שלימות הבית טהרת הבית מפתח עניינים מורחב שלימות הבית
המלצות
מטרת הנישואין
דרך החיבור
פרק א - בריאת אדם וחוה
פרק ב - תפקידם בעולם
פרק ג - שידוכין
פרק ד - אירוסין
פרק ה - נישואין
פרק ו - שכינה שרויה ביניהם
פרק ז - פעולות האיש והאשה
פרק ח - כלים לתקשורת נכונה
פרק ט - אהבה של רחמים
פרק י - מערכת מתמודדת
פרק יא - חיזוק האחדות
טהרת הבית
מטרת הטהרה
דרך החיבור
פרק א - מתי האשה נעשית נדה
פרק ב - כתמים
פרק ג - הרחקות
פרק ד - וסתות
פרק ה - חשובי הוסתות
פרק ו - פרישה ובדיקה
פרק ז - צורת הבדיקה
פרק ח - סדר טהרה
פרק ט - שבעה נקיים
פרק י - הכנה לטבילה
פרק יא - דיני טבילה
פרק יב - חתן וכלה
פרק יג - מעברת מניקה וזקנה
פרק יד - תקופת הארוסין והחתנה
מפתח עניינים מורחב
המלצות
המלצות
שני חלקי הספר בהמלצותיהם של הרבנים הגאונים:
הרב שמעון בעדני שליט”א
הרב יהודה טשזנר שליט”א
הרב עמרם אוחיון שליט”א
הרב דוד יוסף שליט”א
הרב יוסף אביטל שליט”א
הרב אפרים עובד שליט”א
הרב שמחה כהן שליט”א
הרב שמואל סרויה שליט"א
הרב ישראל טאומן שליט”א
ההמלצות לא הובאו מסיבות טכניות, ניתן לראותם בספר המודפס
מטרת הנישואין
יסודות הבית היהודי ומעלתו הנפלאה על פני העמים, התגלו עם השנים לעיני העולם ברוב תפארתם והדרם.
מאז ומעולם חיי המשפחה היהודיים היו שונים מהחיים בבתי הגויים, היופי המיוחד בקשר שבין בני הזוג, הכבוד ההדדי שרוחשים בני הזוג, האימון העמוק הנמצא ביניהם, הרוגע המיוחד שמשרה השכינה הקדושה בביתם, כל אלו הטילו הילה של "זוהר" מיוחד סביב הבתים היהודיים. ומחמת כך היו מתגיירים מבין אומות העולם, לפעמים טיפין טיפין ולפעמים הרבה מאד.
הערה 1: בשנת ד' אלפים לבריאת העולם החלו נשות השררה במלכות רומי לנטות אחר הדת היהודית ומחמת כן החלו להתגייר מהן. ראתה זאת המלכות, והקימה בשנת ד,פ"ה את "ועדת ניקאה" בה בעצם ייסדו את הדת הנוצרית כמאוחדת, ו'יישבו' את הסתירות הרבות שבין 'מאמיניו' וייסדו את החוקים הנוראים המפלים את היהודים, כדי שלא יעלו על מחשבתם, להביט אל תוך הדת היהודית "היפה והנפלאה" הבאה לידי ביטוי בתוך ביתם פנימה. וכן חוקי האיסלם המפלים את היהודים מאותה סיבה. כך היה המצב במשך כ-1700 שנה.
מהיכן נובע האושר היהודי
הדבר הראשון שבו מתייחד הבית היהודי, בכך שיש לבית מטרה בעולם, בשבילה ברא ה' יתברך את כל עולמו, בשבילה קיבל היהודי כח עצום מיוחד במינו, היכול לשדד מערכות רוחניות וגשמיות, לבנות ולהרוס ממלכות שלימות, כח המעורר קנאה אצל אומות העולם.
המתבונן בדפי ההיסטוריה יגלה כי גדולי מנהיגי המעצמות הגדולות מכריזים שוב ושוב על הכח היהודי העצום כבר במשך אלפי שנים.
בני העם היהודי, הם אלו שייסדו בעצותיהם ובתבונתם את הממלכות הגדולות בעולם, הן בכלכלה, הן במלחמה והן במוסר ובשאר דברים, כל זאת למרות שהיה מנין היהודים כמה אחוזים בודדים מתוך ים הגויים שבארצותיהם.
וזאת למה? מחמת שהשכל היהודי הוא דבר על טבעי, רוחני! יש בו נשמה טהורה שמהשם יתברך נופחה! הגוי אף שיש לו נשמה - היא במדרגת "נפש" בלבד,
אך היהודי מתעלה בחכמתו ובמעשיו על ידי מדרגות "הרוח והנשמה החיה והיחידה" שנתווספו לו על מדרגת ה"נפש", בהם הוא פועל ומשדד מערכות עולם בחומר וברוח.
ובשביל מה קיבל היהודי כח כל כך עצום? כדי לרומם את העולם החומרי שברא ה' יתברך במעשי בראשית, להכניס בו קדושה, אמונה, ומידות טובות, להוציא "אדם" שמתדמה לעליון מתוך "העיר פרא".
בהבנה זו! מתבדלים בני הזוג היהודים הבאים להקים את ביתם, מאומות העולם. השקפת אומות העולם כי הנישואין נועדו "לבנות חיים ביחד", לעבוד, להוליד ילדים, וגם להנות כמה שיותר. בני העם היהודי יודעים כי לכל אחד מבני הזוג מטרה בעולם: לעבוד את ה' יתברך! והם נישאים זה לזה כדי לסייע אחד לשני למלאות את תפקידו, אלא שבתוך התפקיד נמצא גם הצוויי לפרות ולרבות לגדל את הילדים לעבודת השם יתברך כדי להמשיך את השושלת היהודית הקדושה והטהורה מהאבות והאימהות הקדושים, להתענג בשבתות, לשמוח במועדים ולטעום את הטעם המתוק של קרבת ה' על ידי התורה והמצוות.
יסוד הבית היהודי מגיע מתוך הבנה מי זה האדם ולמה הוא בא לעולם, בהכרה שהוא בא כדי לתת ולסייע לשני, נתינה שמושתתת על אמונה, ענווה, וחסד. בהבנה הזו כבר הבית עוגן באי בטוח ובני הזוג קשורים זה לזה בעבותות של קיימא, עבותות שהריבונו של עולם מאגד אותם "שכינה שרויה ביניהם".
הגענו לידי הבנה מדוע הקשר של בני הזוג היהודים הוא בר קיימא, אולם עדיין לא ביארנו מה סוד 'הקסם' השוכן בתוככי הבית היהודי? ומהיכן נובע הזוהר המתוק והנפלא שמתייחד בו הבית היהודי?
גילו לנו חז"ל כי טהרתם של ישראל מביאה אותם לידי נקיות והתחדשות. ולימדונו חכמינו בעלי התלמוד שהכבוד ההדדי העמוק מושתת על כך שמשתוקקים זה לזה ושומרים על ההרחקה כראוי בקדושה ובצניעות, ולמרות ההרחקה החומרית מכבדים זה את זה, מתעניינים ודואגים אחד לשני "אהבה שאינה תלויה בדבר", בסיס זה גורם לכבוד הדדי ועמוק עוד יותר. והיכן שהקדושה נמצאת, שהשלום נמצא, בא ה' יתברך ששמו "שלום וקדוש" ושוכן ביניהם וזוכים שביתם נעשה "משכן להשראת השכינה".
היסודות האיתנים של הבית היהודי
בדורנו רואים אנו כי חתנים וכלות רבים מתארים את חיי הנישואין כחלום של אושר, והם בטוחים שהרגשת הזוהר והמתיקות שהם מרגישים כמאורסים תמשיך גם במהלך החיים ללא השקעה מצידם, מחמת שהם מעלים בדמיונם 'הנה עוד מעט יבא הרגע הגדול שבן הזוג יתחיל לפנק אותי'.
ולאחר הנישואין, הם רואים שזה לא כל כך מדויק, באים גם רגעים קשים, ולעיתים אושרם נראה להם כל כך רחוק, כרחוק מזרח ממערב. אדרבה, יש עליהם טענות, מדוע אינו מכבד את השני ואינו אוהבו 'באמת', פתאום חלומותיהם נשמטים להם בזה אחר זה. ואז מתחילות המחשבות... שמא הטעו אותי, שמא הנישואין אינם דבר טוב בכלל, שמא מצאתי בן זוג רע ח"ו.
אושר אמיתי נקנה דווקא על ידי עבודה, עבודה שמצריכה השקעה, כמו כל קנין רוחני, וכמו כל קנין גשמי בעולם שברא הבורא יתברך בעולמו "אדם לעמל יולד" (איוב ה',ז) ומתוך העמל באים הקניינים, המידות הטובות, השמחה והאושר.
עצם המחשבה על כך שאני אשב על זרי הדפנה, ובן הזוג יבוא להגשים את חלום האושר שלי, היא עצמה המכשול הראשון בבניין הבית, זה כמו לבנות בית על הקרח... כאילו בונים את הבית חינם אין כסף, על הנהר בימות החורף כשהקרח נראה כאדמה טובה ויציבה ל'עין', אולם כעבור זמן קצר מגיע האביב ואיתו השמש, הקרח נמס והבית שוקע במצולות...
בשביל לבנות בית יציב צריך להעמיק את היסודות היטב שיהיו איתנים, וזה מצריך עמל, להניח כראוי את היסודות של הקדושה והטהרה, את החיבור והשייכות לתורה ומצוות, יסודות של נתינה ורחמים, בשימת לב ובעקביות.
ובכל שלב בבנין יש לערבב תפילה ושוב תפילה לפני בורא העולם שיצליח את דרכינו ומעשינו (החזון איש זצ"ל, הגרי"ל שטיינמן זצ"ל), ואז- בעזרת השם תשרה השכינה בבית, שהיא החומר המדבק את הבנין בכל צעד ושעל, כמאמרם "זכו שכינה שרויה בניהם, לא זכו אש אוכלתן ח"ו" (סוטה יז.) היא שמקיימת את היסודות והיא הבריח התיכון שנותנת לו את הכח להיות בנין של קיימא לאורך ימים ושנים.
הטבעים השונים של הבעל ושל האשה
מהלך חשיבה נכון על הקמת בית יהודי, נבנה דוקא ביסודיות ובהבנה רחבה ועמוקה, על ידי הדרכה ראויה לפני החתונה ולאחריה.
ישנם חתנים וכלות שחשבו לעצמם: 'אני' איני צריך הדרכה! ברוך השם יש לי מידות טובות, אני גם לומד מוסר!.. עם כל זאת רואים הרבה זוגות טובים ונפלאים עם מידות טובות ויראת שמים שלאחר הנישואין נכשלו ונפלו לבירא עמיקתא עם מריבות ועגמת נפש וכו', וזאת למה?
לאחר החתונה הם מגלים טבעים חדשים בבן הזוג. מיד לאחר שהסתיימו שבעת ימי המשתה הבעל מגלה באשתו תכונות וטבעים שלא ידע עליהם מקודם, דברים שיכל לעמוד עליהם רק בתוך חיי הנישואין, כגון שרואה שהיא קמה מאוחר, היא נעשית מאוד רגישה במצבים מסוימים, מאד פגיעה - בצורה פתאומית, היא מגיבה בצורה שאינה הולמת אותה 'בחריפות', מתנהגת בצורה שנראית לו מוזרה וילדותית, נראה לו שיש לה חסרון ברוחניות, ועוד כל מיני תכונות של אשה שהם זרות לבעל.
בלמידה נכונה ידע האיש כי דווקא תכונות אלו הן המייחדות את האשה, ודווקא מתוכן עולה לה ההרמוניה הנפלאה שהיא מביאה לבית היהודי: שמחה, שלום, תורה, חומה, ברכה וכו' (יבמות סב:), כמו שנבאר בעזרת השם בתוך החיבור.
כמו כן, היא תחשוב עליו שהוא לא נראה כל כך רגוע, הוא עובר מדי מהר מדבר לדבר, שכלי מדי, מנותק רגשית מהסביבה, לא מתחשב מספיק ברגשותיה, התנהגותו קשה כמו של מנהל עבודה, נראה לה שיש לו חסרון ברוחניות, חסר לו את הרגש במצוות שהתרגלה אליו עד היום בהיותה עם חברותיה, ועוד תכונות השייכות לגבר שהן זרות לאשה.
בלמידה נכונה תדע האשה, כי דווקא היא התייחדה בדברים מסויימים שאצלה כ'אשה' הם מעלות נפלאות, אולם אם תכונות אלו יהיו אף אצל האיש יכולים הם להוות "אסון" על תפקידו, שאליו הוא ירד לעולם, דווקא בדברים אלו שהוא נראה לה כחסר (כמו שנבאר בעז"ה בפרק נפש האיש והאשה), הם עצמם נותנים לו את הייחודיות המאפשרת למלא את מקומו כגבר שהבית נשען עליו.
הכלים לבנין הבית היהודי
בית שנבנה ללא תקשורת נכונה, דומה לאדם שקנה מכשיר חשמלי יקר, וכשהוא רוצה להפעילו הוא לוחץ על הכפתור הלא נכון, התוצאה שמקבלת: היא היפך מה שביקש!!! אף התקשורת שבין בני הזוג צריכה לבא מתוך הכרת שפתו השונה של בן הזוג, הרגליו השונים, טבעיו, ורצונותיו.
הכרת שפתו השונה של בן הזוג תלויה בידיעת כמה דברים: הדבר הראשון הוא בריאת האיש והאשה, מה תפקידם בעולם כאיש או כאשה, ואיזה כלים שונים קיבלו הם בשביל כך, ממילא נבין מדוע מעשיהם ורצונותיהם שונים זה מזה (כמו שנבאר בעז"ה בתוך החיבור).
הדבר השני הוא מטרת נישואין, לעזור זה לזה להגיע לייעודו בחיים, ומדוע קיבל כל אחד מעלות וחסרונות, וכי ה' יתברך בורא דבר חסר חס ושלום, אלא כדי שישלימו זה את זה כמו פאזל הנבנה מתוך הבליטות והשקעים שיש בכל חלק, ליחידה אחת מרהיבה ביופיה. ולזה הקדמנו את הפרקים של בריאת האיש והאשה, ומטרתם של האיש והאשה בעולם.
לאחר שעמד האדם על תפקידו בעולם וסיים את בנין שלב א', ההכרה בתפקידו ובנסיונות הבאים לחשל אותו ולהעלות אותו למדרגה חדשה, ואימן את עצמו כמה שנים בעבודת השם בתורה בתפילה במצוות בקיום ההלכה כראוי, בא הזמן של חיפוש בן זוג בעל יסודות טובים להקמת בית נאמן בישראל כדי להמשיך את השלב ב' שהוא בניית בית נאמן לה', להעמיד זרע קודש נאמן לה' ולתורתו, ולהעלות מדרגה את עבודת ה' האישית תוך עמידה בקיום התורה והמצוות בתוך ניסיונות החיים. ולזה באו הפרקים של תקופת השידוכין, האירוסין והנישואין, ושכינה שרויה בניהם.
לאחר שכבר נישאו בני הזוג בשעה טובה ומוצלחת, באים ובונים את הבית לבנה על גבי לבנה, מן המסד ועד הטפחות, על ידי שיוצקים יסודות נכונים ברוחניות ובגשמיות:
היסוד הראשון והחשוב מכל הוא "עשה לך רב" (אבות א,ט"ז) שמלווה את הבית על כל צעדיו ש"כל נוטל עצה מן החכם אינו נכשל" (מדרש רבה שמות ג').
היסוד השני הוא הרגלי שיחה נכונים עם בן הזוג שיעמוד לימיני יומם ולילה ויסייע לי לקיים את ייעודי בעולם עד מאה ועשרים, על ידי תמיכה והתעניינות. דבר זה מצריך למידה מי הוא בן הזוג, מה טבעיו, מה היא שפתו, מה הוא אוהב ומה אינו אוהב, איך אתקרב אליו יותר ויותר. ולזה הבאנו כמה פרקים של נפש האיש והאשה, טבעם ושפתם השונה, פועלם השונה בבית.
אף את הכלים לתקשורת נכונה בבנין הבית, איך לשוחח נכון, איך להתעניין ולסייע נכון, מה היא אהבה אמתית ואיך קונים אותה, הבאנו מחז"ל. ולזה הבאנו את הפרקים כלים לבנין הבית ואהבה של רחמים.
לעיתים מגיעים מצבים מסוימים בחיים, שמובילים את בני הזוג בפני גל חדש של ניסיונות והתמודדויות, או שחוסר תקשורת נכון הוביל אותם לידי קושי שעולה לפעמים כגלים גבוהים המאיימים על כל קיום המערכת. לזה באו הפרקים של מערכת מתמודדת וחיזוק האחדות.
ולאחר כל הידיעות הנפלאות האלו, מגיע החלק של החיבור המלמד את מצוות הטהרה והנקיות שבבית היהודי, השומרת על "הרעננות וההתחדשות שבבית", שמתוך קדושה וטהרה זוכים שתהיה האשה חביבה כביום כניסתה לחופה, וחביבותה מתעצמת ומתעמקת עם השנים יותר ויותר עד ש"היו לבשר אחד" רוח אחת ונשמה אחת ומתדבקין בזה ובבא.
דרך החיבור
עם השנים נוכחתי לראות שעל אף השיחות הנפלאות בענין שלום הבית לעבוד על המידות וכו', הנקודה המרכזית שנותנת את הכח להעניק ולוותר היא "ההבנה", הבנת מעשי השני מהיכן הן נובעים, מדוע הוא עשה אותם. הבנה זו נובעת מדבר אחד: ידיעת ההבדל המהותי שבין האיש והאשה, והדבר בא לידי ביטוי כבר מבריאתם, מבנה הנפש השונה, מבנה המוח, מחשבות ורצונות שונים, מחמתם באה התנהגות שונה בבית ובחוץ. והחשוב ביותר: ידיעת המטרה השונה של כל אחד, וידיעת המעלה של כל אחד כמות שהוא שתורם להשלמת ייעודו - לבנין העולם השלם למענו נבראו אדם וחוה.
כאשר ידעו בני הזוג מחמת מה נובעים מעשי בן הזוג, כך יוכלו להבין אותו יותר ולא יכעסו על תגובתו השונה והמוזרה "לו". ובכך שידעו בני הזוג כי כך ברא אותם ה' יתברך בכוונה גמורה כדי שיבנה הבית במידות הראויות לגדל בו אנשים שלמים במידותיהם ומעשיהם. ישמחו במעשיהם, ותשרה הברכה בביתם.
על כן אזרתי חלצי זה כעשרים שנה לברר ההבדל המהותי שבין האיש והאשה, ביודעי שידיעה זו תיתן פתרון מוחלט לכל הבעיות שמתעוררות בנישואין (מלבד עבודת המידות, חינוך הילדים וכדו'). וחיפשתי חיפוש מחיפוש אחרי דרישה וחקירה בספרים הקדושים ואצל החכמים שקיבלו המבט הנכון מאת רבותיהם גדולי המוסר, ואף בדקתי וחקרתי במציאות החיים אצל האנשים והנשים את הענין.
השתדלתי לכתוב את החיבור בשפה קצרה, ולהבהיר את המושגים הנ"ל, כדי שהבנתם תיתן את הכח לעמוד באתגרים רבים הבאים מעת לעת, ומתוך הידיעה שאין מעשה השני מכוון נגד דעתי חס ושלום, ימנע אף אף הנסיון, שהרי אין דעת השני משובשת ומעוותת ח"ו, אלא אדרבה, שתי צורות חשיבה יש כאן, שני אנשים הצובעים את הבית הנפלא הזה על ידי שתי תכונות שונות, וההבנה הזו, ההתחשבות בדעת השני וצרכיו כמין אחר, כאישיות שונה, היא זו שתכניס בעזרת ה' את השכינה לבית היהודי.
אף על תקופת השידוכין ותקופת האירוסין לא פסחנו, כי תקופה זו היא מאד חשובה, בה יוצרים את הכלים בהם יבנה הבית היהודי הקדוש, והבאנו בה את השקפתם הברורה של מורנו ראשי הישיבות זצוק"ל.
לא ימנע, שלפעמים עוברים בני הזוג תקופה רבת משמעות בחייהם, שמכניסה את ביתם לסערה וטלטול חזק, אך גם בעת הזו, אם אוחזים חזק בכללים שהורו לנו חז"ל ושאותם הבאנו בחיבור בס"ד, ומתייעצים עם "דעת תורה" מיד כאשר הענינים 'מתחילים' להראות בעיות, ו"מתבטלים" לדעת התורה בצורה מוחלטת, בעזרת השם עוברים את התקופה בשלום, ויוצאים ממנה עם עוצמות חדשות ומיוחדות בקשר הנישואין לאורך ימים ושנים. על כן הבאנו בסוף הספר שני פרקים הנוגעים לענין.
מקורות החיבור
עם השנים התערבו ביסודותיו האיתנים של הבית היהודי מושגים מ"תרבות אנשים חטאים" תרבות הגויים המערבית מימות יון, רומי, אשור ועד ימינו אנו, תרבות המלמדת את בן הזוג לנצל את רעהו הדק היטב, כמו כלי הבא להנות ולשמש את בעליו "אכול ושתה כי מחר נמות", אולם גדולי ישראל שמרו על 'פך השמן הטהור' ושימרו את היופי והחן היהודי בטהרתו, ללמד על המטרה של האיש והאשה בעולם, הנתינה והכבוד לבן הזוג ואז הוא מתעורר להיות ככלי עזר לסייעו בעבודת ה' יתברך.
לכך השתדלתי ללמוד את בנין קשר האיש והאשה היהודיים רק מתוך המקראות והמפרשים והתלמוד, ומתורתם של רבותינו גדולי המוסר בעלי "חכמת הנפש" יראי השם זצוק"ל שקיבלו את מושגיהם בטהרה ובנקיות הדעת, כמו רבי חיים מוואלוז'ין, רבי אליהו דסלר, רבי חיים פרידלנדר, החזון איש, רבי יעקב ישראל קנייבסקי ורבי שלמה וולבה זצ"ל.
ומאת רבותי המשגיח הגאון הצדיק רבי אליהו רוט זצ"ל ומאת דודי מורי ורבי הגאון רבי אפרים עובד שליט"א ומתוך כמה ספרים יקרים (מובא המקור בכל מקום בספר), ומתוך חיבורים ומאמרים שהוצאתי לאור בס"ד
התרחקתי מספרים ששאבו את ידיעותיהם על הקשר שבין האיש והאשה היהודיים ממקורות אחרים (עיין בזה באורך בפ"ב). וזאת משום שהבית היהודי הינו "שמן זית זך" ודווקא מחמת כן נובעת מתיקותו הנפלאה של הבית היהודי, מתוך טהרתו.
הערה 2: "מדרגת האדם" בריאת האדם כוחו ופעולותיו ע"פ נפש החיים ש"א, "יסודות הלימוד וההוראה" כשם שפרצופין שונים כך דעותיהן שונות. "צורתה של הנפש" מהות נפשות האנשים בשנויים, "זוגיות נפלאה" כשהזוגיות מגיעה להתמודדות ומצריכה התערבות מקצועית רפואית. "עולמות חדשים" עשרים ושתים מצוות שביסודי היהדות בהלכה ובאגדה, שכתבתי יחד עם אחי היקר הרה"ג רבי אברהם לוי שליט"א. ומתוך מאמרים שכתבתי בכתבי עת למשודכים.
החכמים עברו כבר את גן המבוכה
כתב הרמח"ל (מסילת ישרים פ"ג): היצר הרע מטעה את האדם עד שרואה את הרע כאילו הוא ממש טוב, ואת הטוב כאילו הוא ממש רע, מתוך כך האדם מתחזק במעשיו הרעים, וכל זה מפני היותו תחת החושך וכבוש תחת ממשלת יצרו. והוא שנמצא בתוך השבילים שבגן המבוכה לא יוכל להבחין בהם, רק המושלים ביצרם שכבר הגיעו אל האכסדרה הם שידעו הדרך הטובה היכן היא. ע"כ. כמו כן מי שעדיין לא משל ביצרו, ואין לו את נסיון החיים בהקמת הבית היהודי כראוי, איך ידע מה הם חיי נישואין קדושים ומרוממים? איך יוכל להנצל ממריבות ועגמות נפש אם הוא לא ישמע זאת מן החכמים?
האדם נברא מראשית יצירתו ישר "אשר עשה אלוקים את האדם ישר" (קהלת ז,כט). ואף התורה הקדושה נקראת ספר הישר "הלא היא כתובה על ספר הישר" (ישעיה י), בגלל ישרות החוקים והצווים "ועשית הישר והטוב" (דברים ו), ובגלל האבות הכתובים בה שהיו ישרים במעשיהם שנאמר "תמות נפשי מות ישרים" (במדבר כג, גמ' ע"ז כה.).
ועל כן קרא הרמח"ל לספרו מסילת ישרים, דוגמתה של התורה הקדושה, מכיוון שבא הרמח"ל ללמד את האדם דרך היושר כפי שנברא ישר ע"י האלוקים.
ברוך השם זכינו, ויש לנו את התורה הקדושה וחכמיה, הם יודעים מה היא הדרך שצריך ללכת בה בחיי הנישואין, הם יכולים לייעץ לנו כבר מתחילת הנישואין באיזו דרך לילך, איך לנצל את השוני הנפלא הזה כדי לעלות איתו לפסגות נפלאות!!! איך להניח עוד אבן יסוד בבנין חיי הנישואין, להגיע לתכלית הנישואין "שכינה שרויה בניהם" במהרה. ומאידך איך לא להיכשל חס ושלום, ולהפסיד הזדמנויות שבאות אלינו יום יום כדי לרומם אותנו.
הודאה וברכה
אודה את ה' בכל לבב בסוד ישרים ועדה, שסובבני בחסד וברחמים בכל אשר אלך, וזיכני לברר העניינים העומדים ברומו של עולם "שכינה שרויה בינהם, ובהעמדת קיומם של הדורות.
בתוך רבים אהללנו למו"ר המשגיח הגה"צ רבי אליהו רוט זצ"ל שמסר לנו סדרת וועדים בנושא, והוסיף וייעץ והדריך במשך שעות רבות בענין במשך השנים, כמו"כ לדודי הגאון רבי אפרים עובד שליט"א, שמסר לנו ועדים בכולל "פני משה" במשך כמה שנים בענין והוסיף וייעץ והדריך במשך שעות רבות בענין במשך השנים.
ולהרה"ג רבי יוסף הרשקוביץ שליט"א בכולל "זכרון אליהו" שמסר לנו וועדים בנושא, ולהרה"ג רבי שמחה כהן שליט"א שדקדק שהחיבור יהיה דבר מתוקן ונכון, נהיר וברור לעם קדוש ועבר על הרבה פרקים מהספר, ולאחי היקר הרה"ג רבי אברהם לוי שליט"א מק"ק קרית ספר שהגיה והוסיף על הדברים ברוח ובתבונה, ולידידי היקר הרב אברהם ישראל אטיאס שליט"א שטרח שיהיו הדברים ערבים ומתוקים, ולחברותא היקר הרב איתמר נתן שליט"א שסייע בהוצאת חיבור זה.
ולנוות ביתי מנשים באהל תבורך תליט"א אשר גדול יקרה עליה המליץ שלמה המלך ע"ה "בטח בה לב בעלה - נודע בשערים בעלה בשבתו עם זקני ארץ" בבתי כנסיות ובבתי מדרשות, שמוסרת נפשה לתת לי יישוב הדעת לעסוק בתורה, ולוקחת על עצמה את עול הבית בסבלנות וב"חכמת נשים בנתה ביתה" ואף סייעה וערכה את החיבור. יזכנו ה' להעמיד דורות של עובדי ה' עמלי תורה, ושתשרה בביתנו הקדושה והטהרה מתוך שלום אהבה וריעות, יישוב הדעת, בריאות והרווחה.
אחרונים חביבים שהם ראשונים, אבי מורי הגאון רבי ניסים לוי שליט"א, ומורי חמי רבי ישעיה מערבי שליט"א שאף עבר על הדברים והגיהם, ישלם להם ה' הטוב כידו הנטויה בכל מילי דמיטב.
אשא תפילה לפני שוכן מרומים שלא תצא תקלה מתחת ידי, וירבה השלום ותשרה השכינה בישראל בזכות החיבור, ונזכה שיזה עלינו ה' יתברך מים חיים וטהורים, במהרה בבניין עירנו בבית קודשנו אמן.
פרק א - בריאת אדם וחוה
הבית היהודי מתייחד בדבר אחד! שהוא מגיע עם הוראות יצרן, הוראות שציווה ה' יתברך בכל צעד ושעל, החל מהלכות השולחן ערוך בכל אורחות החיים, וספרי המוסר למידות שבין אדם לחבירו ובין האדם ליוצרו, וכלה בבית פנימה בהלכות טהרה וצניעות. בכך דרך האושר בטוחה, שאף אם באים מהמורות עוברים אותם בעזרתו יתברך בבטחה.
כתוב בספר יחזקאל (א) שהאדם הוא "בחיר הבריאה" נשמתו רק דורכת בארץ אולם ראשה אחוז בחבלי בוץ בכסא הכבוד מעל כל החיות "ומעל הכסא דמות אדם". ומדוע הוא מעל החיות ששם, כי הוא בחיר הבריאה ובצורה שמתנהג האדם בחייו בכל עת ועת, כך מאיר בעולמות העליונים, ויקבל בחזרה מאתו יתברך אורות גדולים להשפיע שפע בכל העולם (העליון והתחתון) ובביתו לחיים טובים ולשלום.
מרן רבי חיים מואלוז'ין זצ"ל האריך לבאר בספרו "נפש החיים" את כוחותיו ומטרתו של האדם בזה העולם, כדי שבכך ישאב כוחות עצומים, בהכרת חשיבותו ומעלתו על כל הבריאה. שהוא מרומם מעל הדומם, הצומח, החי, האדם הגוי המדבר, המלאכים, החיות והאופנים. וכולם תלויים בו - במעשיו, במחשבתו, בדיבורו, בכל רגע, לפעול בכל העולמות לטובה או לרעה ח"ו.
והיצר עמל תמיד להעלים מן האדם את מעלתו הנפלאה וכוחו הגדול. כי יודע הוא שבידיעה זו יפול היצר בפח עם כל תחבולותיו, וזה שורש האור הגדול, המאיר לאדם את תחבולות היצר בעת הנסיון על יצרו ומניס אותו, ובין רגע מוארים כל המחשכים, "כי עלה השחר" העבירה נראית באור אמיתי כמו שמצאנו בנצחונו של יעקב על שרו של עשיו דווקא כשעלה השחר (רבי אליהו רוט זצוק"ל).
בריאת האדם
לפני שנביא את אדם וחוה כבעל ואשה, נקדים את בריאת האדם הראשון כדי להבין את מטרת עבודתו בעולם כאיש. ולאחר מכן נביא את בריאת חוה כדי להבין את מטרת עבודתה כאשה, ומתוך כך נבין את עבודתם יחד, זה עם זה בעולם.
כתבה התורה הקדושה "בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ: וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם: וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹהִים וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹהִים פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבְכָל חַיָּה הָרֹמֶשֶׂת עַל הָאָרֶץ: (בראשית פ"א).
מתוך הפסוקים מתבאר כי בריאת האדם היתה כדי שיפעל בעולם הזה, דוגמת מה שפועל ה' יתברך בעולמות, ועל כן ברא ה' יתברך את העולם במשך ששה ימים ואת האדם "נזר הבריאה" לבסוף ביום השישי, ככלות השלמת בריאת העולם.
ומכיון שהאדם הוא "נזר הבריאה", אמרו רבותינו במסכת שבת (דף קנא:), שאין חיה שולטת על האדם ומזיקה לו אלא אם כן נדמה לה כבהמה, שנאמר: "נמשל כבהמות נדמו". כלומר, מצד הטבע, אפילו האריה אין יכול לשלוט על אדם שטהר את עצמו מכל נטיה גשמית וכל כלו קודש לה' יתברך, מפני שצלם אלקים נמצא עליו.
וכפי שמסופר בגמרא במסכת סנהדרין (נט:) על רבי שמעון בן חלפתא, שפעם אחת הלך בדרך, והנה באה לקראתו להקת אריות, הוא לא התפעל מהם ולא פחד מהם כלל, אלא הפיל תחינה לפני ה' יתברך ואמר: "הכפירים שואגים לטרף לבקש מאל אכלם", וירד להם שתי שוקים של שור מן השמים, ואכלו אחד והלכו לדרכם. בא רבי שמעון בן חלפתא עם הבשר שהותירו לבית המדרש, כדי לשאול האם הבשר מותר באכילה, והשיבו לו: אין בשר טמא יורד מן השמים!
וכן מספרים על הגאון רבי יהושע פולק [בעל ה''פני יהושע"], שיום אחד כשהלך מביתו אל בית המדרש כשהוא מעטף בטלית ומעטר בתפלין, נוכח לראות שהרחובות ריקים מאדם. והנה שומע הרב, שאריה פרץ את סורגי גן החיות, והחל משוטט בחוצות קריה, ומפיל בכך את חתתו על כל אנשי העיר, ולכן כולם מפחדים לצאת מבתיהם.
כששמע זאת הרב, החל לחפש אחר מקום המצאו של האריה, וכשמצאו, הפשיל את טליתו מעל ראשו, וגילה את תפיליו. האריה בראותו זאת, החל נס מהמקום, ורבי יהושע רדף אחריו, וכך האריה בורח ורבי יהושע רודף אחריו. המחזה הפעים והרנין כאחד את בני העיר הנדהמים וקידש את שמו יתברך בעולם.
וסיבת הדבר שהאריה מלך החיות האדיר, ברח מפני "האדם" בעל ה''פני יהושע", משום שבעצם הרי האדם הוא נזר הבריאה והמלך עליה, וכיון שכך, פשוט הוא שגם סוג חיה כזאת שהיא מלך החיות, מטבע הדברים צריכה להכנע ולברח מפני האדם המולך עליה.
אלא שכל זה אמור בתנאי שהאדם משוחרר מהבהמיות שבו, שאז שייך בצדק שהוא ישמש כמלך על הבהמות שהן תחתיו. כל עוד שאף באדם עצמו חלק של בהמיות, כיצד ימשול על הבהמיות, ולכן כשנפגש האריה עם הקדוש הנורא בעל ה''פני יהושע", טבעי שיברח וירעד מפניו (אבות ישראל).
צלם אלוקים - דומה לעליון
וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם: (א,כח). אין מילת 'צלם' המוזכרת בפסוק כפשוטה, כי כתוב מפורש "ומה דמות תערכו לו" (ישעיה מ,יח) שאין לה' יתברך דמות או צורה. אלא שצלם הוא דפוס (רש"י), ואלוקים פירושו כח ושררה (כמו שכתב בטור או"ח סי' ו' שכן המלאכים נקראו "אלוהי העמים" תהילים צו,י).
"צלם אלוקים" שהאדם נברא בתבנית הכח דוגמתו יתברך, בדמיון מה לאלוקים, שבכחו של האדם לקיים העולם ולהחריבו במעשיו.
ולכך אמר "ויאמר להם אלוקים פרו ורבו ומלאו את הארץ - וכבשוה ורדו בדגת הים ובעוף השמים ובכל חיה הרומשת על הארץ (נפה"ח ש"א פ"ג).
וכמו שדוד המלך ע"ה אומר: "דמיתי לקאת מדבר" שהוא עוף בודד, קולו כמו נהי והוא מעופף ממקום למקום, אין הכוונה שלדוד המלך צמחו כנפיים, אלא לומר שהיה בודד, נע ונד במדבר ובוכה לה'. "צלם אלקים" פירושו, שישנה נקודת דמיון בין האדם לאלקיו, שיש בו תכונה מסויימת המאפיינת אלוקות (שם).
השתלשלות הבריאה
ומציאות הבריאה כך היא: קומה על גבי קומה, כשהעליונה מאירה לקומה שמתחתיה ומקיימת אותה, מה' יתברך יורדים אורות אורות, אור זה באור זה, ומאירים זה בזה עד עולם התחתון ומתגשמים בו בצורה הנראית לעיננו (זוהר אידרא רצא: ובראשית כ.).
מעשרה ספירות משתלשלים תרי"ג אורות מאתו יתברך ? המאירים לעשרת הדברות שבתורה הקדושה ? מהם משתלשלים תרי"ג מצוות שס"ה מצוות עשה ורמ"ח מצוות לא תעשה ? המקבילים לבנין בית המקדש העליון והתחתון ? מהם עשרה איברים הכוללים שבאדם ? מהם תרי"ג איברים שבו רמ"ח איברים ושס"ה גידים ? מהם עשרה המאמרות שבבריאת העולם ? מהם משתלשלים תרי"ג יסודות בבריאה. (רוח חיים פ"א פ"ה. נפה"ח ש"ד פ"ל. אור תורה לרי"א חבר כ).
נמצאנו למדים, שהאדם הוא מרכז העולם, מרכז כל העולמות, אליו יורדים כל האורות העליונים והוא ממשיך ומשפיע אותם לכל העולם לטוב ולמוטב.
ולפי זה אפשר להבין את דברי המסילת ישרים (פ''א) שכל הבריאה נבראה לשמש את האדם שהוא תכלית הבריאה, וכל הבריאה שתלויה ועומדת בשיקול גדול להתקיים או להחרב, והדבר תלוי באדם, אם נמשך אחר העולם ומתרחק מבוראו, הנה מתקלקל ומקלקל העולם עמו, ואם שולט הוא בעצמו ונדבק בבוראו ומשתמש עם העולם רק להיות לו לסיוע לעבודת בוראו, הוא מתעלה ומעלה העולם עמו.
רגיל היה מרן הרב אליעזר מנחם מן שך זצ"ל לספר על בני אותו כפר נידח ששמעו על המצאת הרכבת, כל בני הכפר סערו וגעשו למשמע הידיעה הנפלאה הזו, פלא ממש, איך אפשר לנסוע קילומטרים!!! ללא סוסים!!!
התכנסו חברי מועצת הכפר לישיבה דחופה, והגיעו למסקנה שהם ישלחו צוות חוקרים 'מחוכמים' מתושבי הכפר שירגלו חרש אחר השמועה התמוהה הלזו.
יצאו אותם חברי המשלחת החשובה, והגיעו לעיר הגדולה, ולאחר מאמצים רבים הגיעו אל תחנת הרכבת החדשה. התרגשותם הייתה כה רבה, שילמו כרטיס נסיעה יקר לכל המשלחת, ועלו לנסיעה. והנה לאחר התפעמותם מהצופר שבישר על תחילת הנסיעה וכו' החלו להסתובב בקרונות, ולאחר הסיבוב התיישבו לסכם את ממצאי המחקר:
לאחר דין ודברים הגיעו כולם למסקנה אחת: את הקרון הראשון סוחב הקרון השני שקשור אליו בשלשלאות, את שניהם סוחב הקרון השלישי, את שלשתם סוחב הרביעי, כך הגיעו עד הקרון האחרון, שאך אותו בלבד לא ידעו מי סוחב.
על תעלומה זו לא הצליחו לעלות, וכך חזרו לכפר עם מסקנתם הגדולה: כי את כל הקרונות סוחב הקרון הראשון, אך אותו אינם יודעים מי סוחב, משום ששומר הרכבת לא הסכים להם להמשיך הלאה. אולם במסקנתם זו הם נרגעו.
וכך מתנהלים חברי המדע החוקרים את ממצאי הבריאה ויסודותיה כבר אלפי שנים, הם יודעים איך הדברים פועלים, אך מי מפעיל את אותם יסודות הטבע, את אותם הכוחות, אינם יודעים, וטוב להם בבורותם זו?!
אנו בני ישראל, זכינו לתורה הקדושה, שאין דבר שלא כתוב ומבואר בה, בתורה שבכתב ובתורה שבעל פה, ואנו יודעים כי ה' יתברך הוא מסיע את הקרון הראשון, ולכל הקרונות יחד....
דבר נוסף יודעים אנו, כי האדם הוא "נזר הבריאה" ואליו משפיע ה' יתברך את כל הכוחות כדי שהוא יפעיל את הבריאה במעשיו, וימליך את ה' יתברך בתחתונים, כמו אברהם אבינו, שלכך קרא אותו ה' יתברך "אברהם אוהבי".
מְדַבֵּר
ונבאר יותר את חיות הבריאה התלויה במעשי האדם: כתבה התורה הקדושה "וַיִּיצֶר ד' אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה": (ב,ז). הוסיף ה' יתברך באדם "נשמת חיים" על ידי שנפח בו "רוח אלוקית" (רמב"ן ב,ז). ועל ידי אותה רוח אלוקית נעשה חי ומדבר. וכתב התרגום אונקלוס שניתן מסיני (מגילה ג) "לנפש חיה: לרוח ממללא" כלומר שעיקר תכלית החיים של האדם היא הדיבור, ולכך נקרא האדם "מדבר".
ויש לבאר מדוע בחר ה' לקרא לאדם "מדבר". ומאידך גיסא השם 'מדבר' מראה על מעלותיו?
מנהיג את הבריאה
הנה לכל ברוא שבבריאה שֵם, מחמת שמהות הנברא באה לידי הגדרה בשמו, לכך האדם הוגדר כ"מדבר" כיון שהוא מנהיג את הבריאה ברצונו לטוב ולמוטב וכדכתיב בתהילים (מז, ד) ידבר עמים תחתינו (מהר"ל, אור חדש קי.).
את השפעת כח ה''מדבר'' כך הוא חזק ומשפיע בדומם עץ ואבן, מצאנו אצל רבי היה משבח לרבי חייא, על פועלו לחינוך ילדי ישראל, באומרו: ''כמה גדולים מעשי חייא''. וכל כך למה? כי הפליג במעשים מיוחדים למענם.
ומה עשה? זרע זרעוני פשתן, וקלע מהם רשתות ומכמורות, בהם צד צבאים. את בשרם חילק ליתומים, ומעורם עשה יריעות קלף, עליהם כתב חמישה חומשי תורה, והלך למקום שאין בהם מלמדי תינוקות, ולימד תורה לילדי ישראל. ולכאורה תימה היא, לשם מה כל הטרחה הזו, למה לא קנה קלף מן המוכן, והלך אצל סופר שיכתוב לו חומשים?
הבין רבי חייא, שהוא יעשה שלא תשתכח תורה מישראל, על-ידי שיזהר בעשיית הספר ללא כל צל של איסור וללא כל פניה. ולא עוד אלא שיקדים להחל קדושה על הספר באמצעות המצוות שיעשה בו. לפיכך טרח בעשיית כל השלבים לבדו, וגם את הבשר מהצבאים אשר צד עבור עשיית הקלף, העניק ליתומים. זהו ששיבח רבי את ר' חייא, ואמר ''גדולים מעשי חייא''. שמעשים הללו באמת יועילו רבות לתינוק בתלמודו, וימנעו שיכחת התורה ממנו ומישראל (בבא מציעא פה:, בים דרך- אמונה ובטחון).
עוד טעם כתב הרבינו בחיי ז"ל (פ' ויגש), כי עיקר מהות האדם באה לידי ביטוי בדיבור, שהדיבור מפעיל את חושי האדם בנוסף למחשבה: הדיבור, השמיעה (ששומע את הדיבור) אז המח חוזר ומכניס את הדברים, ומפעיל את הדמיון אצל הלב בציור חזק, אז משתרש גם בנשמה, גם בחללו של עולם, ונבראים ממנו עולמות.
בספר ''בית אבות'' מביא בשם זקנו הגאון רבי אברהם בעל ''מעלות התורה'' ששמע מפי אחיו הגר''א: אם היו בונים בית הכנסת מראשיתו בתכלית הכשרות וטהרת הלב, עד שאפילו חוטב העצים היהודי היה עושה מלאכתו בכוונה לשם שמים, אזי לא היו מתפללים באותו בית הכנסת במחשבה זרה כלל, כי המחשבה והמעשה דבוקים יחד.
מחבר עליונים ותחתונים
עוד טעם שנקרא שמו של האדם מדבר, משום שהוא מחבר עליונים ותחתונים (רבינו בחיי שם), ועל ידי הדיבור לוקח האדם הגשם והרוח, ומאחד אותם ביצירה אחת ששמה דיבור. וכבר בדיבורו נבנה הבנין, והוא גמור ועומד עם צורתו תכונותיו וכחותיו, רק שצריך את "כלי המעשה" להסיר הכיסוי הגשמי מעל הבנין.
הגה''צ רבי שמואל דוד מונק גאב''ד הקהילה החרדית בחיפה, מביא מעשה בדיבוק בירושלים, שחכם ספרדי הניח עליו ספר ביאור הגר''א על ''ספרא דצניעותא'', עפ''י קבלה שהיתה בידו, ולא הועיל, כי היה זה מדפוס שני. שוב הניחו עליו מדפוס ראשון, ונתרפא.
עוד שם בשם הג''ר אליעזר גורדון מטלז, שנתנו ביד דיבוק אחד את הספר הנ''ל מדפוס ראשון, ונזדעזע וזעק: ''דער ווילנער, דר ווילנער''! [הווילנאי, הווילנאי!] אח''כ נתנו לו מדפוס שני ולא נרעש כל-כך.
כיוצא בזה סיפר ה''חזון איש'', על אדם שאחזו הדיבוק והובא אל הג''ר מלכיאל הלוי טננבוים אב''ד לומז'ה. וכשהביאו לפני הדיבוק ספר הזוהר, החל להשתולל משום שלא יכל לסבול קדושת הספר. אמר הרב שיביאו עותק אחר שלא נדפס בקדושה, וראו כולם שלא הגיב מאומה (''זכור לדוד'' ח''ב עמ' קנט).
עוד שם בשם הנ''ל, שהחזו''א העדיף ספר שנדפס בדפוס של יראי שמים, משום שקדושה אחרת יש לו.
והוא מה שנאמר במדרש (קהלת רבה ז, יג): ''בשעה שברא הקדוש ברוך הוא את אדם הראשון, נטלו והחזירו על כל אילני גן עדן, אמר לו: ראה מעשי כמה נאים ומשובחים הן! וכל מה שבראתי - בשבילך בראתי, תן דעתך שלא תקלקל ותחריב את עולמי''.
כשהאדם מתעלה - מתעלה העולם עמו, ואף הדומם מקבל עלייה עד כדי שמתאווה לשרת את הצדיק - עלי יניח צדיק ראשו, וכשהאדם מתקלקל - מקלקל העולם עמו, ובעולם עצמו, ואף בחלק הדומם שבו, שורה טומאה, וכמו שהארכנו לעיל בשם הגר''א, ומדברי הזוה''ק בענין בתי האמוריים ועוד, ובזה ששורה טומאה על הדומם מופרע מכך האדם מעבודת קונו (בים דרך, אמונה ובטחון).
כח מעשיו הגיד לעמו
"ואשים דברי בפיך וגו' לנטוע שמים וליסוד ארץ" (ישעיה נט, טו), באיזה כח דיבר הכתוב שהפה נוטע שמים ויוסד ארץ? דרשו חז"ל "אל תקרי בניך אלא בונייך" (ברכות סד.) שהם בונים ומסדרים העולמות. וכל יהודי אומר זאת בתפילת שחרית לפני עלינו לשבח: אל תקרי בנייך אלא בונייך.
סיפר רבי יעקב גלינסקי זצ"ל: השתתפתי בשמחת אירוסין של בחור מישיבת פונוביז', והנה רואה אני את אחד הדודים של הכלה ניגש אל הרב יוסף שלמה כהנמן ושואל אותו במה עוסק החתן? ענה לו הרב כהנמן: הוא קבלן, בונה בניינים! ואני עומד מן הצד ותמה מה ענה לו הרב כהנמן, הלא הוא בחור ישיבה יושב ועוסק בתורה? וניגשתי אליו אחר כך עם שאלתי.
ענה לי הרב כהנמן: "כל בנייך לימודי ה'" דורשת הגמרא אלו שעוסקים בבניינו של עולם, אל תקרי בנייך אלא בונייך, באמת הוא הבחור ישיבה הזה בונה בנינים, ועוד איזה בניינים, בניינים רוחניים לאין ספור, ומקיים את הבניינים הגשמיים שב"כל העולם"...
ומובא מהאריז"ל כי בכל מעשה מצוה יש חמישה חלקים: מעשה, דיבור, כוונה, מחשבה, ורצון. מעשה המצוה עצמו נקרא מעשה, הברכה דיבור, הכונה לקיים את המצוה כמו שכתוב בתורה נקרא כוונה, המעשה כי ה' ציוה נקרא מחשבה, והכי עמוק זו השמחה שבשביל זה היה שוה לבא לעולם היא הרצון. אמנם שבברכות ההודאה הברכה עצמה היא גם המעשה וגם הדיבור (רבי שמשון דוד פינקוס ענפה"ח ש"א).
במעשה (החיצוני) הוא מקיים העולמות, בדיבור (מעשה המתחבר אל העליונים - המחשבה) נותן כח בעולמות, ובמחשבה (העליונה לגמרי) מוסיף קדושה ואור. ולהיפך ברע (נפה"ח ש"א פ"ג).
המעשה, מציאותו רק בעולם התחתון, וממילא אין לו פעולה רק בעולם התחתון לקיום העולם הגשמי התחתון, והוא פעולה חיצונית בחיצוני. הדיבור, מגיע גבוה יותר, ומשיג בתוך העולמות, אך לא בעומק פנימיותם, ולכך הוא יכול לתת כח לשפע הקיים שם שיושפע ליותר אנשים, או לחילופין לפחות אנשים. המחשבה, מגיעה לעולמות הגבוהים ביותר כעומד לפני המלך ממש, וכשמחשיכה שם מבטלת מציאות הבריאות של כל העולם וכו' (הגרש"ד פינקוס פי' לנפה"ח ש"א).
בכפר אחד קטן ונידח התגורר אדם עשיר מאוד (ביחס לאנשי הכפר). הוא זכה לגור בצריף עץ, בניגוד לאחרים אשר גרו בבתים עשויים קש וחמר. היו לו גם סוס ועגלה, עיזים, תרנגולים ושדה, בו היה מגדל ירקות משובחים, אותם הוא היה מוכר בעיר הגדולה. בקיצור, כל מה ש"עשיר" צריך. בנוסף היו לו גם דברים שהוא ממש לא היה צריך - בעיות בשידוכין. הוא לא היה נשוי.
יום אחד, יצא העשיר הכפרי למכור את תוצרתו בעיר הגדולה. בהיותו בדרך שמע קולות המשוועים לעזרה מתוך הנהר. הוא קרב למקום וראה אדם לבוש בגדים מהודרים טובע בנהר. הכפרי קפץ למים והצליח להוציא משם את האיש שבינתיים איבד את הכרתו. הוא ביצע בו החייאה והביא אותו לעיר הגדולה. שם הזעיק רופא כדי לטפל באדם שהציל, ואז התברר שהאיש אותו זכה להציל הוא לא אחר מאשר את המלך בכבודו ובעצמו. המלך הודה מאוד לכפרי שהצילו והחליט לתת לו לאשה את בתו הנסיכה. החתונה נערכה ברוב פאר והדר, ולאחר שבעת ימי המשתה, לקח החתן המהולל את כלתו הנסיכה אל הכפר.
הכפרי ידע שאשתו נסיכה עשירה ומפונקת ולכן דאג שיהיו בביתו כל הדברים הכי טובים שיכולים להימצא בכפר: מיטה עם מזרון (ולא קש), שטיחים נאים עשויים מנצרים ואפילו כסא ושולחן. נשות הכפר הכינו לה את התבשילים הכי משובחים: מרק שעורים, פירה עם בצל וקציצות עשויות מבשר משובח (של עז זקנה).
הנסיכה נכנסה לביתה החדש ועיקמה את אפה המלכותי. כאשר היא טעמה מהתבשילים ה"משובחים", מיד היא הקיאה, וכל מה שניסו לרצות אותה, לא עלה בידם, כי הנסיכה מפונקת ורגילה לרמת חיים אחרת. כל ה"עושר" שיש בכפר אינו מתאים לה כלל וכל מה שנחשב שם לתענוגות, בשבילה נחשב לייסורים.
כך גם הנשמה בתוך הגוף אשר היא מואסת בכל תענוגי עולם, והמזון האמתי שלה הוא מזון רוחני: תורה, מצוות ומעשים טובים. (מסילת ישרים, בים דרך- אמונה ובטחון).
לא יחל דברו
ולכך אמר הכתוב "לא יחל דברו ככל היוצא מפיו יעשה" (במדבר ל, ג) מי שלא מקיים את דיבורו נקרא שמו מחלל - גזלן, משום שהשתמש בדיבור הקדוש לברוא הבנין והשאירו קשור בשלשלאות המעשה. ואף בני אדם יודעים שמה שהבטיחו בדיבורם הרי הוא כבנין קיים שיש לבצעו, ודיבורם מחייב אותם לקיים את דיבורם, ומה טעם הדבר? משום שהרי הם תוך הבנין כבר, והמשתמט פושע ייקרא.
והוא דין הקדש שאמרו חז"ל: אמר הרי זו עולה נתקדשה ונתהפך מהותה לקודש. כמו כן נדר על חפץ מסויים נאסר עליו גוף החפץ מדאורייתא כדאיתא בגמ' (נדרים ס.).
מצאנו שכחו של הדיבור לא רק להוציא כח הנשמה העליונה אל הפועל בעולם התחתון, אלא אף גם כחו להפך את הגשמיות שבעולם התחתון לקדושים ורוחניים.על כן נקרא האדם מדבר, מחמת שזוהי מעלתו ומהותו, שבדיבורו הקדוש בונה את הכל. ואז מתדמה לעליון , הבהמיות נסתלקה, מקדש את החומר ומתעלה למדרגת מלאך (רבי משה שמואל שפירא, ס' לילה כיום יאיר, עמ' שכ"ח).
בריאת חוה
לאחר שהתברר כי בריאת האדם בעולם הייתה כדי שידמה לעליון בכח מחשבתו ודובורו ומעשיו, נביא את תפקידה של האשה בעולם.
וַיֹּאמֶר ד' אֱלֹהִים לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ אֶעֱשֶׂה לּוֹ עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ: וַיַּפֵּל ד' אֱלֹהִים תַּרְדֵּמָה עַל הָאָדָם וַיִּישָׁן וַיִּקַּח אַחַת מִצַּלְעֹתָיו וַיִּסְגֹּר בָּשָׂר תַּחְתֶּנָּה: וַיִּבֶן ד' אֱלֹהִים אֶת הַצֵּלָע אֲשֶׁר לָקַח מִן הָאָדָם לְאִשָּׁה וַיְבִאֶהָ אֶל הָאָדָם: וַיֹּאמֶר הָאָדָם זֹאת הַפַּעַם עֶצֶם מֵעֲצָמַי וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה כִּי מֵאִישׁ לֻקֳחָה זֹּאת: עַל כֵּן יַעֲזָב אִישׁ אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד:
וכתב המדרש ולמה לא בראה תחילה? אלא עד שקרא אדם שמות לכל החיות ולעצמו חיפש בן זוג ולא מצא, אז ביקש מה' שיתן לו בן זוג? עד שלא ביקש אדם הראשון בפיו שיברא לו ה' עזר, לא בראה לחוה, וזאת כדי שלא יתלונן עליה שבגללה הוא חוטא או אינו עובד את ה' כראוי, (שהרי אם לא זכה היא נגדו, יבמות סב:). מיד ויפל עליו תרדמה (מדרש רבה).
בבריאת גופו של האדם כותבת התורה הקדושה "נעשה אדם", ולא הזכירה עדיין מילת זכר ונקבה, אולם בבריאת הנשמה כתבה "ויברא אלוקים את האדם בצלמו, בצלם אלוקים ברא אותו, זכר ונקבה ברא אותם".
וזאת משום שהמטרה שבשבילה באה האשה לעולם, היא בשביל להשלים את האדם מבחינה רוחנית "אעשה לו עזר כנגדו" ולסייע לו לעבוד את השם "לעובדה ולשמרה", ומחמת כן הקשר של האיש והאשה בא דווקא על ידי העבודה הרוחנית "המשותפת", כאשר הם עושים את הבית משכן להשראת השכינה.
וכותב הבן איש חי (בס' בן יהוידע יבמות סג:) בשם רבינו האריז"ל, כי יזדמן לפעמים אשה שנשלם התיקון שלה, ואינה צריכה להתגלגל עוד בשביל עצמה, ורק בעלה עדיין לא נשלם וכו'.
ואלו דברי האריז"ל בעצמו (שער הכוונות שע' הגלגולים הקדמה כ'): "כי הגלגול באנשים ולא בנשים, כי הנשים מקבלות עונשן בגיהנם בעולם הבא, מה שאין כן באנשים הלומדים תורה וכו', ואמנם לפעמים גם האשה מתגלגלת, כאשר היא סיבת בעלה שהוצרך להתגלגל ומביאים אשתו עמו כנזכר בסבא דמשפטים בפסוק "ואם בעל אשה הוא ויצאה אשתו עמו".
היא נבראה שלימה בנשמתה יותר מן האיש
הערה 3: כן כתב המהר"ל עה"ת שמות פכ"ח,ב האיש הוא אינו מוכן אל המנוחה בעולם הבא, לכך איננו שאנן ועמל בתורה בלי מנוחה יומם ולילה, אך הנשים אינן בנות פעולה והתעוררות מצד עצם בריאתן, שצריכות לזה כל כך, כי הם מוכנות ומוכנות. ועוד שהרי נאמר אעשה לו עזר כנגדו, ובוודאי שהעוזר גבוה יותר מן הנעזר. הרב יצחק שלום.
כמה מעלות באשה
"ויבן ה' אלהים את הצלע", התבונן מהיכן לבראותה, לא ברא אותה מן הראש, שלא תהא קלת ראש, ולא מן העין, שלא תהא סקרנית ולא מן האזן, שלא תהא ציתנית, ולא מן הפה, שלא תהא דברנית, ולא מן הלב, שלא תהא קנאתנית ולא מן היד, שלא תהא משמשנית ולא מן הרגל, שלא תהא פרסנית אלא ממקום צנוע באדם, ואפילו הוא ערום אותו מקום מכסה. ועל כל אבר ואבר שהוא בורא, היה אומר לה אשה צנועה.
ואף על פי כן אמר ה' יתברך (משלי א, כה) "ותפרעו כל עצתי", לא בראתי אותה מן הראש, ומקלת ראשה, "ותלכנה נטויות גרון", ולא מן העין, והרי היא סקרנית, שנאמר (שם) "ומשקרות עינים", ולא מן האוזן, והרי היא צייתנית. שנאמר (להלן יח, י) "ושרה שומעת", ולא מן הלב, והרי היא קנאתנית, שנאמר "ותקנא רחל באחותה", ולא מן היד, והרי היא משמשנית, שנאמר (שם לא, יט) "ותגנב רחל", ולא מן הרגל, והרי היא פרסנית, שנאמר (להלן לד, א) "ותצא דינה בת לאה", ולא מן הפה, והרי היא דברנית, שנאמר (במדבר יב, א) "ותדבר מרים". (תנחומא בראשית פ"ב אות כ"ב).
ולמתבונן, כאן כלל המדרש את כל הדברים שבהם נתייחדה האשה מן האיש, וכמו שכותב האורחות צדיקים, בהם נמצאים מעלותיה הנפלאות, ובהם גם נמצאים נטיותיה הלא טובות, עליה נאמר "חכמת נשים בנתה ביתה, ואיוולת בידה תהרסנו" יכולה היא לבנות את העולם ולהביאו לשלימותיו, ויכולה היא גם להחריבו. "זכה עוזרתו לא זכה מנגדתו" (יבמות סב:).
אומר הזוהר הקדוש (פרשת חוקת, בתרגום): "כשאדם נושא אשה, נדבק בשכינה. שהרי טרם שנשא, אין שורה עליו השכינה, שאין שכינה שורה על מקום פגום. וכשאינה שורה עליו, היא מונעת ממנו שתים עשרה מתנות עליונות,
ועל זה העידו החברים, כל השרוי בלא אשה, שרוי בלא טובה ["לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ"]. בלא שמחה ["וְשָׂמַחְתָּ אַתָּה וּבֵיתֶךְ]. בלא ברכה ["לְהָנִיחַ בְּרָכָה אֶל בֵּיתֶךְ"]. בלא שלום ["וְיָדַעְתָּ כִּי שָׁלוֹם אָהֳלֶךְ"]. בלא עזרה ["אֶעֱשֶׂה לּוֹ עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ"]. בלא כפרה ["וְכִפֶּר בַּעֲדוֹ וּבְעַד בֵּיתוֹ"]. בלא תורה ["הַאִם אֵין עֶזְרָתִי בִי וְתֻשִׁיָּה נִדְּחָה מִמֶּנִּי"]. בלא חכמה ["חַכְמוֹת נָשִׁים בָּנְתָה בֵיתָהּ"]. בלא חיים ["רְאֵה חַיִּים עִם אִשָּׁה אֲשֶׁר אָהַבְתָּ"]. בלא רצון ["מָצָא אִשָּׁה מָצָא טוֹב וַיָּפֶק רָצוֹן מֵה']. בלא עושר ["בָּטַח בָּהּ לֵב בַּעְלָהּ וְשָׁלָל לֹא יֶחְסָר"]. בלא כבוד ["אֵשֶׁת חֵן תִּתְמֹךְ כָּבוֹד"]. משום שהאשת חיל הזו, נקראת יראת ה', כמו שנאמר "יִרְאַת ה' טְהוֹרָה". וכשנשא האיש, כל שנים עשר השערים נפתחים, להוסיף ברכות על ראשו". ע"כ.
בביתו של הגה"צ רבי יוסף צבי דינר זצ"ל היה קיים מנהג שהרשים כל פעם מחדש, לא רק את האורחים המזדמנים לשם, אלא גם את בני הבית בעצמם. כאשר היו מזמרים בליל שבת את הפרק "אשת חיל", בפסוק "רבות בנות עשו חיל ואת עלית על כולנה", כשהיו מגיעים למילה "ואת" – הצביעו כולם על הרבנית עקרת הבית. "ואת עלית על כולנה" – לידע ולהודיע שהברכה המצויה בבית היא בגלל האישה, העולה על כולנה (עפ"י עלינו לשבח, פרשת בלק עמ' תלא).
ומסביר הרבנו בחיי, מדוע פסוקי המזמור "אשת חיל" מסודרים מאל"ף עד תי"ו: "ורצה להזכיר בפרשה מידותיה החשובות עם זכרון כל אותיות האלפ"א בית"א הרשומות בהם, כדי לבאר, כי האשה הטובה, הכוללת מידות טובות, כוללת כל התורה, כי היא הכנה אל האדם להגיע אל הצלחת התורה והמצוות... ועל זה אמר שלמה ע"ה (משלי יח כב): "מָצָא אִשָּׁה - מָצָא טוֹב, וַיָּפֶק רָצוֹן מֵה'" (רבנו בחיי פרשת וזאת הברכה).
ישיש עלייך אלוקיך
בעת שנתן הקב"ה את האשה לאדם, לא הביאה לו כלאחר יד, אלא ערך לכבודם שמחת נישואין עצומה ומיוחדת במינה, בהשתתפות מלאכי מרום וצבאות השמים, בפאר ובהדר עילאיים, ובשמחה בוקעת שחקים. לא לחינם מברכים בברכות הנישואין: "שַׂמֵּחַ תְּשַׂמַּח רֵעִים אֲהוּבִים, כְּשַׂמֵּחֲךָ יְצִירְךָ בְּגַן עֵדֶן מִקֶּדֶם"! השמחה ששימח ה' את האדם בגן עדן, היתה שמחת הנישואין הגדולה והעצומה ביותר! (תנחומא בראשית).
אמר רבי חמא: אתה סבור שמתחת עץ חרוב אחד או שיקמה אחת הביאהּ לו ללא כל הכנה מוקדמת?! אלא משקשטה בכ"ד מיני תכשיטים, אחר כך הביאה לו! הקב"ה עיטר וקישט את חוה ככלה, ואף קלע יפה את שערותיה. הושיבן במקום שקירותיו זהב, ותיקרתו אבנים טובות ומרגליות! כפי שאומר הפסוק (יחזקאל כח יג): "בְּעֵדֶן גַּן אֱלֹהִים הָיִיתָ, כָּל אֶבֶן יְקָרָה מְסֻכָתֶךָ [סכך, תקרה], אֹדֶם פִּטְדָה וְיָהֲלֹם, תַּרְשִׁישׁ שֹׁהַם וְיָשְׁפֵה, סַפִּיר נֹפֶךְ וּבָרְקַת, וְזָהָב מְלֶאכֶת תֻּפֶּיךָ וּנְקָבֶיךָ [-כלי ניגון בעלי נקבים] בָּךְ בְּיוֹם הִבָּרַאֲךָ כּוֹנָנוּ". (בראשית רבה יח א)
שלוש עשרה חופות קשר הקב"ה לאדם וחוה, ולא עוד אלא שאחז בידה והוליכהּ אצל אדם! אמר רבי אבין: אשרי עירוני שכך ראה המלך אוחז בידה ומוליכה לו לבית! (תנחומא ישן וירא ד. הובא בילקוט נחמני)
וכיצד הביאהּ? "הביאה ברבבות אלפים של מלאכי השרת אל אדם הראשון, בקול רינה ושירה! וכל פמליא של מעלה ירדו עמהם לגן עדן, מקצתם היו אוחזים בידיהם נבלים ומצלתים וכינורות, ומשחקים לפניו כבתולות, וחמה ולבנה וכוכבים ומזלות היו מרקדים לפניהם כנערות"! (אותיות דרבי עקיבא)
אמר רבי אבהו: נטל הקדוש ברוך הוא כוס של ברכה, וברכן (ברכת חתנים – שבע ברכות). אמר רבי יהודה: מיכאל וגבריאל הם היו שושבינין של אדם הראשון! (בר"ר ח יג)
ערך להם הקב"ה אף סעודת נישואין. "זימן הקב"ה שניהם לסעודה על מעדני גן עדן, וערך לפניהם שולחנות של מרגליות, וכל מרגלית ומרגלית היה מאה אמה אורכה ושישים אמה רוחבה, וכל מיני מעדנים מונחים לפניהם, שנאמר "תערוך לפני שולחן" (אותיות דרבי עקיבא).
גן העדן
וַיִּטַּע ד' אֱלֹהִים גַּן בְּעֵדֶן מִקֶּדֶם וַיָּשֶׂם שָׁם אֶת הָאָדָם אֲשֶׁר יָצָר: וַיַּצְמַח ד' אֱלֹהִים מִן הָאֲדָמָה כָּל עֵץ נֶחְמָד לְמַרְאֶה וְטוֹב לְמַאֲכָל וְעֵץ הַחַיִּים בְּתוֹךְ הַגָּן וְעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע: וְנָהָר יֹצֵא מֵעֵדֶן וכו' וַיִּקַּח ד' אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם וַיַּנִּחֵהוּ בְגַן עֵדֶן לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ (בראשית פ"ב).
לאחר שנברא האדם, ברא ה' בשבילו את הגן במקום אשר נקרא עדן, הוא העדן העליון אשר לפניו יתברך, שבמזרחו נטע ה' גן בשביל האדם כדי לעובדו (מדרש רבה, רש"י, רמב"ן, כפי שמוכיח הכתוב, שמיד אחר שנברא, יצר ה' את גן העדן וביקש ממנו לעובדה ולשמרה, משמע שזה היה תכליתו אור החיים כאן). להשתמש בנשמת החיים שקיבלו, וזהו שכתב לעבדה להעלותה, ולשמרה שלא תיפסד על ידו (ספורנו). כאן קיבלו מצוות עשה ולא תעשה (זוהר תיקונים תיקון נה).
האדם התגורר בגן, וממנו צפה בעדן מקור החכמה, שם חזה בסוד צירופי האותיות בהם נברא העולם, ובחטאו נסתלקה ממנו כל החכמה הזאת, משום שמה שזכה לה היה בגלל חלקי הנשמה- החיה והיחידה שהיו בנשמתו, ובחטאו נסתלקו ממנו, וגם גורש מגן העדן (זוהר ח"ג דף יד. ונפה"ח ש"ד פכ"ח).
הקדוש ברוך הוא נטל את אדם הראשון מהר המוריה, שם ברא אותו (זוהר פ' ויגש) והניח אותו בגן עדן, הראה לו את הגן מקצהו ועד קצהו ואמר לו: "ראה, כל זה התקנתי לטובתך, אם תהיה טוב", ועשה אותו למלך על גן עדן.
וכאשר המלאכים ושאר הברואים ראו את גדולת אדם הראשון נתיראו מאוד. הם היו סבורים שהוא אדון העולם ובאו להשתחוות לפניו. אמר להם אדם הראשון: "בֹּאוּ נִשְׁתַּחֲוֶה וְנִכְרָעָה נִבְרְכָה לִפְנֵי ד' עֹשֵׂנוּ", והיה הולך לפניהם ואומר שירה לפני הקב"ה. אז בירכוֹ הקב"ה ונתן לו שלטון על כל חיות השדה. המלאכים שירתו אותו, צלו לו בשר (הכוונה שהיה מאכלו רוחני), סיננו לו יין ונתנו לו מתנות. (ילקוט מעם לועז)
עץ הדעת
וַיְצַו ד' אֱלֹהִים עַל הָאָדָם לֵאמֹר מִכֹּל עֵץ הַגָּן אָכֹל תֹּאכֵל: וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת: (שם)
עץ הדעת פירש הרמב"ן שהיה מוליד הרצון והחפץ (שבאדם) וכו' (כי הדעת יאמר בלשוננו על הרצון, כלשונם בפסחים ו. "לא שנו אלא שדעתו לחזור וכו'") שברצונו להרע או להטיב בין לו ובין לאחרים, וזו מידה אלקית מצד אחד (להטיב לברואים), ומצד שני רעה לאדם, בהיות לו בה יצר ותאוה. וציוה עליהם ה' שלא לאכול מעץ הדעת שהיה ערלה, ובציווי זה קיבלו את מהות הבחירה.
מהות הבחירה
ומהות הבחירה, שהאדם יכול לשנות את כל העולם, להחזירו בתשובה, או ח"ו להוריד את כל העולם לבאר שחת. כדברי הרמב"ם כתב (פ"ו מתשובה) שכל אחד יכול להיות צדיק כמשה רבינו ורשע כירבעם בן נבט, כמשה רבינו ולהאיר את העולם. ע"כ. ממילא מצב הבחירה מחייב שכל אחד יוכל להגיע להיכן שרוצה בלא עיכוב, כי הוא צלם אלוקים (רש"ד פינקוס זצ"ל ענפה"ח ש"א).
וכשהניח הקב"ה בידו הבחירה, נראה האדם בעולם הזה כאילו הוא של עצמו, אך אם האדם מרבה חס ושלום לפשוע פשע רב, אז יענש עונש גדול מכל העונשים שנוטלים ממנו הבחירה, ולא יכול עוד לשוב בתשובה כמו פרעה ודוגמתו (רוח חיים אבות פ"ג מ"ח).
כי תשובה מיראה היא זו שה' יתברך מחזיר אותו בתשובה על ידי פחד הגהינום והיסורים, אך תשובה מאהבה היא שהאדם מתעורר לחזור בתשובה, וזה אי אפשר להכריח אהבה כי היא מצד האדם.
ומה שכתב הרמב"ם שנוטל ה' מן האדם אפשרות התשובה כשמרבה להרשיע, על היראה דיבר, שמכיון שקשרת עצמך כ"כ גרוע ברע, אך מאהבה תמיד יכול לעשות. ומשום כך, אדם שחטא מכניס עצמו למהלך של שמירת סדרים – קביעות, שם אין נגיעה ומניעה (כדברי הרוח חיים על עמוד העשן של מזבח שלא ניצחה אותו הרוח)(רש"ד פינקוס זצ"ל ענפה"ח ש"א).
בשבילי נברא העולם
אמרו חז''ל (סנהדרין לז): למה נברא האדם יחידי - כי בשביל יחידי נברא העולם, הרי מפורש בחז''ל שכל העולם כולו כדאי להבראות ליחיד.
ואף על פי שישנם אנשים שירשיעו ויחריבו העולם, זוהי עצם קיום המלכות, כי מראה שמתוך בחירה שקולה באו הצדיקים והמליכו אותו בעולם. ושוה לה' יתברך קיום מציאות זו, למרות שהרשעים רבים, "אם בא צדיק אחד" ומתוך בחירה מקיים את מציאות המלכות ע"י חמשת מדרגות המצוה, מעשה (ביד כתפילין, או ברכת המצות כק"ש) דיבור (ברכה) כוונה (לשם מצוות תפילון שבתורה) מחשבה (לקיים רצון ה' יתברך) רצון (בשמחה, לזה נבראתי), וממלא את מלכותו יתברך בכל העולמות כעת יצירת האדם הראשון. ואילו הרשעים כעשבי פרא בגינת הבוסתן ותו לא (נפה"ח ש"א פ"ב).
וברמב''ם בהקדמתו לפירוש המשניות כמו כן מתאר הוא מעלת האדם, שיתכן שיתן ה' בלבות בני אדם לבנות ארמון גדול, ויעסקו בו זמן רב ופועלים רבים, ויטרחו רבות בבנייתו, והכל לצורך שאי פעם יזדמן לשם צדיק שיצטרך לחסות בשרב מפני השמש, או בחורף מפני הגשם, וילך לחסות בצל אותו בניין, זהו כבר סיבה מוצדקת להטריח פועלים לבניית הארמון, ויתכן שלאחר שנשתמש בו אותו צדיק שימוש קל כזה וכבר אין צורך באותו בניין כלל - יחרב ויפול, כיון שכבר עשה את תכליתו.
ומסופר על יהודי של צורה שהתהלך עם תלמידו ברחובות קריה והיו צריכים להגיע למקום מסויים מהר, אותו יהודי צדיק הרים את ידו, ומיד עצרה לידו מונית, עלו עליה ואז החל אותו צדיק לומר לתלמידו, הנה ראית כי כל העולם לא נברא אלא בשבילי, אותו תלמיד קצת המהם משהו בתוך ליבו, כי לא הבין איך לשלם על מונית נקרא שלא נברא אלא בשבילי.
אך הרב מיד הסביר דבריו, כי מה שמשלם לנהג אינו סותר את זה שהנהג בא לשמש אותו כדי שיוכל לעבוד את ה' כראוי, וכמותו כל הדברים שבעולם, נבראו במיוחד בשבילי (ואין זה סותר שאף מסדר ה' את עולמו לשמש עוד כמה עובדי ה' שהחליטו לעבוד את ה' כראוי, ואין אדם נוגע במוכן לחבירו כמלא נימה), אולם לא ימנע שה' שלח עימי דמים כדי לסייע לאדם זה למצא כדי מחייתו.
עץ החיים
עץ החיים הוא החיבור התמידי לפניו יתברך מקור החיים, כמו שנאמר על התורה הקדושה "עץ חיים היא למחזיקים בה" (משלי ג,יח) (נפה"ח ש"ד פל"ג). והעץ לא היה נושא פרי, מכיון שטעם עצו היה כטעם פריו ולא היה נחמד למראה, ומחמת כן לא הוצרך ה' להזהירו עליו. (כלי יקר).
והטעם שהוזהרו שלא לאכול מעץ הדעת, מחמת שאם יאכלו ממנו יכנס הרצון והחפץ בתוך גופם ממש, וישכון בתוך ליבם, ממילא הרע יהפך לחלק ממחשבת האדם ויהיה לו קשה לשלוט עליו, מה שאין כן אם היה מחוצה לו, מחשבתו הייתה יכולה לחשוב בנקיות ולדחותו, ועיקר הרע שביצר הזה בכך שיקח את האדם למקום חושך וכפירה בו יתברך.
חטא עץ הדעת
וַיֹּאמֶר הַנָּחָשׁ אֶל הָאִשָּׁה לֹא מוֹת תְּמֻתוּן: כִּי יֹדֵעַ אֱלֹהִים כִּי בְּיוֹם אֲכָלְכֶם מִמֶּנּוּ וְנִפְקְחוּ עֵינֵיכֶם וִהְיִיתֶם כֵּאלֹהִים יֹדְעֵי טוֹב וָרָע: (שם פ"ג).
חשב אדם הראשון שאם יתקרב לידיעת הטוב והרע על ידי שהם יכנסו בתוכו, למרות שיוריד את העולם קצת לצד ההסתר והחושך, בכל זאת, שם במצב הקשה, היה מצליח על ידי עמלו ויגיעתו להדבק בקדושה, והיה הופך את החושך לאור. וטעה בהערכתו, שלא יכל לצייר לעצמו שמצב של ידיעת הרע הינה חושך, כי במדרגתו הרמה לא יכל להשיג אפשרות של פירוד גמור מאורו יתברך, מצב בו עלול האדם ליפול ממש ברשות הרע (מכתב מאליהו עמ' 140).
אך הנחש בשקריו אמר להם, שבידיעת הרע יקנו את השלטון כאלוקים, ויחיו לעולם כאלוקים, ובשניהם שיקר כי בידיעת הרע נכשל האדם וירד ממדרגתו, ומעץ החיים היה מסתכן להשאר במצבו עד עולם.
עץ הדעת
וַיְצַו ד' אֱלֹהִים עַל הָאָדָם לֵאמֹר מִכֹּל עֵץ הַגָּן אָכֹל תֹּאכֵל: וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת: (שם)
עץ הדעת פירש הרמב"ן שהיה מוליד הרצון והחפץ (שבאדם) וכו' (כי הדעת יאמר בלשוננו על הרצון, כלשונם בפסחים ו. "לא שנו אלא שדעתו לחזור וכו'") שברצונו להרע או להטיב בין לו ובין לאחרים, וזו מידה אלקית מצד אחד (להטיב לברואים), ומצד שני רעה לאדם, בהיות לו בה יצר ותאוה. וציוה עליהם ה' שלא לאכול מעץ הדעת שהיה ערלה, ובציווי זה קיבלו את מהות הבחירה.
לאחר החטא נכנסה בו זוהמת הנחש, וערבב בתוך נפשו הרע והטוב, ומעתה כל מעשיו מעורבים משניהם, פעם מתהפך לטוב ופעם לרע, ואפילו הצדיק הגמור אי אפשר שמעשיו יהיו בתכלית השלימות, כדכתיב "כי אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא" (קהלת ז,כ. ובזוהר אמור ק"ז סע"א. נפה"ח ש"א פ"ו).
שתים עשרה שעות הוי היום, שעה ראשונה הוצבר עפרו, שניה נעשה גולם, שלישית נמתחו אבריו, רביעית נזרקה בו נשמה, חמישית עמד על רגליו, ששית קרא שמות, שביעית נזדווגה לו חוה, שמינית עלו למטה שנים וירדו ארבעה, תשיעית נצטווה שלא לאכול מן האילן, עשירית סרח, אחת עשרה נידון, שתים עשרה נטרד והלך לו (גמ' סנהדרין לח:).
לאחר החטא
לאחר הפגם הגדול שהביאו לעולם, נענשו כל המשתתפים בחטא: אדם הראשון נענש בצער הפרנסה, האשה נענשה בדם הנדה שכולל בתוכו את צער הוסת, טומאתה, הרחקות הנדה וצער הלידה, והנחש נענש בכך שמאז הוא טועם רק “טעם עפר” במאכלו.
כתוב במדרש כי ה' יתברך נתן לאשה תשע קללות, ומוות: א. עינוי דם נדתה ב. ועינוי דם בתולים, ג. עינוי הריון הבטן, ד. עינוי לידה, ה. עינוי גדול בנים ו. ומכסה את ראשה כאבל, ז. ומגדלת שער כלילית ח. ואינה מגלה ראשה כי אם בלילות ח. ורצע את אזנה כעבד עולם וכשפחה משרתת את בעלה, ט. ואינה נאמנת בעדות, ואחר כל אלה מות.
ונתן לאדם תשע קללות, ומוות: א. קיצר כוחו, ב. קיצר קומתו, ג. טומאת הזב, ד. טומאת קרי, ה. טומאת תשמיש המטה, ו. זורע חטים וקוצים קוצר, ז. ומאכלו עשב הארץ כבהמה ח. לחמו בדאגה, ט. ומזונותיו בזיע, ואחר כל אלה מוות. (תנחומא בראשית ג,ח).
מכיוון שכל נשמות העולם היו כלולות בנשמת אדם וחוה, כל הנשמות היו שותפות לחטא, לכך כולם שותפים אף במירוק החטא עד ביאת המשיח שאז העולם יחזור למצבו הראשון והמתוקן כפי שהיה בתחילת בריאתו
הערה 4: רש"י שבת לב. בראשית רבה סוף פרשה יז, ירושלמי פ"ב ה"ו.
הערה 5: ילקוט שמעוני סוף פ' מצורע. וג"כ כתוב שם שבמצרים לא ראו נשות ישראל דם נדות מחמת אימת המצרים.
עונשו של הנחש
כאשר מתבוננים עוד בתוצאותיו של חטא עץ הדעת, נראה לכאורה שהנחש קיבל את העונש הקל ביותר, שהרי נאמר לו "על גחונך תלך, ועפר תאכל כל ימי חייך", ובזה קיבל מזונותיו מידי הקב"ה בהבטחה תמידית למשך כל ימי חייו. הנחש אינו צריך לעבוד, אינו חייב להתאמץ, החול מצוי לו תמיד - בכל מקום שאליו מגיע.
ואולם במבט מעמיק יותר נבין, שזה גופא עונשו הגדול של הנחש, מזונותיו מובטחים לו מראש - לתמיד, פטור הוא ממאמץ, מדאגות פרנסה, הנחש מנותק לגמרי מבוראו, אינו נושא עיניו למעלה, אינו פונה בבקשת עזרה, הוא חי את חייו ללא קשר עם הקב"ה - וכי יש עונש גדול מזה? לעומת ענשו של הנחש, קבלה חוה את הקללה: "הרבה ארבה עצבונך והריונך, בעצב תלדי בנים", בצער רב נתקללה האשה: דם נדות, צער העבור, צער הלידה, צער גידול בנים וכו', אבל עונש גדול זה טומן בחובו גם אושר מעין כמוהו: אושר של קרבת ד', שבו זוכה האשה דוקא מתוך הצער (קו' מעיין גנים).
בירור הטוב והרע
ואם נתבונן בעומק העונש שקיבלו האיש והאשה, נבין שבו עצמו טמונה התרופה שלהם, ולחטא עץ הדעת ותיקונו. שהרי דם הנדות והרחקות הנדה הם בעצמם מהווים את התיקון לבירור הרע והטוב, כאשר האיש והאשה היהודים מבדילים בין דם נדה לדם טהור ומקיימים את ההלכות בצורה "מדוייקת" על פי הדרכת חז"ל המופלאה, בכך הם מתקנים את העולם ומביאים אותו לתיקונו במעשיהם הטובים, בכך הם משרים ברכה ורפואה, שלום ואהבה, עליהם ועל ביתם ועל כל העולם.
ממילא התבאר כי השלום בעולם תלוי במעשי האיש ואשה היהודיים שמחזירים אותו לתיקונו, וממילא שלם ביתם תלוי בטהרתם וקדושתם, שם שורה השכינה בזכות מעשיהם הטובים.
וַיֹּאמֶר ד' אֱלֹהִים הֵן הָאָדָם הָיָה כְּאַחַד מִמֶּנּוּ לָדַעַת טוֹב וָרָע וְעַתָּה פֶּן יִשְׁלַח יָדוֹ וְלָקַח גַּם מֵעֵץ הַחַיִּים וְאָכַל וָחַי לְעֹלָם: וַיְשַׁלְּחֵהוּ ד' אֱלֹהִים מִגַּן עֵדֶן לַעֲבֹד אֶת הָאֲדָמָה אֲשֶׁר לֻקַּח מִשָּׁם: וַיְגָרֶשׁ אֶת הָאָדָם וַיַּשְׁכֵּן מִקֶּדֶם לְגַן עֵדֶן אֶת הַכְּרֻבִים וְאֵת לַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת לִשְׁמֹר אֶת דֶּרֶךְ עֵץ הַחַיִּים: ( שם פ"ג).
לאחר שחטאו, לא רצה ה' שיבואו לאכול מן עץ החיים אשר ישאיר אותו במצבו זה עד עולם בתוך החושך, מכיוון שמהותו, חיות בלתי סופית, לכל דבר שמתקרב אליו יתברך, בכל מצב שיהיה, ומחמת כן "ועתה פן ישלח ידו ולקח גם מעץ החיים ואכל וחי לעולם" (בראשית ג, כב) ולא יראה מאורות מימיו, בלא אפשרות תיקון, אפילו על ידי המיתה, לכך מיד כשחטא גורש מגן העדן (מפרשים עה"ת והגה"ה לנפה"ח ש"א פ"ו).
האלוקים עשה את האדם ישר
מראשית יצירתו נברא האדם ישר "אשר עשה אלוקים את האדם ישר" (קהלת ז,כט). ואף התורה הקדושה נקראת ספר הישר "הלא היא כתובה על ספר הישר" (ישעיה י), בגלל ישרות החוקים והצוויים "ועשית הישר והטוב" (דברים ו), ובגלל האבות הכתובים בה שהיו ישרים במעשיהם "תמות נפשי מות ישרים" (במדבר כג), כדאמרה הגמ' בע"ז (כה.).
על האדם הרוצה לידע מהו מלאך, ורחוק יותר, מהו הקדוש ברוך הוא, ומנסה לדמיין מלאך עם כנפים וכו', כמו חמור המביט באדם ורואה חמור יותר משוכלל.אך כאשר האדם ישתמש בשכלו שהוא במקור הנשמה הרוחנית, יוכל להשיג גדלות הבורא ומשמשיו, כשעל פי חישוביו הוא יגלה את התוצאה שישנו דבר מעבר להשגתו, ואף שאינו רואה אותה בעיניו, אך את מציאותה יכול להשיג, אף לא את צורתה. ודבר זה שייך רק בהתבוננות השכל.
ובני האדם החיים את כל חייהם בדמיונם, וכך דרכם של רוב בני האדם, בוודאי לא יוכלו להשיג מציאותו של ה' יתברך (ע"פ דברי הגרי"א וינטרוב זצ"ל, עיני ישראל ח"ב פ' הקב"ה קרוב מכל ורחוק מכל). על כן קרא הרמח"ל לספרו מסילת ישרים, דוגמתה של התורה הקדושה, מכיון, שבא הרמח"ל ללמד את האדם את דרך היושר, כפי שנברא ע"י האלוקים ישר, כדי שיטה את רוחו להתנדב לעמוד לפני האלוקים, בלא החשבונות הרבים אשר יבקשו בני האדם "והמה בחטאם בקשו חשבונות רבים" (שם) (רמב"ם פי"ג משמיטה ויובל הי"ג).
בעל ה'מסילת ישרים דיבר רק למי שאינו מחפש לעצמו תחבולות כיצד לפרוק מעליו את עול חובתו בעולמו. ולמי שאינו חפץ ללכת בה לא דיבר אליו. ולכך מיד מתחיל הרמח"ל מה חובתו של האדם בעולמו ואיך לקיימה. "כי השוחד יעור עיני חכמים ויסלף דברי צדיקים" (דברים ט"ז י"ט). "היטיבה לטובים ולישרים בליבותם. והמטים עקלקלותם יוליכם ה' את פועלי האון שלום על ישראל" (תהילים קכ"ה). (ר' אלחנן וסרמן. רבי אליהו רוט הקדמה לפ"א למס"י).
מרן הגאון רבי אהרן לייב שטיינמן זצ"ל הקדיש את כל עתותיו ללימוד, והרבנית נתנה אל ליבה כי ערכי העולם הזה אינם שווים לשלם בעדם דפי גמרא יקרים. וכך, אף שניחנה בחוש אסטטי מפתח, ידעה כי לא תוכל להרשות לעצמה תכשיטים ודברי נוי אמנותיים.
לימדתי את עצמי לאהוב תכשיטים כשהם על נשים אחרות, שחה בתום לידידה. ואמנם היא הסתכלה, התלהבה ונהנתה, ואף יכלה לגשת למכרה ולומר לה שאוהבת היא את השרשרת שעל צווארה, כי הרי אף אם אין לרצותם לעצמה, אך לאהוב דברים נאים יכולה היא! כך גם נהנתה מדברים יפים בעולמו של הקב"ה, המונחים בחלון ראווה, מבלי שתחוש צורך שיהיו שלה.
סיפור זה מלמד על בעלת מדרגה אמנם, אך איך היא הגיעה למדרגה זו? יסוד ראשון זה אהבת ישראל שהייתה בה, היא לא קנאה בחברתה, ואפילו יכלה ליהנות כאילו היא עצמה לובשת את התכשיט וכדו'. יסוד שני הוא המחשבה הפשוטה מה עיקר ומה טפל בחיים. ויסוד שלישי הוא לחשוב ישר, לדעת להנות בדרך ישרה, לא להיות כמו כולם, לחשוב מעבר למה שכולם עושים, פשוט להיות בשכל ישר ונקי מההבל של העולם.
פרק ב - תפקידם בעולם
כותבת הגמרא "נשים דעתן קלה" (שבת לג ע"א) ומאידך כותבת הגמרא "בינה יתירה ניתנה באשה יותר מן האיש" (נדה מה:), ופירש רש"י: 'להבין דבר מתוך דבר' ולכך היא מרגשת באורחים ומבינה במילי דעלמא הרבה יותר מן האיש.
בשביל מה טרחה הגמרא לבאר לנו שבינתה של האשה יתירה משל האיש, ומאידך דעתה קלה? ועוד רמזה לנו בתוך דבריה כי דעתו של האיש אינה קלה כלל ומאידך מחוסר הוא הבינה היתירה שניחונה בה האשה?
אלא רצתה הגמרא ללמד אותנו את מהות נפשם של האיש והאשה, המותאמת בדיוק בשביל תפקידם עבורו באו לעולם:
מהות נפש האשה באה כדי ליצור מעטפת לאיש, ומחמת כן היא קיבלה את הכלי המתאים לתפקיד חשוב זה "בינה יתירה" להתמקד בהווה, באווירה, להרגיש מה חסר עכשיו, ואיך להוסיף בו שמחה וקדושה, לכך היא נבראה שלימה בנשמתה יותר מן האיש
הערה 6: כן כתב המהר"ל שהם ראויות ומוכנות מצד עצמן, דרושים עה"ת ס' כ"ח,ב. ועוד שהרי נאמר אעשה לו עזר כנגדו, ובוודאי שהעוזר גבוה יותר מן הנעזר. הרב יצחק שלום.
הערה 7: בן איש חי יבמות סב: מהאריז"ל שלכך לעיתים יורדת היא רק בשביל בעלה. ובמהר"ל עה"ת שמות פכ"ח,ב האיש הוא אינו מוכן אל המנוחה בעולם הבא, לכך איננו שאנן ועמל בתורה בלי מנוחה יומם ולילה, אך הנשים אינן בנות פעולה והתעוררות מצד עצם בריאתן, שצריכות לזה כל כך, כי הם מוכנות ומוכנות.
על הרבנית אשת רבי שמשון דוד פינקוס זצ"ל מספרים שעשתה הכל כדי להיטיב ולשמח את בעלה הרב, אף בדברים יומיומיים ופשוטים. היא היתה ממתינה לשובו – גם אם היה זה בשעות המאוחרות של הלילה. ולא פעם ארע, שהלכה לישון בשעה מקודמת מאחר שלא עמדו לה כוחותיה, אך התעוררה לקראת השעה בה צפוי היה שישוב, כדי שתוכל לקדם את פניו בבואו.
גם כאשר היה חוזר מאחד ממסעותיו הרבים מספור מעבר לים, מאורע אשר כבר לא ריגש איש בשל תכיפותו המרובה, דאגה הרבנית שיהיה מי שימתין לו בשדה התעופה בבואו. היא היתה שולחת מישהו מהילדים עם מונית, וזאת כדי שבעלה הרב ירגיש כי המתינו לו וחיכו לבואו... הרב עצמו טען לא פעם כי אין צורך לטרוח כל כך, אולם היא לא ויתרה: שאבא ירגיש כמה חיכינו לו! היא היתה מסבירה לילדיה.
המצוות השונות של האיש והאשה
ולכן, שונות המצוות שקיבלו האיש והאשה בעולם הזה, האשה קיבלה תרי"ג מצוות מלבד מצוות עשה שהזמן גרמן (משנה קידושין סוף פרק ראשון), ואת מצוות הצניעות (בבריאת כל איבר ציוה עליה ה' "היי צנועה" מדרש רבה בראשית) שנכללת במצוות הקדושה "קדושים תהיו", כדי שתוכל לשמור על המדרגה השלימה שלה.
מטרתה של האשה בעולם היא כדי לסייע לבעלה ולגדל את ילדיה כדברי הגמרא ביבמות (סג.), והמצוות שקיבלה הן אלו שהיא זקוקה להן בשביל "לשמר" את המדרגה שלה המיוחדת מעת שנבראה, שהרי נבראה היא ממקום פנימי, ולא מעפר אלא ממקום גבוה יותר והיא שלימה מעת בריאתה
הערה 8: כדברי המהר"ל לעיל. וכ"כ בילקוט שמעוני שמואל רמז ע"ח שאין יצר הרע שולט בהן כ"כ, הביאו בס' הליכות ביתה קו' פתח הבית עמ' 45.
האיש קיבל מצוות רבות בשביל כך, בכלל התרי"ג מצוות, הוא קיבל מצוות עשה שהזמן גרמן, קריאת שמע, ציצית, תפלין וסוכה וכו'
הערה 9: ולכך נשתתפו הנשים עם הקטנים לענין מצוות, משום שיש להם לב אחד שאין יצר הרע שולט בהם כל כך, ילקוט שמעוני רמז ע"ח. ע'י ס' הליכות ביתה ק' פתח הבית עמ' 47.
מטרתו של האיש בעולם היא לבנות את עצמו מן העיר פרא, כדכתיב "פרא-אדם יוולד" (הרב יצחק שלום שליט"א), ועבודה הזאת מצריכה ממנו עקביות מתמדת של עמל בתורה ובמצוות בדקדוק יתר מן האשה, שעל ידם הוא מזכך את מהותו והופכה ל"אדם".
אולם מאידך, מחמת העבודה הקשה שקיבל האיש ואף המצוות הרבות שבאו בעקבותיה, יכול הוא להעפיל למעלות רמות הרבה יותר מן האשה (אבות פ"ו, רבי מאיר אומר כל העוסק בתורה "והתורה מכשרתו"), וכח ברכותיהם של גדולי הדור, גדול יותר מן הצדקניות שבדור (אף שלעתיד לבא הם מתחברים כנשמה אחת ומדרגה אחת - הרב אליהו רוט זצ"ל), על כן מברכת האשה בכל בוקר "שעשני כרצונו" לסייע לאיש, מחמת שנבראה רק ברצונו של הקב"ה בלי הימלכותו במלאכים, כי היא משלימה את האדם. (ישועות יעקב או"ח סי' ע' סק"ה), והאיש מברך "שלא עשני אשה" מחמת המצוות הרבות שקיבל, והכח להעפיל מעלה יותר מן האשה (שו"ע או"ח סי' מ"ו ס"ד ובבא"ח וכה"ח).
מתוך דברי הגמרא בקידושין שהבאנו יוצא, שמחד גיסא האשה ניחנה בבינה יתירה ומאידך דעתה קלה, והאיש ההיפך מכך. למדים אנו כי האיש והאשה שונים במהלך החשיבה שלהם, ובעקבות זה אף התשוקות והרצונות שלהם שונים, ולכך נושאי השיחה וההתעניינות שלהם אחרים זה מזו.
ועתה נביא כמה דוגמאות בהן נשכיל להבין את מעשי בן הזוג, מדוע הם שונים ומשונים בעינינו, ובעקבות ידיעה נפלאה זו, לא נצא מן הכלים, בכל פעם שיתעורר שינוי כל כך מהותי, ממה שהורגלנו אליו בחברה שהייתה לנו, כגברים או כנשים, קודם החתונה.
צורת חשיבה שונה
האיש נוצר כ"עיר פרא" וצריך להנהיג מעצמו אדם, הוא בא להתמודד עם העולם החומרי שיכול לפתות אותו ולהפריע לו, הוא צריך לקדש את העולם, את עצמו ואת משפחתו, דבר זה מצריך 'אחריות וחישוב תמידי' מה היה ומה יהיה, איך הוא ימנע בעתיד נפילה, ואיך יתעלה עוד ביום המחר.
הוא גם צריך לייצר ביטחון מפני אויבים רוחניים וגשמיים, ולבדוק שמה שהוא עושה עתה, יביא ברכה לאורך זמן. על כן נבראה נפשו 'שכלית' יותר, ומהלך מחשבתו הוא יותר ב'מהלך העניינים' מאשר בפרטים.
האשה באה כדי ליצור מעטפת לאיש, לסייע לו עם טיבעה "כל כבודה בת מלך פנימה", וצריכה בשביל זה, לעשות הרבה פעולות ששייכות לתפקוד 'ההווה בבית', לאלתר פתרונות בין רגע, ולתמרן בין כמה עניינים "בו זמנית", היא אף צריכה ליצור את 'האווירה' הנעימה שבהווה, ליצור את השלום, את האמונה הקדושה והשכינה.
הגמרא אומרת (יבמות סב:) "כל השרוי בלא אשה – שרוי בלא שמחה, בלא ברכה, בלא טובה, בלא תורה, בלא חומה, בלא שלום" כי היא יוצרת את האווירה הנפלאה הזו, שעוטפת ותומכת לצמיחת בעלה ל"אדם" השלם.
מחמת כן היא יותר 'רגשית', חושבת על ההווה, ולא חושבת על העתיד, על מציאת פתרון לבעיות.
בספר "קול חוצב" (עמ' 82) מובא מה שסיפר רבי אברהם טוקר לגרש"מ שבדרון זצ"ל: הלכתי אל הגאון רבי יחזקאל אברמסקי זצ"ל לשוחח עמו על נושא חשוב. הרבנית פתחה את הדלת והתנצלה: "הרב לא בבית, אך הוא אמור לחזור בקרוב, ואתם יכולים להמתין לו כאן בבית". לאחר זמן קצר הגיע הרב ואני קמתי וליוויתי אותו עד שהתיישב ליד השולחן. הרבנית נכנסה עם כוס תה, הניחה את הכוס לפניו והתיישבה לידו.
גאון ישראל פתח בשיחה עם הרבנית. הוא החל לספר לה כל מה שעבר עליו מהרגע שיצא מהבית לפני כשעתיים עד ששב, וכך אמר:
"כשיצאתי מהבית השגתי את קו 21 ועליתי אליו. נסעתי עד רחוב הנביאים, שם ירדתי. עליתי את העלייה שב"ה לא היתה קשה עלי באופן מיוחד. המשכתי בכיוון רחוב שטראוס עד שהגעתי לביתו של הרב פינקל ראש הישיבה. נכנסתי לביתו ושם נתנו לי לשבת על כסא נמוך, לאחר כמה רגעים נכנס יהודי שסיפר שהוא מדרום אמריקה, ושאל אותי איך קוראים לי, אמרתי לו: "אברמסקי", האיש הגיב: השם שלך יותר גדול ממה שאתה נראה. השבתי לו: נכון, אני יודע".
הרב סיפר את כל תוכן השיחה עם ראש הישיבה, ואח"כ סיפר עוד: "כשעמדתי ללכת אמר לי ראש הישיבה: "אני אלווה אותך עד האוטובוס", אמרתי לו: "אם כן, לא אבוא לכאן יותר"... "טוב, אלווה אותך רק עד הכביש", אמר הרב פינקל. עניתי לו: "אם תלווה אותי עד הכביש יהיה לי צער". אמר לי ראש ישיבת מיר: "אלווה אותך עד היציאה מהבית ולא יעזור לך כלום"!
כך סיפר הרב אברמסקי זצ"ל ונשא ונתן עמה בקצרה על כל מה שעבר עליו, והכל בתכלית הפשטות. משסיים, קמה הרבנית ממקומה, שבה למטבח והשאירה אותי לשוחח עם הרב.
הגאון פתח לעברי ואמר: "אברהם, לימדתי אותך לקח ומוסר השכל, כשאתה חוזר הביתה תספר כל מה שעבר עליך, גם כדי לעניין את רעייתך, וגם כדי להראות לה שאתה מעוניין שתדע מה עובר עליך". הרב שבדרון זצ"ל התפעל מהסיפור ואמר: "רואים שהשכינה שרויה ביניהם" (עושה שלום).
תפקיד האיש בחיי הנישואין
תפקידו של האיש בעולם ליצור ולבנות, ולכך קורא אותו הזוהר שהוא דומה ל'שמש' שמעניקה חום, ולאשה שהיא דומה ל'ירח' שמקבל את אורו מן השמש, וכך היא מקבלת את כוחה הרוחני והנפשי מן האיש (בראשית כ' ע"ב. וכ”כ רבינו בחיי פרשת בא פי”ב, פ”ב), וזאת משום שהאיש בא להנהיג את עצמו, את העולם, את האשה ואת והילדים, ולכך קרא הכתוב את כָלֵב "הבונה" של מרים אשתו, וקרא אותו "אביה", מחמת שבנה ועשה אותה כשאר הנשים הבנויות בנישואין, ובנים (סוטה יב. וברש"י), ולכך אסתר נקראה "בתו" של מרדכי (גמ' מגילה מג.).
כאן למדנו, כי תפקידו של האיש לתמוך באשתו ולהבין אותה, מחמת שהוא הבונה שלה, היא משמשת לו כביתו, ויש לו להיות יותר סובלני אליה, כמו שאמר יהודי חשוב לאחר לידת בנו השלישי, כי יש לו "ארבעה" ילדים...
ואין זה חיסרון, להיפך, כך התנהג כלב, וכך התנהג מרדכי, וכך התנהגו כל גדולי ישראל עם נשותיהם, כי כך טבע נפשה שהוא קרוב לזה של הנערים בשובבות ובפקחות מחמת שלימותם הרוחנית (ילקוט שמעוני שמואל רמז ע"ח), כדי שתוכל לרדת לרמתם, להבין אותם ולגדל אותם כראוי קדושים, טהורים, צדיקים וחסידים (כמו שביארנו בארוכה בספר צורתה של הנפש).
וכשם שלא כועסים כל כך על בת שסרחה ח"ו, רק כואבים את המצב ומנסים להכיל אותה וכך חוזרת למוטב, אף אם האשה עשתה מעשה שלא נעים לנו, יש להכיל אותה כמו בת ממש, וזה בדוק ומנוסה בצורה נפלאה.
מקורבו של רבי יצחק כדורי זצ"ל, הרב סוסנה הי"ו, סיפר עליו סיפור, שלדעתו מאפיין אותו מאד. פעם ביקש מהרב שיכתוב לו קמיע בשביל חבר שהיה זקוק לישועה. כידוע אין זה פשוט כלל לכתוב קמיע, צריך לזה כוונות וייחודים. רבי יצחק השקיע בזה כמה שעות, ישב ליד השולחן ועשה כל הכוונות שצריך. אשתו לא ידע מה הוא עושה, והיא קראה לו לבוא לאכול. רבי יצחק שהיה שקוע מאד באשר לפניו לא שמע ולא הגיב.
ניגשה הרבנית לשולחן, נתנה מכה על השולחן ושאלה: יצחק! למה אתה לא בא? הכנתי לך אוכל! האוכל מתקרר. מעצמת המכה בשולחן כל בקבוק הדיו נשפך על הקמיע. ועמל של מספר שעות ירד לטמיון. הרב סוסנה חש מבוכה גדולה, ולא ידע כיד להגיב. ואילו הרב כדורי זצ"ל לא איבד את שלוותו, ובמקום לכעוס החל לצחוק ואמר בבדיחותא: היא יודעת מה שהיא עושה (זמן המקובלים הרב כדורי).
ולא יכחד, שהאיש מתנהג לפעמים בצורה גרועה אף מילד קטן, כי הוא חפץ בפינוק מהאשה כמו שהיה רגיל אצל אימו. ואף כאן האשה צריכה להיות סובלנית כמו אמא לבנה, ועל כן משתבחת "בטח בה לב בעלה".
וכך מגלגל ה' שתוכל האשה להיות המעטפת המושלמת של האיש, וזה השבח הגדול ביותר של האשה, שהאיש מרגיש אצלה מקום מבטחים, כמו שהיה אומר רבי חיים קנייבסקי שליט"א לאשתו, שכשהיא נוסעת מחוץ לעיר הוא לומד פחות טוב.
ועוד קראו חז"ל את האיש "יוצר" ואת האשה "חומר", כי האיש הוא יוצר בחומר, ולכן מעיקר הדין, האיש אינו מוגבל לשאת עוד נשים, אך האשה אינה יכולה להנשא לשני אנשים, אלא רק לאיש אחד (גיטין צ.) כי האיש יש לו את כח הבנין.
וכפי מעשיו הוא מרומם את אשתו ואת כל ביתו, איך שהוא ינהל את ביתו ברוחניות ובגשמיות כך תהיה רמתו, איך שינהל את התפילות, ההלכות, השולחן שבת, האווירה בחגים ובמועדים שמשמשים כציר מרכזי למדרגה הרוחנית של הבית היהודי, וזה מגיע בכל יום בטפטופים, מילה פה מילה שם.
ובזמנים מסוימים באות ההזדמנויות האלו במשך יממה שלימה, ולעיתים אף במשך שבוע שלם: בשבת המלכה, בראש השנה, יום כיפור, סוכות, חנוכה, ט"ו בשבט, פורים, פסח, ל"ג בעומר, שבועות, תשעה באב. ובחופש/בין הזמנים אב וניסן. והמשקיע בהם כראוי, תמך וייסד את הבריח התיכון עליו יושב כל הבית היהודי, ועליו ישבו ילדיו לאורך שנות חייהם כיהודים טובים.
תפקיד האשה בחיי הנישואין
האשה נוטה להתמקד בפעולות הרגש והדמיון שבהווה, מחמת שהיא נבראה מהאיש בעודו שקוע בתרדמה, משום כך כח הדמיון פועל אצלה ביתר שאת. וזה עיקר מקור הכוח שלה לסייע לבעלה ולילדים, בהתמודדות עם נסיונות וקשיים ולרפאות את נפשם, על ידי ניתוק מהעבר והעתיד והתרכזות אך ורק בהווה.
מצד שני, דווקא בגלל זה היא צריכה את האיזון וההשלמה של בעלה, מכיון שלפעמים מתגבר אצלה כח הדמיון, וקשה לה להעמיד דברים על דיוקם המוחלט, וזו הסיבה שאשה אינה הולכת להעיד עדות בבית דין
מחמת כן, תפקידה ליצור את האווירה שבבית שמהותה דמיון רגש, היא מרגישה את מצב הרוח בבית ומשנה אותו כפי חכמתה "חכמת נשים בנתה ביתה" [וכאן האיש צריך למלאות את הדלק במכונית כדי שהיא תיסע, מחמאות ועידוד, הכלה והבנה].
מאידך, מחמת שדעתה של האשה קלה, חסרה לה את המסננת להפריד את העובדות זו מזו, אדם הראשון שתה מיץ מבורר מעץ הדעת, חוה אכלה את הענבים עם הקליפה (מדרש רבה י"ט ה'), ולכך היא נוחה להתפתות.
ומדוע עשה זאת ה'? כדי שהיא תוכל לקבל מחמאה ברצון, למרות שהיא יודעת בשכלה שהמחמאה לא כנה, כי היא זקוקה לה יותר מן האיש, הדלק הזה כל כך חיוני, שה' הופך מחמאות שהם מים לדלק אמיתי, כך ה' מיקל על האיש ומסייע לו, ומיקל על האשה ומסייע לה להרגיש רצויה ואהובה.
לכך רוקדים לפני הכלה "כיצד מרקדין לפני הכלה, כלה נאה וחסודה" שעיקר שמחתה בכך שמרקדין לפניה, ומראים לה שהמקח טוב, אך לאיש "אומרים לו כלה נאה וחסודה" (כתובות יז.) כי מבארים לו בטוב טעם ודעת את מעלותיה, ורק הסבר זה משמחו ומניח את דעתו.
מחמת כן קנאת האשה רבה בחברותיה, כדי להביאה לידי 'קנאת סופרים תרבה חכמה', מחמת כך היא תתאמץ ותשכלל את ביתה שיהיה הטוב ביותר.
הערה 10: ולכך אמרה תורה שרק איש יכול להעיד ולא אשה "ועמדו שני האנשים", וכ"כ ברמב"ם ובשו"ע חו"מ סי' ל"ה סע' י"ד. וכן נמצא במדרש על שרה שאמרה "לא כי צחקתי" וכן ביאר רבי אליהו מאיר בלוך ראש ישיבת טלז בס' פרי עץ חיים עמ' 27 את דברי המדרש בילקוט על שרה "מכאן שנשים מכזבות", שהרי שרה צדקת הייתה אלא שאינה יכולה להעיד מחמת קלות דעתה, וכתוב בבראשית רבתי שמפני היראה יכולה האשה לשנות מן האמת, וכ"כ החזקוני. וכן כתב החת"ס בפרשת ויצא כשאמרה רחל ללבן "כי דלקת אחרי". ובתוס' יבמות צג: על דברי הגמרא שעיקר נאמנותה להעיד שבעלה מת משום "שאשה דייקא ומנסבא" פירוש שמחמת כח דמיונה החזק אינה נאמנת אלא משום שחוששת שיתגלה ששקרה ותפסיד כתובתה ועוד קנסות שאמרה הגמרא. וכתב בפירוש הרמז על הזוהר פ' צו ל"ג ע"א כך כי חסר לה את השפעת החסדים. אמנם האמינה לה תורה שיכולה להעיד בדברים המצויים בין הנשים כדכתיב "וספרה לה" וכן מביא לענין עוד עדויות ברמ"א על השו"ע חו"מ סי' ל"ה סי"ד.
קנאת סופרים תרבה חכמה
ולכך לא יתפלא האיש, מדוע כל הזמן היא פוזלת ומתבוננת במעשי חברותיה, היא משווה השוואות רגעיות שבאות בינה לחברותיה, בין בעלה לבעלים של חברותיה כמאמרם "אין האשה מתקנאה אלא בירך חברתה" (מגילה י"ג).
ודברים טובים יוצאים מכך, כי בכך היא תדחוף את בעלה וילדיה למעלה הכי נפלאה, כדי שיהיו הטובים ביותר מבין אלו של חברותיה. אמנם בינה יתירה צריך כאן, לדעת מהי מעלה אמיתית, שה' חפץ בה "השתדלות לצמיחה כפי הכלים שנתן לנו ה' יתברך", ורק כך מגיעים למעלה נשגבה בעבודת ה', לא על ידי כשרון ולא על ידי כבוד ולא על ידי רעש...
מספר נכד הגאון רבי אריה לוין זצ"ל הרב דוד לוין שליט"א: זכורני שבערב חרפי נכנסתי אל חדרו ומצאתיו יושב ומשוחח עם זוג צעיר ומשכנעם לשלום בית, יצאתי והמתנתי עד אשר עזבו בני הזוג את החדר. נכנסתי שנית ומצאתי את סבא יושב על כסא העץ עתיק היומין, ובאצבעו הוא נוקש קלות על גבי השולחן ושותק.
לפתע הוא פנה אלי ופתח: בוא ואספר לך, כאשר הגעתי לארץ ישראל, הייתי בודד וגלמוד, לא היה לי פה קרוב ולא גואל, ומכיון שלא הכירוני ולא ידעו את שמי, קראו לי בשם 'החלוץ'. לאט לאט התוודעתי לאנשי ירושלים, וביניהם גם לגיסי לעתיד, הגאון רבי צבי פסח פרנק (לימים, רבה הראשי של ירושלים), והוא הציע לי את אחות אשתו, אשר עלתה זה מקרוב ארצה, וגם לה קראו 'החלוצה'.
מכיון שקרובי משפחה לא היו לנו, נערכה החופה בצניעות, בעיר העתיקה, בחצר ביתו של הרב פרנק. הנאספים ידעו כי מוזמנים הם לחופתם של 'החלוצים', ומתוך חרדה לזיווג שיעלה יפה, ברכוני פה אחד שנזכה להקים דור ישרים, מושתת על אדני התורה והיראה, ברוח ישראל סבא, כי הרי מי יודע מה יעלה בגורל צאצאי 'החלוצים', אשר לא מבני ירושלים המה...
ברוך ה' ברכתם נתקיימה, אולם בנוסף לברכה עשיתי גם מעשה: בליל הכלולות ביקשתי מאשתי שתבטיחני דברים אחדים: א) שנחיה ונסתפק במה שיש לנו. ב) שעל נזק כספי לא נצטער ולא נריב לעולם. ג) כי מביתנו לא תצא צעקה. ד) וכי ביתנו יושתת על אדני הויתור. ע"כ. ואכן הויתור ההדדי היה נר לרגלינו כל ימינו, ובזכות זאת שרר השלום בביתנו, ללא מצה ומריבה.
הזוג הזה שיצא עכשיו מבית – שוחחתי עמהם קרוב לשלוש שעות, והאמן לי שכל מה שחסר אצלם, זה מעט ויתור. אילו היו מוותרים אחד לאחר – הם היו מאושרים. זכור את מאמר חז"ל: לעולם יהיה אדם רך כקנה ולא יהיה קשה כארז. הארז – מכיון שבאה רוח סערה משברתו, ואילו הקנה כאשר תבוא הסערה הוא יתכופף, וכשתישכך הסערה הוא יחזור למקומו.
מידת הויתור פירושה רך כקנה. היודע לוותר יצליח לעמוד כנגד סער החיים, ואילו זה שאינו יודע לוותר – דומה לארז הקשה, אשר סכנת שבירתו מרובה, וברוח סערה לא יעמוד (צדיק יסוד עולם).
מספר המדרש: מטרונה- אשה חשובה גויה שאלה את רבי יוסי: בכמה ימים ברא הקדוש ברוך הוא את עולמו? אמר לה: בששה ימים.
אמרה לו: מה הוא עושה מאותה שעה ועד עכשיו? אמר לה: יושב ומזווג זיווגים.
אמרה לו: זו היא מלאכתו?! אף אני יכולה לעשות כן! כמה עבדים כמה שפחות יש לי, בשעה קלה אני יכולה לזווגן! אמר לה: אם קלה היא בעיניך, קשה היא לפני הקדוש ברוך הוא כקריעת ים סוף!
מה עשתה? נטלה אלף עבדים ואלף שפחות, והעמידה אותן שורות שורות, אמרה: פלוני ישא את פלונית, ופלונית תינשא לפלוני, וזיווגה אותן בלילה אחת! למחרת באו לפניה, זה ראשו פצוע, זה עינו נפוחה, זה רגלו שבורה. אמרה להם: מה קרה לכם?! זה אמר: אין אני רוצה את זאת! וזאת אמרה: אין אני רוצה את זה!... מיד שלחה והביאה את רבי יוסי, אמרה לו: אין אלוה כאלוקיכם, אמת היא תורתכם, נאה ומשובחת - יפה אמרת!
אמר לה: לא כך אמרתי לך, אם קלה היא בעיניך, קשה היא לפני הקדוש ברוך הוא כקריעת ים סוף! הקדוש ברוך הוא מה עושה להם? יושב ומזווגם בעל כרחם, וקושר קולר בצואר זה, ומביאו מסוף העולם ומזווג לזו בסוף העולם. וזהו שנאמר: "אֱלֹהִים מוֹשִׁיב יְחִידִים בַּיְתָה מוֹצִיא אֲסִירִים בַּכּוֹשָׁרוֹת". מהו "בכושרות"? בכי ושירות, מי שרוצה אומר שירה, ומי שאינו רוצה - בכי.
ובמדרש אחר: "הקדוש ברוך הוא יושב ועושה סולמות, משפיל לזה ומרים לזה, ומוריד לזה ומעלה לזה". כלומר לפעמים הבחור הוא במעלה גבוהה מאוד, ואילו הבחורה במעלה נמוכה, או להיפך, ואז הקב"ה משפיל גאים ומגביה שפלים, כדי ליצור את הזיווג והחיבור ביניהם.
הגה"צ ר' אליהו לאפיאן זצ"ל, העריך והוקיר את רעייתו מאד מאד. שנים רבות לאחר פטירתה היה חוזר ומספר בשבחה של רעייתו את הסיפור הבא:
וכך היה המעשה: במלחמת העולם הראשונה רעבה משפחתו ללחם, לא היה מה לאכול, והשכנים אמרו לרעייתו: מדוע את כה טיפשה, הרי יש לך תשעה בנים. תבקשי מכמה מהם שישובו הביתה מהישיבות כדי שיעזרו לכם בפרנסת הבית. והיא ענתה להם אינני רוצה שהילדים שלי יעזרו לי כאן בעולם הזה. בעולם הזה הקב"ה יעזור, אבל אני רוצה שהם יעזרו לי היכן שרק הבנים יכולים לעזור, וזה בעולם האמת.
הבנים נשארו ללמוד בישיבות, והמשפחה הסתדרה כך בלי שהבנים עזבו את הלימוד. סיפור מיוחד זה על אשתו, היה ר' אליהו נוהג לספר גם כאשר רצה להשפיע על אנשים שלא יוציאו ילדיהם מהישיבות (גדולי ישראל בביתם).
פרק ג - שידוכין
יום אחד בא לפני מרן רבי יעקב ישראל קנייבסקי זצ"ל בחור ישיבה מתמרמר: רבי, איני מצליח למצוא את האבדה שלי. ענה לו ה'סטייפלער': את ה"אבדה" שלך כבר מזמן מצאת, את ה'מציאה' שלך אינך מוצא.
באמירה זו מוצאים אנו תשובה להרבה ספיקות העולים אצל מי שנמצא בפרק 'האיש מקדש'. החיפוש של 'יהלום שלא נוצר עדיין מאז בריאת העולם', הוא שגורם להרבה עיכובים ועגמות נפש.
בחור חשוב מבין המבוגרים שבישיבה, המתין לזיווגו הרבה שנים, ופנה אלי כשהגעתי לתקופת השידוכין, מתוך דאגה כנה אמר לי: אל תלמד ממני לברור יותר מדי, כדי שלא תגיע למצב בו אני נמצא כיום. ואף על זה ישנה אימרה חריפה של הסטייפלער, "בורר בורר, ולבסוף בוררין אותו".
אומרת הגמרא במסכת סוטה (מז.) "שלשה חינות הן, חן המקום על יושביו... חן אשה על בעלה", ה' יתברך טבע בבריאה שהאיש המתחתן עמה ירגיש חן מיוחד נסוך על בת זוגו, וכמו כן האשה תרגיש את החן הזה על בן הזוג, ויותר מכך, ככתוב בבראשית "ואל אישך תשוקתך".
דברי הגמרא שייכים דווקא לעת שבאים לחפש את בן הזוג, כדי לומר לנו: אין לדאוג יותר מדי 'מה יהיה אחרי החתונה' כי מובטח שאם נקבל את הוראת רבותינו בבחירת בן הזוג, ונתייחס אל בן הזוג בהבנה ובתמיכה הראויה (כמו שנבאר בעז"ה בפרקים הבאים), האושר ישכון כבוד בבית כי הרי השכינה הקדושה שרויה בו. ובמקום שיש שכינה כל הברכות נמצאות, השלום נמצא, שהרי ה' יתברך "שלום" שמו.
שלשת הדברים החשובים בחיפוש בן הזוג
שלשת היסודות שעליהם יושב הבית היהודי ומובילים אותו להתנהלות נעימה ויציבה לאורך ימים ושנים. הם: א) יראת שמים. ב) מידות טובות. ג) שאיפות טובות. בתוך שלושת אלו כלול ה-כ-ל!
מראה חיצוני- יופי? די בבן זוג נאה, לא מדי יפה ולא מכוער (הרב אליהו רוט), חכמה? די בבן זוג מבין ענין, לא מדי חכם ולא טיפש. השכלה- תואר? לא היא שתביא את ההבנה והעזרה מבן הזוג, להיפך לפעמים היא תהיה לרועץ, כמו שמספרת הגמרא על רב מני שביקש מאשתו שתתכער כדי שלא תתגאה עליו (תענית כג:).
האשה הפשוטה מבינה לנפש הבעל והילדים, היא שתהיה להם לעוטפת, מעודדת ומעסיקה, "אשה" כפשוטה: 'עקרת בית' שהיא עיקרו של בית ש"בטח בה לב בעלה".
הרבה פעמים אלו שעיסוקן בעבודה שנראית פשוטה כלפי חוץ כמו של גננת וכדו' שלכאורה אין להם 'תואר' נוצץ בהוראה בכיתה גבוהה או במחשבים והיי-טק, דוקא הן אלו שענו על התארים הנ"ל, כי עבודתן הצריכה הבנה עמוקה לתוככי הנפש של הילד, מחשבה איך ליצור פתרונות בחינוך הילדים וכדו' (הרב אליהו רוט).
תלמיד חכם? זוהי רק מעלה, מה שחשוב זה המודעות לשני והעבודה על המידות. כמובן שלימוד התורה עצמו מזכך את המידות לאין שיעור, ונותן כח לעבוד על המידות, כדברי התנא באבות "מלבשתו ענווה, ועוד, ולכך זו היא "מעלה נפלאה" מדרגה אחרת של כל בנין הבית, אך העדר מדרגה זו אינה חיסרון כלל.
אולם, יש לשאוף לכך להיות ראויה להיות אשת תלמיד חכם, דבר המצריך הרבה הקרבה והשקעה מאת האשה, והפירות ניכרים בתוככי הבית, שם רמת האהבה עולה מחמת שרמת עבודת המידות עולה מחמת עמל התורה. אך אם הרב אומר ש"בשבילה" הוא ממליץ שלא לחפש רק תלמידי חכמים, תשמע לו ותשכון בטח.
הרשימה עוד ארוכה, שאר המעלות שבבן הזוג הינם רק תוספת כנחמדים וטובים, אבל אלו לא דברים שאנו נלחם עליהם ובשבילם נפסיד את השידוך, שהרי כבר הובטחנו "חן אשה על בעלה" "ואל אישך תשוקתך".
אולם אלו שלשת הדברים העיקריים שיש לחפש בבן הזוג ועליהם אין להתפשר בשום אופן. מאידך על שאר הדברים אפשר לוותר "בהתייעצות עם דעת תורה", ולכך אם הרב אומר שנראה לו שאפשר להמשיך, לא צריך להיבהל! ומה "וכי בן/בת הזוג שלי לא יהיה כמו של החבר/ה שלי", וכי אנו מתחתנים עם החבר/ה שלי?
תמיד אמרו גדולי ישראל כי מה שמורידים הצעות בענין גובה, גיל, כספים, יופי, משפחה וכו', זה נובע רק מסחף חברתי, והיא טיפשות ראויה לשמה! משום שרגע לאחר החופה, שוכחים את כל החברים והחברות, ואט אט הם נעלמים מהאופק, ואז נשארים עם בן הזוג לאורך ימים ושנות חיים עד מאה ועשרים, עם המידות הטובות שלו, עם היראת שמים שלו, עם התורה שלו, הם אלו שישארו לנצח, הם אלו שישמשו אותנו יומם ולילה במצבים משמחים, ובמצבים של התמודדות (והם באים מהר מכפי שחשבנו), הם שיתמכו בנו ויסייעו לנו.
בת פלוני לפלוני
אמר רב יהודה: "ארבעים יום קודם יצירת הולד, בת קול יוצאת ואומרת בת פלוני לפלוני" (סוטה ב ע"א). עוד אמרו חז"ל (מועד קטן יח ע"ב): מן התורה ומן הנביאים ומן הכתובים - מה' אשה לאיש: מן התורה, שנאמר (בראשית כד נ): "וַיַּעַן לָבָן וּבְתוּאֵל וַיֹּאמְרוּ מֵה' יָצָא הַדָּבָר!" (בעניין השידוך של רבקה ליצחק), מן הנביאים, שנאמר (שופטים יד ג-ד): "וַיֹּאמֶר שִׁמְשׁוֹן אֶל אָבִיו, אוֹתָהּ קַח לִי כִּי הִיא יָשְׁרָה בְעֵינָי וְאָבִיו וְאִמּוֹ לֹא יָדְעוּ כִּי מֵה' הִיא"., מן הכתובים, שנאמר (משלי יט יד): "בַּיִת וָהוֹן נַחֲלַת אָבוֹת - וּמֵה' אִשָּׁה מַשְׂכָּלֶת".
סיפר אברך שזכה לשמש את הרב יצחק כדורי זצ"ל, שפעם אחת כשלקח את הרב לבית הכנסת "מוסיוף" לתפילת שחרית, עצרה אותם אמא מבוגרת ובתה בת השלושים, והאמא נפלה לרגלי הרב והחלה לבכות בקול גדול על בתה שעדיין לא נישאה.
אמר הרב למשמשו: המתן. והתעכב כך שתי דקות בערך, ולבסוף שאל את האמא: האם היתה לבתך הצעה של בחור לפני כעשר שנים, והבת דחתה הצעה זו ללא סיבה? ענתה האם: אמנם כן. ענה לה הרב: אם כן, מה אני יכול לעזור לך?! ("אהליך יעקב" עמ' 18)
מסופר על החזון איש זצ"ל, שפעם בא אליו בן תורה שהציעו לו שידוך עם בחורה כלילת המעלות, מלבד שהיא נמוכה, והיה מהסס בשל כך, והוא שטח לפני החזון איש את ספיקותיו. אמר לו החזון איש: אין זה חסרון, גם היהלום קטן הוא... (בהלכה ובאגדה).
מסופר על הצדיק הירושלמי רבי אריה לוין זצ"ל שפעם סר לביתו בחור צעיר כדי ליטול ממנו עצה ותושיה בדבר שידוך מסויים שהוצע לו. החל אותו צעיר למנות מעלותיה של הכלה, "אולם", הוסיף הבחור ואמר, "בת עניים היא". הפסיקו ר' אריה ואמר לו: והרי זה עתה מנית מעלה נוספת שנתברכה בה כלתך... (בהלכה ובאגדה).
אם התחתנו עם בן הזוג רק בגלל מה שיאמרו החברים והחברות, רק בגלל שהוא נאה, שיש לו כסף, קסם חברתי ושם טוב בחברה (שלא תמיד מגיעים בצדק, לפעמים מתוך חנפנות או שליטה) ודחינו הצעות טובות ונפלאות בגלל שהיה נמוך מאיתנו (אשתו של הרה"ג רבי חיים קנייבסקי שליט"א הייתה גבוהה ממנו, והדוגמאות עוד רבות) או צעיר או מבוגר מאיתנו (החפץ חיים היה צעיר מאשתו בעשר שנים, החזון איש היה צעיר מאשתו בכמה שנים, וכן הרב שך זצ"ל, והדוגמאות עוד רבות) או מחמת כספים, יופי, משפחה וכדו', הפסדנו את הדברים החשובים באמת, ופעמים רבות את השידוך האמיתי שלנו, החברים והחברות לא מספיק שווים בשביל שניתן להם את ה"קרבן הזה" את החיים שלנו!!!.
אמר החזון איש: חבל שההחלטה על עתיד הבן אדם, אם להיות תלמיד חכם ועובד ה' מאה ועשרים שנה, או עם הארץ וח"ו גרוע מזה, ולאחר מכן "כל העולם הבא" שבא בעקבות זה, נמצאים בידי ילד עם סנדלים ומכנסים קצרות - בן שתיים עשרה שנים...
אותו הדבר לענייננו, ההחלטה הגורלית הזו נמצאת בידי נערים המתלהבים ונסחפים "מה הסביבה תגיד", ובשבילה הם 'מקריבים' והורסים את מאה שנות חייהם. ומי שישתדל ללכת לפי הכללים שהורו לנו רבותינו כדלהלן, מובטח לו כי יחסכו ממנו הרבה עגמות נפש.
ה' מזווג זיווגים
דוד המלך ע"ה אומר בתהילים (ס"ח) "מושיב יחידים ביתה, מוציא אסירים בכושרות" ומפרש רש"י (סוטה ב.): "אדם יחיד ואשה יחידה והקב"ה מזווגם יחד ומיישב מהם בית". כלומר, אע"פ שלכל אחד יש טבע שונה משל זולתו, הקב"ה מזווגם יחד כדי שבמשך הזמן יסתגלו ויתאימו עצמם זה לזה. כשאדם לומד לוותר ולהבין את השני ואת בעיותיו, ומגיב בצורה הנכונה, עי"ז קונה בנפשו מידות טובות.
באה השכינה והופכת אותם לחטיבה אחת של אש רוחנית טובה ובריאה, ולכך יכולים הם לחיות בשלום ואהבה. וכמו שהתורה הקדושה נקראת אש "הלא כל דברי כאש נאום השם" על ידי לימוד התורה בעמל בענווה בקדושה ובטהרה, נעשית היא לרפואה "כי חיים הם למוצאיהם ולכל בשרו מרפא" (משלי ד), וכמו התורה שמרפאת ומחייה כשלומדים אותה בטהרה, וח"ו אם לא לומדים אותה כראוי נעשית היא לקוצים ודרדרים (מדרש, הרב שטיינמן זצ"ל), אף כאן זכו שכינה ביניהן לא זכו אש אוכלתן (סוטה יז, וברש"י שם).
וכותב המהר"ל (באר הגולה באר רביעי) על דברי המדרש (ויקרא רבה ח,א) "מה עושה הקב"ה מבריאת העולם לאחר ששת הימים שברא אותו? מזווג זיווגים!" וידוע הסיפור עם אותה מטרוניתא שניסתה לזווג באותו לילה שלש מאות עבדים ושפחות, והם חזרו אליה בבוקר בשן ועין. זה לשונו של המהר"ל: "כי אין זיווג האדם טבעי, רק הוא מן השם יתברך החיבור והזיווג וכו', "מושיב יחידים ביתה מוציא אסירים בכושרות" (תהילים שם) וכו', ראוי שיהיו נפרדים כל אחד לבדו, והוא יתברך מחברם להיות אחד". ע"כ.
עשה לך רב וקנה לך חבר
לאור הדברים האלו, עולה מיד השאלה אז מה עושים בתוך הבלבול וההתלבטות בבחירה גורלית כזו?
בסיפור הנ"ל עם מרן הסטייפלער שעמו התחלנו את הפרק, מוצאים אנו גם מבט נכון על השידוך שמצאנו בשעה טובה ומוצלחת, כי אז מתחילים הספיקות להדהד בתוך הלב, האם זה השידוך הנכון?! ואם לא עוצרים את המחשבות האלו בזמן, הם יכולות להוביל לפחד מהנישואין המתקרבים, ולביטול החתונה ח"ו, כמו שקרו כמה מקרים כאלו. הרי לא חיפשנו 'מציאה' רק "אבידה", ועם אבידה אפשר להסתדר בעזרת השם עם הכוונה והדרכה נכונה.
המשנה במסכת אבות "עשה לך רב" וביאר הרמב"ם בפירושו שם "אף שאינו ראוי לך". ע"כ. ובדבריו תוכחה מגולה שלא לברור רב יותר מאי עד שיהיה ראוי "לך" לרוב מעלתך...
ודבריו יתבארו על פי המדרש רבה בסוף ספר שמות "כל הנוטל עצה מן החכם אינו נכשל", לאחר שנאמין בלב שלם שהרב הוא הצינור להעברת המסר השמימי, הוא האורים ותומים לגלות מה ה' יתברך אומר, אנו נבטל את כל מחשבותינו וספקותינו אחרי עצתו של הרב.
אם נדע בתכלית ההכרה כי "תורת אמת הייתה בפיהו" (מלכים ב), ודעת התורה היא האמתית מכל הדעות האחרות, והרב מכיר את מערכת הנישואין די והותר כדי להדריכנו להקים את ביתנו כראוי, נהיה רגועים בכל החלטה שיוצאת ממנו.
אמנם הרב לא יחליט בעבורנו, הוא רק יכווין אותנו איך לעשות את שיקול הדעת כראוי, כדי שההחלטה תהיה גמורה בתוך ליבנו, ותיתן לנו כח להתמודד עמה בעתיד בעת קושי, ואף כדי שלא נאשים את הרב בעת הקושי, במיוחד אם לא יעלה הזיווג יפה ח"ו מחמת כל מיני סיבות שאינן תלויות בעצתו של הרב.
וכאשר נקבל את דבריו מתוך רגיעה גמורה, כי ה' הוא המדבר מתוך פיו, והאבא יודע מה הטוב ביותר בשביל בניו אהוביו, הבטיחו לנו חז"ל ש"כל הנוטל עצה מן החכם אינו נכשל", וזה בדוק ומנוסה.
מטרת הפגישות
ברוך השם התקבלה הצעה ונשמע שהיא יכולה להתאים. עשינו בירור במידת היכולת ונשמעו דברים טובים, וניגשים לפגישה. מה תפקידה של הפגישה? ושל כל אלו הבאות אחריה? מה דעת התורה בכלל על הפגישות האלו?
אומרת הגמרא "ארבעים יום קודם יצירת הוולד, הוכרז מי יהיה בן זוגו" (סוטה ב.). אז דבר ראשון אנו רגועים, כי יש לנו כבר בן זוג איפה שהוא, והוא מחכה רק לנו. רק שנשארה חובת ההשתדלות מצידנו, ואז ה' ישלח לנו את בן הזוג בדרכו שלו, כל שידוך והדרכים המעניינים והמופלאים שלו. וה' יתברך דואג שהם יהיו מופלאים ביותר, דווקא מכיוונים שלא העלינו על דעתנו, כדי להראות לנו ש"מהשם אשה לאיש" (מועד קטן יח:).
את חובת ההשתדלות בבירורים כבר עשינו. מעתה נשאר לבדוק האם יש 'שייכות' בינינו, שיחה על נושאים משותפים, השקפות זהות, שאיפות חיים, דרך חיים "מתאימה". לא ביקשנו דרך חיים "זהה", כי אין כזה דבר, תמיד יש שוני מסוים והוא מבורך וצובע את הבית בצבעים מעניינים ומגוונים.
מוסיף הרב שלמה וולבה זצ"ל, כי כמעט כל איש מתאים לחיות עם כל אשה, רק שעניין המידות תופס פה מקום מרכזי והוא המוביל והמסייע, ולחילופין מטריד וגרוע מכך ח"ו. עם כל זאת, אנו משתדלים שתהיה כמה שיותר התאמה, כדי להימנע מכמה שיותר התמודדויות (ספורנו בראשית ב,כד).
את צורת התמודדויות האלו שאנו נתמודד בחיים 'האמתיים' עם בן הזוג, אנו בודקים ומבררים תוך כדי הפגישות. עולים נושאים בצורה נעימה, מתבהרים, ומה שצריך לברר אצל דמות חינוכית או הלכתית מבררים.
ואם צריך להתגמש לקראת רצון השני, זה הזמן הכי מתאים "בפגישות שלפני החתונה" כי שני המעומדים חפצים בקשר, ומוכנים לוותר על דברים שאינם חיוניים ואינם בנפשם. על מה ש'בנפשם' ועדיין יש חילוקי דעות, הם ישאלו רב שיכריע, ומה שיאמר הרב קדוש! אם לאחר שאלת הרב עדיין קשה להם לקבל את הדבר ונשארים חלוקים בדעתם, אם הוא דבר חיוני, פה זה מקום לחשיבה מחודשת בכלל על המשך הפגישות והקשר.
מהאמור התבאר כי חשיבות הפגישות היא ממש חיונית לצורך הקמת הבית, ולכך היא חלק ממצוות הנישואין. ויותר מכך, זה השלב בו בונים הם את היסודות עליהם תשב "ההידברות" והתקשורת בניהם עד זקנה ושיבה (אצל מגזרים מסוימים, את הבירור הנ"ל עושים ההורים, וחוסכים את רוב הפגישות שלפני הנישואין).
אי לכך, ערך רב יש למשך זמן הפגישה, כמו שנבאר בעז"ה להלן, והחשוב ביותר הוא "נושאי הפגישות" שיקיפו את כל הבירור המצטרך להקמת הבית, ויפשרו את כל הטעון פישור ובירור כדלהלן.
תוכן הפגישות
למען השגת המטרה הנ"ל "בטהרתה" אורך זמן הפגישות והתדירות ביניהם צריכה להיות בצורה מדודה ושקולה. לא פחות מידי, אז לא נספיק לברר את הדרוש לנו, ולא יותר מידי אז נפריז בשיחות ריקות מתוכן ונגיע לידי זילזול אחד בשני [וח"ו למכשולות]. נביא כאן מה שכתב מרן ראש הישיבה הגרא"ל שטיינמן זצוק"ל במכתב, עם כמה הוספות מאת המשגיח הגה"צ רבי אליהו רוט זצוק"ל:
מטרת הפגישות אחת היא: הכרת השקפת בן הזוג, יצירת דעה משותפת, ותכנון הבית העתידי.
פגישה ראשונה: בדיקת מראה חיצוני ומציאת שיחה משותפת בין בני הזוג תוך כדי הכרת המועמד/ת ומשפחתו וסביבתו על ידי שאלות על מספר האחים והדודים וכו' ועיסוקיה, מקום הלימודים והעבודה של המעומד. תעסוקה ותחביבים וטיולים (חקירות שתי וערב אין מקומם בפגישות כלל!!! אלא רק לפני הפגישה ואחריה, ולא מול המעומד העתידי להיות כלתי/בעלי רק אצל מישהו שלישי).
פגישה שניה: הכרת בן הזוג בעניני השקפה ויסודות הבית היהודי: תורה ויראת שמים, מה השאיפות והצפי של כל אחד. פרנסה: רמת ההשתדלות ומקום העבודה מבחינה חומרית ורוחנית. קדושת הבית: רדיו, שירים, עיתונים, אופנה, כיסוי ראש, מקומות בילוי, רישיון נהיגה וכו'.
פגישה שלישית: עניני הקמת הבית, סגנון הסביבה למגורים מבחינה רוחנית וחברתית. חינוך הילדים. שאיפות בתורה, בתפילה, בנתינה וחסד.
פגישה רביעית: תכנון בנין הבית העתידי. תפקיד הבעל והאשה בבית- מי המחליט בנושאים מסוימים [רוחני הבעל, גשמיות האשה]. מי הרב שיכריע כשיש ויכוח, מה יש לספר להורים, מקום מגורים וכו'.
אם עדיין יש התלבטויות ולא באו הדברים הנ"ל לידי הבנה ברורה, על פי הוראת רב יש להוסיף פגישה אחת, ואם עדיין הספיקות קיימים יש להוסיף עוד פגישה או שתיים. ואז כבר חייבת להיות החלטה.
משך הזמן: בפגישה ראשונה עד 50 דקות, שניה שלישית ורביעית [חמישית ושישית וכו'] עד שעתיים. פגישות אלו כדאי שיהיו בזריזות אפילו בתדירות של כל שלשה ימים.
פרק ד - אירוסין
בורא עולם עשה חסד עם בני הזוג החדש, והשפיע אושר ושמחה מרובים כל כך במציאת בן הזוג, ועוד הוסיף עליהם שמחה רבה על הקמת הבית במשך שנה שלימה, במנות גדושות של שמחה ורעננות.
וזאת למה? כדי שיהיה לבני הזוג כח לעמוד בפני האתגרים שעומדים בהקמת הבית היהודי, הן מבחינת ההלכות שצריכים להציב בכל צעד בבנין הבית, בצניעות, כשרות, שמירת השבת, תורה ותפילה, הן מצד העקרונות החזקים שעליהם יושתת הבית, עם מי להתחבר והיכן לטייל, הן מצד בניית השלום בבית מתוך השקעה וויתור, והן מצד שמירת ההלכות טהרה מתוך יראת השם הנמצא בחדרי חדרים ומביט בנו לראות הישמעו דבריו אם לאו.
תקופת השידוכין ותקופת האירוסין היא תקופה מאד חשובה, בה יוצרים את הכלים אליהם יכניסו את היסודות וההרגלים ב"שנה הראשונה", את בנין הבית היהודי הקדוש! ולכך יש לתת את הדעת במידה רבה לצורת ההתנהלות של שני בני הזוג מעת שמשתדכים זה עם זו. רבותינו ראשי הישיבות זצוק"ל, הורו לנו בזה כללים ברורים, מאירים את הדרך, ומציבים את בני הזוג בשביל סלול שכבר סללו לנו "מצוקי ארץ", יציב ובטוח להגיע עמו לבית קדוש שישמש עוד מגדלור להשראת השכינה ולהאיר את העולם.
הפגישה
אומרת הגמרא בקידושין (מא.): אמר רב אסור לאדם שיקדש את האשה עד שיראנה, ולכך מותר לאיש להסתכל באשה בעת שנפגש עמה כדי לראותה ולהכירה אפילו שהיא ערווה עליו (שו"ע אה"ע סי' כ"א ס"ג), אולם לאחר שהשתדך עמה יביט בה רק דרך העברה בעלמא ולא דרך זנות ח"ו וככל ערווה שאסורה עליו.ואם מרבה להסתכל בה, מלבד האיסור החמור "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם" שעלולה לגרום לו אחר כך להרהורים וכו'. ראיה זו מקלקלת את הקשר הנכון לתקופה זו, ומאבדים עניינים חשובים שיכלו להשיג בתקופת האירוסין, וכמה רעות יוצאות מזה ואכמ"ל.
יזהרו מקלות ראש ונגיעה זה בזו או להיפך, שהרי בנגיעה של חיבה יש איסור תורה (ואם יגע בה נגיעת חיבה חייב מלקות מדאורייתא כמו שפסקו מרן השו"ע והרמ"א, כדעת רוב הראשונים. יו"ד קצ"ה סי' י"ז, אה"ע סי' כ' ס"א, ש"ך קנ"ז סק"י).
לא יאכלו יחד, ולא יסתובבו במקומות פרוצים, הופעות והוללות ח"ו, ויזהרו ממנהגי הגויים הבאים למחננו. ויזהרו מאד מלהיפגש במקומות חשוכים או מוצנעים לסביבת בני אדם, כגון גינות שוממות וכדו' כדי שלא יבואו לידי איסור יחוד ח"ו, והרבה מכשולים באו מחמת זה, וככל הלכות יחוד, וכ"ש כאן שליבו גס בה. וראוי ללמוד הלכות יחוד שבשולחן ערוך אבן העזר סימן כ"ב.
מספר הפגישות
לאחר שסגרו "ווארט" (שפירושה "מילה" שכל צד מתחייב על מילתו) יפגשו פעם בשבועיים במשך שעתיים, וישוחחו בטלפון שלשה פעמים בשבועיים במשך שעה (ממכתב של ראש הישיבה מרן הגריא”ל שטיינמן זצוק"ל והמשגיח הגה"צ רבי אליהו רוט זצוק"ל).
והמפריז בפגישות ובשיחה יותר ממה שצריך, מתחרט על מעשהו מאד אחר כך, מחמת שמדברים מה שלא צריך לדבר, ונלוזים אחד בעיני השני, והקשר נהפך לרגשי וטעון, ומפסידים את ההכנה הנפשית הראויה. מלבד מה שלא התירו לו לדבר עם ערווה מה שלא לצורך.
סידורי נדוניה
סידורי הנדוניה וקניית הרהיטים, כל דבר שאינו נצרך בהידברות ישירה בין הבחור והבחורה יעבירו דרך ההורים או דרך אדם מבוגר, וכל שכן שלא ירבו בביקורים, מלבד הנצרך ממש שאי אפשר לפותרם על ידי הנ"ל, וראוי שרק את ההחלטה האחרונה בבחירת הרהיט וכדו' ישאלו את החתן, ואת כל הבירורים יעשו ההורים והכלה וכדו'.
ריבוי מתנות
לא ירבו במתנות שאינם מדין נדוניה, רק מה שנהוג לתת באירוסין ובשבת שבא לבית הוריה, וביום הולדתה וכדו', ואם ירגילו את עצמם למתנות פשוטות, גם לאחר הנישואין תשבע נפשם ממתנות קטנות ופשוטות, ויהיו שכיחות להם בהישג יד, ולא ימנעו עצמם, ויוכלו להרבות במתנות כראוי, רק יתנו דעתם לעיקר המתנה לתת את תשומת הלב.
לא ישתמשו במילים של אהבה ח"ו, שהרי ערווה היא עליו ככל אשה, רק בלשון חביבות והערכה. ימעטו בצילומים שאינם הכרחיים, והרבה מהם מביאים לחוסר צניעות, מלבד מה שדברים קדושים אי אפשר לצלם (הרב אליהו רוט).
ניצול הזמן לתכנון הבית
ינצלו את הזמן לדבר על כל הבנין העתידי, הרוח וההשקפה, וההלכות, וקביעת רב לשאלות, צורת הקשר העתידי עם חברים ומפגשים עימם, כמו כן עניני המשפחה וכדו'. ובכל ספק או חילוקי דעות בענינים אלו ישאלו את הרב דוקא בזמן האירוסין, וזאת משום שהוא זמן ששניהם מוכנים להתפשר למען הקמת הבית, ולאחר הנישואין יהיה להם קשה להתפשר על ענינים אלו.
התקופה שבין האירוסין לחתונה
תקופה זו נקראת "שלימות הדעת שבין בני הזוג", בתקופה זו מתקרבות הדעות והשאיפות ליחידה אחת, מעתה מטרת הפגישות להעמיק ולהרחיב בנושאים שהיו לפני הווארט, ובעת הצורך לשאול את הרב. אין תחליף לתקופה נפלאה זו ויש לנצלה עד תום.
אין מטרת הפגישות ליצור "ריגוש" בין בני הזוג וכל שכן לא "אהבה" כי אם אלו באים בזמן המוקדם, מן היצר באים הם, והם רק דמיון ותאווה ריקים מתוכן, עליהם נאמר "לתאווה יבקש נפרד". אם ח"ו חורגים מן הוראת רבותינו, דבר זה מהוה קושי גדול ביניהם, והם כבר ירצו להתחתן 'מחר' וח"ו אף יכולים להגיע למכשול.
בעבור זה קבעו רבותינו את הזמן והתדירות של הפגישות, ואת הצורה התוכן שלהם כאמור, כדי להגיע אל החתונה בשיא שלימות הנפש, והרצון להגיע אף לידי שלימות הלב.
מספר הרב טאובר: עובדה מדהימה שהייתי עד לה, המלמדת אותנו בצורה מוחשית מהי ההנהגה הראויה שבין איש לאשתו.
הדבר ארע בשנת תש"מ. התארחתי אצל הבבא סאלי בנתיבות. היה זה בליל ל"ג בעומר, ונערכה שם הילולא. לאחר הסעודה, ניגשתי להיפרד מהבבא סאלי, והיה בדעתי לנסוע למירון. הבבא סאלי תפס את שתי ידי, והחל מדבר אלי. הגבאי תרגם לי את מילותיו, וכך הוא אמר לי: "הרב מזמין אותך מחר לסעודה בשעה אחת. תבוא לבד, אל תביא איתך אף אחד".
נסעתי למירון ושהיתי שם במשך כל הלילה, התפללתי ותיקין במירון ופניתי לשוב לנתיבות, נסיעה בת ארבע שעות. הייתי כולי צפייה דרוכה מדוע מזמין אותי הבבא סאלי, מה הוא רוצה ממני בשעה אחת?
הגעתי לביתו של הבבא סאלי, איש לא היה שם מלבד הרבנית הצעירה שפתחה בפני את הדלת, והזמינה אותי להכנס פנימה. כשנכנסתי, ישב הבבא סאלי בחדר והמתין. השולחן היה ערוך לסעודה והתבקשתי ליטול את ידי. גם הבבא סאלי נטל את ידיו והסעודה החלה.
הרבנית הגישה את התבשילים, והבבא סאלי פנה אליה כל כמה דקות במילים חמות, אלי הוא לא התייחס כלל, במשך כל הסעודה הוא דיבר רק עם הרבנית והיו ביניהם חילופי דברים ברוח טובה וחמה. הוא שימח אותה מאוד, שיבח והחמיא לה על המאכלים הטעימים שהגישה ועוד. ישבתי משתומם ומתפעל, חשבתי בלבי: זהו בודאי לימוד גדול בשבילי כיצד צריך הבעל לנהוג עם נוות ביתו.
עד היום אינני יודע מדוע הוא הזמין אותי לסעודה, אך אני משער שראה ברוח קדשו שבמשך השנים אעסוק רבות בנושאי שלום בית, והיתה זו מעין הדגמה חיה לאופן שבו צריך לחיות חיי נישואין. במעשיו היתה הקרבה לא רגילה.
הוא היה אז בגיל תשעים, והוא משמח אשה צעירה במאמץ כה רב, כאשר לו עצמו אין כל שייכות למאכלי העולם הזה, כל כולו היה קודש קדשים, לא האוכל עניין אותו ולא שום דבר אחר מלבד הדבקות בה', אך יחד עם זאת הוא ידע כי אלו הם חיובים גמורים וזוהי מצות עשה לשמח את אשתו בדברים, ודווקא זוהי הדרך להגיע לדבקות בה'.
להתכונן נפשית לנישואין
פעם כשהדריך הגאון מטשעבין – הגאון רבי דב בעריש וידענפלד זצ"ל את אחד מקרוביו לפני נישואיו, אמר לו שעליו לדעת שההנהגה עם האשה בבית אינה כהנהגה עם חבר בישיבה, אלא צריך להיזהר ולהישמר בכבודה באופן מיוחד, וכדברי חז"ל (יבמות סב ע"ב) מכבדה יותר מגופו. ולבסוף הוסיף ואמר: איך להתנהג עם אשה יכולת לראות אצלי. ומספרים, שאחד בא פעם לברר על בחור שהיה מהמשמשים בקודש בביתו, ובתוך הדברים שאל אותו יהודי, אם הבחור יידע לנהל את ביתו במידות טובות וכדומה, ענה לו רבינו: היות שבחור זה הסתובב בביתי, הוא ודאי ראה ולמד איך צריך להתנהג בבית (שר התורה).
וכך סיפרה הבת, הרבנית עטל פלצ'ינסקי: משנישאתי, חילק ר' אריה את 'דירתו' הצנועה בת שני החדרים. חדר אחד העמיד לרשותנו, ובו גרנו אני ובעלי – ומשנולדו ילדינו, עשינו בו מחיצה ושם גידלנו את ארבעת ילדינו – ואילו אבי ואמי הסתפקו בחדר אחד, החדר הנוסף שבדירה.
ומעידה אני עלי שמים וארץ, שכל אותן שמונה שנים, שהתגוררנו בצוותא עם הורי, לא שמעתי ולו מילה אחת של גערה או אמירה בקול רם מאבי על אמי או מאמי על אבי. (צדיק יסוד עולם)
ההכנה הנפשית אל הנישואין מצריכה: להעניק, לוותר והרבה סבלנות, ושוב, להעניק, לוותר והרבה סבלנות...
חתן שנכנס לאחר הנישואין אל הבית, נעמד באמצע הסלון ואומר "אני המלך" התחילי לרקוד סביבי, אחריו נכנסת הכלה נעמדת גם היא באמצע הסלון ואומרת "אני המלכה" התחל לרקוד סביבי, הם יישארו על מקומם כמו שני נציבי מלח 'במקרה הטוב' עד בוא גואל...
להיפך! כל אחד יבא על מנת לרקוד סביב השני, וכל אחד יעשה את המוטל עליו (לפעמים בתחילה ללא שיתוף פעולה מן הצד השני), מיד נוצרת התקרבות שני בני הזוג, ואז עולה ההרמוניה הנפלאה.
מחמת כן אמרה הגמרא שלולי השכינה ששרויה בניהם, לא היה קיום לבית בהרמוניה נפלאה כלל וכלל, ולהיפך (סוטה יז.), כי הרי עצם בנין הבית היהודי זהו נס אחד גדול, נפלאות הבריאה.
[אין אנו מדברים, על שני בני אדם שחיים תחת קורת גג אחת, כל אחד לעצמו, ואין בניהם שום קשר, מלבד זה שהגג מחבר בניהם. ישנם כאלו זוגות לצערנו, שחיים עשרות שנים כך, כשגוש של קרח חוצץ ביניהם, והולך ומתעבה עם השנים, וזאת במקרה הטוב כשיש להם נימוסים, ובמקרה הפחות טוב, זה נשמע דרך החלונות ומוביל לגירושין "מוציא אסירים בקושרות"].
והנה לשון הזהב של הרמב"ם: "ציוו חכמים, שיהא אדם מכבד את אשתו יותר מגופו ואוהבה כגופו. ואם יש לו ממון, מרבה בטובתה כפי ממונו. ולא יטיל עליה אימה יתירה, ויהיה דיבורו עמה בנחת, ולא יהיה עצב ולא רגזן.
וכן ציוו על האשה, שתהיה מכבדת את בעלה ביותר מדאי, ויהיה עליה מורא ממנו, ותעשה כל מעשיה על פיו. ויהיה בעיניה כמו שר או מלך, מהלכת בתאוות לבו ומרחקת כל מה שישנא.
וזה דרך בנות ישראל ובני ישראל הקדושים והטהורים בזיווגן. ובדרכים אלו יהיה יישובם נאה ומשובח".
בספר "באשר תלך" (עמוד 265) מסופר על הרב מצליח מאזוז זצ"ל, שראה סעיפים אלו מתורגמים מילה במילה בספר החוקים של "בורגיבא" בטוניס. חשב בליבו, איך הגיע בורגיבא אל הרמב"ם?
נודע לו, שכאשר כתב נפוליון ספר חוקים, הוא לקח את הרמב"ם מתורגם לצרפתית, בחר ממנו את החוקים אשר ישרו בעיניו והכניס אותם. הסעיפים האלו המדברים על הכבוד ההדדי בין בני הזוג מצאו חן בעיניו... ובורגיבא לקח זאת מנפוליון. הנה שוב קויים הפסוק הכתוב בתורה (דברים ד ו): "כִּי הִיא חָכְמַתְכֶם וּבִינַתְכֶם לְעֵינֵי הָעַמִּים, אֲשֶׁר יִשְׁמְעוּן אֵת כָּל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה וְאָמְרוּ, רַק עַם חָכָם וְנָבוֹן הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּה".
פרק ה - נישואין
ה' יתברך אמר לאברהם אבינו "לֶךְ לְךָ מֵֽאַרְצְךָ וּמִמּֽוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶֽךָּ". אדם צעיר בתחילת שנותיו חושב ש"הוא" מתכנן עתה את עתידו, "הוא" מנהל את סדר יומו, ו"הוא" גם מצליח...
אך עם השנים אומר לו ה' יתברך: אני אראה לך להיכן תלך, היכן תפעל, על איזה מידות תעבוד ובאיזה מצוות אנסה אותך ותתגבר. ופתאום מסתכל האדם במבט לאחור, לאורך השנים, ומגלה שה' יתברך הניח אותו במקום מסוים מאד! ש"הוא" האדם כלל לא לא תכנן לפעול בו, ודווקא באותו מקום הוא הגיע לפריחה ושגשוג ושלימות המידות, דווקא שם הוא גדל והתקרב לה' יתברך מאד.
אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶֽךָּ
וכך רצה ה', שבעת שהאדם יוצא לנישואיו מארצו וממולדתו ומבית אביו (ההתנתקות מתחילה מהקל אל הכבד), כדי להעלותו למקום אחר, מרומם ונפלא, "הוא יתברך" יקח אותו צעד אחר צעד, ויראהו את מקומו המיוחד והנפלא שייעד לו.
יסוד גדול צריך לדעת בתחילת החיים: תמיד עיני ה' יתברך משוטטות בעולם וחופפות עליו, ועל האדם היהודי בפרטיות, ולכך אומרים אנו בברכה "אלוק-ינו" בהשגחה פרטית על כל יהודי ויהודי. ובכל רגע ה' יתברך מבקש מהאדם עבודה פנימית מסויימת ל"אותו רגע", ונביא כאן כמה דוגמאות:
בעת שהוא מתחיל להתפלל, אדם פלוני מפריע לו ומסיח את דעתו, אותו אדם מתפלל מדאי בקול, עושה רעש וכדו'. את ציווי ה' (החוקים) עתה אנו יודעים: להתפלל, אבל עמוק יותר, מה "רצון" ה', מה ה' יתברך מצפה עתה מן האדם, שהוא יתגבר על מידותיו ולא יפגע באחר, ובכל זאת ימשיך להתפלל ולהשתדל לכווין, ודווקא "כך" התפילה הזו תתן לו דבקות עצומה בבורא, כי תפילתו הייתה מעורבת עם דביקות במידותיו יתברך "מה הוא רחום אף אתה רחום" ועם מאמץ לכווין בתפילה. ואף שלעיני בשר: נראה כי יש פה תפילה לא כל כך בכוונה וביישוב הדעת, היה לו פחות ריכוז.
דוגמא נוספת לקיום רצון ה' 'עתה' מן האדם, אדם שצריך לעלות חזן לעילוי נשמת הוריו, או לעלות מפטיר או לומר קדיש, או לדרוש לזכות את הרבים ולחזק אותם וכדו', והנה עוד מישהו ניצב ומבקש לתפוס את הכיבוד הזה לעלוי נשמת הוריו וכדו'. עצם הוויתר שיהיה כאן, חשוב לאין ערוך להעלות את נשמת הוריו, ולעשות נחת רוח לפני ה' יתברך יותר מן החזנות הזו.
כמו כן במהלך החיים, צריך לתת את הדעת 'תמיד' מה ה' שואל מעימי 'עתה' מה יתן לו נחת רוח. ובמהלך הנישואין הדבר ממש בא לידי ביטוי שוב ושוב, כי פתאום צריך לסייע לאשה בזה ולילדים בזה, וזה בא על חשבון דברים אחרים "כביכול" אך בפועל זה נותן רק ברכה וסייעתא דשמיא מרובה באותו ענין שעצרנו אותו בשביל לסייע בבית.
והנה מה יעשה היהודי וידע מה השם שואל מעמו עתה? יש לו משיכה לעשות אותו מעשה משום שבעת מעשה הוא רואה כמה מעלות נפלאות שזורחות לו באור יקרות, קבעו לנו חכמי המוסר כלל יסוד:
לבדוק שאין באותו מעשה הנאת ממון או הנאת כבוד! שאין כאן פגיעה בבן אדם לחבירו! בכיבוד אב ואם! ולאחר שכבר נכנסה פה שאלה, יפנה לרבו ויכווין אותו לעצה הנכונה ומובטח לו שלא יכשל (מדרש רבה סוף שמות), כי הרי החיים מאד מורכבים וסבוכים למי שקורא את המפה נכון ויודע אילו סיכונים ושיקולים יש בכל דבר, ולאחר שנים מתגלים לאדם כל הצדדים, אך אז כבר מאוחר, ולכך נועדו החכמים הצדיקים שעברו את גן המבוכה, וחפץ ה' בידם מצליח לכווין עם קדוש.
סיפר יהודה שהיה חסיד דבוק ומקושר מאד להרה"ק בעל הדברי יואל טייטלבוים מסאטמר זצ"ל, שפעם אחת הגיע לביתו בערב שבת קודש אחרי הצהרים, זה לא היה זמן קבלת קהל, והיה קשה להיכנס אליו בשעה כזו, אבל בהיותו "ראש הקהל" דקהילה קדושה סאטמר, היה צריך לברר על סדרי השבת, ולכן הניחוהו להיכנס לביתו.
משנכנס פנימה, ראה שהרבנית ע"ה מכינה את הנרות לשבת קודש בסלון ביתם, והרבי הקדוש ניגש אליה ושאלה לאמור: מדוע את מכינה את הנרות כאן בבית? כי מנהגם היה שאם הרבי עורך הטיש בבית המדרש, מדליקה הרבנית הנרות שם, כי לכתחילה יש להדליק במקום שיאכלו הסעודה.
ענתה לו הרבנית: אינני מסכימה שתערוך 'טיש' היום, אין זה לפי כוחותיך, היום תסעד סעודת שבת בבית. והרבי עונה לעומתה: זהו בלתי אפשרי, כבר הודעתי שאערוך ה'טיש' ובאו הרבה אורחים לשבת קודש, וביניהם כמה נגידים, ואני מוכרח מאד בדבר זה. ונעשה ביניהם דין ודברים למשך דקות בענין זה, עד שלבסוף הרבית 'ניצחה', והסכים הרבי הקדוש שלא לערוך שולחנו.
ראש הקהל דנן, שעמד מן הצד והמתין לקבל התשובה ולראות כיצד יפול הדבר, חלשה דעתו מאד. הוא היה משוכנע תמיד שהאדם החזק ביותר בעולם הוא הרבי מסאטמער, שכל העולם רעדו ממנו, והנה הוא רואה שהרבנית יותר חזקה מן הרבי עצמו, ובעמדו כך תוהה בדבר זה, הרגיש הרבי הקדוש ותפס מחשבתו, ופנה אליו עם חיוכו הידוע נסוך על פני קדשו, ואמר לו: בשלום בית המנצח הוא זה שמוותר!!! (טיב השידוכין)
שביל הזהב
הנישואין הינם שביל של זהב, שביל זהב אמיתי, שעליו צועדים שני בני הזוג, והיציבות בדרך הנפלאה הזו, מצריכה אחיזה איתנה, אחיזה זו נוצרת על ידי תשומת הלב הראויה, אל בן הזוג המשותף הצועד כאן.
תשומת הלב נעשית דווקא על ידי מהמורות הפזורות לאורך הדרך, ונותנות את דעתנו לצרכי בן הזוג, לשאיפותיו, לדעותיו ולרצונותיו. בזמן שמגיעה התנגשות בין דעות שני בני הזוג וכו', מגיעה שעת המבחן, האם אנו מכבדים את דעת האחר אף שאיננו מסכימים עמה, או שחס ושלום אנו מזלזלים בה, "כאילו" צועדים אנו ליד שוטה חסר דעת ח"ו. כאן נמדדת ההערכה של בן הזוג כמה שווה הוא בעיני, וכמה מוכן אני להשקיע לטובתו, כי בזכותו אני כאן, צועד יחד עמו בשביל היפה הזה.
לעיתים אף באים קשיים של ממש בעבודת המידות, מעשה בן הזוג ממש לא מוצא חן בעיני, הוא פגע בי, הוא הרס לי משהו, לא התנהג כראוי. לא ניתן להזדמנות הזו לחמוק לנו מבין הידיים, אנו ניקח אותה בשתי ידיים ונתרומם בזכותה, נעבוד על המידות וה' ישפיע עלינו בזכותה שפע גדול, גם נמלמל בפינו תפילה חרישית לה' באותם רגעים של התגברות, להוריד שפע רב מן השמים המובטח למי שבולם פיו בשעת מריבה.
לפעמים זו מהמורת קטנה שמדלגים עליה, לפעמים מעט גדולה שצריכים לעקוף אותה, ולפעמים היא כל כך גדולה שפשוט צריכים ללכת על גבה. כל מהמורת כזו שעוברים בהצלחה, מערכת הנישואין עולה טפח גבוה יותר לפסגה חדשה, שמובילה לאחדות ואהבה ללא מיצרים, אחיזה איתנה בשביל הזהב והנאה גדושה מאווירה המשכר...
לא בכדי היה רבי אריה אומר עליה כי את מידותיו הטובות – ממנה למד. היא גדולה ממני במידות, היה נוהג לומר. כולה היתה נתינה. רגילה היתה לומר: אני מאחלת לעצמי שיהיה לי טוב, ולשכניי – טוב יותר.
בדברו עליה, אמר פעם רבי אריה לנכדו, הרב דוד לוין: אני בטוח כי בעת תחיית המתים ימצאו את גופתה שלמה.
הכיצד, סבא? בזכות היותה בעלת מדרגה, אשה צדקת, שאינה יודעת קנאה מהי, אמר ר' אריה, וסיפר:
בעיר קובנא היתה גזירה של המלכות להעתיק את בית הקברות למקום אחר. מחו היהודים, צמו, אף הפגינו – ולא עלה בידם לבטל את הגזירה. משהעבירו את הקברים לחלקה החדשה שהוקדשה לכך, נמצאו שני קברים שהמתים שהיו בהם – נמצאו שלמים.
האחד היה רבי לייבל'ה קובנר, הוא רבי לייבל'ה שפירא, שרעייתו הצדקת ציפורה חנה היתה נינתו. הקבר השני – היה של אדם אלמוני.
באשר לרבי לייבל'ה קובנר – אין כל תמיהה על כך, שהרי נאמר: "ורקב עצמות קנאה" (משלי יד, ל). והלה – מעולם לא קינא בזולתו... (צדיק יסוד עולם).
לדעת את נפש האיש והאשה
לא די לאדם להיות קדוש ופרוש, ולא די לו להיות בעל מידות, אם הוא אינו יודע שהתקשורת בין האיש והאשה שונה מזו של אחיו ואחיותיו. עם האח והאחות יכולנו לריב ולא להתרגש מדי, אז מה אם היא אמרה עלי כך, אז מה אם הוא אמר עלי כך, אבל כשבן הזוג אומר זאת, זהו האדם הכי חשוב בעולם בשבילי וחשוב לי מה הוא אומר, האח והאחות אוהבים בצורה טבעית, אך הבעל והאשה צריכים ליצור את האהבה על ידי מחמאות, מתנות, דיבורים של הבנה ותמיכה הדדית, היא שתעמוד להם למסעד ותמך כחומה בצורה בכל קושי שהחיים מעלים.
האהבה בין בני הזוג אינה אהבה מסוג אהבה ותאוה טבעית לנשים, אלא מצד אהבת חברים "כי היא חברתך ואשת בריתך", והיא נוצרת ע"י שיש להם ענינים משותפים וכל אחד נסתייע זה מזה, וכוונת שניהם שתהיה ביניהם אהבה ואחוה וקשר נפשי, ורצונם להקים בית נאמן בישראל ולזכות לדורות ישרים מבורכים. ובפרט ע"י הכרת הטוב שמגדלות בנינו ומצילות אותנו מן החטא, ושעל ידה יוכל האדם לזכות לחיי העוה"ז והעוה"ב, וזוכה להצליח בתורה ובמצוות ובמעש"ט ולמעלות רבות ברוחניות וגשמיות (מהרח"ו ראשית חכמה שער הקדושה פט"ז אות כ"ד. הסטייפלר באגרת קודש).
והנה לשונו הזהב של הגאון החזון איש זצ"ל במכתבו לחתן: "...להשתדל להראות אהבה וקירוב וריבוי שיחה וריצוי. ומה שאמרו חז"ל 'אל תרבה שיחה עם האשה' זהו כשאינו צריך לריצוי, ולא בשנה ראשונה, שצריך בריבוי דיבור להשתדלות ההתאחדות, שזו כוונת היצירה - 'והיו לבשר אחד'".
זוהי תקשורת שונה משל חברים. עם החברים יכולנו לריב, להתעלם מהמריבה ולהמשיך לדרכינו תוך זמן מועט. מחמת שהייתה זאת חבירות ללא עול, חבירות שאינה מחייבת, חבירות של רגעים נחמדים פה ושם, כשבין לבין הלך כל אחד לדרכו ולעיסוקיו. המציאות של חיי האיש והאשה היא תמידית בכל היממה, היא מחייבת, אי אפשר להשאיר הכל ולברוח לחבר אחר (ואם ח"ו עושים זאת, מצטערים על כך מאד כמו שנבאר בעז"ה בפרק המיוחד לכך), זהו עול, אך עול "טוב לגבר כי ישא עול מנעוריו" בריא ומכניס לשגרה מבורכת, אם מגיעים אליו בדרך הנכונה, עם עיניים פתוחות לרחשי הלב.
מחמת כן, כל מריבה פוגעת ומערערת את כל המערכת ויש לה מקום ומשקל, והיא מערערת כביכול את כל היציבות הרגשית בניהם, את הכח שלהם לעמוד במטלות החיים, את התנופה שלהם ברוחניות ובגשמיות, וחייבים הם לטפל לאלתר במריבה הזו, עם הרבה מים של אהבה של וותרנות ורחמים.
היא שונה מזו שבין אנשי העולם. היא ממש אחרת, מחייבת-תלותית-רגישה ועדינה. ומחמת כן היא גם נכנסת לפינות הכי חבויות שבנפש, ויכולה לרפא אותם ולהפריח אותם לממדים אדירים, לגדל אחד את השני, כפי שאמר שלמה "חכמת נשים בנתה ביתה ואיוולת בידה תהרסנו" ואף על האיש אפשר לומר זאת, כי בחכמתו לא להעיר בזמן הלא מתאים, בצורה הלא נכונה, יש לו להאיר, לעודד ולפרגן, ובכוחו להפריח את האשה כמו פרח, ולבסוף הכל חוזר אליו כפל כפליים.
אם לא לומדים מה היא נפש האיש ומה היא נפש האשה, מהי שפתו של האיש ומהי שפתה של האשה, ואיך צורת התקשורת הנכונה ביניהם, אז יכולים לצאת חס ושלום בשן ועין, עם כל הצדקות והמידות הטובות.
צריכים גם ללמוד כמה בן הזוג תורם ותורם בכל כוחו בשביל הבית, כמה הוא חושב על ההצלחה, וכמה הוא נותן בפועל את בריאותו וכל אשר לו. כך נדע להעריך ולהחמיא, להיות סבלני, ולתת לשני תחושה של מלך שמגיע לו את כל העולם.
דוגמא מן החיים
הכבשים נאספו במרכז הבקעה לקול קריאותיו של דוד הרועה, שקרא להן, שוב ושוב, להתאסף ולחזור הביתה. כמה כבשים סוררות חזרו וטיפסו למעלה ההר, ודוד הרגיש שכבר אין לו כוח יותר. בזריחת החמה הוא יוצא לרעות את הצאן, ועד עכשיו, קצת לפני השקיעה. המרדף האינסופי אחר הכבשים והשהות הממושכת בקור הנורא גרמו לו לאבד סופית את כח הסבל שלו.
בערב, כשחזר הביתה, פנה דוד הממורמר לאשתו ואמר, "אני הולך אחרי העדר כל הזמן, בהרים ובעמקים, בקור ובגשם, ואילו את כאן, בבית החמים, כל הזמן! כאן בבית אין לך דאגות!"
האשה כעסה מאוד על דבריו והשיבה, "אבל אני עושה את כל עבודות הבית!"
דוד נפנף בידו ואמר "נו, אז מה?" כעסה של האשה רק הלך וגבר, עד שהודיעה לו, "מחר אני יוצאת לרעות את הכבשים, אתה רק תדאג לבית!"
"מצוין!" שמח דוד, והיא המשיכה, "אתה תנקה את הבית, תאכיל את התרנגולות והאפרוחים ותשחרר אותם לחצר, רק תשגיח שהאפרוחים לא יתפזרו ושאיזה בעל חיים לא יפגע בהם. לאחר מכן תבעיר אש בתנור, תנפה קמח, ותלוש בצק כדי להכין פיתות לארוחת הצהריים. כשתסיים – תחלוב את העז ותסנן את החלב, שיהיה נקי, ואז תחבוץ אותו, כדי שתהיה לנו גבינה טרייה למחר. בנוסף, את הכביסה שבגיגית תתלה ותשפשף היטב, שכל הכתמים ירדו, לאחר מכן תתלה אותה לייבוש ותנקה שוב את הבית, בסופו של בוקר העבודה".
"טוב, לכי לרעות את הצאן", אמר דוד בחיוך רחב, "ואל תדאגי, אני אעשה הכל. פחות פעם אחת אנוח בבית".
עם הזריחה הובילה האישה את הכבשים החוצה, אל המרעה, ודוד החל להתארגן לביצוע עבודות הבית. הוא הוציא את התרנגולות והאפרוחים לחצר, האכיל אותם, וכדי שהאפרוחים לא יפזרו הוא קשר אותם בחוט ארוך לגדר החצר. הוא הבעיר אש בתנור והניח על האח הבוערת דייסה לבישול, כשלפתע שמע את התרנגולת שבחצר מקרקרת בחוזקה. הוא רץ החוצה, ונחרד לגלות נץ שמחזיק בטפריו אפרוח צעיר שצייץ בקול מעורר רחמים, ועל החוט תלויים כל שאר האפרוחים מתעופפים אחריו באוויר. הוא החל להבריח את הציפור הטורפת, אבל הנץ סירב לוותר בקלות על טרפו. רק לאחר מאבק של כמה דקות הנץ התייאש ועזב את האפרוחים.
כשדוד נכנס לבסוף חזרה הביתה הוא גילה שהמים בסיר התאדו, הדייסה נשרפה כליל והסיר נשרף על האש. הוא הבעיר מחדש את האח, ניפה את הקמח, לש את הבצק, וחילק אותו לפיתות קטנות ועבות. הוא הניח אותן בתנור ואז נזכר שעליו להכין גבינה, ולשם כך קודם עליו לחלוב את העז. הוא עזב את הקמח המנופה ורץ לחלוב את העז. הוא הניח את הדלי מתחת לעז והחל לחלוב, אבל העז, שלא הייתה רגילה למגע ידיו התנגדה. לקראת סיום החליבה בעטה העז בדלי בעוצמה, ורוב החלב נשפך ארצה בפתאומיות.
"שיגמר כבר היום הזה! בעומק לבו הוא כבר התחרט על הטעות שעשה כשהסכים שאשתו תחליף אותו במרעה. כשנכנס בחזרה אל המטבח הוא גילה שהפיתות הפכו לפחם. הוא היה עייף ומותש, חרטה מילאה את לבו, וכולו ציפייה שאשתו תחזור כבר הביתה. הוא הדליק בחוסר חשק את המדורה בחצר כדי לחמם את החלב, השמש החלה לשקוע, ומרחוק נשמעו פעיות הכבשים בדרכן את הדיר. כשהופיע האישה בשער החצר וראתה את המדורה היא השתוממה ושאלה את עצמה, "מה קרה? מדוע הוא הדליק את המדורה?" ומיהרה לכיוון הבית.
"דוד, מה קרה? מדוע המדורה דולקת?" התפלאה האישה, ודוד ישב על הארץ ברגליים משוכלות, עייף, מותש ובעיקר מדוכא, "רציתי לחמם את החלב, אני יודע שאת רעבה אחרי היום הארוך הזה, אבל לא הצלחתי להכין דבר. הדייסה והפיתות נשרפו לי, החלב נשפך, והנץ כמעט טרף לנו את כל האפרוחים".
אשתו הביטה בו בשתיקה, והוא המשיך בעיניים מושפלות, "את יודעת, אשתי, אני חושב שמוטב שממחר תחזרי את לדאוג שוב למשק הבית, אני אשאר בתפקידי ואמשיך לרעות את הצאן".
האישה חייכה לעצמה חיוך קטן, והסתובבה לעברו, "אתה רואה? ואתה חשבת שאני נחה לי בבית! עכשיו תלמד להעריך מה שאני עושה!"
"את צודקת", אמר דוד בלאות, "עכשיו אני רעב ועייף, וגם אין מה לאכול. את צריכה לדאוג לדברים האלה, לא אני".
האישה נגשה אל המזווה, הסיטה את הווילון, ולתדהמתו שלפה משם שני מגשים מלאים בפיתות שנאפו הבוקר, גבינת עזים טרייה, וקערת דייסה שהספיקה להתקרר, "את כל זה הכנסתי בבוקר, עוד כשישנת, הנחתי שלא תצליח להסתדר לבדך".
דוד העייף, הרעב והמותש הודה לאשתו ללא מילים ובחיוך מתנצל, והתיישב לאכול. ויותר הוא לא התלונן על עבודתו ולא השווה את קושי העבודה ביניהם. הוא הבין היטב שלכל דבר יש מימד נוסף, מעבר למה שנראה. ורק אחרי שאדם חווה אותו, מקרוב, אפשר להבין שזה הרבה יותר קשה ממה שנדמה.
הצד השני של המטבע
מאידך, אם נביט במעלותיו של הבעל, על מימד העשייה שלו בחיי הבית, כמה שזה נראה שהוא רק בא ואוכל את האוכל שאשתו הכינה, או קונה את האבטיח לשבת ושואל איך האבטיח שקניתי? אך מאחרי דמותו מסתתרת עשייה מרובה ואחריות כבדה לאין שיעור, ונביא כאן ארבעים ותשע דוגמאות...
הבעל צריך להיות בסך הכל: חבר. יודע להקשיב. חם. רחמן. אדיב. רך. קשוח. חזק. מבין. סבלני. שקול. מהימן. רחום.
בעל שאיפות. איש ספר. הסטוריון. אינטליגנטי. מלכותי. נאה. נקי מאד. זורם. מצחיק. אמיץ. נחוש. אמיתי. פסיכולוג. פסיכיאטר. אבא טוב לילדים. וגם להורים.
יודע לארגן. טבח. מנקה. מדריך. יצירתי. חשמלאי. נגר. שרברב. מכונאי. מדביר חרקים. מבין בצמחים.
ואל לו לשכוח : לתת לה מחמאות על בסיס קבוע. לאהוב קניות. להיות ישר. להיות עשיר. לא להלחיץ אותה. / ובאותו הזמן גם : לתת לה המון תשומת לב אבל לצפות למעט בחזרה. להקדיש לה המון זמן. לתת לה המון מרחב ולא לדאוג לה כשהיא לא חוזרת. / חשוב מאד גם : לא לשכוח ימי הולדת, ימי נישואין וסידורים שהיא עושה היום (כדי לשאול מאוחר יותר איך היה).
הגענו עד כאן, לארבעים ותשע מעלות המצריכים את הבעל להגיע למ"ט שערי בינה...
אפשר לכתוב גם כן רשימה ארוכה על תרומות האשה בבית, לפעמים של הבעל יותר ארוכה ולפעמים של האשה יותר ארוכה, ולכך יש להעריך מאד את מה שהשני עושה, ולא לשאול "מדוע הוא לא עשה" כי הוא עושה כל כך הרבה, ואם נעריך ונעודד אותו ונתפלל, בעזרת השם הוא ימשיך לעשות עוד הרבה, "עוד ינובון בשיבה דשנים ורעננים יהיו" עד מאה ועשרים שנה.
שתי דעות בבית אחד
"וידבר משה אל ה' לאמר יפקוד ה' אלוקי הרוחות לכל בשר איש על העדה" ביקש משה מה' יתברך שימנה אחריו מנהיג, כדי שינחה את עם ישראל לאחר מותו (פנחס כ"ז, ט"ו ט"ז).
ובמדרש (תנחומא ישן) כשם שאין פרצופיהן שוין זה לזה, כך אין דעתן שוה, כל אחד ואחד יש לו דעה בפני עצמו, וכן הוא אומר (איוב כ"ח כ"ה) "לעשות לרוח משקל", משקל של כל אחד ואחד. תדע לך שהוא כן, שכן משה מבקש מן הקדוש ברוך הוא בשעת מיתה, ואומר לפניו ריבונו של עולם גלוי לפניך דעתו של כל אחד ואחד מהם, ואין דעתו של זה דומה לדעתו של זה וכו', ממה שקראו משה לה' "יפקוד ה' אלוקי הרוחות לכל בשר". וכן מביאה הגמרא בברכות (נח.), כשם שפרצופיהן שונים כך אין דעותיהם שוות.
היסוד המרכזי שנותן את הכח לכבד את דעת השני, להבין כי אף לו יש דעה ישרה וראויה, וכמו היהלום שמכל צד שיעמדו ויתבוננו בו יראו אותו בצבע אחר, אך כשתרד חמה מאמצע הרקיע, נראה בבירור שיהלום הוא, וכל הצבעים האלו כולם נכונים. אף כן בני האדם, כל אחד מסתכל על הענין ממבטו המיוחד לו וכולם אמת. אף בלימוד סוגיא בתורה הקדושה ניתנה התורה בתשעים ושמונה צדדים, חצי מתוכם לטהר חצי לטמא וכולם אמת, רק ההנהגה הראויה בכל דור ודור משתנה מעת לעת (ירושלמי סנהדרין פ"ד ה"ב).
שתי דעות בבית אחד הן מבורכות, ואף נצרכות, כך הדברים מתלבנים בצורה טובה, ואם אחד מבני הזוג לא השכיל לרדת לליבו של הענין, תוך כדי ליבון הדברים עם השותף השני שלו שיש לו כיוון חשיבה שונה, משכלל הוא את הדברים מחדש "כפי דעתו". במיוחד בכך שדעותיהם יחודיות זה לזו בשוני נפש האיש והאשה בענין הרגש והשכל, ההווה והעתיד, הרוחני והגשמי, כמו שנאריך בעז"ה בפנים, שינויים אלו יוצרים מעטפת מושלמת כדי לסייע לשניהם להחליט על הענין בצורה הטובה ביותר.
אחד הרבנים בארה"ב סיפר: "באחת הפעמים שהגאון רבי עובדיה יוסף זצ"ל הגיע להרביץ תורה בגולה, זכינו לארחו עם רעייתו בשבת בביתנו, לפני השבת ביקש רבינו שהאור ידלק בחדר השינה כל הלילה, אך שיהיה חלש כדי שלא יפריע לרבנית לישון! אמרתי לו שיש אפשרות אחת: בתוך הארון בחדר ניתן להדליק מנורה, ואפשר לפתוח את הארון, כך שהמנורה תאיר לעבר החדר והאור יהיה קלוש.
וסיפרה הרבנית שרבינו חשש, אולי בכל אופן יפריע לה האור. מה עשה? הכניס כיסא לתוך הארון, נכנס לארון והשאיר את הדלת הארון פתוחה קצת כדי שיכנס אוויר וישב ולמד שם עד השעות הקטנטת של הלילה (גדולי ישראל בביתם).
להתייעץ עם דעת תורה
אם שוחחנו על נושא מסוים שיש לו השלכה על ההתנהלות בבית, זה אומר בכה וזה אומר בכה, מה עושים? מכבדים את דעת האחר, חוזרים על דבריו ושואלים אותו אם הבנתי אותו כראוי, ואז אפשר לומר עדיין איני מסכים איתך! 'היום' נתייעץ עם הרב בעזרת ה'.
בכל פעם שמזדמנים חילוקי דעות בין בני הזוג, בשנים הראשונות מעבירים תמיד את ההחלטה לדעת תורה, ולאחר שלומדים איך הרב נותן את המשקל בכל שאלה, מתי דעת האיש עדיפה ומתי דעת האשה עדיפה, לומדים לתת את המשקל הראוי וההחלטה הנכונה לשאלות אלו בהמשך החיים ברוח טובה ונעימה.
עם השנים עולות בעיות "חדשות" שמצריכות הכרעה מחודשת של דעת תורה, ושוב פונים ביחד לרב, וכך גלגל החיים ממשיך, עד שבגיל מבוגר כבר יודעים את דעת התורה על רוב מהלכי החיים, ויכולים אף לתת עצה ותבונה לאחרים בסייעתא דשמיא מתוך "שימוש חכמים", ומתוך נסיון מבורך.
פרק ו - שכינה שרויה ביניהם
גישתה של התורה הקדושה בבניית הקשר שבין בני הזוג, שונה מזו של חכמי הגויים כמטווחי קשת, כרחוק מזרח ממערב. התורה הקדושה כתבה בפרשת בראשית "בצלם אלוקים ברא את האדם" "ויפח באפיו נשמת חיים" מדיליה נפח היא רוח השם הגדול אשר "מפיו דעת ותבונה" (רמב"ן), "ויקרא את שמם אדם" מלשון אדמה לעליון (ישעיהו יד,יד).
במילים אלו מלמדת אותנו התורה הקדושה על מהות נפש האיש והאשה, שבאו לעולם כדי לתת ולהעניק אחד לשני, ולהדמות לבורא במידותיו "וְהָֽלַכְתָּ בִּדְרָכָֽיו" (דברים ל' ובאבן עזרא) "מה הוא רחום אף אתה רחום מה הוא חנון אף אתה חנון" (שבת קלג:), אז בא הבורא שהוא שהוא "אחד" ושורה במקום שיש בו אחדות שהיא אחד.
הנשמה היא מושכת את טבעי האדם
"נשמה שנתת בי טהורה היא" היא המניע המרכזי לכל מעשי האדם, אם רוצים לסייע לאדם או לשנות אותו, אין צריכים לא לרסן אותו ולא לאלף אותו, רק לחמם את הנשמה שבקרבו עוד ועוד, לתת לה אוכל רוחני, לעודד אותה, והכל בא על מקומו בשלום.
והרב יוסף אברהם וולף זצ”ל בהקדמה לספרו “תורת הנפש” האריך לבאר כי חכמת הנפש הגויית שוללת את “הבחירה החופשית” בכך שהיא אומרת שהאדם נברא עם נטיות מסוימות ששולטות עליו, ואם גדל בילדותו עם סביבה מסויימת הוא כבול בשלשלאות אלו, ונשללת ממנו הבחירה עוד. ומה התרופה שמציעה הפסיכולוגיה הגויית לכזה אדם? ש"יאלף" את עצמו כמו שמאלפים בהמה, כי הרי דעתם שהאדם והבהמה שווים בטבעם ובנטיותיהם, אך דבר אחד יסודי נעדר מהם: קיום הנשמה הטהורה המעלה את האדם מעל טבעיו ונטיותיו!
ועוד הביא הרב וולף שם בשם אחד מגדולי הדור כי היא שוללת את “היצר הרע”, וכי אינה מתחשבת בין נשמת היהודי למי שאינו יהודי, מגמתם היא ה'חציוניות' ואילו אצלנו 'קידוש החיים' היא מגמתנו הבלעדית, וכו’ אין לנו אלא “כל מעשיך יהיו לשם שמים”. ע”כ.
מסופר בספר הבית היהודי, באותו היום כאשר נכנסתי אל חדרו של רבנו הגאון רבי אלעזר מנחם מן שך זצ"ל, מצאתי אותו שקוע כהרגלו במצולותיה של סוגיה עמוקה, כאשר ראשו, רובו וכל הווייתו – נתונים ומשועבדים להבנת עמקם של דברי הרמב"ם... שקיעותו של רבנו היתה כה עמוקה – עד שלא הרגיש כלל בכניסתי לחדר, ולפיכך נעמדתי במקומי על מפתן הדלת, תוך שאני מזין עיני במחזה הנהדר.
והנה לפתע מבחין אני בחיוך של אושר הנמתח על פניו של רבנו, אני רואה איך הוא מתיק עיניו מהספר, קם בהתלהבות ממקומו, ומכריז אל חלל הבית בקול רם: ברוך ה' הבנתי את הפשט ברמב"ם!!!
הרבנית, אשר לא הצליחה לשמוע בבירור מה אמר רבנו – סברה כי זקוק הוא לדבר מה, ולפיכך מיהרה להכנס אל החדר ולשאלו למבוקשו, אולם רבנו רק השיב כשהחיוך רווי האושר איננו מש מפניו: אינני זקוק למאומה! רציתי רק לבשר לך כי ברוך ה' הבנתי את הפשט ברמב"ם! (מכבדה יותר מגופו עמ' קא).
משום כך יש לנו לתת את הדעת מהי עבודת הנשמה של האיש בעולם, מה מטרת ירידת נשמתה של האשה לעולם, כך נוכל להתאים את עבודת כל מין למינו, וכך נבין מדוע הם קיבלו כלים שונים זה מזו, נפש שונה, רצונות ופעולות שונות, מצוות שונות, כי תכליתם שונה. כך אף נלמד, איך מגיעים האיש והאשה לשלימות אחת, על ידי שילוב העבודה הפנימית שלהם, כפי שנבאר בעז"ה בפרקים הבאים.
השקפת אומות העולם
חכמת הגויים מתייחסת אל שני בני הזוג, כעל שני בעלי חיים הרוצים כל אחד בתאוותו, ובשביל כך היא מרסנת את בני הזוג שלא יקחו כל אחד יותר מידי לעצמו, כך יישאר גם בשביל השני. פעמים שזה מצליח ופעמים שלא, כמו אצל בעלי חיים הדרים בכפיפה אחת.
יש פעמים ישכון השלום אף בביתם של גויים, או של אלו שלא זכו לשמור תורה ומצוות. וזאת משום שביום השישי לבריאת העולם בעת שנישאו אדם וחוה, ברא ה' יתברך "ששון ושמחה, חתן וכלה, גילה, רינה, דיצה וחדוה, אהבה ואחוה, שלום ורעות" כמו שבירך אותם ה' יתברך את אדם וחוה בעת שנשאו זה לזה, והיא ברכה שקבע ה' יתברך בטבע בין בני הזוג (כתובות ח. הרב אפרים עובד שליט"א), ולפעמים ה' יתברך קובע משיכה של אהבה, שאינה מובנת בין שני בני זוג, רק המזל שלהם מרגיש אותה, מושך אותם זה לזה, ולחילופין שנאה ח"ו (ס' חסידים א' תק"מ, חזו"א אמו"ב פ"א א' י"ד), ואם הם מוותרים זה לזה למען השלום, ה' יתברך ששמו אחד נמצא היכן שיש אחדות (רבי ירוחם ממיר).
אך בוודאי שאהבה זו נעדרת קדושה וטהרה, המביאים לרגש עמוק ואצילי בין בני הזוג.
לרב אי"ש ינובסקי התעוררה שאלה בדבר כשרות היין, בעקבות הפעלת מכונה חדשה בבציר הענבים. כדרכו הציג את השאלה לפני הגאון רבי יוסף שלום אלישיב זצ"ל, והוא אמר כי בשביל לענות על השאלה עליו לראות את פעולת המכונה מקרוב.
מסיבות טכניות שונות לא יכול היה הגרי"ש להגיע אל הכרם להתבונן בפעולת המכונה, ולכן הציע הרב ינובסקי שהמכונה תצולם בעת פעולתה ואת התמונות יקרינו על מסך בבית הגרי"ש באופן שיוכל לפסוק בלי לצאת מהבית. הגרי"ש הסכים, וצלם נשכר לצורך הענין. כשהצילומים היו מוענים הגיע הצלם לבית הגרי"ש כדי להתקין בחדר הצדדי את המקרן עם המסך...
כאשר כל הציוד כבר היה מוכן להפעלה, נכנס הרב אפרתי לחדר הלימוד הפנימי של הגרי"ש ואמר לו שהרב ינובסקי עם השאלה מוכנים וממתינים שיראה ויספוק... הגרי"ש יצא, ובראותו את המקרן אמר "רק רגע...", נכנס לחדר שבו שהתה הרבנית וקרא לה לבוא לראות גם כן את ההקרנה. נראה שכיון שזו היתה הפעם הראשונה בחייו שראה 'הקרנה' וידע שגם הרבנית מעולם לא ראתה את הפלא הטכנולוגי הזה, חשב שוודאי תיהנה להתבונן בחידוש כזה... (גדולי ישראל בביתם).
האשה היהודיה מקודשת
מציאות הקשר שבין האיש והאשה, היא מציאות של קדושה. כאשר האיש נושא את האשה הוא אומר לה "הרי את מקודשת לי כדת משה וישראל" מלבד משמעות המילה "מקודשת" שהיא מיוחדת לי, ישנה עוד משמעות עמוקה: "מעתה את ואני קדושים מחמת השכינה שנכנסה בינינו על ידי הקידושין" (הרב אליהו רוט).
והתורה והמצוות שסובבים אותם בכל העת, נותנים לשכינה לשרות ביניהם עוד יותר ועוד יותר, עד "ישקני מנשיקות פיהו, כי טובים דודיך מיין".
ולכך יש לתת את הדעת לדבר יסודי וחשוב בהשכנת השלום בבית היהודי (ואף בבית שאינו יהודי, שנצטוו בשבע מצוות בני נח), מה שכתבה התורה הקדושה "כי יראה בך ערות דבר ושב מאחריך" ללמדנו שאם יש בבית חוסר צניעות וקדושה מסתלקת השכינה מביתם ח"ו. ואין בכך הנחות, כי ה' יתברך שונא זימה כמו שהעיד בלעם נביאם של אומות העולם בכבודו ובעצמו "אלוקיהם של אלו שונא זימה".
אלא שיש אנשים שהם בגדר תינוקות שנשבו, או שה' רוצה לקרב אותם אליו ומנסה להתקרב אליהם
[וישנם פעמים שבא השלום אצל אנשים קלוקלים על ידי הס"א בכבודו ובעצמו, כדי להראות שדרכם של אותם אנשים טובה ורצויה, והראיה כביכול היא, שהרי השלום והאהבה שוכנים בביתם (רבי חיים מבריסק). אולם כשמגיעה עת המבחן והנסיון "האש אוכלת אצלם בכל פינה" "כי אם אין יראת אלוקים במקום הזה והרגוני" (הרב אליהו רוט).
שם העצם של האיש והאשה הוא "אש" כי מציאות הקשר שבין האיש והאשה היא אש, ולולי נכנס השם יתברך להשרות שכינתו בניהם בכל רגע ורגע, ושם את שמו בין האיש והאשה, י' באיש וה' באשה כדברי הגמרא "איש ואשה שזכו שכינה שרויה בניהם (סוטה יז.) לא זכו אש אוכלתן, והיו הם יוצאים בשן ועין חס ושלום.
ודבק באשתו היא תכלית הנישואין
שם העצם "איש ואשה" נבחר אף כדי לרמז על ה"אישות" שביניהם, מחמת שתכלית ירידת האדם לעולם היא כדי שיעלה וישתלם ברוחניות. וכבר לפני שירדו לעולם היו הם נשמה אחת וכשירדו נתחלקו לשניים (זוהר), ומתחילה שמו ה' בגן העדן "לעובדה ולשומרה" בקיום הציווי שלא לאכול מעץ הדעת (כמו שהארכנו בחיבור מדרגת האדם) והאשה באה בשביל לסייע לו בזה "להיות לו עזר כנגדו" (כמו שנבאר בעז"ה בפרק נפש האיש והאשה), במטרה שיעבדו כל אחד את ה' בעבודתו הוא, והאישות שביניהם- מצוות העונה היא שמעבירה את עבודתם הרוחנית זה לזה.
ובכך יזכו שיוכל להתקיים ה"ודבק באשתו" גשמי ורוחני, גשמי הוא 'הלב' המשפיע על 'הגוף' שמשפיע על הרוחני 'הנשמות' שלהם, בכך מעבירים הם אחד לשני את כל עבודתם הרוחנית והמדרגה שהגיעו אליה לטוב ולמוטב. אם כן האישות שביניהם היא תכלית ביאתם לעולם, על כן נקראו "איש ואשה".
באחד הימים הוכנס בשעה טובה אחד מנכדיו של מרן רבי חיים קנייבסקי שליט"א בבריתו של אברהם אבינו.
הסנדק היה הסבא רבא, מרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל. הגר"ח שליט"א אינו נוסע בשנים האחרונות לבריתות מחוץ לעיר, ולפיכך פשוט היה שהסבא לא ישתתף בברית, ובני המשפחה ביקשו שלפחות הסבתא, הרבנית קניבסקי ע"ה, תכבד את הארוע השמח בהשתתפותה. הרבנית אמרה שכמובן, עליה להתייעץ עם סבא, האם לנסוע לברית, ואחד מנכדיה נכנס איתה לחדרו של הרב מרן הגר"ח שליט"א.
הרבנית מספרת לבעלה הגדול על הברית ועל כך שהיא רוצה לנסוע להשתתף בשמחה. ומרן שליט"א, למרבה תמיהתו של הנכד, מציע לרעייתו שלא לנסוע. הרבנית מפצירה, והרב מנסה לשכנעה במאור פניו שלא, שאולי לא כדאי שתיסע. אחזור עד עשר, בעזרת ה', הציעה הרבנית לשר התורה שליט"א, ור' חיים מאיר פנים: נו טוב, תחזרי עד עשר, תסעי לחיים ולשלום...
הרבנית ונכדה יצאו מהחדר, והנכד עדיין בהלם מהדו שיח שבין סבא לסבתא, לא התאפק ושאל: סבתא, את אשה מבוגרת, מדוע את צריכה להתייעץ עם סבא אם לנסוע לברית של הנכד שלך? ומה פתאום סבא מעדיף שלא תסעי? וסבתא, הרבנית קניבסקי ע"ה, השיבה לו בפשטות: סבא אומר שכשאני נמצאת בבית, הוא לומד הרבה יותר טוב... (בית אימי).
מספר הרב עזריאל טאובר: בביקורי ברוסיה לפני שנים, צדה עיני דבר מעניין. הבחנתי שכמעט כל קיר של בנין שהוקם מאז עלות הקומוניזם לשלטון, היה סדוק ורעוע. יתירה מזו, לעיתים נדירות נתקלתי בדלתות ובחלונות הנסגרים כהלכה. רוב הדלתות והחלונות לא התאימו למסגרותיהם, והיו זקוקים לתיקון או לשיפוץ.
שאלתי את אחד הרוסים לפשר תופעה זו. הוא צחק. "ברוסיה", כך הסביר לי, "איש אינו יכול להתפרנס מבלי לגנוב. אולם קשה לגנוב. כשהממשלה בונה בתים, קשה מאוד לקחת משהו, הם יודעים בדיוק בכמה דלתות וחלונות יש צורך לבנייה, אם יחסר אפילו חלון אחד בלבד הדבר יורגש, אם כן, מה יכול פועל רוסי לעשות? הוא גוזל מן היסודות. אם הוא יקח משם מעט מלט, הדבר לא יורגש. האמת היא שאין מרגישים בכך מיד אלא כעבור כמה שנים, כאשר הקירות מתחילים להסדק ולהתעוות, והדלתות והחלונות מפסיקים להתאים למסגרות שלהם בגלל הקירות העקומים". למעשה זו הסיבה שרעידת האדמה שפקדה בזמנו את ארמניה היתה קטלנית ביותר - כולם גזלו מן היסודות.
כשנשאל אותו אדם, האם בית זה אחת דינו להחרב, הוא ענה שמסתבר שלא. אמנם אם יזניחו את הטיפול היסודי, אכן בית זה יקרוס, אך לעומת זאת, אם ישכילו בעלי הבית ליצוק מלט חדש אל תוך היסודות הרעועים, וכן לחשק ולחזק את הבסיס, ניתן יהיה להצילו למען יעמוד ימים רבים.
עלינו להחדיר לתודעתנו שנישואין הם בנין, וכן אנו אומרים באחת משבע הברכות: "והתקין לו ממנו בנין עדי עד". חוזק הבנין, יציבותו ועמידתו האיתנה - תלויים ביסודותיו. ככל שהיסודות עמוקים וחזקים יותר, כך גם הבנין שיבנה עליהם יהיה חזק ואיתן. זמן יציקת היסודות לבנין הבית היהודי, הוא השנה הראשונה. ע"כ.
נשמת הבית וייעודו - מאת הרה"ג רבי שמואל סרויה שליט"א
ישנו ענין מרכזי בבית היהודי שהוא "נשמת הבית וייעודו", שאם שמים עליו דגש, הוא מבוא לכל ההצלחות בהקמת הבית היהודי.
דבר פשוט וברור שתכלית חיינו, להדבק בבוראנו שהוא שורש כל המציאות, והוא מקור כל הברכות וההצלחות. ואם נמצא דרך הטובה ביותר להתחבר לבורא, הרי שהכנסנו לביתנו את הדבר החשוב ביותר, שבו תלוי הכל, את הקב"ה שאין עוד מלבדו ואפס זולתו! ואכן, הקב"ה נתן לנו את הוראות היצרן כיצד לקיים את רצונו, 613 הזדמנויות מדאורייתא, ועוד אלפי הזדמנויות מדרבנן, ועוד אינספור הזדמנויות על פי ספרי המוסר.
נתינה כדי להתחבר לה' יתברך
לפני החתונה האדם סובל משלושה חסרים, שבלעדיהם לא שייך שאדם ימלא את יעודו: א) למלא את הצורך החברתי. עד החתונה האדם היה בודד, גם אם יהיו לו הרבה חברים, זו לא חברות מושלמת, בדרך כלל זו היא חברות של תן וקח. רק בחתונה האדם מחלק "חיים" בינו לחציו השני שבחלק גדול מחייו חי למענו ולא למען עצמו. ב) למלא את הצורך הרוחני. כשאדם רווק הוא חי חיים של תוהו מבחינה הזאת שהאדם לוקח ולא נותן, רק לאחר חתונה האדם מתחיל להיות נותן ולהדמות לבוראו. ג) למלא הצורך בהנאות העולם הזה שאיתם נברא האדם.
ואכן, לאחר חתונה האדם מקבל מענה לשלושת החסרונות, אבל עדיין יש להתבונן, שאם האדם מחלק את כוחותיו להרבה מקומות, הוא עלול להתפזר יותר מדי, קשה להיות איכותי בו זמנית בכל המקומות. והשאלה היא מהו הדבר המרכזי שבו צריך להשקיע, שהוא ילווה אותנו בכל העניינים, ושהוא ישפיע על הכל? ואכן, הדבר נקרא "שיווי צורה", ונסביר להלן למה הכוונה.
הבה ונתבונן בדוגמא הבאה, אם אדם יעמוד ליד חמור, הוא לא יחוש שום מכנה משותף בינו לבין החמור, אני אדם והוא בהמה! אבל אם הוא יהיה עם חמור על הירח, הוא יחוש קשר אליו, כי על הירח הם הכי דומים... ואכן, ה' יתברך אומר: תהיה קשור אלי, תאהב אותי, תעבוד אותי, ואז תרוויח בכל ההצלחות.
ואכן, ה' אין לו גוף ואין לו דמות הגוף במה האדם יכול להיות דומה לו, שדרך אותו מכנה משותף יחול החיבור ביננו לאבינו מלכנו?
ואכן, ה' נותן, הוא יתברך ה' אינו לוקח מאף אחד הוא רק נותן, ואומר הבורא ככל שתהיה יותר נותן כך אתה יותר מחובר אלי ודרך זה תגיע לכל ההצלחות.
ואכן, בעולם הגדול אנשים יותר לוקחים מאשר נותנים, וגם אם הם נותנים לחברה זה כדי שהחברה תחזיר להם יותר, אז זה לא נקרא נתינה, אבל גישתה של התורה הקדושה היא: שה' ברא את האדם כדי שיהיה נותן כמוהו, והוא נתן לו 613 הזדמנויות להיות נותן, לשבור בכל רגע נתון את הרצון העצמי ולעשות "מה שהוא צריך" ולא מה שהוא רוצה.
ולכך אף החברה שה' ברא אותה כדי שיהיו לאדם אינסוף אפשריות לתת ולהטיב, ואז אומר ה' אם תיתן להם אתה לא צריך אותם, אני אתן לך כל מה שאתה צריך. ונבאר את הדברים: התפישה של 'העולם' היא שיש חברה כדי שיהיה ממי לקחת, ותפישת התורה הקדושה היא שיש חברה כדי שיהיה למי לתת ואז אני אהיה דומה לה' ואז ה' נותן לי כל מה שאני צריך.
ואכן, תפישת היהדות היא שכל מה שהאדם מתחתן זה כדי שיהיה לו למי לתת בדרגה הגבוהה ביותר ואז אתה דומה לה' כך שהחתונה הופכת את בני הזוג להיות נותנים בכל המישורים כל הזמן בכל מצב וכך נבנה כבית... מה הוא רחום אף אתה וכ'ו...
אף השוני הקיצוני הקיים בין בני הזוג מאלץ אותם להתאמץ בהרבה עבודה על המידות, כי ללא זה לא שייך שיסתדרו ביניהם... וכפי שאמר הרב שמואל הלוי וואזנר זצוק"ל שכשהוא רואה 'בעל ואשה' הוא רואה נס גמור, כי בדך הטבע לא שייך שיסתדרו ביניהם. רעיון הבית היהודי הוא הדבר הכי נפלא, להנמיך את הרצון העצמי של האדם, ולנתבו למקומות הנכונים, להפוך מנוטל לנותן, מאני לאנחנו, ומכמות לאיכות...
שלם כדי שיהיה בו הכח להיות נותן
וכשמתממשים מילוי שלושה החסרים שהוזכרו לעיל, יש לאדם את הכח להיות נותן, כי יש לו את כל הכלים להיות אדם שלם.
הרצון בתורה נקרא נפש, "אם יש את נפשכם" והסיבה לכך היא שהרצון הכי חזק של האדם זה הוא הרצון לחיות. ואכן פעם ראה אחד האדמור"ים יהודי זקן שלומד ונרדם, ואומר לעצמו "זקן כמוך עוד מעט ימות עם מה תבוא לעולם הבא", אמר לו האדמו"ר תגיד ליצרך: אם אני נרדם ולא לומד זה לא 'חיים' זה "מוות"... כך אדם שמבין את משמעות האוצר שנקרא "חיים", ישתמש ברצון החזק של החיים, לומר לעצמו אם לא אנצל הדבר הנפלא שקבלתי, את הנישואין זה לא חיים... כך שזה הכח הכי חזק כדי להשתנות. אדם לא יכול לגדול ללא מחייבים, ללא הכרח שיאלץ אותו להוציא את כוחותיו מהכח אל הפועל.
כל ימי חייה של הרבנית מרת מרגלית יוסף ע"ה היה הגאון רבי עובדיה זצ"ל זהיר מאד בכבודה, יותר מן המקובל. אירע פעם אחת ביום השנה לנישואין, חשקה נפשו לקנות לרעייתו דבר מתנה לשמחה, מכיון שדל אמצעים היה, לא יכול היה לשמחה בתכשיטים, על כן היה הולך וסובב בשוק הערבי סמוך לשער שכם, שמא ימצא דבר מה לקנות בעבורה. ויהי בלכתו ראה שם איזה פרי מלון אחד מאד יפה ומהודר, הוציא מעות מכיסו והביאו אל אשתו, ושמחה הרבנית שמחה רבה.
נתינת גט לשטחיות ולבינוניות, ולהתחתן עם העומק והבהירות
האדם על ידי סעייתא דשמיא אמור לייצר בכח בחירתו את משמעות חייו. ולכך כל היום האדם נע בין שני קטבים, בין עיקר לטפל, בין רצוי למצוי, בין מר למתוק, בין אור לחושך, בין התעללות להתעלות, בין סתמיות למשמעות.
ונדרש מהאדם לעשות סדר בתוך האי סדר הזה, למצא משמעות בתוך הסתמיות, ולייצר יש מאין, להבדיל את האור מבין החושך. להיות מסוגל לשאת הפכים, להפוך מר למתוק, לארח בתודעתו חשיבה מתקנת, לא לחפש אשמים, לברא בכל הווה את משמעות חייו.
לסבול את עצמו בכל מצב, לא להיות מסוכסך עם עצמו, לגשר בין הרצוי למצוי, ללכת לעיבוד ולא לאיבוד, ולחוש שכל רגע הינו נמצא בקרב על משמעות חייו.
ואמנם המקום שבו נמצאות הסתירות והעימותים החזקים והקיצונים ביותר והמהותיים ביותר: זה בבית! שהרי אין בעולם קיצוניות יותר מהאשר המרחק בין האיש והאשה, ואם שם האדם מצליח ליצור גשר לפערים כה מהותיים, בוודאי יצליח ליצור אף גשר בין הסתירות המצוייות בתוכו עצמו ובשאר מישורי החיים.
והכח ליצירת הגשר הנפלא הזה, צריך שהאדם יהיה מודע לכוחות הפועלים בקרבו ובקרב אשתו. כאשר יהיה מודע לשוני הקיים בניהם והוא הופך אותו לכח מפרה ובונה, בכך שיהיה מודע ליכולת העצומה הטמונה בשלימות הבית היהודי, ויממש אותה על ידי מתן גט לשטחיות ולבינוניות, ולהתחתן עם העומק והבהירות.
בוקר אחד הגיע הגאון רבי יהודה מועלם זצ"ל לשיעור, וביקש מתלמידיו כי לא יטריחוהו יתר על המידה, היות שלא ישן כל הלילה. משתמהו תלמידיו מדוע לא ישן, הוא הסביר, כי בבואו בלילה בשעה מאוחרת לביתו ניסה לפתוח את דלת ביתו אך לא הצליח, והביןכי זוגתו שכחה להוציא את המפתח מבפנים. וכדי לא לעוררה, עמד כל הלילה בחוץ... (גדולי ישראל בביתם).
הידיעה נותנת כח עצום
לסיום חשוב לדעת ש"ידע זה כח", ככל שיודעים יותר, ולומדים יותר, על ענין הבית, זה הופך להיות לא רק קל יותר, לא רק שעושים פחות טעויות, אלא אף לחוויה מהרבה בחינות. חש"ק ראשי תיבות: חשיבה, שמיעה, קריאה. ככל שיודעים יותר יש יותר חשק להצליח. ואסיים בדוגמה אחת כמה שחוסר ידיעה יכול לאמלל את האדם:
יום אחד מתקשר אלי אברך באופן אנונימי, ואומר לי שהוא מרגיש שהוא כבר לא אוהב את אשתו כפי שהוא ציפה וקיווה שלאחר חתונה הרגש ילך ויתעצם, ואומנם קשה לו לחשוב על גרושין כי יש להם ילד. עניתי לו בס"ד אני אוכיח לך שאתה מאוד אוהב את אשתך אלא שאתה פשוט לא יודע מזה.
אמרתי לו שהמסילת ישרים כותב שאהבה מורכבת משלושה חלקים: דבקות, קנאה, ושמחה. והיינו, כשאוהבים מישהו או משהו כמו את התורה, את הקב"ה, את החבר, או את האשה, הדבר מתבטא בשלושה מישורים: א) אתה מאוד דבק וכל הזמן לא יכול שלא לחשוב על האהוב, הוא חלק בלתי נפרד ממך, אתה חושב עליו הרבה, ולפעמים אף שוכח את עצמך מרוב אהבה. ב) אתה קנאי לדבר שאתה אוהב שלא יקחו לך אותו. ג) אתה מאוד שמח שיש לך דבר שהוא אהוב עליך, כי הדבר האהוב משמח אותך.
שאלתי אותו: אתה דבוק וחושב על אשתך הרבה? ענה לי כן! אתה קנאי לאשתך? ענה לי בוודאי!
אמרתי לו עכשיו הגענו לשורש הבעיה: אתה לא שמח בכלום! לא בזה שאתה יהודי, לא בזה שאתה חי, לא בזה שיש לך ילד! בדורנו יש נטייה כללית להיות עצוב.
אם היית שמח בכל מה שמניתי, היית גם שמח באשתך! הבעיה שאתה לא שמח בכלום אז אתה לא יודע שאתה אוהב, הבעיה שלך היא לא חוסר 'אהבה' לאשתך, אלא חוסר "השמחה" שלך.
יש הרבה אנשים שהם מאושרים והם כלל לא יודעים שהם מאושרים, מאותה סיבה. אם הוא היה יודע את המסילת ישרים הזה כמה צער היה נמנע ממנו.
פרק ז - פעולות האיש והאשה
מרכז פעילותו של האיש מחוץ לבית
מרכז פעילותו של האיש מחוץ לבית, כבר בעודו ילד הוא חולם על הישגים בתחומי החוץ ומשחק בהם, כגון מכוניות, רכבות, טרקטורים חיילים וכו'. האשה פעילותה בבית פנימה, אף בעודה ילדה חולמת היא על הישגים של אבא ואמא ומשחקת בהם, כגון בובות באבא ואמא, ילדה תינוקת, גננת, כל מיני הצגות, בגדים ויופי.
לגבי האיש עניני הבית הם עוד "פרטים" באורח חייו, וכך הוא מבטא את תרומתו לבית "קניתי לך" לא לבית שלנו, כי הוא אינו חי את ביתו כחלק מפנימיותו.
מחמת כן השינויים הקטנים בסדר הבית אינם בנשמתו פנימה כמו אצל האשה, מאידך, היא כשהיא מזיזה עציץ או תמונה מכאן לשם, היא מרגישה שינוי של ממש, והבעל בכלל יכול שלא להשים לב, ולכך אם היא לא תעורר אותו לזה, הוא לא ידע ולא יוכל אף להחמיא לה.
מרכז פעילותה של האישה בתוך הבית
לא סתם קרא רבי יוסי לאשתו "ביתי" כי היא עיקר הבית (שבת קיח: וברש"י). האשה כשהיא מכינה אוכל, מנקה, מכבסת וכו', היא מרגישה שמשהו בנשמתה מתמלא ונבנה כאן, היא נותנת מחמת כך את כל הלב שלה בתוך מעשיה, את כל הנשמה שלה היא מכניסה שם, ממש כמו שהאיש עושה בתפילתו ובעת שלומד תורה, כל אחד והייעוד שלו, כדברי המסילת ישרים "שהנשמה מחזרת אחר דברים שירצו אותה" כל אחד בתפקידו הקדוש המיוחד לו.
ולכן הבעל צריך להתבונן ולהעריך כמה לב, מחשבה ונשמה יש כאן בתוך הבגדים הנקיים, הבית הנקי, האוכל הטעים, והמחמאה היא ממש בנפשה, כי הלב שלה מצפה לאישור על מעשיה, אם הם טובים "ואל אישך תשוקתיך", וחוסר תשומת לב הרי היא אסון, וח"ו אם מתנהג הוא גרוע מכך, מתלונן ולא מעריך [אני לא אוהב את האוכל, אני הולך לקנות פלאפל...] זוהי ממש שפיכות דמים.
מחמת כן, יותר קשה לאיש לעשות עבודות ניקיון, בישול, כיבוס ושמירה על הילדים, למרות שלא ימנע מעצמו לעשות אותם, ולהיות עזר וסיוע לאשתו, לגדל את ביתם בבריאות הנפש והגוף ביחד. אולם הסיפוק שיש לאשה במעשים כעין אלו, רחוק מלהיות בהם לאיש.
ולכן, האשה צריכה להעריך בכפל כפלים כל עזר וסיוע כזה, אף שהיא עצמה עושה זאת אפילו בהיסח הדעת, לו הדברים נעשים יותר במאמץ.
האיש לא יראה הצדקה, להשקיע בנקיון ובסדר של מקום באמצע השיפוץ, אולם לאשה חשובים הנקיון והסדר כעת, אפילו יותר מהשיפוץ.
ולכך, אם האשה מבקשת ממנו לסדר בינתיים, ולנקות את המקום, לא יאמר: די לך במה שאני מתקן את הצד הטכני שבענין, תסתפקי בזה לעת עתה! יש להשתדל מאד לסדר ולנקות, כי הניקיון הזה בנפשה, היא לא רגועה, ולא תישן רגוע במצב כזה. כמו כן, היא צריכה לצאת לטיול כשהבית מסודר, או אפילו לסתם סיבוב עם הבעל בערב, רק כשהבית מסודר, או כשיוצאים לשבת כנ"ל, כי הבית הוא נמצא בתוך נפשה, ואם הנפש לא רגועה, איך היא תירגע ותשתחרר ביציאה הזו?
עבודות שונות
האנשים בוחרים בעבודות שנטולות רגש, בפעולות אחראיות, בפעולות שיש בהם התקדמות ותנופה מסוימת, האשה דבקה בעבודות של רגש ויופי, ובאלו שחוזרות על עצמם ללא שינוי
ולכך, אין לכפות על האיש לעשות עבודות של נשים בעל כורחו, דוגמת קופאי וכדו', ואין לכפות על האשה לעשות עבודות של גברים, דוגמת ניהול וכדו', יש להקשיב לרצון השני, אף שלפי דעתי איני חושב שהוא צודק, משום שדעתו ורצונו השונים באים מחמת שינוי הנפש שלו.
הרב מפוניבז' זצ"ל הזמין פעם אחת את החזון איש זצ"ל לבחון תלמידים, והוא הגיע לבית החזון איש, לנסוע יחד עימו לבחינה. לאחר שכבר יצאו מהבית, חזר החזון איש לבית ויצא שוב, באמרו: כאשר אני נוסע לבחון תלמידים, יש לרבנית הנאה שהיא נותנת לי את הכסף לנסיעה, לכן חזרתי לקחת ממנה את הכסף (מעשה איש).
הערה 11: ואף שמצאנו לעתים נשים שנכנסו לעבוד עבודות האנשים, דוגמת עבודה מנהלית, ארגונית, נהגת, ואפילו חיילת ושוטרת וכו’, זאת משום שדחקו את טבע נפשם, והרבה פעמים מתברר לאחר זמן שלא התאימו כלל לעבודה זו, מחמת טעויות הרות אסון שנבעו מחמת כך. כמו שעשו בזמן שהקימו את ‘מדינת ישראל’ שמו בקיבוצים נשים בעבודת כפיים בחרישה וכו’, החליפו את עבודות האנשים בשל אנשים וכן הפוך כמו אצל פרעה, מתוך עיקרון לשוויון זכויות, רוב הנשים והגברים חזרו לעבודות המוצא שלהם למה שטבעם נברא בשבילו, ועוד שמחמת כן נגרמו טעויות ובעיות לזרימת העבודה, תאונות בכביש ובעבודה, ולעיתים אף הרות גורל, כיון שהיו שקועות בקליטת שאר פרטי ההווה שלא היו ענייניים, והפסידו הפרטים הענייניים הבאים של העתיד.
האיש נותן יציבות ובטחון
מחמת שהלך מחשבתו של האיש לבנות את העתיד, לחשב את העבר עם ההווה, ה' נתן בידיו את היכולת להכריע, לדעת בבירור את המציאות, לסדר את הפרטים לכדי החלטה על העתיד, לנהל מערכות מורכבות. האשה תתקשה בזה, היא גם תתקשה לבחור בגד וכו'.
ומדוע עשה כן ה', כדי ששרביט ההנהגה ישאר בידי האיש "ואתה תמשול בה". לאשה טוב ונעים כשבעלה מחליט בשבילה "ואל אישך תשוקתך", בכך היא נשענת עליו, ובכך טוב לאיש שהוא המחליט, הוא מרגיש מלך ומנהיג. אם האיש יתן לאשה לבחור את הבגדים ואת המוצרים, היא מרגישה מרחב, לבסוף היא תיגש מעצמה אל הבעל ותשאל לחוות דעתו המכריעה.
האיש יותר יציב ובעל ביטחון, מחמת שהוא חושב תמיד על כלל העניינים שמסביב ועל העתידיים, וממילא הוא לא יתרגש כל כך אם תהיה בהלה, משום שהוא יודע שבעתיד זה יחלוף. ולכך יזהיר את אשתו מפני היצר שמהותו להסתיר מהאדם את סוף המעשה. וזהו תפקידו בכל עת כזו- לתמוך, להזהיר ולהגן.
כאשר האשה רואה את עצמה, את בעלה או את ילדיה לפני סכנה רוחנית וגשמית, היא תזדעזע ויתערפלו חושיה, בזמנים כאלה מתגבר אצלה הרגש לשיאים, היא מדמה את הסכנה באה מכל עבר.
כאן בא האיש ותומך במצב הרוח. כמו כן שמחה יתירה יכולה לגרום לה לשיכרון חושים ואיבוד הדעת, בא האיש ואומר שיש להתמתן משום חשש העתיד, שיכול להינזק מפעולת ההווה. גם בזמן עיצבון שמשכר את חושיה ומאבד דעתה, האיש מרגיע ואומר שהצרה תחלוף ואין למה לחשוש.
מחמת זה, מה שאמר הכתוב "כרחם אב על בנים", אין הפירוש שהאם לא רחמנית ח"ו, שהרי הכתוב העיד "בישלו נשים רחמניות", ועוד יותר שעינינו רואות, שהאמא יותר מרחמת ומעודדת, משתתפת וסועדת בעת מחלה.
אלא שבזמן שההווה מלחיץ ומכניס את הדעת לבלבול, האב הוא המרחם דווקא, מחמת שהאב חושב תמיד על העתיד ומנתק עצמו מן ההווה, מן הקושי והבלבול האישי שבהווה ומרחם על הילד, אך האם שחיה את ההווה היא מתבלבלת עד כדי איבוד עשתונות עד כדי שנשים רחמניות 'בישלו ילדיהן' (כמו כן, גברים שמצוים במצב דיכאון, גם הם מתנהגים כך, וכביכול מאבדים קשר עם המציאות)..
נושאי שיחה שונים
האיש נוטה לחפש פתרונות לבעיות שסביבו, אולם האשה רק חווה את סביבתה, וכשהיא מעלה בעיות היא לא מתכוונת לחפש להם פתרונות בעיקר בכדי לשתף בהם. כאשר האשה מעלה בעיה, האיש רואה בה ביקורת נסתרת, כי המוח שלו חושב תכלס' מה עושים, אך האשה רק משתפת רגשית בהווה.
ומשום כך, עיקר השיחה של האשה עם בעלה, הינה שיחה של שיתוף, ויש לבעל להיזהר שלא להיכנס למצב של כוננות והגנה על עצמו, כי האשה אינה מאשימה ואינה מחפשת כעת פתרונות, אלא רק משתפת, בעת הזו נדרש מהבעל רק לשמוע להשתתף ולהכיל.
אולם לא יכחד שלבסוף היא תרצה לחשוב עם בעלה מה לעשות, ואף תשמח מה יש למלך שלה להכריע בענין, אך עיקר השיחה ורובה באה רק בשביל לשתף את בן הזוג החשוב לה, מה היא מרגישה ועוברת.
האיש ישוחח יותר על דברי מחשבה מאשר על דברי רגש, האשה חושבת על ההווה וחיה אותו עם 'כל יופיו' ועם 'כל הנאתו', והוא עיקר שיחתה, ולכך היא יכולה להישאר בנושא אחד זמן ארוך, כדי לבא על סיפוקה ולמלאות את הרגש שלה.
וכאן הבעל צריך להיות סובלני, ולשמוע את דבריה עד תום, כדי שתרגיש שבעלה חווה איתה את כל מה שהיא הרגישה באותו מאורע. מאידך, תהיה היא חכמה ותדע מתי הזמן המתאים לזה, ו'תמשש את הדופק' לראות אם בעלה נינוח ורגוע עתה, אם אין משהו שמטריד אותו, ואם כן, תקדים לפרוק עתה מעל ליבו מה שמטריד אותו, ואם הוא לא הספיק לשמוע אותה עד הסוף, היא לא תיפגע מדוע הוא לא שמע אותה עד הסוף, מחמת שלא מתוך זלזול הוא עשה כך ח"ו, שהרי לדעתו הוא 'הבין בשכלו' טוב מאד מה עבר עליה, וכגבר הוא 'חושב' שהוא מרגיש אותה טוב מאד.
רבי אריה לוין זצ"ל דרש פעם בביתה כנסת בענין כבוד האשה, ובדרשה היה נוכח גם הגאון רבי איסר זלמן מלצר זצ"ל, בעל "אבן האזל". בתום הדרשה פנה רבי איסר זלמן לרבי אריה ואמר לו: יישר כוחך על הדרשה הנפלאה ועל החיזוק שנתת לי, שעוררת אותי לנושא כה חשוב.
נבהל רבי אריה ואמר: חס וחלילה, כבוד הרב, לא נתכוונתי אליך, מי אני שאומר דברי מוסר לגדול הדור. ענה לו רבי איסר זלמן: אף על פי כן, גם אני צריך להיזהר יותר ולדקדק שלא לצער את אשתי.
והוסיף ואמר: כידוע לך, הכתב שלי איננו ברור כלל, וכשכותב אני את ספרי, אין הַסַּדָּר בבית הדפוס יכול לפענח את הכתב, ועל כן אשתי יושבת ומעתיקה את כתבי, ועל פי העתקתה מסדר הסדר את הספר, והואיל ויודע אני שהכתבים עוברים כתיבה נוספת, לפעמים אני מתרשל וכובתם בכתב לא כל כך ברור, ואשתי צריכה להתאמץ ולהבין את הכתוב. ומעתה קיבלתי על עצמי להשתדל ולכתוב ברור כפי יכולתי, כדי להקל עליה את מלאכת ההעתקה (יקרה מפנינים).
הריווח וההפסד שלהם שונים זה מזה
האיש שופט הפסד והחמצה במונחים של ריווח והפסד מעשי, אולם האשה תשפוט את ההפסד בהתאם לצער הנפשי. גם הקשר של האב עם ילדיו יבא על ידי היבט שכלי ולא רגשי (תנחומא תצווה). ולכך לא נכון יהיה, אם הבעל יאמר, מה את מדשדשת יותר מדי ב"איך זה קרה", כי אצלה זהו עיקר ההפסד, ודווקא שם היא צריכה את עיקר התמיכה.
האיש ממעט לדבר, דבריו מדודים ושקולים, הוא חותר להגדיר את מהות הענין ותכליתו, אולם האשה מרבה לדבר כדי לבטא את הרגש שבענין.
לכן לא יאמר לה, 'כמה את מדברת!' שהרי היא צריכה את זה כמו אוויר לנשימה, בעצם היא מדברת רגש, כמו שישנה שפת העברית, שפת הידיים [לחרשים], שפת הגוף [פנטומימה], ישנה שפת הרגש, והיא יסוד מרכזי בכל חיי הנישואין.
גם האיש צריך את זה כמו אוויר לנשימה, ובלעדיה הבית היהודי היה נראה כמו מאורה חשוכה ויבשה, למרות שלא מרגישים זאת באותו רגע, לאחר מכן אנו מחפשים את החום והרגש הזה 'בנרות' [הולכים לחפש זאת אצל האמא...] היא מכניסה את האווירה על ידי שפת הרגש המיוחדת שלה, בזכותה אנו וילדינו בריאים בנפשנו.
האיש בבית כמלך ומנהיג
"ואל אישך תשוקתך" לאשה טוב ונעים כשבעלה מחליט בשבילה, בכך היא נשענת עליו, ובכך טוב לאיש שהוא המחליט, הוא מרגיש מלך ומנהיג "ואתה תמשול בה".
מחמת כך, טבע ה' יתברך באיש, שיהיה חפץ במעמדו האישי בבית דווקא כמלך ומנהיג, ולא די לו במעמדה המכובד של אשתו בחברה, מספרת הגמרא שרב מני ביקש מאשתו שתתכער בכדי שלא תתגאה עליו (תענית כג:).
ולכך טבע בה ה' יתברך שהטבע שלה להתענג על חינה בעיניו, ואליו עיניה נשואות, והטביע בה ה' יתברך תשוקה לבעלה כדי שתוכל לקבל את הנהגתו "ואל אישך תשוקתיך" (בראשית ג,טז, הרב אפרים עובד שליט"א).
האיש כועס לעיתים, כביטוי לאחריותו המלכותית (סוטה ג:), לכך האשה תקבל זאת בהבנה בלי להבהל. האשה רואה את הכעס שלו כמחדל, כי אווירת הרגש נהרסה לה עתה.
האיש, כשיעלה לאוטובוס יחפש מקום מרכזי בודד, כי הוא מנהיג הצריך פרטיות, אולם האשה כשתעלה לאוטובוס, תחפש לשבת ליד אשה, אפילו שיהיו מקומות פנויים, כי היא חיה את סביבתה.
ולכך תכבד האשה את רצון בעלה לעבור למקום מסוים מחמת כן, ולא תאמר: 'מה אתה עובר ממקום למקום', 'מה רע במקום הזה'. כמו כן יכבד הבעל את רצון האשה במקום מסוים צנוע ושקט דווקא.
האיש מצפה שהטיפול בסדר ענייניו יהיו בראש סדר העדיפויות, על פני צרכים בסיסיים כמזון, נקיון, ביגוד וכדו' ואפילו לפני צרכי הילדים, כי הוא רואה בכך תנאי ליציבותו האישית, שבלעדיה הכל מתמוטט, ואולם האשה להיפך, יציבות נפשה באה קודם כל על ידי הסביבה המסודרת והבטוחה, ואחר כך היא דואגת לצרכיה האישיים.
מחמת כך, אין האיש רואה ערך בתפקוד בית מושלם ככל שיהיה, אם האווירה כלפיו עוינת, אם מקום הלימוד ומשטח העבודה לא מסודר, הוא רוצה לברוח מחוצה לבית, מאידך, האשה מתנחמת בזה שהמטבח מסודר והכל מתפקד. מכאן נלמד מה חשוב בנקיון הבית, לאיש: מקום הלימוד והעבודה, לאשה: המטבח. כל אחד במעוזו הפרטי.
הסיוע לאישה בתמיכה נפשית
האשה לא תעריך את עזרת הבעל ומתנותיו לפי ערכם הממוני, אלא לפי מידת הרגש המושקע בהם, ולכך עיקר המתנה שהבעל נותן לאשה היא המכתב וההילה שיוצר סביב המתנה.
מספרים בהלצה: ערב אחד חוזר הבעל משיעור תורה, בו הוא למד על מעלת המתנות לאשה, ובמיוחד על הפרחים שיש להביא לה מידי פעם, הוא נכנס לבית ומניח על השולחן עשרה שקלים, ואומר לאשתו: 'הרב אמר שתקני לך פרחים...'
מאידך, אשה תתקשה לסלוח על פגיעה אישית אפילו לאחר שנים רבות. ולכן הבעל צריך להיזהר בדיבורו ביתר שאת [ואף האשה צריכה להזהר מכך], אפילו בעתות של כעס ח"ו שלא לומר מילה פוגעת, כאן אנו צריכים לשתוק כאילו לקחו לנו את יכולת הדיבור, כי מילה אחת יכולה להיכנס לליבה של האשה כמו חרב, והיא עלולה להישאר תקועה שם יום יום במשך עשרות שנים, וכי אנו רוצים את זה? בוודאי שלא! קשה למחוק מילה כזו, וכל שכן כמה מילים כאלו.
ואם הם ח"ו יצאו בשגגה, נעבוד קשה מיד להתנצל ולמחוק אותם, להסביר למה אני לא חושב כך באמת עלייך וכו', אפילו עד אמצע הלילה, ועל חשבון הלימודים והעבודה, כי הנזק שיבא בעקבות מילה אחת כזו הוא ממש רב, וכל הון שווה בשביל צביון הנפש של הבית.
האשה "דמעתה מצויה" (ב"מ נט.) מחמת כך יש לה יותר נטייה לפחד מחושך או מחרקים, ולכך נקבל בהבנה כל עיתוי כזה, ונסייע ככל האפשר. בעקבות כך היא מגיעה לתיאור מוגזם של אירועים: 'אףַ פעם' אתה לא עוזר לי, 'תמיד' אני עושה הכל לבד, למרות שכבר תקופה הוא עוזר לה ורק היום היא עשתה הכל לבד, כי היום היא הרגישה ניתוק רגשי, הכל התמוטט לה מול העיניים, והאשה חיה את ההווה בלי העבר והעתיד.
ולכך לא נפגע ולא נחשוב שהיא לא מעריכה את מה שעשינו במסירות עד לפני כמה שעות, פשוט עתה היא לא חושבת בהגיון, כי היא מרגישה נטושה, ללא משענת, כמו ספינה המטרפת בים, שהיציבות שהיתה לה רגע קודם, לא משנה עתה.
הגאון רבי נתן צבי פינקל זצ"ל – הסבא מסלבודקה, היה מדקדק מאד בהנהגתו עם ביתו. מי שנמצא במחיצתו ידע לספר נפלאות על יחסו לאשתו, איזו סבלנות גילה כלפיה, כמה היה דואג לה, משתדל למנוע צער וטרחה ממנה, מושיט לה עזרה בעבודתה וכו' וכו', ולעיתים קרובות מאד – למעלה מכוחותיו ומכבודו. ואחרי הכל, חשש תמיד שמא לא יצא ידי חובתו כלפיה, והיה מרבה לבקש סליחה ממנה.
בעיקר היתה מיוחדת פרידתו ממנה בערב יום הכיפורים לפני שעזב את הבית כדי ללכת לישיבה. עם כל יחסו האדיב כלפיה, חשש שמא לא נהג איתה כשורה לפי ערכה וכבודה, והיה מתחנן לפניה שתסלח לו, ובמקרה שהיה נדמה לו שהיא כאילו מהססת, היה נרעד כולו ולא זז משם – למרות שחיכו לו בישיבה – עד שהיתה מבטאת בפה מלא שהיא סולחת לו מכל הלב (עפ"י ר' נתן צבי פינקל).
הפקחות שבאשה
מחמת צורת חשיבתו של האיש שאינו מדשדש בהווה, בעת וויכוח או כל מהלך יהיה לו קשה לחשוב איך לגשת בדרכים חלופיות, אך האשה כן תציע דרכים חלופיות מוצלחות וטובות.
האישה תהיה בעלת חכמת הפסיכולוגיה לגשת לעניין מצדדיו החיוביים, ולהתרחק מגישה בעלת תוצאות שליליות. ובעת מלחמות הוויכוח תהיה מגשרת את הענין בצורה נפלאה, וכן בעת רוגז תרגיע את הענין ותמשכנו לדרך הטובה שבו.
ולכך הבעל יהיה חכם להקשיב לעצותיה, ולפעול לפיהם בעתות כאלו, כמו שעשה און בן פלת, שהציל את עצמו ואת כל משפחתו, בעת שהציעה לו אשתו שהיא תשקה אותו יין והוא יירדם, והיא תשב פרועת ראש, וכל "חבריו" גדולי הדור הסנהדרין יברחו מפניה, עליה קרא שלמה המלך "חכמת נשים בנתה ביתה".
האשה מלאה בחכמת עניני העולם איך להסתדר בכל עניינים, ומה יש להיזהר מחפץ זה וכו', משום שתדיר מתעניינת היא בדברים אלו של ההווה, הבאים וחוזרים על עצמם שוב ושוב. ויש להקשיב לה בענינים אלו ורק ריווח יצא מכך, לא בזיון יהיה זה אלא חכמה.
האשה שמה לב למכשולות ההווה מפני ערמומיות האנשים והיצר "שהאשה מכירה באורחים יותר מן האיש" (ברכות י:), היא מזהירה את האנשים שסביבה ופותחת את עיניהם, וכמעשה של און בן פלת דלעיל.
האשה כחומה
האשה תעמוד כחומה בצורה מפני היצר שמייאש את האדם (יבמות סג.), משום שהאיש רואה את הטעות שהייתה בעבר, איך היא משליכה על העתיד, מלבד זה שהיא מצילה אותנו מן החטא (שם) ומשום כן הוא נופל לייאוש, אולם האשה טיבעה להישאר בהווה הרבה זמן, והיא רגילה לחזור על עניין אחד פעם אחר פעם למשך זמן ארוך, ולכך היא תתעקש ולא תתייאש.
וכך, רחל אשתו של רבי עקיבא, הצליחה לגדל אותו מנער שונא תלמידי חכמים, לרבן של כל ישראל, וכך כל נשותיהם של גדולי ישראל.
סיפר רבי יששכר מאיר זצ"ל: אני זוכר כשהחזון איש הגיע לארץ רציתי לבקר אותו. הוא היה גר בגבעת רוקח, ואשתו לא נתנה להיכנס לבית, מי שרצה לדבר איתו היה צריך להקיף ולהיכנס מדלת אחורית.
הגעתי לשם ונכנסתי מסביב, הרבנית הרגישה בזה ואמרה לי, 'תסביר לי בשביל מה אתה צריך לבקר את החזון איש, אם אשתך תיתן לך ללמוד כמו שאני עשיתי, ותלמד ארבעים שנה תורה לשמה, תוכל להיות בעצמך חזון איש'. היא אמרה דברים כ"כ נכונים שאנחנו צריכים הרבה להתחזק בזה (אור לציון הספדים). כמו כן אמרה הרבנית אלישיב ע"ה, 'אתם יודעים כמה היה קשה לי לגדל את בעלי...'
האשה והשלום
למען שלימות הבית ברא ה' את האיש והאישה שונים זה מזו, וכל אחד משלים את רעהו עם תכונותיו. וכל אחד בעצם קיבל את 'כלי העבודה הרוחניים' הנחוצים למילוי תפקידו בלבד.
ה' לא נותן לאדם תכונה שאינה נצרכת לו לעבודת ה', מכיון שתפקיד הבעל הוא החלק הרוחני של הבית, הכולל בתוכו את ההשקפה, קו ההלכה, צורת החינוך, דעת תורה וכו', ואילו האשה תפקידה בטיפול החלק הגשמי של הבית, משום כך תכונותיהם שונות.
אחד ההבדלים ביניהם שהאשה בולטת אצלה יותר מציאות ההווה וזה תופס אצלה מקום נרחב בזמן החשיבה, השיפוט וההכרעה, ואילו הבעל בולט אצלו יותר העבר והעתיד וזה מה שתופס אצלו משקל בזמן החשיבה, השיפוט וההכרעה. משום כך האשה יותר קרובה לנקודת האמת כלפי ההווה, וזוהי תכונתה וכך נבראה..
ולכך תהיה האשה מרוממת ושמחה, ולכך היא אף עושה סביבה אווירה פנימית נעימה ומאירה. ואף היא שוכנת השלום, מכיון שנשים הן אמתיות בפעולתן ודיבורן, כיון שהרגל רוח חייהן הוא על הרבדים העליונים של העניין, וההווה הוא פשוט, לא ערמומי ולא על ידי חשבון של בניינים ותכנונים לעתיד. וכמה חשובים שני יסודות אלו לאווירה נעימה בבית היהודי.
השילוב הנפלא של האיש והאשה
והנה הניח ה' יתברך את האיש ואת האשה 'יחד' בבית אחד, על אף ש"אין שני מלכים משמשים בכתר אחד" (חולין ס:), כי עצם השוני הוא שיוצר את האווירה המיוחדת:
האיש מתבונן על העתיד והאשה על ההווה, האיש מנתח את הדבר בשכל והאשה ברגש, האיש נותן ביטחון והאשה נותנת אווירה, האיש דואג לענייני החוץ והאשה לענייני הפנים, האיש לענייני הרוחניות והאשה לענייני הגשם, האיש לענייני ההלכה והאשה לענייני האמונה, האיש לענייני התורה והאשה לענייני הצניעות, וכו'.
ואם ישכילו שלא להבהל מן השוני אלא לקחת את הברכה הנפלאה שבאה ממנו, אם ישתפו שני בני הזוג זה את זה בכל פעולה ומחשבה, מתוך שמחה שיש כאן שותף למסע הנפלא הזה בעולם, שבכוחו לסייע לי לחשוב בכיוונים נוספים שאני לא יכול לחשוב, ולעשות את הדברים יחד בכוחות משותפים.
כאשר יתנו לאיש יתרון בהחלטות על הנהגות רוחניות ודברי הלכה (ב"מ נט.), הנהגות שיש להם השלכות על הביטחון העתידי, להחליט אם דבר זה מסוכן, איך יש לקבוע את צביון הבית ואיך נתכנן את העתיד. ומאידך יתנו לאשה יתרון בהחלטה על הגשמיות (שם), הרגש והפקחות שבהווה ואיך לפעול בחכמה ובתבונה, איזה רהיטים צריכים בשביל הבית, איזה כלים נקנה, איך יראה הבית, עם איזה חברים נתחבר, עם מי ניפגש. בני זוג אלו יזכו לראות בית נאמן, שמח ועליז בהשראת שכינתו יתברך.
פרק ח
פרק ח - כלים לתקשורת נכונה
למרות ההצהרות המרובות של השדכן והחברים הטובים, ועל אף החיוכים הכובשים והשופעים של שני הצדדים, זוגות מתאימים אפשר למצא רק בחנות נעליים! אין זוג המותאם מלכתחילה כסיר ומכסה, ההתאמה והאחדות הם דבר שבא מתוך עמל, השקעה ומסירות, ועבודה מתמדת.
למה הדבר דומה: לאדם שנכנס לנגריה ולקח שני עצים אקראיים והצמיד את ראשיהם, הם נראים לו דומים ומתאימים, צבעם ותרכובתם שווים אולם הראשים שלהם שונים, וכאשר מצמידים את ראשי העצים אחד לשני, מגלים שהם לא מתחברים ונכנסים טוב זה בזה, וזאת משום שבכל ראש עץ [ראש של כל אחד מבני הזוג] ישנם שקעים ובליטות [חסרונות ויתרונות], אשר אינם נמצאים בבן זוגו, וממילא לא מצליחים שני העצים [בני הזוג] להתחבר ולהתאחד.
משום כך צריך לעבוד על המידות, לשפשף כאן, למלאות שם וליצור התאמה. כמו שלימדונו רבותינו "שתכלית הנישואין - היא שבירת המידות" רק בצורה כזו של הקרבה למען השני ועבודה מתמדת על המידות, ניתן להגיע לתכלית של אחדות אמתית - ולאהבה שאינה תלויה בדבר.
ודבר זה נרמז בתורה בפסוק "וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד:" (בראשית ב' כ"ד). המילה וְדָבַק - בהיפוך אותיות יוצרת את המילה ובדק. אדם שבודק את מידותיו ומשפרן כל הזמן - ונמנע מהמחלוקת ומקריב למען אשתו, יש לו הבטחה שיתקיים בו המשך הפסוק וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד, באחדות אחת ומושלמת.
ומחמת כן, זוג שמצליח בזיווג שני, דבר זה אינו מהווה הוכחה שהזיווג שלו הקודם היה פגום! [למרות שבהחלט יכול להיות כזה מקרה] הרבה פעמים ההצלחה בזיווג השני היא מחמת שבני הזוג פתחו דף חדש - "באמת", וכל אחד עמל על בליטותיו ומילא את החורים שהיו לו במידות, וכעת הוא מעניק ומוותר ונזהר יותר, וזוהי הסיבה להצלחתם. אלא שבזיווג הקודם, חמדת הכבוד והמידות הלקויות מנעו ממנו לעשות זאת "כראוי". ובאמת, אם הוא היה משקיע אז את אותם כוחות שהשקיע בזיווג השני, יתכן מאוד שהוא היה מצליח בנישואיו הראשונים. זהו החשבון וההיגיון שעומד מאחורי המשפט הידוע "אין זוג לא מוצלח, יש זוג לא מודרך" (הרב אברהם לוי שליט"א).
מלך ומלכה
המלכות בבית תלויה בכך שתמיד תהיה בבית תקשורת של מלך ומלכה, נסיך ונסיכה. כאשר הבעל יעשה את אשתו מלכה, היא תעשה אותו מלך פי כמה וכמה... וכן הפוך, כאשר האשה תתנהג אליו כמלך, הוא יתנהג אליה כמלכה. קשר כזה מאריך ימים.
הכלל הראשון שאיתו נכנסים לחיי נישואין רגועים, הוא כבוד הזולת, כיבוד דעתו של האחר, ובשום אופן שלא לסתור אותה, וכל שכן שלא לזלזל בה. לא לכפות את דעתו על האחר, אלא רק להציע דעה, ואם יש חילוקי דעות לשאול את הרב ולקבל את דעתו. וצריך הרבה סבלנות כדי לנסות לשכנע את השני בנחת ובכבוד כדלהלן.
אם יש לאחד מבני הזוג עליונוּת על רעהו, אל יתהדר בה. בחוץ - אתה רב חשוב, בעל תפקיד חשוב, בבית - אתה 'רק' הבעל של אשתך. אם תשאיר את המעמד מחוץ לבית הרי "שהאחדות" תיכנס במקומו, אך אם תכניס את המעמד פנימה "האחדות" תישאר בחוץ (הרב אברהם לוי שליט"א).
שותפות
אומרת הגמרא (יבמות סב:) האוהב את אשתו כגופו, והמכבדה יותר מגופו וכו', עליו הכתוב אומר "וידעת כי שלום אהליך". ופירש רבי יעקב ישראל קנייבסקי שכוונת חז"ל לאהבת חברים, כי היא חברתו ואשת בריתו. ע"כ. שהיא מצד הכרת הטוב אליה, שהיא מסייעת לו ונושאת יחד עימו את משא החיים (הרב אפרים עובד שליט"א).
יסוד ה"ודבק באשתו והיו לבשר אחד" בא על ידי שותפות מלאה בכל החיים, בסדר היום, בהרגשת השני, בתשומת לב למצב הרוח והבריאות, ונשיאה בעול. ולכך אם נודע לו, כי לבן הזוג ישנו קושי, בטרם שנוטלים את כֵּס היועץ ושרביט 'פותר הבעיות', דבר ראשון - יש להשתתף בצערו! לתמוך, להטות כתף, לנסות להתחשב, זה כבר יוריד לבן הזוג חמישים אחוז מהבעיה - ויועיל לו להשתקם יותר מהר. רק לאחר מכן - לנסות להציע את הפתרון.
אך אם נשלוף את הפתרון בתוך רגע, בן הזוג עלול להרגיש 'טיפש'. ובפרט שהרי תשעים ותשע אחוזים מהבעיות - הם באמת פשוטות, כמו: כואב לי הראש - קחי אקמול. לאחרונה יש לי גלי קור בגב - תלבש סוודר. אין ספק שפתרונות "קרירים" שכאלו - אינם מחממים את הקשר. כמו שמצינו בתורה, כי נתבע יעקב אבינו שלא השתתף מספיק בצערה של רחל, ונענש על כך שבניו שנולדו לו מלאה יעמדו לפני בנה יוסף במצרים (מדרש רבה בראשית ע"א י').
אך אם נשקיע כמה שניות של הזדהות - ורק אחר כך נביא את הפתרון, נעצים את הרגשות ונקרב יותר את הלבבות. באמת?! מהבוקר את עם כאבי ראש?! מסכנה, בטח היה לך קשה עם הילדים... אם הייתי יודע - הייתי חוזר יותר מוקדם... טוב, אחשוב על העניין. בינתיים, לכי לנוח ותיקחי אקמול. ואם הבעל נדיב, הוא גם מפתיע את אשתו בכוס תה עם לימון.
הגאון רבי שמעון שקאפ זצ"ל היה זקוק פעם לצאת לחזר על פתחי נדיבים להחזקת הישיבה, וביקש מאחד הבחורים לתפור לו כפתור בבגד. כשתמהו באזניו הרי זה אינו כפתור שמעכב, הגיב: האמת שאין זה מפריע, אבל הרבנית שוכבת חולה ל"ע, ועלול מאן דהו לראות את חסרון הכפתור, ויחשוב שהרבנית לא דאגה שאצא כראוי, ומכך אני חושש.
החכמה היא לא להשקיע ולתרום "בחוץ", אלא להשקיע ולתרום "בבית", להתחשב בבן הזוג. ובל נשכח: עיקר המבחן של האדם, לדעת אם יש לו לב טוב ומידות טובות, הוא ביחס וההתנהגות שלו עם אנשי ביתו. משום שבבית אין לו נגיעות של כבוד מהחֶברה וכו', ורק שם מתגלית הפנימיות האמתית של האדם (הרב אברהם לוי שליט"א).
סיפר חכם אחד, שבשנת תשכ"ג היה אברך צעיר, והיה לו ענין חשוב שהיה צריך לשאול עליו ולקבל דעת תורה. מכיון שהיה זה אחר שנסתלקו כמה גדולי ישראל, לא ידע את מי לשאול. עד שאמר לו ידיד שלו, שבבני ברק יש ראש ישיבה בישיבת פוניבז' הגאון רבי אלעזר מנחם מן שך זצ"ל, ששימש הרבה את הרב מבריסק [הבריסקר – רב], וכדאי לו להתייעץ איתו. הוא נסע לבני ברק ודפק בביתה רב שך. הוא פתח לו בעצמו את הדלת, וקיבל אותו במאור פנים ובנעימות, עם... מקל שטיפה ביד. היה זה באותה תקופה שהרבנית היתה חולה, והרב לא הסכים להיעזר באף אחד, אלא היה שוטף את הרצפה בעצמו. הוא הכניס אותו והושיב אותו, וביקש את סליחתו שהוא צריך רק לגמור לנגב את הרצפה, ומיד הוא בא. (פניני רבנו האבי עזרי)
על הגאון רבי שמואל סלנט זצ"ל רבה של ירושלים מספרים שפעם אחת עלה לעליית ביתו לעזור לאשתו לתלות הכביסה, וכמובן הדבר לא היה נראה לאשתו, והיא אמרה לו: לא נאה ולא יאה לרבה של ירושלים לעמוד ולתלות כביסה.
השיב בה רב שמואל: הרי את עכשיו לאחר מלה וקשה לך לעשות מלאכה זו, ולמעשה הייתי צריך עכשיו לשכור עזרה מבחוץ, אלא שאין לי כסף, אך אינני פטור ממצוה זו, ולכן אעשה זאת בעצמי (בית ומנוחה).
תקשורת
בני הזוג חייבים לשמור 'תמיד' על תקשורת טובה ביניהם, ולשוחח אך ורק בטון נמוך ונעים, מבלי להעביר ביקורת פוגעת [ובפרט לא לעיני אחרים]. את כל הבעיות אפשר לפתור בשפה יפה ובאווירה נעימה. ולהיפך, אי אפשר לפתור דבר בשפה כעוסה, רק להיכנס למריבה ומלחמה.
לשם כך יש 'לייצר' זמן מתאים לשיחה, בו בני הזוג נינוחים ורגועים, בזמן הזה פורקים את מה שעל ליבם, מחמיאים ומחליפים חוויות, מקרבים את הלבבות, מעלים לבטים וספקות, והכל עם אווירה טובה ומאוחדת.
התחשבות
יסוד היסודות לבריאות הנפש של השני "בטח בה לב בעלה", ומאידך "מכבדה יותר מגופו" להתחשב בדברים שחשובים לשני, אם בן הזוג צריך כמה דקות של מנוחה ניתן לו אותם, כשיוצאים מן הבית יש להודיע, ואם בן הזוג אינו נמצא נשאיר לו פתק. אכלנו יחד, אז גם נפנה יחד את הכלים מן השולחן.
לא נדרוך על רצפה רטובה לאחר שטיפת הבית. ננקה ונסדר את האמבטיה לאחר הרחצה, נכניס את הכביסה למקום המתאים. נניח את התיק והנעלים במקום המתאים ולא באמצע הסלון...
לא נשוחח בטלפון באמצע הארוחה המשותפת, זה זלזול בבן הזוג, וזלזול באוכל שהכינה האשה. להיות עזר וסיוע לשני בלכתו לרופא או לקניה גדולה. לישון יחד באותה שעה אם הדבר אפשרי.
האשה תשתדל תמיד למזוג ולהגיש לבעל את ארוחתו. כשהולכים יחד ילכו בשווה ולא ימהר אחד או יפגר השני אחריו. כשמכינים משקה יש להכין אף לשני. כשמגישים מאכל לתת לשני את המובחר.
להתעניין בבדיקה רפואית של השני, או איך היה השיעור, או המבחן וכו'.
אין מושג כזה: זה כסף שלי, קיבלתי אותו מההורים שלי, אנו נושאים בעול יחד, נשיאה משותפת גוף אחד ונשמה אחת.
להשאיר תמיד דמי כיס לשני. לכבד את תחביב השני ולא להפריע לו. להתפייס ולהתנצל בלי הסברים למה אני חושב/ת שעשיתי נכון, פגעתי בך ואני מקווה שלא אעשה זאת שוב (קטע דהתחשבות, מתוך דברי הרב שמחה כהן שליט"א).
מחמאה
הדלק החיוני שנחוץ לכל אדם כדי להתגבר על הקשיים ולהמשיך להשקיע, הוא: מחמאה, פרגון, הערכה, מילה טובה, עידוד, התחשבות והבנה. מי שמונע זאת מבן זוגו, הרי הוא מונע ממנו את "החמצן" לו הוא זקוק, והורס את ביתו במו ידיו, שהרי אם אין דלק [מחמאות], כיצד המנוע [בן הזוג] ימשיך לנסוע? (הרב אברהם לוי שליט"א).
בעל שמשבח את אשתו, זה יתן לו יותר, מאשר שיתן עבורה. כי כאשר האישה רואה שבעלה מעריך את מעשיה, זה גורם לה להשקיע בו יותר. אין דבר יותר חזק בעולם "ממחמאה".
אוהבה כגופו, לפי פירוש רש"י (יבמות סב: וסנהדרין עו:) זה בקניית תכשיטים, וביאר רבי בן ציון אבא שאול (אור לציון עמ' קפב) כי בכך היא מתכבדת ליד חברותיה. ובכך שמדבר אליה בכבוד, ומחמיא לה על פעולותיה. וישננו בני הזוג תמיד, שהשני אוהב אותי מאד, מכבד אותי, כך יקנו את השלום. וישימו לב לצרכי השני אם צריך בגד חדש וכדו' [גם אצל ילדים בוגרים הדבר חשוב מאד] (שם).
בית שהמחמאות והפרגון זורמים בו בחופשיות, זהו בית שמח שזוכה להאריך ימים, ועל זה נאמר "כל המרבה - הרי זה משובח". בני זוג שמסוגלים לשבח ולפרגן איש לרעהו בצורה חופשית ובפני בני הבית - והם לא רואים בזה השפלה, איכות הקשר שלהם היא על רמה באמת, סימן שאין ביניהם מחיצות, ומה גם שיש לכך השפעה רבה על הרבה דברים - וביניהם 'חינוך הילדים'! מחמת שמחמאות אלו נותנות לילד בטחון בהורים נפלאים שמשבחים אותו, ונותנת לו כח להקשיב להורים, כי הרי הם חשובים ומכובדים בעיניו, כאנשיםהחכמים ביותר בעולם, שהם אביו ואמו.
האשה בישלה והאוכל יצא טעים? יש לומר לה "תודה רבה, האוכל יצא מעדן". ואם לא יצא כל כך טעים, יש להודות לה "תודה רבה על האוכל, תודה על ההשקעה", זה יעודד אותה להמשיך להשתדל ואף להצליח. הבעל דואג לפרנסה ולצרכי הבית? יש להחמיא לו על המאמץ.
אין דבר שבא בקלות, אחרי כל פעולה מסתתרת השקעה - ועל כך יש להודות. כמובן שלא מספיק שההודאה וההערכה יהיו בלב, אלא צריך להוציא את זה החוצה על ידי דיבורים, שהרי בן הזוג לא יודע לקרוא לבבות (הרב אברהם לוי שליט"א).
ביקורת נכונה
אין להעביר ביקורת על מעשי האחר בשנה הראשונה בכלל!!! זה הזמן לראות רק את מעלות השני, ובתור עצה טובה: לכתוב אותם לשני על דף יפה בכל פעם שנותנים מתנה או סתם מכתב שמחמם את הלב, ולהעמיק את הקשר האישי מתוך הערכה, מחמאות ואווירה נעימה [שנה ראשונה מסתיימת כעבור שנה, בתנאי שהייתה כראוי בריבוי שיחה, תקשורת נכונה ומחמאות כראוי].
אחרי השנה הראשונה, אפשר להעביר את ההערה רק באווירה טובה ולאחר מחמאות, ואם אין העת כשירה לאווירה טובה, אז פשוט לא מעירים, כשם שאין מצוות תוכחה בזמן שהיא לא באה מתוך דאגה ואהבה כנה, פה זה פשוט יוביל את מערכת הנישואין למצב של הרגשת אשמה וזלזול עצמי.
ואם זו הערה ממש דחופה, אפשר לבקש מן השני ללמוד יחד עימו קביעות של לימוד בהלכה או בהשקפה, ולבחור "בין הנושאים" את הנושא שחפץ לשפר בו את הבית.
לפעמים כאשר בן הזוג "ננעל" בעמדתו, ואינו נוהג בהגיון, או שהוא לא מוכן להתגמש, צריך להרגיש בחכמה שאם בן הזוג מתעקש יש משהו נסתר שגורם לו לכך, ואם הצלחנו להבין את הדבר ברוח טובה, הנה מה טוב ומה נעים.
ואם אין העת כשירה לכך, כבר אמר חכם אחד כלל גדול ונפלא: "כמו שאת הים לא חורשים, ואת הכוכבים לא סופרים - עם בן הזוג לא מתווכחים" ולא תהיה תועלת בוויכוח סרק והתעקשות גם מן הצד שכנגד.
בל נשכח שתכלית הנישואין זו "שבירת המידות", וכעת אנו עומדים במבחן קשה, למרות שכעת הוא מפסיד את כבודו "לכאורה", בן הזוג יעריך אותו על כך פי אלף!!!
משפחה
יש לכבד ולהוקיר את משפחת בן הזוג, למרות שיש נתונים שנראים לנו קשים! ואפילו אם נראה לך שאתה צודק, תתגמש ותתכופף משום שיש כאן "כיבוד אב ואם", (ואפילו אם הם אחים ואחיות של בן הזוג), אם נדבר עליהם לשון הרע, מלבד דברי דוד המלך "מי האיש החפץ חיים, אוהב ימים לראות טוב וכו'", זוהי תהיה פגיעה בכלל המשפחה ובראשה להוריהם.
לא סתם הקישו בין כבודם של ההורים לכבוד המקום כדברי הגמרא "כבד את אביך ואת אמך ונאמר כבד את ה' מהונך, השווה כבודם, נאמר איש אימו ואביו תיראו ונאמר את ה' אלוקיך תירא ואותו תעבוד השווה מוראם" (קידושין ל:), כי הכרת הטוב היא יסוד היהדות, היא יסוד ההתבטלות לה' יתברך, וקיום השרשרת של המסורת מאבא לבן מאז אברהם אבינו.
ויתירה מכך, בתחילת הנישואין מגיעים בני הזוג להורים לשבת וכדו', ו"כמה" דברים לא מוצאים חן בעיניהם, או מבחינה הלכתית או סתם התנהגות של ההורים, שגורמת להם חוסר נעימות, וחושבים בני הזוג הטריים, שזה הזמן להעמיד את ההורים על מקומם, כדי שאי הנעימויות הללו לא ימשיכו כל החיים. אולם דבר אחד יש להם לדעת: שמבוגרים לא מחנכים! לא בגלל שזה לא יפה, אלא בגלל שזה לא שייך!!! ואם ניסינו וראינו שההורים באו לקראתנו, זה בגלל סיבה אחת: למרות שאנו רואים שינויים בשטח, זה לא מראה על הצלחה, על כך שהצלחנו לעשות להם חור בלב, פגענו בהם, הראנו להם שהם לא מבינים או לא טובים מספיק, אם כן למה הם השתנו? בסך הכל הם אנשים מבוגרים שעברו כמה דברים בחיים, ולא שווה להם להפסיד את הקשר עם הזוג הצעיר, הם לא רוצים לעשות מחלוקת... (הרב אליהו רוט).
ולכך כל הערה צריך לשקול בפלס. לבדוק אם היא ממש איסור גמור או רק חומרא או ראוי, דוגמא: הכשרים שהם מהדרין, רק שיש כמה סוגים כאלו ובכל קהילה נהגו בהכשר מסוים, כל עוד שזה לא רבנות, לא נעיר בכלל, וכך במנהגים וחומרות יש לשאול דעת תורה של תלמיד חכם בא בימים מנוסה בשאלות כגון אלו (הרב שלמה אנגלנדר שליט"א).
מתנות
ישראל נמשלו בשיר השירים ל"בטנך ערימת חיטים סוגה בשושנים" ומדוע שושנים? כי הם מבטאים פריחה וצמיחה. ולכך הבעל נותן לאשתו פרחים המרמזים על כך שבזכותה הוא פורח, פורח ונעים להם ביחד (הרב דוד שמשון פינקוס זצ"ל).
מתנות הם ביטוי לאהבה והערכה שנמצאים בלב האיש כלפי אשתו, עיקר הביטוי לשמחה שיש לבעל מאשתו, בא על ידי נתינת מתנה, המתנה מבטאת: "חשבתי עלייך, אמנם לא הייתי לידך כל היום, אבל בהזדמנות הראשונה הבאתי לך את זה, כי את חשובה לי, ואת נמצאת בתוך ליבי כל הזמן. וגם, שמגיע לך על מה שאת עושה למעני כל הזמן. האמת, שמגיע לך את כל העולם, ואם הייתי יכול הייתי מביא לך ירושלים של זהב, כמו שאמר רבי עקיבא לאשתו בשנים הראשונות שלא יכול היה להביא לה מתנה".
כך האשה מרגישה כל היום שהיא תחת הביטחון של הבעל, היא מרגישה שהוא לקח אותה לבית כנסת לכולל ולעבודה, הם חיים כנשמה אחת המהלכת בשני גופים, היא מרגישה שהם נושאים את עול החיים ביחד.
ואפילו מתנה קטנה בפרוטות, אפילו כמה פרחים שקטף לה בדרך, ואפילו רק פתק קטן עם מספר מילים, ואפילו עם מילה אחת. כי בכדי לבטא את רגשי הלב הם באים.
סיפרה הרבנית בת שבע קנייבסקי ע"ה: המשגיח הגה"צ ר' יחזקאל לוינשטיין זצ"ל, רצה לשאת אשה שתאפשר לו לשבת וללמוד. וכך הוה, אשתו נתנה לו לשבת וללמוד, והם עברו יחד את התקופה הקשה של השואה, והגיעו בחסדי שמים לארץ. כשקיבל את המשרה להיות משגיח בישיבת פוניבז', אז מהמשכורת הראשונה שקיבל, הלך לחנות וקנה חפיסת שוקולד, נתן לאשתו ואמר לה: זה בשביל כל החיים שהיה לך מר, תאכלי את השוקולד זה, שקניתי לך, ויהיה לך מתוק... (הולכי נתיבות).
ולא לשכוח שאף האיש צריך מתנות, מחמאות, חיוכים, עידוד והערכה. כי הוא גם בן אדם, שמרגיש ומצפה להערכת הסביבה, ואליה עיניו וליבו נתונים.
לעולם אין לומר מילה 'אישית' פוגעת בבן הזוג!!! אפילו במצב של מתח או אווירה לא נעימה, או פגיעה מבן הזוג עצמו, עוול גדול ככל שיהיה, כי מילה כזו שיוצאת מהפה "תישאר כמו חץ תקוע בליבה של האשה עד זקנה ושיבה" ואפילו שידבר על ליבה לאחר מכן בפיוס ומחילה, תהיה זו עבודה מאד קשה למחוק את המילה שאמר.
במקום כזה נאמר "תולה ארץ על בלימה" וצריכים לנעול את הפה במנעול מיוחד. אפשר לומר אני לא יכול לדבר כרגע, ואם מרגיש שעומד לפני פיצוץ, יכתוב את הדבר על פתק, ילך לעשות סיבוב באוויר הצח, ישוחח בטלפון עם אדם שהוא אוהב לדבר איתו, אך לא על מה שקרה ביניהם, אלא אם כן הוא הרב שלו, וזה אף מומלץ ומועיל.
לפעמים אשה מתבטאת "כולן" קונות ורק אני לא, למרות שתמיד הוא קונה לה בלי סוף, ורק הפעם הוא לא יכול, וזאת משום שעד עתה הוא לא קנה לנפש שלה, בזמן שהיא רצתה בגד או כל דבר אחר, אם הוא יאמר לה: מגיע לך את כל העולם כי "את" מיוחדת, וקניה קטנה זו היא רק ביטוי קטן למה שמגיע לך באמת, היא כבר לא תבקש יותר ממה שהיא צריכה, וכשהוא לא יוכל לקנות לה, הוא ימשיך לומר לה את זה בכנות אמתית, היא תסתפק בזה והשלום ישרור על כנו (מרן רבי אמ"מ שך זצ"ל).
בלי לחץ
רעב, עייף, לחוץ, הם ראשי תיבות "רעל" כי הם סכנה לחיי הנישואין!!! אם אחד מבני הזוג רעב או עייף או לחוץ, דבר ראשון יש לאחוז בפלך השתיקה, להרגיע את עצמו, ולהתנצל בפני בן הזוג שהוא צריך להירגע כמה דקות, ואז לשמוע את השני באורך רוח.
קורה שבן הזוג חוזר לבית עם מצב רוח קודר, או שהוא עובר תקופה של שנויים הורמונליים [גם לגבר יש כאלו תקופות], ודווקא היום בן זוגך מחמיץ פנים. אם עושים חשבון פשוט של 'אחד ועוד אחד', מגיעים למסקנה שבן הזוג הוא אדם קשה...
אולם כאן יש לעצור, ולומר לעצמינו זהירות!!! נוציא דף ועט [ואם אי אפשר, נוציא דף ועט בתוך המחשבות שלנו], נתיישב ליד השולחן, ונתחיל לחפש בבן הזוג את 'הדברים הטובים'. מבשל, מכבס, מגהץ, מקרצף את הבית, שומר על הילדים... צנוע, מקיים מצוות מסוימות באופן מיוחד וכו', מביא פרנסה, מדיר שינה מעיניו ומתרוצץ בעול החובות, החפץ חיים מצא באשתו שלש מאות מעלות!!! בקיצור, נתחיל להתבונן בנקודות הטובות שלו. פתאום נראה כמה מיוחד הוא, כמה תפקידים יש לו, מגיע לו עשרים משכורות - ולפחות עשרים מחמאות...
התייעצות
אמרו רבותינו "כל הנוטל עצה מן החכם אינו נכשל" וזאת, מכיון שבורא העולם אומר את דברו דרך נשמתו ופיו של החכם... (מדרש רבה האזינו). ההתייעצות עם רב אינה מן הנמנע. ובמקום שהאדם ישתמש במתנה הזו הנקראת "רב", הוא שותק וסובל וחושב שבכך הוא מרוויח את כבודו. וחבל! כי את כבודו הוא לא מרוויח, ואף את ביתו הוא עלול להפסיד.
זוג שיודע להתכופף לרב ולשאול בעצתו יש לו חיים נעימים ורגועים, לעולם אין לו חילוקי דעות פתוחים עם בן זוגו שלא נסגרו כהוגן, בכל ספק שיש לו הוא מקבל את הפתרון המושלם ביותר, את הפתרון התורני, ואשריו בזה ובבא.
חיוך
התכשיט הכי יפה של בני הזוג, זו לא טבעת הנישואין, אלא 'החיוך'. כמה שמשקיעים בזה יותר, כך איכות הקשר רק מתעצמת. וכאשר נמנעים מזה, יש לזה מחיר... כבד... זכור! "חיוך" מונע "חיכוך" (הרב אברהם לוי שליט"א).
פעם כשנסע הגאון רבי בן ציון אבא שאול זצ"ל לטייל עם בני הישיבה, הם הגיעו לחורשה יפה. פתאום ראו התלמידים את רבם הגדול מטפס על גבעה ומפלס דרכו בין קוצים וברקנים, עד שהגיע לפרח יפהפה מרשים במראהו ובצורתו שצמח שם. פליאת התלמידים גברה כשראו אותו רוכן וקוטף את הפרח, ושוב מפלס דרכו חזרה לעבר בחורי הישיבה שעמדו מתפלאים ומשתאים למזה אשר לפניהם. כשהגיע הרב, אמר בפשטות שיודע הוא שאשתו תשמח מאד אם יביא לה את הפרח הזה, ולכן הטריח עצמו כל כך (גדולי ישראל בביתם).
אי אפשר לשנות את העבר, החכמה להשתנות בהווה, ולנתב בהגיון את העתיד. חובה לזכור ש... לוותר זה לא עונש, להגיד סליחה זו לא בושה, להחמיא זו עוצמה. וויתור, עידוד, חיוך, מחמאות ושמחת חיים יוצרים בית נעים (הרב אברהם לוי שליט"א).
וזה כמאמר הכתוב "טוב לגבר כי ישא עול בנעוריו" (איכה כז) ובמדרש רבה שהוא עול אשה, והיא עבודת המידות לשאת את עול ההשתתפות וההתחשבות, וטוב הוא לו ולה, שעל ידי זה מתדמים לעליון וזוכים לעולם שכולו ארוך, כמאמרם "איש ואשה שזכו, שכינה בניהם, לא זכו אש אוכלתן" (סוטה יז) מה פירוש הכתוב "זכו" שזיככו את מידותיהם, אז שכינה בניהם (הרב אפרים עובד שליט"א).
פרק ט - אהבה של רחמים
כשמדברים על נושא ה"אהבה" יש להקדים את התרגום המילולי למילה אהבה בכל מקום במקרא: "רחמים" כמו שמתרגם אונקלוס הקדוש בכל מקום, שניתן מסיני ביחד עם התורה הקדושה (גמ' מגילה).
ולכאורה הדברים תמוהים, מה שייך רחמים כלפי בן הזוג, וכי הוא כזה מסכן? וכי אספתי אותו ח"ו מהרחוב? אולי גם מה שאני מכין לו ארוחת בוקר נקרא "צדקה", וכי הרי אני מצווה לרחם עליו, כדי שתהיה כאן אהבה?
אולם אם נעמיק ביסודות האהבה האמתיים שמורה לנו התורה הקדושה, נבין שהמושג אהבה שהרחוב מלמד הוא ההיפך הגמור מאהבה אמיתית "אהבת עולם אהבתנו" אהבה שיש בה חיבור אמיתי של "והיו לבשר אחד" בתוך ליבם פנימה, ובתוך נשמותיהם שמתקרבות זו לזו עד שנעשות אחד.
אהבה שאינה תלויה בדבר
אומרת המשנה (אבות ה, טז) "כל אהבה שהיא תלויה בדבר, בטל דבר, בטלה אהבה. ושאינה תלויה בדבר, אינה בטלה לעולם. איזו היא אהבה התלויה בדבר, זו אהבת אמנון ותמר. ושאינה תלויה בדבר, זו אהבת דוד ויהונתן".
המשנה מביאה כדוגמא לאהבה התלויה בדבר את אהבת אמנון ותמר – אמנון בן דוד חשק בתמר אחותו למחצה משום שהיתה יפה, ולאחר שנישא לה, פתאום שנא אותה שנאה תהומית שאינה מובנת כלל מצד אדם אוהב. אם באמת אהב את תמר, מדוע פתאום שנא אותה? מכאן מוכח שלא באמת אהב את תמר, אלא אהב את עצמו.
כדוגמא לאהבה שאינה תלויה בדבר, מביאה המשנה את אהבת דוד ויהונתן. לאחר שהנער דוד ניצח את גלית הפלישתי, הוא מובל אחר כבוד אל בית שאול המלך, שם פוגש אותו לראשונה יהונתן בן שאול, שהיה אמור למלוך אחרי אביו הוא וזרעו אחריו, לפי שהמלוכה עוברת בירושה. ואז אומר לו יהונתן "יורש העצר" כי יודע הוא שה' בחר בו למלוך על ישראל, והוא שמח במלכותו, ואהבתם הייתה תקועה זה בלב זה כל הימים, ומסרו נפשם זה בשביל חברו, אפילו כאשר חייהם עמדו מנגד (שאול ניסה להרוג אף את בנו, מחמת שהגן על חברו דוד).
כאשר אדם אוהב את אשתו משום שהיא מסייעת לו למלא את שאיפותיו, אז כאשר יש לו אותה היום, מחר, מחרתיים, שבוע, שבועיים, ואולי אפילו שנה ושנתיים, האהבה הולכת ודועכת עם הזמן.
אהבת אמת אינה מתרחשת מיד, זאת אנו רואים מיצחק ורבקה: "ויביאה יצחק האהלה שרה אמו ויקח את רבקה ותהי לו לאשה ויאהבה" (בראשית כד, סז), יצחק אבינו ע"ה קודם לקח אותה לאשה והשקיע בה כוחות, ורק אז "ויאהבה", האהבה באה בסוף! כי רק ע"י השקעה אז אוהבים באמת. וכן אמרו חז"ל: "אם חפץ אתה להדבק באהבת חברך, הוי נושא ונותן בטובתו" (מסכת ד"א זוטא פ"ב).
ראינו כי האהבה שיש בתחילת הנישואין אינה אהבה, רק רגש ושמחה של התחדשות. ואם כן נשאלת השאלה: וכי אהבה אינה רגש? אלא שהאהבה האמתית היא אינה התרגשות שטחית הבאה עם הרוח וחולפת איתה, אלא היא עמוקה בתוך הלב, כגון אב שמקבל מכה מבנו ח"ו, לולי מצוות החינוך לא היה האב משיב לבנו, אלא מקבל ושותק (לולי מידת הנקמה והגאווה...), וזאת למה? כי האב מרחב על בנו, והוא מה שנקרא שאוהב אותו, רחמים עמוקים שבשבילם האב יתן את כל העולם לבנו ואפילו את בריאותו העצמית. ואהבה זו היא נרכשת ונקנית עם הזמן, עם מחשבה ונתינה כדלהלן.
אהבה או תאוה
העולם מחשב את האהבה כמיצוי לתאוות היצר שנטע ה' יתברך בנפשם של האיש והאשה שימשכו זה אחר זו כדי להטיל שלום ביניהם (מדרש רבה מצורע פי"ח, טו:), ועיקר הטעות במחשבתם שככל שהתאווה מתעצמת כלפי בן הזוג, כך היא מקרבת ביניהם... ולכך העולם פועל בצורה של גירוי היצר למשוך את האיש אחר האשה וכן להיפך, ומתגאה בכך כאשר מגיעה המשיכה ביניהם למיצוי היכולת.
אולם טעות היא, כי כך היא מתפרשת אך ורק כ"תאווה" עיוורת בלא דעת ובלא תבונה אל מהותו של בן הזוג, בלי שום הערכה אמיתית, וכשמגיעה עת המבחן, ברגע שמתפוגג ה'קסם' כגון כשבן הזוג עשה דבר שלא מצא חן בעיני או שהוא במצב רוח לא טוב וכדו', הוא כבר לא שווה כלום, ונהפך מאוהב לאוייב, ומחפשים בן זוג חדש 'נחמד יותר - נוצץ יותר'.
מסופר על רבי ישראל סלנטר, שראה יהודי אוכל דגים בתיאבון רב. הלה התנצל בפני רבי ישראל כי הוא אוהב דגים. אמר לו ר' ישראל: אינך אוהב דגים, אם היית אוהב דגים היית מחזירם למים, אינך אוהב אלא את עצמך. כל האהבות שבעולם, מלבד האהבה האמורה בתורה, הן מסוג "אהבת הדגים״, אלו הן אהבות התלויות בדבר. כאשר יבוטל הדבר תבוטל האהבה.
ה'חזון איש' התבטא ואמר: "את מה שהעולם מכנים 'אהבה', לזה אנו קוראים 'תאווה'! ואם בני הזוג טועים וחושבים ש'רגש' הוא אהבה, ומחמתו הם מחליטים להינשא, הרי שהם בסכנה של פירוק החבילה ח"ו, משום שכאשר ימלא וישיג תאוותו ולא תהיה התחדשות, אז הם ישארו בלי כלום.
לצערנו, אנו חיים לצדם של גויים או בין יהודים המתנהגים כגויים, ומסיבה זו ההשגות שלנו אודות מושג האהבה השתבשו והתערבו ב'נותן טעם' של העולם הגויי. משהו מהנהגתם ושאיפותיהם דבק בנו ר״ל, עד שלעתים נדמה, שאהבתנו כאהבתם ומעשינו כמעשיהם. מובן שלמעשינו יש לבוש יהודי, אלא שעל פניו נראה, שההבדל ביננו לבינם הוא שאנו שומרים על ההלכות הנוגעות לעניינים אלו, ואילו הם לא. אולם רוח הדברים היא דומה (הרב עזריאל טאובר שליט"א).
האהבה האמתית היא זו הבאה מתוך הערכה למעלות שיש בבן הזוג, לדוגמא: החפץ חיים זצ"ל מצא באשתו שלש מאות מעלות!!! זה מראה על עוצמת האהבה שהייתה ביניהם, רבי שלמה זלמן אויערבאך זצ"ל ואשתו הבטיחו זה לזו בליל החתונה, שבגלל שאין להם אמצעים לקנות מתנה ראויה ביום גדול זה, הם מבטיחים שיכבדו האחד את השני וישתדלו שלא לפגוע זה בזה, והם עמדו בזה, עד שלאחר פטירת אשתו הוא אמר שאינו צריך לבקש ממנה סליחה.
בספר גדולי ישראל בביתם מביא: ספרה דודתי תחי', שכשנה אחרי נישואי סביר ר' בן ציון ע"ה וסבתי לאה נ"ע, בזמן מלחמת העולם השניה, גויס סבא לצבא הרוסי שלחם אז נגד הצבא הגרמי. המלחמה הייתה עקובה מדם ורק מעטים שרדו אותה. עם סבא עשה הקב"ה חסד, ומעז יצא מתוק. בתחילת המלחמה בהיותו בשדה הקרב הוא נפגע בידו מרסיס פגז שנורה מטנק האויב. הוא אמנם פונה מיד לבית החולים, אלא שלפי תנאי הרפואה של אותם ימים לא נותר לרופאים דבר רק לכרות את ידו ל"ע.
לצבא כבר לא חזר, כי מי צריך חייל ללא יד, ולאחר מספר שבועות של החלמה שב לביתו, וכך בעצם ניצלו חייו. אלא שאז פנה אל אשתו, הסבתא ע"ה, ובפיו בקשה – דרישה: "אני רוצה שנתגרש".
וסבתא כמובן הזדעזעה עד מאוד, ושאלה: "מה זה ועל מה זה?"
סבא ענה לה בפשטות: התחתנת עם בעל, בעל שתי ידיים, ואינך צריכה לסבול כל החיים מכך שאני נעשיתי בעל מום.
סבתא, פיה פתחה בחכמה ותורת חסד על לשונה, וכך ענתה ואמרה לסבא: התחתנתי איתך, ולא עם היד שלך...
אהבה של נתינה
הדוגמא לאהבה אמתית היא ״אהבת עולם אהבתנו ה' אלוקינו״, אהבה שכל כולה נתינה לשם נתינה. לקב״ה אין תועלת באהבה זו, הוא שלם בכל מיני שלימות, ואינו נצרך כלל לבריותיו, וכפי שנאמר: ״אם צדקת מה תתן לו, ומה מידך יקח׳ (איוב לה, ז). זוהי אהבה לשם נתינה בלבד. למרות שאיננו מסוגלים לתת לו מאומה, הוא אוהב אותנו וממשיך להעניק לנו מטובו.
אהבתו של הקב״ה לכנסת ישראל, דומה גם לאהבת אב לבתו, כפי שביארו חז״ל את הפסוק בשיר השירים (פרק ג פסוק יא): משל למלך שהיתה לו בת יחידה, והיה אוהבה ביותר, לא זז מלחבבה עד שקראה בתי, שנאמר (תהלים מה): ״שמעי בת וראי...״ לא זז מחבבה עד שקראה אמי, שנאמר (ישעיה נא): ״שמעו אלי עמי ולאמי אלי האזינו״.
התורה הקדושה אומרת שהאדם נברא בשביל לתת, כמו שהעולם עצמו נברא בשביל שרצה ה' יתברך להטיב עם ברואיו (מכתב מאליהו ק' הנתינה). כאשר בני הזוג מתחתנים על מנת לתת לשני, כל אחד מחפש מתי להעביר על המידות, האהבה היא קנין של נצח, עמוק ואיתן.
הגר"א דסלר זצ"ל אמר: "בעקבות הנתינה באה האהבה" (מכתב מאליהו ח"א עמ' 36). כלומר הנתינה אינה רק תוצאה לאהבה (בגלל שאני אוהב אני נותן), אלא סיבה לאהבה (בגלל שאני נותן אני אוהב). ככל שאדם מעניק יותר, כך הוא נקשר יותר למקבל. כאשר מיטיבים עם הזולת נוצרת אהבה כלפיו, מאחר שיש בזה חלק מהעצמיות של המיטיב.
המיוחד באהבת אב לבתו ובאהבת אם לבנה הוא בכך שאהבה זו אינה מותנית בתנאי כלשהו. זוהי, כאמור, אהבה שכולה נתינה מבלי לצפות לקבל. גם אם האב מגלה שקיים חסרון בבתו, הוא אינו מתמרמר או כועס עליה כפי שכועסים על אדם זר. הוא מרגיש שהבעיה היא שלו. והוא עושה הכל כדי לעזור בפתרונה.
על הגאון רבי שמואל סלנט זצ"ל רבה של ירושלים מספרים שפעם אחת עלה לעליית ביתו לעזור לאשתו לתלות הכביסה, וכמובן הדבר לא היה נראה לאשתו, והיא אמרה לו: לא נאה ולא יאה לרבה של ירושלים לעמוד ולתלות כביסה.
השיב בה רבי שמואל: הרי את עכשיו לאחר מחלה וקשה לך לעשות מלאכה זו, ולמעשה הייתי צריך עכשיו לשור עזרה מבחוץ, אלא שאין לי כסף, אך אינני פטור ממצוה זו, ולכן אעשה זאת בעצמי (בית ומנוחה).
עבודת המידות
איך מגיעים להערכה כזו? רק על ידי רחמים, כמו אב שמרחם על בנו ואוהב אותו בכל מצב, אפילו יכעיס אותו ויצער אותו ביותר. כאשר יתייחס בן הזוג אל רעהו כבן, בעת נסיון יבא שיקול דעת חדש, שיקול דעת של רחמים ונתינה ללא תנאים. ולכך קרא הכתוב את כָלֵב "הבונה" של מרים אשתו, וקרא אותו "אביה" (סוטה יב. וברש"י), ולכך אסתר נקראה "בתו" של מרדכי (גמ' מגילה מג.).
איך מגיעים לרחמים כאלו? על ידי נתינה לשם נתינה, לשם קיום היעוד של האדם, אליו ירד לעולם 'להשתלם במדרגת האדם שבו' אדם מלשון אדמה לעליון, על ידי התדמות לבורא במידותיו, מה הוא רחום אף אתה רחום, מה הוא חנון אף אתה חנון, והיא תכלית ידיעת התורה, ידיעת גדלות הבורא, ומיעוט ערכנו, ענווה המביאה לרחמים על הבריות, והיא נמדדת במצבים הכי קשים, דווקא בבית פנימה.
הדרך להגיע לזה, מצריכה שיעבדו ביניהם על המידות, בכך שמתנהגים בכבוד זה לזה ועוזרים אחד לשני, על ידי הויתור, על ידי הנתינה, על ידי הרחמים שמרחמים זה על זה כמו שהורים מרחמים על בניהם אף אם לא מגיע להם, ואף אם זה בא על חשבונם העצמי.
כאשר ממשיכים לתת לבן הזוג גם כשהוא לא מתנהג כראוי (בדרך כלל הוא לא עושה זאת בכוונה), מתחיל מהלך חדש של קניית הרחמים אל השני (ובן הזוג אף מרגיש את זה ומחזיר אהבה ונתינה בכפל כפליים), וזאת על ידי בניית הערכה אמתית אל השני ואל מעשיו.
הגר"א דסלר כתב: "ולכן אני אומר תמיד לזוג בעת שמחת כלולותיהם: הזהרו יקרים שתמיד תשאפו להשביע נחת זה לזה, כאשר תרגישו בכם בשעה זו. ודעו, אשר ברגע שתתחילו לדרוש דרישות זה מזה, הנה כבר אושרכם מכאן והלאה". (מכתב מאליהו ח"א עמ' 39).
מים קדושים
אשה אחת הגיעה לרב ואמרה שהיא כל הזמן רבה עם בעלה והיא מבקשת עצה כיצד לשפר את שלום הבית שלהם.
הרב הגיש לאשה בקבוק מים ואמר לה: "אלו מים קדושים, וטמונה בהם סגולה עצומה ונוראה לשלום בית. בכל פעם שאת רבה עם בעלך, גשי מהר לבקבוק הזה, מלאי פיך מים, ורק לאחר שהרוחות יירגעו תבלעי אותם". האשה הודתה לרב, לקחה את בקבוק המים הקדושים ושבה לביתה.
כבר באותו יום 'זכתה' האשה לריב עם בעלה, בתחילת המריבה היא נזכרה במים הקדושים שנתן לה הרב, לקחה לגימה גדולה, ועם פה מלא מים חזרה אל בעלה, לבעלה היו טענות, אך היא שתקה, היא סימנה עם הראש כן ולא, וכאשר בעלה ראה שהיא לא צועקת עליו, גם הוא נרגע, הוריד את טון הדיבור, והוויכוח נעשה ענייני. לאחר כמה דקות הם הגיעו לעמק השווה, היא בלעה את המים וסיפרה לבעלה על המים הקדושים שקיבלה מהרב כסגולה לשלום בית.
הבעל אמר שבפעם הבאה שהם רבים גם הוא רוצה ללגום מהמים הקדושים, והאשה בטוב לבה הסכימה לכך.
לאחר יממה, שוב פעם הבעל והאשה התחילו לריב, ומיד נזכרו במים הקדושים. הפעם שניהם מילאו פיהם במים, והתווכחו באמצעות פתקים, עתה הוויכוח נעשה ענייני יותר, כל אחד מהם הבין את הצד השני, ואף הרגיש עמו הזדהות. הוויכוח נגמר מהר בלי פגיעות אישיות והטחות הדדיות האחד על השני, והם מאוד שמחו שיש להם רב כל כך צדיק וקדוש שנתן להם מים כה קדושים ומופלאים.
במשך הזמן המריבות ביניהם הלכו ופחתו עד שכבר בכלל לא נזקקו ללגום מהמים הקדושים. בני הזוג באו אל הרב להחזיר לו את המים הקדושים, והוא גילה להם את הסוד שאלו מים רגילים מהברז, ו'קדוש' הוא מי שבולם פיו בשעת מריבה.
הכרת הטוב
האהבה בין בני הזוג אינה אהבה מסוג אהבה ותאוה טבעית לנשים, אלא מצד אהבת חברים "כי היא חברתך ואשת בריתך", והיא נוצרת ע"י שיש להם ענינים משותפים וכל אחד נסתייע זה מזה, וכוונת שניהם שתהיה ביניהם אהבה ואחוה וקשר נפשי, ורצונם להקים בית נאמן בישראל ולזכות לדורות ישרים מבורכים. ובפרט ע"י הכרת הטוב שמגדלות בנינו ומצילות אותנו מן החטא, ושעל ידה יוכל האדם לזכות לחיי העוה"ז והעוה"ב, וזוכה להצליח בתורה ובמצוות ובמעש"ט ולמעלות רבות ברוחניות וגשמיות (מהרח"ו ראשית חכמה שער הקדושה פט"ז אות כ"ד. הסטייפלר באגרת קודש).
מכתבו של הגר״י קנייבסקי זצ״ל (הסטייפלר), מדבר על היסודות שעליהם נבנה הבית היהודי:
"אמרו חז"ל (יבמות סב:) תנו רבנן, האוהב את אשתו כגופו ומכבדה יותר מגופו, עליו הכתוב אומר: 'וידעת כי שלום אהלך'. וברור שאין כוונת חז״ל לאהוב את אשתו מצד האהבה הטבעית לנשים, אלא מסוג אהבת חברים, כי היא חברתו ואשת בריתו ויש להם עניינים משותפים, וכל אחד מהם מסייע ונסתייע זה מזה.
וכן האהבה מצד הכרת טובה, שיצייר בדעתו אילו לא היה משיג אשה בשום אופן, והיה נשאר גלמוד, כמה צער למכאוביו היה לו מזה, ועל ידי אשתו הוא מסודר בחיים שלו. וענין הכרת הטובה הוא גדול לאין שיעור, ובחז״ל (פדר"א פ"ז) אמרו: שכל הכופר בטובתו של חברו לסוף כופר בטובתו של קונו, והחמירו בזה מאוד.
ועל אהבה כזו חייבו חז״ל, ואהבה זו אינה נמדדת התאווה כלל, רק מאחת המדות הטובות שמחוייבים בזה".
וכך מלמדנו האר״י הקדוש (ספר הליקוטים פרשת עקב): ״על כל מוצא פי ה' יחיה האדם״, באמצעות האשה. והכוונה שיקיים כל המצות. שאם יאהב אותה כגופו. יקיים מצות ואהבת לרעך כמוך. ששם נכלל כל התורה... אם תקיים זה כאילו קיימת כל התורה כולה. וכך אמרו חכמים (מסכת דרך ארץ זוטא פרק שני): ״אם חפץ אתה להדבק באהבת חברך, הוי נושא ונותן בטובתו״.
אהבה ללא תנאים
מצאנו כי אהבה אמתית כוללת את הרצון להעניק לשני, לחפוץ לראות בשמחתו, לתת לו לתועלתו, ולא לתועלתי, לתת לו בכל מצב וללא שום תנאי.
כך מאלפנו בינה בעל ״מכתב מאליהו״ (קונטרס החסד): ״יותר ממה שהנתינה באה בעקבות האהבה, האהבה באה בעקבות הנתינה".
אם נעמיק ונתבונן יותר בענין, נווכח, שגם האהבה שהקב״ה מעוניין שנאהב אותו היא אהבה שתחילתה נתינה והתמסרות. אהבה בלי תנאי וללא גבול, כפי שנאמר: ״ואהבת את ה׳ אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך". אפילו הוא נוטל את נפשך, אפילו נוטל את ממונך, אפילו מביא עליך יסורים. בכל מצב תמשיך לאהוב אותו במסירות נפש. זוהי אהבה אמתית שנובעת מנתינה.
כך מבאר הרב דסלר במכתב מאליהו (קונטרס החסד פרק י״ג): ״בעשותו ככה יהיה האדם כמו נותן, והקב״ה כביכול כמקבל, יזכה האדם למדרגה הכי גדולה, הדבקות בו יתברך, כאשר ידבק הנותן במקבל שהיא האהבה הגמורה, כי עד שיגיע האדם לקניין כח הנתינה לא ישיג את האהבה כלל... שורש אהבת הקל הוא שהוא כח הנתינה".
לא כן הם פני הדברים כאשר יהודי גומל חסד עם רעייתו. פעמים רבות הוא אינו זוכה להערכה על מעשהו. אדרבה, למעשה, הוא אף פעם לא יצא ידי חובתו. אין כאן תקוה לגמול או להערכה. אלא להיפך, מרגישים שהוא חייב לעשות כן.
לכן, זהו חסד טהור, חסד לשם חסד. רק חסד כזה נחשב לחסד אמתי במרומים. ״גדולה מצות השלום והאהבה בין איש לאשתו, מכל אהבת החברים". [תורת משה (אלשיך) ויקרא פרק ט, כד]. לכן, אם יהודי אינו משלים את עצמו בתחום זה, כל חסדיו האחרים נחשבים לפגומים ולקויים בשורשם (הרב עזריאל טאובר שליט"א).
מצאנו שיסוד הבית היהודי תלוי בעבודת המידות ובמדרגת הקדושה שבני הזוג נמצאים בה, כך גדולה "השראת השכינה" בניהם, כך הם "איש ואשה" ראויים לשמם, וזוכים שיקרא עליהם השם "אדם" ככתוב "ויקרא את שמם אדם".
על ידי עבודת הנישואין נעשים אדם
'אהבה' בגימטריא "אחד", והיינו שע"י האהבה האמיתית המושפעת ממידת הרחמים, יכולים להתאחד ולהגיע לכונת היצירה "והיו לבשר אחד" אך ב'תאוה' שהכונה לאהבת עצמו, כתוב "לתאוה יבקש נפרד". ע"י אהבה כזו לא יכולים להתאחד, כי התאוה מביא לפירוד היפך מאחדות.
אומרת הגמרא (יבמות סג.) כל אדם שאין לו אשה אינו אדם, שנאמר "זכר ונקבה בראם ויקרא את שמם אדם" (בראשית ה,ב) רק לאחר הנישואין נקראו אדם וחוה "אדם". ע"כ.
וזאת משום שבבריאתו הגשמית של האדם, השם 'אדם' מראה על חסרונותיו, שמן האדמה לוקח (תנחומא), אולם בבריאתו הרוחנית שבאה יחד עם האשה, השם 'אדם' מתפרש מלשון "אדמה לעליון" (ישעיהו יד,יד), מחמת שתכלית העבודה בעולם להידבק במידותיו של הקב"ה "ולדבקה בו"- במידותיו, מה הוא רחום אף אתה רחום, מה הוא חנון אף אתה חנון, מה הוא גומל חסדים אף אתה גומל חסדים (מכתב מאליהו ח"א ק' החסד) ולכך אליעזר בחן את רבקה במידותיה.
והתורה הקדושה היא המכשירה אותו לכך, כמאמר התנא באבות "ומלבשתו ענווה ויראה וכו' וארך רוח ומוחל על עלבונו" (פ"ו). ומשה רבינו נשתבח ברחמיו על שריחם על בני ישראל וראה בסבלותם, בזה שטמן את אותו מצרי בחול על שהכה יהודי ורדף אותו, ועל שריחם על אותו יהודי ואמר לו למה תכה רעך, ועל שריחם על בנות יתרו, על שנשא על כתפו את אותו העגל שברח לו במדבר.
שבחם העיקרי של גדולי ישראל, הוא במידת הרחמים שלהם על עם קדוש, ומעשי החסד שלהם עימם למעלה מדרך הטבע, כדברי התנא במסכת אבות פ"ו "כל העוסק בתורה זוכה לדברים הרבה וכו' אוהב את הבריות, משמח את הבריות, ומלבשתו ענוה ויראה וכו' והוי צנוע וארך רוח ומוחל על עלבונו".
תכלית הנישואין היא להביא לידי ביטוי את כל עבודת האדם עם קונו בתורה ובמצוות ובתפילה, וכל מה שהעפיל להשיג קודם הנישואין ולאחריהם, בכך שהוא יעניק לאשתו ויהי סבלני כלפיה, להוליד ילדים כדי להעניק לילדיו ולהיות סובלני כלפיהם, אז תתגלה מידת מלכותו האמתית על החומר. ועבודת המידות הנפלאה הזו, מטרתה ליצור ביניהם רחמים ואהבה והשראת השכינה הבאה בעקבותיה (שם פ"ו).
ואם ברצוננו להדבק בה' יתברך לעתיד לבא, יש להדבק קודם במידותיו בזה העולם (הרמח"ל דרך ה' ח"א פ"ב), שהיא מטרת בריאת האדם בעולם כדי ליתן מזה לזה ולהתרומם במידת האדם שבו (מכתב מאליהו ח"א ק' החסד).
הנוטע אהבה בליבו מעורר אהבת חבירו
הנוטע אהבה בליבו בכדי לאהוב את חבירו, ישפיע שפע אהבה בלב חבירו גם כן. כדברי שלמה המלך במשלי (כז ,יט) "כמים הפנים לפנים, כן לב האדם לאדם" וכתב האור החיים הקדוש (בראשית מב,ח) ז"ל, ומטבע אנושי כשתולד הידיעה בלב אחד מהשניים, גם בלב השני יתעורר בחינת הזכרון, כי הלבבות יגידו סודות נעלמים, כאומרם כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם וכו'. ע"כ.
מטעם שעורר את מידת האהבה בשמים, מתמשכת אליו כנגד, ומשכה אל חבירו, אז נתעוררה מידת האהבה שבשמים להשפיע עליו ועל חבירו בחזרה, כדברי הנפש החיים מהזוהר הקדוש, אז תעורר שני הלבבות במידת האהבה. והוא מהחסדים הגדולים שעשה ה' עם בריותיו, שיוכלו להשיב האהבה ביניהם, אף שהאחר התאכזב ממנו ונעשה שונא לו, על ידי שיעורר את האהבה שבליבו, יעורר אף את האהבה שבלב חבירו, הטמונה מתחת לפנים הזועמות שמראה לו חבירו. ואם לא כן, לא הייתה תקומה לעולם ח"ו, מחמת שלא היה אפשר לעורר אהבת הבריות בחזרה, ורק לאחר שגזר הבורא יתברך גזירה זו, באה תקומה לעולם. כי ה' אחד ושמו אחד, שמו שלום ואוהב את השלום, ורוצה שעולמו יהיה אחד בשלום ואהבה. ואכמ"ל.
אהבה בכל הזמנים
כתב הרמב"ן (דברים ז, ו) על הפסוק "בך בחר ה' אלקיך להיות לו לעם סגולה מכל העמים אשר על פני האדמה" וז"ל ואמר הטעם [שבחר השי"ת בכם] כי מאהבת ה' אתכם בחר בכם, שראה אתכם ראויים להתאהב לפניו, ונבחרים לאהבה יותר מכל העמים, ולא הזכיר בזה טעם, רק מטעם הבחירה, כי הנבחר לאוהב [היינו מי ש]היודע לסבול את אוהבו בכל הבא עליו ממנו. וישראל ראויים לכך [יותר] מכל עם, כמו שאמרו (ביצה כה, ב) שלשה עזים הם וכו' ישראל באומות, כי יעמדו לו בנסיונות, או יהודי או צלוב (שמו"ר מב, ט).
הטעם שבחר השי"ת בכלל ישראל, כי מצא בהם אוהב אמיתי. ואוהב אמיתי משמעו שישאר אוהב בכל הזמנים, גם אם נראה לו שעושה נגד רצונו, והיינו מפני שאוהב את השני, ולא אוהב את עצמו [וכן מצינו "ואהבת" את ה' אלקיך, בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך, אפילו נוטל את נפשך ואפילו נוטל כל ממונך, כי כל זה כלול בכלל אהבה].
פרק י - מערכת מתמודדת
לא ימנע שהבית היהודי נכנס לפעמים למצבים של התמודדות מיוחדת שמוציאה אותו מן השגרה ומובילה אותו לחוסר תפקוד, לעיתים חלקי ולעיתים מוחלט.
לפני שנבאר את סוגי הקשיים, למה הם באים, ואיך מעלים את הבית על דרך המלך לתפקוד רגיל. יש להקדים כי ה' יתברך אמר לאברהם אבינו " לֶךְ לְךָ מֵֽאַרְצְךָ וּמִמּֽוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶֽךָּ". אדם צעיר בתחילת שנותיו חושב ש"הוא" מתכנן עתה את עתידו, "הוא" מנהל את סדר יומו, ו"הוא" גם מצליח...
כשהמערכת מאבדת את הריכוז
בדרך כלל מצב כזה מגיע לאחר שאחד מבני הזוג עבר קושי גדול של התאקלמות סביבתית או חברתית, או מחמת אירוע מסויים שזעזע את יציבות נפשו, ולפעמים הקושי בא דווקא מחמת נטיה מולדת שכבר מזמן היה צריך לתת עליה את הדעת ולטפל בה כראוי.
בשנים האחרונות מתוודעים אנו יותר ויותר לתופעת "הפרעת הקשב והריכוז" כתופעה המוציאה את האדם משליטה בזמנים מסויימים, והיא מפורסמת בעיקר אצל ילדים במערכת הלימודים ובהתנהגות בבית. אולם תסמיני הפרעת הקשב והריכוז מופיעים לרוב גם אצל מבוגרים, רק שהם אינם יודעים שהתנהגויות מסוימות שהם מתנהגים בבית באים מחמת הפרעת הקשב שלהם.
אף בן זוג שעבר קושי בחייו האישיים לאורך תקופה, יכול להתנהג בתסמינים דומים לבעל קשב וריכוז, משום ששניהם באים מחמת אותה סיבה: "חוסר רוגע נפשי או פיזור הדעת". מחמת שאותו בן הזוג לא התמודד עם הקושי בצורה נכונה על ידי התייעצות עם מביני הדבר והדרכה איך לעלות ממנה על דרך המלך.
התופעות יכולות לבא בצורה של קשיים פשוטים יותר כגון חוסר ריכוז ופיזור הדעת (קשיי קשב- חוסר ארגון במוח), או באי שקט ופעילות יתר (היפראקטיביות), ויכולים לעלות רמה בחוסר שליטה בדחפים פנימיים, לעשות מעשים מחוסרי אחראיות (אימפולסיביות- אימפולס מתפרץ בלתי רצוני), ולהגיב בסף תסכול נמוך, בחוסר סבלנות והתפרצויות. יש לכך השלכות רבות על התקשורת עם בן הזוג, ועל התפקוד של הבית בכלל, שהרי הוא עומד על התקשורת הבונה של בני הזוג.
מצב כזה מחייב התייחסות רצינית במלא כובד הראש, מחמת הצורך לטפל בו כראוי, שאם לא כן בעיה זו יכולה להמשיך ולגדול עד זקנה ושיבה.
מתנדנד כעלה נידף
וכאן הגענו אל הנקודה של "מערכת מתמודדת". לפעמים לאחר הנישואין הבית מתנדנד כעלה נידף מחמת אחד מבני הבית, לפני שאנו נתחיל להאשים אותו, נעצור ונוודא כי "עתה" רצון ה' שאני יתמודד "יחד עימו", יבין אותו, ויסייע לו.
ולא רק שהוא לא מפריע לי להצליח בהמשך התוכנית שעשיתי לעצמי בחיים, כמו לימודים, חברה, פרנסה, שאיפה להצליח בכל מיני תחומים רוחניים וגשמיים, דווקא בגלל ההתמודדות, שני בני הזוג יעלו מעלה מעלה למקמות נפלאים ומרוממים, גם בעשייה רוחנית וגשמית וגם במעלה של בני אדם "אנושיים" מבינים ומכירים בנפש השני, ומסייעים ותורמים לסביבה ולחברה ולמשפחה.
בהכרה זו, מגיעים לעבודה פנימית שמביאה לרוממות, ואז אנשים אחרים נשאבים אל בני הזוג הזה כאבן השואבת, ומתייעצים איתם ונעזרים בהם, מחמת שרואים שהם בעלי מידות, גיבורים, ודוגמא למופת ולתפארת.
אדם לעמל יולד
בורא עולם הוריד את האדם לעולם כשניסיון מסתתר לפניו בכל צעד, "אדם לעמל יולד" (איוב ה',ז), וזאת דוקא כדי שיוכל "להתנוסס" להתעלות ולהתקדם במדרגת האדם (רש"י פ' עקב), במיוחד בחיי הנישואין עליהם אמרו חז"ל "איש ואשה שזכו - שזיככו עצמם - שכינה בניהם" (רמב"ן).
מי שנכנס למערכת הנישואין בצורה נכונה מתוך מחשבה ולמידה נכונה, יודע שמחכות לו התמודדויות שונות, קטנות וגדולות בחיי הנישואין, והוא מגיע אליהן מוכן יותר וברוח טובה, בהרגשה של בניה וצמיחה מכל הצלחה. ובחכמה הוא מחלק אותן להתמודדויות קטנות, וכך הוא עובר את גן המבוכה בהצלחה, ומרומם את כל הבית למקומות נפלאים וטובים.
אמנם אין שום תירוץ להתנהגות כזו, להעמיס אותה על בן הזוג, כי "אדם לעמל יולד" (איוב ה',ז), ו"אדם מועד לעולם" (גמ' ב"ק פ' הכונס), ומצווה לעשות את כל ההשתדלות כדי להקל על בן הזוג, והחשוב ביותר שהוא עצמו יעלה על דרך המלך.
ולכך יש לדעת ממה התנהגות זו נובעת, ומהם הכלים להתמודד עמה נכון, הבנה זו תביא אותנו ל"הזדהות" בקושי של בן הזוג, וברצון משותף למנוע בעז"ה את ההתנגשויות שלא יבואו בעתיד.
ויותר מכך, הבנה זו תוכל להביא את בני הזוג להשתמש בסייעתא דשמיא בקשיים של בן הזוג כ"מנוף" להשגת חיים נעימים יותר, שיכלו להיווצר דווקא מחמתם.
אריכות ימים
מעשה באדם אחד, שהיה מעל גיל מאה, בריא וחזק. יום אחד, הגיע חכם אחד לפני אותו זקן, ובפיו שאלה: במה זכה כבודו לאריכות ימים? מהו הסוד שבו זכה להגיע לזקנה כה מופלגת?
השיב לו אותו זקן: אם אתה רוצה לדעת במה זכיתי לאריכות ימים עליך לבוא עמי אל ביתי!
הסכים החכם והלך אחרי הזקן לעבר ביתו, כשכולו מלא סקרנות לגלות את סוד אריכות הימים של אותו זקן. כשהגיעו פנה הקשיש לרעייתו הקשישה ואמר לה: "רחל, תגישי בבקשה אבטיח טוב לכבוד האורח שלנו"!
הלכה האשה והביאה אבטיח. לקח הבעל לבדוק בידיו את טיבו של האבטיח, דפק על האבטיח ואח"כ אמר: "רחל, האבטיח הזה לא משהו, אולי תביא מהמטבח את האבטיח השני".
צייתה האשה לדברי בעלה, לקחה את האבטיח, נכנסה שוב למטבח ויצאה עם אבטיח אחר בידיה.
קיבל הבעל את האבטיח השני, דפק שוב בידיו, ואח"כ פנה לאשתו ואמר: "אולי כדאי שתביא את האבטיח השלישי". מבלי אומר ודברים, הלכה האשה שוב למטבח, ויצאה עם האבטיח השלישי בידה.
וכך חזר הדבר שוב באבטיח השלישי והרביעי, עד שסוף סוף השתכנע הבעל באבטיח החמישי, ואמר: "הא! זה באמת אבטיח טוב!".
האורח מבחין בכל המתרחש, שומע את כל ה'דין ודברים' שהתנהל בין הבעל ואשתו הישישים ובין חמשת האבטיחים, ועדיין לא הבין היאך כל זה עונה על שאלתו: במה זכה זקן זה לאריכות ימים?
הבחין הזקן בסימני השאלה שעלו על פני האורח, חייך ואמר לו: עדיין לא הבנת את התשובה לשאלתך? א"כ בוא עמי למטבח... הכניס אותו למטבח, והראה לו שבאמת לא היה שם אלא רק אבטיח אחד בלבד...
הסביר לו הזקן את הסוד: רעייתי - היא הסוד שלי לאריכות ימים! כלומר, בזכות האשה הכשרה שיש לי שעושה נחת רוח לבעלה, בזכותה אני זוכה לחיים בריאים, מאושרים וארוכים!
הנה ראה, שאפילו שבמציאות לא היו בבית חמשה אבטיחים, בכל זאת, כיון שרצתה לגרום לבעלה קורת רוח, נכנסה שוב ושוב למטבח והביאה שוב את אותו אבטיח, כאילו היו בבית באמת חמשה אבטיחים.
שכן, בית שיש בו אהבה והקרבה האחד למען השני, יש בו גם אושר ושלווה, וכשיש לאדם חיים כאלו נעימים ושלווים - כבר אין זה פלא שמאריך ימים... (הגר"ש יפרח שליט"א)
שלשה שותפים בבנין הבית
אומרת הגמרא בקידושין (לא:) "שלשה שותפין הן באדם הקדוש ברוך הוא אביו ואמו", כמו כן שלשה שותפים בבנין הבית "האיש - האישה - והחיים בתווך" החיים הם עצמם ידו של הקדוש ברוך הוא, השולט בהם ללא הפסקה, מייצר ומקיים אותם בכל רגע ומשנה אותם לפי הענין, לפי התיק האישי של האדם המיוחד 'הזה', ודרכם הוא מדבר עמנו כיהודים, כבניו, בהשגחה פרטית בכל צעד ושעל, כמו שהרחיב ה"נפש החיים" בשער הראשון.
מחמת כן, האיש - האישה – והחיים, כל אחד בפני עצמו מהווה גורם מספיק כדי להוות התמודדות למערכת הנישואין, לעמוד תחת מבחן תחת חשש ליציבותה.
האיש והאשה, מלבד שוני הנפש שלהם (כמו שביארנו לעיל בפ' נפש האיש והאשה), אף המבנה הנוירולוגי של המוח שלהם שונה שמוביל לדפוס 'חשיבה' שונה. יש להוסיף על כך את שינויי המוצא של שני בני הזוג המביאים לדפוס התנהגות שונה. ויש להוסיף את שינויי המזג המצויים בין בני אדם - חם, קר, מציאותי, יצירתי בעל דמיון, רגשני וכו', שינויים 'הורמונליים' אצל האשה, ולפעמים גם אצל האיש.
קשיי התאקלמות בחברה
התמודדויות החיים, התאקלמות בחברה החדשה, שכנים חדשים, חברים, מקום לימודים ועבודה, הורים וגיסים חדשים. ניסיון הפרנסה העומד בכל הקמת בית, גלגול חובות, היכולים להוביל למתחים האשמות וכו', לחץ עבודה ולימודים, בעיות רפואיות, פריון, התמכרויות למיניהם, שטף החיים, שחיקה בחיי הנישואין. בכל פעם מציץ עלינו הקב"ה מן החרכים שונים זה מזה כדי להעלותנו לדרגה נוספת בעבודתו יתברך. והרשימה עוד ארוכה...
פעמים רבות מוצאים אנו, כי עד החתונה תפקד בן הזוג נפלא בחברת בני גילו, שבחיו שנאמרו באירוסיו רבו מספור, כליל המעלות בשלימות הנפש והרוח, והנה לאחר הנישואין אותו כליל המעלות נשבר לרסיסים, אין לו חשק לכלום, והבית איבד את שיווי משקלו. ונשאלת השאלה הגדולה מדוע? מה קרה?
התשובה היא: שמַֽעֲבַ?ר של בחור ממצב רווק למצב נשוי, מצריך לקיחת אחריות: אירגונית, רוחנית וביטחונית, בקנה מידה חדש.
ולכך מערכת חיים חדשה היא חלון הזדמנות לפרוק את משברי הרווקות, שהתעלם מהם בימי הרווקות המשיך ודילג הלאה בעשייה עוד ועוד, על אף שהם יכלו להיות רבים וקשים. אולם כעת לאחר הנישואין, דוקא משום שהוא מרגיש רגוע ושליו, נעים לו וטוב לו, הגיע אל המנוחה ואל הנחלה "בטח בה לב בעלה" אז הוא נח באמת, הוא נותן רשות לקשיים לפרוץ החוצה כדי להתרפאות.
תגובה נכונה
כדוגמא להמחשת חשיבות הענין, להגיב נכונה בעת הזאת: אחד מבני הזוג עבר ההתמודדות גבוהה, והיא הכניסה אותו לתשישות, הובילה אותו לחוסר איזון תפקודי, האטה בקצב, דילוג על דברים חיוניים שהיה צריך לעשות, עד כדי ריחוף וניתוק מן המציאות...
אפשרות אחת: שההתמודדות הזו תשפיע ישירות על מצב הרוח בבית ועל תפקודו, ואז אף בן הזוג השני יושפע מכך, ויקבל תשישות וחוסר איזון.
הכדור מתגלגל ובן הזוג השני ב'עצמו' משפיע ישירות על מצב הרוח הבית ותפקודו.
מצב הרוח עובר לפסים אישיים, מלווה בהאשמות, פגיעות מילוליות ואחרות.
הכדור גודל וצובר תאוצה, "עולה רמה ומשפיע ישירות על תפקוד שני בני הזוג - משפיע על תפקוד הבית" וחוזר חלילה. וחס ושלום תוצאותיו מי ישער...
אפשרות שניה, הכדור יכול להמשיך להתגלגל אך "בגודלו האמיתי" תוך כדי ריפויו, ועד כדי העלמתו לגמרי בעזרת ה' יתברך.
הכח להתמודד
הכח להתמודדות במצבים אלו, נעוץ ברובו בנקודה אחת, והיא: המודעות! מודעות לנתונים הגורמים לבעיה, מודעות לכך שאין הדברים צצים בצורה מכוונת, וזאת כאשר מבינים מהי נפש האיש/האשה.
אם ידע בן הזוג מלכתחילה אפילו על מעט מההתמודדויות שהחיים טומנים לו, על עצם הענין שהחיים הם התמודדות המצריכה מחשבה קודמת למעשה, נדע איך יש להסתכל על בן הזוג השני שעתה נקלע לבעיה.
כל כך חשובה הידיעה וההבנה מה המקום שלו בתמונה, מה הוא שייך אליה, לא מבחינה 'מקרית' חס ושלום, אלא מצד "ההשגחה של בורא העולם" שלא הכניס בתמונה הזו אף לא פרט אחד 'במקרה', אלא "בתכלית" אל כל המעורבים בה, ומה תפקידו עתה.
מיעוטו של הפתרון נעוץ גם בבחירה האישית של שני בני הזוג, איך לפעול נכון עם המצב, אולם רובו תלוי במודעות הנ"ל, באמונה בבורא ש"הכל נהיה בדברו" והכל לטובה הוא עושה.
כאשר מביטים על התמודדות של בן הזוג, מתוך מודעות למצב החדש והידברות נכונה עם בן הזוג (כדלקמן), השלמה ו"הכרה" בנסיון שבא לפנינו כ"מצב נתון", מתוך מבט בריא. וה' יתברך מבקש ממני עתה לרכז כוחות לעבור יחד עם בן הזוג את המצב בתבונה, וזו העבודת ה' הדרושה ממני עתה. אז מתוך ההבנה בא הכח להבלגה, שיוצרת מקום לביטוי ההזדהות וההבנה, וממילא מביאה לתמיכה רגשית ופיזית.
כשבן הזוג השני נותן הרגשה שאין כאן מישהו אשם, ורק בורא העולם הכניס אותנו יחד להתמודדות הזו, במצב הזה, בבית הזה, כדי לתקן מידות מסוימות מאד, שבשבילם ירדנו לזה העולם להשתלם במדרגת 'האדם'. מגיעה האפשרות לסייע זה לזה ביציאה מן המצב, בסבלנות רבה...
ודוקא עבודת המידות הזו, היא מביאה ליצירת אחדות נפלאה, חזקה ועמוקה, ממשיכה באהבה ואחווה זה לזה עד מאה ועשרים. כי קשר הנישואין אינו טבעי כאהבת אב לבנו, אלא "כל הזמן עומד על אש הנתינה והסבלנות" התייעצות בכל צעד, ותפילה רבה למי שאמר והיה העולם.
שלשה מצבי התמודדות
מיוחד דורנו בחוסר הרוגע והשלווה השולט בכל פינה, ומיום ליום אנשים נעשים חסרי רוגע וחסרי שלווה במידה רבה, וכך ראוי לכל אדם שידע את מהות הפרעת הקשב משום שהיא מתאימה בשלש דרגותיה להרבה אנשים שעברו מאורע 'חזק' שזעזע אותם ואת מהלך התפקוד שלהם: פיזור הדעת, חוסר רוגע נפשי וסף תסכול נמוך.
ההפרעה הזו באה לעיתים כזמנית וחולפת לבד, אולם לפעמים היא מתמשכת ומתמשכת כאורך הגלות... בגלל שלא התייחסו אליה כראוי, ואז חס ושלום היא יכולה להתקבע בדפוס ההתנהגות של הבית לאורך ימים ושנים.
הפרעה זו קרובה מאד לתפקודו הרגיל של האדם, אך עם זאת היא עלולה לגרום סבל ניכר לו ולסביבתו, היא נראית כבעיית התנהגות, התנהגות לא טובה שיש לרסן אותה במידת האפשר, וכמה שיותר מהר, אך היא בעצם נובעת פשוט מחוסר רוגע פנימי.
אם בן הזוג משתעמם מהר במהלך שיחה, מגלה סימני חוסר סבלנות (וסובלנות) לעמדותיהם או למחשבותיהם של אחרים, מרבה לדבר עם הידיים, משנה תנוחה לעיתים קרובות, מתקדם באיטיות בביצוע משימה לא מעניינת, דוחה משימות, נטייה לשכוח ולאבד דברים שונים. אלו הם התסמינים המגלים בסך הכל על חוסר רוגע פנימי, ולכך הם מובילים לקריסת המערכת שלא בצורה מכוונת.
מהי הפרעת קשב
מוח האדם מורכב משני חלקים. חלק המוח הקדמי הוא המח החושב, האחראי על פעולות הארגון, התכנון, והריסון. חלק המוח האחורי הוא המוח הרגשי, האחראי על היצרים והדחפים. המוח ערני בזכות שהוא מחלק את הסוכרים בתוכו בצורה טובה. לסובלים מהפרעת קשב וריכוז ישנה פעילות (פיזיולוגית) חריגה בעיקר במרכזיים עצביים הקשורים למערכות הקשב, הריכוז, והתפקודים הניהוליים (מערכת הדופמין והנוראדרנלין).
אדם עם הפרעת קשב אינו מחלק את הסוכרים בצורה טובה, ולכך המוח ישנוני כלפי הפעולות הנ"ל, ולא מצליח להביא עצמו לריכוז אלא אם כן הגירוי החיצוני מאד חזק! אנשים בעלי הפרעת קשב צריכים גירויים יותר חזקים, חדים, כשהסביבה החיצונית עושה את מה שהמוח לא עושה באופן טבעי.
הפרעת קשב וריכוז הינה למעשה כותרת לשתי קבוצות עיקריות: האחת מתאפיינת בפיזור הדעת (קשב וריכוז- חוסר ריכוז) והשניה מתאפיינת בחוסר רוגע ותנועתיות יתר (אימפולסיביות- אימפולס בלתי רצוני, שהתעורר עקב דחף פנימי), או בשילוב שניהם יחד באותה עונה (היפראקטיביות- חוסר ריכוז המתבטא בפעילות יתר). כמובן שונים בני האדם בעוצמת ההשפעה על חייהם האשיים זה מזה, וזאת הודות לתמיכה החברתית שיש לאדם בביתו ובמקום לימודיו ועבודתו.
הפרעת הקשב יכולה לבא כנטייה מולדת, או שנקנתה על ידי מאורע גדול שהיה לאדם במשך תקופה. הפרעה זו עלולה ליצור הרבה חיכוכים עם הסביבה, תחושת כעס עליהם, האשמה בחבלה בסביבה, תסכול וחוסר אונים.
פיזור הדעת
פיזור הדעת כאמור יכול להיות מולד, אולם יכול להיות גם מחוויה קשה שגרמה זעזוע קשה שעבר במקום מסוים, מחברה מסוימת או מאדם מסוים, ולהוציא ממנו את החשק ליצור לעשות ולפעול, לא תמיד האדם מודע לכך שפיזור הדעת שירד עליו עתה, הוא בגלל שהמוח משדר בתת המודע שיש כאן סכנה, יש כאן שייכות ל'חוויה ההיא' ולא כדאי לעשות ולפעול, ושב ואל תעשה עדיף.
היו מתבטא בחוסר ארגון במוח, חוסר סדר והתנהלות ראויה, קושי בהתמדה, קושי לעקוב אחר סדרת הוראות ברצף. חוסר תשומת לב לפרטים, קושי בזיהוי משפטי מפתח, להפריד בין עיקר לתפל. פירוק והרכבה של משימות, התנגדות לכתיבה, כתב יד גרוע, קושי להעתיק מהלוח.
אותו ילד שלא הצליח לשמור על קשב בכיתה, נטה לחלום, ולהיות שקוע בעולם משלו, לא יצליח כמבוגר לעקוב אחרי שיחות ארוכות, או שיעורים ארוכים, יאבד עניין במהרה במטלות ש"חייבים לעשות".
הילד שהכין את השיעורים בערב מאוחר או ממש בסמוך לתחילת השיעור, יהפוך להיות אדם מבוגר המסתובב שבוע שלם עם משימה או מטלה אותה הוא חייב לבצע. הוא ייסר עצמו על כך שהוא לא מצליח לשבת ולסיים אותה, ובשנייה האחרונה תחת לחץ זמן יסיים את המטלה בחופזה, במהלכה ימצא עצמו בתכלית הריכוז שלא מאפשר עיסוק בדבר אחר פרט למטלה אותה עליו לסיים.
אדם אשר סובל מפיזור הדעת, יודע שאם הוא לא מבצע מיד את המטלה או את המשימה המשמימה (לכתוב מאמר, להרים טלפון לעירייה ולשלם דו"ח חניה, להזמין פנקס צ'קים מהבנק) סביר להניח שימצא עצמו משלם כפל קנס או מתרץ תירוצים על כישלון נוסף.
ילדים שציפור מצייצת בחלון הכיתה, או טריקת דלת בבית של השכנים מוציאה אותם מריכוז, יהפכו להיות מבוגרים שיודעים אולי להתרכז לזמן סביר גם בסביבה רועשת, אך הם עצמם מוצפים במחשבות, משימות ומטלות שעולות וצצות בכל רגע נתון.
בייחוד בולט הדבר ביחס למטלות לא מעניינות. לדוגמא, ניקיון הבית יכול להתחיל בהרבה כוונות טובות, ולהסתיים לאחר כמה שעות בבית מלא בהתחלות, התחלה של שטיפת כלים, התחלה של סידור ארונות המטבח, התחלה של תליית כביסה והתחלה של ניקוי המקרר, בדרך תיכנס שיחת טלפון ארוכה, וקצת הסחות דעת.
תסמין נוסף ואופייני לפיזור הדעת מתבטא בנטייה לשכוח ולאבד דברים שונים. הוא יכול להתאפיין כמאבד סידרתי: ספרים, סיכומים, כספים, ארנק, טלפון, מפתחות, כרטיסי אשראי, בדבר האפשרות שיאבד את החפצים האלה, כמו כן לנסוע עם כוס הקפה על גג האוטו, לגרוב זוג גרביים שונים, להיות עם נטייה לתאונות ביתיות שיכולות להיות כואבות, כוויה כתוצאה מנגיעה בתבנית חמה שיצאה מהתנור, נטייה לטעויות בניווט ובנהיגה. או להיות בדיוק ההיפך מכך, נוקשה וחרדתי.
חוסר רוגע נפשי
ישנם אנשים שהתגובה שלהם לאותו מאורע קשה שעברו, מובילה אותם למצב של חוסר רוגע. וזו מתבטאית בתנועתיות מופרזת, תנועות חדות. חיפוש התנגשויות, דברנות יתר, ווכחנות. וכמובן שיש כאלו שהיא מולדת אצלם או מחמת גנים או מחמת הריון קשה שעברה אימם בעודם עוברים או מחמת תחרותיות יתר עם אח מקנא לאחר שנולדו או מחמת קושי חברתי בגן וכו'.
אף ילד שלא הצליח לשבת לאורך זמן בכיתה, יצא כמה פעמים במהלך השיעור בתואנות שונות, נדנד את רגליו או תופף באצבעותיו במהלך פעולות שאמורות להיעשות ברוגע ובשקט, ילד שהיה חייב להיות בתנועה ובפעילות מתמדת, התפרץ לדברי חבריו, לא הצליח לחכות עד שהמחנך יסיים לשאול את השאלה, מיד זרק את התשובה ובכלל דיבר הרבה והרגיש חוסר שקט פנימי קבוע. ילד כזה ימצא את עצמו כמבוגר המשנה תנוחות לעיתים קרובות, מרבה לדבר עם הידיים, משחק עם האצבעות או עם השיער בעיקר במהלך המתנה בתור או בישיבות ארוכות. במהלך שיחות ארוכות תחושת אי השקט תגבר, והוא ירבה לשחק באיזה חפץ תוך כדי פעולה אחרת.
נופש יהיה מרוץ אחר הצורך להספיק עוד ועוד, רצון להיות בכמה שיותר מקומות ולעשות כמה שיותר דברים, אפילו מאתגרים ואפילו מסוכנים. האפשרות לשהות ערב שקט בבית יכולה לעורר אי נוחות, הם יעדיפו לעבוד מחוץ לבית עד שעות מאוחרות. ידברו הרבה במהלך הערב וינועו ללא הרף ממקום למקום.
ניסיונות מגוונים ושונים להשתלט על השיחה ולהיות במוקד העניינים, שנינות, הומור, נטייה להגזמה, לרוב הם יגלו מהר מאוד סימני חוסר סבלנות (וסובלנות) לעמדותיהם או למחשבותיהם של אחרים, סטייה מהנושא וניסיונות חוזרים להסביר את עמדתם בצורות שונות מבלי להיות קשובים לשותפם. יתקשו לחכות בתור ויעדיפו לדחות את המשימה או למצוא משימה אחרת ובלבד שלא יבלו דקות ארוכות באי עשייה.
סף תסכול נמוך
יש כאלו שהקצינו את חוסר הרוגע שלהם, וכביכול נתנו הוראה למוח לצאת ל'מנוחה' מידי פעם ולוותר על 'שיקול הדעת' לפני עשיית פעולות מסוימות. הם פועלים מתוך דחף פנימי הנראה כחוסר שליטה על פעולותיהם, הם צריכים סיפוק מיידי, ובעצם יש להם "סף תסכול נמוך".
דבר זה מוביל אותם לקושי בציות לחוקים, להשקיע הרבה כח ב'הימנעות' ולא בעשייה, יש להם קושי להפסיד בכבוד, קושי ללמוד מנסיון, קושי לקשר בין מעשה לתוצאה, דיבור מהיר ולא ברור, קושי לתת מילים לרגשות שלהם, וכמובן קושי בתקשורת המצריכה יישוב הדעת, מחשבה ושיקול דעת לפני כל מילה ומילה שיוצאת מהפה.
ההשפעה על חיי הנישואין
כשבני זוג נפגשים לראשונה, בן הזוג העתידי עשוי לראות את תכונות הפרעת הקשב ניתנת לשינוי ונשלטות, עם ציפיות שבן הזוג יעשה זאת טוב יותר ונכון יותר בפעם הבאה, אך עם הזמן ועם כישלונות חוזרים ונשנים, כעס ועלבון יתפסו את מקומם ההולך וגדל, ותכונות הפרעת הקשב נראות לבין הזוג כחבלה מכוונת של היחסים.
תגובת בן הזוג בהתחלה: הוא מצחיק אותי, הוא לבבי וכריזמטי, לא משעמם איתו. יש לו נקודות מבט מקוריות על דברים. הוא אנרגטי וטוב לב. יש לו אינטואיציה מפותחת והוא אבא מקסים לילדים שלנו, הוא עומד בקצב שלהם, מבין אותם ואוהב אותם בכל ליבו.
ולעומת זאת, לאחר זמן: אני מרגישה שאני פשוט לא חשובה לו. הוא לא מעריך את המאמצים שאני משקיעה כדי לשוות לבית מראה סביר. כשאני מנסה לשוחח איתו הוא מרוכז רק בעצמו. כשאני מדברת על עצמי, מנסה לשתף אותו, לקבל ממנו עצה, הוא נראה כאילו אינו מקשיב. הוא יכול לתכנן יציאה ולהתחייב מבלי לשתף אותי. הוא מפוזר ומבולגן, חפציו מפוזרים בכל הבית, לא מחזיר דברים למקום. אי אפשר לסמוך עליו. הוא לא זוכר מתי יש לי יום הולדת. אני יכולה לבקש ממנו בבוקר לקנות משהו, להזכיר לו לגבי זה בצהריים ולגלות בערב שהוא אמנם נכנס לסופר וקנה כמה דברים אבל שכח לקנות את שביקשתי.
כשאני מנסה להעיר לו על כך או לבקש ממנו שישנה את ההתנהגות שלו הוא ממהר להתפרץ שאני ממררת את חייו (וזאת משום שהוא מרגיש שאשתו היקרה 'מסמנת' את אישיותו כלא טובה ולא רצויה), לא מבינה אותו ולא רואה כמה קשה לו, ואחרי כל זה הוא מתקרר מהר, מתנצל ועובר הלאה בעוד אני נשארת פגועה.
הגביר ר' יוסף שרשבסקי, סיפר כי פעם נכנס לרבי מאיר שמחה מדווינסק זצ"ל, ונתגלה לפניו מחזה שלא ייאמן:
הרב רוקד במעגל עם גבר, אשה וילד, גדול הדור, ה"אור שמח", מחזיק ביד אחת את הבעל ובידו השניה את הבן והבעל והבן מחזיקים בידי האשה! ר' יוסף ממש לא ידע את נפשו מרוב תדהמה לנוכח "חזיון בלתי שכיח" שכזה והיה כולו תמיהה גדולה.
לאחר שנסתיים הריקוד הנלהב וכולם התיישבו, סיפר לו רבי מאיר שמחה מה שקרה:
הבעל ואשתו באו אתמול לפניו כדי לקבל גט. הבעל הרצה את טענותיו, והאשה שטחה את טענותיה. ואז שאל אותם רבי מאיר שמחה: וילדים יש לכם? השיבו: כן, יש לנו בן אחד. ואצל מי יהיה הבן אחרי הגט, אצל האבא או אצל האמא? שאל רבי מאיר שמחה כאילו לעצמו, ומיד אמר להם: תבואו אלי מחר ביחד עם הילד.
ואכן, למחרת שוב באו והילד איתם. נטל רבי מאיר שמחה את הילד והושיבו על ברכיו והתחיל לבכות. "בני", אמר הגאון, "אתה נשאר מעתה יתום חי", בלי אבא, בלי אמא. התחיל הילד לבכות גם הוא, ואחריו פרצה האם בבכי מר, וכשכולם בכו - התייפח גם האבא, ואז החליטו שניהם לא להתגרש. וכולנו יחד התחלנו לרקוד מרוב שמחה! (עושה שלום).
השלכות נפשיות
אנשים שנשואים למישהו עם התמודדות, וכשל תפקודי, פעמים רבות חווים תהליך מורכב שאפשר לאפיין אותו כמעבר הדרגתי בין שמחה, לבלבול ולאחר מכן כעס ועד אדישות.
תחושת דחיה - הם מוסחים בקלות וזה יכול לגרום לבן או בת הזוג להרגיש שהם לא ממש מעניינים. הם יכולים להרגיש זנוחים כי האדם מתעסק בדברים מרגשים יותר שמושכים את תשומת ליבו.
בדידות - אם בן הזוג עסוק כל הזמן בענייניו ולא שם לב אל השני, או אפילו לא מתקשר איתו, הוא יכול להרגיש בודד. יכול גם להרגיש שהוא מתעלם מהעצות הטובות שהוא נותן לו.
תסכול - אותן בעיות של חוסר ארגון, חוסר התחשבות או בלבול חוזרות שוב ושוב למרות שביקש מבן הזוג שיתקן את דרכיו. מאד מתסכל לנהל דיון שלם סביב בעיה מסוימת ולהגיע לפתרון אפשרי, ואילו הצד השני לא עושה עם המסקנות שום דבר.
כעס - ככל שאדם מרגיש יותר מתוסכל, שלא מקשיבים ושמתעלמים מהבעיות, ככל שהפרעת הקשב ממשיכה ולא מטופלת, שלא מתייחסים ובן הזוג מרגיש לבד בהתמודדות, כך גם הכעס גובר. זה יכול לגרום למריבות עד לניתוק ביחסים כך דפוס ההתנהגות הופך יותר ויותר הרסני עבור היחסים הזוגיים.
תשישות וחוסר ישע - היכולת של בן הזוג להתמודד, לפצות ולהתגבר על הקשיים בכוחות עצמו הולכת ונשחקת. זה מעייף לעשות עבודה של שניים ביחסים זוגיים, או גם את תפקידו של בן הזוג בהורות. גם מאגרי האנרגיה של בן/בת הזוג הבריאים בסופו של דבר נגמרים.
עם ההבנה שזו ה"התמודדות המסוימת" שמתערבת בזוגיות, אפשר להתמודד טוב יותר. אפשר לדעת שזה לא שהיא לא חשובה לו או שהוא לא חשוב לה, אלו פשוט סימפטומים של ההתמודדות. מכיוון שאולי הוא לא מודע לעומס הרגשי שהוא גורם, ולשינוי ההרסני במערכת היחסים. בכלל, יכול להיות שהוא שם לב רק להתנהגות שלה (הכעס, ההתרחקות, המריבות) ולא לשלו.
מודעות לתסמינים הנ"ל, כשההבנה לכך כשהמכנה המשותף של כולם הוא שנעשו בשגגה, הינם פשוט מעלים חיוך על הפנים כשנפגשים עימם, ידיעה זו פותרת מצבים שנראים מורכבים, כבעיה חינוכית שאינה מוכרת, דבר שמאד מסייע לנו להבין את השני, ולהתמודד עם האתגרים שמציב בפנינו בצורה נכונה.
התייעצות עם מומחה
במידה ובני הזוג יצטרכו לעבור אף ליווי של רופא מומחה, כגון נוירולוג, או מומחה להפרעת קשב, פסיכיאטר וכדו', יש לדעת לאיזה מומחה ללכת.
אם בן הזוג אומר שיש חשש של הפרעה מסוימת, או שמא בעיה אחרת, יש להתייחס לענין ברצינות. צריך לזכור שבן הזוג אומר דבר כזה, כי יש חלקים במערכת היחסים שלא עובדים בצורה טובה. ואין לחשוש מלפנות לאבחון וטיפול, אשר לאחריהם עולים בעז"ה על דרך המלך, ויוצאים מן הטיפול בס"ד כבריה חדשה.
אולם, מאידך אין לסמוך על אבחון של בן או בת זוג. אלא להעזר באבחון ראוי, הכולל לפחות חלק מהמרכיבים הבאים: בדיקה אצל מומחה עם ניסיון בתחום הבחנות נפשיות, הכוללת שאלונים, בדיקת היסטוריה, ויכולת להבחין בין הפרעת קשב לבין בעיות אחרות כמו חרדה, דיכאון, הפרעות שינה או אפילו עומס יתר שקשור לסגנון חיים.
מבוגרים הסובלים מהפרעה מסוימת, נוטים לאמץ מנגנוני הגנה וגישור שונים בניסיונם להתאים את עצמם לנדרש מצד החברה ובכך קיימת האפשרות שתסמיני ההפרעות יופיעו בצורות שונות מהמצופה.
התרופות לא יביאו מנגנוני התמודדות חדשים, או יחסים טובים יותר עם בני הזוג. התרופות גם לא יגרמו להבין את המיקום שלנו בחיים, או יעלימו תחושות של חוסר ערך עצמי. יש לשלב אימון להקניית הרגלים חדשים, הכוונה לבניית הזהות העצמית, טיפול זוגי ויעוץ תעסוקתי לניהול כלכלי נכון.
מודעות
אחרי שמודעים לבעיה, ויודעים שמיצינו את מקסימום ההידברות, הייעוץ וההכוונה, שהם היסודות לצלוח זאת בדרך היפה והנעימה.
ללמוד כל מה שיכולים על נפש האיש והאשה בכלל, ועל התמודדויות החיים בפרט, הנותנת כלים וכוחות להתמודד.
ההבנה תעזור לא להרגיש מובסים בכל פעם שלא מצליחים לסיים בשלום את התכנית המקורית, היא תעזור לבני הזוג לשנות את צפיותיהם לגבי תפקודם.
להתייחס לשני כשווה אל שווה, לקבל אותו כמו שהוא עם כל התכונות. כאשר מתנהגים בגישה מתנשאת או משפילה, המעטה בערך השני, זה מחזק תחושות של נחיתות, ולא מאפשר הצלחה. יש להימנע מאנחות, פרצופים זועמים, וכל שכן ח"ו שלא הערות פוגעניות.
שותפות
כששני בני הזוג שותפים לאחריות, כך היא הדרך להצלחה. זו התמיכה גם כאשר מבינים שלחיות עם התמודדות גדולה כזו, זה עניין לא קל.
דרך הליווי של בן הזוג בכל ההתמודדויות שצפות בחיי הנישואין: להבין, לוותר, לתמוך, הרבה סבלנות, להבין עוד יותר, לוותר, לתמוך והרבה סבלנות.
משימות שנעשות ביחד הן יותר נעימות, וסביר יותר שהן יושלמו. שותפות בעבודה על מטלות אפילו המשעממות ביותר הופכת אותן לנעימות. רצוי לעשות דברים ביחד או באותו אזור כדי להימנע מהפרעות ושעמום.
כשבן הזוג ניצב בפני פרויקט לא גמור, אין לסיים אותו עבורו, זה יהיה כהכרזה על כך שהוא אינו מסוגל לעשות זאת בעצמו. במקום זאת יש להציע עזרה: "האם אני יכול לעזור לך לסיים?" או "זה נראה כאילו לקחת על עצמך קצת יותר מדי, בוא נגמור יחד".
מסופר, בזמן שרבי אהרן קוטלר היה ראש ישיבת ליקווד בארה"ב, אחד האברכים היה נכדו של החפץ חיים. ראש הישיבה והמשגיח היו גאים בתלמיד זה, אולם הם הבחינו אצלו בתופעה מוזרה, האברך היה מרבה לאחר לישיבה, ולעיתים לא היה מגיע כלל. יום אחד ביקש המשגיח לבדוק את פשר הדבר, הוא קרא לאברך ואמר לו: "שמנו לב שכבודו מרבה לאחר, בטוחים אנו שיש לך סיבה טובה לכך, אך בכל זאת רצינו לשמוע הסבר לדבר".
השפיל האברך את ראשו ואמר: "אני מאוד רוצה להגיע בזמן, אך לא תמיד הדבר עולה בידי, מידי בוקר בדרכי לישיבה אני נתקל במקרה מעורר רחמים ואיני יכול לעמוד מנגד, אשה ברוכת ילדים וילדיה בוכים, מתברר שאינה מרגישה טוב והיא וילדיה משוועים לעזרה, לאחד צריך להכין את הבקבוק, לשני צריך לארגן תיק לתלמוד תורה, לשלישי כריך... כשאני עומד שם אני מרגיש שיש לי חובה לעזור! לכן לפעמים אני מאחר לכולל.
המשגיח הקשיב מרוגש ואמר: "מעשה אצילות כזה אכן מתאים לסבך החפץ חיים, רק אמור לי, האם האשה הזאת אלמנה או גרושה? אולי היא צריכה עזרה נוספת?", ענה לו האברך: "האשה הזו אינה גרושה ולא אלמנה, היא נשואה, והיא אשתי..." (ס' עושה שלום")
הידברות
תקשורת הינה חיונית לכל מערכת יחסים טובה. כדי להיות שותפים שווים - ההידברות ודיון על כל נושא בחיים חייבת להיות אפשרית. חשוב לשני בני הזוג להישמע, ולהתקבל, כאשר הם משתפים את בן הזוג בהצלחותיהם וכישלונותיהם.
חתן בן עלייה נכנס לאחר אירוסיו להתברך אצל מרן ראש הישיבה הרב שך זצ"ל. סיפר לו הרב שישנו אדם מסויים המפורסם אצל הציבור כאדם חשוב, ששלוש שנים אחרי חתונתו היה מצבו קרוב לגירושין. ואם הם ידעו את שמו הם יתפלאו עד מאד, שכן אותו אדם זה היה ידוע כבעל אישיות מיוחדת, וביתו היה ידוע כבית לתפארה, בית שנוהגים בו בכבוד הדדי באופן נפלא ביותר. שאלו את הרב, האם בשנים אלו כבוד הרב השפיע על האשה להשתנות? "לא", ענה הרב בחיוך, "הוא פשוט למד איך מדברים עם אשה". (נעשה אדם)
יש לתכנן זמן יומי לשיחה, להשתתף ולשתף בחוויות היום והתקופה האחרונה, לתכנן איך נתמודד בחכמה עם הרגע הבא. "סוף מעשה בהידברות תחילה" היא האבן השואבת עליה מושתת הבית.
קשה להקשיב לאנשים בעלי התמודדות כזו, הם נוטים לקפוץ מנושא לנושא במהירות, או לחלום באמצע שיחה. עם זאת, בנחת והקשבה סבלנית מבן הזוג התומך, יכול בן הזוג להרשות לעצמו להאט, לארגן את מחשבותיו, למתן את האימפולסיביות ולהיות קשוב.כשבן הזוג עושה דבר שמפריע, יש לדבר עמו על כך. רגשות עצורים ומופנמים אינם פותרים בעיות. הם רק גורמים לכעס ולחץ מיותרים.
אחת הבעיות העיקריות של בעל התמודדות היא הצפה של רגשות: יש להימנע ממצבים כאלו על ידי לקיחת פסקי זמן, כשהדברים נראים כמבלבלים יותר מדי או מבולגנים {מתח}. במהלך פסק הזמן, יש לעשות פעילות להפחתת הלחץ והתסכול על ידי רישום הדברים הגורמים לבעיות. כך יורד הלחץ, ובאווירה של שותפות נכנסים למהלך חדש, מהלך של נינוחות ורוגע, ורצון לפריחה...
תכנון סדר יום
מבוגרים הסובלים מהתמודדות, בדרך כלל לא מודעים לגבי כמות הדברים שאפשר לעשות בזמן קצוב, ואורך הזמן הדרוש להם. יש לתכנן ביחד סדר יום.
לסדר לוח שנה יומי, גישה משותפת זו תספק תמיכה וסדר לכל אחד מבני הזוג ותיתן לכל אחד הזדמנות לחלוק ולשתף את השני בהצלחות.
אנשים בעלי התמודדויות הם שכחנים ידועים. עובדים כל כך קשה כדי לזכור רעיון אחד, כך שאחרים נשמטים ונעלמים. אם הם לא יעשו משהו מידי כדי לזכור, הרעיון פשוט ישכח.
הודעות על המראה ועל המקרר, הודעות טלפוניות. יכולים לעזור ולהקל מאוד בתזכורת של דברים ובקשות לכל המשפחה.
על מנת להישאר ממוקדים תוך כדי מטלות גדולות או משעממות, יש לפרק את המשימה לחלקים קטנים. תגמול בפרס על כל הצלחה קטנה (אפשר טבלה, שבסוף כל פרק מסוים, מקבלים פיצוי), תחושת ההצלחה תעודד להמשיך הלאה לחלק הבא.
אצל ילדים עם נטיה להפרעת קשב וריכוז, כשסופרים להם עד מספר מסוים, זה ממקד אותם לפעול ולסיים את הבקשה בזמן, זה מוציא אותם מתוך פיזור הדעת לפעולה ממוקדת ולעשייה.
כמו כן, לחלק מהאנשים כדאי להתייחס למשימה כאל משחק, ניקוי המטבח או הבית {הייתה אישה שנתנה לעצמה פרס עבור כל עשרים דקות של עבודת בית. הפרס היה 5 דקות של קריאה או מנוחה, היא השתמשה בטיימר כדי לעמוד בתכניתה}.
מבוגרים בעלי התמודדות, אינם אוהבים מבנה מסודר. אבל בד בבד עם כך הם חייבים אותו כדי לתפקד. בני הזוג מוכרחים לפתח שיטה שתהיה תומכת וגם בלתי מוגבלת עבור שני בני הזוג. יש להשאיר חדר אחד מסודר לחלוטין, חדר אחר עבור פרויקטים ופעילויות, קופסא נוחה לדואר ולהניח מיד כשהוא מגיע וכו'.
אחת מהטענות השכיחות ביותר של בני זוג של בעל התמודדות, היא על הסחבת והנזק שהוא גורם ליחסיהם. בעל ההתמודדות, מחכה יותר זמן מכל אחד אחר עד שמופיעה המוטיבציה.
יצירת דרכים לדרבן את המוטיבציה, כדוגמת שימוש בטיימרים, או תזכורות על דברים לא אישיים. או לתת לדחיין לחוות את התוצאות של הדחייה, זו יכולה להיות שיטה מלחיצה. ישנה משפחה שתמיד מאחרת, בן הזוג שאינו דחיין מוכן בזמן, ואז יושב לנגן, כך הוא מזכיר לבן זוגו להתכונן, ומעצמו מונע את הכעס בזמן שהוא מחכה.
הכעכים השרופים
יהודי חכם סיפר לבנו קודם כניסתו לחופה: כשהייתי ילד, אמא שלי מאוד אהבה לאפות ובעיקר אהבה להכין כעכים. ערב אחד זכור לי במיוחד, כאשר היא הכינה את הכעכים לאחר יום עבודה ארוך, קשה ולא מוצלח שעבר עליה, והכעכים שהכינה מעט נשרפו.
באותו ערב, הניחה אמא מול אבא ספל תה לצד צלחת ובה כמה כעכים שרופים. אני זוכר את עצמי מחכה לראות את תגובתו לנוכח הכעכים השרופים, אולם אבא התנהג כאילו שלא שם לב לכך שהכעכים נשרפו, הוא חייך אל אמא, אמר לה "תודה רבה", הפנה מבטו אלי ושאל אותי איך היה היום שלי בבית הספר... אני לא זוכר מה אמרתי לו באותו ערב, אבל אני זוכר כיצד אמא התנצלה בפני אבי על כך שהכעכים יצאו הפעם שרופים. אבא אמר לה: "אשתי היקרה, אני אוהב כעכים שרופים".
בלילה מאוחר, כאשר הלכתי לתת לאבא נשיקת לילה טוב, שאלתי אותו אם הוא באמת אוהב כעכים שרופים? הוא עטף אותי בזרועותיו ואמר: "על אמא שלך עבר יום ארוך וקשה בעבודה, והיא באמת עייפה מאוד, וחוץ מזה, כעך מעט שרוף מעולם לא הזיק לאף אחד... אתה יודע, החיים מלאים דברים שאינם מושלמים, גם אני לא מושלם, ובמשך השנים שמתי לב שהיא לומדת לקבל את הפגמים שלי ובוחרת לשים לב ולהעצים את התכונות החיוביות והטובות שלי".
אם קיבלנו בן זוג שמביא אותנו להתמודדות, ה' יתברך חושב שאנו מיוחדים, ויכולים לסייע לבן הזוג בכל הדברים הנפלאים שבן הזוג התברך בהם, ופריחה לחיים נפלאים...
(פרק זה נכתב בסיוע מאמרים של ראשי ישיבות לבחורים בעלי קשיי קשב והפרעות למיניהם, רופאים ומומחים להפרעות קשב וריכוז ועיצוב התנהגותי)
פרק יא - חיזוק האחדות
בדורות שעברו, זוג היה מאריך ימים 'כזוג' עד זִקְנָה ושיבה. המושג 'גירושין' היה קיים רק בספרים. למרבה הצער, בדורנו, נושא זה תפס תאוצה, עד כדי כך שצריך להמתין ברבנות לגט, במשך חצי שנה!
כמובן שהסיבות הן מורכבות ביותר, אלא שחלק נכבד מהמקרים נובע בגלל סיבה אחת: "חולשה להתמודד". אנשים נכנסים למצבים מורכבים, אין להם כוח להתמודד עם המציאות, והם מנסים "כיוון חדש"...
הרי השוק מלא, אפשר לעצור את השותפות ולפתוח עסק מחדש עם שותף אחר, בכך ייסתם הגולל על עברם, ועתידם יהיה זוהר יותר, הם מָשְׁלִים את עצמם, שהשני יהיה חייכן, סבלני וסלחני יותר, וגם אם הוא לא יהיה כל כך טוב - מכל מקום הוא לא יהיה שלילי וגרוע כמו בן זוגם הנוכחי.
אלא שהמציאות טופחת על הפנים! רוב הזוגות מודים: בן הזוג הראשון, כמה שהיה קשה איתו, בנישואין השניים נהיה קשה כפליים! מזונות, חלוקת רכוש, מסדרי ראיה ודיונים ארוכים ומתישים שמתחילים בבית דין ומגיעים לבית משפט, חינוך הילדים נהרס - והרשימה עוד ארוכה.
ולבסוף מתברר שלכולם יש מינוסים. מתברר שאין הרבה הפרשים בין בן הזוג הראשון לשני, לכולם יש חסרונות, וצריך לדעת להסתגל אליהם או למצוא להם פתרון (הרב אברהם לוי שליט"א).
הצדיק רבי אריה לוין זצ"ל כשהיה מגיע אליו בעל שמתלונן על אשתו וחפץ לגרשה, היה אומר לו: טוב שאתה מודיע לי זאת, כי יש לי בשבילה הצעה מצויינת, מחמת כמה מעלות שיש לה שאינם מצויות, והיה הרב מפרט את המעלות שלה אחת לאחת, עד שהיה הבעל תופס את עצמו ואומר לרב "לא! לא! התחרטתי, לא ידעתי שהיא כל כך מיוחדת, אני חפץ בה...
לכן, אם חלילה עולה קושי ובאה תקופה לא קלה, צריך להשקיע בזה את כל הכוח ולא לחשוב על החלפת בן הזוג, מחמת שמשם לא תבוא הישועה!
כמו כן, צריך לשנן השכם והערב: המצב הזה הוא ניסיון מה', ואם ה' הביא עלינו את הניסיון הזה, הוא גם נתן כוח להתגבר עליו, וצריך רק להתאמץ. ואם נלחם על שלום ביתנו, בעזרת ה' נצליח. כמובן שזה לא קל, אך בל נשכח דבר נוסף: כמה שזה קשה, הגירושין קשים הרבה יותר.
גדול השלום
מספרים על הגאון רבי מרדכי לבטון זצ"ל (מחכמי ארם צובא), שבא לפניו אדם שרצה לגרש את אשתו כיוון שלא היו לו בנים ממנה. אמר לו הרב לחזור אליו מחר. כשיצא אותו אדם מהרב קרא הרב לאחד ממקורביו ואמר לו: "מחר כשיבוא אותו אדם לגרש את אשתו, אתה תיכנס ותלחש לי באוזני, ואני אעשה עצמי כועס וצועק עליך, ואתה תעשה עצמך כאילו נעלבת".
למחרת באו האיש ואשתו לפני הרב. הרב ביקש מהסופר שיתחיל לכתוב את הגט. פתאום נכנס אותו אדם ממקורבי הרב ולחש באוזני הרב. הרב כעס עליו מאוד והוא יצא מבויש ונכלם. שאל האיש בעל הגט את הרב: "מדוע הרב כעס וצעק על האיש שיצא"? השיב הרב חוצפתו של האיש הזה עברה כל גבול, אשתך עדיין לא קבלה את הגט, וכבר הוא לוחש באוזניי שאזרז את כתיבת הגט, כי הוא רוצה להתחתן איתה?!"
כששמע האיש את דברי הרב התחרט וביקש להפסיק את כתיבת הגט. הרב התפלל עליהם ונפקדו בזרע של קיימא (ס' עושה שלום).
מי אינו צריך ללכת ליעוץ
אם יש תקופה קשה, זה מוביל את בני הזוג למחשבה על פניה ליעוץ, הכוללת הידברות פתוחה, ולפעמים אף הידברות פתוחה יכולה לפתור את הבעיה אף קודם הייעוץ.
כאשר יושבים שני בני הזוג באווירה נעימה, ורצון להבין את שורש הבעיה, מה מפריע לשני, מה הוא חושב על הגדרת הבעיה, אולי אף יש לו פתרונות. יושבים ודנים יחד מתוך הבנה לקושי האחר, ומתוך רצון לסייע לו, מתקרבים שני בני הזוג בדעותיהם, וכל אחד עושה מה שהוא יכול מתוך הפתרונות שהועלו, אז העגלה עולה בס"ד על דרך המלך (הרב אברהם לוי שליט"א). כי ה' יתברך אוהב את השלום , והיכן שיש שלום הוא נמצא בשביל לסייע. ששמו של הקדוש ברוך הוא נקרא "שלום" ואין השטן נכנס ביניהם (מדרש רבה נשא פי"א סי ז'. גמרא סנהדרין פ' חלק).
מי כן צריך ללכת ליעוץ
אולם כאשר בני הזוג אינם יודעים לבטא את הרגשתם בצורה נכונה, להגדיר מה מפריע להם בדיוק, להבין את השני עד הסוף, להעלות פתרונות, ולתכנן תכנית פעולה משותפת. מגיע הצורך ללכת ליעוץ כדי לקבל 'סיוע' איך לעשות זאת.
וכאן המקום להדגיש, כי הייעוץ רק 'מסייע' לנו לחשוב, לגבש דעה, לעלות פתרונות. אבל את ביצוע התכנית אנו עושים עם כל הרצון, ההזדהות, והמאמץ. כמו שאדם הרוצה לבנות בית / לשפץ, פונה לאדריכל / מהנדס / מעצב פנים, הוא מקבל תכנית, שהיא השלמת ידע שחסר לו, אבל הוא בעצמו מבצע אותה, אמנם בסיוע הקבלן, ובפיקוח של איש מקצוע המומחה לפקח בדברים אלו.
אף בבנין הבית האמיתי, העבודה עוברת לידיים של בני הזוג בעצמם, כי צריך את הצבע והרגש האישי שלהם, ללא תערובת חיצונית. ודבר זה צריך לבא עם כל הרצון, ההבנה, וההזדהות.
הנוטל עצה מן החכם אינו נכשל
כמובן שבנושאים אלו לא מתייעצים עם כל אדם! שהרי למי שאין רגש תורני בעניין, ובפרט מי שנוגע בדבר - כמו משפחה, הורים וכו', ואפילו חבר טוב, לפעמים עצתם אינה עצת "יועץ" - אלא עצת "רועץ". יש להם דחף פנימי להתנקם, לא תמיד טובת הנישואין בראשם, והם עלולים להוביל ישירות לגירושין, וכבר היו מקרים...
עם מי מומלץ להתייעץ? עם אדם גדול בתורה שהניסיון שלו אינו "בגירושין", אלא הוא מומחה ויודע איך לחיות עם האישה בשלום "ולהצליח"! שמבין באמת את נבכי הנפש, וחש היטב מה זו אהבה ורגש של בעל ואישה, וכך הוא בעצמו חי.
כשמגיעים לאדם כזה, "לרב", רואים כמה כוחות ומאמץ הוא משקיע בכדי להביא את השלום אל בית הזוג, חשים שכואב לו הנושא והוא לוקח את העניין ברצינות ומוסר על כך את נפשו. וכבר מובטחים אנו מחז"ל, שְכָֹּל הנוטל עצה מאדם גדול - אינו נכשל.
אלא שההצלחה והסייעתא דשמיא מובטחים, רק כאשר שני בני הזוג מתבטלים לרב ושומעים לעצתו במלואה. אך אם הם מנסים לקחת את הדברים בצורה חלקית, אם הם לא באים מתוך מטרה לקבל את עצת ה' שאומר להם הרב, אלא הם מחליטים לצנזר ממנה חלקים "כפי הבנתם", במצב כזה כאשר אין התבטלות מוחלטת לדעת תורה, אין להם את הסגולה להצליח.
כאשר זוג בא לאדם גדול ושואל בעצתו, הוא צריך לפני כן לשנן לעצמו: אנו הולכים להתייעץ עם "הנציג של בורא העולם" ולשמוע ממנו מה "דעת התורה" על מצבנו, וכיוון שמדובר בעצה תורנית, חובה עלינו ליטול אותה בשלמותה! הרי התורה מבינה יותר טוב מאתנו מה טוב לנו "באמת". כמו כן, הרב חפץ בטובתנו בלבד. אם כן, מה ההיגיון שננסה להתערב בעצתו ונפסיד בגלל זה את הסייעתא דשמיא שיש למי שנוטל עצה מאדם גדול בתורה? אם אנו לא חושבים כך, למה אנו הולכים לרב?
התורה הקדושה אומרת "וְשָׁמַרְתָּ לַעֲשׂוֹת כְּכֹל אֲשֶׁר יוֹרוּךָ... לֹא תָסוּר מִן הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ יָמִין וּשְׂמֹאל" (דברים י"ז י"א). וחכמינו ז"ל ביארו לנו הדבר ברחל בתך הקטנה: 'עשה לך רב' (אבות א' ט"ז), היצמד לתלמיד חכם ושאל בעצתו ובקש את פסיקתו בכל שאלה ומקרה, הרב כבר יעבור על חלקי התורה השייכים לשאלתך - ויתן לך את הסיכום הלכה למעשה.
בתורה הקדושה יש פסק הלכה והוראה ברורה לגבי כל פרט ומקרה - ועל פי זה הרב פוסק את פסקיו, ובעצם הרב רק מגלה לנו את 'דעת התורה' - ולא מדובר חלילה בפסקים אישיים שהוא מוליך ומביא מסברתו העצמית, ממילא חל על דבריו הציווי הגדול של לֹא תֹסִפוּ עַל הַדָּבָר אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם וְלֹא תִגְרְעוּ מִמֶּנּוּ (דברים ד' ב'), ואין רשות לערוך צנזור בפסק הרב, השמטות ותוספות, וחובה קדושה להיצמד לדבריו במאה אחוז ממש!!! לא תשעים ותשע אחוזים, ולא מאה ואחד אחוזים...
מי שחי כך, מלבד זה שהוא חי נכון ועושה לבורא העולם נחת רוח. יידע נאמנה שיקבל שכר על חמישה מצוות דאורייתא שמקיים באותם רגעים שניגש לבצע שאלת רב: א) קְדֹשִׁים תִּהְיוּ (ויקרא י"ט ב'), ב) כִּי תַעֲשֶׂה הַטּוֹב וְהַיָּשָׁר בְּעֵינֵי ה' אֱלֹקֶיךָ (דברים י"ב כ"ח), ג) וְשָׁמַרְתָּ לַעֲשׂוֹת כְּכֹל אֲשֶׁר יוֹרוּךָ' (דברים י"ז י"א), ד) לֹא תָסוּר מִן הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ יָמִין וּשְׂמֹאל (דברים י"ז י"א), ה) לֹא תֹסִפוּ עַל הַדָּבָר אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם וְלֹא תִגְרְעוּ מִמֶּנּוּ (דברים ד' ב' ). (עצה מן החכם, נכתב מתוך מאמר של הרב אברהם לוי שליט"א).
הקופסא המסתורית
הָיוֹ הָיוּ איש ואשה שהיו נשואים באושר שישים שנה. הם שיתפו זה את זו בכל עניין, ושוחחו ביניהם על כל נושא, לא הסתירו זה מזו וזו מזה כלום כל שנות נישואיהם, מלבד דבר אחד - לאשה היתה קופסת נעליים בארון למעלה, והיא הזהירה את בעלה שלעולם לא יפתח אותה ושלא ישאל אותה מה פשר הקופסא.
במשך כל שנות נישואיהם הוא אכן לא שאל לפשר הקופסא ומה יש בה, אבל יום אחד חלתה האשה הזקנה, ומצבה הלך והחמיר, עד שהרופאים אמרו שהיא לא תחלים לעולם. אז סבר הבעל שהגיע הזמן לפתור את התעלומה, הוא הוריד את הקופסא ממרומי הארון והניחה על המיטה בצד, ליד רעייתו. גם היא הסכימה שהגיע הזמן לספר לבעלה מה יש בקופסא המסתורית.
הבעל פתח את קופסת הנעליים, ונדהם לגלות בה שתי מפיות ארוגות, וחבילת מזומנים בסך 25,000$. בעלה שאל אותה מה הפשר ומה הקשר?
השיבה לו אשתו: "כשעמדנו להינשא, סבתי סיפרה לי מהו סוד הנישואין המאושרים, ואמרה כי אסור לכעוס, ואם פעם ארגיש כעס או עלבון צורב, עלי לנצור את לשוני, להיות שקטה ולרקום מפית כדי להעביר את התחושות".
האיש הזקן היה נרגש ונסער וניסה לעצור את דמעותיו... "יש רק שתי מפיות בקופסא", חשב לעצמו, "זה אומר שהיא כעסה עלי רק פעמיים במשך כל שנות חיינו הארוכות, המשותפות והאהובות". גל של שמחה ואושר פרץ בו.
"זה פשוט מדהים", אמר הבעל, "אבל זה ההסבר של המפיות הארוגות, אמרי לי בבקשה מה ההסבר של סכום הכסף הגדול, מאין זה בא?", השיבה האשה: "זה הכסף שעשיתי ממכירת המפיות"!!!
איש אחד קיבל מתנה מבנו - מעטפה ובה 500 ש"ח ופתק: "אבא, אני רוצה שבכסף הזה תקנה לעצמך משהו שיעשה את החיים שלך יותר נוחים וקלים". אז הוא קנה בזה מתנה לאשתו! (ס' עושה שלום)
פניה ליעוץ, אינה מהוה כביכול 'אישור' לכישלון שלנו כבני זוג 'מלומדים' שאינם יכולים להתמודד עם הבעיה בכוחות עצמם, אלא רק מהווה אישור ל"חכמה" שלנו לתקן את הבעיה, "ללמוד" כלים לעליה על דרך המלך, ולצאת שמחים ומלומדים יותר.
פנייה ליעוץ עם דעת תורה, היא בעצם עלייה שלב נוסף של בנין הנישואין, בכך אנו מכניסים את השכינה הקדושה לתוך ביתנו, בכך שאנו מכניסים את "דבר השם" היוצא מפיו של החכם לתוך ביתנו, מראים אנו כי כל אורחות חיינו על פי דעת התורה הם וזוכים אנו למאמר הכתוב "איש ואשה שזכו שכינה בניהם" (סוטה יז.).
מטרת הטהרה
יחודיות היהודי ומעלתו הנפלאה על כל העמים, התגלתה לעיני העולם בעת שה' יתברך "בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו". במעמד נפלא זה - מעמד הר סיני אף קבע ה' יתברך "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש", שנהיה מובדלים ומרוממים מכל העולם בעדינות ליבנו וטוהר מחשבותינו, ונהיה בעלי השפעה על כל העולם במעשינו הטובים.
כשעם ישראל מטהרים ומתקדשים, כל העולם מיטהר ומתקדש יחד עימם, כאשר יהודי מתגבר על יצריו וקושר אותם בחוקי ההלכה, מלבד מה שקשר את השפעתו של הס"מ בעולם, התורה הקדושה מחזירה לו כפל כפליים בהנאה בזה העולם,
וכשהוא מקיים את הלכות הטהרה בדקדוק, הרי הוא מחזיר את העולם לבראשיתו ומתקן את הבלבול שנעשה בעץ הדעת, הוא זוכה לקרב את הגאולה, ויש לו חלק עיקרי בבנין בית המקדש שיבנה במהרה בימינו, שהרי הצדיקים המקדשים ומטהרים את עצמם הם יסוד העולם, כמאמרם "צדיק יסוד עולם".
עץ הדעת
ביום השישי לבריאת העולם נבראו אדם וחוה, מקומם היה בגן העדן, ונצטוו רק ציווי אחד: 'לעובדה ולשומרה', לעבוד ולשמור את ציוויו של ה’ יתברך שלא לאכול מעץ הדעת. אולם הנחש קינא בהם ופיתה אותם לאכול מ’עץ הדעת’, בחושבם שטוב הם עושים ויגיעו על ידי אכילתם למעלות גבוהות יותר בדעת ובכך יוכלו לעבוד את ה’ טוב יותר. אולם לאחר החטא, הם גילו שערבבו את הרע והטוב ומעתה קשה להבדיל בניהם, כאשר הם משמשים בערבוביה בתוך ליבם כשהטוב נראה להם רע, והרע נראה להם טוב (מכתב מאליהו).
לאחר הפגם הגדול שהביאו לעולם, נענשו כל המשתתפים בחטא: אדם הראשון נענש בצער הפרנסה, האשה נענשה בדם הנדה שכולל בתוכו את צער הוסת, טומאתה, הרחקות הנדה וצער הלידה, והנחש נענש בכך שמאז הוא טועם רק “טעם עפר” במאכלו.
מכיוון שכל נשמות העולם היו כלולות בנשמת אדם וחוה, כל הנשמות היו שותפות לחטא, לכך כולם שותפים אף במירוק החטא עד ביאת המשיח שאז העולם יחזור למצבו הראשון והמתוקן כפי שהיה בתחילת בריאתו רש"י שבת לב. בראשית רבה סוף פרשה יז, ירושלמי פ"ב ה"ו. . וכמו שבמדבר סיני נשות ישראל לא ראו דם נדות מחמת השכינה שהייתה שרויה ביניהם, כך יהיה לעתיד לבא ילקוט שמעוני סוף פ' מצורע. וג"כ כתוב שם שבמצרים לא ראו נשות ישראל דם נדות מחמת אימת המצרים. .
עונשו של הנחש
כאשר מתבוננים עוד בתוצאותיו של חטא עץ הדעת, נראה לכאורה שהנחש קיבל את העונש הקל ביותר, שהרי נאמר לו "על גחונך תלך, ועפר תאכל כל ימי חייך", ובזה קיבל מזונותיו מידי הקב"ה בהבטחה תמידית למשך כל ימי חייו. הנחש אינו צריך לעבוד, אינו חייב להתאמץ, החול מצוי לו תמיד - בכל מקום שאליו מגיע. ואולם במבט מעמיק יותר נבין, שזה גופא עונשו הגדול של הנחש, מזונותיו מובטחים לו מראש - לתמיד, פטור הוא ממאמץ, מדאגות פרנסה, הנחש מנותק לגמרי מבוראו, אינו נושא עיניו למעלה, אינו פונה בבקשת עזרה, הוא חי את חייו ללא קשר עם הקב"ה - וכי יש עונש גדול מזה?
לעומת ענשו של הנחש, קבלה חוה את הקללה: "הרבה ארבה עצבונך והריונך, בעצב תלדי בנים", בצער רב נתקללה האשה: דם נדות, צער העבור, צער הלידה, צער גידול בנים וכו', אבל עונש גדול זה טומן בחובו גם אושר מעין כמוהו: אושר של קרבת ד', שבו זוכה האשה דוקא מתוך הצער (קו' מעיין גנים).
בירור הטוב והרע
ואם נתבונן בעומק העונש שקיבלה האשה, נבין שבו עצמו טמונה התרופה לחטא עץ הדעת ותיקונו. שהרי דם הנדות והרחקות הנדה הם בעצמם מהווים את התיקון לבירור הרע והטוב, כאשר האיש והאשה היהודים מבדילים בין דם נדה לדם טהור ומקיימים את ההלכות בצורה "מדוייקת" על פי הדרכת חז"ל המופלאה, בכך הם מתקנים את העולם ומביאים אותו לתיקונו במעשיהם הטובים.
כדי לחדד את הדברים נביא כאן בקצרה את ההבדלים שלימדו אותנו חז"ל בפרשה נפלאה זו, שנראית כשחורה "שחורה אני ונאווה" בסופה היא מתגלית "בטהרה ככלה ביום חופתה":
ההבדל בין דם נדות (וסת-מחזור) לחשש דם זיבה (ז' נקיים), בין דם חימוד (לפני החתונה) לדם בתולים ולדם פצע (בנרתיק), בין דם שיצא בהרגשה (זעזוע פתיחת פי הרחם) לחשש דם שיצא בהרגשה (אחר תשמיש או הטלת מי רגלים).
ההבדל בין כתם שנתגלה בבדיקת עד וכו' (ספק חשש תורה) לכתם דם שנמצא על גופה או על בגדה (דרבנן), בין כתם הנמצא על דבר צבעוני או על דבר שאינו מקבל טומאה.
ההבדל בין הרחקת תשמיש (כרת) להרחקת נגיעה (לאו). בין הרחקת שינה במיטה אחת לישיבה על ספסל אחד, בין שיירי שתייתה [ואכילתה] לבין שיירי שתייתו [ואכילתו], בין הרחקות כשהאיש חולה לבין הרחקות כשהאשה חולה, בין חולי שאין בו סכנה לחולי שיש בו סכנה ולפיקוח נפש.
ההבדל בין בדיקת טהרה שטחית לבדיקה בעומק בחורים ובסדקים.
ההבדל בין חציצה בטבילה על הגוף לבין בית הסתרים, בין חציצה שמקפידה עליה לכזו שאינה מקפידה עליה, בין חציצה על רוב הגוף לבין שרשרת ועגילים, בין חציצה על הגוף או שבלועה בתוכו, בין חציצה שאינה חלק מן הגוף לחציצה כמו חתיכת עור או ציפורן תלושה.
ההבדל בין טבילה במים שאובים למי גשמים בבור המקוה - מים שלא קיבלו טומאה. בין חיבור האיש והאשה כאחד הבהמות לבין חיבור מלאכי עליון כששכינה ביניהם.
מכך אנו מבינים כמה חביבה מצווה זו על הקב"ה שמחמת כן מאריך עליה ימים כדלהלן, וכמה היא מקרבת את הגאולה לבניין בית המקדש במהרה בימינו אמן.
מתנה נפלאה ושכרה בצידה
אומר ה' יתברך: רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם אֶת הַחַיִּים וְאֶת הַטּוֹב וְאֶת הַמָּוֶת וְאֶת הָרָע: אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לְאַהֲבָה אֶת ד' אֱלֹהֶיךָ לָלֶכֶת בִּדְרָכָיו וְלִשְׁמֹר מִצְוֹתָיו וְחֻקֹּתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וְחָיִיתָ וְרָבִיתָ וּבֵרַכְךָ ד' אֱלֹהֶיךָ בָּאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ: הַעִדֹתִי בָכֶם הַיּוֹם אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ הַחַיִּים וְהַמָּוֶת נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים לְמַעַן תִּחְיֶה אַתָּה וְזַרְעֶךָ: לְאַהֲבָה אֶת ד' אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹעַ בְּקֹלוֹ וּלְדָבְקָה בוֹ כִּי הוּא חַיֶּיךָ וְאֹרֶךְ יָמֶיךָ: (דברים ל').
והנה שכרם של האיש והאשה השומרים על מצוות הטהרה גדול ועצום, זוכים הם לשמירה בעולם הזה ומאריכים ימים (שבת יג ע”א). וזאת וזוכים לחיי העולם הבא (מהרש”א סוף נדה) מחמת המצווה הגדולה הזאת שחביבה ביותר על ה' יתברך שנאמר "ולא יראה בך ערוות דבר ושב מאחריך" (דברים כ”ג ט”ו) מכלל לאו אתה שומע הן, שהשם משרה את שכינתו במקום קדושה וצניעות (מדרש), ובכל מקום שאתה מוצא גדר ערוה, אתה מוצא קדושה (רש”י ויקרא, פי”ט,ב).
וכמו שכותב המדרש: פרשיותיה של נדה, אף על פי שהן נראות כאילו כעורות כאילו שחורות לאומרן ברבים, כגון הלכות נדה ויולדת, אמר הקדוש ברוך הוא הרי הן עריבות עלי ככתוב "וערבה לה' מנחת יהודה וירושלים" (מלאכי, ג, ד, ויקרא רבה, יט, ג). ונאמר במכילתא, כל דבר שנתנו ישראל נפשם עליו, כגון שבת ומילה ותלמוד תורה וטבילה הרי אלו נתקיימו בידם (כי תשא).
מעשה באשה אחת שהיה לה בן בכתה א' שהתקשה מאוד בקריאה, עד שחשבו להכניס אותו לבית ספר מיוחד. באותה תקופה היו לאותה אם מחשבות והתלבטויות, האם להתחיל לשמור על "טהרת המשפחה". לבסוף התחילה לשמור, והנה חודש אחרי הטבילה הראשונה שאלה אותה המורה של הילד: "מה עשיתם, לאן פניתם? להפתעתנו הפך הילד לאחד המצטיינים בכתה..."
מדוע החמירה תורה כל כך
מאידך מי שלא נזהר מלשמור את מצוות הנדה, מלבד איסור התורה החמור, והעונש הבא בעקבותיו להיכרת מן העולם ולמות בקיצור ימים כמו שמספרת הגמרא בשבת יג ע”א. על אותו תלמיד שלא נזהר בפרישה כראוי. , ובא נזק רוחני חמור לאשה לבעל ולעובר רמב”ן אחרי מות י”ח י”ט. שערי תשובה ש”ג קכ”ה. . ואף נזק גשמי לאשה שהמקום פתוח לזיהומים, ולבעל ולעובר שאז נמצא הרעל החזק ביותר להזיק עיין שם ברמב”ן. , כמו שמצאנו אצל שרה אימנו שהייתה נדה והחמיצה עיסתה.
ויש להבין מדוע כל כך החמירה התורה בעוון הנדה? אלא משום שכל עבירה שאדם עובר הוא נענש לבדו, ואם זה עוון של עריות אז שניים נענשים. אך בעוון הנדה, חוץ מהעונש של האיש ואשתו, רחמנא ליצלן גם הבנים נפשם נפגמת.
על זאת הבטיחו חז"ל לאשה, שבכך שתשמור דיני הטהרה, תזכה כאשר תטהר שתהיה חביבה על בעלה כבשעת כניסתה לחופה (נדה לא:).
העם היהודי מטהר עצמו בכל הדורות
ארכיאולוגים העוסקים בחשיפת מקומות ישוב עתיקים על ידי חפירות, כאשר רוצים להוכיח שהישוב שגילו היה יהודי, מחפשים תחילה עקבות של מקוה, כי הימצאות מקוה במקום, מהוה הוכחה ברורה להשערתם. עניין הטבילה במקוה לטהרת האשה היה בישראל לפנים, דבר פשוט בתכלית, בלי שאלות וספיקות. בנות ישראל גילו מסירות נפש לקיום המצווה היקרה הזאת, טבלו במים קרים, ולפעמים גם שברו את הקרח להגיע למים, ורבו הקשיים מאד... אמנם שום דבר לא הרתיע אותן, ביודען את חשיבות ויוקר ערך המצווה, לא שתו לבן לכל הקשיים, וקיימו בחירוף נפש את מצות טהרת המשפחה, והיא שעמדה להם להעמיד דורות, אשר על יסודם נבנה עם נפלא, אשר כל רואיהם יכירום כי הם זרע ברך ה’ (נעימות נצח).
אחאב - מלך ישראל, נמנה על שבעת האנשים שאין להם חלק לעולם הבא, בגלל מעשיו הרעים: חטא והחטיא את ישראל, נשא לאשה את איזבל בת מלך צידון, השליט עבודה זרה בעם ישראל, הרג את נביאי ה', והתעמת עם אליהו הנביא. לאחרונה נחשף ארמונו אשר בשומרון, ובארמון - מקוה טהרה! זאת לא זנחו! עבודה זרה עבדו - אבל לא עברו על מצות הטהרה!
לא מכבר עלתה משלחת לחשוף את צפונות הר מצדה, מעוזם האחרון של לוחמי המרד הגדול נגד הרומאים, בעת חורבן בית המקדש, לפני כ–1,800 שנה. הם ביצרו לעצמם מקום בפסגת ההר, ובחרו במוות מאשר ליפול ביד האויב, וביוסיפון כתב שהם נלחמו איתם בחירוף נפש עד שהרגו מהם תשעים אלף איש! חברי המשלחת מצאו את עצמותיהם של לוחמי החירות, מצאו את סימני השריפה הגדולה, שיחזרו את המבנים - ומצאו את מקוואות הטהרה!!
רבני ירושלים באו אל המקום, גילו את "אוצר מי הגשמים" והפתח המחבר, מדדו את הנפח, וקבעו: מקוה כשר ומהודר, לפי כל כללי ההלכה! נרדפים על נפשם, נתונים בסכנת חיים, מתבצרים על הר צחיח בקרבת ים המלח בו המים במשורה וכל טיפת גשם היא סם חיים - ומקימים מקוה טהרה.
גם בחפירות בהורודיון - הוא ארמונו של הורדוס (כ- 3 ק"מ דרומית מזרחית לבית לחם), נתגלתה בריכת טבילה, ועל ידה זוהתה בריכה ששימשה כאוצר מי גשמים, ובריכה נוספת לרחיצה. מקוואות אלו נבנו על ידי לוחמים מורדים. אף תנאי מחבוא קשים בין הריסות הארמון - לא היה בהם כדי לשנות את ההלכה ולהקל בפרטי מצות הטהרה.
בוורמס עירו של רש"י הקדוש, נשתמר המקוה העתיק בקרבת הנהר. טבלו שם במעיין עמוק, אליו ירדו דרך ששים מדרגות. בלא חימום, בלא הסקה, בחורף האירופאי המושלג. תחילה ירדו כ- 40 מדרגות, שם היה מדף אבן לשים עליו את המנורה, ושרפרף אבן להניח עליו את הבגדים. לאחר מכן ירדו בעוד 20 מדרגות אבן קרות אל המים הצוננים, המקפיאים - ולא העלו על הדעת שאפשר אחרת, כי באמת, באמת אי אפשר אחרת (מחשבת הטהרה)!
מקרבת אתכם לשמי
הטעם שזכו שרה ורבקה שיהא ענן קשור על האהל -ענן השכינה, הוא לכבוד קדושת טהרה שהיו זהירות בנדתן לטהר עצמן, כי הטהרה מביאה לידי רוח הקודש (שפתי חכמים בראשית כ”ד, ס”ז). וזו הייתה מטרת מלכי יון לעקור את יחודיותו של עם ישראל, להרוס ולהחריב את הדברים המציינים את עם ישראל כעם הנבחר: תורה – מילה - שבת - ראשי חודשים ומועדים.
על כן אמר רבי חלפתא: 'אשריה ואשרי יולדתה, ואשרי בעלה ואשרי משפחתה. שכל אשה מזדהרת כראוי (בדיני נדה) שמשמרת את עצמה ואת בעלה ומשפחתה מדינה של גהינום ומביאתם לחיי עולם הבא' (ברייתא דנדה פ”א).
ובברייתא דנדה (ג, ו): "ולא ימותו בטומאתם" (ויקרא טו, לא), 'זיהר הקב"ה לישראל ואמר להם, בני גדולה היא הנדה, שמקרבת אתכם לשמי וכו', בשעה שאתם נזהרים בשמירה של נדה ומטהרים עצמכם' (פ”ג ה”ב). ומה קאמר הקב"ה מקרבת אתכם לשמי? שהוא ענין הידידות - קירבת אלוקים תמידית, חיים של קירבת ה'. ולכך התקבלו תפילותיהן של אמותינו מיד כדאמר רבי חייא בשם רבי חנינא בן דוסא אתה מוצא שהאמהות הראשונות שהיו משמרות את נדתן מיד היו נענות....
על כן ציותה אותנו התורה הקדושה לפרוש בתקופה התחדשות זו, בה אוספת האשה מלאכים רבים הנבראים מקיום המצוות של הפרישה (דאורייתא), ההרחקות (דרבנן), הבדיקות (דאורייתא), הטבילה (דאורייתא) ובטבילה מקבלת טוהר חדש לנשמתה, ונעשית כבריה חדשה, ככלה ביום חופתה.
איזו מתנה נתן ה' יתברך?
במדרש תנחומא מוצאים אנו פירוש נפלא על הפסוק "ויתן אל משה ככלתו לדבר עמו", ויתן מלשון מתנה כמו שכתוב "עלית למרום שבית שבי לקחת מתנות באדם" (תהילים ס"ח), איזו מתנה נתן לו ה' יתברך? אמר רבי זעירא הם הלכות נדה שהם נוהגים בבני אדם, כדכתיב איש איש כי יהי' זב ואשה כי תהיה זבה, עיי"ש (פרשת כי תשא אות י"ז).
דרך החיבור
ישנם חיבורים רבים נפלאים וטובים בהלכות הטהרה ברוך השם, ספרי עיון והלכה ארוכים וקצרים, כל אחד בדרכו שלו ממה שקיבל מרבותיו זצוק"ל. עם הזמן שהדרכתי חתנים וגם כשלמדתי את ההלכות לעצמי, ראיתי שהקושי העיקרי בלימוד ההלכות הוא חוסר החיבור אל המושגים החדשים המצריכים 'ידע' בעניין תהליך הוסת אצל האשה, 'יסודות' דיני המראות הכתמים והחציצות, ונוסף על כך הקושי הגדול לקיים את ההרחקות והבדיקות כראוי מחמת 'חוסר החיבור' אל ההלכות.
וזאת למה? כי מדריכי החתנים מלמדים אך ורק את ההלכות הבסיסיות והנצרכות, מחמת כורח המציאות שיש לחתנים ולכלות חוסר יישוב הדעת בתקופת האירוסין, וסומכים על כך שילמדו עם בן הזוג את ההלכות בארוכה לאחר החתונה.
אולם לאחר החתונה נתקלים בני הזוג בכמה קשיים: הם לא מוצאים מספיק רקע להבנת ההלכה והנושא עדיין זר להם. או שהחיבור מתומצת מדי והרבה הלכות מתעוררות להם ואינם יודעים מה לעשות בהן, ומחמת כן, הפסידו 'כמה הלכות' שלא ידעו בכלל על קיומן. או שהחיבור ארוך מדי וקשה עליהם קריאתו. כמו כן יש קושי בקיום ההלכות מחמת שלא הורגלו אליהם, אינם יודעים מה עיקר ההלכה ומהי חומרא, כאשר ב"חיבורי ההלכות" ענין זה לא ברור כלל, במיוחד בדורנו שהחומרא מביאה לפעמים לידי קולא.
על כן אזרתי חלצי, ובמשך כמה שנים ביררתי את ההלכות ממקורות ההלכה בתלמוד ובפוסקים, ובמיוחד את פרטי ההלכות מפוסקים בעלי ניסיון בבתי ההוראה העומדים עם הציבור במשך שנים רבות, ומכמה ספרים. והוספתי הקדמות להבנת מושגי ההלכה, ועליהם דברי חיזוק קצרים מרבותינו לשמירת ההלכות כל דבר לפי מקומו, וגם עצות מכמה בתי הוראה להביא את שמירת ההלכה למעשה באופן הראוי.
הניגש אל המלאכה יודע כי הרבה דרכים יש בהוראת הלכות הטהרה, החל ממחלוקת מרן השו"ע והרמ"א ושנויי המנהגים שבכל עדה וכלה בשיטת הפסיקה הנהוגה כיום בבתי ההוראה בארץ כל בית הוראה בדרך המיוחדת לו. ואף יש חיבורים רבים, אולם לא ברור בהם דיו מה עיקר הדין ומה חומרא, וישנם שהביאו את כל החומרות כעיקר הדין, וישנם שנמנעו מן החומרות בכלל.
והנה חיבורנו בא כדי לחבב ההלכות גם למי שמתחיל בשמירת המצוות, וגם לבני תורה החפצים לדקדק להוסיף טהרה ושכינה בביתם ולקיים המנהגים שהוסיפו גדולי הדורות לעשות גדר ומשמרת שחס ושלום לא יגיעו בני הזוג לידי מכשול על ידי קירוב ערווה, או שמא תראה בתשמיש.
ומחמת הדרך העדינה שיש לנקוט במיוחד בדורנו "שיש בו הרבה נסיונות יותר מכל דור", ואף בני התורה לפעמים נתקלים בכל מיני קשיים ואינם יודעים שהחמירו על עצמם במקום שהרב היה מיקל להם, הקפדתי להדגיש מה חובת עיקר הדין ומה מנהג טוב שיש לנהוג בו כדי להתרחק מ"חשש" מכשול, אם לא במקום קושי וכדו'.
מהלך החיבור נכתב כדעת השו"ע לבני ספרד, והיכן שהוסיף הרמ"א לבני אשכנז. ומקומות שנהגו בהם אף לבני ספרד כדעת הרמ"א כמו שהביא הבא"ח ועוד בכתב יותר דק.
השתדלתי לכתוב הכל הלכה ברורה למעשה בלי ספיקות, מלבד כמה מקומות שבהם יש בבתי ההוראה שתי דרכים ברורות והבאתי את שתי הדרכים בתור יש אומרים ויש אומרים וציינתי בהערה למטה מי הבית הוראה שנוהג כך ומי נוהג כך כדי שהקורא ידע לנהוג כרבו.
במקומות שכתבתי 'ותשאל חכם', זאת מטעם שפרטי הענין משתנים ממקרה למקרה, וצריך החכם לברר את המקרה לאשורו ולפסוק את פסוקו לפי הענין.
במקורות ההלכה השתדלתי לקצר ולהביא רק את המקומות שהם שולחן ערוך ורמ"א מפורשים, או שהם מושגים יסודיים להבנת הרבה הלכות, או שבתי ההוראה חלוקים בהנהגה בזה כנ"ל.
מקורות החיבור
הנה מאורי הדורות ליבנו וחקרו את יסודות הטהרה ממעמקי ים התלמוד וכתבו אותם הלכה למעשה בשולחן ערוך הראוי לבני מלכים, הם מרן רבי יוסף קארו זצוק"ל בספרו "שולחן ערוך" ומרן רבי משה איסרליש זצוק"ל ב"מפה" אשר פרס עליו, עליהם באו "נושאי כליהם" במשך הדורות זצוק"ל.
עליהם באו חכמי הדורות והוסיפו מנהגים שנהגו ישראל עם קדוש כדי לגדור עצמם מכל פרצה ומכשול, הם מרן החיד"א (לרבי חיים דוד יוסף אזולאי זצ"ל) והגר"ז (רבי שלמה זלמן מלאדי זצ"ל) והחת"ס (רבי משה סופר זצ"ל) והבן איש חי (לרבי יוסף חיים זצ"ל) והבדי השולחן (לרבי שרגא פייבל כהן זצ"ל) והשבט הלוי (שיעורים ושו"ת לרבי שמואל הלוי ואזנר זצ"ל) והאור לציון (לרבי בן ציון אבא שאול זצ"ל) והטהרת הבית (ג' חלקים מהדו"ק, לרבי עובדיה יוסף זצ"ל) והחוט שני (לרבי ניסים קרליץ זצ"ל).
ועליהם הבאתי מחכמי דורנו מתוך נסיונם בבתי הוראה, הגאון הגדול רבי שמעון בעדני שליט"א, הגאון הגדול רבי יהודה בויאר שליט"א (על פי מה שקיבל מהם מורי ורבי הגאון רבי אפרים עובד שליט"א). וממה שבירר מורי ורבי דודי הגאון רבי אפרים עובד שליט"א בספריו 'מקוה ישראל מהדו' תשנ"ז, ותורת הטהרה' ומתוך מה ששאלתי אותו במשך השנים עם כתיבת החיבור. וממורנו מו"צ דקהל 'עדת חרדים' אופקים הגאון רבי יהודה טשזנר שליט"א בעל פה ובחיבורו 'שערי נישואין'. וממורנו מו"צ דק"ק ספרדים אופקים הגאון רבי יוסף אביטל שליט"א ממה שקיבל מאת הגרע"י זצוק"ל וההגרב"צ זצוק"ל ומתלמידיהם. ומהגאון רבי יהודה צארום שליט"א גאב"ד חניכי הישיבות הספרדים בא"י ממה שקיבל מהגרב"צ אבא שאול זצוק"ל ומהגרש"ה ואזנר זצוק"ל ומהגר"נ קרליץ זצוק"ל.
ומהספרים הנפלאים "טהרת הבית" לחכם עובדיה יוסף זצוק"ל ו'תורת הטהרה הקצר' לגאון הגדול רבי דוד יוסף שליט"א ממה שקיבל מאביו הגדול ודקדק עמו הלכה למעשה לעם רב. ומספר 'טללי טוהר' לגאון רבי טל דואר שליט"א ממה שקיבל מחכם בן ציון אבא שאול זצוק"ל ומהעדה החרדית הספרדית בירושלים ומהגרש"ה ואזנר זצוק"ל. ומעוד ספרים נפלאים דוגמת 'מראה כהן' 'הטהרה בהלכה ובאגדה' ועוד.
ועליהם הידורים שהאיר ה' את עיני עם השנים בהם זכיתי לחבר חיבורים בענייני טהרה ושלום בית למתחזקים, ולהדריך חתנים, ולסייע בבית ההוראה דק"ק אופקים כאן, ומה שליבנתי במשך השנים עם מורי הצדק הנזכרים למעלה.
הודאה וברכה
אודה את ה' בכל לבב בסוד ישרים ועדה, שסובבני בחסד וברחמים בכל אשר אלך, וזיכני לברר הסוגיות במסכתא נדה בכולל "פני משה" בראשות הגאון רבי אפרים עובד שליט"א, ובכולל "חזון איש" בראשות מרן רבי ניסים קרליץ זצוק"ל ושיבדלח"ט מרן רבי חיים קנייבסקי שליט"א והגאון הגדול רבי שאול קרליץ שליט"א, ובכולל "אהל לאה" בראשות הרה"ג רבי אברהם דייטש שליט"א והרה"ג רבי דוד שטרן שליט"א, ובכולל "מסילות חכמה" בראשות הרה"ג רבי דוד אוחנה שליט"א, ולבני החבורה הרבנים הגאונים הרב ניסים חגירה שליט"א והרב יצחק שושן שליט"א והרב שמעון מכלוף שליט"א והרב טל חממי שליט"א. ולחברותא היקר הרב איתמר נתן שליט"א שאף סייע בהוצאת חיבור זה.
ואכפול בזאת ברכה לרבנים הגאונים שעודדוני בכתיבת החיבור, ונתנו מזמנם לענות על שאלות רבות עד שהיו הדברים מיושבים, והסכימו לבקר את ההלכות שבחיבור שוב ושוב, על מנת לעודד אותי לגדול ולהתמיד בתורה הקדושה, הגאון רבי אפרים עובד שליט"א והגאון רבי יוסף אביטל שליט"א, אשר הקפידו לייצב בחיבור זה את ההלכה על פי דעת השו"ע והרמ"א, ולדקדק מה הם תוספת מנהגים וחומרא, ולהגישם באופן הנכון שידע הלומד אם מחמיר הוא על עצמו, וכך יוכל להקל כאשר הוא בשעת דחק וכו', מתוך יסוד ההוראה "שלא יחמיר האדם על עצמו בביתו יותר מדאי וח"ו מתוך כך יבוא להקל חוץ לביתו".
ועליהם מורי הצדק שדקדקו והגיהו את הדברים ברוב חסדם, הגאון רבי אפרים עובד שליט"א, הגאון רבי יהודה טשזנר שליט"א, הגאון רבי יוסף אביטל שליט"א, הגאון רבי יהודה צארום שליט"א, הרה"ג רבי יעקב ללוש שליט"א, הרה"ג רבי דוד כהן שליט"א, הרה"ג רבי יהודה קדוש שליט"א, הרה"ג רבי אברהם לוי שליט"א מק"ק אופקים, ולידידי הרב מאיר כהן שליט"א.
אחרונים חביבים שהם ראשונים, אבי מורי הגאון רבי ניסים לוי שליט"א ומורי חמי רבי ישעיה מערבי שליט"א [שאף הוא עבר על הדברים והגיהם], נוות ביתי מנשים באהל תבורך תליט"א אשר גדול יקרה עליה המליץ שלמה המלך ע"ה "בטח בה לב בעלה - נודע בשערים בעלה בשבתו עם זקני ארץ" בבתי כנסיות ובבתי מדרשות, שעודודני וסייעוני בזה החיבור. ישלם להם ה' הטוב כידו הנטויה בכל מילי דמיטב.
צורת הלימוד בחיבור
היות והושקע עמל רב כדי לחבב את הלכות הטהרה על הלומדים הנכנסים לעולם הטהרה, ולהקל מעליהם את הבנת המושגים החדשים, צורת הלימוד המומלצת בספר היא בכמה שלבים:
א. קריאת ההקדמה המובאת מדברי חז"ל בתחילת כל פרק, שהוא הרקע ליסודות ההלכות שבפרק.
ב. קריאת ההלכות: למתחילים בשמירת המצוות, יש לקרוא את הכתב המודגש בלבד, שזה עיקר ההלכה שנכתבה בשולחן ערוך. לבני תורה ראוי לקרוא אף את הכתב הדק, שהם מנהגים שהוסיפו ישראל במשך הדורות על עצמם, פעמים משום מנהג אבותיהם ופעמים משום חומרא.
ג. בלימוד הוסתות, יש להתמקד תחילה בהקדמה של פרק ד', ובפרק ה' בחלק המדבר על הוסתות המצויות כיום, לאחר שהדברים ברורים יש ללמוד את שני הפרקים ד' וה' כסדרם.
ד. בהערות למטה, נכתבו מקורות ההלכות, ושורשי הדברים בפוסקים, וכן נוספו פרטים ופתרונות הלכתיים לבעיות שמתעוררות עם הזמן, שלא נכתבו למעלה. וכדאי לעיין בהם לאחר שסיימו את הספר כמה פעמים.
ה. אם מתעוררת שאלה, יש לבדוק לפי האינדקס שבסוף הספר את מקום השאלה בהערות, ולפיה יוכלו לשאול את הרב כראוי, ואף תובן תשובת החכם בצורה הנכונה.
יש לדעת כלל חשוב ויסודי בשמירת הלכות הטהרה היהודית: הטהרה מזככת את ישראל מקדשת ומקרבת אותם לה' יתברך, כפי שיתבאר בעז"ה בהקדמה לטהרה, ולכך חובת הדקדוק בלמידת ההלכות שוב ושוב חשובה עד מאד. ומשום כן הוסיפו הפוסקים גדרים וסייגים על עיקר ההלכה, כדי לשמר את האדם ולהרחיקו מן העבירה, וכן נהגו בארצות הגולה הרבה חומרות כפי שמתבאר מספרי הפוסקים דוגמת הרמ"א והבא"ח והחיד"א וחכמי מרוקו ועוד.
אולם מאידך יש לדעת שלפעמים החומרא מביאה לידי קולא, שאם יחמירו במקום של קושי והשתוקקות, יכולים בני הזוג להגיע למכשולות בבית ובחוץ, וזה אחד מעיקרי החיבור שהקפדנו לציין מה עיקר הדין ומה חומרא, ומה שרוי במחלוקת הפוסקים בבתי הוראה, כדי שכל אחד יעשה כרבותיו ובעת הצורך ישאל לרבו וידע המעשה אשר יעשה.
כמו כן יש להזהר שלא להשליך הכתם שעל הבגד או המראה שעל העד לפח ולהחמיר מספק, כנ"ל שהחומרא יכולה להביא לידי קולא, ואף אם בטוחים שהמראה אסור, הרבה פעמים יאמר הרב שאינו אדום אלא חום או בורדו שאינו נוטה לאדום האסור, ולאחר שהשליכו או כיבסו הכתם או המראה אין הרב יכול לטהר, אלא סומך על דברי הבעל והאשה שהם נאמנים לאסור את עצמם אפילו היה הדבר מותר.
אשא תפילה לפני שוכן מרומים שלא תצא תקלה מתחת ידי, ותרבה הטהרה בישראל בזכות החיבור, ונזכה שיזה עלינו ה' יתברך מים חיים וטהורים, במהרה בבניין עירנו בבית קודשנו אמן.
פֶּרֶק א - מָתַי הָאִשָּׁה נַעֲשֵׂית נִדָּה
בזכות שלא חטאו נשות ישראל במעשה העגל נתן להם הקב"ה במתנה יום טוב נוסף, ראש חודש, אותו שומרות הנשים בהלכות מיוחדות להן כגון שלא לתפור, לכבס וכו', וכשם שהלבנה מתחדשת בכל ראש חודש, והכל מתאוין לראותה, כך פעם בחודש האשה מתחדשת ובעלה מתאוה אליה, טובלת וחביבה עליו כאשה חדשה ביום חופתה. ולכן גם ראש חודש הרי הוא יום טוב של נשים (פרקי דרבי אליעזר).
בריה חדשה
הזדמנות נפלאה זו יש רק לאשה, בתקופה זו היא משילה מעליה את כל הטומאות שדבקו בה, בזכות המצוות הרבות שמקיימת בתקופה זו עד שנטהרת, כאשר השיא מגיע בעת הטבילה, אז נעשית כבריה חדשה כתינוק שנולד, וככלה תחת חופתה.
הוסת היא פעולת התחדשות טבעית של "כל" גוף האשה, שבאה לידי ביטוי בהתרוקנות כותלי בית הרחם פעם בחודש, התחדשות זו הינה רוחנית, וגשמית.
רוחנית, כמו שכתבנו, והרי היא ככלה ביום חופתה טהורה מטומאות ועוונות, ודוקא באותו מקום שכל כך חשוב מבחינה רוחנית, עד כדי כך שמה שהאיש קונה בקנין הקידושין מדין תורה רק את "האישות" שלה, האישות היא עצם הרוחניות שלה ונעשית כמו בעלה כהן לוי וישראל - על ידי שקונה את ההיתר ביאה בה.
ומדוע הקנין של האישות נעשה דוקא על ידי ההיתר ביאה? משום ששם נמצא היסוד הרוחני של האיש והאשה המעמיד את כל העולמות (באירוסין אסר אותה על העולם ובנישואין התיר אותה לעצמו. רמב”ן יבמות מט. נא. גיטין לט). ואף בעת מעשה המצווה מתחברות נשמותיהם ומעבירים זה לזה את המדרגה הרוחנית בה הם עומדים ונעשים אחד לטוב ולמוטב (פתח אליהו, הקדמת הזוהר לתיקונים, עץ חיים).
וגשמית - גופנית, שכלל מערכת האיברים באה לידי התחדשות בתקופה זו, ומנקזת את כל הרעלים החוצה. ההתחדשות נעשית בכל איברי הגוף מהלב מקום הדם וכלי העיכול עד בלוטות הזיעה ושאר ההפרשות המוציאות בזמן זה חומר רעיל כמו שראינו אצל שרה אימנו (ואף נראה בבדיקה מדעית).
ומשום שהגוף נמצא במהלך התחדשות, יכולים לראות אצלה שינויים בפעולת הגוף, כגון כאבי ראש, חום, כאבי כתפיים, עיכול, חזה, בטן, רחם, רגליים וכו'. וכמו כן אף מערכת הרגש מגיעה למצב של התחדשות, והיא במהלך של בנייה, ומחמת כך מערכת העצבים רופפת יותר, והיא רגישה לשנויים במצב רוח, חוסר תיאבון, שינוי מראה הפנים, חוסר רוגע ועצבות.
תהליך הוסת
צורת תהליך הוסת כך היא: שכבת הדם הכנוס במעטפת הרחם מגיעה לדרגת רעילות גבוהה וחייבת להתחדש, היא מנקזת את הדם הרעיל החוצה במשך כמה ימים, הקרום הרירי המכסה את הרחם מבפנים מתמלא בב' הימים הראשונים בדם, הוא תופח ומתפקעים כלי הדם שבו והדם זב החוצה, ולאחר מכן שוב נבנה מרקם חדש במשך שבעה ימים.
הרחם, אשר בצורתו התקינה הוא חומצי (נוגד חיידקים), נהפך בתקופה זו עד גמר בניית הקרום לפתוח, עם אופי בסיסי (לא נוגד חיידקים), ומועד לכניסת זיהומים, מחלות, דלקת ברחם האשה על ידי כניסת חיידקים, ודלקת באיש הבא במגע באותו מקום. מחמת התאים החדשים הנוצרים באותו מקום כדי לרפאות את המקום מחדש, ישנו כח מאד חזק של הפריית תאים חדשים, ופגיעה בהם עלולה לגרום לפתיחתם מחדש וליצירת תאים רבים בלתי מבוקרים עד כדי סיכון ליצירת מחלת הסרטן ברחם האשה ח"ו, וכמו שרואים בבתי החולים את רוב אלו שחולים במחלה הזו ברחם, הם אלו שאינם שומרי טהרה.
למה הדבר דומה
אדם שמחליט חלילה לא לשמור טהרת המשפחה כי "זה רק ענין שבינו לבינה"? דומה לאדם שנקרעה חגורתו. הדבר לא היה נח עבורו, והוא ניסה למצוא חתיכת חבל לקשור בה את מכנסיו. פשפש בתרמילו, ולא מצא את מבוקשו, הביט כה וכה - ולפתע אורו עיניו: במרחק מה ממנו התפתל חבל ארוך מאוד. מיד הוציא מתרמילו סכין קטן, התקרב אל החבל במטרה לחתוך ממנו חתיכה קטנה עבור מכנסיו. אלא שבהתקרבו אל החבל התנוסס למולו שלט אזהרה, באותיות אדומות: "עצור! לפניך כבלי חשמל ותקשורת!". האדם לא הבין למה הכוונה, הוא רק נזכר שאכן הזהירו שלא לגעת בכבלים אלו, כי הדבר יגרום נזק כבד וחמור מאוד.
הדברים נראו בעיניו מוגזמים בהחלט: איזה נזק יכול להיגרם אם אחתוך לעצמי איזו חתיכת חבל עבור מכנסי?! לא צריך להגזים...! בביטחון רב צעד לקראת החבל, התעלם משלטי האזהרה, עקף את גדר הביטחון, ועם הסכין חתך לעצמו חתיכת חבל קטנה... האם יוכל לשער אותו אדם פתי את הנזק העצום שגרם בפעולתו?! האם יוכל לשער כי קריסת כל מערכות התקשורת והחשמל באיזור נגרמה כתוצאה מן המעשה ה"פעוט" שעשה?!
אכן כן, בעינינו הקטנות יכולה מצות טהרת המשפחה להתפרש כענין אישי ש"בינו לבינה", אולם בראותינו את שלטי האזהרה החמורים - את החומרה הגדולה שהתורה מייחסת למצוה זו, עלינו להבין עד כמה הדברים גורליים ומשמעותיים - לנו עצמנו ולעולם כולו... (בהלכה ובאגדה).
אִסּוּר דַּם נִדּוּת
א. אִשָּׁה שֶׁיָּצָא מִמֶּנָּה דָּם נַעֲשֵׂית נִדָּה מִדִּין תּוֹרָה עַד שֶׁתַּפְסִיק בְּטָהֳרָה, בֵּין שֶׁהִיא יַלְדָּה שֶׁלֹּא רָאֲתָה דָּם מֵעוֹלָם בֵּין שֶׁהִיא זְקֵנָה שֶׁפָּסַק כְּבָר מַעְיָנָהּ, בֵּין שֶׁהִיא פְּנוּיָה אוֹ נְשׂוּאָה אֲפִלּוּ הִיא מְעֻבֶּרֶת אוֹ מְנִיקָה, כַּכָּתוּב "דָּם יִהְיֶה זֹבָהּ בִּבְשָׂרָהּ שִׁבְעַת יָמִים, תִּהְיֶה בְנִדָּתָהּ" מַשְׁמַע כָּל אִשָּׁה ויקרא טו, נדה מ ע"א. . וּצְרִיכָה לִסְפֹּר שִׁבְעָה נְקִיִּים וְלִטְבֹּל בְּמִקְוֶה כָּשֵׁר. וְלָכֵן, כָּל אִשָּׁה פְּנוּיָה הֲרֵי הִיא בְּחֶזְקַת נִדָּה, שֶׁהֲרֵי מִשֶּׁהִגִּיעוּ לְפִרְקָן רוֹאוֹת דָּם וְאֵין דַּרְכָּן לִטְבֹּל עַד עֶרֶב חֻפָּתָן.
ב. אֲפִלּוּ יָצְאָה מִמֶּנָּה טִפָּה כָּל שֶׁהִיא טְמֵאָה. ואֲפִלּוּ מֵחֲמַת אֹנֶס כְּגוֹן עַל יְדֵי בְּדִיקַת רוֹפֵא (כדלהלן סעיף ז') אוֹ מֵחֲמַת מִקְרֶה שֶׁל בֶּהָלָה אוֹ קְפִיצָה טְמֵאָה כדלהלן פי"ד סי"ד סט"ו. .
ג. וְאִם נָגַע בָּהּ נְגִיעַת חִבָּה חַיָּב מַלְקוּת מִדְּאוֹרַיְתָא, כַּכָּתוּב ויקרא יח. "וְאֶל אִשָּׁה בְּנִדַּת טֻמְאָתָהּ לֹא תִקְרַב לְגַלּוֹת עֶרְוָתָהּ" כמו שפסק מרן השו"ע כדעת רוב הראשונים. יו"ד קצ"ה סי' י"ז, אה"ע סי' כ' ס"א, ש"ך קנ"ז סק"י. . וְהִיא קְרוֹבָה לְאִסּוּר "יֵהָרֵג וְאַל יַעֲבֹר" עי' ב"י סו"ס קצ"ה, ובש"ך שם ובסי' קנ"ז סק"י. .
וַאֲפִלּוּ נְגִיעָה בְּאַקְרַאי שֶׁלֹּא לְכַוָּנַת חִבָּה אָסְרוּ חֲכָמִים שו"ע קצ"ה ס"ב. , וְאָסְרוּ אֲפִלּוּ נְגִיעָה בְּהֶפְסֵק בֶּגֶד אוֹ עַל יְדֵי חֵפֶץ ב"י קצ"ה סט"ו. , וּלְכָךְ אַף לֹא יִתְקָרֵב בְּסָמוּךְ אֵלֶיהָ שֶׁמָּא יִגַּע בָּהּ חיד"א ברכ"י קצ"ה ד'. ודרכ"מ סק"ה. .
וְאִם בָּא עָלֶיהָ, שְׁנֵיהֶם בְּכָרֵת, כַּכָּתוּב "וְאִישׁ אֲשֶׁר יִשְׁכַּב אֶת אִשָּׁה דָּוָה (נדה) וְגִלָּה אֶת עֶרְוָתָהּ אֶת מְקֹרָהּ הֶעֱרָה וְהִיא גִּלְּתָה אֶת מְקוֹר דָּמֶיהָ וְנִכְרְתוּ שְׁנֵיהֶם מִקֶּרֶב עַמָּם" ויקרא כ,יח. ואפילו רק בהעראה (הכנסת עטרה) בלבד, רמב"ם איסו"ב פ"א ה"י. .
מִדְּאוֹרַיְתָא הִרְגִּישָׁה אוֹ רָאֲתָה דָּם
ד. מֵהַתּוֹרָה הַדָּם אֵינוֹ מְטַמֵּא אֶלָּא אִם כֵּן בָּא מִן הָרֶחֶם (שבו נוצר הוולד), וְלֹא מֵחֲמַת פֶּצַע הַנִּמְצָא בַּפְּרוֹזְדוֹר ככתוב בויקרא כ,יג "והיא גלתה את מקור דמיה", ומקור הוא הרחם, נדה יז ע"ב. . וְלֹא בְּכָל פַּעַם שֶׁיָּצָא מִן הַמָּקוֹר הִיא טְמֵאָה נִדָּה מִן הַתּוֹרָה לבעלה, דלטהרות תמיד מטמא. נדה נח ע"א. , אֶלָּא דַּוְקָא שֶׁיָּצָא בְּהַרְגָּשָׁה, וּמֵרֶגַע שֶׁהִרְגִּישָׁה מִיָּד הִיא נִטְמֵאת אֲפִלּוּ הַדָּם עֲדַיִן בַּפְּרוֹזְדוֹר וְלֹא יָצָא מִחוּץ לְגוּפָהּ שו"ע ק"צ ס"א. ודוקא שיצא בדרך ראיה בעת שהמקור במקומו ויצא הדם ממנו אל הפרוזדור, אך אם יצא בתוך שפורפרת או בתוך חתיכות והוא שקוע בהם, או שהמקור עצמו נעקר ויצא, או שצנח לבחוץ ויצא ממנו דם. שו"ע סי' קפ"ח ס"ג. ותשאל חכם בכל זה. .
ה. יֶשְׁנָם כַּמָּה מִינֵי הַרְגָּשׁוֹת: א עֲקִיצַת פְּתִיחַת פִּי הַמָּקוֹר, כְּמוֹ עֲקִיצַת תְּחִלַּת יְצִיאַת מֵי רַגְלַיִם שו"ע ק"צ ס"א. . ב נִזְדַּעְזַע כָּל גּוּפָהּ גמ' נדה מ' ע"א, רמב"ם פ"ה הי"ז, שו"ע שם. . ג זִיבַת דָּבָר לַח, שֶׁמַּרְגִּישָׁה שֶׁזָּב לָהּ דָּבָר לַח מִן הָרֶחֶם בַּפְּרוֹזְדוֹר נוב"י סי' נ"ה, וחוו"ד ק"צ סק"א ועוד. , יֵשׁ סוֹבְרִים שֶׁהוּא מִדְּרַבָּנָן וְדִינוֹ כְּכָל דִּינֵי כְּתָמִים דְּרַבָּנָן חת"ס וטה"ב ח"א ע' תי"ב. , וְיֵשׁ סוֹבְרִים שֶׁהוּא מִדְּאוֹרַיְתָא נוב"י, ובית מאיר וגר"ז חי' הרי"ם, הגרב"צ, הגר"ש בעדני שליט"א. .
ו. צָרִיךְ לָדַעַת שֶׁהַרְגָּשַׁת עֲקִיצָה הִיא דַּוְקָא בְּהַרְגָּשָׁה בְּפִי הַמָּקוֹר עַצְמוֹ בָּעֹמֶק מַמָּשׁ כְּמוֹ בְּוֶסֶת, וְלֹא צְרִיבוֹת אוֹ כְּאֵבִים בַּפְּרוֹזְדוֹר.
כְּמוֹ כֵן זִיבַת דָּבָר לַח דַּוְקָא בַּחֵלֶק הַפְּנִימִי הַקָּרוֹב לַמָּקוֹר נוב"י שם. כְּמוֹ בְּוֶסֶת, שֶׁהִיא הַרְגָּשַׁת זְרִימָה יוֹתֵר מִשֶּׁל הַפְרָשָׁה. וְיֶשְׁנָן נָשִׁים שֶׁלּוֹמְדוֹת אֶת הַהֲלָכָה שֶׁל זִיבַת דָּבָר לַח, וּלְאַחַר מִכֵּן מְדַמּוֹת שֶׁמַּרְגִּישׁוֹת הַרְבֵּה, וְהַרְבֵּה פְּעָמִים תְּחוּשׁוֹת אֵלּוּ מְדֻמּוֹת, וְאִם מַרְגִּישָׁה לְעִתִּים תְּכוּפוֹת סִימָן הוּא שֶׁאֵינָהּ הַרְגָּשָׁה, רַק עֲצַבִּים וְתוּ לֹא. עַל כֵּן תִּשְׁאַל חָכָם קֹדֶם שֶׁתַּחְלִיט לְטַמֵּא.
ז. יֵשׁ כַּמָּה אֳפָנִים שֶׁיֵּעָקֵר מִמֶּנָּה הַדָּם וְלֹא תַּרְגִּישׁ, וּבְכָל זֹאת הִיא נִטְמֵאת מִן הַתּוֹרָה שֶׁמָּא הִתְחַלְּפָה לָהּ הַרְגָּשַׁת יְצִיאַת הַדָּם בְּהַרְגָּשָׁה אַחֶרֶת: א כְּשֶׁקִּנְּחָה אַחֲרֵי הֲטָלַת מֵי רַגְלַיִם בְּאֶצְבַּע אַחַת וְהִכְנִיסָה יוֹתֵר מֵחֶצְיָהּ הרב אפרים עובד שליט"א, הרב יוסף אביטל שליט"א. וְיֵשׁ אוֹמְרִים יוֹתֵר מִשְּׁלִישׁ הגר"י בויאר שליט"א. , שֶׁמָּא נִכְנְסָה בָּעֹמֶק חוו"ד ק"צ. . ב בִּבְדִיקָה בְּעֵד בָּעֹמֶק דהוי חשש ספק דאורייתא, וי"א דהוא דאורייתא גמור: דבשו"ע ק"צ סי' נ"ד כתב הרי היא כראיה לכל דבר, ושלשה שיטות נאמרו בביאור הענין: דעת החוות דעת והבינ"א דהוא ודאי "דאורייתא". וברע"א כתב קרוב לודאי שהרגישה. ודעת הכרתי ופלתי והסד"ט בסי' קפ"ג סק"ב ונוב"י וחוו"ד שהוא "ספק דאורייתא" שמא התחלף לה הרגשת עד בהרגשת יציאת הדם. ודעת הנטע שעשועים בסי כ"א ס"ד דהוא "מדרבנן". וכתב החת"ס (יו"ד סי קפ"ג ד"ה והעלה בסד"ט) דמכיון שהוא חשש איסור תורה בצירוף עוד סניף הוא מדרבנן. וכ"כ הגרע"י דהוא "חשש ספק דאורייתא" כהחתם סופר ודעימיה דדברי הגמרא שהתחלף לה יש לומר דוקא בדקה בעומק קרוב לפה המקור, ויש לומר ס"ס שמא בא מעלמא שמא בא מגופה בלא הרגשה, ולכך בצירוף עוד סניף הוא מדרבנן. טה"ב ח"א עמ' כג, הרב יוסף אביטל שליט"א. ועי' מקוה ישראל עמ' כ"ב. . ג אַחַר תַּשְׁמִישׁ בְּתוֹךְ רֶבַע דַּקָּה שו"ע קפ"ז ס"א. ועי' לקמן בפ' דכלה בבדיקות שאין רואה מחמת תשמיש. . ד נִכְנַס לָהּ מַכְשִׁיר לְתוֹךְ הָרֶחֶם עַל יְדֵי הָרוֹפֵא, וְתִשְׁאַל חָכָם בָּזֶה י"א שאין פתיחת המקור בלא דם, ולענין עובי הכלי י"א 5 מ"מ וי"א 8 מ"מ, אולם י"א שפתיחה חיצונית לא מטמאת אלא אם כן ראתה דם, ויש הרבה פרטים בזה ולכך תשאל חכם. .
ח. אִם נִמְצָא כֶּתֶם עַל הַבֶּגֶד הַצָּמוּד לְגוּפָהּ, אוֹ שֶׁקִּנְּחָה מִבַּחוּץ, הֲרֵי הִיא טְמֵאָה מִדְּרַבָּנָן וְתוֹלָה בּוֹ כְּכָל דִּינֵי כְּתָמִים שמן התורה אין מטמא דוקא דם שיצא בהרגשה, וכל דם שימצא על גופה אפילו בפתח אותו מקום הרי היא טהורה מדאורייתא, ורק אם הכניסה אצבעה בפנים וכו' חוששים שהתחלפה לה הרגשת עקיצה וכנ"ל. אולם גזרו חכמים לטמא כל דם שימצא על גופה או על בגדה אם שייך שבא מאותו מקום (שו"ע ק"צ ס"א). שכ"כ הט"ז וחוו"ד סק"א, וחת"ס סי' ק"נ, אג"מ ח"ג סו"ס מ"ו, דמה שהצריכה תורה הרגשה הוי סיבה ותנאי לאיסור תורה, ואם אין הרגשה אין איסור. אולם הכו"פ קפ"ג סק"א ובש"ך שם ובגר"א סק"ג כתבו דאפילו בכל שהוא טמאה מדרבנן, משום שלא הקילו חכמים רק בדבר שיכול להיות שלא בא מגופה, ובסד"ט ק"צ סקצ"ג כתב שהרגשה שהצריכה תורה היא רק לסימן שבא הדם מגופה, ואפילו לא הרגישה טמאה כדין נדה גמורה מדאורייתא. ולדינא מורים שהיא טמאה ככל כתם דרבנן, טה"ב ח"א ס"ח ס"ו, תורת הטהרה ק"צ ס"א סק"ג ובמקוה ישראל פט"ז ס"ל , שערי נישואין עמ' רנ"ה. . אוּלָם כָּל זֶה בְּכַמּוּת דָּם מוּעֶטֶת שֶׁאֶפְשָׁר לוֹמַר שֶׁלֹּא הָיְתָה לָהּ הַרְגָּשָׁה כְּלָל, אַךְ אִם כַּמּוּת הַדָּם מְרֻבָּה (כגון בשלושה או ארבעה גריסים, וכמו שיבואר בפ"ב דכתמים) יֵשׁ לָחוּשׁ שֶׁמָּא מֵחֲמַת רִבּוּי הַדָּם הִרְגִּישָׁה וְלֹא שָׂמָה לֵב, מִשּׁוּם שֶׁבַּזְּמַן הַזֶּה רֹב נָשִׁים אֵינָם מַרְגִּישׁוֹת בִּיצִיאַת הַדָּם מֵרֹב חֻלְשָׁתָן אפילו אומרת ברי לי שלא הרגשתי, בא"ח פ' צו, הגר"ש אלישיב זצ"ל, יב"א ח"ט סי' ק"ז, הרב יהודה טשזנר שליט"א, הרב אפרים עובד שליט"א, הרב יוסף אביטל שליט"א. , וּמִשּׁוּם כֵּן אַף דָּם שֶׁנִּמְצָא עַל הָעֵד חוֹשְׁשִׁים שֶׁהִרְגִּישָׁה, וְדִינָהּ כְּדִין דַּם נִדּוּת שֶׁל תּוֹרָה אג"מ, דודאי הרגישה רק שמרוב חולשתה אינה מבדילה בינה להרגשות אחרות. .
צֶבַע הַמַּרְאֶה
ט. מִדְּאוֹרַיְתָא מְטַמֵּא דַּוְקָא מַרְאֶה שֶׁצִּבְעוֹ אָדֹם ד' מיני אדום: מי אדמה- מין חום כהה, קרן כרכום- צהוב, יין מזוג- בורדו, מכת הקזה- אדום עם עומק. שלשה מיני צהוב יש: כמראה שעוה של דבורים שהוא חום קצת (שו"ע קפ"ח ס"א), כמראה זהב שאינו נוטה לאדמימות (שם), וכתום כחלבון ביצה (ביצת משק) (שם בש"ך), וכולם טהורים. כתום נוטה לאדום אסור. ארבעה מיני חום יש: חום בהיר הנוטה לצהוב כמין עשבים (שם שו"ע), שהוא ודאי טהור. חום כעין קפה, פסקו הסטייפלר והגרב"צ להתירו, ובתנאי שאין בו נטיה לאדמימות. חום הנוטה לאדום (מין אדמה), שצריך אבחנת חכם. חום הנוטה לשחור (כמין אדמה), ג"כ צריך אבחנת חכם. אור פלורוסנט מלבין את המראה ונורת להט מאדימה אותו, לכך יש לבדוק בצל הסמוך לחמה. זכוכית מגדלת מפשטת את המראה ומלבינה אותו. כמו כן אור לד לבן וצהוב. ודוקא הנראה לעין רגילה בלא זכוכית מגדלת, ואם רק נעזר בה מטמא (אחרונים, מקוה ישראל פ"ב הע' 57). אוֹ שָׁחֹר [שהוא אדום שהשחיר]. וּמִדְּרַבָּנָן אָסְרוּ אַף מַרְאוֹת בְּהִירִים הַנּוֹטִים לְאַדְמִימוּת אוֹ לְשָׁחֹר, לְכָךְ בְּכָל מַרְאֶה וָרֹד [כשמתייבש מתאדם] חוּם וְאָפֹר תִּשְׁאַל חָכָם, וַאֲפִלּוּ מָצְאָה שָׁחֹר אוֹ אָדֹם תִּשְׁאַל חָכָם [שמא אינם אדומים או שחורים וצריכים טביעות עין של חכם הבקיא]. אוּלָם מַרְאֶה לָבָן, צָהֹב, יָרֹק, כָּחֹל, אָפֹר בָּהִיר, מֻתָּר.
י. בַּזְּמַן הַסָּמוּךְ לַוֶּסֶת מַחְמִירִין בִּפְרִישָׁה מִתַּשְׁמִישׁ, אַף בְּמַרְאֶה בְּצֶבַע חוּם בָּהִיר וּבְצָהֹב הַנּוֹטֶה לְחוּם, מִשּׁוּם שֶׁלִּפְעָמִים מַרְאוֹת אֵלּוּ בָּאִים כְּסִימָן לִתְחִלַּת הַוֶּסֶת. וּלְכָךְ צְרִיכָה לְהַרְאוֹתוֹ לְחָכָם.
דְּבָרִים הַמְחַיְּבִים בְּדִיקָה
יא. הַרְגָּשַׁת עֲקִיצַת פְּתִיחַת פִּי הַמָּקוֹר (כמו עקיצת תחילת יציאת מי הרגליים מקוה ישראל. ) אוֹ שֶׁנִּזְדַּעְזַע גּוּפָהּ מְחַיֵּב שֶׁיָּבוֹא בְּעִקְּבוֹתֶיהָ מַרְאֶה טָמֵא אוֹ טָהוֹר, וּלְכָךְ חַיֶּבֶת הָאִשָּׁה לִבְדֹּק אֶת עַצְמָהּ מִיָּד י"א בבדיקה בעד בעומק, הרבה מפוסקי דורנו, הרב יהודה צארום שליט"א, מקוה ישראל. וי"א בקינוח, אבני שוהם, וי"א הבגד הצמוד לגופה, טה"ב ח"א סי' ז' ס"ב סוד"ה וכן בקדש חזיתיה. , וּצְרִיכָה לִמְצֹא מַרְאֶה טָהוֹר יוֹתֵר מֵהַלֵּחָה הַמְּצוּיָה בְּאוֹתוֹ מָקוֹם. וּבְדִיעֲבַד כְּשֶׁלֹּא עָשְׂתָה בְּדִיקָה מִיָּד תִּשְׁאַל חָכָם ואם הייתה הרגשת העקיצה אחר תשמיש אפשר לתלות עד לאחר שקמה למחרת ממיטתה. ועוד כמה תליות, ולכך תשאל חכם. .
יב. הִרְגִּישָׁה עֲקִיצַת פְּתִיחַת פִּי הַמָּקוֹר, וּבָדְקָה וְלֹא מָצְאָה כְּלוּם, טְמֵאָה, מִשּׁוּם תּוֹלִין שֶׁנֶּאֱבַד שו"ע ק"צ ס"א. , וּצְרִיכָה לִטְבֹּל בְּלֹא בְּרָכָה. אוּלָם אִם בָּדְקָה לְאַחַר שֶׁנִּזְדַּעְזַע גּוּפָהּ וְלֹא מָצְאָה כְּלוּם, טְהוֹרָה שֶׁתּוֹלִין בִּסְתָם צְמַרְמֹרֶת חכ"א, הביאו בפ"ת ק"צ סק"ג. . וְאִם אָבַד לָהּ הָעֵד תִּשְׁאַל חָכָם שי"א שהבדיקה מבררת למפרע, וי"א שתולה ללהבא. עי' מקוה ישראל פ"ג ס"ג. .
אִם יֵשׁ לָהּ בֶּגֶד צָמוּד "מְהֻדָּק לְגוּפָהּ" שֶׁיְּכוֹלָה לִרְאוֹת עָלָיו הַכֶּתֶם, כְּגוֹן שֶׁהַבֶּגֶד בָּהִיר וְנָקִי, אֵינָהּ חַיֶּבֶת לִבְדֹּק מִיָּד.
יג. הִרְגִּישָׁה וֶסֶת הַגּוּף הָרָגִיל אֶצְלָהּ בִּרְאִיָּה בְּאוֹתָהּ עוֹנָה (כדלקמן פרק ד') חַיֶּבֶת לִבְדֹּק מִיָּד. עָבְרָה הָעוֹנָה וְלֹא בָּדְקָה מֻתֶּרֶת ב"ח ופרישה ונה"כ ותוה"ש בדעת השו"ע שם. והט"ז וחכ"א וח"ד וס"ט ולו"ש אוסרים. מקוה ישראל פי"א הע' 31 ופי"ב הע' 93, ותורת הטהרה קפ"ט סי"ט סקכ"א. . וְאִם רְגִילָה לִרְאוֹת בָּעוֹנָה הַבָּאָה, תִּבְדֹּק בָּעוֹנָה הַבָּאָה.
יד. אִם מִסְתַּפֶּקֶת אִם הִרְגִּישָׁה, וּבָדְקָה וְלֹא מָצְאָה כְּלוּם טְהוֹרָה דהוא ספק ספיקא, ספק אם יש מראה בכלל, ספק הוא טהור. נוב"י סי' קי"ח. .
טו. מֵינֶקֶת, מְעֻבֶּרֶת וּזְקֵנָה, שֶׁלֹּא מָצְאָה כְּלוּם בַּבְּדִיקָה, טְהוֹרָה מִכֵּיוָן שֶׁמֻּחְזֶקֶת בְּטָהֳרָה. וְאִם הִרְגִּישָׁה זִיבַת דָּבָר לַח לֹא צְרִיכָה בְּדִיקָה, מֵחֲמַת שֶׁרְגִילָה בִּפְלִיטוֹת אֵלּוּ. וּבִזְמַנֵּנוּ מָצוּי בִּתְקוּפַת הַהֲנָקָה שֶׁתִּרְאֶה מִדֵּי פַּעַם, וְיֵשׁ לָהּ לָשִׂים לֵב לְכָךְ הרב יהודה צארום שליט"א. .
טז. כַּיּוֹם מְצוּיוֹת אֵצֶל נָשִׁים פְּלִיטוֹת טְהוֹרוֹת. עַל כֵּן מִי שֶׁרְגִילָה שֶׁלְּאַחַר כָּל פַּעַם שֶׁמַּרְגִּישָׁה, מוֹצֵאת מַרְאֶה טָהוֹר תּוֹלִין לְטַהֵר.
וּלְכָךְ אִם הִרְגִּישָׁה ג' פְּעָמִים וּמָצְאָה מַרְאֶה טָהוֹר, טְהוֹרָה וְאֵינָהּ צְרִיכָה לִבְדֹּק עוֹד (כדלעיל סי"ד). וּבְדִיקוֹת אֵלּוּ צְרִיכוֹת לִהְיוֹת בְּג' זְמַנִּים שׁוֹנִים, כְּגוֹן בַּיּוֹם וּבַלַּיְלָה, כְּשֶׁנָּחָה וּכְשֶׁקָּמָה מִשְּׁנָתָהּ אג"מ יו"ד ח"ד סי"ז סקט"ו. .
בְּיוֹם וִסְתָּהּ לֹא מוֹעִילָה חֲזָקָה זוֹ וְיֵשׁ לָהּ לִבְדֹּק אג"מ שם וחזו"א סי' פ"ט אות א'. . וְאִם מָצְאָה מַרְאֶה בָּהִיר עָבֶה סָמוּךְ לַוֶּסֶת צְרִיכָה בְּדִיקָה סָמוּךְ לְתַשְׁמִישׁ, וְרָאוּי לְהַמְתִּין לַיְלָה אֶחָד טה"ב ח"א עמ' רצ"ט, הגר"ש בעדני שליט"א, מקוה ישראל פ"ב ס"ד. .
יז. אִם מָצְאָה דָּם בְּמֵי הָרַגְלַיִם, בְּנֵי סְפָרַד תּוֹלִים שֶׁבָּא מֵהַכְּלָיוֹת שו"ע שם. , וְטוֹב שֶׁיִּתְרַגְּלוּ לִשְׁאֹל חָכָם מִשּׁוּם שֶׁיֵּשׁ בָּזֶה כַּמָּה פְּרָטִים (כדלעיל ס"ז, וְעוֹד). אוּלָם בְּנֵי אַשְׁכְּנַז לֹא תּוֹלִים שֶׁבָּא מֵהַכְּלָיוֹת, וְיֵשׁ בָּזֶה כַּמָּה פְּרָטִים (עי' בהערה) וְתִשְׁאַל חָכָם דכתב הרמ"א: דהמנהג שבין שהשתינה בעומד או מיושב בטיפטוף או בקילוח טמאה, וכ"כ בשי' שבה"ל, וטומאה זו היא טומאת כתם מדרבנן, ולכך רק ביותר מגריס טמאה (שם.). ואם ראתה שיש דם גם במי הרגלים באסלה תלינן שבא מה שקינחה ממים שבמי הרגלים ומן הכליות, וה"ה אם לא סיימה להטיל מי רגליים והזדרזה לצאת, תלינן שמימי רגלים בא. אולם אם שטפה האסלה במים, אין במה לתלות (ב"י. טללי טוהר.). .
פֶּרֶק ב - כְּתָמִים
כתב השולחן ערוך (ק"צ ס"א): 'דבר תורה אין האשה מטמאה ולא אסורה לבעלה עד שתרגיש שיצא דם מבשרה', וחכמים גזרו על כתם שנמצא בגופה או בבגדיה שהיא טמאה, ואסורה לבעלה אפילו אם לא הרגישה ואפילו אם בדקה עצמה ומצאה טהורה. בטעם הגזירה כתב רש"י (נדה נח:), שמא הרגישה ולא שמה לב. והתוספות כתבו שאפילו ברור לה שלא הרגישה הואיל ובדיני טומאה וטהרה הבגד עצמו טמא מדאורייתא שהרי דם זה יצא מהרחם, שמא מחמת שמיטהרת לבעלה יבואו לטהר אף את הבגד (סדרי טהרה סי' ק"צ סק" צ"ג ד"ה אבל מדברי התוס').
גזירת חכמים חמורה כשל תורה
כדי להבין כמה גדול כוחה של גזירת חכמים, יש לראות לשון הגמרא (בברכות ד:) 'כל העובר על דברי חכמים חייב מיתה'. ושואל רבינו יונה מפני מה גדול עונשו יותר מהעובר על מצוות עשה ולאווין דאורייתא? ומתרץ כיון שהעובר על מצוה דרבנן אינו עושה זאת מחמת שהתגבר עליו יצרו אלא בעיקר מחמת שדברי חכמים קלים בעיניו, והרי אמרה תורה בסוף פרשת עריות "ושמרתם את משמרתי" (ויקרא יח,ל) ודרשו חז"ל (מו"ק ה.) 'עשו משמרת למשמרתי', והרי הוא פורק עול במעשהו, ודומה למה שכתוב בזקן הממרה את פי חכמים "והאיש אשר יעשה בזדון לבלתי שמוע אל הכהן וכו' ומת האיש ההוא" (שערי תשובה ש"ג ס"ה).
תקנות חכמים יסוד ליראת השם
וכתב המהר"ל (על הגמ' ברכות הנ"ל) כי גזירות דרבנן הם נקראים גדר לתורה, וכמו שגדר מבדילה וחוצצת בין דבר לדבר, כך מצות דרבנן מבדילות ומפרישות את האדם מן החטא, והן צורה והשלמה לגוף המצווה דאורייתא, וכאשר חוטא ומבטל את גדר זה ביטל את השלמת הצורה, וביטל את הצורה עצמה, מחמת כן בא לו המיתה והעדר החיים שהם השלמת הצורה.
וכתב החיד"א (חסד לאלפים סי' פ"ח) 'וכזאת האיש בירא את ה' יעשה גדר לגדר ומשמרת למשמרת, ויברח מאה שערים של היתר כדי שלא יכנס באחד של איסור, ואל יאמר אדם יודע אני בעצמי שאני צריך לגדר ואני יעבור ולא אסור, כי העובר על דברי חכמים ענוש יענש אפילו אם לא פגע באיסור תורה, והנזהרים יזהירו כזוהר הרקיע'.
וכתב רבינו יונה: נתחייבנו מן התורה לקבל תקנות ולשמוע דברי חכמים ולהזהר בגדריהם, שנא' "'לא יסור מן הדבר אשר יגידו... ימין ושמאל" ו'דברי סופרים חמורים מדברי תורה, וכל העובר על דברי חכמים חייב מיתה בידי שמים'.
ושם ממשיך, תקנות חכמים וגדריהם, הן יסוד לדרך היראה, כי יעשו גדר והרחקה פן תגע יד אדם באיסור התורה, כענין שנאמר: "ושמרתם את משמרתי", והמרבה להיזהר יגיע אל השכר הגדול. על כן אמרו: 'חביבין דברי סופרים יותר מיינה של תורה' - כי גדריהם וגזירותיהם - מעיקרי היראה, ומצות היראה - שכרה הרבה כנגד מצוות רבות, כי היא היסוד להן (שם אות ז).
גזירת כתמים
חכמים גזרו על כל דם שנמצא על בגדה או על בשרה מבחוץ, במקומות שאפשר שבאו מן המקור, שתהיה טמאה בו כדין נדה, אפילו היא מעוברת ומניקה וזקנה (נדה ס: שו"ע קצ"ב סנ"ב), אבל קטנה לא גזרו עליה (שו"ע קפ"ג ס"ב). ואפילו תבדוק עתה את עצמה ותימצא טהורה, החשיבוהו כאילו יצא ממקורה שאז היה טמא מדין תורה, וצריכה להפסיק בטהרה ולספור שבעה נקיים ולטבול בברכה (נדה נז: שו"ע ק"צ ס"א).
אולם אם אפשר לה לתלות שבא הדם ממאכולת, שהיא מין כינה שהייתה מצויה מאד בימי חז"ל על המיטה והבגדים, על זה לא גזרו חכמים (נדה נח: שו"ע ק"צ ס"ה). ואף כיום שהמאכולת אינה מצויה, אין בכתם איסור אפילו אם צבעו אדום, מחמת שמלכתחילה לא גזרו חכמים על גודל כזה (שו"ע קפ"ג ס"א).
חכמים לא גזרו על קטנה דין טומאת כתמים (שו"ע ק"צ ס"ב), אלא אם כן ראתה בהרגשה שלשה פעמים שנפתח לה המעיין ככל נשים (שם ס"ג).
במחנה האימונים
מסופר על אדם אמיד ועשיר שהחליט ביום אחד לבקר במחנה האימונים הסמוך למקום מושבו, לעמוד מקרוב על התנאים במקום. בהגיעו אל המחנה, נדהם ונחרד למראה עיניו: המחנה היה ממוקם בשטח הררי וסלעי, כולו מלא סלעים, קוצים ושיחי בר. החיילים בעת האימונים היו צריכים להתייגע עד מאוד בריצה מאמצת על גבי ההר, כשעל גבם משאות כבדים, תוך קפיצות ודילוגים מעל המכשולים הרבים. מתוך דאגה כנה לרווחת החיילים, ניגש אותו אדם הדואג אל מפקד החטיבה, ושטח בפניו את הצעתו: “מוכן אני לעזור לכם בכל האמצעים העומדים לרשותי! בשלב ראשון, אביא לכאן פועלים שיוציאו את כל הסלעים, ויעקרו את הקוצים והשיחים. שלב שני - כיסוי כל שטח המחנה באספלט. שלב שלישי - בניית מדרגות נוחות במורדות ההרים...”
אותו אדם עוד התכונן להמשיך בהצעת התוכנית לקידום ושיפור תנאי המחנה, אלא שבשלב זה לא הצליח המפקד לבלום את צחוקו. הוא פנה אליו ואמר לו: “האמן לי, כי לא חסר לצבא שטחים ומגרשים בתנאים נוחים. אולם עבור היחידה הנבחרת הזו, נבחר בקפידה דווקא המקום הזה. המקום הזה עוד יצמיח לנו חיילים אמיצים וגיבורים!” (בהלכה ובאגדה).
אַרְבַּע קֻלּוֹת הֵקֵלּוּ בְּצוּרַת הַכֶּתֶם
א. אִם גֹּדֶל הַכֶּתֶם שֶׁנִּמְצָא, פָּחוֹת מִגְּרִיס וְעוֹד, תּוֹלִים שֶׁבָּא הַדָּם מִן הַמַּאֲכֹלֶת אלא אם כן צבעו שחור, שאין דם מאכולת שחור. וכתב שבט הלוי שבד"כ הוא אדום אם יניחנו החכם במים. (מִשּׁוּם שגריס הוא הגודל של המאכולת המצויה בימי חז"ל שהוא ל"ו שערות כמו שהן קבועות בגופו של אדם עם החלל שבניהן. שו"ע ק"צ ס"ה. שהוא עיגול בקוטר 2 ס"מ, וריבוע בקוטר 18 מ"מ) פ"ת בשם החת"ס, חזו"א קונטרס השיעורים ס"ק ט"ו. , וּלְכָךְ הַכֶּתֶם טָהוֹר ואפילו אם הוא עבה ואם ישטח אותו יהיה גדול יותר, ואפילו בב' בגדים צמודים שיצטרפו לגריס טהורה (טה"ב עמ' שפא, פחד יצחק טללי טוהר עמ' יז), והכל לפי ראות עיני המורה שלא נחוש שמא בא הוסת. .
ב. אִם הַכֶּתֶם נִמְצָא עַל בֶּגֶד צִבְעוֹנִי אֲפִלּוּ הַבֶּגֶד צָהֹב אוֹ בִּשְׁאָר צְבָעִים פתחי תשובה ק"צ סק"כ. , טְהוֹרָה אֲפִלּוּ אִם הוּא גָּדוֹל מִגְּרִיס וְעוֹד, מִשּׁוּם שֶׁקָּשֶׁה לְהַבְחִין בְּצֶבַע הַכֶּתֶם. וְאַף עַל פִּי שֶׁנִּכָּר שֶׁהוּא דָּם הגרב"צ, שבה"ל חוט שני, טללי טוהר עמ' כג. , וְאַף שֶׁבְּוַדַּאי בָּא מֵאוֹתוֹ מָקוֹם נדה סא: ונפסק בשו"ע ק"צ ס"י, שהם אמרו לאסור והם אמרו להתיר, טה"ב ח"א ס"ח ס"ו הע' ד"ה ומה שכתבנו. אֵין בּוֹ שׁוּם אִסּוּר מֵחֲמַת שֶׁמִּלְּכַתְּחִלָּה שֶׁלֹּא גָּזְרוּ בּוֹ כתם שחלקו טמא וחלקו טהור כגון שמתחלק באמצעו על ידי מראה לבן וכו', אם יש באדמימות שעל הלבן יחד עם מה שעל הצבעוני שיעור גריס טהורה (גרע"י טה"ב ח"א ס"ז ס"ח, הרב אפרים עובד שליט"א, ועי' מקוה ישראל פט"ז סט"ו.). מראה טהור גדול ובתוכו מראה טמא פחות מגריס טהורה. (שם.). מתחלק על שני בגדים אין מצטרף (טה"ב ח"א עמ' שפ"א, מקוה ישראל פט"ז ס"ג), ואם יש בבגד קפלים וכשמתקפל כרגיל יש שם כתם כשיעור, וכמתפשט אין בו, אין להקל (וכ"כ גרע"י בטה"ב ח"א ס"ח ד"ה כתם שנמצא על הקמטים. טללי טוהר עמ' כא.). נתפשט ע"י הזיעה טמאה שאין לחכם אלא מה שעיניו רואות (טה"ב ח,א עמ' שפ"ג.). .
וְכָתַב הָרְמָ"א מִשּׁוּם שֶׁלֹּא גָּזְרוּ חֲכָמִים עַל בֶּגֶד צִבְעוֹנִי, אִשָּׁה שֶׁיֵּשׁ לָהּ כְּתָמִים [ואין לה חשש שמא הם באים לבשר על פתיחת המעיין - הוסת, משום שאינה רגילה לראות בימים אלו, כגון שאינה רואה פחות מֵהפלגת 25 יום, ואין לה חשש דימום וסת מחמת שהתקינו לה התקן למניעת הריון, אלא הם באים מחמת פצעים או חולשה שברחם רב יהודה טשזנר שליט"א. ], תַּצִּיל עַצְמָהּ אֲפִלּוּ לְכַתְּחִלָּה עַל יְדֵי בִּגְדֵי צִבְעוֹנִים כ"כ הרמב"ם. ואף הב"י הסכים עמו, גר"א. וַאֲפִלּוּ הַבֶּגֶד שָׁחֹר הגר"י זלברשטיין שליט"א, הרב אפרים עובד שליט"א, הרב יוסף אביטל שליט"א. אולם בחשש דימום מהרחם מחמת כדורים וכו' המבשר על ביאת האורח קודם זמנו לא תלבש שחור שמעלים ממנה את הווסת. שערי נישואין, הרב יהודה צארום שליט"א. . וְתַעֲלִים עֵינֶיהָ מֵהֶם, שֶׁהֲרֵי אֵין בָּהֶם לֹא אִסּוּר תּוֹרָה מֵחֲמַת שֶׁלֹּא יָצְאוּ בְּהַרְגָּשָׁה, וְלֹא אִסּוּר דְּרַבָּנָן מֵחֲמַת שֶׁלֹּא גָּזְרוּ בּוֹ.
ג. חֲזַ"ל הֵקֵלּוּ אִם מָצְאָה כֶּתֶם עַל בֶּגֶד שֶׁלֹּא בָּדְקָה אוֹתוֹ לִפְנֵי שֶׁלָּבְשָׁה אוֹתוֹ, אוֹ שֶׁהָיָה מֻנָּח בְּמָקוֹם שֶׁיָּכוֹל לְהִתְלַכְלֵךְ.
ד. אִם הַכֶּתֶם נִמְצָא עַל דָּבָר שֶׁאֵינוֹ מְקַבֵּל טֻמְאָה, כְּגוֹן עַל גַּבֵּי קַרְקַע אוֹ דָּבָר הַמְחֻבָּר לַקַּרְקַע כְּמוֹ סַפְסָל אוֹ אַסְלָה וְאַמְבַּטְיָה, אוֹ עַל אֶבֶן, אוֹ עַל נַיְלוֹן אוֹ גּוּמִי אוֹ פְּלַסְטִיק חזו"א מקוואות סי' קכ"ו סק"ז. אוֹ נְיָר סד"ט חכ"א וחת"ס, דלא כנוב"י, טללי טוהר עמ' כ"א. הֲרֵי הִיא טְהוֹרָה שהרי אין כאן טומאת כלי לטהרות כדי שנוסיף לטמא אותה לבעלה. .
פֵּד, לִבְנֵי סְפָרַד הַרְבֵּה פּוֹסְקִים מוֹרִים שֶׁאֵינוֹ מְקַבֵּל טֻמְאָה רוב חכמי ספרד, מהגר"ש בעדני שליט"א הרב אפרים עובד שליט"א. וי"א שאף לבני ספרד מקבל טומאה, גרנ"ק, הרב יהודה צארום שליט"א, טללי טוהר. , וְלִבְנֵי אַשְׁכְּנַז מוֹרִים שֶׁמְּקַבֵּל טֻמְאָה גר"ש ואזנר וגרנ"ק, מראה כהן. , וּלְכָךְ רָאוּי הרב אפרים עובד שליט"א, שערי נישואין. שֶׁתַּרְגִיל עַצְמָהּ כְּשֶׁמְּקַנַּחַת בַּשֵּׁרוּתִים שֶׁלֹּא לְהִסְתַּכֵּל עַל הַנְּיָר אוֹ עַל הַפֵּד, מִכֵּיוָן שֶׁיֵּשׁ פּוֹסְקִים שֶׁמְּטַמְּאִים גַּם בָּזֶה. עַל כְּלֵי זְכוּכִית יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁטְּהוֹרָה טה"ב ח"א עמ' ת', ת"ג. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁטְּמֵאָה הרב אפרים עובד שליט"א, ובמקוה ישראל פט"ז ס"י. וְתִשְׁאַל חָכָם.
חֲמִשָּׁה תְּלִיּוֹת הֵקֵלּוּ בְּנִמְצָא עַל בִּגְדָּהּ
ה. הִתְעַסְּקָה בִּכְתָמִים- מִלְּבַד הַתְּלִיָּה בַּכֶּתֶם שֶׁמָּא בָּא מִמַּאֲכֹלֶת שֶׁגָּדְלָהּ גְּרִיס וְעוֹד קְצָת, אֲפִלּוּ אִם אֶפְשָׁר לִתְלוֹת שֶׁבָּא מֵעָלְמָא תּוֹלִים אֲפִלּוּ אִם גָּדְלוֹ יוֹתֵר מִגְּרִיס וּטְהוֹרָה. וּכְגוֹן שֶׁעָבְרָה בַּשּׁוּק לְיַד הַקַּצָּב הַמִּתְעַסֵּק בְּדָם אוֹ שֶׁהִיא עַצְמָהּ הִתְעַסְּקָה בְּבָשָׂר וְכַדּוֹ' אוֹ שֶׁהָרְגָה פִּשְׁפֵּשׁ שֶׁהוּא גָּדוֹל וְכַדּוֹ'.
וּלְכָךְ אִם נִמְצָא כֶּתֶם יוֹתֵר מִגְּרִיס עַל "בִּגְדָּהּ", אִם אֶפְשָׁר שֶׁעָבְרָה לְיַד הַקַּצָּב אוֹ שֶׁהִתְעַסְּקָה בְּבָשָׂר אוֹ תַּבְלִינִים אוֹ בְּאִפּוּר אוֹ הָרְגָה פִּשְׁפֵּשׁ וְכַדּוֹ' תּוֹלִין שֶׁבָּא מִבַּחוּץ וּטְהוֹרָה. וְהוּא הַדִּין אִם נִמְצָא עַל בִּגְדָּהּ וְעַל בְּשָׂרָהּ יַחַד תּוֹלִין שֶׁבָּא מִבַּחוּץ, אַךְ אִם מָצְאָה כֶּתֶם עַל בְּשָׂרָהּ לְבַד טְמֵאָה, שֶׁאִם הָיָה בָּא מִבַּחוּץ הָיָה בָּא אַף עַל בִּגְדָּהּ שו"ע ק"צ סי"א וסי"ח. . וְאִם מִסְתַּפֶּקֶת אִם עָבְרָה לְיַד הַקַּצָּב אוֹ אִם הִתְעַסְּקָה בִּכְתָמִים וְכַדּוֹ', אֵינָהּ תּוֹלָה שו"ע שם סכ"ב. ואם רואה כתם שני גריסין ובתוכם כינה מעוכה, או שנתעסקה בדם שגודלו כגריס, תולה אחד בגריס שאתי מעלמא והשני בכינה שלפנינו או בדם שנתעסקה. שו"ע שם סכ"ו סכ"ח. .
ו. לְמַעְלָה מִטַּבּוּרָהּ- אִם מָצְאָה אֶת הַכֶּתֶם עַל "בְּשָׂרָהּ" וְאִי אֶפְשָׁר שֶׁיַּגִּיעַ מֵאוֹתוֹ מָקוֹם כְּגוֹן שֶׁנִּמְצָא לְמַעְלָה מִטַּבּוּרָהּ (אפילו מסתפקת אם היה למעלה מטבורה ונתכבס הבגד ככל ספק כתמים שהם ספק דרבנן לקולא, מי נדה קו"א סמ"ו, קנאת סופרים סי' ס"ז שואל ומשיב ח"ג סי' ע"ו, טה"ב ח"א עמ' תט"ו, מקוה ישראל פ"ב הע' 38. ) אוֹ שֶׁנִּמְצָא בְּיַרְכוֹתֶיהָ כְּלַפֵּי חוּץ שו"ע שם סי"א. , טְהוֹרָה אֲפִלּוּ הוּא "גָּדוֹל מִגְּרִיס" (אלא אם כן נעמדה על ראשה או שלבשה החלוק מלמטה למעלה, טמאה משום שחוששין שמא נפל מאותו מקום לשם שאז לא תולין אפילו אם עברה בשוק של טבחים אא"כ נמצא אף על בגדה מבחוץ. שם. ).
אַךְ אִם נִמְצָא הַכֶּתֶם בְּמָקוֹם שֶׁיָּכוֹל לְהַגִּיעַ מֵאוֹתוֹ מָקוֹם לֹא תּוֹלִין, וּכְגוֹן שֶׁנִּמְצָא עַל עֲקֵבָהּ אוֹ עַל שׁוֹקָהּ וְיַרְכוֹתֶיהָ כְּלַפֵּי פְּנִים אוֹ עַל פַרְסוֹתֶיהָ אוֹ אֲגוּדָלָהּ שֶׁבְּרַגְלָהּ טְמֵאָה. וְכֵן אִם נִמְצָא עַל הַשְּׂמִיכָה אוֹ עַל הַסָּדִין טְמֵאָה, אוּלָם אִם יֵשׁ לָהּ עַל גּוּפָהּ בֶּגֶד מְהֻדָּק בְּאוֹתוֹ מָקוֹם וְהוּא נָקִי, תּוֹלִין שֶׁבָּא הַדָּם מֵעָלְמָא שבה"ל בדי השולחן. , (ואפילו אם אין לה במה לתלות) שבט הלוי, בדי השולחן ס"ק קנ"ב. . וּשְׁלֹשָׁה תְּנָאִים יֵשׁ בָּזֶה: שֶׁיִּהְיֶה מְהֻדָּק, שֶׁלֹּא נִכְנְסָה לְבֵית הַכִּסֵּא, וְלֹא גֵּרְדָה בְּיָדָהּ בְּאוֹתוֹ מָקוֹם הרב אפרים עובד שליט"א פט"ז סכ"ב. טללי טוהר עמ' טז. .
ז. נִמְצָא עַל יָדֶיהָ וְהוּא פָּחוֹת מִגְּרִיס, תּוֹלִין שֶׁבָּא מֵעָלְמָא מִשּׁוּם שֶׁיָּדַיִם עַסְקָנִיּוֹת הֵן, וּמִסְּתָמָא הָרְגָה מַאֲכֹלֶת וְכַדּוֹ' סד"ט סקכ"ו. , אוּלָם יוֹתֵר מִגְּרִיס אֵין תּוֹלִין בית יוסף. .
ח. יֵשׁ לָהּ מַכָּה- אִם יֵשׁ לָהּ מַכָּה בְּגוּפָהּ שֶׁיְּכוֹלָה לְהִפָּתַח וּלְהוֹצִיא דָּם, אוֹ טְחוֹרִים, אוֹ שֶׁיֵּשׁ לָהּ מַכָּה בְּאוֹתוֹ מָקוֹם לְאַחַר שֶׁהוֹרָה לָהּ חָכָם על ידי בדיקת אחות הלכתית שזו מכה שעלולה להיפתח בכל פעם שיגעו בה, וכגון שתמיד כואב לה במקום מסוים בבדיקתה ומוצאת בו דם, או שתמיד הכתם באותו מקום בעד, תולה במכה, שו"ע קפ"ז ס"ז. וכ"ז בדם מועט ממש שנראה שממכה בא, אך יותר מכך חייבת לבדוק עצמה אצל אחות בודקת שמא דלקת היא או וסת ממש. ובמכה שבאה מחמת התקן תוך רחמי הרי זה ספק בא מן כותלי בית הרחם ספק פצע ברירית, דעת הרבה מן הפוסקים לאסור, וכן מורים הרב אפרים עובד שליט"א הרב יוסף אביטל שליט"א, הרב יהודה צארום שליט"א. וכן אם יש לבעלה חולי והוציא דם מפי האמה כבר שלשה פעמים ורגיל בכך, או שש"ז שלו אדומה (ב"י סו"ס ק"צ מרשב"א.). ובכל זה צריכה לשאול חכם והבאנו הדברים כדי שידעו לספר לחכם ואיך לשאול את החכם. , טְהוֹרָה מִשּׁוּם שֶׁתּוֹלָה שֶׁבָּא מִדַּם מַכָּתָהּ. וּכְמוֹ כֵן תּוֹלָה בִּבְנָהּ אוֹ בְּבַעְלָהּ שֶׁרְגִילִים לִנְגֹּעַ בָּהּ וְיֵשׁ לָהֶם פֶּצַע, אֶלָּא אִם כֵּן בָּרוּר לָהּ שֶׁלֹּא נָגְעוּ בָּהּ שו"ע שם סי"ט. . וַאֲפִלּוּ נִתְרַפְּאָה הַמַּכָּה, אִם יֵשׁ אֶפְשָׁרוּת שֶׁתָּשׁוּב וְתִפָּתַח, תּוֹלִים שו"ע שם סי"ח. .
ט. חָלוּק שֶׁהִשְׁאִילָה- חָלוּק שֶׁלָּבְשָׁה אוֹתוֹ בִּימֵי טֻמְאָתָהּ וְהֶחֱזִירָה אוֹתוֹ לָאָרוֹן, וְנִמְצָא עָלָיו כֶּתֶם בִּימֵי טָהֳרָתָהּ תּוֹלִים שֶׁנִּתְלַכְלֵךְ מִקֹּדֶם. וְכֵן הִשְׁאִילָה אוֹתוֹ מֵחֲבֶרְתָּהּ נִדָּה תּוֹלִין בַּחֲבֶרְתָּהּ.
י. טִפִּין- אִם מָצְאָה עַל בִּגְדָּהּ טִפּוֹת דָּם שֶׁאֵינָן נוֹגְעוֹת זוֹ בָּזוֹ, טָהוֹר, אֲפִלּוּ שֶׁאִם יְצָרְפוּ אוֹתָם יִהְיוּ יוֹתֵר מִגְּרִיס. וְאִם יֵשׁ קַו דַּק מְחַבֵּר בֵּינֵיהֶם יֵשׁ מַתִּירִים טה"ב ח"א עמ' שפ"ג. וכתב בטה"ב הקצר המחמיר תע"ב. וְיֵשׁ אוֹסְרִים מקוה ישראל פט"ז ס"ח הע' 25. . אוּלָם אִם מָצְאָה טִפּוֹת דָּם שֶׁאֵינָן נוֹגְעוֹת זוֹ בָּזוֹ עַל בְּשָׂרָהּ כתב בשו"ע בק"צ ס"ח סתם להתיר וי"א לאסור. נָהֲגוּ לְהַחְמִיר כַּאֲשֶׁר הֵן מִצְטָרְפוֹת לְיוֹתֵר מִגְּרִיס י"א שבשו"ע ק"צ ס"ו, טה"ב סימן ח' ס"ד. . אֶלָּא אִם כֵּן הֵם מְרֻחָקִים מְאֹד זֶה מִזֶּה טְהוֹרָה טללי טוהר עמ' יח. . נְקֻדּוֹת קְטַנּוֹת, לִפְעָמִים הֵם דֶּרֶךְ לִכְלוּךְ מֵעָלְמָא, וְהַכֹּל לְפִי רְאוּת עֵינֵי הַמּוֹרֶה.
יא. הִסְתַּפְּקָה אִם הָיָה בַּכֶּתֶם שִׁעוּר גְּרִיס, אִם הָיָה צִבְעוֹ אָדֹם וְכַדּוֹ' אוֹ שֶׁהָיָה לְמַעְלָה מִן הַחֲגוֹר אוֹ לְמַטָּה מִמֶּנּוּ, וּבֵינְתַיִם נִתְכַּבֵּס הַבֶּגֶד, טְהוֹרָה, דִּסְפֵק דְּרַבָּנָן לְקֻלָּא חכ"א כלל קי"ג סכ"ט, טה"ב ח"א עמ' שפ"ד ועמ' תט"ו, מקוה ישראל פט"ז ס"ט. .
שְׁלֹשָׁה תְּלִיּוֹת הֵקֵלּוּ בְּנִמְצָא עַל הָעֵד
יב. שְׁלֹשָׁה תְּלִיּוֹת הֵקֵלּוּ בְּכֶתֶם שֶׁנִּמְצָא עַל הָעֵד: א לְאַחַר שֶׁהִתְעַסְּקָה בְּבִשּׁוּל אוֹ בְּהַאֲכָלַת יְלָדֶיהָ וְהַמַּאֲכָל הָיָה אָדֹם, עַל כֵּן צְרִיכָה לְפָרֵט לָרַב מֶה עָשְׂתָה לִפְנֵי הַבְּדִיקָה. ב אִם נִמְצְאוּ בָּעֵד סִיבִים אֲדֻמִּים אוֹ שְׁחוֹרִים שֶׁנִּדְבְּקוּ מִגּוּפָהּ, אוֹ שֶׁנָּפְלוּ מִן הָאֲוִיר, אוֹ שֶׁנֶּאֶרְגוּ עִם הָעֵד, וּבָזֶה צָרִיךְ רְאִיַּת חָכָם. ג אִם בָּדְקָה עַצְמָהּ בְּעֵד שֶׁאֵינוֹ בָּדוּק וּמָצְאָה בּוֹ דָּם, אוֹ שֶׁהִנִּיחָה אוֹתוֹ לְאַחַר הַבְּדִיקָה בְּמָקוֹם שֶׁיָּכוֹל לְהִתְלַכְלֵךְ, וּכְגוֹן שֶׁיֵּשׁ שָׁם אִפּוּר וְכַדּוֹ'.
הִשְׁתַּנָּה הַמַּרְאֶה
יג. אִם הָיָה הַמַּרְאֶה "טָהוֹר", אַךְ כְּשֶׁהִתְיַבֵּשׁ הִשְׁתַּנָּה הַמַּרְאֶה קֹדֶם שֶׁהוֹרָה בּוֹ הֶחָכָם, אִם הוּא כֶּתֶם דְּרַבָּנָן שֶׁלֹּא בָּא בְּהַרְגָּשָׁה כְגוֹן שֶׁמָצְאָה אוֹתוֹ עַל הַבֶּגֶד אוֹ בְּקִנּוּחַ מִבַּחוּץ שֶׁלֹּא בָּעֹמֶק אוֹ עַל בְּשָׂרָהּ שֶׁלֹּא בְּאוֹתוֹ מָקוֹם, אֶפְשָׁר לִתְלוֹת בְּמֶזֶג הָאֲוִיר שֶׁשִּׁנָּה אֶת צֶבַע הַדָּם מֵחֲמַת מִרְקַם הַבֶּגֶד. וְאִם הָיָה בְּהַרְגָּשָׁה אוֹ בִּסְפֵק הַרְגָּשָׁה לֹא תּוֹלִין וַהֲרֵי הִיא טְמֵאָה שם עמ' שי"ט. שכ"כ סד"ט מחכ"צ. ויש מחמירין הם הב"ח וש"ך וט"ז וכו"פ, עי' מקוה ישראל פ"ב ס"ב. .
לְאַחַר שֶׁהוֹרָה לָהּ חָכָם מֻתָּר לָהּ לְכַבֵּס אֶת הַבֶּגֶד אוֹ לְאַבְּדוֹ מהר"ש קלוגר שיירי טהרה קפ"ח ס"ז. .
יד. אִם הָאִשָּׁה אוֹמֶרֶת שֶׁהָיָה הַמַּרְאֶה "אָדֹם" וְעַתָּה נִשְׁתַּנָּה לְבָהִיר, נֶאֱמֶנֶת לֶאֱסֹר אֶת עַצְמָהּ סד"ט שאין לומר שטעתה באדום גמור. .
וּמֵחֲמַת כֵּן הַרְבֵּה אֲנָשִׁים שֶׁאֵינָם בְּקִיאִים בְּמַרְאוֹת מַחְמִירִים עַל חוּם וְצָהֹב וְאוֹסְרִים עַצְמָם לְחִנָּם, וּכְמוֹ כֵן אוֹמְרִים שֶׁבָּרוּר שֶׁהָיָה אָדֹם אוֹ שָׁחֹר וְרַק עַתָּה נִשְׁתַּנָּה לְבָהִיר, וּלְכָךְ יֵשׁ לְהָבִיא לָרַב אֶת הָעֵד סָמוּךְ לַבְּדִיקָה הגר"י טשזנר שליט"א. , וְאַף אִם לֹא הִסְפִּיקוּ לַהֲבִיאוֹ בְּסָמוּךְ לַבְּדִיקָה הָרַב הַמְנֻסֶּה בָּזֶה יוֹדֵעַ לְהַכִּיר אִם הִשְׁתַּנָּה הַמַּרְאֶה אִם לָאו.
נֶאֱמָנוּת הָאִשָּׁה בְּצֶבַע הַמַּרְאֶה
טו. נֶאֱמֶנֶת הָאִשָּׁה לוֹמַר מַרְאֶה כָּזֶה הָיָה וְאִבַּדְתִּיו, אוֹ מַרְאֶה כָּזֶה הָיָה וְהוֹרָה חָכָם לְטַהֲרוֹ שו"ע וב"י קפ"ח ס"ב מהרשב"א. . וְכֵן נֶאֱמֶנֶת בָּזֶה לְגַבֵּי חֲבֶרְתָּהּ, שֶׁהֲרֵי הַתּוֹרָה הֶאֱמִינַתָּהּ דִּכְתִיב "וְסָפְרָה לָּהּ". אוּלָם לֹא תִּפְסֹק לְעַצְמָהּ, שֶׁהַרְבֵּה פְּעָמִים מְדַמָּה שֶׁהוּא אָדֹם, וּכְשֶׁמַּרְאָה לְחָכָם אֶת הַצֶּבַע הוּא מְטַהֵר אוֹתָהּ. וּלְקַמָּן בְּסוֹף פֶּרֶק י"א דִּטְבִילָה הֶאֱרַכְנוּ יוֹתֵר בְּהִלְכוֹת נֶאֱמָנוּת הָאִשָּׁה.
טז. אָמְרָה פְּלוֹנִי חָכָם טִהֵר לִי, וְהֶחָכָם מַכְחִישָׁהּ שֶׁלֹּא טִהֵר לָהּ, אֵינָהּ נֶאֱמֶנֶת, שֶׁהֲרֵי הִיא עַצְמָהּ הֶחֱזִיקָה אוֹתוֹ לְנֶאֱמָן ב"י וברמ"א קפ"ה ס"ג.. . אוּלָם אִם עֵד אַחֵר מַכְחִישָׁהּ, הִיא נֶאֱמֶנֶת שֶׁהֲרֵי הֶאֱמִינָה לָהּ תּוֹרָה ט"ז שם. . וְאִם הָיָה זֶה בְּכֶתֶם דְּרַבָּנָן יֵשׁ אוֹמְרִים דְּנֶאֱמֶנֶת שאינו מדין נאמנות כבר אלא משום ספק דרבנן לקולא, זב"צ. טה"ב שם. , וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּלֹא נֶאֱמֶנֶת רמ"א שם, ערוה"ש ושה"ל, ותורת הטהרה שם. .
יז. רַשַּׁאי תַּלְמִיד חָכָם הַבָּקִיא בְּמַרְאוֹת לְהוֹרוֹת לְאִשְׁתּוֹ שֶׁהִיא נִדָּה אַף לְהָקֵל ש"ך קפ"ח סק"ז מהתוס' בנדה כ:, וכ"כ חכ"א כלל ק"ט ס"ו. .
מָתַי לֹא תּוֹלִים
יח. כֶּתֶם שֶׁבָּא עַל יְדֵי הַרְגָּשָׁה מְטַמֵּא, אֲפִלּוּ אִם הָיָה פָּחוֹת מִגְּרִיס אוֹ שֶׁנִּמְצָא עַל דָּבָר שֶׁאֵינוֹ מְקַבֵּל טֻמְאָה, אִם הוּא בָּא בְּדֶרֶךְ רְאִיָּה הרב אפרים עובד שליט"א בס' תורת הטהרה ק"צ ס"י עיונים סק"ד, וטעמא דרבי עקיבא לא הקיל רק בכתם, וזה הרי הוא דם, שם. וכ"כ טללי טוהר פ"ב סכ"ב מהבד"ץ של חכמי ירושלים הספרדים. שערי נישואין. כְּגוֹן שֶׁהִכְנִיסָה יוֹתֵר מֵחֲצִי אֶצְבָּעָהּ לְאוֹתוֹ מָקוֹם הגר"ש בעדני שליט"א, הרב יוסף אביטל שליט"א. , וְיֵשׁ אוֹמְרִים יוֹתֵר מִשְּׁלִישׁ הגר"י בויאר שליט"א. , מְטַמֵּא שֶׁמָּא נִכְנְסָה בָּעֹמֶק. כְּמוֹ כֵן אִם מָצְאָה עַל בִּגְדָּהּ כֶּתֶם שֶׁשִּׁעוּרוֹ שְׁלֹשָׁה גְּרִיסִים טְמֵאָה מֵחֲמַת שֶׁדֶּרֶךְ רְאִיָּה הִיא שיעורי שבה"ל עמ' קמ"א, הגר"ש בעדני שליט"א, הרב אפרים עובד. וְיֵשׁ אוֹמְרִים עַד אַרְבָּעָה גְּרִיסִים הג"ר יעקב יוסף זצוק"ל, הרב יוסף אביטל שליט"א. , וְתִשְׁאַל חָכָם בְּכָל זֶה די"א אפילו לחשוש אפילו בשנים וחצי גריסים, גרנ"ק. ותלוי הוא אם בא קרוב לווסתה, או בכמה זמן הצטבר שם, ובעומק הדם וכו', הרב יהודה טשזנר שליט"א. .
יט. אִם קִנְּחָה בְּפֶתַח הַפְּרוֹזְדוֹר אוֹ מִבַּחוּץ וְרָאֲתָה כֶּתֶם, יֵשׁ לוֹ דִּין כֶּתֶם מִדְּרַבָּנָן וּכְכָל הִלְכוֹתָיו הָאֲמוּרִים לְעֵיל כו"פ וסד"ט וחד"ד ריש סי' קפ"ג וריש סי' ק"צ, טה"ב ח"א עמ' ת"ח, מקוה ישראל פ"א הע' 19 ובתורת הטהרה ק"צ ס"י סק"ט. .
הִפְסִיקָה בְּטָהֳרָה בְּשַׁחֲרִית [כגון שהשעה היתה דחוקה לה כדלהלן פ"ז], וְרָאֲתָה כְּתָמִים בְּמַהֲלַךְ הַיּוֹם עַל בִּגְדָּהּ פָּחוֹת מִגְּרִיס וְכַדּוֹ', תִּשְׁאַל חָכָם די"א שסותרת אותו יום שהרי לא פסק לה המעיין וי"א שלא סותרת. .
כ. מָצְאָה גּוּשׁ עַל בִּגְדָּהּ הַצָּמוּד אוֹ קְלִפּוֹת וּשְׂעָרוֹת שֶׁבְּתוֹכָן דָּם, וְשִׁעוּרוֹ כְּשִׁעוּר הָאָסוּר טְמֵאָה שו"ע קפ"ח ס" ס"ד. .
רְאִיַּת כֶּתֶם לְעִנְיַן בְּדִיקָה וְצִיּוּן הַוֶּסֶת
כא. מָצְאָה כֶּתֶם בְּיוֹם וִסְתָּהּ, לַמְרוֹת שֶׁעַל פִּי תְּלִיּוֹת שֶׁהֵבֵאנוּ לְעֵיל יֵשׁ לְטַהֲרוֹ, צְרִיכָה לִבְדֹּק עַצְמָהּ. וְאִם הוּא יוֹם מֵהַיָּמִים הָרְגִילִים אֶצְלָהּ בְּוֶסֶת כְּגוֹן שֶׁפְּעָמִים הַפְלָגָתָהּ בְּיוֹם 25 פְּעָמִים 28 פְּעָמִים 26 וּפְעָמִים 27 וְכַדּוֹ' רָאוּי שֶׁתִּבְדֹּק עַצְמָהּ הרב יהודה טשזנר שליט"א הרב אפרים עובד שליט"א. .
אוּלָם אִם אֵינוֹ יוֹם וִסְתָּהּ אֵינָהּ צְרִיכָה לִבְדֹּק אֶת עַצְמָהּ טה"ב ח"א עמ' ת"ב, הרב אפרים עובד שליט"א בס' תורת הטהרה ק"צ עיונים אות ב'. , וְדַי לָהּ בְּמַה שֶּׁבּוֹדֶקֶת הַבְּדִיקוֹת שֶׁל יְמֵי וִסְתָּהּ הַמְבֹאָרִים לְקַמָּן בְּפ' פְּרִישָׁה וּבְדִיקָה. וְטוֹב הַדָּבָר שֶׁלֹּא לְשַׁמֵּשׁ מִיָּד שֶׁמָּא הַתַּשְׁמִישׁ יְזָרֵז אֶת הָרְאִיָּה וְתִפְר?ֹס דַּם נִדּוּת בְּאֶמְצַע תַּשְׁמִישׁ, אֶלָּא תַּמְתִּין כַּחֲצִי עוֹנָה, וְאִם רוֹצִים לְשַׁמֵּשׁ מִיָּד רָאוּי שֶׁתִּבְדֹּק עַצְמָהּ תורת הטהרה הקדמה לסי' ק"צ. . וְאִם "רְגִילָה" לִרְאוֹת כְּתָמִים מֵחֲמַת חֻלְשָׁה בְּאוֹתוֹ מָקוֹם אוֹ שֶׁיֵּשׁ לָהּ פֶּצַע תַּמְתִּין עוֹנָה אַחַת. וְאִם הָיָה "קָרוֹב" לִשְׁלֹשָׁה אוֹ אַרְבָּעָה גְּרִיסִים וּכְדִלְעֵיל תַּמְתִּין שְׁתֵּי עוֹנוֹת טה"ב ח"א ס"ח ס"ט בהע' ד"ה הרואה כתם יותר, ובגליון, הרב אפרים עובד שליט"א בתס' תורת הטהרה ק"צ ס"י עיונים אות ב', שערי נישואין עמ' רנ"ד, הרב יוסף אביטל שליט"א. .
כב. אִם רָאֲתָה כֶּתֶם, וּלְאַחַר כַּמָּה שָׁעוֹת בָּאָה הָרְאִיָּה, לְעִנְיַן צִיּוּן יוֹם הַוֶּסֶת נִקְרָא שֶׁהִתְחִילָה הָרְאִיָּה מֵעֵת רְאִיַּת הַוֶּסֶת דַּוְקָא.
פֶּרֶק ג - הַרְחָקוֹת
כתבה התורה הקדושה "ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב" (ויקרא יח, יט). יכול יחבקנה וינשקנה וידבר עמה דברים בטלים (המיוחדים לתשמיש וכו')? תלמוד לומר "לא תקרב", יכול יישן עמה בבגדיה על המטה? תלמוד לומר "לא תקרב" (אבות דר"נ פ"ב). ו"כל הנוגע באשה האסורה עליו מביא מיתה על עצמו, שנאמר "רגליה יורדות מות, שאול צעדיה יתמוכו, ונאמר כי רבים חללים הפילה" (מדרש שמות רבה פט"ז, ב).
"אשתך כגפן פוריה בירכתי ביתך, בניך כשתילי זיתים סביב לשולחנך" (תהילים קכ"ח, ג'). 'מדבר בזמן נדותה שהיא רואה דם', ועל כן אמר כגפן פוריה ואמר בירכתי ביתך, כלומר שתהיה מרוחקת ממך לצד אחד, וכביכול כשם שאתה מתרחק מן האש, ומזה אמר אֶשְּּתך בסגו"ל ולא בחירי"ק. שאם תעשה כן, עוד יהיו בניך כשתילי זיתים - שיהיו הגונים ולא יהיה בהם שמץ פסול (רבינו בחיי בראשית ל"ד, א'). על זאת הוסיפו חז"ל בתלמוד שבכך שתשמור דיני הטהרה, תזכה לכשתטהר שתהיה חביבה על בעלה כשעת כניסתה לחופה (נדה לא:).
משל לנהג אחד שפגע בהולך רגל למוות והובא לבית הדין. שאל אותו הדיין האם יש לך טענה להגנתך? מיהר הנהג לטעון: כבוד הדיין, לא יכולתי לעצור, נסעתי במהירות כל כך גבוהה...
גדר של שושנים
התורה הקדושה אסרה יחוד עם כל העריות (שו"ע אע"ה סי' כ"ב) כדי לגדור את עצמינו מן האסורים לנו באיסור כרת ולאו, ואף נדה היא היא בכרת כשאר העריות והייתה צריכה להיאסר ביחוד כדאיתא בכתובות ד. חתן שלא בעל ופרסה נדה, ובשבת יג. . אלא שהדבר קשה ליזהר מיחוד עם אשתו נדה קיצור הלכות נדה להרא"ש סוס"ב, ותוס' הרא"ש שבת יג. , לכך התירה התורה את היחוד עמה מחמת שכבר בא עליה שו"ע קצ"ה ס"א. וגם עתידה להיות מותרת לו שהיא "פת בסלו" טה"ב וטללי טוהר. , ומצאו חז"ל (סנהדרין לז) רמז מן המקרא להתיר יחוד נדה ודרשו בשיר השירים "בטנך ערימת חיטים סוגה בשושנים" מלמד שהקדושה שורה בישראל אפילו בגדר קל של שושנים, שהיא גדר קל של הרחקות כדי להפסיק בניהן, ונשמרין מן העבירה (שם וברש"י).
ומהו הגדר של שושנים הזה? עשו חכמים גדר וסייג כדי שיזכור את ימי נדותה ולא יבואו להכשל בנגיעה של תורה כפי שנתבאר בפרק א', ועשו כמה מיני הרחקות כגון שלא ימסור מידו לתוך ידה אפילו לא על ידי חפץ ארוך, ולא על בגדיה, לא יאכלו על שולחן אחד בלי היכר, לא ישנו על מיטה אחת, ולא יעשו דברים המקרבים את הדעת שיכולים להביא לידי ערווה, כדלהלן.
יסודות ההרחקות
מדין תורה חייב אדם לפרוש מאשתו נדה בימי טומאתה מנגיעה של חיבה ומתשמיש עד שתטבול (שו"ע קצ"ה ס"א, סי"ז). וגזרו חכמים לפרוש אף בנגיעה שאינה של חיבה כדי שלא יבוא לידי קירבה של חיבה ולידי מכשול ח"ו.
ואין הבדל בצורת ההרחקות בין שנטמאה על ידי ראיה של וסת או בכתם או בדם בתולים, הרחקות שוות לכולם (שו"ע קצ"ה סי"ד) עד שתספור ותטבול.
בהרחקות של נגיעה, אין חילוק אם האיש נוגע באשה או האשה נוגעת באיש (המגיה לפתחא זוטא). אולם בהלכות איסור ישיבה במיטה ובשיירי שתייתה ומאכלה הקילו חכמים לאשה בכמה ענינים, וכמו כן הקילו בכמה עניינים אם האיש חולה, כדלהלן, מכיון שדרך האיש להרגיל את האשה לתשמיש ואין דרך האשה להרגיל את האיש (ב"י קצ"ה).
אפילו שמחמת כן עלולים אנשים לדעת שהיא נדה (אג"מ יו"ד סי' ע"ז). לא יבושו שהרי כן דרך העולם שהאשה נדה ואסורה לבעלה מפעם לפעם, ולא יבושו מפני המלעיגים ומפני שום אדם (כלשון הרמ"א בהלכה הראשונה שבשולחן ערוך), ולהיפך, מתגאים אנו שומרי המצוות, בכך שאנו שומרים על בריאותה של האשה על ידי הרחקות אלו כדי שלא להגיע ח"ו לידי תשמיש, עד שנטהרת ומתרפאת מכל מיני מחלות שמסכנות אותה.
אף שהיא אסורה עליו באיסור כרת, וליבו גס בה, מותרים ביחוד אם כבר בא עליה, מכיון דלא תקיף יצריה (שו"ע קפ"ג ס"א) ומשום שעתידה להיות מותרת לו (טה"ב, טללי טוהר) ואם עדיין לא בא עליה ופרסה נדה, אסורה עליו ביחוד כמו שיבואר לקמן בפ' דחתן וכלה. ואם אינה עתידה להיות מותרת לו מחמת שראתה ג' פעמים מחמת תשמיש או שנשבית או שאמרה איני טובלת עוד ועשתה מעשה או שיש לה שחין ואינה יכולה לטבול, אסורה עליו ביחוד, טה"ב. .
צורת ההרחקה הנכונה
כתב בספר הכרתי 'לא באו להרחיק קירבת הדעת שביניהם חס ושלום, רק מדברים שיכולים להביא לידי הרגל דבר'. ובספר ראשית חכמה כתב "שהשכינה שורה בזמן טהרתה על ידי שיש ביניהם חיבור בקדושה, ובזמן נדותה על ידי שיש ביניהם הרחקה של קדושה" (קדושה פט"ז). וכבר דרשו דורשי רשומות "בזמן טהרתה הרי היא רעייתי, ובזמן נדותה הרי היא אחותי" (רש"ר הירש זצ"ל), שהרי אדם אוהב את אחותו אבל אין ליבו גס בה.
ולא סתם המשילו את הענין לאחותי, כי בזמן הזה יש לעשות ריבוי שיחה בבית ובטיול מחוצה לו, לתת את הדעת למחמאות ומתנות (המותרות בימי הנדות), ולהוסיף העמקה בהכרת דעת בן הזוג ומה שעובר עליו בחיי היום יום, וההשתתפות המלאה עמו. וזאת מחמת שהשיחה המשותפת ממלאה את החסר ולא מגיעים בני הזוג לנסיון בצורך החיבוק והנישוק ח"ו.
ואדרבה, בזמן הזה נבנה הקשר הנפשי בין הבעל לאשה, שיחזיק את ביתם יציב ונכון וקיים עד שנות שיבה, בזמן הזה יוצרים הם את החיבה האמתית העמוקה ומעבירים אותה זה לזה בלא לקבל תאווה בתמורה, ובזמן הזה מתפנים לשוחח על ענינים העומדים ברומו של עולם בבנין הבית שלהם וחינוך בניהם וכו'.
תנא דבי אליהו, מעשה בתלמיד אחד ששנה הרבה וקרא הרבה ושימש תלמידי חכמים הרבה, ומת בחצי ימיו. והיתה אשתו נוטלת תפיליו ומחזרתם בבתי כנסיות ובבתי מדרשות, ואמרה להם כתוב: "כי היא חייך ואורך ימיך" בעלי ששנה הרבה וקרא הרבה ושימש תלמידי חכמים הרבה מפני מה מת בחצי ימיו? ולא היה אדם מחזירה דבר.
פעם אחת נתארחתי אצלה והיתה מסיחה כל אותו מאורע, ואמרתי לה בימי נדותך מה הוא אצלך? אמרה לי חס ושלום אפילו באצבע קטנה לא נגע בי, בימי ליבונך (ז' נקיים) מהו אצלך? אכל עימי ושתה עמי וישן עמי בקרוב בשר, ולא היתה דעתו על דבר אחר (תשמיש). ואמרתי לה ברוך המקום שהרגו שלא נשא פנים לתורה, שהרי אמרה תורה "ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב"! כי אתא (כשבא) רב דימי אמר מטה חדא הואיֿ (הם ישנו במטה אחת), במערבא אמרי אמר רב יצחק בר יוסף (רק) סינר מפסיק בינו לבינה (שבת דף י"ג.).
בחוץ לארץ נהגו ישראל הרבה חומרות והרחקות בזמן נדותה של האשה, לא היו יושבים במיטתה ולא היו אוכלים עמה באותו חדר ועוד, והנה כשעלו מן הגולה ירדו מדרגתם והפוסקים העמידו ההלכה על עיקר הדין, אמנם מה שאפשר לעשות בלא טרחא בוודאי שיש להשתדל לעשות.
הרחקה תציל ממוות
הרחקות אלו נועדו כדי לשמר אותנו מאחד האיסורים החמורים ביותר בתורה: איסור ה"נידה". שהעונש האיש והאשה העוברים על איסור זה הוא "כרת", שנאמר (ויקרא פרק כ פסוק יח): "וְאִישׁ אֲשֶׁר יִשְׁכַּב אֶת אִשָּׁה דָּוָה וְגִלָּה אֶת עֶרְוָתָהּ... וְנִכְרְתוּ שְׁנֵיהֶם מִקֶּרֶב עַמָּם"
וכותב הרמב"ם, שאין בכל העונשים שבתורה עונש חמור יותר מאשר עונש כרת. וזו לשונו: "הטובה הצפונה לצדיקים היא חיי העולם הבא, ופרעון הרשעים הוא, שלא יזכו לחיים אלו, אלא יכרתו וימותו. וכל מי שאינו זוכה לחיים אלה, הוא המת שאינו חי לעולם, אלא נכרת ברשעו ואבד כבהמה. והוא כרת האמור בתורה, שנאמר: "הכרת תכרת הנפש ההיא" (הל' תשובה פרק ו הלכה א).
כלומר: העובר על איסור הנידה, ממש מאבד את עצמו בעולם הבא. הוא לא רק מוריד את איכות החיים שלו בעולם הבא, אלא מאבד את חייו הרוחניים כליל.
חשוב להדגיש כי כל העונשים האמורים בתורה, אינם חס ושלום איזו "נקמה" שבורא עולם נוקם בנו, על כך שלא צייתנו לפקודותיו, כשם שהרופא אינו "מאיים", אינו "מקלל" ואף לא "מעניש", אלא מסביר לאותו אדם את התוצאה הישירה הנובעת ממעשיו. כך בעולם הבא יש ארס רוחני שמשחית את נשמת האדם ורוחו, וה' יתברך מיידע אותנו על כך בתורה, ומרחיק אותנו ממנו. ה' מסביר לנו, כי התוצאה הישירה הנובעת מאיסור הנידה היא "כרת" - נזק רוחני בל ישוער לנשמה (בהלכה ובאגדה).
עוד מסופר על יהודי בשם ר׳ משה שהיה אדם ירא שמים בעל עסקים רבים. לרגל מסחרו נזדמן להשתתף בתערוכה ותצוגה כללית. ככל הסוחרים, הציג ר׳ משה את סחורתו באופן נהדר, הוא קיוה שישא חן בעיני הרואים, ושה׳ יצליח דרכו לסגור עסקאות טובות ומוצלחות עם טובי הסוחרים. והנה ניגש אליו סוחר מכובד המנהל שלוש חנויות גדולות ומפורסמות. הסוחר התעניין בסחורתו של ר׳ משה, ולאחר משא ומתן הזמין כמות גדולה בשביל אחת מחנויותיו. היתה זו עסקה גדולה ומשתלמת במיוחד, וכמובן שר׳ משה התמלא שמחה והודיה לה׳.
ביום השני של התערוכה, הגיע אותו סוחר פעם נוספת, ואמר לר׳ משה, כי אתמול התרשם ממנו מאוד לטובה, מהאופן שבו הוא מנהל את עסקיו בהשקט ובטח, ולכן החליט לעשות הזמנה בשביל חנות נוספת. הם סיכמו ביניהם את תנאי העסקה, לשמחת ליבו של ר׳ משה. כנראה שהתרשמותו של הסוחר מר׳ משה השפיעה עליו רבות, וביום השלישי החליט להזמין אצלו סחורה גם בשביל החנות השלישית. הודו לה׳ כי טוב!
עם גמר התערוכה, ניגש הסוחר אל ר׳ משה, כדי להיפרד ממנו מתוך קשרי ידידות, והפעם התלוותה אליו גם אשתו. בלבביות יתירה ובמילים חמות לחץ את ידו של ר׳ משה, ולאחר מכן ניגשה אף האשה ללחוץ את ידו. ר׳ משה נבוך, אך לא איבד את עשתונותיו. הוא הסביר בשפה רכה וברורה, שמטעמי דת אין הוא יכול ללחוץ יד לאשה, וביקש את סליחתה. אולם בעיני הסוחר ואשתו - לא מצאה חן התנהגותו של ר׳ משה כלל וכלל. הם ראו בכך פגיעה אישית, ונפרדו ממנו בפנים זועפות.
כעבור רבע שעה, שב הסוחר אל ר׳ משה, ובשורה מרה בפיו: מאחר ופגעת ברגשותינו, הרי אני מבטל את כל שלושת העסקאות! ניסה ר׳ משה להסביר את עמדתו, שאינו יכול לוותר על חוקי התורה לטובת רווחי ממון. אולם כשההסברים לא הועילו, קיבל עליו ר׳ משה דין שמים באהבה, והעסקאות אכן בוטלו.
באותו מעמד נוכחו אנשים נוספים, שהיו עדים להתרחשויות האחרונות. אחד מהם - סוחר יהודי, פנה אל ר׳ משה באומרו, שלדעתו הפריז יתר על המידה, שהרי לצורך פרנסה אפשר להתיר, בפרט שזו נגיעה של כבוד בעלמא... עוד הם מדברים, והנה התערב בשיחה גם סוחר גוי, נענה ואמר: ר׳ משה צודק, בשביל כסף אין מזניחים עקרונות של דת... ולא זז אותו סוחר גוי משם, עד שגמר עם רבי משה עסק גדול הנושא רווח כפליים ממה שעמד להרויח מאותו סוחר... (יצא אדם לפעלו עמוד צ״ה).
נְגִיעָה
א. אֵין לִנְגֹּעַ הָאֶחָד בְּגוּף הַשֵּׁנִי אֲפִלּוּ בְּהֶפְסֵק בֶּגֶד וַאֲפִלּוּ דֶּרֶךְ חֵפֶץ (ובחולה עי' להלן סעיפים כט-לא). וְלֹא בְּ"בֶגֶד" הַשֵּׁנִי, וַאֲפִלּוּ שֶׁאֵינוֹ מַרְגִּישׁ אֶת הַנְּגִיעָה. וְלֹא בְּמַגֶּבֶת שֶׁ"תְּלוּיָה" עַל אֶחָד מֵהֶם. וְאַף בִּגְדֵיהֶם לֹא יִגְּעוּ זֶה בָּזֶה טה"ב הקצר סי"ב ס"ג, מקוה ישראל פ"ה ס"א. .
ב. אֵין לִמְסֹר חֵפֶץ מִיָּד לְיָד שֶׁמָּא יִגַּע בִּבְשָׂרָהּ שו"ע קצ"ה ס"ב. , אֲפִלּוּ אִם הוּא אָרֹךְ ב"י ריש קצ"ה. . וי"א שלא יזרקו זה לזה, ואם אי אפשר אחרת - יכול לזרוק לכיוון מעלה והשני יקבל לשו"ע מותר וכ"כ הגרע"י, לרמ"א (שם ס"ב) אסור וכ"כ החיד"א והבא"ח פ' צו. , אוּלָם אָסוּר לִזְרֹק דֶּרֶךְ שְׂחוֹק.
אֵין לִנְגֹּעַ בְּסַל שֶׁאוֹחֵז אֶחָד מֵהֶם וי"א אף לא להניח בו חפץ או ליטול חפץ ממנו בדי השולחן ס"ק כ"ז בשם שיירי טהרה וסוג"ב. ולגרע"י מותר, טה"ב ח"ב מהדו"ב עמ' צא. .
ג. לֹא יַגְבִּיהוּ יַחְדָּיו חֵפֶץ אֲפִלּוּ אִם הוּא כָּבֵד. וּבִשְׁעַת הַדְּחָק, כְּגוֹן שֶׁיּוֹרֶדֶת מֵהָאוֹטוֹבּוּס אוֹ שֶׁגָּרִים בְּקוֹמָה גְּבוֹהָה וְאִי אֶפְשָׁר בְּעִנְיָן אַחֵר, אֶפְשָׁר לְהָקֵל כְּשֶׁכָּל אֶחָד אוֹחֵז בְּקָצֶה אַחֵר טה"ב שם ס"ה, מקוה ישראל שם ס"ט. .
ד. לֹא יַגְבִּיהוּ בְּיַחַד תִּינוֹק, וְאַף לֹא יַעַזְרוּ לוֹ לָלֶכֶת אִם אֵינוֹ הוֹלֵךְ בְּכֹחוֹת עַצְמוֹ. וְלֹא יִמְסְרוּ זֶה לָזֶה תִּינוֹק שֶׁאֵינוֹ מַטֶּה עַצְמוֹ, וַאֲפִלּוּ אִם מַטֶּה עַצְמוֹ אֵין לַעֲשׂוֹת כֵּן אֶלָּא רַק לְצֹרֶךְ כְּגוֹן שֶׁהוּא בּוֹכֶה וְכַדּוֹ' טה"ב שם ס"ט. . וּלְצֹרֶךְ מִצְוָה כְּגוֹן 'קְוַוטֶער' לִמְסֹר הַתִּינוֹק לַסַּנְדָּק לִפְנֵי הַבְּרִית, נָהֲגוּ הַסְּפָרַדִּים לְהָקֵל בְּב' כָּרִיּוֹת בְּאֹפֶן שֶׁלּוֹקֵחַ אֶת הָעֶלְיוֹנָה חיד"א, טה"ב שם ס"ח וכ' ומנהג זה יסודו בהרי קודש שלוקח הבעל את התינוק מיד אשתו, מקוה ישראל שם ס"ז. , אוּלָם בְנֵי אַשְׁכְּנַז לֹא נָהֲגוּ הֶתֵּר בָּזֶה.
לֹא יַנִּיחַ אֶת הַתִּינוֹק עַל סַלְקַל שֶׁאוֹחֶזֶת. וְעַל צִדֵּי שְׂמִיכָתָהּ יֵשׁ מְקִלִּין, כְּדִלְעֵיל בְּסַל.
ה. לֹא יַאֲכִילוּ אֶת הַתִּינוֹק שֶׁנִּמְצָא בִּזְרוֹעוֹת בֶּן הַזּוּג, וְאִם יֵשׁ הֶכְרֵחַ כְּדֵי שֶׁלֹּא יִבְכֶּה מֻתָּר טה"ב שם ס"י, מקוה ישראל שם ס"ח. . אוּלָם אָסוּר לְחַבֵּק אוֹ לְנַשֵּׁק אֶת הַתִּינוֹק שֶׁנִּמְצָא בְּחֵיק הַשֵּׁנִי.
אֲכִילָה
ו. לֹא יֹאכְלוּ בְּשֻׁלְחָן אֶחָד אֲפִלּוּ אֲכִילַת עֲרַאי ס' המנהיג בדיני יולדת. , אֶלָּא אִם כֵּן הִנִּיחוּ בֵּין הַצַּלָּחוֹת סִימָן הַנִּכָּר לִשְׁנֵיהֶם, אֲפִלּוּ הוּא כִּכַּר לֶחֶם אִם אֵינוֹ מְשַׁמֵּשׁ לִסְעוּדָה. וּמֵעִקַּר הַדִּין צָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה גָּבוֹהַּ קְצָת, וּבִשְׁעַת הַדְּחָק אֶפְשָׁר לְהָקֵל בְּטַבַּעַת שבה"ל, טה"ב ח"ב עמ' ק"י. .
אִם מְשַׁנִּים אֶת מְקוֹמוֹ הָרָגִיל שֶׁל הַחֵפֶץ מִקְּצֵה הַשֻּׁלְחָן לַמָּקוֹם שֶׁהֵם יוֹשְׁבִים מֻתָּר, כְּמוֹ כֵן אִם אוֹכְלִים כָּל אֶחָד עַל מַפָּה אַחֶרֶת אוֹ עַל גַּבֵּי שְׁתֵּי צַלָּחוֹת, אִם אֵין רְגִילוּתָן בָּזֶה מֻתָּר הרמ"א מקל יותר אפילו אין סימן על השולחן ממש, ואינו בין הצלחות. . וְלֹא יֹאכְלוּ עַל שֻׁלְחָן קָטָן שֶׁמְּיֹעָד לְאָדָם אֶחָד אֲפִלּוּ עַל יְדֵי הֶכֵּר, מֵחֲמַת שֶׁהוּא דֶּרֶךְ קֵרוּב וְחִבָּה ראשונים. טללי טוהר עמ' נז. .
אִם יֵשׁ אִתָּם מְסֻבִּים אֲחֵרִים מֵעַל גִּיל 8 שֶׁמְּבִינִים עִנְיַן קִרְבַת אִישׁ וְאִשָּׁה גַּם כֵּן חָשׁוּב הֶכֵּר, וְלִבְנֵי אַשְׁכְּנַז צָרִיךְ שֶׁיֵּשֵׁב בֵּינֵיהֶם. וְאִם הֵם פְּחוּתִים מִגִּיל 8 וְיוֹשְׁבִים בֵּינֵיהֶם מֻתָּר. אִם מַחֲלִיפָה מְקוֹמָהּ יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁמּוֹעִיל גרע"י. , וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֵין מוֹעִיל הגרב"צ. .
אִם רַק אֶחָד מֵהֶם מִשְׁתַּמֵּשׁ בַּשֻּׁלְחָן, וְהַשֵּׁנִי מַחֲזִיק הַמַּאֲכָל בְּיָדוֹ "כָּל" זְמַן הָאֲכִילָה, אֵין צָרִיךְ הֶכֵּר. כְּמוֹ כֵן אִם אֶחָד גָּמַר לֶאֱכֹל מֻתָּר.
ז. לֹא יֹאכְלוּ יַחַד מִתּוֹךְ קְעָרָה אַחַת אֶלָּא רַק מִתּוֹךְ צַלָּחוֹת נִפְרָדוֹת, אֲפִלּוּ אִם הַקְּעָרָה מְחֻלֶּקֶת, אֲפִלּוּ הִנִּיחוּ הֶכֵּר בֵּינֵיהֶם, אֲפִלּוּ יֵשׁ בַּקְּעָרָה כַּמָּה סוּגֵי מַאֲכָל, אֲפִלּוּ אִם אוֹכְלִים בְּיַחַד רַק זֶה אַחַר, אֲפִלּוּ אִם הֵם אוֹכְלִים מִמֶּנָּה בְּיַחַד עִם אֲחֵרִים. אֲבָל אִם הוּא דָּבָר שֶׁנִּמְרָח עַל הַפַּת כְּגוֹן שׁוֹקוֹלָד וְכַדּוֹ' מֻתָּר, וְכֵן מֶלַח וְכַדּוֹ'. כְּמוֹ כֵן, אִם נוֹתֵן בְּיָדָיו כַּמָּה אֲחָדִים וּמֵהֶם אוֹכֵל מֻתָּר.
ח. יש אוסרים לאיש לאכול את שיירי מאכלה של אשתו נדה בפניה כשהיא באותו החדר (כבשתיה דלהלן) רמ"א ובא"ח פ' צו. לגרע"י מותר. , ודוקא במאכל הצריך צלחת כגון סלט ואורז ואם הועבר לצלחת אחרת מותר. אולם האשה מותרת לאכול משיירי מאכלו.
שְׁתִיָּה
ט. לֹא יִשְׁתּוּ יַיִן וְשֵׁכָר עַל שֻׁלְחָן אֶחָד, וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאַף לֹא שְׁאָר מַשְׁקִין חֲשׁוּבִים כְּגוֹן קָפֶה וְכַדּוֹ' שֶׁהַדֶּרֶךְ הִיא לְהַזְמִין אֶת חֲבֵרוֹ לִשְׁתּוֹתָם בְּיַחַד, אוּלָם מַיִם וְכַדּוֹ' מֻתָּר ואם הוא מיץ בעלמא שרי, אא"כ הוא מיץ סחוט שדרך להזמין עליו שאסור, עי' תורת הטהרה קצ"ה ס"ג עי' אות א. .
י. אֵין לָאִישׁ לִשְׁתּוֹת מִשְּׁיָרֵי מַה שֶּׁשָּׁתְתָה שו"ע קצ"ה ס"ד. , וְדַוְקָא בְּפָנֶיהָ כְּשֶׁהִיא בְּאוֹתוֹ הַחֶדֶר רמ"א שם. . אוּלָם הָאִשָּׁה מֻתֶּרֶת לִשְׁתּוֹת מִשְּׁיָרֵי שְׁתִיָּתוֹ, מִכֵּיוָן שֶׁדֶּרֶךְ הָאִישׁ לְהַרְגִּיל אֶת הָאִשָּׁה, וְאֵין דֶּרֶךְ הָאִשָּׁה לְהַרְגִּיל אֶת הָאִישׁ ב"י קצ"ה. . וְאִם מִישֶׁהוּ אַחֵר שָׁתָה בֵּינְתַיִם אוֹ שֶׁהַמַּשְׁקֶה רֻקַּן לְכוֹס אַחֶרֶת מֻתָּר רמ"א שם. . וְאִם הוֹסִיף עַל הַמַּשְׁקֶה יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁמּוֹעִיל גרע"י. , וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֵין מוֹעִיל הגר"ש בעדני שליט"א, הרב אפרים עובד שליט"א. .
הָאִסּוּר הוּא אַף בִּשְׁיָרֵי גְּלִידָה אוֹ אַרְטִיק וְכַדּוֹ' שֶׁלָּהּ. וְאִם אָכְלָה עִם כַּפִּית יֵשׁ מַתִּירִין וְיֵשׁ אוֹסְרִים (כבשיירי אכילתה).
הָלְכָה וְהִתְחִיל לֶאֱכֹל, וְחָזְרָה בְּאֶמְצַע אֲכִילָתוֹ אֵינוֹ צָרִיךְ לְהַפְסִיק, מִשּׁוּם שֶׁעִקַּר הַחִבָּה בְּהַתְחָלַת הָאֲכִילָה פ"ת קצ"ה סק"ז, ובבא"ח פ' צו. .
יא. אִם הִרְגִּישָׁה שֶׁפֵּרְסָה נִדָּה בְּאֶמְצַע הַסְּעוּדָה, צְרִיכָה לוֹמַר לוֹ, וּצְרִיכִים מִיָּד לְהַנִּיחַ הֶכֵּר, וּשְׁאָר דִּינֵי הַהַרְחָקוֹת שֶׁבַּסְּעוּדָה. אוּלָם אִם הָאִישׁ כְּבָר הֵחֵל לִשְׁתּוֹת או לאכול מִשְּׁיָרֶיהָ אֵינוֹ צָרִיךְ לְהַפְסִיק בָּאֶמְצַע, מִשּׁוּם שֶׁעִקַּר הַחִבָּה בִּתְחִלַּת האכילה והַשְּׁתִיָּה טה"ב ח"ב, מקוה ישראל. .
יב. אִם הַבַּעַל רוֹאֶה שִׁירַיִם וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ מִי שָׁתָה אוֹ אָכַל, אֵינוֹ צָרִיךְ לַחֲקֹר אַחַר הַדָּבָר, וְהָאִשָּׁה אֵינָהּ צְרִיכָה לוֹמַר לוֹ טה"ב ח"ב, מקוה ישראל. .
הַגָּשָׁה
יג. כָּתַב הַבֵּית יוֹסֵף שֶׁמֻּתָּר לְהַגִּישׁ אֹכֶל וּשְׁתִיָּה הָאֶחָד לִפְנֵי הַשֵּׁנִי בית יוסף בבדק הבית כהרשב"א. וכן דעת הגרע"י לדינא בטה"ב ח"ב סי' י"ב אות ל"ד. , ויש אוסרים להגיש או למזוג אוכל ושתיה אחד לפני השני רמ"א, בא"ח פ' צו כספר התרומה. ושכ"כ הב"ח והש"ך, ולדעת הש"ך אף דעת השו"ע כן. , אפילו אם אינו מתובל, וכן, לא יתבלו אחד לשני מאכל.
אִם מַגִּישִׁים בְּרִחוּק מְעַט אוֹ שֶׁמְּצַדֵּד אֶת פָּנָיו מֻתָּר. הַגָּשַׁת קְעָרָה מֶרְכָּזִית אוֹ קַנְקַן שְׁתִיָּה וּבַקְבּוּק מִיץ מֻתָּר אֲפִלּוּ כְּשֶׁבָּאָה רַק לִשְׁנֵיהֶם. וּבְדִיעֲבַד כְּשֶׁכְּבָר הִגִּישׁוּ אֶת הַמַּאֲכָל אוֹ הַשְּׁתִיָּה אֵין נֶאֱסָרִים מחמת שהאיסור בהגשה עצמה ולא באכילה, הגר"ש בעדני שליט"א, הגר"י בויאר שליט"א, הרב אפרים עובד שליט"א. .
יד. לֹא יִמְזְגוּ אֶת הַיַּיִן לְכוֹס וְיַגִּישׁוּהוּ לִפְנֵי הַשֵּׁנִי, וַאֲפִלּוּ אֵינָם מוֹזְגִים הַיַּיִן לְכוֹס וְרַק מוֹסִיפִים לַכּוֹס מַיִם לְתִקּוּן הַיַּיִן וּמַגִּישִׁים אוֹתוֹ לִפְנֵי הַשֵּׁנִי אָסוּר. מְזִיגָה בְּלֹא הַגָּשָׁה, אוֹ הַגָּשָׁה בְּלֹא מְזִיגָה מֻתָּר שו"ע שם. , וְיֵשׁ אוֹמְרִים אֲפִלּוּ בִּמְזִיגָה לְחוּד מקוה ישראל מהדו"ב. .
וּבְיֵינוֹת שֶׁלָּנוּ שֶׁאֵין צְרִיכִים מְזִיגַת מַיִם כְּדֵי לְתַקְּנָן לִשְׁתִיָּה מִשּׁוּם שֶׁאֵינָם חֲרִיפִים כָּל כָּךְ, אֲסוּרָה עֶצֶם הַמְּזִיגָה לַכּוֹס וְהַהַגָּשָׁה.
וְאִם מוֹזֵג בִּשְׂמֹאלוֹ שם. אוֹ שֶׁמַּנִּיחַ אֶת הַכּוֹס בְּרִחוּק מָה מֻתָּר שו"ע שם. . וּלְכָךְ בְּלֵיל הַסֵּדֶר שֶׁהוּא דֶּרֶךְ חֵרוּת שֶׁאַחֵר מוֹזֵג לוֹ, תִּמְזֹג וְתַנִּיחַ בְּרִחוּק מָקוֹם, וְכֵן הוּא יַעֲשֶׂה לָהּ רמ"א או"ח תע"ג ס"א. . וּכְמוֹ כֵן לְאַחַר הַקִּדּוּשׁ יַנִּיחַ בְּרִחוּק מָה מִמֶּנָּה.
בְּדִיעֲבַד כְּשֶׁכְּבָר מָזְגָה לוֹ יַעֲבִירֶנּוּ לְכוֹס אַחֵר.
טו. לֹא "יְשַׁגֵּר" הַכּוֹס שֶׁלּוֹ לְאִשְׁתּוֹ נִדָּה עַל יְדֵי שָׁלִיחַ וַאֲפִלּוּ בְּשִׁנּוּי שו"ע קצ"ה סי"ג. , אֲפִלּוּ אֵינֶנָּה בְּאוֹתוֹ הַחֶדֶר וְשׁוֹתָה שֶׁלֹּא בְּפָנָיו, מִשּׁוּם שֶׁהוּא כָּבוֹד וְדֶרֶךְ חִבָּה. וְאַף בְּדִיעֲבַד אִם כְּבָר שִׁגֵּר לָהּ, לֹא תִּשְׁתֶּה מִן הַכּוֹס ב"י. . וּלְכָךְ בַּקִּדּוּשׁ לֹא יְשַׁגֵּר לָהּ בְּפֵרוּשׁ 'תַּעֲבִיר לְאִמָּא', אֶלָּא יִשְׁאַל 'אִמָּא קִבְּלָה?' אוֹ יֹאמַר 'קֹדֶם אִמָּא' וְכַדּוֹ'.
יְשִׁיבָה
טז. בְּנֵי סְפָרַד מֻתָּרִים לָשֶׁבֶת יַחַד עַל סַפְסָל אֶחָד אֲפִלּוּ אִם הוּא מִתְנַדְנֵד שו"ע שם ס"ה. . אוּלָם בְּנֵי אַשְׁכְּנַז אֲסוּרִים לֵישֵׁב עַל סַפְסָל אֶחָד אֲפִלּוּ אֵינוֹ מִתְנַדְנֵד, אֶלָּא אִם כֵּן הוּא קָבוּעַ בַּכֹּתֶל אוֹ שֶׁאַחֵר מַפְסִיק בְּנֵיהֶם רמ"א שם. , אוֹ בְּסַפָּה כְּבֵדָה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ כַּמָּה מוֹשָׁבִים מקוה ישראל פ"ח ס"ז. . וְאִם הוּא סַפְסַל נַדְנֵדָה הֲרֵי הוּא אָסוּר אַף לִבְנֵי סְפָרַד מקוה ישראל פ"ח הע' 25. .
יז. רָאוּי שֶׁלֹּא יֵצְאוּ לְטַיֵּל יַחַד בִּזְמַן נִדּוּתָהּ בא"ח פ' צו, ובטה"ב ח"ב עמ' קל"ט המחמיר תע"ב. . וְלִבְנֵי אַשְׁכְּנַז אִסּוּר זֶה הוּא מֵעִקַּר הַדִּין רמ"א שם. . וּבְמָקוֹם שֶׁאִי אֶפְשָׁר לָהֶם לְהִמָּנַע מִכָּךְ יַנִּיחוּ חֵפֶץ בְּנֵיהֶם חזו"א בס' טהרת בת ישראל, בדי השולחן, טה"ב שם. . וַאֲסוּרִים לְשַׁיֵּט בְּסִירָה קְטַנָּה הַמִּתְנַדְנֶדֶת מִתְּנוּעוֹתֵיהֶם, אֲפִלּוּ בְּב' סַפְסָלִים שם בא"ח פ' צו וטה"ב. .
תַּכְלִית הַנְּסִיעָה נִקְבַּעַת לְפִי הַבַּעַל אִם הוּא נוֹסֵעַ לְטִיּוּל אוֹ לַעֲסָקָיו, וּלְכָךְ אִם הַבַּעַל נוֹסֵעַ לַעֲסָקָיו אַף שֶׁהִיא נוֹסַעַת לְמַטְּרַת טִיּוּל מֻתָּר שם. .
בָּאוֹטוֹבּוּס עָדִיף שֶׁתֵּשֵׁב הָאִשָּׁה בַּמּוֹשָׁב הַפְּנִימִי, וְהַבַּעַל בַּמּוֹשָׁב הַחִיצוֹנִי וִיצַדֵּד גּוּפוֹ לְכִוּוּן חוּץ, וְעָדִיף שֶׁיַּנִּיחוּ חֵפֶץ בֵּינֵיהֶם חזו"א בס' טהרת בת ישראל, בדי השולחן, טה"ב שם. . וְאִם הוּא מָקוֹם צָפוּף וְאֵינָם יְכוֹלִים לָשֶׁבֶת בְּלִי שֶׁיִּגְּעוּ אֶחָד בַּשֵּׁנִי כְּגוֹן בְּמוֹנִית וְכַדּוֹ', אֲסוּרִים לֵישֵׁב שָׁם מקוה ישראל פ"ח הע' 27. .
שְׁכִיבָה
יח. אֵין לִישֹׁן בְּמִטָּה אַחַת [או במזרון אחד] אֲפִלּוּ הִיא גְּדוֹלָה, וְשִׁעוּר הַרְחָקַת הַמִּטּוֹת מֵעִקַּר דִּין הַשֻּׁלְחָן עָרוּךְ בְּכָל שֶׁהוּא, אוּלָם כָּתַב הַחִידָ"א שֶׁיִּזָּהֲרוּ שֶׁלֹּא יִגְּעוּ הַכָּרִיּוֹת וְהַשְּׂמִיכוֹת זוֹ בָּזוֹ, וְנָהֲגוּ יִשְׂרָאֵל לְהַרְחִיק הַמִּטָּה כְּדֵי הוֹשָׁטַת יָד [בדרך כלל מספיק 50 ס"מ] הגרב"צ. . וְאִם הַמִּטּוֹת מְסֻדָּרוֹת כְּמִין רֵישׁ, דַּי בְּהֶפְסֵק כָּל שֶׁהוּא אִם הֵם לֹא יְשֵׁנִים רֹאשׁ כְּנֶגֶד רֹאשׁ.
אִם אֵינָם יְכוֹלִים לְהַרְחִיק בֵּין הַמִּטּוֹת יַנִּיחוּ דָּבָר גָּבוֹהַּ בֵּינְתַיִם. וּבִישֵׁנִים עַל הָרִצְפָּה רָאוּי גַּם כֵּן לְהַרְחִיק כַּנַּ"ל קיצור שו"ע קנ"ג ס"ח. .
יֵשׁ לְהַפְרִיד הַמִּטּוֹת מִן הַמִּסְגֶּרֶת כְּדֵי שֶׁלֹּא יִהְיוּ מְחֻבָּרִים עַל יְדֵי שׁוּם קֶרֶשׁ הגרב"צ. . לְכָךְ רָאוּי שֶׁיִּקְנוּ מִטָּה יְהוּדִית בָּהּ הַקֶּרֶשׁ מֻפְרָד מֵהַמִּטּוֹת, וּמְעֻצָּב בְּצוּרָה נָאָה גַּם כְּשֶׁמַּפְרִידִים הַמִּטּוֹת, וְגַם הַשִּׁדָּה מַפְרִידָה כָּרָאוּי חֲצִי מֶטֶר בְּנֵיהֶם. כְּמוֹ כֵן רָאוּי שֶׁמִּלְּכַתְּחִלָּה יִקְנוּ מִטּוֹת בְּרֹחַב 90 ס"מ, שֶׁבְּכָךְ יוּכְלוּ לְהַשְׁאִירָם מֻפְרָדוֹת וְלֹא יִצְטָרְכוּ לְחַבְּרָם מלבד הענין שאין מתאים להשאיר המיטות של בני זוג מחוברות ורואים בכך הילדים הגדולים ושאר אורחים. הג"ר אליהו רוט זצ"ל. .
יט. אָסוּר לָאִישׁ לָשֶׁבֶת עַל מִטָּתָהּ [או במזרון המיוחד לה] אֲפִלּוּ שֶׁלֹּא בְּפָנֶיהָ וַאֲפִלּוּ בִּישִׁיבָה עֲרָאִית שלא חילקו הפוסקים, מקוה ישראל פ"ח הע' 42. , אוּלָם הִיא מֻתֶּרֶת לֵישֵׁב עַל מִטָּתוֹ אֲפִלּוּ בְּפָנָיו.
אָסוּר לָאִישׁ לִשְׁכַּב עַל מִטָּתָהּ אֲפִלּוּ שֶׁלֹּא בְּפָנֶיהָ, וְאִם הִיא אֵינָהּ בָּעִיר שְׁלֹשָׁה יָמִים מֻתָּר. וְרָאוּי שֶׁאַף הִיא לֹא תִּשְׁכַּב בְּמִטָּתוֹ בְּפָנָיו י"א שמותר לה לשכב במיטתו אפילו בפניו חיד"א והגרע"י טה"ב ח"ב עמ' קל"ג. ויש אוסרין ט"ז ובא"ח פ' צו. , וְאִם יֵשׁ לוֹ הִרְהוּר בָּזֶה, בְּוַדַּאי שֶׁאָסוּר.
מִטָּתָהּ וּמִטָּתוֹ, הֵם אֵלּוּ שֶׁקְּבוּעִים לָהֶם לִשְׁנַת הַלַּיְלָה. וְלָכֵן כְּשֶׁמִּתְאָרְחִים, אֵין הַמִּטָּה נֶחְשֶׁבֶת כִּקְבוּעָה לְאֶחָד מֵהֶם, אֶלָּא אִם כֵּן יָשֵׁן עָלֶיהָ כַּמָּה לֵילוֹת שֶׁל קְבִיעוּת יוֹתֵר מִשָּׁבוּעַ וְיִשְׁאֲלוּ חָכָם הרב אפרים עובד שליט"א. .
סַפָּה שֶׁבַּלַּיְלָה הִיא יְשֵׁנָה עָלֶיהָ אָסוּר לוֹ לָשֶׁבֶת עָלֶיהָ בַּיּוֹם.
מִטָּה הַנִּפְתַּחַת לִשְׁתֵּי מִטּוֹת וְהִיא יְשֵׁנָה עַל הָעֶלְיוֹנָה, מֵעִקַּר הַדִּין מֻתָּר לָשֶׁבֶת עַל הַמִּטָּה הָעֶלְיוֹנָה בַּיּוֹם, וְרָאוּי לְהַחְמִיר בְּמָקוֹם דְּאֶפְשָׁר, וְכֵן הַדִּין בְּמִטָּה מִתְקַפֶּלֶת מקוה ישראל פ"ח סט"ז סי"ט. .
כֻּרְסָא נִפְתַּחַת שֶׁיְּשֵׁנָה עָלֶיהָ בַּלַּיְלָה, מֻתָּר לֵישֵׁב בָּהּ בַּיּוֹם כְּשֶׁהִיא סְגוּרָה. וְלָשֶׁבֶת עַל כִּסֵּא נוֹחַ שֶׁלָּהּ מֻתָּר, מִכֵּיוָן שֶׁאֵינוֹ מְיֻחָד לְתַשְׁמִישׁ, וְלֹא גָּזְרוּ רַק עַל מִטָּתָהּ.
אִם הָלְכָה לַמִּקְוֶה, רָאוּי שֶׁלֹּא יֵשֵׁב עַל מִטָּתָהּ שֶׁמָּא תַּחֲזֹר וַעֲדַיִן לֹא הִסְפִּיקָה לִטְבֹּל כָּרָאוּי.
כ. אֵין לְהָכִין אֶת הַמִּטָּה לְשֵׁנָה בִּשְׁבִיל הַשֵּׁנִי, וְדַוְקָא לְהַצִּיעַ הַסְּדִינִים אוֹ שְׁאָר דְּבָרִים שֶׁאֵינָם טֹרַח גָּדוֹל, וְדַוְקָא כְּשֶׁמַּצִּיעִים "אֶחָד בִּפְנֵי הַשֵּׁנִי" אוּלָם אִם יָצָא הַשֵּׁנִי מִן הַחֶדֶר אוֹ שֶׁהֵסֵב פָּנָיו מֻתָּר שו"ע קצ"ה סי"א. , וְלֹא מוֹעֶלֶת עֲצִימַת עֵינַיִם טה"ב מקוה ישראל פ"ח הט"ו. .
אָסוּר לָאִישׁ לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בְּכָרִים וּכְסָתוֹת וּמַצָּעִים הַמְיֻחָדִים לָאִשָּׁה מקוה ישראל. . וְכֵן מַצָּעִים הַמְיֻחָדִים לָהּ שֶׁתָּמִיד מִשְׁתַּמֶּשֶׁת בָּהֶם שם. , אוּלָם אִם אֵינָם מְיֻחָדִים לָהּ אַף עַל פִּי שֶׁהִשְׁתַּמְּשָׁה בָּהֶם מֻתָּר וכמו במגבת דלהלן סכ"א. .
קֵרוּב הַדַּעַת
כא. אֵין לְהַדְלִיק סִיגַרְיָה אֶחָד לַשֵּׁנִי עַל יְדֵי מַצִּית, וּלְהַדְלִיק אֵשׁ מִנֵּר שֶׁבְּיַד הַשֵּׁנִי, לְפִי שֶׁהַהֶבֶל מְחַבֵּר בֵּינֵיהֶם פ"ת קצ"ה סק"ג, טה"ב שם סי"א, מקוה ישראל שם סי"ג. . וּכְמוֹ כֵן לְהַחֲזִיק לוֹ גֶּחָלִים כְּדֵי לְחַמֵּם הַשֵּׁנִי שם שם. . כְּמוֹ כֵן אֲסוּרִים לְנוֹפֵף בִּמְנִיפָה אֶחָד לַשֵּׁנִי. אוּלָם לְהַפְעִיל מְאַוְרֵר אוֹ מַזְגָּן לְטוֹבַת הַשֵּׁנִי, מֻתָּר שם, שם. .
מֻתָּר לְהָאִיר בְּנֵר לַשֵּׁנִי, אִם אֵינוֹ נוֹגֵעַ בַּהֶבֶל, אַף שֶׁלֹּא לְצֹרֶךְ מִצְוָה שם שם. .
אִם עוֹמֵד לִפְנֵי פְּגִישָׁה חֲשׁוּבָה, וְיֵשׁ עַל בִּגְדוֹ לִכְלוּךְ, מֻתָּר לַשֵּׁנִי לִנְפֹּחַ עַל בִּגְדוֹ טה"ב שם סי"ב מקוה ישראל שם. . וְהוּא הַדִּין לְהָסִיר חֶרֶק מֵעַל הַשֵּׁנִי עַל יְדֵי כְּלִי אִם אֵין מִי שֶׁיַּעֲשֶׂה זֹאת.
מֻתָּר לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בְּמִבְרֶשֶׁת שִׁנַּיִם וּבְמַגֶּבֶת שֶׁל הַשֵּׁנִי מקוה ישראל פ"ו סכ"ט פ"ט סי"ד. .
כב. לֹא יִרְחֲצוּ פָּנָיו, יָדָיו וְרַגְלָיו שֶׁל הַשֵּׁנִי אֲפִלּוּ בְּשִׁנּוּי. וְכֵן לֹא יִפְתְּחוּ בֶּרֶז עַל גּוּף הַשֵּׁנִי. וְאִם הָאִשָּׁה רוֹצָה לְהָכִין לוֹ קְעָרָה אוֹ אַמְבַּטְיָה לִרְחִיצַת חֻלִּין, תָּכִין אוֹתָהּ שֶׁלֹּא בְּפָנָיו משום שיש אוסרין, שו"ע שם, טה"ב ח"ב עמ' צ"ו. , וּבְדִיעֲבַד כְּשֶׁכְּבָר הֵכִינָה הָאַמְבַּטְיָה בְּפָנָיו מֻתָּר בא"ח פ' צו. .
אָסוּר לְכַסּוֹת אֶת הַשֵּׁנִי בִּשְׂמִיכָה אֲפִלּוּ נָפְלָה לָהּ הַשְּׂמִיכָה וְכַדּוֹ' וְהִיא יְשֵׁנָה, אֶלָּא יֹאמַר לָהּ שֶׁתְּכַסֶּה אֶת עַצְמָהּ מקוה ישראל פ"ה סט"ו. .
כג. אֵין לִשְׁמֹעַ אֶת קוֹל זִמְרָתָהּ כְּשֶׁשָּׁרָה לַהֲנָאָתָהּ, וַאֲפִלּוּ בְּטֵיְפּ. אֶלָּא אִם כֵּן אִי אֶפְשָׁר אַחֶרֶת, כְּגוֹן שֶׁכָּךְ דַּרְכָּהּ לְהַרְדִּים אוֹ לְהַרְגִּיעַ אֶת הַיֶּלֶד, וְלֹא יִתְכַּוֵּן לֵהָנוֹת הגר"ש בעדני שליט"א. אולם להגרע"י מותר וכתב והמחמיר תע"ב , טה"ב ח"ב עמ' קס"ז. .
כג. מֻתָּר לָאִישׁ וְלָאִשָּׁה לִלְמֹד יַחַד בְּסֵפֶר אֶחָד, וְכֵן לָלֶכֶת יַחַד תַּחַת מִטְרִיָּה אַחַת, אִם אֵינָם נוֹגְעִים זֶה בָּזֶה מקוה ישראל פ"ה סט"ז. . וּמֵעִקַּר הַדִּין, רַשָּׁאִים לְשַׂחֵק בְּמִשְׂחַק שַׁחְמָט וְכַדּוֹ', אוּלָם רָאוּי לְהַחְמִיר בָּזֶה טה"ב. .
כד. לֹא יָרִיחַ בֹּשֶׂם שֶׁעָלֶיהָ, אוֹ בְּגָדִים הַמְבֻשָּׂמִים שֶׁלָּבְשָׁה שֶׁמָּא יָבוֹא לְהַרְהֵר בָּהּ ברכ"י או"ח רי"ז סק"ג, ובפ"ת יו"ד קצ"ה סק"א. , וְכֵן לֹא יָרִיחַ פְּרָחִים שֶׁבְּיָדֶיהָ. וְיֵשׁ אוֹסְרִים אַף לְהָרִיחַ בָּשְׂמֵי הַבְדָּלָה שֶׁבְּיָדֶיהָ שֶׁמָּא יָבוֹא לְהִתְקָרֵב אֵלֶיהָ בית ישראל ס"ד, עי' מקוה ישראל פ"ד ס"ד. .
כה. מֻתָּר לָתֵת מַתָּנוֹת זֶה לָזֶה בִּימֵי נִדָּתָהּ, וְרָאוּי לְשַׁבֵּחַ אוֹתָהּ עַל מַעֲשֶׂיהָ, אוּלָם לֹא יִתְּנוּ מַתָּנוֹת הַמַּרְגִּילוֹת לְקֵרוּב הַדַּעַת וְעֶרְוָה, וּכְמוֹ כֵן, לֹא תִלְבַּשׁ בְּגָדִים וְתַכְשִׁיטִים הַמַּרְגִּילִים לְעֶרְוָה שו"ע שם ס"ט. .
יִזָּהֲרוּ מִדִּבּוּר חֵשֶׁק וְשִׂיחַת שְׂחוֹק וְהִתּוּל, מִשּׁוּם שֶׁעֲלוּלִים לְהוֹבִיל לְעֶרְוָה.
כו. רָאוּי שֶׁהָאִשָּׁה תְּיַחֵד לָהּ בְּגָדִים לִימֵי נִדּוּתָהּ מִשּׁוּם הֶכֵּר, כְּגוֹן חֻלְצָה וְכַדּוֹ' שו"ע ס"ח. .
כז. נָהֲגוּ שֶׁאֵין הַנָּשִׁים הוֹלְכוֹת לְבֵית הַקְּבָרוֹת בִּימֵי נִדָּתָן מֵחֲמַת סַכָּנָה, וְיֵשׁ שֶׁנָּהֲגוּ שֶׁלֹּא לָלֶכֶת אַף בִּימֵי טָהֳרָתָן, אוּלָם מֵעִקַּר הַדִּין מֻתָּר טה"ב ח"ב עמ' ר"ו, מקוה ישראל פ"ט סט"ו. .
מֻתֶּרֶת לָלֶכֶת לְבֵית הַכְּנֶסֶת וְלַכֹּתֶל הַמַּעֲרָבִי וּלְבָרֵךְ בְּרָכוֹת וְלִנְגֹּעַ בְּסֵפֶר תּוֹרָה שו"ע רפ"ב ס"ט, טה"ב. , וְיֵשׁ שֶׁהֶחְמִירוּ עַל עַצְמָן בָּזֶה בִּימֵי נִדּוּתָן מקוה ישראל שם. .
רְאִיַּת מְקוֹמוֹת הַמְכֻסִּים
כח. מֻתָּר לָאִישׁ לְהִסְתַּכֵּל בַּמְּקוֹמוֹת הַגְּלוּיִים שֶׁבָּהּ, כְּגוֹן פָּנֶיהָ וְיָדֶיהָ (ורגליה, אם רגילה לילך בבית בלא גרביים אגרות משה. ), וְאַף עַל פִּי שֶׁנֶּהֱנֶה מֵרְאִיָּתָהּ, וְכֵן מֵרְאִיַּת בִּגְדֵי צִבְעוֹנִים שֶׁעָלֶיהָ, מִכֵּיוָן שֶׁעֲתִידָה לִהְיוֹת מֻתֶּרֶת לוֹ. אֲבָל לֹא יִסְתַּכֵּל בָּהּ יוֹתֵר מִדַּאי.
אֵין לְהִסְתַּכֵּל בַּמְּקוֹמוֹת הַמְכֻסִּים שֶׁבָּהּ וְהוּא הַדִּין בְּבֶגֶד שָׁקוּף שו"ע ס"ז. כְּדֵי שֶׁלֹּא יִלְבְּשֶׁנּוּ יֵצֶר הָרַע ספר החינוך מצווה קפ"ח. , וְאוֹמֶרֶת הַגְּמָרָא שֶׁמִּי שֶׁעוֹבֵר עַל זֶה נדרים כ. שֶׁיִּהְיוּ לוֹ בָּנִים שֶׁאֵינָן מְהֻגָּנִים ט"ז. , וְאַף כְּשֶׁמְּנִיקָה יִשְׁתַּדֵּל לְהִזָּהֵר בָּזֶה, מֵחֲמַת שֶׁיָּכוֹל לָבוֹא לִידֵי קִרְבָה וּמִכְשׁוֹל, וְכֵן יִזָּהֵר בְּעֵת הַלֵּדָה וְעַיֵּן בְּפֶרֶק י"ג בִּפְרָטֵי הַהַנְהָגָה בָּזֶה, וְאִם הִבִּיט בְּלֹא כַּוָּנָה לֹא עָבַר אִסּוּר די"א שמותר להסתכל בה ורק שלא באו"מ. עי' שו"ע אה"ע סי' כ"א ס"ד ובנו"כ. שכן דעת הרמב"ם ומ"מ וב"י וכן משמעות השו"ע שם להתיר אם אינו מתבונן ומהרהר בה. אלא שההבדל בין הסתכלות להתבוננות כ"כ דק שאי אפשר לכווין בזה. ולכך אסור להסתכל בכוונה. שבה"ל, טה"ב. אוּלָם לֹא יְהַרְהֵר בָּזֶה.
חֹלִי שֶׁאֵין בּוֹ סַכָּנָה
כט. גֶּדֶר חוֹלֶה שֶׁהֵקֵלּוּ בּוֹ לְעִנְיַן הַרְחָקוֹת, הוּא הַחוֹלֶה בְּכָל גּוּפוֹ וְזָקוּק לַאֲחֵרִים כְּדֵי לְסָעֳדוֹ וּלְתָמְכוֹ, אוּלָם אִם חָשׁ בְּרֹאשׁוֹ וּמִתְחַזֵּק וְהוֹלֵךְ כְּבָרִיא אֵינוֹ בְּגֶדֶר חוֹלֶה.
אַף שֶׁהוּא חוֹלֶה אָסוּר לִנְגֹּעַ בּוֹ וּלְסַיֵּעַ לוֹ עַל יְדֵי נְגִיעָה, וְצָרִיךְ לְהָבִיא מִישֶׁהוּ אַחֵר שֶׁיַּעֲשֶׂה זֹאת וַאֲפִלּוּ בְּתַשְׁלוּם.
בִּשְׁעַת הַדְּחָק כְּשֶׁאִי אֶפְשָׁר לִקְרֹא לְמִישֶׁהוּ אַחֵר שֶׁיַּעֲשֶׂה זֹאת, אוֹ שֶׁאִי אֶפְשָׁר לִשְׂכֹּר מִישֶׁהוּ אַחֵר, מֻתָּר לַבַּעַל לַעֲשׂוֹת לָהּ מַה שֶּׁצְּרִיכָה "אִם אֵינוֹ נוֹגֵעַ בְּיָדוֹ בְּגוּפָהּ" שו"ע שם סט"ז. , כְּגוֹן לְזַלֵּף טִפּוֹת לְתוֹךְ אָזְנָהּ וְכַדּוֹ', לִמְרֹחַ מִשְׁחָה עַל יְדֵי כַּפִּית, לִמְסֹר לָהּ כּוֹס תֵּה, לְהַגִּישׁ לָהּ אֹכֶל, לְהַנְעִיל אֶת מִנְעָלֶיהָ, לְהוֹשִׁיט חֵפֶץ לְיָדָהּ, לְהָזִיז מִטָּתָהּ כְּשֶׁהִיא עָלֶיהָ, לְהַסִּיעַ אוֹתָהּ בְּכִסֵּא גַּלְגַּלִּים, לְהָרִים מִטָּתָהּ.
אוּלָם אָסוּר לוֹ לִרְחֹץ אֶת פָּנֶיהָ, יָדֶיהָ וְרַגְלֶיהָ אֲפִלּוּ שֶׁהִיא חוֹלָה מִשּׁוּם שֶׁהוּא דֶּרֶךְ קֵרוּב שם. , אֲבָל מֻתָּר לִטֹּל אֶת יָדֶיהָ שַׁחֲרִית אוֹ לִסְעוּדָה, מִכֵּיוָן שֶׁהוּא צֹרֶךְ מִצְוָה וְאַקְרַאי רוח חיים, פלאג'י. .
ל. הָאִשָּׁה מֻתֶּרֶת לְסַיֵּעַ לְבַעְלָהּ אֲפִלּוּ כְּשֶׁנּוֹגַעַת בְּיָדָהּ בְּגוּפוֹ מַמָּשׁ "בְּמָקוֹם שֶׁאִי אֶפְשָׁר עַל יְדֵי הֶפְסֵק בֶּגֶד", מִטַּעַם שֶׁדֶּרֶךְ הָאִישׁ לְהַרְגִּיל וְלֹא דֶּרֶךְ הָאִשָּׁה לְהַרְגִּיל ב"י. . כְּמוֹ כֵן מֻתָּר לָהּ לִרְחֹץ אֶת פָּנָיו יָדָיו וְרַגְלָיו אוּלָם בְּשִׁנּוּי כְּגוֹן בְּיָד שְׂמֹאל, מִשּׁוּם שֶׁהוּא מַעֲשֶׂה שֶׁל קֵרוּב הַדַּעַת טה"ב סי"ב סמ"ה, הרב אפרים עובד שליט"א. .
מְזִיגַת הַיַּיִן וּמְזִיגַת אֹכֶל וְהַצָּעַת הַמִּטָּה, יַעֲשׂוּ בְּשִׁנּוּי אִם אֶפְשָׁר לחו"ש בשם הרדב"ז. .
אִם הוּא סוּמָא בִּשְׁתֵּי עֵינָיו וְיָכוֹל לְהִסְתַּדֵּר בְּכֹחוֹת עַצְמוֹ, אָסוּר לָהּ לְסַיֵּעַ לוֹ אֲפִלּוּ בְּהֶפְסֵק בֶּגֶד, שֶׁמִּכֵּיוָן שֶׁשּׁוֹהֶה עִמָּהּ זְמַן רַב יֵשׁ חֲשַׁשׁ הִרְהוּר וְגֶדֶר עֶרְוָה, וְאִם צָרִיךְ לַעֲבֹר כְּבִישׁ וְכַדּוֹ' יַחֲזִיקוּ לְדֻגְמָא בְּמַקֵּל וְכַדּוֹ' מִשְּׁנֵי צְדָדָיו טה"ב ח"ב עמ' ר"ח. .
חֹלִי שֶׁיֵּשׁ בּוֹ סַכָּנָה
לא. אִם הוּא חוֹלֶה שֶׁיֵּשׁ בּוֹ סַכָּנָה, וְאִי אֶפְשָׁר לְסַיְּעוֹ עַל יְדֵי אַחֵר: מֻתָּר לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל הַמִּצְטָרֵךְ גַּם בְּלֹא הֶפְסֵק בֶּגֶד, כְּגוֹן הַנְשָׁמָה, מִשּׁוּשׁ דֹּפֶק אוֹ הַצָּלָה מִפְּגִיעַת מְכוֹנִית אוֹ מִטְּבִיעָה אוֹ נְפִילָה וְכַדּוֹ' כדעת הרמ"א, דבב"י סיים בדרך 'אפשר' דאסור וסיים בצ"ע ובשו"ע סתם ולא פירש, ולכך כתב הבא"ח בס' תורה לשמה סי' תצ"ד להורות להקל, ובערוה"ש סכ"ו ביאר כן בדעת השו"ע עצמו שסתם דבריו, הגר"א אפרים עובד שליט"א והגר"י צארום שליט"א. אולם הגר"א הביא בדעת מרן לאסור, מסתמות דבריו בסט"ז. .
פֶּרֶק ד - וְסָתוֹת
שלשה גורמים לביאת הוסת
זמן התנפצות הדם מכותלי בית הרחם תלוי בזמן המילוי שהרחם נצרך אליו, כל אשה בשונה מחברתה. ושלשה גורמים לביאת הוסת:
הגורם הראשון הקובע את מסגרת המילוי והניפוץ הוא השמש, ביאת השמש והסתלקותה, כח השפעת השמש מתעצם בזריחתה ופוחת והולך עד שקיעתה, ולכך הקירבה לשקיעה או לזריחה וההתרחקות ממנה משפיעים מאד על ביאת הוסת כמו שמביאה הגמרא שיש נשים שרגילות לקבוע לשעה מסויימת. נדה עד ע"ב. . ולכך "עונת יום הוסת" נקבעת מנץ החמה ועד שקיעתה, ו"עונת ליל הוסת" נקבעת מהשקיעה ועד הנץ (מצאה דם סמוך לנץ או סמוך לשקיעה תשאל חכם). ישנן נשים שרגילות בהפלגת סך ימות חמה מסוימים (וסת הפלגה, כדלהלן). אולם סתם נשים שאין להם וסת קבוע רואות לסוף שלושים ימות חמה (עונה בינונית, כדלהלן).
הגורם השני המשפיע על צורת המילוי והניפוץ הוא הירח, צורת מהלך הירח והמזלות המשפיעים על טבע האדם ומיקומו של הירח באותו זמן של הניפוץ קובע את ראייתה בתאריך החודש חת"ס. (וסת החודש). ולכך יש להשתמש בקביעת הוסת רק על ידי לוח השנה העברי התלוי בקביעת החודש לפי בית דין של מטה, שה' מסכים עימם ככתוב "אשר תקראו אותם במועדם" "לאל גומר עלי" ומשנה את טבע הבריאה כפי שהסכימו בית דין של מטה ירושלמי, וברשב"א הביאו בש"ך יו"ד קפ"ט סקי"ג. .
הגורם השלישי הוא הגוף עצמו המורכב מרמ"ח איברים ושס"ה גידים, מחמת השינויים שעוברים עליו מזמן לזמן, כגון קור, חום, התרגשות, שמחה, עצבון, לחץ ופחד, גורמים הם לביאת האורח. אז הגוף עצמו מבשר על ביאת האורח, בהרגשות מסוימות ששולח קודם הניפוץ כגון כאבי ראש וכו'. ולכך גם דבר פתאומי כמו בהלה ופחד ומאמץ, או אכילת דבר חריף וכדו' עלולים לזרז את הניפוץ אפילו אם האשה אינה רגילה לראות את וסתה על ידי שינויי הגוף בדוקא.
ששה מיני וסתות
ששה מיני וסתות יש: א עונה בינונית- רוב נשים שאין להם וסת קבוע רואות כל 30 ימות חמה, (וי"א 31). ב וסת החודש- מיקום הירח בשמים וכח המזלות גורם לרחם להתרוקן באותו תאריך בחודש. ג וסת השבוע- שכח ימות השבוע גורמים לה לראות ביום מסוים בשבוע. ד וסת הפלגה- שגופה רגיל להתרוקן לאחר הפרש ימים מסוים. ה ימי המבוכה- ימי הפלגה שנבוכה בהם, שרגילה לראות בדרך כלל בימים אלו, אבל שלא לפי הסדר כגון 28 26 29 27. ו וסת הגוף- שגופה מעלה מיחושים מסויימים כאשר הרחם עומד להתרוקן.
וששה וסתות אלו מחולקים לשלשה, וסימנך "חבה" חודש (ושבוע), בינונית, הפלגה (ומבוכה), ועל כולן בא וסת הגוף שבא לפעמים עם אחד מהם, כדלהלן.
מעשים קטנים ושכר נצחי
אשתו של הגאון מוילנא, יחד עם חברתה, היו מפעם לפעם מסתובבות בין הבתים לאסוף תרומות, בעבור יתומים ואלמנות. הן עשו ביניהן הסכם: הראשונה מביניהן אשר תיפטר ותגיע לעולם האמת, צריכה לבוא אל חברתה בחלום, ולספר לה מה היא רואה שם.
אשת הגאון נפטרה ראשונה. כעבור ימים מספר היא באה בחלום אל חברתה ואמרה לה: מה שקורה בעולם האמת - אינני יכולה, ואין לי רשות לספר. אולם אומר לך דבר אחד: זוכרת את, כי יום אחד כאשר הסתובבנו לאסוף צדקה, אמרתי לך שכדאי לנו ללכת להתרים את עשיר פלוני, והוריתי לך באצבע לכיוון ביתו. על אותה הנפת אצבע - אין לך מושג כמה גדול ועצום הוא שכרי ("מראש אמנה" עמ' קנח).
וסיפר רבי דוד לוריאודם, כי בצאת נפשו הקדושה של הגאון מוילנא לישיבה של מעלה, אחז בציציותיו ובכה ואמר: כמה קשה להיפרד מן העולם הזה, עולם המעשה, שעל ידי מצוה קלה של הציצית, זוכה האדם לשכר אין קץ בעולם הבא, לראות פני שכינה. ואיה איפה אפשר למצוא מצוה כזאת בעולם הנשמות?! (ענף עץ אבות עמוד רח"צ).
העולם הזה הוא בעצם מכשיר ומאמן את הנשמה שלנו להיות דביקה בה’! העולם הזה איננו מטרה בפני עצמה, אלא אמצעי להכשיר אותנו לחיי העולם הבא. כל הנסיונות, הקשיים והאתגרים שאנו נתקלים בהם בימי חיינו - הם אותם “תנאי מחנה קשים” שבאים לחשל ולחזק אותנו, להכשיר את נשמתנו לחיים רוחניים, נאצלים ונעלים.
על ידי עמידה באתגרי העולם הזה, תוכל הנשמה בהגיעה אל העולם הבא לממש את תכלית קיומה - להתענג וליהנות, ברמה עילאית, שאיננו מסוגלים לתאר (בהלכה ובאגדה).
עוֹנָה בֵּינוֹנִית 30/31
א. סְתָם נָשִׁים שֶׁאֵין לָהֶם וֶסֶת קָבוּעַ רוֹאוֹת לְסוֹף 30 יְמוֹת חַמָּה מֵהַוֶּסֶת הָאַחֲרוֹן, בְּאוֹתָהּ עוֹנָה, מִשּׁוּם שֶׁבִּתְקוּפָה זוֹ הַגּוּף מִתְמַלֵּא וּמִתְרוֹקֵן. וְהִיא דַּעַת מָרָן הַשֻּׁלְחָן עָרוּךְ קפ"ט ס"א. .
דעת הפלתי שעונה בינונית אינה אותה עונה בלבד, אלא כל היממה. כגון אם ראתה בלילה נאסרת גם ביום שלאחריו, ראתה ביום נאסרת גם בלילה שלפניו. ודעת החוות דעת שעונה בינונית היא יום ה-31. ותשאל חכם היאך לנהוג הגר"ש בעדני פוסק להחמיר בזה לבני ספרד גם כפלתי- כל היממה של ה-30 וגם כחוו"ד- 31, ודעת ההגרב"צ לחוש לפלתי בעונת או"ז. והנה הבא"ח פ' צו הביא את דעת הפלתי, אולם הרבה מחכמי ספרד לא החמירו אותה לדינא, ואת חומרת החוו"ד הבא"ח פ' צו אפילו לא הזכיר, מחמת כן יש מקום להחמיר אך יש לראות שחומרא זו לא תבא על חשבון שלום בית וכמה עניינים. הרב אפרים עובד שליט"א הרב יהודה צארום שליט"א. ועי' לקמן פ' ו' ס"ח. .
וֶסֶת הַפְלָגָה
ב. יֶשְׁנָן נָשִׁים שֶׁיֵּשׁ לָהֶן הַפְלָגַת סַךְ יְמוֹת חַמָּה מְסֻיָּם שֶׁהַגּוּף הִתְרַגֵּל לְהִתְמַלֵּא וּלְהִתְרוֹקֵן בָּהֶם. וּכְדֵי לְבָרֵר אֶת רְגִילוּתָהּ בָּזֶה, מוֹנִים אֶת הַהַפְלָגָה שֶׁהָיְתָה לָהּ בֵּין שְׁתֵּי הָרְאִיּוֹת הָאַחֲרוֹנוֹת.
וְכוֹלֶלֶת אֶת הַיּוֹם הָרִאשׁוֹן שֶׁל רְאִיָּה א' וְאֶת הַיּוֹם הָרִאשׁוֹן שֶׁל רְאִיָּה ב' בְּתוֹךְ מִנְיַן הַהַפְלָגָה, כְּגוֹן: שֶׁהִתְחִיל לָהּ הַמַּעְיָן הָרִאשׁוֹן בְּב' בְּנִיסָן וּבַפַּעַם הַבָּאָה הִתְחִיל לָהּ הַמַּעְיָן בְּל' בְּנִיסָן, הַפְלָגָתָהּ הִיא 29 יוֹם, וּצְרִיכָה לָחוּשׁ בְּכ"ח בְּאִיָּר.
אִם הַוֶּסֶת דִּלֵּג קָדִימָה כְּגוֹן שֶׁהָאִשָּׁה רָאֲתָה 27,26,25, נֶחְלְקוּ הַפּוֹסְקִים הַאִם הָרְאִיָּה הָרִאשׁוֹנָה מִצְטָרֶפֶת לְחֶשְׁבּוֹן הַדִּלּוּג, אוֹ שֶׁהָרְאִיָּה הָרִאשׁוֹנָה לֹא מִצְטָרֶפֶת וּצְרִיכָה לִרְאוֹת עוֹד רְאִיָּה רְבִיעִית כְּדֵי לִקְבֹּעַ אֶת וֶסֶת הַדִּלּוּג י"א שקבעה דעת השו"ע שם. וי"א שצריכה ד' הפלגות היא דעת הגר"א והש"ך והט"ז. . וּמֵחֲמַת כֵּן בָּרְאִיָּה הַשְּׁלִישִׁית חוֹשֶׁשֶׁת שֶׁמָּא קָבְעָה וֶסֶת וּצְרִיכָה לְהִתְיַחֵס לְדִינֵי הַפְּרִישָׁה בְּיוֹם זֶה כְּשֶׁל וֶסֶת קָבוּעַ, וְאַף יֵשׁ לָהּ לָחוּשׁ לחב"ה (חודש בינונית והפלגה, כדלהלן שחוששת להם מי שאין לה וסת קבוע) שֶׁמָּא עֲדַיִן לֹא קָבְעָה, אוּלָם בָּרְאִיָּה הָרְבִיעִית וַדַּאי קָבְעָה וֶסֶת וְאֵינָהּ חוֹשֶׁשֶׁת עוֹד רַק לְוִסְתָּהּ הַקָּבוּעַ הֶחָדָשׁ. וּכְמוֹ כֵן אִם דִּלְּגָה אָחוֹרָה 25,26,27 יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁצְּרִיכָה ד' הַפְלָגוֹת כַּנַּ"ל.
אם הפלגתה הקודמת הייתה 27 יום ובאחרונה ראתה ביום ה-25, יש אומרים דקצרה לא עוקרת ארוכה וצריכה לחוש בפעם הבאה גם להפלגת 25 וגם להפלגת 27, וכך נהגו בני תורה משום דאמרינן שהקדימה מחמת שיש לה תוספת דמים או מחמת פחד או התאמצות וכדו'. בית מאיר סי"ג וסד"ט סקי"ט וכו"פ סקי"ח, מקוה ישראל פי"ג סי"ט. אולם לגרע"י אין חוששת. .
וֶסֶת הַחֹדֶשׁ
ג. אִשָּׁה עֲשׂוּיָה לִרְאוֹת תָּמִיד בְּיוֹם מְסֻיָּם בַּחֹדֶשׁ, וְאִם רָאֲתָה כֵּן שָׁלֹשׁ פְּעָמִים קָבְעָה לָהּ וֶסֶת הַחֹדֶשׁ.
אִם דִּלְּגָה קָדִימָה כְּגוֹן שֶׁרָאֲתָה בְּא' נִיסָן, ב' אִיָּר, ג' סִיוָן, יֶשְׁנָם ב' דֵּעוֹת אִם הָרְאִיָּה הָרִאשׁוֹנָה מִצְטָרֶפֶת לְחֶשְׁבּוֹן הַדִּלּוּג כַּנַּ"ל בְּהַפְלָגָה י"א שקבעה י"א שבשו"ע קפ"ט ס"ז. וי"א שבשביל לקבוע צריכה לראות אף בא' בתמוז סתם שבשו"ע שם. . וְכָתַב הַשֻּׁלְחָן עָרוּךְ לְהַחְמִיר שֶׁמָּא קָבְעָה כְּבָר בָּרְאִיָּה הַשְּׁלִישִׁית, וּמֵאִידָךְ עֲדַיִן לָחוּשׁ לחב"ה שֶׁמָּא עֲדַיִן לֹא קָבְעָה. וּכְמוֹ כֵן אִם דִּלְּגָה אָחוֹרָה כַּנַּ"ל. וּכְמוֹ כֵן לְדִלּוּג שֶׁחוֹזֵר חֲלִילָה, כְּגוֹן א,ב,ג, א,ב,ג, א,ב,ג שו"ע ס"ח. .
וְהוּא הַדִּין בְּסֵרוּג (ריחוק) שֶׁל חֹדֶשׁ אֶחָד, כְּגוֹן א' נִיסָן, א' סִיוָן, א' אָב וְכַנַּ"ל, אֶלָּא שֶׁבְּסֵרוּג לְכֻלֵּי עָלְמָא רְאִיָּה רִאשׁוֹנָה מִן הַמִּנְיָן שו"ע סי"ב. .
וֶסֶת הַשָּׁבוּעַ בְּסֵרוּג
ד. רָאֲתָה שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בְּיוֹם מְסֻיָּם בַּשָּׁבוּעַ בְּסֵרוּג (ריחוק) שֶׁל אַרְבָּעָה שָׁבוּעוֹת, הֲרֵי קָבְעָה לָהּ וֶסֶת "הַשָּׁבוּעַ" שֶׁצְּרִיכָה לָחוּשׁ בְּאוֹתוֹ יוֹם לַחֹדֶשׁ הַבָּא. אֲבָל בַּפַּעַם הָרְבִיעִית שֶׁרָאֲתָה בְּאוֹתוֹ יוֹם קָבְעָה לָהּ וֶסֶת שֶׁל "הַפְלָגָה" לְהַפְלָגַת 29, שֶׁהֲרֵי הַהַפְלָגָה בֵּין רְאִיָּה בְּאוֹתוֹ יוֹם בַּשָּׁבוּעַ בְּדִלּוּג שֶׁל ד' שָׁבוּעוֹת הִיא 29 יוֹם, וְאִם תְּדַלֵּג ח' שָׁבוּעוֹת בֵּין רְאִיָּה לִרְאִיָּה הֲרֵי הַפְלָגָתָהּ הִיא 58 יוֹם.
וֶסֶת הַשָּׁבוּעַ לֹא נִקְבַּעַת בְּדִלּוּג יוֹם קָדִימָה כְּגוֹן רִאשׁוֹן שֵׁנִי שְׁלִישִׁי, אוֹ לְמַפְרֵעַ כְּגוֹן שְׁלִישִׁי שֵׁנִי רִאשׁוֹן וְהוּא הַדִּין לְוֶסֶת הַחֹדֶשׁ הרב אפרים עובד. .
ה. אַף אִם רוֹאָה רְאִיּוֹת בֵּינְתַיִם בְּלִוּוּי הַרְגָּשׁוֹת וֶסֶת הַגּוּף כְּדִלְהַלָּן, אֵינָהּ סוֹתֶרֶת אֶת מַה שֶּׁקָּבְעָה, מִכֵּיוָן שֶׁוֶּסֶת הַחֹדֶשׁ תָּלוּי בַּ"יָּרֵחַ" וְלֹא בַּגּוּף. וֶסֶת הַגַּף תָּלוּי בַּגּוּף, וּלְכָךְ יְכוֹלָה לִקְבֹּעַ יַחַד עִמּוֹ וֶסֶת הַגּוּף, בֵּינוֹנִית וְהַפְלָגָה שֶׁתְּלוּיוֹת בַּ"שֶּׁמֶשׁ" ב"י דלא כש"ך. .
ו. בְּוֶסֶת הַחֹדֶשׁ וּבְוֶסֶת הַשָּׁבוּעַ אֶפְשָׁר לִקְבֹּעַ ב' קְבִיעֻיּוֹת, כְּגוֹן חֹדֶשׁ בְּא' וּבְ-ט"ו בַּחֹדֶשׁ, מִכֵּיוָן שֶׁתָּלוּי הוּא בַּיָּרֵחַ.
בְּכָל הַדִּלּוּגִים וְהַסֵּרוּגִים, אֵין חוֹשְׁשִׁים לָהֶם כְּלָל עַד שֶׁתִּקְבַּע אוֹתָם ג' פְּעָמִים מִכֵּיוָן שֶׁאֵינָם שְׁכִיחִים שו"ע סי"א. .
וֶסֶת הַגּוּף
ז. שִׁנּוּיִים בִּתְחוּשׁוֹת הַגּוּף הָרְגִילוֹת, יְכוֹלִים לְבַשֵּׂר עַל פְּתִיחַת הַמַּעְיָן, תְּחוּשׁוֹת אֵלּוּ בָּאוֹת בִּגְלַל הִתְמַלְּאוּת הַדָּם בָּרֶחֶם שֶׁעוֹמֵד לְהִתְנַפֵּץ.
וּכְגוֹן שֶׁכָּךְ רְגִילָה לִרְאוֹת אֶת הַוֶּסֶת, כְּגוֹן כְּאֵבֵי רֹאשׁ, כְּאֵבֵי בֶּטֶן עֶלְיוֹנָה, כְּאֵבֵי בֶּטֶן תַּחְתּוֹנָה, חֹם, בְּחִילוֹת, יוֹצֵאת לָהּ רוּחַ מִלְּמַטָּה, יֵשׁ לָהּ הַפְרָשָׁה מְרֻבָּה כְּעֵין מֻגְלָה לְבָנָה אוֹ כְּתָמִים טְהוֹרִים, מַרְבָּה לְפַהֵק, לְהִתְעַטֵּשׁ, לְגַהֵק וְכַדּוֹ', בְּאוֹתוֹ מֵחוֹשׁ שֶׁבָּרוּר לָהּ שֶׁשַּׁיָּךְ לַוֶּסֶת, כְּגוֹן שֶׁבָּא לָהּ הַמֵּחוֹשׁ כַּמָּה פְּעָמִים בְּאוֹתָהּ עוֹנָה, דָּבָר הַמְלַמֵּד עַל הִתְרַגְּשׁוּת הַגּוּף מִפְּנֵי הַוֶּסֶת שו"ע קפ"ט סי"ט. , הֲרֵי זֶה וֶסֶת הַגּוּף וְיֵשׁ לָהּ לִפְרֹשׁ וְלִבְדֹּק (כדלקמן פרק ו).
אֵין שְׁתֵּי תּוֹפְעוֹת וֶסֶת הַגּוּף מִצְטָרְפוֹת, כְּגוֹן כְּאֵבִים בַּבֶּטֶן וּפִהוּקִים וְכַדּוֹ' שו"ע שם סכ"ג. . וְאִם רְגִילָה בְּכַמָּה סוּגֵי מֵחוֹשׁ, אֵינָהּ נֶאֱסֶרֶת עַד שֶׁיָּבוֹאוּ כֻּלָּם מקוה ישראל פי"ב סט"ז. .
ח. וּלְכָךְ אִם רְגִילָה לִרְאוֹת בְּהַגִּיעַ הַמֵּחוֹשׁ בְּלֹא זְמַן קָבוּעַ, קָבְעָה לָהּ וֶסֶת הַגּוּף לְאוֹתוֹ מֵחוֹשׁ, שֶׁאִם יָבוֹא הַמֵּחוֹשׁ תֵּאָסֵר לְבַעְלָהּ שִׁעוּר זְמַן שֶׁרְגִילָה לִרְאוֹת עִם הַמֵּחוֹשׁ כַּנַּ"ל. וְאִם רְגִילָה לִרְאוֹת אַחֲרֵי עוֹנָה אוֹ ב' עוֹנוֹת תֵּאָסֵר בְּשִׁעוּר זֶה, וְרָאוּי לִבְדֹּק בָּעוֹנוֹת שֶׁלִּפְנֵי כֵן קֹדֶם תַּשְׁמִישׁ שם. .
וֶסֶת הַגּוּף אֵינוֹ מְבַטֵּל אֶת חֲשָׁשׁוֹת הַוְּסָתוֹת הָרְגִילוֹת שֶׁבָּאוֹת מֵחֲמַת הַשֶּׁמֶשׁ אוֹ הַיָּרֵחַ, וּלְכָךְ לַמְרוֹת שֶׁרוֹאָה וִסְתוֹתֶיהָ בְּמֵחו?ֹשִׁים עֲדַיִן יֵשׁ לָהּ לָחוּשׁ לְעוֹנָה בֵּינוֹנִית, ויש מחמירים לחוש אף לוסת החודש וסת ההפלגה הגר"י בויאר שליט"א והגר"ש בעדני שליט"א. להגרע"י אינה חוששת רק לבינונית. .
ט. אִם רְגִילָה לִרְאוֹת בְּמֵחוֹשׁ מֻרְכָּב עִם יוֹם קָבוּעַ בַּחֹדֶשׁ אוֹ בְּהַפְלָגָה קְבוּעָה, חוֹשֶׁשֶׁת בְּאוֹתוֹ יוֹם הַחֹדֶשׁ אוֹ הַהַפְלָגָה אַף אִם עוֹד לֹא בָּא הַמֵּחוֹשׁ, שֶׁמָּא יָבוֹא. וְאִם הִקְדִּים לָהּ הַמֵּחוֹשׁ יוֹם אֶחָד לִפְנֵי הָרְאִיָּה, עֲדַיִן מִצְטָרֵף יוֹם הָרְאִיָּה לִקְבִיעוּת וֶסֶת הַגּוּף, וְנֶחְשָׁב שֶׁקָּבְעָה לְאוֹתוֹ יוֹם שו"ע שם ס"כ. .
רָאֲתָה שְׁלֹשָׁה פְּעָמִים מֻרְכָּב עִם יָמִים וּבֵינְתַיִם רָאֲתָה רַק בְּמֵחוֹשִׁים. כְּגוֹן רָאֲתָה בְּא' בְּאִיָּר בְּמֵחוֹשׁ א' תַּמּוּז בְּמֵחוֹשׁ א' אֱלוּל בְּמֵחוֹשׁ, וּבֵין לְבֵין רָאֲתָה עַל יְדֵי מֵחוֹשׁ אַךְ לֹא בְּיוֹם א' בַּחֹדֶשׁ, אַף שֶׁוִּסְתָּהּ קָבוּעַ לְיָמִים וּמֵחו?ֹשִׁים יַחַד בְּכָל פַּעַם כְּשֶׁבָּא הַמֵּחוֹשׁ לְבַדּוֹ חוֹשֶׁשֶׁת לוֹ פַּעַם אַחַת ב"י. . אוּלָם לִבְנֵי אַשְׁכְּנַז אֵין חוֹשֶׁשֶׁת לוֹ מִכֵּיוָן שֶׁיֵּשׁ לָהּ קְבִיעוּת לְמֻרְכָּב רמ"א סי"ט. .
י. קְפִיצָה, אוֹ מַאֲמָץ כְּגוֹן שֶׁהֵרִימָה מַשָּׂא כָּבֵד אוֹ שֶׁעָבְדָה בְּבֵיתָהּ לְמַעְלָה מִכֹּחוֹתֶיהָ, וְרָאֲתָה דָּם, אֵינָם קוֹבְעִים וֶסֶת, וְאֵינָהּ חוֹשֶׁשֶׁת בְּכָל פַּעַם שֶׁתִּקְפֹּץ אוֹ שֶׁתִּתְאַמֵּץ, מִשּׁוּם שֶׁהוּא נִקְרָא אֹנֶס פִּתְאוֹמִי שו"ע שם סי"א סי"ז, ובב"י וברמ"א סכ"ג. , אוּלָם לִבְנֵי אַשְׁכְּנַז חוֹשֶׁשֶׁת לוֹ פַּעַם אַחַת כְּדִין וֶסֶת שֶׁאֵינוֹ קָבוּעַ רמ"א. .
אִם רְאִיָּתָהּ בִּקְפִיצָה וְכַדּוֹ' מֻרְכֶּבֶת עִם יוֹם קָבוּעַ בַּחֹדֶשׁ, לְכֻלֵּי עָלְמָא קוֹבַעַת בְּג' פְּעָמִים שו"ע שם סי"ח. .
יא. אִשָּׁה שֶׁרָאֲתָה מֵחֲמַת בֶּהָלָה וּפַחַד, הֲרֵי זֶה אֹנֶס וְלֹא קוֹבַעַת וֶסֶת לָחוּשׁ לוֹ כְּשֶׁתִּבָּהֵל אוֹ תִּפְחַד לְהַבָּא, וַאֲפִלּוּ בָּאוּ לָהּ עִם יוֹם קָבוּעַ בַּחֹדֶשׁ.
יב. אִם רְגִילָה לִרְאוֹת לְאַחַר שֶׁאוֹכֶלֶת מַאֲכָל חָרִיף, יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁקּוֹבַעַת לוֹ וֶסֶת, לָחוּשׁ לוֹ בְּכָל פַּעַם שֶׁאוֹכֶלֶת דָּבָר חָרִיף חוו"ד קפ"ט סקכ"ט, טה"ב הקצר סט"ז ס"ג , וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁלֹּא קוֹבַעַת לוֹ וֶסֶת עי' במקוה ישראל פי"ב הע' 125. .
יְמֵי הַמְּבוּכָה
יג. אשה רגילה לראות בוסת הפלגה שאינו מסודר, כגון שרואה בכל פעם בהפלגת ימות חמה אחרת, אולם ראיותיה באות תמיד "בתוך מספר הפלגות ימים מסוים", כגון שבדרך כלל אינה רואה לפני הפלגת 26 ולא אחרי הפלגת 29 וכדו', וי"א שאפילו יש לה שבעה ימים כאלו.
וסת זו לא נזכרה בשולחן ערוך וכן דעת הגרע"י שאין לחוש לה כלל וכן נהגו בירושלים וכדלהלן. , אולם ברמ"א קפ"ט ס"ב, וכפירוש הנוב"י סי' מ"ו, וכו"פ וסד"ט וערוה"ש וקיצוש"ע. כתב שסדר כזה של ראיות מראה שיש לאותה אשה שייכות להפלגה בימים אלו, עלולה לראות בימים אלו רק שנבוכה בהם ואינם באים בצורה מסודרת, ומכיון שאין לה וסת קבוע יש לחוש שמא קבעה לה וסת לאותם ימים.
אפילו אם יש לה יום אחד באמצע ימי המבוכה, שאינה רואה בו, כגון שראתה 26, 29, 27, 29, 26, 27, ואפילו ראתה בינתיים ראיה אחרת כגון 22 או 23 הרב אפרים עובד שליט"א. , בכך שתמיד סובבת והולכת בימים אלו דוקא, קבעה לה ימי מבוכה שצריכה מעתה לחוש שמא תשוב ותראה בהם.
ולכך, אם חזרה על הפלגות אלו "באותה עונה" שתי פעמים הגר"ש בעדני שליט"א. , הרי אלו ימים שנבוכה בהם שיש לה לחוש שמא תראה בהם. ולבני אשכנז י"א אפילו ראתה בהם פעם אחת ואפילו אם לא ראתה אותם באותה עונה הגר"י בויאר שליט"א. , וי"א דוקא ראתה בהם שלש פעמים באותה עונה שערי נישואין. .
יד. בכל פעם שבאה אחת מההפלגות האלו תעשה בדיקה קודם תשמיש, וי"א שאף ראוי לא לשמש, אלא אם כן הוא צורך גדול דדעת ההגרב"צ שמנהג בני ספרד שאינה וסת כלל כסתימת הב"י והשו"ע שם. וכך כתב החיד"א שאף שבא"י מחמירים הרבה כהרמ"א לכתחילה ביו"ד כאן אף בדעת הרמ"א י"א שא"צ להחמיר. אולם כעצה טובה, החמירו שלא לשמש בלא בדיקה באותם עונות שרגילה לראות בהם, שמא תראה בהם באמצע תשמיש, ואף שהוא אנוס, סו"ס בא על נדה, שהיא טומאה חמורה המטמאה את הנפש ופוגמת אותה ואת הוולד. על דרך דברי השו"ע קפ"ו ס"ב שי"א שתבדוק לעולם לפני תשמיש, וכל המרבה בבדיקות הרי זו משובחת, בזה ודאי שיש לחוש לדבריהם. טללי טוהר עמ' רכ"ג. ולכך חתנים ומי שלא קיים פו"ר ובשנים הראשונות, לא יחמירו על עצמם, וכן דעת הרב נתן בן סניור, והרב יהודה צארום. אולם דעת הגר"ש בעדני שליט"א לחוש לזה ולהחמיר שלא לשמש אא"כ הוא צורך גדול, וכן מורה הרב אפרים עובד שליט"א. . אולם אינה צריכה פרישה בעונת האור זרוע הקודמת לעונת המבוכה דלהלן שהיא חומרא על חומרא. .
טו. מנהג בני אשכנז בימים אלו כדין וסת קבוע. יש שהחשיבו אותה כעונה אחת ארוכה, ואוסרים אף ביום שלא רגילה לראות בו, ויש אומרים שלא נחשב כך. ואם צריכה לחשוש לימי מבוכה, בליל טבילה וביוצא לדרך, תשאל חכם.
אוֹר זָרוּעַ
טז. דַּעַת הַבֵּית יוֹסֵף שֶׁרַק הָעוֹנָה שֶׁנִּמְצָא בָּהּ הַדָּם נֶחְשֶׁבֶת כְּוֶסֶת, וַאֲפִלּוּ מָצְאָה אוֹתוֹ בְּהָנֵץ הַחַמָּה אֵינָהּ חוֹשֶׁשֶׁת שֶׁמָּא בָּא קֹדֶם, וּכְמוֹ כֵן אִם מָצְאָה אוֹתוֹ בְּבֵין הַשְּׁמָשׁוֹת אֵינָהּ חוֹשֶׁשֶׁת שֶׁמָּא בָּא בַּיּוֹם לִפְנֵי הַשְּׁקִיעָה שיש לה חזקת טהרה. ב"י בשם ראב"ד. וכן דעת הגרע"י, שאפילו אם נהגה בזה אינה צריכה התרה, שהיא חומרא בעלמא ואינה מן הדין כלל. .
אולם דעת האור זרוע שיש לפרוש כבר עונה קודם מחשש שמא תקדים וסתה, וכתב הבן איש חי לדינא לחוש לזה בפרט בימים אלו שהגופים חלשים פ' צו. . וכן מורים גדולי ההוראה היכא דאפשר גרב"צ, גר"ש בעדני שליט"א. . ולבני אשכנז יש יותר להחמיר בזה חוט שני בשם חזו"א, שבה"ל, גריש"א. .
בעונת אור זרוע אינה צריכה לעשות בדיקה, אלא רק פרישה.
אם הוא ליל טבילה או שבא מן הדרך או שמתעכבים מפריה ורביה וכדו' אין להחמיר בזה קיצוש"ע קנ"ה ס"ב, שערי טוהר, מהרש"ם ח"ו סי' צ"ז. .
אִם אֵינָם נוֹהֲגִים לִפְרֹשׁ בְּעוֹנַת אוֹר זָרוּעַ, רָאוּי שֶׁיַּעֲשׂוּ בְּדִיקָה קֹדֶם תַּשְׁמִישׁ, מִשּׁוּם שֶׁהַרְבֵּה שְׁאֵלוֹת מַגִּיעוֹת לָרַב, כְּשֶׁרוֹאָה מֵחֲמַת תַּשְׁמִישׁ בְּעוֹנַת אוֹר זָרוּעַ (ועי' פ"ו סי"ב) ואמר הגר"ש ואזנר זצ"ל להרב יהודה צארום שליט"א שרוב השאלות של רואה מחמת תשמיש שבאו אליו, הם היו בעונת אור זרוע. .
אִם נָהֲגוּ לִפְרֹשׁ בְּעוֹנַת אוֹר זָרוּעַ מִתּוֹךְ חֻמְרָא, כְּגוֹן שֶׁהֵם בְּנֵי סְפָרַד (שעיקר הדין מה שפסק הבית יוסף שאין צריך לפרוש) וְרוֹצִים לְהַפְסִיק מֵאֵיזוֹ שֶׁהִיא סִבָּה אֵינָם צְרִיכִים הַתָּרָה שהרי רק חומרא היא. קיצוש"ע קנ"ה ס"ב, ובשערי טוהר ק"צ, טה"ב ח"א עמ' מ',נ"ה-נ"ט, מקוה ישראל פ"י הע' 19. , אוּלָם אִם הֵם בְּנֵי אַשְׁכְּנַז שֶׁנָּהֲגוּ בָּזֶה מִתּוֹךְ הֲלָכָה צְרִיכִים הַתָּרָה הרב יהודה טשזנר שליט"א. .
פֶּרֶק ה - חִשּׁוּבֵי הַוְּסָתוֹת
כתבה התורה הקדושה "והזהרתם את בני ישראל מטומאתם" (ויקרא ט"ו ל"א), מכאן למדו חכמים שחייב כל אדם בישראל להיזהר ולפרוש מאשתו סמוך לוסתה כדי שלא תראה ח"ו באמצע תשמיש ונחלקו בראשונים אם זו היא אזהרת תורה לחשב את הוסתות וכמו כן התשמיש ביום הוסת מן התורה באיסור עשה, או שהיא רק אסמכתא לדין וסתות והאיסור תשמיש הוא מדרבנן. דעת השו"ע והגר"א והש"ך שהוא דרבנן. וכתב הש"ך שכן היא הסכמת רוב הפוסקים. אולם דעת הבינת אדם והנודע ביהודה והחתם סופר בשם רבו רבי נתן אדלר שהוא מן התורה. ומ"מ כשאינו וסת קבוע לכו"ע הוא מדרבנן. . ולכך תיקנו חכמים שתלמד האשה את הזמנים שרגילה לראות בהם, כדי שלא תראה בזמן תשמיש ויבואו לידי איסור כרת ח"ו כמו שנבאר לקמן בפרק ו'.
על כן יש צורך גדול שבני הזוג ילמדו היטב את ענין הוסתות, וישננו היטב את כל דיני הטהרה מידי שנה, ויקפידו לציין את הזמנים ולבדוק תמיד אם הגיע הזמן שצריכים לחוש לו.
ציון הראיה
הוסת מורכב משלשה דברים: א תחילת הראיה שהיא 'הניפוץ' וכל שאר הראייה הם דמים יתרים שנשארו שם. ב 'עצם היום' שראתה בו, כגון היום בשבוע או התאריך המסויים שבחודש או בהפלגת סך מסוים של ימות חמה. ג 'העונה' שראתה בה, שחוזק השמש גורם לה לראות בעונת היום, או שחלישות השמש גורמת לה לראות בעונת הלילה שו"ע קפ"ט סי"ג ובפתחי תשובה סק"ט מנוב"י וכ"כ חזו""א, ובבדי השולחן. .
לעולם תרגיל האשה את עצמה לציין מיד כשראתה את היום שראתה בו ואת העונה, ואת ימי החששות להבא. וגם האיש ישים ליבו לכך שהאשה לא שכחה, ויזכיר לה מיד כשאומרת לו שראתה, לציין בלוח. ואם היא זוכרת רק את התאריך האחרון חוששת ליום החודש ולעונה בינונית, ומעתה תקפיד לציין בלוח מסודר.
גם בנות רווקות יש להרגיל אותן לציין את ימי וסתן, מזמן שחפצות להתחתן, את "היום" שמצאה בו את הדם על בגדה התחתון וכדו' ואת "העונה" שראתה בה. וכגון שתכתוב ביומן שלה "ליל ראשון" "יום ראשון" ולומר להן שחשובה ידיעת הוסת כדי שכשתתארס בעז"ה יוכלו לקבוע את מועד החתונה, ולבאר להם שיום ולילה תלויים בנץ ובשקיעה. ותשים לב שדקה קודם הנץ היא עונת לילה, ודקה לאחריו היא עונת יום, דקה לפני השקיעה היא עונת יום, ודקה לאחריה הוא לילה.
לצורך קביעת הוסת, יש לה לבדוק את סדר ראיותיה על ידי מעקב במשך כמה ראיות, ואם לא עקבה עדיין אחר ראיותיה, הרי היא חוששת כסתם נשים לסוף שלושים יום (עונה בינונית) וליום החודש. ובראיה הבאה חוששת אף להפלגה האחרונה, עד שתברר את קביעות וסתה טה"ב הקצר פט"ז סט"ו, מקוה ישראל פי"ג ס"ג. .
הוראות הבורא
מעשה שהיה באדם אחד טס במטוס ובמהלך הטיסה הוגשה ארוחת ערב. אותו אדם ויתר עליה, הסתפק בכוס קפה. כעבור כמה דקות חשו האנשים בבחילה, נתקפו צמרמורות וביקשו להקיא. הדג היה מקולקל, נגוע בחיידקי סלמונלה. ידו של אותו אדם קצרה מלהגיש עזרה.
לפתע הופיעה דייל, מבוהל. הטייס וטייס המשנה אכלו אף הם, נתקפו חום ובחילה, ואינם מסוגלים לנווט את הטיסה. “אתה היחיד הבריא כאן”, דחק באותו האדם הבריא, “בוא מהר, וטול את השליטה!” הוא בא אחריו בזריזות. מצויים הם בשחקים, והמטוס חותר באויר ללא שליטה!
נשא האדם את הטייס מכסאו והתיישב במקומו, בוהה במערכת השעונים והצגים, הידיות והמתגים, הכפתורים והלחצנים והנורות המהבהבות. הוא היה מבולבל לחלוטין. יש כאן מוטות והגה ומתגים בצבעים שונים, אבל אין הוא יודע את תפקידם. אך גם אם ידע, מה תועיל לו הידיעה, הרי אינו יודע באיזה גובה הוא טס, ולא את המסלול המדוייק, אינו יודע אם יש רכסי הרים בדרך, אינו יודע מאומה! מה יעשה??
התלבטותו ארכה אך רגע קט. הוא חבש לראשו את אוזניותיו של הטייס עם הפומית הנלוית, סיפר בקשר בקצרה את אשר קרה, ונשאל סדרת שאלות הבהרה: על איזה מספר מורה החוגה בשעון הימני בשורה השניה? האם המנורה האדומה מעל לראשו דולקת? האם הנורה הצהובה מהבהבת? ואז קיבל שורת הוראות: לחץ על המתג ההוא, הסט את המוט ההוא, הקש על המקש ההוא. בשדה התעופה הוכרז מצב חרום, אמבולנסים הוזעקו, בתי חולים הועמדו בכוננות. אבל אותו אדם לא ידע על כך ולא צריך היה לדעת. לחץ על מתג והעלה את מוטות הכנפיים, לחץ על כפתור ושחרר את גלגלי הנחיתה, מִלֵּא בקפדנות אחר ההוראות המפורטות - והנחית סוף סוף את המטוס הגדול בשלום...
מעשה שהיה הוא, וקולע הוא כל כך למצבו של האדם, לאחריותו בעולמו. כל מצוה היא כלחיצה בעיתהּ על הכפתור הנכון. כל עבירה, חלילה, כהסטת מוט שגויה שתוצאותיה הרות אסון. הבורא יתברך שולח את ההוראות, ואנו אין לנו אלא להשמע להן כדי לנווט את דרכנו לשלום (מחשבת הטהרה).
הַתְחָלַת רְאִיָּה
א. צִיּוּן הָרְאִיָּה, הִיא הַתְחָלַת הַמַּעְיָן, וְאִם טִפְטְפָה וְהִפְסִיקָה כַּמָּה שָׁעוֹת, הוֹלְכִים אַחֲרֵי הַתְחָלַת הַמַּעְיָן נדה לט:, ב"י דלא כרמב"ן וראב"ד. הַשֵּׁנִי שֶׁהִיא הָרְאִיָּה הָאֲמִתִּית. וַאֲפִלּוּ שׁוֹפַעַת כַּמָּה יָמִים, דָּמִים יְתֵרִים הֵם שֶׁיּוֹצְאִים מִמֶּנָּה שו"ע קפ"ט סכ"ד, קפ"ד ס"ו. , וְאִם הִתְחִילָה 'מְעַט' לִפְנֵי הָנֵץ הַחַמָּה וְהִמְשִׁיכָה לְאַחֲרָיו חוֹשֶׁשֶׁת גַּם לִזְמַן מוּעָט זֶה מִשּׁוּם שֶׁנֶּחְשֶׁבֶת הַתְחָלָה אַחַת שו"ע קפ"ט ס"ד ס"ה. .
צִיּוּן הָרְאִיָּה, הוּא מֵעֵת "שֶׁמָּצְאָה" אֶת הַדָּם עַל הָעֵד בְּכָל שֶׁהוּא אוֹ עַל בִּגְדָּהּ הַתַּחְתּוֹן יוֹתֵר מִגְּרִיס וְעוֹד (והמשיך המעיין בתוך השעות הקרובות) וַאֲפִלּוּ בָּא שָׁם מִקֹּדֶם, כְּמוֹ כֵן מִשָּׁעָה שֶׁמָּצְאָה כַּמָּה גְּרִיסִים עַל הַבֶּגֶד הַתַּחְתּוֹן וְיוֹדַעַת שֶׁכָּךְ רְגִילוּתָהּ לְהַתְחִיל אֶת הַוֶּסֶת הרב אפרים עובד שליט"א. , אֲפִלּוּ שֶׁנִּרְאֶה לָהּ שֶׁיָּצָא הַדָּם כְּבָר לִפְנֵי כֵן.
חִשּׁוּב יְמֵי הַהַפְלָגָה וְעוֹנָה בֵּינוֹנִית, הוּא הַפְלָגָה מִתְּחִלַּת הָרְאִיָּה הַקּוֹדֶמֶת עַד הַיּוֹם הָרִאשׁוֹן שֶׁל הָרְאִיָּה הָאַחֲרוֹנָה. כְּמוֹ כֵן לְעִנְיַן הַחֲשָׁשׁ לְהַבָּא, תִּמְנֶה אֶת תְּחִלַּת הָרְאִיָּה הָאַחֲרוֹנָה כַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן וּמִמֶּנָּה תַּמְשִׁיךְ לְהַפְלִיג אֶת מִנְיַן הַהַפְלָגָה.
הָעוֹנָה שֶׁרָאֲתָה בָּהּ
ב. צִיּוּן הַוֶּסֶת הוּא לְפִי הָעוֹנָה שֶׁ'מְּצָאָהּ' אֶת הַמַּרְאֶה עַל הָעֵד. וּכְדֵי לִקְבֹּעַ אֶת יוֹם הַוֶּסֶת צָרִיךְ שֶׁיִּהְיוּ כָּל הָרְאִיּוֹת בְּאוֹתָהּ עוֹנָה. וּלְעִנְיַן מִנְיַן וֶסֶת הַהַפְלָגָה אוֹ שְׁלֹשִׁים שֶׁל עוֹנָה בֵּינוֹנִית, "הַלַּיְלָה נִגְרָר אַחֲרֵי הַיּוֹם שֶׁלְּאַחֲרָיו" שֶׁהֲרֵי הִיא הַפְלָגַת "יְמוֹת חַמָּה", אוּלָם הָעוֹנָה שֶׁחוֹשֶׁשֶׁת לָהּ הִיא לְפִי הָעוֹנָה שֶׁרָאֲתָה בָּהּ בָּרְאִיָּה הָאַחֲרוֹנָה.
אִם מִסְתַּפֶּקֶת אִם הָיְתָה רְאִיָּתָהּ בְּעוֹנַת יוֹם אוֹ בְּעוֹנַת לַיְלָה אֵינָהּ אֲסוּרָה בַּחֹדֶשׁ הַבָּא רַק בַּיּוֹם, אֶלָּא שֶׁלְּגַבֵּי קְבִיעוּת וֶסֶת הָוֵי סָפֵק אִם קָבְעָה, וּלְכָךְ עֲדַיִן צְרִיכָה לָחוּשׁ לחב"ה עַד שֶׁתִּתְבָּרֵר לָהּ "הָעוֹנָה" שֶׁקָּבְעָה לָהּ בְּג' פְּעָמִים טללי טוהר עמ' ריב. .
קְבִיעַת וַעֲקִירַת וֶסֶת
ג. וֶסֶת הַחֹדֶשׁ נִקְבַּעַת ב-ג' רְאִיּוֹת, וְאַף עַל פִּי שֶׁהָיוּ הֶחֳדָשִׁים אֶחָד מָלֵא וְאֶחָד חָסֵר. וֶסֶת הַהַפְלָגָה נִקְבַּעַת ב- ד' רְאִיּוֹת שֶׁהֵם ג' הַפְלָגוֹת. וְכָל עוֹד שֶׁלֹּא רָאֲתָה בְּאוֹתוֹ הַוֶּסֶת שָׁלֹשׁ פְּעָמִים, חוֹשֶׁשֶׁת לוֹ רַק פַּעַם אַחַת עַל יְדֵי פְּרִישָׁה וּבִבְדִיקָה בְּאוֹתָהּ עוֹנָה, בעונת אור זרוע אינה צריכה בדיקה רק פרישה. עָבְרָה הָעוֹנָה וְלֹא רָאֲתָה מֻתֶּרֶת, וְנֶעֶקְרָה אוֹתָהּ רְאִיָּה שו"ע שם ס"ו. .
רָאֲתָה בּוֹ ג' פְּעָמִים, מֵעַתָּה אֵינָהּ חוֹשֶׁשֶׁת לְשׁוּם וֶסֶת רַק לְוִסְתָּהּ הַקָּבוּעַ שו"ע קפ"ט ס"א. . וְאֵינוֹ נֶעֱקָר בְּג' פְּעָמִים רְצוּפִים רַק עַל יְדֵי שֶׁתִּבְדֹּק בְּיוֹם וִסְתָּהּ וְלֹא תִּרְאֶה שו"ע שם סכ"ו. (בוסת הגוף תשאל חכם). וְאִם הָיָה שִׁנּוּי פַּעַם אַחַת אוֹ פַּעֲמַיִם, חוֹשֶׁשֶׁת גַּם לְוִסְתָּהּ הַקָּבוּעַ וְגַם לְשִׁנּוּי וּלְחֹדֶשׁ וּלְהַפְלָגָה, וְלֹא לְעוֹנָה בֵּינוֹנִית.
וֶסֶת הַדִּלּוּג אוֹ הַסֵּרוּג אֵינָהּ חוֹשֶׁשֶׁת לָהֶם עַד שֶׁתִּקְבָּעֵם שְׁלֹשָׁה פְּעָמִים.
אם הפלגתה הקודמת הייתה 27 יום ובאחרונה ראתה ביום ה-25, יש אומרים דקצרה לא עוקרת ארוכה וצריכה לחוש בפעם הבאה גם להפלגת 25 וגם להפלגת 27, וכך נהגו בני תורה לגרע"י אין חוששת. .
ד. אִם אֵין לָהּ וֶסֶת קָבוּעַ, מֵעִקַּר הַדִּין חוֹשֶׁשֶׁת לְעוֹנָה בֵּינוֹנִית שם קפ"ד סי"א, וקפ"ט ס"א. וּלְוֶסֶת הַהַפְלָגָה שם קפ"ט ס"ב. , וּלְוֶסֶת הַחֹדֶשׁ שם ס"ב וברמ"א סי"ג, גר"א סק"א סקי"ט. . וְסִימָנָךְ חב"ה. כְּגוֹן שֶׁרָאֲתָה בְּז' לְחֹדֶשׁ נִיסָן (חודש מלא) צְרִיכָה לְצַיֵּן לְעַצְמָהּ בַּלּוּחַ לַחְשֹׁשׁ בְּיוֹם ו' בְּאִיָּר שֶׁהוּא יוֹם הַ-30 לִרְאִיָּתָהּ שֶׁהוּא עוֹנָה בֵּינוֹנִית וּבְיוֹם ז' בְּאִיָּר שֶׁהוּא יוֹם הַחֹדֶשׁ לִרְאִיָּתָהּ וגם יום ה-31 עונה בינונית. אוּלָם אִם יֵשׁ לָהּ וֶסֶת קָבוּעַ, אֵינָהּ צְרִיכָה לָחוּשׁ לחב"ה רַק לְוִסְתָּהּ.
ה. מַעְיָן פָּתוּחַ: בֵּין יֵשׁ לָהּ וֶסֶת קָבוּעַ וּבֵין יֵשׁ לָהּ וֶסֶת שֶׁאֵינוֹ קָבוּעַ, אַף שֶׁפָּסַק הַשֻּׁלְחָן עָרוּךְ שֶׁהַתְחָלַת הַמַּעְיָן הִיא הַחֲשׁוּבָה לְעִנְיַן צִיּוּן הָרְאִיָּה, לְגַבֵּי עֲקִירַת וּקְבִיעַת וֶסֶת יֵשׁ גַּם לַיָּמִים הַבָּאִים שֶׁל הַמַּעְיָן הַשְׁפָּעָה. וּכְגוֹן שֶׁרָאֲתָה בְּא' בְּנִיסָן וּבְכ"ח בְּנִיסָן וְהִמְשִׁיכָה רְאִיָּתָהּ לְתוֹךְ א' בְּאִיָּר, לֹא עָקְרָה רְאִיָּתָהּ הַקּוֹדֶמֶת וַעֲדַיִן חוֹשֶׁשֶׁת לְהַבָּא גַּם בְּכ"ח בַּחֹדֶשׁ וְגַם בְּא' בַּחֹדֶשׁ, וְהוּא הַדִּין לְגַבֵּי הַפְלָגָה ב"ח וגר"ז ס"ק ל"ח נ"ג וס"ח, מקוה ישראל פי"ג סי"ז. . כְּמוֹ כֵן לְגַבֵּי קְבִיעַת וֶסֶת, חוֹשֶׁשֶׁת 'שֶׁמָּא' קָבְעָה וֶסֶת לְא' בַּחֹדֶשׁ, וּמֵאִידָךְ שֶׁמָּא יֵשׁ לָהּ וֶסֶת חָדָשׁ לְכ"ח בַּחֹדֶשׁ חוו"ד קפ"ד סק"ד, מקוה ישראל פי"ג ס"י. , וְהוּא הַדִּין לְגַבֵּי הַפְלָגָה חו"ד קפ"ט סקי"ד, שם. .
אִם נוֹטֶלֶת כַּדּוּרִים, מַה שֶּׁאֵינָהּ רוֹאָה אֵינוֹ עוֹקֵר אֶת וִסְתָּהּ הַקָּבוּעַ.
ו. אֲפִלּוּ אִם עָקְרָה אֶת קְבִיעוּתָהּ, כָּל זְמַן שֶׁלֹּא קָבְעָה וֶסֶת חָדָשׁ, אֲפִלּוּ לְאַחַר כַּמָּה שָׁנִים אִם רָאֲתָה בְּיוֹם קְבִיעוּתָהּ הַקּוֹדֵם "בְּאוֹתָהּ עוֹנָה" אֲפִלּוּ פַּעַם אַחַת, חוֹזֶרֶת לִקְבִיעוּתָהּ. לְפִיכָךְ, צְרִיכָה לְצַיֵּן בְּרֹאשׁ לוּחַ הַטָּהֳרָה שֶׁלָּהּ בִּכְתָב גָּדוֹל אֶת הַקְּבִיעוּת הַקּוֹדֶמֶת שֶׁהָיְתָה לָהּ אֲפִלּוּ לִפְנֵי כַּמָּה שָׁנִים וּלְבָדְקוֹ מִדֵּי חֹדֶשׁ שֶׁמָּא חָזְרָה אֵלָיו.
וְסָתוֹת הַמְּצוּיוֹת כַּיּוֹם
ז. כַּיּוֹם לְרֹב הַנָּשִׁים אֵין וֶסֶת קָבוּעַ, וּמֵחֲמַת כֵּן יֵשׁ לָהֶם לָחוּשׁ לְיוֹם הַחֹדֶשׁ וּלְעוֹנָה בֵּינוֹנִית וּלְהַפְלָגָה שֶׁהֵם מְצוּיוֹת לָבֹא אֵצֶל מִי שֶׁאֵין לָהּ וֶסֶת קָבוּעַ, וְסִימָנָךְ חב"ה. ובימי מבוכה למי שמחמירה בהם שצריכה לבדוק קודם תשמיש, וי"א אף לפרוש באותה עונה כדלעיל. וְעִקַּר הַדִּין שֶׁאֵינָהּ חוֹשֶׁשֶׁת רַק לָעוֹנָה שֶׁרָאֲתָה בָּהּ, עוֹנַת יוֹם אוֹ לַיְלָה. ונהגו בני תורה להחמיר לפרוש עונה קודם כפי דעת האור זרוע, שמא תקדים, וכמה קולות נאמרו בה כדלעיל.
ח. בִּזְמַנֵּנוּ וֶסֶת הַגּוּף הַמָּצוּי, מֻרְכָּב עִם יְמֵי מְבוּכָה, שֶׁהֵם קְבוּצַת יָמִים שֶׁבָּהֶם רְגִילָה לִרְאוֹת, בְּאֶחָד מִן הַיָּמִים הַלָּלוּ כְּדִלְהַלָּן. לְפִי דַּעַת הַשֻּׁלְחָן עָרוּךְ, מֵעִקַּר הַדִּין אֵינָהּ צְרִיכָה לָחוּשׁ לָהֶם. אוּלָם בְּכָל פַּעַם שֶׁבָּא הַמֵּחוֹשׁ צְרִיכָה לִבְדֹּק שֶׁמָּא בָּא הַוֶּסֶת מקוה ישראל פי"ב סי"ט, ממה נפשך אם ימי מבוכה הם וסת הרי צריכה לבדוק, ואם הם אינם וסת הרי יש לה וסת הגוף וצריכה לבדוק בו, הרב אפרים עובד שליט"א. .
ומאחר שדעת השולחן ערוך היא רק על אותה עונה של יום ה- 30 וכן דעת הגרע"י שאין צריך לחוש ליום ה-31. , אין בני ספרד צריכים להחמיר גם את כל היממה של יום ה-30, משום דהוי חומרא על חומרא שהרי כתב השו"ע רק את יום ה-30 ורק את אותה עונה.
אין בחשש עונה בינונית את חומרת האו"ז (דלהלן), מכיון שאור זרוע הוא חשש שמא יקדים, ועונה בינונית היא חזקת רוב נשים בעונה בינונית הרב אפרים עובד שליט"א. . ויש מחכמי ספרד שחולקים להחמיר הרב יוסף אביטל שליט"א. והגרב"צ מצרף גם הפלתי וגם האו"ז, הרב טל דואר. .
אין בימי מבוכה את חומרת האור זרוע.
ט. אִם תָּמִיד רְאִיּוֹתֶיהָ בָּאוֹת לְאַחַר יוֹם הַשְּׁלֹשִׁים, רָאוּי שֶׁתָּחוּשׁ אַף לְעוֹנָה בֵּינוֹנִית כדעת הבית מאיר. די"א שאינה חוששת, והמחמיר תע"ב, כ"כ בטה"ב הקצר סט"ז סי"ד, וי"א שחוששת מן הדין מקוה ישראל פי"ב ס"ד כחו"ד וסד"ט. .
י. בְּחִשּׁוּבֵי הַוְּסָתוֹת אֵין לִכְלֹל רְאִיַּת כֶּתֶם, אַף אִם עָבְרוּ רַק כַּמָּה שָׁעוֹת בּוֹדְדוֹת מֵהַכֶּתֶם לָרְאִיָּה.
יא. אִם הִגִּיעַ הַוֶּסֶת לִפְנֵי יוֹם וִסְתָּהּ וְהִמְשִׁיךְ לְתוֹכוֹ, חוֹשְׁשִׁים שֶׁמָּא נִקְרָא שֶׁרָאֲתָה בְּיוֹם וִסְתָּהּ ב"ח וחו"ד. וּצְרִיכָה לַחְשֹׁשׁ גַּם לִתְחִלַּת הַמַּעְיָן הָאַחֲרוֹן וְגַם לְיוֹם הָרְאִיָּה הַקּוֹדֵם.
יב. בְּכָל פַּעַם שֶׁמְּחַשֶּׁבֶת אֶת יְמֵי הַחֲשָׁשׁ לְהַבָּא, צְרִיכָה לְצַיֵּן בַּלּוּחַ שְׁלֹשָׁה צִיּוּנִים: חב"ה, חֹדֶשׁ, בֵּינוֹנִית וְהַפְלָגָה. לְאַחַר מִכֵּן צְרִיכָה לִבְדֹּק אִם לֹא קָבְעָה וֶסֶת לְ:
א. וֶסֶת הַשָּׁבוּעַ, שֶׁרוֹאָה בְּיוֹם קָבוּעַ בַּשָּׁבוּעַ.
ב. וֶסֶת הַחֹדֶשׁ שֶׁרוֹאָה בְּתַאֲרִיךְ קָבוּעַ בַּחֹדֶשׁ.
ג. לְהַפְלָגַת יְמוֹת חַמָּה קְבוּעָה.
ד. לְוֶסֶת הַגּוּף.
ה. לימי מבוכה ימים רצופים שחזרו על עצמם ב' או ג' פעמים.
ו. לְוִסְתָּהּ הַקָּבוּעַ שֶׁהָיָה לָהּ אֲפִלּוּ לִפְנֵי כַּמָּה שָׁנִים.
ז. אִם דִּלְּגָה קָדִימָה אוֹ אָחוֹרָה, אוֹ סֵרְגָה (שבין ראיה לראיה היה חודש אחד בו לא ראתה כלל) קָדִימָה אוֹ אָחוֹרָה.
וְכָל עוֹד שֶׁלֹּא קָבְעָה וֶסֶת חָדָשׁ חוֹשֶׁשֶׁת לְעוֹנָה בֵּינוֹנִית 30 יוֹם, חֹדֶשׁ, הַפְלָגָה, ומבוכה.
? טבלה בסיסית לחישוב הוסתות בעמוד הבא ?
פֶּרֶק ו - פְּרִישָׁה וּבְדִיקָה
כל מי שגדור מן העריות ופרוש מהן נקרא קדוש לה' כמו שכתוב "דבר אל כל עדת בני ישראל ואמרת אליהם קדושים תהיו" ופירש רש"י (והוא מהתורת כהנים) הוו פרושין מן העריות מן העבירות, שכל מקום שאתה מוצא שם גדר ערוה אתה מוצא בו קדושה. ע"כ. והוא ממשיך על עצמו על ידי זה קדושה מלמעלה כדאמרינן בגמרא (ביומא ל"ח.) "תנו רבנן והתקדשתם והייתם קדושים, אדם מקדש עצמו מלמטה מקדשים אותו מלמעלה, מעט מקדשין אותו הרבה, בעולם הזה מקדשין אותו לעולם הבא".
ואמר רבי יוחנן: "כל הפורש מאשתו סמוך לוסתה, הוין לו בנים זכרים. דכתיב: להבדיל בין הטמא ובין הטהור. רבי יהושע בן לוי אמר: הוין לו בנים ראוים להוראה, דכתיב להבדיל ולהורות, ולהבדיל בין הקודש ובין החול, בין הטמא והטהור, ולהורות את בני ישראל" (שבועות יח.).
אמר רבי עקיבא: אשריכם ישראל, לפני מי אתם מיטהרים, ומי מטהר אתכם? אביכם שבשמים! שנאמר: "מִקְוֵה יִשְׂרָאֵל - ה'" - מה מקוה מטהר את הטמאים, אף הקב"ה מטהר את ישראל! (משנה סוף מסכת יומא)
שמירה על בריאות האיש והאשה
גם מבחינה בריאותית, מצווה זו חשובה מאד. הרופאים גילו שאשה השומרת על מצווה זו, שומרת על גופה מכל מיני מחלות, לפי שאחוז המחלות באזור זה קטן מאוד אצל אלו השומרות טהרת המשפחה!
בזמן הוסת ושבוע לאחר מכן המקום פתוח ומדמם, ולכן החיידקים עלולים לחדור לתוכו, וכל חיכוך קטן יכול להחמיר את המצב. כמו כן, 'ההפרשה הטבעית' המצויה במקום זה, אשר אמורה לנטרל את החיידקים, אינה נמצאת - ואינה יעילה בזמן הוסת ושבוע לאחר מכן. כמו כן, בזמן זה יש שינוי הורמונאלי אצל האשה, ולכן יש לה ירידה בחשק בימים אלו. ולמרבה הפלא גילה המדע דבר נוסף: שלאחר שבוע ימים מסיום הוסת, הרחם מחלים לגמרי והשינוי ההורמונאלי מתאזן!
לא יאומן! לפני למעלה משלושת אלפים שנה, כבר דאגה התורה הקדושה לבריאותה של האשה, ונתנה לה 'הוראות מדויקות', המתאימות בדיוק לגוף שלה ומשמרות אותו, ומאז, כל אשה יהודיה מקפידה להישמר בימי נידתה 'מכל קרבה ומגע' העלולים להסתיים בחיי אישות.
הצלה ממחלות
הבדיקות שהאשה עושה במשך הפסק הטהרה ושבעת הימים, ואשר מקורן הוא הלכתי בלבד, בסופו של דבר מביאות גם תועלת מרובה לבריאותה של האשה. לפעמים מתגלים כתמים בשעת הבדיקות, וכתמים אלו מהוים סימפטום למחלות הדורשות טיפול, והן מעוררות את האשה לגשת אל הרופא. לא פעם נשים ניצלו מסכנות חמורות עקב הבדיקות.
הזהירות בדיני טהרת המשפחה והבדיקות, משמשת פעולה הגיינית גדולה, בגילוי מוקדם של סימני מחלות נשים, הקשורות בזיבת דם, ובכך מאפשרות טיפול בראשית התפרצותן, כגון: מיומה, סרטן, תפיחות שונות, מיטריטיס, ועוד״. ה׳ יצילנו.
אשה אחת הגיעה אל פרופסור בבית החולים הדסה הר הצופים, ואמרה לו שהיא הופנתה אליו על ידי הרב, מפני שהרב איבחן על פי הסתכלות בבדיקות שלה, שיש לה פצע עמוק. הפרופסור הנכבד הביע את רוגזו על ״הרבנים האלה, שרוצים להנחות אותי הפרופסור המומחה, בתחום עבודתי!״. הוא בדק ביסודיות כדי ״להוכיח״ שהרב לא צודק, והיה המום כאשר באמת מצא פצע. הפרופסור הודה ואמר לאשה, שבאופן רגיל הפצע היה מתגלה בשלב מתפתח מאוד, שאז כבר קשה לרפאותו. (הדרכה לטהרה עמ׳24).
למלא את מאגרי הרוח
יש איש / אשה שהם מוצאים את עצמם עומדים מול קשיים שלא הסכינו להם. למשל: זמני איסור מתארכים, התרוצצויות שנראות בלתי נגמרות סביב שאלות הלכתיות: פצעים וספק פצעים, ימי שבעה נקיים שכמעט מושלמים ונסתרים פתאום ברגע האחרון, או בזה שלפניו, ימים בודדים של היתר (ולפעמים אף פחות מכך) ש"מוכתמים" לפתע בכתם ומוחתמים בחותמת האיסור, ועוד כהנה וכהנה במסכת נסיונותיהם של איש ואשה בעם ישראל, זמני קושי כאלו שוטפים אותם, לעיתים, בגלים של דכדוך, ומחמת שעניינים אלו אינם מדוברים בחוצות, מתקשים הם לשאוב כוחות להמשך העמידה מול הנסיונות בגבורה.
חובתם בזמנים כאלו, לחפש דרכים כשרות לאוורור ולמעט שחרור, שימלאו 'אויר בגלגלים' וישיבו את הרוח למפרשיהם העייפים. אבל בנוסף לכל אלו, כדאי ומומלץ להם, למלא את מאגרי הרוח שלהם, להטעין את המצברים בתוכן אמיתי, רוחני, שיתן להם כח! כדאי להם לקרוא או לשמוע, אם מעט ואם הרבה, על המעלה הגדולה שבכל טרחה שטורחים כדי לעשות רצון ד', ועל המעלה להתרחק מכל ספק ספיקא של איסור, על יוקרה של העמידה בניסיונות ועל כל הטוב המובטח לעובדי ד' מתוך הדחק והקושי. אשריהם של אלו הנבחרים להיצרף בכור המבחן של המלך, מלך מלכי המלכים (קו' מעיין גנים).
חִיּוּב פְּרִישָׁה
א. כָּל אִישׁ מִיִּשְׂרָאֵל חַיָּב לִפְרֹשׁ מֵאִשְׁתּוֹ סָמוּךְ לְוִסְתָּהּ, כְּמוֹ שֶׁכָּתְבָה הַתּוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה "וְהִזַּרְתֶּם אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִטֻּמְאָתָם" ויקרא טו, לא. , וְדָרְשׁוּ חֲכָמִים שבועות יח ע"ב. 'מִכָּאן אַזְהָרָה לְיִשְׂרָאֵל שֶׁיִּפְרְשׁוּ מִנְּשׁוֹתֵיהֶם סָמוּךְ לְוסְתָּן'.
מֵחֲמַת כֵּן תִּקְּנוּ חֲכָמִים שֶׁכָּל אִשָּׁה חַיֶּבֶת לִבְדֹּק אֶת עַצְמָהּ בִּזְמַן הַוֶּסֶת שֶׁמָּא נִפְתַּח אֶצְלָהּ הַמַּעְיָן, כְּדֵי שֶׁלֹּא יָבוֹאוּ לִידֵי טֻמְאָה וְכָרֵת חַס וְשָׁלוֹם גמ' שבועות יח: ושו"ע קפ"ד ס"ב. .
זְמַן הַפְּרִישָׁה הִיא עוֹנָה שְׁלֵמָה שו"ע וגמ' שם. . בְּאוֹתָהּ עוֹנָה שֶׁנִּמְצָא בָּהּ הַדָּם בַּפַּעַם הָאַחֲרוֹנָה, וראוי להחמיר ולפרוש אף עונה קודם, הנקראת עונת אור זרוע.
ב. בִּזְמַן הַפְּרִישָׁה אֲסוּרִים לִישֹׁן בְּמִטָּה אַחַת שו"ע שם. שֶׁמָּא תִּרְאֶה דָּם בְּאֶמְצַע הַלַּיְלָה וְלֹא תַּרְגִּישׁ בּוֹ עַד הַבֹּקֶר בא"ח פ' צו. . וּמֵעִקַּר הַדִּין, מֻתָּרִים בְּכָל הַקִּרְבוֹת לְבַד מִתַּשְׁמִישׁ, אוּלָם רָאוּי לְהַחְמִיר אַף בְּחִבּוּק וְנִשּׁוּק. וּמִי שֶׁמַּכִּיר אֶת עַצְמוֹ שֶׁיָּכוֹל לָבוֹא לִידֵי מִכְשׁוֹל וּבִפְרָט בִּתְחִלַּת הַנִּשּׂוּאִין חַיָּב לְהִזָּהֵר מֵחִבּוּק וְנִשּׁוּק. בעונת אור זרוע אין חייב להחמיר בחיבוק ונישוק, והמחמיר תבוא עליו ברכה.
ג. אִם יָצְאָה מִמָּקוֹם אֶחָד בְּבָקְרוֹ שֶׁל יוֹם וְהִגִּיעָה לְמָקוֹם אַחֵר שֶׁשָּׁם הַשְּׁקִיעָה מְאֻחֶרֶת, וּכְגוֹן, בִּנְסִיעָה מִצָּפוֹן לְדָרוֹם אוֹ בְּטִיסָה מֵאֶרֶץ לְאֶרֶץ, נָכוֹן לְהַחְמִיר עַד סוֹף שְׁעוֹת הַיּוֹם שֶׁל הַמָּקוֹם שֶׁהִגִּיעוּ אֵלָיו. וְכֵן לְהֵפֶךְ אִם עֲדַיִן לֹא שָׁקְעָה הַחַמָּה בַּמָּקוֹם שֶׁיָּצְאוּ מִמֶּנּוּ נָכוֹן לְהַחְמִיר עַד סוֹף שְׁעוֹת הַיּוֹם שֶׁיָּצְאוּ מִמֶּנּוּ טה"ב ח"א עמ' קי"ט. .
תִּשְׁעָה בְּאָב, אֲבֵלוּת וְיוֹם כִּפּוּר
ד. בְּתִשְׁעָה בְּאָב אֲסוּרִים לִישֹׁן בְּמִטָּה אַחַת וּמֻתָּרִים בִּשְׁאָר הַרְחָקוֹת שו"ע תקנ"ד סי"ח. , וְיֵשׁ מַחְמִירִים בַּלַּיְלָה בְּכָל הַהַרְחָקוֹת עַד הָנֵץ בא"ח פ' צו פ' דברים וכה"ח שם. .
בְּשִׁבְעַת יְמֵי הָאֲבֵלוּת אֲסוּרִים לִישֹׁן בְּמִטָּה אַחַת, וּמֻתָּרִים בִּשְׁאָר הַרְחָקוֹת אִם אֵינָהּ נִדָּה. בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים אֲסוּרִים לִישֹׁן בְּמִטָּה אַחַת וַאֲסוּרִים גַּם בִּשְׁאָר הַהַרְחָקוֹת מג"א ומ"ב או"ח סי' תרט"ו סק"א. .
יוֹצֵא לַדֶּרֶךְ
ה. אָדָם הַיּוֹצֵא לַדֶּרֶךְ סָמוּךְ לִזְמַן פְּרִישָׁה, וְיוֹדֵעַ שֶׁלֹּא יַסְפִּיק לָשׁוּב לְבֵיתוֹ לְשַׁמֵּשׁ בָּעוֹנָה שֶׁחַיָּב בָּהּ יעב"ץ בגמ' יבמות דלהלן, מנ"י ח"ו סי"ז, טה"ב ח"א עמ' פ"ח-צ"ה, מקוה ישראל פ"י ס"ח. , דָּרְשׁוּ חֲזַ"ל יבמות סב: "וְיָדַעְתָּ כִּי שָׁלוֹם אָהֳלֶךָ וּפָקַדְתָּ נָוְךָ וְלֹא תֶחֱטָא" איוב ה,כד. מִכָּאן שֶׁהָאִשָּׁה מִשְׁתּוֹקֶקֶת לְבַעְלָהּ בְּשָׁעָה שֶׁיּוֹצֵא לַדֶּרֶךְ כַּכָּתוּב "וְאֶל אִישֵׁךְ תְּשׁוּקָתֵךְ" בראשית ג,טז. וכשבעלה בעיר אימתו עליה, וחוששים כשיצא שמא תחטא. לבוש קפ"ד, וחכ"א כלל ק"ח ס"ב. , וְהוֹאִיל שֶׁדִּין פְּרִישָׁה סָמוּךְ לַוֶּסֶת הוּא מִדְּרַבָּנָן, לֹא גָּזְרוּ חֲכָמִים דִּין פְּרִישָׁה בְּיוֹם הַוֶּסֶת בִּמְקוֹם מִצְוָה.
וּלְכָךְ, מֵעִקַּר הַדִּין הַיּוֹצֵא לַדֶּרֶךְ מֻתָּר בְּתַשְׁמִישׁ אַף בְּעוֹנַת הַוֶּסֶת שו"ע ס"י. וּמֵחֲמַת שֶׁיֵּשׁ בָּזֶה כַּמָּה פְּרָטִים יַעֲשֶׂה שְׁאֵלַת חָכָם שהוא תלוי אם יש לה וסת קבוע ועוד כמה פרטים. . אוּלָם חַיָּב בְּחִבּוּק וְנִשּׁוּק.
אִם יוֹצֵא הוּא לִדְבַר מִצְוָה כְּגוֹן פִּדְיוֹן שְׁבוּיִים אֵינוֹ חַיָּב בְּחִבּוּק וְנִשּׁוּק.
הִרְגִּישָׁה מֵחוֹשִׁים הָרְגִילִים לָהּ בְּיוֹם וִסְתָּהּ "אָסוּר" בְּתַשְׁמִישׁ וּבְחִבּוּק וְנִשּׁוּק טללי טוהר עמ' רכד, טה"ב שם. .
טְבִילָה בְּיוֹם וֶסֶת
ו. אִם יָצָא לָהּ יוֹם הַטְּבִילָה בְּיוֹם הַוֶּסֶת, אַף שֶׁמֵּעִקַּר הַדִּין יְכוֹלָה לִטְבֹּל, מִכֵּיוָן שֶׁאֲסוּרִים לְשַׁמֵּשׁ ואם אין לה וסת קבוע תשאל חכם. ואם היא כלה י"א שמותר עי' טה"ב ועוד. לֹא תִּטְבֹּל כְּדֵי שֶׁלֹּא יָבוֹאוּ לִידֵי מִכְשׁוֹל, אֶלָּא אִם כֵּן הוּא מַכִּיר אֶת עַצְמוֹ שֶׁאֵינָם יְכוֹלִים לָבוֹא לִידֵי מִכְשׁוֹל, כְּגוֹן שֶׁאֵינָם צְעִירִים וְהֵם בְּגִיל מְאֻחָר יוֹתֵר טה"ב ח"א עמ' ק"ג-ק"י, מקוה ישראל פ"י ס"ב, הרב יוסף אביטל שליט"א. . כְּמוֹ כֵן, אִם הוּא חוֹלֶה וּצְרִיכָה לְטַפֵּל בּוֹ מֻתָּר לָהּ לִטְבֹּל, וְאִם הִיא חוֹלָה תִּשְׁאַל חָכָם.
חִיּוּב בְּדִיקָה
ז. הָאִשָּׁה צְרִיכָה לִבְדֹּק אֶת עַצְמָהּ בְּעוֹנַת הַוֶּסֶת שְׁתֵּי בְּדִיקוֹת ב"י. , אַחַת בִּתְחִלַּת הָעוֹנָה לְבָרֵר בִּתְחִלָּתָהּ שֶׁלֹּא נִפְתַּח הַמַּעְיָן, וְהַשְּׁנִיָּה בְּסוֹף הָעוֹנָה, לְבָרֵר שֶׁהָיָה הַמַּעְיָן סָגוּר בְּמֶשֶׁךְ כָּל הָעוֹנָה עד כדי כך שיש פוסקים שס"ל שצריכה להניח שם מוך כל עונת הוסת, אמנם לא פסקינן כן להלכה. , וּכְמוֹ בְּשִׁבְעָה נְקִיִּים דִּלְקַמָּן. וִסְתָּהּ בַּלַּיְלָה תִּבְדֹּק אַחֲרֵי הַשְּׁקִיעָה וּמִיָּד כְּשֶׁתָּקוּם, וִסְתָּהּ בַּיּוֹם תִּבְדֹּק מִיָּד כְּשֶׁתָּקוּם וְלִפְנֵי הַשְּׁקִיעָה.
אִם יֵשׁ לָהּ חֲשָׁשׁ שֶׁמָּא תִּפָּצַע בַּבְּדִיקָה, וְהוֹרָה לָהּ חָכָם לַעֲשׂוֹת רַק בְּדִיקָה אַחַת (וכדלהלן) תַּעֲשֶׂנָּה בְּסוֹף הָעוֹנָה, חכ"צ סי' קי"ד. וְאִם הִיא וֶסֶת הַחֹדֶשׁ אוֹ הַפְלָגָה שֶׁאֵינָם קְבוּעִים לֹא תִּבְדֹּק עַצְמָהּ רַק תִּלְבַּשׁ לְבָנִים הרב יהודה טשזנר שליט"א. ובטה"ב הקצר פ"ב כתב שבדיקה זו היא רק לכתחילה ונ"מ כשהיא מתקשה מאד בענין זה וכדו'. .
ח. עָבַר זְמַן הַפְּרִישָׁה וְלֹא בָּדְקָה, אִם הוּא וֶסֶת קָבוּעַ (כמו חודש או בינונית או הפלגה או וסת הגוף וכדו') אֵינָהּ מֻתֶּרֶת לְבַעְלָהּ עַד שֶׁתִּבְדֹּק סתם שבשו"ע קפ"ד ס"ח שמותרת וי"א בשו"ע שאסורה, וכתב הרמ"א והכי נהוג, וכן סתם השו"ע בסי' קפ"ד ס"ד. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאַף אֲסוּרִים בְּחִבּוּק וְנִשּׁוּק ואינו חומרא על חומרא, משום שבעונת הווסת הוא רק ספק שמא בא, ועתה הוא קרוב לודאי שבא. הגר"י בויאר שליט"א. . וַעֲדַיִן יְכוֹלָה לִבְדֹּק בְּתוֹךְ מִסְפַּר הַיָּמִים שֶׁרָגִיל הַמַּעְיָן שֶׁלָּהּ לִהְיוֹת שׁוֹפֵעַ, וּבְדִיעֲבַד אֲפִלּוּ אִם עָבַר זְמַן רַב עֲדַיִן צְרִיכָה בְּדִיקָה מכיוון שמטרת הבדיקה רק לוודא שלא נמצא שם דם ותיטמא על בעלה למפרע. טללי טוהר עמ' רכב. .
וְאִם "אֵין" לָהּ וֶסֶת קָבוּעַ כְּמוֹ רֹב הַנָּשִׁים כַּיּוֹם, וְעָבַר הַוֶּסֶת וְלֹא בָּדְקָה מֻתֶּרֶת בְּלֹא בְּדִיקָה, מִלְּבַד בְּעוֹנָה בֵּינוֹנִית שֶׁרֹב נָשִׁים רוֹאוֹת בּוֹ
שֶׁחַיֶּבֶת בְּדִיקָה שו"ע ס"ד, שדינו כוסת קבוע אצל מי שאין לה סות קבוע. .
ט. לְכַתְּחִלָּה תִּזָּהֵר הָאִשָּׁה שֶׁבְּעוֹנַת וִסְתָּהּ לֹא תִּרְחַץ כָּל גּוּפָהּ בְּאַמְבַּטְיָה וְכֵן שֶׁלֹּא תִּרְחַץ בַּיָּם אוֹ בִּבְרֵכַת שְׂחִיָּה, פֶּן יָבוֹא הַאֹרַח בִּזְמַנּוֹ וְיֵרֵד עִם הָרְחִיצָה וְלֹא תַּרְגִּישׁ דיש סוברים שאח"כ הבדיקה לא מועילה, פרישה קפ"ד סקי"ח ומסגרת השולחן קיצוש"ע קנ"ד ס"ח , וּמִכָּל מָקוֹם בְּדִיעֲבַד עָלְתָה לָהּ בְּדִיקָה גַּם אִם רָחֲצָה עַצְמָהּ בְּאוֹתוֹ יוֹם ב"ח בקו"א סי' קפ"ד, בא"ח פ' צו פ' צו, חזו"א סי' פ' סקכ"ב , אַךְ לֹא תִּבְדֹּק בְּסָמוּךְ לָרְחִיצָה.
וְאִם צְרִיכָה לִרְחֹץ לְמַטְּרַת רְפוּאָה אוֹ שֶׁוִּסְתָּהּ מֻרְכָּב מִכַּמָּה יָמִים מֻתֶּרֶת לִרְחֹץ וְתִבְדֹּק עַצְמָהּ קֹדֶם הָרְחִיצָה טה"ב ח"א עמ' קלב, מקוה ישראל פי"א ס"ג והע' 17. .
י. אִם הִיא לוֹקַחַת כַּדּוּרִים שֶׁדּוֹחִים אֶת הַוֶּסֶת, אֵינָהּ חַיֶּבֶת בִּפְרִישָׁה וּבְדִיקָה בְּעוֹנַת וִסְתָּהּ, מִלְּבַד כַּדּוּרִים הַיְדוּעִים אֵצֶל הָרוֹפְאִים שֶׁיְּכוֹלִים לַעֲשׂוֹת דִּמּוּם וְכַדּוֹ' [ותשאל את הרופאה]. וְהַמַּחְמִיר לִפְרֹשׁ תָּבוֹא עָלָיו בְּרָכָה טה"ב ח"א עמ' קט"ז, מקוה ישראל פי"א סי"ד, הגר"ש בעדני שליט"א. .
אִם יֵשׁ לָהּ פְּצָעִים וּמְמַעֶטֶת בִּבְדִיקוֹת, רָאוּי שֶׁתִּבְדֹּק בְּקִנּוּחַ בְּעוֹנַת הַוֶּסֶת שֶׁאֵינָהּ בּוֹדֶקֶת בָּהּ בָּעֹמֶק. וְאַף עַל גַּב שֶׁהַבֶּגֶד הַלָּבָן הַצָּמוּד הֲרֵי הוּא כְּקִנּוּחַ. רָאוּי שֶׁתִּתְרַגֵּל שֶׁיֵּשׁ 14 בְּדִיקוֹת בַּנְּקִיִּים מִדִּין הַשֻּׁלְחָן עָרוּךְ, וְעוֹד שֶׁהֲרֵי מְקַיֶּמֶת בְּקִנּוּחַ זֶה מִצְוָה דְּרַבָּנָן הגר"י טשזנר שליט"א. .
לִשְׁאֹל אִם בָּדְקָה
יא. כַּאֲשֶׁר בַּעְלָהּ אֵינוֹ יוֹדֵעַ אִם בָּדְקָה עַצְמָהּ, וְהוּא וֶסֶת קָבוּעַ אוֹ עוֹנָה בֵּינוֹנִית, צָרִיךְ לִשְׁאֹל אוֹתָהּ אִם בָּדְקָה.
וְאִם עָבְרוּ מִסְפַּר יָמִים שֶׁכְּבָר יָכְלָה לִרְאוֹת וּלְהַפְסִיק בְּטָהֳרָה וְלִטְבֹּל, אֵינוֹ צָרִיךְ לִשְׁאֹל אוֹתָהּ שהוא ס"ס שמא לא ראתה בזמנו ושמא טבלה. , אֶלָּא אִם כֵּן בָּא מִן הַדֶּרֶךְ, שֶׁאֵין דַּרְכָּהּ שֶׁל אִשָּׁה לִטְבֹּל אִם בַּעְלָהּ לֹא בָּעִיר, שֶׁבָּזֶה צָרִיךְ לִשְׁאֹל אוֹתָהּ.
אִם הִיא בָּאָה וְשׁוֹכֶבֶת אֶצְלוֹ וְהִיא בְּקִיאָה בַּהֲלָכָה, סוֹמֵךְ עָלֶיהָ שֶׁטְּהוֹרָה לחו"ש קפ"ה סק"א, ערוה"ש שם סק"ד, טה"ב מהדו"ב ח"א עמ' קמ"ב, מקוה ישראל פי"א ס"י. .
הִרְגִּישָׁה בְּאֶמְצַע תַּשְׁמִישׁ
יב. הִרְגִּישָׁה בְּאֶמְצַע תַּשְׁמִישׁ שֶׁיָּצָא מִמֶּנָּה דָּם, יִנְעַץ צִפָּרְנָיו בַּמִּטָּה וְלֹא יִשָּׁעֵן אֶלָּא רַק עַל הַמִּטָּה וְיַמְתִּין וְיִפְרֹשׁ בְּאֵיבָר מֵת.
אַף אִם "שָׁכְחוּ" שֶׁזֶּה יוֹם וִסְתָּהּ וְנִזְכְּרוּ בְּאֶמְצַע תַּשְׁמִישׁ שֶׁהַיּוֹם הוּא יוֹם הַוֶּסֶת, יִנְעַץ צִפָּרְנָיו בַּמִּטָּה וְיִשָּׁעֵן רַק עַל הַמִּטָּה, וְיַמְתִּין וְיִפְרֹשׁ בְּאֵבֶר מֵת, וְיַעֲשׂוּ תְּשׁוּבָה וְיִתְעַנּוּ יוֹם אֶחָד שהוא איסור דרבנן. אג"מ או"ח סי' קע"ה. .
וְאִם "זִלְזְלוּ" בְּחֶשְׁבּוֹן הַוְּסָתוֹת בְּמֵזִיד, וְהִרְגִּישָׁה בְּאֶמְצַע תַּשְׁמִישׁ אוֹ שֶׁמָּצְאָה דָּם בְּשִׁעוּר אתיום (כמו שנבאר בפרק דכלה, ברואה מחמת תשמיש), הֲרֵי הֵם בְּכָרֵת חַס וְשָׁלוֹם מתני' נדה יד. שו"ע סוס" קפ"ה, טה"ב ח"א עמ' קכ"ה, מקוה ישראל פט"ו סי"ב והלאה. , וּצְרִיכִים כַּפָּרָה חֲמוּרָה יוֹתֵר וְלֹא מוֹעִיל לָהֶם קָרְבָּן, וּצְרִיכִים עִנּוּי שִׁבְעִים וּשְׁתַּיִם תַּעֲנִיּוֹת.
וְאִם לָמְדָה כָּרָאוּי זְמַן וֶסֶת שֶׁרְגִילָה בָּהּ, וּבְכָל זֹאת רָאֲתָה בְּעֵת שֶׁשִּׁמְּשָׁה "בִּזְמַן הַוֶּסֶת", הֲרֵי הֵם בִּשְׁגָגָה, וּצְרִיכִים כַּפָּרָה, חַטָּאת. וּבַזְּמַן הַזֶּה אַרְבָּעִים תַּעֲנִיּוֹת. וְאִם קָשֶׁה לָהֶם לְהִתְעַנּוֹת, יִפְדּוּ אֶת הַתַּעֲנִיּוֹת וְיִתְעַנּוּ תַּעֲנִית שָׁעוֹת שם. . וְאִם לֹא הָיָה בִּזְמַן הַוֶּסֶת הֲרֵי הֵם אֲנוּסִים וְאֵינָם צְרִיכִים כַּפָּרָה שו"ע. .
אֲפִלּוּ אִם רָאֲתָה בְּשׁוֹגֵג אוֹ בְּאֹנֶס (כגון שלא היה זה יום וסתה או שהיה זה קודם שיצא לדרך, שלא צריכה כפרה) אִם פֵּרֵשׁ בְּאֵיבָר חַי הֲרֵי הוּא בְּכָרֵת, וְאִם סִיּעָה לוֹ הֲרֵי גַּם הִיא בְּכָרֵת שם. .
כַּפָּרָה, כּוֹלֶלֶת וִדּוּי חֲרָטָה וְקַבָּלָה לֶעָתִיד, יִקְבְּעוּ עַצְמָם לִלְמֹד הַהֲלָכוֹת, וִיפַשְׁפְּשׁוּ מַדּוּעַ שָׁכְחוּ וְנִטְרְדוּ וְאֵיךְ לִמְנֹעַ זֹאת לְהַבָּא. וְכָתַב הַבֶּן אִישׁ חַי מֵהָאֲרִיזַ"ל שֶׁבְּכָל לַיְלָה שֶׁלּוֹמֵד, מְתַקֵּן כָּרֵת אֶחָד ר"פ ח"ג או"ח סי' ל"ח. . כְּמוֹ כֵן עַל יְדֵי שֶׁיִּקְנֶה סְפָרִים שֶׁל הִלְכוֹת טָהֳרָה וִיחַלְּקֵם לַזְּקוּקִים לְכָךְ שם מקוה ישראל. .
פֶּרֶק ז - צוּרַת הַבְּדִיקָה
בחורה אחת שעמדה להינשא נתגלה לה כי הרופאים אמרו שחתנה עקר ואינו יכול להוליד ילדים מכיון שחלה בחצבת כשהיה ילד ולא טיפלו בזה כראוי, אולם למרות זאת היא התחתנה עימו. והנה זמן קצר לאחר נשואיהם נפטר אביו של החתן, והחתן הציע שישמרו על טהרת המשפחה - לעילוי נשמתו. חיי הנישואין עדיין היו טריים, והיה לו קשה להמשיך לשמור על ההלכות, אך דווקא היא שכנעה אותו: "התחלנו בדבר טוב, נמשיך איתו!". והנה פלא: מיד לאחר שטבלה היא נפקדה! הרופאים ששמעו על כך אמרו שזהו "פשוט נס"!!! (הדרכה לטהרה).
מי כעמך ישראל גוי אחד בארץ
סיפר הרב ינון יונה שליט”א, שבעת טיסה פנימית בארצות הברית, ישב על ידו גוי, אשר הסתכל והתעניין בספר הגמרא שלמד בו הרב. כאשר סגר הרב את הספר, סיפר הגוי לרב שהוא פרופסור אשר חוקר כבר מספר שנים, ביחד עם עוד אנשים, את “דת היהדות”. הוא אמר שה”פרויקט” האחרון שלהם היה המצווה של טהרת המשפחה. הם חקרו שנתיים את הנושא, ו”גילו” שהמצווה הזו היא הדרך הכי משוכללת כיום לשמור על היחסים בין בעל לאשתו ועל האשה בכלל. הוא ציין ש: א. בד כותנה שמשתמשים בו לבדיקות (עד בדיקה), בודק ומחטא את המקום. ב. שבעת הימים הנקיים מרפאים את האשה. ג. המים מרפאים ומרגיעים. וסיים: “בגלל זה אשתי טובלת כל חודש”!
מעשה שהיה
אשה אחת זכתה ברוך ה' לשני ילדים שההפרש בגילם היה בערך שנה, אחרי כמה שנים היא השתוקקה מאוד לילד נוסף, אך למרות כל מאמציה לא נפקדה. חברתה השומרת טהרה הציעה לה להתחזק ולשמור את דיני טהרה. והנה אחרי הטבילה השניה נפקדה, וזכתה ברוך ה' לבן. היום האשה וכל משפחתה התחזקו ברוך ה' בתשובה (הדרכה לטהרה).
אם לששה ילדים, הקפידה על שמירת הטהרה. ערב אחד בעלה הצליח לקבל כמה שעות של חופשה, ושם פעמיו אל ביתו. היתה לה הפתעה נעימה, אלא שלצערה קרה דבר לא נעים - היא אמרה לבעלה כי רק מחר עליה לטבול.
הבעל עזב את הבית בכעס, בדיוק אז החל מטח של קטיושות לרדת על העיר. ביציאתו קרא הבעל, שלא כדאי לרדת למקלט בגלל הסכנה לצאת החוצה, אולם משום מה האשה החליטה בכל זאת להוריד את הילדים - שנים שנים למקלט. כאשר כולם היו במקלט, פגעה קטיושה פגיעה ישירה בבנין מגוריהם, וכל דירתם עלתה באש!
הבעל, שהיה עדיין קרוב לביתו, העיף מבט לעבר הבנין, וקפא על מקומו בראותו את לשונות האש הפורצים מן החלונות. ברגע אחד חרב עליו עולמו, הוא היה בטוח שאיבד את אשתו המסורה וששת ילדיו הנחמדים. פרץ בריצה מהירה אל ביתו, בתקוה שאולי יוכל להציל משהו. כשהגיע, נודע לו על גודל הנס - משפחתו ניצלה ממוות. הוא הבין כי יד ה' היתה זאת, והנס התרחש בזכות עקשנותה ומסירות נפשה של אשתו למצות הטהרה (נתיבות הטהרה עמ' 206).
אשה אחת זכתה ברוך ה' לשני ילדים שההפרש בגילם היה בערך שנה, אחרי כמה שנים היא השתוקקה מאוד לילד נוסף, אך למרות כל מאמציה לא נפקדה. חברתה השומרת טהרה הציעה לה להתחזק ולשמור את דיני טהרה. והנה אחרי הטבילה השניה נפקדה, וזכתה ברוך ה' לבן. היום האשה וכל משפחתה התחזקו ברוך ה' בתשובה (הדרכה לטהרה).
אחד מגדולי הדיינים אשר במשך עבודתו בבית הדין הובאו לפניו תיקים של זוגות רבים, מעיד: "ראינו בעינינו במשפטים שבין זוגות נשואים, מקרים שכיחים, כי לפעמים הבעל זלזל באשתו והרשה לעצמו לדבר ולעשות ככל העולה על רוחו, אף שידע היטב כי הדברים ירגיזו את אשתו.
כתוצאה מהסבל עזבה האשה את הבית, ואחרי זמן מה הגיע הבעל להכרה כי "לא טוב היות האדם לבדו", לפתע הבין כי אשתו הינה עוזרתו בכל תחומי החיים, או אז החל בדרכים שונות להשתדל שתחזור אליו, בהבטיחו לשנות לטוב את יחסו כלפיה.
נוכחנו כי הסיבה העיקרית שגרמה ליחסו הפרוע קודם לכן היתה, "מפני שרגיל בה וקץ בה" ולא ניתן זמן מתאים לרגש ההשתוקקות שלו להתגבר ולהרגיש במה שיש לו, על ידי ציפייה לזמן שהאשה תהיה שוב קרובה אליו. ימי הבדיקות ממלאים תפקיד זה לחדש את אהבת הזוג ולחזקה". ("טהרת המשפחה והיקף השפעתה")
מראות חכמה יתירה הן
כתב רבינו יונה, 'ופתחי [סוגיות] נדה שלש מקומות הן: בית (רחם) ועליה (חצוצרות) ופרוזדור (נרתיק)', וגם כמה מראות דם שיש בדמי נדה, כמה מיני חום וצהוב ואדום ושחור. וכמו שאמרו (ב”מ פ”ד:) ששים מראות של דם הביא לפניו כולן דן אותם לדם טהור. מצאנו כי טהרתה של האשה הרואה מראה, תלויה מהיכן הגיע הדם, ואם צבעו מטמא. ולאחר הווסת צריכה להיטהר על ידי הבדיקה שהפסיק הדם לצאת, ושנשארה בנקיות עד הטבילה, ושטובלת במקוה טהור ללא חציצות.
אֵיךְ הִיא בּוֹדֶקֶת
א. כָּל הַבְּדִיקוֹת שֶׁאִשָּׁה בּוֹדֶקֶת צְרִיכוֹת לִהְיוֹת עַל יְדֵי עֵד לָבָן נָקִי, בָּעֹמֶק, בַּחוֹרִים וּבַסְּדָקִים. וְהַטַּעַם שֶׁהַסִּבּוּב בַּחוֹרִים וּבַסְּדָקִים מְנַעְנֵעַ אֶת הַמָּקוֹם וּמְבָרֵר שֶׁפִּי הַמָּקוֹר לֹא הוֹצִיא עוֹד דָּם חזו"א יו"ד סי' צ"ב סק"א. . וּלְכָךְ אִם בָּדְקָה בָּאֶצְבַּע לְבַד, אוֹ שֶׁלֹּא סוֹבְבָה אוֹתָהּ כָּרָאוּי אֵינָהּ בְּדִיקָה סד"ט, ושאר פוסקים. .
וּמִשּׁוּם כָּךְ, תָּרִים אֶת רַגְלָהּ הָאַחַת עַל גַּבֵּי כִּסֵּא גליונות חת"ס על השו"ע שם. , וְתָבִיא הָאֶצְבַּע עִם הָעֵד בַּפֶּתַח, וּצְרִיכָה לְהַמְתִּין מְעַט כְּדֵי לְהֵרָגַע עַד שֶׁתּוּכַל לְהַכְנִיס לָעֹמֶק בְּלֹא לִפְצֹעַ עַצְמָהּ, אָז תִּכָּנֵיס כָּל הָאֶצְבַּע בָּעֹמֶק, וּתְסוֹבֵב לְאַט תּוֹךְ כְּדֵי שֶׁלּוֹחֶצֶת בְּנַחַת עַל הַדְּפָנוֹת. וְאִם אֵינָהּ יְכוֹלָה רַק בִּשְׁכִיבָה (וכגון בצניחת רחם וכדו', או שממש לוחצת בעמידה) תִּרְאֶה שֶׁבּוֹדֶקֶת בָּעֹמֶק - וּבַחוֹרִים וּבַסְּדָקִים אבני שוהם, הגר"א עובד שליט"א. . וְאִם אֵינָהּ יְכוֹלָה לִבְדֹּק מֵחֲמַת פֶּצַע וְכַדּוֹ' תַּעֲשֶׂה אֶת הַבְּדִיקָה עַל יְדֵי אָחוֹת, וְתִשְׁאַל חָכָם.
יֶשְׁנָן נָשִׁים שֶׁטּוֹעוֹת וְלֹא בּוֹדְקוֹת כָּרָאוּי, וְלֹא עָלְתָה לָהֶן הַבְּדִיקָה, אוֹ שֶׁבּוֹדְקוֹת בַּמָּקוֹם הַלֹּא נָכוֹן, אוֹ שֶׁסּוֹפְרוֹת אֶת יוֹם הַהֶפְסֵק כְּיוֹם רִאשׁוֹן לַנְּקִיִּים, וְעוֹד טָעֻיּוֹת אֵלֶּה, וְיִתָּכֵן שֶׁיַּעַבְרוּ שָׁנִים רַבּוֹת וְהִיא חָיָה עִם בַּעְלָהּ בִּשְׁגָגָה וְעָבְרָה עַל אִסּוּרֵי דְּאוֹרַיְתָא שֶׁל כְּרֵיתו?ֹת וְלָאוִין לְלֹא מִסְפָּר!!!.
וְזֶה לְשׁוֹן סֵפֶר טָהֳרַת יִשְׂרָאֵל בַּהַקְדָּמָה אות ו'. : 'וְהִנֵּה אֲסַפְּרָה אֶת שִׁבְרוֹן וְעַצְבוּת לִבִּי, אֲשֶׁר בָּאוּ לְפָנַי כַּמָּה נָשִׁים, שֶׁיֵּשׁ לָהֶם בָּנִים גְּדוֹלִים, וְלֹא הָיוּ יוֹדְעוֹת כְּלָל שֶׁצָּרִיךְ לְהַכְנִיס בַּהֶפְסֵק טָהֳרָה הָעֵד לִפְנִים, וְסָבְרוּ שֶׁסַּגִּי בְּקִנּוּחַ בַּחוּץ, וְיֵשׁ שֶׁסָּבְרוּ שֶׁיּוֹם הֶפְסֵק טָהֳרָה הוּא בִּכְלַל שִׁבְעַת נְקִיִּים וְסָפְרוּ רַק שִׁשָּׁה יָמִים אַחַר הַהֶפְסֵק טָהֳרָה וְטָבְלוּ, וְיֵשׁ מֵהֶן שֶׁאֲבוֹתֵיהֶם וּבַעְלֵיהֶם הֵם תַּלְמִידֵי חֲכָמִים גְּמוּרִים וִירֵאִים וּשְׁלֵמִים, וּבִקְּשׁוּ שֶׁאֶתֵּן לָהֶם תְּשׁוּבָה עַל זֶה. וְיֵשׁ שֶׁלֹּא יָדְעוּ שֶׁצָּרִיךְ שִׁבְעָה נְקִיִּים רַק תֵּכֶף שֶׁפָּסְקָה מִלָּצֵאת דָּם טָבְלוּ, אוֹי לְאָזְנַיִם שֶׁכָּךְ שָׁמְעוּ וְכָל זֶה הָיָה מֵחֲמַת חֶסְרוֹן יְדִיעָה. וּבַעְלֵיהֶם לֹא הָיוּ יוֹדְעִים כְּלָל מִזֶּה מֵחֲמַת שֶׁלֹּא הָיוּ מַשְׁגִּיחִים עַל זֶה כְּלָל וְסוֹבְרִים דְּמִסְּתָמָא יוֹדְעוֹת וְעוֹשׂוֹת כַּדִּין'. ע"כ.
בְּאֵיזֶה עֵד תִּבְדֹּק
ב. גָּדְלוֹ שֶׁל הָעֵד צָרִיךְ לִהְיוֹת 7 ס"מ עַל 7 ס"מ מִכֻּתְנָה אוֹ מִפִּשְׁתָּן לָבָן, כְּדֵי שֶׁתּוּכַל לְסוֹבְבוֹ כַּהֹגֶן וְשֶׁלֹּא יִשָּׁמֵט לָהּ. וִיכוֹלָה גַּם לְכַבֵּס בֶּגֶד לָבָן נָקִי וְלִבְדֹּק בּוֹ. וּבִשְׁבִיל כָּךְ יֵשׁ בַּחֲנֻיּוֹת אוֹ בְּמִקְוָאוֹת עֵדֵי בְּדִיקָה. וּתְדַקְדֵּק לִקְנוֹת בַּדִּים עִם הֶכְשֵׁר מְהֻדָּר, כִּי יֶשְׁנָם עֵדִים שֶׁמּוֹרְחִים עֲלֵיהֶם שִׁכְבַת סִילִיקוֹן דַּקָּה שֶׁמּוֹנַעַת סְפִיגָה.
הָעֵדִים שֶׁמּוֹכְרִים כַּיּוֹם יֵשׁ בָּהֶם כַּמָּה סוּגִים, יֶשְׁנָם יוֹתֵר רַכִּים וְנִמְתָּחִים וְיֶשְׁנָם פָּחוֹת, וּלְכַתְּחִלָּה יֵשׁ לְדַקְדֵּק שֶׁלֹּא יִהְיֶה בַּד הַנִּמְתָּח מֵחֲמַת שֶׁיָּכוֹל הַמַּרְאֶה לְהִשְׁתַּנּוֹת וּלְהִתְכַּהוֹת עַל יְדֵי שֶׁמִּתְכַּוֵּץ לְאַחַר הַבְּדִיקָה, אֶלָּא אִם כֵּן יֵשׁ לָהּ רְגִישׁוּת וְחוֹשֶׁשֶׁת לְהִפָּצַע.
הָעֵדִים הַנִּקְרָאִים "עֵדֵי בְּדִיקָה" הִנָּם בְּחֶזְקַת נְקִיִּים, אוּלָם לִפְנֵי הַבְּדִיקָה תִּרְאֶה שֶׁיָּדֶיהָ נְקִיּוֹת, וְתִבְדֹּק הָעֵד שֶׁהוּא נָקִי מִכָּל צְדָדָיו. אֶלָּא אִם כֵּן נִמְצָא חוּט וְכַדּוֹ' שֶׁהָרַב מַכִּיר שֶׁבָּא עִם הַבֶּגֶד, אוֹ שֶׁהוּא לִכְלוּךְ
שֶׁבָּא מִבַּחוּץ.
לֹא תִּבְדֹּק בִּנְיָר, מֵחֲמַת שֶׁנִּקְרָע וְנִדְבָּק שָׁם, וְכָל שֶׁכֵּן שֶׁלֹּא בִּנְיָר צָבוּעַ. וְלֹא בְּמַגְבוֹן מֵחֲמַת שֶׁהוּא לַח וְהוּא עָבֶה וְגַם יֵשׁ בּוֹ חֹמֶר הַמְשַׁנֶּה אֶת מַרְאֵה הַדָּם. וְכֵן לֹא בְּטַמְפּוֹן שֶׁאֵינוֹ נִכְנָס בַּחוֹרִים וּבַסְּדָקִים.
לֹא תִּבְדֹּק בְּצֶמֶר גֶּפֶן אַף שֶׁהוּא עִקַּר דִּינָא דִּגְמָרָא, מֵחֲמַת שֶׁבִּזְמַנֵּנוּ מָצוּי בּוֹ לִכְלוּךְ, וְגַם נִתְלָשִׁים מִמֶּנּוּ סִיבִים וְנִשְׁאָרִים שָׁם. אוּלָם אִם אֵין לָהּ דָּבָר אַחֵר יְכוֹלָה לִבְדֹּק בְּצֶמֶר גֶּפֶן מִפְּנֵי שֶׁהוּא עִקַּר דִּינָא דִּגְמָרָא.
ג. לְכַתְּחִלָּה יִהְיֶה הָעֵד יָבֵשׁ, שֶׁכָּךְ הוּא סוֹפֵג אֶת שְׁאֵרִית הַדָּם כָּרָאוּי וּמְוַדֵּא שֶׁהִיא נְקִיָּה וּפָסַק לָהּ הַמַּעְיָן, וְאִם יֵשׁ לָהּ רְגִישׁוּת תְּלַחְלַח אֶת הָעֵד בְּמַיִם וְתִסְחַט הֵיטֵב, וּבְשַׁבָּת תַּרְטִיב אֶת הָאֶצְבַּע וְעָלֶיהָ תַּנִּיחַ הָעֵד, כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה קְצָת לַח וְתִזָּהֵר מִסְּחִיטָה, אוֹ שֶׁתַּרְטִיב אֶת הַמָּקוֹם וְתַמְתִּין 10 דַּקּוֹת.
לֹא תָּסוּךְ אוֹתוֹ מָקוֹם בְּשֶׁמֶן אוֹ בְּמִשְׁחָה, וְאִם יֵשׁ לָהּ רְגִישׁוּת וְנִפְצַעַת וְהוֹרָה לָהּ הָרַב לָשִׂים מִשְׁחָה תָּשִׂים מִשְׁחָה עַל בְּסִיס מַיִם, וְאִם סָכָה בְּשֶׁמֶן תִּינוֹקוֹת (שמן זית עושה פצעים) תַּמְתִּין חֲצִי שָׁעָה לִפְנֵי הַבְּדִיקָה, וְאִם שָׂמָה וָזֵלִין תַּמְתִּין שָׁעָה וָחֵצִי לִפְנֵי שֶׁתִּבְדֹּק. וְלֹא תָּסוּךְ בְּכַמּוּת מְרֻבָּה כְּדֵי שֶׁלֹּא תֵּרָאֶה הַסִּיכָה עַל הָעֵד וְאָז לֹא תּוֹעִיל הַבְּדִיקָה כְּלָל הגרב"צ, גרנ"ק, שבה"ל. .
שְׁמִירַת הָעֵד
ד. תִּתֵּן לָעֵד לְהִתְיַבֵּשׁ בְּמָקוֹם מֻצְנָע, נָקִי, וְשָׁמוּר (אפשר להניח שקית נקיה מתחת, אם אינה בטוחה בנקיון המקום) וּלְאַחַר מִכֵּן תַּנִּיחַ אוֹתוֹ בְּמַעֲטָפָה מִנְּיָר וְכַדּוֹ' וְלֹא יַנִּיחוּ אוֹתוֹ בְּשַׂקִּית נַיְלוֹן סְגוּרָה מֵחֲמַת שֶׁמִּשְׁתַּנֶּה צִבְעוֹ וְגַם עוֹלֶה בּוֹ עֹבֶשׁ שָׁחֹר. וְאִם יֵשׁ עַל הָעֵד גּוּשִׁים תִּשְׁמֹר אוֹתָם. וְתִתְרַגֵּל לְהַנִּיחַ אֶת הָעֵד בְּמָקוֹם קָבוּעַ כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּשְׁכַּח הֵיכָן הִנִּיחָה אוֹתוֹ.
אִם צְרִיכָה לְקַפְּלוֹ תְּקַפְּלֶנּוּ לְצַד פְּנִים. לֹא תַּעַטְפֶנּוּ בְּטִישׁוּ וְכַדּוֹ' כְּשֶׁהוּא רָטוּב (ישנם חברות שמוכרות עם העדים קופסא קטנה שטוחה עם חורים, מצוי במקוואות, או קופסא של סבון פתוחה מעט). אֵין לְהַנִּיחַ אֶת הָעֵד בַּכִּיס בְּלֹא כִּסּוּי רָאוּי, מֵחֲמַת שֶׁבַּכִּיס מְצוּיִים לִכְלוּכִים.
אֵין לְכַבֵּס אֶת הַבֶּגֶד שֶׁנִּמְצָא עָלָיו מַרְאֶה מְסֻפָּק, וְיֵשׁ לַהֲבִיאוֹ אֶל הָרַב אֲפִלּוּ אִם זֶה סָדִין גָּדוֹל אוֹ שֶׁהוּא הַבֶּגֶד הַתַּחְתּוֹן, וְאֵין לְהִתְבַּיֵּשׁ בְּכָךְ שֶׁהֲרֵי הָרַב מִתְיַחֵס לַשְּׁאֵלָה כְּאֶל עִנְיָן הִלְכָתִי יָבֵשׁ, וּבָאוֹת לָרַב הַרְבֵּה שְׁאֵלוֹת.
אֵין לַחְתֹּךְ אֶת תַּחְבֹּשֶׁת הַפֵּד אֶלָּא לַהֲבִיאָהּ כֻּלָּהּ, מֵחֲמַת שֶׁעַל פִּי צוּרַת הַדָּם וּמְקוֹמוֹ, יֵדַע הָרַב אִם הוּא פֶּצַע וְהֵיכָן. כְּמוֹ כֵן אֵין לְהַכְרִיעַ לְבַד, שֶׁהַרְבֵּה פְּעָמִים מַחְמִירִים וּמִצְטַעֲרִים לְחִנָּם.
ה. לֹא יַשְׁהוּ אֶצְלָם אֶת הַנִּצְרָךְ לִבְדִיקָה יוֹתֵר מִיּוֹם אֶחָד, מִכֵּיוָן שֶׁהַמַּרְאֶה מִשְׁתַּנֶּה, אוּלָם בְּדִיעֲבַד יִשְׁאֲלוּ גַּם לְאַחַר מִכֵּן שלא מחזיקינן שהשתנה. .
בַּחֲשַׁשׁ פֶּצַע יֵשׁ לְהִזְדָּרֵז בְּאוֹתוֹ הַיּוֹם, שֶׁאִם תִּצְטָרֵךְ בְּדִיקַת אָחוֹת הִלְכָתִית לִפְעָמִים שֶׁלֹּא תּוֹעִיל הַבְּדִיקָה לְאַחַר מִכֵּן, מֵחֲמַת שֶׁפֶּצַע שֶׁנַּעֲשָׂה עַל יְדֵי חִכּוּךְ הָעֵד מִתְרַפֵּא וְנֶעֱלָם בְּאוֹתוֹ הַיּוֹם.
ו. תַּרְגִּיל עַצְמָהּ לְסַמֵּן עַל פִּנַּת הָעֵד בַּצַּד שֶׁבָּדְקָה בּוֹ, יוֹם א' לַנְּקִיִּים, בֹּקֶר אוֹ עֶרֶב, הֶפְסֵק, כֶּתֶם, וְכַדּוֹ'. בְּעֵט כָּחֹל אוֹ יָרֹק דַּוְקָא, וְלֹא בְּשָׁחֹר אוֹ בְּאָדֹם.
אָבַד הָעֵד
ז. אִשָּׁה שֶׁמָּצְאָה עַל הָעֵד שֶׁבָּדְקָה בּוֹ מַשֶּׁהוּ, וְהִסְתַּפְּקָה אִם הָיָה צִבְעוֹ אָדֹם אוֹ אָפֹר וְכַדּוֹ' וְאָבַד, אֲסוּרָה (דיש לה ריעותא בחזקת הטהרה), וְתִשְׁאַל חָכָם, שֶׁלִּפְעָמִים הֶחָכָם מְבָרֵר אֶצְלָהּ לְאֵיזֶה חֲשָׁשׁ אָדֹם נִתְכַּוְּנָה וּמְטַהֵר. וְאִם אֵינָהּ יוֹדַעַת אִם הָיָה שָׁם מַשֶּׁהוּ שֶׁיֵּשׁ לִשְׁאֹל עָלָיו בִּכְלָל, כְּגוֹן שֶׁלֹּא הִתְבּוֹנְנָה בּוֹ, מֻתֶּרֶת (דיש לה חזקת היתר).
מָצְאָה כֶּתֶם עַל שְׁאָר מְקוֹמוֹת שֶׁבְּגוּפָהּ אוֹ עַל בִּגְדָּהּ וְאָבַד וּמִסְתַּפֶּקֶת אִם הָיָה גָּדוֹל כִּגְרִיס מֻתָּר (משום שהוא ספק דרבנן לקולא).
אִם הַבְּדִיקָה שֶׁנֶּאֶבְדָה לָהּ הָיְתָה בְּדִיקַת הֶפְסֵק טָהֳרָה אוֹ שֶׁל בְּדִיקָה בַּיָּמִים רִאשׁוֹן אוֹ שְׁבִיעִי שֶׁל שִׁבְעָה נְקִיִּים, צְרִיכָה לָשׁוּב וְלִבְדֹּק. וְאִם עָבַר זְמַן הַהֶפְסֵק (כמו שנבאר לקמן בפרק ז') הִפְסִידָה אֶת אוֹתוֹ הַיּוֹם.
הֲבָאָתוֹ לֶחָכָם
ח. אֵין לְהִתְבַּיֵּשׁ מִלִּשְׁאֹל לְחָכָם, מִשּׁוּם שֶׁהָרַב מַבִּיט בָּעִנְיָן מֵהַצַּד הַהִלְכָתִי, וּמַעֲבִיר לְנֶגֶד עֵינָיו הֲלָכוֹת רַבּוֹת, וְהוּא מִתְיַחֵס אֶל הַשְּׁאֵלָה כְּמִסְפָּר וְתוּ לֹא.
ט. בִּתְחִלַּת הַנִּשּׂוּאִין יַרְגִּילוּ אֶת עַצְמָם לִשְׁאֹל לְחָכָם עַל כָּל הַמַּרְאוֹת, כָּל מַרְאֶה שֶׁאֵינוֹ לָבָן אוֹ שָׁקוּף, עַד שֶׁיִּתְרַגְּלוּ לָדַעַת עַל מָה אֵין צְרִיכִים לִשְׁאֹל. בְּכָל מַרְאֶה יִתְנַהֲגוּ בְּאִסּוּר, אַךְ לֹא יַחְלִיטוּ לְאִסּוּר, וְלֹא יַסִּיחוּ אֶת דַּעְתָּם, עַד שֶׁיּוֹרֶה הֶחָכָם.
י. אֶפְשָׁר לְהַרְאוֹת לֶחָכָם כֶּתֶם בַּלַּיְלָה כְּשֶׁיֵּשׁ צֹרֶךְ וַאֲפִלּוּ הוּא לַח ט"ז קפ"ח סק"א ובש"ך ועוד, ולא חוששים שמא ישתנה משום דאחזוקי ריעותא לא מחזיקינן. . וְיִתְרַגְּלוּ לְפָרֵט אֶת הַשְּׁאֵלָה, אֵיזוֹ בְּדִיקָה הִיא וּבְאֵיזֶה תְּקוּפָה הָאִשָּׁה נִמְצֵאת. כְּמוֹ כֵן אִם יֵשׁ נְקֻדָּה קְטַנָּה, יֵשׁ לְהַרְאוֹת לֶחָכָם הֵיכָן הִיא, בִּמְקוֹם שֶׁיִּטְרַח הֶחָכָם לְחַפְּשָׂהּ.
יא. לֹא יִשְׁאֲלוּ שְׁנֵי רַבָּנִים, שֶׁאִם הָרִאשׁוֹן טִמֵּא, אִי אֶפְשָׁר לַשֵּׁנִי לְטַהֵר וּמַכְשִׁילִים אוֹתוֹ בְּאִסּוּר, אֶלָּא אִם כֵּן נִתְעַלְּמָה מִמֶּנּוּ הֲלָכָה הַנְּהוּגָה בְּאוֹתָהּ עֵדָה וְכַדּוֹ'.
מִי מְמַעֶטֶת בִּבְדִיקוֹת
יב. דָּם הַבָּא מִן הַפְּרוֹזְדוֹר, כְּגוֹן שֶׁיֵּשׁ לָהּ שָׁם פֶּצַע קָבוּעַ, אוֹ שֶׁנִּפְצְעָה עַל יְדֵי הַבְּדִיקָה, אֵינוֹ מְטַמֵּא כְּלָל שו"ע קפ"ז ס"ז. . אוּלָם צָרִיךְ שֶׁהַדָּבָר יוּכַח עַל יְדֵי בְּדִיקָה שֶׁל אָחוֹת "הִלְכָתִית מֻסְמֶכֶת" וי"א לטהר במרגישה כאב במקום מסוים גם בלי אחות כדברי השו"ע שם, י"א בג' פעמים וי"א בפעם אחת, עי' אבני שוהם. אולם מחמת שיש הרבה נשים שמדמות שהרגישו כאב במקום מסויים, ובאמת רק הרגישו לחץ, צריכה לשאול חכם ופעמים שיפנה אותה החכם לאחות בודקת הלכתית. הרב יהודה צארום שליט"א. , וְגַם אָז צָרִיךְ הָרַב לִרְאוֹת קֹדֶם אֶת הַמַּרְאֶה, מֵחֲמַת שֶׁלִּפְעָמִים מְעֹרָב שָׁם דָּם מִן הָרֶחֶם (והרב רואה זאת לפי מיקום הדם וצורתו ועומק הצבע), וְלָכֵן צָרִיךְ לִשְׁאֹל חָכָם עַל כָּל מַרְאֶה.
בְּדֶרֶךְ כְּלָל נָשִׁים אֵלּוּ שֶׁמַּתִּירִים לָהֶן לְמַעֵט בִּבְדִיקוֹת, אֵלּוּ נָשִׁים שֶׁיֵּשׁ לָהֶם פֶּצַע שֶׁיָּכוֹל לְהִפָּתַח וּלְדַמֵּם בִּבְדִיקוֹת רַבּוֹת, אוֹ שֶׁהָעוֹר שֶׁלָּהֶן רָגִישׁ, וְהַחִכּוּךְ עִם הָעֵד יוּכַל לִפְצֹעַ אוֹתָן.
וּמִכֵּיוָן שֶׁמִּבְּחִינַת הַהֲלָכָה יוֹתֵר קַל לְהַתִּיר לְמַעֵט בִּבְדִיקוֹת מֵאֲשֶׁר לְהַכְשִׁיר מַרְאֵה דָּם בְּכָל מִינֵי תְּלִיּוֹת וְקֻלּוֹת, אִם הוֹרָה לָהּ הָרַב שֶׁלֹּא לִבְדֹּק מַה שֶּׁאֵינוֹ מְעַכֵּב בְּדִיעֲבַד, לֹא תַּחְמִיר עַל עַצְמָהּ, שֶׁאָז בָּאָה לִידֵי קֻלָּא שֶׁהָרַב צָרִיךְ לְהַתִּיר דָּם עַל יְדֵי תְּלִיָּה. הרב יהודה טשזנר שליט"א.
יג. הַמְמַעֶטֶת בִּבְדִיקוֹת מֵחֲמַת פֶּצַע אוֹ רְגִישׁוּת וְכַדּוֹ', יֵשׁ לָהּ לִבְדֹּק רַק פַּעַם אַחַת בְּוִסְתָּהּ הַקָּבוּעַ. וְאִם אֵין לָהּ וֶסֶת קָבוּעַ כְּמוֹ רֹב נָשִׁים כַּיּוֹם, תִּבְדֹּק רַק בְּעוֹנָה בֵּינוֹנִית שֶׁחֲשׁוּבָה כִּקְבוּעָה מֵחֲמַת שֶׁרֹב נָשִׁים רוֹאוֹת לְסוֹף ל', בְּוֶסֶת הַהַפְלָגָה וּבְוֶסֶת הַחֹדֶשׁ לֹא תִּבְדֹּק, דַּי בִּבְדִיקָה אַחַת בְּקִנּוּחַ הרב אפרים עובד שליט"א, הרב יהודה צארום שליט"א. , ויש אומרים שתלבש באותו יום בגד לבן שהוא כקינוח יום שלם, דדין השו"ע רק לאסור בתשמיש בחודש והפלגה, אך הבדיקה אינה לעיכובא ורק בבינונית שחשיבא כקבועה, ולכך ביש לה פצע מקלים. טה"ב הקצר פ"ב ה"ד. . כַעֲבֹר הָעוֹנָה שֶׁל הַהַפְלָגָה אוֹ הַחֹדֶשׁ לְכַתְּחִלָּה רָאוּי שֶׁתִּבְדֹּק קֹדֶם תַּשְׁמִישׁ חוט שני שבה"ל. .
יד. צוּרַת הַבְּדִיקָה תְּלוּיָה בְּחֻמְרַת הָרְגִישׁוּת, אִם יֵשׁ לָהּ רַק רְגִישׁוּת לְהִפָּצַע תַּעֲשֶׂה הַבְּדִיקָה כָּרָגִיל, וְאִם יֵשׁ לָהּ פֶּצַע שֶׁיָּכוֹל לְהִפָּתַח בִּבְדִיקַת הַהֶפְסֵק וּבִבְדִיקַת שִׁבְעָה נְקִיִּים יוֹם א' וְיוֹם ז' חַיֶּבֶת בְּ"רֹב" אֶצְבָּעָהּ וְלֹא מְהַנֵּי חֲצִי וְכָל שֶׁכֵּן שְׁלִישׁ, שֶׁהֲרֵי בְּדִיקָה זוֹ צְרִיכָה לְבָרֵר שֶׁנִּפְסַק הַמַּעְיָן וכ"כ טה"ב ח"ב סי"ג ס"ו דלשון השו"ע עד כמה שידה מגעת. ע"כ. שהרי לא התירו בחצי אצבע לבתולה רק משום שאין ידה מגעת עוד, ולא גזרה עליה תורה רק במה שידה מגעת. ואם אומרים כן אף בשאר נשים אם אומרת שאינה יכולה להכניס יותר משליש וכדו, יש בזה הרבה פרטים ותשאל חכם. , וּמַה תּוֹעִיל אִם אֵינָהּ כָּרָאוּי.
וְלָכֵן צְרִיכָה לִשְׁאֹל חָכָם שֶׁיְּבָרֵר מַה "הַמַּצָּב הַמְסֻיָּם שֶׁלָּהּ" עַל יְדֵי אָחוֹת הִלְכָתִית וְיוֹרֶה לָהּ הֵיאַךְ לִבְדֹּק מֵחֲמַת שֶׁיֶּשְׁנָם הַרְבֵּה פְּרָטִים בָּעִנְיָן.
לְמַעֲשֶׂה, בְּמִסְפַּר הַבְּדִיקוֹת שֶׁבּוֹדֶקֶת צְרִיכָה לִשְׁאֹל חָכָם, וְאָסוּר לָהּ לְהוֹרוֹת לְבַד! מֵאַחַר שֶׁלְּפִי דִּין הַשֻּׁלְחָן עָרוּךְ מֵעִקַּר הַדִּין חַיֶּבֶת שְׁתֵּי בְּדִיקוֹת בְּכָל יוֹם בָּעֹמֶק, ובחו"ס בְּעוֹנַת הַוֶּסֶת וּבְשִׁבְעָה נְקִיִּים ז' יָמִים. וְלֹא כָּתַבְנוּ אֶת כָּל זֶה, רַק כְּדֵי שֶׁתֵּדַע שֶׁיֵּשׁ כַּמָּה מִינֵי פְּצִיעוֹת וּרְגִישֻׁיּוֹת, וְכַמָּה מִינֵי בְּדִיקוֹת, כְּדֵי שֶׁתִּשְׁאַל לְחָכָם וְלֹא תַּחְמִיר עַל עַצְמָהּ, מִשּׁוּם שֶׁמִּתּוֹךְ חֻמְרָא אַתָּה בָּא לִידֵי קֻלָּא.
פֶּרֶק ח - סֵדֶר טָהֳרָה
יחודו של עם ישראל
כתב הרמב"ם: דבר ברור וגלוי שהטומאות והטהרות גזירות הכתוב הן, ואינם מדברים שדעתו של אדם מכרעתו, והרי הן מכלל החוקים. וכן הטבילה מן הטומאות מכלל החוקים הוא. שאין הטומאה טיט או צואה שתעבור במים, אלא גזירת הכתוב היא.
ואף על פי כן רמז יש בדבר, כשם שהמכוין לבו לטהר כיון שטבל טהור, ואף על פי שלא נתחדש בגופו דבר, כך המכוין לבו לטהר נפשו מטומאות הנפשות, שהן מחשבות האון ודעות הרעות, כיון שהסכים בליבו לפרוש מאותן העצות והביא נפשו במי הדעת, טהור. הרי הוא אומר "וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם מכל טומאותיכם ומכל גילוליכם אטהר אתכם" (יחזקאל לו, כה). השם ברחמיו הרבים מכל חטא עוון ואשמה יטהרנו, אמן (רמב"ם סוף הלכות מקוואות).
חכמינו מדמים את העולם הזה לאי מלא יהלומים ואבנים יקרות. רוב אנשי האי כלל לא מודעים לרכוש העצום הנמצא ברשותם, הם רומסים את היהלומים ברגליהם ואין הם יודעים כי מעבר לים הם יכולים להשיג תמורת אבנים אלו כל מחמדי תבל ומנעמי ארץ.
אולם החכמים שבהם, המכירים בערכן של האבנים, משתדלים ככל יכולתם לאסוף לעצמם עוד ועוד אבנים. הם מביאים ארגזים, תיקים ומזוודות, וממלאים אותם באבנים לרוב, ומרוב שמחתם אינם מרגישים כלל יגיעה וטורח בעמלם, הלוא בעד כל יהלום שהם אוספים, יוכלו להשיג עושר והנאות פי כמה וכמה יותר מכל ההנאות שיכול האי להציע בפניהם כרגע (בהלכה ובאגדה).
מה הטריד את ה"בבא סאלי"?
האדמו"ר הקדוש ה"בבא סאלי" - רבי ישראל אבוחצירא זצ"ל - נהג להסתובב בין הכפרים והעיירות בהם גרו יהודים, כדי לחזקם ולעודדם בקיום תורה ומצוות. פעם אחת בשעות הערב הגיע לעיירה מרוחקת במרוקו. מיד התקבצו ובאו כולם אל בית הכנסת של העיירה לקבל את פני הצדיק ולשמוע את דברות קודשו. בסיום הדרשה, פנה הקהל ללוות את הרב אל בית מארחו. אולם הצדיק ביקש, כי לפני שהוא הולך לבית מארחו לנוח, הוא רוצה לראות את מקוה הטהרה של העיר!
כששמעו בני העיירה את בקשתו, נבוכו מאוד. ראשי הקהילה סיפרו לרב בבושה, כי לצערם הרב, המקוה אינו בשימוש כבר שנים רבות. המקום מוזנח, עד שאי אפשר כלל להיכנס אל המקוה, כי קירותיו נוטים ליפול, ושברים מן התקרה נפלו לתוך מימי המקוה. כששמע הרב דברים אלו התפלא מאוד, ושאל: "מה אתם עושים כאשר נשותיכם צריכות לטבול?"
השיב לו ראש הקהל: "הנשים נוהגות ללכת לעיירה הקרובה ולטבול שם". "זה לא יתכן", פסק הרב, "הרי ההלכה קובעת כי בניית מקוה טהרה בעיר קודמת אפילו לבניית בית כנסת! לכן אני מבקש שניגש עכשיו אל המקוה, ובעזרת ה' נכשיר אותו לטבילה". שמעו זאת האנשים ונדהמו, הכיצד יכשירו עכשיו, בשעת לילה, את המקוה אשר מזה שנים ארוכות לא דרכה שם רגל אדם?!
אולם הרב התעקש ועמד על שלו, וכל בני העיירה הלכו בעקבות הרב לכיוון המבנה המוזנח של המקוה. כאשר ביקש הרב להיכנס, ניסו להניאו בשנית: "המקום מהווה סכנה של ממש לנכנסים, הרב עלול להינזק מן הריח ומבעלי החיים השורצים שם", טענו.
הרב עמד על דעתו: איני שב לביתי עד שיוכשר המקוה למבקרים". הביאו לו את המפתח, והוא נכנס למקוה. הוא חלץ את נעליו, הפשיל את חלוקו, ונכנס לתוך המים! הנוכחים המבוישים נתקפו בחרדה, וביקשו מהרב שיחדל לעסוק בפעולה לא מכובדת שכזו. הרב לא שעה לדבריהם, ואמר: "כולנו בצוותא נעשה עבודה זו!" ובעודו אומר זאת, נטל דלי, והחל לדלות את מי המקוה. כך רוקן הרב את כל מי המקוה, כשראשי הקהילה מסייעים בידו.
סיים הרב את עבודתו, נעל את מנעליו ויצא לחוץ. הציבור עמד לשאול את הרב, מהיכן ימלאו עכשיו את המקוה, בהיעדר מי גשמים?
אולם הרב לא הניח להם לפצות פה, הוא יצא מן הבנין, נשא את ראשו השמימה ואמר: "רבונו של עולם, אנו עשינו את המוטל עלינו, עתה עשה אף אתה את שלך". מיד התקדרו השמים בעבים, וגשם עז ניתך.
הקהל החל מתפזר למצוא מחסה מפני הגשמים, והרב נותר על מקומו לראות אם מילאו המים את המקוה כפי הצורך. מיד כשפסקו הגשמים, שב הקהל והתקבץ, והחל פוצח בשיר. הנס שהתרחש לעיניהם הרעיד את הלבבות, והכל חשו התעלות נפלאה למראה המחזה הנדיר (נתיבות הטהרה עמ'233).
הַמְתָּנָה 5 /4 יָמִים
א. הַפּוֹלֶטֶת שִׁכְבַת זֶרַע נִטְמֵאת מִדִּין תּוֹרָה, וְכֵיוָן שֶׁשִּׁמְּשָׁה הָאִשָּׁה, נִפְלֶטֶת מִמֶּנָּה הַשִּׁכְבַת זֶרַע בְּמֶשֶׁךְ שֵׁשׁ עוֹנוֹת וּמְטַמֵּאת אוֹתָהּ ויקרא טו, נדה כב. . לְכָךְ תִּקְּנוּ חֲזַ"ל שֶׁלֹּא תַּתְחִיל הָאִשָּׁה לִסְפֹּר שִׁבְעָה נְקִיִּים אֶלָּא אִם כֵּן עָבְרוּ אַרְבָּעָה יָמִים מִזְּמַן שֶׁשִּׁמְּשָׁה (שהם שלשה ימים שהם שש עונות שלימות ועוד היום ששימשה בו. מהזריחה ועד השקיעה היא עונת יום, מהשקיעה ועד הזריחה היא עונת לילה), וַאֲפִלּוּ שֶׁכְּבָר פָּסַק הַדָּם בְּאוֹתוֹ הַיּוֹם הָרִאשׁוֹן שֶׁהִתְחִיל לָצֵאת מִמֶּנָּה. שו"ע קצ"ו ס"א.
וּכְגוֹן אִם שִׁמְּשׁוּ בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת תַּפְסִיק בְּיוֹם רְבִיעִי לִפְנֵי הַשְּׁקִיעָה ובמקום צורך גדול, ורוצה לרחוץ עצמה מהש"ז כדעת מרן בקצ"ו סי"ג וכדברי הרע"א בתשו' ע"ב, תשאל חכם. פעולת צדיק סל"ד צרור הכסף סי"א זרע יעקב סע"ה, טה"ב ח"א עמ' תק"ח, וה"ה בבעל תשובה חדש, תורת הטהרה סו"ס קצ"ו עיונים אות א, ועיי"ש בבעלת תשובה שבעלה בא עליה באמצע ז' נקיים שתרחץ עצמה כנ"ל ותוסיף יום אחד כנגד כל יום ששימשה באיסור. . וְלִבְנֵי אַשְׁכְּנַז צְרִיכָה לְהַמְתִּין חֲמִשָּׁה יָמִים שמא תשמש בין השמשות ותסבור שהוא יום ותתחיל למנות מן היום. רמ"א. .
והמנהג בין הספרדים היה להמתין חמישה ימים כדעת הרמ"א שמונה עונות שעם יום התשמיש הם, וי"א ששה ימים עשר עונות, וי"א שבעה ימים שתים עשרה. החיד"א והבא"ח פ' צו והזב"צ ואה"ח והשו"ג וההגרב"צ. . ואם נהגו אצלם להמתין יותר יעשו שאלת חכם. ולפעמים הדם ממשיך זמן רב ותשאל רב או רופאה מה לעשות. אם עברה על המנהג בטעות וטבלה לד' ימים, לא חוזרת וטובלת סד"ט. .
אִם סִיְּמָה אֶת רְאִיָּתָהּ בְּבֵין הַשְּׁמָשׁוֹת, מְצָרֶפֶת אֶת אוֹתוֹ יוֹם, כְּיוֹם רִאשׁוֹן לַהַמְתָּנָה בדי השולחן קצ"ו ס"ק קס"ט, טה"ב ח"ב עמ' ת"ז, מקוה ישראל פ"כ הע' 20. .
ב. אֶת הַיָּמִים הָאֵלּוּ הִיא מוֹנָה מֵעֵת שֶׁנֶּאֶסְרָה לְבַעְלָהּ, וְלֹא מִתְּחִלַּת הַמַּעְיָן הָאַחֲרוֹן, כְּגוֹן שֶׁרָאֲתָה כֶּתֶם שֶׁאָסַר אוֹתָהּ בְּיוֹם רִאשׁוֹן וְרַק בְּיוֹם שְׁלִישִׁי הִתְחִיל הַמַּעְיָן, מוֹנָה ה'/ד' יָמִים מִיּוֹם רִאשׁוֹן, וְאַף שֶׁהָיְתָה הַפְסָקָה בָּרְאִיָּה. אֲפִלּוּ טָעֲתָה וְהָיָה הַכֶּתֶם טָהוֹר אג"מ ח"ב סוס"ח, טה"ב ח"ב עמ' תכ"ד, מקוה ישראל פ"כ ס"ד. .
ג. שִׁמְּשָׁה וְרָאֲתָה "כֶּתֶם" עַל בִּגְדָּהּ אוֹ עַל גּוּפָהּ שֶׁהוּא אִסּוּר מִדְּרַבָּנָן, יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁצְּרִיכָה לְהַמְתִּין ה'/ד' יָמִים רמ"א קצ"ו ס"ג, וכ"כ שבה"ל מהדו"ק עמ' ש'. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁלֹּא תַּמְתִּין טה"ב סי' י"ג סט"ו. וְתִשְׁאַל חָכָם.
מָתַי אֵינָהּ מַמְתִּינָה 4/5 יָמִים
ד. דַּוְקָא אִם שִׁמְּשָׁה מַמְתִּינָה ד'/ה' יָמִים, אֲבָל אִם לֹא שִׁמְּשָׁה מַפְסִיקָה בְּטָהֳרָה בְּאוֹתוֹ הַיּוֹם. וְלִבְנֵי אַשְׁכְּנַז אֲפִלּוּ לֹא שִׁמְּשָׁה צְרִיכָה לְהַמְתִּין רמ"א, דגזרינן לא שימשה אטו שימשה. . ופשט המנהג להמתין אצל בני ספרד אף כשלא שימשה כדברי הרמ"א בא"ח פ' צו, זכור לאברהם, זב"צ, והגרב"ב באול"צ במבוא לח"ב,. .
אם מחמת חומרת הה' ימים תבא לידי קולא, כגון שטבילתה במוצאי שבת שהוא ערב יו"ט, ותצטרך לחפוף בערב שבת ולהרחיק החפיפה מהטבילה פ"ת קצ"ו סקט"ו ועוד. , או שהיא שעת הדחק לבני הזוג, לא החמירו להמתין חמישה ימים אג"מ ח"ב ספ"ד, טה"ב שם עמ' תי"א, מקוה ישראל שם ס"ז. , אולם לא התירו בזה בכל קושי קטן שיש להם הגרב"צ. .
ה. כַּלָּה קֹדֶם חֲתֻנָּתָהּ, אוֹ אִשָּׁה שֶׁרָאֲתָה לְאַחַר טְבִילָה קֹדֶם שֶׁשִּׁמְּשָׁה, אוֹ שֶׁמַּפְסֶקֶת לְאַחַר חֹדֶשׁ מֵרְאִיָּתָהּ הָאַחֲרוֹנָה כְּגוֹן שֶׁלֹּא הָיָה בַּעְלָהּ בָּעִיר בַּזְּמַן אוֹ שֶׁהָיְתָה אֲסוּרָה לְבַעְלָהּ מֵחֲמַת אֲבֵלוּת וְכַדּוֹ', לֹא גָּזְרוּ לְהַמְתִּין שֵׁשׁ עוֹנוֹת וּמַפְסֶקֶת מִיָּד. וּבְנֵי אַשְׁכְּנַז לֹא מְקִלִּים בָּזֶה שבה"ל קצ"ו סי"א. כדלעיל סעיף ד', ובני ספרד לא החמירו בכי האי גוונא. . אִם רְאִיָּתָהּ קְצָרָה וְיֵשׁ לָהּ עִכּוּב לַהֲרוֹת מֵחֲמַת הַהַמְתָּנָה יַעֲשׂוּ שְׁאֵלַת חָכָם (וכדלהלן סעיף ו').
ו. אִם לֹא שִׁמְּשָׁה וְהִיא כַּלָּה שֶׁרָאֲתָה דַּם בְּתוּלִים כַּמָּה פְּעָמִים וְאִם תַּמְתִּין ד' יָמִים כְּבָר יָבוֹא זְמַן הַוֶּסֶת, הֵקֵלּוּ שֶׁתְּקַנַּח הֵיטֵב וְתִרְחַץ אוֹתוֹ מָקוֹם כָּרָאוּי שֶׁלֹּא תִּשָּׁאֵר שָׁם שִׁכְבַת זֶרַע וְתַפְסִיק בְּטָהֳרָה מִיָּד שו"ע סו"ס קצ"ו, פעולת צדיק סל"ד צרור הכסף סי"א זרע יעקב סע"ה, טה"ב ח"א עמ' תק"ח, וה"ה בבעל תשובה חדש, תורת הטהרה סו"ס קצ"ו עיונים אות א, ועיי"ש בבעלת תשובה שבעלה בא עליה באמצע ז' נקיים שתרחץ עצמה כנ"ל ותוסיף יום אחד כנגד כל יום ששימשה באיסור. , וְרָאוּי שֶׁתַּמְתִּין עוֹנָה אַחַת כְּדֵי שֶׁהַמָּקוֹם יַחְלִים מְעַט וְלֹא יִפָּתַח עַל יְדֵי בְּדִיקַת הַהֶפְסֵק, וְיִהְיֶה דָּם עַל הָעֵד. אוּלָם בְּנֵי אַשְׁכְּנַז לֹא מְקִלִּים בָּזֶה רמ"א. .
הֶפְסֵק טָהֳרָה
ז. לְאַחַר שֶׁנִּפְסַק הַדָּם וְעָבְרוּ הַיָּמִים הַנַּ"ל, מַפְסִיקָה בְּטָהֳרָה כְּדֵי לְוַדֵּא שֶׁנִּסְתַּם הַמַּעְיָן, וְאָז מַתְחִילָה 'לְמָחֳרָת' לִסְפֹּר שִׁבְעָה נְקִיִּים שו"ע קצ"ו ס"ה. . וּלְעוֹלָם אֵינָהּ סוֹפֶרֶת שִׁבְעָה נְקִיִּים עַד שֶׁתִּבְדֹּק וְתַפְסִיק בְּטָהֳרָה, וּתְבָרֵר שֶׁנִּפְסַק הַמַּעְיָן.
ח. הַזְּמַן הָרָאוּי לְהַפְסִיק בְּטָהֳרָה לְכַתְּחִלָּה, הוּא בְּתוֹךְ הַחֲצִי שָׁעָה שֶׁקֹּדֶם הַשְּׁקִיעָה, כְּדֵי שֶׁתּוּכַל לְהַסְמִיךְ הַהֶפְסֵק לַשְּׁקִיעָה שו"ע שם ס"א. דמעיקר הדין הזמן הוא ממנחה קטנה, אלא שיש הידור להסמיכו כמה שיותר לשקיעה. . וּמֵחֲמַת שֶׁצְּרִיכָה לִרְחֹץ לִפְנֵי כֵן וּלְהַמְתִּין בְּאִם לֹא הָיָה הָעֵד נָקִי וְרוֹצָה לִבְדֹּק שׁוּב כְּדִלְהַלָּן, תַּתְחִיל בָּרְחִיצָה 40 דַּקּוֹת לִפְנֵי הַשְּׁקִיעָה כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּפְצַע עַצְמָהּ מֵחֲמַת הַבְּדִיקוֹת הַצְּפוּפוֹת. וְאִם לֹא יְכוֹלָה לְהַפְסִיק 40 דַּקּוֹת לִפְנֵי הַשְּׁקִיעָה, תַּפְסִיק מִזְּמַן מִנְחָה קְטַנָּה כִּשְׁעָתַיִם לִפְנֵי הַשְּׁקִיעָה.
אִם הִיא יוֹצֵאת לַדֶּרֶךְ וְלֹא תִּהְיֶה בְּבֵיתָהּ בִּזְמַן זֶה, תַּפְסִיק אֲפִלּוּ קֹדֶם. וּבִשְׁעַת הַצֹּרֶךְ כְּגוֹן שֶׁיּוֹצֵאת לַדֶּרֶךְ וְלֹא תּוּכַל לְהַפְסִיק כָּרָאוּי, אֲפִלּוּ תַּפְסִיק מֵהַבֹּקֶר, אוּלָם אִם הִגִּיעָה לִפְנֵי הַשְּׁקִיעָה לְמָקוֹם שֶׁיְּכוֹלָה לִבְדֹּק עַצְמָהּ, רָאוּי שֶׁתָּשׁוּב לִבְדֹּק עַצְמָהּ טה"ב ח"ב עמ' רס"ג, מקוה ישראל פכ"א הע' 44. .
אִם מַפְסִיקָה בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן לִרְאִיָּתָהּ צְרִיכָה מוֹךְ דָּחוּק לְעִכּוּבָא כְּדִלְהַלָּן.
זְמַנֵּי הַזְּרִיחָה וְהַשְּׁקִיעָה מִשְׁתַּנִּים לְפִי הַמָּקוֹם שֶׁנִּמְצֵאת בּוֹ "עַתָּה", אַף שֶׁהִיא גָּרָה בְּעִיר אוֹ בְּאֶרֶץ אַחֶרֶת. וְזֶה הַדִּין לְעִנְיַן הֶפְסֵק וּלְעִנְיַן בְּדִיקוֹת בַּנְּקִיִּים וּלְעִנְיַן טְבִילָה טה"ב ח"ב עמ' רע"ז. .
רְחִיצָה
ט. תִּרְחַץ כָּרָאוּי אֶת אוֹתוֹ מָקוֹם וּבֵין יַרְכוֹתֶיהָ מנהג, מרדכי מהרוקח. רמ"א קצ"ו ס"ג. , וּלְכַתְּחִלָּה תִּרְחַץ בְּמַיִם חַמִּים הַמְנַקִּים הֵיטֵב אֶת שְׁאֵרִיּוֹת הַדָּם, וּכְשֶׁאֵינָהּ יְכוֹלָה לִרְחֹץ, כְּגוֹן שֶׁיֵּשׁ לָהּ בִּפְנִים פְּצָעִים אוֹ שֶׁאֵין לָהּ מַיִם, תְּנַגֵּב אוֹתוֹ מָקוֹם וּמִסְּבִיבוֹ בְּמַגֶּבֶת לַחָה.
וְאַף בְּשַׁבָּת עַצְמָהּ מֻתֶּרֶת לִרְחֹץ בֵּין יַרְכוֹתֶיהָ וְאֶת אוֹתוֹ מָקוֹם בְּמַיִם חַמִּים שֶׁחֻמְּמוּ בְּהֶתֵּר כִּי זֶהוּ מִעוּט הַגּוּף. וְכֵן בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים מג"א או"ח סי' תרי"ג סקי"ג. אוֹ בְּתִשְׁעָה בְּאָב ט"ז יו"ד שפ"א סקנ"ב ובש"ך. אוֹ אִם הִיא אֲבֵלָה שם.
הַמְתָּנָה
י. לְאַחַר נִגּוּב אוֹתוֹ מָקוֹם מֵרִבּוּי הַמַּיִם, תַּמְתִּין לְכַתְּחִלָּה רֶבַע שָׁעָה בֵּין שְׁטִיפָה לִבְדִיקָה, כְּדֵי שֶׁיִּתְבָּרֵר שֶׁאֵין הַדָּם מְטַפְטֵף עוֹד מֵהָרֶחֶם, וְאִם זְקוּקָה לִבְדִיקָה נוֹסֶפֶת, תַּמְתִּין שׁוּב גַּם כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּפְצַע אֶת עַצְמָהּ עַל יְדֵי לַחַץ וּסְמִיכוּת הַבְּדִיקוֹת. וְאִם אֵינָהּ יְכוֹלָה לְהַמְתִּין רֶבַע שָׁעָה תַּמְתִּין עֶשֶׂר דַּקּוֹת, וְאִם הַזְּמַן מְצֻמְצָם תַּמְתִּין חָמֵשׁ דַּקּוֹת, וְאִם גַּם זֶה אֵינָהּ יְכוֹלָה לְהַמְתִּין תִּבְדֹּק מִיָּד וְתִשְׁאַל חָכָם שאם לא המתינה בין רחיצה לבדיקה, י"א דלא עלתה לה בדיקה, סד"ט, חזו"א, הגר"י טשזנר שליט"א, טללי טוהר עמ' צח. שצורת יציאת הדם על ידי שפוסקת בין טפטוף לטפטוף, ואפשר שבדקה בזמן הפוגת הדם, ולאחר מכן יצא. אולם בטה"ב ח"ב עמ' רס"ב, כתב כדעת הבדי השולחן עמ' רפ"ח ועוד פוסקים דלא כהחזו"א הנ"ל, ובמקוה ישראל פכ"א הע' 12 ובס' תורת הטהרה קצ"ו ס"ג סק"ח שלכך תשאל חכם. .
בְּדִיקָה
יא. תַּעֲשֶׂה אֶת הַבְּדִיקָה בְּבַד ב"י קצ"ו ס"ו. ואם הוא נייר קצת עבה וגמיש שאינו חלק כניילון מועיל בשעה"ד. לָבָן ואם אין לה רק בד צבעוני בהיר שאינו אדום או שחור עלתה לה בדיקה. נָקִי וְרַךְ כדי שיוכל להכנס בחורים ובסדקים. בָּעֹמֶק בְּכָל אֶצְבָּעָהּ שו"ע שם ס"ו. , עַל יְדֵי סִבּוּב בַּחוֹרִים וּבַסְּדָקִים שו"ע ס"ו. . וְאִם אֵינָהּ יְכוֹלָה מֵחֲמַת פֶּצַע אוֹ שֶׁיֵּשׁ לָהּ טַבַּעַת בְּאוֹתוֹ מָקוֹם שֶׁאֵינָהּ יְכוֹלָה לַהֲסִירָהּ, דַּי בְּרֹב אֶצְבָּעָהּ, וְתִשְׁאַל חָכָם. וְאִם לֹא עָשְׂתָה הַבְּדִיקָה כָּרָאוּי לֹא עָלָה לָהּ הַהֶפְסֵק כְּלָל!!! ב"י. .
יב. בְּעֶרֶב שַׁבָּת תִּרְחַץ וְתַפְסִיק לְכַתְּחִלָּה קֹדֶם שֶׁקִּבְּלָה שַׁבָּת, אוֹ שֶׁתַּעֲשֶׂה תְּנַאי בְּהַדְלָקָתָהּ שֶׁאֵינָהּ מְקַבֶּלֶת בָּהּ שַׁבָּת. וְאִם הִתְפַּלְּלָה כְּבָר עַרְבִית אֲפִלּוּ מִבְּעוֹד יוֹם, יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֵינָהּ יְכוֹלָה לְהַפְסִיק בא"ח. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁיְּכוֹלָה לְהַפְסִיק מהרי"ל, טה"ב ח"ב עמ' רע"ד. .
יג. נִתָּן לִבְדֹּק וּלְהַפְסִיק בְּטָהֳרָה עַד זְמַן הַשְּׁקִיעָה, וְרֶגַע לְאַחֲרָיו כְּבָר אֵינָהּ יְכוֹלָה לְהַפְסִיק, וּמִשּׁוּם כָּךְ לֹא תִּסְמֹךְ בְּדִיקָתָהּ לַשְּׁקִיעָה שֶׁבַּלּוּחַ, שֶׁלִּפְעָמִים אֵינָם מְדֻיָּקִים. וְתַקְדִּים מֵהַזְּמַן שֶׁכָּתוּב בּוֹ 5 דַּקּוֹת, וְאִם בָּדְקָה לְאַחַר מִכֵּן, תַּפְסִיק בְּטָהֳרָה וְתִשְׁאַל חָכָם לגרע"י בדיעבד מותר גם בבין השמשות 13.5 דקות לאחר השקיעה. . כְּמוֹ כֵן אִם מִסְתַּפֶּקֶת אִם בָּדְקָה לִפְנֵי הַשְּׁקִיעָה אוֹ לְאַחֲרֶיהָ תִּשְׁאַל חָכָם דלדעת הביאור הלכה דהוא חסרון ידיעה ולא אמרינן ס"ס ספק הוא יום ספק הייתה טהורה. אולם לדעת הגרע"י גם מועיל בדיעבד תוך 13.5 דקות וגם ס"ל דכן אמרינן כה"ג ס"ס. .
יד. מָצְאָה בִּבְדִיקַת הַהֶפְסֵק הָאַחֲרוֹנָה מַרְאֶה מְסֻפָּק, תַּתְחִיל לִמְנוֹת ז' נְקִיִּים, וּלְאַחַר מִכֵּן תִּשְׁאַל חָכָם עַל הָעֵד, וְאִם יִפְסֹק שֶׁלֹּא עָלָה הַהֶפְסֵק, תַּעֲלֶה בְּדִיקַת הַיּוֹם הָרִאשׁוֹן שֶׁל ז' נְקִיִּים כְּהֶפְסֵק חָדָשׁ, וּמֵעַתָּה תַּתְחִיל אֶת שִׁבְעַת הַנְּקִיִּים.
טו. יוֹם הַטְּבִילָה הוּא לְאַחַר שָׁבוּעַ, בְּאוֹתוֹ יוֹם בַּשָּׁבוּעַ שֶׁבּוֹ עָשְׂתָה אֶת הַהֶפְסֵק, לְאַחַר צֵאת הַכּוֹכָבִים. כְּגוֹן שֶׁהִפְסִיקָה בְּלֵיל ג', טְבִילָתָהּ בְּעוֹד שָׁבוּעַ בְּלֵיל ג'.
מוֹךְ דָּחוּק מִנְהָג כָּשֵׁר
טז. מִנְהַג כָּשֵׁר לָתֵת מוֹךְ דָּחוּק בְּאוֹתוֹ מָקוֹם "עַל יְדֵי סִבּוּב בָּעֹמֶק וּבַחוֹרִים וּבַסְּדָקִים" כְּמוֹ בִּבְדִיקַת הַהֶפְסֵק, וּלְהַשְׁהוֹת אוֹתוֹ שָׁם מֵהַשְּׁקִיעָה וְעַד לְאַחַר צֵאת הַכּוֹכָבִים ב"י. (בערך כ-20 דקות אחר שקיעת החמה טה"ב ח"ב עמ' רס"ב. ), וְרָאוּי שֶׁיִּשְׁהֶה שָׁם בְּמֶשֶׁךְ חֲצִי שָׁעָה הגרב"צ. , כְּדֵי לְבָרֵר שֶׁשָּׁהֲתָה בִּנְקִיּוּת עַד הָרֶגַע הָאַחֲרוֹן, שֶׁבְּדִיקָה זוֹ מוֹצִיאָה אֶת הָאִשָּׁה מִידֵי כָּל סָפֵק שֶׁפָּסַק לָהּ הַמַּעְיָן שו"ע קצ"ו ס"א. .
לֹא תַּשְׁהֶה הָעֵד שָׁם יוֹתֵר מֵחֲצִי שָׁעָה, כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּפָּצַע וְגַם כְּדֵי שֶׁלֹּא יִצְבֹּר לַחוּת הַמַּסְתִּירָה אֶת הַדָּם, וְאִם צְרִיכָה לָצֵאת מִבֵּיתָהּ וְלֹא תּוּכַל לַהֲסִירוֹ בַּזְּמַן, לֹא תַּעֲשֵׂהוּ אִם אֵינָהּ חַיֶּבֶת בּוֹ מִן הַדִּין כְּדִלְהַלָּן, מִכֵּיוָן שֶׁמִּתּוֹךְ חֻמְרָא אַתָּה בָּא לִידֵי קֻלָּא שערי נישואין. .
יז. מֵחֲמַת שֶׁהַמּוֹךְ הוּא הִדּוּר, כַּמָּה קֻלּוֹת נָתְנוּ בּוֹ: אִם הִיא רְגִישָׁה בְּאוֹתוֹ מָקוֹם לֹא תִּתֵּן הַמּוֹךְ בָּעֹמֶק, אוֹ שֶׁלֹּא תְּסוֹבְבֶנּוּ, וְאִם גַּם בָּזֶה יְכוֹלָה לְהִפָּצַע לֹא תִּתְּנֵהוּ כְּלָל, וְלֹא תִּדְחֹק הָעֵד כְּשֶׁכּוֹאֵב לָהּ. וְהַכֹּל לְפִי עִנְיַן מְקוֹם הָרְגִישׁוּת, וְתִשְׁאַל חָכָם בְּכָל זֶה.
יח. בְּשַׁבָּת לֹא תֵּצֵא בּוֹ בְּשַׁבָּת לִרְשׁוּת הָרַבִּים לְמָקוֹם שֶׁאֵין בּוֹ עֵרוּב, מֵחֲמַת שֶׁאֵינוֹ מַלְבּוּשׁ אֶלָּא כְּמַשּׂאוֹי שו"ע או"ח סי' ש"א סי"ג. .
מוֹךְ דָּחוּק שֶׁחַיֶּבֶת בּוֹ
יט. יֵשׁ פְּעָמִים שֶׁהַמּוֹךְ אֵינוֹ רַק הִדּוּר אֶלָּא מֵעִקַּר הַדִּין, מֵחֲמַת שֶׁחוֹשְׁשִׁים שֶׁמָּא הָאִשָּׁה נִמְצֵאת בְּמַצָּב שֶׁל פְּתִיחַת הַמַּעְיָן מְסִבָּה כָּל שֶׁהִיא: כְּגוֹן שֶׁמַּפְסֶקֶת בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן לִרְאִיָּתָהּ, וְלֹא בְּכֶתֶם גְּרֵידָא שו"ע קצ"ו ס"ב. / אוֹ שֶׁרָאֲתָה בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן לְז' נְקִיִּים הגרב"צ. (וי"א שנחשב כהמשך ראייתה גריש"א, גרנ"ק. ) / אוֹ שֶׁרָאֲתָה יוֹם אֶחָד בְּאֶמְצַע הַשִּׁבְעָה נְקִיִּים שֶׁחוֹשְׁשִׁים שֶׁמָּא נִפְתַּח לָהּ הַמַּעְיָן / אוֹ שֶׁטָּבְלָה וְרָאֲתָה קֹדֶם שֶׁשִּׁמְּשָׁה / אוֹ שֶׁהִיא כַּלָּה קֹדֶם נִשּׂוּאֶיהָ שֶׁרָאֲתָה יוֹם אֶחָד / אוֹ שֶׁרָאֲתָה בִּבְדִיקַת עֵד.
וּבְכָל אֵלּוּ אִם הִיא רְגִישָׁה וְכַדּוֹ' תַּמְתִּין מִלְּהַפְסִיק לְמָחֳרָת, שֶׁאָז שֶׁלֹּא תִּצְטָרֵךְ לַעֲשׂוֹת מִן הַדִּין וְיִהְיֶה רַק הִדּוּר. וּבְדִיעֲבַד שֶׁלֹּא עָשְׂתָה מוֹךְ וְהִתְחִילָה לִמְנוֹת ז' נְקִיִּים, אוֹ בִּשְׁעַת הַדְּחָק תִּשְׁאַל חָכָם דכ' בטה"ב ח"ב עמ' ר"פ דבדיעבד אם בדקה עצמה כראוי בסמוך לשקיעה מועיל לה כהרמ"א קצ"ו ס"ב, אולם עיקר הדין בודאי שדעת מרן שאינו מועיל וכן דעת הגר"א וחוו"ד וסד"ט, וכ"כ שבה"ל. ובראתה בבדיקת עד, כתב בטה"ב שם דבשעה"ד אפשר לסמוך על האומרים דרואה דם בבדיקת עד טמאה מדרבנן, בצירוף דעת הרמ"א הנ"ל. .
כ. אִם עָשְׂתָה מוֹךְ בְּלֹא הֶפְסֵק, וְשָׁהָה בְּתוֹכוֹ עַד צֵאת הַכּוֹכָבִים. אִם עָשְׂתָה אוֹתוֹ כַּהֹגֶן בָּעֹמֶק וּבְסִבּוּב בַּחוֹרִים וּבַסְּדָקִים מוֹעִיל כְּהֶפְסֵק אלא שבדרך כלל אין עושים אותו כהוגן בעומק ובחו"ס. ואם רק בדקה סמוך לשקיעה תשאל חכם משום דהרמ"א מיקל בזה קצ"ו ס"ב (מקוה ישראל פכ"א ה"ו.). וכ"כ לדינא להקל בדיעבד בטה"ב ח"ב פי"ג ס"ג. .
כא. כָּל מַרְאֵה דָּם שֶׁנִּרְאֶה עַל עֵד הַהֶפְסֵק אוֹ עַל הַמּוֹךְ, אַף שֶׁיֵּשׁ מָקוֹם לִתְלוֹת בְּפֶצַע, אֵין תּוֹלִים, כֵּיוָן שֶׁלֹּא יָצְאָה מִכְּלַל סְפֵק תּוֹרָה שֶׁמָּא לֹא פָּסַק הַדָּם עַד צֵאת הַכּוֹכָבִים ב"י, גריש"א, גרנ"ק. .
כב. חוֹבָה לְהַתְחִיל בִּסְפִירַת הַשִּׁבְעָה נְקִיִּים מִיָּד לְאַחַר סִיּוּם הַוֶּסֶת וְאָסוּר לְאַחֲרָהּ בְּחִנָּם, וְאַף אִם יֶשְׁנָן סִבּוֹת מֻצְדָּקוֹת שֶׁחוֹשֶׁשֶׁת שֶׁמָּא לֹא תּוּכַל לִטְבֹּל בַּזְּמַן, תַּפְסִיק בְּטָהֳרָה וְתָחֵל לִסְפֹּר שִׁבְעָה נְקִיִּים וְאַחַר כֵּן יַחְלִיטוּ אִם לִדְחוֹת הַטְּבִילָה עַל פִּי הוֹרָאַת רַב הרב אפרים עובד שליט"א, הרב יוסף אביטל שליט"א. . וּבְדִיעֲבַד כְּשֶׁלֹּא הִתְחִילָה בִּנְקִיִּים מִיָּד מֵחֲמַת אֵיזוֹ סִבָּה שֶׁהִיא, יְכוֹלָה לִסְמֹךְ עַל עִקַּר הַדִּין שֶׁמּוֹעִיל לְהַתְחִיל הַנְּקִיִּים עַד שִׁבְעָה יָמִים מֵהַהֶפְסֵק סד"ט. .
פֶּרֶק ט - שִׁבְעָה נְקִיִּים
חכמינו זכרונם לברכה השוו את הספירה הגדולה שספר עם ישראל ביציאתו ממצרים עד ליום מתן תורה ארבעים ותשע יום, לספירת הטהרה של אשה לבעלה (זהר פ' אמור דף צז ע"ב). ויש להבין את השייכות שבין שתי ספירות אלו? וביאור הדברים: רצה הקב"ה שכלל ישראל יטהרו מטומאת מצרים שבעה שבועות עד שיכנסו בשעת מתן תורה מתחת כנפי השכינה, כמו אשה שיושבת שבעה נקיים כדי להיות טהורה לבעלה.
על ספירתה של האשה נאמר בתורה "וספרה לה שבעת ימים", ועל ספירת העומר נאמר "וספרתם לכם ממחרת השבת... שבע שבתות תמימות..." כשם שבספירת העומר יש להקפיד על השלמת שבעה שבועות תמימים, ולכך בליל חג השבועות מקפידים להתחיל את תפילת ערבית רק לאחר צאת הכוכבים, כך גם שבעת הימים הנקיים של האשה חייבים להיות שלמים ותמימים, והטבילה נעשית רק בסיומו של היום השביעי לאחר צאת הכוכבים.
וכתב ה"חפץ חיים": 'נאמר "וספרה לה שבעת ימים" - כמה מאות מצוות יתקבצו לה על ידי זה בימי חייה. וידוע שמכל מצוה נברא פרקליט אחד (מלאך מליץ) ואם כן כמה מאות מלאכים קדושים יש לה, שימליצו עבורה טוב בעולם הזה ובפרט בעולם הבא, ולתת לה שכר טוב בגן עדן עם כל הצדיקים והצדקניות'.
היכן הבדיקה...?!
מעשה באשה שהשתתפה בשיעורים לנשים בנושא טהרת המשפחה. היא שמעה מפי הרבנית על חשיבותן העצומה של הבדיקות בשבעה נקיים:
כל מצוה שאדם עושה יוצרת מלאך מליץ טוב - סניגור. אך ישנן מצוות רבות שאדם עושה אותן לא בשלמות - כגון שמחסיר פרטים מן המצוה, או שעושה את המצוה לשם פרסום וכבוד, לא לשם שמים, ואז המלאך שנברא ממצוה זו הוא פגום: חיגר, צולע, מגמגם וכדומה. אולם המצוה שהאשה מקיימת כאשר היא עושה בדיקה, היא מושלמת, משום שהיא נעשית בהצנע, נטו לשם שמים, ללא שום כוונת רווח גשמי, לכן המלאך שנוצר ממנה הוא מושלם. והנה בקלות רבה יכולה האשה ליצור לעצמה בכל חודש 16 מלאכים כאלו (הפסק, מוך, ו-2 בדיקות בכל יום ב-7 הנקיים), עם מעט תשומת לב ורצון טוב! בתום השיעור, קיבלה האשה על עצמה לא להחסיר אף בדיקה אחת. לאחר מספר חודשים, זכתה להשתתף בסמינר ליהדות. ההרצאות היו מרתקות ביותר, ובאחת מהן, זעק הרב תוך כדי הנאום: ״היכן הבדיקה?!״ האשה הנ״ל נזכרה, שמועד השקיעה קרב ובא, והיא עדין לא קיימה את מצות הבדיקה. היה זה עבורה גילוי מיוחד משמים, שהוכיח לה את ערכה וחשיבותה של מצוה זו. היא הבינה, כי משמים ראו את השתדלותה בקיום המצוה, ולכן סייעו בידה לעשותה בשלמות, כי ״בדרך שאדם רוצה ללכת - בה מוליכים אותו״! (בהלכה ובאגדה).
עין לא ראתה...
מעשה ביהודי עני, ביש מזל, בכל דבר שבו שלח את ידו - נכשל. היה מהלך, ונפשו מרה ועגומה, ידע כי אין בביתו מזון סעודה אחת. הלך שחוח, ובליבו זעקה: "רבונו של עולם, עד מתי?" וה' שומע שועת עניים, צעקת הדל מקשיב ומושיע. הלך העני שפוף ועיניו בקרקע, ולפתע צד מבטו נצנוץ קרני אור משתברות. חשב: סוחר הסדקית ודאי ימצא בה ענין, אולי אף יתן תמורתה איזה שקל, ואוכל לקנות מעט לחם להשביע את רעבוני...
סוחר הסדקית בחן את האבן, ואמר: אין זו זכוכית, זו אבן יקרה, גש אל הצורף. הצורף הזעיק משטרה - אבן חן כזו ביד אביון - בודאי מאוצר המלך נגנבה. סיפר העני את סיפורו, ונתקל בחוסר אמון. הובל לתחנת המשטרה עד לברור הענין. האבן הובהלה אל ארמון המלוכה והאחראי על גנזי המלך נקרא לזהותה.
אמר המלך: יובא לפני בעל האבן, שלו היא - וברצוני לקנות אותה ממנו. מיד הבהילו את העני לארמון, הריצוהו במדרגותיו ומבואותיו, מסדרונותיו ואולמותיו, עד שמצא עצמו בטרקלין הענק, ניצב לפני כס המלכות! ברך בהתרגשות "שחלק מכבודו לבשר ודם!" מי מילל ומי פילל שיזכה לכבוד כה רם! "אבן זו - שלך היא?!" נשמע קולו של המלך. "איני יודע", מלמל, "אבן זו או אבן אחרת. מצאתי אבן נוצצת, בקשתי למוכרה, ומצאתי עצמי במעצר..."
נבוך העני, מה יאמר? ממוכר הסדקית חשב לבקש שקל. מן הצורף - מי יודע? מאה שקלים, אולי אלף?! לא, אל יגזים, עוד יהיה לצחוק... אבל כאן עומד הוא לפני המלך, אולי יעיז לבקש תמורת האבן איזו עבודה קבועה באורוות הסוסים, ובכך יוושע מעוניו המשווע? "ובכן, מה תאמר?"
הסתודד המלך עם הממונה על גנזיו רגע קט, ואמר: "מכיון שכך, הברירה בידך: רצונך במאה אלף דינרי זהב מזומנים, או במאה דינרי זהב לחודש במשך כל ימי חייך?". אבל העני לא ענה, עיניו התגלגלו בחוריהן, והוא נפל ארצה מתעלף...
והנמשל: מקיימים אנו מצוות, ויודעים אנו שהן נכנסות אל גנזי המלך, מלכו של עולם. יודעים אנו כי ינתן עבורן שכר - אבל מה הם מושגינו בשכר רוחני, מה היא הבנתנו בשכר נצחי?! הן קטנים אנו וזעירים מושגינו. זוטות דומות בעינינו כשיא האושר וכפסגת הגמול! על כן אומרים אנו: רבונו של עולם, קבע נא אתה את גודל השכר, כידך המלאה, הרחבה העשירה והפתוחה - "עין לא ראתה אלוקים זולתך, יעשה למחכה לו..." (הגדת החפץ חיים).
בְּדִיקוֹת בְּשִׁבְעָה נְקִיִּים
א. בְּכָל יוֹם מִימוֹת שִׁבְעָה נְקִיִּים בּוֹדֶקֶת שְׁתֵּי בְּדִיקוֹת שו"ע קצ"ו ס"ד. בָּעֹמֶק, בַּחוֹרִים וּבַסְּדָקִים, בְּסַךְ הַכֹּל 14 בְּדִיקוֹת.
אֶת הַבְּדִיקוֹת יֵשׁ לַעֲשׂוֹת בַּיּוֹם, בְּדִיקָה אַחַת כְּשֶׁקָּמָה מִשְּׁנָתָהּ אַחֲרֵי הָנֵץ הַחַמָּה (בדיעבד אפשר מעלות השחר) כְּדֵי לְבָרֵר שֶׁלֹּא רָאֲתָה בְּמֶשֶׁךְ הַלַּיְלָה, וּבְדִיקָה שְׁנִיָּה סָמוּךְ לַשְּׁקִיעָה כְּדֵי לְבָרֵר שֶׁלֹּא רָאֲתָה בְּמֶשֶׁךְ הַיּוֹם לחו"ש קצ"ו סק"א, וחזו"א סי' צ"ב סקי"ב. , בְּדִיעֲבַד אִם שָׁכְחָה לִבְדֹּק תִּבְדֹּק עַד צֵאת הַכּוֹכָבִים מקוה ישראל פכ"ב ס"א. , וְיֵשׁ אוֹמְרִים עַד כְּשָׁעָה לְאַחַר הַשְּׁקִיעָה טה"ב ח"ב עמ' שי"ד. .
זְמַנֵּי הַזְּרִיחָה וְהַשְּׁקִיעָה מִשְׁתַּנִּים לְפִי הַמָּקוֹם שֶׁנִּמְצֵאת בּוֹ "עַתָּה", אַף שֶׁהִיא גָּרָה בְּעִיר אוֹ בְּאֶרֶץ אַחֶרֶת. וְזֶה הַדִּין לְעִנְיַן הֶפְסֵק, לְעִנְיַן בְּדִיקוֹת הַהֶפְסֵק וְהַנְּקִיִּים, וּלְעִנְיַן טְבִילָה טה"ב שם עמ' רע"ז. .
אִם בָּדְקָה רַק בְּדִיקָה אַחַת בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן וְהַשְּׁבִיעִי עָלָה לָהּ בְּדִיעֲבַד, אוּלָם הִפְסִידָה הִיא 12 מִצְוֹת, וְטָהֳרָתָהּ לוֹקָה בְּחָסֵר, אֶלָּא אִם כֵּן עָשְׂתָה זֹאת בְּהוֹרָאַת חָכָם.
אִם יֵשׁ לָהּ חֲשַׁשׁ דִּמּוּם מֵהָרֶחֶם כְּגוֹן מֵחֲמַת כַּדּוּרִים וְכַדּוֹ' שהרי התיר הרמ"א ללבוש צבעונים, ואפילו שחור, הגר"י זלברשטיין שליט"א. הרב אפרים עובד שליט"א, הרב יוסף אביטל שליט"א. אוֹ שֶׁיֵּשׁ לָהּ פְּצָעִים וְחוֹשֶׁשֶׁת לְהִפָּצַע בַּבְּדִיקוֹת, עַל פִּי הוֹרָאַת חָכָם דַּיּוֹ שֶׁתִּבְדֹּק בִּבְדִיקַת הֶפְסֵק וְיוֹם א' וְז', וְרָאוּי שֶׁתִּבְדֹּק גַּם בְּיוֹם ג' (כדי שלא יהיו לה חמישה ימים בלא בדיקה ואף אם תשכח לעשות בדיקה ביום השביעי מחמת הטרדות תוכל לעשותה ביום השמיני ולטבול ולא תצטרך לסתור כל השבעה נקיים ולספור מחדש). וְתַעֲשֶׂה בְּכָל יוֹם רַק קִנּוּחַ מִבַּחוּץ טה"ב. .
אִם הוֹלֶכֶת לְאָחוֹת בּוֹדֶקֶת בִּשְׁבִיל הַבְּדִיקוֹת הַנַּ"ל, מֵחֲמַת שֶׁיֵּשׁ לָהּ פֶּצַע שֶׁמְּדַמֵּם בְּכָל בְּדִיקָה, גַּם צְרִיכָה לַעֲשׂוֹת הֶפְסֵק יוֹם א' וְז', וּבִשְׁעַת הַדְּחָק תִּשְׁאַל חָכָם דכתב בר"פ דאם עברו ששה ימים מההפסק בדיעבד כגון שכבר היא בדרך למקוה וכדו' אפשר לסמוך על בדיקה שעשתה ביום א', וכעיקר הדין שכתב השו"ע, הגר"א עובד שליט"א. אולם הגר"י טשזנר מורה שלא להקל רק בשעת הדחק ממש וכסתמות השו"ע שאין להקל. .
אִם אֵין לָהּ מַכָּה וּבָדְקָה רַק פַּעַם אַחַת בַּשִּׁבְעָה נְקִיִּים תִּשְׁאַל חָכָם שבלנה עם בעלה ובשעה"ד גדול אפשר להקל כעיקר דין תורה וכדעה ראשונה בשו"ע קצ"ו ס"ד, סדרי טהרה. וכן הורה ההגרב"צ, טללי טוהר עמ' קטו. וגרע"י. וכ"כ הרב אפרים עובד שליט"א פכ"ב הע' 14. אך בלא זה, הרי הורה מרן השו"ע ז"ל וי"א שבעיא ב' בדיקות א' וז' ואין להקל. ע"כ. וכן בטה"ב ח"ב עמ' ש"א ושי"ג, מקוה ישראל פכ"ב הע' 14. .
ב. מִלְּבַד שְׁתֵּי הַבְּדִיקוֹת שֶׁבּוֹדֶקֶת, יֵשׁ לָהּ לִבְדֹּק גַם אֶת בִּגְדָּהּ הַצָּמוּד לְאוֹתוֹ מָקוֹם בְּמַבָּט כְּלָלִי (ואינה צריכה בעיון ממש) אִם אֵין שָׁם כֶּתֶם גָּדוֹל בְּשִׁעוּר גְּרִיס, אוֹ שֶׁהוּא שָׁחֹר אֲפִלּוּ פָּחוֹת מִגְּרִיס (עי' הערה) שאין דם מאכולת שחור, שבה"ל ח"ג סי' קכ"א, ח"ד סי' ק"ג, הגר"י טשזנר שליט"א. וכתב שבט הלוי שבד"כ הוא אדום אם יניחנו החכם במים. ולכך אפילו בלא מים על ידי מעט אדמימות טמא (גריש"א וחוט שני, טללי טוהר עמ' י"ז). ודעת הגרע"י (טה"ב ח"א ס"ו ס"א מהדו"ב עמ' שי"ד) להקל בכל "מראה וכתם" חום הנוטה לשחור משום דהוא מדרבנן, ועי' שבה"ל שם. . וּכְמוֹ כֵן תִּבְדֹּק אֶת סְדִינָהּ כְּשֶׁקָּמָה מֵהַמִּטָּה בְּהַעֲבָרָה כַּנַּ"ל. וְאַף שֶׁמֻּתֶּרֶת לִרְחֹץ עַצְמָהּ בַּשִּׁבְעָה נְקִיִּים, תִּשְׁתַּדֵּל לִרְחֹץ עַצְמָהּ דַּוְקָא לְאַחַר שֶׁבָּדְקָה עַצְמָהּ אג"מ סי' צ"ד, טה"ב ח"ב עמ' שט"ו. .
בֶּגֶד לָבָן מְהֻדָּק
ג. בְּשִׁבְעָה נְקִיִּים צְרִיכָה לִלְבֹּשׁ בֶּגֶד לָבָן מְהֻדָּק שֶׁמְּבָרֵר שֶׁמַּמְשִׁיכָה כָּל הַיּוֹם וְהַלַּיְלָה לִהְיוֹת בִּנְקִיּוּת ב"י ורמ"א. , וּמֵחֲמָתוֹ אַף נוֹתֶנֶת דַּעְתָּהּ שֶׁאֵינָהּ מַרְגִּישָׁה חזו"א. וְשֶׁאֵין שָׁם יוֹתֵר מִגְּרִיס, אוֹ טִפִּין שְׁלֹשָׁה גְּרִיסִים. וּצְרִיכָה לְבָדְקוֹ בְּהַעֲבָרָה בְּעָלְמָא בְּכָל יוֹם בֹּקֶר וְעֶרֶב חיד"א, בא"ח פ' צו. .
אִם אֵין לָהּ בֶּגֶד לָבָן מְהֻדָּק, תַּנִּיחַ פֵּד אוֹ נְיַר טִישׁוּ לָבָן כְּנֶגֶד אוֹתוֹ מָקוֹם עַד שֶׁתָּבוֹא לְבֵיתָהּ, וְאִם הִיא הוֹלֶכֶת בַּדֶּרֶךְ וְאֵין לָהּ מַה לְּהַנִּיחַ, רַק תִּבְדֹּק שֶׁהַבֶּגֶד נָקִי ב"י ורמ"א. .
מֻתָּר לְכַבֵּס בֶּגֶד לָבָן אֲפִלּוּ בַּשָּׁבוּעַ שֶׁחָל בּוֹ תִּשְׁעָה בְּאָב אִם אֵין לָהּ בֶּגֶד לָבָן נָקִי, אוֹ שֶׁתַּנִּיחַ שָׁם פֵּד הגר"י טשזנר שליט"א. . וַאֲפִלּוּ בְּתִשְׁעָה בְּאָב תִּרְחַץ פָּנֶיהָ שֶׁל מַטָּה, וּבְיוֹם הַכִּפּוּרִים תִּרְחַץ עַל יְדֵי גּוֹיָה מ"ב או"ח תרי"ג סקל"א, כה"ח ס"ק ס' ממג"א, ובש"ך סי' קצ"ט. .
אִם לֹא לָבְשָׁה בֶּגֶד לָבָן סָמוּךְ לְאוֹתוֹ מָקוֹם, עָלְתָה לָהּ הַסְּפִירָה, אוּלָם זֶהוּ חִסָּרוֹן גָּדוֹל בְּקִיּוּם הַמִּצְוָה. וְאִם יֵשׁ לָהּ פֶּצַע אוֹ חֻלְשָׁה בָּרֶחֶם (ואין לה חשש שמא הם באים לבשר על פתיחת המעיין –הוסת, משום שאינה רגילה לראות בימים אלו, כגון שאינה רואה פחות מהפלגת 25 יום, ואין לה חשש דימום וסת מחמת שהתקינו לה התקן למניעת הריון, אלא הם באים מחמת פצעים או חולשה שברחם), יְכוֹלָה לִלְבֹּשׁ צִבְעוֹנִים עַל פִּי הֶתֵּר חָכָם הגרב"צ. , וְאִם יֵשׁ לָהּ חֲשָׁשׁ שֶׁל פְּתִיחַת הַמַּעְיָן מִשּׁוּם כַּדּוּרִים אוֹ שֶׁרְגִילָה לִרְאוֹת בְּיָמִים אֵלּוּ וֶסֶת כְּגוֹן שֶׁרְגִילָה לִרְאוֹת מֵהַפְלָגַת 25 וָמַעְלָה וְכַדּוֹ' צְרִיכָה לִלְבֹּשׁ בֶּגֶד בָּהִיר כְּדֵי שֶׁתּוּכַל לָדַעַת אִם בָּא הַאֹרַח הרב יהודה טשזנר שליט"א. .
יֵשׁ לְבַטֵּל מַה שֶּׁהִנְהִיגוּ לִלְבֹּשׁ בֶּגֶד שָׁחוֹר גָּמוּר אוֹ פֵּד שָׁחוֹר כְּדֵי שֶׁלֹּא תֵּדַע שֶׁבָּאוּ לָהּ כְּתָמִים. מֵחֲמַת שֶׁמְּבִיאִים לְמִכְשׁוֹלוֹת, שֶׁלִּפְעָמִים יֵשׁ לָהּ כַּמָּה גְּרִיסִים וְהִתְחִיל לָהּ הַוֶּסֶת וְאֵינָם יוֹדְעִים, כְּגוֹן בִּימֵי מְבוּכָה אוֹ בְּהֵרָיוֹן אוֹ בַּהֲנָקָה אוֹ כְּשֶׁיֵּשׁ לָהּ הֶתְקֵן בָּרֶחֶם, וּבִשְׁבִיל לְהַתִּיר הַכֶּתֶם דַּי לִלְבֹּשׁ בֶּגֶד צִבְעוֹנִי כֵּהֶה. אָמְנָם אִם אֵין אֶת הַחֲשָׁשׁוֹת הַנַּ"ל יְכוֹלָה לִלְבֹּשׁ שָׁחוֹר הגר"י טשזנר שליט"א. .
ד. מִנְהַג יִשְׂרָאֵל לִפְרֹס סָדִין לָבָן בְּמִטָּתָהּ בְּכָל יְמֵי שִׁבְעָה נְקִיִּים ב"י קצ"ו ס"ג בשם האגור, רמ"א. , שֶׁעַל יְדֵי מַעֲשֶׂה גָּדוֹל זֶה זוֹכֶרֶת כָּל הַזְּמַן שֶׁהִיא בִּנְקִיִּים וְתִתֵּן דַּעְתָּהּ לִרְאוֹת אִם יֵשׁ לָהּ כֶּתֶם, וּלְכָךְ רָאוּי לִקְנוֹת סָדִין כָּזֶה לִימֵי הַנְּקִיִּים.
וַאֲפִלּוּ בְּתִשְׁעָה בְּאָב מֻתֶּרֶת לְפָרְסוֹ אֲפִלּוּ שֶׁהוּא מְכֻבָּס. וְלִבְנֵי אַשְׁכְּנַז מֻתָּר דַּוְקָא בְּסָדִין מְשֻׁמָּשׁ וּבָדוּק רמ"א. וְאִם אֵין לָהּ מְשֻׁמָּשׁ נָקִי יְכוֹלָה לִפְרֹס מְכֻבָּס הגר"י טשזנר שליט"א. . וְאִם שְׁכִיחִים לָהּ כְּתָמִים לֹא תִּפְרֹס סָדִין לָבָן. וְאִם מִתְאָרַחַת וּמִתְבַּיֶּשֶׁת לִפְרֹס סָדִין לָבָן, יְכוֹלָה לְהָקֵל שֶׁלֹּא לִפְרֹס דרכי טהרה, הרב יוסף אביטל שליט"א. .
כֶּתֶם בְּשִׁבְעָה נְקִיִּים
ה. שִׁבְעָה יָמִים אֵלּוּ צְרִיכִים לִהְיוֹת נְקִיִּים בְּכָל הַבְּדִיקוֹת, וְאִם רוֹאָה בְּאַחַת מֵהֶן כֶּתֶם אֲפִלּוּ עַל בִּגְדָּהּ סָתְרָה מִנְיָנָהּ, וּמוֹנָה מֵחָדָשׁ. אוּלָם תּוֹלָה הַדָּם בְּמַה שֶּׁיְּכוֹלָה לִתְלוֹת כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּפֶרֶק ב' שו"ע שם ס"י. .
בְּנֵי אַשְׁכְּנַז אֵינָם תּוֹלִים בְּנִמְצָא עַל הָעֵד בְּג' יָמִים רִאשׁוֹנִים דרכי משה, רע"א סי' ע"ח. וְאִם מְסֻפֶּקֶת אִם הָיָה בְּתוֹךְ ג' יָמִים רִאשׁוֹנִים תּוֹלָה תפארת צבי תשו' כ"ד הביאו פ"ת קצ"ו סקי"א, טה"ב שם, תורת הטהרה שם סק"ט. . אוּלָם תּוֹלִים בְּכֶתֶם שֶׁנִּמְצָא עַל בְּשָׂרָהּ אוֹ עַל בִּגְדָּהּ רמ"א. וְכֵן אִם נִמְצָא בְּבֶגֶד צָבוּעַ פתחי תשובה. . וְאִם יֵשׁ לָהּ מַכָּה שֶׁיָּדוּעַ לָהּ שֶׁמּוֹצִיאָה דָּם רמ"א. יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁתּוֹלָה וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאַף בָּזֶה אֵין תּוֹלָה ש"ך. וְתִשְׁאַל חָכָם דיכולה לברר הדבר על ידי אחות בודקת הלכתית, ואז לתלות בפצע. .
זְהִירוּת מֵהֶיסַּח הַדַּעַת
ו. תִּזָּהֵר שֶׁלֹּא תַּסִּיחַ דַּעְתָּהּ מִן הַשִּׁבְעָה נְקִיִּים, שֶׁאִם הֶחְלִיטָה שֶׁאֵינָהּ רוֹצָה לְהִטָּהֵר עוֹד וְלִטְבֹּל מֵחֲמַת כַּמָּה סִבּוֹת, כְּגוֹן שֶׁאִם הָיָה לָהּ כֶּתֶם וְנִרְאֶה הָיָה לָהּ שֶׁטָּמֵא, אוֹ שֶׁחָשְׁבָה שֶׁלֹּא יַגִּיעַ בַּעְלָהּ לַבַּיִת, כְּגוֹן שֶׁהָיָה בַּעְלָהּ בִּמְדִינַת הַיָּם, אוֹ חַס וְשָׁלוֹם בִּמְקוֹם מְרִיבָה וְכַדּוֹ', וְהִסִּיחָה אֶת דַּעְתָּהּ בְּמֶשֶׁךְ עוֹנָה שְׁלֵמָה, סָתְרָה אֶת הַנְּקִיִּים וְיֵשׁ לָהּ לְהַפְסִיק בְּטָהֳרָה וְלִסְפֹּר מֵחָדָשׁ. וּבְדִיעֲבַד כְּשֶׁכְּבָר טָבְלָה תִּשְׁאַל חָכָם הוא מח' בפוסקים, ההגרב"צ והגריש"א והגרנ"ק והשבה"ל החמירו בזה. וכתב הגרע"י שהמיקל במקום הצורך יש לו על מה שיסמוך, וכן במקוה ישראל פכ"ב הע' 40, ותשאל חכם. .
אִם הָיָה לָהּ בֶּגֶד לָבָן צָמוּד אֵינוֹ הֶיסַּח הַדַּעַת גרנ"ק. . כְּמוֹ כֵן אִם חָשְׁבָה בַּבֹּקֶר שֶׁסָּתְרָה מִנְיָנָהּ וְעָשְׂתָה בְּאוֹתָהּ עוֹנָה בְּדִיקָה לְהֶפְסֵק לִפְנֵי הַשְּׁקִיעָה, לֹא נִקְרָא שֶׁהָיָה לָהּ הֶיסַּח הַדַּעַת עוֹנָה שְׁלֵמָה, וְתַמְשִׁיךְ מִנְיָנָהּ טה"ב ח"ב עמ' של"ז, טללי טוהר. .
לֹא תִּפְסֹק לְעַצְמָהּ, אֶלָּא בְּכָל שְׁאֵלָה תַּמְתִּין וְתִשְׁאַל לְחָכָם.
ז. אֵין לִדְחוֹת אֶת הַשִּׁבְעָה נְקִיִּים אִם בַּעְלָהּ אֵינוֹ בַּבַּיִת, מֵחֲמַת שֶׁפְּעָמִים שֶׁמַּקְדִּים לָבוֹא וְאִם עֲדַיִן לֹא בָּא תַּמְתִּין מִלִּטְבֹּל עַד שֶׁיָּבוֹא. וְאִם טָבְלָה וּבַעְלָהּ עֲדַיִן לֹא בָּא, תַּנִּיחַ עָלֶיהָ בֶּגֶד שֶׁל בַּעְלָהּ.
ח. אִם סִיְּמָה אֶת הַשִּׁבְעָה נְקִיִּים בְּסִיַעְתָּא דִּשְׁמַיָּא, וּמִשּׁוּם אֵיזוֹ סִבָּה אֵינָהּ יְכוֹלָה לִטְבֹּל, אֵינָהּ חַיֶּבֶת לְהַמְשִׁיךְ בַּבְּדִיקוֹת אוֹ לִלְבֹּשׁ לְבָנִים עַד שֶׁתִּטְבֹּל. אֶלָּא אִם כֵּן הִיא כַּלָּה לִפְנֵי הַחֲתֻנָּה שֶׁיֵּשׁ חֲשַׁשׁ דַּם חִמּוּד, שֶׁלְּכַתְּחִלָּה צְרִיכָה בְּדִיקָה פַּעֲמַיִם בְּיוֹם כִּבְשִׁבְעָה נְקִיִּים, וְעַיֵּן בְּפֶרֶק דְּכַלָּה לְקַמָּן.
ט. אִם הִיא מְסֻפֶּקֶת בְּמִנְיַן הַיָּמִים, כַּמָּה מָנְתָה כְּבָר, מַחְמִירִים וּמוֹסִיפִים הַיָּמִים שֶמְּסֻפֶּקֶת בָּהֶם חכמת אדם. .
י. אִם טָעֲתָה וְטָבְלָה בְּמוֹצָאֵי הַיּוֹם הַשִּׁשִּׁי, אִם עֲדַיִן לֹא שִׁמְּשָׁה מוֹנָה יוֹם אֶחָד נוֹסָף, חוֹפֶפֶת וְטוֹבֶלֶת, אוּלָם אִם שִׁמְּשָׁה צְרִיכָה לְהַמְתִּין מִלְּבַד הַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שֶׁדִּלְּגָה עָלָיו עוֹד ד' יָמִים (שהשכבת זרע נפלטת ומטמאת אותה וסותרת מניינה, מדין תורה ג' ימים ועוד היום עצמו ששימשה בוֹ) וְעוֹד הַיּוֹם שֶׁהֶחְסִירָה מֵהַנְּקִיִּים, וּבְסַךְ הַכֹּל מוֹסִיפָה עוֹד ה' יָמִים ובשעה"ד תשאל חכם, כדלעיל פ"ז ס"ו. .
יא. תִּזָּהֵר שֶׁלֹּא לִשְׁכֹּחַ אֶת בְּדִיקַת יוֹם הַשְּׁבִיעִי מֵרֹב טִרְדוֹת יוֹם הַטְּבִילָה, וּלְכָךְ תַּרְגִּיל עַצְמָהּ לִבְדֹּק מִיָּד כְּשֶׁקָּמָה מִמִּטָּתָהּ מֵאַחֲרֵי הָנֵץ הַחַמָּה.
פֶּרֶק י - הֲכָנָה לַטְּבִילָה
טהרת המשפחה
מצוות הטהרה נקראת "טהרת המשפחה" ולא "טהרת האשה", למרות שרק האשה מקיימת אותה. וזאת כיון שאשה הטובלת במקוה טָהֲרָה, על ידי טבילתה היא מטהרת את המשפחה כולה ומשפיעה עליהם שפע רוחני חזק.
ולחילופין, כאשר האשה מונעת עצמה מהטבילה, היא עוצרת את השפע לכל בני הבית, וכמו שנאמר בגמרא (יבמות סב ע"ב) "שהאשה" היא החומה והברכה, שהרי על ידי זה נפתחים שערי השפע לכל המשפחה, לכן מצווה זו נקראת - טהרת "המשפחה".
יסודות חציצה
האשה צריכה לטבול במים את כל גופה בבת אחת שו"ע קצ"ח ס"א. , שלא תהיה שערה אחת מחוץ למים שנאמר "כי אם רחץ בשרו במים ובא השמש וטהר" ויקרא כב, ו,ז, מה ביאת השמש כולה כאחד אף הביאה במים כולה כאחד, מכאן שתהיה במים כולה בבת אחת. , ושלא יהיה דבר חוצץ בין בשרה למים דרשו חז"ל בעירובין ד: מהפסוק "ורחץ את כל בשרו [במים]". .
ארבע חלוקות ישנן בגודל החציצה שו"ע קצ"ח ס"ח. :
א. דבר שמכסה את רוב הגוף וחפצה בהעדרו, כמו לכלוך הבולט שבא על רוב הגוף, ומקפידה עליו, כגון שאין מלאכתה בכך (רובו המקפיד - דאורייתא).
ב. לכלוך הבולט שבא על רוב הגוף, שאינה מקפידה עליו, כגון שמלאכתו בכך (רובו שאינו מקפיד - דרבנן. שמא תבא לטבול ברובו המקפיד).
ג. דבר שהוא מיעוט הגוף ומקפיד עליו. כגון טבעת שרגילה להסירה (מיעוטו ומקפיד - דרבנן. כנ"ל שמא תבא לטבול ברובו המקפיד).
ד. במיעוט שאינה מקפידה, כגון עגילים וכו' שאין דרכה להסירם (מנהג).
הגדרת מיעוט, מתייחסת לגוף בנפרד ולשיער בנפרד, כגון חציצה על רוב שערה אחת שהיא מלוכלכת, או רוב שערה אחת שהיא קשורה לבדה (שו"ע ס"ה) ויש לה כמה כאלו ומקפדת עליהם (שהרי שערה אחת קשורה אין נשים מקפידות). כמו כן רוב מקום שיער, כגון בית השחי וכו'. וחציצה על רוב הגוף.
שלש חלוקות ישנן במקום החציצה: א מקומות גלויים בגוף ובשיער שחייבים להיות נקיים כדלעיל. ב מקומות הנסתרים שבגוף כגון פה, עיניים, וכו' צריך שיהיו נקיים וראויים לביאת מים בלא שום חציצה נדה סו: ודעת התוס' שהוא דאורייתא מייתור ד"כל בשרו", והרשב"א ס"ל שהוא מדרבנן ומשום שלפעמים פותחת פיה והם מתגלים. . ולכך אם יש לה לכלוך בעיניים, בשיניים, בחוטם, באוזניים, מתחת לצפורניים, בטבור, באותו מקום, מתחת קפלים וכו' חוצץ. ג מקומות בלועים בתוך הגוף שאינם מתגלים, כגון מתחת לעור, וכגון חלל הפנימי של האוזן והאף שאינו נראה מבחוץ, שאינם חציצה כלל אפילו היה שם לכלוך.
מהו מקפיד
כל דבר שאינה מקפידה עליו, אם אינו חופה את רוב גופה או רוב מקום שיער אינו חוצץ, מטעם שחציצה שאין דרך האדם ליטול אותה בטלה לגופו והרי היא כגופו (רש"י עירובין ד:).
דין מקפיד נאמר בדבר שרוב בני אדם (שו"ע שם) היו חפצים בהעדרו, והיו רוצים להירו בהקדם האפשרי. ולכך אם הדבר כואב לה ועומדת להסירו, כמו קילופי עור גדולים או ציפורן שרובה תלושה וכו', חוצצים. ואם אינה כואבת, לבני ספרד אינו חוצץ משום שהיא חלק מהגוף (שו"ע) ולבני אשכנז חוצץ (רמ"א).
אפילו אם מקפידה על חציצה זו רק בזמנים שכיחים (שו"ע קצ"ח ס"א) ביום יום, כגון כשנוטלת ידיים או כשלשה בצק או מתרחצת, חוצץ. ולכך כל דבר שנוהגת להסיר ביום יום כגון שיניים תותבות (סתימה זמנית לכמה ימים כדלהלן), טבעות ליישור שיניים, רגל תותבת וכסו', סיכות, גומיות וכו' משערה, גם בטבילה צריכה להסיר.
אף אם רק היא מקפדת עליו, תמיד, חוצץ מכיון שסוף סוף חפצה עתה בהעדרו. אם היא מקפדת לפעמים, תשאל חכם.
מסופר על שתי נשים שהלכו לחזק ידי נשות ישראל והגיעו לבית אחד. האשה פתחה את הדלת, ואמרה: "חיכיתי שידפקו לי בדלת, אני כמעט מתמוטטת". נכנסו המדריכות וראו בית מבולגן ובני משפחה לחוצים... האשה סיפרה שלפני כמה ימים מצאו אצל הילד הקטן גידול על יד הצואר.
המדריכות הציעו עזרה, ואף שידלו אותה בנועם שתתחיל לשמור טהרת המשפחה, האשה הסכימה. כעבור שבועיים הגיעו המדריכות שוב, הפעם קדמו את פניהן אשה רגועה ונינוחה ובית מסודר.
האשה סיפרה, שהיא ספרה שבעה נקיים וטבלה. כעבור כמה ימים הלכו לרופא מומחה בירושלים, הוא בדק את הילד ולא מצא זכר לגידול! תוצאות הצילום פשוט הראו שהגידול נעלם! (בהלכה ובאגדה).
שֵׂעָר
א. תִּסְרֹק אֶת שַׂעֲרָהּ הֵיטֵב, עַד שֶׁלֹּא יִהְיוּ בּוֹ קְשָׁרִים כְּלָל שאם יש לה שערה אחת קשורה, הרי זה חוצץ, אלא שאין נשים מקפידות על כך רק כשיש לה קשרים בחלק ניכר מהשערות, נדה סז: שו"ע קצ"ח ס"ה. . וְאִם יֵשׁ לָהּ נְשִׁירָה תִּסְרֹק כַּמָּה שֶׁיְּכוֹלָה וּמַה שֶּׁנִּשְׁאָר אֵינוֹ חוֹצֵץ שֶׁהֲרֵי אֵין מַקְפִּידָה בָּזֶה עוֹד. וּלְכָךְ נָהֲגוּ שֶׁלֹּא לְהִסְתַּפֵּר בְּאוֹתוֹ הַיּוֹם, וְיֵשׁ שֶׁנָּהֲגוּ שֶׁלֹּא לְהִסְתַּפֵּר שְׁלֹשָׁה יָמִים קֹדֶם הַטְּבִילָה, שֶׁמָּא יִשָּׁאֲרוּ הַשְּׂעָרוֹת בְּקִמְטֵי הַגּוּף.
ב. אִם יֵשׁ לָהּ כִּנִּים, אוֹ קַשְׂקַשִּׂים, תְּנַקֶּה אֶת רֹאשָׁהּ שו"ע שם ומ"ז. כְּכָל אִשָּׁה פַּעֲמַיִם אוֹ שָׁלֹשׁ בְּמַסְרֵק סָמִיךְ, וְדַיּוֹ שהרי המים באים גם מתחת הקשקשים, טה"ב ח"ג עמ' פ"ב. . וְאִם לֹא נִקְּתָה עַצְמָהּ מִכִּנִּים וְטָבְלָה, תְּנַקֶּה ש"ך, שכל מה שיכולה להסיר חייבת להסיר. וְתַחְזֹר וְתִטְבֹּל בְּלִי בְּרָכָה שסו"ס הוי מיעוט שאינו מקפיד, גר"א ס"ק נ"ג. . וּבִשְׁעַת הַדְּחָק תִּשְׁאַל חָכָם. יֵשׁ לָהּ מַכָּה שֶׁהִדְבִּיקָה אֶת הַשְּׂעָרוֹת, תִּגְזֹר מַה שֶּׁיְּכוֹלָה, וְהַשְּׁאָר תְּרַכֵּךְ בְּחַמִּין עי' שו"ע שם סמ"ד ובטה"ב הקצר סי"ז סי"א, וטה"ב ח"ג עמ' י"ח. .
ג. מִנְהַג בְּנֵי סְפָרַד לְהָסִיר שְׂעַר בֵּית הַשֶּׁחִי וּבֵית הָעֶרְוָה דרכ"ת, חיד"א ובא"ח פ' צו. , לְכָךְ לְכַתְּחִלָּה חַיֶּבֶת לַהֲסִירוֹ, וּבְדִיעֲבַד עָלְתָה לָהּ טְבִילָה אִם נִקְּתָה אוֹתוֹ מָקוֹם וְסָרְקָה אוֹתוֹ. כְּמוֹ כֵן, אִשָּׁה שֶׁרְגִילָה לִפְנֵי הַטְּבִילָה, לְהָסִיר שֵׂעָר בְּכָל מָקוֹם שֶׁהוּא, לְכַתְּחִלָּה תְּסִירֶנּוּ, וּבְדִיעֲבַד עָלְתָה לָהּ הַטְּבִילָה ברכ"י בא"ח פ' צו. .
עֵינַיִם
ד. לִכְלוּךְ 'בְּתוֹךְ' הָעֵינַיִם, אִם הוּא יָבֵשׁ דְּהַיְנוּ שֶׁהִתְחִיל צִבְעוֹ לִהְיוֹת יָרֹק חוֹצֵץ מֵחֲמַת שֶׁמַּפְרִיעַ לָהּ וְנוֹהֶגֶת לַהֲסִירוֹ, וְאִם הוּא לַח אֵינוֹ חוֹצֵץ מִשּׁוּם שֶׁרֹב נָשִׁים לֹא מַקְפִּידוֹת עָלָיו, אוּלָם אִם הִיא מַקְפִּידָה עָלָיו חוֹצֵץ. 'מִחוּץ' לָעַיִן אִם הוּא בְּצֶבַע צָהֹב אֲפִלּוּ אִם הוּא לַח חוֹצֵץ מֵחֲמַת שֶׁנִּרְאֶה לַחוּץ וּמַקְפֶּדֶת עָלָיו שו"ע שם ס"ז. .
ה. צְרִיכָה לְהָסִיר עַדְשׁוֹת מַגָּע אם הם עדשות קבועות נושמות שאינה מסירה אותם כמה ימים. , כְּמוֹ כֵן רִיסִים מְלָאכוּתִיִּים שהם קבועים לה ואינה מסירה אותם. עַיִן תּוֹתֶבֶת, וּבְדִיעֲבַד אוֹ כְּשֶׁקָּשֶׁה לָהּ לַהֲסִירָם תִּשְׁאַל חָכָם שלכתחילה יש להסיר כל דבר, אלא אם כן הוא קבוע, ושלם, ואינה נוהגת להסירו, או שעתה אינה יכולה להסירו מסיבה מסוימת, ולכך יש לה לשאול חכם. . אִם נָהֲגָה לְסַדֵּר גַּבּוֹת אוֹ לְגַלֵּחַ וְכַדּוֹ' אֵינוֹ מְעַכֵּב (כדלעיל).
אָזְנַיִם
ו. יֵשׁ לְנַקּוֹת אֶת תְּחִלַּת תְּעָלַת הָאֹזֶן הַנִּרְאֵית מִבַּחוּץ. אַךְ אִם יֵשׁ לָהּ מַכָּה, וּצְרִיכָה לְהַנִּיחַ צֶמֶר גֶּפֶן עִם שֶׁמֶן וְכַדּוֹ' תִּשְׁאַל חָכָם מחמת שאסור שיראה הצמר גפן מבחוץ, ואם גם כך אינה יכולה לטבול מחמת שהמים מסוכנים לה באוזן, תשאל חכם משום שיש לזה כמה פתרונות. . יֵשׁ לְנַקּוֹת הֵיטֵב אֶת חוֹר הֶעָגִיל, וְאִם הוּא קָטָן וְרוֹצָה שֶׁיִּסָּתֵם אֵינָהּ צְרִיכָה לְנַקּוֹתוֹ.
אַף
ז. תְּנַקֶּה הֵיטֵב אֶת תְּחִלַּת תְּעָלַת הָאַף הַנִּרְאֵית מִבַּחוּץ.
שִׁנַּיִם
ח. תְּצַחְצַח שִׁנֶּיהָ כְּמוֹ שֶׁרְגִילָה וּמְעַט יוֹתֵר, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִהְיֶה שׁוּם דָּבָר דָּבוּק בַּשִּׁנַּיִם וּבֵינֵיהֶן שו"ע שם סכ"ד. . בֵּין הַשִּׁנַּיִם לֹא תְּנַקֶּה בְּחוּט הַמָּשׁוּחַ בְּוַקְס, מֵחֲמַת שֶׁמַּשְׁאִיר צִפּוּי עַל הַשֵּׁן. וְאִם יֵשׁ לָהּ חוֹר בַּשֵּׁן תְּנַקֶּה כַּמָּה שֶׁאֶפְשָׁר. אֶבֶן עַל הַשֵּׁן אֵינָהּ חוֹצֶצֶת, אַף שֶׁבְּדַעְתָּהּ לַהֲסִירָהּ, כֵּיוָן שֶׁאֵין בָּהּ מַמָּשׁ וְהִיא חֵלֶק מֵהַשֵּׁן. וְאִם טָבְלָה וּכְשֶׁעָלְתָה מֵהַטְּבִילָה מָצְאָה לִכְלוּךְ בְּפִיהָ אוֹ בְּשִׁנֶּיהָ תָּשׁוּב וְתִטְבֹּל (ועי' בהערה) שהרי מהיכן היה לו לבא, ומסתמא היה שם לפני כן. ואם לא בדקה מקודם וכשעלתה מצאה נקי, לא חוששים שמקודם היה לכלוך (שו"ע סכ"ה.). ואפילו לא בדקה אחרי טבילה ולאחר זמן מצאה לכלוך, תולין שבא אח"כ (שו"ע סכ"ו, וש"ך סי' קצ"ט סק"ט.). .
ט. שִׁנַּיִם תּוֹתָבוֹת שֶׁדַּרְכָּהּ לַהֲסִירָן, חוֹצְצוֹת. סְתִימוֹת אוֹ כְּתָרִים אוֹ גֶּשֶׁר שֶׁצָּרִיךְ רוֹפֵא כְּדֵי לַהֲסִירָן, אִם הֵם קְבוּעוֹת אֵינָם חוֹצְצוֹת, וְאִם הֵם זְמַנִּיּוֹת יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁתַּתְנֶה עֲלֵיהֶם שֶׁלֹּא תְּסִירֵם ל' יוֹם הגרב"צ. , וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁרָאוּי שֶׁתַּתְנֶה שֶׁלֹּא תְּסִירֵם שָׁבוּעַ גרע"י. . וְהוּא הַדִּין בְּגֶשֶׁר אוֹ פְּלָטָה שֶׁבַּשִּׁנַּיִם. שֵׁן רוֹפֶפֶת אֵינָהּ חוֹצֶצֶת, אֶלָּא אִם כֵּן הִיא תְּלוּיָה כְּחוּט הַשַּׂעֲרָה גריש"א. . צֶמֶר גֶּפֶן בְּתוֹךְ הַשֵּׁן שֶׁהוּא גָּלוּי וְיֵשׁ בְּתוֹכוֹ תְּרוּפָה תִּשְׁאַל חָכָם.
י. נָהֲגוּ הַנָּשִׁים שֶׁלֹּא לֶאֱכֹל בְּיוֹם הַטְּבִילָה בָּשָׂר, אֲפִלּוּ אִם הוּא טָחוּן שו"ע שם סכ"ד. , וְכֵן פֵּרוֹת הָדָר, תִּירָס וְכַדּוֹ', מֵחֲמַת שֶׁהֵם נִכְנָסִים בֵּין הַשִּׁנַּיִם.
אַךְ אִם זוֹ סְעוּדַת מִצְוָה, אוֹ בְּיוֹם הַשַּׁבָּת, אוֹ בְּיוֹם טוֹב אוֹ שֶׁבָּאוּ לָהּ אוֹרְחִים וְחוֹשֶׁשֶׁת שֶׁמָּא יַרְגִּישׁוּ הָאוֹרְחִים, יְכוֹלָה לֶאֱכֹל וּלְאַחַר מִכֵּן תְּנַקֶּה שִׁנֶּיהָ הֵיטֵב כְּפִי הַמֻּתָּר בְּשַׁבָּת.
עֲגִילִים טַבָּעוֹת וּצְמִידִין
יא. מִנְהַג נְשׁוֹת יִשְׂרָאֵל לְהָסִיר קֹדֶם הַטְּבִילָה, אֲפִלּוּ מִעוּט שֶׁאֵינָהּ מַקְפִּידָה עָלָיו, וַאֲפִלּוּ אֵינוֹ מְהֻדָּק, כְּגוֹן עֲגִילִים, טַבָּעוֹת, צְמִידִים, סִכּוֹת, גֻּמִּיּוֹת, וַאֲפִלּוּ הֵם רְפוּיִים. וּבְדִיעֲבַד אִם לֹא הֵסִירָה אוֹתָם "וְלֹא הָיוּ מְהֻדָּקִים" עָלְתָה לָהּ טְבִילָה.
יב. טַבַּעַת שֶׁרְגִילָה לַהֲסִירָהּ בְּשָׁעָה שֶׁלָּשָׁה בָּצֵק, חוֹצֶצֶת. וְאִם אֵינָהּ רְגִילָה לַהֲסִירָהּ, אֵינָהּ חוֹצֶצֶת, וְרָאוּי שֶׁתַּעֲבִירָהּ קָדִימָה וְאָחוֹרָה בַּמַּיִם אִם הִיא יְכוֹלָה טללי טוהר. .
צִפָּרְנַיִם
יג. עִקַּר דִּין הַשֻּׁלְחָן עָרוּךְ שו"ע שם סי"ח. שֶׁצִּפֹּרֶן נְקִיָּה אֵינָהּ חוֹצֶצֶת וַאֲפִלּוּ אִם יֵשׁ בָּהּ לִכְלוּךְ, אֶלָּא אִם כֵּן הוּא נִמְצָא עַל הַצִּפֹּרֶן לְבַדָּהּ (ולא בין הבשר לציפורן) שֶׁהֲרֵי הוּא חוֹצֵץ. וְדַעַת הָרְמָ"א שו"ע שם ס"כ. שֶׁאִם הַצִּפֹּרֶן גְּדוֹלָה, שֶׁעוֹבֶרֶת אֶת הַבָּשָׂר חוֹצֶצֶת. וּלְכָךְ נָהֲגוּ נָשִׁים לִטֹּל כָּל צִפָּרְנֵיהֶן קֹדֶם הַטְּבִילָה מֵחֲמַת שֶׁקָּשֶׁה לְכַוֵּן מַהוּ 'כְּנֶגֶד הַבָּשָׂר', וְאַף בְּנוֹת סְפָרַד נָהֲגוּ בָּזֶה הֵיכָן שֶׁאֶפְשָׁר.
אֲפִלּוּ בְּשַׁבָּת תְּחַפֵּשׂ לִטֹּל צִפָּרְנֶיהָ עַל יְדֵי גּוֹיָה, רַק לֹא תָּנִיד צִפָּרְנֶיהָ כְּדֵי לְסַיֵּעַ לָהּ, וְאִם אִי אֶפְשָׁר לִמְצֹא גּוֹיָה בְּנָקֵל רַק תְּנַקֶּה הֵיטֵב. וּבְחֹל הַמּוֹעֵד נוֹטַלְתָּן כְּדַרְכָּהּ רמ"א או"ח סי' תקל"ב ס"א. .
וְאִם יֵשׁ לָהּ נְפִיחוּת וְאִי אֶפְשָׁר לְנַקּוֹתָהּ תִּשְׁאַל חָכָם דהשו"ע סי"ט כתב שצריכה להיות נפוחה כ"כ שאין הלכלוך נראה ושאינה רוצה לקוצצם בשום זמן. .
יד. צִפֹּרֶן שֶׁחֵלֶק מִמֶּנָּה תָּלוּשׁ, אִם פָּרְשָׁה רֻבָּהּ אֵינָהּ חוֹצֶצֶת משום שיכולה להסירה בידה, ובכ"ז לא מסירה, א"כ אינה מקפדת. ועוד שהמים נכנסים שם בשופי. ב"י וט"ז. , מִעוּטָהּ וְאֵינָהּ מְצִיקָה לָהּ לְכַתְּחִלָּה חוֹצֶצֶת וּבְדִיעֲבַד עָלְתָה לָהּ טְבִילָה שהרי היא חלק מן הגוף, שו"ע שם. , אוּלָם לִבְנֵי אַשְׁכְּנַז לֹא עָלְתָה לָהּ טְבִילָה רמ"א, ש"ך. . לָכֵן תִּבְדֹּק אֶת צִפָּרְנֶיהָ הֵיטֵב לִפְנֵי שֶׁתִּטְבֹּל.
רַגְלַיִם
טו. עוֹר קָשֶׁה בָּרַגְלַיִם אֵינוֹ חוֹצֵץ, אֶלָּא אִם כֵּן הוּא מַכְאִיב לָהּ וְדַרְכָּהּ לַהֲסִירוֹ. צִפָּרְנֵי הָרַגְלַיִם לְכַתְּחִלָּה יֵשׁ לְקָצְצָם, וּבְדִיעֲבַד אִם הֵם נְקִיּוֹת עָלְתָה לָהּ הַטְּבִילָה.
טז. אֲפִלּוּ מִי שֶׁמַּחְמִירָה שֶׁלֹּא יִהְיוּ עָלֶיהָ צִיצִין שֶׁל עוֹר אוֹ שֶׁל צִפָּרְנַיִם קְטַנּוֹת שֶׁקְּצָת תְּלוּשׁוֹת (כדלהלן סכ"א) כדעת הפנ"י. , אִם בָּדְקָה לִפְנֵי שֶׁטָּבְלָה וּכְשֶׁעָלְתָה מִן הַמַּיִם מָצְאָה צִיצִין, תּוֹלִין לְהָקֵל שֶׁנּוֹצְרוּ מֵחֲמַת הַמַּיִם.
בֵּית הַסְּתָרִים
יז. דִּין תּוֹרָה שֶׁאַף בֵּית הַסְּתָרִים צָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה רָאוּי לְבִיאַת מַיִם. וּלְכָךְ לִכְלוּךְ בְּעֵינַיִם, בַּשִּׁנַּיִם, בַּחֹטֶם, בָּאָזְנַיִם, תַּחַת הַצִּפָּרְנַיִם, בַּטַּבּוּר, בֵּין הָרַגְלַיִם וְכַדּוֹ' חוֹצֵץ.
מִתַּחַת לָעוֹר אוֹ בְּתוֹךְ הַגּוּף
יח. כָּל דָּבָר שֶׁהוּא נִמְצָא מִתַּחַת לָעוֹר אוֹ בְּתוֹךְ הַגּוּף, אֵינוֹ חוֹצֵץ. וְלָכֵן מַה שֶּׁמִּתַּחַת לָעוֹר כְּגוֹן מֻגְלָה, אוֹ קוֹץ בּוֹלֵט שֶׁאֵינוֹ מֻרְגָּשׁ בְּמִשּׁוּשׁ הַיָּד אֵינָם חוֹצְצִים שו"ע שם סי"א. . וְאִם יֵשׁ עָלָיו עוֹר אַךְ הוּא בּוֹלֵט, חוֹצֵץ, שֶׁהֲרֵי מַקְפִּידָה עָלָיו לַהֲסִירוֹ וְחַיֶּבֶת לְהוֹצִיאוֹ אֲפִלּוּ בְּשַׁבָּת, אַךְ תִּשְׁתַּדֵּל שֶׁלֹּא לְהוֹצִיא דָּם, וְאִם יָצָא דָּם פְּטוּרָה כיון שאינו בטוח שיצא דם ואין ניחא לה, ועוד כמה טעמים. .
יט. אִם הָיְתָה אֵצֶל הָרוֹפֵא וְתָפַר לָהּ אֶת הַחֲתָךְ בְּחוּט תְּפִירָה, אִם הוּא עוֹמֵד לִפֹּל מֵאֵלָיו כְּגוֹן שֶׁנָּמֵס מֵעַצְמוֹ לְאַחַר זְמַן מְסֻיָּם אֵינוֹ חוֹצֵץ, אוּלָם אִם אֵינוֹ עוֹמֵד לִפֹּל מֵאֵלָיו תִּשְׁאַל חָכָם לגרע"י אפשר להקל בשעת הדחק. .
כ. הֶתְקֵנִים בְּתוֹךְ הַגּוּף, כְּגוֹן בַּרְזִלִּים לְאִחוּי שְׁבָרִים וְכַדּוֹ' אֵינָם חוֹצְצִים. הֶתְקֵן תּוֹךְ רַחְמִי הַנָּתוּן בָּרֶחֶם אֵינוֹ חוֹצֵץ, אַךְ הֶתְקֵן חוּץ רַחְמִי הַנִּמְצָא בַּפְּרוֹזְדוֹר שֶׁנִּתָּן לְהוֹצִיאוֹ, חוֹצֵץ.
קִלּוּפֵי עוֹר
כא. קִלּוּפֵי עוֹר בַּשְּׂפָתַיִם, אוֹ קִלּוּפֵי עוֹר קְטַנִּים לְיַד הַצִּפֹּרֶן, אִם הֵם מַכְאִיבִים לָהּ חוֹצְצִים, וְאִם אֵינָם מַכְאִיבִים לָהּ אֵינָם חוֹצְצִים, וּלְכַתְּחִלָּה אִם הֵם יוֹרְדִים בְּקַלּוּת, תְּסִירֵם משום שמעיקר הדין קילופי עור הם חלק מן הגוף, אלא שי"א שכל העומד להיתלש כתלוש דמי. .
כב. בָּשָׂר וְאֵיבָר מְדֻלְדָּלִים שֶׁאֵינָם כּוֹאֲבִים לָהּ אֵינָם חוֹצְצִים, אוּלָם אִם הִיא חֲפֵצָה לַהֲסִירָם בַּהֶקְדֵּם, לְכַתְּחִלָּה תְּסִירֵם כַּמָּה שֶׁיְּכוֹלָה שו"ע שם סכ"ב. . מֻגְלָה שֶׁבָּרֹאשׁ אֵינָהּ חוֹצֶצֶת. פְּצָעִים קְטַנִּים בְּפָנֶיהָ כְּגוֹן פִּצְעֵי בַּגְרוּת וְכַדּוֹ', לְכַתְּחִלָּה תְּסִירֵם.
מַכָּה שֶׁבַּגּוּף, חֲטָטִים שֶׁבָּרֹאשׁ
כג. דָּם שֶׁנִּצְרַר עַל הַמַּכָּה וְנִצְרָךְ לְצֹרֶךְ רִפּוּיוֹ, אֵינוֹ חוֹצֵץ, מִכֵּיוָן שֶׁהוּא חֵלֶק מִן הַגּוּף, אוּלָם מַה שֶּׁאֵינוֹ חֵלֶק מֵהַמַּכָּה וְעָתִיד לִפֹּל חוֹצֵץ. וְלָכֵן, לְאַחַר שְׁלֹשָׁה יָמִים כְּשֶׁהַדָּם מֵעַל הַמַּכָּה מִתְיַבֵּשׁ, צְרִיכָה לְלַחְלֵחַ אוֹתוֹ כְּרֶבַע שָׁעָה בְּמַיִם חַמִּים, וּלְנַקּוֹת מִסְּבִיבוֹ, וְאִם אַחַר כָּךְ יְכוֹלָה לַהֲסִירוֹ בְּנָקֵל תְּסִירֶנּוּ שו"ע שם ס"ט. . אוּלָם בְּתוֹךְ שְׁלֹשָׁה יָמִים רַק תְּרַכֵּךְ אוֹתוֹ בְּחַמִּין תְּנַקֶּה בִּזְהִירוּת מִסָּבִיב שו"ע שם סט"ז. , וּמַה שֶּׁנִּשְׁאָר אֵינוֹ מְעַכֵּב מִכֵּיוָן שֶׁהוּא רַךְ. וְעֵצָה טוֹבָה לְכָל מִינֵי מַכּוֹת, שֶׁתַּחְלִיט שֶׁלֹּא לַהֲסִירָן עַד לְמָחֳרָת שערי נישואין. .
כד. אֲבַעְבּוּעוֹת שֶׁל כְּוִיָּה אֵינָן חוֹצְצוֹת, וְאִם נִפְתְּחוּ יֵשׁ לְהָסִיר מַה שֶּׁאֶפְשָׁר. גֶּבֶס וּרְטִיָּה תִּשְׁאַל חָכָם שיש שמקלים אם המים יכולים לבא מתחת לתחבושת, או אם עוטפת אותה בניילון היטיב, גרע"י זצ"ל, ויש שאוסרים. . אִם יֵשׁ לָהּ פִּטְרִיָּה בָּרֹאשׁ תִּשְׁאַל חָכָם. וּמֻתָּר לְהָסִיר הַפְּלַסְטֶר בְּשַׁבָּת אַף שֶׁנִתְלָשׁוֹת שְׂעָרוֹת מחמת שאינו דרך תלישה, ואינו ניחא לה טה"ב ח"ג עמ' ס"ו. .
צֶבַע
כה. מִשְׁחָה וְכַדּוֹ' אוֹ שֶׁמֶן שֶׁהִיא סָכָה עַצְמָהּ בָּהֶם, חוֹצְצִים, וְאִם הַמִּשְׁחָה נִסְפְּגָה הֵיטֵב בַּגּוּף אֵינָהּ חוֹצֶצֶת, וְלָכֵן לֹא תִּמְרַח עַל עַצְמָהּ מִשְׁחָה בְּסָמוּךְ לַטְּבִילָה.
דְּיוֹ שֶׁיֵּשׁ בּוֹ מַמָּשׁ, אוֹ טִיט אוֹ בָּצֵק, כָּל אֵלּוּ חוֹצְצִים. וּלְכָךְ תְּשַׁפְשֵׁף כַּהֹגֶן, וְאִם נִשְׁאָר רַק רֹשֶׁם אֵין בָּזֶה חֲצִיצָה. וּכְמוֹ כֵן 'חִנָּה' שֶׁנִּשְׁאַר מִמֶּנָּה רֹשֶׁם אֵינָהּ חוֹצֶצֶת. וְאִם הֵם לַחִים אֵינָם חוֹצְצִים מִשּׁוּם שֶׁהַמַּיִם מְחַלְחֲלִים תַּחְתֵּיהֶם שו"ע שם סט"ו, טה"ב ח"ג עמ' כ"ח וק"א, מקוה ישראל פכ"ה ס"כ. . וְהוּא הַדִּין שְׁאָר מַשְׁקִין לַחִים. וְהוּא הַדִּין לִשְׂרַף תְּאֵנָה וְהַתּוּת וְהֶחָרוּב וְהַשִּׁקְמָה. אוּלָם שְׁאָר מִינֵי שָׂרָף שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם דֶּבֶק, וּכְמוֹ כֵן דֶּבֶק מַגָּע וְכַדּוֹ' חוֹצְצִים אֲפִלּוּ הֵם לַחִים שו"ע שם. .
כו. זֵעָה אֵינָהּ חוֹצֶצֶת. אַךְ אִם הִגְלִידָה כִּגְלִיד חוֹצֶצֶת שו"ע שם סי"ב. . מִלְמוּלִים שֶׁעַל הַבָּשָׂר, כְּגוֹן שֶׁבָּאוּ מֵחֲמַת לִישַׁת הַבָּצֵק, אִם יְשַׁפְשְׁפֵם זוֹ בָּזוֹ, חוֹצְצִים שו"ע שם סי"ב סי"ג. .
כז. לֹא תִּטְבֹּל עִם שׁוּם בֶּגֶד אֲפִלּוּ אִם הוּא רָפוּי, וּבְדִיעֲבַד כְּשֶׁכְּבָר טָבְלָה וְהָיָה רָפוּי, לַשֻּׁלְחָן עָרוּךְ שם סמ"ו. עָלְתָה לָהּ טְבִילָה, וּבְדַעַת הָרְמָ"א יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁלֹּא עָלְתָה לָהּ, וְיֵשׁ מַחְמִירִין וּמוֹרִים שֶׁצְּרִיכָה לַחְזֹר וְלִטְבֹּל מקוה ישראל פכ"ה ס"ל. .
כח. לֹא תִּטְבֹּל בְּמִקְוֶה שֶׁיֵּשׁ בְּקַרְקָעִיתוֹ טִיט, וְתִזָּהֵר מֵאָבָק וְחוֹל לִפְנֵי שֶׁנִּכְנֶסֶת לִטְבֹּל. וְהוּא הַדִּין בַּיָּם, שֶׁהֲרֵי הַטִּיט נִדְבָּק לַגּוּף, וּבַיָּם יֶשְׁנָן עוֹד הַרְבֵּה מִכְשׁוֹלוֹת בְּעִנְיַן הַטְּבִילָה, שֶׁאֵינָהּ נַעֲשֵׂית כָּרָאוּי מחמת שמפחדת שיראוה, או מהקור, או ליפול, וממהרת בטבילתה ואין המים מגיעים לכל הגוף ומכווצת קפלים מסויימים ושערותיה לא נכנסות לגמרי, ואין לה מי שישגיח עליה כראוי, ובלילה עוד יותר חוששת מכל הנ"ל, וביום אסור לה לטבול, וכן אסור לטבול עם בגד אפילו הוא רפוי, וכו'. .
כט. נָהֲגוּ בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל לְהָסִיר כָּל אִפּוּר וְלַק שֶׁהוּא, וּבְדִיעֲבַד אִם הוּא שָׁלֵם שֶׁהוּא לְנוֹי וְגַם שֶׁאֵין בּוֹ מַמָּשׁוּת אֵינוֹ חוֹצֵץ ש"ך. כמו"כ מי שאומנותו בשחיטה ואיטליז וידיו מלוכלכות בדם, אינו חוצץ שאינו מקפיד על כך. רמ"א. . שֵׂעָר צָבוּעַ אִם גָּדַל שַׂעֲרָהּ וְנִכָּר הַצֶּבַע הַקּוֹדֵם בְּמִקְצָת רָאוּי שֶׁתַּשְׁלִימוֹ טה"ב ח"ג עמ' ק"ב. .
פֶּרֶק יא - דִּינֵי טְבִילָה
כתב בשולחן ערוך: אין הנדה עולה מטומאתה אף על פי שפסקה ראייתה כמה שנים, מדין תורה, והבא עליה חייב כרת עד שתטבול במקוה כשר (שו"ע קצ"ז ס"א). ואין הטבילה עולה לה מדין תורה עד שתבדוק ותעיין קודם טבילה שאין לכלוך וחציצה בגופה ובשערותיה (ב"ק פב. שו"ע קצ"ט ס"ח) ושאין קשרים בשערה, ואז תטבול בבת אחת עם כל שערה (שו"ע קצ"ט ס"א) כשמישהי עומדת על גבה (ב"י קצ"ח ס"מ). ועזרא תיקן שאף תחוף בחמין שערה וגופה ופירשו רוב הראשונים שתחוף כל מקום כינוס שיער בחמין, שהמים הקרים מסבכין את השיער. ורש"י פירש חפיפה שתרחוץ כל גופה ושערה בחמין, הביאוהו הראשונים, שחפיפת השיער במסרק דוקא. גמ' ב"ק וסוכה. .
מהו מקוה טהרה
מקוה הוא בריכת מים קטנה, מקום שבה קוויים (אסופים) מי גשמים טבעיים שלא עברו דרך כלים המקבלים טומאה, הוא מכיל לפחות כ-750 ליטר מים (40 סאה). וכדי לשמר את המים הטהורים האלו נקיים, בצמוד למקוה ישנו מיכל של מים בבור סמוי מן העין, הקרוי "בור" או "אוצר" המכיל את מי גשמים, והוא מתחבר אל מי המקוה באמצעות נקב שאפשר לראות במקוה מתחת לקו המים. בכל פעם שמחליפים את מי המקוה במים חדשים (מהברז), משיקים את מי המקוה מחדש עם מי האוצר הטבעיים, בחיבורם הופכים הם לישות אחת, וה"בריכה" הופכת ל"מקוה טהרה".
המקוואות עומדים תחת "פיקוח” ומחוטאים על ידי חומר במינון מתאים, ישנן מעבדות העורכות בדיקות בכל שטח הטבילה, תוצאות הדגימות מראות על רמת סטריליות גבוהה, לדוגמא: מתוך ארבעה מקוואות שנבחרו באקראי: מספר החיידקים שנמצאו במ”ל מים, נע בין 7-52 חיידקים, כאשר בכוס מים רגילים הראויים לשתיה, יש לא פחות מ - 250 חיידקים...
וְרוּחַ אֱלֹקִים מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם
כתבה התורה הקדושה "וְרוּחַ אֱלֹקִים מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם" (בראשית). ה' יתברך נמצא מעל מֵי המקוה, וכאשר האשה טובלת במים ה' יתברך משפיע עליה שפע רוחני של "קדושה וטהרה", מקדש ומטהר אותה. לכן בזמן הטבילה יש שעת רצון, וכל השערים בשמים נפתחים כדי לשמוע ולקבל את בקשות המיטהרת. נשים רבות סיפרו שראו ניסים גלויים, אנשים שהתפללו עליהם באותה שעה נפקדו, נצלו ממות, ועוד ישועות רבות.
אחד משלבי הגיור, הוא טבילה במקוה. האדם המתגייר נכנס למקוה 'גוי', ויוצא ממנו 'יהודי'. מקום נפלא ועצום שהופך גוי ליהודי... על ידי הטבילה, האשה מכניסה לְבֵיתה את 'השכינה הקדושה' ובכך מסירה מהבית גזירות קשות, ונפתחים בפני המשפחה שערי שמים. זה מתבטא בשלוות הנפש, קדושה, שיכוך פחדים ודיכאונות, בריאות, פרנסה, הצלחה, שלום בית, בחינוך הילדים, ועוד.
בריאה חדשה
יהודי שאוכל ביום כפור, וכן יהודי שלא מל את בנו או אוכל חמץ בפסח, עובר בכל פעם עבירה חמורה מאד של "כרת" להיפטר בקיצור שנים חס ושלום, או להיפטר ללא ילדים, או להיכרת שלא יהיה לו חלק בעולם הבא (תפארת ישראל סנהדרין סופ"ט). וכמו כן, זוג שחי חיי אישות ללא מקוה, עובר כל פעם את אותה עבירה של "כרת". כל פעם שהם ביחד שערי תשובה לר' יונה ש"ג סעי' ק"ד,ק"כ,קכ"ה. , זה ממש כאילו הם אוכלים לחם בפסח / אוכלים ביום כיפור / לא מלים את בנם. מקוה הטהרה היה מאז ומתמיד חלק בלתי נפרד מחייו של היהודי. גם אם חלילה נחלש בקיום התורה והמצוות, גם אם עזב חלילה את המורשת, גם אם סטה מן הדרך - מצוה זו לא הזניח!
סיפר הרב יעקב מוצפי זצ"ל, שהיה ראב"ד העדה החרדית הספרדית בירושלים: לפני כשלושים שנה הגיעה אליו אשה אלמנה, וסיפרה לו בדמעות שליש, שבעלה נפטר לפני כמה שנים, וזה כמה לילות ברציפות מופיע לה בחלום כשהוא קשור בשלשלאות, וקולו ככלב נובח, זועם וזועף, ובחמת זעם הוא רוצה לנשוך אותה ולקרוע את בשרה לגזרים. היא התחננה אל הרב שיעשה לה תיקון ו"הטבת חלום". הרב זצ"ל הבין שיש כאן ענין עמוק, וביקש ממנה שתספר לו באיזו עבירה הכשילה את בעלה. האשה התביישה לספר, וטענה שלא עשתה לו דבר. הרב אמר לה, שהוא איננו יכול לעזור לה, והאשה שבה לביתה.
לאחר מספר ימים שוב הופיעה האשה כשכולה מזדעזעת למראה החלום שחלמה ביתר שאת. היא אמרה שבעלה שוב הופיע בחלומה, ואיים עליה יותר מפעמים קודמות. הרב שוב ענה בתקיפות, שתודה מיד באיזה חטא הכשילה אותו. ואז האשה פרצה בבכי מר, ואמרה שהטעתה את בעלה, ולא היתה הולכת למקוה לטבול.
הרב גער בה ואמר: ראי מה גרמת לבעל, שאין לו מנוחה בעולם העליון. והוא כל כך סובל, עד שנתנו לו רשות לבוא בחלום (כי לא לכל אחד נותנים רשות לבוא בחלום). ענתה האשה, שהיא מוכנה לעשות כל מה שהרב יאמר לה. שאל אותה הרב, אם יש לה בנות. ענתה, שיש לה בנות, אבל אינן שומרות מצוות. אמר הרב: לכי אליהן ותבקשי מהן שישמרו מהיום והלאה טהרת המשפחה. ענתה האשה: הבנות לא תשמענה לי. אמר לה הרב: תבכי ותתחנני לפניהן שאין מנוחה לאביהן בעולם העליון בגלל עוון זה. וכך עשתה האשה. והנה לאחר זמן, שוב הופיע בעלה בחלום, כשהוא עליז ושמח... ישמע חכם ויוסף לקח כמה חמורה מצוה זו, ומה רבה השפעתה (טהרת יעקב עמוד ח).
אין תחליף
משל לאותו אדם אסיר תודה, שנתן במתנה לרופא המטפל בו - בקבוק עם חומר נוזלי. "מה זה?", שאל הרופא, ואותו אדם השיב בגאוה: "שמתי לב כי אתה נוהג לשטוף את ידך בחומר נוזלי לאחר כל טיפול. אולם חומר זה שאתה משתמש בו - ריחו חריף למידי, לכן החלטתי לתת לך במתנה תחליף מצוין - מי בושם נהדרים, המותירים את היד רעננה ובעלת ניחוח נעים!"
האמבטיה והמקוה - מבחינה חיצונית אין הבדל משמעותי ביניהם: כאן יש מים, וכאן יש מים. אולם בורא עולם הצביע בתורה על הבדל מהותי בין המים האלו למים האלו - "אַךְ מַעְיָן, וּבוֹר מִקְוֵה מַיִם - יִהְיֶה טָהוֹר" (ויקרא פרק יא פסוק לו) - רק מקוה כשר יכול לטהר, ולא שום מים אחרים! האמבטיה טובה לנקיון הגוף, אולם לטהרתו - יועיל אך ורק מקוה. כפי שכותב הרמב"ם (הלכות איסורי ביאה יא טז): "אין האשה ניטהרת עד שתטבול במי מקוה כשר... אבל אם רחצה במרחץ, אפילו נפלו עליה כל מימות שבעולם - הרי היא אחר הרחיצה כמו שהיתה קודם הרחיצה" .
בנים צדיקים
מובא במדרש: מעשה ברבי אלישע כהן גדול שלא היו בניו מתקיימים. נכנס לפני הקב"ה ואמר לפניו 'רבון כל העולמים, למה יש לצדיקים בנים, ולי אין בנים המתקיימים. יצתה בת קול והשיבה: תתקדשו ותזכו לילדים', הוא אמר את הדברים לאשתו וקבלו עליהם לעשות כן. פעם אחת ירדה לטבול, היא הכינה את עצמה בשמחה ובנחת, ירדה לנהר וטבלה בהקפדה מיוחדת, בדרך הביתה פגע בה מצורע, אמרה פגשתי בדבר טמא תחילה, חזרה באותה שמחה לנהר לטבול שוב. בדרכה לביתה פגע בה גמל, ושוב פעם חזרה לנהר, פשטה בגדיה וטבלה כראוי. וכך עשר פעמים, עשר דמויות טמאות נתגלו לה ובכל פעם חזרה בנחת ובסבלנות.
נכמרו רחמיו של הקב"ה, ואמר למטטרון שר הפנים, עד מתי צדקת זו מצטערת, לך, עמוד לפני צדקת זו על פתח המקוה כדי שתתעבר הלילה הזה ותלד צדיק קדוש וטהור. כאשר ראתה אותו, רצתה שוב לטבול, אמר המלאך עלבונך לפני הקב"ה והוא שגרני אצלך, שמחה מאוד- ההתרגשות היתה גדולה - והיא התעברה באותו לילה את ר' ישמעאל בן אלישע כהן גדול, והיה דיוקנו דומה למטטרון.
המלאך מטטרון נעשה סנדק, ולחש לתינוק שם המפורש באוזן, לפיכך בכל שעה שהיה ר' ישמעאל רוצה לעלות לרקיע, היה מזכיר את השם שמסר לו מטטרון שר הפנים והיה עולה. היה זה ר' ישמעאל כהן גדול בן ר' אלישע הכהן, שעלה למרומים עם שם המפורש לפני הגזירה של עשרה הרוגי מלכות לשאול האם באמת נגזרה הגזירה (מדרש איכה שערי דורא השלם פ' כ"ג).
חֲפִיפָה
א. צְרִיכָה לִרְחֹץ אֶת כָּל גּוּפָהּ וְשַׂעֲרָהּ בְּמַיִם חַמִּים (או נוטים לחמים) כּוֹלֵל אֶת הַקְּמָטִים שֶׁבְּגוּפָהּ שו"ע קצ"ט ס"ב. . מַהוּ כָּל גּוּפָהּ: שַׂעֲרָהּ, עֵינֶיהָ, חֲלַל הָאֹזֶן הַנִּרְאֶה לַחוּץ וּמֵאֲחוֹרֶיהָ וְחוֹרֵי הָעֲגִילִים, חֲלַל הָאַף הַנִּרְאֵית לַחוּץ, שִׁנַּיִם, בֵּית הַשֶּׁחִי, קְמָטִים שֶׁבַּגּוּף, טַבּוּרָהּ, בֵּין אֶצְבְּעוֹת רַגְלֶיהָ, צִפָּרְנֵי יָדֶיהָ וְרַגְלֶיהָ נְקִיּוֹת וּגְזוּזוֹת, וּצְרִיכָה לְהָסִיר אִפּוּר וְלַק, עֲדָשׁוֹת וְכַדּוֹ', וְכֵן תָּסִיר טַבָּעוֹת, עֲגִילִים וּצְמִידִים. וּתְשַׁפְשֵׁף כָּל גּוּפָהּ בְּסַבּוֹן שֶׁאֵינוֹ שֻׁמָּנִי כְּדֵי לְהָסִיר אֶת הַחֲצִיצוֹת. גַּם תְּפַנֶּה עַצְמָהּ לְכַתְּחִלָּה.
אֲפִלּוּ בְּשַׁבָּת תָּחֹף בְּחַמִּין שֶׁהוּחַמּוּ מֵעֶרֶב שַׁבָּת אֶת מִעוּט הַגּוּף כְּגוֹן רֹאשָׁהּ יָדֶיהָ וְרַגְלֶיהָ וּבֵית הַסְּתָרִים.
גַּם אֶת מְקוֹמוֹת שַׂעֲרָהּ תַּחֲפֹף בְּסַבּוֹן, וְאִם צְרִיכָה לְהַתִּיר אֶת קְשָׁרֶיהָ אוֹ לִבְדֹּק עַצְמָהּ מִכִּנִּים עַל יְדֵי מְרַכֵּךְ דַּוְקָא, יֵשׁ לָהּ לִשְׁטֹף אוֹתוֹ הֵיטֵב, מֵחֲמַת שֶׁמַּשְׁאִיר שֻׁמָּנִיּוּת עַל הַשֵּׂעָר וְהַגּוּף וְצָרִיךְ לַהֲסִירָהּ, וְאִם שָׁטְפָה הֵיטֵב וְנִשְׁאָר מְעַט אֵינוֹ מְעַכֵּב שהרי הוא מיעוט ואינה מקפידה עליו, טה"ב ח"ב עמ' ז. . וְלֹא תְּסַיֵּם רְחִיצָתָהּ בְּמַיִם קָרִים מִפְּנֵי שֶׁמְּסַבְּכִים אֶת הַשֵּׂעָר. וּתְפַסְפֵּס שְׁאָר מְקוֹמוֹת שֵׂעָר שֶׁבַּגּוּף בְּסַבּוֹן כָּרָאוּי.
מְרַכֵּךְ שֵׂעָר אֵינוֹ יָכוֹל לִהְיוֹת תַּחְלִיף לְסַבּוֹן מִשּׁוּם שֶׁאֵינוֹ מְנַקֶּה כָּל כָּךְ, וּלְכָךְ תְּנַקֶּה קֹדֶם בְּסַבּוֹן (שמפו). וְדַי בַּחֲפִיפָה אַחַת יְסוֹדִית, וּלְאַחֲרֶיהָ תִּסְרֹק אֶת רֹאשָׁהּ הֵיטֵב שֶׁלֹּא יִשָּׁאֲרוּ בּוֹ קְשָׁרִים.
אִם אֵין לָהּ מַסְרֵק, אוֹ בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת שֶׁהוּא עֶרֶב יוֹם טוֹב וְכַדּוֹ' (משום שמאז שחפפה בערב שבת כבר נוצרו קשרים). אוֹ שֶׁשָּׁכְחָה לִסְרֹק וְנִכְנְסָה שַׁבָּת וְאֵינָהּ מוֹצֵאת גּוֹיָה בְּנָקֵל, תַּפְרִיד שַׂעֲרוֹתֶיהָ עַל יְדֵי אֶצְבְּעוֹתֶיהָ יָפֶה יָפֶה ריטב"א נדה סו:. , וְאַף שְׁאָר מְקוֹמוֹת שֵׂעָר תְּפַסְפֵּס בְּיָדֶיהָ.
אִם לֹא חָפְפָה שְׂעַר רֹאשָׁהּ, אֲפִלּוּ עִיְּנָה בְּגוּפָהּ קֹדֶם טְבִילָה, לֹא עָלְתָה לָהּ טְבִילָה שו"ע קצ"ט ס"ג. , וַאֲפִלּוּ מִסְתַּפֶּקֶת אִם חָפְפָה לֹא עָלְתָה לָהּ טְבִילָה נוב"י סי' נ"ג. הביאו הפ"ת סק"ב דהוי ספק דאורייתא. . אוּלָם אִם רַק מִסְתַּפֶּקֶת אִם סֵרְקָה תִּשְׁאַל חָכָם.
ב. כְּשֶׁאֵין לָהּ דֵּי מַיִם חַמִּים לְכָל הַגּוּף, חוֹפֶפֶת בְּחַמִּין רַק אֶת מְקוֹמוֹת שַׂעֲרָהּ, וְאֶת שְׁאָר גּוּפָהּ בְּמַיִם קָרִים. וּבְדִיעֲבַד אַף אִם רָחֲצָה שַׂעֲרוֹתֶיהָ בְּקָרִים וּבָדְקָה שֶׁלֹּא הִסְתַּבְּכוּ עָלְתָה לָהּ הַטְּבִילָה.
ג. מִקְצָת נָשִׁים נָהֲגוּ לָשֶׁבֶת בָּאַמְבַּטְיָה בִּשְׁעַת חֲפִיפָה. וְתִרְאֶה עַצְמָהּ שֶׁהַיְשִׁיבָה שָׁם אֵינָהּ מַזִּיקָה לָהּ וְעוֹשָׂה לָהּ פְּצָעִים בְּאוֹתוֹ מָקוֹם. וְלֹא תֵּשֵׁב יוֹתֵר מִדַּי מֵחֲמַת שֶׁגּוֹרֶמֶת מִלְמוּלִין (קילופי עור) בַּבָּשָׂר שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם חֲשַׁשׁ חֲצִיצָה, וְדַי לְכָךְ בִּכְעֶשְׂרִים דַּקּוֹת. וְאִשָּׁה מְעֻבֶּרֶת לֹא תֵּשֵׁב בְּאַמְבַּטְיָה שֶׁל חַמִּין מִכֵּיוָן שֶׁמַּזִּיקִים לָעֻבָּר.
זְמַן הַחֲפִיפָה
ד. לְכַתְּחִלָּה תַּתְחִיל אֶת הַחֲפִיפָה "בַּיּוֹם" לִפְנֵי הַשְּׁקִיעָה שו"ע ס"ג. (מזמן פלג המנחה כשעתיים לפני השקיעה, מופיע בלוח) "בְּסָמוּךְ" לִטְבִילָתָהּ שֶׁהִיא בְּצֵאת הַכּוֹכָבִים, וּלְכָךְ רָאוּי שֶׁתֵּצֵא מִבֵּיתָהּ בַּיּוֹם וְתַחֲפֹף בְּמִקְוֶה, כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּזְדָּרֵז בַּחֲפִיפָה וְתִבָּהֵל לִטְבֹּל כְּדֵי לָבוֹא לְבֵיתָהּ בַּהֶקְדֵּם, שֶׁהֲרֵי אִם לֹא נִקְּתָה הַחֲצִיצוֹת כָּרָאוּי הֲרֵי הִיא נִדָּה. וְאִם הִיא מַרְגִּישָׁה יוֹתֵר יִשּׁוּב הַדַּעַת לַחֲפֹף בְּבֵיתָהּ, יְכוֹלָה לַעֲשׂוֹתָהּ בְּבֵיתָהּ סָמוּךְ לִיצִיאָתָהּ לַמִּקְוֶה, וְתַחְזֹר וְתִסְרֹק בַּמִּקְוֶה בְּסָמוּךְ לִטְבִילָתָהּ שו"ע שם ס"ג. .
אִם טוֹבֶלֶת מְאֻחָר יוֹתֵר, יְכוֹלָה לְהַתְחִיל אֶת הַחֲפִיפָה בַּלַּיְלָה שו"ע שם. , אוּלָם בְּנוֹת אַשְׁכְּנַז אֵינָן יְכוֹלוֹת לְהַתְחִיל אֶת הַחֲפִיפָה בַּלַּיְלָה, אֶלָּא רַק בִּשְׁעַת הַדְּחָק רמ"א שם. . וְאַף אִם חוֹפֶפֶת בַּלַּיְלָה תַּעֲשֶׂנָּה כְּשָׁעָה, וְלֹא תִּזְדָּרֵז, שֶׁאִם לֹא עָשְׂתָה כַּהֹגֶן לֹא עָלְתָה לָהּ טְבִילָה וַהֲרֵי הִיא נִדָּה.
ה. כָּל הֲכָנוֹת הַחֲפִיפָה צְרִיכוֹת לִהְיוֹת בְּנַחַת כְּשָׁעָה שְׁלֵמָה.
ו. אֵין לֶאֱכֹל לְאַחַר שֶׁחָפְפָה, וְאִם אָכְלָה תְּנַקֶּה שִׁנֶּיהָ הֵיטֵב. וּכְמוֹ כֵן, אֵין לְהַאֲכִיל אֶת יְלָדֶיהָ וּלְהִתְעַסֵּק בְּאֹכֶל וְכַדּוֹ' אוֹ לָלוּשׁ בָּצֵק לְאַחַר הַחֲפִיפָה, וְאִם נִצְרְכָה לָזֶה תָּשׁוּב לְעַיֵּן בְּגוּפָהּ הֵיטֵב קֹדֶם הַטְּבִילָה, כְּדִלְהַלָּן.
אֲפִלּוּ אִם הֻצְרְכָה לַחֲפֹף כַּמָּה יָמִים לִפְנֵי הַטְּבִילָה כְּדִלְהַלָּן, לֹא תַּרְחִיק הַחֲפִיפָה מִן הַטְּבִילָה יוֹתֵר מִג' יָמִים.
עִיּוּן
ז. לְאַחַר שֶׁרָחֲצָה אֶת כָּל גּוּפָהּ וְשַׂעֲרָהּ בְּמַיִם חַמִּים, וְסֵרְקָה רֹאשָׁהּ וְסִכְסְכָה (והפרידה) בְּיָדֶיהָ שְׁאָר מְקוֹמוֹת שֵׂעָר שֶׁבַּגּוּף, צְרִיכָה קֹדֶם הַטְּבִילָה לְעַיֵּן בְּכָל גּוּפָהּ, וּלְמַשֵּׁשׁ אֵיפֹה שֶׁאִי אֶפְשָׁר לִרְאוֹת (ויכולה להיעזר במראה), וְתִבְדֹּק שֶׁיִּהְיוּ רַגְלֶיהָ נְקִיּוֹת מִבֹּץ וּמֵאָבָק, וְתָשׁוּב הַבַּלָּנִית וְתִבְדֹּק בַּגַּב וְכַדּוֹ', אַךְ לֹא תִּסְמֹךְ עַל הַבַּלָּנִית מֵחֲמַת שֶׁהִיא מִסְתַּכֶּלֶת בְּרִפְרוּף.
אִם לֹא עִיְּנָה בְּגוּפָהּ לֹא עָלְתָה לָהּ הַטְּבִילָה, וַאֲפִלּוּ הִיא מִסְתַּפֶּקֶת אִם עִיְּנָה, מֵחֲמַת שֶׁעִיּוּן הַגּוּף הוּא דְּבַר תּוֹרָה. וְאִם רָחֲצָה עַצְמָהּ כָּרָאוּי בְּכָל הַמְּקוֹמוֹת הַצְּרִיכִים נִקּוּי, וְטָבְלָה בְּסָמוּךְ לַחֲפִיפָה, בְּדִיעֲבַד עָלְתָה לָהּ טְבִילָה חכ"א קל"ו ס"ג טה"ב ח"ג עמ' רנ"א ורע"ג. , וְתָשׁוּב וּתְעַיֵּן אַחֲרֵי הַטְּבִילָה דכל מה שאפשר לברר מבררים, לחו"ש סקי"א, מקוה ישראל פכ"ד הע' 77. .
אוּלָם בְּבֵית הַסְּתָרִים אִם לֹא עִיְּנָה וּבָדְקָה, וּכְשֶׁעָלְתָה הָיָה נָקִי עָלְתָה לָהּ טְבִילָה שו"ע שם, שמסתבר שלא הגיע לשם לכלוך, ש"ך. .
טוֹבֶלֶת בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת אוֹ בְּלֵיל יוֹם טוֹב שֵׁנִי
ח. אִם טוֹבֶלֶת בְּלֵיל שַׁבָּת, תַּעֲשֶׂה אֶת הַהֲכָנוֹת בְּבֵיתָהּ קֹדֶם הַדְלָקַת הַנֵּרוֹת, וְאִם אִי אֶפְשָׁר לָהּ לִסְמֹךְ אֶת הַחֲפִיפָה לְהַדְלָקַת הַנֵּר כְּגוֹן שֶׁנּוֹסַעַת קָרוֹב לְשַׁבָּת, תַּעֲשֶׂה הַהֲכָנוֹת קֹדֶם יְצִיאָתָהּ לַדֶּרֶךְ, וְתִקְשֹׁר אֶת שַׂעֲרוֹתֶיהָ וְתִשְׁמֹר עַצְמָהּ עַד הַטְּבִילָה, וְאָז תָּשׁוּב וְתִסְרֹק אֶת שְׂעָרָהּ (קודם הדלקת נרות) כְּשֶׁהוּא רָטוּב סָמוּךְ לַטְּבִילָה.
וְאִם טוֹבֶלֶת בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת, תַּעֲשֶׂה מֵעֶרֶב שַׁבָּת 'מַה שֶּׁיְּכוֹלָה' לַעֲשׂוֹת, כְּגוֹן לִקְצֹץ הַצִּפָּרְנַיִם וּלְהָסִיר הַשְּׂעָרוֹת וְכַדּוֹ', וְאֶת שְׁאָר הַחֲפִיפָה תַּעֲשֶׂה בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת שו"ע שם. , אוּלָם בְּנוֹת אַשְׁכְּנַז צְרִיכוֹת מִן הַדִּין לַעֲשׂוֹת אֶת "כָּל" הַהֲכָנוֹת בְּעֶרֶב שַׁבָּת, וְיַחְזְרוּ לַחֲפֹף מְעַט וְלִסְרֹק בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת רמ"א שם. .
אָסוּר לָהּ לִטְבֹּל בְּלֵיל יוֹם הַכִּפּוּרִים שו"ע או"ח תרי"ג ס"ב. , וְאֶת הַהֲכָנוֹת תַּעֲשֶׂה כְּמוֹ שֶׁעוֹשָׂה כְּשֶׁטּוֹבֶלֶת בּמוֹצָאֵי שַׁבָּת.
אֲבֵלָה שֶׁחָל לֵיל טְבִילָתָהּ בּמוֹצָאֵי שַׁבָּת, וְהִיא קָמָה מִן הָאֲבֵלוּת בְּשַׁבָּת, לְמָרָן תָּחֹף בּמוֹצָאֵי שַׁבָּת וְלָרְמָ"א יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁתָּחֹף גַּם חֵלֶק בְּעֶרֶב שַׁבָּת, וּבְמוֹצָאֵי תִּשְׁעָה בְּאָב תַּעֲשֶׂה הַחֲפִיפָה "כֻּלָּהּ" עי' סד"ט. . וְאִם לֹא תּוּכַל לָחֹף בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת תַּעֲשֶׂה הַכֹּל מֵעֶרֶב תִּשְׁעָה בְּאָב וַאֲפִלּוּ בְּחַמִּין רמ"א או"ח תקנ"ז סט"ז וכה"ח ס"ק קצ"ג. .
אִם טוֹבֶלֶת בְּלֵיל יוֹם טוֹב שֵׁנִי, שֶׁאָז חוֹפֶפֶת בְּעֶרֶב שַׁבָּת וְיֵשׁ הֶפְסֵק גָּדוֹל בֵּין הַחֲפִיפָה לַטְּבִילָה (או במוצאי שבת שהוא ערב יו"ט, או בליל שבת שהוא מוצאי יום טוב) תַּעֲשֶׂה אֶת הַהֲכָנוֹת קֹדֶם הַשַּׁבָּת, וְתִקְשֹׁר שַׂעֲרָהּ, וְתִשְׁמֹר עַצְמָהּ מִלִּכְלוּךְ שו"ע ורמ"א ס"ו. . וּכְשֶׁטּוֹבֶלֶת בְּלֵיל יוֹם טוֹב יְכוֹלָה לְהַדְלִיק נֵרוֹת שֶׁל יוֹם טוֹב כְּשֶׁתָּשׁוּב מִן הַמִּקְוֶה.
ט. אִם שָׁכְחָה לְהִסְתָּרֵק, לְכַתְּחִלָּה תִּסְרֹק שַׂעֲרָהּ עַל יְדֵי גּוֹיָה די"א שהוא לעיכובא, חכ"א וסד"א בשם שבות יעקב. מקוה ישראל פכ"ד הע' 15. וְלֹא תָּנִיד רֹאשָׁהּ, כְּמוֹ כֵן בַּצִּפָּרְנַיִם. וּבְדִיעֲבַד תַּפְרִיד הַשְּׂעָרוֹת בְּאֶצְבְּעוֹתֶיהָ כָּרָאוּי.
י. אִם מְפַחֶדֶת לִטְבֹּל בַּלַּיְלָה (כדלהלן סעיף י"ב והלאה), לֹא הִתִּירוּ לָהּ לִטְבֹּל בְּיוֹם שַׁבָּת שֶׁהוּא שְׁמִינִי, וְגַם לְהַרְחִיק הַחֲפִיפָה מִיּוֹם שִׁשִּׁי, דִּתְרֵי קוּלֵּי לֹא מְקִילִּינַן, גַּם לִטְבֹּל בְּשַׁבָּת וְגַם לִטְבֹּל בַּיּוֹם שו"ע ס"ז. .
יא. כָּל מַה שֶּׁהִתִּירוּ לָהּ לְהַרְחִיק הַחֲפִיפָה מֵהַטְּבִילָה בְּעֶרֶב שַׁבָּת, וּמוֹצָאֵי שַׁבָּת שֶׁחָל בְּעֶרֶב יוֹם טוֹב וְכַדּוֹ', מִכֵּיוָן שֶׁהַחֲפִיפָה הִיא מִדְּרַבָּנָן, אֲבָל הָעִיּוּן שֶׁהוּא מִדְּאוֹרַיְתָא חַיֶּבֶת לַעֲשׂוֹתוֹ סָמוּךְ לַטְּבִילָה, לְכָךְ תָּשׁוּב וְתָדִיחַ בֵּית הַקְּמָטִים בְּמַיִם, וְאֶפְשָׁר בְּמֵי הַמִּקְוֶה, וּתְעַיֵּן בְּגוּפָהּ, וְתַעֲבִיר אֶצְבְּעוֹתֶיהָ בַּעֲדִינוּת בֵּין הַשְּׂעָרוֹת כְּדֵי לִרְאוֹת שֶׁאֵין קְשָׁרִים ב"י. . וּבְנוֹת אַשְׁכְּנַז צְרִיכוֹת לְעַיֵּן גַּם בְּעֵת הַחֲפִיפָה בְּעֶרֶב שַׁבָּת וְגַם בְּעֵת הַטְּבִילָה רמ"א. .
זְמַן הַטְּבִילָה
יב. זְמַן הַטְּבִילָה לְכַתְּחִלָּה הוּא בְּצֵאת הַכּוֹכָבִים שֶׁל הַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי לְפִי הַזְּמַן שֶׁכָּתוּב בְּלוּחַ הַשָּׁנָה, וְטוֹב שֶׁיַּמְתִּינוּ 27 דַּקּוֹת לְאַחַר הַשְּׁקִיעָה הגרב"צ. , וּבִשְׁעַת הַדְּחָק יְכוֹלָה לִטְבֹּל אַף בְּתוֹךְ בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת כְּגוֹן בְּעֶרֶב שַׁבָּת כְּדִלְהַלָּן.
אַף שֶׁמֵּהַתּוֹרָה יְכוֹלָה לִטְבֹּל בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי וְרַק מַמְתִּינָה שֶׁיִּשְׁלְמוּ יְמֵי טָהֳרָתָהּ בְּצֵאת הַכּוֹכָבִים כדין זבה, שטובלת ביום ומיטהרת בלילה. שהרי אפילו הפסיקה ביום הראשון לראייתה כבר שלמו שבעה ימי נדותה ביום השישי לנקיים, נדה ס"ז ע"ב. , אָסְרוּ חֲכָמִים לִטְבֹּל בַּיּוֹם מִכֵּיוָן שֶׁחָיְישִׁינַן שֶׁמָּא תִּרְאֶה טִפַּת דָּם אַחַר כָּךְ, וְעוֹד כַּמָּה מִכְשׁוֹלוֹת שו"ע קצ"ז ס"ג ובב"י ובט"ז. . לְכָךְ לֹא תֵּצֵא לַמִּקְוֶה בַּיּוֹם אף שהשו"ע קצ"ז ס"ד התיר בדיעבד בכל ענין, אפילו טבלה בשביעי, יש מחמירין בזה כדכתב הש"ך משום חשש זבה דאו' למפרע, ומחמירין משום כך שתשוב ותטבול. וכ"ז בטבילה ביום, אך בבין השמשות שרי (פתחי תשובה). ואז יש לה להסתיר טבילתה מבעלה, ואם נודע לו יזהרו ביותר מלהתקרב זה לזה. , אֶלָּא רַק אִם תַּגִּיעַ לְבֵיתָהּ בְּצֵאת הַכּוֹכָבִים קצ"ז בש"ך ובחת"ס. . מִלְּבַד כַּלָּה שֶׁמֵּחֲמַת אֵיזוֹ שֶׁהִיא סִבָּה אֵינָהּ יְכוֹלָה לִטְבֹּל בַּלַּיְלָה שֶׁקֹּדֶם חֻפָּתָהּ כְּפִי שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּפ' דְּכַלָּה.
אֲפִלּוּ בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי אָסְרוּ לָהּ לִטְבֹּל שֶׁמָּא בִּתָּהּ הַנּוֹהֶגֶת אַחֲרֶיהָ תִּלְמַד שֶׁמֻּתָּר לִטְבֹּל בַּיּוֹם, וְתָבוֹא לִטְבֹּל בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי (ואפילו אין לה בת, גזרו חכמים).
וְאִם רוֹצָה לִטְבֹּל בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי מֵחֲמַת שֶׁהוּא שְׁעַת הַדְּחָק, כְּגוֹן שֶׁבַּלַּיְלָה לֹא תִּהְיֶה מִי שֶׁתַּעֲמֹד עַל גַּבָּהּ, אוֹ שֶׁיִּהְיֶה שָׁם חֹשֶׁךְ, אוֹ שֶׁאִי אֶפְשָׁר לָהּ לָלֶכֶת לִטְבֹּל בַּלַּיְלָה, כְּגוֹן שֶׁיֵּשׁ מִלְחָמָה אוֹ שֶׁיֵּשׁ סֶגֶר שֶׁלֹּא לָצֵאת מֵהַבַּיִת בַּלַּיְלָה, אוֹ שֶׁגָּרִים בְּמָקוֹם מְרֻחָק וְהַדְּרָכִים בַּלַּיְלָה בְּחֶזְקַת סַכָּנָה אוֹ שֶׁשְּׁכֵנוֹתֶיהָ אוֹ יְלָדֶיהָ הַגְּדוֹלִים עוֹקְבִים אַחֲרֶיהָ וְכַדּוֹ', תִּשְׁאַל חָכָם מֵחֲמַת שֶׁתָּלוּי הוּא לְפִי הָעִנְיָן שו"ע קצ"ז ס"ד, שבמקום אונס לא גזרו חכמים סרך בתה. ואפילו הוא אונס פרטי, סד"ט סקי"ד, לחו"ש סק"ח, שערי צדק סי' קמ"ו, שו"ת הרמ"א סי"ח. ואפילו בשביל שלא ירגישו ילדיה או שכנותיה, רב פעלים ח"ב סי' ל"ג. .
אוּלָם בְּשַׁבָּת וְיוֹם טוֹב אֵינָהּ יְכוֹלָה לִטְבֹּל בַּיּוֹם כְּלָל, מִשּׁוּם דִּתְרֵי קוּלֵּי לֹא מְקִילִּינַן כְּדִלְעֵיל.
יג. הַטּוֹבֶלֶת בְּעֶרֶב שַׁבָּת, אִם הִיא מִבְּנוֹת סְפָרַד יֵשׁ לָהּ לִטְבֹּל בְּבֵין הַשְּׁמָשׁוֹת דַּוְקָא, מֵחֲמַת שֶׁחֻמְרָא זוֹ שֶׁל צֵאת הַכּוֹכָבִים מְבִיאָתָהּ לִידֵי קֻלָּא לִטְבֹּל בְּשַׁבָּת בְּחַמִּין טה"ב, הגרב"צ, הגר"ש בעדני שליט"א. , אוּלָם אִם אֵינָהּ יְכוֹלָה לִטְבֹּל בְּשַׁבָּת עַצְמָהּ בְּבֵין הַשְּׁמָשׁוֹת מֻתֶּרֶת לִטְבֹּל וְלֹא תִּדְחֶה טְבִילָתָהּ מִשּׁוּם זֶה ברכ"י משו"ת בית יהודה ח"ב סיל"ב הביאו כה"ח סי' שכ"ו סקל"ג, ובפ"ת קצ"ז סק"ב שבמקום מצוה לא גזרו רבנן. . וְאִם הִיא מִבְּנוֹת אַשְׁכְּנַז יֵשׁ לָהּ לִטְבֹּל רַק אַחֲרֵי צֵאת הַכּוֹכָבִים פ"ת קצ"ז סק"ב מתשו' חמדת צבי סי' י"א. וכתב שהעוברת על זה איסורא עבדא ושרי למקריה עבריינא כגמ' שבת מ. וכ"כ בבית מאיר. .
יד. אִם דָּחֲתָה טְבִילָתָהּ בְּמֵזִיד גַּם כֵּן מֻתֶּרֶת לִטְבֹּל בְּעֶרֶב שַׁבָּת שו"ע שם ס"ב. . אַךְ לִבְנֵי אַשְׁכְּנַז בְּהֵזִידָה אֲסוּרָה לִטְבֹּל בְּעֶרֶב שַׁבָּת רמ"א שם. וְתִשְׁאַל חָכָם דכ' הרמ"א דוקא במקום שנהגו להחמיר, ועי' בש"ך, ובס' מראה כהן עמ' צ'. .
טו. הַטּוֹבֶלֶת בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת יְכוֹלָה לִטְבֹּל קֹדֶם זְמַן רַבֵּנוּ תַּם, אַף שֶׁרְגִילָה לְהוֹצִיא שַׁבָּת רַק בִּזְמַן זֶה, אוּלָם אֶת הַהֲכָנוֹת הַצְּרִיכוֹת תַּעֲשֶׂה בְּעֶרֶב שַׁבָּת, וְאַף לִבְנֵי אַשְׁכְּנַז שערי נישואין. .
טז. אִם בַּעְלָהּ בָּעִיר מֻתֶּרֶת לִטְבֹּל בְּעֶרֶב שַׁבָּת, אֲפִלּוּ רַק בִּשְׁבִיל שְׁאָר קְרִיבוֹת. כְּגוֹן שֶׁהוּא חוֹלֶה וְכַדּוֹ', וְאִם הִיא חוֹלָה תִּשְׁאַל חָכָם.
וְאִם בַּעְלָהּ אֵינֶנּוּ בָּעִיר, לֹא תִּטְבֹּל כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּתָּפֵס בָּהּ רוּחַ רָעָה. וְאִם יַחְזֹר בַּעְלָהּ תִּהְיֶה מֻתֶּרֶת לִטְבֹּל בְּשַׁבָּת, וְאֵינָהּ צְרִיכָה לְהַקְדִּים טְבִילָתָהּ בְּלֵיל שִׁשִּׁי (יום חמישי בלילה) ששמירת המנהג שלא לטבול כשבעלה אינו בבית, חשוב להתיר טבילה בשבת. .
וְכַאֲשֶׁר הִיא מְסֻפֶּקֶת אִם יָבוֹא, מֻתֶּרֶת לִטְבֹּל, וּבִמְקוֹם הַצֹּרֶךְ תִּטְבֹּל וְתִישַׁן עִם יֶלֶד אוֹ עִם אִשָּׁה אַחֶרֶת שבות יעקב ח"ג ס"ז הביאו בא"ח פ' צו. , וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁתַּנִּיחַ בְּמִטָּתָהּ בֶּגֶד שֶׁל בַּעְלָהּ כה"ח ר"מ סקי"ג מרוח חיים. .
צוּרַת הַטְּבִילָה
יז. בִּשְׁעַת הַטְּבִילָה תַּעֲמֹד עַל גַּבָּהּ אִשָּׁה יְהוּדִיָּה גְּדוֹלָה מִבַּת י"ב שָׁנָה וְיוֹם אֶחָד שו"ע קצ"ח ס"מ. , וְאִם אֵין שָׁם אִשָּׁה גְּדוֹלָה כְּגוֹן שֶׁהֵם גָּרִים בִּכְפָר מְרֻחָק וְכַדּוֹ', תִּשְׁאַל חָכָם שֶׁיּוֹרֶה לָהּ הֵיאַךְ לִטְבֹּל.
וְאִם אֵין לָהּ מִי שֶׁתַּעֲמֹד עַל גַּבָּהּ אוֹ שֶׁהוּא לַיְלָה בְּלִי אוֹר רָאוּי, תִּכְרֹךְ עַל שַׂעֲרָהּ חוּטֵי צֶמֶר רְפוּיִין אוֹ רְצוּעָה רְפוּיָה ב"ח. .
אִם אֵין בִּמְקוֹם הַטְּבִילָה תְּאוּרָה טוֹבָה אִי אֶפְשָׁר לִטְבֹּל, מִשּׁוּם שֶׁהַגְּדוֹלָה הָעוֹמֶדֶת עַל גַּבָּהּ לֹא רוֹאָה טוֹב, אֶלָּא אִם כֵּן עִיְּנָה בְּמָקוֹם מוּאָר וְהִכְנִיסָה אֶת שַׂעֲרוֹת רֹאשָׁהּ בְּחוּטֵי צֶמֶר אוֹ בִּרְצוּעַת בַּד רְפוּיָה.
לֹא תִּטְבֹּל בְּמָקוֹם חָשׁוּךְ אִם הִיא מְפַחֶדֶת, אוֹ אִם הִיא מְפַחֶדֶת שֶׁמָּא יִרְאוּהָ שו"ע שם סל"ד. , וְכֵן לֹא תִּטְבֹּל עַל גַּבֵּי מַדְרֵגָה צָרָה שֶׁמְּפַחֶדֶת שֶׁמָּא תִּפֹּל. וּבְדִיעֲבַד כְּשֶׁיּוֹדַעַת שֶׁטָּבְלָה כַּהֹגֶן עָלְתָה לָהּ הַטְּבִילָה שו"ע שם סל"א. .
יח. תַּקְדִּים מַיִם בֵּין הַקְּמָטִים וּמִתַּחַת לְרַגְלֶיהָ, מִשּׁוּם שֶׁמְּצִיאוּת הַמַּיִם- שֶׁאִם הֵם מְקַדְּמִין, אֲפִלּוּ תִּדְרֹךְ עַל הָרִצְפָּה יִתְחַבְּרוּ מֵי הַמִּקְוֶה עִם הַמַּיִם שֶׁבֵּין רַגְלֶיהָ וְכַדּוֹ' שו"ע שם ס"ל. .
גֹּבַהּ הַמַּיִם יִהְיֶה 25 ס"מ מֵעַל טַבּוּרָהּ שו"ע שם סל"ו סל"ז. . וְתִטְבֹּל כָּל גּוּפָהּ בְּפַעַם אַחַת כּוֹלֵל כָּל הַשְּׂעָרוֹת וְתִבְדֹּק שֶׁאֵין שׁוּם שַׂעֲרָה תְּפוּסָה בְּפִיהָ.
יט. תַּעֲמֹד כְּאִשָּׁה שֶׁרוֹדָה בָּצֵק, מְעַט כְּפוּפָה, רַגְלֶיהָ מְפֻסָּקוֹת מְעַט, וְיָדֶיהָ פְּרוּשׂוֹת שו"ע שם סל"ה. . וְתִטְבֹּל בְּנַחַת כְּשֶׁכָּל גּוּפָהּ רָפוּי, כּוֹלֵל עֵינֶיהָ, שִׂפְתוֹתֶיהָ, אֶצְבְּעוֹתֶיהָ, יָדֶיהָ וְרַגְלֶיהָ. גַּם לֹא תַּעֲצֹר עַצְמָהּ מִלְּהִפָּנוֹת, וּבְדִיעֲבַד עָצְרָה עַצְמָהּ מוֹעִיל. וְאִם יֵשׁ שָׁם אִשָּׁה הָאוֹחֶזֶת לְסָמְכָהּ, תָּדִיחַ יָדֶיהָ תְּחִלָּה בְּמֵי הַמִּקְוֶה.
בְּעֵת שֶׁטּוֹבֶלֶת לא תעמוד על כלי שיש לו בית קיבול או מדף מעץ אלא על הקרקע שם סל"ה. לֹא תַּחְזִיק בְּמַשֶּׁהוּ שו"ע שם סכ"ח. , וְאִם בְּטוּחָה שֶׁהֶחְזִיקָה בְּצוּרָה רְפוּיָה עָלְתָה לָהּ בְּדִיעֲבַד, וְאִם הִיא מְסֻפֶּקֶת תָּשׁוּב וְתִטְבֹּל, וְאִם כְּבָר נִסְגַּר הַמִּקְוֶה עָלְתָה לָהּ הַטְּבִילָה. אוּלָם אִם בָּרוּר לָהּ שֶׁקָּפְצָה שִׂפְתוֹתֶיהָ בְּחָזְקָה אוֹ שֶׁקָּפְצָה יָדֶיהָ בְּחֹזֶק, אוֹ עָצְמָה עֵינֶיהָ בְּחֹזֶק, אוֹ שֶׁהָיוּ זְרוֹעוֹתֶיהָ דְּבוּקוֹת, וְלֹא הָיוּ מַיִם מְקַדְּמִין, לֹא עָלְתָה לָהּ טְבִילָה, וְתִשְׁאַל חָכָם שהרי מים מקדמין, וי"א דמהני עצמה עינייה בחוזק, שואל ומשיב בס' יוסף דעת שכן גרס הש"ך בדעת השו"ע י"א וי"א, ואפשר לסמוך עליהם בשעה"ד, טה"ב ח"ג עמ' קנ"ח, ועי' תורת הטהרה קצ"ח סכ"ה סק"ד.
בִּרְכַּת הַטְּבִילָה
כ. יֵשׁ נָשִׁים שֶׁנָּהֲגוּ לְבָרֵךְ וְאַחַר כָּךְ לִטְבֹּל כְּדִין הַשֻּׁלְחָן עָרוּךְ, וְיֵשׁ נָשִׁים שֶׁנָּהֲגוּ לִטְבֹּל וְאַחַר כָּךְ לְבָרֵךְ כְּדַעַת הָרְמָ"א, וּלְכָךְ תְּבָרֵר מִנְהַג אִמָּהּ אִם לְבָרֵךְ הַבְּרָכָה לִפְנֵי אוֹ אַחֲרֵי. וְדַי בִּטְבִילָה אַחַת, וְיֵשׁ שֶׁנָּהֲגוּ לְהוֹסִיף שָׁלֹשׁ אוֹ שִׁבְעָה טְבִילוֹת, אֲבָל אֵינָם חוֹבָה כְּלָל הרב יוסף אביטל שליט"א. .
אִם מְבָרֶכֶת לִפְנֵי הַטְּבִילָה שכן דעת מרן השו"ע והגרע"י. , מְקוֹם הַבְּרָכָה הוּא בַּחֶדֶר הַסָּמוּךְ לַחֲדַר הַטְּבִילָה טה"ב ח"ג עמ' ר"ב. , וְאִם מְבָרֶכֶת אַחֲרֵי הַטְּבִילָה שכן דעת הרמ"א ובא"ח פ' צו ועוד. מְקוֹם הַבְּרָכָה הוּא בְּתוֹךְ הַמַּיִם. כָּתַב הַשְּׁלָ"ה, שֶׁנָּכוֹן לְמִי שֶׁמְּבָרֶכֶת לְאַחַר הַטְּבִילָה, שֶׁתִּטְבֹּל וּתְבָרֵךְ וְשׁוּב תִּטְבֹּל, כְּדֵי לָצֵאת יְדֵי כָּל הַדֵּעוֹת. וְיֵשׁ הַנּוֹהֲגוֹת לִטְבֹּל ג' פְּעָמִים לְאַחַר הַבְּרָכָה כְּדִלְעֵיל.
אִם מְבָרֶכֶת בְּתוֹךְ הַמַּיִם, לְכַתְּחִלָּה תְּחַבֵּק זְרוֹעוֹתֶיהָ לְהַפְסִיק לִבָּהּ מִן הָעֶרְוָה ט"ז, ומ"ב סי' ע"ד סקט"ז. , וְלֹא תַּבִּיט לְתוֹךְ הַמַּיִם ש"ך. , וְאִם הִיא מִמּוּל אִשָּׁה אַחֶרֶת תְּסוֹבֵב עַצְמָהּ לְצַד אֶחָד וּכְשֶׁאִי אֶפְשָׁר תַּעֲצֹם עֵינֶיהָ הגרב"צ. . רָאוּי שֶׁתַּנִּיחַ הַבַּלָּנִית עַל רֹאשָׁהּ מִטְפַּחַת בִּשְׁעַת הַבְּרָכָה בא"ח פ' צו. . וּתְבָרֵךְ: "בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹקֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ עַל הַטְּבִילָה", וּלְכַתְּחִלָּה תְּכַוֵּן לְשֵׁם טָהֳרָה, וְאֵינוֹ מְעַכֵּב.
בַּזְּמַן שֶׁהִיא בְּתוֹךְ הַמַּיִם תַּחְשֹׁב מַחֲשָׁבוֹת טוֹבוֹת: עַל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְהָאִמָּהוֹת הַקְּדוֹשׁוֹת, וְעַל רוּחַ הַטָּהֳרָה שֶׁמַּשְׁרֶה עָלֶיהָ וְעַל כָּל בֵּיתָהּ ה' יִתְבָּרַךְ, וְתִתְפַּלֵּל כִּי הִיא עֵת רָצוֹן גְּדוֹלָה, וְרַבִּים רָאוּ בְּעֵת זוֹ יְשׁוּעוֹת.
כא. אִם טוֹבֶלֶת עַל דָּם שֶׁטִּמְּאוֹ הֶחָכָם מִסָּפֵק, אוֹ שֶׁהִרְגִּישָׁה וּבָדְקָה וְלֹא מָצְאָה כְּלוּם, אֵינָהּ מְבָרֶכֶת טה"ב ח"ב עמ' תקל"ח והלאה, תורת הטהרה ק"צ ס"א סקי"ח. . וְאִם טוֹבֶלֶת עַל כֶּתֶם שֶׁמָּצְאָה בָּעֵד אוֹ כֶּתֶם גָּדוֹל כַּמָּה גְּרִיסִים עַל בִּגְדָּהּ אוֹ מֵחֲמַת שֶׁרָאֲתָה בְּתוֹךְ יְמֵי טֹהַר שֶׁלְּאַחַר לֵדָתָהּ אַרְבָּעִים יוֹם לְזָכָר וּשְׁמוֹנִים יוֹם לִנְקֵבָה, יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֵינָהּ מְבָרֶכֶת טה"ב שם. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁמְּבָרֶכֶת מקוה ישראל פכ"ו סי"ח ובהע' 90. .
הַטּוֹבֶלֶת עַל דַּם בְּתוּלִים לְכֻלֵּי עָלְמָא מְבָרֶכֶת, מִשּׁוּם שֶׁחֲכָמִים גָּזְרוּ עַל טֻמְאָתוֹ כְּדִין נִדָּה, וְהוּא הַדִּין בְּכַלָּה לִפְנֵי נִשּׂוּאֶיהָ שֶׁהִיא וַדַּאי נִדָּה, וַאֲפִלּוּ אִם הַכַּלָּה הִיא יַלְדָּה אוֹ זְקֵנָה שֶׁלֹּא רָאֲתָה, שֶׁתִּקְּנוּ חֲזַ"ל שֶׁמָּא רָאֲתָה דַּם חִמּוּד.
לְאַחַר הַטְּבִילָה
כב. לְאַחַר שֶׁטָּבְלָה רָאוּי שֶׁתַּבִּיט בִּפְנֵי הַבַּלָּנִית שֶׁהִיא אִשָּׁה יִרְאַת שָׁמַיִם שערי נישואין. , וְיֵשׁ נוֹהֲגוֹת לִנְגֹּעַ בְּיָדָהּ מַמָּשׁ שם. , שֶׁמָּא תִּפְגַּע בְּדַרְכָּהּ מִן הַמִּקְוֶה בְּדָבָר טָמֵא אוֹ בְּאָדָם שֶׁאֵינוֹ שׁוֹמֵר תּוֹרָה וּמִצְווֹת, וְאִם לֹא נָהֲגָה כֵּן, וּפָגְשָׁה בְּדַרְכָּהּ דָּבָר טָמֵא וְכַדּוֹ' , רָאוּי שֶׁתָּשׁוּב לִטְבֹּל בְּלִי בְּרָכָה רמ"א קצ"ח סמ"ח. .
מִנְהַג בְּנוֹת סְפָרַד לְהָקֵל וְלִרְחֹץ בְּבֵית הַמֶּרְחָץ מִיָּד אַחַר הַטְּבִילָה הגרב"צ. , אוּלָם בְּנוֹת אַשְׁכְּנַז אֲסוּרוֹת לִרְחֹץ בְּבֵית הַמֶּרְחָץ רַק בְּבֵיתָהּ רמ"א. .
אִם טָבְלָה בְּשַׁבָּת, תַּנִּיחַ אֶת הַמַּגֶּבֶת עַל שַׂעֲרָהּ וְתִסְפֹּג הַמַּיִם בְּנַחַת לְאַט לְאַט.
כג. אִם כְּשֶׁעָלְתָה מִן הַטְּבִילָה מָצְאָה עָלֶיהָ דָּבָר חוֹצֵץ, אִם עִיְּנָה כָּרָאוּי בְּסָמוּךְ לַטְּבִילָה אֵינָהּ צְרִיכָה לָשׁוּב וְלִטְבֹּל רשב"א תוה"ב. . אוּלָם אִם לֹא עִיְּנָה כָּרָאוּי אוֹ שֶׁלֹּא חָפְפָה בְּסָמוּךְ לַטְּבִילָה תָּשׁוּב לִטְבֹּל שו"ע קצ"ט ס"י. . וְאִם טוֹבֶלֶת עַל כֶּתֶם וּשְׁאָר דְּבָרִים דְּרַבָּנָן אוֹ שֶׁהוּא בְּבֵית הַקְּמָטִים אֵינָהּ צְרִיכָה לָשׁוּב וְלִטְבֹּל שו"ע קצ"ח סכ"ו, ובש"ך כתב להחמיר בזה. .
בַּעַל אֵינוֹ מוֹרֶה בִּטְבִילָה, אֶלָּא אִם כֵּן הוּא דָּבָר מְפֹרָשׁ בַּפּוֹסְקִים חכ"א כלל ק"ט ס"ו, בנ"א סק"ג, ברמ"א סו"ס רמ"ב. .
וְכָתַב הָרַמְבַּ"ן: 'וּמִדִּינֵי הַחֲצִיצָה, לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם מַחְמִיר יוֹתֵר מִדַּאי וּמְחַפֵּשׂ אַחַר סְפֵקוֹת לִפְסֹל טְבִילָתָהּ בְּדָבָר הַקַּל, כִּי אִם כֵּן אֵין לַדָּבָר סוֹף, אֶלָּא אַחַר שֶׁחָפְפָה רֹאשָׁהּ וְסֵרְקָה בְּמַסְרֵק וְחָפְפָה וְרָחֲצָה כָּל גּוּפָהּ בְּחַמִּין וְנִזְהֲרָה לְבִלְתִּי תִּגַּע בְּשׁוּם דָּבָר חוֹצֵץ וְתַעֲשֶׂה טְבִילָתָהּ בִּפְשִׁיטוּת אֵיבָרֶיהָ וְכָל גּוּפָהּ. לֹא יַכְנִיס אָדָם רֹאשׁוֹ בַּסְּפֵקוֹת הַחֲמוּרוֹת אֲשֶׁר אֵין לָהֶם קֵץ וְסוֹף, כְּגוֹן עָצְמָה עֵינֶיהָ בְּיוֹתֵר, קָרְצָה שִׂפְתוֹתֶיהָ בְּיוֹתֵר, וּמִשְּׁאָר הַסְּפֵקוֹת, כִּי מִי יוּכַל לְהַבְחִין בֵּין עָצְמָה בְּיוֹתֵר וּבֵין לֹא עָצְמָה בְּיוֹתֵר' פ"ט סי' כ"ה. .
יֵשׁ לָהּ לְהַצְנִיעַ טְבִילָתָהּ שֶׁלֹּא יַרְגִּישׁוּ בָּהּ בְּנֵי אָדָם, אֶלָּא אִם כֵּן צְרִיכָה מְלַוָּה שֶׁמֻּתֶּרֶת. וְאִם אֵין עוֹשָׂה כֵן, עָלֶיהָ נֶאֱמַר "אָרוּר שֹׁכֵב עִם בְּהֵמָה" רמ"א סו"ס קצ"ח. . וּמִכָּל מָקוֹם אִם אֲחֵרוֹת מַרְגִּישׁוֹת בָּהּ אֵין קְפִידָא, וְלֹא תְּסַפֵּר לְבַעְלָהּ אֶת מִי פָּגְשָׁה בַּמִּקְוֶה.
נֶאֱמָנוּת הָאִשָּׁה בְּעִנְיְנֵי הַטָּהֳרָה
כד. הַתּוֹרָה מַאֲמִינָה לָאִשָּׁה בְּכָל עִנְיְנֵי הַטָּהֳרָה וְהַטֻּמְאָה, שֶׁנֶּאֱמַר "וְסָפְרָה לָּהּ שִׁבְעַת יָמִים וְאַחַר תִּטְהָר" ויקרא טו, כח. , מְלַמֵּד שֶׁהִיא סוֹפֶרֶת לְעַצְמָהּ וּמִטַּהֶרֶת, וְאוֹמֶרֶת לְבַעְלָהּ נִטְהַרְתִּי וְנֶאֱמֶנֶת, וְאֵינָהּ צְרִיכָה לְהָבִיא הוֹכָחָה לִדְבָרֶיהָ כתובות עב ע"ב. .
וּמִכְּלַל זֶה, לוֹמְדִים אַף שֶׁנֶּאֱמֶנֶת לוֹמַר שֶׁנִּטְמְאָה. לְפִיכָךְ עַל הָאִשָּׁה לְהַכִּיר בְּגֹדֶל אַחֲרָיוּתָהּ וּלְהִזָּהֵר לוֹמַר אֶת הָאֱמֶת כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּגְרֹם חַס וְשָׁלוֹם תַּקָּלָה לָהּ וּלְבַעְלָהּ וּלְכָל בֵּיתָהּ. וְדוֹרְשִׁים חֲזַ"ל "הַדּוּדָאִים נָתְנוּ רֵיחַ" שה"ש. אֵלּוּ בַּחוּרֵי יִשְׂרָאֵל שֶׁלֹּא טָעֲמוּ טַעַם חֵטְא, "וְעַל פְּתָחֵינוּ כָּל מְגָדִים" שם. שֶׁמַּגִּידוֹת פִּתְחֵיהֶן (שנפתח המעיין) לְבַעֲלֵיהֶן וּפוֹרְשִׁים מֵהֶן.
וּמִשּׁוּם כָּךְ, אֵין הָאִשָּׁה מֻתֶּרֶת לְבַעְלָהּ עַד שֶׁתָּבוֹא לְבֵיתָהּ וְתֹאמַר טָבַלְתִּי אוֹ שֶׁתַּעֲשֶׂה סִימָן הַמֻּסְכָּם בֵּינֵיהֶם לבנון נטע קצ"ח סק"א. , וְיֵשׁ מְקִלִּין בְּשׁוֹכֶבֶת אֶצְלוֹ חוו"ד הביאו פתחי תשובה שם סק"א, בא"ח פ' צו. .
כה. אִם אָמְרָה לוֹ טְמֵאָה אֲנִי, וּלְאַחַר מִכֵּן אָמְרָה לוֹ שֶׁצָּחֲקָה, אִם יֵשׁ לָהּ הֶסְבֵּר הֶגְיוֹנִי לִדְבָרֶיהָ כְּגוֹן שֶׁרָצְתָה לְהַסְתִּיר מֵחַבְרוֹתֶיהָ אוֹ שֶׁלֹּא הָיָה לָהּ כֹּחַ לִסְבֹּל תַּשְׁמִישׁ וְכַדּוֹ' אוֹ שֶׁרָאֲתָה כֶּתֶם וְחָשְׁבָה שֶׁהוּא טָמֵא נֶאֱמֶנֶת שו"ע קצ"ח ס"ג. ש"ך, בא"ח פ' צו. ואם נתברר ששקר היא דוברת איבדה את נאמנותה, שכל החשוד על הדבר אינו נאמן עליו (בכורות ל.), עד שיתברר שחזרה בתשובה שלימה. טה"ב ח"א עמ' ק"נ. ,
וְהוּא הַדִּין שֶׁחָזְרָה בָּהּ בְּתוֹךְ כְּדֵי דִּבּוּר ב"י ורמ"א שם בשם ר' ירוחם. . וְאִם הָיְתָה קְטָטָה בֵּינֵיהֶם אוֹ שֶׁכְּבָר לָבְשָׁה בִּגְדֵי טֻמְאָתָהּ, חַיָּבִים לִשְׁאֹל חָכָם שו"ע שם ובט"ז. משום שעל פי הדין הרי היא אסורה מחמת שאסרה עצמה, אלא אם כן יברר החכם שלא עשתה דבריה מחמת שהייתה טמאה. .
כו. אִשָּׁה שֶׁהִיא גַּם חֵרֶשֶׁת וְגַם אִלֶּמֶת (אפילו מחמת מחלה שפקדה אותה, ואפילו למדה בבית הספר לחרשים ענייני טהרה), וְכֵן אִשָּׁה שׁוֹטָה, אוֹ שֶׁנִּטְרְפָה עָלֶיהָ דַּעְתָּהּ מֵחֲמַת חֹלִי, אֵינָן נֶאֱמָנוֹת בְּכָל הַנּוֹגֵעַ לְעִנְיַן טֻמְאָתָן וְטָהֳרָתָן, אוּלָם דַּי לָהֶן בִּבְדִיקַת יוֹם א' וְיוֹם ז' טה"ב ח"ב עמ' ש"ס. . אוּלָם אִם הַחֵרֶשֶׁת שׁוֹמַעַת בְּמַכְשִׁיר שְׁמִיעָה דִּינָהּ כְּדִין הַשּׁוֹמַעַת שם. .
מִצְוַת עוֹנָה וּטְבִילָה בִּזְמַנָּהּ
כז. מִצְוַת עוֹנָה הִיא מִדְּאוֹרַיְתָא, אֲפִלּוּ אִם הָאִשָּׁה זְקֵנָה וַעֲקָרָה, וַאֲפִלּוּ אִם בַּעְלָהּ חוֹלֶה, וְלֹא יוּכְלוּ לְקַיֵּם תַּשְׁמִישׁ רַק שְׁאָר קְרִיבוֹת. וְלָכֵן לֹא תִּדְחֶה אֶת הַטְּבִילָה.
אִם הַבַּעַל מוֹנֵעַ עַצְמוֹ מִלְּשַׁמֵּשׁ בְּלֵיל טְבִילָתָהּ, יֵשׁ אֳפָנִים שֶׁעוֹבֵר עַל לָאו דְּאוֹרַיְתָא כְּדִכְתִיב "וְעֹנָתָהּ לֹא יִגְרָע". וְאִם הִיא מְצַעַרְתּוֹ מִלְּשַׁמֵּשׁ, עֲבֵרָה חֲמוּרָה הִיא בְּיָדָהּ, שֶׁמְּשֻׁעְבֶּדֶת לוֹ מִדִּינָא דִּגְמָרָא, מִלְּבַד כַּמָּה רָעוֹת שֶׁמְּבִיאָה לָעוֹלָם, כְּמוֹ שֶׁהֵבִיא מָרָן הַבֵּית יוֹסֵף מֵהַזֹּהַר הַקָּדוֹשׁ. וְאָמְרוּ חֲזַ"ל עירובין סג ע"ב. שֶׁיְּהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן נֶעֱנָשׁ בִּשְׁבִיל שֶׁבִּטֵּל אֶת יִשְׂרָאֵל מִפְּרִיָּה וּרְבִיָּה לַיְלָה אֶחָד.
מִשּׁוּם כֵּן, לֹא תִּדְחֶה אֶת טְבִילָתָהּ, וַאֲפִלּוּ אִם יֵשׁ דָּבָר נוֹסָף בְּאוֹתוֹ עֶרֶב וַאֲפִלּוּ יֵשׁ לָהּ חֲתֻנָּה, שֶׁבְּדֶרֶךְ כְּלָל עִם הִתְאַרְגְּנוּת נְכוֹנָה אֶפְשָׁר לְהַסְפִּיק גַּם בָּזֶה וְגַם בָּזֶה, וְהָרַב הָרָגִיל בִּשְׁאֵלוֹת אֵלּוּ יְכַוְּנֵם בְּעֵצָה טוֹבָה. וְאִם יֵשׁ לָהֶם אוֹרְחִים, תַּשְׁמִיט עַצְמָהּ בְּהֶסְבֵּר הֶגְיוֹנִי שֶׁהוֹלֶכֶת לְמָקוֹם אַחֵר. וְאִם הֵם כְּבָר מְבֻגָּרִים וְדוֹחִים הַטְּבִילָה בְּהַסְכָּמַת שְׁנֵיהֶם, וּבָרוּר לָהֶם שֶׁלֹּא יָבוֹאוּ לִידֵי מִכְשׁוֹל, יְכוֹלִים לִדְחוֹת הַטְּבִילָה לְמָחָר.
שְׁאָר הִלְכוֹת עוֹנָה יִתְבָּאֲרוּ בְּעֶזְרַת ה' בַּפֶּרֶק הַבָּא.
פֶּרֶק יב - חָתָן וְכַלָּה
להרגיל הטבע עמה
כתב החינוך: נצטוינו בתורה הקדושה (דברים כ"ד): "נקי יהיה לביתו שנה אחת ושמח את אשתו אשר לקח". ומשורשי המצוה כי האל ברוך הוא עלה במחשבה לפניו לברוא העולם, וחפצו שהעולם יתיישב בבריות טובות הנולדות מזכר ונקבה שיזדווגו בהכשר, כי הזנות תועבה היא לפניו.
על כן גזר עליו שישב עם האשה המיוחדת לו להקים זרע שנה שלימה מעת שנשא אותה, כדי להרגיל הטבע עמה ולהדביק הרצון אצלה, להכניס ציורה וכל פעולה בלב, עד שיבוא אצלו בטבע כל מעשה אשה אחרת וכל ענינה דרך זרות, כי כל טבע יבקש ויאהב מה שרגיל בו, ומתוך כך ירחיק האדם דרכו מאשה זרה, ויפנה מחשבתו אל האשה הראויה לו, ויכשרו הולדים שתלד לו ויהיה העולם מעלה חן לפני בוראו (מצוה תקפ"א).
ומכל מקום, אמר רבי שלמה זלמן אויערבך זצ"ל שמי שלא עשה שנה ראשונה כדין, יוכל בדיעבד להשלים זאת גם אחרי עשרים שנות נישואין, אמנם אז זה יותר קשה ולוקח יותר זמן, אך תהליך של שנה ראשונה כל בני זוג חייבים לעבור, וזה תהליך חיוני בחיי הנישואין (בנין הבית).
התחלה נכונה לחיים
רש"י על החומש (שמות י"ט ה') מביא את לשון המכילתא (יתרו פ"ב) "כל ההתחלות קשות". ולא על מנת להעלות מורך בלבבנו, חס ושלום, אלא ללמדנו שיש להשקיע בהתחלה יותר כח ויותר זהירות, מחמת שבהתחלה נקבעת צורת הבנין לאורך שנים, אמנם לימד אותנו רש"י שזהירות זו מן הפקחות היא, כי כל השקעה קטנה בהתחלה ענפים רבים יש לה במשך כל החיים!
וכתב הפלא יועץ (בס' דן ידין פ' ויחי) מדוע קבע הבורא יתברך שיהיו כל התחלות קשות? 'כי ההתחלה צריך שתהיה דוקא מן האדם עצמו שיתחיל אותה בלא עזר אלוקי כביכול, כמאמרם "פתחו לי פתח כחודו של מחט ואני אפתח לכם פתח כפתחו של אולם" (שיר השירים רבה ה,ב) 'אתם פתחו לי, והבא להיטהר מסייעין בידו (בראשית רבה ויחי כה)'. ע"כ. אמנם בתחילה קשים הדברים במקצת, אך שם היא נטיעת האילן, ועתיד הקושי "הזה" לעבור ולהצמיח כאן אילן רב פארות.
מאידך אם אומרים בני הזוג 'שלום עלייך נפשי' ומזלזלים בלימוד ההלכות ושמירתן חס ושלום, לאחר כמה חודשים כבר מתגלים פירות באושים חסרי טעם, ובנין הבית נראה כמט ועומד ליפול ח"ו, ותמהים הם להיכן הלכה לה האהבה? וכבר לימדונו חז"ל כי כל עץ צריך השקעה וטיפוח יום יומי, וכאן במערכת הנישואין קבע הבורא כי עצם שמירת הטהרה כראוי היא זו שמחדשת את הקשר ביניהם כחתן וכלה בכל חודש! והיא הערובה לכך שאושרם יתחזק ויעלה מעלה מעלה.
על כן, יאזרו בני הזוג חלציהם במיוחד בתחילת הנישואין לשנן את ההלכות היטב, מיד לאחר החתונה, לחזק את הקשר ביניהם בקדושה וטהרה, וידעו ש"שנה" זו תקבע את שמירת ההלכות לכל אורך חייהם, איך שיבחרו בטעמם וצורתם של ההלכות, אם בחויה, בתמיכה ובשמחה, ואם ח"ו מתוך עול, ריחוק ועצבות. ו"לפום צערא אגרא" כאן מתפרש בברכה והתפרצות של שמחה נפשית עמוקה שנבנית בימי הטהרה ועולה בליל הטבילה, ומגלה על אהבה שאינה תלויה בדבר, ומתגדלת ועולה בכל יום טפח יותר גבוה, עד "והיו לבשר אחד" כפשוטו בנפש ובגוף, גם בזמן שאינם זה עם זה, כמו גדולי ישראל.
להקביל פני המלך
"... למה בית ישראל דומין בעוה"ז אצל אביהם שבשמים? למלך בשר ודם, שיש לו בנים ועבדים הרבה. עמד ובנה בתים הרבה ופלטרין הרבה... העלה המלך דבר על דעתו ואמר: אצרוף (אבדיל) את עבדי ואת בני: מי הוא שאוהבני וירא ממני, ומי שהוא ירא ממני ואינו אוהב אותי.
מה עושה המלך? עומד ובונה מבוי שהוא ד' אמות על ד' אמות. ועושה בתוכו (ויוצאת ממנו) חצר שהוא ד' טפחים על ד' טפחים, ועושה בתוכו (בתוכה) פשפש (חדר) קטן שהוא יוצא למישרים (אולמות) גדולים - להקביל מתוך הפשפש קטן פניו של המלך. ובני המלך ועבדיו באים ועומדים בחצר ובמבוי. והמלך יודע בדעתו מי אוהבו וירא ממנו... האוהב והירא מן המלך מצער גופו ונכנס בפשפש קטן שהוא יוצא למישרים גדולים להקביל פני המלך. והירא מן המלך ואינו אוהבו - עומד בחצר ובמבוי, ואינו מצער גופו לכנוס בפשפש קטן (תנא דבי אליהו רבה, פט"ז).
יעמדו דברי חז"ל אלה מול עיניה של בת ישראל, הדוחקת את עצמה לא פעם לתוך אותו "פשפש קטן" ומשתדלת למלא את תפקידה "להקביל מתוך הפשפש הקטן פניו של מלך" .
ועל בני הזוג לדעת שאם הם נקלעים למצב שבליל טבילה הוזמנו למקום כל שהוא, או שרצונם באותו לילה לקיים מצות עונה כגון בליל ש"ק וכו', אל להם להיכנע ולבטל את שלום ביתם ולגרום צער לעצמם, בגלל סיבות חיצוניות כאלה. אלא יאמרו למזמינים בכבוד אך בתקיפות 'תודה על ההזמנה, אבל לא מתאים לנו להגיע אליכם הערב או השבת. ואי"ה בהזדמנות הקרובה נשמח להגיע אליכם וכדו'. כיון שאת שלום הבית שלהם אף אחד לא יוכל להשלים אח"כ (קו' מעין גנים).
דַּם חִמּוּד
א. פְּעָמִים שֶׁלִּפְנֵי הַחֲתֻנָּה, עֲלוּלָה הַכַּלָּה לִרְאוֹת דַּם נִדּוּת מֵחֲמַת חִמּוּד נדה סו ע"א שו"ע קצ"ב ס"א. , וּכְגוֹן שֶׁבִּטְּלוּ אֶת הַנִּשּׂוּאִין וְחָזְרוּ וְקָבְעוּ אוֹתָן שֶׁלֹּא בְּאוֹתוֹ מַעֲמָד ש"ך. , אוֹ שֶׁעוֹד לֹא לָמְדָה עִנְיַן בִּיאָה וְעַתָּה לָמְדָה אוֹתָהּ, וּלְכָךְ אֲפִלּוּ אִם לֹא רָאֲתָה דָּם מֵעוֹלָם כְּגוֹן שֶׁהִיא קְטַנָּה אוֹ שֶׁהִיא זְקֵנָה שֶׁפָּסַק לָהּ הַמַּעְיָן, צְרִיכָה לִבְדֹּק עַצְמָהּ שֶׁמָּא רָאֲתָה דַּם חִמּוּד שכך נהגו. ש"ך ואחרונים. ובדיעבד מעיינה מוחזק כסתום. שו"ע וט"ז וגר"א. . וְאַף אִם הִיא מְעֻבֶּרֶת אוֹ מֵינִיקָה צְרִיכָה לִבְדֹּק עַצְמָהּ חיד"א חיים שאל ח"ב סכ"ו. .
אַף בְּ'מַחְזִיר גְּרוּשָׁתוֹ' יֵשׁ חֲשַׁשׁ דַּם חִמּוּד שו"ע ס"ה. וְהוּא הַדִּין כְּשֶׁחָזְרוּ בִּתְשׁוּבָה וְעַתָּה רוֹצִים לְהִנָּשֵׂא כְּדַת מֹשֶׁה וְיִשְׂרָאֵל רדב"ז ח"ג תכ"ג, ט"ה ח"א עמ' תע"ז, מקוה ישראל פי"ז ס"ד. . וּבְכָל מְאֹרָע פִּתְאוֹמִי שֶׁיָּכוֹל לִדְחוֹת אֶת הַחֲתֻנָּה לְמוֹעֵד בִּלְתִּי יָדוּעַ, יֵשׁ לִשְׁאֹל חָכָם, אִם יֵשׁ חֲשַׁשׁ דַּם חִמּוּד וּצְרִיכָה בְּדִיקָה.
אִם רָאֲתָה דַּם חִמּוּד צְרִיכָה לַעֲשׂוֹת הֶפְסֵק טָהֳרָה וְלִסְפֹּר שִׁבְעָה נְקִיִּים מֵחָדָשׁ מדינא דגמרא סו. מדרבנן. , וְדַי לָהּ בִּבְדִיקָה אַחַת בְּכָל יוֹם ובדיעבד, אפילו בדקה פעם אחת בשבעה נקיים סגי. רמ"א, טה"ב שם. .
בְּדִיקוֹת שֶׁבּוֹדֶקֶת הַכַּלָּה
ב. הַבְּדִיקוֹת שֶׁבּוֹדֶקֶת הַכַּלָּה קֹדֶם הַנִּשּׂוּאִין, יֵשׁ לָהּ לִבְדֹּק אֶת עַצְמָהּ כְּמוֹ כָּל אִשָּׁה בָּעֹמֶק עַד הֵיכָן שֶׁיָּדָהּ מַגַּעַת. וְתַעֲשֶׂה הַבְּדִיקָה בְּלִי מַאֲמָץ, וּבְלִי לַחַץ, כְּשֶׁרֶגֶל אַחַת מֻנַּחַת עַל גַּבֵּי כִּסֵּא, בְּרֹגַע ובשביל להרפות את המקום יותר יכולה לשכב, ותתייעץ עם המדריכה, ובשעת צורך גדול ישנם כדורים מיוחדים בשביל זה, ותשאל את הרופאה. וּבִנְשִׁימוֹת עֲמֻקּוֹת וּתְרַכֵּז עַצְמָהּ בְּמַשֶּׁהוּ אַחֵר. וְאָז תַּכְנִיס אֶת הָעֵד בְּעֹמֶק כַּחֲצִי אֶצְבַּע, וּתְסוֹבְבֶנּוּ בַּחוֹרִים וּבַסְּדָקִים עַל יְדֵי סִבּוּב רָאוּי. וְתִזָּהֵר שֶׁלֹּא תַּכְנִיס בְּכֹחַ וְתִפְגַּע בַּבְּתוּלִים, וְתִשְׁאַל קֹדֶם לָכֵן אֶת הַמַּדְרִיכָה בְּדִיּוּק הֵיאַךְ לִבְדֹּק.
אִם אֵינָהּ בְּתוּלָה תִּבְדֹּק בְּכָל אֶצְבָּעָהּ, בָּעֹמֶק וּבְכָל הַצְּדָדִים.
בְּדִיקָה בְּקִנּוּחַ בְּעָלְמָא אֵינָהּ בְּדִיקָה כְּלָל!!! וַהֲרֵי הִיא נִדָּה, וְלֹא עָלְתָה לָהּ טְבִילָה ככל אשה, רק שבבתולה הקילו עד היכן שידה מגעת ולא די בקינוח, סד"ט קצ"ב בשם הב"ח, טה"ב ח"א עמ' תע"א. .
לְצֹרֶךְ קְבִיעַת הַוֶּסֶת, יֵשׁ לָהּ לִבְדֹּק אֶת סֵדֶר רְאִיּוֹתֶיהָ עַל יְדֵי מַעֲקָב בְּמֶשֶׁךְ כַּמָּה רְאִיּוֹת, וְאִם לֹא עָקְבָה עֲדַיִן אַחַר רְאִיּוֹתֶיהָ, הֲרֵי הִיא חוֹשֶׁשֶׁת כִּסְתָם נָשִׁים שֶׁרוֹאוֹת לְסוֹף שְׁלֹשִׁים יוֹם (עונה בינונית) וּלְיוֹם הַחֹדֶשׁ. וּבָרְאִיָּה הַבָּאָה חוֹשֶׁשֶׁת אַף לַהַפְלָגָה הָאַחֲרוֹנָה, עַד שֶׁתְּבָרֵר אֶת קְבִיעוּת וִסְתָּהּ טה"ב הקצר פט"ז סט"ו, מקוה ישראל פי"ג ס"ג. .
ג. כַּלָּה אֵינָהּ צְרִיכָה לְהַמְתִּין ה' יָמִים לִפְנֵי הֶפְסֵק טָהֳרָה, וִיכוֹלָה לְהַפְסִיק בְּטָהֳרָה בְּאוֹתוֹ הַיּוֹם שֶׁפָּסַק הַדָּם הגרב"צ. , אוּלָם תִּלְמַד עִנְיְנֵי בִּיאָה קֹדֶם שֶׁמַּפְסֶקֶת בְּטָהֳרָה, שֶׁמָּא תִּרְאֶה דַּם חִמּוּד הרב אפרים עובד שליט"א. . וְכֵן לֹא תַּעֲשֶׂה מוֹךְ דָּחוּק (עי' לעיל פ"ח סי"ט).
ד. כַּלָּה לֹא תַּרְחִיק אֶת הַטְּבִילָה מֵהַחֻפָּה יוֹתֵר מֵאַרְבָּעָה יָמִים, וְעָדִיף שֶׁתִּטְבֹּל כַּמָּה שֶׁיּוֹתֵר קָרוֹב לַחֲתֻנָּה מֵחֲשָׁשׁ שֶׁתִּרְאֶה דַּם חִמּוּד. וְאִם הִרְחִיקָה טְבִילָתָהּ, לְכַתְּחִלָּה צְרִיכָה לִבְדֹּק עַצְמָהּ בְּכָל יוֹם שְׁתֵּי פְּעָמִים, כְּדֵי לְבָרֵר שֶׁכָּל הַזְּמַן עָבַר בְּטָהֳרָה בְּלֹא דַּם חִמּוּד אפילו פחות מד' ימים, רמ"א. , וּלְכָל הַפָּחוֹת חַיֶּבֶת בְּדִיקָה פַּעַם אַחַת לִפְנֵי הַחֲתֻנָּה. בְּדִיעֲבַד כְּשֶׁלֹּא בָּדְקָה, עָלְתָה לָהּ טְבִילָה שו"ע ורמ"א. . וְאִם בִּטְּלוּ אֶת הַחֲתֻנָּה וְשׁוּב קְבָעוּהָ הַבְּדִיקָה לְעִכּוּבָא.
כַּלָּה שֶׁמֵּחֲמַת אֵיזוֹ שֶׁהִיא סִבָּה אֵינָהּ יְכוֹלָה לִטְבֹּל בַּלַּיְלָה שֶׁקֹּדֶם חֻפָּתָהּ. הִתִּירוּ לָהּ לִטְבֹּל בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי.
אִם יָצָא לֵיל חֻפָּה בְּלֵיל וֶסֶת וְלוֹקַחַת כַּדּוּרִים שֶׁדּוֹחִים אֶת הַוֶּסֶת, אֵינָהּ חַיֶּבֶת בִּפְרִישָׁה וּבְדִיקָה בְּעוֹנַת וִסְתָּהּ, מִלְּבַד כַּדּוּרִים הַיְדוּעִים אֵצֶל הָרוֹפְאִים שֶׁיְּכוֹלִים לַעֲשׂוֹת דִּמּוּם וְכַדּוֹ' [ותשאל את הרופאה]. וְהַמַּחְמִיר לִפְרֹשׁ, תָּבוֹא עָלָיו בְּרָכָה טה"ב ח"א עמ' קט"ז, מקוה ישראל פי"א סי"ד, הגר"ש בעדני שליט"א. .
אִם הִרְגִּישָׁה שֶׁפֵּרְסָה נִדָּה בְּלֵיל הַחֲתֻנָּה אוֹ לְאַחַר הַחֻפָּה, חַיֶּבֶת לְהוֹדִיעַ לֶחָתָן מִיָּד! כְּדֵי שֶׁיֵּדַע כַּמָּה פְּרָטִים כְּדִלְהַלָּן.
חֻפַּת נִדָּה
ה. כַּלָּה שֶׁפֵּרְסָה נִדָּה קֹדֶם חֲתֻנָּתָהּ, אֵין לִדְחוֹת אֶת הַחֻפָּה מִשּׁוּם כָּךְ, וְיַעֲשׂוּ אֶת הַחֻפָּה כָּרָגִיל, וְרַק יִזָּהֵר הֶחָתָן שֶׁלֹּא לִנְגֹּעַ בָּהּ בְּהַכְנָסַת הַטַּבַּעַת כַּמָּה שֶׁאֶפְשָׁר, וְיַנִּיחָהּ בְּרֹאשׁ אֶצְבָּעָהּ וְהִיא תַּכְנִיסָהּ. וְהָרַב אוֹ הָאִמָּא יִמְסְרוּ אֶת הַכּוֹס לַכַּלָּה, וְאַחַר שֶׁשּׁוֹתָה הַכַּלָּה וּמְבָרְכִים בְּרָכָה נוֹסֶפֶת, יִטְעַם הָרַב מִן הַכּוֹס קֹדֶם שֶׁיִּשְׁתֶּה הֶחָתָן שהרי אסור בשיירי שתייתה ובמסירה ובשיגור הכוס, טה"ב הקצר ס"ט ס"כ. , וּמֵאָז אֲסוּרִים בַּהַרְחָקוֹת כְּדִין נִדָּה. וַאֲסוּרִים לְהִתְיַחֵד בַּחֲדַר יִחוּד וְכֵן כְּשֶׁבָּאִים לְבֵיתָם.
עַד שֶׁתִּטָּהֵר הֲרֵי הֵם אֲסוּרִים בְּיִחוּד. מִטַּעַם שֶׁמַּה שֶּׁהִתִּירוּ לְאִשָּׁה נִדָּה לְהִתְיַחֵד עִם בַּעְלָהּ, הֲרֵי זֶה מִשּׁוּם שֶׁהֵם רְגִילִים זֶה לָזֶה מֵחֲמַת שֶׁכְּבָר בָּא עָלֶיהָ שו"ע ס"ד, וכמבואר בפרק א'. וַהֲרֵי הִיא פִּתּוֹ בְּסַלּוֹ שֶׁעֲתִידָה לִהְיוֹת מֻתֶּרֶת לוֹ שם. , אוּלָם חָתָן וְכַלָּה שֶׁאֵינָם רְגִילִים זֶה בָּזֶה, לִבּוֹ גַּס בָּהּ וּלְכָךְ הִיא יְשֵׁנָה בֵּין הַנָּשִׁים וְהוּא יָשֵׁן בֵּין הָאֲנָשִׁים עַד שֶׁתִּטָּהֵר שו"ע קצ"ב ס"ד. . וּצְרִיכִים שׁוֹמֵר אֶחָד בַּיּוֹם (ועי' בהערה) מקוה ישראל, אבני שוהם עמ' תס"ו מהדו' ט'. ולדעת הגרע"י ביום אינם צריכים שימור (כדעת הי"א ברמ"א), אם יכולים להקפיד על כל ההלכות של הרחקות הנדה כראוי ויודעים בעצמם שלא יגיעו לידי מכשול, טה"ב ח"א עמ' תצ"ב. ואם יש טרחה אפשר להקל בפתיחת הדלת לחדר מדרגות, וראוי שיפתחוה לרווחה, אבני שוהם שם. , וּשְׁנֵי שׁוֹמְרִים בַּלַּיְלָה כְּשֶׁהוֹלְכִים לִישֹׁן שו"ע שם ואה"ע ר"ס כ"ב, בא"ח פ' צו עוד יוסף חי פ' שופטים. , אֶפְשָׁר גַּם בְּשׁוֹמְרִים גְּדוֹלִים, רַק שֶׁבִּקְטַנִּים הוּא יוֹתֵר צָנוּעַ, כְּמוֹ כֵן דַּי בְּגָדוֹל שֶׁנּוֹעֵל וְשׁוֹמֵר אֶת הַמַּפְתֵּחַ בְּיָדוֹ אוֹ שֶׁזּוֹרֵק אֶת הַמַּפְתֵּחַ מִן הַחַלּוֹן, וְאֵינוֹ יָכוֹל לָבוֹא רַק דֶּרֶךְ חֲדַר הַמַּדְרֵגוֹת טה"ב שם. . וְתִשְׁאַל חָכָם בְּכָל הָעִנְיָן.
ו. אִם הִרְגִּישָׁה שֶׁפֵּרְסָה נִדָּה לְאַחַר שֶׁהִכְנִיס הָאֵיבָר, יִנְעַץ יָדָיו וְרַגְלָיו בַּמִּטָּה וְיִשָּׁעֵן עֲלֵיהֶם, וְיִפְרֹשׁ בְּאֵבֶר מֵת. וְהֵם מֻתָּרִים בְּיִחוּד ט"ז קצ"ב סק"ז ובש"ך ותוה"ש וטה"ב ח"א פ"ח ס"י. ואל"כ הרי הם אסורים ביחוד. , אֲפִלּוּ הִכְנִיס מִקְצָת הָאֵיבָר הגר"ש בעדני שליט"א, הגר"י בויאר שליט"א. .
דַּם בְּתוּלִים
ז. חֲכָמִים גָּזְרוּ עַל דַּם בְּתוּלִים, לְהַחְשִׁיבוֹ כְּמוֹ דַּם נִדּוּת מִכַּמָּה טְעָמִים שמא באמת היה זה דם נדות (ב"י קצ"ג מהרשב"א), או מחמת דם חימוד שחומדת בביאה ראשונה (אשכול סי' מ"ז), או שמשום טורח הבתולין והצער אי אפשר שלא יבואו לה צחצוחי זיבה של דם (רב האי גאון קס"ח, רב פעלים ח"ב סי"ח), או משום דגזרו על כל הנשים בגלל בוגרות שנישאות ואין להם דם בתולים וחוששין דזה דם נדות, וחוששין שמא לא ידעו להבדיל בין בוגרת לנערה, והחתן שייצרו תוקפו יורה היתר לעצמו בדבר איסור (ב"י מהרא"ש). . אֲפִלּוּ הִיא בּוֹגֶרֶת וַאֲפִלּוּ הִיא קְטַנָּה. אוּלָם כַּמָּה קֻלּוֹת הֵקֵלּוּ בּוֹ כְּדִלְקַמָּן.
אִם הֶעֱרָה אֶת "כָּל" הָאֵיבָר בְּקִשּׁוּי בא"ח פ' צו. וּפָרַשׁ, הֶחְשִׁיבוּהָ חֲכָמִים כְּנִדָּה לְכָל דָּבָר רמ"א קצ"ג ס"א. , אֲפִלּוּ לֹא רָאֲתָה דָּם (דשמא חיפהו שכבת זרע או שאבד שו"ע שם. ), וַאֲפִלּוּ לֹא הוֹצִיא שִׁכְבַת זֶרַע, יֵשׁ לָחוּשׁ שֶׁמָּא הָיְתָה טִפַּת דָּם וְנֶאֶבְדָה ב"י. טה"ב ח"א עמ' תק"ה, מקוה ישראל פי"ח ס"ב. .
אֵין לֶחָתָן לִשְׁהוֹת מִלִּבְעֹל בְּעִילַת מִצְוָה כָּרָאוּי, אֶלָּא אִם כֵּן הוּא אָנוּס, שֶׁאִם לֹא כֵן יָכוֹל הוּא לָבוֹא לִידֵי מִכְשׁוֹל, וְגַם יֵשׁ חֲשָׁשׁ שֶׁתִּפְרֹס נִדָּה וְלֹא יִתְקְפֶנּוּ יִצְרוֹ כְּשֶׁיִּהְיוּ אֲסוּרִים. וּמֻתָּר לִבְעֹל אֶת הַבְּתוּלָה בְּשַׁבָּת וְאַף שֶׁנִּפְצַעַת וּמוֹצִיא דָּם בְּבִיאָתוֹ, דְּהָוֵי דָּם כָּנוּס בְּכִיס.
לְאַחַר שֶׁבָּעַל בְּעִילַת מִצְוָה וּמָצָא דָּם, יִבְדֹּק עַצְמוֹ וְהַסָּדִין שֶׁיֵּשׁ דַּם בְּתוּלִים, יְקַנַּח עַצְמוֹ וְיִטֹּל יָדָיו, יֵשׁ נָהֲגוּ שֶׁמְּבָרֵךְ בְּלֹא שֵׁם וּמַלְכוּת משום שלא נזכרה ברכה זו בתלמוד. :
"בָּרוּךְ אַתָּה (בהרהור: ה' אלוקינו) מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר צָג אֱגוֹז בְּגַן עֵדֶן אלו ישראל שנמשלו לאגוז, ומרמז גם על בנות ישראל שכמו האגוז שיש לו קליפות כך בנות ישראל משמרות קליפות בתוליהן שׁוֹשַׁנַּת הָעֲמָקִים ישראל נמשלו לשושנה, ומרמז ג"כ על הבתולים, ככתוב סוגה בשושנים, שאף שלב החתן מגעגע לחיבת חיתוניו, מכל מקום אם אומרת לו שראתה טיפת דם כשושנה, פורש. בַּל יִמְשֹׁל זָכָר בְּמַעְיָן חָתוּם שבנות ישראל משמרות בתוליהן. עַל כֵּן אַיֶּלֶת אֲהָבִים ישראל נמשלו לאיילת אהבים, ומרמז גם על הבתולים, שאילה רחמה צר ובתוליה חוזרים, ולעולם אינה בלא בתולים, כך בת ישראל שָׁמְרָה עצמה בְּטָהֳרָה וְחֹק לֹא הֵפֵרָה שלעולם בנות ישראל הן בבתוליהן עד הנישואין בָּרוּךְ אַתָּה (ה') הַבּוֹחֵר בְּזַרְעוֹ שֶׁל אַבְרָהָם" שו"ע אהע"ז סי' ס"ג. ביאור הברכה מהפרישה. .
ח. צְרִיכִים לְהַפְרִיד מִיָּד אֶת הַמִּטּוֹת, מִשּׁוּם שֶׁעָשׂוּ חֲכָמִים דִּין דַּם בְּתוּלִים כְּדִין דַּם נִדָּה, אֶלָּא שֶׁהֵקֵלּוּ חֲכָמִים שֶׁאִם אֶחָד יָרַד מֵהַמִּטָּה, יָכוֹל הַשֵּׁנִי לְהִשָּׁאֵר בַּמִּטָּה עַד שֶׁיַּחֲזֹר הָרִאשׁוֹן לַחֶדֶר שו"ע שם. . וּמֵעַתָּה יִשְׁמְרוּ כָּל דִּינֵי הַהַרְחָקוֹת כְּכָל נָשִׁים.
הַכּוֹנֵס אֶת הַבְּעוּלָה אוֹ הָאַלְמָנָה שֶׁנִּבְעֲלָה כְּבָר, אֵינוֹ צָרִיךְ לִפְרֹשׁ מִמֶּנָּה אַחַר בִּיאָה רִאשׁוֹנָה, אֶלָּא אִם כֵּן רָאֲתָה דָּם לחו"ש קצ"ג סק"א. .
ט. מֵעַתָּה שֶׁכְּבָר אֵינֶנָּה בְּתוּלָה, מַתְחִילָה לְהַפְסִיק בְּטָהֳרָה כְּכָל נָשִׁים, שֶׁצְּרִיכָה לִבְדֹּק בְּכָל אֶצְבָּעָהּ, בָּעֹמֶק וּבְכָל הַצְּדָדִים. וְכָל זְמַן שֶׁיֵּשׁ לָהּ פֶּצַע תַּעֲשֶׂה רַק שָׁלֹשׁ בְּדִיקוֹת: הֶפְסֵק בְּלִי מוֹךְ (אא"כ הפסיקה ביום הראשון לראייתה), וּבְדִיקָה אַחַת בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן לִנְקִיִּים, וְאַחַת בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי לִנְקִיִּים. וְרָאוּי אַף שֶׁתִּבְדֹּק בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי כְּדֵי שֶׁאִם תִּשְׁכַּח לִבְדֹּק בַּשְּׁבִיעִי לֹא תִּסְתֹּר מִנְיָנָהּ.
וְאִם מָצְאָה טִפַּת דָּם תּוֹלָה בְּמַכַּת הַבְּתוּלִים בְּשִׁבְעָה נְקִיִּים אַף בְּג' יָמִים רִאשׁוֹנִים אִם יֵשׁ חֲשָׁשׁ שֶׁתִּפְרֹס נִדָּה וְלֹא יִתְקְפֶנּוּ יִצְרוֹ כְּשֶׁיִּהְיוּ אֲסוּרִים. אוּלָם סְתָם כָּךְ כְּשֶׁמָּצְאָה דָּם עַל בְּשָׂרָהּ אוֹ עַל בִּגְדָּהּ אוֹ עַל הָעֵד, לֹא תּוֹלִין שֶׁהִגִּיעַ בִּגְלַל דַּם בְּתוּלִים מקוה ישראל, גר"ש בעדני, משום שהחמירו בו כדין נדה, ואפילו ברואה מחמת תשמיש נח' מרן והרמ"א אם צריך גם דם שותת כדי לומר שלא ראתה מחמת תשמיש. .
י. הקילו שאשה המפסקת לטהרה מחמת דם בתולים אינה צריכה המתנה ה' ימים, ודי לה בהמתנה ד' ימים. אלא אם כן פרסה נדה שדינה כדין נדה להמתין ה' ימים. ומונה את החמישה ימים מיום שנאסרה לבעלה.
יא. בְּדִיעֲבַד אִם שָׁכְחָה וְלֹא בָּדְקָה בְּכָל הַשִּׁבְעָה נְקִיִּים, רַק פַּעַם אַחַת בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן יֵשׁ מְקִלִּין משום שהוא מדרבנן, כדם חימוד, לחו"ש סק"י, מי נדה בקו"א, טה"ב ח"א עמ' תק"ו. וְיֵשׁ מַחְמִירִין אחרונים, הגר"ש בעדני שליט"א מקוה ישראל פי"ח ס"ה הע' 25. אוּלָם בְּמַפְסֶקֶת לְדַם נִדּוּת לֹא הֵקֵלּוּ שהוא דאורייתא, רק בשע"ד גדול שיש לה פצעים בחדרי בטנה וצריכה אחות בודקת בשביל הפסק וכו', טה"ב ח"ב עמ' שי"ב, מקוה ישראל פכ"ב הע' 14. .
יב. עַד שֶׁלֹּא תַּפְסִיק לִרְאוֹת דָּם מֵחֲמַת הַבְּתוּלִים, נִטְמֵאת בְּכָל בִּיאָה מֵחָדָשׁ, וַאֲסוּרָה לְבַעְלָהּ כְּכָל נִדָּה. וְלָכֵן בַּפַּעַם הַבָּאָה שֶׁמַּרְגֶּשֶׁת כְּאֵבִים בַּבִּיאָה, צְרִיכָה לִבְדֹּק אֶת עַצְמָהּ וְאֶת הַסָּדִין, וְאִם לֹא בָּדְקָה מֻתֶּרֶת ערוה"ש קצ"ג ס"א. . וְדָבָר זֶה יָכוֹל לִקְרוֹת כַּמָּה פְּעָמִים וַאֲפִלּוּ מִיָּד לְאַחַר תַּשְׁמִישׁ שֶׁל לֵיל טְבִילָה. וְיִתְכּוֹנְנוּ לָזֶה נַפְשִׁית כְּבָר לִפְנֵי כֵן, שֶׁאִם לֹא כֵן, יִהְיֶה לָהֶם מְאֹד קָשֶׁה עִם זֶה. וְאִם זֶה מַמְשִׁיךְ יוֹתֵר מִפַּעַם אַחַת תִּשְׁאַל חָכָם שמא יורה לה לברר על ידי אחות שאין לה עוד בתולים והכאבים באים מחמת פצע, או מחמת שלוחצת באותו מקום ולזה צריכה הדרכה נכונה להתרכז בדבר אחר, לנשום ולהרפות את המקום. .
יג. הֲסָרַת הַבְּתוּלִים עַל יְדֵי מַכְשִׁיר, יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֵינֶנָּה נֶאֱסֶרֶת טה"ב ח"א עמ' תקי"ט. , וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֲסוּרָה כְּדִין נִדָּה הגר"ש בעדני שליט"א שיש בה חשש דם חימוד, מקוה ישראל פי"ח הע' 35. . וְאֵינָהּ מֻמְלֶצֶת, אֶלָּא רַק לְאַחַר זְמַן אָרֹךְ שֶׁלֹּא הִצְלִיחוּ, מֵחֲמַת שֶׁאֵין הָאִשָּׁה כּוֹרֶתֶת בְּרִית אֶלָּא לְמִי שֶׁעֲשָׂאָהּ כְּלִי, שֶׁנֶּאֱמַר "כִּי בֹעֲלַיִךְ עֹשַׂיִךְ" סנהדרין כא:. , וּלְכָךְ יִשְׁאֲלוּ חָכָם.
יד. הֵקֵלּוּ בְּכַלָּה שֶׁרָאֲתָה דַּם בְּתוּלִים כַּמָּה פְּעָמִים, וְאִם תַּמְתִּין ד' יָמִים כְּבָר יָבוֹא זְמַן הַוֶּסֶת, שֶׁתְּקַנַּח הֵיטֵב וְתִרְחַץ אוֹתוֹ מָקוֹם כָּרָאוּי, שֶׁלֹּא תִּשָּׁאֵר שָׁם שִׁכְבַת זֶרַע, וְתַפְסִיק בְּטָהֳרָה מִיָּד שו"ע סו"ס קצ"ו, פעולת צדיק סל"ד צרור הכסף סי"א זרע יעקב סע"ה, טה"ב ח"א עמ' תק"ח. וה"ה בבעל תשובה חדש, תורת הטהרה סו"ס קצ"ו עיונים אות א, ועיי"ש בבעלת תשובה שבעלה בא עליה באמצע ז' נקיים שתרחץ עצמה כנ"ל ותוסיף יום אחד כנגד כל יום ששימשה באיסור. . אוּלָם טוֹב שֶׁתַּמְתִּין עוֹנָה אַחַת כְּדֵי שֶׁהַפֶּצַע לֹא יִפָּתַח שׁוּב עַל יְדֵי הַקִּנּוּחַ הַנַּ"ל וְתִמְצָא דָּם עַל הָעֵד שֶׁל הַהֶפְסֵק הגר"י טשזנר שליט"א. .
רוֹאָה מֵחֲמַת תַּשְׁמִישׁ
טו. אִשָּׁה שֶׁאֵין לָהּ וֶסֶת קָבוּעַ, מְסֻגֶּלֶת לִרְאוֹת מֵחֲמַת סִבּוֹת חִיצוֹנִיּוֹת 'מִיָּד' מִשּׁוּם חִמּוּד שֶׁמְּחַמֶּדֶת בְּעֵת הַתַּשְׁמִישׁ (כמו בקפיצה ובהלה ואכילת דבר חריף), וְלָכֵן יְכוֹלָה לִרְאוֹת מֵחֲמַת הַתַּשְׁמִישׁ שֶׁהוּא גַּם כֵּן מִוֶּסֶת הַגּוּף. וְאַף שֶׁאֵינוֹ מָצוּי כָּל כָּךְ בְּיָמֵינוּ עֲדַיִן יֵשׁ נָשִׁים שֶׁיְּכוֹלוֹת לְהַקְדִּים וִסְתָּן וּלְנַפֵּץ מִיָּד בִּגְלַל הַתַּשְׁמִישׁ. אוּלָם אִם יֵשׁ לָהּ וֶסֶת קָבוּעַ אֵינָהּ צְרִיכָה בְּדִיקָה כְּלָל, שֶׁהֲרֵי הַדָּבָר הַגּוֹרֵם לָהּ לָרְאִיָּה בָּרוּר שו"ע קפ"ו ס"א. .
מִשּׁוּם כָּךְ יֵשׁ לָהּ לִבְדֹּק זֹאת בִּשְׁלֹשֶׁת הַפְּעָמִים הָרִאשׁוֹנוֹת שֶׁמְּשַׁמֶּשֶׁת לְאַחַר שֶׁפָּסַק הַדַּם בְּתוּלִים, כַּאֲשֶׁר הָיְתָה בְּעִילָה אַחַת "גְּמוּרָה - בְּלֹא דָּם כְּלָל" טה"ב ח"א עמ' רכ"ה. אפילו שכאב לה, שמא זה מחמת דוחק האיבר ולא מחמת דם בתולים או רגישות המקום, תוה"ש ס"ק מ'. אא"כ אומרת שבפעם הזו הייתה בכח גדול מפעמים קודמות, טה"ב שם עמ' רכ"ד. ואם מסתפק אם הייתה גמורה, וראתה מחמת תשמיש ג' פעמים מותרת על בעלה, טה"ב ח"א עמ' רכ"ה. .
וּבְדִיקָה זוֹ בּוֹדְקִים שְׁנֵיהֶם, הוּא עַל שֶׁלּוֹ וְהִיא עַל שֶׁלָּהּ וְאֶת הַסָּדִין, עַד שֶׁתֻּחְזַק בִּשְׁלֹשָׁה פְּעָמִים "רְצוּפוֹת" ככל חזקה הנלמדת משור המועד. שֶׁאֵין הַתַּשְׁמִישׁ גּוֹרֵם לָהּ לִרְאוֹת שו"ע קפ"ז סי"ג. . וְלִבְנֵי אַשְׁכְּנַז דַּי שֶׁפַּעַם אַחַת לֹא הִרְגִּישָׁה כְּאֵב, אֲפִלּוּ שֶׁעֲדַיִן רוֹאָה דָּם רמ"א. .
אִם רָאֲתָה פַּעַם אַחַת אוֹ פַּעֲמַיִם וּבַשְּׁלִישִׁית לֹא רָאֲתָה, נֶעֶקְרוּ הָרְאִיּוֹת הַקּוֹדְמוֹת וּמַתְחִילָה לִבְדֹּק מֵחָדָשׁ שו"ע שם. .
אֵין הַבְּדִיקָה מוֹעִילָה בִּזְמַנִּים שֶׁוַּדַּאי לֹא תִּרְאֶה בָּהֶם, כְּגוֹן אִם לוֹקַחַת כַּדּוּרִים, אוֹ שֶׁהִיא בְּהֵרָיוֹן אוֹ שֶׁהִיא מֵינִיקָה אוֹ לְאַחַר לֵדָה שֶׁהוּא דַּם טֹהַר וְלֹא דַּם וֶסֶת עַד שֶׁהָרֶחֶם נִרְגָּע וּמִתְרַפֵּא ש"ך סקל"ב. , אוֹ שֶׁיֵּשׁ לָהּ וֶסֶת קָבוּעַ, אֲפִלּוּ רַק וֶסֶת הַגּוּף – וְהִגִּיעוּ הַמֵּחוֹשִׁים - בְּלֹא יוֹם קָבוּעַ.
אוֹ שֶׁאֵין לָהּ וֶסֶת קָבוּעַ אַךְ אֵינָהּ רְגִילָה לִרְאוֹת לִפְנֵי יוֹם הַ-25 (ההפלגה הנמוכה שבג' ראיות אחרונות) וְכַדּוֹ', אוֹ בָּעוֹנָה שֶׁקָּדְמָה לוֹ שו"ע קפ"ז ס"ד כגון ביוצא לדרך. , אוֹ אִם הִיא מְעֻבֶּרֶת וְכַדּוֹ' לֹא תִּבְדֹּק רַק מִזְּמַן שֶׁיָּכוֹל לָבוֹא וִסְתָּהּ שו"ע שם. .
פָּסַק וִסְתָּהּ הַקָּבוּעַ וְנַעֲשֵׂית אִשָּׁה שֶׁאֵין לָהּ וֶסֶת קָבוּעַ, צְרִיכָה לִבְדֹּק ג' פְּעָמִים שֶׁאֵין רוֹאָה מֵחֲמַת תַּשְׁמִישׁ טללי טוהר עמ' רלח. . אִם בָּדְקָה בְּנִשּׂוּאִין רִאשׁוֹנִים אֵין צְרִיכָה לִבְדֹּק בְּנִשּׂוּאִין שְׁנִיִּים חוט שני. .
שִׁמְּשָׁה כַּמָּה פְּעָמִים וְלֹא בָּדְקָה, יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁעֲדַיִן צְרִיכָה לִבְדֹּק לְאַחַר זְמַן סתמות השו"ע קפ"ו, טה"ב ח"א עמ' קמ"ה, הגר"ש בעדני שליט"א. , וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֵינָהּ צְרִיכָה מֵחֲמַת שֶׁהֻחְזְקָה שֶׁאֵינָהּ רוֹאָה דכתב הש"ך קפ"ו ס"א דדעת כל הפוסקים שאשה שאין לה וסת קבוע לא בעיא בדיקה כלל, לבד מהרמב"ם, ושכן עמא דבר, ולכך מיקל הש"ך בקינוח מבחוץ, ובמקום שלא נהגו לבדוק אינה חייבת. ע"כ. ואף שהשו"ע והרמ"א ס"ל דצריכה לבדוק אינו מן הדין, דכתב השו"ע "מי שכבר ראתה פעם אחת - חייבת לבדוק עוד ב' פעמים" שמא תראה, וממילא בדיקה זו אינה רק חומרא שמא תראה מחמת חימוד התשמיש (עי' טה"ב שם דלכך די בבדיקת קינוח מבחוץ). כ"כ שבה"ל ח"ז סקנ"א ואבני שוהם ומראה כהן. ובבגדד לא נהגו בזה שכ"כ זב"צ, אפילו אינה שומתו"מ הרב יוסף אביטל שליט"א, שהרי היא מקנחת עצמה אח"כ וגם הוא מקנח, והיו רואים דם על הבגד או הנייר. . וּמֵינִיקָה וּזְקֵנָה אֵינָם צְרִיכוֹת בְּדִיקָה, אֲפִלּוּ שֶׁנִּשְּׂאוּ מֵחָדָשׁ, שֶׁהֲרֵי הֵם מְסֻלָּקוֹת דָּמִים.
אֵיךְ בּוֹדֶקֶת בְּדִיקָה זוֹ
טז. בְּדִיקָה זוֹ "הִיא" בּוֹדֶקֶת קֹדֶם הַתַּשְׁמִישׁ בְּתוֹךְ חֲצִי שָׁעָה הַסְּמוּכָה לוֹ. וּלְאַחַר הַתַּשְׁמִישׁ "הִיא" תִּבְדֹּק עַצְמָהּ בְּתוֹךְ רֶבַע דַּקָּה הגר"ש בעדני שליט"א, הרב אפרים עובד שליט"א. ואם יצא לאחר שמת האיבר ויצאו כל הטיפין כמו שהורה האריז"ל בשער הכוונות נ"ב ו' הביאו קיצור השל"ה וכה"ח או"ח סי' ר"מ סק"ו, א"כ עבר הזמן לפי השו"ע, ואפילו מצאו על שלו שמא ראתה לאחר שמת האיבר (שואל ומשיב ח"ג סי' קל"ו, מהרש"ם ח"ג סי' רמ"ה, הפלאה סק"א, פתחא זוטא סק"ו, מקוה ישראל פט"ו הע' 26) ויבדקו מדין מנהג. שם, וכ"כ בטה"ב ח"א ס"ה ס"א הע' סוד"ה ועינא שפיר חזי. וממילא אפילו מצאה דם אינה נאסרת שהרי עבר שיעור אתיום. שם. ומעתה הרי דינו של מראה זה כדין מראה הנמצא בבדיקת עד שכתבנו בריש פרק א'. וּלְכָל הַיּוֹתֵר שָׁלֹשׁ דַּקּוֹת טה"ב ח"א ס"ה ס"א הע' סוד"ה ומה שכתבנו שאיסור זה. , וְלִבְנֵי אַשְׁכְּנַז אֲפִלּוּ בְּתוֹךְ רֶבַע שָׁעָה וְיֵשׁ אוֹמְרִים חֲצִי שָׁעָה אחרונים בדעת הרמ"א. , וּבְדִיעֲבַד מוֹעִילָה הַבְּדִיקָה גַּם לְאַחַר זְמַן זֶה, אֶלָּא שֶׁאֵינָהּ אוֹסֶרֶת אוֹתָהּ כְּדִין רוֹאָה מֵחֲמַת תַּשְׁמִישׁ טה"ב שם. . וְ"הוּא" יִבְדֹּק בְּשֶׁלּוֹ אֲפִלּוּ לְאַחַר זְמַן ב"י. .
בְּדִיקָה זוֹ שֶׁהִיא בּוֹדֶקֶת קֹדֶם תַּשְׁמִישׁ וּלְאַחַר תַּשְׁמִישׁ צְרִיכָה לַעֲשׂוֹתָהּ לְכַתְּחִלָּה בַּחוֹרִים וּבַסְּדָקִים שבה"ל, הגר"ש בעדני שליט"א, הרב אפרים עובד שליט"א. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁדַּי בְּקִנּוּחַ בְּפֶתַח הַפְּרוֹזְדוֹר שבה"ל, ודעת הגרע"י שדי בקינוח והמחמיר תע"ב טה"ב ח"א עמ' קמ"ה. .
אִם לֹא בָּדְקָה קֹדֶם הַתַּשְׁמִישׁ, אֲפִלּוּ מָצְאָה דָּם אֶצְלָהּ אוֹ אֵצֶל הָאִישׁ לְאַחַר תַּשְׁמִישׁ, אֵינָהּ מִן הַמִּנְיָן שו"ע קפ"ו ס"ב, דשמא ראתה כבר לפני כן ולא בזמן התשמיש בא, רמב"ן. .
יז. אִם לֹא רָאֲתָה דָּם בְּבִיאָה רִאשׁוֹנָה שֶׁלְּאַחַר הַחֲתֻנָּה כְּלָל, כְּשֶׁהִכְנִיס כָּל הָאֵיבָר בְּקִשּׁוּי, תִּשְׁאַל חָכָם לְעִנְיַן זְמַנֵּי הַבְּדִיקוֹת הַנַּ"ל שֶׁאֵינָהּ רוֹאָה מֵחֲמַת תַּשְׁמִישׁ (דשמא בביאה שניה יהיה זה דם בתולים).
יח. אִם רָאֲתָה פַּעַם אַחַת מֵחֲמַת תַּשְׁמִישׁ, תָּחוּשׁ לוֹ כְּוֶסֶת שֶׁאֵינוֹ קָבוּעַ, וּבַפַּעַם הַבָּאָה יִזָּהֵר שֶׁלֹּא לִבְעֹל בְּכֹחַ וְלֹא יַכְנִיס כָּל הַשַּׁמָּשׁ רַק מִקְצָתוֹ שפעמים שבא הדם מחמת שבעל בכח, שלא כל האצבעות שוות גמ' נדה סה:. . רָאֲתָה ב' פְּעָמִים תַּפְסִיק לְשַׁמֵּשׁ עוֹד (וכבר בפעם הראשונה ראוי לשאול חכם), וְתִשְׁאַל חָכָם בְּאֹפֶן מִיָּדִי!!!, שֶׁהֲרֵי בַּשְּׁלִישִׁית נֶאֱסֶרֶת עַל בַּעְלָהּ אפילו בעל בכח, אא"כ יודעים שיש לה מכה. שו"ע קפ"ז ב"ה. . רָאֲתָה ג' פְּעָמִים נֶאֶסְרָה עַל בַּעְלָהּ אֲפִלּוּ אִם קָבְעָה לָהּ וֶסֶת אַחֵר (ויש לה תקנה ברפואה, ובבדיקה בשפורפרת, ותשאל חכם) וְאָסוּר לוֹ לְהִתְיַחֵד עִמָּהּ אֶלָּא אִם כֵּן אוֹמֵר הָרוֹפֵא שֶׁיֵּשׁ אֶפְשָׁרוּת לְרַפְּאָהּ.
אִם יֵשׁ לָהּ מַכָּה בְּוַדָּאוּת, תּוֹלָה בָּהּ אֲפִלּוּ רוֹאָה דָּם שׁוֹפֵעַ. וְהִיא נֶאֱמֶנֶת עַל כָּךְ שו"ע ס"ו. . אוּלָם רוֹפֵא שֶׁאֵינוֹ שׁוֹמֵר תּוֹרָה וּמִצְווֹת אוֹ גּוֹי אֵינוֹ נֶאֱמָן, אֶלָּא אִם כֵּן הָיוּ שְׁנֵי רוֹפְאִים וְאֵינָם יוֹדְעִים אֶחָד מִדִּבְרֵי חֲבֵרוֹ מהרש"ם סי' י"ג, כ"ד. . וְאִם אֵינָהּ יוֹדַעַת עַתָּה בְּוַדָּאוּת שֶׁהַמַּכָּה מוֹצִיאָה דָּם לִבְנֵי סְפָרַד מֻתֶּרֶת שו"ע קפ"ז ס"ה. , וְלִבְנֵי אַשְׁכְּנַז אֵינָהּ תּוֹלָה רמ"א. .
אִם נֶאֶסְרָה מֵחֲמַת שֶׁרָאֲתָה ג' פְּעָמִים, וְהִתְעַבְּרָה אוֹ שֶׁהִזְקִינָה וְחָדַל לָהּ אֹרַח כַּנָּשִׁים יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁמֻּתֶּרֶת שֶׁהֲרֵי הִיא מְסֻלֶּקֶת דָּמִים נוב"י תניינא סי' צ"ג פר"ד בפתיחה, לחו"ש סק"ד, טה"ב ח"א עמ' ר"ז רס"ח. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֲסוּרָה עי' מקוה ישראל פט"ו ס"ה. .
מִצְוַת עוֹנָה
יט. כָּתוּב בַּסְּפָרִים הַקְּדוֹשִׁים: שֶׁהַבַּיִת הַיְּהוּדִי הֲרֵי הוּא כְּמִשְׁכָּן, וַחֲדַר הָאִישׁ וְהָאִשָּׁה הֲרֵי הוּא קֹדֶשׁ הַקָּדָשִׁים, וּבְנֵי הַזּוּג הֲרֵי הֵם כְּמוֹ הַכְּרוּבִים שֶׁהַשְּׁכִינָה חוֹפֶפֶת בֵּינֵיהֶם, וְיִזָּהֲרוּ שֶׁלֹּא יְשַׁמְּשׁוּ מִטּוֹתֵיהֶם כְּאַחַת הַבְּהֵמוֹת חַס וְשָׁלוֹם, אֶלָּא יִשְׂרָאֵל עַם קְדוֹשִׁים מְשַׁמְּשִׁים בִּקְדֻשָּׁה וּבִצְנִיעוּת כְּפִי שֶׁהוֹרָה מָרָן בַּשֻּׁלְחָן עָרוּךְ סִימָן ר"מ, וְרָאוּי לִלְמֹד דִּבְרֵי מָרָן הַשֻּׁלְחָן עָרוּךְ וְהַמִּשְׁנָה בְּרוּרָה וְהַכַּף הַחַיִּים בִּפְנִים כָּרָאוּי. וְנָבִיא כָּאן כַּמָּה פְּרָטִים עִקָּרִיִּים מִשָּׁם.
יְשַׁמְּשׁוּ רַק בְּתוֹךְ חֶדֶר אוֹ בְּמָקוֹם שֶׁיֵּשׁ לוֹ מְחִצּוֹת, וּמִתַּחַת כִּסּוּי, שֶׁהַמְשַׁמֵּשׁ מְגֻלֶּה הֲרֵי הוּא שָׂנְאוּי לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא תוס' נדה יז. ממדרש. שו"ע אהע"ז סי' כ"ה ס"ד. . וְלֹא יַעֲשֶׂה מַה שֶּׁרוֹצֶה בְּהֶפְקֵרוּת כְּבַעַל חַי, שֶׁהַמִּסְתַּכֵּל בְּאוֹתוֹ מָקוֹם אֵין לוֹ בֹּשֶׁת פָּנִים, וְכָל הַמִּתְבַּיֵּשׁ אֵינוֹ חוֹטֵא שו"ע ר"מ. . וְהַנּוֹשֵׁק עוֹבֵר בְּבַל תְּשַׁקְּצוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם שו"ע ר"מ. . וְלֹא יְשַׁמֵּשׁ מִתּוֹךְ שִׁכְרוּת וַעֲיֵפוּת, שֶׁהֵם מִבְּנֵי תֵּשַׁע מִדּוֹת, שֶׁהֵם בָּנִים מוֹרְדִים וּפוֹשְׁעִים חַס וְשָׁלוֹם רש"י נדה יז. שו"ע שם. . וְלֹא לְאוֹר הַנֵּר, שֶׁהַמְשַׁמֵּשׁ לְאוֹר הַנֵּר נִהְיִים לוֹ בָּנִים נִכְפִּין שו"ע שם. . וּבִשְׁעַת הַצֹּרֶךְ, אִם בָּא הָאוֹר מֵחֶדֶר אַחֵר, מֻתָּר.
זְמַן הַתַּשְׁמִישׁ הוּא דַּוְקָא בַּלַּיְלָה, וּכְשֶׁאִי אֶפְשָׁר בַּלַּיְלָה אֶפְשָׁר בַּיּוֹם בְּבַיִת אָפֵל שם. . וִיכַסּוּ אֶת הַסְּפָרִים בְּב' כִּסּוּיִים שם. וְיִזָּהֲרוּ שֶׁלֹּא יִהְיֶה שָׁם תִּינוֹק הַיּוֹדֵעַ לְדַבֵּר, בְּאוֹתָהּ מִטָּה עִמָּם שם. שֶׁאִם לֹא כֵן, חַס וְשָׁלוֹם הֲרֵי הוּא זוֹכֵר מַה שֶּׁרָאוּ עֵינָיו לְאֹרֶךְ שָׁנִים.
וְיִבְדְּקוּ שֶׁהַמְּזוּזָה מְכֻסָּה בְּב' כִּסּוּיִים שֶׁאֵינָם מְיֻחָדִים לָהּ אֶלָּא אִם כֵּן יֵשׁ שָׁם מְחִצָּה גְּבוֹהָה עֲשָׂרָה טְפָחִים (80 ס"מ לגר"ח נאה, 96 ס"מ לחזו"א) שם. , וִיכַוְּנוּ לְהַכְנִיס הַשְּׁכִינָה בְּבֵיתָם, זֶרַע קֹדֶשׁ כָּאָבוֹת וְהָאִמָּהוֹת הַקְּדוֹשִׁים, וּלְחַבֵּר הַלְּבָבוֹת וְהַנְּשָׁמוֹת לַעֲבוֹדָתוֹ יִתְבָּרַךְ.
כ. לֹא תִּשְׁאַל הָאִשָּׁה אֶת חַבְרוֹתֶיהָ בְּעִנְיְנֵי טָהֳרָה, וְכָל שֶׁכֵּן שֶׁלֹּא תְּשׁוֹחַח עִמָּן עַל עִנְיְנֵי אִישׁוּת וּמַה שֶּׁבֵּינָהּ לְבֵין בַּעְלָהּ, מֵחֲמַת שֶׁזֶּה חֹסֶר הַצְּנִיעוּת וּפְרִיצַת גִּדְרֵי קְדֻשַּׁת הַבַּיִת. וִיכוֹלָה לִשְׁאֹל אֶת אִמָּהּ אוֹ הַמַּדְרִיכָה בְּעִנְיְנֵי טָהֳרָה. וְהוּא הַדִּין שֶׁהָאִישׁ לֹא יְשׂוֹחַח עִם חֲבֵרָיו מַה שֶּׁבֵּינוֹ לְבֵין אִשְׁתּוֹ, וְאֵין הַשְּׁכִינָה שׁוֹרָה אֶלָּא בְּדָבָר הַסָּמוּי מִן הָעַיִן וְהַפִּרְסוּם.
בְּדִיקַת רוֹפֵא
כא. יֵשׁ לְהִזָּהֵר מִלֵּילֵךְ לְרוֹפֵא אִישׁ, וְתֵלֵךְ לְרוֹפְאָה וַאֲפִלּוּ בְּתַשְׁלוּם, מִשּׁוּם הַצְּנִיעוּת וְהַקְּדֻשָּׁה שֶׁל הַבַּיִת הַיְּהוּדִי חֲשׁוּבָה מְאֹד!! וְעַל זֶה נֶאֱמַר "וּבַעֲבוּר תִּהְיֶה יִרְאָתוֹ עַל פְּנֵיכֶם לְבִלְתִּי תֶחֱטָאוּ" זוֹ הַבּוּשָׁה נדרים כ.. .
אִם אֵין רוֹפְאָה בַּנִּמְצָא, אוֹ שֶׁאֵין רוֹפְאָה מֻמְחִית לָעִנְיָן שֶׁהִיא צְרִיכָה, וְחַיֶּבֶת לְבָרֵר דָּבָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ מִשּׁוּם חֲשַׁשׁ סַכָּנָה לָהּ אוֹ לָעֻבָּר, יְכוֹלָה לֵילֵךְ לְרוֹפֵא שבה"ל עמ' רע"ח ומהדו"ב רע"ד, טה"ב ח"ב עמ' רכ"ו. , אוּלָם תִּזָּהֵר מִיִּחוּד, וְתֵלֵךְ עִם בַּעְלָהּ אוֹ עִם אִשָּׁה כְּשֵׁרָה אַחֶרֶת, וּבְמָקוֹם שֶׁאִי אֶפְשָׁר תֵּלֵךְ רַק בִּשְׁעוֹת הַבִּקּוּר הָרְגִילוֹת, וְתַשְׁאִיר אֶת הַדֶּלֶת פְּתוּחָה, וּתְמַעֵט מְאֹד בְּדִבּוּר שֶׁאֵינוֹ נִצְרָךְ, וְתִהְיֶה עֵרָנִית שֶׁהָרוֹפֵא לֹא מְמַשֵּׁשׁ וּמְגַלֶּה מַה שֶּׁאֵינוֹ מֻכְרָח. וְרַבִּים הַמִּכְשׁוֹלִים בָּזֶה, בְּעִקָּר שֶׁהָרוֹפְאִים פְּרוּצִים וּבִמְיֻחָד בְּנוֹשְׂאִים אֵלּוּ. וּבְכָל הַנַּ"ל תִּתְיַעֵץ קֹדֶם לָכֵן עִם אִשָּׁה צַדִּיקָה "הַבְּקִיאָה" בַּהֲלָכוֹת הַנַּ"ל.
יִחוּד
כב. יֵשׁ לְהִזָּהֵר מִיִּחוּד, כְּשֶׁבָּאִים פּוֹעֲלִים וְכַדּוֹ' וְהָאִשָּׁה נִמְצֵאת בַּבַּיִת לְבַד, וּבִשְׁעַת הַדְּחָק תּוֹצִיא אֶת הַמַּפְתֵּחַ וְתַשְׁאִיר אֶת הַדֶּלֶת פְּתוּחָה.
לשנן את ההלכות
כתב בשו"ת השיב משה: 'ונכון להודיע דינים הרבה בדיני נדה וטבילה וחציצה שאינם ידועים כלל' ע"כ. וכמה סיבות לכך א. לא הורגלו בהלכות טהרה בבית אביהם מפני הצניעות. ב. הלימוד הראשוני של הלכות אלו לפני החתונה, הוא בזמן שאין באפשרות החתן להשכיל ולהבין את פרטי הדינים המרובים, ונלמדים בפרק זמן קצר הסמוך לנישואין, ולא אחת נתקלים במקרה בו מתברר שהיתה הבנה מוטעית בהלכה. רבי יוזפא בנו הצעיר של החתם סופר אמר בשם אביו: 'מי שאינו יודע הלכות נדה, כמה שיזהר ויזהר - בהכרח יכשל'. ובתשובת זכרון יהודה הביא בשם החתם סופר: 'שלימוד הלכות נדה מרישא עד גמירא סגולה שלא יבוא לידי מכשול'.
פֶּרֶק יג - מְעֻבֶּרֶת מְנִיקָה וּזְקֵנָה
קרבתה של האשה אל בוראה בלידה
במשך כל תשעת ירחי הלידה שופכת האשה דמעות ותחינות לפני בוראה, ובעת הלידה עצמה היא מגיעה לקרבה עצומה אל אביה שבשמים. כך, גם לאורך שלבי הטהרה החודשיים זוכה האשה לקשר מתמיד עם הקב"ה.
כל שלב בטהרתה נעשה בהצנע, בינה לבין בוראה, כל בדיקה ובדיקה מקרבת אותה לבוראה. הולכת היא לטבול ועל שפתותיה תפילה, שיצליח ד' דרכה ותמלא אל נכון את תפקידה. דמעותיה ותפילותיה של האשה יקרות הן, נאספות ונשמרות לפני כסא הכבוד וממליצות טוב בעדה (קו' מעיין גנים).
מינקת, מעוברת וזקנה, שלא מצאה כלום בבדיקה, טהורה מכיון שמוחזקת בטהרה. ואם הרגישה זיבת דבר לח לא צריכה בדיקה, מחמת שרגילה בפליטות אלו. ובזמננו מצוי בתקופת ההנקה שתראה מדי פעם, ויש לה לשים לב לכך.
כל יהודי הוא נושא לפיד בשרשרת הדורות
יש הבטחה בידינו מבורא עולם, קודם מתן תורה "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש" (שמות יט, ו), הוא יתברך ממנה אותנו לבעלי ייעוד ותפקיד בעולם, שנהיה עם מרומם ומובדל מעמי הארץ. ובזה הוא הודיענו, כי כל יהודי הוא בעל תפקיד, נושא לפיד מורשת וחוליה בשרשרת הדורות. ואחד מיסודות המורשת הוא היותנו 'עם קדוש'. בראש ובראשונה, קדושת הבית היהודי, טהרת המשפחה.
"... כי על כן באתי לבקש ולהתחנן מלפניך, שיהא זרעי וזרע זרעי עד עולם זרע כשר, ואל ימצא בי ובזרעי ובזרע זרעי עד עולם שום פסול ושמץ, אך שלום ואמת טוב וישר בעיני אלוקים ובעיני אדם..." (מתוך תפילת השל"ה).
רוצה לחיות כיהודי...
מספר הרב אריה קפלן זצ״ל, סיפור מאלף שסיפר לו חברו, אודות פגישה חשאית שהיתה לו עם משפחה יהודית צעירה באחת מערי רוסיה: בעבר הייתי מבקר ברוסיה פעמים רבות, שם נפגשתי עם משפחה יהודיה צעירה. שוחחנו בינינו על הבעיות העומדות בפני הקהילה היהודית שם. במשך הזמן זכיתי באמונו של ראש המשפחה בשם יעקב. כאשר התכוננתי לעזוב את המקום, פנה אלי יעקב ואמר לי: ״חכה, יש לי דבר מעניין, שאני רוצה להראות לך״.
הוא ניגש עמי לארון, הסתכל לצדדים, לוודא שעיניים בלתי רצויות אינן עוקבות אחרינו. לאחר שהשתכנע שאין חשש, פתח את הארון, הזיז הצידה קופסאות אחדות, ובזהירות הרים דלת מוסווית. מתחת לקרשי הרצפה הייתה מערכת מדרגות, שהובילה לבריכה קטנה. ״זהו המקווה של העיר!״ - הכריז בגאוה, יותר מארבעים משפחות משתמשות בו״.
יעקב תיאר לי את הסכנות שהיו כרוכות בבניית המקוה הזה: ״שום מבנה דתי לא היה יכול להיבנות בלי אישור ממשלתי מיוחד, ובנייה בלי אישור היא סיבה לעונשים כבדים ביותר. חוץ מזה: הבית הוא רכוש ממשלתי, ולו הייתי נתפס, הייתי צפוי לתקופת מאסר ממושכת בגלל ״השחתת פני הבית״.
לכן כל עבודתי היתה צריכה להיעשות בסודיות מוחלטת. אפילו מחברי הטובים ביותר הסתרתי והעלמתי את הנעשה. יום יום חתרתי תחת הבית רק מעט, והוצאתי כמות קטנה של עפר, כדי שיהיה אפשר לפזר את העפר המוצא בלי לעורר חשד. קניתי כמויות קטנות של מלט ״בשביל תיקונים קטנים״ - כפי שהסברתי בחנות, עד שצברתי כמות מספקת לבניית המקווה.
בתחבולות דומות הייתי צריך להשתמש כדי להשיג צינורות בשביל מערכת המים. כמו כן היה צורך כמובן למלא אחר הדרישות הקפדניות של ההלכה היהודית, שהוא דבר קשה לכשעצמו בכל מקוה, כל שכן בתנאים שכאלו. כל עוד לא הושלם המקוה, לא העזתי לספר אודותיו לאיש.
רק לאחר שנשלמה הבניה, התחלתי לשתף בסוד את חברי הקרובים ביותר. בהדרגה, אחד אחד, הוזמנו עוד משפחות להשתמש במקוה הנסתר. רובן לא האמינו תחילה במה שהוצע להן, אבל הן באו בכל זאת. במהרה הפך ה״מפעל הסודי ביותר״ שלי למקוה של הקהילה היהודית בעיר״.
כשנה לאחר פגישה זו, הצליחו סוף סוף יעקב ובני משפחתו לעלות לארץ ישראל. כל ילדיו נשארו יהודים שומרי תורה ומצוות, אף על פי שנולדו וחונכו ברוסיה. כאשר שאלתיו, מדוע לקח על עצמו את כל ההוצאות והסכנות הכרוכות בבניית מקוה, הסביר יעקב: ״בלי מקוה לא יכולתי לחיות כיהודי״... (״מימי גן עדן״- בהקדמה)
מְעֻבֶּרֶת
א. בִּזְמַן הַגְּמָרָא הָיוּ נָשִׁים מְעֻבָּרוֹת רוֹאוֹת אֶת וִסְתָּן אַף בְּתוֹךְ שְׁלֹשֶׁת הֶחֳדָשִׁים הָרִאשׁוֹנִים לַהֵרָיוֹן כְּכָל נָשִׁים שֶׁאֵינָן הָרוֹת, אוּלָם בִּזְמַנֵּנוּ הִשְׁתַּנּוּ הַטְּבָעִים, ו'רֹב' נָשִׁים אֵינָם רוֹאוֹת בְּעִבּוּרָן כְּלָל, אוּלָם עֲדַיִן יֶשְׁנָן נָשִׁים שֶׁרוֹאוֹת בִּתְחִלַּת עִבּוּרָן וְיֵשׁ שֶׁרוֹאוֹת אַף כָּל עִבּוּרָן ריב"ש סוס"ו וב"ח בתשובה ס"ק ואג"מ ח"ג יו"ד סי' נ"ב. .
מִשּׁוּם כָּךְ, מִצַּד אֶחָד יֵשׁ לַחֲשֹׁשׁ שֶׁמָּא תִּרְאֶה בְּג' חֳדָשִׁים אֵלּוּ, וּלְכָךְ יֵשׁ לָהּ לִבְדֹּק בָּהֶם וִסְתָּהּ "הַקָּבוּעַ" (ואם אינו קבוע עי' להלן), וּמֵאִידָךְ גִּיסָא מֵחֲמַת שֶׁרֹב נָשִׁים אֵינָן רוֹאוֹת אִם תִּרְאֶה בַּהֵרָיוֹן אֵינָהּ קוֹבַעַת וֶסֶת חָדָשׁ אֲפִלּוּ רָאֲתָה שָׁלֹשׁ פְּעָמִים, וְלֹא עוֹקֶרֶת וֶסֶת קוֹדֵם אֲפִלּוּ לֹא רָאֲתָה בְּוִסְתָּהּ שָׁלֹשׁ פְּעָמִים, רַק חוֹשֶׁשֶׁת לִרְאִיָּה זוֹ פַּעַם אַחַת וְתוּ לֹא שו"ע קפ"ט סל"ג סל"ד. .
וּמְחַשֶּׁבֶת ג' חֳדָשִׁים אֵלּוּ מִיּוֹם שֶׁהֻכַּר עֻבָּרָהּ בִּרְאִיָּה חִיצוֹנִית, אוֹ שֶׁנִּתְבָּרֵר לָהּ עַל יְדֵי בְּדִיקָה.
תְּדִירוּת הַתַּשְׁמִישׁ בְּהֵרָיוֹן, צְרִיכָה לִהְיוֹת עַל פִּי עֲצַת חָכָם מִשּׁוּם שֶׁיֵּשׁ זְמַנִּים שֶׁקָּשִׁים יוֹתֵר לַוָּלָד אוֹ לָאִשָּׁה (עי' בהערה) בגמ' נדה לא. וסנהדרין ע: תנו רבנן שלשה חודשים הראשונים תשמיש קשה לאשה וגם קשה לולד [שעובר עדיין במדור תחתון של הרחם, ולחץ התשמיש קשה להם. יעב"ץ], אמצעיים קשה לאשה ויפה לולד [שאז כבר עלה למדור האמצעי ואין התשמיש דוחק. שם], אחרונים יפה לאשה ויפה לולד [שאז עלה למעלה והזרע מנקה את הולד ומחדש את עורו. שם] שמתוך כך נמצא הולד מלובן ומזורז. .
ב. אִם הָיָה לָהּ וֶסֶת קָבוּעַ, אִם הוּא וֶסֶת 'הַחֹדֶשׁ' אוֹ וֶסֶת 'הַגּוּף' קָבוּעַ צְרִיכָה לָחוּשׁ לוֹ בְּג' חֳדָשִׁים רִאשׁוֹנִים כְּשֶׁבָּא הַמֵּחוֹשׁ (אולם לוסת הפלגה ועונה בינונית לא שייך לחוש לאחר חודש אחד שלא ראתה בו, שהרי ממה תפליג).
לְאַחַר ג' חֳדָשִׁים שֶׁלֹּא רָאֲתָה בָּהֶם, הֲרֵי הִיא בְּחֶזְקַת מְסֻלֶּקֶת דָּמִים שֶׁאֲפִלּוּ הִרְגִּישָׁה וְלֹא מָצְאָה כְּלוּם, תּוֹלִין שֶׁטָּהוֹר הָיָה, מִשּׁוּם שֶׁמֻּחְזֶקֶת בְּמַרְאוֹת טְהוֹרוֹת שו"ע קפ"ט סל"ג, טה"ב עמ' פ', מקוה ישראל פי"ד ס"א. .
ג. אִם "לֹא" הָיָה לָהּ וֶסֶת קָבוּעַ, יֵשׁ לָהּ לָחוּשׁ בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן לחב"ה, אַף אִם נִתְבָּרֵר לָהּ עַל יְדֵי בְּדִיקָה שֶׁהִיא בְּהֵרָיוֹן. לְאַחַר הַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן, הֲרֵי הִיא בְּתוֹרַת מְסֻלֶּקֶת דָּמִים, שֶׁאֲפִלּוּ הִרְגִּישָׁה וְלֹא מָצְאָה כְּלוּם, תּוֹלִין שֶׁטָּהוֹר הָיָה, מִשּׁוּם שֶׁמֻּחְזֶקֶת בְּמַרְאוֹת טְהוֹרוֹת שם. .
מְנִיקָה
ד. בִּזְמַן הַגְּמָרָא הָיְתָה הָאִשָּׁה מְסֻלֶּקֶת דָּמִים לְאַחַר לֵדָתָהּ, בְּמֶשֶׁךְ עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה חֳדָשִׁים, אֲפִלּוּ אִם הָיְתָה פּוֹסֶקֶת מִלְּהָנִיק, אוּלָם בַּזְּמַן הַזֶּה הִשְׁתַּנּוּ הַטְּבָעִים וְיֵשׁ שֶׁרוֹאוֹת אַף בְּתוֹךְ כְּדֵי הֲנָקָה, וּלְכָךְ חוֹשֶׁשֶׁת לְוִסְתָּהּ הַקָּבוּעַ שֶׁהָיָה קֹדֶם עִבּוּרָהּ, אִם הוּא וֶסֶת הַחֹדֶשׁ אוֹ שֶׁהוּא וֶסֶת הַגּוּף אִם בָּאוּ לָהּ הַמֵּחוֹשִׁים שו"ע קפ"ט סל"ד. .
מִשּׁוּם כֵּן, יֵשׁ לָהּ לָשִׂים לֵב מִפַּעַם לְפַעַם וּלְהַבִּיט עַל הַבֶּגֶד הַצָּמוּד שֶׁאֵינָהּ מַתְחִילָה לִרְאוֹת בַּהֲנָקָה, כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּרְאֶה חַס וְשָׁלוֹם בְּאֶמְצַע תַּשְׁמִישׁ.
מֵאִידָךְ, בְּתוֹךְ כ"ד חֹדֶשׁ אֵינָהּ עוֹקֶרֶת וְסָתוֹת קְבוּעוֹת שֶׁהָיוּ לָהּ אג"מ. טללי טוהר עמ' רז. . וְכָל עוֹד שֶׁלֹּא נִתְרַפֵּא רַחְמָהּ מֵהַלֵּדָה, עֲדַיִן הִיא בִּכְלַל כ"ד חֹדֶשׁ גריש"א, מראה כהן עמ' קס"א. . וּמִשֶּׁעָבְרוּ כ"ד חֹדֶשׁ הֲרֵי הִיא כְּכָל נָשִׁים.
ימי מבוכה, אם חשובים כוסת קבוע, כדי לחוש להם לאחר לידה, הוא מחלוקת לגר"ש בעדני שליט"א וגר"י בויאר שליט"א כן, ולגר"ש ואזנר לא. ותשאל חכם.
אִם הִיא נִדָּה, אֵין לְהִסְתַּכֵּל בִּמְקוֹמוֹת הַמְכֻסִּים שֶׁבָּהּ וְהוּא הַדִּין בְּבֶגֶד שָׁקוּף שו"ע ס"ז. כְּדֵי שֶׁלֹּא יִלְבְּשֶׁנּוּ יֵצֶר הָרַע ספר החינוך מצווה קפ"ח. , וְאוֹמֶרֶת הַגְּמָרָא שֶׁמִּי שֶׁעוֹבֵר עַל זֶה נדרים כ. שֶׁיִּהְיוּ לוֹ בָּנִים שֶׁאֵינָן מְהֻגָּנִים ט"ז. , וְאַף כְּשֶׁמְּנִיקָה יִשְׁתַּדֵּל לְהִזָּהֵר בָּזֶה, מֵחֲמַת שֶׁיָּכוֹל לָבֹא לִידֵי קִרְבָה וּמִכְשׁוֹל.
יוֹלֶדֶת
ה. מִמָּתַי הָאִשָּׁה נִקְרֵאת יוֹלֶדֶת כְּדֵי לְחַלֵּל עָלֶיהָ אֶת הַשַּׁבָּת שו"ע או"ח סי' ש"ל ס"ג. וּכְדֵי שֶׁתִּהְיֶה נֶאֱסֶרֶת, מֵעֵת שֶׁמַּתְחִילָה לָלֶדֶת וְיוֹצֵא לָהּ דַּם נִדּוּת מִן הַמָּקוֹר (הרחם), וּלְכָךְ אִם הָרוֹפֵא אוֹמֵר בִּבְדִיקָה שֶׁלֹּא הָיְתָה לָהּ פְּתִיחָה ב' אֶצְבָּעוֹת (4 ס"מ) הרב אפרים עובד שליט"א. וְשֶׁלֹּא יָצָא דָּם בִּבְדִיקָתוֹ, אִם הוּא מֵסִיחַ לְפִי תֻּמּוֹ נֶאֱמָן וּמֻתֶּרֶת לְבַעְלָהּ.
ו. וְאִם אֵינָהּ יְכוֹלָה לָלֶכֶת בְּכֹחוֹת עַצְמָהּ (מחמת שהעובר החל לצאת לתעלת הלידה), אוֹ שֶׁהָיְתָה לָהּ יְרִידַת מַיִם וְיָצְאוּ הַרְבֵּה מַיִם, אוֹ שֶׁיָּצָא הַפְּקָק וְעִמּוֹ דָּם, אוֹ יוֹשֶׁבֶת עַל הַמַּשְׁבֵּר (במצב שנכנס התינוק לתעלת הלידה, והיא שוכבת ומחכה להמשך יציאת הוולד), אוֹ שֶׁהָיוּ לָהּ צִירִים סְדִירִים כָּל רֶבַע שָׁעָה וּמַטָּה וְכָל צִיר בְּאֹרֶךְ כַּמָּה דַּקּוֹת, צְרִיכָה לִבְדֹּק אִם הָיְתָה לָהּ פְּתִיחָה וְשֶׁלֹּא יָצָא דָּם. מֵעַתָּה הִיא נִדָּה לְכָל דָּבָר וְיִזָּהֲרוּ בַּהַרְחָקוֹת וּבִרְאִיַּת מְקוֹמוֹת הַמְכֻסִּים שֶׁבָּהּ מקוה ישראל שם. .
ז. יִזָּהֵר הַבַּעַל בְּעֵת הַלֵּדָה וְהַבְּדִיקוֹת שֶׁלֹּא יִרְאֶה הַמְּקוֹמוֹת הַמְכֻסִּים שֶׁבָּהּ, וְיֵשֵׁב עִם פָּנָיו לְכִוּוּן רֹאשָׁהּ. וְיִשְׂכֹּר לָהּ תּוֹמֶכֶת בְּתַשְׁלוּם אִם אִמָּהּ אוֹ חֲמוֹתָהּ אֵינָם יְכוֹלוֹת לְסַיֵּעַ לָהּ, וְרָאוּי שֶׁבְּעֵת הַלֵּדָה יֵצֵא מִן הַחֶדֶר, מִלְּבַד הַמִּכְשָׁלוֹת הָרַבִּים שֶׁיֵּשׁ בָּזֶה, זֶה אַף מְעַכֵּב אֶת יְצִיאַת הַוָּלָד הגר"ש ואזנר זצ"ל. . וְאִם הִבִּיט בְּטָעוּת בְּלֹא כַּוָּנָה בַּמְּקוֹמוֹת הַמְכֻסִּים שֶׁבָּהּ, בְּהַבָּטָה בְּעָלְמָא לֹא עָבַר אִסּוּר די"א שמותר להסתכל בה ורק שלא באו"מ. עי' שו"ע אה"ע סי' כ"א ס"ד ובנו"כ. שכן דעת הרמב"ם ומ"מ וב"י וכן משמעות השו"ע שם להתיר אם אינו מתבונן ומהרהר בה. אלא שההבדל בין הסתכלות להתבוננות כ"כ דק שאי אפשר לכווין בזה. ולכך אסור להסתכל בכוונה. שבה"ל, טה"ב. , אוּלָם לֹא יְהַרְהֵר בָּזֶה.
ח. יוֹלֶדֶת בְּנִתּוּחַ קֵיסָרִי, יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאִם לֹא רָאֲתָה שֶׁיָּצָא דָּם וּבָדְקָה אֶת הַלְּבָנִים טְהוֹרָה שו"ע קצ"ד סי"ד, גרע"י. . וְיֵשׁ מַחְמִירִין בְּכָל אֹפֶן שאי אפשר בלא יציאת דם טיפה מן הרחם וטמאה כדין נדה, עי' מקוה ישראל פי"ט ה"ב. .
ט. דַּם הַלֵּדָה אֵינוֹ נֶחְשָׁב בְּחֶשְׁבּוֹן הַוְּסָתוֹת. וּלְכָךְ אֵין הַיּוֹלֶדֶת כּוֹתֶבֶת אֶת דַּם הַלֵּדָה כִּרְאִיַּת וֶסֶת, מֵחֲמַת שֶׁאֵין זֶה דָּם שֶׁל נִפּוּץ כָּתְלֵי בֵּית הָרֶחֶם אֶלָּא דַּם לֵדָה.
י. מִן הַתּוֹרָה יוֹלֶדֶת אֵינָהּ יְכוֹלָה לִטְבֹּל רַק אַחֲרֵי שֶׁעָבְרוּ שְׁבוּעַ יָמִים מִלֵּדַת זָכָר וּשְׁבוּעַיִם יָמִים מִלֵּדַת נְקֵבָה (ומונה אותו מזמן ששמעה קול בכיו של תינוק וה"ה לברית מילה, שאז יצא ודאי ראשו, נדה מב:, משיבת נפש סי' כ"ב, טה"ב ח"ב עמ' ע"ג. ). וּמִדְּרַבָּנָן צְרִיכָה לְהוֹסִיף ה'/ ד' יָמִים וְשִׁבְעָה נְקִיִּים. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁיְּכוֹלָה לִכְלֹל שִׁבְעָה נְקִיִּים בְּתוֹךְ יָמִים אֵלּוּ גריש"א, מראה כהן שם. .
בְּיָמֵינוּ מַמְלִיצִים גְּדוֹלֵי הַהוֹרָאָה עַל פִּי עֲצַת הָרוֹפְאִים שֶׁלֹּא תִּטְבֹּל לִפְנֵי שִׁשָּׁה שָׁבוּעוֹת וְלֹא תַּהֲרֶה לִפְנֵי שִׁשָּׁה חֳדָשִׁים, מֵחֲמַת שֶׁהָרֶחֶם חַלָּשׁ וַהֲרֵי הוּא סַכָּנָה לָאִשָּׁה. וְאִם הִיא עֲדַיִן חַלָּשָׁה מֵהַלֵּדָה אַף לְאַחַר חֹדֶשׁ וָחֵצִי, יְכוֹלָה לְחַכּוֹת מִלְּהִטָּהֵר עַד ג' חֳדָשִׁים הגר"ש וואזנר, שערי נישואין. .
לְאַחַר הַלֵּדָה מָצוּי שֶׁהַמָּקוֹם רָגִישׁ, וְתִשְׁאַל רַב בְּעִנְיַן הַבְּדִיקוֹת. וְיִתָּכֵן שֶׁיִּשְׁלַח אוֹתָהּ לְאָחוֹת הִלְכָתִית, אַךְ לֹא תֵּלֵךְ עַל דַּעַת עַצְמָהּ.
יֶשְׁנָן נָשִׁים שֶׁרוֹאוֹת וֶסֶת כַּעֲבֹר חֹדֶשׁ מֵהַלֵּדָה, וְיֶשְׁנָן לְאַחַר חָדְשַׁיִם, וְיֶשְׁנָן לְאַחַר שְׁלֹשָׁה. וּפְעָמִים רַבּוֹת הַוֶּסֶת מִתְאַחֵר לְאַחַר שֶׁעָבְרָה כַּמָּה לֵדוֹת.
כְּמוֹ כֵן מִשְׁתַּנָּה כַּמּוּת הַדָּם הַבָּאָה לְאַחַר לֵדָה, שֶׁלְּאַחַר כַּמָּה לֵדוֹת הַדָּם יוֹתֵר מְרֻבֶּה, וּבְמֶשֶׁךְ זְמַן אָרֹךְ יוֹתֵר.
יא. אֵין לַעֲשׂוֹת זֵרוּז לֵדָה, אֲפִלּוּ שֶׁעָבְרוּ כְּבָר תִּשְׁעַת יַרְחֵי הַלֵּדָה, הֲרֵי הִיא מַכְנִיסָה אֶת עַצְמָהּ וְאֶת הַתִּינוֹק לְסַכָּנַת חַיִּים, וְהִשְׁווּ אֶת הָעוֹשֶׂה כֵן לְשׁוֹפֵךְ דָּמִים, וְרַק אִם יֵשׁ חֲשַׁשׁ סַכָּנָה לָאִשָּׁה אוֹ לָעֻבָּר, מֻתָּר לַעֲשׂוֹת כֵּן טה"ב ח"ב עמ' נ"ד, תורת היולדת. .
דַּם טֹהַר
יב. מֵעִקַּר דִּין תּוֹרָה, עַד מ' יוֹם לְזָכָר וּפ' יוֹם לִנְקֵבָה הֲרֵי הוּא דַּם טֹהַר, שֶׁאֵינוֹ טָמֵא מִשּׁוּם שֶׁאֵינוֹ בָּא מִנִּפּוּץ כָּתְלֵי בֵּית הָרֶחֶם, וְגָזְרוּ הַגְּאוֹנִים שֶׁאִם רָאֲתָה דָּם בְּתוֹךְ זְמַן זֶה שֶׁתִּהְיֶה כְּנִדָּה לְכָל דָּבָר רמ"א קצ"ד ס"א. , לְעִנְיַן טֻמְאָה וְהַרְחָקוֹת וּתְלִיּוֹת דִּכְתָמִים וְהֶפְסֵק וּנְקִיִּים שו"ע קצ"ו סנ"ב. . וְכֵן צְרִיכָה לָחוּשׁ לִרְאִיָּתָהּ כְּדִין וֶסֶת מקוה ישראל פי"ט הע' 18. . וּלְעִנְיַן תְּלִיָּה בְּג' יָמִים רִאשׁוֹנִים בַּנְּקִיִּים, דִּינָהּ שָׁוֶה לְכָל אִשָּׁה שו"ע ק"צ סקט"ז. .
וּמִשּׁוּם שֶׁהוּא דְּרַבָּנָן, אִם הִרְגִּישָׁה בְּאֶמְצַע תַּשְׁמִישׁ, רַשַּׁאי לִגְמֹר בִּיאָתוֹ וְאַחַר כָּךְ לִפְרֹשׁ כְּדַרְכּוֹ בְּאֵיבָר חַי נוב"י תניינא סי' צ"ו הביאו פ"ת קצ"ד סק"ב עי' מקוה ישראל פי"ט הע' 19. .
יג. לְעִנְיַן הַמְתָּנָה ה'/ ד' יָמִים בְּמַפְסֶקֶת לְדַם טֹהַר, יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֵינָהּ צְרִיכָה לְהַמְתִּין וּכְדִין הַמַּפְסֶקֶת לְדַם בְּתוּלִים טה"ב ח"ב עמ' ט"ז. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁצְּרִיכָה כְּדִין נִדָּה דְּאוֹרַיְתָא מקוה ישראל פי"ט ס"ז. .
יד. הַטּוֹבֶלֶת עַל דַּם טֹהַר יֵשׁ אוֹמְרִים דְּאֵינָהּ מְבָרֶכֶת טה"ב ח"ב עמ' ט"ו ותקמ"א. וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּמְבָרֶכֶת מקוה ישראל פכ"ו סי"ח הע'90. .
מַפֶּלֶת
טו. אִם הִפִּילָה לִפְנֵי אַרְבָּעִים וְאֶחָד יוֹם לְהֶרְיוֹנָהּ הֲרֵי הִיא כְּכָל אִשָּׁה שֶׁרָאֲתָה דַּם נִדּוּת, אוּלָם לְאַחַר אַרְבָּעִים וְאֶחָד יוֹם הֲרֵי הִיא כְּיוֹלֶדֶת שֶׁצְּרִיכָה לְהַמְתִּין לְזָכָר אוֹ לִנְקֵבָה כְּדִלְעֵיל. וְאִם אֵינָהּ יוֹדַעַת מַה הִפִּילָה, צְרִיכָה לָחוּשׁ שֶׁמָּא נְקֵבָה הָיְתָה וּלְהַמְתִּין ב' שָׁבוּעוֹת כְּדִלְעֵיל שו"ע שם. .
מִנְיַן הָאַרְבָּעִים יוֹם מַתְחִיל מֵאוֹתוֹ יוֹם שֶׁחוֹשֶׁשֶׁת שֶׁמָּא הִתְעַבְּרָה, וְאֵינָהּ סוֹמֶכֶת עַל רְאִיָּתָהּ הָאַחֲרוֹנָה, מִשּׁוּם שֶׁלִּפְעָמִים רוֹאָה דָּם בְּתוֹךְ הֶרְיוֹנָהּ שו"ע קצ"ד ס"ב דספק דאורייתא לחומרא, טה"ב ח"ב עמ' מ"ו. . וְאִם עָשְׂתָה בְּדִיקָה רְפוּאִית שֶׁהוֹכִיחָה שֶׁלֹּא הָיְתָה בְּהֵרָיוֹן, תְּשַׁעֵר מִלֵּיל טְבִילָתָהּ הָאַחֲרוֹנָה, שֶׁהָיְתָה לְאַחַר הַבְּדִיקָה הָרְפוּאִית שם. .
טז. אִשָּׁה שֶׁהִפִּילָה שִׁלְיָא (השק שבתוכו שוכן העובר), אֵין שִׁלְיָא בְּלֹא וָלָד, וּלְכָךְ תֵּשֵׁב שְׁבוּעַיִם לְחֻמְרָא כִּנְקֵבָה, וּכְמוֹ כֵן אִם מִסְתַּפֶּקֶת אִם הָיָה נְקֵבָה שו"ע שם. .
הִפִּילָה לְאַחַר ג' חֳדָשִׁים לְתוֹךְ נָהָר וְאֵינָהּ יוֹדַעַת אִם הָיָה וָלָד אוֹ שִׁלְיָא בִּכְלָל, חֲזָקָה שֶׁהָיָה וָלָד. אוּלָם קֹדֶם ג' חֳדָשִׁים דִּינָהּ כְּדִין נִדָּה רְגִילָה טה"ב ח"ב עמ' ס"ט. .
הִפִּילָה לְאַחַר אַרְבָּעִים וְאֶחָד יוֹם, הֲרֵי הִיא כְּיוֹלֶדֶת שֶׁמְּסֻלֶּקֶת דָּמִים בְּתוֹךְ כ"ד חֹדֶשׁ עַד שֶׁתִּרְאֶה. וּמִשּׁוּם כֵּן אֵין צְרִיכָה לָחוּשׁ לְדָם שֶׁבָּא לְאַחַר הַפָּלָה כִּרְאִיַּת וֶסֶת גריש"א שם. .
מְנִיעַת הֵרָיוֹן
יז. מְנִיעַת הֵרָיוֹן, הֲרֵי הִיא אֲסוּרָה בְּכָל אֹפֶן שֶׁהִיא. וְהִתִּירוּ רַק בִּמְקוֹם הֶפְסֵד מְרֻבֶּה, כְּגוֹן חֹלִי גּוּפָנִי אוֹ נַפְשִׁי וְכַדּוֹ' הַיָּכוֹל לַהֲבִיאָהּ לִידֵי סַכָּנָה, עַל כֵּן צְרִיכָה לִשְׁאֹל רַב עִם כָּל הַפְּרָטִים, מֵחֲמַת שֶׁעֶצֶם הַמְּנִיעָה הִיא דָּבָר חָמוּר מְאֹד, וְאִם הִיא לֹא תֻּתַּר מִבְּחִינַת הַהֲלָכָה, הֲרֵי זֶה אִסּוּר גָּמוּר.
בְּכָל כַּמָּה חֳדָשִׁים מִשְׁתַּנּוֹת הַסִּבּוֹת הַאִם צָרִיךְ לַעֲשׂוֹת מְנִיעַת הֵרָיוֹן, וְצָרִיךְ לִשְׁאֹל שׁוּב אֶת הָרַב. כְּמוֹ כֵן צָרִיךְ לְבָרֵר הֵיטֵב אֶת צוּרַת הַמְּנִיעָה, וַאֲפִלּוּ בְּכַדּוּרִים, שֶׁבְּכָל כַּמָּה שָׁנִים הַיִּצּוּר מִשְׁתַּנֶּה וְכֵן גַּם הַהֲלָכָה מִשְׁתַּנָּה לְפִי זֶה. לִפְעָמִים הַכַּדּוּרִים עוֹשִׂים דִּמּוּמִים וּצְרִיכָה לִלְבֹּשׁ בֶּגֶד צִבְעוֹנִי וַאֲפִלּוּ כֵּהֶה (אם אין לה חשש שמא הם באים לבשר על פתיחת המעיין –הוסת, משום שאינה רגילה לראות בימים אלו, כגון שאינה רואה פחות מהפלגת 25 יום, ואין לה חשש דימום וסת מחמת שהתקינו לה התקן למניעת הריון, אלא הם באים מחמת פצעים או חולשה שברחם) הגר"י זלברשטיין שליט"א, הרב אפרים עובד שליט"א, הרב יוסף אביטל שליט"א. אולם בחשש דימום מהרחם מחמת כדורים וכו' המבשר על ביאת האורח קודם זמנו לא תלבש שחור שמעלים ממנה את הווסת, שערי נישואין הרב יהודה צארום שליט"א. , וּלְכָךְ תִּשְׁאַל חָכָם בְּכָל זֶה.
אִם לוֹקַחַת מְנִיעָה בִּדְבָרִים שֶׁמַּפְרִישִׁים הוֹרְמוֹנִים, יְכוֹלִים הֵם לְהַוּוֹת סַכָּנָה שֶׁל מַמָּשׁ לָאִשָּׁה (ההורמונים אחראים על וויסות כל מערכת כלי הדם, הנשימה, קצב הלב ועוד, עי' וסת הגוף), כָּל אִשָּׁה לְפִי הַתְּגוּבָה שֶׁלָּהּ לְסוּג הַהוֹרְמוֹן הַזֶּה, וּבִמְיֻחָד לְאֹרֶךְ תְּקוּפַת לְקִיחַת הַהוֹרְמוֹן שֶׁיְּכוֹלָה לְהַשְׁפִּיעַ עַד כְּדֵי סַכָּנַת חַיִּים. וְיֵשׁ לָהּ לִפְעֹל בְּדִקְדּוּק שֶׁל מַמָּשׁ לְפִי הוֹרָאַת הָרוֹפְאָה.
יח. הַנּוֹטֶלֶת כַּדּוּרִים לִמְנִיעַת הֵרָיוֹן שֶׁגַּם מוֹנְעִים אֶת בִּיאַת הַוֶּסֶת. אִם הִגִּיעַ וִסְתָּהּ "הַקָּבוּעַ" יֵשׁ לָהּ לִבְדֹּק וּמֻתֶּרֶת לְשַׁמֵּשׁ, וְרָאוּי לְהַחְמִיר בְּאוֹתָהּ עוֹנָה. וְאִם לֹא הָיָה לָהּ וֶסֶת קָבוּעַ מֻתֶּרֶת בְּלִי בְּדִיקָה. וּמִשּׁוּם כֵּן אַף אֵינָהּ עוֹקֶרֶת אֶת וִסְתָּהּ הַקָּבוּעַ אִם לֹא רָאֲתָה מֵחֲמַת הַכַּדּוּרִים.
הִפְסִיקָה לְקַחְתָּן לְגַמְרֵי, חוֹשֶׁשֶׁת כַּמָּה יָמִים שֶׁמָּא יָבוֹא הַוֶּסֶת כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּהוֹרָאוֹת הַמְצֹרָפוֹת. וּכְשֶׁתִּרְאֶה פַּעַם רִאשׁוֹנָה חוֹשֶׁשֶׁת לְחֹדֶשׁ וּלְעוֹנָה בֵּינוֹנִית, וּבִרְאִיָּה שְׁנִיָּה גַּם לְהַפְלָגָה, וּבַשְּׁלִישִׁית גַּם לְחֹדֶשׁ שהרי ראיה זו באה רק בגלל הפסקת הכדורים, ולא בגלל השמש והירח או מילוי הגוף. טללי טוהר עמ' רי. .
זְקֵנָה
יט. כָּל אִשָּׁה נִקְרֵאת 'מְסֻלֶּקֶת דָּמִים' מֵעֵת שֶׁהִגִּיעוּ לָהּ יְמֵי הַזִּקְנָה, יֵשׁ אוֹמְרִים מִשֶּׁהֵחֵלּוּ לִקְרֹא לָהּ 'סָבְתָא סָבְתָא' וְאֵינָהּ בּוֹשָׁה בַּדָּבָר משום שיודעת שפסקה מלראות והרי היא באמת זקנה. נדה ט:. וְהַכֹּל לְפִי הָעִנְיָן, מִשֶּׁעָבְרוּ עָלֶיהָ ג' עוֹנוֹת בֵּינוֹנִיּוֹת סָמוּךְ לְזִקְנָתָהּ וְלֹא רָאֲתָה 90 יוֹם, הֲרֵי הִיא מְסֻלֶּקֶת דָּמִים, וְאֵינָהּ חוֹשֶׁשֶׁת עוֹד לְוִסְתָּהּ.
כ. רָאֲתָה פַּעַם אַחַת טִפַּת דָּם כְּחַרְדָּל, טְמֵאָה כְּדִין נִדָּה. כְּמוֹ כֵן כֶּתֶם עַל בְּשָׂרָהּ אוֹ עַל בִּגְדָּהּ, מְטַמֵּא כְּמוֹ בִּמְעֻבֶּרֶת, מְנִיקָה וּזְקֵנָה שֶׁטְּמֵאוֹת בּוֹ כְּכָל הַנָּשִׁים אַף שֶׁהֵן מְסֻלָּקוֹת דָּמִים.
כא. מִשֶּׁתִּרְאֶה ג' פְּעָמִים בִּזְמַנִּים "שָׁוִים" חוֹזֶרֶת לִהְיוֹת שׁוֹפַעַת, שֶׁדִּינָהּ כְּכָל אִשָּׁה לָחוּשׁ לחב"ה אוֹ לִקְבֹּעַ וֶסֶת ב"י , וְלִבְנֵי אַשְׁכְּנַז אֲפִלּוּ אֵינָם שָׁוִים ט"ז. . וְאִם רָאֲתָה פַּעַם אַחַת בַּוֶּסֶת שֶׁהָיָה קָבוּעַ לָהּ, חוֹזֶרֶת לִקְבִיעוּתָהּ שנתברר שמה שפסקה מקרה היה. שו"ע סל"ו. . וְאִם רָאֲתָה ג' פְּעָמִים קָבְעָה לָהּ וֶסֶת חָדָשׁ.
יַלְדָּה
כב. יַלְדָּה שֶׁהִגִּיעָה לְגִיל הַנְּעוּרִים, אִם יֵשׁ לָהּ סִימָנֵי בַּגְרוּת וְגַם רָאֲתָה פַּעַם אַחַת, הֲרֵי הִיא גְּדוֹלָה, וּבְשָׁלֹשׁ פְּעָמִים הֲרֵי הִיא קוֹבַעַת וֶסֶת שו"ע ק"פ סכ"ז. . וְאִם פָּסְקָה שָׁלֹשׁ עוֹנוֹת בֵּינוֹנִיּוֹת שֶׁהֵן תִּשְׁעִים יוֹם וְלֹא רָאֲתָה, אֵינָהּ חוֹשֶׁשֶׁת עוֹד לְוִסְתָּהּ וַהֲרֵי הִיא תִּינֹקֶת.
כג. כְּשֶׁתַּחֲזֹר לִרְאוֹת, תִּקְבַּע וֶסֶת חָדָשׁ. וְאֵינָהּ חוֹזֶרֶת לְוִסְתָּהּ הַקּוֹדֵם אֲפִלּוּ רָאֲתָה בּוֹ פַּעַם אַחַת, לְפִי שֶׁאֵינָהּ בַּת דָּמִים וְנִתְגַּלָּה שֶׁמַּה שֶּׁרָאֲתָה הָיָה מִקְרֶה, אֶלָּא אִם כֵּן דִּלְּגָה תִּשְׁעִים יוֹם שָׁלֹשׁ פְּעָמִים שֶׁנִּתְגַּלָּה שֶׁלֹּא הִפְסִיקָה אֶלָּא דִּלְּגָה שו"ע קפ" סכ"ז. . וְהוּא הַדִּין לִזְקֵנָה שם. .
פֶּרֶק יד - תְּקוּפַת הָאֵרוּסִין וְהַחֲתֻנָּה
חסד עשה בורא העולם, ונתן אושר ושמחה מרובים כל כך במציאת בן הזוג, והוסיף עליהם שמחה רבה על הקמת הבית במשך שנה שלימה, במנות גדושות של שמחה ורעננות!!!
וזאת למה? כדי שיהיה לבני הזוג כח לעמוד בפני האתגרים שעומדים בהקמת הבית היהודי, הן מבחינת ההלכות שצריכים להציב בכל צעד בבנין הבית, בצניעות, בכשרות, בשמירת השבת, בתורה ותפילה, הן מצד העקרונות החזקים שעליהם יושתת הבית, עם מי להתחבר והיכן לטייל, הן מצד בניית השלום בבית מתוך השקעה וויתור, והן מצד שמירת ההלכות טהרה מתוך יראת השם הנמצא בחדרי חדרים ומביט בנו לראות הישמעו דבריו אם לאו.
תקופת השידוכים ותקופת האירוסין היא תקופה מאד חשובה, בה יוצרים את הכלים אליהם יכניסו את היסודות וההרגלים ב"שנה הראשונה", את בנין הבית היהודי הקדוש! ולכך יש לתת את הדעת במידה רבה לצורת ההתנהלות של שני בני הזוג מעת שמשתדכים זה עם זו. רבותינו ראשי הישיבות זצוק"ל, הורו לנו בזה כללים ברורים, מאירים את הדרך, ומציבים את בני הזוג בשביל סלול שכבר סללו לנו "מצוקי ארץ", יציב ובטוח להגיע עמו לבית קדוש שישמש עוד מגדלור להשראת השכינה ולהאיר את העולם.
ללמוד ולהתייעץ רק מיראי השם
וכאן המקום להביא מה שעוררו גדולי ומאורי דורנו, על חשיבות ונחיצות הדרכה נכונה לחיי הנישואין 'בדרך התורה ויראת ד' טהורה', ועל גודל הזהירות מהדרכת אנשים הרחוקים מדרך התורה ויר"ש טהורה שאין רוח חכמים נוחה מהם, ויש להתרחק מהם ובפרט מאותם מדריכים הלוקחים את השקפותיהם מספרי הגויים והנהגותיהם הנפסדות רח"ל, ובכך גורמים נזק וחורבן רוחני ופוגעים בשלימות וקדושת בתי ישראל (קו' מעין גנים).
ואף בעת שמתעוררות בעיות לאחר החתונה, יזהרו מללכת למומחים שאינם יראי השם בתכלית, כי הם מקלקלים את כל גדלות הבית היהודי המיוחד במעלתו על פני העמים.
הִסְתַּכְּלוּת בַּאֲרוּסָתוֹ
א. אוֹמֶרֶת הַגְּמָרָא בְּקִדּוּשִׁין מא. אָמַר רַב אָסוּר לָאָדָם שֶׁיְּקַדֵּשׁ אֶת הָאִשָּׁה עַד שֶׁיִּרְאֶנָּה, וּלְכָךְ מֻתָּר לָאִישׁ לְהִסְתַּכֵּל בָּאִשָּׁה בְּעֵת שֶׁנִּפְגָּשׁ עִמָּהּ כְּדֵי לִרְאוֹתָהּ וּלְהַכִּירָהּ אֲפִלּוּ שֶׁהִיא עֶרְוָה עָלָיו שו"ע אה"ע סי' כ"א ס"ג. , אוּלָם לְאַחַר שֶׁהִשְׁתַּדֵּךְ עִמָּהּ יַבִּיט בָּהּ רַק דֶּרֶךְ הַעֲבָרָה בְּעָלְמָא וְלֹא דֶּרֶךְ זְנוּת חַס וְשָׁלוֹם וּכְכָל עֶרְוָה שֶׁאֲסוּרָה עָלָיו.
וְאִם מַרְבֶּה לְהִסְתַּכֵּל בָּהּ, מִלְּבַד הָאִסּוּר הֶחָמוּר "וְלֹא תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם" שֶׁעֲלוּלָה לִגְרֹם לוֹ אַחַר כָּךְ לְהִרְהוּרִים וְכַדּוֹ'. רְאִיָּה זוֹ מְקַלְקֶלֶת אֶת הַקֶּשֶׁר הַנָּכוֹן לִתְקוּפָה זוֹ, וּמְאַבְּדִים עִנְיָנִים חֲשׁוּבִים שֶׁיָּכְלוּ לְהַשִּׂיג בִּתְקוּפַת הָאֵרוּסִין, וְכַמָּה רָעוֹת יוֹצְאוֹת מִזֶּה ואכמ"ל.
ב. יִזָּהֲרוּ מִקַּלּוּת רֹאשׁ וּנְגִיעָה זֶה בָּזוֹ אוֹ לְהֵפֶךְ, שֶׁהֲרֵי בִּנְגִיעָה שֶׁל חִבָּה יֵשׁ אִסּוּר תּוֹרָה ואם יגע בה נגיעת חיבה חייב מלקות מדאורייתא כמו שפסקו מרן השו"ע והרמ"א, כדעת רוב הראשונים. יו"ד קצ"ה סי' י"ז, אה"ע סי' כ' ס"א, ש"ך קנ"ז סק"י. .
ג. לֹא יֹאכְלוּ יַחַד, וְלֹא יִסְתּוֹבְבוּ בִּמְקוֹמוֹת פְּרוּצִים, אוֹ בִּמְקוֹמוֹת שֶׁל הוֹפָעוֹת וְהוֹלֵלוּת חַס וְשָׁלוֹם, וְיִזָּהֲרוּ מִמִּנְהֲגֵי הַגּוֹיִים הַבָּאִים לְמַחֲנֵנוּ.
מְקוֹם יִחוּד
ד. יִזָּהֲרוּ מְאֹד מִלְּהִפָּגֵשׁ בִּמְקוֹמוֹת חֲשׁוּכִים, אוֹ מֻצְנָעִים לִסְבִיבַת בְּנֵי אָדָם, כְּגוֹן גִּנּוֹת שׁוֹמֵמוֹת וְכַדּוֹ' כְּדֵי שֶׁלֹּא יָבוֹאוּ לִידֵי אִסּוּר יִחוּד חַס וְשָׁלוֹם, וְהַרְבֵּה מִכְשׁוֹלִים בָּאוּ מֵחֲמַת זֶה, וּכְכָל הִלְכוֹת יִחוּד, וְכָל שֶׁכֵּן כָּאן שֶׁלִּבּוֹ גַּס בָּהּ.
לֹא יִישְׁנוּ יַחַד בְּאוֹתָהּ דִּירָה. ורָאוּי לִלְמֹד הִלְכוֹת יִחוּד שֶׁבַּשֻּׁלְחָן עָרוּךְ אֶבֶן הָעֵזֶר סִימָן כ"כ.
ה. לֹא יִשְׁתַּמְּשׁוּ בְּמִלִּים שֶׁל אַהֲבָה חַס וְשָׁלוֹם שֶׁהֲרֵי עֶרְוָה הִיא עָלָיו כְּכָל אִשָּׁה, רַק בִּלְשׁוֹן חֲבִיבוּת וְהַעֲרָכָה. יְמַעֲטוּ בְּצִלּוּמִים שֶׁאֵינָם הֶכְרֵחִיִּים, וְהַרְבֵּה מֵהֶם מְבִיאִים לְחֹסֶר צְנִיעוּת, מִלְּבַד מַה שֶּׁאֶת הַקְּדֻשָּׁה וְהָאֲוִירָה הַמְרוֹמֶמֶת אִי אֶפְשָׁר לְצַלֵּם וּלְהַנְצִיחַ בִּתְמוּנָה חָמְרִית הג"ר אליהו רוט. .
נִצּוּל הַזְּמַן לְתִכְנוּן הַבַּיִת
ו. יְנַצְּלוּ אֶת הַזְּמַן לְדַבֵּר עַל כָּל הַבִּנְיָן הָעֲתִידִי, הָרוּחַ, הַהַשְׁקָפָה, וְהַהֲלָכוֹת, קְבִיעַת רַב לִשְׁאֵלוֹת, צוּרַת הַקֶּשֶׁר הָעֲתִידִי עִם חֲבֵרִים וּמִפְגָּשִׁים עִמָּם, כְּמוֹ כֵן עִנְיְנֵי הַמִּשְׁפָּחָה וְכַדּוֹ'.
וּבְכָל סָפֵק אוֹ חִלּוּקֵי דֵּעוֹת בְּעִנְיָנִים אֵלּוּ יִשְׁאֲלוּ אֶת הָרַב דַּוְקָא בִּתְקוּפַת הָאֵרוּסִין, וְזֹאת מִשּׁוּם שֶׁהוּא זְמַן שֶׁשְּׁנֵיהֶם מוּכָנִים לְהִתְפַּשֵּׁר לְמַעַן הֲקָמַת הַבַּיִת, וּלְאַחַר הַנִּשּׂוּאִין יִהְיֶה לָהֶם קָשֶׁה לְהִתְפַּשֵּׁר עַל עִנְיָנִים אֵלּוּ.
ז. יִזָּהֲרוּ לְשַׁלֵּם אֶת דְּמֵי הַשַּׁדְכָנוּת הַמַּגִּיעִים לַשַּׁדְּכָן אוֹ הַשַּׁדְכָנִית לִפְנֵי הַחֲתֻנָּה, כָּל עֵדָה מַה שֶּׁנָּהוּג לָתֵת אֶצְלָהּ, וְאָמַר אֶחָד מִגְּדוֹלֵי הַדּוֹר כִּי אֵין כֶּסֶף נָקִי מִזֶּה, שֶׁאֵין בּוֹ חֲשַׁשׁ גֶּזֶל. מֵחֲמַת שֶׁמְּנִיעַת תַּשְׁלוּם זֶה מְסֻגָּל לְהַפְרִיעַ חַס וְשָׁלוֹם בִּשְׁלוֹם בֵּיתָם שֶׁל בְּנֵי הַזּוּג, וּלְכָךְ יִדְאֲגוּ לְשַׁלֵּם כָּרָאוּי.
חֻפָּה
ח. נָהֲגוּ שֶׁהֶחָתָן וְהַכַּלָּה לֹא נִפְגָּשִׁים שָׁבוּעַ לִפְנֵי הַנִּשּׂוּאִין, וְיֵשׁ מַחְמִירִין שְׁבוּעַיִם לִפְנֵי הַנִּשּׂוּאִין. וְיֵשׁ לְבַטֵּל הַמִּנְהָג הָרַע שֶׁנִּפְגָּשִׁים הֶחָתָן וְהַכַּלָּה בְּיוֹם הַחֻפָּה לְהִצְטַלֵּם יַחַד, דָּבָר הַמֵּבִיא לְקַלּוּת רֹאשׁ וּלְמִכְשׁוֹלִים בַּיּוֹם שֶׁהוּא כַּפָּרַת עֲוֹנוֹת.
ט. מִנְהַג בְּנֵי אַשְׁכְּנַז שֶׁהֶחָתָן וְהַכַּלָּה מִתְעַנִּים בְּיוֹם הַחֻפָּה. מִנְהַג בְּנֵי סְפָרַד, יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁלֹּא לְהִתְעַנּוֹת הגרב"צ. , וְיֵשׁ אוֹמְרִים לְהִתְעַנּוֹת בא"ח פ' צו. , וּלְכָךְ אִם רוֹצָה הַכַּלָּה לְהִתְעַנּוֹת, תַּעֲשֶׂה כֵּן רַק כַּמָּה שָׁעוֹת וְלֹא יוֹתֵר הגרב"צ, הרב נתן בן סניור שליט"א. .
י. מִנְהַג בְּנֵי אַשְׁכְּנַז שֶׁהַכַּלָּה מוֹרִידָה תַּכְשִׁיטֵי זָהָב בִּשְׁעַת הַחֻפָּה וּבְנוֹת סְפָרַד לֹא נָהֲגוּ בָּזֶה הגרב"צ. .
יא. מִנְהַג בְּנֵי סְפָרַד לַעֲשׂוֹת הַחֻפָּה בְּמָקוֹם מְקֹרֶה דַּוְקָא כה"ג אה"ע סי' ס"א ובשדי חמד ס" מע' חתן וכלה. , וּמִנְהַג בְּנֵי אַשְׁכְּנַז לַעֲשׂוֹתָהּ תַּחַת כִּפַּת הַשָּׁמַיִם לְסִימָן טוֹב שֶׁיִּהְיֶה זַרְעָם כְּכוֹכָבִים רמ"א סי' ס"א ס"א. . וְכָתַב הַגרב"צ לִבְנֵי סְפָרַד שֶׁלֹּא יְשַׁנּוּ מִמִּנְהַג אֲבוֹתֵיהֶם הרב נתן בן סניור שליט"א. .
יב. יִתְּנוּ אֵפֶר מִקְלֶה עַל רֹאשׁ הֶחָתָן בִּמְקוֹם הֲנָחַת הַתְּפִלִּין שו"ע אה"ע סי' ס"ה ס"ב. מועד לכל חי וגרב"צ. וְיֵשׁ דְּלֹא נָהֲגוּ בָּזֶה כה"ח תק"ס סקכ"א. .
יג. יֵשׁ מִבְּנֵי סְפָרַד שֶׁנָּהֲגוּ לְהַשְׁבִּיעַ הֶחָתָן בִּתְקִיעַת כַּף שֶׁלֹּא יִשָּׂא אִשָּׁה אַחֶרֶת עַל אִשְׁתּוֹ בְּלֹא דַּעְתָּהּ אוֹ בְּהִתִּיר לוֹ בֵּית דִּין הגרע"י והגרב"צ, הרב נתן בן סניור שליט"א. וכן נהגו בארצות חלאב ופרס. וְיֵשׁ נָהֲגוּ שֶׁלֹּא לְהַשְׁבִּיעַ בני מרוקו ותוניס ועוד, עי' תשו' רב פעלים ח"ב אה"ע סי"ג. . וּבְנֵי אַשְׁכְּנַז לֹא נָהֲגוּ בָּזֶה.
יד. יֵשׁ נָהֲגוּ לַעֲשׂוֹת חֲדַר יִחוּד בְּאוּלַם הַחֲתֻנָּה, וְיֵשׁ נָהֲגוּ שֶׁלֹּא מִתְיַחֶדֶת עִמּוֹ רַק כַּאֲשֶׁר בָּאִים לְבֵיתָם הגר"ע עטייה, הגרב"צ. . אוּלָם אִם מִנְהַג הַיְשִׁיבָה לַעֲשׂוֹת חֲדַר יִחוּד בָּאוּלָם, וְדָבָר זֶה יָכוֹל לִגְרֹם לְמַחְלֹקֶת וְעָגְמַת נֶפֶשׁ, יַעֲשֶׂה כְּמִצְוַת רַבָּנֵי הַיְשִׁיבָה. כְּמוֹ כֵן, יֵשׁ פְּעָמִים שֶׁחֲפֵצִים הֶחָתָן וְהַכַּלָּה לִסְגֹּר הַדֶּלֶת, וְיֵשׁ לָשִׂים לֵב לְהָבִיא עֵדִים כְּשֵׁרִים שֶׁיִּרְאוּ אֶת הַיִּחוּד כְּדִלְהַלָּן.
טו. דַּעַת הַרְבֵּה מֵחַכְמֵי סְפָרַד שֶׁכְּבָר בַּחֻפָּה צְרִיכָה הִינוּמָה שֶׁהִיא כִּסּוּי רֹאשׁ בא"ח פ' צו וארץ החיים ופרי האדמה ויפה ללב ועוד. וְלָכֵן אַף אִם אֵינָם עוֹשִׂים חֲדַר יִחוּד צְרִיכָה לָשִׂים פֵּאָה הרב נתן בן סניור שליט"א. . וְאִם עוֹשִׂים חֲדַר יִחוּד בָּאוּלָם, לְכֻלֵּי עָלְמָא צְרִיכָה הַכַּלָּה לָשִׂים כִּסּוּי רֹאשׁ כְּבָר מֵעֵת שֶׁהִתְיַחֲדָה, וַאֲפִלּוּ אֵינוֹ יִחוּד גָּמוּר הרב יוסף אביטל שליט"א. , וְנָהֲגוּ לְהָקֵל בַּפֵּאָה שֶׁשָּׂמָה עָלֶיהָ כְּבָר מִתְּחִלַּת הַחֲתֻנָּה וְעָלֶיהָ עוֹשִׂים אֶת הַתִּסְרֹקֶת לשיטות הפוסקים שהליכה בפאה נכרית היא "איסור גמור שעוברת על דת יהודית ויוצאת בלא כתובה" כל הענין לעשות יחוד באולם וגם ששמה פאה לאחר שהיא אשתו גמורה, הוא טלאי על גבי טלאי. גרע"י שו"ת ראשון לציון לגרי"י ושובע שמחות. .
טז. נֶחְלְקוּ הַפּוֹסְקִים בְּסִימָן נ"ה מַהוּ קִנְיַן הַחֻפָּה, דַּעַת מָרָן שֶׁהִיא חֶדֶר הָרָאוּי לְיִחוּד וְדַעַת הָרְמָ"א שֶׁהִיא מְקוֹם הַעֲמָדַת כְּלוֹנְסָאוֹת הַחֻפָּה, אִם מִתְיַחֲדִים בָּאוּלָם צְרִיכִים שְׁנֵי עֵדִים כְּשֵׁרִים שֶׁיִּרְאוּ אוֹתָם מִתְיַחֲדִים שִׁעוּר יִחוּד 5 דַּקּוֹת מנחת יצחק ח"ד סו"ס צ"ה הגריש"א דבעינן שישהה ביחודו שיעור ביאה, אולם בשאר הלכות יחוד בנשים שיעור יחוד עם ערוה החמירו כבר ב- 3.5 דק' שלא להתייחד. .
וְאִם לֹא הִתְיַחֲדוּ בָּאוּלָם, צְרִיכִים שֶׁיִּרְאוּם שְׁנֵי עֵדִים כְּשֵׁרִים בְּעֵת שֶׁמִּתְיַחֲדִים בְּבֵיתָם, אַף בְּשָׁעָה מְאֹד מְאֻחֶרֶת לְאַחַר הַחֲתֻנָּה ואם לא יקחו עדים עדיף שיעשו חדר יחוד באולם. , וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֵין צָרִיךְ הגרב"צ, אולם לגרע"י א"צ. .
יז. הַמִּנְהָג שֶׁאֵין הֶחָתָן הוֹלֵךְ יְחִידִי בַּשֶּׁבַע בְּרָכוֹת, וְיָכוֹל לִסְמֹךְ בְּמֶשֶׁךְ הַיּוֹם כַּאֲשֶׁר יֵשׁ הַרְבֵּה אֲנָשִׁים בָּרְחוֹב הגרב"צ. .
שֶׁבַע בְּרָכוֹת
יח. מִלְּבַד סְעוּדַת שֶׁבַע בְּרָכוֹת בְּיוֹם הַנִּשּׂוּאִין, אֵין חוֹבָה לַעֲשׂוֹת סְעוּדוֹת בִּשְׁאָר הַיָּמִים, אוּלָם רַבּוּ סוֹדוֹתֵיהֶם וְכַוָּנוֹתֵיהֶם שֶׁל הַשֶּׁבַע בְּרָכוֹת לְהַשְׁפִּיעַ קֶשֶׁר אַמִּיץ עַל בְּנֵי הַזּוּג זוהר פ' תרומה, רב פעלים ח"ד אה"ע סי' ו'. .
יט. אֵין מְבָרְכִים שֶׁבַע בְּרָכוֹת אִם אֵין שָׁם 'פָּנִים חֲדָשׁוֹת' שו"ע אה"ע סי' ס"ב. , וּשְׁנֵי אֲנָשִׁים בא"ח פ' צו פ' שופטים, ורב פעלים שם. , וַעֲשָׂרָה אֲנָשִׁים כתובות ח. ושו"ע שם. . וְשֶׁהוּא בֵּית חַתְנוּת, כְּדִלְהַלָּן.
אִם אֵין שָׁם עֲשָׂרָה אֲנָשִׁים, רַק שְׁלֹשָׁה, וַאֲפִלּוּ הֵם שְׁלֹשָׁה גְּדוֹלִים מִבְּנֵי בֵּיתוֹ, יְבָרְכוּ רַק בְּרָכָה אַחַת 'אֲשֶׁר בָּרָא' שו"ע אה"ע סי' ס"ב ס"ז. , אוּלָם מִנְהַג בְּנֵי אַשְׁכְּנַז דַּוְקָא אִם אֵינָם מִבְּנֵי בֵּיתוֹ וְכֵן נָהֲגוּ כַּמָּה ק"ק בִּסְפָרַד וּבְסָלוֹנִיקִי הרב נתן בן סניור שליט"א. .
כ. יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁלֹּא לְבָרֵךְ שֶׁבַע בְּרָכוֹת רַק אִם אָכַל פַּת הגרב"צ, הרב יוסף אביטל שליט"א. , אוּלָם יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁמְּבָרֵךְ אֲפִלּוּ אִם לֹא אָכַל פַּת סטייפלר אפילו לא שתה מים. .
כא. מִנְהַג בְּנֵי עֲדוֹת הַמִּזְרָח לְבָרֵךְ בִּרְכַּת שֶׁבַע בְּרָכוֹת עַל שְׁתֵּי כּוֹסוֹת רַק 'בְּבֵית חַתְנוּת' שֶׁהוּא אוּלַם הַחֲתֻנָּה שו"ע שם. , אוֹ בִּסְעוּדַת שֶׁבַע בְּרָכוֹת בְּבֵית הֶחָתָן וְהַכַּלָּה שם. , כֵּן דַּעַת מָרָן הַשֻּׁלְחָן עָרוּךְ שם, וכן דעת הגרע"י לדינא, וכן יש לנהוג, הרב יוסף אביטל שליט"א. .
אוּלָם יֵשׁ שֶׁנָּהֲגוּ לְבָרֵךְ אַף בְּבֵית הַהוֹרִים הגר"ש בעדני שליט"א. , אוֹ אֵצֶל אַחַד הַחֲבֵרִים אִם שָׁהוּ שָׁם כַּמָּה שָׁעוֹת, וּמַרְגִּישִׁים בְּנוֹחַ לְהִתְיַחֵד שָׁם כִּבְבֵיתָם הגר"ש בעדני שליט"א. .
בִּשְׁאָר מְקוֹמוֹת מְבָרְכִים עַל כּוֹס אַחַת רַק בְּרָכָה אַחֲרוֹנָה "אֲשֶׁר בָּרָא". וּבַשַּׁבַּת חָתָן כְּשֶׁשָּׁכְרוּ אֶת הַמָּקוֹם לְכָל הַשַּׁבָּת, הֲרֵי הוּא כְּבֵית חַתְנוּת שֶׁל הֶחָתָן וְהַכַּלָּה הגרב"צ, הרב נתן בן סניור שליט"א. .
אַךְ מִנְהַג בְּנֵי אַשְׁכְּנַז לְבָרֵךְ שֶׁבַע בְּרָכוֹת, בְּכָל מָקוֹם שֶׁנַּעֲשֵׂית סְעוּדָה חֲשׁוּבָה לִכְבוֹד הֶחָתָן וְהַכַּלָּה ב"ש סק"ז, ערוה"ש סל"ו. . וְיֵשׁ מִבְּנֵי סְפָרַד שֶׁנָּהֲגוּ בְּכַמָּה ק"ק בְּאַרְצוֹתֵיהֶם כְּמִנְהַג בְּנֵי אַשְׁכְּנַז בָּזֶה, וְיֵשׁ לָהֶם עַל מַה שֶּׁיִּסְמֹכוּ הרב נתן בן סניור שליט"א. .
פרק א' סעיפים ג' עד ו', ופרק ו' סעיף א'
א
אבד
אבד הבגד שעליו הכתם ב יא
אבד העד ז ז
אבל/ה
הרחקה ו ד
טבילה יא ח
רחיצה בחפיפה לטבילה יא ח
רחיצה בהפסק טהרה ח ט
אונס
קביעת וסת בראיית אונס ד י-יב
ראיה על ידי אונס ד י-יב
איסור נדה עי' נדה
איסור דרבנן
תקנת חכמים יסוד ליראת השם ב הקדמה
העובר על דברי חכמים חייב מיתה ב הקדמה
חומר דברי חכמים כשל תורה ב הקדמה
אכילה
ביום הטבילה י י
בין החפיפה לטבילה י י
אירוסין
אכילה יחד לאחר האירוסין יד ג
אורך הפגישה לאחר הווארט עיין בשלום הבית פרק א
אורך הפגישה לפני הווארט עיין בשלום הבית פרק א
הסתכלות בארוסתו יד א
זהירות מיחוד בתקופת האירוסין יד ד
חשיבות תקופת האירוסין כהכנה לבנין הבית יד ג,ו
לימוד והדרכה יב הקדמה
מספר הפגישות לאחר הווארט עיין בשלום הבית פרק א
מספר הפגישות לפני הווארט עיין בשלום הבית פרק א
להצטלם תמונות ביחד יד ה
להשתמש במילים של אהבה יד ה
מתנות בין האירוסין לחתונה עיין בשלום הבית פרק נגיעה בארוסתו יד א
ניצול הזמן ללבן את רצונותיהם בענין בנין הבית יד ט
סידורי נדוניה עיין בשלום הבית פרק א
פגישות בשבועות הסמוכים לחתונה יד ח
פגישות של סידורים עיין בשלום הבית פרק א
קביעת יום הנישואין יב א
קלות ראש עם ארוסתו יד ב
תוכן הפגישות לאחר הווארט עיין בשלום הבית פרק א
תוכן הפגישות לפני הווארט עיין בשלום הבית פרק א
תשלום דמי השדכנות לפני החתונה יד ז
אכילה מקערה אחת עי' הרחקות
אכילה על שולחן אחד עי' הרחקות
אכילת שיורי מאכלה עי' הרחקות
אמרה טבלתי יא כד
אמרה טמאה אני וחזרה בה יא כד
אמתלא (הסבר) שנותנת לדבריה יא כד
אשה עי' איסור נדה / אירוסין / פנויה
אשה שאינה יכולה להיטהר ג הקדמה בהערות
ב
בא מן הדרך ד טז. ו יא. יא טז. ועי' יוצא לדרך
בגד תחתון
הרגישה ומצאה עליו מראה טהור א יא
מצאה עליו כתם פחות מגריס ועוד א ח
מצאה עליו יותר משלשה גריסין א ח. ב יח,כא
בגד צבעוני עי' עוד: כתמים- בבגדים
בשבעה נקיים ט ג
היה עליו כתם אם צריכה לחוש ולבדוק עצמה ב ב
היה עליו כתם לפני שלבשה אותו ב ג
למי שיש לה כתמים ב ב ובהערה. ט ג. יג יז
מצאה עליו יותר משלשה גריסין ב יח,כא
מנומר ב ב בהערה
בגדים המיוחדים לימי נדתה ג כו
בדיקה
אחרי הרגשה א יא-טז
אחרי מציאת כתם ב כא
בלילה ז י
בסמוך להטלת מי רגלים א ז,יז
הפסק טהרה ח ז
אופן הבדיקה
אשה שנטרפה עליה דעתה יא כו
בעמידה ז א
בשכיבה ז א
בתולה לאחר תשמיש יב ז
חרשת וגם אילמת יא כו
יש לה פצע ז יב-יד ובהערות. ח יא
יולדת שרגישה יג י
יש לה כאב בבדיקה ז יב,יג ובהערות
יש לה פצע באותו מקום ז יב,יג ובהערות
כלה בתולה יב ב
כלה שכבר יצא לה דם הבתולים יב ט
מי ממעטת בבדיקות ז יב-יד
באיזה עד תבדוק
אין לה עד ז ב
גודל העד ז ב
יש עליו סיבים אדומים ב יב
סוג העד ז ב
עד יבש ז ג
עד לח ז ג
צבע העד ז ב
בדיקה בעד
אבד העד ז ז
הבאת העד לחכם ז ח,ט
עד הבדוק ז ג,ד
עד שאינו בדוק ב יב
צורת הבדיקה ז א
קשה לה לבדוק בעומק ז יג
שמירת העד במקום ראוי ז ד,ה
בדיקה בעונת היום הוסת ו א,ז. עי' גם וסתות
בדיקה בשבעה נקיים ט א
בדיקה לפני תשמיש יב טו,טז
אחרי תשמיש יב טו,טז
בעלת וסת קבוע יב טו,טז
בעלת וסת שאינו קבוע יב טו,טז
בדיקת רופא א ב,ז. יב כא. יג ה
ביאה ראשונה ודם בתולים
באיזה אופנים נאסרת בביאה ראשונה יב ז
באלמנה ובעולה יב ח
בבוגרת יב ז
בקטנה יב ז
בדיקות ז' נקיים למיטהרת מדם בתולים יב ט
בדיקה אחרי הבעילה יב ז
בדיקת הסדין יב ז
ביאה גמורה בלי שכבת זרע יב ז
ביאה לאור הנר יב יט
ברכה יב ז
ברכת שהחיינו יב ז
בשבת יב ז
בתולה לאחר תשמיש יב ז
דם בתולים כמו דם נדות יב ז
המתנה לפני ז' נקיים, כמה ימים ממתינה יב י,יד
העראה יב ז
הפסק טהרה יב ט,יד
הרחקות יב ח
השרת בתולים על ידי רופא יב יג
יגמור ביאתו כראוי יב ז
לדחות הביאה בכמה ימים יב ז
לא מצא דם בביאה ראשונה יב ז
מוך דחוק יב ט
מוכת עץ שנשרו בתוליה מעצמם או על ידי רופא יב יג
פרסה נדה בביאה ראשונה יב ו
ביאה שניה
בדיקות ג' פעמים לאחר שכלה הדם בתולים יא טו
הרגישה כאבים בביאה שניה ושלישית יא יב
לא גמר ביאתו יא ז
מפסקת בטהרה לדם בתולים וחוששת שאם תמתין כמה ימים לא תספיק לטבול קודם הוסת יא יד
בית הכנסת
כניסת אשה לשם בימי טהרתה ג כז
כניסת אשה לשם בימי טומאתה ג כז
להסתכל בספר תורה ג כז
לנגוע בספר תורה ג כז
בית הסתרים עי' חפיפה, עי' חציצה
בית הקברות
כניסת אשה לשם בימי טהרתה ג כז
כניסת אשה לשם בימי טומאתה ג כז
בית חולים
הלכות הרחקה עי' הרחקות- חולה
בלנית
אין לה מי שתעמוד על גבה יא יז
אם יכול בעל לעמוד על אשתו בטבילה יא יז
אשה עומדת על גבה בעת הטבילה יא יז
בעל
אינו מורה בטבילה יא כג
בדיקה לאחר תשמיש יב טו,טז
בחדר לידה יג ז
בעל לעמוד על אשתו בטבילה יא יז
מורה במראות אשתו ב יז
תולה כתמיה במכה שיש לו ב ח
ברית מילה
אכילת בשר ביום הטבילה י י
קווטער ג ד
ג
גילוח לפני הטבילה
שיער בית השחי ובית הערווה י ג
שיער הראש י א
סידור גבות י ג
הסרת שיער בשאר מקומות שבגוף י ג
ד
דם עי' גם חכם / כתם / מראות
באונס (קפיצה, בהלה, מאכל חריף) א ב. ד י-יב
בבדיקה א ז
בגוש ב כ
בהרגשה א ד,ו,ז,יא-טז
בזמן הזה א ח
בחתיכה ב כ
בלי הרגשה א ז-ח
במי רגלים א ז,יז
בכל שהוא א ב. יג כ
בקינוח א ז,ח. ב יח,יט
חמישה מיני דמים א ט ובהערה
יצא שלא בדרך ראיה א ד בהערה
ראתה טיפת דם א א. יג כ
טמא ביציאה מן המקור א ד
יבש א ט
להראותו לחכם ז ח-יא
נקודות קטנות ב י
צבע הדם א ט,י
דם בתולים עי' ביאה ראשונה, עי' מראות הדם
דם חימוד
בדיקות של שבעה נקיים יא א
ביטלו את הנישואין וקבעום מחדש יב א
בזקנה יב א
במחזיר גרושתו יב א
במעוברת ומניקה יב א
בנדחו הנישואין יב א
בקטנה יב א
ברכת הטבילה יא כא
הפסק טהרה יב א
חזרו בתשובה ונישאים מחדש יב א
טעם דם חימוד יב א
למדה ענין ביאה בפעם הראשונה יב א
קבעו את הנישואין יב א
דם טוהר
אמרה נטמאתי באמצע תשמיש יג יב
ברכת הטבילה יא כא, יג יד
דין דם טוהר יג יב
המתנת ד/ה ימים לפני נקיים יג יג
הרחקות יג יב
זמנו יג יב
ז' נקיים יג יב
חשש וסתות יג יב
מסתפקת אם נקבה הייתה יג טז
ראתה מחמת תשמיש יג יב
תליה בג' ימים ראשונים של נקיים יג יב
דם לידה עי' יולדת, מפלת
דם נידות
איסור דם נדות א א
התחדשות האשה רוחנית וגופנית א הקדמה
חטא עץ הדעת מטרת הטהרה
טעם גזירת דם הנדות מטרת הטהרה
טעם ההיתר עם אשתו נדה ג הקדמה
שכר מי ששומר טהרה מטרת הטהרה
עונש מי שלא שומרת טהרה מטרת הטהרה
תהליך הוסת א הקדמה
ה
הבדלה
להחזיק לו בשמים ג כד
להחזיק לו נר ג כא
להריח מבשמים שבידיה ג כד
הוראה עי' בעל, חכם
היסח הדעת
בשבעה נקיים ט ו
לא תפסוק לעצמה ט ו
הלכות נדה
חשיבות לימוד ההלכות מטרת הטהרה
שמירת ההלכות תיקון לחטא עץ הדעת מטרת הטהרה
הליכה לרופאים יב כא
המתנה לפני ז' נקיים
בדם בתולים יב י
בדם טוהר יג יג
בכלה יב ג
בכתם ח ג
במקום עיכוב פריה ורביה ח ה,ו
המתנה שש עונות ח א
המתנה ד ימים ח א-ו
המתנה ה' ימים ח א-ו
חל ליל טבילתה במוצ"ש שהוא עריו"ט וכדו' ח ד
טעם ההמתנה שש עונות ימים ח א
לא שמשה אם ממתינה ח א
לרחוץ עצמה ולהפסיק מיד בטהרה ח א בהערה
מאמתי מונה ההמתנה ח ב
ספק כתם ח ב
ראתה לאחר שטבלה ח ה
ראתה בין השמשות ז א
ראתה אחרי כתם ח ב
שמשה באיסור בתוך הז' נקיים ט י
שעת הדחק ט ו ובהערה
הסתכלות עי' אירוסין / הרחקות- הסתכלות
העראה
בביאה ראשונה יב ז
בנדה א ג בהערה
הערה וראתה מחמת תשמיש יב טו
כשנאסרה על בעלה מחמת רמ"ת יב יח
הפלה עי' מפלת
הפסק טהרה עי' גם עד הבדיקה
אין לה מים לרחוץ עצמה ח ט
באבילות ח ט
לאחר כתם ב הקדמה
מצאה מראה מסופק בהפסק ח יד
סמיכת ז' נקיים להפסק טהרה ח כב
רחיצה לפני ההפסק ח ט
תליה בפצע בבדיקת ההפסק ח כא
אופן הבדיקה
בשכיבה ז א
בעמידה ז א
ביש לה פצע ז יב-יד ובהערות
בעומק ובחורין ובסדקין ז א. ח יא
יולדת שרגישה יג י
יש לה טבעת באותו מקום ח יא
כלה בתולה יב ב
בט' באב ובחודש אב ח ט
ביום הכיפורים ח ט
זמנה
אחרי השקיעה ח יג
אחרי קבלת שבת ח יב
אחרי תפילת ערבית ח יב
בבוקר ח ח
בלילה ח יג
בערב שבת ח יב
ביום שבת ח ט
בשקיעת החמה ח יג
סוף הזמן שיכולה להפסיק בטהרה ח יג
מוך דחוק
אופן עשייתו ח טז
אם היא רגישה באותו מקום ט יז
אשה שקשה לה ח יט
לאחר בעילת מצוה של דם בתולים יב ג. ח יט
בשבת ח יח
זמן עשייתו ח טז
כתם ח יט
חייבת בו מן הדין ויש לה פצע באותו מקום ח יט
חייבת בו ועשתה רק בדיקה סמוך לשקיעה ח יט בהערה
מנהג כשר ח טז
מתי הוא לעיכובא ח יט
עשתה רק מוך בלא בדיקת הפסק ח כ
ראתה יום אחד ח יט
שיעור זמן השהייתו בפנים ח טז
תליה בפצע ח כא
הרגשה
אחרי תשמיש א ז,יא בהערה
בדיקה לאחר הרגשה א יא-טז
בשעת וסתה א יא-טז
הגדרתה א ה,ו
הוחזקה למראות טהורות א יד-טז
הרגשת עד א ז
הרגישה באמצע תשמיש ו יב
זיבת דבר לח א ה,ו
לא מצאה כלום א יב,יד
מיחושים בגוף א יג
מעוברת ומניקה א טו
מצאה מראה טהור א יא
נזדעזע גופה א ה,יא
נפתח מקורה א ה,יא
סמוך להטלת מי רגלים א ז,יז
ספק הרגשה א יד
עקיצת פי המקור א ה,יא
ראיה ללא הרגשה א ד. ב ב
הרחקות עיין גם איסור נדה
טעם ההרחקות ג הקדמה
יסודות הרחקות ג הקדמה
אכילה מקערה אחת
גמר אחד לאכול ג ז
מיני מריחה ג ז
מלח וסוכר ג ז
מניח בתוך קערתו או לפניו ג ז
סוגי מאכל שונים ג ז
עם אחרים ג ז
קערה מחולקת ג ז
אכילה ושתיה על שולחן אחד
אכילה ושתיה ארעית ג ו
אחד מהם אינו אוכל על השולחן ג ו
אדם מפסיק בניהם ג ו
בשולחן קטן ג ו
גובה ההיכר ג ו
התחילו בהיתר ג יא
ילד מפסיק בניהם ג ו
מה נקרא היכר ג ו
מפה אחרת ג ו
מקום הנחת ההיכר ג ו
עם אחרים ג ו
פרסה נדה באמצע אכילתם ג יא
שינוי מקום ג ו
שתיית יין על שולחן אחד ג ט
שתיית קפה או מיץ מיוחד על שולחן אחד ג ט
אכילת שיורי מאכלה/שתייתה
בקבוק שתיה ג י
הדחת הכוס ג י
הורק לכלי אחר ג י
הוסיף על המשקה ג י
הלכה וחזרה ג י
התחיל לשתות בהיתר ופרסה נדה ג יא
כשאינו יודע ג יב
שלא בפניה ג י
שיירי מאכלו ג ח,י
שיירי שתייתה ג י
שיירי ארטיק או גלידה שאכלה ג י
שתו אחריה ג י
הגשת אוכל ושתיה
בליל הסדר ג יד
בקבוק שתיה או קנקן ג יג
בריחוק מקום ג יג
בשינוי ג יג
הגשת שתייה מכובדת ג יג
יין ג יד
כשמגישה גם למסובים אחרים ג יג
מאכל שאינו מתובל ג יג
מזיגת האוכל לפני השני ג יג
מזיגת יין ג יד
שיגור כוס יין לשני ג טו
שכחה ומזגה לו ג יג,יד
שלא בפניו ג יג
תיקון מאכל ג יג
הושטה
הגבהת חפץ ביחד ג ג
הגבהת חפץ כבד ביחד ג ג
הגבהת תינוק ביחד ג ד
הגבהת תינוק לצורך קוועטר בברית ג ד
הושטת חפץ ג ב
הושטת תינוק ג ד
זריקה מידו לידה ג ב
מסירה חפץ ליד השני ג ב
מסירה לתוך סל שאצל השני ג ב
הסתכלות באשתו נדה
הסתכלות בבגד דק ג כח
הסתכלות במקומות הגלויים ג כח
הסתכלות במקומות המכוסים ג כח
הסתכלות כשהיא מניקה ג כח,יג. יג ד
השגחת הבעל על טבילתה י יז
ראיית מקומות המכוסים בלא כוונה ג כח
הצעת המיטה עי' שכיבה
הרחקת המיטות עי' שכיבה
חולה
אין בו סכנה ג כט,ל
בבית חולים ג כט
בעלה רופא ג לא
בשעת לידה ג לא. יג ז
גדר חולה ג כט
הוא חולה ג ל,לא
הזזת המטה ג כט
החייאה ג לא
היא חולה ג כט,ל,לא
הנחת תפילין ג כט
הפסק בגד ג כט,ל,לא
הצלה מטביעה או תאונה ג לא
הצעת המטה ג כט
טיפות עיניים ג כט
להרים מטתה וכסאה ג כט
ליגע בבשרה ג כט,ל,לא
לכסותה בשמיכה ג כט
למרוח משחה ג כט
להזיז מטתה ג כט
לתת כוס בידה ג כט
לנעול לה נעליים ג כט
להסיע כיסא גלגלים ג כט
לשכור משרת ג כט
לשכור משרתת ג כט
מזיגת הכוס ג ל
מישוש הדופק ג לא
רחיצה ג ל
ישיבה ושכיבה במיטה
איננה בעיר ג יט
הלכה למקוה ג יט
ישיבה ושכיבה במיטתו ג יט
ישיבה עראית במיטתה ג יט
ישנה שם לילה אחד ג יט
כורסא נפתחת ג יט
כרים וכסתות של השני ג כ
כסא נוח המיוחד לה ג יט
כשהיא בבית חולים ג יט
כשמתארחים ג יט
מזרון המיוחד לה ג יט
מטה נפתחת ג יט
מטה מתקפלת שביום נעשית כסא ג יט
מצעים המיוחדים לה ג כ
מצעים שהשתמשה בהם ג כ
שלא בפניה ג יט
ישיבה על ספסל אחד
אדם מפסיק בניהם ג טז
באוטובוס ובמכונית ג יז
חפץ מפסיק בניהם ג טז,יז
לבני ספרד ג טז
לבני אשכנז ג טז
מחובר לקרקע ג טז
מתנדנד ג טז
נדנדה ג טז
נסיעה באוטובוס ג יז
נסיעה במכונית בספסל צפוף ג יז
נסיעה לטיול ג יז
ספה אחת ג טז
מזיגת האוכל לפניו עי' הגשה
מסירה עי' הושטה
נגיעה
נגיעה בגוף השני ג א
נגיעה בבגדי השני ג א
נגיעת בגדיהם זה בזה ג א
נגיעה בסל שאוחזת ג ב
נגיעה דרך בגד ג א
נגיעה על ידי חפץ ג ב,ל
לדחוף או להרים עגלה ביחד וכדו' ג ג
נסיעה באוטובוס, צורת הישיבה ג יז
נסיעה במכונית בספסל צפוף ג יז
נסיעה לטיול ג יז
סגי נהור ג ל
עיוור ג ל
קירוב הדעת
בגדים המיוחדים לקירוב הדעת וערווה ג כה
דיבור חשק ושיחת שעשוע ג כה
בשמי הבדלה שבידיה ג כד
החזקת נר להבדלה ג כא
הכנת מים לנטילה ג כב
הכנת מים לרחיצה ג כב
הרחצת פניו ידיו ורגליו ג כב
התקשטות ג כה
טיול ג יז
יחוד ג הקדמה
להאיר לשני ג כא
להגן במטריה על שניהם ג כג
להדליק סגריה לשני ג כא
להחזיק יחד בדבר אחד ג ג
להחזיק גחלים לחממו ג כא
להניף במניפה ג כא
להסיר נוצה על ידי רוח פיו ג כא
להסיר חרק ג כא
להריח בושם, טבק, פרחים שבידיה ג כד,כה
להתקשט בפניו ג כה
ליחד בגד לימי נדתה ג כו
לנפוח על בגד השני להסיר ממנו לכלוך ג כא
ללמוד בספר אחד ג כג
לשבח אותה ג כה
לשחק יחד במשחק ג כג
מברשת שניים ג כא
מגבת שלה ג כא
מתנות ג כד
נטילת ידיים ג כב
נסיעה בסירה ג יז
סידור המיטה בבוקר ג כ
ראיית מקומות שאינם מכוסים שבה ג כח
ראיית מקומות המכוסים שבה ג כח
ראיית מקומות המכוסים בלא כוונה ג כח
שמיעת שירתה ג כג ובהערה
שמיעת נגינתה ג כג ובהערה
תינוק עי' תינוק
תכשיטים המרגילים לערווה ג כד
שכיבה
הצעת המיטה ג כ
הרחקת המיטות ג יח
להניח דבר גבוה בין המיטות ג יח
מיטה נפתחת ג יט
מיטות מחוברות ג יח
שינה במיטה אחת גדולה ג יח
שכיבה במזרון אחד ג יח
שכיבה על הארץ ג יח
שתיה עי' הגשה/ אכילה ושתיה על שולחן אחד/ אכילת שיורי מאכלה ושתייתה/ הגשת אוכל ושתיה
תינוק
לדדותו ביחד ג ד
להאכילו כשנמצא בידה ג ה
להניחו במיטתה ג ד
להניחו או לקחתו מסלקל שאוחזת ג ד
להרימו יחד ג ד
לחבקו ולנשקו ג ה
ליתן לו מוצץ ג ה
למוסרו מיד ליד ג ד
עגלת תינוק ג ג
קווטער ג ד
התקן רחמי עי' הפסק טהרה / חציצה
התרת נדרים
אור זרוע ד טז
ו
וסתות
הגורם לביאת הוסת ד הקדמה
התחדשות האשה רוחנית וגשמית א הקדמה
וסתות דרבנן או דאורייתא ה הקדמה ובהערה
חובה לחשב ה הקדמה. ו יב
חובה ללמוד מטרת הטהרה. ה הקדמה. ו יב
טעם גזירת דם הנדות מטרת הטהרה
יום טוב נוסף לנשות ישראל א הקדמה
כתמים קודם הראיה ה י
לפי לוח השנה העברי ד הקדמה
לפי הנץ והשקיעה ד הקדמה
ספק באיזה עונה ראתה ה ב
עונה (הגדרתה) פוסקת ורואה ה ב
קביעת ועקירת וסת ה ג-ו
ששה מיני וסתות ד הקדמה
תהליך הוסת א הקדמה
תלוי בעונה ה ב
תשובה וכפרה למי שזלזל בחישוב הוסתות ו יב
וסת האונס
בהלה ד יא
התאמצות ד י
מאכל חריף ד יב
קפיצה ד י
וסת הגוף
בא הזמן בלא מיחוש ד ט
באינו זמן קבוע ד ח
בדיקה ביום הוסת ו ז
הגדרתו ד ז
הקדים המיחוש לפני הזמן ד ט
הרגישה בב' עונות ד ח
הרגשות שונות לצירוף ד ז
זמן הפרישה ד ח
חשש עונה בינונית ד ח
מורכב למיחושים וימים ד ט
עבר הוסת ולא בדקה ו ח
עקירתו ה ג
רואה אחר כמה ימים ד ח
רגילה בכמה סוגי מיחוש ד ז
וסת החודש
אם חוששת להפלגה ועו"ב ה ג
הגדרתו ד ג
ביחד עם וסת אחר ד ו
חוזר למקומו ה ו
כל הראיות באותה עונה ה ב
מעיין פתוח ה ה
עקירתו ה ג
קביעותו ה ג
תאריך עברי ולועזי ד הקדמה
וסת החודש בדילוג
וסת החודש בדילוג חלילה ד ג
וסת החודש בסירוג ד ג
וסת הפלגה
ד' ראיות ד ב. ה ג
הגדרתו ד ב
כל הראיות באותה עונה ה ב
מונים מראיה אחרונה ה א
מונים ההפלגה של תחילת ב' הראיות האחרונות ה א
מעיין פתוח ה ה
קצרה אחרי ארוכה ד ב. ה ג
ראתה באמצע הפלגה ה ג
קביעותו ה ג
עקירתו ה ג
וסת הפלגה בדילוג ד ב
וסת השבוע ד ד-ו
וסת קבוע
אם חוששת להפלגה ועו"ב ה ג
הגדרתו וקביעתו ה ג
חזרה וראתה בו פעם אחת ה ו
מעיין פתוח ה ה
עבר הוסת ולא בדקה ו ח
עקירתו ה ג
קביעת ב' וסתות ד ו
שינתה מוסתה הקבוע ה ג
שכחה יום הוסת שלה ה הקדמה
וסת קפיצות עי' וסת האונס
וסת שאינו קבוע
וסת החודש ה ז-ט
וסת הפלגה ה ז-ט
מעיין פתוח ה ה
עונה בינונית ה ז-ט
עונת אור זרוע ה ז-ט
עקירתו ה ג
שכחה יום הוסת שלה ה הקדמה
חישוב וקביעת הוסת
אין לה וסת קבוע ה ד
התאריך שראתה בו ה הקדמה
וסתות דרבנן או דאוריייתא ה הקדמה
וסתות המצויים כיום ה ז,ח
וסת שלא שכיח ד ד
כתם ביום וסת ה י
כתמים קודם הראיה ה י
מי שלא עקבה אחרי ראיותיה ה הקדמה
מעיין פתוח לגבי קביעת ועקירת וסת ה ה,י
מצאה דם כשקמה משנתה ה ב
עונה הגדרתה ה הקדמה,ב
עונה קודם (אור זרוע) ד טז. ה ז
עונה שראתה בה ה הקדמה ב
עונה שראתה בה מסופקת לה ה ב
פוסקת ורואה ה י
ציון הכתם כווסת ה א,י
ציון הראיה ה הקדמה
ציון הראיה לבנות רווקות ה הקדמה
ראתה סמוך לוסת ה י
ראתה על ידי בדיקה א ז
תחילת המעיין ה הקדמה. א ה
תחילת המעיין הייתה מעט לפני נץ החמה ה א
תחילת הראיה עיקר ה א,ב
ימי מבוכה
אור זרוע ד י,טז
אחרי לידה יג ד
בליל טבילה ד יג
חשש ימי מבוכה ד יג-טו
פרישה ד יג-טו
עונה בינונית
אם חוששת להפלגה וחודש ה ג
בוסת האונס (הקפיצות) ד י
במניקה יב ד
במעוברת יב א
זמן הפרישה ד א
יום השלושים ד א. ה ח
יום השלושים ואחד ד א. ה ח
עבר הוסת ולא בדקה ו ח
עונת אור זרוע
בדיקה בו ד טז
בדיקה לפני תשמיש למי שאינה נוהגת לפרוש ד טז
בימי מבוכה ד יד. ה ח
בליל טבילה ד טז
בעונה בינונית ה ח
התרת נדרים ד טז
חיבוק ונישוק ד טז
לישון במיטה אחת ד טז
עונת הוסת - בדיקה עי' גם בדיקה
אבד העד שבדקה בו ז ז
אמרה בדקתי יא כד
אם צריך הבעל לשאול אם בדקה ו יא
בדיקה בוסת שאינו קבוע ו ח
בדיקה בעונת אור זרוע ד טז
זמן הבדיקה ו ז
חובת הבדיקה ו א,ז
טעם הבדיקה ו ז
כתם ביום וסת ה י
להרטיב את העד או לשים משחה מקודם ז ג
לוקחת כדורים אם צריכה לבדוק עצמה ו י
ללכת לבריכה וכדו' בעונת הוסת ו ט
עבר הוסת ולא בדקה ו ח
צורת הבדיקה ז א
ראתה על ידי בדיקה א ז
רחיצת אותו מקום ביום הוסת ו ט
עונת הוסת - פרישה
באבילות ו ד
בזקנה יג יט
ביום כיפור ו ד
במניקה יג ד
במעוברת יג א
בתשעה באב ו ד
ביום וסת ו א-ג
וסתות דרבנן או דאורייתא ה הקדמה ובהערה
זמן הפרישה ו א
זמן עונת הוסת לפי המקום שיצאה ממנו או המקום שהגיעה אליו ו ג
חובת פרישה ביום וסת ו הקדמה א
חיבוק ונישוק ו ב
חיבוק ונישוק בעונת אור זרוע ו ב
יוצא לדרך ו ה
כלה יב א
לוקחת כדורים ו י
ליל חופה ו י
ליל טבילה ו ו
עבר הוסת ולא בדקה ו ח
עברו ושימשו (הדין והכפרה) ו יב
עונה (הגדרתה) פוסקת ורואה ה ב
עונה קודם (אור זרוע) ד טז. ה ז
קושי בפרישה ביום וסת ו הקדמה
פרישה ביום וסת בריאות האשה ו הקדמה
שינה במיטה אחת ג יח
שכחו שזה יום הוסת ו יב
תשמיש ביום וסת ו ב
עקירת וסת
בבדיקה ה ג
בג' פעמים ה ג
במניקה יג ד
במעוברת יג א
מתי חוזר לקדמותו ה ו
עקירה ע"י וסת קצר ד ב. ה ג
עקירה ע"י כדורים יב יח
מעיין פתוח ה ה
שאינו קבוע ה ג
שינתה בפעם אחת ה ג
ז
זיבת דבר לח
איך תבדוק א ה
הרגשה א ה
אחר תשמיש א יא בהערה
מדרבנן או מדאורייתא א ה
ז' נקיים עי' שבעה נקיים
זקנה
בדיקות לתשמיש יב טו
חשש וסתות יג יט-כא
ממתי נקראת זקנה לענין מסולת דמים יג יט
ממתי חוזרת להיות שופעת ככל אשה יג כא
ראתה טיפת דם יג כ
ראתה כתם יג כ
ח
חבלות ופצעים עי חציצה-מכה
חדר יחוד עי' חופה
חולה עי' הרחקות- חולה
חול המועד
אכילת בשר ביום הטבילה י י
נטילת צפרנים לטבילה י יג
חופה עי' גם: כלה / שבע ברכות
אם צריכים עדים בעת שמתייחדים בביתם יד טז
אם לעשות חדר יחוד באולם יד יד
גדרה יד טז
כיסוי הראש לאחר החופה יד טו
כיסוי הראש לאחר החדר יחוד יד טו
מה היא חופה יד טז
נתינת אפר מקלה על ראש החתן יד יב
עשיית החופה בתוך האולם או תחת כיפת השמים יד יא
פגישה והצטלמות יחד ביום החופה יד ה
פרסה נדה לאחר החופה יב ו
שבועה בתקיעת כף על דברי הכתובה יד יג
שתיית הכוס בחופה יב ה
תכשיטי זהב ביום החופה יד י
תענית ביום החופה יד ט
חופת נדה
אין דוחין הנישואין יב ה
אם צריך לקדש שנית יב ה
אסורים ביחוד יב ה
חדר יחוד יב ה
להודיע לחתן שפרסה נדה יב ה
נתינת הטבעת יב ה
חורין וסדקין עי' בדיקה
חיבוק ונישוק
בנדה א א
בעונת הוסת ו ב
טבילה רק לחיבוק ונישוק יא טז
כשחושש להוצאת ז"ל ו ב,ה
חכם
הבעל חכם ב יז. יא כג
בדיקת העד בשמש א ט ובהערה
בדיקת העד כשהוא לח ז י
בדיקת העד לאור הנר ומנורה א ט ובהערה
הוראה לעצמו ב יז
חכם מכחיש את האשה ב טז. יא כד
כזה ראיתי ואבדתיו ב טו
לאור הנר א ט ובהערה
לדמות למראה אחר שטיהר חכם ב טו
להראות לחכם א ט
לכבס את הבגד אחרי שהורה בו חכם ב יג
לראות בלילה א ט. ז י
לשאול את בעלה שהוא מורה הוראה ב יז. יא כד
מראות חכמה יתירה הן א הקדמה
נאמנות האשה לומר כזה התיר לי החכם ב טו
שאלת חכם בלילה ז י
חכם שאסר אין חבירו רשאי להתיר
שאלה לשני רבנים ז יא
חפיפה
חפיפת השיער
אין לה מים חמים יא ב
אין לה מסרק יא א
בסבון (שמפו) יא א
במרכך יא א
חובת חפיפת שערה וסירוקו היטב יא א
חובת נקיון השיער מכינים וקשקשים יא א
חובת סירוק שיערה ופיספוס שאר מקומות שיער יא א
טבלה בלי סירוק יא א
כל מקום שיער יא א
סירוק בשעת רחיצה יא א
סירוק סמוך לטבילה יא ד,יא
ספק סרקה יא א
פספוס שיער בית השחי ובית הערווה יא א
פספסה שיער הראש ולא סירקה ולא עיינה יא ז
חפיפה והדחת הגוף
אכילה ושתיה אחריה יא ו
אמבטיה יא ג
אמבטיה במעוברת יא ג
אם החפיפה תהיה רחוקה מן הטבילה יא ח-יא
באבילות יא ח
בביתה יא ד
בבית הטבילה יא ד
בבית הסתרים יא א
בחמין יא א,ב
ביום יא ד
בלילה יא ד
במים קרים יא א
הדחת הגוף יא א
זמנה יא ד
חובת חפיפת כל הגוף בחמין יא א
חפפה ביום וטובלת בלילה יא ד
שיעור שעה אחת יא ה
חפיפה במוצאי שבת
הפסק בין החפיפה לטבילה יא ח-יא
טובלת במוצאי שבת יא ח
טובלת במוצ"ש שהוא עריו"ט יא ח
טובלת במוצאי תשעה באב יא ח
לאכול לאחר החפיפה יא ו
להסמיך אותה לטבילה יא ד
סידור שערותיה בשבת ויו"ט כשטבלת במוצ"ש שהוא עריו"ט יא א,ח,ט
רחיצה בשבת ויו"ט יא א
עיון
חובת עיון יא ז
לא עיינה יא ז
עיינה ולא חפפה יא א
חציצה
אבק י כח
אומנותה בכך י הקדמה
בבלוע י יח
בית הסתרים י יז. יא א
בלח י כה
בצק י כו
גדר מקפיד י הקדמה
חוטים י יא
יסודות חציצה י הקדמה
מדרבנן י הקדמה
מדאורייתא י הקדמה
מיעוט המקפיד י הקדמה
מיעוט שאינו מקפיד י הקדמה
משחה י כה
סבון שומני יא א
עומד לקוץ י יד
רוב הגוף י הקדמה
רוב נשים מקפידות י הקדמה
רוב שאינו מקפיד י הקדמה
רפוי י יא
רק היא מקפדת י הקדמה
שומן י כה
אזנים
חור העגילים י ו
יש לה מכה בתוך האוזן י ו
נקוי האוזן כראוי י ו
אף
ניקוי האף כראוי י ז
בית הסתרים
לכלוך בקמטים שבגוף, באף, בעיניים, באזניים, בטבור, בשניים, מאחורי האזניים תחת הצפרניים בין הרגליים י יז
גופה
אבק שעל רגליה י כח
בגד רפוי י כז
דיו י כה
זיעה יבשה י כו
זיעה לחה י כו
חינה י כה
טיט י כה
נעלי בית י כז
צבע י כה
מכה ועור
אבעבועות י כד
אבר מדולדל י כב
בשר מדולדל י כב
גבס י כד
גלד י כג
דם שעל המכה י כג
יבלת י כב
מוגלא י כג
מוגלא שבראש י כב
פלסטר י כד
פצעי בגרות י כב
פצעים י כג
פטריה בראש י כד
קילופי עור י כא
רטיה י כד
שיזוף- קילופי עור י כב
תפרים י יט
מתחת לעור
התקן מתחת לעור י יח
התקנים שבתוך הגוף י כ
התקן תוך רחמי י כ
התקן חוץ רחמי י כ
טבעת באותו מקום י כ
קוץ י יח
תפרים י יט
עגילים טבעות וצמידין
טבעת שרגילה להסירה בעת שלשה בצק י יב
טבעת שאינה רגילה להסירה י יב
לא הסירה העגילים וטבעות י יא
עגילים י יא
צמיד י יא
שרשרת י יא
עור קשה ויבלות עי' מכה ועור
עיניים
לכלוך בתוך העין או מחוצה לו י ד
נהגה לסדר גבות, אם מעכב י ה
עדשות מגע י ה
עין תותבת י ה
ריסים י ג
ריסים מלאכותיים י ה
פה ושפתיים
אודם י כט
פצעים בפה י כד
קפצה שפתותיה יא יט
שערה אחת בתוך פיה יא יט
צבע ודבק
אודם י כט
איפור י כט
בצק י כו
דבק מגע י כה
דבש י כה
דיו י כה
דם י כג
דבק י כה
זיעה שהגלידה י כו
חינה י כה
חלב י כה
טיט י כה
יוד י כה
יין י כה
לכלוך י ד,כה,כו
לק י כט
משחה י כה
משקין י כה
נוזל סמיך י כה
נוי י כט
צבע י כה
צבע בשיער י כט
שמן י כה
שרף של תאנה י כה
צפרנים
חיוב קציצת הצפרניים י יג
טבלה ועלתה ומצאה ציצין י טו
לכלוך שתחת הציפורן י יג
נטילת צפרנים בחול המועד י יג
נטילת צפרנים בשבת י יג
נפיחות מתחת הציפורן י יג
ציפורן שחלקה תלושה י יד
צפורני הרגליים י טו,כא
ציצין שליד ציפורני הידיים י טו,כא
רגליים
בין אצבעות הרגלים א א
עור קשה שברגליים י טו
ציצין שליד הצפרניים י טו
טבלה ועלתה ומצאה ציצין י טו
שיניים
אבנית י ח
אכילת בשר ותירס ביום הטבילה י י
גשר י ט
מצאה לכלוך בשיניה אחרי שטבלה י ח
ניקוי השניים כראוי י ח
סתימה י ט
כתר י ט
פלטה בשיניים י ט
שניים תותבות י ט
שיער
ביצי כינים י ב
גומיות י יא
גילוח שיערות שבגוף, אם מעכב י ג
כינים י ב
להסתפר ביום הטבילה י א
מכה שהדביקה את השיערות י ב
סיכות י יא
קשרים י א
קשקשים י ב
תכשיטים עי' עגילים טבעות וצמידין
חשמל, עיון לאורו א ט בהערה
חתן וכלה עיין גם אירוסין / ביאה ראשונה / דם חימוד / חופה / חופת נדה
אם החתן יכול ללכת יחידי ברחוב יד יז
חשיבות השנה הראשונה לשמירת ההלכות יב הקדמה
מזמינים אותם לשבת או לאירוע בליל טבילה יב הקדמה
מדוע כל ההתחלות קשות יב הקדמה
ללמוד רק מיראי השם יב הקדמה
להתייעץ רק עם יראי השם יב הקדמה
להרגיל הטבע עמה יב הקדמה
לשנן את ההלכות יב הקדמה
ט
ט' באב (ותשעת הימים)
הפסק טהרה ח ט
הרחקות ו ד
טבילה יא ח
לבישת לבנים יא ח
כיבוס יא ח
רחיצה וחפיפה לטבילה יא ח
טבילה עיין גם חפיפה/ חציצה/ יום טבילה/ מקוה
אין בעלה בעיר יא טז
באבלה יא ח
הליכה למקוה ביום יא ד,יב
חיובה ומקורה יא הקדמה
טבילה רק לשאר קריבות יא טז
להצניע הטבילה יא כג
אופן הטבילה
אחיזת ידיים במעקה יא יט
אין מי שתעמוד על גבה יא יז
בבגדים י כז
בנעלי בית י כז
בדיקה קודם יא ז
בחמין בשבת יא יג
בכלים יא יז
בלנית יא יז
במקום חשוך או צר יא יז
במקום שמפחדת יא יז
במקום צנוע יא יז
במקום שיש בו טיט י כח
בצונן יא יז
בשחיה ביותר יא יט
גדולה עומדת על גבה יא יז
גובה מי המקוה יא יח
גופה ושערותיה בפעם אחת יא יח
הגבהת הרגליים יא יח
הדחת הגוף לפני הטבילה יא יח
כל הגוף בפעם אחת יא יח
לא תחזיק במשהו יא יט
להקדים מים לפני הטבילה יא יח
לטבול עם בגד רפוי י כז
מנין הטבילות יא כ
מפחדת לטבול יא יז
מקוה שיש בקרקעיתו טיט י כח
עמידה על דבר צר יא יז
עמידה על גבי כלי יא יז
שלא תהיה שערה אחת בתוך פיה יא יח
הכנות לטבילה
אם יכולה לסמוך על הבלנית יא ז
אכילה בין חפיפה לטבילה יא ו
אכילת בשר ותירס י י
אשה חרשת וגם אילמת יא כו
אשה שרק חירשת יא כו
אשה שנטרפה עליה דעתה יא כו
הטלת מים קודם הטבילה יא א
חיוב העיון יא ז
חפיפה עי' חפיפה
להסתפר ולהתגלח י א
לא עיינה יא ז
ללוש בצק יא ו
מישוש בידיה יא ז
ספק עיינה יא ז
עיינה ולא חפפה יא א
ברכת הטבילה
באומרת טמאה אני יא כד
בדם בתולים יא כא
בדם חימוד יא כא
בדם טוהר יא כא
בהרגשה ללא דם יא כא
בספקות וחומרות יא כא
ברואה כתם יא כא
לחשוב מחשבות טובות בטבילה יא כ
לאחר שמצאה חציצה יא כג
לפני הטבילה או לאחריה יא כ
כיסוי הראש בברכה יא כ
כוונה בטבילה יא כ
כיסוי ערווה יא כ
מקום הברכה יא כ
זמן הטבילה
בזמנה מצוה יא כז
בבין השמשות יא יב
בט' באב יא ח
ביום יא יב
ביום – לכלה יב ד
ביום השביעי יא יב
ביום השביעי- לכלה יב ד
ביום השמיני יא יב
ביום שבת יא יב
בים י כח
בליל שבת יא יג
במוצאי שבת יא ח
במוצ"ש קודם זמן ר"ת יא טו
בעונת הוסת ו ו
בערב שבת כשבעלה איננו בעיר יא טז
בערב שבת כשמסתפקת אם יבא בעלה יא טז
דחתה טבילתה במזיד יא יד
דחיית הטבילה מחמת אורחים או חתונה יא כז
טבלה בטעות ביום השישי ושמשה ט י
עברה וטבלה ביום יא יב
לאחר הטבילה
אמירת טבלתי אחרי הטבילה יא כד
הוראת הבעל גבי הטבילה יא כג
החזיקה במשהו יא יט
התעסקה בדבר חוצץ לפני הטבילה יא ו
מצאה חציצה אחר הטבילה י טז
מצאה לכלוך בשיניה אחרי שטבלה י ח
ניגוב המים בשבת יא כב
עלתה מן המים ומצאה לכלוך יא כג
עלתה ומצאה ציצין י טז
עצמה עיניה יא יט
פגיעה בדבר טהור לאחר הטבילה יא כב
קפצה שפתותיה יא יט
רחיצה לאחר הטבילה יא כב
תצניע טבילתה יא כג
תשמיש בליל טבילה יא כז
טבעת ברחם עי הפסק טהרה
טחורים ב ח
טיול בעת נדתה ג יז
טיפול רפואי עי' בדיקת רופא
י
יולדת עי' גם מפלת
בדיקת רופא אם אוסרת אותה א ז. יג ה
גדר לידה יג ה,ו
דם הלידה לענין ציון וסת יג ט
הפסק טהרה יג י
הריון לאחר הלידה יג י
זמן הטבילה לאחר הלידה יג י
זירוז לידה יג יא
חילול שבת- מאימתי יג ה,ו
חשש הוסת לאחר הלידה יג י,יב
טבילה קודם 40 ו-80 יום יג י
טומאת יולדת יג ה,ו
יוצא דופן (ניתוח קיסרי) יג ח
יצא הפקק יג ו
ימי טוהר יג יב-יד
ירידת מים יג ו
לשהות עימה בעת הלידה יג ז
ממתי היא נקראת יולדת יג ה,ו
מרגישה לחץ כלפי מטה יג ו
ניתוח קיסרי יג ח
פתיחה- ממתי נאסרת יג ה
ציון הוסת יג ט
צירים יג ו
קרבתה של האשה אל בוראה בעת הלידה יג הקדמה
ראיית מקומות המכוסים יג ז
שוכבת על מיטת הלידה יג ו
יום הוסת עי' וסתות
יום החופה עי' חופה / כלה / נישואין
יום טוב עי' שבת
אכילת בשר ותירס ביום טבילה עי' שבת
חימום לרחיצה עי' שבת
רחיצה בחמין עי' שבת
יום כיפור
הרחקות ו ד
טבילה במוצאי כיפור יא ח
יוצא דופן
טומאת לידה יג ח
יוצא לדרך
בא מן הדרך עי' בא מן הדרך
בזמן הזה ו ה
לדבר מצוה ו ה
תשמיש ושאר קריבות ו ה
יחוד
ארוס וארוסתו יד ד
אשתו נדה ג הקדמה
חופת נדה יב ה
חל הוסת בליל חופה יב ד
טעם ההיתר עם אשתו נדה ג הקדמה
עם אשתו שאסורה לשמש עמו ג הקדמה בהערות
עם אשתו שלא יכולה לטבול ג הקדמה בהערות
עם בעל מקצוע (בבית) יב כב
עם רופא יב כא
ילדה עיין קטנה
ימי טוהר עי' דם טוהר
ישיבה ושכיבה במיטתה עי' הרחקות
כ
כדורים
אם מותרת מניעת הריון יג יז
בדיקה שאינה רואה מחמת תשמיש יב טו
בשבעה נקיים ט א,ג
חשש וסתות כשלוקחת אותם ה ה,ו. יג יח
קודם החתונה יג יח
שגורמים ראיה יג יח
כוונה בטבילה י כ
כלה עי' גם אירוסין / ביאה ראשונה / דם חימוד / חופה / חופת נדה
בדיקה כשהיא בתולה יב ב
ביטלו הנישואין וחזרו וקבעו אותם יב א
בעילת מצוה עי' ביאה ראשונה
הכנה לטבילה יב ב-ד
המתנה לפני ז' נקיים יב ג
הפסק טהרה יב ג
הקדימה טבילתה יב ד
הרחקת הטבילה מהחתונה יב ד
הרחקת הנקיים מהטבילה ט ז,ח
חופת נדה עי חופת נדה
טבילה ביום יב ד
יחוד יב ה
כלה שפרסה נדה יב ה
לימוד והדרכה יב הקדמה
למדה ענין ביאה יב א
לקיחת כדורים יב ד
מספר הבדיקות קודם הנישואין יב ב
סמיכת הטבילה לחופה יב ד
פרסה נדה בביאה ראשונה יב ו
צורת הבדיקה לכלה יב ב
קביעת יום הנישואין יב ה
שינה בדירה אחת יב ה
תבדוק עד שתנשא יב ד
תבעוה להינשא יב א
כתמים
אבד הכתם ז ז
איסורו, הגדר והטעם ב הקדמה
בבשרה ב ו
בבדיקת עד ב יב
בג' ימים ראשונים של נקיים ט ה
בדבר שאינו מקבל טומאה ב ד
בזמן וסתה ב כא,כב
בזקנה יג כ
בידייה ב ז
בימי טוהר יג יב
במי רגלים א יז
בקטנה ב הקדמה
בקרקע ב ד
ברגל ב ו
האכילה את ילדיה ב ה,יב
המתנה מלשמש אם מצאה כתם ב כא
המתנת ה' ימים לפני ז' נקיים ב הקדמה. ח ד
הפסק טהרה ומוך דחוק ב הקדמה. ח יט
השאירה את העד במקום שיכול להתלכלך ב יב
ז' נקיים ב הקדמה
חיוב בדיקה ב כא,כב
טיפות דם בבשרה ב י
טעם גזירת כתמים ב הקדמה
כינה מעוכה ב ה בהערה
כתם בהיר בסמוך לוסתה א ט,י
כתם בזמן הזה ב הקדמה
לובשת בגד צמוד ב ו
ללבוש בגדי צבעונים ב ב ובהערה. ט ג. יג יז
נמצא בקינוח ב יח,יט
נתעסקה בכתמים ב ה,יב
ספק כתם ב יא
ספק מה היה צבע הכתם ואבד ב יא
עד שאינו בדוק ב יב
עסקה בצבעים ב יב
צבע עי' מראות הדם
ציון וסת ב ככ. ה א,ב
שוק של טבחים ב ה
שחור ב א בהערה
בבגדים
בבגד מנומר ב ב בהערה
בבגד צבוע ב ב
בבגד צבעוני קרוב לימי וסתה הרגילים אצלה ב כא
בבגד שאינו בדוק ב ג,ט
בבגד שיש בו קפלים ב ב בהערה
בבגד שלבשו ב' נשים ב ט
בבשרה ובחלוקה ב ו
בסדין שמתכסה בו ב ו
בסמוך להטלת מי רגלים א יז. ב יח
בעקבה ב ו
חלוק משומש או שהשאילה מחברתה ב ט
טיפות דם בבגדה עי' 'שיעור הכתם' להלן
למעלה מטבורה ב ו
על הבגד העליון ב ז
בכלי
באסלה ב ד
בכלי זכוכית ב ד
בנילון ב ד
בנייר ב ד
בפד ב ד
בפלסטיק ב ד
לבישת לבנים עי' שבעה נקיים
מוך דחוק עי' הפסק טהרה- מוך דחוק
מינקת ב הקדמה
מכה
טחורים ב ח
מכה באו"מ ב ח
מכה בבעלה או בבנה מכה ב ח
מעוברת ב הקדמה
שיעורו לטמא
ברור לה שבא מגופה א ח
גוש על בגדה ב כ
דם מרובה א ח
טיפות דם שאינם נוגעות זו בזו ב י
טיפות דם שנוגעות זו בזו על ידי קו דק ב י
יותר משלשה גריסים ב יח
כתם עבה ב בהערה
מראה טהור אם מצטרף לגריס ב בהערה
ספק אם יש בו שיעור גריס ב יא
פחות מגריס ב א
שיעור גריס ב ב
שני כתמים בבגד ב י
תליה בכתמים
תליה בחברתה ב ט
תליה במאכולת ב א,ב
ספק תליה ב ו ובהערה
ל
לבישת לבנים בז נקיים ט ג, עי' גם שבעה נקיים
לבישת בגדים מיוחדים לימי נדותה ג כו
לבנים עי' בגד תחתון
מ
מוך דחוק עי' הפסק טהרה- מוך דחוק
מזיגת האוכל לפניו עי' הרחקות
מיחושים עי' וסת הגוף
מי רגלים עי' כתמים
מינקת
בדיקה קודם תשמיש יב טו
הסתכלות כשהיא מניקה ג כח. יג ד
הרגישה שנפתח מקורה א טו. יג ד
חשש וסתות יג ד
ימי מבוכה יג ד
כתמים ב הקדמה
מסולקת דמים (ובימינו) יג ד
עברו כ"ד חודש יג ד
קביעת וסת יג ד
רואה מחמת תשמיש יב יח
שיעור כ"ד חודש בימינו יג ד
מכה
בדיקה כשיש לה מכה באותו מקום ז יב-יד ובהערות. ח יא
מכה בבעלה או בבנה מכה ב ח
הפסק טהרה כשיש לה מכה באו"מ ז יב-יד ובהערות. ח יא
תליה במכה שבגופה ב ח
תליה במכה באו"מ ז יב ובהערות
מניעת הריון
אם מותר למנוע הריון יג יז
חשש וסת בהפסיקה לקחת כדורים יג יח
חשש וסת בזמן לקיחת כדורים יג יז,יח
לבישת צבעונים יג יז
מעוברת
בדיקה קודם תשמיש יא טו
הרגישה שנפתח מקורה א טו. יג א
וסת שאינו קבוע יג א
חישוב ג' חודשים ממתי יג א
חשש וסתות יג א-ג
כתמים ב הקדמה
מסולקת דמים (ובימינו) יג א
קביעת וסת יג א
ראתה מחמת תשמיש יב טו
רחיצה באמבטיה חמה יא ג
תשמיש בהריון יג א
מפלת
טומאת לידה יג טו
הפילה לפני 41 יום יג טו
הפילה לאחר 41 יום יג טז
חשש וסתות יג טז
ממתי מונה את מנין ה-40 יום יג טו
הפילה שליא בלי וולד יג טז
הפילה לתוך נהר יג טז
מסתפקת אם נקבה הייתה יג טז
מצות עונה
אם מצערתו מלשמש יא כז
בצניעות יב יט
בתוך חדר יב יט
הבית היהודי הוא כמשכן יב יט
זמן התשמיש יב יט
יש להם אורחים יא כז
לאור הנר יב יט
לדבר עם חבריו בעניני אישות יב כ
לדבר עם חברותיה בעניני אישות יב כ
לדחות הטבילה יא כז
להסתכל באותו מקום יב יט
ליד ספרים יב יט
ליד מזוזה יב יט
ליד תינוק יב יט
לנשק באותו מקום יב יט
עונתה לא יגרע יא כז
מקוה
בלא טבילה השכינה מסתלקת מביתם יא הקדמה
בלא טבילה שורים בבית כחות אחרים יא הקדמה
בנים צדיקים יא הקדמה
בריאה חדשה יא הקדמה
ה' יתברך שורה במי המקווה יא הקדמה
התחדשות האשה ככלה ביום הטבילה א הקדמה
המלך בודק מי אוהב אותו יב הקדמה
חובת טבילה כדי להיטהר יא הקדמה
חומר העוון למי שמזלזלת בטהרת המקווה י הקדמה
טבילה במקוה טהרה לאורך הדורות מטרת הטהרה
טהרת המקוה חוק וגזירה שאין האדם מבינה ח הקדמה
טהרת המשפחה ולא טהרת האשה בלבד י הקדמה
מהו מקוה טהרה יא הקדמה
מקומות המכוסים
הסתכלות בבגד דק ג כח
הסתכלות במקומות הגלויים ג כח
הסתכלות במקומות המכוסים ג כח
הסתכלות כשהיא מניקה ג כח. יג ד
השגחת הבעל על טבילתה יא יז
מראות הדם
אבד הכתם ב יא
אבד העד ז ז
אפור א ט
בדיקתו בשמש א ט ובהערה
בדיקתו כשהוא לח ז י
בדיקתו לאור הנר ומנורה א ט ובהערה
גרגרים ב כ. ז ד
הוראה לעצמו ב יז
השתנה המראה ב יג
ורוד א ט
זהב א ט בהערה
חום א ט
ירוק א ט
כחול א ט
כתם שחור בבגד ב א בהערה
לבן א ט
לדמות למראה אחר שטיהר החכם ב טו
להראות לחכם א ט
לכבס את הבגד אחרי שהורה בו חכם ב יג
לראות בלילה א ט. ז י
מראה טהור אם מצטרף לגריס ב ג בהערה
מראה טהור עבה ב ב בהערה
מראות חכמה יתירה הן ז הקדמה
מסתפקת מה היה צבע המראה ואבד העד ז ז
נאמנות האשה בצבע המראה כנגד חכם ב טו
נאמנות האשה בצבע המראה כנגד עד ב טז
נוטה לאדמימות א ט
נראה בזכוכית מגדלת א ט בהערה
צהוב א ט
שחור על העד א ט
משחה
חציצה י כה
ליתן בעד להקל הבדיקה ז ג
נ
נאמנות האשה
אמרה לו טמאה אני, ואמרה שצחקה יא כה
אמתלא יא כה
אשה חרשת וגם אילמת יא כו
אשה שרק חירשת יא כו
אשה שנטרפה עליה דעתה יא כו
במראות ב טו
הממונה על המקוה יא יז
חכם מכחישה ב טו,טז. יא כד
כזה ראיתי ואבדתיו ב טו
כזה התיר לי החכם ב טו
כנגד עד ב טז
כשהכשילתו באיסור נדה יא כה בהערה
לומר נטהרתי יא כד
לומר נטמאתי יא כד
עד אחד מכחישה יא כד
על חברתה יא כד
על טהרתה יא כד
על טומאתה יא כד
נדה
ביאה על נדה א ג. ו א
ביאה על פנויה א ג
חבוק ונישוק א ג. ג הקדמה
יחוד ג בהקדמה ובהערות. יב ה. יד ד
נגיעה א ג. ג הקדמה
ספק נדה ח יד. יא כא
קירבה א ג. ג הקדמה
נזדעזע גופה א ה,יא
נטילת צפרנים עי' חציצה
נייר
אם מקבל טומאה ב ד
בדיקה בו ז ב
נישואין עי' אירוסין / חתן וכלה / כלה / חופה
ניתוח קיסרי עיין יוצא דופן
נסיעה
אין לה בגד לבן ללבוש בהפסק ט ג
עם בעלה בעת נדתה ג יז
בז' נקיים ו ג. ח ח
לפני טבילה יא יב
הפסק טהרה ביוצאת לדרך מהבוקר ח ח
זמן השקיעה והזריחה כשנסעה מקום למקום ו ג. ח ח
הרחקות בנסיעה עי' הרחקות- ישיבה
ס
סדין
בז' נקיים ט ד
בדיקתו בז' נקיים ט ב
כתם על הסדין ב ו
סידור הסדין במיטה לפני השני ג כ
סומא
בדיקות ז א
להוליכו בדרכו ג ל
סירוק עי' חפיפת השיער
סעודת מצוה ביום טבילה י י
ע
עד הבדיקה עיין בדיקה / הפסק טהרה
עונה בינונית עי' וסתות
עונת אור זרוע עי' וסתות
עונת הוסת עי' וסתות
עיון לפני הטבילה עי' טבילה
עיניים עי' חציצה- עיניים
עקירת וסת עי' וסתות
פ
פנויה
איסור יחוד יד ד
איסור נדה א א. יד א
הסתכלות בבדיקה לנישואין עי' אירוסין
פליטת ש"ז עי' הרגשה / המתנה / יוצא לדרך
פחד ובהלה עי' וסתות
פצע עי' בדיקה
בדיקות הפסק טהרה וז' נקיים עי' בדיקה
פספוס עי' סירוק
פרישה עי' וסתות
פתיחת פי המקור עי' הרגשה
צ
צניעות
מעשה מצוה עי' מצות עונה
נגיעה בפנויה עי' אירוסין
הסתכלות עי' נדה / אירוסין
יחוד עי' יחוד
צירים עי יולדת
צפרניים עי' חציצה
צילום רחם עי' בדיקת רופא
ק
קביעת וסת עיין וסתות
קטנה
איסור נדה א א. יג כב
כתם ב הקדמה
עד מתי היא תינוקת שאינה חוששת לוסת יג כב,כג
תינוקת שראתה וסת יג כב,כג
קידוש עי' הרחקות שתיה/ הגשה
קידושין עי' חופה/ כלה/ נישואין
קינוח
בז' נקיים ט א
במקום בדיקה ז א. ט א. יב כ
מצאה בו דם א ח
קודם ולאחר תשמיש בתחילת הנישואין יב טז
ר
ראיה עי' בדיקה / דם / הרגשה / וסתות / כתם
ראיה בזמן הזה מדאורייתא או מדרבנן א ח
ראתה דם עי' דם
רואה מחמת תשמיש
אחרי לידה בימי טוהר יב טו
אסורה לבעלה יב טו
בבתולה יב טו
בדיקת שפורפרת יב טו
בעונת הוסת יב טו
ג' פעמים רצופים יב טו
הגדרתה: וסת או חולי יב טו
הרגישה באמצע תשמיש ו יב
חיוב בדיקה קודם תשמיש יב טו
טעם החשש שמא תראה מחמת תשמיש יב טו
לא ראתה דם בביאה ראשונה יב יז
מעוברת ומניקה יב טו
מתי בודקת בדיקה זו יב טו
מתי אינה יכולה לבדוק בדיקה זו יב טו
נאמנות רופא יב יח
עקירה יב טו
פרישה וכפרה ו יב
צורת הבדיקה יב טו,טז
צירוף ג' ראיות ו יב
קבעה וסת אחר כך יב יח
שיעור זמן סמוך לתשמיש יב טז
שמשו כמה פעמים ולא בדקו יב טו
תליה בדם בתולים יב ט
תליה במכה יב יח
רופא
בדיקת רופא א ב,ז. יב כא
הוצאת בתולים יב יג
זהירות בהליכה לרופא יב כא
נאמנותו כשיש מכה יב יח
רחיצה
בדיקת חציצות אחרי הטבילה יא כב
בז' נקיים ט ב
בז' נקיים ביום הכיפורים ט ג
בז' נקיים בתשעה באב ט ג
בעונת הוסת ו ט
קודם הפסק טהרה ח ו
קודם טבילה יא א
ש
שאלה אם טהורה עי' טבילה / וסתות- בדיקה
שבע ברכות עי' גם חופה / חופת נדה
אם צריך בבית החתן יד כא
אם צריכים שני כוסות יד כא
לברך שבע ברכות בשאר ימים יד יח-כד
מי שלא אכל פת יד כ,כא
מתי מברכין על כוס אחד יד כא
לא ימסור הכוס לידה אם היא נדה יב ה
לא ישגר לה אם היא נדה יב ה
עשיית סעודת שבע ברכות מלבד ליל החתונה יד יח
שבעה נקיים
בבאה ממדינת הים ט א
ב' בדיקות בכל יום ט א
בגדי צבעונים ט ג
בדקה רק פעם אחת ט א ובהערה
זמן הבדיקות ט א
חיוב בדיקה ט א
ט' באב ט ד
ללכת לים ט ב
רחיצת אותו מקום בז"נ ט ב
אופן הבדיקה
בדיקה בלילה ט א
בדיקות כשיש לה מכה ט א
בדיקות בחרשת וגם אילמת יא כו
בדיקות לאשה שנטרפה עליה דעתה יא כו
מנין הימים
דחיית השבעה נקיים ט ז
הסיחה דעתה ט ו
טעתה במנין וטבלה בשישי וכדו' ט י
מסופקת במנין הימים ט ט
סיימה את הנקיים ואינה יכולה לטבול ט ח
ספירת הנקיים כמו ספירת העומר ט הקדמה
ספירת הנקיים מאות מצוות ט הקדמה
תתן דעתה לספירה ט ו
לבישת לבנים
אין לה בגד לבן ט ג
דין לבישת לבנים מהודקים ט ג
הצעת סדין לבן ט ד
כתם בשבעה נקיים ט ה
לא לבשה בגד לבן ט ג
לבדוק הבגד והסדין ט ב
לכבס בשבוע בחל בו ט ג
ראתה דם
תליה בג' ימים ראשונים של נקיים ט ה
המתנה לפני הפסק טהרה ח ג,ד
שבת ויום טוב
אכילת בשר ביום הטבילה י י
דחתה טבילתה לליל שבת יא יד
הדלקת נרות לאחר הפסק טהרה יא ח
הפסק טהרה בערב שבת יא ח
הפסק טהרה בשבת ח ט
חפיפה בערב שבת יא ח
טבילה בחמין יא יג
טבילה ביום השמיני יא יב
טבילה בין השמשות יא יב
טבילה בער"ש שהוא מוציו"ט יא ח
טבילה במוצאי שבת יא ח
יציאה במוך ח יח
לידה בשבת (חילול שבת) יג ה
ללחלח העד ז ג
רחיצה בערב שבת בהפסק טהרה יא ח
שכחה ליטול צפרניה יא ט
שכחה לסרוק יא ט
שוטה עי' בדיקה
שויא אנפשה חתיכה דאיסורא
אמרה טמאה אני יא כה
אמרה צריכה לטבול אחרי כמה ימים יא כה
אמתלא יא כה
שיגור הכוס עי' הרחקות
שייריה עי' הרחקות
שינה במיטה אחת (הרחקות) עי' הרחקות
שיניים עי חפיפה /חציצה
שיער
גילוח שער בית השחי ובית הערוה י ג
הסתכלות בשערה כשהיא נדה ג כח
חפיפה עי' חפיפת השיער
חציצה עי' חציצת השיער
כולו בתוך המקוה יא יז
כיסוי הראש בברכת הטבילה יא כ
סירוק יא א
תספורת ביום הטבילה י א
ת
תבעוה להנשא יב א
תינוק עי' הרחקות
תינוקת עי' קטנה
תכשיטים עי' חציצה
תליה בכתמים עי' כתמים
תליה במכה עי' כתמים
תפילה
בבית החיים ג כז
בבית הכנסת ובכותל המערבי ג כז
בעת הטבילה יא כ
תרופות עי' כדורים
תשובה
תשובה וכפרה למי שראתה באמצע תשמיש ו יב
תשמיש המיטה
בדיקה לפני ואחרי תשמיש יב טו
במקום ספרים ומזוזה יב יט
בעונת הוסת ו א
הרגישה באמצע תשמיש ו יב
לאור הנר יב יט
לשהות על הבטן יב טז בהערה
ראתה אחר תשמיש טמאה מדאורייתא א ז
ראתה בשעת תשמיש יב טו
ראתה ג' פעמים בשעת תשמיש יב טו
תשובה וכפרה למי שראתה באמצע תשמיש ו יב
תשמיש בקדושה ובצניעות עי' מצות עונה
תשעה באב עי' וסתות פרישה ובדיקה