פרק לפני אידיהן פרק אין מעמידין פרק כל הצלמים פרק השוכר את הפועל פרק לפני אידיהן
| ב. ה: ו. ו: ז. ח. ח: ט: י. יא: יב. יב: יג. יג: יד. יד: טו. טו: טז. טז: יט: כ: כא. כא: |
פרק אין מעמידין
| כו. ב: כט. כט: ל. לא. לא: לב. לג. לג: לד. לד: לה. לה: לח. לח: לט. לט: מ. מ: |
פרק כל הצלמים
| מב: מג: מז. מז: מח: מט: נא. נא: נב. נב: נג. נג: נד. נד: נה. נה: נו: נז. נז: נז: נח. נח: נט. נט: ס. ס: סא. סא: |
פרק השוכר את הפועל
| סב. סב: סג. סג: סד. סד: סה. סה: סו: סז. סז: סח. סח: סט. סט: ע. ע: עא. עא: עב. עב: עג. עג: עד. עד: עה. עה: עו. |
פרק לפני אידיהן
דף ב - א
ויום אידו שאסרו במתניתין אפילו התדיר, ואף על פי שאינובא מזמן רחוק לזמן חרחוק, ולא חכמו שכתבו בשם רש"י ז"ל. והראיה מדאמר בגמרא (ז, ב), אמר רב תחליפא בר אבדימי אמר שמואל, נוצרי לדברי ר' ישמעאל לעולם אסור, פירוש העושה יום ראשון של שבת לשם הנוצרי לעולם אסור לשאת ולתת. ומסתברא שזהו עקר דברי רב תחליפא, דאי לא מאי קמ"ל פשיטא. כתב בעל התרומות (ספר התרומה סי' קלה) בשם רש"י ז"ל, דעכשיו הוא מותר לשאת ולתת עמהם ואפילו ביום אידם, דקים לן בגוייהו דבזמן הזה לא אדיקי כולי האי ולא אזלי ומודו. ומהאי טעמא נמי שרי תלמודא פרקא בתרא (סד, ב), כדאמר, רב יהודה שדר קורבנא לאבי דורני ביום אידו, אמר קים ליה בגויה דלא פלח לע"ז, וכן (סה, א) רבא שלח קורבנא לבר ששך אפילו ביום אידו, אמר קים לי בגויה דלא פלח לע"ז. וכי תימא הואיל וגזרו אע"פ שבטל דבר לא בטלה גזרה, הא אמר שמואל (יא, ב) בגולה אינו אסור אלא יום האיד בלבד, אלמא לפי המקומות אסרו ולפיהן התירו, הילכך אפילו יום האיד מתירין. ועוד כתב דמותר משום איבה, כדאמרינן בגמרא (ו, ב), ההוא מינאה דשדר דינרא קיסרנאה לר' יהודה נשיאה, יתיב ריש לקיש קמיה, אמר היכי איעביד, אשקליה אזיל ומודה, לא אשקליה הוה להו איבה וכו'. ואף על גב דאמר ליה טול וזורקו לבור לפניו, יש לומר כל היכא דאיכא למיעבד תקנתא דרך חסידות ולהתרחק עבדינן. (והא) [וכן] לקמן פרק אין מעמידין (כו, א) יהודית מולדת ארמית בשכר, ומפרש רב יוסף משום איבה, אבל לא בחנם. ועוד יש להתיר משום שהוא כמחניף לו, וכדאמרינן בירושלמי (בסוגיין) תאני עבר ונשא ונתן אסור בגוי שאינו מכירו, אבל בגוי דמכירו מותר דאינו אלא כמחניף לו, תאני נכנס לעיר ומצאן שמחים שמח עמהם שאינו אלא כמחניף להם.
עוד יש מתירין לקנות מהם בירוד וביום השוק ואפילו ביום האיד כל דבר שהוא צריך ללוקחו, דדילמא לא משכח ליה אלא בירוד וביום השוק, והוה ליה לגבי דידיה דבר האבד. וגבייהו דידהו ליכא רווחא, דירוד זילי (וגרעי) [תרעי] טפי משאר יומי. והיינו דאמר לקמן (יג, ב) מיעוטינהו הוא, כל היכא דממעט להו שפיר דמי, דממעט להו רוחא. ומוכחי להאי טעמא מההיא דגרסי עלה במשקין (מועד קטן י, ב), רבינא מסיק זוזי בבני אקרא, אתא לקמיה דרב אשי, א"ל כיון דהאידנא משכחת להו וביומא אחרינא לא משכחת להו, כפרקמטיא האבודה דאמי ושרי, ותנן נמי גבי ע"ז כי האי גוונא (יג, א), הולכין בירוד של גויים ולוקחין מהם עבדים ושפחות וכו' מפני שהוא כמציל מידם, אלמא היינו טעמא לירוד. ושמעינן מיהא שאם היתה לו פרקמטיא האבודה מוכרה בירוד, וכן כתב רבינו האיי זצ"ל.
דף ה - ב
דף ו - א
דף ו - ב
דף ז - א
דף ח - א
דף ח - ב
דף ט - ב
דף י - א
דף יא - ב
דף יב - א
דף יב - ב
עוד איפשר לי לומר דכל סתם ירוד שאסור דוקא כשהוא ביום איד, דיום אידו מוכיח עליו שהמכס לע"ז, אבל ירוד דאינו קבוע ביום האיד אינו אסור מן הסתם, דאלו היה לע"ז, ביום האיד היו קובעין אותו. וא"ת ביום אידם חנויות שאינם מעוטרות היאך מותרות, דהא איסורא דלשאת ולתת עמהם מיהא איתא, כבר פירש רש"י ז"ל: דלמזבן מנייהו דבר המתקיים שרי, דסתם מוכר עצב הוא, ולא התירו כאן אלא לקנות דבר המתקיים אבל למכור אסור. ולפי מה שכתבתי (ב, א סוד"ה נמצא) לדעת הראב"ד ז"ל שאפילו לקנות מהם אסור, משנתינו בירוד שאינו קבוע ביום איד.
וא"ת לפי מה שפירשנו משנתינו, אי בירוד שביום אידם, מאי שנא חנויות המעוטרות דנקט משום דשקיל מניה (מקצא) [מיכסא] לע"ז ונמצא מהנה לע"ז, לומר כל היכי דשקילי מיניה גוי מיכסא אסור, דהא ביום אידו כיון דקא רווח דשקיל מיכסא ואיהו לא מזבין מידי מדידיה דלצטער, אזיל ומודה. ויש לומר, דחנויות שאינם מעוטרות לא שקיל מנייהו מיכסא אפילו שום אדם, ואי נמי שקיל איכא למימר דהאי לפני דלפני הוא, דכיון דההיא הנאה לא מטי מיד ישראל ליד גוי דשקיל מכסא לית לן בה (כנ"ל) [כלל], אבל כי הוי מכסא לע"ז אסור הוא מטעמא אחרינא דמהני לע"ז אסור.
ונראה לי עוד, דהא דאמר דשאינם מעוטרות מותרות, דוקא כשיש שם מעוטרות ושאינם מעוטרות, דמעוטרות מוכיחות על שאינם מעוטרות דלא שקלי מנייהו מיכסא, אבל היכא דאין שם מעוטרות כלל כלן אסורות, דסתם ירודין של גויים לע"ז הן, עד דידעינן שניתנה אותה מלכות או מדינה לצורך הנאתן כדגרסינן בתוספתא (פ"א ה"ג), והראיה, מדתניא (בשמעתין) הנושא והנותן בירוד של גויים בהמה תעקר וכו', ותניא הולכין לירוד של גויים ולוקחין מהם בהמה שדות וכרמים, ואלמא סתם ירוד לע"ז הוא, דהא לא הזכירו הכא מעוטרות ושאינם מעוטרות, ואסור לישא וליתן עמהם משום דחיישינן דילמא שקילי מניה מכסא לע"ז.
דף יג - א
וכתב רבינו הרב ר' יונה זצ"ל, דדוקא ליקח מהם אלו הולכין לירוד של גויים, מפני שכל אלו אין אדם מוכר אותם אלא מתוך חסרון כיס ומעוני, הילכך משום מיעוטינהו שפיר דאמי לילך לשם וליקח מהם אלו, ואע"פ שאסרו לילך לעיר שיש בה ע"ז. אבל כסות וכלים העשויים (לע"ז) [לסחורה] ודאי אסורין שאין זה מציל מידם וממעטם אלא מהנה ומעשיר. וכן מוכיח בירושלמי דגרסינן התם, תני לקח משם כסות תשרף בהמה תעקר מעות יוליכם לים המלח, ניחא כסות תשרף, מעות יוליכם לים המלח, בהמה תעקר, והא תאני הולכין לירוד ולוקחין מהם בהמה עבדים ושפחות. וזהו שהוצרך ריש [לקיש] לקמן לתת טעם להיתר עבדים ושפחות מפני שמכניסן תחת כנפי השכינה, ואתא רב אשי ואמר דאפילו בבהמה נמי איכא צער למוכרים ומתמעטים בכך הילכך מותר, והיינו נמי שהוצרכה הברייתא להאריך בלשון ולחשוב וליזיל כרוכלא עבדים ושפחות שדות וכרמים, ואם לא מטעם זה היה לו לתנא למתני ולוקחין מהם כל דבר. והא דאמר לקמן (ע"ב) ר' יעקב זבן סנדלא, ר' ירמיה זבן פיתא, הא לא קשיא, דאינהו לא אזלי להתם למזבן אלא דהתם הוו דיירי, ואשמעינן תלמודא דשרי כל דלא לקחו אלא מבעלי בתים שאין נותנין מכס, אבל ודאי אסור לילך לשם ליקח בגדים וכלים ודברים שאינם מתקיימים, לפי שאסור לילך לירוד, ולא התירו לילך אלא כדי ליקח בהמה ועבדים ושפחות שהן יישוב ללוקח ומיעוט אצל המוכרים. ומיהו נראה לי דירושלמי דקא מייתי מניה ראיה לא מיחוור, דאין שיטתו הולכת על דרך שיטת גמרא שלנו, דלפי שיטת הירושלמי זה משמע דסבירא ליה דמי שנשא ונתן בירוד של גויים אע"ג דלא שקלי מניה מכסא לע"ז קנסי ליה ובהמה תעקר אמרינן, מדאקשינן מהא דתניא הולכין לירוד של גויים וכו', וההיא בלוקח מבעל הבית דלא שקלי מניה מכסא מתוקמא, ולפום גמרא דילן לא קנסינן ליה אלא בדשקלי מניה מכסא לע"ז דמהני, או במניח עטרה בראשו דנהנה, כדאמרינן יהודי הנמצא שם מה יעשה (מניח) [יניח נמצא נהנה לא יניח] נמצא מהנה, מכאן אמרו הנושא והנותן בירוד של גויים בהמה תעקר וכו', אלמא לא קנסינן ליה אלא היכא דנהנה או מהנה, אבל משום הולך גרידא לא.
וברייתא זו דהולך לירוד של גויים, פירש רש"י ז"ל: אפילו לירוד הקבוע ביום האיד, ואם תאמר והלא אסור לשאת ולתת עמהם, כבר פירש הוא ז"ל: שלא אסרו אלא למכור אבל ליקח מהם דבר המתקיים מותר דסתם מוכר עצב הוא, וכמו שכתבתי למעלה (יב, ב, ד"ה והאי). ותמהו עליו רבים, מדאמר לקמן ר' יעקב זבן סנדלא, ר' ירמיה זבן פיתא, ואין לך דבר שאינו מתקיים יותר מן הפת שהוא נפסד ומתעפש, ואין לך שמח מן הפלטר המוכר פתו ומשתכר בו הרבה, והיכי זבן ר' ירמיה ליתסר משום שאינו מתקיים, ותניא (ו, ב) דבר שאין מתקיים אין לוקחין מהם. ועוד, דלפי פירושו אסור לשאת ולתת דמתניתין למכור להם דוקא הוא דקא אסרינן, הא לקנות דברים המתקיימים מותר, וזה תימה, שאין לך שמח יותר מן התגרים כשמוכרים סחורתם ואף על פי שהיא מתקיימת, והם מתייגעים ומחזרין למוכרה וזהו עיקר חיותן ואומנותן. ונראה לי שאין זה קשה כל כך, דלא התירו כאן לילך לירוד שלהן לקנות מהם אלא אלו שהן הרוחה אצל הלוקח ומיעוט וחסרון אצל המוכרים, כמו שכתבתי למעלה (ד"ה וכתב), וכדאמר עלה לקמן (ע"ב) כל היכא דממעט להו שפיר דמי, אפילו לילך לירוד שלהם שהוא עשוי לשם ע"ז ולחשיבותא, וקתני נמי (ב, א) ר' יהודה אומר נפרעין מהן מפני שהוא מיצר, ואמרו לו אף על פי שהוא מצר עכשיו שמח הוא לאחר זמן. אלמא כל שהוא מציל מידם או מצערו ביום אידו מותר לכולי עלמא, ואפילו ללכת לירוד שלהם, (ולא עוד אלא דאסור ומשא ומתן של יום אידם אף על גב דלא ממעט להו) דאסור משא ומתן אינו אלא משום דאזיל ומודה, ולעולם לא אזלי ומודו כשמוכרים דברים המתקיימים דאין להם ריוח כל כך בדבר, שאם לא ימכרנו היום ימכרנו למחר, אבל ודאי כשמוכרים דבר שאינו מתקיים אזיל ומודה, מפני שהיה מתאוה הרבה למוכרו, ומתיירא בכל עת שמא יתפסד קודם שימכרנו. והא דרבי ירמיה איכא דגריס זבן פיתא, ואיכא דגריס זבן ביתא. ואף על גב דגרסאות אלו אינם נכונות בעיני, חדא, דאתמר עלה כל חד וחד סבר חבראי מתגר זבן, וביתא לא מתגר זבני להו לאינשי ואינם נעשים סחורה באחר, ועוד, דגרסינן עלה בירושלמי, ואתה לא לקחת גלוסקין מימיך, אלמא פיתא גרסינן. מכל מקום איכא למימר דחיי נפש שרי, דהכי גרסינן בירושלמי, רבי חייא בר בבא שלח מזבן ליה סנדל מן ירוד דצור, אמר רבי יעקב בר אחא ואתה מלוקחי ירוד, אמר ליה ואתה לא לקחת גלוסקין מימיך, אמר ליה שניא היא, דאמר רבי יוחנן לא אסרו דבר שחיי נפש.
ויש מפרשים: בירוד של ע"ז שאינו יום איד, ואי לאו משום מיכסא שרי דלא אזלי ומודו. וקשה, דאם כן מאי הא דקאמא עלה לקמן כל היכא דממעט להו שפיר דאמי, דהא כיון דליכא יום איד ולא שקלי מניה מכסא, כדאוקי לה רבי יוחנן בלוקח מבעל הבית דלא שקלי מניה מכסא, אם כן אפילו לזבוני להו ולהרויחם שפיר דמי, ולמה אין לוקחין מבעל הבית כל מידי בלאו טעמא דמעוטינהו. וכתב הרמב"ן נ"ר דאיכא למימר דמשום הכי אסור למכור להם משום שע"ז מתעלה בהם כשהם מתאספין ומביאין סחורה ובאין למכור בירוד שלה, אבל ליקח מהם כל היכא דממעט להו לא מתחשבא, ובירושלמי אמר ר' אבהו אסור לעשות חבלא בירוד, ותני כן לא ישאל בשלומו במקום שהוא מתחשב.
ויש מפרשים: שהירוד הזה הוא ביום האיד, ואפילו הכי היכא דלא שקלי מניה מכסא מותר לקנות כל דבר שהוא צריך ללוקחו בירוד שלא יזדמן לו כל כך שלא בזמן הירוד, ומשום הרוחתו של ישראל מותר, ועוד, דממעט להו למוכרים מהרוחתן דבזמן ירוד זילי תרעי, והיינו דקאמא מעוטינהו הוא, כלומר דממעט להו רווחא. ומייתי ראיה מהא דגרסינן במסכת מועד קטן (י, ב), רבינא הוה ליה זוזי בו חוזאי אתא לקמיה דרב אסי אמר ליה מהו למיזל עלייהו האידנא, אמר ליה כיון דהאידנא משכחת להו לכולהו, בשאר יומי לא משכחת להו שפיר דמי, ותנן נמי גבי עבודה זרה כי האי גוונא, הולכין לירוד של גויים לוקחין מהם וכו' עד מפני שהוא כמציל מידם, אלמא היינו טעמא לירוד, ומיהו [שמעינן] שמוכרין פרקמטייא האבודה בירוד של גויים משום רווחא דישראל, וכן כתב רבינו האיי גאון ז"ל בתשובה.
כללא, דנקיטינן מהנאי שמעתתא, דאין הולכין לירוד של גויים כלל ואפילו לסתם שלהם, משום דסתם ירוד של גויים לע"ז, דברייתא אין הולכין לירוד של גויים סתמא תניא, ואף על פי שאין שם חנויות כלל, אלא אם כן הוא ירוד שנתנה אותו מלכות או מדינה או גדולי מדינה, דאז מותר כדברי התוספתא (פ"א ה"ג), אבל בסתם אסור, ואף על פי שלא ישא ויתן אלא עם בעלי בתים דלא שקלי מנייהו מכסא. וטעמא דמילתא, מפני שנראה כמהלך (לדבר בע"ז) [לכבד לע"ז] בסחורתו עם שאר הגויים המתאספים שם מכאן ומכאן. אבל אם צריך ליקח מהם בהמה עבדים ושפחות שדות וכרמים, [וכן] אם צריך לדון ולערער על אחד ולהציל מידם מותר לילך וליקח מבעלי בתים שאינם קבועים, דלא שקלי מנייהו מכסא לעבודה זרה, אבל מבעגל הבית קבוע דשקלי מניה מכסא לעבודה זרה, וכל שכן מתגר אסור, משום דמהנה הוא לעבודה זרה ואסור, דהלכתא כרבי יוחנן דאסר. והיכא דיש שם חנויות מעוטרות ושאינם מעוטרות, המעוטרות אסורות, ואפילו מעוטרות בפירות, דסימן הוא דשקלי מנייהו מכסא לע"ז, וכל שכן במעוטרות בוורד והדס דאיכא תרתי לריעותא, חדא דשקלי מניה מכסא ונמצא מהנה, וחדא דחיישינן אדטריד למשקל (ולמשקל) [ולמיתב] מתהני מריחא ולאו אדעתיה, וכתיב: לא ידבק בידך מאומה מן החרם (דברים יג, יח) [ד]נהנה אסור, וחנויות שאינם מעוטרות מותרות, דלא שקלי מנייהו מכסא, ואף על פי שקרובות הרבה למעוטרות, ולא גזרינן דאדשקיל משאינם מעוטרות דילמא משתלי ושקיל מן המעוטרות, וזו היא ששנינו זה היה מעשה ואמרו מעוטרות אסורות, [ושאינם מעוטרות מותרות]. ואף על פי שעושין יום אחד ביום הירוד מותר ליקח מהם כל דבר שהוא צריך, מפניש אינו נמצא כל כך שלא בשעת הירוד, ועוד דממעט להו הריוח, דבירוד זילי תרעי, ומציל מידם הריוח שלהם הוא זה. וכן מותר (להם למכור) [למכור להם] כל פרקמטיא המתפסדת שאינו אלא כמציל מידם, וכמעשה דרבינא ורב אשי במסכת מועד קטן (ו, ב), וכן השיב רבינו האיי גאון ז"ל בתשובה, ובלבד דלא שקלי מניה מכסא לעבודה זרה, ואף על גב דשקלי מניה מכסא אחד מן הגויים מותר. ואף על גב דאיכא למיחש דילמא האי גוי דשקיל מיכסא אזיל ומודה, אפילו הכי מותר, דאנן אלפני עור מפקדינן, והאי לפני דלפני הוא, דהא לא שקיל גוי מיכסא מידא דישראל אלא מחנות התגר גוי, הילכך מותר. כל זה נראה לפסק הלכה. ואנו כבר כתבנו למעלה (ב, א, ד"ה כתב) היתר לכל שאר הדברים בזה הזמן לישא וליתן אפילו ביום אידם מטעם איבה, ומטעם שאינו אלא כמחניף, ומטעם דהשתא לא אדיקי כולי האי ולא אזלי ומודו.
הא דתניא אין מקדישין ואין מעריכין ואין מחרימין בזמן הזה, פירש רש"י ז"ל: דהאי תנא סבירא ליה דסתם חרמין לבדק הבית, [והכי משמע] מדאקשי אביי ונשחטיה משחט, ואי בקדשי מזבח הוה ליה שחוטי חוץ. והקשה הרמב"ן נ"ר היכי פריק רב מפני שנראה כמטיל מום בקדשים, ואקשינן נמי נראה מטיל מום מעליא הוא, כלומר, ומדאורייתא עבר דכתיב: "כל מום לא יהיה בו" (ויקרא כב, כא), ואי בקדשי בדק הבית הא לא מיתסר דאורייתא, והיכא אמרינן נמי הני מילי בזמן שבית המקדש קיים דחזי להקרבה והוינן וליהוי כמטיל מום בבעלי מומין וכו'. ועוד, כיון דסבירא ליה למקשה דמטיל מום מעליא הוא, מאי קשיא ליה מעיקרא ולמאי אצטריך לפרוקא דאביי משום בזיון דקדשים. לכך נראה דמעיקרא [מ]חרמין מקשין דהיינו בדק הבית, וכלה נמי מקדישין ומעריכין אפילו בשל בדק הבית היא, דומיא (דערכין) [דחרמין] דלא מתסר בהו מומא. ואוקמה אביי משום בזיון דקדשים, ורבא חדית ואמר דהכא בתמימים עסקינן משום מום, וכיון שהקדיש למזבח או לבדק הבית כיון דתמימים וחזו למזבח אסור להטיל בהן מום. ועליה קא מתמה תלמודא כיון דמשום גזירת מום נגעו בה אלמא בקדשי מזבח היא, אי נמי בראויין למזבח והקדישן לבדק הבית דמידי מזבח לא נפקי לעולם, אי הכי היכי אמרת נראה, מטיל, מום מעליא הוא ובודאי אסור, אי דאוריתא בהקדש מזבח ממש, אי דרבנן במתפיס תמימים לבדק הבית, ומכל מקום לא שייך למימר בהו נראה כמטיל, ומיהו בבעלי מומין לבדק הבית מותר, אי נמי התם משום נראה כמטיל, ודעדיפא מניה מתרץ דבכולהו ליכא אלא נראה, עד כאן.
דף יג - ב
דף יד - א
עוד נראה לי, דעכשיו שאין יודעין שאנו נמנעים מלמכור להם לבונה, כל שאמר לצורך חולה או לעשן בה את הבית וכיוצא בזה אני צריך, מותר, שאין עכשיו [חשש] דמערימין בדבר זה כיון שאינם יודעין שאנו נמנעין מלמכור להם לבונה.
דף יד - ב
דף טו - א
דף טו - ב
דף טז - א
ולענין פסק הלכה, האידנא מותר למכור לגויים בהמה דקה, ולהעמיד בהמה שלנו בפונדקאות של גויים, ואפילו נקבות אצל זכרים וזכרים אצל נקבות, ומוסרין בהמה לרועה שלהן, דלא חשידי ארביעה, דלא אסרו אלא במקומות שחשודין על הרביעה, ולענין מכירת בהמה גסה, על ידי סרסור לעולם מותר, דליכא משום נסיוני דלא ידעא לה לקליה, ולא משום שאלה ושכירות דלא מושל ולא מוגר משום דלא נגלו מומה, ועל ידי הבעלים בלא סרסור, לטבח דזבין לשחיטה ואף על פי שפעמים לוקח גם כן לחרישה מותר דתלינן לקולא, וכן לגוי שעושה סעודה שיש לתלות דלשחיטה בעי לה מותר, כדברי רבנו האיי ז"ל והראב"ד ז"ל שהסכים לדבריו. אבל בהמה טמאה דודאי היא עומדת למלאכה, ובהמה טהורה לסתם אנשים דלא טבחים הם, ושלא בשעת משתיהם, נהגו העם היתר ואין להם על מה שיסמוכו, ותינח סוסים ופרדים דהרי הן ככלי זיין דמגנו בהו עלן, אבל חמורים ושוורים העומדים לחרישה היאך מוכרים להן, ועוד היאך (מוכרין) [משכירין] להם ומשאילין להם סמוך לשבת, וכתב בעל התרומות (ספר התרומה סי' קמא) בשם רבנו יצחק ב"ר אברהם ז"ל: דלא אסרו אלא בדורות הראשונים שהיו ישראל שכונים הרבה יחד והיו יכולין למכור זה לזה ואין להם הפסד בדבר, אבל עכשיו שאנו מפוזרים ביניהם איכא הפסד אם לא היינו מוכרים להם, וכי האי גוונא אמרינן לקמן אין מוכרין כלי זיין לגויים משום דמגנו עלייהו, ופריך אי הכי אפילו חטי ושערי נמי לא, ומשני אי איפשר הכי נמי, פירוש: אי אפשר בלא הפסד. ולזה הטעם אין להתיר לקנות בהמות כדי למוכרן דאיהו קא גרים לנפשיה ההוא הפסד. וכן נמי שאלה ושכירות ביום ששי לא ידענו טעם להתירו, אלא הנח להם לישראל מוטב שיהו שוגגין. ולא עוד אלא שנראה לי שעכשיו גדול יותר האיסור, כי מאחר שנהגו למכור לגוי כך (אסור) [נהגו] למכור לישראל החשוד, [וזה] חמור מלמכור לגוי, דאלו לגויים על ידי ספסירא שרי, ולישראל החשוד למכור לגוי אפילו על ידי ספסירא אסור, דטעמא דאסרינן למכור לישראל החשוד אינו מטעם נסיוני דידן, אלא משום נסיוני דידיה כשימכרנה לגוי, ולדידן אסור לזבונה ניהליה משום לפני עור, ואיפשר כי כל זה בכלל מה שאמר דלא איפשר שצריכין אנו לסחור ולהרויח עמהם, האלהים יתברך יאיר לנו נתיב ויצילנו מן המכשול.
וכתב הראב"ד ז"ל: דנראה, דמודה רבי יהודה בזכר דאיפשר להרביעו על הנקבה, ולא פליג אלא בנקבה. ונראה לי דרבי יהודה בכל שבורים זכרים ונקבות פליג, דאם לא כן הוה ליה למתני במתניתין רבי יהודה מתיר בנקבה שבורה, דכיון דתאני ברישא עגלים וסייחים שבורים ושלמים והוא לא פליג אלא במקצת שבורים לא הוה ליה למסתם לישניה. ועוד דגרסינן בירושלמי: והלא מביא עליה זכר ויולדת, אמר להם אף אני לא אמרתי אלא בזכר שאינו יכול להתרפא, אמרו לו והלא הוא מביא לו נקבה והיא רובעת ממנו ויולדת, אלמא משמע מגרסה זו ירושלמי דרבי יהודה אזכר פליג. ואף על גב דירושלמי לא אזיל לשטת גמרין, דאלו בירושלמי אמרינן דלא פליג אלא אזכר, ובגמרא דילן אמר דפליג אנקבה מטעמא דלא מקבלה זכר, מכל מקום ילפינן מניה דאדרבא טפי איכא לאוקומי פלוגתייהו דרבי יהודה בזכר מבנקבה, דאלו אליבא דגרסת הירושלמי פליג רבי יהודה [בזכר] ובנקבה מודה להו לרבנן, הילכך לדידן דסבירא לן דפליג אף אנקבה כל שכן דפליג אזכר, כן נראה לי. והלכה כרבנן דיחיד ורבים הלכה כרבים, ואפילו שבורה אין מוכרין להם אלא על ידי סרסור, וכן כתב הרמב"ם ז"ל בהלכות שבת פרק כ (ה"ג).
קשה לי, למה לא הקשה ולטעמיך שאין מקריבין אותו כל עיקר מאי טעמא, דכיון דמקריבין אותו למחר ושחוט מעתה אין כאן איסור, ולמה חסר רבואן שלא להקריבו כל עקר, ואינה קושיא, דבשלמא בין מקריבו לשאינו מקריבו כלל שפיר קא מחסר (ודקא ניזי) [דכדאי] הוא לחסר ממון להסיר מעליהם מס קבוע, וכל שכן שגנאי היה לו דרבנן לא בני מתן מס נינהו, אלא בין חי לשחוט אי לאו משלם אסורא מאי נפקא ליה מינה, וכן בין היום או למחר מאי איכא, ומשום הכי פריך ליה מרישא שאין מקריבין אותו היום אלא למחר מאי טעמא.
ומסקנא: דשור של פטם אף על גב דסתמא לשחיטה קאי, אסור, משום דמשהו ליה, וכדאמר רב אשי אמר לי זבידא, בר תורי משהינן ליה ועביד מלאכה על חד תרין, ודוקא לסתם גויים דזביני לרדיא ולנכסתא, אבל לטבח דרובה לשחיטה זבין, אי נמי לגוי דאית ליה סעודה אי איכא למיתלי דלסעודתיה בעי לה שפיר דמי, ואפילו שור שאינו של פטם כעובדיה דרב הונא דלעיל (טו, א). והרי"ף ז"ל השמיטה מהלכותיו, ולא ידעתי טעם לדבריו.
דף טז - ב
ולענין פסק הלכה נראה [דארי] תרבות ודוב תרבות שאין בהם נזק לרבים מוכרין להם כמו שכתבתי למעלה (ד"ה ורב אשי), אבל לפירוש רש"י ז"ל אין מוכרין להם. וחיה גסה אחרת אין מוכרין להם דעבדי בה מלאכה, כגון ערודי דטחני בהו ריחייא. וחיה דקה מוכרין דלאו בת מלאכה היא, ובמקום שנהגו למכור להם בהמה דקה, אבל במקום שנהגו שלא למכור בהמה דקה חיה דקה נמי אין מוכרין משום חשש רביעא.
דף יט - ב
ופסקן של דברים כך הוא: דעבודה זרה עצמה ומשמשיה, כגון מקומות שבונין להעמיד שם עבודה זרה עצמה, אסור לכתחלה לבנותן, אבל אם עבר ובנה שכרו מותר. דהכי אסיקנא בקדושין פרק האומר (סג, א) גבי מתניתין דעל מנת שאעשה עמך כפועל, דישנה לשכירות מתחלה ועד סוף, ואין אומן קונה בשבח כלי. ועבודה זרה לא הויא אלא במכוש אחרון, ומכוש אחרון לית בזה שוה פרוטה, הילכך עבר ובנה שכרו מותר. ותשמיש דתשמיש דעבודה זרה אפילו לכתחילה בונין עמהם, והיינו מתניתין דתנן אבל בונין עמהם דימוסיאות, וכל שכן הבתים שמוכרים להעמיד העבודה זרה באחד ממקומותיהן שמותר לבנותן עד מקום שמעמידין שם העבודה זרה עצמה, וכשמגיע שם מסלק ידו ממנו, וכדתנן הגיע לכיפה מקום שמעמידין שם העבודה זרה, אסור לבנותה.
דף כ - ב
דף כא - א
ולענין פסק הלכה, הלכה כרבי יוסי, כדאמרינן אמר רבי יהודה אמר שמואל הלכה כרבי יוסי, ובארץ ישראל אין מוכרין להם בתים, אבל משכירין לאוצרות ופונדקיאות, אבל לא בית דירה משום לא תביא תועבה אל ביתך (דברים ז, כו), [כי] בארץ ישראל אנו מצווין שלא להכניס עבודה זרה בארצינו, וחייבים אנו לעוקרה משם בכל מקום שהוא ברשותינו. ובסוריא נמי אין משכירין לבית דירה, דגזרי סוריא אטו ארץ ישראל אף על גב דכבוש יחיד לא שמיה כבוש, ומשום דמקרבא לארץ ישראל. אבל למכירה אפילו לבית דירה בסוריא מותר, דכי קא מעייל לביתיה קא מעייל. ובחוצה לארץ מוכרין להם ומשכירין ואפילו לבית דירה, דקרא דלא תביא, היא אסמכתא דרבנן, דגופיה דקרא לא משתעי אלא בהבאת ישראל עצמו, ובארץ גזרו וגדרו משום קדושת הארץ אבל בחוצה לארץ לא. והכי מוכח בירושלמי דגרסינן התם, הא במקום שנהגו למכור מוכר הוא לו אפילו לבית דירה ומשכיר הוא לו אפילו לבית דירה. ואף ר"ח ז"ל כתב בפירושיו: וחזינא נמי מנהגא דעלמא להשכיר ולא ראיתי מי שמחה בכך. ונראה לי דמתניתין נמי הכי דייקא מדנקט אף במקום שאמרו להשכיר, דאם איתא דאף בחוצה לארץ הדברים אמורים, ליתני אף במקום שאמרו (לשכור) [למכור] אין משכירין לבית דירה, ואנא ידענא דכל שכן במקום שאמר להשכיר שאינו משכיר לבית דירה. אלא שאתה יכול לדחוק ולדחות דמשום הכי נקט אף במקום שאמר להשכיר משום דקא בעי למסתם בה כרבי מאיר וכדאמר בגמרא סתמא כרבי מאיר. ומכל מקום אכתי הוה מצי למיתני אף במקום שאמר להשכיר ולמכור. ואף על גב דבתוספתא משמע בחלוף דקתני התם (פ"ב ה"ג), רבי יוסי אומר אף בארץ ישראל משכירין בתים, בסוריא מוכרין בתים ומשכירין שדות, ובחוצה לארץ מוכרין אלו ואלו, כאן וכאן לא ישכיר ישראל את ביתו לגוי מפני שכידוע מכניס לתוכה עבודה זרה, ולכאורה האי כאן וכאן משמע דקאי אארץ ישראל וחוצה לארץ, אפילו הכי איפשר לומר דהאי כאן וכאן לא קאי אלא ארישא אארץ ישראל וסוריא, אבל חוצה לארץ שרי הואיל ושרו לה בגמרא דבני מערבא בהדיא. וכתב הרמב"ן ז"ל: ואם איפשר בעל נפש צריך לפרוש מלהשכיר אפילו בחוצה לארץ.
דף כא - ב
והא דתלינן טעמא דהתירא באריסות יותר מבשכירות, משום דבהכי אורחא טפי, וכדאמר סתם שדות לאריסות קיימי, אבל כל שכן שהשכירות מותרת, שאין הישראל נוטל בגופו של קרקע כלום, וגוי כי קא עביד בדידיה קא עביד לגמרי. ואיפשר נמי דלהכי נקט טעמא דאריסות משום דאשמועינן רבותא טפי דאפילו כי תלו לה באריסות שרי. וכן נמי מותר לישראל לתת שדהו לגוי לחרוש ולזרוע אותו בקבלנות כלומר בדבר קצוב והגוי עושה בו מלאכה אפילו בשבת ואריך, דגוי כי קא עביד לדעתא דנפשיה קא עביד, דהא קביל עליה כלהו מלאכות בדבר קצוב אם יום או יומיים וטרח (בהם) [בדידיה]. ודמיא הא למה שאמר במועד קטן (יא, ב), האריסין והחכירין והקבלנין הרי אלו יעשו, אלמא מלאכה דידהו חשיבא. ולא דמיא לישראל וגוי שקבלו שדה בשותפות דאסיקנא לקמן דאסור לומר לגוי טול אתה חלקך בשבת ואני אטול חלקי בחול, דהתם אישראל גופיה רמיא עבידתא למיעבד והילכך אסור דשלוחיה הוא, ובשל ישראל קא טרח, אבל הכא אגוי רמיא ובדידיה קא טרח. ואיקשיא לך הא איתמר במועד קטן בפרק מי שהפך (יב, א) מקבלי קבולת בתוך התחום אסור חוץ לתחום מותר ומפרש לה בשבת, כבר תרצה הרמב"ן ז"ל בפירושיו דהתם מיירי בקבולת של בנין שאינו נוטל בגוף הקרקע, ונראה כשכיר יום, ואסור משום מראית העין כיון שהוא בתוך התחום. והרב בעל התרומות כתב (ספר התרומה סי' קמה וסי' קיז) דקבולת שאינו נוטל חלק בגוף הקרקע אלא שמקבל בכך וכך מעות אפילו בשדה וכרם אסור, ומביא ראיה מההיא דלקמן דישראל וגוי שקבלו שדה בשותפות, ואנו כבר כתבנו שיש לחלק ביניהם ואינו דומה. ועל כרחין אית לן למימר הכי, דהתם משום שלוחא דישראל קא אסרינן ואפילו מחוץ לתחום נמי אסור, ותו דהתם הא קא שקיל גוי בפירי גופייהו, ואפילו הכי אסור. ועוד מביא ראיה ממה שאמר בירושלמי כאן (ה"א) ובמסכת שבת בפרקא קמא (ה"ח), דגרסינן התם, אמר רבי [שמעון בן] אלעזר בקבולת מותר בשכר אסור, במה דברים אמורים בתלוש, אבל במחובר בין כך ובין כך אסור, ופסיק התם דהלכה כרשב"א. ונראה שגם זו אינה ראיה דאיפשר לומר דההיא נמי מיירי בקבולת של בנין, ומאי דאיתמר התם בירושלמי ומאי דאיתמר בגמרא דילן בפרק מי שהפך דא ודא אחת היא, וכולהו משום מראית העין נגעי ביה, אבל בקבולת של שדה לזריעה וקצירה וחרישה דתלו באריסות שרי, דאמר באריסותיה קא עביד וכו'. אלא שקשה מעט לשון תלוש ומחובר דקתני בירושלמי, דכלים וקרקעות הוה ליה למימר. והרמב"ם ז"ל כתב (הלכות שבת פ"ו הי"ד) כסברת הרב בעל התרומות ז"ל, וזה לשונו שכתב: לפיכך הפוסק עם הגוי לבנות לו חצרו או כותל[ו] או לקצור שדהו, או ששכרו שנה או שתים לבנות לו חצרו או ליטע לו כרמים, אם היתה המלאכה במדינה או בתוך התחום אסור לו להניחו לעשותה בשבת, מפני הרואין אשר אינם יודעים שפסק עם הגוי, עד כאן. ותמה על עצמך אם כן [האיך] הוא מותר להשכיר שדהו וכרמו לגוי, שהרואה אותו זורע וקוצר ועוקר ונוטע אומר של ישראל הן. וכבר יראה כי כל קבולת במחובר כבנין בית אסור, וגם ר"ת כשבנה ביתו לא סמך על הוראתו ואסר.
הדרן עלך פרק לפני אידיהן
פרק אין מעמידין
דף כו - א
דף ב - ב
דף כט - א
דף כט - ב
דף ל - א
דף לא - א
ואלא מיהו יש לעיין לפי פסק זה מה שאמרו בשבת בפרק כל כתבי הקדש (קכב, א) התיר להם רבי חנינא לבית רבי יין הבא בקרונות של עו"ג בחותם אחד ולא ידענא אי משום דסבר לה כרבי אליעזר או משום אימתא דבי נשיאה, והתם חותם אחד בלחוד הוה וביד עו"ג ממש הוה אלמא רבי אליעזר בחותם לבדו מתירו. ומסתברא לי דהתם נמי מפתח היה בידן של בית רבי דשלהן היה, וכגון שייחד לו קרן זוית בקרון והניחו שם היין, ומפתח בידן. וגרסינן בירושלמי (במכלתין פ"ה ה"ה): גמרא: המניח יין בקרון, אמר רבי יוחנן מעשה בקרון אחד של בית רבי שהפליגה יותר מארבעת מילין אתא עובדא קמי רבי ואכשרון. ונראה שזה הוא המעשה שאמרו שם בפרק כל כתבי הקדש ובחותם אחד כמו שאמרו שם בגמרא, ומקום מיוחד היה להם ומפתח בידם, דכל שאין שם שני חותמות אף על פי שיש שם מפתח וחותם חותם אחד סתם קרי ליה, ולא עדיף מפלוגתא דרבי (אליעזר) [אלעזר] ורבי יוחנן בהכל משתמר בחותם אחד דמפרשינן דחותם אחד עם מפתח קאמר. ולפי פירוש זה הא דאמרינן בפרק השוכר (סט, ב), וכי מאחר דקיימא לן כרשב"ג דלא חייש לשיתומתא וכרבי אליעזר דלא חייש לזיופא מאי טעמא לא מותבינן חמרא ביד עו"ג, הכי פירושה: מאי טעמא לא מותבינן חמרא ביד עו"ג ונשכור את מקומו ומפתח ביד ישראל, ופריק משום שיבא, ופירש הרב אלפסי ז"ל, שיבא שמניחין נקב במגופת החבית לאחר שטחין את פיה כדי שיצא הרוח ממנו ולא ישבר את הכלי וחוששין שמא יכניס משם שפופרת וישתה.
ונמצא עכשיו לפי פירוש זה דלעולם יין צריך שני חותמות בין שהפקידו אצל עו"ג בין שהפקידו אצל ישראל החשוד לנסך את היין, ומיהו במפתח וחותם סגי דכשני חותמות נינהו, ולרבי אליעזר דקיימא לן כוותיה, ואי איכא שיבי אפילו בכמה חותמות לא סגי דאיכא למיחש דילמא שתי ע"י מיניקת ומנסכו (תוה"ב שם שער ד).
ואם תאמר אף על פי שחתם את החבית או את הקנקן בכמה חותמות ניחוש שמא יקוב חור בחבית כעין ברזא ויוציא ממנה, לא היא דהא קיימא לן כרשב"ג דאמר בפרק השוכר (סט, א) דלשיתומא לא חיישינן, ואפילו לרבנן נמי דחיישינן לשיתומא, הני מילי שיתומא דמגופה, אבל בגופה של חבית לא, דקשה הוא לינקב. וצריך לחתום בפי כל נקבי הברזות כמו שצריך לחתום בפי החבית (תוה"ב שם).
דף לא - ב
דף לב - א
דף לג - א
ומיהו צריך לקלף זפתן ואף על פי שלא נתן בהן יין אלא פעם אחת, מפני שהיין נבלע בין הזפת ודפני הכלי, אי נמי שהזפת בולע היין הרבה, והיינו דקתני חדשים מזופתין אסורין, כלומר אפילו בחדשים שלא נשתמש בהן יין אסורין, שעל ידי הזפיתה נאסרו בנתינת יין שבשעת זפיתה, ואסורין דקתני עד שיקלפם קאמר, ולא שצריך לקלף על כל פנים, שאילו רצה להכשירן על ידי מילוי ועירוי כל שכן שהוכשרו, דלא עדיף קליפה והדחה ממילוי ועירוי, שהמים גם כן נבלעין מיד ומפליטים את היין שבזפת, ועוד דכבולעו על ידי זפת כך פולטו בזפת, אבל חדשים (שאינו) [שאינן] זפותים מותרים בלא הכשר כלל ובלא הדחה, שהרי ניכר לעין שלא נשתמש בהן ביין כל עיקר.
ואם תאמר אם הדבר כן שאין מכניסים את הנודות לקיום תיקשי לך עובדא דבר עידי טייעא דגרסינן התם: "בר עידי טייעא אנס זיקי מרב יצחק בר יוסף, רמא בהו חמרא ואהדרינהו ניהליה, אתא שאיל בי מדרשא, אמר ליה רב ירמיה, כך הורה ר' אמי הלכה למעשה, ממלאן ומערן מים ג' ימים", ולמה הוצרכנו למילוי ועירוי, בהדחה הוה סגי להו ככובי דארמאי (להלן ע"ב), יש לומר דזפותים היו וכדי להצילם מידי קליפה אמרו.
ואם תאמר עוד, אם כן מפני מה נחלקו על רבן גמליאל כל סייעתו, דגרסינן התם (לב, א): "הדרודריא והרוקבאות של עו"ג ויין ישראל כנוס בתוכן אסור בשתיה ומותר בהנאה, העיד רבי שמעון בן גדע לפני בנו של רבן גמליאל על רבן גמליאל ששתה ממנו בעכו ולא הודו לו", ורוקבאות היינו נודות כדמתרגמינן (בראשית כא, יד) חמת מים, רוקבא (דמיאי) [דמיא]. ויש לומר דסייעתו סבורים דנודות מכניסים לקיום הן, ולפי זה קיימא לן כרבן גמליאל, דמעשה רב, ובנו נמי הודה לו, ושמא כל סייעתו, דהא אקשינן התם "ולא הודו לו, ורמינהי יין הבא ברוקבאות של עו"ג אסור בשתיה ומותר בהנאה, העיד רבי שמעון גודא לפני בנו של רבן גמליאל על רבן גמליאל ששתה ממנו בעכו והודה לו", ופרקינן: מאי לא הודו לו דקאמר התם כל סייעתו אבל בנו מודה, ואיבעית אימא (גודא) [גודע] לחוד וגודא לחוד", ולומר דגודע אמר לא הודו וגודא אמר שאף סייעתו הודו לו, דכיון דלמר ולמר עשה בו רבן גמליאל מעשה ושתה ממנו ומר אמר הודו לו סייעתו, אף על גב דמר אמר לא הודו לו, מקבלין עדותו של גודא שאמר הודו לו דבשל דבריהם הלך אחר המיקל. ודרדוריא של עץ הרי הן כנודות של עור, ועל שניהם העידו ששתה רבן גמליאל יין הכנוס בתוכו, כלומר, אחר שכשוך. ואלא מיהו אם הכניס בתוכו יין לקיום, או במקומות שמכניסים אותם לקיום צריכים הן מילוי ועירוי (תוה"ב בית חמישי שער ששי).
ואם תאמר אחר שאמרנו שהקנקנים שאמרו של חרס הן, למה לי דנקט קנקנים שמכניסים לקיום, אפילו כל שאר הכלים של חרס שאין מכניסים אותן לקיום אם היה תחילת תשמישם על ידי עו"ג אסורים, וצריכין הכשר גדול (במכניסו) [כמכניסו] לקיום לפי שהוא בולע הרבה בתחילת תשמישו, וכן דעת הגאונים ז"ל וכמו שאני עתיד לכתוב (להלן שם והו"ד לקמן לג, ב, ד"ה כסי). יש לומר דהכא להודיעך כח דהתירא נקט קנקנים ולומר שאפילו בשמכניסים לקיום דאיכא תרתי לריעותא, חדא דהן של חרס, ועוד שמכניסין לקיום, אפילו הכי יש להן הכשר במילוי וערוי (תוה"ב שם).
וכתב בעל התרומות ז"ל (סי' קסא) דכלי עץ אם קלף אותו בקרדום מותר, דעירוי לא מפליט יותר מכדי קליפה, וכן אמר לי מורי הרב רבי יונה זצ"ל לפי שהיין נבלע בצונן ודבר מועט הוא, וזהו ששנינו נכרי נותן לתוכו יין וישראל נותן לתוכו מים ואיו חושש, כלומר, משתמש בהן על ידי מים ואינו חושש, אף על פי שהיין הנבלע נפלט על ידי אותן מים וקיימא לן שאין מבטלין איסור לכתחילה, הכא שרי לפי שהיין הנבלע מועט, והקנקן כלי שאין דרכן להשתמש בו בדבר מועט אלא בדבר מרובה ולפיכך כיון שאי אפשר לבוא לידי נתינת טעם מותר לבטלו לכתחילה. והרמב"ן ז"ל (לג, ב, סוד"ה והאי מאני) חלק בדבר זה שאין קליפה מתרת, ושל דבריהם להן שומעין שאמרו להקל, ועוד דמסתבר טעמייהו (תוה"ב בית חמישי שער ו).
אם נתן בהן ציר או מורייס ועמדו בהן קצת מותרין, ולא נתפרש זמן עמידתן, ואפשר כשיעור שיחמו באש ותשיר זפתן, לפי שהן מדמין אותו לו.
דבר זה שאמרו שהציר והמורייס מכשיר את הכלים מפני שהמלח שבהן שורף, נראה לי דדוקא ציר או מורייס, ואין דנים מהן למים ומלח, שאין אומרים בטבעים זו דומה לזו, שמא המלח בתערובת הציר והמורייס פועל כן, אבל לא להתערב בתוך המים (שם).
דף לג - ב
ומכל מקום מה שכתב הרמב"ם ז"ל: דירוקא אם אינו מכניסו לקיום דבהדחה סגי, נראה שהלך בה לשטתו, שהוא ז"ל סבר בכל כלי חרס שאם אינו מכניסו לקיום אינו צריך אלא הדחה בעלמא וכמו שכתבנו למעלה, וזה שלא כשיטת הגאונים ז"ל, אבל לדעת הגאונים ז"ל שהחמירו בכלי חרס בשתחלת תשמישן על ידי עו"ג וכמו שכתבתי (שם), מסתברא דירוקא בשאינו מכניסו לקיום לא גרע מכלי חרס דעלמא שאינו שוע, ואם תחלת תשמישו ביד נכרי אף הוא צריך מילוי ועירוי (תוה"ב שם).
דף לד - א
דף לד - ב
דף לה - א
דף לה - ב
עוד כתב הרב ז"ל (שם הט"ז): "יראה לי שאם לקח חמאה מן העו"ג ובשלה עד שהלכו צחצוחי החלב הרי זו מותרת, שאם תאמר שנתערבו עמה ונתבשל הכל בטלו במיעוטן". גם זה אינו מחוור כלל, תדע לך, שהרי הקשו בגמ' חלב למאי ניחוש ליה, אי משום איערובי טהור קאים טמא לא קאים, ואמרינן אי דבעו ליה לגבינה הכי נמי, הכא במאי עסקינן דבעי ליה לכמכא, ואסיקנא דאפילו בעי ליה לגבינה, משום דאיכא דקאי ביני אטפי, ולומר דחלב שחלבו עו"ג דקתני במתניתין מילתא פסיקתא קתני, לא שנא בעי ליה לכמכא ולא שנא בעי ליה לגבינה ולא שנא בעי ליה לחמאה, ואם איתא אי בעי ליה לגבינה או לחמאה לשתרי, ויבשל עד שיהלכו צחצוחי חלב שבהם, אלא שכל זה מן העיקר שאמרנו שכל איסורי נכרים כאלו הלכו בהן לחומרא. והראב"ד ז"ל כתב עליו בהשגות במקום זה (הו"ד במ"מ שם), דבר זה אינו, שכל האסורין הנוהגין בגבינה נוהגין בחמאה. ומה כתב שהלך האיסור ונתמעט ונתבטל, כמה מכוער שנקנה מהם חשש איסור מפני בטולו ברוב. עד כאן (תוה"ב שם).
דף לח - א
ולענין פסק הלכה: פסק רבינו תם ז"ל (ספר הישר חה"ח סי' תשכא) כתרין לישני להקל, דכל שאינו עולה על שולחן מלכים אין בו משום בישולי נכרים, וכל שנאכל כמות שהוא חי אין בו משום בישולי עו"ג, דפומבדיתאי אוסופי היתר אלישנא דסוראי, והילכך אין איסור בישולי נכרים אלא בדבר חשוב שעולה על שולחן מלכים, והוא שאינו נאכל כמות שהוא חי ובישולו של נכרים הכשירו לאכילה. וכן נראה שפסק ר"ח ז"ל שכתב התם גבי דבש (לט, ב) ומדחזינן ברוב הגמרא דמוקים להו בנאכל כמות שהוא חי אין בו משום בישולי עו"ג, שמע מינה דהאי לישנא דוקא. מיהו כיון דחזינן באידך פירקין דפירש ואמר דר' יוחנן כאידך לישנא סבירא ליה, כל שאינו על שלחן מלכים לאכול בו את הפת, הילכך בעינן תרי לישני. עד כאן לשון הרב ז"ל, והא דר' יוחנן דכתב הרב ז"ל איתא בפרק ר' ישמעאל, דגרסינן התם (נט, א) ר' הונא בר אבאאיקלע לבי גבלא, חזא תרמוסא דשלקי ליה נכרים ואכלי ליה ישראל, ולא אמר להו ולא מידי, אתא לקמיה דר' יוחנן, אמר ליה, צא והכריז על תרמוסן משום בישולי נכרים, ופריש התם דטעמא דר' יוחנן לפי שאינן בני תורה, ואקשינן הא בני תורה שרו והאמר רב שמואל בר יצחק אמר רב כל שנאכל כמות שהוא חי אין בו משום בישולי נכרים, הא אינו נאכל, יש בו משום בישולי נכרים, ופרקינן ר' יוחנן כאידך לישנא דרב סבירא ליה, דאמר רב שמואל בר יצחק אמר רב, כל שאינו על שולחן מלכים לאכול בו את הפת אין בו משום בישולי נכרים, וטעמא דאינן בני תורה, הא ישנן בני תורה שרי. וכן פסק הרמב"ם ז"ל (הל' מאכלות אסורות פי"ז הי"ד והט"ו) וזה לשונו: "לא גזרו אלא על שאינו נאכל כמות שהוא חי, כגון דג ובשר וביצה וירקות, במה דברים אמורים בדבר שהוא עולה על שולחן מלכים לאכול בו את הפת כגון בשר ודגים וביצה, אבל דבר שאינו עולה על שולחן מלכים לאכול בו את הפת, כגון תרמוסין ששלקו אותם נכרים, אף על פי שאין נאכלין חיין הרי אלו מותרין", עד כאן. והא דאמר רב אסי אמר רב דגים קטנים מלוחין אין בהם משום בישולי נכרים דמשמע טעמא דמלוחין הא שאינן מלוחין יש בהן משום בישולי נכרים ואף על פי שאינן עולין על שולחן מלכים לאכול בהן את הפת כדאיתא בגמרא וכדכתיבנא לעיל, לא קשיא, דאיפשר דמלוחין עולין הן על שולחן מלכים מחמת מלחן, ואי נמי אין עולין ורב אסי כאידך לישנא סבירא ליה, אפילו הכי אנן לא קיימא לן הכי מדמשמע מההיא דתרמוסא דפרק ר' ישמעאל, דגמרא כאידך לישנא דפומבדיתאי סבירא ליה, מדמוקי טעמא דר' יוחנן בהיפך וכדכתב ר"ח, וקיימא לן כלישנא דגמרא. והרב אלפסי ז"ל שכתבה לההיא דרב אסי אמר רב איפשר דסבירא ליה כלישנא קמא, דאמרינן דמחמת מלחן עולין על שולחן מלכים, ואפילו הכי כיון דנאכלין חיין מחמת מלחן אין בשולן קרוי בישולי עו"ג. והרמב"ן ז"ל כתב: מחוורתא דפסקה כלישנא דסוראי, דבעיין ופשטין באהיני שליקי כוותייהו". פירוש לדבריו, דגרסינן התם (לח, ב): בעו מיניה מרב אסי, הני אהיני שלקי דארמאי מאי, פירוש תמרים שלוקים, אמר להו חוליי לא קא מיבעיא לן דודאי שרו, מרירי לא קא מיבעיא לן דודאי אסירי כי קא מיבעי לן בי מיצעי מאי, אמר להו מאי איבעיא להו, דרב אסר ומנו לוי, וסבור הרב ז"ל דאהיני מרירי ובי מצעי אינן עולין על שלחן מלכים, ואפילו הכי איבעיא להו מציעאי מאי ופשיט להו לוי דבין מרירי בין בי מצעי אסירי, לפי שאינן נאכלין להדיא כמות שהן חיין. ואין ראיית רבינו מחוורת בעיני, דבין הני ובין הני כל שמתקן ע"י האש עולין הן על שולחן מלכים (תוה"ב שם).
דף לח - ב
והילכך בין הניח נכרי והיפך ישראל בין הניח ישראל והיפך נכרי, כל שיד ישראל מעורבת בו מותר, לא אמרו אסור אלא בהנחתו וגמרו ביד נכרי. הניח ישראל והפך נכרי לאחר שהגיע למאכל בן דרוסאי מותר, ואפילו קירב הנכרי בישולו, כגון שהניח ישראל על גבי גחלים עוממות ולא הוה מתבשל עד שתי שעות והפך נכרי ונתבשל בשעה אחת מותר, דקרובי בישולא לאו כלום הוא. הניח ישראל ע"ג גחלים עוממות לגמרי עד שלא היה מתבשל שם בלא היפוך ובא נכרי והפך בו אסור, דהרי זה כהנחתו וגמרו ביד נכרי. ומסתברא לי דאם היה יכול להגיע למאכל בן דרוסאי בלא הפוכו של נכרי מותר דהא לכולי עלמא היכא דנתבשל על ידי ישראל כמאכל בן דרוסאי תו לית ביה משום בישולי נכרים, והילכך כל שיכול לבוא למאכל בן דרוסאי על ידי הנחתו של ישראל הרי הוא כאילו בא לכך ומותר (תוה"ב שם).
ולענין פסק הלכה: בפלוגתא דחזקיה ורבי יוחנן בדג מליח ובביצה צלויה ופסק אביי כותיה בביצה, הלכתא כותיה, אבל בדג מליח הלכתא כחזקיה ובר קפרא דשרו, דרבים נינהו, ואף על פי שהרב אלפסי ז"ל כתב ההיא דרב אסי אמר רב דגים קטנים מלוחים אין בהן משום בישולי נכרים, דמשמע קטנים אין, לפי שנאכלין להדיא על ידי מלחן, הא גדולים לא, (ו)איפשר שהוא ז"ל מפרש פלוגתא דחזקיה ורבי יוחנן בדג שמלחו נכרי כדברי רש"י ז"ל והרמב"ם ז"ל. ומורי הרב ז"ל אומר דאחר שהוכחנו ופירשנו דדג מליח שצלאו נכרי קאמר, הלכתא כרבי יוחנן דאסר, מהא דרב אסי אמר רב דמשמע הא גדולים יש בהן משום בישולי נכרים. ואני תמה היאך איפשר לפסוק כרבי יוחנן, דהא חזקיה רביה דרבי יוחנן הוא ואין הלכה כתלמיד במקום הרב, וכל שכן דלית הלכתא כותיה דרב במקום חזקיה, דהשתא לגבי רבי יוחנן לית הלכתא כותיה לגבי חזקיה דהוא רביה דרבי יוחנן הלכתא כותיה, והילכך אפילו אמר רב אסי משמיה דרב בהדיא דגים קטנים מלוחים אין בהן משום בישולי נכרים אבל גדולים יש בהן משום בישולי נכרים, אפילו כן היה לנו לפסוק כחזקיה כמו שכתבנו, וכל שכן דחזקיה ובר קפרא שרו, וכל שכן דרב אסי לא אמר בהדיא. והילכך בין דגים קטנים בין דגים גדולים מותרין. וכן פסק הרמב"ן ז"ל בדגים גדולים שצלאן נכרי להתיר, כחזקיה ובר קפרא (תוה"ב שם).
ומה שאמרו דאית ביה טעמו וממשו של יין פירש הראב"ד ז"ל דברים כפשוטן, שיש בו טעם יין ומראית יין. ואינו נכון, דאם כן למה חילקו בין מורייס אומן לשל הדיוט ובין ראשון לשני ושלישי (לד, ב), הכל לפי המראה ולפי הטעם. ועוד דבההוא דאתא לנמילה דעכו (שם), יבדקוהו במראה או בטעם ע"י קופילה כיון דאפשר לעמוד על בוריו, ואל יסמכו על טעם דהתם לא שכיח חמרא וטעמא דעיקולי ופשורי דהוו אידא דצור.
לכך הנכון כמו שפירש הרב רבנו יונה ז"ל דעיקרו וממשו שאמרו לא טעם הניכר לחיך וכל שכן מראה היין, אלא כלפי שהקשו שם ממורייס לכבשים לרבי מאיר, דהכא אסר בהנאה והתם שרי, הוצרכו לומר שאינו דומה, דבמורייס היין שבו נאכל עמו ממש, ואם אינו נרגש, והוא המכשירו לאכילה, מה שאין כן בכבשים שאין הרוטב שלהם נאכל אלא הירק. וכן נראה מפירוש רש"י ז"ל, ולזה הפירש הסכים מורי הרשב"א נר"ו. (ריטב"א לד, ב ד"ה מתניתין).
דף לט - א
דף לט - ב
דף מ - א
דף מ - ב
פרק כל הצלמים
אבל בשל כפרים אפילו אינן על פת מדינה ואין בידו שום דבר ודאי אסורה, דלאו לנוי עבידא, ומתניתין דבסמוך (מא, א) דשברי צלמים ר' מאיר היא, ולא חיישינן לכפרים דמיעוטא נינהו, דכרכים שכיחי טפי. כך העלה הרשב"א ז"ל. (נמוקי יוסף).
דף מב - ב
דף מג - ב
דף מז - א
דף מז - ב
דף מח - ב
כתב הרשב"א ז"ל: אותן אילני סרק שרגילין עכשיו ליטע בפתחי ע"ז, צריך לדעת על מה סמכו העולם לישב תחתיהם ולכוין להנאת צלם, דנהי דלא מקריא אשרה, דלא פלחי לה ולא מוקמי תחתיה ע"ז, מכל מקום אפשר דלנוי עשויה, וכיון דנויי ע"ז אסורין בהנאה ספיקא דאורייתא לחומרא. ונראה דודאי לאו לנוי נוטעין אלא חק ע"ז לעבוד אותה באותן אילנות, וכענין שאמרו (נ, ב) ע"ז שעובדין אותה במקל, ונטיעתן זו היא תקרובתן, ותקרובת כזה אינו נאסר דתקרובת כעין פנים בעינן, ומשום הכי צלו מותר, דאפילו גופו בענין ה מותר, דאבני מרקוליס לא נאסרו אלא משום דכל אחת ואחת נעשית ע"ז לעצמה ומשום תוספת ע"ז נגעו באיסורן, ולפיכך התיר ר' שמעון במתניתין (ע"א) סתם אשרה, משום דסבירא ליה דבסתמא לא לאילן הן עובדין, ומשום תקרובת ליכא למיסר דלאו כעין פנים נינהו, ורבנן אסרי לה דבסתמא אף לאילן הן עובדין, אבל אם בריא שאין עובדין לאילן מותר, הילכך עכשיו שהוא בריא שאין עובדין לאילן, שמנהג נשאר להם מאבותיהם שהיו נוטעין אצל מזבחות ע"ז לתקרובת, ונטיעתן אצל המזבחות ראיה שלדעת תקרובת היו נוטעין אותן, ועל כן הזהיר הכתוב (דברים טז, כא) לא תטע לך אשרה כל עץ אצל מזבח, הילכך שרי, עד כאן (נמוקי יוסף).
דף מט - ב
דף נא - א
דף נא - ב
והרב נ"ר כתב דממה שאמר בירושלמי נראה, דכל ע"ז שיש לה קלקלין כל דבר הנמצא לפנים מן הקלקלים אפילו כלים שאינם של נוי [אסור], ודברים שאינם של נוי [אינם מותרין] אלא בפעור ומרקוליס לפי שאין להם תורת קלקלין, ומתניתין דקא שרי דברים שאינם של נוי דוקא במרקוליס, ומקרא דדרשינן עמהם דומיא דעליהם דוקא בע"ז שאין לה קלקלין. והא דאמר בפעור ומרקוליס אפילו חוץ כפנים, פירושו, דמאי דמיתסר בפנים דהיינו כל דבר תקרובת אפילו מים ומלח מיתסרי נמי בחוץ, שכל דבר מקריבין לה, דהשתא פעורי מפערי קמיה מים ומלח לא מקרבי ליה, אבל כלים שאינם של נוי בין בחוץ בין בפנים מותר, [דכיון] דאין דרכה בקלקלין אף כשעושין לה כמי שאינם שם דמי, דהכי גרסינן לא סוף דבר מרקוליס ובראשו מעות, אלא אפילו ע"ז שאין לה קלקלין מצא בה כסות או כלים הרי אלו מותרין, למדנו מזה דע"ז שיש לה קלקלים הכל אסור לפנים מן הקלקלים. ומיהו אומר הרב נ"ר דנראה דוקא כלים של נוי אלא שאינם עומדין דרך נוי, וכדאמר מעות כסות וכלים דברים של נוי הן, וכיון שהן לפנים מן הקלקלים אין מקפידין בהנחתן, דאלו כלים שאינם של נוי מאיזה טעם יאסרו אפילו לפנים כיון דלא מתסרו משום תקרובת וגם מקרא דעליהם לא מתסרי כיון שאינם של נוי.
עלה בידינו לענין תקרובת ע"ז ונויה לפי שיטה זו שפירשנו, כל תקרובת ע"ז שהוא כעין פנים דוקא, כגון יינות ושמנים וסלתות ולבונה ואפילו מלח ומים אם נכנס לפנים מן הקלקלים אסורין לעולם, בין דרכה בכך בין אין דרכה בכך, ואין להם בטלה דאף על פי שהוציאום משם בטומאתן הן עומדים, והיינו מתניתין דקתני יינות ושמנים וסלתות וכל דבר אשר כיוצא בו קרב לגבי מזבח אסור. וכן פרכילי ענבים ועטרות של שבלים שבצרום מתחלה לכך דכעין פנים ממש הן וכן מביאין אותם בכורים. ואם לא נכנסו לפנים מן הקלקלים הרי אלו מותרין, לפי שבחוץ אינו נאסר משום תקרובת שאין מקריבין לה בחוץ, והיינו מתניתין (כט, ב) דבר הנכנס לע"ז מותר והיוצא אסור. ונראה לי דוקא בהמה ועוף הראויין למזבח דהיינו מידי דתקרובת לפנים, אבל בשר חיה ועוף שאינם בני הקרבה בפנים מותר, והיינו פלוגתייהו דר' יהודה וחכמים (נא, א) בשחט לה חגב, וחכמים פוטרים, וכל היכא דהמקריב אינו מתחייב התקרובת אינו נאסר. וכן אם שחט לה בהמה תמימה באיבריה דכעין פנים הוא, ואף על פי שיש לה דוקין שבעין, הרי זה חייב ונאסרת אף על פי ששחטה שלא בפניה, כדתנן (חולין מ, א) השוחט לשם הרים לשם גבעות וכו' הרי אלו זבחי מתים. והא דאמרינן (נד, א) היתה בהמת חבירו רבוצה לפני ע"ז כיון ששחט בה סימן אחד אסרה, פירשו רבוואתא דאורחא דמילתא, אי נמי שכיון שהיא רבוצה לפני הע"ז אף על פי שהוא שוחט סתם נאסרת, אבל אם שחט לפניה בהמה בעלת מום שחסרה אחד מאיבריה פטור ואינה נאסרת, דלאו כעין פנים היא, והיינו דאמרינן (נא, א) דר' אבהו אמר ר' יוחנן מנין לזובח בהמה בעלת מום לע"ז שפטור, שנאמר זובח לאלהים יחרם (שמות כב, יט), לא אסרה תורה אלא כעין פנים. תקרובת שאינו כעין פנים ולא ראוי למזבח כגון אבנים ומקל וחגב וצואה וכיוצא בהן, אף על פי ששבר לפניה המקל או ששחט לה החגב וזרק לפניה הצואה והיא לחה דאיכא תקרובת המשתברת, אף על פי שדרכה בכך הרי אלו מותרין, דכעין פנים ממש בעינן ולא כעין זביחה, דהלכתא כחכמים דפליגי עליה דר' יהודה בשחט לה חגב (נא, א) ועוד דרב ור' יוחנן הלכה כרבי יוחנן, ואמר ר' יוחנן מנין לזובח בהמה בעלת מום לעבודה זרה שפטור שנאמר זובח לאלהים יחרם, אלמא לא אמרינן כעין זביחה. ורב דאמר (שם) שבר מקל לפניה חייב ונאסרת, סבירא ליה כתנא דספת לה צואה (נ, ב) ולית הלכתא כוותיה. ואיכא מאן דאמר שתקרובת המשתברת אסור, דכעין זביחה אמרינן, וכיון דדמי לזובח בחד צד אסור.
ואותן ככרות שלוקחין מן השוק ומקריבין אותה לפני הע"ז אסורין, דכעין פנים איכא. ואם לשו עיסה וחזרו בהן מותרת, דאין הקדש לע"ז, וגם משום (ששברו) [שלשו] אותה לע"ז אינה נאסרת, לפי שאין בחוקי הע"ז ללוש אותה לשמה אלא לוקחין אותה מן השוק ומביאין. אבל אותם אוכלי אשי שהוא לחם אונן שלהם, לחם מגואל הוא ואסור משעת לישה, דהוי כעין זביחה אף על פי שאינו משתבר לפני הע"ז, שהרי השוחט לשם הרים הרי הוא זבחי מתים (חולין מ, א) אף על פי שאינו לפני הע"ז, (וכתב) [וכן כתב] רבנו הרב נ"ר. ורבנו יצחק ז"ל היה אומר שאין הככרות תקרובת, לפי שאין מתכוונים אלא לתתם לגלחים, ודוקא באותן דורות שהיו עובדי ע"ז או שהע"ז אוכלת ונהנית מן התקרובת היה אסור. ויש טעם לאסור, כי מכל מקום כיון שמניחין אותו תרובת לפניה וחושבין שמתרצה בהנחתו לפניה, אף על פי שעושין על מנת לתתו לגלחים משלפניה אסור. ובשם רש"י ז"ל כתבו גם כן שהככרות ההן תקרובת ע"ז הן ואסורין, ואף על פי שלוקחין אותן אח"כ ומשברין אותן, אין בטלה עולמית לתקרובת.
וכלים של נוי שעומדים לפנים מן הקלקלין, אם ע"ז שיש לה קלקלים היא, אף על פי שאינם עומדין דרך נוי כגון כיס תלוי בצוארו וטלית מקופלת על ראשו, הרי אלו אסורין, ואם לאו [שאין לה קלקלין ואינם עומדים דרך נוי] אלא שעומד הטלית מקופלת על ראשו או כיס תלוי בצוארו, הרי אלו מותרין, ואף על פי שעשו לה עכשיו קלקלים והן עומדים לפנים, והיינו מתניתין דמצא בראשו מעות וכו'.
ואותן נרות שעוה שמדליקין לפני ע"ז, בעוד שהן דולקין אסורין, בין שעומדים לפנים בין שעומדים בחוץ, וכדאמרינן חוץ מן הקלקלין דבר של נוי אסור, ואם כבו אותן אין להם דין תקרובת, לפי שאין כיוצא בהן בפנים, ומשום נויין נמי לא מתסר כיון שכבו אותן הכומרים, שכבויין היינו ביטולם, שהרי אין עושין אותן לנוי בלא דליקה אלא בדליקה, וכיון שכבו אותן בטל נויין, שאין אסור הנויין כאסור תקרובת שאין לו בטלה אלא כע"ז שיש לה בטלה. וכך שנו בתוספתא (פ"ז ה"ו) עליהם בין שגופה לבוש בהן בין שאין גופה לבוש בהן אסורין, עמהן את שגופה לבוש בהן [אסורין, את שאין גופה לבוש בהן] מותר, ואפילו כלים שגופה לבוש בהן גנבום כומרים או מכרום מותר. ואומר רבנו הרב נ"ר שאף על פי שמכבין אותן על מנת לחזור ולהדליקן, אפילו הכי בטלין מתורת נויין, דכיון שאינם נויין אלא על ידי הדלקה הרי נתבטל באותה שעה, ומיהו מתורת משמשי ע"ז יש לאוסרן, ואינם בטלים על ידי הכבוי כיון שמכבין אותן על דעת לחזור ולהדליקן, דהוי ליה (כשרה) [כשפאה] לצרכה שאינה בטלה, אבל כשכבו אותם על דעת ליטלן לעצמם בטלין. ואם כבו מאיליהם אינם בטילים דעדיין הם משמשי ע"ז. ואם נתנום הכומרים לישראל הרי אלו בטלים שהרי הם יודעים שישתמשו בהם לצרכם, והוה ליה כמי שמכרה לצורף ישראל דאמרינן (נג, א) דבטלה, ועוד דבע"ז עצמה אמרינן (שם) דמכרה או משכנה לא בטלה (אלא) אם (כן) מכרה לצורף ישראל, משום דמימר אמר גוי אידי דדמיה יקרים שעובדיה מכירים בה שהיא ע"ז ולוקחין אותה בדמים יקרים ישראל לא מחבל ליה אלא מזבן זבין לה לגוי, והילכך לא בטלה על ידי מכירתה, אבל במשמשין ליכא למימר הכי, חדא, דאין מתיקרין בהן, ועוד דאין מכירין אותם אם הם משמשי ע"ז אם לאו. ואומר רבנו דדוקא במשמשין שאין דרך ע"ז ליקח אותם בדמים יקרים יותר משאר בני אדם.
ואותם המלבושים שלובשין כשעובדים ע"ז, חכמי צרפת ז"ל מתירין אותם בהנאה שאינם משמשי ע"ז אלא משמשי משמשי ע"ז, ורבנו הרב נ"ר אומר שאין ההיתר הזה ברור דכיון שחוקיהן הוא לעמוד לפני הע"ז באותו מלבוש משמשי ע"ז הם, אבל אם מכרום לחתכן ולחבלן בטלים, אבל מכרום סתם [אסור] מימר אמר שמא ימכרם לגלחים שיתנו בדמיהן יותר.
כתב רבנו הרב נ"ר: דהא דאסרי במתניתין היה לו גנה או מרחץ לאו דוקא לפניה כדברי רבנו תם ז"ל (הו"ד בקטע הקודם), אלא אפילו רחוק לה, כדכתבינן בפרק כל הצלמים, דכיון שהגנה ההיא נתנוה לעבודה זרה ונותנין פירותיה לשכר המתעסקים בצרכיה דהיינו כומרים, אסור להנות ממנה בשכר, אבל גנות שקנו הכומרים משלהם לא מצינו איסור ליקח מהם אף על פי שיש ע"ז בביתם והם כומרים לע"ז, שעקר מה שנותנין להם אותם הגנות כדי שינהגו בחוקי הייחודים שלהם עושין כן ולא כדי שיתעסקו בצרכי ע"ז שבביתם, ואותה הע"ז שבביתם כדי שלא יטרחו לצאת ממקומן וללכת למקומה, ונכון להתרחק מליקח מהן, מ"ר.
דף נב - א
דף נב - ב
דף נג - א
דף נג - ב
דף נד - א
דף נד - ב
דף נה - א
דף נה - ב
והלכתא כרב הונא וכמשנה אחרונה, ואפילו בהמשכת מקצתו בגת נעשה הכל יין נסך, ואפילו מה שלא נמשך. ומה שכתב הרי"ף ז"ל בפרק שני (יג, א בדפי הרי"ף) גבי חרצנים של גויים, ומפורש בירושלמי (פ"ב ה"ה) במשלה אותם מתוך הבור שאינו נעשה יין נסך עד שירד לבור, זה למשנה ראשונה הוא, אלא שכתבו רבנו ז"ל ללמד [למשנה] אחרונה על השליה מתוך גממיות שתחת האשכולות שעדיין הכל מעורב ענבים ויין כאחת, שאינם אסורים. ומיהו נראה ודאי דאפילו למשנה אחרונה בגת פקוקה ומלאה שמותר, שאין כאן המשכה כלל, ואפילו רב הונא דאית ליה דהמשכת גת עושה יין נסך הוה מוקים מתניתין לתרוצה אליביה בפקוקה ומלאה, אלמא בהכי מודה הוא מיהא דמותר, וכן נראה מדברי הרי"ף מדמייתי (דדוקא ברייתא) [פרוקא קמא] דפקוקה ומלאה, ואי הוה סבירא ליה לרבנו דלא פרוקא מעליא היא ולא סליק בתר דאוקימנא לה למתניתין במשנה ראשונה ומימריה דרב הונא במשנה אחרונה, לא היה לו להביא אלא פירוקא דפריק רב הונא לבסוף לא קשיא כאן במשנה אחרונה כאן במשנה ראשונה, אלא ודאי כתבו רבנו ז"ל לההוא פירוקא למילף מינה היתירא בגת פקוקה ומלאה. אבל הרמב"ן נ"ר כתב, ולפי דעתי שאף בגת פקוקה ומלאה למשנה אחרונה אסור, והא דתרצינן הכי לדרב הונא, מקמי דתיקום לן דאיהו כמשנה אחרונה אמר, אבל למאי דמסקינן אפילו בגת פקוקה ומלאה כיון שהלכו שתי וערב בגת ורבה יין, נאסר אף על פי שמעורב, ורב הונא דאמר משהתחיל להמשך לאו בגת פקוקה ומלאה איירי אלא בגת כדרכה, וקאמר כיון שרבה יין בגת עד שהתחיל לימשך נאסר, אלא מעיקרא משום דוחקא דקושיא דמתניתין הוא דמתרצינן הכי דרב הונא נמשך ממש בעי, ואף מה שהתירו בירושלמי למשנה ראשונה התירו, דאמתניתין קיימי, אבל למשנה אחרונה הכל אסור, דהא קתני אין [דורכין] ולא שרי בגת פקוקה ומלאה, עד כאן. והראשון נראה לי עיקר, לפי שהמתרץ היה בקי בדברי רב הונא ויודע שאפילו לדברי רב הונא כל שהיא פקוקה ומלאה מותר, ואחר שהוא מתרץ כן אליבא דרב הונא מאין לנו דלמשנה אחרונה לא יהא הדבר כן.
דף נו - ב
וכתבו רבותינו הצרפתים ז"ל דהא דרב הונא ליתא, דאתיא כמאן דסבירא ליה בפרקא בתרא (עג, א) סלק את מינו כמי שאינו, ואי נמי אתיא כאביי דאמר לקמן (סו, א) דחמרא חדתא בענבי מין במינו מיקרי דבתר טעמא אזלינן, ואם כן אפילו הזגין וחרצנין קרויין מינו ולהכי אסר רב הונא, אבל אנן דסבירא לן כרב דאמר (שם) דבתר (מינו) שמא אזלינן, מין בשאינו מינו הוי ומותר, דאמרינן סלק את מינו (בשאינו מינו) [כמי שאינו] וזגין וחרצנין רבין עליו ומבטלין אותו, והרי"ף ז"ל לא כתבה בהלכותיו, נראה דסבירא ליה גם כן דליתא. וטעם אחר יש בדבר להתירו מדברי רבנו תם ז"ל (ספה"י חה"ח ס"ס תעא): דלא אמרו (עג, א) יין נסך אוסר בכל שהוא אלא ביין שנתנסך ממש לע"ז, אבל סתם יינן אינו אוסר במשהו, והביא ראיה לדבריו מדקתני במתניתין (שם) יין ביין מים במים במשהו, יין דומיא דמים, מה מים במים דוקא שנתנסכו ודאי לע"ז, אף יין ביין דוקא יין שודאי נתנסך לע"ז, ולדבריו אפילו למאן דלית ליה סלק את מינו, ואפילו לאביי דסבירא ליה דחמרא חדתא בענבי מין במינו מקרי, אם החזיר גרגותני לגת מותר, שהרי הוא בטל בששים כשאר אסורים, אלא אם כן נסכו גוי למה שבבור ממש לע"ז, דאז הוי מה (שבבור) [שבגת] אסור לאביי, אי נמי למאן דלית ליה סלק את מינו. ולפי מה שכתבנו טובא קא משמע לן רב הונא, ואין אנו צריכין לדחוק דלמשנה ראשונה דוקא אצטריך לאשמעינן.
דף נז - א
דף נז - ב
ונמצא בתשובות הגאונים ז"ל, דגוים בזמן הזה לא בקיאי בטיב ע"ז ומשמשיה והוו כתינוק בן יומו שאין מגעו אסור בהנאה, וכן כתבו הר' יהודה בר' נתן ורבנו שמואל בשם רש"י ז"ל, ועל דבר זה סמכו קצת בדורות האלו ליקח יין נסך מגוי בחובותם. ומיהו הקשה (על) [עליהם] רבנו יצחק הזקן בר' שמואל ז"ל דאם כן מגעו של גוי בזמן הזה ביין שלנו יהא מותר אפילו בשתיה, דבשלמא יין שלהם אסור משום חתנות כפת ושלקות (שבת יז, ב) אבל שלנו יהא מותר, דהא בתינוק גוי לית הלכתא כרב מדמסיים ר' יהושע בן לוי מילתיה דשמואל כמו שכתבנו, ומגע של תינוק אינו עושה יין נסך כלל ואפילו בשתיה שרי, אם כן אף מגע גוי גדול בזמן הזה יהא מותר אפילו בשתיה וזה אינו נכון, אלא ודאי מגע גוי אפילו בזמן הזה אוסר אפילו בהנאה, ולא דמי לתינוק בן יומו, דתינוק איו מתכוין אפילו לנגיעה והילכך שרי אפילו בשתיה, אבל גוי גדול דהוא בר נגיעה, לנגיעה מיהא מתכוין ואסור, ועוד דקיימא לן (ביצה ה, ב) דכל דבר שבמנין צריך מנין אחר להתירו.
והרמב"ן נ"ר כתב דנראין הדברים דרב ושמואל לא פליגו כלל, והלכתא כרב בתינוק בן יומו שעושה יין נסך ליאסר בשתיה, וכדשמואל בלוקח עבדים שעושים יין נסך אף על פי שמלו וטבלו עד שישתקע שם ע"ז מפיהם, דלא שמעינן להו לרב ושמואל דפליגי אהדדי אלא בתרוצא דברייתא למאן דתני טהור, אבל למאן דתני טמא לא פליגי כלל, דבין לרב בין לשמואל וכן בני השפחות ארוקן ומדרסן, וכיון דלההוא לישדנא לא פליגי, טפי איכא למימר דההוא לישנא עדיף מלישנא דמאן דאמר טהור כי היכי דלא ליפלגו רב ושמואל אהדדי, ואף על גב דקיימא לן דבשל סופרים הלך אחר המיקל, משום הא לא נטיל מחלוקת בין האמוראים. ורבנו תם ז"ל (הו"ד בתוד"ה לאפוקי) כתב: דרב ושמואל ודאי פליגי מההוא טעמא דכתבינן דבשל סופרים הלך אחר המיקל, וטעמא דטהור טפי עדיף ומסתבר, ואפילו הכי הלכתא כרב בתינוק בן יומו, דכל רב ושמואל הלכתא כרב באיסורי, ואי משום ר' יהושע בן לוי, ר' יהושע בן לוי לא קאי על דברי שמואל, דר' יהושע בן לוי קשיש ועדיף מניה ולא מפרש מילתיה, אלא עיקר דברי ר' יהושע בן לוי בפרק החולץ (יבמות מח, ב) ומימרא דנפשיה קאמר, וכדאמרינן התם, אמר ר' יהושע בן לוי הלוקח עבד מן הגוים [ולא רצה למול] מגלגל עמו כל שנים עשר חדש, פירוש אולי יתרצה לימול אחר שנים עשר חדש שישתקע שם ע"ז מפיו, לא מל חוזר ומוכרו לגוים, ותלמודא הוא דמייתי מילתיה דר' יהושע אמילתיה דשמואל לומר דשקוע ע"ז הוי אחר שנים עשר חדש, ולאו למימר דפסק ר' יהושע בן לוי כדברי שמואל, דדילמא בעבדים שמלו וטבלו כרב סבירא ליה, ואם כן לדברי רבנו תם ז"ל עבדים שמלו וטבלו מגען מותר מיד, וכן עמא דבר.
דף נז - ב
דף נח - א
דף נח - ב
כללא דנקטינן מהני שמעתתא במגעו של גוי בגופו ובמגעו על ידי דבר אחר ובכחו ובמזיגתו, מגעו של גוי בידו בכוונה, כל היכא דאיכא למיחש שמא נסך אסור בהנאה, והיינו אגר דמים גוי (נח, א), ועובדא דשמואל (שם), ועובדא דרבא דאתותב (נז, ב), מגעו של בכוונת ניסוך אף על גב דאיכא כוונת מגע אסור הוא בשתיה ומותר בהנאה, והיינו ברייתא (נז, א) דמדדו בין ביד בין ברגל ימכר, כיון שמתוך מעשיו הוא ניכר שאינו מתכוין הוא לנסך אלא למדידה. ומיהו נראה לי שאנן אין לנו מגע בכוונה אחר ומותר בהנאה אלא אלו שמנו חכמים, דאנן לא בקיאינן בדעותן של בריות ובאומד המעשים אי זה מוכיח לשם מלאכתו ואי זה מספק בניסוך, דהא אגר דמים אף על פי שהיה נראה שאינו מתכוין אלא למלאכתו אפילו הכי אומר שהוא אסור בהנאה, וכן בעובדא דרבא דאיתותב מינה, וכן נראה מדברי הראב"ד ז"ל. והרי"ף ז"ל שהשמיט אותה ברייתא דמדידה והביא של אגר דמים, נראה שהוא אוסר כל מגעו בכוונת מגע אפילו בהנאה, וכן לדעת מקצת רבותינו הצרפתים ז"ל כמו שכתבנו למעלה (נז, ב), מגעו שלא בכוונת מגע כלל מותר בהנאה ואסור בשתיה לכולי עלמא, והיינו מתניתין דתנן (ס, ב) נפל לבור ומת ימכר, ועובדא דלוליבא (נז, א) לפי גירסת הגאונים דגרסי בהדי דקא נחית נגע בחמרא שלא בכוונה והתירו רב (כהנא), וכן שלא בכוונת יין אפילו שיש לו כוונת מגע מותר בהנאה ואסור בשתיה, והיינו ברייתא דתניא (נח, א), חרש גוי שהושיט ידו לתוך החבית וכסבור שהוא של שמן ואמרו ימכר. וכתב הראב"ד ז"ל שאפילו ידע לאחר שנגע בו שהוא יין ולכשידע משך ידו והוציאה משם מותר בהנאה, ומגעו שלא בכוונה קרינן ביה, דכיון דתחילת נגיעתן לא היו יודעין שהוא יין ומיד שידעו הוציאו ידן משם, כוונתם נכרת שלא לנסוך נתכוונו, ומיהו צריך להתישב בזה מעובדא דאתרוגא (נט, ב). מגעו על ידי דבר אחר שלא בכוונת נסוך כגון שנראה מתוך מעשיו שאינו מתכוין לנסך אלא למלאכתו, מותר בהנאה ואסור בשתיה, והיינו מתניתין דתנן (ס, ב) מדדו בקנה התיז את הצרעה בקנה ואמרו ימכר, וכן מגעו על ידי דבר אחר שלא בכוונת יין אסור בשתיה ומותר בהנאה, והיינו דאקשינן בעובדא דר' יוחנן בן ארזא (נח, א) והא קא נגע בנטלא, ולפי הפירוש (הראשון) [השני] אשר פירשנו למעלה (נז, א סוד"ה ההוא), דמדנגע בגופו של נטלא ביין שבחבית קא פריך, דקא סבר שמגעו על ידי דבר אחר בכוונת מגע ואינם רואין בו כוונת יין אסור בשתיה. מגעו על ידי דבר אחר שלא בכוונת מגעו כלל מותר בשתיה, לפי גרסת הגאונים ז"ל דגרסי בעובדא דלוליב (נז, א) בהדי דקא נחית נגע בחמרא שלא בכוונה, אבל לפי גירסתו של רש"י ז"ל דגריס: בהדי דקא נחית נגע ברישא דלוליבא שלא בכוונה, משמע דמגעו על ידי דבר אחר אפילו שלא בכוונת מגע כלל אסור בשתיה, וכבר כתבנו למעלה (נז, א ד"ה ההוא) שהדברים מוכרעים כדברי הגאונים ז"ל. מגעו על ידי דבר אחר בכוונת יין ובכוונת מגע, כגון שהוא מנתז היין בקנה שלא לצורך ואפשר שהוא מתעסק ולא מתכוין לנסך ואפשר גם כן שהוא מתכוין לנסך, הסברא מכרעת שהוא אסור אפילו בהנאה, ואף על פי שלא הוזכר ענין זה בפירוש בתלמוד, ראיה יש לכאורה מדקתני מתניתין (ס, ב), מדדו בקנה והתיז את הצרעה בקנה, שמע מינה דדוקא מדדו או שהתיז את הצרעה שמחשבתו ניכרת שאינו מתכוין אלא למדידה ולהתזת הצרעה הוא דשרינן ליה בהנאה, הא לאו הכי אסור ואפילו בהנאה, ואף על גב דאפשר לדחות דמשום אפוקי מדר' שמעון נקטיה, אפילו הכי כך נראין הדברים יותר, ולמאן דגריס נמי ברישא דלוליבא יש ראיה גמורה מההוא עובדא, דדוקא שלא בכוונה שרא רב לזבוני לגויים הא בכוונה אסור.
וכחו של גוי כגון שמוריק מכלי אל כלי בכוונת יין ובכוונת הרקה, מה שיצא בכחו מן הכלי אסור בשתיה ומותר בהנאה, והיינו דאמרינן (ס, א), גוי אדנא וישראל אכובא חמרא אסור, ופירושו אסור בשתיה, וזה לפירוש הראשון שכתבנו בעובדא דר' יוחנן בן ארזא (נח, ב ד"ה לא), אבל לפירוש רבנו יצחק והראב"ד ז"ל (הו"ד שם) כיון דאיכא כוונת יין וכוונת מגע אסור אפילו בהנאה, דכחו בכוונה עושה יין נסך גמור. ומה שנשאר בכלי, לדברי רש"י ז"ל שפסק כרב ששת בפרקין דלקמן (עב, ב ד"ה דגואי) שרי אפילו בשתיה, דבההוא דגואי לא גזרו ביה רבנן, ולדברי שאר המפרשים מה שנשאר בכלי אסור בשתיה כאותו שיצא לפי שנאסר בנצוק, ויש אוסרים אפילו בהנאה, ובעל התרומות ז"ל (סי' קעו) כתב כדברי רש"י ז"ל. כחו דלא בכוונת יין אפילו בכונת הרקה מותר אפילו בשתיה לכולי עלמא, והיינו עובדא דר' יוחנן בן ארזא דמשמע דלכולי עלמא אי סבר גוי דשכרא הוה מותר אפילו בשתיה במוריק אורוקי, וכל שכן שלא בכוונת הרקה שהוא מותר בשתיה. וכתב הרב בעל התרומות ז"ל (סי' קעה) שמסתמא הוא הדין אם נושא גוי גיגית מלאה יין במוט ובלכתו יצא מן היין לחוץ שלא בכוונתו מותר בשתיה אפילו מה שנפל לחוץ, וכן [כתב] רבנו שמואל זצ"ל. כחו של גוי אם ישראל מסייעו בשפיכתו, לדברי רבותינו הצרפתים ז"ל מותר אפילו בשתיה, והיינו דאמרינן בפרקין דלקמן (עב, ב), אמר להו (רב) [רבא] להנהו שפוכאי כי שפכיתו חמרא לא לסייע גוי בהדייכו דילמא משתליתו וסמכיתו עלייהו, אלמא לכתחלה אסור דיעבד מותר. אבל הראב"ד ז"ל אוסר אף בזה בשתייה בדיעבד, דדילמא ארפו ידייהו ושדו ליה עילויה ולאו אדעתייהו, והוה ליה כח גוי לבדו. וכדבריו מצאתי בירושלמי פרק השוכר (פ"ה ה"י)דגרסינן: פשיטא דא מילתא ישראל תופש בפי משפך והגוי מערה דברי הכל אסור, גוי תופש בפי המשפך וישראל מערה ר' אסי אוסר ור' אמי מתיר, גוי תופס בפי הנוד וישראל מערה ר' ירמיה בשם ר' זירא היא המחלוקת, ר' מונא בעא קומי ר' יוסי (הכא) [היידא] מחלוקת, [אמר ליה מחלוקת] ר' אמי ור' אסי, ישראל תופס בפי הנוד וגוי מערה סברי מימר דברי הכל מותר, (אמר) ר' שמואל כל (עמא) [גרמא] אמר שאסור שפעמים שישראל מרפא ידיו ונמצא כל העירוי מחמת הגוי.
מזיגתו, כגון ששופך מים ביין שביד ישראל בכוונה, בין דמקטף קטופי בין בין שאינומקטף אלא שקלוח המים נוגעין בידו וביין אסור בשתייה משום לך לך אמרין נזירא סחור ואפילו דיעבד, אבל בהנאה שרי, והיינו דר' יוחנן דאמר (נח, ב) יין שמזגו גוי אסור, אבל שלא בכוונה מותר ואפילו בשתיה. ומיהו בזמן הזה שאין הגוים בקיאים בטיב ע"ז ומשמשיה אלא שמנהג אבותיהם בידיהם אפילו מגען מותר בהנאה, לפי מהש נמצא בתשובת קצת הגאונים ז"ל, ולפי מה שכתבו הרב ר' יהודה בר' נתן ורבנו שמואל ז"ל בשם רבנו שלמה ז"ל, דהאידנא הוו להו כולהו גוים כתינוק בן יומו שמגעו מותר בהנאה כמו שכתבנו למעלה (נז, ב ד"ה הא), ומיהו נראה שאפילו בזמן הזה מגען אסור בהנאה כמו שכתבנו (שם ד"ה ונמצא), דגזרת מגען היה דבר שבמנין וצריך מנין אחר להתירו, וכן נהגו בדורות האלו. מגע תינוק גוי (עד) שאינו יודע בטיב ע"ז ומשמשיה לכולי עלמא אינו אוסר בהנאה, ולדברי הפוסקים כשמואל (נז, ב) אפילו בשתיה מותר. מגע תינוק בן השפחות לכולי עלמא מותר אפילו בשתייה, דאפילו לרב דאסר אפילו בתינוק גוי מודה בבן השפחות, והיינו ברייתא דקתני (נז, א), יינן [וכו'] קטנים אין עושין יין נסך. מגע גוי שמל ולא טבל מסתברא שעושה יין נסך בשתיה ולא ליאסר בהנאה.
דף נט - א
דף נט - ב
ואם תאמר אם איתא דאסור דאמרינן הכא היינו אפילו בהנאה מאי שנא ממדדו בין ביד בין ברגל דאמרינן (נז, א) ימכר, דהכא נמי הא לא מיכוין אלא להצלת היין ולא לנסכו. תירץ הראב"ד ז"ל: דהכא מיירי כגון דהוה תמן ישראלים בהדיה ואי לאו דמתכוין לנסוך אמאי קדם איהו ונגע, אי משום הצלתו של יין הרבה מצילין יש חוץ ממנו. וזה רחוק בעיני דאם כן התיז את הצרעה והמטפח על פי החבית המרותחת (ס, ב) כל היכא דאיכא ישראל בהדיה ליתסר אפילו בהנאה, ואינו [דהא] המטפח סתמא קאמרינן. ואפשר שזו ראיה לדברי הרי"ף ז"ל שכתבנו למעלה (נח, ב ד"ה כללא) דסבירא ליה דמגעו של גוי שלא בכוונת ניסוך כיון דאיכא כוונת מגע וכוונת יין אוסר בהנאה. ור"ח זצ"ל שפירש אסור בשתייה ומותר בהנאה קשה, דאם כן אתיא הא דרב פפא דלא כהלכתא לדברי הגאונים זצ"ל שפסקו בניצוק דהוי חבור, דכל שכן וכל שכן מה שבחבית אחת דהוי מה שלמטה מן הברזא חבור למה שלמעלה מן הברזא, וכיון שנגע בוי בברזא הוה לן למיסר כולי חמרא משום חבור, דאפילו מה שלמטה הוי חבור למאן דאית ליה ניצוק הוי חבור, כדאמרינן לקמן בפרק השוכר (עב, ב), ההוא גברא דאסיק חמרא בגישתא ובר גישתא ואתא גוי ואנח ידיה אגישתא ואסריה רבא לכולי חמרא, וקא סלקא דעתך משום דניצוק הוי חבור. ועוד הביא הראב"ד ז"ל ראיה מדתניא במסכת טבול יום בתוספתא בפרק שני (ה"ב) חבית שניקבה בין מפיה בין משוליה בין מצדיה טמאה, ור' יהודה אומר מפיה ומשוליה טמאה, מפיה מפני שהמשקה משוך לתוך ידו, משוליה מפני שהמשקה גרור לתוך ידו, אבל מן הצדדים יעלה באחד ומאה, פירוש מפני שהמשקים מעורבים, דאותו קלוח דבהדי ברזא שהוא טמא מעורב עם היין האחר הלכך יעלה באחד ומאה, כאותה ששנינו (תרומות פ"ה מ"ד), סאה תרומה טמאה שנפלה לתוך מאה תרומה טהורה, בית שמאי אוסרים ובית הלל אומרים תעלה באחד ומאה, הכא נמי תעלה, והיינו נמי דקתני טהורה דאלמא לא פסל כלום, ושמעינן מינה דלגבי יין נסך נמי ימכר, ולהתירו בשתייה אי אפשר דאיסור תערובת מיהא איכא כדקתני בתוספתא, ועוד היאך נאמר שהיין האסור מונח על היין האחר ויהא מותר אפילו בשתיה.
דף ס - א
כתב רש"י ז"ל דלית הלכתא כרב פפא משום דקאי כר' יהודה וקיימא לן כרבנן דרבים ניהו. ומיהו לא מיחוור, כיון דרב פפא דהוא אמורא פסק כר' יהודה, הלכתא כר' יהודה. כן כתב הרב בעל התרומה ז"ל (סי' קפב), והרי"ף ז"ל הכין פסק כלישנא בתרא דרב פפא. וההיא דגישתא ובר גישתא דאסר רבא בפרקין דלקמן (עב, ב) איכא למימר דלא פליגא אהא לישנא בתרא דרב פפא כלל. ומיהו אומר הרב בעל התרומות (שם) דרב פפא דלא אסר אלא עד ברזא, דוקא כשהגוי לא תחב אצבעו עד חלל החבית, שאלו נגע עד חלל החבית הוה ליה לגבי יין שלמעלה כמו נגע בשוליה, ולגבי יין שלמטה כמו נגע בפיה, דהכל טמא אפילו לר' יהודה, אלא על עובי הנקב הניח ידו והוה ליה כמצדיה. ולדידי צריכא לי עיון דהא ברייתא דחבית נגע קתני, דמשמע דנגע ביין שבפנים ממש, וטעמא דמפרש בתוספתא שכתבנו (נט, ב ד"ה ההיא). ורבותינו הצרפתים ז"ל אומרים שאם הסיר הגוי הברזא והיתה הברזא מגעת לפנים מעובי החבית הכל אסור בשתיה שאי אפשר שלא ינדנד היין בראש הברזא. והרמב"ן נ"ר אומר אפילו אם אין הברזא נוגעת בפנים, ואפילו אם נקב מחבית סתום במגופה והסיר הגוי המגופה ונשפך שאין שם שכשוך כלל הכל אסור בשתיה, משום דהוה ליה כחו ומוריק אורוקי דהכל אסור בשתיה, אבל שלא בכוונה בענין זה שלא נגע ביין כלל מותר דכחו שלא בכוונה לא גזרו ביה רבנן.
בשם רבנו שמואל ז"ל, אסור להיות גוי תוחב נעורת או מטלית בסדק בחבור השולים לסתום מפני שנוגע ביין, ובשם רבנו יצחק ז"ל דבסביבות השולים מקום שמתחבין את דופני החבית אם יוצא משם יין מותר לגוי לתחוב שם נעורת, לפי שהנעורת שתוחב שם אינו כנגד היין שבפנים לפי שראשי השולים מפסיקין שתחובין בחריצין שבדופני החבית סביב.
יש ספרים שכתוב בהם במקום זה: אמר להו רבא להנהו שקולאי דחמרא כי דריתו חביתא דחמרא לא תקריוה לגוי לסיועיה בהדייכו דילמא אגב אורחיה רמיתו עליה והוה ליה כח גוי ואסור, פירוש שהיה משיאן רבא עצה טובה שלא יסייע גוי עמהם בהולכת חביותיהן כשמוליכין אותן לשופכו במקום אחר, דמסייע גם הגוי בהרקתן, ויטילו כל הכלים עליו בשפיכתן והוה ליה כחו של גוי, והרחקה יתירא דאמר לעצה טובה. אבל ודאי אם אין דעתו לשופכה (מידי) [על ידי] הפועלים בזה אין שום חשש ומותר לכתחלה. וכן כתב הראב"ד ז"ל בפרק השוכר גבי הא דאמר להו רבא להנהו שפוכאי (עב, ב) וזה לשונו שכתב שם: דדוקא דבעי לשפוכי אבל היכא דלא בעי לשפוכיה מותר להוליכה אפילו הגוי לבדו אי חסיר היא או בענין שלא יוכל ליגע ביין, עד כאן. וכן נראה מההיא דפרק השוכר דלא גזר כלל אלא בשפיכה עצמה אבל בהולכה לא גזר כלל. ומפירושי רש"י ז"ל וכן מפירוש ר"ח ז"ל והלכות הרי"ף ז"ל נראה דלא גרסי האי מימרא הכא כלל.
דף ס - ב
דף סא - א
ואיכא למידק מהא דאמרינן (סט, א) בנכרי שהיה מעביר חבית ממקום למקום והודיעו שהוא מפליג דאסור, ואף על גב דאיכא רוכלים ועוברי דרכים, דאם כן מאי קא פריך הכא והא איכא רוכלין המחזרין. יש לומר דהתם אין הכל יודעים בחבית זו שהיא של ישראל, הילכך כשהודיעו שהוא מפליג אסור דלא מסתפי אלא מניה, אבל כאן כיון שהאוצר בחזקת הישראל והיא מלאה יין, כל שרואה הגוי נכנס יודע שנאסר היין והילכך מסתפי ולא נגע. ואם תאמר אדרבא קשה, אפילו אין ישראלים דרים בה ואין ישראלים מחזרין למה יאסר והלא ישראל זה המטהר לא הודיע שהוא מפליג ובכל שעה ירא הגוי דילמא השתא אתי וחזי לי, ויש לומר דכיון שהוא דר בעיר אחרת, כאשר יצא משם חזקה היא שהוא שב לדרכו אל מקומו, והרי הוא כאלו הודיעו שהוא מפליג, כן נראה לי. ומיהו קשיא לי למאי דפריש רבינו נ"ר דאפילו בדכתב לו התקבלתי אם נמצא הגוי עומד בצד היין שהוא אסור, דכיון דנתון הוא ברשותו של גוי לא מירתת ונגע דהא אינו נתפס עליו כגנב, דאם כדברי רבינו נ"ר מאי קא מייתי מינה ראיה לנכרי שנמצא עומד בצד הבור דאם אין לו מלוה על אותו יין מותר, דשאני הכא דאיכא תרתי לטיבותא, דכתב לו התקבלתי ואינו נמצא בצד היין, והילכך דין הוא שיהא מותר דלמאי ניחוש ליה, אבל בנכרי שנמצא עומד בצד הבור, אף על פי שאין לו אפותיקי על אותו היין מכל מקום צריכין אנו לחוש לאיסורו כיון שנמצא עומד בצד הבור, דהמטהר יינו של נכרי נמי אף על גב דכתב לו התקבלתי הא אמרת דאם נמצא עומד בצד היין שהוא אסור, ואפשר דכל שיש לגוי שייכות בחצר הרי הוא כעומד בצד הבור ממש, ובחצר שיש לגוי שייכות בה אסור דלא מירתת.
ואי לאו דמסתפינא אמינא דאפילו נמצא עומד בצד היין מותר, דאף על גב דאינו נתפס על הבית נתפס הוא על היין שאין שייכות בו כלל, והשתא מייתי מינה ראיה שפיר לנכרי שנמצא עומד בצד הבור. והכי נמי משמע בכל הני עובדי דבפרק השוכר (ע, א) דכל היכא דנתפס כגנב על היין אף על פי שיש לו שייכות בבית מותר, אלא אם כן הודיעו שהוא מפליג או שנעל הדלת אחריו או שהפליג ספינתו, וכדתנן (סט, א) נכרי שהיה מעביר חבית ממקום למקום, והמניח יינו בקרון, והמניח נכרי בחנותו וכו', דבכולהו אם לא הודיעו שהוא מפליג מותר, אלא אם כן נעל הדלת או שהפליג ספינתו, וכן היה אוכל עמו על השולחן דאמרינן (שם) שעל הדולבקי מותר אף על פי שיש לו רשות למזוג ולשתות מאותו שעל השולחן, וכל שכן שיש לו שייכות בבית ואינו נתפס בעמידתו שם. ומצאתי בתוספתא (פ"ח ה"ג) פרואר שישראל וגוי כונסין לתוכו יין אף על פי שחביות פתוחות והגוי יושב מותר, מפני שחזקת המשתמר. והא דאמרינן בפרק השוכר (ע, א) ההוא אושפיזא דהוה יתיב ביה חמרא דישראל וגוי, אשתכח גוי דהוה קאים ביני דני, אמר רבא אם נתפס עליו כגנב שרי ואי לא אסיר, דמשמע דכל היכא דאין נתפס כגנב על הרשות אף על פי שנתפס כגנב על היין אסור, התם בשנעל הדלת אחריו. וכן נראה מפירושי הראב"ד ז"ל שכך היא הגירסא בספרים. והא דאמרינן נמי התם (שם) ננעל הפונדק או שאמר לו שמור אסור ובדאית ליה לאשתמוטי, התם כיון דאמר ליה שמור סמכא דעתיה דמפליג מניה והוה ליה כהודיעו שהוא מפליג, ואם כן הכא נמי אף על פי שנמצא עומד בצד היין מותר אלא אם כן הודיעו שהוא מפליג או שנעל הדלת אחריו, דכיון שיש לו שייכות בבית ונעל ודאי אסור כן נראה לי. ומיהו מדברי רש"י ז"ל נראה שהוא סובר כדברי הרמב"ן ז"ל, שהוא ז"ל כתב בפרק השוכר גבי אית ליה לאשתמוטי (ע, א ד"ה אי) דכל היכא דיש לו שייכות בבית סמכה דעתיה לומר לכך נכנסתי ונגע ולא מירתת, ולא דמי למניח נכרי בחנותו, דהתם כיון דברשות עייל לא חיישינן, אבל הכא אי לאו דעאל לנסוכי למה ליה לעייל, וצריך עיון.
ואסיקנא: דאשפה ודקל אף על גב דפסיק רישיה כרשות הרבים דמיין, וכן אם יש חלון לישראל שרואה ממנו פתח האוצר כפתוח לרשות הרבים דמי. וכתב הראב"ד ז"ל דדוקא ביום, אבל בלילה צריך לישן בתוכו, וביום גם כן כגון שהיין עומד כולו כנגד הפתח או שהיה חבית קצר ונכנס כלו כנגד הפתח, אבל אם אינו בענין הזה מה שכנגד הפתח מותר והשאר אסור, וכן כשהוא פתוח לרשות הרבים ממש. ונראה שהוא ז"ל סמך בזה על מה שאמר בפרק השוכר (ע, א) ההוא ביתא דהוה מלי חמרא דישראל וגוי ועל גוי ואחדיה לדשא באפיה ואיכא ביזעא בדשא, אמר רבא כל דבהדי ביזעא שרי, דהאי גיסא ודהאי גיסא אסיר. ונראה לי דהא לאו הוא כלל כנדון שלפנינו, דהתם כיון שנכנס לביתא ואחדיה לדשא באפיה דינא הוא דאסרינן ליה לכוליה חמרא אי לאו דאיכא ביזעא בדשא, דכיון דיש לו שייכות בבית ונעל הדלת בפניו חיישינן דילמא נגע, והשתא דאיכא ביזעא די לנו אם נתיר מה שכנד הביזעא. אבל הכא עיקר התירא באוצר פתוח לרשות הרבים תלינן ליה, משום דאמרינן דכיון שהוא פתוח לרשות הרבים חזקה שאינו נכנס לשם כלל דמרתת דילמא אדעייל ונפק חזו ליה בני רשות הרבים ומפסדו ליה, ואם אנו תולין שלא נכנס כלל, מה שאינו כנגד הפתח למה יאסר, כן נראה לי.
דף סא - ב
הדרן עלך פרק רבי ישמעאל
פרק השוכר את הפועל
דף סב - א
דף סב - ב
וכתב הרמב"ן נ"ר דצריך עיון דמכל מקום בדמי ע"ז הן בידו, ומקנסא דפועל נמי משמע דכל הנאה הבאה לו בגרמתו של יין נסך וכל שכן של ע"ז עצמה אסרו. ועוד בדמי יין נסך של גוי אסרו כל היכא דרוצה בקיומו, כדאמרינן לקמן (סד, א) באמכור יין נסך ואביא לך שהוא אסור ואף על פי שאין נתפסין ביד הגוי. וקשיא לי גם כן אם לפירות שביעית באנו לדמותם נתיר להם אפילו לכתחלה, דהא אמר ר' יוחנן יאות הן עבדין. אלא ודאי כל הנאת יין נסך וע"ז והנאת גרמתן קנסו ואסרו, וכדאמרינן לעיל (ע, א) קנס הוא שקנסו חכמים ביין נסך, דחמיר להו טפי משאר איסורין. [עוד קשיא לי מהא דלקמן] אמר רב אשי מנא אמינא לה, מדאמר להו רב להנהו סבוותא כי כייליתו חמרא לגוים אקדימו ושקולו זוזי מנייהו והדר כיילי להו וכו', דאי לא אעבדיתו הכי כי הוי יין נסך ברשותייכו הוי, וכי שקליתו דמי יין נסך שקליתו, אלמא אסור לעשות כן, ואפילו דיעבד דמי יין נסך קרי להו, ואם כדברי רבותינו בעלי התוספות ז"ל לאו דמי יין נסך מיקרו.
דף סג - א
דף סג - ב
והכי נמי אצטריכינן לתרוצי לאמימר (שם) דאוקי לדרב (שם ע"א) דאמר להו לסבוותא שקולו זוזי מנייהו והדר כיילי להו, משום עכבת יין דקמא קמא אינסיך ליה, דכי שקיל ליה זוזי מאי הוי דמכל מקום מקמי דליקני גוי היין הוי יין נסך ודמי יין נסך הוו הנהו זוזי בידיה, אלא דצריכינן לתרץ התם כדהכא דלאפוקינהו יהבינהו ניהליה כיון דסמכא דעתיה דהא חזינן דיהיב ליה חמרא. ושם (ריש עא, א) נאריך בזה בע"ה, כן נראה לי.
דף סד - א
דף סד - ב
ולפי פירוש זה, הא דאמרינן (נז, א): הלוקח עבדים מן הגוים שמלו ולא טבלו גדולים עושים יין נסך, ליאסר בשתיה דוקא קאמר, אבל בהנאה מותר, דמל ולא טבל לא גרע מגר תושב דקים לן דלא פלח ע"ז. עוד מסתבסרא לי דבמלו ואף על פי (שטבלו) [שלא טבלו] לכולי עלמא יינו כשמנו ואינו אסור בהנאה, שהרי (טבלו) [מל] ובפני בית דין של שלשה וקבל עליו שלא לעבוד ע"ז, ועוד מקבל עליו עול מצות בשעת מילה, אם כן על כרחין לא גרע מגר תושב. וכבר כתבתי כן למעלה במקום בפרק ר' ישמעאל (שם).
ואפשר דכיון דאותן ישמעאלים לא מנסכי מיחדין אצלן יין כגר תושב, אבל אין מפקידין אצלם כי אם בשני חותמות כגוים גמורים, דאף על גב דאינהו לית להו חיבת ניסוך, וכל מידי דלית ביה חיבת ניסוך משום חלופי בחותם אחד סגי, כדאמרינן בפרק אין מעמידין גבי חומץ שלנו ביד גוים (כט, ב), מכל מקום כיון דלא קפדי אמגע גוי וגוי טרח ומזייף משום חבת ניסוך, חיישינן דילמא אתא גוי וזייף ונסך ולא מעכב ביה, וכדאמרינן התם (לא, ב), השולח חבית של יין ביד כותי וציר ומורייס ביד גוי, אם מכיר חותמו וסתמו מותר ואם לאו אסור, דאלמא אף על גב דכותי גופיה לא מנסך, כיון דלא קפיד אמגע גוי חיישינן דילמא אתא גוי וטרח, וכותי זה לא מעכב ביה, הכא נמי לא שנא, כן נראה לי.
דף סה - א
דף סה - ב
דף סו - ב
ומיהו לדברי רבנו ז"ל לא מיחוור בהא, דהא רבא לכתחלה שרי בבת תיהא. ועוד, דהתם משמע דלוי ודאי בלכתחלה נמי קאמר, [מדמקשינן עליה ממתניתין דקתני אין צולין שני פסחים כאחד מפני התערובת ולא אמר התם לכתחלה הוא] שאין צולין אבל בדיעבד שפיר דמי, ועוד דגרסינן בירושלמי במסכת תרומות (פ"י ה"ב) מהו לצלות שני שפודין אחד של שחוטה ואחד של נבלה בתנור אחד, רב ירמיה בשם רב אסור, שמואל בשם לוי מותר, משמע מהכא דלכתחלה נמי שרי לוי.
ועוד ראה רבנו הגדול ז"ל מה שהביאו כנגדו ראיה מדתני רב כהנא, [ודחה] דכיון דשרי ליה למיכלא [בלא] כותחא הוה ליה דבר שיש לו מתירין, ואפילו באלף לא בטיל. וזה לא מטיבותיה דמר, שאם יש בריח כדי לאסור אפילו במשהו היאך התיר רבא בת תיהא בפני עצמו, יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא, ריח בפני עצמו אין בו [ממש], משום תערובת [איך] אוסר (ממש) תערובתו. ועוד דכשאמרו דבר שיש לו מתירין דלא בטיל לא אמרו אלא במינו, אבל שלא במינו בטל הוא כשאר איסורין בנותן טעם, וכדתנן בנדרים (נב, א) הנודר מן הדבר ונתערב באחרים, אם יש בו נותן טעם אסור ואם לאו מותר, ונדרים דבר שיש לו מתירין הוא דאם בעי מיתשיל עליה (שם נט, א), ואפילו הכי צריך לתת טעם בתערובתו.
וכתב הרמב"ן נ"ר דודאי נראין דברי רבנו הגדול ז"ל בעיקר מה שפסק כלוי משום דקאי כרבא, והא דתני רב כהנא לא מסייעא כלל לרב, דבבשר בחלב גזרה בעלמא הוא שגזרו בו, מפני שמחמירין בו יותר משאר איסורין ולא בדילי אינשי מניה כשאר אסורין, לפי שזה בפני עצמו מותר וזה בפני עצמו מותר, וכיוצא בדבר גדרו בו שלא להעלותו עם הבשר על השולחן (חולין קג, ב), וכן בתרומה (שם קד, ב), לפי שקרוב הוא לטעום בה הואיל ונאכלת לכהן, וישראל בשל כהן אתי למטעי, מה שלא גזרו כך בשאר איסורי התורה וביין נסך. והילכך בפת שאפאה עם צלי נמי גזרו בו הואיל ויש בו טעם ריח בשר שלא לאוכלה בכותח. ולאו משום דריחא מילתא היא, דאם כן אפילו בפני עצמה תהא אסורה, וכדאמרן (פסחים ל, ב), אין שטין את התנור באליה, ואם שט כל הפת כלה אסורה מפני הרגל עבירה, לפי שאדם אופה ממנו הרבה בפעם אחת לימים הרבה, ואם אתה מתירו לאוכלו בפני עצמו יבא לאוכלו בכותח. אבל כאן ודאי היינו טעמא לפי שאף בחלב אינה אסורה מן הדין, ולא רצו כאן לגזור גזירה לגזירה, אבל לכתחלה לאכלה עם חלב אסורה לכולי עלמא מפני הרגל עבירה, ואפילו לוי (ורב) ורבא דאית להו דריחא לאו מילתא היא מודו בה, ותדע שכן דלא אמרו תני רב חנניא לסיועי לרב.
דף סז - א
דף סז - ב
דף סח - א
דף סח - ב
דף סט - א
הא דאמרינן הכא וכן לכל איסורין שבתורה, לאו למימרא שהולכין בכל איסורין בתר נתינת טעם, שהרי יש אוסרים במה שהן, אלא הכי קאמר, וכן לכל איסורין שהולכין בהם בנתינת טעם משערין בהן בששים, ולא בחמשים ולא כתבלין בקדרה, וכן עיקר.
ועוד דקתני בתוספתא (פ"ח ה"ב), פרואר שישראל וגוי כונסין לתוכו יין, אף על פי שחביות פתוחות והגוי יושב [ומשמרן] מותר, מפני שחזקת המשתמר. והא דקתני סיפא דמתניתין ואם הודיעו שהוא מפליג כדי שישתום ויסתום דמשמע דבסתומות מיירי, לאו למימרא דכולה מתניתין מיירי בסתומות, אלא הכי קאמר, ואם הודיעו שהוא מפליג אף על גב דחביות סתומות אסורות, אם יש שיעור בהפלגתו כדי שישתום ויסתום ותגוב. ועוד דכל הני עובדי דשרינן בשמעתין משום חזקת משתמר בפתוחות ודאי מיירי, דאי בסתומות אפילו בחזקת שאינו משתמר היה מותר, כיון דקיימא לן (בע"ב) כר' אליעזר דלא חייש לזיופא וכרבן שמעון בן גמליאל דלא חייש לשתומא. וכתב הרמב"ן נ"ר דמיהו משמע שיש בהן פקק של עץ, אבל בפתוחות לגמרי לא, דכיון שהן על כתפו והוא יכול ליגע בהן להדיא חיישינן דילמא נגע, ואף על גב דמתניתין סתמא קתני, משום דלאו ארח ארעא להעביר חביות ממקום למקום פתוחות לגמרי בלא פקק. והראב"ד ז"ל (ע"ב ד"ה והא) כתב דחביות פתוחות דשרינן בזמן שהם בחזקת משתמר דוקא בספינה וחנות שאין לו רשות ליגע בחביות עצמן, אבל במעביר חביות, סתומות דוקא אבל פתוחות אסורות, שהרי אפשר לפשוט ידיו לתוכה וליגע אם היא מלאה, והיינו דגרסינן בפרק ר' ישמעאל (ס, א) גוי דרי כובא וישראל אזיל בהדיה, מליא אסור משום דילמא נגע, ואם חסרה היא כיון שנתעלמו עיניו ממנו אסור, משום שמא הורידה מכתפו ונגע בו ואומר לנוח מעט הוצרכתי. ותפס עליו הרמב"ן נ"ר ואמר דודאי נראין דברי הראב"ד ז"ל בטעם, אבל משמע לכאורה דכולה מתניתין בחדא גוונא מיתנייא, ורישא דנכרי שהיה מעביר, כסיפא דקתני שעל הדולבקי מותר. ועוד דגרסינן בירושלמי (ה"ד) אמר ר' שמואל מעשה בנכרי אחד שהיה מעביר עם ישראל כדי יין ממקום למקום, אתא עובדא קומי ר' אבהו ואסר, אמרי בפתוחות הוה עובדא, ואמר ר' זריקא לא סוף דבר מלאות אלא אפילו חסרות דטרף ונגע בידיה וחזר, פירוש טרף ביין בכתפו עד שהרכין החבית ונגע ביין בידו, נראה מכאן דכל היכא דיכול ליגע ביין כשהוא על כתפו כיון שנתעלם מעיניו אסור, אבל להורידה מכתפו מרתת. ואם תאמר ולהדין פירושא דמפרש דאפילו בפתוחות איירי מתניתין, כי לא הודיעו שהוא מפליג מאי הוי, והלא הגוי רואה דרך לפניו ואין שם אדם ולמה ימנע מליגע. הא מסקינן בגמרא שלא אמר להם לכו ואני אבא אחריכם ויש שם דרך אחרת שיכול לבוא עליהם דרך עקלתון, והילכך מתיירא שמא בעוד שיסלק הפקק ונגע בו יבא עליו בעליו דרך עקלתון. ולפי הענין הזה נראה שאם היו שנים או שלשה פועלים שיוכל כל אחד מהם להסתכל בדרך אשר בו יכול לבוא אסור, שהרי חזרו כל הדרכים בדרך אחד ואין יכול לבוא עליהם עוד בדרך עקלתון שלא יראו אותו בבואו.
דף סט - ב
דף ע - א
והני עובדי קשיא לן טובא, דכי מדכר ליה והדר אתי מאי הוי, דהשתא מיהא הא חזי ליה דאזיל, ואמאי מירתת דלא נגע בחמרא לפי שעה דהא בלגין פתוח קא מיירי. ויש לומר דמיירי כגון שהישראל יכול לצאת ולבוא ואין הגוי רואהו עד שיהא עמו, דאיהו מסתפי דלא ידע אימתי מידכר ליה לחמריה, ודילמא השתא מידכר ליה ורהיט והדר וחזי ליה, ומימנע ולא נגע.
דף ע - ב
כללא דנקטינן מהני שמעתתא ומשמעתתא דפרק רבי ישמעאל בספק מגע גוי, כל היכא דאין לו שייכות לא בבית ולא ביין, אף על פי שחביות פתוחות והוא נמצא עומד בצד היין בתוך פשוט ידים מותר, לפי שאין לו פנאי לנסך מפני שנתפס כגנב על הכניסה, והוא דלית ליה לאשתמוטי, דהיינו מתניתין דאין עליו מלוה (ס, ב), והיינו עובדא דכרכא דסוף פרק ר' ישמעאל (סא, ב). ויש אומרים דהוא הדין בשוכר ביתו של גוי ומלאה יין של עצמו ואין הגוי דר באותה חצר, ואף על פי שאין הישראל דר שם, ואפילו נמצא הגוי עומד בצד היין, שגם בזה הוא נתפס כגנב, לפי שאחר ששכרו הרי הוא כמוכרו לו לזמן שכירותו. מיהו הראב"ד ז"ל (סא, ב ד"ה כללא) מחמיר ליה בזמן שנמצא הגוי עומד בצידו, דכיון שהבית שלו אינו נתפס עליו כגנב, לפי שאדם עשוי לבא ולראות מה שהשכיר ואין השוכר מקפיד בכך. ואפילו בזמן שמכרו לו לחלוטין גם כן מחמיר בו הוא ז"ל היכא דנמצא עומד שם, ומטעם זה שאדם עשוי לעמוד על ממכרו לראות מה מכר ואין הלוקח מקפיד בכך.
יש לו שייכות ביין ולא בבית, אם נמצא עומד שם הרי אסור ואף על פי שהישראל דר באותה חצר, והיינו מתניתין דתנן (ס, ב) נכרי שנמצא עומד בצד (הבית) [הבור] אם יש עליו מלוה [אסור], ואוקמוה בגמרא בשיש עליו מלוה על אותו היין, אבל אם לא נמצא עומד שם מותר. יש לו שייכות בבית ולא ביין, כגון השוכר בית בחצרו של גוי והגוי דר באותה חצר ואין הישראל דר שם, וכגון המניח נכרי בחנותו והמניח יין בקרון, אף על פי שלא מצא הגוי עומד בצד היין אסור, כיון שיש לו רשות ליכנס ולעמוד אצל היין, אבל אם הניחו בחזקת משתמר, אי נמי בחותם בתוך חותם מותר. וכדברי המפרשים דברי ר' אליעזר בחותם אחד גם כאן מותר בחותם אחד. ובפירוש דברי ר' אליעזר כבר הארכנו בו בפרק אין מעמידין. פעמים שאף על פי שאין לו שייכות ביין כיון שיש לו שייכות בבית שהוא אסור, ואפילו הניחו בחזקת משתמר, כלומר שלא הודיעו שהוא מפליג, כגון שאמר לו שמור הרי מסר לו שמירת הבית, וסמכא דעתיה דכיון דהימניה לא מיהדר עליה ואינו מתירא פן יבא עליו פתאום ואינו נמנע מליגע, והיינו ברייתא דתניא (ע, א) או שאמר לו שמור אסור, והיינו עובדא דמסוביתא דאי לאו דאמר דלא מסר לו אלא שמירת מפתח בלבד היה הכל נאסר. וכן היכא דהפליג בספינתו או שנעל הדלת בפניו אסור, והיינו ברייתא דתניא (שם) ונעל הפונדק או שאמר לו שמור אסור. ודוקא בדאית ליה לאשתמוטי, אבל אי לית ליה לאשתמוטי מותר. יש לו שייכות בבית וביין. כגון המטהר יינו של נכרי ולא כתב לו התקבלתי ונתנו באוצר מיוחד שהוא של גוי, אף על פי שאין הגוי דר באותה חצר, אף על פי שמפתח וחותם בידו, אסור עד שיהא יושב ומשמר, והיינו ברייתא דתניא (סא, ב) [המטהר] יינו של גוי ברשותו, ישראל דר בחצר אחרת אסור אף על פי שמפתח וחותם בידו. ומיהו אם היה פתח האוצר פתוח לרשות הרבים וישראל וגויים דרים באותה העיר, אי נמי שהרוכלין מחזרין בה מותר, והיינו מתניתין דהמטהר יינו של נכרי (סא, א) ומה שנאמר עליה בגמרא (שם), ואם היה [חצר] שישראל וגוי דרין בה, בין אותו ישראל בין ישראל אחר מותר אפילו בלא מפתח וחותם, וכדאמר ליה ר' יוחנן לתנא (שם ע"ב) תני אף על פי שאין המפתח וחותם בידו. ומיהו אומר הראב"ד ז"ל (סא, ב ד"ה ההוא) דדוקא בזמן שהוא מונח בתוך הבית, אבל אם היה מונח בחצר אף עלפי שהיה בחזקת משתמר אסור, דומיא דהיה אוכל עמו על השולחן, דמה שעל השולחן אסור, כיון שיש לו רשות ביין ובכל החצר אסור. ואין הרמב"ן נ"ר מודה לו בדבר הזה, ואין הנדון דומה לראיה, דשאני מתניתין דהיה אוכל עמו שהיין קבוע לפניו והוא שותה ממנו, והלכך לא מירתת ובחזקת שהוא נוגע בו הוא, ועוד דנכנס ויוצא כשומר שאינו בא לקצין דאמי (סא, ב). וכן מוכח בריש פרקא קמא דחולין, דגרסינן התם גבי כותי, ויוצא ונכנס לא, והא תנן וכו', אלא מיהא אין השומר צריך שיהא יושב ומשמר אלא אף על פי שיהא יוצא ונכנס מותר, אלא אמר רבא הכי קתני, הכל שוחטין ואפילו כותי, במה דברים אמורים בישראל יוצא ונכנס וכו', אלמא משמע מהתם דאפילו בכותי דשחיט בהמה דידיה נכנס ויוצא מותר, ואף על גב דמצי דריש ושהי בכל שהוא, והכא נמי נכנס ויוצא בחצר שהוא דר בה מותר. וכן נראה מדברי רש"י ז"ל שפירש (סא, ב ד"ה תני) דישראל דר באותה חצר כשומר שאינו בא לקצין דמי, ומכל מקום יש להחמיר כדבר הראב"ד ז"ל. והני מילי במטהר יינו של גוי, אבל יין של ישראל אין חוששין, דהיינו עובדא דבזעא דדשא (ע, א)..
וכתב הראב"ד ז"ל (סא, ב ד"ה ההוא) דכל אסור שנאמר בזה אינו אלא בשתייה, אבל בהנאה מותר בכלן, ואינו אסור בהנאה אלא אם כן הפקידו אצל הגוי כדי לשומרו ואין עליו שום חותם, כדתנן (דמאי פ"ג מ"ד)המפקיד אצל הנכרי פירותיו. אבל רש"י ז"ל כתב (ע, א ד"ה שרי) [כל שרי] דהכא שרי אפילו בשתייה דהא לא נגע קאמרינן, וכל אסיר דהכא אפילו בהנאה..
דף עא - א
ואיכא למידק דהכא משמע דאם אמר לו פול תחתי מיהא אסור, ואלו בריש פרקין (סג, ב) גבי אמר לפועליו ולחמריו צאו ואכלו ואני פורע חושש משום שביעית ומשום יין נסך, אסיק רב אשי דוקא כשנשא ונתן ביד היין לפועליו, ורב פפא אוקמה בשהקדים לו דינר, הא לאו הכי מותר ולא חיישינן לפריעת הדמים, ואף על גב דהתם כפול תחתי דמי, שהרי הוא חייב לתת להם יין דהא אמר להם (טלו) [צאו] ושתו, והחנוני והפועלים גוים, ואף על פי כן מותר אלא אם כן הקדים לו דינר כאוקימתא דרב (אשי) [פפא]. ותירץ הראב"ד ז"ל דהתם היינו טעמא משום דאין היין בעולם בשעת פרעון שכבר שתוהו, [ואינו] נתפס על המעות בשעת פרעון, אבל הכא הרי היין עומד באוצר המלך בשעה שהוא פורע לגוי, והלכך חאיל איסורא אמעות המיוחדים לפרעון תחתיו. וקשיא לי לפירוש זה, דאם כן אדאוקמה רב פפא התם בשהקדים לו דינר ורב אשי בשנשא ונתן ביד, וקשיא להו צאו ואני פורע, ואני מחשב מיבעי ליה, צאו ושתו טלו ושתו מיבעי ליה, ואצטריכו לדחוקי ולומר תני טלו ושתו תני ואני מחשב, ולוקמה בשפרע לו קודם ששתוהו כהשתא ולא תיקשי להו ולא מידי.
והרמב"ן נ"ר תירץ דהכא נמי מיירי בשהקדים לו דינר ואמר לו פול תחתי לאוצר ומשום הכי אסור. והביא ראיה מן הירושלמי שכך שנו ברייתא זו בפרק [ו] של דמאי ירושלמי (סה"ח) תני לא יאמר אדם לגוי הילך מאתים דינרים ושקול על ידי לאוצר, אבל אומר פרשני מן האוצר, אלמא משמע מגירסא זו ירושלמית דבשהקדים לו דינר מיירי. אי נמי יש לומר דהתם גבי פועלים אינו חייב לתת להם יין דוקא, שכן דרך בעל ליתן להם מעות כדי מזונות והם נוטלין, הילכך אין בלקיחתם יין על פיו שום איסור, אלא משום פריעת הדמים שהם נתפסין באיסור בשהקדים לו דינר לרב פפא או בשנשא ונתן ביד לרב אשי, דקני ליה לחמרא גופיה, אבל גבי מנת המלך שהוא חייב ליתן יין ממש, אף על פי שפעמים לוקח ממנו מעות, כשאומר לו פול תחתי משמע מה שאני חייב, וכי פרע גוי זה למלך יין נסך נמצא שזה פורע לו דמי יין נסך, אבל כשאמר לו מלטני מן האוצר לא אמר לו שיפרע למלך ביין אלא שימלטהו בכל מה שירצה, הילכך שרי. ומקצת הגאונים זצ"ל יש שפירשו שהמלך כשיש לו יין הרבה הוא מצוה לאנשי המדינה ליקח ממנו בעל כרחם זה סאה וזה סאתים, וכותב על פלוני כך ועל פלוני כך וכך דמים, וכתבו על ישראל זה סאה או סאתים, ואמר לו לגוי פול תחתי לאוצר, כלומר שיקבלנו הוא בשבילו, הילכך אסור דהוה ליה כמוכר יין נסך, שהרי מכיון שכתבו מבית המלך עליו הרי הוא כשלו שהוא צריך לקבלו על כרחו. אבל אם אמר לו מלטני מן האוצר מותר, לפי שזה הולך ולוקחו לעצמו מן המלך כדי שלא יכופו את ישראל זה ללוקחו ולכתוב על עצמו כלום, וזה יותר נכון.
ומיהו יש מקשים לפירוש זה דאם איתא דלאמימר דאמר משיכה בגוי קונה דוקא משיכה קאמר ולא מעות, כיון דקמא קמא אינסיך ליה, נהי דזוזי לא מתסרי מהאי טעמא דאמרן, מכל מקום אסור לעשות כן דהא רוצה בקיומו הוא, שהרי הגוי יכול לחזור בו עד שימכור לו כל המדה שפסק עמו, כדקיימא לן (ב"ב פו, ב) כור בשלשים אני מוכר לך יכול לחזור בו אפילו בסאה אחרונה. ונראה לי דזו אינה קושיא, כיון דיהב מעות אדעתא דליקני להו ולאפוקינהו תו לא מצי למיהדר ביה במאי דמשך מיהא, דהא דאמרי רב ושמואל בכור בשלשים שיכול לחזור בו בסאה אחרונה, לא אמרו אלא בקניית משיכה לבד ובשלא נתן מעות, אבל בנתינת מעות לא, וכדאמרינן גבי עירבון דאפליגו ביה רב ור' יוחנן (ב"מ מח, ב), והלכתא כר' יוחנן דאמר כנגד כולו הוא קונה, ומכל מקום אפילו רב מודה דכנגדו מיהא קונה ואף על פי שהכל מכר אחד, והתם אף על גב דלא איפליגי אלא לענין מי שפרע, היינו משום דמעות אינם קונות במטלטלין קניה גמורה, אבל היכא דמשך, כל כמה דמשך קנה קניה גמורה כנגד מעות שנתן אליבא דרב, וכנגד כלו אליבא דר' יוחנן, והכא לא שנא, כן נראה לי.
ולדידי קשיא לי מאי קא מייתי ראיה רב אשי מרב, ומאי קא מהדר אמימר לפירוקה לדרב אליבא דידיה, דהא משמע דרב אית ליה כריש לקיש מדאמר התם בפרק הזהב (ב"מ מח, א) קרא ומתניתא מסייעו ליה לריש לקיש, ואין לומר שזו הלכה מקובלת בידם בפסק הלכה, דהא אוקימנא לה דלא כרבן שמעון בן גמליאל, ואנן כרבן שמעון בן גמליאל קיימא לן. ונראין דברי הרמב"ן נ"ר שפירש דפלוגתא דאמימר דהכא לא מסיימא כמאן, דאמימר אמרה למילתיה לכולי עלמא, והכי קאמר אי מעות קונות דבר תורה לישראל דרשינן לעמיתך בכסף לגוי במשיכה, ואי משיכה מפורשת מן התורה דרשינן לעמיתך אתה מחזיר אונאה ואי אתה מחזיר אונאה לגוי, וכמאן דאמר גזלו אסור, וכדאיתמר בבכורות (יג, ב) ורב אשי נמי לכולי עלמא אמרה למילתיה, דאפילו לר' יוחנן דאמר דבר תורה מעות קונות, הכי דרשינן דבין גוי בין ישראל במעות ולא במשיכה, וכל שכן לריש לקיש דאמר משיכה מפורשת מן התורה, דלדידיה דרשינן לעמיתך במשיכה אבל גוי בכסף. ומיהו הא דאמר אמימר לגוי במשיכה לאו במשיכה דוקא קאמר, אלא אף במשיכה קאמר והוא הדין למעות, דלא סבירא לן השתא הא דאיתמר התם בבכורות מה עמיתך בחדא אף גוי בחדא, והילכך הא דדחינן אליבא דאמימר בהא דרב דמשיכה קונה סבירא ליה מעות נמי קונות נינהו, והילכך שרא להו בהקדמת המעות. ואם תאמר אכתי רוצה בקיומו שאם נשפך חייב לו. יש לומר כיון שמכר לו חבית זו וקנאה הגוי בכסף, אם נשפך כלו אינו משלם לו כלום, והילכך אינו אסור, דהא אפילו במדידה עצמה היה יכול לומר לגוי מדוד לעצמך. ומיהו ודאי רב כריש לקיש סבירא ליה כדאמרינן בפרק הזהב (ב"מ מח, א) קרא ומתניתא מסייעא ליה לריש לקיש, מדאמר רב בלן דוקא, ומאי דקא מייתי רב אשי סייעתא הכא מדרב משום דשמעינה לאמימר דאמר משיכה בגוי קונה כדאמרן. ומכל מקום קיימא לן דמשיכה בגוי קונה כדאמר ר' יוחנן הכא, וכיון דקיימא לן הכי, המוכר יינו לנכרי לא צריך לאקדומי ומשקל מניה דמי אלא כיון דמשכיה קנייה, יין נסך לא הוי למיסר בהנאה עד דנגע ביה, ואי נמי כאיל ורמי למנא דגוי ואיכא עכבת יין אפומא דמנא, הא קיימא לן כרשב"ג (עד, א) דאפילו יין ביין בסתם יינם ימכר כל לגויים חוץ מדמי יין נסך שבו. עוד כתב הרמב"ן נ"ר ותמהני על רבנו הגדול ז"ל שפסק כרב בספר המקח בשער י"א.
ומיהו תמיהא לי מאי דקאמר רבנו נ"ר דכיון דקיימא לן דמשיכה קונה לא צריך לאקדומי ומשקל דמי, ואי נמי איכא עכבת יין דהא קיימא לן כרשב"ג, דרשב"ג גופיה לא קאמר אלא בשנתערב ודיעבד, אבל לערובינהו לכתחלה ולזבוני חוץ מדמי יין נסך לא קאמר רשב"ג, והא דאקשינן הכא, כמאן דלא כרשב"ג, אמסקנא דמילתיה דרב מקשינן, דאיהו קאמר דאי לא עבדיתו הכי כי קא הוי יין נסך ברשותייכו וכי שקליתו דמי יין נסך שקליתו ואסור, דמשמע אפילו דיעבד כמאן דלא כרשב"ג, אבל אנן ודאי אפילו כרשב"ג, אי איכא עכבת יין הכי אית לן למעבד דוקא, לאקדומי ולמשקל מנייהו דמי יין, הילכך לכתחלה משום חשש עכבת יין צריך לאקדומי ומשקל דמי כדאמר להו רב לסבוותא, דהא לאמימר דאוקי לדרב בדאיכא עכבת יין לאו דוקא בדאיכא קאמר, דרב ודאי לא הוה גבי סבוותא בשעת מדידה דלידע אי איכא עכבת יין או לא, אלא משום חששא דזימנין דאיכא עכבת יין קאמר, ומיהו (דודאי) [דברי] הגאון ז"ל שפסק בדיעבד דדמיו אסורין קשיא, כן נראה לי.