגוזמא וההפלגה, אבל התם כשאומר בדוקא, וכגון שפירש ואמר כן לא בדרך ההבאי אני אומר, אלא שראיתי כן ממש, או שנשאל אם נתכוון לומר כן בדרך ההבאי ואמר לאו. ונראה שכן תירצוה בירושלמי כאן [פרק ג' הלכה ב'] ובשבועות [פרק ג' הלכה ח'] דגרסינן התם, כשם שנדרי הבאי מותרים, [בשיטמ"ק ובירושלמי: כך שבועות הבאי מותרות], והא תני שבועות הבאי אסורות, רבי ירמיה בשם ר' פדת, כאן במעמידין כאן כשאין מעמידין, עד כאן גירסת ירושלמי. פירוש מעמידין ושאין מעמידין כמו שאמרתי, כאן שמעמיד ומחזיק דבריו שהוא כן בדרך האמת, כאן בשאין מעמיד דבריו, אלא אומר שלא אמר אלא על דעת ההפלגה. כן נראה לי. ועוד היה אפשר לתרץ, דאם אמר שבועה שלא אוכל ככר זה, אם לא ראיתי נחש כקורת בית הבד הככר מותר, לפי שלא נתכוון (בה) [בשיטמ"ק: זה] לאסור הפירות עליו, אלא להעמיד דבריו, אבל לענין מלקות לוקה משום הכי שבועת שוא, כן כתב הרמב"ן [בשיטמ"ק: ז"ל] בפסקי הלכותיו. ובירושלמי מצאתי הפך הדברים כאן [פרק ג' הלכה ב'] ובשבועות [פרק ג' הלכה ח'], ואפשר דטעות ידי סופר, דגרסינן התם כשם שנדרי הבאי מותרים, כך שבועות הבאי מותרות, והא תני שבועות הבאי אסורות, אמר רבי ירמיה בשם ר' פדת כאן במעמידין, כאן בשאין מעמידין, אמר ר' בא אפילו תימא במעמידין, כאן במיחל שבועה על נכסיו נכסיו אסורין, הא ללקות אינו לוקה. ונראה שיש שבוש בנוסחאות, וכך היה ראוי להיות בה, אפילו תימא במעמידין, כאן במיחל שבועה על נכסיו נכסיו מותרים, הא ללקות לוקה, שהרי ודאי הא דתני שבועות הבאי אסורות, היינו מתניתין דשבועות שתים תניין, דתניא איזו היא שבועת שוא נשבע לשנות את הידוע כו', נשבע על הדבר שאי אפשר אם לא ראיתי גמל פורח באויר, אם לא ראיתי נחש כקורת בית הבד, ועלה קא מייתי לה בירושלמי. ותנינין [כט, א] זו היא שבועת שוא שחייבין על זדונה מלקות, אם כן אי אפשר דגרסינן הא ללקות אינה לוקה [בשיטמ"ק: ועוד] דהא מעיקרא לפירוקא קמא דלא הוי מוקי לה במיחל שבועה על נכסיו, ודאי דאסור ומותר דקאמר למלקות קאמר, והא דתני אסורות במעמידין, אלמא כל שמעמיד לוקה, אלא ודאי נראה דהא ללקות לוקה גרסינן. ובתוספות ובפירושי רבני צרפת ז"ל נראה, שהם גורסין כאן שבועת הבאי אסורות, מתוך שהוקשה להם מתניתין דשבועות, ואמרו דשבועות דייקי בהו אינשי טובא, מתוך שהיא חמורה יותר, ובדוקא קא משתבע כעולי מצרים ממש, ולא כדקרו אינשי. ואי אפשר לומר כן, שהרי בירושלמי השוה אותן, ואי אתה מוציא מידי הבאי מותרין בתולה בהן איסור פירות, שאין שבועה כיוצא בהן מותרת, ועוד שהם הוצרכו לדחוק עצמן מאוד כדי להעמיד דבריהם, שהרי כאן לפי דבריהם אמר רבא שהאומר יאסרו פירות [בשיטמ"ק: עולם] עלי בשבועה, אם לא ראיתי כאן עולי מצרים, אסור בכל הפירות, ואילו בשבועות קרי לה שבועת שוא. והוצרכו לתרץ דהתם באומר יאסרו עלי כל פירות, והרי זו שבועת שוא, שאי אפשר לחיות בלא טעימת שום פרי שבעולם, והא דנקט אם לא ראיתי גמל פורח באויר לאו דוקא, אלא הוא הדין באומר יאסרו כל פירות שבעולם עלי אם לא ראיתי איש אחד כאן, אי נמי באומר שבועה שלא אוכל שום פרי, וזה דוחק גדול ודבר שאין מתקבל על הדעת. והראשון נראה עיקר. ומותרת דקתני פירושו פטורות, כלומר פטור עליהם, דפטור ומותר, וחייב ואסור חדא מלתא היא, וכדתניא גבי בצלים שירדו עליהם גשמים בשביעית וצמחו כו' רבי שמעון בן גמליאל אומר הגדל בחיוב חייב, והגדל בפטור פטור, שפירושו הגדל באיסור אסור, והגדל בהתר [בשיטמ"ק: בהיתר] מותר, ואיתא לקמן [נט, ב] בשלהי פרק הנודר מן הירק בשמעתתא דבצל.
הכי גרסינן: היכי דמי שבועות הבאי, אילימא דאמר שבועה אם לא ראיתי בדרך זה כעולי מצרים, מידעם קאמר הרי יצאת שבועה לשקר. אמר אביי דאמר שבועה שראיתי, אמר ליה רבא אם כן למה לי למימר ועוד דומיא דנדר קתני, אלא אמר רבא כו'. וכך היא בכל הספרים שלנו, ולפי מה שכתבנו למעלה דשבועות הבאי מותרות, גרסינן פירושא דשמעתין הכי לפי מה שיראה בעיני, היכי דמי שבועות הבאי שהיא מותרת, דהשתא לאו הוה סלקא דעתך שיהא תולה בה אכילת פירות, אי נמי דקאמר דומיא דנדר, וכגון דאמר שבועה אם לא ראיתי מידעם קאמר. כלומר שבועה זו אין לה שום משמעות, ואין ענין מובן מלשון זה דאם לא ראיתי אין לו קיום בפני עצמו, אלא אם כן תולה בו שום דבר, וכגון שאמר שבועה שאעשה כך, או שלא אעשה כך, דאם לא אינו אלא תנאי, וכיון שאין לשבועתו שום משמעות, הרי יצאת שבועה זו מפיו לכדי ולשוא. ואף על גב דאמרינן הרי יצאת שבועה לשקר, לאו שקר גמור קאמר, אלא לפעמים קורא לשוא שקר, מפני שהשקר הוא דבר שאינו (ולדבר) [בשיטמ"ק: וזה דבר] שאין לו משמעות קורא לה שקר. ודכותיה אשכחן בשבועות פרק שבועות שתים תניין [כט, א], דתנן שבועה שאוכל ככר זו, שבועה שלא אוכלנה, הראשונה משום ביטוי, והשניה משום שבועת שוא, ואקשינן עלה בגמרא השתא משום ביטוי מיחייב משום שבועת [בשיטמ"ק: שוא] לא מיחייב, הרי יצאת שבועה לשקר.
דף כה - א
דף כה - ב
דף כו - א
דף כו - ב
הכי גרסינן: איתיביה רב אדא בר אהבה [לקמן סו, א] קונם בצל שאני טועם. ולא גרסינן איתיביה לרבא, כי לתרוייהו קא פריך.
דף כז - א
הכי גרסינן: נדר מחמשה בני אדם כאחד הותר לאחד מהם הותר לכולן, חוץ מאחד מהם הוא מותר וכלן אסורין. [נראה לי שהמשך דברי רבינו הוא אחר הגליון] (גליון: לרבה דאמר במהפך דבריו פליגי, רישא דקתני שאני נהנה לכולכם, הותר אחד מהם הותרו כולם רבי עקיבא היא, והוא שהפך דבריו כשבא לפני חכם, ואמר לזה ולזה, אבל אם אם לא הפך אפילו רבי עקיבא מודה דכולן אסורין כמו שאמרנו למעלה. וסיפא דקתני כולכם אסורין חוץ מאחד מהם, מיירי בשלא הפך, ואתיא אפילו כרבנן דפליגי עליה דרבי עקיבא. עד כאן).
דף כז - ב
דף כח - א
דף כח - ב
דף כט - א
דף כט - ב
דף ל - א
דף ל - ב
דף לא - א
פרק אין בין המודר
דף לב - ב
דף לג - א
דף לא - ב
דף לד - א
הכי גרסינן: בשלמא למאן דאמר כשנכסי מחזיר אסורין על בעל אבדה, אבל דבעל אבדה אסורין על מחזיר לא מהדר, היינו דקסבר מקום שנוטלין עליה שכר כו', אלא למאן דאמר אפילו נכסי בעל אבדה אסורין על מחזיר נמי מהדר, אמאי תפול הנאה להקדש. כן הוא בספרים שלנו וכן הוא בפירושי הרב רבי ברוך ברבי שמואל הספרדי, והכי פירושו בשלמא למאן דאמר דמתניתין דוקא בשנכסי מחזיר אסורין על בעל אבדה שמהדר ומשום דמדעם דנפשיה קא מהדר, היינו דקתני מקום שנוטלין עליה שכר תפול הנאה להקדש, דאי אפשר שלא בשכר משום דמהנה ליה, דנהי דחזרה מותרת דבמצוה קא עסיק, אבל במניח לו דמי שכירותו אין כאן מצוה ומהנהו ואסור, וליתן ליה למחזיר נמי לא משום דמחזיר גברא יקירא הוא ולא בעי למשקל, והכי קתני במקום שנוטלין עליה שכר לא יחזיר בחנם, ואי לא בעי למשקל תפול הנאה להקדש, ולא דמי לפורע חובו דשרי למאן דאמר מבריח ארי מנכסיו הוא, דהכא כיון דמחזיר סתם יכול ליפרע מבעל אבדה כי מהדר ליה בחנם הוה ליה כנותן מתנה. וזה ראיה למה שכתבתי למעלה, דלרבנן אפילו בדיהיב למלוה על מנת שלא לפרוע מן הלוה אסור, אלא למאן דאמר דאפילו בנכסי בעל אבדה אסורין על מחזיר, אבל נכסי מחזיר מותרין על בעל אבדה ורצה מחזיר להחזיר בחנם, אמאי תפול הנאה להקדש הא שרי ליה לבעל אבדה לעכב השכר, וליכא למימר דבגברא יקירא קא מיירי, דלקבל אבדתו שלא בנתינת שכר ליכא גברא יקירא דלא מקבל, ולא איירי מתניתן אלא במחזיר בחנם דלא בעי למשקל דמי, ומתניתן לאו בששניהם מודרים הנאה זה מזה דמודר הנאה מחברו קתני, דמשמע דחד מינייהו מודר מחברו איזה שיהיה, או שבעל אבדה מודר מן המחזיר או כשמחזיר מודר מבעל אבדה. ומשני אחדא קתני. כלומר, ודאי מתניתין דקתני מחזיר לו אבדתו, בין בשנכנס בעל אבדה אסורין על מחזיר ונכסי מחזיר מותרין על בעל אבדה, בין בשנכסי מחזיר אסורין על בעל אבדה ונכסי בעל אבדה מותרין על מחזיר מיירי, ומיהו הא דקתני מקום שנוטלין עליה שכר תפול הנאה להקדש לאו אתרווייהו קאי, אלא אחדא דהיינו כשנכסי מחזיר אסורין על בעל אבדה, והיינו נמי הא דאמרינן לאידך לישנא, בשלמא למאן דאמר אף כשנכסי מחזיר אסורין מהדר היינו דמתרץ לה מקום וכו' כלומר יכול לתרץ מקום שנוטלים עליה שכר דמוקי לה בשנכסי מחזיר אסורים על בעל אבדה כדתריצנא ללישנא קמא, כן נראה פירושא דהאי שמעתא לפי גירסת הספרים ובפירושין גירסא אחרת וכן בתוספות ז"ל ומפרשים אותה בלשון אחר, וזה נראה עיקר דלפי גירסתם ופירושם יש כמה גמגומין.
דף לד - ב
הכי גרסינן: אלא עליך לאפוקי מאי לאפוקי דאי מגנבא איגנב, אמר ליה לא לאפוקי (דלאזמינה) [בשיטמ"ק: דאזמינה] עליה. וכן הוא ברוב הספרים, והאי אלא עליך לאפוקי מאי לסיומא דמלתיה דרבא הוא, כלומר פשיטא דאסור, ותדע לך דאי לאו הכי למאי קאמר ליה עליך ולאפוקי ככר זה לאיסורא (עלי) [בשיטמ"ק: עליה], דהאי עליך היכי משכחת לה אילימא דבעי לאוסרה [בשיטמ"ק: עליה] אי גנבא מיגנב, והא ודאי לא מסיק אדעתיה, ולא אצטריך לאוסרה עליה כי היכי דלא ליגנבא, אלא ודאי משום דמטריד ליה למיהבה ניהלי הוא דאסר עליה כי היכי דלא ליטרדיה ליה, אמר ליה לא דאזמינה עליה, כלומר הא דאיצטריך לאוסרה דאי אזמניה עליה [בשיטמ"ק: ליתסר מטעם מתנה משום דלא דמי למתנה דמתנה הא נפקיה מרשותיה אבל אזמניה עליה] כי אכיל משל מדיר אכיל. ויש ספרים דגרסי ככרי עליך לאפוקי מאי, דאי גנבא מיגנב אי נמי דאזמניה עליה, ולפי גירסא זו קושיא היא דמקשה רב חייא בר אבין לרבה, כלומר אם איתא דאסירא עליה אפילו בדיהבה ניהליה אם כן למה ליה דאמר ככרי, לימא ככר זה עליך וככרי לאפוקי מאי, ואמר ליה רבה לאפוקי דאי גנבא מיגנב קודם שאסרו עליו דההיא לאו ככרי הוא דאין דעתו עליה על מה שנגנב, אי נמי כיון דאינו ברשותו אין איסורו חל עליו בהקדש, שאינו יכול להקדישו לפי שאינו ברשותו, אי נמי דאזמניה על הככר קודם שאסרו עליו, דכיון דהזמינו על אותו ככר שוב אינו קרוי ככרו, כן נראה פירוש שיטה זו לפי הגירסא. ויש מי שפירש דאי גנבא מיגנב, שאילו גנבה אחר ונתיאש בעל הככר לאחר שבאת ליד הגנב דהוה כנתנה או שמכרה לאחר ומותר, ואין גירסא זו נכונה כלל, דאם כל (למה) [בשיטמ"ק: לימא] ליה לאפוקי שנתנה או שמכרה לאחר או שמת ויורשה ואזמניה עליה נמי אמאי אינו אסור, אי כבר קנאו לאו ככרו הוא והאי לאו אזמניה הוא, אלא שנתנו לו במתנה קודם לכן, ואם לא קנאו אכתי ליתסר עליה דככרו הוא. וקשיא לי מאי קא מיבעיא ליה, מתניתין הוא בפרקין [לקמן מג, א] מודר הנאה מחברו ואין לו מה יאכל, ילך אצל חנוני הרגיל אצלו ויאמר לו פלוני מודר הנאה ממני ואיני יודע מה אעשה לו, הרי זה נותן לו ובא ונוטל מזה, היה מהלך במדבר נותן לאחר וכו', אם אין עמהם אחר מניח על גבי הסלע, דאלמא מידו לידו אסור, והתם באומר הנאתי עליך או נכסי עליך, ולא באומר נכסים אלו עליך, דההיא בנותן לאחר נמי אסור. ויש לומר דהתם דוקא במדירו מהנאתו, וכיון שכן אם נותן לו מתנה בשעת מתנה הרי הוא נדור ממנו, והיינו נמי טעמא דמחזיר אבדה במקום שנוטלין עליה שכר שתפול הנאה להקדש, אבל באוסר נכסיו כיון שנתנן לו ויצאו מרשותו של מדיר איכא למימר דמודר מותר בהם, דבשעה שהוא נהנה מן הככר לא משל מדיר הוא נהנה אלא משל עצמו, ואמר ליה רבה דלא להכי אדריה מיניה, דאי לא עליך למה לי, והכי קאמר ליה וכל דאתי ממני יהא לך אסור. והא דקא בעי בנתנה לו במתנה, מסתברא והוא הטעם בלקחה ממנו, דכל שבאה לו מיד המדיר הרי זה אסור, דעליך אמר למימר נתנה לו או מכרה לו מהו, והכי נמי משמע בפרק השותפין [לקמן מו, א] דתנן התם קונם ביתך שאני נכנס מכרו לאחר דוקא שרי, הא מכרו לו אסור, אף על פי שבשעה שהוא נכנס לביתו של עצמו הוא נכנס ולא לבית מי שנדר ממנו, ואכתי קשיא לידוק מההיא מתניתין דפרק השותפין לאיסורא, דתנן קונם ביתך שאני נכנס שדך שאני לוקח מת או שמכרן לאחר מותר, דאלמא לאחר דוקא אבל לעצמו אסור, ויש לומר דדלמא אוסר עצמו בככרו של חברו שאני. כן נראה לי.
דף לה - א
הא דבעי מיניה רב אחא בריה דרב אויא לרב אשי ככרי עליך ונתנה לו מי מעל. יש מי שפירש בשלא הוציאו המקבל, ויש מי שפירש בשהוציאו המקבל וזה נראה לי עיקר, מדקא מאריך בלישנא ואמר שכל מוציא מעות הקדש לחולין מעל אף זה מעל, אלמא בכך היתה שאלה.
דף לה - ב
הא דאמר רבי יוחנן הכל צריכין דעת. קשיא להו לרבותינו בעלי התוספות ז"ל הא דאמרינן בקדושין [נה, א] בהמה שנמצאת מירושלים ועד מגדל עדר זכרים עולות נקבות שלמים, והתם לא ידעי בעלים מאן נינהו אלמא אין צריך דעת. ותירצו דהתם כיון שנאבד, דעת הבעלים היא שכל כהן שירצה להקריב יקריב, וכדאמרינן לקמן [לו, ב] גבי תרומה כל הרוצה לתרום יבא ויתרום, ואפילו יש כהן שמודר הנאה חברו ממנו אפילו הכי יכול להקריב כיון שלא עשה אותו שליח ממש, וכדאמרינן לקמן גבי תרומה, ולא איבעי להו הכא אלא (בשר קרבן) [בשיטמ"ק: אלא כשהקרבן] עדיין בבית בעלים, אם יכול כהן המודר הנאה לקחת אותו מבית בעלים להקריבו.
ויש מי שגורס: שכך כתב לה אחריות דאית לך עלי מן קדמת דנא. כלומר שהוא כתב לה בשעת נשואין שהוא מקבל עליו אחריות שהוא חייבת קודם לכן. ויש מי שגורס שכך כותבת לו, כלומר שהיא כותבת לו שובר בשעת קבלת כתובתה, ולפי גירסא זו לא מוכחא מהכא שיהא הוא חייב בקרבנות שהיא חייבת קודם נשואין, אלא אותם שנתחייבה בהן בעודה תחתיו.
דף לו - א
דף לו - ב
דף לז - א
דף לז - ב
דף לח - א
דף לח - ב
דף לט - א
[בשיטמ"ק: ולענין הלכה] בשנכסי מבקר אסורין על החולה. במקום שנוטלין שכר על הביקור אסור לבקרו בחנם, ובמקום שאין נוטלין עליה שכר מותר לבקרו עומד אבל לא יושב, גזרה שמא ישהא בישיבה, ועולא נמי לא פליג אדשמואל לענין דינא אלא לענין פירושא דמתניתן, ומשום דברייתא מכרעת לה הכין דקסבר דברייתא פירושא דהא מתניתין היא. אבל בשנכסי חולה אסורין על המבקר פליגי שמואל ועולא, דעולא סבר דדוקא עומד אבל לא יושב הואיל ואפשר בעמידה, ושמואל סבר דאפילו יושב הואיל ואמדינן ליה לדעתיה דלא אדריה מחיותיה בין כך ובין כך שרי, וכסתמא דברייתא דלא פליג בין יושב לעומד, וקיימא לן כותיה דשמואל וכסתמא דברייתא, ומשמע נמי דרבא קאי כותיה מדמפרש טעמיה דשמואל, ושמעינן מיהא דדוקא משום דלא אדריה מחיותיה שרי לכנס לחצרו של מדיר הא לאו הכי אסור, אף על גב דלא עייל לצרכו (לצרכי') אלא [בשיטמ"ק: לצרכיה] של מדיר, דמכל מקום בין כך ובין כך נהנה הוא.
דף מ - א
דף מא - ב
דף מב - א
דף מב - ב
דף מג - א
דף מג - ב
כך היא גירסת כל הספרים שלנו: מקצתן לראשון וכולן לשני, זכה שני להשתעבד בראשון. וברייתא היא בתוספתא [בבא בתרא פרק ט' הלכה ד'] גבי עבדים, וכגון שכתב מקצת נכסיו לאחד מעבדיו, ואחר כך כתב לשני שיהיו כל נכסיו שלו, הראשון לא קנה ולא יצא לחירות, כיון ששייר מקצת נכסיו, כדאיתא בגיטין בפרק קמא [ח, ב] ובבבא בתרא [קנ, ב] גבי חמשה עד שיכתבו כל נכסיהם, ושני קנה עצמו דהא לא שייר כלל, וכיון שקנה עצמו גם הוא זוכה במתנתו הלכך משתעבד בראשון, אלמא דעתו ליתן לו אף מה שכבר נתן, כיון שמתנתו הראשונה בטלה, שאם דעתו על מה שנתן, גם שני לא קנה עצמו, שגם מתנתו אינה במקצת, ושייר מה שכבר נתן לראשון, ויש גירסאות אחרות וזו נכונה.
דף מד - ב
פרק השותפין
דף מה - ב
דף מז - א
הכי גרסינן: מסתברא דקתני סיפא כופין את הנודר כו'. קשיא לי דלמא לעולם דאדריה, ומאי כופין את הנודר המדיר, דכיון שאסר הנאתו על חברו, וחברו (מועכב) [בשיטמ"ק: מעוכב] על ידו מליכנס בחצר ושל עצמו, כופין את המדיר שימכור חלקו, כדי להתיר את המודר ליכנס בו, וכן פירשוה בירושלמי [כאן פרק חמישי הלכה א'] דאתמר התם בתוך שלי אני נכנס איני נכנס בתוך שלך (ואתמר) [בירושלמי: ואת אמר] כופין (לו) [בירושלמי: לא] על הדא אתמר אלא על הדא, כופין את הנודר שימכור חלקו באומר הנאתי עליך, אבל באומר הנאתך עלי לא [בשיטמ"ק ובירושלמי: בדא]. ויש לומר דלא מסתברא להו לבעלי הגמרא, שנכוף אדם למכור את שלו מחמת שהוא אוסרו על חברו. ועוד יש לומר דנודר לשון עומד הוא, ולא משמע להו אלא או במי שאסור עצמו או במי שנאסר ואפילו על ידי חברו, אבל במי שהוא מדיר את אחרים, לא שייך ביה לשון עומד אלא לשון יוצא, ומדיר קרי ליה ולא נודר. והרמב"ם [הפלאה הלכות נדרים פרק ז' הלכה ה'] סמך על הירושלמי, ופסק כן שלא כסוגית הגמרא שלנו, וזו אחת מן ההשגות שהשיג עליו הראב"ד ז"ל [שם בהשגות], דאנן לא סמכינן אלא אגמרא דילן. ומיהו אם היה רגיל להדיר הנאתו על אחרים, בזה קונסים אותו וכופין למכור חלקו, וכדתניא בתוספתא [נדרים פרק ב' הלכה יא] היה אחד מהם רגיל להדיר אחרים הנאה על חלקו, כופין את הרגיל למכור את חלקו, וכן היא נמי בירושלמי [כאן פרק חמישי הלכה ב'] שכופין אותו אם היה נדרן, ובסוף שמועתינו נכתוב אותו.
דף מו - ב
ומאימתי קרינן ליה נדרן, מסתברא מכי נדר וחזר ונדר, וכן היא בירושלמי [כאן פרק חמישי הלכה ה'] דגרסינן התם, תנא רבי חייא אם היה נדרן כופין (בו) [בירושלמי: דו] אמר ליה אתית קדמאה ועבדית לה הכין תניינא ועבדית לה הכין, מכן ולהלן או שרי נדרך או זבין חלקך.
דף מז - א
גמרא. הכי גרסינן: בעי אבימי קונם לבית זה שאתה נכנס ומת או שמכראו לאחר מהו, אדם אוסר לחברו דבר שברשותו לכשיצא מרשותו אסור או לא. פירוש דלא דמי לאומר בית זה שאני נכנס שאם מת או שמכרו אסור, דהתם באוסר על עצמו והבית הזה אסר על עצמו, ומה לי של זה ומה לי של אחר, שהוא לא אסר ביתו של ראובן אלא הבית אסר על עצמו, ואדם אוסר על עצמו נכסי חברו, אבל באוסר על אחרים שאין אדם אוסר נכסי חברו על חברו ולא מצי אסר, וכל שאמר בית זה שאינך נכנס, כיון שעכשיו הוא ברשותו, מי מצי אסר אפילו לכשיצא מרשותו, ובאוסר סתם ואי נמי אפילו אומר בפירוש לכשיצא מרשותי, ותדע לך דהא קא מייתי לה מדתניא בחייו ובמותו אם מת לא יירשנו, ולא דחי דלמא שאני התם דקאמר לה בחייו ובמותו, וכדדחי לה בשלהי פרק אין בין המודר [לעיל מב, א] ומיהו לענין הלכתא אפילו באומר סתם נמי בית זה שאינך נכנס אסור, מדמייתי מינה ראיה להדיא בשלהי פרק אין בין המודר, ואף על גב דדחינן שאני התם דקאמר בחייו ובמותו דחייה בעלמא היא, וספיקא דאורייתא היא ולחומרא אזלינן. כן נראה לי.
הא דאיבעי ליה לרמי קונם פירות האלו על פלוני מהו בחילופיהון. לאו דוקא בקונמות קא מבעיא ליה ומשום חומרא דקונמות, אלא כחליפי כל אסורי הנאה קא מבעיא ליה חלופין, או כגדולים דמו או לא, תדע לך דהא קא מייתי ליה ראיה מן המקדש בערלה ולקולא קא מייתי, והכי קאמר מי אמרינן הא דתנן אסור בחילופיהן לאו משום דחליפין איסורי הנאה דבעלמא אסורין אלא משום דדעתו של אדם אפילו מחילופיהן וכיון שכן כשאוסרן על עצמו הרי אסורין ואע"ג דחילופיהן אינן בעולם דהא הוה אוסר על עצמו בקונם אפילו דבר שלא בא לעולם, אבל גבי חברו שאין אדם אוסר על חברו דבר שאינו שלו, אף הוא אינו יכול לאסור עליו החליפין, שהחליפין גם כן דבר שלא בא לעולם הם, או דמאי טעמא דמתניתין לאו משום דעת האוסר אסרינן להו לחליפין עליה, אלא משום דכיון דאמר אלו שוינהו אנפשיה כחתיכת איסורי הנאה, ואשמועינן דחלופי איסורי הנאה אסור כגידולין, והלכך באוסר על חברו ונפשו עליו אסורי הנאה הרי זה אסור אפילו בחלופין כגדולין, כי קא מיבעי' ליה נמי לאו להחליפן לכתחלה קא מיבעי ליה דהא ודאי אסור, דכל שהוא אסור בהנאתה אסור למוכרו ולהחליפו, וכדאיתא בהדיא בפרק כל שעה, דאמרינן התם כל מקום שנאמר לא תאכל לא תאכלו אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע, ואקשינן עליה מנבלה ופרק שאני נבלה דגלי בה קרא דכתיב או מכור לנכרי, דאלמא אי לא שריא רחמנא בהדיא לזבונה אסור משום אסורי הנאה, אלא בשעבר והחליפן קא מיבעיא ליה, ולאותו ממש שעבר להחליפן קא מיבעיא, ומשום קנס חכמים, אבל לאדם אחר שלא החליפן ודאי מותרין ואפילו מדרבנן, וכדתניא [תוספתא פסחים פרק ב' הלכה ג'] חמצן של עוברי עברה לאחר הפסח מותר מיד מפני שהם מחליפין, וסברוה התם בריש פרק קמא דחולין דהיינו ר' יהודה דאמר חמץ לאחר פסח אסור, או דלמא משום דחילופיהן כגדולין דמו. קשיא לי אדרבה הול"ל דחליפי קונם מיהא עדיפי מגדולין, דקונם כהקדש והקדש תופס דמיו מדאורייתא, וגדולי הקדש אינן כהקדש אלא מדרבנן, וכדתנן [מעילה יג, א] הקדיש בור ונתמלא מים שובך ונתמלא יונים, אילן ונשא פירות, מועלין בהן ואן מועלין בגדלין, ויש לומר דשאני קונמות דאין לו פדיון, ואינו כהקדש אלא לרבי מאיר, ואפילו לרבי מאיר אם אמר ככרי עליך שהוא קונם פרטי אין לו פדיון, כדאיתא לעיל בפרק פרק אין בין המודר, אבל גדוליו אסורין אפילו בדבר שזרעו כלה בקונמות שעשאו כגדולי תרומה.
דף מז - ב
דף מח - א
דף מח - ב
ולענין פסק הלכה: בסודר קיימא לן כרב נחמן דקני על מנת להקנות הוא ואי תפיס ליה לא מתפיס, דאף על גב דרב אשי אמר מאן לימא לן, לא שבקינן מאי דאיפשיטא ליה לרב נחמן, ותפסינן מאי דאיסתפק ליה לרב אשי, ורב אשי מאן לימא לן קאמר, והא רב נחמן דאמר לן, ועוד רב אשי גופיה דחייה בעלמא הוא דקאמר, ולא משום דסבירא ליה הכין, אלא אדרבה בהדיא אשכחן דסבירא ליה הכין בריש פרק קמא דקדושין [ו, ב], דאמרינן התם גבי הילך מנה על מנת שתחזירהו לי, אלא אמר רב אשי בכלהו קני לבר מאשה, גזרה שמא יאמרו אשה נקנית בחליפין, אלמא לרב אשי חליפין קני על מנת להקנות הוא, ואי תפיס ליה לא מתפיס, וכן פסקו כלהו רבוותא ז"ל, אבל לענין קני על מנת להקנות לכי הוי בר ברא צורבא מרבנן, איכא למימר דקיימא לן לא קנה כפומבדיתא, דהא רב נחמן תלי טעמא בסודרא דהוו קני על מנת להקנות, ואמר רב אשי דלא דמי דהתם קני על מנת להקנות מן השתא הוא, אבל הכא לאימת קני להו לאלין נכסי לכי הוי ברא צורבא מרבנן, וההיא שעתא הדר סודרא למריה, וכיון שכן קיימא לן כפומבדיתאי וכרב אשי דקאי כותייהו, אבל ראיתי להרמב"ם ז"ל שפסק דקנה כרב נחמן, ושמא כיון דחזינן ליה לרב אשי, דדחי ליה בטעמא דסודר אי תפיס ליה מתפיס, בדחייה בעלמא, דאיהו גופיה לא סבר לה, אלמא כל מאי דפליג עלה רב אשי, לאו משום דלא סבירא ליה כרב נחמן, אלא דחייתא בעלמא דקא דחי ליה ואזיל, ולעולם כותיה סבירא ליה.
פרק הנודר מן המבושל
דף טז - א
דף נא - ב
הא דאמרינן: דלמא פלטיה דג גדול ובלעיה דג קטן. קשיא לי והלא אף שני זה על כרחין גדול הוא וטפי מן ליטרא הוא, וניחא לי דלגבי ראשון קטן מיקרי. מכל מקום שמעינן דלשו קטן נטפל בדגה ובהצטרף אצל גדול ממש אחר שאינו גדול כמוהו קטן מיקרי, אף על פי שהוא גדול אצל אחרים, אבל דגה סתם אינה אלא בהצטרף אצל כל המין, וקטן שבמין היינו כל שאין בו ליטרא, וכל שיש בו ליטירא גדול מיקרי, כדברי הירושלמי.
דף נב - ב