שו"ת שאול שאל

בס''ד - כל הזכויות שמורות (c) ל אברכי כולל ערב ב''גבעת עזר'' שליט''א

שו"ת שאול שאל - חלק ד
תשובות לפי סדר השו"ע ומ"ב חלק ד מסימן שמה עד סימן תכח לע"נ מרת אימי אסתר בת דורטה ע"ה ת.נ.צ.ב.ה

בפתח השער

הלכות ארבע רשויות הוצאה והכנסה

דיני עירובי חצרות

דיני שיתופי מבואות

הלכות תחומין וערובי תחומין

בפתח השער

ישמחו השמים ותגל הארץ, שבחין אסדר ונודה לאבינו שבשמים המחיה רוחנו בתורת נצח ישראל. בשבח והודאה לבורא עולם מגישים אנו לפני הציבור היקר קובץ שאלות ותשובות חלק רביעי על הלכות עירובין וראש חודש, לשינון ההלכה. לפי סדר סימני השלחן ערוך שאלה אחת או יותר לכל סימן בשו"ע, מסימן שמה עד סימן תכח. עם מקורות התשובות ממרן השו"ע והרמ"א משנה ברורה ופסקי מרן גאון עוזנו רבינו עובדיה יוסף זצוקללה"ה זיע"א והספרים החשובים ילקוט יוסף למרן הראשל"צ רבי יצחק יוסף שליט"א וכן מהגהות והערות איש מצליח. כבר הזכרנו בחלק א שאין בחיבור זה הלכות חדשות הבאות מהבנת דבר מתוך דבר או דימוי מילתא למילתא, אלא כתבנו רק הדינים המופיעים בשו"ע ובספרים הנ"ל.

כמעשינו בראשונה כן בקובץ זה עמלו בשקידה גדולה האברכים היקרים בכולל ערב בישוב "עזר" תחת הנהגתו של הרב הגאון רבי שלמה בן חמו שליט"א רב הישוב ורב וראש מחלקת הנישואין באשדוד. ובפרט האברכים היקרים הרב אברהם אסייג שליט"א והרב ברוך אליהו שליט"א והרב שמואל בנימין שליט"א שהשקיעו מאמצים גדולים בהוצאת חלק זה.

תודה מיוחדת למורנו הראשל"צ הרב יצחק יוסף שליט"א שחלק א' וב' היו למראה עיניו, ראה את הסכמתו שכתב לחלק א. יאריך ה' ימיו בטוב ושנותיו בנעימים ורוב שלום עד בלי ירח.

ברכה מיוחדת לתומכי ומחזיקי הכולל ובראשם איש חיל ורב פעלים לתורה הרב אריה בן חמו שליט"א יאריך ה' ימיו בטוב ובנעימים בבריאות ונחת מכל יוצ"ח הוא ונוות ביתו מנב"ת. ולעילוי נשמת הוריו היקרים יצחק בן מרים ז"ל ומרת מסעודה מרסדס בת עישה ע"ה.

חיבור זה יצא לאור עולם בזכות תרומתם הנדיבה של שמואל ושרה בן חמו הי"ו לע"נ האח היקר והנדיב יוסף יצחק בן חמו ע"ה בן רוזט זהרי תחיה. ולהצלחת ההורים היקרים רבי אברהם ורוזט זהרי בן חמו שיזכו לאריכות ימים ושנים בבריאות שמחה ונחת. תהא משכורתם שלמה מעם ה' ויזכו לחתן את בניהם בקלות ושמחה וירוו נחת מכל יוצ"ח. וכן כל העוזרים והמסייעים בחיבור זה יאריך ה' ימיהם בטוב ושנותיהם בנעימים בבריאות איתנה ברוב הצלחה ונחת.

חלק זה יהיה גם לע"נ אחד מבני החבורה איש חייל ורב פעלים רודף צדקה וחסד הרב תמיר מדר בן מיסה ז"ל אשר פעל רבות למען התורה ולומדיה בשמחה, ובזכות תרומתו הודפס הספר מנחת שי הלכות תפלה וברכות, כמו כן זכה לסיים את ספר חובת הלבבות על קברו של רבינו בחיי זיע"א ולערוך שמחה גדולה ובשפע גדול, ועוד פעולות רבות ונכבדות. תהיה נשמתו צרורה בצרור החיים אמן.

תודה מיוחדת למפעל החשוב המאגר התורני "תורת אמת" אשר עושים עבודת קודש נפלאה להפיץ את תורת השם באמצעים אלקטרונים, ללא שום כוונת רווח רק לזכות את הרבים, וכל חלקי שו"ת שאול שאל מופיעים בתוכנה חשובה זו, זכות הרבים תעמוד להם בזה ובבא.

חיבור זה נכתב לזיכוי הרבים לעשות נחת ליוצרנו, וכל הרוצה להעתיק או להפיץ בכל דרך שהיא תבא עליו ברכה. ויה"ר שלא תצא תקלה מתחת ידינו ח"ו, וכל מעשינו יהיו לשם שמים לזכות את הרבים ללמוד וללמד לשמור ולעשות בלי שום פניה כלל ועיקר.

הלכות ארבע רשויות הוצאה והכנסה

שו"ע סימן שמה

שאלה א: רשות היחיד הוא מקום המוקף מחיצות בגובה עשרה טפחים, (טפח הוא 8 ס"מ לגר"ח נאה). ויש בחלל המחיצות ארבעה על ארבעה טפחים או יותר. מה הדין אם אין בחללו ארבעה על ארבעה, אולם למעלה ביחד עם עובי המחיצות יש בו ארבעה על ארבעה, האם דינו רשות היחיד.

תשובה: עובי המחיצות למעלה חשוב רשות היחיד, כיון שאפשר להשתמש על המחיצות על ידי שיניח עליהם דף ארבעה טפחים, אבל החלל לא נקרא רשות היחיד אלא מקום פטור, כיון שאין בו ארבעה על ארבעה טפחים.

כתב מרן (סימן שמה סעי' ב) איזהו רשות היחיד מקום המוקף מחיצות גבוהות עשרה טפחים ויש בו ד' טפחים על ד' טפחים או יותר וכן חריץ עמוק עשרה ורחב ארבעה על ארבעה וכן תל גבוה עשרה ורחב ארבעה על ארבעה. ע"כ. וכתב המ"ב (ס"ק ג) מה שכתב מרן ויש בו ד"ט, הנה מסי"ט מוכח דבעינן שיהא בין המחיצות חלל ד' על ד' כי עובי המחיצות אין מצטרפות לזה וזהו דעת רוב הפוסקים. ויש מן הראשונים שכתבו דגם עובי המחיצות מצטרף לשיעור הזה ובא"ר הביא בשם הרשב"א [וכה"ג איתא ג"כ במלחמות] לחלק בענין זה דמחיצות עבות שראוי להניח מלמעלה דף על גביהם ולהשתמש שם מצטרף העובי עם החלל לשיעור זה כיון שראוי להשתמש שם ואם לאו אין מצטרף ועיין באחרונים שהסכימו דכ"ז לענין שיהא נקרא שם רשות היחיד על עובי המחיצה מלמעלה אבל לענין חלל שבתוך המחיצות לכו"ע לא נקרא רשות היחיד כ"ז שאין בחללו ד' על ד'. ע"כ. ובהגהות איש מצליח כתב בשם ספר שולחנו של אברהם שמדברי הרשב"א בחידושים נראה שגם להשתמש בתוכו, עובי המחיצות מצטרף. עוד כתב במבוא לספר מ"ב עם הערות איש מצליח (ד"ה אופן חישוב השיעורים) שאחר שנתברר ששיעור הדרהם הוא 3 גרם ממילא האמה העצבה היא 46 ס"מ והאמה השוחקת היא 46.98 ס"מ וכן הטפח השוחק הוא 7.86 ס"מ והעצב הוא 7.67 ס"מ ותמיד יש לשער לחומרא אם השוחק הוא חומרא יש לשער בו ואם העצב הוא חומרא יש לשער בו.

שאלה ב: תל גבוה עשרה טפחים, באיזה אופן נחשב לרשות היחיד.

תשובה: אם מתחילת השיפוע ועד משך ארבע אמות יש גובה עשרה טפחים מהקרקע נחשב השיפוע למחיצה, ומה שלמעלה מכן הוא רשות היחיד (אמה היא ששה טפחים שהם 48 ס"מ). ואם אין גובה עשרה אלא לאחר יותר מארבע אמות לא נחשב מה שלמעלה מעשרה רשות היחיד.

כתב מרן (סימן שמה סעי' ב) איזהו רשות היחיד מקום המוקף מחיצות גבוהות עשרה טפחים ויש בו ד' טפחים על ד' טפחים או יותר וכן חריץ עמוק עשרה ורחב ארבעה על ארבעה וכן תל גבוה עשרה ורחב ארבעה על ארבעה. ע"כ. וכתב המ"ב (ס"ק ה) תל גבוה עשרה ורחב ארבעה על ארבעה. אבל אם התל או המחיצות הם פחותים מעשרה טפחים אף שהם רחבים הרבה לאו רשות היחיד הוא וא"צ שיהיה התל זקוף בגובה אלא אפילו הוא משופע אם מתלקט עשרה טפחים בגובה מתוך שיפוע ד' אמות הוי כאלו זקוף כולו והרי הוא רשות היחיד במקום גבהו [גמרא דף ק:].

שאלה ג: נעץ קנה ברשות היחיד גבוה מאה אמות, וזרק עליו חפץ מרשות הרבים ונח עליו, האם חייב.

תשובה: חייב, כיון שאויר רשות היחיד עולה עד הרקיע. אבל נעץ קנה ברשות הרבים כל שהוא גבוה עשרה ואין בו ארבעה על ארבעה טפחים נחשב למקום פטור, שאויר רשות הרבים הוא רק עד עשרה טפחים, והזורק עליו מרשות היחיד פטור.

כתב מרן (סימן שמה סעי' ה) אויר רשות היחיד הוא רשות היחיד עד לרקיע. ע"כ. וכתב המ"ב (ס"ק יב) ואפילו נעץ קנה ברשות היחיד שגבוה ק' אמות אף שאין בו רחב ד' אם זרק מר"ה ונח על גביו חייב. ע"כ. ועיין עוד בתשובה ח.

שאלה ד: כלי המונח ברשות הרבים שיש בו ארבעה על ארבעה טפחים וגבוה עשרה מה דינו. ומה הדין אם אינו גבוה עשרה ומונח ברשות הרבים, או בכרמלית.

תשובה: כלי המונח ברשות הרבים ויש בו ארבעה על ארבעה טפחים וגבוה עשרה דינו כרשות היחיד. ואם אין גבוה עשרה דינו כרשות הרבים שאין כרמלית בכלים ומתבטל תחת מקומו. וכן אם נמצא הכלי שאין בו עשרה בכרמלית אף שמצד עצמו לא נחשב כרמלית, אך כיון שבטל תחת מקומו דינו ככרמלית. ואם הוא מחובר לקרקע דינו ככרמלית גם ברשות הרבים.

כתב מרן (סימן שמה סעי' ו) אפילו כלי כגון תיבה או מגדל או כוורת אם יש בו לרבע ארבעה על ארבעה והוא גבוה עשרה הוי רשות היחיד. ע"כ. וכתב המ"ב (ס"ק טז) הוי רשות היחיד בין תוך חללה ובין גב הכלי מלמעלה וכנ"ל בס"ג. וכלי שאין גבוה עשרה העומד ברשות הרבים אין לו דין כרמלית דאין כרמלית בכלים אלא הוי כמו רשות הרבים דבטל לגבי רשות שהוא עומד בו [מ"א]. ולפ"ז אם עומד הכלי בכרמלית דין כרמלית עליו מצד רשות שהוא עומד בו וכן מוכח לקמן בסימן שנה (תו"ש וכ"כ בבית מאיר לדעת המ"א) וכלי המחובר לקרקע מקרי כרמלית אפילו הוא בר"ה.

שאלה ה: רחובות שרחבים שש עשרה אמה, ולא עוברים בהם שישים ריבוא האם דינם כרשות הרבים.

תשובה: מרן בסימן שמה סתם כדעה שהם רשות הרבים אף שלא עוברים בהם שישים ריבוא בכל יום, ובתנאי שאינם מקורים ולא מוקפים מחיצות. וקיימא לן סתם ויש הלכה כסתם. אולם יש אומרים שמשמע מדברי מרן בסימן שג שאין רשות הרבים אלא כשהולכים באותו רחוב בכל יום שש מאות אלף איש. וכיון שבזמנינו אין לנו רחובות כאלו ואין לנו רשות הרבים, יועיל העירוב של צורת הפתח מסביב העיר להחשיב את כל העיר לרשות היחיד לטלטל בתוכה. והלכה כדעת המקילין, וטוב להחמיר שלא לסמוך על העירוב.

כתב מרן (סימן שמה סעי ז) איזהו רשות הרבים רחובות ושווקים הרחבים ט''ז אמה ואינם מקורים ואין להם חומה ואפילו יש להם חומה אם הם מפולשים משער לשער (ואין דלתותיו נעולות בלילה) (טור), הוי רשות הרבים. ויש אומרים שכל שאין ששים רבוא עוברים בו בכל יום אינו רשות הרבים. ע"כ. וכתב המ"ב (ס"ק יח) הרחבים ט"ז אמה, דילפינן מדגלי מדבר שמקום הילוך העגלות היה מחזיק ט"ז אמה וע"כ אם היה פחות מזה השיעור אינו ר"ה מן התורה אלא כרמלית. עוד כתב (ס"ק כג) וי"א שכל שאין ששים רבוא וכו', סבירא להו דגם לזה בעינן דומיא דדגלי מדבר שהיו ששים רבוא ואף שהיה שם עוד ערב רב ונשים וטף לא חשבינן אלא מה שנמצא בכתוב בפירוש. ולענין הלכה מדעת המחבר דכתב דעה זו רק בשם י"א משמע דלהלכה לא ס"ל כן ומ"מ אין בנו כח למחות ביד הסומכין על דעה זו דדעה זו ג"כ לא דעת יחידאה היא כמו שכתבתי בביאור הלכה וכן צדדו כמה אחרונים וכל בעל נפש יחמיר לעצמו ועיין בסימן שס"ד במשנה ברורה סק"ז ובביאור הלכה כאן ושם. ע"כ. וכתב בקיצוש"ע ילקו"י (אות ב) איזהו רשות הרבים, רחובות ושווקים הרחבים ט''ז אמה ואינם מקורים, ואין להם חומה, ואפילו יש להם חומה, אם הם מפולשים משער לשער, הוי רשות הרבים. אפילו אין ששים ריבוא עוברים בו בכל יום. ויש אומרים שאם אין ששים ריבוא עוברים ברחוב זה בכל יום, אינו רשות הרבים דאורייתא, ויש שכתבו שגם מרן השלחן ערוך דעתו כן. ויש שהוסיפו שהנוסעים ברכב אינם נחשבים בכלל רבים בוקעים בו. [ילקו''י שבת ה עמוד קסא. יבי''א ח''ט סי' לג]. עוד כתב (אות ד) בזמנינו התקינו עירוב ברוב המקומות בארץ ישראל, והנוהגים לסמוך על עירוב זה הנעשה בצורת הפתח, יש להם על מה שיסמוכו, ולדעת הרבה אחרונים אף לפי דעת מרן השלחן ערוך אפשר להקל בזה. וכן כתבו גאוני ירושלים, שאין לנו רשות הרבים דאורייתא, שיש אומרים שאין רשות הרבים אלא כשהולכים באותו רחוב בכל יום שש מאות אלף איש, ויש אומרים שכן הוא דעת מרן השלחן ערוך (סימן שג). ויש אומרים שאין רשות הרבים אלא במפולש מעבר לעבר, כמו דגלי מדבר. ויש אומרים שהנסיעה ברכב אינה בכלל רבים בוקעים בו. וחזי לצרף כל הסברות הנז' לספק ספיקא להקל לסמוך על העירוב. ומכל מקום ראוי ונכון לדידן לחוש לכתחלה לסברת האומרים שיש לנו רשות הרבים בזמן הזה מדאורייתא, ולזה לא יועיל העירוב. אבל מעיקר הדין במקום צורך כל שהוא אפשר לסמוך על העירוב הנעשה כאן בארץ ישראל, וכשאין צורך הכרחי לטלטל ראוי להחמיר שלא לטלטל כלל. [הנה בילקוט יוסף שבת כרך ב' ריש סימן שא, כתבנו בהערה לצדד להקל לסמוך על העירוב גם לדידן, אלא שדעת מרן אאמו''ר היתה בזמנו שלא לסמוך על העירוב, ולא להסתמך על הספיקות בזה, במה שנראה נגד דעת מרן הש''ע. ובפרט שהמרחק בין העמודים שעליהם מונח חוט העירוב הוא יותר מעשר אמות בין עמוד לעמוד. אולם אחר שנים יצא לאור שו''ת יביע אומר חלק ט', ושם בחלק אורח חיים סימן לג, וסימן לה, הראה פנים למקילין בזה גם לדידן, מכח צירוף כמה ספיקות [שחלקן הובאו כבר בילקוט יוסף הנז']. ומכל מקום גם כיום הוא עצמו מחמיר שלא לטלטל כלל בשבת, וכן מורה לכתחלה שטוב להחמיר שלא להסתמך על העירוב. והוא בגדר חומרא. וראה עוד בשבת ה' מהדורת תשס''ד עמוד שצט, ובירחון קול תורה אב תשס''ג עמ' נג].

שאלה ו: עמוד ברשות הרבים באיזה אופן דינו כרשות הרבים ובאיזה דינו ככרמלית או מקום פטור או רשות היחיד.

תשובה: אם העמוד פחות מגובה שלשה טפחים בטל העמוד לרשות הרבים ודינו כרשות הרבים ואפילו הוא רחב ארבעה על ארבעה טפחים. ואם הוא גבוה משלושה עד עשרה טפחים ורחב ארבעה על ארבעה, חשוב כרמלית. ומשלושה טפחים ומעלה ולא רחב ארבעה על ארבעה, חשוב מקום פטור. ואם הוא גבוה תשעה טפחים בדיוק ורבים מכתפים עליו חשוב כרשות הרבים, בין הוא רחב ארבעה על ארבעה ובין פחות. ואם הוא גבוה עשרה טפחים ולמעלה ורחב ארבעה על ארבעה טפחים, חשוב רשות היחיד.

כתב מרן (סימן שמה סעי' י) כל דבר שהוא ברשות הרבים אם אינו גבוה (שלשה) טפחים אפילו הם קוצים או צואה שאין רבים דורסין עליהם חשובים כקרקע והוי רשות הרבים ואם הוא גבוה שלשה, ומשלשה עד תשעה ולא תשעה בכלל אם הוא רחב ארבעה על ארבעה הוי כרמלית, ואם אינו רחב ארבעה על ארבעה הוי מקום פטור, ואם הוא גבוה ט' טפחים מצומצמים ורבים מכתפים עליו הוי רשות הרבים אפילו אינו רחב ארבעה. ויש מי שאומר דהוא הדין לגבוה מתשעה ועד עשרה ורבים מכתפים עליו הוי רשות הרבים אפילו אינו רחב ארבעה. ומעשרה ולמעלה אם הוא רחב ארבעה הוי רשות היחיד, ואם לאו הוי מקום פטור אפילו אם יש בו מקום כדי לחוק להשלימו לארבעה. ע"כ וכתב המ"ב (ס"ק כט) אם הוא גבוה שלשה דאז אין רבים יכולין לדרוס עליו מצד גובהו נפקא מכלל ר"ה ולכלל רשות היחיד לא בא עד גובה עשרה טפחים ונתנו עליה חכמים שם כרמלית שהוא רשות לעצמו ואסור להוציא ממנו לרשות היחיד ולר"ה. עוד כתב (ס"ק ל) ואם אינו רחב ד' על ד' ואפילו אם ארכה יותר מד' טפחים לא מצרפינן זה לרחבה דלא נחשבת רשות לעצמו אא"כ יש בו ד' טפחים באורך וד' ברוחב.

שאלה ז: גומא ברשות הרבים, מתי נחשבת לרשות הרבים, כרמלית, או מקום פטור. או רשות היחיד,

תשובה: אם עמוקה פחות משלושה טפחים מרשות הרבים נחשבת כרשות הרבים, ואם עמוקה יותר משלושה טפחים עד עשרה, אם רחבה ארבעה על ארבעה טפחים חשובה כרמלית, ואם לא רחבה חשובה מקום פטור, ואם עמוקה עשרה ורחבה ארבעה על ארבעה חשובה רשות היחיד.

כתב מרן (סימן שמה סעי' יא) גומא ברשות הרבים אם אינה עמוקה שלש הויא רשות הרבים משלש עד עשרה אם רחבה ארבעה הוי כרמלית ואם לאו הוי מקום פטור ואם היא עמוקה עשרה הוי רשות היחיד והוא שתהא רחבה ארבעה. ע"כ. וכתב המ"ב (ס"ק מ) מג' עד עשרה אפילו היו רבים משתמשין בו בגומא ההיא תשמיש ע"י הדחק הוא ולא שמיה תשמיש [גמרא]. עוד כתב (ס"ק מא) עמוקה עשרה הוי רשות היחיד ואפילו מלאה מים או שאר דברים שאדם מסתכל בהם ורואה מה שבתוך המחיצות אבל אם מלאה פירות לא הוי רשות היחיד כיון דאין המחיצות נכרות ואפילו דעתו לפנותן ופטור הזורק לתוכו מר"ה [ומ"מ איסורא יש בזה כיון דהפירות הוא דבר שיכול ליטלו משם בשבת לא נתבטל לגמרי הבור משמו] ולרשב"א דוקא פירות טבלים או שאר דבר שאסור לטלטל מבטל המחיצות.

שאלה ח: הזורק ברשות הרבים תאנה שמנה ואחר שעברה ארבע אמות ברשות הרבים נדבקה בכותל, מה הדין אם נדבקה למטה מעשרה טפחים, ומה הדין מעל עשרה.

תשובה: אם נדבקה למטה מעשרה חייב כדין העוקר חפץ מרשות הרבים וזרקו ארבע אמות ונח ברשות הרבים, אבל אם נדבקה למעלה מעשרה טפחים פטור, כיון שלא היתה הנחה ברשות הרבים, שאויר רשות הרבים הוא עד עשרה ולמעלה מעשרה נחשב מקום פטור, ואין לעשות כן שמא תיפול התאנה לארץ.

כתב מרן (סימן שמה סעי' יב) רשות הרבים אינה תופסת אלא עד עשרה אבל למעלה מעשרה הוי מקום פטור. ע"כ. וכתב המ"ב (ס"ק מג) רשות הרבים אינה תופסת אלא עד עשרה , וע"כ הזורק בר"ה דבילה שמינה ונדבק בכותל למטה מעשרה חייב למעלה מעשרה פטור. וכתב בשעה"צ (אות מז) ומ"מ נראה דלכתחילה יש איסורא בזה בכל גווני דדלמא יפול לארץ. ע"כ. עוד כתב המ"ב (ס"ק מד) הוי מקום פטור. ר"ל דאפילו שם כרמלית אין חל על האויר שלמעלה מעשרה אמנם אם נעץ קנה בר"ה ובראשו כלי שגבוה י' טפחים ורחב ד' אף על גב שתחתיה ר"ה מ"מ הכלי הוא רשות היחיד.

שו"ע סימן שמו

שאלה ט: זרק מרשות הרבים לרשות היחיד ועבר החפץ דרך מקום פטור האם חייב.

תשובה: חייב שהרי יש כאן עקירה ברשות הרבים והנחה ברשות היחיד, ולא נח במקום פטור.

כתב מרן (סימן שמו סעי' א) מן התורה אין חייב אלא במוציא ומכניס וזורק ומושיט מרשות היחיד לרשות הרבים או מרשות הרבים לרשות היחיד וחכמים אסרו מכרמלית לרשות היחיד או לרשות הרבים או מהם לכרמלית אבל מקום פטור מותר להוציא ולהכניס ממנו לרשות היחיד ולרשות הרבים ומהם לתוכו אבל העומד ברשות היחיד ומוציא או מכניס או מושיט וזורק לרשות הרבים דרך מקום פטור או איפכא חייב וכן לא יעמוד אדם על מקום פטור ויקח חפץ מיד מי שעומד ברשות הרבים ויתננו למי שעומד ברשות היחיד או איפכא ולהחליף דרך מקום פטור ברשויות דרבנן יש אוסרים ויש מתירים (עיין לקמן סימן שע''ב סעיף ו'). ע"כ. וכתב המ"ב (ס"ק ה) זורק לרשות הרבים דרך מקום פטור או איפכא חייב, דכיון שעשה עקירה ברה"י והנחה בר"ה או איפכא לא איכפת לן מה שהעביר בינתים דרך מקום פטור. ודוקא שלא עמד במקום פטור אבל עמד מעט שם ואח"כ חזר והוציא לרשות האחר פטור כיון שעשה הנחה במקום פטור. ומ"מ איסורא דרבנן איכא אף בזה דגזרינן דילמא אתי לאקולי ולאפוקי להדיא מרה"י לר"ה. וה"ה דאסור להוציא מטעם זה מרה"י למקום פטור דרך ר"ה אף אם יזהר שלא לעמוד בר"ה.

שאלה י: מה הדין להעביר ארבע אמות בכרמלית, והאם מותר להעביר מכרמלית לכרמלית כגון: מהים ליבשה בתוך ארבע אמות.

תשובה: אסור מדרבנן להעביר ארבע אמות בכרמלית, ובתוך ארבע אמות מותר לטלטל מכרמלית של ים לכרמלית של בקעה או להיפך, ולא גזרו בזה שמא יבא להוציא מרשות היחיד לרשות הרבים או להיפך.

כתב מרן (סימן שמו סעי' ב) מן התורה אין חייב אלא במעביר ד' אמות ברשות הרבים וחכמים אסרו להעביר ארבע אמות בכרמלית. וים ובקעה תרי גווני כרמלית נינהו ומותר לטלטל מזו לזו תוך ארבע אמות. ע"כ. וכתב המ"ב (ס"ק יג) ים ובקעה תרי גווני כרמלית ר"ל דאעפ"כ מותר לטלטל מזו לזו ולא גזרו משום רשויות.

שו"ע סימן שמז

שאלה יא: היה החפץ מונח בידו ברשות היחיד קודם כניסת השבת, וכשנכנסה השבת פשט ידו לרשות הרבים והניחו שם האם יש כאן עקירה וחייב.

תשובה: חייב, שיש כאן עקירה משום שהחפץ המונח בידו חשוב כמונח על גבי קרקע.

כתב מרן (סימן שמז סעי' א) מן התורה אינו חייב אלא כשעוקר חפץ מרשות היחיד והניחו ברשות הרבים או איפכא אבל פשט ידו לפנים וחפץ בידו ונטלו חבירו העומד בפנים או שפשט ידו לחוץ וחפץ בידו ונטלו חבירו העומד בחוץ שזה עקר וזה הניח שניהם פטורים אבל אסור לעשות כן מדרבנן ואם פשט ידו לפנים וחפץ בידו והניחו לתוך יד חבירו העומד בפנים או שפשט ידו לפנים ונטל חפץ מתוך יד חבירו העומד בפנים והוציא לחוץ שנמצא שהעומד בחוץ לבדו עקר והניח הוא חייב וחבירו פטור אבל אסור ואפילו אם העומד בחוץ הוא עכו''ם אסור מפני שהוא כנתנו על מנת להוציא והוא הדין להוציא ידו לחוץ והניחו ביד חבירו העומד בחוץ או שנטל מיד חבירו העומד בחוץ והכניס בפנים שהעומד בפנים חייב שהוא עקר והניח והעומד בחוץ פטור אבל אסור. ע"כ. וכתב המ"ב (ס"ק ב) דע דשם עקירה לאו דוקא כשעוקר החפץ מע"ג קרקע ממש אלא אפילו אם היה החפץ מונח בבגדיו שלבוש בהן מע"ש ונטלו משם ופשט ידו לחוץ והניחו בר"ה ג"כ חייב דמה שהיה מונח מתחלה בכיסו חשוב כמונח ע"ג קרקע דבגדים שהוא לבוש בהן בטלין לגבי גופו והנחת הגוף כהנחת חפץ דמיא וממילא כשנטלו משם חשוב עקירה. וכן כשהיה החפץ מונח בידו ברה"י מע"ש ופשט ידו לחוץ והניחו שם ג"כ חייב דמה שהיה מונח מתחלה בידו חשיב כמונח ע"ג קרקע דידו וגופו דבר אחד הוא וכן בכל זה לענין הנחה וכמו שיבואר לקמיה.

שאלה יב: מה הדין במקרים הבאים: א. פשט ידו לפנים ונטל חפץ מתוך יד חברו והוציאו לחוץ ולא הניחו על גבי קרקע. ב. פשט ידו לחוץ וחפץ בידו ולא הניחו על גבי קרקע.

תשובה: א. חייב, שכשנטל עושה עקירה, ויש כאן גם הנחה אפילו שלא הניחו בחוץ על גבי קרקע, כיון שהחפץ מונח בתוך ידו חשוב כמונח במקום שמונח גופו. ב. פטור אבל אסור, שאמנם יש עקירה והוצאה אבל אין הנחה ברשות הרבים שידו נגררת אחר גופו.

כתב מרן (סימן שמז סעי' א) מן התורה אינו חייב אלא כשעוקר חפץ מרשות היחיד והניחו ברשות הרבים או איפכא אבל פשט ידו לפנים וחפץ בידו ונטלו חבירו העומד בפנים או שפשט ידו לחוץ וחפץ בידו ונטלו חבירו העומד בחוץ שזה עקר וזה הניח שניהם פטורים אבל אסור לעשות כן מדרבנן ואם פשט ידו לפנים וחפץ בידו והניחו לתוך יד חבירו העומד בפנים או שפשט ידו לפנים ונטל חפץ מתוך יד חבירו העומד בפנים והוציא לחוץ שנמצא שהעומד בחוץ לבדו עקר והניח הוא חייב וחבירו פטור אבל אסור ואפילו אם העומד בחוץ הוא עכו''ם אסור מפני שהוא כנתנו על מנת להוציא והוא הדין להוציא ידו לחוץ והניחו ביד חבירו העומד בחוץ או שנטל מיד חבירו העומד בחוץ והכניס בפנים שהעומד בפנים חייב שהוא עקר והניח והעומד בחוץ פטור אבל אסור. ע"כ. וכתב המ"ב (ס"ק ג) פשט ידו לפנים וחפץ בידו ונטלו חבירו העומד בפנים ר"ל שלא נתן המכניס לתוך ידו אלא הוא לקח ממנו דנמצא שעשה הראשון רק עקירה לבד וההנחה עשה השני ואפילו לא הניחו ע"ג קרקע אלא השאירו בידו הנחה חשיבא. ע"כ. וכתב בשער הציון, כיון שידו אצל גופו ברשות אחד, הרי הנחת ידו כהנחת כל הגוף, והנחת הגוף כהנחת חפץ דמיא. ע"כ. ועיין בביאור הלכה (ד"ה לחוץ וחפץ בידו) שאם גופו ברשות היחיד ופשט ידו לחוץ וחפץ בידו אם היתה ידו למטה משלושה לדעת הרמב"ם והמאור הוי כאילו הניחה בארץ וחייב. ויש אומרים ידו בתר גופו גריר ולא חשיבא הנחה כל זמן שלא הניח החפץ בארץ. עיין במגיד משנה פרק יג בשם הר"ח, וכן איתא בחידושי הר"ן.

שו"ע סימן שמח

שאלה יג: היה עומד ברשות היחיד בשבת והוציא ידו מלאה פירות לרשות הרבים, או לכרמלית, למטה מעשרה טפחים, האם מותר להחזירה, או להושיטה לחצר אחרת.

תשובה: אם הוציא בשוגג מותר להחזיר את ידו לאותה חצר, אבל אסור להושיטה לחצר אחרת שלא תתקיים מחשבתו שחשב לפנותו מרשות היחיד. ואם הוציא במזיד קנסו אותו ואסור לו להחזיר את ידו אפילו לאותה חצר. ואם הוציא לכרמלית מותר להחזיר אפילו הוציא במזיד אבל אסור להושיט לחצר אחרת.

כתב מרן (סימן שמח סעי' א) היה עומד ברשות היחיד והוציא ידו מלאה פירות לרשות הרבים בתוך עשרה בשוגג מותר להחזירה לאותו חצר ואסור להושיטה לחצר אחר ואם במזיד אסור אפילו להחזירה לאותו חצר. ויש אומרים דהני מילי כשהוציאה מבעוד יום אבל אם הוציאה משחשיכה מותר להחזירה שמא ישליכה מידו ויבא לידי חיוב חטאת במה דברים אמורים כשהוציא לרשות הרבים אבל אם הוציאה לכרמלית בכל גוונא מותר להחזירה. וכתב המ"ב (ס"ק ח) ועיין בא"ר שמצדד להקל כהי"א שכן דעת הרבה ראשונים. ע"כ. אולם בהגהות איש מצליח כתב שהלכה כדעת הסתם. עוד כתב המ"ב (ס"ק א) הוציא ידו מלאה פירות לרשות הרבים בתוך עשרה דלמעלה מעשרה בר"ה הוא מקום פטור כדלעיל בסימן שמ"ה סי"ב ואפילו אם הוציא במזיד מותר להחזירה. עוד כתב (ס"ק ב) בשוגג מותר להחזירה אף דעבד איסורא שעשה עקירה ברה"י כדי להוציא לר"ה אפ"ה לא קנסוהו רבנן כיון דבשוגג עשה. עוד כתב (ס"ק ג) בשוגג מותר להחזירה לאותו חצר ואסור להושיטה לחצר אחר כדי שלא יתקיים מחשבתו שחשב לפנותו משם. עוד כתב (ס"ק ט) אבל אם הוציאה לכרמלית בכל גוונא מותר להחזירה. שאינו אלא שבות דרבנן אפילו אם היה משליך אותם שם להדיא לא אסרו דהוי כעין גזירה לגזירה.

שאלה יד: משך חפץ וגררו על הארץ או דחף עגלה ד' אמות ברשות הרבים, האם חייב.

תשובה: חייב, שהמגלגל עוקר הוא.

כתב המ"ב (סימן שמח ס"ק י) היה קנה בידו והגביה קצה האחד וקצה השני מונח בארץ וחזר והגביה הקצה השני אפילו כל היום כולו פטור כיון שלא עקר כל הקנה מהארץ ואם משך החפץ וגררו על הארץ מתחלת ד' לסוף ד' חייב שהמגלגל עוקר הוא [גמרא]. ע"כ. בגמ' שבת ח: אמר רב יהודה האי זירזא דקני רמא וזקפיה רמא וזקפיה לא מיחייב עד דעקר ליה. וכתבו התוס' שם (ד"ה לא מחייב). ודוקא רמא וזקפיה דכשהניח ראשו האחד חוץ לד' אמות עדיין ראשו השני מונח בתוך ד' וכשחזר ומשליך ראשו [הב'] חוץ לד' אמות עדיין אינו מתחייב, דהוי כמגרר החפץ עד שהוציא ראש החפץ חוץ לד' אמות והניחו דאע''פ שחוזר ומושכו לחוץ פטור שלא נעשית המלאכה בבת אחת. אבל אם מגרר זירזא דקני בבת אחת עד חוץ לד' אמות או מרה''י לרה''ר חייב כדאמרינן (לקמן המצניע דף צא:) בגונב כיס בשבת היה מגרר ויוצא פטור משום דאיסור שבת ואיסור גניבה באין כאחד. ואומר ר''י דאם מגלגל חבית ד' אמות ברה''ר או מרה''י לרה''ר חייב דהוי כמו מגרר דאינו נח כלל אבל מגלגל תיבה שהיא מרובעת פטור דהוי כמו רמא וזקפיה דא''א שלא תהא נחה קצת.

שו"ע סימן שמט

שאלה טו: האם מותר להוליך חפץ בכרמלית פחות פחות מד' אמות.

תשובה: אסור, שמא יוליכנו יותר מד' אמות.

כתב מרן (סימן שמט סעי' ה) אסור להוליך חפץ פחות פחות מארבע אמות ואפילו בין השמשות ואפילו בכרמלית. ע"כ. וכתב המ"ב (ס"ק יט) אפילו בכרמלית, הטעם דאם נקיל בזה קרוב הדבר שיוליך ד"א בבת אחת [ט"ז] ובביאור הגר"א כתב הטעם דכל דבר שאסרו בר"ה משום שבות ה"ה שאסור בכרמלית ואם הוא בה"ש ג"כ דהוי תרתי לטיבותא דעת הט"ז וא"ר להקל בזה אך לפי המבואר לעיל בסימן שמ"ב דלא התירו שבות בין השמשות כ"א לצורך מצוה או במקום הדחק אפשר דהכא נמי אין להקל אלא בכגון זה.

שאלה טז: האם מותר להוליך חפץ ברשות הרבים פחות מד' אמות ולתת לחברו שיוליך עוד פחות מד' אמות.

תשובה: מותר ליתן לחברו וחברו לחברו פחות מד' אמות ואפילו הולך החפץ למרחוק. כיון שכל אחד מוליך רק פחות מד' אמות.

כתב מרן (סימן שמט סעי' ג) מותר לו לאדם לעקור חפץ מרשות הרבים וליתנו לחבירו שאצלו בתוך ארבע אמותיו וחבירו לחבירו שאצלו אף על פי שהחפץ הולך כמה מילין ברשות הרבים ובלבד שלא יוציאנו חוץ מתחום שלו ויש מי שאוסר (ועיין לעיל סימן ש''א סעיף מ''ב). ע"כ. וכתב המ"ב (ס"ק י) מותר לעקור חפץ מרשות הרבים וליתנו לחבירו אע"ג דלקמן ס"ה איתא דאדם אחד אסור להוליך חפץ פחות פחות מד"א דשמא יעבירנו ד"א בבת אחת, הכא כיון שהוא ע"י הרבה בני אדם שכ"א אינו מוליך כ"א פחות מד"א, אף דע"י כולם נתטלטל החפץ שטח רב לית לן בה. וכתב בביאו"ה (ד"ה וחבירו) שלדעת הפמ"ג אפילו רק בשני בני אדם יכול אחד ללכת פחות מד' אמות ולמוסרו לחבירו וכן ע"ז הדרך כמה פעמים. ולא הסכים איתו הבאור הלכה אלא רק במי שהחשיך לו הדרך.

שו"ע סימן שנ

שאלה יז: היה עומד ברשות הרבים והכניס ראשו לרשות היחיד, האם מותר לו לשתות שם מים. ומה הדין להושיט ידו לרשות היחיד לקחת מפתח לפתוח הבית בלא שיוציא ידו לרשות הרבים.

תשובה: אסור לשתות שחוששים שיוציא המים אליו ואם הכניס ראשו ורובו לתוך הבית מותר. ובמפתח מותר כיון שלא צריך את המפתח ברשות הרבים אין חשש שיביאנו אליו.

כתב מרן (סימן שנ סעי' א) עומד אדם ברשות היחיד ומוציא ידו לרשות הרבים ומטלטל שם חפצים שאינם צריכים לו במקום שהוא עומד שנוטלן מכאן ומניחן כאן ובלבד שלא יעבירם ארבע אמות ולא חיישינן שמא יביאם אליו כיון שאינם צריכין לו במקום שהוא עומד שם. הילכך מותר לעמוד ברשות הרבים ליטול מפתח ברשות היחיד ולפתוח שם וכן מרשות היחיד לרשות הרבים אבל לא יעמוד ברשות היחיד ויוציא ראשו לרשות הרבים וישתה שם או איפכא אלא אם כן יכנוס ראשו ורובו למקום שהוא שותה דכיון שהוא צריך לאלו המים חיישינן שמא יביאם אליו אבל מותר לעמוד ברשות היחיד או ברשות הרבים ולשתות בכרמלית או איפכא ויש מפרשים דחפצים הצריכים לו היינו כלים נאים שהוא צריך להם אבל אם הם כלים שאינם נאים מותר לשתות בהם אף על פי שלא הוציא ראשו ורובו אלא שהושיט צוארו לבד ושאר טלטולים חוץ משתיה אפילו כלים נאים מותר לטלטל שלא גזרו אלא בכלים נאים ובשותה בהם שהוא מקרבן לפיו. ע"כ. וכתב המ"ב (ס"ק ג) מותר לעמוד ברשות הרבים ליטול מפתח ברה"י, היינו שהמפתח מונח שם מכבר ונוטלו משם ופותח הדלת ומיירי באופן שע"י נטילת המפתח ממקומו אינו עובר על איסור הוצאה כגון שיש (גאנאק) מבחוץ לבית והגאנאק עשוי במחיצות כדין רה"י או שהמפתח תחוב שם במנעול הקבוע בדלת ועיין לעיל בסימן שמ"ו ס"ב בהג"ה מה שכתבנו במ"ב.

שאלה יח: מה הדין לירוק מרשות היחיד לכרמלית. והאם מותר ללכת ברשות הרבים ד' אמות עם רוק שנתלש בפיו ומוכן לזורקו.

תשובה: אסור לירוק מרשות היחיד לכרמלית משום איסור הוצאה. וכן אסור ללכת ברשות הרבים ד' אמות עם רוק שנתלש בפיו משום איסור הולכה ד' אמות ברשות הרבים.

כתב מרן (סימן שנ סעי' ב) לא יעמוד אדם ברשות הרבים וישתין או ירוק ברשות היחיד או בכרמלית או איפכא אפילו אם הוציא פיו ואמתו לחוץ. עוד כתב (סעי' ג) רוקו שנתלש מפיו ומוכן לזרקו יש מי שאומר שלא יהלך ד' אמות ברשות הרבים עד שירוק. ע"כ וכתב המ"ב (ס"ק יא) אפילו אם הוציא פיו ואמתו לחוץ, דלא אזלינן בתר מקום יציאת השתן אלא בתר מקום שהשתן נעקר ממנו והוא הגוף העומד ברשות אחר ובפיו נמי שדינן ליה בתר הגוף שעומד ברשות אחר והוי כאלו הוציא מרשות לרשות והנה מלשון השו"ע משמע דבכרמלית נמי אסור אפילו כשהוציא פיו ואמתו לחוץ אמנם בביאור הגר"א כתב דכיון דזה הדין דאסרינן מרשות לרשות ברשויות דאורייתא הוא רק מטעם ספיקא דאסיק הגמרא בתיקו יש לנו להקל בזה בכרמלית דהוא ספיקא דרבנן וכעין שפסק השו"ע בכעין זה לעיל בסימן ש"ג סכ"ג עי"ש. עוד כתב (ס"ק יב) לענין איסור ללכת ד' אמות ברשות הרבים רוק שנתלש מפיו ומוכן לזורקו, עיין בא"ר שכתב דדוקא כשכבר נתהפך הרוק בפיו ועומד לצאת. עוד כתב (ס"ק יד) שלא ילך ד"א, וה"ה שלא ילך אז מרשות לרשות עד שירוק והטעם בכל זה כיון דלמשדייה קאי משאוי הוא. ע"כ. [ואע"פ שפיו למעלה מעשרה לא נחשב הרוק מונח במקום פטור שכל מה שמונח על ידו או גופו נחשב כמונח על גבי קרקע. עיין לעיל תשובה יא ויב]. ובביה"ל (ד"ה ברשות הרבים) כתב, ללכת ד' אמות בכרמלית ורוקו בפיו, יש לסמוך להקל, ומכל מקום נראה דאין להקל בזה רק בדבר שהוא לכולי עלמא כרמלית כגון: בקעה וקרפף, אבל לא ברשות הרבים שלנו דלכמה פוסקים הוא רשות הרבים דאוריתא.

שו"ע סימן שנא

שאלה יט: מים הנופלים לרשות הרבים ממרזב שעל הגג האם מותר לעומד ברשות הרבים לקלוט המים בידיו מהאויר.

תשובה: אם פה המרזב קרוב לגג בתוך ג' טפחים לא יצמיד ידו למרזב לקלוט את המים שנחשב כמוציא מהגג שהוא רשות היחיד לרשות הרבים. אבל מותר להרחיק ידו מעט מהמרזב ולקלוט את המים מהאויר, שהרי הוא לוקח את המים ממקום פטור, באופן שידו למעלה מעשרה מקרקע רשות הרבים, וכן אם ידו למטה מעשרה הרי הוא לוקח מרשות הרבים לרשות הרבים. אבל אם המרזב רחוק מהגג ג' טפחים או יותר, מותר להצמיד את ידו למרזב לקבל את המים, כיון שלא נחשב מוציא מרשות היחיד. אך בתנאי שהצינור לא יהא רחב ד' טפחים על ד' טפחים וגם פיו יהיה בתוך עשרה טפחים מקרקע רשות הרבים, שאם יש בו ד' על ד' טפחים ופיו למעלה מעשרה נחשב כמוציא מרשות היחיד לרשות הרבים, ואם הוא למטה מעשרה נחשב כמוציא מכרמלית. וגם אם אין הצינור רחב ד' על ד' אם הוא למעלה מעשרה אסור להצמיד ידו אליו לקבל את המים, גזירה שמא יהא רחב ד' על ד' ויעבור על איסור הוצאה מרשות היחיד לרשות הרבים.

כתב מרן (סימן שנא סעי' א) לא יעמוד אדם ברשות הרבים ויחבר ידו למזחילה שהוא צנור ארוך מונח לאורך הגג בתוך ג' טפחים סמוך לגג ולקבל המים ממנה שכיון שהוא בתוך ג' סמוך לגג חשוב כגג ואסור בין אם הוא למעלה מעשרה או למטה מעשרה אבל מותר לקלוט מן האויר אפילו אם ידו תוך ג' למזחילה היתה מזחילה בולטת ג' מן הגג וכן סתם צנור שבולט ג' יכול לחבר ידו אליהם ולקבל המים וכגון שאין בהם ד' על ד' והן למטה מעשרה אבל אם יש בהן ד' על ד' או אפילו אין בהן ד' על ד' והן למעלה מעשרה אסור. ע"כ. וכתב המ"ב (ס"ק ג) בתוך ג' טפחים סמוך לגג חשוב כגג, פי' המזחילה מונחת סמוך לגג תוך ג' טפחים ואמרינן לבוד ושם גג ע"ז והוי כמוציא מן הגג לר"ה ואפילו אין המזחילה רחבה ד' טפחים. עוד כתב (ס"ק ד) מותר לקלוט מן האויר את המים היורדין מן המזחילה או מן הגג דאויר שלמעלה מיו"ד מקום פטור הוא ואם הוא למטה מעשרה הוי ר"ה וידו הלא ג"כ בר"ה היא. עוד כתב (ס"ק י) אפילו אין בצינור ד' על ד' והוא למעלה מעשרה אסור לחבר ידו אליו ולקבל המים, דגזרינן שמא יהיה בהן רחב ד' על ד' והוי רה"י ואסור. ע"כ. ובביאו"ה (ד"ה אפילו) הקשה למה לא גוזרים גם על עמוד ברשות הרבים למעלה מעשרה שאין בו ד' על ד' לאסור לטלטל ממנו לרשות הרבים שמא יהיה בו ד' על ד', ותירץ שבצינור חששו יותר משום שלמטה אין לו מחיצות ויבואו להקל בזה.

שו"ע סימן שנב

שאלה כ: היה עומד על גג הבית ובידו סדין ונפל צד אחד מידו ולא הגיע לתוך עשרה טפחים הסמוכים לארץ של רשות הרבים, האם מותר לגוללו חזרה אליו. ומה הדין אם הגיע לתוך עשרה טפחים הסמוכים לארץ.

תשובה: אם לא הגיע לתוך עשרה טפחים הסמוכים לארץ מותר לגוללו אליו כיון שלא הגיע לרשות הרבים שהרי אין רשות הרבים למעלה מעשרה אלא הוא מקום פטור. אבל אם נכנס לתוך עשרה טפחים הסמוכים לארץ, אם נגע ראשו האחד בארץ אסור להביאו חזרה אליו, אף שאין בזה איסור דאוריתא כיון שאוחז בו לא נחשב שנח על גבי קרקע, וממילא כשמביאו אצלו אין כאן עקירה, על כל פנים אסרו חכמים לגוללו אליו גזרה שמא גם כשיפול כולו לארץ יבוא להביאו אצלו. ואם לא נח ראשו האחד על גבי הקרקע יש אוסרים וסוברים שגם באופן זה גוזרים שמא גם כשיפול כולו לארץ יבוא להביאו אצלו, ויש מקילין בזה. ואם נפל לאויר כרמלית לתוך עשרה טפחים הסמוכים לארץ אם נגע בארץ אסור להביאו אצלו, ואם לא הגיע לארץ לכולי עלמא מותר להביאו אצלו כיון שיש כאן ג' קולות האחד שעדיין אוחזו בידו וגם לא נח ראשו אחד על גבי הארץ וגם הוא בכרמלית לכולי עלמא לא גזרו בזה. וכן ברה"ר שלנו שלא בוקעים בה ששים ריבוא יש להקל לגוללו אליו.

כתב מרן (סימן שנב סעי' א) הקורא בספר על האסקופה ונתגלגל ראש האחד מהספר מידו ונשאר ראש השני בידו גוללו אצלו אפילו נתגלגל חוץ לד' אמות ואפילו ברשות הרבים והאסקופה ברשות היחיד משום בזיון כתבי הקדש התירו. ע"כ. וכתב הרמ"א בהגה: דרבים דרסי על האסקופה. ודוקא כתבי הקדש אבל בשאר דברים אסור אפילו לא נפל אלא לכרמלית (המגיד פרק ט''ו והרשב''א). עוד כתב מרן (סעי' ב) היה קורא בו על הגג ונתגלגל ראשו האחד מידו עד שלא הגיע לעשרה טפחים התחתונים הקרובים לארץ גוללו אצלו הגיע לעשרה טפחים התחתונים אם הכותל משופע בענין שנח עליו אסור לגללו אצלו וכדי שלא יעמוד בבזיון הופכה על הכתב ואם אינו משופע כל זמן שלא הגיע לארץ גוללו אצלו. ע"כ. וכתב המ"ב (ס"ק ז) משום בזיון כתבי הקדש התירו, דמדאורייתא אם זרק דבר לר"ה וראש השני בידו מותר להביאו אצלו [דאין כאן הנחה כיון שראש השני בידו ויכול להביאו אצלו וא"כ במה שמושכו ומגביהו מן הארץ לא נחשב עקירה] אלא דרבנן גזרו שלא יבואו להקל אפילו היכא דנפל לגמרי והכא משום בזיון התירו. עוד כתב (ס"ק יג) אם הכותל משופע בענין שנח עליו אסור לגוללו אצלו, ר"ל דאז הוי כמונח ראש אחד על הארץ וע"כ אם נקיל בזה יש חשש שמא יפול כולו מידו שם ויבוא ג"כ לאתויי מר"ה לרה"י. עוד כתב (ס"ק טו) ואם אינו משופע כל זמן שלא הגיע לארץ גוללו אצלו, ואפילו יש רק כמלא מחט בינו ובין הארץ כיון שלא נח ממש על הארץ ותלוי באויר לא מיקרי הנחה וגוללו אצלו. ודוקא בכתבי הקודש מקילינן אבל בשאר דברים כל שהגיע לאויר העשרה טפחים שהוא אויר ר"ה אף שלא נח אסור להביאו אצלו דגזרינן שמא יפול כולו לארץ ויבוא ג"כ לאתויי אצלו ויש מקילין בזה. וכל זה באויר ר"ה אבל אם נפל לאויר כרמלית מותר לכו"ע להביאו אצלו כיון שאוגדו עדיין בידו. ע"כ. וכתב בהגהות איש מצליח שגם בנפל לאויר רה"ר להלכה יש להתיר, חדא שהמתירים רבים הם וכמ"ש בשער הציון סקי"ב ובמלתא דרבנן ודאי שיש לסמוך עליהם. ועוד שיש ס"ס להתיר, שמא כהמתירים, ואת"ל כהאוסרים, שמא כדעת הפוסקים דבזה"ז אין רה"ר והוי כרמלית שמותר.

שו"ע סימן שנג

שאלה כא: שני בתים בשני צידי רשות הרבים שעירבו ביניהם ערובי חצרות, האם מותר לזרוק חפץ מבית אחד לשני.

תשובה: באופן ששני הבתים שוים באותו גובה מותר לזרוק מאחד לשני אם החפץ עובר למעלה מעשרה מקרקע רשות הרבים כיון שעובר החפץ מרשות היחיד לרשות היחיד דרך מקום פטור. אבל כשבית אחד גבוה מחברו אסור, מהחשש שלא יכוון יפה ויפול החפץ לרשות הרבים ויביאנו לבית. ואם זורק כלי חרס שאם נופלים נשברים מותר גם שאין הבתים שוים שגם אם יפלו לרשות הרבים לא יביא את השברים לרשות היחיד. וכן אם היתה כרמלית עוברת ביניהם מותר בכל אופן שלא גזרו בכרמלית שמא יפול.

כתב מרן (סימן שנג סעי' א) שני בתים בשני צדי רשות הרבים והם של אדם אחד או של שנים ועירבו, אם שניהם שוים מותר לזרוק מזה לזה, ואם אחד גבוה מחבירו אסור לזרוק מזה לזה, אלא אם כן הם כלי חרס וכיוצא בהם שאם יפלו ישברו. במה דברים אמורים ברשות הרבים עוברת ביניהם, אבל אם היתה כרמלית עוברת ביניהם מותר בכל גוונא. ע"כ. וכתב המ"ב (ס"ק ו) אם היתה כרמלית עוברת ביניהם מותר דכיון דאיסור כרמלית אינה אלא מדרבנן לא גזרינן שמא יפול דהוי גזירה לגזירה.

שאלה כב: זיז הבולט מכותל רשות הרבים, האם מותר להניח עליו חפץ מתוך הבית דרך חלון הפונה לרשות הרבים.

תשובה: זיז הבולט מכותל רשות הרבים אם אין בו ד' על ד' טפחים דינו מקום פטור כל שהוא גבוה מהקרקע ג' טפחים, ומותר להניח עליו חפץ מתוך הבית באופן שמוציא מרשות היחיד ישירות למקום פטור. ואם יש בזיז ד' על ד' טפחים נחשב כרמלית בין אם הזיז למטה מעשרה ובין אם הוא גבוה עשרה טפחים מקרקע רשות הרבים, ואסור להניח עליו חפץ מתוך הבית שהוא רשות היחיד. אבל אם הזיז קרוב לחלון תוך ג' טפחים נחשב הזיז לחורי רשות היחיד ומותר להניח עליו חפץ מהחלון שהרי הוא חלק מרשות היחיד. ודוקא אם הזיז למעלה מעשרה טפחים מקרקע רשות הרבים נחשב לחורי רשות היחיד כיון שלא נוח תשמישו לבני רשות הרבים אבל אם הוא למטה מעשרה נוח תשמישו גם לבני רשות הרבים ולכן אינו חורי רשות היחיד אלא כרמלית ואסור להניח עליו חפץ מחלון הבית. ובאופנים שמותר להניח על הזיז חפץ מתוך הבית או לקחת ממנו דוקא חפצים שבירים כמו כלי חרס וזכוכית וכיוצא בהם שאם יפלו לרשות הרבים ישברו, אבל שאר כלים אסורים שמא יפלו לרשות הרבים ויביאם אליו מרשות הרבים לרשות היחיד. ואם היה הזיז יוצא על אויר כרמלית אם הוא גבוה עשרה טפחים מקרקע הכרמלית מותר אפילו כלים שאין משתברין שלא גזרו בכרמלית שמא יביאם אליו. ולמטה מעשרה אסור להניח עליו מחלון הבית אפילו שהזיז בתוך ג' טפחים לחלון הבית לא הוי חורי רשות היחיד כיון שנוח תשמישו לבני כרמלית הוי כמוציא מרשות היחיד לכרמלית.

כתב מרן (סימן שמה סעי' טז) זיזין הבולטים מן הכותל ויש בהם ד' על ד' הוי כרמלית אלא אם כן חלון הבית פתוח להם. ע"כ. וכתב המ"ב (ס"ק סח) זיזין הבולטים ר"ל אף שהם גבוהים למעלה מיו"ד כיון שאין עליהם מחיצות סביבם דין כרמלית עליהם ואסור להניח מר"ה וכן מרה"י עליהם. עוד כתב (ס"ק סט) אם חלון הבית פתוח להם אז נחשבים הזיזים כחורי רשות היחיד. עוד כתב מרן (סימן שנג סעי' ב) זיז דהיינו דף הבולט מן הכותל לרשות הרבים למעלה מעשרה ויש בו ד' על ד' וחלון הבית פתוח לו משתמשין עליו. אם היו שני זיזים זה למטה מזה והם של שני אנשים אף על פי ששניהם למעלה מעשרה אם יש בזיז העליון שלפני החלון רוחב ד' על ד' אסור להשתמש עליו מפני שהוא רשות בפני עצמו והזיז שתחתיו רשות אחרת ואוסרין זה על זה ואם אין בעליון ד' וגם אין בתחתון ד' משתמש בשניהם ובכל הכותל עד עשרה טפחים התחתונים היה בתחתון ארבעה ובעליון אין בו ארבעה אינו משתמש בעליון אלא כנגד חלונו בלבד אבל בשאר הזיז שבשני צדי החלון אסור להשתמש מפני זה שתחתיו שחלק רשות לעצמו. וכתב המ"ב (ס"ק ח) ולא מבעי אם היה החלון פתוח לו בסמוך להזיז בתוך ג' טפחים בודאי מותר להשתמש על הזיז מתוך החלון ליתן עליו ולטול ממנו דהוא בכלל חורי רה"י וכרה"י דמי אלא אפילו אם היה החלון מופלג ממנו הרבה אעפ"כ מותר להשתמש על הזיז דכל שהוא למעלה מעשרה חשבינן ליה כמקום פטור ומשמע מסתימת המחבר דאם היה הזיז למטה מעשרה אפילו אם היה חלון הבית פתוח לו בסמוך לו בתוך ג' אפ"ה אסור להשתמש על הזיז והטעם דכיון שהוא בתוך עשרה נוח גם לבני רה"ר להשתמש על הזיז ולא הוי בכלל חורי רה"י כ"א בכלל כרמלית ואסור להשתמש עליו ליתן עליו וליטול ממנו בין מר"ה ובין מתוך החלון. (ומה שכתב שאם הזיז למעלה מעשרה נחשב למקום פטור, עיין בשעה"צ ס"ק ו שזה לדעת הגר"א אבל לדעת מרן בסימן שמה נחשב לכרמלית. ועיין בהגהות איש מצליח). עוד כתב מרן (סעי' ג) כל זיז היוצא על אויר רשות הרבים שמותר להשתמש עליו כשהוא משתמש בו אין נותנין עליו ואין נוטלים ממנו אלא כלי חרס וזכוכית וכיוצא בהם שאם יפלו לרשות הרבים ישברו אבל שאר כלים אסורים שמא יפלו לרשות הרבים ויביאם. הגה: ודוקא זיז וכיוצא בו אבל אם הוא דבר רחב כגג שהמשתמש עומד שם עם הכלי מותר להשתמש בכל הכלים (בית יוסף בשם הריטב''א). ע"כ. ואם היה זיז אחד לבדו יוצא על אויר כרמלית כל שהוא גבוה י' לעולם מותר בין רחב בין קצר ואפילו כלים שאין משתברין שלא גזרו בכרמלית.

שאלה כג: באיזה אופן מותר לשלשל דלי מחלון בית כדי למלאות מים מבור רשות היחיד העומד ברשות הרבים.

תשובה: אם אין מהבור לכותל הבית ד' טפחים מותר שנחשב מעביר מרשות היחיד לרשות היחיד דרך מקום פטור כיון שאין ד' טפחים בין הבור לכותל לא נחשב מקום זה לרשות הרבים שהרי לא נוח ההילוך שם, וגם לא הוי כרמלית שאין בו ד' טפחים, אלא חשוב מקום פטור. ואם יש בשפת הבור מחיצות גבוהות עשרה אפילו רחוק הבור יותר מד' טפחים מהכותל מותר לדלות ממנו שהרי אויר רשות הרבים הוא עד עשרה אם כן כשיוצא הדלי ממחיצות הבור יוצא הוא למקום פטור ומרשות היחיד לרשות היחיד דרך מקום פטור מותר.

כתב מרן (סימן שנד סעי' א) בור ברשות הרבים וחוליא סביבו אם עומד בתוך ד' טפחים לרשות היחיד מותר למלאות ממנו לרשות היחיד אפילו אין החוליא גבוה עשרה. ואם הוא רחוק ד' מרשות היחיד אין ממלאים ממנו אלא אם כן תהא החוליא גבוה עשרה. ע"כ. וכתב המ"ב (ס"ק ג) בתוך ד' טפחים לרשות היחיד מותר דכיון שהוא הפסק פחות מד"ט בין הבור להכותל לא דרסי בה רבים כלל וע"כ הוי מקום פטור. עוד כתב (ס"ק ח) אם החוליא גבוה עשרה אז ממילא הדלי ששואב בו הולך למעלה מעשרה ששם מקום פטור וא"כ ממלא מרה"י לרה"י דרך מקום פטור. ודוקא כשהחלון ג"כ גבוה יו"ד טפחים מן הקרקע דלא ראה הדלי כלל אויר ר"ה והעומד בר"ה ומשלשל דלי בחבל לתוך הבור עמוק עשרה ורחב ד' וממלא מים ומוציא לר"ה חייב ואף דעל הדלי אין לחייבו משום שלא הוציא החבל מת"י כשהורידו לבור עכ"פ משום המים יש לחייבו דהא עקר המים מרה"י לר"ה ואפילו אם סביב הבור לא היה ר"ה רק כרמלית ג"כ יש ליזהר מזה דעכ"פ איסורא איכא. ודלי התלוי בעץ ארוך כמו שעושין לבארות שלנו לשאוב בו והוא תלוי בתוך הבאר או אפילו למעלה מן הבאר נגד אוירו אף שהמים היה בדלי מבעוד יום שלא עקר אותם בשבת מן הבאר אפ"ה יש ליזהר שלא להוציאו משם להורידו על הארץ שסביב הבאר דהא עכ"פ עשה הנחה בשבת ואפילו לאוחזו באויר סביב הבאר ג"כ מסתפק הפמ"ג אם מותר.

שאלה כד: האם מותר לזרוק אשפה מחלון הבית לערימת אשפה ברשות הרבים.

תשובה: אם האשפה גבוה י' ורחבה ד' היא רשות היחיד, וזורק אליה מחלון הגבוה י' מרשות הרבים, מותר. ואפילו יש מרחק ד' טפחים מכותל החלון לאשפה מותר כיון שזורק למעלה מי' טפחים באויר רשות הרבים שהוא מקום פטור, והוי מרשות היחיד לרשות היחיד דרך מקום פטור. ודוקא לאשפה של רבים מותר כיון שלעולם היא גבוהה י' טפחים, אבל אם האשפה של יחיד אסור לזרוק אליה שמא יפנה היחיד את אשפתו, והזורק יבא לזרוק לרשות הרבים.

כתב מרן (סימן שנד סעי' ב) אשפה ברשות הרבים שגבוה עשרה ורחבה ארבעה אם היא של רבים מותר לזרוק לה מרשות היחיד הקרוב לה. הגה: ולא חיישינן שמא יתגלגל מן האשפה לרשות הרבים ואתי לאתויי דאין דרך לזרוק לאשפה אלא דברים מאוסים (המגיד פרק ט''ו בשם הרשב''א). ע"כ הגה. ואם היא של יחיד אסור משום דיחיד עשוי לפנות אשפה שלו ויבואו לשפוך שם כדרכן ונמצאו שופכים ברשות הרבים. ע"כ. וכתב המ"ב (ס"ק יב) מותר לזרוק לה מרשות היחיד, ואפילו אם האשפה מופלגת מן הכותל ד' טפחים ויש על ההפסק שביניהם שם ר"ה אפ"ה מותר לזרוק על האשפה מחלון שבבית ורק שיהיה החלון גבוה עשרה מן הארץ כדי שתהיה הזריקה מרה"י לרה"י דרך מקום פטור ומה שכתב המחבר הקרוב לה בא לאפוקי אם האשפה רחוק מרה"י שלא יזרוק על האשפה שעלול ליפול בר"ה.

שאלה כה: מדף היוצא מחלון הבית לאויר שהוא למעלה מן המים, ויש בו ד' טפחים על ד' טפחים, מה יעשה כדי להתיר לדלות מהמים שלמטה.

תשובה: מדף היוצא מחלון הבית נחשב לחורי רשות היחיד ואסור להביא אליו מים מכרמלית, לכן יעשה חור במדף כדי לדלות דרכו, ויעשה מחיצות של עשרה טפחים סביב המדף או סביבות החור אם יש בו ד' על ד', שבמים אנו מקילין לומר גוד אחית מחיצתא ונחשב כאילו המחיצות יורדות עד המים והכל רשות היחיד, ועדיף שיעשה המחיצות לכיוון המים שלמטה ולא לכיוון מעלה. וכן גובה המים צריך להיות עשרה טפחים שאם לא כן דינו כיבשה.

כתב מרן (סימן שנה סעי' א) גזוזטרא (פירוש דף או בנין בולט מתוך הבתים חוצה) שהיא למעלה מן המים וחלון פתוח לה מן הבית אין ממלאין ממנו אלא אם כן עשה לה מחיצה כל סביבה או יעשה המחיצה סביב הנקב שדולים דרך שם והוא שיהא בו ארבעה על ארבעה ואין חילוק בין אם יעשנה למטה מחוברת לה בין אם יעשנה על גבה וכיון שעשה מחיצה מותרין גם לשפוך ממנה. וכו' ע"כ. וכתב המ"ב (ס"ק א) גזוזטרא, פירוש דף היוצא מן כותל הבית שהיה סמוך לים או לנהר והיה הדף למעלה מן המים ויש שם נקב באמצעיתו וחלון הבית פתוח לו וכשימלא מים דרך הנקב מטלטל מן המים שהם כרמלית [כדלעיל בסימן שמ"ה סי"ד] לרה"י ע"כ צריך שיעשה מחיצה גבוה עשרה טפחים כל סביבה דהשתא הוי כל שכנגדה עד למטה רה"י ואף שהמחיצה תלויה ואינה מגעת למים קל הוא שהקילו במים ואמרינן גוד אחית מחיצתא. עוד כתב (ס"ק ה) ואין חילוק בין אם יעשנה למטה מחוברת לה בין אם יעשנה על גבה, דגם בזה אמרינן גוד אחית מחיצתא. ויש מן הראשונים שחולקין בזה וס"ל דדוקא כשעושה המחיצות למטה מן הגזוזטרא אז אמרינן גוד אחית מחיצתא אבל לא כשעושה ע"ג הגזוזטרא. ולכתחלה בודאי נכון ליזהר בזה. ע"כ. עוד כתב מרן (סעי' ד) מים שאין עמוקים י' טפחים אין להם דין מים להתיר לשפוך בהם במחיצה תלויה.

שאלה כו: מי שנמצא בספינה מה יעשה בערב שבת כדי שיוכל בשבת לדלות מים מהים לספינה, כשדופני הספינה מבחוץ הם בגובה פחות מעשרה טפחים מהמים, או כשהם למעלה מעשרה טפחים מהמים.

תשובה: אם דופן הספינה אינו גבוה מהמים עשרה טפחים, מוציא דף ד' על ד' טפחים מהספינה לכיוון הים ועושה בו נקב, ובשבת יכול לדלות דרך הנקב. שהקילו בספינה שתי קולות גם אומרים 'כוף' הצדדים של המדף וכאילו יש לו מחיצות, וגם אומרים 'גוד אחית מחיצתא' וכאילו המחיצות יורדות עד למים. ואם גובה דופן הספינה הוא למעלה מעשרה מהמים נמצא שלפני שמכניס מהים שהוא כרמלית לתוך הספינה שהיא רשות היחיד עובר דרך מקום פטור, שאויר כרמלית למעלה מעשרה הוא מקום פטור, לכן הקילו באופן זה בספינה שלא צריך להוציא מדף ד' על ד' אלא די שיוציא זיז כל שהוא להיכר ומותר.

עוד כתב מרן שם (סימן שנה סעי' א) וכן ההולך בספינה אינו יכול למלאות אלא אם כן יעשה דף ארבעה על ארבעה ועושה בו נקב וממלא דרך שם ואינו צריך לעשות לו מחיצות אלא אמרינן כוף הצדדים וגוד אחית מחיצתא שהקילו בספינה מפני שאינו יכול לעשות שם מה שיעשה בבית והני מילי כשהוא בתוך י' טפחים אבל אם דופני הספינה גבוהים עשרה מעל המים מוציא זיז כל שהוא ועושה בו נקב וממלא דרך שם שהרי דרך אויר מקום פטור הוא ממלא וסגי בהיכר זיז. ע"כ. וכתב המ"ב (ס"ק ט) שהקילו בספינה, פי' שבגזוזטרא הנזכר מקודם צריך דוקא מחיצות עשרה טפחים והקולא דאמרינן גוד אחית מחיצתא עד מיא אבל בספינה מקילינן עוד דא"צ מחיצות כלל אלא אמרינן כוף הצדדים כאילו היה שם מחיצות ואח"כ אמרינן גוד אחית עד מיא. עוד כתב (ס"ק יא) אם דופני הספינה גבוהים עשרה, ר"ל ונמצא כשהוא ממלא ע"כ צריך להגביה קצת המים למעלה מדופני הספינה שהיא יותר מי' דהוי מקום פטור וא"כ הוא מטלטל מכרמלית לרה"י דרך מקום פטור וע"כ הקילו חכמים שדי שיוציא זיז כל שהוא חוץ לספינה משום היכר בעלמא.

שאלה כז: מה הדין לשפוך מים על דופני הספינה והמים נשפכים לים.

תשובה: מותר לשפוך מים על דופני הספינה, כיון שהמים מגיעים מרשות היחיד לכרמלית דרך כוחו, וכוחו בכרמלית לא גזרו.

עוד כתב מרן שם (סימן שנה סעי' א) ומימיו יכול לשפוך על דפני הספינה והם יורדים לים דכיון דלא זרק להו להדיא לים אלא מכחו הם באים כחו בכרמלית לא גזרו. הגה: ועיין לקמן סוף סימן שנ''ז שני ספינות זו אצל זו אסור לטלטל מזו לזו אלא אם כן קשורות זו בזו או אלא אם כן הם גבוהים מן המים י' וצריכים לערב ביחד אם הם של שני בני אדם (מרדכי פרק הזורק). ע"כ. וכתב המ"ב (ס"ק יג) יכול לשפוך על דפני הספינה ר"ל דאין מחוייב לשפוך שופכיו [דהיינו מי רחיצות כוסות וקערות וכה"ג] בתוך הדף של ארבע על ארבע שעשהו למלאות המים דרך בו אלא יכול לשפוך על דופני וכו' ובזה אין חילוק בין אם דופן הספינה גבוה י' טפחים מעל המים או לא ואפילו לא היה לו דף מיוחד של ארבע על ארבע וגם לא עשה זיז כלל אפ"ה שרי לשפוך שופכיו על דופן הספינה ממש כיון דאין כאן אלא כחו.

שאלה כח: בית הכסא הפתוח למים שעוברים מתחתיו, ויש לו מחיצות מלמטה במשך עשרה טפחים ואינם מגיעות למים, האם מותר להתפנות שם.

תשובה: מותר להתפנות שם אף על פי שאין המחיצה מגיעה עד המים אומרים 'גוד אחית מחיצתא' וכאילו המחיצה יורדת עד למטה והכל נחשב רשות היחיד. ובתנאי שהמחיצות אינם עשויות לצניעות כגון מחיצות בית הכסא עצמו, אלא היא עשויה להתיר להתפנות שם דהיינו שעשה המחיצות מקרקעית בית הכסא ולמטה. וגם בתנאי שהמים עמוקים י' טפחים שאז מקילים במים לומר גוד אחית מחיצתא, ואם אינם עמוקים עשרה טפחים דינם כדין היבשה.

כתב מרן (סימן שנה סעי' ב) בית הכסא שעל פני המים מותר על ידי מחיצה תלויה ובלבד שתהא עשויה להתיר אבל העשויה לצניעות בית הכסא בלבד לא מהניא ואם עשה דף או קנה פחות מג' שתפול הצואה עליו קודם שתפול למים אין צריך מחיצות דהוי ליה כחו בכרמלית ושרי והוא הדין אם בית הכסא עשוי כך שהצואה נופלת על צידי הכותל ואחר כך מתגלגלת ונופלת למטה בכרמלית, ואם נשבר הדף בשבת מותר משום דגדול כבוד הבריות. ע"כ. וכתב המ"ב (ס"ק כא) בית הכסא שעל פני המים, היינו שסמוך לים או לנהר. עוד כתב (ס"ק כב) מחיצה תלויה, שגבוה עשרה טפחים אף שאינה מגעת למים וכנ"ל. עוד כתב (ס"ק כג) עשויה להתיר, לפנות שם בשבת כגון שיעשנה למטה סביב לצד המים דמה שנעשית למעלה לצניעות עבידא. עוד כתב (ס"ק כד) דף או קנה פחות מג', היינו שהם פחות מג' סמוך לנקב דהוי לבוד והוי חורי רה"י דהוא כרה"י לרה"י ואף על גב שנופל משם אח"כ למטה דהוא כרמלית כחו בכרמלית לא גזרו. עוד כתב מרן (סעי' ד) מים שאין עמוקים י' טפחים אין להם דין מים להתיר לשפוך בהם במחיצה תלויה. הגה: וכל שכן אם יבשו המים אף על פי שהיו שם עמוקים עשרה (מרדכי). ע"כ. וכתב המ"ב (ס"ק מא) אין להם דין מים להתיר לשפוך בהם, וה"ה למלאות ע"י מחיצה תלויה והטעם דכיון שאין בהם י"ט כיבשה דמיא. ועיין בב"ח ומ"א שחולקין ע"ז וס"ל דאין לחלק בזה אם לא שרבים מהלכין שם ע"י הדחק דאז לכו"ע כקרקע דמיא ועיין בביאור הגר"א שיישב דעת השו"ע וכתב דדבר זה תלוי בשיטת הראשונים עי"ש ומ"מ אף לדידיה נוכל לסמוך ע"ד הפוסקים המקילין בזה.

שו"ע סימן שנו

שאלה כט: אמת המים עמוקה עשרה טפחים ורחבה ארבעה טפחים הנכנסת לחצר מתחת המחיצות מצד אחד חוצה את החצר ויוצאת מצדו האחר, איזה תיקון יעשה להתיר לדלות ממנה מים.

תשובה: דין אמת המים הוא כרמלית גם החלק שנכנס לתוך החצר אף על פי שהחצר מוקף מחיצות והוא רשות היחיד אמת המים הנכנסת בו בטלה לאמת המים הגדולה שמחוץ לחצר ודינה כרמלית. לכן לא ידלה ממנה מים לחצר אלא אם כן יעשה לאמת המים מחיצה נוספת במקום כניסת המים לחצר וכן מחיצה ביציאתם, ותהא המחיצה בגובה עשרה טפחים, ויעשנה או למעלה מהמים וטפח ממנה בתוך המים, או למטה במים וטפח בולט למעלה.

כתב מרן (סימן שנו סעי' א) אמת המים העוברת בחצר עמוקה עשרה ורחבה ארבעה אין ממלאין ממנה בשבת אלא אם כן עשו לה מחיצה גבוה עשרה בכניסתה וביציאתה ויהיה טפח ממנה משוקע במים ואם היתה המחיצה כולה יורדת בתוך המים צריך שיהיה טפח ממנה יוצא למעלה מן המים ואם התחילה לעשות המחיצה אצל השפה מכל צד ולא חיבר אותם באמצע כדי שיהו המים נכנסים ויוצאים דרך שם אם אין ביניהם ג' טפחים שרי דאמרינן לבוד יש ביניהם ג' טפחים אסור. הגה: ואם הנקבים שהאמה נכנס ויוצא בהם אינם רחבים ג' אפילו מחיצה אינו צריך (בית יוסף בשם ריטב''א). ע"כ. וכתב המ"ב (ס"ק ג) אין ממלאין ממנה בשבת אא"כ עשו מחיצה, דכיון שמבדילין [המחיצות] משאר המים שחוץ לחצר המים שבתוך החצר בטלין לגביה [חצר]. דבעלמא הלא קיי"ל דכל מה שבתוך המחיצות רה"י הוא ורק בזה כשמחוברין עם המים שמבחוץ אמרינן דאינם בטילים ונעשו רשות לעצמן, משא"כ כשמבדילן שם רה"י עליהם. ומחיצת החצר גופא אף אם שקוע הרבה במים אינו מועיל בזה, דבעינן שיהא נראה שנעשה [המחיצה] בשביל המים. עוד כתב (ס"ק ד) בכניסתה וביציאתה, ר"ל במקום כניסת המים לחצר ובמקום יציאת המים מן החצר והכל בפנים על פני רוחב אמת המים. עוד כתב (ס"ק ה) טפח ממנה משוקע במים, לחלוק בין המים שבחוץ שהם כרמלית למים שבפנים.

שאלה ל: חצר הסמוכה לים ונפרצה המחיצה לאורך יותר מעשרה טפחים, ולשון ים נכנסה לחצר, מה הדין לדלות מים מהמים שנכנסו, באופן שנשאר מהמחיצה גובה עשרה טפחים בתוך המים, או לא נשאר מהמחיצה עשרה טפחים.

תשובה: חצר שנפרצה יותר מעשרה למקום האסור לה, כגון: נפרצה לכיוון הים שהוא כרמלית נעשית כרמלית שאסור לטלטל בה יותר מארבע אמות. ואם נשאר מהכותל שנפרץ עשרה טפחים משוקעים במים ונכנסו המים לחצר מותר לדלות מהמים שבחצר ולטלטלם בחצר, אף על פי שאין המחיצה ניכרת, כיון שלפעמים המים יורדים וניכרת המחיצה בחצר, אבל לא יכניס את המים לבית כיון שמהבית לא ניכרת המחיצה למרחוק.

כתב מרן (סימן שמו סעי' ב) חצר שנפרצה ולשון ים עובר על הפרצה אם אינו במלואו ואין בפרצה יותר מי' מותר למלאות ממנו ולהכניס לבית נפרצה במילואה או שיש בפרצה יותר מי' אם נשאר במקום שנפרץ גידודין גבוהים י' והמים מכסים אותו מותר למלאות ממנו בחצר אבל אסור להכניסן לבית אלא אם כן עשו מחיצה גבוה עשרה על המים לא נשאר גידודים אסור אפילו למלאות בחצר. ע"כ. וכתב המ"ב (ס"ק יג) אם נשאר במקום שנפרץ גידודין גבוהים י' והמים מכסים אותו מותר למלאות ממנו בחצר, דפעמים שהמים שוקעים והמחיצה ניכרת ולכן אף כשאין המים שוקעים התירו חכמים משא"כ בבית שהוא רחוק מן המחיצה לעולם אין המחיצה נראית אפילו כשהמים שוקעים.

שו"ע סימן שנז

שאלה לא: מה הדין לשפוך מים לחצר באופן שהולכים המים לרשות הרבים, או לכרמלית, בימות החמה או בימות הגשמים.

תשובה: אסור לשפוך מים לחצר בימות החמה באופן שהולכים המים לרשות הרבים כיון שנוח לו ורוצה שיצאו המים לרשות הרבים יש חשש שישפוך המים מרשות היחיד לרשות הרבים. אבל אם לא אכפת לו אם יצאו המים כגון: בימות הגשמים, או שהחצר גדולה שיש בה ד' על ד' אמות והמים אינם מציפים אותה אלא שוקעים בה, או אפילו חצר קטנה אלא שעשה בה גומא שמחזקת מים בשיעור של סאתיים (כחמש עשרה ליטר) שהם שיעור המים של שימוש אדם ביום, מותר לשפוך לחצר. ואם המים נשפכים מהחצר לכרמלית מותר לשפוך אליה מים אפילו בימות החמה והיא קטנה הרבה ואין לה גומא.

כתב מרן (סימן שנז סעי' א) חצר שפחותה מד' אמות על ד' אמות שהיא סמוכה לרשות הרבים אין שופכין לתוכה מים בשבת בימות החמה שכיון שאין בה ד' אמות אין סאתים מים שאדם עשוי להשתמש בכל יום ראוי ליבלע בה והוי כאילו שופך לרשות הרבים לכך צריך לעשות גומא שתהא חללה מחזקת סאתים: הגה: וכל גומא חצי אמה על חצי אמה ברום שלשה חומשי אמה מחזקת סאתים (רמב''ם). ע"כ. בין אם יעשנה בפנים בחצר או בחוץ אלא שאם יעשנו בחוץ צריך לכסותה בנסרים כדי שתהא מקום פטור ויפלו המים מידו למקום פטור וכיון שיעשה גומא יכול לשפוך בה כל מה שירצה ואם אינה מחזקת סאתים לא ישפוך בה כלל ואם יש בחצר ארבע על ארבע אפילו הוא אריך וקטין או בימות הגשמים בחצר כל שהוא מותר לשפוך בה כל מה שירצה וחצר ואכסדרה (פירוש בית שיש לו ג' דפנות ודופן ד' שמעמידין בו דלת אינה מגופפת כל עיקר אלא ברחבו של בית כלו ופעמים שעושים לה אמה אחת פצים מכאן ואמה אחת פצים מכאן כך פירש הערוך, ופצים הוא מעט כותל ישר ושוה) שאין באחד מהם לבד ד' אמות מצטרפין לד' אמות להתיר לשפוך בהם. הגה: והוא הדין ב' דיוטאות שלפני ב' עליות ועליהם מעזיבה שראוים המים לבלוע בהם אם הם סמוכות זו לזו מצטרפות (בית יוסף בשם הר''ר יונתן). ע"כ. במה דברים אמורים בחצר הסמוכה לרשות הרבים אבל אם היא סמוכה לכרמלית אפילו היא קטנה הרבה אינה צריכה גומא אפילו בימות החמה (ועיין לקמן סימן שע''ז) ע"כ. וכתב המ"ב (ס"ק א) כלל הדברים הנאמרים בסימן זה הוא כך לפי ששיערו חז"ל שכל אדם הוא צריך להשתמש בכל יום סאתים מים לרחוץ בהם פניו ידיו ורגליו ושאר ענינים הצריכים לו וכבר נודע דבשבת אסור לשפוך מרה"י לרשות הרבים או לכרמלית ודרך כל אדם לשפוך שופכין שלו לחצירו הסמוך לביתו שהוא רשותו והוא ג"כ רה"י ומוציא מרה"י לרה"י ושיערו חז"ל דסאתים מים נבלעים בקרקע של ד"א על ד"א ואינם מטנפים הקרקע של החצר וכיון שכן אין מקפיד עליהם שיצאו לחוץ דוקא ואז אפילו אם יצאו אח"כ לחוץ לא היתה מחשבתו לכך ובשבת בעינן מלאכת מחשבת ולא הוי כאלו מוציא מרה"י לר"ה אבל אם הוא פחות מד"א על ד"א דאז הסאתים מים מרובים ואינם נבלעים בקרקע ונעשה החצר רפש וטיט ודעתו קצה בזה בימות החמה שדרך כל אדם להקפיד על חצרו שיהיה נקי ולכך ניחא ליה שיזובו משם לחוץ ואם יצאו לחוץ נתקיים מחשבתו ויש לגזור שמא ישפוך להדיא מרה"י לר"ה ולכן צריך לעשות לחצר גומא שהיא מחזקת סאתים ואז כשישפוך לתוך החצר אינו מקפיד עליהם שיצאו לחוץ כיון שאפשר להם לירד ולנוח בגומא ולא יתטנף חצרו וע"כ אפילו אם יצאו לחוץ לא הוי כמוציא מרה"י לר"ה.

שאלה לב: מה הדין לשפוך מים לתעלת ביוב שפתחה ברשות היחיד ויוצאת לרשות הרבים.

תשובה: אם תעלה זו עשויה מאבנים שהמים יכולים להיבלע בין החריצים בשטח של ד' על ד' אמות מותר לשפוך אליה מים כדין החצר שהוא מחזיק ד' אמות על ד' אמות הנזכר למעלה. כיון שבשטח זה יש אפשרות להיבלע סאתיים מים שאדם עשוי להסתפק בכל יום, ואפילו שהתעלה יוצאת לרשות הרבים כיון שהיא מכוסה נחשבת כחורי רשות היחיד, ומותר לשפוך בפי התעלה הנמצא ברשות היחיד. אבל אם התעלה עשויה מעץ שאין המים יכולים להיבלע בה אסור כיון שנחשב כמתכוין לשפוך לרשות הרבים. ואם המים יוצאים לכרמלית מותר לשפוך בפי הביב שכוחו בכרמלית לא גזרו.

כתב מרן (סימן שנז סעי' ב) ביב שמכוסה ד' אמות במשך ברשות הרבים ויש בו ארבע על ארבע מותר לשפוך אפילו על פי הביב אפילו בימות החמה אף על פי שהמים יוצאים מיד מידו לחוץ ובלבד שלא יהא סילון של עץ שאין המים ראוים לבלוע אבל אם עשוי כעין רצפה של אבנים מבליעים ושרי. ולהרמב''ם אפילו היה אורך הביב או הצנור מאה אמה לא ישפוך על פיו בימות החמה אלא שופך חוץ לביב והם יורדים לביב. ע"כ. וכתב המ"ב (ס"ק יז) ארבע אמות במשך ברשות הרבים. צ"ל במשך ארבע אמות ור"ל שארבע אמות הראשונות הסמוכות להחצר הוא מכוסה והוא רחב ג"כ ארבע אמות [וה"ה אם הוא רחב רק שתי אמות ויש בארכו שמונה אמות] דבשיעור זה יש שיעור לבלוע סאתים מים שאדם עשוי להסתפק בכל יום וע"כ מקילינן ביה לשפוך ע"פ הביב העומד בחצר כמו בחצר שהוא מחזיק ד"א על ד"א וכנ"ל. עוד כתב (ס"ק יט) שלא יהא הסילון של עץ, דאם הביב של עץ הוי כמכוין בהדיא שיצא לחוץ ואפילו מחזיק מאה אמה אסור. עוד כתב מרן (סעי' ג) במה דברים אמורים כשהמים יוצאים לרשות הרבים אבל אם היו יוצאים לכרמלית מותר לשפוך על פי הביב אפילו בימות החמה. ע"כ. וכתב בכה"ח (אות לה) דכוחו בכרמלית לא גזרו כמ"ש בסימן שנה סעי' א. מגן אברהם ס"ק י. ע"כ. וכתב בהגה: ויש אומרים דאין חילוק בין כרמלית לרשות הרבים (בית יוסף בשם תוספות והרא''ש בפרק כיצד משתתפין). ודוקא כרמלית שהיא תוך העיר דמחלף ברשות הרבים עצמה אפילו בזמן הזה דלית לן רשות הרבים אבל כרמלית שהוא מחוץ לעיר או חצר שאינה מעורבת שרי (מרדכי פרק הזורק וסמ''ג ודברי עצמו) (תשובת מהר''מ סימן צ'). ועיר המוקפת חומה ולא עירבו בה כחצר שאינה מעורבת דמי (מרדכי סוף פרק הדר ותרומת הדשן סימן ע''ג וע''ד). ואם הצנור למעלה מעשרה שעוברים המים דרך מקום פטור לכרמלית יש להקל (מהרי''ל). וכן עיקר. ע"כ. ובביאורים ומוספים של "דירשו" (על ס"ק כד) כתבו בשם החזו"א לענין צינורות של שופכין שבבית שמקלחים מים לכרמלית, מותר לשפוך אליהם מים גם לדעת הרמ"א כיון שהצינורות סתומים ואי אפשר להשתמש בהם מן הבית אינם נחשבים לחורי רשות היחיד אלא למקום פטור, ומרשות היחיד לכרמלית דרך מקום פטור מותר.

שו"ע סימן שנח

שאלה לג: האם מותר לטלטל יותר מד' אמות בתוך קרפף שיש בו שיעור בית סאתיים ולא הוקף לדירה.

תשובה: קרפף הוא מקום גדול המוקף מחיצות שלא לשם דירה דהיינו שלא לשימוש תמידי כגון: גן פרדס או שדה. אם הוא קטן מבית סאתיים (בית סאתיים הוא שטח של חמישים אמה על מאה אמה. 1152 מטרים רבועים לגר"ח נאה) מותר לטלטל בתוכו. ואם הוא בית סאתיים בדיוק מותר לטלטל בו רק באופן שאורכו לא עולה על מאה ואחת אמות. ואם הוא גדול מבית סאתיים אסרו חכמים לטלטל בתוכו בכל אופן כיון שדומה לרשות הרבים וכרמלית. ושטח שאחורי הבית המיועד לאחסון אם אין פתח מהבית אליו, או שעשה מחיצות ואחר כך פתח פתח מהבית אליו, נחשב קרפף שלא הוקף לדירה, ואסור לטלטל בו, אבל אם יש פתח מהבית אליו והוא פתוח קודם בניית המחיצות, נחשב מוקף לדירה ומותר לטלטל בו אפילו יש בו הרבה יותר מבית סאתיים.

כתב מרן (סימן שנח סעי' א) כל היקף שלא הוקף לדירה כגון גנות ופרדסים ובורגנין שאינם עשוים אלא לשמור בתוכן אסרו חכמים לטלטל בתוכה יותר מד' אמות אם הוא יותר מסאתים אבל אם היא סאתים שהוא שיעור ע' אמה וד' טפחים על ע' אמה וד' טפחים מותר לטלטל בכולו בין שהוא מרובע בין שהוא עגול או אריך וקטין ובלבד שלא יהא אורכו יותר משנים ברחבו אמה אחת ואם הוקף לדירה אפילו יש בה כמה מילין מותר לטלטל בכולו. הגה: ועיין לקמן סימן ת''א דין סתם עיירות אי מוקפות לדירה ויש אומרים דסתם קרפיפות שלנו מקרי מוקפות לדירה דרגילים לפתוח פתח תחילה ואחר כך להקיף (מרדכי פרק עושין פסין). ויש אומרים עוד דכל קרפף שהוא סמוך לביתו מקרי הוקף לדירה כי דעתיה עלויה (הגהות אשירי פרק ב' דעירובין). ויש חולקין בזה (בית יוסף בשם תוספות). ע"כ. וכתב המ"ב (ס"ק ח) בית סאתיים מותר לטלטל בכולו, וסמכו חכמים בשיעור זה אשיעורא של חצר המשכן שהיה ב"ס בכולו והיו מטלטלים בו. עוד כתב (ס"ק יא) ובלבד שלא יהא ארכו יותר משנים ברחבו אמה אחת, דהיינו שלא יהא עכ"פ ארכו יותר ממאה אמה דכל שהוא שטח גדול אף באורך לחוד מיחלפי בר"ה וכרמלית ובמאה אמה לא רצו לגזור מפני שמצינו בחצר המשכן שארכו מאה ורחבו חמשים. ע"כ. עוד כתב מרן בסימן שנט (סעי' א) רחבה שאחורי הבתים יתירה על בית סאתים ולא הוקפה לדירה אין מטלטלין בה אלא בארבע אמות ואם פתח לה פתח מביתו ואחר כך הקיפה אפילו אם יש גורן בינה לבית הוי היקף לדירה. הגה: ומה שאין אנו נזהרין לטלטל בחצירות שאחורי הבתים משום דבזמן הזה סתמן מוקפין לדירה כמו שנתבאר לעיל גבי קרפף (דברי עצמו).

שאלה לד: קרפף יותר מבית סאתיים שבנה תחילה את המחיצות ואחר כך פתח אליו פתח מהבית, ופרץ אמה וגדרה וחזר ופרץ אמה וגדרה עד שהשלים ליותר מעשרה האם הותר לטלטל בו.

תשובה: היה מוקף שלא לשם דירה ואחר כך בנה בו בית או פתח אליו פתח מהבית לשם דירה אסור לטלטל בו, אלא אם כן יפרוץ בו פרצה ביותר מעשרה ונמצא שהתבטל היקף המחיצות, ויחזור ויגדור הפרצה כולה או אמה היתירה על עשר אמות, והעשר אמות פתח הן, והרי הוא כפתוח ולבסוף הוקף. וכן אם פרץ אמה וגדרה וחזר ופרץ אמה ליד מה שגדר וחזר ועשה כן עד שהשלימו לעשרה מותר, שעכשיו יש חידוש במחיצה יותר מעשר אמות וחשוב הוקף לשם דירה.

כתב מרן (סימן שנח סעי' ב) ומה נקרא מוקף לדירה זה שבנה בו בית דירה או שפתח לו פתח מביתו ואחר כך הקיפו. ואם היה מוקף שלא לשם דירה אינו צריך לפרוץ כולו אלא יפרוץ בו פרצה ביותר מעשרה ונמצא בית פתוח בו בלא היקף ויחזור ויגדור הפרצה כולה או אמה היתירה על עשר אמות והעשר אמות פתח הן והרי הוא פתוח ולבסוף הוקף. ואם פרץ אמה וגדרה וחזר ופרץ אמה אצל מה שגדר וחזר ועשה כן עד שהשלימו לעשרה מותר. הגה: ואם קשה עליו לפרוץ הכותל יש אומרים דיכול להניח עפר אצל הכותל משני צדדיה עד שיתמעט הכותל מגובה עשר ורוחב העפר רחב מעשר אמות באורך הכותל וארבע רוחב ואם אין בגובה העפר עשר אם כן הוי כאילו פרץ שם הכותל שלא נשאר שם גבוה עשר למעלה מן העפר דהוי כקרקעות הקרפף ואף אם חוזר ולוקח משם אחר כך העפר הואיל ובטלו שם שבת אחת ויש חולקים דעפר לא הוי בטול אלא אם כן אין עתיד לפנותו לעולם (תרומת הדשן סימן ס''א, הרא''ש פרק קמא דסוכה). ע"כ. וכתב המ"ב (ס"ק כח) אם פרץ אמה וגדרה וחזר ופרץ אמה אצל מה שגדר וחזר ועשה כן עד שהשלימו לעשרה מותר, ולא אמרינן כיון דלא פרץ עשרה בבת אחת ולא גדר בבת אחת לא הוי היקף לשם דירה אלא כיון דהשתא מיהא הוי החידוש של היקף ביותר מעשר חשיב היקף לשם דירה.

שאלה לה: תל גבוה עשרה טפחים ולא מוקף מחיצות מה הדין לטלטל בו עד סאתיים, וביותר מסאתיים.

תשובה: עד סאתיים מותר לטלטל בו ששיפוע התל נחשב כמחיצות אם יש בשיפוע גובה עשרה טפחים במשך ארבע אמות. וביותר מסאתיים אסור לטלטל בו יותר מד' אמות כיון שלא עשה את המחיצות אלא נעשו מאליהן ולא הוקף לשם דירה.

כתב מרן (סימן שנח סעי' ג) תל גבוה עשרה דינו כקרפף. ע"כ. וכתב המ"ב (ס"ק לט) תל גבוה עשרה טפחים, ואפילו אינו זקוף בגובה הרבה אלא כל שמתלקט העשרה טפחים מתוך ד"א הוי מחיצה גמורה. עוד כתב (ס"ק מ) דינו כקרפף, דעד סאתים מותר לטלטל בכולו דכאלו מוקף מחיצות דמי, וביותר מסאתים אסור לטלטל דהוא מחיצה הנעשית מאליה ולא הוקף לשם דירה.

שאלה לו: טח טיט על המחיצות למעט אוירו מבית סאתיים באיזה אופן הוי מיעוט.

תשובה: אם הטיט עבה שאם תינטל מחיצה הראשונה ראוי לעמוד בפני עצמו הוי מיעוט, וגובה הטיח צריך שיהיה לפחות עשרה טפחים מהקרקע ורחבו לפחות שלשה טפחים, ואם לאו לא הוי מיעוט.

כתב מרן (סימן שנח סעי' ז) טח טיט על מחיצות הראשונות למעט אוירו ונתמעט אם הטיט עבה שאם תנטל מחיצה הראשונה ראויה לעמוד בפני עצמה הוי מיעוט ואם לאו לא הוי מיעוט. ע"כ. וכתב המ"ב (ס"ק נד) הוי מיעוט אפילו לא טח אלא באחד מכתלי הקרפף ואפילו במקצתו סגי ומ"מ נראה שתהיה עכ"פ גובה הטיח עשרה מקרקע ולמעלה ורחבה שלשה ואי לא"ה לא חשיב וכההיא דעמוד בסעיף ה' ועיין בה"ל.

שאלה לז: קרפף שהוקף לדירה ונטע בו אילנות האם מבטלים הדירה, ומה הדין אם זרע בו זרעים.

תשובה: נטע ברובו אילנות לא מתבטל ממנו השם מוקף לשם דירה, שדרך לנטוע אילנות בחצר. אבל אם זרע בו זרעים ברובו הזרעים מבטלים ההיקף לדירה ואסור לטלטל בו. נזרע מיעוטו אם שטח הזרעים עד סאתיים לא מבטלים את ההיקף לדירה ואם נזרע יותר מסאתיים אסור לטלטל בכל הקרפף, שהרי מקום הזרעים נאסר מדין קרפף שלא הוקף לדירה ושאר הקרפף נאסר משום שהוא פתוח למקום הזרעים שהוא אסור.

כתב מרן (סימן שנח סעי' ט) קרפף יותר מסאתים שהוקף לדירה ונטע רובו אילנות אפילו אינם נטועים שורות שורות אינם מבטלים הדירה. אבל אם נזרע רובו הזרעים מבטלים הדירה אפילו אין בהם אלא סאתים נזרע מיעוטו אם אין בו אלא סאתים מותר יותר מסאתים אסור. ע"כ. וכתב המ"ב (ס"ק סה) אילנות אינם מבטלים הדירה, דעבידי אינשי לנטוע אילנות בחצירות כדי להסתופף בצלן. עוד כתב (ס"ק סו) הזרעים מבטלים הדירה, דבזרעונים לא דיירי אנשי והוי ליה גינה ואסור לטלטל אף בשאינו נזרע דבטל לה לגבי רובו וכזרע כולו דמיא. עוד כתב (ס"ק עב) נזרע מיעוטו אם אין בו אלא סאתים מותר יותר מסאתים אסור לטלטל בכולו דהמיעוט אסור כיון שיש בו יותר מבית סאתים אינו ניתר בלא היקף לדירה וזרעים מבטלים מחיצה של דירה ורוב הקרפף ג"כ נאסר מפני שהוא פתוח ופרוץ לזרעים שהוא מקום אסור.

שאלה לח: קרפף שהוקף לדירה ונכנסו בו מים יותר מבית סאתיים בעומק עשרה מה דינו.

תשובה: אם ראויים המים לשתיה לא מבטלים הדירה ומותר לטלטל בו. ואם אינם ראויים לשתיה דינם כזרעים, אם רוב הקרפף מים אסור לטלטל בכולו. ובמיעוטו מים אם המים עד סאתיים מותר לטלטל בו, יותר מסאתיים אסור.

כתב מרן (סימן שנח סעי' יא) קרפף יותר מבית סאתים שהוקף לדירה ונכנסו בו מים אם ראוים לשתיה אין מבטלין הדירה אפילו אם המקום שנתפשטו שם יותר מסאתים ואפילו הם עמוקים הרבה ואם אינם ראוים לשתיה דינם כזרעים והוא שיהא בעמקם עשרה טפחים. ע"כ. וכתב המ"ב (ס"ק פד) ונכנסו בו מים, ומיירי שהמים קוו וקיימי בתוך הקרפף. עוד כתב (ס"ק פה) אם ראויים לשתיה, ר"ל לשתית אדם ויש מקילין אף בשראוים לכביסה וכדומה. עוד כתב (ס"ק פז) אפילו יותר מסאתים, ולא אמרינן דבור גדול כהאי אין דרך לעשות דשפיר מצוי דאדם עושה בריכה גדולה של מים לתשמישו ומבואר בטור דלאו דוקא יותר מסאתים אלא אפילו נתמלא כל החצר נמי שרי.

שו"ע סימן שנט

שאלה לט: רחבה שאחורי הבתים ולא הוקפה לדירה ויש בה בית סאתיים מצומצמות האם מותר לטלטל ממנה לבית ומה הדין בקרפף שלא צמוד לבית.

תשובה: אם יש ברחבה רק סאתיים מותר לטלטל מהרחבה שאחורי הבית לבית משום שאינה רחוקה ומחולקת מהבית לא נראה שמכניס מרשות אחרת, אבל מקרפף בית סאתיים שלא הוקף לדירה אף על פי שמותר לטלטל בכולו אסור להכניס ממנו לבית כיון שהוא רחוק מהבית נראה כרשות מחולקת.

כתב מרן (סימן שנט סעי' א) רחבה שאחורי הבתים יתירה על בית סאתים ולא הוקפה לדירה אין מטלטלין בה אלא בארבע אמות ואם פתח לה פתח מביתו ואחר כך הקיפה אפילו אם יש גורן בינה לבית הוי היקף לדירה. הגה: ומה שאין אנו נזהרין לטלטל בחצירות שאחורי הבתים משום דבזמן הזה סתמן מוקפין לדירה כמו שנתבאר לעיל גבי קרפף (דברי עצמו). ע"כ. וכתב המ"ב (ס"ק ב) לא הוקפה לדירה, שלא פתח בהכותל פתח להרחבה קודם שהקיפה. עוד כתב (ס"ק ג) אין מטלטלין בה אלא בד' אמות, כדין שאר קרפף שלא הוקף לדירה וכדעיל בסימן שנ"ח ס"א וכ"ש שאסור לטלטל ממנה לבית. אבל אם אין בהקיפה רק סאתים אין לה דין קרפף ומותר לטלטל ממנה אפילו לבית לפי שאינה רשות מחולקת מן הבית לגמרי כמו קרפף אף על פי שלא הוקף לדירה.

שו"ע סימן שס

שאלה מ: יחיד ששבת בבקעה והקיף מחיצות גרועות. עד כמה יקיף ויהא מותר לטלטל בכולו.

תשובה: עד סאתיים מותר לטלטל בכולו, וביותר מסאתיים אסור לטלטל בכולו רק בד' אמותיו, ואף על פי שהוקף המקום לדירה כיון שהמחיצה גרועה של שתי בלא ערב או ערב בלא שתי אסרו לטלטל בו. והוא הדין בשנים שהקיפו, עד סאתיים מותר להם לטלטל בכולו ויותר מסאתיים אסור.

כתב מרן (סימן שס סעי' א) יחיד ששבת בבקעה והקיף מחיצות גרועות כגון שתי בלא ערב או ערב בלא שתי עד סאתים מותר לטלטל בכולו מסאתים ואילך אין מטלטלין בו אלא בארבע וכן הדין אם הם שנים. ע"כ. וכתב המ"ב (ס"ק ב) שתי בלא ערב, היינו כגון שנעץ קנים בקרקע פחות פחות מג"ט זה אצל זה ומ"מ מיירי שתקועים בארץ בחוזק שלא ינידם הרוח דאל"ה לא נחשב למחיצה כלל כמש"כ בסימן שס"ב ס"א: עוד כתב (ס"ק ג) או ערב בלא שתי, כגון שהקיף כמה חבלים זה למעלה מזה ואין בין חבל לחבל ג"ט ועיין בספר גאון יעקב שהביא משם הרשב"א והריטב"א דה"ה בעומד מרובה על הפרוץ ג"כ מחיצה גרועה מקרי כמו בשתי בלא ערב אבל שארי פוסקים לא הזכירו ד"ז וכן בירושלמי לא משמע הכי ע"ש. עוד כתב (ס"ק ה) מסאתים ואילך אין מטלטלים בו, ר"ל שההיקף היה מחזיק יותר מב"ס החמירו רבנן ואסרו לטלטל בו כמו בשאר כרמלית ומ"מ לא נחשב ככרמלית גמור שיהא מותר להוציא ממנו לכרמלית אחר דבאמת רה"י גמור הוא ע"י לבוד אלא שהחמירו בו חז"ל לכתחלה משום דהוי מחיצה גרועה. ובמחיצות גמורות מותר לטלטל בכולה אפילו היה מחזיק יותר מב"ס הרבה דהוקפו לדירה שהרי הקיפם לדור בהם בשבת ואפילו הוא רק על שבת אחת [אחרונים]. עוד כתב (ס"ק ו) וכן הדין אם הם שנים, ר"ל דגם בזה אין נותנים לשניהם ביחד רק עד בית סאתים.

שאלה מא: שלושה ששבתו בבקעה והקיפו מחיצות גרועות, עד כמה יקיפו ויהיו מותרים לטלטל בכל ההיקף.

תשובה: אם הם שלשה ישראלים חשובים כשיירא והתירו להם לטלטל בכולו אפילו הוא גדול הרבה עד שש סאין. ואם הקיפו יותר משש סאין אם לא השאירו סאתיים פנוי מותר לטלטל בכולו ואם השאירו סאתיים פנוי שלא משתמשים בו אסור לטלטל אלא בד' אמות.

כתב מרן (סימן שס סעי' א) ואם הם שלשה ישראלים חשובים כשיירא ומותר לטלטל בכולו אפילו הוא גדול הרבה ובלבד שלא יקיפו יותר מכדי צרכם שלא ישאר בית סאתים פנוי שאין צריכים לו לתשמיש אבל אם נשאר בית סאתים פנוי אין מטלטלין בכל המוקף אלא בד' אמות במה דברים אמורים כשהקיפו יותר על שש סאין אבל אם לא הקיפו יותר על שש סאין אף על פי שיש סאתים פנוי כיון שהן שלשה מותר: הגה: עכו''ם אינו מצטרף לשיירא ויש אומרים דהוא הדין קטן אינו מצטרף (רמב''ם פרק י''א). ע"כ. וכתב המ"ב (ס"ק ח) כשהקיפו יותר על שש וכו', דשש סאין הוא לג' אנשים לכ"א בית סאתים והם הקיפו יותר כגון שבע ולא הוצרכו אלא לחמש ונשאר סאתים פנוי וע"כ אסור אבל אם לא הקיפו יותר על שש וכו' כיון דשש הוא השיעור לג' אנשים לכ"א ב"ס לא מחמרינן אפילו נשאר ב"ס פנוי ועיין בט"ז וא"ר וכ"כ בספר גאון יעקב שכל הראשונים חולקין ע"ז ודעתם דאף בפחות משש כל שיש סאתים פנוי אסור.

שו"ע סימן שסא

שאלה מב: גג בית, שלצד הפונה לרשות הרבים אינו גבוה עשרה טפחים, ואנשי רשות הרבים משתמשים בו, ולצד הפונה לחצר הוא למעלה מעשרה טפחים, האם דינו כרשות היחיד ויהא מותר להניח עליו חפץ מהחצר.

תשובה: אם עושה סולם מהחצר לגג וקבעו שם נחשב הגג לחלק מרשות היחיד ומותר להניח מהחצר עליו וממנו לחצר, ואם לא עשה סולם נחשב הגג לחלק מרשות הרבים ואסור.

כתב מרן (סימן שסא סעי' א) גג הסמוך לרשות הרבים בתוך י' טפחים ולמעלה מעשרה לחצר הואיל ורבים משתמשין בו הר זה כרשות הרבים ואסור לבעל הגג להשתמש בו מחצירו עד שיעשה לו סולם קבוע מחצירו איזהו סולם קבוע כל שקבעו שם בין לחול בין לשבת. ע"כ. וכתב המ"ב (ס"ק א) גג הסמוך לרשות הרבים בתוך עשרה טפחים, דהיינו שלצד ר"ה אינו גבוה י"ט ולצד החצר הוא גבוה י"ט דאלו לא היה גבוה י"ט אף לצד החצר לא היה מהני סולם כלל דהוי ר"ה גמור כשרבים מכתפים עליו וכשאין מכתפים עליו הוי עכ"פ כרמלית אבל השתא כיון דמצד החצר הוא גבוה י"ט יש על הגג תורת רה"י ומותר להשתמש עליו כשיש לו סולם קבוע לעלות בו מחצרו לגגו דבזה גלי דעתו דמסלק לגגו מן בני ר"ה ואין שייך רק לו ואם מצד ר"ה גבוה י"ט א"צ סולם. ואם הגג נמוך פחות מעשרה טפחים מכל צד ובתוכו עמוק י"ט כגון שחקק הקרקע בתוכו והשלימו לי"ט דעת המ"א דא"צ סולם דאין שם כרמלית עליו כלל דהוא רה"י גמור ורבים מאחרונים חולקין עליו ודעתם דמדרבנן שם כרמלית ע"ג מלמעלה כיון שהוא נמוך מי"ט מכל צד וצריך סולם להתירו ובפרט כשרבים מכתפין עליו אפשר דהוא ר"ה גמור עי"ז ואפילו סולם לא מהני להתירו.

שאלה מג: חצר שנפרצה במילואה או יותר מעשר אמות לרשות הרבים, האם מותר לטלטל ממקום שהיתה בו המחיצה לתוך החצר.

תשובה: מותר לטלטל רק בתוך ד' אמות, כיון שאותו מקום שהיתה בו המחיצה חשוב צידי רשות הרבים שדינו ככרמלית, וגם החצר דינו ככרמלית כיון שהוא פרוץ לרשות הרבים, ומותר לטלטל מכרמלית לכרמלית רק בתוך ד' אמות.

כתב מרן (סימן שסא סעי' ב) חצר שנפרצה במילואה או ביותר מי' לרשות הרבים מקום מחיצה נידון כצידי רשות הרבים שהוא כרמלית [כמו] שהוא החצר ואם נפרץ בקרן זויות אפילו בפחות מי' אסור וכן בית שנפרץ בקרן זוית אפילו בפחות מי' ונפרץ גם הקירוי עד שנשאר באלכסון אסור אבל פירצה שאינה בקרן זוית אמרינן בה פי תקרה יורד וסותם אפילו ביותר מי' והוא שלא יהא פי תקרה משופע דליכא פה. הגה: ויש אומרים דבעינן גם כן ברוחב הקירוי ארבעה טפחים (תוספות והרא''ש פרק כיצד משתתפים וסמ''ג וטור) ואמרינן פי תקרה יורד וסותם אפילו בב' מחיצות אם יש כאן ב' מחיצות שלימות דבוקות זו בזו אבל זו כנגד זו לא (טור). וכתב המ"ב (ס"ק ו) מקום המחיצה נידון כצידי ר"ה, צידי ר"ה בעלמא נקרא כשמעמידין אבנים גדולות או שנועצין יתדות סמוך לכותל שלא יזיקוהו קרונות וההוא אויר שביניהם נקרא צידי ר"ה ודינו ככרמלית ואסור לטלטל מתוכו לר"ה וקמ"ל דאף בעניננו אף דליכא שום הפסק בין החצר לר"ה ועיילי ביה רבים להדיא ודרסי ליה אפ"ה אין דינו רק כצידי ר"ה ושם כרמלית עליה ואסור לטלטל ממקום זה לחוץ שהוא ר"ה ואם כרמלית סמוך לחצר מותר דמכרמלית לכרמלית קמטלטל. ובר"ה שלנו יש להחמיר. עוד כתב (ס"ק ז) כמו שהוא החצר, ר"ל כמו שהחצר גופא שם כרמלית עליה מחמת שהוא פרוץ ברוח רביעית כן הוא ג"כ מקום המחיצה ונמצינו למידין מלשון זה שני דברים אחד דבחצר זה אסור לטלטל כ"א בתוך ד"א שנית דממקום המחיצה לתוך החצר מותר לטלטל בתוך ד"א דתרוייהו שם כרמלית עלה וכדלעיל בסימן שמ"ו ס"ב וג.

שאלה מד: אתר בניה המוקף במחיצות העשויות לצניעות העובדים ולשמור מה שבתוכם, האם נחשב המקום מוקף לדירה להתיר לטלטל בהיקף של יותר מבית סאתיים.

תשובה: מחיצה העשויה לצניעות או לשמור מה שבתוכה, לא נחשב המקום מוקף לדירה. לכן עד סאתיים מותר לטלטל בה כדין קרפף שאינו מוקף לדירה, אבל יותר מבית סאתיים אסור.

כתב מרן (סימן שסב סעי' א) כל מחיצה שלא נעשית לדוד בתוכה אלא לצניעות או לשמור מה שיתנו בתוכה או לישב בה כדי לשמור השדות היא מחיצה לטלטל מה שבתוכה אבל אינה מחיצה לעשות מה שבתוכה מוקף לדירה אם הוא יותר מבית סאתים הילכך אילן שענפיו יורדין למטה אם אינם גבוהים שלשה מן הארץ ועיקרן במקום שמחוברים לאילן הוא גבוה עשרה חשיב מחיצה ומותר לטלטל בכולו והוא שימלא האויר שבין הענפים בעצים או בקש ויקשור הענפים שלא ינידם הרוח שכל מחיצה שאינה יכולה לעמוד ברוח מצויה אינה מחיצה ודוקא עד בית סאתים אבל יותר מבית סאתים לא אפילו נטעו לכך כיון שאינו עשוי לדור בתוכו אלא להסתופף בצלו לשמור השדות. ע"כ. וכתב המ"ב (ס"ק א) אלא לצניעות, כגון: מחיצה שעושין לנוח שם לשעה חוצב אבנים והבנאים ושאוכלין ועומדים שם לשעה בהצנע דאין זה מחיצת דירה אלא מחיצת הצניעות. עוד כתב (ס"ק ב) או לשמור מה שבתוכה שעשויה להניח שם פירות וכלים וכיוצא בהן ועיין בה"ל.

שאלה מה: תל גבוה חמישה ועשה על שפתו מחיצה חמשה האם מותר לטלטל בתוכו.

תשובה: מחיצה זו נחשבת מחיצה לכל דבר ומותר לטלטל בתוכו.

כתב מרן (סימן שסב סעי' ב) תל שגבוה חמשה והשלימו לעשרה שעשה עליו מחיצה גבוה חמשה חשיבה מחיצה לטלטל ולכל דבר. ע"כ. וכתב המ"ב (ס"ק יא) תל שגבוה חמשה טפחים מן הארץ, וה"ה חריץ שעמוק ה' טפחים ועשה על שפת החריץ מחיצה גובה חמשה מצטרפין להחשב מחיצה של עשרה טפחים. עוד כתב (ס"ק יג) חשובה מחיצה, שמצטרף גובה התל להמחיצה להשלים העשרה טפחים.

שאלה מו: ספינה גדולה יותר מבית סאתיים האם מותר לטלטל בכולה, ומה הדין אם כפאה לדור תחתיה או לזפתה.

תשובה: מותר לטלטל בספינה גדולה מבית סאתיים שחשובה מוקפת לדירה. וכן אם כפאה לדור תחתיה מותר לטלטל תחתיה וכן מותר לטלטל עליה. אבל אם כפאה לזפתה אסור לטלטל תחתיה או עליה יותר מד' אמות כיון שביטל המחיצות מתורת דירה.

כתב מרן (סימן שסב סעי' ד) ספינה מותר לטלטל בכולה אפילו היא יותר מבית סאתים דחשיבה מוקפת לדירה (ועיין לקמן סימן שס''ו וסוף סימן שפ''ב) כפאה לדור תחתיה הוי רשות היחיד אף עליה כפאה לזופתה אין מטלטלין בה אלא בד' אמות אם היא יותר מסאתים. ע"כ. וכתב המ"ב (ס"ק כח) כפאה לדור תחתיה הוי רשות היחיד אף עליה, דאמרינן גוד אסיק מחיצתא ואפילו היא יותר מבית סאתים ג"כ מותר לטלטל שם דכיון דלמטה מוקף לדירה חשבינן כאלו למעלה ג"כ מוקף לדירה. עוד כתב (ס"ק כט) כפאה לזופתה אין מטלטלין בה אלא בד' אמות, דבזה שכפאה לזופתה ביטל מחיצותיה מתורת דירה ולכן אף תחתיה אין מטלטלין בה אלא בד"א כיון שהיא יותר מב"ס וכ"ש למעלה.

שאלה מז: עשה בשבת מחיצה מבני אדם והרגישו בכך האם חשובים למחיצה, ומי יעמיד את האנשים.

תשובה: צריך שלא ידעו בשעה שמעמידם שבאים לעשות מחיצה, וכן לא ידע מי שעושים המחיצה בשבילו אלא יעמיד אותם אדם אחר ולא זה הצריך למחיצה, כדי שלא יבאו לזלזל באיסורי שבת. ואם באו מתחילה בלא ידיעה שעושים מחיצה אף שידעו אחר כך אין לחוש.

כתב מרן (סימן שסב סעי' ה) בכל עושים מחיצה בכלים ובאוכפות בין של ערב לבד כגון של חבלים או של שתי לבד כגון קנים נעוצים בארץ ומותרים עד סאתים אפילו ליחיד בישוב ובלבד שלא יהא בין חבל לחבירו ובין קנה לחבירו ג' טפחים ואפילו בבעלי חיים ובלבד שיהו כפותים. ואפילו באנשים שעומדים זה אצל זה בפחות מג' ואפילו כשהם מהלכים חשובים מחיצה וביניהם רשות היחיד והוא שלא ידעו שהועמדו לשם מחיצה ואפילו אחד מהם יודע אסור ואפילו אם לא הודיעם שעושה מחיצות עתה אם קרוב הדבר שידעו כגון שעשה מהם מחיצה פעם אחת לא יעשה מהם מחיצה עוד. עוד כתב (סעי' ו) אם באו מתחילה שלא לדעת אף על פי שאחר כך הרגישו אין לחוש. עוד כתב (סעי' ז) יש מי שאומר שלא יעמיד אותם אדם שהוא רוצה להשתמש במחיצה זו אלא יעמיד אותם אחר שלא לדעתו. הגה: ואין לעשות מחיצה של בני אדם רק בשעת הצורך ובשעת הדחק ואם שכח דבר אחד ברשות הרבים יותר עדיף להוליך שם תינוקות שיביאו הדבר בלא מחיצה מלעשות מחיצה של בני אדם ושיביאנו גדול (בית יוסף בשם שבולי הלקט וסמ''ג וס''ה). ע"כ. וכתב המ"ב (ס"ק לט) והוא שלא ידעו שהועמדו לשם מחיצה , אף דבמחיצה כזו אין בה משום בנין בשבת מ"מ אסור כשידעו כדי שלא יבואו לזלזל באיסור שבת. ואפילו בדיעבד אסור ודינו כמחיצה הנעשית במזיד בס"ג. עוד כתב (ס"ק מב) שלא יעמיד אותם אדם שהוא רוצה להשתמש במחיצה זו, שכשם שצריך שלא ידעו האנשים שמעמידים אותם למחיצה כך צריך שלא ידע האיש שמעמידים בשבילו בשעה שמעמידים אותם. אבל לאחר שכבר הועמדו לכו"ע לא איכפת כלל במה שידע וכדלעיל בס"ו. עוד כתב (ס"ק מג) אלא יעמיד אותם אחר, והרשב"א חולק ע"ז ודעתו שגם הוא בעצמו מותר להעמידם ואין קפידא רק על האנשים בעצמן שעומדין למחיצה שלא ידעו שהועמדו לזה ועיין בא"ר שכתב שכן הוא ג"כ משמעות שארי פוסקים וכן עיקר. ע"כ. ובהגהות איש מצליח כתב ודעת מרן נראה שחושש לדעת הרמב"ם וכו' ורק בשבת החמירו אבל לענין סוכה בסימן תר"ל סעי' יב הקילו, א"נ שסוכה שהיא לצורך מצוה הקילו. וכו' עיי"ש.

שאלה מח: היתה פרצה יתרה מעשר אמות בכל אחת מארבע המחיצות של חצר או מבוי, האם מועיל לתקנם על ידי צורת הפתח.

תשובה: מועיל לתקן הפרצות על ידי צורת הפתח, שמניח קנה מכאן וקנה מכאן וקנה או חוט מתוח על גביהן. ואפילו אין מחיצות כלל ונעץ ארבע קונדיסין בארבע רוחות ועשה צורת פתח על גביהן מותר, כיון שהוא היקף למקום שיש בו דיורין ודרך להיות לו פתחים הרבה אבל בבקעה לא מועיל היקף של צורת הפתח לבד.

כתב מרן (סימן שסב סעי' י') אם עשה צורת פתח אפילו לפרצה יתירה מעשר מותר ואפילו לא נעץ אלא ארבע קונדיסין בארבע רוחות ועשה צורת פתח על גביהן מותר והני מילי בחצר ומבוי שיש בהם דיורין אבל בבקעה לא מהני בשביל הרוחות על ידי צורת פתח. ולהרמב''ם אין צורת הפתח מועיל לפרצה יותר מעשר אלא אם כן עומד מרובה על הפרוץ (אז מהני אפילו בבקעה בכל הרוחות) (בית יוסף בשם סמ''ג וסמ''ק). ע"כ. וכתב המ"ב (ס"ק נד) אם עשה צורת פתח אפילו לפירצה יתירה מעשר מותר, ואפילו כשכל הארבעה רוחות היה בהן פרצות כאלו. עוד כתב (ס"ק נו) והני מילי בחצר ומבוי שיש בהם דיורין, ר"ל שנפלו כותליה ועשה שם קונדסין בצורת פתחים ומפני שיש בהם דיורין דרך להיות שם פתחים הרבה לכך התירו. עוד כתב (ס"ק נז) אם היה ההיקף כתיקונו אלא שיש בה פרצות יותר מעשר מהני צורת הפתח אפילו בבקעה בארבעה רוחותיה אפילו אם היה הפרוץ מרובה על העומד. עוד כתב (ס"ק נח) ולהרמב"ם אין צורת הפתח מועיל לפרצה יותר מעשר, אבל בעשר מועיל אפילו פרוץ מרובה על העומד ואפילו בבקעה ואפילו כל הד' רוחות ע"י צורת הפתח ופעמים מועיל אפילו בפרצה יותר מעשר כגון ברוח שלישי של מבוי מהני צורת הפתח ואפילו לדופן כולו כשהוא מפולש כיון ששתי דפנות שלימות וכדלקמן בסימן שס"ד ס"א. עוד כתב (ס"ק נט) ונכון לחוש לדברי הרמב"ם שגם דעת הסמ"ג והסמ"ק הוא כן. ע"כ. וכתב בהגהות איש מצליח שדעת מרן כהראשונים המקלים בזה.

שו"ע סימן שסג

שאלה מט: אחד מכותלי חצר שנפרץ כולו למקום האסור בטלטול, מה יעשה כדי שיוכל לטלטל בתוך החצר.

תשובה: אף שפרצה עד עשר אמות נחשבת לפתח, באופן שכל הכותל נפרץ לא נחשבת לפתח, לכן יתקנו בפס רחב ד' טפחים וגבוה עשרה באחד הצדדים, או בשני פסים רחבים משהוא וגבוהים עשרה בשני הצדדים. ואם יש בפרצה יותר מעשר אמות אפילו לא נפרץ כל הכותל לגמרי צריך לתקנה בצורת הפתח. ואם יש בפרצה פחות מג' טפחים לא צריכה תיקון כלל.

כתב מרן (סימן שסג סעי' ב) חצר שנפרץ במילואו עד עשר אמות ניתר בפס רחב ד' טפחים שיעמידנו מצד אחד במקום הפרוץ ואם ירצה לתקנו בשני צידי הפרצה די בשני פסין של שני משהויין והוא הדין לנשתייר מהם כותל רביעי בנוי כשיעור ד' טפחים במקום אחד או אם נשתייר מהשני צדדים טפח מכאן וטפח מכאן, וכל זה בגובה עשרה טפחים. ואפילו אם אין בפרצה ד' טפחים כיון שהוא במילואו צריך תיקון עד שיהא בה פחות מג'. ואם יש בפרצה יותר מעשר אמות אפילו אינה במילואו צריך לתקנה בצורת פתח. ע"כ. וכתב המ"ב (ס"ק ו) עד עשר אמות נתר בפס, עשר אמות ועד בכלל. דאף דבעלמא קי"ל דאם נפרץ הכותל עשר אמות נחשב הפרצה כפתח הכא שכל הכותל נחסר לא נוכל לחשוב זה המקום לפתח.

שאלה נ: צורת הפתח המתנדנד על ידי רוח מצויה, האם כשר.

תשובה: פסול, שכל מחיצה שאינה יכולה לעמוד ברוח מצויה אינה מחיצה. וגם אם רק החוט שלמעלה זז יש להחמיר.

כתב מרן (סימן שס"ג סעי' ה) לחי דאי נשיב ביה זיקא לא מצי קאי לא חשיב לחי. ע"כ. וכתב המ"ב (ס"ק כ) הוא הדין כשעושין צוה"פ דלא עדיף ממחיצה שאינה יכולה לעמוד ברוח מצויה שאינה מחיצה [תו"ש וש"א]. ואפילו אין הרוח מפילו לארץ אלא מנידו כמ"ש בסי' שס"ב ס"א. ע"כ. ובסוף סימן שס"ב (ס"ק סו) הביא המ"ב שלדעת מחצית השקל אם הרוח מנידה את הקנה שלמעלה אין בכך כלום דעיקר המחיצה תלוי בשני הקנים העומדים מן הצד. ויש מאחרונים שמחמירין בזה ולדידהו בשעושין העירוב ע"י חבל צריך למתחו בחזקה כדי שלא ינידו הרוח.

שאלה נא: מבוי הפרוץ מרוח רביעית שדי לתקנו על ידי לחי בפתחו גבוה עשרה טפחים, או קורה על שני כתליו, אם עשאם מעצי אשרה האם כשרים.

תשובה: לחי העשוי מעצי אשרה אף על פי שהוא עומד לשרפה ונחשב כשרוף ואין לו שיעור, כשר. כיון שלא צריך שיעור בעובי הלחי או רוחבו. אבל קורה שצריכה שיעור, אם עשאה מעצי אשרה פסולה.

כתב מרן (סימן שס"ג סעי' ח) לחי שעשאו מעצי אשירה כשר. ע"כ. וכתב המ"ב (ס"ק כט) בגמרא איתא דעושין לחי אשרה ומשמע אפילו לכתחלה. ואין להקשות נהי דבלחי כיון דאין צריך שיעור לא שייך בזה כתותי מיכתת שיעוריה וכדלקמיה מ"מ הא אסור בהנאה י"ל כיון דהלחי אינו אלא לצורך מחיצה ובה גופא לא משתמש במידי לא חשיב הנאה מה שנהנה על ידה היתר טלטול [בית מאיר ע"ש]. עוד כתב (ס"ק ל) מעצי אשרה כשר, הטעם משום דכיון דלחי א"צ שיעור דבכל שהוא סגי וכדלעיל בס"ג אפי' מעצי אשרה מהני אף על גב דעצי אשרה עומד לשריפה וכמאן דשרוף דמי ומכתת כתות שיעוריה מ"מ הא לא בעי שיעור ואף על גב דהא מ"מ בעי עכ"פ שיעור בגובהו י' טפחים כיון דיכול לעשותו קו דק מאוד של כל שהוא לא החמירו חכמים בשיעור זוטא כי האי ועוד תירצו בזה דבלחי אפילו היה נשרף העץ לאפר והיה מגבל לאפר ומדבק לכותל ג"כ חשיב לחי ובלבד שלא יהא ניטל ברוח ולכן אין נפסל מחמת שעומד לשריפה. ע"כ. עוד כתב מרן (סעי' טז) קורה זו שאמרנו צריכה שיעור ולפיכך אם עשאה מעצי אשרה פסולה דכיון דלשריפה קיימא כתותי מכתת שיעורה.

שאלה נב: מה שיעור הלחי, והקורה.

תשובה: לחי צריך להיות גבוה עשרה טפחים ולא צריך שיעור ברוחבו ועוביו ואפילו עשאו מסיד מחוי בכותל שנרגש מעט כעובי חוט כשר. אבל קורה צריכה שיעור ושיעורה רוחב טפח, ועוביה כל שהוא, רק שתהא חזקה לקבל אריח שהוא ג' טפחים אורך וטפח וחצי רוחב, ואם רחבה ד' טפחים לא צריכה להיות חזקה לקבל אריח.

כתב מרן (סימן שסג סעי' ז) לחי אפילו שברים ושברי שברים כשרים בו. ע"כ. וכתב הרמ"א בהגה: ולכן עושין לחי מסיד טחוי בכותל ובלבד שיזהר שלא יתמחה יותר משלש לארץ (תרומת הדשן סימן ט''ו). ע"כ. וכתב המ"ב (ס"ק כו) ולכן עושין לחי מסיד, דלא גרע משברי שברים דמותר בלחי וה"ה לענין צוה"פ דבעינן שיעשה לחיים מכאן ומכאן אם ירא שיפילם הרוח מותר לעשותן ע"י סיד מחוי בכותל מכאן ומכאן והקנה שלמעלה יהיה מכוון על גביהן. ומ"מ בעינן שיהי בו ממשות קצת עכ"פ כחוט אבל מראה סיד לבד או רושם בנתר שקורין קריי"ד או שאר צבע לא מהני [ט"ז וש"א]. ע"כ. עוד כתב מרן (סעי' יז) שיעור הקורה רחבה טפח ועביה כל שהוא רק שתהא חזקה כדי לקבל אריח שהוא חצי לבנה של ג' טפחים ואם היא רחבה ד' טפחים אינה צריכה להיות חזקה לקבל אריח. ע"כ. וכתב המ"ב (ס"ק נט) צריכה להיות חזקה לקבל אריח, ר"ל אריחים שכל אחד מהם מחזקת בארכו ג' טפחים וברחבו טפח ומחצה שוכבים עליה בכל ארכה כשיעור רוחב פתח אותו המבוי [ומ"מ אם היה רוחב פתח המבוי עשר אמות א"צ שתהא ראויה לקבל אריחים לכל ארכה ממש אלא דיה אם תקבל אריחים באורך ט' אמות ושני משהויין שהן י"ח אריחים לאורכן לפי שקורת ט' אמות ושתי משהויין מתרת במבוי של רוחב עשר אמות מדין לבוד דהיינו שלא תגיע פחות מג' טפחים לכותל זה ופחות מג"ט לכותל זה כדלקמיה בסכ"א] והטעם שצריכה לקבלת אריחים שאל"כ לא יהיה בה היכר כ"כ שסבורים בני ר"ה שלפי שעה הניחו שם אבל כשהיא בריאה וחזקה לקבל בנין כזה ניכר לכל שלקביעות בנין הונחה לשם. ע"כ. וכתב בהגהות איש מצליח נראה שדעת מרן שסתם וכתב כדי לקבל אריח, ולא כתב אריחים משמע שדי באריח אחד.

שאלה נג: לחי הנראה לעומדים בתוך המבוי, ואינו נראה לעומדים בחוץ. או נראה לעומדים בחוץ ואינו נראה לעומדים בפנים האם כשר.

תשובה: בין נראה בליטת הלחי לעומדים תוך המבוי ובין נראה רק לעומדים בחוץ, כשר.

כתב מרן (סימן שס"ג סעי' ט) בין שנראית בליטת הלחי לעומדים בתוך המבוי ואינה נראית לעומדים בחוץ בין שנראית לעומדים בחוץ נגד חלל המבוי (תוספות והרא''ש פרק קמא דעירובין) ואינה נראית לעומדים בפנים כשר. ע"כ. וכתב המ"ב (ס"ק לא) ואינה נראית לעומדים בחוץ, כגון: שהעמיד הלחי רחבו לצד ארכו של מבוי ולא משך קצה רחבו קימעא כלפי חוץ אלא השוה חודו החיצון לעובי כותל המבוי ודומה כמי שמוסיף על עובי הכותל ואינו נראה מבחוץ כלחי אבל חודו הפנימי נראה לעומדים שם בפנים. עוד כתב (ס"ק לב) נגד חלל המבוי, כגון שנתן כל הלחי לחוץ המבוי וחודו הפנימי עומד אצל עובי הכותל אבל לא העמידו בשוה לשפת עובי הכותל של צד תוך המבוי דא"כ לא היה נראה כלחי אלא כמוסיף על הכותל אף להעומדים בר"ה אלא הרחיקו מזוית עובי הכותל של צד פנים והעמידו לשפת עובי של צד אחורי המבוי דעי"ז ניכר להעומדים בחוץ בר"ה נגד חלל המבוי שהוא לחי.

שאלה נד: לחי העומד מאליו שלא עשאוהו לשם לחי, כגון: עץ שצמח בפתח המבוי, האם כשר.

תשובה: אם סמכו עליו מערב שבת כשר. ואם לא סמכו עליו כגון: שהיה שם לחי אחר שסמכו עליו ונפל, ונשאר לחי זה, פסול. כיון שדחו אותו מלהיות לחי.

כתב מרן (סימן שס"ג סעי' יא) אפילו לא עשאו לשם לחי אלא שנזדמן לו שם מאליו כשר, ובלבד שיסמכו עליו מערב שבת אבל לא סמכו עליו מערב שבת כגון שהיה שם לחי אחד ונפל בשבת ובאים עכשיו לסמוך על זה לא. (אבל לא היה שם לחי אחר מערב שבת כאלו סמכו עליו דמי) (בית יוסף בשם רש''י והגהות אשירי והמגיד פרק י''ו). ע"כ. וכתב המ"ב (ס"ק לז) לחי שנזדמן לו שם מאליו, כגון: שיצא בליטה מכותל המבוי בראשו בשיעור משך גבוה עשרה טפחים או שהועמד שם לאיזה ענין ואפילו לא קבעו הוא בעצמו אלא מעולם הוא שם ג"כ כשר דלחי משום מחיצה ומחיצה העומדת מאליה כשרה. עוד כתב (ס"ק לח) כגון שהיה שם לחי אחר ונפל, דהו"ל כאלו אמר ע"ז אני סומך ולא ע"ז והו"ל האי כאלו אדחי מתורת לחי [א"ז[. עוד כתב (ס"ק לט) לא היה שם לחי מערב שבת כאלו סמכו עליו דמי, ר"ל אף על פי שלא סמכו עליו בפירוש אכן אם בפירוש לא סמכו עליו כגון שלא טלטלו בשבת שעברה ע"י לחי זו ולא היה שם לחי אחר אינו מועיל לשבת הבאה עד שיסמכו עליו מע"ש בפירוש.

שאלה נה: מבוי רחב יותר משמונה אמות, ויש בו לחי העומד מאליו או עשה לו לחי ברוחב ארבע אמות, האם כשר.

תשובה: לחי העומד מאליו שסמכו עליו מערב שבת עד ד' אמות אפשר להחשיבו ללחי, אבל אם הוא ד' אמות ויותר, כיון שלא עשאו אלא הוא עומד מאליו אפילו שסמך עליו מערב שבת לא מועיל, ששם כותל מבוי עליו. וצריך להכשירו על ידי לחי שיניח בכותל ממולו, או יניח הלחי עליו ושיהא ניכר. ואם עשאו לשם לחי שם לחי עליו וכשר. ואם הפרצה היא ד' אמות כאורך הלחי לא צריך המבוי תיקון, כיון שהעומד והפרוץ שוים נחשב למחיצה סגורה.

כתב מרן (סימן שסג סעי' יב) לחי העומד מאליו אפילו סמכו עליו מערב שבת אם המבוי רחב יותר משמונה אמות אם הלחי בולט לתוכו ד' אמות אינו נידון משום לחי וצריך לחי אחר להתירו ויעמידנו ברוח שכנגדו ואם ירצה להעמידו אצלו יעשנו מעט עב או דק יותר מהבליטה כדי שיהא ניכר שהוא לשם לחי. הגה: ואם העמידו לשם לחי דאית ליה קלא שתקנו לחי למבוי זה אפילו רחב ארבע אמות הוי לחי. ע"כ. וכתב המ"ב (ס"ק מ) לחי העומד וכו', שיעור דבריו כך הוא דהא דכתב בסי"א דלחי העומד מאליו וסמכו עליו מהני דוקא אם הלחי אינו בולט לרחבו של מבוי ד"א אבל אם הוא בולט ויוצא מכותל הבית לרחבו של מבוי ד"א אז נפק ליה מתורת לחי [משום שיש בו שיעור הכשר של אורך מבוי שהוא בד"א וכדלקמיה בסכ"ו] ושם כותל מבוי עליה וצריך לחי אחר לפתח המבוי להתירו אם לא שהמבוי אינו מחזיק רחבו רק ח' אמות דאז מותר בלא לחי אחר דהוי עומד כפרוץ וחשיב המבוי כסתום מכל הצדדין וכנ"ל בסימן שס"ב ס"ט. עוד כתב (ס"ק מא) לחי העומד מאיליו, דאם העמידו לשם לחי אפילו רחב ד' אמות הוי לחי כמו שכתב בהג"ה. עוד כתב (ס"ק מב) ארבע אמות, דד"א הוי שיעור כותל מבוי וליכא הכירא כלל דהוא לחי אבל עד ד' אמות נוכל לחשבו ללחי והוא דסמכו עליו מע"ש וכנ"ל בסי"א. עוד כתב (ס"ק מג) אם העמידו לשם לחי אפילו רחב ד"א הוי לחי, וה"ה יותר מזה והטעם דמשום דריבה בפתח המבוי בסתימתו לא גרע מלחי דעלמא [רש"י].

שאלה נו: שתי קורות סמוכות זו לזו המונחות על פתח המבוי ואין בכל אחת טפח, באיזה אופן כשר.

תשובה: אם יש בשתיהם יחד טפח ולא רחוקים זו מזו ג' טפחים, נחשבות סמוכות זו לזו מדין לבוד וכשר.

כתב מרן (סימן שסג סעי' כב) הניח שתי קורות זו בצד זו ולא בזו לקבל אריח ולא בזו לקבל אריח אם יש בשתיהן כדי לקבל אריח לרחבו דהיינו טפח ואין בין זו לזו שלשה טפחים אינו צריך להביא קורה אחרת ואם לאו צריך להביא קורה אחרת ויש אומרים שצריך שיהו קרובות זו לזו בתוך טפח. ע"כ. וכתב המ"ב (ס"ק ע) ואין בין זו לזו שלשה טפחים, חשבינן להו כאלו סמוכות זו לזו מטעם לבוד.

שאלה נז: מבוי שרוחבו יותר מעשר אמות או ארכו פחות מארבע אמות מה תקנתו.

תשובה: מבוי שרוחבו יותר מעשר אמות אינו ניתר אלא בצורת הפתח. ואם ארכו פחות מארבע אמות תקנתו או בפס ארבעה, או שני לחיים רוחב משהו משני הצדדים, או בצורת הפתח, כדין החצר.

כתב מרן (סימן שסג סעי' כו) הא דמבוי ניתר בלחי או קורה דוקא כשאינו נמוך פחות מי' טפחים מרווחים ולא יהא רחבו יותר מעשר אמות מצומצמות ושיהא ארכו ד' אמות מרווחות או יותר אבל אם חסר אחת מכל אלו אין לו תקנה אלא בצורת פתח ואם היה בגובה חללו יותר מעשרים אמה מצומצמות אינו ניתר בקורה אבל ניתר הוא בלחי ואם רוצה להכשירו בקורה צריך שיעשה בה ציור וכיור (פירוש ציור אחד בכותל מן הסיד או על שמי קורה) שעל ידי כך מסתכלים בה ואם היה גבוה יותר מעשרים ובנה בנין תחת הקורה למעטו מעשרים די בבנין רחב טפח ברוחב הקורה אבל אם אינו גבוה עשרה וחוקק בו להשלימו לי' צריך לחוק ד' אמות לתוך המבוי על פני כל רחבו אין מבוי ניתר בלחי או קורה עד שיהיו פתוחים לתוכו שני חצרות ולכל חצר שני בתים (ואפילו כל החצרות פתוחות זו לזו. רא''ש ומרדכי והטור. ויש חולקים בזה. בית יוסף בשם הרי''ף והרמב''ם) ושלא יהא בכל פתח מאלו פחות מד' טפחים ושיהיו דיורים אוכלים בכל בית שמקום הפת גורם ואפילו היה הבית האחד לאב והשני לבן אף על פי שהבן מקבל פרס משלחן אביו ואוכל בביתו הרי הם נידונים כשנים ואפילו צדו אחד עכו''ם ואחד ישראל מהני עוד צריך שיהא ארכו יותר על רחבו ואם חסר אחד מאלו אינו ניתר אלא בפס ארבע או שני פסין שני משהויין או צורת פתח. ע"כ. וכתב הרמ"א בהגה: ויש אומרים דנוהגין האידנא לתקן כל המבואות בצורות הפתח דכל המבואות שלנו יש להם דין חצרות (תרומת הדשן סימן ע''ד) והמנהג הפשוט במדינות אלו לתקנן על ידי חבל הקשור לרחבו של מבוי ודין חבל זה אינו קורה שהרי אין רחבו טפח ולא מהני אלא מטעם צורת הפתח דמהני למעלה אפילו בגמי כדלעיל סוף סימן שס''ב ועל כן יש ליזהר להעמיד תחת החבל שני קנים גבוהים י' מכוונים תחת החבל ואז מהני אפילו במבוי מפולש בתורת צורת פתח או אפילו בחצר ובכל מקום שצורת הפתח מהני וכמו שנתבאר לעיל סוף סימן שס''ב (דברי עצמו). ע"כ. וכתב המ"ב (ס"ק צג) אם חסר אחת מכל אלו אין לו תקנה אלא בצורת פתח, היינו דאפילו היה נמוך פחות מעשרה טפחים ג"כ מהני צוה"פ וכן ברחב מעשר אמות או שלא היה ארכו ד"א אבל הרבה אחרונים הסכימו לדינא דאם היה חלל המבוי נמוך פחות מעשרה טפחים לא מהני צורת הפתח דאפילו מחיצה לא מהני כל שאינו גבוה יו"ד וכ"ש צוה"פ בעלמא. אכן אם חלל המבוי היה גבוה עשרה טפחים ורק במקום פתח המבוי היה נמוך מעשרה בזה מהני צוה"פ והוא שהיה עשוי כדין דהיינו שהיו הקנים גבוהין יו"ד טפחים [הגר"א]. ודע עוד דאם לא היה ארכו ד"א דעת כמה פוסקים דדינו כחצר וע"כ ניתר ג"כ בפס ארבעה מצד אחד או שני פסין של משהויין משני הצדדין וכן סתם המחבר בעצמו לקמן בסל"ב והמחבר שכתב אלא בצוה"פ לאו דוקא נקט.

שאלה נח: מבוי שמחיצותיו גבוהות מעשרים אמה, האם ניתר בלחי, ומה יעשה כדי להכשירו בקורה.

תשובה: ניתר בלחי. ואם עושה קורה צריך שיעשה בה ציור וכיור שעל ידי כך מסתכלים בה וניכרת לבני המבוי.

כתב מרן (סימן שסג סעי' כו הנ"ל) ואם היה בגובה חללו יותר מעשרים אמה מצומצמות אינו ניתר בקורה, אבל ניתר הוא בלחי ואם רוצה להכשירו בקורה צריך שיעשה בה ציור וכיור (פירוש ציור אחד בכותל מן הסיד או על שמי קורה) שעל ידי כך מסתכלים בה. ע"כ. וכתב המ"ב (ס"ק צה) ואם היה בגובה חללו יותר מעשרים אמה מצומצמות אינו ניתר בקורה, דקורה משום היכר ולמעלה מעשרים אין היכר דלא שלטא ביה עינא אבל לחי שהוא סמוך לקרקע וסגי בגובה י"ט א"כ מה מזיק מה שהוא גבוה הרבה.

שאלה נט: חצר שאורכו יותר על רוחבו הפתוח למבוי, האם ניתר בלחי או קורה.

תשובה: ניתר בלחי וקורה שדינו כמבוי ואף על פי שאין חצרות ובתים פתוחים לתוכו, כיון שהוא פתוח למבוי ולא לרשות הרבים דינו כמבוי.

כתב מרן (סימן שס"ג סעי' כז) חצר שארכו יותר על רחבו דינו כמבוי וניתר בלחי או קורה. ע"כ. וכתב הרמ"א בהגה: אף על פי שאין חצירות ובתים פתוחין לתוכו הואיל ואינו קרוב לרשות הרבים אלא פתוח למבוי והמבוי פתוח לרשות הרבים (בית יוסף בשם תשובת מהרי''א בשם סמ''ק). ע"כ. וכתב המ"ב (ס"ק קטז) שארכו יותר על רחבו, אפילו משהו [גמרא]. וארכו מקרי דרך כניסתו. ואינו נידון משום חצר אלא אם ארכו ורחבו שוה או שרחבה יתר על ארכה [המ"מ[.

שו"ע סימן שסד

שאלה ס: מה תיקון מבוי המפולש בשני ראשיו לרשות הרבים, או צד אחד לרשות הרבים וצידו השני לכרמלית, ואינו רחב ט"ז אמה.

תשובה: צריך צורת הפתח מכאן ולחי או קורה מכאן.

כתב מרן (סימן שסד סעי' א) מבוי המפולש בשני ראשיו לרשות הרבים או צד אחד לרשות הרבים וצדו השני לכרמלית. הגה: או שני ראשיו פתוחין לכרמלית (ריב''ש סימן ת''ה). ע"כ הגה. צריך צורת הפתח מכאן ולחי או קורה מכאן אבל אם צדו אחד פתוח לרשות הרבים וצדו השני לחצר שאינה מעורבת אין צריך אלא לחי או קורה בשני ראשיו. ע"כ. וכתב המ"ב (ס"ק א) מבוי המפולש, ומיירי שאותו המבוי לא היה ברחבו שיעור ר"ה ועיין לעיל סימן שמ"ה ס"ח וטי"ת ובמ"ב שם. עוד כתב (ס"ק ב) צריך צורת הפתח מכאן, והטעם דע"י צורת הפתח נעשה כסתום במחיצה מההוא צד והוי כמבוי סתום מג' צדדין וסגי בצד השני בלחי או קורה.

שאלה סא: מה תיקון רחוב המפולש משני צדדיו ורחב ט"ז אמה כדי לטלטל בתוכו.

תשובה: רשות הרבים אינו ניתר אלא בדלתות שננעלות בלילה, ולא מועיל לה צורת הפתח. לכן כיון שיש לחוש שדעת מרן כהסוברים שרחוב הרחב ט"ז אמה נחשב לרשות הרבים, יש להחמיר להתקין בשני צידי הרחוב דלתות הננעלות בלילה. והמטלטל במקום שיש עירוב של צורת הפתח בלא דלתות יש לו על מה שיסמוך.

כתב מרן (סימן שסד סעי' ב) רשות הרבים עצמה אינה ניתרת אלא בדלתות והוא שננעלות בלילה ויש אומרים אף על פי שאינן ננעלות אבל צריך שיהו ראויות לינעל שאם משוקעות בעפר מפנה אותן ומתקנן שיהיו ראויות לינעל ואחר שעשה לה תיקון דלתות חשיבא כולה כחצר אחד ואין מבואותיה צריכים תיקון. ע"כ. וכתב המ"ב (ס"ק ה) ר"ה עצמה, דהיינו רחובות ושווקים הרחבים ט"ז אמה ומפולשים משער לשער וכדלעיל בסימן שמ"ה ס"ו ועי"ש בס"ח וטי"ת דיש עוד מיני ר"ה. עוד כתב (ס"ק ו) אינה ניתרת אלא בדלתות מכאן ומכאן דעי"ז נעשית כחצר של רבים, אבל צורת הפתח לא מהני [אפילו אם יעשהו משני צדדיו]. ויש פוסקים דס"ל דסגי בדלת מצד אחד כשננעלת בלילה, דאין זה ר"ה כיון שמונע רבים מלעבור משער לשער, וסגי מצד השני בלחי או קורה וכמו בעלמא היכא שיש ג' מחיצות שלימות. עוד כתב (ס"ק ז) דלתות שננעלות בלילה, שעי"ז נתבטל ממנה שם ר"ה שאינה דומה לדגלי מדבר שהיה פתוח כל שעה. עוד כתב (ס"ק ח) מדהעתיק המחבר דעה ראשונה בסתמא ודעה השניה בשם י"א משמע דדעתו כדעה הראשונה. והנה מדברי השו"ע מוכח דאין מערבין ר"ה כ"א בדלתות. ובעיירות שלנו שמנהג העולם לתקן ע"י צורת הפתח אף שרחובותיה רחבין הרבה ומפולשין משער לשער וגם פעמים רבות הולך דרך המלך תוך העיר ומדינא הוי ר"ה גמור עי"ז וכדלעיל בסימן שמ"ה, וע"כ דסומכין על הי"א שבסימן שמ"ה דר"ה לא הוי אא"כ ששים רבוא בוקעין בו וזה אין מצוי [פמ"ג]. אמנם באמת הרבה ראשונים חולקין על הי"א הנ"ל כמו שכתבנו שם בסימן שמ"ה וע"כ אף דאין למחות לאחרים הנוהגין להקל ע"י צורת הפתח שכן נהגו מעולם ע"פ דעת הפוסקים המקילין בזה, מ"מ כל בעל נפש יחמיר לעצמו שלא לטלטל ע"י צורת הפתח לבד ועיין בביאור הלכה. ע"כ. וכתב בקיצוש"ע סימן שמה (אות ד) בזמנינו התקינו עירוב ברוב המקומות בארץ ישראל, והנוהגים לסמוך על עירוב זה הנעשה בצורת הפתח, יש להם על מה שיסמוכו, ולדעת הרבה אחרונים אף לפי דעת מרן השלחן ערוך אפשר להקל בזה. וכן כתבו גאוני ירושלים, שאין לנו רשות הרבים דאורייתא, שיש אומרים שאין רשות הרבים אלא כשהולכים באותו רחוב בכל יום שש מאות אלף איש, ויש אומרים שכן הוא דעת מרן השלחן ערוך (סימן שג). ויש אומרים שאין רשות הרבים אלא במפולש מעבר לעבר, כמו דגלי מדבר. ויש אומרים שהנסיעה ברכב אינה בכלל רבים בוקעים בו. וחזי לצרף כל הסברות הנז' לספק ספיקא להקל לסמוך על העירוב. ומכל מקום ראוי ונכון לדידן לחוש לכתחלה לסברת האומרים שיש לנו רשות הרבים בזמן הזה מדאורייתא, ולזה לא יועיל העירוב. אבל מעיקר הדין במקום צורך כל שהוא אפשר לסמוך על העירוב הנעשה כאן בארץ ישראל, וכשאין צורך הכרחי לטלטל ראוי להחמיר שלא לטלטל כלל. [הנה בילקוט יוסף שבת כרך ב' ריש סימן שא, כתבנו בהערה לצדד להקל לסמוך על העירוב גם לדידן, אלא שדעת מרן אאמו''ר היתה בזמנו שלא לסמוך על העירוב, ולא להסתמך על הספיקות בזה, במה שנראה נגד דעת מרן הש''ע. ובפרט שהמרחק בין העמודים שעליהם מונח החוט העירוב הוא יותר מעשר אמות בין עמוד לעמוד. אולם אחר שנים יצא לאור שו''ת יביע אומר חלק ט', ושם בחלק אורח חיים סימן לג, וסימן לה, הראה פנים למקילין בזה גם לדידן, מכח צירוף כמה ספיקות [שחלקן הובאו כבר בילקוט יוסף הנז']. ומכל מקום גם כיום הוא עצמו מחמיר שלא לטלטל כלל בשבת, וכן מורה לכתחלה שטוב להחמיר שלא להסתמך על העירוב. והוא בגדר חומרא. וראה עוד בשבת ה' מהדורת תשס''ד עמוד שצט, ובירחון קול תורה אב תשס''ג עמ' נג]. עוד כתב (אות ה) במקומותינו שיש עירוב ברוב המקומות בארץ, אפשר להקל יותר להוציא המטפחת בשבת בשינוי, וכגון שנותנים את המטפחת בחגורה, וכדומה. ויש שנוהגים להחמיר גם בהוצאה שלא כדרכו, ואינם מסתמכים כלל על העירוב גם לענין הוצאה בשינוי, ואף שהמקילים בזה במקום צורך יש להם על מה שיסמוכו, מכל מקום לכתחלה נכון יותר להחמיר לגמרי שלא לסמוך כלל על העירוב. ולכן היכא דאפשר יניחו מערב שבת את המטפחת והחומש בבית הכנסת, שלא יצטרכו לטלטל אפילו בשינוי בשבת. [ילקוט יוסף שבת כרך ה עמוד קעב, ועמוד שצט].

שאלה סב: מה תיקון מבוי העשוי כצורת אות דל"ת, או צורת אות חי"ת.

תשובה: מבוי כמין אות ד' צריך צורת הפתח בעקמימותו, ובשני ראשיו לכל אחד לחי או קורה. או יעשה צורת הפתח בשני ראשיו ולחי או קורה בעקמימותו. ואם עשוי כמין אות ח' צריך צורת הפתח בשני עקמימותיו, ולחי או קורה בשני ראשיו.

כתב מרן (סימן שסד סעי' ג) מבוי עקום כמין דלי''ת דינו כאילו היה מפולש בעקמימות, וצריך צורת פתח בעקמימותו ובשני ראשיו לכל אחד לחי או קורה, או צורת פתח בכל אחד משני ראשיו ולחי או קורה בעקמימות. ואם עשוי כמין חי''ת צריך צורת פתח בשני עקמימותיו, ולחי או קורה בשני ראשיו. ע"כ. וכתב המ"ב (ס"ק ט) עקום כמין דלית, והיה פתוח משני ראשיו לר"ה או לכרמלית. עוד כתב (ס"ק יא) כאילו היה מפולש בעקמימותו, דהפילוש שהוא מפולש לחבירו דומה כאלו מפולש לר"ה ולכרמלית אותו מקום, וע"כ צריך לעשות שם בעקמימות צוה"פ וכדמסיים. עוד כתב (ס"ק יב) ולחי או קורה בעקמימות, ואין להקשות מאי גריעה זה מאלו היה מפולש משני צדדיו ביושר דהיה די בצוה"פ מצד אחד ולחי או קורה בקצה השני די"ל דכיון דהפילוש שבאמצע נראה משני הצדדים צריך לסתמו שלא יראה לא מצד זה ולא מצד זה. והנה במבואות שלנו שיש להם דין חצרות כמבואר לעיל בסימן שס"ג סכ"ו ע"כ דעת כמה אחרונים דאף אם הם עקומות ומפולשות משני צדדיהן לר"ה א"צ שום תיקון בעקמימות כמ"ש לעיל בסימן הנ"ל במ"ב ס"ק קי"א ע"ש ונוכל לסמוך ע"ז להקל כמו שביררנו בה"ל. עוד כתב (ס"ק יג) כמין חי"ת צריך צורת הפתח בשני עקמימותיו, דחשבינן לכל עקמימות כאלו הוא מפולש אחרי שבם עוברין מצד זה לצד זה לר"ה. וה"ה שיכול לעשות שני צורות הפתח בשני ראשיו ושני לחיים בשני עקמימות. ע"כ. ובהגהות איש מצליח כתב שלא מועיל לעשות צורת הפתח בשני ראשיו.

שו"ע סימן שסה

שאלה סג: מבוי שנפרץ חלק מאחד מקירותיו בסמוך לפתח, ולא נשאר פס ארבעה טפחים עומד בראש המבוי, האם מותר לטלטל בו.

תשובה: באופן שנשאר עומד פס ד' בראש הכותל שנפרץ מותר לטלטל בו, כיון שלא נתבטל שם הפתח הרגיל שלו והוא מתוקן בלחי או קורה. אבל אם לא נשאר פס ארבעה טפחים חוששים שמא בני המבוי יצאו ויכנסו דרך הפתח שנפרץ לקצר דרכם ושוב לא יועיל התיקון שבפתח המבוי, לכן אסור לטלטל בו. וגם כשנשאר פס ארבעה שמותר לטלטל בו, באופן שהפרצה גדולה יותר מעשר אמות לא נחשבת כפתח וצריך לתקנה בצורת הפתח. ואם לא נשאר פס ארבעה אבל הפרצה פחות מג' טפחים נחשב כסתום ומותר לטלטל בו.

כתב מרן (סימן שס"ה סעי' א) מבוי שנפרץ בו פירצה מצידו כלפי ראשו אם נשאר עומד בראשו פס רחב ארבעה טפחים מותר והוא שלא תהא הפרצה יתר על י' ואם לא נשאר פס ד' אסור אלא אם כן היתה הפרצה פחות מג' טפחים. ע"כ. וכתב המ"ב (ס"ק א) מבוי שנפרץ מצדו כלפי ראשו, פי' המבוי היה מתוקן בלחי או בקורה ונפרץ אחד מהכתלים שבצד ארכו כלפי ראשו סמוך ללחי או לקורה. ( עוד כתב ס"ק ב) אם נשאר עומד בראשו פס ארבעה טפחים, שעדיין נשאר שיעור חשוב במבוי לכן לא בטיל הפתח הגדול ואף על גב דבעלמא שיעור אורך מבוי לא פחות מד"א וכנ"ל בסימן שס"ג סכ"ו היינו אם נעשה מבוי בתחלה אבל כאן שכבר היה מבוי אלא שנסתר די בארבעה טפחים שנשאר ממנו.

שאלה סד: מבוי הפתוח לרשות הרבים או כרמלית, האם מותר להכניס חפץ המונח תחת הקורה או כנגד הלחי לתוך המבוי.

תשובה: במבוי הפתוח לרשות הרבים מותר שבטל אותו מקום לגבי פנים המבוי. ואם פתוח לכרמלית אסור, שבטל המקום לגבי חוץ, משום שאותו מקום לא רשות הרבים ולא רשות היחיד ודומה לכרמלית ואמרינן מצא מין את מינו וניעור.

כתב מרן (סימן שסה סעי' ד) מותר להשתמש תחת הקורה כנגד הלחי והני מילי בפתוח לרשות הרבים אבל בפתוח לכרמלית אסור בין תחת הקורה ובין כנגד הלחי מפני שמצטרף לכרמלית שאצלו שמצא מין את מינו וניעור. ע"כ. וכתב המ"ב (ס"ק כו) אבל בפתוח לכרמלית אסור, אף על גב דבעלמא כרמלית קיל מרה"ר מ"מ לענין זה אמרינן מצא מין את מינו וניעור פי' דכרמלית שבין לחיים אף אם לא היה בו שיעור כרמלית מתחלה שלא היה דע"ד טפחים, מצא מין את מינו שחוצה לו וניעור משנתו ונתחזק להצטרף לכרמלית שבצדו ושם כרמלית עליו ואסור להשתמש תחתיו וגם להכניסו לפנים משא"כ בפתוח לר"ה שהוא אין מינו כלל אין מצטרף עמו ובטל לגבי פנים. עוד כתב (ס"ק כז) בפתוח לכרמלית אסור בין תחת הקורה ובין כנגד הלחי, ובספר א"ר מצדד להקל להשתמש תחת הקורה אפילו פתוח לכרמלית וכן פסק בספר אבן העוזר ובפרט אם הקורה רחבה ד' טפחים ובריאה לקבל מעזיבה בודאי מותר אפילו פתוח לכרמלית דפי תקרה יורד וסותם וחשיבא מחיצה. ע"כ. ובהגהות איש מצליח כתב שהעיקר כדעת מרן.

שאלה סה: האם מותר לשבת תחת הקורה בפתח המבוי הפתוח לרשות הרבים או כרמלית כשחפץ בידו, או בפתח החצר הפתוח לרשות הרבים או כרמלית.

תשובה: אף על פי שאמרנו שמותר להשתמש תחת הקורה במבוי הפתוח לרשות הרבים, אסור לשבת זמן מה בפתח המבוי וחפץ בידו, שמא יתגלגל החפץ מידו ויבא להביאו אצלו. וכן במבוי הפתוח לכרמלית אסור. אבל בפתח החצר מותר כיון שיש היכר לא יבוא להביאו אצלו.

כתב מרן (סימן שסה סעי' ה) אף על פי שמותר להשתמש תחת הקורה לא ישב אדם בראש המבוי וחפץ בידו שמא יתגלגל החפץ מידו לרשות הרבים ויביאנו אליו כיון שאין היכר בינו לרשות הרבים אבל על פתח החצר מותר בין פתוח לרשות הרבים בין פתוח לכרמלית שיש בו הכירא. ע"כ. וכתב המ"ב (ס"ק כח) אף על פי שמותר להשתמש תחת הקורה, ר"ל דדוקא על צד המקרה וההזדמן מותר לטלטל שם חפציו לעת הצורך אבל לא ישב שם בקביעות וחפץ בידו וכו' [מאמר מרדכי]. עוד כתב (ס"ק כט) תחת הקורה, וה"ה שלא ישב אצל הלחי [גמרא]. ואפשר דכשיש בו צורת הפתח שרי דמקרי הכירא ומיהו בצוה"פ שלנו שגבוה מאוד בודאי אסור דלית הכירא ואפילו אם המבוי פתוח לכרמלית דהוא רק חששא במלתא דרבנן ג"כ אסור דשכיחא לאיתשולי [מ"א ומא"מ].

שאלה סו: האם אנו אומרים באיסור דאוריתא מוטב שיהיו שוגגים ואל יהיו מזידים באופן שאנו יודעים שלא ישמעו לנו.

תשובה: אמרינן מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידים במילי דאוריתא אם לא ישמעו, חוץ מדבר המפורש בתורה שצריך למחות בידם.

כתב מרן (סימן שסה סעי' ו) נשים היושבות על פתח המבוי וכדיהן בידן אין ממחין בידן דכיון דמידי דרבנן הוא מוטב שיהיו שוגגות ולא מזידות. וכתב המ"ב (ס"ק ל) במידי דרבנן אמרינן מוטב שיהיו שוגגות. ואפילו במידי דאורייתא אי ידעינן שלא ישמעו לנו אין לומר להם אם לא דבר שמפורש בקרא בהדיא כדלקמן בסימן תר"ח ס"ב ע"ש.

שאלה סז: מבוי שנטלה קורתו או לחיו בשבת האם מותר לטלטל בו.

תשובה: אסור לטלטל בו אף על פי שהותר למקצת שבת שהרי אין כאן מחיצה. אבל אם העיר מוקפת חומה ואין חיסרון של מחיצה שכל העיר נחשבת לחצר אחת ומה שצריך את התיקון למבוי הוא רק כדי להפריד את המבוי מדירות הנכרים שבעיר כדי שיוכלו לעשות עירובי חצרות, בזה אנו אומרים הואיל והותרה הותרה ומותר לטלטל בו.

כתב מרן (סימן שסה סעי' ז) מבוי שנפלו קורותיו או לחייו בשבת אף על פי שהותר למקצת שבת אסור משם ואילך בין פתוח לרשות הרבים בין פתוח לכרמלית. ויש מי שאומר דהני מילי בעיר שאינה מוקפת חומה אבל בעיר מוקפת חומה מותר. ע"כ. וכתב הרמ"א בהגה: ויש לסמוך על זה להתיר וכל זה שהיה ראוי לעמוד כל השבת אבל אם היה עומד לסתור מערב שבת אסור לאחר שנסתר ואם ספק אם נסתר מערב שבת או לא אזלינן לקולא (תרומת הדשן סימן ע''ג). ע"כ. וכתב בהגהות איש מצליח דעת מרן לדינא כיש מי שאומר וכדמשמע בב"י. ע"כ. וכתב המ"ב (ס"ק לג) אבל בעיר מוקפת חומה מותר, דהרי ע"י החומה הויא כל העיר רה"י גמור ותיקון המבוי לא היה אלא כדי לסלק דיורי הנכרים מעליהן ולכן אף שנסתר תיקון המבוי בשבת מותר דהוי כשתי חצירות שלא עירבו יחד ונפל כותל המפסיק ביניהן דאמרינן שבת הואיל והותרה הותרה משום דמחיצות החיצונות קיימות וה"נ בכהאי גוונא. וכתב הט"ז דוקא ישבה ולבסוף הוקפה בסתם עיירות שלנו דאז הוי רה"י אבל אם הוקפה ולבסוף ישבה דיש עליה דין כרמלית מדרבנן ועשו תיקון במבוי להתיר הטלטול ונפל התיקון אסור דהרי מיחסרא מחיצתא ופתוח לכרמלית.

שאלה סח: מבוי שעשו בו רק שיתופי מבואות ולא עשו עירובי חצרות ונשברה קורת המבוי בשבת או בחול, האם מותר לטלטל בחצרות בשבת.

תשובה: שיתוף המבואות מתיר לטלטל בחצרות באופן שאפשר להביא בשבת את העירוב לחצר שרוצה לטלטל בה, לכן אם אין תיקון למבוי בקורה, כגון שנשברה בימות החול ולא תיקנה, אותו חצר שפת העירוב מונח בו וחצרות הפתוחות לה מותרות לטלטל מזו לזו שהרי יכולים להביא את העירוב מזו לזו שלא דרך המבוי. אבל חצרות שאינם פתוחות לאותה חצר שהעירוב שם וצריכים להביא את העירוב דרך המבוי, כיון שאסור לטלטל במבוי שהרי אין לו קורה אסור לטלטל גם באותם חצרות. ואם נשברה הקורה בשבת מותר לטלטל גם בחצרות שאינם פתוחות לעירוב כיון שהותר בהם הטלטול במקצת שבת הותר לכל השבת.

כתב מרן (סימן שסה סעי' ח) מבוי שנשתתפו בו ונשברה הקורה אותו חצר שהעירוב מונח בו וחצרות הפתוחות לו מותרות אבל חצרות שאין פתוחות לאותו חצר אסורות. ע"כ. וכתב המ"ב (ס"ק לז) מבוי שנשתתפו בו, ר"ל שעשו רק שיתופי מבואות ולא עשו עירובי חצרות כל אחד בפני עצמו בחצרו ואעפ"כ מהני כדקי"ל לקמן בסימן שפ"ז דסומכין על שיתוף במקום עירוב. עוד כתב (ס"ק לח) חצרות הפתוחות לו, ר"ל שיש פתח או חלון שיכולין לטלטל ולהביא מזו לזו שלא דרך המבוי. עוד כתב (ס"ק לט) חצרות שאין פתוחות לאותו חצר אסורות, ר"ל אפילו העומדות בצד חצר זו כיון שאין להם פתח או חלון לאותו חצר אסורות דליתא לעירוב גבייהו ולא מצי לאתויי להעירוב דרך המבוי כיון שנשברה הקורה. ודוקא כשנשבר תיקון המבוי בחול אבל נשבר בשבת שרי לטלטל בכל החצרות כיון שהעירוב היה קיים בין השמשות ואפילו מחצר לחצר שרי בין דרך פתחים שביניהם בין דרך חורין דכיון שהותר במקצת שבת הותר לכל השבת וכדלקמן בריש סימן שע"ד ורק דרך המבוי אסור לטלטל. עוד כתב (ס"ק מ) אסורות, דע דאותן חצרות האסורות לטלטל אפילו בבית אחד אסור מחדר לחדר אם בכל חדר דר אדם אחד בפ"ע ואין לחבירו תפיסת יד בהן כמו שמוכח סי' ש"ע ס' ב' וג'. וצריך להזהיר ע"ז במקומות שאין להם תיקון מבואות בעיר דאף בבית אחד לא יטלטלו שני שכנים הדרים בשני חדרים אם לא שעשו עירובי חצרות ביניהם וכן צריך להזהיר במקומות שיש שם לחי או קורה או צוה"פ ונשבר התיקון באותו מבוי של ביהכ"נ [שמונח שם העירוב וכה"ג] אם נשבר בחול שלא יטלטלו שוב בכל המבואות אפילו יש להם תיקון בפ"ע אא"כ הוא בענין שיכולין להביא העירוב אצלן מביהכ"נ. ודע עוד דבמקום שאין עושין תיקון מבואות בעיר צריך ליזהר שלא יעשו עירובי חצרות אא"כ יש עכ"פ באותו חצר שני בתים [וכן ה"ה שני בתים זה נגד זה ופירהויז ביניהם או שני חדרים הפתוחים לבית אחד] או בחצר הסמוכה להם בענין שיכולין להביא העירוב אצלם דרך פתח או חלון בשבת וכתבו האחרונים דבאופן זה שלא עשו תיקון למבואות לא יניחו העירוב בביהכ"נ כנהוג רק באחד הבתים ואם לא עשו כן אסור לטלטל אפילו בחצר בהכ"נ על סמך העירוב שמונח בבית הכנסת.

דיני עירובי חצרות

שו"ע סימן שסו

שאלה סט: דיירי חצר משותפת שלא עשו עירובי חצרות, האם מותר להם לטלטל ממקום למקום בחצר, או מבית לבית שלא דרך החצר.

תשובה: ממקום למקום בחצר מותר. ומבית לחצר, או מבית לבית אפילו שלא דרך החצר אסור.

כתב מרן (סימן שסו סעי' א) חצר שהרבה בתים פתוחים לתוכו אסרו חכמים לטלטל מבתיהם לחצר עד שיערבו דהיינו שגובים פת מכל בית ובית ונותנים אותו באחד מבתי החצרות שעל ידי כך אנו רואים כאילו כולם דרים באותו בית וכאלו כל החצר מיוחד לאותו בית. ע"כ. וכתב המ"ב (ס"ק ב) אסרו חכמים לטלטל מבתיהם לחצר, וה"ה מבית לבית בתוך החצר או בתוך המבוי אף שהמבוי מתוקן בלחי וקורה וטעם בכל זה דגזרו שלא להוציא מרשותו לרשות חבירו כדי דלא ליתי לאפוקי מרה"י לר"ה ובחצר גופא מותר לטלטל בכולו ואפילו מחצר לחצר נמי מותר דלא גזרו בזה רבנן וכדלקמן בסימן שע"ב. עוד כתב (ס"ק ג) שגובים פת מכל בית ובית ונותנים אותו באחד מבתי החצרות שעל ידי כך אנו רואים כאילו כולם דרים באותו בית, דעיקר דירתו של אדם במקום שפתו שם. עוד כתב (ס"ק ד) וכאלו כל החצר מיוחד לאותו בית, וכמו שהסביר הרמב"ם וז"ל שיתערבו במאכל אחד שמניחין אותו מע"ש כלומר שכולנו מעורבין ואוכל אחד לכולנו ואין כל אחד ממנו חולק רשות מחבירו אלא כשם שיד כולנו שוה במקום זה שנשאר לכולנו כך יד כולנו שוה בכל מקום שאחז כ"א לעצמו והרי כולנו רשות אחד ובמעשה הזה לא יבואו לטעות ולדמות שמותר להוציא ולהכניס מרה"י לר"ה עכ"ל.

שאלה ע: מחנה צבאי שגרים בו באהלים ומוקף מחיצה סביבו האם צריכים לעשות עירובי חצרות.

תשובה: שיירא שהקיפוה מחיצה לא צריכים לערב משום שהאהלים שלהם דרך עראי בעלמא ולא קבועים לדירה. ומחנה צבאי שגרים בו באהלים דרך קבע חייבים לערב, ואם יש במחנה חדר אוכל אחד שכולם אוכלים בו הולכים אחר האכילה ונחשבים כולם גרים בבית אחד ופטורים.

כתב מרן (סימן שסו סעי' א) יושבי אוהלים או סוכות או מחנה שהקיפוהו מחיצה אין מטלטלין מאהל לאהל עד שיערבו כולם אבל שיירא שהקיפוה מחיצה אין צריכים לערב לפי שכולם מעורבים ואין אותם אהלים קבועים להם. וכתב הרמ"א בהגה: בתים שבספינה צריכים עירוב אף על פי שיש לספינה מחיצות ואם אין לספינה מחיצות אסור לטלטל בספינה רק בארבע אמות (בית יוסף בשם שבולי לקט) (ועיין לקמן סוף סימן שפ''ב וסימן ת''ה סעיף ז'). ע"כ. וכתב המ"ב (ס"ק יב) שיירא שהקיפוה מחיצה, כיון שאין אותם אוהלים קבועים להם לדירה רק דרך ארעי בשעה שעומדים לפוש מעמידים אוהלים לא מיקרי חילוק דירות וכמו שכולם מעורבים בבית אחד דמי, ועיין בבה"ל. ועיין בביאור הגר"א שהביא בשם מפרשים שחולקים ע"ז ודעתם דאוהלים שבשיירא צריכים עירוב ושבמחנה פטורים מעירוב אך שיירא לא מיקרי רק כשהוא פחות מעשרה ומעשרה ולמעלה נכללים בשם מחנה. ע"כ. ועיין בסימן שע סעי' ד שאם כל בני החצר אוכלים במקום אחד לא צריכים עירוב חצרות.

שאלה עא: האם מותר לגבות את העירוב ולקבצו על ידי קטן או גוי.

תשובה: על ידי קטן מותר, שהעירוב נעשה ממילא כשהונח בבית. אבל על ידי גוי אסור לקבצו, שחשוד לגנוב ולהחליף טוב ברע.

כתב מרן (סימן שסו סעי' ג) הבית שמניחים בו העירוב אין צריך ליתן פת ואין צריך שיהיה בעירוב שוה פרוטה ואין מניחין אותו בחצר אלא בבית שראוי לדירה לאפוקי בית שער אכסדרה ומרפסת וצריך שיהא בו ד' אמות על ד' אמות ואפילו הוא של קטן ואם רגילים ליתנו תמיד בבית ידוע אין להם לשנותו וליתנו בבית אחר מפני דרכי שלום ואפילו קטן יכול לגבות העירוב ולקבצו. ע"כ. וכתב הרמ"א בהגה: והמנהג בזמן הזה להניח העירוב בבית הכנסת וכן נהגו הקדמונים ונראה לי הטעם דעירובין שלנו יש להם דין שיתוף ואין צריך להניח בבית דירה. ועיין לקמן סימן שפ''ו ושפ''ז. ע"כ. וכתב המ"ב (ס"ק כח) ואפילו קטן יכול לגבות העירוב, והכל מטעם הנ"ל שאינו משום קנין שיהא צריך בר דעת להקנות ואף על פי שאין במעשה קטן כלום, מ"מ העירוב נעשה ממילא כשהונח בבית. ומ"מ ע"י עכו"ם אסור לקבצו לכתחלה דחשוד לגנוב ולהחליף טוב ברע.

שאלה עב: האם מותר לתת לעירוב פת שהכין לו לאכול בשבת.

תשובה: אסור, כיון שמקפיד שלא יאכלנו אחר, ובעירוב צריך שיהיו כולם שותפים נוחים ומרוצים אחד לשני. אבל אם פעל בעצמו שלא יקפיד, מותר.

כתב מרן (סימן שסו סעי' ה) צריך שלא יקפיד שום אחד מהם על עירובו אם יאכלנו חבירו ואם מקפיד אינו עירוב לכך צריך ליזהר שלא לערב בדבר שתיקן לצורך השבת. ע"כ. וכתב המ"ב (ס"ק לו) שלא לערב בדבר שתיקן לצורך השבת, שהרי אם יבקש חבירו ממנו לא יתן לו. ואמנם אם פועל בעצמו בפירוש שאם ירצה אחד מבני העיר ששייכים להעירוב לאכול ממנו שלא יקפיד עליו מסתברא דמותר לערב בו.

שאלה עג: באיזה אופן מותר לערב בפרוסה.

תשובה: אסור לערב בפרוסה שלא יבואו לידי מחלוקת שיאמר אני נותן שלימה ואתה פרוסה. ובאופן שנטל מהכיכר חלק אחד ממ"ח שהוא שיעור חלה מותר, אפילו שלא היה צריך להפריש ממנה חלה, שהרואה יסבור שניטל ממנה חלה ולא יבואו להקפיד. וכן אם מחבר בקיסם שני חתיכות ואינו ניכר שנפרסה, מותר. וכן אם אחד מזכה לכולם לא שייך כאן איבה, מותר לערב בפרוסה.

כתב מרן (סימן שסו סעי' ו) אין מערבין בפרוסה אפילו היא גדולה הרבה אבל בשלימה אפילו קטנה מאוד מערבין ובלבד שיהא בהם כל כך שיהא בהם כשיעור. ומיהו אם ניטל ממנו כדי חלת נחתום שהוא אחד ממ''ח מערבין בה אפילו לא היתה טבולה לחלה. ואם נפרסה וחיברה בקיסם שהכניס הקצה האחד בתוך הפת והקצה השני בתוך הפרוסה אם אינו ניכר שנפרסה מערבים בה. ע"כ. וכתב הרמ"א בהגה: ויש שפירשו הא דאין מערבין רק בפת שלם היינו שכל העירוב ביחד יהיה פת שלם ולכן נהגו לקבוץ מכל בית ובית מעט קמח ועושין חלה אחת שלימה ומערבין בה (המגיד והגהות הראב''ד פרק א' מהלכות עירובין) וכן המנהג פשוט בכל מדינות אלו וצריך ליזהר שיהא בחלה כשיעור המפורש לקמן סימן שס''ח סעיף ג' ואף על פי שנשתייר מן הקמח ולא נעשה מכולו חלה אפילו הכי הוי עירוב דלא גרע מאילו אחד מזכה לכולם ואדעתא דהכי נתנו קמחם מתחלה. כן נראה לי. ע"כ. עוד כתב מרן (סעי' ז) אם אחד מזכה לכולם יכול לערב בפרוסה. וכתב המ"ב (ס"ק לז) אין מערבין בפרוסה, משום איבה שיבואו לידי מחלוקת שיאמר אני נותן שלימה ואתה פרוסה ואפילו ירצו כולם ליתן פרוסה חיישינן שיחזור הדבר לקלקולו ועיין בפמ"ג דמסתפק לומר דאפשר דאפילו בדיעבד לא מהני העירוב כשעשאו בפרוסה ואם עשאו מתחלה בשלימה ואח"כ לשבת אחרת נפחתה ונשתייר ממנה מעט עיין לקמן בסימן שס"ח ס"ד ע"ש.

שאלה עד: כשמזכה את העירוב לכולם על ידי אחר כמה צריך להגביהו מהקרקע, והאם יכול לזכות על ידי בנו הקטן או אשתו.

תשובה: צריך להגביהו לפחות טפח מעל הקרקע. ולא יזכה על ידי בנו הקטן הסמוך על שולחנו מפני שידו כיד אביו. ולכתחילה טוב לחוש שלא יזכה על ידי בנו הקטן אפילו אם אינו סמוך על שלחנו, או בנו הגדול הסמוך על שולחנו, או אשתו שמעלה לה מזונות, אבל אם אין לו אחר יכול לזכות על ידם. ולכתחילה יכול לזכות על ידי בנו הגדול שאינו סמוך על שולחנו או על ידי אשתו שלא מעלה לה מזונות.

כתב מרן (סימן שסו סעי' ט) אם אחד מבני החצר רוצה ליתן פת בשביל כולם שפיר דמי ובלבד שיזכנו להם על ידי אחר וכשזוכה בו צריך להגביהו מן הקרקע טפח וצריך לזכות לכל בני החצר או המבוי ולכל מי שיתוסף מיום זה ואילך ויש אומרים שאף על פי שלא יזכה בפירוש למתוספים עליהם לב בית דין מתנה עליהם ואם נתוספו דיורין לאחר שנתמעט העירוב מן השיעור צריך להוסיף מחמתן. ע"כ. וכתב המ"ב (ס"ק נא) צריך להגביהו מהקרקע טפח, ואפילו לדעת האומרים בח"מ סי' קצ"ח ס"ד בהג"ה דהגבהה אינו קונה בפחות מג"ט הכא בעירוב שהוא מדרבנן הקילו וסגי בהגבהה טפח. כתב הט"ז דה"ה אם הניחו להעירוב על ידו התלויה באויר צריך שיגביה ידו טפח ועיין בבה"ל. עוד כתב מרן (סעי' י) כשמזכה להם על ידי אחר לא יזכה על ידי בנו ובתו הקטנים אפילו אם אינם סמוכים על שלחנו ולא על ידי עבדו ושפחתו הכנענים אבל מזכה הוא על ידי בנו ובתו הגדולים אפילו סמוכים על שלחנו ועל ידי עבדו ושפחתו העברים אפילו הם קטנים ועל ידי אשתו אף על פי שהוא מעלה לה מזונות ואפילו אין לה בית בחצר. ויש אומרים שאינו מזכה על ידי בנו ובתו הסמוכים על שלחנו אפילו הם גדולים ולא על ידי בתו אפילו אינה סמוכה על שלחנו כל זמן שלא בגרה ולא על ידי אשתו שמעלה לה מזונות או שאמר לה צאי מעשה ידיך במזונותיך ואפילו יש לה בית בחצר אבל מזכה על ידי בנו שאינו סמוך על שלחנו אפילו הוא קטן ועל ידי בתו שבגרה ואינה סמוכה על שלחנו ועל ידי אשתו שאינו מעלה לה מזונות אפילו אין לה בית בחצר ולכתחלה טוב לחוש לדברי שניהם היכא דאפשר. ע"כ. וכתב הרמ"א בהגה: ובדיעבד סומכין על דברי המיקל בעירוב וכן גדול שיש לו אשה אף על פי שסמוך על שלחן אביו מזכה על ידו (הגהות אשירי והגהות סמ''ג וכל בו) אפילו לכתחלה ואינו צריך להודיע לאותם שזיכה להם קודם השבת אלא אם מודיעם בשבת מותר לטלטל (כל בו). ע"כ. וכתב המ"ב (ס"ק נז) מזכה הוא על ידי בנו ובתו הגדולים אפילו הם סמוכין ואף על גב דבאופן זה מציאתן לאביהן כמבואר בח"מ סימן ר"ע זה אינו אלא משום איבה שלא ימנע מהן מזונות אם תהיה מציאתן לעצמן אבל בנידון דידן שהאב רוצה לזכות על ידם לאחרים שפיר זוכים דכיון דגדולים הם יש להם יד בפ"ע. עוד כתב (ס"ק סא) היש אומרים סבירא להו דדמיא עירוב לענין מציאה דכל היכא דס"ל לענין מציאה דאין לו יד בפ"ע ושייך לאביהן או באשה שמוצאת מציאה ושייך לבעלה ה"ה לענין עירוב אין להם יד בפ"ע ועדיין לא יצא מרשותו.

שאלה עה: מה נוסח הברכה, ומתי מברך.

תשובה: נוסח הברכה אשר קידשנו במצוותיו וציונו על מצות עירוב. וקודם יברך ואחר כך יאמר את הנוסח "בדין עירובא" וכו' ואחר כך נותן לאחר שיגביה המצות טפח ויאמר לו שיזכה לכל בני העיר.

כתב מרן (סימן שסו סעי' יד) מברך על מצות עירוב. עוד כתב (סעי' טו) אימתי מברך בשעה שמקבץ אותו מבני החצר או בשעה שמזכה להם ואומר בהדין עירובא יהא שרי לן לאפוקי ולעיולי מן הבתים לחצר ומן החצר לבתים ומבית לבית לכל הבתים שבחצר ואם גבו העירוב ולא ברכו עליו אין הברכה מעכבת ומותרים לטלטל. ע"כ. וכתב בהגהות איש מצליח שהאר"י ז"ל היה מברך ואומר "בדין עירובא" וכו' ורק אחר כך היה נותן לאחר שיזכה לבני החצר. (כה"ח אות קלב) ושכך ראוי לנהוג. ובתחילת הספר כתב דיירי בנין שרוצים להחמיר ולעשות בעצמם עירובי חצרות תבוא עליהם ברכה. סדר העירוב ע"פ רבינו האר"י, כמובא בכה"ח (סימן שסו אות קכד). בערב פסח יקח המזכה שש מצות [ואם עושה קודם שהרבנות עושה לכל בני העיר יברך על מצוות עירוב] ויאמר בדין עירובא יהא שרי לאפוקי ולעיולי ולטלטולי מבית לבית, ומבית לחצר, ומחצר לבית, ומבית לבור, ומבור לבית, ומגג לגג, ומעליא לתחתית, ומזוית לזוית, ומרשות לרשות, כל מה דצריך לן בכל שבתות השנה וימים טובים, לנו ולכל המסתופפים עמנו מכאן ולהבא. מפסח זה ועד פסח של השנה הבאה שיבא עלינו לשלום, בעזרת האל יתברך שמו לעד. ואח"כ יתן העירוב לאדם אחר שיגביה המצות טפח, ויאמר לו: זכה בעירוב זה לאחינו בני ישראל הדרים פה עימנו, ושיבואו לדור בעיר הזאת שיסמכו לטלטל על ידו מרשות לרשות בשבת ויום טוב. ויניחו את המצות למשמרת באחד הבתים (כשהם ארוזים היטב, שלא יתעפשו במהרה). ע"כ. [מה שכתב יקח שש מצות, ס"ל שיש בזה שיעור נפח של שש בצים. אולם אם נשער במשקל יקח שתים עשרה מצות, שצריך שיעור מזון ב' סעודות שהם שש בצים לדעת מרן בסימן שסח סעי' ג, והם שלוש מאות עשרים וארבע גרם. ועיין בכה"ח סימן שסח אות כ שכתב דמשערין במשקל וכל ביצה שמונה עשר דרהם].

שו"ע סימן שסז

שאלה עו: האם יכולה אשה לתת פת לעירוב חצרות נגד רצון בעלה.

תשובה: תקנו חכמים שיכולה אשה לתת פת לעירוב אפילו שבעלה מוחה בה שלא תיתן, שמא תהיה קטטה לאחד עם בני החצר ולא ירצה לערב עמהם כדי לאסור עליהם לטלטל מהבתים לחצר.

כתב מרן (סימן שסז סעי' א) אשתו של אדם מערבת לו שלא מדעתו אפילו אם מיחה בה שלא לערב ואפילו אין רגיל לערב עמהם והני מילי כשאוסר עליהם כגון שאין הבית פתוח אלא לאותו חצר אבל אם הוא פתוח לשתי חצרות באחת רגיל לצאת ולבוא תדיר שאוסר עליהם ובאחת אינו רגיל לצאת ולבוא ברגיל שאוסר מערבת שלא מדעתו אפילו אינו רגיל לערב ובשאינו רגיל לצאת ולבוא נמי אף על פי שאינו אוסר אם רגיל לערב עמהם מערבת שלא לדעתו אבל אם אינו אוסר וגם אינו רגיל לערב עמהם אינה מערבת שלא לדעתו וכל זמן שלא מיחה בה בפירוש אפילו אם אינו רגיל לערב עמהם ואינו אוסר מערבת שלא בידיעתו דמסתמא ניחא ליה אבל אינה יכולה לזכות משלו לאחרים שלא בידיעתו ואם אין הבעל והאשה בעיר יכולים בני הבית לערב שלא בידיעתו אם אין הבית פתוח אלא לחצר אחת ואפילו אם היה פתוח לשתי חצרות אם הוא רגיל לערב לאחת מהם מערבין עליו אבל אם אינו רגיל לא אבל בני החצר אין יכולים ליקח פתו מביתו לערב שלא מדעת אחד מבני הבית אפילו רגיל עמהם ואוסר עליהם ויש אומרים דאין אשתו מערבת אלא שלא בידיעתו אבל אם אומר שאינו רוצה לערב עמהם לא ואם הוא רגיל לערב עמהם ועכשיו אינו רוצה, בני חצר נכנסים לתוך ביתו ונוטלים ממנו בעל כרחו ואם אינו רגיל אינם יכולים ליטול ממנו בעל כרחו אבל היו כופין אותו בבית דין לערב עמהם או בית דין יורדים לנכסיו. ע"כ. הגה: מי שאינו רגיל לערב ועירב עם בני חצר וחזר מעירובו צריך לחזור ולזכות אבל אם רגיל לערב הוי עירוב בעל כרחו (הרא''ש פרק הדר). ע"כ. וכתב המ"ב (ס"ק א) אשתו של אדם מערבת לו שלא מדעתו, מפני שאשתו כגופו והקילו אפילו כשמיחה בה משום שחששו חז"ל שמא יתכוין להקניט את הדרים לאסור עליהם.

שו"ע סימן שסח

שאלה עז: מה שיעור העירוב.

תשובה: אם הם דיירים מועטים, עד שמונה עשרה דיירים באותו חצר, שיעור העירוב כגרוגרת (שמונה עשרה גרם) פת לכל אחד מבני החצר. ואם הם דיירים מרובים, יותר משמונה עשר דיירים באותה חצר, יכולים לתת פחות מגרוגרת לכל אחד, ובלבד שבסך הכל יהיה שיעור מזון שתי סעודות שהם כשישה ביצים (שלוש מאות עשרים וארבע גרם) למנהג הספרדים. ולמנהג האשכנזים לכתחילה יהיה שיעור שמונה ביצים (ארבע מאות שלושים ושתים גרם).

כתב מרן (סימן שסח סעי' ג) כמה הוא שיעור העירוב בתחלתו בזמן שהם שמונה עשרה או פחות שיעורו כגרוגרות לכל אחד ואם הם יותר משמונה עשרה אפילו הם אלף או יותר שיעורו מזון שתי סעודות שהם שמונה עשרה גרוגרות שהם כששה ביצים ויש אומרים שהם כשמונה ביצים. ע"כ. וכתב המ"ב (ס"ק יב) וי"א שהם כשמנה ביצים, ולכתחלה נכון לנהוג כן ובדיעבד די כששה ביצים. ע"כ. ובהגהות איש מצליח כתב ומיהו דעת מרן ז"ל שגם לכתחילה די בששה בצים.

שאלה עח: ראה בשבת שנתעפש העירוב כולו האם מותר לטלטל.

תשובה: מותר לטלטל, שאנו תולין להקל שבבין השמשות היה ראוי לאכילה מעט ממנו ורק עכשיו בשבת נתעפש כולו.

כתב מרן (סימן שסח סעי' ה) אם נתעפש פת העירוב ונפסל מלאכול הרי הוא כמו שכלה לגמרי וצריך לערב מחדש. ע"כ. וכתב הרמ"א הגה: ולכן נהגו לעשות העירוב חלת מצה שאינה ממהרת להתעפש (כל בו בית יוסף סימן שנ''ד), ועוד דיכולים לשמרה בימי הפסח ויכולים לשמור העירוב כל השנה (דעת עצמו), וזה טוב יותר מלערב כל שבת ושבת שלא ישכחו מלערב. מיהו אם רוצים לערב כל ערב שבת ולאכול העירוב כל שבת הרשות בידם. ועיין לקמן סימן שצ''ד. ע"כ. וכתב המ"ב (ס"ק כ) צריך לערב מחדש, ואם ראה ד"ז בשבת ואינו ידוע לו מתי נתעפש אם קודם שבת או בשבת תלינן לקולא ואמרינן דמקרוב נתעפש ובהמ"ש היה ראוי לאכול וכבסימן שצ"ד.

שו"ע סימן שסט

שאלה עט: אחד מבני החצר שנתן מטבע למי שמזכה את העירוב לבני החצר ואמר לו זכה לי בעירוב האם קנה עירוב.

תשובה: קנה חלק בעירוב אף על פי שמעות אינם קונות, בעל הבית מזכה לו בכלל האחרים במתנה. לפי שאין דרך בעל הבית למכור משלו לכן מפרשים את דבריו כאלו אמר לו ערב לי ועשאו שליח לערב לו.

כתב מרן (סימן שסט סעי' א) הנותן מעות לנחתום ואמר לו אם יבואו בני חצר לקנות ממך ככר לעירוב זכה לי בעירוב שיהא לי חלק עמהם בשביל מעה זו אינו עירוב אפילו עירב החנוני [לכל האחרים] וזכה גם לזה עמהם אבל אם אמר לו ערב לי קנה עירוב ואפילו אם אמר זכה לי אם נתן לו כלי בתורת קנין שיקנה לו בו קנה עירוב וכן אם זיכה לו הנחתום על ידי אחר או שקנה במעה שנתן לו לחם מן השוק קנה עירוב ואם נתן מעה לבעל הבית ואמר לו זכה לי בעירוב קנה עירוב. ע"כ. וכתב המ"ב (ס"ק ח) מעה לבעה"ב ואמר לו זכה לי בעירוב קנה עירוב. גם בכאן מיירי שמזכה לו בע"ה בכלל עם אחרים במתנה והטעם דמהני הכא לפי שאין דרך בעה"ב למכור משלו ולדעת שיקנה לו במעותיו אמר לו וכאלו אמר לו ערב לי שעשאו שליח דמיא וע"כ אפילו אם לקח מככרו וזיכה לו עם כל אנשי החצר ג"כ מהני.

שו"ע סימן שע

שאלה פ: ישיבה שכל הבחורים אוכלים בחדר אוכל משותף ואין עוד דיירים בשטח הישיבה שאוכלים בביתם האם צריכים עירובי חצרות.

תשובה: כיון שאוכלים בחדר אחד לא צריכים לערב, שהם כאנשי בית אחד. ואם הוצרכו לעשות עירוב עם אנשי חצר אחרת מוליכים רק פת אחד עבור כולם ולא צריכים לזכות לכולם אלא אחד מהם נותן משלו עבור כולם.

כתב מרן (סימן שע סעי' ד) אנשי חצר שהיו כולם אוכלים על שלחן אחד אף על פי שכל אחד יש לו בית בפני עצמו אינם צריכים עירוב מפני שהם כאנשי בית אחד ואם הוצרכו לעשות עירוב עם אנשי חצר אחרת עירוב אחד [לכולן] ופת אחד בלבד מוליכין לאותו מקום שמערבין עמו ואם היה עירוב בא אצלם אינם צריכים לתת עירוב כדין בית שמניחים בו עירוב שכל אלו הבתים כבית אחד הם חשובים. ע"כ. וכתב הרמ"א בהגה: וכן אם הרבה בעלי בתים אוכלים בחדר אחד כל אחד על שלחנו אף על פי שכל אחד ישן בחדר בפני עצמו עירוב אחד לכלם הואיל ואין מחיצה מפסקת בין מקום אכילתן הוי כחמשה ששבתו בטרקלין וכו' ואף על פי שפורסין לפעמים וילון לפניהם לצניעות לא מיקרי מחיצה הואיל ולא הוי שם בקביעות (רבינו ירוחם חלק ט''ו). ע"כ. וכתב המ"ב (ס"ק לו) אנשי חצר שהיו כולם אוכלים על שלחן אחד. אף על פי שכל אחד אוכל משלו [ב"י].

שו"ע סימן שעא

שאלה פא: אחד מבני החצר שהלך לשבות בחצר אחרת ואין דעתו לחזור בשבת שאין צריך להשתתף בעירוב, ואחר כך נמלך בשבת וחזר האם אוסר עליהם לטלטל מבית לחצר.

תשובה: אינו אוסר עליהם לטלטל, כיון שהותר הטלטול בכניסת השבת הותר לכל השבת.

כתב מרן (סימן שעא סעי' ב) ישראל בן חצר זו שהלך לשבות בחצר אחרת ואין דעתו לחזור בשבת ואחר כך נמלך בשבת וחזר אינו אוסר. ע"כ. וכתב המ"ב (ס"ק ח) אינו אוסר, דכיון דבעת שהלך לא היה דעתו לחזור בשבת א"כ כבר הסיח דירתו מלב והו"ל שבת שהותרה ושוב לא תאסר אבל גבי עכו"ם קי"ל דאם בא בשבת אוסר דלא שייך גבי עכו"ם לומר שכבר הסיח דעתו שזה אינו אלא בישראל שבמקום ששובת בכניסת שבת שהוא לו יום מנוחה מסתמא דעתו אז שלא לעקור ומה שבא אח"כ רוח אחרת היתה לו משא"כ גבי עכו"ם כשבא הוכיח סופו על תחלתו ואמרינן שכבר בבין השמשות היה דעתו לבוא ואף אם יאמר שהסיח דעתו מתחלה לא מפיו אנו חיין.

שו"ע סימן שעב

שאלה פב: הוציאו בשבת כלים ששבתו בבית לחצר שהיא מעורבת, האם מותר להוליך כלים אלו לחצר אחרת שלא ערבו עמהם.

תשובה: מותר לטלטל מחצר לחצר ללא עירוב חצרות ודוקא כלים ששבתו בחצר, אבל כלים ששבתו בבית והוציא אותם בשבת לחצר אפילו שהיא מעורבת אסור להוליכם לחצר אחרת שלא עירבו עמהם.

כתב מרן (סימן שעב סעי' א) גגין וחצרות וקרפיפות כולן רשות אחד הם לכלים ששבתו בתוכה שמותר לטלטלם מזה לזה אפילו הם של בעלים הרבה ולא עירבו יחד מותר לטלטל מחצר לחצר אחרת או לגג או לראש כותל שביניהם ומגג לגג אחר הסמוך לו אפילו גבוה ממנו הרבה ומהגג לקרפף שאינו יותר מסאתים או שהוקף לדירה אפילו הוא יותר מסאתים או למבוי שמתוקן בלחי או קורה אפילו לא עירבו בו ואף על פי שעירבו בני חצר לעצמן דשכיחי מאני דבתים בחצר מותר לטלטל כלים ששבתו בחצר זו לחצר אחרת ולא חיישינן שמא יטלטל גם כלים ששבתו בבית לחצר אחרת או לגג וקרפף. ע"כ. וכתב המ"ב (ס"ק ג) רשות אחד הן לכלים ששבתו בתוכן, דכל אלו אין תשמישן מיוחד ותדיר לפיכך אין בהם חילוק רשות ומותר לטלטל מאחד לחבירו בלי עירובי חצרות וכ"ש שמותר לטלטל בגגין או בחצרות גופא מאחד לחבירו וכן מותר לטלטל בכל החצר [או בכל הגג] אף שלא עירבו הדיורין יחד ולא הצריכו חכמים ע"ח אלא משום שיהיה מותר להוציא לתוכה כלי הבית ששבתו בבית מבעוד יום וכן מחצר לבית. עוד כתב (ס"ק ד) רשות אחד הן לכלים ששבתו בתוכן, היינו שהיו מונחים שם מבעוד יום ולאפוקי כששבתו בתוך הבית. עוד כתב (ס"ק טז) מותר לטלטל כלים ששבתו בחצר זו לחצר אחרת ולא חיישינן שמא יטלטל גם כלים ששבתו בבית לחצר אחרת, מזה מבואר דכלים ששבתו בבית אף שבאו בהיתר לחצר זה מפני שעירבו בה אעפ"כ אסור להוליכן לחצר אחרת שלא עירבו עמהן וה"ה אם הוציא מבתי החצר להחצר שלא עירבו בה והוציאן שם דרך היתר כגון דרך מלבוש ופשטן שם ג"כ אסור לחזור ולהוציא משם לחצר אחרת אכן אינו מבואר בהדיא מה דין כלים אלו בטלטול חצר זה עצמו אם מותר או לא ועיין בבה"ל שביארנו שיש בזה מחלוקת הפוסקים ועכ"פ אם הביא משקין ע"י נכרי לבית אחר שלא עירב עמה כיון שבית רשות יחיד הוא מותר לישראל לטלטל המשקין אח"כ בכל הבית לכו"ע.

שאלה פג: שני חצרות שיש פתח ביניהם, או חלון ד' על ד' טפחים שמקצתו בתוך עשרה טפחים, האם אוסרות אחת על השניה.

תשובה: לא אוסרות זו על זו. ואם רצו יכולים לערב יחד להתיר להכניס מחצר אחת לשניה כלים ששבתו בבית.

כתב מרן (סימן שעב סעי' ד) אין שתי חצרות יכולות לערב יחד אלא אם כן יהא פתח ביניהם או חלון שיש בו ד' טפחים על ד' טפחים ויהיה קצתו בתוך י' טפחים הנמוכים לארץ ואז אם רצו מערבין יחד ואם רצו מערבין כל אחד לעצמו. (ועיין לקמן סימן שפ''ו סעיף ב' ישראלים הדרים בב' וג' מקומות כיצד יערבו). ע"כ. וכתב המ"ב (ס"ק לב) ויהיה קצתו בתוך עשרה טפחים, דאם כל החלון או הפתח למעלה מי"ט אינו מועיל כלום כיון שיש תחתיו מחיצה גמורה החולקת בין החצרות וא"א להם לערב יחד.

שאלה פד: בית הפתוח לשתי חצרות ועירב עם שתיהם, אבל החצרות לא עירבו זה עם זה, האם מותר לטלטל כלים ששבתו בבתים מחצר לחצר דרך הבית שביניהם.

תשובה: אסור לטלטל כלים ששבתו בבתים מחצר לחצר דרך בית זה שביניהם. אבל אם הניחו שתי החצרות כל אחת את עירובם בבית זה נחשבים שתי החצרות כאילו עירבו יחד, ומותרים.

כתב מרן (סימן שעב סעי' ו) בית שבין שתי חצרות והוא פתוח לשניהם ועירב עם שתיהם אבל החצרות לא עירבו זה עם זה אין לטלטל כלים ששבתו בבתים מחצר לחצר על ידי בית זה שביניהם היה בין שתי חצרות כותל גבוה י' טפחים או שהיה קרקעה של אחד מהחצרות גבוה מחבירו ה' טפחים ועשה עליו מחיצה חמשה להשלימו לעשרה אין יכולים לערב יחד ואם היה הכותל גבוה לשניהם עשרה והיו בראשו פירות בני שתי החצרות יכולים להורידם לחצרות וכן להעלות עליו מפירות ששבתו בחצירות ולהורידם ממנו לחצר אחרת בין שהכותל רחב ד' או אינו רחב ד' אבל פירות ששבתו בבית אם הכותל רחב ד' אסור להעלות לו ולא להוריד ממנו ואם אינו רחב ד' מותר (ובלבד שלא יחליפו כדלעיל סימן שמ''ו סעיף א'). ואם היה הכותל גבוה לאחת מהחצרות עשרה ולשניה אינו גבוה עשרה כגון שקרקעו של אחד גבוה משל חבירו מי שאינו גבוה לו עשרה מותר להשתמש בו אף בכלים ששבתו בבית והשני אסור להשתמש בו אף בכלים ששבתו בחצר והוא שיהא הכותל רחב ד' אבל אם אינו רחב ד' מותר לשתיהן להשתמש בו אף מן הבתים אפילו עירבו כל אחת לעצמה. ע"כ. וכתב המ"ב (ס"ק מ) אין לטלטל כלים ששבתו בבתים מחצר לחצר על ידי בית זה שביניהם. ר"ל אף על גב דכלים ששבתו בבית אמצעי מותר לטלטל לשתי החצרות וכן מהבתים שבשתי החצרות אליו מ"מ מהבתים שבחצר זה לחצר זה ע"י בית האמצעי אסור דהא החצרות לא עירבו בהדדי. ודוקא שהעירובין שעשו לא היה מונח בבית האמצעי כ"א בשארי בתים שבחצרות אבל אם הניחו שתי העירובין בבית האמצעי נעשו עי"ז משותפין הכל יחד ומותר לטלטל גם מחצר זה לחצר זה וכעין ההיא דלקמן בסימן שע"ח ס"א עי"ש [מחה"ש].

שאלה פה: כותל שבין שתי חצרות שנפרץ האם צריכים לערב יחד, כשנפרץ במילואו או נפרץ יותר מעשר אמות או פחות.

תשובה: לא נפרץ הכותל במילואו והפרצה פחות מעשר אמות חשובה הפרצה כפתח, אם רצו מערבים יחד ואם לא רצו מערבים כל אחד לעצמו. אבל כשנפרץ במילואו אפילו אין בפרצה עשר אמות וכן אם נפרץ יותר מעשר אמות אפילו לא נפרץ במילואו לא חשוב כפתח, אלא נהיו כחצר אחת וחייבים לערב יחד.

כתב מרן (סימן שעב סעי' ז) נפרץ הכותל עד עשר אמות הרי הוא כפתח והוא שלא יהא נפרץ במילואו ואם נפרץ ביותר מעשר חשוב כחצר אחת וצריכים לערב יחד. (וכל שכן אם אין ביניהם מחיצה גבוה י' דצריכין לערב יחד) (הר''ר יהונתן פרק חלון). ע"כ. וכתב המ"ב (ס"ק נה) עד עשר אמות הרי הוא כפתח, וע"כ אם רצו מערבין שנים ואם רצו מערבין יחד וכנ"ל בסעיף ד. עוד כתב (ס"ק נו) שלא יהא נפרץ במילואו, דאם נפרץ במלואה אפילו פחות מעשר אמות צריכות לערב יחד דוקא.

שאלה פו: העמיד אצל הכותל שבין שתי חצרות סולם כבד שיש בו ארבע שליבות והוא רחב ארבעה טפחים, וכן כנגדו בחצר השניה, והסולמות אינם אחד מול השני אלא מרוחקים לצדדים יותר מג' טפחים, האם חשוב כפתח.

תשובה: אם רוחב הכותל ד' טפחים נחשב כפתח, כיון שנוח לעלות וללכת על הכותל אבל בפחות מד' טפחים לא חשוב כפתח שלא נוח ללכת על גבי קיר דק.

כתב מרן (סימן שעב סעי' ח) כותל שבין ב' חצרות גבוה עשרה לשניהם והעמיד אצל הכותל סולם רחב ד' וכן כנגדו בחצר השניה אפילו אין הסולמות זה כנגד זה אם אין ביניהם ג' חשיבי כפתח היו מופלגים זה מכנגד זה שלשה אם הכותל רחב ד' עדיין חשובים כפתח ואם אינו רחב ד' לא חשיבי כפתח באיזה סולם אמרו כשיש בו ד' שליבות אבל פחות מכאן לא אלא אם כן זרועותיו ושליבותיו כבדות שאז כובדו קובעו ואם אין הכותל גבוה אלא עשרה וזוקף סולם גבוה שבעה ומשהו במשך ד' אצל הכותל מתירו בין להשתמש עליו בין לערב יחד כיון שלא נשאר שלשה עד ראש הכותל עקר חוליא מראש הכותל למעטו מגובה עשרה אם יש בה משך ארבע מהני מבין לעשותו כפתח לערב יחד בין לענין שיכול להשתמש בכל הכותל ואם אין בו ארבע אינו חשוב כפתח לערב יחד וכן אינו מועיל להשתמש בכל הכותל שאינו משתמש אלא כנגד המקום שנתמעט. ע"כ. וכתב המ"ב (ס"ק סג) אם אין ביניהם שלשה חשיבי כפתח, ואם רצו מערבין יחד שהרי יכולין לעלות ולירד מחצר זה לחצר זה דרך הסולמות ומיירי שהסולמות מגיעין לראש הכותל או עכ"פ בפחות משלשה טפחים סמוך לראשן וכדלקמיה. עוד כתב (ס"ק סה) אם הכותל רחב ד' טפחים עדיין חשובים כפתח, דכיון שהוא רחב ד' טפחים בעוביו נוח להשתמש עליו ויכול להוליך מסולם לסולם דרך הכותל. עוד כתב (ס"ק סו) כשיש בו ארבעה שליבות, דסולם כזה מסתמא הוא כבד ואינו נוטלן משם בשבת מחמת כבדו וע"כ הוא חשוב כפתח.

שאלה פז: בנה אצטבא ד' על ד' טפחים סמוך לכותל הגבוה עשרה המפריד בין שתי חצרות, וכן עשה חברו מהצד השני, באופן שמעל האצטבא אין עשרה טפחים לראש הכותל. האם חשוב כפתח לערב יחד. והאם יכולים להניח על הכותל כלים ששבתו בבית.

תשובה: לא חשוב כפתח לערב יחד, כיון שלא דומה לסולם המגיע לתוך ג' טפחים של ראש הכותל שאז נוח תשמישו לעבור מחצר לחצר. וכן אסור להשתמש על הכותל בכלים ששבתו בבית כיון שנוח לשניהם להשתמש עליו אוסרים זה על זה, אבל אם רק אחד עשה אצטבא מותר לו להשתמש על הכותל.

כתב מרן (סימן שעב סעי' ט) בנה אצטבא למטה אצל הכותל למעטו מגובה עשרה אם יש בה ד' אורך במשך הכותל ובולטת ד' מועיל להשתמש בכל הכותל אבל אינו חשוב כפתח לערב יחד עד שיגיע לראש הכותל. ואם אין בה ד' על ד' אינו מועיל אפילו להשתמש כנגדו. ע"כ. וכתב המ"ב (ס"ק עט) בנה איצטבא, אבל אם לא נתחבר להקרקע מע"ש לא מהני דהוי דבר הניטל בשבת ואינו ממעט. עוד כתב (ס"ק פ) ובולטת ד', דהיינו שהיא ד"ט על ד"ט ולענין גובה משמע דאפילו כל שהוא סגי כמו בסמוך סעיף יו"ד כל שנתמעט עי"ז הכותל מעשרה טפחים ממנה ולמעלה. עוד כתב (ס"ק פא) מועיל להשתמש בכל הכותל, להעלות עליה מכלי הבית שהרי נוח לעלות דרך עליה על ראש הכותל הואיל ואין ממנה לראשו גבוה עשרה וכ"ז כשלא עשה איצטבא רק אחד בצדו אבל אם גם השני עשה כן מצד השני נעשה הכותל לשניהם תשמישו בנחת ושוב חוזרין ואוסרין זע"ז להשתמש בכותל. עוד כתב (ס"ק פב) אבל אינו חשוב כפתח לערב יחד, היינו אפילו עשה כן גם מצד השני. עוד כתב (ס"ק פג) עד שיגיע לראש הכותל, וה"ה אם היה נמוך מזה פחות מג"ט ג"כ דינא הכי וכנ"ל בס"ח לענין סולם. עוד כתב (ס"ק פד) ואם אין בה ד' על ד' אינו מועיל אפילו להשתמש כנגדו, וכ"ש דבכל הכותל אסור והטעם לפי שאין נוח לעמוד עליה ולהשתמש וכמאן דליתא דמיא ואינו דומה להנ"ל בס"ח דמותר עכ"פ כנגד אותו המקום שנתמעט דהתם עומד ע"ג קרקע ומשמש משא"כ הכא שצר לעמוד על מקום קצר כזה.

שאלה פח: שני סולמות שאין בשניהם ד' טפחים שהרחיקם זה מזה ושם ביניהם קש האם חשובים כפתח, ומה הדין אם העמיד הסולם באמצע והשלים ד' טפחים בקש מהצדדים.

תשובה: כשהקש באמצע לא חשוב כפתח שהרי לא נוח להשתמש בסולם כשבאמצע יש קש, מה שאין כן אם הקש בצדדים מותר, שהרי הקש מסייע לו לעלות כשאוחז בו.

כתב מרן (סימן שעב סעי' יג) העמיד שני סולמות זה בצד זה ולא היה בשניהם משך ארבעה והרחיקם זה מזה כדי שיהא בשניהם ארבעה, ומילא האויר שביניהם בקש אינו מועיל לא להתירו להשתמש עליו ולא לערב יחד, שמקום מעמד הרגלים הוא באמצע הסולם ואין ראוי לעלות בקש. ואם העמיד הסולם באמצע והקש מן הצד מהני בין להתירו להשתמש עליו בין לערב יחד. ע"כ. וכתב המ"ב (ס"ק קג) ומילא האויר שביניהם בקש, שעשאן כעין שליבות. עוד כתב (ס"ק קד) ואם העמיד הסולם באמצע והקש מן הצד, ובזה נשלם השיעור משך רוחב ד"ט להסולם. עוד כתב (ס"ק קה) מהני בין להתירו להשתמש עליו בין לערב יחד, לפי שכף הרגל עולה בסולם והקש שמן הצד ראוי להחזיק בו בידיו ולעלות. עוד כתב (ס"ק קו) בין לערב יחד, אם מגיע לפחות מג"ט לראש הכותל ועשה כן גם בחצר השנית וכן בכל הסימן היכא שנזכר לערב יחד מיירי שעשה כן גם בחצר השנית.

שו"ע סימן שעג

שאלה פט: שתי מרפסות של שני בתים אחת מול השניה ונתן ביניהם נסר רחב ד' טפחים שאפשר לעבור עליו מזו לזו, האם יכולים לערב יחד.

תשובה: אם קבע הנסר במסמרים חשוב הנסר כפתח ומערבים יחד. ודווקא אם אחת ממול השנייה, אבל אם משוכות לצדדים אחת מהשניה יותר מג' טפחים ונותן הנסר באלכסון לא חשוב כפתח כיון שלא נוח תשמישו בכך. וכן אם אחת גבוהה ואחת נמוכה ונותן הנסר באלכסון מהגבוהה לנמוכה לא חשוב כפתח.

כתב מרן (סימן שעג סעי' א) שתי גזוזטראות (פי נסרים בולטים משפת תקרת העליה לרשות הרבים, רש''י, ט''ז), הבולטות משתי עליות זו כנגד זו ונתן ביניהם נסר רחב ארבעה הרי הוא כפתח ומערבין יחד. וכתב הרמ"א בהגה: ואם אין המרחק שביניהם ארבעה אפילו בלא נסר נמי דינא הכי (המגיד פרק ג'). ע"כ. ואם רצו כל אחת מערבת לעצמה אבל אם היו זו שלא כנגד זו שאחת משוכה למזרח ואחת למערב אינם יכולים לערב יחד וכן אם היתה אחת גבוהה מחברתה לא חשיב פתח והני מילי כשמרוחקות זו מזו ג' טפחים אבל אם הם תוך ג' זו לזו בין בריחוק בין בגובה חשיב שפיר כפתח. ע"כ. וכתב המ"ב (ס"ק ב) נסר רחב ארבעה, ובעינן שיקבע הנסר במסמרים שלא יוכל ליטלו בשבת. עוד כתב (ס"ק ט) אבל אם היו זו שלא כנגד זו שאחת משוכה למזרח ואחת למערב אינם יכולים לערב יחד, שכשיתנו הנסר מזו לזו יבא מקרן זוית של זו לזו ופתחא בקרן זוית לא עבדי אינשי וגם לפי שאין הגשר ישר אלא באלכסון עומד מתירא אדם לעבור בו.

שו"ע סימן שעד

שאלה צ: שתי חצרות שעירבו יחד וניסתם הפתח שבניהם בשבת, האם מותרים להעביר דרך חורים שיש בכותל, או מעל הכותל.

תשובה: מותרים להעביר חפצים מהבית לחצר האחרת, כיון שהותרה בבין השמשות הותרה לכל השבת.

כתב מרן (סימן שעד סעי' א) עירבו דרך חלון או פתח שביניהם ונסתם בשבת מותרים להשתמש דרך גובה הכותל וחוריו ואפילו אם עירב לשנה ונסתם הפתח בחול ונפתח בשבת (ואפילו סתמה במזיד) (אגור) חזר העירוב להתירו ולהרמב''ם אין מותר לטלטל אלא כל אחת לעצמה אבל מזו לזו לא. ע"כ. וכתב המ"ב (ס"ק א) ונסתם בשבת כגון שנפלה מפולת כנגדו [רש"י[. עוד כתב (ס"ק ב) מותרים להשתמש דרך גובה הכותל וחוריו מזו לזו בשבת זו, וכ"ש כל אחת לעצמה דמותרת אף אותה שאין העירוב מונחת בתוכה. (עוד כתב ס"ק ג) דרך גובה הכותל וחוריו, ר"ל אף על גב דעכשיו שנסתם אין ראויין להתערב יחד דהלא אין בחורין שיעור חלון אפ"ה לא נתבטל העירוב על שבת זו דכיון שהותר בתחלת השבת הותר לכל השבת.

שאלה צא: עירבה כל חצר לעצמה ונפרץ כותל שביניהם בשבת במילואו או יותר מעשר אמות, האם מותר להוציא מהבית לחצר.

תשובה: מותרים להוציא כל אחד מהבית לחצרו, אף על פי שנפרצה החצר למקום האסור לה, כיון שהותר בבין השמשות מותר בכל השבת. אבל אם נפרצה בשבת לרשות הרבים או לכרמלית שהיא רשות אחרת ממש אסור ולא אומרים כיון שהותרה הותרה.

כתב מרן (סימן שעד סעי' ב) היה כותל בין שתי חצרות ועירבה כל אחת לעצמה ונפרץ הכותל בשבת מותרים לטלטל כל אחד בחצרו אפילו כלי הבית אבל חצר שנפרצה בשבת לרשות הרבים או לכרמלית אסור. ע"כ. וכתב המ"ב (ס"ק ז) מותרים לטלטל כל אחד בחצירו, דאף דכל חצר נפרץ עתה לרשות אחרת שאין משותפין יחד והוי נפרץ למקום האסור לו מ"מ כיון שבין השמשות היה מותר הותר לכל השבת. עוד כתב (ס"ק ט) אבל חצר שנפרצה בשבת לר"ה או לכרמלית אסור, בזה לא אמרינן כיון שהותרה הותרה כמו דאמרינן מעיקרא דשם לא נפרץ אלא לחצר שהוא רה"י כמוהו ואין ביניהם אלא שזה הוא של יחיד זה וזה הוא של אחר אבל זה שנפרץ לרשות אחרת ממש לא אמרינן ביה הואיל והותרה הותרה ועיין בבה"ל.

שו"ע סימן שעה

שאלה צב: מרפסת שמתחתיה חצר והיא גבוהה עשרה טפחים או יותר מקרקע החצר ופתוחים לה בתים, ובני המרפסת יורדים לחצר דרך סולם ויוצאים לרשות הרבים האם, צריכים לערב יחד עם הבתים שבחצר.

תשובה: דינם כשתי חצרות ופתח פתוח בניהם, שהסולם נחשב כפתח. ולא חייבים לערב יחד ויכולים בני מרפסת לערב לעצמם ובני חצר לערב לעצמם, ואם רצו יכולים לערב יחד להתיר להוציא כלים ששבתו בבית לחצר האחרת. אבל אם ערבו רק בני חצר ובני המרפסת לא עירבו אסורים גם בני החצר להוציא לחצרם כלים ששבתו בבית, כיון שבני המרפסת עוברים דרכם נחשב כשתי חצרות זו לפנים מזו שעירבה חיצונית ולא עירבה הפנימית, והדין שגם החיצונה אסורה, כיון שרגל האסורה במקומה עוברת עליהם ואוסרת עליהם.

כתב מרן (סימן שעה סעי' א) מרפסת שהוא דרך לעליות הפתוחים לה ועומדת בחצר ועולים לה בסולם ובני העליות יורדים ממנה לחצר ועוברים לרשות הרבים אינם אוסרים על בני החצר דסולם תורת פתח עליו והוי כשתי חצרות ופתח ביניהם שאם רצו מערבים יחד ואם רצו כל אחד מערב לעצמו ובלבד שיערבו כל בני מרפסת לעצמן כדי שתהא רגל המותרת במקומה. ע"כ. וכתב המ"ב (ס"ק ג) ובלבד שיערבו כל בני מרפסת לעצמן, ר"ל דאם לא עירבו בפני עצמן והיא אסורה במקומה אוסרת ג"כ על החצר לטלטל בתוכה מכלי הבית דמרפסת כיון שאין לו דרך אחר לר"ה כ"א ע"י חצר הו"ל כחצר זה לפנים מזה שאין לו דרך אחר כ"א ע"י חצר החיצונה דקיי"ל לקמן בסימן שע"ח דאם בני חצר הפנימי לא עירבו לעצמן דהו"ל רגל האסורה במקומה אוסרין על החיצונה.

שו"ע סימן שעו

שאלה צג: בור מים שבין שתי חצרות שחציו באחת וחציו בשניה ולא ערבו יחד מה יעשו בערב שבת כדי להתיר לדלות ממנו מים בשבת להכניס לבית.

תשובה: יעשו מחיצה בתוך הבור עשרה טפחים שטפח ממנה נכנס בתוך המים, או טפח יוצא מהמים למעלה. או יניחו קורה רחבה ד' טפחים על שפת הבור וכל אחד ממלא מהצד שלו.

כתב מרן (סימן שעו סעי' א) בור שבין שתי חצרות ואין ביניהם פתח או חלון שיוכלו לערב או שיש ביניהם ולא עירבו אין ממלאים ממנו בשבת אלא אם כן עשו מחיצה י' למעלה מן המים וצריך שיהיה טפח מן המחיצה יורד בתוך המים ואם היתה המחיצה כולה בתוך המים צריך שיהיה טפח יוצא ממנה למעלה מן המים כדי שתהיה ניכרת רשות זה מרשות זה וכן אם עשו על פי הבור קורה רחבה ד' טפחים זה ממלא מצד הקורה וזה ממלא מצד האחר. ע"כ. וכתב הרמ"א בהגה: ודוקא אם בא למלאות בכלים של בית אבל בכלים של חצר לא בעינן שום תיקון דהא חצירות רשות אחת הן כדלעיל סימן שע''ב (הגהות מיימוני פרק ט''ו). וכתב המ"ב (ס"ק ב) אין ממלאין ממנו בשבת, שהרי כל אחד ממלא מרשות חבירו. עוד כתב (ס"ק ג) אא"כ עשו מחיצה י' , כדי להפסיק בין הרשויות ויהא כ"א דולה מרשותו ומחיצת הכותל שעומד ע"ג הבור אין מועיל לזה כלל דבעינן דוקא שתהא עשויה לשם כך ובתוך אוגן הבור. עוד כתב (ס"ק ד) וצריך שיהיה טפח מן המחיצה יורד בתוך המים, כדי שיהיה ניכר הפסק המחיצה המחלקת בתוך המים ואף על פי שאינה מגעת המחיצה עד קרקע הבור קל הוא שהקילו במים להתיר במחיצה כזו דבעינן רק שלא יכנס הדלי בהדיא לחלק חבירו. עוד כתב (ס"ק ט) זה ממלא מצד הקורה וזה ממלא מצד האחר, וטעמא לפי שאנו רואים כאלו קורה זו נמשכת ויורדת עד המים וחולקת כל רשות לעצמו וכאן אין לחוש לומר שזה דולה מרשות חבירו לפי ששיערו חכמים שאין דלי מהלך יותר מד"ט וא"כ לא יחצוב מים מצד הבור שהוא ברשות חבירו ואף שחוצב מתחת הקורה ושם רשות שניהם שולטות קל הוא שהקילו חכמים במים וא"צ אלא שלא יהא ניכר להדיא שחוצב מרשות חבירו.

שאלה צד: בית הכסא שבין שני בתים ולא ערבו יחד מה הדין להשתמש בו.

תשובה: אם יש לכל אחד מושב משלו והבור שלמטה משותף לשניהם אסור להשתמש בו, כיון שמוציא מרשות של יחיד לרשות המשותפת. אבל אם יש בבית הכסא רק מושב אחד משותף לשניהם מותר להם להשתמש בו, שהרי מוציא מאותה רשות המשותפת לשניהם.

כתב מרן (סימן שעו סעי' ד) בית הכסא שבין שני הבתים ולא עירבו יחד רשות שניהם שולטת בו ואסורים (ועיין לעיל סימן שנ''ה). ע"כ. וכתב המ"ב (ס"ק כג) רשות שניהם שולטת בו ואסורים, עיין לעיל סימן שנ"ה ס"ג בהג"ה במ"ב דמיירי שמקום מושב ביהכ"ס היה מיוחד לכל אחד לבדו ורק מקום החפירה שלמטה שהצואה נופלת שם היה של שניהם ולכן אסור דמוציא מרשותו לרשות השותפין שלא עירב עמדו אבל אם גם מקום המושב היה שייך לשניהם מותר. עוד כתב (ס"ק כד) ועיין לעיל סימן שנ"ה, דשם מבואר בהג"ה בס"ג פרטי הדינים וגם דאם שכח ולא עירב בדיעבד מותר לפנות דגדול כבוד הבריות.

שו"ע סימן שעז

שאלה צה: בתים הפתוחים למרפסת שעירבו יחד אך לא עירבו עם בני החצר שתחת למרפסת, האם מותר לבני המרפסת להוציא מים מהבית ולשפוך במרפסת וילכו המים וישפכו מאליהם לחצר שלא עירבו איתם.

תשובה: מותר להם לשפוך מים למרפסת וישפכו מאליהם לחצר, כיון שלא מוציא ישירות אלא המים יוצאים מכוחו לא אסרו כוחו בחצר שאינה מעורבת. ובלבד שהחצר גדולה ארבע אמות או יותר שהמים יכולים להיבלע בתוכה ואין חשש שיוציא את המים מרשות היחיד לרשות הרבים.

כתב מרן (סימן שעז סעי' א) שתי עליות הפתוחות לחצר זו כנגד זו ואחת עשתה גומא בחצר כדי לשפוך בחצר שאין בה ד' אמות מימיה והשניה לא עשתה אם עירבו יחד, שתיהן מותרות לשפוך מימיהן, ואם לא עירבו יחד והאחת עירבה לעצמה והשניה לא עירבה כלל זו שלא עירבה אסורה ושעירבה מותרת ובלבד שלא תשפוך להדיא בגומא אלא תשפוך בעלייה והם יורדים לגומא. וכתב הרמ"א בהגה: דכוחו בחצר שאינה מעורבת שרי (טור) והוא הדין אם החצר יותר מד' אמות דשתיהם מותרים בכהאי גוונא ואין צריכים לגומא (בית יוסף). ע"כ. וכתב המ"ב (ס"ק ב) ואחת עשתה גומא בחצר כדי לשפוך בחצר שאין בה ד' אמות, דבחצר כזה אסור לשפוך מים כשאין בה גומא לזה וכנ"ל בסימן שנ"ז ס"א עי"ש. וביש בהחצר ד"א עיין בסוף הסעיף בהג"ה ובמה שכתבנו שם. עוד כתב (ס"ק ט) על דברי הרמ"א אם החצר יותר מד' אמות דשתיהם מותרים, היינו לשפוך גם על המרפסת ושירד לחצר ומיירי בשעירבו כ"א לעצמו ולא חיישינן שיוציא הכלי עם המים לחצר לשפוך בתוך הגומא שעשה חבירו דכיון שיש בהחצר שיעור ד"א בשיעור שהוא רחב כזה ראוי שיבלע המים במקומו ולא יתקלקל החצר.

שו"ע סימן שעח

שאלה צו: שלוש חצרות הפתוחות זו לזו ופתוחות גם לרשות הרבים ועירבה כל אחת מהחיצוניות עם האמצעית והחיצוניות לא ערבו יחד האם מותרות זו עם זו.

תשובה: החיצוניות אסורות להוציא כלים ששבתו בבית מזו לזו דרך האמצעית, והאמצעית מותרת עם החיצוניות והם מותרות עימה. ואם נתנו החיצוניות את העירוב בחצר האמצעית בבית אחד שלושתם מותרות זו עם זו.

כתב מרן (סימן שעח סעי' א) שלש חצרות פתוחות זו לזו ופתוחות לרשות הרבים ועירבה כל אחת מהחיצונות עם האמצעית והחיצונות לא עירבו יחד החיצונות אסורות זו עם זו והאמצעית מותרת עם כל אחת מהן והן מותרות עמה במה דברים אמורים כשנתנה אמצעית עירובה בזו ועירובה בזו או שנתנו החיצונות עירובן באמצעית בשני בתים אבל אם נתנו שתי החיצונות עירובן באמצעית בבית אחד שלשתן מותרות זו עם זו. ע"כ. וכתב המ"ב (ס"ק ג) כשנתנה אמצעית עירובה בזו ועירובה בזו, דאז דיורי האמצעית בחיצונה ואין דיורי חיצונה באמצעית למהוי כולהו כי חדא אבל אם נתנו עירובן באמצעית הוי כאלו כולן דרין באמצעית. עוד כתב (ס"ק ו) נתנו שתי החיצונות עירובן באמצעית בבית אחד שלשתן מותרות זו עם זו. דהוי כאלו עירבו יחד.

שאלה צז: ג' חצרות זו לפנים מזו ובית יחיד בכל אחת מהחצרות, ולא עירבו, האם אוסרות הפנימיות על החיצונה.

תשובה: לא אוסרות הפנימיות על החיצונה אף על פי שהן עוברות דרכה לצאת לרשות הרבים, כיון שכל אחת מותרת במקומה שהרי יש שם רק בית אחד, ורגל המותרת במקומה אינה אוסרת. אבל אם היו שני בתים בפנימית ולא ערבו, אוסרים על היחידים באמצעית ובחיצונה, שרגל האסורה במקומה אוסרת שלא במקומה.

כתב מרן (סימן שעח סעי' ה) שלשה חצרות זו לפנים מזו ויחיד בכל אחת אף על פי שרבים דורסים בחיצונה אינם אוסרים שכל אחת מותרת במקומה ואם היו שנים בפנימית ולא עירבו הרי הם אוסרים על היחידים שבאמצעית ושבחיצונה זה הכלל רגל האסורה במקומה אוסרת שלא במקומה ורגל המותרת אינה אוסרת שלא במקומה.

שו"ע סימן שעט

שאלה צח: באיזה אופן שמערבים שתי חצרות יחד ופוטרים שלושה בתים מלתת עירוב.

תשובה: שתי חצרות ששלושה בתים ביניהם ומניחים את העירוב בבית האמצעי, האמצעי פטור כיון שהעירוב אצלו, והבתים החיצונים פטורים שחשובים כבית שער לבית האמצעי.

כתב מרן סימן שעט (סעי' א) שתי חצרות וג' בתים ביניהם פתוחים זה לזה ורוצים לערב יחד חצר זה בא דרך בית שאצלו ונותן עירובו בבית שבאמצע וכן עושה השניה ומותרים בשלשתן שכל בית שאצל החצר חשוב לו כבית שער ואין צריך ליתן פת והאמצעי הוא בית שמניחין בו עירוב ואין צריך ליתן פת. ע"כ. וכתב המ"ב (ס"ק ב) ומותרים בשלשתן, ר"ל שהם מותרים לטלטל באותן הבתים והבתים בהן אף על פי שלא נתנו חלק בעירוב.

שו"ע סימן שפ

שאלה צט: שכח ולא עירב וביטל רשותו סתם, שאמר לאנשי החצר: רשותי מבוטלת לך ולך. או אמר רשות חצרי מבוטלת לך ולך, ולא אמר רשות ביתי. האם מותר לו ולהם להוציא מביתו או מביתם לחצר.

תשובה: הוא והם מותרים להוציא מבית אנשי החצר לחצר, שהוא כאורח שלהם בחצר. אבל מביתו אסור לו ולהם להוציא לחצר שהרי לא ביטל להם רשות ביתו.

כתב מרן (סימן שפ סעי' א) אחד מבני החצר ששכח ולא עירב עם האחרים אוסר עליהם מה תקנתם יבטל להם רשותו שיאמר רשותי מבוטלת לכם או קנויה לכם ואין צריך לקנות בקנין סודר ויכול לבטל אף משתחשך ואם דר עם ארבעה או חמשה צריך לבטל לכל אחד ואחד שיאמר רשותי מבוטלת לך ולך ויש אומרים שדי שיאמר רשותי מבוטלת לכלכם אם ביטל רשותו סתם לא ביטל אלא רשותו שיש לו בחצר הלכך הם מותרים להוציא מבתיהם לחצר וגם הוא שהוא אורח בעלמא אבל אסורין להוציא מביתו לחצר וגם הוא ויש אומרים שצריך לנעול ביתו כדי שלא יבא להוציא באיסור ולא יפתחנו אלא כשרוצה לצאת ולבוא וינעלנו מיד אחר צאתו ובואו. עוד כתב מרן (סעי' ב) אם ביטל להם גם רשות ביתו מותרין בין הוא בין הם להוציא לחצר בין מביתו בין מבתיהם. ע"כ. וכתב המ"ב (ס"ק ו) אם ביטל רשותו סתם לא ביטל אלא רשותו שיש לו בחצר, וכ"ש אם אמר רשות חצרי מבוטלת לכם דאין הבית בכלל. עוד כתב (ס"ק ז) שהוא אורח בעלמא, ואורח אינו אוסר על בני החצר וגם הם אינם אוסרים עליו וכדלעיל בסוף סימן ש"ע ע"ש.

שו"ע סימן שפא

שאלה ק: המבטל רשותו והוציא אחר כך מביתו לחצר האם חוזר ואוסר.

תשובה: אם אחר שביטל רשותו החזיקו והשתמשו בני החצר בחצר או בביתו שוב אינו חוזר ואוסר. אבל אם הוא הוציא לחצר קודם להם אם היה הדבר בשוגג לא חוזר ואוסר, ובמזיד אוסר, שחשוב כחוזר בו מביטולו ומחזיק בחצר.

כתב מרן (סימן שפא סעי' א) המבטל רשותו והוציא אחר כך מביתו לחצר בשוגג אינו אוסר במזיד אוסר שהרי חוזר מביטולו שביטל ואם החזיקו בו כבר שהוציאו מבתיהם לחצר או שהכניסו מחצר לבתיהם אינו יכול לחזור מביטולו ולרש''י אין חזקה מועלת אלא אם כן החזיקו משחשיכה. ע"כ. וכתב המ"ב (ס"ק ה) אם החזיקו בו כבר אינו שהוציאו מבתיהם לחצר או שהכניסו מחצר לבתיהם יכול לחזור מביטולו, דבכל מקום חזקה מועילה בקניה ואף על גב שאין זו חזקה גמורה אפ"ה הקילו חכמים בה דמהני כשאר חזקות ולדעה זו מהני חזקה אף אם החזיק בערב שבת אחר הביטול.

שו"ע סימן שפב

שאלה קא: אם בטלו הישראלים רשותם לאחד מהם כדי שיחשב כיחידי אצל האינו יהודי האם מועיל.

תשובה: אינו מועיל דאם כן בטלת תורת עירוב מאותו מבוי, שהרי לא יצטרכו לשכור מהגוי כלל ויוכלו תמיד לבטל רשותם, וישתכח תורת עירוב.

כתב מרן (סימן שפב סעי' א) הדר עם העכו''ם בחצר אינו אוסר עליו עד שיהיו שני ישראלים דרים בשני בתים ואוסרים זה על זה אז העכו''ם אוסר עליהם ואינו מועיל שיבטל העכו''ם רשותו אלא צריך שישכירו ממנו. עוד כתב מרן (סעי' ב) אם ביטלו הישראלים רשותם לאחד מהם כדי שיחשב כיחידי אצל העכו''ם אינו מועיל. ע"כ. וכתב המ"ב (ס"ק א) אינו אוסר עליו עד שיהיו שני ישראלים, דמעיקר הדין דירת עכו"ם אינה חשובה דירה אלא דחכמים גזרו דליאסר עליו כדי שלא ידור עמו וילמוד ממעשיו ולא גזרו אלא בדבר דשכיח דהיינו במקום שדרים כמה ישראלים אבל לא בחד בית דלא שכיח שידור בין העכו"ם דהיו חשודין אשפיכות דמים. עוד כתב (ס"ק ה) ואינו מועיל שיבטל העכו''ם רשותו כמו בישראל שלא עירב עם בני החצר שמבטל רשותו כדי להתיר שאר בני החצר לטלטל כדמבואר בסי' ש"פ והטעם דלא מהני משום דרצו חכמים לארחוקי דירת ישראל מן העכו"ם ולהכי החמירו דאין לו תקנה עד שישכור ממנו ומאחר שהעכו"ם אינו רוצה להשכיר בנקל יתרחק הישראל מלדור עמו כדי שלא יאסור עליו הטלטול. עוד כתב (ס"ק יג) אם ביטלו הישראלים רשותם לאחד מהם כדי שיחשב כיחידי אצל העכו''ם אינו מועיל, דא"כ בטלת תורת עירוב מאותו מבוי שהרי לא יצטרכו לשכור כלל ויוכלו תמיד לבטל וישכח תורת עירוב [גמרא].

שאלה קב: האם מותר לשכור רשותו של האינו יהודי בשבת.

תשובה: אם לא היה אפשר לשכור מהגוי בערב שבת, מותר לשכור רשותו של האינו יהודי בשבת, באופן שנותן לו דבר מאכל או דבר אחר המותר בטלטול ואומר לו "זה עבור שכר חצרך". וכיון שהעירוב שעשו בטל מחמת הגוי, צריכים בני החצר לבטל רשותם לאחד מבני החצר ויהיה מותר רק לו להוציא לחצר.

כתב מרן (סימן שפב סעי' ה) שוכרין מעכו''ם אפילו בפחות משוה פרוטה. ע"כ. וכתב הרמ"א ומותר לשכור ממנו בשבת (מרדכי ריש פרק הדר) (ועיין לקמן סימן שפ''ג). ע"כ. וכתב המ"ב (ס"ק כא) שוכרין מעכו''ם אפילו בפחות משוה פרוטה, הטעם דלגבי עכו"ם חשיב ממון דבן נח נהרג אפי' בפחות משוה פרוטה אבל מישראל אם ירצה לשכור ממנו רשותו לא מהני בפחות משוה פרוטה אפילו לדעת המקילין בסימן ש"פ ס"ג. וכתב בהגהות איש מצליח שלדעת מרן שם שלא מועילה שכירות בישראל. עוד כתב המ"ב (ס"ק כב) ומותר לשכור ממנו בשבת, שאינו שכירות ודאית אלא כביטול רשות והיכר בעלמא ומבואר בפוסקים דנותן לו דבר מאכל או כל דבר המותר לטלטל ואומר זה עבור שכר חצרך אבל מעות אסור לטלטל ועיין סימן שפ"ג דהעירוב נתבטל וצריכין לבטל רשותם לגבי אחד עי"ש. וכתב בהגהות איש מצליח שדעת רוב ככול הראשונים שלא לשכור מהגוי בשבת, כשהיה אפשר לשכור ממנו מערב שבת, ורק כשלא היה אפשר לשכור מבעוד יום מותר לשכור ממנו בשבת.

שאלה קג: שכרו מהגוי לזמן ידוע וכלה הזמן ושכרו שנית, האם צריכים לחזור ולערב.

תשובה: צריכים לחזור ולערב, שאין העירוב ראשון חוזר וניעור.

כתב מרן (סימן שפב סעי' ז) אם שכרו מהעכו''ם לזמן ידוע לכשיכלה הזמן צריך לחזור ולשכור שנית, וצריך לחזור ולערב, דאין עירוב ראשון חוזר וניעור. ע"כ. וכתב המ"ב (ס"ק כו) לכשיכלה הזמן צריך לחזור ולשכור שנית, אפילו אם אין העכו"ם חוזר בו דמאיליו נתבטל שכירות הראשונה. ופשוט דאפילו אם יאמר לו העכו"ם שהוא מתרצה גם על להבא ג"כ לא מהני עד שישכור ממנו. כתב הט"ז אם שכר מעכו"ם ומת והניח יורש אין מועיל מה ששכרו מן המוריש דאז נתבטל כח השכירות דהא אפילו בחייו מצי למיהדר ביה וכו' עכ"ל. וזהו לשיטתו לעיל שכתב בס"ו דאפילו בתוך זמן יכול לחזור אבל לפי מה שהסכימו האחרונים שם דבתוך הזמן אינו יכול לחזור בשום ענין א"כ אפילו מת לא נתבטל השכירות ואפילו היורש עומד ומוחה וכ"כ הא"ר ועוד הרבה אחרונים מיהו בשכר ממנו סתם ומת מסתברא דנתבטל ממילא השכירות וכדברי הט"ז. ואפילו אם היורש יאמר שמתרצה במה שעשה אביו מסתברא דלא מהני עד שיחזור וישכור ממנו. עוד כתב (ס"ק כז) וצריך לחזור ולערב, דמכיון שנתבטל השכירות ממילא נתבטל העירוב דאין עירוב מועיל במקום עכו"ם ולא אמרינן אח"כ דכששכרו מהעכו"ם יהא העירוב הראשון חוזר וניעור.

שו"ע סימן שפג

שאלה קד: אם הגוי נמצא בעיר אחרת האם אוסר.

תשובה: אינו אוסר כשהלך קודם השבת הוא וכל בני ביתו למקום רחוק יותר מיום אחד.

כתב מרן (סימן שפג סעי' א) עכו''ם הדר עם שני ישראלים ואין העכו''ם בביתו אינו אוסר (עיין לעיל סימן שע''א) ויערבו ויהיו מותרים בא עכו''ם בשבת אוסר והעירוב בטל ומיהו יכולים לשכור ממנו בשבת ואחר כך יבטל האחד לחבירו ויהיה היחיד מותר וכל שכן אם מת העכו''ם בשבת שיבטל אחד לחבירו ויהיה היחיד מותר. ע"כ. וכתב המ"ב (ס"ק ב) ואין העכו"ם בביתו, שהלך קודם השבת הוא וכל בני ביתו לעיר אחרת. עוד כתב (ס"ק ג) וע"ל סימן שע"א, ר"ל דשם נתבאר לדעה ראשונה דדוקא כשהלך למקום רחוק יותר מיום אחד שא"א לו לבוא בשבת, ולדעה שניה אפילו בתוך מהלך יום אינו אוסר. ע"כ. וכתב בהגהות איש מצליח שדעת מרן שם לדינא כדעה ראשונה. ע"כ. עוד כתב המ"ב (ס"ק ד) בא עכו''ם בשבת אוסר והעירוב בטל, ולא אמרינן דכיון שהותר תחלת השבת הותר לכל השבת ואפילו אם הלך למקום רחוק יותר ממהלך יום כיון שבא אח"כ בשבת אגלאי מלתא למפרע דיצא משם בחול ובכניסת השבת היה בתוך מהלך יום והיה עומד לבוא בשבת ולכך לא שייך לומר הואיל והותר תחלת השבת הותר דהא בין השמשות היה עומד להיות נאסר אח"כ.

שו"ע סימן שפד

שאלה קה: גוי הנכנס לשם אכסנאות ולא קובע דירתו בחצר האם אוסר.

תשובה: אם לא קיבל רשות מאנשי החצר אינו אוסר לעולם. ואם השכירו או השאילו לו אנשי החצר חדר מיוחד להתאכסן ולאכול שם, אם הוא רגיל לבא אוסר מיד, ואם אינו רגיל לבא חשוב כאורח ואינו אוסר עד לאחר שלושים יום.

כתב מרן (סימן שפד סעי' א) עכו''ם הנכנס לשם אכסנאות אם נכנס שלא ברשות אינו אוסר לעולם. ואם נכנס ברשות אם הוא רגיל לבוא אוסר מיד ואם אינו רגיל אינו אוסר עד לאחר שלשים יום. ע"כ. וכתב המ"ב (ס"ק ד) רגיל לבוא, היינו שרגיל לבוא תמיד להתאכסן שם ועי"ז חשוב כקבוע וצריך לשכור ממנו הרשות. עוד כתב (ס"ק ה) עד לאחר שלשים יום, דעד זמן זה חשוב כאורח ואינו אוסר וכמו לעיל בס"ס ש"ע וע"ש מה שכתבתי בבה"ל. ע"כ. וכתב בהגהות איש מצליח שברגיל לבא אוסר כגון: שיש לו חדר מיוחד לאכילה שאם לא כן נטפל הוא לבעל הבית.

שאלה קו: אנשי חיל המלך שנכנסו בבתי היהודים מטעם החוק בחוזקה או ברצון האם אוסרים.

תשובה: אם רגילים לבא לגור שם אוסרים מיד. ואם אינם רגילים לבא לגור, אוסרים רק לאחר שלושים יום. ואם יש לבעלי הבתים באותם מקומות שנכנסו הגויים כלים שאסור לטלטלם בשבת או כלים כבדים הקבועים שם, נחשבים הגויים כאורחים ואינם אוסרים עליהם לעולם.

כתב מרן (סימן שפד סעי' ב) אנשי חיל המלך שנכנסו בבתי היהודים בין בחזקה בין ברצון אם יש לבעלי בתים באותם מקומות שנכנסו העכו''ם כלים שאסור לטלטלם בשבת אינם אוסרים עליהם. ע"כ. וכתב המ"ב (ס"ק ו) בין בחזקה, הקשו המפרשים דהא בסעיף א' מבואר דשלא ברשות אינו אוסר כלל ותירצו דמיירי שמתאכסנים ע"פ דינא דמלכותא כמו שנהוג כשאנשי חיילים באים לעיר הפקידים קובעים מקומות בעד החיל בבתי העיר ובזה אפי' לא נתרצה הבעה"ב נמי אוסר דהפקיד יש לו רשות ע"ז מן המלכות וכנכנס ברשות דמי [ואם משנה הפקיד מחוק שנתן המלך והוא עושה בחזקה הרי הוא כשאר עכו"ם ואינו אוסר ובספר משכנות יעקב סי' קי"ב חולק לגמרי על פסק המחבר ודעתו דלגבי אנשי חיל תמיד ברשות בעלים קיימא ושמן עליו ובכל גווני אינו אוסר. עוד כתב (ס"ק ח) אינם אוסרים, דתו הו"ל האי עכו"ם אצלו רק כאורח לפי שעה וכדלעיל בסי' ש"ע ס"ב. ע"כ. וכתב בהגהות איש מצליח בשם הכה"ח שגם אם השאירו כלים שמותר לטלטלם אבל הם כבדים ומחמת כובדו קובעו, מותר. עוד כתב המ"ב (ס"ק ט) אבל אם אין לבעל הבית תפיסת יד אוסר אם שהה יותר מלמ"ד יום אם אינו רגיל וכנ"ל.

שו"ע סימן שפה

שאלה קז: מי שהוא מכת שאינם מודים בתורה שבעל פה האם יכול להשתתף בעירוב או לבטל רשותו לאנשי החצר.

תשובה: אין מועיל השתתפותו בעירוב כיון שאינו מודה בו. אבל יכול לבטל רשותו שדינו כישראל, ואין דינו כגוי שאינו יכול לבטל רשותו אלא רק להשכיר, כיון שאינו עושה מדעת אלא מעשה אבותיו בידיו.

כתב מרן סימן (שפה סעי' א) צדוקי הרי הוא כישראל ומבטל רשות אבל עירוב אינו מועיל כיון שאינו מודה בעירוב. ע"כ. וכתב המ"ב (ס"ק א) צדוקי, על שם צדוק וביתוס והם הנוטים לאפיקורסות ואינם מאמינים בתורה שבע"פ אעפ"כ לענין זה הוא כישראל שמועיל כשמבטל רשות ואף על פי שבוודאי מחלל שבת בפרהסיא עכ"פ באיסור דרבנן ואיתא בס"ג דאף בזה הרי הוא כעכו"ם צדוקי שאני שמוחזק כך מימי אבותיו ומנהג אבותיו בידו כ"כ ב"י. ודעת כמה פוסקים שאף צדוקי כשמחלל שבת בפרהסיא דינו כעכו"ם ונ"מ בכל זה לענין קראים שבזמנינו שבודאי מחללים שבת בפרהסיא עכ"פ במילי דרבנן אין יכולים לבטל רשות עד שישכור מהם. עוד כתב (ס"ק ב) אבל עירוב אינו מועיל כיון שאינו מודה בעירוב, ר"ל אף אם נתן חלק בעירוב אינו מועיל ואוסר עליהן עד שיבטל רשותו להן ולאו דוקא מכת הצדוקים וכה"ג שאינם מודים בתורה שבע"פ ה"ה אם רק אינו מודה במצות עירוב אינו יכול ליתן חלק בעירוב.

שאלה קח: המחלל שבת בפרהסיא במילי דאוריתא או דרבנן האם יכול לבטל רשותו.

תשובה: מחלל שבת בפרהסיא אפילו במילי דרבנן ואפילו עושה לתיאבון חשוב כגוי, ולא יכול לבטל רשותו. ודוקא אם מחלל בפני כולם אבל אם מתבייש מלחלל לפני אדם גדול חשוב כצינעא, וכשמחלל בצינעא אפילו במילי דאוריתא הרי הוא כישראל ומבטל רשותו.

כתב מרן סימן (שפה סעי' ג) ישראל מומר לעבודת אלילים או לחלל שבתות בפרהסיא אפילו אינו מחללו אלא באיסור דרבנן הרי הוא כעכו''ם ואם אינו מחלל אלא בצינעה אפילו מחללו באיסור דאורייתא הרי הוא כישראל ומבטל רשות. ע"כ. וכתב המ"ב (ס"ק ד) לחלל שבתות בפרהסיא, דעון זה חמור כמו עובד עכו"ם שנעשה בזה מומר לכל התורה ודוקא בשרגיל בעון זה אבל אם חילל שבת בחד זימנא בפרהסיא לא מיקרי מומר, וי"א דאפילו בחד זימנא מקרי מומר. ופרהסיא מקרי כשחילל בפני עשרה מישראל או שידע שיתפרסם ביניהם. ודע דכל זה כשהוא עובר לתיאבון אבל להכעיס אפילו בשאר עבירות ואפילו שלא בפרהסיא דינו כעכו"ם. עוד כתב (ס"ק ה) הרי הוא כעכו"ם, ר"ל לענין זה שאינו מועיל שוב ביטול רשות אלא דוקא שכירות. ולענין שארי דברים יש מן האחרונים שסוברין שאינו חשוב כמומר ע"י חילול שבת באיסור דרבנן ועיין ביו"ד סימן ב' בפ"ת ובבית מאיר בסימן זה ובספר גאון יעקב בסוגיין. עוד כתב (ס"ק ו) אלא בצנעה, ואם מתבייש לעשות זה בפני אדם גדול אף שעושה דבר זה בפני כמה אנשים גם זה לצנעה יחשב.

דיני שיתופי מבואות

שו"ע סימן שפו

שאלה קט: שיתוף שמשתתפים החצרות שבמבוי האם צריך להיות מפת דוקא, והיכן מניחים אותו.

תשובה: השיתוף שגובים מכל חצר כדי להתיר להוציא כלים ששבתו בבית למבוי, לא צריך להיות מפת דוקא כמו בעירובי חצרות, אלא מכל דבר מאכל. וכן לא צריך להניח אותו דוקא בבית שראוי לדירה כמו בעירובי חצרות, אלא יכול להניחו באויר החצר במקום המשתמר.

כתב מרן (סימן שפו סעי' א) אסרו חכמים לטלטל מן החצרות למבוי והתירוהו על ידי שיתוף שגובין פת או דבר אחר ממיני מאכל מכל חצר וחצר ונותנים אותו באחד מן החצרות ואנו רואים כאלו פתוח כל המבוי לאותו חצר ומפני שאינו אלא לשתף החצרות יכולים ליתנו באויר החצר או בבית שאין בו ד' על ד' ואין צריכין ליתנו בבית רק שיהיה במקום המשתמר הילכך אין נותנין אותו באויר המבוי (ועיין לעיל סימן שס''ו). ע"כ. וכתב המ"ב (ס"ק א) אסרו חכמים לטלטל מן החצרות למבוי, מפני שהמבוי חשיב רשות משותפת כנגד החצרות שאינם מיוחדים רק לאנשי אותו החצר וגזרו אטו מר"ה לרה"י. עוד כתב (ס"ק ב) והתירוהו ע"י שיתוף, שכשם שעירובי חצרות מערב כל בתי החצר יחד וכדלעיל ריש סי' שס"ו כך שיתופי מבואות משתף כל חצרי המבוי יחד ונעשים כחצר אחד. עוד כתב (ס"ק ג) שגובין פת או דבר אחר, ואף דלענין עירובי חצרות בעינן דוקא פת כדלעיל בסי' שס"ו שאני התם דעירוב משום דירה הוא לערב דירתן לעשותן אחת ודירתו של אדם אינו נמשך אלא אחר פתו משא"כ שיתופי מבואות דאינו אלא לשתף רשות החצרות שבמבוי לא רשות הבתים וחצר לאו בית דירה הוא הלכך סגי בכל דבר מאכל ומזה הטעם נמי סגי כשנותנים אותו באויר החצר. עוד כתב (ס"ק ו) וע"ל סי' שס"ו ס"ג, לענין עירובי חצרות דשם בעינן דוקא שיניחנו בבית דירה. ע"כ. וכתב בהגהות איש מצליח מה שאסרו חכמים לטלטל מן החצרות למבוי היינו דוקא כלים ששבתו בבית. אבל כלים ששבתו בחצר בביה"ש, רשות אחת הם עם המבוי כמבואר בריש סימן שע"ב (כה"ח אות ב).

שאלה קי: הנודר מאוכל זה או נשבע שלא יאכלנו האם משתתף בו.

תשובה: אם נדר שלא יאכלנו משתתף בו כיון שראוי לאחרים. ואם נדר שלא יהנה ממנו, לא ישתתף בו.

כתב מרן (סימן שפו סעי' ח) משתתפין אפילו באוכל שאינו ראוי לו אם ראוי לשום אדם. כגון: לנזיר ביין, ולישראל בתרומה. וכן (הנודר) מאוכל או נשבע שלא יאכלנו משתתף בו. ויש אומרים דהיינו דוקא כשנדר או נשבע שלא יאכלנו אבל אם נדר או נשבע שלא יהנה ממנו אין משתתפין לו בה (ואם אמר קונם הנאתו או אכילתו עלי לכולי עלמא אין משתתף בה) (טור). ע"כ. וכתב המ"ב (ס"ק מז) ולישראל בתרומה, הואיל וחזי לכהן ועכשיו שכולנו טמאי מתים אין תרומה טהורה ראויה לשום אדם ואין לערב בה. ומ"מ בחלה נראה דמערבין ומשתתפין. ולענין מי שנוהג שלא לאכול חדש אי מותר לערב ולהשתתף בו תלוי בזה אם הוא נוהג רק מצד חומרא מותר לערב ולהשתתף בו ואם הוא נזהר בזה מחמת דעת הפוסקים שסוברים שהוא אסור מן הדין גם בחו"ל אסור לו לערב ולהשתתף בו. וכתב בהגהות איש מצליח שלדעת מרן חדש בחו"ל אסור מן הדין לכן לדידן אסור לערב ולהשתתף בו. עוד כתב המ"ב (ס"ק מח) וכן הנודר מאוכל זה או נשבע שלא יאכלנו משתתף בו, הואיל וחזי לאחריני. עוד כתב (ס"ק מט) אם נדר או נשבע שלא יהנה ממנו אין משתתפין לו בה, דאע"ג דחזי לאחריני מ"מ הרי הוא נהנה ע"י תיקון זה והרי הוא אסר על עצמו הנאתו ודוקא שיתוף או עירובי חצרות שמערבין לדבר הרשות אבל עירובי תחומין שאין מערבין אלא לדבר מצוה מותר דמצות לאו ליהנות ניתנו ולא מחשב הנאה. והנה מלשון המחבר משמע דלדעה הראשונה אפי' כשאמר שלא אהנה ג"כ מותר לערב ולהשתתף אבל כמה אחרונים כתבו דאף לדעה ראשונה אסור בנדר או נשבע בפירוש שלא יהנה. ע"כ. ובהגהות איש מצליח כתב בשם כה"ח שכיון שהי"א מחמירים ואף בדעת הסתם יש מפקפקים אם מותר לכן יש להחמיר. עיי"ש. עוד כתב המ"ב (ס"ק נ) ואם אמר קונם הנאתו או אכילתו עלי לכולי עלמא אין משתתף בה. הטעם דאע"ג דבסתם נדר מאכילה מותר להשתתף היינו בשלא הזכיר לשון קונם אבל באומר לשון קונם אפילו הזכיר בפירוש אכילה ג"כ אין משתתפין בה דקונם הוא לשון קרבן ואי שרית בזה אתי למשרי גם בשל הקדש גמור ובהקדשות לכו"ע אין מערבין ומשתתפין מפני שהוא אסור לכל העולם ולענין דינא עיין בבה"ל. ע"כ. ובבה"ל כתב שלדעה ראשונה שהביא מרן דסבירא ליה דלא גזרינן אטו הקדש אפילו אם אמר קונם אכילתו עלי גם כן מותר להשתתף בו. וכתב בהגהות איש מצליח בשם הכה"ח דלפמ"ש לעיל שהלכה כהי"א ה"נ יש לאסור.

שו"ע סימן שפז

שאלה קיא: שיתפו המבוי בפת והניחוהו באחד החצרות האם עולה להם לעירוב חצרות.

תשובה: אם לקחו מכל חצר פת דוקא ולא מאכל אחר והניחוהו באחד החצרות כדי להתיר להוציא למבוי כלים ששבתו בבית, עולה להם גם לעירובי חצרות, ולא צריכה כל חצר לערב לעצמה להתיר להוציא כלים ששבתו בבית לחצר. ואפילו שהניחו את השיתוף בחצר ולא בבית עולה להם לעירוב חצרות.

כתב מרן (סימן שפז סעי' א) המשתתפין במבוי צריכים לערב בחצירות כדי שלא ישכחו התינוקות תורת עירוב שהרי אין התינוקות מכירים מה נעשה במבוי לפיכך אם נשתתפו במבוי בפת סומכין עליו ואין צריכין לערב בחצירות שהרי התינוקות מכירים בפת ויש אומרים שאם לא עירבה כל חצר לעצמה אין סומכין על השיתוף אבל כשכל חצר עירבה לעצמה ואחר כך נשתתפו במבוי ולא עירבו דרך פתחים שביניהם מותרים להשתמש בחצירות שבמבוי דרך פתחים שביניהם שסומכים על שיתוף במקום עירוב ואם עירבו דרך פתחים שביניהם ולא נשתתפו במבוי מותר להשתמש החצרות במבוי שסומכים על עירוב שעירבו החצרות דרך פתחים במקום שיתוף. ע"כ. וכתב הרמ"א בהגה: ויש אומרים דסומכין אשיתוף במקום עירוב אפילו לא נשתתפו אלא ביין וכן סומכין אעירוב במקום שיתוף (הרא''ש ומרדכי פרק הדר וטור). ולעיל סימן שס''ו סעיף ו' בהג''ה כתבתי דאנו נוהגין לכתחילה שלא לעשות רק שיתוף אחד בקמח ונראה לי הטעם כי עירוב שלנו שכל אחד מבני החצר נותן לשיתוף הוי כעירוב ושיתוף ביחד ולכתחילה אין לעשות יותר. והא שהצריכו שיתוף ועירוב היינו בזמן הגמרא שבני החצר לא נתנו לשיתוף רק החצר עירבו ביחד ואחד מבני החצר נתן לשיתוף אבל בכהאי גוונא לכולי עלמא אין עושין רק שיתוף אחד ואי עביד יותר ובירך עליו הוי ברכה לבטלה (דברי עצמו ותשובת מהר''ם שהביא הבית יוסף). ע"כ. וכתב המ"ב (ס"ק א) המשתתפין במבוי צריכים לערב בחצירות, אם לא השתתפו בפת אלא בשאר מיני אוכלין ומשקין. עוד כתב (ס"ק ב) צריכין לערב בחצרות, היינו החצרות עם הבתים. עוד כתב (ס"ק ג) כדי שלא ישכחו התינוקות תורת עירוב, ר"ל דמדינא לא היו צריכין לערב בחצרות הפתוחות למבוי כלל שהרי מעורבין ומשותפין כבר ממילא ע"י שיתוף שבמבוי אלא כדי שלא ישכחו התינוקות תורת עירוב. עוד כתב (ס"ק ד) שהרי אין התינוקות מכירים מה נעשה במבוי, ויאמרו אבותינו לא עירבו. עוד כתב (ס"ק ו) לפיכך אם נשתתפו במבוי בפת סומכין עליו ואין צריכין לערב בחצירות שהרי התינוקות מכירים בפת, מתוך שהפת היא חיי האדם לפיכך מכירים בו כשמשתתפים בו [ב"י] ומיירי שהניחו הפת בבית שבחצר והיה פת שלמה ולא פרוסה ואי לא"ה לא מהני. ע"כ. וכתב בהגהות איש מצליח שאין צריך שיהיה מונח השיתוף דוקא בבית כדי להתיר לטלטל בחצרות מהבית לחצר בלא עירוב. עוד כתב שהאר"י ז"ל היה מחמיר לערב גם עירובי חצרות וגם שיתופי מבואות.

שאלה קיב: לא עשו שיתופי מבואות האם מותר לטלטל במבוי כלים ששבתו בתוכו.

תשובה: מותר לטלטל במבוי כלים ששבתו בתוכו. וכן מותר להוציא מהחצר אליו וממנו לחצר כלים ששבתו בחצר או במבוי, שלא תיקנו חכמים עירובי חצרות ושיתופי מבואות רק לכלים ששבתו בבית..

כתב מרן (סימן שפח סעי' א) אם לא עירבו החצרות יחד וגם לא נשתתפו במבוי מותר לטלטל בכל המבוי כלים ששבתו בתוכו. בין עירבו חצרות עם הבתים בין לא עירבו ולהרב רבינו משה בר מיימון (בפרק ה' מהלכות עירובין) דוקא כשלא עירבו חצירות עם הבתים אבל אם עירבו חצרות עם הבתים אין מטלטלין במבוי אלא בארבע אמות. ע"כ. וכתב המ"ב (ס"ק א) אם לא עירבו חצרות יחד, ר"ל אף אם לא עירבו החצרות יחד, דאם עירבו הרי הוא ג"כ כעין שיתוף מבוי וכבסימן הקודם. וכתב בהגהות איש מצליח והיינו דוקא כשעשתה כל חצר עירוב חצרות עם בתיה ועשו עירוב דרך פתחיהם לכל החצרות, אזי מועיל הדבר במקום שיתוף, אבל אם לא עשו עירוב דרך פתחי החצרות אסור לטלטל במבוי אלא כלים ששבתו בתוכו. ועיין כה"ח אות א. עוד כתב (ס"ק ב) מותר לטלטל בכל המבוי כלים ששבתו בתוכו. וה"ה דמותר להוציא מחצר למבוי כלים ששבתו בתוכו וכן מן המבוי לחצר וכדלעיל בסימן שע"ב ס"א דלא תקנו חכמים שיתופי מבואות אלא להתיר להוציא למבוי כלים ששבתו בבית אבל לענין חצרות ומבואות עצמן לא תקנו ורשות אחד הוא דמותר לטלטל מזה לזה וכן שוין הם גם בזה דכמו דמותר לטלטל בכל החצר כלים ששבתו בתוכו אף אם לא עירבו עם הבתים כן מותר לטלטל בכל המבוי אף אם לא נשתתפו בני החצרות עם המבוי ופשוט דכ"ז מיירי שהיה המבוי עצמו מתוקן בלחי וקורה כדין. עוד כתב (ס"ק ג) בין עירבו חצרות עם הבתים, דמצויין כלי הבית בחצר ושייך למגזר דלמא אתי לאפוקי כלי הבית למבוי אפ"ה שרי. עוד כתב (ס"ק ד) ולהרמב"ם וכו', ולהלכה נקטינן כדעה הראשונה ואפילו להרמב"ם דוקא כשהמבוי מתוקן בלחי וקורה אבל אם הוא מתוקן בצורת הפתח גם לדידיה מותר בכולו [אחרונים].

שו"ע סימן שפט

שאלה קיג: גוי שגר במבוי ויוצא ונכנס דרך המבוי, ויש לו חלון אחורי ביתו פתוח לבקעה, האם אוסר על בני המבוי.

תשובה: אינו אוסר על בני המבוי אפילו החלון לבקעה הוא רק ארבעה טפחים על ארבעה טפחים, כיון שחפץ יותר בפתח שפתוח לו מאחוריו לבדו שיש לו אויר, והוי פתחו למבוי כמו שאינו רגיל לצאת ולהכנס בו שאינו אוסר. ודוקא שיש בבקעה או בקרפף יותר מסאתים אבל אם אין בו אלא סאתים קטן הוא ולא נוח לו בו.

כתב מרן (סימן שפט סעי' א) עכו''ם הדר במבוי ויש לו חלון אחורי ביתו פתוח לבקעה או לקרפף אפילו אין בו אלא ארבעה טפחים על ארבעה טפחים אינו אוסר על בני מבוי אפילו מכניס ומוציא גמלים וקרונות דרך המבוי כל היום שחפץ יותר באותו שפתוח לו מאחוריו לבדו שיש לו אויר והוי פתחו למבוי כמו שאינו רגיל שאינו אוסר והוא שיש בבקעה או בקרפף יותר מסאתים אבל אם אין בו אלא סאתים קטן הוא ולא ניחא ליה ביה וישראל שיש לו פתח למבוי ופתח מאחוריו לקרפף ושכח ולא עירב אם הקרפף יותר מסאתים אוסר לפי שאינו ראוי לו ואינו מסתלק מן המבוי ואם הוקף לדירה אפילו יותר מסאתים אינו אוסר כיון שראוי לו ויש מי שאומר דאדרבה אם הוקף לדירה אפילו בית סאתים אוסר שכיון שהוקף לדירה אין בו אויר ואינו חפץ בו להסתלק בשבילו מן המבוי. ע"כ. וכתב המ"ב (ס"ק ג) והוי פתחו למבוי כמו שאינו רגיל, ר"ל כמו חצר הפתוח לשני מבואות ובפתח אחד אינו רגיל לצאת ולבוא דרך בו למבוי אינו אוסר על אותו המבוי וכדלעיל בסימן שפ"ו ס"ט.

שו"ע סימן שצ

שאלה קיד: מבוי שבצידו אחד גוי ועירבו החצרות יחד דרך פתחים שביניהם האם מותרים להוציא למבוי.

תשובה: אסורים אף על פי שחשובים כחצר אחת אין נחשבים כישראל יחיד במקום גוי, ואוסר עליהם הגוי עד שישכרו רשותו.

כתב מרן (סימן שצ סעי' ב) מבוי שצדו אחד עכו''ם וצדו אחד ישראלים והיו חלונות פתוחות מחצרו לחצר של ישראל ועירבו כולם דרך חלונות אף על פי שנעשו כאנשי בית אחד ומותרים להוציא ולהכניס דרך חלונות הרי אלו אסורים להשתמש במבוי דרך פתחים עד שישכרו מן העכו''ם. ע"כ. וכתב המ"ב (ס"ק י) אסורים להשתמש במבוי דרך פתחים עד שישכרו מן העכו''ם, דאין עירוב מועיל לעשותם כיחיד במקום עכו"ם כדאיתא לעיל סי' שפ"ב ס"ז.

שו"ע סימן שצא

שאלה קטו: חצר שלא נשתתפה בשיתוף המבוי האם מבטלת רשותה לשאר בני המבוי.

תשובה: אם עירבו כל בני החצרות יחד דרך פתחים שביניהם, ולא נשתתפו במבוי, מותרים להשתמש החצרות במבוי ללא שיתוף, שסומכים על עירוב שעירבו החצרות דרך פתחים במקום שיתוף. ואם עירבה כל חצר לעצמה, ועשו שיתוף למבוי וחצר אחת לא נשתתפה מבטלת להם רשותה. או הם מבטלים לה, אף שבני החצר רבים ובעירוב חצרות לא מבטלים בני החצר רשותם לשנים או יותר שלא עירבו שהרי שנים אוסרים זה על זה, כאן שעשו עירובי חצרות חשובים כיחיד לגבי בני המבוי. ובאופן שהחצרות מבטלים רשותם לחצר אחת, רק היא יכולה להוציא למבוי, כיון שאין הרבים נעשים כאורחים אצלה.

כתב מרן (סימן שצא סעי' א) ככל משפטי ביטול למי ששכח ולא עירב בחצירו כן הוא במבוי, שאם שכחה חצר אחת ולא נשתתפה מבטלת רשותה לשאר בני המבוי, או הם לה אף על פי שהם רבים, שבני החצר גבי מבוי חשובים כיחיד בחצר. וכו'. ע"כ. וכתב בביה"ל (ד"ה שאם שכחה) עיין סימן שפז דכשעירבו החצרות דרך פתחים שביניהם אינם צריכים ביטול כלל דסומכין על העירוב במקום שיתוף וכ"כ הטור. ע"כ. וכתב המ"ב (ס"ק א) ככל משפטי ביטול למי ששכח ולא עירב בחצירו המבואר בסימן ש"פ ושפ"א. עוד כתב (ס"ק ב) או הם לה אף על פי שהם רבים, אהם לה קאי ור"ל וקי"ל בסימן ש"פ דאין מבטלין רשות לשני אנשים שלא עירבו מפני שהם אוסרים זה ע"ז וא"כ לכאורה גם הכא הרי יש רבים בחצר ולא נשתתפו במבוי איך יכולין לבטל להם קמ"ל כיון דעכ"פ עשו ע"ח יחד כיחיד חשיבי. עוד כתב (ס"ק ג) ופשוט דהבטול לא יועיל רק לזה החצר שביטלו לגביה דהוא יהיה מותר להוציא מחצרו למבוי אבל שארי חצרות אסורין להוציא מחצרן למבוי וכעין מה שכתב לעיל בסימן ש"פ ס"ד. ואפילו ביטלו לו גם רשות ביתם וחצרם ג"כ נראה דלא מהני להוציא מחצרן למבוי דרבים לגבי יחיד לא נעשו כאורחים ואפילו אם נאמר לענין זה דבני חצר חשיבי כרבים הא מבואר שם דרבים לגבי רבים ג"כ לא נעשו כאורחים.

שאלה קטז: עיר של גויים מוקפת חומה, וישראל גרים בחצר אחת שבעיר ועשו עירובי חצרות, האם מותרים לטלטל בכל העיר.

תשובה: כמו בעירובי חצרות אין הגוי אוסר אם גר בחצר עם יהודי יחידי, כן בשיתופי מבואות אין הגויים אוסרים אם היהודים גרים בחצר אחת וכיון שעירבו חשובים כאחד ומותרים לטלטל בכל העיר.

עוד כתב מרן (סימן שצא סעי' א) וככל משפטי ישראל בחצר עם העכו''ם כן הוא במבוי או בעיר שאין אסור לטלטל במבוי או בעיר המוקפת חומה עד שיהיו שתי חצרות של בתי ישראל בעיר אבל חצר אחת לא אפילו אם הרבה בתים של ישראל פתוחים לתוכה, והוא שתהא העיר מוקפת חומה לדירה. וסתם עיירות הן מוקפות לדירה וסתם מבצרים אינם מוקפים לדירה. ע"כ. וכתב המ"ב (ס"ק ד) וככל משפטי ישראל בחצר עם העכו''ם כן הוא במבוי, ר"ל שמבואר בריש סימן שפ"ב דאין הנכרי אוסר עד שיהיו שני בתי ישראלים בחצר כן הוא במבוי שאין אסור להוציא מהחצר למבוי שהוא מתוקן בלחי וקורה עד שיהיו שני חצרות של ישראלים במבוי. עוד כתב (ס"ק ה) או בעיר, היינו המוקפת חומה דאינה צריכה עוד תיקון וכדלקמיה דאי לא היה מוקף חומה בכלל כרמלית היא כ"ז שאינה מתוקנת בלחי וקורה. עוד כתב (ס"ק ו) עד שיהא שתי חצרות של בתי ישראל בעיר, דאז אוסרים זה ע"ז להוציא כלי הבית למבוי כ"ז שלא נשתתפו ביחד ובזה העכו"ם ג"כ אוסר עליהם שלא יועיל שיתופן עד שישכרו ממנו רשותו במבוי. עוד כתב (ס"ק ח) והוא שתהא העיר מוקפת חומה לדירה. דאל"כ בלא"ה אסור אם היא יותר מבית סאתים דהוא בכלל קרפף המבואר לעיל בסימן שנ"ח. עוד כתב (ס"ק ט) וסתם עיירות הן מוקפות לדירה, דסתם עיירות בונים בתים תחלה ואח"כ מקיפין חומה סביבם לצורך הבתים ומקרי עי"ז מוקף לדירה משא"כ מבצרים שאנו קורין שלא"ס שנעשה להשמר מפני האויב הוא מוקף תחלה בחומה ואח"כ בונים בתים בתוכו.

שאלה קיז: כשהעיר מוקפת חומה נחשבת כמבוי אחד, ואם יש בה יותר מחצר אחת של יהודים, הדין שצריכים לעשות שיתופי מבואות ולשכור את רשות כל הגוים שבעיר כדי שיוכלו לטלטל בעיר כלים ששבתו בבית, האם אפשר לשכור מראש העיר או ממפקד המשטרה את רשותם של כל הגוים הגרים בעיר.

תשובה: מראש העיר לא יכולים להשכיר כיון שאין בידו להשתמש בבתים ללא רשות אף בשעת מלחמה, אבל ממפקד המשטרה או הצבא אפשר להשכיר, כיון שבידו להשתמש בבתים בשעת חירום.

עוד כתב מרן (סימן שצא סעי' א) וכשיש שתי חצרות של בתי ישראל בעיר צריכים לשכור מכל חצר וחצר של עכו''ם ואין מספיק במה שישכור משר העיר. וכתב הרמ"א בהגה: ויש אומרים דדוקא לענין להוציא ולהכניס לרשות העכו''ם אבל לטלטל במבוי יכול לשכור מן השר שהרי דרך המבוי הוא של השר ויכול לסלק כל העכו''ם משם (ריב''ש סימן תש''י). ע"כ. במה דברים אמורים בשר שאין הבתים שלו וגם אין לו רשות להשתמש בבתי בני העיר כלל אפילו בשעת מלחמה אבל במקום שכל צרכי העיר אינם נעשים אלא על פי השר או הממונה שלו ודאי ששכירות מהשר ההוא או משכירו ולקיטו מהני שהרי יש לו רשות להושיב אנשיו וכלי מלחמתו בבתי בני העיר בשעת מלחמה שלא מדעתם. ע"כ. וכתב המ"ב (ס"ק י) וכשיש שתי חצרות של בתי ישראל בעיר, נראה דאפילו אם כל חצר היה במבוי אחר לא נחשב כיחיד במקום עכו"ם דכיון שהעיר מוקפת חומה סביבה נחשבים כל המבואות כמבוי אחד ואוסרים הישראלים זה ע"ז וממילא צריכים לשכור מהעכו"ם רשותו אם לא שהיו מקומות חלוקין זה מזה בצוה"פ או בשני פסין וכאשר ביארנו בסימן שפ"ו ס"ב בהג"ה במ"ב ולקמן בסימן שצ"ב ס"ו. עוד כתב (ס"ק יא) ואין מספיק במה שישכור משר העיר, אף שהבתים שלו ומסרן לאנשי העיר ע"מ שישלמו לו מס מן הבתים כנהוג והטעם שהרי לא יכול לסלקן כ"ז שמשלמין לו המס וכההיא דסימן שפ"ב סי"ח. ואפילו אם הוא ממונה ג"כ על משפטיהם כיון שאין לו רשות לענין בתי העיר. עוד כתב (ס"ק יב) ויש אומרים דדוקא לענין להוציא ולהכניס לרשות העכו''ם אבל לטלטל במבוי יכול לשכור מן השר. וכן הסכימו האחרונים להלכה. ובשער הציון כתב ודלא כט"ז. ובהגהות איש מצליח כתב ומיהו משמעות דברי מרן כדעת הט"ז. עוד כתב (ס"ק יד) שהרי דרך המבוי הוא של השר, ר"ל שמסתמא יש לו רשות להשר על הדרך לשנותה ולתת לבע"ב דרך מצד אחר ויכול להשכיר להם. עוד כתב (ס"ק יח) שהרי יש לו רשות להושיב אנשיו וכלי מלחמתו בבתי בני העיר בשעת מלחמה שלא מדעתם, ולפ"ז מותר לשכור מהממונה של מלך שהרי יש רשות להמלך להושיב אנשיו וכלי מלחמתו בבתי בני העיר שלא מדעתם מדינא דמלכותא וא"כ כל עבד מעבדיו הקטנים הוי כשכירו ולקיטו שהרי הממונה הוא במקום המלך ונ"ל דוקא מהממונה ע"ז כמו זה שקורין פאליציי"א (פי' משטרה) שידוע שכל דבר המלכות נעשה על ידו ואפילו מהמשרתים שלהם שהרי יש להם רשות ליקח משרתים שעל ידיהם נתקיים כל צויי המלך אבל מאנשי חיילותיו אפילו הראש שלהם לא מהני במקום שהוא אין ממונה ע"ז [חיי אדם].

שו"ע סימן שצב

שאלה קיח: האם אפשר לעשות שיתוף מבואות אחד לכל העיר.

תשובה: עיר של רבים שאינה בבעלותו של אדם אחד, אם היא מוקפת מחיצות ויש לה פתח אחד, דומה היא לחצר ואפשר לעשות שיתוף אחד לכל העיר ולטלטל בכולה כלים ששבתו בבית. אבל אם יש לה שני פתחים ורבים בוקעים בה אף על פי שבשבת הפתחים סגורים, אם יעשו שיתוף אחד לכולה לא יהא ניכר השיתוף לכולם ויבואו לטעות להתיר הוצאה לרשות הרבים, לכן אין מערבים את כולה אלא מניחים ממנה מקום אחד אפילו חצר אחת ובית בתוכה, ומשתתפים השאר ומותרים בכל העיר חוץ מאותו מקום ששיירו, וכך יזכרו שההיתר לטלטל הוא משום השיתוף ולא יבאו להתיר טלטול ברשות הרבים. ולמעשה לא נוהגים לשייר ועושים שיתוף לכל העיר שסומכים על דעת רש"י שלא נקראת עיר של רבים אלא אם כן עוברים בה שישים ריבוא, וכיון שאינה עיר של רבים לא יבואו להתיר טלטול ברשות הרבים גם אם יערבו את כולה ללא שיור.

כתב מרן (סימן שצב סעי' א) עיר שהיתה קנין יחיד אפילו נעשית של רבים משתתפים כלם שיתוף אחד ויטלטלו בכל המדינה וכן אם היתה של רבים ויש לה פתח אחד משתתפים כולם שיתוף אחד. אבל אם היתה של רבים ויש לה שני פתחים שהעם נכנסים בזה ויוצאים בזה אפילו נעשית של יחיד אין מערבין את כולה אלא מניחין ממנה מקום אחד אפילו חצר אחת ובית לתוכה ומשתתפין השאר ויהיו אלו המשתתפין כולם מותרים בכל העיר חוץ מאותו מקום ששיירו ויהיו אותם הנשארים מותרים במקומם בשיתוף שעושים לעצמם ואם היו הנשארים רבים אסורים לטלטל בשאר כל העיר ודבר זה משום היכר הוא כדי שידעו שהעירוב התיר להם לטלטל בעיר זה שרבים בוקעים בה שהרי המקום שנשאר ולא נשתתף עמהם אין מטלטלין בו אלא אלו לעצמן ואלו לעצמן ואם רצו לערב מבוי מבוי בפני עצמו כל שכן דמהני דאין שיור גדול מזה. וכתב הרמ"א בהגה: וצריך שיעשו ביניהם שני פסין של שני משהויין אם הוא רחב עשר אמות וביתר מעשר צריך צורת פתח (טור). ע"כ. וכתב המ"ב (ס"ק ה) יש לה פתח אחד משתתפים כולם שיתוף אחד, דכל טעם שצריך שיור בעיר של רבים שלא ישתתפו כולם ביחד ויהיו יכולים לטלטל בכולה וכדלקמיה הוא כדי שלא ישתכח תורת ר"ה והא כיון שאין לה אלא פתח אחד ומצד השני היא סתומה לא דמיא לר"ה ודינה כחצר. עוד כתב (ס"ק ו) אפילו נעשית של של יחיד, שמכרוה לו. עוד כתב (ס"ק ז) אין מערבין את כולה, גזירה שמא תחזור ותיעשה ר"ה ויקילו ג"כ. והעולם אין נוהגין ליזהר בזה אפילו בעיר של רבים ואפשר דס"ל כרש"י דאין נקרא רבים פחות מסמ"ך רבוא [מ"א]. עוד כתב (ס"ק י) ודבר זה משום היכר הוא כדי שידעו שהעירוב התיר להם לטלטל בעיר זה שרבים בוקעים בה, אבל אם לא היו צריכין לשייר היה העירוב משתכח והיתה משתכחת תורת ר"ה ע"י שרואין שמטלטלין בעיר כזו הדומה לר"ה. ובתי העכו"ם אי הוי שיור לענין זה יש דיעות בין הפוסקים וטוב להחמיר.

שאלה קיט: המזכה בשיתוף לכל בני העיר עירוב אחד האם צריך להודיעם.

תשובה: אין צריך להודיעם שזכות הוא להם.

כתב מרן (סימן שצב סעי' ח) המזכה בשיתוף לכל בני העיר אם עירבו כולם עירוב אחד אינו צריך להודיעם שזכות הוא להם ודין מי ששכח ולא נשתתף עם בני העיר או מי שהלך לשבות בעיר אחרת או אינו יהודי שהיה עמהם בעיר דין הכל כדינם בחצר ומבוי. ע"כ. וכתב המ"ב (ס"ק לד) אם עירבו כולם עירוב אחד אינו צריך להודיעם, לאפוקי כשעירבו לחצאין שגילו דעתם שאין רוצין להיות משותפין.

שו"ע סימן שצג

שאלה קכ: האם מערבין עירובי חצרות ושיתופי מבואות בבין השמשות וקיבל עליו תוספת שבת.

תשובה: מערבים בבין השמשות ואפילו קיבל עליו תוספת שבת קודם בין השמשות.

כתב מרן (סימן שצג סעי' ב) אחד עירובי חצירות ואחד שתופי מבואות מערבין אותם בין השמשות ואפילו אם כבר קיבל עליו תוספות שבת ויש אוסרים אם קיבל עליו תוספת שבת. ע"כ. וכתב המ"ב (ס"ק י) ואפי' אם כבר קיבל עליו תוספות שבת, ר"ל שכבר קבל עליו קודם שנעשה בין השמשות דאיכא תרתי לריעותא אפ"ה שרי.

שו"ע סימן שצד

שאלה קכא: ספק אם היה קיים העירוב בבין השמשות אם לאו, האם מותר להוציא כלים ששבתו בבית.

תשובה: אם היה לו חזקת כשרות כגון: שהניחוהו שם קודם השבת ובשבת לא נמצא, וספק אם היה קיים בבין השמשות, מותר. אבל אם לא היה לו חזקת כשרות כגון ספק אם הונח שם אם לאו, אסור.

כתב מרן (סימן שצד סעי' א) ספק עירוב כגון ספק אם היה קיים בין השמשות אם לאו מותר והוא שיהי לו חזקת כשרות כגון שהניחו שם ואירע בו ספק אבל אם לא היה לו חזקת כשרות כגון ספק אם הונח שם אם לאו לא. ע"כ. וכתב המ"ב (ס"ק א) ספק אם היה קיים ביה"ש, ר"ל שנאכל או נשרף העירוב ואינו יודע אם היה זה קודם שהתחיל הבין השמשות או שהיה קיים בזמן ביה"ש. עוד כתב (ס"ק ב) כגון ספק אם הונח שם אם לאו לא, ואף דפסק לעיל בסימן שצ"ג ובסימן רס"א דמערבין ע"ח בין השמשות דאין לו חזקת כשרות ע"כ צ"ל דספק אם הונח כלל גרע טפי ולכן אם הניח לשיתופי מבואות בשר של ספק טרפה אינו עירוב דזה הוי כספק אם הונח וגם דבעינן סעודה הראויה מבעוד יום ועיין בבה"ל.

שו"ע סימן שצה

שאלה קכב: כשמזכה השיתוף לכל בני המבוי מה מברך.

תשובה: מברך עליו על מצות עירוב. ואומר: בזה השיתוף יהיה מותר לכל בני המבוי להוציא ולהכניס מחצירות למבוי בשבת. ואם עושה שיתוף ועירוב חצרות ביחד עם פת, אומר: בהדין עירובא יהא שרא לנא לאפוקי ולעיולי מן הבתים לחצר, ומחצר לבתים, ומבית לבית, ומחצר לחצר, ומגג לגג, ומבתים וחצרות למבוי, וממבוי לכל הבתים והחצרות שבעיר הזו, לנו ולכל הדרים בעיר הזאת, ולכל מי שיתוסף בה. ואם מערב לכל שבתות השנה, יסיים: לכל שבתות השנה ולכל ימים טובים .

כתב מרן (סימן שצה סעי' א) מצוה לחזור אחר שיתופי מבואות ומברך עליו על מצות עירוב ואומר בזה השיתוף יהיה מותר לכל בני המבוי להוציא ולהכניס מחצירות למבוי (ומהם לבתים) (בית יוסף בשם שבלי לקט) בשבת. אימתי מברך עליו בשעה שמקבץ אותו מבני המבוי או בשעה שמזכה להם. וכתב הרמ"א בהגה: ואם גבו אותו לשם עירוב ושכחו ולא ברכו עליו הוי עירוב כי אין הברכה מעכבת (אגור ושבלי לקט, עיין סוף סימן שס''ו). ע"כ. וכתב המ"ב (ס"ק ב) מברך על מצות עירוב, שגם על שיתוף שייך שם עירוב שמעורבין ומשותפין כל החצרות שבמבוי ביחד. עוד כתב (ס"ק ג) ומהם לבתים, ר"ל מן המבואות וחצרות לבתים ואף דהכא איירי בשתופי מבואות לחוד, מ"מ הא מבואר בסימן שפ"ז דסומכין על שיתוף במקום עירוב ואיירי רמ"א באופן זה ועיין לעיל בסוף סימן שס"ו במ"ב שהעתקנו הנוסח הנהוג לומר. עוד כתב (ס"ק ה) שכחו ולא בירכו עליו הוי עירוב, ה"ה אפילו לא אמרו עליו ג"כ הנוסח של בזה השתוף הנ"ל.

הלכות תחומין וערובי תחומין

שו"ע סימן שצו

שאלה קכג: שבת במקום מוקף מחיצות, אך ההיקף נעשה קודם שנבנה שם בית. מהיכן מודד אלפים אמה לתחום שבת שממנו והלאה אסור לו לצאת.

תשובה: אם המקום המוקף הוא עד שטח של סאתים דהיינו מאה על חמישים אמה, מודד אלפיים אמה לכל רוח מההיקף. אבל אם השטח יותר מסאתים כיון שלא הוקף לדירה מודד אלפיים אמה ממקום ארבע אמות שהיה עומד בהם משעה שקדש עליו היום.

כתב מרן (סימן שצו סעי' ב) בכל מקום שקדש היום עליו אם הוא מוקף לדירה אפילו אין בו עתה דיורין חשוב כולו כד' אמות ואם אינו מוקף לדירה עד סאתים חשוב כולו כד' אמות ואפילו שבת בתל גבוה ובקמה קצורה ושבלים מקיפות אותה חשיבי כארבע אמות עד סאתים. ע"כ. וכתב המ"ב (ס"ק יג) חשיב כולו כד"א, אפילו אותו מקום גדול כאנטוכיא, ומונה אלפים אמה מחוץ אותו המקום. עוד כתב (ס"ק יד) ואם אינו מוקף לדירה עד סאתים חשוב כולו כד' אמות, ואם היה ההיקף יותר מסאתים אין לו אלא אלפים אמה לכל רוח ממקום ד"א שהוא עומד בה בעת שקידש היום. ע"כ. עיין לעיל תשובה לג מה הוא מקום המוקף לדירה.

שו"ע סימן שצז

שאלה קכד: השאיל לחבירו בשבת בגד ללובשו, האם מותר ללכת עימו אלפיים אמה לפי מקום שביתת המשאיל או לפי מקום שביתת השואל.

תשובה: כליו של אדם נגררים אחריו ומותר להוליכם רק למקום שבעליהם יכולים ללכת.

כתב מרן (סימן שצז סעי' ג) כשם שאין אדם רשאי להלך בשבת וביום טוב אלא אלפים אמה לכל רוח כך כליו ובהמתו אין יכול שום אדם להוליכם חוץ לאלפים אמה של בעליהם. ואם עירבו בעליהם לרוח אחת אין שום אדם יכול להוליכם לרוח האחרת אפילו פסיעה אחת במקום שאין הבעלים יכולים לילך. וכתב הרמ"א בהגה: ועיין לעיל סוף סימן ש''ה אם מותר למסור בהמה לעכו''ם במקום שיש לחוש שיוציאנה חוץ לתחום. ע"כ. עוד כתב מרן (סעי' יא) השואל כלי מחבירו מערב יום טוב אפילו לא לקחו עד הלילה הרי הוא כרגלי השואל ואם שאלו ממנו ביום טוב אף על פי שדרכו לשאלו ממנו בכל יום טוב הרי הוא כרגלי המשאיל. ע"כ. וכתב המ"ב (ס"ק ו) כך כליו ובהמתו אין יכול שום אדם להוליכם חוץ לאלפים אמה של בעליהם, דבמקום שאדם קונה שם שביתתו קונים שם כליו ובהמותיו דנגררים אחריו. עוד כתב (ס"ק ז) כליו, וה"ה פירותיו וכל דבר השייך לו ומיירי ביום טוב דלית ביה משום איסור הוצאה כ"א משום תחומין דבשבת הלא אסור להוציא חוץ לד"א א"נ מיירי במלבוש שלובש האדם עליו דבזה ליכא משום הוצאה כ"א משום איסור תחומין דהמלבוש נגרר אחר בעליו [מ"א].

שאלה קכה: שנים שקנו בהמה בשותפות מערב יום טוב, ושחטוה ביום טוב וחילקוה ביניהם, או קנו חבית של יין וחילקוה ביום טוב, כרגלי מי מותר להוליך את הבשר או היין.

תשובה: בחבית של יין כל אחד מהם מוליך את חלקו כרגליו, כיון שתחומין דרבנן אומרים "יש ברירה", דהיינו שהוברר הדבר שבבין השמשות זה היה חלקו. אבל את הבשר יש להחמיר להוליכו כרגלי שניהם, אף שהוברר הדבר שהחלק שקיבל הוא היה חלקו בבין השמשות על כל פנים אותו חלק ינק מחלק חבירו עד השחיטה ועל כן מעורב בו גם חלק חבירו ומוליכו כרגלי שניהם להחמיר.

כתב מרן (סימן שצז סעי' י) שנים שלקחו בהמה בשותפות ושחטוה ביום טוב אף על פי שלקח כל אחד מנתו הרי כל הבשר כרגלי שניהם אבל אם לקחו חבית של יין וחלקוה ביום טוב חלקו של כל אחד מהם כרגליו. ע"כ. וכתב המ"ב (ס"ק כד) הבשר כרגלי שניהם, ולא דמי לחביות דאמרינן דחלק כ"א כרגליו משום דבדרבנן יש ברירה ואמרינן דכל חלק שהגיע לאחד הרי הוא כאלו היה ברור לו ומובדל מעיו"ט. בבהמה א"א לומר כן דאפילו אם נאמר שהוברר כל אחד מעיו"ט מ"מ הלא בע"כ יונק כ"א מחלק חבירו בזמן ביה"ש שהוא זמן קניית עירוב וכל אבר מעורב מחלקו ומחלק חבירו ולכן הרי הוא כרגלי שניהם להחמיר וכאלו לא חלקו.

שאלה קכו: מילא מים מבור של הפקר ביום טוב לצורך חברו כרגלי מי יכול להוליך את המים.

תשובה: מוליכם כרגלי הממלא. ואף שהממלא מההפקר מתכוין לזכות לחבירו ולא לעצמו, אף על פי כן כיון שזוכה לחבירו מחמת הכח שיש לו לזכות במים הוא בעצמו, שאז אנו אומרים 'מיגו' דהיינו מתוך שיכול לזכות לעצמו יכול לזכות לחבירו, הלכך אינו יכול לזכות לאחרים אלא במה שיכול לזכות הוא בעצמו ולא יותר, לכן אין יכול להוליכם אלא כרגלי הממלא.

כתב מרן (סימן שצז סעי' טז) מילא מים מבור של הפקר לצורך חבירו הרי הם כרגלי הממלא. ע"כ. וכתב המ"ב (ס"ק לט) הרי הם כרגלי הממלא, אף אחר שמסרם לידו והטעם דאף דקיי"ל המגביה מציאה לחבירו קנה חבירו היינו משום מיגו דזכי לנפשיה זכי נמי לחבריה וכיון דלא זכי אלא מכחו הרי הם כרגליו ועיין בבה"ל שהרבה חולקין ע"ז. ודע דאם הבור מים היה של שותפות ומילא לצורך שותפו לכו"ע כרגלי מי שנתמלאו בשבילו שהרי מחלקו נתן לו דבדרבנן קי"ל דיש ברירה ואינו זוכה כלל מחלק הראשון. ע"כ. וע"ע בתוספות ביצה לט: וברשב"א שם.

שו"ע סימן שצח

שאלה קכז: עיר העשויה כמין קשת מהיכן מודדים לה אלפים אמה.

תשובה: אם אין בין שני ראשי הקשת ארבעת אלפים אמה מרבעים אותה ככל עיר, ומודדים מהריבוע. ואם יש בין שני ראשיה ארבעת אלפים אמה נחשבת העיר כשני ערים ומרבעים אותה רק מאחוריה, אבל מצד קצוות הקשת לא מרבעים למתוח קו בין שני הקצוות ומודדים אלפיים אמה מהבתים.

כתב מרן (סימן שצח סעי' א) הבא למדוד אלפים אמה של תחום העיר אם היתה העיר אריכא וקטינא או שהיתה מרובעת ולא לרבוע העולם הואיל ויש להם ארבע זויות שוות מניחים אותה כמות שהיא ומודדים לה אלפים אמה לכל רוח מארבע רוחותיה. עוד כתב (סעי' ב) היתה עגולה עושין לה זויות ורואין אותה כאלו היא בתוך המרובע ומודדין חוץ מצלעות אותו מרובע אלפים אמה לכל רוח שנמצא משתכר הזויות וכן אם היתה העיר משולשת או שיש לה צלעות רבות מרבעין אותה ואחר כך מוציאין חוץ למרובע אלפים אמה לכל רוח. עוד כתב (סעי' ג) כשהוא מרבעה מרבעה בריבוע העולם כדי שתהא כל רוח ממנה משוכה כנגד רוח מרוחות העולם ומכוונת כנגדם. עוד כתב (סעי' ד) היתה רחבה מצד אחד וקצרה מצד אחד רואין אותה כאילו כולה רחבה. היתה עשויה כמין גם או כקשת אם יש בין שני ראשיה פחות מד' אלפים אמה מודדין לה מן היתר ורואין את כל הרוחב שבין היתר והקשת כאלו הוא מלא בתים ואם היה בין שני ראשיה ד' אלפים אין מודדין לה אלא מן הקשת. וכתב הרמ"א בהגה: ויש אומרים מן המקום שנתקצר שם הקשת שאין בו ארבע אלפים אמה וכל זה שיש בין הקשת והיתר יותר מאלפים אבל אם אין ביניהם אלפים מודדין בכל ענין מן היתר וכן נראה להקל (הגהות מיימוני פרק כ''ה מהלכות שבת והרא''ש והטור). ע"כ. וכתב המ"ב (ס"ק ט) כמין גם, הוא אות יונית וצורתה כמין כ"ף פשוטה. עוד כתב (ס"ק י) או כקשת, שבתיה בנויים כחצי עיגול ובין שני ראשיה המקום פנוי. עוד כתב (ס"ק יא) פחות מד' אלפים אמה, שתחום ראשה של זו מובלע בתוך תחום ראשה האחר נעשית עיר אחת עי"ז ורואין כאלו היה מלא בתים במקום החלל ומודדין האלפים מקצות הקשת והלאה. עוד כתב (ס"ק יב) פחות מד' אלפים מודדין לה מן היתר, יתר נקרא חבל הקשור בשני קצות הקשת ומשם והלאה מודדין האלפים אמה. [וכתב הרשב"א (עירובין נה) הטעם שלא מרבעין אותה באופן שיש יותר מד' אלפי אמה בין שני קצוות הקשת כמו שמרבעים עיר משולשת, כיון שבעשויה כקשת אין דרך למלאות החלל בבתים אלא מוסיפים בתים בשני קצות הקשת לכן נחשבים שני הקצוות לשני ערים, מה שאין כן בעיר משולשת הדרך למלאות בתים במקום הקצר להשוותו למקום הרחב לכן מרבעים אותה].

שאלה קכח: בית דירה שהוא יוצא מהעיר כמה יהא בינו בין העיר ולא יחשב כחלק מהעיר ונמדוד ממנו והלאה.

תשובה: אם הבית קרוב לעיר עד שבעים אמה ושני שלישים, שהוא צלע של בית סאתים מרובעות, נחשב הבית חלק מהעיר ומרבעים את העיר ממנו.

כתב מרן (סימן שצח סעי' ה) כל בית דירה שהוא יוצא מהעיר אם היה בינו ובין העיר שבעים אמה ושני שלישים שהוא צלע בית סאתים המרובעות או פחות מזה הרי זה מצטרף לעיר ונחשב ממנה וכשמודדין לה אלפים אמה לכל רוח מודדין חוץ מבית דירה זה. וכתב הרמ"א בהגה: ויש אומרים שאין מתחילין למדוד מיד מן הבית אלא מותחין חוט על פני רוחב העיר נגד הבית ומרחיקין משם שבעים אמה ושיריים ומתחילין וכן בכל מקום שמודדין (טור), וכן נראה לי להקל. ע"כ. וכתב המ"ב (ס"ק יט) בית דירה שהוא יוצא מהעיר, אף על פי שאין דרין בה [אחרונים]. עוד כתב (ס"ק כ) וכשמודדין לה אלפים אמה לכל רוח מודדין חוץ מבית דירה זה, פי' שמותחין חוט על כל פני רוחב העיר כנגד בית דירה זו כדי שיהא התחום שוה בכל מקום וכדאיתא לעיל בריש ס"ד ומשם ולהלן מודדין התחום.

שאלה קכט: שתי עירות סמוכות זו לזו כמה יהא ביניהם ויהיו חשובים כעיר אחת.

תשובה: עד מאה ארבעים ואחד אמות ושליש אמה, שהם שבעים אמה ושיריים לזו ושבעים אמה ושיריים לזו, חשובים כעיר אחת, וכל אחת מהלכת מחוץ לחברתה אלפיים אמה.

כתב מרן (סימן שצח סעי' ז) היו שתי עיירות זו סמוכה לזו קמ''א אמות ושליש כדי שיהיה שבעים אמה ושיריים לזו ושבעים אמה ושיריים לזו חשובים שתיהם כעיר אחת ונמצאת כל עיר מהן מהלכת את כל העיר וחוצה לה אלפים אמה. וכתב הרמ"א בהגה: וכן חומת העיר שנפרצה מב' רוחותיה זו כנגד זו וחרבו הבתים שביניהם עד קמ''א אמה ושליש דינו כסתום (טור). אבל בית אחד אפילו גדול הרבה אין לו דין עיר לתת לו שבעים אמה ושיריים (תוספות והרא''ש פרק כיצד מעברין וטור).

שאלה קל: עיר היושבת על שפת הנחל באיזה אופן נחשב הנחל בכלל העיר.

תשובה: אם על פי רוב הנהר אינו מלא ואפשר לדלות ממנו, ויש מצבה רוחב ארבע אמות על שפתו שעל ידה משתמשים בנחל ללא פחד, נחשב הנחל בכלל העיר ומודדים משפתו השנית.

כתב מרן (סימן שצח סעי' ט) עיר שיושבת על שפת הנחל שרוב העתים הוא יבש ומשתמשים בו שאינו מלא אלא בשעת הגשם אם יש לפניה מצבה (פירוש איצטבא) רוחב ד' אמות על שפת הנחל כדי שיעמדו עליה וישתמשו בנחל נמצא הנחל בכלל העיר ומודדין לה אלפים אמה משפת הנחל השני ויעשה הנחל כולו בכלל העיר מפני המצבה הבנויה בצדה ואם לא היה שם מצבה אין מודדים להם אלא מפתח בתיהם ונמצא הנחל נמדד מן האלפים שלהם. ע"כ. וכתב המ"ב (ס"ק מה) מצבה, ר"ל איצטבא. עוד כתב (ס"ק מו) מצבה הבנויה בצדה, שע"י משתמשים בנחל גם כשהיא מלאה ואף על גב דאין מעברין להעיר אלא בית דירה והנחל הלא אינו ראוי לדירה י"ל דהתם הוא כשבאין לעבר העיר מפני מקום מסויים שחוצה לו אבל הנחל הזה שהוא לפני כל העיר וראויין להשתמש בו כל בני העיר אף על פי שאינו ראוי לדירה מעברין בו את העיר [ריטב"א]. ועיין במ"א שמסתפק אם בכל מקום שמשתמשים בני העיר נתחיל למדוד משם ועיין בא"ר שהסכים דאין להקל דגם בנחל גופא דעת כמה ראשונים שחולקין וסוברין דהנחל עולה במדת האלפים והבו דלא להוסיף עלה.

שאלה קלא: באו שני מומחים ומדדו את התחום אחד ריבה ואחד מיעט למי שומעים.

תשובה: שומעים למרבה, שאנו אומרים שהממעט טעה ומדד את האלפים אמה מקרן העיר באלכסון, ובלבד שהמרבה לא ירבה יותר מהפרש שיש בין מדידת אלפיים אמה באלכסון מהקרן לבין מדידת אלפיים אמה ישר מהצלע של העיר, שהם כחמש מאות ושמונים אמה.

כתב מרן (סימן שצט סעי' ט) אם באו שני מומחים ומדדו את התחום אחד ריבה ואחד מיעט שומעין למרבה ובלבד שלא ירבה יותר ממדת אלכסונה של עיר כיצד בעת שירבה זה נאמר שמא הראשון מקרן אלכסון של עיר מדד האלפים ולפיכך מיעט מדתו ונמצא צלע התחתון בינו ובין העיר פחות מאלפים וזה האחרון מדד אלפים מצלע העיר ואין מחזיקין על הראשון שטעה ביותר על זה. ע"כ. וכתב המ"ב (ס"ק לד) ב' מומחים, אבל אם האחד אינו מומחה אין הולכין אחריו כלל. עוד כתב (ס"ק לה) שומעין למרבה, דתחומין דרבנן ואזלינן לקולא ואמרינן דהשני טעה. עוד כתב (ס"ק לח) וזה האחרון מדד אלפים מצלע העיר, ר"ל כנגד העיר בשוה ולא באלכסונה ולפיכך הולכין אחריו שהוא מדד כהלכה. עוד כתב (ס"ק לט) ואין מחזיקין על הראשון שטעה ביותר על זה, והיינו שאין להקל לילך אחר מדידת האחרון אלא כשאין עולה מדידתו יותר על מדידת הראשון רק לערך תק"פ אמה שזה השיעור עלה ע"י הטעות שמדד הראשון האלפים באלכסון כמבואר בב"י ע"ש. ואם אירע שמחולקין במדידה ביותר משיעור הזה מסתברא שאין הולכין אחר מדידת שניהם וצריך למדוד מחדש ולברר הדבר.

שאלה קלב: האם נאמן הקטן לומר עד כאן תחום שבת.

תשובה: לא נאמן הקטן, אבל נאמן הגדול לומר זכור אני שעד כאן היינו באים בשבת כשהייתי קטן.

כתב מרן (סימן שצט סעי' יא) אפילו עבד אפילו שפחה נאמנים לומר עד כאן תחום שבת אבל קטן לא בעודו קטן אבל נאמן הגדול לומר זכור אני שעד כאן היינו באים בשבת כשהייתי קטן וסומכין על עדותו. ע"כ. וכתב המ"ב (ס"ק מג) אפילו עבד אפילו שפחה נאמנים לומר, דתחומין דרבנן ולפיכך האמינום. עוד כתב (ס"ק מד) אבל נאמן הגדול לומר, והכל מטעם הנ"ל. ע"כ. וכתב בהגהות איש מצליח, הקטן אינו נאמן משום שטועה הוא ואינו מבחין. ואע"ג שבאיסורי דרבנן נאמן שאני התם דהוי בידו. (כה"ח אות סב סג)

שו"ע סימן ת

שאלה קלג: מי שהיה בא בדרך ליכנס לעיר וישב בדרך לנוח והתכוין לקנות שביתה במקום זה אך לא אמר בפיו שביתתי כאן, וחשכה לו ולא ידע שהוא בתחום העיר ואחר כך מצא עצמו בתחומה, היכן קנה שביתה.

תשובה: קנה שביתה בעיר ונכנס לתוכה בשבת ומהלך את כולה וחוצה לה אלפיים אמה לכל רוח. אבל אם לא היה דעתו ליכנס לעיר זו, קנה שביתה במקומו ומשם יש לו אלפים אמה לכל רוח, ואם כלים אלפים אמה ממקום שביתתו בחצי העיר אינו מהלך בעיר יותר מחציה.

כתב מרן (סימן ת סעי' א) מי שהיה בא בדרך ליכנס לעיר וישב בדרך לנוח וחשכה לו ולא ידע שהוא בתחום העיר ואחר כך מצא עצמו בתחומה קנה שביתה בעיר ונכנס לתוכה בשבת ומהלך את כולה וחוצה לה אלפים אמה לכל רוח אבל אם לא היה דעתו ליכנס למדינה זו קנה שביתה במקומו ומשם יש לו אלפים אמה לכל רוח ואם כלים אלפים אמה ממקום שביתתו בחצי העיר אינו מהלך בעיר יותר מחציה. וכתב הרמ"א בהגה: והוא הדין אם היה דעתו ליכנס לעיר ואמר שביתתי במקומי נמי דינא הכי (המגיד פרק כ''ז). ע"כ. וכתב המ"ב (ס"ק א) ולא ידע שהוא בתחום העיר, ואפילו נתכוין לקנות שביתה במקום הזה. עוד כתב (ס"ק ב) קנה שביתה בעיר, כיון שמתחלה היה בדעתו ליכנס לעיר ואלו היה יודע שהעיר תוך תחומו לא היה חפץ לקנות שביתה אלא עם בני העיר ולכן גם עתה הרי הוא כאחד מבני העיר להלוך את כולה ולהיות לו אלפים לכל רוח. ומ"מ יש בזה חומרא ג"כ שהוא מפסיד מצד זה במקום שהוא ישב שאין לו משם שיעור אלפים כיון שנחשב כאחד מבני העיר ונראה פשוט דכ"ז כשרוצה עכשיו לילך לעיר ולטובתו הקילו עליו אבל אם רוצה לישאר במקומו שקנה שביתה הרשות בידו.

שו"ע סימן תא

שאלה קלד: חפצי הפקר האם קונים שביתה ומה הדין בחפצי גוי.

תשובה: חפצי הפקר אינם קונים שביתה והם כרגלי הזוכה בהם. אבל חפצי הגוי קונים שביתה במקום שהיו מונחים בו בבין השמשות, גזירה אטו חפצי ישראל.

כתב מרן (סימן תא סעי' א) מי שישן בדרך וחשכה לו קנה שביתה במקומו ויש לו אלפים אמה לכל רוח, ודוקא באדם משום דהואיל ואם היה נעור היה קונה ישן נמי קונה. אבל חפצי הפקר אינם קונים שביתה והם כרגלי הזוכה בהם תחלה שיכול להוליכן למקום שילך הוא. אבל חפצי העכו''ם קונין שביתה במקומן אף על פי שבעליהם לאו בני שביתה נינהו גזירה חפצי עכו''ם אטו חפצי ישראל. ואם הוציאן עכו''ם חוץ לתחומן והביאן לעיר יכולים לטלטל בכולה שכולה כארבע אמות ובלבד שתהא מוקפת לדירה וסתם עיירות מוקפות לדירה שבונים בתים תחלה ואחר כך מקיפים אותם אבל סתם מבצרים אינם מוקפים לדירה. וכתב הרמא בהגה: ולכן יש ליזהר ישראל שהשאיל כליו לנכרי והחזירן בשבת שלא לטלטלן חוץ מד' אמות אם אין העיר מוקף מחיצה שהרי הכלים קנו שביתה אצל העכו''ם (אור זרוע). ע"כ. וכתב המ"ב (ס"ק ב) חפצי הפקר אינם קונים שביתה, דחפצי ישראל שיש להם בעלים הם כרגלי הבעלים אבל חפצי הפקר שאין להם בעלים ומעצמן לא קנו שביתה במקומן משום דלאו בני דעת הן לעולם ולא דמו לאדם ישן. עוד כתב (ס"ק ד) חפצי העכו''ם קונין שביתה במקומן, היינו במקום הנחתן בין השמשות דמשם יש להן אלפים אמה לכל רוח ולא יותר.

שו"ע סימן תב

שאלה קלה: מאגר מים בין שתי עיירות מקצתו בתחום עיר זו ומקצתו בתחום עיר אחרת מה הדין למלאת ממנו.

תשובה: שתי העירות אסורות למלאות ממנו אפילו בתוך תחומם, שהמים שבתוך התחום קונים שביתת העיר ומתערבים אלו עם אלו, לכן צריך לעשות בסוף התחומים מחיצה של עשרה טפחים וטפח ממנה שוקע במים או בולט מהמים. ואם כל המאגר נמצא כולו בתוך התחום של שניהם מותרים לדלות ממנו בלא מחיצה, שאנו אומרים שיש ברירה וכל אחד לוקח מחלקו.

כתב מרן (סימן תב סעי' א) חריץ מלא מים מכונסים שהוא בין שני תחומי שבת מקצתו בתחום עיר זה ומקצתו בתחום עיר אחרת שתי העיירות אסורות למלאות ממנו אפילו בתוך התחום שהמים שבתוך התחום קונים שביתת העיר ומתערבים אלו עם אלו וצריך לעשות מחיצה בסוף התחומין להפסיקן ואפילו היא תלויה שאינה מגעת לקרקע החריץ ושל קנים בעלמא סגי. וכתב הרמ"א הגה: ובור של תבן העומדת בין שני תחומין אלו מאכילין מכאן ואלו מאכילין מכאן ואין חוששין שמא יקח אחד מחלק חבירו (גמרא פרק חלון). ע"כ הגה. ואם המים מושכין אין צריך שום תיקון שאינם קונים שביתה והרי הם כרגלי הממלא. ע"כ. וכתב המ"ב (ס"ק א) מים מכונסים, דנהרות המושכין אינם קונים שביתה כלל והרי הן כרגלי כל אדם הממלא אותן וכדלקמיה. עוד כתב (ס"ק ב) שהמים שבתוך התחום קונים שביתת העיר, דכיון שהם סמוכים לעיר דעת אנשי העיר עליהם ולא הוי כחפצי הפקר דאינם קונים שביתה ודוקא בין שני עיירות ומשום שיש עליהם דעת שני העיירות ולכן אוסרים אלו על אלו אבל אם אין שם רק עיר אחת אף שהמים נמשכין הרבה מחוץ לתחום ומתערבין עם אלו מ"מ מותר למלאות בתוך התחום דהמים שמחוץ לתחום כיון שאינם סמוכים לעיר ואין עליהם רשות אחרת הרי הן כחפצי הפקר דאינם קונים שביתה כלל. ועיין בה"ל מש"כ דיש חולקים על עיקר דין זה. עוד כתב (ס"ק ג) וצריך לעשות מחיצה בסוף התחומין להפסיקן, והיינו אם היו ביניהם ארבעת אלפים אמה שהוא שיעור שני תחומין צריך לעשות מחיצה בסוף אלפים שהוא סוף שני התחומין ודוקא בכה"ג שהחריץ הוא בסוף התחום של כל אחד שנמצא חלק ממנו חוץ לתחומו של כל אחד אבל אם החריץ עומד כולו במקום המשותף לשתי העיירות כגון שבין שתי העיירות הוא רק ג' אלפים אמה והחריץ הוא באמצע שתיהם מותרות למלאות ממנו בלי שום מחיצה דאמרינן יש ברירה וכל אחד לוקח מחלקו.

שו"ע סימן תג

שאלה קלו: שבת בבקעה והקיפוה גויים בשבת מחיצות לדירה, האם חשובה כולה כד' אמות.

תשובה: לא חשובה כד' אמות כיון שלא שבת בבין השמשות במחיצה זו, ויש לו רק אלפיים אמה ממקום ששבת. אבל מועילות מחיצות אלו לטלטל בתוכם חפצים, שמחיצה העשויה בשבת שמה מחיצה. וכן מותר לו לזרוק בתוך המחיצות מתוך אלפיים ממקום שביתתו לחוץ לאלפיים, חפץ שאינו שלו אלא של הפקר שלא התכוין לזכות בו ואינו כרגליו, כיון שזורק בתוך המחיצות אין כאן איסור טלטול ד' אמות, וגם אין בחפץ זה של הפקר איסור הוצאה מחוץ לתחום.

כתב מרן (סימן תג סעי' א) שבת בבקעה והקיפוה עכו''ם בשבת מחיצות לדירה אינו הולך בה אלא אלפים אמה שאינה כולה כד' אמות כיון שלא שבת באויר המחיצות ומטלטל בכולה על ידי זריקה שיכול לזרוק אפילו חוץ לאלפים שהרי רשות היחיד גמור הוא כיון שהוקף לדירה. (אבל לטלטל ממש חוץ לארבע אמות אסור אפילו תוך אלפים) (בית יוסף בשם תוספות והגהות אשירי פרק מי שהוציאוהו). ע"כ. וכתב המ"ב (ס"ק ד) אינו הולך בה אלא אלפים אמה, ממקום שקנה שביתה דלא מהני ליה האי מחיצות כלל לענין הילוך. עוד כתב (ס"ק ה) כיון שלא שבת באויר המחיצות, ר"ל דלא מהני מחיצות להיות ע"י כל השטח כד"א אלא היכא שהיו המחיצות מבעוד יום ושבת בתוכן אבל כאן שבין השמשות לא היתה מוקפת ולא קנה באותו המקום שביתה אלא לאלפים אמה אף שהקיפוה מחיצות בשבת אין לו להלוך אלא אלפים שלו כדמעיקרא ולא דמי לסימן ת"ה באם הוציאוהו עכו"ם בע"כ חוץ לתחומו ונתנוהו תוך עיר אחרת המוקפת חומה דמהלך את כולה דחשבינן ליה כל העיר כד"א ואף על גב שלא שבת באויר מחיצות מבעוד יום דהתם הלא הוא חוץ לתחומו דאין לו מן הדין להלך רק בד"א ואם לא חשבינן ליה כל העיר כד"א לא היה רשאי לילך רק ד"א כדין יוצא חוץ לתחום לכן הקילו גביה [כיון שיצא באונס] שיהא נחשב לו כל העיר כד' אמות משא"כ כאן שיש לו אלפים אמה להלוך בלא"ה. עוד כתב (ס"ק ו) ומטלטל בכולה, ר"ל אף דלענין הילוך לא נחשב ההיקף כלל למחיצה מחמת שלא שבת באויר מחיצות לענין איסור טלטול לא איכפת לן בזה כיון שיש מחיצות עכ"פ עכשיו וקי"ל מחיצה העשויה בשבת שמה מחיצה. עוד כתב (ס"ק ז) שיכול לזרוק אפילו חוץ לאלפיים, ודוקא בחפצים של אדם אחר שמגיע תחומו להלן מאלפים שלו או חפצים של הפקר דאל"ה הרי אסור להוליכם חוץ לתחומו דהא הכלים כרגלי הבעלים כמ"ש סימן שצ"ז ס"ג. עוד כתב (ס"ק ט) לטלטל ממש אסור, והטעם דכיון דא"א לו לטלטל חוץ לאלפים אלא ע"י זריקה דא"א לו להלוך שם תוך אלפים שלו נמי אסור לטלטל כאורחיה משום דאלפים שלו נפרץ במילואה למקום האסור לו בטלטול כאורחיה. ודע דרוב הפוסקים חולקים על זה וס"ל דתוך אלפים אף בטלטול כי אורחיה מותר דלא מקרי פרוץ למקום האסור דמקום המותר הוא בעצם ורק מפני שא"א לו לילך לשם שהוא חוץ לאלפים אין לו עצה לטלטל לשם כ"א ע"י זריקה וכן הסכימו האחרונים. ע"כ. וכן משמע בהגהות איש מצליח להקל לטלטל בתוך אלפיים שלא על ידי זריקה.

שו"ע סימן תד

שאלה קלז: מי שבא בספינה והגיע לנמל בשבת האם יש לו אלפיים אמה מהנמל.

תשובה: אין בים איסור תחומין מהתורה אפילו ביותר משתים עשרה מילין, לפי שאין הים דומה לדגלי מדבר. וכשהספינה למעלה מעשרה טפחים מקרקעית הים אין איסור תחומין אפילו מדרבנן, כיון שיש ספק אם יש תחומין למעלה מעשרה, הוי ספיקא דרבנן, ולקולא. לכן מהמקום הראשון שהגיעה אליו הספינה בשבת שהוא פחות מעשרה עד לקרקע, משם מודד אלפיים אמה.

כתב מרן (סימן תד סעי' א) המהלך חוץ לתחום למעלה מעשרה טפחים כגון שקפץ על גבי עמודים שגבוהים עשרה ואין בכל אחד מהם ארבעה טפחים על ד' טפחים הרי זה ספק אם יש תחומין למעלה מעשרה או לאו ומה שיהיה בדרבנן יהיה ספיקו להקל. וכתב הרמ"א בהגה: מיהו אם היה הולך בדרך זה או על ידי קפיצת שם מתוך י''ב מיל חוץ לי''ב מיל אזלינן לחומרא למאן דאמר תחומין די''ב מיל הוי דאורייתא (דברי עצמו ותשובת רמב''ם). ע"כ הגהה. והואיל ואין בימים ובנהרות איסור תחומין דאורייתא לדברי הכל לפי שאינם דומים לדגלי מדבר מי שבא בספינה בשבת והגיע לנמל אם משנכנס השבת עד שהגיע לנמל לעולם היתה למעלה מי' מקרקע הים או הנהר יורד ואינו נמנע ויש לו אלפים אמה ממקום שפגע בו למטה מי'. וכתב הרמ"א בהגה: ואם הוא ספק אם הוא למעלה מעשרה או לא אזלינן לקולא (המגיד פרק כ''ז). ואם כבר יצא אלפים ממקום שפגע למטה מעשרה דאין לו רק ד' אמות מכל מקום אם צריך לצאת מן הספינה מכח גשמים שיורדים עליו או שהחמה זורחת עליו או שצריך לנקביו וצריך מכח זה ליכנס בעיר הוה ליה כל העיר כארבע אמותיו וכיון דעל על (אור זרוע ומרדכי והגהות אשירי פרק מי שהוציאוהו). ועיין לקמן סימן ת''ו. ועיין לעיל סימן רס''ו מי שרוכב בדרך וחשכה לו בערב שבת כיצד יעשה. ע"כ. וכתב המ"ב (ס"ק ח) והואיל ואין בימים ובנהרות איסור תחומין דאוריתא, ר"ל אפילו חוץ לי"ב מיל אינן דאורייתא לפי שאין דומין וכו' דלמ"ד דאורייתא ממדבר ילפינן כנ"ל והליכתן במדבר היה ביבשה ולא במים ולכן מקילינן בהו למעלה מעשרה. עוד כתב (ס"ק ט) מי שבא בספינה בשבת, אין ר"ל שנכנס בספינה בשבת דאי הכי הלא היה בביה"ש ביבשה וקנה שם שביתה ואסור לירד מהספינה לנמל אלא ר"ל שבא עם הספינה בשבת והגיע לנמל. עוד כתב (ס"ק י) לעולם היתה למעלה מעשרה, דאם היתה אפילו פ"א למטה מעשרה אף בתוך השבת קנה שם שביתה ואם ממקום ההוא עד הנמל הוא יותר מאלפים שוב אינו רשאי לירד מהספינה להנמל דאין לו אלא ד"א דהיינו מקום ישיבתו בספינה שחשיבא כולה כארבע אמות. וכשמפליג בשבת בספינה העומדת למעלה מעשרה טפחים ע"מ לירד ממנה בשבת זה במקום אחר מעבר השני שהוא חוץ לאלפים אמה צריך ליזהר שמיד שקנה שם שביתה בספינה בבין השמשות כשהיא עומדת למעלה מעשרה טפחים לא יצא ליבשה דאם יצא ליבשה שעה אחת קנה שם שביתה ושוב יהיה אסור לו לירד ממנה לנמל שהוא חוץ לאלפים ממקום שביתתו על הארץ וכמש"כ בסימן רמ"ח ע"ש.

שו"ע סימן תה

שאלה קלח: יצא חוץ לתחום אמה אחת האם מותר לו ליכנס לתחומו.

תשובה: אסור לו להיכנס לתחום, ויש לו ד' אמות ממקום שעומד בו והלאה לצד חוץ, ולא יכול לברור לו את הד' אמות לצד תוך התחום כיון שהתחיל ללכת אל העבר הזה נראה כבורר הד' אמות ממנו והלאה.

כתב מרן (סימן תה סעי' א) מי שיצא חוץ לתחום אפילו אמה אחת לא יכנס להיות כבני העיר ואין לו אלא ד' אמות מעמידת רגליו ולחוץ. ע"כ. וכתב המ"ב (ס"ק ב) מעמידת רגליו ולחוץ, אבל לצד פנים כלל לא דאף דבודאי לכו"ע יכול לברר הד"א שלו לכל צד שירצה שאני הכא כיון שהתחיל ללכת אל עבר זה נראה כבורר הד"א ממנו ולהלאה. והנה המחבר אזיל לטעמיה בסי' שצ"ו דאין לו רק ד"א אבל לפי מה שהביא הרמ"א שם בהג"ה בשם יש אומרים דיש לו ד' אמות לכל צד והכריעו שם האחרונים כדעה זו א"כ יכול לילך הד"א שלו אף לצד העיר דהיינו אם יצא אמה אחת יוכל לחזור לתוך התחום בשיעור שלש אמות ודע דכל זה אם יצא במזיד אבל אם יצא באונס או מחמת טרדתו שכח ויצא הסכימו האחרונים דכל שלא יצא מן התחום ארבע אמות מותר לו לחזור ולכנוס תוך העיר דבכגון זה אמרינן דכיון שיש לו רשות לחזור לתוך תחומו חשוב כאלו לא יצא כלל מן התחום והרי הוא כבני העיר וכ"ש אם יצא לדבר מצוה דמותר לו לחזור תוך תחומו ומשם לעיר כל שלא יצא מתוך התחום ארבע אמות. ע"כ. ובהגהות איש מצליח כתב שנראה דעת מרן שאפילו יצא באונס אין רשאי לחזור לעיר.

שאלה קלט: יצא חוץ לתחום במזיד ונכנס לתוך עיר מוקפת חומה לדירה האם מותר להלך את כולה.

תשובה: אפילו הכניסוהו גויים לעיר שלא שבת בה אסור להלך את כולה ואין לו אלא ארבע אמות כיון שיצא במזיד. וכן אם יצא חוץ לתחום בשוגג ונכנס לעיר במזיד, אין לו אלא ד' אמות.

כתב מרן (סימן תה סעי' ו) נתנוהו עובדי כוכבים חוץ לתחום בדיר או בסהר ומערה, או בעיר אחרת מוקפת חומה לדירה, או שנאנס בשאר אונס או ששגג ויצא חוץ לתחום ונכנס לאחד מאלו ונזכר והוא בתוכו מהלך את כולו. אבל אם יצא חוץ לתחומו לדעת אף על פי שהוא בתוך אחד מאלו אין לו אלא ד' אמות. ע"כ. וכתב המ"ב (ס"ק כד) ונזכר והוא בתוכו, לאפוקי בשנזכר קודם שנכנס ונכנס אין לו אלא ד"א דהרי נכנס לדעת. עוד כתב (ס"ק כה) אף על פי שהוא בתוך אחד מאלו אין לו אלא ד' אמות, בין שנכנס מדעתו בין שהכניסוהו עכו"ם לשם כיון שעכ"פ יציאתו מתחום היה מדעת לא אמרינן בזה כולו כד' אמות ועיין בבה"ל.

שאלה קמ: יצא חוץ לתחום במזיד וחזר לעירו ששבת בה המוקפת מחיצות באיסור, האם מהלך את כולה.

תשובה: מותר לו להלך את כולה כיון ששבת בה מבעוד יום, אבל לא יצא ממנה אפילו אמה אחת כיון שיצא מדעת הפסיד תחומו.

כתב מרן (סימן תה סעי' ח) יצא לדעת והחזירוהו עובדי כוכבים אין לו אלא ד' אמות ומיהו אם החזירוהו לעירו (המוקפת מחיצות לדירה) (הרא''ש פרק מי שהוציאוהו ורבינו ירוחם חלק י''א ואור זרוע) כולה כארבע אמות ואפילו יצא לדעת וחזר לדעת (ועיין לעיל דין סתם עיירות סימן ת''א). ע"כ. וכתב המ"ב (ס"ק מא) כולה כד"א ואפילו יצא לדעת וחזר לדעת, כיון ששבת בה מבעוד יום. ומ"מ אסור לו לצאת חוצה לו אפילו אמה אחת כיון דעכ"פ יצא מדעת הפסיד תחומו.

שאלה קמא: פירות שהוציאום חוץ לתחום והחזירום לעיר במזיד האם מותר להוציאם ביו"ט אלפיים אמה לכל רוח כבתחילה, ומה הדין לאוכלם במקומם בשבת.

תשובה: מותר להוציאם ביום טוב אלפיים אמה לכל רוח שלא הפסידו מקומם שהם אנוסים ביציאתם וחזרתם ודינם כאדם שיצא מהתחום וחזר לביתו באונס. וגם בשבת במקום שאין מחיצות ואסור לטלטלם, על כל פנים מותר לאוכלם במקומם. ולא דומה לפירות שבאו מחוץ לתחום שאסור לאוכלם בשבת, שאלו יצאו באונס וחזרו למקום ששבתו בו בין השמשות.

כתב מרן (סימן תה סעי' ט) פירות שהוציא חוץ לתחום והחזירם אפילו במזיד לא הפסידו מקומם שכל העיר להם כארבע אמות וחוצה לה אלפים אמה לכל רוח כבתחלה אם הוא יום טוב ואם הוא שבת מותרין באכילה במקומם ואפילו לאותו ישראל שהחזירם לצרכו במזיד, מאי טעמא, אנוסים הם, וכל זמן שלא הוחזרו והם חוץ למקומם אם הוציאן בשוגג מותרים לאכלם ואסור לטלטלם חוץ לד' אמות ואם הוציאם במזיד אסור לאכלם אפילו מי שלא הוציאם ויש מתירים למי שלא הוציאם. ע"כ. וכתב המ"ב (ס"ק מב) אפילו במזיד לא הפסידו מקומם, ר"ל אף דלגבי אדם קי"ל לעיל דאם היציאה היה במזיד הפסיד מקומו ואין לו אלא ד"א, פירות לא הפסידו מקומן שהיה להם בין השמשות שאנוסים הם ביציאתם ובחזירתם וכדלקמיה. עוד כתב (ס"ק מג) אם הוא יום טוב, שמותר להוליכן בכל התחום דבשבת הלא אסור להעבירן ד"א אפילו בתוך התחום [אם לא שהיה עיר מעורבת שאז מותר לטלטלן בכל העיר]. עוד כתב (ס"ק מד) ואם הוא שבת, ר"ל דגם בשבת איכא נ"מ עכ"פ לענין אכילה. עוד כתב (ס"ק מה) מותרים באכילה במקומן, ר"ל במקום שהחזירן בתוך התחום בארבע אמותיהן. עוד כתב (ס"ק מו) ואפילו לאותו ישראל, ואף על גב דהבא מחוץ לתחום אסור למי שבא בשבילו שאני הכא שהוחזרו למקום ששבתו בין השמשות. עוד כתב (ס"ק מז) אנוסים הם, ר"ל דאף שהוציאן האדם במזיד הפירות עצמן אנוסים הם ביציאתן ובחזירתן והרי הן כאדם שהוציאוהו באונס והחזירוהו לעיל בס"ה וכן לענין היתר אכילה הותרו נמי ע"י חזירתן.

שו"ע סימן תו

שאלה קמב: מי שיצא חוץ לתחום שלא לדעת שאין לו אלא ד' אמות, והוצרך לנקביו, האם יכול לצאת מד' אמותיו עד שימצא מקום צנוע להתפנות בו.

תשובה: יכול לצאת מד' אמותיו עד שימצא מקום צנוע להתפנות בו. ועצה טובה לו שיתקרב לצד תחומו שאם לא ימצא מקום צנוע עד תחומו יכול ליכנס ולאחר שנכנס הוי כאילו לא יצא כיון שנכנס ברשות. אבל אם מצא מקום צנוע קודם לא יכנס אלא יפנה שם ויתרחק ממקום שנפנה עד שיכלה הריח ושם יש לו ד' אמות. ואם נתרחק מהריח ונכנס בתחומו כאילו לא יצא.

כתב מרן (סימן תו סעי' א) מי שיצא חוץ לתחום שלא לדעת שאין לו אלא ד' אמות והוצרך לנקביו יכול לצאת מהם עד שימצא מקום צנוע לפנות ועצה טובה לו שיתקרב בצד תחומו שאם לא ימצא מקום צנוע עד תחומו יכול ליכנס ולאחר שנכנס הוי כאילו לא יצא כיון שנכנס ברשות אבל אם מצא מקום צנוע קודם לא יכנס אלא יפנה שם ויתרחק ממקום שנפנה עד שיכלה הריח ושם יש לו ד' אמות ואם נתרחק מהריח ונכנס בתחומו כאילו לא יצא ואם יצא לדעת אין לו תקנה. זה שאמרנו בהוצרך לנקביו יש אומרים אפילו לקטנים ויש אומרים דוקא לגדולים. ע"כ. וכתב המ"ב (ס"ק ב) עד שימצא מקום צנוע, ר"ל מקום שאין בני אדם מצויים מפני שגדול כבוד הבריות ועיין לעיל בסימן ג' דאחורי הגדר חשיב מקום צנוע ובשדה עד שאין חבירו יכול לראותו. כתבו האחרונים בשם ראב"ן דיכול ללכת עד בית היהודים לפנות והיינו אף אם ימצא מקום צנוע מקודם אלא שהוא סמוך לבתי עכו"ם מ"מ יכול להתרחק עד בתי היהודים שמא העכו"ם יכוהו או יפחידוהו. עוד כתב (ס"ק ג) ועצה טובה שיתקרב בצד תחומו, ר"ל שאם יכול לחפש מקום צנוע בשאר רוחות טוב לו יותר לבקש מקום צנוע לצד מקום שיצא משם. עוד כתב (ס"ק ה) ולאחר שנכנס הוי כאלו לא יצא, ויש לו אלפים לכל רוח וכנ"ל בסימן ת"ה ס"ו. עוד כתב (ס"ק ח) ואם יצא לדעת אין לו תקנה, ר"ל אף דמותר לו בזה ג"כ לצאת חוץ לד' אמותיו עד שימצא מקום צנוע וכן להתרחק ג"כ מן הריח וכנ"ל אבל אין לו תקנה להחשב בזה כאלו לא יצא אם נכנס לתחומו דאף אם יכנס אין לו אלא ד"א כיון שיצא מתחלה מדעת אם לא שנכנס עי"ז לעירו ששבת בה דאז כל העיר לו כארבע אמות בכל גווני וכנ"ל בסימן ת"ה ס"ח. עוד כתב (ס"ק ט) דוקא לגדולים, אבל קטנים אין כבוד הבריות כ"כ דהא משתינים מים בפני רבים וגם אין כ"כ טינוף בהם שיהיה צריך להתרחק דהא נבלעין במקומן ויש להחמיר כסברא זו. ע"כ. וכ"כ בהגהות איש מצליח שכן דעת מרן להחמיר בזה דקימ"ל י"א וי"א הלכה כויש בתרא.

שו"ע סימן תז

שאלה קמג: היוצאים חוץ לתחום מחמת פיקוח נפש, האם יכולים לחזור לביתם.

תשובה: יש להם אלפיים אמה ממקום שהצילו בו, ואם האלפיים האלו מובלעים תוך תחומם יכולים לחזור לביתם ויש להם אלפיים סביב ביתם. ואם אותו מקום שהלכו אליו הוא עיר יש להם אלפיים אמה לכל רוח מחוץ לעיר כאילו שבתו שם.

כתב מרן (סימן תז סעי' א) מי שיצא חוץ לתחום ברשות כגון חכמה הבאה לילד וכיוצא בזה יש לו אלפים אמה לכל רוח באותו מקום שהגיע לו ואם הגיע לעיר הרי הוא כאנשי העיר ויש לו אלפים לכל רוח חוץ לעיר (עיין לעיל סוף סימן רמ''ח). ע"כ. וכתב המ"ב (ס"ק ב) אלפיים אמה לכל רוח, ואם היו מובלעין אלפים אלו בתוך תחומו שיצא משם רשאי לחזור לביתו ויש לו אלפים סביב ביתו. עוד כתב (ס"ק ג) באותו מקום שהגיע לו, אף לאחר שכבר עשה המצוה ההיא דהתקינו לו זה דאם לא יהיה רשאי לזוז ממקומו ימנע עצמו שלא לצאת עוד. עוד כתב (ס"ק ד) ואם הגיע לעיר הרי הוא כאנשי העיר, דעשאוהו כאלו שבת בה בין השמשות דכל העיר לו כד' אמות.

שו"ע סימן תח

שאלה קמד: הניח את עירובו במקום מוקף מחיצות האם נחשב כל המקום כד' אמות, ויש לו אלפיים אמות לכל רוח מחוץ למחיצות והלאה.

תשובה: המניח עירובו ברשות היחיד אפילו היתה מדינה גדולה כנינוה כיון שמוקפת מחיצות לשם דירה מהלך את כולה וחוצה לה אלפים אמה לכל רוח. ואם לא נבנו המחיצות לשם דירה כגון: שהוקפה קודם לבניית הבתים, אם היא עד בית סאתיים דהיינו שטח של מאה על חמישים אמה, מהלך את כולה וחוצה לה אלפיים אמה, ואם היא יותר גדולה מודדים האלפיים אמות ממקום הנחת העירוב.

כתב מרן (סימן תח סעי' ב) המניח עירובו ברשות היחיד אפילו היתה מדינה גדולה כנינוה ואפילו עיר חריבה או מערה הראויה לדיורין מהלך את כולה וחוצה לה אלפים אמה לכל רוח. ע"כ. וכתב המ"ב (ס"ק כג) ברשות היחיד, היינו מקום מוקף מחיצות. עוד כתב (ס"ק כד) ואפילו עיר חרבה, היינו שהיו בה דיורין ונחרבו ומחיצות החומה נשארו. עוד כתב (ס"ק כה) מערה הראויה לדיורין, ר"ל אפילו אין בה דיורין אלא שהיא ראויה לדירה דאם אינה ראויה לדור בה כגון שנפרצו מחיצותיה או שהיא נמוכה הרבה וכיו"ב אינה נחשבת כד"א ומודדין האלפים ממקום הנחת העירוב. עוד כתב (ס"ק כו) מהלך את כולה, דחשבינן לה כולה כד"א וכ"ז כשהיו המחיצות מוקפות לשם דירה אכן אם לא היה רוחב הקיפה רק סאתים אפילו אינה מוקפת לדירה נחשבת כד"א וכמבואר לעיל בסימן שצ"ו ס"ב.

שו"ע סימן תט

שאלה קמה: האם מותר לכהן לטוס במטוס מעל בית קברות.

תשובה: אסור לכהן לטוס במטוס מעל בית קברות, שאהל זרוק שהוא אהל המטלטל לא חשוב אהל, וכיון שאינו אהל לא חוצץ מפני הטומאה. ולצורך מצוה או לצורך פרנסה יש להקל.

כתב מרן סימן (תט סעי' א) הנותן עירובו בבית הקברות אינו עירוב לפי שבית הקברות אסור בהנאה וכיון שרוצה בקיום העירוב שם אחר קנייה הרי נהנה בו, ואם נתנו בבית הפרס הרי זה עירוב, ואפילו היה כהן, מפני שיכול להכנס שם במגדל הפורח או שינפח והולך. ע"כ. וכתב המ"ב (ס"ק ו) מפני שיכול להכנס שם במגדל הפורח, ר"ל אף דמדרבנן אסור לכהן לילך שם שמא יסיט ברגליו עצם כשעורה דמטמא במגע ומשא וא"כ הרי אינו יכול להגיע למקום עירובו מ"מ שרי דאפשר לו להכנס שם ע"י מגדל הפורח והוא נישא ע"ג שוורים שעי"ז לא יזוז בעצם ודוקא בבית הפרס שהוא מדרבנן ואין בו טומאת אוהל משא"כ בבית הקברות אי אפשר בעצה זו לכהן מפני שהוא מאהיל על הקברים ואפילו אם יכנס במגדול שהוא מחזיק ארבעים סאה לא הוי חציצה בינו לקבר דקי"ל אוהל זרוק לאו שמיה אוהל וכל שאינו אוהל אינו חוצץ. ע"כ. וביביע אומר חלק י' חיו"ד סימן נב הביא שיש מקילים לצורך מצוה או לצורך פרנסה, כיון שיש סוברים שמדאוריתא אוהל זרוק שמיה אוהל ורק מדרבנן לא שמיה אוהל, ועוד שיש סוברים להקל בזמן הזה שהכהנים בלאו הכי טמאי מתים, וגם יש אומרים שאהל זרוק חוצץ מפני הטומאה הבוקעת מלמטה ומה שאמרו לא שמיה אוהל הוא רק לענין שבטל לגבי טומאת ארץ העמים הנכנסת לתוכו.

שאלה קמו: התכוין לשבות בכרמלית והניח ערבו ברשות היחיד האם ערובו ערוב.

תשובה: ערובו ערוב ונחשב הוא ועירובו במקום אחד, כיון שבין השמשות יכל להביא את העירוב אליו ולאוכלו שהרי מותר להכניס בבין השמשות מרשות היחיד לכרמלית לצורך מצווה.

כתב מרן סימן (סימן תט סעי' ב) צריך שיהא הוא ועירובו במקום אחד כדי שיהיה אפשר לו לאוכלו בין השמשות לפיכך אם נתכוין לשבות ברשות הרבים והניח עירובו ברשות היחיד או ברשות היחיד והניח עירובו ברשות הרבים אינו עירוב שאי אפשר לו להוציא מרשות היחיד לרשות הרבים בין השמשות אלא בעבירה אבל אם נתכוין לשבות ברשות היחיד או ברשות הרבים והניח עירובו בכרמלית או שנתכוון לשבות בכרמלית והניח עירובו ברשות היחיד או ברשות הרבים הרי זה עירוב שבשעת קניית העירוב שהוא בין השמשות מותר להוציא ולהכניס מכל אחד משתי הרשויות לכרמלית לדבר מצוה שכל דבר שהוא מדברי סופרים לא גזרו עליו בין השמשות במקום מצוה או בשעת הדחק. ע"כ. וכתב המ"ב (ס"ק י) שכל דבר שהוא מדברי סופרים לא גזרו עליו בין השמשות במקום מצוה או בשעת הדחק. ומבואר בש"ס דאף אם נותן עירובו ע"ג אילן שהוא למטה מעשרה טפחים והוא נתכוין לשבות למטה בארץ שהוא ר"ה אף שיש בזה שני שבותים אם יטול העירוב מן האילן אחד שהוא מכרמלית לר"ה [דהאילן כרמלית הוא] ועוד שהוא משתמש באילן שהוא מחובר אפ"ה הוי עירוב מטעם דלא גזרו על שבותין בין השמשות ומ"מ יש שבותין שגזרו אף לענין זה וכדלקמיה בסעיף שאחר זה.

שאלה קמז: שם את העירוב בתיבה ואבד המפתח מבעוד יום האם חשוב ערוב.

תשובה: אם יכול להוציאו בלי לעשות מלאכה דאוריתא הרי זה ערוב.

כתב מרן סימן (סימן תט סעי' ד) נתנו במגדל ונעל בפניו ואבד המפתח מבעוד יום או שנפל עליו גל אם יכול להוציאו בלא עשיית מלאכה דאורייתא הרי זה עירוב. ע"כ. וכתב המ"ב (ס"ק טז) נתנו במגדל וכו' שנפל עליו גל וכו'. עיין לעיל בסימן שצ"ד סעיף ב' וג' לענין עירובי חצרות דשם במ"ב ובה"ל מבואר כל פרטי הדינים וה"ה הכא. ובסימן שצד סעי' ג כתב מרן נתנו במגדל ונעל בפניו ואבד המפתח קודם שחשכה אם אי אפשר להוציא העירוב אלא אם כן עשה מלאכה גמורה בין השמשות הרי זה כמו שאבד ואינו עירוב שהרי אי אפשר לאכלו. וכתב המ"ב (ס"ק ח) ואבד המפתח, דוקא שנאבד ממקום שהניחו ואינו יודע היכן הוא אבל אם הוא מונח במקומו אלא שהוא שכח באיזה מקום הניחו הוי עירוב דעביד הוא דמדכר [הרשב"א והריטב"א בחידושיהם]. עוד כתב שם (ס"ק יא) שהרי אי אפשר לאכלו, ואם נמצא המפתח בשבת במקום שיכול להביאו בלא מלאכה דאורייתא שלא היה מפסיק ר"ה בין מקום שנמצא המפתח לבין המגדול הוי עירוב אף על פי שלא היה בידו בין השמשות כיון שמצא אותן אח"כ חשבינן ליה כאלו היה בידו שמצוי הוא שימצאנו.

שאלה קמח: הלך עד סוף התחום והחשיך שם ולא אמר שביתתי במקומי האם קנה שם שביתה.

תשובה: קנה שביתה אפילו ששתק ולא אמר שביתתי במקומי, שזהו עיקר מצות עירוב להיות בבין השמשות במקום שרוצה לקנות בו שביתה.

כתב מרן (סימן תט סעי' ז) כיצד עשיית עירוב אם רוצה לילך בסוף התחום או בתוכו ולהחשיך שם זה הוא עיקר מצותו ואפילו לא אמר שביתתי במקומי אלא החשיך שם ושתק לא שנא מי שיוצא מביתו להחשיך על התחום לא שנא מי שבא בדרך וחשכה לו קונה אלפים אמה בלא אמירה ואם אינו רוצה לטרוח להחשיך שם ילך מבעוד יום ויניח שם מזון שתי סעודות כל אחד ואחד כפי מזונו ואם הוא חולה או רעבתן שיעורו שתי סעודות בינוניות שהם כששה ביצים (ועיין לעיל סימן שס''ח סעיף ג') מפת או מכל דבר שמשתתפין בו שיתופי מבואות ואם הוא ליפתן בכדי לאכול בו שתי סעודות סגי ואומר בזה העירוב אהיה מותר לילך למחר אלפים אמה וחוזר ולן בביתו ואפילו הכי מודדים לו תחומו ממקום עירובו שאנו רואים כאילו דר שם אבל התלמידים האוכלים אצל בעלי בתים שבתיהם בשדה וחוזרים ולנים בבית רבם מודדין להם תחומם מבית רבם שהוא מקום לינתם שהוא להם עיקר ששם היו חפצים גם לאכול אילו היה שם מזונם. ע"כ. וכתב המ"ב (ס"ק כו) ולהחשיך שם, היינו שיהא יושב שם כל ביה"ש עד שחשיכה ודאי [ח"א וראיה מלקמן סימן תט"ו ס"ב]. ובהגהות איש מצליח כתב היינו לכתחילה, ובדיעבד גם אם ישב שם חלק מבין השמשות מועיל. עוד כתב במ"ב (ס"ק כז כח) זהו עיקר מצותו, ר"ל שקונה שביתתו ברגליו שהוא עומד שם בעת שנכנס השבת. וה"ה דיכול לערב בפת אפילו לכתחלה אלא דעיקר התקנה הוא ברגל וכדי להקל עליו שלא יצטרך לילך שם בעצמו דוקא ולישב שם עד שתחשך התירו לערב בפת שא"צ לישב שם עד שחשיכה וגם יוכל לשלוח ע"י שליח וכדלקמיה.

שאלה קמט: מה שיעור הערוב, ומה דין חולה שאוכל מעט או רעבתן שאוכל הרבה.

תשובה: אם מניח פת או שאר דברי מאכל מניח שיעור מזון שתי סעודות לכל אחד ואחד מבני ביתו שקונה להם שביתה, ולכל אחד מניח כפי מה שמספיק לו לשתי סעודות, ואפילו אם אוכל מעט כגון: זקן או חולה שמאכלם מעט מאוד די שיניח שתי סעודות לפי מאכלו. אבל אם הוא רעבתן ומאכלו בשתי סעודות הוא יותר משש ביצים (שלוש מאות עשרים וארבע גרם) שהם שיעור שתי סעודות לאדם בנוני, אין צריך להניח אלא כאדם בנוני. ואם מניח מאכל או משקה שמלפתים בו את הפת די שיניח כמות שמלפתים בה פת לאכול בשתי סעודות.

כתב מרן (סימן תט בהמשך סעי' ז) ואם אינו רוצה לטרוח להחשיך שם ילך מבעוד יום ויניח שם מזון שתי סעודות כל אחד ואחד כפי מזונו ואם הוא חולה או רעבתן שיעורו שתי סעודות בינוניות שהם כששה ביצים (ועיין לעיל סימן שס''ח סעיף ג') מפת או מכל דבר שמשתתפין בו שיתופי מבואות ואם הוא ליפתן בכדי לאכול בו שתי סעודות סגי ואומר בזה העירוב אהיה מותר לילך למחר אלפים אמה וחוזר ולן בביתו ואפילו הכי מודדים לו תחומו ממקום עירובו שאנו רואים כאילו דר שם אבל התלמידים האוכלים אצל בעלי בתים שבתיהם בשדה וחוזרים ולנים בבית רבם מודדין להם תחומם מבית רבם שהוא מקום לינתם שהוא להם עיקר ששם היו חפצים גם לאכול אילו היה שם מזונם. ע"כ. וכתב המ"ב (ס"ק ל) כפי מזונו אם הוא חולה, כצ"ל. ור"ל דלחולה משערין בסעודות שלו כפי אכלו ולא בעינן אפילו כששה ביצים וה"ה דלזקן משערין ג"כ כפי אכלו אבל לאדם בריא משערין לעולם בסעודות בינוניות וכדלקמיה. עוד כתב (ס"ק לא) או רעבתן, צ"ל ורעבתן דלא קאי אדלעיל רק דין אחר אשמועינן דאף דבחולה בדידיה משערינן מ"מ ברעבתן משערינן בסעודה בינונית כשאר אדם והוא משום דבשניהם אזלינן להקל. עוד כתב (ס"ק לג) עיין לעיל סימן שס"ח, דשם הביא המחבר דעת י"א שהם כשמונה ביצים וכאן סתם כדעה ראשונה ועיין מש"כ שם דלכתחלה נכון לנהוג כדעת הי"א. ע"כ. ובהגהות איש מצליח כתב שם ומיהו דעת מרן ז"ל שגם לכתחילה די בששה בצים. עוד כתב המ"ב (ס"ק לו) ואם הוא ליפתן, ומה נכלל בכלל ליפתן נתבאר הכל בסימן שפ"ו. והנה לענין שיעור שתי הסעודות בכאן צריך מזון שתי סעודות מאכל או ליפתן לכל אחד ואחד בפ"ע ואפילו בעה"ב עם ב"ב צריך להניח לכל אחד שיעור עירוב חוץ מבנו קטן הצריך לאמו וכדלקמן בסימן תי"ג ותי"ד ולא הוי בזה דומיא דשיתופי מבואות דשם מערבין במזון שתי סעודות לכל העיר [ועיין בב"י שכתב בשם הג"א עצה לערב בחומץ דבמעט חומץ סגי להרבה אנשים לטבל בו ירק מזון שתי סעודות דזהו השיעור בחומץ כמבואר בסימן שפ"ו ס"ו. אכן לפי מה שכתב שם הא"ר בשם פוסקים דלטבל שתי סעודות צריך רביעית חומץ א"כ לפי שיעור האנשים שמניח עבורם העירוב כן צריך ליתן חשבון הרביעיות]. עוד כתב (ס"ק לז) ואומר בזה העירוב וכו', אבל בהניח בשתיקה אף שכוון בלבו לקנות שם שביתה לא הוי עירוב כשעירב בפת מיהו אף אם לא אמר כל הנוסח הזה ורק שאמר זה יהיה לעירוב סגי [ח"א].

שו"ע סימן תי

שאלה קנ: מי שעמד מחוץ לעיר בתוך אלפיים אמה ונשאר שם כל בין השמשות בלא שהתכוין לקנות שם שביתה, האם קנה שביתה.

תשובה: כיון שלא גמר בליבו לקנות שם שביתה, לא קנה.

כתב מרן (סימן תי סעי' ב) זה שאמרנו שהקונה שביתה בריחוק מקום שיחזיק בדרך לא שיצא וילך בשדה אלא אפילו ירד מן העליה לילך לאותו מקום וקודם שיצא מפתח החצר החזירו חבירו הרי זה החזיק וקנה שביתה וכל הקונה שביתה בריחוק מקום אינו צריך לומר שביתתי במקום פלוני אלא כיון שגמר בלבו והחזיק בדרך כל שהוא קנה שם שביתה ואין צריך לומר מי שיצא ברגליו ועמד במקום שקונה בו שביתה שאינו צריך לומר כלום אלא כיון שגמר בלבו קנה. ע"כ. וכתב המ"ב (ס"ק ח) שגמר בליבו, לשם שביתה. ע"כ. ולענין מערב בפת עיין לקמן תשובה קנה.

שו"ע סימן תיא

שאלה קנא: מי שהיה בשדה במזרח ביתו, ואמר לשלוחו לערב לו במערב, ונתן השליח העירוב בתוך אלפיים מהבית ומחוץ לאלפיים מהמשלח, מה דינו.

תשובה: אין ערובו ערוב, שהרי בבין השמשות היה רחוק מהעירוב יותר מאלפיים אמה ולא יכול להגיע לעירבו, ואין לו אלא שביתת ביתו וממנו יש לו אלפיים אמה לכל רוח.

כתב מרן (סימן תיא סעי' א) מי שהיה במזרח ביתו בשדה ואמר לשלוחו לערב לו במערב אם נתן העירוב מהלאה לביתו בענין שהוא רחוק ממנו יותר מאלפים וביתו קרוב לו בתוך אלפים העירוב אינו כלום ונשאר לו שביתת ביתו נתן העירוב בענין שהוא לו בתוך אלפים אף על פי שגם ביתו לו בתוך אלפים קנה שביתה במקום עירובו ולא בביתו. ע"כ. וכתב המ"ב (ס"ק א) במזרח ביתו בשדה, ר"ל שהיה בשדה במזרח ביתו בעת שקידש עליו היום. עוד כתב (ס"ק ב) ואמר לשלוחו, מבעוד יום. עוד כתב (ס"ק ג) העירוב וכו' אינו כלום ונשאר וכו' - דכיון דקידש עליו היום רחוק מעירובו יותר מאלפים נמצא שאינו יכול לילך וליטלו וכיון דאינו עירוב ממילא נשאר על שביתת ביתו ולא דמי לסימן ת"ט סי"א דאמרינן לא יזוז ממקומו דהתם היה בא בדרך ולא ניחא ליה דליקני שביתה במקומו אבל עומד בביתו או בתחום ביתו ודאי ניחא ליה דליקני שביתה בביתו כשאין עירובו עירוב וי"א דהכא הטעם משום דהשליח פשע שהניח העירוב בחוץ לתחום מהמשלח ויכול לומר לו לתקוני שדרתיך ולא לעוותי והוי ליה כאלו לא עירב כלל ולטעם זה אף אם היה בדרך בכה"ג ג"כ לא הפסיד שביתת מקומו שהיה בה בעת שקידש היום ונראה דלעת הצורך יש לסמוך ע"ז להקל.

שו"ע סימן תיב

שאלה קנב: אמר לשנים ערבו עלי, ונתן האחד העירוב למזרח לסוף אלף אמה, והשני למערב לסוף חמש מאות אמה, מה דינו.

תשובה: ספק איזה עירוב קנה לו, לכן הולך מביתו למערב אלף אמה מכח מה ששיר לו העירוב שבמזרח, ולמזרחו אלף וחמש מאות אמה מכח מה ששיר לו העירוב שבמערב.

כתב מרן (סימן תיב סעי' א) עירב חצי היום הראשון לרוח צפון והשני לרוח דרום שטעה והיה סבור שאפשר לעשות כן או שאמר לשנים עירבו עלי אחד עירב עליו לצפון ואחד לדרום אם הניח כל אחד עירובו בסוף אלפים לא יזוז ממקומו שאין ידוע איזה עירוב קנה לו ואם לא נתנו העירובים בסוף אלפים הולך מה שאפשר לו לילך מכח שניהם כיצד נתן כל אחד עירובו לסוף אלף מביתו יש לו אלף אמה מביתו לכל אחד מהעירובים. נתן אחד למזרח לסוף אלף והשני למערב לסוף ת''ק הולך למערב אלף מכח מה ששייר לו העירוב שבמזרח ולמזרחו אלף ות''ק מכח מה ששייר לו העירוב שבמערב. ע"כ. וכתב המ"ב (ס"ק ג) יש לו אלף אמה וכו', דממ"נ מאיזו עירוב שקנה יש לו אלפים אמה וכאן אין מעירוב זה לעירוב זה אלא אלפים וחוץ להעירובין אינו יכול ללכת אפילו פסיעה אחת דבכל אחד נאמר שמא העירוב שכנגדו קנה לו וכלה כאן האלפים.

שו"ע סימן תיג

שאלה קנג: האם יכול לערב לרבים עירובי תחומין משלו.

תשובה: יכול לערב לרבים על ידי שיזכה לכל אחד מזון שתי סעודות על ידי אחר, וצריך להודיעם מבעוד יום שעירב בעבורם, וכל היודע מהעירוב מבעוד יום אפילו גמר בליבו לסמוך עליו אחר שחשיכה, הוי עירוב.

כתב מרן (סימן תיג סעי' א) המערב לרבים משלו אומר הרי עירוב זה בשביל כל בני העיר ובלבד שיהא בו מזון שתי סעודות לכל אחד וכל מי שירצה יסמוך עליו וצריך לזכות להם על ידי אחר הראוי כמו בעירובי חצרות (ועיין לעיל סימן שס''ו סעיף י') וצריך להודיעם וכל מי שהודיעו מבעוד יום אפילו לא גמר בלבו לסמוך עליו מבעוד יום אלא לאחר שחשכה הוי עירוב אבל אם לא הודיעו מבעוד יום אינו יכול לסמוך עליו לאחר שתחשך וכן מי שהניח עירוב לכל שבתות השנה ואמר איזה מהם שארצה אלך ואסמוך עליו אף על פי שלא גמר בלבו עד למחר יכול לסמוך עליו וכן מי ששמע שיש לחכם לבוא ואינו יודע לאיזה רוח והניח שני עירובים ואמר לאותו צד שיבא החכם יקנה לי עירוב לרוח שבא לו החכם קנה לו או אם אמר אם לא יבא כלל אהיה כבני עירי או אם יבואו שנים למקום שארצה אלך הכל לפי תנאו וכן אם אמר לשנים או לשלשה הריני מערב על איזה מכם שארצה אף על פי שלא בירר את מי רצה עד שתחשך הוי עירוב. ע"כ. וכתב המ"ב (ס"ק ב) מזון שתי סעודות, ואפילו בלפתן למזון שתי סעודות סגי וכדלעיל בסימן ת"ט סעיף ז'. עוד כתב (ס"ק ג) מזון שתי סעודות לכל אחד, ולא דמי לעירובי חצרות דבמזון שתי סעודות לכולם סגי דשם העירוב הוא משום דאחד אוסר ע"ח ועי"ז הם כמעורבין משא"כ בתחומין אין שייך אחד לחבירו וכל אחד כשרוצה לילך חוץ לאלפים שלו צריך לקנות שביתה לעצמו לכך צריך מזון שתי סעודות לכל אחד. עוד כתב (ס"ק ה) וצריך להודיעם, משום דעי"ז הלא מפסיד תחום של צד השני ודלמא לא ניחא ליה. עוד כתב (ס"ק ז) אפילו לא גמר בלבו לסמוך עליו מבעוד יום, דאמרינן הוברר הדבר שקודם זמן קניית העירוב דעתו לכך היה כיון שידע מתחלה משא"כ בשלא הודיעוהו מבע"י לא שייך לומר דהוברר כיון שלא ידע כלל מבעוד יום.

שו"ע סימן תיד

שאלה קנד: קטן בן שש שנים או פחות האם יוצא בעירוב אביו או אמו.

תשובה: אינו יוצא בערוב אביו אבל יוצא בעירוב אמו שהוא כרוך אחריה וכגופה דמי. ואם נכנס בתוך שבע אפילו יום אחד צריך לערב עליו בפני עצמו.

כתב מרן (סימן תיד סעי' ב) קטן בן שש שנים או פחות יוצא בעירוב אמו ואין צריך להניח עליו מזון שתי סעודות לעצמו. ע"כ. וכתב המ"ב (ס"ק ז) בן שש שנים, אבל אם נכנס בתוך שבע אפילו יום אחד צריך לערב עליו בפני עצמו ואינו יוצא לא בעירוב אמו ולא בעירוב אביו. והנה השו"ע סתם בזה כהפוסקים דעד בן ששה וששה בכלל יוצא בעירוב אמו באין חילוק אם אביו בעיר או לא אמנם בא"ר מצדד כדעת כמה פוסקים דאם אביו בעיר אפילו בן ד' שנים או בן חמש שנים [באינו חריף כ"כ] אינו יוצא בעירוב אמו משום דאז אינו נמשך כ"כ אחר אמו אא"כ היה זיכוי בשבילו. ע"כ. וכתב בהגהות איש מצליח דאנן בדידן נקטינן כדעת מרן ז"ל. עוד כתב המ"ב (ס"ק ח) בעירוב אמו, דעד אותה העת הוא כרוך אחריה וכגופה דמיא ואף דאין מערבין אלא לדבר מצוה וקטן לאו בר מצוה הוא מ"מ כיון דלא אפשר לו בלא אמו יוצא עמה ואם לא עירבה אמו אלא אביו אינו יוצא בעירובו ונ"ל דאף אם זיכה עליו אביו ג"כ לא מהני דעד אותה העת צוותא דאמו ניחא ליה והיא הלא לא עירבה לשם.

שו"ע סימן תטו

שאלה קנה: המערב בפת האם מברך, ומה נוסח העירוב.

תשובה: כשמניח עירובי תחומין מברך "על מצות עירוב" ואומר: בזה העירוב יהא מותר לי לילך ממקום פלוני אלפים אמה לכל רוח. ואם מערב לרבים אומר יהא מותר לפלוני ולפלוני, או לבני מקום פלוני.

כתב מרן (סימן תטו סעי' ד) כשמניח עירובי תחומין מברך על מצות עירוב ואומר בזה העירוב יהא מותר לי לילך ממקום פלוני אלפים אמה לכל רוח ואם מערב לרבים אומר יהא מותר לפלוני ולפלוני או לבני מקום פלוני. ע"כ. וכתב המ"ב (ס"ק יד) מברך על מצות עירוב, ואם לא בירך אינו מעכב. עוד כתב (ס"ק טו) ואומר בזה העירוב וכו', ואם לא אמר לא הוי עירוב (מ"א). מיהו אם אמר יהא זה לעירוב מהני בדיעבד [ח"א]. וכ"ז כשעירב בפת אבל אם עירב ברגליו בכונה לחוד סגי כשהלך לשם [פמ"ג]. עוד כתב (ס"ק טז) יהא מותר לי לילך, בלבוש הנוסח לילך למחר, וכן איתא לעיל בסימן ת"ט ס"ז ואם מערב לכל השבתות יאמר לכל שבתות השנה. עוד כתב (ס"ק יז) לילך ממקום פלוני, פי' ממקום זה דהא אומר בשעה שמניח. ע"כ. ואם מערב ברגליו כיון שאינו צריך לומר כלום רק לגמור בליבו (כנ"ל בתשובה קנ) לא צריך לברך שאין מברכים על דברים שבלב. פמ"ג. ולדעת התוספת שבת צריך לברך. ולהלכה נראה דסב"ל.

שו"ע סימן תטז

שאלה קנו: ביום הכיפורים או ביום טוב האם צריך להניח עירובי חצרות או עירובי תחומין.

תשובה: יום הכיפורים הרי הוא כשבת, וצריך להניח עירובי חצירות או עירובי תחומין. וביום טוב מניח עירובי תחומין, אבל אין צריך להניח עירובי חצרות, שעירובי חצרות הוא משום הוצאה, וביום טוב לא נאסרה הוצאה לצורך.

כתב מרן (סימן תטז סעי ד) יום הכיפורים הרי הוא כשבת בין לענין עירובי חצירות בין לענין עירובי תחומין. ע"כ. וכתב המ"ב (ס"ק ל) בין לענין עירובי חצרות, דיש בו איסור הוצאה כמו לשבת וע"כ שייך בו כל אלו הדברים. ע"כ. עוד כתב מרן (סעי' ה) יום טוב נוהג בו עירובי תחומין אבל לא עירובי חצרות. ע"כ. וכתב המ"ב (ס"ק לא) אבל לא עירוב חצרות, משום דאין איסור הוצאה ביום טוב. ועיין בסימן תקי"ח באחרונים דמ"מ כשמערב ע"ח לשבת יכלול גם יום טוב משום דברים שא"צ היום כלל דאסור גם ביום טוב בלא עירוב. ע"כ. ובהגהות איש מצליח כתב שלדעת מרן אף דברים שאינם לצורך היום כלל מותר להוציא מהבית לחצר ללא עירובי חצרות, וכדעת הרי"ף והרמב"ם. והטעם משום דרוב ההוצאות הם לצורך היום, לא הצריכו חכמים עירובי חצרות למיעוט שאינו מצוי, וכמ"ש בשעה"צ סימן תקיח ס"ק יז בשם הר"ן. ע"ש.

הלכות ראש חודש

שו"ע סימן תיז

שאלה קנז: האם מותר לעשות מלאכה בראש חודש.

תשובה: מותר לעשות מלאכה בראש חודש. והנשים הנוהגות שלא לעשות מלאכות הוא מנהג טוב, ומכל מקום מותרות לכבס במכונת כביסה שאין בה טורח, וכן לסרוג ולתפור לצורך בני ביתם, ולנקות את הבית.

כתב מרן (סימן תיז סעי' א) ראש חודש מותר בעשיית מלאכה והנשים שנוהגות שלא לעשות בו מלאכה הוא מנהג טוב. ע"כ. וכתב הרמ"א בהגה: ואם המנהג לעשות מקצת מלאכות ולא לעשות קצתן אזלינן בתר המנהג (בית יוסף). ע"כ. וכתב המ"ב (ס"ק ד) אזלינן בתר המנהג, דבודאי מעיקרא אדעתא דהכי קבילו עלייהו לנהוג. והיכא דידעינן שנהגו בסתם אין להם להקל בשום מלאכה ועיין בה"ל. אם היה ר"ח שני ימים יש דעות בפוסקים יש שכתבו דצריכין להיות בטלין שני ימים ממלאכתם ויש שכתבו דזה תלוי במנהג המקום [וכ"מ מפמ"ג] ומ"מ אף לדעה זו אין להם להקל רק יום א' של ר"ח שהוא השלמת חודש העבר אבל לא ביום ב' שהוא עיקר ר"ח. וכו'. ע"כ. וכתב בקיצוש"ע ילקו"י (אות א) ראש חודש מותר בעשיית מלאכה, ויש נשים שנוהגות שלא לעשות בו מלאכה, והוא מנהג טוב. ומכל מקום מותר להן להכניס בגדים לתוך מכונת כביסה ולהפעילה, או לשטוף כלים ולנקות את הבית. ואין חילוק בין נשים נשואות לרווקות. [ילקוט יוסף שבת ה' עמ' רמח]. עוד כתב (אות ב) וכן נשים העובדות לצורך פרנסת הבית, אינן צריכות להתבטל מעבודתן בכל ראש חודש. ובלאו הכי הרבה נשים כיום אינן נמנעות מלעשות מלאכה בראש חודש, ויש להן על מה שיסמוכו. ואין מנהג זה רק לנשים ולא לאנשים. [ילקוט יוסף שבת ה' עמ' רנא]. ע"כ. ובחזון עובדיה חנוכה (עמוד רמו) כתב, אבל לא נהגו לאסור עליהן כל מלאכה, אלא רק מלאכת טויה וכדומה. וכל מה שלא נהגו לאסור, מותר. וכן מותר להן לסרוג ולתפור לצורך בני ביתם, ללא קבלת שכר, וכן מותרות לכבס במכונת כביסה שאין בה טורח. והעובדות והעוסקות במלאכה באיזה מפעל לצורך פרנסתן, שאם לא יעבדו בראש חודש, יפסידו פרנסתן, מותר להן לעבוד בראש חודש.

שו"ע סימן תיח

שאלה קנח: נדר או נשבע להתענות בראש חודש, האם חל הנדר או השבועה, והאם חייב להתיר.

תשובה: חל הנדר או השבועה כיון שאין איסור התענית בראש חודש אלא מדרבנן, וחייב להתיר את נדרו אצל חכם.

כתב מרן (סימן תיח סעי' ג) יחיד שקבל עליו תענית כך וכך ימים ופגע בו ראש חדש או שקבל עליו להתענות בראש חודש אם קבלו בלשון קבלת תענית בעלמא אינו צריך התרה ואם קבלו עליו בלשון הרי עלי שהוא לשון נדר צריך התרת חכם. (ועיין ביורה דעה סימן רט''ו סעיף ג'). ע"כ. וכתב המ"ב (ס"ק ח) צריך התרת חכם, דנדרים חלים אף על דבר מצוה ומיהו מוכח ביו"ד סימן רט"ו ס"א דמחוייב לשאול על נדרו כדי שלא יתענה ומבואר שם עוד דפותחין לו בהם ואומרים לו אלו שמת על לבך שיפגעו בתוך הזמן הזה אלו הימים לא היית נודר ומתירין לו. עוד כתב מרן (סעי' ד) אם נשבע להתענות כך וכך ימים ואירע בהם ראש חדש השבועה חלה עליו מטעם איסור כולל ואם נשבע בפירוש להתענות בראש חדש נראה לי שחלה עליו שבועה כיון שאינו אלא מדרבנן אלא שמדברי הרמב''ם נראה לכאורה שהוא מדאורייתא (ועיין לקמן סימן תק''ע). ע"כ. וכתב המ"ב (ס"ק ט) מטעם איסור כולל, דמיגו דחל שבועתו אימים המותרים חל שבועתו נמי גם אימים האסורים בתענית דהא כלל אותם בלשון אחד. עוד כתב (ס"ק י) נ"ל שחלה עליו שבועה, כלומר שגם בזה חלה עליו שבועה כיון שאינו אלא מדרבנן. עוד כתב (ס"ק יא) אלא מדרבנן, וע"כ שבועה חלה עליו עד שיתיר וכמבואר ביו"ד סימן רל"ט ס"ו וע"כ בעניננו נמי מחוייב להתיר וכנ"ל. עוד כתב (ס"ק יב) מדברי הרמב''ם נראה לכאורה שהוא מדאורייתא, היינו מדכתיב ובמועדיכם ובראשי חדשיכם איתקש ר"ח למועד וע"כ אין שבועה חלה עליו לדידיה רק בכולל וכנ"ל אבל הש"ך ביו"ד סימן רט"ו סקי"א כתב דאפילו תימא דבר"ח מדאורייתא אסור להתענות מ"מ שבועה חלה עליו כיון שאינו מפורש בתורה בהדיא כשבת ויו"ט וכן הסכים הפר"ח. ע"כ. ובקיצוש"ע ילקו"י (אות ב') כתב אם נשבע להתענות כך וכך ימים וארע בהם ראש חודש, השבועה חלה עליו. [ילקוט יוסף שבת כרך ה' עמוד רס, ושם בהערה במי שנשבע בפירוש להתענות בראש חודש].

שאלה קנט: המתענה תענית חלום בראש חודש או בחנוכה ופורים האם צריך תענית לתעניתו.

תשובה: צריך להתענות תענית על תעניתו, חוץ מראש חודש ניסן ואב שיש אומרים שמצווה להתענות בהם.

כתב מרן (סימן תיח סעי' ה) המתענה בראש חודש או בחנוכה ופורים תענית חלום צריך למיתב תענית לתעניתיה. ע"כ. וכתב המ"ב (ס"ק יג) תענית חלום, שמותר להתענות אפילו בשבת ויו"ט וכדלעיל בסימן רפ"ח וה"ה אם התענה משום נדר. עוד כתב (ס"ק יד) צריך למיתב תענית לתעניתו, כדי לכפר עליו על שביטל עונג ר"ח וכמו לעיל סימן רפ"ח לענין שבת. וכתב המ"א שאם מתענה תענית חלום בר"ח ניסן או בר"ח אב א"צ למיתב תענית לתעניתו דהא י"א דמצוה להתענות בהם וכמבואר לקמן בסימן תק"פ. ע"כ. ובקיצוש"ע ילקו"י (אות ד) כתב, מתענים תענית חלום בראש חודש, וקל וחומר משבת. ומכל מקום צריך להתענות אחר כך בימי החול לכפר על שהתענה בראש חודש וביטל עונג ראש חודש. ואם קשה לו להתענות יכול לפדות את הצום כפי שווי האוכל שיאכל באותו יום. [ילקוט יוסף שבת ה' עמ' רס].

שו"ע סימן תיט

שאלה קס: האם צריך להרבות בסעודה גם בליל ראש חודש או די בסעודת היום.

תשובה: מצוה להרבות בסעודה ביום ראש חודש, ואין צריך להרבות גם בסעודת ליל ראש חודש.

כתב מרן (סימן תיט סעי' א) מצוה להרבות בסעודת ראש חודש. ע"כ. וכתב המ"ב (ס"ק א) מצוה להרבות בסעודת ראש חודש, ואף על גב דמעיקר חיובא אינו מחוייב לאכול דברים הטעונים בהמ"ז ויכול לצאת בשארי דברים וכדלעיל בסימן קפ"ח מ"מ המוציא על סעודת ר"ח ואוכל ושותה בו בטוב הרי זה משובח וכתבו הפוסקים בשם מדרש פסיקתא כל מזונותיו של אדם קצובין לו מר"ה עד ר"ה חוץ ממה שמוציא בשבתות ויו"ט ור"ח וחוה"מ ומה שהתינוקות מוליכין לבית רבן אם מוסיף מוסיפין לו ואם פוחת פוחתין לו וכתב הב"י דמה שאמר מה שהתינוקות מוליכין וכו' קאי על שכר לימוד והב"ח פירש דקאי על ר"ח והכונה על מה שאנו נוהגין לשלוח ע"י התינוקות מעות של ר"ח לרבן ואין לבטל המנהג ע"כ. עוד כתב (ס"ק ב) בסעודת ר"ח, נראה דמה שמרבה בסעודה ביום לכבוד ר"ח די וא"צ להרבות גם בלילה. כתבו האחרונים דהמדקדקים נוהגים כשחל ר"ח בחול עושים מאכל אחד יותר מבכל הימים לכבוד ר"ח וכשחל בשבת עושים מאכל אחד יותר ממה שנוהגים בכל השבתות כדי שיהיה ניכר כבוד של ר"ח ועיין במ"א שהאריך בדיני בהמ"ז של ר"ח וכבר הבאתי מקצת דבריו לעיל בסוף סימן קפ"ח במ"ב ומקצת דבריו העתקתי לקמן בסימן תכ"ד במ"ב כי שם מקומו. ע"כ. וכ"כ בקיצוש"ע ילקו"י (אות ח) מצוה להרבות בסעודת ראש חודש, ואף שמעיקר הדין אין חיוב לאכול בו פת, מכל מקום המוציא הוצאות על סעודת ראש חודש, וסועד את לבו בטוב, הרי זה משובח, ובלבד שיכוין למצוה. [ילקוט יוסף שבת ה' עמוד רסב. ושם בהערה אם יש מצות שמחה בראש חודש]. עוד כתב (אות ט) מה שמרבה בסעודת ראש חודש ביום, די בכך, ואינו צריך להרבות גם בסעודת ליל ראש חודש, שעיקר מצות סעודת ראש חודש היא ביום. [ילקוט יוסף שבת ה' עמוד רסד].

שו"ע סימן תכ

שאלה קסא: האם אומרים צידוק הדין בראש חודש.

תשובה: אומרים צידוק הדין בראש חודש לדעת מרן, והרמ"א כתב שאין מנהגם כן.

כתב מרן (סימן תכ סעי' ב) אומרים צדוק הדין וקדיש. ע"כ. וכתב הרמ"א בהגה: ואין נוהגין כן, ועיין ביורה דעה סימן ת''א סעיף ו' בהג''ה. וכן בכל הימים שאין אומרים בהם תחנון (מנהגים). וכן בערב שבת אחר חצות. יש אומרים שאם קוברין מת בלילה שאין אומרים קדיש ולא צדוק הדין (כל בו). ע"כ. וכתב המ"ב (ס"ק ב) אומרים צדוק הדין, שאינו הספד אלא הודאה וקבלת דין שמים. עוד כתב (ס"ק ג) ואין נוהגין כן, שמרגיל להספד. וכתבו האחרונים שאפילו לחכם בפניו אין נוהגין בר"ח לומר צ"ה שהוא תחנה אלא דורשין עליו אם הוא בר הכי ואומרים קדיש אחר הדרשה. ע"כ. ובקיצוש"ע ילקו"י (אות ו) כתב, אף בזמן הזה מותר לערוך הספד בראש חודש [ובחול המועד] על תלמיד חכם, שגם בזמן הזה יש לנו דין תלמיד חכם. וכן מותר להספיד חכם בפניו בחנוכה ובפורים אף בזמן הזה. ואומרים עליו תפלת צידוק הדין. [ומכל מקום המבייש תלמיד חכם בזמן הזה אין מוציאין מידו את הקנס]. [ילקוט יוסף שבת כרך ה' עמוד רסא בהערה]. ע"כ. ובהגהות איש מצליח כתב והכה"ח (אות ב) הביא דעות הפוסקים בזה, וסיים: וכיון דאיכא פלוגתא בזה, נהרא נהרא ופשטיה, ובמקום שאין מנהג ידוע, שב ואל תעשה עדיף. ע"כ. ולענ"ד נראה שבמקום שאין מנהג ידוע יש להורות כדעת מרן. עכ"ל.

שו"ע סימן תכא

שאלה קסב: בשחרית של ראש חודש האם צריך לומר בקרבנות אחר פרשת התמיד פרשת ובראשי חדשיכם.

תשובה: נוהגין באשכנז שאומרים פרשת ובראשי חדשיכם שחרית אחר פרשת התמיד, ובספרד אין נוהגין לאומרה לפי שעתידין לקרות אותה בספר תורה.

כתב מרן (סימן תכא סעי' א) נוהגין באשכנז שאומרים פרשת ובראשי חדשיכם שחרית אחר פרשת התמיד ובספרד אין נוהגין לאומרה לפי שעתידין לקרות אותה בספר תורה. ע"כ. וכתב המ"ב (ס"ק א) נוהגין באשכנז שאומרים פרשת ובראשי חדשיכם, כדי לפרסם שהוא ר"ח [מ"א]. ע"כ. וכ"כ בקיצוש"ע ילקו"י (אות א) מנהגינו באמירת הקרבנות לאמרם בראש חודש כרגיל, ואין מוסיפין בו פסוקי ''ובראשי חודשיכם'' אחר פרשת התמיד. לפי שעתידין לקרוא אותה בספר תורה. [שלחן ערוך].

שו"ע סימן תכב

שאלה קסג: שכח להזכיר יעלה ויבא בערב ראש חודש, ונזכר לאחר שהזכיר שם ה' קודם המחזיר שכינתו לציון, האם יסיים למדני חוקיך ויחזור לומר יעלה ויבא.

תשובה: לא יסיים למדני חוקיך אלא ימשיך על הסדר.

כתב מרן (סימן תכב סעי' א) ערבית שחרית ומנחה מתפללים שמונה עשרה ברכות ואומר יעלה ויבא ברצה ואם לא אמרו בערבית אין מחזירין אותו (ובאיזה מקום שנזכר שאינו חוזר עיין לעיל סימן רצ''ד סעיף ד' וה'), בין שראש חודש יום אחד בין שהם שני ימים מפני שאין מקדשין את החדש בלילה אבל אם לא אמרו שחרית ומנחה מחזירין אותו ואם נזכר קודם שהתחיל מודים אומר במקום שנזכר ואם לא נזכר עד אחר שהתחיל מודים אם נזכר קודם שהשלים תפלתו חוזר לרצה ואם לא נזכר עד שהשלים תפלתו חוזר לראש ואם הוא רגיל לומר תחנונים אחר תפלתו ונזכר אחר שהשלים תפלתו קודם שיעקור רגליו חוזר לרצה. ע"כ. וכתב הרמ"א בהגה: ואם הוא ספק אם הזכיר או לאו אין צריך לחזור (כל בו הלכות תפלה). ושליח ציבור ששכח מלהזכיר בשחרית עיין לעיל סימן קכ''ו. ע"כ. וכתב המ"ב (ס"ק ב) בערבית אין מחזירין אותו ובאיזה מקום שנזכר שאינו חוזר, עיין לעיל בסימן רצ"ד, ושם מבואר דמשהתחיל לומר ותחזינה והזכיר ברוך אתה ה' אפילו לא סיים המחזיר וכו' נמי אינו חוזר. עוד כתב (ס"ק ג) מפני שאין מקדשין את החדש בלילה, ולא היה עדיין קדושת ר"ח על היום. ואפילו בליל ב' של ר"ח שייך טעם זה שהלא יום ב' הוא רק משום ספיקא דאלו היום א' היה קודש היום שני הוא חול. ע"כ. וכ"כ בקיצוש"ע ילקו"י (אות ב) מי ששכח להזכיר יעלה ויבוא בערבית של ראש חודש, ונזכר אחר שהזכיר שם ה' של ברכת המחזיר שכינתו לציון, אינו רשאי לסיים ''למדני חוקיך''. [וראה לעיל סי' קז סעיף כה]. ע"כ. וכ"כ בחזון עובדיה חנוכה (עמוד רס).

שאלה קסד: האם מותר לשאול ולהשיב שלום באמצע הפרק שבהלל.

תשובה: בראש חודש שלא גומרים את ההלל, אפילו הוא באמצע הפרק שואל בכבוד אדם שחייב בכבודו ומשיב שלום לכל אדם, ועונה אמן של ברכות. ובימים שגומרים את ההלל דינו כקריאת שמע, בין הפרקים שואל בשלום אדם נכבד, ומשיב שלום לכל אדם. ובאמצע הפרק שואל בשלום מי שהוא ירא ממנו כגון אביו או רבו או מי שהוא גדול ממנו בחכמה וכל שכן מלך או אנס, ומשיב שלום לאדם נכבד, ואפילו באמצע הפסוק.

כתב מרן (סימן תכב סעי ד) לענין הפסקה אפילו באמצע שואל בשלום אדם שהוא צריך לנהוג בו כבוד, ומשיב שלום לכל אדם, אבל בענין אחר לא יפסיק. ע"כ. וכתב הרמ"א בהגה: ודוקא בראש חודש ופסח בימים שאין גומרים הלל אבל כשגומרים אותו לענין הפסקה דינו כמו בקריאת שמע. ועיין לקמן סימן תפ''ח סעיף א'. ע"כ. וכתב המ"ב (ס"ק כא) אפילו באמצע שואל בשלום אדם, ר"ל באמצע הפרק ועין לעיל בסימן ס"ו ותלמוד לכאן ביאור הדברים. עוד כתב (ס"ק כב) אבל בענין אחר לא יפסיק, ואפילו בין הפרקים [פר"ח]. ע"כ. וכתב בקיצוש"ע ילקו"י (אות ז) בהלל שאומרים בראש חודש, מותר לענות אמן גם על ''תתקבל'' ו''על ישראל'', וכן על אמן דברכות, גם באמצע הפרק. אבל אין לענות ''ברוך הוא וברוך שמו''. וכל שכן שאין להפסיק בדברים בטלים באמצע ההלל. [שו''ת יביע אומר חלק ה' סימן לב].

שאלה קסה: שהא כדי לגמור את כל ההלל האם צריך לחזור לראש.

תשובה: לא צריך לחזור לראש, ואפילו לדעת הרמ"א שבקריאת שמע חוזר, בהלל לא צריך לחזור כיון שההלל עיקרו מדרבנן..

כתב מרן (סימן תכב סעי' ה) אם הפסיק בו ושהה אפילו שהה כדי לגמור כולו אינו צריך לחזור לראש. ע"כ. וכתב המ"ב (ס"ק כד) אם הפסיק בו ושהה, אפילו שהה מחמת אונס שהיה המקום אינו נקי וכה"ג. עוד כתב (ס"ק כה) א"צ לחזור לראש, ואפילו בשעה שגומרים ההלל נמי א"צ לחזור ואפילו לפי פסק הרמ"א בסימן ס"ה גבי ק"ש דהיכי שהיה השהיה מחמת אונס דצריך לחזור לראש שאני הלל דכל עקרו אינו אלא מדרבנן ואפילו בשעה שגומרים אותו ולהכי לא מחמרינן ביה ויש מחמירין בזה וע"כ טוב לחזור ולקרותו בלי ברכה ועיין לעיל בסימן ס"ה במ"ב ובה"ל שם בארנו כל פרטי דינים אלו. ע"כ. וכ"כ בקיצוש"ע ילקו"י (אות יב) מי שהפסיק בהלל ושהה זמן שהיה יכול לגמור את כולה, אינו צריך לחזור לראש. [ילקוט יוסף שבת כרך ה' עמוד רצה].

שאלה קסו: קרא את ההלל מיושב האם יצא.

תשובה: קרא את ההלל מיושב אפילו ביום שגומרים בו את ההלל יצא בדיעבד.

כתב מרן (סימן תכב סעי ז) מצות קריאת הלל מעומד. ע"כ. וכתב המ"ב (ס"ק כח) קריאת הלל מעומד, לפי שההלל עדות שבחו של מקום ונפלאותיו ונסים שעשה לנו ומצות עדות בעמידה וכן כתוב בהלל הללו עבדי ד' שעומדים וכו' ומיהו בליל פסח מתוך שחולקים אותו שאין קורין אותו כולו כאחת לא מטרחינן אותו לעמוד בכל פעם ועוד שדרך לילי פסחים הוא דרך הסיבה וחירות [שבולי לקט] ומ"מ בדיעבד אם קרא מיושב אפילו בימים שגומרין ההלל יצא [פמ"ג]. ע"כ. וכ"כ בקיצוש"ע ילקו"י (אות יג) מצות קריאת ההלל מעומד, ולא יסמוך עצמו לכתל או לעמוד. ומכל מקום בדיעבד אם קרא את ההלל מיושב, אפילו בימים שגומרים בהם את ההלל, יצא. וכן זקן או חולה שאינם יכולים לעמוד בעת קריאת ההלל, מותר להם להשען על איזה דבר. ואם גם זה אי אפשר להם, יכולים לאומרו בישיבה או בשכיבה. [שו''ת יחוה דעת חלק ה' עמ' כג].

שו"ע סימן תכג

שאלה קסז: האם מותר להוסיף על ארבעה עולים בראש חודש.

תשובה: אין להוסיף על ארבעה עולים בראש חודש.

כתב מרן (סימן תכג סעי' א) אומר קדיש תתקבל וכו' ומוציאין ספר תורה וקורים בו ד' אין פוחתין מהם ואין מוסיפין עליהם ואין מפטירין בנביא. ע"כ. וכתב בקיצוש"ע ילקו"י (אות ב) מוציאין ספר תורה וקוראים בו ד' גברי, אין פוחתין מהם ואין מוסיפין עליהם. ואין מפטירים בו בנביא. והיכא דאפשר נכון להשתדל לעלות לספר תורה בראש חודש, ואם ר''ח ב' ימים העלייה של יום שני דר''ח מעולה יותר מהיום הראשון. ומצוה להשתדל לעלות לספר תורה בראש חודש, עליית רביעי, ובלבד שלא יגרום למחלוקת. [ילקוט יוסף שבת כרך ה' עמ' רצט].

שו"ע סימן תכד

שאלה קסח: לא הזכיר יעלה ויבא בברכת המזון האם חוזר, ומה הדין אם נזכר קודם שהתחיל הטוב והמטיב.

תשובה: לא הזכיר יעלה ויבא בברכת המזון אינו חוזר כיון שאין חיוב לאכול פת. ואם נזכר קודם ברכת הטוב והמטיב אומר בלי שם ומלכות "ברוך שנתן ראשי חודשים לעמו ישראל לזיכרון".

כתב מרן (סימן תכד סעי' א) מזכירין יעלה ויבא בברכת המזון ואם לא אמר אין מחזירין אותו ואם נזכר קודם שהתחיל הטוב והמטיב אומר ברוך שנתן ראש חודש לעמו ישראל לזכרון. הגה: ועיין לעיל סימן קפ''ח סעיף ז'. ע"כ. וכתב המ"ב (ס"ק א) אין מחזירין אותו, דאין חיוב לאכול פת בר"ח וא"כ אי בעי לא הוי אכיל פת ולא נתחייב כלל בברכת המזון. עוד כתב (ס"ק ב) ואם נזכר קודם שהתחיל הטוב והמטיב, עיין לעיל סימן קפ"ח בביאור הלכה דצ"ל בשם ומלכות עיין שם. ועיי"ש עוד בסעיף י' לענין אם בירך לאחר שיצא ר"ח דצריך להזכיר של ר"ח בבהמ"ז דבתר התחלת הסעודה אזלינן שהיה בר"ח. וכו'. ע"כ. אולם בקיצוש"ע ילקו"י (אות א) כתב מזכירין יעלה ויבוא בברכת המזון. ואם לא אמר אין מחזירין אותו, שהרי אין חיוב לאכול פת בראש חודש, ולא נתחייב כלל בברכת המזון מצד ראש חודש. ואם נזכר קודם שהתחיל בברכת הטוב והמטיב, יאמר שם בלי שם ומלכות ברוך שנתן ראשי חדשים לעמו ישראל לזכרון. והשוכח לומר יעלה ויבוא בראש חודש בברכת המזון, יכול לאומרו בהרחמן. [וירא שמים יצא ידי חובת כל הדיעות ויאכל פת בסעודת ראש חודש]. [שבת כרך ה' עמוד שיג]. ע"כ. וכ"כ בחזון עובדיה חנוכה (עמוד רנח בהערה) שאין להזכיר שם ומלכות בנוסח הברכה הנזכרת.

שו"ע סימן תכה

שאלה קסט: במוסף של ראש חודש שחל בשבת, חתם בברכה רביעית "מקדש השבת" במקום "מקדש השבת ישראל וראשי חודשים", האם יצא ידי חובתו.

תשובה: כיון שהזכיר ראש חודש בגוף הברכה עצמה, אינו חוזר.

כתב מרן (סימן תכה סעי' ג) ראש חודש שחל להיות בשבת כולל במוסף בברכה רביעית שבת וראש חודש וחותם מקדש השבת וישראל וראשי חדשים. ע"כ. וכתב המ"ב (ס"ק טו) חותם מקדש השבת וישראל וראשי חדשים, ואם חתם בשל שבת לבד יצא בדיעבד. ע"כ. וכ"כ בקיצוש"ע ילקו"י (אות י) בשבת וראש חודש אין אומרים במוסף תכנת שבת, אלא יש לומר נוסח ''אתה יצרת'', כדי לפרסם שהוא ראש חודש. וחותמים מקדש השבת וישראל וראשי חודשים. ואם טעה וחתם מקדש השבת בלבד, יצא. אבל אם חתם בשל ר''ח בלבד, לא יצא. [ילקוט יוסף שבת א' עמו' שעד]. ע"כ. וכ"כ בחזון עובדיה חנוכה (עמוד שיד בהערה) שאם חתם בשל שבת לבד יצא, ומכל מקום טוב שיכוין היטב לחזרת הש"צ מתחילתה ועד סופה.

שו"ע סימן תכו

שאלה קע: ממתי ועד מתי זמן ברכת הלבנה.

תשובה: אין מברכים עד שיעברו עליה שבעה ימים שלמים מהמולד. ובמוצאי שבת אם חסרים כמה שעות יכולים לברך. ומברכים עד ליל ט"ו לחודש כולו, ואם לא ברך עד ליל ט"ו יברך בליל ט"ז בלא שם ומלכות.

כתב מרן (סימן תכו סעי' ג) עד אימתי מברכין עליה עד ט''ז מיום המולד ולא ט''ז בכלל. ע"כ. וכתב הרמ"א (ואין לקדש אלא עד חצי כ''ט י''ב תשצ''ג מן המולד) (תשובת מהרי''ל). ע"כ. וכתב המ"ב (ס"ק יז) מיום המולד, ל"ד מיום אלא משעת המולד מנינן דמשעה זו מנינן ט"ו יום מעל"ע וא"כ כשהיה המולד באמצע יום הראשון מותר לקדש בליל יום שני דעדיין ליכא ט"ו מעל"ע. ע"כ. אולם מחזון עובדיה חנוכה (עמוד שמט) משמע שלא מונים חמשה עשר יום מהמולד אלא חמשה עשר לחודש. וכ"כ בהערה (עמוד שנה) בשם שו"ת בית ישראל שיש לחשוב סוף זמן קידוש לבנה למנין החודש, ולא מן המולד, וכן סתמו הראשונים ולא הזכירו המולד בדבריהם וכו' וגם הלבנה שלפנינו אין פגימתה ניכרת אלא כעבור ט"ז לחודש וכו'. עוד כתב בחזון עובדיה בהערה (עמוד שנו) מסקנא דדינא שבליל טו לחודש כולו מותר לקדש הלבנה בשם ומלכות, אפילו אם עבר מחצית כ"ט י"ב תשצ"ג. ורק בליל ט"ז אין לקדש הלבנה, אלא בלי שם ומלכות, לפי שעבר זמנה לדעת רוב הפוסקים, וכן עיקר. ע"כ. עוד כתב המ"ב (ס"ק יח) ולא ט"ז בכלל, דכיון שעבר ט"ו יום הולכת הלוך וחסור ואין כאן חידוש. עוד כתב מרן (סעי' ד) אין מברכין עליה עד שיעברו שבעת ימים עליה. ע"כ. וכתב המ"ב (ס"ק כ) עד שיעברו ז' ימים, ורוב האחרונים פליגי ע"ז ולדידהו עכ"פ לאחר ג' ימים מעל"ע מעת המולד שנהנין כבר מאורה יש לברך עליה ואין להחמיץ המצוה אכן אם הג' לחודש הוא באחד מימי השבוע נכון להמתין עד מו"ש הבאה וכפי המבואר בס"ב בהג"ה וכמה אחרונים והגר"א מכללם מקילין אף באופן זה וסברי דאין כדאי להשהות המצוה בכל גווני וע"כ הנוהג כן בודאי יש לו על מי לסמוך ובפרט בימי החורף וגשם בודאי הזריז לקדש הרי זה משובח. ע"כ. אולם בחזון עובדיה חנוכה (עמוד שנו) כתב, והמנהג הוא כמו שכתב מרן השו"ע שאין מברכים ברכת הלבנה עד שיעברו עליה שבעה ימים שלמים. עוד כתב (עמוד שסב) קהל שנקבצו ובאו במוצאי שבת לקדש הלבנה, בעת שהירח מאיר וזורח, אף על פי שחסרות מספר שעות להשלמת שבעת ימים שלמים מן המולד, אע"פ כן נוהגים לברך ברכת הלבנה ויש להם על מה שיסמוכו. ע"כ. וכ"כ בקיצוש"ע ילקו"י (אות כו).

שאלה קעא: האם יכול לקדש את הלבנה כשהוא בביתו ורואה את הלבנה דרך פתח או חלון.

תשובה: אם לא יכול לצאת מביתו מחמת שלא חש בטוב או שבחוץ המקום אינו נקי יכול לברך בעודו בביתו אם נהנה שם מאור הלבנה, שהטעם שצריך לצאת לחוץ הוא משום שקידוש הלבנה היא כקבלת פני השכינה לפיכך צריך לצאת כדרך שיוצאים לקבל פני מלכים, וכל זה הוא רק לכתחילה.

כתב הרמ"א (סימן תכו סעי' ד) הגה: ואין מקדשין הלבנה תחת הגג (הגהות אלפסי החדשות). ע"כ. וכתב המ"ב (ס"ק כא) תחת הגג, אלא תחת כיפת השמים. והטעם: דקידוש הלבנה הוא כקבלת פני השכינה ואין זה דרך כבוד שיהא עומד תחת הגג לפיכך יוצאין מתחת הגג לרחוב כדרך שיוצאין לקראת מלכים. ומ"מ כ"ז הוא רק לכתחלה אבל מי שחושש באיזה מיחוש שלא יוכל לצאת לחוץ אי נמי שהמקום אינו נקי או ששרוי בין העכו"ם יקדש בביתו דרך חלון או פתח הפתוח נגד הלבנה. ע"כ. וכ"כ בקיצוש"ע ילקו"י (אות כג) ובחזון עובדיה חנוכה (עמוד שסג) והוסיף, ואם הוא חושש מן הצנה יכול לברך דרך חלון הסגור ע"י זכוכית.

שו"ע סימן תכז

שאלה קעב: כשראש חודש שני ימים כיצד כותבים את התאריך בשטרות, ביום הראשון וביום השני של ראש חודש.

תשובה: כשראש חודש שני ימים כותבים בשטרות, ביום הראשון: "ביום ראש חודש שהוא יום שלשים לחודש פלוני". וביום השני כותבים: "באחד לחודש".

כתב מרן (סימן תכז סעי' א) כשראש חודש שני ימים כותבין בשטרות ביום הראשון ביום ראש חודש שהוא יום שלשים לחודש שעבר (ומונין לחדש מיום השני וכותבין בו באחד לחודש) (טור). ע"כ. וכתב הרמ"א בהגה: כשמעברין השנה כותבין באדר ראשון אדר סתם ובשני אדר השני (טור). ע"כ. וכתה המ"ב (ס"ק א) שהוא יום ל' לחודש שעבר, ר"ל שכך כותבין. ודעת הב"ח שכותבין להיפך ביום ל' לחודש פלוני שהוא יום ר"ח פלוני, וכן משמע מפמ"ג. עוד כתב (ס"ק ב) והמנין לחודש מיום השני, ר"ל שממנו מתחילין למנות ימי החודש הבא כי הוא עיקר הקביעות והיום שלשים הוא רק השלמה לחודש שעבר. עוד כתב (ס"ק ג) באדר ראשון אדר סתם, וה"ה כשמברכין החודש בבהכ"נ. ומסקנת האחרונים דהנכון לפרש בשניהם באדר ראשון יכתוב אדר ראשון ובשני אדר השני. ע"כ. וכתב מרן באבן העזר (סימן קכו סעי' ו) אם יכתוב גט ביום ראשון של חודש אייר, יכתב: ביום שלושים לחודש ניסן שהוא ראש חודש אייר. וכן בכל ראשי חודשים שהם שני ימים. וביום שני של ראש חודש יכתוב: באחד לירח פלוני. כי חשבונו מיום השני.

שו"ע סימן תכח

שאלה קעג: שמונה פסוקים אחרונים שבתורה האם צריך לקוראם ברצף.

תשובה: שמונה פסוקים אחרונים שבתורה אין מפסיקין בהם אלא יחיד קורא את כולם.

כתב מרן סימן (תכח סעי' ז) שמונה פסוקים אחרונים שבתורה אין מפסיקין בהם אלא יחיד קורא את כולם. ע"כ. וכתב המ"ב (ס"ק כ) שמונה פסוקים, דהיינו מוימת שם משה. עוד כתב (ס"ק כא) אין מפסיקין בהם, לחלקן לשני קרואים, והטעם דיש בהן שינוי משאר ס"ת דיהושע כתבן. ואפילו למ"ד דמשה כתבן בדמע, הואיל שיש שינוי בהן שנכתבו בדמע נשתנו שלא לחלקן כשאר ס"ת. כתב בספר צרור המור מ"ב מסעות שבפרשת אלה מסעי אין להפסיק בהם שהם כנגד שם מ"ב [מ"א].