רשב"א - מסכת גיטין

מתני': המביא גט ממדינת הים צריך שיאמר בפני נכתב ובפני נחתם. פירש רש"י ז"ל: דכל חוצה לארץ קרי מדינת הים. ואינו מחוור דהא רקם וחגר מחוצה לארץ הוא כדמשמע בגמרא דקרי להו סמוכות לארץ ישראל, ואפילו הכי פליג תנא קמא ארבן גמליאל ואמר דאינו צריך. אלא נראה כמו שפירש ר' יצחק ז"ל דמקומות רחוקים שבחוצה לארץ קרי מדינת הים כדאיתא האשה שהלך בעלה למדינת הים (יבמות פז, ב) ופרעתיך בפני פלוני ופלוני והלכו להם למדינת הים (שבועות מא, ב), ומיהו ודאי חוצה לארץ קרי מדינת הים וכדאמרינן בגמרא (ד, א) כדי שלא תחלוק במדינת הים, אלא דתנא קמא אפקיה בלשון מדינת הים לאפוקי מקומות הקרובים כרקם וחגר.

ורקם וחגר. פירש רש"י ז"ל: דהיינו קדש ובָּרֶד (בראשית טז, יד) וכדמתרגם [באונקלוס שם ועיי"ש בתיב"ע] בין רקם ובין חגרא. ואינו נראה דקדש וברד מארץ פלשתים הן, וכל ארץ פלשתים מארץ ישראל וכדכתיב ביהושע (יג, ב) זאת הארץ הנשארת כל גלילות הפלשתים, ורקם וחגר שבכאן מחוצה לארץ הן. ועוד דארץ פלשתים למערבה של ארץ ישראל וכדכתיב (ישעיה ט, יא) ארם מקדם ופלשתים מאחור, ורקם דהכא למזרחה כדתנן מרקם למזרח ורקם כמזרח. אלא דאיכא למימר דרקם אחר יש והוא בחוצה לארץ והוא במזרחה של ארץ ישראל והיינו דמתניתין, ורקם וחגר דמצינו בספרי (פ' עקב, פסיקתא נא) מכבוש מצרים וכבוש בבל היינו רקם דארץ פלשתים.

ואשקלון. דתנינן הכא דהוא מחוץ לארץ אף על גב דהיא הויא מכבוש עולי מצרים, אומר רבנו תם ז"ל דלא הויא מכבוש עולי בבל ולפיכך על חוצה לארץ תחשב.

והא דתנן: מעכו לצפון ועכו כצפון. למימרא דעכו מחוצה לארץ, קשה דהא כתיב (שופטים א, לא) אשר לא הוריש את יושבי עכו, וכל היכא דכתיב אשר לא הוריש מארץ ישראל היא, וכדאמרינן בחולין (ז, א) למימרא דבית שאן מחוצה לארץ היא והכתיב (שם א, כז) ולא הוריש מנשה את בית שאן. והכא ליכא למימר דכבשוה עולי מצרים ולא כבשוה עולי בבל, דהא אמרינן בכתובות (קיב, א) רבי אבא [הוה] מנשק כיפי דעכו אלמא קדשהו עולי בבל. ועוד תנן לקמן (עו, א) הרי זה גיטיך אם לא באתי מכאן ועד שלשים יום והיה הולך למדינת הים והגיע לעכו וחזר בטל תנאו, ואמרינן עלה בגמרא למימרא דעכו במדינת הים הוה קיימא, והאמר רב ספרא כי הוו מיפטרי רבנן מהדדי בעכו הוו מיפטרי, משום דאסור לצאת מארץ ישראל לחוצה לארץ, אלמא אף השתא בקדושתה קיימא ועולי בבל קדשוה. ותירץ רבנו תם ז"ל דעכו אית בה מארץ ישראל ואית בה מחוצה לארץ, וכדאיתא בירושלמי דהכא (פ"א ה"ב) מתרין עובדוי דרבי אנן ילפין, עכו יש בה ארץ ישראל ויש בה חוצה לארץ, והא דתנן עכו כצפון היינו חלק שבה מחוצה לארץ. ואי קשיא לך אם כן לקמן (שם) אמאי לא מתרצינן מאי הגיע לעכו דקתני למחציתה שבחוצה לארץ. יש לומר הגיע לעכו לחלק הפוגע ראשון קאמר והוא ניהו מארץ ישראל.

ואינו נראה לר"י ז"ל מהא דלקמן (ח, א) דבעי מרבי חייא בר אבא המוכר עבדו לסוריא כמוכר לארץ ישראל [בכת"י איתא: לחוץ לארץ וכן בגמ' לפנינו] דמי או לא, ואמר להו תניתוה ר"מ אומר עכו כא"י לגיטין לגיטין אין לעבדים לא וכל שכן סוריא דמרחקא טובא, ואם איתא אדרבה סוריא עדיפא טפי דאיכא למימר דכבוש יחיד שמיה כבוש, אבל עכו דח"ל גמורה היא יצא לחירות. ופי' הוא ז"ל דכל עכו כצפון קאמרינן, ורבי מאיר דעביד עכו כארץ דוקא חציו שבארץ והיינו דרבי חייא, וטעמא דתנא קמא דמצריך בה בפני נכתב משום דחציה מחוץ לארץ ועומדת על הגבולין ורחוקה מעיקר ישוב הארץ.

ואי ק"ל הא דאמר ליה רבי אלעאי לרבי ישמעאל לקמן (ו, ב) והלא כפר סיסאי מובלעת בתחום ארץ ישראל וקרובה לציפורי יותר מעכו ותנן ר' מאיר אומר עכו כא"י לגיטין ואפילו רבנן לא פליגי עליה אלא בעכו דמרחקא אבל כפר סיסאי דמקרבא לא, ומאי קאמר דאדרבה חלק עכו דפליגי בה עדיפא דהיא גופה מא"י היא. איכא למימר דקים להו דהבלעתה בארץ עם קירבתה לצפורי דהוא עיקר ישוב הארץ טפי עדיף מעכו דמחציתה מח"ל ורחוקה טפי מצפורי. ואי ק"ל הא דגרסינן בירושלמי (פ"א ה"ב) רבי חייא בר בא אמר המוכר עבדו לעכו יצא לחירות, רבי ישמעאל אביו של רבי יודן בעי ואפילו מעכו לעכו, ואם אתה אומר אפילו מחציתה שבארץ כח"ל למה יצא לחירות ה"ל כמוכר מח"ל לח"ל. י"ל דלגבי הארץ חשבינן לה כחוצה לארץ אבל לגבי ח"ל ודאי חשבינן לה כארץ.

המביא גט מארץ ישראל אין [אינו] צריך שיאמר בפני נכתב ובפני נחתם. כלומר ומשיאין אותה על פי גט זה אף על פי שלא נתקיים עדיין דהא לא מחזקינן ליה במזוייף ועדים נמי מצויין לקיימו הילכך לא חיישינן ליה כלל ומשיאין אותה לכתחלה דאשה דייקא ומינסבא, אבל בחוץ לארץ דאין עדים מצויין לקיימו חיישינן ואין משיאין אותה עד שיתקיים בחותמיו.

גמרא: מאי טעמא אמר רבה לפי שאין בקיאין לשמה. פירש רש"י ז"ל: וממילא שיילינן ליה אם נכתב לשמה ואמר אין, ואינו מחוור חדא דאם כן הוה ליה למימר איכא בינייהו אם צריך לישאל אם לאו, ועוד דא"א דלא מישתמיט בשום מקום דצריך לשאול אותו, ועוד דקשה לי (מיהא) [מהא] דאמרינן לקמן (ג, א) ורבה בדין הוא דליתני הכי [אלא] אי מפשת ליה דבורא אתי למגזייה, כלומר והוי משנה ממטבע שטבעו חכמים בגיטין, ובשלמא אי אמרינן דא"צ לישאל, אלא מימר אמרינן דסתם אומר בפני נכתב לשמה קאמר ובהכי מיתכשר גיטא ניחא, דכוליה עניינא בדיבוריה תליא השתא כיון שכן כי גייז ליה הוה ליה משנה ממטבע שטבעו חכמים, אבל אי אמרת השתא לא מתכשר גיטא אפומא דשליח בלחוד במאי דקאמר בפני נכתב עד דנשייליה אי איכתוב לשמה ואמר אין, ליתקון דנימא שליח בפירוש נכתב לשמה ואי גייז ליה נישייליה, דהשתא נמי מישאל שיילינן ליה ועד דאמר נכתב לשמה לא מיתכשר.

ונראה כמו שפירש ר"י ז"ל: דמסתמא לשמה קא מסהיד, דמימר אמר מאי טעמא אטרחוה רבנן למימר בפני נכתב ודאי משמע דצריך לשמה, ועד דידע דנכתב לשמה לא אמר בפני נכתב. והא דקאמר לקמן ורבא מאי טעמא לא אמר כרבה מי קתני בפני נכתב לשמה, הכי קאמר אף על גב דמסתמא כמו שאמר לשמה דמי, מכל מקום כיון דעיקר תקנתא משום לשמה הוה להו לתקוני דלימא הכי בהדיא, ואהדר רבה בדין הוא דקתני הכי כלומר דליתקון דלימא הכי.

דף ב - ב

הא דאמרינן: איכא בינייהו דאתיוה[ו] בי תרי. פירש רש"י ז"ל: למאן דאמר לפי שאין עדים מצויין לקיימו אלו יקיימוהו. ואינו מחוור דמי מנחא להו בכיסתא דאי אתי בעל ומערער שיהו אלו מצויים לקיימו. ועוד דסתם קאמר דאתיוה בי תרי בין מכירים חתם ידן של עדים בין אינן מכירין. ועוד קשיא לי דאם אתה אומר דמסתמא בשלוחין המכירין קאמר, אם כן צריכין ב"ד לדעת שאלו מכירין חתם ידן של עדים, דאם לא כן מספיקא לא שרינן לה לינשא לכתחלה דדלמא אין מכירין, ואם כן אפילו אתיוה בי תרי לרבא נמי צריך לומר בפני נכתב או ידעינן, ודא ודא אחת היא אליבא דרבא ואם כן ליכא בינייהו אתיוה בי תרי.

ונראה כמו שפירש ריב"א דאתיוה בי תרי ואומרים דהבעל שלחם דתו לא מהימן בעל לומר מזוייף הוא ולא שלחתים מה שאין כן בחד, וכטעמא דאמרינן לקמן (ה, א) ומה אילו יאמרו בפנינו גרשה מי לא מהימני, וכיון דודאי שלחם תו לא חיישינן שמא נתכוין לקלקלה והחתים את הגט בפסולי עדות, וכדאיתא בירושלמי (פ"א ה"א) וחש לומר שמא חתמו בעדים פסולים, אמר רבי אבין אינו חשוד לקלקלה בידי שמים, אבל בב"ד הוא חשוד לקלקל, שמתוך שהוא יודע שאם בא וערער ערעורו בטל אף הוא מחתימו בעדים כשרים.

והשתא דקא סלקא דעתך דרבה לית ליה דרבא אף על גב דבעלמא בעי' קיום שטרות, לא סבירא ליה כרבא ומשום עגונא הקלו ואוקמוה אדאורייתא לגמרי, דאפילו חד לא בעי אלא משום לשמה, כי היכי דאוקמוה לכולי עלמא אדאורייתא במביא בארץ ישראל כל שאין בו עוררין, ואי נמי במביא באותה מדינה אפילו במדינת הים.

אימור דאמרינן עד אחד נאמן באיסורין כגון חתיכה ספק של חלב ספק של שומן דלא איתחזק איסורא אבל הכא דאיתחזק איסורא דאשת איש וכו'. וא"ת והא שחיטה דהאמינה תורה לכל אחד ואחד וכדכתיב (ויקרא א, ה) ושחט את בן הבקר וכמו שפירש רש"י ז"ל בחולין (י, ב), והתם ודאי הא איתחזק איסורא דבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת (חולין ט, א), איכא למימר דהתם שאני דבידו לתקנו, והכא הכי קאמר אבל הכא הא איתחזק איסורא שאין בידו לתקנה, ושחיטה בידו לתקנה דרוב מצויין אצל שחיטה מוחזקין הן (חולין ג, ב), ואפילו מי שאינו מומחה ומוחזק, בידו לתקנו על ידי שלוחו, הלכך עד אחד נאמן עליה, וחתיכה ספק חלב ספק שומן אף על גב דאין בידו לתקנה הא לא איתחזק איסורא.

וא"ת התם מנא לן [וי"ל] נפקא לן מוספרה לה ודרשינן לה לעצמה בכתובות (עב, א), ואם תאמר אם כן אפילו איתחזק איסורא ואין בידו לתקן נמי כי התם. יש לומר כיון דדמיה פוסקין ממילא וימי ספירה באין מאליהן, כחתיכה ספק חלב ספק שומן חשבינן לה, דהשתא דקאמרה טהורה אני לא איתחזק איסורא, ואי משום טבילה הויא לה כשחיטה דבידה לתקן.

והא דקאמרינן: הוי דבר שבערוה. חדא ועוד קאמר, כלומר ועוד הוה ליה דבר שבערוה, ומשום דביבמות (פח, א) מספקא לן היכא דאיתחזק איסורא ואין בידו לתקן אם מהימן אם לאו ואיכא מאן דאמר דמהימן, אמר הכא ה"ל דבר שבערוה, כלומר ואף כשתמצי לומר דאפילו היכא דאיתחזק איסורא מהימן, הכא שאני דהוה ליה דבר שבערוה ואין פחות משנים.

וקשיא לי מדאמרינן ביבמות (פז, ב) מדקתני סיפא נשאת שלא ברשות וכו', ומכלל דרישא ברשות ב"ד ובע"א אלמא ע"א מהימן. ותנן נמי הוחזקו להיות משיאין עד מפי עד (ומפי אשה, ליתא שם בגמ') ואשה מפי אשה ומפי עבד ומפי שפחה אלמא עד אחד מהימן, ואף על גב דמהדרינן התם ושקלינן וטרינן מנא לן ואסיקנא משום עגונא אקילו בה רבנן, מכל מקום הכא נמי מאי קשיא ליה דהכא דכותיה היא ומשום עגונא אקילו ביה רבנן. ושמא נאמר דהתם איכא למימר דמשום חומר שהחמרת עליה בסופה הקלת עליה בתחלתה וכדאמר רבי זירא התם (פח, א), ואף על גב דאקשינן עליה לא לחמיר ולא לקיל ופרקינן אלא משום עגונא אקילו בה רבנן, לאו דחויי קא דחי' לדרבי זירא לגמרי אלא ודאי טעמא דר' זירא כדאיתיה איתיה, אלא טעמא הוא דיהבינא אמאי אקילו בה רבנן בתחלתה משום חומר שהחמירו עליה בסופה, משום דבעיגונא אקילו. ומיהו אי לאו חומר שהחמרת עליה בסופה אף על גב דמעגנא ויתבא לא מקילי' בה, אבל הכא דאי אתי בעל ומערער לא משגחי' ביה כדאיתא לקמן (ו, ב), דינא הוא דלא נקל עליה בתחלתה.

ומכל מקום לא מיחוור שפיר משום דבכולהו נוסחאי גרסינן התם אלא משום עגונא אקילו, דמשמע דטעמיה דרבי זירא אידחי לגמרי וכוליה טעמיה משום עיגונא. ויש לומר דהכא הוה סבירא ליה למאן דפריך הכי, דאין כאן קולא אלא אדרבא חומרא כדמקשי ואזיל האי קולא הוא חומרא הוא ואין כאן משום עגונא. ואי נמי יש לומר דהתם איכא לאקולי עלה משום דלא תיעגן, דזימנין דאי אפשר אלא בעד אחד או באשה או בשפחה דחזו דמית ליה בעל, ואי נמי חזו ליה אינשי טובא, מאן מוכרח ומאן מפיס דליתו וליסהדו תרי, אבל הכא איפשר ליה לבעל דלישלח ליה על ידי תרי וכשרין לעדות, והיינו דלא אקשינא התם האי קולא הוא חומרא הוא דאי אתי בעל תצא מזה ומזה וכדמקשי הכא, משום דהתם ודאי כשמתירין אותה לינשא קולא הוא דזימנין דלא ידע אלא חד אי נמי אשה ונכרי הויא עיגונא לעולם ומשום עיגונא הקלו להאמינם ולהשיאה.

הא דאמרינן: סתם ספרי דדייני מיגמר גמירי ורבנן הוא דאצרוך. פירש רש"י ז"ל: משום דאיכא דמשכח ליה כתוב ועומד כגון שנכתב לשם אחד מבני עירו ששמו כשמו ונמלך מלגרש. והקשו עליו בתוס' דלקמן בריש פרק כל הגט מוכח דאפילו רבה לא חייש להכי דלמא משכח גט ששמו כשמו אלא בשהוחזקו שני יוסף בן שמעון בעיר אחת. ואם תאמר דהכא נמי משום דזימנין דאיכא תרי יוסף בן שמעון בעיר אחת, אם כן אפילו כי אמר בפני נכתב לשמה פסול לרבי מאיר דאמר עידי חתימה כרתי (לקמן ג, א) משום דבעי שיוכיח מתוך עדי חתימה אי זו מהן מתגרשת בו, וכדאיתא לקמן בריש פרק כל הגט (כד, ב) דתנן היו לו שתי נשים ושמותיהן שוין כתב לגרש את הגדולה לא יגרש בו את הקטנה, ואמרינן עלה בגמרא (בע"ב) קטנה הוא דלא מצי מגרש ביה הא גדולה מצי מגרש ביה וכו', ואוקמיה אביי בעדי מסירה ור"א היא, אבל לר"מ דאמר עדי חתימה כרתי אפילו גדולה לא יגרש בו.

והא דתנן בפרק המגרש לקמן (פו, ב) שנים ששלחו שני גיטין שוין ונתערבו נותן שניהם לזו ושניהם לזו ואמרינן עלה בגמרא מאן תנא אמר ר' ירמיה דלא כר"א, דאלמא לר"מ שפיר דמי ואף על גב דאינו מוכיח מתוך החתימה בהי מינייהו קא מיגרשא, פירש הר"י ז"ל: לההיא במשולשין בגט, אלא שהשליח אינו מכיר בשלוש האבות ומתוך כך יכול לגרש בו אליבא דר"מ. ומיהו הא אפשר דלא קשיא לרש"י ז"ל, דשמא הוא ז"ל סבור דאף לר"מ לא בעינא מוכח מתוך הגט, ואף ר"ת ז"ל כן סבר כמו שאני עתיד לכתוב (כד, ב בד"ה אי) בההיא דפרק כל הגט, ואפשר לדקדק כן מדברי רש"י ז"ל במה שפירש בפרק המביא תניין לקמן (כב, ב) בגמרא אין כותבין על נייר מחוק ולא על הדפתרא וחכמים מכשירין וכמו שאני עתיד לכתוב שם בסייעתא דשמיא. ועוד דההיא דשמותיהן שוין דנקט אפילו בשאינן שוין אלא שהשליח אינו מכיר איזו מהן רחל בת לבן ואיזו דינה בת יעקב.

ור"י פירש כאן ורבנן הוא דאצרוך משום שלא יערער הבעל שהסופר כתבו להתלמד והחתים עליו הוא עדים שלא היה הוא והן בקיאין לשמה.

דף ג - א

כיון דאמר מר [בפני] כמה נותנו לה וכו' מידק דייק ולא אתי לאורעי נפשי'. ק"ל א"כ היכא דאתיוה בי תרי, כ"ש דהוה לן למימר דכיון דיהביה לתרי, מעיקרא מידק דייק ולא אתי לאורעי נפשיה, וכדאמרי' היא חומרא הוא דאי מצרכת תרי לא אתי בעל ומערער ופסיל ליה, אע"ג דאתיוה תרי ולא אמרי בפני נכתב, כיון שנתנו לתרי דליהבו ליה ניהלה, ה"ל כנותנו לה ולא אתי לאורועי נפשיה. וי"ל דעד דאמר שליח [בפ"נ ובפ"נ], בין דאתיוה חד בין דאתיוה תרי בפנינו נכתב, חיישי' דלמא (אמר) לא דייק מעיקרא ולא בקיא בלשמה, אבל השתא דידע בחד דבעי למימר בפני נכתב מידק דייק מעיקרא.

כיון דאמר מר בפני כמה נותנו לה ר' יוחנן ור' חנינא חד אמר בפני שנים וחד אמר בפני שלשה מעיקרא מידק דייק ולא אתי לאורועי נפשיה. כלומר ואפילו אתי בעל ומערער לא משגחינן ביה, וכן פרש"י ז"ל, אלא דלישנא דגמרא לא משמע, אלא דאיהו לא אתי לאורועי נפשיה, הא אי אתי ומערער ערעורו ערעור, וכן משמע נמי מדקאמר אתי בעל ומערער ופסיל ליה, והא דאמרינן לקמן (ו, ב) ואי עבדת אהנית דאי אתי בעל ומערער לא משגחינן ביה, דלמא התם במביא מארץ ישראל דוקא, וטעמא דמילתא משום דלא צריך, וכיון דלא הוה צריך ואמר [בפני נכתב] מסקינן ליה דרגא ומהני כיון דקיום שטרות דרבנן. ומיהו שמעינן לה ודאי ממתניתין דתנן המביא גט בארץ ישראל אינו צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם ואם יש עליו עוררין יתקיים בחותמיו, דאלמא מדתני הכא במביא מא"י, ולא תני הכין במביא ממדינת הים, משמע דדוקא במביא מא"י משום שהקלת עליה בתחלתה נקל עליה בסופה שאם בא וערער ערעורו בטל והכין איתא בהדיא בירושלמי (פ"א ה"א) דגרסינן התם אר"י חומר שהחמרת עליו בתחלה שיהא צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם הקלת עליה בסוף שאם בא וערער ערעורו בטל. ולפיכך נ"ל דהא דקאמר אתי בעל ומערער ופסיל ליה, הכי קאמר אתי ומערער ואמר דפסול הוא ומזויף ויוציא עליו לעז, ונמצאת משיאה בגט שיצא עליו לעז פסול וליכא אלא חד דמוציאו מידי לעז, ופריק דאפילו משום לעז ליכא דלא אתי לאורועי אנפשיה כנ"ל.

הא דאמרינן: ורבא מאי טעמא לא אמר כרבה. תמיה לי מאי קמבעיא להו דהא רבא סבירא ליה דכולהו ספרי דייני מיגמר גמירי, דרבה גופיה הכי ס"ל (לעיל ב, ב), ואפילו לר"מ דחייש למיעוטא הכא ליכא למיחש אלא דרבנן הוא דאצרוך, והוו להו לרבא לעולם כלרבה לאחר שלמדו. וי"ל משום דידע דמתניתין דייקא ליה הכי, מדלא תקנו לומר בפני נכתב ובפני נחתם לשמה כדמפרש טעמיה ואזיל, הוא דקאמר הכי, כדי לברורי טעמיה ולמימר דמתניתין נמי דייקי' הכין. אי נמי י"ל דהכי קאמר אמאי לא חייש רבא לאותו מיעוט דחייש רבה ומשום חומר דבר שבערווה.

ורבה בדין הוא דליתני הכין אלא אי מפשת ליה דבורא אתי למיגזייה. כלומר, והוה ליה משנה ממטבע שטבעו חכמים בגיטין והגט פסול, ואי נמי כיון דכולהו אמרי בפני נכתב לשמה והוא לא קאמר אלא בפני נכתב ולא קאמר לשמה, חיישינן ליה ומימר אמרינן דלא איכתוב בפניו ומשום הכי גזייה. ותמיהא לי וליתקון דלימא הכין כיון דעיקר תקנתא משום לשמה, ואי גייז ליה נישיילינן ואי הדר אמר אין לשמה ניהמניה. ואם נפשך לומר כיון דכולהו אמרי ואיהו לא אמר, אף על גב דכי שיילינן ליה ואמר אין, חיישינן לרמאות דילמא מתוך שאלה זו ילמדו לשקר, הא משמע דלאתי לשקורי ולאסהודי בשיקרא ליכא למיחש, חדא דאחזוקי אינשי ברשיעי לא מחזקינן, ועוד דתניא לקמן (ה, ב) המביא גט ממדינת הים נתנו ולא אמר לה בפני נכתב ובפני נחתם יוציא והולד ממזר דר"מ וחכ"א אין הוולד ממזר כיצד יעשה יטלנו ממנה ויחזור ויתנו לה בפני שנים ויאמר לה בפני נכתב ובפני נחתם, אלמא לא מחזקינן דמסהיד בשיקרא ואע"ג דמעיקרא לא אמר לה בפני נכתב ובפני נחתם וה"נ מאי שנא, ואפילו כשתמצא לומר דהכא כר"מ וכטעמיה דאמר (שם) כל המשנה ממטבע שטבעו [חכמים] בגיטין יוציא והוולד ממזר וכמו שפרש"י כאן, אכתי קשה לי חדא דהא מתניתין לא מיתוקמא ליה לרבה כר"מ כדאיתא בשמעתין בסמוך, ועוד דאפילו כשתמצא לומר [דאיהו] כר"מ ס"ל בהא דהמשנה ממטבע שטבעו חכמים בגיטין, ה"מ כששנה ממטבע שטבעו חכמים ולא תקן דבורו לבסוף ונשאת על ידי גט זה, אבל כשחזר ואמר קודם שתנשא אמאי לא, ואפילו נשאת נמי כיון שתיקן דיבורו לבסוף אמאי פסול, דהא דתניא לקמן (שם) כיצד יעשה יטלנו ממנה ויחזור ויתננה לה בפני שּׂנים ויאמר לה בפני נכתב ובפני נחתם הא איכא למימר אפילו לר"מ קאי, דלא אמר ר"מ הוולד ממזר אלא כשלא חזר ואמר לה אבל אם חזר ואמר לה לא וכן פי' בתוספ' רבותי' הצרפתים ז"ל ויש ספרים שגורסין שם אלא כיצד יעשה דמשמע לכאורה דקאי אר"מ. ושמא י"ל דהתם איכא למימר דאישתלי ויהיב ולא אמר לה בפני נכתב דבכי האי גוונא עביד דמשתלי, אבל כאן שהתחיל לומר בפני נכתב וגייז ליה לשמה וכולהו לשמה קאמרי, חיישינן דילמא לא ידע ביה ואי שיילינן ליה ואמר אין שקורי מישקר.

הכי גריס רש"י ז"ל ורבא אמר לך אטו הכא כי אמר יודע אני מי לא מהימן. ופירש דה"ק אטו לדידי הואיל וטעמא משום קיומא הוא אי אמר יודע אני בחתימת ידי העדים מי לא מהימן, דמה לי אמר בפני נחתם מה לי יודע אני בחתימתן. ואינו מחוור דהא תנן לקמן בפרק המביא (טו, א)בפני נכתב כלו ובפני נחתם חציו פסול, ואמר רבא עלה אפילו הוא ואחר מעידין על חתימת ידי שני פסול מ"ט אתי לאיחלופי בקיום שטרות דעלמא וקא נפיק נכי ריבעא דממונא אפומא דחד סהדא, ואם איתא דלרבא אפילו חד דאמר ידעתי בגט מהימן, היכי טעי רבא כולי האי, דאילו אמר איהו לחודיה ידעתי מהימן, וכי מצטרף אחרינא בהדיה לא מהימנא, ואע"ג דפרש"י שם דלרבא מיגרע גרע כי איכא אחרינא בהדיה משום דאתי לאחלופי בקיום שטרות דעלמא, ואף על גב דגבי גט לא הוה חיישינן לה דהא בלא אחר הוה מתכשר אפומיה דהימנוה רבנן כבי תרי, אלא משום גזרת שטרות הוא שם, והיינו נמי דאתקיף עליה רב אשי ומי איכא מידי דאילו מסיק איהו לכוליה דבוריה כשר והשתא דאיכא חד בהדיה פסול, מ"מ א"א לומר כן דרבא דאמר הכא דאפילו חד אי אמר ידעתי מהימן, לימא התם כי האי סברא דמשום דאיכא אחרינא בהדיה ליפסול, אלא ודאי לכ"ע חד צריך לומר בפני נחתם אבל ידעתי לא מהני, והיינו דקאמר רבא התם דכי אמר בפני נחתם חציו והוא ואחר מעידין על חתימת ידי שני בלשון ידעתי איכא למיחש לאחלופי בקיום שטרות דעלמא, בחד דאמר זה כתב ידי ומצטרף עם אחר מן השוק להעיד על חתם חבירו דנפיק נכי רבעא דממונא אפומיה דחד סהדא, ואתקיף עליה רב אשי דכיון דאילו אסיק הוא דבוריה בההוא לישנא דאסהיד על חציו דהיינו בפני נחתם חציו כשר, אין לפסלו כי מצטרף אחרינא בהדיה ומעידין על חתימת ידי שני דלא גרע משאמר בפני נחתם. וגיר' הספרים שלנו נר' עיקר, וה"ג אטו התם כי אמרי בפנינו מי לא מהימנו, כיון דכי אמרי בפנינו מהימני אתי לאיחלופי, כלומר כיון דהכא והכא כי אמרי בפנינו מהימני אתי לאחלופי בקיום שטרות דעלמא. ולאשה ובעל דבר לא חש רבא לאהדורי דמילת' דלא שכיחא היא כדאיתא לקמן (ה, א) ומילתא דלא שכיחא לא מוכח מידי.

מאן האי תנא דבעי כתיבה לשמה ובעי חתימה לשמה. לכאורה משמע דהך סוגיא לא אתי כמסקנ' דאסיקנא (ד, ב) דרבה אית ליה דרבא, דלמסקנא איכא למימר דמתניתין ר"א היא ובפני נחתם משום קיום ובפני נכתב משום לשמה. ומיהו ק' דאם כן לעיל (ב, ב) ה"ל לרבה לומר גבי מאי טעמא לפי שאין בקיאין לשמה ולפי שאין מצויין לקיימו, דבשלמא אי אדכר ברישא מילתי' דרבא, הוה איפשר לומר דרבה לא חש לאדכורי תו טעמא דמצויין לקיימו דאדרבא סמיך, אבל השתא דקבע מילתיה דרבה ברישא ודאי הוה ליה בדרבה לאדכורי תרי טעמי משום לשמה ומשום קיום לפרושי בפני נכתב ובפני נחתם חד משום לשמה וחד משום קיום, ועוד הא רב אשי דבתרא הוא ודאי שפיר הוה ידע מסקנא דשמעתא דרבה אית ליה דרבא, ואמאי דחיק ומוקי למתניתין (ד, א) כרבי יהודה דלית הילכתא כותיה, הוה ליה לאוקומה כרבי אלעזר ולימא לעולם כרבי אלעזר ורבה אית ליה דרבא. ופי' בתוס' דאפי' אמסקנא אתיא שפיר, דלעולם טעמא דכולה מתני' לרבה משום לשמה הוא בע'כ, דאי לא הדרא קושיא לדוכתא ורבה מ"ט לא אמר כרבא, ואצטרכינן לשנויי כדשנינן לעיל ורבה אמר לך א"כ ליתני בפ"נ ותו לא, ורבא בדין הוא דליתני הכי [אלא] דא"כ אתי לאיחלופי בקיום שטרות, ורבה מי דמי התם ידעינן הכא בפנינו, והכא כיון דלרבה בפנינו נחתם דמתני' דוקא ולא מהני ידענו על כרחין דס"ל דטעמא דמתני' משום לשמה הוא.

דף ג - ב

ר' אלעזר אומר אע"פ שאין עליו עדים אלא שנתנו לה בפני עדים כשר. והא דמכשר ר"א לא תימא בכה"ג דאיירי ת"ק דכתב בכתב ידו או יש בו עד אחד, אלא כי מכשר ר"א אפי' בכתב סופר ונתנו לה בפני עדי מסירה דעדי מסירה כרתי, וכן מוכח מדקתני גובה מנכסים משועבדין לפי שאין העדים חותמין על הגט אלא מפני תקון העולם דמשמע דבעדי מסירה בלחוד סגי.

ונראה נמי דר"א אפי' לכתוב לכתחילה ולתת לה בעדי מסירה בלבד בלא עדי חתימה מכשיר, כדתנן לקמן (כא, ב) אין כותבין על נייר מחוק ועל הדפתרא מפני שיכול להזדייף וחכמים מכשירין, וחכמים היינו ר"א דאמר עדי מסירה כרתי כדאי' התם (כב, ב), ומדקאמר ת"ק אין כותבין ואיהו קא מכשר משמע דמכשירין לכתוב וליתן קאמר. והא דתנן לקמן (לד, ב) התקין ר"ג שיהו העדים חותמין על הגט מפני תיקון העולם, לאו למימרא שיהו צריכין לכך לכתחילה, אלא תקן ולמד דעת את העם לעשות כן ולא יסמכו על עדי מסירה [לבן שלא יהיו] צריכין לעולם לעדי מסירה אם יצאו עליו עוררין, וכדאידך דר"ג התם (לב, ב) מלמדין אותם שלא יחזרו בהם אבל אם באין לכתחלה לסמוך אעדי מסירה סומכין, וכן פרש"י ז"ל כאן דר"א מכשיר לכתחלה בכך, וכן דעת רבותינו בעלי התוס' ז"ל.

ויש לי ללמד עליה משמעתין דהכא דמהדרינן לאוקמה למתני' כר"א, ודחינן אי ר"א כתיבה בעי חתימה לא בעי וכ"ת לעולם ר"א וכי לא בעי ר"א כתיבה מדאורייתא אבל מדרבנן בעי, והא שלשה גיטין פסולין וכו' ור"א אומר אפי' אין עליו עדים וכו', ואם איתא דר"א לא מכשר לכתחלה וכמו שנראה מפי' ר"ח ז"ל בפ' המגרש (פו, א), אמאי לא מוקמינן לה כר"א, ולימא הכי לעולם ר"א וכי לא בעי ר"א חתימה לשמה מדאורייתא ובדיעבד, אבל מדרבנן ולכתחלה בעי ומתני' מדרבנן ולכתחלה, וכ"ת דמתני' אי אפשר לאוקומה בלכתחלה אבל דיעבד כשר, דהא קתני לקמן (טו, א) המביא גט ממדינת הים ואמר בפני נכתב אבל לא בפני נחתם וכו' פסול, אלמא פסול לגמרי אפילו דיעבד, הא ליתא דפעמים קרי פסול כל שאינו יכול לגרש בו לכתחלה, וכדמשמע לקמן (פו, א) גבי ג' גיטין פסולין דפרכינן עלה ותו ליכא והא איכא גט ישן ופרקינן התם תנשא לכתחלה, כלומר שלא פסלוהו אלא שלא יגרש בו לכתחלה קרי גט פסול, ועוד דהא ג' גיטין גופיהו קרי פסולין ואם נשאת הוולד כשר דאלמא פסול לאו לגמרי משמע.

הא דקתני גובה מנכסים משועבדים. פירש"י ז"ל גובה בו כתובה מנכסים משועבדין וכדתנן (כתובות פט, א) הוציאה גט ואין עמה כתובה גובה כתובתה. ואינו נכון דהא לקמן (פו, א) משמע דאשאר שטרות קאמר, כדאמר התם עלה אמר רבי יהודה אמר רב הלכה כר"א בגיטין ושמואל אמר אפי' בשאר שטרות, ופרכינן וסבר רב בשאר שטרות לא והא קתני גובה מנכסים משועבדין, ופרקינן ר"א תרתי אית ליה ורב סבר לה כותיה בחדא ופליג עליה בחדא, אלמא גובה מנכסים משועבדין בשאר שטרות קאמר לומר דבעדי מסירה גובין בשאר שטרות מן הלקוחות, ועוד דאי כתובה קאמר מאי קמ"ל פשיטא דכיון דנתגרשה וגובה כתובתה שגובה אותה מן המשועבדין, דאטו האי מחמת גיטא גביא, הא אינה גובה אלא מחמת כתובתה או מחמת תנאי ב"ד, ועוד דלקמן (כב, ב) משמע נמי דאפילו בשאר שטרות מכשיר ר"א, דא"ר יוחנן אפילו בשאר שטרות והא כתיב (ירמי' לב) ונתתם בכלי חרס למען יעמדו וגו' ההיא עצה טובה קמ"ל. אלא נראה כלשון שני שפרש"י ז"ל דגובה מנכסים משועבדים אשאר שטרות קאי, דכל שטר קרי גט וכדאמרינן בעלמא (ב"ק צה, א) גט חוב שאין בו אחריות נכסים (לקמן רע"א), כל גט שיש עליו עד כותי פסול חוץ מגטי נשים.

ואי ק"ל הא דגרסינן בבבא בתרא (קעו, א) גבי מתני' דהוציא עליו כתב ידו שהוא חייב לו גובה מנכסים בני חורין, בעא מיניה ר' אבא בר נתן מר' יוחנן הוחזק כתב ידו בב"ד מהו, א"ל אע"פ שהוחזק כתב ידו בב"ד אינו גובה אלא מנכסים בני חורין, מתקיף לה רמי בר חמא והא תנן שלשה גיטין פסולין וכו' ר"א אומר אע"פ שאין עליו עדים אלא שנתנו לה בפני עדים כשר וגובה מנכסים משועבדין, שאני התם דאיכא כתובה דמשעת כתובה שעביד נפשיה, דאלמא בכתובה בלחוד קא מיירי ולא בשאר שטרות. תירץ רש"י ז"ל שם בב"ב, דלא גרס שאני התם דאיכא כתובה, אלא ה"ג שאני התם דמשעת כתיבה שעביד נפשיה, ופי' הוא ז"ל דהתם שאני שכתבו על דעת למסרו בפני שנים כדי שיגבה בו, ומסרו לו בפניהם והלכך משעת כתיבה שעביד נפשיה, אבל כאן לא מסרו לו בפני עדים אלא בינו לבינו ולא נתכון זה אלא להודות לו בכתב ידו שלוה ממנו מנה, והלכך לא עדיף הוחזק בב"ד על ידי המלוה כעדי מסירה שמסרו לוה למלוה בפניהם. וכתוב בתוספות דנראים דברי רש"י ז"ל דודאי עדי מסירה כרתי אף בשאר שטרות, ופסק נמי הכין דגובין בו מנכסים משועבדים, דהא שטרא פרסאה דמסרה ניהליה בפני ישראל מגבי ביה רבא מבני חרי כדאיתא לקמן (יא, א), ואוקמינן לה בדידעי למקרי ובדאפוצן, ובמהדר מענינו של שטר בשטה אחרונה, ופרכינן עלה א"ה אפילו ממשעבדי, אלמא כל בעדי מסירה גובין אפילו ממשעבדי, ותמיהא לי דהא כולהו אמוראי לקמן (פו, ב) הלכה כר"א בגיטין קאמרי ולא בשטרות כמו שנכתוב במקומה בס"ד (לקמן ד, א ד"ה מהדרינן), ועוד דדוחק הוא למחוק גירסת הספרים שבשילהי ב"ב (קעו, א).

ונראה להעמיד גירסת הספרים ובודאי דר' אלעזר תרתי אית ליה כדאיתא לקמן (פו, ב) במקומה וגובה מנכסים משועבדים הכי משמע, אלא דלית הלכתא כותיה לגבות ממשעבדי אלא בגיטין ככולהו אמוראי הבקיאין בדבר הלכה [כדאי' שם], והא דאמרינן לקמן (יא, א) גבי שטרא פרסאה אי הכי אפילו ממשעבדי ודאי מעיקרא הכי הוה משמע לן ולא הוה קים לן הדין סברא, והיינו דפרקינן לית ליה קלא, כלומר ממשעבדי ודאי לא גבינן בהאי שטרא דעדי מסירה לית להו קלא דמאן מפיק קלא עדי חתימה, וכיון דלא חתימי ביה ישראלים לית להו קלא, אלא א"כ נעשה בערכאות דערכאות אית להו קלא, וכן פרש"י ז"ל לית ליה קלא לפי שאין חותמין ישראל דסהדי דחתימי על שטרא אינון מפקי לקלא ע"כ, ולא אשטרא פרסאה בלחוד קאמר, אלא כל שטרא דלא חתמי בה סהדי ישראל, וההיא דבשילהי ב"ב (קעו, א) הכי פרכינן והקתני שלשה גיטין פסולין וכו' ור"א אמר אע"פ דאין עליו עדים אלא שמסרו לה בפני עדים כשר וגובה מנכסים משועבדין ובין בגיטין בין בשטרות קאמר, אלא ר' יוחנן דאמר דאף על פי שהוחזק כתב ידו אינו גובה אלא מבני חרי לית ליה דר"א בשאר שטרות ומ"ש גיטין משאר שטרות, ופרקינן שאני התם דאיכא כתובה שעבודי שעביד נפשיה, כלומר התם לא משום גט גובה מנכסים משועבדין אלא משום כתובה דאית לה קלא ואף על גב דלא הוציאה כתובה גובה בתנאי ב"ד מנכסים משועבדין, אבל בהוחזק כתב ידו בב"ד דלית ליה קלא דהא לא חתימי עליה סהדי ולית ליה קלא לא, מיהו אינו מחוור חדא דאין הלשון מתחוור, ועוד דא"כ לקמן בפרק המגרש (שם) הוה ליה למיבעי לרב מ"ט פסק כר"א בגיטין ולא בשטרות וגירסת הספר צ"ע.

דף ד - א

ואיבעית אימא לעולם ר' אלעזר היא וכי לא בעי ר"א חתימה לשמה היכא דליכא עדים כלל אבל היכא דאיכא עדים בעי, דאמר רבא מודה ר"א במזויף מתוכו שהוא פסול. קשה לי דלא שייך למימר מזוייף מתוכו אלא בשחותמין בו פסולי עדות כגיטי נשים שחתומין בו נכרים כדאיתא לקמן, (י, ב) או פסולי קורבה, כההיא מתנתא דהוו חתימי עלה תרי גיסי בסנהדרין (כח, ב), אבל כאן שעדיו כשרין אלא שלא חתמוהו לשמה, ואף הן אינן צריכים לשמה, מאי פסול איכא כיון דעדי חתימה לא כרתי. ותירצו בתוספות דכיון דלא נחתם לשמה חיישינן דילמא חתמו אנייר חלק ואחר כך כתבו עליו את הגט, וקשה דאם כן אף בשאר שטרות צריך חתימה לשמה לצאת ידי חששא זו, ונשאר להם הענין בקושי.

ונראה דמשום הכי קרי ליה מזוייף מתוכו משום דלדידיה כתיבה לשמה בעי, וחתימתן של עדים מכלל כתיבת הגט היא דפעמים שאין כאן עדי מסירה וגט זה מתקיים בחותמיו וכשר אף לרבי אלעזר, דמימר אמרינן כיון שמתקיים בחותמיו לאו מזוייף הוא, ובודאי כדין נמסר לה בפני שנים, וכדין נעשה לשמה ובתלוש ובשאר תקוני הגט, וכיון דחתימי עליה אי לא חתימי לשמה מזויייף מתוכו קרי ליה, ותדע לך דהא גט שחותמיו נכרים כשר לר"ש, ואמרינן (לקמן י, ב) ירד ר"ש לשיטתו של רבי אלעזר דאמר עדי מסירה כרתי, ואקשינן והאמר רבא מודה רבי אלעזר במזוייף מתוכו שהוא פסול, ופרקינן הכא במאי עסקינן בשמות מובהקים כלומר דלא אתי למיסמך עלייהו, אלמא כל שאין סומכין עליהן ואין מכשירין הגט על חתימתן לא חיישינן אי חתמין לשמה או לא, דלאו מכללו של גט הן.

ולדברי הרב אלפסי ז"ל שכתב (לקמן בפ' המגרש) דלר"א עדי חתימה נמי כרתי, אפשר לומר דאינו קשה כלל, דכיון שפעמים כרתי לשמה בעי, דכי כתיב לשמה אוכתב קאי ובין אכתיבת הגט בעצמו בין אכתיבת העדים, אלא שיש לדקדק דאם כן רבי שמעון שירד לשיטתו של רבי אלעזר היכי מכשר חותמיהן נכרים אפלו בשמות מובהקין, דמכל מקום כתיבת העדים בעי לשמה וליכא, וכי היכי דכי איכא עדי חתימה ואיתיהיב בעדי חתימה אפילו הכי בעינן כתיבת הגט לשמה לר"א ואי איכתוב בערכאות פסולה, הכי נמי כי חתימי ביה נכרים אע"פ שנמסר בעדים כשרים ליפסול דהא כולה כתיבה בעינן לשמה, וי"ל דחתימת נכרי אינה חתימה כלל וכמאן דמלייה בדיוטא דמי והילכך לא מיפסל בחתימתן, אבל כתיבת הגט ע"כ מיפסלא בערכאות דהא בעינן לשמה והאי לאו לשמה היא, ואי אמרת דחשבינן ליה כמאן דליתיה כ"ש דליכא גט.

אלא דקשיא לי דודאי משמע דלר"א לא בעינן חתימה לשמה כלל, דוכתב דקרא או כתיבה לבד היא או חתימה לבד, או כתיבה וחתימה, ואי חתימה לבד היא לא לבעי כתיבה לשמה כרבי מאיר, ואי כתיבה וחתימה, ליבעי חתימה לעולם ולשמה כרבי יהודה דאית ליה הכין, ואי ליכא עדי חתימה ולשמה ליפסול, וכיון דרבי אלעזר מכשר בלא עדי חתימה אלמא וכתב כתיבה ממש קאמר, א"כ לרבי אלעזר דבר תורה אפילו איכא עדי חתימה לא איכפת לן אי לשמה חתמו או שלא לשמה חתמו, אלא משום דאתי למיסמך עלייהו בעינן להו לשמה, והיינו דאמרינן כדרבא דאמר רבא מודה רבי אלעזר במזוייף מתוכו, כלומר ומשום גזירה ולא משום דינא, דאי הכי הוה ליה למימר היכא דאיכא עדים בעינן לשמה דכתיב וכתב לה לשמה, והיינו דאמרינן לקמן (פו, ב) גמרא שנים ששלחו שני גיטין שוין אימר דבעי ר"א כתיבה לשמה נתינה לשמה לא בעי כנ"ל.

מהדרינן אדר"א דהלכתא כותיה בגיטין. הא דנקט הכא בגיטין, לאו לאפוקי שאר שטרות, דאיכא למימר דהלכתא כותיה אף בשטרות, אלא משום דהכא לא אצטריכינן אלא לגיטין, ועוד לפי שמחלוקת רב ושמואל היא (שם) דרב אמר הלכתא כר"א בגיטין ולא בשטרות לא מעייל הכא נפשיה בפלוגתא, וזו היא דעת רבותינו הצרפתים ז"ל, והביאו ראיה לדבריהם מההיא מתנתא דחתימי עלה תרי גיסי דבסנהדרין (כח, ב) דאתא לקמיה דרב יוסף ואמר ליה זיל מסרה ניהליה בעדי מסירה, ואתקיף עלה אביי והאמר ר' אבא מודה ר' אלעזר במזוייף מתוכו שהוא פסול וא"ל זיל לא שבקו לי וכו', דאלמא רב יוסף ואביי תרווייהו כרבי אלעזר סבירא להו אפילו בשאר שטרות, ורבא נמי כותיה סבירא ליה כדאמר לקמן (יא, א) דשטרא פרסאה דמסרה ניהליה באפי סהדי ישראל מגבי ביה רבא מבני חרי.

ומיהו אי מהתם ליכא למשמע דהתם שאני דודאי לגבות בו מבני חרי קאמר כההיא דשטרא פרסאה, א"נ להעמיד קרקע מתנה בידו כוותיה קיי"ל משום דכיון דמסרה ניהליה באפי סהדי הא קא מודה דהנהו פרסאי לאו שקורי משקרי והו"ל כערכאות דלא משקרי [ושטרא מעליא לר"א וק"ל בהא כותיה למיקניה ביה כר"א והוא הדין לשטר מכר דקונה בו וגובה בו מנכסים משועבדין, משום דמכר קלא אית ליה דמאן דזבין בפרהסיא זבין כדאיתא בפ' ח"ה (ב"ב מב, א)] אבל ממשעבדי אפילו דישראל לא גבי בעדי מסירה, לפי שאין השטר בעצמו ראוי לגבות בו מן המשועבדין משום דלית ליה קלא דעדי חתימה הוא דמפקי קלא, והא דאמרינן התם (לקמן יא, א) דלית ליה קלא, לאו בשטרא פרסאה בלחוד קאמרי ומשום דלא נעשה בערכאות של גוים ולא בישראל דה"ה לשל ישראל דאף היא לית ליה קלא בעדי מסירה, ובמקומה נאריך בה בע"ה.

ולענין עדי מסירה לגבי גיטין מיהא דקיי"ל כר"א כתוב בתוס' רבותינו הצרפתים ז"ל בעדי מסירה דוקא, ולא בעדי חתימה שלא כדעת ר' אלפסי ז"ל שכתב בפרק המגרש, וראייתם מדתנן התם (פו, ב) שנים ששלחו שני גיטין שוין ונתערבו נותן שניהן לזו ושניהן לזו, ואמרינן עלה בגמרא מאן תנא א"ר ירמיה דלא כרבי אלעזר דאי ר"א כיון דאמר עדי מסירה כרתי הא לא ידעי בהי מינייהו קא מגרשה, ומשמע דלרבי מאיר דאמר עדי חתימה כרתי שפיר דמי, ואם איתא אפילו כר"א אתיא דהא ר"א אית ליה דר"מ, ויש עוד ראיות אחרות מההיא דשני שטרות שבפרק(הכותב) [מי שהיה נשוי] (כתובות צד, א) במקומה נאריך בה בס"ד, וקשיא לן דהא גיטין העולין בערכאות של נכרים וחותמיהן נכרים (לקמן יא, א) כשרין לר"א ובעדי מסירה ובשמות שאינן מובהקין נמי כשרין אלא דגזרי בהו דילמא אתי למיסמך עלייהו. ואם איתא דעדי חתימה לא כרתי כלל אליבא דרבי אלעזר הא לא אתי למיסמך עלייהו כלל. ותירצו בתוס' דהכי פירושה דלמא אתי למיסמך עלייהו דמסר ליה באפיהו, וזה דחוק מאד דאטו כי קיימי קמן מי לא ידעינן בהו דנכרים נינהו, והיכא נסמוך למימסר ליה קמייהו.

ונ"ל דעיקר קושיא זו אינה, דהא ודאי בזמן שיש עליו עוררין בקיום חותמיו מכשרינן ליה לכ"ע וכדקתני (לעיל ג, ב) ר"א אומר אע"פ שאין עליו עדים כשר שאין העדים חותמין על הגט אלא מפני תקון העולם, אלמא אפילו ר"א מודה דעדים החתומן על הגט יש בהן מפני תקון העולם, כלומר שאם הלכו להם עדי מסירה ויצאו עליו עוררין יתקיים בחותמיו וכשר דכיון שנתקיים בחותמיו ויצא מידי מזוייף אומרים ודאי כדינו הגיע לידה בעדי מסירה, וכיון שכן בשמות שאינן מובהקין, איכא למיגזר דילמא אתי למיסמך עלייהו, דהא בקיום חתימתן נכשיר גט זה ונאמר דבעדי מסירה נמסר ליד האשה, וא"ת א"כ אכתי למאי ניחוש ליה והיכי אתי למיסמך עלייהו, דהא מאן דמסהיד אחתימת ידייהו יסהיד עלייהו דנכרים נינהו ולא אתי למיסמך עלייהו, איכא למימר דילמא מקיימינן להו משני שטרות של שתי שדות של מכר שחתומין בהן שאכלום בעליהן בשופי מחמת אותן שטרות (כמש"כ בכתובות כ, א), דהא תנן (שם י, ב) כל השטרות העולות בערכאות של נכרים אע"פ שחותמיהן נכרים כשרין, וכיון דשמות שאינן מובהקין נינהו אתי למיטעי בהו דילמא ישראל נינהו ואתו למיסמך עלייהו ולאכשורי גיטא בסהדותיהו, ואינהו לאו בני עדות נינהו.

דף ד - ב

הא דאמרינן ורבנן בתראי סברי גזרינן מוליך אטו מביא. ק"ל דאם כן רבנן בתראי לחומרא, א"כ מאי אין צריך שיאמר וכו' אלא המוליך והמביא, אדרבה הוי ליה למימר וחכמים אומרים המוליך והמביא צריך שיאמר בפני נכתב ובפני נחתם, ויש לומר דחכמים לאו את"ק קאי בהא דקאמרי אין צריך שיאמר, אלא אדר"ג דמצריך אפילו בסמוכות ואדר"א דמצריך אפילו במובלעות, ואמרו להם חכמים לעולם אין צריך אלא במביא ומוליך ממדינת הים, כלומר ממקומת הרחוקים והמוליך לשם.

ואיכא דמותיב הכי הא ממדינה למדינה בארץ ישראל לא צריך וכו' והא דמהדר אדיוקא ולא מותיב ממתניתין גופה, דקתני המביא גט מא"י אין צריך שיאמר בפני נכתב ובפני נחתם, דמשמע אפילו ממדינה למדינה בארץ ישראל, וכדמותבינן מינה לעיל. נראה דטעמא דמילתא משום דהוה דחינן ליה, הכא במאי עסקינן במדינה אחת בא"י אבל ממדינה למדינה בארץ ישראל צריך, ומשום הכי ניחא ליה לאקשויי מדיוקא דמתניתין דקתני בהדיא המביא גט ממדינה למדינה במדינת הים דמשמע ליה הא בא"י כענין זה לא צריך, מדלא קתני המביא סתם, והיינו נמי דכי דחינן ליה לא תימא הא ממדינה למדינה בא"י לא צריך, דלא אקשי ליה מממתניתין דהמביא בא"י, ואקשי ליה אי הכי ליתני המביא ממדינה למדינה סתם, כלומר אנא הכי קא קשיא לי דאם איתא ממדינה למדינה בא"י נמי צריך, ליתני המביא ממדינה למדינה סתם, ואי משום לאשמועינן דבאותה מדינה אפילו במדינת הים אין צריך שיאמר, הא ודאי ממילא שמעינן לה דכיון דמביא ממדינה למדינה בכל מקום ואפילו בארץ ישראל צריך שיאמר, על כרחך שמעינן דטעמא דמתניתין משום שאינן מצויין לקיימו הוא, וכיון שכן באותה מדינה אפילו במדינת הים לא צריך דהא מצויין לקיימו ואין בקיאין לשמה הא לא איצטריך לאשמועינן, דלרבא דאמר לפי שאינן מצויין לקיימו והא כולי עלמא בקיאין לשמה נינהו ולא חיישינן להכי כלל ולית ליה למתניתין לאשמועינן כלל דלא ניחוש להכי כנ"ל.

הא דאמר דרבה אית ליה דרבא. ק"ל מ"מ כיון דלא חייש לאיחלופי, מהגמוניא להגמוניא בא"י אמאי צ"ל בפני נכתב, לימא בפני נחתם ודיו. י"ל ודאי מעיקרא לא היו מתקנין בפני נכתב משום איחלופי, אלא מיהו כיון דאיתקין משום לשמה במדינת הים, תקנו שיאמר כך בכ"מ שצ"ל בפני נחתם ואפילו מהגמוניא להגמוניא בא"י.

תנן המביא גט ממדינת הים ואינו יכול שיאמר בפני נכתב ובפני נחתם אם יש עליו עדים יתקיים בחותמיו והוינן בה וכו' ואמר רב יוסף הב"ע כגון שנתנו לה כשהוא פקח ולא הספיק לומר בפני נכתב עד שנתחרש. ודוקא כשנתנו לה קודם שנתחרש, הא נתחרש ואפילו שעה אחת קודם שנתנו לה לא, דמכיון שנתחרש אינו נעשה שליח.

דף ה - א

לרבא ניחא לרבה קשיא. קשיא לי למאי אצטריכינן להאריך ולומר והוינן בה ואמר ר' יוסף, בלא הויא ופירוקה דרב יוסף מצינן לאקשויי שפיר מגופה דמתניתין.

ונ"ל דאיצטריך למימר הכי, כי היכי דלא תיקשי לן ולרבא מי ניחא דמאי קא משמע לן, אי לאשמעינן דבקיום חותמיו סגי, הא פשיטא לן כיון דטעמא דמתניתין לפי שאין מצויין לקיימו, ואי לאשמעינן דהיכא דאינו יכול לומר צריך שיקיים בחותמיו, הא נמי פשיטא דמנא תיתי דלא, משום הכי איצטריכינן לומר והוינן בה ואמר רב יוסף, וה"פ בשלמא לרבא ניחא דטובא קמ"ל מתניתין, דאי לאו מתניתין הוה אמינא כיון דקיום שטרות דרבנן, והכא משום עגונא אקילו ולכתחילה בעד אחד שיאמר בפני נחתם סגי ומוקמינן לה קצת אדינא דאורייתא כי היכי דלא תיעגן ותיתיב, השתא נמי כיון דע"י פקח משדר לה וכי יהביה נמי שליח ליד האשה ההיא שעתא פקח הוה אלא דחוליה אנסיה בכי האי גוונא כי היכי דלא תיעגן נקל ביה ונוקמא לגמרי אדאורייתא ולא ליבעי קיום כלל, קא משמע לן דלעולם לגרועי מתרי לחד אקילו בה, אבל למישרי בלא כלום כולי האי לא אקילו, אלא אם אינו יכול שיאמר, יתקיים בחותמיו ובקיום מיהא סגי דלשמה לא חיישינן, אלא לרבה קשה דהא איכא למיחש ללשמה כנ"ל.

ועוד יש לי לומר, דע"כ איצטריך למימר הכי כי היכי דלא לידחי רבה דמשבשתא היא, דמאי אינו יכול לומר היינו חרש, וחרש לאו בר איתויי גיטא הוא, ולפיכך ע"כ איצטריך לפרוקה כדפרקה רב יוסף והדר מותיב מינה, וזה נ"ל עיקר ושטה זו פשטה בהרבה מקומות בתלמוד.

הא דאקשינן אי הכי יכול נמי וכו'. קשה והא כיון דאמרינן דרבה אית ליה להא דרבא ואוקימנא בלאחר שלמדו, מאי קושיא השתא לרבה, אי הכי יכול נמי דהא אמרינן דלרבא ניחא, וכי היכי דניחא לרבא ניחא נמי לרבה, ורש"י ז"ל פי' להאי פירכא דאמעיקרא קאי מקמי דדחקינן למימר דרבה אית ליה דרבא, ובהרבה מקומות נוהגת שיטה זו דבתר דאיתותב בחדא מותיב ליה אידך, ומשני לה אי לאו מקמיתא מיהא לא תותבן, ולקמן נמי דפרכינן אי הכי אפילו חד נמי ה"נ פי' ז"ל דאמעיקרא קאי. וקשיא לי דא"כ הכי ה"ל לאקשויי אי הכי אפילו יכול אמאי בעינן קיום חותמין, דלישנא דקאמר אפילו יכול נמי משמע דה"ק כשאינו יכול ניחא ליה דבעינן קיום אלא דביכול קשה אמאי לא סגי ליה נמי בקיום חותמין והרבה פירושים נאמרו בו.

אבל ר"ת ז"ל פי' דה"ק בשלמא לרבא דאמר דלשמה לא חיישינן כלל, א"כ תנא דמתניתין הא קמ"ל דהיכא דיכול הקלו חכמים להכשיר באומר בפני נחתם אע"ג דקיום חותמיו טפי עדיף טובא, אבל לרבה ודאי בפני נחתם טובא עדיף מקיום חותמין, דבאומר בפני נכתב ובפני נחתם איכא עדות לשמה משא"כ בקיום, ובודאי תנא דמתניתין ה"ק בשאינו יכול נקל, להכשיר בקיום חותמיו, הא יכול לא סגי בקיום חותמו לבד, ומשני גזירה שמא יחזור דבר לקלקולו אלא דבמילת' דלא שכיחא לא גזרו ביה רבנן.

והא אשה דלא שכיחא וכו'. וא"ת נימא דהתם קודם שלמדו ומדין תקנה ראשונה, וי"ל דאין ה"נ דהוה מצי לדחויי מתני' בקודם שלמדו, אלא דניחא לפרוקי ליה אף לכשתמצי לומר מתני' לאחר שלמדו טעמא דמתני' כדי שלא תחלוק בשליחות. עוד יש לי לומר, דכיון דהא מתניתין דהאשה עצמה מביאה את גיטה בתר ההיא מתניתין דהמביא גט ואינו יכול לומר שנו לה, סתמא דמילת' אף היא בלאחר שלמדו כמתניתין דלעיל מינה כנ"ל.

הא דאמרינן: כדי שלא תחלוק בשליחות. לאו דוקא שליחות אלא כדי שלא תחלוק במביא ממדינת הים קאמר, ותדע דאי שליחות דוקא מאי קא מקשי אי הכי בעל נמי אלא במביא קאמר.

אלא דאכתי ק"ל מאי קא מקשי מבעל עצמו, והא ע"כ טעמא דהוא עצמו לכ"ע משום דליכא למיחש דילמא אתי ומערער, דהשתא מינקט נקיט ויהיב לה ערעורי מערער, וכיון שכן ליכא לאקשויי מיניה כלל. וי"ל דאטעמא דשמא יחזור דבר לקלקולו קא מהדר לאקשויי, וה"ק אי אמרת בשלמא דמתניתין ומתניתא, דינא קאמרי ולית כאן משום חשש דשמא יחזור לקלקולו, בבעל עצמו ליכא למיחש, כיון דנקיט ליה ויהיב לה, לא אתי ומערער, אלא למאי דקאמר' דחיישינן משום גזרה נצריך אפילו בבעל עצמו כדגזרינן בעלמא, הא אטו הא, כגזרותיו דר' מאיר, (עיין עירובין מז, א) ותירץ דבהא ליכא למיחש ולמיגזר כלל.

וא"נ י"ל דאטעמא דשלא תחלוק קא מקשי ולומר דלרבא הוי ניחא טעמא דבעל משום דכל שהוא בעצמו הביאו, אין לך קיום גדול מזה, דהוא עצמו מעיד שאינו מזוייף, אבל לרבה דאמר שלא תחלוק בשליחות אף בבעל עצמו נאמר כן, ופריק דלרבה נמי ליכא למימר הכי בבעל לאחר שלמדו וליכא אלא משום קיום וכדי שלא יערער דמזוייף הוא, דכל היכא דיהביה איהו ליכא למיחש דלא מרע ליה כנ"ל, אלא דאכתי קשה לי לישנא דקאמר השתא מינקיט נקיט וקאתי ערעורי מערער עילויה דמשמע דלא חיישינן שמא יערער הא ערער ערעורו ערעור, והל"ל כאן כיון דנקיט ליה ויהיב תו לא מצי מערער שהרי קיימו בנתינה. וי"ל דה"נ קאמר ערעורי מערער עילויה, כלומר כיון שנתנו לה מי מצי לערעורי עילויה.

הא דאמר' לעיל דרבה אית ליה דרבא. קשיא לן מ"מ כיון דלא חייש לאיחלופי מהגמוניא להגמוניא בא"י. אמאי צ"ל בפני נכתב, לימא בפני נחתם ודיו. י"ל ודאי מעיקרא לא היו מתקנין בפני נכתב משום איחלופי, אלא מיהו כיון דאיתקין משום לשמה במדינת הים תקנו שיאמר כך בכל מקום שצ"ל בפני נחתם, ואפי' מהגמוניא להגמוניא בא"י.

תא שמע דבעא מיניה שמואל מרב הונא שנים שהביאו את הגט וכו'. ומה אלו יאמרו בפנינו גירשה וכו'. נ"ל דכיון דטעמא דאינן צריכין משום הכי הוא, שנים שהביאוהו והם קרובין זה לזה, או לאיש או לאשה צ"ל בפנינו נכתב ובפנינו נחתם דהשתא אלו אמרו בפנינו גרשה לא מהימני.

והא דאמרינן: לרבא ניחא לרבה קשיא. ק"ל לדעתיה דמקשה היכי מפרשי' לה לבעיא זו דשמואל, אי משמע ליה דאי כטעמיה דרבה, אי כטעמיה דרבא בעא מיניה, ואהדר ליה דטעמא דמתניתין כטעמא דרבא, ומש"ה שנים שהביאו את הגט אינן צריכין שיאמרו, וכדאמרינן בריש שמעתין (לעיל ב, ב) איכא בינייהו דאתיוה ביה תרי, לרבה צריכין ולרבא אינן צריכין, א"כ לא הול"ל לרבא ניחא לרבה קשיא, אלא הכי הל"ל אלמא רב הונא כרבא ס"ל, או ש"מ כרבא ש"מ. ונראה דמקשה לא הוה ידע פירוש' דבעיא דשמואל, אלא דממאי דאהדר ליה רב הונא דשנים אינן צריכין שיאמרו משמע ליה ודאי דכרבא ס"ל, דאילו כרבה הא אמרינן לעיל דאתיוה בי תרי לדידיה צריכין שיאמרו, וטובא איכא כה"ג דמקשה גופיה לא הוה ידע עיקר מימרא זו או בריי' דמינה מקשה מאי פירושה, ואפ"ה מקשה מינה כי אית בה מידי דמשתמע ליה מיניה, דאיכא לאקשויי מינה, ויש כיוצא בו בב"ב פ' לא יחפור (כג, א) גבי אין פורשין נשבין ליונים.

ואהדר ליה הכא במאי עסקינן לאחר שלמדו, ופריך א"ה אפילו חד. כלומר א"ה דלאחר שלמדו בעא מינה, ה"ל לרב הונא לאהדורי ומי תיבעי לך שנים אפילו חד נמי, היכא דאיפשר לקיימו כעין שנים דאיפשר להכשירו על פיהם דלאו מזוייף הוא, ומשני ודאי בחד לא, דאיכא למיגזר שמא יחזור דבר לקלקולו כנ"ל, וכבר כתבתי (לעיל בד"ה א"ה יכול נמי) דרש"י ז"ל פירש דאמעיקרא קאי, ור"ת ז"ל פירש דה"ק א"ה חד נמי ליבעי מיניה שמואל מרב הונא אי סגי בקיום חותמן כיון דליכא למיחש למידי, או דילמא כיון דתקנת חכמים כך היא דבחד צריך היכא דלא למדו בלמדו נמי לא פלוג, ומשני דבחד פשיטא ליה דצריך גזרה שמא יחזור דבר לקלקולו.

הא דפרקינן השתא מינקט נקיט וכו'. ק"ל כיון דלרבה הוי טעמא משום דאינן בקיאן לשמה, אפילו כי לא מערער נמי ניחוש אנן עד דאמר בפ"נ ובפ"נ, וי"ל דאפילו לרבה כולהו ספרי דיינ' מגמר גמירי וכדאי' לעיל (ב, ב), וכל עצמן לא הוצרכו לתקן אלא מחשש ערעורו של בעל, דילמא אמר לא דייקינא מעיקרא דלשמה, וכל דיהיב לה איהו גופיה לא חיישינן, דלעולם כל דיהיב איהו גופיה מידק דייק כנ"ל.

הא דתניא המביא גט ממדינת הים נתנו לה ולא אמר לה בפני נכתב ובפני נחתם, אם נתקיים בחותמיו כשר. לאו נתקיים בחותמיו קודם שתנשא קאמר, דא"כ לרבא מאי למימרא, ומיהו הא דאוקימנא לה אליבא דרבה לאחרי שנשאת, לא הוי ראיה, דאיירי דנתקיים בחותמיו אחר שנשאת, דה"ק לאחר שנשאת לא מפקינן לה משום דלא אמר בפני נכתב ובפני נחתם, כיון דנתקיים מיהא קודם שתנשא, אבל לכתחלה לא תנשא אע"פ שנתקיים בחותמיו, עד שיטלנו ממנה ויחזור ויאמר לה בפני שנים, בפני נכתב ובפני נחתם, כדתניא לקמן (בע"ב), דהא לרבה טפי עדיף בפני נכתב ובפני נחתם מקיום חותמיו. אבל בתוספת' (פ"א ה"ב) גרסי' בהדיא אם יכול לקיימו כשר ואם לאו פסול.

והא דתניא לקמן נתנו לה ולא א"ל בפני נכתב ובפני נחתם פסול דברי ר"מ, וחכמים נמי לא פליגי עליה אלא דאין הולד ממזר, ותניא כיצד יעשה יטלנו ממנה ויחזור ויתננו לה ויאמר לה בפני נכתב ובפני נחתם דמשמע הא לאו הכי לכ"ע פסול, ההיא בשאינו יכול לקיימו.

דף ה - ב

לא אמרו אלא בדורות הראשונים שאין בקיאין לשמה וכו' והא רבה אית ליה דרבא. דדלמא ריב"ל לא א"ל אלא שא"צ לומר בפני נכתב ובפני נחתם, אלא אם יתקיים בחותמיו כשר. וי"ל א"כ הוה ליה למימר לא צריכת אלא יתקיים בחותמיו, אבל מדקאמר ליה בסתם לא צריכת, משמע דלא צריך מידי, א"נ היינו דקאמר ועוד הא אמרת גזרה שמא יחזור דבר לקלקולו, וה"ק ועוד דאפילו תמצא לומר דלא צריכת להחמיר ולמימר ויתקיים בחותמיו קאמר ליה, אכתי תיקשי לך דהא איכא משום גזרה שמא יחזור דבר לקלקולו כנ"ל.

איתמר בפני כמה נותנו לה, ר' יוחנן ור' חנינא חד אמר בפני שנים וחד אמר בפני ג', תסתיים דר' יוחנן הוא דאמר בפני שנים. וקיי"ל כותיה, דהא תניא כותיה המביא גט ממדינת הים נתנו לה ולא א"ל בפני נכתב ובפני נחתם, יוציא והולד ממזר דר"מ, וחכ"א אין הולד ממזר, כיצד יעשה יטלנו ממנה ויחזור ויתננו לה בפני שנים ויאמר לה בפ"נ ובפ"נ.

ואתי לאוקומי פלוגתיהו בעד נעשה דיין דמ"ד בפני ב' קסבר עד נעשה דיין, ומ"ד בפני ג' קסבר אין עד נעשה דיין, ואקשינן, ועד נעשה דיין והא קיי"ל אין עד נעשה דיין. ופרקי', ה"מ בדאורייתא, אבל בדרבנן עד נעשה דיין. [ואקשינן, בדרבנן והא קיי"ל אין עד נעשה דיין. כן הוא גירסת הספרים] וק"ל דאי פשיטא ליה דבדרבנן עד נעשה [דיין מאי קא מקשי מעיקרא דעד נעשה דיין והא קיי"ל דאין עד נעשה] דאנן השתא בדרבנן קיימי'. וי"ל דלישנא דקאמרי קשי' לי, מדקאמרי בעד נעשה דיין קא מיפלגי, משמע דבכ"מ הוא דפליגי דלמ"ד עד נעשה דיין לעולם קאמר, ואפילו בדאורייתא, ולמ"ד אין נעשה דיין לעולם קאמר ואפילו בדרבנן, ומשום הכי קשיא לי אי אפילו בדאורייתא פליגי מ"ט דמאן דאמר נעשה [דיין] והא קיי"ל דאינו נעשה דיין, ואי בדרבנן כקיום הגט דהכא, מ"ט דמ"ד דאינו נעשה דיין. ופריק דבדרבנן פליגי ובגזרת דדלמא סמכי' אפילו אאשה כנ"ל. ורש"י ז"ל אינו גורס כגירסת הספרים, ונראה שמחק הגירסא מחמת קושיא שהקשתי, ואינה, דשפיר יש ליישב כמו שכתבתי.

ואסיקנא דכ"ע בעי' לקיימו ובהא פליגי דר' חנינא סבר כיון דהאשה כשרה להביא את גיטה זימנין דמתיא [דמייתא] ליה איהי וסמכי עילוה ור' יוחנן סבר אשה מידע ידעי ולא סמכי עילוה. ומסתברא דכיון שכן, לכ"ע אם השליח קרוב לזה או לזה או לאחד מן השנים שניתן בפניהם או שהיה פקח ונסתמא צריך ליתנו בפני שלשה. וצ"ע כיון שכן, למה הזכיר חשש הבאת אשה את גיטה, שהוא חשש רחוק, וכדאמרינן לעיל (בעמוד א) דאשה לא שכיחא, ולא נקט חשש הבאות הקרובים שהוא יותר קרוב, אלא שיש לומר שהזכיר את אשה שהביאה את גיטה לפי שהוזכרה בפירוש במשנתינו (כג, ב) וה"ה לשאר הקרובים, והיינו נמי דלא אהדר ליה ר' יוחנן אשה לא שכיחא, דהא איכא כולהו קרובים דשכיחי, אלא אהדר ליה אשה מידע ידעי, ומינה לקרובים מידע ידעי דפסולי ולא סמכי עילייהו כנ"ל.

ועדיין לא נתיישב בעיני, דקרובים נמי מתני' היא דמדקתני (לקמן כג, א) הכל כשרין להביא את הגט חוץ מחרש שוטה וקטן, ש"מ בהדיא דקרובין כשרין. וע"כ נ"ל בהלכה דהכא אפילו הקרובים כשרים ומצטרפין, לפי שאני סבור דאפילו בעלמא דייני קיום ועדי קיום אע"פ שהן קרובים אלו לאלו כשרים, וכדמוכח דאמרינן בדרבנן עד נעשה דיין ואין לך קירבה גדולה מזו, ועוד יש לי ראיות חזקות לדבר זה כתבתיה בפרק האשה שנתארמלה, וכן נ"ל דעדי קיום הקרובים בין למלוה בין ללוה כשרין, מדאמרינן (כתובות קט, א) והדיינין חותמין על השטר אע"פ שלא קראוהו, ומשמע שלא קראוהו כלל ולא ידעי מי ומי בעלי הדבר, ולא חיישינן שמא עדי הקיום קרובים לבעלי הדבר. אבל דיינין קרובים לבעלי הדבר ודאי בעלמא פסולין, אבל הקילו להכשיר אפילו הקרובים, כדרך שהתירום בהבאת הגט, ובעדות דנכתב לשמה ומקוים הוא וכשר, דהשתא אינהו משוו ליה גט, והיינו דחששו הכא לאשה עצמה ולא חששו לקרובים דשייכי טפי וזמנין דלא בקיאי בקורבתן, והא דלא דחי הכא אשה עצמה [דמייתא] דמתיא לא שכיחא, היינו משום דטעמא דמידע ידיע ולא סמכי עילוה טפי עדיף וסוגין טפי משמע הכי, דאם איתא דקרובים אינן מצטרפין, היאך עלה על דעתו לחוש לאשה עצמה שהיא אשה והיא קרובה אצל עצמה, והכי גרסינן ברוב הספרים כיון דאשה כשירה להביא את גיטה כלומר גט של עצמה כנ"ל.

ומיהא מדאסקינא דטעמא דמלתא משום דצריך לקיימו הוא, משמע דדוקא במביא ממדינת הים א"נ בא"י היכא דאיכא חירום ידוע כעססיות דאין מצויין לקיימו וצ"ל בפני נכתב ובפני נחתם או קיום חותמין הוא דבעינן ליתנו לה בפני שנים, אבל בא"י בדליכא חירום או במדינה אחת במדינת הים שאין צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם לפי שמצויין לקיימו, אינו צריך ליתנו בפני שנים אלא נותנו לה בינו לבינה ודיו. וכ"ד הרב בעל העטור ז"ל. ומיהו נראה דכיון דקיי"ל כרבי אלעזר דאמר עידי מסירה כרתי, אף המביא בא"י צריך ליתנו לה בפני שנים דליהוו לה עדי מסירה וליקרוה לגיטא וכדאסיקנא בהמביא בתרא (יט, ב) הני תרי דיהבי גיטא קמייהו צריכי למיקרייה, אלא דמביא בארץ אין צריך אלא שנים להיותם עדי מסירה, ומביא בחוץ לארץ פעמים שצריך ג', בשהביאו קרוב או פסול או אשה דאינן כשרין לקיים את הגט, א"נ י"ל דאפילו לר"מ צריך ליתנו לה בפני שנים כדי להחזיקה גרושה בפני שנים כדאיתא בירושלמי (פ"א, ה"א) וכ"ד ר"ת ז"ל (לעיל ד' וכ"כ הר"ן).

והמביא גט ממדינת הים שצריך ליתנו לה בפני שנים אם נתנו לה בינו לבינה, או קרוב שהביא ונתנו לה בפני שנים, הרי זה פסול, עד שיתקיים בחותמיו או חוזר ונוטלו ממנה וחוזר ונותנו לה בפני ג', ואומר לה בפני נכתב ובפני נחתם, ותמיהא לי אשה או אחד מן הפסולין שהביאו את הגט מפני מה אין מצטרפין לקיום הגט כשם שנאמנין לומר בפ"נ ובפ"נ, דהא בעלמא כל הפסולין לדון מחמת קורבא פסולין להעיד על חתם ידן של עדים ואין מקיימין על פיהם, ולמה הוכשרו כאן להעיד, ולא הוכשרו לקיים. י"ל כיון דקיום שטרות דרבנן משום עגונא אקילו בשל דבריהם, אבל מכיון שהצריכו מיהא לומר בפ"נ ובפ"נ בפני ב"ד כדי לאמת ע"פ אשה מיהא שחתם ידן של עדים היא, אבל לגבי קיום למה נקל בדבר ומה צורך יש בזה, הלא ימצאו דים להושיבן בית דין ולקיים בפניהם כנ"ל.

כתב הרמב"ם ז"ל (הל' גירושין פ"ו, ה"ז) הפסולין בעבירה מדברי סופרים כשרין בשליחות, אבל הפסולין מד"ת פסולים להבאת הגט, ואם הביאו ה"ז פסול, בד"א בשנתקיים הגט בחותמיו, אבל אם לא נסמוך בו אלא על דברי פסול בעבירה מן התורה, אינו גט ע"כ, והנה אמת הנה נכון בשאינו מקוים שאין סומכין ע"פ פסול בעבירה מן התורה והרי הוא גט בטל, לפי שהפסול בעבירה מן התורה אף בעדות אשה פסול, כדתנן ביבמות (כה, א) המביא גט ממדינת הים ואמר בפני נכתב ובפני נחתם לא ישא את אשתו, מת, הרגתיו, הרגנוהו, לא ישא את אשתו, ר' יהודה אומר הרגתיו לא תנשא אשתו, הרגנוהו תנשא אשתו, ואמרי' עלה בגמ' מת הרגתיו לא ישא את אשתו הא אחר ישא את אשתו, ואמאי רשע הוא והתורה אמרה אל תשת רשע עד, ואסיקנא כדרבא דאמר רבא אדם קרוב אצל עצמו ואין אדם משים עצמו רשע, וש"מ דרשע פסול לעדות אשה, וגרסי' בראש השנה בפ"ק (כב, א) אמר רב מנשה זאת אומרת גזלן דדבריהם כשר לעדות אשה, הא דדברי תורה פסול לעדות אשה, והתם ביבמות (שם) נמי אקשינן מינה, והאמר רב מנשה גזלן דדבריהם כשר לעדות אשה הא דדברי תורה פסול לעדות אשה, אלמא פסול דאורייתא אף לעדות אשה פסול, ואע"ג דמשום עגונא אקילו והימנו אשה ועבד ושפחה, פסול בעבירה דאורייתא גריע מינייהו, וה"נ אע"ג דהימניה לאשה ולקרובים בעדות הגט, פסולין בעבירה דאורייתא, פסילי ליה, אבל פסולין דרבנן כשרין כי התם.

אבל מ"ש הוא ז"ל דפסולין להבאת הגט אע"פ שנתקיים הגט בחותמיו, צ"ע שהרי אין אנו סומכין על עדותן כלל, ואם מפני שהוא מביאו, הכל כשרים לו בהבאתו חוץ מאותם המנויין במשנה, חש"ו, ונכרי, ועבד בכ"מ לפי שאינן בתורת שליחות שאינן בני דעה, או שאינן בתורת גירושין כדאיתא לקמן (כג, א), אבל פסול בעבירה דאורייתא דשייך בגירושין, אמאי פסול בהבאתו כיון שאצ"ל בפ"נ ובפ"נ וצ"ע. אח"כ מצאתי שזו אחת מן ההשגות שהשיג עליו הראב"ד (שם), עוד השיג עליו הרב ז"ל שאפילו נסמוך עליו, למה גט בטל, אלא שלא תנשא בו. והדין נותן עמו, דאע"פ שהפסול בעבירה דאורייתא, אינו כשר לעדות אשה, ה"מ שלא תנשא ע"פ עדותו, אבל הגט למה יבטל בכך דילמא כשר הוא ויתקיים למחר ע"פ חותמיו.

כיצד יעשה יטלנו ממנה ויחזור ויתננו לה בפני שנים ויאמר בפני נכתב ובפני נחתם. יש לפרש דכיצד יעשה אדברי חכמים קאי, ולא להכשיר את הולד קאמר דהא בלא"ה הוי כשר לדברי חכמים, דאין הולד ממזר קאמרי, אלא ה"פ כיצד יעשה ותהיה מותרת לינשא בו אם לא נשאת, או שלא תצא אם נשאת, יטלנו ממנה, אבל לדברי א"מ אע"פ שחוזר ונוטלו ונותנה לה בפני שנים, תצא והולד ממזר, וכדאמרינן, ר"מ לטעמיה דאמר כל המשנה ממטבע שטבעו חכמים בגיטין הולד ממזר, והיינו דמתמהין עליה, ור"מ משום דלא אמר בפ"נ ובפ"נ יוציא והולד ממזר, כלומר כיון שעדיין יכול לתקן דבורו ולחזור ולומר לה, ורבנן הוא דאצרוך כדי לבטל ערעורו של בעל, דמדאורייתא גט מעליא הוא דלמזויף לא חיישי', אמאי הולד ממזר. ועוד יש לפרש דכיצד יעשה אדר"מ נמי קאי, ולא אמר ר' מאיר תצא והולד ממזר אלא בשהלך לו שליח ואינו חוזר ואומר בפני נכתב דאז הוי משנה ממטבע שטבעו חכמים בגיטין, אבל כשחזר ואמר, אין זה משנה דהא חזר ואמר כמטבען של חכמים, ומדברי ר"ח ז"ל נראה שהוא מפרשה כלשון הראשון.

וכתב ר"ח ז"ל יש מי שאומר קיי"ל כר"מ בהמשנה ממטבע שטבעו חכמים בגיטין, דהא לא חלקו חכמים עליו אלא בהא דהא קיימי הני סהדי בנפשייהו דאייתו ליה לגיטא וכדר' זירא דאמר כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו (מנחות יח, ב), ומ"מ מלשון הרב ז"ל נראה דבמקום זה שהוא ראוי לבילה הלכה כדברי חכמים, וכ"כ הרב אלפסי ז"ל בתשובה (בולגוריי סי' קא).

אבל בירושלמי משמע דפסקו הלכה כר"מ אף בזו, דגרסי' בירושלמי במקום זה (פ"א, ה"ב) רבי יעקב בר' אחא אדא בר עתלאי בשם רבי אלעזר הלכה כר"מ בגיטין והוה ר' זעירי מסתכל ביה וא"ל למה את מסתכל בי דתימר הלכה כדברי מי שהוא מיקל בדברי סופרים סברין מימר ביחיד אצל יחיד הא יחיד אצל חכמים לא והכא אפילו יחיד אצל חכמים, ואף ר"ח ז"ל כתבו בפירושיו לקמן, ושמא בירושלמי לאו בשנטלו ממנה קא פסיק הכין, אלא בשנתנו ולא אמר לה ולא חזר ונטלו קאמר לפי שלא הזכירו בירושלמי כיצד יעשה, ורבנן אף בשלא חזר ונטלו פליגי, ואיפשר לומר דכיון דקא מתמה עליה רב זעירא ואמר דכיון דדברי סופרים הוא, ועוד דיחיד אצל רבים הוא לית הילכתא כר"מ ואנן נמי כר' זעירא קיי"ל.

ומיהו ממה שפי' רש"י ז"ל בריש מכילתין משמע דהלכתא כר"מ אף בזו, דאמרינן (לעיל ג, א) ורבא מ"ט לא אמר כרבה אמר לך מי קתני בפני נכתב לשמה, ורבה בדין הוא דליתני הכי אלא אי מפשת ליה דבורא אתי למגזייה. ופי' רש"י ז"ל אתי למגזייה, ואמרי' לקמן כל המשנה ממטבע שטבעו חכמים בגיטין יוציא והולד ממזר, אלמא מדקאמרינן ורבה אמר לך ונקט ליה כטעמיה דר"מ משמע דכר"מ ס"ל. וא"ת דהתם אמתני' קיימי' ולפרושי טעמא דמתני' וסתם מתניתין ר"מ, והלכך קא מהדרינן כטעמיה דר"מ דמידי הוא טעמא אלא לר"מ, לא היא, דמתני' דריש פירקין, ע"כ דלא כר"מ מיתוקמא אליבא דרבה, כדאיתא התם, ומיהא לפי הפי' השני שכתבתי שם ( ד"ה ורבה) אין משם ראיה לפסוק בזו כר"מ. ובה"ג הביאו בריית' זו כצורתה ולא פסקו כמאן, משמע דפסקו כחכמים דרבים נינהו, ועוד דבדרבנן הלך אחר המיקל.

והרמב"ם ז"ל (הל' גירושין פ"ז, הי"ז) כתב בה כיצד יעשה יטלנו ממנה כדברי חכמים. והכי ודאי מסתברא דלית הלכתא כר"מ בהמשנה ממטבע שטבעו חכמים בגיטין, מדמתמהין הכא ומשום דלא אמר בפ"נ ובפני נחתם יוציא והולד ממזר ומשני אין ר"מ לטעמיה, ש"מ דלא קיי"ל כותיה. ואע"ג דסתם מתניתין כוותיה לקמן (עט, ב) דתנן כתב לשם מלכות שאינה הוגנת וכו' יוציא והולד ממזר ואוקימנא כר"מ, התם נמי משמע דלית הלכתא כותיה מדמתמהינן ומשום שלום מלכות יוציא והולד ממזר ומשני ר"מ היא דאמר כל המשנה ממטבע שטבעו חכמים בגיטין וכו', ואמר רב יהודה אמר שמואל זו דברי ר' מאיר אבל חכמים אומרים, אפילו לא כתב אלא לשם סנטר שבעיר מגורשת, ורב הונא אמר רב זו דברי ר"מ אבל חכמים אומרים הולד כשר, אלמא מדמתמהינן למה יוציא והולד ממזר, ועוד דאמרו זו דברי ר"מ ואין חכמים מודים לו ש"מ דהלכתא כחכמים, ועוד דמקשי' לקמן (פו, א) בגמ' שלשה גיטין פסולין, ואם נשאת הולד כשר ותו ליכא והא איכא שלום מלכות ומשני התם הולד ממזר הכא הולד כשר ואקשי' הא ניחא לר"מ אלא לרבנן מאי איכא למימר, אלמא משמע מיהא לכאורה הלכה כחכמים.

ובתוס' (בד"ה יטלנו) כתבו מיהא שמעינן דהמביא גט שצריך לומר בפ"נ ובפ"נ צריך לומר כן קודם שיתננו לה, מדמצרכינן ליה ליטלו ממנה ולא אמרינן כיצד יעשה יאמר לה בפני שנים, אלמא בשעת נתינה ממש צריך לומר כן. ומיהו לאו קודם נתינה ממש מצרכינן, אלא סמוך לנתינה, מדאמרי' לעיל (ה, א) האי אינו יכול ה"ד אילימא חרש וכו' ואוקמה רב יוסף כגון שנתנו לה כשהוא פקח ולא הספיק לומר לה בפ"נ ובפ"נ עד שנתחרש, אלמא אחר נתינה יכול לומר לה, אלא הכא סמוך לנתינה קאמרי'.

ונסתפקו ז"ל אם יכול לומר לה כל זמן שעסוקין באותו ענין כדאמרינן בעלמא (ב"ב קיד, א) כ"ז שעסוקין באותו ענין הוי כשעת נתינה ושפיר דמי, או שמא דוקא בשעת נתינה או סמוך לו כגון שהגט עדיין בידו, וצריך לחוש בדבר. ומיהו קודם נתינה אם מינה שליח אחר אומר לה בפ"נ ובפ"נ ואע"פ שאינו שעת גירושין וכן כשנותנו לב"ד כדאיתא בפירקין דלקמן (כט, ב).

דף ו - א

בבל רב אמר כא"י לגיטין ושמואל אמר כחו"ל. א"א לפרש דמביא מבבל לא"י קאמר, דהא משמע לקמן בסמוך דרב יוסף כרב ס"ל מדשקיל וטרי אליביה, דאמרינן בסמוך עד היכן היא בבל אמר רבה כמחלוקת ליוחסין כך מחלוקת לגיטין ורב יוסף אמר מחלוקת ליוחסין אבל לגיטין ד"ה עד ארבא תנינא דגישרא, ואלו במביא מבבל לארץ ישראל מספקא ליה כדשלח רבי אביתר לרב חסדא (לקמן ו, ב) גיטין הבאין משם לכאן אין צריך שיאמרו בפני נכתב ובפני נחתם ור' יוסף מספקא לי' דאמר רב יוסף מאן לימא לן דרבי אביתר גברא רבה הוא. וכן אי אפשר לפרש במביא במדינה אחת בבבל קא מיפלגי, מדאמרינן לימא בהא קא מיפלגי דמר סבר לפי שאין מצויין לקיימו, ואי במדינה אחת מצויין לקיימו נינהו, אלא אם כן נאמר דס"ל לשמואל דבני בבל ניידי ואינן מצויין לקיימו אפילו במדינה אחת, דהוו להו כבני מחוזא דאמרינן לקמן (רב) [רבא] אמר אפי' באותה שכונה ומפרש טעמא, דשאני בני מחוזא דניידי, והכי נמי משמע קצת מן הירושלמי דגרסינן התם (פ"א, ה"ב) רב אמר עשינו עצמנו בבבל כא"י, ושמואל אמר אפילו משכונה לשכונה, אלא דקשה קצת, דבכי הא לא הוה אמר שמואל מתיבתא בגירסייהו טרידי דטובא שכיחי, אלא ע"כ במביא ממדינה למדינה בבבל פליגי לפום גמרין.

ותמיהא לי כיון דרב יוסף כרב ס"ל דבבל כא"י, מ"ט מספקא ליה במביא מבבל לא"י. וי"ל דודאי בקירוב מקום ממדינה למדינה בבבל ע"י מתיבתא ס"ל דהוו להו מצויין לקיימו דטובא סלקי ונחתי, ולא אמרי' בכי הא מתיבתא בגירסייהו טרידי, אבל מבבל לא"י יחידים היו העולים משם לארץ ואותם העולין טרידי בגירסתם ולא היו משימין לב להכיר החתימות ומשום כך היה מסתפק רב יוסף בדבר.

ומיהו משמע דהלכתא כר' אביתר אף בזו, דהא רב יוסף לא מיפלג פליג, אלא מאן לימא לן קאמר, ומשום דלא הוה ידע דר' אביתר גברא רבה הוא, ואמר ליה אביי דודאי גברא רבה הוה ומריה מסכים על ידיה והילכך הלכתא כוותיה, וכ"ש דהלכתא כרב במביא ממדינה למדינה בבבל דא"צ שיאמר בפ"נ ובפ"נ, חדא דרב ושמואל באיסורי הילכתא כרב, ועוד דכולהו אמוראי נמי כותיה דרב ס"ל, ועוד דרב הונא עביד מעשה כותיה כדאמרי' א"ר אבא אמר רב הונא עשינו עצמנו בבבל כא"י לגיטין, מדאתא רב לבבל, ורב נמי הוה עביד בה עובדא כדאי' בסמוך גבי עובדא דרב כהנא וכדאי' נמי בירוש' רב אמר עשינו עצמינו בבבל כא"י, וקיי"ל דמעשה רב וגרסינן בירושלמי (פ"א, ה"ב) בעא רב מיחזור ביה א"ל רב כהנא מה נעשה לנשים שנשאו.

ומיהו בירושלמי משמע דרבי יוחנן סבר דמביא מבבל לא"י צריך שיאמר בפ"נ ובפ"נ ואני אומר דהוא צריך, דהוא מתניתא ר' יהודה אומר מרקם למזרח ורקם כמזרח, ואפילו תימא חלוקין על ר' יהודה שאין רקם כמזרח שמא מבבל לכאן, ומ"מ משמע דלא קיי"ל כר' יוחנן, דהא במתני' דקתני דרקם כמזרח תלי ליה טעמי', ואנן הא מקשינן מיניה בגמרא דילן ודחינן הוא מותיב לה והוא מפרק לה לבר מבבל, ואנן אגמרא דילן סמכינן כן נ"ל.

[הא דמותיב ר' ירמיה ממתני' דמרקם למזרח ורקם כמזרח. ק"ל דהא רב הונא מכי אתא רב לבבל קאמר הא מיקמי דליתי רב לבבל מודה הוא דבבל כחו"ל, ומתני' מיקמי דאתא רב לבבל נשנית, וי"ל דר' ירמיה אמימרא דרב גופיה קאי ורב לא אמר מכי אתאי אנא לבבל, שמא רב הונא גופיה חולק היה כבוד לרב ותלי לה ברב, אבל מעיקרא נמי היו ישיבות בבבל ושכיחי, כנ"ל].

והא רבא הוא דאמר לפי שאין מצויין לקיימו שאני בני מחוזא דניידי. כלומר ואינן משימין לב להכיר חתימתן של שכניהן, ובתוס' בשם ר"ת ז"ל דבזמן הזה כ"ע כבני מחוזא נינהו דכולהו מינד ניידי וכולהו צריכים שיאמרו בפני נכתב ובפני נחתם.

רב כהנא אייתי גיטא ולא ידענא אי מסורא לנהרדעא או מנהרדעא לסורא אתא לקמיה דרב אמר ליה צריכנא למימר בפ"נ ובפ"נ או לא א"ל לא צריכת ואי עבדת אהנית מאי אי עבדת אהנית דאי אתא בעל ומערער לא משגחינן ביה. וכן הלכה דר' ישמעאל נמי הכי ס"ל ומהכא שמעינן דהמביא גט בא"י אע"פ שאינו צ"ל בפ"נ ובפ"נ, אי אמר אהני דתו אי אתי בעל ומערער אינו צריך קיום וערעורו בטל, דכיון שהאמינו חכמים עד אחד באומר בפ"נ ובפ"נ בכל מקום האמינוהו, אלא קל הוא שהקילו במביא בא"י שאינו צריך לומר ולכתחלה תנשא דלמזויף לא חיישינן, אלא אי אתא בעל וערער יתקיים בחותמיו כדתני במתני', וכשקדם זה ואמר בפ"נ ובפ"נ בשעה נתינתו הועיל לבטל ערערו של בעל. ואפילו בא הבעל וערער קודם שנשאת א"צ קיום וכ"ש בשנשאת, כדגרסינן בירושלמי (פ"א, ה"ב) הכל מודים שאם בא וערער ערעורו בטל עד כדון כשמערער משנשאת, ערער עד שלא נשאת ונשאת מהו נשמעינה מן הדא מעשה בא' שהביא את הגט לפני ר' ישמעאל א"ל מניין את, א"ל מכפר ססאי שבתחום עכו, א"ל אף אתה צריך לומר בפ"נ ובפ"נ ואל תזקק לעדים, וכשיצא א"ל ר' אלעאי וכו' א"ל הואיל ויצא המעשה להיתר יצא, מהו הואיל ויצא המעשה להתיר יצא, א"ר זעירי שאם בא וערער ערעורו בטל אלו המביא גט מא"י לא"י שמא נימא צריך הוא לומר בפ"נ ובפ"נ, הוי לא שנייה הוא ערער משנשאת הוא ערער עד שלא נשאת ונשאת ע"כ בירושלמי. אלא שעדיין אינו מתחוור מן הירושלמי אלא בשערער ונשאת אבל לינשא לכתחלה משבא וערער לא שמענו, אלא בגמרין ודאי משמע דערעורו בטול לגמרי מדאמרינן אי אתי בעל ומערער לא משגיחין ביה, כלומר לא משגחינן ביה כלל, דאם איתא לא מסתייא דלא מפרש בגמרא, וכל האומר בפ"נ ובפ"נ אפילו בא"י אהני לגמרי כמביא ממדינת הים שאפילו לכתחלה משיאין אותה כדאיתא בירושלמי שכתבתי למעלה בריש פרקין.

ולענין פסק הלכה כתב ר"י אלפסי ז"ל (א, ב) דהלכתא כרבא דסוגיין כותיה, וכל היכא דאיכא סהדי דמקיימי ליה, לא צ"ל בפני נכתב ובפני נחתם, אלא יתקיים בחותמיו ושפיר דמי, דלשמה לא חיישינן דכולהו ספרי מיגמר גמירי וכן פסק רבינו יעקב ז"ל משום דרבא בתרא טפי מרבה וקיי"ל כותיה, ואע"ג דר"י וריב"ל פליגי בפלוגתא דרבה ורבא, וריב"ל כרבה, ור' יוחנן כרבא וקיי"ל כריב"ל בכ"מ לגבי ר' יוחנן כדברי ר"ת ז"ל (חולין צז, א תוד"ה אמר רבא) הכא כיון דרבא בתרא הוא קיי"ל כר' יוחנן, ועוד דכל הני תיובתא לרבה מותבינן, ואע"ג דשנינהו רבה אשנויי דחיקי לא סמכינן, והיינו סוגיין דכתב הרי"ף ז"ל דאזלא כותיה. ועוד דהא לקמן (טו, א) אמר רב חסדא אפילו שנים מעידין על חתימת יד שני פסול מאי טעמא או כולו בקיום הגט, או כולו בתקנת חכמים אלמא כולו בקיום הגט כשר, ולא חיישינן ללשמה, ורב אשי (שם) נמי מכשר בשנים מעידים על חתימות ידי שני ואינו חושש שמא לא חתם לשמה, ואע"ג דקיי"ל כר' אלעזר דאמר עדי מסירה כרתי הא אמרינן לעיל (ד, א) דאפילו הכי כיון דחתמו, צריכין שיחתמו לשמה דאי לא הו"ל מזוייף מתוכו, ומודה ר' אלעזר במזוייף מתוכו שהוא פסול.

ואיכא דקשיא ליה מעובדא דבר הדיא (לעיל ה, ב) דבעי לאיתויי גיטא, וא"ל ר' אחאי צריך אתה לעמוד על כל אות ואות, ואע"ג דלית הלכתא כותיה, מ"מ שמעינן מינה דבעי' לשמה כרבה. ור' אלעזר נמי דא"ל לרבה בר בר חנה אפילו לא כתב בו אלא שטה אחת לשמה שוב אינו צריך, והא נמי דתניא אפילו נכנס ויוצא כל היום כולו כשר, ואוקימנא בסופר וכגון דנפק לשוקא ומהו דתימא איניש אחרינא אשכחיה ואמר ליה קמ"ל אלמא חיישינן לשמה, ותירץ הרמב"ן נר"ו (בחידושיו כאן) דאע"ג דלא חיישינן לשמה, מ"מ ס"ל לרב אחאי שצריך לעמוד על כל אות ואות או על תורף הגט, שאם אינו עושה כן אינו יכול לומר בפ"נ ובפ"נ, וה"ל משנה ממטבע שטבעו חכמים בגיטין, והא דר' אלעזר דאמר אפילו לא כתב בו אלא שטה אחת לשמה שוב א"צ, ה"ק א"צ לעמוד על כל אות ואות שכיון שאפילו שלא לשמה כשר, אינו בכלל הגט.

ולא ירדתי לסוף תירוצו של רבינו בזה, דהא לא א"ל אין אתה צריך לעמוד, אלא אפילו לא כתב בה אלא שטה אחת לשמה שוב א"צ קאמר, ומשמע כל שטה שתהיה אפילו הראשונה שאין בה שם האיש ושם האשה, אלא משמע דה"ק ליה אפילו לא כתב בו בפניך אלא שטה אחת לשמה שוב א"צ ומעתה יכול אתה לומר בפ"נ לשמה דודאי כולו נכתב לשמה, והדרא קושיין לדוכתא דאלמא חיישינן לשמה כרבה, אלא אם כן נאמר דשטה אחת דקאמר ר' אלעזר היינו תורף דוקא, שבו שם האיש ושם האשה והזמן וכן פרש"י ז"ל.

ותירץ רבנו נ"ר עוד, דאי נמי ר' אלעזר ס"ל כרבה, לא קיי"ל כותיה, אלא כרבא ורב חסדא ורב אשי דבתראי נינהו. וכמדומה שיש לעיין בתירוץ זה של הרב נ"ר, דודאי משמע דהלכתא כר' אלעזר מדפרכי' מינה לקמן (טו, א) על הא דקתני בפני נכתב חציו פסול, ואקשינן הי חציו, אילימא חציו ראשון, והא"ר אלעזר אפילו לא כתב בו אלא שטה אחת לשמה כשר, ופרקי' אלא אמר אביי חציו אחרון, אלמא מדפרכינן מינה וחש לה אביי ופירקה בחציו אחרון, משמע דהלכתא כותיה. ושמא נאמר דהא דאפילו לא כתב בו אלא שטה אחת לשמה, לאו למימרא דחיישינן לשמה, ושיהא הוא צ"ל בפ"נ ובפ"נ משום חשש לשמה, אלא מיהו לשמה ודאי בעינן, ור' אלעזר למאי דקא בעי מיניה רבב"ח אהדר ליה איהו, וה"ק ליה אין אתה צריך לעמוד על כלו אלא בלאו הכי יכול אתה לומר בפני נכתב, דאפילו לא נכתב מגט זה שצוה הבעל לשם אשתו אלא שטה אחת, חזקה אותו שהתחיל הסופר לכתוב הוא זה שמסר לו ולא אחר כנ"ל. והא דתניא ואפילו נכנס ויוצא כל היום כלו כשר, ואוקימנא בסופר ואע"פ שיצא לחוץ, יש מי שתירץ דסיפא דברייתא לאו משום מביא שצ"ל בפני נכתב לשמה, אלא ה"ק אפילו סופר בעליה אין חוששין שמא לא כתבו שחזקה שליח עושה שליחותו וכיון שהתחיל גומר, וכן נמי אפילו הלך הסופר לחוץ אין מצריכין לשאול ממנו אם כתבו לשמה שכיון שהתחיל גומר, וזה הדין בין בארץ בין בחוץ לארץ בין בנותן בין בשולח, תדע מדלא מקשי' מינה תיובתא לרבא ש"מ דלא קשיא ליה כלל.

ומיהו בזמן הזה אם אינו יכול לקיימו אפילו במדינה אחת ואפילו משכונה לשכונה, צריך שיאמר בפ"נ ובפ"נ כדברי ר"ת ז"ל דכולהו כבני מחוזא נינהו דכולהו ניידי. ואם נתנו ולא אמר לה פ"נ ובפ"נ יטלנו ממנה ויחזור ויתננו לה בפני שנים ויאמר לה בפ"נ ובפ"נ.

וקיי"ל נמי כרב אשי דאמר אפילו שמע קן קולמוסא וקן מגילתא תו לא צריך ויכול לומר בפ"נ ובפ"נ, ואם המביא אשה או קרוב, צריך ליתנו בפני שלשה דהא טעמא משום דבעינא לקיימו, ואם לא אמר לה בפני שנים או שלשה פסול אלא אם כן נתקיים בחותמיו.

דף ו - ב

ואמר ר' יצחק שנים כותבין שלש אין כותבין במתניתא תנא שלש כותבין ארבע אין כותבין. ובה"ג פסק כר' יצחק, דפליג אמתניתא דמסתמא מידע הוה ידע דאינה עיקר. וכתב ר"ת ז"ל דלא נאמרו דברים אלו, אלא בזמן שכותב הפסוק לדרשא כי הא דר' אביתר, אבל כותב פסוקים באגרת שלומים, לצחות הלשון א"צ שרטוט, דאין זה כותב פסוק אלא דברים בעלמא בלשון המקראות. וכן פי' ריב"א בשם רבינו אליהו זכר כלם לברכה.

וקשה דהא בירושלמי במס' מגילה (פ"ג ה"ב) משמע דבכל ענין אסור, דאמרינן התם מהו מכתב תרתין תלת מילין מן פסוקא, ומייתי ר' מונה שלח כתב לר' אושעיא בר שימי, ראשיתך מצער היה, מאד תשגה אחריתך (עפ"י איוב ח, ז) משמע שלא היה כותב אלא כדרך שלומים, ואעפ"כ היה מעוות את המקראות, ואמרי' נמי התם שלח רבי אבהו וכתב לון הרי פייסנו לשלשת ליטורין וכו', אבל תמר תמרורית בתמרוריה היא עומדת ובקשנו למתקה ולשוא צרוף צרף. והרמב"ן נ"ר כתב (בחי' כאן) דכתיבה זו שאינה אשורית מותר לכתוב בלא שרטוט, שלא אמרו אלא כגון ס"ת נביאים וכתובים שכתיבתן אשורית, אבל כתיבה זו ודאי מותר שאינה כתיבה כלל ולא הוכשרה בכל ספרי הקדש, ועל דא אנא סמיך למיכתב כתיבה זו בלא שרטוט וכן עמא דבר ע"כ.

וזו שאמרו דג' אין כותבין בלא שרטוט, היינו שטה ראשונה אבל א"צ לשרטט כל שטה ושטה, והיינו דאמרי' במגילה (יח, ב) התפילין אין צריכין שרטוט, שאם אתה אומר שאין כותבין לעולם שלש תיבות בלא שרטוט וצריך לשרטט בין כל שטה ושטה, א"כ תפילין מי גריע גריעי משתים ושלש תיבות שאין כותבין בלא שרטוט, ואפילו להחמיר ולשרטט בין כל שטה ושטה בתפילין א"צ ואם עשה נקרא הדיוט, כדאמרינן עלה בירושלמי במסכת שבת (פ"א ה"ב) כל הפטור מן הדבר ועושהו נקרא הדיוט, ואמרי' נמי במנחות (לב, ב) תפלין אין צריכין שרטוט, ופריך עלה מהא דתניא ס"ת שבלה ותפלין שבלו אין עושין מהם מזוזה לפי שאין מורידין מקדושה חמורה לקדושה קלה הא מורידין עושין, והא מזוזה בעיא שרטוט, ומשני תנאי היא, ואם איתא לישני ליה הכא במאי עסקינן במשורטטין, אלמא משמע דאין רגילין כלל לשרטט לא ס"ת ולא תפילין, משום דנקרא הדיוט, והא דאמרינן במגילה (טז, ב) דמגילה צריכה שרטוט כאמתה של תורה, לאו היינו ספר תורה אלא כמזוזה וקורא אותה אמתה של תורה לפי שיש בה מלכות שמים והיא צריכה שרטוט כדאית' בהקומץ רבה (מנחות שם) וכ"פ ר"ח ז"ל. ותדע מדדייקי' לה בירושלמי (מגילה פ"א ה"א) מדנאמר כאן דברי שלום ואמת (אסתר ט, ל) ונאמר להלן אמת קנה ואל תמכור (משלי כג, כג), ואם איתא ה"ל למדרש מדנקראה ספר כדדרשי' התם (פ"ב ה"ב) מגילה נקראת ספר, דאם תפרה בחוטי פשתן פסולה, אלמא ס"ת אינה צריכה שרטוט, אלא אמתה של תורה היינו מזוזה כדכתבי'.

אבל רש"י ז"ל (במגילה טז, ב) פי' כאמתה של תורה ס"ת וכדמשמע בירושלמי דגרסינן התם (מגילה פ"א ה"א) נאמר כאן אמת קנה ואל תמכור ונאמר כאן דברי שלום ואמת מה להלן נתנה לידרש אף כאן נתנה לידרש ומדקאמר נתנה לידרש משמע כל התורה כולה קאמר, והא דלא דריש לה מדנקראת ספר דאם כן הו"א להקל בשרטוטה מדנקראת אגרת וכדאמרינן התם נקראת ספר שאם תפרה בחוטי פשתן פסולה ונקראת אגרת שאם הטיל בה ג' גידין כשירה, ובודאי ספר תורה צריך שרטוט בין כל שטה ושטה ותדע דהא תניא בריש מסכת סופרים (פ"א, ה"א) הלכה מסרגלין בקנה וכותבין בדיו, וקתני נמי התם ואינו רשאי לכתוב אלא אם כן סרגל יריעה שאינה מסורגלת פסולה. ולא שרטוט העליון בלבד קאמר דאם כן מאי איריא ספר תורה אפילו כל שלש תיבות צריכין שרטוט.

ואם תאמר אם כן אמאי איצטריך הלכה לרבויי מזוזה לשרטוט הא מסתמא צריכה שרטוט דלא גריעא משלש תיבות. איכא למימר לגלויי אתפלין דאין צריכין שרטוט. ואם תאמר אם כן לא היה הלל"מ צריך לומר דמזוזה צריכה שרטוט, אלא אדרבה היה צריך למעט תפלין משרטוט. איכא למימר אילו מיעט תפלין היה במשמע דכל שכן מזוזה דקילא, משום הכי ריבה את המזוזה לשרטוט וממילא מדאיצטריך הלכה לרבות את המזוזה שמעינן לתפלין שאין צריך, שאם אתה אומר קל וחומר לתפלין שקדושתן חמורה מן המזוזה, אם כן לישתוק רחמנא מהלכה של מזוזה לגמרי והיו הכל בכלל שסרגול תורה שבכתב הלכה למשה מסיני הוא כדאיתא במגילה ירושלמי, וכן מצאתי לראשונים ז"ל. ולא ירדתי בקושיא זו לסוף דעתם שהמזוזה נראה שצריכה שרטוט בכל שיטותיה כספר תורה מה שאין כן בתפלין שאין צריכין אלא שיטה ראשונה.

דף ז - א

הא דאמרינן: כלילא מנא לן דאסור. דוקא לחתנים אמרו, דומיא דכהן גדול שיש שמחה לפניו, אבל שאר כל אדם לא. והא נמי דרבינא דקא גדיל כלילא לברתיה ואמר דלא אסרו אלא בגברי דומיא דכהן גדול בהלולא דברתיה הוה ואפילו הכי שרי בנשי. ואי קשה לן הא דתנן במסכת סוטה (מט, א) בפולמוס של טיטוס גזרו על עטרות כלות. הא פירשו התם מאי עטרות כלות עיר של זהב, אבל כלילא בנשי לא גזרו אפילו כשהיא כלה, ועיר של זהב נמי בשאר נשים שרי ולא אסרו אלא בשבת דהא ר"ע עבד לה לדביתהו ירושלם דדהבא כדאיתא בשבת (נט, ב). כן פירש רבינו תם ז"ל.

דף ז - ב

אמר אביי רצועה נפקא. כלומר מארץ ישראל שבה אכזיב {ציור} ועכו למזרחה של אותה רצועה כזו:

ואקשינן: ויהיב תנא סימנא כי האי גונא. פירש רש"י ז"ל אתמוהי קא מתמה מי חשיבא חדא רצועה לאתנוחי בה תנא סימנא, ופרקינן אין קרא נמי יהיב סימנא דכתיב (שופטים כא, יט) הנה חג ה' בשילה מימים ימימה אשר מצפונה לבית אל מזרחה השמש למסלה העולה מבית אל שכמה ומנגב ללבנה. נמצא שילה עומד כצורה הזו: {ציור} אלמא יהיב תנא סימנא למסלה והכא נמי יהיב תנא סימנא לרצועה היוצאה. ואינו מחוור, דמאי קא מתמה אי יהיב תנא סימנא לרצועה אחת, ומאי קושיא, אין יהיב ויהיב לסיומי אי זו פטורה ואינה טהורה ואיזו חייבת במעשר ובשביעית וטהורה משום ארץ העמים. ועוד דאינו דומה לזו שבכתוב, דתנא דברייתא מנח סימנא לתאר הרצועה וזו שבכתוב אינו לתאר המסלה אלא לתאר שילה ע"י המסלה. ומשום כך פירש רבינו שמואל זצ"ל (מובא כאן בתוס') דלאו אשנויא קא פריך, אלא אמתניתא קא מהדר דקתני ימינו למזרח הדרך שמאלו למערב הדרך, ומשום הכי קא מתמה ומי מנח תנא סימנא מזרח הדרך לא הל"ל אלא ימינו למזרח סתם ושמאלו למערב דע"י דבר מועט כדרך, לא שייך למימר למזרחו של דרך ושמאלו של דרך, ומשני אין דהכי אמר רב פפא למזרחה של מסלה וזה נכון.

אמר רבי זירא עציץ נקוב המונח ע"ג יתדות באנו למחלוקת רבי יהודה ורבנן. פירש רש"י ז"ל דהא דבעינן עציץ נקוב, ולגבי ספינה משמע אף על פי שאינה נקובה היינו טעמא דספינה מיירי בספינה של חרס וכיון שכן אם היתה מונחת ע"ג קרקע אינה צריכה לינקב כדאמרינן במנחות (פד, ב), אבל עציץ שהוא של עץ צריך נקוב, וההיא דמנחות איתא בפרק קרבנות הצבור והכי אמרינן התם תני חדא שבגג ושבחורבה שבספינה ושבעציץ מביא וקורא, ותניא אידך מביא ואינו קורא, ומשני עציץ אעציץ לא קשיא כאן בנקוב כאן בשאינו נקוב, ספינה אספינה לא קשיא כאן בספינה של עץ כאן בספינה של חרס. ומשמע דסבירא ליה לרש"י מדלא משני נמי בספינה כאן בנקובה כאן בשאינה נקובה מכלל דשל חרס אף על פי שאינה נקובה הרי היא כנקובה וכמחוברת לקרקע. ובתוספות הקשו עליו מדאמרינן לקמן (כא, ב) כתבו על חרס של עציץ נקוב כשר, שמע מינה מדנקט עציץ נקוב דאף על פי שהוא של חרס בעי נקיבה והיינו רבותיה לומר דאף על גב דהוי נקוב לאו כמחובר דמי לגבי גיטין, דאי לא בעינן נקוב מאי רבותיה דנקט נקוב. ועוד דסתם כל עציץ משמע של חרס, ואפילו הכי אמרינן הכא עציץ נקוב באנו למחלוקת רבי יהודה ורבנן, והביא רבינו שמואל ראיה מדתניא בתוספתא דשביעית (פ"ד) הטומן את הלוף בשביעית רבי מאיר אומר דרך ארץ טומנו בעציץ של חרס כדי שלא יצמח ואף על פי שאין ראיה לדבר זכר לדבר ונתתם בכלי חרס למען יעמדו ימים רבים (ירמיה לב, יד), אלמא בשל חרס כל שאינו נקוב אינו כמחובר.

ונראין דברי רבינו תם ז"ל שפירש דבעציץ של חרס שהוא קשה בעינן נקוב, אבל בשל עץ דמלחלח אף על פי שאינו נקוב הרי הוא כנקוב דבין כך ובין כך יונק הוא מן הקרקע, כההיא דהטומן את הלוף דמשמע דאין טומנין אותו בשל עץ דיונק הוא וצומח, ומשום הכי משני התם בספינה, כאן בשל עץ, כאן בשל חרס, כלומר בשל עץ ואף על פי שאינה נקובה מביא וקורא בשל חרס בשאינה נקובה אינה יונקת ומביא ואינו קורא הוא. והא דלא משני נמי כולה בשל חרס וכאן בנקובה כאן בשאינה נקובה כדמשני בעציץ, לפי שאין דרכה של ספינה לינקב והוא הנכון.

והשתא נמי אתיא הא דהכא שפיר טפי, דמיירי בספינה של עץ, דסתם ספינות של עץ הן. והיינו נמי דלא אוקמינהו הכא כולהו לרבנן והא בשל עץ כאן בשל חרס, משום דניחא ליה לאוקמינהו כולהו בשל עץ כסתם ספינות דעלמא כיון דאשכח פירוקי בהכין, אבל התם דלא אשכח פירוקא אחרינא ע"כ אוקי לחדא בשל חרס כנ"ל.

דף ח - ב

ואף על גב דאמירה לנכרי שבות משום ישוב ארץ ישראל לא גזרו רבנן. ודוקא משום ישוב ארץ ישראל התירו, אבל משום מצוה אחרת לא התירו שבות דעל ידי נכרי במלאכה דאורייתא, כדמוכח בעירובין (סח, א) גבי ההוא ינוקא דאשתפך חמימיה אתו לקמיה דרבא, אמר להו נישיילוה לאימיה, אי צריכה וניחמו ליה אגב אימיה, וההיא לכאורה ביום המילה הוי ולצורך המילה ואפילו הכי לא התיר אלא אגב אימיה. ואף על גב דההיא להחם על ידי הנכרי דוקא קאמר ולא על ידי ישראל, וכן פירש שם רש"י ז"ל ור"ח ז"ל, וכדמוכח נמי בשבת (קכט א) דחיה משבעה ועד שלשים אפילו אמרה צריכה אני אין מחללין עליה את השבת אבל עושין לה ע"י ארמאי, אבל אמירה לנכרי במלאכה דרבנן שרי והיינו אידך עובדא דתמן באשתפך חמימי ואמר להו רבא נייתו ליה חמימי מגו ביתאי ומוקי לה על ידי נכרי ובחצר שלא ערבו.

ומיהו בה"ג משמע התם דאפילו מלאכה דאורייתא שרי על ידי נכרי לצורך מילה, שפירש שם דלימרו ליה לנכרי דליתיה מגו ביתאי דרך רשות הרבים, ולפי דבריו אידך עובדא דאמר להו רבא נישיילוה לאימיה לאו לצורך מילה קא בעי ליה אלא לצורך ינוקא ולאחר שלש שנתרפא, דאי בתוך שלשה למילה מסוכן הוא ואפילו על ידי ישראל שרי למיחם ליה. ויותר מזה כתבתי במקומה בעירובין (שם) ובשבת פרק המילה בע"ה.

ואומר ר"י ז"ל דאפילו לסברא זו דוקא לצורך מילה שרינן אמירה לנכרי, משום דהיא גופה מחללין עליה את השבת, אבל לומר לנכרי להביא ספר תורה בשבת לקרות בו אסור ואפילו בכרמלית דרבנן והכא משום ישוב ארץ ישראל דוקא לא גזרו.

תנו רבנן עבד שהביא גיטו וכתוב בו עצמך ונכסי קנויין לך עצמו קנה. כלומר אף על פי שלא נתקיים בחותמיו אלא שאמר הוא בפני נכתב ובפני נחתם וכדתנן במתניתין (לקמן ט, א) שזו אחת מן הדרכים ששוו גיטי נשים לשחרורי עבדים, אבל נכסים לא קנה עד שיתקיים בחותמיו.

איבעי' להו כל נכסי קנויין לך מהו. הכא גרסינן כל משום דלא הקנה לו גופו בפירוש והילכך אי לא פירש כל נכסי לא הוה שמעינן ליה [דגופו] בכלל מתנה זו, אבל ברישא גרסינן עצמך ונכסי דכיון דפירש לו עצמך כל שאר נכסים בכלל נכסי הם ואף על גב דלא אמר כל וכדמשמע בבבא בתרא (קמט, ב).

הא דתנן הכותב כל נכסיו לעבדו יצא בן חורין שייר קרקע כל שהוא לא יצא בן חורין. אסיקנא התם בפרק מי שמת (קנ, א) דקרקע לאו דוקא דעשו מטלטלין שיור אצל העבד, ופירש רבינו שמואל שם במשייר קרקע או מטלטלין סתם, וטעמא משום דאי שייר קרקע אמרינן דילמא גופו של עבד הוא דשייר דדיניה כקרקע, ואי שייר מטלטלין נמי אמרינן דדילמא גופו של עבד הוא דשייר דקרי ליה מטלטלין משום דמיטלטל ונייד, אבל אם פירש חוץ מקרקע פלוני או חוץ ממטלטלי פלוני קנה עצמו בן חורין.

ואינו מחוור, דהא איתמר התם בבבא בתרא (קנ, ב) חמשה עד שיכתבו כל נכסיהם, עבדו דתנן וכו', ושמע מינה דאפילו פירש בהדיא שיורו ואמר חוץ מקרקע פלוני הוי שיור. ועוד דגרסינן בתוספתא דבבא בתרא (פ"ט ה"ד) רבי שמעון אומר אם אמר כל נכסי קנויין לפלוני עבדי חוץ מאחד מרבוא שבהם לא אמר כלום, חוץ מעיר פלונית ושדה פלונית אף על פי שאין לו אלא אותה העיר ואותה שדה זכה עבד בנכסים וקנה עצמו בן חורין, כלומר קנה עצמו בנכסים אם היו שם נכסים יותר וקנה עצמו בן חורין, ואי נמי הכי פירושא זכה בעצמו מכח כל נכסי, אלמא שמעת מינה לכאורה דשמעינהו רבי שמעון לחכמים דאפילו במפרש חוץ מעיר פלונית קאמרי דלא יצא בן חורין ומשום הכי אמר להו איהו דיצא בן חורין.

אבל רש"י ז"ל פירש (כאן) טעמא משום דנחת לשיורא וכיון דנחת לשיורא ולא פירש לו עצמך קנוי לך אמרינן דשייר נמי גופו של עבד וכי קאמר כל נכסי אשאר נכסים קאמר ולחנופי ליה, ואמר להו רבי שמעון לעולם הוא בן חורין עד שיאמר כל נכסי וכו' חוץ מאחד מרבוא שבהם, ומדקאמר לעולם אשמעינן דלא שנא היכא דאמר לו חוץ מקרקע פלוני דעכשיו קנה כל שאר נכסים כיון שפירש את השיור, ולא שנא היכא דלא קנה שאר נכסיו כגון שאמר לו חוץ מקרקע כל שהוא דעכשיו אינו קונה כלום מכל הקרקעות כיון שלא פירש את השיור ובכל אחד ואחד איכא למימר זהו ששייר, ואזיל הכא ומדחי ליה מינה ואזיל הכא ומדחי ליה מינה, ואפילו הכי הרי הוא בן חורין דהוא לאו קרקע הוא ולא מטלטלין הוא ולא שיירא, אלמא פלגינן דבורא דהא כל נכסי קאמר ליה ולא קנה אלא עצמו לבד.

ואף פירוש זה אינו עולה יפה, חדא דמנא לן דתנא קמא דרבי שמעון לית ליה פלגינן דבורא, דלמא טעמא דתנא קמא בין במשייר קרקע מפורש בין קרקע סתם משום דנחית לשיורא הוא ולעולם בעלמא פלגינן דבורא אית להו. ועוד דאף לדברי רש"י ז"ל מודה רבי מאיר במשייר שדה פלונית ואין לו אלא אותה שדה דיצא לחרות, דכיון דלית ליה אלא אותה שדה, אי אפשר לומר דשיירי אפילו לעבד דאם כן כל נכסי דקאמר ליה במאי מיתוקם, ואם כן אף לפירושו האי תוספתא תיובתא.

ועוד דמה שכתב ז"ל לענין דינא במשייר קרקע סתם דלא קנה מקבל מתנה קרקע כלל, אינו, דנהי דיד זוכה על התחתונה ויכול המזכה לברור איזה מהן שירצה, מכל מקום כל השאר קנה חוץ מאחד מהן וכדתנן בפרק בית כור (ב"ב קז, ב) חצי שדה אני מוכר לך משמנין ביניהם ולוקח נוטל כחוש, אלמא חצי הכחוש מיהא נוטל ולא שנא משייר ממוכר או נותן. ועוד דבמתנה ממש אשכחן כהאי גונא דקנה, דגרסינן בפרק דייני גזירות (כתובות קט, ב) ההיא דאמרה להו דיקלא לברתא אזול יתמי פלוג ולא יהבו לה דיקלא, סבר רב יוסף למימר היינו מתניתין וכו' אמר ליה אביי, מי דמי התם כל חד וחד מצי מדחי ליה, הכא דיקלא גבייהו הוה, אלמא קנתה דקל אחד ומוציאתו מהם ואף על פי שלא אמר דקל פלוני, ואם מתנת בריא היתה מוציאתו כמו כן מן האב. ואמרינן נמי בשילהי גט פשוט (קעג, א) גבי שטר לך בידי פרוע הגדול פרוע, אמר ליה רבינא לרבא אלא מעתה שדי מכורה לך [ה"נ] שדה גדולה מכורה, אלא שדה גדולה הוא דאינה מכורה אבל קטנה מיהא מכורה לו, ותנן נמי (מנחות קח, ב) בית בביתי אני מוכר לך, מראהו עליה, נפל מראהו נפול, עבד בעבדי מראהו קטן, מת מראהו מת, כל אלו שלא כדברי רש"י ז"ל ודלא כדברי הרי"ף הר"י בן מיגש שפירש ג"כ כן וכן הק' כאן בתוס'.

ונראין דברי ר"י ז"ל שפירש דלעולם דקאמר רבי שמעון בא להוסיף אפילו אין לו אלא אותה העיר ואותה שדה וכדתניא בההיא תוספתא דבבא בתרא, ומהכא הוא דשמעינן ליה לרבי שמעון דפלגינן דבורא [הנ"ל] והכי קאמר אפילו היכא דלית ליה אלא אותה העיר לבד, וצריכין לפלוגי דבורא, דנכסי דקאמר, דהשתא לא קאי נכסי אנכסים כלל אלא אגופיה, אפילו הכי יצא בן חורין דפלגינן דבורא, ומהכא נמי הוא דשמעינן ליה לרבי מאיר דלית ליה פלגינן דבורא דהכא אי אפשר לומר דהוי טעמא לרבי מאיר משום דנחת לשיורא, דהא כיון דלית ליה אלא אותה העיר ואותה שדה ששייר ע"כ נכסי דקאמר היינו גופו של עבד, ואם גופו נמי שיריה מאי נכסי דקאמר ליה, אלא על כרחך טעמיה דרבי מאיר דאית ליה דלא פלגינן דבורא.

דף ט - א

אף על פי שקלס רבי יוסי את רבי שמעון הלכה כרבי מאיר. וכדאמרינן בירושלמי למדרש קלסו ולא להלכה.

הא דאמר רב נחמן שכיב מרע שכתב כל נכסיו לעבדו ועמד חוזר בנכסים ואינו חוזר בעבד. קשיא לי והלא בין לאביי בין לרבא סבירא להו בסוף פרק יש נוחלין (ב"ב קלז, א) דמתנת שכיב מרע אינה קונה בשעמד, אלא דלמר קנה עם גמר מיתה ולמר לאחר גמר מיתה, ותירצו בתוספות כאן דטעמא דמילתא משום דכל מאן דמצוה אדעתא דרבנן קא מצוה ורבנן הוא דאמור דאינו חוזר בעבד. שהרי יצא עליו שם בן חורין וכבר קדשו השם, ומכל מקום שפיר דייקינן מינה דפלגינן דבורא כיון שבשטר אחד זכה כל נכסיו לעבדו, וחוזר הוא בנכסים ונתבטל כח השטר לגבי נכסים וקם הוא לגבי שחרורו של עבד.

ולי נראה דהרי זה כמוסרו לעצמו לקנות עצמו בן חורין וכענין ששאלו (ב"ב קמח, ב) במקדיש כל נכסיו ועמד חוזר דהא עמד או אינו חוזר דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט, ואף על גב דההיא סלקא בתיקו הא עדיפא, דהתם איפשר שחוזר לפי שמצינו הקדש יוצא בלא פדיון וחוזר לחולין ולא מצינו בן חורין חוזר ונעשה עבד והוה ליה ככותב ומזכה דאינו חוזר, והכי פירושא חוזר בנכסים דמתנת שכיב מרע אינה אלא עד לאחר גמר מיתה ואינו חוזר בעבד שהרי יודע הוא שיצא עליו שם בן חורין ואין בן חורין חוזר ונעשה עבד ולפיכך גמר וזכהו לעצמו מעכשיו, ועוד דלא אמרו אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט לומר שיהא כמסור ממש ליד גזבר ההקדש שאם כן לא מצינו שאלה בהקדש שאין שאלה אחר מסירה כדאמרינן בנדרים (נט, א) שאין שאלה בתרומה ביד כהן ולא אמרו כמסירה להדיוט אלא לענין קניה שאם הקדיש שור אפילו שהוא בסוף העולם קנה הקדש ובהדיוט עד שימשוך כדאיתא בקידושין (כח, ב). כנ"ל.

אמר רב אשי התם טעמא משום דלא כרות גיטא הוא. כלומר הא דרב נחמן דפסק הלכה כרבי מאיר לאו משום דלא פלגינן דבורא הוא אלא משום דבעינן כריתות דגמרינן לה לה מאשה והתם כתיב ספר כריתות והכא כיון דשייר במתנתו דאיכא למימר דנחת לשיורא ושייריה נמי לעבד מכיון שלא הוזכר בתוך המתנה בפירוש לאו כריתות גמור הוא, אבל היכא דלא נחת לשיורא כלל פלגינן דבורא ויצא לחירות הואיל ויצא עליו שם בן חורין. ועבד שהביא גיטו נמי לא נחית ביה לשיורא והילכך שפיר קאמר רבא דקנה עצמו ונכסים לא קנה דפלגינן דבורא. כך פרש"י ז"ל. ולהאי פירושא איצטרכינן לפרושי דדוקא בשיש לו נכסים רבים ושייר בהם כל שהוא הוא דאמר רבי מאיר דלא יצא לחירות אבל במשייר שדה אחת או עיר אחת ואין לו אלא היא דליכא למימר ביה דנחת לשיורא ושייריה נמי לעבד מודה רבי מאיר לרבי שמעון דיצא לחירות וזה כפירושו שכתבנו למעלה, וכבר כתבנו מזה שיש עליו מן הקושיות.

ובתוספות פירשו (בד"ה הלכה כר"מ) דלאו כרות גיטא הוא כיון שיש שיור בדבור שהוא משתחרר בו דקאמר כל נכסי ואינו מתקיים כולו, אבל בעבד שהביא גיטו וכתוב בו עצמך ונכסי קנויין לך אי נמי כל נכסי קנויין לך פלגינן דבורא דהא איכא כרות גיטא דלא שייר בלישניה וכן ההיא דשכיב מרע שכתב כל נכסיו לעבדו ועמד, כרות גיטא הוא דלא שייר בלשון מתנתו כלל.

ולענין פסק הלכה. קיימא לן דעבד שהביא גיטו בין שכתוב בו עצמך ונכסי קנויין לך בין שכתוב בו כל נכסי קנויין לך, ואמר בפני נכתב ובפני נחתם, עצמו קנה מידי דהוה אגט אשה נכסים לא קנה מידי דהוה אקיום שטרות דעלמא ופלגינן דבורא אבל אם נתקיים בחותמיו קנה עצמו בן חורין וקנה נכסים וכדתנן (פאה פ"ג מ"ח) הכותב כל נכסיו לעבדו יצא בן חורין. והיכא דשייר במתנתו קרקע כל שהוא או אפילו מטלטלים כל שהן לא יצא בן חורין, וכדאמרינן בפרק מי שמת (ב"ב קנ, א) עשו מטלטלים שיור אצל העבד ואף על פי שנתקיים בחותמיו ובין ששייר קרקע או מטלטלין ידועים בין ששייר קרקע כל שהוא או מטלטלין כל שהן סתם לא יצא בן חורין וכדתנן (שם) הכותב כל נכסיו לעבדו יצא בן חורין שייר קרקע כל שהוא לא יצא בן חורין ורבי שמעון אומר לעולם הוא בן חורין עד שיאמר כל נכסי נתונין לפלוני עבדי חוץ מאחד מרבוא שבהם וקיימא לן כתנא קמא דהוא רבי מאיר וכדאמר רב יוסף בר מניומי משמיה דרב נחמן אף על פי שקלס רבי יוסי את רבי שמעון הלכה כרבי מאיר.

ודוקא בכותב סתם נכסיו לעבדו ולא הוזכר העבד עצמו בתוך המתנה ומשום דאמרינן מדנחת לשיורא נחת לשייר אפילו גופו של עבד והוא שיש לו נכסים אחרים לבר מאותן המשויירין, אבל אם פירש לו עצמך ונכסי נתונין לך חוץ מקרקע כל שהוא קנה עצמו בן חורין וקנה נכסים חוץ מאותו משהו, ואי נמי בשלא הוזכר העבד באותה המתנה אבל אין לו נכסים אחרים אלא אותן המשויירים קנה עצמו בן חורין לפי פירושו של רש"י ז"ל שכתבנו למעלה. אבל לפי פירושן של רבותינו בעלי התוספות ז"ל אם כתב לו סתם נכסי קנויין לך חוץ מכך וכך אף על פי שאין לו אלא אותה שדה ששייר לעולם לא קנה עצמו בן חורין דלאו כרות גיטא הוא כיון ששייר בדבור שהוא משתחרר בו וכן משמעה של תוספתא דאפילו בשאין לו אלא אותה שדה ואותה העיר פליגי רבי מאיר ורבי שמעון, ומיהו אם כתב לו עצמך ונכסי קנויין לך חוץ מקרקע פלוני יצא בן חורין דהא לא שייר במה שהוא משתחרר בו דהיינו בלשון שכתב לו עצמך קנוי לך, וכרות גיטא הוא.

ובהלכות רבינו אלפסי פירש משום דלאו כרות גיטא הוא דמתנינן לה דכיון דשייר קרקע כל שהוא וכתב הכי בגיטא הוה ליה לרביה זכותא בגיטא וכגון זה אינו גט כריתות דבעינן דליהוי גיטא דחירותא כוליה לעבדא וליכא. ומשום הכי לית הלכתא כרבי שמעון דאמר לעולם הוא בן חורין, אבל דבורא פלגינן, משמע מתוך לשון רבינו זצ"ל דאפילו כתב לו בפירוש עצמך ונכסי קנויין לך חוץ מקרקע כל שהוא לא יצא בן חורין.

ולענין גט אשה נמי שכתוב בו מתנה ואמרה בפני נכתב ובפני נחתם ואי נמי שליח שהביא גט וכתוב בו מתנת נכסים ואמר בפני נכתב ובפני נחתם דינו כעבד שהביא גיטו וכתוב בו עצמך ונכסי קנויין לך והיא מגורשת ונכסים לא קנתה עד שיתקיים בחותמיו, ומיהו לענין לגבות כתובתה מבני חרי נאמן, דמספר כתובתה נלמוד שכך כתב לה לכשתנשאי לאחר תטלי מה שכתוב ליכי, אבל ממשעבדי לא גביא אלא אם כן נתקיים בחותמיו וכדאמרינן בירושלמי ואיפשר נמי דאפילו ממשעבדי נמי גביא דהא במביא מארץ ישראל שנינו אם יש עליו עוררין יתקיים בחותמיו וגרסינן עלה בירושלמי (ה"ג) ערער מאן ואמר רב חסדא אף הלקוחות עוררים, דאלמא דוקא במביא בארץ ישראל דלא אמר בפני נכתב ובפני נחתם דאי אתי בעל ומערער לא משגחינן ביה, כי אתי לקוחות ומערערי משגחינן בהו, הא בחוץ לארץ דאי אתי בעל ומערער לא משגחינן ביה, אף הלקוחות שערערו ערעורן בטל, ואפשר נמי דאפילו מביא בארץ ישראל דאינו צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם כיון דאסיקנא לעיל דאי אמר מהני ואי אתי בעל ומערער לא משגחינן ביה אף הלקוחות שערערו ערעורן בטיל, והני מילי לגבי עיקר כתובה דהתם הוא דאיכא למימר טעמא דמספר כתובתה נלמוד דהוה ליה תנאי בית דין אבל תוספת כתובה לא.

הא דאסיקנן הכא דפלגינן דבורא ועבד שהביא גיטו וכתוב בו כל נכסי קנויין לך ואמר בפני נכתב ובפני נחתם דמהמנינן ליה אעצמו ויצא בן חורין ולא מהמנינן ליה אנכסים ולא קנה נכסים, איכא דק"ל אמאי דגרסינן בגמרא דבני מערבא בפירקין (הלכה א' ובמכות פ"א הי"ב) ומייתי לה רבינו אלפסי במכות בשילהי פרק כיצד העדים נעשין זוממין, כתב כל נכסיו לשני בני אדם והעדים כשרים לזה ופסולין לזה, רבי יוחנן אמר פסול, וריש לקיש אמר כשר, אמר רבי אלעזר מתניתא מסייע ליה לרבי יוחנן מה שנים נמצא אחד מהם קרוב או פסול עדותן בטלה, אף שלש נמצא אחד מהן קרוב או פסול עדותן בטלה, אלמא משמע דלא פלגינן דבורא דקיימא לן (יבמות לו, א. ועוד) דכל רבי יוחנן וריש לקיש הלכה כרבי יוחנן חוץ מתלת.

ובירושלמי דהכא בריש פרק קמא (ה"א) תלי הא דעבד בההיא פלוגתא דרבי יוחנן וריש לקיש דהתם, והכי גרסינן התם היה כתוב בה מתנה ואמר בפני נכתב ובפני נחתם מאחר שערעורו בטל אצל הגט, ערעורו בטל אצל המתנה או מאחר שערעורו בטל אצל הגט ערעורו קיים אצל המתנה. תנינן אחד גיטי נשים ואחד שחרורי עבדים וכו'. כתב כל נכסיו לעבדו את אמר היא גיטו היא מתנתו, מה את עבד ליה כגט הוא וערעורו בטל, או כמתנה הוא וערעורו קיים וייבא כהדא, כתב כל נכסיו לשני בני אדם כאחת והיו העדים כשרים לזה ופסולין לזה רבי אילא בשם רבי אסי אתפלגון רבי יוחנן וריש לקיש חד אמר מאחר שהם פסולין לזה פסולין לזה וחרנה אומר כשרין לזה ופסולין לזה, רבי מונא לא מפרש, רבי אבין מפרש רבי יוחנן אומר מאחר שהן פסולין לזה פסולין לזה ור' שמעון בן לקיש אמר כשרים לזה ופסולין לזה. אמר רבי אלעזר מתניתא מסייעא ליה לרבי יוחנן מה שנים נמצא אחד מהן קרוב או פסול עדותן בטלה אף שלשה. ר' יעקב בר אחא אמר אתפלגון חברין דרבנין ורבנן חד אמר יאות אמר רבי אלעזר, וחרנה אמר לא יאות אמר רבי אלעזר, מאן דאמר יאות אמר ר' אלעזר עושה עדות אחד באיש אחד כעדות שבטלה מקצתה בטלה כולה, מאן דאמר לא אמר רבי אליעזר יאות, נעשה כשתי כתי עדיות כשרין לזה ופסולין לזה.

וי"ל דהתם בירושלמי דאמרי ייבא כהדא דאתפלגון רבי יוחנן וריש לקיש ולאו למימרא דדמו להדדי, ורבי יוחנן דפסיל בההיא ולא פלגינן דבורא סבירא ליה הכא דלא פלגינן דבורא דהתם שאני דנעשה כעדות אחת באיש אחד ועדות שבטלה מקצתה בטלה כולה וכדאיתא התם בירושלמי אבל הכא לאו משום דנתבטל הוא אלא משום דלא נתקיים בחותמיו, ואי נמי בכותב כל נכסיו לעבדו ועמד לאו משום דפסול עדות הוא אלא משום דיכול הוא לחזור במקצת מתנתו משום דעמד ולא שייך למימר ביה מתנה שנתבטלה מקצתה נתבטלה כולה, והא דאמרינן התם דאתיא כההיא דאתפלגון ביה רבי יוחנן וריש לקיש מכל שכן קאמר דמאן דאמר בההיא כשרים לזה ופסולין לזה ולא אמרינן עדות שנתבטלה מקצתה בטלה כולה כל שכן דסבירא ליה הכא דמתנה שבטלה מקצתה לא בטלה כולה אבל לרבי יוחנן דאמר התם דמאחר דפסולין לזה פסולין לזה איפשר ליה דסבר הכא דעצמו קנה אף על פי שנכסים לא קנה דפלגינן דבורא דלאו הא בהא תלייאן, והלכך איפשר דאיתא להא ואיתא להא.

אי נמי איכא למימר דמאן דאמר לא יאות אמר רבי אלעזר סבירא לה דטעמא דרבי יוחנן לאו משום עדות שבטלה מקצתה היא משום דכיון דעל שני בני אדם הן מעידין לא דמיא לעדות שבטלה מקצתה והיינו דאמרינן לא יאות אמר רבי אלעזר דאמר משום עדות שבטלה מקצתה ואינו אלא משום דלא פלגינן דבורא, וכל שטר שבטל קצתו בטל כולו והוא הדין לעבד שהביא גיטו ואנן קיימא לן כמאן דאמר יאות אמר ר"א כלומר דטעמיה דרבי יוחנן משום עדות שבטלה מקצתה הוא ולא משום דלא פלגינן דיבורא, והילכך קיימא לן כרבי יוחנן דאמר עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה וקיימא לן דפלגינן דבורא כך תירץ הרמב"ן ז"ל.

ומיהו רבינו אפרים ז"ל כתב דההיא דאתפלגון בירושלמי בכותב נכסיו לשני בני אדם ליתא דהא קיימא לן דבתרי גופי פלגינן דבורא כדאסיקנא ביש נוחלין (ב"ב קלד, ב). והרב בעל העטור ז"ל כתב דודאי דההיא בירושלמי לאו כתרי גופי הוא דהא כותב כל נכסיו ביחד לשני בני אדם הוא וכיון דנכסים אינן מוחלקין כעדות אחת היא ולא פלגינן בה דבורא דומה לכותב כל נכסיו לשני עבדיו דגרסינן (לקמן מב, א) דנכסים אינן מוחלקין, אבל בכותב לעבדו עצמך ונכסי קנויי לך בההיא איכא לפלוגי דבורא. ומה שתלאן זו בזו בירושלמי דהכא כבר תירצנוה למעלה.

גמרא: ערער כמה אילימא ערער חד והאמר רבי יוחנן אין ערעור פחות משנים ואלא ערער תרי, תרי ותרי נינהו מאי חזית דסמכת אהני סמוך אהני. כלומר, ואפילו נתקיים בחותמיו מאי הוי לעולם הגט פסול ובחזקת מזוייף דתרי ותרי נינהו ואוקי איתתא בחזקת נשואה אלא ערער דבעל והילכך עד שלא תקיים בחותמיו חוששין לערעורו של בעל, אבל לאחר שנתקיים בחותמיו לא משגחינן ביה וערעורו בטל.

ואם יש עליו עוררין יתקיים בחותמיו. ואוקימנא לה בגמרא בעירעור דבעל. ואי נמי בעירעור דלקוחות כדגרסינן בירושלמי (ה"ג) מי עורר רב חסדא אמר הבעל עורר אמר רבי יוסה אף הלקוחות עוררין שלא תטרוף מהם, והאי דלא נסיב לה בגמרין בעירעור דלקוחות משום דמתניתין בערער הבא לפסול הגט לגמרי לפוסלה אעלמא קא מיירי ולא בחשש המעכב בטריפת כתובתה קא מיירי. ומיהו ודאי אי אתיא למטרף לקוחות וערערו לקוחות עליה לומר דילמא גט מזוייף הוא יתקיים בחותמיו.

ור' יצחק ז"ל דקדק מתוך משנתינו דכיון דמשיאין אותה בגט זה עד שלא יתקיים בחותמיו ולא חיישינן למזויף שמע מינה דהבא ליפרע מנכסי חברו שלא בפניו אי נמי מן היתומים או מן הלקוחות בשטר שבידו גובה ואין צריך לקיימו דהא למזוייף לא חיישינן, ודוקא בלוה עצמו דמצי טעין בבריא מזוייף הוא דמקבלין טענתו אבל בלקוחות וביתומים דשמא נינהו לא חיישינן ליה כלל דבכי הא לא טענינן להו דכל דלא שכיח לא טענינן להו ליתמי וללקוחות וכדאשכחן בב"ב (ע, ב) גבי שטר כיס היוצא על היתומים דלא טענינן להו ליתמי נאנסו אף על גב דאבוהון מצי טעין וטעמא דמילתא כדאמרן דכל דלא שכיח לא טענינן להו ליתמי וללקוחות והוא הדין לטענת מזוייף. ועוד דכיון דקיום שטרות דרבנן דאי מדאורייתא בלא קיום סגי דאחזוקי אינשי בשקרי לא מחזקינן וכדאמרן בריש מכילתין (ג, א) מספק לא טענינן טענת מזויף, ועוד הביא ר"י ראיה מההיא דאיפליגו רבנן ורבי מאיר (ב"מ יב, ב) דרבי מאיר סבר יחזיר שאין בית דין נפרעין מהם ורבנן סברי לא יחזיר שבית דין נפרעין מהן ואוקימנא לה התם (יג, א) בשאין חייב מודה ורבי מאיר לטעמיה דאמר שמואל אומר היה רבי מאיר שטר שאין בו אחריות נכסים אינו גובה לא מנכסים משועבדין ולא מנכסים בני חורין ומחזיר למלוה לצור על פי צלוחיתו. ופריך ונהדר ליה ללוה לצור על פי צלוחיתו לוה הא קאמר לא היו דברים מעולם, והשתא לרבנן אמאי לא יחזיר, אם מקיים ליה לשטריה אם כן הדין עמו דהא לוה לא היו דברים מעולם קאמר ואי לא מצי מקיים ליה הא לא גבי ביה כלל, אלא ודאי דאיכא למיחש משום יורשין ומשום לקוחות דגבי מינייהו אף על פי שלא נתקיים בחותמיו ואתי למיטרף שלא כדין.

ורבינו תם דחה ראיה זו משום דמעיקרא כי מוקי לה שמואל למתניתין בשאין חייב מודה ופרכינן אי הכי כי אין בה אחריות אמאי יחזיר נהי דלא גבי ממשעבדי מבני חרי מיגבא גבי, היכי דמי דמצי גבי אי מיניה דידיה אי לא מקיים ליה הא לא גבי ליה כלל ואי מקיים ליה הא מדינא גבי ואי מיתמי כיון דלית ביה אחריות נכסים כמלוה על פה חשיבא ליה לרב ושמואל ואינה גובה מן היורשין, דהא איבעיא ליה לשמואל התם (ב"ב קנז, א) דאיקני קנה ומכר דאיקני קנה והוריש מהו ואתי' למיפשט מדתנן נפל הבית עליו ועל אביו וכו' בעל חוב אומר האב מת ראשון ויורשי האב אומרים הבן מת ראשון ואי אמרת דאיקנה קנה והוריש לא קנה נהי נמי דאב מת ראשון דאיקנה הוא אלא לאו שמע מינה קנה, ואמר להו רב נחמן זעירי חברין [ומנו שמואל אמר] מצוה על היתומים לפרוע חובת אביהם, ואתקיף לה רב שמעיה [בגמרא איתא: אשי] והא מלוה על פה היא כלומר למאן דאמר לא קנה מלוה על פה היא ואפילו מצוה ליכא דהא רב ושמואל דאמרי תרווייהו אינו גובה לא מן היורשין ולא מן הלקוחות ואפילו משום מצוה ליכא, אלמא אפילו היכא דאיכא אחריות של דאיקני למאן דאמר לא משתעבד חשבינן ליה כמלוה על פה כל שכן היכא דליכא אחריות כלל. ומיהו אי משום הא לא איריא דאיכא למימר דהכא חיישינן דלמא אתי למיגבי מיניה דידיה ושלא בפניו ולא טענינן ליה מזויף הוא כדפרישית.

אלא מיהו ראית ר"י ז"ל אינה ראיה מיהא, דהתם איכא למימר דהיינו טעמא דלא יחזיר דכיון דהשתא בשעת מציאה אינו מקויים והלה טוען מזויף הוא איתרע ליה בנפילה והלכך אין לגבות בו מן הדין, ואפילו ימצא עדי קיום דכיון דנפל איתרע ליה וחיישינן דלמא זיופי זייף וחתים ואפילו היכא דאתו סהדי גופייהו ואסהידו אחתימות ידייהו דאיהו היא אפילו הכי חיישינן דלמא דייק טפי וזייף כההיא דבב"ב (קסז, א) דאנח ידיה אזרנקא, ואין זה נכון דלא חיישינן להא דלא שכיחא כלל דאי חיישינן להכי הא דאמר שמואל התם (ב"מ יד, א) מצא שטר הקנאה בשוק יחזירנו לבעלים ואפילו אין חייב מודה ליחוש שמא מזויף הוא ויקיימנו שלא כדין כדאמרינן הכא, ואין סברא לחלק בין שאינו עכשיו מקוים ויכול לקיימו ובין שהוא מקוים ממש עכשיו דכיון שמתקיים הוא לבסוף אף על פי שעכשיו אינו מקוים יחזיר כיון שאילו היה מקוים בשעת מציאה היו מחזירין. אלא יש לפרש דהתם במקויים ממש הוא והכי קאמר דלמא כתב ללות ולא לוה הוה ולא מטא לידיה כלל ואף על גב דאיהו לא היו דברים מעולם קאמר כלומר איני מכיר בשטר זה ולא כתבתיו כלל אנן כיון דנפל חיישינן לכולהו חששות ואמרינן כתב ללוות ולא לוה הוה ולא רמיא אנפשיה ולאו אדעתיה. אי נמי מימר אמר אי מודינא ביה ואמינא כתבתי ללוות ולא לויתי הוה דלמא לא מהימני לי רבנן אימא לא כתבתי כלל. וכיון דנפל איתרע ליה וחיישינן לכל הני חששות.

גם זה דחוק קצת בעיני, דבשלמא בשיש בו אחריות נכסים אמרי לקוחות אנן לאו מפיו של לווה אנו חיין אלא אנו אומרים שמא כתב ללוות ולא לוה הוה אלא לגבי בני חרי כיון דאיהו קמן וטוען לא כתבתי כלל והרי שטר זה מקוים לפניך והוכחש בעדים היכי אקשינן להדיא אי בשאין חייב מודה כי אין בו אחריות נכסים אמאי יחזיר וכי כל כך הוא פשוט דלגבי דידיה לא נקבל טענתו ונאמר דטענה אחרת יש לו ולא מגלה טענתיה, זה דחוק. ועוד כל דמקויים אפילו נפל לא חיישינן לשמא כתב ללוות ולא לוה וכדאמרינן התם בפרק קמא דמציעא (ז, א) מאן מקיים שטריה מלוה.

ויש מפרשים דכי יש בהן אחריות נכסים והלה טוען מזויף הוא משום הכי לא יחזיר ויתקיים בחותמיו מפני שהלקוחות טוענין אנו אומרים שמא כתב ללוות ולא לוה הוה וכיון שהוא אינו אומר תנו טענתם טענה לגבי המשועבדין ולא יחזיר כדי שלא יגבה מן המשועבדין, אבל מבני חרי מיגבא גבי אי מקיים ליה דהא איהו טענת מזויף קא טעין והרי זה מקוים לפניך. והא דאקשינן כי אין בהם אחריות נכסים אמאי יחזיר מבני חרי מיגבא גבי הכי קא קשיא ליה היכי תנא סתם יחזיר דמשמע אפילו בשאינו מקוים ואמאי דלמא מזויף הוא כדאמר ומימר אמר מדאהדרוה ליה רבנן שמע מינה דליכא למיחש לטענתיה ואפילו לא יקיימנו גובה מיניה ואזיל ופרע ליה. וזה יותר דחוק, חדא דנימא כשיש בו אחריות נכסים לא יחזיר למיגבי ממשעבדי אבל מבני חרי גבי דאם כן הוה ליה למימר גובה מבני חרי ואינו גובה ממשעבדי, ועוד דלישנא דמבני חרי מיגבא גבי בבית דין קאמר דאי לא הוה ליה למימר דלמא פרע ליה, אי נמי הוה ליה למימר בהדיא [הכין] מימר אמר האי דאהדרוה רבנן ניהליה למאי הלכתא אהדרוה רבנן וכו' כמו שאמרו גבי מצא גט אשה בשוק (שם יט, א), ועוד צריכה תלמוד.

ויש לנו לומר כלשון ראשון, וההיא דשמואל לא קשיא, דהתם בשאין הלווה כאן לטעון מזוייף הוא ואנן לא טענינן מילתא דלא שכיחא הא בטעין חיישינן כי הכא כיון דנפל, ויש לנו כיוצא בזו שמקבלין מבעל דין בשטוען ואין בית דין טוענין כן מפני שאינו מצוי כההיא דשטר כיס היוצא על היתומים שבב"ב (ע, ב), ומה שדקדק רבינו זצ"ל ממתניתין דהכא אינה ראיה דשאני הכא דדילמא משום עגונא אקילו ביה, ואי נמי שאני הכא דלא מגבי מיניה דבעל מידי אלא אפקועי ממונא ושמא בהפקעת ממון לא מצרכינן ליה לקיומי שטרי' אלא אם בא בטענת בריא.

ומאן דמפיק תברא אשטרא דיתמי אף על גב דלא נתקיים בחותמיו לא מגבינן ביה בשטרא ומיהו לא קרעינן לה לשטרא עד דגדלי יתמי דילמא מייתי ראיה ומרעו ליה לתברא. וההיא שטרא דיתמי דנפיק עליה תברא ואמר רבינא עלה דמיקרע קרעיה לה דאחזוקי סהדי בשקרי לא מחזקינן מיירי במקויים וכן פירשה רבינו חננאל ז"ל במקומה בפרק קמא דבבא בתרא (ז, ב) אבל ודאי הבא ליפרע מנכסי חברו שלא בפניו ואי נמי מן היורשין ומן הלקוחות אמרינן ליה קיים שטרך וחות לדינא, וראיה לדבר מדאמרינן לעיל (ח, ב) עבד שהביא גיטו וכתוב בו עצמך ונכסי קנויין לך ואמר בפני נכתב ובפני נחתם עצמו קנה מידי דהוה אגט אשה ונכסים לא קנה דלגבי נכסים חיישינן למזוייף ועד דמקיים ליה בחותמיו לא מגבי ביה כלל נכסים, אלא דאיכא לדחויי דהתם דאתו בעלים ומערערי ואפילו הכי לגבי שחרור לא משגחינן ביה דהימוניה הימנוה רבנן מידי דהוה אגט אשה אבל אנכסים לא הימנוה מידי דהוה אקיום שטרות דעלמא דכי אתי לווה ומערער אמרינן ליה קיים שטרך.

ומיהו יש לדקדק דאמרינן בב"ב (קעד, ב) אמר רב הונא שכיב מרע שהקדיש כל נכסיו ואמר מנה לפלוני בידי נאמן חזקה אין אדם עושה קנוניא על ההקדש ופריך וכי אדם עושה קנוניא על בניו דרב ושמואל דאמרי תרווייהו שכיב מרע שאמר מנה לפלוני בידי אמר תנו נותנין לא אמר תנו אין נותנין ואסיקנא כי קאמר רב הונא התם דנקיט שטרא דמקויים וההיא דשמואל בדנקיט שטרא דלא מקויים והילכך אמר תנו נותנין דקיימיה לשטריה לא אמר תנו לא קיימיה לשטריה ודילמא שלא להשביע את בניו קאמר, ואם איתא דלא טענינן להו ליתמי בשטרא שאינו מקויים טענת מזוייף נהי דלא אמר תנו מכל מקום ליגבי בשטרא דבידיה, וההוא ודאי מדקאמר נותנים ואין נותנין בדאית ליה נכסי לאב קא מיירי, ואולי נדחה דהתם כיון דודאי דאמר מנה לפלוני בידי ולא אמר תנו מיגרע טפי מדאישתק דידים מוכיחות דשלא להשביע את בניו הוא דאיכוון ולית ליה גביה מידי דמזוייף הוא או פרוע.

ומיהו מהא דגרסינן בירושלמי שכתבנו למעלה (בד"ה ואם יש עליו עוררין) אף הלקוחות עוררים שלא תטרוף, איכא ודאי למשמע דהבא ליפרע מן היורשין או מן הלקוחות אמרינן ליה קיים שטרך וחות לדינא, שלא כדברי ר"י ז"ל.

ועוד נ"ל שיש לדקדק מהא דגרסינן בב"ב (קנג, א) גבי מתניתין דלא כתב בו שכיב מרע וכו' צריך להביא ראיה שהיה שכיב מרע דברי רבי מאיר וחכמים אומר המוציא מחבירו עליו הראיה, ואמר רב הונא (שם קנד, א) עלה ראיה בעדים ורב חסדא אמר ראיה בקיום השטר, ואוקימנא בפלוגתא דרבי יוחנן וריש לקיש רבי יוחנן אמר ראיה בעדים וריש לקיש אמר ראיה בקיום השטר ואותביה ר"י לר"ל ממעשה דבני ברק באחד שמכר בנכסי אביו ומת וערערו עליו בני משפחה לומר קטן היה בשעת מיתה ובאו ושאלו את רבי עקיבא מהו לבדקו וכו', בשלמא לדידי דאמינא ראיה בעדים כיון דלא אשכחו עדים היינו דקאתו ואמרי מהו לבדקו אלא לדידך דאמרת ראיה בקיום השטר למה לי לבדקו לקיימו שטרייהו ולוקמו בנכסייהו, אלמא קיום מיהא בעי ואף על פי שבא להוציא מן היורשין. אלא אם תאמר דהתם לקיימו שטרייהו לאו דוקא אלא הכי קאמר ליפקו שטרייהו ולוקמו בנכסייהו דהא סתמא כמקויים הוא ומשום דבעיקר פלוגתייהו הוי ראיה בקיום השטר דוקא דהא שכיב מרע גופיה הוא דקא מרע ליה דאמר שכיב מרע היה ועמד משום הכי נסיב לה הכא נמי לקיימו שטרייהו ולאו דוקא אלא ליפקו שטרייהו, אי נמי התם יורשין בטענת בריא היו באין לומר קטן היה וכל שטוענין בריא מקבלים מהם לכולי עלמא.

ורבינו תם ז"ל היה מביא ראיה קצת לדברי ר"י ז"ל מדגרסינן בירושלמי בריש מכילתין (ה"א) המביא גט ממדינת הים צריך שיאמר בפני נכתב ובפני נחתם, וקשיא אילו המביא שטר מתנה ממדינת הים שמא צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם ריב"ל שניא היא שאינן בקיאין בדקדוק גיטין אמר רבי יוחנן קל הקילו עליה שלא תהא יושבת עגונה. והכי קל אינו אלא חומר שאילו לא אמר בפני נכתב ובפני נחתם אף את אין מתירה לינשא אמר רבי יוסי חומר שהחמרת עליה מתחילה שיהא צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם הקלת עליה בסוף שאם בא וערער ערעורו בטל. אלמא מדאקשינן אילו המביא שטר מתנה ממדינת הים שמא צריך לומר, שמע מינה דהבא לגבות מנכסי חבירו שלא בפניו בין במלוה בין במתנה לא חיישינן למזוייף ולא טענינן מזוייף הואי. ובתוספות דחו ראיה זו דהכי קאמר אילו המביא שטר מתנה ממדינת הים שמא צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם ולא סגיא דלאו הכי ואפילו נתקיים בחותמיו, ופריק שנייא היא לפי שאין בקיאין בדקדוקי גיטין כלומר התם משום לשמה הוא שאין בני חוצה לארץ בקיאין בלשמה או במחובר ובשאר דקדוקי הגט מה שאין כן בשטר מתנה.

הא דקתני במתניתין: אחד גיטי נשים ושחרורי עבדים וכו' וזו אחת מן הדרכים ששוו גיטי נשים לשחרורי עבדים. איכא מאן דקשיא ליה היכי תלי תניא בדלא תניא דעיקרא בגיטי נשים הוא, ובשחרורי עבדים משום דאיתקש לגיטי נשים הוא דהשוו אותם חכמים לכל דיניהן והכי הוה ליה למיתני וזו אחת מן הדרכים ששוו שחרורי עבדים לגיטי נשים, ותירצו משום דעד השתא איירי בגיטי נשים אקדמיה נמי הכא לגיטי נשים. ולי נראה דכל שני דברים ששוים זה לזה אין משגיחין מי קודם בלשון אלא זה דומה לזה וזה דומה לזה בדומין אין קודמין וכענין שכתוב (מלכים-א כב, ד) כסוסי כסוסיך, ודוגמתה שנינו בסיפרא ( ) ובנדה פרק בנות כותים (לז, ב.) כימי נדת דותה תטמא (ויקרא יב, ב) הקיש ימי נדתה לימי לידתה מה ימי נדתה אין ראויין לזיבה ואין ספירת שבעה עולה בהם אף ימי לידתה אינן ראויין לזיבה ואין ספירת שבעה עולה בהן. ולפי דקדוקם ז"ל לא הוה ליה לומר אלא מקיש ימי לידתה לימי נדתה, אלא בדברים המוקשים והדומים כל אחד דומה לכל אחד בלשון מאחר שהוקשו.

דף ט - ב

למעוטי הא דתניא עדים שאין יודעים לחתום מקרעין להם נייר חלק וממלאין את הקרעים דיו. פירש רש"י זצ"ל מסרטין להם נייר חלק שבגט. והקשו עליו [התוס'] מדאסיקנא בפירקין דלקמן (כ, א) דחקיקה כתיבא היא אם כן כשממלאין אלו הקרעים הוה ליה כתב על גבי כתב ואסיקנא לקמן בפרק שני (יט, א) דבגט פסול. ור"ח זצ"ל פירש מקרעין בנייר חלק דעלמא כשם העדים, ומשימין על הגט כעין דפוס והן ממלאים את הקרעים. ובירושלמי (פ"ב ה"ג) פרכינן והלא כתב הראשונים כתב הוא ומשני מרחיבין להם את הקרע. וגם לדברי רש"י ז"ל י"ל כן שמרחיבין להם את הסריטה. וראיתי בתוספות (כאן) פירוש הירושלמי שמצריך להרחיב את הקרע כדי שלא יהא כתב הראשונים כתב ויוכל להתקיים בחותמיו, ויפה פירשו. ומיהו מה שהקשו על פירושו של רש"י ז"ל אינו קשה כלל דרושם אינו כתב ואינו כחקיקה וכן מצאתי בירושלמי דגרסינן התם (שם) המקרע על העור כעין כתב כשר הרושם על העור כעין כתב פסול, אלמא רשימה אינה כתיבה. וכן פירש הרב בעל העטור רושמין להם נייר חלק.

והא דאמרינן: מילתא דאיתיה בשאר שטרות לא קתני. קשיא לי אם כן מאי כרבי מאיר בארבעה דהא חזרה איתא בשאר שטרות דאלו האומר לחברו הולך שטר מתנה זה לפלוני שאני נותן לו יכול לחזור בו, וכן באומר תן שטר מתנה זה לפלוני שאני נותן לו, וצריך לי עיון.

כי קתני פסולא דאורייתא פסולא דרבנן לא קתני. דמוליך ומביא בגיטי נשים ובשחרורי עבדים דכשר באומר בפני נכתב ובפני נחתם, משום דאי לא אמר ליכא אלא פסולה דרבנן דמדאורייתא קיום שטרות לא בעי כדאמר בריש פירקין. אלא דחשו להם חכמים, ועד כותי נמי ליכא אלא פסולא דרבנן דמדאורייתא כשר אלא דחשו להן חכמים. וקודם גזרה נשנית ברייתא זו אבל לאחר שגזרו עליהם ועשאום נכרים גמורים אפילו לגיטי נשים פסולין, וכדאמרינן בריש חולין (ו, א) דעשאום נכרים גמורין אפילו ליתן רשות ולבטל רשות, אבל מחובר הוי פסולא דאורייתא דכתיב וכתב ונתן (דברים כד, א) מי שאינו מחוסר אלא כתיבה ונתינה יצא זה שמחוסר כתיבה קציצה ונתינה ואפילו כתבו על המחובר ונתן לה את הקרקע פסול דכתיב ונתן דבר הניתן מיד ליד כדבעינן למיכתב בפירקין דלקמן (כא, ב) בע"ה.

והא איכא ערכאות דפסולא דאורייתא נינהו. דלאו בני כריתה נינהו כדאמרן לקמן (י, ב) ובאידך פרקין ואפילו הכי קתני לה.

בעדי מסירה ור' אלעזר היא. כלומר אף היא דרבנן היא ואתיא כר"א דאמר עדי מסירה כרתי וכשכתבו סופר ישראל דאל"ה לר"א נמי פסולא דאורייתא איכא דהא לדידיה כתיבה לשמה בעינן ואפילו ישראל עומד על גביו פסול דנכרי אדעתא דנפשיה קא עביד וכדאיתא לקמן (כג, א) וכן פירש רש"י ז"ל (כאן) ואי קשיא לן הא דאמרינן לעיל וכדברי רבי מאיר בארבע, דהא לרבי מאיר ערכאות פסולא דאורייתא הוא וקתני ואי פסולא דאורייתא קא חשיב טובא הוו דהא איכא מחובר. איכא למימר ואנן דס"ל כר"א נמי מסירה כרתי אי ס"ל סבירא ליה כרבי מאיר בחזרה הוו ארבע, וכי קאמר נמי אלא לרבי מאיר מנינא למעוטי מאי למאן דסבירא ליה כרבי מאיר בהא קאמר.

דף י - א

אלא כי קתני מילתא דליתא בקדושין מילתא דאיתא בקדושין לא קתני. ובודאי דלשמה נמי בקדושין איתא היכא דידעינן דאיכתוב שלא לשמה דהא איתקש יציאה להויה (קידושין ט, ב) אבל שיהא שליח צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם לא, דלגבי גיטין תקנתא דרבנן היא כי היכי דלא ליתי בעל ויערער ופסיל ליה לגיטא וחומר החמירו עלה בתחלתה כדי להקל עליה בסופה אבל בקידושין לא תקון. כך פירש רש"י ז"ל. וקשיא לי, אדרבה קל הוא שהקלו באשה משום עגונא וכדאיתא בריש פירקין (ג, א) דאלו בשאר שטרות דעלמא תרי בעינן והלכך הדין נותן בקדושין דליבעי תרי, ואיכא למימר דבקידושין אי בעיא לא שקלא להו להנך קדושין וכיון דבדידיה תליא מלתא ואיהי שקלא להו מדעתה ואי אתי בעל ומערער נמי מצי מגרש לה למאי ניחוש להו, וכי תימא איכא למיחש דלמא פשטה ידה וקבלה קדושין מאחר לכולי האי לא חיישינן דכיון דאיהי סברה דאיקדשה לראשון תו לא תקבל קידושיה מאחר. ועד כותי נמי לא שייך בקדושין דטעמא דמכשרינן לה לגבי גיטין הא פריש טעמא לקמן בסמוך (י, ב) משום דעדי הגט אין חותמין זה שלא בפני זה גזרה משום כלכם, ואי לאו דכותי חבר הוה לא הוה ישראל מחתים מקמיה, אבל עדי קדושין אין צריכין לחתום זה בפני זה דלגזרת כלכם לא חיישינן דמילתא דלא שכיחא היא בקדושין, דבגיטין דמכוין לצעורא הוא דקאמר הכין, אבל בקדושין אמאי מעכב עד דחתמי כולהו. וערכאות נמי כיון דאיכא עדי מסירה ישראל אף על פי שחותמיהן נכרים כשר לגבי קדושין דהא טעמא דפסלו ערכאות בגיטין אינו אלא משום דלמא אתי למיסמך עלייהו ויתירו את האסור אבל בקדושין מאי איכפת לן דאפילו אתו למיסמך עלייהו הא אינן אלא אוסרין את המותר, וכבר כתבנו (לעיל בסמוך) דלפשטה ידה וקבלה קדושין מאחר ליכא למיחש דמלתא דלא שכיחא היא דאחר שקבלה קדושין מזה וסבורה שנתקדשה לו מן הדין ליכא למיחש שתחזור ותקבל קדושין מאחר, ועוד דמלתא דלא שכיחא היא שיעשה שטר קדושין בערכאות אבל בגיטין לפי שעל ידי קטטה הוא מגרשה מצוי הדבר לגרשה בערכאות של נכרים. ומיהו ודאי שטר קדושין העולה בערכאות של נכרים וחותמיהן נכרים לרבי מאיר דבעי עדי חתימה פסול כדמוכח בהדיא בקדושין (מח, א) דלרבי מאיר בעי עדי חתימה וכדאמרינן התם גבי ברייתא דהתקדשי לי בשטר הכא במאי עסקינן שקדשה בשטר שאין עליו עדים ורבי מאיר היא דאמר עדי חתימה כרתי. וההיא דאמרינן (שם ט, א) כתב לה על הנייר או על החרס בתך מקודשת לי כשר, אף על פי שיכול להזדייף ההיא רבי אלעזר היא דאמר עדי מסירה כרתי, ואי נמי איכא לאוקומה כגון שחקק על החרס דאינו יכול להזדייף.

מדאמרינן דמילתא דאיתא בקדושין לא קתני. משמע דמחובר נמי איתא בקדושין והמקדש במחובר לקרקע אינה מקודשת. ולי נראה דלא אמרו כאן אלא לענין שטר קדושין אבל המקדש בדבר המחובר לקרקע מקודשת ודייקנא לה מן התוספתא וכבר כתבתיה בארוכה בריש פרק קמא דקדושין (ב, א) בסייעתא דשמיא.

בשליחות בעל כרחה מיהא לא אשכחן. פירש רש"י ז"ל דאינו דומה דלגבי גיטין ושחרורי עבדים איכא שליח בעל כרחה של אשה ושל עבד מה שאין כן בקדושין דאין שליחה משתלח אליה בעל כרחה לקדשה ואף על גב דהכא והכא חוזר הוא כיון דלא דמו בעיקר שליחותן כליתא בקדושין חשבינן לה. ור"ח זצ"ל פירש (מובא כאן בתוס') דהא דאיצטריך הכא למיתני דיכול לחזור בו משום דבעל כרחן שליח זה משתלח להן ואי לאו דאשמעינן בשניהן דיכול הוא לחזור בהן הוה אמינא דמכיון שבא הגט ליד שליח לא מצי הדר ביה אלא הרי הוא כאלו בא לידם מאחר דאינן יכולים לעכב, אבל בקידושין שאין שליחות בעל כרחה לא איצטריך לאשמועינן דיכול הוא לחזור בו כל אימת דלא הגיעו קידושין לידה ולהכי תנא תנא שפיר חזרה אף על גב דאיתא בקידושין דבהני תרתי איכא חדוש מה שאין כן בקידושין.

הא דתניא מצת כותי מותרת ואדם יוצא בה ידי חובתו בפסח. כבר כתבתיה בפרק קמא דשחיטת חולין (ד, א) בסייעתא דשמיא.

הא דאמרינן: לעולם ר"א וכגון דחתים ישראל לבסוף. איפשר לפרש דאפילו בדלא אחזוק קאמר דהא ר"א לא מפליג בין אחזוק בין לא אחזוק דבין כך ובין כך אין מדקדקין בדקדוקי מצות כישראל. וכוליה טעמא דמכשרינן ליה הכא משום עדותו של ישראל זה שהוא כמעיד עליו שהוא כותי חבר ומדקדק כישראל הוא דמכשרינן ליה. ואיפשר נמי לפרש דדוקא בדאחזוק הוא דמכשר ליה רבי אלעזר כיון דכולהו אחזוק בהא ולא פסלינן אלא משום דאינן בקיאים בדקדוקים, בחזקה זו דאין ישראל מקדימו לו בחתימתו סגי ליה וסמכינן עליה, והיינו נמי דאדרבי אלעזר דברייתא קאי ורבי אלעזר דברייתא בדאחזוק קא מיירי ולא פסיל להו אלא משום דקדוקי מצוה שאין בקיאין בהן, אבל אי לא אחזוק כלל כולי האי לא סמכינן אחזקה זו שיהא זה מחזיק במצוה ומדקדק עליה. וזה נראה עיקר, דאי אפילו בדלא אחזוק אמאי לא אוקמה כרשב"ג, ואיצטריך למימר אלא כרבי אלעזר דאפילו לרשב"ג איכא לאכשוריה נמי אף על גב דלא אחזוק מהאי טעמא דאי לאו דכותי חבר הוא לא מחתים ליה מקמיה ומעדותו של זה נתכשר הכותי, אלא ודאי בדאחזוק קאמר והיינו דלא מצי לאוקומה כרשב"ג ואיצטריך לאוקומה כרב אלעזר.

מיהו השתא הא אסיקנא בחולין (ו, א) דעשאום גויים גמורין ואפילו חתים מקמיה ישראל לא מכשרינן ליה.

הא דאמרינן: אי לאו דכותי חבר הוה לא מחתים ליה מקמיה. הקשו בתוספות (כאן בד"ה אי) אם כן נמצא גט זה מתקיים כולו על פי עד אחד זה ישראל דהא אפומיה סמכינן, ותירץ ר"י ז"ל דכותי מדאורייתא כשר הוא, דגרי אמת נינהו, אלא דחדשו להם חכמים, ובכי הא לא פסלוהו דסמכי אחזקה זו, ועוד נראה לתרץ לפי מה שפירשתי למעלה דלא הכשיר ר"א אלא בדאחזוק דהכא לא עדות הוא דהא כולהו כותאי אחזוקי מחזקי בהא, אלא דחשו להן לפי שאין בקיאין בדקדוקי מצוה וכיון דישראל זה מחתימו מקמיה איגלאי מילתא דהאי מדקדק הוא, וגלויי מילתא בעלמא שפיר דמי, ודמי לההיא דאמרינן ביבמות (לט, ב) ואשתמודעינהו דהדין פלניא אחוהי דמיתנא דמן אבוהי היא, ואסיקנא כמאן דאמר גלויי מילתא בעלמא היא ואפילו אשה ואפילו קרוב מהימני.

דף י - ב

זאת אומרת עדי הגט אין חותמין זה בלא זה. כך הוא הגירסא ברוב הספרים, פירש רש"י ז"ל אין חותמין זה שלא בפני זה. וכן כתב בהלכות רבינו אלפסי ז"ל וכן כתב הרב בעל הלכות גדולות.

וגזרה משום כלכם. פירש רש"י ז"ל דתנן בפרק התקבל (סו, ב) אמר לעשרה כתבו גט לאשתי, אחד כותב ושנים חותמין, כלכם כתובו, אחד כותב וכולן חותמין, דבקפידא של בעל תליא מילתא דלא הוי גיטא אלא בהכי לפיכך תקנו דאפילו לא אמר כלכם, שיהיו העדים נקבצים בשעת החתימה, פירוש לפירושו ומסתמא כשיתקבצו כלם יחד יחתמו כלם, ועד שיחתמו כלם אין נותנין לה.

וקשיא להו לרבואתא ז"ל הלכתא אההלכתא, דהא דהכא דאין עדי הגט חותמין זה שלא בפני דהלכתא היא משום גזירת כלכם, ובפרקין דלקמן (יח, ב) אמרינן אמר לעשרה כתבו גט לאשתי אמר רבי יוחנן שנים משום עדים וכלם משום תנאי ורשב"ל אומר כלם משום עדים ואמרינן מאי בינייהו איכא בינייהו דחתום תרי מנייהו ביומיה ואינך מכאן ועד עשרה ימים מאן דאמר משום תנאי כשר ומאן דאמר משום עדים פסול כלומר משום מוקדם אלמא אף על גב דלא חתמו זה בפני זה כשר, ופריקו לה דההיא דהתם ודאי כולהו כי חתמי בפני כלם צריכי למיחתם אלא דהנך תרי חתמי ביומיה ובפני כלם ואינך כולהו חתמי מכאן ועד עשרה ימים וכל אחד ואחד בפני חברו וזו היא סברתן של רבותינו בעלי התוספות ז"ל, וכן י"ל דתרי מינייהו חתמי ביומיה ובמעמד כלם ואינך כולהו מכאן ועד עשרה ימים ואפילו זה שלא בפני זה וכולהו משום תנאי נינהו ומקיים תנאיה ואזיל ואי לא איהו ואיהי יחושו לעצמן כשאר כל התנאין כן ראיתי משמו של הראב"ד ז"ל ופירש כאן גזירה משום כלכם היו עדים דאז ודאי בעו כולהו למיחתם ביומיה וזה בפני זה.

בשלמא מכר מדיהיב זוזי קמייהו הוא דקנה ושטרא ראיה בעלמא היא. דאפילו במקום שכותבין את השטר אין שטר מעכב בקנייה אלא משום דכיון דכתבין שטרא לא סמכא דעתייהו עד דכתבין שטרא וכן נמי בשטרי הלואה מדיהיב זוזי הוא דאישתעבד ליה אידך, ואפילו מלוה על פה היה מן הדין לגבות ממשעבדי אלא משום דלית ליה קלא וכדאמרינן בבבא בתרא (מב, א) מאן דיזיף בצינעא יזיף, ומהאי טעמא נמי הוא דאמר רב (שם) המוכר שדהו בעדים גובה מנכסים משועבדים דמאן דזבין בפרהסיא זבין, והלכך שטרי הלואה העולין בערכאות של גויים כשרין וגובין מנכסים משועבדין דערכאות קלא אית להו וכדאמרינן לקמן (יט, ב) ר"פ כי הוה אתי קמיה שטרא פרסאה דעבוד בערכאות של נכרים מקרי ליה לשני נכרים זה שלא בפני זה במסיח לפי תומו ומגבי ביה ממשעבדי, ה"ג לה התם בספרי דוקני, וכ"כ ר"ח ז"ל, וההיא ודאי אפילו בדלא חתמי' בה סהדי ישראל היא, דאי בסהדי ישראל אפילו בהדיוט מגבינן בה ממשעבדי וכדאמרינן התם (שם) אמר אמימר האי שטרא פרסאה דחתמו עלה סהדי ישראל מגבינן ביה ממשעבדי.

אלא מתנה במאי קני לה בהאי שטרא האי שטרא חספא בעלמא הוא אמר שמואל דינא דמלכותא דינא. ומלכא אמר דכל הקונה בשטר העולה בערכאות ליכול ארעא.

ואי בעית אימא תני חוץ מכגיטי נשים. כלומר חוץ מכל שטר שכל גמר ענינו תלוי בו כגיטי נשים, ושטר מתנה דכותיה הוא ופסול. ואיכא מאן דאמר דתרי לישני פליגי אהדדי, דלשמואל שטר מתנה העולה בערכאות קנה וללישנא בתרא לא קני, ואפילו היכא דאיכא הרמנא דמלכא. ואיכא מאן דמפרש דלא פליגי אלא דשמואל [קאי] היכא דאיכא הרמנא דמלכא, ופירוקא בתרה היכא דליכא הרמנא דמלכא, וזה נראה עיקר דהא קיימא לן בעלמא דינא דמלכותא דינא, ומאי שנא הכא. ויש דוחין דלא אמרינן דינא דמלכותא דינא אלא בדברים שהן להנאת המלך וכאותה שאמרו בבבא בתרא (נד, ב) מלכא אמר לא ליקני איניש ארעא אלא באיגרתא, כלומר שיחתום הוא את השטר ויקיימנו, כדי שיקח הוא את חוקו וכדאמרינן נמי (ב"ק קיג, ב) תדע דקטלי דיקלי ועבדי גישרי ועברינן עלייהו והכא בשאין לו למלך בדין זה שום תועלת. ואינו נראה, מדאמרינן התם בבבא בתרא (נה, א) אמר רבא הני תלת מילי אשתעי לי עוקבן בר נחמיה (משמא דרבא) [בגמרא איתא משמיה דשמואל] דינא דמלכותא דינא אריסא דפרסאי עד ארבעין שנין כלומר דינא דמלכותא דינא ומלכא אמר והנהיג שתועיל חזקה לנכרי בארבעין שנין והכא מאי הנאה ותועלת יש למלך בזה.

ורבינו הרב נ"ר פירשה לזו בפרק חזקת הבתים דהכי קאמר תני חוץ מכגיטי נשים ולא משנינן ליה משום דינא דמלכותא דינא לפי שאין המלך מפקיע ממון ישראל אצל חבירו אלא כל זמן שהוא בא לדון בערכאות שלהם הילכך אף על פי שעשה ישראל שטר לחבירו בערכאות שלהם לא הופקעה השדה מן המוכר על [ידי] אותו שטר, כל זמן שלא באו [לדון] בערכאות שלה. והא דקאמר שמואל טעמא משום דינא דמלכותא דינא פירושו שאין המוכר יכול לחזור בו עוד שכבר הופקעה ממנו השדה בדינא דמלכותא וכשיחזיק בה הלה יזכה בה ולא בשטר עצמו זוכה בה וכמו שאתה אומר בשטרי מכר דבזוזי קני, אי נמי אפשר בשטר כדאמרינן התם (ב"מ עד, א) האי סיתומתא קניא באתרא דנהיגי למיקנא ודינא דמלכותא נמי כמנהגא הוי עד כאן לשונו שפירש שם, ובהלכות הרי"ף ז"ל לא נתבררו דברים הללו שהביא שתי הלשונות ולא כתב הלכתא היכי. אבל בתשובת שאלה מצאתי לו כלישנא בתרא ובמתנה לא קנה.

ומדברי רש"י ז"ל נראה דסבירא ליה דאמרינן הכא דינא דמלכותא דינא היכא דאיכא הרמנא דמלכא כפירושא מציעאה דכתיבנא לפי שפירש הוא ז"ל במשנתנו כל השטרות העולין בערכאות של גויים כשרים משום דדינא דמלכותא דינא.

הא דמשנינן דינא דמלכותא דינא, אי נמי תני חוץ מכגיטי נשים ולא משנינן בעדי מסירה דאינהו עבדי ליה שטרא ורבי אלעזר היא כדמשנינן לעיל (ט, ב), פירש רש"י ז"ל משום דדוחק הוא לומר כן דלעיל דשניה הכי הא אקשינן עליה הא מדסיפא רבי אלעזר מכלל דרישא לאו רבי אלעזר. וקשה לפירושו, דעל כרחין לעיל פסול דערכאות דברייתא אית לן למימר דלאו ר"מ היא אלא רבי אלעזר היא, והיינו דליתיה בקידושין כדפרישית לעיל, אבל לרבי מאיר דאורייתא הוא ובקידושין נמי איתא וכמו שכתבתי למעלה (י, א בד"ה אלא), וכיון דפסול ערכאות דברייתא מיירי בעדי מסירה ואליבא דרבי אלעזר שפיר הוי מצי לאוקומי נמי פסולא דמתניתין בההוא טעמא, אלא יש לומר דכל היכא דמצי לאוקומי מתניתין לכולי עלמא מוקמינן. ועוד יש לומר דכולה מתניתין לכולי עלמא אתיא והכי קתני כל השטרות העולין בערכאות של גויים כשרין אפילו לרבי מאיר, חוץ מגיטי נשים דפסולין אפילו לרבי אלעזר ורבי שמעון אומר אף אלו כשרין לרבי אלעזר והא דמוקמינן לעיל ברייתא אליבא דרבי אלעזר סיפא הוא דמוקמינן הכי ואליבא דרבי שמעון.

רבי שמעון אומר אף אלו כשרין וכו' והא לאו בני כריתה נינהו. פירוש לשון זה כלל הוא דאינו שייך כלל בכריתות גט כלומר בהוצאת אשה מבעלה לא בכתיבתו ולא בחתימתו בעדותו.

הכא במאי עסקינן בשמות מובהקין. כלומר ששמותיהן מוכיחין עליהן שהן נכרים ולא אתו למיסמך עלייהו. ואם תאמר אם כן סיפא דקא פסיל להו בזמן שנעשו בהדיוט אמאי, דכיון דאיכא עדי מסירה ושמות מובהקים מה לי נעשו בהדיוט מה לי נעשו בערכאות. וכי מהדרינן לאקשויי אי הכי אדתני סיפא ולא הוזכרו אלא בזמן שנעשו בהדיוט ליפלוג וליתני בדידה, דעדיפא מינה הוה ליה לאקשויי דהיא גופא קשיא אמאי פסול.

תירצו בתוספות דהשתא איכא למימר דלמא סבירא ליה לתנא דמתניתין דאיכא למיגזר גיטי נשים שלא בערכאות ובשמות מובהקין אטו גיטי ממון, ובגיטי ממון ודאי איכא למיפסלינהו אפילו בשמות מובהקין ובעדי מסירה גזירה אטו שלא בעדי מסירה משום דמצוי הדבר וקרוב לטעות לפי שהוכשרו שלא בעדי מסירה בשעלו בערכאות ויאמרו הכשירו בערכאות והכשירו בהדיוט מה כשהכשירו בערכאות אפילו שלא בעדי מסירה אף כשהוכשרו בהדיוט אפילו שלא בעדי מסירה. ואף על גב דלקמן (יא, א) לא גזרינן הכי בין לרבי עקיבא בין לחכמים דברייתא, מכל מקום אקשויי מיהא לא אקשינן כיון דאיכא לתרוצי הכין. ומיהו למסקנא דשמעתין דהכא דמוקמינן סיפא לגיטי ממון ובלא עדי מסירה איפריקא ליה נמי קושיא זו. והרמב"ן נ"ר תירץ דסיפא דמתניתין דפסיל ליה בזמן שנעשה בהדיוט משום דאיכא למיחש שמא תלתה עצמה בגוי ועשוהו, אבל בערכאות ליכא למיחש דלא מעשי שלא כדין, דמסתפו ממלכותא, ולפי מה שאני כותב בסמוך עיקר קושיא זו ליתא דסיפא בשאר שטרות שנעשו בהדיוט קאמר.

דף יא - א

אבל שמות שאינן מובהקין מאי פסול אדתני סיפא וכו', ליפלוג וליתני בדידה. בערכאות גופייהו וכו'. אבל שמות שאין מובהקין נעשו כשאר שטרות של מכר שנעשו בהדיוט בלא ערכאות דהנהו ודאי פסילי דלאו דינא דמלכותא, הוא דלא קפדי אאורועי נפשייהו וחתמי שיקרא, ועל כרחיך האי נעשו בהדיוט אשאר שטרות קאמר העומדים לראיה דהתם איכא לאיפלוגי בין הדיוט לערכאות דאלו בגט אשה לענין כריתות הדיוט וערכאות שוין. כך פירש רש"י ז"ל. עד כאן לשונו.

והקשה עליו הרמב"ן נ"ר חדא דכל ליפלוג וליתני [בדידה] דמקשינן אינו אלא לומר דעדיפא מינה הוה ליה לאיפלוגי, ומיהו מאי דמפליג מעיקרא נמי ניחא, אבל הכא תיקשי לן היא גופה, והכי הוה ליה למימר אלא הא דקתני סיפא לא הוזכרו אלא בזמן שנעשו בהדיוט, במאי אי בשמות מובהקין אפילו בהדיוט כשרין, אי בשאינן מובהקין אפילו ערכאות נמי. ועוד, דמאי קאמר נעשו כשאר שטרות שנעשו בהדיוט מי דמי פסולו של זה לפסולו של זה, ומאי תליא מילתא במילתא ואינהו לא דמי אהדדי, דפסולא דגיטי ממון בשנעשו בהדיוט ובלא עדי מסירה משום דמרעי נפשייהו ופסולא דגיטי נשים בשמות שאינן מובהקין ואפילו בעדי מסירה משום דאתי למיסמך עלייהו, ומאי נעשו. ועוד דלכאורה משמע דכי משנינן במסקנא ואי בעית אימא סיפא אתאן לגיטי ממון דעד השתא לא אוקימנא לה בגיטי ממון אלא בגיטי נשים.

ונ"ל דלא קשה ולא מידי והכי פירושא אבל שמות שאינן מובהקים מאי לא וכולה מתניתין בשמות מובהקין ובעדי מסירה וסיפא דקתני לא הוזכרו אלא בשעה שנעשו בהדיוט אף על גב דאיכא שמות מובהקין ועדי מסירה פסול משום דחיישינן לשמא תלתה עצמה בנכרי או משום דגזרינן גיטי נשים שנעשו בהדיוט ובעדי מסירה אטו גיטי ממון דאיכא למיפסלינהו גזרה דלמא אתי למיסמך עלייהו בלא עדי מסירה כדסמכינן עלייהו כשעלו בערכאות ובלא עדי מסירה ומכיון שאתה מחזר אחר הכשר שטרות שנעשו בנכרים ופסולם לומר בערכאות כשר ובהדיוט פסול, ליפלוג וליתני בערכאות גופייהו ולימא במה דברים אמורים בשמות מובהקין אבל בשמות שאינן מובהקין לא, ומשני הכי נמי קאמר, והא דקתני סיפא לא הוזכרו לאו לאיפלוגי בין ערכאות להדיוט מיתניא, אלא דוגמא נקטה לומר בערכאות גופייהו לא אמרו אלא בשמות מובהקין ובעדי מסירה אבל שמות שאינן מובהקין אפילו בעדי מסירה לא, דילמא אתי למסמך עלייהו ונעשו כשאר שטרות שנעשו בהדיוט, דאילו בשמות מובהקין ובעדי מסירה פסולין דגזרינן בעדי מסירה אטו בלא עדי מסירה דילמא אתי למיסמך עלייהו גזרינן נמי בהא דילמא אתי למיסמך עלייהו, והאי דנסיב ליה שאר שטרות דוגמא לזו, ואף על גב דשאר שטרות גופייהו אכתי לא שמעינן דפסילי בעדי מסירה גזירה משום בלא עדי מסירה, ותלי לתניא בדלא תניא, משום דאגב אורחיה קא משמע לן תנא דמתניתין דבשאר שטרות גזרינן אפילו עידי מסירה ושמות מובהקין אטו בלא עדי מסירה וזכר לדבר בא ללמד ונמצא למד (פסחים כה, ב).

אי נמי איכא למימר דההיא מיתניא לדברי רבי שמעון דברייתא דאמר להם לחכמים כך, השיבן רבי שמעון לחכמים בצידן וכו' עד לא נחלקו אלא בזמן שנעשו בהדיוט שרבי עקיבא מכשיר וחכמים פוסלין חוץ מגיטי נשים ושחרורי עבדים. והא דאמרינן במסקנא ואיבעית אימא סיפא אתאן לגיטי ממון, לאו למימרא דעד השתא לא משמע לן סיפא גופא בגיטי ממון, אלא הכי קאמר ואיבעית אימא האי סיפא דאיירי בגיטי ממון לאו רבי שמעון קתני לה לאיפלוגי או לדוגמא לגיטי נשים ולומר גיטי נשים בשמות שאינן מובהקין כגיטי ממון שנעשו בהדיוט, אלא תנא קמא קתני לה ולאיפלוגי בגיטי ממון גופייהו והכי קאמר כל השטרות של ממון העולין בערכאות של נכרים כשרין, ולא הוזכר פסול בגיטי ממון אלא בשנעשו בהדיוט, ומיהו מעיקרא נמי היא גופא בגיטי ממון משמע לן. כנ"ל פירוש לפירושו של רש"י ז"ל.

עוד נ"ל דמעיקרא נמי סיפא בגיטי ממון משמע להו דאי בגיטי נשים לא שנא ערכאות ולא שנא הדיוט, ותדע לך דבכולהו נוסחאי לא כתיב בהו בפירוקא דנעשה כמי שנעשו בהדיוט, נעשו כשאר שטרות שנעשו בהדיוט. ואם איתא דמעיקרא היה משמע להו בגיטי נשים והשתא חדית לה אוקימתא ואוקמה בשאר שטרות הוה ליה לפרושי בהדיא הוה ליה כשאר שטרות שנעשו בהדיוט. וכיון דפירקה רבי זירא למתניתין ואמר ירד רבי שמעון לשיטתו של רבי אלעזר דאמר עידי מסירה כרתי, מיד שמעינן דכולה מתניתין בעידי מסירה ובשמות מובהקין וסיפא בשאר שטרות ואפילו בעידי מסירה וטעמא דפסול דסיפא משום גזרה וכמו שכתבנו ומתניתין הכי קתני ולא הוזכרו פסול בכענין זה אלא בשאר שטרות כשנעשו בהדיוט, ולפיכך הקשו אבל שאינן מובהקין בגיטי נשים מאי פסול אדתני סיפא וכו' כלומר אדמחזר תנא לחלק בשטרות בין פסולין לכשרין ומחלק בין גיטי נשים לשאר שטרות לפלוג בגיטי נשים גופייהו, ומשני אין הכי נמי ושאר שטרות שנעשו בהדיוט דנקט בסיפא לדוגמא נקטינן לגיטי נשים והכי קאמר. זה נ"ל ועולה יפה לפי דעתי יותר.

תניא אמר רבי אלעזר ב"ר יוסי כך אמר רבי שמעון לחכמים בצידן. כלומר להביא ראיה לדבריו.

לא נחלקו רבי עקיבא וחכמים על כל השטרות העולות בערכאות של גויים שאף על פי שחותמיהן נכרים כשרים. כלומר בין גיטין בין שאר שטרות, והאי כדיניה והאי כדיניה, דבשאר שטרות אפילו בשמות שאינן מובהקין ובלא עידי מסירה דלא אתי לאורועי נפשייהו ודינא דמלכותא דינא וגיטי נשים ושחרורי עבדים בשמות מובהקין ועידי מסירה לא נחלקו אלא בזמן שנעשו בהדיוט שרבי עקיבא מכשיר בכולן בשמות מובהקין ובעידי מסירה דאינהו משוי ליה שטרא וחכמים פוסלין בשאר שטרות דגזרינן עידי מסירה אטו בלא עידי מסירה כיון דמכשרינן בערכאות אפילו בלא עידי מסירה חוץ מגיטי נשים ושחרורי עבדים דהנהו אפילו בהדיוט כשרין כיון דאיכא שמות מובהקין ועידי מסירה דלא גזרינן גיטי נשים בעידי מסירה אטו גיטי ממון בלא עידי מסירה כיון דגיטי ממון גופייהו בעידי מסירה מדינא כשרין אלא דגזרינן בהו עידי מסירה אטו בלא עידי מסירה לא גזרינן, דגזירה לגזרה היא.

רשב"ג אומר אף אלו כשרין. כלומר אף גיטי נשים אלו שאתם מכשירין הני מילי במקום שאין ישראל חותמין שהגוים אינן מניחין לחתום והילכך הכל יודעין דגוים נינהו ולא אתו למיסמך עלייהו, ולא גזרינן מקום שאין ישראל חותמין אטו מקום שישראל חותמין דאתרא באתרא לא מיחלף אבל במקום שישראל חותמין אפילו בשמות מובהקין פסולין דגזרינן מובהקין אטו שאינן מובהקין דשמא בשמא מיחלף.

ולענין פסק הלכה: כתב הר"א אב בית דין ז"ל מסתברא דהילכתא כרבי שמעון דסוגיין דשמעתא כותיה ומשום בעיא דריש לקיש דלקמן (בע"ב) דבעא מיניה מרבי יוחנן בעדים החתומין על הגט ושמותיהן כשמות הנכרים מהו, ואהדר ליה לא בא לידנו אלא לוקוס ולוס כלומר דשמות מובהקין נינהו ואכשרנום קאמר הרב ז"ל דסוגיא דשמעתא כותיה דרבי שמעון, ומיהו לקמן (יא, א בד"ה בע"א) נפרש אותה בעיא בע"ה בדרך אחר דאין ראיה ממנה לרבי שמעון כלל. ור"ח ז"ל כתב יש מי שאומר מדאוקמינן ליה (לעיל י סוף ע"ב) לרבי שמעון כרבי אלעזר דהלכתא כותיה בגיטין אי מזדמן ליה כרבי שמעון לא פסלינן ליה. ולדבריו לכתחלה מיהא לא מכשרינן ליה וכן כתב בסוף ברייתא דאמר להן רבי שמעון לחכמים בצידן. והני מילי כולהו לאו דסמכא, ורבינו אלפסי ז"ל לא ביאר מזה כלום.

אמר רבא האי שטרא פרסאה דמסריה ניהליה באפי סהדי ישראל מגבינן ביה מבני חורין. פירוש שטרא פרסאה סתם דנעשה בהדיוט הוא ואפילו הכי כיון דמסרינן ניהליה באפי סהדי ישראל גבי מבני חורין. אבל ממשעבדי לא דלית ליה קלא כדאסיקנא הכא. ואקשינן עליה והא לא ידעי למיקרי, והא בעיא כתב שאינו יכול להזדייף, והא בעיא שיחזור מעניינו של שטר בשיטה אחרונה, ואוקימנא בדידעי למיקרי, ובדאפיצן, ובמהדר מעניינו של שטר בשיטה אחרונה. ומסתברא דהא דאקשינן הכא והא לא ידעי למיקרי, והא בעינא כתב שאינו יכול להזדייף, והא בעינא שיחזור מעניינו של שטר בשיטה אחרונה, הוא הדין נמי דאיכא לאקשויי הכי לשטרות העולות בערכאות של גויים כשרין דמתניתין, דבעי' שיחזור בשיטה אחרונה, וכתב שאינו יכול להזדייף, ועידי מסירה דידעי למיקרי', ותדע לך דהא בגיטי סהדי דמסרי קמייהו גיטא צריכי למקרייה כדאיתא בפירקין דלקמן (יט, ב) ומאי שנא שאר שטרות, ואף על גב דעלו בערכאות נמי אמאי לא חיישינן לזיופי, או לא אפיץ, או לא מהדר בשיטה אחרונה, אלא דלגבי גיטי נשים דמתניתין מיהא לא איפשר למיפרך הכין דהא בשכתבו ישראל עסקינן דנכרי פסול לכתוב את הגט לר"א דאמר עידי מסירה כרתי, ומתניתין רבי אלעזר היא וכיון שכן אשטרא דכתבי ישראל ליכא למיפרך דאינהו בקיאי למכתב בכתב שאינו יכול להזדייף, ומהדרי מעניינו של שטר בשיטה אחרונה, ועידי מסירה נמי הא ידעי למקרייה וכיון דעל כרחין גיטי נשים דמכשר ר"ש כשכתבו ישראל, כולה מתניתין נמי כשכתבו ישראל ולאו משום שיהא צריך בגיטי ממון לכך כלומר שיכתבנו ישראל אלא כיון דאפשר דכולה מתניתין בחד גוונא ובשכתבו ישראל לא מצי לאקשויי אמתניתין והא בעיא וכו', דהא איכא כיון שכתבו ישראל כנ"ל. והרב בעל העיטור ז"ל שכתב (במאמר ח קיום טופסין) דהא דאמר רבא בשטרא פרסאה דנעשה בהדיוט ומסריה באפי סהדי ישראל אבל בערכאות דמתניתין לא מקשינן האי קושיא. לא נתחוורו דבריו. וכתב הרמב"ן ז"ל דהוא הדין נמי דהוה מצי לאקשויי אערכאות דמתניתין אלא דהכא משום דבעי למיפרך אי הכי אפילו ממשעבדי נמי, הוא דמקשה ואזיל אבל במתניתין דלא אידכר בני חרי ומשעבדי לא פריך.

והא דאקשינן: והא בעינן כתב שאינו יכול להזדייף. איכא דקשיא ליה, מיהו רבא דמגבי בה כלל כמאן כר"א דאמר (לעיל י, ב) עדי מסירה כרתי ורבי אלעזר לא בעי כתב שאינו יכול להזדייף כדתנן לקמן (כא, ב) אין כותבין לא על נייר מחוק ולא על הדיפתרא וחכמים מכשירין ואוקימנא לה (לקמן כב, א) כרבי אלעזר דאמר עדי מסירה כרתי

ואיכא למימר דהכא פריך אליבא דר' אלעזר תלמידו של רבי יוחנן דאמר לקמן (כב, ב) לא הכשיר רבי אלעזר אלא בגיטי נשים אבל בשאר שטרות לא ומדאקשינן הכא אליביה שמע מינה דהלכה כותיה ואף על גב דפליג עליה רבי יוחנן ואמר דאפילו בשאר שטרות מכשיר רבי אלעזר, ואי נמי איכא למימר דאפילו רבי יוחנן מודה בשאר שטרות דלא הכשיר בהן רבי אלעזר אלא לאלתר אבל מכאן ועד עשרה ימים לא דרוב תנאין שבשאר שטרות לא דכירי להו סהדי לאורך ימים. ובפרקין דלקמן במקומה (כב, ב) נאריך בה בע"ה.

והא דאקשינן נמי: והא בעינן שיחזור מענינו של שטר בשיטה אחרונה. יש לפרש דלאו למימרא דאי לא מהדר דפסלינן לה לכוליה שטרא, אלא שיטה אחרונה לבד, ומשיטה אחרונה קא פריך. וי"ל דכוליה שטרא מיפסל והכי נמי משמע מדפריך בהדיא הא בעינא שיחזור.

וראיתי לרמב"ן נ"ר דודאי בשטר שחותמיו ישראל אף על גב דלא מהדר לא פסלינן אלא שיטה אחרונה ודבר פשוט הוא מדאמרינן בבבא בתרא (קסב, א) אין למדין משיטה אחרונה דכולה חששא משום דעדים שהרחיקו מן הכתב שיטה אחת כשר, ודילמא זייף וכתב בה מאי דבעי כדאמרינן במקומה, אבל לרבי אלעזר דאמר עידי מסירה כרתי אי לא מהדר בשיטה אחרונה פסול דדילמא זייף ביה טובא וכתב ביה מאי דבעי אבל כי מהדר מעניינו של שטר בשיטה אחרונה כשר דעידי מסירה מדכר דכירי לזמן מרובה דזהו שטר שנמסר בפניהם, וכן נמי שטרא פרסאה דחותמיו נכרים אי לא מהדר, כוליה פסול דהא אינהו לא דייקי למיחתם סמוך לכתב. וקשיא לי דהא לקמן (יט, ב) נמי גבי שטרא פרסאה דחתמי עליה סהדי ישראל פרכינן נמי הכי.

ונ"ל דלאו מכוליה שטרא פרכינן אלא משיטה אחרונה והא דפרכינן סתמא דמשמע דכוליה פסיל משום דבשטרא פרסאה חזקה דלא מהדר ביה כלל וכל שיטה ושיטה יש בו תוספת ענין או חיוב, ומגבי ביה נמי דקאמר רבא בכולי חיובי דשטרא קאמר, ומשום הכי פריך ליה והיכי מצי גבי ליה כוליה ואפילו בחיובא דבשיטה אחרונה, והא בעינא שיחזור מעניינו של שטר בשיטה אחרונה.

בעא מיניה ריש לקיש מרבי יוחנן עדים החתומים על הגט ושמותיהן כשמות הנכרים מהו. פירש רש"י ז"ל דמדקא בעי סתם שמע מינה דבמביא בארץ ישראל קאמר ואיבעיא ליה אי מכשרינן מיהא בעידי מסירה, ואהדר ליה לא בא לידנו אלא לוקוס ולוס דשמות מובהקין דנכרים נינהו ואכשרנום בעידי מסירה דלא אתון למיסמך עלייהו אבל בשמות אחרים לא מכשרינן להו אפילו בעידי מסירה. וקשיא לי, ריש לקיש אליבא דמאן קא בעי לה דאפילו ר"ש לא מכשר אלא בשמות מובהקין אבל בשמות שאין מובהקין לא דגזרינן דילמא אתו למיסמך עלייהו, וכל שכן לרבנן דאפילו בשמות מובהקין פסלי. י"ל דאליבא דרבי שמעון קא בעי לה והכא שאני דלא ידעינן אי נכרים נינהו אי ישראלים נינהו ובכי הא לא גזרינן כוליה האי. ואי נמי איכא למימר דאפילו לרבנן קא מבעיא ליה דאפילו לרבנן נמי בכל כי האי גונא דאיכא למימר דישראלים נינהו ואיכא עידי מסירה כולי האי לא גזרינן, וכן נראה מדברי רש"י ז"ל שכתב בסמוך דאליבא דרבנן דמתניתין אתיא דפירש הוא ז"ל איתיביה גיטין הבאין ממדינת הים אף על פי ששמותיהן כשמות הנכרים כשרים ואפילו בלא עידי מסירה וכל שכן בעדי מסירה דלא מחזקינן להו אלא בישראל לפי שרוב ישראל שבחוץ לארץ וכו' ואת אמרת לוקוס ולוס דוקא, התם כדקתני טעמא, וכי אמר רבי יוחנן בארץ ישראל שאין רוב השמות כשמות נכרים הלכך מספקינן דלמא נכרים נינהו ופסולים ואפילו בעידי מסירה כרבנן דמתניתין.

ויש לתמוה על דבריו ז"ל דאי כרבנן דמתניתין היכי אכשר אפילו בשמות מובהקין כלוקוס ולוס דהא לרבנן אפילו בשמות מובהקין פסול גזירה שמות מובהקין אטו שמות שאינן מובהקין. ואי נמי דאפילו בשמות מובהקין גזרי רבנן דילמא אתי למסמך עלייהו. אלא דאיכא למימר כיון דשמות מובהקין נינהו דאיכא למימר דרובא לא סמכי עלייהו, משום מיעוטא דאתי למיסמך עלייהו בכי הא דאיכא למימר נמי דילמא ישראלים נינהו כולי האי לא גזרינן.

ואי ק"ל לוקוס ולוס הא לא מסקי ישראלים בשמהתייהו, ובודאי נכרים נינהו, לא היא דהא אמרינן בגמ' דלא שכיחי ישראל דמסקי בשמהתייהו. ומדנקטינן לישנא דלא שכיחי דמסקי משמע דלאו שמות מוחלטין דלא מסקי ישראלים בשמהתייהו לעולם קאמרינן, ותדע דלרבנן גזרינן בשמות מובהקין דילמא אתי למיסמך עלייהו ואי לא מסקי לעולם ישראל בשמות מובהקין דנכרים היכי אתו למיסמך עלייהו כנ"ל לפי פירושו של רש"י ז"ל. ולפי פירוש זה סוגיא דשמעתא לא אתיא כרבי שמעון ולית לן ראיה למיפסק כותיה מדפליג על רבנן דמתניתין וכמו שכתבתי למעלה (י, ב בד"ה רשבג"א).

ורבינו שמואל פירש בענין אחר וזה לשונו: בעא מיניה ר"ל מרבי יוחנן וכו' שמועה זו יותר מארבע לשונות ראיתי בה וכולן שבוש, דלא אתי ר"ל ור' יוחנן לקבוע הלכה כרבי שמעון דמתניתין ואין אדם יכול להעמידה, ברם כך ראיתי לפרשה ושיטת ר"ח ז"ל כמוני בעא מיניה ר"ל מר' יוחנן עדים החתומים על הגט ושמותיהן כשמות הנכרים מהו מי חיישינן שמא נכרים חתמוהו והשליח או האשה או הבעל לא דקדקו יפה והיו סבורין שישראלים הם וטעו או שמא ידעו שנכרים הם והחתימו במתכוין שטעו בין גט לשאר שטרות שחותמיהן נכרים כשרים מי אזלינן בתר רוב שמות כאלו שהם נכרים ופסלינן ליה לגט כרבנן דמתניתין דקיימא לן כוותייהו או דלמא זיל בתר רוב גיטי ישראל שלא הוחזקו לטעות ולהחתים נכרי וכשר ותלינן ליה בישראל, אמר ליה לא בא לידנו אלא גט שכתוב בו לוקוס ולוס והכשרנו דודאי כיון שאין רגילין ישראל בזה השם ודאי לא טעה השליח והבעל להחתים אנשים כאלה שדומים בשמותם לנכרים עד שחקר ופשפש אחריהם ונודע לו שישראלים הם והחתימם אבל שמהתא אחריני שדומין קצת לשמות ישראל שיכולין מכתיבי הגט לטעות בהן ולומר שישראל הם משום דשכיחי ישראל אחד מאלף דמסקי בשמהתייהו לא נכשירנו לגט שמא טעו המכתיבים הללו והחתימום בתורת ישראל עכ"ל. וקשה קצת דהיאך אפשר דיעמדו לפני הבעל והסופר ולא יכירו אם נכרים הם או ישראלים ויבואו לסמוך עליהם ולהחתימם בגט.

דף יא - ב

מתני': האומר תנו גט זה לאשתי ושטר שחרור זה לעבדי אם רצה לחזור בשניהם יחזור דברי רבי מאיר, וחכמים אומרים בגיטי נשים אבל לא בשחרורי עבדים לפי שזכין לאדם שלא בפניו ואין חבין לאדם אלא בפניו. והלכך בעבד דזכות הוא לו דיוצא לחירות ומצוה בבת חורין זכין לו שלא בפניו ואין הרב יכול לחזור בו.

ואמרינן עלה בגמרא אמר רב הונא שמע מינה התופס לבעל חוב קנה ואמר ליה ר' יצחק בר יוסף אפילו במקום שחב לאחרים אמר ליה אין. וקשיא לי במתניתין מאי בעל חוב איכא אטו מי מחייב הרב לעבד לשחררו ואפילו כשתמצא לומר דבעלמא תופסין לבעל חוב התם הוא משום דזכין לאדם שלא בפניו והוה ליה תופס זה כאלו תפסו בעל חוב עצמו אבל הכא שאנו סבורין עדיין דהאומר תנו לאו כאומר זכו אם כן לא יהא תופס זה אלא כעבד בעצמו שאפילו מסר הרב לעבד שחרורו בידו על דעת שלא ישתחרר זה בקבלתו זאת לא יצא בן חורין ואם כן לא יהא כח התופס חמור מכח מי שתפס בשבילו, ועוד מאי חב לאחרים איכא דהא אינו חב אלא לרבו ואיהו חייב קרית ליה.

תירץ רבינו תם ז"ל דכל שמגלה בדעתו לשחרר את עבדו כעין בעל חוב קרית ליה דמסתמא אי לאו דעבד ליה נייח נפשא לא הוה משחרר ליה ועל צד זה קרינן ליה בעל חוב דידיה, ומיהו כיון דלא בעל חוב גמור הוא לו קרינן לה כעין חב לאחרים והכי קאמר אי אמרת בשלמא תופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים קנה אפשר לומר כאן דאין הרב יכול לחזור בו דחשבינן ליה נמי להאי כעין בעל חוב דאי לאו דעבד ליה נייח נפשא לא הוה משחרר ליה, אבל אי אמרת דתופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים בעלמא לא קנה כל שכן הכא דלאו בעל חוב גמור הוא דלא קנה ואין השליח יכול לעכב על ידי האדון מלחזור בו, ואמר לו קנה.

הא דאמר רבי יוחנן תופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים לא קנה. ואפילו בשוייה שליח קאמר כדמוכח בכתובות (פד, ב) גבי עובדא יימר בר חשו וכו'. ורש"י ז"ל פירשה (בב"מ י, א) דלא שוייה שליח. ובבבא מציעא פרק קמא כתבתיה בסייעתא דשמיא.

והא דאמרינן הכא ואם תאמר משנתנו כל האומר תנו כאומר זכו דמי. קשיא לי אההיא דאמרינן בריש פרק קמא דמציעא (י, א) מתניתין דאמר ליה תנה לי ולא אמר זכה לי דאלמא תן לאו כזכה, ויש מי שתירץ דהכא דעת אחרת מקנה שאני והתם במציאה ליכא דעת אחרת מקנה. ועוד אפשר לתרץ דהתם כעין מתנה היא וקיימא לן במתנה דתן לאו כזכה כמו שאנו עתידין לכתוב לפנינו בסייעתא דשמיא. והכא גבי עבד לאו מתנה הוא אלא כעין חוב כמו שכתבנו משמו של רבינו תם ז"ל (לעיל בד"ה האומר) דאי לאו דעבד ליה נייח נפשא לא הוה משחרריה.

דף יב - א

דכותה גבי אשה דאמר לה צאי מעשה ידיך למזונותיך, אמאי לא. ואף על גב דקיימא לן (כתובות נח, ב) דמזוני עיקר מכל מקום יכול הוא לומר לה צאי מעשה ידיך למזונות שאני חייב ליך ואי לא ספקת משלמנא לך.

ומאי שנא לערי מקלט. כלומר בשלמא לדידי דאמינא יכול היינו דנקט ערי מקלט לומר דאפילו בערי מקלט דכתיב ביה וחי וסלקא דעתא אמינא ליעביד חיותא מיהא דלא לשקול ולא ליזון קא משמע לן דאפילו ברח לערי מקלט יכול לומר לו עשה עמי ואיני זנך, אלא לדידך דאמרת אינו יכול מאי שנא ערי מקלט ומאי רבותיה, ומשני לדידי נמי משום דכתיב וחי נקט לה סלקא דעתא אמינא ליעביד ליה חיותא טפי וכיון דאי לית ליה לא יהיב ליה כי אית ליה לא לישקול מיניה קא משמע לן.

דף שם - ב

ב' בפחות פחות משוה פרוטה. פירש רש"י ז"ל עד שלא תצטרף הפרוטה יפרענה דלא חייל הקדש אפחות משוה פרוטה. והקשו עליו [בתוס'] מדקתני בבבא מציעא (נה, א) חמש פרוטות הן, דאם כן ליתני שש פרוטות הן ולימא דאין הקדש חל אפחות משוה פרוטה, ותירצו דנהי דהקדש ודאי חייל אכל שהוא מכל מקום אין מועלין בפחות משוה פרוטה כדתנן התם (ב"מ שם) הנהנה בשוה פרוטה מעל אבל בפחות משוה פרוטה לא מעל, ואף על גב דבעלמא איסור דרבנן מיהא איכא הכא שרי לכתחלה דניחא ליה להקדש דלא לימות עבדיה. והקשה ר"י ז"ל דהא מכל מקום כי אכיל פחות משוה פרוטה זימנא אחרינא מצטרף לפרוטה ואפילו לזמן מרובה כדתנן בכריתות (טו, ב) צירף את המעילה לזמן מרובה. ותירץ הוא ז"ל דהכא היינו טעמא לפי שלא היה בדעתו של מקדיש שיחול הקדש לפחות משוה פרוטה.

שמע מינה יכול הרב לומר לעבד עשה עמי ואיני זנך שמע מינה. וכן הלכתא. ואם תאמר אם כן היכי מוקמינן פלוגתייהו דרשב"ג ורבנן דאיתא לעיל (בע"א) דהא לא מצי לאוקמי פלוגתייהו ביכול ואינו יכול דהאי או פרנסני או הוציאני לחירות או תן לי מעשה ידי מיבעי ליה, ועוד מאי שנא שני בצורת דנקט וכדאקשינן לעיל ואי כדאסיקנא לעיל דכולי עלמא אינו יכול והכא במאי עסקינן בדאמר לו צא מעשה ידיך למזונותיך ובשני בצורת לא ספיק אם כן רבי יוחנן איפליג ארשב"ג ורבנן, וי"ל דאף על גב דבשאר שנים יכול בשני בצורת אינו יכול שאפילו מחזר על הפתחים אינו מוצא.

אמר מר נותן שבתו ורפואתו לרבו, פשיטא. וקשיא לי מאי פשיטא, אדרבה איצטריך לאשמועינן דיכול הרב לומר לעבד עשה עמי ואיני זנך. וי"ל דהכי קאמר פשיטא כיון דיכול לומר לעבד עשה ואיני זנך שמטעם זה יהא שבתו לרבו ואי לאשמועינן היא גופה דיכול לומר לו עשה עמי ואיני זנך הכי הוה ליה לרבי יוחנן למימר בהדיא יכול הרב לומר לעבד עשה עמי ואיני זנך דמינה שמעינן דשבתו נמי לרבו.

ומשני רפואתו איצטריכא ליה. כלומר משום דבקוטע יד עבדו של חבירו בעי לאשמועינן חדושא דאפילו רפואתו הויא לרבו ואפילו עבדי סמא חריפא נקט לה בקוטע יד עבדו.

הא דאמר רבי מאיר וכי תימרו זריק ליה גיטא ופסיל ליה. קשיא לי (ועי' בתוס'), ומה בכך מכל מקום קבלתו של זה חוב הוא לעבד ואין חבין לאדם שלא בפניו. וי"ל דהכי קאמר וכי תימרו כיון שהרב יכול לפוסלו בענין אחר דזריק ליה גיטא לא קרייה ליה מחייבו שלא בפניו דמה לי על יד זה מה לי בענין אחר. והיינו דקא מהדר להו ומה אלו עבד כהן שברח ואשת כהן שמרדה, שלא היה לו להזכיר כאן אשת כהן דבאשת כהן לכולי עלמא חוב הוא לה ויכול לחזור בו, אלא דהכי קאמר כמו שאתם מודים לי באשת כהן דחוב הוא לה ואין אומר בזה מה לי על יד זה מה לי בענין אחר אף על פי שאף היא אי בעי זריק לה גיטא ופסיל לה דהשתא מיהא זה מחייב ואין חבין לאדם שלא בפניו. אודו לי נמי בעבד, ואהדרו ליה רבנן במתניתין מפני שהוא קנינו דאי בעי שקיל ארבעה זוזי מישראל ופסיל ליה, כלומר שאני עבד שהרי יכול לפוסלו על ידי אחר ואחר יכול לחוב לו בכך דאי בעי שקיל ארבעה זוזי מישראל ומזבן ליה ניהליה ופסיל ליה וכיון דאחר יכול לחוב לו שלא בפניו מה שאין כן באשה אף זה מקבל שטר שחרורו שלא בפניו.

דף יג - א

אדרבה הרי מתירו בבת חורין. ואף על גב דקיימא לן דעבדא בהפקירא ניחא ליה הא ניחא ליה טפי דנפיק לחירות ושרי בבת חורין.

מתני': האומר תנו גט לאשתי ושטר שחרור זה לעבדי ומת לא יתנו לאחר מיתה. הא מתניתין אפילו לרבנן מתוקמא ואף על פי ששנינו למעלה (יא, ב) דזכות הוא לו וזכין לו שלא בפניו וקיימא לן כחכמים דאינו יכול לחזור בו, מכל מקום לא יצא לחירות עד שיגיע גט לידו ואין גט לאחר מיתה דפקע רשותיה מיניה וחייל עליה רשות יורשין. וכן כתב הרי"ף ז"ל בהלכות. וזה קשה דהא אמרינן עליה בגמרא דטעמא דמתניתין משום דכל האומר תנו כאומר זכו דמי ולמאן דאמר תן כזכה מכיון שהגיע גט ליד שליח יצא לחירות וכדמשמע לקמן (סג, א) דשליח קבלה שאמר אשתך אמרה התקבל לי גיטי והוא אומר הולך ותן לה, דלמאן דאמר תן כזכה מכיון שהגיע גט ליד שליח מגורשת, וכדמוכח בהדיא בההיא (שם ע"ב) דאמר רב הונא אמר רב נעשה שלוחו ושלוחה וחולצת ולא מתייבמת, מספקא ליה אי הולך כזכה דמי או לאו כזכה דמי, אלמא למאן דאמר הולך כזכה לא חולצת ולא מתייבמת והכי נמי לא שנא, ועוד דאמרינן לעיל (יב, ב) ומה אילו עבד כהן שברח ואשת כהן שמרדה על בעלה הלא אוכלין בתרומה וזה אינו אוכל, אלמא מכיון שהגיע שטר שחרור ליד שליח יצא לחירות לגמרי ואיפסיל ליה בתרומה, ותנן נמי במסכת תרומות (פ"ח, מ"א) העבד שהיה אוכל בתרומה ובאו ואמרו לו מת רבך או שמכרך לישראל או עשאך בן חורין וכו' רבי אלעזר מחייב קרן וחומש ורבי יהושע פוטר וכו' (שם במ"ב) וכולן שהיתה תרומה בתוך פיהם רבי אליעזר אומר יבלעו ורבי יהושע אומר יפלטו. ורש"י ז"ל גם הוא פירש למעלה כדברי רבינו אלפסי ז"ל וחזר בו כאן ואמר דהכא לא גרסינן תן אלא תני דלא מסרו לשליח בחייו ולפיכך לא נחלקו חכמים בדבר אבל למעלה במשנה הראשונה גרסינן תן שמסרו לשליח, וכן נמי לא גרסינן במשנה זו זה דאי תנא זה הוה משמע שמסרו לשליח בחייו, ואין לומר דלהכי תנא זה לאשמועינן דאף על גב דאמר זה כיון דלא מסרו לשליח מיד ליד בכי הא לא אמרינן תן כזכה, דהא ליתא מדאמרינן לקמן רב זביד לא מתוקמא ליה מתניתין בשכיב מרע ממאי מדקתני תנו גט לאשתי ומת לא יתנו לאחר מיתה טעמא דמת אין נותנין הא מחיים נותנין וטעמא דאמר תנו הא לא אמר תנו אין נותנין ושכיב מרע אף על גב דלא אמר תנו נותנין, ואם איתא דגרסינן זה ולאשמועינן דלא אמרינן תן כזכה אלא במוסרו מיד ליד אבל באומר תן אותו שטר שחרור המונח בקרקע לעבדו אינו כזכה אם כן לימא ליה לעולם בשכיב מרע ואף על גב דלא אמר תנו נותנין ולא בא אלא לחידושו, אלא שמע מינה דלא גרסינן ליה כלל ולעולם תן כזכה בין במוסרו מיד ליד בין לא מסרו לו מיד ליד. ובה"ג בסוף הלכות נידוי מצאתי כתוב כגירסת הספרים שלנו תנו גט זה לאשתי ושטר שחרור זה לעבדי.

גמרא: במאי עסקינן אילימא בבריא כי צבורים מאי הוי הא לא משך. כלומר ויכול הוא לחזור בו ואף יורשו יכול לחזור בו וכיון שכן לא יתנו לאחר מיתה, ופירש רש"י ז"ל דאתיא הא כמאן דלית ליה מצוה לקיים דברי המת, דהא אסיקנא לקמן (טו, א) דלמאן דאית ליה מצוה לקיים דברי המת אפילו במה שמצוה מתוך בוריו וחלה ומת נמי אמרינן מצוה לקיים דברי המת. ואינו מחוור, דאם כן מאי דוחקיה דרב הונא דאוקמה במעמד שלשתן, ורב פפא נמי בשכיב מרע וכאידך דרב לוקמוה בבריא וכמאן דאמר מצוה לקיים דברי המת. אלא י"ל דלהכי אקשינן והא לא משך משום דסבירא ליה דעל כרחין כיון דבעי רב צבורין לית ליה מצוה לקיים דברי המת דמאן דאית ליה מצוה לקיים דברי המת אפילו במלוה נמי מצוה לקיים דבריו. ואם תאמר אם כן רב גופיה אמאי אוקמה למתניתין בצבורין לוקמה אפילו במלוה ומשום מצוה לקיים דברי המת, י"ל דילמא סבירא לה לרב כרבי יוסי דלית ליה מצוה לקיים דברי המת וכדפסק נמי שמואל בפרק מציאת האשה (כתובות סט, ב). ואם תאמר הוה ליה לאקשויי עליה דרב והא קיימא לן (לקמן טו, א) מצוה לקיים דברי המת כדאקשינן בשילהי פירקין אדרב יוסף דפסק הלכה כרבי שמעון הנשיא. י"ל דהתם היינו טעמא משום דידע ביה שנויא משום הכי אקשי לה ומתרץ לה אבל הכא דלא מצי לשנויי שיסבור רב כרבי מאיר לא חש להקשות דהא שמואל נמי אית ליה הכין.

ורבינו תם ז"ל כתב דאי אפשר להעמיד משנתינו בטעמא דמצוה לקיים דברי המת דלא אמרינן מצוה לקיים דברי המת אלא בדבר שהוא מוציא מידו ומיד היורשים ונותנו ביד שליש או ביד שליח כענין המשליש מעות לבתו (כתובות שם) או באומר תנו שקל לבני בשבת (שם) והולך מנה לפלוני (לקמן יד, א) דאמרינן בהו מצוה לקיים דברי המת, אבל במה שאינו מניח ביד אחרים לא אמרינן ביה מצוה לקיים דברי המת, ותדע לך דהא מתנת שכיב מרע במקצת בעי קנין (ב"ב קנא, ב) ואף על גב דמית ולא אמרינן מצוה לקיים דברי המת והיינו טעמא משום דלא אוקמוה ביד אחר, ובשילהי בבא בתרא (קעד, ב) גרסינן רב ושמואל דאמרי תרווייהו שכיב מרע שאמר מנה לפלוני בידי אמר תנו נותנין, לא אמר תנו אין נותנין, ואוקמוה התם בדליכא שטרא, ואקשינא ואי ליכא שטרא אמר תנו נותנין מלוה על פה היא ורב ושמואל דאמרי תרווייהו מלוה על פה אינה גובה לא מן היורשין ולא מן הלקוחות. וקשיא לן, ואע"ג דליכא שטרא ליגבי מן היורשין אלא ודאי ש"מ דלא אמרינן מצוה לקיים דברי המת אלא במוסר וכו', ותיפוק לי משום דמצוה לקיים דברי המת ואף על גב דליכא שטרא ליגבי מן היורשין, אלא ודאי ש"מ דלא אמרי' מצוה לקיים דברי המת אלא במוסר ביד שליש או ביד שליח או במה שהוא ביד אחרים. וכן כתב שם הראב"ד. ואי קשיא לך מעשה דאיסור גיורא דב"ב בפ' מי שמת (קמט, א) דאמר רבא היכי לעביד ליקנינהו ניהליה אגב קרקע לית ליה, במתנת שכיב מרע כל דליתיה בירושה ליתיה במתנת שכיב מרע, במעמד שלשתן אי שלח לי לא אזילנא, וכי לא אזיל מאי הוי הא מצוה לקיים דברי המת, הא ליתא דלא אמרו מצוה לקיים דברי המת אלא במי שישנו בירושה משום דמאן דאיתיה בירושה איתיה לממוניה בחזקתיה ומחמתיה הוא דירתי ליה ירתיה, הילכך בממוניה מצוה לקיים דבריו, אבל בגר דלא מחמתיה זכו בהו אינשי אלא מן ההפקר בממון שאינו שלו מאי מצוה איכא לקיים דבריו. ואי קשיא לך תו הא דאמרינן (לקמן מ, א) כי אתא רב שמואל בר יהודה אמר רבי יוחנן מי שאמר בשעת מיתתו פלונית שפחתי קורת רוח עשתה לי יעשה לה קורת רוח כופין את היורשים ויעשו לה קורת רוח שמצוה לקיים דברי המת אלמא אפילו במה שאינו מניח ביד שליש אמרינן נמי מצוה לקיים דברי המת, איכא למימר דהתם שאני שזכו בהן מן השמים. ומיהו לפי מה שפירש רבינו אלפסי ז"ל (כא, א בדפי הרי"ף) עושין לה קורת רוח שאם אמרה מלאכה זו כבדה עלי עושין לה קורת רוח ואינה עושה אותה מלאכה לא אתי שפיר.

ועוד יש לומר לענין קושיית שמועתינו דמשום הכי לא אוקים מתניתין כמאן דאמר מצוה לקיים דברי המת משום דלא מיתוקמא ליה מתניתין בהכין דאם איתא הוה ליה למיתני במתניתין תנו שטר שחרור לעבדי ומת אין נותנין אחר מיתה וכופין את היורשין ועושין לו גט שחרור, אלא ודאי מדלא סיים בה הכי שמע מינה דכולה מתניתין כמאן דלית ליה מצוה לקיים דברי המת. ואם תאמר דהא דלא סיים ברישא וכופין את היורשין ועושין לו גט שחרור משום דסתם לן הכא כרבי דפליג עלייהו דרבנן בגמרא דבני מערבא ואמר דבאומר תנו אין כופין את היורשין, ואפילו למאן דאית ליה מצוה לקיים דבר המת דגרסינן התם בפירקין דהכא (הלכה ה') תנו שטר שחרור זה לעבדי ומת רבי אומר לא זכה וחכמים אומרים זכה וכופים את היורשים לקיים דברי המת אמר רבי זעירא בסתם חולקין, מה אנן קיימין אם באומר שחררו אף רבי מודה אם באומר כתבו ותנו אף רבנין מודו אלא כן אנן קיימין באומר תנו רבי אומר האומר תנו כאומר כתבו ותנו, ורבנין אמרין האומר תנו כאומר שחררו, הא ליתיה דמסתמא מתניתין אפילו כמאן דאמר מצוה לקיים דברי המת כרבנן הוה סתמא.

והרמב"ן נ"ר הכין נמי כתב [ד]מתניתין על כרחין כמאן דלית ליה מצוה לקיים דברי המת ומהאי טעמא נמי דכתיבנא, אלא שבעיקר דין מצוה לקיים דברי המת כתב דלא נאמרו דברים הללו אלא באומר ליורשיו תנו או עשו כן, כעין פלונית שפחתי עשו לה קורת רוח או להלה המופקד אצלו כגון המשליש מעות לבתו ותנו שקל לבני בשבת והולך מנה לפלוני דלקמן, אבל במצוה ומוסר דבריו לעדים לא, והיינו מתנת שכיב מרע במקצת דקיימא לן דבעיא קנין ואף על גב דמית. ואם תאמר משנתינו דאמר תנו הא פרישנא דמתניתין על כרחין כמאן דלית ליה מצוה לקיים דברי המת וההיא דבבא בתרא (קעה, א) ודאי לכאורה קשיא ליה דהא התם תנו קאמר ואפלו הכי אקשינן ואי ליכא שטרא אמר תנו נותנין מלוה על פה היא ואינה גובה מן היורשים ולא אמרינן ביה מצוה לקיים דברי המת, אלא אם כן נדחוק דאמר תנו דאמרינן התם לאו דוקא באומר ליורשיו תנו, אלא באומר אמרו ליורשי תנו ולאפוקי אומר מנה לפלוני בידי גרידא דאמרינן דילמא שלא להשביע את בניו קאמר וצריך עיון.

גירסת הספרים הישנים: שכיב מרע שאמר תנו מנה לפלוני מנכסי נותנין מנה זה נותנין מנה סתם אין נותנין. ופירש ר"י הזקן ז"ל מנכסי נותנין בין מנה זה בין מנה סתם דמדאמר מנכסי מתנה הוא דיהיב ליה וכיון דמנכסיו אמר ליתן לו אפילו כי אית ליה מנה קבור מאי הוי מכל מקום הרי הן חייבין ליתן לו מנכסיו מנה ומה לי קבור מה לי אינו קבור, אבל אי לא אמר מנכסי לאו מתנה יהיב ליה אלא אודויי קא מודה דיש לו בידו מנה פקדון והילכך אי אמר מנה זה נותנין אבל מנה סתם אין נותנין דחיישינן שמא מנה קבור יש לו בידו והם אינן חייבין ליתן לזה אלא מנה שלו. ואינו מחוור בעיני, דהא ודאי מעיקרא מתניתין בנותן מנכסיו הוי משמע לן, מדאקשינן אי בבריא הא לא משך, ואי בשכיב מרע דברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמו, ולאוקמתא דרב זביד נמי הכין מוקמינן לה, ואם איתא דרב פפא חדית ביה השתא ואוקמה במודה ולא במצוה לתת משלו לא סגיא דלא פריש והוה לה למימר בהדיא מתניתין במודה בפקדון וכאידך דרב, ועוד שאין דינו מתחוור בעיני, דאפילו במודה בפקדון כי לא אמר אנא אותביה במקום פלוני פושע הוא ויורשיו חייבין לשלם, אלא שבזו י"ל למי נצרכה לרב, ורב ושמואל דאמרי תרוייהו מלוה על פה אינה גובה לא מן היורשין ולא מן הלקוחות (ב"ב קעד.). ויש לי לפרש לפי אותה גירסא דדברי רב על דרך כלל ופרט נאמרו והכי קאמר תנו מנה לפלוני מנכסי נותנין ודוקא באומר מנה זה הוא שנותנין אבל מנה סתם אין נותנין. ויש ספרים דגרסי תנו מנה לפלוני מנכסי מנה זה נותנין מנה סתם אין נותנין ולא גרסינן ברישא נותנין, וזו גירסא ישרה אילו היו הספרים הישנים מודין לה.

דף יג - ב

אמר רב הונא אמר רב מנה לי בידך תנהו לפלוני במעמד שלשתן קנה. ודוקא באומר מנה לי בידך ויש לו בידו הוא דקנה אבל באומר הלויני ותן לו לא קנה ויכולין הן לחזור בהן וכדתנן בבבא מציעא (קיא, א) המחהו אצל חנוני או אצל שולחני אינו עובר עליו ואפליגו עלה (שם קיב, א) רב ששת ורבה אי חוזר או אינו חוזר רב ששת אמר אינו חוזר ורבה אמר חוזר ואמר רבה מנא אמינא לה דקתני אינו עובר עליו מעבר הוא דלא עבר הא מהדר הדר וקיימא לן כרבה וכו' כדכתב רבינו הגדול ז"ל שם בפרק המקבל במציעא.

אמר רבא מסתברא מילתיה דרב בפקדון. כלומר משום דאיתיה בעיניה ומצי האיך לאקנויי ליה, אבל במלוה דליתא בעולם לא דהיכי מצי מקנה לה. והקשה רבינו תם ז"ל אם כן למאי איצטרכינן למעמד שלשתן בלאו הכי קני דהא קיימא לן דכל האומר תנו כאומר זכו דמי (לעיל יא, ב). ועוד דכיון שקבל עליו הלה המופקדין אצלו קנה אידך וכדאמרינן בבבא בתרא (פה, א) גבי ארבע מדות במוכרין ברשות הלה המופקדין אצלו לא קנה, עד שיקבל עליו הלה או עד שיוציאנה מרשותו, ותירץ הוא ז"ל דמהא שמעינן דמעמד שלשתן אפילו בעל כרחו של נפקד קנה נמחה, מה שאין כן באומר תנו שלא במעמד שלשתן דאף על גב דכל האומר תנו כאומר זכו מכל מקום זה אינו מקבל עליו לזכות בשבילו והתם נמי הא אמרינן לא קנה עד שיקבל עליו הלה.

ועוד יש לדקדק כן מדאמימר דאמר [בסמוך] נעשה כמי שאמר לו בשעת מתן מעות משתעבדנא לך לדילך ולכל דאתי מחמתך, אלמא כיון דהוה ליה כמשעבד נפשיה בשעת מתן מעות כל מאן דאתי מחמתיה אפילו בעל כרחיה נמי איתיה, אלא שיש לומר דהכי קאמר כשהוא מקבל עליו ליתן לו נעשה כאומר לו, אי נמי נעשה כאומר לו משתעבדנא לך ולכל דאתי מחמתך שאני מתרצה לו. והכי נמי משמע דמעמד שלשתן מדעתיה איתיה בעל כרחיה ליתיה, מדיהיב רב אשי טעמא בההיא הנאה דקא משתניא ליה ממלוה ישנה למלוה חדשה גמר ומשעבד נפשיה, ורב אשי ודאי מידע הוי ידע טפי מינן טכסיסא דמעמד שלשתן אי מדעתיה אי בעל כרחיה ואי בעל כרחיה היכי קאמר דגמר ומשעבד נפשיה. וכי תימא הני מילי במלוה הוא דקא יהיב ביה האי טעמא אבל בפקדון אפילו בעל כרחיה נמי איתיה דהא לא צריכינן ביה להאי טעמא כלל, הא ליתא דבחד שעתא איתקון וכולי מעמד שלשתן חד טכסיסא אית ליה.

ומה שהביא הוא ז"ל ראי' מדאיצטריך למעמד שלשתן ולא סגי ליה באומר תן דתן כזכה, הא ליתא דאיצטריך היכי דיהיב ליה מתנה וקיימא לן במתנה תן לאו כזכה. אלא שרבנו תם ז"ל אומר דמכל מקום י"ל דאפילו בעל כרחו הוצרכו לתקן כדי שיוכל כל אחד להסתפק בשלו ולמכרו וליתנו כרצונו והיינו דקאמר רבא בעובדא דאיסור גיורא (ב"ב קמט, א) במעמד שלשתן אי שלח לי לא אזילנא דאלמא אי אזיל על כרחו מקנה לו לרב מרי בריה, ומכל מקום אינה ראיה דאפשר דמשום כיסופא הוא דקאמר הכין כלומר אי שלח לי לא אזילנא דאי אזילנא אצטרך להתרצות לפי שאתבייש ממנו. ועיקר קושייתו של רבינו תם ז"ל למה הוצרכו לתקן מעמד שלשתן בפקדון י"ל משום דלפעמים קיימא באגם או ברשות אחרים והשתא משום תן כזכה לא היה זוכה כיון שבאותה שעה אינה ברשותו.

אמר אמימר נעשה כאומר לו בשעת מתן מעות משעבדנא לך ולכל מאן דאתי מחמתך. כלומר ובקבלת המעות נתחייב זה והשתא הוא דאיגלי מילתא דלנמחה זה הוא דנתחייב. ואקשי ליה רב אשי אלא מעתה הקנה לנולדים דלא היו בשעת מתן מעות הכי נמי דלא קני דהא אין אדם מקנה לדבר שלא בא לעולם ואנן הא קיימא לן דמעמד שלשתן אפילו בנולדין לאחר מיכן קנה דהא לא פליגי רבנן, ומיהו לא אקשי ליה רב אשי לטעמיה דאמימר אלא דנולד זה לא קנה אלא מיהו אף על גב דהוא הקנה למי שלא קנה לא הוי כאלו אמר לו בשעת מתן מעות הא לך מנה והשתעבד לעתיד להולד דלא זה קנה ולא למלוה קנה דהא איהו לדידיה לא אישתעבד ונולד נמי לא קנה, אלא הכא אמימר הכי קאמר הרי זה כמיפה את כחו דאף על גב דמשעבד ליה לוה למלוה הרי הוא מיפה את כחו דאי מקנה ליה למי שראוי לקנות שיהא משועבד לו מעכשיו בקבלת מעות אלו והלכך כשהקנה למי שאינו ראוי לקנות נשאר שעבודו של מלוה עצמו עליו, ועוד דאיהו לא קאמר אלא לבאים מכחו וזה אינו בא מכחו דהא לא קנה.

וצריך לדקדק בטעמו של אמימר אם מי שהקנה לו מלוה זה הקנהו גם הוא לאחר במעמד שלשתן אם קנה אותו שני אם לאו דהא השני לאו מחמת מצוה בא אלא מחמת הבא מחמתו. ונראה ודאי דאפילו שני קנה מדין תנאי זה דכולן מחמתו הן באים דמחמת שמכרו או נתנו מלוה זה מכרו או נתנו ראשון לשני, והגע עצמך האומר לאשה נדר ושבועה אין לי וליורשי ולבאים ברשותי עליך וליורשיך ולבאים ברשותך (כתובות פו, ב) מכרה היא לאחר ואחר לאחר יש לו על שני נדר ושבועה, הא ודאי ליתא דאם כן לא הוה שתיק גמרא מיניה והוה ליה למימר אבל משביע הוא את הבאים ברשות הבאים ברשותה וכדאמרינן נדר ושבועה אין לי עליך אינו יכול להשביעה אבל משביע הוא את יורשיה ואת הבאים ברשותה, ואפילו לרב ענן דאמר (ב"ב קכה, ב) בעובדא דסבתא שבפרק יש נוחלין, לירתה ולא לירתו ירתה, ואפילו אית לה ברא לברתא לא יריתה, התם היינו טעמא משום דסבירא ליה לרב ענן דאי לירתה אפילו לירתי ירתה קאמר לישתוק ולימא נכסי לסבתא, ואנא ידענא ודאי דברתה לירתה דמאן כן לירות בר קשא דמתא לירות, אבל הכא כולי עלמא מודו וכל שכן דהא אסיקנא התם דירתי ואפילו לירתי ירתי ואי אית ליה ברא לברתא ירית. ואיכא למימר נמי דדוקא היכי דקאמר הכי לכל מאן דאתי מחמתך ולא אמר ולמאן דאתי מחמתך אלא שהדעת נותנת דבין כך ובין כך קנה שני כנ"ל.

וכתב הראב"ד ז"ל דמהא דאמימר שמעינן דמוכר שטר חוב לחבירו אף על גב דאמר שמואל (כתובות פה, ב) אם חזר ומחלו מחול, אי כתב ליה משעבדנא לך ולכל מאן דאתי מחמתך אם חזר ומחלו אינו מחול, דהא כבעל חוב דידיה חשבינן ליה ואינו לוקח אלא מלוה, והקשו עליו דאם כן לאמימר תיקשי לך דשמואל אדשמואל דהכא אמר שמואל מלוה לי בידך תנהו לפלוני במעמד שלשתן קנה, ויהיב אמימר טעמא דנעשה כמאן דאמר לו בשעת מתן מעות משתעבדנא לך ולכל מאן דאתי מחמתך אלמא בכל מלוה עשו את שאינו כותב ככותב וכיון שכן מן הדין אינו יכול למחול ושמואל הוא דאמר (שם) חזר ומחלו מחול. ועוד דאמרינן בב"מ (יט, ב) מצא שובר בזמן שהאשה מודה יחזיר לבעל ואקשינן וליחוש דילמא כתבה ליתן בניסן ולא נתנה עד תשרי ואזלה וזבינתה לכתובה דמניסן ועד תשרי ומפיק ליה לשובר דכתוב בניסן ואתי למיטרף לקוחות שלא כדין, אמר רבה שמע מינה איתא לדשמואל דאמר שמואל המוכר שטר חוב לחבירו וחזר ומחלו מחול ואפילו יורש מוחל ואם איתא אכתי ליחוש דלמא משתעבדנא לך ולמאן דאתיא מחמתך כתב לה ואינה יכולה למחול ואכתי איכא משום דילמא כתבה ליתן בניסן ולא נתנה עד תשרי.

ומסתברא כדברי רבינו הראב"ד ז"ל דודאי מדאמימר ומתשובתו של רב אשי שמעינן שפיר דכל מאן דכתב בשעת מתן מעות משתעבדנא למאן דאתי מחמתך מאן דאתי מחמתיה כמלוה גופיה חשבינן ליה ולא כלוקח וכיון דמלוה הוא לאו כל הימנו של ראשון לאבד זכותו של זה, וההיא דבבא מציעא (שם) לא קשיא דאינהו ודאי מידע ידעי דרוב שטרותיהן לא הורגלו לכתוב בהן תנאי זה ולמיעוטא, בכי הא דאיכא שוברא מעליא אלא שנפל, לא חיישינן ואף על גב דבעלמא חיישינן למיעוטא כי האי כדקאמר בבבא בתרא (מג, ב) גבי מכר לו פרה מכר לו טלית מעיד לו עליה וליחוש דלמא דאיקני אמר ליה, וליחוש דלמא מטלטלי אגב מקרקעי אקני' ליה התם היא דאתיא לאיכשורי מוכר לעדות מה שמכר ובכי הא ודאי איכא למיחש לכל מה דאיפשר למיחש משום דכנוגע בעדות הוא, אבל הכא דנפק תברא מעליא קמן אלא דכיון דנפל חיישינן ליה דיו אם ניחוש לו למה שהורגלו הרוב לכתוב ולא לחוש ולפסול משום נפילתו ואפילו לחשש רחוק כזה לכתבה ליתן בניסן ולא נתנה ולקנוניא, ולכתב לה משתעבדנא למאן דאתי מחמתך ואי נפיק לקוחות לית לה לשלומי דאי אית לה לשלומי מאי קנוניא איכא הא לקוחות עלה דידה קא הדרי לכולי האי ודאי לא חיישינן, ודשמואל אדשמואל נמי אליבא דאמימר לא קשיא דאמימר הכא נעשה כאומר לו קאמר כלומר כל שהקנה במעמד שלשתן לב בית דין מתנה עליהן בשעת מלוה כאלו אמר לו בשעת מתן מעות משעבדנא לכל מאן דאתי מחמתך. ולא שירדו חכמים לדעתן של לווין ושמו שכך התנה לו בלבו אלא לומר תקנה התקינו חכמים כאלו אמר לו כך כדי שלא תנעול דלת בפני לווין וכאותה שאמרו בע"ז (סג, ב) אמר ר"ח בחנוני המקיפו דכיון דאורחיה לאוזופי קני ליה דינר גביה ולאו מדינא קאמר דהא אין אדם מזכה לחבירו על ידי עצמו, ותדע לך דמה ראו חכמים לומר שהלוה מתנה בכך בשעת מתן מעות ומה הנאה יש לו בכך שהוא מתנה עליו בלא תנאי המלוה שהרי לא אמרו נעשה כאומר לו בשעת מתן מעות על מנת שתשתעבד לי ולמאן דאתי מחמתי אלא עשאוהו כתנאי הלוה ולוה מה הנאה אית ליה בהכי וכל מקום שאמרו נעשה כאומר לו היינו כשהמתנה בכך יש לו תועלת בתנאי וכאותה שאמרו בב"מ (לד, א) נעשה כאומר לו לכשתגנב פרתי ותרצה ותשלמני הרי פרתי קנויה לך מעכשיו דמשום הנאה דאית ליה למפקיד דלא ליטרחיה לבי דינא מתנה עליו בכך שכך שמו חכמים דעתו של מפקיד אבל הכא אדרבה יש לו הפסד בדבר פעמים שהראשון נח והשני קשה ומקפיד כדבי בר אלישיב דכפתי ושקלי לאלתר (לקמן יד, א), אלא ודאי לאו מן הדין גמור אמרו שיקנה אלא תקנה התקינו כדי שלא תנעול דלת ומילתא דניחא להו לתרווייהו זה שילוו לו וזה שיוכל להסתפק בשלו ולמכור ולתלות במה שירצה ולא ימנע מהלוות, ומיהו סבירא להו השתא דאי לאו דאפשר להו לבעלי דינין בכך מעיקרא דדינא, בלא תקנת חכמים בדבר כזה לא היו מתקנין חכמים שיהא קונה כלל, וכאותה ששנינו לקמן (ל, א) מלוה אדם את הכהן ואת הלוי ואת העני להיות מפריש עליהן מחלקן, מפריש עליהן בחזקת שהן קיימין ואם מתו צריך ליטול רשות מן היורשין ותניא עלה (שם בע"ב) רבי אומר יורשין שירשו, ופירשו עלה בגמרא יורשין שירשו קרקע כלומר דאפשר לו בכך לשעבד נכסיו וגובה ממקרקעי דיתמי והלכך התקינו להן חכמים דאף על גב דלא שעבד לו אלא חלקו מן התרומה והמעשרות שיוכל לגבות ברשות היורשין אף על פי שמת לו הלוה, והכי נמי אמר אמימר תנאי מצאו חכמים לסמוך עליו ולהתקין, דאילו אם אמר ליה לוה למלוה משתעבדנא לך ולמאן דאתי מחמתך מהני, הלכך לב בית דין מתנה עליהן בשעת מתן מעות דכל שבא להקנות במעמד שלשתן שיהא כאלו התנו ביניהם משום דפעמים שלא התנו ופעמים שהלווהו על פה ופעמים שאפילו במלוה בשטר אינו מוצא עדים להקנותו לו בפניהם ושמא יאמר לו הלה לאו בעל דברים דידי את והלכך התקינו שיהא מעמד שלשתן קונה בכל ואילו לא היה תנאי לוה מהנה בכך בלא טעמא לא היו מתקינין בכך והיינו דאקשי לה רב אשי מן המקנה לנולדים דהשתא תנאם בטל אם כן אף לב בית דין לא יתנה אדבר זה.

והא דאמרינן בבבא בתרא (קלא, א) בין למאן דאמר יסבון בין למאן דאמר ירתון והא אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם אלא תנאי בית דין שאני, דאלמא בית דין מתנין דבר שאין בעלי הדין יכולין להתנות, לאו למימרא שאין הבעל יכול להתנות עמה כלל דאף הוא אילו רצה מתנה עמה שלא יירשנה דתנאי ממון הוא וכדאיתא בירושלמי (ב"ב פ"ח, ה"ח) הלין דכתבין אי מיתת בלא בנים תהדר כל מה דילה לבי נשה תנאי ממון הוא וקיים והלכך אף בית דין מתנין דתהדר כתובתה לבנין דכרין דיהוו לה ואי משום עיקר כתובות ותוספות לא פלוג רבנן כיון דעיקר תקנתא משום נדוניא כדאיתא בכתובות (נב, ב), והתם לישנא דירתון ויסבון קא קשיא ליה דאי משום תנאי דידיה וקניניה קא אתית לה הא לא מצי לאקנויי לנולדים אלא משום תנאי בית דין הוא דאתנו בכך הואיל ואיהו מצי לאתנויי בהדה דתהדר כתובתה ליורשיה, והכא במסקנא (בדף יד, א) דלא אשכחן טעמא, אוקימנא לה בתקנתא גרידא בלא טעמא ומשום תקנת מלוה ולוה. וכיון שכן איתא לאמימר, ואיתא לשמואל בשלא הקנה לו במעמד שלשתן. ואיתא נמי לדינא דכתב רבינו הראב"ד ז"ל דבמתנה בפירוש ומכרו וחזר ומחלו אינו מחול דלא חשבינן ליה לוקח אלא מלוה ואריך [והארכתי] כנ"ל. ומיהו אם מכרו לנולדים דלא(ו) היו בשעת התנאי לא קנו מחמת תנאי הלוה אלא מחמת מכירת מלוה לבד והלכך אם חזר ומחלו מחול.

ולענין מוכר חוב לחבירו במעמד שלשתן. כתב ר"י ז"ל (בתוס' ד"ה תנהו בשם ר"ת) דאינו יכול לחזור ולמחול, וזה כדברינו שכתבנו למעלה, והביא ראיה מהא דאמרינן בקדושין (מז, ב) התקדשי לי בשטר חוב או שהיה לו מלוה ביד אחרים רבי מאיר אומר מקודשת וחכמים אומרים אינה מקודשת ומוקי התם פלוגתייהו בתרתי במלוה על פה ובמלוה בשטר, במלוה בשטר פליגי בדשמואל דאמר המוכר שטר חוב לחבירו וחזר ומחלו מחול רבי מאיר לית ליה דשמואל וחכמים אית להו דשמואל, ואי בעית אימא דכולי עלמא אית להו דשמואל והכא באשה סמכה דעתה קא מיפלגי מר סבר אשה סמכה דעתה, מימר אמרה לא שביק לדידי ויהיב לאחריני, ומר סבר אשה נמי לא סמכה דעתה, ובמלוה על פה פליגי בדרב הונא אמר רב דאמר מנה לי בידך תנהו לפלוני במעמד שלשתן קנה מר סבר כי אמר רב אפילו במלוה ומר סבר בפקדון אבל לא במלוה, ואם איתא דבמעמד שלשתן אם חזר ומחלו מחול אמאי לא מסיק נמי בהא ואי בעית אימא דכולי עלמא בין במלוה בין בפקדון וקא מיפלגי נמי באשה סמכא דעתא ואתי נמי שפיר טפי דלוקי לכולהו כמאן דאמר בין במלוה בין בפקדון כיון דקיימא לן כוותיה, אלא ודאי שמע מינה דלא מצי לאוקומה בהכי דבמעמד שלשתן דכולי עלמא אם חזר ומחלו אינו מחול.

ומיהו קשה קצת מהא דאמרינן בבבא קמא בפרק החובל (פט, א) גבי אשה דפגיעתה רעה דפריך ותזבון לכתובתה בטובת הנאה ומשני כל לגבי בעלה ודאי מחלה, ואם איתא תיזבון במעמד שלשתן ושוב אינה יכולה למחול, ובשלמא אי אמרינן דמעמד שלשתן בעל כרחו ליתיה, שפיר, דבעל מסתמא אינו מתרצה לכך, אבל לסברתו של רבינו תם ז"ל שכתבנו (שם) קשה, וי"ל דלא התקינו כך בכתובה הואיל וישנה תחת בעלה שמא לא תבא לגבות לעולם. ואי קשיא לך נמי מהא דאמרינן בפ"ק דב"מ (יט, ב) מצא שובר בזמן שהאשה מודה יחזיר לבעלה ואקשיה דילמא כתבה ליתן בניסן ולא נתנה עד תשרי וכו', ופריק אמר רבא זאת אומרת איתא לשמואל דאמר חזר ומחלו מחול, ואם איתא ליחוש דילמא במעמד שלשתן הקנתה להן, ויש לומר דלהכי לא חיישינן דאם מכרה להן שלא בעדים לעולם תכפור בהן לומר לא היו דברים מעולם, ואם מכרה להם במעמד שלשתן ובפני עדים והסכים הבעל לדבריה אם כן כבר הודה שהשובר פסול ואילו שתק שתיקה בכי הא כהודאה דמיא ואם עמד וצוח ומיחה בידה מחמת טענת שובר אם כן מוכחא מילתא דשובר מעליא הוא והילכך ליכא למיחש כלל ונכון הוא.

והרמב"ן נ"ר כתב בפרק האיש מקדש (מח, א בד"ה במלוה) דיכול הוא למחול והתם היינו טעמא דלא אמר ואיבעית אימא דכולי עלמא בין במלוה בין בפקדון ובדשמואל קא מיפלגי משום דבעי למינקט לה אליבא דהנהו פירוקי קמאי דאמר' התם דפליגי בעיקר קנייה דלרבנן משום דלא קנתה כלל ולרבי מאיר משום דקנתה ובדרב פפא פליגי, ומשום הכי איצטריך למימר דרבנן במלוה על פה סבירא להו דלא קנייה לה במעמד שלשתן, אבל אליבא דפירוקא בתרא דהתם דמוקמי פלוגתיה במלוה בשטר בדשמואל, במלוה על פה נמי בדשמואל פליגי ובמלוה בשטר להודיעך כחן דרבנן דאפילו בשטר חזר ומחלו מחול ובמלוה על פה להודיעך כחו דרבי מאיר ותרווייהו מודו דאפילו מלוה נקנית היא במעמד שלשתן דהכי קיימא לן, והביא ראיה מדתניא בפרק קמא דקידושין (ח, ב) קדשה במשכון מקודשת, ואוקימנא לה התם במשכון דאחרים דאלמא במלוה דאחרים אינה מקודשת אלא במשכון דמלוה שיש עליה משכון אם הקנה אותה ומסר המשכון ללוקח וחזר ומחלו אינו מחול, ותדע לך דהא לרבנן כל שהוא יכול למחול אם קדשה בו אינה מקודשת וכדאמרינן התם אשה נמי לא סמכה דעתה ואם בשקדשה במשכון דאחרים ומסר לה את המשכון יכול הוא למחול אם כן היאך היא מקודשת אלא ודאי אינו יכול למחול. ודוקא מה שכנגד משכונו אינו מחול אבל השאר מחול, והדין נותן שהמלוה שעל המשכון לא יהא חוזר ומוחל דהא עיקר טעמא דמוכר שטר חוב שחוזר ומוחל אינו אלא משום דשעבוד שיש לו על נכסי הלוה אינו גוף שיכול להקנותו והקנאה מועטת כזו יכול הוא לחזור ולמחול, מה שאין כן במלוה על המשכון שהמשכון קנוי לו וזכות שיש לו בגוף המשכון הוא מוכר לו.

והא דאמרינן בכתובות (פו, ב) גבי חזר ומחלו מאן דדאין דינא דגרמי מגבי ביה כי כשורא לצלמא ומאן דלא דאין לא מגבי אלא דמי ניירא בעלמא, דמשמע לכאורה שצריך הוא להחזיר השטר אף על פי שהוא כעין משכון, ליתא, דהכי פירושו לא מגבי אלא דמי ניירא כלומר לא קנה ממנו קנין גמור אלא הנייר ואם היה מפסידו הנייר היה חייב לשלמו ולא השעבוד שבו ומכל מקום אף הנייר אינו משלם לו שהרי ניירו בידו הוא. וכן נ"ל שיש להביא ראיה מפרק האיש מקדש (מח, א) גבי שמין את הנייר אם יש בו שוה פרוטה מקודשת. ואותה שאמרו בבבא קמא (מט, ב) גבי זוכה בשטרותיו של גר, לא קשיא, דילמא עיקרא כפירוקא דפריק אין לצור ולצור. ומיהו מדברי הרי"ף ז"ל נראה הפך בעובדא דמלוגא דשטרי (כתובות פה, א) וכן כתב הרמב"ן נ"ר. ויש להם על מה שיסמוכו בהמביא תניין (כ, ב) בבעיא דהיו מוחזקין בטבלא שהיה שלה, ובפרק הכותב הארכתי יותר בסייעתא דשמיא.

דף יד - א

הנהו גינאי דעבוד חושבנא בהדי הדדי פש חמש איסתרי זוזי גבי חד מנייהו וכו' אתא לקמיה דרב נחמן אמר ליה מה אעביד לך חדא דאמר רב הונא אמר רב וכו' ועוד הא קנו מינך. וסבירא ליה לרב נחמן השתא דהאי גננא לא הוה אתי בטענת טעות אלא מתורת חזרה לומר דלא קנה ואמר ליה רבא דעיקר טענתו של זה מחמת דלית ליה גביה מידי קאמר וקנין בטעות הוא ואודי לה רב נחמן דאם כן קנין בטעות הוא וחוזר.

וכתב הרי"ף ז"ל בהלכותיו משמא דרבוותא ז"ל דלא עבדינן בה עובדא אלא היכא דאיכא סהדי דעבוד חושבנא קמייהו ואמרי דהכין הוה חושבנא ואישתכח ביה טעותא. אי נמי היכא דקא מודה ליה חבריה דהכין הוא חושבנא ואית ביה טעותא אבל היכא דליכא סהדי ולא מודי ליה חבריה אלא דאיהו הוא דקא טעין טענת טעותא לא מהימן, דאי לא תימא הכין פסילנא לכולהו שטרי דעלמא דכולהו אמרי דטעותא אית בהו, וכן כתב ר"ח ז"ל, אבל אם אין ראיה ובעלי הדין מכחישין אותו או הלכו למדינת הים או טוענים שכחנו החשבון ואין הנתבע יכול לברר הטעות בראיה או בהודאת בעלי הדין אין בדבריו ממש. עד כאן לשונו.

ואיכא דקשיא ליה כי ליכא סהדי דמסהדי בההוא טעותא ולא קא מודה ליה חבריה אמאי לא מהימן מיגו דאי בעי אמר פרעתי. ויש מי שתירץ דכיון דקנו מיניה וסתם קנין לכתיבה עומד (ב"ב מ, א) אינו נאמן לומר פרעתי וזה נכון וברור. ואיכא מאן דאמר דכל היכא דלא איכתיב שטרא מהימן בטענת פרעתי דהא לא מצי אמר שטרך בידי מאי בעי והכא היינו טעמא משום דהוה ליה כמיגו במקום עדים דאנן סהדי דלא משעבד נפשיה במעמד שלשתן אלא אם כן דייק מעיקרא שפיר ואשכח דפש גביה ההוא ממונא, זו דומה לזו שאמרו בבבא בתרא (קעה, א) שכיב מרע שאמר מנה לפלוני בידי ואמרו יתומים חזר ואמר לנו אבא פרעתי [בכ"י אי': נאמנין, אמר תנו ואמרו יתומים חזר ואמר לנו אבא פרעתי] אינן נאמנין משום דכי אמר תנו חזקה מידק דייק והדר אמר, ואף על גב דמצו אינהו למימר פרענו אפילו הכי אינן נאמנים לומר שאמר להן אביהן פרעתי דכמיגו במקום עדים הוא, ודוקא דשעבד נפשיה במעמד שלשתן בפני עדים אבל בינו לבינם במעמד שלשתן לבד נאמן דכל שלא בפני עדים לא דייק שפיר. ובשם הראב"ד ז"ל דדוקא בבא בטענת טעות וליכא סהדי הוא דמהמנינן ליה במיגו דאי בעי אמר פרעתי אבל בבא בטענת השטאה לא דאנן סהדי דמעיקרא לא בהשטאה אודי ליה דבטוען את חבירו מנה לי בידך והלה מודה לו ולא קאמר אתם עדי הוא דאיכא למימר דמשטה ביה (סנהדרין כט, א) משום דאיהו נמי משטה ביה כיון דתבע מיניה מאי דלית ליה גביה אבל כי אסמכי לגבי האי שלישי לא עביד אינש דמשטה בהאי שלישי דלא ידע במילתא מידי ולא תבע מיניה מידי.

ובעיקר דינא דכתב הרי"ף ז"ל דהיכא דמודה ליה חבריה מהימן אי בעל הקרקע מודה ליה בכך, האי דקנו מיניה ודאי פטור דהא מודי ליה אידך דבטעות אשתעבד ליה וכדגרסינן בירושלמי בפרק הכותב הכותב שטר חוב לחבירו בחזקת שחייב לו ונמצא שאינו חייב לו אינו חייב לתת לו כלום, וגנני נמי מיפטר פטירי מיניה מארי ארעא משום דאמרי ליה חושבנא בקושטא הוה ואת הוא דאודית ליה לאו כל כמינך לחיובי לדידן, ואפילו אמרי ליה נמי אישתלין חושבנא מיפטר פטורי, דהוה ליה כמנה לי בידך והלה אומר איני יודע דפטור (כתובות יב, ב), ולא דמי למנה הלויתני ואיני יודע אם פרעתיך אם לאו דהכא הא אמרי לה ודאי פרענו אלא דאת הוא דאמרת דאשתכח ביה טעותא האי טעותא לא ידעינן, ומיהו משתבעי דלא ידעי ומיפטרי.

ואם בעל הקרקע אינו מודה בכך אלא גננא חבריה הוא דקא מודה ליה לאו כל כמיניה לאבד זכותו של זה ואי משום דהוא חייב לשלומי ליה אמר ליה מרי ארעא אי ניחא לך דליפטר גננא חבירך זיל שלים, ונראה דאפילו איכא לאישתלומי מיניה דגננא לאו כל כמיניה אלא מימר אמרי ליה אי קושטא קאמרת זיל הב ליה השתא להאי או להאי, ולא דמי לאומר שטר אמנה הוא זה דאסיקנן בכתובות (יט, א) דאפילו מלוה אינו נאמן במקום שחב לאחרים, ודוקא בשחב לאחרים הא לאו הכי אלא דאיכא לאישתלומי מיניה ממקום אחר נאמן דהתם הוא דכיון דאי בעי פרע ליה ממקום אחר נאמן אבל הכא דאיסתלק ליה מארי ארעא מגננא וקם גננא חבריה בחריקי לא כל כמיניה, ומשום מיגו נמי דאי בעי מחיל ליה לא מהימן חדא דהכא משמע דפקדון הוה ולא מלוה ובפקדון לא מצי מחיל דהא קננהו מארי ארעא קנין גמור והוה ליה האי גננא תנינא מרי פקדונא דמרי ארעא אלא אף כשתמצא לומר שהוציאו וקם עליה במלוה הא קנו מיניה, ועוד דהא אסיקנא לעיל (יג, ב) דבמעמד שלשתן אם חזר ומחלו אינו מחול, אלא ודאי דינא הכי דלישלים האי גננא למארי ארעא וחוזר וגובה מגננא חבריה דהא אודי ליה דבטעות המחהו.

אלא שהראב"ד ז"ל אמר דאפילו גננא נאמן דהא איהו פרע עסקא ועייל בחריקיה אבל במתנה דאיכא פסידא למקבל מתנה כי מודי ליה חבריה דטעותא הוה לא מהימן. ומיהו אי תרי גינאי נינהו בר מהאי דאישתעבד מהימני דלא גרעי מתרי סהדי דעלמא ואי משום נגיעת עדות הגע עצמך דאין כאן נגיעת עדות כלל, אלא מיהו נראה דדוקא בדאיכא לאישתלומי מינייהו הא לאו הכי חיישינן לקנוניא כההיא דהאומר שטר אמנה הוא זה (כתובות שם) דבמקום שחב לאחרים אינו נאמן דחיישינן לקנוניא.

ואיכא דקשיא ליה כי ליכא אלא חד גננא נמי ואפילו ליכא כלל דמודה ליה אמאי מיחייב דהא הוה ליה מארי ארעא ספק וגננא ברי והוה ליה כאומר לו ספק מלוה יש לי בידך והלה אומר אין לך בידי כלום דאין חייב לו כלום, י"ל דאדרבה החיוב ודאי והפטור ספק ויכול לומר לו ברי שנתחייבת לי ממון וזה מודה לו בכך אלא שטוען דעבד חושבנא ואשכח ביה טעותא ופטור אני והלה אמר לו אם כן שטר חובך בידי מאי בעי מעיקרא איבעי לך למידק וכל טענת לוקח ויורש הכי איתא, ולעד אחד מעידה שהיא פרועה (כתובות פז) לא דמיא דהתם דיכולה הוא לישבע נשבעת ונוטלת אבל האי מארי ארעא דאינו יכול לישבע נוטל בלא שבועה דההיא תקנתא היא והיכא דאפשר אפשר היכא דלא אפשר נוטל בלא שבועה.

איתמר הולך מנה לפלוני שאני חייב לו אמר רב חייב באחריותו. דהא לא אמר לו שלח, ואם בא לחזור אינו חוזר דמכל מקום כבר זכה לו שליח ואנן סהדי דניחא ליה דלישדר ליה, והוא שיהא חייב הוא באחריות.

ושמואל אמר מתוך שחייב באחריות אם בא לחזור חוזר. לימא בהא קא מיפלגי מר סבר הולך כזכה ומר סבר הולך לאו כזכה. דמספקא להו האי מיגו דקאמר שמואל אי עיקר טעמיה הוא או לדברי רב קאמר, כלומר לדידי הולך לאו כזכה לעולם אלא לדידך אודי לי מיהא דמתוך שחייב באחריותו אם בא לחזור חוזר ואהדר ליה דכולי עלמא הולך כזכה והכא מאי דקאמר שמואל עיקר טעמא הוא. ופרש"י ז"ל דכולי עלמא היכא דליכא אחריות כגון במתנה הולך כזכה הוא דהא אזל ליה מיגו דשמואל, והקשו עליו (בתוס' ד"ה לא) דהא בהדיא אמרינן לקמן (לב, ב) שליח מתנה כשליח הגט למאי נפקא מינה להולך לאו כזכה, ועוד דלקמן בשמעתין אסיקנא דכולי עלמא במתנה הולך לאו כזכה. והכי איתא בהדיא בירושלמי (פ"א, ה"ה) האומר לחבירו תן מנה זה לפלוני שאני חייב לו הולך מנה זה לפלוני פקדון שיש לו בידי אם רצה להחזיר לא יחזור וחייב באחריותו עד שיקבל אותו האיש את שלו אמר ר' אילא המתנה כחוב תן מנה זה לפלוני תן שטר מתנה זה לפלוני הולך שטר מתנה זו לפלוני אם רצה להחזיר יחזיר וכן היא שנויה בתוספתא (פ"א סי"א) אלמא הולך לאו כזכה במתנה.

והכא ה"פ דכולי עלמא במקום שאינו חייב באחריותו כגון בחוב שפטרו מן האחריות אי נמי דאמר ליה שלח הולך כזכה אבל מתנה ודאי הולך לאו כזכה כדכתבינן ותן נמי במתנה לאו כזכה וכדמשמע הכי בירושלמי שאמר תן מנה זה לפלוני, תן שטר מתנה זה לפלוני, הולך שטר מתנה זו לפלוני אם רצה להחזיר יחזיר דאלמא תן כהולך במתנה ואם רצה לחזור בשניהם חוזר, וכן נמי משמע מהא (לעיל) דאמר ליה רב לרב אחא ברדלא קבא דמוריקא דאת לי גבך הבייה לפלניא באפיה קאמינא לך דלא הדרנא בי וההיא מתנה הויא כדאמרינן אי מההיא הוה אמינא מתנה מרובה אבל מתנה מועטת לא קא משמע לן, דאלמא מתנה היא ודוקא משום מעמד שלשתן הוא דקנה, הא משום דאמר ליה הבייה לפלניא דלאו באפיה לא. ודוחק הוא לומר דההוא מוריקא לא הוה ברשותיה דרב אדא ברדלא. ואם תאמר אם כן תיקשי לך מתניתין דקתני האומר תן שטר שחרור זה לעבדי ורצה לחזור באשה חוזר בעבד אינו חוזר ואמרינן עלה בגמרא משנתינו כל האומר תנו כאומר זכו דמי ושטר שחרור מתנה הוא, בגמרא דבני מערבא (שם) בעי לה בכל אתר אתמר תן כהולך והכא אתמר תן כזכה כיני מתניתא זכה גט זה לאשתי זכה שטר שחרור זה לעבדי לשון מתניתא אמר כן לפי שזכין לאדם שלא בפניו אלא דגירסא זו דלא כגמרא דילן דאסיקנא עלה דטעמא משום האומר תנו כאומר זכו, ורבינו תם ז"ל תירץ דשטר שחרור לאו כמתנה הוא אלא כחוב דאי לאו דעבד ליה נייח נפשא לא הוה משחרר ליה וכדכתבינן לעיל (יא, ב).

הולך מנה לפלוני פקדון שיש לו בידי חייב באחריותו ואם בא לחזור אינו חוזר. פקדון לימא ליה אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר. כלומר כיון דאידך מצי אמר ליה אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר אף הוא נמי מצי למיהדר ביה מהאי טעמא דאנן סהדי דאידך לא ניחא ליה דתיהוי פקדונו ביד אחר ולאו זכות הוא לו אלא חובה ואין חבין לו שלא בפניו.

אמר רבי זירא כשהוחזק כפרן. דניחא ליה דליפוק מרשותיה וזכות הוא לו. והוא הדין אם שליח זה גברא מהימנא הוא לגבי מפקיד וכל יומא הוה מפקיד איהו נמי גביה אינו יכול לחזור בו דהא השתא לא מצי אמר אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר כדאיתא במציעא (לו, א) וכן נמי אי שדר ליה מפקיד פלניא גברא מהימנא הוא אף על גב דלא פטרי' אינו יכול לחזור בו וחייב באחריותו.

דף יד - ב

הא דבעא מיניה רבי אחא ברבי יאשיה מרבי דוסתאי ברבי ינאי אמאי עבדת הכי. נראה דהכי פירושא אמאי מהדרת ליה ניהלייהו, שהרי כבר זכית בו בשבילי וכדתניא (לעיל בע"א) הולך פקדון זה לפלוני שיש לו בידי אם בא לחזור אינו חוזר וכיון שכן, פושע אתה וחייב לשלם, ואהדר ליה דאונס היה דאותן בני אדם תקיפין היו ואילו אומרים הרוגו הורגין, ואמר ליה אותן בני אדם יש להם סוסים ופרדים שרצים אחריהם וקרובין למלכות הן.

אמר לו אין, אי הכי שפיר עבדת. כלומר בכי הא ודאי אונס הוא ופטור אתה. והכי איתא בירושלמי (במכילתין פ"א ה"ה) גבי מעשה זה דר' דוסתאי בר' ינאי אמר ר' חגאי הדה דתימא בהן דלא יכול למקמא טאבות ברם ההוא דיכיל מקמה גרמה טאבות מפק לו מן הדין ויהבינון להדין.

ירושלמי (שם): מנה זה לפלוני טול מנה זה לפלוני יהא מנה זה לפלוני בידך, אם רצה להחזיר יחזיר. וגרסינן נמי התם: תן מנה זה לפלוני ומת אם רצו היורשים לכופו אינן יכולין, אין צריך לומר באומר זכה לו באומר התקבל לו. משמע דהתקבל עדיף מתן. וצריך לדקדק אי הוי כזכה כיון שהוא משוה אותן כאן ואפילו במתנה ליקני ואם בא לחזור אינו חוזר.

הולך מנה לפלוני והלך ובקשו ולא מצאו תני חדא יחזרו למשלח ותניא אידך [יחזרו] ליורשי מי שנשתלחו לו. ואוקמה רבי אבא בר ממל דכולי עלמא הולך לאו כזכה ולא קשיא הא בבריא הא בשכיב מרע. ופירש הר"י ז"ל (מובא בתוס') ואף על גב דלא קני אלא לאחר מיתת הנותן אפילו הכי קני אף על גב דמית מקבל בחיי נותן כי לכך נתכוון הנותן שכיון שישנו למקבל בשעת מתן מעות יזכה לאחר מיתה אם הוא קיים ואם לאו יזכו יורשיו של מקבל ואפילו נולדו יורשיו של מקבל לאחר מיתת מקבל, משום דדברי שכיב מרע לענין לקנות לאחר מיתתו חשובין ככתובין וכמסורין משעת נתינתו או אמירתו של שכיב מרע למקבל לזכות לאלתר.

ושמא נאמר שאין אנו צריכין לכל זה, דהכא הכי קאמר דכולי עלמא הולך לאו כזכה ולא קשיא הא בבריא הא בשכיב מרע כלומר כי אמרינן הולך לאו כזכה הני מילי בבריא אבל בשכיב מרע כיון דדבריו ככתובין וכמסורין אלים דיבוריה למיהוי הולך דידיה כזכי, וכדאמרינן לקמן ( ) בבריא כולי עלמא לא פליגי כי פליגי בשכיב מרע, ובפלוגתא דרבי אלעזר ורבנן וכו' כלומר דמאן דסבירא ליה כרבנן דדברי שכיב מרע ככתובין הולך דידיה אלים למיהוי כזכי ומאן דאית ליה כרבי אלעזר דדברי שכיב מרע לא עדיפי מבריא הולך דידיה נמי לאו כזכי. כנ"ל.

ורב זביד אוקמינהו לתרווייהו בשכיב מרע, הא דאיתיה למקבל בשעת מתן מעות, הא דליתיה למקבל בשעת מתן מעות. ורב פפא אוקמינהו בבריא הא דמית מקבל בחיי נותן הא דמית נותן בחיי מקבל. וכולהו הולך לאו כזכה סבירא להו במתנה והילכך מית המקבל בחיי נותן יחזרו למשלח דהא שליח לא זכה לו ואף על גב דמית ליה נמי נותן לאחר מיתת מקבל עד שלא החזיר לו שליח מחזיר ליורשי משלח דכיון דמית ליה מקבל בחייו נתבטל שליחותו לגמרי והרי הן פקדון אצלו מחמת נותן ולא שייך בהא מצוה לקיים דברי המת שכבר נתבטלו דבריו בחייו, אבל מית נותן בחיי מקבל מיד זכה לו שליח משום מצוה לקיים דברי המת ואף על גב דמית ליה לבסוך מקבל, יחזיר ליורשיו שהרי זכה בחייו לו וליורשיו.

ואיבעית לן לימא הולך כזכה תנאי היא דתניא הולך מנה לפלוני הלך ובקשו ולא מצאו וכו', ואהדרינן, לא בבריא כולי עלמא לא פליגי, והכא במאי עסקינן בשכיב מרע ובפלוגתא דרבי אלעזר ורבנן. תנא קמא דאמר יחזרו למשלח אף על גב דמית כרבי אלעזר דאמר אחד בריא ואחד מסוכן נכסים שאין להם אחריות אין נקנין אלא במשיכה, ויש אומרים דאמרו יחזרו ליורשי מי שנשתלחו לו, כדרבנן דרבי אלעזר דאמרי דברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמי, ואף על גב דלא מית נמי משום דכיון שמסרם לשליח לדעת שיתן לו מעתה מיד זכה לו שליח דהולך דשכיב מרע כזכי דמי. ומיהו דוקא בשמסרם לשליח אבל באומר תנו לא, דאף על גב דאמרינן דדבריו ככתובין וכמסורין הני מילי במה שהוא מצוה לתת לאחר מותו דהיינו מתנת שכיב מרע אבל במה שהוא נותן במתנת בריא לא, אלא דהכא הכי קאמר כיון דדבריו ככתובין וכמסורין במתנותיו מה שאין כן בבריא אף הולך דידיה כזכי אף על גב דבבריא ליתיה כנ"ל. ולהאי אוקמתא קיימא לן כיש אומרים דקאי כרבנן וקיימא לן נמי כרבי מאיר דאמר מצוה לקיים דברי המת וכדאמרינן בשילהי שמעתין (טו, א) אמר רב יוסף הלכה כרבי שמעון הנשיא.

דף טו - א

והא קיימא לן דדברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמי. כלומר וכיש אומרים הוה ליה למיפסק, רב יוסף מוקי לה בבריא והולך דידיה לאו כזכי. והא ליורשי משלח קתני וקיימא לן מצוה לקיים דברי המת ואפילו בנותן מחיים ומת, תני יחזרו למשלח, והיינו כרבי יהודא הנשיא אלא דלהכי נקט רבי שמעון הנשיא ולא רבי יהודה הנשיא משום דרבי שמעון הנשיא עבד בה מעשה.

והילכך לענין פסק הלכה: קיימא לן דבחוב הולך ותן ושא וטול ויהא מנה זה לפלוני בידך כולן כזכה ואם רצה לחזור לא יחזור וחייב באחריותן עד שיקבל אותו האיש את שלו, דקיימא לן כרב אף על גב דפליג עליה דשמואל דהא תניא כותיה דרב, וכל שכן זכה והתקבל, ואם החזיר השליח למשלח חייב לשלם ורצה בעל חוב גובה ממנו אלא אם אנסוהו והחזיר כעובדא דר' דוסתאי בר' ינאי, ואף על פי שלא אנסוהו עדיין אלא שמאיימין עליו ויש בידם לעשות הרי זה אונס מעתה ואם החזיר פטור אבל אם יכול לעמוד כנגד איומם חייב וכדגרסינן בירושלמי בפירקין (הלכה ה') אבל ההן דיכיל למקמה אגרמיה טבאות מפיק לון מן הדין ויהבינון להדין.

ובפקדון הולך כזכה. אלא מיהו יכול לחזור בו משום דאמר ליה לאו בעל דברים דידי את, אבל היכא דאיתחזק נפקד כפרן אם בא לחזור אינו חוזר דהולך כזכה, וכן נמי אי שליח גברא מהימנא הוא לגבי מפקיד וכל יומא נמי איהו נמי מפקיד ליה אף על גב דלא הוחזק כפרן אם בא לחזור אינו חוזר שהרי עכשיו אינו יכול לומר אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר.

ובמתנה הולך לאו כזכה. דקיימא לן שליח מתנה כשליח הגט מה שליח הגט הולך לאו כזכה אף שליח מתנה הולך לאו כזכה ואם בא לחזור חוזר, והילכך אמר לו הולך מנה לפלוני והלך ובקשו ולא מצאו כלומר שמת יחזרו למשלח, ואפילו מת משלח קודם שיחזור שליח אצלו יחזרו ליורשי משלח, אבל אם מת נותן בחיי מקבל ינתנו למקבל, ואפילו מת מקבל לאחר שמת נותן יחזרו ליורשי מי שנשתלחו לו דקיימא לן מצוה לקיים דברי המת וכבר זכה בהן מי שנשתלחו לו משעת מיתת נותן.

ובשכיב מרע אפילו במה שהוא מצוה לתת בחייו ומסר לשליח ואמר לו הולך הולך דידי' כזכה, דקיימא לן דברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמי, ודוקא דאיתיה למקבל בעולם בשעת מתן מעות אבל ליתיה למקבל בשעת מתן מעות לא, דאין זכיה למת.

סליק פרק המביא קמא בסייעתא דשמיא

פרק המביא גט

מתני': אחד אומר בפני נכתב ואחד אומר בפני נחתם פסול. ואיפליגו עליה בגמרא (טז, א) אי בשאין גט יוצא מחמת יד שניהם ולכולי עלמא בין לרבא בין לרבה, או אפילו בגט יוצא מחמת יד שניהם וכטעמי' דרבה ובגמרא פרישנא לה.

אלא אמר רב אשי חציו אחרון. ואפילו לרבא (לעיל ג, א) דלא בעי בפני [נכתב] אלא משום איחלופי, לא סגי בחציו אחרון דכתיבת טופס לא חשיבא להו לאינשי ואכתי אתי לאיחלופי, ואפילו לרב אשי דאמר (לעיל ו, א) אפילו בקן מגילתא וקן קולמוסא סגי, מכל מקום בעינן קן קולמוסא וקן מגילתא בחציו ראשון דהוא עיקרו של גט שבו שם האיש ושם האשה והזמן וכן כתב ר"ח ז"ל אבל בתחלתו אפילו שמע קן קולמוסא או קן מגילתא כשמעתיה. ע"כ.

הא דאמר רבא אפילו הוא ואחר מעידין על חתימת יד שני פסול. משום דאם הוא לבדו אמר ידעתי אינו כשר עד שיאמר בפני נחתם. והא דאתקיף עליה רב אשי מי איכא מידי דאילו מסיק איהו לכוליה דיבוריה, פי' כוליה דיבוריה שהתחיל לומר קאמר דהיינו בפני נחתם שאמר בחתימת הראשון, ושלא כפירושו של רש"י ז"ל שפירש כאן ובשמעתא קמייתא דמכילתין (ג, א בד"ה הכי גריס רש"י) ושם כתבתיה בארוכה בסייעתא דשמיא.

דף טו - ב

אלא אמר רב אשי אפילו אמר אני הוא עד שני פסול. וקשיא לן, לרב אשי גופיה איכא למיפרך כפירכיה מי איכא מידי דאילו אמר בפני נחתם כשר ואילו אמר אני הוא עד שני פסול. ותירץ ר"י ז"ל (בתוס' כאן) דקצת נראה כנוגע בעדות דלכך בא להעיד על חתימת השני כדי שיתקיים עדות על חתימתו, ומיהו נוגע ממש אינו והיינו דקא נסיב טעמא בגמרין משום דאו כולו בקיום הגט או כולו בתקנת חכמים. ואינו מחוור, דמה הוא מפסיד אם לא יתקיים הגט שהוא חתום עליו או מה הנאה יש לו אם יתקיים, ועוד, שנים החתומים על השטר ומת אחד מהן (כתובות כא, א) דאמר רב יהודא אמר רב צריכין שנים מן השוק להעיד עליו ואסיקנא דאי ליכא אלא חד אמר אביי ליכתוב חתימות ידיה אחספא ושדי בבי דינא ואזיל איהו והאי ומסהדי אאידך ולא מחזקינן לה כנוגע בעדותו, אלא אם כן תאמר דהתם שאני דאיכא אחרינא בהדיה וצריך עיון.

אלא דקא משי חדא חדא [ידיה] והתנן הנוטל ידו אחת בנטילה ואחת בשטיפה ידיו טהורות. כך היא שנויה בספרים שלנו, ופירש רש"י ז"ל דבעייה כגון דמשא חדא ידיה והדר משי לאידך, ופשיט ליה מדתנן הנוטל ידו אחת מן הכלי בזריקה על ידיו כתקון חכמים ואחת בשטיפה בנהר בארבעים סאה. וקשה דאם כן היכי פשיט ליה מהדא מתניתין דילמא מתניתין כגון דמשא להו בבת אחת חדא בשטיפה וחדא בנטילה אבל בזו אחר זו לא, ודוחק הוא לומר דכל דלא משי מחד כלי בבת אחת כנוטל בזה אחר זה דמי. ועוד, דאם איתא אידך מתניתין איבעיא ליה לאיתויי דקתני התם במסכת ידים פרק שני (משנה ג') נטל ידו אחת ושפשפה בחברתה טמאה דמשמע שפשפה בחברתה טמאה הא לא שפשפה טהורה. ור"ת ז"ל גריס (מובא בתוס') נטל ידו אחת משטיפה אחת ידו טהורה, וקא פשיט מדקתני ידו טהורה שמע מינה דחדא חדא מהני, וכן מצאתיה במקומה במשניות מדוקדקות הבאות מצרפת כגירסתו של ר"ת ז"ל, והשתא אתי שפיר הא דאמרינן בחולין (קז, ב) תנא דבי מנשה רשב"ג אומר מדיחה אשה ידה אחת ונותנת פת לתינוק אמרו עליו על שמאי הזקן שלא רצה להאכיל בידו אחת וגזרו עליו להאכיל בשתי ידיו ובעינן למידק מינה התם דמאכיל צריך נטילת ידים דאלמא אפילו נטילת יד אחת הויא נטילה, ואמרינן נמי ביומא (ל, א) נוטל ידו אחת ונכנס, ומתניתין דמסכת ידים דמייתינן הכא תרתי קא משמע לן חדא דנוטל ידו אחת לבד ידו טהורה, ועוד שאם לא שפך על ידו אלא שטיפה אחת גדולה אף על פי שאין בה באותה שטיפה רביעית ידו טהורה ואין צריך מים שניים דהכי תנינן לה התם (פ"ב, מ"א) נטל ידו אחת משטיפה אחת ידו טהורה שתי ידיו משטיפה אחת רבי מאיר מטמא עד שיטול מרביעית, ונפל ככר של תרומה טהור רבי יוסי מטמא, נטל את הראשונים למקום אחד ואת השניים למקום אחר ונפל ככר של תרומה על הראשונים טמא ועל השניים טהור, כלומר הנוטל ידו אחת משטיפה אחת לבד ויש בה כדי שתי שטיפות הרי זו עולה לשתים ואין צריך מים שניים וידו טהורה אבל שתי ידיו משטיפה אחת גדולה ידיו טמאות אלא אם כן יש באותה שטיפה כדי שתי שטיפות דהיינו רביעית לשתי ידיו. וכן דעת רבינו תם ז"ל.

דף טז - א

הנצוק והקטפרס ומשקה טופח אינו חבור לא לטומאה לא לטהרה. פירש רש"י ז"ל לטהרה לענין מקואות שתי מקואות שאין באחד מהם מ' [סאה] וקטפרס ומשקה טופח מחברן. אבל בע"ז (עב, א) פירש הוא ז"ל כגון גממית שאין בה מ' סאה ומשקה טופח מחבר לגממית זו מקוה שלם אינו חבור והטובל בגממית לא עלתה לו טבילה, משמע דאפילו חבור למקוה שלם לא הוי חבור כלל, ואילו בפרק אין דורשין (חגיגה יט, א) איפליגו רבי מאיר ורבנן בשלש גממיות בנחל בעליונה עשרים ובתחתונה עשרים ובאמצעית ארבעים וחרדלית של גשמים עוברת ביניהן וטבל בתחתונה כולי עלמא לא פליגי דאמרינן גוד אחית ולא פליגי אלא בטובל בעליונה דמר סבר אמרינן גוד אסיק ומר סבר גוד אסיק לא אמרינן אלמא לכולהו קטפרס הוי חבור והכא משמע דלא הוי חבור כלל, אלא מחוורתא דשמעתא דבשתי גממיות שאין באחת מהן קאמר דלא הוי חבור ואין מטבילין אפילו בתחתונה. ותדע, דאי לא תימא הכי למה לי דנקט התם ובאמצעית ארבעים ליפלגו בשתי גממיות לבד בזו עשרים ובזו עשרים ובזו למעלה מזו וטבל בעליונה אי אמרינן גוד אסיק או לא, אלא לכולי עלמא בשתי גממיות אפילו טבל בחתחתונה לא עלתה לו טבילה דלא הוי חיבור כלל.

גמרא: אמר רב שמואל בר יהודה אמר רבי יוחנן לא שנו אלא שאין גט יוצא מתחת ידי שניהם אבל גט יוצא מתחת ידי שניהם כשר. פירש רש"י ז"ל אין גט יוצא מתחת ידי שניהן שאין שניהם שלוחין בהבאתו דלא היו שנים שהביאו אלא אחד הביאו וצריך המביא לומר בפני נכתב ובפני נחתם וזה לא אמר, אבל גט יוצא מתחת ידי שניהן בבית דין ששניהן אדוקין בו ושניהן שלוחין כשר, ונראה דלאו דוקא אדוקין בו קאמר אלא ששניהם אומרים שהבעל עשאן שלוחין ונותנו האחד במעמד שניהם וכדאמרינן בשילהי פרק התקבל (סז, ב) כולכם הוליכו, אחד מוליך במעמד כולן.

ורבותינו בעלי התוספות ז"ל כתבו (כאן בד"ה אבל) דאפילו אחד שליח והאחד אומר בפני עשאו שליח של גט זה להוליכו לאשתו, לרבא כשר דאילו יאמרו בפנינו גרשה מי לא מהימני וכדאמר ליה רב הונא לשמואל בריש מכלתין (ה, א) אבל לרבה ודאי פסול אלא אם כן יוצא מתחת ידי שניהן ששניהן שלוחין דוקא, ואפילו לאחר שלמדו דהא איהו גזר שמא יחזור דבר לקלקולו ובשנים דלא גזר משום דתרי דמייתו גיטא מילתא דלא שכיחא כדאיתא בריש פרק קמא (שם) ובכי הא לאו מלתא דלא שכיח הוא אלא בשנים והן שלוחין הוא דאמרינן דלא שכיחא. ולדבריהם ז"ל הא דנקט הכא אבל גט יוצא מתחת ידי שניהן ולא נקט אבל גט יוצא מתחת יד אחד מהן והשני אומר בפני עשאו שליח משום דניחא טפי לאוקמה למתניתין ככולהו אמוראי, ועוד דלרבא נמי דא ודא אחת היא דגט יוצא מתחת יד שניהם או מתחת יד אחד ואחד אומר בפני עשאו שליח כולה מילתא מחד טעמא מכשרינן ליה דאילו אמרו בפנינו גירשה מהימני, והילכך כיון דקיימא לן כרבא דסוגין כותיה ומימרא דרב חסדא ורב אשי דלעיל (ו, א) כותיה שייכי כדכתיבנא בפרק קמא (ו, א ד"ה ולענין) שנים שהביאו את הגט אין צריכין שיאמרו בפנינו נכתב ובפנינו נחתם ואף על פי שאין גט יוצא מתחת יד שניהן ובלבד שיאמרו שניהם ששניהן נעשו שלוחין בהבאתו, ואפילו אחד שליח ואחד אומר בפני עשאו בעל שליח להביאו לאשתו אין צריך שיאמר בפני נכתב ובפני נחתם.

אבל הרמב"ם ז"ל כתב (בפ"ז מהל' גירושין הל' יד-טו) שנים שהביאו את הגט אין צריכין לומר בפני נכתב ובפני נחתם ובלבד שיהא הגט יוצא מתחת ידי שניהן וכן כתב הרב בעל ההלכות ז"ל. ואפשר שאף הם ז"ל לא נתכונו אלא להוציא שליח שבא אחר בחבורתו דאז צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם דאף על פי שיש כאן שנים לא קרי ליה מצוין לקיימו אבל יוצא מתחת יד שניהן ואחד שליח ואחד מעיד שבפניו עשאו הבעל שליח חד דינא וחד טעמא אית להו.

דף טז - ב

אלמא קסבר שנים שהביאו גט ממדינת הים אין צריכין שיאמרו בפני נכתב ובפני נחתם. פירוש, ואפילו לרבה ולאחר שלמדו, ופירש רש"י ז"ל דטעמא משום דאין עדים מצויין לקיימו הוא והרי מצויין לקיימו וזה מוכיח דלאו דוקא כתב ז"ל גט יוצא מתחת יד שניהן [ששניהם] אדוקין בו דהא טעמא משום דמצויין לקיימו היא לפי דבריו ז"ל, והקשה הוא ז"ל כיון דסוף סוף שנים הן מה לי שניהן שלוחין מה לי אחד מהן הרי עדים מצויין לקיימו, ותירץ דלא פלוג רבנן בין בא בחבורת אנשים לבא יחידי שאין מבחין ובודק באלה, וכל זה אינו אלא לפי שיטתו שפירש בריש שמעתא קמייתא דמכילתין (ב, ב) גבי איכא בינייהו דאתיוה בי תרי דלרבא ליכא שאם יערער עליו הבעל הרי יש כאן שנים מצויין לקיימו. וכבר כתבנו למעלה דאינו מחוור, אלא בי תרי דאתיוה משום טעמיה דרב הונא הוא דאמר (לעיל ה, א) מה אילו אמרו בפנינו גירשה מי לא מהימני והלכך כששניהן שלוחין או שנמסר לאחד מהן בפני חבירו הוא דאיכא למימר כי האי טעמא אבל בא בחבורת אנשים שאינן שלוחים ולא עדים בנתינת הגט ליד זה לא.

ואם תאמר היכי מוכח מהכא דקסבר שנים שהביאו אין צריכין לומר, דילמא שאני הכא דחד מסהיד אכתיבה וחד מסהיד אחתימה, וכי תימא דכיון דלא מסיק חד כוליה דיבורא לא דייק שפיר ומיקרי ואמר, ואי נמי לא תיקון רבנן אלא דלימא חד כוליה דבורא, הא ליתא דהא תנן (לעיל טו, א) אחד אומר בפני נכתב ושנים אומרים בפנינו נחתם כשר אלמא אף על גב דמאן דמסהיד אחתימה לא מסהיד אכתיבה כשר, ואפילו לרבה דבעי בפני נכתב משום לשמה, ורבי יהודה נמי (שם במשנה) בשנים אומרים בפנינו נכתב ואחד אומר בפני נחתם אכשורי קא מכשר ואף על גב דמאן דמסהיד אחתימה לא מסיק כולא דיבורא.

ותירצו בתוספות דאם איתא דשנים צריכין שיאמרו אחד אומר בפני נכתב ואחד אומר בפני נחתם ודאי לא היה מועיל משום דכיון דמאן דמסהיד אחתימה לא קא מסהיד אכתיבה וחד הוא בלחוד דקא מסהיד אחתימה אתי לאיחלופי בקיום שטרות בעד אחד, ואפילו לרבה נמי איתא להאי טעמא דאף על גב דאיהו לא חייש לאיחלופי, היינו דלכתחילה משום איחלופי לבד לא הוי מתקני דליצטריך לומר בפני נכתב, אבל ודאי מודה הוא דכיון דאיתקון בפני נכתב משום לשמה אתקון בכולהו דלימא הכי משום איחלופי וכדכתבינן לעיל (ה, א ד"ה הא דאמרינן) גבי מתניתין דאפילו מהגמוניא להגמוניא, ובסמוך נמי בשמעתין מוכח הכין אלא ודאי מדמכשרינן באחד אומר בפני נכתב ואחד אומר בפני נחתם בשהגט יוצא מתחת ידי שניהן שמע מינה דקסבר שנים שהביאוהו אין צריכין שיאמרו בפנינו נכתב ובפנינו נחתם.

כי אין גט יוצא מתחת ידי שניהן במאי פליגי. כלומר, מאי טעמא דרבי יהודה דמכשיר, דבשלמא אי אמרת דבגט יוצא מתחת ידי שניהן קא מיפלגי מוקמינן פלוגתייהו בפלוגתא דרבה ורבא כדמוקי לה בסמוך דכי קאי הכא ניחא ליה לאוקמי פלוגתייהו כלישנא בתרא, וכי מוקמינן לה כלישנא בתרא הוה ניחא ליה לאוקומה כלישנא קמא, וכיוצא בזו אשכחן בשבועות (י, ב) גבי שעירים ובחולין (נח, א) בסוגיא דביצת טריפה דקאמר אלא הא דתנן ולד טריפה וכו' דללישנא קמא הוה ניחא ליה טפי אי אמרינן כלישנא בתרא ובלישנא בתרא הוה ניחא ליה טפי אוקמתא קמייתא או אוקמתא בתרייתא אלא דבלישנא קמא קשיא ליה מאי טעמא דרבי יהודה וללישנא בתרא קשיא ליה מאי טעמייהו דרבנן וכענין שאמרו ברוב המקומות בתלמוד היכי דמי אי בהכי קשיא רב יהודה אי בהכי קשיא רבנן ומידק דייק ואזיל רבי יהודה ורבנן דמתניתין במאי פליגי, וזה לפי מה שאני סבור דמאי דקא מקשה ללישנא בתרא במאי פליגי טעמייהו דרבנן קא קשיא ליה, ושלא כדברי רש"י ז"ל (בד"ה במאי) ור"י הזקן ז"ל (בתוס' ד"ה במאי) שפירשו דאף ללישנא בתרא טעמיה דרבי יהודה הוא דקשיא ליה וכמו"ש בסמוך (בד"ה אלמא קסבר) בסייעתא דשמיא.

הא דאמרינן: אלמא קסבר שנים שהביאו גט ממדינת הים צריכין שיאמרו. קשיא לי דלמא לעולם אינן צריכין ושאני הכא דכיון דחד הוא דאמר בפני נחתם ולא מסיק כוליה דיבורא מאן דחזי סבר דצריכין לעדותו של זה ואפילו הכי הימנוהו רבנן יחידי ואתי לאיחלופי בקיום שטרות ואי הוה אמרינן הכי לא הוה קשיא ליה לקמן במאי פליגי דהשתא נמי לאוקמתא בתרייתא מוקמינן פלוגתייהו בגזירת איחלופי כדאוקימנא לה ללישנא קמא, וי"ל דאם איתא דשנים שהביאוהו אין צריכין שיאמרו תו לא גזרינן משום איחלופי דכיון דקא חזו דכי שתקי מכשרינן ליה ודאי מידע ידעי דמאי דקאמר האי בפני נכתב ואחד אומר בפני נחתם ואפילו גט יוצא מתחת יד שניהם, שמע מינה ודאי דקסבר דשנים שהביאוהו צריכין שיאמרו והיינו דקשיא ליה לקמן במאי פליגי כלומר מאי טעמייהו דרבנן דפסלי דהשתא אי אפשר לאוקומי בגזרת איחלופי דאי משום הכי שנים שהביאו לא הוו צריכין לומר בפנינו נכתב ובפנינו נחתם, וכיון שכן אף בשנים אומרים בפנינו נכתב ואחד אומר בפני נחתם הוי להו לרבנן לאכשורי דהא תו ליכא גזרת איחלופי כדפרישית. כנ"ל.

אבל רש"י (בד"ה במאי) ור"י ז"ל בעל התוספות (בד"ה במאי) פירשו ההיא דבסמוך במאי פליגי דטעמא דרבי יהודה קא קשיא ליה, ופירש ר"י ז"ל בשלמא ללישנא קמא פליגי בחיישינן לאיחלופי דרבי יהודה לא חייש משום דמוכחא מילתא דמשום דעד חתימה שליח גט נאמן ביחידי, מדאצרכינן אכתיבה תרי משום דלא הוי שלוחין, אבל הכא ליכא טעמא דלא למיחש לאיחלופי דכיון דעד כתיבה המעיד בפני נכתב ישנו שליח הגט אין כאן הוכחה במאי ששניהם מעידים על הכתיבה שמה שאחד נאמן על החתימה משום דהוי שליח הגט דהא אין עדות כתיבה בשנים מטעם שאין עד כתיבה שליח הגט. עד כאן לשונו.

ולי נראה שאין זו שיטת התלמוד שאם כן מאי קאמר אמר ליה אביי אלא מעתה סיפא דקתני שנים אומרים בפנינו נכתב ואחד אומר בפני נחתם פסול ורבי יהודה מכשיר ואפילו יוצא מתחת יד שניהם פסלי רבנן במאי פליגי, דלכאורה ודאי משמע דרבנן קא קשיא לי' דאי דרבי יהודה קא קשיא ליה הכין הוה ליה למימר אמר ליה אלא מעתה סיפא דקתני וכו' ורבי יהודה מכשיר במאי פליגי, אלא אם כן נדחוק דאביי לא בעי במאי פליגי ולא מסקנת דברי אביי הוא ותלמודא הוא דקא בעי לה ואביי אוקמתא דסיפא דמתניתין בלחודא, דקא בעי במאי, והאי אלא מעתה בניחותא מפרשינן ליה. וזה נראה לי דחוק, ואלא מיהו נראה לי שהזקיקם ז"ל לפרש כן דאדרבי יהודה קא קשיא להו מדאמטי לאקשויי במאי פליגי עד דבריר לה לסיפא דמתניתין דאי לרבנן קא קשיא להו מיד הוה להו לאקשויי ארישא גופיה מאי טעמא קא פסיל דהא ליכא משום איחלופי, ועוד צריכא עיונא.

ולפי פירושו של ר"י ז"ל אתי שפיר הא דאיבעיא להו בסמוך להאי לישנא בתרא וליפלוג נמי רבי יהודה ברישא ולא איבעיא להו בלישנא קמא, דללישנא קמא איכא למימר דאף רבי יהודה מודה באחד אומר בפני נכתב ואחד אומר בפני נחתם דגזרינן משום איחלופי כיון דליכא הוכחה דמשום דהוי שליח הימנוה ביחידי. ואף רש"י ז"ל כן פירש למעלה דרבי יהודה מודה הוא ללישנא קמא ברישא דעד כאן לא קאמר רבי יהודה דלא חיישינן לאיחלופי אפילו אין גט יוצא מתחת ידי עדי כתיבה אלא משום דאיכא הוכחה בששניהם אומרים בפנינו נכתב אבל ברישא דעד כתיבה אינו אלא חד ואינו שליח בהא מודה דאיכא למיגזר משום איחלופי. אבל לפי מ"ש איכא למימר דנטר ליה עד סופא והוא הדין ללישנא קמא דמצי למיבעי לה. וכדבריהם נראה יותר, דאם איתא דרבי יהודה ללישנא קמא לית ליה גזרת איחלופי כלל וכי קא בעי הכא וליפלוג נמי רבי יהודה ברישא אפילו ללישנא קמא קא בעי לה אם כן כי אקשינן מזו ולא באחרת מאי לאו למעוטי אחד אומר בפני נכתב ואחד אומר בפני נחתם ופרקינן לא למעוטי אחד אומר בפני נחתם אבל לא בפני נכתב מאי קא פריק דמאי שנא הא מהא דלמאן דלא חייש לאיחלופי כלל אין צריך שיאמר אלא בפני נחתם ותו לא וכדאמרינן בריש מכילתין (ג, א) ורבה מאי טעמא לא אמר כרבא אם כן ליתני בפני נחתם ותו לא. ואם תאמר השתא נמי מה הפרש בין זה לזה ואיזו הוכחה יש באחד אומר בפני נכתב ואחד אומר בפני נחתם דהשתא כיון דמאן דאמר בפני נחתם לא מסיק כולי דיבורא איכא נמי למיגזר משום איחלופי, י"ל דכל היכא דאיכא מאן דאמר נמי בפני נכתב סבר רבי יהודה דיש כאן הוכחה.

במאי קא מיפלגי מר סבר לפי שאין בקיאין לשמה. כלומר וקודם שלמדו, ומר סבר לפי שאין מצויין לקיימו. וקשיא לן ואילו למאן דאית ליה שאין בקיאין לשמה אמאי פסול דהא איכא תרי דמסהדי אכתיבה ואיכא חד נמי דמסהיד אחתימה, ולדידיה מאי שנא שנים אומרים בפני נכתב ואחד אומר בפני נחתם, משנים אומרים בפנינו נחתם ואחד אומר בפני נכתב דמכשרינן ליה לכולי עלמא דאי משום איחלופי אפילו לרבא דאית ליה דעיקר תקנתא משום איחלופי בתרי דמייתו גיטא אין צריך שיאמרו ואי אמר חד מנייהו בפני נחתם לא מפסיד ולא מהנה וכל שכן לרבה דלית ליה גזרת איחלופי בעיקר תקנתא. וי"ל כיון דסבירא לן השתא דמאן דאית ליה משום לשמה אפילו בשנים שהביאוהו מצריך לומר בפנינו נכתב ובפנינו נחתם כי לא מסהיד אחתימה אלא חד אתי לאיחלופי בקיום שטרות בעד אחד ואף על גב דמשום קיום לא הוה צריך למימר בפני נחתם דהא מייתו ליה תרי ואילו אמרי בפנינו גרשה מהימני מכל מקום כיון דצריך לומר מיהא משום לשמה מאן דחזי סבר דמשם עדות קיום נמי מצרכינן ליה ואפילו הכי מקבלין ליה יחידי ואתי לאחלופי בקיום שטרות. ומכאן ראיה דרבה נמי אית ליה משום איחלופי כדכתבינן לעיל (בד"ה אלמא קסבר).

הא דאמרינן: רבא מתרץ כלישנא קמא. הוא הדין נמי דהוה מצי למימר דרבה מתרץ לה נמי כלישנא קמא ולאחר שלמדו דלדידיה נמי בתרי דמייתו גיטא אין צריכין לומר בפני נכתב ובפני נחתם דמילתא דלא שכיחא היא ולא גזרו בה רבנן כדאיתא בריש פרק קמא (ה, א), אלא דלארוחה למתניתין לרבה קאמר, ועוד נראה לי דכיון דרבה אוקי מתניתין (לעיל ב, א) דפרק קמא משום שאין בקיאין לשמה כל היכא דמצי לאוקומי כולה מתניתין בהכין מחזר ומוקי.

דף יז - א

אמר ר' אמי אמר ר"י לא שאנו אלא שהגט יוצא מתחת יד עד כתיבה וכו' אבל מתחת ידי עידי חתימה פסול אלמא קסבר שנים שהביאו גט ממדינת הים צריכין שיאמרו. וטעמא משום דבעינן לשמה. וקשיא לי, אמאי לא אקשינן ליה ומי אמר רבי יוחנן הכי והא (לעיל ה, ב) איפליגו בה רבי יוחנן וריב"ל. לפי שאין בקיאין לשמה רבי יוחנן הוא דאמר לפי שאין מצויין לקיימו וכדאקשינן נמי בפירקין דלעיל בפלוגתא דבפני כמה נותנו לה (שם).

וי"ל דאיפשר דההוא עובדא דאתא לקמיה דריב"ל דמיניה מסתעינן דריב"ל הוא דאמר משום שאין בקיאין לשמה, ורבי יוחנן הוא דאמר לפי שאין עדים מצויין לקיימו עדיין לא נעשה אותו מעשה, ואי נמי דלאו כולי עלמא ידעי עובדא דאתא לקמיה דריב"ל אלא מחלוקתם הוזכרה בבית המדרש ולא איסתיים קמייהו מאן אמר משום לשמה ומאן אמר משום מצויין לקיימו.

ועדיין צריכא עיוני דר' אמי ור' אסי תלמידי דרבי יוחנן היו ואינהו הוי בקיאי בעובדי דהוו אתו לקמיה, והנכון שנאמר דאמוראי נינהו אליבא דרבי יוחנן ותדע דהא ללישנא בתרא דלעיל ר' שמואל בר יהודא משמיה דרבי יוחנן אוקי מתניתין בגט יוצא מתחת ידי שניהם וההיא אוקמתא אתיא כרבה ודלא כרבא, וללישנא קמא אתיא מתניתין כרב אלמא לישני בעלמא נינהו אליבא דרבי יוחנן והכי נמי דכותה היא, וקושטא דמילתא הכין הוא דרבי יוחנן כרבא וכדאסיקנא לעיל בפרק קמא וכדאסיקנא הכא נמי יתד הוא שלא תמוט.

ריש לקיש אמר משום פירות. כלומר, כדי שלא תפסיד האשה פירות נכסי מלוג שלה משעת כתיבה עד שעת נתינה דפעמים שלא יתננו לה בשעת כתיבתו והיא לא תדע מתי נכתב ולא תגבה אותן אלא משעת נתינה ואילך, ומדינא הוה לה משעת כתיבה דקסבר דכיון שנתן עיניו לגרשה שוב אין לו פירות. והקשו בתוספות אם כן לריש לקיש גט מאוחר ליפסל דהא מפסדא בפירות משעת כתיבתו עד שעת זמן הכתוב בתוכו, וגט מאוחר ודאי כשר כדקתני בתוספותא חולין (פ"א הי"ג) כשר בגט פסול בפרוזבול, כשר בפרוזבול פסול בגט, גט מאוחר כשר, ובפרוזבול פסול, ואמרינן נמי בגט פשוט (ב"ב קס, א) מקושר שכתבו עדיו מתוכו כשר מפני שיכול לעשותו פשוט וכשפושטו הרי נעשה מאוחר דבפשוט מלך שנה מונין לו שנה ובמקושר מלך שנה מונין לו שתים (שם קסד, ב).

ותירץ ר"י ז"ל (בתוס' כאן) דבמאוחר אין הבעל מפסיד פירות מן הדין עד זמנו של גט לפי שאינו ראוי לגרש בו מעתה שאף על פי שנתנו בידה אינה מתגרשת בו עד זמנו של גט. ואם תאמר אם כן לר"ש דמכשר נכתב ביום ונחתם בלילה אמאי והלא אינו ראוי לגרש בו עדיין כיון שלא נחתם ואם כן יש לו לבעל פירות עד שעה שיהא ראוי לגרש בו דהיינו משעת חתימתו ואילך והוה ליה מוקדם, וכן נמי לרבנן דאמרי לקמן (יח, א) דאי עסוקין באותו ענין כשר אף על פי שלא נחתם עד הלילה כיון דמשעת כתיבתו יש לו קול והא לא זכתה היא בפירות עד שעת חתימה שהוא ראוי לגרש בו, י"ל דמהשתא ראוי לגרש בו אם ירצה בעידי מסירה דקיימא לן כרבי אלעזר דאמר עידי מסירה כרתי. ומיהו בשאין עסוקין באותו ענין לא מכשרי רבנן דרבנן תרתי בעו ראוי לגרש בו ויש לו קול והילכך בשאין עסוקים באותו ענין כיון שאין לו קול פסול ובגט מאוחר אף על פי שיש לו קול אינו ראוי לגרש בו מעתה.

ומיהו אכתי קשה מהא דאמרינן לקמן (יח, ב) אמר לעשרה כתבו גט לאשתי וחתום בי תרי מינייהו ביומיה ואינך מכאן ועד עשרה ימים אמר ריש לקיש כלם משום עדים והוה ליה מוקדם ופסול ואף על פי שיש לו קול בחתימת שנים החתומין בו וראוי נמי לגרש בו אם ירצה הבעל שלא להקפיד על העשרה, ועלה בידם הענין בקושי.

והראב"ד ז"ל כתב דמאוחר כשר לגרש בו מעתה אלא שיש לבעל פירות עד אותו זמן הכתוב בגט דלכך אחרו, ולפי פירושו קושיין איתרצא ליה. אלא שקשה לי עיקר דינו דתנן בבבא בתרא (קלו, א) הכותב נכסיו לבנו לאחר מותו צריך שיכתוב לו מהיום ולאחר מיתה ואקשינן עלה בגמרא ומאי שנא מהא דתנן (לקמן עב, א) הרי זה גיטך מעכשיו ולאחר שלשים יום גט ואינו גט ואם מת חולצת ולא מתייבמת ופרקינן התם מספקא לן אי תנאה הוי אי חזרה הוי אבל הכא הכי קאמר ליה גופה מהיום ופירות לאחר מיתה, ואם איתא גט נמי נימא גופא מהיום ופירות נכסיה לאחר מיתה.

אלא [די"ל] שלא מצינן אשה לאחד ומעשה ידיה לאחר וכדגרסינן עלה דההיא בירושלמי (ב"ב פ"ח, ה"ח) ונימא גופא מהיום ומעשה ידיה לאחר מיתה ופריקו לא מצינו אשה לאחד ומעשה ידיה לאחר, ואפילו תאמר שלא אמרו בירושלמי אלא במעשה ידיה בלחוד לפי שהוא דבר הנעשה בגופה והוה ליה כמשייר לעצמו בגופה הא במשייר לעצמו פירות נכסיה לא שהרי לא שייר בגופה לעצמו כלום וזהו ששאלו בפרק המגרש (פה, א) חוץ ממזונותיך חוץ מתרומותיך חוץ מהפרת נדריך מהו לפי שהוא אינו משיירן לעצמו אלא שלא יהא הרשות מתרוקן לה אבל במשייר מעשה ידיה לעצמו הוא שאמרו כן בירושלמי לפי שהוא משייר בגופה ומשייר לעצמו, ובכותב לה מעכשיו ולאחר שלשים יום לכשתמצא לומר שנקיים כל הלשון ונאמר מקצת מעכשיו ומקצת לאחר שלשים יום סתמא דמילתא לעצמו הוא משייר ובדבר שהוא מגופה הוא משייר דהיינו מעשה ידיה אבל לא מזונותיה אף על פי שהוא בגופה ואף לכשתמצא לומר שהוא יכול לשייר הואיל ואין השיור לזכות עצמו ולא פירות נכסיה לפי שאינן מגופה ולפיכך שנינו גט ואינו גט לפי שאין אנו יכולין לקיים השיור בשום ענין, מכל מקום עדיין קשה לי דאפילו בגט מאוחר נאמר כן דמאי שנא מאוחר לדברי הרב ז"ל מכותב מעכשיו ולאחר שלשים יום.

ונראה דעיקר קושייתם אינה דגט מאוחר אף כשתמצא לומר שהוא ראוי לגרש בו מעתה כסברתו של הראב"ד ז"ל מכל מקום אין ראוי לפוסלו משום פירות דהא ידעה וקא מחלה כשאר גיטי ממון מאוחרין דעלמא דמכשרינן משום דידע וסבר וקביל, ותמה על עצמך שאין בו זמן משום פירות אמאי פסול דהא לא חששו אלא להפסד לקוחות אבל להפסד בעלי דבר עצמו לא חששו, אלא שיש לומר דהכא כיון שבידו לגרשה בעל כרחה והיא אינה יכולה לברר לעולם מתוך הגט מאיזה זמן נכתב שתזכה היא בפירותיה דין הוא שנפסול את הגט בכך שהרי אי אפשר לה בלא בית דין ואם לא תמצא בית דין הרי היא מפסדת ולא שייך למימר בכי הא ידעה וקא מחלה כטעמא דשטרי חוב המאוחרין (שביעית פ"ו מ"ה) דמכשרינן מהאי טעמא, אבל מכל מקום במאוחר הרי אינה מפסדת פירות כלל דפירי דמשעת הגט הרי נתברר מתוך הגט ואינה צריכה לטרוח אחר בית דין להראות זמן גיטה ואי משום פירי דמשעת נתינה ועד זמן הכתוב בגט הרי היא יכולה שתלך לבית דין ותראה להן את גיטה והם כותבין לה דמשעת זמן פלוני נמסר גיטה לידה ותלך ותטרוף לקוחות מעתה ואם לאו היא תחוש לעצמה ולמה נפסול את הגט בכך, ואפילו לא תמצא בית דין לשעתה דבר מועט הוא ולא פסלינן ליה בכך, ועוד דאפילו לשבוע דקמיה ומשבוע דבתריה [מכשרינן] כדאמרינן לקמן (בע"ב) כנ"ל.

רבי שמעון בן לקיש מאי טעמא לא אמר כרבי יוחנן זנות לא שכיחא. כלומר, זנות כזה דבעדים והתראה לא שכיחא, ואי נמי שתהא בת אחותו אבל ודאי לזנות בעלמא ושבסתר שכיחא ועבדינן לה תקנתא וכדתנן (ריש כתובות ב, א) בתולה נשאת ליום רביעי שאם היה טוען טענת בתולים משכים לבית דין אלמא בכי הא עבדינן תקנתא, אלא פירושא כדכתיבנא.

דף יז - ב

ורבי יוחנן מאי טעמא לא אמר כריש לקיש קסבר יש לבעל פירות עד שעת נתינה. פירש רש"י ז"ל הילכך זמן כתיבת הגט לא מהני מידי דכי אתיא למיטרף לקוחות בעיא לאיתויי סהדי אימת מטיא גיטה לידה. פירוש לפירושו דאי משום פירות זמן הכתוב בגט לא מעלה ולא מוריד דאפילו כתב בו זמן אינה טורפת פירות מן הזמן הכתוב בגט שאין אומרים ביום חתימתו נמסר בידה אלא חוששין לו וכל שתבוא לטרוף אומרים לה הבא ראיה אימת מטא גיטא לידך דפעמים שאדם מקדים כתיבתו לנתינתו. והקשו עליו (בתוס' כאן בד"ה עד) מהא דאמרינן בבבא מציעא (יט, א) מצא גט אשה בשוק בזמן שהבעל מודה יחזיר לאשה, ופריך (יט, א) וליחוש שמא כתב ליתן בניסן ולא נתן עד תשרי ואזל וזבין פירי מניסן ועד תשרי ומפקא ליה לגיטא דכתיב בניסן ואתיא למטרף לקוחות שלא כדין ומשני דכי אתיא למיטרף אמרינן לה אייתי ראיה אימת מטא גיטא לידך, משמע דדוקא באותו שנפל ואיתרע ליה הוא דאמרינן דכי אתיא למיטרף מצרכינן לה לאיתויי ראייה אימת מטא גיטא לידה אבל בגיטין דעלמא דלא איתרעו להו דנפקין מתותי ידה חזקה ביום שנכתב ונחתם בו ביומו נמסר לה.

אלא הכי פירושא קסבר יש לבעל פירות עד שעת נתינה וכיון דלא מפסדא מידי בפירי דעד שעת נתינה דמדינא דבעל נינהו תו ליכא למיחש לפירות דלפירות דמשעת נתינה ואילך היא תחוש לעצמה תלך לבית דין ויכתבו לה שביום פלוני הוציאה גיטה לפניהם ותלך ותטרוף פירות מעתה.

ואם תאמר אם איתא דבשאר גיטין דעלמא כי אתיא למיטרף לא מצרכינן לה לאיתויי ראיה אימת מטא גיטא לידה אם כן היאך כותבין גט לאיש אף על פי שאין אשתו עמו (ב"ב קסז, א) ליחוש שמא כתב ליתן בניסן ולא נתן עד תשרי, ולא נכתוב אלא במעמד שניהם וימסרנו לידה בפנינו וכדפרכינן בבבא מציעא (יב, ב) גבי כותבין שטר ללוה אף על פי שאין מלוה עמו ואיצטריך לאוקומה התם בשטרי אקניתא דמשעת קנין שעבודי משעביד נפשיה.

וי"ל דלהכי לא חיישינן בגיטין דלא מקדים איניש פורענותא לנפשיה וכדאמרינן לקמן (יח, א) כתביה ואנחיה בכיסתיה מאי, ומשני לא מקדים איניש פורענותא לנפשיה, ואינו רגיל להשהותו אחר כתיבתו עד שיתננו לה או לשלוחה או לשליח דהולכה, וההוא קלא אית ליה כגיטין הבאין ממדינת הים דאמרינן דאית להו קלא והכל יודעין מתי נמסר לידה, וכן נמי במשליש גט לאשתו קלא אית ליה והכל יודעין באיזה זמן מסרו שליש לידה דקול יוצא לגט הניתן על יד שליש ועל יד שליח.

ומיהו לפי פירוש זה אם איתרמי דלא מסרו ביום כתיבתו אינו רשאי ליתנו אלא על ידי שליח כדי שיצא עליו קול שלא נמסר ביום שנכתב ולא תבוא לטרוף שלא כדין.

ואי נמי י"ל דכיון שהגט צריך ליתנו בעידי מסירה וצריכין העדים לקרותו, כשרואין שזמנו קודם לנתינתו מוציאין קול שזמנו קודם וכי אתיא למיטרף אמרו לה לקוחות אייתי ראיה אימת מטא גיטא לידך, אי נמי שעל ידי הקול הכל זוכרין יום מסירתו, והא דאמרינן לקמן בגיטין הבאים ממדינת הים הנהו קלא אית להו, לאו למימר הנהו דוקא דאתו ממדינת הים אלא הנהו דזמנן קודם למסירתן קלא אית להו, וגבי אותביה בכיסתיה דלא משנינן הכי קלא אית ליה משום דמקשה מיחש הוה חייש דמנח ליה בכיסתיה ואי זניית יהיב ליה ניהלה בצינעא, ואפילו לרבי מאיר נמי דסבירא ליה עידי חתימה כרתי (לקמן כא ב) מצריך הוא ליתנו לה בפני שנים להחזיקה גרושה בפני שנים דאין דבר שבערוה פחות משנים וכדאיתא בירושלמי (בפ"ק ה"א) וכן אומר רבינו תם ז"ל (מובא כאן בתוס'), ולפי פירוש זה אי איתרמי הכי שלא נמסר ביום כתיבתו אין בכך כלום נותנו לה בפני שנים וקורין אותו והקול יוצא וכשתבא לטרוף אמרינן לה אייתי ראייה אימת מטא גיטה לידה ולקמן גבי גיטין הבאין ממדינת הים (יח, א) נאריך בה יותר בסייעתא דשמיא.

בשלמא לרבי יוחנן היינו דאיכא בין רבי שמעון ורבנן. דרבי שמעון סבר זמן משום פירות ומשעה שנתן עיניו לגרשה שוב אין לו פירות הילכך לאו מוקדם הוא דכדין טרפא וזנות לא שכיחא, ורבנן סברי דמשום בת אחותו הוא אבל משום פירות לא, דיש לבעל פירות עד שעת נתינה.

אלא לרשב"ל מאי איכא בין רבי שמעון לרבנן. דהא לכולי עלמא משום פירות הוא, ואם כן מאי טעמייהו דרבנן דפסלי.

ופריק פירי דמשעת כתיבה עד שעת חתימה איכא בינייהו. דלרבנן לית לה עד שעת חתימה והילכך נכתב ביום ונחתם בלילה מוקדם הוא ופסול ורבי שמעון סבר לאו מוקדם הוא דמשעת כתיבה אית לה פירי.

ואקשינן והא איפכא שמעינן להו דאיתמר מאימתי מוציאין לפירות וכו' איפוך כלומר בתרייתא ואימא רבי יוחנן אמר משעת נתינה ורשב"ל אמר משעת כתיבה. כן דעת רבינו אלפסי ז"ל דבתרייתא אפכינן וכן כתב הרמב"ם ז"ל, וכן היא בפירושי ר"ח ז"ל אימא רבי יוחנן אמר משעת נתינת הגט וריש לקיש אמר משעת כתיבה.

וקשיא לי, דריש לקיש ודאי כרבנן סבירא ליה חדא דרבי יוחנן וריש לקיש לאו בפלוגתא דרבי שמעון ורבנן קא מיפלגי דאם כן גבי מתניתין הוה ליה לאיפלוגי ולומר ריש לקיש אמר הלכה כרבי שמעון ורבי יוחנן אמר הלכה כרבנן, ועוד דמסתמא לא שביק ריש לקיש רבנן ועביד כרבי שמעון ואם כן היכי קאמר משעת כתיבה דהא איהו הוא דאמר דרבי שמעון ורבנן בפירי דמשעת כתיבה ועד שעת חתימה קא מיפלגי רבנן סברי משעת חתימה ורבי שמעון סבר משעת כתיבה, ועוד דריש לקיש הוא דאמר לקמן (יח, ב) רבי יוחנן אמר שנים משום עדים וכולן משום תנאי ורשב"ל אמר כולן משום עדים מאי בינייהו כגון דחתימי תרי מנייהו ביומיה ואינך מכאן ועד עשרה ימים לרבי יוחנן דאמר שנים משום עדים כשר לריש לקיש דאמר כולן משום עדים פסול דמוקדם הוא אלמא ריש לקיש משעת חתימה סבירא ליה כרבנן.

וי"ל דכתיבה דהכא היינו חתימה דהכל בכלל כתיבה היא וכדדרשינן וכתב דקרא לרבי מאיר דהיינו חתימה וכל הגט שנכתב שלא לשום אשה דאמרינן לקמן (כג, א) אימר שנחתם, כלומר פריש נחתם מדלא קאמר תני, וכשהוא כותבו כאילו כותב לשמה ומפרשינן, כשהוא חותמו כאילו כותבו לשמה, והיינו דלא דק רשב"ל הכא בלישניה למינקט משעת חתימה משום דלא דייקינן בין כתיבה לחתימה אלא בזמן שהוא מזכיר כתיבה וחתימה, אבל כשאינו רוצה להזכיר אלא חתימה שפיר קרי לחתימה כתיבה.

ועוד דאף כשתמצא לומר דכתיבה היינו כתיבה ממש לאו משום כתיבה דוקא קאמר אלא משום דשעת כתיבה ושעת חתימה לרבנן חדא היא דאלו נכתב ביום ונחתם בלילה פסול והכא לאו לאיפלוגי בגט עצמו בהכשרו ופסולו פליגי אלא בבאה לטרוף בגט כשר מאימת מוציאה פירות ובודאי אין לך גט כשר לרבנן שאין כתיבתו וחתימתו ביום אחד ואי עסוקין באותו ענין אף הוא טורף משעת כתיבתו דיש לו קול כנ"ל (בד"ה ור"י).

ולענין פסק הלכה: קיימא לן כרבי יוחנן דאמר משעת נתינה כדעת רבותינו הגאונים ז"ל דברייתא דבתרייתא אפכינן ולא קמייתא וכן כתב ר"ח ז"ל וקיימא לן כרבי יוחנן.

ויש מי שאומר משעת כתיבה כמו לענין שלשה חדשים עד כאן. ורבינו אלפסי ז"ל כתב דאינו דומה לענין שלשה חדשים דהתם מאימתי מונין לגט ביחוד תליא מילתא וכיון דאינו מתייחד עמה משעת כתיבה מונין משעת כתיבה אבל הכא לענין פירי בפרקונה תליא מילתא דאמרינן (כתובות מז, ב) תקנו פרקונה תחת פירות וקיימא לן דלא פקע פרקונה מיניה עד דמטי גיטא לידה הילכך כל כמה דמיחייב בפירקונה אית ליה פירי ושמעת מינה דהלכתא כרבי יוחנן דאמר יש לבעל פירות עד שעת נתינה עד כאן.

והרב בעל העיטור כתב מסתברא מדגרסינן בירושלמי (כאן הלכה ב) רבי יוחנן אמר משום אכילת פירות, שמע מינה דקמייתא אפכי, ורבי יוחנן וריש לקיש קיימא לן כרבי יוחנן דאמר זמן משום פירות, ועוד מדגרסינן בפרק כל הגט (כו, ב) ומקום הזמן קא פסיק ותני לא שנא מן האירוסין ולא שנא מן הנישואין ואסיקנא דעולא סבירא ליה משום תקנת ולד ולא משום בת אחותו, ולפי' דרבוותא רמי בר חמא הכי סבירא ליה דאמר רמי בר חמא (יבמות נב, א) הרי אמרו אמר ללבלר כתבו גט לארוסתי לכשאכנסנה אגרשנה הרי זה גט שמע מינה דרמי בר חמא לא סבירא ליה משום בת אחותו והלכך עולא ורמי בר חמא וריש לקיש קיימי בחדא שיטתא ורבי יוחנן יחידאה הוא ולית הילכתא כוותיה, ועוד דרבי שמעון דמתניתין נמי סבירא ליה משום פירות הוא וכן הלכתא עד כאן לשונו.

ונראה לי דאין כאן ראיה כלל, דהתם עולא דאוקי מתניתין משום תקנת ולד ואליבא דמאן דאמר משום פירות הוא דקאמר דלדידיה הוא דאיצטרכינן לאהדורי אטעמא וכדאמרינן בשלמא למאן דאמר משום בת אחותו איכא אלא למאן דאמר משום פירי ארוסה מי אית ליה פירי ועלה קא מהדר רב עמרם הא מילתא שמעת מיניה דעולא דאמר משום תקנת ולד אלמא לפרוקי מתניתין אליבא דמאן דאמר משום פירות הוא דקאמר ודילמא לא סבירא ליה כוותיה, ועוד דההוא טעמא סליק לכולהו, והא דמפרש נמי עולא טעמא דברייתא דקתני (לקמן כו, ב) כתבו גט לארוסתי לכשאכנסנה אגרשנה אינו גט, משום גזרת שמא יאמרו גיטה קודם לבנה, ולא מפרש לה משום בת אחותו, דילמא משום דניחא ליה לאוקומה ככולהי אמוראי, אי נמי כיון שנותנו לה על ידי שליח תו ליכא למיחש לא לבת אחותו ולא לפירות דכל שניתן על ידי שליח קלא אית ליה כדכתיבנא לעיל (בד"ה ור"י) בגיטין הבאין ממדינת הים, ומיהו משום גט ישן איכא, דבי דינא דייקי בתר קלא אבל אינשי דעלמא לא.

וההיא נמי דאמר רמי בר חמא ביבמות (נב, א) אמר ללבלר כתוב גט לארוסתי לכשאכנסנה אגרשנה הרי זה גט, כבר פירשה רבינו תם ז"ל (שם ולקמן כו, ב) שמאחר זמנו עד שעת גירושין ותו ליכא משום בת אחותו ולא משום פירות ולא משום גט ישן, ובעלי התוספות ז"ל פירשוה בשאינו כותב עכשיו אלא שמצוהו לכתוב לה גיטא כשיכנסנה ונמצאת כתיבתו וזמנו משעת גירושין ולקמן בפרק כל הגט (כו, ב) כתבתיה בסייעתא דשמיא.

והא דגרסינן נמי בירושלמי (שם) רבי יוחנן אמר משום אכילת פירות לא משגחינן ביה דלכאורה לא משמע הכין בגמרין, מדקאמר איפוך ולא קאמר אלא איפוך, ועוד דסוגיין בעלמא הכין דאי מפכינן קמייתא אם כן אין לבעל פירות משעת כתיבת העדים ואילך ואפילו לרבנן אליבא דר"י דקיימא לן כוותיה, ואילו בבבא מציעא (יח, ב) גבי מצא גט אשה בשוק אקשינן בזמן שהבעל מודה מיהא יחזיר וניחוש דלמא כתב ליתן בניסן ולא נתן עד תשרי ואזיל וזבין פירי מניסן עד תשרי ומפקא גיטא דכתיב בניסן וטרפא לקוחות שלא מן הדין ואם איתא מדינא טרפא לה דהא מוציאין פירות משעת כתיבה כלומר משעת כתיבת העדים, אלא שמע מינה דהכי קיימא לן דיש לבעל פירות עד שעת נתינה וכלישנא קמא דרבי יוחנן דאמר משום בת אחותו ואיפוך בתרייתא, ודוחק הוא לומר דהתם לפרוקה למתניתין אף לריש לקיש הוא דבעינן.

גזייה לזמן ויהביה ניהלי מאי, אמר ליה לרמאי לא חיישינן. פירש ר"ח ז"ל לרמאי לא חיישינן וכשר הוא, וכן כתב הרמב"ם ז"ל (בפ"א מהל' גירושין הכ"ו) דגזייה לזמן כשר, ומשיאין אותה בגט זה לכתחלה דומיא דכתוב בו שבוע שנה חדש שבת דכשר לכתחלה.

ונראה שהוצרכו ז"ל לומר כן, דאי בדיעבד ולומר שלא תצא, ומיהו לכתחלה לא תנשא, אם כן מאי קמבעיא ליה גזייה לזמן מאי, [נימא] דאהני דלכתחלה לא תנשא כדמשני גבי שלשה גיטין פסולין.

ותמיהא לי דמאי איכא בין לא כתב בו זמן ובין כתב בו זמן וגזייה אטו העברת קולמוס בקלף מכשירו, ועוד מאן לימא לן דבאותו קרע, זמן היה כתוב בו דילמא קרע היה בו מעיקרא, ועוד דאם איתא מאי קאמר לרמאי לא חיישינן דהא בכל שמשיאין אותה בו לכתחלה לא שייך ביה רמאות דאטו בכתב בו שבוע שנה מקריא ליה רמאי הא ודאי מדאמרינן לרמאי לא חיישינן משמע דמיחש הוא דלא חיישינן הא אילו ידעינן לא מנסבינן לה ביה.

אלא ודאי משמע דהכי פירושא גזייה לזמן שהכשירו חכמים את הולד אם נשאת בו בגט שאין בו זמן מה הועילו חכמים בתקנתן דאכתי איכא משום בת אחותו ומשום פירות, ומשני לרמאי דליכתוב ולגזייה לא חיישינן, וכן פירש רש"י ז"ל (כאן) לרמאי בדבר שהוא ניכר כזה לא חיישינן. ואם תאמר אם כן אמאי לא משני כדשני ליה מעיקרא אהני דלכתחלה לא תנשא.

זו אינה קושיא לפי מה שפירש"י ז"ל (בד"ה אהנו) דהכי קאמר שלשה גיטין פסולין ואם נשאת הולד כשר מה הועילו חכמים בתקנתן אהנו דלכתחלה לא תינשא וכיון דהכי הוא אי בעי לכתוב גט בלא זמן ולחפות על בת אחותו או למכור בפירות לא כתבי ליה ס[ו]פרי הדיינין ולא חתימי עליה עד כאן לשונו, והיינו דקא מבעיא ליה גזייה לזמן בתר ההוא פירוקא כלומר תינח דאי לא כתיב ביה זמן כלל דלא חתמי ביה סהדי אבל היכא דכתביה ואחתמיה ובתר הכי גזייה לזמן מאי איכא למימר ואהדר ליה לרמאות ניכר לכל כזה לא חיישינן וזה נכון.

כתוב בו שבוע שנה חדש שבת מהו, אמר ליה כשר. כלומר, ואפילו לכתחלה, וכן נמי אי לא כתב בו זמן כלל אלא שכתב בו אני היום גרשתיך כשר, דהיום אותו יום שהוא יוצא בו משמע והרי הוא כאילו כתב בו זמן של יום זה וכדתניא (בתוספתא פ"ז, ה"ו) גט שיש עליו עדים ואין בו זמן, אבא שאול אומר אם כתוב בו אני היום גרשתיך כשר.

אמר ליה רבינא לרבא כתביה ואותביה בכיסתיה דאי פייסא תפייס מאי. פירש רש"י ז"ל מה הועילו חכמים בתקנתן בין לענין זנות בין לענין פירות דטרפא לקוחות מיום הכתיבה, ואף על גב דרשב"ל סבירא ליה לעיל משעת חתימה וכיון שכן לאו מוקדם הוא וכדין טרפא הני מילי היכא דיש בדעתו לגרשה מעתה אבל זה שלא גמר בדעתו לגרשה אלא אם תתפייס ותשקוט הקטטה שביניהן יקרענו, בכי האי מודה הוא דאין לה פירות עד שעת נתינה. ומכל מקום קשה עליו דלכאורה משמע דמה הועילו חכמים בתקנתן מחמת עיקר חשש תקנת זמן הוא דקאמר דהיינו משום פירות דידה שלא תפסידם וכאן אינו אלא משום פירות דלקוחות שלא תטרוף לקוחות שלא כדין, ובתוספות פירשו דבעיא זו ובעיא דגיטין הבאין ממדינת הים דבסמוך למאן דאמר משום פירות ניחא דהא לית לה פירי כדיני' וכדין טרפה לקוחות מזמן חתימה אבל למאן דאמר משום בת אחותו קאמר.

דף יח - א

ומשני לא מקדים איניש פורענותא לנפשיה. כלומר, ולא מקדים ליה. וקשיא לי דהא עיקר תקנה לריש לקיש משום חשש זה הוא דפעמים כותבו בניסן ואינו נותנו עד תשרי ומפסיד לה פירות דמשעת כתיבה עד שעת נתינה, ועוד דלפי מה שפירש רש"י ז"ל למעלה גבי רבי יוחנן דאמר יש לבעל פירות עד שעת נתינה וכל אימת דמפקא גיטא אמרינן לה אייתי ראיה אימת מטי גיטא לידך משמע דאף רבי יוחנן אית ליה דחוששין למקדים וכותב קודם נתינתו, ומיהו איכא למימר דלא אמרינן לא מקדים וכתיב אלא במי שלא גמר בדעתו לגרשה אלא אם לא תתפייס יגרשנה ובכי הא הוא דקרי ליה פורענותא ובכי הא לא מקדים לה אינשי אנפשיה וכן פירש רש"י ז"ל.

ומיהו לפום הדין פירושא אכתי תקשי לי מתניתין דגט פשוט (ב"ב קסז, א) דתנן כותבין גט לאיש אף על פי שאין אשתו עמו ולא חיישינן שמא כתב ליתן בניסן ולא יתן עד תשרי וכבר הקשינוה למעלה (יז, ב בד"ה ור"י) ופירקנוה דלא מקדים איניש פורענותא לנפשיה כדאמרינן הכא, ואי לא קרי' פורענותא אלא בכותב על הספק הדרא קושיין לדוכתא אלא אם כן נתרץ על דרך תירוץ הלשון האחרון שכתבנו שם, וצריך עיון.

גיטין הבאין ממדינת הים מה הועילו חכמים בתקנתן, הנהו קלא אית להו. פירש רש"י ז"ל (כאן) ובין לענין זנות בין לענין פירות בעי לאיתויי ראיה אימת מטא גיטא לידה. ותימה דלענין זנות אף על פי שידוע שנכתב קודם מסירתו מכל מקום ספק נפשות להקל ויכולה לומר דקודם שזינתה נתנו לה. ויש לפרש (כן תי' התוס') הני קלא אית להו דכיון שרואין שזמן הגט מוקדם לנתינתו אית לה קלא למלתא ורמו אנפשיהו ומדכר דכירי מתי נמסר לה.

וקשיא לי, אם כן גט מוקדם אמאי פסול שהרי כיון שזמנו קודם לנתינתו קול יוצא ורמו אנפשייהו ומדכרי, ושמא נאמר דלא סמכו על יציאת קול אלא בגיטין הבאין ממדינת הים דאי אפשר בלאו הכי ומשום עגונה הקלו אבל בגיטין דעלמא דאפשר ליתנו ביום כתיבתו לא הקילו, אלא דמשליש גט לאשתו קשיא דאפשר בלאו הכי.

אלא נראה כלשון הראשון שכתבתי למעלה (יז, ב ד"ה ור"י) דדוקא בגט המשתלח או הניתן על ידי שליש הוא דאמרינן דיש לו קול אבל בגיטין דעלמא לא, ולפי פירוש זה אף גט מוקדם אם נתנו לה על ידי שליח כשר.

המשליש גט לאשתו ואמר לו אל תתנהו לה אלא לאחר שלשה חדשים משנתנו לה מותרת לינשא ולגט ישן אין חוששין שהרי לא נתייחד עמה. פירש רש"י ז"ל המשליש גט לאשתו והוא הלך לדרכו. ואינו מחוור, דאף על פי שהוא בעיר אין חוששין שמא נתייחד עמה והיינו רבותא דלגט ישן אין חוששין דנקט הכא, ובאידך ברייתא דלעיל נמי נקט אין חוששין לגט ישן לרבותא דלא תימא כיון דצריכה להמתין שלשה חדשים, אלמא לשמא נתייחד עמה חיישינן אם כן היכי מגרשא בזה דגט ישן הוא. לא היא דודאי לגט ישן לא חיישינן שהרי לא נתייחד עמה ומיהו צריכה להמתין כדי שלא יאמרו שתי נשים בחצר אחת זו אסורה וזו מותרת.

מה מעשה בית דין נכתב ביום ונחתם בלילה. משום דמשעת פסק דין אית ליה קלא וגבי ממשעבדי, כדקיימא לן בכמה דוכתין (ב"מ טו, א) אף כתובה נכתבת ביום ונחתמת בלילה. דכתובה כמעשה בית דין דמיא ומשום איחתוני הוא וכיון דאיחתני להו גמר ומשעבד נפשיה, ומיהו דוקא עיקר כתובה הוא דאמרינן דהוי כמעשה בית דין ונכתבת ביום ונחתמת בלילה אבל תוספת לא, ותדע דהתם בכתובות (נד, א) לא מני להא בהדי אינך כולהו והדין נותן דמנה מאתים כיון שהקול יוצא שנכתבה כתובה הכל יודעין אם בתולה היא שכתובתה מאתים ואם אלמנה היא שכתובתה מנה אבל תוספת, עדים הוא דמפקי קלא בסך הכתובה דיש כתובתה מרובה ויש כתובתה מועטת, ומיהו אם קנו ממנו בשעת כתיבה שפיר דמי דמשעת קנין שיעבד נפשיה.

כתובתא דחייא בר רב איכתיב ביום ואחתום בלילה, הוה רב התם ולא אמר להו מידי. לימא כשמואל סבירא ליה דאמר כתובה כמעשה בית דין, לא, עסוקין באותו ענין הוו דתניא אמר ר"א בר' יצחק לא שנו כל הגט שנכתב ביום ונחתם בלילה פסול אלא שאין עסוקין באותו ענין אבל עסוקין באותו ענין כשר. ואף על גב דדחינן דרב לית ליה דשמואל קיימא לן בהא כשמואל דקיימא לן כותיה (בכורות מט, ב) בדיני בין לקולא בין לחומרא. והרב אלפסי ז"ל (כאן) וכן הרב הלכות גדולות ז"ל שהביאו שקלא וטריא זו בהלכותיהן לאו למימרא שנדחו דברי שמואל בכך, אלא ללמוד מהן שאר שטרות בשעוסקין בהן.

ומיהו תמיהא לי היאך דחה התלמוד בדרך פשיטות דרב לית ליה דשמואל ומעשה שהיה משום שעסוקין באותו ענין הוי דאלמא משמע לכאורה דקיימא לן הכי דדוקא בעסוקין אבל בשאין עסוקין לא, דאם איתא דקיימא לן כשמואל הוה להו למידחי בדרך דילמא משום דעסוקין באותו ענין הוה אבל השתא דאמרינן לא עסוקין באותו ענין הוה, נראה שכך היה דעת התלמוד וצריך עיון.

ואולי נאמר דמעשה שהיה ודאי כן היה וידוע היה להן והכי קאמר לא מעשה שהיה עסוקין באותו ענין הוה והילכך ליכא למשמע מינה אי סבירא ליה כשמואל או לא.

וגט מוקדם כגון שנכתב ביום ונחתם בלילה אם עסוקין באותו ענין כשר כאילו נכתב ונחתם ביום וכדתניא הכא אמר רבי אלעזר וכו', והרמב"ם ז"ל שכתב (בהל' גירושין פ"א הכ"ח) שהוא פסול לא נתברר לי טעמו וצריך עיון.

אמר רבי שמעון בן לקיש לא הכשיר רבי שמעון אלא לאלתר אבל מכאן ועד עשרה ימים לא חיישינן שמא פייס. פירש רש"י ז"ל שמא פייס את אשתו בתוך כך ובא עליה והוי גט ישן. ורבי יוחנן אמר אפילו מכאן ועד עשרה ימים אם איתא דפייס קלא אית לה למילתא. שהשכנים והשכנות שומעים תיגרה וקטטה שבין איש לאשתו וכאשר ישקוט ריבם הכל מרגישין. ותמיהא לי דהא גט ישן לא הוי אלא כשראוהו שנתייחד עמה, הא סתמא לא חיישינן שמא נתייחד ונתיישן הגט, וכדתנן (לקמן עט, ב) איזה גט ישן כל שנתייחד עמה משכתבו לו דאלמא דוקא בשנתייחד הא סתמא לא, ועוד דלכאורה הא דאמרינן מכאן ועד עשרה ימים לא מכשר, הכי קאמר לא מכשר אלא מודה להו לרבנן בהא ומסתמא מטעמייהו דרבנן מודה להו דהיינו משום פירות דאתיא למיטרף לקוחות שלא כדין בגט זה, ואי משום גט ישן כיון שנתגרשה בו נתגרשה ותנשא לכתחלה וטורפת היא לקוחות מזמן כתיבה או מזמן חתימתו למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה, ועוד הקשה עליו רבינו תם ז"ל (כאן בתוס' ד"ה שמא) דפייס לא משמע פייס ובא עליה מדאמרינן בשילהי מי שאחזו (עו, ב) ולגט ישן אין חוששין שהרי לא נתייחד עמה ופריך עלה וליחוש שמא פייס משמע דתרי מילי נינהו, ועוד דלמה ליה למיפרך התם שמא פייס ובא עליה דאפילו לא בא עליה מכיון שבא בטל תנאו ואפילו לאחר שלשים [יום] לא תנשא.

ופירש רבינו תם ז"ל דהכא הכי קאמר שמא פייס כלומר נתפייס ובטל הגט, ואמר לו רבי יוחנן אם איתא דנתפייס ושקטה מריבה שביניהן קלא אית ליה, ובפרק כל הגט (כט, ב) גבי ההוא גברא דשדר גיטא לדביתהו ואמר ליה לשליח לא תתביה ניהלה עד תלתין יומין ואמרינן התם דחיישינן שמא פייס, הכי נמי קאמר שמא נתפייס ובטל הגט.

ומיהו בההיא דבפרק מי שאחזו (עו, ב) דאם לא באתי אי אפשר לפרש שמא נתפייס ובטל הגט, שהרי אין בידו לבטלו דהתם על מנת שאעבור מנגד פניך גרסינן וכדמוכח בתניא כותיה דרבי יוחנן כדבעינן למיכתב קמן (בד"ה תניא) בסייעתא דשמיא וקיימא לן כל האומר על מנת כאומר מעכשיו דמי (לקמן עד, א) וכיון שאמר לה מעכשיו שוב אין יכול לבטלו.

אלא הכי פירושא שמא נתפייס ומתוך פיוסו חזר ובא ונתבטל הגט על ידי ביאתו והיכי קתני ולאחר לא תנשא עד שלשים יום והא אפילו לאחר שלשים יום שלא ראינוהו שבא יש לחוש שמא נתפייס ובא בסתר ונתבטל תנאו ומשום דעיקר ביטולו תלוי בפיוסו שנתפייס ובא נקט שמא פייס, ומיהו התם איכא נוסחאי דלא גרסי על מנת אלא כל זמן שאעבור מנגד פניך ולאותה גירסא היה איפשר לנו לפרש שם שמא נתפייס ובטל הוא את הגט, ואפילו לגירסת הספרים דגרסי על מנת יש לפרשה שמא פייסה ובטלו שניהם את הגט כמו שאני עתיד לכתוב שם בסייעתא דשמיא.

ואם תאמר ולפי פירושו של רבינו תם ז"ל מאי קאמר הכא שמא פייס וביטל הגט, מכל מקום הרי חזר והחתימו בעדים ונתנו לה לאחר עשרה ימים, וכיון שכן יכול הוא לגרש בו, דהא קיימא לן כרב נחמן דאמר בריש פרק השולח (לב, ב) שחוזר ומגרש בו, ודלא כרב ששת דאמר דכיון שביטלו אינו חוזר ומגרש בו.

ותירץ ר"י זצ"ל דהתם בשלא ביטל את הגט אלא השליחות וכדמשמע מתוך גירסת הספרים שבריש האומר בקידושין (נט, ב) נהי דבטליה מתורת שליחות מתורת גט מי בטליה אלמא משמע דמשום דלא בטליה מתורת גט אלא מתורת שליחות הוא דחוזר ומגרש בו הא בטליה בטיל ואינו חוזר ומגרש בו, אלא מיהו לקמן בפרק השולח (שם) גרסינן נהי דבטליה מתורת שליחות גט מי בטיל ואף על גב דמבטל ליה בפירוש משום דלגבי גט גופיה הוי כמו דיבור ומעשה ואין דיבור מבטל מעשה.

ובתוספות העלו את הענין בקושי, דהכא לאו בשהחתימו הוא לאחר עשרה ימים אלא שהוא ציוה לעדים עכשיו לחתמו מכאן ועד עשרה ימים אי נמי שנשתהו העדים עד עשרה ימים הילכך חיישינן שמא פייס ובטלו והעדים הם שחתמוהו ונתנוהו שלא מדעתו ותירצו את הקשה בקשה ממנו לפי דעתי, דאיפשר לומר כן דלימא ריש לקיש סתם אבל מכאן ועד עשרה ימים לא ואנן ניקום ונימא ואם נתנו לה הוא כסתמא דמילתא יהא גט ודאי כל כי האי גוונא צריך לאודועי, ועוד דלקמן גבי ההוא דאמר להו לעשרה כתבו גט לאשתי וכו' ואתא לקמיה דרבי יהושע בן לוי ואמר כדאי הוא רבי שמעון לסמוך עליו בשעת הדחק אקשינן עליה והאמר ריש לקיש לא הכשיר רבי שמעון אלא לאלתר אבל מכאן ועד עשרה ימים לא ואם איתא דריש לקיש לא אמר אלא במצוה לעדים והן עכבוהו ונתנוהו לה שלא מדעתו היכי אקשינן עליה להדיא והאמר ריש לקיש דילמא עובדא כי הוה בשנתנוהו לה מדעת הבעל דסתמא דמילתא הכי הוה עובדא אלא אם כן תדחה דמעשה שהיה בשנתנוהו לה שלא מדעת הבעל ונודע אצל המקשה וזה דחוק.

ונ"ל לפרש לא הכשיר רבי שמעון אלא לאלתר משום דכיון שנתן עיניו לגרשה שוב אין לו פירות וכי טרפה מזמן הכתיבה כדין טרפה אבל מכאן ועד עשרה ימים מודה להו לרבנן דפסול דחיישינן שמא פייס ובטלו בין כתיבה לחתימה דכל זמן שלא נחתם בין שצוה שלא לחתמו עד עשרה ימים או שידע הוא שלא נחתם עדיין קרוב שימלך בלבו ומבטלו וכיון שכן אף על פי שחזר והחתימו או שחתמוהו הם ונתנוהו לה פסול דחיישינן שמא בטלו וכי טרפה מזמן ראשון שלא כדין טרפה, ואף כשתמצא לומר דחוזר ומגרש בו מכל מקום פירות מיהא אינו מפסיד מחמת גט זה כיון שבטלו, ואם נפשך לומר כיון שגירשה בו ומשעת כתיבתו זכתה היא בפירותיה כי בטלו מאי הוי דכיון שזכתה זכתה. לא היא, דלא אמרו שאין לבעל פירות אלא בשכתב לגרש וגרש ולא נתפייס בין כתיבה לנתינה אבל כשנתפייס בינתיים לא. והגע עצמך בשכתב לגרש ונמלך וקרע הגט ונתפייס שלא לגרש, אם אחר שנתפייס חזר וגרשה כלום הפסיד פירות משעת כתיבת גט ראשון והא נמי להא דמי, ודרב נחמן דאמר חוזר ומגרש בו דווקא ביומו כלומר כתבו בו ביום ובטלו בו ביום דליכא משום פירות.

עוד יש לי לפרש ללישנא קמא דבפרק האומר דאמר ר"ל לא אתי דיבור ומבטל דיבור שיש בו קצת מעשה הא בדיבור גרידא מודה הוא דאתי דיבור ומבטל דיבור הכא נמי כל שביטלו קודם חתימתו כדיבור גרידא דמי דהא מיתלא תלי עד דחתמי ליה סהדי וחתימת סהדי דיבור הוא ועד שלא חתמוהו מודה ריש לקיש דיכול לבטלו וכי בטלו מבוטל לגמרי ובהא לכולי עלמא אינו חוזר ומגרש בו, ודרב נחמן בחתום ולפיכך אף על פי שביטלו אינו מבוטל לכולי עלמא ואפילו לרבי יוחנן דמתורת גט אינו מבטלו וכדאיתא התם בפרק האומר, ואמר ליה רבי יוחנן אם איתא דפייס וביטל קלא אית לה למילתא. והשתא לא תיקשי לן לריש לקיש דאמר חוששין שמא פייס וביטל הגט אמאי לא חיישינן נמי בגיטין הבאים ממדינת הים, דכיון שהחתימו ומסרו לשליח אין דרכו לבטלו, ואי משום פירות הא אמרינן דהנהו קלא אית ליה אבל כאן שלא נחתם עדיין בין שצוה הוא שלא חתמו בין שנתעכבו העדים מלחתמו מעצמן, נמלך הוא ומבטלו, ורבי יוחנן סבר דלא חיישינן להכי דאם איתא דפייס קלא אית להו.

ואם תאמר אם כן תיקשי לן הא דאמרינן בפרק כל הגט (כט, ב) ההוא דשדר גיטא לדביתהו ואמר ליה לשליח לא תתביה ניהלה עד תלתין יומין ואסיקנא התם אי לאו דארוסה הויא פסלינן ליה משום דחיישינן שמא פייס והתם הא החתימו ומסרו לשליח, איכא למימר דהתם שאני שהקפיד שלא למסרו לה עד תלתין יומין הילכך רגלים לדבר שעדיין רוצה לתת ריוח לדבר שמא יתפייס ויבטלנו, ואפילו לרבי יוחנן דאמר דאם איתא דפייס קלא אית לה הכא דאיכא רגלים לדבר חיישינן שמא פייס ולא נשמע קולו, ועוד דממרחק אין פיוסו נשמע אלא במי שהוא בעיר שעל ידי השקט הקטטה הכל מרגישין. והא דתנן בפרק מי שאחזו (עו, ב) הרי זה גיטך אם לא באתי מכאן ועד י"ב חדש לגט ישן אין חוששין שהרי לא נתייחד עמה ופרכינן עלה וליחוש שמא פייס, התם נמי כיון שהתנה עמה וגלה דעתו שאינו מגרש מדעתו ורוצה הוא באריכות הזמן כדי שיתבטל הגט, משום הכי חיישינן לה שמא נתפייס וחזר ובא ונתבטל הגט בקיום תנאו, ומיהו אם האמינה לומר שלא בא אין חוששין שמא בא דכיון שהאמינה עליו אם איתא דחזר ובא מודיע היה לכל שחזר ובא כדי שלא תכפור בו ותכחישנו וכיון דלית קלא לביאתו ודאי לא נתפייס ולא בא. אי נמי התם הכי קאמר שמא פייסה מעיקרא ובטלו שניהן התנאי כשהיה הולך ובא, ואפילו איכא סהדי דמסהדי עליה שהיה עמם לבסוף כל שלשים יום במדינת הים אינה מגורשת שהרי נתבטל התנאי מדעת שניהם וכיון שכן אמאי מגורשת ומשני באומר נאמנת עלי לומר שלא פייסתיה ולא נתרצתה לבטל התנאי.

ואי קשיא לך המשליש גט לאשתו ואמר לו אל תתנו לה אלא לאחר שלש חדשים דמשנתנו לה מותרת לינשא מיד ולא חיישינן שמא פייס אף על פי שהקפיד באריכות הזמן, התם ליכא רגלים לדבר שיקפיד על אריכות הזמן כדי לפייס ולבטלו דאיכא למיתלי דשלשה חדשים אלו שאמר משום דיודע הוא שאין מועיל לה הגט כלום עד שלש חדשים משום הבחנה וכיון שאין הפרש בין נתינתו עכשיו לנתינתו מכאן ועד שלשה חדשים מעכבו משום דפעמים שאדם בוש מאשתו ומעכבו כל מה שיכול לעכבו והיינו נמי דמשלישו על ידי שליש ולא נתנו לה בתנאי שלא תתגרש בו אלא מכאן ועד שלשה חדשים.

ומיהו אכתי קשיא לי הא דתנן בפרק השולח (לב, א) ואם משהגיע גט לידה אינו יכול לבטל ואמרינן עלה בגמרא פשיטא לא צריכא דקא מהדר עליה מעיקרא לבטוליה מהו דתימא תיגלי מילתא למפרע דבטולי בטליה קא משמע לן, ואמאי לא חיישינן דילמא בטליה כיון דרגלים לדבר דהא מהדר עליה מעיקרא לבטולי ועוד דהתם משמע דבעל קא מערער ואמר דבטליה דאי לא מאי קאמר תיגלי מילתא למפרע דבטוליה בטליה דהא איהו אמר דלא בטליה אנן אמרינן תיגלי מילתא דבטליה אלא ודאי בשערער עסקינן ואפילו הכי לא חיישינן ומנסבינן לה. וכן נמי עובדא דגידול בר רעילאי (לקמן לד, א) דשדר גיטא לדביתהו ואמרה ליה זיל השתא ופתח איהו ואמר ברוך הטוב והמטיב ואמר אביי ברוך הטוב והמטיב לא בטיל גיטא, אמאי התם נמי ליחוש שמא כיון שנתפייס בטל הגט בפירוש, ומיהו בהא איכא למימר דגידול גופיה מודה דלא בטליה בפירוש אלא ברוך הטוב והמטיב בלחוד הוא דקאמר וגלוי דעתא בלחוד הוא דאיכא ולא ביטול מפורש ומשום הכי אמר אביי דלא מילתא היא, וכי אמרינן ליחוש שמא פייס שמא יבא הבעל ויערער לומר שפייס קאמרינן אבל אם לאו משום חשש ערעורו של בעל אנן לא חיישינן ואף על גב דמית ליה בעל הרי זה גט פסול דכיון דמעיקרא פסלינן ליה משום ערעורו של בעל תו לא מכשרינן ליה, דומיא דגיטין הבאין ממדינת הים דלא פסלינן לה כי לא אמר להו בפ"נ אלא משום ערעורו של בעל ואפילו הכי לעולם פסול ואף על גב דמית ליה בעל ולא ערער, אבל כשהבעל לפנינו ומגלה דעתו שרוצה בביטולו ואינו מבטלו כעובדא דגידול בר רעילאי תו לא חיישינן לשמא ביטל מדשמעינן ליה דאמר הכי ולא בטליה בפירוש, והיינו דכי אמר לה נאמנת עלי לומר שלא פייסתי דלא חיישינן דכיון דהימנה תו לא אתי ומערער. ומההוא (לד, א) דאמר חזו דאתאי ליכא לאקשויי, דהתם הא איכא ידים מוכיחות דלא ביטלו דהא איהו לקיומי תנאיה בעי ולא לבטוליה גיטיה בעי. וסמך לדבר מצאתי בפירושי רש"י ז"ל שכתב בפרק מי שאחזו (עו, ב) שמא פייס כשהוא בא אצלה וכו' ולאחר זמן אתי בעל ומערער ואמר פייסתי עד כאן. והאי נמי (לד, א) דאמר להו רב יהודה לסהדי אתיבו קירא באודניכו לא קשיא לי, דרב יהודה כרשב"ג סבירא ליה דאמר (לג, א) בטלו אינו מבוטל כמו שפירשתי במקומו בסייעתא דשמיא. ומכל מקום ההיא דריש השולח קשיא, דמשמע דבעל עצמו מערער דבטליה מעיקרא ואפילו הכי לא חיישינן ליה, ושמא נאמר דהתם כיון דרהיט בתריה דשליח חזקה לא בטליה דאם כן תרתי למה לי לבטולי דלאו באפיה דשליח והדר לאהדורי ומרהט בתריה לבטולי הא ודאי מדרהיט בתריה דשליח שמע מינה דמעיקרא לא בטליה, וצריך עיון.

ובתוספות ראיתי שהאריכו בפירוקי קושיות אלו ולא נתישבו לי הענינים וזה לשונם: חיישינן שמא פייס, אין להקשות על זה מגיטין הבאים ממדינת הים דלא חיישינן שמא פייס, דהכא הוא דחיישינן טפי שעדיין לא נחתם, אבל קשה מההיא דלקמן בפרק כל הגט (כט, ב) ההוא דשדר גיטא לדביתהו ואמר ליה לשליח לא תתביה עד תלתין יומין וכו' ופריך עלה וליחוש שמא פייס ומשני דארוסה הות, וכן אההיא (עו, ב) דאם לא באתי מכאן עד י"ב חדש וכן אההיא דהרי זה גיטך כל זמן שאעבור מנגד פניך שלשים יום ומוקמינן הנך תרתי באומר נאמנת עלי שלא באתי, ופירש בקונטרס בפרק כל הגט (שם) דאין זה דומה לשולח גט ממדינת הים ואינו קובע זמן לשהותו בידו דהתם ליכא למיחש שמא פייס דמימר אמר הבעל השליח קדמני וכבר הגיע גט לידה ולא עקר נפשיה מספיקא, ואכתי קשה מהמשליש גט לאשתו דלעיל ואמר לו אל תתנהו לה אלא לאחר ג' חדשים ולא פריך עלה וליחוש שמא פייס ושמא יש לחלק שם משום דנקטו שלשה חדשים התלויים בהבחנה ולא קבע הזמן כדי לפייס. עד כאן לשונם.

וזה הענין כדרך פירושו של רש"י ז"ל שפירש שמא פייס ובא עליה, אבל כבר כתבנו למעלה שזה קשה ואינו אלא שמא פייס וביטל, ואם כן אפילו כי לא עקר נפשיה מאי הוי דילמא בדוכתיה עבד בית דין ובטליה וכדתנן (לב, א) בראשונה היה עושה בית דין ומבטלו, ואפילו לאחר שהתקין רשב"ג שלא יהו עושין כן מפני תקנת ממזרים הא קיימא לן כרבי דאמר (לג, א) בטלו מבוטל וכן פסק רבא כותיה לקמן בפרק השולח. ורבינו תם ז"ל היה אומר דהיינו טעמא דלא חיישינן בהמשליש שמא פייס דכיון שהוא בעיר ואינו הולך משם מסתמא מחמת קטטה שביניהם מגרשה ואין מתכוין לטובתה שלא תהא עגונה הלכך אמרינן דאותו זמן שקבע לא נתכוין אלא לצערה ולא להתפייס דלא שכיח דמפייס אחר שנכתב הגט ונחתם מתוך איבה, ואפילו לריש לקיש דחייש הכא שמא פייס קודם חתימה רגיל להתפייס יותר, ועוד דאיכא רגלים לדבר שאינו רוצה לסיים את הגט ולחותמו עד עשרה ימים, ואפילו אמר לעדים לחתום לאלתר אם ירצו והם לא חתמוהו עד עשרה ימים לא מפרסמא מילתא כל כך ולא איתרע קטטייהו כמו היכא דכבר חתמו העדים בגט מחמת הקטטה ומזומן יותר לינתן וכשחוזרין ומתפייסין מרגישין הכל כשישקוט ריבם אבל כל זמן שלא חתמו לית ליה קלא למילתא כל כך וחייש ריש לקיש טפי שמא פייס. ובהנך דלקמן שאינו אצלה תדיר בעיר סתמא לטובתה מתכוין שלא תשב כעגונה ולכך קובע זמן שמא יבוא בתוך כך ויתפייס ואי מפייס נמי לית ליה קלא למילתא, ואפילו רבי יוחנן דהכא מודה התם דמסתמא רבא דכל הגט כרבי יוחנן סבירא ליה ומשמע התם דבנשואה הוה חיישינן שמא פייס. וגם זה אינו מתחוור, דאכתי קשה גיטין הבאין ממדינת הים דלטובתה מתכוין ניחוש שמא פייס וביטל במקומו.

אמר לעשרה כתבו גט לאשתי אמר ר' יוחנן שנים משום עדים וכולן משום תנאי ור"ש בן לקיש אמר כולן משום עדים. ואסיקנא כגון דאמר להו כולכם כתובו ואיכא בינייהו כגון דחתמי תרי מינייהו ביומיה ואינך מכאן עוד עשרת ימים מאן דאמר משום תנאי כשר ומאן דאמר משום עדים פסול דהוה ליה מוקדם, וקיימא לן כרבי יוחנן דאמר תרי משום עדים ואינך משום תנאי ומקיים תנאיה ואזיל, וכן פסק הרמב"ם ז"ל פ"ט, וכן נראה לכאורה מדאמרינן בגמרא להדיא ולחתום בתחלה קרוב או פסול אמרי לה כשר ואמרי לה פסול אמרי לה כשר דתנאי הוא אלמא הלכתא כמאן דאמר משום תנאי, ואף על גב דריב"ל קאי כותיה דריש לקיש כדאמרינן בסמוך והאמר רבי יוחנן שנים משום עדים וכולם משום תנאי ומשני בההיא כרשב"ל סבירא ליה אפילו הכי מדאמרינן תנאי הוא להדיא כרבי יוחנן שמע מינה כותיה עבדינן. אבל הבה"ג כתב דברי ריב"ל דאמר כדאי הוא רבי שמעון לסמוך עליו בשעת הדחק ולא כתב חלוקתן של רבי יוחנן וריש לקיש, משמע דסבירא ליה דדוקא בשעת הדחק כלומר שנשאת בו וכרבי שמעון דמתניתין דמכשר נכתב ביום ונחתם בלילה הא לאו הכי פסול וכרשב"ל דאמר כולן משום עדים.

ולחתום בתחלה קרוב או פסול אמרי לה כשר ואמרי לה פסול אמרי לה כשר דתנאי הוא אמרי לה פסול אתי לאיחלופי בשאר שטרות דעלמא. כלומר שיבואו להכשיר קרוב או פסול בשאר עדיות דעלמא. תימה דהכא משמע דשטר שחתמו עליו ארבעה או חמשה עדים ושנים הראשונים או אחד מהן קרוב או פסול שאין מקיימין את השטר מן השאר, ובבבא בתרא (קסב, ב) תניא הרחיק את העדים מן השטר שני שיטין פסול פחות מיכן כשר, היו ארבעה עדים חתומין על השטר ונמצאו הראשונים קרובים או פסולין מתקיים העדות בשאר, ואמרינן התם מסייע ליה לחזקי' דאמר חזקי' מלאוהו בקרובים כשר, ובתוספתא דמכלתין תניא בפרק בתרא (פ"ז, ה"י) גט שחתמו עליו חמשה עדים ונמצאו שלשה עדים הראשונים קרובין או פסולין תתקיים עדות בשאר עדים, ותירץ ר"י ז"ל דבתחלה דהכא היינו שחתמו הקרובים קודם שחתמו האחרים כל עיקר דהשתא איכא משום איחלופי דמאן דחזי סבר דמאן דחתים קודם הוי עיקר העדות ואתי לאיחלופי ולאכשורי קרובים או פסולין לעדות דעלמא, אבל התם שחתמו הכשרים תחלה אף על פי שחתמו הקרובים אחר כך למעלה לית בה כלום ובכי הא לא אמרינן דהוו העליונים עיקר העדות דודאי ידעו דלמילוי אויר החתימום או לכבוד בעלמא והילכך בין שחתמו למעלה או למטה תתקיים עדות בשאר, וכן היה סבור תחלה רבינו תם ז"ל והא דקתני בברייתא ונמצאו הראשונים קרובים או פסולין רבותא קאמר דאפילו הראשונים דנראין כעיקר העדות אפילו הכי תתקיים עדות בשאר.

ומיהו קשה, דלפי פירוש זה ארבעה או חמשה החתומין על השטר אין העדות קיימת עד שיתקיימו כלן דדילמא מקצתן קרובים או פסולין ולמילויי חתמו או לכבוד בעלמא ולא ידעינן אי בתחלה או באמצע או בסוף, וכי תימא דלהכי לא חיישינן הא כיון דלא קביע להו מקום צריכין אנו למיחש או שלא נכשיר להחתים עליו לעולם קרוב או פסול גזרה שמא יקיימו מן הקרובים, וכדאמרינן בשילהי הזורק (פא, ב) גבי גט מקושר לא הכשירו בו אלא עד אחד קרוב בלבד אבל תרי לא דילמא אתי לקיומיה בתרי קרובים וחד כשר, ואי אפשר לומר כן שאין העדות מתקיימת עד שיתקיימו כלן מדאמרינן בגט פשוט (ב"ב קסג, א) גבי הרחיק העדים מן השטר שטה אחת כשר לא שאנו אלא בין העדים לכתב אבל בין העדים לאשרתא אפילו שטה אחת פסול, ואקשינן בין העדים לכתב נמי דילמא כתב הוא ועדיו בשטה אחת ואמינא לרבות בעדים הוא דבעי כלומר ומקיימו מן העדים שלמטה, ומשני קסבר כל כי האי גוונא אין מקיימין אותו מן העדים שלמטה אלא מן העדים שלמעלה, אלמא משמע מדקא מקשה ואזיל ואמינא לרבות בעדים הוא דבעי דבשאר שטרות לא בעינן שיתקיימו כלן אלא שנים מהן סגי ומדפרקינן נמי כל כי האי גוונא אין מקיימין אותו מן העדים שלמטה אלא מן העדים שלמעלה משמע דבכי האי גוונא אין מקיימין אותו מן העדים שלמטה לבדן הא בעלמא מקיימין מן השנים האחרונים לבדן, על כן חזר בו רבינו תם ז"ל ואמר דדוקא בשחתמו בראש הוא שהכשירו בו בברייתא קרובים או פסולין לפי שבמלוי ההרחק או לכבוד בעלמא דרך העולם להחתימם שם וכדגרסינן ברוב הספרים בברייתא ונמצאו הראשונים קרובים או פסולין דמשמע דוקא הראשונים, וכן הוא גירסת ר"ח זצ"ל, וכן דעת הרב בה"ג דאין מכשירין את הקרובים אלא בתחלה אבל בסוף לא, והילכך כל שעדיו חמשה וארבעה אין מקיימין אותו מן הראשונים אלא מן האחרונים כדמשמע נמי התם בגט פשוט דאמרינן קסבר כל כי האי גוונא אין מקיימין מן העדים שלמטה אלא מן העדים שלמעלה משמע הא בעלמא הוי איפכא, והאי בתחלה דאמרינן הכא היינו שחתם בראש וקודם שחתמו הכשרים כמו שכתבנו.

דף יט - ב

הא דאמרינן: ושאין יודעין לקרות קוראין בפניהם וחותמין. איכא דמקשו בה דעד מפי עד הוא, ותירץ ר"י ז"ל דלא חשיבי עד מפי עד כיון דלא מסהדי אעיקרא דמילתא אלא דאמרי שכך כתוב בשטר, ומיהו מסתבר ליה דבעינן שנים אי נמי חד דמסתפו מיניה כספרי דיינא ורב נחמן. ואיכא מאן דאמר דהכא במכירין קצת אלא שגופן האותיות משונין קצת ואין יכולין לקרות אלא בדוחק וכי הא דאמרינן בסמוך רב יהודה הוה מצטער וקרי, ונראה דהכא שאני דגילוי מלתא בעלמא הוא וגט רמי וקאי קמן ועביד לאיגלויי על ידי אחרים ובכי הא מסתפו ולא משקרי וגלויי מילתא לא קרינן ליה עדות, וכההיא דאשתמודענוהי דאחוהי דמיתנא הוא במסכת יבמות (לט, ב). וכתב הרמב"ם ז"ל קוראין לפניהם וחותמין והוא שיכירו לשון הגט.

אמר רבא הלכתא כרשב"ג ורב גמדא משמיה דרבא אמר אין הלכה כרשב"ג. ואוקימנא אקרייה. פירש רש"י ז"ל דהא דרב גמדא הוא דתרגימנא אקרייה לומר שאם יודעין לחתום אף על פי שאין יודעין לקרות שפיר דמי וקרו קמייהו וחתמי כרבנן ודרב כהנא בשאין יודעין לחתום דגבי חתימה אמרינן לדרב כהנא לעיל, וכן דעת בה"ג ז"ל דרב גמדא אקרייה ודרב כהנא אחתימה, והיינו דרבי אלעזר קרו קמיה וחתים, ורב נחמן קרו קמיה וחתים ואף על גב דאמרי ודוקא רב נחמן וספרי דייני אבל רב נחמן ושאר ספרי שאר אינשי וספרי דייני לא, משום דבממונא חששו דילמא משקר ועוד דקרו קמיה אינשי דמסתפו מיניה לא סמיך עלייהו. והא דאמרינן בסמוך גבי שטרא פרסאי דכי הוה אתיא לקמיה דרב פפא הוה מקרי ליה לשני נכרים זה שלא בפני זה ומגבי ביה, דין מעדות שאני.

אבל ר"ח זצ"ל פירש בהפך, דהא דרב כהנא אקרייה ודרב גמדא אחתימה, וזה קשה חדא דרב כהנא אחתימה איתמרא לעיל כדפירש רש"י ז"ל, ועוד דלעיל באידך פירקין (ט, ב) אמרינן לרבי מאיר מנינא למעוטי מאי למעוטי הא דתניא עדים שאין יודעין לחתום מקרעין להן נייר חלק וממלאין את הקרעים דיו אמר רשב"ג במה דברים אמורי בגטי נשים אבל בשחרורי עבדים ושאר כל השטרות אם יודעין לקרות ולחתום חותמין ואם לאו אין חותמין, ואם איתא דקרייה הוא דפסלינן בשאר שטרות לא הוה ליה לאתויי ברייתא כצורתה דמשמע דמאי דאיתמר בברייתא בהדיא בגט הוא דממעטינן משחרורי עבדים, ואם כדברי ר"ח זצ"ל הוה ליה למישקל ולמיטרח בשקלא וטריא דהכא קרייה מאן דכר שמיה חסורי מיחסרא והכי קתני ושאין יודעין לקרות קוראין בפניהם וחותמין רשב"ג אומר וכו', אלא ודאי משמע לכאורה דחתימה הוא דממעטינן.

נמצא עכשיו לפי הרב בעל ההלכות ורש"י ז"ל דחתימה לא שרינן בשאר שטרות אלא בגיטי נשים לבד ואי מסרטי להו וחתמי מנגדינן להו כרב כהנא. ומיהו אם חתמו איכא מאן דאמר דפסלינן לשטרא דשטרא חספא בעלמא הוא כמי שאין עליו עדים כלל ואפילו מסריה ניהליה באפי עדי מסירה נראה דפסלינן ליה דהוה ליה כמזוייף מתוכו ומודה רבי אלעזר במזוייף מתוכו שהוא פסול, ואיכא מאן דאמר מדאמרינן נגדיה רב כהנא ולא קאמר נגדיה ופסיל ליה לשטרא שמע מינה דשטר כשר הוא וכדאמרינן בעלמא (קידושין יב, ב) רב מנגיד אמאן דמקדש בביאה נגודי מנגיד ליה וקדושיו קדושין, וכן הדעת נוטה דכיון דבגיטין שרינן להו חתימתן חתימה היא וכיון שכן בדיעבד בשאר שטרות אמאי פסלינן ליה לשטרא.

אמר שמואל נתן לה נייר חלק ואמר לה הרי זה גיטיך כשר חיישינן שמא במי מילין כתבו. ואקשינן עלה מדתניא הרי זה גיטיך ונטלתו וזרקתו לים או לאור וחזר ואמר לה שטר פסים הוא לא כל הימנו לאוסרה וטעמא דאיכא כתב הא ליכא כתב לא, ושנינן כי קאמר שמואל נמי דבדקינן ליה במיא דנרא אי פליט פליט ואי לא פליט לאו כלום הוא, ואקשינן תו ודילמא השתא הוא דפליט ומעיקרא כי יהבינן ניהליה נבלע היה הכתב בתוך הנייר ואינו כתב ואסיקנא שמואל נמי חיישינן קאמר. כלומר ספק מגורשת היא ופסולה מן הכהונה. וכתבו בתוספות דהשתא דאסיקנא שמואל נמי חיישינן קאמר תו לא צריכינן לאוקמה בדבדקיניה דכי לא בדקיניה נמי איכא למיחש ומיהו אי בדקיניה ולא פליט ודאי לא כלום הוא. ותמיהא לי דאם כן הוה ליה למימר אלא שמואל חיישינן קאמר, אלא ודאי לכאורה משמע דאשנוייא קמא סמכינן לומר דכיון דליכא כתב אפילו מיחוש לא חיישינן עד דבדקינן ליה ופליט וכי פליט נמי אינה מגורשת ודאית אלא ספק מגורשת ופסולה מן הכהונה. ואי קשיא לך הא דאמרינן לקמן גבי האי דעאל לבי כנישתא ושקל ספר תורה ויהביה לאיתתיה אמר רב הונא למאי ניחוש לה אי משום מי מילין אין מי מילין על גבי מי מילין, ואם איתא דלא חיישינן ליה כלל עד דבדקינן ליה מאי איריא משום דאין מי מילין על גבי מי מילין תיפוק ליה דלא בדקיניה ולא פליט, הא ליתא דהיא היא והכי קאמר אי משום מי מילין ונבדקיה אי פליט או לא לא איפשר למבדקיה דאין מי מילין על גבי מי מילין ואינו ניכר וכיון שכן אפילו אי כתיב במי מילין לאו כלום הוא דלאו כתיבה היא.

אמר אמימר משמיה דרב דימי מנהרדעי הני בי תרי דיהבי גיטא קמייהו צריכי למקרייה. ואקשינן עלה מדתניא הרי זה גיטך נטלתו וזרקתו לים או לאור או לכל דבר האבד וחזר ואמר שטר פסים הוא מגורשת ולא כל הימנו לאוסרה ואי אמרת צריכי למקרייה לבתר דקריוה מי מצי אמר לה הכי לא צריכא לבתר דקריוה עיילי לבי ידיה ואפקה מהו דתימא חלופי חלפיה קא משמע לן. וההיא דשמואל דנתן לה נייר חלק הא אסיקנא שמואל חיישינן קאמר, והכא נמי אף על גב דלא קריוה חיישינן לה ופסלה מן הכהונה. ולפי מה שפירשתי דשמואל דוקא בדבדקיה ופליט ההיא נמי איכא למימר דבדקיניה ופליט וכיון דקריוה לבסוף כשר אלא דחיישינן דילמא השתא הוא דפליט ואינה אלא ספק מגורשת, ומדלא פרקינן הא לכתחילה הא דיעבד משמע דאפילו בדיעבד אינה מגורשת עד דקריוה תחילה או בסוף ומהא נמי דפרקינן דעייליה לבי ידיה ואפקיה דלא חיישינן דילמא חלפיה משמע נמי דאף על גב דלא קריוה לבסוף מגורשת ודאית ואין חוששין לה שמא החליף. ומיהו אי עייליה לבי ידיה צריכין למיקרייה לכתחילה קודם שיתנו לה אבל אם זרקתו לים או לאור מגורשת, וכן כתב הרמב"ם ז"ל, והא דתנן לקמן (פ, א) כתב גט לאיש ושובר לאשה וטעה ונתן גט לאשה ושובר לאיש ולאחר זמן הרי גט יוצא מתחת ידי האיש ושובר מיד האשה תצא מזה ומזה ודייקינן עלה ביבמות פרק האשה רבה (צא, ב) אמאי מאי הוה לה למעבד ומשני איבעי לה לאקרויי לגיטא, דמשמע מינה דנשאת היא עד שלא קראוהו התם הכי קאמר דקריוה תחילה ביד הסופר ואחר כך עייליה לבי ידיה סופר וטעה והחליף ואפילו הכי כיון דאיפשר לה בלא טורח לקרותו ולצאת ידי ספק ולא חששה לכך קנס קנסו עליה ואמרו תצא מזה ומזה, וכדאמרינן התם גבי הכונס את יבמתו והלכה צרתה ונשאתה לאחר ונמצאת זו אילונית תצא מזה ומזה וכן כל עריות שאמרו צרותיהן מותרות הלכו ונשאו ונמצאו אלו אילוניות תצא מזה ומזה ומפרש התם דקנסינן לה משום דאיבעי לה לאימתוני, אבל מכל מקום לכתחילה אינה אסורה לינשא עד שיקראוהו אחר נתינה ואפילו עייליה לבי ידיה וכל שכן אי לא עייליה לבי ידיה דכיון דקראוהו תחילה אינה צריכה להקרותו לבסוף, אבל ר"י ז"ל היה נוהג להקרותו קודם נתינה ואחר נתינה קודם נתינה מהא דהכא ואחר נתינה מההיא דהאשה רבה אלא דההיא איכא לאוקמה בדעייליה לבי ידיה הא לאו הכי שוב אינה צריכה.

ההוא גברא דזרק גיטא לדביתהו לביני דני אשתכח מזוזתא אמר רב נחמן מזוזתא ביני דני מאי בעי. כלומר אלא ודאי מימר אמרינן דהיינו הוא דזרק לה איהו ואפילו ריח הגט אין בו. אבל תרתי ותלת לא, מדהא הוי הוי נמי הא וגיטא אימר עכברים שקלוה, והויא ליה ספק מגורשת, אבל מגורשת ודאית לא הויא דהא אימר קא אמרינן, וכן כתבה הרמב"ם ז"ל. והשתא דאתינן להכי נראה דדוקא בשלא קראוהו תחלה אבל קראוהו תחלה ועייליה לבי ידיה ואפקיה וזרקו לה מגורשת ודאית דהא אמרינן דלחלופי לא חיישינן אלא ודאי עכברים גררוהו ואפילו לא אישתכח אלא חדא מגורשת, ואיכא למימר דאפילו קראוהו נמי ספק מגורשת הויא, ואי לא משתכח אלא מזוזה חדא אפילו ריח הגט אין בו דלא דמי לזרקתו לים או לאור דהכא שאני דאשתכח מזוזתא התם ורגלים לדבר דמזוזתא מאי בעיא הכא וטפי גרע כי אשתכח התם מזוזתא מדלא אשתכח לא מזוזתא ולא גיטא. אלא דסיפא מוכחת כלשון הראשון שכתבנו דהא כי משתכחן תרי ותלת מזוזתא כי היכי דהויא חדא הכא בעל כרחין הכי נמי איפשר דהוו כולהון ואימר עכברים שקלוהו ורגלים לדבר ליכא ודמי לזרקתו לים דמגורשת ודאית, אלא ודאי מדלא מחזקינן לה הכא במגורשת ודאית שמע מינה דבלא קראוהו תחילה קא מיירי. כנ"ל.

ההוא גברא דעאל לבי כנישתא שקל ספר תורה יהביה וכו' וכי תימא ניחוש דילמא אקדים ויהב ליה זוזא לספרא והא בעינן שמו ושמה. תימה לענין מה קאמר רב יוסף אי למגורשת ודאית אבל ספק מגורשת קא הויא, מאי שנא לפי שאין מי מילין על גבי מי מילין תיפוק ליה דלא קראוהו ואפילו הוי על הנייר לא הויא מגורשת ודאית ואף על גב דבדקיניה ופליט וכדאמרינן לעיל חיישינן קאמר וטעמא דמילתא משום דילמא השתא הוא דפליט, ואי לענין לפסלה מן הכהונה מאי קא מקשי והא בעינן שמו ושמה דהא לקמן בריש פרק כל הגט (כד, ב) קאמר שמואל דכל גיטין דמתניתין דהתם פסולין ופוסלין מן הכהונה ואפילו ראשון דהיינו גט שנכתב שלא לשום אשה, ותירצו בתוספות דשאני התם דכתיב כעין גט ואין מחוסר אלא לשמה אבל כריתות דספר תורה דלא הוי כעין גט כלל אפילו ריח הגט אין בו. ולא ידענא מאי קושיא דהתם הא איפליגו בה רב ושמואל וזעירי ורבי יוחנן וקיימא לן כמאן דאמר התם דכלן אין פוסלין חוץ מן האחרון דהיינו מי שיש לו שתי נשים ושמותיהן שוין ואמר ללבלר כתוב לאיזו מהן שארצה אגרש בו פסול לגרש בו וכן פסק הרב אלפסי ז"ל וכיון שכן הכא איכא למימר דלפוסלה מן הכהונה ואפילו הכי בעיא שמו ושמה.

דף כ - א

הא דאמר רב חסדא גט שכתבו שלא לשמה והעביר עליו קולמוס לשמה באנו למחלוקת רבי יהודה ורבנן. דאלמא לרבי יהודה אליבא דרב חסדא גטו כשר וכתב העליון הוי כתב, וכל שכן לרב אחא בר יעקב דדחי ואמר דכולי עלמא גבי גט כתב העליון כתב ובכתיבת השם הוא דאיפליגו וטעמייהו דרבנן דפסלי משום דכתיב זה אלי ואנוהו. קשיא לן והא אסיקנא לעיל (יט, א) בדיו על גבי דיו וסיקרא על גבי סיקרא אפילו לענין שבת אינו חייב דכתב העליון אינו כתב וכל שכן לענין גיטין דאפילו דיו על גבי סיקרא דלענין שבת חייב אסק' רבי יוחנן דלענין גיטין לא הוי כתב דבשביל שאנו מדמין לא נעשה מעשה כל שכן דיו על גבי דיו, וההיא דלעיל משמע דלכולי עלמא קאמרינן מדלא אמרינן בה באנו למחלוקת רבי יהודה ורבנן כי הכא, ואפילו תמצי לומר דלרבנן קאמרינן מכל מקום תיקשי לן לרב אחא בר יעקב, ויש לומר דהכא שמתחלה לא היה לשמה ועכשיו נתחדשה בו כונה לשמה הוי כתב דומיא דנתכוון לכתוב יהודה ולא הטיל בו דלת אבל לעיל דמעיקרא נמי לשמה כתביה השתא נמי מה אוסיף ביה כתב העליון בזה אינו כתב. ואם תאמר והא משמע בשבת פרק הבונה (קד, ב) דרבי יהודה אפילו בכל כתב על גבי כתב ואפילו לא נתחדש בו שום כוונה חשיב ליה כתב דתנן התם כתב על גבי כתב פטור ואמרינן עלה בגמרא מתניתין דלא כרבי יהודה דתניא הרי שהיה צריך לכתוב את השם וכו', ואם איתא רבי יהודה נמי היא דעד כאן לא קאמר רבי יהודה אלא בשנתחדשה בו כונה, ותירצו בתוספות דמתניתין סתמא קתני כתב על גבי כתב פטור דמשמע בכל ענין ואפילו נתחדשה בו כוונה.

ולענין פסק הלכה: כתב ר"ח ז"ל כיון דלא אמורה בהדיא לא כשר ולא פסול חיישינן ליה. אבל הרמב"ם ז"ל כתב דאינו גט לומר שאין חוששין לו ולא פסלה מן הכהונה. ונראין דברי ר"ח ז"ל דהא לדברי רב אחא גט כשר לכולי עלמא ואף על גב דלקולא לא עבדינן כוותיה לחומרא מיהא לחוש חוששין לו. ושמא הזקיקו לרב ז"ל לומר כן מפני שבמקומה בפרק הבונה בשבת (שם) גבי מתניתין דקתני כתב על גבי כתב פטור אמר עלה רב חסדא מתניתין דלא כרבי יהודה דתניא הרי שהיה צריך לכתוב את השם וכו' ולא איתמר התם הא פלוגתא דפליג עליה רב אחא דאלמא הא דרב חסדא עיקר ודרב אחא דחייה בעלמא הוא. ואיכא למידק לרב חסדא דאמר דלרבנן לא הוי כתב למאי קאמרי ליה אין זה השם מן המובחר דמשמע מן המובחר אינו הא כתב מיהא מעליא הוי ומצאתי בירושלמי בפרק הבונה (הלכה ה') שהקשו כן ופריקו בשיטתו והושיבוהו בשטתך שאתה אומר כתב הוא אף הוא אינו מן המובחר. עד כאן.

דף כ - ב

כדינרי זהב ולא כדינרי זהב דאילו התם מגואי ומיחרץ חריץ והכא מאבראי. והא דאמרינן לעיל כדינרי זהב ולא כדינרי זהב דאלו התם תוכות והכא ירכות מהאי טעמא הוא דהתם מגואי והכא מאבראי, וכן פירש רש"י ורבינו חננאל ז"ל, אלא דלעיל דבעיא למידק מיניה דחק תוכות הוי כתיבה אהדר ליה דהתם חק תוכות והכא חק ירכות אבל הכא דכולהו מודו דחק ירכות בעינן לא הוה מצ לאהדורי בההוא לישנא דרבינא נמי הכין סבירא ליה דחקיקת תוכות לא כתיבה היא אלא דמסבר סבר דרושמא כגופי מיכנף וחק ירכות היא משום הכי איצטריך לפרושי לה בהדיא דהתם מגואי והכא מאבראי.

ירושלמי (הלכה ג'): וכתב ולא המטיף רבי יוחנן בר שלום ורבי מתניה חד אמר בשלא ערב את הנקודות וחרנה אמר אפילו ערב את הנקודות וכתב ולא השופך. ואיתא נמי במסכת שבת פרק הבונה ופירשו בירושלמי (הכא ושם ה"ד): השופך אמר רבי חייא בר אבא אילין בני מדינתא ערימין סגיאין כד חד מנהון בעי משלחה מילה כתב במי סטריקין לחבריה והוא כתב ליה במי מילין הוא שפך דיו שאין [פי' עפץ בחלוף א' בע'] והוא קולט מקום הכתב. ותוב גרסינן בירושלמי (הלכה ג): הקורע על העור כתבנית כתב כשר הרושם על העור כתבנית כתב פסול. ובתוספתא נאמר דברים בהפך הקורע פסול הרושם כשר, ואיפשר שהוא כטעות ידי סופר אלא שמצאתיה כן בתוספתא שבת פרק הבונה כמו שהיא שנויה כאן. ומן התימה שהרמב"ם ז"ל כתב וערבן שניהם וכתב הקורע על העור וכן הרושם על העור כעין כתב כשר.

אמר ליה נתקבלה גיטה ונתקבלה כתובתה. תמיהא לי היאך איפשר לומר כן דכיון דנותן לה גופו של טס לכתובתה הוה ליה פורח באויר וכקושייה דרבא, ונ"ל דכיון דאמר לה הכי והיא קבלתו הוה ליה כאומר לה התקבלי גיטיך ומחלי כתובתיך, וכענין שאמרו בפרק קמא דקידושין (יג, א) כנסי סלע זה שאני חייב ליכי וחזר ואמר לה התקדשי לי בו מקודשת וכפי שפירשתי שם דמחלה חובה ואינה חזרה וגובה ממנו.

בעי רב פפא בין תיבה לתיבה בין שיטה לשיטה מהו. ראיתי מקצת מפרשים דמשום דמשייר לה בגויה קא בעי לה ומשום כרות גיטא. והא דבעי בין שיטה לשיטה בין תיבה לתיבה פירש ר"ח ז"ל דאו או קאמר או בין שיטה לשיטה או בין תיבה לתיבה, ולדבריו הא דאמר רבא תיפוק ליה דספר אחד קאמר רחמנא ולא שנים ושלשה ספרים על דרך פשוט מינה חדא קאמר דפסול דהיינו בין שיטה לשיטה אבל בין תיבה לתיבה אכתי ספר אחד הוא ופריק לא צריכה דמערי, אבל מפירוש רש"י ז"ל נראה שהוא מפרשה ששייר בין שיטה לשיטה ובין תיבה לתיבה וכי משני לא צריכה דמערי אכולהו קאי ואילו אבין תיבה לתיבה דמערי בגג האותיות. ודקדק מכאן ריב"ם ז"ל דכתב הגט אין צריכה שיהא גויל מקיף את האות, ור"י ז"ל דחה דדילמא לאו מערי שנוגעות זו לזו קאמר אלא כגון שנכנס צואר הלמ"ד בתוך חלל החי"ת שבשטה של מעלה ממנה או רגל הקו"ף בתוך חלל הטי"ת והעי"ן שבשטה שלמטה ממנה קאמר אבל אין נוגעת בחברתה כמלא נימא, וזה על דרך פירושו של ר"ח ז"ל שכתבתי. אבל לפי פירושו של רש"י ז"ל כדברי ריב"ם ז"ל מכרעא. ומיהו אף ר"י ז"ל מודה בכך לענין דינא דהא דבעינן בספר תורה גויל מקיף היינו משום דכתיב וכתבתם בעינן כתיבה תמה בספר ובדיו (מנחות לד, א) אבל בגט הא תנן (לעיל יט, א) בכל כותבין בסם ובסיקרא ובכל כותבין ואפילו על עלה של זית הילכך אפילו מערי נמי כשר.

ותיפוק ליה דכתב שיכול להזדייף הוא. כלומר ואפילו לרבי אלעזר דמכשר בכותב על הדפתרא ועל נייר מחוק (לקמן כא, ב) הני מילי בדאיכא קמן עדי מסירה אבל כי ליתנהו קמן אין מקיימין אותו מן העדים שבו דלא עדיפי עדי חתימה לרבי אלעזר מרבי מאיר.

הא דבעי רמי בר חמא היו מוחזקין בטבלא שהיא שלה וגט כתוב עליה והרי היא יוצאה מתחת ידו מהו מי אמרינן אקנויי אקניתיה ניהליה או דילמא אשה לא ידעה לאקנויי. קהו בה רבוותא ז"ל וכי לא ידעה לאקנויי מאי הוי הא אמר רבא לעיל דרבנן אקנו ליה בזוזא דספרא ומשום הפקר בית דין נגעו בה. ותירצו בתוספות דהתם הוא דדמי כתיבת סופר אקנו ליה אבל טבלא דידה לא אקנו ליה. וקשיא לי דאם כן מאי קא מייתי רב אשי ראיה מדתנן (לקמן כב, ב) האשה כותבת את גיטה דהתם שאני דאקנו ליה רבנן בזוזא דספרא. ומיהו מהא דמייתינן ראיה מזקן אחד שהיה בצד ירושלים לא קשיא לי, דהתם ודאי לאו משום הפקר ואקנויי דבי דינא זוזי דספרא הוא, דבגט הוא דאיכא למימר הכי משום דחשו להם חכמים משום תקנת ממזרין אבל בגיטי ממון אמאי מפקרי להו רבנן לגבי לוקח ומלוה הלוקח יחוש לעצמו, אלא משום אקנייתא דבעלים גופייהו הוא דידעי לאקנויי. ועוד קשיא לי, רבא דמהדר אמתניתין דערב היוצא לאחר חיתום שטרות (ב"ב קעה, ב) דמיירי בגברא ובשאר שטרות, אמאי לא אייתי מתניתין דאשה כותבת את גיטה דמיירי באשה ובגט. ונ"ל לפרש דרמי בר חמא ודאי הכין משמע ליה דאיכא לאיפלוגי בין פשיטי דספרא לטבלא שלה ואי לא ידעה לאקנויי לא הוי גיטא ואתיא למיפשטה מעובדא דההוא זקן ומדתנא ערב היוצא לאחר חיתום שטרות, דרבא נמי סבירא ליה כרמי בר חמא דלא דמי טבלה לשאר גיטין דאקני' לדרבנן פשיטי דספרא ומשום הכי לא דייק לה ממתניתין דהאשה כותבת את גיטה, ומיהו רב אשי אשכח גם פירכא ואמר דלמא גברא שאני דידע לאקנויי ואהדר ליה אעיקרא דדידא כלומר דגט מיהא הוי ולא משום דידעא לאקנויי אלא דרבנן אקני ליה זוזא דספרא דחשו חכמים לתקנתה כדי שלא יעגן אותה אדמי כתיבת הגט, וכיון שכן אף טבלא שלה אקנו ליה ואפקורי אפקריה רבנן לגבי דידיה משום תקנתה דמה לי גיטא דכתיב אניירא מה לי דכתיב אטבלא דידה הא דידה והא דידה וכיון דהאי אפקרוה משום תקנתה הם הכי אפקרוה לטבלא משום תקנתה דהא טבלא הדרא לה. [אכתי לא ניחא לי דמכל מקום (משום) רבא דמדמי אשה לסתם אנשים שאינם זקנים ולומר דאף אשה יודעת להקנות אם כן למה הוצרך לומר למעלה דרבנן אקנו ליה לבעל בזוזי דספרא וי"ל דרבא לטעמיה דרב חסדא קאמר כלומר אם נפשך לומר שהוא צריך לכתבו והכא היא כותבת אותו וסבירא ליה דאשה לא ידעא לאקנויי אפילו הכי אני אומר דרבנן אקנו ליה זוזי דספרא כיון שתקנו שתהיה האשה כותבת את גיטה. כנ"ל]. אלא שרש"י ז"ל פירש כאן האשה כותבת את גיטה ומקנייא ליה לבעל ויהיב לה ניהלה, ואפשר דרש"י ז"ל לא דק לומר שהטעם משום שהיא מקניא לה לבעל אלא שחכמים תקנוהו, שאף בשובר נמי פירש בלשון ההוא והאיש כותב את שוברו כותב פרעון הכתובה שפרע ומקנהו לאשה והיא מחתמת העדים עכ"ל. ואף על פי שאין צורך הקנאה בשובר דהתם לא בעינן ספר מקנה אלא הודאה בלבד. ועוד נ"ל לפרש דרב אשי לית ליה סברא דרבא ואי נמי רבא גופיה לא סבר לה דהוי משום הפקר בית דין אפילו בכולהו גיטין דעלמא וכדדייקא ליה ממתניתין דערב היוצא לאחר חיתום שטרות דלא שייך ביה הפקר בית דין וכדכתיבנא אלא דלטעמיה דרב חסדא אמרה וכמו שכתבתי למעלה, והאשה כותבת את גיטה לאו משום דאקנו ליה רבנן זוזא דספרא הוא אלא משום דהאשה עצמה מקנה אותו לבעל אלמא איתתא ידעא לאקנויי, וזה כפירוש רש"י ז"ל שפירש האשה כותבת את גיטה ומקניא ליה לבעל ויהיב לה ניהלה והני מילי מה שפי' הוא ז"ל בשובר דהאיש מקנהו לאשה לאו דוקא. כנ"ל.

ובא מעשה לפני חכמים והכשירו ואמאי הא בעינן ספרא מקנה וליכא. ואם תאמר בשטרי הלואה אמאי בעינן ספר מקנה והלא מכי יהיב זוזי אישתעבד ליה ואפילו לגבות מן המשועבדין אלא משום דלית ליה קלא לא גבי אלא מבני חרי ובמכר נמי מכי יהיב זוזי קנה וגובה ממשעבדי וכדאמרינן בפרק חזקת הבתים (ב"ב מו, ב) המוכר שדהו בעדים גובה ממשועבדין וטעמא דמלוה בעדים לא גביא אמרינן התם (מב, ב) מאן דיזיף בצינעא יזיף הא לאו הכי גביא מן דינא, ולעיל (י, ב) נמי אמרינן גבי ערכאות בשלמא מכר מכי יהיב זוזי קמייתי הוא דקנה ושטרא ראיה בעלמא הוא והתם תנן (קידושין כו, א) נכסים שיש להם אחריות נקנין בכסף, וי"ל פעמים שמוכרין לו קרקע בפרעון ההלואה ומלוה אינה קונה והיה קונה בשטר ואז בעינן ספר מקנה כיון דליכא זוזי. קשיא לי אשמעתין, אפילו כי מקנה להו זקן ומלוה מאי הוי הא לווין לא ידעו כדעת רבא דאמר דלמא זקן שאני, וכיון שכן היאך קונין ואינהו לא ידעי דזקן מקנה להו, ומאי שנא מהא דאמרינן ביבמות פרק רבן גמליאל (נב, ב) העודר בנכסי הגר ובור דשלו הן לא קנה, וי"ל דשאני הכא דאיכא דעת אחרת מקנה. ואכתי קשיא לי, ערב מיהא דלמא לא בעינן לקנות כדי שלא ישתעבדו נכסיו, י"ל דהתם נמי בההיא הנאה דקא מהימן ליה ניחא ליה דליקני ולשתעבד, דהא טעמא דכולהו ערבי דמשתעבדי משום האי הנאה הוא דאי לא לא משתעבדי מדינא דאסמכתא היא וכדאיתא בשילהי בבא בתרא (קעו, ב).

דף כא - א

אמר רבא כתב לה גט ונתנו ביד עבדו וכתב לה שטר הקנאה עליו קנאתו ומתגרשת בו. משום דגיטה וחצרה באין לה כאחד ואוקימנא בכפות דלא הויא חצר מהלכת, אבל בשאינו כפות הויא חצר המהלכת ואינה קונה, ועבד קנתה אבל גט לא קנתה ואינה מתגרשת בו אלא אם כן נטלו הבעל וחזר ונתנו לה אבל אם נטלתו היא לא נתגרשה משום דהוה ליה כטלי גיטך מעל גבי קרקע דלא קנה. כנ"ל. אבל ראיתי לרמב"ם ז"ל (הלכות גירושין פ"ה הי"ח) שכתב ואינה מגורשת עד שיגיע גט לידה, דמשמע שאף על פי שאינו חוזר ונוטלו ונותנו לה מגורשת שאם לא כן היה לו לכתוב ואינה מגורשת עד שיחזור ויטלנו ויתננו לה. וצריך עיון.

ואם תאמר מאי קא משמע לן רבא מתניתין היא (לעיל יט, א) על היד של עבד ונותן לה את העבד, ועוד כי מקשת אדרבא והא חצר המהלכת היא אמאי לא אקשית הכי אמתניתין. לא היא, דמתניתין בכותב על יד העבד נותן לה העבד בתורת גט כנותן לה גט הכתוב בספר, אבל הא דרבא בנותן הגט ביד העבד והיא קונה את הגט על ידי העבד מדין חצרה.

והא דאמרינן: והלכתא בכפות. משמע דכפות לחודיה קנה ואף על פי שהוא נעור ומשמרתו. ומיהו מההיא דריש פרק קמא דבבא מציעא (ט, ב) דאמרינן גבי משוך בהמה זו לקנותה וקני כלים שעליה דאוקימ' לה בכפותה ליכא למשמע מידי מינה דלא בעינן ישן, דהתם בבהמה דאינה משתמרת לדעתה בין ישנה בין נעורה כישנה דמיא דחצר המשתמרת לדעת הבעלים היא, אבל מהא דהכא איכא למשמע מינה. ומיהו קשיא לי מהא דאמרינן לקמן (עח, א) אמר רבא כתב לה גט ונתנו ביד עבדה ישן ומשמרתו הרי זה גט אמאי חצר המהלכת היא וחצר מהלכת לא קנה, וכי תימא ישן שאני והאמר רבא כל שאילו מהלך לא קנה עומד ויושב לא קנה, והלכתא בכפות, אלמא מדמוקמינן ישן דקאמר בכפות שמע מינה דנעור נמי דקאמר דאינו גט אפילו בכפות קאמר משום דהוה ליה חצר שאינה משתמרת לדעתם אלמא ישן וכפות בעיא אבל ישן בלא כפות אי נמי כפות ונעור לא, דתרתי בעינן חצר שאינה מהלכת ומשתמרת לדעתה של אשה. ובתוספות אמרו דאפשר היה לתרץ דהתם הכי קאמר והלכתא בכפות קונה וכיון שכן אף ישן הוה ליה ככפות והלכך ישן לחודיה אי נמי כפות לחודא הרי זה גט. ואינו מחוור, דאם כן אמאי נקט בנעור טעמא דאינו גט משום דהוה ליה חצר המשתמרת שלא לדעתה תיפוק ליה דהוה לה חצר המהלכת ואפילו עומד ויושב לא קנה, אלא ודאי נראה דתרווייהו בעינן ישן וכפות, והכא חדא מינייהו נקטו והוא הדין לאידך.

והרמב"ם ז"ל כתב (הל' גירושין פ"ה הי"ח) כתב גט ונתנו ביד עבדו וכתב לה שטר מתנה עליו כיון שזכתה בעבד זכתה בגט ונתגרשה אם היה כפות ואם אינו כפות ונעור קנתה העבד ולא נתגרשה עד שיגיע הגט לידה, ולפי דבריו התם הוי ירושה והלכתא בכפות שהכל תלוי בכפות והכי קאמר כפות ומשמרתו בין ישן בין נעור הרי זה גט אינו כפות בין ישן בין נעור אינו גט. ואינו נראה ואינו מתישב בהלכה כלל, דאם כן אמאי נקט רבא ישן ונעור דהא נעור וישן לא מעלה ולא מוריד כלל, ועוד אמאי נקט בנעור טעמא דאינו משתמר לדעתה, אלא ודאי דנעור אף על פי שהוא כפות אינו משתמר לדעתה אלא לדעת עצמו ואנן משתמר לדעתה בעינן.

והרב בעל הלכות ז"ל כתב דוקא ישן וכפות דתרתי בעינן וכן עיקר. והא דלא קאמר הכא והלכתא בכפות וישן מסתבר לי משום דרבא לא אדכר הכא לא ישן ולא נעור אלא דאנן הוא דאקשינן עליה מחצר המהלכת ואותה קושיא היא שאנו מחזרין לתרץ והלכך כי אוקימנא בכפות איתרצא לה ההיא קושיא ותו לא איצטרכינן לאדכורי ישן דממילא ידעינן לה מאידך דרבא דאמר לה בהדיא.

אף חצרה בין מדעתה בין בעל כרחה. כלומר בחצרה ממש שהיתה שלה קודם לכן שהיא מתגרשת בעל כרחה אם זרקו לה לתוך חצרה אבל חצר זו אינה זוכה בה בעל כרחה אפילו מדעתה לא תקנה. ואם תאמר חצרה נמי אינה שלה בעל כרחה דהא איבעיא מפקרא לה. לא היא, דמכל מקום בשעה שהבעל זורקו לתוכה על כרחה מתגרשת בו, מה שאין כן בחצר זו שבשעה שנתן הגט לתוכו אינה מתגרשת בה בעל כרחה.

הא דאמר ליה אביי שליחות לקבלה נמי אשכחן בעל כרחה על ידי האב. תימה מאי קאמר, אדרבה היא הנותנת ונאמר מה שליח לקבלה אינה מדעתה הואיל ואשכחן ליה בעל כרחה אף חצרה נמי אית לן למימר נמי דאיתיה מדעתה הואיל ואשכחן ליה חצר בעל כרחה. וצריך עיון.

על הקרן של פרה ונותן לה את הפרה על היד של עבד ונותן לה את העבד. פירוש, ונותן לה בפירוש כולה פרה וכוליה עבד, הא נותן לה פרה ועבד סתם פסול דמסתמא הפרה והעבד משויירין לו דלא בטילי לגבי גט וכדאמרינן לעיל (כ, ב) התקבלי גיטיך והשאר לכתובתיך נתקבלה גטה והשאר לכתובתה ופרישנא דהא קמשמע לן דאף על גב דאיכא שאר אי אמר לה והשאר לכתובתיך אין ואי לא לא מאי טעמא אוירא דמגילתא הוא, אלמא טעמא דאיכא למימר אוירא דמגילתא הוא כגון גליון דפייש בגטא או בטבלא דכתיב בה גיטא, הא בקרן של פרה דאי אפשר לומר שהפרה אוירא דקרן לא ומשום הכי קתני ונותן לה את הפרה כלומר שנותן לה בפירוש את הפרה, אלא דבירושלמי לא משמע הכי אלא כל שנתן לה סתם הכל שלה.

דף כא - ב

יצא זה שמחוסר כתיבה קציצה ונתינה. פירש רבינו שמואל ז"ל דלא שייך למימר מחוסר קציצה אלא במחובר לקרקע שעוקר דבר מגידולו כעלה של עציץ נקוב אי נמי מבעלי חיים כעין קרן של פרה אבל כותב על הנייר או על הקלף ארוך ואחר כך קצצו לא קרינן ביה מחוסר קציצה. ודייק לה מדאמרינן לקמן על עלה של עציץ נקוב אביי אמר כשר רבא אמר פסול אביי אמר כשר דשקיל ליה ויהיב ליה ניהלה רבא אמר פסול גזרה שמא יקטום, אלמא מדנקט עציץ נקוב שמע מינה דבעציץ שאינו נקוב אפילו רבא מודה דכשר דליכא למיגזר מידי דאפילו כי יקטום נמי לית לן בה. ורבינו תם ז"ל דחה דהוא הדין בשאינו נקוב דפסיל ליה רבא אלא דהתם לאשמועינן כחו דאביי דאפילו בנקוב שרי וכח דהתרא עדיף ליה ואף על גב דלא קיימא לן כותיה. ואי נמי איכא למימר דאפשר דרבא לא גזר אלא בעלה של עציץ נקוב דכיון דיניק שפיר אורחא דמלתא למיתלש מיניה ועיקר שרשוהי בארעא שבוקו ליה, אבל בעלה של עציץ שאינו נקוב לאו אורחיה למתלשיה כולי האי ולא גזרינן ביה, אלא מיהו אי קייץ פסול דמחוסר קציצה קרינן ליה. ותדע דהא אמרינן כתבו על חרס של עציץ נקוב כשר דשקיל ליה ויהיב ליה ניהלה, אלמא דוקא משום דלאו אורחיה למיתבר עציצו הוא דשרינן דכוליה יהיב ליה ניהלה הא לאו הכי פסיל, ואף על גב דעציץ לאו עוקר דבר מגדולו הוא, והילכך אפילו כתבו על הקלף ואחר כך קצצו פסול. ור"י הסכים לדברי רבינו תם ז"ל ודייק לה מדאמרינן בחולין (פט, א) מכסים בעפר עיר הנדחת ופרכינן אמאי איסורי הנאה הוא אמר ר' זירא לא נצרכה אלא לעפר עפרה דכתיב ואת כל שללה תקבוץ אל תוך רחובה מי שאינו מחוסר אלא קביצה ושריפה, ובודאי יותר מחובר הקלף חלק אל חלק מן העפר זה עם זה ואפילו הכי חשבינן ליה מחוסר תלישה. ואפשר לומר דאין מכל אלו קושיא על דברי רבינו שמואל ז"ל, דההיא דעציץ נקוב דאמרינן דשקיל ליה ויהיב ליה ניהליה לאו דוקא קאמר אלא משום דבעלה של עציץ איצטריך אביי דמכשר למינקט כי האי לישנא דשקיל ליה ויהיב ליה ניהליה נקט נמי בעציץ עצמו כי האי לישנא ולאו דוקא נקטיה, וההיא דעפר עיר הנדחת הכי קאמר את כל שללה תקבוץ מי שיוכל לקבוץ ולשרוף כגון עפרה אבל עפר עפרה שאי אפשר לו לקבצו אלא אם כן יתלוש עד תהום לא דלא אמרה תורה אלא מי שאינו מחוסר אלא קביצה אבל קרקע עולם לא וכי יתלוש ותוקד אש עד מוסדי עולם ולא משום דמחוסר תלישה דוקא קאמר, ואי נמי שהעפר יונק הוא זה מזה וכעוקר דבר מגדולו הוא, אבל כתבו על הנייר או על הקלף ואחר כך קצצו לא. ואף ר"י ז"ל כתב דלכולי עלמא לא אמרינן דהוי מחוסר קציצה אלא בקוצץ ממנו דבר ראוי אבל בקוצץ ממנו כגון אלו שמתקנין ומיפין אותו וקוצצין מן הגליונים מעט אין זה מחוסר קציצה וכדאמרינן לעיל (כ, ב) בין תיבה לתיבה בין שטה לשטה מהו אלמא ליכא משום מחוסר קציצה דאם כן כי היכי דפרכינן ותיפוק ליה דספר אחד אמר רחמנא ולא שנים ושלשה ספרים לפרוך נמי ותיפוק לה דמחוסר קציצה הוא אלא שמע מינה דקוצץ ממנו דבר הבטל לגבי הגט לאו מחוסר קציצה קרינן ליה, ואמרינן נמי לעיל (יז, ב) גזיה לזמן ויהבה נהלה מאי דאלמא אף על גב דגזיה לזמן לא מפסיל משום מחוסר קציצה. ובה"ג כתב ומאן דכתב גיטא ליפסוק מגילתא שיעור גיטא והדר ליכתוב דאי כתיב לה מן קמי דליפסוק מגילתא ופיישא מגילתא ופסיק לה בתר דכתיב גיטא מפסיל גיטא, עד כאן. ואפשר שאף הרב ז"ל לא אמר אלא בדפיישא מגילתא טובא דלא בטיל לגבי גיטא. ירושלמי (פ"ב ה"ג): על העלה של זית ולאו כמקורע היא אמר רבי זירא תנא בונא בר שילא אפילו כתב אני פלוני מגרש את אשתי כשר.

מתני': אין כותבין במחובר לקרקע. כלומר משום דכשקוצץ מן הקרקע הוה ליה מחוסר תלישה ואילו אם נתן לה את הקרקע פסול משום דכתיב ספר מה ספר מיוחד שהוא בתלוש אף כל דבר שהוא בתלוש והכי גרסינן לה בירושלמי (שם), ואף על גב דבגמרין אמרינן דספר לספירת דברים בעלמא הוא דאתא מכל מקום מדאפקיה בלשון ספר קא משמע לן דספירה בתלוש בעי. ויש מפרשים משום דכתיב ונתן בידה דבר הניתן מיד ליד דהיינו תלוש. ומעיקרא אשמעינן מתניתין דעל הקרן של פרה ועל היד של עבד כשר והוא שיתן לה את הפרה ואת העבד אבל קצץ לא ואחר כך קתני דכתבו על המחובר לקרקע אף על פי שלא קצץ אלא שנתן לה את הקרקע פסול ומן הטעם שכתבנו.

כתבו על המחובר תלשו חתמו ונתנו לה כשר. ואוקימנא לה בגמרא כרבי אלעזר דאמר עידי מסירה כרתי וכי כתיב וכתב אכתיבת הגט הוא דכתיב והכי קאמר אין כותבין טופס שמא יכתוב תורף כתבו לטופס ותלשו כתבו לתורף ונתנו לה כשר. ואף על גב דחתמו שנינו, חתמו דהכא היינו השלימו וכעין חותמיהן של ברכות דהיינו עיקר הברכות וכלן מלשון חותם תכנית. ואתיא דלא כסוגין דבריש מכלתין דאוקימנא לה כרבי מאיר וכדמוקי לה ריש לקיש בשמעתין דהכא נמי, וטעמייהו דהני רבנן דמוקמי לה כרבי אלעזר אף על גב דסתם מתניתין כרבי מאיר ואף על גב דחתמו שנינו משום דלא משמע להו דניגזור תורף אטו חתימה.

רבי יהודה פוסל עד שתהא כתיבתו וחתימתו בתלוש. תמיהא לי דלא הוה ליה לומר אלא עד שתהא כתיבתו בתלוש, דהא מכיון דהוי כתיבתו בתלוש ודאי אי אפשר לחתימתו במחובר, ואי אפשר לדחוק דמלתא בעלמא הוא דקאמר וכדי נקטיה ובגררה דכתיבתו, מדאמרינן בריש מכלתין (ג, א) מאן האי תנא דבעי כתיבה וחתימה לשמה ואוקמה רב אשי (ד, א) רבי יהודה היא דתנן רבי יהודה פוסל עד שתהא כתיבתו וחתימתו בתלוש. ונ"ל דמכאן יש לדקדק דתלוש ולבסוף חברו ובטלו הוה ליה כמחובר ופסול. ואף על גב דלענין עבודה זרה הוי כתלוש וכדתנן (ע"ז מז, ב) המשתחוה לבית אסרו ולענין הכשר זרעים פלוגתא דתנאי, הכא סבירא להו דהוה ליה כמחובר, והיינו דלא בעי לה הכא אי כתלוש דמי אי כמחובר דמי כדאיבעיא לן בחולין (טו, ב) לגבי שחיטה, והכא הכי קאמר רבי יהודה פוסל עד שתהא כתיבתו וחתימתו בתלוש שאם כתבו בתלוש וחברו ובטלו ואחר כך חתמו פסול משום דרבי יהודה סבירא ליה דכי כתיב וכתב לה אכולה כתיבה דגט קאי ואכתיבה וחתימה הוא דכתיב וכדאמרינן בשמעתא קמייתא דמכילתין, ומדרבי יהודה נשמע לרבי מאיר דכתבו בתלוש ולבסוף חברו ובטלו וחתמו ותלשו ונתנו לה פסול ולרבנן דהיינו רבי אלעזר דבעי כתיבה לשמה תלוש ולבסוף חברו ובטלו וכתבו ותלשו וחתמו ונתנו לה פסול, ומינה נמי שמעינן דדוקא בתלוש ולבסוף חברו וכתבו לרבנן אי נמי כתבו או חתמו לרבי יהודה הוא דפסול משום דכתיב וכתב ונתן דבעינן דבשעת כתיבה לרבנן ובשעת כתיבה וחתימה לרבי יהודה יהא בתלוש אבל כתבו בתלוש וחברו ובטלו וחתמו לרבנן אי נמי כתבו וחתמו בתלוש לרבי יהודה וחברו ובטלו ותלשו ונתנו לה כשר דלא הקפיד הכתוב שיהא בתלוש אלא אכתיבה או אחתימה למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה. ואם תאמר מכל מקום מחוסר תלישה הוא קודם שיתננו לה, לא היא, דכי כתיב וכתב ונתן דמינה דרשינן יצא זה שמחוסר כתיבה קציצה ונתינה אשעת כתיבה הוא דכתיב כלומר כשיכתוב לא יהא מחוסר אלא כתיבה ונתינה אבל מחוסר קציצה ונתינה שלא בשעת כתיבה לא והכא בשעת כתיבה הרי לא היה מחוסר תלישה. ואם תאמר והלא כותב בעלה של עציץ נקוב בשעת כתיבה לא היה מחוסר קציצה שהרי לא היה בדעתו לתלוש ואפילו הכי גזר רבא שמא ימלך ויקטום, הא ליתא, דמכל מקום כשיקטמנו הרי נתגלה שבשעת כתיבה היה מה שכתבו בו מחוסר קציצה זו אבל כאן לא נתחדש בו בגופו של קלף הגט שום מעשה דכמדתו שבשעת כתיבתו הוא אחר תלישתו וכיון שכן נמצא דלאו מחוסר תלישה היה. ואם תאמר דלמא לעולם כתבו בתלוש וחברו ובטלו ותלשו פסול דכיון דבטלו מחוסר קציצה מיקרי, ורבי יהודה דקתני עד שיהא כתיבתו וחתימתו בתלוש למעוטא תלוש ולבסוף חברו ואפילו לא בטלו אבל כתבו בתלוש וחברו ולא בטלו ותלשו ונתנו לה כשר, הא ליתא חדא דכשתמצי לומר דהפרש יש בלאחר כתיבתו וחתימתו בין תלוש ולבסוף חברו ולא בטלו לחברו ובטלו אי אפשר אלא מאחד משני טעמים או שתאמר שלא בטלו כתלוש דמי או שתאמר דלא הקפידה תורה אלא אשעת כתיבתו וחחתימתו, ואי כתלוש דמי אם כן אפילו חברו ולא בטלו וכתבו וחתמו כשר, ואי כמחובר דמי אלא שלא הקפידה תורה בלאחר כתיבתו וחתימתו אם כן אפילו חברו ובטלו לאחר כתיבתו וחתימתו כשר, ועוד דאין לך דבר שיהא בו תלוש ולבסוף חברו ולא בטלו כמחובר, דאפילו לגבי שחיטה לא איבעיא לן התם (חולין שם) אלא בתלוש ולבסוף חברו ובטלו כדאיתא התם אבל בשלא בטלו פשיטא דכתלוש דמי והכא נמי לא שנא, ואם נפשך לומר דנהי דמחובר גמור לא איקרי מכל מקום מחוסר חפירה מיהא הוי וקרינן ביה מי שאינו מחוסר אלא כתיבה ונתינה יצא זה שמחוסר כתיבה חפירה ונתינה, הא נמי ליתא, דמחוסר חפירה לאו כלום הוא וכדאיתא בסנהדרין (מו, א) דתנן התם כיצד תולין אותו משקעין את הקורה בארץ ועץ יוצא ממנה ותולין בו ורבי יוסי אומר קורה מוטה בכותל ותולה בה כדרך שהטבחים עושין ואמרינן עלה בגמרא רבנן סברי כי קבור תקברנו מי שאינו מחוסר אלא קבורה יצא זה שמחוסר חפירה וקבורה. ורבנן תלישה לאו כלום היא, אלא ודאי אין לך לומר אלא כלשון הראשון שכתבנו. ומיהו בירושלמי (פ"ב) איבעיא להו כתבו בתלוש חברו חתמו ותלשו ונתנו לה מה אמרי ביה רבנן כתבו וחתמו בתלוש חברו ותלשו ונתנו לה מה אמר בה רבי יהודה ולא איפשיטא לה, ומכל מקום מדלא איבעיא להו לבעלי גמרא דילן משמע דממתניתין הוה שמיע להו כמו שפירשתי. כנ"ל.

בדאשרוש כולי עלמא לא פליגי. כלומר שיצאו שרשיו דרך נקביו והשרישו בקרקע.

ואכתי בדאשרוש לא פליגי והתניא אילן מקצתו בארץ ומקצתו בחוץ לארץ רשב"ג אומר גדל בחיוב חייב גדל בפטור פטור מאי לאו מקצת נופו בארץ ומקצת נופו בחוץ לארץ. וקא סלקא דעתיה אף על פי שהשרשין כלן בין בארץ בין בחוץ לארץ אלמא בין לרבי בין לרשב"ג אף על גב דאשרוש אזלינן בתר נופו אלא דרבי סבר דיניקת שרשין ואוירא גרמי וכולן שרף מיבלבל ואזלינן אף בתר נופו ורשב"ג סבר דבתר נופו אזלינן לגמרי ולא בתר שרשין ומתרווייהו פריך.

לא, מקצת שרשיו בארץ ומקצת שרשיו בחוץ לארץ. ודכולי עלמא בדאשרוש בתר שרשיו אזלינן לגמרי ולא בתר נופו כלל ובדאפסיק צונמא מתחת בין השרשין וקסבר רשב"ג דכל חלק מעלה שרף לכנגדו ואינו חוזר ומתבלבל, ואמרינן אי הכי מאי טעמא דרבי ופריק דהדר ערבי כלומר דקסבר דהדר ערבי היניקות כיון שחוזר האילן ומתערב מפתח הקרקע ולמעלה ורשב"ג סבר דכיון שהשרשין מופסקין מלמטה אין שרף היניקות מתערב אלא זה עולה כנגדו וזה עולה כנגדו, במאי קא מיפלגי כלומר מה טעם לחלוקתם מר סבר אוירא מבלבל כלומר רבי ומר סבר האי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי ואין האויר מבלבל כיון שהיניקה מופסקת. ורש"י ז"ל שפירש דהדרי ערבי שהעץ מן הגזע ולמעלה שלם, לאו למימרא דעד השתא משמע דלמעלה נמי מופסקין דהא אילן מקצתו בארץ קתני, ועוד דלא היה דרך לחלוקתן, אלא טעמא הוא דמפרש כלומר הדרי ערבי היניקות כיון שהעץ אחד למעלה מן הגזע. כנ"ל לפרש סוגיא זו.

הא דאמרינן (לעיל כא, ב): על מנת שלא תלכי לבית אביך לעולם אין זה כריתות. מסתברא דלאו דוקא נקט לשון זה דבכי האי ודאי משמע דהוה לה כריתות, דהא מכרן האב או שמת מותרת ליכנס בהן וכדאמרינן בנדרים (מו, א) קונם לביתך איני נכנס מת או שמכרו הרי זה מותר, אלא הכא באומר לה על מנת שלא תלכי לבית זה של אביך לעולם. ומכל מקום אכתי קשיא לי, דהא איפשר דנפל הבית בחייה והוה ליה כריתות דכיון דאפשר אף על פי שאינו ברי כריתות קרינא ביה, וכדאמרינן על מנת שלא תשתי יין כל ימי חייך שאין זה כריתות כל ימי חיי פלוני הרי זה כריתות אלמא כיון דאפשר דההוא גברא מיית ברישא כריתות קרינא ביה, ושמא מיתה שאני דשכיחא אבל לנפילה לא חיישינן, אי נמי יש לומר דאף על פי שנסתר הבית לא אמרינן בכי הא נפל אזדא דהתם (ב"מ קג, א) גבי שוכר אמרינן נפל אזדא לדידה שכרו ולא ליראות בו בחרבנו אבל לגבי איסור אף בקרקעו אסור ליכנס דאפילו דריסת הרגל אסר עליה דבין שיהא הבית כמות שהיה בשעת תנאו או שנפל לאחר מכאן לעולם אסורה בו שכניסת קרקע אסר עליה והארץ לעולם עומדת, וזה נראה יותר, וכן נראה מן התוספתא כמו שאנו עתידין לכתוב בפרק המגשר בסייעתא דשמיא. והרמב"ם ז"ל (הל' גירושין פ"ח הי"א) שכתב הלשון הזה כצורתו נראה מדבריו שאף לשון זה לא הוי כריתות ונראה שהוא ז"ל דעתו לומר דכיון שאמר לה לבית אביך כיון שהיא אסורה בו כל זמן שהוא של אביה אף על פי שאם מכרו אביה נתרת בו אפילו הכי אין כריתות בתנאו שהרי מה שנאסר שהוא בית אביה לא הותר לה לעולם דעכשיו כשמכרו האב והיא נתרת בו לא בבית אביה נתרת אלא בבית נכרי, ודוגמתו אמר לה על מנת שלא תאכל ככר זה לעולם אין זה כריתות אף על פי שנשרף הככר והלך לו שהרי מכל מקום כל שהיה הככר בעולם נאסרת בו ואין זה כריתות בתנאו, ובפרק המגרש נאריך בו בסייעתא דשמיא במה שיש עליו מן הקושיא. ובתוספות תירצו דהתם בנדרים הוא דאמרינן שאם מת מותר ליכנס דבנדרים הלך אחר לשון בני אדם אבל הכא כל יוצאי ירכו קרי בית אביו וכדאשכחן גבי תמר שבי אלמנה בית אביך וכבר מת שם אביה כדמוכחי קראי ודחוק הוא, ועוד מכרו לאחד מאי איכא למימר. וצריך עיון.

לא על נייר מחוק ולא על הדפתרא מפני שיכול להזדייף. כלומר הוא על נייר מחוק ועדיו על החלק דאז יכול להזדייף, אבל הוא ועדיו על המחוק כשר דמאי אמרת מחיק ליה פעם שנית וכתיב ביה מאי דבעי הא אמרינן בבבא בתרא (קסד, א) דלהכי לא חיישינן דאינו דומה נמחק פעם אחת לנמחק שתי פעמים. ורש"י ז"ל לא פירש כן.

וחכמים מכשירים מאן חכמים רבי אלעזר היא דאמר עדי מסירה כרתי. פירש רש"י ז"ל דמאן דאמר עידי מסירה עיקר הבאה לינשא על ידי גט צריכה להביא עדים שנמסר לה בפניהם, ובודאי דלאו בכל גיטין דעלמא קאמר דאף רבי אלעזר מודה בגט שכתוב בדבר שאינו יכול להזדייף דבקיום הגט מתירין אותה לינשא וכדתנן (לקמן פו, א) רבי אלעזר אומר אף על פי שאין עליו עדים אלא שנתנו לה בפני עדים כשר וגובה מנכסים משועבדים שאין העדים חותמין על הגט אלא מפני תקון העולם כלומר שאם הלכו להם עדי מסירה משיאין אותה בקיום הגט. אלא בגט הכתוב על דבר שיכול להזדייף קאמר. עוד פירש אבל לרבי מאיר דאמר עדי חתימה כרתי אשה הבאה לינשא בגט אינה מביאה בפנינו עדים החתומים בו אם יש מכיר בחתימתן ואי הוה תנאה וזייפתיה ליכא דידעי. ולא מיחוור, דמשמע דסבירא ליה דלרבי מאיר אי הוו אתי סהדי קמן ומסהדי עליה דלא זייפתיה כשר, וליתא, דלרבי מאיר הא בעינן שיהא מוכיח מתוך עדי החתימה כדכתבינן בריש מכילתין וכדמוכח לקמן (כד, א) גבי כתב לגרש את הגדולה לא יגרש בו את הקטנה וכאן כיון שאין מוכיח מתוך החתימה אף כשיבואו ויעידו הם בכך אין בכך כלום, ומיהו אפשר שרש"י ז"ל דעתו בזה כדעת רבינו תם ז"ל שאמר שאף לרבי מאיר לא בעינן מוכיח מתוך הגט כמו שאני עתיד לכתוב גבי כתב לגרש את הגדולה לא יגרש את הקטנה, אבל ר"י ז"ל סבור כסברא הראשונה שכתבתי ולפי דבריו הכא הכי פירושא רבי אלעזר היא אבל לרבי מאיר לעולם פסול אף אם יבאו עדים עצמן לפנינו דעדי חתימה ממש בעינן.

ואמר ר' אלעזר לא הכשיר רבי אלעזר אלא לאלתר. כלומר ביומו אבל מכאן עד עשרה ימים לאו דמנשו סהדי וחיישינן דילמא הוה ביה תנאה וזייפתיה. ורבי יוחנן אמר אפילו מכאן עד עשרה ימים דאם איתא דהוה ביה תנאה מדכר דכירי. ונראה דקיימא לן בהא כרבי יוחנן לקולא דרבי אלעזר תלמידו הוה ולית הילכתא כתלמיד במקום הרב.

ואמר ר' אלעזר לא הכשיר רבי אלעזר אלא בגיטין אבל בשטרות לא. ופירש רש"י ז"ל משום דקיימי לגוביינא ודילמא מפיק ליה לזמן מרובה ושמא זייף כתב העליון וכתב העדים עומד במקומו ואנן סמכינן אעדי השטר ונמצא גובה בשטר מזוייף. ואינו נראה, חדא דלעולם בכתב שיכול להזדייף אין סומכין על עדי החתימה, דק"ל דהא דרבי אלעזר אפילו בגיטין קאמר דלא הכשיר ר"א אלא לאלתר ומשמע דמאי דקא מכשר בגיטין דהיינו לאלתר קא פסיל בשאר שטרות. ור"י ז"ל פירש דבשאר שטרות דבעינן כתב שיכול לעמוד ימים רבים כדכתיב למען יעמדו ימים רבים, ורבי יוחנן אמר אפילו בשאר שטרות נמי מכשר כלומר ואפילו מכאן ועד עשרה ימים כעין שהכשיר בגט דאם איתא דהוה ביה תנאה מדכר דכירי וקרא דלמען יעמדו ימים רבים לא למעט שטר שאינו ראוי לעמוד ימים רבים אלא עצה טובה קא משמע לן שיכתוב בדבר שאינו יכול להזדייף ולהחתים עליו עדים שאם ימותו עדי מסירה או ילכו להם דתסגי ליה בקיום חותמיו. ולפי פירוש זה הא דפרכינן לעיל (יא, א) והא בעינן כתב שאינו יכול לזדייף אתיא כר' אלעזר ודלא כרבי יוחנן וקיימא לן בהא כר' אלעזר מדאקשינן אליביה ופרקינן לה בדאפיצא. ועוד יש לי לפרש דאף רבי יוחנן לא הכשיר בשאר שטרות דתנאיהן מרובין אלא לאלתר אבל מכאן ועד עשרה ימים לא דכיון דרגילי למיכתב בהו תנאין הרבה דלמא זייף חד מינייהו ולא דכירי ליה סהדי מה שאין כן בגט דלא רגילי למיכתב בהו תנאין מרובין. והשתא איכא למימר דהא דאמרינן בפרק קמא והא בעינא כתב שאינו יכול להזדייף אתיא אף כרבי יוחנן, ואם כן נראה לומר דאף רבי יוחנן מכאן ועד עשרה ימים הוא דמכשיר אף בשאר שטרות דעד עשרה ימים מידכר דכירי סהדי אבל לזמן מרובה לא דכירי. וההיא דרבא דלעיל (שם) דאמר מגבי ביה מבני חרי אפילו לזמן מרובה משמע מדלא קאמר מגבי ביה לאלתר אי נמי עד עשרה ימים, ואי נמי הוה ליה לומר במה דברים אמורים מכאן ועד עשרה ימים אבל לא לזמן מרובה. וכולה שמעתין דהכא דוקא בדבר שיכול להזדייף אבל בדבר שאינו יכול להזדייף כולי עלמא מודו דאפילו בשאר שטרות ואפילו לזמן מרובה אכשורי מכשר ר' אלעזר וכדאיתא לקמן בפרק המגרש. ואם תאמר לר' אלעזר דאמר לא הכשיר רבי אלעזר אלא בגיטין אבל בשאר שטרות לא ואפילו לאלתר והתניא (קידושין כו, א) כתב לו על הנייר או על החרס שדי מכורה לך שדי נתונה לך קנה אף על פי שהחרס דבר שיכול להזדייף הוא, יש מתרצים דהכא במאי עסקינן בשחקק על החרס דאינו יכול להזדייף, ויש מתרצים דההוא שטר הקנאה הוא ולא שטר ראיה ואינו עשוי לעמוד ימים רבים והוה ליה כגט והילכך קנה.

והא לאו בני דעה נינהו. כלומר ולרבי אלעזר דאמר עדי מסירה כרתי בעינן כתיבת הגט לשמה דכי כתיב וכתב אכתיבת הגט הוא דכתיב, ונראה דמשום דאוקימנא רישא כרבי אלעזר דהיינו אין כותבין במחובר לקרקע משמע ליה דהא נמי כרבי אלעזר אתיא ומשום הכי קא פריך להדיא והא לאו בני דעה נינהו, ואוקמה רב הונא בגדול עומד על גביו ומזהירו לכתוב לשמה וכיון שכן יהבי דעתייהו וכתבין אדעתין, ובכתיבת תורף קאמר דהכל כעשרין לכתוב את הגט עיקרו של גט משמע דהוא ניהו תורף, ועוד מדמקשינן והא לאו בני דעה נינהו כלומר ואנן לשמה בעינן משמע ודאי אכתיבת תורף קיימינן ועלה קא משני רב הונא בגדול עומד על גביו. והכא משמע דעמידת אחרים על גביו חשבינן לה כונה ולא משמע הכי בחולין (יב, ב) גבי וכלן ששחטו ואחרים רואין אותם שחיטתן כשרה דאקשינן עלה מאן תנא דלא בעי כונה לשחיטה בחולין וכו' ושם הארכתי בה בסייעתא דשמיא.

דף כג - א

אלא מעתה נכרי וישראל עומד על גביו הכי נמי דכשר וכו'. ואם תאמר אמאי לא משני ליה שאני נכרי דלאו בן כריתה הוא אבל הני בני כריתה נינהו לכשיגדל הקטן וישתפה השוטה, ויש לומר דלא קפדינן אבני כריתה אלא במידי דצריך שליחות כדאמרינן לקמן (כג, ב) אין העבד נעשה שליח לקבל גט אשה מיד בעלה מאי טעמא לפי שאינו בתורת גיטין וקדושין. והא דאמרינן בפרק קמא (י, ב) גבי גטין העולים בערכאות של נכרים והא לאו בני כריתה נינהו ומשני ירד רבי שמעון לשטתו של רבי אלעזר דאמר עדי מסירה כרתי דאלמא משמע דלרבי מאיר דאמר עדי חתימה כרתי פסול כיון דלאו בני כריתה נינהו, ומסתמא כל שפסול לרבי מאיר בחתימה פסול לרבי אלעזר בכתיבה וכל שכשר לרבי אלעזר בכתיבה כשר לרבי מאיר בחתימה דהא כתיבה לרבי אלעזר וחתימה לרבי מאיר מוכתב לה נפקא להו דרבי מאיר מוקי לה לחתימת העדים ורבי אלעזר מוקי לה לכתיבת הגט אלמא מדפסילי לרבי מאיר מטעם דלאו בני כריתה נינהו ואף על גב דלא בעינן שליחות. י"ל דלא דמי דמכל מקום חתימת העדים דמתורת עדות הוא יש לפסול בנכרים משום דלאו בני כריתה נינהו אבל כתיבה לרבי אלעזר כיון דלאו משום עדות הוא ושליחות נמי לא בעינן לא פסלינן להו משום דלאו בני כריתות נינהו כי היכי דלא פסלינן בע"ז (כז, א) מילה בנכרי אף על גב דלאו בני מילה נינהו ומאן דפסיל לה התם מן המול ימול נפקא ליה הא לאו הכי כשר. ואם תאמר והיכי אמרינן דכתיבה לא בעיא שליחות והא אמרינן (עא, ב) צריך שיאמר לסופר כתוב ולעדים חתמו ואמרינן נמי (לקמן סג, ב) בההוא מעשה דההיא דהוה קרי לה נפאתא וכתבי אינהו טפאתא דאין חוזרין ועושין לה גט אחר משום דעדים שעשו שליחותן הם אלמא שליחות בעיא, ויש לומר דכולה מלתא לאו משום שליחות הוא אלא משום לשמה שאם יכתבו בלא צואת הבעל לא יתנו כל כך לב לכתוב לשמה ויכתוב סתם וקיימא לן דסתמו כשלא לשמו משום דסתם אשה לאו לגירושין קיימא, ותדע דבריש זבחים (ב, ב) דייק ממתניתין דהכותב טופסי גטין צריך שיניח מקום האיש (לקמן כו, א) דסתמו שלא לשמו קאי דמקשה התם אהא דתנן (ריש זבחים) כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרים אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה טעמא דנזבחו שלא לשמן הא סתמא כלשמן הוי ורמינהו הכותב טופסי גטין צריך שיניח וכו' אלמא סתמיה לאו כלשמה הוי ומשני זבחים בסתמא לשמן קאי אשה בסתמא לגירושין קיימא בתמיהא, דאלמא שמעינן מינה דאי אשה לגירושין קיימא טופסי גיטין כשרים אף על פי שלא עשאו בעל לסופר שליח, ומאי דפסלינן ליה במתניתין לטופס גיטין בלא צואת הבעל משום דבלא צואת הבעל לא חשבינן לכונתן לשמן כונה מעליא אף על פי שמתכונין לשמו ולשמה דמסתמא בכל ענין פסיל ליה ואף על פי שמתכוון הוא לשם אשה זו דכיון שלא צוה הבעל והיא אינה עומדת להתגרש כשלא לשמה חשבינן ליה, והיינו נמי דגבי חרש שוטה לא פריך והא לאו בני שליחות נינהו ואפילו עומד על גביו לא מהני משום דבכתיבה לא בעינן שליחות, וכיון דאתינן להכי שמע מינה דעבד מותר לכתוב את הגט דאף על גב דלאו בני כריתה נינהו הא אסיקנא דלגבי כתיבה לא קפדינן אבני כריתה אלא אבני דעה דכתבי לדעתין ועבד נמי דשייך במצות כנשים וכל מה שהנשים כשרות לו אף הם כשרין לו ואשה שכשרה לכתוב את הגט לא נראו דבריו.

ורב יהודה אמר שמואל והוא ששייר מקום התורף. כלומר מתניתין רבי אלעזר היא ואפילו בלא אחרים עומדין על גביו, ודוקא לטופס אבל תורף לא ולא גזרינן טופס אטו תורף. ובודאי באין גדול עומד על גביו מיירי מדלא מפרש לה בהדיא והוא ששייר מקום התורף ובגדול עומד על גביו, דשמואל לא סמיך אדרב הונא דליסתום לישניה ולסמוך אגדול עומד על גביו דקאמר רב הונא, ורב הונא נמי לא סמיך אדשמואל ואפילו בתורף קא מכשר כיון דגדול עומד על גביו, ולדברי רב יהודה איכא למימר נמי דאפילו נכרי כשר לכתוב את הטופס לכתחלה ואפילו אין ישראל עומד על גביו דלנכרי עומד על גביו מאי מהני, ומתניתין דהכותב טופסי גיטין דלא מכשר אלא מפני התקנה ומפרש לה רבי יוחנן משום תקנת סופר משום כדי חייו דאלמא משום תקנה הוא דשרינן כתיבת טופס שלא לשמה הא לאו הכי לא, ואם כן חרש שוטה ונכרי דלית בהו משום תקנה אמאי שרי, איכא למימר דעיקרא דמילתא משום תקנת סופר התירו וכיון שהותר הותר בכל דלא פלוג רבנן, ואי נמי איכא למימר דרב יהודה אמר שמואל מפרש לה משום תקנת עגונות ואף בחרש שוטה וקטן ונכרי איכא משום תקנת עגונות דזמנין דבעי למיזל למדינת הים ולא משכח אלא הני ואי לא שרית ליה מעגן לה ויתבא. כנ"ל.

ומיהו לענין פסק הלכה איכא למימר דהלכתא כרב הונא דמוקי לה למתניתין בשגדול עומד על גביו הא לאו הכי אפילו טופס אין כותבין דגזרינן טופס אטו תורף, ודלא כמתניתין דהכותב טופסי גיטין אלא כרבי אלעזר דהתם דגזר טופס אטו תורף וקיימא לן כוותיה מדפסק רב כותיה לקמן (כו, ב) וקארי עלה טוביינא דחכימי, וכן נראה מדברי הרב אלפאסי ז"ל דבפרק כל הגט הביא דברי רב דקארי עליה דרבי אלעזר טוביינא דחכימי והשמיט כל ההיא שקלא וטריא דשקלינן וטרינן לפרושי מפני התקנה דקתני במתניתין, בכל זה גלה רבינו דעתו שאין מתירין כתיבת טופס מפני התקנה אלא כרבי אלעזר דאסר לגמרי טופס אטו תורף, ובהאי גונא גם כתב דברי רב הונא לבד ודברי רב שפסק כרבי אלעזר דגזר טופס אטו תורף ולא כתב מפני התקנה ומה שנתפרש עליו בגמרא. והכי נמי משמע בירושלמי דרב ורב הונא קיימי בחדא שיטתא ותרווייהו פסקו כרבי אלעזר דגזר טופס אטו תורף דגרסינן התם (פ"ג ה"ב) רבי זעירא רב הונא בשם רב הלכה כרבי יהודה בגיטין וכרבי אלעזר בשטרות ונימא הלכה כרבי אלעזר אלא בגין דרב ושמואל תרויהון אמרין הלכה כרבי אלעזר דלא תסבור מימר אף הכא כן לפום כך צריך לומר הלכה כרבי יודה בגיטין וכרבי אלעזר בשטרות. ומיהו בדיעבד נראה דכשר הוא דהא במחובר גזר רבי אלעזר טופס אטו תורף לכתחלה ובדיעבד שרי ותנשא בו לכתחלה וכדקתני אין כותבין את הגט במחובר לקרקע כתבו על המחובר תלשו וחתמו ונתנו לה כשר אלמא כל היכא דליכא אלא גזרת טופס אטו תורף בדיעבד כשר, אלא שראיתי לרמב"ן נ"ר דפסל אפילו בדיעבד דלא דמי לכתבו על המחובר דהתם לא שכיח כולי האי כתיבה על המחובר לפסול עליה בדיעבד אבל כתיבת טופס אטו תורף אליבא דרבי אלעזר איכא למיגזר טפי שזו גזירה מצויה, ותדע דהא רבי יהודה גזר בההיא שאר שטרות אטו גיטין ואלו בכותב שטרות במחובר ליכא מאן דסלקא דעתיה הכין. ואם תאמר היכי מצינן לאוקומי מתניתין כרבי אלעזר ובגדול עומד על גביו כרב הונא דאם כן תיקשי לן מתניתין דמדפסיל ליה לנכרי בהבאה מכלל דלכתיבה שרי כקושיא דרב נחמן, איכא למימר דאדרבה מדקתני בהדיא חרש שוטה וקטן ושבקיה לנכרי שמעינן מינה דנכרי פסול דאי לא לישמעינן נכרי וכל שכן חרש שוטה וקטן דבני כריתה נינהו והיינו דלא חש רב הונא לפרוקה, ואפשר לומר דהלכתא כרב יהודה אמר שמואל וכדרב הונא אמר עולא דאוקמוה למתניתין דהכא בכתיבת טופס ואף לכתחלה מותר להן לכתוב ואפילו בלא אחרים עומדין על גביהן והוא ששיירו מקום התורף ואף נכרי כשר לכתוב את הטופס דלא גזרינן טופס אטו תורף וכתנא קמא דטופסי גיטין דלקמן (כו, א), ואף על גב דהתם קתני טעמא דהתירו טופסין מפני התקנה ופירש רבי יוחנן מפני תקנת סופרים כלומר משום כדי חייו כבר כתבתי למעלה דאיכא למימר דכיון דהתירו משום כדי חייו התירו בכל. ואי נמי דאינהו משום תקנת עגונות מפרשי לה ובחרש שוטה וקטן ואפילו בנכרי איכא למימר ההוא טעמא, ואף על גב דרב פסק הלכה כרבי אלעזר דגזר טופסי גיטין אטו תורף וקרי עליה טוביינא דחכימי אנן בגיטין כרב יהודה אמר שמואל ורב הונא אמר עולא סבירא לן דאוקמוה למתניתין דהכא בכתיבת טופס לומר דלא גזרינן, ורב יהודה אמר שמואל שקלי התם אליבא דתנא קמא ואמר וצריך להניח אף מקום הרי את מותרת לכל אדם דמשמע דסבירא ליה כותיה, ועוד מדשקלו וטרו כולהו אמוראי לפרושי למתניתין דקתני מפני התקנה אלמא משמע דסבירא ליה דמפני התקנה התירו כתיבת טופסי הגט, ומיהו קיימא לן כותיה בשאר שטרות דבין טופס בין תורף שרי מדפסק רב כוותיה ולא אשכחן אמורא דפליג עליה, ועוד דשקלינן וטרינן עלה ואקשינן עליה מדרב פפי דאמר משמיה דרבא דחיישינן מיחזי כשיקרא ודחינן לה מדרב נחמן דאלמא כרותיה קיימא לן בשאר שטרות, והלכך כותבין טופסי גטין מפני התקנה או משום תקנת סופר כר"י או משום תקנת עגונות כרב חסדא, וחרש שוטה וקטן נמי שרי ואפילו בלא אחרים עומדין על גביהן ואפילו נכרי איכא נמי למשרא מהאי טעמא דכיון דהותר לא פלוג רבנן, ואי נמי לרב חסדא דפירש משום תקנת עגונות לא שנא חרש שוטה וקטן ולא שנא נכרי בכולהו איכא משום תקנת עגונות כדפרישית לעיל. והרמב"ם ז"ל פסק כתנא קמא דטופסי גיטין דמשום תקנת סופר מותר ולא גזרינן טופס אטו תורף ואסר חרש שוטה וקטן לכתוב טופס הגט אלא אם כן גדול עומד על גביו, משמע שהוא ז"ל מפרש דברי רב יהודה אמר שמואל דאמר והוא ששייר מקום התורף דוקא בשגדול עומד על גביו ואדרב הונא דאמר בגדול עומד על גביו סמיך, וזה מן התימה שיסמוך שמואל אדברי רב הונא וסותם דבריו על סמך דברי רב הונא, ועוד שלא נאמרו בתלמוד סמוכין זה לזה, ועוד דאי אמרת דעמידת גדול על גביו מהניא וכונתו הויא כונה אפילו תורף נמי לישתרי ואי לא הויא כונתו כונה עמידתו לא מעלה ולא מוריד, ועוד דאי גזרינן בהו טופס אטו תורף אי לא הויא כונתו כונה טופס נמי לא לישתרי בעמידת אחר על גביו דלמא אתי למשרי תורף בעמידת אחר על גביו ואי לא גזרינן בהו טופס אטו תורף טופס לישתרי אפילו בלא עומד על גביו, ואפילו לכשתמצא לומר דעמידת אחר מהניא דהא בטופס לא בעינן לשמה ואמאי גרע חרש וקטן מסופר שכותב לתומו, ואי אמרת דסופר נמי לא הותר אלא מפני התקנה ובחרש שוטה וקטן דלאו סופרים נינהו ליכא משום תקנה אם כן אפילו באחרים עומדים על גביהן לא ליכתבו ואי משום תקנה העומד על גביו אם כן אפילו נכרי כי האי גונא לישתרי והוא ז"ל כתב אבל נכרי ועבד אין כותבין הטופס לכתחלה אפילו ישראל עומד על גביו שלא התירו לכתוב טופסי גיטין שלא לשמה אלא מפני תקנת סופר כמו שבארנו עד כאן, ועוד תימא עבד מיהו משום תקנה לישתרי דהא בן ברית הוא וכל שכן שכבר ביארנו למעלה דעבד כותב לכתחלה אפילו תורף דכל שהאשה כשרה לה אף הוא כשר לה.

מתני': הכל כשרין להביא את הגט חוץ מחרש שוטה וקטן והנכרי. כתוב בהלכות בעו רבנן קמי עד רב חנינאי גאון בכלה רבתי דנכרי לא הוי שליח לקבל את הגט ולהוליך את הגט מהו למכרכיה לגיטא בחד מנא ומימר לנכרי אמטי האי מנא לישראל פלוני וליתביה לאיתתי ואמר להו לא ונתן בידה או ביד שלוח' ישראל אבל נכרי לא דכי נפיק גיטא מידא דבעל בעינן דלימטי' לידא דאיתתא או לידא דשליח ישראל דקאי במקום בעל או לידא דשליח לקבלה דשויתיה איתתא גופה דקאי במקום איתתא גופה, ורבנן דהשתא קאמרינן אף על גב דאתיי' נכרי לגיטא אי יהביה לישראל וההוא ישראל יהביה לאיתתא בעדי מסירה לכתחלה לא מנסבינן לה משום דנכרי לאו בן ברית הוא ואי אינסיבא לא מפקינן לה משום דרבי שמעון דתנן (לעיל י, ב) רבי שמעון אומר כולן כשרין ואמר רבי זירא ירד רבי שמעון לשיטתו של רבי אלעזר דאמר עדי מסירה כרתי וקיימא לן דהלכה כרבי אלעזר עד כאן. כתב הרמב"ם ז"ל (הל' גירושין פ"ו, ה"ז) הפסולין מדברי סופרים בעבירה כשרים בשליחות אבל פסולין בעבירה מדברי תורה פסולין להבאת הגט ואם הביאו הרי זה פסול במה דברים אמורים בשנתקיים הגט בחותמיו אבל אם לא נסמוך בו אלא על דברי פסול בעבירה מן התורה אינו גט וכבר כתבתיו בריש מכלתין (לעיל דף ה, ב) והארכתי במה שיש עליו מן הקושיות גבי בפני כמה נתנו לה וכו'.

גמרא: בשלמא חרש שוטה וקטן לאו בני דעה נינהו נכרי נמי לאו בן היתרא הוא. כך היא הגירסא בספרים שלנו. ומפירוש רש"י ז"ל נראה שהוא גורס לאו בני תורה הוא, ופירש אינו בתורת גיטין וקדושין ובמידי דלנפשיה לא חזי לא מצי עביד שליחות לאחריני. ויש תימה דאם כן הוה ליה לומר לאו בני כריתה נינהו כלשון המורגל בכל מקומות כזה, ועוד דאם כן הוה לן לאקשויי הכא כקושיין דלקמן בסמוך גבי הא דאמר רבי יוחנן אין העבד נעשה שליח לקבל גט אשה מיד בעלה לפי שאינו בתורת גיטין וקדושין מתקיף לה ר' אלעזר טעמא במילתא דליתיה הא במילתא דאיתיה כשר והא נכרי דאיתנייהו בתרומה דנפשייהו ואין תורמין בשל ישראל הכא נמי ליקשי הכי. ונראה לפרש לאו בן תורה הוא ואינו בן שליחות דמה אתם בני תורה אף שלוחכם בני תורה. ואי נמי לספרים דגרסי לאו בני היתירא כלומר אינם בני היתר אשה מבעלה על ידי שליחותם לפי שאינן בתורת שליחות.

אלא אמר רב יוסף הכא בחוץ לארץ עסקינן דבעי למימר בפני נכתב ובפני נחתם ולא מצי אמר. ואף על גב דקיימא לן כרב אשי (לעיל ו, א) דאמר אפילו שמע קן קולמוסא וקן מגלתא, התם הוא דמירתתי מיניה דילמא סליק וחזי להו אבל הכא דלמא יהבינן ליה אחד מן הכתובים להו כבר, אי נמי כדר"ז (יבמות קד, ב) דאמר להו כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו.

הוא הדין אף על גב דלא חזר ונשתפה ואיידי דקתני שפוי וכו'. ואם תאמר והא אסיקנא בבבא בתרא (קכח, א) דתחלתו וסופו בכשרות בעינן, איכא למימר דהתם הוא דבעינן סהדותא מעלייתא אבל הכא דמדאורייתא אפילו קיום לא בעי ורבנן הוא דאצרוך הכא משום עגונה הקלו בתחלתו בכשרות.

הא דבעו מיניה דר' אמי עבד מהו שיעשה שליח לקבל גט אשה מיד בעלה. פירש רש"י דהוא הדין להולכה דחד דינא וחד טעמא אית להו דזה שליח האיש וזה שליח האשה. וכן כתב הרי"ף ז"ל ופשט להו דכשר מדקא פסיל לנכרי במתניתין מכלל דעבד כשר דאי לא ליתני עבד וכל שכן נכרי דלא שייך במצות כעבד ואסקה רבי יוחנן דאינו כשר לפי שאינו בתורת גיטין וקדושין וקיימא לן כותיה והילכך בין בהולכה בין בקבלה פסול. ורבינו אבן מיגש ז"ל הקשה על רבו ז"ל דאם כן דהוא הדין להולכה תיקשי ליה מתניתין לרבי יוחנן דודאי מדפסיל ליה לנכרי מכלל דעבד כשר אלא ודאי דוקא לקבלה פסול אבל להולכה שרי כדיוקא דמתניתין דהוה דייק ר' אמי אלא דר' אמי הוה מדמי קבלה להולכה ורבי יוחנן לא הוה מדמי להו. ונתקשה הרב ז"ל בטעם הענין מה הפרש יש בין שליח האיש לשליח האשה, והרמב"ן נ"ר תירץ דשליח קבלה דמכיון דאתי גט לידיה מגורשת שייך למיפסליה משום דליתיה בתורת גיטין וקדושין דהא אינהו לאו בני גרושין נינהו אבל להולכה דעד דמטיא גיטא לידה לא מיגרשה לא שייך למימר כולי האי למיפסליה משום דליתיה בתורת גיטין וקדושין דהא בשליחות איתנהו. ומיהו לענין פסק הלכה כרבינו אלפסי ורש"י ז"ל עבדינן ולחומרא. ועוד דהא דקשיא ליה לרא"ם ז"ל דאם כן תיקשי ליה מתניתין לרבי יוחנן כבר תירץ הרב אלפאסי ז"ל דאין למדין מן הכללות אפילו במקום שנאמר בהם חוץ ואף רבינו תם ז"ל תירץ דמשום דבעי למיתני בסיפא דמתניתין נכרי ונתגייר פסול דהוי רבותא טפי מעבד ונשתחרר לפי שזה אינו ברשותו להשתחרר אבל נכרי דברשותו להתגייר אימא כשר קא משמע לן ומשום הכי נקט נכרי והוא הדין לעבד.

דף כג - ב

אמר ליה אביי אדרבא בארץ דאי אתי בעל מערער משגחינן ביה איכא למימר לקלקולי קא מיכוונה לא מהימנא בחוץ לארץ דאי אתי בעל מערער לא משגחינן ביה ליהמנה. ואם תאמר בחוץ לארץ נמי הא אהני דאפקה מבעלה ודיה בכך ואמאי מהימנינן לה, י"ל דאיהי לא קפדה לאפוקי דמידע ידעי לכשתצא זו תכנס אחרת תחתיה ולא נתכוונה זו אלא בקלקולה של זו. ואם תאמר כי אתיא תימר בפני נכתב ובפני נחתם וליהמנה אפילו בארץ דהשתא אי אתי בעל לא משגחינן ביה וכדאמרינן לעיל (ו, ב) לא צריכת ואי עבדת אהנית דאי אתי בעל ומערער לא משגחינן ביה, י"ל דאין הכי נמי אי אמרת מהימנא והכא במביאה בארץ כדינה קאמר דלא מהימנא. ונ"ל דאפילו אמרה לא מהימנא דאיהי לאו דינא גמירא דכיון דכולהו כי מייתי בארץ לא קפדינן בין אמר בין לא אמר וכי אתי בעל משגחינן ביה אף זו סבורה דאף על פי שאמרה בפני נכתב ובפני נחתם אין בכך כלום ואי אתי בעל אכתי משגחינן ביה וסבורה לקלקל והילכך בין כך ובין כך לא מהימנא. וקיימא לן כאביי דבארץ לא מהימנא אבל בחוצה לארץ מהימנא דהא תניא כותיה, ועוד דמתניתין לאביי כולה בחוץ לארץ ולרב יוסף רישא וסיפא בחוץ לארץ ומציעתא בארץ וכל היכא דאיכא לאוקומי כולה מתניתין בחד גוונא מוקמינן ושפיר דמי.

דף כד - א

אשה מכי מטי גיטא לידה איגרשא לה. כתב הרמב"ם ז"ל (הל' גירושין פ"ז, הכ"ד) שהאשה שהגט יוצא מתחת ידה אין חוששין ומחזיקים אותה במגורשת ואף על פי שאין הגט מקויים. ונראה שדקדק זה מכאן שאמרו מכי מטי גיטא לידה איגרשא לה ואינה צריכה למימר בפני נכתב ובפני נחתם שתקנו במקום קיום. וזה תימה שהרי שנינו בכתובות (כב, א) האשה שאמרה אשת איש הייתי וגרושה אני נאמנת ואם יש עדים שהיתה אשת איש אינה נאמנת, אלא ודאי מה שאמרו מכי מטי גיטא לידה איגרשה לה לאו למימרא דכל שהגט יוצא מתחת ידה אין חוששין לו ואפילו בלא קיום, אלא לפי ששנינו האשה עצמה מביאה גיטה ואינה מגורשת עד שתביא גיטה ותאמר בפני נכתב ובפני נחתם ולפיכך הקשו וכי אין האשה מתגרשת אלא בשהבאתה לבית דין ותאמר בפני נכתב ובפני נחתם והלא מכי נתנו לה הבעל נתגרשה ואוקימנא מתניתין בנותן לידה בתנאי שתוליכנו לבית דין כדין שליח דעלמא ונאמנת. כנ"ל וזה ברור.

דאמר לה כי מטיא התם אנחיה אארעא. כלומר בשליחותי והדר שקליה והיינו דאקשינן הויא לה טלי גטיך מעל גבי קרקע, דאי משום תנאי כשר.

והא לא חזרה שליחות אצל הבעל. פירשו בתוספות דשליח לא מקרי אלא המשתלח מזה לזה שראוי לחזור אצל שולחו ולומר לו עשיתי שליחותך קודם שיעשה שליח לאחרים, ורש"י ז"ל פירש בענין אחר.

וכי מטית התם שוי את שליח להולכה וקבלי את גיטך. ואם תאמר והא שליח שלא ניתן לגירושין הוא ולא הוי שליח וכדאמרינן לקמן (כט, ב) ההוא דשדר גיטא לדביתהו אמרו ליה לא ידענא לה אמר להו הבייה לאבא בר מניומי ואיהו יהיב לה ניהלה אזל ולא אשכחיה יתיב ר' יצחק נפחא ור' אבהו ור' חנינא בר פפי ויתיב רב ספרא גבייהו אמר ליה מסור מילך קמן דכי אתי אבא בר מניומי ניתביה ליה וליתבי' ניהלה. אמר להו רב ספרא והא שליח שלא ניתן לגירושין הוא, איכסוף, והכא נמי מאי שנא. לא היא, דהתם הכי פירושא והא שליח שלא ניתן לגירושין הוא ולא מצי משוי שליח שלא מדעת הבעל וכן פירש רש"י שם אבל הכא ברשות הבעל ובמצותו הוא שעושה שליח.

ואי בעית אימא דאמר לה הואי את שליח להולכה עד שמטית התם וכי מטית התם אימא קמי בי דינא בפני נכתב ובפני נחתם ונישוו שליח וליתבו ניהלך. לכאורה משמע דכיון דאדכר באיבעית אימא דהכא אימא קמי בי דינא בפני נכתב ובפני נחתם ולא אדכר בלישנא קמא משמע דבלישנא קמא אין צורך לומר בשעת נתינתה לשליח בפני נכתב אלא בשעה שתקבלנו מן השליח, וזה תימה דבכל מקום משמע שבשעת שהגט יוצא מתחת יד שליח צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם וכדתנן לקמן בפרק כל הגט (כט, ב) המביא גט ממדינת הים וחלה עושה בית דין ומשלחו ואומר בפניהם בפני נכתב ובפני נחתם ואין השליח האחרון צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם אלא שליח בית דין אני, ודחקו בתוספות דשמא כיון שיכול לתקן ולומר בשעת גירושין עדיף בשעת גירושין. ומן התימה אחר שיצא מתחת ידה וניתן ביד שליח אחר היאך נאמנת בשעת גירושין דלא דמי לנותנו לה ולא אמר לה בפני נכתב ובפני נחתם דתניא (לעיל ה, ב) כיצד יעשה יטלנו ויחזיר ויאמר לה דהתם כיון שהוצרך לומר בפני נחתם ולא אמר כן מחמת שגגה ולא ניתן לשליח אחר עדיין לא עשה שליחותו וחוזר וגומר שליחותו, אבל כאן שנגמר שליחותה והרי מטרתו לשליח אחד ובעלות הבעל היאך נאמינה משום שליחות והיא אינה שלוחה מעתה. ונ"ל לפרש דהכי על כרחין לישנא קמא אלישנא בתרא סמיך והאי אימא קמי בי דינא אכולהו לשני קאי אלא דנטר עד מסקנא דכולהו. ותדע דאם תמצא לומר דלישני קמא לא סמיך אלישני בתרא כלל אם כן תימר דאינה צריכה לומר בפני נכתב ובפני נחתם כלל לא בשעה שעושה שליח ולא בשעת גירושין וזה אינו דהא במתניתין ובלבד שצריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם קתני וכל מביא גט ממדינת הים צריך הוא לומר בפני נכתב ובפני נחתם אלא על כרחך צריכה היא לומר אלא שקצר כאן הלשון וסמיך אלישנא בתרא, וכיון שכן נאמר דהכי קאמר אי בעית אימא דאמר לה דאיהי עצמה תשוי שליח או תתנהו לבית דין ובית דין משווי שליח ובין כך ובין כך אימר קמי בי דינא בפני נכתב ובפני נחתם, דאף כשעושה היא עצמה שליח צריכה לומר בפני נכתב ובפני נחתם בפני בית דין כדתנ לקמן (כט, ב) דשליח שליח אינו יכול לומר בפני נכתב ובפני נחתם אלא בית דין כותבין לו את קיומו, ועוד דהא שליח גופו בשעה שנותנו לה הא אמרינן לעיל בפרק קמא (ה, ב) בפני שנים והוא והאשה עצמה צריכה שלשה משום קיומו של גט, ולעולם אף ללישנא קמא צריכה שתאמר בשעה שיוצא מתחת ידה ואין הפרש בין לישנא קמא ללישנא בתרא אלא דללישנא קמא אומר לה שהיא עצמה עשה שליח וללישנא בתרא אומר לה שלא תעשה היא שליח אלא נותנתו לבית דין ובית דין עושין לו שליח. כנ"ל.

סליק פרק המביא בתרא

פרק כל הגט

דף כד - ב

גמרא: אמר רבה זאת אומרת שני יוסף בן שמעון דגרין בעיר אחת מוציאין שטר חוב על אחרים. כלומר דלא חיישינן, אלא האי דנפיק מתותי ידיה גבי ביה, כי היכי דלא חיישינן בגט, שמא נפל מזו ומצאתו זו. ואף על גב דלגבי שני יוסף בן שמעון איכא למיחש שמא מסרו לו לקנותו ולגבות בו ואותיות אין נקנות במסירה, אליבא דרבא, כדאיתא ביבמות פרק האשה שהלכה (קטו, ב) גבי עובדא דיצחק ריש גלותא, דאזל מקורטובא ובא לאספמיא, ולגבי גט ליכא למיחש להכי, דהא כולי עלמא ידעי דאין אשה מתגרשת בגט חברתה, מכל מקום אילו היינו חוששין [בנדפס: לכך], שמא נתנו לה חברתה, לצור על פי צלוחיתה.

גמרא: אי הכי רישא דקתני מצאו בן עירו ואמר לו שמי כשמך וכו' שני הוא דלא מצי מגרש ביה הא ראשון מצי מגרש ביה והא אמרינן בבבא בתרא פרק גט פשוט (קעב, ב) ולא אחר יכול להוציא עליהן שטר חוב. דאמר ליה חברו ששמו כשמי מסרו לך, כדי לגבות ממנו [בכת"י: ממני], הכא נמי אמאי מתירין אשת הראשון בגט זה, נחוש שמא השני כתבו לאשתו ונמלך עליו שלא ליתנו, ונתנו לזו. אלא מאי אית לך למימר, בעדי מסירה ורבי אלעזר היא, הכא נמי בעדי מסירה ורבי אלעזר היא. אבל בלא עדי מסירה, חיישינן לנפילה. ורבינו תם לא גריס ורבי אלעזר היא, דאפילו כרבי מאיר נמי אתיא, ובדאיכא סהדי דמסריה ניהליה באפייהו.

אבל ר"י ז"ל אמר, דודאי גרסינן ליה, דלרבי מאיר דאמר עדי חתימה כרתי בעינן שיהא מוכיח מתוך עדי החתימה, הא לאו הכי לא הוי גיטא, וכדפרישית בריש מכילתין.

והא דתנן לקמן בפרק המגרש (פו, ב) שנים ששלחו שני גיטין ושמותיהן שוין, ונתערבו זה בזה, נותן שניהם לזו, ושניהם לזו, ופרכינן ולרבי אלעזר דאמר עדי מסירה כרתי, והא לא ידעי בהי מינייהו מיגרשא. דמשמע, דלרבי מאיר ניחא. ההיא, במשולשין בגט, ומוכיח מתוך הגט הי אשתו של זה והי אשתו של זה, אלא שאין השליח ועדי המסירה מכירין בשלוש האבות. ובריש מכילתין הארכתי בה יותר בסייעתא דשמיא.

ובתוספות הביאו ראיה לדברי רבינו תם ז"ל, מהא דתנן (בב"ב פרק גט פשוט קסז, א) כותבין גט לאיש אף על פי שאין אשתו עמו, ופריך עלה בגמרא וליחוש לשני יוסף בן שמעון בעיר אחת, דילמא כתב גיטא ואזיל וממטי ליה לאיתתיה דהאי. ומשני, הכי אמר רב, שני יוסף בן שמעון בעיר אחת, אין מגרשין נשותיהן אלא זה בפני זה. ואם איתא, דבעינן שיהא מוכיח מוך הגט, הכא היכי דמי, אי במוכיח וכגון ששלשו, תו ליכא למיחש ואפילו במגרש שלא בפני חבירו, ואי בשאין מוכיח מתוכו, אפילו במגרש בפני חבירו הרי אינו גט לרבי מאיר, ואי לרבי אלעזר הא בעי עדי מסירה, ואינהו ידעי שפירתא זו אשתו אם לאו. ואם תאמר, דחיישינן לשני יוסף ואף על גב דלא הוחזקו, הא ליתא, דהא לא חיישינן בדלא הוחזקו. ועוד נראה לי, דהתם אי אפשר לומר כן, דאם כן מאי קא משני שני יוסף בן שמעון בעיר אחת אין מגרשין אלא זה בפני זה, דאי חיישינן ולא ידעינן מאי, דמי איכא למימר דבדקינן כולה מדינתא. ור"י ז"ל תירץ, דעדי מסירה אין דרכם לדקדק ולראות אם זו אשתו, כיון שהם רואין שמו ושם אשתו כתובין בגט, ואם נתנו לאשת חברו, כשבאה לבית דין להתירה לינשא, ומביאין עדי מסירה אמרו בפני בית דין שראו שנתן לה בעלה גט זה, אף על פי שלא דקדקו אחרי אותה שקבלה את הגט, והילכך אף על פי שכותבים דורות או סימן או כהן, אין אנו סומכים בכך, עד שיגרש בפני חברו, דאז ליכא למיחש לשמא נתן את הגט לאשת חברו, שלא היה האחר טובל [בנדפס: שותק]. אי נמי יש לומר, שאז ידקדקו העדים יותר. זו היא שיטתם של רבותינו בעלי התוספות ז"ל.

דף כה - א

רב אסי אמר כולן פוסלין חוץ מן האחרון. ואף על גב דרב אסי אמר בסמוך משמיה דרבי יוחנן האחין שחלקו מחזירין זה לזה ביובל, משום שאין ברירה, אפשר דהכא אזיל לחומרא והכא לחומרא, דרב אסי מספקא ליה גבי אחין שחלקו אי יורשין הוו, ויש ברירה, או לקוחות הוו ואין ברירה, כדאיתא (בבבא בתרא, בשילהי בית כור, קז, א) הילכך, זיל הכא לחומרא פוסל לכהונה משום ברירה, ופסול לגרש בו משום דילמא אין ברירה, וביובל מחזירין לחומרא.

אי נמי כתחילה של ארץ ישראל. פירש רש"י ז"ל, כשם שמתחלתה היתה בלא חלק לאיש אחר, לאברהם אבינו, כך תחזור ביובל, וטעמא לאו משום ברירה הוא, עד כאן לשונו. ואינו מחוור, ונראה דהכי קאמר, היינו טעמא דחוזרת ביובל, משום דלא חשבינן ליה כחלוקה לגמרי לגבי יובל, מהא דאין חלוקה אלא כחלוקה שבתחלתה של ארץ ישראל, שנחלקה בגורל ואורים ותומים וכל ישראל וכדאיתא בבבא בתרא (שילהי בית כור, קז, א).

הא דאמרינן: אי אמרת בשלמא דאמנינהו מעיקרא שפיר. הקשו בתוספות מהא דאסיקנא (בנדרים פרק אין בין המודר, לו, ב) דשה לבית לא דאורייתא, דאי אמרת דאורייתא אבשרא קאי דמזכי להון, ואלא למה דאמר להון אבוהון, כדי לזרזן במצות, ואם כן, מאי קאמר דאמנינהו, אלא אי אמרת דלא אמנינהו, והא לא צריכי מנוי. ותירצו, דסוגיא דשמעתין איירי אי אמרינן שה לבית דאורייתא, ונראה, דלרווחא דמילתא קאמר ליה הכי דדרך התלמוד בכך לארווחי פירוקי, והכא פירוקא רויחא קא מפרק ליה וכסברתיה דמקשה מינה, ולומר לדידן ליכא למיפרך מינה, דשה לבית לאו דאורייתא, וברייתא כדי לזרזן במצות, כדאיתא התם, אלא אפילו לדידך, דספיקא לך דמחמת מנוי האב הוא שזכה זה שנכנס ראשון, אי אמרת בשלמא דאמנינהו בפירוש לזה ולאחרים בשעת שחיטה שפיר.

הא דאמר אביי קא בעי מיניה תולה בדעת אחרים וקא פשיט ליה תולה בדעת עצמו והדר מותיב ליה תולה בדעת אחרים. פירשו בתוספות דעל זה שהיה מקשה ליה מתולה בדעת אחרים, לא היה מתמיה אביי, דשפיר קא מותיב ליה. וכמדומה שאינו מחוור, דאינו בכדי, היה אביי מאריך בדבריו, והדר מותיב ליה תולה בדעת אחרים. ונראה לי, דאתרווייהו קא מתמה, ארב יהודה שהשיב לו ממתניתין, דתולה בדעת עצמו, וארב משרשיא שחזר להקשות עוד מתולה בדעת אחרים דעלמא, משמע דקבולי קבלה מיניה, דליכא לאפלוגי בין תולה בדעת עצמו לתולה בדעת אחרים, דאי לא, הוה ליה לרב משרשיא לאהדורי ליה שאני התם דתולה בדעת עצמו וכי מיבעיא לי תולה בדעת אחרים מאי. כן נראה לי.

הלוקח יין מבין הכותים וכו'. פירשתיה בפרק קמא דשחיטת חולין בסייעתא דשמיא. והתם כדקתני טעמא, אי אתה מודה, שמא יבקע הנוד אמרו לו לרבי מאיר, ונמצא שותה טבלים למפרע, ואם תאמר ודקאריה לה מאי קאייריה לה, יש לומר, דרבינא היה סבור, שאין זה עיקר טעמן של חכמים אלו, אלא משום דאין ברירה, ולדבריו דרבי מאיר קאמרי ליה, והתם (בעירובין פרק בכל מערבין לז, ב) פרכינן לה גמרא, מתנה אדם על עירובו, דאקשינן התם דרבי שמעון אדרבי שמעון ופרקינן דטעמם דרבי שמעון דנוד, משום דבעינן שיריה ניכרין, ואי בעית אימא כדקתני טעמא אמרו לו לרבי מאיר אי אתה מודה שמא יבקע הנוד וכו', אקשינן ולמאי דסליק אדעתין מעיקרא דבעינן ראשית ששיריה נכרין, מאי קאמרי ליה, הכי קאמרו ליה, לדידן בעינן ראשית ששירה נכרין, לדידך אי אתה מודה שמא יבקע הנוד.

דף כו - א

צריך שיניח אף מקום הרי את מותרת לכל אדם. בהרבה מקומות נראה, שהיו רגילין לכתוב לשון זה בגיטין, וכדתנן נמי לקמן בפרק בתרא (פה, א), גופו של גט, הרי את מותרת לכל אדם, ואמרינן נמי התם, כגון דכתיב הרי את מלמטה, ומותרת מלמעלה. וכן הנהיג רבינו תם ז"ל לכתוב בגיטין. וכן כתב הרמב"ם ז"ל בנוסח הגט בספרו. אבל בטופסי גיטין ראשונים לא נמצא כן. וכתבו בתוספות, דמכל מקום אין להוציא לעז על גט שאין כתוב בו, שהרי מאריכים בלשונות מעולים, שעומדין במקום הרי את מותרת לכל אדם. ועוד, שהרי כתוב בגט למהך להתנסברא לכל גבר דתצביין.

אבל הא מדסיפא רבי אלעזר רישא לאו רבי אלעזר צריכא. קשיא לי, וכיון דאין כאן הוכחה דרבי אלעזר היא, ואדרבה, צריכין לדחוק ולהעמיד משנתינו בתרי תנאי אליבא דרבי אלעזר, מאי דוחקיה לאפוקה מדרבי מאיר, דסתם מתניתין כוותיה. ונראה לי, דלישנא דמתניתין קשיתיה, דקא תני הכותב טופסי גיטין צריך שיניח מקום האיש וכו' מפני התקנה. ורבי יהודה פוסל, וכי מה ענין פוסל גבי לישנא דתנא קמא, דהא תנא קמא לא קאמר כשר, אלא צריך שיניח, והיה במשמע, רבי יהודה פוסל במניח, אלא דעל כרחין תנא קמא הכי קאמר, הכותב טופסי גיטין צריך שיניח מקום האיש, ואם עשה כן כשר, מפני התקנה, ורבי יהודה פוסל. אלמא מדקאמר תנא קמא כשר מפני התקנה על כרחין רבי אלעזר היא, דאילו לרבי מאיר אדרבה, בדין היה שאפילו תורף נמי ליכתוב, ולא אמרו משייר אלא מפני התקנה, כלומר מפני הקטטה כרבי שבתאי אמר חזקיה, אי נמי כרב חסדא, ומפני תקנת עגונה דלא ליזרוק להא ומעגן ומותיב לה כדאיתא לקמן בסמוך, ואם כן, היכי קתני כשר מפני התקנה, אדרבה אינו כשר בכתיבת תורף מפני התקנה.

וכן נראה מגמרא דבני מערבא, כמו שכתבתי, דגרסינן התם, מהו מפני התקנה, רבי שבתא בשם חזקיה מפני תקנת בנות ישראל שלא יהו מצויות להתגרש, ר' שמואל בר רב יצחק שאל לר' חייא ברבא, כשר ואת אמרת אכדין, אין תימר פסיל יאות, מאי כדין שאמר ר' אבין, מפני תקנת הלבלר כדי שיהו חייו מצויין לו.

מתני': רבי אלעזר מכשיר בכולן חוץ מגיטי נשים. כתוב בתוספות אם תאמר בשחרורי עבדים נמי פסיל, לתנייה בפרק קמא, גבי דרכים ששוו אל גיטי נשים לשחרורי עבדים וליתניא וכדברי רבי אלעזר בארבעה, וכדקתני נמי וכדברי רבי מאיר בארבעה. נראה מדבריהם ז"ל, דרבי אלעזר אינו פוסל אלא בגיטי נשים בלבד. וזה אינו, שכך מצאתי בתוספתא דמכילתין (פרק שני הלכה יא) רבי אלעזר מכשיר בכולן חוץ מגיטי נשים ושחרורי עבדים. ואם תאמר, אם כן, לימא התם וכדברי רבי אלעזר בארבעה. הא אקשינן ליה התם דאמרינן ותו ליכא והא איכא לשמה בשלמא לרבה היינו מוליך ומביא אלא לרבא קשיא, ואסיקנא דמילתא דאיתא בקדושין לא קתני, והלכך לרב נמי הא בכלל מוליך ומביא היא, דכיון דקתני מוליך ומביא, ולאשמועינן דשוו בלשמה, וודאי שוו נמי לטופסי גיטין, דהא הכא משום דכתיב לה לשמה הוא דגזרינן כדאמרינן הכא אלא משום שנאמר וכתב לה ספר לשמה, ולרבא נמי הא אסיקנא דמילתא דאיתא בקידושין לא קתני, ובקידושין נמי הא בעינן לשמה, וכיון שכן לא איצטריך למיתני לכתיבת טופסין דההיא עיקרה משום דבעינן לשמה הוא כדפרישית, והילכך לא תנא התם ודברי רבי אלעזר בארבעה. כן נראה לי.

הא דאמרינן: זימנין דהוה לה קטטה וזריק לה ומעגן ומותיב לה. פירש רש"י ז"ל, דכי משכח גט מזומן יהיב ליה ניהלה ומעגן ומותיב לה, כשהיא מגורשת. וקשיא לי, שאין לשון מעגן נופל בשום מקום במגורשת, אלא במי שעומדת בלא בעל ואינה יכולה לינשא. ועוד, דלשון זריק לה אינו מתחוור לפירושו, דהוה ליה למימר ויהיב לה. ונראה לי לפרש, דזימנין דרתח עלה וכי משכח גט מזומן זריק לה בריתחיה ואזיל ליה ופעמים דמעגן ומותיב לה שיהא ספק קרוב לו ספק קרוב לה ומיעגנה וודאי ויתבה.

בשלמא מן הנשואין למאן דאמר משום בת אחותו איכא. שאם יכתוב לה זמן מעתה, והוא לא יגרשנה עד לאחר זמן, איכא משום בת אחותו, שמא יחפה עליה בגט זה ומאן דאמר משום פירי איכא. דהא מאן דאמר דקתנו כאן בגיטין משום פירי, לאו משום פירי דלקוחות קאמר, אלא משום פירי דידה. והכא משום פירי דידה ליכא. ונראה דהכי פירושא, למאן דאמר משום בת אחותו דחיישינן לזנות איכא, ולמאן דאמר משום פירי דזנות דבת אחותו לא שכיחא, הכא נמי איכא למיגזר משום לקוחות, ופירי דנקט הכא לאו משום דחששא דהכא משום פירי, והוה ליה כמאן דאמר בין למאן דאמר דחוששין לזנות ובין למאן דאמר אין חוששין איכא למיחש למר משום תרתי משום בת אחותו ומשום טרפת [בנדפס: טריפת], ולמר משום חדא משום טירפת [בנדפס: טריפת] הלקוחות. כן נראה לי.

אלא ארוסה מי אית לה פירי. תמיהא לי, דודאי אף בגט ארוסה איכא למיחש לפירי, דילמא נסיב לה, ומזבין להו לפירי דידה, והדר מחתים לה גט זה שזמנו משעת אירוסין, ואזלא וגביא פירי שלא כדין. ואם תאמר דלא חיישינן שיחתמו העדים לבסוף את הגט כיון שהוא מוקדם, הא ליתא, דלהכי ודאי חיישינן בין בארוסה בין בנשואה, דלאחר זמן מישתלו סהדי וחתמי בגט זה אף על פי שהוא מוקדם, דאי לא למאי ניחוש ואמאי משאיר מקום הזמן. ויש לומר דהכא שאני, דכיון דכתוב בו ארוסה והיא עכשיו נשואה, רמו אנפשייהו ומיזדהרי ולא חתמי, אבל בנשואה לא מיזדהרי לדקדוקי אזמנו של גט, וכן נמי בעודה ארוסה, וכדאמרינן בעלמא לא אכולה מילתא קא מסהדי, וכדגרסינן בירושלמי גבי שטרי חוב המוקדמין דיכולין לומר על זה חתמנו ועל זה לא חתמנו, דאלמא פעמים שאין דרכן לדקדק על הזמן, אבל ודאי אם היא נשואה וכתוב בגט ארוסה, בכי הא ודאי מיזדהרי ולא חתמי.

ואי נמי יש לומר, דבארוסה למאן דאמר משום פירי ליכא כלל, לפי שכיון שכתוב בה ארוסה, כשתבא לטרוף את הלקוחות, ודאי העדים [בנדפס: הלקוחות] יחקרו את הדבר, וימצאו שהגט מוקדם מפני שכתוב בו ארוסה והיא וודאי נשאת לו וקול יוצא לנשואה, ולעולם אומרין לה הבו ראיה אימת מטא גיטא לידך, ואינמי [ואי נימא] מגרשה בעודה ארוסה כל שכן דליכא למיחש, דארוסה אין לה פירי. אבל למאן דאמר משום בת אחותו, מכל מקום איכא אם מגרשה בו מן האירוסין.

ואם תאמר אם כן אפילו משום תקנת ולד ליכא, שהרי קול יוצא לנשואה, התם ודאי איכא למיחש, דבשלמא גבי לקוחות כשתבא לטרוף מהם [בנדפס: הם] יחקרו אחר הדבר, וכן נמי אם זנתה, על ידי חקירת בית דין יתברר שנשאת לו, וגט זה עכשיו נמסר לה, וכענין שאמרו בגיטין הבאים ממדינת הים, אבל בלעז הבנים מי ידקדק אחר הענין, ועם מי יתיישבו הבנים בדין, ולעולם כיון שכתוב בגט ארוסה וכתוב בו זמן משעת האירוסין, ודאי יאמרו גיטה קודם לבנה, אבל כשאין כותבין בגט אלא זמן של עכשיו, זה קרוב להוציא מידי לעז וידקדקו יפה שימי עיבורה היו קודם זמנו של גט.

אמר רב עמרם הא מילתא שמעית מיניה דעולא וכו' ולא ידענא מאי ניהו עד דשמעיתא להא דתניא כתבו גט לארוסתי לכשאכנסנה אגרשנה אינו גט. פירש רש"י ז"ל משום דהוה ליה גט ישן. והקשה רבינו תם ז"ל, דאינו גט משמע אינו גט כלל, ואילו גט ישן אם נתגרשה בו תנשא לכתחילה כדאיתא לקמן בפרק הזורק (עט, ב), וכדמשמע נמי מדקתני בית הלל אוסרין ולא קתני בית הלל פוסלין. ופירש הוא ז"ל, דהכא גט פסול לגמרי הוי ואם נשאת תצא דשאני הכא, דבגט ישן ליכא אלא ייחוד בעלמא, אבל הכא דכנסה איכא ודאי ביאה.

ואם תאמר והא ביבמות פרק רבן גמליאל (נב, א) אמר רב דימי הרי אמר ללבלר כתוב גט לארוסתי, לכשאכנסנה אגרשנה, הרי זה גט מפני שבידו לגרשה. ובשלמא לפירוש רש"י ז"ל ניחא, דהתם דבר תורה קאמר דמשום גט ישן לא מיפסיל מדאורייתא ומיהו גט ישן הוי וכן פירש שם רש"י ז"ל, והכא אינו גט משום גט ישן. אבל לרבינו תם ז"ל קשיא, דהכא אינו גט כלל קאמר. ותירץ רבינו תם ז"ל, דהתם מיירי בשכתב בו זמן של נתינה דאפילו גט ישן נמי לא הוי, אבל הכא בשכתב בו זמן של עכשיו.

והשתא אתי שפיר אי אמרי' דגט מאוחר כשר. אבל הרמב"ם ז"ל כתב בגט מאוחר שפסול. ואף על פי שהארכנו בזה בפרק שני, ונראין הדברים שהוא כשר, אף לדבריו יש לתרץ, דההיא בשצוה לכתוב לה גט לכשיכנסנה, וקא משמע לן שאף על פי שאינו מצוה להם לכתוב עתה, כיון שהוא בידו לגרשה מעתה [בנדפס: לכשיכתבו לה אחר נשואיה כאילו כתבוהו מעתה], אבל באשה דעלמא כיון שאין בידו לגרשה מעתה כשיכנסנה גם כן אין יכולין לכתוב, אלא אם כן צוה להם אחר שנשאה, דהוה להו כאילו כתבו בלא צואת הבעל.

ומיהו ודאי מדברי הרמב"ם ז"ל נראה שהוא מפרש לזו אינו גט משום גט ישן כדברי רש"י ז"ל. והרי זה גט דהתם, לומר שאם גרשה בו כשר. וזה לשונו, אמר לסופר כתוב גט לפלונית ויהיה עמי, לכשאכנסנה אגרשנה בו, ונכתב ונשאה וגרשה בו אינו גט, מפני שלא היתה בת גירושין ממנו כשנכתב, אבל אם אמר כתוב גט לארוסתי כשאשאנה אגרשנה בו, וכנסה וגרשה בו כשר. עד כאן.

והא דמפרש עולא כאן טעם הברייתא, משום גזירה שמא יאמרו גיטה קודם לבנה. ולא פירש משום בת אחותו, נראה לי שרצה להעמידה אף כמאן דאמר דלזנות דבת אחותו לא חיישינן דלא שכיחא.

הא דאמר רב הלכה כרבי אלעזר. דגזר טופס אטו תורף, כבר כתבתיה בארוכה בשילהי פרק שני גבי הכל כשרין לכתוב את הגט בסייעתא דשמיא.

ואפילו בשאר שטרות נמי והאמר רב פפי משמיה דרבא האי אשרתא דדייני וכו' אלמא מיחזי כשיקרא הכא נמי מיחזי כשיקרא. מכאן יש לדקדק דרבי אלעזר אפילו תורף מכשיר בשאר שטרות, דאם אינו מכשיר בהם אלא טופס, ומשום דקסבר דטופס דשטרות אטו תורף הגט, גזירה לגזירה היא, כדברי רש"י ז"ל שפירש למעלה גבי שטרות אטו גיטין לא גזר, טופס דשטרות או גיטין לא גזר, אם כן מאי מיחזי כשיקרא איכא בכתיבת טופס שאינו מזכיר שם המלוה והלוה והמעות והזמן. ועוד, דאם איתא דאפילו בכתיבת טופס אמרינן דמיחזי כשיקרא, מאי קא מקשה ואזיל מדרב פפי לרב, דמשמע דאי לא פסקינן כרבי אלעזר לא תקשי לן, דהא אף כשתמצא לומר דהלכה כתנא קמא דרבי אלעזר, היא גופה תיקשי לן, דבשאר שטרות לא פליגי, אלא ודאי על כרחין אית לן למימר דרבי אלעזר אף תורף נמי מכשיר בשאר שטרות.

ואם תאמר ומנא ליה לתלמודא הא, דילמא רבי אלעזר בטופס לבד הוא דקא מכשר כתנא קמא. תירץ רבינו יצחק ז"ל, דאם איתא דכולהו תנאי בטופס לבד קא מיירי, היה לו לקבוע דברי רבי אלעזר אחר דברי תנא קמא, והיה מקצר בלשון וכך יפה לו לפי סדר הענין, וליתני הכותב טופסי גיטין צריך שיניח וכו' שטרי מלוה צריך שיניח וכו' רבי אלעזר פוסל בגיטין ורבי יהודה פוסל בכולן. ועכשיו כל אחד היה מוסיף והולך על דברי חברו. אבל עכשיו שרבי אלעזר מכשיר לגמרי בשאר שטרות אתי שפיר, דתנא קמא הכשיר בכל טופסין ואסר בכל תורף, ורבי יהודה אסר אפילו בכל טופסין, ורבי אלעזר הכשיר מקצתן לגמרי ואסר מקצתן לגמרי, והשוה מדותיו כשאסר אסר בכל וכשהתיר התיר בכל, ודוקא במשייר מקום הזמן כדי שלא יהא שטר מוקדם דלגבי כתיבת זמן שוו גיטי נשים לשאר שטרות, דבין בזה ובין בזה משום מוקדם הוא, או משום בת אחותו או משום לקוחות, וכיון דבגיטי נשים לכתחילה לא יתוב, שמא ישכחו העדים ויחתמוהו למחר וליומא אחרי, אם כן אף בשטרות דאיכא משום לקוחות, אין כותבין לכתחיילה ואפילו לרבי אלעזר. כן נראה לי.

וליתא מדרב נחמן דאמר רב נחמן אומר היה רבי מאיר אפילו מצאו באשפה חתמו ונתנו לה כשר וכו' אבל לשיקרא לא חיישינן. ואם תאמר, השתא מסקינן דליתא לדרב פפי, ורב נמי לא סבר לה כותיה מדפסק כרבי אלעזר, ובכתובות פרק האשה שנתאלמנה (כא, ב) גבי שלשה שישבו לקיים את השטר, ושנים מהן מכירין חתימות ידי עדים ואחד אינו מכיר, אמר רב הונא עד שלא חתמו מעידין בפניו וחותם ופריך עלה הא מיכתב כתבינן והאמר רב פפי משמיה דרבא האי אשרתא דדיינא וכו' ומסקינן אימא עד שלא כתבו. ויש לומר דודאי ליתא לדרב פפי כדדחי לה הכא ורב נמי לא סבר לה, והתם לדרב הונא קא פריך מינה ואההוא לישנא, לא דמסיים בה אמר רב הונא אמר רב, אבל לההוא לישנא דמסיים בה אמר רב לא פריך כלל, דהא בהדיא שמעינן ליה דלית ליה דרב פפי, ואף על גב דרב הונא תלמיד דרב הוה ומסתמא כרביה סבירא ליה, מכל מקום היה רוצה ליישב דברי רב הונא אליבא דרב פפי, ומכל מקום כיון דאידחיא לה הא דרב פפי, תו לא צריכים למימר התם עד שלא כתבו, אלא כדאמרינן מעיקרא עד שלא חתמו אבל מיכתב כתבינן. וכן פסק רבינו אלפאסי ז"ל שם.

ואי קשיא לך הא דאמרינן בגט פשוט אמר להו רבה בר שילא להנהו דכתבי שטרי אקניאתא כי כתביתו שטרי אקניאתא אי ידעית יומא דאקניתו ביה כתובו ואי לא כתובו יומא דקיימיתו ביה כי היכי דלא מיתחזי כשיקרא, כלומר אבל יומא דלא קנו ביה ולא יומא דכתבי ליה לא, אף על גב דודאי קנו מיניה מקמי ההוא יומא דכתבו אינהו, משום דמיחזי כשיקרא, אלמא למיחזי כשיקרא חיישינן וקיימא לן כותיה. ותרצו בתוספות דהתם הכי פירושא מיחזי כשיקרא דאתי לאחלופי במוקדם דודאי מוקדם ממש לא הוי ומכל מקום אתי לאיחלופי במוקדם.

וקשיא לי, דאי משום האי טעמא מכל מקום תיקשי לן עדיין מהא דאמר להו רב לספריה כי קיימיתו בשילי כתובו בשילי, ואף על גב דאי מסר לכו מילתא בהיני, דאי לא, מיחזי כשיקרא, והתם במאי מיחלף. ונראה שכל דבר שגמר מעשהו הוא אמת אלא שנראה קודם גמרו כשיקרא בכי האי לא חיישינן כיון דמכל מקום לבסוף יהיה הענין כאמתו, כי האי דאשרתא דדייני דאי כתבא מקמי דליחזי סהדי חתימות ידייהו שהרי לבסוף יעידו עליו, וכגון הא דשטרות דרבי אלעזר שהרי לבסוף כשיחתמו עליו העדים יהיה אמת, דעד שלוה ראובן משמעון מנה כמו שכתוב בשטר זה לא יחתמו העדים, והיינו דכותבין שטר ללוה אף על פי שאין מלוה עמו בשטרי אקניאתא [בנדפס: ואפילו לדברי הרב אלפאסי ז"ל שסבור דאפילו בשטרי אקנייתא לא משתעבד אלא אם כן יגיע השטר לידו, וכמו שכתבתי בבבא מציעא (יב, ב) גמרא מצא שטרי חוב, דלכשיבוא שטר זה ליד מלוה משעת קנין משתעבד לו הלוה].

וכן ההיא דכתובות פרק הכותב (פה, א) דההיא איתתא דאיחייבא שבועה בבי דיניה דרב ביבי בר אביי אמר להו ההוא בעל דין תיתי ותישתבע ליה במאתין, אמרה להו כתובו לי זכוותא דכי משתבענא יהבו לי, אמר להו רב ביבי כתובו לה, ואמר רב פפי עלה משום דאתו ממולאי אמריתו מילי מוליתא הכי אמר רבא האי אשרתא דדייני וכו', ואסיקנא התם דליתא, דלמיחזי כשיקרא לא חיישינן, ההיא נמי מהאי טעמא הוא דכתיבנא, דהא לבסוף כשיתנו לה זכותא נמצא דלמפרע אמת היה, אבל בההיא דהיני ושילי איכא ודאי משום מיחזי כשיקרא, דהיני ליכתוב בהיני, והם אין כותבים אלא בשילי מעולם לא היה זה, והא נמי דרבה בר שילא אי כתבי יומא בלא יום קנין ולא יום כתיבה וודאי מיחזי כשיקרא ואדרבה אי לאו דאמרו אינהו וקריוה מיחזי כשיקרא, הוה משמע דשיקרא ממש הוא, ואף על גב דלא נפק מיניה מידי לענין דינא מכל מקום שיקרא קא כתבי, ותו לא מידי. והשתא דאתינן להכי ליכא לדחויי ההוא דאמרינן בבבא קמא פרק מרובה (ע, א) לא כתבינן אורכתא אמטלטלי דכפריה משום דמיחזי כשיקרא, דלמיחזי כשיקרא ודאי כי ההוא חיישינן, אף על פי שרבינו תם ז"ל דחאה משום דדחינן הכא הא דרב פפי ומסקינן דלמיחזי כשיקרא לא חיישינן. כך הענין מתחוור כמו שכתבנו.

דף כז - א

המביא גט ואבד ממנו ומצאו לאלתר כשר. דכיון שמצאו לאלתר מימר אמרינן דזהו שנפל ממנו. ואם לאו שלא מצאו עד לאחר זמן פסול דחוששין שמא זה מאחר שנפל ושלו נאבד.

מצאו בחפיסה או בדלוסקמא. פירש רש"י ז"ל בדלוסקמא שלו ויש לו סימן בדלוסקמא ומכירו כשר. אבל אם מצאו שלא בדלוסקמא אפילו מכיר לא, דלא סמכינן אטביעות עינא אלא לצורבא מרבנן. וזה תימה, דמצאו משמע שהוא עצמו מצאו, ואם איתא דחדא מילתא היא מצאו בחפיסה ומכירו למה לי מכירו, כיון שמצאו בכליו שיש לו סימנין, ואף על פי שאינן מובהקין, ואפילו מכירו בלא חפיסה אמאי אינו כשר, דהא דאמרינן דלא מהימנינן בטביעות עינא אלא לצורבא מרבנן היינו כשמצאו אחר דלא מהימנינן ליה דדילמא משקר דמימר אמר דאית ליה טביעות עינא ולית ליה, אבל הכא ודאי נאמן במגו דאי בעי אמר לא נאבד מעולם. ואי אמרת דמכל מקום, מימר אמרינן דלא בקי בטביעות עינא אלא צורבא מרבנן, ליתא, דהא אמרינן בחולין פרק גיד הנשה (צו, א) דטביעות עינא לגבי איסורא עדיף מסימנין, דאי לא, היאך בני אדם מותרין בנשותיהם בלילה והאיך סומין מותרין בנשיהן אלא בטביעות קלא. ותדע, דאלו סהדי דאמרי פלניא דהאי סימנא והאי סימנא קטל נפשא לא קטלינן ליה ואילו אמרי ידעינן ליה קטלינן ליה. והא דאמר רבה בר בר חנה בגמרא ( ב) ולא ידענא אי משום טביעות עינא אהדרוה ניהליה ודוקא צורבא מרבנן התם הוא דאשכחונא אחריני, ואי לאו דצורבא מרבנן הוא ולא משקר חיישינן דילמא לית ליה טביעות עינא בגויה ושקורי משקר, כי היכי דלא ליפסיד אגריה, אי נמי דלא ליהוי למארי גיטא תרעומת עילויה, אבל הכא דאיהו גופיה אשכחיה, ודאי הימוני מהימן משום מגו.

ועוד, דאמרינן בבבא מציעא פרק אלו מציאות (כח, א) הוא אומר בחפיסה והיא אומרת בחפיסה ינתן לו דמידע ידעה דכל מאי דאית ליה בחפיסה מנא ליה, משמע הא לא ידעה, דחפיסה הוי סימן ומיגרשה בו, ולדידיה מיהא מהדרינן ליה ומסתמא אפילו לגרש בו. אלא שראיתי בתוספות תירוץ לקושיא זו, דאיפשר לומר דההיא בדידעינן דגט זה נכתב לשמו ולשמה, כגון דקאמרי עדים מעולם לא חתמנו אלא על גט אחד של יוסף בן שמעון, אי נמי דקאמרי עדים נקב יש בצד אות פלונית, אלא שאין ידוע ממי נפל מן האיש או מן האשה.

ומיהו לענין משנתינו פירשו בתוספות, דתרי מילי נינהו, והכי קתני מצאו בחפיסה או בדלוסקמא ומכיר הכלי, או שאינו מכיר הכלי אלא שמכירו כלומר הגט, כשר, כיון שהוא בעצמו מצאו, דכולי עלמא בטביעות עינא בקיאין כדאמרן. ומקצת ספרים יש דגרסי, ומכירו ואו מכירו קתני. וכן פירש הרב אב בית דין זצ"ל ומכירו מילתא באפי נפשה היא, או שמכירו אפילו מצאו בכל מקום, עד כאן לשונו. ומיהו לספרים דגרסי אם מכירו, אינו מתישב היטב, דאם משמע שחוזר על מצאו בחפיסה ודלוסקמא. וראיתי עוד בתוספות שפירשו עוד דהכי קתני מצאו בחפיסה או בדלוסקמא אף על פי שזכור שלא אבדו בחפיסה ולא בדלוסקמא, ועכשיו מצאו בחפיסה אפילו הכי אם מכיר הגט ויש לו בו טביעות עינא כשר, דלא חיישינן דילמא איתרמי גט כגט, אלא אמרינן אינש אחרינא אשכחיה ואנחיה בחפיסה ונפל ממנו. וזהו ודאי מצאו בחפיסה לרבותא נקט ליה, ולא משום דתיהוי חפיסה סימן לגט. והרמב"ם ז"ל כתב מצאו בכלי שהניחו בו ויש בו טביעות העין בארכו ורחבו של גט, כשהיה כרוך הרי הוא בחזקתו ותתגרש בו. וזה כדברי רש"י.

גמרא: מצא גיטי נשים ושחרורי עבדים וכו'. שמועה זו כולה עד סופה, כתבתיה בבבא מציעא פרק קמא בסייעתא דשמיא.

דתנן כל מעשה בית דין הרי זה יחזיר. ומשמע ליה לרבה דכל מעשה בית דין ועם בית דין קאמר, אבל ללישנא בתרא דרבי זירא דבסמוך דאמר ואף על גב דלא הוחזקו לא נהדר, משמע ליה דכל מעשה בית דין הרי זה יחזיר דוקא בשמצאו חוץ לבית דין אבל בבית דין לא, דהוה ליה כמקום שהשיירות מצויות.

דף כז - ב

הא דאמרינן: איכא דאמרי אף על גב דלא הוחזקו לא נהדר ופליגא דרבה. תמיהא לי, דהא משמע דרבי זירא לא אמרה בהדיא אלא אנן הוא דמפרשינן הכי, דרבי זירא פליגא אדרבה בהאי, ומי הזקיקם לומר דפליגי, שהרי באותו הלשון שאמרה רבה אמר רבי זירא, ולפיכך נראה לי, דדברי רבה בעצמן הוקשו להן, דאטו מי איכא טעמא משום דלתרי יוסף בן שמעון לא חיישינן, ואפילו הוחזק אחד במקום שאין השיירות מצוית לא חיישינן ליה משום דלנפילה דחד לא חיישינן, אם כן לדבריו אפילו הוחזקו שני יוסף בן שמעון נהדר, ואפילו במקום שהשיירות מצויות, דהא לא הוחזקו אחרים אלא זה והשני, ולנפילה דאותו השני לא חיישינן לנפילה, דהא לא חיישינן, אלא אין הכל תלוי אלא בנפילה דרבים, דכיון שכן כל שנמצא במקום שהשיירות מצויות אנו חוששין ליוסף בן שמעון טובא, ושמא רובא, מפני שהשיירות מביאין גיטין של יוסף בן שמעון טובא ולנפילת דרבים חיישינן. ואם תאמר אם כן רבא מאי טעמיה, ורב הונא ורב חסדא היאך קבלו ממנו, יש לומר דכל שאנו רואין דיש אחר דשמו כן הוא ושם עירו אנו חוששין שמא יש אחרים הרבה ומבני השיירות נפל. כן נראה לי.

הא דמוקי ליה רב אשי למתניתין דמצא גיטי נשים ולברייתא דמצא גט אשה כגון דקאמרי נקב יש בצד פלונית, ורבי ירמיה כגון דקאמרי מעולם לא חתמנו אלא על גט אחד של יוסף בן שמעון. לא פליגי אדרבה ואדרבי זירא, אלא לארווחה למתניתין ולמתניתא דאפילו לזמן מרובה ואפילו שכיחא שיירתא והחזקו בסימנין מובהקין כזה או בעדות כזה, מהדרינן דלא חיישינן דילמא איתרמי גט כזה או עדים כעדים ושמא כשמא.

והא דאמרינן: מהו דתימא ניחוש דילמא איתרמי שמא כשמא [וכו']. לאו למימרא דבלא הוחזקו עסיקינן, אלא הכי קאמר ניחוש דילמא איתרמי דאחתים גברא דשמיה כשמיה מן המוחזקין כאן בגיטו, עדים כעידים שהחתים זה, להכי לא חיישינן.

תנו רבנן אי זהו לאלתר רבי נתן אומר כל שלא שהה כדי שתעבור שיירא ותשרי. פירש רש"י ז"ל ותחנה. ורבינו תם ז"ל ותסעוד מלשון כלבא ליכול שירותיה, שעל ידי כך כל אחד ממשמש בכליו להוציא מאכל ומתוך שממשמשין בכליהם פעמים שהגט שבתוכן נופל לארץ. רבי שמעון בן אלעזר אומר כדי שיהיה אדם עומד ורואה שלא עבר אדם שם ויש אומרים שלא שהה אדם שם. תימה בין לרבה בין לרבי זירא דמוקמי מתניתין במקום שהשיירות מצויות, מאי איכפת לן, בין עבר אדם או שהה שם אחר שנפל גט מיד זה, שהרי אין הכל הולך אלא אחר השיירות שכבר עברו, לומר כיון שמקום זה הוא מקום מעבר הרבים חוששין שמא זה שנמצא מאחד מעוברי דרכים נפל שם, וגיטו של זה לא נודע מקומו, אבל במקום שאין השיירות מצויות אפילו לזמן מרובה כשר, דלנפילה דרבים חיישינן ולנפילה דיחידים לא חיישינן. ואם כן, אי בתר השיירות שכבר עברו אזלינן, אפילו לא שהה אדם שם, ואפילו לא עבר אדם שם נחוש לו. ואי משום חשש נפילה של זה שעבר שם או שהה שם, נמצאת אומר, דלנפילה דחד חיישינן, ואפילו במקום שאין השיירות מצויות ניחוש.

ואפילו לרבי נתן נמי דאמר כל שלא שהה כדי שתעבור שיירא ותשרי זהו לאלתר, מאי שנא עברה לבסוף מלא עברה, כיון שרגילות לעבור שם שיירות, דאמאי ניחוש לנפילת השיירא האחרונה מן הראשונה, ואם לא ניחוש לנפילת הראשונה שכבר עברה, לא ניחוש אף לאחרונה שעברה לבסוף.

וסבור הייתי לומר דלעולם לנפילה דיחידים לא חיישינן ולנפילה דרבים חיישינן, אלא דרבי נתן דאמר כל שלא שהה כדי שתעבור שיירא ותשרי זהו לאלתר, ולא חיישינן לנפילה דשיירות הראשונות משום דאמרינן אם איתא דמשיירות הראשונות נפל כשעבר זה דרך שם היה מוצאו ועוד דגיטו של זה להיכן הלך, הילכך מאחר שלא נמצא אלא זה לבדו ולא אחר לא עכשיו ולא בשעה שעבר זה שם, ודאי אמרינן שזהו שנפל ממנו. ומיהו כשעבר שם שיירא אחר כך חוששין שמא גט זה שנמצא מן השיירא שחנתה שם או שאכלה שם נפל וגיטו של זה נדרס ונדחף ברגלי הרבים שעברו שם.

ורבי שמעון בן אלעזר סבר, אפילו עבר שם אדם יחידי תולין שכבר היה שם גט זה שנפל מן השיירות הראשונות, ואף על פי שלא מצאו ולא ראוהו שם כשעבר, אין הכל מרגישין בשטרות הנופלין על הארץ, או שהיה בצדי דרכים, ואף על פי שבדקו כל אותו מקום ולא נמצא זולתי זה, אין אומר של זה להיכן הלך, אלא אומר שמא ברגלי העובר ואף על פי שעבר יחידי נדרס ונדחף. ויש אומרים לדריסת הרגל לבד לא חיישינן, אלא אם כן שהה שם דאיכא תרתי דאומר נדחף שלא מדעת או שמא הרגיש בו ומצאו ונטלו בידו, ואף על פי ששאלוהו ולא נמצא בידו לא פלוג רבנן משום חומר עריות, וכדגרסינן בירושלמי הגע עצמך שבדקו כל אותו מקום ולא מצאו אחר ששמו כשמו, אלא משום חומר הוא בעריות.

אלא שראיתי בגמרא דבני מערבא, דבעון תמן עבר נכרי מהו, נשמעינה מן הדא אבא בר בר חנא אייתי גיטא, אבד מיניה אשכחינה חד סרקיי, אתא עובדא קמוי רבנין ואכשרון, הדא אמר עבר נכרי כשר. נימר סימן הוה ביה, ולא כן תני אין סימן בגיטין כהוא דמר תרתי תלת שורין ברם הכא הא שבו היה נקוד, אלמא, מכאן משמע דטעמא דמילתא לא משום שנדחף ברגלי העוברים הוא, שאם כן מה לי נכרי מה לי ישראלי אלא אם כן נדחוק שמתחילה השואל ומי שהשיבו נשמעינה מן הדא, היו סבורין שהטעם משום חשש נפילה של זה העובר, וכיון שכן עבר נכרי דאינו שייך בהבאת גיטין כשר, ונדחו דבריהם דעובדא דאבא בר בר חנא דאבד גיטא ואשכחינא סרקיי ואכשרו סימן מובהק הוה בו ועליו סמכו והחזירוהו, ולעולם טעמא כדאמרן. וצריך עיון.

ולענין פסק הלכה: הרב בעל ההלכות ז"ל כתב דהלכתא כרבה דסוגין כותיה. וכן כתב רבינו חננאל זצ"ל בפירושיו, ורמינהו בבבא מציעא פרק שנים אוחזין (יח, ב) מצא גטי נשים וכו', ופריך רבה דהכא שנמצא במקום שהשיירות מצויות דחיישינן שמא מן השיירות נפל והוא שהוחזקו שני יוסף בן שמעון בעיר אחת, ומתניתין דהתם במקום שאין השיירות מצויות דליכא למיחש וכן שמועה זו סלקא. על כן נראה שסובר כרבה. וכן נראה מדעבד רבה עובדא כשמעתיה ומעשה רב, ורבי זירא נמי לא מיפלג פליג עליה בהדיא אלא אנן הוא דאמרינן דאיכא דאמרי אף על גב דלא הוחזקו לא נהדר ופליגא דרבה וללישנא קמא נמי רבי זירא לא פליג כלל אדרבה אלא אף הוא כרבה אמר דשיירות מצויות והוחזקו דוקא הוא דלא נהדר. וכיון דלחד לישנא רבה ורבי זירא קיימי בחדא שיטתא ורבה עבדה בה עובדא, ורב הונא ורב חסדא נמי לכאורה קבלהו מרבה, מדאמר ליה רב חסדא פוק עיין בה דאורתא בעי לה רב הונא מינך ונפק דק לה מדתנן כל מעשה בית דין הרי זה יחזיר, ולא אשכחן דפליגי עליה ולא דחו לה רב חסדא ורב הונא כדדחי ליה רב עמרם בשילהי פרק קמא דבבא מציעא (יט, ב) היכי פשיט מר איסורא ממונא, שמע מינה דאינהו קבלוה מיניה. והא דאמר ליה רב עמרם היכי פשיט מר איסורא מממונא, הא אהדר ליה התם תרדא שטרי חליצה ומיאונין תנן, והא דאוקמה רב אשי למתני' כגון דקאמר נקב יש בצד אות פלונית, וכן נמי רבי ירמיה כגון דקאמרי עדים מעולם לא חתמנו אלא על גט אחד של יוסף בן שמעון, לא מיפלג פליגי אדרבה ורבי זירא אלא לארווחה למילתא בפירוקא ותדע דאם כן לעולם לא נחזיר אפילו במקום ש ין השיירות מצויות ולא הוחזקו אלא בכי האי גונא ונחוש לשני שורין ולשני יוסף בן שמעון דהא אינהו לא אדכרו כלל מקום שהשיירות מצויות וכן נמי לא הזכירו בשהוחזקו שני יוסף בן שמעון.

והרב אלפאסי ז"ל כתב בפרק קמא דבבא מציעא דכיון דלא איפסקא הלכתא בהא מילתא בהדיא עבדינן בה לחומרא ולא מהדרינן גט לזמן מרובה שלא במקום שאין השיירות מצויות אבל במקום שהשיירות מצויות לא מהדרינן ואף על פי דלא הוחזקו שני יוסף בן שמעון באותה העיר, עד כאן. וכן כתב הרמב"ם ז"ל.

ולענין מצאו לאלתר כתב אלפאסי ז"ל כאן ראינו לגאון ז"ל שפסק מילתא שלא שהה אדם שם. ומסתברא לן דבכי הא מילתא דהיא איסורא לחומרא עבדינן שלא עבר אדם שם והוחזקו שני יוסף בן שמעון חיישינן שמא ממנו נפל וצריכין אנו ליתן סימן מובהק כרב אשי וכו'. והר"ז הלוי כתב וקשיא דידיה אדידיה, דהא איהו פסק בבבא מציעא כלישנא בתרא דרבי זירא אף על גב דלא הוחזקו לא נהדר. והשיב הראב"ד זצ"ל דרבי זירא גופיה לא אמרה אלא במקום שהשיירות מצויות וכאן אף על פי שעבר אדם שם הואיל וידוע שלא עברה שם שיירא כמקום שאין השיירות מצויות דמי ואם לא הוחזקו יחזור. עד כאן. נמצא לפי דברי רבינו אלפאסי ז"ל דמקום שאין השיירות מצויות והוחזקו כמקום שהשיירות מצויות ולא הוחזקו ושקולין הן, ותמה על עצמך, רבי זירא מאי שנא דנקט כאן במקום שהשיירות מצויות כאן במקום שאין השיירות מצויות ליפלוג נמי בין הוחזקו ללא הוחזקו.

והרמב"ם ז"ל כתב דבמקום שהשיירות מצויות אם מצאו עד שלא שהה אדם שם אף על פי שעבר אדם שם והיינו לאלתר, אבל במקום שאין השיירות מצויות והוחזקו כיון שעבר אדם שם אף על פי שלא שהה אדם שם אינו כשר ואם נתגרשה בו הרי היא ספק מגורשת, ולא ידעתי מה הפרש יש לדבריו בין שיירות מצויות להוחזקו אם הכשיר במקום שהשיירות מצויות כל שלא שהה אדם שם אף בשהוחזקו נכשיר בשיעור זה, ואם חששו בשהוחזקו בשעבר אדם שם אף בשיירות מצויות נחוש לו.

דף כח - א

אמר רבה לא שאנו אלא זקן שלא הגיע לגבורות וחולה שרוב חולים לחיים אבל זקן שהגיע לגבורות וגוסס שרוב גוססין למיתה לא. ואותביה אביי מברייתא דקתני המביא גט והניחו זקן בן מאה שנה נותן לה בחזקת שהוא קיים. וקיימא לן כאביי וכסתמא דמתניתין ומתניתא, ואף על גב דאמרינן אי בעית אימא כיון דאיפליג איפליג שנויא היא ולא סמכינן עלה. וכן נראה מדברי הרב אלפאסי שלא הביא מדברי רבה אלא לא שאנו אלא חולה אבל גוסס לא, ושייריה להגיע לגבורות. ומצאתי בירושלמי אפילו הניחו בן מאה שנה ועשה שליח בדרך מאה שנה נותנו לה בחזקת שהוא קיים. משמע דטעמא לא משום דאיפליג דאם כן מאי אפילו אדרבה בשהגיע למאה טפי עדיף.

דף כח - ב

גמרא: ואי אשמעינן תרומה דזימנין דלא איפשר אבל חטאת מספיקא לא ליעייל חולין לעזרה צריכא. פירש אחטאת בהמה של קרבן נשים קא יהיב טעמא ולא אחטאת העוף דחטאת העוף על הספק הוא בא כדאיתא בפרק בתרא דנדה (ע, א) דאמרינן התם שני מצורעין שנתערבו קרבנותיהן ומת אחד מהם כיצד הוא עושה נותן כל נכסיו לאחרים והוי עני ומביא חטאת העוף הבאה על הספק, והכא צריכותא דחדא מינייהו נקט, וכן נמי דלחטאת העוף איכא צריכותא דהוה אמינא מספיקא לא ניכול מליקה צריכא וכדאיתא בנזיר (נט, ב) דחטאת העוף הבאה על הספק אינה נאכלת דתרתי לא שרינן חולין לעזרה ונבילה כדאיתא התם.

מתני': עיר שכבשו כרקום וספינה שאבדה בים והיוצא ליהרג נותנין עליהן חומרי חיים וחומרי מתים. ירושלמי: רבי זעירא רבי אבא בר זבדא רבי יצחק בר חקולא בשם רבי יודן נסייא, ובלבד כרקום של אותה מלכות אבל כרקום של מלכות אחרת כליסטים הם. ועוד הוסיפו עליהן את שגררתו חיה ואת ששטפתו נהר ואת שנפלה עליו מפולת.

גמרא: אמר רב יוסף לא שאנו אלא בבית דין של ישראל אבל בבית דין של אומות העולם כיון דגמרו דיניה לקטלא מיקטל קטלי ליה. ואין נותנין חומרי חיים. ואמר ליה אביי בבית דין של אומות העולם נמי שקלי שוחדא ואמר ליה כי שקלי שוחדא מיקמי דליחתים פרוסי שנמג. ופירש רבינו חננאל זצ"ל הדיין הגדול שלהם, דאחר כן לא מקבלי שוחדא לאצוליה דזילא ביה מילתא.

תא שמע [שמע] מבית דין של ישראל שהיו אומרין איש פלוני מת איש פלוני נהרג אל ישיאו את אשתו ואוקמינא לה בנהרג ממש ומת ממש. ואפילו הכי מבית דין של אומות העולם אל ישיאו את אשתו. ואף על גב דקיימא לן דכל מסיח לפי תומו הימוני מהימן הני מילי במילתא דלא שייך בה אבל במילתא דשייך בה עביד לאחזוקי שקרייהו. דמשתבחין בעיר אשר כן עשו, וכן הלכתא.

איכא דאמרי אמר רב יוסף לא שאנו אלא בבית דין של אומות העולם. כלומר דמקבלי שוחדא וכו' וכיון דלא איפסקא הלכתא בהדיא בגמרא כהאי לישנא או כהאי לישנא נקטינן לחומרא ובין בבית דין של ישראל ובין בבית דין של אומות העולם נותנין עליו חומרי חיים וחומרי מתים. ואפילו חתים פרוסי שנמג דהא ללישנא בתרא לא מפלגינן בין חתים בין לא חתים פרוסי שנמג ואיכא למימר דללישנא בתרא אפילו חתים מקבלי שוחדא.

והרמב"ם ז"ל (הלכות גירושין פרק יג, הלכה י"ג) נראה שפסק כאיכא דאמרי דדוקא בבית דין של אומות העולם, אבל בבית דין של ישראל לא, דכיון דנגמר דיניה לא חיישינן דילמא בתר הכין חזו ליה זכותא, דמילתא דלא שכיחא היא, שכך כתב והיוצא ליהרג מבית דין של גויים נותנין עליו חומרי חיים וחומרי מתים.

דף כט - א

מתני': המביא גט ממדינת הים [בנדפס: בארץ ישראל] וחלה הרי זה משלחו ביד אחר. ואמר רב כהנא עלה בגמרא חלה תנין דלא תימא דהוא הדין אף על גב דלא חלה והאי דקתני חלה אורחא דמילתא קתני קא משמע לן חלה דוקא. ואקשינן היכי דמי אי דאמר ליה הולך כלומר דלא אמר ליה את הולך אף על גב דלא חלה נמי ואי אמר ליה את הולך אף על גב דחלה נמי [לא]. דבקפידא דבעל תליא מילתא. ואי רבי שמעון בן גמליאל, אפילו הולך נמי וחלה לא דתניא הולך גט זה לאשתי הרי זה משלחו ביד אחר את הולך גט זה לאשתי הרי זה לא ישלחנו ביד אחר רבי שמעון בן גמליאל אומר בין כך ובין כך אין השליח עושה שליח. וקא סלקי דעתיה דרבי שמעון בן גמליאל אפילו חלה קאמר, והא דאמרינן ושלח ושלחה מלמד שהשליח עושה שליח, בשגילה הבעל דעתו שאינו מקפיד בכך. ואמרינן איבעית אימא הולך והוא דחלה. והא דאמרי רבנן את הולך לא ישלחנו ביד אחר אפילו חלה דכך הקפיד שלא יתננו לה אחר זולתו, ומתניתין רבנן היא. ואיבעית אימא את הולך ואף על פי כן חלה שאני. וברייתא בשלא חלה ואפילו הכי בהולך משלחו ביד אחר.

ואיבעית אימא רבי שמעון בן גמליאל וחלה שאני. כלומר בין בהולך בין באת הולך כסתמא דמתניתין דבין כך ובין כך בחלה עושה שליח ובלא חלה אין עושה שליח.

וכתב רבינו אלפאסי ז"ל: יש מי שאומר הולך גט זה לאשתי משלחו ביד אחר ואף על גב דלא חלה, את הולך גט זה לאשתי לא ישלחנו ביד אחר אלא אם כן חלה כרבנן דברייתא. ויש מי שאומר אפילו הולך גט זה לאשתי לא ישלחנו ביד אחר אלא אם כן חלה או נאנס כרבי שמעון בן גמליאל ומסקנא דסתם מתניתין כותיה, ולא איכפת לן במחלוקת דברייתא. וכן הדעת נוטה, עד כאן. וכן נראה מדברי הרמב"ם ז"ל.

אמר לשנים תנו גט לאשתי או לשלשה כתבו גט ותנו לאשתי הרי אלו יכתבו ויתנו. פירושו, אבל אמר לשלשה תנו גט לאשתי אין צריכין ליתן דעשאן בית דין והם יצוו לאחרים לכתוב וליתן, אבל כשאמר להם כתבו הקפיד על הזבר שיכתבו הם בעצמם. אינהו אין שליח לא, ופריק אביי טעמא מאי משום בזיון דבעל. שדרכו לכתוב את הגט ומתבייש כשאינו כותבו שידעו הכל שאינו יודע לכתבו. והילכך מימר אמרינן דמיקפד קא קפיד, אבל בנתינתו של גט מאי בזיון איכא. ואף על גב דהכא נמי תנן יכתבו ותנו דמשמע דאף הנתינה צריכה שתהיה על ידיהן, איכא למימר דלאו דוקא קתני יתנו אלא איידי דתנא יכתבו תנא נמי יתנו ואין הקפידה אלא על יכתבו, ואי נמי איכא למימר דדוקא קתני ושאני הכא כשאינו כותבו חושש הוא שמא ירגיש הנותן שלא כתבו, והילכך מקפיד הוא על הנתינה כעל הכתיבה.

ומיהו נראה ודאי דאליבא דרבא דמפרש לה משום דמילי נינהו ומילי לא מימסרן לשליח דיתנו לאו דוקא, דהשתא לאו משום קפידתו של בעל נגעו בה, אלא דינא קתני דלא מימסרן לשליח. והילכך נתינת הגט דלאו מילי נינהו אף על גב דאמר להו כתבו ותנו כיון דשלשה נינהו עשאן בית דין ויכתבו הם ויעשו שליח ליתנו אם ירצו, ומיהו בשנים דלאו בית דין נינהו, אף על גב דלא אמר להו אלא תנו יכתבו ויתנו.

וקיימא לן כרבא דאמר מילי לא מימסרן לשליח, ואפילו שליח מתנה דליכא בזיונא יכתבו ויתנו דמילי נינהו ולא מימסרן לשליח. ודוקא דאמר להו כתבו ותנו הוא דאמרינן דלא מימסרן לשליח כלומר כיון שהוא אמר להם לכתוב דברים אלו שנמסרו להם הם אינם יכולים למוסרן לאחרים. אבל ודאי מרצון הבעלים יכולים הם למוסרן, דלא אינהו מסרי להו למילי אלא כאילו הבעלים עצמן מסרום, וכדאיתא לקמן בפרק התקבל (סו, ב) דאף רבי יוסי דאית ליה מילי לא מימסרן לשליח מודה הוא באומר אמרו. ואם תאמר והיכי מכשרינן באמר אמרו הא עד מפי עד הוא, תירצו בתוספות דלא חשוב עד מפי עד שהם שלוחי הבעל הם ובמקומו הם עומדין. ומיהו נראה דדוקא על פי שנים כותבין אבל על פי עד אחד לא.

כאן שנה רבי אין השואל רשאי להשאיל. כתוב בתוספות אפילו למאן דאמר בבבא מציעא בפרק המפקיד (לו, א) דשומר שמסר לשומר פטור שהרי מסרו לבן דעת, ואין יכול לומר לו אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר, נהי דלא מיחייב מכל מקום לכתחילה אין לו לעשות. אבל בירושלמי מצאתי במקום זה, לית הדא פליגא על רבי יוחנן, פירש בניחותא דרבי יוחנן אמר שומר שמסר לשומר הראשון חייב, רבי חייא בר בא אמר משום תניי גיטין מהנפק מן ביניהון קודם הבעל ונטלו, אין תימר משום תניי גיטין אות ואין תימר משום שאין רצונו שיהא פקדונו ביד אחר הא אין פקדונו ביד אחר ולפי גירסא זו איפשר לומר דרב דאמר שומר שמסר לשומר פטור ולא מצי אמר אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר, הכא שאני דמשם תנאי גיטין נגעו בה בהקפידא דבעל תליא מילתא.

דף כט - ב

אמרי לה רבנן לאבימי בריה דרבי אבהו, בעי מיניה דרבי אבהו שליח דשליח משוי שליח שלישי או לא, אמר להו הא לא תיבעי לכו, דודאי משוי, דתנן ואין השליח האחרון. ולא קתני ואין השליח השני. אלא כי תיבעי לכו בבית דין או שלא בבית דין. דכיון דאין השני והשלישי צריכין לומר בפני נכתב ובפני נחתם נימא דהוו להו כשליח בארץ ישראל דאינו צריך למנותו בבית דין ופשטוה מדתנן אין השליח האחרון צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם אלא אומר שליח בית דין אני. וכן הלכתא דשליח שליח משוי שליח ודוקא בבית דין אבל שלא בבית דין לא. ונראה טעמא דמילתא דבשלמא בארץ ישראל דמצויין לקיימו ליכא למיחש למידי דאי אתי בעל ומערער משגחינן ביה ויתקיים בחותמיו, אבל בחוץ לארץ דאי אתי בעל ומערער לא משגחינן ביה ואין צריך קיום, אי אפשר להכשירו אלא בעדות השליח בעצמו שקבלו שיאמר בפני נכתב ובפני נחתם או בעדות השליח שיאמר שליח בית דין אני וחזקת בית דין עושין כתקונו ובפניהם נתקיים או מפני שליח או מפי עדים קיום, והילכך אם אין השליח השלישי אומר שליח בית דין אני איכא למיחש שמא השליח הראשון טעה ונתנו לה בינו לבינו והוא לא נתקיים בבית דין מפיו ולא מפי עדי קיום, והילכך אף השני אינו יכול למנותו אלא בבית דין, ומיהו אם נתקיים בחותמיו עושה שלא בבית דין לפי מה שכתבנו וכן כתב הרמב"ם ז"ל.

הא דאמר רבא [רבה] שליח בארץ ישראל עושה כמה שלוחין. נראה דלרבותא נקט ארץ ישראל, דאין צריך לומר בחוץ לארץ דכח בית דין יפה ועושין כמה שלוחין, אבל בארץ ישראל דמנפשייהו קא משוו ושלא בבית דין אימר אין עושה שליח אלא הראשון לבדו דמכח הבעל קא אתי אבל השני דמכח השליח קא אתי לא. ורב אשי נמי קאמר ואם מת ראשון בטלו כולן. דוקא שלוחין שבארץ ישראל קאמר משום דסבירא ליה דכולהו מכח שליח ראשון קא אתו, אבל בשלוחין שבחוץ לארץ לא דלאו מכח שליח ראשון קא אתו אלא כל אחד מינייהו מכח בית דין קא אתו. וקיימא לן כרבא דאפילו בארץ עושין כמה שלוחין, ומיהו דוקא בשחלה או נאנס. אבל בלא חלה לא. בין בהולך בין באת הולך כדפסק רבינו אלפאסי ז"ל.

והא דרב אשי דאמר אם מת ראשון בטלו כולן. לא קיימא לן כותיה, אלא כמר בר רב אשי דאמר הא דאבא דקיטונתא היא. כלומר בקטנותו אמרה ובלא טעם, דכולהו לאו מכח שליח ראשון קא אתו אלא מכח דבעל ואיתיה לבעל איתנהו לכולהו.

ההוא דשדר גיטא לדביתהו ואמר ליה שליח לא ידענא לה. איכא דדייק מינה דשליח הגט צריך להכיר האיש המגרש והאשה המתגרשת. ועוד דאמרינן לעיל בשילהי פרק המביא בתרא (כג, א) אלא סומא מאי טעמא, כלומר אינו כשר להביא את הגט, ומשני לפי שאינו יודע ממי נוטלו ולמי נותנו, אלמא צריך להכיר. וליתא, דסומא שאני כיון שאינו יכול להכירו לעולם אלא על ידי אחרים [בנדפס: ופעמים] דמשקרין ליה. אבל אינש דעלמא דיכול להכיר מעצמו אם יתעכב בעיר אף על פי שאינו מכיר עכשיו אין בכך כלום. ותדע, מדאמרינן הכא ללישנא בתרא מאי טעותא מי קאמר ליה אבא בר מניומי ולא את. כלומר דבין הוא בין אבימי יכולין ליתנו לה. ואף רבא נמי דאמר דאוקמינהו לתלתא סבי בטעותא. אלמא אף על גב דלא ידע לה נעשה לה שליח והא דאמר ליה לא ידענא לה הכי קאמר לא טרחנא בתרה דלא ידענא לה. וכן עיקר.

הא דאמר להו רב ספרא והא שליח שלא ניתן לגירושין הוא. כתבתיה למעלה בשילהי פרק המביא בתרא.

אמר רבא קפחינהו רב ספרא לתלתא רבנן סמכי. כלומר נצחם בדין דודאי שליח שלא ניתן לגירושין הוא. ואינו יכול לעשות שליח, דהכי קאמר ליה אבא בר מניומי ולא את. ואמר רב אשי דליתה, דשליח שניתן לגירושין הוא, דמי אמר ליה אבא בר מניומי ולא את, והכא גרסינן מי.

ואיכא דאמרי אמר רבא קפחינהו רב ספרא לתלתא רבנן בטעותא. דמי קאמר ליה אבא בר מניומי ולא את. ורב אשי אמר ודאי כדין קפחך דמאי קאמר ליה אבא בר מניומי ולא את. בניחותא. והכא גרסינן מאי. כך פירש רש"י ז"ל. נמצא לפי גירסא זו דשליח כזה אינו עושה שליח דקיימא לן כרב אשי וכלישנא בתרא ולחומרא. אבל רבינו חננאל זצ"ל גריס בכולהו לישני מי קאמר ליה. רב אשי בין ללישנא קמא בין ללישנא בתרא סבירא ליה דבטעותא קפחינהו ושליח שניתן לגירושין הוא, דמי קאמר ליה אבא בר מניומי ולא את. ואיכא דאמרי אמימריה דרבא קאי ולא אדרב אשי, ורב אשי ללישנא בתרא פירושי הוא דקא מפרש מאי טעותא, וכיון דקם ליה רב אשי בכולהו לישנא בחדא שיטתא דשליח שניתן לגירושין הוא, קיימא לן דיכול למנות שליח, והוא עצמו יכול ליתנה לה, דבעל אינו מקפיד עליו שלא יתננו לה אלא דמימר אמר ליה אם אין אתה מכירה ואינך רוצה לטרוח לחזור אחריה תנהו לאבא בר מניומי, ומיהו אנן כחומרי הגירסאות נקיטינן, והוא עצמו אינו מגרשה וכל שכן דאינו עושה שליח תחתיו.

הא דאמרי להו לרבא וליחוש שמא פייס. כבר כתבתיה בארוכה בפרק המביא בתרא בסייעתא דשמיא.

אמר רבא הא ודאי מבעיא לי כי משוו שליח בית דין בפניו או שלא בפניו. נראה שכך היא גירסתו של רש"י ז"לּ. ופירש כי משוו בית דין שליח, מי בעינן בפניו של שליח ראשון או לא, והדר פשטה דבין בפניו בין שלא בפניו כדאמר ליה רבא לההוא שליח מסור מילך קמן. ובתר דאזל ליה משוו לה שליח לאחרינא למיהביה ניהליה. אבל ספרים יש דגרסי כי משוי שליח בבית דין בפניו או שלא בפניו, והכי פירושו שליח ראשון כי משוי שליח בבית דין מי בעינן שיהא שליח שני שהוא ממונה באותו מעמד או אפילו שלא בפניו יכול למנותו והדר פשטה דאפילו שלא בפניו, וכן פירשה הרמב"ם ז"ל.

דף ל - א

ההוא דאמר אי לא אתינא מכאן ועד תלתין יומין ליהוי גיטא אתא בסוף תלתין יומין ופסקיה מברא אמר חזו דאתאי אמר שמואל לא שמיה מתיא. ולא נתקיים התנאי לפיכך הגט גט. ובריש שמעתא קמייתא דכתובות אתיא למידק מינה דאין טענת אונס בגיטין, ודחו לה התם, דילמא אונסא דשכיח שאני דכיון דשכיח ולא אתני, אנן סהדי דעל דעת כן יהיב דאי פסקיה נהרא ליהוי גיטא. וכתב רבינו חננאל ז"ל והא שנויא הוא, דהא הכא דהוא דין עיקר הגיטין לא דחו להא דשמואל בהא. והא דרב יוסף דאמר וכי תרקבא דדינרי איבעי לה למיהב לה הא פייסה ולא איפייסא. תרי לישני נינהו ולא ידעינן בבירור איזו היא בתרייתא למיסמך עליה. [בנדפס: וראינו] רבותינו ז"ל דעבוד עובדא אין אונס בגיטין. עד כאן.

מי יהב לה תרקבא דדינרי ולא אייפיסא. ואוקימנא לה כמאן דאמר אין טענת אונס בגיטין. ואם תאמר, למאן דאמר אין טענת אונס בגיטין אפילו כי יהיב לה נמי תרקבא דדינרי לא הוי גיטא, דמכל מקום לא קיים תנאו. יש לומר, דאי לא מפייסנא, משמע אם לא אטרח לפייסא בדבר גדול, והילכך אי יהיב לה, הא טרח ופייסה, אבל כי לא יהב לה אף על פי שהוא אנוס שאין בידו במה לפייסה מכל מקום הרי לא קיים תנאו ואין טענת אונס.

מתני': המלוה מעות את הכהן ואת הלוי ואת העני להיות מפריש עליהן מחלקן מפריש עליהן מחלקן. תקנה התקינו כדי שימצאו מי שילוה אותם. ואם מתו נוטל רשות מן היורשין וכו'. ירושלמי: ביורשי כהונא ולויה היא מתניתין, אבל ביורשי עני אין לעני נחלה.

גמרא: ואף על גב דלא אתא לידיה. כלומר היכי זכו אינהו שיקבלנה זה בחובו, והיכי נפיק האי ידי נתינה. אמר רב במכרי כהונה ולויה ושמואל אמר במזכה להם על ידי אחר כלומר ואחר כך נוטלו ממנו ומשום תקנת חכמים דאי מדינא כיון דיהביה להאי דליזכי ביה לכהן או ללוי תוב לא מצי הדר ומישקל מיניה ואידך נמי לא מצי מהדר ליה. אלא תקנה התקינו כדי לפתוח להם את הדלת שילוו להם בעלי בתים.

הא דאמרינן: כולהו כעולא לא אמרי כיחידאה לא מוקמי ליה. לאו למימרא דשמואל לא סבר ליה כרבי יוסי דהא תניא בריש פרק קמא דבבא מציעא (יב, א) השוכר את הפועל ילקט בנו אחריו. למחצה לשליש ולרביע לא ילקט בנו אחריו. רבי יוסי אומר בין כך ובין כך אשתו ובניו מלקטין אחריו. ואמר שמואל הלכה כרבי יוסי, אלא מכל קום ניחא להו טפי לאוקומי מתניתין כרבים. אי נמי יש לומר דהכי קאמר כיחידאה לא מוקמי לה דסבירא להו דרבי יוסי בכי האי גוונא לא אמר עשו את שאינו זוכה כזוכה, דכיון דלא מכר הוא ולא זכהו עדיין לכהן לא מיקיימנא מצות נתינה בכך וההיא דבכורות דאמר רבי יוסי כל שחליפיו ביד כהן פטור מן המתנות הם הוא דעשו את שאינו זוכה כזוכה לפי שנתן אחד מן הספקות ביד כהן. ובירושלמי גרסינן רבי אבהו בשם רבי שמעון בן לקיש דרבי יוסי היא דתנינן תמן כל שיש חליפין ביד כהן פטור מן המתנות ורבי מאיר מחייב, כלום אמר רבי יוסי לא בקיים ברם הכא עד כדון בעי מיזרע.

פוסק עמו כשער הזול ואין בו משום רבית. נראה לי דתרתי קאמר, פוסק עמו כלומר סתמו כפוסק עמו וכענין שאמרו בבבא מציעא (עד, ב) דדעתיה דאיניש אתרעא זילא, ועוד אין משום רבית ואפילו פוסק עמו שיתן לו סאה בדינר ואף על פי ששוה הישן עכשיו יתר וכן החדש בשעת גבייה, וטעמא כדמפרש ואזיל בכל חדא מינייהו. ורש"י ז"ל נראה שפירש דחדא קאמר פוסק כשער הזול ובפיסוק זה אין בו משום ריבית. ואינו מחוור בעיני.

ואין השביעית משמטתו. תמיהא לי, אמאי לא אקשי נמי בהא פשיטא, דהא המלוה את חבירו לעשר שנים אין השביעית משמטתו כדאיתא במכות (ג, ב). וליתא, דההיא מימרא היא, והתם נמי פלוגתא היא אי משמטא או לא.

אם בא לחזור אינו חוזר אמר רב פפא לא שנו אלא בעל הבית בכהן. פירש רש"י ז"ל לפי שהרי כספו בידו וזה לא היה לו למשוך ממנו כלום דלימא ליה לא משכתו. אבל כהן חוזר בו דכיון דעשאוהו כזוכה יכול לטעון לו לא משכת ממני פירות. וכתבו בתוספות דאיפשר פירשו אפילו לרבנן דפליגו עליה דרבי שמעון בבבא מציעא פרק הזהב (עד, א) ולית להו כל שהכסף בידו ידו על העליונה, דהכא לא גרע מכי לית ליה דלא יהיב ליה. ואם תאמר והא מדקאמר דבעל הבית אינו יכול לחזור בו, משמע אפילו משעה שנתן לו המעות, ואף על פי שלא באו פירות בעולם, ואי מדינא דמכר דעלמא קא אתינא ליה, ולדמוייה למתניתין דנתן מעות אפילו בעל הבית יכול לחזור בו דהוה ליה כמוכר פירות דקל ששניהן יכולין לחזור בהן [בנדפס: ואפילו לרב הונא עד שלא באו לעולם מיהא]. ועוד, מאי קאמר אבל כהן בבעל הבית יכול לחזור, דאי מדינא דמכר אינו יכול לחזור בו, דהא קיימא לן כרבי יוחנן דאמר מעות קונות ומה טעם אמרו משיכה קונה כדי שלא יאמרו לו נשרפו חטיך בעלייה, ואמרינן בבבא מציעא בפרק הזהב (מט, ב) שאם היתה עליה של לוקח מושכרת למוכר אין הלוקח יכול לחזור בו, דטעמא מאי תקינו רבנן משיכה שמא יאמרו לו נשרפו חטיך בעליה, הכא ברשותא דלוקח נינהו, ואם נפלה דליקה איהו טרח ומציל, ואף על גב דהני מילי לרבי שמעון נינהו, מדברי רבי שמעון נשמע לרבנן כמו שכתב שם רבינו אלפאסי ז"ל וכל שכן הכא דברשותו של לוקח הם דלא מיחסרא משיכה. ועוד, דברשותו של לוקח לא בעינן משיכה דקניא להו חצרו. ובשלמא לשמואל דאוקמא למתניתין במזכה להן על ידי אחר, הרי שעדיין לא קנה מדין מכר כל עוד שהפירות בידו עד שיוציאם מרשותו ויזכה לו על ידי אחר וימשכם מיד אותו שזכה לכהן, והילכך כיון דמיחסרא משיכה זו לא קנה, והאי דלא קאמר אבל כהן בבעל הבית, חוזר שהרי לא באו לעולם יש לומר דעדיפא מינה קאמר דאפילו לאחר שבאו לעולם יכול לחזור בו דהא לא משיך [בנדפס: ומיהו בעל הבית לא מצי הדר ביה משום דבר שלא בא לעולם] דלא דמיא לההיא דפירות דקל דהתם, דבעי למישקל מרשותיה דמוכר הוא דאיכא למימר הכי [בנדפס: דלוקח מצי הדר ביה משום שלא בא לעולם] משום דאכתי רשותיה דבעל הדקל איתיה על הפירות, אבל הכא דלית ליה למישקל מידי מרשותיה דכהן אלא בלא דעתא דכהן מזכה ליה אידא מאן דבעי והדר שקיל להו מיניה לא חשבינן להו כאילו רשותיה דכהן עליהו להכי נימא בהו דבר שלא בא לעולם, דהא מכי יהיב ליה ישראל לכהן הנהו דמי לית ליה מידי גבי כהן דלימא ליה הדרנא בי דאכתי לא זכית בי ההוא זבונא. וההיא דבבבא בתרא פרק המוכר את הספינה (עט, ב) דקריא יונים הבאים משובכו לשובך ומים הבאים דרך חצרו לבור דבר שלא בא לעולם, אף על גב דיונים בלא דעתיה ובלא הרמניה דמקדיש מנפשייהו קא אזלי לשובכו של הקדש, הכא לענין שלא יוכל בעל הבית לחזור בו קאמרינן דכיון דלית ליה למישקל מידי מרשותיה דכהן, אף על גב דדבר שלא בא לעולם הוא, לא מצי מהדר ביה, אבל התם לענין קדושת פה ודאי דבר שלא בא לעולם הוא ולא תפסה בהו קדושת פה. ומיהו לרב דאוקמא במכרי כהונה ולויה, ולעולא נמי דאוקמא כרבי יוסי דאמר עשו שאינו זוכה כזוכה, קשיא אמאי מצי כהן למיהדר ביה, דהא בכל כי האי גונא מעות קונות, ועוד דחצר[ו] קונה לו, ועוד דודאי ההיא לאו מכר הוא אלא מלוה, וכדתני המלוה מעות להיות מפריש עליהן, ולא קתני הנותן מעות את הכהן ואת הלוי על חלקן.

אלא נראה לי דהכא ודאי מלוה הוי, וענין זה אינו אלא כשמשעבד לו באפותיקי מפורש את מעשרותיו. והיינו דכי אקשינן ואף על גב דלא אתי לידיה, אוקמה רב במכרי כהונה ולויה ושמואל במזכה ועולא בטעמא דעשו שאינו זוכה כזוכה. וכל ענינים אלו אינם אלא לתרץ היאך יצא הלוי ידי נתינה, והאיך יגבה חובו ממנו דהא לא אתי לידי דכהן. ותו לא קשיא לן היכי מיקיימא מילתא מעיקרא דהא לא אתו לידיה ודבר שלא בא לעולם היא, משום דשעבוד הוא וקיימא לן דאקנה משתעבד. והיינו נמי דקאמר רב פפא לא שאנו אלא בעל הבית בכהן דבאפוקתיקי מפורש לית ליה אלא מאי דשעבד ליה, ולא דמי לפירות דקל דהתם מכר והכא שעבוד, אבל כהן בבעל הבית יכול לחזור בו, דכל שלא בא לעולם פשיטא דיכול לחזור מדאמרינן לוה ולוה ואחר כך קנה יחלוקו אלמא מדמצי לסלוקיה מחצי דאקנה על ידי שלוה משני שמע מינה דיכול הוא לחזור בו, אלא אפילו לאחר שקנה נמי נהי דאינו יכול לחזור בו שלא יהא משועבד לו, מכל מקום יכול הוא לסלקו במעות כל זמן שלא משך בפרעון חובו.

ואם תאמר אם כן לא הוה ליה למימר אבל כהן בבעל הבית יכול לחזור בו כדתנן נתן לו מעות ולא משך וכו', דהא הכא ליכא מכר אלא פרעון חוב, אלא הוה ליה למימר אבל כהן בבעל הבית יכול לחזור בו דהא אכתי לא שקלינהו כלומר בחובו, יש לומר מכל מקום קצת הוי כמכר, דהא קתני ופוסק עמו בשער הזול, ומדפסק שמע מינה דהוי ליה קצת כעין מכר וקצת כעין מלוה דעשאוה כמלוה שאם מת גובהו בחזקת יורשיו וכדאיתא בסמוך יורשין שירשו קרקע בעינן כדי שיוכלו ליתן לו רשותו לגבותו כעין פורע חובות מורישיו, מה שאין כן במכר גמור שאם מת לא היו יורשין יכולין לזכותו לו ועשאוה כמכר להיות פוסק עמו כשער הזול. והאי דנקט הכא טעמא לצד מכר שבו ואמר יכול לחזור בו שהרי לא משך וכדתנן וכו' לרבותא נקטיה דאי משום דעבוד מלוה הא פשיטא טפי דמצי מסלק ליה בזוזי אלא אפילו משום צד מכר שבו לא קנה דהא לא משך.

וכי תימא הא קניא ליה חצרו לרב ועולא כדאמרינן לעיל, הא ליתא, דודאי הא דאמר רב פפא מסתמא אליבא דכולהו אמוראי אמרה ובודאי לשמואל מקמיה דליזכי ליה על ידי אחר הוא דאית לן למימר דחוזר בו כהן, אבל אחר שזכה לו לא, דהא זוכה לו ומשך. ומינה שמעינן דלרב ועולא נמי מיקמי דיזכה בהו כהן, דלרב דאוקמה במכרי כהונה ולויה עד שנמרח בשדה לא קנה דהא איפשר דמכניסה במוץ שלה ולא תתחייב במעשר, והילכך אף מכרי כהונה ולויה לא קנו עד שתתחייב התבואה בתרומה ומעשר, ודי בזה אם אחר שנמרח עשאוה כשלא במכריו לרב וכל שכן בשאר כהנים ולוים דלאו מכירין נינהו אליבא דעולא, וכאותה שאמרו בפרק נוחלין ונוטל בזרוע לחיים וקיבה, ואוקמוה במכרי כהונה ולויה, ובדאישתחינו בחיי אבוהון וכמאן דאמר מתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין, אלמא אף במכרין עד דאישתחינו לא חשבינן להו למתנות כדידהו, והכא נמי לא שנא. והילכך בין לרב בין לעולא קודם שנמרח ולשמואל קודם שזכה לו על ידי אחר לא קנה כהן ולוי שיוכל זה לגבותו, וכדאמרינן בריש שמעתין, וכיון שהוא לא זכה אף חצרו של בעל הבית וכן נמי מעותיו לא קנו לו. ומיהו כהן יכול לחזור בו דאכתי לית ביה לבעל הבית אלא שעבוד אפותיקי ומצי מסלק ליה כהן בזוזי מכל זכות דאית ליה בהנהו פירי. כן נראה לי.

דף ל - ב

הא דתניא רבי אומר יורשין שירשו. פירשו בתוספות דאסופא דמתניתין קאי דקתני ואם הלוון בפני בית דין אין צריך ליטול רשות מן היורשין, ועלה קאמר רבי דדוקא בדאיכא יורשין שירש, כלומר דבכענין הוא דתקון רבנן לגבות בחזקתן, אבל אי ליכא יורשין שירשו קרקע בכי הא לא תקון רבנן, דאי ארישא קאי אדרבא כי ליכא יורשין שירשו כל שכן דצריך ליטול רשות מהן. וכן פירשה הר"ז הלוי ז"ל אלא שהוסיף בו [בנדפס: דברים] משום דבפני בית דין כמלוה בשטר דמיא וגביא מן היורשין שירשו קרקע, ותפס עליו הרמב"ן נ"ר דאי משום הא אפילו רישא דמלוה על פה, נמי גובה מן היורשין ואי משום שמא יטענו פרע אבינו אינן נאמנין דהויא ליה כתוך זמנו שהרי קבע לו זמן לגורן, וקיימא לן דגביא אפילו מן היתומים כדאיתא בפרק קמא דבבא בתרא (ה, א), וכל שכן הכא דלא קיימא לפרעון כלל אלא מן המעשרות. ועוד, שאם מן הדין אפילו לא הניח מלא מחט למה גובה מלא קרדום מן הדין בלא רשות היתומים הא אינה אמרי ליה אנן דמי מלא [בנדפס: דממלא] מחט יהבינן, אלא ודאי ארישא דמתניתין קאי והכי קאמר אי איכא יורשין שירשו קרקע מצי יהבי ליה רשות להפריש ואפילו לא הניח אלא מלא מחט גובה מלא קרדום דכיון דאיפשר לו לגבות חובו, כעין קטינא דאביי, נמצא ששעבוד כל חובו קיים, אבל כשלא ירשו קרקע אף על פי שנתנו לו רשות אינו מפריש וגובה לפי שכבר אבד שעבודו ואין מפרישין על האבוד ולא שנינו אלא המלוה, אבל כהן שאמר לישראל הפרש עלי והן שלך במתנה אפילו כשהוא קיים ואפילו במכרי כהונה ולוייה אינו מפריש ואפילו במזכה לו על ידי אחר, וכדאמרינן נמי בשחיטת חולין בפרק הזרוע האי כהנא דאית ליה צורבא מרבנן בשיבבותיה ודחיקא ליה מילתא ליזכי ליה מתנתא ואף על גב דלא אתו לידו במכרי כהונה, ואיתמר גבי רבא דאמר ליה לשמעיה בעינא דאיכול לישנא בחרדלא זכי לי וזכי ליה, אימר דאמרי אנא דלא איפשר ליה רבא איפשר ליה, שמע מינה שלא התירו כן אלא מפני התקנה. וגרסינן נמי בירושלמי: אתא עובדא קומי רבי אמי בבן לוי שהיה חייב לישראל מעות ואמר לו הפרש עליהן מחלקי אמר ליה ולא נינן המלוה מעות את הכהן וכו' בשהלוום על מנת כן אבל אם לא הלוום על מנת כן לא, רבי זעירא אמר ואפילו לא הלוום על מנת כן, חיליה דרבי זעירא מן הדה וכן בן לוי שהיה חייב לישראל מעות ואמר לו הפרש עליהן מחלקי לא יהא גובה ומפריש שאין לוי עושה לוי לא אמר אלא לא יהא גובה ומפריש הא משלו מפריש, הנה בכאן שאינו רשאי להפריש שלא ברשותן אף על פי שהן חייבין לשלם, ואיכא נמי מאן דאסר אפילו ברשות כיון שלא הלוום מתחילה על מנת כן, כל שכן יורשין שירשו מטלטלים שאפילו נתנו לו רשות אינו רשאי.

אלא ודאי ארישא קאי, וכן תני לה בתוספתא ארישא דתניא התם המלוה מעות את הכהן ואת הלוי ואת העני ומתו צריך ליטול רשות מן היורשין, אלו הן היורשין רבי אומר כל שירשו רבי אליעזר בן יעקב אומר המלוה מעות את הכהן ואת הלוי בפני בית דין. ותדע נמי מדקא פסקי עלה מתניתין מת צריך וכו' ואי אסופא קאי הוה להו למימר אינו צריך ליטול רשות ותניא רבי אומר ובלבד יורשין שירשו. תוספתא בפרק קמא דתרומות לא יתרום בעל הבית את המעשר ויטול רשות מלוי ולא הזרוע והלחיים והקיבה ויטול רשות מכהן אבל מלוה אותו להיות מפריש עליהן מחלק. וזה מוכיח כדברי הרמב"ן נ"ר שכתבנו [בנדפס: וכן נראה ודאי דאי אסיפא מתניתין פליגא אדרבי אלעזר בן יעקב דאמר לעיל דאפילו מת הוא מפריש עליהן בחזקת אותו השבט, ולמה נעשה משנתינו חולקת עם רבי אליעזר בן יעקב דמשנתו קב ונקי].

ישראל שאמר ללוי מעשר יש לך בידי הא לך דמיו אין חוששין שמא עשאן תרומת מעשר על מקום אחר. דכיון דלא קיץ אינו עושה [בנדפס: אותו] תרומת מעשר דהא לא ידע כמה ניהו אבל כור מעשר לך בידי הא לך דמיו חוששין שמא לאחר שקבל הדמים עשאן תרומת מעשר על פירות שיש לו בתוך הבית. והיינו דאמרינן [אטו] ברשיעי עסקינן דשקלי דמי ומשוי ליה תרומת מעשר דמשמע דחיישינן דילמא בתר דשקיל דמי משוי ליה תרומת מעשר. כך פירש רש"י ז"ל. והקשו עליו בתוספות, דאי לבתר דשקיל דמי היכי מצי משוי ליה תרומת מעשר דהא לאו דידיה הוא. ורש"י ז"ל נשמר מזאת הקושיא וכתב דכיון דלא משך יכול לחזור בו הלוי ואף על פי שהוא ברשותו של ישראל לא קנו מעותיו, דאימתי קנייה לוי דליקנייה לישראל בקבלת המעות, הילכך כי חזר בו ועשאו תרומת מעשר חל עליו שם המעשר. עד כאן. ואם תאמר אם כן אף הוא היאך יעשנו תרומת מעשר דאכתי לא קני לה, איכא למימר דכיון דאין לו בו לישראל הנותן אלא טובת הנאה והויא לה מתנה מועטת, ויש בחזרתו משום מחוסרי אמנה יכול הוא לעשות תרומת מעשר על מקום אחר כל שלא חזר בו בעל הבית אף על פי שיש לו לבעל הבית רשות לחזור בו כדאמרינן בבבא מציעא פרק הזהב (מט, א) מודה רבי יוחנן במתנה מועטת דסמכה דעתיה הכי נמי מסתברא דאמר רבי אבהו אמר רבי יוחנן ישראל שאמר לבן לוי כור מעשר יש לך בידי רשאי בן לוי לעשותו תרומת מעשר על מקום אחר נתנו לבן לוי אחר אין לו עליו אלא תרעומת, ומיהו לפי מה שכתבתי למעלה בין רב בין לעולא אחר שנמרח אינו יכול לחזור בו דכיון דנפיק ישראל ידי נתינה בכך או משום מכרי כהונה או משום שעשו שאינו זוכה כזוכה מיזכא זכי ביה לוי וקניא ליה חצרו של ישראל, אי נמי מעותיו דבכי הא לא תקנו משיכה ודבר תורה מעות קונות והכא במכרי לויה מיירי לרב, דאי לא כי לא עשאו לוי תרומת מעשר על מקום אחר מאי הוי הא לא נפיק ישראל ידי נתינה, ודאקשינן לעיל בריש שמעתין ואף על גב דלא אתי לידיה ולעולא בכל לוי נמי איכא לאוקמא ומשום שעשאוהו כזוכה דכיון שעשאוהו כזוכה יצא ידי נתינה ויכול לוי למכרו ומעותיו של ישראל קונות לו, ועוד דלהאי אוקמתא אתיא ברייתא דלא כשמואל דאמר במזכה להן על ידי אחר דלשמואל קני ליה ישראל לגמרי כיון שמשכו ממנו.

ונראה דברי רבינו תם ור"י זצ"ל דפירשוה חוששין שמא בין אמירה לקבלת מעות עשאן תרומת מעשר. והא דאקשתיה לרש"י ז"ל מדאמרינן ברשיעי עסקינן דשקלי דמי ומשוי ליה תרומת מעשר, ולא קאמר דמשוי ליה תרומת מעשר ושקל דמי, לא דק בלישניה, והכי קאמר דשקול דמי כיון דמשוי ליה תרומת מעשר.

וכי נחשדו חברים לתרום שלא מן המוקף. פירש רש"י ז"ל אסור לחבר לומר תבואה שיש לי במקום פלוני תהא תרומה על זו, שמא באותה שעה אינה בעין ואם עשה עשוי. והקשו עליו דלדבריו מגזרת חכמים היא, ואינה אלא דבר תורה ולא משום גזרה שמא אינה בעין, אלא גזרת הכתוב וכדילפי לה מוהרמותם ממנו מן המוקף לו ודרשה גמורה היא כדאמרינן עלה בסיפרי דכל התורה כולה למדה ומלמדת חוץ מזה שמלמדת ואינה למדה דוהרמותם ממנו בתרומת מעשר כתוב, ותרומת מעשר לא בעיא מוקף דבר תורה ותרומה גדולה בעיא מוקף, ופירשו בתוספות דאפילו שתיהן לפניו דליכא למיחש בעינן בתרומה גדולה מוקף ובתרומת מעשר נמי מדבריהם גזרה אטו תרומה גדולה, וגבי חלה נמי תנן מחתה בכפישה או באחנותא ומקפת וקורא לה שם.

דף ל - א

באומד ובמחשבה. מה שפירש רש"י ז"ל כאן דמחשבה היינו מחשבה גרידא כגון שנותן עיניו בצד זה ואוכל בצד אחר הוא עיקר, ולא כמו שפירש בבכורות (נט, א) שמחשב ואומר שני לוגין שאני עתיד להפריש אף על פי שאינו מפריש עתה כלום, שהרי בפרק ג' דשבועות (כו, ב) משמע בהדיא דבגמר הלב סגי אף על פי שלא הוציא בשפתיים, דקאמר התם גבי שבועה דבעינן פיו ולבו שוין, ולא גמרינן מכל נדיב לב, דהו להו תרומה וקדשים שני כתובין הבאין כאחד ואין מלמדין לשבועה.

ואם תאמר אם כן אמאי אין מגביהין תרומה ומעשרות בשבת דהא משמע דכל שאפשר בנתינת עין בצד זה ולאכול בצד אחר בשבת שרי, וכדתנן בשבת רק נוטל (קמא, ב) רבי יהודה אומר אף מעלין את המדומע באחד ומאה ופריך עלה בגמרא (קמב, א) והא מתקן ומשני רבי שמעון בן אלעזר הוא דאמר נותן עיניו בצד זה ואוכל בצד אחר, וכיון שכן כשמעלהו לא חשיב תיקון כיון דאפשר במחשבה והכא נמי מאי שנא. יש לומר דמדומע קיל טפי כיון שכבר נתקן, אבל טבל לעשות תקונו בשבת לא שריא מטעם זה. וגדולה מזו דאפילו דמאי כיון דמספקיה ליה בשאינו מתקן לא שריא לתקוניה בשבת וכדמוכח בשבת בפרק במה מדליקין (לד, א), ואף על גב דאפשר לתת עינו בצד זה ואוכל בצד אחר כדמוכח בפרק קמא דחולין (ו, ב) גבי רבי מאיר שאכל עלה של ירק בבית שאן.

דף לא - ב

מהו דתימא מאי למפרע מעת לעת קא משמע לן. דלעולם חוששין לו, וחלוקין עליו חבריו. והני מילי כשנאבדו לגמרי אבל אם החמיץ היין והרקיבו הפירות והעלו חלודה המעות אין חוששין להם אלא עד שעה שאפשר להם להחמיץ ולירקב ולהעלות חלודה. וכדתניא [בכת"י: התם] בבבא בתרא פרק המוכר פירות (צו, א) הבודק את החבית להיות מפריש עליה תרומה והולך ואחר כך נמצאת חומץ כל ג' ימים ודאי מכאן ואילך ספק. ופליגי בפירושה רבי יוחנן ורבי יהושע בן לוי כדאיתא התם ותניא בתוספתא דהכא המניח פירות להיות מפריש עליהן תרומה ומעשרות מעות להיות מפריש עליהן מעשר שני מפריש עליהן בחזקת שהן קיימין ואינו חושש שמא הרקיבה תבואה ושמא החמיץ יין ושמא החלידו המעות הלך ומצאן שהרקיבו ושהחמיצו ושהחלידו הרי זה חושש לתבואה כדי שתרקב וליין כדי שיחמיץ ולצעות כדי שיחלידו. וגם כן היא שנויה בירושלמי.

תניא רבי יהודה אומר בשלשה פרקים מוכרין את התבואה לפני הזרע ובשעת הזרע. כלומר, שיש אנשים לוקחין ומכינין תבואה קצת לפני הגיע שעת הזרע כדי שתהא מוכנת אצלם בשעת הזרע. ובשעת הזרע בשעה שהכל זורעין ובפרוס הפסח.

בשלשה פרקים מוכרין את היין בפרוס הפסח ובפרוס העצרת ובפרוס החג ושמן מעצרת ואילך למאי הלכתא אמר רבא ואיתימא רב פפא לשותפין. פירש רש"י ז"ל, דשותפין קודם זמנים אלו אין מוכרין זה בלא דעת חבירו אבל באותן פרקים מוכר ואינו ממתין. ומשם ואילך גם כן כל יומא פירקיה ומוכר בלא רשות חברו ואינו נמנע. אבל רבינו חננאל ז"ל פירשה דעד פרקים אלו יכולין השותפין לעכב אחד על חבירו, אבל כשהגיעו פרקים אלו אין כל אחד יכול לעכב על חבירו מלחלוק וכן משם ואילך. וכן פירשה רבינו אלפאסי ז"ל בבבא מציעא פרק המקבל ודמה אותה לאידך דאמר רבא התם (קה, ב) הני בי תרי דעבדי עיסקא בהדי הדדי ורווח ואמר חד מינייהו לחבריה תא ניפלוג, ואמר ליה אידך נירווח טפי, דינא הוא דמעכב, ואי אמר ליה הב ניפלוג רווחא אמר ליה רווחא לקרנא משתעבד, ואי אמר ליה הב ניפלוג רווחא ואי מטי לך פסידא דאירנא בהדך אמר ליה מזלא דבי תרי עדיף. ופירש רבינו אלפסי ז"ל התם, דמצי מעכב אשותפי בזביני לפום מנהגא דעלמא כאידך דרבא דתרויהו בהדי הדדי שייכא, וקיימא לן כרבא דהכא ודהתם, כדאיתא התם בהלכות.

רבא ורב נחמן בר יצחק הוו יתבי הוה חליף ואזול רב נחמן בר יעקב כי יתיב בגוהרגא דדהבא ופרוס עליה סרבלי דכרתי רבא אזל לגביה רב נחמן לא אזל אמר דילמא מנשי [מאינשי] דריש גלותא היא [הוא] רבא צריך להו אנא לא צריכנא להו פירש רש"י ז"ל משום דרב נחמן חתניה דריש גלותא כדאיתא בחולין בפרק העור והרוטב (קצב, א). ונראה דרש"י ז"ל סובר דרב נחמן סתמא היינו רב נחמן בר יצחק דהתם רב נחמן סתמא הוא. ואינו נראה, דודאי רב נחמן סתם היינו רב נחמן בר יעקב. ותדע דלעולם אינו מזכירו בשם רב נחמן בר יעקב אלא כשמזכירו אצל רב נחמן בר יצחק או אצל רב נחמן בר רב חסדא וזו ראיה גמורה דרב נחמן סתם היינו רב נחמן בר יעקב. ותו דרב נחמן בר יצחק קטן מרבא ורבא תלמידו של רב נחמן סתם כדאיתא בעירובין פרק מי שהוציאוהו (מב, ב) יתיב רב נחמן בר יצחק אחוריה דרבא ורבה קמיה דרב נחמן. והתם נמי מזכיר רב נחמן בר יעקב רב נחמן סתם ורב נחמן בר יצחק מזכיר בפירוש רב נחמן בר יצחק, ורב נחמן בר יעקב הוא שהיה חתניה דריש גלותא, והכא הכי קאמר אנא לא צריכנא להו דעשיר אני ואיני צריך להן.

פרק השולח

דף לב - ב

שליח מתנה כשליח הגט למאי נפקא מינה להולך לאו כזכה. איכא דמקשו ובגט מאי הולך לאו כזכה שייך ביה, דאפילו אמר לו זכה בגט זה לאשתי לא אמר כלום וכדתנן לעיל בפרק קמא (יא, ב) חוזר הוא באשה שאין חבין לאדם שלא בפניו. ואם תאמר דהכא בשעשאתו האשה שליח לקבלה, והוא אמר לו הולך ותן לה, דאי הוי אמרינן הולך כזכה הויא מגורשת, ומשום הכי איצטריך ליה לאשמועינן דהולך לאו כזכה ואינה מגורשת, הא ליכא למימר הכי דהא ספוקי מספקא לן לקמן בפרק (התקבל) [האומר] (סב, ב) אי הוי הולך כזכה בכי האי גוונא אי לא, ורבי נמי דאית ליה הכין בהדיא (סג, א) דהולך בכי האי גונא כזכה. ואם כן היכי תלי לה להדיא בגט דלאו כזכה. ועוד היכי תלי מתנה בגט דאדרבה טפי פשיטא להו במתנה דהולך לאו כזכה מבגט, דהתם קאמר רב (סג, ב) בכי הא נעשה שלוחו ושלוחה וחולצת דאלמא מספקא ליה אי הולך כזכה או לא, ובשילהי פרק קמא (יד, ב) אסיקנא דבמתנה הולך לאו כזכה. ומיהו זה אינו קשה כל כך דאיכא למימר דהתם הוא דמספקא ליה לרב בגט משום דלטובתה מתכוון דבמקום יבם הוא ושמא מתכוון כדי שלא תפול לפני יבם אבל בעלמא בין בגט ובין במתנה הולך לאו כזכה. ומכל מקום עדיין אינו מחוור, דכיון דאייתי הא דאביי בשמעתין דהכא אלמא בשאר שלוחין דלאו לקבלה נינהו קאמר דומיא דשליח דמתניתין ושמעתין דהכא. ורבותינו בעלי התוספות תירצו דהכא לסימנא בעלמא נקטיה דכי היכי דהולך לא מהנה בגט הכי נמי לא מהנה במתנה, ולאו מחד טעמא נינהו דבגט אפילו הולך כזכה לאו מהנה, אלא דטעמא דמתנה הוא דמפרש משום דהולך לאו כזכה. ונראה לי דנפקא מינה במקום יבם כגון שעשה הבעל שליח לקבלה שיקבל לה גיטה ואמר ליה הולך גט זה לאשתי, דאילו אמר לה זכה בגט זה לאשתי הויא ספק מגורשת וחולצת ולא מתיבמת כדאיתא ביבמות פרק האשה שלם בסופו (קיח, ב) דבעי רבא מרב נחמן המזכה גט לאשתו במקום יבם מהו וכו' ופשיט ליה דחולצת ולא מתיבמת, אבל השתא דאמר לה הולך גט זה לאשתי אפילו ריח הגט אין בו דהולך לאו כזכה.

וסבור הייתי לפרש דהכא ודאי בשלוחין דעלמא כשליח דמתניתין אלא בשגלתה האשה דעתה דרוצה היא להתגרש, דהתם אפשר לומר דזכות הוא לה ואי הולך כזכה אם בא לחזור אינו חוזר, אלא שמצאתי בירושלמי בריש פרק (התקבל) [האומר], בכל אתר אתמר התקבל כזכה והכא אתמר התקבל כהולך שנייא הוא שזכין לאדם שלא בפניו ואין חבין לאדם אלא בפניו. מתיב רבי שמיי הגע עצמך שהיתה צווחת להתגרש אני אומר שמא חזרה בה, ואפילו היתה אשתו של מוכה שחין ומחזרת להתגרש דאנן סהדי דאינה חוזרת בה אפילו הכי יכול הוא לחזור בו מדגרסינן בירושלמי בפרק קמא דמכילתין גבי מתניתין דחוזר הוא באשה וקתני טעמא דאין חבין לאדם שלא בפניו, (רבי חייא בר בא) [חברייא] אמרי אמר רבי יוחנן הגע עצמך כשהיתה אשתו של מוכה שחין הרי זכות הוא לאשה, לית לך אלא כהדא אילו המוכר את עבדו שלא מדעתו שמא אינו מכור, אילו המגרש את אשתו שלא מדעתה, שמא מגורשת היא, כלומר אין עיקר הטעם אלא מפני שאינה מגורשת עד שיגיע הגט לידה או ליד שליח קבלה שעשאתו היא מדעתה, וכיון שאינה מתגרשת בו עד שיגיע גט לידה יכול הוא לחזור בו כל שלא מסר(ו) לה שליח אלמא אף במקום דאפשר לומר דזכות הוא לה לא אמרינן ביה הולך כזכה וטעמא דמילתא דכל שעומדת תחת בעלה איזה שיהיה, זכות הוא לה, משום דמזנות ותולות בבעליהן כדאמרינן ביבמות פרק האשה (קיח, ב) המזכה גט לאשתו במקום קטטה מהו כיון דלית ליה [במקור: דאית לה] קטטה בהדיה זכות הוא לה, או דילמא נייחא דגופא עדיף לה תא שמע דאמר ריש לקיש טב למיתב טן דו מלמיתב ארמלו אביי אמר דשומשמנא גברא כורסיא בי חרתא רמו לה, רב פפא אמר דנפפא גברא תיקרי בסופי בבא ותתיב רב אשי אמר דקולסא גברא לא בעיא טלפחא לקדרה. תנא וכולן מזנות ותולות בבעליהן. והא דאיבעי לן לקמן (סד, ב) גבי גט הולך כזכה או לא, ורבי נמי דקאמר התם (סג, א) הולך כזכה לא למימרא דמטעם זכייה גרידא קאמרי כלומר דהאומר [בנדפס: דהא אומר] זכה בגט זה לאשתי זכה לה. אלא הכי פירושו בדשויתיה איהי שליח לקבל ואמר לו אשתך אמרה התקבל גיטי ואמר לו הבעל הולך בכי הא מספקא להו אי הולך דוקא קאמר כלומר אי אפשר שתהא שליח קבלה אלא שליח הולכה דידי או דילמא זכה לה כמו שאמרה היא קאמר.

ונראה שהירושלמי שהבאנו הוא שלא כדברי רבינו אלפאסי ז"ל שכתב פרק קמא גבי מתניתין דתן שטר שחרור זה לעבדי ומת לא יתנו לאחר מיתה דאף על גב דתן כזכה היינו שאינו יכול לחזור בו אבל לחרות לא יצא עד שיגיע שטר שחרורו לידו דמהא דגרסינן בירושלמי משמע דכל שאינו גומר עד שיגיע גט לידו כגט אשה אף על גב דאמר זכה יכול הוא לחזור בו, ואם איתא דבעבד נמי לא יצא לחירות עד שיגיע גט לידו אף על גב דאמר תנו ותן כזכה יכול היה לחזור בו. ושם הארכתי בה יותר בסייעתא דשמיא.

איבעיא להו חוזר ומגרש בו אינו חוזר ומגרש בו רב ששת אמר אינו חוזר ומגרש בו ורב נחמן אמר חוזר ומגרש בו והלכתא כוותיה דרב נחמן. והא קיימא לן הלכתא כוותיה דרבי יוחנן, בחוזרת. כלומר באומר לאשה הרי את מקודשת לי לאחר שלשים יום בא אחר וקדשה מקודשת לשני ואיבעיא לן עלה לא בא אחר וקדש וחזרה בה מהו ואיפלגו בה רבי יוחנן וריש לקיש רבי יוחנן אמר חוזרת וריש לקיש אמר אינה חוזרת כך היא הגירסא כאן בכל הספרים הכי השתא התם דבור ודבור אתי דבור ומבטל דבור הכא נהי דבטליה לשליחותיה דשליח גיטא גופיה מי קא בטיל ושמעינן מינה דאפילו בטליה בפירוש כגון שאמר גט זה והא גופו כחרס או גופו של גט זה יהא בטל אפילו הכי חוזר ומגרש בו. ולישנא נמי דקאמר התם דבור ודבור הוא מוכיח כן כלומר התם גבי קידושין דבור לבדו הוא ואתי דיבור דחזרתה ומבטל דיבורו, אבל הכא לא אתי דבורו שמבטל את הגט בדבור בעלמא ומבטל מעשה דהיינו גופו של גט שנכתב לשמו ולשמה. והגע עצמך, התם נמי גבי קידושין אי מבטל ליה לכסף קדושיה מי איכא למימר דאינו חוזור ומקדש באותו כסף עצמו. והכא דכותיה היא, אבל בקידושין בריש פרק האומר (נט, א) לא גרסינן כל אריכות זה. אלא הכי גרסינן שם בכל הספרים נהי דבטליה מתורת שליח מתורת גט לא בטליה ולפי אותה גירסא אפשר היה לפרש דהיכא דבטליה בפירוש מתורת גט אינו חוזר ומגרש בו. וכן דעת הרמב"ם ז"ל. אלא מיהו נראה כמו שכתבנו דאין סברא לומר שיהא הגט עצמו בטל לדעת רב נחמן לעולם כמו שאין כסף קידושין בטלין שלא יחזור ומקדש בהם, ועוד דשמעתין כולה בביטולו של גט עצמו קא מיירי כדתניא בטל הוא אי אפשי בו, וכדתנא במתניתא גט זה לא יועיל ולא יתיר לא ישלח לא יעזוב לא יגרש. וההוא ודאי גופו של גט הוא מבטל דהא לא קאמר שליחות זה בטל אי אפשי בו ועלה קאמר רב נחמן דחוזר ומגרש בו. וכן דעת רבותינו הצפרתים ז"ל אלא שחשו להן ואמרו דלמעשה אין להקל בדבר אלא חוששין לו ולכתחילה לא יגרש בו.

איתמר בפני כמה מבטלו רב נחמן אמר בפני שנים רב ששת אמר בפני שלשה. מסתברא דנפקא מינה לרבי דאמר (לג, א) בטלו מבוטל. אלא דקשיא לי, דאם כן הוה ליה לבעל הגמרא לסדורי האי פלוגתא דרב ששת ורב נחמן בתר פלוגתא דרבי ורבי שמעון בן גמליאל (לג, א). ורש"י ז"ל פירש בפני כמה מבטלו קודם תקנת רבן גמליאל. ותמיהא לי קודם תקנה מאי דהוה הוה. ויש לומר דנפקא מינה לדידן לרבי דאמר דאין כח בית דין יפה ואם בטלו מבוטל כקודם תקנה.

רב נחמן אמר בפני שנים לשנים נמי בית דין קרו להו. אי אפשר לפרש דרב נחמן דהכא אזיל לטעמיה דאמר בריש פרק קמא דסנהדרין (ב, ב) משמיה דשמואל שנים שדנו דיניהן דין אלא שנקראין בית דין חצוף, משום דקיימא לן בהא כרב נחמן וכדפסק תלמודא (לד, א) והלכתא כרב נחמן. ואנן בההיא שנים שדנו קיימא לן כרבא בריש פרק קמא דסנהדרין דלית ליה הא דשמואל אלא אף על פי שדנו אין דיניהן דין. ועוד, דבסמוך איפליגו רבי יוחנן וריש לקיש בפלוגתא דרב נחמן ורב ששת, רבי יוחנן כרב נחמן וריש לקיש כרב ששת, והתם בסנהדרין גרסינן בירושלמי רבי יוחנן וריש לקיש דאמרי תרווייהו שנים שדנו אין דיניהן דין וביבמות פרק החולץ (מו, ב) נמי אמר רבי יוחנן גר צריך שלשה משפט כתיב ביה אלא הכי קאמר לשנים נמי בית דין קרו להו, וגבי בטול הגט וגבי פרוזבול דאינן צריכין לישא וליתן בדבר בשנים סגי להו.

דף לג - א

ובתרי לית להו קלא. ואף על גב דקיימא לן כרב דאמר בבבא בתרא פרק חזקת הבתים (מא, ב) המוכר שדהו בעדים גובה מנכסים משועבדים. לומר דשנים יש להם קול. התם הוא דלוקח מוציא קול ומפרסמו כדי שיתברר הענין אם יש עליו עסיקין, וכדאמרינן התם מאן דזבין בפרהסיא זבין, אי נמי דהכא בעינן גלויי מילתא טפי משום תקנת ממזרין ובעינן קלא סגי, והא דאמרינן נמי וריש לקיש סבר לה כרב ששת דאמר בפני שלשה ובי תלתא אית להו קלא, הכי קאמר אית להו קלא סגי ומגליא מילתא שיר, וכדאמרינן התם גבי מחאה דמאן דאמר בני שלשה גלויי מילתא בעינן ובאפי תלתא מיפרסמא מילתא שיר, וכדאמרינן כל מילתא דמתאמרה בי תלתא לית בה משום לישנא בישא, ואף על גב דלגבי מלוה על פה אפילו הלוהו באפי עשרה לא גביא ממשעבדי וטעמא משום דלית לה קלא, התם היינו טעמא משום דמאן דיזיף בצינעא יזיף ומכחש בשואלים לאמר שלא לוה כלום, ואף במלוה אינו חושש לפרסם דסבר לא מזבין ואי מזבין איהו טרח ופרע.

והא מידע ידעה ולא מינסבא ותקנת עגונות הוא דאיכא. פירש רש"י ז"ל משום הכי אצרכיניה לילך אחריו או לשלוח שליח משום תקנת עגונות דהוא לא יטרח בכל אלה כדי לעגנה. ואף על פי שהיא אשת איש גמורה ומן הדין אינה יכולה לינשא שייך בה שפיר עגונה, כדאמרינן לעיל בריש פרק כל הגט ובדין הוא דטופס נמי לא לכתוב וזימנין דבעי למיזל למדינת הים ולא משכח ספרא ושביק לה ואזיל ומעגן ומותיב לה. ויש עוד לפרש משום תקנת עגונות, דפעמים שניתן הגט לידה והדר מבטל ליה ושמעה איהי ולא ידעה אימת בטליה וסברה דילמא מקמי דלימטי לידה בטליה ויתבא ומיעגנא דלא כדין. ומצאתי בירושלמי מאן דאמר שלא תהא יושבת עגונה סבורה שבטל והוא לא בטל ונמצאת יושבת עגונה. ואי אפשר לפרש סבורה שבטל ולא בטל כלל דהא מאן דאית ליה משום תקנת עגונות אית ליה דרב ששת דאמר בפני שלשה וקלא אית ליה, ועוד דאין סברא לומר כן שאף על פי שלא יצא עליו קול שבטלו שתהא חוששת לשמא בטל, אלא ודאי הכי פירושא כגון שיצא עליו קול שבטלו וסבורה היא שבטלו קודם שהגיע גט לידה ונמצאת יושבת עגונה.

כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש. ולכן אומר בשעת קדושין כדת משה.

ואפקעינהו רבנן לקדושי מיניה. והקשה רבינו שמואל אם כן יכול הוא לחפות על בת אחותו דלאחר שתזנה עליו ישלח לה גטו על ידי השליח ויבטלנו שלא בפניו ונמצאו קדושין הראשונים מופקעין וכי זניית פנויה היתה. ותירץ הוא ז"ל דאין הכי נמי שלא הקפידו חכמים בדבר שלא יחפה על בת אחותו, אלא שלא יחפה עליה שלא כדין כההיא דזמן שלא יאמר הוא שכבר נתגרשה והיא לא נתגרשה עד עתה, אבל כאן כיון דמדינא יכול להציל יציל ואין בכך כלום. אלא דאכתי קשיא ליה היאך אשת איש חייבת מיתה לעולם, והלא התראת ספק היא דדילמא ישלח לה גט על ידי שליח ויבטלנו, ועוד אם כן יכולין ממזרין ליטהר בכך, ולפיכך היה מפרש הוא ז"ל אפקעינהו רבנן לקדושי מיניה, כלומר אם היה מבטלו היו חכמים מפקיעין את הקדושין, ומשום כך אנן סהדי דאינו מבטלו בלבו כדי שלא תהא בעילתו בעילת זנות. והקשה עליו רבינו תם תינח נשואה ארוסה מאי איכא למימר, ותירץ הוא ז"ל דבתר השתא אזלינן ואוקמא אחזקתא והשתא מיהא נשואה היא והתראת ודאי היא, ותדע דהא נזיר ששותה יין דאמרינן ליה אל תשתה אל תשתה לוקה על כל אחת ואחת ואמאי והלא אם ירצה ישאל על נזירותו והתראת ספק היא אלא ודאי בתר השתא אזלינן והשתא מיהא נזיר הוא, ולחפות על בת אחותו אינו יכול וכן אינו יכול לטהר הממזרים בכך דלא הפקיעו חכמים קדושין אלא לתקנה ולתועלת או משום תקנת עגונות או משום תקנת ממזרין, אבל להפסד ולקלקול לא הפקיעום והילכך כל שהוא מתכוון לכך לחפות ולטהר לא אפקעינהו מיניה דזו תקלה היא דמתוך כך יהו בנות ישראל פרוצות בעריות, אבל היכא שאין מתכוין לכך ומתוך איתרמי דנטהרו ממזרין דידה או שזנתה ונצלה בכך אין בכך כלום.

תנו רבנן אמר לעשרה כתבו גט יכול לבטל זה שלא בפני זה דברי רבי. פירש רש"י ז"ל אפילו לכתחילה דקסבר רבי דלא התקין רבן גמליאל בכגון זאת. ורבי שמעון בן גמליאל סבר אינו יכול לבטל. דאף בזו התקין רבן גמליאל. וכן הכריעו כפירושו רבותינו בעלי התוספות ז"ל, מדמוקמינן טעמיה דרבי משום דקסבר עדות שבטלה מקצתה לא בטלה כולה, ואי בדיעבד קאמר אפילו סבר בטלה כולה אם בטלו מבוטל כאידך דרבי. ואכתי קשיא דמנא ליה לתלמודא הא, דילמא בדיעבד וכאידך דרבי ולאשמועינן דאפילו שלא בבית דין אם בטל זה שלא בפני זה מבוטל, ולישנא דיכול לא משמע מיניה שיהא מותר לבטל לכתחילה כדמוכח בבבא מציעא בפרק הזהב (מט, א) מדאמרינן התם האומר לחבירו מתנה אני נותן לך יכול לחזור בו ופריך פשיטא ומשני אלא מותר לחזור בו ויש לומר דעל כרחין רבי אית ליה עדות שבטלה מקצתה לא בטלה כולה דאי בטלה כולה סבירא ליה לא הוה אמר יכול לבטל זה שלא בפני זה ואפילו בדיעבד משום דעד כאן לא קאמר רבי בטלו מבוטל אלא במבטל בבית דין או בפני שנים כרב נחמן או בפני שלשה כרב ששת משום דבפני שלשה אי נמי בפני שנים קול יוצא קצת ובכי הא לא חש רבי לתקנת ממזרים ולא לתקנת עגונות אבל בני אחד אפילו בדיעבד אם בטלו אינו מבוטל ולא מתקנת רבן גמליאל אלא אפילו מעיקרא נמיט דבמקום שאין קול יוצא כלל חשו להן חכמים, ובכי האי גונא כח בית דין יפה ואינו מבוטל וכדתנן בראשונה היה עושה בית דין ומבטלו, אלמא אף ראשונה לא היה יכול לבטלו אלא בבית דין ומהאי טעמא דאמרן.

ותדע לך דודאי לרב ששת דאמר בפני שלשה, אם עבר ובטלו בפני שנים אינו מבוטל. ולכאורה רב ששת ורב נחמן אליבא דרבי פליגי, ואפילו קיימי אקודם תקנה מכל מקום עיקר פלוגתייהו משום דרבי היא וכדכתבינן לעיל (לב, ב ד"ה איתמר) ובבטלו בדיעבד, והתם קאמר רב ששת בפני שלשה כלומר בפני שלשה מבוטל הא בפני שנים אינו מבוטל, וכן אתה אומר לרב נחמן דאמר בפני שנים דדוקא בפני שנים מבוטל הא בפני אחד אינו מבוטל, והכי מוכח נמי לקמן (לד, א) דאמרינן הלכתא כנחמן ופירש"י ז"ל הלכתא כרב נחמן דאמר בפני שנים, ושמע מינה דלרב ששת אפילו בדיעבד בטלו בפני שנים אינו מבוטל, והיינו דנפקא לן מינה כדפסקינן ולומר דאפילו בפני שנים בטלו מבוטל, דאי לא תימא הכי מאי נפקא לן מינה אי לכתחילה אפילו בפני שלשה אינו יכול לבטלו אפילו לרב נחמן משום תקנתו של רבן גמנליאל, ואי בדיעבד אפילו בפני אחד נמי דהא קיימא לן כרבי בשתיהן (לד, א), אלא ודאי שמעינן מינה דלרב ששת אם בטלו בפני שנים אינו מבוטל ומינה נשמע לרב נחמן דאם בטלו בפני אחד אינו מבוטל.

ואפילו תמצא לומר דהא דאמרינן בשילהי שמעתין (לג, ב) והלכתא כרב נחמן מההיא דיתומים שבאו לחלוק בנכסי אביהן קאמר כמו שפירש שם רבינו תם ז"ל, מכל מקום נראה שעדיין יש להוכיח כן מדרב ששת ורב נחמן דהא אפילו קודם תקנה קא סבר רב ששת דאינו יכול לבטלו אלא בפני שלשה ולרב נחמן בפני שנים הא בפני אחד לא וכח בית דין יפה משום תקנת ממזרין במקום שאין קול יוצא כלל כגון בפני אחד לרב נחמן או שאין קול מפורסם כגון בפני שנים אליבא דרב ששת, אלמא שמעינן דלעולם לזה בפני עצמו ולזה בפני עצמו אם איתא דעדות שבטלה מקצתה בטלה כולה לא היה מועיל ביטולו אפילו בדיעבד, אלא ודאי על כרחין רבי עדות שבטלה מקצתה לא בטלה כולה סבירא ליה, וכיון שכן אף לכתחילה מותר דהא ליכא משום תקנת עגונות ולא משום תקנת ממזרים.

דף לג - ב

הא דאמרינן: היינו טעמיה דרבי שמעון בן גמליאל כל מילתא דמתעבדא באפי עשרה צריכי בי עשרה למישלפיה. לישנא משמע לכאורה בין אותם עשרה בין עשרה אחרים מדלא קאמר צריכי הני עשרה למישלפיה. אלא מיהו מסתברא דהני עשרה דוקא קאמר מדאמרינן לקמן אמר רב בר בר חנה חמשה סבי הוינא קמיה דרבי יאשיה דמן אושא ואתא ההוא גברא לקמיה ואשקליה גיטא על כרחיה ואמר לן זילו אטמרו וכתובו ליה ואי סלקא דעתך כרבי כי מטמרי מאי הוי אלא שמע מינה כרבי שמעון בן גמליאל, ואי סלקא דעתך אידך נמי כרבי שמעון בן גמליאל למה לי מיטמרו ליבדרו איבדר. ואם איתא דאפילו בפני עשרה אחרים יכול לבטיל לזה בפני עצמו ולזה בפני עצמו מאי קאמר ליבדרי איבדר דילמא כי משכח כל חד וחד באפיה נפשיה מכנף בי עשרה ומבטל ליה אלא ודאי שמע מינה דהנהו עשרה דוקא קאמר. ולכאורה כלישנא דצריך בי עשרה קא אתי, חדא דאי כלישנא דעדות שבטלה מקצתה בטלה כולה מאי קאמר ואי סלקא דעתך אידך כרבי שמעון בן גמליאל למה לי איטמורי ליבדרו איבדר, לעולם כרבי שמעון בן גמליאל והיינו טעמא, דאי מבדרי דילמא משכח לכולהו כי מבדרי ויתבי ומבטל להו, אלא אם כן תדחה דכיון שחשו חכמים משום תקנת ממזרים דעדות שבטלה מקצתה בטלה כולה אף כשהלך אצל כולן כיון שלא בטל במעמד כולן אלא שבטל לזה בפני עצמו ולזה בפני עצמו אינו מבוטל לפי שבשעה שבטל לזה לא היה מועיל ביטולו כיון דאיכא למיחש דילמא אזלי הנך דלא ידעי וכתבי וכן אתה אומר בשני ובשלישי ואף על פי שלבסוף בטל בפני כולן אין בכך כלום דכיון דבטולו בשעתו לא היה מועיל אף לבסוף אינו חוזר ונראה [וניעור]. ועוד דלכאורה טעמיה דרבי שמעון בן גמליאל משום צריכי בי עשרה למישלפיה היא כדמשמע פשטה דברייתא דקתני אמר לשנים תנו גט לאשתי יכול לבטל זה שלא בפני זה דברי רבי רבי שמעון בן גמליאל אומר אינו יכול לבטל אלא זה בפני זה ושנים ככולכם דמי ופליגי, אלמא משום דצריכו בי שנים למישלפיה, ואף על גב דדחי לה רב אשי ואוקמה בעדי הולכה דיחויא היא ואנן ברייתא כפשטא פרשינן לה. כן נראה לי. ומיהו לענין פסק הלכה, כרבי קיימא לן בשתיהן כדפסק רב נחמן בסמוך.

אחר כך מצאתי לרמב"ן נ"ר שפירש כן דצריכי בי עשרה אותן עשרה קאמר, דאי לא תימא הכי בין לישנא קמא להאי לישנא איכא בינייהו נמי היכא דבטל שנים בפני עשרה שאינן הם דלמאן דאמר משום דאזלי וכתבי ולא ידעי איכא ולמאן דאמר משום דצריכי בי עשרה למישלפיה כיון דעשרה נינהו מישתלפן אלא שמע מינה הנהו עשרה גופייהו קאמרינן. עד כאן. ולא ירדתי לסוף טעמו וראיתו של רבינו נ"ר, דאטו מי איבעיא להו בגמרא מאי איכא בין האי לישנא להאי לישנא והאי דאיבעיא להו כולכם מהו הוה ליה כאלו אמר מאי הוי עלה, טעמא משום עדות שבטלה מקצתה או משום דקסבר דצריכי בי עשרה למישלפיה, והוא הדין דהוה מצי למיבעי לי בכי האי גונא דאמר מרנא ביטל שנים בפני עשרה שלא הם, מהו טעמיה דרבי שמעון בן גמליאל משום עדות שבטלה מקצתה או משום דצריכי בי עשה למישלפיה, וחדא מינייהו נקט.

הא דאמר רב אשי הכי נמי מסתברא דקתני סיפא ואם אמר לזה בפני עצמו ולזה בפני עצמו יכול לבטל זה שלא בפני זה ואי אמרת בעדי כתיבה מי מצטרפי והא אמר מר אין עדותן מצטרפת עד שיראו שניהם כאחת. תמיהא לי, דמשמע דרב אסי סבירא ליה הכי וכבר איפסיקא הלכתא בהדיא בפרק זה בורר (סנהדרין ל, א) כרבי יהושע בן קרחה, וכי דחוה לה נמי הכא אמאי דחי לה בדרך דילמא כרבי יהושע בן קרחה סבירא ליה דמשמע דאנן לא קיימי לן כותיה, וצריך עיון. ואולי נאמר דבדרך בשלמא אלא לרבי יהושע בן קרחה אבל לרבנן מאי איכא למימר היא כלומר טפי איכא לאוקומא בהכי דאתיא ככולי עלמא ולא בהכי דאתיא כרבי יהושע בן קרחה בלחוד ופריק דלמא כרבי יהושע בן קרחה סבירא ליה משום דקיימא לן כותיה.

ורבא אמר רב נחמן הלכה כרבי בשתיהן. ואקשינן ולית ליה לרב נחמן מה כח בית דין יפה והאמר רב נחמן אמר שמואל יתומים שבאו לחלוק בנכסי אביהן בית דין מעמידין להם אפוטרופוס וכו'. והוא הדין דהוי מצי לאקשויי עליה והא רבי גופיה הדר ביה מחדא דכי אתא רב דימי אמר מעשה ועשה רבי כדברי חכמים אמר לפני רבי פרטא וכו' וחזר רבי ועשה כרבן שמעון בן גמליאל. אלא דעדיפא ליה לאקשויי מדרב נחמן לרב נחמן, ובפרוקא דפרקינן התם ממונא הכא איסורא סלקא פרוקא לכולהו קושיי, דרבי נמי כי הדר ביה ואמר אם כן מה כח בית דין יפה הני מילי נממונא אבל באיסוראט לא, ומיהו בממונא גופיה לאו בחדא שטתא קיימי ביה רבי ורב נחמן דרבי חזר בו ועשה כרבן שמעון בן גמליאל דאפילו בממון גמור אמרינן ביה כח בית דין יפה ואפילו טעו אינו חוזר ורב נחמן סבר לה כדברי חכמים שאם פחתו שתות או הותירו שתות מכרן בטל כדאמרינן בפרק אלמנה ניזונית אמר רב הונא בן חיננא אמר רב נחמן הלכתא כדברי חכמים. והא דקאמר ביתומים שבאו לחלוק בנכסי אביהן הגדילו אין יכולין למחות דאם כן מה כח בית דין יפה. דוקא בלא טעו, ומאי אינן יכולים [למחות] ברוחות, כדאיתא התם. ואיתא נמי בקידושין בריש פרק האיש מקדש (מב, א).

ותמיהא לי דאם כן אפילו בלא כח בית דין כיון דנחתו מעיקרא אדעתא דכולהו אתי אף על גב דפלגו אדעתא דנפשיהו ובלא בית דין אם לא טעו בחלוקה כגון דתרווייהו אחד נגרא ודכותה כי הגדיל הקטן אינו יכול למחות כדמוכח בבבא בתרא בפרק בית כור (קו, ב) דאיתמר התם שני אחים שחלקו ובא להם אח ממדינת הים רב אמר בטלה מחלוקת ושמואל אמר מקמצין אמר ליה רבא לרב נחמן ולרב דאמר בטלה מחלוקת אלמא הדר דינא אלא מעתה הני תלתא דקיימי ואזלי בתרי מינייהו ופלוג הכא נמי דבטלה מחלוקת ומשני התם אדעתא דבי תלתא נחית מעיקרא הכא לא נחית אדעתא דבי תלתא מעיקרא, אלמא כל היכא דנחית אדעתא דכולהו אחי או דכולהו שותפי קם דינא וההוא שותפא דאתי לא מבטיל לחלוקתן ואינו יכול למחות ברוחות, וההוא ודאי דפלוג בלא שומת בית דין ובלא רשותן קא מיירי מדמדמי לה לשני אחים שחלקו ובא להם אח ממדינת הים, והתם לכאורה מדעתא דנפשייהו פלוג ובלא בית דין דכיון דתרוייהו ניחא להו בחלוקה אמאי אזלי לבי דינא, והילכך אף הני תלתא דאזול תרי מנייהו ופלוג בלא רשות בית דין קאמר דאי ברשות בית דין לימא ליה רב נחמן שאני התם דכח בית דין יפה, ומסתברא דהתם נמי כי אתו האי דלא הוה בהדייהו בעידן חלוקה מצי למחי אפילו ברוחות כיון דפלוג בלא דעתיה ובלא דעת בית דין.

והתם בשרוצה בקמוץ קאמר. ופירושא דההיא שמעתא הכי איתה, רב אמר בטלה מחלוקת ואף על פי שהאח הבא רוצה בקמוץ דמימר אמר האי דבעי בבטול חלוקה כיון שנמצא טעות בחלוקתנו בטלה לה לגמרי כאלו לא חלקנו ושמואל אמר מקמצין אם רוצה האח הב' בקימוץ זה, ואין אחד מאותן השנים שחלקו יכול לבטל החלוקה דמימר אמר ליה האי דבעי בקיום החלוקה, מכח מאן קא מבטלת לה מכח האי דאתא ומיהו קא מיפייס בחלוקה אלא טופיינא דאית ליה גבך הוא דקא שקיל, ודע לך דברוצה בקימוץ קא מיירי דאי לא תימא הכי היכי תיסוק אדעתיה דשמואל דמקמצין בעל כרחו של אח הבא ויהיה חלק שאר האחין מחובר וחלקו מוזר ומפורד, אלא ודאי כדפרישית. ופריך לו רבא לרב נחמן לרב דאמר בטלה מחלוקת הני תלתא דקיימי בי תרי מנייהו ואזלי ופלגי הכי נמי דבטלה מחלוקת ואף על גב דנתפייס השלישי בחלוקתן ואהדר לו רב נחמן שאני התם דאדעתא דהכי נחית ופליג מעיקרא שאם יתרצה זה בחלוקתן שתהא חלוקתן קיימת, אבל כי אתא להן אח ממדינת הים דלא נחית אדעתיה מעיקרא מצי אידך למימר ליה לא פלגי אלא אדעתא דתיקום חלוקתנו אבל השתא דנתבטלה מקת החלוקה נתבטלה כולה ובקימוץ לא ניחא לי. כן נראה לי.

ומלשון בוררין היה מדקדק רבינו יצחק ז"ל דיכולין האפטרופסין לחלוק בלא גורל דאי בגורל מאי בוררין איכא, ובוררים נמי משמע דקאי אאפטרופסין ומינה [משמע] דאפילו בלא שומת בית דין יכולין לחלוק כאילו היתומים כאן ויד האפטרופסין כיד היתומים. ואף על גב דקתני בוררין וקתני אפוטרופוס, אפטרופוס לכל אחד ואחד קאמר, ומקצת [בנדפס: ספרים] יש דגרסי וברר, ומה כח בית דין יפה, דקאמר רב נחמן משום דאפטרופוס מכח בית דין הוא בא שהעמידוהו עליהן לחלוק ביניהן ולברור חלקן. ודייק מינה כיון דרשות האפטרופסין כרשות היתומים עצמן, אף בדבר דשייך ביה דינא דגוד או אגוד כתורה וכתובים וכתרתי אמהתא דחדא ידעה למיפי ובשולי וחדא ידעה למעבד בוסטרקי [במקור: פילכא ונוולא] דאמרינן בפרק קמא דבבא בתרא (יג, ב) דאין חלוקתן אלא בגוד או אגוד, יכולין אפטרופסין להתרצות ביניהן ולחלוק בגורל או בעילוי כיתומים עצמן והביא ר"י ז"ל ראיה מההיא דיבמות דפרק אלמנה לכהן גדול (סז, א) גמרא העובר פוסל ואינו מאכיל, תנו רבנן הניח בנים אלו ואלו אוכלין וכו' רבי שמעון בן יוחאי אומר זכרים יאכלו נקבות לא יאכלו וכו' ואסיקנא טעמא משום דעבדינן להו תקנתא כדרב נחמן דאמר רב נחמן אמר שמואל יתומים שבאו לחלוק בנכסי אביהן וכו' כלומר ונותנין העבדים לחלק הנולדים ונותנין לעובר כנגדן משאר נכסים ולא משמע דעבדינן תקנתא למקצתן בלבד כלומר שנחלוק העבדים עצמן ובשמלאכתן שוה דהא יאכלו קאמר דמשמע כולן אף על פי שאי אפשר לחלוקה זו אלא בדינא דגוד או אגוד, ודוקא ביתומים קטנים עשו תקנה זו אבל בגדולים כגון שותף שבא לחלוק בלא דעת חברו צריך שלשה בקיאין בשומא כדמוכח בבבא מציעא פרק אלו מציאות (לא, ב) גבי איסור ורב ספרא, ובדבר דשייך ביה גוד או איגוד אפילו ברשות בית דין אין יכול לחלוק דהא בדאיתיה קמן לא כפו ליה בית דין לחלוק אלא בדינא דגוד או איגוד, ורבינו תם ז"ל כתב דאין להם לחלוק אלא בגורל ובשומת בית דין ובוררין להם בגורל קאמר דהא בהטלת גורלות אין שום טורח, וכיון דאפשר לחלוק בדרך שאר החלוקות על פי הגורל מפני מה מקילין על אלו כל כך לחלוק בלא גורל ובלא שומת בית דין. ולשון ברירה שפיר שייך בחלוקת גורלות כגון אם יש שם שלשה שדות בורר לחלוק שדה כנגד שדה כדי שיהיה כל חלק מחובר, ולא שיחלקו כל שדה ושדה או בכיוצא בזה, ולעולם בגורל ובשומת בית דין ודוקא בדבר דלא שייך ביה גוד או אגוד מדדחקינן ומוקמינן בקדושין פרק האיש מקדש (מב, ב) מאי יכולין למחות, יכולין למחות ברוחות, ולא אמרינן יכולין למחות בגוד או אגוד דעדיפא מיניה, וגם ר"י ז"ל חזר והורה כדבריו [בנדפס: והודה לדבריו], וההיא דיבמות (סז, ב) לאו ראיה היא דשאני התם דאיכא תקנתא בכך אף לעובר שאילו היה לו חלק בעבדים לא היו אוכלים בתרומה ושמא היו מכחישין ועכשיו שאוכלין על ידי חלוקה זו יטול העובר חלק יפה בנכסים כנגדן ודטבא להו עבדינן להו, ועוד דשמא התם בשיש שדות שנותנין לעובר כנגדן שיש כח אף ביד אפטרופסין לעשות כן כדאמרינן לקמן פרק הניזקין (נב, ב) ומוכרין עבדים ליקח שדות.

ויש לדקדק אם כן דגורל ובשומת בית דין קאמר, הגדילו אמאי יכולין למחות והלא שותף שבא לחלוק שלא בפני שותפו בפני בית דין או שלשה בקיאין בשומא הרשות בידו וחלותו קיימת וכדאמרינן בפרק אלו מציאות גבי רב ספרא דפלג בלא דעתא דאיסורא ואמרו ליה אייתי תלתא דפלגת קמייהו אי נמי תרי מגו תלתא וכדמוכח נמי בבבא בתרא דפרק בית כור (קו, א) דאמר ליה רבא לרב נחמן ולרב דאמר בטלה מחלוקת הני בי תרי דאזלי ופלגי בלא דעתא דחברייהו הכי נמי דבטלה מחלוקת כמו שכתב שם רבינו אלפאסי ז"ל, אף על פי שיש לדחות ראיה זו ולפרש כמו שפרשתיה למעלה. ותירץ רבינו מורי הרב ר' יונה נ"ר דהכא בשבא לעלות ברוחות דהא מעיקרא אם היה גדול ובא לעלות שומעין לו שהעלוי משבית הגורל ומשום כח בית דין יפה אין שומעין לו. וההיא דרב ספרא בשאינו מעלה, אי נמי התם כעיסקא.

ורבינו חננאל ז"ל פירש בוררין להם בית דין חלק יפה. ולפי פירושו העמדת האפטרופוס הוא לשמור לכל אחד ואחד את חלקו בפני עצמו. ולפירוש זה לא גרסינן בורר אלא בוררין דבית דין בלשון רבים הוא מזכירם לעולם וכדאמרינן בית דין מעמידין להם אפטרוטפוס.

דף לד - א

אמר אביי מנא אמינא לה דרב יהודה אשקליה גיטא לחתניה דרב ירמיה ביראה בטליה תנא אשקליה על כרחיה ואמר להו לסהדי אותיבו קירא באודניכו ואי סלקא דעתיך גלוי מילתא בגיטא מילתא הוא הא קא רהיט אבתרייהו. תמיהא לי, ואפילו תימא דלאו מילתא היא אותיבו קורא באודנייכו מאי הוי הא מצי מבטל ליה באפי בי תרי או באפי בי תלתא, דרבי דאמר בטלו מבוטל, ושמא נאמר דרב יהודה בהא כרבן שמעון בן גמליאל סבירא ליה וכחזרתו דרבי שחזר ועשה בההיא דשום הדיינין כרבן שמעון בן גמליאל ולא שני ליה לרב יהודה בין ממונא לאיסורא וכאינך אמוראי דלעיל דסבירא להו בחדא כרבן שמעון בן גמליאל, ואף על גב דרבא פסק משמיה דרב נחמן כרבי בשתיהן מכל מקום לענין גלויי מילתא שפיר שמעינן ליה מיניה דאי גלוי מילתא בגיטא מילתא היא בין לרבי בין לרבן שמעון בן גמליאל מבוטל דהא רהיט בתר סהדי גופייהו מבטל ליה קמייהו.

ההוא דאמר להו אי לא נסיבנא עד תלתין יומי ליהוי גיטא כי מטא תלתין יומין אמר להו קא טרחנא. כלומר יגע אני ואיני יכול לישא. ורש"י ז"ל פירש טורח אני בצרכי חופה ואנוס אני. למאי ניחוש לה אי משום אונס אין אונס בגיטין ואי משום גלויי דעתא פלוגתא דאביי ורבא היא. וקיימא לן כאביי.

ולענין פסק הלכה: קיימא לן כרבי בשתיהן. והילכך העושה שליח הולכה לכתחילה לא יבטלנו משום תקנתו של רבן גמליאל, אבל אם בטלו מבוטל, והוא שבטלו בבית דין של שלשה, או אפילו בבית דין של שנים דקיימא לן כרב נחמן דאמר בפני שניים וכדמסיק תלמודא בהדיא והלכתא כרב נחמן ופירש רש"י ז"ל כרב נחמן דאמר לעיל בטלו בפני שנים הוי בטול, ועוד כרב נחמן דאמר הלכה כרבי בשתיהן. והאומר לעשרה כתבו גט לאשתי יכול לבטל זה שלא בפני זה ואפיל לכתחילה דאין כאן משום חשש ממזרין ולא משום תקנת עגונות דעדות שבטלה מקצתה לא בטלה כולה. ומיהו אותם שנים שביטל בפניהם אינן יכולין לכתוב דלא קיימא לן כרבן שמעון בן גמליאל דאמר צריכי בי עשרה למישלפיה.

ולענין גלוי דעתא בגיטא קיימא לן כאביי והיינו גימ"ל דיע"ל קג"ם וכדפסק תלמודא הכא בהדיא והלכתא כנחמני. וכדאמרינן בהני תרי עובדי דאי לא נסיבנא עד תלתין יומין. ואי לא נסיבנא עד ריש ירחא דאדר. למאי ניחוש לה אי משום גלוי דעתא בגיטא פלוגתא דאביי ורבא הוא. כלומר וקיימא לן בהא כאביי.

ולענין טענת אונס קיימא לן דאין טענת אונס בגיטין וכדמשמע פשטא דעובדא דההוא דאתא וסקיה מברא ואמר להו חזי דאתאי ואמר שמואל לא שמיה מתיא. ואף על גב דדחינן להם התם בשמעתא קמייתא דכתובות ואמרינן אונסא דשכיח שאני התם לאו דוכתה וכיון דהכא דדוכתה היא לא פרישו לה הכי שמע מינה כפשטא מפרשינן לה ומשום דאין טענת אונס וכן כתב רבינו חננאל ז"ל לעיל בשילהי פרק כל הגט דהוא דוכתה דהאי עובדא. ועוד דבהני תרתי דאי לא נסיבנא עד תלתין יומין ואי לא נסיבנא עד ריש ירחא דאדר מסקינן למאי ניחוש לה אי משום אונס אין אונס בגיטין. וכן פסק רבינו חננאל ז"ל, ורבינו אלפאסי ז"ל כן פסק בפרק כל הגט בשמעתא דהמביא גט ממדינת הים וחלה.

ולענין מסירת מודעה גרסינן בערכין פרק האומר משקלי עלי בסופו (כא, ב) אמר רב ששת האי מאן דמסר מודעה אגיטא מודעיה מודעה, פשיטא לא צריכא דעשויה ואירצי מהו דתימא בטולי בטליה למודעיה קא משמע לן. ואימא הכי נמי, אם כן ניתני וכן אתה אומר בגיטי נשים כופין אותו עד שיתן מאי עד שיאמר רוצה אני עד דמבטיל למודעיה קמא. וכתב הרמב"ם ז"ל (הל' גירושין פ"ו, הי"ט) דמסירת המודעה הוא כגון שאומר לשנים כל גט שאכתוב לאשתי בבית דין או שיכתוב לי פלוני או כל גט שאכתוב לאשתי מכאן ועד יום פלוני הרי זה גט בטל, הרי זה בטל, וזה דבר ברור דאף על גב דשאר מסירת מודעא דזביני צריך לתלות מסירת מודעה בדבר ידוע והוא שיהא אותו דבר ואותו אונס ניכר לעדים שמסר בפניהם במסירת מודעה דגיטא לא צריך, וכדאמרינן בבבא בתרא בפרק חזקת הבתים (מ, ב) כל מודעא דלא כתיב בה ידעינן ביה באונסא דפלניא לאו מודעהא היא, ואקשינן מודעא דמאן אילימא דגיטא ודמתנתא גלויי מילתא בעלמא היא ואפילו תלה מדעתו בדבר ונמצא שאותו דבר לא היה מעולם וכחש לעדים אפילו הכי הגט בטל שהרי מכיון שאמר שהוא אנוס ואיכא גלוי הדעת שהוא אנוס הרי הוא מתבטל והרי יש כאן גלוי הדעת דאם אינו אנוס בכך למה הוא מגרש אם אינו רוצה לגרש לא יגרש אלא ודאי אנוס הוא אלא שמתירא לגלות אונסו או שרוצה לכסותו ותולה אותו בדבר אחר ואם בטל המודעה הרי הגט כשר כדאיתא התם עד שיאמר רוצה אני עד דמבטל למודעיה, ואם מסר מודעה על בטול המודעא ואחר כך ביטל את המודעא הרי הגט כשר דכמו שנתרצה בבטול המודעא כך הוא מתרצה בבטול מודעה דמודעא. אבל הרמב"ם ז"ל כתב (פ"ו, הי"ט) אם אמר גט שאכתוב לפלונית אשתי בטל הוא וכל דבר שאבטל בו מודעא זו הרי זה בטל, וכתב אחר כן ונתנו לה אף על פי שבטל המודעא קודם שיכתוב הגט הרי הגט בטל, אם כן מה תקנת דבר זה שיאמרו לו העדים קודם כתיבת הגט אמור בפנינו שכל דברים שמסרת שגורמים כשיתקיימו אותם הדברים לבטל זה הגט הרי הן בטלין והוא אומר הן ואחר כך אומר להם לכתוב ולחתום וליתן לה ולא יניחוהו לילך עד שיגיע הגט לידה כדי שלא יצא לבטלו. ואין המוסר מודעא ואין המבטל מודעא צריך קנין עד כאן. ולי נראה שאם מסירת מודעא על ביטול מודעא מבטלת ביטול מודעא גם כשיאמר לשון זה מה הואיל דדילמא אף הוא מוסר מודעא אף על ביטול כזה, ואם תאמר כיון שהוא מבטל עכשיו כל מה שיגרום לבטל גט זה אף הוא מבטל לכל מודעא שקדמה לו בלב שלם, אף אנו נאמר דאילו כשיאמר הריני מבטל כל מודעא שמסרתי יועיל שהרי מבטל עכשיו בלב שלם כל מודעא שמסר, אלא שהראשונים נוחי נפש הסכימו שביטול מודעא תועיל לכל מודעא שקדמה מההיא דערכין. ואני אומר להוציא מידי כל ספק שיבטל כל מודעא ועוד שיפסול כל עד שיעיד שמסר מודעא לפניו. ואם תאמר ומה יועיל לגבי איסורא אם יעידו עדים כבר העידו, אני אומר כל שהוא פוסל עדיו אף הוא מבטל כל מודעא לגמרי וכאותה שאמרו בפרק המגרש ליחוש שמא בא באומר נאמנת עלי לומר שלא באתי. וליחוש שמא פייס באומר נאמנת עלי לומר שלא פייסתי, אלמא כל שהוא מאמינה אינו טורח לבוא ולא לפייס. וטעמא דמילתא דכיון שאינו יכול לקלקלה בבית דין אינו מצוי לקלקלה בידי שמים וכדאיתא בירושלמי בריש מכילתין, והכא נמי כיון שהוא פוסל עדיו ואינו יכול לקלקלה בבית דין אף הוא גומר בלבו ומבטל לכל מודעות שקדמו לו שאינו מצוי לקלקלה בידי שמים. כן נראה לי.

דף לד - ב

מתני': בראשונה היה משנה שמו ושמה שם עירו ושם עירה [וכו']. פירוש, צריכין לכתוב בגט אף שם העיר שהיה הוא והיא ממנה, כלומר בגליל מיתא אנא פלוני שמארץ יהודה, וכדמשמע לקמן בפרק הזורק (פ, א) דמקשינן היה במזרח וכתב במערב מאן אילימא בעל היינו שינה שמו ושמה שם עירו ושם עירה אלא סופר וכו'. אלמא מזכירין בגט פלוני שם עיר פלונית מלבד מה שכותבין בו שם עיר הכתיבה. וכדאיתמר נמי ביבמות (קטו, ב) בקולוניא מתא אנא אנדרוני נהרדעא וכן בסורא מתא אנא בר חייא מחגרא וכו'. ופירושא דמתניתין הכי, פעמים שהיה אדם הולך מיהודה לגליל או מגליל ליהודה ופעמים נשארה שם אשתו ביהודה וכשהוא בגליל משנה שמו שם וקוראין אותו בשם אחר שלא כשמו שביהודה כגון שקוראין אותו יוסי ביהודה ויוחנן בגליל ופעמים שאשתו הולכת עמו ומשנה שמה גם היא. ובראשונה כשהיה כותב גט לשליח לאשתו שביהודה לא היה חושש לכתוב אלא שם שיש לו בגליל שהוא מקום הכתיבה לפי שהעדים צריכין שיהו מכירין שם האיש בגט והוא הדין לשם האשה וכדתנן בפרק גט פשוט וצריך שיכיר שם האיש בגט והילכך היה כתב שמו המוחזק בעיר, וכדאמרינן התם כל שהוחזק שמו בעיר שלשים יום אין חוששין לו, וכן היה כותב שם העיר שהגט נכתב שם. ועמד רבן גמליאל ותקן שלא יהיו משנין בגט שמותיהם הראשונים שהם שמות העיר שנתן בו הגט כדי שלא יוציאו לעז על בניה משני, אלא כותב את שניהם וכדתניא בברייתא היו לו שתי נשים אחת ביהודה ואחת בגליל וגרש את אשתו שביהודה בשמו שביהודה ואת אשתו שבגליל בשמו שבגליל אינה מגורשת עד שיגרש את אשתו שביהודה בשמו שביהודה ושם גליל עמו. ואם לא היה כותב אלא אחד מהן היינו שינה שמו ושמה, אף על פי שאינו משנה אותו לגמרי והיינו נמי רושא דשנה שמו ושמה שם עירו ושם עירה דתנן לקמן בפרק הזורק (פ, א) תצא מזה ומזה וכל הדרכים האלה בה דאילו במשנה שמו ממש הא לא איצטריכא למימר, דפשיטא שהגט פסול שלא נכתב לשם בעלה כלל כי אם לשם איש אחר, אלא אפילו כשאינו כותב אלא אחד מהן אנו חוששין אותו כמשנה את שמו שהרי במקום נתינת הגט אין מכירין אותו באותו שם, ואומרים שלא זהו בעלה של זו אלא אחר. והילכך צריך לכתוב את שני שמותיו, ולא שיכתוב איש פלוני וכלשון וחניכה דאית ליה אלא פלוני דמיתקרי כך.

ורבינו תם ז"ל כך פירש, וכאותה שאמרו לקמן איך פלונית בת פלוני קבילת גיטא מין ידיה דאחא בר הודיא דמיתקרי אבא מארי, אבל בטופסי גיטין של ראשונים כתוב אני פלוני ממקום פלוני וכל שום אחרן וחנוכא דאית לי, וכן נהגו לכתוב בכל הגיטין משום שם לווי, ואינו נראה לרבינו תם ז"ל, דזימנין דאתי לידי תקלה כשאין לו אלא שם אחד ואין לו חניכא ויאמרו שגט זה מאיש אחר הוא ויוציאו לעז על בניה, נמצא לפי דברי רבינו תם דלעולם אין כותבין בגט וכל שום אחר וחניכא אלא אם יש לו שני שמות כותבין בירושלומי דנתקרי כך ואם לאו כותב שמו שהוחזק בו ולא יותר. ואי קשיא לך לפי ירושו מה שאמרוב גמרא אמר רב יטהודה אמר שמיואל שלחו בני מדית הים לרבן גמנליאל בני אדם באין משם לכאן וכו' היאך מגרשין את נשותיהם עמד רבנן גמליאל ותהקין שיהו כותבין איטש פלוני וכל שום שיש לו ואמר רב אשי עלה והוא דאיתחזק בתרי שמי. ואם כדברי רבינוך תם ז"ל מה בא רב אשי ללמד וכי הוצרך רב אשי לומר שאם לא הוחזק אלא בשם אחד שלא נוסיף לו שם אחר שלא נקרא באותו שם מעולם. ההיא בשהיו לו שני שמות אחד בגליל ואחד ביהודה ויצאו אשתו עמו וגרש שם באחד מהם שלא חששו אלא בששמו שבמקום הכתיבה אינו שמו של מקום הנתינה ומשום לעז וכדתניא בברייתא דתניא כותיה דרב אשי. אבל ראיתי בנמקי הרמב"ן זצ"ל שהקשה עליו דאם כן אפיו שרה דמיקריא מרים כיון שהוא מפרש שני שמותיה ועוד ואם כן ליתני התקין רבנן גמליאל שהיא כותב כל שום שיש לו, וגם זה אינו קשה לפי דעתי דמה שאמו ולא שרה דמיתקריא מרים אף על י שהוא מזכיר שני שמותיה, לפי שאין אדם כותב בעיקר שם הטפל שהוא שם שקורין אותה בו המועט וכל שהוא כותב שרה דמיתקריא מרים אתי למימר לא זו היא דזו עיקר שמה מרים. והא דתנן ושיהא כותב וכל שום וחניכא שיש לו לאו למימרא שיהא כותב בלשון זה אלא שיהא כותב בפירוש כל שום שיש לו וכל חניכא שיש לו.

גמרא: עמד רבן גמליאל וכו' אמר רב אשי והוא דאיתחזק בתרי שמי. כלומר, אם גירש אשתו שבגליל בשמו שביהודה שהוא עומד שם אז צריך לכתוב שמו שבגליל ושם דיהודה עמו מפורש לי פירושו של רבינו תם ז"ל, או וכל שום שיש לי ביהודה כפי דעת הגאונים ז"ל וכפי שנמצא בטוס הראשונים ז"ל אבל אם לא הוחזק במקום הכתיבה ובמקום הנתינה אלא בשם אחד אף על פי שהוחזק במקומות אחרים בשם אחר אינו צריך לכתוב אלא שם של מקום הכתיבה והנתינה דלעז שאר המקומות שאינם מקום הכתיבה ולא מקום הנתינה אין חוששין לו והיינו ברייתא דהיו לו שתי נשים אחת ביהודה ואחת בגליל, ולעולם עושה שם של מקום נתינת הגט עיקר ושם של מקום הכתיבה כולל בכלל כל שם שיש לו ואף על פי שבמקום הכתיבה אין מכירין אותו באותו שם כיון שכותב עם כל שם שיש לו בגליל אין מוציאין עליו לעז ומיה אם כותב מורש שני שמותיו כדברי רבינו תם ז"ל אתי שפיר טפי.

והא דכתבינן שאם אינו מוחזק במקום הכתוב ובמקום הנתינה אלא בשם אחד והוחזק במקום אחר בשם אחר אינו צריך לכתוב אותו שם אחר, נראה בירושלמי דוקא בדיעבד אבל לכתחילה צריך הוא לכתוב כל שם שיש במקומות אחרים או במפרש כדעת רבינו תם ז"ל או למיכתב כל שום דאית לי לרבויי שאר שמות דעת הראשונים ז"ל, דגרסינן התם מתניתא כשהיה מיהודה וכתב לגרש בגליל ומגליל וכתב לגרש ביהודה אבל אם היה מיהודה וכתב לגרש ביהודה מגליל וכתב לגרש בגליל הרי זו מגורשת אמר רבי אילא בתחילה הוא צריך לומר אנכי פלוני שמיהודה עם כל שם שיש לו בגליל. ואם היה שרוי במקום אחר מגרש באיזה מהם שירצה. אמר רב יוסה הדא דתימר לשעבר אבל לכתחילה צריך למעבד כהדא דררבי אילא, אמר רב אבין אם יצא לו שם במקום אחר צריך להזכיר שלשתן. עד כאן גירסא ירושלמית, ולפי גירסא זו היא דרב אשי דוקא להכשירו בדיעבד אטבל לכתחילה צריך אף על פי שלא הוחזק. וברייתא נמי גירש באחד מהן מגורלשת קתני ולא קתני מגרש דאלמא דוקא דיעבד הא לכתחילה כותב שניהם. ואפילו אם היו הוא ואשתו במקום אחד והוחזק שם בשני שמות אם גרש באחד מן השמות מגורשת בדיעבד, דהא מי שיש לו שני שמות והיו לו שתי נשים, אחת ביהודה ואחת בגליל קתני דאם אם גרש באחת מהן אינה מגורשת משום לעז או דמקום כתיבה או דמקום נתינה, אבל כשקורין אותו בשני שמות במקום הכתיבה ואשתו עמו במדינה מאי לעז איכא ובדיעבד מאי חשש איכא דהא הכל מכירין שהוא שמו והיינו דלא קתני היו לו שני שמות וגרש באחד מהן אינה מגורשת, והא דאמרינן מרים וכל שום שיש לה, ההיא לכתחילה, הא דיעבד כשר באחד מהן. כך הסכימה דעת רבינו תם ז"ל והכי איתא בתוספתא דקתני התם אם יש לו שתי נשים אחד בגלחל ואחד ביהודה גרש אשתו ביהודה בשם שבגליל אשתו שבגליל בשם שביהודה פסול ואם אמר אני פלוני שביהודה עם השם שיש לי בגליל או שהיה במקום אחר כתב לשם אחד מהן כשר. רבן שמעון בן גמליאל אמר אפילו כתב שם יהודה בגליל ושם גליל ביהודה כשר, וכן נמי מוכיח מן הירושלמי שכתבתי למעלה.

ולי נראה דהוחזק בשני שמות במקום אחד מגרש לכתחילה באחד מהן ואינו חושש. משום דקשיא לי חניכא דתנן כך היה בקיאי הדעת שבירושלים כותבין אלמא אפילו לכתחילה מגרש באחד דלא עדיפא חניכא מאחד מעיקרי שמותיו, ועוד מדאמר רב אשי גבי תקנתו של רבן גמליאל והוא דאתחזק בתרי שמי שמע מינה דאפילו לכתחילה אין צריך אלא בשהוחזק בשני שמות בשני מקומות כגון מקום כתיבה ומקום נתינה ומשום לעז וכדתניא כותיה דרב אשי, אבל בשהוחזק בשני שמות במקום אחד דליכא לעז כותב איזהו שירצה והיינו דרב אשי והיינו חניכא, ואף על גב דתניא בברייתא מגורשת וגרש דמשמע דיעבד אינו קשה דלאו דוקא אלא מדתנא ברישא אינה מגורשת תנא בסיפא מגורשת, והוא הדין לכתחילה. וההוא דרובא קרו לה מרים ופורתא שרה לא קשיא, דהתם הכי קאמר אם בא לכתוב שניהם לא יכתוב הטפל עיקר והעיקר טפל שאין דרך העולם בכך ואיכא לעז וטפי עדיף לכתוב שם הטפל לבדו ממה שיכתוב שניהם ויכתוב שם הטפל בעיקר והעיקר בטפל שזה דרכן של בריות וזה אין דרכן. כך נראה לי עיקר, ואף על פי שבגירסא הירושלמית שהבאנו למעלה לא נראה כן, אנו אין לנו אלא כגמרתנו.

ומהא דאמרינן בירושלמי יצא לו שם במקום אחר צריך להזכיר שלשתן, שמעינן מינה שצריך לכתוב וכל שם שיש לו במקום פלוני ולא סגי ליה בכתיבה וכל שם שיש לי סתם, וכן משמועה של תוספתא דקתני אני פלוני שביהודה עם השם שיש לי בגליל.

ובנמקי הרמב"ן נ"ר והני ישראל שבחוצה לארץ ששמותיהן כשמות ישראל ויש להם שמות אחים כשמות הנכרים, אף על פי שאינם אלא שם לווי מפני הערלים שאינן יודעים לקרותם בשם ישראל, כיון שהוחזק בשם ורובא דעלמא קרו לה הכי צריך לכתוב אותו השם ושם ישראל שלהם שהוא חותם בו נמי שם גמור הוא וצריך לכתוב אנא פלוני דמיתקרי פלוני עד כאן. ולפי מה שכתבתי אינו צריך ודי לו באחד מהם.

ומדגרסינן בתוספתא אני פלוני שביהודה עם השם שיש לי בגליל, משמע דשם של מקום הכתיבה כותב עיקר ושם של מקום הנתינה טפל. ומהא ברייתא דמייתי הכא בגמרא משמע בהפך כדקתני [בנדפס: מדקתני] יגרש את אשתו שביהודה בשמו שביהודה, כלומר והוא עומד בגליל, או אשתו שבגליל בשמו שבגליל, והוא עומד ביהודה אינה מגורשת עד שיגרש את אשתו שביהודה בשמו שביהודה ושם דגליל עמו, אלמא כותב הוא שם של מקום הנתינה עיקר ושם של מקום הכתיבה טפל, ואנן כקרייתא דמיתניא בגמרא דילן עבדינן.

ונשאל רבינו תם ז"ל על גט של מומר [בכת"י: משומד] אם צריך לכתוב שם של נכריות [בכת"י: גיות] עם שם של יהודית. והשיב שאין להזכיר שם נכרית בתורת משה וישראל, ואין לחוש לשם נכרית כלל, דלא גרע של יהודית מחניכתו וחניכתה ותנן בפרק המגרש דכשר, וכך היו בקיאי הדעת שבירושלים כותבין ומפרש בהלכות גדולות חניכתו חניכתה ולא יותר, ובערוך פירש חניכתו שלא כתב שם מובהק, ועוד תניא בתוספתא בפרק הזורק גבי שינה שמה ושמה, גר ששינה שמו לשם נכרים כשר וכן אתה אומר בגיורת, וכל שכן ישראל מומר ששינה שמו לשם של יהודים דכשר, ואפילו לכתחילה אין לו לכתוב אלא שם של ישראל, ועוד שלא שנינו בברייתא דהכא היו לו שני שמות ביהודה וגרש באחד מהן, ולא הצריכו לכתוב שני שמותיו אלא בשיש לו שני שמות אחד ביהודה ואחד בגליל ובני גליל אינם מכירם בשם שביהודה ולא בני יהודה בשמו שבגליל וחוששין ללעז, אבל ביהודה שמכירין בשני שמותיו כשר כמו שכתבנו, ומכל מקום עדיין אינו מיושב כל הצורך לפי שיטתו שכתבנו למעלה לפי שאין לנו מכאן אלא שלא לפסול בדיעבד אבל לכתחילה אין לנו אלא אם תאמר דכיון דבדיעבד בעלמא כשר, הכא אפילו לכתחילה נמי, כדי שלא לכתוב שם של נכרי בגיטי ישראל, אבל לפי מה שכתבתי אני, אתי שפיר טפי.

דף לה - א

ומאי טעמא איענשא משום דמשתרשי ליה. כלומר דשיעור הדינר משתרש לו כשיעורו מפת. והקשו בתוספת ואמאי מיענשא בכך והלא אנוסה היא ואמרינן בשבועות פרק ג' (כו, א) האדם בשבועה פרט לאנוס כדרב כהנא ורב אסי דמר אמר בשבועה הכי אמר רב ומר אמר בשבועה הכי אמר רב, וכי אתו לקמיה דרב אמר להו אנא הכי אמר ואמר ליה אידך ואנא בשיקרא אישתבעי אמר ליה את לבך אנסך, אלמא אנוס לא מיענש כלל. ויש מתרצים דהתם לענין קרבן קאמר ולכתוב על פנקסו קאמר וכדרבי ישמעאל שקרא והטה וכתב על פנקסו לכשיבנה בית המקדש אביא קרבן שמנה, ואמר ליה רב דפטור מקרבן אבל מכל מקום עונש איכא. ותדע לך דבפרק שני דנדרים (טז, ב) בעי תרי קראי גבי נשבע לבטל את המצוה חד למיפטר מקרבן וחד למיפטר מלאו. ואינו נכון דמסתמא רב כהנא לכאורה לענין עונש קאמר ולא לקרבן ולכתוב על פנקסו, ועוד שהרי בנדרים בפרק ארבעה נדרים (כה, ב) משמע דאפילו עונש ליכא מדאמרינן התם גבי נדרי שגגות כשם שנדרי שגגות מותרין כך שבועות שגגות מותרות ומפרש התם שבועות שגגות כדרב כהנא ורב אסי דכל חד וחד אדעתיה שפיר אישתבע ונדרי שגגות הא תנין התם כיצד אמר קונם אם אכלתי ואם שתיתי ונמצא שאכל ושתה שאיני אוכל ושותה ושכח ואכל ושתה וכענין זה יש לפרש שבועות שגגות כגון שאמר שבועה כשלא אוכל ככר זה אם אכלתי ושתיתי היום ונמצא שאכל ושתה מותר לאכול ולשתות שבשעת שבועה סבור היה שלא אכל ושלא שתה, ותירצו בתוספות כפשטא דההיא דרב כהנא ורב אסי דליכא עונש כלל והכא לענין ממון שאני דאית ליה למידק טפי ולמידע היכא מנח ליה דלא ליתי לידי שבועה וכעין פשיעה היא אבל בהא דרב כהנא ורב אסי שלא נתכוונו לישבע רק לפי סברתם פטורים שהרי פטרם הכתוב מן האדם בשבועה פרט לאנוס וממנו יש ללמד לנשבע שלא יאכל ככר זה אם אכל ונמצא שאכל שמותר לאכלו דאנוס היה ומן האדם בשבועה גמרינן ליה. ואם תאמר אם כן היאך תולה שבועות שגגות בנדרי שגגות והלא שבועות שגגות כתיבן דהאדם בשבועה לגבי שבועה הוא דכתיב ולא בנדרים והיכי תלי כתיבא בדלא כתיבה. יש לומר משום דנדרי שגגות תנן במתניתין ושבועות שגגות לא תנן. והא דקתני נדרים טפי משבועות, משום דאגב דבעי למיתני ארבע נדרים התירו, דליכא למיתני הכי בשבועות משום דנדרי הבאי מותרין ושבועות הבאי אסורות. וצריכא עיונא לי הגירסא שיש בפרק ארבעה נדרים כשם שנדרי הבאי מותרין כך שבועות הבאי מותרות והיא הגירסא הנכונה כמו שכתבתי שם בסייעתא דשמיא.

כמי שנשבע באמת. כתב בהלכות גדולות שמע מינה דמיתפיס בשבועה אף על גב דלא ידע. ושמע מינה דחיילא שבועה אפחות משוה פרוטה דהא מקום דינר לישה לא הוי שוה פרוטה, ותנן נמי יש אוכל אכילה אחת וחייב עליה ארבע חטאות ואשם אחד כיצד טמא שאכל חלב והוא נותר מן המוקדשין ביום הכפורים, ואמרינן ליחשוב נמי כגון שאמר שבועה שלא אוכל תמרים וחלב מגו דחיילא שבועה אתמרים חיילא אחלב נמי, ופרקינן כי קא חשיב מידי דחייל אכשיעור שבועה דחיילא אפחות מכשיעור לא קא חשיב, ואקשינן והרי הקדש ואמרינן בעיא שוה פרוטה, מכלל דשבועה חיילא אפחות משוה פרוטה. וכן הלכתא.

ואיכא דקשיא ליה יהנה סם המות אמאי קא מיקרי שבועה, דהוי ליה אלה וכדרבי אביהו. עד כאן.

אמר רבי ירמיה בר אבא רב ושמואל דאמרי תרווייהו לא שאנו אלא בבית דין. פירש רש"י ז"ל משום דשבועת הדיינין בשם ובנקיטת חפץ וענשה מרובה אבל חוץ לבית דין משביעין אותה שאינה בשם אלא כעין היסת ולא בנקיטת חפץ ואין ענשה חמור כל כך, ואף על פי ששבועה הבא ליפרע מנכסי יתומים בנקיטת חפץ תקנוה, ובי דינא דאשבע בלא נקיטת חפצא נעשה כמי שטעה בדבר משנה וחוזר, הכא תקנתן של יתומין היא, דבתר דתקינו שתהא נודרת להם כל מה שירצו אמרו שאם ירצו ידירוה ואי ניחא להו ישביעוה חוץ לבית דין וכולה מילתא משום תקנתן היא.

הא דאמרינן: מודה רב בקופצת. פירש רש"י ז"ל וכיון שנשבעה נשבעה ומגבין לה באותה שבועה והכי מוכח בירושלמי דגרסינן התם עברה ונשבעה רב הונא אמת נשבעה. אבל רבינו חננאל ז"ל כתב מודה רב בקופצת מעצמה ונשבעת משביעין אותה שבועה כתקנה על דעת בית דין ומגבין לה כתובתה. וכן כתב נמי בבבא קמא בפרק הגוזל קמא דגרסינן התם (קו, א) כאן בקפץ כאן בשלא קפץ כלומר דהיכא דקפץ ונשבע ובאו עדים משלם אבל לא קפץ אינו משלם אף על פי שבאו עדים שנאמר ולקח בעליו ולא ישלם כיון שקבלו בעלים שבועה שוב לא ישלם וכתב שם רבינו חננאל ז"ל שמע מינה מאן דקפץ ונשבע אינה שבועה, והא דגרסינן בגיטין מודה רב בקופצת לא שנחשבת כשבועה אלא רב דלא הוי גבי כתובה לארמלתא בקופצת מודה שמשביעה ומגבי לה כתובתה. והרמב"ן נ"ר כתב דאינה ראיה דהתם אף על פי ששבועתו בקפיצה שבועה היא ופטור מן שבועת הפקדון, מיהו לא קריא ביה ולקח בעליו ולא ישלם שהרי לא קבלו הבעלים שבועה אלא הוא מעצמו הוא שקפץ. ומסתברא כדברי רבינו חננאל ז"ל דרב לא מגבו כתובה לארמלתא לא בשבועה לא בנדר לא בגזרה תלי טעמיה אלא בטעמא והיינו טעמא משום דבנדר לא דבשניה קיל' נדרי, ובשבועה לא משום דשבועה הבא ליפרע בנקיטת חפצא היא, ואי אפשר בהכי משום דרב כהנא, ושלא בבית דין לא משום דבשבועה שלא בנקיטת חפץ לא מגבינן לה. והיינו דפליג עליה דשמואל ואמר דאפילו חוץ לבית דין אין משביעין אותה לומר שלא נקל עליה אלא כעין תקנה ראשונה בנקיטת חפץ, וכיון שכן כי קפצה ונשבעה מאי הוי דהא לא נשבעה כדינה. וגדולה מזו אמרו דדיינא דאשבע באלוקי ישראל כלומר שלא בנקיטת חפץ נעשה כמי שטעה בדבר משנה וחוזר הילכך אף בקופצת נמי כיון שלא נשבעה כתקנה לא מגבינן לה בההיא שבועה אלא משביעין אותה כתקנה ומגבי לה.

אמר לה מזוני נמי לית ליך. מכאן מביא ראיה הרמב"ן נ"ר לדברי האומרים דהא דתנן מי שהלך למדינת הים ואשתו תובעת מזונות תשבע בסוף ולא תשבע בתחילה דהוא הדין לאלמנה דאינה נשבעת בתחלה דאם כדברי האומרים דוקא באשת איש אבל באלמנה תשבע בתחילה ובסוף, היכי אמר לה מזוני נמי לית לך מדרב יהודה אמר שמואל דמשמע דרב לא מודה בה ואיהי נמי אמר ליה כבי תרי עבדא לי, ואמאי הא כולה כרב עבדה דכיון דלא משביעין לה ולא מדרין לה מזוני נמי לית לה דהא בעיא אשתבועי וכי היכי דלא מגבי רב כתובה לארמלתא הכי נמי לית ליה לאגבויי מזוני, אלא שמע מינה למזוני לא בעיא שבועה בתחילה בין באשת איש בין באלמנה.

הא דאמר ליה רב יהודה לרב ירמיה ביראה אדרה בבית דין ואשבעה חוץ לבית דין וליתי קלא וליפול באדנאי. איכא לפרושי דנדר ושבועה בעי אבל בחדא מינייהו לא משום דנדרי בדרייהו קילי, ושבועה שלא בנקיטת חפץ נמי לא, דמעיקרא בנקיטת חפץ תקנוה, אבל נדר ושבועה לשקרא לא עבדת דאימת שבועה עליהן וכי נדרה כדין נדרה. ואיכא לפרושי דאו הא או הא קאמר, והכי מסתבר טפי דהא רב יהודה תלמידיה דשמואל הוא ואיהו הוא דאמר משמיה דשמואל לא שאנו שלא בבית דין אבל שלא בבית דין משביעין אותה כלומר אם ירצו היתומים ומגבין לה בהכי, והכא נמי הכי קאמר אדרה בבית דין אם ירצו היתומים, ואשבעה חוץ לבית דין אם אינם רוצים בנדר ורוצין הן בשבועה שלא בנקיטת חפץ יותר, והיינו דאמר להו תרווייהו משום דלא פסיקא ליה חדא מינייהו, דבדעת היתומים תליא מילתא איכא דניחא לה בנדר ואיכא דניחא ליה בשבועה. ולפי פירוש זה אתיא דרב יהודה כשמואל רביה, ודי ליה דרביה היא, וקיימא לן כותיה בדיני. וכן נראה מדברי רבינו חננאל ז"ל שכתב וקיימא לן כשמואל דסבירא ליה חוץ לבית דין משביעין אותה וחזינן לרב יהודה דאמר ליה לרב ירמיה ביראה אדרה בבית דין ואשבעה חוץ לבית דין וליתי קלא באודנאי דבעינא למעבד בה עובדא, עד כאן, אלמא משמע דדברי רב יהודה ודברי שמואל רביה דברים אחדים הם, והלכך בין בנדר לחודיה בין בשבועה שלא בבית דין לחודיה מגבינן לה כשמואל וכרב יהודה דעבוד בה עובדא. והני מילי באלמנה דמוריא ואמרה ואיכא משום דרב כהנא, אבל בגרושה משביעין אותה בבית דין שבועה ולא נדר כדאמר רב זירא אמר שמואל לא שנא אלא אלמנה אבל גרושה משביעין אותה.

הא דשלחו מתם איך פלוניתא בת פלוני קבילת גיטא מן ידא דאחא בר הדיא וכו' ונדרת ואסרת כל פירות שבעולם עלה דלא קבילת מן כתובתה אלא גלופקרין אחד. לא גרסינן בה כל פירות משום דאי אפשר לה לקיימו ואוכלת לאלתר כדאמרינן בפרק שני דנדרים (טו, א) דפרכינן גבי קונם עיני בשינה אי דלא יהיב שיעורא למילתיה מי שבקינן עד דעבר איסור בל יחל והאמר רבי יוחנן שבועה שלא אישן שלשה ימים מכין אותו וישן לאלתר, ולאסור עצמו בכל פירות זמן מועט עד כדי שתוכל להחיות בלא הן, ולהאכילה עכשיו לראות אם תאכל אם לא אי אפשר בהכי. וכיון [בנדפס: דכיון] דמשם ואילך אינה אסורה אינה חוששת בכך הואיל ואינה עומדת באיסור כל ימיה כדמוכח בסמוך (לה, ב) דאמר רב הונא לא שאנו אלא שלא נשאת אבל נשאת אין מדירין אותה מאי טעמא דמפר לה בעל, ואי לאיסור שעה קא קפדה לידרוה מכל פירות שבעולם ותאכל מהן לאלתר ואף על גב דמפר לה בעל לבסוף אין בכך כלום דהא קיימא לן דחכם עוקר את הנדר ובעל מיגז גייז, אלא ודאי היינו טעמא דלאיסור שעה כיון שאינה עומדת באיסור כל ימיה אינה חוששת. הלכך הכא לא גרסינן כל, אלא ונדרת ואסרת פירות עליה.

דף לה - ב

הא דאמר רב נחמן אפילו נשאת דמדרינן לה על דעת רבים [במקור: ברבים]. נראה לי דרב נחמן לא כשנשאת דוקא הוא דקאמר דמדרינן לה על דעת רבים אלא משום דמדרינן כולהו על דעת רבים קאמר, דהא אית ליה לרב נחמן בסמוך דאין צריך לפרוט את הנדר וכיון שכן אי לא מדרינן ברבים אפילו קודם שתנשא איכא למיחש דילמא אזלה לגבי חכם ושרי לה. דאין צריך לפרוט את הנדר.

תנאי היא איכא למאן דאמר אין לו הפרה ואיכא למאן דאמר דיש לו הפרה. דאיכא דקשיא לה אמאי לא פריק ליה [רב הונא] דמדרינן לה על דעת רבים. ויש מתרצים דרב הונא סבירא ליה דבין ברבים בין על דעת רבים יש לו הפרה והא דאמר אמימר לקמן במסוך (לו, א) אפילו למאן דאמר נדר שהודר ברבים יש לו הפרה, על דעת רבים אין לו הפרה, לא אפלוגתא דאמוראי קאי אלא אפלוגתא דתנאי דמתניתין דהמוציא את אשתו משום נדר. וכן פירש רש"י ז"ל לקמן. ויש מי שתירץ דלרב הונא כשם שהבעל מפר נדרי אשתו שנדרה ברבים כך הוא מפר נדרים שנדרה על דעת רבים, ויש מי שאומר דאפילו למאן דאמר דאית ליה דאין הבעל מפר נדר שהודר ברבים מודה הוא בעל דעת רבים שהוא מפר דלא אמרו על דעת רבים אין לו הפרה אלא בחכם אבל בבעל לא [בנדפס: משום דהיתר שעל ידי חכם אינו ניתר אלא על ידי פתחים ועל דעת רבים אין לו פתחים דפתחו של זה אינו כפתחו של זה אבל הפרת הבעל שאין צריך פתחים אלא] משום דרב פנחס דאמר כל הנודרת על דעת בעלה היא נודרת, וזו כשנדרה על דעת רבים ובלבד שירצה בעלה קא אמרת. אבל נדר שהודר ברבים טעמא אחרינא הוא, משום דכל מילתא דמיתעבדא באפי תלתא אלים טפי ולא יכול חכם למישלפיה והוא הדין לבעל [בנדפס: ונראה לי דהיינו דכי אקשינן בסמוך ממתניתין דכהן הנושא נשים בעבירה שנודר על ידי חכם, אסיקנא מאן דאמר נדר שהודר ברבים מאי איכא למימר, דמדרינן ליה על דעת רבים, ולא מקשינן ומסקינן הכי, הכא גבי אלמנה שנשאת, משום דלגבי הפרת הבעל לא שייך נדר שהודר על דעת רבים].

ויש מקשים עוד היכי חיישינן דילמא מפר להחכם ודילמא מפר לה בעל, והא קיימא לן דהנודר לחברו אין מתירין לו אלא בפניו וכדאיתא בנדרים פרק רבי אליעזר (סה, א) במדין נדרת לך והתר נדרך במדין. ויש מתרצין דהיינו דוקא לכתחילה דאין מתירין אלא בפניו אבל דיעבד אם התירוהו מותר. ותדע מדסמך צדקיהו על מה שהתירו לו סנהדרי גדולה שלא בפני נבוכדנצר כדאיתא בנדרים (סה, א) וכטעמא דפרישו בירושלמי דמה שאין מתירין אלא בפניו מפני הבושה ומפני החשד, ואם כן לכתחילה צריך אבל דיעבד מותר, זו היא דעת רבינו תם ז"ל. והראב"ד ז"ל השיב עליו מדאמרינן בנדרים גבי צדקיהו שהתיר לו שלא בפניו של נבוכדנצר דהיינו דכתיב אם לא אלתי אשר בזה ובריתי אשר הפר ונתתיו בראשו. ואם בדיעבד מותר הרי לא בזה ולא הפר והם שהתירו לו פשעו. ויש לומר דכיון שיש חילול השם, הוא והם פשעו, ויש מי שתירץ דלא אמר אלא במודר הנאה מחברו או שנשבע להנאתו כגון שבועתו של צדקיהו לנבוכדנצר ונדרו של משה ליתרו, אבל כאן מה הנאה יש ליתומים באיסורה ומה צורך יש להם בכך, דהא מכיון שנשבעה נשבעה ואפילו באה להחזיר להם הממון איסורה במקומה עומד, לפיכך מתירין לה אפילו שלא בפניהם. וכתב הרמב"ן נ"ר דיש מי שגורס המודר הנאה מחבירו בפניו אין מתירין לו אלא בפניו. והכי איתא בתוספתא ובירושלמי, ולפי גירסא זו, הכא ודאי לא קשיא דפעמים שהיתומים קטנים או שאינם שם ונודרת שלא בפניהם, עד כאן. אבל בתוספות הקשו כיון דאין מתירין אלא בפניו היכי דייק רבי יהודה לקמן (מו, א) דנדר שהודר ברבים אין לו הפרה מדכתיב ולא הכום בני ישראל כי נשבעו להם נשיאי העדה, דדילמא התם משום דאין מתירין אלא בפניו הוא כלומר בפניו וברצונו. ותירץ רבינו תם ז"ל דלא אמרו אין מתירין אלא בנדר שנדר מחמת טובה שעשה לו מי שנדר לו דומיא דמשה שנתן לו יתרו את צפורה בתו מחמת נדרו וכן צדקיהו שהיה מסור ביד נבוכדנצר להריגה וניצל ממנו מחמת נדרו, אבל מי שנדר מדעתו שלא קבל טובה ממנו מתירין שלא בפניו, ודייק לה מדאמרינן בסוטה פרק ואלו נאמרין (לו, ב) דקאמר ליה יוסף לפרעה אבי השביעני לאמר, ואמר ליה פרעה אתשיל אשבועתך, אלמא יכול היה להתירו שלא בפני יעקב.

איבעי להו צריך לפרוט את הנדר או אינו צריך לפרוט את הנדר רב פפא אמר צריך ורב נחמן אמר אינו צריך. ולא איפשיטא. ומיהו קיימא לן דצריך כפשטא דמתניתין דכהן הנושא נשים בעבירה. ועוד דהוה להו רב פפא ורב הונא רבים לגבי רב נחמן, וקיימא לן כוותייהו, ואפילו בדיעבד אינו מותר וכדמשמע מטעמיה דרב נחמן דאמר ואי אמרת צריך זימנין דגאיז ליה לדבוריה וחכם מאי דשמע מפר, אלמא למאן דאית ליה צריך, היתרו אינו מותר.

דף לו - א

כך הגירסא בכל הספרים כאן: אמר אמימר אפילו למאן דאמר נדר שהודר ברבים יש לו הפרה על דעת רבים אין לו הפרה. ולפי גירסא זו יש ספק בדבר הלכה כמאן בנדר שהודר ברבים. אבל בתוספות כתבו דבמסכת מכות גרסינן ברוב הספרים הלכתא נדר שהודר ברבים יש לו הפרה על דעת רבים אין לו הפרה. ואפילו לגירסת הספרים שבכאן, נראה לפסוק כן מדאיצטריך אמימר לפסוק בנדר שהודר על דעת רבים שאין לו הפרה, דאם איתא דנדר שהודר ברבים אין לו הפרה לישמעינן אמימר הא וכל שכן על דעת רבים. ואף על גב דרב נחמן סבירא ליה דאין לו הפרה וקיימא לן כותיה בדיני ולענין דינא אמרה דבאדרה ברבים מגבינן לה כתובה, הא פריך תלמודא בתר הכי הניחא למאן דאמר נדר שהודר ברבים אין לו הפרה אלא למאן דאמר יש לו הפרה מאי איכא למימר, אלמא לא איברירה להו סברתיה דרב נחמן בהא. ואפשר דדיניה דרב נחמן דאמר אפילו ניסת מדירין אותה לא אידחי, דמדרינן לה על דעת רבים. ומיהו מסתברא דעל דעת רבים לגבי בעל מיגרע גרע מנדר שהודר ברבים וכטעמא דכתבינן לעיל, והילכך ניסת אינה גובה כתובתה מדקיימא לן דנדר שהודר ברבים יש לו הפרה וכל שכן בשהדירוה על דעת רבים שיש לו הפרה על ידי הבעל. ודילמא ניסת ודאי מפר לה בעל ולא מגבינן לה בהדרה, וכן נראה מדברי רבינו אלפאסי ז"ל שהביא דברי רב הונא ולא הזכיר דברי רב נחמן כלל, דאלמא אף בעל דעת רבים לא מדרינן לה ולא מגבינן לה.

על דעת רבים אין לו הפרה. והני מילי לדבר הרשות. כלומר שאין מפירין אותו לדבר הרשות. אבל לדבר מצוה מפירין אותו. הכי גרסינן. וכן העיד עלה רבינו תם ז"ל שכן היא בכל הספרים שלהם. והכי גריס רבינו חננאל ז"ל.

כי הא דההוא מקרי דרדקי. ודקדק ממנה רבינו תם ז"ל דדוקא לדבר מצוה שהוא כעין אביהם של תינוקות דשייכי בנדר ובמצוה דחרטתן שוה דאנן סהדי דשבשתא כיון דעל על, וכל האבות שלדעתם הודר משום פשיעת בניהם אנן סהדי שנתחרטו כולם משום לימוד בניהם ועל דעתם הודר ועל דעתם הותר, אבל בנדר שאין אותם הרבים שייכין ביה ולא בחרטתו אין לו הפרה ואפילו לדבר מצוה לפי שאין חרטת הרבים החורטים שוה להתחרט בענין אחד ופתחו של זה אינו כפתחו של זה וחכם מאי דשמע מפר, וחרטה בעי שיתחרט מתחילתו שאם היה יודע פתחו היה מניח מלישבע והילכך רבים שאינם בכלל השבועה איך ישאלו על דבר שאינם מושבעין עליו אלא שלדעתם נדר הנודר, ועוד דלמיסר שוינהו שלוחין ולא למישרי. ועוד, היאך יתחרטו הם לומר אילו נתגלה פתח זה בשעת הנדר לא היינו מניחין אות לידור ומאין להם שהיה מניח מלידור בשביל חרטתם, וראיה לדבר דלאו כל דבר מצוה אמרו, מעשה דגבעונים, שהרי אין לך מצוה גדולה מלקיים לא תחיה כל נשמה ולא תכרות להם ברית וחלול השם לא הוה התם שרימו אותם שאמרו מארץ רחוקה באנו ואפילו הכי לא התירוהו לדעת רב יהודה משום נדר שהודר ברבים כל שכן על דעת רבים משום שאינן יכולין להתחרט לדעת הנשאל אלא ודאי כי ההוא מקרי דרדקי אמרו, דעל דעת האבות הדירוהו ועל ידיהם התירוהו והם היו הנדראין והם היו הנתרין, אבל בעלמא לא [בנדפס: ומיהו במסכת מכות (טז, א) בשמעתא דקיימו ולא קיימו, משמע לכאורה דאפילו בכל מצות דעלמא אמרו כן. וצריך עיון].

ועל דעת רבים. פירש רש"י ז"ל כאן יאמרו לה הרי אנו מדירין אותך על דעתנו. וכן נמצא לרבינו האי גאון ז"ל בתשובה. וכן כתב רש"י ז"ל בשבועות גבי הא דאמר להו משה לישראל הוו יודעים שלא על דעתכם אני משביע אתכם אלא על דעתו ועל דעת המקום, דהיינו על דעת רבים, ומשמע מדבריו דעל דעת רבים לא בעינן שלשה אלא אפילו בשנים, דאין לפרש דכיון דשתף שכינה עמו הוי כרבים, דאם כן לא הוה למשה למימר על דעתו. ואף על גב דלקמן בפרקין אמרינן גבי נדר שהודר ברבים וכמה רבים שלשה, חלוק יש בין נדר שהודר ברבים לעל דעת רבים דבהודר ברבים הוי טעמא משום דכל מילתא דמתעבדא באפי תלתא אלימא ולא יכול חכם למישלפא, אבל אי לא מתעבדא אלא באפי תרי לא אלימא כולי האי. אבל נדר שהודר על דעת רבים הוי טעמא משום שהוא מבטל דעתו לדעתם וחרטתם אינם שוה הילכך אפילו בשנים, אבל באחד אף על פי שהוא תולה בו נדרו ופתחו וחרטתו אינו כפתחו וחרטת חבירו מכל מקום כיון דאינו אלא על אחד אינו מבטל דעתו לדעת היחיד. ורבינו תם ז"ל אמר דעל דעת רבים היינו כשמפרש על דעת פלוני ופלוני ואפילו שלא בפניהם, אבל על דעת רבים סתם לאו כלום הוא.

התקין רבן גמליאל שיהו העדים חותמין על הגט מפני תיקון העולם. מפני תקון העולם דאורייתא היא דכתיב וכתוב בספר וחתום והעד עדים אמר רבא לא נצרכה אלא לרבי אלעזר דאמר עדי מסריה כרתי. פירש רש"י ז"ל וקרא עצה טובה קא משמע לן. וקשיא לי, אי הכי אכתי למאי איצטריך רבן גמליאל לתקן דהא אתא ירמיה ואשמעינן תקנה זו, ואם תאמר דקרא אשמעינן עצה טובה ומאן דבעי חייש לה ומאן דלא בעי לא חייש לה, ואתא רבן גמליאל ותקן דלכתחילה יהו הכל עושין כן, הא ליתא, דרבן גמליאל נמי עצה טובה גרידתא אשמעינן ולכתחלה נמי לא מצרכינן לה הכי. וכך כתב ר"י ז"ל ודייק לה מדתנן לעיל (כח, ב) אין כותבין לא על נייר מחוק ולא הדיפתרא וחכמים מכשירין, דאלמא מכשירין לכתוב לכתחילה, מדקתני תנא קמא אין כותבין, ואמרינן עלה מאן חכמים רבי אלעזר היא דאמר עדי מסירה כרתי, והתם אי מייתי להו סהדי אי נמי אזלי להו למדינת הים לא מקיימינן לה מעדי חתימה שבו דהא עשויין להזדייף וכמי שאינן חתומין דמו וכן משמע נמי. וכן משמע נמי מהא דתנן לעיל (כד, ב) כתב לגרש בו את הגדולה לא יגרש בו את הקטנה ואמרינן עלה בגמרא קטנה הוא דלא מגרש הא גדולה מצי מגרש בה אמר רבה זאת אומרת שני יוסף בן שמעון הדרים בעיר אחת מוציאין שטר חוב על אחרים אמר ליה אביי אלא מעתה רישא דקתני פסול לגרש בו וכו' אלא מאי אית לך למימר בעדי מסירה ורבי אלעזר היא הכא נמי בעידי מסירה ורבי אלעזר היא, אלמא לרבי אלעזר אף על פי שהעדים החתומים על הגט כמי שאינן שהרי שני יוסף הדרים בעיר אחת אין מוציאין שטר חוב על אחרים כיון שאינו מתברר מתוך השטר מאן ניהו, ואפילו הכי כשר לכתחלה לרבי אלעזר, אלא ודאי הא דתנן התקין רבן גמליאל שיהו העדים חותמין על הגט, עצה טובה הוא ולמד דעת את העם, ואם כן אתא רבן גמליאל ואשמעינן מאי דאשמעינן קרא.

ועוד קשיא, לדעת המקשה היכי משמע ליה קרא דוחתום והעד עדים בחתימה ומי משתעי קרא הכי וחתום וחתום [בנדפס: בחתימה נמי משתעי קרא הכי וחותם], אלא נראה לי דלכולי עלמא קרא בתרי שטרא משתעי, אלא דלדעת המקשה דמוקי ליה כרבי מאיר משמע לה [בנדפס: דתרווייהו בחתימתם] וכי מוקמינן לה כרבי אלעזר חד בחתימה דהיינו וחתום וחד בעדי מסירה לבד והיינו העד עדים. והני תרי שטרי היינו מקושר ופשוט והכי איתא בבבא בתרא בריש פרק גט פשוט (קסב, ב) דאמרינן התם ואקח את ספר המקנה את המצוה את החתום ואת הגלוי, החתום זה מקושר ואת הגלוי זה פשוט. הנה נתברר לך משם דבאותו מעשה שני שטרות היו בו והיינו דאמר ליה רחמנא לירמיה חתום במקושר והעד עדים בפשוט ולדעתיה דרבי מאיר בחתימה ממש ולרבי אלעזר בעידי מסירה. כן נראה לי.

רב כיוסף אמר אפילו תימא לרבי מאיר התקינו שיהו העדים מפרשין שמותיהן מפני תיקון העולם. כדי שיוכל הגט להתקיים על פי יודעיו ומכיריו ולא יצטרך עד החתום להתקיים מתוך כתב היוצא ממקום אחר. וכשהוא חותם אינו צריך לפרש אני פלוני בן פלוני עד, אלא באיש פלוני עד. אי נמי בבן פלוני עד מתכשר כדתנן בן איש פלוני עד כשר ותנן איש פלוני עד כשר, ואף על גב דטובא יעקב וראובן איכא מכל מקום אהני דמצי לאהדורי אכולה ראובן דאיכא במתא. אבל מעיקרא דכתבי אני עד ואינו מפרש שמו נפל שטרא בבירא דאמאן שאיל ומאן מהדר.

ונראה דלרבי מאיר עכובא הוא כלומר שאם באו לישאל אומרין להם שצריכין לפרש שמותיהם ולא עצה טובה בלבד מדפרכינן ובסימנא לא והא רב צייר כורא וכו' ופרקינן שאני רבנן דפקיעי בסימנייהו ופרכינן תו ומעיקרא במאי אפקעינהו, ואם איתא דלאו עכובא הוא מאי קא מקשה במאי אפקעינהו דילמא בשטרי מקח וממכר, ואי נמי בגיטי נשים ובדלא קפדי להכי, אלא ודאי משמע דעכובא הוא, ומיהו בדיעבד אפשר דלא מיפסל גיטא בהכי ואפילו לרבי מאיר דהא לא תקון אלא כדי שיהו עדים מצויים לקיימו ולא דנפיק מינה מידי אחרינא לא לענין איסורא ולא לענין ממונא, ואי משום כך אמאי מיפסיל גיטא, אלא ודאי לרבי אלעזר לא נפיק מיניה מידי ואפילו לכתחלה נמי לא מחייבי לפרש שמותיהן דלא גרע מכי לא חתמי ביה סהדי כלל דמותר אפילו לכתחילה וכדכתבינן לעיל וקיימא [בנדפס: דקיימא] לן כרבי אלעזר.

אמר אביי [וכו'] בשתי שמיטות הכתוב מדבר אחת שמיטת קרקע ואחת שמיטת כספים. פירש רש"י ז"ל שמיטת קרקע חרישה וזריעה ושמיטת כספים שמיטת מלוה ואחת זו ואחת זו בשביעית, וזריעה וחרישה שאינה נוהגת בשביעית בזמן הזה נפקא ליה כדדריש בירושלמי וזה דבר השמיטה שמוט אחת שמיטה ואחת יובל בזמן שהיובל נוהג שמיטה נוהגת. והקשה עליו רבינו תם ז"ל דאם כן הוה ליה לאיתויי הכא ההיא דרשה דירושלמי דבר מינה אכתי לא ידעינן לשמיטת זריעה וחרישה שאינו נוהגת. ואם תאמר דהכא דלא בעי למילף אלא שמיטת כספים לא חש לאיתויי וסמיך אמאי דדריש דיליף לה בירושלמי, הא ליתא, דהא בריש פרק קמא דמועד קטן (ב, א) פרכינן וחרישה וזריעה מי שרי וכו' ומשני בזמן הזה מדרבנן ורבי הוא ומייתי לה כדהכא, והתם ודאי דמהדרינן אזריעה וחרישה שהיא מותרת הוה ליה לאיתויי ההיא דירושלמי ולא הא דרבי דהכא. ועוד דהיכא דרשינן מההוא קרא אחת שמיטת קרקע ואחת שמיטת כספים ואחת שמיטת שביעית ואחת שמיטת יובל דאטו בקרא שלשה שמיטות כתיבי ביה, לפיכך פירש רבינו תם ז"ל אחת שמיטת קרקע דהיינו שמיטת יובל ושמיטת כספים היינו שביעית, והיינו דרשה עצמה דירושלמי והכי קאמר בזמן שאתה משמט קרקע ביובל אתה משמט כספים בשביעית, והאי דקרי ליה לשביעית שמיטת כספים משום דבשביעית נוהגת שמיטת כספים מה שאין כן ביובל, אי נמי משום דבצד שמיטת כספים דמי לשמיטת היובלין דמה התם קרקע מופקע מלוקח למוכר אף כאן כספים מופקעין ממלוה ללוה. והשתא אתיא שפיר ההיא דמועד קטן.

והא דאמר אביי בשביעית בזמן הזה. פירוש בזמן בית שני דאף בימי הלל לא היתה השביעית נוהגת דבר תורה לפי שלא היה היובל נוהג דמשעה שגלו שבט ראובן וגד בטלו היובלות דלא היו כל יושביה עליה. ועוד שהיו מעורבבין שבט יהודה בבנימין ושבט בנימין ביהודה והתורה אמרה לכל יושביה שיהו יושביה יושבין כתקנן איש על מקומו. והיינו דאמרינן בערכין בסופו (לב, ב) מנו יובלין לקדש שמיטין, דאלמא בבית שני לא היה היובל נוהג ושמיטין לא נהגו אלא מדרבנן וכו'. וכן פירש רש"י ז"ל. והקשה רבינו תם ז"ל מדתנן בערכין (לא, ב) בראשונה היה נטמן כל שנים עשר חדש כדי שיהא חולט לו התקין הלל שיהא חולט מעותיו ללשכה והלה שובר הדלת ונכנס. ולקמן מייתי לה בפרק מי שאחזו ושמעית מינה דדין בתי ערי חומה נוהג היה בימי הלל ואין בית בבתי ערי חומה נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג כדאיתא התם בערכין, ובמסכת כריתות אמרו [ב]פרק ארבעה מחוסרי כפרה (כג, א) ויתנו ידם להוציא נשיהם ואשמים איל צאן על אשמותם, אמר רב חסדא מלמד שכולן בעלי שפחה חרופה ואין שפחה חרופה אלא המאורסת לעבד עברי כדאמרינן נמי התם עבד עברי אינו נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג כדאיתא בערכין פרק המקדש שדהו (כט, א) ובקידושין בשילהי האומר (סט, א) אלמא שמעינן מינה שיובל נוהג היה בימי הלל, ולפיכך היה אומר רבינו תם ז"ל שהיובל ודאי נהג בבית שני והא דאמרינן התם מנו יובלין לקדש שמיטין לא קיימא לן הכי דהא מסיקנא התם דעשרת שבטים ירמיה החזירן ויאשיה מלך עליהם ואף על גב דלאו כולהו סלוק ובימי עזרא לאו כולהו סליקי. מיהו וכולהו שבטים הוה בהו ולא היתה ארץ ישראל חסרה לגמרי משבט אחד, וכיון שכן כל יושביה עליה קרינא ביה דאי לאו הכי אין לך בכל הדורות שלא היו מקצת אנשים מישראל הולכי חוצה לארץ, ואם כן יבטל דין היובלים עליהם אלא ודאי כל שלא היתה הארץ חסרה שבט גמור כל יושביה עליה קרינא ביה. והא דאמר אביי בשביעית בזמן הזה, דוקא קאמר בזמן הזה אחרי גלות הארץ ונחרב הבית בשניה שאז ודאי בטלו היובלות לכולי עלמא, והלל לא לדריה תקון אליבא דאביי אלא לדרי עלמא תקון דמידע ידעי צדיקי דאית בהו דביתא חרב, כדאמרינן בנזיר (לב, ב) נהי דידעי דחריב ואימת חריב אכתי מי ידעי בהי יומא, וצפה הלל שעתידין הדורות לעבור על מה שכתוב בתורה ועמד והתקין מעתה פרוזבול לדורות הבאין. והא דאיבעיא לן לקמן כי תקין לדריה תקין או דילמא לדרי עלמא תקין, אליבא דרבא הוא דאיבעי לן אבל לאביי מיפשט פשיטא ליה דלדרי עלמא דוקא תקון ולא לדריה. ולפי דעת רבינו תם ז"ל צריכין אנו לומר שצפה הלל שעתידין חכמי הדורות לתקן שתהא שמיטת כספים נוהגת ועמד ותקן כנגד תקנתן, ועוד שחשש שמא הדורות הבאין תהיה תקנתן חביבה להם ולא יתקנו פרוזבול לתקנת מלוין ונמצאת דלת נעולה בפני לוין ועוברין על מה שכתוב בתורה ועמד ותקן מעתה, וכל זה דבר מתמיה, ועוד דאף כשתמצי לומר עשרת השבטים ירמיה החזירם כשגלו ועלו בימי עזרא לא חזרו שבטים למקומם ואין שבט ושבט יושב בפני עצמו בעריו ובנחלתו אלא כולן מעורבבים והתם אמרינן היו עליה אבל היו מעורבבין שבט יהודה בבנימין ושבט בנימין ביהודה, יכול יהא יובל נוהגת תלמוד לומר לכל יושביה בזמן שיושביה כתקנן ולא בזמן שמעורבבים. ועוד ראיתי לרמב"ן נ"ר שהקשה עליו מדאמרינן לגבי חלה בכמה מקומות בתלמוד אפילו למאן דאמר תרומה בזמן הזה דאורייתא חלה דרבנן משום דכתוב בבואכם בביאת כולכם אמרתי ולא בביאת מקצתכם, וכי אסקינהו עזרא לאו כולהו סלוק ואם עלו כל השבטים עד שנקרא בהם כל יושביה עליה כל שכן שאני קורא בבואכם וזה דבר ברור ומפורש אלא אינו נקרא כל יושביה עליה ולא בבואכם עד דאיכא רוב כל שבט ושבט כדאמרינן בעלמא בכל דיני הצבור לפסח ופר העלם דבר של צבור, וכי תעלה על דעת הרב שאם עלו שנים שלשה מכל שבט ושבט שיהא יובל נוהג בהם. עד כאן. ומה שהביא ראיה רבינו תם ז"ל משהיה בית בבתי ערי חומה נוהג בימי הלל, יש לומר שהיה נוהג מדבריהם. ומה שאמרו בכריתות שכולם בעלו שפחה חרופה, והתם אין לומר מדבריהם דאם כן היו מביאין חולין לעזרה, יש לומר דשמא משום שפחה שבעלו בימי צדקיה שהיו עובדי עבודה זרה, אבל בועלי שפחה ונשים נכריות בימי עזרא מצאנו בימי צדקיה לא מצאנו. ויש לומר דשמא רב חסדא סבירא ליה כאחרים דאמרי דשפחה חרופה היינו נמי המאורסת לעבד כנעני, ולרבנן דאמרו המאורסת לעבד עברי על דבר אחר הביאום. ועוד תירץ הרמב"ן נ"ר דיש לומר שאם קנה עבד בזמן הבית ונרצע וחרב הבית קודם שיצא ובטל היובל שהוא עובד לעולם ודינו כדין עבד עברי להתירו בשפחה, ועוד דרב חסדא סבר לקמן חציה שפחה וחציה בת חורין בת אתרוסי הוא, והילכך משכחת לה כגון שקדשום בזמן הבית שהיה היובל נוהג וחרב הבית ובעלום בימי עזרא. עד כאן. ואינו מחוור בעיני, דלתירוצו הראשון קשיא לי, דהא משגלו עשרת שבטים בטלו היובלות וגלותן קדמה לגלות ירושלים מאה ושלשים ושלש ויותר מעט כמו שמוכיח מתוך מקראות, ועבדים אלו שנרצעו כבר קדמה מכירתן לגלות השבטים שבע שנים אם כן יש להם קודם חורבן הבית מאה וארבעים ומתי קדשום ומתי נבעלו אחר חורבן. גם תירוצו השני איני יודע למה הוצרך רבינו נ"ר לדחוק כגון שקדשום בפני הבית, דלמאן דאית ליה לקמן חציה שפחה וחציה בת חורין קדושיה קדושין, אפילו בזמן הזה משכחת לה דלרב חסדא ורבה בר רב הונא, דסבירא להו הכי הא דאמרינן התם בכריתות (עג, א) אין שפחה חרופה אלא המאורסת לעבד עברי, לאו לאפוקי מאורסת לישראל גמור אלא למעוטי מאורסת לעבד כנעני. וכן נראה מהא דאמרינן לקמן דאמר רב ששת כשם שאמרו המקדש חצי אשה אינה מקודשת כן חציה שפחה וחציה בת חורין שנתקדש אין קדושיה קדושין ואם לחשך אדם לומר איזו היא שפחה הנחרפת לאיש זו חציה שפחה וחציה בת חורין המאורסת לעבד עברי וכו' אלמא מדמייתי עלה דההיא דחציה שפחה וחציה בת חורין שנתקדשה לישראל איזו היא שפחה חרופה וכו' שמע מינה דהוא הדין דנתקדשה לישראל הויא שפחה חרופה, וכן פירש רש"י ז"ל שם ואם לחשך אדם לומר תשובה לדבר זה מאותה ששנינו במסכת כריתות (עג, א) והפדה לא נפדתה דשפחה חרופה איזו זו פדויה ואינה פדויה חציה שפחה חרופה וחציה בת חורין המאורסת לעבד עברי והוא הדין לכל ישראל אלא דאורחא דמילתא נקט משום דעבד עברי מותר בשפחה. עד כאן. ומיהו הא דפירש רש"י ז"ל הא דאמרינן בערכין מנו יובלין לקדש שמיטין דמדרבנן קאמר, בהא איכא למימר דמדאורייתא קאמר שנהגו השמיטין בימי עזרא וכרבנן דפליגי עליה דרבי. והכי נמי משמע דהא אתא לתרוצי הא דאיתמר התם מקיש ביאתם בימי עזרא לביאתם בימי יהושע מה ביאתם בימי יהושע מנו שמיטין ויובלות אף בימי עזרא מנו שמיטין ויובלות, ואקשינן עלה מדתניא לכל יושביה בזמן שכל יושביה עליה וכו' ומתרץ עלה מנו יובלות לקדש שמיטין.

דף לו - ב

ומי איכא מידי מדאורייתא לא משמטא ומתקני רבנן דתשמט. נראה לי דמשמע שצריך לומר משמט אני, הוה סבירא ליה למקשה דהיינו עקירה ואינו שב ואל תעשה ולפיכך אמר אביי שב ואל תעשה הוא ולא קאמר שב ואל תעשה שאני, כלומר אין זה אלא שב ואל תעשה שאין עיקר הדבר אלא שאומרין לזה אל תגבה חובך. ורש"י ז"ל פירש בענין אחר.

רבא אמר הפקר בית דין הפקר. אקשיא קמייתא דאקשינן ומי איכא מידי דמדאורייתא משמטא שביעית ומתקן דלא תשמט קאי, ואוקמא אפילו כרבנן דפליגי עליה דרבי לומר דשמיטה בזמן הזה דאורייתא ואפילו הכי אתא הלל והתקין פרוזבול דהפקר בית דין הפקר כדדריש לה מקראי ואזיל. והכא נמי אפקורי אפקר הלל ממונו של לוה לגבי מלוה ומגבי ליה. וכן פירש רש"י ז"ל דאקושיא קמייתא קאי ומינה שמעינן דכח בית דין יפה להפקיר מזה ולזכותו לזה אפילו קודם שבאו לידו וכן מוכח מקרא דאלה הנחלות אשר נחלו, דמה אבות מנחילין ואומרים שדה פלוני לפלוני וזכה לו מיד ואף קודם שבא לידו אף ראשים מנחילין לכל מי שירצו ואומרים ממון ראובן יהא לשמעון וזוכה בו שמעון.

דף לז - א

תנן התם אין כותבין פרוזבול אלא על הקרקע. פירש רש"י ז"ל דלא תקון הלל אלא בזמן שהחוב כשאר שטרי חוב שהן נגבין מן הקרקע דהויא מילתא דשכיחא, כדאמרינן בכמה דוכתי דבמילתא דלא שכיחא לא עבוד רבנן תקנתא ואף על פי שאינו שוה ככל החוב כדקתני לקמיה קרקע כל שהוא האמרינן אפילו מלא מחט גובה מלא קרדום כמעשה דקטינא דאביי. וזה מגומגם, דאם כן כי מזכה לו בעל חוב בתוך שדהו מאי הוי, וכי מילתא דשכיחא הוא זה ליתן לבעל חוב כדי שיחזור ויגבה משל עצמו, אלא שיש לומר דלא פלוג בכל שיש לו קרקע מכל מקום. ורבינו שמואל פירש משום דאין אונאה בקרקעות וקרקע כל שהוא שוה הוא כל החוב וראוי לגבות ממנו ממון הרבה בפעם אחת. והקשה עליו רבינו תם דהא אמרינן בפרק הזהב (נז, א) דאונאה אין להם אבל בטול מקח יש להם. ופירש הוא ז"ל כפירושו של רש"י ז"ל משום דראוי לגבות ממנו כמעשה דקטינא דאביי. ואף על גב דאי אמר ליה דמי קטינא אינו חוזר וגובה, מכל מקום כיון דאי לא אמר ליה גובה וחוזר וגובה על זה סמכו והתקינו. ומיהו מה שהקשו עליו ודאמר רבי יוחנן התם דבטול מקח יש להם, יש לומר דלא קיימא לן כותיה אלא כרב נחמן דסבירא ליה דאפילו בטול מקח אין להם כדמוכח גבי בר מיצרא דזבין במאתים ולא שוה אלא מאה וכדכתב רבינו אלפאסי ז"ל בפרק הזהב.

נקוב אין שאינו נקוב לא אמאי והא איכא מקומו לא צריכא דמנח אסיכי. ואם תאמר והא איכא מקום סיכי, תירצו בתוספות דמקום סיכי אינו חשוב לכתוב עליו פרוזבול. ותמהני וכי מגרע גרע מקלח של כרוב. ועוד דהא קרקע כל שהוא קתני ודוקא קתני, ואף על גב דאיבעי להו עלה וכמה ואהדרו כדאמר רב חייא בר אשי אמר רב אפילו קלח של כרוב, לאו למימרא דשיעורא בעינן וקלח של כרוב דוקא דהא קתני בפרק קמא דקידושין (כו, א) נכסים שאין להם אחריות נקנין עם נכסים שיש להם אחריות, ואיבעיא להו עלה מי בעינן צבורין או לא בעינן צבורין ואתיא למיפשטה מדתנן רבי עקיבא אומר קרקע כל שהוא חייבת בפאה ובבכורים וכותבין עליו פרוזבול וקונין עמה נכסים שאין להם אחריות ואי סלקא דעתך בעינן צבורין קרקע כל שהוא למאי חזי, תרגמא שמואל בר ביזנא קמיה דרב יוסף בר אויא לנעוץ בה מחט ואמר ליה רב יוסף קבסתן איכפל תנא לאשמועינן מחט, ואמר רב אשי מי לא עסקינן דתלי בה מרגניתא דשויא אלפא זוזי, אלמא דשיעור קלח של כרוב לאו דוקא דאם כן אמאי איכפלו לאוקומה בשיעור מחט ותלי בה מרגניתא לוקמא בשיעור מלא קלח של כרוב דחזיא לאוקמי בה כמה מרגניתא, וכן מוכח נמי בבבא בתרא בשילהי לא יחפור. אלא הכי פירושו דמנח אסיכי וסיכי לאו דבעל עציץ ניהו אלא דבעל הקרקע נמצא שאין קרקע מושאל לו אלא סיכי וסיכי דנעיצי בקרקע לאו כקרקע דמו.

רבי יונתן מסר מילי לרב חייא בר אבא אמר ליה צריכנא מידי אחרינא. כלומר צריכנא לכתוב או אפילו באמירת דברים בעלמא. אמר ליה לא צריכת מידי אחרינא. רבנן דבי רב אשי מסרי מילייהו להדדי.

לו לערב אין להם קרקע ולחייב לו יש לו קרקע כותבין עליו פרוזבול מדרבי נתן דתניא רבי נתן אומר מנין לנושה בחברו מנה וכו'. נראה דלחייב לו, ללוה או לערב קאמר.

מהכא משמע דהלכתא כרבי נתן. וכן נמי מדאמרינן בפרק שני דכתובות האומר שטר אמנה הוא זה אינו נאמן, ואמרינן דקאמר מאן וכו' ואסיקנא לעולם דאמר מלוה וכגון שחב לאחרים וכדרבי נתן, ובפסחים נמי בפרק שני (לא, א) גבי פלוגתא דאביי ורבא דבעל חוב למפרע הוא גובה או מכאן ולהבא הוא גובה דפרכינן עליה דרבא דאמר מכאן להבא הוא גובה מדרב נחמן דאמר יתומים שגבו קרע בחובת אביהם בעל חוב גובה אותה מהם ומשני לה כדרבי נתן דאמר מוציאין מזה ונותנין לזה. וקיימא לן כרבא לגבי אביי ומדקאי רבא כרבי נתן שמע מינה הלכתא כרבי נתן, ורב נחמן נמי דקאי כותיה וקיימא לן כותיה בדיני ועוד דאביי גופיה לא פליג בדרבי נתן, דאיהו נמי כותיה סבירא ליה דאיהו ניהו דפרקה לההיא דהאומר אמנה הוא זה כטעמא דרבי נתן. אלא דההיא דיתומים דגבו קרקע בחובת אביהם בעל חוב חוזר וגובה אותן מהן משמע ליה דהוי טעמא משום דלמפרע הוא גובה.

אבל רבינו תם ז"ל פירש בפרק קמא דקידושין (טו, א) בגמרא עבד עברי נקנה בכסף, דלית הלכתא כרבי נתן, מדאיפליגי התם רבי אלעזר ורבנן במוכר עצמו אי מעניקין לו או לא דרבנן סברי מוכר עצמו אין מעניקין לו ורבי אלעזר סבר מעניקין לו, ואמרינן מאי טעמא דתנא קמא דאמר מוכר עצמו אין מעניקין לו מיעטא רחמנא גבי מכרוהו בית דין הענק תעניק לו ולא למוכר עצמו, ואידך ההיא לו ולא ליורשיו, יורשין אמאי לא וכו' אלא לו ולא לבעל חובו, מדסבירא לן בעלמא כרבי נתן אתא לו אפקיה. ואידך בעלמא נמי לא סבירא לן כרבי נתן. ויחיד ורבים הלכה כרבים וכיון דקיימא לן כתנא קמא ותנא קמא לית ליה דרבי נתן אלמא לית הלכתא כותיה. ועוד דבההוא פירקא אמרינן הא מני תוטאי הוא דתניא תוטאי אומר לו ולא לבעל חובו סבירא ליה כרבי נתן, ומדקאמר הא מני תוטאי הוא שמע מינה דלית הלכתא כותיה. ור"י ז"ל דחה דמהתם ליכא ראיה דאדרבה מדתנא קמא איצטריך ליה למימר דלית ליה דרבי נתן לא קיימא לן כותיה אלא כרבי אלעזר דאמר מעניקין לו, דרבי נתן דיינא הוא ונחית לעומקא דדינא, ואף על גב דלית הלכתא כרבי אלעזר דאמר מוכר עצמו רבו מוסר לו שפחה כנענית, הא לא בהא תליא ולא תרווייהו מחד קרא ילפי להו אלא כל חדא מקרא באפיה נפשיה. ואפשר דהלכתא כרבי אלעזר בהענקה ולית הלכתא כותיה במסירת שפחה כנענית, והא דקאמר הא מני תוטאי הוא, משום דאיהו אמר לה בהדיא. ואפשר לומר דאפילו תמצי לומר דהלכתא כתנא קמא בהענקה, אפשר נמי דהלכתא כרבי נתן, והא דדרשינן לו ולא למוכר עצמו ולא דרשינן מיניה לו ולא לבעל חובו, משום דמסתברא קאי גבי עבד ממעט מילי דעבד אחר אבל קאי גבי עבד וממעט בעל חוב, ומשמעות דורשין איכא בינייהו. והא דאמרינן ואידך בעלמא נמי לא סבירא לי כרבי נתן ולא אמר משום דמסתברא כדפרישית, משום דניחא ליה למיתלי טעמא דתנא קמא בדין גמור מדתלי ליה במשמעות דורשין. אלא מיהו אפשר דטעמא דתנא קמא לאו משום ההוא טעמא איתיה, אלא בטעמא דפרישית. ואנן דפסקינן כותיה דרבי נתן אי סבירא לן נמי כתנא קמא דרבי אלעזר הכי מפרשינן טעמייהו. כן נראה לי.

אי הכי הלוהו ודר בחצרו הכי נמי דלא משמט. נראה דהא דנקט הלוהו ודר בחצרו ולא נקט הלוהו על חצרו דהוי טפי דומיא דמלוה על המשכון, משום דההיא לא פסיקא ליה דתשמט דאדרבה תניא סיים לו שדה בהלואתו אינו משמט, ורבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש נמי הכי סבירא ליה דשטר חוב שיש בו אחריות נכסין אינו משמט, אלא דמספקא להו דדילמא הא דתניא אינו משמט בית שמאי היא דאמר שטר העומד לגבות כגבוי דמי ולא עבדינן בה[ו] עובדא והא דאמרינן במציעא פרק איזהו נשך (סז, ב) רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע דאמרי תרווייהו האי משכנתא באתרי דמסלקי השביעית משמטתה מספיקא דרבי יוחנן קא פסקי הכי, דאיסתפקא ליה ברייתא דילמא בית שמאי הוא, ואף על פי שאנו מדמים לא נעשה מעשה. ועוד היינו טעמא דאביי דלא נקט הלוהו על חצרו, משום דלא פסיקא ליה דודאי באתרא דלא מסלקי ליה לא משמט וכדאמרינן התם רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע באתרא דלא מסלקי ליה בכור נוטל בו פי שנים ואין השביעית משמטתה, והלכך הוה ליה לארוכי בלישניה הלוהו על חצרו באתרא דמסלקי הכי נמי דלא משמט.

והרמב"ם ז"ל שפסק כברייתא דקתני סיים לו שדה בהלואתו אינו משמט, לא נראו דבריו, מעובדא דקריביה דרב אסי ואתא רב אסי לקמיה דרבי יוחנן ואמר ליה משמט או אינו משמט אמר ליה משמט, והא מר הוא דאמר אינו משמט אמר ליה וכי מפני שאנו מדמין נעשה מעשה. אמר ליה והתניא כותיה דמר אמר ליה דלמא ההוא בית שמאי היא. אם תאמר דהא דקאמר רבי יוחנן דאין עושין בו מעשה היינו בשטר שכתוב בו אחריות נכסים כעובדא דקריביה דרב אסי, והא דאמר ליה רב אסי והתניא כותיה דמר היינו ברייתא דקתני שטר חוב משמט ואם יש בו אחריות נכסים אינו משמט. אבל סיים לו שדה בהלואתו הא ודאי לכולי עלמא אינו משמט, דטפי עדיף טובא הא משטר שיש בו אחרית נכסים וכדתניא באידך סיים לו שדה בהלואתו אינו משמט ולא עוד אלא כתב לו כל נכסי אחראין וערבאין לך אינו משמט, ומדקתני ולא עוד אלמא טפי עדיף כשסיים לו את השדה, אפילו הכי לא אפשר למימר הכי דהא בהדיא אמרו רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע האי משכנתא באתרא דמסלקי השביעית משמטתה, ולא עדיף סיים לו שדה בהלואתו ממשכנתא דנחית לה מהשתא, ושמא הרב ז"ל מפרש סיים לו שדה בהלואתו כגון שירד בה מעתה ואוכל פירותיה ועשאה לו אפותיקי שאם לא פרעו לזמן פלוני שיהא פרעון ממנה. ומשכונה סתם היא שאין בה גוביינא כלל. והילכך טפי עדיף ממשכנאת באתרא דמסלקי, ואי נמי אפשר דמוקי לה להא דסיים לו שדה באפותיקי מפורש. וראיתי לרמב"ן נ"ר דאפילו באפותיקי מפורש משמט, דהא מלוה על המשכון משום דקני ליה ממש כדרבי יצחק הוא דאין שביעית משמטתו, הא לאו הכי משמט.

הא דאמרינן: דקני לה כרבי יצחק שנאמר ולך תהיה צדקה. מקשו בה רבוותא ז"ל מהא דגרסינן בשבועות פרק שבועת הדיינין (מד, א) ותסברא אימר דאמר רבי יצחק משכנו שלא בשעת הלואתו משכנו בשעת הלואתו מי אמר. והכא בשעת הלואתו מיירי מדקתני המלוה את חברו על המשכון, וכדאמרינן התם בהשוכר שבמציעא (פב, א) והא אידי ואידי בהלוהו על המשכון קתני. ותירץ הר"ז הלוי זצ"ל, דהכא הכי פירושא שאני משכון הואיל וקני לה כדרבי יצחק, כלומר מגו דמשכחת ליה צד דקני בכדרבי יצחק והוא שמשכנו שלא בשעת הלואתו שהוא כנגוש ועומד ולא קרינא ביה לא יגוש הואיל ואיכא שם משכון בעולם דקני ליה מה שאין כן בהלוהו ודר בחצרו דלא מקניא חצר לעולם הילכך לא מהניא ליה תפיסתו. עד כאן. ודברי רבינו ז"ל מתמיהין דאטו טעמא דמשכון דלא משמט איתיה אלא משום דתפיס ליה ונגוש ועומד הוא ואי האי משכון לא נגוש הוא מאי אהני לן מאי דאפשר במשכון אחר דעלמא למהוי לה קנוי מדרבי יצחק, ועוד דבחצר נמי משכחת צד דלא משמט כגון שסיים לו את השדה וכדעת תנא דברייתא, אי נמי בהלוהו על חצרו באתרא דלא מסלקי לכולי עלמא, והפירוק הנכון הוא מה שכתב הרב בעצמו ז"ל משם אחרים, דההיא דשבועות ליתא, אלא דרבי יצחק בכל משכון איתא ואפילו במשכנו בשעת הלואתו כדאוקמינן לה הכא. והרמב"ן נ"ר חזק הסברא הזו בראיות נכונות, חדא דאמרינן בקדושין (י, א) במקדש במלוה שיש עליה משכון מקודשת מדרבי יצחק והך לישנא במלוה שיש עליה משכון משעת הלואתו משמע, תו דגרסינן התם בפרק קמא (יט, א) המקדש במלוה שיש עליה משכון מקודשת מדרבי יוסי בר רבי חנינא לא אמר רבי יוסי מעות הראשונות לאו לקידושין נתנו היא גופה משכון היא ואפילו הכי יש שהות ביום מקודשת, והא אמה עבריה משכנה בשעת הלואתה היא ודכותה במשכון כסף מקודשת אלמא קני ליה [בנדפס: דאי לא קני ליה] אינה מקודשת כדאמרינן בריש פרקין התם במשכון דאחרים דקני ליה כדרבי יצחק אלמא דרבי יצחק נמי אפשר דאיתיה אפילו במשכנו בשעת הלואתו ומיהו לא מוכחא מדידיה. ומשום הכי פשטוה מדרבי יוסי כרב חנינא. וכן ההיא שמעתא דפסחים (לא, ב) מוכיחה כן דאפילו משכנו בשעת הלואתו קני ליה כדרבי יצחק דקאמרי בהדיא גבי ההוא דקתני ישראל שהלוה את הנכרי וכו' דקני ליה בדרבי [בנדפס: כדרבי] יצחק. והלוהו על חמצו משכנו כשעת הלואתו היא. ומאי דקאמרינן התם אימר דקאמר רבי יצחק משכנו שלא בשעת הלואתו משכנו בשעת הלואתו מי קאמר, לא על דרך בירור נאמר אלא על דרך הספק לומר לך שלא שמענו ממנו דבר זה בפירוש, ואפשר שלא אמרו אלא במשכנו שלא בשעת הלואתו וכדכתב קרא ולא תוקמה בתנאי, אבל אפשר גם כן לומר דאפילו משכנו בשעת הלואתו נמי כך דינו. וכשהגיעו פה במסכת גיטין ושנו בברייתא שהמלוה על המשכון אינו משמט אמרו דאיתא לרבי יצחק אפילו משכנו בשעת הלואתו. עד כאן. והענין נכון אלא שהלשון אינו מתיישב בעיני היטב, דכל כי האי גונא בלישנא דהניחא [בנדפס: אי] אית ליה הכי קא נסיב לה תלמודא אי נמי באימר דשמעת ליה. אבל התם בשבועות (כב, א) וכן בפרק השוכר שבמציעא (פב, א) מתמיהין בה ותסברא אימר דאמר רבי יצחק וכו' והאי לישנא לישנא ברירא משמע ולא דספיקא, אלא שהענין מתחוור בו וראוי לסמוך עליו. ומצאתי לרב בעל ההלכות זצ"ל שכתב בהלכות שבועות בלשון הזה וכי אמר רבי יצחק בעל חוב קונה משכון הני מילי במשכנו שלא בשעת הלואתו אבל משכנו בשעת הלואתו לא קני והני מילי דכתב עליה שטרא דלא סמך אמשכון אבל לא כתוב עליה שטרא ושקל מיניה משכון בשעת הלואתו קאני והוי עליה שומר שכר, דכי אמר רבי יצחק משכנו בשעת הלואתו לא קאני בדכתב שטרא ולא סמך אמשכון דאזלינן בתר אומדן דעתא, והיכא דאוזפיה וכתב עליה שטרא ולבתר הכי שקל מיניה משכון הוי עליה שומר שכר והיינו דרבי יצחק. עד כאן. וצריך עיון דאי הכי התם בשבועות ובמציעא היכי אקשינן להדיא ותסברא אימר דשמעת ליה לרבי יצחק וכו' דדילמא התם בלא שטרא הוא וסתמא דמילתא ודאי הכין הוא דלא הוה ביה שטרא.

דף לז - ב

אמר רבא ותלי ליה. פירשו בתוספת בשם הרב ר' ברוך תולה עיניו וידיו פשוטות לקבל עד דאמר ליה הכי, וכן מצא בירושלמי. ורש"י ז"ל לא פירש כן.

אמר רב יהודה אמר רב נחמן [אמר רב] נאמן אדם לומר פרוזבול היה לי ואבד מאי טעמא כיון דתקינו רבנן לא שביק היתירא ואכיל איסורא. וכתב רבינו תם ז"ל דאפילו שבועה לא בעי מהאי טעמא דמסתמא לא שביק היתרא ואכיל איסורא.

כי אתא לקמיה דרב אמר ליה מידי פרוזבול היה לך ואבד כגון זו פתח פיך לאלם הוא. כלומר אף על גב דאיהו לא טעין, דילמא פרוזבול הוה לי ואבד. ומיסבר סבר דכין דאבד לא מהימן למימר דהוה ליה, הילכך פותחין לו אי הוה ליה ואבד, ואקשינן עליה דרבא מהא דתנן וכן בעל חוב המוציא שטר חוב ואין עמו פרוזבול הרי אלו לא יפרעו ופרקינן תנאי היא דתניא המוציא שטר חוב צריך שיהא עמו פרוזבול וחכמים אומרים אינו צריך. ואף על גב דקיימא לן דסתם במתניתין ומחלוקת בברייתא הלכה כסתם מכיון דרב קאי כחכמים דברייתא ועביד בה עובדא קיימא לן כמחלוקת דברייתא. ועוד דלא אשכחן אמורא דפליג עליה דרבי יהודה אמר רב [נחמן] הילכך קיימא לן כותיה, וכן פסק הרמב"ם ז"ל, אבל הרב אלפאסי ז"ל לא הביאה בהלכותיו וכתב משנתנו דהמוציא שטר חוב ואין עמו פרוזבול הרי אלו לא יפרעו במקומה בפרק הכותב.

וכתב הרמב"ן נ"ר דנראין הדברים שאם טען על מנת שלא אשמיטנו בשביעית הלויתי נאמן מגו דאי בעי אמר פרוזבול היה לי ואבד. וכן נראה דעת הרמב"ם ז"ל. ואפילו כשתמצא לומר אין כותבין פרוזבול כשמואל נאמן לומר כן שהטענה עצמה כדאי להאמינה. מאי טעמא כיון דאיכא תקנתא לא שביק היתירא ואכיל איסורא, השתא בפרוזבול נאמן דאיכא למיחש לא איזדקיקו ליה בי דינא בהך טענה לא מהימן. עד כאן. ונראין הדברים אלא דקשיא לי אמאי איצטריך רב יהודה יתומים אין צריכין פרוזבול רבן גמליאל ובית דינו אביהן של יתומים, דבלאו האי טעמא אין צריכין בפרוזבול דהא טענינן להו מאי דמצי אבוהון למטען במידי דשכיח ומצוי והילכך טענינן להו דילמא פרוזבול היה לו לאביהם או על מנת כן הלוה שלא ישמיטנו בשביעית, אלא דאיכא למימר דמהני היכא דאיכא סהדי דהוו תמן בשעת הלואה ומסהדי דלא אתני מידי וכן נמי לא זזה ידם מתוך ידו עד שמת ולא מסר דבריו ולא כתב פרוזבול ואפילו הכי לא צריכי פרוזבול מאי טעמא רבן גמליאל ובית דינו אביהן של יתומים, ומיהו ביתומים גדולים דלית בהו האי טעמא טענינן להו דלמא היה פרוזבול לאביהם או שמא תנאי היו דבריהם בשעת הלואה שלא ישמיטנו בשביעית. כן נראה לי.

ולענין פסק הלכה: שמיטת קרקע נוהגת בארץ בזמן הזה לכולי עלמא, מיהו לרבנן נוהגת דבר תורה דקיימא לן קדושה ראשונה ושנייה יש להן שלישית אין להן, וכדמשמע נמי מהא דאמרינן הכא ובריש משקין בשביעית בזמן הזה ורבי היא אלמא לרבנן דאורייתא היא, ולמאן דאמר קדושה שלישית יש להן נוהגת מדבריהם, וכן לרבי ודאי מדבריהם היא כדאיתא הכא ובריש משקין. ואף כשתמצא לומר דרבי סבר שלישית אין להן מיסבר סבר בשמיטה שהיא מדבריהם דהכא שאני [בכת"י: מדבריהם] דכתיב השמט שמוט דמשמע דבשני שמטות הכתוב מדבר.

והכי איתא בירושלמי: תמן אמרין אפילו כמאן דאמר מעשות מדברי תורה מודה בשמיטה שהוא מדבריהם דתני וזה דבר השמטה שמוט רבי אמר שני שמיטין שמטה ויובל בשעה שהיובל נוהג שמטה נוהגת מדברי תורה פסקו היובלות שמטה נוהגת מדבריהם, כן אתה למד מן הירושלמי הזה דאף בזמן שאין היובל נוהג כלל שמטה נוהגת מדבריהם, ואמרינן בסנהדרין מכריז רבי ינאי פוקו וזרעו בשביעית משום ארנונא. וכן משמע מעובדא דריש לקיש דהתם. ואמרינן נמי בפסחים (נא, ב) אמר ליה רבה בר בר חנא לבריה לא תאכל ספיחי כרוב לא בפני ולא שלא בפני.

וכיון דנהגא שמטת קרקע מדבריהם ממילא שמעינן דאף שמטת כספים נוהג בכל מקום מדבריהם, ואמרינן נמי בירושלמי רבי יוסה אומר וזה דבר השמטה שמט בזמן ששמטה נוהגת בארץ מדבר תורה השמט כספים נוהג בין בארץ בין בחוץ לארץ מדבר תורה בזמן שהשמטה נוהגת בארץ מדבריהם השמט כספים נוהג בין בארץ בין בחוצה לארץ מדבריהם. וכן הדין נותן דהשמט כספים חובת הגוף הוא ואין חלוק בין בארץ ישראל לחוצה לארץ, ודינו דרבנן דבי רב אשי ורבה ואביי דכולהו בחוצה לארץ הוו משמטי ובזמן הזה הוו וכן רב נחמן דאמר איישר חילי אקיימיניה ושמואל נמי דאמר אין כותבין פרוזבול אלא בבי דינא דסורא או בבי דינא בנהרדעא ורב נמי דכי אתא לקמיה הוה אמר להו מידי פרוזבול היה לך ואבד וחוצה לארץ הוה. וכן דעת הרב אלפאסי ז"ל שכתב סוגיא זו בהלכותיו. וכן דעת רש"י בפרק קמא דעבודה זרה כשמעתא דאיטעינא. והגאונים ז"ל כך הסכימו שהשמט כספים נוהג בכל זמן ובכל מקום.

אבל הראב"ד ז"ל כתב דאין השמט כספים נוהג בזמן הזה לפי שהלכה כרבי דאמר אין שמטה נוהגת אלא בזמן שהיובל נוהג. ותדע לך שהסוגיא כולה הולכת בדיני השמטה להקל בפרוזבול. ואי כרבנן דאמרי בשביעית דאורייתא בשל תורה הלך אחר המחמיר, וכיון דקיימא לן שהשמטה תלויה ביובל לדבר תורה מדבריהם אינה נוהגת אלא בזמן שהיובל נוהג מדבריהם, וכי היכי דתקון רבנן זכר לשביעית הכי נמי תקון זכר ליובל, ואי אפשר דתקון לזה ולא תקן לזה לפי ששניהם תלויין זה בזה, והיובל טעון קדוש בית דין ובימי רבותינו ז"ל היה בית דין קבוע בארץ ישראל ותוקעין ומשלחין עבדים ושדות חוזרות לבעליהן זכר ליובל. ולפיכך היתה שמטה נוהגת מדבריהם בין בעבודת קרקע בין בהשמטת כספים, אבל עכשיו שאין שם בית דין שמקדשין אותו ואין תוקעין ואין משלחין עבדים אין היובל נוהג כלל שאלו הדברים מעכבין ביובל כדאיתא במסכת ראש השנה, וכיון שבטל היובל בטול גמור ואינו נוהג אפילו מדבריהם אף השמטה אינה נוהגת כלל ואפילו מדבריהם לא בעבודת קרקע ולא בהשמטת כספים. וזה קשה ממה שאמרו בירושלמי שכתבתי למעלה פסקו היובלות שמטה נוהגת מדבריהם. ולא אמרו בזמן שהיובל נוהג מדבריהם, ועוד דבימי רב אשי כבר בטלו מומחין מארץ ישראל ובזמן הזה היה, ואפילו הכי היה השמט כספים נוהג בדורו כדאמרינן רבנן דבי רב אשי מסרו מילייהו להדדי, ועוד שמימי רבי הלל הנשיא שתיקן סדר המועדות וקדשן לדורות על פי סדר העיבור שאנו מונין בו שוב לא היה בארץ ישראל בית דין ראוי לקדש וכל שכן בימי רבנן בתראי ואף על פי כן היו כותבין פרוזבול ומוסרין דבריהם לבית דין. וכזה השיב עליו הרמב"ן נ"ר. ואף הרב ז"ל חזר בו במסכת עבודה זרה בפרק קמא ואמר קמשמע לן רב הונא דשמטת כספים נוהגת אף על פי שאין שמטת קרקעות נוהגת דלא סבירא לן כרבי, ואי נמי סבירא לן כותיה נהי דמדאורייתא לא נהגא מדרבנן מיהא נהגא ואפילו בחוצה לארץ. עד כאן.

ולענין כתיבת פרוזבול כתבינן בכל בי דינא אף על גב דלא אלים כבי דינא דסורא ונהרדעא. ותדע לך דהא רבנן דבי רב אשי מסרי מילייהו להדדי, ואי אפשר דכולהו רבנן דבי רב אשי אלימי לאפקועי ממונא ושמואל דאמר הכי אזיל לטעמיה דאמר איישר חילי אבטליניה ואנן כרב נחמן סבירא ליה דאמר אקיימיניה, ואף על גב דלא איפשט אי לדריה תקון אי לדרי עלמא תקון כיון דחזיא לכולהו רבנן דבי רב אשי דמסרי מילייהו להדדי, כותייהו עבדינן דסבירא להו דכי תקין הלל בכל בי דינא תקון ואף על גב דלא אלים. ועוד שמעינן לה מדרבי יהודה אמר רב דאמרי לא שביק היתרא ואכיל איסורא דאם איתא מאן לימא לן דאזדקיקו לבי דינא אלימתא וכי אקשינן ממתניתין דהמוציא שטר חוב ואין עמו פרוזבול הרי זה לא יפרעו אמאי לא פרקינן הכא במאי עסקינן באתרא דליתא בי דינא דאלים, אלא שבזו יש לומר דמתניתין סתמא קתני ואין עמו פרוזבול לא שנא באתרא דאיכא בי דינא לא שנא באתרא דליכא בי דינא, ואי נמי דאפילו למאן דבעי בי דינא דאלים לאו כבי דינא דסורא ונהרדעא קאמר אלא בי דינא רבה באתריה ויפתח בדורו כשמואל בדורו ובי דינא באתריה כרב אמי ורב אסי באתרייהו. וכן דעת רבינו תם ז"ל. ומכל מקום ממאי דכתבינן ודאי משמע שפיר דכל בי דינא כתיב פרוזבלא ושפיר דמי. וכן נראה דעת הרב אלפאסי ז"ל שכתב דין פרוזבול סתם.

אין כותבין פרוזבול אלא על הקרקע ואם אין לו קרקע מזכהו בתוך שדהו כל שהוא וכותב וכל שהוא זה אפילו ראוי לנעוץ בו מחט, כדמשמע בפרק קמא דקדושין (כו, ב) גמרא נכסים שאין להם אחריות נקנין עם נכסים שיש להם אחריות ובבבא בתרא בסוף פרק לא יחפור (כז, ב) השאילו לו מקום לתנור או לכיריים כותבין עליו פרוזבול היה לו עציץ נקוב כותבין עליו פרוזבול אין לו קרקע אבל לערב יש לו קרקע כותבין עליו פרוזבול אין לו ולא לערב אבל לחייב לו יש לו קרקע כותבין עליו פרוזבול מדרבי נתן דאמר מוציאין מזה ונותנין לזה שנאמר ונתן לאשר אשם לו וקיימא לן כרבי נתן והרב אלפאסי ז"ל כתבה בהלכות.

סיים לו שדה בהלואתו ואפילו באפותיקי מפורש משמט כרב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע דלא משכחי משכונת קרקע דלא תשמט אלא באתרא דלא מסלקי דדמיא לזבוני כדאיתא בפרק איזהו נשך. והרמב"ם ז"ל כתב דאינו משמט וכבר כתבתי למעלה דאינו מחוור.

הלוהו על המשכון אינו משמט משום דקני ליה כדרבי יצחק דכתיב ולך תהיה צדקה.

במאי עסקינן אילימא לפני יאוש לשם בן חורין אמאי לא ישתעבד. פירוש, דמשמע להו דלא ישתעבד לרבו ראשון קאמר. ואלא לאחר יאוש לשום עבד אמאי ישתעבד, כלומר לרבו ראשון דכולה מתניתין לראשון משמע להו והילכך קא מקשי ואזיל לומר שכבר יצא לחרות כדאמרינן לקמן המפקיר עבדו יצא לחירות אלא שצריך גט שחרור. ומיהו רבו שני אפשר לו להשתעבד בו דהא קני ליה משבאי, ושבאי גופיה קני ליה למעשה ידיו כדאיתא בסמוך, אלא דכולה מתניתין לרבו ראשון משמע להו כדפרישית ואפשר נמי דהאי מקשה סבירא ליה דשבאי לא קני לה אפילו למעשה ידיו דאינהו מינן כלל כלל לא קנו, והכי משמע לכאורה מדאמרינן לקמן ולרבא דאמר לאחר יאוש ולרבו שני ממאן קני ליה משבאי שבאי גופיה מי קני ליה. אלמא מדאמרינן ולרבא ולא אמרינן ולרבו שני מי משתעבד סתם שמע מינה דליכא מאן דסבירא ליה דאפשר להשתעבד לרבו שני אלא רבא בלחוד ולישנא דמתניתין מכרעא להו הכי מדקתני סתם משתעבד ולא ישתעבד ולא חלק בדבר דאלמא לא ישתעבד כלל קאמר לא לראשון ולא לשני, אלא דקשיא לי דאם כן תקשי להו קרא דכתיב וישב ממנו שבי דמינה גמרינן (לח, א) דשבאי קני ליה למעשה ידיו אפילו מינן, ואם כן אף הקונה ממנו אמאי לא ישתעבד בו, ואפשר לומר דאינהו לא דרשי ליה לקרא דוישב ממנו שבי לומר דנכרי ישראל קנה אלא קרא ספור ענין ומאורע שהיה קאמר כהרבה פסוקים שבכתוב.

אמר אביי לעולם לפני יאוש לשום עבד ישתעבד לרבו ראשון לשום בן חורין לא ישתעבד לא לרבו ראשון ולא לרבו שני, לרבו שני לא דהא לשום בן חורין פרקיה, לרבו ראשון נמי לא דילמא מימנעי ולא פרקיה, דקסבר תנא קמא דאין מצוה לפדות את העבדים, ומיהו תקנה התקינו לפדותן כדי שלא ישתקע בידי נכרי ולא ליפקע ממצות. וכן נראה מדברי רש"י ז"ל לקמן (לח, א) גבי אמתא דפרקא תרמודא. ושמא נאמר דאף תנא קמא סבירא ליה דמצוה לפדות את העבדים כבני חורין מדמתקני תקנתא ואפקעינהו מרבן ראשון כי היכי דלא למנעי מליפרקינהו, והא דאהדר להו רבן שמעון בן גמליאל כך כשם שמצוה לפדות את בני חורין כך מצוה לפדות את העבדים, לאו למימרא דתנא קמא סבירא ליה דאין מצוה לפדותן אלא דתנא קמא חייש דילמא טעו אינשי ואתו למימר דאין מצוה לפדות את העבדים, ואמר להו רבנן שמעון בן גמליאל דכולי עלמא ידעי דמצוה לפדותן ולא מימנעי ופרקי להו והילכך שבקינן להו בדינייהו. כן נראה לי. ובירושלמי אמרו הדין תנאה קדמאה סבר מצווין הם לפדות את בני חורין ואין מצווין לפדות את העבדים.

ותמיהא לי למה הוצרך אביי להאריך בלשונו כל כך ולומר לשם עבד ישתעבד לרבו ראשון לשם בן חורין לא ישתעבד לא לרבו ראשון ולא לרבו שני וכו', דהא אנן לא הוה קשיא לן אלא לשם בן חורין אמאי לא ישתעבד לרבו ראשון, והוה ליה למימר לעולם לפני יאוש ולשם בן חורין לא ישתעבד דילמא מימנעי ולא פרקי [בנדפס: אפילו לשם עבד דידהון ישתעבד לרבו שני דאי לא מימנעי ולא פרקי] ונראה לי דאיצטריך כי היכי דלא תימא דכיון דחיישינן דילמא מימנעי ולא פרקי, אפילו לשם עבד דידהו ישתעבד לרבו שני דאי לא מימנעי ולא פרקי ופקע עבד ממצות ביד נכרי קא משמע לן אביי דאף על גבי דפדאוהו לשם עבד דידהו ישתעבד לרבו ראשון דאין כאן חשש שמא ימנע ולא יפדה דכיון שהוא פודה לשם עבד בין כך ובין כך יפדנו. אבל מי שנדבו לבו לפדות לשם בן חורין [בנדפס: ולמצוה] אם אתה אומר לו שלא הועילו מעשיו להוציאו לחירות אף הוא נמנע ולא יפדה. כן נראה לי.

רבא אמר לעולם לאחר יאוש וכו' רבן שמעון בן גמליאל אומר בין כך ובין כך ישתעבד כדחזקיה. כך רבינו חננאל ז"ל גריס. ויש מי שפירש ישתעבד לרבו שני קאמר דלרבו ראשון לא דהא לאחר יאוש הוא אבל לרבו שני משתעבד דכיון דמשתעבד ליכא משום שמא יפיל עצמו לגייסות דהא משתעבד מה לי הכא ומה לי הכא. וליכא למימר נמי שמא יפיל עצמו לגייסות שיאמר השני נח לי, דהא לא ידע מאן פריק ליה. וזה אינו מחוור, דהיאך אפשר לומר דזה שפדאו לשם בן חורין ישתעבד בו ובמה קנאו, ועוד דודאי אכתי איכא משום דחזקיה שהרי זה מפני שרוצה בהפסדו של ראשון מפיל עצמו לגייסות אף על פי שאינו יודע שבאי גופיה אם נח אם קשה ומי שיפדנו אם לשם בן חורין אם לשם עבד יפדנו וירדנו בפרך אלא מחמת קטטה שהיתה לו עם רבו מקיים בנפשו תמות נפשי עם פלשתים, ועוד דלקמן בשמעתין דמקשינן דרבי יוחנן אדרבי יוחנן לא מיסתגיא קושיין שפיר לפום הדין פירושא. ובתוספות מפרשים לשם עבד ישתעבד לרבו שני, לשום בן חורין ישתעבד לרבו ראשון. וגם זה אינו מחוור לפי מה שכתבתי. אבל רש"י ז"ל פירש דבין כך ובין כך ישתעבד לרבו ראשון וכן כתב רבינו אלפאסי ז"ל בהלכות וזה פירוש נכון ומחוור. וגם רבינו תם ז"ל הגיה בספרים בין כך ובין כך ישתעבד לרבו ראשון. וכן נראה לי מן התוספתא דתנינן בתוספתא דמכילתין עבד שנשבה ופדאוהו אם לשם עבד ישתעבד ורבו נותן את דמיו ואם לשם בן חורין לא ישתעבד ואין רבו נותן את דמיו רבן שמעון בן גמליאל אומר בין כך ובין כך ישתעבד ורבו נותן את דמיו.

שבאי גופיה מי קני ליה אין קני ליה למעשה ידיו. כתב הראב"ד ז"ל קשיא לי טובא, היכי קני לו למעשה ידיו ואי קאי בהדיה בדינא מי לא אפיק ליה מתותי ידיה ומי מצי אמר ליה הא קניתי ליה בחזקה, ואי עריק מיניה מי מצי לאהדוריה בדינא, ואגב אונסא הוא דמשתעבד ביה, מעתה האי ישראל דזבניה מיניה לשם עבדות אמאי ישתעבד בו, דמשמע דמדינא קאמר, ליקום בהדיה בדינא וליפוק דהאי ישראל לא אנס הוא ומדינא ליכא עליה ולא מידי, ולא העלה התירוץ לקושיא זו כלל. אבל הרמב"ן נ"ר תירץ דמשום יאוש בעלים נגעו בה דכיון דנתיאשו בעלים ממנו זכה נכרי בגופו למעשה ידיו, דעבד עצמו לא זכה במעשה ידי עצמו ביאוש בעלים לפי שלא פקע ממנו אלא קנין פירות אבל גט שחרור הוא צריך. ושבאי הא קני ליה למעשה ידיו משעה ראשונה והילכך אף הקונה ממנו קונה הוא ממנו למעשה ידיו. למה זה דומה לגוזל בהמה או כלים ומכרן לאחר יאוש בעלים דקנה כאלו קנה מבעלים ראשונים אבל לשמואל דאמר המפקיר עבדו יצא לחירות ואין צריך גט שחרור לא קני ליה שבאי שהרי משעת יאוש זכה עבד בעצמו והרי הוא בן חורין גמור ואין נכרי קונה ישראל גמור כי אם ברצונו ובדעתו והלכך אף הפודאו ממנו לא ישתעבד בו שהרי שבאי גופיה לא קני ליה. והיינו אמתיה דשמואל לקמן. ולפי פירוש זה קרא דכתיב וישב ממנו שבי לאו בישראל גמור משתעי אלא בעבד כנעני וכן פירש הוא נ"ר בפרק קמא דקדושין, והיינו דכתיב שבי כלו' ששבה מהם מה שנשבה בידן של ישראל, וכן אמרו ז"ל ששפחה כנענית היתה. ומיהו לישנא דגמרא משמע דאפילו ישראל גמור קונה בחזקת שביה וכדאמר אשכחן נכרי נכרי נכרי ישראל מנא ליה דכתיב וישב ממנו שבי. ואפשר דעבד כנעני קאמרינן שאף הוא ישראל הוא דשייך במצות כנשים ועליה קא אתינן אי קני ליה שבאי. וכן פירשו רוב המפרשים ואין [בנדפס: ואף] בפירוש רש"י ז"ל שבידינו כתוב כן. ואינו מחוור, כמו שאני עתיד לכתוב בסמוך בסייעתא דשמיא.

וקשיא לי אשמעתין לפי מה שראיתי לרש"י ז"ל ולקצת המפרשים נוחי נפש דנראה מדברי כולם דלכולי עלמא שבאי לא קני ליה אפילו למעשה ידיו אלא לאחר יאוש, ולפום כן לפני יאוש אפילו פדאו לשם עבד ישתעבד לרבו ראשון ולא לרבו שני וכדאמר אביי לעיל. ורבא נמי לא קאמר לשם עבד ישתעבד לרבו שני אלא בלאחר יאוש. ותמיהא לי דאדרבה משמע לי לכאורה דלרבא דאמר דשבאי קני ליה משעת שביה הוא דקני ליה ואפילו לפני יאוש, ותדע לך דהא אתיא לדמויי חזקה לכספא וכשם דבכספא קני ליה לאלתר הכי נמי קני ליה בחזקה לאלתר. ועוד דהא משמע דחזקה דישראל כחזקה דנכרי וחזקה דנכרי בנכרי לאלתר היא ותדע לך דהא מעמון ומואב טהרו בסיחון ילפינן לה וההיא בקרקע היא וקרקע בעלמא אינה נגזלת ולא שייך בה יאוש, ואם כן חזקה בגופו נמי דמייתי מינה אפילו קודם יאוש הוא, דרחמנא אמר דליקני בחזקת מלחמה, ועוד דלא שייך יאוש אלא בממונו אבל בגופו לא שייך יאוש וכדאמרינן בבבא קמא פרק מרובה (סח, ב) גנבה בנפש תוכיח שאין יאוש לבעלים, אלמא אף גופו בחזקה לאלתר קני ליה. ומינה דישראל נמי לאלתר קאני ליה בחזקה דמדקאמר אשכחן נכרי נכרי ישראל מנין ודאי משמע דישראל דומיא דנכרי וזה וזה לאלתר בחזקה דומיא דכספא. ועוד דקרא דוישב ממנו שבי מי כתיב בה יאוש, אלא אדרבה משמע דמשעה ששבאו נעשה שבי דידיה, והא דאוקי רבא מתניתין בלאחר יאוש לאו משום לשם עבד ישתעבד מוקי לה דלאחר יאוש דאפילו לפני יאוש נמי ישתעבד לרבו שני דה קניא משבאי, אלא משום דקתני לשם בן חורין לא ישתעבד קא מוקי לה בלאחר יאוש, דאי בלפני יאוש ישתעבד לרבו ראשון דכיון דלפני יאוש הוא אכתי רשות אדון ראשון עליו וקנין שבאי קא פקע מיניה וחוזר הוא אצל רבו ראשון, הא למה הדבר דומה לאיש שקנה עבד למעשה ידיו לזמן וחזר לוקח ומחל על מעשה ידיו תוך זמן למי משתעבד לא לרבו ראשון. ומעתה מה שהקשה הראב"ד ז"ל אינו קשה כלל דודאי אם לקחו במלחמה קנאו ולא קאי בהדיה בדינא ודיינא שאינו דומה חזקת מלחמה למחזיק בו בגזל, ותדע לך דאלו באת לדמות חזקת מלחמה לחזקת גזילה היאך טהרו עמון ומואב בסיחון, וכשעמדו בדין עם יפתח אילו לא היה סיחון זוכה עמהם בדין אף ישראל שטהרום בו היו מתחייבין בדין דלא עדיפי ממאן דאתו מחמתיה. ובודאי בגזל לא קנאו וכדאמרינן בסוכה בפרק לולב הגזול (ל, ב) אמר להו רבא להנהו אבונכרי כי זבניתו אסא מנכסים ליגזזו אינהו דסתם נכרים גזלי ארעתא נינהו כי היכי דלהוי יאוש בידייהו דידהו ושנוי רשות בידייכו דידכו, אלמא כל שהוא במחובר ליכא יאוש ולא קנאו וישראל שקנאו ממנו וגזזו הוא בעצמו גזל הוא בידו, אלא ודאי כדאמרן דכל שלקחו בחזקת מלחמה בין גופו בין ממונו קנאו שהתורה זכתה לו ואם ברח ממנו גם הוא קנה עצמו בן חורין ממנו.

דף לח - א

ואימא הני מילי בכספא אבל בחזקה. פירש רש"י ז"ל בכספא לפי שכל קנינו בכסף, אבל בחזקה בחזקה דהלבישו והנעילו דאמרינן בקדושין עבד כנעני נקנה בחזקה זו מנין דנכרי קונה בחזקה זו. ואינו נראה לרבינו תם ז"ל מדאמרינן אשכחן נכרי נכרי נכרי ישראל מנין דאלמא באותה חזקה דאיירינן עד השתא הוא דבעי נכרי בישראל מנלן ובודאי אין עבד עברי נקנה בחזקת הלבישו והנעילו כעבד כנעני. ותדע לך דגבי קנין עבד כנעני קתני חזקה ואילו גבי קניית עבד עברי קתני נקנה בכסף ובשטר ואילו חזקה לא קתני. ועוד דבפרק קמא דקידושין (יד, ב) אמרינן בגמרא עבד עברי נקנה בכסף תינח עבד עברי הנמכר לנכרי הואיל וכל קנינו בכסף, ואם איתא אף בחזקה נמי קונה. ועוד דבהדיא אמרינן בשילהי פרק קמא דקדושין (כז, א) גמרא נכסים שאין להם אחריות יפה כח שניהם כלומר כסף ושטר מכח חזקה שכן שניהם קונים בעבד עברי מה שאין כן בחזקה. אלא הכא הכי פירושו בחזקת שביה מנין, והיינו דמייתי עמון ומואב טהרו בסיחון דהיינו בדרך מלחמה, ובישאל נמי קונה בדרך שביה כדכתיב וישב ממנו שבי. ומיהו בפירוש רש"י ז"ל כתב נכרי ישראל מנלן כגון עבד זה דשייך במצות דאלמא אף הוא ז"ל סבור דשמעתין לאו בישראל גמור איירי אלא בעבד כנעני הנקנה לישראל בחזקה דהלבישו והנעילו אם נקנה לנכרי בחזקה זו. ומיהו יותר נראה כדברי רבינו תם ז"ל דבישראל ממש קא מיירי דהא משמע לכאורה דמשום דאמרינן דהם קונים מהם קל וחומר מישראל ושמעינן מינה דהם קונים בכספא בין מישראל בין מהם, חזר ושאל בין מהם בין ישראל שאמרנו שקונין בכסף מנין שקונין בחזקה וקא דייק הם מהם מעמון ומואב, וחזר ושאל אשכחן נכרי נכרי נכרי וישראל שאמרנו שקונין אותו בכסף מנין שקונין אותו בחזקה, אלמא ישראל דחזקה כישראל דכספא מה התם ישראל גמור אף כאן ישראל גמור ודבר הלמד מענינו הוא. ומיהו אם כדברי רש"י ז"ל דישראל כגון זה קאמר לא תיקשי מידי לפירושו שפירש כאן. ולדידי קשיא לי אשמעתין מאי קא דייק קנין גופו בחזקה מחזקת קרקע דעמון ומואב ממונו לחוד וגופו לחוד, דאי לא תימא הכין, לעיל כי קא איבעיא להו הם מהם למעשה ידיו מנלן ודייק לה מקל וחומר מישראל לייתי ליה מעמון ומואב ואם בחזקה קונה כל שכן בכסף. וניחא לי, דמעיקרא דמספקא לן אי קונה גופו כלל ואפילו למעשה ידיו לא אפשר למידק גופו מממונו דגופו מממונו לא ילפינן אבל לבתר דילפינן מקל וחומר דישראל לגופו קונה אלמא גופו קונה כממונו חזר ושאל אם קונה בחזקה ויליף לה מחזקת ממונו דהא גופו כממונו הוא.

ופירוש כספא וחזקה נראה דלאו כספא ממש וחזקה ממש אלא כל קנין שהוא מדעת קרי כספא כלומר כסף או דומה לו שהמקנה מקנה מדעת. אבל חזקה כלומר מה שזוכה בו בחוזק יד שמחזיק בו שלא מדעת וכגון שתפסו במלחמה מנין, ומייתי לה מעמון ומואב שטהרו בסיחון במלחמה.

ולענין פסק הלכה: הרב אלפאסי ז"ל פסק משמיה דגאון ז"ל כרבנן והראב"ד ז"ל כתב דהלכה כרבן שמעון בן גמליאל, והביא ראיה לדבריו מדאמר חזקיה מפני מה אמרו בין כך ובין כך ישתעבד, דמשמע דרבים נינהו דסבירא להו כרבן שמעון בן גמליאל, ועוד מדאמר רבי יוחנן עבד שברח מבית האסורין יצא לחירות ולא עוד אלא שכופין את רבו וכותב לו גט שחרור ואקשינן עלה והאמר רבי יוחנן כל מקום ששנה רבן שמעון בן גמליאל במשנתנו הלכה כמותו וקשיא דרבי יוחנן אדרבי יוחנן ולא דחינן אמוראי נינהו אליבא דרבי יוחנן כדדחינן בעלמא אלמא משמע דהלכתא כרבן שמעון בן גמליאל דאי לא הוה לן למידחי הכי, ועוד דשלחו ליה לשמואל אנן כרבן שמעון בן גמליאל סבירא לן, ועוד דבירושלמי פסק בהדיא כרבן שמעון בן גמליאל, וכתב עוד דאף דעת רבינו אלפאסי ז"ל נראה כן מדכתב וגאון ז"ל פסק כרבנן, ולא אמר ומסתברא כותיה אלמא לא מסתבר ליה כפסקא דגאון ז"ל. אבל הרמב"ן נ"ר כתב דמסתברא כפסקא דגאון ז"ל. ואי מדחזקיה, איהו טעמיה דרבן שמעון בן גמליאל קא מפרש וליה לא סבירא ליה. ואף על גב דאמרו קאמר לאו למימרא דרבים סבירא להו הכין אלא לישנא בעלמא קאמר, ויש לנו כיוצא בה בנדה פרק התינוקת דאמר שמואל הרי אמרו לימים שנים. ואי מדרבי יוחנן דכייל ואמר כל מקום ששנה רבן שמעון בן גמליאל במשנתנו הלכה כמותו, ההוא כללא לאו דוקא הוא. וכן כתב רבינו אלפאסי ז"ל בגט פשוט והדין כללא לאו דוקא הוא דלא אמרינן הלכה כרבן שמעון בן גמליאל אלא עד דאיכא טעמא. ובשילהי המדיר גבי נולדו בו מומין פסקינן בהדיא בגמרא דלא כרבן שמעון בן גמליאל דמתניתין דהתם. ואי משום דלא דחינן הכא אמוראי נינהו אליבא דרבי יוחנן, משום דכל היכא דמשכח תלמודא פירוקא אחרינא לא דחיק ומוקי באמוראי, ולאו משום דחזקיה לא מתרצינן הכא הכי דהא לא קשיא לן אלא דרבי יוחנן אדרבי יוחנן. וההיא דשלחו מתם אנן כרבן שמעון בן גמליאל סבירא לן, אינהו דאוקמיתא דאוקי סבירא להו כדאמרינן בהדיא ואינהו סבור לפני יאוש הוה. ובודאי לאוקמתא דאביי הילכתא כרבן שמעון בן גמליאל דמסתבר טעמיה דהוא מוקי לה כדינא ורבנן מפקי ליה מרביה משום תקנתא דדלמא מימנעי ולא פרקי, ולא מסתבר כותייהו דכשם שמצוה לפדות את בני חורין כך מצוה לפדות את העבדים. וירושלמי נמי דפסק כרבן שמעון בן גמליאל היינו מהאי טעמא דהתם מוקמי לה בלפני יאוש כאוקמתא דאביי, דהכי איתמר התם, אהן תניי קדמיא סבר מימר מצווין הן לפדות את בני חורין ואינן מצווין לפדות את העבדים רבי יעקב בר אידי בשם רבן שמעון בן לקיש הלכה כרבן שמעון בן גמליאל, והך לישנא אלפני יאוש הוא הילכך מסתבר טעמיה כרבן שמעון בן גמליאל דהא רבא נמי בלפני יאוש הכי סבירא ליה לדברי הכל ואין למדין ממנו לאחר יאוש, והילכך כפסקא דגאון מסתבר [בכת"י: טעמיה] ואף רבינו אלפאסי ז"ל כותיה סבירא ליה מדכתב ליה סתם ולא פליג עליה.

ואינהו סבור לפני יאוש הוה. הקשו בתוספות ומנא ליה לתלמודא דאינהו סבור לפני יאוש דילמא לאחר יאוש וסבירא להו כרבא דמוקי פלוגתייהו בלאחר יאוש והכי קאמר אנן כרבן שמעון בן גמליאל סבירא לן, ואילו לשם עבד ישתעבד לרבו ראשון, ואתאי נמי כרבנן סבירא לך אנן לשם אמהותא פרקנוה ניהלך. ותירצו דלפי מה שפירשנו למעלה דטעמיה דחזקיה לא קאי אלא אפדאו לשם בן חורין אבל לשם עבד ישתעבד לרבו שני אתי שפיר דכיון דאינהו משדרי לה ניהליה מסתמא סבירא להו דלפני יאוש הוה, דאי לאחר יאוש אמאי שדרוה ניהליה לישתעבדו בה אינהו דהא לא משמע דבעו למיתן ליה מתנה אי הוה מצו לעכבה ניהלייהו. וכבר כתבתי למעלה שאין פירוש זה נכון ולא כן דעת רש"י ז"ל ורבינו אלפאסי ז"ל, ובין כך ובין כך ישתעבד לרבו ראשון קאמר. ונראה דהכא הכי קאמרי ליה אל תחושו לה כלל לומר שמא מתחילה לשם בת חורין פירקנוה וכשנודע לנו שהיא שלך שלחנוה לך דאפילו אם היה כענין זה ולפי מה שאנו סבורים כרבן שמעון בן גמליאל שפיר דמי דהא רבן שמעון בן גמליאל אפילו לשם בן חורין ישתעבד לרבו ראשון כדחזקיה. ואפילו סבירא לך כרבנן אנא לא לשם בן חורין פרקנוה אלא לשם אמהותא סתם, כלומר סתם פרקנוה על דעת שתשאר באמהות הראשון דמדשדרה לה [ליה] ניהליה שמע מינה לאו לאמהותא דידהו פרקוה, ולאמהותא דשמואל נמי בפירוש לא, מדלא קאמרי לשם אמהותא דידך וקאמר לשם אמהותא סתם. ושמע מינה דסבירא להו דלפני יאוש הוה דאי לאחר יאוש לא היה אדם משתעבד בה דהא אינהו על דעת שתשאר באמהותא הראשון דשמואל כדמעיקרא פרקוה, ואיהי הא יצאה בת חורין מאמהותא דשמואל דלאחר יאוש הוה ולא ישתעבד בה לא ראשון ולא שני, אלא אם כן פדאוה לשם עבדות בפירוש או לשם עבדות שלהם או לשם עבדות בעלים ראשונים. אלא ודאי מדפדאוה סתם ושדרוה לשמואל שמע מינה דסבירא להו דלפני יאוש הוה ולכך לכולי עלמא ישתעבד בה רבו [רבה] הראשון. כך נראה לי.

ושמואל לא מיבעיא אישתעבודי לא אישתעבד בה אלא אפילו גיטא דחירותא נמי לא אצרכה. ושמואל כאביי סבירא ליה דמוקי פלוגתייהו בלפני יאוש אבל לאחר יאוש לכולי עלמא אפילו לשם עבד לא ישתעבד לא רבו ראשון ולא רבו שני, דמשעת יאוש זכה עבד בעצמו ויצא לחרות וישראל גמור הוא ואפילו גט שחרור אינו צריך. אבל אי הוה סבירא ליה כרבא דמוקי פלוגתייהו בלאחר יאוש ואפילו הכי לשם עבד ישתעבד לרבו שני אם כן לא היה לו לשחררה בלא גט, או בגט רבה שני או לשם עבדות דידהו פדאוה, או בגט דידיה או לשם עבדות דידיה פדאוה, ואפילו פדאוה לשם בן חורין לא היה לו לשחררה בלא גט רבו [רבה] שני דכיון דאילו פדאוה לשם עבדות ישתעבד בה רבה שני אם כן לרבה שני היתה והוא הוא שמוציאה לחירות והיתה צריכה גט חירות ממנו. כך כתוב בתוספות. ונראה לחזק עוד הטעם הזה, דאי כרבא סבירא ליה שעבודי הוה מצי לאשתעבודי בה, דהא בין לרבנן בין לרבן שמעון בן גמליאל לשם עבד ישתעבד או לרבו שני כרבנן או לרבו ראשון כרבן שמעון בן גמליאל, אלא ודאי מדלא אישתעבד בה שמע מינה כאביי סבירא ליה ולא כרבא, וסבירא ליה נמי דכיון דנתיאשו ממנה בעלים זכתה בעצמה להיותה כבת ישראל גמורה, וכבר כתבתי למעלה דלסברא זו קשיא לי קרא דכתיב וישב ממנו שבי דמינה דרשינן דשבאי קני למעשה ידיו. ומיהו קרא דכתיב ונמכר לגר תושב וגו' לומר דנכרי קונה ישראל למעשה ידיו, לא קשיא ולא מידי, דהתם דמדעתו ורצונו של ישראל שאני, אבל בעל כרחו לא. אבל מקרא דוישב ממנו שבי משמע אפילו בעל כרחו. ושמא שמואל לא דריש לה לקרא ולאו לאשמועינן דנכרי ישראל קונה אלא ספור דברים ומאורע שהיה. ומיהו נראה לי דלפי מה שכתבתי למעלה דסתם פדאוה על דעת שתשאר באמהותה הראשון אין מכאן ראיה כלל דאפילו רבא נמי מודה בהא דלא ישתעבד בה לא ראשון ולא שני ואינו צריך גט לא מראשון ולא משני.

שמואל לטעמיה דאמר שמואל המפקיר עבדו יצא לחירות ואינו צריך גט שחרור. וסתם יאוש היינו הפקר, וטפי עדיף הפקר מהרי אתה בן חורין לפי מה שפירש ר"י ז"ל בקדושין (טז, א) גמרא וקונה עצמו בשנים וביובל, תנא וקונה עצמו בכסף ובשוה כסף ובשטר ואמרינן עלה האי שטר היכי דמי אילימא דכתב ליה שטרא אדמיה היינו כסף אלא שחרור לימא ליה באפי תרי זיל אי נמי באפי דינא זיל, והקשה שם ר"י ז"ל מאי קא פריך מכל מקום בשטר הוא קונה עצמו, ואף אם כשיאמר לו באפי תרי זיל קונה היינו קנין אחר, ועוד דהתם תירץ רבא זאת אומרת עבד עברי גופו קנוי והרב שמחל על גרעונו אין גרעונו מחול, לומר דאם אמר לו זיל לא היה משוחרר בכך, מכל מקום כיון שמחזר למצוא קנינים אחרים אכתי תיקשי ליה וליפקרוה דאמר שמואל המפקיר עבדו יצא לחירות ואין צריך גט שחרור. ולשמואל מיהא קשיא. ומשום כך היה מפרש ר"י ז"ל דהתם הכי קאמר אילימא שטר שחרור למה לי שטר לימא ליה על פה מה שכתוב בשטר שהרי גופו של גט שחרור הרי את בת חורין אף הוא יאמר לו באפי בי תרי או באפי בי דינא זיל כלומר זיל הרי את בחורין ולא יהא צריך לשטר אם כן מה תועלת יש בשטר זה, ומשני עבד עברי גופו קנוי ובעל פה לא היה משתחרר אלא אם כן כתב לו כן בשטר, והכא קאמר שמואל המפקיר עבדו יצא לחירות אלמא טפי עדיף הפקר ויאוש מלשון הרי את בן [בת] חורין.

המפקיר עבדו יצא לחירות ואינו צריך גט שחרור שנאמר וכל עבד וגו'. ואף על פי דלכולי עלמא גט שחרור מגט אשה גמרינן ליה בגזירה שוה דלה לה ואשה אינה מתגרשת ביאוש בעלים ובהפקר, קסבר שמואל דשחרור גט ודיניו גמרינן מאשה אבל דיני עבד לא גמרינן מאשה לומר שלא יהא העבד משתחרר אלא במה שהאשה מתגרשת בו, ולכולי עלמא אין לן למימר הכי, דלא גמרינן להו לגמרי דהא אשה אינה יוצאה בכסף ועבד יוצא בכסף כרבי וכרבי ישמעאל דלקמן, אלא דשמואל סבר דכיון דכתיב וכל עבד איש, עבד שיש עליו רשות רבו קרוי עבד אבל עבד שאין רשות אדון עליו אינו קרוי עבד כלל וכיון דאיכא קרא דקא ממעט ליה דלא יהא כאשה לא גמרינן ליה מאשה. ורב ורבי יוחנן דאמרי צריך גט שחרור, סברי דאף לענין זה גמרינן ליה מאשה כשם שאין אשה מתגרשת ביאוש ובהפקר אף העבד אינו יוצא ביאוש עד שיכתוב לו גט שחרור, וקרא דכתיב וכל עבד איש מקנת כסף מוקמינן לה לדרשא אחרינא דעבד שיש רשות אדון עליו מילתו מעכבת את רבו מלאכול בפסח ושאין רשות אדון עליו אין מילתו מעכב את רבו מלאכול בפסח אף על פי שצריך גט שחרור ממנו דהא גבי אכילת פסחים הוא דכתיב וכל היכא דאיכא מדרשיה בדרשא אחינא לא מפקינן ליה מגזירה שוה דלה לה, והכי איתא בירושלמי רבי אילא בשם רבי יהושע בן לוי רבו המתיאש מעבדו אינו רשאי לשעבדו וצריך לו גט שחרור שמע רבי יוחנן ואמר יפה למדנו רבי יהושע בן לוי, כלם למדו גט שחרור אלא מאשהה אשה אינה יוצאה משום יאוש וצריכה ממנו גט אף עבד אינו יוצא משום יאוש וצריך לכתוב לו גט שחרור, רבי אילא בשם רבי יהודה בר רבי המתיאש מעבדו אינו רשאי לשעבדו ואינו צריך לכתוב לו גט שחרור אמר לו רבי זעירא כל אמא אמרינן דהוא צריך ותימר אינו צריך שמא אינו מעכבו מלאכול בפסח, כהדא דתני עבד איש ומלתה אותו שבשעה שהוא עובד את רבו הוא מעכבו מלאכול בפסח ובשעה שאינו עובד את רבו אינו מעכבו מלאכול בפסח, פירש רבי יהודה בר רבי שלא היה מצריכו גט שחרור הוה דריש ליה מדכתיב וכל עבד איש כדדריש לי' שמואל הכא ומשום הכי הוה מפיק לי' מכלל גזירה שוה דלה לה ואמר ליה רבי זעירא וכל עמא אמרין צריך וחלקרא לדרשא אחרינא הוא דאתא כהדא דתני בשעה שהוא עובד את רבו מעכבו מלאכול בפסח אבל בשעה שאינו עובד את רבו אינו מעכבו מלאכול בפסח.

דף לח - ב

הא דאמרינן: מצוה שאני. הקשה בה הרמב"ן נ"ר וכי מפני מצוה להתפלל בצבור נדחה עשה שבתורה. ותירץ דאפשר דלא אמרה תורה אלא משום שלא ליתן להם מתנת חנם כענין דכתיב בנכרים לא תחנם, אבל כשהוא משחררו מפני שנתן דמי עצמו או משום מצוה וצורך הרב דליכא חנינה מותר. וקשיא לי, דהא אפילו לגר אוכל נבלות מותר ליתן מתנת חנם לכולי עלמא וכל שכן לעבד כנעני שקבל עליו כל המצות כישראל וקרא כתיב לגר אשר בשעריך תתננה. ובשילהי פרק קמא דעבודה זרה גמרא אינן מוכרין להן במחובר לקרקע אמרינן, מתנת חנם תנאי הוא דתניא לגר אשר בשעריך תתננה אין לי אלא לגר בנתינה ולנכרי במכירה לנכרי בנתינה ולגר במכירה מנין תלמוד לומר תתננה ואכלה או מכור וגו' דברי רבי מאיר רבי יהודה אומר דברים ככתבן לגר בנתינה ולנכרי במכירה, אלמא מדמוקמינן פלוגתייהו במתנת חנם שמעינן מינה דאילו מאן דאית ליה דאסור ליתן מתנת חנם לנכרי לגר מותר וכל שכן לעבד כנעני כמו שאמרנו. אלא הכא מצוה דרבים שאני ולאפרושי רבים מאיסורא נמי עדיף ושרי.

והקשו עוד בתוספות, כיון שהמשחרר עבדו עובר בעשה, אם כן היכי קאמרינן לקמן (מ, א) מי שאמר בשעת מיתתו פלונית שפחתי אל ישתעבדו בה כופין את היורשין וכו' וכותבין לה גט שחרור מטעם מצוה לקיים דברי המת, וכי אמרינן מצוה לקיים דברי המת לעבור עשה שבתורה, ואמרינן נמי התם בתר הכי מי שאמר בשעת מיתתו פלונית שפחתי עשתה לי קורת רוח יעשה לה קורת רוח, כופין את היורשין ועושין לה קורת רוח, ומפרש רש"י ז"ל שאין לה קורת רוח אלא בשחרור, ובירושלמי נמי גרסינן בפרק קמא דמכילתין דהיכא דאמר שחררו לכולי עלמא מצוה לקיים דברי המת וצריך לשחררו. ותירצו דכיון דאמר שחררו יצא לחריות ואין רשאין היורשין להשתעבד בו, אך הוא מעוכב גט שחרור וגט שחרור נותנין לו משום מצוה לקיים דברי המת שהרי בנתינת הגט ליכא שום איסור מכיון שכבר יצא לחירות שוב ליכא משום לעולם בהם תעבודו.

והא דתנן מי שחציו עבד וחציו בן חורין כופין את רבו ועושה אותו בן חורין, התם היינו טעמא משום דלא גרע ממצות תפילות צבור שמשחררין אותו עליה דהכא נמי איכא משום מצות פריה דכתיב לא תהו בראה. קשיא לי, דאומר שחררו אי נמי באומר יעשה לה [לו] קורת רוח לא יצא לחירות בדבור זה אלא משום דאמרינן שמצוה עליהם לקיים דברי המת ולשחררה. ותדע לך, דהא אמרינן לקמן (מ, א) אמר אמימר המפקיר עבדו ומת אותו העבד אין לו תקנה מאי טעמא גופו לא קני ליה איסורא לבניה לא מורית ואמר ליה רב אשי והא כי אתא רב דימי אמר רבי יוחנן מי שאמר בשעת מיתתו פלונית שפחתי אל ישתעבדו בה כופין את היורשין וכותבין לה גט שחרור וכו' ואהדר ליה אנא כרב שמואל בר יהודה סבירא לי כלומר דאמר רבי יוחנן לא אמרה מעולם אלא הכי קאמר רבי יוחנן פלונית שפחתי עשתה לי קורת רוח יעשה לה קורת רוח כופין את היורשין ועושין לה קורת רוח, אלמא אין בלשון הזה לשון שחרור האב, אלא שמצוה את בניו שהם ישחררו אותה, דאי לא תימא הכי אילו דרב שמואל בר יהודה קשיא ליה דהא מכיון שאמר האב יעשה לה קורת רוח יצאת לחירות וגופא לא קני ליה ואיסורא לא מורית לבניה. ועוד מצאתי בתוספתא דמכילתין פרק חמשי האומר עשו פלוני בן חורין מהיום ולאחר מיתה לא אמר כלום וכופין את היורשין לקיים דברי המת. ושמא נאמר דכל שאמר האב שחררו אומדין אותו שעשה לו טובה שהוא חייב לו כך על גמולו דאחזוקי אינשי בעוברין על עשה לא מחזקינן, וכיון שכן הרי הוא כמוכרו לו, וכל שכן בזה שהעיד עליה מפורש שעשתה לו קורת רוח, אבל במעשה דרבן גמליאל משום מעשה היה ולא משום גמילות טובה לפיכך הוצרכו לתרץ מצוה שאני, וכן נמי בההיא דמעברא מאינשי באיסורא אי לאו משום מצוה היה אסור לשחררה מטעם זה דשחרור גמור היה זה ולא כעין מכר ועל דרך זה הוא שאסרה התורה לשחרר את העבדים בלא גמילות טובה אלא מרצון הלב לבד והלב יודע אם לחסד אם לגמילות טובותיו. כן נראה לי.

ואחת קבעה סעודתא בערב שבת. פירש רש"י ז"ל בלילי שבת היו קובעין עיקר סעודת שבת ולא בשבת עצמו וכבוד יום עדיף. ועוד פירש בערב שבת ממש. ואיכא דקשיא ליה דהא קיימא לן כרבי יוסי דאמר הולך ואוכל עד שתחשך ואפילו להתחיל נמי. ויש לומר דהני מילי לצורך שעה אבל לעשות כן תמיד מחזי כמזלזל בכבוד שבת. ורבינו חננאל פירש שהיו קובעין סעודה ביום ששי ומתוך כך היו נמנעין מלהתעסק בצרכי שבת.

אמר רבה אמר רב המקדיש עבדו יצא לחירות מאי טעמא גופיה לא קדיש לדמי לא קאמר דליהוי עם קדוש קאמר. פירש רש"י ז"ל גופיה לא קדיש, שאינו ראוי לא למזבח ולא לבדק הבית. לדמי לא קאמר, שאם כן היה לו לומר דמי עבדי עלי. דליהוי עם קדוש קאמר, ולא דמי למקדיש בהמה טמאה שהיא קדושה לדמיה. ואף על גב דגופה אינה ראויה לא למזבח ולא לבדק הבית ואף על גב דלא אמר לדמיה לימכר הקדישה, אבל הכא דשייכא למימר דגופיה לא אמרינן דלדמיה קאמר. והא נמי דמותבינן אשמעתין מדתניא המקדיש נכסיו והיו בהם עבדים אין הגזברין רשאין להוציא אותן לחירות אלא מוכרין אותן לאחרים ואחרים מוציאין אותן לחירות, פירשה הוא ז"ל דמהא דאמרינן אבל מוכרין אותן לאחרים קא מותיב דאלמא דאף על גב דגופיה לא קדיש דהא אין יכולין להוציא אותן לחירות משום דאין הקדש קונה גופן אפילו הכי מוכרין אותן לאחרים אלמא לימכר וליהוי דמיהן להקדש הוא דקאמר, תא שמע מאדם אלו עבדיו ושפחותיו הכנענים אלמא קדושים הם לדמיהם, הכא במאי עסקינן דאמר לדמי, כלומר שאמר דמיהן עלי, אי הכי אידך נמי דאמר לדמי אי הכי אין הגזברין רשאין גזברין מאי עבידתייהו, דהא לית להו מידי גבי עבד, אלא דמי הוא דאית להו גבי מקדיש. ואי קשיא לך לוקמא כגון דאמר הרי הוא קדוש לדמיו דעכשיו הוא קדוש לימכר ורשותן עליו למוכרו כמקדיש קרקע ובהמה כיון דשייך בגופו לשון קדושה כעם קדוש כי אמר הרי הוא קדוש לדמיו חיילא קדשתא לגופו למיהוי בן חורין כדקיימא לן במתפיס תמימים לבדק הבית דאין יוצאין מידי מזבח בכריתות ובתמורה. כך פירש רש"י ז"ל. וקשיא טובא לפירושו חדא דהא דקאמר דאין גופו קדוש אמאי לא והלא בהמה טמה גופה קדוש למעול בגופה עד שתפדה, ועוד מאי קא פריך ממקדיש נכסיו והיו בהם עבדים דקדישי לדמיהן, דהתם היינו טעמא דלא הקדישן בפני עצמן אלא בכלל נכסיו. ואין לומר דלמיהוי עם קדוש קאמר. ועוד דאם איתא דאין הקדש קונה גופן היאך הקונים שבאו מכח הגזברין זוכין בגופן והיאך מוציאין אותן לחירות דילמא מכר הקדש לאחרים כל זכות שיש לו בהם והיינו לדמי ולא לגופן. ועוד דאם איתא דכי מוקמינן ברייתא דמאדם בדקא פריש דמיו עלי מאי שנא עבדיו ושפחותיו אפילו בן חורין נמי ואלמה תניא ולא עבדיו ושפחותיו העבריים. ועוד דאידך נמי נוקמה דאמר ליקדשו לימכר וליהוו דמיהן הקדש, דמאי דקאמר רבינו ז"ל דכיון דשייך בגופן לשון קדושה דעם קדוש לא נפקי מתורת קדושת עם קדוש כדקיימא לן במתפיס תמימים לבדק הבית דלא נפקו מידי מזבח. קשיא. דהתם תקנה הוא שתקנו משום תיקון המזבח לפי שתמימים מועטין ואין להוציאן מידי מזבח, אבל הכא מאי תקנה איכא, ועוד דאפילו במתפיס תמימים לא אמרו שיהו מקודשין למזבח, אלא שאין יוצאין מידי מזבח לומר שנפדין מתרומת הלשכה ויפלו דמיהן לבדק הבית כדאיתא במנחות פרק המנחות והנסכים בתחלתו (קא, א) המתפיס תמימים לבדק הבית כשהן נפדין אין נפדין אלא לגבי המזבח שכל הראוי למזבח אינו יוצא מידי מזבח לעולם, אם כן בעבד נמי נאמר שימכר ופדיון העבד יהיה למזבח, ואף על גב דלא אשכחן מידי דשייכא ביה קדושת הגוף דשייך ביה פדיון ולמימר יפלו דמיו למזבח, מכל מקום דלא אשכחן מתפיס תמימים לבדק הבית שאין להם פדיון. ועוד מאי קא פריך מאדם אלו עבדיו ושפחותיו והא האי קרא בחרמין כתיב ובהא ודאי מודה רב דהא לא אפקיה בלשון הקדש דנימא דליהוי עם קדוש קאמר. ומשום כך פירשו בתוספות גופיה לא קדיש כלל שיהא מועל בו. ואפילו אמר בפירוש שיהא גופו קדוש דליכא לספוקי בשחרור. ואף על פי שעבד כנעני גופו קנוי לרבו, ושמא נפקא ליה מדרשא לדמי לא קאמר, שאם כן היה לו לפרש כיון שיש לטעות בשחרור שהוא יותר שכיח ממה שיקדיש אדם עבדו לימכר ושיפלו דמיו להקדש, והשתא אתי שפיר הא דפריך מאדם אלו עבדיו ושפחותיו הכעניים דאלמא אפשר לגופו שיהא קדוש ויקשי ליה לרב דאמר דלעולם גופו אינו קדוש ומשני הכי במאי עסקינן דאמר לדמי כלומר שפירש שיהיה קדוש לדמיו. והשתא נמי נקט דוקא עבדיו ושפחותיו הכנעניים שיש לו רשות בהן אבל בעבד חברו אי נמי בעבדיו ושפחותיו העבריים דלא קיימא לימכר לא ופריך אי הכי אידך נמי דאמר לדמי ומשני אי הכי אין הגזברין רשאין גזברין מאי עבידתייהו להוציאן לחירות או למכרן לאחרים ואחרים מוציאין אותם לחירות והלא אין להקדש בהן אלא קנין דמים, וכיון שיש בעבד שני קנינים קנין דמים וקנין הגוף שאינו אלא איסורא בעלמא כעין קנין אישות הילכך זה שלא הקדיש אלא דין ממון שבו אין הגזברין ולא אחרים רשאין להוציא אותן לחירות לדברי הכל שעדיין יש קנין הגוף לבעלים הראשונים עליו וה משחררים אותם, וכל אותם הקושיות אחת הן אלא שרצה להקשות לכל הברייתא כולה.

והא דמותיב מן המקדיש נכסיו והיו בהן עבדים. הכי פירושא אין הגזבראין רשאין להויאן לחירות ולא משום דאין גופן להקדש אלא כדי שלא יראו כמזלזלין בנכסי הקדש לשחררן, דומה למה שאמרו לקמן בפרק הניזקין שאין אפטרופין רשאין להוציא עבדים לחירות ואף על שגוף העבדים קנויין הן ליתומים. ואפילו ליטול מהן דמי עצמן אין יכולין אף על פי שניטלין מהן בלשון מכר ואף על שמדקדקין עמהן היטב לפי שהוא דומה לשחרור שיאמרו שהן מוציאין עבדי הקדש לחירות בחנם ואתו לזלזולי בהקדשות, וכן נמי לענין אפטרופא לגבי עבד יתומים כדי שלא יאמרו שהאפטרופין מוציאין עבדי היתומים בלא כלום ואתו לזילזולי בנכסים ופעמים לא ישומו אותן בשויין, אבל כשמוכרין אותן לאחרים מדקדקין בדמיהן היטב, ואחרים מוציאין אותן לחירות אלמא מדמוכרין אותן לאחרים שמע מינה דגופן קנוי להקדש וכל שכן לרבי דאמר דאף הוא נותן דמי עצמו ויוצא. וקשיא ליה לרב דאמר גופו לא קדוש דהכא משמע דגופו קדוש בין לתנא קמא בין לרבי. ואם כתבו להם בעלים הראשונים גט שחרור לא יצאו לחירות. ומשני תנא הוא ופליג.

דף לט - א

אי הכי אדמיפלגי בשערו ליפלגי בגופו. נראה דהאי אי הכי אינו מתפרש בדרך רוב אי הכי שבתלמוד כלומר באי אמרת בשלמא, שהרי אפילו כשתמצא לומר דברב פליגי אי קדיש אי לא אכתי תיקשי ליה אדמיפלגי בשערו ליפלגו בגופו. ומקצת ספרים יש שאין כתוב בהן אי הכי, אלא אדמיפלגי בשערו ליפלגו בגופו ותו לא.

והכא בשערו העומד ליגזז קא מיפלגי. כלומר ונהנה בו בעודו מחובר בראשו, אבל אחר שנתלש לכולי עלמא מועלין בו אף על פי כשהקדישו כשהוא מחובר שאין הולכין אלא אשעת הנאה, וכן נמי בגידולי אילן למאן דאמר יש מעילה בגידולין אף על פי שהן מחוברין מועלין בהם, והכי איתא בתמורה דאמרינן התם הדש מלעין בשדה הקדש מעל ופרכינן והא אין מעילה בקרקעות, ואמרינן זאת אומרת אבקה מעלה להן, אלמא כיון שבשעה שנהנה ממנו הוי תלוש אף על פי שהיה בשעת הקדשה קרקע עולם מועלין בו, וכן כתוב בספר הישר.

אמר עולא אמר רבי יוחנן המפקיר עבדו יצא לחירות וצריך גט שחרור. וכן הלכתא. ואף על גב דאמר שמואל דאינו צריך גט שחרור לא קיימא לן כותיה, חדא דרב ושמואל הלכתא כרב באיסורא. ועוד, דשמואל ורבי יוחנן הלכה כרבי יוחנן, ואמימר וכולהו אמוראי דלקמן הכי סבירא להו, ודרשא דעבד איש מוקמינן לה לעבד שיש לרבו רשות עליו מילתו מעכבת את רבו מלאכול בפסח, אי נמי כדדריש ליה בשילהי החולץ אליבא דרבי שמעון בן אלעזר עבד איש אתה מל בעל כרחו ואין אתה מל בן עבד איש בעל כרחו.

גר שמת ובזבזו ישראל נכסיו והיו בהן עבדים בין גדולים בין קטנים זכו עצמן בני חורין, אבא שאול אומר גדולים קנו עצמן בני חורין קטנים כל המחזיק בהן זכה בהן וכי מי כתב גט שחרור לאלו. בשלמא אי אמרת דאין צריך גט שחרור כשמואל דאמר עבד איש שאין לרבו רשות עליו אין קרוי עבד, בהא פליגי דתנא קמא סבר בין גדולים שיש בהן דעת לזכות בעצמן בין קטנים שאין להן יד לזכות בעצמן קנו עצמן בני חורין, דמכל מקום מכיון שמת הגר אין רשות אדון עליהן ומיד לא נקראו עבדים ואינן צריכין גט שחרור, ואבא שאול סבר גדולים שיש להן יד לזכות בעצמן וכיון שמת האדון ולא נשאר עליהן רשות רב עליהן קנו עצמן בני חורין אבל קטנים שאין להם יד לזכות בעצמן רשות רב עליהן קרינא בהו דמי שמחזיק בהן זוכה בהן למעשה ידיהם ורשות מי שזוכה בהן עליהן, ואפילו קודם שיזכה בהן כיון שאין להן יד לזכות בעצמן, אלא אי אמרת דמפקיר עבדו צריך גט שחרור מי כתב גט שחרור לאלו, ומשני דכולי עלמא מפקיר עבדו צריך גט שחרור והכא בטעמא אחרינא פליגי, ומשום דמית ליה אדון, וקסברי עבדיו כאשתו דגמרי לה מהיקישא דלה לה, תנא קמא סבר מה אשתו בין גדולה בין קטנה משתלחת במיתת הבעל בלא גט אף עבדיו בין גדולים בין קטנים משתלחין בלא גט, ואבא שאול סבר מה אשתו איסורא ולא ממונא אף עבדיו איסורא פקע במיתתו דהיינו עבדיו גדולים שלא נשאר עליהן אחר מיתתה אדון אלא איסורא דרביע עלייהו ולא ממונא דהא זכו בעצמן שהרי יש להן יד לזכות בעצמן אבל קטנים דנשאר עליהם ממונא שאין להן יד לזכות בעצמן אין משתלחין במיתת האדון בלא גט.

קטנים כל המחזיק בהן זכה בהן. כלומר, לפי שאין להן יד לזכות בעצמן. קשיא לן, דהכא משמע דקטן אין לו זכיה וכן נמי משמע בבבא בתרא בפרק מי שמת (קנז, א) דאמרינן התם זכין לקטן ואין זכין לגדול, וטעמא משום דגדול יש לו יד לזכות לעצמו אבל קטן שאין לו יד לזכות לעצמו זוכין בעבורו, ובסוכה בפרק לולב וערבה (מו, ב) גמרא מיד התינוקות שומטין את לולביהן אמר רב זירא לא ליקני איניש לינוקא הושענא ביום טוב ראשון, מאי טעמא ינוקא מיקני קני אקנויי לא מקני, וכן נמי בבבא מציעא אזל אקנייה לבנו קטן דקטן מיקנא קני אקנויי לא מקני, ולקמן נמי גבי עבד של שני שותפין אזל אקנייה לבנו קטן. תירץ ר"י ז"ל דמדאורייתא אין לו זכיה, אבל מדרבנן אית ליה זכיה מפני דרכי שלום, אבל סוגיין דהכא לא שייך מפני דרכי שלום. אי נמי שאני התם דאיכא דעת אחרת קנה, ובקדושין פרק האיש מקדש כתבתי יותר בסייעתא דשמיא.

דאמימר ודאי קשיא. קשיא לי, אם כן ליקשי מיניה לקמן לאמימר. וניחא לי, דאפשר דאמימר מפרש לה קנו עצמן בני חורין צריכין גט שחרור ואין להם תקנה, והוא הדין דהוה מצי לתרוצי הכין אליבא דרבי יוחנן אלא דהוה משמע ליה דבני חורין גמורין הן מדלא קתני יצאו לחרות. כך נראה לי.

דף לט - ב

וקא דייקת מינה כאשה. פירש רש"י ז"ל כיון דרבי מאשה יליף לא איירי רבי אלא במפקיר עבדו גדול שיש לו יד לקנות עצמו. ואינו מחוור, דהא כולי עלמא גמרי גזירה שוה דלה לה וגט שחרור ודאי מאשה גמרינן לה. ופירשו בתוספות דהכי קאמר מאי טעמא דרבי דאמר אין לו תקנה אלא בשטר, ולית ליה דשמואל דאמר יצא לחירות ואין צריך גט שחרור דגמר לה לה מאשה מה אשה אינה קונה עצמה אלא בשטר אף עבד אינו קונה עצמו אלא בשטר ולא בהפקר, וקא דייקתי מינה כיון דזכות האדון גדול על העבד כזכות האיש על אשתו, אף אנו נאמר כאשה מה אשה איסורא ולא ממונא וכו'. ונראה לי דאפשר לפרש אמר רבי יוחנן מאי טעמא דרבי דאמר אין לו תקנה אלא בשטר דגמר לה לה מאשה כלומר דלגמרי אקשינהו רחמנא לומר יציאתו של עבד כיציאתה של אשה מה יציאתה של אשה בשטר ולא בהפקר אף יציאתו של עבד שטר ולא בהפקר והיינו דאקשינן בסמוך ומי אמר רבי הכי והתניא רבי אמר אומר אני אף הוא נותן דמי עצמו ויוצא אלמא לא לגמרי איתקש לאשה דאשה אינה יוצאה בכסף, וקא דייקת מינה כיון דאמר רבי דלגמרי איתקש לאשה מה אשה אין מיתת הבעל מתרת אלא איסורא אף מיתת האדון לא תתיר אלא איסורא דהיינו עבד גדול דבמיתת האדון בעצמו לא נשאר עליו אלא איסורא ומיתה מתירתו ולא ממונא כלומר עבד קטן שעדיין יש עליו ממונא דלא זכה בעצמו. כן נראה לי.

ולא היא דהתם משום דהוה ליה כליו של מקנה. מהכא משמע דמשום דהוה ליה כליו של מקנה לא קנתה אבל אם היה כליו של קונה קנתה ויצאה לחירות, אלמא עבד קונה עצמו בחליפין כשם שקונה עצמו בכסף. וכן פירש רש"י ז"ל לקמן וכן כתוב בתוספות דקונה עצמו בחליפין ובכלי שאין בו שוה פרוטה וכדאמרינן בפרק הזהב קונין בכלי ואף על פי שאין בו שוה פרוטה, וכן נמי משמע בשמעתא קמייתא דקידושין דאמרינן התם מנינא דרישא למעוטי מאי למעוטי חופה ולרב הונא דאמר חופה קונה מקל וחומר למעוטי מאי למעוטי חליפין סלקא דעתך אמינא הואיל וגמירנא קיחה קיחה משדה עפרון וכו', ואימא הכי נמי, חליפין איתנהו בפחות משוה פרוטה ואשה בפחות משוה פרוטה לא מקניא נפשה, אלמא קנין כסף וחלופין כי הדדי נינהו וכל מקום שזה קונה זה קונה, ובאשה דאינה נקנית בחליפין משום דלא מקניא נפשה בפחות משוה פרוטה אבל עבד היוצא לחירות ניחא ליה שיצא אפילו בפחות משוה פרוטה יותר משיצטרך ליתן שוה פרוטה. אבל רבינו חננאל זצ"ל כתב ומפורש בקידושין שהעבד נקנה בחליפין כענין מקח וממכר ואף על פי כן אינה קונה עצמה בחליפין אלא צריכא נמי גט חירות. וכתב הרמב"ן נ"ר דלפי דברי רבינו חננאל זצ"ל יש לומר כאן דהכי קאמר לא עשה ולא כלום אף להוציאה מידי שעבוד אבל בכליו של קונה וצאתה מידי שעבוד וצריכא גט חירות, ובתוספות כתבו שאפשר לומר דהכא לא בתורת חליפין היה אלא בתורת דמים וכיון שכן אילו היה בכליו של קונה ובתורת דמים יצאה שהרי כסף גומר בה, וכן דעת הרמב"ם ז"ל דאין העבד קונה עצמו בחליפין כלל ואינו יוצא בו מידי שעבוד כדעת התוספות. ומיהו בתוספות חזרו לומר כלשון הראשון מהא דאמרינן בקידושין.

דף מ - א

אמר רבי יהושע בן לוי עבד שהניח תפילין בפני רבו יצא לחירות. אוקימנא לה בשהניח לו רבו תפילין. ולאו משום דעבד אסור בתפילין ומשום שאסור לברך על מצוה שהזמן גרמא שהרי נשים קוראות קריאת שמע ומברכות לפניה ולאחריה ואין ממחין בידן, ומעשה באשתו של יונה שמנחת תפילין, אלא טעמא דמילתא דכיון שהן פטורין ואינן רגילין להניח תפילין, עכשיו שרבו בעצמו מניח לו, זכה אם לא שחררו לא היה מניח לו דקול יוצא עליו שהוא בן חורין.

אמר אמימר המפקיר עבדו ומת אותו העבד אין לו תקנה. פירש רש"י ז"ל אין לו תקנה לא לישא שפחה ולא בת חורין. והקשו עליו בתוספות דמעוכב גט שחרור אינו אסור בשפחה דאי לא מאי קא מיבעיא לן לקמן מעוכב גט שחרור אוכל בתרומה או אינו אוכל פשיטא דאינו אוכל דכיון דאסור בשפחה הרי הוא כישראל גמור ויצא מרשות האדון לגמרי ולא קרינא בה קנין כספו, ועוד דאם איתא מאי קא משמע לן לעיל רבי יוחנן דאמר עבד שברח מבית האסורין יצא לחירות, ולא עוד אלא שכופין את רבו וכותב לו גט שחרור, פשיטא דכיון שיצא לחירות שכופין אותו משום דכתוב לשבת יצרה ומתניתין היא מי שחציו עבד וחציו בן חורין כופין את רבו וכו', ועוד דגרסינן בירושלמי פרק קמא גבי פלוגתא דרבי יוחנן, בשחררו כולי עלמא לא פליגי דכופין את היורשין משום דמצוה לקיים דברי המת, ואם איתא מאי איריא משום דמצוה לקיים דברי המת תיפוק לי משום לשבת יצרה, משום כך פירש ר"י ז"ל דמעוכב גט שחרור מותר בשפחה כנענית והכא הכי פירושו אותו העבד אין לו תקנה בבת חורין וקיימא לן כרבינא דאמר יש להן תקנה דאדם מוריש איסורא לבניה דההוא דיסקרתא דעבדי דאיזדבן לנכרי כלו מרותייהו בתראי אתי לקמיה דרבינא אמר להו זיל הדרן אבני מרותייכו קמאי ונכתבו להו גיטא דחירותא. והא דאוקימנא דרב דימי בטעותא היינו משום דלא אמרה בלשון שחרור הא אמרה בלשון שחרור הכי נמי.

כאר עשה כן יעשה לו גמולו ישוב בראשו וכו' מוקמינן ליה אפטרופא ומקרקיש ליה בזוזי. פירש רש"י ז"ל דתינוק זה הגיע לעונת הפעוטות דממכרו ממכר במטלטלין ולפיכך מקרקיש ליה לינוקא בזוזי כדי שיכתוב לו גט שחרור מדעת ואפטרופוס מוקמינן ליה כדי לעיין ולדקדק בשומת העבד וכותב לו התינוק גט שחרור על שמיה דתינוק קאמר. ואינו מחוור, שהרי מכל מקום התינוק אינו בר שלוח כלל וגיטו אינו גט עבדו דומיא דאשתו ואף בר זבוני ליתיה אלא מדרבנן ומשום כדי חייו. ורשב"ם זצ"ל פירש כותב לו אפטרופא וקנס הוא שקנסוהו שהוא עשה שלא כהוגן לפיכך עשו לו שלא כהוגן ובאו עליו בעקיפין, שהאיש הזה חכם היה וידע שמי שחציו עבד וחציו בן חורין כופין את רבו וכותב לו גט שחרור לפיכך הלך והקנה אותו לבנו קטן לפי שאין לו תקנה מעתה דקטן אינו בר שילוח וגיטו אינו גט, ואי על ידי מכירה לא אמרו הפעוטות ממכרן ממכר אלא משום כדי חייו ומשום הפקר בית דין הפקר שהפקירו מטלטלין שהוא מוכר וזכו אותם לקונה ממנו, אבל גט דאורייתא הבא להתירו בבת חורין אי כח ביד בית דין לעשות שטר שעושה התינוק שטר אלא שטרא חספא בעלמא הוא לפי שהוא צריך לכתוב על שמו של עבד ובעי כונה כגט אשה וקטן לאו בר כונה ובר שילוח הוא, וגם על ידי אפטרופא לא היתה לו תקנה כדתניא אין אפטרופין רשאין להוציא עבדים לחירות, ולפיכך היה סבור האב שאי אפשר עוד לשחררו, ושלח ליה רב פפא לרב יוסף כאשר עשה, כלומר שעשה שלא כהוגן להתחכם על העבד שיהא בטל מפריה ורביה כן יעשה לו שלא כהוגן וקונסין אותו ומעמידין אפטרופא לינוקא ומקרקיש לו אפטרופי זוזי לינוקא כדי שיתרצה בשחרורו של עבד ואחר כך כותב לו אפטרופא גט על שמו של אפטרופא לפי שהפקירוהו בית דין והעמידו ברשותו של אפטרופא, ולא אמרו אין אפטרופסין רשאין להוציא עבדים לחירות אלא במקום דליכא בטול פריה ורביה כגון שהוא מותר בשפחה, ומכל מקום בלא קירקוש זוזי לא רצו להפקירו וליתנו לאפטרופא דכל [בנדפס: היכא] דאיכא למעבד תקנתא לינוקי עבדינן, וכההיא דאמרינן בהניזקין (נב, א) אפטרופין תורמין להאכיל אבל לא להניח, דלתקנת היתומים כדי שיהא להם מה שיאכלו הפקירו תבואתם לגבי אפטרופא ונתנו לו התבואה כדי שיוכל לתרום ושלו הוא תורם ומותרת מדאורייתא, אבל לא להניח לפי שאין בזה תקנת היתומים.

ורבינו תם ז"ל כתב דרב פפא דינא קאמר ולא קנסא, חדא דכל היכא דאמרינן כאשר עשה כן יעשה לו דינא הוא כדאמרינן בבבא מציעא (קא, ב) ההוא גברא דזבן חמרא לא הוה ליה דוכתא לאותוביה אמר לה לההיא איתתא אית לך דוכתא לאותוביה אמרי ליה לא אי לא קדשת לי וכו' אזלא איהי אגרא אגירי מיניה וביה אפיקתיה ואותיבתיה בשבילא אמר רב הונא בריה דרב יהושע כאשר עשה כן יעשה לו גמולו ישוב בראשו, ואסיקנא דדינא הכין דלא מיבעיא חצר דלא קיימא לאגרא אלא אפילו חצר דקיימא לאגרה דאמרה ליה דמית עלי כאריא ארבא, אבל היכא דאיכא קנס הוא עשה שלא כהוגן קאמרי וכההיא דיבמות בההיא דאיקדשה ואתא חבריה וקדשה [בנדפס: וכההיא דיבמות דאותיביה אבי כורסיא ואתא חבריה וחטפה מיניה וקדשה] ואסקינא הוא עשה שלא כהוגן, ועוד דאמאי קנסינן ליה הא איכא תקנתא בלא קנסא כדאמרינן בהנזקין (נב, א) מוכרין עבדים ולוקחין שדות ותו אמרינן אין אפטרופין רשאין להוציא אותן לחירות אלא מוכרין אותן לאחרים ואחרים מוציאין אותן לחירות, אלא הכי פירושא, הוא נתחכם ליתנו לקטן כדי לאסרו מן הדין אף אנו נתחכם אליו מן הדין ונעמיד לו אפטרופא כדי למכרו בזוזי לעצמו כדאמרינן אף הוא נותן דמי עצמו ויוצא, ואפילו חכמים לא נחלקו עליה דרבי ואמר דבכסף על ידי עצמו לא אלא משום שלא יזלזלו בנכסי היתומים לפי שזה כדרך שחרור ואתו לזלזולי בנכסי יתומים, וכדרך שאמרו בגזברין של הקדש, אבל בענין זה מעמידין אותו מדינא דאורייתא, ואי נמי לאפטרופוס והיינו דאמרינן ומקרקיש ליה בזוזי כלומר בזוזי של עבד או של אפוטרופוס כדי שיתרצה למכירת העבד משום חמדת המעות ולא ישגיח למניעת האב שהוא מונעו ומשיאו עצה שלא יתרצה למוכרו, והוא הדין בלא קרקוש דמים מותר אלא שאנו חוששין שמא בהסתת האב ימצאנו בשוק ויאמר לו עבדי אתה, ובהרבה מקומות חששו לדבר זה כמו שאנו עתידין לכתוב בסייעתא דשמיא לקמן בפירקין גבי נראין דברי רבי טרפון בשן ועין הואיל והתורה זכתה לו ודברי רבי עקיבא בשאר אברים הואיל ומדרש חכמים הוא וכן פירש רבינו אלפאסי ז"ל שהאפטרופוס משחררו ולא אמרו מקרקש ליה זוזי וכתב ליה גיטא על שמיה אלא משום שמא ימצאנו בשוק ויאמר לו עבדי אתה.

דף מ - ב

האומר נתתי שדה פלוני לפלוני והוא אומר לא נתן לי חיישינן שמא זיכה לו על ידי אחר כתבתי ונתתי לו והוא אומר לא כתב ולא נתן לי הודאת בעל דין כלומר הודאת המקבל שאומר לא כתב ולא נתן לי כמאה עדים ויכול זה לחזור ולזכות בשדהו. ושאלו בתוספות מפני מה אין אנו אומרים לגבי נותן הודאת בעל דין ויפסיד הפירות כמו שאנו אומרים לגבי המקבל, ששניהן בעלי דין ושניהם מודים, ותירצו שהמקבל זכור יותר מן הנותן לפי שהנותן קדמה לו מחשבה לתת אותה קודם שיתננה ופעמים שהוא סבור שנתן מפני שעלה בדעתו שיתן והוא לא נתן אבל המקבל אם קבל אין לו במה יטעה וישכח שלא קבלו. ופירשו דהא דאיבעיא להו מי אוכל פירות, הוי כשואל פירוש הברייתא, כלומר כיון ששניהן אומרין שאינה שלהן שהלה אומר שנתן והלה אומר שלא קיבל מי אוכל פירות, ואסיקנא דבאבא שיודע באמת אם קבל אם לא מוכר אוכל פירות, ואיכא נוסחי דכתיב בהו מזכה, ולספרים נמי דגרסי מוכר לא דקדק בלשונו לפי שהדין אחד הוא בין במוכר בין בנותן, אבל בבריא [בנדפס: בברא] שאומר לא כתב ולא נתן לאבא משלשין את הפירות לפי שאינו יודע בבירור אם קבל אבא אם לא ושמא עדים יש שקבל ולפיכך משלשין את הפירות ביד שליש עד שיבא אליהו. וקשיא לי דאם היתה השאלה על פירוש הברייתא היה לו לומר מאן ניהו בעל דין כלשון הברייתא, ועוד בשאלת פירוש בעל דין דמתניתא מי משניהם הוא היאך באה תשובת רבא [רבה] דאמר משלשין את הפירות שבדין זה לא דברה הברייתא לכאורה אלא רבא [רבה] הוא שמסדר והולך דיניו על הברייתא לומר אם יהיה כך יהיה הדין כך, ועוד דדבר פשוט דהודאת המקבל נקראת הודאת בעל דין ומעמידין שדה ביד נותן דכיון שזה מודה וזה מודה העמד קרקע בחזקתו ביד בעלים ראשונים, אחר כך מצאתי כן לר"א אב בית דין ז"ל, ומשום כך היה מסתבר לי דבעיין ארישא דברייתא קאי דקתני האומר נתתי שדה פלוני לפלוני והוא אומר לא נתן לי חיישינן שמא זכה לו על ידי אחר. ולא נתפרש בברייתא כי חיישינן מאי הוי ומי אוכל פירות ומשום הכי איבעיא לן מי אוכל פירות ואמר רב חסדא מוכר אוכל פירות דאף על פי שאפשר שזכה לו על ידי אחר חזקה אם איתא דנתן כמו שאמר מידע הוי ידע דאין אדם עשוי לזכות בשביל חברו ואיננו מודיעו אחר שקבל, ועוד דאפשר שזה כשאמר נתתי שדה פלוני לפלוני על ידי עצמו ממש קאמר וכיון שזה אמר שלא נתן הודאת בעל דין כמאה עדים וזה שאמר שנתן טועה הוא סבור שנתן ולא נתן, ומיהו חיישינן ליה ונפקא מינה דאף על פי שאמר זה שלא נתן לו אם באו עדים לבסוף ואמרו שזכה לו על ידי אחר נאמנים ולא אמרינן אנן אהודאתו של זה סמכינן דאין הודאתו הודאה גמורה. ורבא אמר משלשין את הפירות כלומר האי חיישינן דקתני היינו שאם אמר לברא נתתי לאביך שדה פלוני והוא אומר לא נתן לו משלשין את הפירות לפי שזה קרוב לטעות מד דאפשר שזכה לאביו על ידי אחר ואותו אחר לא הגיד לאביו [בנדפס: ואפילו] ואף אם הגיד לו או אפילו נתן לאביו ממש אין ראיה כשלא ידע הבן דאפילו גדול במילי דאביו אינו יודע בהן ומסופק הוא בהן, והילכך הודאתו אינה הודאה וקרוב הדבר שהדבר כמו שאמר נותן ועדים יש ויעידו ולפיכך אין מניחין את המוכר לירד בו ולאכול את הפירות כדי שלא יהא צריך זה לחזור על בתי דינין לגבות פירותיו אלא משלשין אותן ביד שליש עד שיבא אליהו או יביא עדים ויקח פירותיו. כן נראה לי. אלא שמצאתי בתוספות בבא בתרא פרק עשירי האומר נתתי שדה פלוני לפלוני והוא אומר לא נתן לי לא אמר כלום שמא זיכה לו על ידי אחר מדקתני לא אמר כלום משמע שהוא אוכל פירות כדברי נותן והודאתו של זה אין בה ממש.

כדרבא דאמר רבא הקדש חמץ ושחרור מפקיעין מידי שעבוד. פירש רש"י זצ"ל הקדיש קדושת הגוף למזבח ודוקא קדושת הגוף אבל קדושת דמים לא מפקעה שעבוד כדתנן מוסיף עוד דינר ופודה את הנכסים הללו, ופירשו בתוספות דהוא הדין לכל קדושה שאין לה פדיון כגון קונמות דכיון דבשעת הקדש אכתי של מקדיש הוא וברשותו עומד חל עליו הקדש וכיון שחל עליו שעה אחת לעולם אין טירפת בעל חוב מפקיעו דלאו אלים שעבוד בעל חוב להפקיע קדושת הקדש יותר מפדיון וכיון שאין פדיון מפקיעו אף שעבוד בעל חוב אינו מפקיעו, אבל בקדושת דמים כיון שיש לו פדיון אף גביית בעל חוב מפקיעו ואתי מלוה וטריף ואתי מלוה ופריק, ואפילו בשעבוד גרידא בלא אפותיקי, והיינו טעמא דחמץ ושחרור דכיון שנאסר איסור שאין לו פדיון אף טירפת בעל חוב לא עדיפא מנתינת דמים, והיינו דאמרינן בפרק אף על פי אמר רב אשי קונמות קדושת הגוף נינהו וכדרבא דאמר רבא הקדש חמץ וכו' אלמא דוקא משום דקדושתן אין לה פדיון הוא דמפקיע הא הקדש שיש לו אינו מפקיע, ומיהו יש ספרים דלא גרסי התם קדושת הגוף נינהו אלא אמר רב אשי שאני קונמות כדרבא, וגירסת הגאונים קדושת הגוף נינהו.

והא דלא חשיב הכא איצטלא דפרסה אמיתנא דבפרק אלמנה לכהן גדול משום דבכלל הקדש דרבא איתיה, דהקדש כללא הוא לכלל [בנדפס: לכל] דבר שנאסר גופו ושאין לו פדיון, ומכר דמפקיע מידי שעבוד כגון שעשה שורו אפותיקי ומכרו שאין בעל חוב גובה ממנו המנו, דלא חשיב ליה הכא משום דההוא טעמא אחרינא אית לה דמדינא בעל חוב גובה ממנו אלא תקנה תקנו ללקוחות לפי שאין לו קול, ותדע שהרי עשה עבדו אפותיקי שיש לו קול ומכרו בעל חוב גובה ממנו, וכן נמי בשעשה שורו אפותיקי אגב מקרקעי דאית לה קלא בעל חוב גובה הימנו, וכדאמרינן גבה מקרקעי גבה מטלטלי.

ורבינו תם ז"ל פירש דאפילו קדושת דמים במטלטלי דבשעת ההקדש היו ברשות המקדיש, ועוד שהיו צריכין גוביינא מפקיע מידי שעבוד, דמה ביתו שלו וברשותו קרינא בהו, ולא אמרו קדושת דמים אינה מפקעת מידי שעבוד ומוסיף עוד דינר ופודה את הנכסים אלא במקרקעי משום דקרקע כגבוי דמי ומה ביתו שלו בעינן וזה לאו של מקדיש הוא אלא של מלוה ומשום הכי קרי להקדש קרקע קדושת דמים משום דההוא פסיקא ליה דהוי קדושת דמים לבד לפי שאינו ראוי להיות גופו קדוש שאין גופו של קרקע ראוי לא לבדק הבית ולא למזבח, אבל מטלטלין לא פסיקא ליה דאפשר למיבנייה בבנין אבן לשקעה בבימוס וגזירין למערכה ולבנין, והביא ראיה לדבריו דקרקע כגבוי דמי מההוא מסותא דבפרק קמא דבבא מציעא [ו, ב] דקם חד מינייהו אקדשה ואסיקנא התם [ז, א] דאינו קדוש לפי שאינו יכול להוציאו בדיינין, שאין עדים לא לזה ולא לזה, הא יכול להוציאו בדיינין הקדישו קדוש. ואקשינן והאמר רבי יוחנן גזל ולא נתייאשו הבעלים שניהן אינן יכולין להקדישו וכו' ומשני מי סברת מסותא מטלטלי מסותא מקרקעי קאמרינן, אלמא קרקע אף על פי שאינו בידו כגבוי דמי ויכול להקדישו, ואינו מחוור, דעל כרחין לא דמי, דאם כן כי היכי דנגזל [בנדפס: לא] מצי מקדיש ליה התם הכי נמי מלוה מצי מקדיש ליה כאילו גבאו כבר. וליתא, דהא אמרינן בפסחים [ל, ב] בפלוגתא דאביי ורבא הקדיש לוה וזבין לוה דכולי עלמא לא עשה ולא כלום [בנדפס: דאתי מלוה וטריף ואתי מלוה ופריק. כי פליגי דמקדיש מלוה וזבין מלוה, אביי אמר למפרע הוא גובה וכו' ורבא אמר מכאן ולהבא הוא גובה, כיון דאילו הוה ליה זוזי הוה מסליק ליה אשתכח דהשתא הוא דקני, ואי פלוגתייהו בין בקרקע בין במטלטלין קשה לרבינו תם ז"ל בתרתי, חדא דהא אמרינן דזבין לוה ואקדיש לוה דכולי עלמא לא עשה ולא כלום אפילו במטלטלי, ועוד דבמקרקע לרב אקדיש מלוה לא עשה ולא כלום, ואי פלוגתייהו בקרקע בלחוד קשיא ליה הוא דרבא דהא קיימא לן כותיה], אלא טעמא דהתם דקרקע אינה נגזלת וכל היכא דאיתא בחזקת מרה קיימא, אבל הכא אכתי מחוסרת גוביינא היא. ועוד מביא ראיה מההיא דאמרינן במציעא בפרק המקבל [קי, א] יתומים אומרים אנו השבחנו ובעל חוב אומר אביכם השביח על מי להביא ראיה ואמר רבי יוחנן על היתומים להביא ראיה דכיון דלגוביינא קיימי כמאן דגבייא דמיא, וגם זו אינה ראיה דההיא באפותיקי מפורש מיירי דעל כרחין לגוביינא קיימא, והיינו דמייתי עלה ההיא דספק זה קדם ספק זה קדם קוצץ ואינו נותן דמים דאמרינן ליה כיון דלמיקץ קאי זיל קוץ ולמישקל דמי אמרינן ליה זיל אייתי ראיה ושקול אלמא הכי נמי מיירי בקרקע של אפותיקי דלגוביינא קאי ואפילו בעל כרחייהו דיתמי, הילכך אמרינן להו ארעא לגוביינא קיימא שבחא אייתיהו ראיה דארעא לאו בידא דאבוכון אשבחת ושקולו, והוא הדין למטלטלי בכי האי גוונא ולא שנא מקרקעי ולא שנא מטלטלי כיון דמהאי טעמא הוא, ובההיא דקונמות דבפרק אף על פי איהי ז"ל נמי גריס קונמות קדושת הגוף נינהו כגירסת רוב הספרים ומפרש ז"ל דמשום הכי נקט בהני קדושת הגוף נינהו משום דלא תימא דכמי שהקדיש מעשה ידיה דמי והוי דבר שלא בא לעולם, שהרי אין הקדישה לידים עצמם וכיון דלא חיילי אלא לבתר דנפקי משעבודא דבעל לא חיילי מהשתא, אלא כמקדישה גוף ידיה דאי דמעשה ידיה אגידי בידיה ויחייל עלייהו נדר ומפקיע מידי שעבוד כדרבא הילכך חייל נדרא אידיה ומהשתא לא קדוש מעשה ידיה דאלמוה רבנן לשעבודיה דבעל גבי מעשה ידיה ולא גבי ידים עצמן הילכך כיון דהיא מקדשת גוף ידיה ודינא הוא דחייל עלייהו הקדש כדרבא אף על גב דמהשתא לא קדשי משום דאלמוה רבנן לשעבודיה דבעל גבי מעשה ידיה גוף ידיה מיהא קדיש כדיניה, ודעת הגאונים ז"ל כדברי רש"י ז"ל דדוקא קדושת הגוף ולא קדושת דמים, ומצאתי בירושלמי בכתובות בפרק האשה שנפלו לה נכסים הקדיש תשעים מנה והיה חובו מאה מנה מוסיף עוד דינר ופודה את הנכסים האלו ולאסוף דבר דינר אלא אפילו כל שהוא שלא יהא הקדש נראה כיוצא בלא פדיון רבי אבהו בשם רבי יוחנן מועלין בו מעילה גמורה וקשייה אם מועילין בו מעילה גמורה יהא נפדה בשויו אם אינו נפדה בשויו לא ימעלו בו כל עיקר מה אנן קיימין אם במחובר לקרקע וכי יש מעילה בקרקע אלא אם כן קיימין בקמה. עד כאן גירסת הירושלמי, אלמא הא דתנן מוסיף עוד דינר אפילו במטלטלי היא וכדברי רש"י והגאונים ז"ל.

דף מא - ב

במאי קא מפלגי במזיק שעבודו של חברו. רבנן סברי פטור והעבד הוא שכותב שמא ימצאנו בשוק ויאמר לו עבדי אתה ורבן שמעון בן גמליאל סבר חייב ולפיכך לא העבד כותב אלא משחרר שהזיקו הוא כותב לו והכא בדשוייה ניהלי באפותיקי מפורש אבל באפותיקי סתם לכולי עלמא חוזר על המשחרר דאף כשתמצא לומר דמזיק שעבודו של חברו פטור מכל מקום אכתי שעבודו על שאר נכסיו קיים הוא כיון שנשרף שעבוד זה ומינה דלא אמרו מזיק שעבודו חייב אלא בשמזיקו לגמרי שאין לו שעבוד אחר. והא דאוקימנא פלוגתייהו במזיק שעבודו ולא אוקימנא בדינא דגרמי, משום דאלים ליה מזיק שעבודו מדינא דגרמי כדאיתא בבבא קמא דאפילו מאן דלא דאין דינא דגרמי במזיק שעבודו של חברו מחייב וכדמוכח בבבא קמא בפרק המניח את הכד [לג, ב] דקאמר שחטו בשרו מותר אמר רב הונא בריה דרב יהושע זאת אומרת המזיק שעבודו של חברו פטור ופריך הא אמרה רבה חדא זימנא השורף שטרותיו של חברו פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים ומשני אי מהתם הוה אמינא משום דאמר ליה ניירא בעלמא קלאי לך [בנדפס: אבל שחטו בחפר בה בורות קמ"ל] אלמא אף על פי שהיה פוטר בדינא דגרמי במזיק שעבודו הוה דאין לחיובי בתוספות.

עולא אמר מי שחררו רבו שני. הקשה הרב רבי אלחנן לאביי דאמר פרק שני דפסחים למפרע הוא גובה היאך יפרש משנה זאת, כרב לא מצי לפרושה שהרי לפי פירוש רב צריך לפרש כדרבא ואביי לית ליה דרבא כדמוכח התם, וכדעולא נמי לא שהרי בשחררו רבו שני קאמר דאינו משוחרר מדינא שהרי יצא עליו שם בן חורין לאביי הוי משוחרר מן הדין כדקאמר התם כיון דמטא זימניה ולא פרעיה איגלאי מילתא דכי אקדיש שפיר אקדיש ושפיר זבין. ונראה לי דודאי כעולא יפרשנה והא דאמרינן התם כי אקדיש מלוה שפיר אקדיש היינו טעמא שאנו רואין כשהגיע הזמן שאינו חפץ לסלקו במטות אלא מנוחה משוקעת בידו וכי האי גוונא דאי דאמר אביי למפרע הוא גובה אבל הכא מיירי בכל ענין אפילו אם הלוה רוצה ליתן לו מעותיו והלה יחזיר לו עבדו דהשתא ליכא למימר למפרע הוא גובה ואפילו הכי קאמר שהוא משוחרר מטעם שהרי יצא עליו שם בן חורין. כך כתוב בתוספות.

העושה שדהו אפותיקי לאחרים ושטפה נהר וכו'. כתוב בפירושי הרמב"ן נ"ר פר"ח ז"ל אפותיקי סתם כגון משכנתא וכן כתב רבינו יצחק ז"ל בתשובה. ומשמע שאפותיקי סתם הוא שמשכן לו שדהו לאכול פירות בכדי דמיהן או בנכייתא. והתנו שיהא גובה ממנו לזמן פלוני אם לא פרעו, ומשכונה סתם היא שאין כותב בה גוביינא כלל, וכן פירש הרב אלברג'לוני ז"ל, ומיהו באפותיקי כל זמן שלא שטפה נהר אין לו אלא מאותה שדה עד כאן.

תתרגם שמעתיה דאמר ליה לא יהא לך פרעון אלא מזה. ואבוה דשמואל דאמר גובה משאר נכסים באפותיקי סתם ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי.

תניא העושה שדהו אפותיקי לבעל חוב ולכתובת אשה גובין משאר נכסים. כלומר אם מכרה לאחר גובין בעל כרחן משאר נכסים דאמר להו לקוחות הנחנו לכם מקום לגבות ממנו ובאפותיקי סתם הכי [בנדפס: הוא], ומשום הכי קתני גובין משאר נכסים. דאילו באפותיקי מפורש לעולם גובין ממנו ולא משאר נכסים, וכן כתב הרב אלפאסי ז"ל בתשובה וזה לשונו, זו דרבן גמליאל [שמעון בן גמליאל] שאין דרכה של אשה לחזר על בתי דינין לאו בהיכא דאמר לה לא יהא לך פרעון אלא מזו דוקא, דהיכי דכתיב ביה כך לא אמרינן דגביא משאר נכסים, אלא באפותיקי סתם דוקא ולדעתו של רבנן גמליאל אף על פי שהוא סתם אינו יכול ליקח ממנו וכו' לפי שאין דרכה של אשה לחזר על בתי דינין לכך אין לה לחזור על לוקח אחר.

רבן שמעון בן גמליאל אומר בעל חוב גובה משאר נכסים אבל אשה אינה גובה משאר נכסים. כלומר אין הלוקח יכול לדחותה אצל שאר נכסים אלא אפילו יש שם שאר נכסים גובה ממנו אם תרצה וידה על העליונה רצתה מזה גובה רצתה משאר נכסים גובה וכדתניא בתוספתא דכתובות רבן שמעון בן גמליאל אומר העושה שדהו אפותיקי לכתובת אשה ומכרה לאחר ידה על העליונה רצתה גובה ממנו רצתה גובה משאר נכסים. אבל מלשון רש"י ז"ל נראה שלא פירש כן וזהו לשונו אינה גובה משאר נכסים לפי שאין דרכה של אשה לחזור על בתי דינין כלומר דוקא הטילה אחריות כתובתה על שדה זו ועל מנת כן נשאת ולא שיהו כל נכסיו אחראין לה [בנדפס: וערבאין לכתובתה] ולא תדע על איזה לחזר מי קנה ראשון ומי קנה אחרון לדון עם כל אחד ואחד. על כן נראה דאפותיקי סתם לגבי כתובת אשה כאפותיקי מפורש שמדמי ליה, ואינו גובה משאר נכסים דוקא קתני, וכן כתב הרב אלפאסי בתשובה אפילו מת בעלה של אשה והיה לה אפותיקי סתם בכתובתה אינה חוזרת על לוקח אחרון שאין דרכה של אשה לחזר על בתי דינין, עד כאן לשונו. ואינו מחוור, מפני שדברי התוספתא שכתבנו בהפך מזה ומדקתני גובה משאר נכסים ואינה גובה משמע דלכולי עלמא מכורה היא עד שעת גוביינא אלא דרבנן סברי דלעולם בין אשה בין בעל חוב אינן גובין ממנו במקום שיש בני חורין ולרבן שמעון בן גמליאל כתובת אשה גובה ממנה אף במקום שיש בני חורין לפי שאין דרכה של אשה לחזר על בתי דינין לדעת איזה לוקח ראשון ואיזה לוקח אחרון. וכן נמי משמע מלשון התוספתא דקתני ידה על העליונה רצתה גובה ממנו רצתה גובה משאר נכסים ואם בטל המקח מיד לרבן שמעון בן גמליאל אין ידה על העליונה שאינה גובה אלא ממנה דכל דשוייה ניהלה אפותיקי כאפותיקי מפורש דמי. ומיהו בירושלמי משמע דלרבן שמעון בן גמליאל בטל הוא מיד ואפילו לשעה אינו מכור דגרסינן התם בפרק אלמנה לכהן גדול והביאו הרב אלפאסי ז"ל כאן בהלכות, רבי יעקב בר אחא אמר בעבדי צאן ברזל פליגון רבי יוחנן אמר מכרן אינן מכורין אמר ליה רבי אלעזר אוכלין בתרומה מכחו ואת אמרת מכרן אינן מכורין וכו' מה פליגין בשמכרן לשעה אבל מכרן לעולם דברי הכל אינן מכורין, או במכרן לעולם אבל במכרן לשעה דברי הכל מכורין נשמעינה מן הדה העושה שדהו אפותיקי לאשה בכתובתה ולבעל חוב בחובו מכרה הרי זו מכור והלוקח יחוש לעצמו רבן שמעון בן גמליאל אומר לאשה בכתובתה אינה מכורה שלא עלתה על דעת שתהא אשה מחזרת על בתי דינין אמרי אתיא דרבי אלעזר כרבנן דרבי יוחנן כרבן שמעון בן גמליאל הוי כשמכרן לשעה אינן קיימין אבל מכרן לעולם דברי הכל אינן מכורים. אלמא משמע דלרבן שמעון בן גמליאל לאלתר בטל המקח לפי שאין דרכה של אשה לחזר על בתי דינין ולטרוף מן הלקוחות. ולפי הירושלמי יש לומר דהא דקאמר רבן שמעון בן גמליאל בברייתא אשה אינה גובה משמע נכסים לישנא דלא דוקא קתני. ומדקאמר תנא קמא גובה משאר נכסים נקט איהו נמי אינה גובה אבל ודאי לרבן שמעון בן גמליאל אינו מכור כלל ובטל מקח מעתה. אלא דלשון התוספתא דקתני ידה על העליונה רצתה גובה ממנו רצתה גובה משאר נכסים קשיא. ועוד דביבמות פרק אלמנה לכהן גדול [סו, ב] גבי נכסי צאן ברזל אמרינן המכנסת שום לבעלה רצה הבעל למכור לא ימכור מכר הבעל מוציא מיד הלקוחות, מכרו שניהם לפרנסה זה היה מעשה ובא לפני רבן שמעון בן גמליאל ואמר שניהם מוציאין מיד הלקוחות ואוקימנא טעמא התם משום שבח בית אביה. אלמא אי לאו משום שבח בית אביה המקח קיים עד שעת גוביינא כדינא דבעל חוב, ובאפותיקי מאי שבח בית אביה איכא. ואף בזו יש לומר דכיון דייחד לה אותו שדה לנדוניא שהביאה מבית אביה הרי הוא כשדה שהביאה מבית אביה ממש ואית ביה נמי משום שבח בית אביה דעליו נזכר שבח נדוניאתה שהביאה מבית אביה ובירושלמי שכתבנו נמי הוא משוה דין אפותיקי לנכסי צאן ברזל דגרסינן התם בעבדי צאן ברזל פליגין וכו' עד ומה פליגין בשמכרן לעולם אבל בשמכרן לשעה דברי הכל מכורין. נשמעינה מן הדה בעושה שדהו אפותיקי וכו'.

ולענין פסק הלכה כתב רבינו הרב ר' יונה בפרק חזקת דהלכה כרבן שמעון בן גמליאל. והביא ראיה מדתנן לקח מן האיש וחזר ולקח מן האשה מקחו בטל ואוקמה רבה בר רב הונא באותן שלש שדות וסתמן של דברים דין ביטול מקח כבשלשתן על דרך אחד, וכי היכי דבנכסי צאן ברזל דהיינו שדה שכתב לה שום משלו מקחו בטל לאלתר משום שבח בית אביה כדאיתא בכתובות בפרק אלמנה לכהן גדול [שם], הכי נמי באפותיקי דהיינו שדה שכתב לה בכתובתה ושייחד לה בכתובתה מכרו בטל לאלתר, והא דאמרינן בירושלמי מה ראו חכמים לומר בכלים פוחת חומש, שמו דעתה של אשה שהיא רוצה לבלות כליה ולפחות חומש, אמר רבי יוסי הדה אמרה אין אדם רשאי למכור כלי אשתו, דמשמע דוקא משום האי טעמא, ולא שייך בקרקע, לא היא דכל שכן בקרקע שהיא סומכת עליהן בגביית כתובתה, אבל במטלטלין שאין דעתה עליהן שהרי הם פוחתין והולכין וכלין אימא לא קא משמע לן דמכל מקום רוצה היא לבלותן בעצמה ולפחות חומש משום דשבח בית אביה הוא שתהא משתמשת בכליה, וכשמכרן לשעה נמי כלומר לשנה או לשנתים מסתברא דהילכתא כרבן שמעון בן גמליאל כיון דקאי רבי יוחנן דירושלמי כותיה דרבי יוחנן רביה דרבי אלעזר הוא ואין הלכה כתלמיד במקום הרב, אלו הן דבריו. וכתב בשם הר"א [בנדפס: הראב"ד] ז"ל שהלכה כרבן שמעון בן גמליאל.

והרמב"ן נ"ר כתב כאן דלגבי עבדי צאן ברזל קיימא לן כמאן דאמר הדין עמה, וגבי אפותיקי קיימא לן כרבנן ושאני התם משום שבח בית אביה כדמפורש בפרק אלמנה בגמרא דילן, עד כאן. ובפרק אלמנה לכהן גדול כתב דאפילו באפותיקי מפורש המכר קיים עד זמן גביית כתובתה שהרי אם רצה הוא מסלקה בדמים ולאו בעלת דברים דידה הוא עד שתבא לגבות כתובתה, ולא דמיא ליבמה דאמרינן בין ייבם ואחר כך חלק בין חלק ואחר כך ייבם לא עשה כלום, דהתם בנכסי צאן ברזל שלה הם נכסי המת שהרי מכיון שמת ניתנה כתובתה לגבות והרי היא כמכנסת אותם לבעלה בנכסי צאן ברזל, ויש אומרים דבאפותיקי מפורש דוקא המכר בטל מעכשיו. ובמסכת שביעית בירושלמי חלקו בכך דגרסינן התם המשעבד שדה לחבירו והלך ומכרה רב אחא אומר מכורה לשעה רבי יוסי אומר אינה מכורה לשעה חיליה דרבי יוסי מן הדה שור מצוי להבריח שדה אינה מצויה להבריח, הגע עצמך שהיתה מכורה לבעלי זרוע אמר רב אבין מצויין הן בעלי זרוע ליפול. תני הכותב שדהו אפותיקי לכתובה ולבעל חוב בחובו מכרה הרי זו מכורה והלוקח יחוש לעצמו, מתני' בשאמר יהא פרעון מזה מה פליגין בשאמר לא יהא לך פרעון אלא מזו. וכבר הראה פנים רבינו ז"ל דדין אפותיקי ונכסי צאן ברזל שוין בדבר זה ואף באפותיקי יש בו משום שבח בית אביה וכמו שמשוה אותן בירושלמי.

דף מא - ב

לא דכולי עלמא גזרה שוה עדיפא ושאני הכא דאיכא למיפרך וכו'. קשיא לי אם כן שטר בעבדים מנא לן כיון דאיפריכא לה גזירה שוה דלה לה, ויש לומר דעיקר גזירה שוה לא פרכינן דמופנה הוא, והכא לענין יציאה לחצאים קאמר, והכי קאמר הא דאמרת דבשטר כולו ולא חציו משום גזירה שוה [בנדפס: לא] על כרחין גזירה שוה לאו להכין אתיא דהא כסף קיל משטר דעבד יוצא בכסף מה שאין כן באשה, ואם כסף הקל מוציא בעבד לחצאים שטר החמור לא כל שכן הילכך גזירה שוה בצד זה ליתה דהא איכא למיפרך כדאמרן וכאן גלה לך הכתוב שלא באה גזירה שוה להכי. כך נראה לי.

דף מב - א

אידי ואידי רבנן הא דאמר כולו הא דאמר חצי חצי. פירש רש"י ז"ל בשטר האחר כתב חצי נכסי נתונים לך וכן כתב לחבירו בשטר השני לפיכך לא קנו דהוה ליה בכל חד שחרר חציו והניח חציו ולא מיבעיא כתב ומסר לזה והדר מסר לזה דלא קנו דכי מסר לקמא שייר פלגיה ולא קנה וכן לשני אלא אפילו מסר לשניהם כאחד לא קנו דכיון דחצי נכסיו כתב בכל אחד דילמא חד פלגא הוא דכתב לתרווייהו ואיכא שיור עד כאן. והקשו עליו בתוספות דהא בברייתא קתני כל נכסי נתונין לפלוני ופלוני עבדי לא קנו אלמא האי חצי דקאמר על כרחין בשמפורש וניכר בשטר שאותו חצי שנותן לזה אינו אותו שנותן לשני שהרי בין שניהן הוא נותן כל נכסיו ועוד דלא משמע דמשום ספיקא דלישנא הוא, וכן הקשה עליו הרמב"ן נ"ר דאילו בדיני ממונות אם כתב חצי שדה לפלוני וחצי שדה לפלוני מי לא קנו כולה בין שניהן. ורש"י ז"ל פירש דאפילו מפרש בהדיא חצי האחר לפלוני עבדי קאמר ורבא לטעמיה דסבירא ליה דכל שבזה אחר זה לא קנה בבת אחת לא קנה כדאיתא במסכת עירובין ובקדושין, ובודאי אם אמר היום חצי נכסי לראובן עבדי לא קנה וכשאמר למחר חצי נכסי לשמעון עבדי לא קנה דהא שייר בכל חד וחד וקיימא לן דאפילו כתב כל נכסיו לעבדו ושייר קרקע כל שהו אף עצמו לא קנה כל שכן הכא, והילכך בבת אחת כגון שכתב כל נכסי נתונין לפלוני ופלוני עבדי אף עצמן לא קנו לפי שלא הקנה לזה אלא חציו ולזה חציו, ואינו דומה לשחרר חציו ונתן חציו, דהתם בששחרר חציו ונתן חציו לאחר שאין ידו כידו, אבל הכא אותו חצי שלא שחרר לא נתנו אלא לעבדו השני ויד העבד השני כיד רבו, וכן השני, והילכך אף עצמן לא קנו ואפילו זיכה לשניהן בבת אחת כדאמרינן דרבא לטעמיה דכל שבזה אחר זה לא קנה בבת אחת לא קנה. אבל בשאמר כולו כלומר שכתב כל נכסי נתונין לראובן עבדי וכן כתב לשני וזיכה לשניהם בבת אחת קנו נכסים וקנו עצמן ומשחררין זה את זה דהשתא אילו כתב וזיכה לזה זכה בכל הנכסים וקנה עצמו בן חורין דקיימא לן הכותב כל נכסיו לעבדו יצא לחירות אבל עכשיו שזיכה לשניהם יחד לא הוברר הדבר מי מהם קנה לפיכך הוי דינא דיחלוקו שניהם בנכסים וישחררו זה את זה, ולעולם שחרר חציו ומכר חציו לאחר בבת אחת כיון שבזה אחר זה ישנו שאם מכר חציו ואחר כך שחרר חציו יצא לחריות אף בבת אחת ישנו אפילו לרבנן שאם שחרר חציו ומכר חציו יצא לחירות.

והרמב"ן נ"ר פירש דכשאמר חצי חצי משום הכי לא קנו שאין עצמו בכלל חצי נכסים לפי שהנותן חצי נכסיו לחבירו אינו נוטל חצי בכל כלי וכלי ולא בכל שדה ושדה אלא שמין את הנכסים ונוטל חציין ונוטל כחוש, הילכך זה שכתב לו רבו חצי נכסים אין עצמו בכלל אותו חצי והילכך לא עשה ולא כלום, עד כאן. וצריך להתיישב בדבר.

נגחו שור יום של רבו לרבו יום של עצמו לעצמו. לכאורה משמע דנסיב לה אליבא דמשנה ראשונה דקתני עובד את רבו יום אחד ואת עצמו יום אחד, דאילו למשנה אחרונה כיון שכופין את רבו אפילו בעוד שלא כפו אותו אינו עובדו ומעשה ידיו לעצמו הן, וכדאיתא בסמוך בבעיא דמעוכב גט שחרור יש לו קנס אלא דאיכא לאוקמה אפילו למשנה אחרונה ובעבד של קטן דלאו בר כפיה הוא וכגון דנפל קמיה בירושה דלית ביה הערמה כעובדא דלעיל דעובד את רבו יום אחד ואת עצמו יום אחד אפילו למשנה אחרונה אי נמי בקטנה דליכא משום ישוב העולם דלא מיפקדא אפריה ורביה.

נותן חצי קנס לרבו וחצי כופר ליורשיו. ולא דמי שור של שני שותפין דלא משלם כופר דכופר אחד אמר רחמנא ולא חצי כופר דהכא שאני דכיון שאינו בן חורין אלא חציו וצד חרות שבו הוא שמשלם כופר שלם הוא אלא שכופרו פחות משאר עבדים משום צד עבדות שבו אבל בשור של שני שותפים כיצד משלם ישלם זה כופר וזה כופר כופר אחד אמר רחמנא ולא שני כופרין, לישלם האי חצי כופר והאי חצי כופר כופר אחד אמר רחמנא ולא חצי כופר.

דף מב - ב

איבעיא להו מעוכב גט שחרור יש לו קנס או אין לו קנס כסף שלשים שקלים יתן לאדוניו אמר רחמנא והאי לאו אדון הוא. הקשו בתוספות דהכא מספקא להו אי אי קריה ליה אדון והתם בחגיגה פרק קמא [ב, א] פשיטא להו למשנה אחרונה דלאו אדון הוא דתנן התם הכל חייבין בראיה חוץ מנשים ועבדים וקא מפרש טעמא דעבדים דכתיב את פני האדון ה' מי שאין לו אדון אלא ה' יצא זה שיש לו אדון ותנן התם הכל חייבין בראיה ואמרינן הכל לאתויי מאי לאתויי מי שחציו עבד וחציו בן חורין. ופרכינן והא אמר רבינא מי שחציו עבד וחציו בן חורין פטור מן הראיה ומשני כאן במשנה ראשונה כאן במשנה אחרונה, אלמא למשנה אחרונה חייב דלא קריה ליה אדון ואין לו אדון אלא ה'. ותירצו דהתם היינו טעמא משום דלמשנה אחרונה מעשה ידיו לעצמו והילכך לגבי עליית הרגל באדון שמעשה ידיו שלו תליא מילתא דטעמיה דמילתא דהקפידה תורה באדון כדי שלא יעכבהו מלעלות מפני בטול מלאכתו והילכך מי שחציו עבד אין רבו מעכבו משום מעשה ידיו דאינו אלא לעצמו, אבל הכא לגבי קנס שמא אף על פי שאין לו במעשה ידיו כלום כלומר למשנה אחרונה אדון קריא ליה.

הא דאמרינן: יוצא בשינו ונותן דמי עינו. איכא דקשיא ליה והלא קנס הוא זה וקנס אינו זוכה בו אלא משעת העמדה בדין כדתנן בנדה עד שלא עמדה בדין פטור, ואיכא למימר דהכא בשהפיל את שינו ועמד בדין ואחר כך סימא את עינו, ומיהו לישנא לא משמע הכי אלא הפיל את שינו ומיד סימא את עינו קאמר. ויש מפרשים דאף על גב דלא הוי ממון להורישו לבניו או לזכות בו בממון [בנדפס: שהוא] שברשות אחרים מכל מקום בשעמד בדין לבסוף אגלאי מילתא למפרע דמשעה ראשונה זכה בעצמו ויצא לחירות אלא שעדיין מעוכב גט שחרור הוא.

איבעיא להו עבד שמכרו רבו לקנס מכור או אינו מכור תיבעי לרבי מאיר תיבעי לרבנן, תיבעי לרבי מאיר עד כאן לא קאמר רבי מאיר אדם מקנה דבר שלא בא לעולם אלא כגון פירות דקל דעבידי דאתו וכו'. תימה מאי קמיבעיא ליה, דהא פשיטא דמוכר דקל לפירותיו אפילו לרבנן קנה ומוכר עבד לקנס כמוכר דקל לפירותיו דמי, ומאי האי נמי דקאמר תיבעי לרבי מאיר עד כאן לא קאמר רבי מאיר אלא כגון פירות דקל דעבידי דאתו אבל הכא מי יימר דתנגח, דבמוכר גוף לפירותיו לא אשכחן דנבעי מידי דעביד דאתי. וכתב הרמב"ן נ"ר דהכי מיבעי לה מי אמרינן כמוכר דמים בלבד הוא ולא קני אפילו לרבי מאיר דלא אמר רבי מאיר בדבר שלא בא לעולם כלל דקני אלא בכעין פלוגתא דרב נחמן ורב הונא דפליגי בפירות דקל. ולא דמי אומר לאשה הרי את מקודשת לי לאחר שתתגרשי לאחר שתשתחררי דהתם הגוף בעולם ואף על גב דלא עביד דאתי קנה, אלא דמי לדבר שאינו בעולם כלל דלאו פירות דגופיה קא מזבין דליקני במשיכה דגופיה, או דילמא הרי הוא כמוכר גוף לפירות דכשבאו לעולם קנה ואפילו לרבנן, והרי הוא כמוכר שפחה לעובריה שקנה מעכשיו, ולא דמי לא למוכר פירות דקל ולא לאומר לאשה הרי את מקודשת לי לאחר שתתגרשי דהתם לא קנה לרבנן אף על גב דקאי איש וקאי אשה, אלא למוכר שדהו לפירות דמי או למוכר שפחה לעובריה דמי, עד כאן.

ולכאורה משמע דכי מהדרינן בריש פרק המפקיד [לג, ב] אטעמא דמתניתין דקתני למי הוא משלם למי שהפקדון אצלו ופרישנא טעמא משום דבעל הבית מקנה ליה כפילא ואתקיף עלה רמי בר חמא והא אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם ואפילו לרבי מאיר דאמר אדם מקנה דבר שלא בא לעולם וכו' ודחיק רבי זירא ומוקי לה דנעשה כאומר לו לכשתגנב פרתי ותרצה ותשלמני הרי פרתי קנויה לך מעכשיו חוץ מגיזותיה וולדותיה, ורבא דחיק ומוקי לה דנעשה כאומר לו לכשתנב פרתי ותרצה ותשלמני סמוך לגניבתה קניה לך, ולא מוקמינן לה בטעמא רויחא דנעשה כאומר לו לכשתגנב פרתי תרצה ותשלמני פרתי קנויה לך מעכשיו לכפיליה, ותו ליכא לאקשויי אי הכי אפילו גיזותיה וולדותיה, דהא לא אקני ליה ניהליה אלא לכפילא לבד, נראה דמהאי טעמא הוא משום דאי אפשר לו להקנות כפיליה משום דלאו פירות דגופה נינהו ובמשיכתה של פרה לא קנה לה כפילא, דלא דמי לפירות דקל דמגופיה נינהו ובחזקת חדקל קני להו לפירי דעבידי דאתו מיניה, אלא דקשיא לי דהא מוכר חורבה לאוירא קנה אוירא אף על גב דאוירא לאו פירי דחורבה נינהו ואפילו הכי קני ליה אגב חורבה, וכדגרסינן בירושלמי בפרק חזקת הבתים, תני המוכר עוברי בהמתו לחברו לא עשה כלום המוכר מעשרות שדהו לחברו לא עשה כלום המוכר ולדי שפחתו לחברו לא עשה כלום המוכר אויר חורבתו לחברו לא עשה כלום, אלא מוכר לו בהמה ומשייר עובריה מוכר שדה ומשייר מעשרותיו מוכר שפחה ומשייר ולדותיה מוכר חורבה ומשייר אוירה [בנדפס: וטעמא דמילתא דמוכר אויר חורבתו דלא עשה כלום ויכול לשייר אויר חרבתו דכל המשייר בעין יפה משייר והוי ליה כמשייר חורבה לאוירה וכאותה שאמרו בפרק מי שמת אמר רבא אמר רב נחמן אם תרצה לומר דקל לאחר ופירותיו לאחר לא שייר מקום פירי דקל לאחר ופירותיו לעצמו שייר מקום פירי דכל דמשייר בעין יפה משייר, אלמא המוכר חורבה לאוירה קנה]. ואולי נאמר דאויר החורבה הרי הוא כאחת מחלקי החורבה, וכבר הארכתי יותר מזה בכתובות בסוף המסכתא. ובתוספות פירשו כאן דכל היכי דאיכא תרי מי יימר קיל טפי מפירות דקל ואפילו לרבי מאיר כדהכא וכל שכן כההוא דריש פרק המפקיד [לג, ב] דאיכא תלתא מי יימר.

דף מג - א

אבל הכא הא קאי שור וקאי עבד. קשיא לי כי קאי שור וקאי עבד מאי הוי מכל מקום הקנס שמוכר לו איננו, ובפירות דקל נמי האי [הא] קאי דקל והאי [והא] קאי קרקע שמגדלין את הפירות, ועדיפי מהני דהנך עבידי לגדל פירות ופליגי, ועוד האומר לחברו שדה זו לכשאקחנה קנויה לך מעכשיו לרבי מאי קנה לרבנן לא קנה כדאיתא בפרק קמא במציעא, ואף על גב דקאי שדה וקאי מוכר וקאי לוקח, בבבא [ובבבא] בתרא [מט, א] גבי הקדישן ריקנין ונתמלאו ואוקימנא לרבי מאיר דהקדיש שובך ויונים הבאין דרך שובכו לשובך, ואי הכי לרבנן אין מועלין בהן אף על גב דקאי שורך וקאי יונים ויש לומר דשאני הכא דמכר העבד לקנסיו, אבל מוכר קנסי עבדו פשיטא לי דלא עשה ולא כלום ואפילו לרבי מאיר וכל שכן לרבנן דלא אמרינן בכי הא הא קאי עבד והא קאי שור, אלא דאכתי לא ניחא לי דאי משום הא משום דמספקא ליה אי הוי כמוכר דקל לפירות או לא ואף על גב דאין הקנסים יוצאין מגופו, אם כן לא הוה ליה למימר טעמא לרבנן משום דקאי שור וקאי עבד אלא הכי הוה ליה למימר תיבעי לרבנן התם הוא דלא אקני ליה דקל לפירות, אבל הכא אקני ליה עבד לקנסיו. עוד קשיא לי אשמעתין דכל שמכר העבד לקנסיו אמאי לא אמרינן דאפילו לרבנן קנה וטעמא דגוף העבד מכר לכשינגחנו השור ועשאו שותף עמו כעבד שיהא שלו ממש לענין קנסיו, ולשאר דברים כגון למלאכתו לעמוד לפניו יהיה של חברו דאטו שותפין שקנו עבד והתנו ביניהן כך מי לא הוה קנסיו לשותף זה ומאי שנא הא, והכי נמי קשיא לי בההיא דהמפקיד [לג, ב] אמאי לא העמידה בכך והוה ליה כמקנה לו הפרה לענין כפילא. וצריך לעיין.

מי איכא עבדא דלא מזדבן לקנסא. ואם תאמר מכל מקום הרי הוא יכול למכרו לגמרי ושוה כסף מחמת קנסיו. יש לומר דבשלמא אי מזדבן לקנס איכא טובא דזבני בכל דהו מחמת קנס אבל אי לא מזדבן לקנס לגמרי לא זבני ליה דהא לא שוה לחם כריסיה ולהניחו למות ברעב פגם הוא לו.

ואוקימנא בטריפה ומוכה שחין. ותמיה לי אמאי לא אמר ליה ולטעמיך מי איכא עבדא דלא מזדבן שעה אחת סמוך לנגיחתו והוא קנסא לדידיה, וניחא לי דאין הכי נמי דהוה ליה למימר הכי אלא דלא חש. וטובא איכא בגמרא דמצי למימר ולטעמך ולא אמר, וקושטא דמילתא קא מתרץ ליה דעל כרחין בטריפה ומוכה שחין אית לך לאוקמה לההיא דאי לא הא שוה כסף שהרי שוה פרוטה למכרו ולומר לו לכשינגח עבדי הרי הוא מכור לך מעכשיו ולשעה אחת סמוך נגיחתו. כך נראה לי.

אלא אמר רבא ראוי ליטול ואין לו. איכא למידק דהא אמרינן ביבמות פרק החולץ [מה, ב] מי שחציו עבד וחציו בן חורין שקדש בת ישראל הולד אין לו תקנה משום דאתי צד עבדות ומשתמש באשת איש כלומר דנפשיה והוי ממזר אלמא תפסו בה קדושי, וראיתי בנימוקי הרמב"ן ז"ל דאינה קושיא, דהתם מעיקרא קא סלקא דעתך הכי אבל הא אסיקנא התם בשבא על אשת איש דעלמא דאתי צד חרות ומשתמש באשת איש, אבל לעולם אימא לך אין קדושיו קדושין, ואתי מסקנא דהתם כמסקנא דהכא. ודקא סלקא דעתך מעיקרא [בנדפס: דהתם] כדקא סלקא דעתך דהכא. ואינו מחוור בעיני, דמכל מקום אפילו למסקנא דהתם על כרחין אית לן למימר דקידושיו קידושין דאי לא אף הוא אינו עושה ממזר למאן דאמר נכרי ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר, וכדאמרינן התם למאן דמכשר מכשר אפילו באשת איש וקא מפרש טעמא משום דממזר מאשת אב גמרינן ליה וכאשת אב מה אשת אב שאין לו בה קידושין אבל בעלמא יש לו קידושין יצא נכרי ועבד דאפילו בעלמא אין להן קידושין, והילכך כשתמצא לומר דמי שחציו עבד וחציו בן חורין אין קידושיו קידושין אפילו כשבא על אשת איש דעלמא אין הולד ממזר, וגירסא אחרת יש שם משמיה דרב האי גאון ז"ל באשת אב מה אשת אב שזרעו מיוחס אחריו אף כל שזרעו מיוחס אחריו יצא נכרי ועבד שאין זרעו מיוחס אחריו, ואפילו ללשון זה לכשתמצא לומר שאין קידושיו קידושין אין זרעו מיוחס אחריו וכדאמרינן נמי הכא יורשין מנא ליה, אלא רבא דהכא דיחויא בעלמא הוא דקא דחי, וקושטא דמילתא קדושיו קידושין, ויורשיו יורשיו ממש, וכן פירשו בתוספות.

מאי מאורסת מיוחדת. פירוש מיוחדת בקדושין אף על פי שאינן קידושין כלל לתנא דבי רבי ישמעאל אם קדשה ישראל, ואפילו בשקדשה עבד עברי אינן קדושין גמורין, מכל מקום יחיד עושה להתחייב הבא עליה באשם, והיינו דקרי לה מאורסת אבל מיוחדת ביחוד בעלמא לאו כלום הוא, דע לך מדאמרינן בסמוך לתנא דבי רבי ישמעאל דאמר מאי מאורסת מיוחדת, הכי נמי דאי חופשה יומתו אלא מאי אית לך למימר שחזרה ונתקדשה לאחר שחופשה, ואי מיוחדת בלא קדושין קאמר אף כשעשה בה לאחר שחרור מעשה זה כלומר יחוד בעלמא מי יומתו, וקרא הכי קאמר לא יומתו מפני שמעשה זה שעשה בההעבד העברי לא עשאו אלא קודם שחופשה הא עשאו לאחר שחופשה יומתו, אלא ודאי כדאמרן. כך נראה לי.

דף מג - ב

לכשתברח ממנו אין לי עסק בך. ואף על גב דתניא האומר לחברו דין ודברים אין לי על שדה זו ואין לי עסק בה וידי מסולקות ממנה לא אמר ולא כלום, היינו טעמא משום דלשון זה משמע אין לי עסק בו אלא יהא לעצמו, והילכך לגבי עבד דיש לו יד לזכות בעצמו מהנה [בנדפס: מהני], לגבי שדה לא מהנה ולא אמר כלום.

הא לגופא הא לפירא. פירש רש"י ז"ל גבי עבד דאמר ליה השתמש בו מעכשיו ואם לא פרעתיך עד יום פלוני יהא גופו שלך הילכך כיון שזלזל בתקנת חכמים קנסינן ליה ויצא לחירות, אבל גבי שדה דאמר לפירא אם לא פרעתיך מכאן ועד יום פלוני אכול פירותיו כל זמן שמעותיך בידי והילכך לא מיבעיא לא מטא זמניה אלא אפילו מטא זמניה נמי פטורה מן המעשה דהא אינה של ישראל. ואינו מחוור, דאם כן אמאי נקטי לא מטא זמניה דמשמע דטעמא משום דלא מטא זמניה אדרבה הוה ליה למימר בין מטא זמניה בין לא מטא זמניה, דבעבד אפילו לא מטא זמניה יצא לחירות וכל שכן בדמטא, ולגבי שדה אפילו מטא אינה כשל ישראל ופטורה מן המעשר וכל שכן בדלא מטא. ובתוספות פירשו גבי עבד אפילו לא מטא זמניה היינו טעמא משום דגופיה בבית נכרי ומיד הוא מופקע מן המצות, והא דשדה היינו טעמא דלא חשבינן כשל ישראל לענין מעשר משום דקרקע במקומה עומדת ואינה ברשותו אלא לפירא כל היכא דלא מטא זמניה.

דף מד - א

ואיבעית אימא בשלוה על מנת למשכנו ולא משכנו. פירש לעולם בדמטא זמניה ודאמרינן מעיקרא ודקא קשיא לך מטא זמניה צריכא למימר, הכא בשלוה על מנת למשכנו ולא משכנו. וקא משמע לן שאף על פי שלא משכנו עדיין ואינו מופקע ממצות, מכל מקום כיון דבידו של נכרי למשכנו עכשיו וכשיחפוץ למשכנו ימשכנו ולא חשש זה לפרוע חובו קודם שיגיע זמנו הרי הוא כאילו משכנו והפקיעו ממצות. כך פירשו בתוספות. ועיקר.

המוכר עבדו להפרהנג נכרי יצא לחירות. פירש רש"י ז"ל שלקחו באנפרות שהיה מעליל עליו. ואינו מחוור, דלא אתי ביה שפיר לשון מכירה, ועוד מאי קא מדמה ליה בסמוך למכירת שלשים יום. ולפיכך פירשו בתוספות שהפרהנג נותן לו דמים אלא שלוקחו בדמיו בהכרח ודרכן להשתשמ בהן למלאכתן ולקצת ירחין אחר שמשלימין מלאכתן מחזירין אותו ולוקחין דמיו והילכך דומה לגבאו בחובו ומכירת שלשים, והיינו נמי דקאמר היה לו לפייס דכיון שאינו לוקחו אלא בדמיו מצוי הוא להתפייס בכל שהוא ולוקח לו [בנדפס: ממקום אחר].

ומעלה בערכאות שלהן. פירש רש"י ז"ל אף על פי שנראה כמחשיב תורתם. ואינו נראה, דהא דתנן כל השטרות העולות בערכאות של נכרים כשרין לא שנא לכתחילה ולא שנא דיעבד. ורבינו תם ז"ל פירש אף על פי שנראה כמקיים המקח לרצונו.

דוקא או לאו דוקא. פירש רש"י ז"ל מאה דוקא או דילמא פחות מכאן ומאה גוזמא. ואינו נראה, דאי לאו דוקא אם כן לא ידעינן שיעורא כלל. ועוד דאידך דבסמוך על כרחין לאו בהכי פירושיה אלא אי דוקא עד עשרה ולא יותר או דילמא אפילו יותר, ורש"י ז"ל כן פירש, ולפיכך פירשו בתוספות הא דהכא נמי דכותה כלומר דוקא מאה ולא יותר או דילמא לאו דוקא אלא אפילו יותר ממאה, ואתיא למיפשטה מדרבי שמעון בן לקיש דאמר המוכר בהמה גסה לנכרי קונסין אותו עד עשרה בדמיה, וקסלקא דעתיה דעבד ובהמה חד דינא אית להו ואפילו הכי קתני עד עשרה בדמיה אלמא עשרה לאו דוקא אלא אפילו יותר על עשרה עד מאה כעבד, הילכך מאה נמי דקתני גבי עבד לאו דוקא אלא אפילו יותר ממאה.

דף מד - ב

המוכר עבדו בחוץ לארץ יצא לחירות. איכא למידק אמאי יצא לחירות דהאי [בנדפס: דהא] אי לא בעי למיפק בתריה לא נפיק כדתנן בפרק בתרא דכתובות ואין הכל מוציאין ואמרינן עלה בגמרא לאיתויי מאי לאיתויי עבד עברי שברח מחוץ לארץ לארץ דאמרינן לה זיל זבניה וכל שכן זה שהוא דר בארץ שאין מוציאין ואם יצא מרצונו הוא אבד את זכותו כדאיתא בסמוך. ויש לומר דקנסוה חכמים שמא ישדלהו רבו שני בדברים לצאת אחריו ויצא. מיהו במשדל עבדו לצאת אחריו לדעת ויצא אין קונסים אותו דכל כך לא קנסו, שאפילו ישראל גמור שיוצא אין מעכבין בידו ואין קונסין אותו.

או דילמא כיון דלא קני ליה לגופיה כדידיה דמי. פירש רש"י ז"ל דאי מאית או מגרש לה הדרי לה. ואיכא למידק דהשתא למאן דאמר הדין עמו אמרינן דלא הדרי לה אם רצה הבעל ליתן דמיה [בנדפס: יתן]. ויש לומר דהכי קאמר כיון דמסתמא לגבותן היא הן עומדין ובדאיתנהו אין לה תביעה אלא עליהן במספיקין ולא קרו להו צאן ברזל אלא משום דמקבל ליה יוקרא וזולא כדאיתא בפרק איזהו נשך ואינן לחלוטין דבעל דאם מת אינן נעשים מטלטלין אצל בניו, ומיהו למאן דאמר הדין עמו יוצאין הן בשן ועין לאיש וכמאן דקנו ליה דמו ומפקיע שחרורו מיד שעבוד האשה, ואין יוצאין לאשה משום דאלמוה רבנן לשעבודא דבעל דאפילו עבדי מלוג לא נפקי לה, הרמב"ן זצ"ל.

אמר רב יוסף ניחזי אנן וכדתניא עבד שמכרו רבו לחוצה לארץ יצא לחירות וצריך גט שחרור מרבו שני. קשיא לי ומאי קושיא והלא מכור הוא דבר תורה ואף על גב דקנסו חכמים למהדר זביני מכל מקום כיון דעבד של שני הוא דבר תורה לא סגיא בלא גט שחרור משני דאיסורא דאורייתא היא. וניחא לי, דעיקר דוקיא מדקתני משני ולא קתני משניהם, דאי הדרי אף מראשון צריך כדי שלא ימצאנו בשוק ויאמר לו עבדי אתה, אי נמי יש לומר דאי הדרי זביני כי מהדר ליה הוה ליה כמוכרו לו במעות שהוא מחזיר לו, ומראשון דוקא הוא צריך ולא משני.

דף מה - א

ואי מדשמואל ממאי דאינה מכורה ומעות חוזרין דילמא אינה מכורה ומעות מתנה נינהו מידי דהוה אמקדש אחותו. ואם תאמר השתא מהא דאמרינן אינה מכורה ומעות חוזרין דילמא תיקשי דשמואל אדשמואל דמאי שנא ממקדש אחותו ויש לומר דשאני התם דכל אדם יודע שאין קדושין תופסין באחותו וגמר ונתן לשום מתנה, אבל הכא לא כולי עלמא דינא גמירי, אי נמי דילמא טעי בדרך וסבור שהיא מכורה וחוזרת וכשתמצא לומר דאינה מכורה כשמואל מעות נמי חוזרין, ואי לא מפקענא ליה מיניך לאו לגמרי קאמר דמפקע לה דלא אמרו אלא שאין מוסרין אותו לרבו להוציאו הא בארץ משתעבד בו או מוכרו לאחרים אלא דמפקענה ליה דכל שאין אתה עולה כאן לא תשתעבד בו ונמצא שאין לך לא דמיו ולא עבודתו.

משום דוחקא דצבורא או דילמא משום דלא לגרבו ולייתי [בכת"י: ניגרו וניתני] טפי. ונפקא מינה היכא דאיכא איניש דבעי למיפרקיה ביתר מכדי דמיו, כי הא דלוי בר דרגא, וסלקא בתיקו. ואיכא למידק אמאי לא פשטא מדתניא פרק נערה שנתפתתה נשבית והיו מבקשים עד עשרה בדמיה פעם ראשונה פודה מכאן ואילך רצה פודה רצה אינה פודה, אלמא משום דוחקא דצבורא הוא, ותירצו בתוספות דכל שפודה עצמו משל עצמו לא צריכא דלא אסרו כולי האי. וברתיה דלוי בר דרגא כאחר דמיא שאינה נפדית משל עצמה אלא משל אם, אבל ההיא דפעם ראשונה פודה משל עצמה [בנדפס: בעל] דמתנאי כתובה הוא חייב לה, משום פירות דנכסי מלוג דידה. ויש מקשים אדרבה נפשוט מדרבן שמעון בן גמליאל דהתם דמשום דלא ניגרו בהוא הוא, דקתני רבן שמעון בן גמליאל אמר אין פודים את השבויין יותר מכדי דמיהן מפני תקון העולם, ואסיקנא התם אפילו היתה כתובתה יותר על פרקונה. וכי תימא משום דפליגי רבנן עליה, הוה לן למימר הכא תנאי היא. ויש לומר דהתם פליגי בטעמא תנא קמא סבר משום דוחקא דצבורא ורבן שמעון בן גמליאל סבר משום דלא ניגרו, והכא בעי כמאן. ואינו מחוור בעיני, דאם איתא מאי קאמר התם רבן שמעון בן גמליאל אין פודין את השבויין יתר על כדי דמיהן מפני תיקון העולם. דהא תנא קמא נמי תיקון העולם אית ליה אלא דמסבר סברי דתיקון העולם היינו משום דוחקא דצבורא ואי רבן שמעון בן גמליאל פליג עליה בטעמא בהדיא הוה ליה למיתני אף בזה יש מפני תקון העולם, אלא ודאי משמע דרבן שמעון בן גמליאל הוא דאית ליה תיקון העולם ולא תנא קמא וסתמא דמתניתין דהכא רבן שמעון בן גמליאל היא וקיימא לן כותיה דסתם מתניתין תני כותיה. אי נמי איכא למימר דסתמא דמתניתין דהכא סתמא דרבים היא, ותדע לך מדפליג רבן שמעון בן גמליאל דאין מבריחין את השבויין שמע מינה רישא לאו פלוגתא דרבן שמעון בן גמליאל ורבנן היא וסתמא דהכא אפילו רבנן דאין מבריחין את השבויים מודין בה. ואתיא דלא כתנא קמא דברייתא דכתובות דתנא קמא דהתם לית לה תיקון העולם. וכן נראה מדברי הרב אלפאסי ז"ל שפסק שם כרבן שמעון בן גמליאל וכאן כתבה למשנתנו סתם ולא הביא בעיא דהכא דמהתם שמעינה לה דאשם דלא ניגרו וליתו הוא והא דלא פשטוה הכא מהתם דכותה איכא בתלמודא דקאי הכא בתיקו ומפשטא בדוכתא אחרינא, וחדא מינייהו לעיל דאיבעי לן מעוכב גט שחרור אוכל בתרומה [בנדפס: או לא ולא איפשיטא הכא ובכריתות פרק אשם תלוי אמרו מעוכב גט שחרור אוכל בתרומה] וגרסינן בירושלמי אין פודין את השבויים מפני תיקון העולם דלא ליגרו שבויי ומיתו. והא דאמרינן לקמן ברבי יהושע בן חנניה שפדה אותו תינוק בכרך גדול שברומי בממון גדול יש לומר רבי יהושע דעבד לגרמיה הוא דעבד ודילמה הוא ניהו דפליג עליה דרבן שמעון בן גמליאל בההיא דכתובות, ואי נמי יש לומר טעמא משום דחזה ביה דהוי צורבא מרבנן ולא אמרו בתלמיד חכם שאין פודין אותו אלא בדמיו, דתלמיד חכם שמת אין לו תמורתו והילכך פודין אותו עד עשרה בדמיו.

דף מה - ב

מתני': המוציא את אשתו משום נדר לא יחזיר משום שם רע לא יחזיר. בגמרא איכא תרי לישני בטעמא דהא מתניתין חד מפרש לה מתניתין משום קלקולא וחד מפרש לה משום פריצותא. רבי יהודה אמר כל נדר שידעו ו הרבים לא יחזיר. פירש דרבי יהודה סבר כל נדר שהודר ברבים אין לו הפרה כדאיתא בגמרא ולפיכך לא יחזיר, דרבי יהודה אית ליה דטעמא משום פריצותא וכל שנדרה נדר שאין לו הפרה איכא פריצותא, ולפיכך לא יחזיר משום ונוסדו [בנדפס: ונוסרו] כל הנשים. אבל שלא ידעו בו רבים אין בו פריצות כל כך ומחזיר שאין צריך חקיקת תם כגון נדרים שיש בהן ענוי נפש או דברים שבינו לבינה וחזר דאינו יכול לקלקלה דכולי עלמא יודעין שיש מפירין, ועוד שאינה צריכה פתחים ולא חרטה, וכן נראה שהשיבו בירושלמי, ובתוספות פירשו שאין צריך חקירת חכם אפילו בשאר נדרים ובתולה בדבר כגון שנדרה את שהכה את בנה או שגנב את כיסה דכולי עלמא ידעי שאינו נדר בשנמצא שלא גנב ולא הכה והיה לו להמתין עד שיתברר וכל שלא המתין איגלאי מילתא דלא מחמת כן גירש אלא עילה מצא לגרש דתניא בתוספתא איזהו נדר שאין צריך חקירת חכם אמר קונם אשתי נהנית לי שגנבה את כוסי והכתה את בני ונודע שלא הכתו ושלא גנבה, ונראה דלישנא דתוספתא הכא לאו דוקא קונם אשתי נהנית לי דהא אמרינן דבנדה הוא לכולי עלמא יחזיר ומילתא פשיטא היא וכדאמרינן עלה בגמרא פשיטא אלמא ליכא מאן דפליג וליכא דוכתא לפלוגתא בכי הא אלא קונם שאין הבעל נהנה לי שגנב את כיסי ושהכה את בני קאמר ומשום דעיקריה דהאי נדר בהאי לישנא קאמר ליה בנדרים בפירושא דארבעה נדרים התירו חכמים הביאו כאן בהאי לישנא, והכא לאו דוקא. כן נראה לי.

רבי אליעזר אמר לא אסרו זה אלא מפני זה. פירוש רבי אלעזר לית ליה טעמא דפריצות אלא משום קלקול וכל שצריך חקירת חכמים אינו יכול לקלקלה דאנן סהדי דאין אדם רוצה שתתבזה אשתו בבית דין כדאיתא בגמרא.

דף מו - א

ונמצא גט בטל ובניה ממזין. פירוש לאו בטל ממש קאמר דהא לאו תנאי גמור הוא וכי תימא מכל מקום גילוי הדעת יש וכל גילוי דעת כתנאי גמור הוא וכאותה שאמרו בקידושין פרק האומר [מט, ב] בההוא דזבין ארעא אדעתא למיסק לארץ ישראל וכדאמרינן נמי בזבין ולא איצטריכו לה זוזי, לא היא, דהא אמרינן לקמן מאן חכמים רבי מאיר היא דאמר בעינן תנאי כפול והכא במאי עסקינן בדלא כפליה לתנאיה, ואי משום גילוי הדעת קא אתית לה לא שייך ביה תנאי כפול, ועוד דאם תמצא לומר דאיכא או גילוי הדעת הראוי לבטל את הגט כי אמרינן ליה שאינו יכול להחזיר מאי הוי על כרחין כיון דהתנה או שגלה דעתו אם נמצאו דברים בדאין גט בטל ובניה ממזרין, ואי איהו שתיק אנן לא שתקינן, ואף על פי שרש"י ז"ל פירש דכיון דאמרינן ליה שאינו יכול להחזיר ומיהר וגירש ולא המתין עד שיבדוק שמע מינה בדעתו היה לגרש ועילה מצא, ואף בירושלמי כן אמרו, אפילו הכי אינו נראה שהרי כבר המתין ובדק ולא מצא ועד מתי ימתין, על כן פירשו בתוספות דלאו בטיל ממש קאמר אלא שחשו חכמים ללעז שמא יוציא עליה לעז לומר שבדעתו היה לתנאי גמור והא דתניא בברייתא נמצא גט בטל ובניה ממזרין לפי דבריו קאמר כלומר שהוא יוציא עליה לעז לומר שהגט בטל ובניה ממזרין וכל שאתה אומר לו שאינו יכול להחזיר אף הוא לא ישתדל להוציא עליה לעז שאינו מצוי לקלקלה אלא כל זמן שהוא חושב שתחזור לו, ואם תאמר אם כן ליכא קלקול לעולם בהא מכי נשאת לאחר אסורה לחזור לו. יש לומר שהוא סבור כל שאין הגט בטל אלא מחמת שנמצאו הדברים בדאין אף כשנשאה אנוסה היתה שסבורה שהיא מגורשת גמורה ואונס בישראל מישרא שרי.

והא דבעי רבי מאיר הכא תנאי כפול כדמוכח קמן גבי אילנות וכדאמרן, לא תנאי כפול גמור קאמר אלא כפל דברים בעלמא וכגון דאמר לה הוי יודעת שמשום שם רע אני מוציאך שאילו לא היה הנדר משם רע לא הייתי מוציאך וטעמא משום דרבי מאיר לית ליה מכלל לאו אתה שומע הן וכל שלא כפל דבריו לא שמעינן ממאי דקאמר לה משום נדר אני מוציאך שאילו לא היה הנדר נדר לא תצא ואפילו לעז ליכא אבל אם התנה תנאי גמור כגון דאמר לה על מנת שהנדר נדר ואם לא היה הנדר נדר לא יהא גט אף על פי שאמרנו לו לעולם אינך יכול להחזיר היה הגט בטל וכמו שאמרנו.

תניא כלישנא בתרא. איכא למידק מאי קא מהדר אלישני דמתנייתא דעלמא, הא במתניתין גופה פליגי בה דרבי יהודה על כרחין אית ליה משום פריצותא ורבי אלעזר אית ליה משום קלקול וכדפרישנא בפירושא דמתניתין. פירשו בתוספות דלפרושי לטעמיה דתנא קמא קא אתי משום דקתני משום שם רע לא יחזיר דלפי לשון ראשון משמע להו דטעמיה לאו משום פריצות דאם נמצאו הדברים בדאין מאי פריצות איכא מאי הוה לה למיעבד הלכך טעמא לאו משום פריצות אלא משום קלקול וכיון דטעמא דשם רע משום קלקול אף נדר נמי משום קלקול דתרווייהו מחד טעמא נינהו [בנדפס: והיינו דאמרינן הוי יודעת דמשום נדר אני מוציאך ומשום שם רע אני מוציאך דאלמא תרווייהו מחד טעמא נינהו]. וללישנא בתרא משמע להו דבשם רע ליכא קלקול דכל שמוציא את אשתו משם שם רע אפילו נמצאו הדברים בדאין לא יחזיר דמיגניא באפיה אלא משום פריצות והוא הטעם אף בנדר והיינו דקא מייתי הני ברייתא דקתני בהו משום שם רע דבהני פלוגתא דמתניתין לא איתפרשא פלוגתייהו אלא בנדר. עוד נראה לי דאי משום מתניתין לא בריר לן אי משום פריצות אי משום קלקול דרבי יהודה הא אמרינן לקמן דחייש לקלקול בשם רע אלא דבנדר לא שייך ביה קלקול לפום מאי דסבירא ליה. ואי אפשר דחייש לקול ולפירצות אם כן בשם רע לא איברירא לן מיניה אמאי לא יחזיר, ורבי אלעזר נמי אפשר דלא חייש לקלקול אלא לפריצות ובאין צריך חקירת חכם איכא פריצות טפי לפי שעשתה נדר שאינו נעקר לגמרי ואיכא עונש דאפשר דבעון נדרה זה ימותו בניו וכדאמרינן בעון נדרים בנים מתים, אבל בנדר שצריך חקירת חכם בדין היה שיחזור דמאי איכפת לה תלך אצל חכם ויתיר ונמצא נדר בטל מעיקרו ואין כאן עונש כלל, והכי נמי איתא בירושלמי דגרסינן התם דר' אלעזר בדין היה אפילו נדר שצריך חקירת חכם יחזיר מפני שהזקן עוקר הנדר מעיקרו מפני מה אסרו נדר שצריך חקירת חכם מפני נדר שאינו צריך חקירת חכם, עד כאן. ואף על פי שחולק בטעם זה על תלמוד שלנו מכל מקום כיון ש היה באפשר לפרש כן לא אפשר למידק מידי ממתניתין לפיכך הוצרך להביא מהני מתנייתא דמיפרשן בהדיא.

ורבנן מי חיילא שבועה עלייהו וכו'. ואיכא למידק לרבי יהודה היכי חיילא והא נשבע לבטל את המצוה דכתיב לא תחיה כל נשמה ורבנן נמי מאי איריא משום שבועות ושגגות תיפוק לה משום דאין נשבעין לבטל את המצוה. ויש לומר דבמדרש אמרו שלש שפרוזטמאות היה יהושע שולח הרוצה לפנות יפנה הרוצה להשלים ישלים הרוצה לעשות מלחמה יעשה וההיא אפילו בשבעת עממין היא שלא כדברי רש"י ז"ל, ואילו באו להשלים [בנדפס: פירש להתגייר]. ובתוספות הקשו שאין לומר כן דאילו עדיין לא נתגיירו שאם נתגיירו באותו העת למה היו רוצים להרגם ואפילו ליכא שבועה דהאט אמרינן לעיל יכל אפילו קבל שלא לעבוד עבודה זרה תלמוד לומר פן יחטיאו אותך לי, ואמרינן נמי בסוטה פרק אלו נאמרין [לה, ב] גמרא ששה שבטים עלו להר גריזים. רבי שמעון אומר אף על גבי סיד כתבוה כתבו להם למטה למען אשר לא ילמדו אתכם וגו' הא למדת שאם חזרו בתשובה מקבלין אותם אלא שמע מינה שהגבעונים עדיכין לא נתגיירו באותו העת. ואם כן אכתי איכא משום לא ישבו בארצך. ועוד יש להקשות לרבי יהדוה היאך חיילא שבועה דשבועת שגגות היתה ושפיר קאמרי ליה לרבנן [בנדפס: רבנן], ותירצו בתוספות דודאי אף רבי יהודה מודה בההיא שבועה דבגבעונים דלא חיילא כלל ומשום חלול השם הניחם ולא הרגום אלא מדכתיב כי נשבעו להם נשיאי העדה מוכח דמשום שהיתה ברבים נמנעו מלהרגם וטעמא דמהתם משמע שהגבעונים נתיראו שמא למחר כשיודע להן שרימו אותן יהרגום ולפיכך שאלום אי זו שבועה יש שאין לה היתר ואמרו להן שבועה שידעו בה הרבים ולפיכך אם יהרגום עתה אף על פי שלא חלה השבועה יש חילול בדבר שכן חשקו שמי לההיתר לעולם בשום ענין כמו שאמרו להם ואינן ודעין דמשום שהטעום לא חלה השקועה אבל רבנכן סוברין דלא היה כן דאף נדר שהודר ברבים יש לו הפרה והגבעונים עצמן יודעין שלא חלה השבועה שהרי כמו אוכן גדול מקל מקום נינעו להרגם משום קדושת השם לומר דאפילו כמה שאין שבועה אלא שהבטיחום מלהכ ם מקיימין להם וכן נראה ודאי מדקאמרינן רבנן מי חיילא שבועה עלייהו אלמא משמע דאין חילוק בדבר זה דאילו היה רבי יהודה סובר שלה שבועה עלייהו הכי הוה למימר ורבנן סברי לא חיילא שבועה עלייהו.

ורבי אלעזר סבר אין אדם רוצה שתתבזה אשתו בבית דין. נראה לי דהכי קאמר אין אדם רוצה שתתבזה אשתו שידעו בית דין בנדריה ואפילו לשלוח חטרתה לבית דין על ידי שליח דהא משמע בנדרים [ח, ב] דאשה עושה שליח לחרטת נדרה כדאיתא בעובדא דדביתהו דרבינא.

הכין איתא בנוסחא דוקאני: מאי תנא דקתני מעשה, ולא גרסינן מאן תנא. והכי פירושו מאי תנא לעיל שיביא עליו מעשה זה דררא לעיל לא איירי אלא בנדרה היא ומעשה זה אינו אלא בנדר הוא.

דף מו - ב

פשיטא מהו דתימא וכו'. איכא למידק ללישנא קמא דחייש לקלקולא מאי פשיטותא ואמאי לא גזרינן בהא נמי שמא ימצא פתח לנדרו ויאמר אילו הייתי יודע, וכי תימא קודם שיגרש יצא וישאל ויאמרו לו בית דין, אם כן אף אנו נאמר לרבי מאיר בשצריך חקירת חכם ולרבי אלעזר בשאינו צריך. ויש לומר דכולי עלמא ידעי שהנדרים נתרין על ידי הזקן ובחרטה או בפתחים ולפיכך כשנדר הוא סמיה בידיה הוא ילך אצל חכם ויתחרט או יבקש פתחים אבל בנדרה היא הוא דאיכא קלקול דכל שאינה הולכת לבית דין סבורה היא שאינה מתחרטת וגם היא יודעת בעצמה שאין לה שום פתח דנדרה נדר על כל צד ואדעתא דכולהו פתחים נדרה והילכך מצי לקלקולא בהאי. ולרבי אלעזר נמי דאיכא למיטעי נמי בנדר שאינו צריך חקירת חכם שיש כמה שאינן יודעין שיש מפירין בלא חרטה וכאותה ששנינו יודע אני שיש נדרים אבל איני יודע שיש מפירין.

מתני': המוציא את אשתו משום אילונית. פירוש שהוציאה בגט. ותדע לך מדקאמר רבי יהודה לא יחזור כי היכי דלא מצי לקלקלה ואי לא בגט הא קלקולה עמה. ואם תאמר וכיון שנמצאת אילונית אמאי צריכה והא אילונית אינה אשה ומקח טעות גמור הוא וכדתנן ביבמות פרק קמא [ב, א] וכולן שנמצאו אילונית צרותיהן מותרות, ואילו היתה צריכה גט ואפילו מדרבנן צרתה אסורה וחולצת ולא מתיבמת דכצרת עורה דמיא, ויש לומר דהכא לאו כאילונית גמורה אלא בשנולדו בה קצת סימני אילונית. ותדע לך מדתנן נשאת לאחר והיו לה בנים ואי אילונית גמורה היא דוכרנותא דלא ילדה והיינו דתניא בתוספתא רבי שמעון אומר נותן לה כתובה בחזקת שהיא כשרה. ואם תאמר אם כן לא יוציא בלא כתובה יש לומר שהיא מסופקת אם נשאת נשואין גמורין אם לאו אף היא אינה יכולה לתבוע כתובתה אבל כשנשאת לאחר וילדה איגלי מילתא דכתובה אית לה אלא דאמרינן לה שתיקותיך יפה מדיבוריך [בנדפס: ותמה אני על מה שפירש רש"י ז"ל משום אילונית ושלא הכיר בה כשנשאה ומכל מקום צריכא גט דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ובעל לשם קידושין על כרחה, ואם כן אין לך אילונית שיוצאה בלא גט ותיקשי לך ההיא דיבמות].

אמרין לה שתיקותיך יפה מדיבוריך. ומיהו אי שתקא איהי אנן נמי שתקינן ואי קשיא לך הא דאמרינן ביבמות בשילהי פרק הבא על יבמתו נשאת לרביעי והיו לה בנים מהו דליתבעה לשלישי, אמרינן לה שתיקותיך יפה מדיבוריך, ואקשינן ואי איהי שתקא אנן נמי מי שתקינן. הרב אלפאסי תירץ דהכא נמי היינו טעמא דאמרינן השתא הוא דבריאת וכדאמרינן התם. וליתה, דעקרות לעתים מתרפאות אבל אילונית אינה מתרפאת לעולם. אלא הכא היינו טעמא משום דכיון דאמרינן לא יחזיר אף הוא נותן גט גמור וכדאיתא בירושלמי, והא דאמרינן אמר לה שתיקותיך יפה מדיבורך בתביעת הכתובה קאמר כלומר על דעת שהנתבע ממני הכתובה לא גרשתיך, וכן פירש הר"א אבן בית דין ז"ל והר"ז הלוי ז"ל. אבל התם דלא תקנו לומר לו שלא יחזיר קא מקשינן אי איהי שתקא אנן היכי שתקינן דהא גט בטל ובניה ממזרין. ובתוספות גם כן פירשו שם באותה שביבמות דלאו למימרא דאנן לא שתקינן וגיטה בטל קאמר אלא לענין לעז קאמר, כלומר אנן מי שתקינא דאם איתא דמשתקינן לה אנן נמי הוה לן לתקוני שלא יחזיר כדי שלא יוכל לקלקלה בלעז. וביבמות כתבתי ענין אחר.

גמרא: דרבי יהודה אדרבה יהודה קשיא דרבנן אדרבנן לא קשיא. הא אתי כלישנא קמא, דאי ללישנא בתרא לא קשיא לרבנן דבשם רע או נדר איכא פריצות באילונית ליכא. ומכאן נראה דהילכתא כלישנא קמא דסוגיין כוותיה, ועל זה סמך הרב אלפאסי ז"ל לפסוק כלישנא קמא.

דף מז - א

מתני': הכי גרס רש"י זצ"ל: המוכר את שדהו לנכרי לוקח ומביא ביכורים. פירש מחייבין את המוכר ליקח ולהביא. ואינו מחוור, מדאמרינן בגמרא מפני תקון העולם אין הא מדאורייתא לא, אלמא יש קנין לנכרי להפקיע מידי מעשר. ואם איתא מאי קושיא לעולם אין קנין ומכל מקום לחייב את המוכר ליקח ולהביא הא ודאי לאו דאורייתא אלא מפני תקון העולם, אלא הכי גרסינן לוקח מביא ביכורים, ורבנו חננאל ז"ל גריס וחזר ישראל ולקחה ממנו לוקח מביא בכורים והכל עולה לענין אחד, וכן היא שנויה בתלמוד ירושלמי.

גמרא: אבל יש קנין לנכרי בארץ ישראל לחפור בה שיחין ומערות. כלומר שאינה כקנין פירות לבד שאינו יכול לחפור בה בורות שיחין ומערות, ואף הלוקח שדה בזמן שהיובל נוהג שאינו יכול לקלקלה ולחפור בה, אלא כקנין הגוף דמי ויכול לחפור בה וכאותה שאמרו בירושלמי דפירקין קנה שדה ביובל רבי איליא אומר קנה קרקע רבי אבא בר ממל אמר לא קנה קרקע מותיב רבי אבא בר ממל לרבי אילא על דעתך דתימר קנה קרקע ויחפור בה בורות שיחים ומערות אמר לה התורה [בנדפס: אמרה] ושב לאחוזתו בעיא.

דף מז - ב

טבל וחולין מעורבבין זה בזה. פירש רש"י ז"ל אין לך כל חטה וחטה שאין מחציתה טבל ומחציתה חולין ואם בא לתרום לעשר מיניה וביה מעשר משלם ונמצא מעשר מן החיוב שבו על החיוב שבו ומן הפטור שבו על הפטור שבו ואם בא לעשר עליו ממקום אחר מעשר כנגד מחציתו. והקשו עליו בתוספות דאם כן מאי קאמרינן לקמן [מח, א] אי לאו דאמר רבי יוחנן קנין פירות כקנין הגוף דמי לא מצא ידיו ורגליו בבית המדרש דאמר רבי אסא אמר רבי יוחנן האחין שחלקו לקוחות הן ומחזירין זה לזה ביובל, ולא משכחת לה דמייתי ביכורים אלא חד בר חד עד יהושע בן נון, ואם כדברי רש"י ז"ל אפילו לרבי יוחנן דאית ליה אין ברירה ולקוחת הוו ומחזירין ביובל מכל מקום חלק ירושתו יש לו בהן ומביא חלקו ואף לפי שהשאר הוו חולין הרי [בנדפס: הוא] יכול להקדיש וכדאיצטרכינן למימר לריש לקיש במוכר שדהו לפירות כדאיתא בפרק המוכר את הספינה. וכי תימא דהכא הכי קאמר לא משכחת דמייתי בכורים כהלכתן בלא הקדש, הא ליתא, דאם כן הוה ליה לפרושי הכין בהדיא ולא לימא לא משכחת דמייתי ביכורים דמשמע דלא משכחת דמייתי בכורים כלל, אלא שמע מינה דלמאן דאמר אין ברירה ולקוחות הן לא חשבינן לה במה שהגיע לחלקו עכשיו כיורש כלל לא בכולו ולא במחציתו. והכין נמי מוכח בבכורות בפרק יש בכור לנחלה [מח, ב] גמרא מי שלא בכרה אשתו וילדה שני זכרים. ולפיכך פירשו בתוספות טבל וחולין מעורבין זה בזה, דלא הוברר חלקו של ישראל כלל ושמא הגיע לו כל חלקו של נכרי או מחציתו או פחות או יותר ולפיכך למאן דאמר אין ברירה ולקוחות הוו ומחזירין זה לזה ביובל וקבר נמי קנין פירות לאו כקנין הגוף לא משכחת דמייתי ביכורים כלל מדאורייתא אלא חד בר חד עד יהושע והכא נמי לית ליה תקנה לתקוני מיניה וביה דדילמא מה שיפריש הוא מחלקו של נכרי ונמצא מפריש מן הפטור על החיוב וממקום אחר לא יוכל להפריש דדילמא כל מה שהגיע לו הוי מחלקו של נכרי ונמצא מפריש מן החיוב על הפטור. מיהו אין לו תקנה עד שיפריש עליו ממקום אחר ואיהו מתוקן ממה נפשך אבל המעשרות מקולקלין ואותן המעשרות יש להן כמו כן תקנה שיפרש עליהן ממקום אחר אבל יצטרך ליתנן לכהן וכן יעשה עד שלא ישאר כי אם מעט.

ולביתך מלמד שאדם מביא בכורים מאשתו וקורא. ואם תאמר והלא אכילת פירות נכסי מלוג לאו דאורייתא אלא דרבנן ואתיא קרא לחיובי קריאה בתקנתא דרבנן. ויש לומר דהכי אתא קרא לאשמועינן שאם תקנה אשה פירות נכסיה לבעלה שיהא הבעל מביא וקורא ודברה תורה בהן לפי שרגילות הנשים לתת פירות נכסיהן לבעליהן, ויש אומרים שהתנו מתחלה שיאכל הוא פירות נכסי מלוג שלה וזהו מהר [בנדפס: ומתן] הכתוב בתורה, וכמו שאמרו במדרש מהר פירא ומתן פראפורנין והוא נכסי מלוג.

מתה אין לא מתה לא. ואיכא למידק דהא משמע דהאי ברייתא פליגא אההיא דלוביתך, ואם כן לימא רבי יוחנן אנא דאמרי כאידך תנא דולביתך. ונראה לי דאין הכי נמי אלא שלא רצה רבי יוחנן להעמיד דבריו בתנאי [בנדפס: כתנאי] וריש לקיש נמי כי אקשינן ליה מהנך מתנייתא לא אמר אנא דאמרי כתנא דמתה אשתו דלא בעי חד מינייהו לאוקמי מימריה בתנאי [כתנאי]. ובתוספות תירצו דהכי קא מקשה מתה אין לא מתה לא ומינה דברייתא דלביתך במתה דוקא, ואם תאמר אם כן מאי קא אתא קרא דולביתך לאשמועינן, יש לומר דההיא בשמתה לאחר קצירה ותחלת הבאה וקא משמע לן חדושא דאף על גב דקצירה ותחלת הבאה לא כדאי [בנדפס: נראו] לקריאה אפילו הכי מביא וקורא. ואינו מחוור בעיני, דהיאך אפשר לומר כן והא רבי שמעון בן לקיש עצמו אמר לעיל דולביתך חדוש הוא וכדקאמר שאני התם דכתיב ולביתך אלמא התם קנין פירות הוא אלא שחדש בו הכתוב ועשאו כקנין הגוף ואי מתה קנין הגוף אית ליה בגוה, וכי תימא משום דבשעת קצירה ותחלת הבאה לא היה לו בהקנין הגוף אלא קנין פירות אם כן מאי קא מקשה הכא מינה לרבי יוחנן מתה אין לא מתה לא דמשמע דמתה לבסוף חשיב כקנין הגוף, והא איהו הוא דמודה בה לעיל דהא אינו אלא כקנין פירות. והראשון נראה לי עיקר.

דף מח - א

וצריכא דאי איתמר בההיא וכו'. וקשיא לי דהא איפליגו נמי בכותב נכסיו לבנו לאחר מותו ומכרן הבן בחיי אביו ומת כדאיתא בבבא בתרא פרק נוחלין [קלו, א] ומאי צריכותא דההיא, ויש לומר דההיא נמי צריכא דאי איתמר בהני, בהני אמר רבי יוחנן משום דכתיב ולביתך לגלי לן רחמנא גבי ביכורים דקנין פירות כקנין הגוף. אבל בההיא מודה ליה לריש לקיש צריכא. ואי איתמר בההיא, בההיא קאמר רבי שמעון בן לקיש אבל בבכורים מודה ליה לרבי יוחנן צריכא. כך נראה לי, אלא שאני תמה למה לא הביאוה [בנדפס: כאן] שהיה להם להביאה ולתרצה.

הקונה שני אילנות בתוך של חברו מביא ואינו קורא הא שלשה מביא וקורא. אלמא קנין פירות כקנין הגוף דמי. ומיהו שנים אינו קורא ואף על פי שיש לו להעמידם שם כל ימי העץ, משום דגרע קונה שני אילנות מקונה שדה לפירות דהתם קונה גוף השדה מיהא לפירות, והכא גוף האילן הוא שקנה וקרקע אינו אלא כשאול לו לימי העץ ואין זה אלא כקונה פירות מן השוק.

אי לאו דאמר רבי יוחנן קנין פירות כקנין הגוף דמי לא מצא ידיו ורגליו בבית המדרש. ואיכא למידק אנן דקיימא לן דקנין פירות לאו כקנין הגוף דמי וקיימא לן נמי כשמואל דאמר האחין שחלקו לקוחות הן וכדאיתא בריש פרק המוכר את הבית אם כן היאך נמצא ידינו בבית המדרש. תירץ רבינו תם ז"ל דאנן לא קיימא לן כריש לקיש בבכורים משום דגלי בהו קרא דולביתך, ואף על גב דאמר רבא קרא מתניתא מסייעא ליה לריש לקיש, לאו למימרא דסבירא ליה כותיה אלא דלכאורה מסייעי ליה. ויש לנו כיוצא בה בפרק הזהב בפלוגתא דמשיכה קונה ומעות קונות דאמר רבא התם, קרא ומתניתא מסייעי ליה לריש לקיש ואפילו הכי קיימא לן כרבי יוחנן דאמר מעות קונות דבר תורה. ואינו מחוור, דהא בבבא מציעא פרק השואל [צו, א] מביא ראיה מההיא דבכורים לענין שאלה בבעלים ואם איתא מאי ראיה הא טעמא דבכורים משום דגלי בהו קרא ולא ילפינן מינייהו למילי אחריני. ובתוספות תירצו דאנן אף על גב דקיימא לן דאין ברירה והאחין שחלקו לקוחות הן אפילו הכי לא סבירא לן כרבי יוחנן דאמר מחזירין זה לזה ביובל ואין לך בכל הני דאמרי אין ברירה שסוברין שיחזירו זה לזה ביובל. וטעמא דכתחלתה של ארץ ישראל שחלקו שאין מחזירין זה לזה אף על גב דירושה היא להם מאבותיהם. ועוד דבנות צלפחד יוכיחו שנטלו חלק בכורה בנכסי חפר ואיפילו הכי לא החזירו ביובל והילכך קיימא לן קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי וקייימא לן דאין ברירה והאחין שחלקו לקוחות הן ומיהו אין מחזירין ביובל, ולפיכך מביאין בכורין וקורין ואינן כלקוחות אלא למה שאמרו אין להם דרך זה על זה ולא חלונות זה על זה ולא סולמות זה על זה ולא אמת המים זה על זה.

והא דאיפליגו רב ושמואל בבבא בתרא בשילהי בית כור [כז, א] בשלשה אחין שחלקו ובא בעל חוב ונטל חלקו של אחד מהן רב אמר בטלה מחלוקות ושמואל אמר ויתר וקא מפרש טעמא רב אמר בטלה מחלוקות יורשין הוי ושמואל אמר ויתר לקוחות הן וכלוקח שלא באחריות דמו, ואפסיקא הלכתא התם בהדיא דבטלה מחלקות כרב, יש לומר דהתם פסקינן כרב דבטלה מחלוקת ולא מטעמיה אלא משום דאומדן דעתא הוא שלא על מנת כן חלקו.

דף מח - ב

אמר אביי נקטינן בעל בנכסי אשתו בעי הרשאה ואי איכא פירא אארעא מגו דמשתעי דינא אפירי משתעי דינא אארעא. מסתברא מדאתי לה בטעמא דמגו משמע דמדין [מדין] ההוא דינא אחרינא דאיתמר בכתובות פרק מי שהיא נשוי [צד, א] נגעו בה דאמרינן התם הני תרי אחי ותרי שותפי דאית להו דינא בהדי חד וקם חד מינייהו בהדיה לדינא לאו מצי אידך למימר ליה לאו בעל דברים דידי את אלא שליחותיה קא עביד והכא נמי כיון דאית ליה פירי בהאי ארעא הרי הוא כשותף ויכול הוא לידון על הכל, ודוקא בדאיתה במתא אבל ליתה במתא מצית אמרה אי הוינא התם הוה טעיננא טפי כדאמרינן גבי תרי אחי ותרי שותפין ואין דאין איהו על הכל בדליתה במתא אי נמי בדאיתה ועמדה ומיחת שלא ידון בעלה עם בעל דינה, אם נתחייב בדין מה שעשה בגופה של קרקע לא עשה ולא כלום אבל לגבי הפירות שהם שלו מה שעשה עשוי. ואי קשיא לך ואפילו לגבי פירות כל זמן שהיא מוחה היאך הוא יכול לדון עליהם ואפילו לא מיחת היאך הוא יכול לדון ולחייב לה והלא בעל שמכר בנכסי מלוג לא עשה ולא כלום לא משום רווח ביתא כדאמרינן בכתובות פרק האשה שנפלו לה נכסים [פ, ב] ובמה שאין ממכרו היאך דיננו דין שאם אתה אומר כן אף הוא יכול להפסיד את הפירות וכלל גדול אמרו במקום שחב לאחרים אינו נאמן. ונראה ל דהכי נמי היכא שנתחייב בהודאת פיו יכולה היא לבטל שהוא אינו יכול לחוב לה במה שיש לה בו זכות אבל הכא במאי עסקינן בשנתחייב בעדים, והיכא דליכא פירא בארעא ואינו יכול אלא בהרשאה ואפילו על פי עדים משום דלאו בעל דברים בגופו של קרקע ואינו אלא כאחר ואין מקבלים עדים בפניו אלא דוקא בפני אשתו ואם קבלו בפניו הרי זה כאילו קבלום שלא בפני בעל דין אלא אם כן בא בהרשאה, אבל היכא דאיכא פירא בארעא הוה ליה כשותף ומקבלים עדים בפניו דהרי הוא כבעל דבר בכל עד שתמחה היא ואי ליתיה במתא יכולה היא לבטל הדין ולומר לו לאו בעל דברים דידי את ואי הוינא התם הוה טעיננא טפי.

ומסתברא דאפילו בנכסי צאן ברזל גם כן כיון שהוא משועבד לה יכולה היא לומר כלי אני נוטלת משום שבח בית אביה כדאיתא ביבמות פרק אלמנה [סו, א] ואם הוא הודה לבעל דינו שאותו כקרקע גזול הוא ביד אשתו וביד מורישיה אין הודאתו כלום כיון שהוא אינו יכול להפסידו ממנה ולהפקיעו ממנה על ידי מכר, וכדאמרינן התם מכרו שניהן לפרנסה כלומר בשלקח מן האיש וחזר ולקח מן האשה זה היה מעשה לפני רבי עקיבא ורבן שמעון בן גמליאל ואמרו הבעל מוציא מיד הלקוחות כלומר אפילו הבעל וכל שכן היא מפני שהמכר בטל מעתה וכיון שכן אינו יכול להפסידו ולהוציאו מידי שעבודה על ידי הודאתו בבית דין אלא שהוא ודאי יכול לדון עליו בבית דין ואם נתחייב בו כעדים מה שעשה עשוי דבעל דברים הוא בו. כן נראה לי.

סליק פרק השולח בסייעתא דשמיא.

פרק הניזקין

דף מח - ב

מתני': וכתובת אשה בזיבורית. ואכולהו תנן בסיפא מפני תיקון העולם. ואם תאמר והלא דינא מדאורייתא כך הוא שהרי היא כבעלת חוב, וליכא משום נעילת דלת דיותר ממה שהאיש רוצה לישא האשה רוצה להנשא, ומאי מפני תקון העולם. יש לומר דהכי קאמר בעל חוב בבינונית וכתובת אשה בזיבורית אף על פי ששניהם בעלי חוב לפי שכך הוא קיום העולם שאף על פי שלא נחוש לכתובת אשה לפי שאין בה משום נעילת דלת דיותר ממה שהאיש רוצה לישא אשה רוצה לינשא נחוש לבעל חוב כדי שלא תנעול דלת בפני לווין וכן פירש הרמב"ם ז"ל בפירוש המשנה שלו. ויש מתרצים שאם היו גובות מן הבינונית ממנעי [בנדפס: אינשי] ולא נסבי.

ובתוספות מקשין למאן דאמר כתובת אשה דאורייתא ונפקא ליה מדכתיב כסף ישקול כמוהר הבתולות שיהא זה כמהר הבתולות ומהר הבתולות כזה, אם כן כיון דמאונס גמרינן לה אף היא תגבה מן העדית כאונס ומפתה ולמה גרעוה מדינה, ותירצו שם דהיינ תיקון העולם כדי שלא תתקוטט עם בעלה כדי להתגרש ולגבות את העדית. ויפה תירץ הרמב"ן נ"ר שאין אנו אומרים שהתא כתובה כאונס דהתם בחמשים כסף צורי וכאן סלע מדינה והתם נמי בעידית וכאן בבינונית, אלא משום דאפקיה רחמנא בלשון מהר סמכו חכמים שיש מהר לבתולות והיינו כתובה אלא שאין לה שיעור וכל אחד כתב כרצונו וחכמים תקנו מאתים, עד כאן. ולפי דברי רבינו נ"ר הא דאמרינן בריש פרק קמא דכתובות הואיל ותקנת חכמים היא לא תגבה כתובתה אלא מן הזיבורית, לאו למימרא דלמאן דאמר דאורייתא תגבה כתובתה מן העידית אלא מן הבינונית כמו שכתבתי שם בסייעתא דשמיא.

קשיא לי אמאי לא תנא במשנתנו המלוה את חברו בעדים גובה מנכסים בני חורין. וזה גם כן מפני תקון העולם דמשום תקנת לקוחות היא. וניחא לי דלמאן דאמר שעבודא לאו דאורייתא ההוא דשאינו גובה מנכסים משועבדים מדינא הוא ואפילו למאן דאמר שעבודא דאורייתא איתיה בכלל אין מוציאין לאכילת פירות וכל שכן היא שאפילו פירות דכתיבי כיון דלית להו קלא לא חשבינן להו ככתובין ואינו גובה מנכסים משועבדים כל שכן מלוה על פה שאינה כתובה כלל, ורבי חנינא דמפרש טעמא משום שאינן קצובין, דילמא סבירא ליה שעבודא לאו דאורייתא ולפיכך לא הוצרך לשנות מלוה על פה.

גמרא: ולרבי ישמעאל אכל שמנה משלם שמנה אכל כחושה משלם שמנה. כלומר אי אפשר לומר דכי אכל אינו משלם לו יותר ממה שהזיק וכשהזיק כחושה ישלם לו דמי שמנה. ואם תאמר ומנא ליה דרבי ישמעאל סבירא ליה הכי דלפי מדה משלם ולא לפי דמים דילמא רבי ישמעאל נמי לפי דמים קאמר כרבי עקיבא ויש לומר דלישנא דרבי עקיבא קשיתיה דקא מהדר ליה לא בא הכתוב אלא לגבות לנזקין מן העידית דלכאורה משמע דרבי ישמעאל לחומרא ואתיא רבי עקיבא למימר לא בא הכתוב להחמיר עליו כך אלמא משמע [בנדפס: דשמעיה] לרבי ישמעאל דאמר [בנדפס: דקאמר] דטפי ממה שהזיקו משלם לו ואהדר ליה איהו דלא בא הכתוב להגבותו יותר ממה שהזיקו אלא לגבות מן העידית.

דף מט - א

אילימא דנגחיה תורא דידן לתורא דהקדש שור רעהו אמר רחמנא ולא של הקדש. והוא הדין לנזקי שן ורגל כמו שפירש רש"י ז"ל בבבא קמא. ואי אפשר לפרש דבנזקי שן ורגל הושוו כולן לנזקין, דאם כן לוקמה הכא בנזקי שן ורגל. ועוד מדאמרינן בסמוך מה לבעל חוב שכן יפה כחו בנזקין תאמר בהקדש שהורע כחו בנזקין ואם הוה ליה לפרש שכן יפה כחו בנזקי קרן ושכן הורע כחו בנזקי קרן, ועוד דכי אמרינן בעלמא מה לנזקי קרן שכן אין בנזקי שן ורגל ומה לנזקי שן ורגל שכן אין בנזקי קרן, לא אמרינן בשום מקום מה לנזקי שן ורגל שכן בהקדש תאמר בקרן שאינו בהקדש ותני רבי חייא נזקין להדיוט ואין נזקין לגבוה, אלא ודאי אפילו שן ורגל בהקדש לא משלמי. ואומר בתוספות דפטורא דכולהו נזקין נפקא לן מדכתיב גבי תרומה ואיש כי יאכל קדש בשגגה ודרשינן פרט למזיק וילפינן קדש קדש מתרומה כדילפינן לה לגבי שאר מילי ואפילו הוא עצמו שהזיק את ההקדש ולא נהנה פטור מהאי טעמא וכדאמרינן במעילה פרק הנהנה [נג, א] אקשה רחמנא לתרומה מה תרומה כי יאכל פרט למזיק אף הקדש כל מידי דבר אכילה כי מזיק ליה פטור ומידי דבר אכילה לאו דוקא וכן פירש רש"י ז"ל שם. ואם תאמר והא בתרומה קרן מיהא משלם ולא פטרה תורה את המזיק אלא חומש אם כן אף בהקדש נאמר כן, יש לומר דגבי תרומה כי משלם קרן היינו משום דהוה לה ממון כהן וחייביה לאו [בנדפס: משום] מכי יאכל קדש נפקא אלא מגוזל דעלמא נפקא אבל הקדש מכי יאכל פרט למזיק גמרינן לפטורא לגמרי. ובתוספות תירצו דכיון דגלי לן רחמנא פטורא לכל מזיק בהקדש מכי יאכל פרט למזיק לגמרי פטרינן ליה כדגלי לן בנזקי קרן דפטר ליה לגמרי ומיהו אדם המזיק את ההקדש משלם את הקרן מדבריהם והיינו דאמרינן במציעא פרק השואל [צט, ב] גמרא זה אומר שאולה מתה, אמר שמואל האי מאן דגזל חביצא דתמרי מחבריה ומזדבני מהדדי בחמשין נכי חדא וחדא מזדבני בחמשין כי משלם חמשין נכי חדא משלם ולהקדש משלם חמשין וחומשיהון מה שאין כן במזיק דלא משלם חומש דאמר מר איש כי יאכל קדש פרט למזיק [בנדפס: ובפירקא קמא כתבתי יותר מזה בסייעתא דשמיא]. והא דלא מוקי לה הכא במועל בהקדש שמשלם ממיטב כתבו בתוספות משום דההוא נפקא לן בהדיא מקרא ולא ילפינן בקל וחומר דנזק הדיוט דכתיב בתרומה ואשר חטא מן הקדש ישלם ומיתי לה בגזירה שוה דישלם דכתיב מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם, כדחזינן בריש בבא קמא [ה א] אתיא תחת נתינה ישלם כסף וילפינן קדש קדש מתרומה.

לא יהא אלא בעל חוב ותנן בעל חוב בבינונית. לרבותא קאמר הכא בבינונית דהא מתניתין לא דאורייתא אי מדאורייתא בזיבורית היא, אלא הכי קאמר ובעל חוב אפילו מדרבנן אינה אלא בבינונית אי נמי כיון דתנן במתניתין מפני תקון העולם שמעינן מינה דמדאורייתא בזיבורית וכאילו אמר הכא ותנן בעל חוב בבינונית מפני תקון העולם ומדאורייתא בזיבורית. כך נראה לי.

ורבי עקיבא סבר לה כרבי שמעון בן מנסיא. ואם תאמר אם כן מאי קל וחומר דהא בבבא קמא פרק שור שנגח ד' וה' [לז, ב] מפרש טעמיה דרבי שמעון בן מנסיא משום דסבירא ליה דהכל היו בכלל נזק שלם כשפרט לך הכתוב גבי תם רעהו דרעהו הוא דתם משלם חצי נזק ומועד נזק שלם הא דהקדש בין תם בין מועד משלמין נזק שלם וכיון שכן הוה לה במיטב כדין שאר נזיקין. תירצו בתוספות דהיינו טעמא משום דגבי מיטב כתיב ובער בשדה אחר דמשמע בשדה אחר כמוהו מה הוא הדיוט אף אחר הדיוט, וכי האי גונא דריש בפרק קמא דזבחים [ז, ב] גמרא חוץ מן החטאת אמר רבא חטאת שנשחטה על מי שמחויב חטאת פסולה על מי שמחויב עולה כשרה דכתיב וכפר עליו ולא חברו וחברו דומיא דידיה מי שמחויב כפרה כמוהו, וכן נמי בחולין פרק שני [לא, ב] גמרא נפלה סכין מידו שחט פרה ונשחטה בהמה עמה לרבי נתן פרה פסולה וכו' ופריך פשיטא נשחטה בהמה אחרת עמה ורבי נתן איצטריכא ליה סלקא דעתך אמינא ושחט אותה ולא אתה ואת חברתה והיכי דמי כגון ששחט שתי פרות כאחת, אבל בהמה דחולין אימא לא קא משמע לן. אלמא הוה משמע קצת דחברתה דומיא דידה הכא נמי בשדה אחר הוה משמע קצת מיעוטא אחר דומיא דידיה למעוטי הקדש. לפיכך איצטריך קל וחומר. ומיהו בקל וחומר מרבינן ליה משום דאחר לאו מיעוט גמור הוא אלא קצת הוה ושמע הכי כההיא [בכת"י: בההיא] דפרה דבפרק שני דחולין.

אם כן מאי לא בא הכתוב. כלומר דמשמע דרבי ישמעאל ורבי עקיבא במשמעותיה דקרא פליגי ולומר דהאי קרא דממעט מיניה רבי ישמעאל את ההקדש לא בא אלא לגבות לנזקין מן העידית. ואנן הא אמרינן דתרווייהו שוו בשמעתיה דקרא ולתרווייהו ממיטב דניזק קאמר.

ועוד מאי קל וחומר להקדש. פירש רש"י ז"ל הואיל ומן העידית דקאמר רבי עקיבא אניזק קאי ולאקולי עליה אתא מאי קל וחומר להקדש. וקשיא לי דילמא קל וחומר שחייב לשלם להקדש אם הזיקו קאמר. ויש מתרצים דלאו קושיא היא דאי רעהו דוקא ולא של הקדש קל וחומר מאי אהני הא פטריה רחמנא ואי לא דריש ליה אלא לומר בין תם ובין מועד משלם נזק שלם כרבי שמעון בן מנסיא קל וחומר מאי עבידתיה נפקא ליה מדנפקא ליה לרבי שמעון בן מנסיא דהכל היו בכלל נזק שלם כשפרט לך הכתוב רעהו לגבי תם כדאיתא בבבא קמא ריש פרק שור שנגח ד' וה' [לז, ב]. ולאו מילתא היא, דדילמא רבי עקיבא לדבריו דרבי ישמעאל קאמר איך אתה פוטר לגמרי נזקין בשל הקדש ואפילו לכשתמצא לומר רעהו דוקא מקל חומר לחייב כהדיוט דהשתא דהדיוט כי נגח דהדיוט חייב דהדיוט נגח דהקדש לא כל שכן וכדאמרינן התם בריש פרק שור שנגח ד' וה' [לז, ב] ורבי שמעון בן מנסיא מאי קסבר אי רעהו דוקא אילו הדיוט נמי אי נגח דהקדש ליפטר ואי רעהו לא דוקא וכו', וכי תימא לאו רעהו דוקא מיהו דהדיוט כי נגד דהקדש היינו טעמא דמיחייב משום דמייתי בקל וחומר דהדיוט כי נגח דהדיוט ליחייב וכו'. ואפשר לפרש ועוד מאי קל וחומר דכיון דרבי ישמעאל לא אמרה בפירוש לא הוה ליה רבי עקיבא למסתם ולאיתויי חיובא דהקדש בהאי לישנא, אלא הוה ליה למימר בפירוש רבי עקיבא אומר אף להקדש משלם מקל וחומר. ובפירושי הרמב"ן נ"ר כתוב דקא סלקא דעתך דבפלוגתא דרבי שמען בן מנסיא ורבנן קא מיפלגי רבי ישמעאל סבר מיטב שדהו של ניזק ובהקדש פטור, ואמר לו רבי עקיבא הקדש בעידית דמזיק משלם ולגבות לנזקין דהקדש מן העידית של מזיק קאמר ולפום הכי אקשינן מאי לא בא הכתוב דמשמע דאקרא דרבי ישמעאל קאי. ועוד מאי קל וחומר להקדש, אינה אלא קולא שאתך המיקל עליו לעשות כשל הדיוט והכתוב מחמיר עליו יותר משל הדיוט כדאמרן, ועוד אי משום קל וחומר שניהן שוין. ועוד דהא אנן בהקדש קיימינן ומאי קל וחומר להקדש. עד כאן.

דף מט - ב

מפני מה אמרו בעל חוב בבינונית. שדכלומר כיון שתקנו משום נעילת דלת מפני מה לא תקנו שיהא אף בעידית כנזקין.

מהא דאמרינן: אפשר דמשהי לה בגט. שמעינן דלעולם אין אשה יכולה להפקיע עצמה מיד בעלה שלא לרצונו דבעל ואפילו באומרת מאיס עלי דאם כן לתקנו ליה כתובה מינה, ומכאן תשובה לרמב"ם ז"ל שכתב דבמאיס עלי כופין אותו להוציא.

משום חינה. בכל מקום פירש רש"י ז"ל משום חינה כדי שימצאו האנשים חמן בעיני הנשים. ורבינו חננאל ז"ל פירש בהפך כדי שימצאו הנשים חן בעיני האנשים, כשידעו שיש להם ממון ויקפצו עליהן. ונראין דבריו חדא דהא אמרינן יותר משהאיש רוצה לישא אשה רוצה לינשא, ועוד דגרסינן בירושלמי כדי שיקפצו עליה בני אדם לישאנה.

אמר אביי תא שמע הניזקין שמין להן בעידית ובעל חוב בבינונית וכתובת אשה בזיבורית ממאן אילימא מיתמי מאי איריא כתובת אשה אפילו כל מילי. כך היא הגירסא בכל הספרים. ומיהו עיקר הקושיא אינה מן מאי איריא כתובת אשה דההיא הא איפריקא לעיל כתובת אשה איצטריכא ליה אלא עיקר הקושיא כך הוא הניזקין שמין להן בעידית וכו' וכולה מתניתין בחד גונא מיתוקמא או כולה מיניה דידיה או כולה מיתמי ואי מיתמי מאי איריא כתובת אשה דבזיבורית אפילו נזקין ובעל חוב, והיכי קתני במתניתין נזקין בעידית ובעל חוב בבינונית.

ותיפוק לי דערב דכתובה לא משתעבד בקבלן. פירש רש"י ז"ל שהתפיסה בנו מטלטלין לכתובה והיא מסרתן ביד האב בתורת קבלנות. ואינו נראה, דאינו צריך לישא וליתן ביד, ועוד דאי נשא ונתן ביד אין לה על הבעל כלום אלא על הקבלן כדאיתא בבבא בתרא שילהי גט פשוט [קעג, ב], אלא קבלן דהכא כקבלן דעלמא שאמר לשון קבלנות כמו שמפורשים בשילהי גט פשוט. ומשום הכי מתשעבד דכיון שאמר שיפרע ממנו תחלה גמר ומשעבד נפשה אבל ערב דאינו נפרע ממנו תחלה לא גמר ומשתעבד נפשיה, בתוספות. ולי נראה שלא בא רש"י ז"ל לפרש שתשא היא ותתן ביד ממש אלא לומר לך דתן לו ואני קבלן צריך לומר לו, וכמו שפסק גם הרב אלפאסי ז"ל. ואילו בכתובה שהיא אינה נותנת כלום לא שייך קבלנות אלא אם כן יתן לה הבעל כסף כתובתה ויחזור הקבלן ויאמר לה תן לו ואני קבלן, ומדברי רבינו ז"ל נלמוד למחייב עצמו ליתן מנה לחבירו ונתן לו קבלן עליהן שאין לו דין קבלן עד שיתן לו המתחייב ממון החיוב וחזר ואמר לו הקבלן תן לו ואני קבלן.

הניחא למאן דאמר קבלן אף על גב דלית ליה נכסי ללוה משתעבד שפיר אלא למאן דאמר כי לית ליה לא משתעבד מאי איכא למימר. דהכא ודאי בדליכא נכסי ללוה היא, דאי אית ליה אף על גב דקבלן הוא ונפרע ממנו תחילה אם ירצה מכל מקום אינו דינו לגבות אלא מן הזיבורית כדרך שהוא גובה מן היורשין אבל כשאין להם ליורשים לשלם כיון שלא נתחייבו לו נכסי היורשין כשבא לגבות מן הקבלן הרי זה נפרע ממנו מן הבינונית כדינו. ואינו נראה, דכיון שהוא יכול לגבות מן הקבלן תחלה ואף על פי שיש נכסים ליורשים כשהוא נפרע ממנו כדינו הוא נפרע מן הבינונית, וכן נראה דעת הרמב"ן נ"ר, ופירשה הוא נ"ר שאם היו נכסים ליורשין היו היורשין יכולין לסלקו דזבורית ועל כרחו יקבל מהן כיון שהן רוצין לפרעו מה שעליהן דלא אמרו שנפרעין מן הקבלן תחלה אלא שאין הקבלן יכול לדחותו אצל הלוה כערב, אבל כל זמן שהלוה רוצה לפרעו אינו רשאי לחזור על הקבלן אלא אם כן נשא ונתן ביד הקבלן וכדאמרינן התם דלא מיפטר לוה מיניה דמלוה עד שישא ויתן ביד, וכיון שכן אם יש נכסים ללוה היכא פסיק ותני הניזקין בעידית, ובעל חוב בבינונית דליתא כל היכא דבעו יתומים להגבות זיבורית. ועוד צריכא לי תלמוד דאם איתא מאי קושיא הכא כשבא לגבות מן הקבלן ואין היורשין רוצין לסלקו מדעת עצמם.

דף נ - א

אמר רבינא תא שמע מעיקרא דתקנתין יותר ממה שהאיש רוצה לישא אשה רוצה לינשא ואי סלקא דעתך מיתמי האי משום דיתמי הוא. אלא ודאי אפילו דידיה כתובה מן הזבורית וסלקא דמר זוטרא בתיובתא. הילכך בין מיתמי בין מיניה דידיה מן הזיבורית, דאין כאן נעילת דלת בפני נישאות דיותר ממה שהאיש רוצה לישא אשה רוצה לינשא, ואפשר לומר מהאי טעמא דאפילו נדוניא אינה נגבית אלא מן הזיבורית [בנדפס: דאין כאן נעילת דלת ואדינא מוקמינן לה כשאמר בעל חוב דמדינא לא גבו אלא מן הזיבורית]. ומיהו מהא דאמרינן בריש אף על פי בכתובת [נד, ב] תנאי כתובה ככתובה למאי נפקא מינה לזיבורית, ליכא ראיה, דהתם דמשלו הוא מוסיף לה איכא למימר דליכא נעילת דלת דיותר ממה שהאיש רוצה לישא אשה רוצה לינשא וליטול ממנו כל דהו, אבל אם מגבית לה נדוניא שהביאה מבי נשא מן הזיבורית ממנעא ולא נסבא, ולכאורה הכי הוה משמע נמי משמעתין דהכא מדפרכינן לעיל ותיפוק ליה דערב דכתובה לא משתעבד ואם איתא דמתניתין אף בנכסי צאן ברזל קאמר מאי קושיא דהא ודאי ערב דנדוניא משתעבד דמידי חסרה, אלא דאיכא למימר דאף כשתמצא לומר דמתניתין אף בנדוניא קא מיירי ויש בכלל כתובה דמתניתין נכסי צאן ברזל מכל מקום עיקר כתובה לא נפיק מכללא ואפילו בעיקר כתובה קא תני דנגבית מן הזיבורית ואי מערב קאמר הא לא משתעבד, ואלא מיהו מחלוקת היא, שנויה בגמרא דבני מערבא בפירקין דהכא דגרסינן התם כתובת אשה בזיבורית אמר רבי ירמיה לא שנו אלא כתובה של מנה ומאתיים אבל כתובה של אלף דינר גובה מן הבינונית אמר רבה יוסה אפילו כתובה של אלף דינר אינה גובה אלא מן הזיבורית ואתיאן אילן פלוגואתא כאינן פלוגואתא דתנינן תמן כל זמן שהיא בבית אביה גובה כתובתה לעולם כל זמן שהיא בבית בעלה גובה כתובתה עד עשרים וחמש שנה רבי סימון בשם רבי יהושע בן לוי לא שנו אלא כתובה של מנה ומאתים אבל כתובה של אלף דינר גובה כתובתה לעולם, ואתא רבי אבהו בשם רבי יוחנן ואפילו כתובה של אלף דינר אינה גובה אלא עד עשרים וחמש שנים, ואתיא דרבי יוסה כרבי יוחנן ודרבי ירמיה כרבי יהושע בן לוי. עד כאן. [בנדפס: וליתא דלא כתובה של אלף דינר של נדוניא קאמר אלא של תוספת קאמר ובתוספת הוא דפליגי וההיא פלוגתא דכל זמן שהיא בבית אביה בתוספת היא שנויה בגמרין התם בפרק הנושא ומאן דאמר תוספת יש לה לית ליה דרב ינאי דאמר תנאי כתובה ככתובה כדאיתא התם].

אמר מר זוטרא בריה דרב נחמן משמיה דרב נחמן שטר חוב היוצא על היתומים אף על פי שכתוב בו שבח אין גובה אלא מן הזיבורית [בנדפס: אמר אביי דבעל חוב בבינונית ומיתמי בזיבורית אמר ליה רבא הכי השתא וכו' אלא הכא כיון דמדאורייתא בעידית אפילו מיתמי נמי. איכא למימר דרבא דאמר דהכא דיניה בעידית מדאורייתא אית ליה שעבודא דאורייתא. ועוד נראה לי דכל ששעבדו בפירוש אפילו מאן דאמר בעלמא שעבודא אחריות לאו דאורייתא בשעבוד מפורש מודה ולא נחלקו אלא בשטר חוב שאין בו מפרש [מפורש]. וכן נראה לי גם כן ממה שאמרו בקידושין [יג, ב] קסבר מלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר דמיא וכבר כתבתי שם בארוכה בסייעתא שמיא]. וקיימא לן כמר זוטרא דאמרה משמיה דרב נחמן וכאביי דפירש תדע דבעל חוב דיניה בבינונית ומיתמי בזיבורית. ואף על גב דפליג עליה רבא ופריק כולהו קושיי דאקשינן עלה לא קיימא לן כותיה דאשנויי לא ניקום ונסמוך, ועוד דהוה רבא יחיד ועוד דמאן [בנדפס: דמה] דמתרץ באברהם חוזאה רבי ישמעאל היא לתה [ליתא] דאנן כרבינא סבירא לן דאוקי מתניתין כרבי עקיבא ולית ליה לרבי ישמעאל שומא בדמזיק כלל. וכתב הרמב"ן נ"ר דנראין הדברים דדוקא כשכתב לו שבח סתם גובה מן העידית ומן הדין גובה מן העדית בין ממנו ובין מיורשיו, אבל מכיון שתקנו חכמים ליתומים מן הזיבורית אין עוקרין תקנת חכמים בכתב אלא אם כן פירש ואמר גבה מן העידית בין ממני בין מיורשי, וגמרינן להא מדקיימא לן כאבא שאול בן אימא מרים דאמר בין מנכסי בין מנכסיא אילין בין הוא בין יורשיו אין משביעין אותה אבל מה אעשה שהרי אמרו חכמים הבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה ובשפירש תנן כין הוא בין יורשים אין משביעין אותה כדכתב רבינו הגדול ז"ל, וכן מצאתי בחבור הרב רבי משה הספרדי ז"ל, עד כאן. וכן דעת מורי הרב רבי יונה ז"ל.

מאי עידית שפאי עידית. פירש רש"י ז"ל שנשתפה העידית ושבא לגבות מן העידית שבשאר נכסים אומר לו לא תגבה אלא מן הבינונית באותה שהיתה ראוי לך כבר נשתדפה ומזלך גרם והילכך מיניה דידיה בבינונית. ומיתמי בזיבורית. ואינו מחוור. חדא דאף על פי שנשתדפה עידי עדית למה אינה גובה מן העדית שבשאר נכסים שהיא ראויה לו מדין תורה ואין חיובו אלא בשעת תשלומין, ועוד דמדאורייתא גובה בין מן העדית בין מן הזיבורית וכדאמרינן בפרק קמא דבבא קמא אם כן הודעה כחן של נזיקין אצל בינונית דרחמנא אמר ממיטב ואת אחת מבינונית נמי לא, ועוד דלא הוה ליה למימר מאי עידית שפאי עדית אלא הכא במאי עסקינן דשפאי עידית, ורבינו חננאל ז"ל פירש שפאי מלשון על שפאים, פירוש מרעה שבסביבות העידית ועומד שם לרעות בהמות של בעל השדה, הכי פירושו מאי אפילו הן עידית שאפילו הזיק שפאי עידית דהוה ליה כבעל חוב ולא כמזיק לפי שבעל השדה בעצמו ניחא ליה בכך שירעה שם זה בהמותיו וישלם לו דמי מרעהו. ולפיכך דבר תורה גובה מן הבינונית כבעל חוב וגבי יתמי מזיבורית כשאר בעל חוב.

בעי רב אחדבוי בר אמי יתומים שאמרו קטנים או אפילו גדולים. קשיא לי אי בגדולים וכטעמא דאמרינן דלא מסיק אדעתיה דמאית, היכי קתני במתניתין מפני תקון העולם ואי אפשר לפרש אין בזה מפני תקון העולם דהא אכולה מתניתין קתני ואי אפשר לפרשו לצדדין. עוד נזקין מאי איכא למימר דאנן כן ניזקין בעידית דליכא טעמא דלא מסיק אדעתא דדינא בעדית דבר תורה ואי בגדולים אמרו ליכא תקנתא [בנדפס: אלא דינא]. ונראה לי לפרש דלכולי עלמא נזיקין ודאי מפני תיקון העולם הוא ובקטנים דוקא דכי עבוד רבנן תקנתא בקטנים אבל בגדולים לא. והכא הכי פירושא יתומים שאמרו במשנתנו דוקא בקטנים כן נזקין כן לבעל חוב וכי קתני מפני תיקון העולם אכולהו הנך מילי דמתניתין קאי, או דלמא בעל חוב דינא ומשום דלא מסיק אדעתיה דמאית ואפילו גדולים נמי. ונזקין בלחוד תקנתא דבדידהו איכא לתקוני וכי עבוד רבנן תקנתא בקטנים ולא בגדולים, ואסיקנא בין גדולים בין קטנים כלומר בבעל חוב. והלכך לענין חובו דינא ובין גדולים ובין קטנים, ולענין נזקין בקטנים ולא בגדולים ובדידיהו קתני במתניתין מפני תיקון העולם. כן נראה לי.

ואסיקנא: והלכתא יתומים שאמרו גדולים ואין צריך לומר קטנים בין לשבועה. ולמאן דאמר נזקקין לנכסי יתומים לכתובת אשה משום מזוני או משום חינא משכחת לה לשבועה בבאה ליטול כתובתה, ולמאן דאמר דאין נזקקין אלא אם כן רבית אוכלת בהן משכחת לה בגר תושב שקבל עליו שלא לעבוד עבודה זרה ולא קבלו עליו שלא ליטול רבית, ואי נמי בנכרי כדברי רבינו תם ז"ל דפירש דהא דאמרינן דאסור לעשות בשותפים עם הנכרי שמא יתחייב לו שבועה והתורה אמרה לא ישמע על פיך, דוקא לכתחילה אבל אם עשה ונתחייב לו שבועה מותר להשביע, אבל רש"י ז"ל אסר אפילו בדיעבד.

ירושלמי: רבי יוחנן בשם רבי ינאי אין נפרעין בנכסי יתומים קטנים אלא בשטר שהרבית אוכלת בהן ויש אומרים אף לכתובת אשה ויש אומרים אף לגזלה ולנזקין אמר רבי יוסה בן רבי בון אוף אנן תנינן תרויהון, לגזלה מן הדה אם היה דבר שיש לו אחריות חייבין לשלם, נזקין מן הדה אין נפרעין מנכסי יתומים אלא מן הזבורית, מכי מתניתא אין נפרעין מנכסי יתומים אלא מן הזיבורית והתנן עמד הבן תחת האב הנזקין שמין להם בעידית ובעלי החוב בבינונית וכתובת אשה בזיבורית אמר רבי יוסה בן רבי בון כאן ביתום גדול כאן ביתום קטן.

דף נ - ב

יתומים שאמרו גדולים ואין צריך לומר קטנים. כתב מורי הרב רבי יונה ז"ל והני מילי לענין בעל חוב דלא מסיק אדעתיה דמאית ונפלי נכסי קמי יתמי. אבל לענין נזקין דדינן מן התורה בעידית, לקטנים עבדינן תקנתא ולא לגדולים. עד כאן. ונראין הדברים. וזה הדרך פירושנו שכתבנו למעלה.

אף על גב דקמא בינונית ובתרא זיבורית מזיבורית גבי מבינונית לא גבי. מהכא משמע דקמא גבי בינונית ובתרא זיבורית מדינא דכי היכי דאקדמיה בפרעון הכי אקדמיה ליטול מן העדית או מן הבינונית אם אין לו עידית, דאי לא תימא הכי, היכי משכחת לה דקמא בינונית ובתרא זיבורית. ואם תאמר בשנתרצו לו האחרונים ליתא, חדא, דאם כן היכי פשיטא ליה אף על גב דקמא בינונית ובתרא זיבורית דילמא אם הוה גבי קמא מדינא מן הבינונית מקמא גבי. אלא הכא בשלא גבה אלא כדיניה, ועוד דאי משום דנתרצו לו ודאי כיון דלא נחת לה משום הקדמת השכיב מרע אף על גב דנחת לה משום רצוי האחרים, מבינונית דקמא גבי כדיניה לפי שהאחרון נכנס בנחת הבעלים והוא זכה בבינונית וזיבורית ואחר שזכה בו מכר בינונית לראשון בזבורית והילכך בכי הא רצה בעל חוב גובה מבינונית דקמא או מזיבורית דשייר בתרא לפניו כיון דלא שייר לפניו בינונית כדי חובו של זה והיינו דרבא דאמרינן בבבא קמא פרק קמא [ח, ב] אמר רבא ראובן שמכר כל שדותיו לשמעון והלך שמעון ומכר שדה אחת ללוי ובא בעל חוב דראובן רצה מזה גובה רצה מזה גובה ולא אמרן אלא דזבן בינונית אבל זבן עידית וזיבורית אמר ליה להכי טרחי וזבני ארעא דלא חזית לך, והא נמי להא דמיא, אלא ודאי משמע דכשם שגובה ראשון מדיניה ומשום דאקדמיה שכיב מרע הכי נמי גובה מן הבינונית מדיניה משום דאקדמיה.

ומקצת ספרים ישנים הבאים מספרד ראיתי שכתוב בהן אף על גב דקמא בבינונית ובתרא בזיבורית, דמשמע דקמא דיניה בבינונית ובתרא דיניה בזיבורית קאמר וזה כראיה גמורה לדברינו. ואי נמי יש לומר דהכא לאו למימר דקמא גבי כוליה בינונית אלא כולהו בבינונית וזבורית פלגי דלגוביאנא אקדמיה ומשום בעל חוב דלא ליתי ולגביה מיניה, אי נמי דאי לא מלו נכסי לכולהו בתרא ליפסיד קמא לא ליפסיד אבל ליפות כחו בבינונית לא, והכא הכי פירושא אף על גב דקמא ודאי אית ליה קצת בינונית ובינונית דבתרא לא הויא כנגד חובו של זה מזיבורית דבתרא גבי מקצת חובו מבינונית דקמא לא גבי כלל. כך נראה לי. וראיתי לרבותינו בעלי התוספות ז"ל שנסתפקו בדין זה אי אקדמיה נמי לקמא ליטול מן הבינונת או שמא אין דינו כך אלא שהמקשה היה סבור כך ואין אנו צריכין לכך, כמו שכתבתי.

הא דקתני: יצא עליהן שטר חוב גובה מכולן. פירש רש"י ז"ל וגובה מהן לפי חשבון מזה שני חלקים ומזה שלשה ומזה ארבעה. וכן דעת הרב אלפאסי ז"ל וכן נראה דעת מורי הרב רבי יונה ז"ל, ויש מביאין ראיה מדאמרינן גבי בכור נוטל פי שנים יצא עליהן שטר חוב נותן פי שנים, ואינה ראיה גמורה דדילמא שאני ירושה לפי שאין להן בנכסים כלום שלא מה ששייר בעל חוב של אביהם, וכן דחו בתוספות. והיכא דלא הספיקו נכסים לתשע מאות זוז כתב מורי הרב רבי יונה ז"ל שנוטלין גם כן לפי חשבון. וכן נראה מדברי רש"י ז"ל. ואיני יודע מאי שנא מההיא דמי שהיה נשוי שלש נשים, דלפי אותה משנה כדברי רבי אם היו שם מאתים חולקין בשוה ואם היו שלש מאות בעל מאתים נוטל בשוה עד מאתים ובמנה השלישי חולקין בעל שלש מאות ובעל ארבע מאות ואם יש שם ארבע מאות המנה הרביעי לבעל ארבע מאות וחוזרין וחולקין כן מארבע מאות ולמעלה [בנדפס: אם היו שם עד שש מאות כולן חולקין בשוה כדי שיטול בעל המאתים כל חלקו ומשש מאות ועד שמונה מאות כולן חולקין בין בעל שלש מאות ובעל ארבע מאות ונמצא בעל השלש מאות נוטל שלש מאות ובעל ארבע מאות שלש מאות ואם יש שם יותר משמונה מאות נוטלן בעל ארבע מאות] כדרך שאמרו שם וכמו שכתובה בהלכות הרב אלפאסי ז"ל. אחר כך מצאתי לרב אלפאסי ז"ל בשילהי יש נוחלין שנשמר מקושיא זו וכתב דהכא משום אומדן דעתא הוא דאומדן דעתיה דנותן הוא דלישקול בעל ארבע מאה זוזי חדא ותילתא במאי דשקיל בעל תלת מאה ובעל תלת מאה חדא ופלגא במאי דשקיל בעל מאתן, אבל בעלי חובות פלגין לפום שעבודא ולא לפום ממונא כדברירנא בפרק מי שהיה נשוי.

מבינונית דקמא לא גבי. ואיכא למידק דילמא מתנת שכיב מרע דלאחר מיתה שאני דאפילו מיתומים גדולים לא גבי אלא מזיבורית וכטעמא דאמרינן דלא מסיק אדעתה דמאית ואיכא למימר דלא פלוג רבנן במתנות בין בריא לשכיב מרע וכיון דבבריא גבי מבינונית אף במתנת שכיב מרע כן ותו איכא למידק אשמעתין היכי קרי למתנת שכיב מרע משעבדי דאם כן מלוה על פה בגו זמניה ומזון האשה והבנות לא יגבו מהם וליתא מדאמרינן ביש נוחלין השתא ירושה דאורייתא אמרת אלמנתו ניזונית מנכסיו מתנת שכיב מרע לא כל שכן [בנדפס: דהיא רבנן], ויש לומר דהכא במתנת שכיב מרע במקצת ובקנין דכמתנת בריא היא והילכך במתנת שכיב מרע אי קמא בינונית דבתרא זיבורית מבינונית דקמא גבי, ולא אמרו כאן מזיבורית דבתרא גבי אלא במתנת שכיב מרע במקצת ובקנין דכמתנת בריא היא, וכן פסקו הרב אלפאסי ז"ל והרב רבי יוסף אבן מיגש תלמידו ז"ל בתשובה וכן כתב מורי הרב רבי יונה ז"ל, וכן נראה דעת הרמב"ן ז"ל בתשובה.

הכא במאי עסקינן בבעלי חוב. וכמאן דאמר בעל חוב מאוחר שקדם וגבה מה שגבה לא גבה. ושמעינן מיהא [בנדפס: מהא] דאפילו למאן דאמר מה שגבה לא גבה לענין בינונית וזיבורית מה שגבה גבה.

והא בשטר קאמר, בשטר פקדתא. דאף על גב דלמאי דסבירא לן מעיקרא בשטר פקדתא קאמר הכא הכי קא פריך בשלמא אי במתנה קאמר על כרחין בשטר פקדתא קאמרינן אלא אי אמרת בבעל חוב סתמא דמילתא כל הקודם בשטר חובו קאמר, ואהדר ליה לדידי נמי שטר פקדתא היא. ואי קשיא אשמעתין אי בבעל חוב לכולהו משתעבדי כהדדי בעל כרחיה דלוה ואף על גב דקאמר אחריו מאי הוי ואמאי גובה מן האחרון, נראה לי דהכא בדליכא סהדי כלל דמדקאמר דליכא שטרא ולא אמר לה ואי דאיכא ניחזי עדים מאי קאמרי, שמע מינה בדליכא עדים ושטרא קאמר, וכיון שכן מפיו אנו חיין, והאי דקאמר אחריו אחריו לפי שזה קדם לזה בשעבוד הנכסים קאמר ונאמן משום מגו ולפיכך כל הקודם קדם בשעבודו, ואפילו במלוה על פה דהא קיימא לן שעבודא דאורייתא וכיון שכן מה לי בשטר מה לי מלוה על פה וכמו שכתבתי בפרק מי שהיה נשוי, וכן דעת רב האי גאון ז"ל, וכמו שכתבתי שם.

וקיימא לן דבמתנה נמי עבוד רבנן תקנתא ומזיבורית דבתרא גבי מבינונית דקמא לא גבי כפשטה דברייתא ובמתנת בריא אי נמי בשכיב מרע במקצת ובקנין כמו שכתבנו. ואף על גב דדחי הכא במאי עסקינן בבעל חוב, אי נמי אינו נפסד אלא האחרון אי נמי בדשוו, דחיאתא נינהו ולא סמכינן עלייהו כדכתיבא בהלכות הרב אלפאסי ז"ל.

וגרסינן בפרק מי שהיה נשוי איבעיא להו אשתדיף בני חרי מהו דליטרוף ממשעבדי ואיפסיקא הלכתא אשתדיף בני חרי טריף משעבדי. ותמיהא לי למאן דסבירא ליה למימר דבמתנה לא עבוד רבנן תקנתא תיפוק לי משום דאין נפרעין מן הערב תחלה, וקיימא לן דנכסוהי דבר איניש אינון ערבין ביה, וגבי לקוחות נמי אמאי איצטריכי לתקוני הא מדינא לא גבי מהאי טעמא דאמרן, ויש לומר דלא ערבין לגמרי קאמר, דטעמא דערב משום דלא גמר ומשעבד נפשיה אלא היכא דלית ליה נכסי ללוה לאיפרועי מיניה ומלוה גופיה עיקר שעבודיה ליתיה אערב אלא אלוה אבל גבי נכסי דלוה ודאי עיקר אסמכתיה עלייהו. ולוה נמי בעידן מלוה גמר ומשעבד כולהו נכסי והילכך אי לאו תקנתא דעבוד רבנן גבי לקוחות הוי אמינא כיון דעיקר שעבודיה אהאי בינונית הוה אף על גב דשייר לוה זיבורית קאי מלוה ליגבי מלוה מלוה מבינונית דהוה שעבודיה עליה דאמר ליה ללוקח ארעא דידי גבי דידך הוא ומשום פסידא דלקוחות אמור רבנן דזבורית דבני חרי ליגבי בינונית דמשעבד לא ליגבי, הילכך גבי מתנה אי לא עבוד בה תקנתא מבינונית דמתנה גבי. כן נראה לי.

אמר עולא אמר ריש לקיש לפי שאינן כתובין. פירש רש"י ז"ל שאף על פי שכתב לו מוכר ללוקח אנא איקום ואשפי ואמרוק זביני אילין אינון ועמליהון ופירי דידהון אכתי לא ליגבי ממשעבדי לפי שאין קול יוצא על הפירות ועל השבח אלא על עיקר המקח. ורבותינו בעלי התוספות נתנו טעם לדבר דכיון שעדיין אינן בעולם ואפשר שלא יבואו לעולם אין קול יוצא עליהן [בנדפס: וגם במקצת פירוש רש"י ז"ל מצאתי כן]. ואם תאמר אם כן מאי קא פריך ליה רבי אבא לעולא והא מזון האשה והבנות דכמאן דכתיבי דמי דבנות לא באו לעולם בשעת כתיבה ושמא לא יבואו לעולם, יש לומר דלא פריך ממזון הבנות אלא ממזון האשה, והיינו דלא מתרץ הכא כיון דבתנאי בית דין קא אכלה אימר צררי אתפסה כדמתרץ לקמן גבי מזון הבנות משום דהא לא פריך אלא ממזון האשה ובאשה כיון דאי בעיא כתובתה גביא ולית לה מזוני אף על גב דבתנאי בית דין קא אכלה לא מתפיס לה צררי, והכי מוכח בפרק שני דייני גזרות.

הא דאיבעיא להו לרבי חנינא קצובין וכתובין בעי או דלמא קצובין אף על פי שאינן כתובין. איכא למידק מאי טעמא לא איבעיא להו נמי כתובין אף על פי שאינן קצובין. ויש מפרשים דהכי מיבעיא ליה רבי חנינא היכי קאי אי אמזון אשה ובנות דמתניתין ואמר אף על פי שהן כתובין ומשום שאין קצובין לא גבי דקצובין וכתובין בעינן או דילמא אשארא נמי קאי ואמר לפי שאינן קצובין אבל אם היו קצובין אף על פי שאינן כתובין מלוה על פה גובה ממשעבדי. ותמיהא לי דודאי עולא אפירות ושבח קרקעות דמתניתין קאי מדיהיב טעמא לפי שאינן כתובין ואילו מזון האשה והבנות כתובים הם וכדאקשינן עלה והאי מזון האשה והבנות כמאן דכתיבי דמי, ואמאי דמפרש עולא לפי שאינן כתובין קאי רבי חנינא, אלא דרבי חנינא לא ניחא ליה לאוקומי טעמא דמתניתין לפי שאינן כתובין כעולא משום דקשיא ליה מזון האשה והבנות ולא ניחא ליה לפרוקי דכתובין הן אצל בני חורין ולחלק בתקנתן של חכמים. ומשום תלי טעמא בקצבה וכולן בכלל טעם זה דכולהו אין להם קצבה ולפיכך קא מיבעיא לן כולי טעמא בקצבה כי היכי דהוי כולי טעמא לעולא בכתובה או דילמא אף לפי שאינן קצובין קאמר ותרווייהו בעינן כלומר כתיבה וקציצה, אבל כתיבה לחודא פשיטא דלא מהניא שהרי מזון האשה והבנות דכמאן דכתיבי דמו ואפילו הכי אינן נגבין אלא מבני חרי. כך נראה לי.

והא דאיבעיא להו קצובין אף על פי שאינן כתובין. פירש רש"י ז"ל דנפקא מינה אי סבירא ליה קצובין אף על פי שאינן כתובין דמלוה על פה גובה ממשעבדי. ואינו מחוור, דהא דתנן בבבא בתרא פרק גט פשוט [קעח, א] המלוה את חברו בעדים גובה מנכסים בני חורין, ורבי חנינא מי פליג אמתניתין ופירשו בתוספות דנפקא מינה היכא שקצב שבחופירות וקבל עליו אחריות עד כדי אותה קצבה וקא מבעיא ליה כיון דקצץ הרי זה כמעות המכר ויש לו קול דקיימא לן המוכר שדהו בעדים גובה מנכסים משעובדים דקלא אית ליה דמשום דמאן דזבין בפרהסיא זבין והילכך נפיק קלא בין הגוף המכר בין אפירות או דילמא כתובין וקצובין בעינן, אבל ודאי מלוה על פה אינה גובה ממשעבדי לכולי עלמא דאין קול יוצא למלוה על פה וכדאמרינן מאן דיזיף בצנעא יזיף והיינו דאתינן לדמויי לפרנסת הבת דקיצה ולא כתיבא ואף על פי כן גובה גובה ממשעבדי משום דמילתא דפרהסיא היא, ודחינן שאני פרנסה דאית לה קלא טפי משבח ופירות ואף על גב דקיץ להו משום דכל מאן דשביק ברתא מידע ידעי דעישור נכסי נטלה.

דף נא - א

והא פרנסה דמיקץ קיצה. מכאן דקדקו רבותינו בעלי התוספות ז"ל דהא דאמר שמואל לפרנסה שמין באב לא למעוטי אמרו מעישור נכסי אלא להוסיף כמו שפירש רש"י ז"ל שם דאם כן לא קיצה אלא ודאי להוסיף אמרו במי שדעתו עשירה ולא למעט, ונראה דהוא הדין כדברי רבינו חננאל ז"ל שפירש דוקא לפחות ולא להוסיף דהא איכא קיצבה עם עישור ולא יותר. אבל לדברי המפרשים שמין באב בין להוסיף בין לגרוע ודאי קשיא להו שמעתין.

והיא ניזונית מנכסים משועבדים מפני שהיא כבעלת חוב. ופירש רש"י ז"ל דקשיא לעולא דהכא מיקץ קייצי דחמש שנים קצובין הן ומיכתב לא כתיבא ואפילו הכי גובה מנכסים משועבדין, וכן נמי שמעינן מיניה דרבי חנינא קצובין אף על פי שאינן כתובין קאמר. ואינו מחוור, דמזון בת אשתו לא קייצא ולא כתיבא קרינן לה דדמי מזונות לא קייצי פעם השער מוקיר ופעם מוזיל, והכי מוכח בהדיא בכתובות פרק אף על פי [נח, ב] דאמרינן התם רב ושמואל סברי תקנו מזונות תחת מעשה ידיה ומעה כסף תחת מותר ורב אדא בר אהבה סבר תקנו מזונות תחת מותר ומעא כסף תחת מעשה ידיה וכו' ואמרינן במאי קא מיפלגי מר סבר מידי דשכיח ממידי דשכיח ומר סבר מידי דקיץ דהיינו מעשה ידיה ממידי דקיץ דהיינו מעה כסף, אלמא מזונות מידי דלא קיץ נינהו, ולא תימא דהתם במזונות לעולם ומשום דלא קיץ זמנם הוא, דאם כן אף מעשה ידיה דלעולם לא קיצי, אלא ודאי התם אפילו מזונות של שנה או שנתים קרי מידי דלא קיץ. [בנדפס: ועוד קשיא לי דאם איתא הוה להו למימר מותיב רב הונא בר מנוח לעולא לסיועי לרבי חנינא שכן שיטת התלמוד כשמביא ברייתא או משנה להקשות על אחד ולסייע לחברו ודכותא בשמעתא דאומן בבבא בתרא [מב ב] וטובא דכותיה בתלמוד. ואי נמי הוה ליה למימר מותיב רב הונא לעולא]. והא דפרקינן הכא במאי עסקינן בשקנו מידו פירש רש"י ז"ל וסתם קנין לכתיבה הוא עומד. גם זה תימה דאם כן למה ליה למימר בשקנו מידו לימא בכשכתב ליה. ועוד קשיא לי דאם איתא כי תרצי הכא במאי עסקינן כשקנו מידו עולא נמי הוא דתרץ הכי, וכי הדרינן לאקשויי אי הכי בנות נמי לעולא נמי אקשינן ומאי קושיא והא עולא הוא דאמר דכתובין הן אצל בני חורין ואינן כתובין אצל משועבדין אלמא לאו משום דלא כתיבה אלא משום דעיקר תקנתין הכי הות. ונראין דברי רבינו חננאל ז"ל שפירש כאן דמזון בת אשתו לא כתיבי ולא קייצי ואכולהו פריך ושנינן בשקנו מידו דהא שעבד נפשיה ואלים כח הקנין לפי מכתיבה אחריתי וכדאמרינן בבבא בתרא פרק חזקת [מג, א] הכא במאי עסקינן בשכתב לו דין ודברים אין לי על שדה זו ותהניא דין ודברים אין לי על שדה זו וידי מסולקות הימנה לא אמר ולא כלום ומשני הכא במאי עסקינן בשקנו מידו כלומר דאלים טפי, ואמרינן במציעא בשטרא אקנייתא דהא שעבד נפשיה. ומשום הכי אקשינן אי הכי בנות נמי דאף על גב דמעיקר תקנתין לא גביא ממשעבדא דאינן כתובין אצל משועבדין מחמת קנין מיהא ליגבו. ומיהו אף רבינו חננאל ז"ל כתב בכתובות בריש פרק הנושא בלשון הזה, ואוקימנא שקנו מידו במזונות בת אשתו וקיימא לן דסתם קנין לכתיבה עומד, עד כאן. וזה כפירוש רש"י ז"ל. ומה שפירש כאן נראה לי עיקר.

תא שמע אמר רבי נתן אימתי בזמן שקדם מקחו וכו'. אלמא משום שקדם פירשו רש"י ורבינו תם [בכת"י: רש"י ורבינו חננאל] ז"ל דלתרויהו קא פריך דמשום דקדם הוא ולאו משום כתובין וקצובין. והקשו בתוספות דאם כן שלש מחלוקת בדבר, ולפום מאי דמשמע תנאי היא אתיא דרבי יוסי כרבי חנינא ודתנא קמא כעולא אבל דרבי נתן לא כמר ולא כמר [בנדפס: ולי נראה שאין זה כלל לדברי רש"י ז"ל דמאי קושיא אי רבי נתן דהוא הוא אי הוה מחלוקת שלישי ולא קאי לא כמר ולא כמר, ומאי דקאמר תנאי הוא לאו למימרא דהא דרבי נתן תנאי הוא אלא כי אקשינן מינייהו לתרווייהו כל חד מינייהו אמר לך מאי דקאמרי תנאי הוא ואנא דאמרי כי האי תנא דלית ליה דרבי נתן אלא או לפי שאין כתובין או לפי שאין קצובין מר כדאית ליה ומר כדאית ליה] ובתוספות פירשו דלעולא קא פריך דאמר משום כתובה דהא דאמרינן הכא שאם קדם שבחו של ראשון למקחו של שני גובה מנכסים משועבדים, אלמא לאו משום כתיבה הוא דאי משום כתיבה אף על פי שקדם שבחו לית ליה למיגבי דהא לא כתיבא דבשעת כתיבה לא היה בכתוב כדאמרינן לעיל, ואף על פי שעתה בא מכל מקום בשעת הכתיבה לא בא ואם כן אותו כתיבה אינה כלום אלא משום קצבה ואף על פי שבשעת המקח לא היה קצוב כיון שעכשיו הוא קצוב קול יוצא עליו שקרקע זה שוה כך וכך והכל יודעין שזה קבל עליו אחריות השבח כענין שאמרו בפרנסת הבת ועכשיו הוכיח דרבי חנינא קצובין אף על פי שאינן כתובין קאמר, והוכיח גם כן דטעמא דמתניתין דלא כעולא ומשני תנאי היא דתנא קמא כעולא ודרבי יוסי כרבי חנינא ורבי נתן נמי כרבי יוסף, וגם בירושלמי מצאתיה על דברי רבי חנינא.

וקיימא לן כעולא דהא רבי יוחנן וריש לקיש הכי סבירא ליה, ועוד דקיימא לן כתנא קמא דרבי יוסי דרבים נינהו, ומזונות הבנות נמי אם לא קנו מידו אינן כתובין דהא לא ידעינן בשעת נשואין אם עתידות לבא אם לאו, ואפילו [בנדפס: גרשה והחזירו] וקנו מידו דאלים כח הקנין [בנדפס: והיו הבנות בשעת הקנין] לא גבו ממשעבדי דכיון דבתנאי בית דין קא אכלה אימר צררי אתפסיה, ואף על גב דגבי בעל חוב דחיישינן לצררי גבי מלקוחות בשבועה, מיהא הכא לענין משעבדי כעין ודאי חשבינן ליה ואפילו בשבועה לא גביא דכיון דבתנאי בית דין קא אכלה ודעתו קרובה אצל בת אשתו מימר אמרינן ודאי צררי אתפסה. ומיהו לענין בני חרי אפילו שבועה לא צריכא ואפשר דקיל הוא שהקלו במזונות משום כדי חייה אבל מזון האשה אף על גב דאינן כתובין אצל משועבדים אם קנו מידו גובה מנכסים משועבדים דילפינן לה מבת אשתו דאף על גב דלא קיצי ולא כתיבי אי קנו מידו גובה מנכסים משועבדין ואף על גב דאף היא בתנאי בית דין קא אכלה לא חיישינן לצררי דכיון דלא אכלה אלא עד שירצו היורשין ליתן לה כתובה כאנשי [יהודא] יהודה אי נמי עד שתתבע כתובתה בבית דין כאנשי גליל, ואי נמי דמעשה ידיה ליתומים ושמא ספקה ואין לה עליהם מזונות מה שאין כן בבתו דמעשה ידיה לעצמה אף הוא אינו מתפיסה צררי שאינו ידוע אם תזון אם לאו.

הנהו יתומים שסמכו גבי ההיא סבתא הויא להו תורתא וכו' אתו קרובים לקמיה דרב נחמן אמרו מאי עבידתה דמזבנה אמר להו יתומין שסמכו אצל בעל הבית תנן. וכתב הרמב"ן נ"ר כיון דקתני במתניתין דבסמכו אצל בעל הבית דחייב לעשר ואמרינן נמי הכא דמזבין כאפטרופא נקיטין ביה כדברי הראב"ד ז"ל שאמר שאין משביעין אותו. קול וחומר הדברים השתא באפטרופוס שמינהו אבי יתומים דאיכא למימר אי לאו דאית ליה הנאה מניה לא הוה מוקי ליה אפטרופוס אמרת לא ישבע משום דילמא מימנעי כל שכן בשסמכו מאיליהן דאתו לאימנועי וקורא אני בזה משלם רעה תחת טובה. עד כאן.

[בנדפס: הא שמעתא דאמר שמואל נכסי יתומין הרי הן כהקדש ומאי דאתמר עלה הכא פירשתיה בפרקא קמא דקידושין בסייעתא דשמיא].

דף נב - ב

קא אכיל ושתי מדידהו ולא אמיד דאימור מציאה אשכח. ודוקא באפטרופא שמינהו אבי יתומים האו דתלינן במציאה אבל באפטרופא שמינוהו בית דין כיון דאיכא למיחש ביה מסלקינן ליה דכי דינא לא מוקמי אלא גברא דבדיק ומהימן, והאי כיון דסאני שומעניה לא חזי להכי זו דעת הרמב"ם ז"ל. ולא ירדתי לסוף דעת רבינו ז"ל בזה דבשלמא לכתחלה לא מוקמינה ליה אפטרופא כיון דסני שומעניה אבל מכיון דנחית להו לנכסים, מספיקא אמאי מסלקינן ליה דאחזוקי אינשי בגנבי לא מחזקינן ואי משום דלא אמיד מחזקינן ליה דאכיל מיתמי, אף בשמינהו אבי יתומים נסלקיה דהא אפטרופא דאפסיד אפילו כשמינהו אבי יתומים מסלקינן ליה, אלא אי איכא למיתלי בתרווייהו תלינן, ואי ליכא למיתלי בתרוייהו לא נתלה, ועוד דאם איתא דדוקא בששינהו אבי יתומים, לעולם לא הוה שתיק גמרא מיניה, והוה ליה למימר עמרם צבעא אפטרופוס שמינהו אבי יתומים הוה וכו' אלא ודאי מדסתם תלמודא ואמר אפטרופא דיתמי הוה, משמע דכך הדין בכל אפוטרופוס ומן הטעם שאמרנו דכיון שהורידוהו בית דין לנכסים מספיקא כיון דאיכא למיתלי במציאה לא מחזקינן ליה בגנב דאחזוקי אינשי בגנבי לא מחזקינן. וצריך עיון.

אי רמית שבועה עליה אתי לאימנועי. כלומר קודם שיחזיק בנכסים וכן פירש רש"י ז"ל. אבל לאחר שהחזיק בנכסים לא כל הימנו ואינו יכול להססלק, וכן מפורש בתוספת[א] בבא בתרא [פרק ח] אפטרופין עד שלא החזיקו בנכסי יתומין יכולין לחזור בהן משהחזיקו בנכסי יתומין אין יכולין לחזור בהן, אפטרופוס שמינהו אבי יתומין ישבע וכו', ומדפליג בסופא בין מינהו אבי יתומין למינהו בית דין שמע מיניה דרישא בין כך ובין כך משהחזיקו בנכסי יתומין אין יכולין לחזור בהן.

אבא שאול אומר חילוף הדברים מינוהו בית דין ישבע מינהו אבי יתומין לא ישבע אמר רב חנן בר אמי אמר שמואל הלכה כאבא שאול. והכי קיימא לן. ואף על גב דתניא רבי אליעזר בן יעקב אומר זה וזה ישבע והלכה כדבריו, הא קיימא לן דאין למדין הלכה לא מפי משנה ולא מפי תלמוד. וכתב הרמב"ן נ"ר דאף לענין תשלומין כן דאפוטרופא שמינהו אבי יתומין אף על פי שפשע פטור מן התשלומין שאם לא כן אתי לאימנועי, והביא ראיה מהא דאמרינן בבבא קמא פרק שור שנגח ד' וה' [לט, א] גמרא, שור של חרש שוטה וקטן שנגחו מעמידין להן אפטרופין ומעידין להן בפני אפטרופא ומשוינן ליה מועד דכי הדר נגח משלם מן העליה ואמרינן מעלית דמאן רבי יוחנן אמר מעלית יתומין רבי אסי בן רבי חנינא אמר מעלית אפטרופין ומפרש טעמא התם רבי יוחנן אמר מעלית יתומין דאי אמרת מעלית אפטרופין מימנעי ולא עבדי ואף רבי יוסי בן רבי חנינא מודה דאפטרופין חוזרין ונפרעין מן היתומים לכי גדלי כדאיתא התם. והתם לכאורה בשפשע אפטרופא ולא שמרו קאמר דכיון דאיתמר סתמא משמע דלעולם משתלם מעידית יתומין בין שפשעו בשמירתו בין ששמרוהו שמירה פחותה, ואפטרופוס שמינוהו בית דין הרי הוא כנושא שכר משום דמצוה קא עביד ומשתכר בפרוטה דרב יוסף דהא קיימא לן כותיה. וכיון דליכא למיחש דילמא אתי לאימנועי משום דניחא ליה דנפיק עליה קלא דגברא מהימנא הוא והילכך חייב בגנבה ואבדה ונשבע כשומר שכר. ואם תאמר והלא אפטרופוס של שור המזיק מינוהו בית דין הוא ואפילו הכי אמר רבי יוחנן דאינו משלם דלמא אתי לאימנועי, יש לומר דהתם לא נפיק עליה קלא בהכי דגברא מהימנא הוא דלאו לתקנת היתומין מינוהו אלא לשמור השור שלא יזיק. והכי איתא הכא בירושלמי איתא [בנדפס: אתיא] דרבי יוחנן כרבנין ודרבי יוסי בן רבי חנינא כאבא שאול ומהדרין ואפילו יסבור כאבא שאול בעי הוא בר נש למיתן כמה ומיתקרי מהימנא. פירש דהתם איכא נאמנות ולא אתי לאימנועי משום שבועה אבל הכא ליכא משום נאמנות ואי רמית עליה תשלומין אתי לאימנועי ודרבי יוסי בר רבי חנינא כאבא שאול ואפילו יסבור כרבנין אדם מבריח עצמו מן השבועה ואין אדם מבריח עצמו מן התשלומין, והראב"ד ז"ל תירץ אותה במציעא בשילהי פרק המפקיד דטעמא דהתם דאפטרופוס אינו לא רועה בקר ולא בקרא אלא שמירת נכסים עצמו הוא מקבל עליו אבל שמירת נזקיהן שהן מזיקין לאחרים אינו מקבל עליו מן הסתם כי גנאי הוא לאפטרופוס שיהא בקרא אלא שימסור אותו לבקרא אם ימצאנו. עד כאן. ואי קשיא לך אי משוית ליה שומר שכר משום פרוטה דרב יוסף היכי אמר ליה רבי אבהו לרב תחליפא בר מערבא את אייתית קבא וכיילת ליה, אין ודאי כיילינן ליה פרוטה דרב יוסף, איכא למימר דאי משום פרוטה דרב יוסף קאמר אפילו מינהו אבי יתומין נמי אלא מדקאמר מנוהו בית דין בלחוד שמע מינה דלאו משום פרוטה דרב יוסף קאמר אלא שהוא כנושא שכר משום דמהימן ליה ולהכי הוא דלא מימנע, ורבינו האי גאון ז"ל כתב בספר המקח דאפטרופא דפשע נתחייב באותה פשיעה, והביא ראיה מהא דאמרינן בבבא מציעא פרק המפקיד [מב, ב] ההוא אפטרופוס דיתמי דזבן להו תורא ליתמי לא הוה ליה ככי ושיני למיכל ומית אמר רמי בר חמא היכי לדיינוה דייני להאי דינא לימא ליה לאפטרופא זיל שלים לימא [נדפס: אמר] אנא לבקרא מסרתיה דאלמא משום דאית להו בקרא ועלי דידיה רמיא ההיא נטירותא הוא דמיפטר אפטרופא הא לאו [בנדפס: הכי] איהו משלם דכשומר שכר הוא, והרמב"ן נ"ר כתב דההוא דינא לא קאי במסקנא אבל לעולם אפטרופוס שמינהו אבי יתומים פטור אפילו מפשיעה משום דמימנע ולא עביד כיון דליכא הנאה דמהימן, [בנדפס: ור"י ז"ל הידוע בעל התוספות מן המחייבים כדעת הגאון רבינו האי דדחה אותה ראיה של שור חרש שוטה וקטן דשאני התם דאינו נעשה אפטרופא לתועלת היתומין אלא אדרבא לחוב להן ואי אמרת מעלויה דאפטרופא אתי לאמנועי אבל בעלמא דלתועלת היתומים לא אתי לאימנועי משום פשיעתו. ונראין דבריהן דההוא אפטרופא דבפרק המפקיד ראיה גדולה היא דהא דלא קאי ההוא דינא התם לא מהאי טעמא הוא וכדאיתא התם].

איתמר מנסך רב אמר מנסך ממש. ולרב נחמן ורב עמרם ורב יצחק דאמרי דאפילו למאן דאמר אדם אוסר דבר שאינו שלו הני מילי נכרי אבל ישראל לצעוריה קא מכוין הא אוקימנא התם בשחיטת חולין בשילהי השוחט [מא, א] בישראל מומר ואי נמי בישראל שקבל התראה דכיון שהתיר עצמו למיתה אין לך מומר גדול מזה, אבל לרב הונא דאמר היתה בהמת חבירו רבוצה לפני עבודה זרה כיון ששחטי בה סימן אחד נאסרה דסבירא ליה דאפילו בישראל אמרינן אדם אוסר דבר שאינו שלו מוקמינן לה להא אפילו בישראל שאינו מומר ושלא קבל ההתראה. ומיהו מסתברא דהכא בשהתרו בו וקבל עליו ההתראה משמע להו מדאמרינן מאן דאמר מערב מאי טעמא לא אמר מנסך אמר לך מנסך קם ליה בדרבה מיניה ואי בשלא התרו בו לא הוה ליה למימר בהאי לישנא קם לה בדרבה מיניה דהשתא מיהא לאו בר קטלא הוא דאף על גב דקיימא לן כריש לקיש דאמר חייבי כריתות שוגגין ודבר אחר פטור כיון דאילו אתרו ביה פטור כדאיתא בכתובות פרק אלו נערות [לד, ב] הכי הוה ליה למימר מנסך כיון דאילו אתרו ביה פטור דקם ליה בדרבה מיניה השתא נמי פטור, ודוקא בשלא הגביהו דאילו הגביהו מדאגביה קנייה ומתחייב בנפשו לא הוי עד דמנסך ליה והגבהה לאו צורך ניסוך היא וכדאמרי בכתובות בריש פרק אלו נערות [ל, ב] גבי גונב חלבו של חברו ואכלו, ואי נמי הכא אפילו בשהגביהו ושלא לקנותו. [בנדפס: והא דלא קאמר מנסך ממש ובשהגביהו ורבי ירמיה משום דמתניתין מנסך סתם קאמר ולא קאמר הגביהו ונסכו ורב ירמיה משום דקשיא ליה היינו מערב והיינו מדמע מוקי לה דעל כרחין לאו מערב הוא מתניתין דתרתי למה אלא במנסך ממש בלא הגבהה על דעת לגזלה אי אפשר דאם כן קם ליה בדברבה מיניה אבל ליכא למימר דפליגי דאגבהה אי אמרינן הגבהה לאו צורך ניסוך הוא או לא דהא קיימא לן בפרק אלו נערות דאמרינן הגבהה לאו צורך אכילה היא דאי בעי גחין ואכיל. הכי נראה לי].

דף נג - א

אבל מטמא דלא מפסיד ליה לגמרי. ואף על גב דלעיל קרינן לה למטמא מפסיד לגמרי איכא למימר דלעיל לגבי מדמע דלא מפסיד ליה אלא כל דהוא דאי בעי לזבוניה לכהן בדמי תרומה מזבין חשיב ליה למטמא מפסיד לגמרי משום דלא חזי אלא להסיקה תחת תבשילו, אבל הכא לגבי מנסך דמפסיד ליה לגמרי ממש דאפילו בהנאה אסור לא קרי למטמא ואפילו תרומה מפסיד לגמרי משום דבהנאת הסקה מיהא חזיא ליה.

ומה טעם אמרו במזיד חייב שלא היא כל אחד ואחל הולך ומטמא טהרותיו של חברו ואומר פטור אני. אבל שוגג לא מחייבינן ליה כדי שלא יהא כל אחד הולך ומטמא טהרותיו של חברו ואומר שוגג הייתי, משום דסבירא ליה לרבי יוחנן דכולי הא לא קנסינן דנוציא ממון מזה שהואשוגג גמור, וליכא דקניס הכי אלא רבי מאיר דמחייב בין בשוגג בין במזיד, ואוקימנא לקמן טעמיה דקניס שוגג אטו מזיד, ואנן כרבי יהודה סבירא לן דלא קניס. ואף על גב דרבי יהודה קניס שוגג אטו מזיד באגוזי פרך שנפלו ונתבצעו ואמרינן לקמן דהיינו טעמיה דרבי יהודה משום דאתי לאיערומי כלומר שמבע במזיד ואומר שגוגג הייתי, התם לא מפקינן מיניה מידי, אבל מיסר הוא דאסרינן עלהאבל לאפוקי מיניה ממונא לא מפקינן, אלא דקשיא לי דאם כן כי רמינן לקמן דרבי יהודה אדרבי יהודה מן המבשל בשבת, לימא ליה שאני הכא דאפוקי ממונא לא מפקינן, אלא משמע דמיסר עליה מאי דאית ליה אפוקי מיניה הוא. ומעתה צריך לדקדק מאי טעמא לא קנסינן נמי הכא שוגג אטו מזיד דילמא אתי לאיערומיכ דקנסינן בנפלו ונתבצעו אפילו לרבי יהודה [בנדפס: ולאו קושיא היא דטפי ניחא לה לאוקומא בטעמא רויחא דבדאורייתא קנסינן משום דחמיר איסורו ואפילו בעלמא לאפוקי ממונא, ועוד דטפי ניחא ליה לאוקומא בהכי כי היכי דניסוק טעמא בהכין בין לרבי יהודה בין לרבי מאיר. כך נראה לי].

העושה מלאכה במי חטאת. כלומר קודם שנתן בהן אפר אבל משנתן בהן אפר אינן נפסלין במלאכה כדמפיק לה בסופרי מדרשא.

הוא מותיב לה והוא מפרק לה פרה שהכניסה לרבקה על מנת שתינק ותדוש. ואם תאמר מאי שנא מפיגול דהוי נמי במחשבה ואף על גב דלא עביד מעשה, ותירצו בתוספות דשאני התם דבשעה שמפגל עושה מעשה ששוחט אבל הכא אינו עושה מעשה, ואף על גב דלא ניחא ליה לבעל הפרה במלאכה זו ואנן בעינן עובד דומיא דעבד דניחא ליה. יש לומר דלא בעינן דניחא ליה לבעלים ממש אלא דניחא ליה לעושה בה מעשה [בנדפס: ממש] דלא בעינן דומיא דעבד אלא לאפוקי בשנעשה בה מלאכה ממילא בלאל דעת העובד בה.

דף נג - ב

הא דאמרינן: הא בגופן הא בכנגדן. פירש רש"י ז"ל בגופן שיש לו כלי שיש בו שנתות ונותנין בו מים ונותנין הבשר במים ושוקלין בו הבשר כשמגיעים המים כאן יש בו ליטרא וכאן שני ליטרין, בכנגדן שנותנין המים בכף אחד והבשר בכף שנייה. ורבינו חננאל ז"ל פירש בגופן ששקל כהן בשר עצמו בכל מאזנים, ובכנגדן ששוקל בהן אבן שלא לצורך, וחזר ושקל בשר באותו אבן וכיון ששקל בהן שלא לצורך לא קרינן ביה עובד דומיא דעבד ולא נפסלו אלא משום היסח הדעת.

הא דפרקינן: לא קשיא הא דאסיח דעתיה הא דלא אסח דעתיה. תימה כיון דתלוי בהיסח הדעת אמאי נקט לה בעושה בהן מלאכה לישמעינן בשהסיח דעתו בלא מעשה. יש לומר רבותא קא משמע לן דאפילו עשה מעשה כיון שלא הסיח דתעו אינה פסולה. כך תירצו בתוספת. ועדיין צריכין אנו לתירוץ אחר דבשלמא דרבא דנקט לה להיתירא ודאי ניחא כדתרצינן, אלא ברייאת דנסיב לה לאיסורא כלומר העושה [בנדפס: שעושה] מלאכה במי חטאת חייב בדיני שמים כלומר פסולה היא ולכך חייב בדיני שמנים מאי רבותיה דנקט עושה מעשה אדרבה אי נסיב לה בהיסח הדעת טפי אשמועינן חדיוש. ויש לומר דהתם נמי משום רבותא דפטורא דדיני אדם נקט לה.

ואי אמרת היזק שאינו ניכר שמיה היזק ממונא מעליא בעי שלומי תיובתא. לימא כתנאי. ואף על גב דסלקא בתיובתא יש כיוצא בה בתלמוד דבתר דסלקא בתיובתא בעינן לימר כתנאי בתמורה שיירו משוייר, ואם תאמר אמאי לא אייתי תנאי מרבן שמעון בן גמליאל ורבנן דפליגי בפרק השולח בהעושה עבדו אפותיקי ושחררו דפירשה עולא מי שחררו רבו שני ובהיזק ניכר פליגי, יש לומר משום דקים להו דמי שחררו רבו ראשון כרב ומבזיק שעבודו של חברו פליגי ולא כעולא. ולרב ודאי היזק הניכר הוא דכיון דמדינא משוחרר דשחרור מפקיע מידי שעבוד הרי אינו יכול לומר הרי שלך לפניך דעבד אינו עומד לפניו, והרי זה כנוטל כיסו של זה נותנו לחברו, וכן נמי במוכר שטר חוב לחברו וחזר ומחלו שהזיקו ניכר כנוטל ממונו של זה ונתנו לזה הוא.

רבי יהודה אומר בשוגג פטור במזיד חייב. ואי קשיא הא דתנן בבכורות פרק עד כמה דן את הדין טמא את הטהור מה שעשה עשוי ומשלם מביתו ואמרינן עלה בגמרא לימא מתניתין רבי מאיר היא דדאין דינא דגרמי ודחינן אמר רבי אלעאי אמר רב כגון שנשא ונתן ביד, טמא את הטהור דאגע ביה שרץ, ואכתי מאי קאמר דהא שוגג הוא ולא אשכחן תנא דמחייב מטמא בשוגג אלא רבי מאיר, ויש לומר דהאי כפושע חשבינן ליה, דנהי דסבירא ליה דפירותיו טמאין מכל מקום למה ליה למנגע בהו שרץ כיון שלא היה לו לעשות כן כמזיד חשבינן ליה.

אמר עולא אמר רב נחמן [בגמרא: אמר רבנן נחמן בר יצחק], דכולי עלמא היזק שאינו ניכר לא שמיה היזק. מסתברא דהוא הדין דמצי למימר איפכא דכולי עלמא היזק שאינו ניכר שמיההיזק והכא בהא קמיפלגי מר סבר פטרינן שוגג כדי שיודיעו ומר סבר לא פטרינן, משום דסלקא בתיובתא לא בעי לאוקומי לתנאי דלא כהלכתא.

הא דתניא המבשל בשבת. כבר פרשתיה בפרק קמא דחולין בסייעתא דשמיא.

[בנדפס: משום חומרא דעבודה זרה מיבדיל בדילי אינשי מיניה. ואיכא למידק אמאי לא אקשינן תו ממטמא דמטמא תרומה אסורא דאורייתא דכתיב ושמרתם את משמרת תרומותי. ונראה מכאן דאפילו מטמא את התרומה אינו אסור מדאורייתא וקרא אסמכתא דרבנן. [וא"נ] יש לומר דליכא לאו אלא עשה ולפיכך אינו חמור כל כך, [כך] תירצו בתוספת. ואין דברים אלו מחוורים בעיני, אלא מסתברא דאי אקשינן הכי הוה אפשר לאוקומי במטמא לחולין משום גורם טומאה לחולין ואינו אלא דרבנן אבל שלא לטמא את התרומה דאורייתא היא, וכן פירש רש"י ז"ל בשלהי גבי חלה].

דף נד - א

שילם חולין טמאין בשוגג תשלומיו תשלומים. פירש רש"י ז"ל שאף על פי שהן נעשין תרומה, דכתיב ונתן לכהן את הקדש מה שמשלם תעשה קדש, וכיון שכן הוה להו כתרומה טמאה ולא חזו ליה, הא קיימא לן באוכל תרומה שלפי מדה משלם ולא לפי דמים. והקשו עליו דהא בעיא היא בפסחים פרק כל שעה [לב, א] ואם כן אמאי לא פשטוה מהא, ועוד דהיכא שההקדש מפסיד דכולי עלמא לא פליגי דלפי דמים משלם כדאמרינן התם דכל היכא דמעיקרא שויא ארבעה ולבסוף שויא זוזא לא מבעיא לן דארבעה משלם דלא גרע מגזלן ותנן כל הגזלנין משלמין כשעת הגזלה, כי איבעיא לן היכי דמעיקרא שויא זוזא והשתא שויא ארבעה דמשלם לפי מדה וירויח ההקדש אלמא דלהנאת ההקדש אמרו ולא לגריעותו, משום כך פירשו בתוספות דמשלם חולין טמאין שוין להסקה כדמי תרומה טהורה שאכל קאמר אלא דלא קפיץ עלייהו זיבונא כולי האי להסקה כדקפיץ למיזבן תרומה טהורה לאכילה. ויש מפרשין דבתר שעת תשלומין אזלינן וכיון דבשעת תשלומין דמי קב חולין טמאין כדמי קב תרומה טהורה [בנדפס: שאכל] פטור ואף על פי שנעשין תרומה לאחר מכן היינו לאחר שנגמרו תשלומין של זה ובאו ליד כהן כדכתיב ונתן לכהן את הקדש לכשיבאו ליד כהן יהיו קודש, וכן יש לנו לפרש למעלה במה שאמרו תבוא עליו ברכה דאכל מיני מידי דלא חזי ליה ומשלם ליה מידי דחזי ליה. כלומר חזי ליה בשעת תשלומין דאילו לאחר תשלומין לא חזי ליה לכהן דתרומה טמאה הן.

דף נד - ב

אמר אביי כל שבידו נאמן. פירש רש"י ז"ל כל שבידו לטמאם ולפגלם כלומר בין עבודה לעבודה וכן פירש רבינו חננאל ז"ל.

רבא אמר כגון דאשכחיה ולא אמר ליה ולבתר הכי אמר ליה. כלומר ואף על פי שאין בידו. וסופא דאינו נאמן כגון דאשכחיה ולא אמר ליה, נתנן לו מיד ליד ולא אמר לו היינו אשכחיה ולא אמר ליה, ואף על פי שאמר לו לאחר מכאן פעם ראשון שמצאו אינו נאמן, והיינו דאמרינן בעובדא דרבי אמי ספר תורה ביד מי ביד לוקח שורת הדין אינו נאמן, ולא נאמרו דברים הללו אלא בפועל דכיון דקבל עליו לעשותן בטהרה אי נמי כהן שפגל דמזיד הוא או פושע אינו נאמן דחזקה מיזהר זהיר ולא כל כל כמיניה להעיד על עצמו שפשע או שקלקל אלא אם כן יש בידו לטמאן עדיין או לפגלם לדעת אביי ולרבא נאמן כל שאמר בשעה ראשונה שמצאו. אבל בשמצאו ולא אמר לו או בשעה שנתנן לו מידו לידו חזקה לא קלקל וכחש לו. שאילו כדבריו מתחלה היה לו לומר, אבל עד אחד דעלמא ודאי נאמן שמא לא נזכר בשעה ראשונה דלאו עליה רמיא או שלא רצה להעיד לו ולבתר הכי נמלך ואמר, ואביי גופיה הוא דאמר בקידושין פרק האומר אמר לו עד אחד נטמאו טהרותיך והלה שותק נאמן וכל אותה סוגיא שבפרק האומר מוכחת כן.

והראב"ד ז"ל הביא ראיה מהא דאמרינן לעיל ומה טעם אמרו בשוגג פטור כדי שיודיעו. אבל הוא ז"ל פירש הא דאביי ורבא בענין אחר ואמר דהא דאמר אביי כל שבידו נאמן פירש כל זמן שהוא תחת ידו ואם אמר לו בשעה שהוא יוצא מתחת ידו נאמן ואי לא אמר בההיא שעתא לא מהימן דכיון דפועל הוא בשעה שיוצאה מלאכה מתחת ידו הוה ליה למימר ורבא סבר אף על פי שלא אמר בשעה שיוצאה מלאכה מתחת ידו ואף על פי שנתנה מידו לידו אם אמר ליה לאחר מכן בשעה ראשונה שמצאו מהימן דמה שלא אמר ליה בשעה שהחזירה לו אומר משום כיסופא הוא דעבד הכי. ונראה לי דברי רש"י ז"ל דאם כפירושו של הראב"ד ז"ל מאי קא מייתי רבי אסי ראיה מעבודת יום הכפורים ומאי קאמר אי לאו דמהימן אף על גב דשמעיניה נמי לא, דדילמא בתר הכי קאמר דהא לכולי עלמא כי האי גוונא מהימן, דכל שישנו תחת ידו אף על פי שסיים עבודה מהימן.

ולענין פסק הלכה: רבינו חננאל פסק כרב ככללא דכיילינן כל אביי ורבא הלכה כרבא בר מיע"ל קג"ם. וכתב דמעשה דרבי אמי דאמר ספר תורה ביד מי כפירוקיה דרבא הוי מדאמר ליה ספר תורה ביד מי דאילו לאביי אפילו היה ספר תורה ביד מוכר לא היה נאמן דאזכרות שבו כבר היו כתובות ושוב לא היה יכול לכתבן שלא לשמן והוה ליה כזבחים לאחר גמר עבודה שאינו נאמן, וזה על דרך פירושו שפירש כל שבידו לפגל ולטמא, וכן מצאתי בנמקי הרמב"ן נ"ר. ותמיה לי דמעשה דרבי אמי דההוא דאמר לה לחבריה טהרות שעשיתי עמך נטמאו כאביי שייך, חדא מדלא בעא מיניה אי אשכחיה לאחר שהוציאן מתחת ידו עד עתה אלא [בנדפס: או לא] דאילו לרבא אף על פי שטהרות ביד בעל הבית אם כשהוציאן מתחת ידו לא נתנן לו מיד ליד אלא על ידי השליח אם בשעה שמצאו אמר לו נאמן ואם איתא הוה ליה לרבי אמי למיבעי מיניה אם נתנה מיד ליד או אם מצאן לאחר שבאו לידו ולא אמר ליה, ועוד דמאי מקשה ליה רבי אסי מדרבי יוחנן דאמר התורה האמינתו ודייק לה מכהן גדול ביום הכפורים דפגול דההיא אפילו רבא מודה בה דהא בשעה דאשכחינהו לישראל אמר להו, ולא עוד אלא בעודנו בפנים שמעינן ליה דפגול ובכי הא ודאי לרבא נאמן. ואם איתא דמעשה בתרא דרבי אמי דספר תורה שכתבתי פלוני אתי כפירוקיה דרבא תיקשי לן דרבי אדרבי אמי אלא משמע דאף מעשה דספר תורה כפירוקיה דאביי אתי. והא דבעא מיניה ספר תורה ביד מי היינו טעמא דאילו היה ביד סופר הוה בידו לאסור שיכול ליטול אזכרות ולגרור ולחזור ולכתוב והילך או לאו דספר תורה ביד לוקח אפילו לאביי נאמן דמה לי אם יכול לפסול ולכתוב לכתחלה שלא לשמן משיכול לגרור ולכתוב שלא לשמן, וכל שכן לפי פירושו של הראב"ד דיש לנו להעמיד כל הני דרבי אמי כאביי ודלא כרבא דאי כרבא כי אמר ליה ביד לוקח מאי הוי אכתי הוה ליה לשאליה אי אשכחיה מקמי הכין לאחר שיצא ספר תורה מידו, ואם תאמר דידוע היה אצלו מתוך דברים בסופא לפניו, הא ליתא דאפילו ספר לא היה יודע ביד מי עד שהוצרך לשאל להן ביד מי, וכיון דרבי אמי קאי כפירוקיה דאביי ועבדה בה עובדא אפשר לומר דהלכתא כותיה דאביי דמעשה רב, דאפשר שזה שלא הביא הרב אלפאסי ז"ל בהלכותיו הא דרבא אלא עובדא דרבי אמי לבד, ואפשר לומר דעובדא קמא דרבי אמי ודאי כפירוקיה דאביי אתא אבל לבתר דשמע מרב אסי הא דרב יוחנן רביה סברא וחזר לומר כרבי יוחנן כפירוקיה דרבא וצריך עיון.

אמר ליה אין שכל ספר תורה שאין אזהרות אלו כתובות לשמן אינו שוה כלום. קשה לי רבי ירמיה מאי קסבר, אי קסבר אזכרות אין צריכות לשמן אף דמי אזכרות לא ליפסיד, ואי קסבר צריכות לשמן שפיר קאמר רבי אמי דאינו שוה כלום. ונראה לי דקסבר רבי ירמיה דלמצוה מן המובחר הוא דבעי לשמן ולפיכך דמי הזכרות הפסיד כולה ספר תורה לא הפסיד, ואין לומר דאפילו דמי כוליה ספר תורה הפסיד דאינו שוה כלום, ואי נמי רבי ירמיה היה סבור דבהעברת קולמוס סגי ליה וכרב יהודה וכדהדר ואמר ליה כמאן דלא כרבי ירמיה, עד יהודה הוא דקאמר ליה הכי, וכן נראה מדברי הרבינו חננאל ז"ל כמו שאכתוב בסמוך.

ההוא דאתא לקמיה דרבי אבהו אמר לה ספר תורה שכתבתי לפלוני גוילין שלו לא עיבדתים לשמן. וספר תורה עבוד לשמן בעי, והא דאמרינן לעיל [מה, ב] גבי ספר תורה שכתבו נכרי קורין בו, השתא רבן שמעון בן גמליאל עבוד לשמן בעי כתיבה לשמן לא בעי דתניא ציפן זהב או שטלה עליהן עור בהמה טמאה פסולות עור בהמה טהורה כשרות אף על פי שלא עבדן לשמן רבן שמעון בן גמליאל אומר אפילו עור בהמה טהורה פסולות עד שיעבדן לשמן, לאו למימרא דרבן שמעון בן גמליאל לחוד הוא דבעי לשמן בספר תורה דאפילו לרבנן בעי אלא דרבן שמעון בן גמליאל אדרבי שמעון בן גמליאל בעי לאקשויי, והתם בתפילין הוא דפליגי עליה רבנן קסבר [קסברי] דתפלין לא בעי לשמן, וקיימא לן כרבנן, וכן נראה מדברי רבינו אלפאסי ז"ל שכתב אותה ברייתא כצורתה ולא כתבה בה הלכה כדברי מי ומן הסתם אין הלכה כדברי היחיד, וכאן כתב מעשה דרבי אבהו דלמא יש להפריש בין ספר תורה לתפלין, והרמב"ן נ"ר כתב דכן למזוזה דלא בעינן עבוד לשמה שלא מצינו בה חומר אלא בשרטוט משום הלכה, ועוד אמרינן בפרק הקומץ רבה ספר תורה שבלה ותפילין שבלו אין עושין מהן מזוזה לפי שאין מורידין מקדושה חמורה לקדושה קלה, הא מורידין עושין אלמא מזוזה אינה צריכה עבודה לשמה כתפלין, והרמב"ן ז"ל כתב דבין ספרים בין תפלין צריכין עיבוד לשמן נראה שפסק כרבן שמעון בן גמליאל.

הא דאמר ליה ר"נ רבי אבהו ספר תורה ביד מי. תמיהא לי למאי איצטריך ליה למיבעי הכי דכיון דהמנוע אף על פי שספר תורה ביד לוקח כל שכן דמהימן אי הוה ספר תורה ביד מוכר, ושמא אגב אורחיה קא משמע לן דאף על גב דספרי [דספר] תורה ביד לוקח נאמן, ולא פליגי בין דרבי אמי להאי כדמקשינן התם טעי בדרבי ירמיה הכא פסיד כוליה אגריה.

דף נה - א

מאי שנא מדרבי אמי התם איכא למימר טעי בדרבי ירמיה. פירש רש"י ז"ל דסבור הוא שלא יפסיד אלא שכר הזכרות שבו כסברתיה דרבי ירמיה וניחא ליה דליפסיד איהו הפסד מועט כי היכי דלפסוד אידך כוליה ספר אפילו הכא דפסיד כוליה אגריה מהימן, והקשו עליו דלפי פירושו אי אמר הכי בדף אחת או ביריעה אחת לא היה נאמן דהפסד מועט הוא ולא מצינו כאן חלוק בין הפסד מרובה להפסד מועט, ולא ידעתי עיקר לקושיא זו דודאי אף לפירושו של רבינו ז"ל אף ביריעה אחת נאמן דלגבי אותה יריעה מפסיד הוא כוליה אגריה ולוקח נמי לא מפסיד אלא אותה יריעה, אם כן חזר הדין להיות ביריעה אחת כדין כל הספר, ואם תאמר אם כן בהזכרות נמי נהימניה לגבייהו וליפסיד שכר הזכרות, הא ליתא דבהזכרות אי מהימנת ליה כוליה ספר אינו שוה כלום, ורבינו חננאל ז"ל פירש טעי וסבור היה שאין לו בו שום הפסד דבהעברת קולמוס סגי לה ולטורח כזה אינו חושש, ולפי דבריו הא דאקשינן וליעבר עליה קולמוס רבי ירמיה הוא דמקשי ליה.

מתני': ועל קטנה בת ישראל שנשאת לכהן שאוכלת בתרומה. פירש רש"י ז"ל בתרומה דרבנן לפי שאין נשואי קטנה דאורייתא אלא דרבנן, ונראה שהזקיקו לרבינו זצ"ל לפרש כן מפני שאמרו בפרק האשה רבה בשמעתא דאין בית דין מתנין לעקור דבר מן התורה, והתנן מאימתי אדם יורש את אשתו קטנה וכו' רבי אליעזר אומר משתבעל ויורשה ומטמא לה ואוכלת בגינו בתרומה, ואוקימנא בתרומה דרבנן, ותמיהני מדמקשינן בגמרא ואפילו חרשת לא אכלי גזרה שמא יאכלו חרש כחרשת וליכול דקטן אוכל נבלות הוא ואין בית דין מצווין להפרישו. ולמאן דאית ליה הכי אף בדאורייתא קא אכלה, ועוד מדמקשינן חרש בפקח נמי בתרומה ליכול משמע דעד השתא בתרומה דאורייתא קא מיירי, ועוד דביבמות מייתי על הא מתניתין עובדא דרבי יצחק בר ביסנא דאירכס ליה מפתחות בי מדרשא ברשות הרבים ואתא לקמיה דרב פדת ואמר ליה זיל דבר טלי וטלייא ליטיילו, התם אפשר דמשכחי להו ומייתי להו ניהלך, וכולה סוגיא שקלא וטריא דקטן אוכל נבלות אין בית דין מצווין להפרישו או לא, ואי מתניתין בתרומה דרבנן היא מאי קא מייתי עלה כל ההיא שקלא וטריא דקטן אוכל נבלות, אלא ודאי שמע מינה דבתרומה דאורייתא קאמר משום דאין בית דין מצווין להפרישו. ואם תאמר אם כן מאן דאמר אין בית דין מצווין להפרישו ליפשטה התם מהא מתניתין, יש לומר משום דהוה מצי לדחויי דילמא בתרומה דרבנן כדדחי התם דבן חבר דרגיל לילך אצל אבי אמו עם הארץ, ובן חבר כהן שרגיל לילך אצל אבי אמו כהן עם הארץ, ומכל מקום מדקיימא לן דקטן אוכל נבלות אין בית דין מצווין להפרישו ומייתינן על הא מתניתין כל ההיא שקלא שמע מינה בהאי דינא שייכא ובתרומה דאורייתא קאמר. וההיא דיבמות הוא הדין דהוה מצי לאוקומה בתרומה דאורייתא אלא דבעי לאוקומה אף כמאן דאמר אין בית דין מצווין להפרישו כי היכי דלא תיקשי ליה שמע מינה אין בית דין מצווין להפרישו כדמקשי בשבת גבי קטן שבא לכבות, וכן בנדרים, ויש לומר דלישנא דאוכלה בתרומה משמע ליה לרש"י ז"ל שאומרין לה לאכול, אי נמי אפילו להאכיל לה בידים ובכי הא ודאי בתרומה דאורייתא אסור וכדאמרינן התם ביבמות מניחו זורק מניחו תולש אבל לא יאמר לו הבא לי מפתח הבא לי חותם וכדדרשינן ליה מלא תאכלום קרי ביה לא תאכילום כדאיתא התם. אבל בתרומה דרבנן שרי אפילו להאכילו בידים משום דאתו נשואין דרבנן ומאכילין אותה בתרומה דרבנן [בנדפס: וכדאמרינן בנדה במופלא סמוך לאיש בפרק יוצא דופן אתו נשואין דרבנן ומבטלי נדרא דרבנן]. ומיהו אכתי לא מיחוור לי, מדמקשינן בגמרא חרש בחרשת נמי לוכיל דקטן אוכל נבילות הוא, ואי אוכלת דמתניתין מאכיל בידים אי נמי אומרים לה לאכול משמע הא [בנדפס: האי] לאו קטן אוכל נבלות הוא אלא מאכילין בידים ואסור מלא תאכילום ושמא אף רבינו ז"ל לא פירש אלא למאן דאית ליה קטן אוכל נבלות בית דין מצווין להפרישו, ובכדי להעמיד משנתינו ככולי עלמא וכאותה שאמרו ביבמות, וכשתמצא לומר אין מצווין להפרישו אף בתרומה דאורייתא קא אכלה, והא דקא מקשי בגמרא חרש בחרשת ליכול דקטן אוכל נבילות הוא, ואף על גב דמתניתין לא מיירי בתרומה דאורייתא, יש לומר משום דלא איתפרשא ליה מתניתין למקשה במאי קא מיירי אי בשל תרומה או בשל דבריהם קא מקשה ואזיל הכי ולרבותא קאמר כלומר אי מתניתין בשל דבריהם ליכול דאף זו נשואים של דבריהם, ואם תמצא לומר בתרומה דאורייתא וכמאן דאמר אין בית דין מצווין להפרישו אף זו תאכל דכקטן אוכל נבילות היא דאין לה דעת ואין בית דין מצווין להפרישה, והיינו דלגבי חרש בפקחת קא מפרש בהדיא בתרומה דרבנן מיהא תאכל כלומר ומי שמעת מינה דמתניתין אף בשל תורה קאמר, ומשום הכי קטנה דוקא דליכא למימר אטו קטן בגדולה משום דקטן לא תקינו ליה נשואין אבל חרש בחרשת דאיכא למיגזר אטו חרש בפקחת לא. ואמר ליה אכתי לא שמעינן מינה מידי אלא אף כשתמצא לומר דמתניתין בתרומה דרבנן אכתי חרש בחרשת לא משום דאיכא למיגזר אטו חרש בפקחת וגזרה דרבנן אטו דאורייתא, אלא דקשיא לי אם כן בקטנה נגזור תרומה דרבנן אטו דאורייתא וכדאמרינן בחרש בפקחת, ושמא יש לומר דהתם בגדולה איכא למיגזר דילמא מישתלו ואמרו דנישואיה דאורייתא ואוכלת בשל תורה, אבל קטנה כולי עלמא ידעי דנישואיה לאו דאורייתא ולא אתו לאוכילה בתרומה דאורייתא.

[בנדפס: שלא נודעה לרבים שתהא מכפרת. ירושלמי: וכמה הם רבים רבי גוריון בשם ר"ל [ריש לקיש] שלשה בני אדם, רבי אבין בשם רבי יוחנן והבאתם גזול את הפסח ואת החולה מה פסח וחולה בגלוי אף כל דבר שהוא בגלוי].

גמרא: ומה טעם אמרו לא נודעה מכפרת, כדי שלא יהו כהנים עצבים. וכתב רש"י ז"ל ואי קשיא לך התנו בית דין לעקור דבר מן התורה לפטור מחטאת את זה שהוא חייב הא אמרינן ביבמות שב ואל תעשה שאני דלאו מעקר הוא, עד כאן לשון רש"י ז"ל, ודברי תימה הם בעיני, לפי שהוא ז"ל נראה שדימה אותה למה שאמרו שם בפרק האשה רבה תא שמע דם שנטמא וזרקו בשוגג הורצה במזיד לא הורצה והא הכא דמדאורייתא ארצויי מרצה וכדתנן על מה הציץ מרצה על החלב ועל הבשר ועל הדם כו', ואמור רבנן לא הורצה אמר רבי יוסי בר רבי חנינא מאי לא הורצה להתיר בשר באכילה אבל בעלים נתכפרו, סוף סוף קא מתעקר באכילה, וכיון דבשר לא מיתכיל כפרה היכי הויא להו לבעלים והא כתיב ואכלו את הבשר אשר כפר בהם מלמד שהכהנים אוכלים ובעלים מתכפרים, ומשום [בנדפס: ומשני] שב ואל תעשה הוא, ולפי דעתי אין הנדון דומה לראיה דהתם אף על גב דאמור רבנן לא הורצה ואמרו שהבעלים נתכפרו היינו משום דאין כאן אלא שב ואל תעשה אבל כאן הא [בנדפס: הרי] מתעקר לגמרי שהרי כהנים אוכלין בשר [בנדפס: ושמחים] וקא אכלי חולין שנשחטו בעזרה ומקטירין אימורין של חולין על גבי המזבח, אלא טעמא דהא מתניתין משום הפקר בית דין הפקר וכדאמרינן בסמוך כרת שעל ידי דבריהם באתה לו אוקמוה רבנן ברשותיה כי היכי דליחייב עליה כרת, ואפילו גיזות וולדות, דמהאי שעתא ואילך לאו דנגזל הוו. כך נראה לי.

דף נה - ב

אלא לרב יהודה מאי שנא חטאת אפילו עולה. הא לישנא לאו דוקא, דכל שכן עולה הוה ליה למימר, אלא מדקאמר בדעולא חטאת דוקא ולא עולה אמר לרב יהודה אפילו עולה.

[בנדפס: הא דקאמר ליה [בגמרא: לא] מיבעיא קאמר. קשיא לי מאי שנא גזל מרובה ומאי שנא גזל מועט. ונראה לי דהוה אמינא דמשום חלב ודם בלחוד לא מיחזי כאוכל גזלות דדם לא חשיב לבעלים דנשפך הוא כמים וחלב נמי לא חשיב להו דכיון דלא מתאכיל להו קא משמע לן].

ואי אמרת יאוש כדי לא קני כרת מאי עבידתיה. כלומר שהרי אינו ראוי לפתח אהל מועד, ואיכא למידק דמגופא דמתניתין הוה ליה לאקשויי דקתני אינו משלם תשלומי ארבעה וחמשה ואי יאוש כדי לא קני הקדש לא הוי וחולין גמורי נינהו וחייבים בתשלומי ארבעה וחמש, ותירץ רבינו תם ז"ל דלא אמרו יאוש כדי לא קני אלא לענין קרבן ומשום מצוה הבאה בעבירה והקדש מזבח אינו חל עליו אבל לשאר מילי קני והוה מוקמינן הקדש דמתניתין בבעלי מומין ושהקדיש לבדק הבית דהוה ליה כהדיוט. אבל מדקתני עלה בברייתא השוחט בחוץ חייב כרת על כרחין בקדשי מזבח עסקינן ולעולא לא קני לה כלל וכן כתב נמי רש"י ז"ל וזה לשונו, כרת מאי עבידתיה דבשלמא לענין ארבעה וחמשה לא קשיא לן דכי אמרינן יאוש כדי לא קני לענין הקרבה קאמר ולא לענין הקדש, אבל לענין שחוטי חוץ קיימא לן הראוי לפתח אהל מועד חייבין עליו בחוץ מידי אחרינא לא. עד כאן. והשתא לפי דבריהם לא תיקשי לן דעולא אדעולא דאף על גב דאמר הכא יאוש כדי לא קני וכן נמי בבבא קמא פרק מרובה [סז א] דאמרינן התם אמר עולא מנין ליאוש דלא קני שנאמר והבאתם גזול את הפסח ואת העולה מה פסח דלית להו תקנה אף גזול לית ליה תקנה, ואילו בבבא קמא פרק הגוזל בתרא [קיד, א] גמרא המציל מן הגייס אם נתיאשו הבעלים הרי אלו שלו איפליגו בה ביאוש אי קני או לא ואמר עולא מחלוקת בסתם כלומר דרבי שמעון ורבנן בעורות של גנב ושל גזלן אי מחשבה מטמאתן אבל בידוע דברי הכל קני יאוש, ולפי מה שכתבנו איתא להא ואיתא להא דכי קאמר הכא ובפרק מרובה יאוש לא קני לענין הקרבה וכדדייק לה מדכתיב והבאתם גזול את הפסח ומשום מצוה הבאה בעבירה וכדדריש לה נמי רבי יוחנן בסוכה ריש פרק לולב הגזול [לא] כותיה דעולא ומשום מצוה הבאה בעבירה, וכן כתב רבינו חננאל ז"ל בפרק מרובה דלא אמר עולא אלא בקרבן הגזול ובלולב הגזול וכיוצא בהן דהיא מצוה הבאה מעבירה אבל בכולי עלמא כגון אבדה וכיוצא בהן יאוש מדעת כגון דשמעינן דנתיאש המחזיק אחר יאוש קנה, ולא כן דעת הראב"ד ז"ל דקשיא ליה מדאמרינן הכא אמר רבא הא ודאי מיבעיא לי כי אוקמוה רבנן ברשותיה משעת גנבה או משעת הקדישה למאי נפקא מינה לגיזותיה וולדותיה ופשיט לה דמשעת הקדישה אלמא אף להדיוט [בנדפס: לא] קני יאוש דהא גיזותיה וולדותיה להדיוט נינהו, ואיכא מאן דמתרץ דרבא קודם יאוש קא מיבעיא ליה דלענין קרבן אחר יאוש וקודם יאוש חד דינא אית להו דבין הכא ובין הכא מדינא לא קני הקדש אלא משום דאוקמוה רבנן ברשותיה, והיינו דקאמר כי אוקמוה רבנן ברשותיה משעת גנבה וקא מיבעיא ליה כיון דאוקמוה רבנן ברשותיה לבסוף וקנה לגבוה אף לעצמו קנה משעת גניבה מדבריהם או דילמא לא העמידוה ברשותו אלא משעת הקדש והילכך גיזותיה וולדותיה דקודם יאוש בדינייהו קיימי ולא קנה ופשיט ליה דלא קנה. אלא דקשיא לי קצת דאם כן אמאי קא יהיב טעמא משום כדי שלא יהא חוטא נשכר הא מדינא לא קנה. אינו קשה כל כך דאי לאו שלא יהא חוטא נשכר היה מן הדין לומר שלא יעמידוה ברשותיה לחצאין, ואחרים תירצו דרבא אליבא דנפשיה קאמר דאית ליה בפרק מרובה ובפרק הגוזל בתרא דיאוש לא קני ואפילו שמעיניה דמיאש כדאיתא בפרק הגוזל ואפילו להדיוט דלית ליה לרבא משום מצוה הבאה בעבירה, ומשום הכי קא מיבעיא ליה מהאי שעתא אוקמוה ברשותיה, ואלא מיהו אכתי מחו לה אמוחא להדין סברא דרש"י ז"ל ורבינו תם ז"ל ממתניתין גופא דקתני גנב והקדיש ואחר כך טבח ומכר משלם תשלומי כפל ואינו משלם תשלומי ארבעה וחמשה, ואי סלקא דעתך יאוש כדי להדיוט קני מאי איריא הקדיש אפילו לא הקדיש אינו משלם ארבעה וחמשה דשלו הוא טובח ושלו הוא מוכר, ולפיכך יש מפרשים דלעולם יאוש כדי לעולא לא קני ואפילו להדיוט והיינו דכי לא הקדיש משלם תשלומי ארבעה וחמשה וההיא דהגוזל בתרא הוי יאוש ושנוי השם דמעיקרא משכא והשתא אברזין, ואף על גב דגבי קרבן נמי הוי יאוש ושנוי השם דמעיקרא חולין והשתא הקדש, מכל מקום כיון דבתחלת הקדשו אינו קנוי לו עדיין פסליה רחמנא להקרבה משום מצוה הבאה בעבירה [בנדפס: שהרי לא נגמרה קנייתו אלא על ידי הקדש מזבח] אבל לשאר הקדשות לא פסלינן וקדוש משום דאיכא יאוש ושנוי השם דמעיקרא חולין והשתא הקדש וכדאמרינן במרובה בגנב וגזלן דתרומתן תרומה והקדישן הקדש משום שנוי השם ואפילו רבי יוחנן דאמר התם יאוש כדי לא קני, אי נמי יש לומר דאפילו הקדישו למזבח הקדשו הקדש דהא קני ליה הקדש ביאוש ושינוי השם ואי נמי ביאוש ושינוי רשות, דעד כאן לא קאמרי התם בפרק הגוזל המקדיש אינו כמוכר אלא שאינו כמוכר להתחייב על הקדשו תשלומי ארבעה וחמשה דומכרו לגמרי משמע וכדאמרינן במרובה דמכרו לשלשים יום אינו משלם תשלומי ארבעה וחמשה וכי הקדישו אינו כמוכרו משום דמעיקרא תורא דראובן והשתא נמי תורא דראובן, אבל מכל מקום לענין קנין מיקנא קני ליה הקדש אלא דלגבי מזבח פסליה רחמנא משום והבאתם גזול אי נמי מקרבנו ולא הגזול, וההיא דהגנב והגזלן שתרמו אפילו בקדשי מזבח היא מתניתא והשתא ניחא הא דאקשי לעולא מדתני עלה שחטו בחוץ חייב כרת ולא אקשי ליה מגופא דמתניתין דקתני אינו משלם תשלומי ארבעה וחמשה, דלעולא נמי קני ליה הקדש אלא שאינו ראוי למזבח לפי שלא קנאו גזלן לגמרי קודם שהקדישו, ואי קשיא לך אי יאוש כדי לא קני היכי מצי מקדיש ליה, יש לומר כיון דשנוי השם אי נמי שנוי רשות קני הקדשו וקנייתו באין כאחד, ועולא הכי מפרש לה למתניתין דהכא בין נודעה בין לא נודעה אינה מכפרת משום דקודם הקדש לא קני ליה דיאוש כדי לא קני ואימת קני ליה משעת הקדש משום שנוי השם ההיא שעתא הוה ליה מצוה הבאה בעבירה ולכולי עלמא לאו מצוה היא, ואף על גב דלעולם לא מדכר כלל טעמא דמצוה הבאה בעבירה היינו טעמא משום דעיקר טעמא דהוי מצוה הבאה בעבירה היינו משום דיאוש כדי לא קני והלכך לא מדכר אלא עיקר טעמא דפלוגתא, ורב יהודה אמר יאוש כדי קני וכיון שקנה עד שלא הקדישה מכפרת ולא הויא מצוה הבאה בעבירה שהרי בשעת הקדישה קני לה [בנדפס: גופה] גופא ודמים הוא דחייב להחזיר, והכי מוכח בסוף פרק לולב הגזול [לא] דכל שקנה בין ביאוש ושינוי רשות בין בשינוי השם בין ביאוש כדי למאן דאית ליה יאוש כדי קני לא קרינא ביה מצוה הבאה בעבירה והיינו טעמא דסוכה גזולה כשרה, ולא תיקשי לך דעולא אדעולא כדאקשינן לעיל דאיכא למימר דהא דקאמר בפרק הגוזל מחלוקת בסתם אבל במפרש לא התם להנהו תנאי קאמר וליה לא סבירא ליה וזו דעת הראב"ד ז"ל בפרק מרובה, ולא מיחוור, דאם כן מאי דוחקיה למימר הכי לוקי פלוגתייהו סוף במפרש ודאוקי לה רבא התם, ויש לומר דמתניתין קשיתיה מדקתני לפי שלא נתיאשו הבעלים טעמא דלא נתיאשו קני וכדאמר ליה ההוא סבא לרבא לא תיפלוג עליה דעולא דתנן מתניתין כותיה לפי שלא נתיאשו הבעלים, וזה נראה לי נכון. ויש מפרשין דלאו יאוש כדי איתמר התם בפרק הגוזל אלא יאוש קונה כלומר דהוי יאוש וקונה בשינוי רשות. ואינו מחוור בעיני, דאם כן אפילו לרבא קני דהא אמר להו רבא להנהו אונכרי ליגזזו אינהו וליתבו לכו כי היכי דליהוי יאוש בידייהו דידהו ושינוי רשות בידייכו דידכו, ועוד דפלוגתא דרבי שמעון ורבנן דעורות של גנב ושל גזלן לכאורה ודאי משמע דבעודן ביד הגנב והגזלן היא פלוגתא, דאף על גב דמותבינן עלה ממתניתין דנטלו מוכסים חמורו ונתנו לו חמור אחר דמשמע דדכותא היא ומתניתין הא איכא יאוש ושנוי רשות לא היא דמתניתין לאו שינוי רשות היא דלא חשיב שינוי רשות אלא כשנתנו לו על דעת חליפי שלו, אבל כאן שטעו ונתנו לו בטעות כסבורים שהיא שלו ואינו שלו אין זה שינוי רשות לפי שאין שינוי רשות אלא דמשנין מדעת אבל מי שנטל מרשות של גזלן אין זה שינוי רשות וכדמפרש התם בפרק מרובה, ואם תאמר ולרב יהודה דאמר יאוש כדי קני מאי שנא כי אקדיש דאינו משלם תשלומי ארבעה וחמשה אפילו כי לא אקדיש נמי דשלו הוא טובח ושלו הוא מוכר, ויש לומר דרב יהודה מוקי לה בשהקדישו בעלים בבית גנב כדמוקי לה ריש לקיש בפרק מרובה וסבירא ליה כצנועים דאמרו כל המתלקט יהא מחולל על מעות הללו לומר דאף על פי שאינו ברשותו יכול הוא להקדישה, והא דלא מוקמינן לה נמי בהכי אליבא דעולא משום דעולא כרבי יוחנן סבירא ליה דאמר גזל ולא נתיאשו הבעלים שניהן אינן יכולין להקדיש והילכך מוקי לה בשהקדישה גנב ולאחר יאוש, ואי נמי איכא למימר דהוה מצי למימר ולטעמך לרב יהודה נמי מי ניחא ולתרוצי לתרוייהו בשהקדישה בעלים בבית גנב אלא דבעא לתרוצי לעולא אפילו בשהקדישה גנב אלא לרב יהודה ודאי מיתרצא כריש לקיש [בנדפס: כנ"ל] והרבה יש כיוצא בו בתלמוד דאפשר לומר ולטעמיך ולא אמר.

מתני': לא היה סיקריקון ביהודה בהרוגי המלחמה. ופירש רש"י לה בגמרא לא היה דין סיקריקון דאגב אונסייהו גמרו ומקני אבל מהרוגי המלחמה ואילך יש בה דין סיקריקון דלא גמרי ומקנו ומימר אמרי לישקול השתא ומחר תבענא ליה בדינא, כיצד לקח מסיקריקון וחזר ולקח מבעל הבית מקחו בטל, ואף על גב דקיימא לן כרב הונא דאמר תלוה וזבין זביניה זביני שאני התם דקא יהיב דמי ואגב אונסיה עם קבלת מעות גמר ומזבין, אבל הכא דבלא כסף דסיקריקון לא דמי הוא דשקיל לא גמר ומקני דתלוה ויהיב אין מתנתו מתנה, ומיהו בהרוגי המלחמה אף על גב דלא יהיב דמי אין בו דין סיקריקון דאגב אונסייהו גמרי ומקנו הואיל והפקירה אותם המלכות להריגה ואינם מקוים לשׁוב לנחלתם עוד, ודוקא ביהודה [בנדפס: אין בה משום סיקריקון אבל בגליל אפילו בשעת מלחמה יש בה משום סיקריקון], וכדתניא בתוספתא ארץ יהודה אין בה סיקריקון משום יישוב המדינה במה דברים אמורים בהרוגים שנהרגו לפני המלחמה וכו' גליל לעולם יש בה סיקריקון ואריסין, והחכירות והמטלטלין אין בהם משום סיקריקון, וטעמא כדגרסינן בירושלמי בראשונה גזרו גזירת שמד ביהודה שכן מסורת בידן מאבותם שיהודה הרג את עשו דכתיב ידך בעורף אויביך והיו הולכין ומשתעבדין בהן ונוטלין שדותיהן מלפניהם ומוכרין אותם לאחרים והיו בעלי בתים באין וטורפין נמנעו מליקח והארץ היתה חלוטה ביד סיקריקון התקינו שלא יהא סיקריקון ביהודה, וגליל לעולם יש בו משום סיקריקון, המטלטלין אין בהם משום סיקריקון. ומסתברא דמשנה ראשונה דהיינו תרי בבי דרישא, לא היה סיקריקון ביהודה בהרוגי המלחמה ומהרוגי המלחמה ואילך יש בה סיקריקון, דינא קתני דבהרוגי המלחמה אין בה דין סיקריקון מדינא משום דגמרי ומקנו כדאיתא בגמרא, אבל משנה אחרונה תנא תקנתא דאילו מדינא יש בה סיקריקון דלא גמרי ומקנו כדאיתא בגמרא דמימר אמרי לישקול השתא ומחר תבענא ליה בדינא והילכך מדינא הדרא לבעלים בלא כלום אלא דהתקינו כדי שלא תהא הארץ חלוטה ביד סיקריקון דאף על גב דאכריזו כל דקטיל ליקטלוה אכתי מסתפו משום דחזו קמאי דאיקטול ולא הוו אזלי למיקבל ואחרים נמי לא הוו זבני משום דאתו בעלים ומפקי לה מינייהו ובין כך ובין כך היתה הארץ חלוטה ביד סיקריקון, ולפיכך התקינו שהלוה מסיקריקון אפילו מהרוגי המלחמה ואילך לא תחזור לבעלים בלא כלום אלא שהלוקח נותן לבעלים רביע ורבי הושיב בית דין והוסיף על התקנה והכל כדי שלא תהא הארץ חלוטה ביד סיקריקון, וכדתניא בתוספתא אין בה סיקריקון משום ישוב המדינה, וכדגרסינן נמי בירושלמי נוטלין שדותיהן מלפניהן ומוכרין אותן לאחרים והיו בעלי בתים באין וטורפין נמנעו מליקח והיתה הארץ חלוטה ביד סיקריקון התקינו שלא יהא סיקריקון ביהודה, ואף על פי שנראה מן התוספתא ומן הירושלמי שאמרו שהתקנה היתה במשנה ראשונה שאמרו שלא יהא סיקריקון ביהודה, אפילו כן נראה לי שזה שלא כדרך מה שאמרו בגמרא, דהא מדקאמרינן בגמרא קמייתא ומציעתא אגב אונסייהו גמרי ומקנו משמע דמדינא קני ולית בה דין סיקריקון, ואנו אין לנו אלא כגמרתינו, ואי משום דקיימא לן דתלוה ויהיב אין מתנתו מתנה הוא [בנדפס: הכא] שהפקירה אותם המלכות שאני דגמרי ומקנו וכמו שכתבנו למעלה. כן נראה לי.

ומשום דמדינא מהרוגי המלחמה ואילך יש בה סיקריקון וחוזרים לבעלים בלא כלום, והתקינו שלא יהא בה סיקריקון כדי שלא תהא הארץ חלוטה ביד סיקריקון שנאוה בפרק זה דבתקנות קא מיירי. ואגב דתנא הכא דין סיקריקון דהוה טעמא משום דאמר ליה בעל הבית נחת רוח עשיתי לסיקריקון, סמך לו דין לקח מן האיש וחזר ולקח מן האשה דיכולה לומר נחת רוח עשיתי לבעלי.

והא דקתני: לקח מן האיש וחזר ולקח מן האשה מקחו בטל. איתמר עלה אמר רבה בר רב הונא לא נצרכה אלא לאותן שלש שדות אחת שכתב לה בכתובתה ואחת שייחד לה בכתובתה ואחת שייחד לה משלו [בנדפס: שהכניסה לו שום משלה], ואסיקנא בבבא בתרא בפרק חזקת [נא] דלא אתיא למעוטי שאר נכסים דכל שכן דהויא לה איבה דאמר לה עיניך נתת בגירושין ובמיתה, אלא למעוטי [בנדפס: שאר] נכסי מלוג דבנכסי מלוג דדידה הוי לא הויא לה איבה והילכך מקחו קיים, וכתב רבינו שמואל ז"ל בפרק חזקת דלא אמרו מקחו בטל אלא מצד האשה דכשתבוא לגבות כתובתה טורפת אינה נמנעת מצד מכירתה אבל כל זמן שלא תבא לגבות אינה יכולה לבטל המקח ואפילו לא לקח אלא מן האיש לבדו. ותדע לך שהרי משנה זו כוללת בין אותן שלש שדות ובין שאר נכסים דידיה ואכולהו קתני בטל ושאר נכסים דידיה ודאי מוכר הוא וקיים עד זמן גביית כתובתה כדאמרינן בכתובות פרק האשה, דאי לא תימא הכי סיפא דקתני וכן לא יאמר אדם לאשתו הרי כתובתיך מונחת על השולחן וכו' אשתו איבעיא לה לזבוני מי לא מצי מזבין. ורש"י ז"ל פירש בכתובות דבאותן שלש שדות מקחו בטל לאלתר, והא דאמרינן התם בבבא בתרא [נא] אילימא למעוטי שאר נכסים דידיה כל שכן דהויא לה איבה, לאו למימרא דהוו שאר נכסים בכלל מקחו בטל, דמקחו בטל לאלתר משמע, אלא לענין דין טענת נחת רוח קאמרינן משום דכל שכן דהויא לה איבה. ותדע לך שהרי רבה בר רב הונא לא איצטריך למעוטי שאר נכסים לענין ביטול מקח דהא ודאי פשיטא דשאר נכסים יכול הבעל למכרם ולכשיגיע זמנה לטרוף טורפת, אלא ודאי רבה בר רב הונא לא בא אלא למעט לענין דין איבה ובכלל דין זה איתנהו לכולהו לבר מנכסי מלוג. ויש מי שפירש דדוקא בנכסי צאן ברזל מקחו בטל לאלתר ומשום שבח בית אביה כדאיתא בפרק אלמנה לכהן גדול אבל בשאר נכסים מקחו קיים עד זמן גוביינא, וכבר כתבתי למעלה בפרק השולח גבי העושה שדהו אפותיקי לבעל חוב ולכתובת אשה הכרעת רבינו בזה דאפילו באפותיקי מקחו בטל לאלתר שלא עלתה על דעת שתהא האשה מחזרת על בתי דינין, ואותן שלש שדות בכולהו איכא משום שבח בית אביה ובטל לאלתר ויש להן ראיה מן הירושלמי כמו שכתבתי [בנדפס: שם] בסייעתא דשמיא.

אימתי בזמן שאין בידן ליקח אבל יש בידן ליקח הן קודמין לכל אדם. וגרסינן בירושלמי: הם אומרים היה בידינו ליקח והלקוחות אומרים לא היה בידם ליקח אמר רבי יוסה לעולם השדה בחזקת בעליה שהמוציא מחברו עליו הראיה.

דף נח - א

גמרא: אמר רב לא שנו אלא דאמר ליה לך חזק וקני. פירש רש"י ז"ל דכיון דבדיבורא בעלמא הוא דאיכא למימר השני נוח לי אבל אי כתב ליה שטרא בשמיה קנה כולי האי לא הוה ליה למיעבד אי לאו דזבנה ליה מוכר גמור ומדעת, עד כאן, ותמיהא לי דהאי ודאי לא הוי טעמא אלא משום דאמר ליה נחת רוח עשיתי לסיקריקון משום איבה ויראה הוא שמכר ומשום הכי סמכו לו דין לקח מן האיש וחזר ולקח מן האשה שהוא משום טענת נחת רוח עשיתי לבעלי כדאיתא בבבא בתרא [עט, ב] ובכתובות [צה, א] ובשאר מקומות, ועוד שהרי אותיב מינה רב המנונא לרב הונא דאמר תלוה וזבין זביניה זביני כדאיתא התם בפרק חזקת דאלמא משמע דאונס הוא ולא משום טענת השני נוח לי, ועוד דבמכר לא שייך למימר השני נוח לי, ועוד דאם כן שמואל דאמר עד שיכתוב לו אחריות סבירא ליה דאף על גב דקא עביד מעשה דהיינו כתיבת השטר מצי למימר השני נוח לי ואם כן שמואל דאמר כאדמון דאילו לרבנן כיון דקא עביד מעשה לא מצי למימר השני נח לי וכדאיתא בבבא בתרא בריש פרק חזקת והאי דקאמר רב [בנדפס: אשי] אף בשטר קנה אף על גב שנאנס אכתיבת השטר קאמר דכיון דאנסוהו עד שכתב את השטר שוב אינו מצפה שתחזור לו, ואגב אונסיה ואגב כתיבת השטר גמר ומקנה. והכי מוכח בבבא בתרא בפרק חזקת דאמר רב הונא תלוה וזבין זביניה זביני ואותיב עלה רב המנונא ממתניתין דהכא דקתני לקח מן הסיקריקון וחזר ולקח מבעל הבית מקחו בטל אלמא דאף על גב דאניס לא גמר ומקני, ופריק הא אמר רב לא שנו אלא דאמר לו לך חזק וקני אבל בשטר קנה, אלמא כי כתב ליה שטרא אף על גב דאניס קנה מדאמרינן לה להא דרב הונא, אבל שמואל דאמר דכתיבת השטר לא קנה עד שיכתוב לו אחריות נכסים אי אנסוהו לכתוב אחריות וכתב לא קנה דכיון שנאנס כשם שלא גמר להקנות אגב אונס כתיבת השטר כך לא גמר להקנות אגב אונס האחריות והיינו טעמא דשמואל דכתיבת השטר אף על פי שלא אנסו סיקריקון בהדיא על כתיבתו מכל מקום הוא לא כתב אלא מחמת אימת סיקריקון דמקפיד אם יסרב על כתיבתו דאמר ליה עיניך נתת שתחזור לך, אבל באחריות ודאי לא קפיד דאמר ליה את מזבנת קרקע דידך ואנא מקבלינא אחריות הילכך מסתמא לאו מחמת יראת סיקריקון כתב לו את האחריות אלא מדעת גמר ומקנה. כך כתב רבינו הרב בבבא בתרא. והא דאמר שמואל עד שיכתוב לו את האחריות יש מי שפירש דאזיל לטעמיה דאמר בבבא מציעא [טו, ב] אחריות לאו טעות סופר הוא, ולדידן דקיימא לן אחריות טעות סופר הוא כל שלא כתב בלא אחריות מפורש היינו כתיבת אחריות וקנה, וזה דעת רבינו האי גאון בספר המקח בשער ל' דכל שלא פירש בלא אחריות היינו כותב אחריות, ולא מיחוור, דבעלמא קיימא לן כמאן דאמר אחריות טעות סופר הוא ודלא כשמואל, והכא מותבינן עליה דרב ולסיועיה לשמואל, אלא ודאי הכא כיון דמחמת יראת סיקריקון כתב לו את השטר, אף על גב דבעלמא קיימא לן דמן הסתם אחריות טעות סופר הוא, הכא לא אמרינן, דהתם היינו טעמא משום דלא שדי איניש זוזי בכדי ומוכר כי שקיל מיניה דלוקח זוזיה אדעתא דמקבל עליה אחריות שקלינהו, אבל הכא דמינס אנוס מוכר זה על כתיבת השטר דמשום נחת רוח דסיקריקון כתב ליה עד דמפרש ליה את האחריות ודאי לא אמרינן ביה אחריות טעות סופר הוא, והוא הדין בלוקח מן האיש וחזר ולקח מן האשה.

דף נח - ב

לקח מן הסיקריקון ואכלה שלש שנים בפני בעלים וחזר ומכרה לאחר אין לבעלים על לוקח שני כלום. ואסקה רב ששת דאף על גב דלא טעין מינך זבנה כלומר הראשון אלא דאמר מפלניא זבינתא ואפילו הכי טוענין לו דלוקח ראשון זבנה מיניה דטוענין ללוקח. אבל לוקח ראשון אי טעין מינך זבינתה טענתיה טענה ואי לא טעין לא טענינן ליה דאי מיזבן זבנה מיניה הוה ליה למטען. והא דנקט אכלה שלש שנים וחזר ומכרה לאחר, לאו דוקא אלא אפילו אכלה יום אחד וחזר ומכרה ואכלה לוקח שני שלש שנים טוענין לו, וקשיא לי היכי טענינן ליה, ולוקח ראשון נמי כי טעין ואמר מינך זבינתה אמאי מהימן דהא זבנה מסיקריקון ומחמתיה הוא דנחת לה וכדאמרינן לקח מסיקריקון דאלמא משמע דמידכר דכירי דמן סיקריקון זבין ואם כן היאך עלתה לו חזקה דהא חזקה מכח מחאה היא באה והאי הא לא מצי מחי דמירתת ואמר אי מחאי הוה ממטי ליה סיקריקון ולחמריה לשחוור כדאמרינן בגזלן, ואמרינן נמי הני דבי ריש גלותא לא מחזקי ולא מחזקינן בהו, ובשלמא אי אמרינן דלא אמרו לקח מן הסיקריקון וחזר ולקח מבעל הבית מקחו בטל אלא בשלקח מבעל הבית לאלתר דבשעת המכר מסתפי מסיקריקון דלא לימא ליה את גרמת לי טירחא יתירא דלא בעו אינשי למזבן מנאי משום דלא כתבת להו שטרא, אבל אם עמד ומכר לאחר שמכר הסיקריקון לאחר שנה או לאחר שנים מקחו קיים דאחר שנגמרה מכירתו של סיקריקון מאי איכפת ליה ולא מקפיד בכך וכשמכר זה מדעת גמר ומכר, דאי איכא למימר הכי הוה ניחא לן דכיון שלא מיחה עלתה לו חזקה דהא איבעי ליה למחויי, אלא דודאי הא ליתא, חדא דסתמא קתני לקח מסיקריקון וחזר ולקח מבעל הבית דמשמע בין שחזר ולקח מיד בין שחזר ולקח לאחר כמה דכל זמן מיסתפי ליה מיניה דלא ניחא ליה לסיקריקון דליבטיל הלה זביניה, ועוד משום דלוקח אי מפקי לה מיניה עליה דידיה הדר, ועוד דתנן בכתובות בשילהי מי שהיה נשוי מי שהיה נשוי שתי נשים ומכר את שדהו וכתבה הראשוּנה ללוקח דין ודברים אין לי עמך השניה מוציאה מיד הלוקח וראשונה מוציאה מיד שניה ולוקח מיד ראשונה וכו' ואמרו עלה בגמרא וכי כתבה לה מאי הוה והתניא דין ודברים אין לי על שדה זו וידי מסולקות ממנה לא אמר כלום הכא במאי עסקינן בשקנו מידה, וכי קנו מידה מאי הוי תימא נחת רוח עשיתי לבעלי מי לא תנן לקח מן האיש וחזר ולקח מן האשה מקחו בטל ופריק רבי זירא הא רבי מאיר והא רבי יהודה, ופריך ורבי סתם הכא כרבי מאיר והכא כרבי יהודה, ואוקי רב אשי הא והא רבי מאיר ועד כאן לא קאמר רבי מאיר אלא בשני לקוחות דאמר לה אם איתא דנחת רוח עבדת מקמא איבעי לך למעבד אבל בלוקח אחד אפילו רבי מאיר מודה, ואם איתא דכי לקח מן האשה לאחר זמן מקחו קיים איבעי להו לאוקומה בשכתבה לו לאחר זמן ודברי הכל, דהתם עיקר דינא לאו לאשמועינן דין שני לוקחין אלא דין חזרת חלילה והטלת פשרה, אלא ודאי מדדחקינן ומוקמינן כתנאי והדר מוקמינן כרבי מאיר ודלא כרבי יהודה שמעינן מינה דאפילו לקח ממנו לאחר זמן מקחו בטל דיכול הוא לומר נחת רוח עשיתי לסיקריקון וכיון דעביד מעשה מחמת יראת סיקריקון כל שכן דלא מצי למחויי משום דמסתפי מסיקריקון. וצריך עיון. ונראה שרש"י ז"ל נשמר מקושיא זו ופירש כגון זה טוענין ללוקח כלומר אפילו למאן דאמר אין טוענין ללוקח הכא מודה משום דחזקה לא שדי איניש זוזיה בכדי, פירוש לפירושו שאין אדם עשוי ליתן מעותיו ויבוא בעל הבית ויוציא מידו, ואף על פי שאינו מוציא מידו עד שהחזיר לו מעותיו, אלא ודאי חזקה לא קנה זה מסיקריקון עד שלקח מבעל הבית. ואכתי לא מחוור לי, דאם כן אפילו תוך שלש שנים נמי נטעון ליה דחזקה לא שדי זוזיה בכדי. וכי תימא תוך שלש ריע טענתיה דאמרינן ליה אחוי שטרך, לא היא דכל שיש חזקה לטענתו אפילו תוך שלש לא מזדהר בשטריה. ותדע לך דהא רבא דהוא מרא דשמעתא דתלת שנין מזדהר איניש בשטריה הוא ניהו דאמר גבי אין לאיש חזקה בנכסי אשתו, אם חפר בה בורות שיחין ומערות לאלתר יש לו חזקה דאין דין חזקה לנזקין ולא אמרינן כיון דלא מפיק שטרא ריע טענתו. [בנדפס: גם מה שפירש הוא ז"ל דאפילו למאן דאמר אין טוענין ללוקח הכא תימה הוא שלא מצינו מחלוקת בדבר זה]. ואדרבה בבבא בתרא גבי דאם לקחו אפילו פחות מרובע הרי הוא בחזקתו אמרו זאת אומרת טוענין ללוקח ואקשינן טוענין ללוקח פשיטא, אלמא ליכא מאן דפליג, ונראה שהזקיקו לרבינו לומר כן מדאמרינן וכגון זה, דמאי כגון זה ונראה לי דהכא הכי קאמר אף על גב דבלוקח מגזלן בעלמא אין טוענין ואפילו טען אין מקבלין ממנו הכא טוענין וטעמא דמילתא דכיון שתקנו ללוקח מסקריקון דקנה ובלבד שיתן לבעלים מה שהוזיל גבי סיקריקון דהיינו רביע ותקנה ידועה היה אצל הכל חזקה שנתן והוא שטען, ואם מכרה טוענין ללוקח שני ומיהו דוקא אכלה שלש שנים אחר סיקריקון דהשתא איכא רגלים לדבר הא לאו הכי לא, מה שאין כן בלוקח מגזלן דעלמא דלא עשו בו תקנה ונגזל מוציא מידו בלא כלום ואין הלוקח עשוי לקנות מן הגזלן ולחזור ולוקח עוד בכדי דמיו מבעל הבית, ולפיכך אמר בלוקח מסיקריקון כגון זו דעשוי הוא הלוקח ליקח מעיקרא ליתן שלשה דמי חלקים לסיקריקון ודמי הרביע לבעלים, וצריך עיון.

נכרי הבא מחמת חוב ומחמת אנפרות אין בו משום סיקריקון. נראה שרש"י ז"ל פירש בכל מקום אנפרות שאונס ולוקח בלא נתינת דמים, ולפי פירושו ניחא לי הכא דמדינא תחזור בלא כלום דתלוה ויהיב היא, ואפילו הכי בבבל דאיכא בי דואר ידוע אין בו משום אנפרות אלא הלוקח ממנו מקחו קיים, ואף על גב דתלוה ויהיב הוא משום דלא אמרינן בעלמא אין מתנתו מתנה אלא משום דאיכא למימר אף על גב דלא אזיל וקביץ מיד לא משום דאחיל [בנדפס: דאיזיל] גביה הוא אלא משום דלא מצא עת למיזל ולמיקבל אבל הכא דאיכא בי דואר ידוע כלומר [בנדפס: דיינין] הממונין על הגזילות דבכל עת בי דואר מוכן לעשות לו דין ולא אזיל שמע מינה דאחולי אחיל. אבל לדברי רבותינו בעלי התוספות שפירשו אנפרות שנותנין קצת דמים, אני תמה למה אמרו אין בו משום סיקריקון, ומאי שנא בבל בכל מקום נמי דתלוה וזבין הוא דזביניה זביני, ועוד דלישנא נמי דאחולי אחיל לא ניחא, ויש לומר דשני סוגי אנפרות יש שנותן קצת דמים ויש שאונס בלא נתינת דמים כלל והכא בשאנס בלא נתינת דמים כלל, ולפי מה שכתבתי אני בשמעתא דתלוה וזבין זביניה זביני דדוקא בשנתן דמי שויו של שדה אבל בפחות מכדי דמיו לא, הכא נמי ניחא דאנפרות פחות מכדי שוויו של קרקע היא.

גידל בר רעילאי קביל ארעא מבני באגא בטסקא. פירוש שהמלך מכר בקעה אחת לאנשים רבים בסך ידוע והם חלקוה ביניהם זה נותן סאה וזה נותן סאתים וכולן ערבין זה לזה ומי שנמצא מהן פורע מס המלך והלכו קצתן והנשארים מכרו לגידל בר רעלאי הקרקע בחובת המלך וכשחזרו הבורחים אמרו לו לגידל שתא קמייתא דיהבת כדין יהבית וכדין נטלת ואכלת פירי דפירי דהשתא מיפסדי בטסקא דההיא שעתא מכאן ואילך אנן יהבינן למלכא ומינן קא תבע ואנן אכלינן, סבר רב פפא למיכתב טרפא מכולהו פירי דתרתין שנין דאשתארו אכולהו בני באגא דזבנוה ניהליה, אמר ליה רב הונא בריה דרב יהושע אם כן עשיתם לאלו בני באגא כסיקריקון ואגב אונסייהו גמרי בעלים ומקנו ומשום הכי כתבת ליה טרפא דאי לא קנה נהי דמעות שנתן יש לו אבל פירות אין לו ואם כן היה לך לומר שישלמו הבעלים כמה שנתן כדין לוקח מסיקריקון ויש ביד בעלים ליקח שמחזירין ללוקח מה שנתן וטופיינא דאיכא בין מה שנתן לדמי הפירות יתנו בני הבאגא לפי שהבעלים פטורין ממנו כדין נותן לבעלים רביע.

אלא אמר רב הונא בריה דרב יהושע לא קנה קרקע דלא סיקריקון הוא וליכא אונסא דליחול גביה, וכיון שכן אף מה שהוציא ממנו השנים הבאות לא יטול דהוה ליה כפורע חובו של חבירו שהוא פטור ובעלי השדות פטורים מטסקא דתרתין שנין והיינו דאמר הניח מעותיו על קרן הצבי וכדתנן בפרק בתרא דכתובות [קז, ב] מי שהלך למדינת הים ועמד אחר ופרנס את אשתו וכו' הניח מעותיו על קרן הצבי, ומשם למדו לפורע חובו של חברו שהוא פטור כדאיתא במסכת נדרים ובכתובות בירושלמי ואפילו נטל המלך הקרקע ואי נמי נטלוהו בני הבאגא אף על פי כן פטורין כדאיתא בירושלמי, ואפילו משכון בידו מימר אמר מפייס הוינא ליה והוא מחזיר לי זו היא סברתו של הרמב"ן נ"ר. אבל הראב"ד ז"ל כתב דהכא מיירי בששינה המלך הגזברים ואינן מכירין מי פרע כבר על השנים הבאות ולפיכך יכולין הן לומר מאי אהנית לן מלכא מינן קא תבע אבל אם לא שינה המלך הגזברין למה הניח מעותיו על קרן הצבי, המס שרוצין הבעלים ליתן למלך יתנוהו לגידל שהמלך אינו מבקש מעותיו שני פעמים מגזבר אחד [בנדפס: וזה נראה יותר מדקאמרו בעלים אנן יהבינן ואנן אכלינן] וקשיא לי היכי מצי בעלים לסלוקיה לגידל מן הקרקע כלל דהא אמרינן בפרק חזקת הבתים הני זהרורי דמלכא דזבני ארעא לטסקא דבינייהו זביני ולא ימר דוקא משום מה שעבר וכדי המס שעבר הוא שמכור, אבל מטסקא של השנה שעברה ואילך אינו מכור דהא אמרינן התם דאין הבכור נוטל בה פי שנים דהויא לה ראוי כאילו לקוחה הם ממש מן המלך לפי שאינה של אביהם עד שיפרע הטסקא ואמרינן נמי התם אמר שמואל נכסי הנכרי הרי הן כמדבר וכל המחזיק בהן זוכה בהן וכו' אמר ליה אביי לרב יוסף ומי אמר שמואל הכי וכו' אמר ליה אנא לא ידענא, עובדא הוה בפומבדיתא בדורא דרעותא בישראל דזבן ארעא מנכרי ואתא ישראל אחרינא ורפק בה פורתא ואתא לקמיה דרב יהודה ואוקמיה בידיה דשני אמר לי דורא דרעותא קאמרת באגי מיטמרו הוו דאינהו גופיהן לא הוה יהבי טסקא למלכא ומלכא אמר מאן דיהיב טסקא ליכול ארעא, אלמא מכורה גמורה היא מטסקא, ויש לומר דהתם הוא דמטמרי ולא יהבי טסקא, וכי לא משכח מלכא מאן דפרע ליה טסקא שקיל ארעא גופה דארעא דידיה היא ואדעתא דיהבי ליה טסקא יהיב לה ניהלייהו וכי מטמרי שקיל ומזבין לה לאחריני דאדעתא דהכי יהבה ניהלייהו, אבל הכא דכולהו בני באגא קבלוה בטסקא אלא דחלקוה ביניהן ומלכא כל אימת דמשכח חד מינייהו מניה קא שקיל כוליה טסקא דכולה באגא לא מזבין ליה אלא אינהו הוא דזבניה משום דנעשו אחראין זה לזה, ואינהו לית להו לזבוני כעין קבלן שפרע לבעל חוב והמלך נתן להם רשות למכור השדות לפירותיהן בשביל החוב שפרעו והילכך מה שנתן מטסקא שעברה ומה שאכל פירות השנה כדין נתן וכדין נטל דמלכא אמר דפית דההיא שתא לזזדבנו בטטסקא דההיא שתא אבל מכאן ואילך לא היה להם למכור דעדיין לא תחייבו הם משום טסקא שלהם, כן נראה לי.

דף נט - א

מתני': הא דתנן: הפעוטות מקחן מקח וממכרן ממכר. פרישנא בגמרא טעמא משום כדי חייו, והילכך אי אית ליה אפטרופא אין ממכרו ממכר וכדאמרינן בשילהי מציאת האשה אמר רפרם לא שנו אלא שאין שם אפטרופא אבל יש שם אפטרופא אין מקחן מקח ואין ממכרן ממכר. וכתב רבינו האי גאון ז"ל בשער שלישי של ספר המקח שלא ימכור אלא לכדי חייו כדגרסינן עלה אמר רבי אבא בר יעקב אמר רבי יוחנן משום כדי חייו, ולפי דעתינו אנו רואין שאם יש שם ממון הרבה שנתן לו ממנו מקצת לסחורה במה שיתלמד מקח וממכר ואף על פי שאינו צריך [בנדפס: שצריך] לכדי חייו ולפי מראית עיני הדיין. עד כאן. אבל הרמב"ן נ"ר כתב דכין דתיקון רבנן שיהא ממכרו ממכר לא פלוג בין מוכר לכדי חייו למוכר יותר מכדי חייו דהא במתניתין אסיקנא דמתנתו מתנה בין מתנה מרובה בין מתנה מועטת, ואף על פי שאינה משום כדי חייו כי היכי דלעבדו ליה מילי ואפילו הכי לא פלוג רבנן, ואפילו במתנת שכיב מרע דתו ליכא דליעבדו מיליה משום דלא פלוג רבנן. והכי נמי משמע בשלהי מציאת האשה גמרא המשליש מעות לבתו.

דף ס - א

[בנדפס: ספר תורה שחסר יריעה אחת אין קורין בו. נראה לי דיריעה אחת לא דוקא דאפילו כתב אחד מעכב קל וחומר מתפילין דתנן במנחות [לד, א] דכתב אחד מעכב. ועוד דהא אקשינן אפילו כתב אחד מעכב פשיטא והוצרכו לתרץ לא צריכא אלא לקוצו של יו"ד, ואי בספר החמור אינו מעכב אלא יריעה אחת היאך הקשו להדיא בתפילין דלא חמירי כספר תורה, כתב אחד מעכב פשיטא, ועוד דעל כרחין אפילו טעות אחד מעכב דבמסכת סופרים אמרו דאפילו תיבה אחת נראית כשתים פסול ואין קורין בו, ויש מרבותינו שאמרו דחסר בסופו אינו נפסל בפחות מיריעה אחת אבל באמצעיתו אפילו כתב אחד מעכב, ואינו מחוור בעיני, כי בראשו ובסופו מעכב יותר לפי שחסרונו ניכר, והראיה שהרי במגילה אפילו היו בה אותיות מקורעות או מטושטשות אפילו אין רישומו ניכר אסיקנא התם דכשר עד רובה ואילו בראשה אמרינן אפילו למאן דאמר מאיש יהודי צריכה שתהא כתובה כולה, אלא נראה לי דהכא נמי אפילו כתב אחד מעכב בכל מקום אלא דרבי שמואל בר נחמני למעוטי חומשין קאתי וכדפשטוה מינה ביה מדרשא ודרך התלמוד כן לקרב הענינים ושלא יאמר זה אפילו חסר ארבעה חומשין קורין בו וזה יאמר אפילו חסר כתב אחד אין קורין בו, ולפיכך אמר אפילו חסר יריעה אחת אין קורין בו ואסיקנא רבה ורב יוסף דאמרי תרווייהו אין קורין בחומשין משום כבוד הצבור. ונראה לי להלכה דכיון שכן כל שלם רצה לומר חמשה חומשין אפילו נמצאו טעיות [טעויות] באחד מן החומשין כל שאינו קורא באותו החומש קורא בשאר החומשין ואינו חושש שאין טעות חומש פוסל את השאר שהרי אין מעכבים זה את זה אלא לכבוד בעלמא שלא יראה מעשיו כעושה מעשיו בעניות שאין צבור עני ומשום דמסתר במילתיה נמי ליכא דהא במילתא דההוא חומש שאין קורין בו לא מחסר כלום. כן נראה לי].

רבי שמעון בן לקיש אומר תורה חתומה נתונה. הקשה הר"א אב בית דין דהא כתוב בסוף ואלה המשפטים ויקח את ספר הברית ויקרא באזני העם וגו' וזה היה לפני מתן תורה, והא נמי דקאמר אי נמי לכדרבי לוי לא ברור לן. עד כאן. ואילו נאמר דאפילו ריש לקיש לא אמר אלא שלא היה כותב כל פרשה ופרשה כמו שנאמרה לו אלא סודרה על פה עד גמר התורה, אלא פרשיות שהיו צריכות לשעה היה כותבן כדי שיראו וילמדו מתוך הכתב.

דף ס - ב

הא דתרגם שמואל אליבא דרב באמה המהלכת על פי בורו. פירש שמורי הרב ז"ל שהיה הבור חפור שם מתחילה קודם שהעבירו שם האמה, שאם לא כן אכתי עשו לאי שלא כדין לתתאי שלא היה להם חפור שם בור שיתמלא מן האמה קודם שתגיע להם.

אמר רב הונא בר תחליפא השתא דלא איתמר הילכתא לא כמר ולא כמר כל דאלים גבר. וכן פסקו הגאונים ז"ל ואף על גב דקיימא לן דהילכתא כשמואל בדיני הני מילי היכא דלא אסתפקא להו בגמרא הילכתא כמאן אבל הכא דאסתפקו בהא הילכתא כמאן ואמרו מדלא איתמר בה בהדיא הלכתא כמאן כל דאלים גבר אנן נמי מספקא לא פסקינן אלא כמאי דאיתמר בה בגמרא, אבל רש"י ז"ל כתב דרב הונא בר תחליפא לא סבירא ליה הילכתא כשמואל בדיני. משמע דסבירא ליה דאנן דקיימא לן הילכתא כשמואל בדיני הכא נמי כשמואל עבדינן ועלאי שתו מיא ברישא, ולדידיה הא דלא טעמינהו אביי לכולהו פירי דההיא שתא אתי שפיר דהא עבדי להו לעלאי שלא כדין אבל אי סבירא ליה כל דאלים גבר אמאי לא טעמינהו. ואיכא למימר דמכל מקום דינא או כמר או כמר ומאן דעביד כתרוייהו מיגזל גזיל לחד מינייהו או לעלאי או לתתאי וכאותה שאמרו בפרק חזקת זה אומר של אבותי וזה אומר של אבותי כל דאלים גבר אמרי נהרדעי אם בא אחד מן השוק והחזיק בה אין מוציאין אותה מידו דתני רבי חייא גזלן של רבים לא שמיה גזלן ואסקא רב אשי לעולם שמיה גזלן ומאי לא שמיה גזלן שלא ניתן להשבון. והא דאמר להו אביי לבני חרמך זילו סליקו נפשייהו מהתם פירש רש"י ז"ל לתתאי אמר להו דלאו כל כמינייהו לאתקוי נהרא, ולפי פירושו שפירש דרב הונא לא סבירא ליה הלכתא כשמואל אתי שפיר דאביי סבירא ליה דעלאי שו ברישא כשמואל ולאו כל כמינייהו דתתאי לאקולי נהרא. וראיתי בתוספות דאפילו למאן דאמר כל דאלים גבר לית להו לבני חרמק לאתקולי נהרא ולהוליכו דרך אחרת לסבבו סביב שדותיהן אלא אם ירצו סוכרין ומשקין ודיין בכך. ורבינו חננאל ז"ל פירש דאבני באגא קאמר דליסלקו משום אם ירצו דמשום שדותיהן לא יניחו התחתונים את מסבתן דכל דאלים גבר, וכן פירשו מקצת רבותינו הצרפתים ז"ל.

דף סא - א

אם נטל ונתן ביד הרי זה גזל גמור. ולא נטל ונתן ביד במתכוון לתת בהן קאמר דאם כן מאי למימרא, אלא במלקטו ביד כדרבה קאמר ואף על פי כן זכה ויש בה משום גזל גמור והכי איתא בגמרא בבן מערבא הדה דתימר בהן ברבים אבל בליקט ביד זכתה לו ידו.

רב כהנא הוה אזיל להוצל חזייה לההוא גברא דהוה שדי גופי וקא נתרן ונתפלו תמרי אזל קא מנקיט. ואף על ב דאית בהו משום דרכי שלם איכא למימר דסבור הוא שהוא נכרי וכיון דלית בהו גזל גמור אפילו בישראל בנכרי נמי לית ביה משום חלול השם. ומפני דרכי שלום בנכרי נמי ליכא בכי האי גונא, וזה שהשיבו חיי דמר בידי שדיתינהו, היה סבור דרב כהנא לא חש משום דרכי שלום ואמר לו דדזכיה גמורה יש לו בהן.

הא דתניא וקוברין מתי נכרים עם מתי ישראל. פירש רש"י ז"ל לא בקברי ישראל אלא מתעסקין בהן אם מצאום הרוגים עם ישראל, נראה מתוך פירושו דדוקא קאמר עם מתי ישראל כלומר בעודנו מתעסק בשאר מתים ישראלים דאז הוה ליה איבה אם מתעסק באלו ומניח את אלו, אבל אם צאן בפני עצמן לא דנקיט ליה עילא לא מזדהמנא וכהני דאמרינן בעבודה זרה, ולא מיחוור דהאי עם מתי ישראל דקתני כשם שמתעסק קאמר וכן מפרנסין עניי נכרים עם עניי ישראל וכן כולם וכן מפורסם בירושלמי כאן דגרסינן התם תני עיר שיש בה נכרים מישראל מעמידין גבאי נכרים וגבאי ישראל וגובין משל נכרים ומושל ישראל ומפרנסין עניי נכרים ועניי ישראל ומבקרין חולי נכרים וחולי ישראל וקוברין מתי נכרים ומתי ישראל ומנחמין אבלי נכרים ואבלי ישראל ומכניסין דלי נכרים ודלי ישראל מפני דרכי שלום, ומפרש עוד בתוספתא שאין מזכיר בכולן ישראל כלל אלא מספידין מתי נכרים מפני דרכי שלום ומנחמין אבלי נכרים מפני דרכי שלום.

מתני': משאלת אשה לחברתה החשודה על השביעית נפה וכברה וכו'. קשיא לן דהא תניא פרקא קמא דעבודה זרה [טוו, א] לא ימכור לו פרה החורשת בשביעית ובית הלל מתירין מפני שיכול לומר לו לשחיטה מכרתיו לך דאלמא אי ליכא למיתלי אסור. ויש לומר דהכא נמי איכא למיתלי. והכי גרסינן בירושלמי: רבי זעירא בעיקומי רבי מונא מתניתא כסתם הא במפרש לא אמר ליה וסתמו לאו כפירושו הוא. אני אומר נפה למפזר בה מעות כברה למכבה בה חול ריחים לטחון בה סמנין תנור לטמא בו אונין של פשתן. ואם תאמר אם כן אמאי קתני הכא וכולן לא אמרו אלא מפני דרכי שלום והא אמרינן התם דאף במכירה דליכא מפני דרכי שלום כי איכא למיתלי מותר, יש לומר דהכא כיון דלית הנאה מיניה לא משום דרכי שלום אף על גב דהוה ליה למיתלי לא הוה ליה לעיולי נפשיה בספיקא ותרתי בעינן, אבל התם במכירה כיון דאיכא למיתלי התירו לו לצורך עצמו והיינו דלא קתני בסיפא אלא אשת חבר משאלת לאשת עם הארץ נפה וכברה ולא קתני ריחים ותנור משום דרישא לא איצטריך אלא לאשמועינן דבריחים ותנור איכא למיתלי בטחינת סמנין ובטמינת אונין של פשתן אבל בסיפא לא איצטריך.

אבל לא תבור ולא תטחון עמה. דאסור לסייע ידי עוברי עבירה ודוקא בחשודה ממש אבל סתם עמי הארץ אינן חשודין על השביעית דחמירא להם טפי, והיינו דקתני סיפא אשת חבר משאלת לאשת עם הארץ וטוחנת ובוררת עמה, ואפילו לאביי דמוקי לה בעם הארץ דרבנן, והיינו נמי דתניא הנותן לחמותו מעשר את שהוא נותן לה ואת שהוא נוטל ממנה וכן נמי בפודקית ואילו לשביעית לא חיישינן, וגרסינ ן הכא בירושלמי: רבי פנחס בעי במה קנסו במקום שזורעין ואוכלין או במקום שזורעין אונין אוכלין מהנפק מביניהון ראו אותו לוקח מן הסידקי אין תימר במקום שזורעין ואוכלין ראו אותו לוקח מן הסידקי אסור ואין תימר במקום שזורעין אונן אוכלין ראו אותו לוקח מן הסידקי מותר, אלמא בחשוד ממש קאמרינן ואפילו בחשודה ממש לא אמרינן אלא בשנים הקרובות לשביעית אבל לאחר שתים ושלש לאחר השביעית לא חיישינן, וכבר כתבתיה בארוכה ובראיות בפירקא קמא דחולין בסייעתא דשמיא.

גמרא: רבא אמר הכא בעם הארץ דרבי מאיר. פירש רש"י ז"ל לעולם במחצה על מחצה מספקינן להו ואסור לסייען הואיל ואיסורא דאורייתא היא, ולא מיחוור, דהא בין לרבא בין לאביי רוב עמי הארץ מעשרין הן וכדמתרץ רבא גופיה בפרק אף על פי בדמאי הקילו. והיינו משום דרובן מעשרין הן, ואביי ורבא בכתובות פרק האשה שנתארמלה [כד א] הכין סבירא להו, וכן בפרק קמא דשבת אמר רבא בהדיא רוב עמי הארץ מעשרין הן, אלא דהכא היינו טעמא דרבא דכיון דלית ליה הנאה בסיועו לא התירו לו להביא עצמו לבית הספק ואף על פי שלא נחשדו בכך אלא מיעוטן, דבשל תורה בדלית ליה הנאה אפילו למיעוט חששו, אלא הכא בעמי הארץ דרבי מאיר וטומאה וטהרה דרבנן, ואביי סבר לעולם לא חישינן למיעוט ואפילו בשל תורה.

רישא וסיפא בטומאה וטהרה. כלומר דכולה מתניתין בשהוכשרו והיינו דלא תטחון עמה אלא מפני דרכי שלום דהא איכא נידנוד עבירה דמסייע ידי עוברי עבירה שגורמין טומאה לפירות שבארץ ישראל, ומיהו כיון דליכא אלא טומאה וטהרה דרבנן משום דרכי שלום התירו, אבל משתטיל מים דאיכא טומאת חלה דהיא דאורייתא לא תגע דלא התירו ולא הקילו בשל תורה. ומשתטיל מים משתגלגל קאמר דעד שתגלגל לא הוטבלו לחלה, אי נמי משתטיל בה את המים ממש קאמר דמכי נתנה בה מים יכולה להגביה חלתה וכדתנן במסכת חלה [עה, א] אוכלין עראי מן העיסה על שתגלגל בחטים, גלגלה האוכל ממנה חייב מיתה, וכיון שהיא נותנת מים מגבהת חלתה ובלבד שיהא שם חמש רבעים קמח ועוד. וקשיא לי דממה נפשך שרי לסיועה בעיסה, דאי בטמאה גמורה שודאי טומאתה מטמאה חולין מחזקת לה כזבה ונדה וטמאה בטומאת שרץ ונבלה, אם כן כבר נטמאה העיסה קודם שתגלגל וקודם שתטיל לה מים, ומותר לעשות בטומאה מעתה כדתנן במסכת חלה [שם ב] נולד לה ספק כלומר שנולד לאשה ספק טומאה קודם שתגלגל תעשה בטומאה, ואמרינן עלה בפרק קמא דנדה [ו, ב] מאי טעמא חולין נינהו ומותר לגרום טומאה לחולין שבארץ ישראל כלומר דטומאת חולין שבארץ ישראל דרבנן נינהו, וכיון שנולד להם ספק טומאה ואי אפשר לאכלן עוד בטהרה מותר לטמאם טומאה ודאית, ואי לאו בטומאה גמורה מחזקת לה אלא כטבולת יום אם כן אפילו לכתחלה תגלגל את העיסה וקוצה לה חלה ובלבד שלא תקרא לה שם עד שתניחה ותקרא לה שם אחר כך דתנן אשה והיא טבולת יום לשה את העיסה והיא קוצה ממנה חלה ומניחה בכפישה או באנוחתה ומקפת וקוראה שם מפני שהוא שלישי ושלישי טהורה בחולין, ובעינן למידק מינה בפרק קמא דנדה [ז, א] דפירות הטבולים לחלה לאו כחלה דמו דאי כחלה דמו הא טמיתינוה משעה שגלגלה, ותירץ אביי כל שודאי מטמא חולין גזרו על ספקו משום חולין הטבולין לחלה והוי טבול יום דכיון דלא מטמא חולין לא גזרו עליו משום חולין הטבולין לחלה והוי טבול יום כיון דלא מטמא חולין לא גזרו עליו משום חולין הטבולין לחלה, והילכך הכא ממה נפשך תסייע בהדה אף בעיסה. ויש לומר דהכא ודאי לאו בטומאה גמורה מחזקינן לה דאינהו גופייהו בטומאה ודאית מיזהר זהירי ולא מטמו לה וכדתנן אשת חבר טוחנת עם אשת עם הארץ בזמן שהיא טמאה כלומר שאשת עם הארץ מחזקת עצמה בטמאה דאז היא מיזהר זהירה ולא נגעה אבל לא בזמן שהיא טהורה כלומר שהיא מחזקת עצמה בטהורה, ואי נמי לא זהירי בדידהו אלא בפירי דאחרינא קאמר הכא מספק לא מחזקינן בטמאה גמורה אלא בטבולת יום להחמיר ולאסור לסייעה, ואף על גב דעמי הארץ בעלמא עשאום כזבים התם להחמיר עליהם וכאן כיון שאתה עושה אותה כטבולת יום בלחוד הוי חומרא דלא תסייע בהדה אף אתה מחמיר עליה שלא להחזיקה אלא בטבולת יום, וכי קאמרינן סיפא בטומאת חלה לאו למימרא דהשתא איכא איסורא דאורייתא דהא פירות הטבולין לחלה לאו כחלה דמו בטומאה שאין ודאה מטמא חולין אלא משום דמשעה שתטיל מים הן המלאכות המקרבות לחלה ועל ידי כך תבוא היא ליגע בחלה ולטמאה וקא עבדה איסורא דאורייתא אסרינן לה לסייעה משום דמסייע ידי הבאים לעבור עבירה דאורייתא ואף משתטיל מים דוקא קאמר ולא משגלגלה דהיא קובעת לחלה אלא אף משתטיל לה מים מן הטעם שאמרנו, אבל בוררת וטוחנן דהן מלאכות רחוקות מאד מן החלה כולי האי לא אסרינן משום דרכי שלום. כן נראה לי.

ומסתברא דלאביי במוכשרים אסור לסייען כלל כדקתני משתטיל מים לא תגע דאסור לסייע אף ידי עוברי עבירה דרבנן. והכי משמע בירושלמי דגרסינן התם תמן תנינן נחתום שהוא עושה לחמו בטומאה לא לשין ולא עורכין עמו ותני עלה לא בוררין ולא טוחנין ולא מרקידין עמו והכא הוא אמר הכין אמר רבי לא כאן בחולין וכאן בתרומה והא תנינן נחתום אית לך למימר נחתום בתרומה חברייא אמרין כאן בלותתת כאן בשאינה לותתת מתניתא מסייע לחברייא אבל משתטיל לה מים לא תגע אצלה שאין מחזיקין ידי עוברי עבירה ורבא מוקי לה לההיא בחשוד ממש לטמא וכיון שכן אף בבורר וטוחן יש למיגזר אבל הכא בסתם עמי הארץ דרבי מאיר דאינו חשוד לגמרי וכן משמע דהתם קתני נחתום העושה לחמו בטומאה דמשמע דידוע הוא ומוחזק בכך והכא לא אמר רבי מאיר אלא איזהו עם הארץ כל שאינו אוכל חוליו בטהרה כלומר שאינו מוחזק בכך אבל אינו אומר דמוחזק שאוכל שלא בטהרה וכן מצאתי תירוץ זה בתוספות בשם רבינו תם ז"ל.

דף סא - ב

במוקף צמיד פתיל. וטוחנין דקתני בנכנס ויוצא.

וליחוש שמא תסיטם אשתו נדה. הקשו בתוספות מאי איריא שמא תסיטם אשתו תיפוק לי שמא יסיטם הוא דעם הארץ הרי הוא כזב וכדאמרינן בחגיגה פרק חומר בקודש [כג, א] כלים הנגמרין בטהרה צריכין טבילה לקדש ואמרינן דגמרינהו מאן אילימא דגמרינהו חבר אמאי צריכי טבילה ואלא דגמרינהו עם הארץ נגמרין בטהרה מי איכא ומשני לעולם דגמרינהו חבר ומשום צנורא דעם הארץ, אלמא משקה עם הארץ טמא כשל זב, וכן נמי בנדה פרק בנות הכותים [לג] מעשה בכהן גדול שספר עם צדוקי בשוק ונתזה צנורא על בגדיו והוריקו פניו של כהן גדול ונכנס אצל אשתו וכו' ופריך ותיפוק לי משום צנורא דעם הארץ ואוקמה רבא ברגיל דטומאת עם הארץ ברגל כטהרה שוויה רבנן, אלמא הרי הוא כזב גמור, ותירץ רבינו תם ז"ל דלענין היסט לא גזרו להיותו כזב שאם אין אתה אומר אין לך מעביר חביות לחברו ממקום למקום. וכן מוכח לקמן [סב, א] בשמעתין דאמרינן דמנח ליה בכלי אדמה כלי גללים כלי אבנים דאלמא אף על גב שמסיטם אין בכך כלום, ורש"י ז"ל פירש כן לקמן דלא גזרו עליהן להיות כזבין גמורין לכל. וכן משמע נמי בטהרות פרק שביעי [יב, א] דתנן הגנבים שנכנסו לבית אין טמא אלא מקום רגלי הגנבים ומה הן מטמאין האוכלין והמשקין וכלי חרס פתוחין אבל המשכבות והמושבות וכלי חרס המוקפין צמיד פתיל טהורים. אם יש עמהן נכרי או אשה הכל טמא. אלמא אין מטמא בהיסטו אבל לשאר דבריו הרי הוא כזב. והא דאמרינן בפרק שני דחולין [לה, א] בגדי עם הארץ מדרס לפרושין בגדי פרושין מדרס לאוכלי רומה בגדי אוכלי תרומה מדרס לאוכלי הקדש ומפרש התם משום שמא ישבה עליהן אשתו נדה איכא מאן דאמר דלאו אבגדי עם הארץ קאי דהעם הארץ איהו גופיה מטמא להו בישיבתו עליהן אלא אשל פרושין קאי. ונראה דאכולהו קאי אלא דלא בעי לאוקמינהו בתרי ספקי כלומר עם הארץ משום טומאת עצמו ופרושין משום אשתו הילכך כללינהו כולהו בחד טעמא כיון דההוא טעמא מספיק לכולהו, ואי נמי דכל היכא דמצי לאוקמי בספק טומאה חמורה דאורייתא לא מוקי ליה בספק טומאה קלה דרבנן. כן נראה לי.

אשת חבר טוחנת עם אשת עם הארץ. כלומר אשת חבר טוחנת את שלה עם אשת טוחן עם הארץ בזמן שאשת עם הארץ מחזקת עצמה בטומאה לא בזמן שהיא מחזקת עצמה בטהורה, ולא כן פירש רש"י ז"ל, ובפרק קמא דחולין כתבתי בארוכה בסייעתא דשמיא.

דף סב - א

אין עושין חלת עם הארץ בטהרה. פירש רש"י ז"ל מפני שכבר נטמאת החלה והכהן והכהן יסמוך על הגבל שסבור שהיא טהורה, והקשו עליו בתוספות אם כן היכי קתני אין עושין בטהרה ואיך יעשנה בטהרה אחת שנטמאת, ופירשו אפילו לא הוכשרו הפירות או אפילו לא נגע בהן עם הארץ דהשתא טהורה היא אפילו הכי אסור שמא נגע בה ויטמאנה דבשביל שכר מועט לא התירו לו אבל עושין כל עיסת החולין בטהרה כיון דשכרו מרובה משום כדי חייו דגבל התירו לו, ובשם רבינו חננאל ז"ל משום כדי חייו דגבל שיצטרך עם הארץ לעשות כל עיסתו בטהרה ויטול [בנדפס: שכר הרבה ועל ידי כך יהיו הגבלים מוכנין לטהר טהרות בני אדם אבל אם יעשה חלתו בלבד] בטהרה יהיה שכרו מועט ולא ימצאו כדי חייהן ילכו ויתעסקו במלאכה אחרת.

סליק פרק הנזקין בסייעתא דשמיא

פרק האומר

דף סב - ב

מתני': האומר התקבלי גט זה לאשתי או הולך גט זה לאשתי אם רצה להחזיר יחזור. ואף על גב דהתקבל כזכה שאני הכא שחוב הוא לאשה ואין חבין לאדם שלא בפניו אלא אם כן עשאתו היא שליח קבלה. וגרסינן בירושלמי: הגע עצמך שהיתה צווחת להתגרש אני אומר שמא חזרה בה.

גמרא: דילמא בהילך. והא דדחיק ומוקי מתניתין בהילך איכא למימר דדילמא משמע הוה שמיע ליה דאיכא מאן דתני במתניתין הילך, ואי נמי דבעי לאוקומיה למתניתין אפילו כרבי נתן דאית ליה האי סברא דהילך לאו כזכה ובהולך מודה, וקושטא דמילתא נמי משמע לי דהכין הוא, דהא מהדרינן לקמן לאוקומה למתניתין בהילך כי היכי דתיקום מתניתין ככולי עלמא, ועד כאן לא דחינן לה בהולך ורבי אלא משום דלא אשכח לה לרבי נתן דמודה בהולך אבל לבתר דאשכח ברייתא דמיפרשא דמודה רבי נתן בהולך מתניתין נמי בהולך מוקמינן לה כי היכי דתיתוקם ככולי עלמא.

אמר רב אשי הכי השתא בשלמא אי איתמר איפכא התקבל לי גטי ואשתך אמרה הבא לי גטי וכו'. הקשו בתוספות למה הוצרך להאריך בה כל כך לימא בשלמא אי איתמר משהגיע גט לידה מגורשת שמע מינה אדיבורא דידה קסמיך, ותירצו דניחא ליה למימר בכי האי גונא דמצינן למימר בין משהגיע גט לידו בין משהגיע גט לידה דאי משהגיע גט לידו אדיבורא דידה [בנדפס: דידיה] קא סמיך ואי משהגיע גט לידה אדיבורא דידיה [בנדפס: דידה] אבל אי הוה אמר כדפרישית לא הוה מצי למימר משהגיע גט לידו דזה אי אפשר דמאן משוי ליה שליח קבלה דתיגרש איהי בקבלתו. ויש מפרשים דמשום דאמרינן שמע מינה דאדיבורא דידיה [בנדפס: דידה] קא סמיך בעי איהי נמי למימר בשלמא אי איתמר איפכא שמעת מינה הכי דאדיבורא דידיה [בנדפס: דידה] קא סמיך.

דף סג - א

מימר אמר תתגרש כל היכא דמיגרשא. איכא למידק ומאי קושיא דילמא שאני הכא דקא עקר שליח שליחותיה וכדרב אשי, ויש לומר דכיון דהשתא הוה סלקא דעתך דהתקבל ממש קאמר ואפילו הכי מכי מטא לידה מיגרשא שמע מינה דדעתיה דבעל דאי לא מצי לשוויה שליח קבלה ליהוי שליח הולכה כי היכי דתיגרש כל היכי דמיגרשא ושליח נמי אף על גב דלא שמע אלא התקבל מסיק אדעתיה דכל היכי דתגררש מגרש לה ולדעת כן הוא מקבלו, והילכך בדרב נחמן נמי נימא אף על גב דעקר שליח שליחות דידיה כי מקבל ליה השתא מבעל אדעתא דבעל מקבלו ושליחות דידה הוא דעקר וחזר ונעשה עכשיו שלוחיה דבעל, ובעל נמי כי אמר הולך כמו שאמרה הכי קאמר ליה הולך לקבלה אם אמרה כן ואי לא תיגרש כל היכא דמיגרשא תהא שליח להולכה.

ולענין פסק הלכה קיימא לן דהיכא דהיא אמרה הבא לי ואיהו אמר אשתך אמרה התקבל לי אף על גב שהגיע גט לידה אינה מגורשת משום דעקר שליח שליחותיה לגמרי ואמר שליח קבלה הוינא שליח הולכה לא הוינא דלא בעי למיטרח כולי האי וכדפריש רב אשי, ואף על גב דמטי גיטא לידה לא מיגרשא דהוה ליה כטלי גיטך מעל גבי קרקע דהא לא שקלי ליה לא מבעל ולא משליח הבעל, אבל איפכא כגון דאמרה ליה התקבל לי גיטי ואיהו אמר כאשתך אמרה לי הבא לי גטי כיון שהגיע גט לידה מגורשת דלא עקר שליחותיה אלא ממעט הוא בשליחותיה דאיהי אמרה ליה דכיון דיגיע גט לידיה תיגרש והוא ממעט דעד דלימטי גיטא לידה לא תתגרש, וכן כתוב בהלכות גדולות ובהלכות הרב אלפאסי ז"ל. ודוקא שאמר הילך כמו שאמרה אבל אמר לו הבעל הולך או התקבל ולא אמר כמו שאמרה, מכי מטי גיטא לידה מיגרשא דשליח הולכה שוויה ואיהו נמי כשפשט ידו וקבלו על דעת מה שיאמר לו הבעל קבלו והתקבל דאמר לו הבעל התקבל והולך קאמר. זו דעת הרב בעל העיטור ז"ל. ונראה לי שהזקיקתו לרב ז"ל לומר כן מפני שאמרו אי קבלה אהולכה מכי מטי גיטא לידיה לאלתר ליהוי גיטא ודחינן הכי השתא התם קאמר ליה הולך כמה שאמרה הכא מי קאמר ליה התקבל כמה שאמרה התקבל והולך קאמר, דלמא כל שלא אמר כמו שאמרה עכשיו הוא שעושה אותו הבעל שלוחו והכא נמי כיון דלא אמר כמו שאמרה שלוחו הוא דמשוי ליה עכשיו ואף השליח על דעת להיותו שליח הבעל הוא שמקבלו, וליתא, משום דקשיא לי דאם כן כי אקשינן עליה דרב נחמן הבא לי גטי ואשתך אמרה התקבל לי גטי [בנדפס: התקבל לי גטי] ואשתך אמרה הבא לי גטי והוא אומר הולך ותן לה זכה לה וקבל לה רצה להחזיר יחזיר משהגיע גט לידה מגורשת מאי לאו קבלה אקבלה ומשנינן לא הולכה אקבלה וקבלה אהולכה אמאי לא משנינן שאני התם דלא קאמר כמו שאמרה אלא ודאי בין הכי ובין הכי הבא לי גטי ואשתך אמרה התקבל לי גטי אף משהגיע גט לידה אינה מגורשת והא דאמרינן הכי השתא התם קאמר ליה הולך כמו שאמרה הכא מי קאמר ליה כמו שאמרה התקבל לחודיה קאמר לא משנינן אלא בהתקבל לי גטי ואשתך אמרה הבא לי גטי ואמר לו בעל התקבל דכיון דלא אמר ליה כמו שאמרה ודאי אמאי קאמר ליה שליח הבא לי קא מהדר ליה איהו נמי התקבל וכולי עלמא ידעי דאינהו נמי לא מצי לשוויה שליח קבלה הילכך על כרחין התקבל והולך קאמר ליה והילכך עד שיגיע גט לידה אינה מגורשת ומשהגיע גט לידה מגורשת דשליח נמי מידע ידע דהתקבל והולך קאמר ליה ונעשה עכשיו שליח הבעל, אבל בהבא לי גטי ואשתך אמרה התקבל לי גטי ואמר לי התקבל אף על גב דלא אמר כמו שאמרה דילמא טעי וסמיך אדבוריה דידיה דהא דדחינן דלאו אדיבוריה דידיה קא סמך לא דחינן אלא דלא שמעינן לה מדרב נחמן, ואי נמי שליח עקר ליה לשליחותיה לגמרי כרב אשי כי קאמר ליה בעל התקבל כמו שהטעהו הוא בעצמו סבור הוא שליח דעל דבורו הוא סומך ועל דעת כן הוא מקבלו. כך נראה לי.

הולך ותן לה זכי לה ותקבל לה רצה להחזיר לא יחזיר. כלומר דהולך כזכה ומסופק אני אפילו למאן דאמר הולך כזכה אי כזכה ממש קאמר ואף על גב דלא ממטי ליה ניהלה לעולם מגורשת, והולך ותן לה לדעתך קאמר ליה או דילמא כזכה דמי שאינו יכול להחזיר ואי נמי מית ליה בעל עד דלא מטא לידה מגורשת ומיהו צריך הוא להוליכו וליתן לה דלהכי אמר ליה הולך ותן לה וכאילו התנה עמו שיזכה לה מעכשיו ובתנאי שיוליך ויתן לה ומקיים תנאיה ואזיל ועד דלא מטא גיטא לידה לא תינשא לכתחלה דילמא לא מטי לידה. וצריך לי עיון.

דף סג - ב

אמר רבי אבא אמר רב הונא אמר רב נעשה שלוחו ושלוחה וחולצת ולא מתייבמת. כלומר דמספקא ליה לרב אי הולך כזכי כרבי אי הולך לאו כזכי כרבי נתן, ואקשינן עליה ומי מספקא ליה והא איתמר הולך מנה לפלוני שאני חייב לו אמר רב חייב באחריותו ואם בא לחזור אינו חוזר ופרקינן התם ספק ממונא לקולא הכא ספק איסורא לחומרא. והקשה הרמב"ן נ"ר היכי מדמי גט לחוב ופקדון דילמא הולך בגיטין לאו כזכה ובחוב [בכת"י: ובפקדון] כזכה דאפילו בממון איכא פלוגתא [בנדפס: יש חילוק] בין חוב למתנה דבחוב הולך כזכה לכולהו תנאי ובמתנה הולך לאו כזכה [בנדפס: פליגי תנאי] כדאמרינן בשילהי פרק קמא דמכילתין הלכה כרבי שמעון הנשיא ולא מספקא לן כלל ובריש פרק השולח [לב, ב] נמי אמרינן אמר אביי שליח מתנה כשליח הגט. ותירץ דדילמא סבירא להו דגט נמי כיון שהיא מחזרת להתגרש ועושה שליח קבלה אף הוא גומר ומגרש והרי הוא כעין פקדון [בנדפס: בשהוחזק כפרן] או כחוב דאמרינן בהו הולך כזכי מה שאין כן במתנה דכיון דמדעתיה יהיב רוצה הוא ליתן במתנה ונמלך וחזר ונמלך, ואי נמי כיון דפליגי בה תנאי טובא וסבירא להו דאף במתנה הולך כזכי ולא שמעינן ליה לרב בהדיא דמשוי בהו חלוק תפיס דעתא דאמרינן בכולהו כזכי, ומתרץ לה נמי לההיא סברא לרווחא דמילתא.

ואנן קיימא לן בגט דהולך לאו כזכי, דלא דמי לפקדון אלא למתנה דמדעתיה מגרש וכמסקנא דבתראי וכדאמר אביי דהוא בתרא דשליח מתנה כשליח הגט מה שליח הגט הולך לאו כזכה דאלמא לא מספקא ליה מידי בגט דהולך [בכת"י: לאו כזכה], ויכולני לתרץ דהא דאמר אביי שליח מתנה הרי הוא כשליח ה ט להולך לאו כזכי לאו מדרך הבירור קאמר אלא מספקא ליה כרב ומספקא ליה להחמיר עליה אמרינן ביה דלא הוי כזכי וחולצת ולגבי מתנה מספקא לן ואוקי ממונא בחזקת מריה דלא דמי לחוב ופקדון דכיון דמה שיש בידו משל אחרים הוא דמשדר להו ספיקא לקולא דבעלים הוא, ואי נמי יש לומר דאביי הוא דאמר בתרווייהו הולך לאו כזכי לא בחד אנפא דלגבי גט מספקא ולגבי מתנה מן הודאי, ומסתברא לי עוד דהתם בשליח הבעל קאמר ולא אמרה לו היא התקבל שהרי על משנתינו דהשולח גט לאשתו אמרה אביי אלמא כעין משנתינו הוא שהוא שליח הבעל והתם איכא למימר דכולי עלמא הולך לאו כזכי ולאו למימרא דאי כזכה אם רצה הבעל לחזור לא יחזור שהרי חוב הוא לאשה ואין חבין לאדם שלא בפניו ואביי לדוגמא בעלמא נקט ליה וכמו שכתבתי למעלה במקומה אבל היכא דאמרה לו התקבל ואמר לו הבעל הולך בהא הוא דמספקא לן אי הולך כזכי או לא ואיפשר דאיתא להא דאביי ואיתא להא דרב, ורב נמי דמספקא ליה בגט אי הולך כזכי או לאו לאו למימרא דלגבי מתנה ולגבי חוב ופקדון מספקא ליה דודאי לגבי חוב בהא קאמר דהולך כזכי דתניא כותיה וברייתא לא משמע לכאורה דמשום ספיקא קאמר ולגבי מתנה נמי לאו מספקא קאמר רבי שמעון הנשיא הולך לאו כזכי דאם כן לימא שודא או יחלוק כחכמים ואנן קיימא לן כרבי שמעון הנשיא, אלא דלגבי גט מספקא ליה הכא אי למתנה מדמינן ליה משום דמדעתיה מגרש כמו מתנה דמדעתיה יהיב או כחוב דמי כיון שמנתה היא שליח ומחזרת להתגרש גומר הוא ומזכה כחוב ופקדון ומשום האי ספקא הוא דקאמר דהוי שלוחו ושלוחה, ואף על גב דכי אקשינן עליה מהא דאמר לגבי חוב דהולך כזכה ולא משנינן הכי ומוקי טעמא דכולהו משום ספיקא לטעמיה דמקשה קא מהדר ליה למאי דסבירא לן דגט הרי היא כחוב ופקדון איכא למימר דטעמיה דרב הכא והכא משום ספיקא ולגבי ממונא ספקא להקל ולגבי גט דאיסורא ספיקא להחמיר, אבל אנן לגבי חוב ופקדון לאו ספוקי מספקא לן אלא ודאי הולך כזכי כפשטא דברייתא ונמצא דהא דרב לא פליג עליה אביי והילכך קיימאא לן כותיה.

אמר רב אין האשה עושה שליח לקבל לה גט מידי שליח בעלה ורבי חנינא אמר האשה עושה שליח לקבל לה גט מיד שליח בעלה ואמרינן מאי טעמא דרב איבעית אימא משום בזיון דבעל ואיבעית אימא משום חצרה הבאה לאחר מיכן מאי ביניהו. כלומר בין האי טעמא להאי טעמא איכא בינייהו דקדמה איהי ושויה שליח מעיקרא דמשום חצרה הבאה לאחר מכן ליכא משום בזיון דבעל איכא, דאף על גב דאיהי לא איכוונא לבזותו דהא מעיקרא שויה ליה לאיהו שליח מכל מקום בשעה שמסרו בעל לשליח מיקפד קפיד דלא לימסריה שליח אלא לידה ולא ליד שלוחה משום בזיון, והוא הדין דהוה מצי למימר איכא בינייהו כגון דשמע בעל ולא קפיד דמשום חצרה הבאה לאחר מיכן איכא ומשום בזיון ליכא דהא שמע ולא הקפיד וכדאמרינן בשילהי המביא בתרא [נד, א], וקשטא מדילתא ודאי הכין הוא דלמאן דאמר משום בזיון דבעל היכא דלא קפיד כשר, ואמרינן בירושלמי אשה אחת עשתה שליח לקבל גיטה משליח בעלה אתא עובדא קומי רב אמר אם רצה להחזיר יחזיר מחלפא שיטתיה דרב תמן אמר רב הונא בשם דרב אין האשה עושה שליח לקבל גיטה משלוחי בעלה והכא הוא אמר אכן אני אומר אחר הדלת היה עומד ושמע את קולה, אלא שבהרבה מקומות בתלמוד יכול לומר איכא בינייהו הכי והכי ולא נסיב אלא חד, ואפשר דלמאן דאמר משום בזיון הוי גט בטל דאורייתא דבקפידא דבעל תליא מילתא ואנן סהדי דקפיד וכיון דקא קפיד הרי זה גט בטל ומתיבמת, אבל למאן דאמר משום חצרה הבאה לאחר מיכן דבר תורה כשר והוי גט פסול מדבריהם וחולצת ולא מתיייבת, ואף על גב דלא קאמר איכא בינייהו פסולא דאוריתא הא אמרינן דכן נמי הוה מצי למימר איכא בינייהו דשמע בעל ולא קפיד אלא דבחדא נפקותא סגי ליה, ואיכא מאן דאמר דכוליה משום גזרה נסיב לה כלומר שמא יקפיד הבעל ויוציא לעזר או שאם יקפיד הוי קפידתו קפידא.

ההוא גברא דשדר גיטא לדביתהו אזל שליחא אשכחא כי יתבה וקא לישא אמר לה הא גיטך אמרה ליה ליהוי בידך. והראטב"ד ז"ל גריס ליהוי לי בידך דהוה ליה כפקדון אבל ליהוי בידך ולא אמרה לי לכולי עלמא לאו כלום הוא, והכי איתא בירושלמי דמפליג בין יהא בידך ליהא לי בידך, וכדקתני במתניתין וברייתא שא לי טול לי, וכן כתב הרמב"ן נ"ר והביא ראיה מן התוספתא דקתני הרי זה גיטך ואמרה תנהו לפלוני אין זו מגורשת שיקבלהו לי הרי זו מגורשת וכן נמי אמרינן בקידושין [ח, ב] התקדשי לי במנה תנהו לאבא ולאביך אינה מקודשת שיקבלם לי מקודשת, ומיהו התקבל סתם נמי כתב הרמב"ן נ"ר דנראה דמהני ולא בעי ליה, ובהלכות רבינו אלפאסי ובפר"ח ז"ל גרסי הכא ליהוי פקדון בידך, והאי לישזנא ודאי הוי כאילו אמרה ליה יהא לו פקדון בידך דהא בעל לא מסרה ניהליה לפקדון.

אמר רב נחמן אם איתא לדרבי חנינא עבידנא בה עובדא. פירש רש"י ז"ל אם הייתי יודע שהלכה כרבי חנינא עבידנא בהא מילתא עובדא כותיה ואמינא מגורשת ולא חיישנא לחצרה הבאה לאחר מיכן. עד כאן. ולא הבנתי לשונו דמאי קא משמע לן פשיטא דאם איתא לדרבי חנינא דאמר לא גזרינן משום חצרה אנן נמי לא גזרינן ומאי קאמר רב נחמן. ומסתברא דהכי ירושא אם איתא לדרבי חנינא דאמר דלא חיישיננין לבזיון דבעל ולא לחצרה הבאה לאחר מיכן עבידנא בהא עובדא ולא חיישינן בהא לשליחות שאינה חוזרת אצל הבעל, והא דקאמר ליה רבא ואם איתא לדרבי חנינא עבדת בה עובדא והא לא חזרה שליחות אצל הבעל ואף על גב דרב נחמן גופיה הכי הוא דקאמר דלא חיישינן בה משום שליחות שאינה חוזרת אצל הבעל, רבא לא קשי ליה אלא מאי טעמא דקאמר דלא חיישינן להכי, אי נמי הכי פירושא מאי שנא האי שליחות דלא פסלינן ליה משום שליחות שאינה חוזרת אצל הבעל כדפסלינן ליה בעלמא לכולי עלמא וכמו שאני עתיד לפרש בסייעתא דשמיא. כך נראה לי.

ורב חסדא אמר שליש נאמן דהא הימניה. ולאו נאמן משום מגו דאי בעי יהיב ליה ניהלה קאמר וכדפרש רש"י ז"ל בסמוך גבי מי נפיק גיטא מתותי ידיה דליהמניה, דודאי הכא ליכא מגו לפי שאין האשה רוצה לקבלו ממנו ולומר שהיא מגורשת ושמא [בנדפס: דשמא] אינה רוצה לקלקל את עצמה, אלא אף על גב דליכא מגו מהימן דכיון שהאמינו ומסרו בידו ויודע שיש ביד השליש למסרו לאשה ועל ידי כך תלך היא ותנשא בו, אם הוא מסרו בידו על דעת כן שיהא נאמן בכל מה שיאמר עליו ואפילו אם יאמר שמסרו לו לגירושין הוא גומר בדעתו עכשיו בשעת מסירתו שיהא לגירושין אם יאמר השליש כן, וכענין שאמרו נאמנת עלי לומר שלא פייסתי. ואם תאמר והא בעינן שימסרנו לו בעידי מסירה וכיון שמסרו בידו לפקדון מה מועיל לו נאמנותו דאפילו [בנדפס: אם] ירצה הבעל בכך אינה מגורשת ותירצו בתוספות דכיון שהאמינו אף הוא מסרו לו בעדים, ואם תאמר אם כן ניחזי סהדי מאי קאמרי, איכא למימר דמכל מקום כיון שהיה יכול השליש למסרו לה ותלך ותנשא בו הוא מאמינו אפילו במקום עדים וכאילו אמר נאמן עלי באומר לגירושין מסרתיו יותר ממאה עדים ופסל כל העדים לגבי דידיה כל זמן שאמר הויא לגירושין קודם שבאו העדים, ואף על גב דהשתא ליכא מגו כדאמרן שאין האשה מקלקלת את עצמה לומר מגורשה אני אפילו הכי נאמן כדין כל שליש דנאמן בלא מיגו וכדאמרינן בסנהדרין [לא, א] פרק זה בורר בסופו, גבי ההיא סבתא דנפקא שטרא מתותי ידה בבי דינא דרב נחמן ואמר ידענא ביה דפריעא הוא ולא הימנה רב נחמן משום דכיון דאיתחזק שטרא בבי דינא או בעיא קלתה לא אמרינן ואתבינן עליה מהא דתניא ושליש נאמן משניהם ואסיקניה בתיובתא, ועוד תדע דהכא בדליכא מגו דאם כן לא הוה פליג רב הונא בהא דמגו דאורייתא הוא ואפילו באיסורא. ועוד דהא אמרינן לקמן [פד, א] ומודה רב הונא דאי אמרה קמאי דידי יהבי ניהליה לגירושין נאמנת מגו דאי בעיא אמרה לדידי יהבי ניהליה אלמא כל היכא דאיכא מגו גמור אפילו רב הונא מודה בו דשליש נאמן, ואף על פי שאין שם עכשיו כשעת מחלקותם מגו גמור שהרי אין הגט יוצא מתחת יד האשה ואינה יכולה לומר לדידי יהביה ניהליה אפילו הכי מודה בו רב הונא כיון שהיתה יכולה לקחת אותו מיד שליח בשעה שבאו לבית דין דכהאי גונא נמי הוי מגו כדאמרינן הואיל ובידו לגרשה ואי בעיא קלתיה. וקשיא לי רב חסדא אמאי איצטריך לטענת נאמנותו של שליש כיון דשליח קבלה בעדים הוא וידו כידה ניהימניה כדהמנינן לה בגט יוצא מתחת ידה ובעל אומר לפקדון דלא משגחינן ביה. ויש לומר דלא דמי דלדידה לא עביד דמפקיד ליה, וגדולה מזו אמרו כיון דשמיה כשמיה לא מפקיד גביה, אבל לשליח זה אפשר דלא ידע הוא שעשאתו היא שליח קבלה, ואפילו ידע כיון דעקר שליחותיה ואמר לי אי אפשי שתקבלהו לה מיקרי ומפקיד גביה וכאותה שאמרו במשנתנו אי אפשי שתקבלהו לה אלא הולך ותן לה, ולפי מה שפירשנו דהא הימניה כשמסרו בידו ולדעת כן מסרו בידו שיהא נאמן בכל מה שיאמר הואיל ובידו למסרו לה קודם ערעורו של בעל ותלך ותנשא בו, משמע דאפילו אין הגט יוצא מתחת ידו אלא מתחת ידה נאמן שהרי האמינו על גט זה כשמסרו לו. ואם תאמר והאיך הוא נאמן והלא שליש אינו נאמן אלא בשלישות יוצא מתחת ידו ואף לא מסרו לה בעדים בתורת גירושין שהרי שליח קבלה הוא היאך נאמן. דיש לומר משום מגו, וכן כתב הר"א אב בית דין ז"ל בסמוך גבי הא דאמרינן מי קא נפיק שטרא מתותי ידיה דליהמניה וכיון דלא נפקי מתותי ידיה לא מהימן דמאן נימא דשליש הוה הרי אינו גט בעולם שאילו היה קיים אפילו ביד האשה הוה מהימן לומר לגירושין יהביה ניהליה דאי בעיא נהדר ליה בידיה. עד כאן. ואם כדבריו שליש בעלמא אף על פי שאין שלישותו יוצא מתחת ידו יהא נאמן לזכות מי שנתן בידו דאי בעי מהדר ליה בידיה ולדידי ניחא לי, ואי לאו דאמרה הרב ז"ל משום טעמא דמגו הייתי אומר דבגט יוצא מתחת ידה אפילו בלא מגו מהימן ומגורשת מדינא לרב חסדא, וטעמא דכיון שמסרו לידה נאמן היה בשעת מסירתו ואף על פי שלא מסרו לה בעדים תפישתה מוכחת עליו דאיהו יהביה ניהלה ולגירושין, ושליש דעלמא דתניא דבשאין שלישות יוצא תחת ידו אינו נאמן דוקא באומר לחובת מי שיוצא עכשיו מתחת ידו, אי נמי בשידוע שלקחוהו שלא מדעת, כאותה דבעל המקח שתפשו שניהם ושניהם אדוקין בו וכיוצא בזה, אבל בגט יוצא מתחת ידה נאמן וכטעמא דאמרן דהרי הוא כאילו מסרו לה לגירושין בפני עדים דאנן סהדי דהכי הוה, ותדע לך מדאמרינן ללישנא קמא דרבא ומודה רב הונא דאי אמרה לדידי אמר לי שליש דלגירושין יהביה ניהליה מהימנא, וסתמא דמילתא בגט יוצא מתחת ידה קאמר דבההיא שעתא הוא דעביד למימר לה, אלמא כל כי האי גונא לרב חסדא פשיטא דמהימנא ומגורשת, ועד כאן לא דחו לה אלא דלא מודה בה רב הונא משום דלא עדיפא איהי לרב הונא משליש גופיה הא לרב חסדא מהימנא כשליש ולאו משום מגו אלא מדינא כשליש. כך נראה לי. ודוקא [בנדפס: במקיימתו] במקימתו.

והרב אלפאסי ז"ל פירשה להא דרב הונא ורב חסדא, בתשובה, בשליח הולכה ובשהגט יוצא מתחת יד האשה והביא ראיה מדאמרינן לקמן אי אמרה קמאי דידי יהביה ניהליה לגירושין מהימנא מגו דאי בעי אמרה לדידי ניהליה ואם אינו תחת יד האשה היכי הויא יכולה לומר לדידי יהביה ניהליה, ולזה הפירוש גם כן בששניהן בעיר אחת והיינו דאמר רב הונא אם איתא דלגירושין יהביה ניהליה לדידה הוה מסר ליה ולא אמרינן משום כסופא הוא דעבד אלא כשאמר לעדים ראו גט שאני נותן לאשתי וחזר ואמר לה כנסי שטר חוב זה דרגלים לדבר דמשום כסופא הוא דאמר ורב חסדא אמר שליש מהימן דהא הימניה ותלה הדבר ברשותו שאם רצה מוסרו לאשה והיא הולכת ונשאת על ידו וכיון שעשה כן נאמן, ואף על גב דשליש אינו נאמן אלא כששלישות יוצא מתחת ידו הכא נמי כיון דשליח הולכה הוא הרי הוא צריך ליתנו לה בעדי מסירה ובשעה שהוא מוציאו מתחת ידו הוא נאמן עליו כדין שליש, ואפילו לרבי מאיר דאמר עדי חתימה כרתי ובמביא בארץ ישראל שאינו צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם מכל מקום מודה הוא דצריך ליתנו לה בפני שנים משום דהוחזקה באיסור ערוה עד עתה ואין דבר שבערוה פחות משנים, וכן אמרו משמו של רבנו תם ז"ל כמו שכתבתי למעלה בפרק ראשון, והכא בשמסרו לאשה לגירושין מתורת שליחת הבעל בפני עדים, ולפי מה שכתבתי אני למעלה אין אנו צריכין לכך, ואם תאמר בשליח הולכה היאך הקשה על רב חסדא ממתניתין דהאשה שאמרה התקבל לי גטי שהוא בשליח קבלה דבר זה נשאל מן הרב אלפאסי ז"ל והשיב כיון שהוא יוצא מתחת יד האשה דין שליח קבלה ודין שליח הולכה שוה משום שאם יוצא מידה והוא מודה שנתנו לה שליח להולכה הרי זו מגורשת ואין יכול לחזור בו הלכך זה וזה שוה, עד כאן לשונו.

תינח אמרה קיבל למה לי. וקשיא לרב חסדא אבל לרב הונא איצטריך דמוקי לה למתניתין בשהם בעיר אחד וכטעמא דאמרינן דאם איתא לדידה הוה יהיב לה. והא דאמרינן תינח אמרה לאו למימרא דמעיקרא הוה קשיא ליה למה לי אמרה דלעולם צריכה כתב אחת שיאמרו בפנינו אמרה לו שתקבלנו [בנדפס: לה] מיד בעלה דהכא ליכא למימר הא הימנוה אלא פירושי הוא דקא מפרש ממתניתין [בנדפס: מתניתין] כלומר תינח אמרה דעלה לא מקשינן כלום, וכדאקשינן נמי קרע למה לי דאינה קושיא לרב חסדא אלא לברורה דמתניתין חקא בעי והכא פירושא אכתי אף על גב דלא נפיק השתא גיטא מתותי ידיה למה לי עדות בעדים שראוהו בידו קודם שיקרענו די לו דבאותה שעה שליש היה ונאמן ובלבד במקויים [בנדפס: שיקיים], אי נמי אף על פי שאינו מקוים אלא שאין הבעל טוען טענת מזוייף אבל בטוען טענת מזוייף צריך הוא לקיום חותמיו דלא עדיף שלוחה מינה דאפילו בשהגט יוצא מתחת ידה וערער עליו הבעל וכפר בעיקר הגט צריכה לקיימו וכדתנן אין העדים חותמין על הגט אלא מפני תיקון העולם.

אמר רבא הא מני רבי אלעזר היא דאמר עדי מסירה כרתי. כלומר ובשאין בגט זה עדים חתומים והילכך צריך הוא לעדי מסירה כרבי אלעזר, אבל אם היו שם עדים חתומין אפילו לרבי אלעזר לא היו צריכין לעדי קבלה אלא אפילו ראוהו מקויים בידו נאמן וכשר וכדתנן אין העדים חותמים על הגט אלא מפני תיקון העולם אלמא אף לרבי אלעזר בקיום חותמיו סגי דמסתמא כיון דלאו מזוייף הוא כדין נמסר בידה בעידי מסירה, ודוקא בשראוהו בידו שלם והוזקקו לעדותן של עדים ונמצאת מכוונת, אי נמי אפילו בקרוע ובשכתוב בו הנפק דודאי שלם בא לידו וקיימו וכדאמרינן בפרק קמא דבבא מציעא מאן מקיים שטר זה מלוה, הכא נמי אשה שלוחה מקיים גיטא ולא הבעל אבל ראוהו בידו מקורע קרע של בית דין אף על פי שהוזקקו לעדותן של עדים ונמצאת מכוונת פסול דדילמא נמלך עליו בעל וקרעו והשליכו ומצאו זה וכדאמרינן בפרק קמא דבבא מציעא, וכי תימא אם איתא דפרעיה איבעיא לך [בנדפס: דפרעתיה איבעיא ליה] למקרעיה אמר [בנדפס: דאמר] לא שבקתן דאמרה בעינא לאינסובי ביה, אלמא גט מקורע קרע בית דין פסול אפילו לינשא בו. ואם תאמר למאי דכתבינן דאפילו מקורע אם כתוב בו הנפק כשר ותנשא בו אם כן ההיא דבפרק קמא דבבא מציעא דאמרה בעינא לאינסובי ביה ופרכינן איבעיא לך למיקרעיה ומיכתב על גביה גיטא דנן דקרענוה לאו משום דגיטא פסולה הוא וכו', למה לי למכתב אגביה ליקיימיה ולכתוב ביה הנפק וסגי ליה. יש לומר דעדיפא מינה נקט דכי כתבי אגבי טפי עדיף דבקיאי ביה אינשי טפי, ופירוקא דפריך אטו כל מאן דמגבי כתובה בבי דינא מגבי סליק בין לכתיבה על גביו ובין להנפק, כן נראה לי. ורש"י ז"ל שפירש רבי אלעזר היא דאמר אין גט כשר אלא בעדי מסירה לאו למימרא דכשיצא בפנינו עכשיו מקויים שאין מכשירין אותו עד שיבאו עדי מסירה דמתניתין היא זו אין העדים חותמים על הגט אלא מפני תיקון העולם, אלא מיהו דוקא כשהשליח או האשה אומרים שנמסר להם בעדי מסירה. אבל אם הודו שלא נמסר בעדי מסירה ודאי אינו כשר, ומתניתין דקתני צריכה כת אחת שיאמרו בפנינו קבל לאו למימרא שצריכין להעיד בפנינו כן ושאין מתירין אותה בלאו הכי, אלא אמעיקרא דדינא קאי ורבי אלעזר הוא דאמר אינו כשר אלא בשנמסר לה בעדי מסירה כך נראה לי לפרש פירש לפירושו של רש"י ז"ל, ומיהו לפי פירש זה שני כיתי עדים דמתניתין לאו מחד טעמא נינהו דעדי אמירה אינן אלא לבירור השליחות ועדי הקבלה להכשירו של גט, והרב בעל העיטור ז"ל שפירש הא מני רבי אלעזר היא דאמר עדי מסירה כרתי ואין גט כשר בלא עידי מסירה כסתמא דמתניתין שנים שיאמרו בפנינו קבל אפילו איכא עדי חתימה, לא נראו דבריו כלל ואפשר שגם הוא לכך נתכוון כמו שאמרנו.

ולענין פסק הלכה: כתב רבנו אלפאסי ז"ל דהלכתא כרב חסדא דאמר שליש נאמן ואף על גב דרב הונא רביה דרב חסדא, משום דסוגיין כותיה אזלה מדאמר רבי יוחנן בסמוך בעל אומר לגירושין ושליש אומר לגירושין והיא אומרת נתן לי ואבד הוי דבר שבערוה ואין דבר שבערוה פחות משנים, ואקשינן עליה וליהמניה לשליש, והא כרב חסדא אתיא דאי לרב הונא שליש אינו נאמן. ותפש עליו רבנו אפרים תלמידו ז"ל דהכא כיון דליכא הכחשה לכולי עלמא שליש מהימן ולא גמרינן מאי דאית ביה הכחשה ממאי דלית ביה הכחשה, והרמב"ן נ"ר העיד על רבנו אלפאסי ז"ל שראה בנוסחא ראשונה שלו מכתיבת ידושהיה כתוב בה חזינן מאן דפסק כרב חסדא ואנן לא סבירא לן הכי דרב הונא רבי של רב חסדא הוא ואין הלכה כתלמיד במקום הרב הילכך הלכה כרב הונא, ועוד כתוב בה ונימניה לשליש מי קא נפיק גיטא מתותי ידיה דליהמניה, ואי קשיא לך הך קמייתא דאמרינן שליש לא מהימן אף על גב דקא נפיק גיטא מתותי ידיה והכא אינפיק גיטא מתותי ידיה נאמן, התם בעל קא מכחיש ליה הילכך איתרע ליה שלישותו והכא בעל קא מהימן ליה, עד כאן. ומיהו אחר שלא נתגלה טעמו של רבנו אלפאסי ז"ל ראוי להחמיר כדבריו הראשונים ועוד דהכא איכא מיגו גמור דכיון דבעל לא מכחיש ליה אינפיק מתותי ידיה דשליש דאי נאמן דאילו רצה מוסרו לאשה, ולא דמי לההיא דלעיל דהתם ליכא מגו גמור לפי שהיא לא תקבלנו מידו שאינו רוצה לקלקל את עצמה, וכל היכא דאיכא מגו גמור לא אמרינן אם איתא דלגירושין לדידה הוה יהיב לה, דלא אמר רב הונא הכין אלא בשאין שם מגו גמור כדלעיל כמו שכתבנו וכדאמרינן מודה רב הונא דאי אמרה קמאי דידי יהביה ניהליה לגירושין נאמנת מגו דאי בעי אמרה לדידי יהביה ניהליה. וכן פסק רבנו חננאל ז"ל [בנדפס: ולי נראה טעם לדברי הרב אלפאסי ז"ל מדקאמר וליהמניה לשליש דאלו לרב הונא לא שייך לגבי גט דאיסורא נאמנתו של שליש וכדאמרינן לעיל ולולא נאמנתו לא היה מעלה ולא מוריד כיון שאין דבר שבערוה פחות משנים, אלא ליהמניה לשליש משמע דלאו משום מגו קאמר אלא מדין נאמנותו של שליש כדרב חסדא, כך נראה לי].

ובעל אומר לגירושין ושליש אומר לגירושין. ואין גט יוצא מתחת ידה אף על פי שדאומרת נתנו לי ואבד ממני אין נאמנין דהוה ליה דבר שבערוה ואין דבר שבערוה פחות משנים, ומכל מקום חזקת שליח עושה שליחותו לחומרא והילכך אי בעלה כהן היא אסורה לו ולעלמא לא משתריא אלא בגט ואם מת אסורה לכהן וחולצת ולא מתיבמת, ואפילו אמר בעל נתתיו לה ואבד ממנה אינו נאמן להתירה לעלמא דבעל שאמר גרשתי את אשתי אינו נאמן [בנדפס: להתירה] אלא שחוששין לה כדאיתא בפרק יש נוחלין (קלה, א) גמרא האומר זה בני נאמן דאמרינן התם ההוא דהוה שכיב אמרו ליה איתתיה למאן אמר להו חזיא לכהנא רבה אמר רבה למאי ניחוש לה וכו', ועוד האמר רב חייא בר אבין אמר רבי יוחנן בעל שאמר גרשתי את אשתי נאמן אמר ליה והא כי אתא רב יצחק אמר רבי יוחנן בעל שאמר גרשתי אשתי אינו נאמן אמר ליה ולא קא משנינן כאן למפרע כאן להבא אמר ליה אשינויי ניקום ונסמוך ואסיקנא אמר ליה רבא לרב נתן בר אמי זיל חוש לה כלומר חולצת ולא מתייבמת והכין הלכתא.

ולענין גט מקורע שכתבתי למעלה כתב הרמב"ם ז"ל גט שמצאו קרוע שתי וערב שהוא קרע של בית דין הרי זה גט בטל כשאר השטרות אבל אם אינו קרוע קרע של בית דין כשר במה דברים אמורים בשהיה הגט יוצא מתחת ידה בעדי חתימה אם אין שם עדי מסירה אבל אם יש שם עדים שנמסר לה הגט בפניהם והיה כשר הרי זה כשר אף על פי שהיה תורף הגט על המחק או בין השיטין או שהיה קרוע שתי וערב כשנתן בפניהם עד כאן. ותפס עליו הרב אב בית דין ז"ל אמר אברהם אם גט מקויים הוא למה יפסל להיותה מגורשת, אלא לא אמרו פסול אלא שלא תגבה בו אימר שכבר גבתה בו וקרעוהו בית דין, עד כאן. ואף הר"ם ז"ל נראה שכך דעתו ולא אמר אלא בשאין כתוב בו הנפק כמו שכתבתי למעלה, ודברי הר"ם ז"ל בגט מן התוספתא הן שכך שנו בתוספתא בשילהי מכילתין נקרע כשר נתקרע פסול, נקרע בו קרע של בית דין פסול, נמוך או שהרקיב או שנעשה בו ככברה כשר נמחק או שנטשטש ובבואה שלו קיימת אם יכול לקרות כשר ואם לאו פסול. אלא לדידי קשיא לי למה שכתב הרב ז"ל שאם מסרו לה בפני עדים אף על פי שהיה קרוע שתי וערב כשנתנו לה בפניהם כשר, שאין דברי התוספתא נראין כן, אלא כיון שקרעו כעין קרע של בית דין הרי זה בטל והרי הוא כחרס ופסול לגרש בו, ותדע מדתניא בתוספתא נמחק או נטשטש ובבואה שלו קיימת כשר ואם לאו פסול, ואי לומר שאם הוציאה גט מתחת ידה שבבואה שלו ועדיו נכרין ומתקיימין כשר ומשיאין אותה על ידו ואם אין בבואה שלו קיימת אין משיאין אותה, פשיטא דאטו משום שנטשטש איבד כחו מאחר שבא לידה שלם ואם אינו יכול לקרותו שאין בבואה שלו קיימת מאי איצטריך דאטו סלקא דעתין שאם הוציאה נייר חלק מתחת ידה ואמרה דגיטא הוה כתיב ביה מי מנסביה לה, אלא פסול לגרש בו דאין תורת גט עליו וכשר לגרש בו דתורת גט עליו קאמר, ונתקרע קרע של בית דין אין תורת גט עליו ופסול לגרש בו אפילו בעדי מסירה, ומה שאמרו נטשטש אם אין בבואה שלו קיימת פסול לומר שאף על פי שיש עדים שהיה גט כשר מתחילתו אלא שעכשיו נטשטש אפילו הכי פסול לגרש בו. כן נראה לי. אלא שבתוספתא שנינו גם כן כענין זה בסוף בבא בתרא בשאר שטרות ושמא גם היא בשאר [בנדפס: כשאר] שטרות שקונה בהן כגון שטר מתנה וכיוצא בו.

האומר לשלוחו צא וקדש לי אשה סתם אסור בכל הנשים שבעולם. הקשו בתוספות אם כן אף כל הנשים שבעולם יאסרו לינשא שמא השליח קדשן לזה. ואם אתה מתירן לאחרים מפני שנאמנות לומר לא נתקדשנו בא והתיר לזה כל הנשים שקרובותיהן אומרות לא נתקדשנו לו, ותירצו דנאמנות הן להתיר עצמן אבל אינן נאמנות להתיר אחרים, ואינו מחוור דודאי יש בכלל היתר עצמן היתר לאחרים דהיינו בעל, ועוד הקשו בתוספות כל הקטנות דעלמא שיש להן אב שמתו לאחר כן או שהלכו להם למדינת הים יאסרו שמא קבל האב קדושין משליח זה, ותירצו דעיקרו של דבר אינו אלא מדין קנס לפי שעשה שלא כהוגן שצוהו לקדש לו אשה סתם, ולדידיה דעבד שלא כהוגן קנסוה רבנן לאחריני לא קנסו, והא נמי דמקשינן בפרק שני דמסכת נזיר (יב, ב) גבי קן סתומה שפרח גוזל אחד מהן לאויר העולם יקח זוג שני ואלו שאר קיני דעלמא מיתקן, ואמאי כל חדא וחדא נימא היינו היא פרשו, דהתם נמי קנסא הוא ולדידיה קאמר דיהו כולן אסורין לו משום שפשע ולא שמר את קינו, וכי משנינן הכא אימר דאמרינן לחומרא לקולא לא אמרינן, הוא הדין דהוה מצי לשנויי שאני התם דמשום קנסא בעלמא אלא דעדיפא מינה קא משני, אי נמי כל זה בכלל חומרא וקולא הוא, ואף על גב דתלי טעמא משום דחזקה שליח עושה שליחותו לא קשיא דאי לאו הך חזקה לא עבד איסורא. והרמב"ן נ"ר תירץ דדינא קאמר וכל הנשים ואפילו קטנות דמותרות משום דאין חזקת שליח מוציאן מחזקתן דקיימן בחזקת פניות וחזקת אב נמי אינו מקלקל את בתו ואילו קבל בה קידושין מימר הוה אמר לה או מודיע לאחרים רבים שיודיענה כדי שלא תתקלקל, אבל הוא אסור בכל הנשים שיש להן קרובות שאין חזקת הקרובות שאינן באות לידון בפנינו מועלת לו, הא אילו באות הקרובות ואמרו לא קדשנו שליח ודאי מותר בהן דעד אחד נאמן באיסורין וכל שכן הכא דלא איתחזק איסורא וחששא בעלמא היא, וכל שכן דמתוך שנאמנות על עצמן ונשאות לאחרים נאמנות הן לזה.

דף סד - ב

הני מילי לחומרא אבל לקולא לא. קשיא לי כי אקשינן לעיל נמי וליהמניה לבעל אמאי לא משנינן הכי, דהא בעל שאמר גרשתי את אשתו אינו נאמן להתירה אלא לחוש לה כדאיתא בבבא בתרא פרק יש נוחלין (קנד, א). יש לומר דעדיפא מינה קא משני דאפילו למאן דסבירא ליה התם דלהבא נאמן ואפילו לינשא לאחרים הכא שאני דלא אמר הבעל גרשתי, והמקשה היה סבור דלהבא נאמן אפילו להתירה לינשא כסברתיה קמא דרבא בפרק יש נוחלין, כך נראה לי.

וליהמניה לדידה מדרב המנונא דאמר רב המנונא האשה שאמרה לבעלה גרשתני נאמנת. מדאקשינן הכא ולימא חזקת שליח עושה שליחותו, ופרקינא לחומרא אמרינן לקולא לא אמרינן, כלומר ודאי אי אשת כהן היא אסורה ליה ואי פשטה ידה וקבלה קדושין מאחר צריכה גט משני, אבל לקולא להתירה לעלמא לא, והדר אקשינן וליהמניה לדידה מדרב המנונא שמעינן מינה דרב המנונא נאמנת אף להנשא לכתחלה קאמר, וקשיא לי חדא דהיאך נתיר את הערוה דאורייתא על חזקה זו דאינה מעיזה ועוד דבכתובות פרק האשה שנתאלמנה (כב, ב) משמע דרב המנונא דוקא בשעמדה ונשאת הוא דקאמר דנאמנת ולא תצא אבל לכתחלה לא תנשא דתנן התם האשה שאמרה אשת איש הייתי וגרושה אני נאמנת וכו', ואם יש עדים שהיתה אשת איש אינה נאמנת, אמרה נשבתי וטהורה אני נאמנת ואם יש עדים שנשבית אינה נאמנת ואם משנשאת באו עדים הרי זה לא תצא ואמרינן עלה בגמרא רבי אושעיא מתני לה ארישא רבה בר אבוה מתני לה אסיפא ואמרינן לימא בדרב המנונא קא מיפלגי דמאן דמתני לה ארישא אית ליה דרב המנונא ומאן דמתני לה אסיפא לית ליה דרב המנונא, ואם איתא דרב המנונא אף להתירה לינשא לכתחלה קאמר היכי מצי למימר דמאן דמתני לה ארישא אית ליה דרב המנונא דאם כן מאי איריא נשאת אפילו לא נשאת תנשא לכתחלה ומתניתין קתני אם יש עדים שהיתה אשת איש אינה נאמנת, והכא נמי משמע לקמן בשילהי המגרש גמרא ובלבד שלא תהא שם אמתלא. אמר רב הונא אשת איש שפשטה ידה וקבלה קדושין מאחר מקודשת וכדרב המנונא דאמר רב המנונא האשה שאמרה לבעלה גרשתני נאמנת, אלא מדמדמינן הא דרב הונא לדרב המנונא שמע מינה דוקא לחוש לה קאמר, ולכתחלה צריכה ממנו גט אלא שאם נשאת לא תצא, דהא בשפשטה ידה וקבלה קדושין מאחר שלא בפני בעלה ליכא מאן דאמר דמתירין אותה לשני אלא שניחוש לה וצריכה גט משני, ואם מתו שניהם אסורה לכהן וחולצת ולא מתייבמת.

ואיכא מרבוותא זד"ל דאמרי הכי דדוקא כי אזלא ומינסבא לא תצא כההיא דכתובות אבל לכתחלה לא שרינן לה, ומסתברא דלפי דבריהם הא דהכא הכא פירושא הוי דבר שבערוה ואין דבר שבערוה פחות משנים, כלומר ואפילו נשאת תצא ואקשינן עליה דאף לכתחלה תנשא משום דבעל שאמר גרשתי את אשתי נאמן להבא ואפילו להתירה לינשא כמו שכתבתי למעלה, ואי נמי משום דחזקת עושה שליחותו, ופרקינן דלכתחלה לא תנשא משום דבעל לא קאמר גרשתי ואין חזקת שליח להקל הדר אקשינן וליהמנה לדידה דאי אזלה ומינסבא מיהא לא תצא מדרב המנונא ומשום הכי לא חש לפרושי בהדיא דאי אזלא ומנסבא לא תצא משום דמיפשט הוה פשיטא להו דרב המנונא בדיעבד קאמר דלא תצא הא לכתחלה לא תנשא וכיון שכן כי קאמר ליהמנה מדרב המנונא פשיטא לן דאי נשאת לא תצא קאמר וכאילו פירש בהדיא, והא דדייק לה רב המנונא בפרק בתרא דנדרים בסופו (צ, ב) ממתניתין דשלש נשים דקתני בראשונה היו אומרין שלש נשים יוצאות ונוטלות כתובה האומרת טמאה אני לך, השמים ביני לבינך, ונטולה אני מן היהודים, חזרו לומר שלא תהא אשה נותנת עיניה באחר ומקלקלת על בעלה ואיבעיא להו עלה האשה שאמרה לבעלה גרשתני מהו ואמר רב המנונא תא שמע האומרת טמאה אני לך ואפילו למשנה אחרונה דקתני דלא מהימנא התם הוא דמשקרא דידעה דבעלה לא ידע בה וכו', דאלמא מדמדמינן לה לשלש נשים וקא מייתי סייעתא ממשנה ראשונה אלמא נאמנת היא לגמרי ולכתחלה תנשא כשלש נשים דיוצאות ונוטלות כתובה, לא היא דהתם שלש נשים [בנדפס: אפילו למשנה ראשונה אין נאמנות אלא לאסור אותן לבעל] ולהתירן בגט לעלמא, ואף זו צריכה גט, אלא מיהו משמע כמקצת רבוותא ז"ל דפסקו דאפילו לכתחילה שריא לה לינשא כדמשמע [בנדפס: פשטא דמילתא] הכא בשמעתין וכדמוכח נמי ביבמות בפרק האשה שלום דתנן האשה שהלכו היא ובעלה למדינת הים שלום בינו לבינה וכו' באתה ואמרה מת בעלי תינשא וכו' קטטה בינו לבינה ואמרה מת בעלי אינה נאמנת ופרישנא בגמרא היכי דמי קטטה, באומרת לבעלה גרשתני, ואקשינן וליהמנה מדרב המנונא כלומר אף בדאית לה קטטה ניהמנה מדרב המנונא כדהימניה לה ברישא דכי אמרה מת בעלי תנשא אלמא דרב המנונא אף להתירה לינשא קאמר דאלומא חזקה זו דאין האשה מעיזה פניה בפני בעלה, ועוד דאין האשה מקלקלת את עצמה עד שנתיר אותה על ידי כך, וההיא דבפרק האשה שנתאלמנה איכא למימר דודאי לכולי עלמא הואיל וליתיה בעל קמן שאני [בנדפס: סגי] וכדמשנינן בסיפא דכולי עלמא אית להו דרב המנונא מר סבר כי איתמר דרב המנונא בפניו אבל שלא בפניו מעיזה אלא דמעיקרא סלקא דעתך דמאן דאית ליה דרב המנונא שבפניו מתירין אותה לכתחלה שלא בפניו לא תצא דאפילו שלא בפניו אינה מעיזה כל כך דמתיראה שמא יבא הבעל ויכחישנה והיא אינה מעיזה בפניו, ועוד דאשה דייקא ומינסבא והויא לה כעדי מיתה דאמרינן התם שנים אומרים מת ושנים אומרים לא מת הרי זו לא תנשא ואם נשאת לא תצא דדייקא ומינסבא משום שאינה יכולה להכחישתו, ואם תאמר והלא משמע מדוקיא דמתניתין דדוקא נשאת ואחר כך באו עדים הא באו עדים ואחר כך נשאת תצא ואמאי הכא נמי נימא אשה דייקא ומינסבא משום דאינה יכולה להכחישתו, איכא למימר כיון דעשתה שלא כרצון חכמים ואזלא ומינסבא תצא, ואמרינן דכולי עלמא אית להו דרב המנונא ומר סבר שלא בפניו מעיזה ומעיזה ולא דייקא ואפומה לא שרינן לה כלל ואפילו נשאת תצא, וכן נמי ההיא דבפרק המגרש לחוש לה מסברתיה דרב המנונא קאמר משום דדייקא ומינסבא לפי שיודעת שהבעל בא ומכחישה, ודחינן לה נמי התם דלא דמיא לדרב המנונא דעד כאן לא קאמר רב המנונא אלא בפניו, מכל מקום שמעינן דרב המנונא כל שבפניו מתירין אותה אפילו לכתחלה וכן דעת הרמב"ם ז"ל, ודוקא דליכא דמסייע לה אבל אי איכא דמסייע לה כגון בעלה כדהכא אי נמי עד אחד וכיוצא בה אינה נאמנת, ושלא בפניו נמי דאמרינן דאינה נאמנת כמאן דמתני לה התם אסיפא אבל ארישא תצא וכמו שפסק רבנו חננאל ז"ל, מכל מקום איכא למימר דחוששין לה מדרב המנונא דאמר בפרק המגרש אשת איש שפשטה ידה וקבלה קדושין מאחר מקודשת, וכן נמי חוששין לה מדרב הושעיא דמתני לה התם ארישא ואם פשטה ידה וקבלה קדושין צריכה גט משני, אבל רש"י ז"ל כתב לקמן בשלהי המגרש דליתא לרב הונא, ואף רבנו אלפאסי ז"ל לא הביאה כלל בהלכותיו לומר שאין חוששין לה כלל, וכן ודאי נראה מדקיימא לן כרב דאמר קטנה שהגדילה ועמדה ונשאת אינה צריכה גט משני כלומר בשנתקדשה שלא בפני הבעל, ואף שמואל לא פליג עליה אלא משום דבעל על דעת קידושין הראשונים הוא בועל, הא בעל ופירש בהדיא דעל דעת קדושין הוא בועל אף הוא מודה דאינה צריכה גט משני, אלמא אין חוששין לדרב הונא כלל דאי לא תיפוק ליה מדרב הונא ובהדיא אמרינן בשילהי המגרש דשמואל לית ליה דרב הונא.

ולענין כתובה איכא מרבוותא דאמר כיון שנשאת לאחרים גובה כתובתה משום מדרש כתובה כדאמרינן ביבמות אמרו בית שמאי לבית הלל מספר כתובתה נלמוד שכן כותב לה לכשתנשאי לאחר תטלי מה שכתוב ליכי, ומיהו דוקא עיקר כתובה אבל לא תוספת, וכן כתב הרב בעל העטור ז"ל משום קצת מרבוותא ז"ל, וכן כתב הרמב"ן נ"ר במסכת כתובות פרק האשה שנתאלמנה, והביא ראיה מהא דתנן בנדרים (צ, ב) שלש נשים יוצאות ונוטלות כתובה האומרת טמאה אני לך, ועלה איבעיא לן האומרת לבעלה גרשתני מהו ואמר רב המנונא נאמנת ואפילו למשנה אחרונה וכו', אלמא מדמינן לשלש נשים וסייעוה ממשנה ראשונה משמע שאף לענין כתובה מדמינן לה ודוקא בעיקר אבל לא בתוספת דמדרש כתובה ליתיה אלא בעיקר כתובה והכי מוכח בפרק הכותב, והרב בעל העטור ז"ל כתב דלאפוקי ממונא לא מהימנא ולא דרשינן בהא מדרש כתובה והרי היא כחמש עשרה נשים דמפסדן כתובה ותוספת ושריין לעלמא.

מתני': נערה המאורסה היא ואביה מקבלין את גיטה רבי יהודה אומר אין שתי ידים זוכות כאחת. נערה לאו דוקא דהוא הדין דפליגי רבנן אף בקטנה היודעת לשמור את גיטה שמתגרשת בין על ידי עצמה בין על ידי אביה, והא דפליגי בנערה להודיעך כחו דרבי יהודה דאפילו בנערה פליג, וכן דעת רבותינו בעלי התוספות והביאו ראיה מדגרסינן בקדושין פרק האיש מקדש בעא מיניה רבא מרב נחמן נערה מהו שתעשה שליח לקבל גיטה מיד בעלה ואמר ליה אין עושה שליח, ואותבינן עליה קטנה שאמרה התקבל לי גיטי, אינו גט עד שיגיע גט לידה וקא סלקא דעתך בשיש לה אב ודייקינן מינה הא נערה הרי זה גט, אלמא קטנה אף על פי שיש לה אב מתגרשת אף על ידי עצמה, ואף על גב דדחינן התם ואמרינן הכא במאי עסקינן בשאין לה אב וחסורי מיחסרי והכי קתני במה דברים אמורים בשאין לה אב אבל יש לה אב אם אמר לו אביה צא וקבל לבתי גיטה אם רצה לחזור לא יחזור, מכל מקום שמעינן מיניה דבקטנה שמתגרשת על ידי עצמה לא מספקא להו [בנדפס: חדא לדברי המקשה בשיש אב היא מתניתין, ועוד דכשבאו להעמידה בשאין לה אב הקשה והא מדסיפא בשיש לה אב רישא נמי בשיש לה אב, ואם איתא הוה ליה לדחויי ומי מצית מוקמת לה לרישא בשיש לה אב ואינהו ודאי לאו בהכי פליגי, ועוד ד]אם איתא הוה ליה למיפלג [בנדפס: נמי] בדידה במה דברים אמורים בשאין לה אב אבל יש לה אב אף על פי שהגיע גט לידה אינה מגורשת, אלא שמע מינה דפשיטא להו דכל שיודעת לשמור את גיטה מתגרשת בין על ידי עצמה בין על ידי אביה, אבל אין לה שליחות, ואפילו נערה בחיי אביה אין לה שליחות, וכדאיתא התם בקידושין וכן כתבו משמו של רש"י ז"ל בתוספות וכן כתב הרב בעל העיטור ז"ל, והא דאמרינן בגמרא יד יתירא רבי לה רחמנא לא ידה קאמר אלא יד אביה, דלעולם היא מתגרשת על ידי עצמה אבל יד אביה הוא דרבי לה רחמנא עד שתבגר, והיא שלא נשאת.

אבל הראב"ד ז"ל כתב התם בקדושין דדוקא נערה אבל קטנה אביה ולא היא, ומתניתין דקתני קטנה שאמרה התקבל לי גיטי אינה מגורשת עד שיגיע גט לידה הא כשהגיע גט לידה מיהא מגורשת אף על פי שיש לה אב כדמשמע התם, מוקמינן לה דוקא בשנתן לה אביה רשות לקבל את גיטה דהוה ליה כמו שמוחל לה אותו זכות שיש לו עליה לאותה שעה והרי היא ברשות עצמה בשעת קבלת הגט, ואין פירושו מחוור בעיני דאי בנותן רשות מאי קא דייק ממתניתין הא נערה הרי זה גט, שאני התם דנתן לה אביה רשות. ומיהו לעיקר הדין כן נראית סברתו של רבנו אלפאסי ז"ל שכתב לקמן גבי שלש מדות בקטן צרור וזורקו אגוז ונוטלו וכו' וכנגדו בקטנה מתגרשת בקדושי אביה פירש כגון שמת אביה, דאלמא אם היה אביה קיים על ידי אביה ולא על ידה, ואם תאמר מה טעם בנערה יותר מבקטנה, יש לומר משום דמטעם שליחות הוא וכדמשמע התם דאמרינן רבי שמעון היא ובשליחות סבר לה כרבי יהודה דאמר אין שתי ידים זוכות כאחת, ולדידי תמיהא לי לדברי המפרשים דאפילו בקטנה פליגי דעל כרחין הא דאמר ריש לקיש התם בפרק האיש מקדש כמחלוקת לגרושין כך מחלוקת לקדושין לא בקטנה קאמר דקטנה על ידי עצמה אינה מתקדשת דבר תורה ואפילו בשאין לה אב, ואם כן היכי פסיק ריש לקיש כך מחלוקת בקידושין, ואפילו כשתמצא לומר דלא קאמר אלא במה שחלקו בו בהדיא במתניתין דהיינו נערה, אכתי תיקשי לן דהא טעמא דריש לקיש משום ויצאה והיתה הוא כדאמרינן התם חבורתה כרבי יוחנן וצווח ריש לקיש כקורקיא [בנדפס: ככרוכיא] ויצאה והיתה, ואם איתא על כרחין לא מקשינן יציאה להויא דקטנה ביציאה על ידי עצמה מה שאין כן בהויא [בנדפס: ומיהו] יש לומר דעל כרחין התם בנערה בלבד פליגי ובההיא דקאמר ריש לקיש מקיש הויא ליציאה משום דאפשר אבל בקטנה לא אפשר ואין אי אפשר מאפשר דכי יקח איש אשה כתיב כלומר איש גדול ואשה גדולה.

כל שאינה יודעת לשמור את גיטה אינה יכולה להתגרש. פירש רש"י ז"ל אינה יכולה להתגרש אפילו בקבלת אביה דכתיב ושלחה מביתו מי שמשלחה ואינה חוזרת יצאתה זו שמשלחה וחוזרת, דהכי דרשינן לה ביבמות פרק חרש, והכי איתא התם גבי נשטית לא יוציא אמרי דבי רבי ינאי ונתן בידה מי שיש לה יד לגרש את עצמה יצאת זו שאין לה יד לגרש את עצמה תאנא דבי רבי ישמעאל ושלחה מביתו מי שמשלחה ואינה חוזרת יצאת זו שמשלחה וחוזרת, ולשון משנתינו מוכיח כדברי רש"י ז"ל דקתני אינה יכולה להתגרש דמשמע אינה יכולה כלל לא על ידי עצמה ולא על ידי אביה אבל רבנו תם ז"ל חולק עליו ואומר דודאי מתגרשת היא על ידי אביה, דהא משמע התם דדבי רבי ינאי ודבי רבי ישמעאל לא פליגי אלא במשמעות דורשין דמר דריש לה מונתן בידה ומר דריש לה מושלחה מביתו אבל בדינא לא פליגי, ובודאי לדבי רבי ינאי מתגרשת היא דהא יש לה יד דזו הוא יד אביה [בנדפס: שהוא כידה, ואפילו לתנא דבי רבי ישמעאל מתגרשת שאף זו משלחה ואינה חוזרת דהואיל ויש לה אב אביה] משיאה לאחר ובעלה משמרה ואינה חוזרת לו, ואי נמי אביה משמרה שאינה חוזרת, ויש לו סיוע מדברי הירושלמי שם בפרק חרש דגרסינן התם גבי נשטית לא יוציא דבי רבי ינאי אמרי מפני גרירה פירש שנגררת אחר בני אדם לזנות רבי זעירא ורבי אילא תרויהון אמרין שאינה יכולה לשמור את גיטה, רבי נחמיה בר מר עוקבא בשם רבי יסה איכא ביניהו תלת מילין, עבר וגרש מאן דמר מפני גרירה גרס [בנדפס: אסור] ומאן דמר מפני שאינה יכולה לשמור את גיטה לא גירש, יש לה אב מאן דמר מפני גרירה אסור ומאן דמר שאינה יכולה לשמור את גיטה יש לה אב יכולה [בנדפס: יכול] לשמור את גיטה, פעמים שוטה פעמים חלומה מאן דמר מפני גרירה אסור וכו', וכיון דבקטנה ליכא אלא שמירת גיטה שלא הזכירו בה שמירת עצמה, כל שיש לה אב מתגרשת על ידי אביה שהוא משמר את גיטה, והוא שלא נשאת אבל נשאת אין לאביה רשות בה, והכי נמי כתב רבנו האיי גאון ז"ל בתשובותיו דקטנה על ידי אביה מתגרשת אף על פי שאינה יכולה לשמור את גיטה, וכן כתב הרב בעל ההלכות בהלכות מיאון, אי בציר מהכי לא הוי גיטא ולא מיגרשא עד דמקבל אביה לגיטה שכן אב מקבל גט לבתו קטנה על כרחה, עד כאן.

גמרא: צרור וזורקו אגוז ונוטלו זוכה לעצמו ואין זוכה לאחרים. כלומר באחרים מקנין לו אבל בשאין דעת אחרת מקנה לו אף לעצמו אינו זוכה כדתנן לעיל בפרק הניזקין מציאת חרש שוטה וקטן יש בהן גזל מפני דרכי שלום אבל גזל גמור אין בהן אפילו מדרבנן.

האי שפחה היכי דמי אילימא דאתיא שתי שערות מאי בעיא גביה. יש מוכיחין מכאן דאשה אינה מוכרת את עצמה דאם כן לישני ליה בגדולה מוכרת עצמה והכי נמי איתא בספרי כי ימכור איש את בתו איש מוכר את עצמו ואשה אינה מוכרת את עצמה, אלא שתמהו בתוספות על דרשא זו שבספרי דהא קרא דכי ימכור איש אינו במוכר עצמו, ומסתברא דהתם דקא נסיב איש מוכר את עצמו לאו עיקר דרשא קא נסיב מאיש דכתיב בההוא קרא אלא הכי פירושא כי ימכור איש את בתו איש מוכר את בתו ואין הבת מוכרת את עצמה, וכאן למדך הכתוב דאין אשה מוכרת את עצמה אף על פי שהאיש מוכר את עצמו, כך נראה לי.