פרק האשה נקנית פרק האיש מקדש פרק האומר פרק עשרה יוחסין פרק האשה נקנית
| ב. ב: ג. ג: ד. ד: ה. ה: ו. ו: ז. ז: ח. ח: ט. ט: י. י: יא. יא: יב. יב: יג. יג: יד. יד: טו. טז. טז: יז. יז: יח. יח: יט. יט: כ. כ: כא. כא: כב. כב: כג. כג: כד. כד: כה. כה: כו. כו: כז. כח: כט. |
פרק האיש מקדש
| מא. מא: מב. מב: מג. מג: מד. מח. מה: מו. מו: מז. מז: מח. מח: מט: נ. נ: נא. נא: נב. נב: נג. נג: נד. נד: נה. נה: נו. נו: נז. נז: נח. נח: |
פרק האומר
| נט. נט: ס. ס: סא. סא: סב. סב: סג. סג: סד. סה. סו. סו: סז. סז: סח. סח: |
פרק עשרה יוחסין
| סט: עב: עג. עג: עה. |
פרק האשה נקנית
דף ב - א
ואי קשיא לך הא דאמרינן לקמן (ח, א) האי תבואה וכלים היכי דמי. אילימא דלא מקני בהו כלל. ישיב אמר רחמנא לרבות שוה כסף ככסף, דאלמא אף לקנין אצטרכינן לרבויי שוה כסף למהוי ככסף. יש לומר דהתם לרווחא דמלתא קאמר ליה, ודעדיפא קא מקשה, דאי מסברא הוה דחי ואמר ליה ומנא לך, משום הכי קא מקשה ליה מדכתיב ישיב לרבות שוה כסף. ויש מתרצים בזו דהיינו טעמא, משום דסלקא דעתך התם דממעיט שוה כסף מדכתיב (ויקרא כה, ו) מִכֶּסֶף מִקְנָתוֹ דמשמע ולא כל כסף, לפיכך הוצרך לומר שכבר נתרבה מדכתיב ישיב גאולתו.
והאי שוה דינר דקתני. איכא למימר דדוקא (דקתני מטלטלי) [מטלטלין קתני] אבל נתן לה קרקע בקדושיה אינה מקודשת. וכן במחובר לקרקע, וכדמוכח בריש פ"ק דגיטין (י, א) גמרא אחד גיטי נשים ואחד שחרורי עבדים, דאקשינן והא איכא מחובר. ואסיקנא כי קתני מלתא דליתא בקדושין מלתא דאיתא בקדושין לא קתני, אלמא המקדש במחובר לקרקע אינה מקודשת וכן כתב הרב בעל העיטור ז"ל דמקשינן הויה ליציאה מה יציאה במחובר לקרקע לא אף הויה במחובר לקרקע לא. אלא דקשיא לי הא דתניא בתוס' דמכלתין פרק ד' המקדש באשרה ופירותיה בעיר הנדחת וביושביה בבימוס ומה שעליו במרקוליס ומה שעליו וכל דבר שחל עליו איסור עבודה זרה, כולם אף על פי שמכרן וקדש בדמיהן אינה מקודשת, קתני בעיר הנדחת ובאשרה שהם קרקע ומחובר לקרקע וטעמא משום שחל שם עבודה זרה עליו אינה מקודשת, הא בעלמא מקודשת. ויש לומר דהתם לא אצטריך אלא משום מכרן וקדש בדמיהן דטעמא דעיר הנדחת או אשירה, הא בעלמא דהיתירא מקודשת, אבל בעיר גופה או באשירה גופה בעודה מחוברת בקרקע אפילו דהיתירא נמי אינה מקודשת, דבמחובר אינה מקודשת משום דכתיב ויצאה והיתה. ואי נמי יש לומר דנתן לה קרקע בקדושיה בתורת כסף מקודשת, וההיא דפרק קמא דגיטין בשטר אירוסין קאמר, שאם כתבו על המחובר לקרקע ונתנו לה אינה מקודשת דומיא דגט דמקשינן הויה ליציאה וזה עיקר.
דף ב - ב
ויש מי שהקשה אפילו תניא האיש קונה היכי הוה סלקא דנקנית בעל כרחה, דהיכי מצינו מקנה בעל כרחו. ואישמיטתיה הלוה וזבין זביניה זביני ותליה וקדישו קדושיה קדושין דאגב אונסא דזוזי גמרה ומקנה נפשה הוי כאמימר דאית ליה הכין בפרק חזקת (מח, ב) והכא לאו בעל כרחו לגמרי קאמר, אלא כי האי גוונא וקיימא לן כרב אשי דאמר התם באשה אינה מקודשת דהוא עושה שלא כהוגן [בעשו לו שלא כהוגן], ודוקיא דהכא כרב אשי אתיא. ואמימר מתרץ לה כתירוצה קמא, משום דתנא סיפא בדידה. כך נראה לי.
והאיש שאנסוהו לקדש. כתב הרמב"ם ז"ל (פ"ד מהל' אישות ה"א) קדושיו קדושין. והרב בעל העיטור (אות מ - מודעא מא, א) כתב שאין קידושיו קדושין, דתלו' וזבין אמרו תלוה וקני לא אמרו. ונראין דברי הרמב"ם דאי אגב אונסיה גמר וזבין כל שכן דגמר וקניא.
דף ג - א
ובתירוץ זה עלה לנו תירוץ גם למה שמקשים עוד למאי דאמרינן ואימא הכי נמי אם כן ליקני אשר בחזקה דומיא דשדה. ויש מתרצים בקושיא זו דכיון שאין גופה קנויא לא שייכא בה חזקה. וקשיא לי דהא עבד כנעני עד שלא טבל אין גופו קנוי ולא קני ליה אלא למעשה ידיו, ואפילו הכי כקנה בחזקה. ושמע מכיון שעל ידי חזקה זו אפשר לבא לידי קנין הגוף, שאם הטבילו לשם עבדות גופו קנוי חזקה נמי שייכא ביה, מה שאין כן באשה דלעולם אין גופה קנוי לו.
ומכל מקום עדיין קשה דכיון שאין למדין משדה עפרון אלא מקיחה דכתיבא ביה דהיינו כסף, היכי הוה סלקא דעתך דתקנה בחליפין דומיא דשדה, דהא לא מקשינן אשה לשדה אלא קיחה דכתב באשה הוא דגמרינן שהוא לשון כסף. וכן הא דאמרינן חליפין איתנהו בפחות משוה פרוטה ואשה בפחות משוה פרוטה לתא מיקניא נפשה, ופירש רש"י ז"ל דגנאי הוא לה, נימא בפחות משוה פרוטה ליתנהו באשהבשוה פרוטה איתנה, דכיון דבפחות משוה פרוטה לא נתבטלו מחמת פסול קנייתן אלא מחמת קפידתה של אשה כי אית בהו שוה פרוטה דלא קפדה אמאי ליתנהו בה. ויש לתרץ דמעיקרא סבר דחליפין בכלל קיחה הם, ומדין כסף (הם) הוא שרבה אותם הכתוב, דכל כסף חליפין הם שמחליף בהם הקרקע וקונה אף חליפין כן, אם כן בכלל קיחה דשדה עפרון הם, ואשה נמי תקנה בהן, ומפרקינן כיון דאשכחן חליפין בפחות משוה פרוטה, ארלא קניה אחרת היא שחדשה תורה (קנין) אלא שאינה בכלל כסף, ואשה לא אמרה בה תורה קניה (שאינה בכלל) אלא כסף, הלכך אין חליפין קונין בה. והטעם הזה מספיק אפילו לחזקה, שלא עלה עד דעת לרבות באשה קניות שבשדה, אלא שהיה סבור שיקנו חליפין מדין כסף.
וקשיא לי דאם כן למאי אצטריך לאסוקי במלתיה ואשה בפחות משוה פרוטה לא מקניא, דהא אפילו כי מקניא בפחות משוה פרוטה, נמי לא מיקניא בחליפין, דהא כיון דלא מדין כסף הן קונין מנן אתיאן באשה. ונראה לי דמעיקרא כי אמרינן כיון דגמרינן משדה עפרון מה שדה עפרון מיקני בחליפין וכו', ואמרינן נמי ואימא הכי נמי, לאו למימרא דסבירא לן דאשה לשדה מקשינן, אלא הכי קאמר כיון דכסף דאשה מכסף דשדה גמרינן אלמא קניית אשה כקניית שדה, וכיון דאשכחן להו דהיקשו קצת קניותיהן אף אנו נאמר לכל שאר הקניות שבשדה שיהיו נוהגות כן באשה, קא משמע לן מתניתין דלא. ואימא הכי נמי, דהא טעמא קאמרינן מדהוקשו בהדיא בקצת קניותיהן והאי מהאי גמרינן. ופריק כיון דחליפין איתנהו בפחות משוה פרוטה ואשה בפחות משוה פרוטה לא מקניא נפשה דגנאי הוא לה, הא על כרחין לא הוקשו אלא לקניית כסף בלבד דאיתא בהדיא, ומחליפין אתה דן לכל שאר קניות שבשדה שאינן באשה כגון חזקה.
ואם תאמר מכל מקום מאי קאמר לפי שחליפין איתנהו בפחות משוה פרוטה, נימא דחליפין איתנהו אף באשה בחליפי שוה פרוטה, ולעולם עיקר קניות שבשדה איתנהו באשה. זו אינה קושיא דכיון דעיקר חליפין אפילו בפחות משוה פרוטה איתנהו, כי עביד להו בכלי שוה מנה לא ייפה כחו יותר מכח כלי שאינו שוה פרוטה, דשם חליפין חד הוא, דבשלמא אי חליפין לא נתנו לחזרה הוה אמרינן כי יהיב לה פחות משוה פרוטה לא מקניא נפשה, אבל כי יהיב לה שוה פרוטה מקניא נפשה. ואי נמי אי עיקר חליפין ליתנהו כלל בפחות משוה פרוטה מקניא נפשה. ואי נמי אי עיקר חליפין ליתנהו כלל בפחות משוה פרוטה הוינן אמרינן כיון דקנייה חשובה היא מקניא בה נפשה אבל השתא דיימא לן (נדרים מח, ב) דחליפין קני על מנת להקנות הוא ולאו דידה נינהו, אפילו כי יהיב לה חליפין שוה מנה מאי הוי, הא מכל מקום לאו בגופן היא נקנית אלא בדינן, ודינן אפילו בפחות משוה פרוטה איתיה, וכיון שדין חליפין איתיה בפחות משוה פרוטה לא חשיבא לה וגנאי הוא לה להקנות עצמה בקנייה פחותה כזאת שעיקרא בפחות משוה פרוטה, ולא דמי לשטר, דשטר לאו בגופו מתקדשת אלא במה שכתוב בו, ומה שכתוב בו אינו בתורת דמים. כך נראה לי.
והשתא נמי לא תיקשי אפילו כי גמרינן משדה עפרון לגמרי היכי הוה סלקא דעתך למילף מיניה חליפין, והא שדה עפרון אי אפשר לו בחליפין, דעכו"ם לא קני בחליפין אלא בכסף, דלפי מה שפירשתי לאו משדה עפרון קא גמרינן, אלא כיון שהוקשו קצת קניות אשה לקניות של שדה אף אנו נאמר דאשה כשדה לכל הקניות ולא כשדה עפרון ממש. ומיהו בתוס' תירצו בהם בשם ר"ת דעכו"ם נמי קונה בחליפין, דלא אמרו בבכורות (יג, ב) מה ישראל בחדא אף עכו"ם בחדא אלא לאפוקי משיכה אבל חליפין לא, וכדמוכח לקמן (ח, א) גבי נמכר לגוי דאמרינן בכסף הוא נקנה ואינו נקנה בתורת תבואה וכלים ומאי ניהו חליפין, אלמא בשאר דברים מהנו חליפין לגוי.
דף ג - ב
והא דאמרינן ואימא הני מילי קטנה אבל נערה תקדש איהי נפשה ותשקול כספה, הכי פירושו אבל נערה דאית לה יד בין היא ובין אביה מקבלין קדושיה, וכיון שכן כי מקדשה איהי נפשה תשקול איהי כספה, ואתיא למיפשטו מהפרת נדרים שהכל ברשות האב ולא ברשותה כלל, דאלו היתה ברשות עצמה כלל הואיל ונדרה מדעתה היאך מיפר האב, והלכך כיון דמצי מסר לה למנוול ומוכה שחין בשתה ופגמה דידיה נינהו, והלכך ניליף כסף קדושיה מבשת ופגם דלעולם דידיה נינהו. וכיון שכן ודאי איהי לא מקבלא קדושיה כלל. דהשתא איהי מקבלא קדושיה ואיהו שקיל כספא. ורבינו תם פירש דהכא לאו אקדושין קיימינן אלא אמעשה ידיה פרכינן, לומר דרב הונא למה ליה למילף מכי ימכר לילף מהפרת נדרים אי נמי מקנסא וכו', וכי תימא ניליף מבשת ופגם, ודחינן שאני בשת ופגם וכו', ואין ללמוד מעשה ידיה מבשת ופגם מדוכתי אחריתי, וכן פירש ראב"ד, ויש מפרש דלרווחא דמלתא קא פריך, לומר דאף כשתמצא לורמ דבושת ופגם מדוכתא אחריתי נפקא לן דאביה הוי אפילו הכי אין ללמוד מהן קדושין.
דף ד - א
דף ד - ב
דף ה - א
אבל רבינו תם פירש כסף באמה העבריה בעל כרחה, שהאדון מיעדה בכסף שפחות בעל כרחה ובעל כרחו של אב, ואע"פ שמדעתו מכרה האב, הא לא מכרה הוא אלא לשפחות, ובשעת ייעוד מיהא אפילו בעל כרחו הוא קונה אותה, והתורה זכתה לו ביעוד. ודחי באישות מיהא בעל כרחו לא ארשכחן, דמכירה זו לשפחות היתה, מה שאין כן בכסף קדושי קטנה או נערה דעל ידי האב, דכיון שהאב מקבלן מדעתו ומרצונו לא קרינן ביה בעל כרחה, דדעת האב כדעתה.
ואם תאמר כיון דיעוד בעל כרחה אשכחן, היכי אמרינן לקמן דחופה בעל כרחה לא אשכחן, הא דואי אשכחן, דיעוד לא ו נשואין עושה, ונמצא שלאחר יעוד כונסה אדון לחופה בעל כרחה. ותירצו בתוס' (ע"ב ד"ה אף) דחופה שלאחר יעוד אינה בעל כרחה כלל אלא צריך מדעת האב.
ואם תאמר והא אמרינן בהמביא תניין (כא, ב) שליחות לקבלה נמי אשכחן בעל כרחה, שכן אב מקבל גט לבתו קטנה בעל כרחה, אלמא אע"פ שהוא מדעת האב חשבינן ליה בעל כרחה. יש לומר דהתם בעל כרחו ובעל כרחה קאמר, דכשם שהוא מתגרשת על ידה בעל כרחה כך היא מתגרשת על יד אביה בעל כרחו. אי נמי יש לומר דלגבי קדושין דאין לה יד כלל לקבל קדושיה אלא מדעת האב חשבינן דעת האב כדעתה דידו עדיפא מידה, אבל לגבי גיטין שהיא מתגרשת בין על ידה בין על ידי אביה דשתי ידים זוכות כאחת כדתנן בפרק התקבל (סד, ב) נערה המאורסה היא ואביה מקבלין את גיטה, ונערה לאו דוקא כדמוכח לקמן במכילתין (מד, ב) בהא דבעיא מינהי רבא מר"נ נערה מהו שתעשה שליח לקבל גיטה מיד בעלה, וכמו שכתבתי בפרק התקבל בסייעתא דשמיא, הלכך דעתה חשיב דעת, וכל שאינה רוצה להתגרש אע"פ שרצה האב וקבל לה גיטה חשבינן ליה בעל כרחה.
דף ה - ב
אבל בעל ה"ג כתב דהא דרב הונא ליתא, מדאמרינן לעיל (ג, א) מנינא דרישא למעוטי מאי, למעוטי חופה. ומטין דבריו, דהא דאמרינן לקמן ומאי ניהו חליפין מאי איכא למימר, לא דמיא להא, דהכא קאמר תלמודא להדיא סתם למעוטי דרב הונא, אלמא מוסכם הוא אצלם דרב הונא ליתא, אבל לקמן דאמרינן ומאי ניהו חליפין לאו תלמודא נסיב ליה, אלא דחויי הוא דקא דחינן לסיעתיה דרב יוסף מההיא, ולאו בעיקר אלא בדרך קושיא ותירוץ. וביבמות פרק הבא על יבמתו (נז, ב) בשמעתא דיש חופה לפסולות משמע נמי דמלתא פשיטא להו דחופה אינו קונה, דאמרינן התם אמר רמי בר חמא יש חופה לפסולות באנו למחלוקת רבי מאיר ורבי אלעזר ורבי שמעון, לרבי מאיר דאמר קדושין פסלי כדקתני אלמנה לכהן גדול גרושה וחלוצה לכהן הדיוט לא יאכלו בתרומה, חופה נמי פסלה לרבי אלעזר ורבי שמעון דאמרי קדושין לא פסלי, חופה נמי לא פסלה, ואקשינן ממאי דלמא עד כאן לא קאמר רבי מאיר התם אלא בקדושין דקני לה, אבל חופה דלא קני ליה לא, אלמא מפשיט פשיטה להו דחופה לא קני. אלא שיש לחוש לדברי רבינו חננאל שלא להתירה לשוק בלא גט.
ואם תאמר נתן הוא ואמרה היא אמאי אינה מקודשת גמורה, דהא אמרינן לקמן בסמוך (ו, א) היה מדבר עמה על עסקי גיטה וקדושיה ולא פירש רבי יוסי (הגלילי) אומר דיו, ותירצו בתוס' דהכא בשלא דברו מעיקרא בעסקי קדושין כלל, אלא השתא הוא דאמרה ליה תן לי דינר ואתקדש אני לך, ונתן לה ולא פירש, דהא לא אמר איהו מידי לא השתא ולא מעיקרא. והא דאמרינן לקמן (ו, ב) תן מנה לפלוני ואתקדש אני לך מקדשת מדין ערב, דוקא בשחזר הוא ואמר לה בשעת נתינה הרי את מקדשת לי במנה זה שאני נותן לזה, הא נתן ולא פירש אינה מקודשת, ואע"פ שהדברים מראין דלדעת מה שאמרה לו נתן הוא וכמו שפירש דמי. מכל מקום העדאת עדים בעינן. דהמקדש בלא עדים אין חוששין לקדושין, אם כן כיון שלא פירש כאן ואפשר שלשם מתנה נתן ולא לשם קדושין, אע"פ שהוא מוכח דלשם קדושין נתן לה כמו שאמרה, אפילו הכי אין כאן עדות שמיעה ולא ראיה לשם עדות, אלא שהם דנין כונת הלב ואין כאן עדות, אבל בשהיו עסוקין באותו ענין, כיון שהוא בעצמו נתרצה בהם מעיקרא, הרי זה כאלו פירש עכשיו בשעת נתינה דאדבורא דנפשיה קא סמיך ויהיב.
דף ו - א
ועוד יש לומר להעמיד דברי רש"י והר"מ, דאפילו למאן דאמר התם דלא תפסי בה קדושי, הכא ודאי מקודשת, דמכל מקום כיון דאשכחן יחוד צד חירות בלשון זה, אי מקדש בהאי לישנא מקודשת, דהא שייך ביחוד צד שתופסין בה קדושין, ולאו משום דנחרפת מאורסת ממש היא, ותדע לך דהא אנן כי מבעיא לן צלעתי וכו' סגורתי, לאו משום ויקח אחת מצלעותיו ויסגור בשר משמע לן דהוי לשון קדושין ממש, אלא משום דנאמ בענין אישות, והיינו דכתב רש"י דשייכי בה צד קדושין ולא קאמר דשייכי בה קדושין.
ומפירושי ר"ח נראה שאינו גורס כל האי שקלא וטריא, אלא ת"ש האומר הרי את חרופתי מקודשת שכן ביהודה קורין לארוסה חרופה. וז"ל הרב איבעיא להו האומר חרופתי מהו. ופשטוה מהא דתניא האומר חרופתי מקודשת שכן ביהודה קורין לארוסה חרופה.
ונראה לי שהזקיקו לפרש כן הא דאמרינן הכא במאי עסקינן דאמר לה בהני לישני, והכי מיבעיא להו הני לישני לקדושין משמע או למלאכה משמע, דאלמא בעיין אהני לישני היא, ועלה קא קשיא לן היכי דמי אילימא בשאין מדבר עמה על עסקי גיטה וקדושיה, הא בהני לישני, מעליא מקודשת ואע"ג דאינו מדבר עמה על עסקי גיטה וקדושיה, ולא נראו דבריו דהיכא דאין עסוקין באותו ענין אי אמר לה בלישנא דלא ידעה ליה אינה מקודשת, אבל ודאי היכא דקאמר לה בלישנא דידעי לה נשי כגון הרי את מקודשת לי דכלהו נשי ידעי ליה מקודשת, דהא ידעה מאי קאמר לה וגמרה ומקדשה, ומעיקרא אכולה לישני אקשינן היכי דמי דאי עסוקין אפילו בכולהו נמי מקודשת, ואי בשאינם עסוקים אפילו בכולהו אינה מקודשת. וכי אוקימנא בעסוקין באותו ענין הדרינן למימר דאפילו הכי איבעי לן בהני לישני אי לישנא דקדושין הן, דאי לא טפי גרעי משתיקה, ומיהו אפילו אמר לה הרי את זקוקתי או דדמי ליה מהני לישני מעליא דסתם נשי לא ידעי ליה, מסתברא אי מודה דידעה ולשם קדושין קבלינהו מקודשת, אבל אמר לה בהני לישני דמיבעיא לן אע"ג דתרווייהו מודו דלשם קדושין נתכוונו, וסהדי נמי אמרי דלהכי מכווני, אינה מקודשת ודאית, וכן כתב הראב"ד.
ומיהו נראה לי דהכא אפילו לר' דאמר אינו צריך שיטלנו ממנו, הכא צריך, הואיל וקנאתו לגמרי, דהא אי בעי למיהדר ביה לא מצי הדר, דמימר אמרה ליה את בסתמא יהבת ואנא למתנה איכווני, וכיון שכן, אינה מקודשת עד שיטלנו ממנה ויחזור ויתננו לה, והויא לה ככנסי סלע שאני חייב ליכי ולאחר שנטלתו אמר לה התקדשי לי בו, דאפילו רצתה, אינה מקודשת עד שיטלנו ממנה, ודמיא למאי דאמרינן בגיטין פרק המגרש (פד, ב) גבי כיצד יעשה יטלנו ממנה וכו', אפילו תימא ר' דילכון אמר שאני הכא הואיל וקנאתו ליפסול בו, והכא דכותה היא ועדיפא מינה דקנאהו לגמרי.
ובתוספתא (פ"ב ה"ט) מצאתי כדבריי דרבי יוסי בעסוקין באותו ענין ממש ורשב"א סבר אפילו אין עסוקין בדבר. דגרסינן התם פרק שני דמכלתין נתן לה קדושיה ולא אמר לה הרי את מקודשת לי ר' יוסי אומר מקודשת ר' יהודה אומר אינה מקודשת, ואם היו עסוקין באותו ענין מקודשת, אלמא לא נחלק ר' יהודה אלא בשאין עסוקין באותו ענין, אבל בעסוקין מודה, ואם כן מאי קאמר שמואל הלכה כר' יוסי והוא שעסוקין באותו ענין, דהא אפילו ר' יהודה מודה בה, אלא ודאי כי פליג ר' יוסי בשנסתלקו מענין לענין ובאותו ענין, ובהא הוא דאצטריך למפסק שמואל כר' (יוסי הגלילי) משום דלא מודה בה ר' יהודה, והיינו דר' שמעון בן אלעזר.
ובמסכת גיטין נמי משמע דר' ור' שמעון בן אלעזר בפלוגתא דר' יוסי ור' יהודה קא מיפלגי, דגרסינן התם בתוספתא פרק ו' (ה"ט) הוליך אשתו אצל לבלר ונטל גיטה ונתנו לה ולא אמר לה הא גיטיך, ר' יוסי אומר מגורשת ר' יהודה אומר אינה מגורשת, ר' אומר אם עסוקין באותו ענין מגורשת ואם לאו אינה מגורשת, ר' שמעון בן אלעזר אומר מגורשת. ובירושלמי בפרק התקבל (ה"א) גרסינן בפלוגתא דר' יוסי ור' יהודה בשהיה מדבר עמה על עסקי גיטה וקדושיה, אמר ליה ר' יוסי לר' חגי ואת מה בידך דמר ר' זעירא חייא בר בון אדא בר תחליפא בשם ר' הושעיא פליגין בשהפליגו לעצמן לענינות אחרים, אבל אם היו עסוקים באותו הענין גט הוא, ולפי מה שפירשתי עסוקין באותו ענין דקאמר שמואל אין פירושו כעסוקין באותו ענין דקתני בדר' דההוא דר' דעסוקים באותו ענין ממש, וההיא דשמואל אפילו בשנסתלקו מענין לענין ובאותו ענין, ולאפוקי שנסתלקו לענין אחר שלא מאותו ענין ויש לנו הרבה בתלמוד לשון אחד מתפרש לשני משמעיות.
ומיהו לפי מה שפירשתי, קשה קצת למה סדר מה שאמר שמואל הלכה כר' יוסי בתר כתנאי, אחר שאין התנאי על דברי שמואל, והוה ליה לסדורי כל דברי שמואל במקום אחד, ולימא אמר שמואל הלכה כר' יוסי ואמר רב הונא אמר שמואל והוא שעסוקין באותו ענין. והרב אלפסי לא הזכיר הני תנאי כלל, ולא פסק בעסוקין מענין לענין באותו ענין כלום.
דף ו - ב
הא דבעא רבינא מרב אשי אמר לעבדו אין לי עסק בך מהו. גבי אשה לא בעי לה, דפשיטא ליה דלגבי גט לאו כלום הוא, דאין לי עסק בך כאיני אישך הוא, וכתיב וְשִׁלְּחָהּ (דברים כד, א) ולא שישלח את עצמו, כך כתב הראב"ד.
ואסיקנא דאין לי עסק בך לגמרי קאמר לי ויצא לחירות. ויש מדקדקין והתניא (כתובות פג, א) דין ודברים אין לי על שדה זו ואין לי עסק בה וידי מסולקות הימנה לא אמר כלום. והרבה תירוצין נאמרו בה. והתירוץ הנכון דלשון אין לי עסק בו אינו לשון מתנה ולא לשון הפקר כדאיתא בכריתות (כד, ב) גבי הא דאמר ר"ל הנותן מתנה לחברו ואמר הלה אי אפשי בה כל הקודם בה זכה, ואקשינן עלה מההיא דאין לי עסק בה לא אמר כלום, ופריק (התם) שאני התם דמדין ודברים הוא דסליק נפשיה לומר שאין זה לשון הפקר ולא לשון שאינה רוצה בו אלא שיהא לעצמו, והלכך לגבי שדה לשון הבאי הוא שאין השה זוכה בעצמו, אבל בעבד מהני דזוכה הוא בעצמו.
אבל ר"ח פירש דשקלינהו מינה והדר אוזפינהו ניהלה, ואמר לה בההיא הנאה דקא שביקנא לך עד כך וכך זימנא מקודשת לי ומסרה [וכו'], דאי בדלא שקלינהו, היכא עדיפא הנאת מלוה ממלוה עצמה יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא. והאי קשיא ליתא, דהנאת מלוה איתא ומלוה גופא ליתא, ועוד דלישנא דארווח לא משמע הכי, דהוי ליה למימר דאוזיף לה זיזי לזימנא, ועוד דאים איתא דהיכא דלא שקלינהו מיניה לא מיקדשא בהנאת הרוחה, אף בדשקלינהו מינה לא תתקדש, דהא איהו לאו במלוה גופה דיהיהב לה מקדש לה אלא בהנאת המתנת זימנא, והיא גופא אינה בעולם.
והר"א אבב"ד ז"ל וכן הראב"ד פירשוה במלוה שהגיע זמנה והמעות בידה, דכיון דבעל כרחה יכול לגבותה, הרי כאלו גבאם. גם זה אינו מחוור. דכל שלא גבאם מש מלוה היא, ויכולה לפרעם לאחרים ומלותו של זה אינה בעולם.
וקשיא לי אפילו לגירסא ראשונה דכיון דגזרינן באשה כדי שלא יאמרו אשה נקנית בחליפין, ובפדיון הבן חמשת שקלים כתיב (במדבר יח, טז) וחליפין לאו מדין כסף נינהו כדכתבינן לעיל בריש פרקין (ג, א ד"ה למעוטי) מדאיתנהו בפחות שמוה פרוטה. ויש לומר דלאו למימרא דחליפין איתנהו בפדיון הבן, אלא דבאשה גזרינן משום חומר עריות, אבל בפדיון הבן דליכא אלא עשה לא גזרינן.
והא דאמרינן דבכולהו קני, קשיא ליה לראב"ד דהא תנן (נדרים מח, א) גבי מעשה דבית חורין כל מתנה שאם הקדישה אינה מקודשת אינה מתנה, ותירץ דמתנה על מנת להחזיר נמי אי מקדיש לההוא זכותא דאית ליה בגויה קדיש, כגון אתרוג על מנת לצאת בו ולהחזירו. אי מקדיש לזכותיה יהיב מרא קמא להקדש שכר נטילתו ושקיל ליה, דמאי דאקני ליה בגויה אקדיש ליה, וזה אינו מחוור כלל. והרמב"ן נר"ו כתב דלא אמרו שאם הקדישה אינה מקודשת אינה מתנה אלא במתנת הערמה כמתנת בית חורין וכדאמרינן בנדרים (מח, ב) ורב נחמן אמר קנין על מנת להקנות הוא, אמר ליה רבא לרב נחמן והא מתנת בת חורין דקני על מנת להקנות הוא ולא קנה, זימנין אמר ליה משום דסעודתו מוכחת עליו, וזמנין אמר ליה ר' אליעזר הוא דאמר ויתור אסור במודר הנאה, ושמעת מינה דלא אמרו אינה מתנה אלא במקום שמראין הדברים שהיא הערמה כגון התם דסעודתו מוכחת עלה, אי נמי דוקא במודר הנאה. ואיכא נמי מאן דאמר התם בגמרא דדוקא בשאמר אינן לפניך אלא שיבא אבא ויאכל עמנו בסעודה, שכך סתם משנתנו שנויה שם, אבל לא אמר ליה הכי אפילו במודר הנאה מותר. ובירושלמי (נדרים פ"ה, ה"ו) נמי מפורש בלשון הזה ר' ירמיה בעי מעתה אין אדם נותן מתנה לחבירו על מנת שלא יקדישנה לשמים. כיני מתניתין כל מתנה שהיא כמתנת בית חורין שהיתה בהערמה שאינה (מקודשת) שאם הקדישה אינה מקודשת אינה מתנה.
דף ז - א
ומיהו תמיהא לי למה לן לארצוייה מעיקרא, והלא זכין לאדם שלא בפניו, והכא זכות הוא שתהא אשר זו קנויה לו. ואפשר לי לומר דהכא חובתו היא דשמא באחרת ניחא ליה, וכל כמה דאגיד בהא לא יהבו ליה אחריתי וכדאמרינן בפרק אע"פ (סד, א) גבי אין כותבין אגרת מרד על שומרת יבם דבין בא ליבם בין בא לחלוץ לא אמרינן ליה זיל נסיב אחריתי, משום דמצי אמר כל כמה דאיגדא בי אחריתי לא יהבו לי. ואם תאמר שאני הכא דאי לא ניחא ליה מגרש לה בעל כרחה, לא היא דאף הוא מפסיד, שצריך ליתן שכר הסופר בגט, ועוד שאתה משיאו שם רע שמגרש את נשיו, ועוד שאתה מטריחו אחת סופר ועדים, ועוד שאתה אוסרו בקרובותיה. כך נראה לי.
והרמב"ם (שם הכ"ב) פירשה לזו כגון שחזר מי שנתקדשה לו ואמר לה הרי את מקודשת לי בהנאה זו הבא לך בגללי ואיני יודע מי דחקו על זה. שהרי אין זה כדין עבד כנעני ממש, אלא בשנתן ראובן ואמר ראובן שתהא מקודשת לשמעון כפירושן של ראשונים ז"ל, וכן כתב הוא ז"ל (שם הכ"א) בתן מנה לפלוני ואתקדש אני לו בשאמר מי שנתקדשה לו הרי את מקודשת לי בהנאת מתנה זו שקבלתי ברצונך. גם זה איני יודע למה, ואדרבה לכאורה משמע דכל כי האי גונא קרוב הוא להיות נתנה היא ואמר הוא, שכתבנו למעלה (ה, ב) שאין בו בית מיחוש לדעת הרב ז"ל בעצמו ולדעת הרב אלפסי, ואי נמי הוי כהילך מנה ואתקדש אני לך דאינה מקודשת אלא באדם חשוב דוקא, ולא עוד אלא דרבא גופיה דאמרה להא מספקא ליה אפילו באדם חשוב וצריך עיון.
ומסתברא דהכי פירושא על כרחין חציך מקודשת לי משייר בקנינו הוא, דהא אי אפשר לומר דאי בעית להתנסבא לאחריני אתנסבת קאמר לה, דהא איתתא לבי תרי לא חזיא, והכי נמי קאמר התם אתתא לבי תרי לא חזיא, כלומר לאו טעמא דידי, משום דכתיב אשה ולא חצי אשה כדקא סלקא דעתך, אלא משום שיורא דמשייר בקנינו, דליכא למימר דהכי קאמר לה אי בעית לאינסובי מינסבת, דאתתא לבתרי לא חזיא, אבל התקדשי לחציי לאו משייר בקנינו הוא, דהכי קאמר לה אי בעינא למינסב אחריתי נסיבנא, והיכא דמי חצי איש כגון דמפרש לה לחציו ממש ולא לכולו.
וקשיא לי אשמעתין היכי קאמר אתתא לבי תרי לא חזיא, והא ר' יוחנן אמר בפרק האומר (לקמן ס, א) אפילו קדושי מאה תופסין בה, והכא נמי הכי קאמר לה אי בעית לאקדושי לאחריני מקודשת. וצריך לי עיון.
דף ז - ב
והרמב"ן נר"ו הקשה לפירוש זה מהא דגרסינן בשלהי פרק בתרא דכריתות (כח, א) מטמא מקדש עשיר שהפריש קן לכבשתו והעני, הואיל ונדחה ידחה, אמר רב הונא שמע מינה תלת שמע מינה בעלי חיים נדחין ושמע מינה קדושת דמים נדחה ושמע מינה דחוי מעיקרו הוי דחוי, והתם ליכא למשמע מינה שדוחה תמורתו. והרבה תירוצין נאמרו בו, הותירוץ הנכון דאע"ג דבמקום זה חדא נינהו, כיון דאפשר לפעמים דהוי דחוי מעיקרו ולא הוי דחוי בדמים, או דחוי בדמים ולא הוי דחוי מעיקרו, משום הכי מני להו הכא בתרתי, והיכי דמי דחוי דמים בלא דחוי מעיקרא, כגון שהפריש דמים לחטאת ונשתמד וחזר בו, דאמרינן הואיל ונדחו אותם אותם דמם ידחו ולא יקרבו לעולם. ומתחלתן לא היו דחויין. ויש לך דחוי מעיקרו ולא הוי חדוי דמים אלא דחוי הגוף, כי הא דאמרינן במסכת תמורה (כו, ב) בהמה זו חציה עולה וחציה שלמים קדושה ואינה קריבה ועושה תמורת ותמורתה כיוצא בה, והא ודאי מדעושה תמורה מעיקרא חיילא עלה קדושת הגוף, דאלו קדושת דמים אינה עושהתמורה, ודחוי בדמים לא הוי דחוי מעיקרו הוי, ור' יוחנן דאצטריך הכא לאשמועין הני תלת, אע"ג דמתניתין היא בפסחים (צח, ב) דתנן המפריש נקבה לפסחו או זכר בן שתי שנים ירעה עד שיסתאב וימכר ויפלו דמיו לנדבה, ואמרינן שמע מינה תלת, יש לומר דתנאי היא, וקא משמע לן דר' יוחנן סבר לה הכי כההוא תנא דפסחים, ורב אית ליה כאידך תנא, וסבר דדחוי מעיקרו לא הוי דחוי ואין דחוי בדמים.
דף ח - א
אבל הרמב"ם (פי"א מהל' ביכורים ה"ז) כתב דכל כהן יכול לומר לדידי שוה לי, ואפשר לומר דהא דאמר רב אשי לא אמרן אלא רב כהנא בטלית דוקא קאמר, שאין דרכן של בני אדם להתיקר בו, אלא תלמידי חכמים, שאין הולכין בגלוי הראש כלל, אלא בטלית נאה כטליתן של תלמידי חכמים, אבל בשאר דברים, כל האדם שוה, והכל אומרים לדידי שוה לי, דאפשר דהכין הוא, ואין כאן הערמה של כלום, וצריך עיון.
ונראה דהזקיקו לרבינו ז"ל לפרש כן הא דאמרינן פירושי קא מפרש רצה אחד מהם לחזור בו הרשות בידו, כיצד כגון דאמר לה מנה זה, דאלמא רישא דקתני רצה אחד מהם לחזור בו הרשות בידו, בשהיה מנה חסר היא, ואפילו הכי קתני רצה לחזור דמשמע דצריכין לחזור בהן. ועוד מדקאמר הכי נמי מסתברא דאי סלקא דעתך רישא במנה סתם השתא במנה סתם לא הוו קדושי במנה זה מיבעיא, אלמא רישא וסיפא בחד דינא קא מיירי, דאי אמרת רישא בדינא דחזרה וסיפא בדין קדושין בטלים מעצמן, מאי קאמר, הא ודאי אצטריך לאשמועינן הני תרתי גווני דהאי דינא לחוד והאי דינא לחוד. ומסתברא דהכי פירושו פירושי קא מפרש כיצד כגון דאמר לה מנה זה ומנה שלם בידו, והיה מונה והולך ונמצא כולו מנה (בידה) [בידו] חסר דינר (לומר), שעדיין לא הספיק למנות וליתן לה, רצה אחד מהם לחזור הרשות בידו, אבל אם היה מנה שבידו חסר דינר, ואמר לה התקדשי לי במנה זה, אינה מקודשת כלל. והכי נמי מסתברא הכי קאמר, דמרישא דקתני דבמנה סתם יכולין לחזור בהם עד שישלים כוליה מנה, שמעינן דכל שכן כשאמר לה מנה זה ונמצא מנה חסר דינר שאינה מקודשת כלל, דמה טעם אמרו במנה סתם דיכולין לחזור בו, דבכוליה מנה דוקא מיקדשא, ולאו על מנת שאתן לך מנה קאמר, אם כן כל שכן כשאמר לה מנה זה שבאותו מנה דוקא הוא מקדשה, וכשנמצא מנה חסר דינר אינה מקודשת, ואפילו לכשישלים. וכן שנויה בתוספתא (פ"ב, י) התקדשי לי במנה זה ונמצא חסר דינר אינה מקודשת, היה בו דינר רע יחליף, היה מונה ומשליך לתוך ידה ראשון ראשון יכולה היא שתחזור בה עד שעה שיגמור, וכתבה רבינו אלפסי בהלכות, ומדברי ר"ח גם כן נראה שהוא מפרש דלאו כולה סיפא פירוש דרישא, אלא מנה זה בלבד, דסיפא הוי פירושא דרישא, כלומר כיצד כגון דאמר לה מנה זה, ואחר כך השמיענו דין אחר, דהיינו שנמצא בו דינר רע או שהוא חסר דינר, ונכון הוא, וזה לשון הרב ז"ל פרושי קא מפרש והכי קתני. רצה אחד מהם לחזור אפילו בדינר אחרון הרשות בידו, כיצד כגון דאמר התקדשי לי במנה זה וכן אם נמצא מנה חסר דינר וכו'.
דף ח - ב
ואי קשיא לך אפילו בסלע שאינה שלה אמאי אינה מקודשת מדין ערב, דהא הוה לי כתן מנה לפלוני ואתקדש אני לך דמקודשת מדין ערב. יש מתרצים דהתם שאני, דקאמרה ואתקדש אני לך, והכא דכותה אי אמרה הניחהו על גבי הסלע ואתקדש אני לך מוקדשת. ויש מפרשים דהכא והתם בדאמרה ואתקדש אני לך, אלא דהתם דמפיק ממונא אפומה ויהיב לההוא פלניא, דתו לא מצי איהו לאפוקינהו מיניה, מיחייבא איהי מדין ערב, והלכך מקודשת, אבל הכא לא פיק מידי אפומה, דאי בעי הדר שקיל להו מן הסלע, אבל אם אמרה לו זרוק מנה לים ואתקדש אני לך מקודשת, והכא נמי ודקתני תנהו לכלב אינה מקודשת, בדלא אמרה ואתקדש אני לך, אלא דאמרה ליה סתם תנהו לכלב, הא תנהו לכלב ואתקדש אני לך מקודשת.
וקשיא לי דאם כן בהיה כלב רץ אחריה, לא הוה ליה למימר בההוא הנאה דקא מציל לה מיניה גמרה ומתקדשא, אלא הכי הוה ליה למימר כיון דמציל לה מיניה לשם קדושין קא אמרה, דהא בכל הני לא איסתפק לן אלא אי לשם קדושין קא אמרה ותנהו בשבילי קאמרה או לדעתך קא אמרה. ולישנא דבההיא הנאה דקאמר משמע דעיקר טעמא דתנהו לכלב והניחהו על גבי הסלע אינו אלא משום דלא שקלא מידי דליתקדש ביה, וכי היה כלב רץ אחריה אע"ג דלא ממשו של ככר קא שקלא, הא אית לה הנאת הצלה דשויא לה כפרוטה אלמא לאו משום דלא אמרה ואתקדש הוי טעמא, דאע"ג דקא אמרה ואתקדש אני לך. אינה מוקדשת, דהא לא שקלא מידי.
ומסתברא דלעולם אינה מקודשת, אלא בשפשטה ידה וקבלתו, או שאמרה ליתנו לבן דעת שהיא מתקדשת מדין ערב כאלו קבלתו היא, ואע"ג דלא אמרה ואתקדש אני לך, מקודשת, דכל שאמר לה התקדשי לי בזה ואמרה תנהו לי אין צריך לומר ואתקדש אני לך, דכל שקבלתו מודה היא במה שאמר, וכן נמי בשאמרה לו תנהו לפלוני בן דעת מקודשת מדין ערב, והוא דקאמרינן ואתקדש אני לך, אבל לא אמרה ואתקדש אני לך אינה מקודשת, והיינו תנם לאבא ולאביך תנם לעני, אבל אמרה תנהו לכלב שאינו שלה ואתקדש אני לך, והניחהו על הסלע שאינו שלה, אע"פ שאמרה ואתקדש אני לך, אי נמי השלך מנה לים ואתקדש אני לך אינה מקודשת, לפי שלא קבלה ממנו היא כדי שתתקדש מחמת הנאה דמטי לה מיניה, ולא מדין ערבות, דאין דין ערבות אלא במי שנותן לבר זכיה על דבורה, לפי שהערב אינו מתחייב אלא מפני זכיית הלוה, דמשאמרה תן מנה לפלוני אני לך, אע"פ שהמקבל אינו מתחייב עליו בכלום דהא מתנה הוא דקא שקיל, מכל מקום היא מתקדשת בו באות הנאה הבאה לאותו בן זכיה בדבורה, אבל כשהמקבל אינו בר זכיה, אין כאן דין ערבות, והיינו דבכלב רץ אחריה אינה מתקדשת מחמת ממשו של ככר שנתן לכלב בדבורה, אע"פ שאמרה ואתקדש אני לך, אלא מחמת הנאת ההצלה שהוא חשובה לה כפרוטה וכאלו קבלה היא ממש פרוטה מידו, כדין הנאת מלוה, או כהילך מנה ואתקדש אני לך, דמקודשת באדם חשוב, דאינה מתקדשת בגופה של מלוה ובגופה של מתנה אלא בהנאתן שהיא חשובה אצלה כקבלת פרוטה.
וגרסינן בירושלמי דמכלתין בפרק האיש מקדש (ה"א) התקדשי לי בסלע זו ואמרה השליכהו לים או לנהר אינה מקודשת, תנהו לעני מקודשת, במכל מקום לא נכנס תחת ידה כלום, הכא איתמר מקודשת והכא יאתמר אינה מקודשת א"ר אבהו רוצה היא מקודשת ותראה עושה טובה לעני, אלמא כל שלא נכס תחת ידה כלום אינה מקודשת, אע"פ שהשליכו במצותה במקום שאינו יכול עוד ליטלו בים או בנהר, אפילו הכי אינה מוקדשת, ולא משום דאמרה דהשליכהו לים לדעתך קאמרה, דהא מפרש טעמא התם משום שלא נכנס תחת ידה כלום, ועוד פירשו תמן דתנהו לענין שהיא מקודשת, משום דנעשה הבעל שלוחה של אשה לזכות לעני. אי נמי משום דעני זוכה לאשה וחוזר וזוכה לעצמו, ולאו זוכה ממש לאשה אמרו אלא עשאוהו כזוכה לאשה כדין לוה שזוכה בקבלתו לחייב את הערב כטעמא דגמרין דאמר לעיל מקודשת מדין ערב. וגרסינן נמי התם שאם אמרה תן מנה לחרש ואתקדש אני לך אינה מקודשת, לפי שאינו בר זכיה, והלכך אי אפשר לה להתחייב מדין ערבות בקבלתו, והלכך אינה מקודשת. וזה ראיה למה שאמרנו. כך נראה לי.
דף ט - א
ומסתברא דטעמא דמלתא משום דכיון דאיהו בלשון שאלה קאמר לה אי יהיבנא לך מקדשת לי, ואיהי לא אמרה לו אין, אלא הבה, גילתה דעתה דלא בעיא בקידושיה, דאם תימא ליה אין, אלא מתנה היא דקא בעיא מיניה, והיינו דאמרינן כל הבה מיהבא לאו כלום הוא. דאלמא עיקר טעמא משום הבה דקאמרה השתא הוא, ולא משום הבה לי דקאמרה מעיקרא, ולא משום דלא אמרה לה התקדשי לי בו בשעת נתינה, דהא דקאמר לה אי יהיבנא לך מקדשת לי, לאו למימרא דלבסוף נתן לה סתם, אלא בשעת נתינה אמר לה הרי את מקודשת לי בזה, דסתמא דמילתא הכי הוא, ואע"ג דלא אמר לה הכי בגמרא בהדיא, משום דקאמר לה מעיקרא מקדשת לי, כי לא אמרו בגמרא דאמר לה לבסוף לא מעלה ולא מוריד.
ועוד דמן הסתם הכי הוא, וכדאמרינן לקמן (יג, א) ההיא אתתא דהות מזבנא ורשכו אתא ההיא גברא וחטף ורשכא מינה, אמרה לי הבה ליה ניהלה, אמר לה אי יהיבנא לך מקדשת לי, שקלתיה ואשתיקא, והתם ודאי בדאמר לה התקדשי לי בו בשעת נתינה הוא, דאי לאו הכי, פשיטא דאינה מקודשת, דדלמא דידה הוא דקא מהדר לה, אלא דתלמודא הוא דקא מקצר בלישניה ומסרן לחכמים, וכן פירש שם ר"ח ז"ל. אמרה היא אהדריניה לי אמר לה הילך ומקדשת לי בה ע"כ. וכן מצאתיה בירושלמי בפרק האיש מקדש (ה"א) דגרסינן התם חטף סלע מידה, ובשעת מתנה אמר לה הרי את מקודשת, הרי זו מקודשת.
ועוד דהכא אע"ג דלא אמר לה התקדשי לי בו, אנן סהדי דלקדושין אינון, והוה ליה כמדבר עמה על עסקי גיטה וקדושיה, דאינו צריך לפרש, וסתם כמפרש דמי, ואי במפרש מקודשת בסתם נמי מקודשת, אלא טעמא כדפרישית דכיון דלא אמרה אין גליא אדעתא דלאו לשם קדושין נסיב לה, והלכך אע"ד דאיהו אמר התקדשי לי בו אינה מקודשת, ואי נמי לא אמרה לו איהי מעיקרא הב לי או אשקי אלא דאיהו אמר לה אי יהיבנא לך מנה זה מקדשת לי ואהדרא לי הב או אשקי חד דינא אית ליה ואינה מקודשת, דאי נתרצית בקדושיו הוה לה למימר אין, ואי ואי אמר לה אי יהיבנא לך מקדשת לי ושקלתיה ואשתיקא מקודשת, דהשתא לא גליא דעתה דלא נסבה ליה לקדושין וחזקה אתרצויי אתרצית לקדושין ושקלת, וראיה לדבר מדאמרינן לקמן (יג, א) גבי מעשה דוורשכי כי יכולה לומר אין שקלי ודידי שקלי, הא לאו הכי מקודשת, דעדיף שותקת מהבה או אשקי, דשותקת כמודה, והבה או אשקי אחר שאלה כאומרת איני רוצה בקדושין אלא במתנה. כך נראה לי.
ור"ת ז"ל פירש דהא דכתב לו על הנייר אילו ר"מ היא, ובנייר שאינו מחוק, ובשחקק על החרס שאינו יכול להזדייף, דיש בלשון כתיבה חקיקה כדאיתא בפרק המביא נתיין בגיטין (נ, א) ואין צורך לזה, כיון דכולהו אמוראי פסקו כר"א בגיטין וקדושין.
ואם תאמר ואמאי לא אקשי ליה והא לא דמי האי שטרא לשטרא דגט, דהתם מקנה כותב והכא קונה כותב. יש לומר משום דאיכא למימר דדומיא דגיטין הוא, דהכא והתם בעל כותב והיא מקבלה, והכי נמי משמע לקמן (טז, א) גמרא עבד עברי נקנה בשטר דאמרינן התם בשטר מנא לן אמר עולא אמר קרא אם אחרת יקח לו הקישה הכתוב לאחרתצ מה אחרת מקניא בשטר אף אמרה העבריה מקניא בשטר, ואקשינא הא ניחא למאן דאמר שטר אמה העבריה אדון כותבו, אלא למאן דאמר אב כותבו מאי איכא למימר דאלמא כל היכא דלא דמי שטרי להדדי דחיא הקישא. ואיכא למידק והא שטר אירוסין מגרושין ילפינן, ואע"ג דלא דמו דהתם מקנה כותבו והכא וקנה כותבו, אלא ודאי משמע דשטר אירוסין וגירושין כהדדי נינהו דבתרווייהו בעל כותב והיא מקבלת כדאמרן. ולדידי קשיא לי דאנן שטר קדושין משטר גרושין ילפינן מויצאה והיתה ולא משטר מכר, ומאי קא מקשינן, והא לא דמי לשטר זביני, ושקלינן וטרינן מכי יקח קרי ביה כי יקיח, ואנן קדושי כסף בלחוד הוא דילפינן מכי יקח. ויש לי לומר דודאי קדושי שטר מגרושין ילפנין. מיהו עיקר קדושין מדין קניה הוא, ובכולהו קיחה שייכא בהו, ובכולהו תנינן נקנית וכיון שכן אף קניית שטר קדושין הוה לן למילף מקניית שטר זביני דעלמא, מה התם מקנה כותב אף הכא הוה לי למימר שיכתוב המקנה. כך נראה לי.
והא דאמר בתך מקודשת לי, משום מתקדשת על ידי איה נסיב ליה דכי יהיב ליה לאב ועודה לא בגרה צריך למיכתב ליה בתך פלונית מקודשת לי, ואי כתב לה הרי את פלונית מקודשת לי אינה מקודשת. דכיון דעיקר קדושין מחמת האב הן ועל ידיה יהיב ליה לא מקדשא אלא אם כן כתב ליה בתך מקודשת לי. אבל במקדשה על ידי עצמה אע"פ דאיהי מחמת האב שקלה להו. בין כתב לה בתך מקודשת לי בין כתב לה הרי את מקודשת לי הרי זו מקדשת, ודומיא דכסף ייעוד דאמרינן לקמן (יט, א) אומר לה בפני שנים הרי את מקודשת לי, אלמא אף בקטנה שאמר לה הרי את מקודשת, ומינה בצאי וקבלי קדושיך כי אמר לה הרי את מקודשת לי מקודשת, והוא הדין בשעשאה האב שליח. ור"נ דנקט בתרווייהו בתך מקודשת. תרתי קא משמע לן, דאפילו בדידיה כי כתב בתך מקודשת לי מהני, ואם כתב הרי את פלונית מקודשת לי ונתן לאביה קודם שבגרה אינה מקודשת. אבל בסיפא בשנתקדשה בין על ידי אביה בין על ידי עצמה לאחר שבגרה דוקא בשכתב הרי את פלוניתא מקודשת לי, אבל אי כתב בתך מקודשת לי ונתן ע"י האב אינה מקודשת, דכיון דלאו ברשות האב קיימא, הרי זה ככותב לאחר פלונית מקודשת לי, דלא דומיא דגרושין היא, דאלו בגט לא אשכחן שיהא כותב על ידי שליח, אלא הרי את מגורשת הרי את מותרת, ולא שידבר עם השליח פלונית מגורשת ממני.
דף ט - ב
והר"ז הלוי כתב דאדרבא מההיא משמע דרב אשי כרבא ורבינא סבירא ליה, וההוא תא שמע סייעתא היא דמייתינן מינה לרב אשי, דהא דאמרינן ניתנו ליכתב הכי פירושו ניתנו ליכתב לעדים מעצמן בלא דעת שניהם או לא, כלומר אם יש לו דין שטר או לא, ואהדר ליה לא ניתנו ליכתב בלא דעת שניהם, לפי שאם כתבן כמלוה בשטר דמי וגובין מן המשועבדים, וסייעניה מדתנן אין כותבין שטר ארוסין ונשואין מאי לאו שטר פסיקתא, ודחינוה לא בשטרי ארוסין ממש, אבל שטרי פסיקתא כותבין, ודלא כרב אשי, אלמא רב אשי כרבא ורבינא סבירא ליה. ואינו מחוור. דאם כן לא הוי ליה למימר לא ניתנו ליכתב, דמשמע כלל כלל לא, מדלא אמר אין כותבין, ועוד מדאקשינן מהא דתנן בנותיהן נזונות מכנכסים בני חורין והיא ניזונת מנכסים משועבדים, ואוקימנא בשקנו מידו, ומאי קושיא מתניתין בשכתבו מדעתו. ואמאי אצטריך לאוקמה בשקנו מידו.
ומקצת מרבני צרפת פסוק הלכתא כרבא ורבינא, ואמרו דרבינא בתרא הוא, ורב אשי ורבינא הלכה כרבינא. ותמיהא לי דהא משמע דתרי רבינא הוו, חד קשיש דהוה בימי רבא, וכדאמרינן בכמה מקומות בתלמוד אמר ליה רבינא לרבא, וחד בימי רב אשי ותלמידו [הוי], ואי אפשר דהיינו רבינא דהוה בימי רבא, דההוא קשיש מיניה טובא, דהא ביום שמת רבא נולד רב אשי (לקמן עב, ב), ורבינא דהכא היינו רבינא דבימי רבא. ועוד תדע דאם איתא, מאי קא בעא מיניה רבינא מרב אשי דברים הללו ניתנו ליכתב או לא ניתנו ליכתב, דהא לדידיה מיפשט פשיטא ליה הכא דמתניתין דאין כותבין שטרי אירוסין בשטר פסיקתא היא, ואם כן על כרחך לא ניתנו ליכתב לפי פירושו של הר"ז הלוי ז"ל, ולפי פירוש הרב אלפסי ניתנו ליכתב, ומכל מקום חדא מינייהו הוי ליה לרבינא למפשט מינה למאי דסבירא ליה הכא.
והרב בעל ההלכות פסק כרבא ורבינא בסוף הלכות קדושין, וכן פסק רב נטרונאי גאון ז"ל כמו שנמצא בתשובות, ויש לחוש להן, וכן כתב ר"ח ז"ל, ויש מי שאומר הלכתא כרבא ורבינא, וצריך עיון עכ"ל.
והיכא דשויא שליח כתב הרמב"ם (פ"ג מהל' אישות הי"ח) שהוא כותבו מדעת השליח, והרמב"ן נר"ו כתב דאינו כותבו אלא מדעתה כדקיימא לן (גיטין סו, א) גבי גט דאפילו באומר אמרו גט פסול או בטל, והכא נמי מהתם גמרינן, מה התם דעת מקנה בעיא ולא שלוחו אף כאן דעת מקנה ולא שלוחו ואפילו באומרת אמרו.
דף י - א
ור' יונתן אומר ומת האיש אשר שכתב עמה לבדו, ולרבנן האיש לבדו נידן אף על פי שהיא פטורה, ולעולם בסקילה כדי שיהו שניהם שוין במיתה אחת, ולרבי מאיר נידון את הבועל לבדו אע"פ שהיא פטורה ונידון בחנק דנערה ולא קטנה, וכדעת רב דכי ממעט ר' מאיר מסקילה, אבל בחנק חייב ומתו גם שניהם, ומוקמינן לרב מאיר לבאו עליה עשרה שלא כדרכה הראשון בסקילה וכולם בחנק. ומתניתין דנדה דמייתי בסמוך דקתני בת ג' שנים ויום אחד מתקדש בביאה וכו' ואם בא עליה אחד מכל העריות האמורות בתורה כולם מומתים על ידה והיא פטורה, השתא אתיא ככולי עלמא.
ומיהו לא נהירא, דאם כן לעולם לא יקנה עד דקדיש והדר בעיל, וכי תימא אתא בעותת בעל וגלי על ביאה לבדה שתקנה, אם כן ובעלה לחודה משמע, והדרא קושיא לדוכתא. ויש שתירצו דכי אמרינן הכא דסוף ביאה קונה, הני מילי בשגמר ביאתו, דהוכיח סופו על תחלתו, אבל פירש אחר העראה, העראה קונה, והכי מוכח מדאמרינן כל הבועל דעתו על גמר ביאה, דאלמא בגמרא דעתו תליא מילתא.
ויש מי שהקשה אם כן אף ביבמה נאמר כן, שאם גמר ביאתו דעתו על גמר ביאה, ואי אפשר לומר כן דהא תנן פרק כיצד ביבמות (כ, א) אלמנה לכהן גדול חולצת ולא מתייבמת, והוינן בה בגמרא קא פסיק ותני לא שנא מן האירוסין ולא שנא מן הנשואין, בשלמא מן הנשואין לא אתי עשה ודחי לא תעשה ועשה, אלא מן האירוסין אמאי, ליתי עשה ולידחי לא תעשה, ואסיקנא גזרה ביאה ראשונה אטו ביאה שניה, ואי אמרת סוף ביאה קונה אף ביאה ראשונה אסירה, דהא בסוף ביאה איכא לאו דאלמא לא יקח (ויקרא כא, יד) ועשה דכי אם בתולה מעמיו יקח אשה (שם) ולא בעולה, דבעולת עצמו היא, ומפותת עצמו ואנוסת עצמו קיימא עליה בעשה כדאיתא התם בפרק הבא על יבמתו (נט, א), וכדאמר נמי הכא אי נמי לכהן גדול דקא קני בתולה בביאה. ויש לומר יבמה שאני, דבההיא לא אזלינן בה בתר דעתו, דהבא על יבמתו בין באונס בין ברצון בין בשוגג בין במזיד קנאה, דבפירוש רבתה תורה ביאת שוגג כמתכוין, ואונס כרצון דאיתא בפרק הבא על יבמתו (נד, א).
ואם תאמר מכל מקום כיון שקנאה בהעראה, אף סוף ביאה ראשונה אסירא, דהא כיון שהערה בה קיים ליה מצות יבמה יבא עליה, והלכך סוף ביאה דליכא עשה איתסר, ולמה אמרו גזירה אטו ביאה שניה לימא גזרה אטו סוף ביאה. ויש לומר דאף על פי שקונה הוא בתחלת ביאה, מכל מקום כולה ביאה בכלל יבמה יבא עליה היא, שזו היא ביאת מצות יבום האמורה בתורה, אלא שבפירוש רבתה אף העראה, ומכל מקום משהערא בה קנאה ואשתו היא, ותו ליכא משום בעולה אלא משום אלמנה, ואתי עשה דיבמה יבא עליה שהיא אף בגמרא ביאה ודחי לא תעשה דאלמנה. ועוד דכתיב (דברים כה, ז) להקים לאחר שם ובגמר ביאה איכא הקמת זרע, בהעראה ליכא הקמת זרע. והרב בעל ההלכות ז"ל (הל' קידושין בסופו) כתב דעתו על גמר ביאה, דהיכא דאמר לה איקדש לי בביאה סתם, אי פשטה ידה וקבלה קדושין מאחר הוו קדושין, והני מילי בסתם, אבל פירש ואמר בתחלת ביאה הוי מקודשת בתחלת ביאה, ואי אמר בסוף ביאה לא מקודשת עד סוף ביאה, ובסתם דעתו על גמר ביאה, ע"כ.
דף י - ב
ונראה כפירוש רבותינו בעל התוס' שפירשו דכיון שאין ביאתה ביאה אף הוא חוזר ומשלחה אצל האב ואיכא משום דעולא ואיכא משום סמפון, ובראויה לביאה בדק לה עד שלא תכנס לחופה, שאינה ראויה לביאה לא בדק לה. ואפשר לומר שאף רש"י כך פירש הואיל ואין ביאתה ביאה אין חופתה חופה, כלומר שאף הוא אינו בודקה בחופה, והלכך אין לה דין חופה לאכול בתרומה על ידי אותה חופה.
דף יא - א
ולי נראה דעולא ודאי לית ליה משום סמפון, וכן נראה מדברי רש"י שפירש בפרק נערה שנתפתתה (מח, ב ד"ה חוץ וד"ה ורב אסי) גבי רב אמר מסירתה לכל חוץ מתרומה ורב אסי אמר מסירתה לכל אף לתרומה, דרב אית ליה טעמא דסמפון ורב אסי אית ליה טעמא דעולא, וההיא דפרק אע"פ כרב שמואל בר יהודה היא וכדאמרינן אמר עולא ואיתימא רב שמואל בר יהודה, והא דאמרינן נמי התם בשלמא לעולא קמייתא משום שמא ימזגו לה בתרייתא משום סמפון, דמשמע מינה דעולא נמי איתה ליה טעמא דסמפון, לא היא דהתם לרווחא דמלתא קאמר, ולומר דאי נמי אית לה לעולא טעמא דסמפון ניחא ליה משנה ראשונה ואחרונה, מה שאין כן לרב שמואל בר יהודה, אלא כשתמצא לומר דעולא לית ליה טעמא דסמפון כלל, לא תיקשי ראשונה ואחרונה לי כלל, אלא דבית דין ראשונים הוו סברי דכיון שהגיע זמן ומיחד לה מקום בבית אביה תו ליכא משום מזיגת הכוס, דמיבדל בדילי מינה, ובית דין שלאחריהם אמרו שעד שתכנס לרשות הבעל לא בדילי מינה. אי נמי יש לי לומר דהתם מעיקרא הוי סבירא ליה לתלמודא דמשנה ראשונה ואחרונה בחששות מחודשות פליגי, ומשום הכי לעולא ראשונה משום מזיגה ואחרונה משום סמפון, אבל בתר דפריקו התם דלרב שמואל בר יהודה כולהו משום חדא חששא הוא דפליגי, אלא דפליגי בית דין דראשונים ובית דין שלאחריהם בחששא גופה אי מסתלקת בהגעת זמן או דוקא בכניסה לחופה, לעולא מני כולהו משום חדא חששא הוא דפליגי בית דין ראשונים ובית דין שלאחריהם, דהיינו משום מזיגה, אלא דפליגי אי חששא זו מסתלקת בהגעת זמן או בכניסה לרשות הבעל דוקא. כך נראה לי. וכבר הארכתי בה במקומה בפרק אע"פ (נח, א) בסייעתא דשמיא.
וקשיא לי דאם איתא דבימי משה לא היתה מעה, אם כן הטענה שתי מעות מנא ליה לתנא דלא אמרה תורה כסף שאינו יוצא. ואם תאמר דכסף כל דהוא, וכל דחשיב להו לאינשי קאמר כדאמרינן לקמן (שם) גבי פרוטה, אם כן נתת דבריך לשיעורין, דבמקומות שחשוב להן מטבע כסף פחות ממעה תהיה גם כן הטענה שנים מהן, ומתניתין דהטענה שתי כסף דהיינו מעין כללא הוא לכל המקומות. ויש לומר דמטבע הפחות שבצורי היינו דינר, אבל בימי משה היה מעין וכדכתיב (שמות ל, יג) עשרים גרה השקל ומתרגמינן עשרים מעין סלעא, אלא שהכסף האמור בתורה סתם אינו אלא דינר שהוא הפחות שבצורי. ולענין הטענה מרבינן כל כסף חשוב, דהיינו מעה, שהוא סוף מטבע דכסף מהיקשא דכלים. אבל בכל דוכתא אחרינא כל כסף היינו דינר, והיינו דאמרינן לקמן כיון שאפיקתיה מפרוטה אוקמיה אדינר, ולא אמרינן אוקמיה אמעה. והקשה רש"י אם כן דכל כסף האמור בתורה סתם היינו דינר, היכא אתיא היקשא דכלים ומפקא ליה, הא כי אתיא היקשא לאשמועינן מה כלים שנים אף כסף שנים, ועוד מאי קאמר מה כלים דבר חשוב, וכי מחט דבר חשוב הוא, והא אמרינן בשבועות (לט, ב) יצאו כלים למה שהן, ועוד בהדיא אמרו התם איפכא מה כסף דבר חשוב אף כלים דבר חשוה. ומיהו אפשר לפרש דמשום הכי מוקמינן היקשא לרבות כל כסף שהוא חשוב, לפי שאם ללמד על כסף שיהו שנים לימא כספים, ואם ללמד על כלים עצמן שיצאו למה שהן אם כן לכתוב רחמנא כספים וכלי, אלא מדכתב כסף וכלים שמעת מינה תרתי, ומאי דאקשי נמי וכי כלי דבר חשוב הוא, והא אמרינן יצאו כלים למה שהן, איכא למימר דכל כלי חשוב הוא כמעה שראוי לעשות בו מלאכה חשובה. ואי נמי לאפוקי מרוקא כדאמרינן במציעא (מז, א) במנא דכשר לאפוקי מרוקא שאינו חשוב. אי נמי לאפוקי שברי כלים בשאינן ראויין למלאכתן ואינן חשובין ככלים, וכענין שאמרו לגבי חליפין מה נעל דבר המסויים אף כל דבר המסויים לאפוקי חצי רמון וחצ אגוז. והא דאמרינן בבבא קמא פרק מרובה (סג, א) שמלה למעוטי דבר שאינו מסויים, לאו למעוטי חצי כלי קאמר, דמהכא נפקא, אלא דבר שאינו במדה דלא חשוב במקצת.
ורש"י גריס הכי מה כסף דבר חשוב אף כלים דבר חשוב, ופירש דהא דאמרינן כל כסף האמור בתורה סתם כסף צורי, אם פירש שקלים הוי כסף צורי, ואם סתם הוי מטבע הפחותה שבצורי, והכא הוי פירכא מדקתני שתי כסף דאלמא קרא לאו דוקא כסף קאמר אלא ממונא בעלמא קא קפיד, ולא פירש כמה ומסור הכתוב לחכמים, ולא קמה להו לרבנן לאשבועי בבציר מהכי, דאי קרא דוקא נהי דמעה היא מטבע הפחותה שבצורי מיהו שתים מנא להו, ופרקינן מה כלים שנים אף כסף שנים, ומה כסף דבר חשוב אף כלים דבר חשוב שיהו שוים שתי כסף, ולאפוקי מהא דאמר שמואל טענו שני מחטין והודה לו באחד מהן חייב.
ויש לדקדק עליו מדאמרינן התם דייקי קראי כותיה דשמואל ומה כסף דבר חשוב אף כלים דבר חשוב כך היא גירסת הספרים שם. אלא שהוא ז"ל מחק שם הגירסא, והגיה מה כסף דבר חשוב אף כל דבר חשוב, ולא גריס אף כלים, ואין צורך בזה כמו שכתבנו דכלים דבר חשוב ואע"פ שאין בו שוה פרוטה, ועוד קשה לפירושו שהוצרך לפרש דאע"ג דלגבי קדושין כסף סתם כתיב, והוה לן למימר מעה דהיינו מטבע הפחותה שבצורי כיון דאפיקתיה מפרוטה לפי שהיא של נחשת, ובצורי מטבע של נחשת ליכא אוקמינן אדינר כדלמקן. וזה קשה כיון דמטבע [הפחותה] שבצורי היא מעה, הוה לן למימר אוקמיה אמעה, דבשלמא לקמן איכא למימר כיון דסתם כסף שאינו קצוב היינו פרוטה והתם אפיקתיה מפרוטה מסברא נוקמיה אדינר, אבל כאן דאפשר לאוקמיה בכל כסף סתם האמור בתורה דהיינו מעה אמאי תוקמיה אדינר.
דף יא - ב
דף יב - א
דף יב - ב
ואם תאמר אם כן הא תנן בפרק המגרש (פט, א) יצא שמה בעיר מקודשת הרי זו מקודשת. איכא למימר דשאני הכא כיון דקדושי קמן נינהו ולית בהו שוה פרוטה מבטלינן קלא, דיאמרו עיינו בהו רבנן ולא הוו שוה רפוטה, וכדאמרינן התם גבי ההוא דנפק קלא דאיקדש באציפא דתחלה.
ואם תאמר אם כן אביי ורבא אמאי חשו לה הכא, ורבנן נמי אמאי פרשו מההיא משפחה, והא קיימא לן התם בפרק המגרש דמבטלין קלא, כי האי גונא, ואביי גופיה הוא דקאמר התם בההוא עובדא דצפתא דתחלה אפילו למאן דאמר לא מבטלין קלא הכא מבטלין מימר אמרי עיינו בהו רבנן בקדושי ולא הוי בהו שוה פרוטה. יש לומר דשאני התם דקמו רבנן בקדושי ולא הוה בהו בשעת נתינה שוה פרוטה וליכא אלא קלא בעלמא וקמו אקלא ולית בהו מששא, אבל הכא עדיף טפי דנפק קלא דבשעת נתינה הוה בה שוה פרוטה והשתא הוא דזל, וכיון שכן איכא למיחש לקלא דדלמא קושטא הוא, ומשום הכי חשו לה אביי ורבא ורבנן דפרשי מינה.
דף יג - א
ויש לדקדק כיון דדינא קאמרינן תשדינהו ונימא ליה הרי שלך לפניך. ותירץ הראב"ד דהכא בדאפקיד גבה לזמן ידוע. ואינו נכון. דמאי קא חזי רב הונא בריה דרב יהושע לאפוקי ברייתא מפשטה ולאקשויי, והא בריתא סתמא קתני, וסתמא לא במפקיד לזמן ידוע, ועוד דכיון דעיקרא דמלתא משום הכין הוא הוי ליה לפרושי בהדיא התם בדאפקיד לזמן ידוע וסברא אי שדינא להו וכו', ועוד אני מסופק בדינו שאפילו הפקיד לזמן למה לא תוכל לחזור תוך זמן. מי עדיף שומר חנם מפועל שחוזר בחצי ביום (ב"מ עז, א). והראב"ד תירץ דסברא אי שדינא להו אתי זיקא או כלבא ושדי להו מקמיה דלא מצי ידא דמרייהו למישלט בהו וקא מיחייבנא. ויש מי שפירש דלאו מדינא קאמרי. אלא דלמא הכא טעיא וסברא הכי כיון דקביל עלה אחריות דלאו כולי עלמא דינא גמירי וכל שכן נשי. אבל הכא כידון דלקדושין יהבינהו ניהלה ולא קבלתינהו בשמירה, אפילו נשי ידעי דלא מיחייבא בהו ותשדינהו, והיינו דאמר סברא אי שדינא להו [מחייבנא] דמשמע דאיהי סברה וטעיא. ופריך רב אחאי אטו כולי עלמא דינא גמירי, אפילו בקדושין נמי אפשר דטעיא ומשום הכי לא שדיא להו.
והרמב"ן נר"ו כתב דפקדון אי שדיא להו מחייבא בהו עד דמהדרא ליה מיד ליד דלהכי קבלתיה, אבל אי אמרה ליה תא שקול דידך ולא בעי למשקליה, אי אמרה לי הרי שלך לפניך ושדיתינהו קמיה מפטרא, והלכך תימא ליה שדיתינהו קמיה בשתיקה מיחייבא בהו. ואם תאמר לימא ליה שקול דידך ואי לא בעי למקליה תשדינהו אנן לא אתיא עלה משום דלא טענה, דאי הכי הכא נמי אי לא ניחא לה תימא ליה לא.
והיכא דשדיך איכא מאן דאמר דמקודשת, ודייק לה מהא דאמרינן בפרק שני האומר לאשה התקדשי לי בפקדון שיש לי בידך והלכה ומצאתו שנגנב או שנארבד, אם נשאר ממנו שוה פרוטה מקודשת, דאלמא אע"פ ששתקה אם נשתייר ממנו שוה פרוטה מקודשת, ואם כן קשיא הך, ומפרקי דהתם בדשדיך, והא ליתא דהתם בדאמרה ליה אין קאמר, ואע"ג דלא פירוש כך התם, משום דלאו בעיקר דין שתיקה קא מייר, אלא ללמדך דין קדושי פקדון שאם אמרה אין והלכה ומצאתו שנגנב אינה מקודשת. ואם נשתייר ממנו שוה פרוטה מקודשת, ולעולם אפילו בדשדיך אם אמרה אין מקודשת, אבל שתקה אינה מקודשת.
והרמב"ם כתב (פ"ה מהל' אישות הכ"ה) בהא דצפתא משום דחוששין לה שמא שוה פרוטה, במדי, אבל משו שתיקתה במעות לא. ושמא דעת הרב לומר דמדשלח ליה רבינא לרב אחא אנן לא שמיע לן הא דרב הונא אתון דשמיע לכו חושו לה, שמעינן מינה דהא דרב הונא ליתא, דהא אבינא לא חש לה, אע"ג דפומבדיתא שמיע להו ומסהדי עלה, ולפומבדיתא בלחוד הוא דקאמר להו חושו מלה משום כבוד רבם, הלכך כולי עלמא לית להו למיחש להא דרב הונא אלא כרבינא דלא חש לה, דאלו כן אף רבינא הוי ליה למיחש להא מעדותן דפומבדיתא דשמיע להו ומסהדי עלה וטעמא דמסתבר הוא.
ולענין מקדש בתמרה או בדבר שאינו שוה רפוטה במקום הקדושין פסק הרב אלפסי ור"ח והרמב"ם (פ"ד מהל' אישות הי"ט) כשמואל דחיישינן שמא שוה רפוטה במדי, ואע"ג דרב חסדא לא סבר להא דשמואל, הא רב יוסף דסבירא ליה כותיה דשלח ליה לרב אחא בר רב הונא נגדיה כרב ואצרכיה גיטא כשמואל, והא דאמרינן פרשי רבנן מההוא משפחה, ולאו משום דסבירא ליה כשמואל, אלא משום דאית להו לדאביי ורבא, הכי פירוש לאו משום דשמואל לחוד הוא דפרשו אלא משום דאביי ורבא. ונפקא מינה היכא דקדשה בדבר שאינו מתקיים, אי נמי היכא דאמר דשוה פרוטה, דאי לא שוה הכא לא הוו קדושי כלל. וליכא משום דשמואל, אפילו הכי חיישינן לה משום דאביי ורבא, ומיהו הני רבנן אפשר דסבירא להו בעלמא כשמואל נמי.
ואם תאמר אם כן הא דשלח ליה רבינא לרב אחא אתון דשמיע לכו הא דרב הונא חושו לה, מאי שנא מדרב הונא ת"ל משום צפתא גופא וכשמואל דדלמא שוה פרוטה במדי. איכא למימר דהא דשלח לי רב אחא בא איקא לקמיה דרבינא, לאו עובדא דצפתא שלח ליה ולא משום צפתא הוא דאיבעיא ליה, אלא משום שתיקה דלאחר מתן מעות, וכגון דשדא זוזי בחיקה ואמר לה לבסוף התקדשי לי בהן ואשתיקה, דליכא משום דשמואל, אי נמי איכא למימר דבעובדא דצפתא ליכא משום דשמואל, דמסתמא איהו מעיקרא לקדושי בצפתא ובארבעה זוזי דאית ביה איכוון, דהא לקדושי ודא קה מכוין ולא לקדושי ספק, והא דקאמר תקדש לי בארבע זוזי דאית בה, הכי קאמר אנא ביה ובמאי דאית ביה מקדשנא לך וארבעה זוזי אית ביה ותקדש בהו, וכיון שכן כיון דאיהי לא ידעה להו ולא נתכוונה לכך ליכא למיחש לקדושי צפתא, אלא אי איכא למיחש לזוזי הוא דאיכא למיחש, ומשום דאשתיקה, וסבר רבא דאפילו לשתיקה ליכא למיחש, דשתיקה דלאחר מתן מעות לאו כלום הוא. אבל בעל ההלכות פסק דלא כשמואל, מהא דאמרינן ופרשו רבנן מההיא משפחה, ולא משום דסבירא ליה כשמואל, דאלמא הא דשמואל ליתא, וכבר תרצנוה לדעת הרב אלפסי.
ומדברי הרמב"ם נראה שהוא מפרשה לזו בשלא חזר לו מן הפרעון, אלא שאומר לה שבפרעון זה תתקדש לו ונתקבלה פרעונה ונתקבלה קדושיה, והלכך בדאשתיקה יכולה שתאמר אין שקלי ודידי שקלי, אבל אם חזר ואמר לה לא לשם פרעון אני נותן לך אלא לשם קדושין אפילו בדאשתיקה מקודשת. וז"ל שכתב בפ"ה (הי"ב) החזיר לה חוב שהיה לה אצלו ואמר לה הרי את מקודשת בו קודם שתטלנו ונטלתו ושתקה אם היה ביניהם שדוכין הרי זה מקודשת ואם לא שדך אינה מקודשת עד שתאמר הן ע"כ. והא דקתני חזר ואמר לה התקדשי לי בו לאו חזר מן הפרעון קאמר, אלא חזר לדבר עמה, כלומר חזר עוד ואמר לה התקדשי לי בו, ואין חזר זה שבכאן כמו חזר ואמר לה דברייתא דפקדון, שהיא חזרה גמורה שאינו נותנו לפקדון אלא לקדושין, וכן נראה מדברי בעל הלכות, וההיא נמי דחטף ורשכא הכי משמע, דהא אמר לה אי יהיבנא לך מקדשת לי, דאלמא בחזרת גזלה בלבד הוא רוצה לקדשה, ואי שדיך נתקבלה קדושיה ונתקבלה גזלתה ואינו חייב לשלם לה דמי ורשכא כלל.
וכן נראה מדברי רש"י שפירש בפרק האיש מקדשת (נב, א) גבי חטף סלע מידה מקודשת, ואוקימנא בדשדיך, דכיון דשדיך כי קבלתיה לגזל דידה לשם קדושין אחולי אחילתיה, והדברים עתיקים, וכן משמע מן התוספתא דגרסינן בתוספתא דמכלתין בפ"ב (ח, א) הילך סלע זה שאני חייב ליך אמר לה בשעת מתנה הרי את מקודשת לי רוצה מקודשת אינה רוצה אינה מקודשת, ולא קתני חזר ואמר לה, ומיהו בגזל דידה וקדשה סתם מפרש בירושלמי (פ"ב ה"ח) שהוא חייב לה לשלם כדי גזילה דלא אחלה גביה אלא אקנויי אקנייא ליה לשם מלוה והוא חייב לה כנגדו, וכדגרסינן התם בפרק האיש מקדש (שלהי הלכה א) במה קדשה ר' חגי בשם ר' פדת רוצה היא מקודשת לו ויהא חייב לה סלע, והא דחטף ורשכא דלמא אף הוא חייב לשלם לה את דמיו, ואי נמי התם שאני דמפרש לה בהדיא אי יהיבנא לך מקדשת לי, דמשמע דבחזרתו בלבד הוא דמקדשה, וכיון דאשתיקה מקודשת ואפילו בדלא שדיך, וצריך עיון. והא דתניא בגזל ובחמס, בגזל דידה קאמר, וחטף סלע מידה פרושי קא מפרש, אבל בגזל דאחרים אינה מקודשת עד שנתייאשו הבעלים, דקיימא לן כמאן דאמר סתם גזילה לאו יאוש בעלים היא כדאיתא בפרקין דלקמן (נב, א).
דף יג - ב
ויש מדקדקים מדקתני סיפא דההיא מתניתין הביאה עולתה אין היורשין מביאין חטאתה, משמע הא היא עצמה מביאה חטאתה ואינה צריכה להביא עולה אחרת, אלמא עולה שקדמה לחטאת כשרה, והאמרינן בפרק תמיד נשחט (נט, א) וכי תימא בשקרב עולתו, ומי קרבה עולה קודם לחטאת והתניא וכו'. ואמר רבא שאני עולת מצורע דרחמנא אמר והעלה את העולה שהעלה כבר, אלמא בעלמא אפילו בדיעבד אסור, ועוד דאמרינן במנחות (ה, א) הביא האשם ונשחט לא היא אחר ממרס בדמו עד שישחט חטאתו אלא תעובר צורתו ותצא לביות השריפה. ויש מפרשים דטעמא דאמרינן שאם הביאה עולתה תביא חטאתה, משום דגמרינן ממצורע דכתיב ביה (ויקרא יד, כ) וְהֶעֱלָה [הַכֹּהֵן] אֶת הָעֹלָה שהעלה כבר, וגבי אשם דלא גמרינן כדאמרינן (מנחות ה, א) הביא אשמו ונשחט וכו', היינו טעמא לפי שדנין חטאת ועולה שבכל מחוסרי כפרה מחטאת ועולה שבמצורע ואין דנין אשם וחטאת מעולה וחטאת, והכי משמע התם בפרק תמיד נשחט (נט, א).
ובתירוץ זה עלה לנו תירוץ למה שהקשו בתוס' מהא דאמרינן בספרי פרשת ויקרא (פי"ח) אחד לחטאת ואחד לעולה שאם הביא חטאתו ומת יביאו היורשים עולתו, ומנין שאם הביא עולתו ומת יביאו היורשים חטאתו תלמוד לומר אחד לחטאת ואחד לעולה, אלא מיהו אכתי תקשי לן הא דספרי אהא דמסכת קינין (פ"ב מ"ה) דהתם תנן שאם הביאה עולתה ומתה אין היורשין מביאין חטאתה. וצריך עיון.
והקשה עליו הראב"ד דבהדיא שמעינן ליה לרב פפא בבבא בתרא (קעד, א) ובכתובות (פו, א) דפריעת בעל חוב מצוה דאלמא שעבודא לאו דאורייתא, ואפילו מיניה דידיה לא משתעבד אלא משום מצוה, כדאמרינן בכתובות אמרו ליה לרב פפא לדידך דאמרת פריעת בעל חוב מצוה אמר לא ניחא לי דאיעביד מצוה מאי, אמר להו כדתניא לולב איני נוטל סוכה איני עושה מכין אותו עד שתצא נפשו וכו'. וכאן נמי משום מצהו כופין אותו לפי שכופין עלה עשה, אלמא לרב פפא שעבודא לאו דאורייתא.
ועוד הקשה עליו הרמב"ן דאם איתא דשעבודא דאורייתא, למאי אצטרכינן לטעמא דנעילת דלת, בלא טעמא נמי מדינא גבי, דאמאי לא ליגבי, בכדי לא עקרינן דינא דאורייתא.
ואם תאמר לדידן נמי כי נימא דשעבודא לאו דארייתא, אמאי אצטריך למימר אינה גובה מן הלקוחות דלית ליה קלא, בלא טעמא נמי מדינא לא גביא איכא למימר דאי לאו האי טעמא הויא גביא מן הלקוחות משום נעילת דלת, כי היכי דתקינו במלוה בשטר דתגבה מן הלקוחות מהאי טעמא דנעילת דלת.
ור"ח כתב דהכא גבי עולת אשה שמתה קיימינן, דעלה איפלגו שמואל ור' יוחנן, ובהא הוא דפסק רב פפא דשעבודא דאורייתא משום דמלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר דמיא, וההיא דבשלהי גט פשוט במלוה דעלמא וההיא אינה תורה אלא תקנת לווין, ואינו מחוור, דמלוה על פה כל מלוה משמע, ולא הוי ליה לרב פפא למיסתם לישניה, כיון דרב ושמואל ור' יוחנן בכולהו פליגי.
ורב האי גאון כתב בתשובה דהתם הכי קאמר אפילו למאן דאמר שעבודא לאו דאורייתא דינא הוא דתגבי מלוה על פה מן היורשין כדי שלא תנעול דעת בפני לווין.
והראב"ד תירץ דהכא הכי קאמר הלכתא כמאן דאמר גובה מן היורשין דסבירא ליה שעבודא דאורייתא, מיהו לאו מטעמיה, דלדידיה שעבודא לאו דאורייתא סבירא ליה, אלא כדי שלא תנעול דלת בפני לווין, ואדכריה לטעמיה התם ולא איכפת ליה לאדכורי הכא.
ור"ת פירש שזו אחד מן הסברות המתחלפות בחלוף המסכתות, והם כמו איכא דאמרי, אבל מפני שלא נשנו כאחד לא נאמר בהם איכא דאמרי.
אלא דקשיא לי דבפרק קמא דמסכת ערכין (ז, א) גמרא הגוסס והיוצא ליהרג אמר רבא דכולי עלמא מלוה על פה אינה גובה מן היורשין, ושמא רבה גרסינן התם, דהוא בר פלוגתיה דרב יוסף, והתם פליג אדרב יוסף. ואי נמי כולי עלמא דההיא מתניתין קאמר, וליה לא סבירא ליה. ויש לנו כיוצא בה ביבמות פרק ר"ג (נג, א) דכולי עלמא יש תנאי בחליצה, ואע"ג דקיימא לן דאין תנאי בחליצה, ויש אחרות בתלמוד כיוצא בה. כך נראה לי.
דף יד - א
דף יד - ב
ומיהו אכתי קשיא דהא קני בחזקה, לפי מה שפירש רש"י בפרק השולח (לח, א) גבי הא דאמרינן התם גמרא עבד שנשבה ואימא הני מילי בכספא בחזקה מנין. ופירש רש"י ז"ל בחזקה דהלבישו והנעילו, ואם כן קשיא לן דהא קני בחזקה. ומשום הכי פירש ר"ת ז"ל דהכי קאמר הואיל וכל קנינו דגוי בעבד עברי אינו אלא בכסף לאפוקי שטר דלא קני להי בשטר כישראל, משום דשטר נפקא לן בעבד עברי מהקישא דמקשינן עברי לעבריה, ועבריה גופה נפקא לן מואם אחר, ובגוי לא שייך אמה העבריה, שאין מיחדין אצלו ערוה, ועוד שאינו בר ייעוד כלל לא בה ולא באחרת, וכן לא שייכא ביה אחרת, והלכך קנין שטרא בעברי לית ליה, וחזקה נמי לא שייכא בעבד עברי, והתם בחזקת שביה קאמרינן, והיינו דמייתינן לה מהא דאמרינן עמון ומואב טהרו בסיחון דהיינו בחזקת שביה, ומייתינן נמי קרא דכתיב (במדבר כא, א) וישב ממנו שבי.
דף טו - א
מה שכתב רבינו נ"ר בהא דר' נתן דאמר מנין לנושה בחברו מנה וחברו בחברו מנין שמוציאין מזה ונותנין לזה דכתיב (במדבר ה, ז) ונתן לאשר אשם לו. ומדרבנן דפליגי עליה, שמעינן דראובן שלוה מנה משמעון והלוה ליהודה (אין) נכסי יהודה משועבדים לראובן מדין שעבוד, דהא שעבודא דאורייתא, ואפילו הכי לרבנן אין מוציאין מיהודה ונותנין לשמעון, ור' נתן נמי לא קאמר אלא מדחדית רחמנא לאשר אשם לו הא מדין שעבודא לא, ואי אפשר לומר דהכא בשעבודא אי ישנה מדאורייתא או לא פליגי. מדלא מייתו לה בשלהי בבא בתרא (קעה, ב) דאיפליגו התם אמוראי בהא אי מדאורייתא או לא. ואם תאמר וטעמא מאי, יש לומר משום דאין שעבוד חל אלא על נכסי לוה ממש, הא בנכסים שנשתעבדו ללוה שאין גופן ממון של לוה לא, וכדין מכר והקדש שאין אדם מוכר ולא מקדיש מלוה שיש לו על אחרים דבר תורה, כדאיתא בפרק מי שמת (קנז, א) ובבא קמא פרק הגוזל (פט, א), ומכירת שטרות מדרבנן היא, ומעמד שלשתן הלכתא בלא טעמא (גיטין יד, א) והיינו דאמרינן בפרק האשה שנתאלמנה (כתובות יט, א) דנאמן מלוה לומר שטר אמנה הוא זה למאן דלית ליה דר' נתן, משום דלא חשבינן ליה כתב לאחרים, הואיל ולא נשתעבד לו לא מדין שעבוד ולא מדר' נתן.
ואם תאמר לר' נתן כיון דמכל מקום מוציאין מזה ונותנין לזה מאי נפקא מיניה אי מדין שעבוד אי מחדוש דונתן לאשר אשם לו. וכי תימא נפקא מינה להיכא דנפלה קמי יתמי, דאי מדין שעבוד אפילו נפלה קמי יתמי יהבי למלוה דאבוהון, דהא משתעבד ליה כנכסים דאבוהון ממש, אבל השתא דלא משתעבד ליה מדין שעבוד דאבוהון, כי איתיה לאבוהון מפקינן מהאי ויהבינן להאי מדחדית רחמנא ונתן לאשר אשם לו, הא מת לוה ונפלה מלוה קמי יתמי לא יהבינן ליה למלוה שלו, וכדר' עקיבא דאמר בפרק הכותב (שם פד, א) ינתנו ליורשים. לא היא, דאפילו חל עליה שעבוד אפילו הכי היכא דנפלה קמי יתמי לא גבי מינייהו, וטעמא משום דהוו להו מטלטלי דיתמי דלא משתעבדי לבעל חוב. ותדע לך דאפילו בפקדון שיש לו ביד אחרינם נמי אמר רב עקיבא ינתן ליורשים, ולכולי עלמא נמי מטלטלין דביד יתמי דשבק להון אבוהון לא גבי בעל חוב מינייהו, ויש לומר דודאי נפקא מינה להיכא דמית ונפלה קמי יתמי וכדאמרן. והא דלא גבי בעל חוב ממטלטלי דיתמי, אינה [מדין] תורה, דמדינא גבי, אלא משום דלאו עיקר אסמכתיה אמטלטלי, והלכך כל שאינן ביד לוה ממש לא גבי מינייהו, אלא דכל שהוא קיים וישנן תחת ידו גבי מינייהו, משום דשעבוד נכסיו ואפילו שעבוד מטלטליו נגרר אחר שעבוד גופו. וכל היכא דאיהו משעתבד נכסים נמי משתעבד. והוא הדין לפקדון שיש לו ביד אחרים, דכל היכא דאיתיה ברשותיה איתיה, ומלוה שיש לו אצל אחרים גובה ממנה מדר' נתן, אבל היכא דמית ליה לוה ונפלו מטלטלי קמי יתמי כיון דעיקר אסמכתיה דלוה ליתיה אמטלטלי לא גבי מינייהו, וכדמשמע בירושלמי בפרק הכותב (ה"ב) גבי ההוא דר' עקיבא דאמר שכולן צריכין שבועה, וגרסינן עלה בירושלמי הגע עצמך שפטרום מן השבועה, ומשני זו תורה וזו אינה תורה, מכל מקום מהאי טעמא הוא משום דירדה תורה לסוף דעתן של בריות, ומסתמא לאו עיקר אסמכתינהו אמטלטלי, ומיהו היכא דשעבד ליה בפירוש מטלטלי גבי ואפילו מיתמי, וכדמוכח בההיא (ב"ק ז, א) דעשה שורו אפותיקי ומכרו, אבל ממלותו דנפלה קמי יתמי לא גבי ואפילו שעבדה לן בפירוש, משום דלא אפשר לחול עליה שעבוד כדאמרן, ואפילו תפס מפקינן מיניה, וכדמוכח בהדיא בההיא דאמרינן בפרק מי שהיה נשוי (כתובות צב, א) ראובן שמכר שדה לשמעון באחריות וזקפן עליו במלוה וכו' דינא הוא דאמרי ליה בני ראובן אנן מטלטלי שבק אבונא גבך כו', ואף על גב דאיהו תפיס להו, וההיא דרב נחמן דאמר [אם] גבו קרקע יש לו, מדרבנן הוא, דנראית כמקרקעי דאבוהון.
אלא דצל"ע בפרק כל שעה (לא, א) בפלוגתא דאביי ורבא בבעל חוב מכאן ולהבא הוא גובה או למפרע הוא גובה, דמפרש טעמא דרב נחמן משום דר' נתן דאמר מנין לנושה בחברו מנה וחברו בחברו דכי היכי דמשעבד ליה משעבד ליה לבעל חוב דאבוהון, ועוד צל"ע מדאמרינן בההיא דפרק מי שהיה נשוי אנן מטלטלי שבק אבונא גבך ומטלטלי דיתמי לבעל חוב לא משתעבדי, אלמא מה שאינו גובה מן מלותו דנפלה קמי יתמי (ממלוה) [טעמא משום] דמטלטלי דיתמי הוא. וכן בההוא (כתובות פא, ב) דלא יאמר היבם הואיל ואני יורש החזקתי דאמרינן לא אשכחן תנא דמיקל תרי קולי בכתובה אלא או ר' מאיר דאמר מטלטלי משתעבדי לכתובה או ר' נתן דאמר מוציאין מזה ונותנין לזה.
ויש לי לומר דההיא דבפרק מי שהיה נשוי רבותא קאמר, כלומר מאי דשבק אבון קמך לא עדיף ממטלטלי דאפילו מטלטלי דתפרע ניהלן או שבקינהו אבון לדידן לא משתעבדי לך דמטלטלי דיתמי לבעל חוב לא משתעבדי, והוא הדין למלוה שבידך וכל שכן הוא, משום דאפילו דין מטלטלי נמי לית לה, דשעבודא בעלמא שבק לן אבונן גבך דלא משתעבדא לבעל חוב כלל, וההיא נמי דלא יאמר היבם החזקתי שאני, משום דיבמה היא, וכיון שאין ליבם בנכסי אחוה מידי, דכולהו נכסי משתעבדי לדידי כאלו בעלה הראשון קיים, לפיכך לא קרינן ליה למלותו שעבודא בלחוד אלא נכסי דמיתנא ממש, ומשתעבדי לה כדמעיקרא אליבא דר' מאיר דאמר מטלטלי משתעבדי לכתובה אבל לרבנן דאמרי דמטלטלי לא משתעבדי לכתובה לא, דלא יהא אלא שהבעל קיים והא מטלטלי דידיה לא משתעבדי לה כלל, השתא נמי לא משתעבדי לה, דלא יפה כח שעבוד על נכסי בעלה הראשון משמת מכחה מחיים, אלא כחה עכשיו ככחה בנכסיו בחייו, מהאי טעמא נמי מחמיר לגבי דידה כר' נתן, מה שאין כן באלמנה דעלמא, דהא באלמנה בעלמא לא יהבינן לה ממלוה שיש לו ביד אחרים מדר' נתן, כדאמר ר' עקיבא בפרק הכותב (פד, א) אלא דיבמה שאני, שהיא כמחזקת בנכסים ושעבודה עליהם גם עכשיו, כאלו בעלה הראשון קיים.
ונראה לי דאפשר לומר דר' נתן נמי אית ליה בהענקה כרבנן, ודריש נמי לו ולא למוכר עצמו, ולא דרשינן לו ולא לבעל חובו, משום דמסתברא קאי גבי עבד וממעט מילי דעבד, קאי גבי עבד וממעט מילי דבעל חוב, וליכא בין ר' נתן לר' אלעזר אלא משמעות דורשין. ור' נתן נמי אמר לך דרבנן כותיה סבירא ליה, ומוקי טעמייהו בהכי, ואנן דמוקמיה טעמייהו משום דבעלמא לית ליה דר' נתן, היינו משם דניחא לן לאוקמי טעמיה דתנא קמא בדינא מדתליא ליה במשמעות דורשין. והלכך אפשר דאיתי לדרבנן בהענקה ודר' נתן בעלמא בב"ח.
ובודאי כר' נתן קיימא לן, כדמוכח בפרק השולח (גיטין לז, א) גבי פרוזבול דאמרינן לו ולערב אין לו קרקע ולחייב לו יש לו קרקע כותבין עליו פרוזבול מדר' נתן, ובפרק שני דכתובות (יט, א) גבי האומר שטר אמנה הוא זה אינו נאמן ואסיקנא דקאמר מלוה וכגון שחב לאחרים וכר' נתן, ובפסחים פרק שני (לא, א) בפלוגתא דאביי ורבא בב"ח למפרע הוא גובה או מכאן ולהבא הוא גובה, אית ליה לרבא התם כר' נתן, וכן בפרק דיינו גזירות (כתובות קי, א) בשמעתא דשנים שהוציאו שטר חוב זה על זה, ורב נחמן הכי אית ליה כתם, וקיימא לן כרב נחמן בדיני.
ומיהו דוקא מחיים דב"ח הוא שמוציאין מבעל חובו ונותנין לאשר אשם לו, וטעמא דמלתא משום דהוי ליה כעין הפוכי מטרתא, שהרי כשגבה שמעון חובו מלוי בין גבה מעות בין גבה קרקע ב"ח שלו גובה ממנו, אם כן מעתה מוציאין מלוי ונותנין לראובן דהפוכי מטרתא למה לי, ולאו הפוכי מטרתא ממש קאמינא, דהא מצי לוה שני למימר ליה להאי לאו בעל דברים דידי את מדכתיב (במדבר ה, ז) ונתן לאשר אשם לו, ודוקא מחיים דלוה דידיה, משום דכל שהחייב לו בעל דברים דידיה אף החייב לחייב לו בעל דברים דידיה. וזה חדושו דונתן לאשר אשם לו, אבל אם מת ויש לו ב"ח והניח מלוה ופקדון ביד אחרים אין מוציאין מהם ונותנין לב"ח אלא ליורשין, וכדתנן בכתובות פרק הכותב (פד, א) מי שמת והניח אשר וב"ח ויורשין והיה לו פקדון או מלוה ביד אחרים ר' טרפון אומר ינחנו לכושל שבהן, ופירש ר' יוחנן מאן כושל ב"ח ור"ע אומר אין מרחמין בדין אלא יתננו ליורשין שכולן צריכין שבועה ואין היורשין צריכין שבועה, דר' טרפון סבר דאפילו ממלוה דשבק מפקינן מדר' נתן, ואע"ג דאיכא תרתי חדא דהוו מטלטלי ואידך כר' נתן וכל שכן בפקדון דליכא אלא חדא, ור"ע סבר אפילו פקדון דליכא אלא חדא, ואע"ג דליתנהו ביד יתמי לא גבי וכל שכן מלוה דאיכא תרתי, דאפילו ר' נתן לא אמר אלא מחיים אבל לאחר מיהת לא, וקיימא לן כר"ע.
וטעמא דמלתא משום דכיון דאי פרע ליה לוה גזוזי לא גבי ב"ח דאבוהון מנייהו כדאמר רב נחמן (פסחים לא, א) יתומים שגבו קרקע בחובת אביהם בע"ח חוזר וגובה אותה מהן, אבל מעות אין בעל חוב גובה מהן, דמטלטלי דיתמי לבעל חוב לא משתעבדי, והלכך אין כאן הפוכי מטרתא, אלא דין גמור, וכשגבו קרקע דבעל חוב חוזר וגובה אותה מהם מדר' נתן גופהי היא, דאי לאו דר' נתן הוו להו נכסי דקנו יתמי כדאיתא בהדיא בפרק כל שעה (לא, א) בפלוגתא דאבבי ורבא דבעל חוב למפרע הוא גובה או מכאן ולהבא הוא גובה, והא דיהיב ר"ע טעמא התם למלתיה לפי שכולן צריכין שבועה ואין היורישן צריכין שובעה, לאו למימרא שאם פטרו האב למלוה משבועה או דשמתיה ומת בשמתיה או מת בגו זמניה דנותנין למלוה, אלא לעולם נותנין ליורשין, אלא התם הכי קאמר הואיל ויפה כחן של יורישן שאין צריכין שבועה לעולם, מה שאין כן באשה ובעל חוב שהורע כחן שאין דינן ליטול אלא בשבועה. והכי אתמר בירושלמי (כתובות פ"ט ה"ב) דגרסינן התם הגע עצמך שפטרום מן השבועה, זות תורה וזו אינה תורה, וכן נמצי מוכח בפרק מי שהיה נשוי (צב, א) אמרינן התם אמר רמי בר חמא ראובן דמכר שדה לשמעון באחריות וזקפן עליו במלוה, ומת ראובן, ואתא ב"ח דראובן וקא טריף לה משמעון ופייסיה בזוזי, דינא הוא דאמרי ליה בני ראובן אנן מטלטלי שבק אבון גביך דיתמי מטלטלי לב"ח לא משתעבדי, והא התם דאין צריך שבועה ואפילו הכי לא גבי ממלוה דבידיה אלא מוציאין מיניה ויהבין להו ליתמי. ומיהו אי פקח אידך מקרקש בזוזי לב"ח דאבוהון ומגבי ליה קרקע בשביל חובת אבינן, ומוקמינן להי בידיה דזה היה פקח ונשכר דהשתא נמי הוי הפוכי מטרתא, וכדאמרינן בההיא דפרק מי שהיה נשוי דמייתינן בסמוך ואי פקח שמעון מגבי ליה ניהלייהו והדר גבי לה מינייהו מדרב נחמן דאמר רב נחמן יתומים שגבו קרקע בחובת אביהן וכו', והא דאמרינן התם מגבי לה ניהלייהו. לאו דוקא מגבי. דהפוכי מטרתא למה לי, אלא הכי קאמר אי פקח אידך טעין להו קרקע מגבינא לכו ולא זוזי והדר מעכבנא לי בחובת אבוכון, אי נמי כביש מטלטלין כי היכי דלית להו לגוביינא אלא מינה קאמר. והא דר' נתן דוקא במקום שאינו מוצא לגבות מיניה דב"ח, אבל מקום שמוצאין לגבות אין מוציאין מזה ונותנים לו כדמוכח בב"ק (מ, ב) וטעמא דאמר ליה הנחתי לך מקום לגבות ממנו דב"ח כעין משועבדים הוא ואין מוציאין מן המשועבדין במקום שיש בני חורין.
דף טז - א
ומיהו אכתי קשיא לי מאי קאמר היינו כסף, דאם כן המקדש בכסף וכתב לה שטר עליו תהא מקודשת, דשטרא דכתיב עליה היינו כסף. ויש לומר דהשתא הוא דקאמרינן הכי, משום דאכתי לא ידעינן דגופו קנוי ואינו אלא כחוב, אבל למסקנא דאמר רבא עבד עברי גופו קנוי אי כתב ליה שטרא אדמיה לא נפיק, דכסף אין כאן שטר אין כאן. וצריך עיון.
דף טז - ב
ומיהו קשה היכי הוה סלקא דעתך דמקשה לתרוצי ואי אתה יכול לומר ארבעה באחד מהן, והא איתנהו באשה שנים ויובל וסימנים ומיית האדון, וכדתניא בברייתא דלקמן דאמה אינו עובדת לא אבן הבן ולא את הבת. ויש מפרשים דמעיקרא קא סלקא דעתך דשלשה באיש היינו שנים ומיתת האדון ויובל בין שפגע בתוך שש בין של רציעה. דכל יציאת היובלין חדא הוא. דבין הכא ובין הכא יובל הוא דמפיק ליה, ושלשה שבאשה שנים ומיתת האדון וסימנין, ואילו יובל כיון דלא שייך בה יובל של רציעה לא מנו ליה ביציאת האשה, ולבסוף אמרינן דכיון דיוטבל נוהג בה כגו שפגע בה בתוך שש קתני ליה באשה, אבל מיתת אדון כיון דלית ליה קצבה לא קתני, דאי קתני ליה משכחת להו ארבעה באשה.
ואם תאמר אמאי לא מייתינן ליה משנים ויובל ותהדר דינא ותיתי במה הצד, ומה שנים ויובל שאין מוציאין מרשות אב מוציאין מרשות אדון מיתה שמוציאה וכו'. וכי תימא מה לשנים ויובל שכן מוציאין בעבד עברי, איכא למימר סינין יוכיחו, מה לסימנין שכן נשתנה הגוף, שנים ויובל יוכיחו, לא ראי זה כראי זה הצד השוה שבהן וכו'. ותירץ הראב"ד לפי שאי אפשר לומר שמוציאין בעלמא, דהא סימנין אין מוציאין בעלמא. ולר מחוור ליה דהא מכל מקום איכא למימר הצד השוה שבהן שמוציאין ומוציאין כאן, וכדאמרינן לקמן (כא, א) הצד השוה שבהן שנגאלין ואינו לוה וגואל אף אני אביא מקדיש שדה אחוזה שנגאל ואינו לוה וגואל. ובתוס' תירצו דאיכא למיפרך מה להצד השוה שבהן שכן מוציאין בעבדות תאמר במיתת האב שלא מצינו שמוציאה בעבדות, ואע"ג דהיא גופה בעינן למילף, מכל מקום כל מה דלא ילפינן פירכא היא דלא נוכל ללמוד במה הצד.
הא דאמרינן אין לרבה אלא שכר בטלה בלבד. קשיא לן דכל היכא דאיכא בטלה מציאתה לרבה הויא, כדמשמע בפרק קמא דבבא מציעא (יב, ב) דאמרינן התם מציאת עבדו ושפחתו העברים הרי אלו שלהן, ופרכינן לא היה אלא שכיר וכו'. ופרקינן אמר רבא במגביה מציאה עם מלאכתו עסקינן, כלומר דאינו בטל ממלאכת רבו כלל, דאלמא כל היכא דמתבטל ממלאכת רבו כל מציאתו דרבו היא, דהגבהות מציאתה היינו מלאכתה. איכא למימר דהכא בעבד נוקב מרגליות עסקינן, דאינו רבו רוצה לשנותו למלאכה אחרת, וכדמשני ר' יוחנן התם, ומיהו שכר בטלה יהיב לרביה, ורבא לא פליג אדר' יוחנן בדינא, אלא דאוקמתא דברייתא לא משמע ליה דמיירי בעבד נוקב מרגליות, משום דקתני התם בנו ובתו הגדולים ועבדו ושפחתו העברים דמשמע דעבדו ושפחתו העברים דומיא דבנו ובתו הגדולים, מה בנו ובתו הגדולים דלא יהבי שכר בטלה אף עבדו ושפחתו דלא יהבי שכר בטלה, ואילו עבד נוקב מרגליות שכר בטלה יהיב, אי נמי משום דלא קתני בההיא ברייתא ואין לרבן אלא שכר בטלה כדקתני הכא.
דף יז - א
דף יז - ב
ואם תאמר אמאי אינו עובד את הבת דהא בן ובת כי הדדי נינהו, כדאיתא בריש פרק יש נוחלין (קיח, ב) ומאי קורביה דבן מבת, כיון דלענין יבום בן ובת כי הדדי נינהו לענין נחלה נמי כי הדדי נינהו. יש לומר עבדך משמע לך ולא לאחר, כל שהוא אחר במקום בן, ובת נמי במקום בן לנחלה אחר הוא. ומהאי טעמא נמי הוא דאמרינן בערכין פרק אין מקדישין (כה, ב) שאין הבת מעמדת שדה אחוזה לאביה, דכיון דלגבי נחלה בת לגבי בן כאחר דמיא לענין שדה אחוזה נמי כאחר דמיא.
דף יח - א
ואיכא דקשיא ליה מדאמרינן בבבא בתרא (קמט, ב) באיסור גיורא דהוו ליה תריסר אלפי זוזי ביה רבא, ורב מרי בריה הורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה הוה, אמר רבא היכי קני להו רב מרי להנך זוזי, אי שלח לי לא אזלינא וכו'. מתקיש לה רב איקא בריה דרב מרי אמאי לא לודי איסור דהנך זוזי דרב מרי נינהו ולקנינהו ניהליה באדיתא, נפק אודיתא מבי איסור, איקפד רבא אמר קא מגמרי טענתא לאינשי ומפסדו לי, ואם איתא דבלידתו בקדושה רוח חכמים נוחה הימנו, אמאי לא היה מחזיר. ואין לתרץ דהוה ניחא ליה לרבא לאהדורינהו משום מצותן של חכמים ולא מחמת הקנאה, דהא לא משמע הכי מדקאמר ומפסדו לי. ויש מי שתירץ דרוח חכמי נוחה הימנו דקאמר, לאו למימרא דיקפידו חכמים להחזירו לו אלא לומר שאע"פ שבלידתו שלא בקדושה הקפידו שלא להחזיר, ואם החזיר אין רוחם נוחה הימנו, בליחדתו בקדושה אם רצה להחזיר מחזיר, ואי חכמים מקפידין בדבר. ואינו מחוור דהא תנן לה בסוף שביעית (פי" ה"ט) גבי המחזיר חוב בשביעית רוח חכמים נוחה הימנו, וכל המטלטלין נקנין במשיכה, כל המקיים את דברו רוח חכמים נוחה הימנו, וההא ודאי אם עשה רוח חכמים נוחה הימנו, ואם לא עשה אין רוח נוחה הימנו, אלמא כל מקום שאמרו רוח חכמים נוחה אם לא עשה כן אין רוח חכמים נוחה הימנו.
ותוס' תירצו דרב מרי בר רחל ברתיה דמר שמואל הוה, ולא נחשב גר כלל, דבן בתך הבא מן הגוי קרוי בנך, והלכך ישראל גמור הוא ואינו ראוי לירש את הגוי כלל. ור"ת (ס"א ור"ח) כתב דלענין הלואה שעשה לו טובת הנאה רוח חכמים נוחה כדין שלא ישלם לו רעה תחת טובה, אבל בפקדון כי ההיא דרבא אדרבה הוא עשה חסד עם איסור שקבל פקדונו ונעשה לו שומר.
ויש מי שפירש בהפך דלידתו בקדושה אין רוח חכמים נוחה הימנו, שאין כאן חשש שמא יחזור לסורו, כיון שלידתו בקדושה, אבל הורתו ולידתו שלא בקדושה רוח חכמים נוחה הימנו, דלמא יחזור לסורו, דומיא דגר את הגוי. ואע"ג דבברייתא דאין רוח חכמים נוחה הימנו קתני גר שנתגיירו בניו עמו, דמשמע דהוה לידתו והורתו שלא בקדושה, איכא למימר כל שלא היתה הורתו בקדושה קרי שנתגיירו עמו.
ובעיקר הדבר יש לדקדק מפני מה אין רוח חכמים נוחה הימנו, ומה אילו רצה ליזוק בנכסיו ולתת משלו לגר, אמאי אין רוחן של חכמים נוחה בכך. ולפי שהוקשה זה בעיני רש"י ז"ל פירש אין רוח חכמים נוחה הימנו, כלומר אין מחזיקין לו טובה בכך ולומר אם עשה כן לא טובה ולא קללה. ויש מקשים עליו מדכתבינן לעיל דבמסכת שביעית (פ"י) לא נראה כן, ומפרשינן דהכי פירושו אין רוחן נוחה שישוה אותו לישראל כעין שאמרו (סנהדרין עו, ב) והמחזיר אבדה לגוי עליו הכתוב אומר (דברים כט, יח) למען ספות הרוה וגו'. ואינו מחוור דמכל מקום עכשיו גרצדק הוא ומה לא יתן לו כישראל, ודברי רש"י ז"ל נראין לי עיקר דהמחזיר למי שהורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה רוח חכמים נוחה הימנו, ואם לא עשה כן, אין רוחן נוחה הימנו לתת בו ברכה על זה ולא קללה, אלא אם ירצה להחזיר יחזיר, שלא אמרו רוח חכמים אינה נוחה הימנו אלא אין רוח חכמים נוחה הימנו.
ואם תאמר אמאי לא תנא בעברי שיוצא בשטר כדתניא בברייתא (טז, א). יש לומר דלא תנא אלא הני דבעל כרחיה דאדון, אבל שטר דמדעתיה לא תנא, כתנא דמתניתין דלא תנא ליה מהאי טעמא כדכתבינן לעיל. ואי נמי יש לומר דאמה העבריה ישנה בשטר, דהיינו גט, כעבד עברי, דדמי האי שטרא להאי שטרא, וזה נראה לי עיקר.
דף יח - ב
דף יט - א
ואם תאמר ולפטר את הקטן קרא למה לי, בכל התורה כולה אין עונשין לקטן. יש לומר כיון דביאתו ביאה ונהנה, אימא בהא ליענשיה, קא משמע לן פרט לקטן. ועם כל זה אינו מחוור כיון דבעלמא לאו בר עונשין הוא, דאי משום דנהנה אם כן למעטיה נמי קרא לגבי אכילת איסור, והראשון נראה לי עיקר, והא דלא תנא יכול שאני מרבה בן תשעה ויום אחד, לאו כולהו בחדא מחתא אתמחיאו, ותנא התם והוא הדין בהא.
ואם תאמר אם כן היאך היא מתקדשת. דהא אין זכיה לקטן, ואפילו לר' יוסי דאמר (גיטין נט, ב) במציאת קטן שיש בה גזל גמור. הא אסיקנא דגזל גמור מדבריהם קאמר, אבל דאורייתא לית ליה זכיה כלל. ויש לומר דדעת אחרת מקנה שאני, וכדמשמע בגיטין פרק האומר (סה, ב) דקטן שמבין בין צרור לאגוז זוכה לעצמו דבר תורה.
ואכתי לא ניחא, דזו זוכה לאחרים הוא, דכסף קדושיה דאביה הוא, והתם משמע דאינו זוכה לאחרים עד שיגדל ויביא שתי שערות, וכדאמרינן התם אמר רב יהודה אמר רב אסי צרורו וזורקו אגוז ונוטלו זוכה לעצמו ואינו זוכה לאחרים, חפץ ומחזירו זוכה בין לעצמו בין לאחרים, ושמוא אמר דא ודא חד היא אחד זה ואחד זה זוכה לעצמו אוינו זוכה לאחרים, ופסק שם רבינו אלפסי כשמואל. ושמא נאמר דטעמא דזוכה לעצמו ואינו זוכה לאחרים משום שלזכות עצמו נותן דעתו ומתכווין הוא לזכות, אבל לזכות לאחרים אינו נותן דעתו כל כך ואינו זוכה להן, והכא כיון שהמקדש נותן לה והיא מתכוונת לקנות לעצמה, אע"פ שהאב חוזר ונוטל ממנה משום בח נעוריה שזכתה לו תורה, מכל מקום זכיתה זכיה. אי נמי איכא למימר דידה כיד אביה היא לזכות לו היכא דאיכא דעת אחרת מקנה, דלא גרע מחצרו (ב"מ יא, ב) דקונה לו בזכות שלא מדעתה.
ואיכא למידק בהא משום דחצר המהלכת היא. ונראה דרבותינו בעל התוס' דעתם לפסוק כרב יהודה אמר רב אסי דאמר חפץ ומחזירו זוכה בין לעצמו בין לאחרים, דא אותיבון רב חיננא ורב אויא עליה דשמואל מברייתא, ואע"ג דשנינהו, שינויי דחיקי נינהו, ולדעתם לא תיקשי מידי, דמוקמינן קטנה זו ביודעת להחזיר החפץ לאחר שעה שזוכה בין לעצמה בין לאחרים.
ושני הפירושים האלו אינן עולין בשמועתינו כהוגן, לפי שלא אמרו כאן מהקדש במלוה שלה שיש עליה משכון, אלא המקדש במלוה שלש עליה משכון סתם אמרו, דמשמע דבכל מקום בא ללמדנו דין זה, ועוד דהמקדש במלוה אמרו, דמשמע דבגופה דמלוה מקדש ולא במשכון, דאם איתא, הוי ליה למימר המקדש במשכון שלה מקודשת וכלישנא דברייתא, דקתני קדש במשכו מקודשת. ומסתברא לן דחדושו של רב נחמן לומר לך שאע"פ שהמקדש במלוה אינה מקודשת יש לך מלוה שהיא מתקדשת בה, והיכי דמי כגון שיש עליה משכון שאע"פ שהמלוה אינה בעין מכל מקום הרי היא נהנית בחזרת המשכון בין שהמשכון שלה או של אחרים, דמברייתא לא שמענו אלא במקדש בגופו של משכון ומדר'יצחק, אבל במקדש בגופה של מלוה ונותן לה את המשכון לא שמענו, עד שבא רב נחמן ולמד שאף במלוה היא מתקדשת, כיון שהיא נהנית מן המשכון, ואינו דומה לאידך דרבא אמר רב נחמן דאמר לעיל (ח, ב) התקדשי לי במנה והניח לה משכון עליה אינה מקודשת, דהתם לא היה המשכון קנוי לשעבוד המנה אלא במנה גרידא הוא מקדשה, ואחר כך הוא משעבד המשכון למלוה, אבל כאן שכבר היה המשכון קנוי לשעבדו המנה כשהוא מקדשה במלוה ומחזיר לה את המשכון כאלו מקדשה במשכון, שהרי הוא נהנית במנה של מלוה שהיא מתקדשת בו, דהיינו נאת המשכון.
וכן נראה מדברי הרמב"ם (פ"ה מהל' אישות הי"ג־י"ד) שכתב המקדש במוה אפילו היתה בשטר אינה מקודשת וכו' מפני שהמלוה להוצאה ניתנה, ואין כאן שום דבר קיים ליהנות בו מעתה שכבר הוציאה אותו דינר ועברה הנאתו, היה לו אצלה מלוה על המשכון וקדשה באותה המלוה והחזיר המשכון הרי זו מקודשת, שהרי היא נהנית במשכון מעתה, והרי הגיע הנאה לידה זה מבואר כפירשנו. וכן פירשו רבותינו בעלי התוס' שבגוף המלוה הוא מקדשה, אלא שהפריזו על המדה ואמרו שאפילו לא החזיר לה את המשכון מקודשת, שהרי מקדש במלוה שיש עליה משכו אמרו סתם לא שנא נתן לה את המשכון לא שנא לא נתן לה את המשכון, וזה צריך תלמוד, דאם כן במלוה שאינה בעולם היאך תתקדש, ועוד דלא דמיא לדר' יוסי בר יהודה דאמה העבריה גופה משכון הויא ומחזירו לה ביעוד זה, והיאך נלמוד ממנה למי שאינו נותן לה את המשכון, מחמירתא לקילתא לא ילפינן, ואע"פ שלא פירשו ונותן לה את המשכון, בכלל מה שאמר במלוה שיש שיש עליה משכון הוא, וסתמא דמלתא מי שנותן את המלוה נותן הוא כל זכות וכל שיש לו בה, והמשכון שמשועבד עליה נתן לה, וההיא דעשה לי שירין ונזמין דאמרינן לקמן (מח, א) דלמאן דאית ליה ישנה לשכירות מתחלה ועד סוף אינה מקודשת, משום דהוי ליה מלוה, והמקדש במלוה אינה מקודשת, ואע"ג דהתם תפיס להו לשירין אאגריה כדאיתא בפרק השוכר (פ, ב) במציעא, הא תריצנא לה לקמן בדוכתא בסייעתא דשמיא.
ואם תאמר אם כן היאך היא מתקדשת. דהא אין זכיה לקטן, ואפילו לר' יוסי דאמר (גיטין נט, ב) במציאת קטן שיש בה גזל גמור. הא אסיקנא דגזל גמור מדבריהם קאמר, אבל דאורייתא לית ליה זכיה כלל. ויש לומר דדעת אחרת מקנה שאני, וכדמשמע בגיטין פרק האומר (סה, ב) דקטן שמבין בין צרור לאגוז זוכה לעצמו דבר תורה.
ואכתי לא ניחא, דזו זוכה לאחרים הוא, דכסף קדושיה דאביה הוא, והתם משמע דאינו זוכה לאחרים עד שיגדל ויביא שתי שערות, וכדאמרינן התם אמר רב יהודה אמר רב אסי צרורו וזורקו אגוז ונוטלו זוכה לעצמו ואינו זוכה לאחרים, חפץ ומחזירו זוכה בין לעצמו בין לאחרים, ושמוא אמר דא ודא חד היא אחד זה ואחד זה זוכה לעצמו אוינו זוכה לאחרים, ופסק שם רבינו אלפסי כשמואל. ושמא נאמר דטעמא דזוכה לעצמו ואינו זוכה לאחרים משום שלזכות עצמו נותן דעתו ומתכווין הוא לזכות, אבל לזכות לאחרים אינו נותן דעתו כל כך ואינו זוכה להן, והכא כיון שהמקדש נותן לה והיא מתכוונת לקנות לעצמה, אע"פ שהאב חוזר ונוטל ממנה משום בח נעוריה שזכתה לו תורה, מכל מקום זכיתה זכיה. אי נמי איכא למימר דידה כיד אביה היא לזכות לו היכא דאיכא דעת אחרת מקנה, דלא גרע מחצרו (ב"מ יא, ב) דקונה לו בזכות שלא מדעתה.
ואיכא למידק בהא משום דחצר המהלכת היא. ונראה דרבותינו בעל התוס' דעתם לפסוק כרב יהודה אמר רב אסי דאמר חפץ ומחזירו זוכה בין לעצמו בין לאחרים, דא אותיבון רב חיננא ורב אויא עליה דשמואל מברייתא, ואע"ג דשנינהו, שינויי דחיקי נינהו, ולדעתם לא תיקשי מידי, דמוקמינן קטנה זו ביודעת להחזיר החפץ לאחר שעה שזוכה בין לעצמה בין לאחרים.
ושני הפירושים האלו אינן עולין בשמועתינו כהוגן, לפי שלא אמרו כאן מהקדש במלוה שלה שיש עליה משכון, אלא המקדש במלוה שלש עליה משכון סתם אמרו, דמשמע דבכל מקום בא ללמדנו דין זה, ועוד דהמקדש במלוה אמרו, דמשמע דבגופה דמלוה מקדש ולא במשכון, דאם איתא, הוי ליה למימר המקדש במשכון שלה מקודשת וכלישנא דברייתא, דקתני קדש במשכו מקודשת. ומסתברא לן דחדושו של רב נחמן לומר לך שאע"פ שהמקדש במלוה אינה מקודשת יש לך מלוה שהיא מתקדשת בה, והיכי דמי כגון שיש עליה משכון שאע"פ שהמלוה אינה בעין מכל מקום הרי היא נהנית בחזרת המשכון בין שהמשכון שלה או של אחרים, דמברייתא לא שמענו אלא במקדש בגופו של משכון ומדר'יצחק, אבל במקדש בגופה של מלוה ונותן לה את המשכון לא שמענו, עד שבא רב נחמן ולמד שאף במלוה היא מתקדשת, כיון שהיא נהנית מן המשכון, ואינו דומה לאידך דרבא אמר רב נחמן דאמר לעיל (ח, ב) התקדשי לי במנה והניח לה משכון עליה אינה מקודשת, דהתם לא היה המשכון קנוי לשעבוד המנה אלא במנה גרידא הוא מקדשה, ואחר כך הוא משעבד המשכון למלוה, אבל כאן שכבר היה המשכון קנוי לשעבדו המנה כשהוא מקדשה במלוה ומחזיר לה את המשכון כאלו מקדשה במשכון, שהרי הוא נהנית במנה של מלוה שהיא מתקדשת בו, דהיינו נאת המשכון.
וכן נראה מדברי הרמב"ם (פ"ה מהל' אישות הי"ג־י"ד) שכתב המקדש במוה אפילו היתה בשטר אינה מקודשת וכו' מפני שהמלוה להוצאה ניתנה, ואין כאן שום דבר קיים ליהנות בו מעתה שכבר הוציאה אותו דינר ועברה הנאתו, היה לו אצלה מלוה על המשכון וקדשה באותה המלוה והחזיר המשכון הרי זו מקודשת, שהרי היא נהנית במשכון מעתה, והרי הגיע הנאה לידה זה מבואר כפירשנו. וכן פירשו רבותינו בעלי התוס' שבגוף המלוה הוא מקדשה, אלא שהפריזו על המדה ואמרו שאפילו לא החזיר לה את המשכון מקודשת, שהרי מקדש במלוה שיש עליה משכו אמרו סתם לא שנא נתן לה את המשכון לא שנא לא נתן לה את המשכון, וזה צריך תלמוד, דאם כן במלוה שאינה בעולם היאך תתקדש, ועוד דלא דמיא לדר' יוסי בר יהודה דאמה העבריה גופה משכון הויא ומחזירו לה ביעוד זה, והיאך נלמוד ממנה למי שאינו נותן לה את המשכון, מחמירתא לקילתא לא ילפינן, ואע"פ שלא פירשו ונותן לה את המשכון, בכלל מה שאמר במלוה שיש שיש עליה משכון הוא, וסתמא דמלתא מי שנותן את המלוה נותן הוא כל זכות וכל שיש לו בה, והמשכון שמשועבד עליה נתן לה, וההיא דעשה לי שירין ונזמין דאמרינן לקמן (מח, א) דלמאן דאית ליה ישנה לשכירות מתחלה ועד סוף אינה מקודשת, משום דהוי ליה מלוה, והמקדש במלוה אינה מקודשת, ואע"ג דהתם תפיס להו לשירין אאגריה כדאיתא בפרק השוכר (פ, ב) במציעא, הא תריצנא לה לקמן בדוכתא בסייעתא דשמיא.
דף יט - ב
דף כ - א
דף כ - ב
ומהכא נמי משמע דאף כשתמצא לומר נגאל לחצאין, בעבד אינו עובד את רבו יום אחד ואת עצמו יום אחד. ואם קרקע הוא כגון בית בבתי ערי חומה אינו נוטל חצי פירותיו, אלא כולהו פירות דלוקח הוו, עד דפרע ליה כוליה, דאי לא תימא הכי היא נמי כי אתרצי וקביל חצי דמיו הא אפריק פלגיה וזכה בחצי פירותיו מעתה, ואם כן היכי קרינן להו פקדון, אדרבה פרעון גמור הוי, והלכך מסתברא לענין ממשכן שדהו שגואל לחצאין מדינא כדבעינן למיכתב. אי גאל לחצאין פירי מיהא כולהו דמלוה נינהו, דכוליה שדה אשתעבודי אשתעבד לכולה מלוה, ועד דפרע ליה כולה מלוה לא שקיל פירי ולא כלום.
וכן נראה דעת ה' ר' שמואל בר מאיר בבבא בתרא פרק בית כור (קד, ב) גבי היו שם נקעין עמוקין י' טפחים אין נמדדין עמה, ואקשינן נהי דבהדי ארעא לא קדשי ליקדשו באפי נפשייהו, ופירש הוא ז"ל נהי נמי שאינו בכלל השדה לענין פדיון, יפדו בפני עצמן לחשבון בית זרע חומר שעורים בחמשים שקל כסף, ונפקא מינה שנגאלין בפני עצמן. ולפום ריהטא קשיא לי לפירושו דהא מקדיש שדה אחוזה דברי הכל נגאל לחצאין, ואפילו הוי מכלל השדה נגאל הוא לחצאין. אלא שדעת הרב ז"ל דהא דאמרינן גואל לחצאין, לא שיאמר לגזבר הא לך חצי דמיו ותן לי חצי שדה. דגזבר אומר לו שדה הקדשת ולא חצי שדה. אלא לומר שיכול לכופו לקבל חצי הדמים שעד היובל, ונ"מ שחצי השדה אינו נחלט לכהנים ביובל והוא הדין לממשכן שנות לו חצי דמים ולכשיהיה לו חצי דמיו האחרים יתן לו, וכן (משמע) [מצאתי] להרמב"ן נר"ו בממשכן שהדין כנראה שאינו יכול לפדות חציו בחצי דמיו והוא הדין לב' שדות בהלואה אחד.
דף כא - א
דף כא - ב
דף כב - א
ופירש רבינו תם דביאה ראשונה אפילו במלחמה שריא, אבל ביאה שניה אסורה אלא לאחר כל המעשים, ושלא ילחצנה במלחמה היינו שלא ידחוק אותה במלחמה לעשות כל המעשים האלו כדי שיבא עליה פעם שניה, אם שוהין במלחמה. והרמב"ם כתב (הלכות מלכים פ"ח ה"ב) ומנין שלא ילחצנה במלחמה שנאמר והבאתה יכניסה למקום פנוי ואחר כך יבעול, וכן כתב ואסור לבעול אותה ביאה שניה עד שישאנה, ובספר היראים מפרש שלא ילחצנה שלא יבא עליה בעל כרחה, אבל מדעתה מותר קודם שתתגייר, ודוד מדעתה בא עליה. ואם תאמר אם כן מאי בשר שחוטות איכא הכא בשר נבלות הוא, יש לומר כיון שדעתה להתגייר תמותות שחוטות קרינא ליה.
ורבינו יצחק זצ"ל מצא בירושלמי שזה מחלוקת של אמוראין, דגרסינן התם בפרק בתרא דסנהדרין ר' יוחנן שלח אמר לרבנין דתמן תרתין מלין אתון אמרין בשם רב ולית היא, (כאן) [כן] אתון אמרין בשם רב יפת תואר לא התירו בה אלא ביאה ראשונה, ואני אומר לא ביאה ראשונה ולא ביאה שניה אלא אחר כל המעשים דכתיב (דברים כא, יג) ואחר כן תבא אליה ובעלתה אחר כל המעשים, ולדברי ר' יּוחנן איכא למימר דסבירא ליה דתמר לא היתה בתו של דוד, אלא בת מעכה מן הגוי, והא דכתיב (שמואל־ב יג, יח) כי כן תלבשנה בנות המלך הבתולות מעילים, לא משום שהיתה בתו של דוד, אלא שגדלה עם בנות המלך, וכי קרי לה אמנון אחותו ואבשלום דאמר לה האמנון אחיך, לפי שגדלו יחד כאחים. ורב דאמר בסנהדרין (כא, א) דבת יפת תואר היתה, אזיל לטעמיה דאמרו משמיה בירושלמי דביאה ראשונה מותרת מיד.
דף כב - ב
דף כג - א
ורבינו תם פירש איכא דאמר קטן הוה, שאם היה גדול לא היה מועיל לו אף על פי שזה פירש למיתה וזה פירש לחיים, דאפילו בשעבדות אחרים עליו קודם הוא את הכל לזכות בעצמו, כיון שיש לו יד אבל קטן שאין לו יד, זכה כל הקודם בו כאבא שאול, אבל לרבנן בין גדול בין קטן ואפילו עבדות אחרים עליו קנה עצמו בן חורין, דזכו בו מן השמים, ואינו מחוור בעיני כל הצורך. דאם כן למאן דאמר גדול הוה כמאן ודוחק הוא לומר דלישני נמי פליגי בהאי דינא (נמי) דללישנא קמא אמרינן דעבדות אחרים מעכבת בזכייתו. וללישנא בתרא אמרינן דאין עבדות אחרים מעכבת על יד העבד מלזכות בעצמו, שאין משמעות לשון הגמרא סובלת כן.
ואם תאמר אכתי לא ניחא דהא אי בעי מפקיר ליה ואסר ליה בשפחה, דבפרק בתרא דנזיר (סב, ב) מסקינן דר' מאיר כשמואל סבירא ליה דאמר המפקיר עבדו יצא לחירות ואינו צריך גט שחרור. ויש לומר דר' מאיר לית ליה דשמואל כדמוכח הכא מהאי טעמא דאמרן. והא דקאמר התם דכולי עלמא אית להו דשמואל, הכי קאמר דמהכא לא שמעינן מידי דלית ליה לר' מאיר כשמואל, אבל מהא דהכא ודאי שמעינן לה.
ויש אומרים דכסף על ידי אחרים לרבנן אפילו בעל כרחו נמי איתיה, דלא משמע דרבנן מחמרי בהא טפי מר' מאיר, דאדרבה מקילי טפי מר' מאיר גבי עבד, ומסתמא רבנן נמי בכסף בעל כרחו מודו לר' מאיר כטעמייהו דאביי ורבא, והיא הנותנת דלא פריק ליה הכא דכסף על ידי עצמו לאפוקי על ידי אחרים בעל כרחו.
ואם תאמר אם כן כי פריך מכדי שמעינן להו לרבנן דאמרי זכות הוא לעבד כו', דמשמע הא אילו הוה סבירא ליה דחוב הוא לעבד ניחא, הא הוה מי לאלומי קושייה ולימא דאפילו בעל כרחו נמי, משום דרבא דכסף קבלת רבו גרמה לו. איכא למימר דמשום דההוא טעמא אליבא דר' מאיר אתמר, לא פשיטא ליה מלתא דרבנן מודו ביה כי היכי דליקשו מיניה, ואקשו ממתניתין דגיטין (יא, ב) דתנינן בהדיא דזכות הוא לעבד. ול"נ דאפילו בשטר על ידי אחרים בעל כרחיה איתיה לרבנן, וכמו שאני עתיד לכתוב בסמוך, והתם על כרחך משום דזכות הוא לו, שאילו היה חוב לעבד חובתו על ידי אחרים לא אשכחן, הלכך נקט הכא טעמא דזכות כי היכי דתיסוק טעמא בין לכסף בין לשטר.
ואינו מחוור דהא לא משמע דחכמים דמתניתין היינו חכמים דפליגי עליה דר' שמעון, חדא דהא בתר ר' שמעון קתני במתניתין ובלבד שיהא הכסף משל אחרים, ואם איתא ליקדמיה וליתנייה גבי חכמים, ועוד דסכינא חריפא מפסקא למתניתין, ועוד דמלישנא דגמרא לא משמע הכי, דקתני אלא בכסף בין על ידי עצמו בין על ידי אחרים בשטר על ידי אחרים אין על ידי עצמו לא, ומני ר' שמעון היא, דאלמא ר' שמעון בכסף בין על ידי עצמו בין על ידי אחרים סבירא ליה, וחכמים דמתניתין היינו ר' שמעון, ושלש מחלוקת לא במשנתנו עצמה נשנו, והיינו ג' מחלוקת דר' מאיר סבר בכסף על ידי אחרים דוקא משום דקבלת גרמה לו ולא על ידי עצמו דאין קנין לעבד בלא רבו, ואפילו בעל מנת, ובשטר על ידי עצמו דגיטו וידו באין כאחד ולא על ידי אחרים דחוב הוא לו ואין חבין לאדם שלא בפניו, ור' שמעון דהיינו חכמים דמתניתין, סבר דכסף אף על ידי עצמו דיש קנין לעבד בלא רבו בעל מנת, דליכא מאן דפליג בהא אלא ר' מאיר לבדו, ובשטר על ידי אחרים דוקא משום דזכות הוא לעבד, ובהני תרתי אית ליה לר' שמעון כרבנן, אבל על ידי עצמו לא, דלית ליה גיטו וידו באין כאחד, ובהא פליג אדרבנן, דרבנן סבירא להו גיטו וידו באין כאחד כדמוכח בריש פרק קמא דגיטין (יב, ב) ובמתניתין דהזורק (עז, א), ובמאי דפריש עלה רבא כדכתבינן לעיל והיינו ג' מחלוקות, והא דקתני בדר' שמעון אף, לאו אכסף דנפשיה קאי, אלא אכסף דר' מאיר, דשמעיה לר' מאיר דאמר בכסף על ידי אחרים ולא על ידי עצמו, אבל שטר על ידי עצמו אי, ואמר ליה אף בשטר על ידי אחרים ולא על ידי עצמו, כלומר כמו שאתה אומר בכסף אף אני אומר כן בשטר, ובמקצת נוסחאות לא גרסי אף, ובתוספתא מפורש כן, דתניא התם בפרק קמא דמכלתין (פ"א הלכה ד) קונה את עצמו בכסף על ידי אחרים ובשטר על ידי עצמו מפני שהוא נותן משמאל לימינו דברי ר' מאיר, וחכמים אומרים בכסף על ידי עצמו ובשטר על ידי אחרים, ובלבד שיהא כסף של אחרים, ואומר לו על מנת שאין לך רשות (ליפדות) [אלא לפדות בו], ר' שמעון בן אלעזר אומר משום ר' מאיר אף בשטר על ידי אחרים אבל לא על ידי עצמו עד כאן בתוספתא. וזה מבואר שלא כדברי רש"י, וחכמים היינו ר' שמעון דידיה, דאילו חכמים דעלמא בשטר אף על ידי עצמו סבירא להו, דגיטו וידו באין לו כאחד כדאמרן.
ולענין פסק הלכה. קיימא לן כחכמים דבין בכסף בין בשטר בין על ידי עצמו בין על ידי אחרים (אפילו בעל כרחו) ומשמע נמי דבכסף שעל ידי אחרים אפילו בעל כרחו, דכיון דאשכחן לר' מאיר דאית ליה הכי משום דקבלת רבו גרמה לו, ולא אשכחן רבנן דפליגי עליה בהדיא, לכאורה אינהו נמי כר' מאיר סבירא להו בהא, כדכתבינן לעיל. ור' אלפסי כתב בכסף על ידי אחרים אף על פי שנתנו לרב שלא מדעתו של עבד דקיימא לן זכות הוא לעבד שיוצא לחירות, משמע דסבירא ליה לרב [ז"ל] דבעל כרחו לא, אלא דוקא שלא מדעתו ושיאמר העבד כששע רוצה אני, אבל צווח לא יצא לחירות, דכי אמרינן זכין לו לאדם שלא בפניו הני מילי בשנתרצה כששמע, אבל בצווח לא, כדאמרינן בפרק יש נוחלין (קלח, א), ובשטר הסכימה דעת רבותינו הצרפתים שאינו בעל כרחו עד שישמע ויאמר רוצה אני, וכן ראיתי דעת רמב"ן נר"ו דשטר על ידי אחרים משום דזכין לאדם שלא בפניו הוא, ולא אמרו זכין לאדם שלא בפניו אלא כששמע ואמר רוצה אני, אבל בצווח לא.
וקישא לי דהא בשמעתא דאמר ר' אלעזר אמרו לר' מאיר כו' דבפרק קמא דגיטין (יב, ב) משמע לכאורה אפילו בעל כרחו נמי, דהא אמר להו ר' מאיר מה תשיבוני על התרומה שאילו עבד כהן שברח אוכל בתרומה וזה אינו אוכל, וכי תימרו כתב ליה גיטא וזריק ליה עריק ושביק ליה, דאלמא משמע דיכול הוא לפוסלו מן התרומה בעל כרחו בשטר על ידי אחרים, דאי לא אף זה שברח אוכל בתרומה, דאי בעי צווח ואמר דלא ניחא ליה דלזכי ליה האי בשטר שחרוריה, ואי לאו דמסתפינא אמינא דהכא אפילו בעל כרחו נמי, ומתנת ממון שאני, דלאו זכות גמור הוא, ואדרבה חוב הוא מצד עצמו דכתיב (משלי טו, כז) ושונא מתנות יחיה, אלא מיהו מצד שנפשו של אדם מחמדתן קרינן ליה זכות, ואף על פי שהוא מצד עצמה חובה זכין לו שלא בפניו, אבל גט שחרור דזכות גמור הוא, דמתירו בבית חורין ומכניסו לכל מצות כישראל זכין לו מכל מקום, ואפילו עומד וצווח בטלה דעתו אצל כל אדם, ואף על פי שבמציאה ובנכסי הגר ובלקט שכחה ופאה דזכות גמור הוא, וגר קטן שהטבילוהו על דעת בית דין שאין זכין לו בעל כרחו כדאמרינן בפרק קמא דכתובות (יח, א) הגדילו יכולין למחות, הכא שאני דאלו איתיה לעבד כאן כייפינן ליה לקבוליה בעל כרחיה, כי ליתיה נמי מזכין ליה בעל כרחיה, ומה שאין כן באשה, דאף על גב דמגרשה בעל כרחה מכל מקום על ידי אחרים לא, משום דחוב הוא לה ואין חבין לאדם שלא בפניו, אבל הכא דזכות הוא לו, ועוד דיוצא בעל כרחו, זכין לו בעל כרחו, ועוד שלא יהא רבו עובד לעבדו ויהא מפסיד רצון נפשו בעקשותו של עבד. וגדולה מזו אמרו (ב"ב יג, ב) טול אתה שיעור ואני פחות שומעין לו, כדי שלא יהא זה מפסיד בעקשותו של זה, ורשב"ג דפליג ואמר אין שומעין לו, הא מתמהינן עליה מאי טעמיה, ומהדרינן משום דאמר ליה אי במתנה לא ניחא לי דכתיב ושונא מתנות יחיה, דאלמא אי לאו דחובה היא לו מצד זה כייפינן ליה כנ"ל.
דף כג - ב
הא דאמרינן הכא במאי עסקינן כגון דאקני ליה אחר מנה ואמר ליה על מנת שאין לרבך רשות בהן כו' וכי אמר ליה על מנת לאו כלום קאמר. תימה והיאך אפשר לומר כן שאם התנה עליו שלא יקנה רבו שיקנה בעל כרחו של נותן, והרי הוא כפל תנאו, לדברי ר' מאיר, שאם יקנה רבו שלא תהיה מתנתו מתנה כלל. ואם כן היאך קנה רבו ולמה אין מתנתו בטלה. ויש מפרשים שהטעם בזה מפני שמתנה על מה שכתוב בתורה שתנאו בטל, לפי שכל תנאי שעוקר את המעשה אינו תנאי, לפי שמשעה שאמר לאשה הרי את מקודשת לי או לעבד הרי מתנה זו נתונה לך, חל המעשה, שהרי ראוי היא לחול ולהתקיים שלא יהא לרבו רשות בו ושלא תהא לאשה שאר כסות ועונה על בעלה, ואלו אינן מבטלין מתנאי המתנה ולא כלום, אלא דדברי תורה שאין אישות בלא שאר כסות ועונה ואין יד לעבד בלא רבו, וכיון שחל המעשה לא חל לחצאין, אבל שאר תנאים דעלמא (כמי) [כמו] שהתנו עליו (מבטל) [וביטל] תנאו מדעתו, בטל המעשה בביטולו של תנאי, לפי שהיה כח לתנאי להתקיים בקיומו של מעשה, וכיון שלא נתקיים התנאי נתבטל המעשה, ואינן דומין לזה שמשעה שחל המעשה בטל התנאי, ורבנן דמודו בהכי לדעת ר' אלעזר ופליגי בעל מנת שתצא בו לחירות, משום דסבירא להו דמתנה שתצא בו לחירות לאו מידי יהיב לעבד, כי היכי דנימא ביה מתנה על מה שכתבו בתורה, אלא מתנה הוא דקא יהיב לאדון על מנת שיוציא עבדו לחירות. וכלשון הזה כתב רב האיי גאון ז"ל בספר המקח בשער ה' כגון שאמר לו נותן המתנה הילך מתנה זו על מנת שיוציאך רבך לחירות, וכלומר כדי שיקח הוא מתנה זו ויוציאך בה לחירות ע"כ.
והראב"ד פירש דטעמא דמלתא משום דיד עבד כיד רבו לזכות בו לאדון אמרינן. אבל לא לחוב לו. והלכך סבירא ליה לר' מאיר דכיון דאמר ליה קני קני עבד וקני רביה דכשנתנו לעבד כאלו נתנו לרבו ממש, וכשהתנה עם העבד כאלו התנה עם אחר, ואין זה כשאר תנאין דעלמא דמתנה עם מקבל המתנה בעצמו, ורבנן סברי דמעיקרא קני עבד, אלא דלכי זכי עבד זכי אדון מכח זכיית העבד, והלכך כשהתנה עם העבד הוה ליה כשאר תנאין דעלמא דמתנה עם מקבל המתנה בעצמו, וכיון שכן, תנאו קיים, דאי אמת מכל מקום ליזכי אדון מיד עבד, כבר קדמו תנאי נותן שלא יהא לרבו רשות בו, ואתא ר' אליעזר למימר דאין יד לעבד כלל ואין לו קנין בלא רבו ואפילו לרבנן אבל בשאמר לו על מנת שתצא בו לחירות אפילו הכי לעבד לא יהיב מידי, אלא דאמר לו על מנת שנצא בו לחירות.
והא דאמר ר' אלעזר כי פליגי כגון דאקני ליה אחר מנה ואמר ליה על מנת שתצא בו לחירות, ואפילו הכי פליג ר' מאיר דאין קנין לעבד כלל בלא רבו, ואף על גב דייחד לו דבר. קשיא להו לרבוותא הא דתנן בפרק בתרא דנדרים המודר הנאה מחתנו ורוצה לתת מעות לבתו אומר לה הרי המעות הללו נתונין לך ובלבד שלא יהא לבעלך רשות בהן, אלא מה שאת נותנת בפיך, ואמרינן עלה בגמרא אמר רב לא שנו אלא דאמר לה אלא מה שאת נותנת בפיך, אבל אמר לה מה שתרצי עשי קנה יתהון בעל, ושמואל אמר אפילו אמר מה שתרצי עשי לא קנה יתהון בעל, ואמרינן כמאן אזלא האי שמעתא דרב, כר' מאיר דאמר יד אשה כיד בעלה, דאלמא אפילו לר' מאיר כי ייחד לה דבר יש קנין לאשה בלא בעלה ויש קנין לעבד בלא רבו. ויש לומר דר' אליעזר מוקי שמעתיה דרב כרבנן, אבל לר' מאיר אפילו מה שאת נותנת בפיך אינו מועיל.
ועדיין קשה חדא דסתם מתניתין ר' מאיר, ועוד דשמואל דאמר כמאן, דהא לר' אלעזר מה שתרצי עשי בין לרבנן בין לר' מאיר לא אמר כלום, אלא על כרחין משמע דפלוגתא דרב ושמואל דלא כר' אלעזר. ורבינו תם מדקדק משם דלית הלכתא כר' אלעזר אלא כאוקמתא דרב ששת, דפלוגתייהו דרב ושמואל כותיה שייכא, ופסק כר' מאיר כשמעתיה דרב, כוותיה דקיימא לן כרב באיסורי, ואף על גב דפלוגתייהו נמי בממון שייכא כי הכי, וקיימא לן כשמואל בדיני, מכל מקום לענין איסורא איתשיל קמייהו, ולדברי ר"ת בין בעבד בין באשה אין להם קנין כלל אלא במיחד להן דבר, בעבד שתצא בו חירות ובאשה מה שאת נותנת לפיך.
והשתא נמי אתי שפיר מאי דאקשינן התם בנדרים (פח, ב) דר' מאיר אדר' מאיר אליבא דרב מההיא דעירובין, ולא אקשי דר' מאיר אדר' מאיר אליבא דשמואל דההיא דעירובין, (דאלמא) [דהתם] משמע דלשמואל דלא עבד ר' מאיר יד אשה כיד בעלה, דסתם מתניתין דהתם ר' מאיר, והכא בשמעתין אמר דאין קנין לעבד בלא רבו ואין קנין לאשה בלא בעלה, דהשתא לא תיקשי מידי, דהא אית ליה לשמואל דשאני ליה לר' מאיר בין אשה לעבד.
והשתא נמי אתי שפיר הא דסתים תלמודא בכמה דוכתא שעל מנת שאין לבעלך רשות בהן לא קנה יתהון בעל, כההיא דאמרינן בפרק בן סורר (עא, א) גבי אינו חייב עד שיאכל משל אביו ומשל אמו, ואמרינן עלה בגמרא אמו. מנא לה מה שקנתה אשה קנה בעלה, ופריק דאקני לה אחר על מנת שאין לבעליך רשות בהן. וכן בנזיר פרק מי שאמר (כד, ב) הריני נזיר ושמע חברו גבי אם משלה היתה הבהמה. ופריך בגמרא מנא לה מה שקנתה אשה קנה בעלה, ומשני שקמצה מעיסתה, איבעית אימא דאקני לה אחר על מנת שאין לבעליך רשות בהן, וכלהו מוקי לה שמואל אפילו כר' מאיר, דמודה ר' מאיר באשה כל כהאי גוונא דאמר לה על מנת שאין לבעליך רשות בהן לא קנה יתהון בעל, וקיימא לן כאוקמתא דר' אלעזר, וכן מפורשת בתוספתא דתניא התם (פ"א ה"ד) ובלבד שיהא כסף משל אחרים ואומר לו על מנת שאין לך רשות אלא ליפדות ע"כ. אלמא פלוגתייהו בהכין ואוקמתיה דר' אליעזר.
ונמצא עכשיו דלר' מאיר אליבא דרב לא שנא עבד ולא שנא אשה בעינן תרתי סלוק בעל ואדון ויחוד דבר, כלומר שלא יהא לבעליך ולרבך רשות בהן אלא מה שאת נותן לפיך או שתצא בו לחירות, ולרבנן לא בעי אלא יחוד דבר בלבד, באומר על מנת שתפדה בו או על מנת שתאכל מהן וכיוצא בו בין בעבד בין באשה, ועבד ואה לדידהו חד דיאנ אית להו, אי נמי באומר לא יהא לך בו אלא שתצא לחירות או לא יהא לך בו אלא מה שאתה נותן לתוך פיך, דכל שאומר לא יהא לך בו אלא כך וכך הרי סילק את האדון ואת הבעל מהן לגמרי כשאר כל אדם, שאפילו לעבד ולאשה לא נתן אלא לדבר המיוחד בלבד, והלכך האומר לאשה על מנת שתפדי בו את המעשר, לר' מאיר אינו פודה, שהרי לא התנה עמה שלא יקנה הבעל ושלא יהיה לה בם אלא שתפדה בו את המעשר, ולרבנן פודה, דהא איכא יחוד דבר, דלדידיה נמי הוה ליה כאלו לא הקנתו אלא לפדות בו את המעשר, ועבד נמי דאין קנין לעבד בלא רבו עד שיהא בו ייחוד דבר. כלומר שתצא בו לחירות או שאתה נותן לתוך פיך, אבל על מנת שאין לרבך רשות בו בלבד קני עבד וקני רביה כאוקמתא דר' אלעזר, ולשמואל בין לר' מאיר בין לרבנן באשה כל שאמר לה על מנת שאין לבעליך רשות בהן ומה שתרצי עשי, וכל שכן בשאמר לה שאין לך בהן אלא מה שאת נותנת לתוך פיך, לא קנה יתהון בעל. אלא דקשיא לן למה לי דקתני במתניתין דהתם מה שאת נותנת לתוך פיך, דאפילו בסתם לא קנה יתהון בעל. ואם היינו אומרים דשמואל כרבנן אבל לר' מאיר עד שיאמר מה שאת נותנת לתוך פיך אתי שפיר, וכל הנך דמייתינן לעיל כההוא דנזיר (כד, ב) ודפרק בן סורר (עא, א) אתיין כרבנן. אבל לר' מאיר ליכא חילוק בין אשה לעבד, דבתרוייהו צריך לומר שאין לבעליך או לרבך רשות בהן אלא מה שאת נותנת לתוך פיך, ואף על גב דבירושלמי פליג אליבא דר' מאיר בין אשה לעבד כדכתבינן לעיל, אתיא דלא כגמרא דילן, דהא פרכינן לה בגמרא ולא משני לר' מאיר דשאני עבד מאשה, אלא דאכתי תיקשי לן אמאי לא פריך התם דר' מאיר אליבא דשמואל מהא דערובין אהא דהכא, כדפריך מההיא דעירובין אהאי דנדרים התם אליבא דרב, וצ"ע.
ולענין פסק הלכה. איכא מאן דפסק כשמואל, דהא פלוגתייהו בדינא תליא אי קנה יתהון בעל או לא, והלכתא כשמואל בדיני. ועוד דבין לרב בין לשמואל אליבא דרבנן הכי דינא, וקיימא לן כרבנן, דרבים נינהו, והנגיד רב שמואל פסק כן בשם רב עמרם אבל רבינו תם והראב"ד פסקו רב, משום דכי איתשיל קמייהו לגבי נדרים איתשיל קמייהו, ואיסורי נינהו, וקיימא לן כרב באיסורי, ועוד דהתם בנדרים (פח, ב) אקשינן ופרקינן אליבא דרב, וכיון דרבא ורב אשי מקשו ומפרקי התם אליבא דרב, שמע מינה דכותיה, קיימא להו. ועוד דסתם מתניתין דהתם כותיה דרב. והרמב"ם (פ"ג מהל' זכיה ומתנה הי"ד) פסק שם כשמואל, ואפילו הכי קאמר דעל מנת שאין לבעליך רשות בהן לבד קנה יתהון בעל עד שיאמר לה ומה שתרצי עשי. וסוגית הגמרא מתישבת שם לפירושו, ושם במקומו הארכתי יותר בס"ד. ולגבי עבד קיימא לן כרבנן אליבא דר' אלעזר, והלכך באשה אם אמר לה על מנת שאין לבעליך רשות בהן אלא מה שאת נותנת לתוך פיך או מה שתלבשי וכיוצא בזה, שיחד לה דבר, לא קנתה יתהון בעל, ואפילו אכילת פירות אין לו בו, הא אם אמר לה על מנת שאין לבעליך רשות בהן לבד, קנה יתהון בעל וכל שכן בעבד, עד שיאמר לו שאין לך רשות בו אלא שתצא לחירות, אי נמי על מנת שאין לרבך רשות בו אלא שתצא בו לחירות, או שאת נותן לתוך פיך, אבל בעל מנת שאין לרבך רשות בהן בלחוד קנה יתהון אדון, וכן פסק רבינו אלפסי, וכן פסק רב האי גאון בספר המקח בשער ה'. וכתב שם ר' האיי ז"ל ואם קנה העבד כלום, כל זמן שהוא עבד, יהיה יד רבו (ידו) על העליונה, אם רצה יתרצה באותו המקח ולא יחזירנו ויהיה אותו מקח לרבו, ואם לא רצה יחזיר את המקח והמוכר יחזיר את הדמים לרבו, כיון שאין לו קנין בלא רבו ע"כ. וזה כשלקח במעות שלו או שנתנו לו סתם, אבל בעל מנת שאין לרבך רשות בו אלא שתקח חפץ פלוני קנה בלא דעת רבו כמ"ש.
דף כד - א
אבל בעיקר הגירסא תמיהא לי אם לרבות אשתו שאינה כגופו אלא כאחר, לא הוה ליה לתלמודא לסתום עיקר תלמודו ולאמרו בלשון שאין משמעו מפני כך אלא לחלק בין פדיית איש לפדיית אשה, אלא הוה ליה למימר איש אמר רחמנא ולא אשתו, והגירסא המיושרת היא הנמצאת בספרים ישנים, והיא גרסתו של ר"ח ז"ל אלא בזוזי דידה ומעשר דידה איש אמר רחמנא ולא אשה. והכי פירושו איש מוסיף חומש ולא אשה אפילו אלמנה או גרושה ואפילו במעשר דידה, והא דאמרינן בתורת כהנים פרשת (בהר סיני) [בחוקותי] אם גאל יגאל לרבות את האשה דבעל בזוזי דנכסי מלוג שלה, דומיא דיורש שפודה במעשר שבא לו ממקום אחר. והא דאמרינן התם אסיפא דההוא איש פרט לקטן ולא קאמר פרט לקטן ולאשה, משום דאיש פרט לקטן שאינו בר פדיה כלל ואם פדה אינו פדוי, מה שאין כן באשה דבת פדיה היא.
ואם תאמר כיון דאצטריך למיכתב איש למעט את הקטן, מנא לן מיעוטא דאשה שאינה מוספת חומש. יש לומר דקטן לא צריך קרא, ועיקר איש כי כתיב למעט את האשה הוא דכתיב.
דף כד - ב
הא דאמרינן מיבעי להו לכדתניא הושיט ידו למעי שפחתו וסימא עובר שבמעיה. קשיא להו לרבוותא דמהכא משמע דרבנן בעו כונה, ובשלהי פרק כיצד הרגל (כו, ב) אמרי אמר רבא היתה אבן מונחת לו בחיקו ולא הכיר בה מעולם ועמד ונפלה לעין עבד. פלוגתא דרבן שמעון בן גמליאל ורבנן, דאלמא לרבנן לא בעינן כונה כלל, ותירץ הראב"ד דהכא לאו משום כונה קאמר, אלא משום דושחתה משמע שהיתה מתוקנת כבר ועין העובר לא היה מתוקן שלא יצא לאויר העולם.
והרמב"ן נר"ו הקשה עליו, דהא ר' אליעזר טעמא קאמר ושחתה עד שיתכון לשחתה, אלמא בכונה תליא מילתא, ובתוס' תירצו דשאני הכא דאיכא תרתי לטיבותא, חדא דנתכוון להנאתה, ועוד דלא נתכוין לעין כלל. ולדידי קשיא לי דהא כונת הנאה לא מהניא, כדאמרינן היה רבו רופא ואמר לו כחול לי עיני וסימאו שיחק באדון, ואי משום שלא נתכוון לעין, הא לא בעינן כונה, כדמשמע מההיא דפרק כיד (כו, ב) וכיון דלא האי מהנה ולא האי מהנה כי (פרכיניה) [ארכביה] אתרתי אמיא מהנה. ונראין דברי ראב"ד. והא דאמרינן מיבעי להו לכדתניא ר' אליעזר אומר, לכדתני ר' אליעזר אצטריך להו ולא כטעמיה דר' אליעזר, משום דאיהו בעי כונה ואינהו משום ושחתה עד שישחית את המתוקן. ומשום דר' אליעזר תני לה בהדיא נקט דר' אליעזר, אף על גב דרבנן לאו כטעמיה סבירא להו. אי נמי יש לומר כל שאינה מתוקנת כבר אפילו נתכוין לחטטה לא קרינן ביה מתכוין לשחתה, ואין השחתה אלא במה שהוא מתוקן כנ"ל.
דף כה - א
הא דאמרינן נהי דביאת מים לא בעינן מקום הראוי לבא בו מים בעינן כדר' זירא. קשיא לן והא לא דמיא לדר' זירא, דבשלמא בדר' זירא בעיא ראוי לבילה משום דכתיב (ויקרא ז, י) בְלוּלָה בַשֶּׁמֶן ולכתחלה בילה צריכה, וגבי אלם ואלמת בפרק מצות חליצה (קד, א) לפי שאינם בואמר ואמרה, ובקריאת בכורים בפרק המוכר את הספינה (פא, ב) משום וְעָנִיתָ וְאָמַרְתָּ (דברים כו, ה), וכן בכל שאר המקומות שהוזכרו דברי ר' זירא כיוצא באלו, אבל כאן שאין צריך ביאת מים ואפילו לכתחלה, למה הוצרך למקום ראוי לביאת מים, ויש מפרשים דמדרבנן בעלמא לפי שצריך טבילה כל גופו דבר תורה תקינו דלשון ושינים שפעמים מגולין יהו צריכין ראוין לבוא בו מים. ובתוס' מתרצים דמכל בשרו דרשינן ליה דאף על גב דכל בשרו למעט בית הסתרים, מכל מקום כיון דכתיב כל מרבים להו לבית הסתרים לענין זה שיהיו ראוין לביאת מים.
דף כה - ב
ומכל מקום נחזור לענין שמועתינו דכיון דבמסירה קונה כל שכן במשיכה, ואף על גב דאין דרכה בכך, ועיקר טעמא דנקנית לר' מאיר במסירה ולא בעי משיכה אינו אלא משום דאין דרכה במשיכה, דאילו היה דרכה בכך לא היתה נקנית אלא במשיכה. ותדע לך דאלו דברים שאין דרכן להגביה אם הגביהן מי לא קני, הא ודאי א"א, דמצינו הגבהה שקונה בכל מקום, ועוד דאמרינן לעיל (כב, ב) הגביהו רבו לא קנאו ר' שמעון אומר קנאו שלא תהא חזקה גדולה מהגבהה שהגבהה קונה בכל מקום, אף על פי שאין דרכן של בני אדם להגביה עבדיהם, אלא ודאי הכי קאמר במסירה וכל שכן במשיכה, והיינו דמקשי להו שמואל לתלמידי דרב והא אנן במסירה תנן, כלומר אף במסירה. וקשיא לרב דאמר במשיכה ולא במסירה.
ומסירה זו פירש רבינו יצחר בר מרדכי דהיינו בשמסרו לו מוכר מיד ליד, אבל באמירה בעלמא לא, כדאמרינן בפרק קמא דמציעא (ט, א) מאי לשון מוסרה כאדם המוסר דבר לחברו מחברו קני, דהא קא מסר ליה, אלא במציאה ובנכסי הגר מאן קא מסר ליה דליקני. ואינו מחוור אלא באמירה בעלמא הוא, וכדמשמע בפרק הספינה (ב"ב עו, א) דאמרינן התם אי דאמר ליה לך חזק וקני כולי עלמא לא פליגי דקני, כלומר במסירה, הכי במאי עסקינן דאמר ליה לך משוך וקני מר סבר קפידא הוי, כלומר במשיכה דוקא, ומר סבר מראה מקום הוא לו, אלמא מדקא אמרינן דאמר ליה לך חזק לך משוך ולא קאמר תא חזוק תא משוך, משמע דלאו מיד ליד מסר ליה אלא באמירה בעלמא, והתם הכי קאמר במציאה ובנכסי הגר מאן מסר ליה באמירה וברשות מי החזיק בהן דליקני. ואף על פי שרש"י ז"ל פירש כאן במסירת בעלים מוסרין אותה באפסר או בשערה ללוקח, לאו בדוקא נקיט ליה, אלא אורחא דמלתא נקט, ושמא סובר הוא כדברי רבינו יצחק בר מרדכי ז"ל, וכבר דחינו דבריו ז"ל. ורבינו יצחק הזקן ז"ל כך הוא סבור שאינו צריך אלא באמירה, וכן פירש רש"י בפרק הספינה (עה, ב) אחזה בטלפה במצות המוכר.
ומהא דאמרינן אי נמי שוכר את מקומו. שמעינן דשכירות מקום אינו מדין משיכה.
דף כו - א
ועוד הקשה עליו ר"ת מהא דאמרינן בעיורבין (עט, ב) ומזכה להן על ידי בנו ובתו הגדולים וצריך להגביהה כל שהוא, וכמה כל שהוא, טפח, ויש מי שפירש דשיתופי מבואות דמדרבנן שאני, וכדאמרינן בפרק האומר בגיטין (סה, א) גבי קטן שלא הביא שתי שערות זוכה לעצמו ואין זוכה לאחרים, ואקשינן כיצד משתתפים במבוי מניח את החבית כו' ומזכה להן על ידי בנו ובתו הגדולים ועל ידי עבדו ושפחתו העברים, האי שפחה היכי דמיא כו', אלא לאו דלא אתיא שתי שערות, ומשני שאני שתופי מבוי דרבנן, אלמא בזכיה מועטת זוכה אדם בעירוב דרבנן.
אבל רמב"ן נר"ו כתב דמפורש אמרו בירושלמי (ב"ק פ"ג ה"ב) גבי ההופך את הגלל דהוא הדין להגבהת מטלטלין, דגרסינן התם אמר חזקיה והוא שנתכוין הגלל דהוא הדין להגבהה מטלטלין, דגרסינן התם אמר חזקיה והוא שנתכוין לזכות, אבל לא נתכוין לזכות לא, בדא מלתיה דחזקיה אמרה שהפיכה במטלטלין קניא, שמע מינה דאפילו הגבהת טפח הויא הגבהה וקניא.
ועוד קשה לדברי רש"י דמכל מקום אף על פי שהן גבוהין מן הקרקע כמה, מסתמא הזמורות בטלין לגבי קרקע המוכר, וכאלו לא הגביה כלל, ויש מפרשים שהזמורות מאכל הפילין, והלכך מביא חבילי זמורות ותולין למעלה והפיל קופץ למעלה והויא ליה הגבהה מחמתו, כדתניא כיצד במשיכה קורא לה והיא באה, ואמרינן נמי בחולין (קמב, א) זיל טרוף אקן כי היכי דלתגבהו ותקנינהו, אלמא כל שנגבהין מחמת מעשיו הויא לה הגבהה אף על פי שאינו מגביה ממש בידיו. וקשיא לי אם אינו מגביהו ממש, כיון שעומד באויר של חצרו של מוכר היכי קני ליה לוקח, והא קיימא לן דאויר חצרו כחצרו וכל שסופו לנוח כנח על גבי קרקע חשבינן ליה, כדאמרינן במציעא (קב, א) בפרק השואל גבי הקולט מן האויר הרי אלו שלו, וצ"ע.
והא דאמר במס' מציעא (עח ב) רבן שמעון בן גמליאל אמר מלמדין אותו שלא יחזרו בהן, כיצד כותב אני פלוני מכרתי שדה לפלוני באלף זוזי ונתן לי ת"ק זוז והריני נושה בו ת"ק זוז. ולא קאמר מלמדין אותן שיקנה לו בקנין או בחזקה, מסתבר לי דהיינו טעמא דתקנתא פסיקא קא משמע לן, דאי בקנין ובחזקה בדעייל ונפיק אזוזי [לא קנה והשתא אפילו עייל ונפיק אזוזי קנה דאזוזי מלותו הוא דעייל ונפיק אזוזי] מכירתו לא עייל דהא זקפן עליו במלוה דהוי כנפרע, והכי נמי משמע התם דהא דרבן שמעון בן גמליאל דאמר מלמדין אותם משום חששא דעייל ונפיק אזוזי הוא, מדמקשינן התם טעמא דכתב ליה הכי הא לא כתב ליה הכי לא קני, והתניא הנותן ערבון כו' אמר רבן שמעון בן גמליאל במה דברים אמורים בזמן שאמר ערבוני יקן, אבל מכר שדה באלף זוז ונתן לו מהם ת"ק זוז קנה ומחזיר את השאר אפילו לאחר כמה שנים, ומשני לא קשיא הא דעייל ונפיק אזוזי הא דלא עייל ונפיק אזוזי, אלמא תקנת רבן שמעון בן גמליאל כי היכי דלא ליהדרו בהו כדעייל ונפיק אזוזי הויא. ואי נמי רבן שמעון בן גמליאל לארווחי קניות הוא דאתא ולא ליגרועי מקניות, שיהא מלמד שלא יקנו אלא בחזקה וקנין. ואדרבה מאידך דרבן שמעון בן גמליאל משמע הכי, מדאמרינן דבדלא עייל ונפיק אזוזי קנה ומחזיר לו את השאר אפילו לאחר כמה שנים, ואי בחזקה לחודיה לא קני, אפילו כי לא עייל ונפיק אזוזי לא ליקני, דהא כסף במקום שכותבין את השטר אף על גב דלא שייך ביה עייל ונפיק אזוזי, אמרינן דלא קני, משום דלא סמכא דעתייהו כנ"ל. ואף על פי שיש לדחות ראיה זו, דשאני חזקה דכיון דאחתיה בגויה ולא עייל ונפיק אזוזי, הוה ליה כאילו פירש בחזקה תיקני, דהוה ליה כמוכר שדהו מפני רעתה, דאי לאו דגמר וזבין לא שביק ליה אכיל ליה עד דשקיל זוזי. אי נמי משום דמסתפי דלא ליחזיק עליה וכפר ליה בדמי זביני, אבל בכסף או בשטר לא סמכה דעתייהו, וכי כתיב ליה את השטר ולא עייל ונפיק אזוזי לא מוכחא מלתא דגמר ומקנה, דדלמא אמר כל היכא דלא אחזיק בקרקע לא איכפת לי. איהו כי נחית ליה יהיב לי זוזי, ואי לא לא שבקינא ליה למיכל ליה לארעא.
והא דתנן בפרק חזקת (מב, א) במה דברים אמורים בחזקה שיש עמה טענה, כגון לוקח אומר לקחתי ומוכר אומר לא מכרתי, אבל בחזקה שאין עמה טענה, כגון נותן מתנה והאחין שחלקו והחזיק בנכסי הגר נעל וגדר ופרץ כל שהוא הרי זו חזקה, ואיכא מאן דמייתי ראיה מהכא דמדשבקיה למוכר ונקט הא, שמע מינה דחזקה לא קני במכר בלא דמים, ליתא, דטעמא דהתם משום דאורחא דהנהו תלתא דהיינו אחין שחלקו ונותן מתנה ומחזיק בנכסי הגר לקנות בחזקה, אבל מכר אורחיה למיקני בכספא במקום שאין כותבין את השטר, ובמקום שכותבין את השטר אין דרך שיתן לו המוכר רשות להחזיק עד שיתן לו דמים, ונמצא שאין נוהגת שם קניית חזקה לבדו. ואף רבינו הרמב"ן נר"ו כתב כן בפרק חזקת במקומה. ועוד הביא ראיה הוא נר"ו דחזקה במכר בלא דמים קונה היא, מדגרסינן בפרק שור שנגח את הפרה (נב, א) המוכר בית לחבירו כיון שמסר לו מפתח קנה, ומפרש התם כיון שמסר לו מפתח קנה בחזקה, דלא צריך למימר ליה לך חזק וקני, ולכאורה משמע קנה בחזקה בלא מתן דמים מדקאמר קנה ולא קאמר הרי זו חזקה, והסברא מכרעת דחזקה בקרקע במקום משיכה במטלטלין וקנה בלא מתן דמי עכ"ל. ולכאורה הכי משמע מהאי דשני שטרות דמייתינן לקמן (כז, א) דאמרינן זכו בשדה זו לפלוני וכתבו לו את השטר חוזר בשטר ואינו חוזר בשדה, דאלמא בחזקה לבד קנה, ואפילו תמצא לומר דבמתנה קא מיירי, מכל מקום שמעית מינה דשטרא לא מעכבא, ומינה דבמכר נמי לא מעכבא לא שטרא ולא כספא.
ואיכא מאן דאמר דהא דשמואל בדעייל ונפיק אזוזי היא, הא לאו הכי קנה בלא נתינת דמים, וכדאמרינן בפרק השוכר דמציעא (עח, ב) האי מאן דמזבין מידי לחבריה וקא עייל ונפיק אזוזי לא קני כו', והכא נמי לא שנא, ואיכא מאן דאמר דמדלא מפרש הכא וקאמר סתם אבל בשטר מכר לא קנה, לא שנא הכי ולא שנא הכי לא קנה עד שיתן דמים, דלא סמכא דעתיה, דהא מכיון דכתב ליה את השטר, אם איתא דקנה מעתה במה יכופנו על דמיו, לפיכך ירדו חכמים לדעתו של מוכר שאינו רוצה שיקנה עד שעת נתינת דמים, וכתיבת השטר ספרא הוא דאיתרמי ליה סבר כי אתי לא איטריד בכתיבת השטר. אי נמי דאיכא למימר דבשטר כיון דלא נחית לארעא כי לא עייל ונפיק אזוזי לאו גלויי דעתא איכא, דאימר מימר אמר כי לא אכול ארעא מאי אצווח ומאי אטריד, אבל בחזקה כי לא עייל ונפיק אזוזי גלי דעתיה דגמר והקנה, דאי לאו הכי לא הוה שתיק ליה כיון דחזי ליה אכיל ארעיה, וזה נראה נכון. וכן במשיכת מטלטלין מהאי טעמא גופיה הוא, דאי לא עייל ונפיק אזוזי דקנה, כיון דאחזקיה במטלטליו ולא קפיד אזוזי איכא גלויי הדעת טפי וקני.
ובקנין איכא פלוגתא ביני רבוותא אי קני בלא קדמי או לא. ואיכא מאן דאמר דהוה ליה כשטר, דהא סתם קנין לכתיבה עומד ולא עדיף משטר, ואיכא מאן דאמר משעת קנין קנה דאין לאחר קנין כלום, ומסתברא כותיה, דאלים כח קנין ומשעת קנין מיקניא קני לה, וכדאמרינן בפרק קמא דמציעא (טז, ב) המוצא שטר הקנאה בשוק יחזירנו לבעלים, אי משום כתב ללוות ולא לוה הא שעבד נפשיה, אלמא אין הדמים מעכבין אשטרא אקנייתא.
ולענין שטר, איכא מאן דאמר דהני שטרי דידן שטרי ראיה הן ולא שטרי קניה, והלכך דהשתא כמקום שאין כותבין את השטר דמי, ואי נמי פירש אי בעינא בשטרא אקנא וכתב לו את השטר בזה לא קנה, ושטר קניה היינו דוקא כגון שכתב לו שדי מכורה לך שדי נתונה לך, וליתא מדאמרינן בחזקת הבתים (נא, א) ולא באשה בנכסי בעלה, הא ראיה יש, ולימא ליגלויי זוזי הוא דבעא כו' שטר מתנה כו', דל זוזי מהכא תקנה בשטרא, מי לא תנן נכסים שיש להן אחריות נקנין בכסף בשטר ובחזקה, ואם איתא לישני ליה דהתם בשטר זביני כגון שדי מכורה לך והכא בשטר ראיה. ואף על פי שיש לדחות ראיה זו, כך נראין הדברים שאף על פי שאינו כותב והריני מוכר לו אלא ומכרתי לו לאו שטר הודאה הוא אלא שטר מכר וכדכתיב (בראשית כג, יג) נתתי כסף השדה דמתרגמינן אתן, וכההוא שאמרו בגיטין פרק השולח (מ, ב) נתתי שדה פלונית לפלוני כו' ואמרינן עלה וכולן בשטר, כלומר שיכתוב לו עכשיו בשטר לשון זה, ואי מדין הודאה אין צריך לשטר, ומיהו יש מי שמפרש שם דאאתננה לו נתונה לו קאי, אבל בנתתיה לו לא צריך, דקנה מדין הודאה, והראשון עיקר.
ואם תאמר לכתוב ליה אחריות בשטר המתנה, איכא למימר דלא ניחא ליה ללוקח דליתן דמי וליפוק עליה קלא דמקבל מתנה מיניה, ובירושלמי יהבי ביה טעמא. דגרסינן התם, אמר ר' יוחנן ממלוחיה ייפה כחו בשני דברים שיש שעבוד למכירה ואין שעבוד למתנה, והמוכר לא מכר את הכל והנותן מתנה נתן את הכל.
דף כו - ב
הא דאמרינן: אין לו תקנה עד שיקנה על גבי קרקע. הוא הדין להודאה, וכדאמרינן (ב"ב קמט, א) נפק אודיתא מבי איסור, אלא שאלו נכסים ידועים לו ובא לישאל באיזה קניה יכול להקנותם, והודאה לא מדרך הקנאה.
וראב"ד פירש שלא היה שם מי שיטרח בשביל הקונה. וגם זה אינו נכון, דהא במשיכה איכא טירחא יתירא, ואפילו הכי אקשינן וניקנינהו ניהליה אגב אחר.
ויש מרבותינו שפירשו וניקנינהו ניהליה על ידי אחר בחליפין, לא סמכא דעתיה, שאינו רוצה לשתף יד אחר בדבר, שהוא מתיירא אם היה לו שייכות בנכסים אגב הקנאת החליפין דלמא שמיט ואכיל להו, והקרקע שקנה סמוך למקבלי המתנה היה, והם בעצמם החזיקו בשדה לקנות אגבן הצאן והחביות שבכאן, וגם זה אין הדעת נוחה הימנו, חדא דאמאי לא סמכה דעתיה, והיכי מצי שמיט ואכיל להו, דהא לא מפיק נותן כלום מתותי ידיה, ועוד דהא לכאורה לא משמע הכי, דקרקע זה שקנה היה סמוך למקום מקבלי המתנה אלא סמוך למקום נותן, וכדאמרינן במעשה דמרוני שהיה בירושלים הלך ולקח בית סלע סמוך לירושלים, אלמא סמוך למקומו של נותן היו ולא למקומו של מקבל. וראיתי בתוס' שהיו מקצת מן הגדולים מוכיחין מכאן דאין קונין לאדם בחליפי סודר שלא בפניו. ור"י ז"ל דחה דבריהם, מדתנן בפרק גט פשוט (ב"ב קסז, ב) כותבין שטר ללוה אף על פי שאין מלוה עמו. ואוקימנא לה בפרק קמא דמציעא (יג, א) בשטרי אקנייתא. ושמועתנו צ"ע לפי גירסת הספרים, וגירסת ר"ח ז"ל עיקר.
דף כז - א
והראב"ד פירש בפרק המוכר את הספינה (עז, א) דנפקא מינה לענין אחריות, דהא דאמר רב המוכר שדהו בעדים גובה מנכסים משועבדים, דוקא בשקבל עליו את האחריות מפורש, וכיון שחזר בו בשטר אי טרפו לה מיניה לא גבי מיניה, ובשטר הוא דאמרינן אחריות ט"ס הוא. וקשה לי דאם כן אמאי חוזר בשטר, ליכתבו ליה שטרא שלא באחריות מפורש והאי עדיף ליה טפי. ועוד דהא משמע התם דטעמא דאחריות ט"ס, דאמרינן היינו משום דחזקה לא שדי איניש זוזי בכדי, וכיון שכן, בין בשטר בין בעל פה אחריות ט"ס הוא, ועוד דלכולהו בשטר מתנה מאי איכא למימר.
ורש"י פירש חוזר בשטר אם אמר אין רצוני שיהא ראיה בידו, כלומר ששלוחיו הם של מקנה וכל שמבטל שליחותן בין בטענה בין שלא בטענה הרשות בידו.
ויש מקשים עוד היאך הוא חוזר בשטר, כיון שזכו אלו בשדה על דעת שיכתבו לו את השטר אטו מוכר שדה לחברו והתנה עמו שיכתבו לו את השטר לאחר שהחזיק בשדה וכי יכול הוא לחזור בכתיבת השטר.
ומקצת מרבותינו הצרפתים היו מורים בדין זה דאין הכי נמי שיכול הוא לחזור ולעכב בכתיבת השטר, אלא שהלוקח יכול לומר לו אנא אדעתא דכתבתי לי שטרא נחתי לארעא, אי לא ניחא לך ליהדרו זביני, והיינו דלא קא חשיב הכא ד' שטרות, דאם איתא ליחשוב ד' שטרות ולומר מכר לו את השדה ואמר לעדים כתבו לו את השטר אינו חוזר לא בזה ולא בזה, ורש"י הוסיף דאפילו בשטרי אקנייתא דקיימא לן דסתם קנין לכתיבה עומד, ואלים כח הקנין, חוזר הוא בשטר, ולא אמרו לכתיבה עומד אלא שאינו צריך לימלך בו, וכדאמרינן (כתובות נה, א) קנו מידיה לא צריך לאימלוכי ביה, אבל אי מעכב בידו הרשות בידו. ומקצת מרבוותא ז"ל אמרו כיון דסתם קנין לכתיבה עומד, כותבין בעל כרחו, ואין יכול לחזור בו, והא דלא קאמר הכא ד' שטרות הן וליחשוב קנו מידו, היינו טעמא משום דהיינו הך, דכיון שהחזיק בשדה קנה שטר בכל מקום שהוא, כלומר אינו חוזר בין בזה ובין בזה, ותרי בחד גוונא לא קא חשיב, דהכי קאמר ג' שטרות הן שדינן חלוק זה מזה, וכן בשטרי דלא אקנייתא אם פירש שיכתבו לו את השטר והחזיק בקרקע על ידי כך, שוב אין יכול לחזור בו. וכותבין לו את השטר על כרחו, והא דאמרינן בשמעתין שיכול לחזור בו בכתיבת השטר, היינו לפי שלא אמר לעדים שיחזיקו על דעת כתיבת השטר, אלא תרי מילי קאמר להו שיחזיקו בקרקע ועוד שיכתבו לו את השטר, והלכך כל שלא כתבו אתה שטר יכול לחזור בו, דשלוחים שוינהו, והרי הוא מבטל שליחותו כדברי רש"י שכתבנו למעלה, ולא דמי ללוקח שהחזיק בקרקע על דעת כתיבת השטר, דכיון שהחזיק נתחייב המוכר בכתיבת השטר, ואיכא למימר נמי דהיינו דנקט לה בשאמר לעדים כלומר זכו בשדה זו לפלוני, ולא נקט אמר לחברו כה בשדה זו ואכתוב לך את השטר חוזר בשטר. אלא שיש לדחות, דלרבותא נקט וכתבו לו את השטר דאף על גב דכבר אמר להו לסהדי דליכתבו ליה שטרא, אפילו הכי יכול לחזור בו.
והשתא דילפינן לה מסוטה בגזירה שוה, מגלגלין שמא על ברי וברי על שמא ושמא על שמא, דסוטה נמי שמא על שמא מגלגלין, ויש מי שאומר דדוקא שמא על ברי הוא שמגלגלין, אבל על שמא אין מגלגלין, דסוטה כברי חשבינן לה דרגלים לדבר הואיל שקינא לה ונסתרה, כדאמרינן בריש פרק קמא דנדה (ג, א) ובסוטה (כח, ב) ואינו מחוור, שאם אתה אומר כן אף ברי על שמא לא יגלגל, וזו ודאי מגלגלין כדאמרינן בפרק המפקיד, גבי הא דתנן (ב"מ לד, ב) סלע הלויתני עליו ושתים היה שוה והלה אומר לא כי אלא סלע הלויתיך עליו וסלע היה שוה פטור. ואם איתא לדרב הונא דאמר משביעין אותה שבועה שאינה ברשותו מגו דמשתבע שאינה ברשותו לשתבע נמי כמה היה שוה, והתם דברי על שמא הוא דמספק אתה משביעו שאינה ברשותו, ואף על פי כן מגלגלין. ועוד דאמרינן בפרק השואל את הפרה (ב"מ צח, ב) אשתבע לי מיהת דכדרכה מתה, דמגו דמשתבע דכדרכה מתה משתבע נמי דשכורה מתה, אף על פי דשבועה דכדרכה מתה בספק אתה משביעו, ועוד דאמרינן בפרק כל הנשבעין בסופו (מח, ב) מהו לגלגל בדרבנן, ופשטוה מהא דתניא ליה ממנו ערב שביעית ולמוצאי שביעית נעשה לו שותף או אריס אין מגלגלין, טעמא דלוה הימנו ערב שביעית, דאתי שביעית אפקעתיה לשבועתא, הא שאר שני שבוע מגלגלין. אלמא מגלגלין על שמא, דהא שבועת השותפין שמא היא, ועוד דתנן התם (מה, א) אלו נשבעין שלא בטענה השותפין והאריסין כו' חלקו השותפין פטורין, נתגלגלה עליהן שבועה ממקום אחר מגלגלין, ומסתמא אפילו נתגלגלה עליהן כזו של שותפין קאמר, מדלא תני נתחייבו שבועת התורה, אי נמי שבועת ברי אלמא כשבועת אלו השנוים כאן קאמר, דאלמא שמא על שמא נמי מגלגלין, וכן כתב הראב"ד בפרק השואל במציעא (צח א) ואם איתא דסוטה שנסתרה כברי היא, מנלן דמגלגלין על שמא, אלא ודאי ספק היא, וממנה אתה דן שמגלגלין על הפסק.
ואי קשיא לך הא דתנן (שם) זה אומר שכורה מתה ביום שהיתה שכורה מתה והלה אומר איני יודע פטור. ואם איתא שמגלגלין שמא על שמא מגו דמשתבע דכדרכה מתה לישתבע דשכורה מתה. יש לומר דהתם ומתה גרסינן במתניתין, כלומר שהוא ידוע שמתה כדרכה ואין כאן שבועה כלל, אבל אילו היה חייב שבועה דכדרכה מתה אפילו שבועה דשכורה מתה היה נשבע בגלגול כדאמרן.
דף כח - ב
אלא מיהו איכא לאקשויי לפירושו של רש"י מהא ברייתא דמייתינן בפרק הזהב (ב"מ מז, א) היה תפוס פרתו ועומד ובא חברו ואמר ליה פרתך למה, לחמור אני צריך, יש לי חמור שאני נותן לך, פרתך בכמה כו', משך בעל החמור את הפרה ולא הספיק למשוך את החמור עד שמת החמור, לא קנה בעל החמור את הפרה, ודייקינן שמע מינה חליפין ומקפיד עליהן לא קנה, ומאי קושיא שאני התם משום דפירי נינהו, ופירי לא עבדי חליפין, ורבא נמי דפירקה כגון דאמר ליה חמור בפרה וטלית ומשכה לפרה ולא משכה לטלית, דלא הויא משיכה מעלייתא, אלמא אי לאו הכי קנה, וסתמא דמלתא רבא כרב נחמן רביה סבירא ליה בפירי דלא עבדי חליפין וקיימא לן כותיה.
ועוד דגרסינן במסכת כתובות בפרק המדיר (עו, א) אמר רב יהודה אמר שמואל המחליף פרה בחמור ומשך בעל החמור את הפרה ולא הספיק בעל הפרה למשוך את החמור עד שמת חמורו, על בעל החמור להביא ראיה שהיה חמורו קיים בשעת משיכת הפרה, אלמא לאו פירי נינהו, ועבדי חליפין, ולא מסתברא לאוקמינהו לשמואל דלא כרב נחמן.
ועוד תנן בהשואל (ק, א) המחליף פרה בחמור וילדה, זה אמר ברשותי ילדה וזה אומר ברשותי ילדה, דאלמא במשיכת החמור נקנית הפרה, דאי בשמשכו שניהם זה חמור וזה פרה ניחזי ולד ברשותיה דמאן קאי, אלא ודאי כגון שמשך בעל הפרה את החמור ולא הספיק בעל החמור למשוך את הפרה עד שילדה, זה אומר אחר שעמדה ברשותי ילדה וזה אומר ברשותי ילדה קודם שמשכתי את החמור, אלמא לאו פירי נינהו, ומיקנו בחליפין.
ועוד דגרסינן בירושלמי (פ"א, ה"ו) תמן תנינן זה הכלל כל המטלטלין קונין זה את זה, רבא בר הונא בשם רב אפילו צבור בצבורין, אמר ליה ר' אלעזר לא שנינו אלא כל הנעשה דמים באחר, ובלבד דבר שצריך לישום, אתיא דרב הונא כר' יוחנן, ור' אלעזר בשטתיה, דתניא תמן (בכורות נו, ב) האחין השותפין שחייבין בקלבון פטורין ממעשר בהמה, אמר ר' אלעזר והן שחלקו גדיים כנגד תיישים ותיישים כנגד גדיים, אבל אם חלקו גדיים כנגד גדיים ותיישים כנגד תיישים הוא חלקו משעה ראשונה, אמר ר' יוחנן אפילו חלקו גדיים כנגד גדיים ותיישים כנגד תיישים כלקוחות הן, דתניא תמן הלקוח ושניתן לו במתנה, פטור ממעשר בהמה. דאלמא משמע לכאורה דההיא דמטלטלין קונין זה את זה אפילו בגדיין ותיישין היא.
ועוד קשיא דאם כן אוקמתא דרב יהודה לא קאמר אליבא דרב נחמן, ואנן כרבנן קיימא לן, ולית לה אוקמתא למתניתין, אלא דיש דמים שהם כחליפין, ואוקמתא דחיקא היא, ולאו רויחא.
על כן נראה דאמאי דקא סלקא דעתך מעיקרא בלחוד קשיא, משום דאוקימנא דהכי קאמר פירי נמי עבדי חליפין, וגרסינן בה כיצד החליף בשר שור בפרה או בשר חמור בשור דבשר פירא הוי, אבל שור ופרה חיין לא פירי נינהו, אלא דומיא דנעל, מה נעל ראוי להשתמש בו אף אלו ראוין להשתמש בהן, ועל כרחין נעל לאו דוקא, דהא במטבע לא פליגי, אלא משום דדעתייהו אצורתא, וצורתא עבידא דבטלה, והוה ליה כדבר שאין גופו ממון, דומיא דשטרות, הא לאו הכי לכולי עלמא נעשה חליפין, ונקנה בחליפין, וכדאמרינן התם (ב"מ מו, ב) אמר ריש לקיש ואפילו כיס מלא מעות בכיס מלא מעות, ואוקימנא בדינרא אנקא ואניגרא דחד פסלתו מלכות וחד פסלתו מדינה, וכי ממעטינן התם (מז, א) במנא לאפוקי מדרב ששת דאמר פירי עבדי חליפין ביה למעוטי מטבע, אם איתא למה ליה למעוטי מטבע מביה, הא אימעיט ממנא, אלמא לא ממעטינן מנעל אלא פירי דוקא, שההפסד מצוי בהם. ועוד, דאין ראוי להשתמש בהן, אבל כל שאר המטלטלין קונין זה את זה. דהוו כעין נעל, ואפילו אי גרסינן בה החליף שור בפרה לאו חיין קאמר, אלא שחוטין, וכן פירש הרב אלפסי בהלכות בפרק הזהב (ב"מ מה, ב).
ואי קשיא לך לריש לקיש דמוקמינן כרב ששת על כרחין, אמאי, לימא כל הנעשה דמים באחר דהיינו מטבע, וכל הנישום דמים באחר נמי עבדי חליפין, כיצד החליף שור בפרה דשור ופרה חיין מטלטלי נינהו ולא פירי, לא היא, דהשתא מטבע קתני רישא דנעשה חליפין ולא אמרינן דעתיה אצורתא, שאר מטלטלין צריכי למימר, ואם תאמר ואמאי לא קאמר הכי קתני וב"ח נמי עבדי חליפין כיצד כו', וקא משמע לן דלאו פירי נינהו, יש לומר דתנא לא מפסקא ליה מאי נינהו פירי ומאי נינהו מטלטלי, ולא אצטריך לאשמועינן הכי, ועוד דמעיקרא הוה ליה לאשמועינן דפירי לא עבדי חליפין.
ורבינו תם פירש דג' עניני קנין הן. ונפקן מקרא דעל הגאולה ועל התמורה וכדדרשינן בפרק הזהב (מז, א) על הגאולה זו מכירה, ועל התמורה זו חליפין שלף איש נעלו ונתן לרעהו, זהו קנין שלישי. והכי פירושו, על הגאולה זו מכירה לר' יוחנן בכסף ולריש לקיש במשיכה, תמורה זו חליפין כגון שמחליף דבר בדבר שוה בשוה, לקיים כל דבר שלף איש נעלו, דהיינו קנין נעל וסודר שאינו דמי החליפין, אלא שנותנין אותן לקיים הדבר לבד, ובחליפין אלו נחלקו רב ולוי במטבע אם נעשה חליפין לקנות או ליקנות, וכן רב ששת ורב נחמן בפירות, אבל שוה בשוה כל דבר נעשה חליפין ונקנה בחליפין, והלכך שור בפרה וחמור בשור שוה בשוה נקנה הוא, וזה הוא המחליף פרה בחמור, ושורך בכמה, דנקנין בחליפין שוה בשוה, ובכליו של לוקח, ואפילו ללוי דאמר בכליו של מקנה, דכל הני פלוגתא אינן אלא בחלופי קיום דבר, כלומר דומיא דנעל דאינו שוה בשוה, והשתא אתי שפיר לרב נחמן לישנא דכל הנישום, ואף על גב דשור ופרה חשיבי פירי, וכן המחליף פרה בחמור דכולהו שוה בשוה מיירו.
ואם תאמר, אם כן אפילו למאי דקא סלקא דעתך מעיקרא מאי קושיא נוקמה שוה בשוה, ויש לומר דמשמע ליה דפירי נמי עבדי חליפין בענין של חליפי מטבע דאיירי ברישא, דהוי בתורת נעל, ואף על גב דלמאי דשני נמי יש דמים שהן כחליפין, לא הוו בתורת נעל כמו מטבע דרישא, אלא בתורת דמים, מכל מקום דמיא לרישא דאיירי בקנין מטבע.
ואם תאמר ורישא נמי אמאי משמע ליה בתורת קנין נעל. ודייק מינה דמטבע נעשה חליפין, דלמא שוה בשוה, יש לומר דשוה בשוה נמי לא אמרינן דמיקנו בחליפין, אלא חפץ בחפץ ומטלטלין במטלטלין, אבל מטבע בטלית. לא זו היא שיטת התוס' בשם ר"ת.
ולדידי קשיא לי טובא, דאם כן מאי קא מקשה התם בפרק הזהב (מו, ב) למאן דאמר אין מטבע נעשה חליפין מדתנן כל המטלטלין קונין זה את זה, ואמר ריש לקיש ואפילו כיס מלא מעות בכיס מלא מעות, ואצטריך לשנויי בדינרא אנקא ואניגרא דחד פסלתו מלכות וחד פסלתו מדינה, כלומר דלאו דעתייהו אצורתו, דכבר בטלה, דהא שוה בשוה נינהו, ובכי הא לא איפליגו רב ולוי, כלל ואפילו במטבע דלא בטלה צורתה, ועוד דתניא בתוספתא (פ"א, ה"ו) המחליף מטלטלין במטלטלין קרקע בקרקע מטלטלין בקרקע קרקע במטלטלין כיון שזכה זה נתחייב זה בחליפיו. דאלמא אף בשאינו מינו נעשה חליפין, ונקנה בחליפין, ומסתברא דכל שהוא שוה בשוה שאינו כעין קנינו של נעל ושל סודר קונין זה את זה, בין שהחליפין ממין אחד כפרה בשור בין שאינן ממין אחד כגון קרקע במטלטלים ומטלטלין בקרקע, וכדתניא בתוספתא חוץ ממטבע, לפי שהוא כדבר שאין גופו ממון דדעתייהו אצורתא, וצורתא עבידא דבטלה, אבל בחליפין כעין סודר כלי אין מידי אחרינא לא, דנעל דוקא, והא דלא ממעטינן התם מטבע ממנא וממעטינן ליה מביה, משום דאף הוא כעין כלי הוא שראוי לשקול בו משקלותיו, אי נמי שראוי לתלות בצאור הבנים, וכן אמרו משמו של רבינו יצחק ז"ל.
דף כט - א
אחר כך מצאתי כן לרש"י ז"ל בשלהי פרק איזהו נשך (ב"מ עד, ב) בעובדא דההוא דיהב זוזי לנדוניא דבי חמוה, דאקשינן התם ותיפוק ליה דהוה ליה שליח, ופירש רש"י: ותיפוק ליה דאין כאן מי שפרע גבי לוקח נדוניא זו דהא שליח שוייה אל בית חמיו עשאוהו שליח לפסוק, וחמיו חוזר בו, ומה בידו של זה לעשות שבית מקללין אותו, וחמוה נמי לאו בר קבולי מי שפרע הוא, דמצי אמר ליה היה לך לפסוק כשער הגבוה, ולתקוני שדרתיך ולא לעוותי, ובדבר עוות במה שהיה לו לתקן לא נעשה שליחו ע"כ. והרב אלפסי והגאונים לא פירשו כן. והא דאמרינן הכא אטו הדיוט לאו מי שפרע בעי לקבולי, לאו למימר שאם נתנה חזרה נמי בהקדש כהדיוט, שיהא גזבר מקבל עליו מי שפרע, והדיוט דכותיה. כלומר, שאין המקח שלו מקבל עליה מי שפרע, מעולם כיון דאין המקח שלו אין מקבל עליו מי שפרע, אלא לומר דכיון דמדה זו מגינה שמקבלים עליה ההדיוטות מי שפרע על מקחן, אינו בדין שיתנהג בה ההקדש, ואפילו כי משך פירות מהקדש ולא נתן מעות שההקדש חוזר בו, אף על פי שהוא מקח גמור אצל ההדיוט, אין הגזבר מקבל עליו מי שפרע, וכן כתב הרמב"ם (הל' מכירה פ"ט, ה"ב). ומהא דאמרינן אטו הדיוט לאו מי שפרע בעי לקבולי, משמע דהוא הדין והוא הטעם לגזבר שנתן מעות של הקדש ולא הספיק למשוך את הפירות עד שהוזלו שאינו חוזר בו, דכיון שהמעות קונות דבר תורה, והדיוט שבא לחזור בו מקבל עליו מי שפרע, הקדש אינו חוזר בו. והרמב"ם שכתב בהלכות מכירה פ"ט אם הוזלו הפירות חוזר, שהרי לא משך, ולא יהא כח הדיוט חמור מכח הקדש, עשאו כאותה של יתומים שכתבנו למעלה. וגם הראב"ד הודה לו בדין זה בספר ההשגות, וכתב אם רצה חוזר, ואם רצה ממשכן ונוטל ממנו כשעת הזול, וזו היא ששנינו (שקלים פ"ד, מ"ה) מי שקבל לספק סלתות משלש ועמדו מארבע מספק מארבע שיד הקדש על העליונה ע"כ. ולא ידעתי מה הפרש יש בין הקדש שקבל מעות על פירות הקדש דאינו חוזר, כיון דאית ביה מי שפרע לגבי הדיוט כי האי גונא, ובין הקדש שנתן מעות הקדש שאף בזה מי שפרע יש אצל ההדיוטות.
פרק האיש מקדש
דף מא - א
ומה שאמרו כאן שהשליח עושה שליח כפי מה שפסק ר' אלפסי בפרק כל הגט (כט, א) כרבן שמעון בן גמליאל דברייתא דדוקא חלה שליח או שנאנס, אבל לא חלה בין בהולך בין באת הולך לא, הכי נמי בשחלה שליח או שנאנס, אבל לא חלה לא, ולפי דעת מי שפסק שם כרבנן דברייתא דבהולך בין חלה בין לא חלה, אי נמי באת הולך ובשחלה, ובמתניתין דהמביא באת הולך, הכי נמי באת הולך ושחלה, אי נמי בהולך בין חלה בין לא חלה, ושם הארכתי בס"ד.
ושליח דידה צריכה שתמנה אותו בעדים דומיא דגרושין כדאמרינן בפרק התקבל (גיטין סד, א) צריכה שתי כתי עדים, שנים שיאמרו בפנינו אמרה כו', והכי נמי צריכה עדים שיאמרו בפנינו אמרה, אבל שליח דידיה לא צריך, אלא כל ששניהם מודים שזה אומר מניתיו שליח וזה מודה לו סגי ליה, וכן כתב הרמב"ם (הל' אישות פ"ג, הט"ו).
דף מא - ב
ול"נ דעל כרחך מתניתין יש קנין סבירא ליה, דהא סתם מתניתין ר' מאיר, ור' יהודה דפליג בסיפא ואמר אין לנכרי כרם רבעי, משמע דברישא דמתניתין דהנכרי והכותי מודה, ור' מאיר יש קנין לגוי סבירא ליה, כדמוכח בשלהי פרק קמא דעבודה זרה (כא, א) במתניתין דאין מוכרין להם בתים ואין צריך לומר שדות ור' יהודה נמי ישק נין סבירא ליה, כדאיתא במציעא פרק השואל (קא, א), וכדדייק התם מהא דתניא ר' יהודה אומר המקבל שדה אבותיו ממציק גוי מעשר ונותן לו, ואקשינן עלה מאי שנא מציק אפילו אין מציק נמי, דתנן ר' יהודה אומר אף המקבל שדה אבותיו מגוי מעשר ונותן לו, וסברוה מאי שדה אבותיו אברהם יצחק ויעקב, וקסבר אין קנין לגוי בארץ ישראל להפקיע מידי מעשר, ואסיקנא לעולם קסבר יש קנין לגוי, ומאי שדה אבותיו שדה אובתיו ממש, ור' מאיר ור' יהודה סבירא ליה דאין מירוח הגוי פוטר והכא בשהביאה שליש ביד ישראל ומכרה לגוי ומירחו גוי, דחייבת מדאורייתא.
דף מב - א
מהא דאמרי ותסברא דהא שליחות הוא אם כן מצינו שליחות לקטן ואמרינן אלא כי הא דרבה בר רב הונא אמר רב גידל אמר רב מנין שזכין לאדם שלא בפניו. משמע דזכיה לאו מדין שליחות הוא. וזכין לקטן דבר תורה, דאי לא תימא הכי כי אקשינן ותסברא אם כן מצינו שליחות לקטן, מאי קא משני מנין שזכין לאדם, אכתי תיקשי לן ותסברא הא משום זכיה הוא, אם כן מצינו שליחות לקטן, והכי נמי משמע לעיל בפרק קמא (כב, ב) עבד כנעני קונה עצמו בשטר על ידי אחרים, דתניא התם ר' שמעון בן אלעזר אומר אף בשטר על ידי אחרים, על ידי אחרים אין, על ידי עצמו לא, ובעי רבא לר' שמעון בן אלעזר עבד מהו שיעשה שליח לקבל גיטו מיד רבו, כלומר דעל ידי אחרים דאמרינן היינו בשאמר להן הרב זכו בגט שחרור זה לעבדי, ולא מחמת שעשאן העבד שלוחין, או דלמא אף בשעשאן העבד שלוחין שפיר דמי, דאלמא שמעית מינה דזכיה שמזכה לו הרב מעצמו על ידי אחרים והן זוכים לו שלא בפניו לאו מתורת שליחות הוא, ולגבי קטן נמי לא שנא, דאף על פי שאינן בני שליחות, זכין להם שלא בפניהם.
וראיתי לרבותינו בעלי התוס' שאמרו משמו של רש"י דזכיה מדין שליחות היא. והביאו ראיה מדאמרינן בפרק קמא דמציעא (יא, ב) חצר משום ידה איתרבאי ולא גרע משליחות, גבי מתנה דזכות הוא לו זכין לאדם שלא בפניו. ועוד דאמרינן בפרק אין בין המודר (נדרים לב, ב) התורם משלו על של חבירו צריך דעת או אין צריך דעת, משום דמצוה דיליה היא ניחא ליה למעבדא, או דילמא אין צריך דעת בעלים משום דזכות הוא לו וזכין לאדם שלא בפניו. ובתרומה שליחות כתיבה בא, ואי לאו דחשיב כשלוחו לא היה יכול לתרום, אף על גב דזכות הוא לו. ועוד דאמרינן בפרק איזה נשך (ב"מ עא, ב) דגוי דלא אתי לכלל שליחות לא תקינו ליה רבנן זכיה, קטן דאתי לכלל שליחות תקינו ליה רבנן זכיה, משום דזכיה מטעם שליחות הוא. ופירש רש"י דהא דקטן אית ליה זכיה ולית ליה שליחות, שאין הקטן עושה שליח, היינו היכא דאיכא צד חובה, דאי הוה בר דעת דלמא לא ניחא ליה בהכי. ולפי דבריהם קטן לית ליה זכיה מדאורייתא כלל, לא על ידי עצמו ולא על ידי אחרים, וכדמשמע נמי בהדיא בההיא דבבא מציעא, והכי נמי משמע בפרקין דלעיל, ובפרק השולח (גיטין לט, א) גבי גר שמת ובזבזו ישראל נכסיו והיו בהם עבדים דאמרינן התם גדולים זכו עצמן בני חורין קטנים כל המחזיק בהם זכה בהם, וטעמא דמלתא משום דגדולים יש להם יד לזכות לעצמן וקטנים אין להם יד לזכות לעצמן. ומיהו ההוא אפשר לתרץ דשניא לפי שאין דעת אחרת מקנה אותן.
וקשיא לי ההיא דאמרינן בפרק השולח (שם מג, א) גבי חציו עבד וחציו בן חורין דאזל אקנויי לבנו קטן דקטן מיקנא קני אקנויי לא מקנא, והוצרכו להעמיד עליו אפטרופוס ולקרקושי לינוקא בזוזי, ואם איתא לכפייה לאב למיכתב ליה גט שחרור, דהא דידיה הוא אכתי דבר תורה, והלכך גיטו גט דבר תורה, וזכיית הקטן אינה אלא מדרבנן, ואתי דאורייתא ומפיק מדרבנן, ואי משום דלא לישכחיה ינוקא בשוקא ומיסריך ביה נקרקש ליה נמי זוזי לינוקא, וצ"ע. ובפרק השולח וכן בפרק (המקבל) [התקבל] (שם סה, א) גבי הא לכם מעות הללו ופדו לכם את העמשר כתבתי יותר בס"ד, וצ"ע.
הא דאמר רב נחמן אמר שמואל יתומים שבאו לחלוק בנכסי אביהם. כתבתיה בריש פרק השולח בס"ד.
דף מב - ב
ואי קשיא נמי הא דאמרינן התם אמר רב נחמן טעה שליח לא קאמינא, דאמר ליה לתקוני שדרתיך ולא לעוותי, ומנא תימרא דשאני לן בין שליח לבעל הבית, דתנן האומר לשלוחו צא ותרום כו', ואלו בעל הבית אפילו בשלשים ובעשרים תרומתו תרומה, אלמא אפילו בשליח דעלמא נמי לא אמר רב נחמן לתקוני שדרתיך ולא לעוותי, אלא בשטעה שתות, דומיא דשליח דתרומה, דמדמי לה בגמרא לטעות שתות מדלא מקשי מינה למאן דאמר שליח כדיינין. יש לומר דרב נחמן גופיה קים ליה דטעמא דשליח דתרומה דתרומתו תרומה ואף על גב דטעה, היינו כטעמא דמסקינן התם משום דאמר ליה שליח בהכי אמדתיך, כיון דאיכא דתרים בעין רעה ואיכא תרים בעין יפה, אבל גבי שליח אחר לא אבעי ליה למיטעי כלל, ולא אייתי ראיה אלא שיש חילוק בין שליח לבעל הבית דאפילו בתרומה דלית בה טעות לבעל הבית לעולם יש בה טעות לשליח, וללמד על הקרקעות שאף על פי שאין להן אונאה כלל לבעל הבית גבי שליח בטל מקח.
ורבותינו בעלי התוס' תירצו דכי קאמרינן הכא אבל שוי שליח לא מצי אמר ליה לתקוני שדרתיך ולא לעוותי, לאו למימרא שיהא בטל אלא שחוזר ואפילו טעה בכל שהוא, ושליח כדיינין, נמי דאמרינן התם דכותיה הוא דאפילו בפחות מכדי אונאה חוזר ומכרו קיים, דדינין גופייהו איכא למימר טעו בפחות משתות מכרן קיים ואונאתן חוזרת.
אבל רש"י גריס להו כסדר רב נחמן, וגריס הכי והא דאמרת יותר משתות בטל מקח, לא אמרן אלא דלא אמור נפלוג בשומא דבי דינא, אבל אמור נפלוג בשומא דבי דינא, לא, דתנן שום הדיינין שפחות שתות כו', רבן שמעון בן גמליאל אומר מכרן קיים, דאם כן מה כח בית דין יפה, ופירש דלא סבירא ליה לרבא הא דאמר רב נחמן לעיל הלכה כדברי חכמים. וגירסת הגאונים יותר נכונה חדא דמסתמא לא עבדינן רבא דפליג אדרב נחמן והכי נמי קיימא לן כרבנן. וכן פסק ר' אלפסי.
ואינו מחוור בעיני ומסתברא דרבא לאו חוזר מקח קאמר, אלא חוזר אותו פחת קאמר, דאילו מקח חוזר הוה ליה למימר אפילו פחות מכדי אונאה בטל מקח, ועוד מכר לו בית מכר לו שדה במשחתא ונמצא מקצתו יוצא מתחת ידו מחמת חוב או מחמת גזלנות ליבטול מקח וליתא, דבהדיא אמרינן בפרק בית כור (ב"ב קו, ב) שני אחין שחלקו ובא להם אח ממדינת הים, רב אמר בטלה מחלוקת יורשין הוו ושמואל אמר מקמצין לקוחות הוו. אלמא בלקוחות דעלמא כולי עלמא מודו דקם דינא ומשלם ליה מאי דמפיק מיניה ומשום אחריות, וההיא דהמוכר את הספינה דמשמע לכאורה דרבא לבטול מקח קאמר, לא היא, אלא רבע לעולם הוא חוזר קאמר בין פחות משתות בין יתר משתות, והתם הכי קאמר אילימיא כי היכי דלא ליהוו ביטול מקח והאמר רבא כל דבר שבמדה חוזר, והכל דין אחד יש להן פחות משתות ושתות ויתר משתות, אם כן אמאי אין מוסיפין כמה שירצו. והרב ר' יוסף הלוי ן' מיגאש כן פירש שם, ויהיב טעמא שלא אמרו מחילה וביטול מקח אלא כשהאונאה בדמים דהוי כטעותא בעיקר זביני, והלכך כשהוא יתר משתות בטל מקח, כיון דאיכא טעותא רבתי בעיקר זביני, וכשהוא דבר מועט בפחות משתות אינו נחשב וניתן למחילה, אבל היכא דליכא טעותא בדמים ומדה ידועה זבין ליה, אי בתר דגמרי וזבני אשתכח דטעו במדה או במנין או במשקל שקיל ליה לההוא טעותא ואזל, דהוה ליה כמאן דאית ליה כור חטים גבי חבריה ואהדר ליה כור פחות כל שהוא, דהדר עליה ושקיל מיניה ההוא כל דהוא דאשתייר ליה גביה ואזיל, וטעם נכון הוא.
דף מג - א
ושוגג ומוטעה בגררה דאנוס נקט להו, דשוגגין ומוטעין פשיטא דפטורין מכרת, ולא בעו קרא, ויש מפרשים דאדרבה אנוס בגררה דשוגג ומוטעה נקט ליה. ואם תאמר שוגג ומוטעה ממאי, אי מכרת פשיטא, ואי מקרבן הא ליתא דהא תנן פרק קמא דכריתות (ב, א) ל"ו כריתות נאמרו בתורה וחד מינייהו השוחט בחוץ, וקתני על אלו חייבין על זונן כרת ועל שגגתן חטאת. יש לומר דקרא למפטר מכרת, והרבה כיוצא בו בספרי דמייתי קרא למפטר שוגגין ומוטעין מכרת.
ודוקא בשקדשה בפני שנים שהם אצלה והיא מרגשת בהן, אבל הכמין לה עדים אחורי הגדר לא, דדלמא אי ארגישה בהון לא מקבלא קדושין, אלא השתא דסברא דליכא סהדי, קבלתן, משום דמידע ידעה דהמקדש בלא עדים אין חוששין לקדושיו ורצתה לשחק בו.
ובשאינה מכחישתן איכא למימר דאפילו הכי אינה מקודשת, דאף על גב דהשתא לאו נוגעין בעדותן הן, דהא מודה, מכל מקום אינם נאמנים מתורת עדות, אלא מדין הודאתה, ועדות אין כאן. והוה ליה כשניהם מודים שאינה מקודשת וזה נראה עיקר, ויש לומר דמקודשת דהשתא לאו נוגעין בעדותן הן, ואף על פי שבהכחשה אינן נאמנין, הא אין פסולן אלא משום נגיעתן ונסתלק הגורם וחזרו להכשירן.
אלא דקשיא לי מעשה דאבימי בריה דרב' אבהו (כתובות פה, א) כיון שהמלוה מודה שנתנן לו, נסתלקה נגיעתו מעתה, וכי קאמר סיטראי נינהו, הוה ליה מחויב שבועה שאינו יכול לישבע, שהרי מודה הוא לדברי העד, ומשלם, דאלו איכא תרי משלם (שם פז, א) ולעד אחד מעיד שהיא פרועה לא דמי, דהתם טענתייהו אפרעון בלחוד הוא, אבל הכא דכולהו מודו דמשקל שקל, אלא דזה אומד דידי שקלי וסיטראי ניהו הויא טענתייהו אמנה אי בדין שקל או לא, והוה ליה כנסכא דר' אבא (שבועות מז, א). ומיהו לדברי האומרים (שבועות מז, א) שבועת עד אחד אינה על טענת הספק, ניחא לי, שהרי בכאן אף על פי שאינה טענת ספק גמורה, כיון שהוא ברי על השליחות, ואבימי מעיד לו עליה שעשה שליחותו, מכל מקום ברי גמור אינו שנשבעין עליו דבר תורה. אבל לדברי רבינו אלפסי שכתב בשבועות פרק כל הנשבעין (כח, א מדפי הרי"ף) בעובדא דחד גברא דאמר ליה לחבריה אית לי חד סהדא דאתית לביתאי ופתחת ליה ושקלת מיניה חד טעונה דכיתנא, ואמר ליה אידך אין פתחי ושקלי ואת אמרת לי דאשקולי בחושבני, ודן הרב ז"ל דכיון דאי אתי תרי ומסהדי הכי מחייב לאהדורי ליה, השתא דליכא אלא חד הוה ליה מחוייב שבועה שאינו יכול לישבע ומשלם, ולדבריו קשיא לי מעשה דאבימי, ויש לומר דהכי נמי אף על גב דלא מכחיש ליה לסהדא כיון דסהדא, גופיה קאמר דכדין שקל, דבתורת פרעון אתא לידיה, ולא ניתן לחזרה, אף על גב דהאיך קאמר סיטראי ניהו, מכל מקום טענתיהו לאו אמנה היא, דלכולי עלמא האי דידיה שקל, ואין טענתייהו אלא אשטרא, דהאי קאמר דלא פריעה, וסהדא קא מסהיד דפרוע, ומשתבע שבועת המשנה ומפטר, ואי פקח אידך יהיב ליה מנא אחרינא באפי סהדא ומוקי קמאי בהלואה, והוה ליה מחוייב שבועה שאינו יכול לישבע ומשלם כנ"ל.
דף מג - ב
ואם תאמר עדים אמאי צריכין שבועה, דאיהו לא ידע אי פרעינהו אי לא, ומספק היאך הוא משביען, ועוד חזקה שליח עושה שליחותו. ויש לומר כיון דחייבין הם ליתן למלוה או ללוה ושניהם טוענן אותם ברי זה שלא נתנו וזה שלא החזירו. מצרפין טענותיהן לטענת ברי, וחייבין לישבע היסת.
ואם תאמר ומלוה למה הוא נשבע, והלא זה אומר לו הלויתני ואינו יודע אם החזרתי לך אם לאו. כיון דעדים נוגעין בעדותן הן. יש לומר דהכי נמי כיון שזה ברי ששלח לו, וחזקה שליח עושה שליחותו, והעדים טוענין ברי שנתנו לו, עושין טענתו כברי, ועוד שהוא נוטל.
ואם תאמר יפטור הלוה העדים בין נתנו בין לא נתנו, דהשתא לאו נוגעין בעדותן הו ונאמנים, יש לומר דאין סלוק מועיל אלא בשאין לעדים הנאה והפסד בסלוק זה יתר על מה שהיה מכבר. כאותה שאמרו (ב"ב מג, א) בבני העיר שנגנב להם ספר תורה, ושותף שכתב לחברו דין ודברים אין לי על שדה זו, אבל הכא דיש להן הנאה בדבר אינם נאמנים, וכבר הארכתי בזה בבבא בתרא בפרק חזקת (בבא בתרא מג, א) בס"ד.
וכתב ר' אלפסי דעדים משתבעי שבועת היסת. ומלוה משתבע שבועת המשנה דהא נוטל הוא, וכל הנוטלין נשבעין בנקיטת חפץ, כאותן השנויין במשנתנו שבפרק כל הנשבעין (מד, ב) וכן עיקר, דעדים אין אתה מצריכן שבועה אלא מדרב נחמן, דאם אמרו החזרנו נשבעין היסת ונפטרין, השתא נמי דאמרו פרענא למלוה משתבעי היסת ומיפטרי. והר"ז הלוי ז"ל שכתב דאף עדים נשבעין בנקיטת חפץ, לא נראו דבריו.
ורבוותא ז"ל פירשו דהיכא דמית מלוה או שלוחין אין כאן שבועה, דהא עיקר שבועה כאן אינה אלא משום דמצטרפין טענת הלוה והמלוה לגבי שלוחין לעשות טענת הלוה עליהן כברי כדכתבינן לעיל, וכיון דמית מלוה, הויא לה טענת לוה שמא, ואין נשבעין היסת בשמא, וכן אתה אומר בשמתו עדים, שאין על המלוה טענת ברי, והלכך אין עליהם אלא חרם התקנה, וכן הדין לפועלים עם חנוני שורת הדין שיהיו נוטלין בלא שבועה, דהוה ליה גזלתיך והפקדת אצלי ואיני יודע אם החזרתי לך אם לאו, אלא כיון דאיכא מכחישין הצריכוהו לישבע וליטול, הלכך כשמת החנוני שמכחישין נעמידם על דינם ונוטלין שלא בשבועה, וכן כתב הר"י ן' מיגאש בפרק כל הנשבעין. אבל כשמתו פועלים וחנוני תובע, יש מקצת מהראשונים דאמרו דנוטל בלא שבועה, מפני שאין בעל הבית מפסיד כלום ואינו משלם אלא תשלום אחד, וכן כתב הרמב"ם (הל' מלוה ולוה פט"ז ה"ה).
והרמב"ן נר"ו חלק עליהם מפני שהחנוני מן הדין אינו נוטל מבעל הבית כלום, מני שהוא כמנה לי בידך והלה אומר אינו יודע שהוא פטור, אלא תקנה התקינו לו חכמים ז"ל שישבע ויטול, והלכך אף על פי שמתו פועלים אין חנוני נוטל בלא שבועה, ובשמתו פועלים נמי יורשין באים ונפרעין מבעל הבית בשבועת היורשין, כדקיימא לן דכל הנשבעין ונוטלין שמתו או שהם חשודין על השבועה שמעמידין על דינן, דהא קיימא לן הבו דלא לוסיף עלה כדמפורש בשלהי פרק כל הנשבעין (שבועות מז, א), הלכך פועלין שמתו בני פועלין נוטלים הן מבעל הבית בשבועת היורשין, וכיון שבעל הבית נפסד, חנוני נמי אינו נוטל אלא בשבועה, והביא ראיה ממתניתין (שם מה, א) דתן לבני סאתים חטים, דהא אפילו לבני קטן קאמר והוא אינו מכחישו ואינו נשבע בין גדול בין קטן, דהא לו מידי שקיל מאביו, ואפילו הכי קתני עלה דחנוני נשבע.
דף מד - א
ואין פירושו מחוור לי, חדא, דהא ודאי שמעתין כולה לכאורה כההיא דמייתי לקמן בשלהי שמעתין מיירי, ולענין דומה לשמעתין סמכוהו כאן דאמר רב נתקדשה לדעת והלך אביה למדינת הים ועמדה ונשאת, והכי נמי בשהלך אביה למדינת הים ועמדה היא ונתקדשה. ועוד דאמרינן נתקדשה שלא לדעת ונשאת שלא לדעת ואביה כאן, מדפירש התם והביאה כאן ולא סתם כמו שסתם כאן, משמע דהכא בשאין אביה כאן. ועוד דאמרינן נמי לקמן נתקדשה שלא לדעת אביה אמר רב בין היא ובין אביה יכולין לעכב, ורב אסי אמר אביה ולא היא, ואותביניה מהא דתניא גבי מפותה אם מאן ימאן אביה לתתה אין לי אלא אביה, היא עצמה מנין כו', ומפותה ודאי לא באפיה אביה הוה, אלא ששמע לבסוף ושתק או נתרצה בקדושיה, ועוד מפותה עצמה הויא תיבותיה למאי דסלקא דעתא מעיקרא שפיתה לשם אישות. ומיהו ההיא איכא לתרוצי כדאביי דאמר צריכה קדושין אחרים לדעת אביה, אלא שהרב ז"ל בעצמו לא פירש כן, הא דאביי אלא צריכה שיודה אביה באותן קדושין עצמן, דהיינו כקדושין אחרים, וגם הרב ז"ל נראה שחזר בו, לקמן, שפירש נערה שנתקדשה שלא לדעת אביה, שלא היה אביה שם בשעת קדושין.
ואחרים פירשו חוששין שמא נתרצה האב קודם שתתקדש, והוא צוה ואמר לה צאי וקבלי קדושיך. וגם זה אינו מחוור, מדאמרינן בהנהו תרי דהוו שתו חמרא. אפילו למאן דאמר חוששין שמא נתרצה האב שמא נתרצה הבן לא אמרינן, ואקשינן ודלמא ארצויי ארצי קמיה, כלומר מעיקרא, ואם איתא מכיון דאמר רבינא אין חוששין שמא נתרצה הבן מעיקרא, מאי קא מקשה תו ודלמא איתרצי מעיקרא הא אמרינן דלא חיישינן אלא ודאי הא דאמרינן נתרצה ולא נתרצה לאחר מעשה קאמר.
ויש לפרש שמא נתרצה כששמע, וכגון ששתק כששמע, ואף על גב דצוח לבסוף, אפילו הכי חיישינן שמא נתרצה בקדושיה כששמע ונתקיימו קדושיה, דהוה ליה כהתקדשי לי על מנת שירצה אביך שמקודשת לכשישמע ולא ימחה, ואף על פי שלא חלו בשעת נתינה, וטעמא דחיישינן שמא נתרצה האב ולא חיישינן שמא נתרצה הבן כדפירש רש"י לקמן דאב בכל דהוא ניחא ליה, משום טב למיתב טנדו, אבל בן מידק דייק ונסיב, והכא אף על פי שנתאכלו המעות קודם ששמע האב, נמי חוששין לה, דהוה ליה כהרי את מקודשת לי לאחר ל' יום (לקמן נט, ב) דאף על פי שנתאכלו המעות מקודשת.
ורבותינו בעלי התוס' כתבו דהא דאמרינן חוששין שמא נתרצה האב, דוקא בששתק, אף על פי שצווח לבסוף, כמו שכתבנו אבל בצווח מעיקרו אין חוששין לה כלל, והביאו ראיה דהא רב גופיה דאמר הכא צריכה גט שמא נתרצה האב, איהו הוא דאמר לקמן נערה שנתקדשה שלא לדעת אביה בין היא ובין אביה יכולין לעכב, אלמא כל שבא האב ועכב אין חוששין לה, ואמרינן נמי בסמוך נתקדשה לדעת והלך אביה למדינת הים ועמד ונשאת, אמר רב אוכלת בתרומה עד שיבא אביה וימחה, רב אסי אמר אינה אוכלת, שמא יבא אביה וימחה, ונמצאת זרה [אוכלת תרומה] למפרע, אלמא זרה גמורה הויא מדחיישינן אפילו בדרבנן, דמדאורייתא כיון שנתארסה אוכלת דקנין כספו היא.
ולדידי קשיא לי דאם איתא, היכי סתמי סתומי וחסרו עיקרא של דבר, דהיינו שמע האב ושתק, הוה להו לפרושי נתקדשה שלא לדעת אביה ושמע האב ושתק ולבסוף צוח חוששין שמא נתרצה האב. ובההוא מעשה דאיהו אמר לקריבאי, מן הסתם צוח מעיקרו הוה, מדאמר אביי שארית ישראל לא יעשו עולה, ואי בששתק רגלים לדבר שנתרצה, או שהסכים על ידו, אלא משמע דאפילו בצווח מעיקרו אמרו חוששין, וטעמא דמלתא משום דכל מאן דמקדש את הקטנה שלא לדעת יודע שאין קדושיה קדושין, אלא אם כן נתרצה האב בקדושיה, ועל דעת כן נתרצה האב בקדושיה, ועל דעת שיתפייס האב הוא מקדש, והוה ליה כמתנה על מנת שירצה אביך, ובמתנה בפירוש כך, אף על פי שצווח ולבסוף נתרצה מקודשת, שהרי נתפייס, דהא לא שירצה בשמיעה ראשונה קאמר, אלא שירתצה בקדושיה ומפייס לבסוף ויאמר אין קאמר, ואף על פי שמת האב, חוששין שמא נתרצה שעה אחת סמוך למיתתו, והכי איתא בתוספתא במכילתין פרק ג (ה"ז) על מנת שירצה פלוני, אף על פי שאמר איני רוצה מקודשת, שמא נתרצה לאחר שעה כו', על מנת שירצה אבא אף על פי שאמר האב איני רוצה, מקודשת, שמא יתרצה האב לשעה אחרת. מת האב מקודשת שמא נתרצה שעה אחת סמוך למיתתו. ומתניתין לקמן בפרק האומר (סד, א) על מנת שירצה אבא רצה האב מקודשת ואם לאו אינה מקודשת, אינה מקודשת גמורה קאמר, עד שיאמר האב אין, למאי דקא סלקא דעתך מעיקרא דכולה מתניתין בדאמר לה על מנת שלא ימחה אבא, כל שכן דלא תיקשי לן כלל, דהכי קאמר על מנת שלא ימחה אבא מכאן ועד שלשים יום, ולפיכך רצה האב שלא מחה מקודשת, לא רצה האב אלא שמחה אינה מקודשת, אלא נתבטלו קדושיו לגמרי, והא דאמר רב לקמן בין היא בין אביה יכולין לעכב, לומר דלא הווי קדושי ודאי, אבל קדושי ספק הוו, וכן פירשוה בתוס', וההיא דרב אסי דאמר שמא יבא האב וימחה ונמצאת זרה למפרע, אף על פי שאין כאן אלא איסורא דרבנן, מכל מקום אין מאכילין אותה על הספק, שמא יתרצה האב לאחר מחאתו, דלחומרא אמרו שמא יתרצה, לקולא לא אמרו שתאכל באיסור דרבנן שמא יתרצה. וזה אין צריך לפנים, ודאמרינן בירושלמי (ה"א) נתקדשה שלא לדעת ונשאת שלא לדעת, זה היה מעשה ובא אביה ועקר קדושיה, התם משום דנתקדשה ונשאת שלא לדעת, ודאי מקפד קפיד, וחזקה שלא יתרצה לעולם. הואיל ונעשה בה מעשה יתומה בחיי האב, ולקמן בשמעתין מחלקי בין נתקדשה לדעת ונשאת שלא לדעת לבין נתקדשה ונשאת שלא לדעת כנ"ל.
הא דנקט הכא קטנה הוא הדין לנערה, דהא קיימא לן כר' יוחנן דאמר מחלוקת לגרושין אבל לקדושין אביה ולא היא, ולקמן גרסי בכלהו נסחאי נערה שנתקדשה שלא לדעת אביה, היא ואביה יכולין לעכב, ומשמע דכולה שמעתין נמי בין בקטנה בין בנערה היא.
ואם תאמר אי בנערה, מיאון מאי עבידתיה דהא משהביאה שתי שערות אינה יכולה למאן, איכא למימר דבנערה דלא אפשר לא אפשר ובגיטא תשתרי, מידי דהוה אכל ספיקי קדושין דצריכה גט מספק אף על פי שאינה יכולה למאן, אי נמי איכא למימר דבקטנה שאין מעשיה כלום שלא מדעת האב איכא למגזר טפי, דאי אמרת לא ממאנת, אמרי מדאצרכוה רבנן גיטה קמו ביה רבנן באב ונתרצה בקדושיה, אבל בנערה דיש לה יד, מימר אמרי מיחש הוא דחשו לה רבנן ואצרכוה גיטא, משום דלא ליתי לאיחלופי בנערה שאין לה אב שקדושיה [מן ה]תורה. ורב אחא גאון כתב דאף היא ממאנין אותה, שכן כתב בפרשת ואלה המשפטים, אבל לא מצינו מיאון בנערה במקום אחר, ונראה שהוא גורס כאן נערה, ורבותינו בעלי התוס' אמרו שהיא צריכה כרוז.