משנה מסכת אבות (מ)

פרק א - משנה א

משֶׁה קִבֵּל תּוֹרָה מִסִּינַי, וּמְסָרָהּ לִיהוֹשֻׁעַ {ב}, וִיהוֹשֻׁעַ לִזְקֵנִים, וּזְקֵנִים לִנְבִיאִים, וּנְבִיאִים מְסָרוּהָ לְאַנְשֵׁי כְנֶסֶת הַגְּדוֹלָה {ג}. הֵם אָמְרוּ שְׁלשָׁה דְבָרִים, הֱווּ מְתוּנִים בַּדִּין, וְהַעֲמִידוּ {ד} תַלְמִידִים הַרְבֵּה, וַעֲשׂוּ סְיָג לַתּוֹרָה:

ר"ע מברטנורה מֹשֶׁה קִבֵּל תּוֹרָה מִסִּינַי. אוֹמֵר אֲנִי, לְפִי שֶׁמַּסֶּכֶת זוֹ אֵינָהּ מְיֻסֶּדֶת עַל פֵּרוּשׁ מִצְוָה מִמִּצְוֹת הַתּוֹרָה כִּשְׁאָר מַסֶּכְתּוֹת שֶׁבַּמִּשְׁנָה, אֶלָּא כֻּלָּהּ מוּסָרִים וּמִדּוֹת, וְחַכְמֵי אֻמּוֹת הָעוֹלָם גַּם כֵּן חִבְּרוּ סְפָרִים כְּמוֹ שֶׁבָּדוּ מִלִּבָּם בְּדַרְכֵי הַמּוּסָר כֵּיצַד יִתְנַהֵג הָאָדָם עִם חֲבֵרוֹ, לְפִיכָךְ הִתְחִיל הַתַּנָּא בְּמַסֶּכֶת זוֹ מֹשֶׁה קִבֵּל תּוֹרָה מִסִּינַי, לוֹמַר לְךָ שֶׁהַמִּדּוֹת וְהַמּוּסָרִים שֶׁבְּזוֹ הַמַּסֶּכְתָּא לֹא בָּדוּ אוֹתָם חַכְמֵי הַמִּשְׁנָה מִלִּבָּם, אֶלָּא אַף אֵלּוּ נֶאֶמְרוּ בְּסִינַי: מִסִּינַי. מִמִּי שֶׁנִּגְלָה בְּסִינַי {א}: לִזְקֵנִים. שֶׁהֶאֱרִיכוּ יָמִים אַחֲרֵי יְהוֹשֻׁעַ. וְאוֹתָם הַזְּקֵנִים לִזְקֵנִים אֲחֵרִים עַד שֶׁהִגִּיעוּ לִתְחִלָּתָם שֶׁל נְבִיאִים שֶׁהֵן עֵלִי הַכֹּהֵן וּשְׁמוּאֵל הָרָמָתִי: לְאַנְשֵׁי כְנֶסֶת הַגְּדוֹלָה. מֵאָה וְעֶשְׂרִים זְקֵנִים הָיוּ. זְרֻבָּבֶל שְׂרָיָה רְעֵלָיָה מָרְדְּכַי בִּלְשָׁן, שֶׁהָיוּ בִּימֵי עֶזְרָא כְשֶׁעָלוּ מִן הַגּוֹלָה בְּבַיִת שֵׁנִי. וּמִכְּלָלָם, חַגַּי זְכַרְיָה וּמַלְאָכִי וּנְחֶמְיָה בֶּן חֲכַלְיָה וְחַבְרֵיהֶם. וְנִקְרְאוּ כְּנֶסֶת הַגְּדוֹלָה לְפִי שֶׁהֶחֱזִירוּ הָעֲטָרָה לְיָשְׁנָהּ [יוֹמָא סט:] שֶׁמֹּשֶׁה אָמַר (דְּבָרִים י) הָאֵל הַגָּדוֹל הַגִּבּוֹר וְהַנּוֹרָא, בָּאוּ יִרְמְיָה וְדָנִיֵּאל וְלֹא אָמְרוּ גִּבּוֹר וְנוֹרָא, וְהֵם הֶחֱזִירוּם כְּבַתְּחִלָּה, לְפִי שֶׁאָמְרוּ הֵן הֵן גְּבוּרוֹתָיו הֵן הֵן נוֹרְאוֹתָיו, שֶׁאִלְמָלֵא כֵן הֵיאַךְ אֻמָּה כָּזוֹ יְכוֹלָה לְהִתְקַיֵּם בִּפְנֵי כַּמָּה אֻמּוֹת: הֵם אָמְרוּ שְׁלֹשָׁה דְבָרִים. הַרְבֵּה דְּבָרִים אָמְרוּ, אֶלָּא שְׁלֹשָׁה דְּבָרִים הַלָּלוּ אָמְרוּ [הֵן] שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם קִיּוּם הַתּוֹרָה: הֱווּ מְתוּנִים בַּדִּין. שֶׁאִם בָּא דִּין לְפָנֶיךָ פַּעַם וּשְׁתַּיִם וְשָׁלֹשׁ, לֹא תֹאמַר דִּין זֶה כְּבָר בָּא לְפָנַי וְשָׁנִיתִי וְשִׁלַּשְׁתִּי בּוֹ, אֶלָּא הֱווּ מְתוּנִים, כְּלוֹמַר מַמְתִּינִים קֹדֶם שֶׁתִּפְסְקוּ הַדִּין: וְהַעֲמִידוּ תַלְמִידִים הַרְבֵּה. לַאֲפוֹקֵי מֵרַבָּן גַּמְלִיאֵל דְּאָמַר [בְּרָכוֹת כח.] כָּל תַּלְמִיד שֶׁאֵין תּוֹכוֹ כְּבָרוֹ אַל יִכָּנֵס לְבֵית הַמִּדְרָשׁ, קָא מַשְׁמַע לָן שֶׁמְּלַמְּדִין תּוֹרָה לְכָל אָדָם וְאֵין צָרִיךְ לִבְדֹּק אַחֲרָיו, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִהְיֶה יָדוּעַ מֵעִנְיָנוֹ שֶׁמַּעֲשָׂיו מְקֻלְקָלִים וְסָאנֵי שׁוּמְעָנֵיהּ. אִי נַמִּי אַשְׁמוֹעִינַן [יְבָמוֹת סב:] שֶׁאִם הֶעֱמִיד תַּלְמִידִים בְּבַחֲרוּתוֹ יַעֲמִיד תַּלְמִידִים בְּזִקְנוּתוֹ, דִּכְתִיב (קֹהֶלֶת יא) בַּבֹּקֶר זְרַע זַרְעֶךָ וְלָעֶרֶב אַל תַּנַּח יָדֶךָ: וַעֲשׂוּ סְיָג לַתּוֹרָה. גָּדֵר שֶׁלֹּא יָבֹא לִגַּע בְּאִסּוּר תּוֹרָה, כְּגוֹן שְׁנִיּוֹת לָעֲרָיוֹת, וּשְׁבוּת לְשַׁבָּת. דִּכְתִיב (וַיִּקְרָא יח) וּשְׁמַרְתֶּם אֶת מִשְׁמַרְתִּי, עֲשׂוּ מִשְׁמֶרֶת לְמִשְׁמַרְתִּי: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {א} כְּשֶׁנִּגְלָה בְסִינַי קִבְּלָהּ בִּכְלָלוֹתֶיהָ וּפְרָטֶיהָ וְדִקְדּוּקֶיהָ, וְלֹא נִתְחַדְּשָׁה לוֹ הֲלָכָה, וְכִדְאִיתָא בְּתוֹרַת כֹּהֲנִים שֶׁהֵבִיא רַשִׁ"י בִּתְחִלַּת פָּרָשַׁת בְּהַר סִינַי. וּלְהוֹרָאָה זוֹ אָמַר מִסִּינַי. וְלֹא דָּבָר רֵיק הוּא, שֶׁהֲרֵי זֶה אוֹת עַל הַדָּת, אַחַת הִיא לְאִמָּהּ, כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל שֶׁקִּבְּלוּהָ, בָּרָה הִיא לְיוֹלַדְתָּהּ, הַתַּלְמִידִים בָּנִים הֵם לַה', מַה שֶּׁתַּלְמִיד וָתִיק עָתִיד לְחַדֵּשׁ הַכֹּל קִבֵּל מֹשֶׁה, שֶׁנֶּאֱמַר וַעֲלֵיהֶם כְּכָל הַדְּבָרִים, וְכִדְדָרְשִׁינַן בִּמְגִלָּה כוּ'. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {ב} וּמְסָרָהּ כוּ'. מַה שֶּׁקִּבֵּל מָסַר לִיהוֹשֻׁעַ. אֲבָל בְּמֹשֶׁה לֹא יוּכַל לוֹמַר שֶׁנִּמְסְרָה לוֹ, כִּי לֹא נִמְסַר לוֹ שַׁעַר הַחֲמִשִּׁים, כִּמְבֹאָר בְּמַסֶּכֶת רֹאשׁ הַשָּׁנָה דַּף כ"א: {ג} וּנְבִיאִים מְסָרוּהָ כוּ'. כְּלוֹמַר שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא כָּל הַכְּנֵסִיָּה הָיוּ נְבִיאִים נִמְסְרָה לָהֶם הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ כוּ'. אֲבָל אַחַר כָּךְ שֶׁנִּתְמַעֲטוּ הַדּוֹרוֹת לֹא נִמְסְרָה כֻּלָּהּ, אֲבָל קִבֵּל כָּל אֶחָד כְּפִי כֹּחוֹ. וּמִכָּל מָקוֹם הַתּוֹרָה שֶׁבְּיָדוֹ קַבָּלָה הִיא אִישׁ מִפִּי אִישׁ עַד מֹשֶׁה רַבֵּנוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם: {ד} וְהַעֲמִידוּ. אָמְרוּ לְשׁוֹן עֲמִידָה, לְפִי שֶׁמִּיְמוֹת מֹשֶׁה עַד יְמוֹת רַבָּן גַּמְלִיאֵל הָיוּ לוֹמְדִין בַּעֲמִידָה וְהָרַב יוֹשֵׁב עַל הַכִּסֵּא. מִדְרַשׁ שְׁמוּאֵל. וְלִי נִרְאֶה לְשׁוֹן וְהַעֲמִידוּ, לְהַעֲמִידָם בַּהֲבָנַת אֲמִתָּה שֶׁל תּוֹרָה [וְעִם שֶׁיִּהְיוּ הַתַּלְמִידִים הַרְבֵּה], כִּי זֶהוּ עֲמִידָה וְקִיּוּם, וְשֶׁקֶר אֵין לוֹ רַגְלַיִם: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם כבר בארנו בפתיחת מאמרינו בזה החבור תואר הקבלה איך היתה ואין הכונה הנה אלא לפרש דברי החסידים והמוסרים לבד לזרז לקנות קצת המדות מהם אותם שתועלתם גדולה וכאן נאריך להזהיר מקצת פחיתיות שנזקן גדול והשאר אפרש המלות לבד ומקצת העניינים מפני שענייניהם מבואר מלבד במעט מהם:

הוו מתונים בדין. שיאחרו לחתוך הדין ולא יפסיקוהו מהרה עד שיבינוהו שאפשר שיתגלו להם עניינים שלא היו נגלים בתחלת המחשבה:

ועשו סייג לתורה. ר"ל הגזירות והתקנות אשר ירחיקו האדם מן העבירות כמו שאמר יתברך ושמרתם משמרתי ונאמר בפירושו עשו משמרת למשמרתי: (רמב"ם)

פרק א - משנה ב

שִׁמְעוֹן הַצַּדִּיק הָיָה מִשְּׁיָרֵי כְנֶסֶת הַגְּדוֹלָה. הוּא הָיָה אוֹמֵר, עַל שְׁלשָׁה דְבָרִים הָעוֹלָם עוֹמֵד, עַל הַתּוֹרָה וְעַל הָעֲבוֹדָה וְעַל גְּמִילוּת חֲסָדִים:

ר"ע מברטנורה מִשְּׁיָרֵי. מִשִּׁיּוּרֵי. שֶׁלְּאַחַר שֶׁמֵּתוּ כֻּלָּן נִשְׁתַּיְּרָה הַקַּבָּלָה בְּיָדוֹ. וְהוּא הָיָה כֹּהֵן גָּדוֹל אַחַר עֶזְרָא: הוּא הָיָה אוֹמֵר. כְּלוֹמַר כָּךְ הָיָה מְרַגְּלָא בְּפוּמֵיהּ תָּמִיד. וְכֵן כָּל רַבִּי פְּלוֹנִי אוֹמֵר, הוּא הָיָה אוֹמֵר, שֶׁבְּמַסֶּכְתָּא זוֹ, פֵּרוּשָׁן הָיָה רָגִיל לוֹמַר כֵּן תָּמִיד: הָעוֹלָם עוֹמֵד. לֹא נִבְרָא הָעוֹלָם אֶלָּא בִּשְׁבִיל שְׁלֹשָׁה דְּבָרִים הַלָּלוּ: עַל הַתּוֹרָה. שֶׁאִלְמָלֵי לֹא קִבְּלוּ {ה} יִשְׂרָאֵל אֶת הַתּוֹרָה לֹא נִבְרְאוּ שָׁמַיִם וָאָרֶץ, דִּכְתִיב (יִרְמְיָה לג) אִם לֹא בְרִיתִי יוֹמָם וָלָיְלָה חֻקּוֹת שָׁמַיִם וָאָרֶץ לֹא שָׂמְתִּי [שַׁבָּת פח.]: וְעַל הָעֲבוֹדָה. עֲבוֹדַת הַקָּרְבָּנוֹת. שֶׁכָּךְ שָׁנִינוּ בְּמַסֶּכֶת תַּעֲנִית [כז:], שֶׁאִלְמָלֵא מַעֲמָדוֹת לֹא נִתְקַיְּמוּ שָׁמַיִם וָאָרֶץ {ו}. וּמָצִינוּ שֶׁבִּשְׁבִיל הַקָּרְבָּנוֹת שֶׁהִקְרִיב נֹחַ נִשְׁבַּע [הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא] שֶׁלֹּא יָבִיא מַבּוּל לָעוֹלָם. הֲרֵי שֶׁהָעוֹלָם עוֹמֵד עַל הַקָּרְבָּנוֹת: וְעַל גְּמִילוּת חֲסָדִים. דִּכְתִיב (תְּהִלִּים פט) עוֹלָם חֶסֶד יִבָּנֶה. וּגְמִילוּת חֲסָדִים, הוּא לְשַׂמֵּחַ חֲתָנִים, וּלְנַחֵם אֲבֵלִים, וּלְבַקֵּר חוֹלִים, וְלִקְבֹּר מֵתִים, וְכַיּוֹצֵא בָזֶה: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {ה} וְקָשְׁיָא לִי, שֶׁאִם כֵּן אֵינָהּ אַזְהָרָה כְּלָל וְאֵינוֹ דּוֹמֶה לְאִינָךְ. וְלִי נִרְאֶה דְּהַיְנוּ הַהִגָּיוֹן וְלִמּוּד הַתּוֹרָה, וְהַיְנוּ דִּכְתִיב אִם לֹא בְרִיתִי יוֹמָם וָלָיְלָה, כְּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {ו} וּבְמַסֶּכֶת מְגִלָּה מְסַיֵּם, שֶׁנֶּאֱמַר אִם לֹא בְרִיתִי וְגוֹ' לֹא שָׂמְתִּי. שֶׁבִּבְרִית בֵּין הַבְּתָרִים הִבְטִיחַ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁאֲפִלּוּ יִשְׂרָאֵל חוֹטְאִים יְקֻיַּם בְּרִיאַת הָעוֹלָם בִּזְכוּת הַקָּרְבָּנוֹת. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם יאמר שבחכמה והיא התורה ובמעלות המדות והם גמילות חסדים ובשמירת מצות התורה הם הקרבנות תהיה התמדת תקון העולם וסידור מציאותו על הדרך השלם: (רמב"ם)

פרק א - משנה ג

אַנְטִיגְנוֹס אִישׁ סוֹכוֹ {ז} קִבֵּל מִשִּׁמְעוֹן הַצַּדִּיק. הוּא הָיָה אוֹמֵר, אַל תִּהְיוּ כַעֲבָדִים הַמְשַׁמְּשִׁין אֶת הָרַב עַל מְנָת לְקַבֵּל פְּרָס, אֶלָּא הֱווּ כַעֲבָדִים {ט} הַמְשַׁמְּשִׁין אֶת הָרַב שֶׁלֹּא {י} עַל מְנָת לְקַבֵּל פְּרָס, וִיהִי מוֹרָא שָׁמַיִם עֲלֵיכֶם:

ר"ע מברטנורה פְּרָס. לְשׁוֹן עֶרֶךְ. בְּעֶרְכֶּךָ, מְתַרְגְּמִינַן פּוּרְסָנֵיהּ. וְהוּא מַה שֶּׁאָדָם נוֹתֵן לְמִי שֶׁעָבַד אוֹתוֹ וְהוּא אֵינוֹ חַיָּב בַּדִּין לִתֵּן לוֹ כְּלוּם {ח}, כְּמוֹ מַה שֶּׁיִּתֵּן אָדָם לִבְנוֹ קָטָן אוֹ לְאִשְׁתּוֹ אוֹ לְעַבְדּוֹ מִפְּנֵי קוֹרַת רוּחַ שֶׁעָשׂוּ לוֹ. וַאֲפִלּוּ לְתִקְוַת פְּרָס כָּזֶה לֹא יַעֲבֹד אָדָם אֶת בּוֹרְאוֹ, אֶלָּא מֵאַהֲבָה בִּלְבַד: וִיהִי מוֹרָא שָׁמַיִם עֲלֵיכֶם. אַף עַל פִּי שֶׁאַתָּה עוֹבֵד מֵאַהֲבָה עֲבֹד גַּם כֵּן מִיִּרְאָה. שֶׁהָעוֹבֵד מֵאַהֲבָה זָרִיז בְּמִצְוֹת עֲשֵׂה, וְהָעוֹבֵד מִיִּרְאָה נִזְהָר מִמִּצְוֹת לֹא תַעֲשֶׂה, וְנִמְצֵאת דַּעֲבוֹדָתוֹ שְׁלֵמָה. וְכֵן אָמְרוּ חֲזַ"ל, עֲבֹד מֵאַהֲבָה עֲבֹד מִיִּרְאָה. עֲבֹד מֵאַהֲבָה, שֶׁאִם בָּאתָ לִשְׂנֹא דַּע שֶׁאַתָּה אוֹהֵב וְאֵין אוֹהֵב שׂוֹנֵא. עֲבֹד מִיִּרְאָה, שֶׁאִם בָּאתָ לִבְעֹט דַּע שֶׁאַתָּה יָרֵא וְאֵין יָרֵא בּוֹעֵט: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {ז} אִישׁ סוֹכוֹ. הָיָה אָדוֹן לְמָקוֹם הַנִּקְרָא סוֹכוֹ. מִלְּשׁוֹן אִישִׁי כֹּהֵן גָּדוֹל: {ח} וּכְלוֹמַר שֶׁזֶּה הַהֶפְרֵשׁ שֶׁיֵּשׁ בֵּין פְּרָס לְשָׂכָר, כִּי הַשָּׂכָר הוּא שֶׁנִּתָּן בְּדִין: {ט} כַּעֲבָדִים כוּ'. אָמַר בְּכַ"ף הַדִּמְיוֹן וְגַם כָּפַל דְּבָרָיו אֶלָּא הֱווּ כוּ', וְדִקְדֵּק בִּלְשׁוֹנוֹ וְלֹא אָמַר אֶלָּא תִּהְיוּ כוּ', וְגַם קָרָא לָעוֹבְדִים עַל מְנַת כוּ' עֲבָדִים, בִּכְדֵי שֶׁלֹּא נִטְעֶה בְּשׁוּם צַד לוֹמַר שֶׁאָסוּר הוּא לַעֲבֹד עַל מְנַת כוּ', דְּזֶה אֵינוֹ, דְּגַם הָעוֹבֵד כֵּן צַדִּיק גָּמוּר הוּא וְעוֹבֵד ה' מִקְרֵי [וּבְחִנָּם טָעוּ צָדוֹק וּבַיְתּוֹס, אֶלָּא שֶׁהָיָה לוֹ לְפָרֵשׁ שֶׁיְּהֵא מְפֹרָשׁ לְכָל שׁוֹמֵעַ], אֲבָל בָּא לְהוֹרוֹת שֶׁיֵּשׁ מַעֲלָה וּמַדְרֵגָה יוֹתֵר גְּדוֹלָה, וְהוּא הָעוֹבֵד מֵאַהֲבָה. וּבָא לְהַזְהִירֵנוּ שֶׁנִּהְיֶה גַּם כֵּן מֵהָעוֹבְדִים מֵאַהֲבָה. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב שֶׁהֶאֱרִיךְ בָּזֶה: {י} שֶׁלֹּא וְכוּ'. וְנֻסְחָא אַחֲרִינָא עַל מְנַת שֶׁלֹּא וְכוּ'. וְלֹא הֲבִינוֹתִי אוֹתָהּ נֻסְחָא, דְּלֹא שַׁיָּךְ לוֹמַר לַעֲבֹד עַל מְנַת וְעַל תְּנַאי שֶׁאִם יִתֵּן לוֹ שָׂכָר שֶׁלֹּא יַעַבְדֵהוּ. וְלֹא קַשְׁיָא הֲרֵי גַּם הָעוֹבֵד שֶׁלֹּא עַל מְנַת כוּ' יוֹדֵעַ הוּא שֶׁסּוֹף הַשָּׂכָר לָבֹא וַהֲרֵי הוּא מְקַוֶּה אֶל הַגְּמוּל, זֶה אֵינוֹ, שֶׁהָעוֹבֵד מֵאַהֲבָה הוּא שֶׁבְּעֵינָיו מְקַצֵּר תָּמִיד בָּעֲבוֹדָה וְחוֹשֵׁב בְּנַפְשׁוֹ שֶׁלֹּא עָבַד כָּרָאוּי לוֹ לְרֹב אַהֲבָתוֹ בּוֹ יִתְבָּרַךְ, וְאַדְּרַבָּה יָרֵא לְנַפְשׁוֹ פֶּן יֶחֱטָא בְּקַצְּרוֹ בַּעֲבוֹדָתוֹ, וְאָשֵׁם. וְזוֹ שֶׁסִּיֵּם וִיהֵא מוֹרָא שָׁמַיִם כוּ', כִּנָּהוּ בְּשֵׁם שָׁמַיִם, לוֹמַר שֶׁלֹּא תִּהְיֶה הַיִּרְאָה מֵעֹנֶשׁ חַס וְשָׁלוֹם, אֶלָּא יִרְאָה מִצַּד גְּדֻלָּתוֹ יִתְבָּרַךְ. תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם פרס יקרא הגמול אשר יגמל האדם ממי שאין לו טובה עליו אבל יעשה זה על דרך החסד והחנינה כמו שיאמר אדם לעבדו או לבנו הקטן או לאשתו עשה לי כך וכך ואתן לך דינר או שנים זהו ההפרש אשר בין פרס לשכר כי השכר הוא שינתן בדין ואמר זה החסיד שאתם לא תעבדו הש"י ע"מ שייטיב לכם ויגמלכם חסד ותקוו לגמול ותעבדוהו בעבורו ואמנם עבדוהו כעבדים שאינם מקוים להטבה ולא לגמילות חסד רצה בזה שיהו עובדין מאהבה כמו שאמרנו בפרק י' מסנהדרין ואם כל זה לא פטרן מן היראה ואמר עם היותכם עובדים מאהבה לא תניחו היראה לגמרי ויהי מורא שמים עליכם כי כבר בא בתורה המצוה ביראה והוא אמרו את ה' אלהיך תירא ואמרו החכמים עבוד מאהבה עבוד מיראה ואמרו האוהב לא ישכח דבר ממה שצוה לעשותו והירא לא יעשה דבר ממה שהוזהר מעשותו כי ליראה מבוא גדול במצות לא תעשה וכ"ש במצות השמעיות והיו לזה החכם שני תלמידים שם האחד צדוק ושם השני ביתוס וכאשר שמעו שאמר זה המאמר יצאו מלפניו ואמר האחד לחברו הנה הרב אמר בפירוש שאין לאדם לא גמול ולא עונש ואין תקוה כלל כי לא הבינו כונתו וסמך האחד מהן ידי חברו ויצאו מן הכלל והניחו התורה. התחברה לאחד כת אחת ולחברו כת אחרת וקראום החכמים צדוקים וביתוסים וכאשר לא היו יכולים לקבץ הקהלות לפי מה שהגיע להם מן האמונה שזאת האמונה הרעה תפריד הנקבצים כ"ש שלא תקבץ הנפרדים נטו להאמין הדבר שלא יכלו לכזבו אצל ההמון שאילו היו מוציאין אותו מפיהם היו הורגין אותם ר"ל דברי תורה ואמר כל אחד לסיעתו שהוא מאמין בתורה וחלק על הקבלה שאינה אמתית וזה לפטור עצמם מן המצות המקובלות והגזרות והתקנות אחר שלא יכלו לדחות הכל הכתוב והמקובל ועוד שהתרחב להם הדרך לפירוש כי לאחר ששב הפי' בבחירתם היה יכול להקל במה שירצה ולהכביד במה שירצה כפי כונתו אחר שאינו מאמין כלל בעיקר ואמנם בקשו דברים המקובלים אל קצת בני אדם לבד ומאז יצאו אלו הכתות רעות ויקראו באלו הארצות ר"ל מצרים קראים ושמותם אצל החכמים צדוקים ובייתוסים והם אשר התחילו להשיב על הקבלה ולפרש כל הפסוקים כפי מה שיראה להם מבלתי שישמעו לחכם כלל הפך אמרו יתברך על פי התורה אשר יורוך ועל המשפט אשר יאמרו לך תעשה לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל: (רמב"ם)

פרק א - משנה ד

יוֹסֵי בֶן יוֹעֶזֶר אִישׁ צְרֵדָה וְיוֹסֵי בֶן יוֹחָנָן אִישׁ יְרוּשָׁלַיִם קִבְּלוּ מֵהֶם {יא}. יוֹסֵי בֶן יוֹעֶזֶר אִישׁ צְרֵדָה אוֹמֵר, יְהִי בֵיתְךָ בֵית וַעַד לַחֲכָמִים, וֶהֱוֵי מִתְאַבֵּק בַּעֲפַר רַגְלֵיהֶם, וֶהֱוֵי שׁוֹתֶה בְצָמָא אֶת דִּבְרֵיהֶם:

ר"ע מברטנורה יוֹסֵי בֶן יוֹעֶזֶר אִישׁ צְרֵדָה וְיוֹסֵי בֶן יוֹחָנָן אִישׁ יְרוּשָׁלַיִם. כָּל הַתַּנָּאִים הַנִּזְכָּרִים בְּפֶרֶק זֶה זוּג זוּג פְּלוֹנִי וּפְלוֹנִי קִבְּלוּ מִפְּלוֹנִי וּפְלוֹנִי, הָרִאשׁוֹן מֵהֶם נָשִׂיא וְהַשֵּׁנִי אַב בֵּית דִּין: יְהִי בֵיתְךָ בֵית וַעַד לַחֲכָמִים. כְּשֶׁיִּרְצוּ הַחֲכָמִים לְהִתְקַבֵּץ וּלְהִוָּעֵד, יִהְיֶה בֵּיתְךָ מוּכָן לְדָבָר זֶה, שֶׁיִּהְיוּ רְגִילִים לוֹמַר נִתְקַבֵּץ בַּבַּיִת שֶׁל פְּלוֹנִי. שֶׁאִי אֶפְשָׁר שֶׁלֹּא תִּלְמֹד מֵהֶם אֵיזֶה דְּבַר חָכְמָה. מָשְׁלוּ מָשָׁל לְמַה הַדָּבָר דּוֹמֶה, לְנִכְנָס לַחֲנוּתוֹ שֶׁל בַּשָּׂם, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא לָקַח כְּלוּם, מִכָּל מָקוֹם רֵיחַ טוֹב קָלַט וְהוֹצִיא עִמּוֹ: וֶהֱוֵי מִתְאַבֵּק בַּעֲפַר רַגְלֵיהֶם. כְּלוֹמַר שֶׁתֵּלֵךְ אַחֲרֵיהֶם. שֶׁהַמְהַלֵּךְ מַעֲלֶה אָבָק בְּרַגְלָיו, וְהַהוֹלֵךְ אַחֲרָיו מִתְמַלֵּא מֵאָבָק שֶׁהוּא מַעֲלֶה בְּרַגְלָיו. פֵּרוּשׁ אַחֵר, שֶׁתֵּשֵׁב לְרַגְלֵיהֶם עַל הָאָרֶץ. שֶׁכָּךְ הָיוּ נוֹהֲגִים, שֶׁהָרַב יוֹשֵׁב עַל הַסַּפְסָל וְהַתַּלְמִידִים יוֹשְׁבִים לְרַגְלָיו עַל גַּבֵּי קַרְקַע: וֶהֱוֵי שׁוֹתֶה בְצָמָא אֶת דִּבְרֵיהֶם. כְּאָדָם צָמֵא שֶׁשּׁוֹתֶה לְתֵאָבוֹן, וְלֹא כְּאָדָם שָׂבֵעַ שֶׁקָּץ בִּמְזוֹנוֹ שֶׁמּוֹאֵס אֲפִלּוּ בִּדְבָרִים הָעֲרֵבִים וְטוֹבִים: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {יא} קִבְּלוּ מֵהֶם. פֵּרוּשׁ מִשִּׁמְעוֹן וְאַנְטִיגְנוֹס. הָרְמָ"ה. וְיֵשׁ סְפָרִים גָּרְסֵי מִמֶּנּוּ. וְכָתַב הַמִּדְרַשׁ שְׁמוּאֵל שֶׁהִיא הַגִּרְסָא הַמְּדֻקְדֶּקֶת אִם הֻחְזְקָה. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם בית ועד. בית מועד ר"ל שתשים ביתך מוכן להתקבץ החכמים תמיד בבתי כנסיות ובבתי מדרשות עד שכשיאמר אדם לחבירו אנה אתחבר עמך אנה אועד עמך יאמר לו בבית פלוני: (רמב"ם)

פרק א - משנה ה

יוֹסֵי בֶן יוֹחָנָן אִישׁ יְרוּשָׁלַיִם אוֹמֵר, יְהִי בֵיתְךָ פָתוּחַ לִרְוָחָה, וְיִהְיוּ עֲנִיִּים בְּנֵי בֵיתֶךָ, וְאַל תַּרְבֶּה שִׂיחָה עִם הָאִשָּׁה. בְּאִשְׁתּוֹ אָמְרוּ, קַל וָחֹמֶר בְּאֵשֶׁת חֲבֵרוֹ. מִכָּאן אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל זְמַן {יב} שֶׁאָדָם מַרְבֶּה שִׂיחָה עִם הָאִשָּׁה, גּוֹרֵם רָעָה לְעַצְמוֹ, וּבוֹטֵל מִדִּבְרֵי תוֹרָה, וְסוֹפוֹ יוֹרֵשׁ גֵּיהִנֹּם:

ר"ע מברטנורה יְהִי בֵיתְךָ פָתוּחַ לִרְוָחָה. כְּבֵיתוֹ שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם שֶׁהָיָה פָּתוּחַ לְאַרְבַּע רוּחוֹת הָעוֹלָם, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִצְטָרְכוּ הָאוֹרְחִים לְהַקִּיף לִמְצֹא הַפֶּתַח: וְיִהְיוּ עֲנִיִּים בְּנֵי בֵיתְךָ. וְלֹא יִקְנֶה עֲבָדִים לְשַׁמְּשׁוֹ. מוּטָב שֶׁיֵּהָנוּ יִשְׂרָאֵל מִנְּכָסָיו וְלֹא זֶרַע כְּנַעַן הָאָרוּר: בְּאִשְׁתּוֹ אָמְרוּ. מִדְּקָאָמַר עִם הָאִשָּׁה וְלֹא אָמַר עִם אִשָּׁה, לָמַדְנוּ שֶׁבְּאִשְׁתּוֹ אָמְרוּ. אִית דִּמְפָרְשֵׁי, בְּאִשְׁתּוֹ נִדָּה בִּלְבַד, שֶׁלֹּא יָבֹא לִידֵי הֶרְגֵּל עֲבֵרָה. וּמִדִּבְרֵי הַמִּשְׁנָה נִרְאֶה, דַּאֲפִלּוּ בְּאִשְׁתּוֹ טְהוֹרָה. וְכֵן אָמְרוּ חֲזַ"ל [חֲגִיגָה ה'] מַגִּיד לְאָדָם מַה שֵּׂחוֹ, אֲפִלּוּ שִׂיחָה קַלָּה שֶׁבֵּין אִישׁ לְאִשְׁתּוֹ מַגִּידִין לוֹ בִּשְׁעַת הַדִּין. אֶלָּא אִם כֵּן צָרִיךְ לְפַיְּסָהּ לִדְבַר מִצְוָה, כְּגוֹן רַב דְּשָׂח וְשָׂחַק וְעָשָׂה צְרָכָיו: מִכָּאן אָמְרוּ חֲכָמִים. רַבֵּנוּ הַקָּדוֹשׁ שֶׁסִּדֵּר הַמִּשְׁנָיוֹת כְּתָבָהּ, מִדִּבְרֵי חָכָם זֶה שֶׁאָמַר וְאַל תַּרְבֶּה שִׂיחָה עִם הָאִשָּׁה לָמְדוּ חֲכָמִים לוֹמַר, כָּל זְמַן שֶׁאָדָם מַרְבֶּה שִׂיחָה עִם הָאִשָּׁה גּוֹרֵם רָעָה לְעַצְמוֹ. מָצָאתִי כָּתוּב, כְּשֶׁאָדָם מְסַפֵּר לְאִשְׁתּוֹ קוֹרוֹתָיו כָּךְ וְכָךְ אֵרַע לִי עִם פְּלוֹנִי, הִיא מְלַמֶּדְתּוֹ לְחַרְחֵר רִיב, כְּגוֹן קֹרַח שֶׁסִּפֵּר לְאִשְׁתּוֹ מַה שֶּׁעָשָׂה מֹשֶׁה שֶׁהֵנִיף אֶת הַלְּוִיִּים תְּנוּפָה, וֶהֱבִיאַתּוּ בִּדְבָרֶיהָ לִידֵי מַחֲלֹקֶת. אִי נַמִּי, מִתּוֹךְ שֶׁהוּא מְסַפֵּר לָהּ שֶׁחֲבֵרָיו גִּנּוּהוּ וּבִיְּשׁוּהוּ אַף הִיא מְבַזָּה אוֹתוֹ בְּלִבָּהּ, וְזֶה גּוֹרֵם רָעָה לְעַצְמוֹ: וּבוֹטֵל מִדִּבְרֵי תוֹרָה. שֶׁנִּמְשַׁךְ אַחַר דְּבָרִים בְּטֵלִים וְאֵינוֹ עוֹסֵק בַּתּוֹרָה: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {יב} כָּל זְמַן כוּ'. בֵּין בִּהְיוֹתָהּ טְמֵאָה, שֶׁהַדִּבּוּר מֵבִיא לִידֵי תַּאֲוָה וְהַתַּאֲוָה לִידֵי מַעֲשֶׂה, וְאֵין לְךָ רָעָה גְּדוֹלָה מִזּוֹ שֶׁגּוֹרֵם לְעַצְמוֹ. וּבֵין שֶׁהִיא טְהוֹרָה, שֶׁיּוֹתֵר טוֹב הָיָה שֶׁבַּזְּמַן הַהוּא יִהְיֶה עוֹסֵק בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, וְזֶהוּ שֶׁאָמַר וּבוֹטֵל מִדִּבְרֵי תּוֹרָה. מִדְרַשׁ שְׁמוּאֵל. וְנֻסְחָא אַחֶרֶת מְדֻיֶּקֶת, כָּל הַמַּרְבֶּה: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם פתוח. שיהא לך שער פתוח לדרך הולכי דרכים שכל הולך בדרך שיצטרך לדבר או ירעב או יצמא יכנס לבית מיד:

ויהיו עניים בני ביתך. יאמר שצריך שיהיו שמשין העניים והדלים והוא יותר ראוי מקנות העבדים וכך היו החכמים מגנים קנות העבדים ומשבחים מי שהעניים שמשיו ובני ביתו:

באשתו אמרו. ידוע שהשיחה עם הנשים על הרוב הוא בעניני המשגל מפני זה אמר שהרבות השיח עמהן אסור כי הוא גורם רעה לעצמו ר"ל שיקנה פחיתות מדות לנפשו והוא רוב התאוה:

ובוטל מדברי תורה. מבואר הוא שמאבד הזמן בעסקים אחרים:

וסופו יורד לגיהנם. בעבור שתביא אליו זאת השיחה מן המרי ויתחייב עליו העונש: (רמב"ם)

פרק א - משנה ו

יְהוֹשֻׁעַ בֶּן פְּרַחְיָה וְנִתַּאי הָאַרְבֵּלִי קִבְּלוּ מֵהֶם. יְהוֹשֻׁעַ בֶּן פְּרַחְיָה אוֹמֵר, עֲשֵׂה לְךָ רַב, וּקְנֵה לְךָ חָבֵר {יג}, וֶהֱוֵי דָן אֶת כָּל הָאָדָם לְכַף זְכוּת:

ר"ע מברטנורה עֲשֵׂה לְךָ רַב. רַמְבַּ"ם פֵּרֵשׁ, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ רָאוּי לִהְיוֹת לְךָ רַב, עֲשֵׂה אוֹתוֹ רַב עָלֶיךָ וְלֹא תִּלְמֹד בֵּינְךָ לְבֵין עַצְמְךָ. וַאֲנִי שָׁמַעְתִּי, עֲשֵׂה לְךָ רַב, שֶׁיְּקַבֵּל לוֹ רַב אֶחָד שֶׁיִּלְמֹד מִמֶּנּוּ תָּמִיד, וְלֹא יִלְמֹד הַיּוֹם מֵאֶחָד וּלְמָחָר מִן הָאַחֵר. וְאַף עַל גַּב דִּבְמַסֶּכֶת עֲבוֹדָה זָרָה [דַּף י"ט] אָמְרוּ הַלּוֹמֵד תּוֹרָה מֵרַב אֶחָד אֵינוֹ רוֹאֶה סִימַן בְּרָכָה, כְּבָר פֵּרְשׁוּ וְאָמְרוּ הָנֵי מִלֵּי בִּסְבָרָא, שֶׁטּוֹב לוֹ לִשְׁמֹעַ סְבָרַת הָרַבִּים, אֲבָל לְעִנְיַן גְּמָרָא, מֵחַד רַב מְעַלֵּי, כִּי הֵיכִי דְּלֹא לִפְגֹּם לִשָׁנֵיהּ: וּקְנֵה לְךָ חָבֵר. וַאֲפִלּוּ אַתָּה צָרִיךְ לִקְנוֹתוֹ בְּדָמִים יְקָרִים וּלְפַזֵּר עָלָיו מָמוֹן כְּדֵי שֶׁתִּקְנֶה אַהֲבָתוֹ {יד}. אֲבָל בְּרַב לֹא שַׁיָּךְ לוֹמַר קְנֵה לְךָ רַב, שֶׁהָרַב צָרִיךְ לְלַמֵּד בְּחִנָּם: וֶהֱוֵי דָן אֶת כָּל הָאָדָם לְכַף זְכוּת. כְּשֶׁהַדָּבָר בְּכַף מֹאזְנַיִם וְאֵין לוֹ הֶכְרֵעַ לְכָאן וּלְכָאן, כְּגוֹן אָדָם שֶׁאֵין אָנוּ יוֹדְעִים מִמַּעֲשָׂיו אִם צַדִּיק אִם רָשָׁע וְעָשָׂה מַעֲשֶׂה שֶׁאֶפְשָׁר לְדוּנוֹ לִזְכוּת וְאֶפְשָׁר לְדוּנוֹ לְחוֹבָה, מִדַּת חֲסִידוּת הִיא לְדוּנוֹ לְכַף זְכוּת. אֲבָל אָדָם שֶׁהֻחְזַק בְּרָשָׁע, מֻתָּר לְדוּנוֹ לְחוֹבָה, שֶׁלֹּא אָמְרוּ אֶלָּא הַחוֹשֵׁד בִּכְשֵׁרִים לוֹקֶה בְּגוּפוֹ [שַׁבָּת צז.], מִכְּלָל שֶׁהַחוֹשֵׁד בִּרְשָׁעִים אֵינוֹ לוֹקֶה: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {יג} וּקְנֵה כוּ'. וְלֹא אָמַר וּקְנֵה לְךָ תַּלְמִיד, שֶׁאֵין רָאוּי לַעֲשׂוֹת דָּבָר זֶה, לַעֲשׂוֹת הָאָדָם עַצְמוֹ לְרַב וְלוֹמַר תִּלְמַד מִמֶּנִּי, כְּמוֹ שֶׁעוֹשִׂים בָּאֲרָצוֹת הַלָּלוּ. דֶּרֶךְ חַיִּים. וְלִי נִרְאֶה דְּלֹא קָשֶׁה מִידֵי, דִּכְבָר הִזְהִיר וְהַעֲמִידוּ תַּלְמִידִים הַרְבֵּה. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {יד} חֶבְרָתוֹ הֲוָה לֵיהּ לְמֵימַר. אֲבָל תְּחִלַּת דְּבָרָיו לְקוּחִים מִדִּבְרֵי הָרַמְבַּ"ם, וְלֹא אֲמָרָם לְעִנְיַן חֶבְרַת הַלִּמּוּד, שֶׁכָּתַב שֶׁצָּרִיךְ הָאָדָם שֶׁיִּקְנֶה אוֹהֵב לְעַצְמוֹ שֶׁיִּתַּקְּנוּ בּוֹ מַעֲשָׂיו וְכָל עִנְיָנָיו כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ אוֹ חַבְרוּתָא אוֹ מִיתוּתָא כוּ'. וְצָרִיךְ שֶׁיִּשְׁתַּדֵּל כוּ' שֶׁיִּמְשְׁכֵהוּ לְאַהֲבָתוֹ: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם עשה לך רב. ר"ל אפי' לא יהיה ראוי להיות לך לרב אבל שים אותו לך לרב עד שתדמה בו שהוא מלמד ויעלה בידך בעבור זה למוד החכמה כי אין למוד האדם מעצמו כלמודו מזולתו שהלמוד מעצמו טוב הוא אבל למודו מזולתו יתקיים בידו יותר והוא יותר מבואר אפי' היה כמוהו בחכמה או למטה הימנו וכן בארו בפירוש זאת המצוה. ואמר וקנה לך חבר זכר אותו בלשון קנייה ולא אמר עשה לך חבר או התחבר לאחרים הכונה בזה שצריך לאדם שיקנה אוהב לעצמו שיתקנו בו מעשיו וכל עניניו כמו שאמרו או חברותא או מיתותא ואם לא ימצאהו צריך להשתדל בו בכל לבו ואפילו אם יצטרך שימשכנו לאהבתו עד שישוב אוהב ולא יסור מהמשך תמיד אחר רצונו עד שתתחזק אהבתו כמו שיאמרו בעלי המוסר כשתאהב לא תאהב על מדותיך ואמנם תאהב על מדת אהוביך וכשיכוין כל אחד משני האהובים אל זאת הצואה יהיה כונת כל אחד משניהם להפיק רצון חבירו ויהיה כונת שניהם יחד דבר אחד בלא ספק. ומה טוב מאמר אריסטוטלוס האהוב אחד הוא והאוהבים ג' מינים אוהב תועלת אוהב מנוחה ואוהב מעלה אמנם אוהב תועלת כאהבת שני השותפים ואהבת המלך ומחנהו ואמנם אוהב מנוחה הוא ב' מינים אוהב הנאה ואוהב בטחון אמנם אוהב הנאה כאהבת הזכרים לנקבות וכיוצא בהם. ואמנם אוהב בטחון הוא שיהיה לאדם אוהב תבטח נפשו בו לא ישמר ממנו לא במעשה ולא בדבור ויודיעהו כל עניניו הטוב מהם והמגונה מבלתי שירא ממנו שישיגהו בכל זה חסרון לא אצלו ולא זולתו כי כשיגיע לאדם בטחון באיש זה השעור ימצא מנוחה גדולה בדבריו ובאהבתו הרבה. ואוהב מעלה הוא שיהיה תאות שניהם וכונתם לדבר אחד והוא הטוב וירצה כל אחד להעזר בחבירו בהגיע הטוב ההוא לשניהם יחד וזה האוהב אשר צוה לקנותו והוא כאהבת הרב לתלמיד והתלמיד לרב:

והוי דן את כל האדם לכף זכות. ענינו כשיהיה אדם שלא תדע בו אם צדיק הוא אם רשע ותראהו שיעשה מעשה או יאמר דבר שאם תפרשהו על דרך אחת יהיה טוב ואם תפרשהו על דרך אחרת יהיה רע קח אותו על הטוב ולא תחשוב בו רע אבל אם יהיה האדם נודע שהוא צדיק מפורסם ובפעולות הטובות ונראה לו פועל שכל עניניו מורים שהוא פועל רע ואין אדם יכול להכריעו לטוב אלא בדוחק גדול ואפשר רחוק הוא ראוי שתקח אותו שהוא טוב אחר שיש שום צד אפשרות להיותו טוב ואין מותר לך לחשדו ועל זה אמרו כל החושד בכשרים לוקה בגופו וכן כשיהיה רשע ויתפרסמו מעשיו ואחר כן ראינוהו שיעשה מעשה שכל ראיותיו מורות שהוא טוב ויש בו צד אפשרות רחוק לרע ראוי להשמר ממנו ושלא תאמן בו שהוא טוב אחר שיש בו אפשרות לרע ועל זה נאמר (גם) כי יחנן קולו אל תאמן בו וגו' וכשיהי' בלתי ידוע והמעשה בלתי מכריע לא' משני הקצוות צריך בדרך החסידות שתדין לכף זכות איזה קצה שיהיה משני הקצוות: (רמב"ם)

פרק א - משנה ז

נִתַּאי הָאַרְבֵּלִי אוֹמֵר, הַרְחֵק מִשָּׁכֵן רָע, וְאַל תִּתְחַבֵּר {טו} לָרָשָׁע, וְאַל תִּתְיָאֵשׁ מִן הַפֻּרְעָנוּת {טז}:

ר"ע מברטנורה הַרְחֵק מִשָּׁכֵן רָע. שֶׁלֹּא תִּלְמֹד מִמַּעֲשָׂיו. וְעוֹד, שֶׁלֹּא תִּלְקֶה עִמּוֹ בְּמַפַּלְתּוֹ, דְּאוֹי לָרָשָׁע וְאוֹי לִשְׁכֵנוֹ: וְאַל תִּתְחַבֵּר לָרָשָׁע. שֶׁכָּךְ אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַמִּתְדַּבֵּק לָרְשָׁעִים אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ עוֹשֶׂה כְּמַעֲשֵׂיהֶם נוֹטֵל שָׂכָר כַּיּוֹצֵא בָּהֶם. לְמַה הַדָּבָר דּוֹמֶה, לְנִכְנָס לְבֵיתוֹ שֶׁל בּוּרְסִי, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא לָקַח מִמֶּנּוּ כְּלוּם, מִכָּל מָקוֹם רֵיחַ רַע קָלַט וְהוֹצִיא עִמּוֹ: וְאַל תִּתְיָאֵשׁ מִן הַפֻּרְעָנוּת. שֶׁלֹּא תֹּאמַר רָשָׁע זֶה מַעֲשָׂיו מַצְלִיחִין אֵלֵךְ וְאֶדָּבֵק עִמּוֹ הוֹאִיל וְהַשָּׁעָה מְשַׂחֶקֶת לוֹ, לְכָךְ אָמַר וְאַל תִּתְיָאֵשׁ מִן הַפֻּרְעָנוּת, כְּלוֹמַר דַּע שֶׁמְּהֵרָה תָּבֹא עָלָיו פֻּרְעָנוּת כִּי פִּתְאֹם יָבֹא אֵידוֹ: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {טו} הַרְחֵק כוּ'. שְׁכֵנוֹ שֶׁקָּרוֹב לוֹ אָמַר בּוֹ לְשׁוֹן הַרְחָקָה. וּבְרָשָׁע שֶׁאֵינוֹ שְׁכֵנוֹ לֹא הֻצְרַךְ לוֹמַר הַרְחֵק, שֶׁאֵינוֹ קָרוֹב, רַק הִזְהִיר שֶׁלֹּא יִתְחַבֵּר לוֹ. וְאָמַר בְּשָׁכֵן, רַע וְלֹא רָשָׁע, לְפִי שֶׁשְּׁכוּנַת הָרָשָׁע הִיא רָעָה לִשְׁכֵנוֹ וְקִרְבָתוֹ הֶזֵּק גָּדוֹל, מַה שֶּׁאֵין כֵּן בְּשֶׁאֵינוֹ שְׁכֵנוֹ אֵין רִשְׁעוֹ גּוֹרֵם לָאָדָם שׁוּם רַע אַף עַל פִּי שֶׁהוּא רַע לַשָּׁמַיִם אֶלָּא אִם כֵּן הוּא מִתְחַבֵּר אֵלָיו. רַב יוֹסֵף ן' שׁוּשָׁן. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {טז} וְאַל כוּ'. וְלֹא אָמַר שֶׁיִּדְאַג מִן הַפֻּרְעָנוּת, כִּי דָּבָר זֶה מִדָּה מְגֻנָּה מִי שֶׁהוּא דּוֹאֵג מִן הַפֻּרְעָנוּת. אֲבָל אַל יִתְיָאֵשׁ כוּ' כַּאֲשֶׁר עָשָׂה הָמָן שֶׁהָיָה בָּטוּחַ בְּגֹדֶל עָשְׁרוֹ וּכְהֶרֶף עַיִן נֶהֱפַךְ עָלָיו הַצְלָחָתוֹ. וְזֶהוּ לְשׁוֹן וְאַל תִּתְיָאֵשׁ. דֶּרֶךְ חַיִּים: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם אל תתחבר לרשע. במין אחד ממיני האהבה והחברה כדי שלא תלמד ממעשיו וכבר בארנו בפרקים הקודמים כי ילמד אדם מהפחיתיות בחברת הרשעים ואמר כשתחטא וזו תראה חוטא לא תבטח ותאמר שהשם יתברך לא יענישהו אלא בעולם הבא ולא תתיאש מהנקם ממנו מהרה על החטא ההוא: (רמב"ם)

פרק א - משנה ח

יְהוּדָה בֶן טַבַּאי וְשִׁמְעוֹן בֶּן שָׁטָח קִבְּלוּ מֵהֶם. יְהוּדָה בֶן טַבַּאי אוֹמֵר, אַל תַּעַשׂ עַצְמְךָ כְעוֹרְכֵי הַדַּיָּנִין. וּכְשֶׁיִּהְיוּ בַעֲלֵי דִינִין עוֹמְדִים לְפָנֶיךָ, יִהְיוּ בְעֵינֶיךָ כִרְשָׁעִים {יט}. וּכְשֶׁנִּפְטָרִים מִלְּפָנֶיךָ, יִהְיוּ בְעֵינֶיךָ כְזַכָּאִין, כְּשֶׁקִּבְּלוּ עֲלֵיהֶם אֶת הַדִּין:

ר"ע מברטנורה אַל תַּעַשׂ עַצְמְךָ כְעוֹרְכֵי הַדַּיָּנִין. כְּאוֹתָן אֲנָשִׁים שֶׁעוֹרְכִים וּמְסַדְּרִים טַעֲנוֹת בַּעֲלֵי הַדִּין {יז} לִפְנֵי הַדַּיָּנִים. שֶׁאָסוּר לָאָדָם לְגַלּוֹת דִּינוֹ לְאֶחָד מִבַּעֲלֵי הַדִּין וְלוֹמַר לוֹ עֲשֵׂה כָּךְ {יח} בִּשְׁבִיל שֶׁתִּזְכֶּה בְּדִינְךָ, וְאַף עַל פִּי שֶׁיּוֹדֵעַ שֶׁהַדִּין עִמּוֹ. פֵּרוּשׁ אַחֵר, כְּעוֹרְכֵי הַדַּיָּנִין, כִּגְדוֹלֵי הַדַּיָּנִין. וּבְתַלְמִיד הַיּוֹשֵׁב לִפְנֵי רַבּוֹ מְדַבֵּר, שֶׁלֹּא יַעֲשֶׂה עַצְמוֹ כִּגְדוֹלֵי הַדַּיָּנִים לְדַבֵּר לִפְנֵי רַבּוֹ כְּפוֹסֵק אֶת הַדִּין. עוֹרְכֵי, לְשׁוֹן עַרְכָּאוֹת שֶׁל נָכְרִים [גִּטִּין ט:] י:, עַרְכָּאוֹת שֶׁל בֵּית דָּוִד. וּמִפִּי אֲחֵרִים שָׁמַעְתִּי, אַל תַּעַשׂ עַצְמְךָ כִּגְדוֹלֵי הַדַּיָּנִים לָכוֹף בַּעֲלֵי דִּינִים שֶׁיָּבֹאוּ לַדִּין לְפָנֶיךָ: יִהְיוּ בְעֵינֶיךָ כִרְשָׁעִים. שֶׁלֹּא יַטֶּה לִבְּךָ לְאֶחָד מֵהֶם לוֹמַר אִישׁ פְּלוֹנִי חָשׁוּב הוּא וְלֹא יִטְעֹן טַעֲנַת שֶׁקֶר. שֶׁאִם אַתָּה אוֹמֵר כֵּן, אֵין אַתָּה רוֹאֶה לוֹ חוֹבָה: כְּשֶׁקִּבְּלוּ עֲלֵיהֶם אֶת הַדִּין. שֶׁלֹּא תַּחְשֹׁד הַחַיָּב לוֹמַר גַּזְלָן הָיָה זֶה, אֶלָּא תֹּאמַר שֶׁמָּא טוֹעֶה הָיָה וְלֹא נִתְכַּוֵּן לִגְזֹל {כ}. אִי נַמִּי, נִתְחַיֵּב אֶחָד מֵהֶם שְׁבוּעָה וְנִשְׁבַּע, לֹא תֹּאמַר לַשֶּׁקֶר נִשְׁבַּע: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {יז} וּמַה שֶּׁכָּתַב בִּתְחִלַּת דְּבָרָיו שֶׁעוֹרְכִין כוּ', לֹא שֶׁהֵם מַטְעִימִים בְּעַצְמָם לִפְנֵי הַדַּיָּנִים, אֶלָּא עַל יְדֵי שֶׁמְגַלִּין לְבַעַל דִּין לוֹמַר לוֹ עֲשֵׂה כָּךְ הֲרֵי זֶה כְּאִלּוּ הֵם טוֹעֲנִים בִּפְנֵי הַדַּיָּנִים. רַשִׁ"י. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {יח} וְלֹא אָמַר תְּהֵא טוֹעֵן כָּךְ. אֶלָּא רְצוֹנוֹ לוֹמַר שֶׁמַּשִּׂיאוֹ עֵצָה לַעֲשׂוֹת מַעֲשֶׂה, כְּהַהוּא דְּרַבִּי יוֹחָנָן בְּפֶרֶק ד' דִּכְתֻבּוֹת בְּדִין רְפוּאָה שֶׁאֵין לָהּ קִצְבָּה שֶׁנִּפְרָעִין מִנִּכְסֵי הַבַּעַל, וְיָעַץ לָהֶם רַבִּי יוֹחָנָן קוּצוּ לָהּ מִידֵי. אֲבָל לֹא סָלְקָא דַּעְתָּךְ שֶׁיִּטְעַן לְבַעַל דִּין דִּבְרֵי אָוֶן וּמִרְמָה, שֶׁאֵלּוּ הֵם רְשָׁעִים גְּמוּרִים. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {יט} כִּרְשָׁעִים. אֲבָל שְׁנֵיהֶם כְּצַדִּיקִים לֹא, שֶׁאִם כֵּן לֹא יְחַפֵּשׂ בְּטַעֲנוֹתֵיהֶם וְיָדִין כָּל אֶחָד לְכַף זְכוּת וְלֹא יֵרֵד לַאֲמִתַּת הַדִּין. אֲבָל כְּשֶׁשְּׁנֵיהֶם בְּעֵינָיו כִּרְשָׁעִים יְחַפֵּשׂ בְּטַעֲנוֹתֵיהֶם שֶׁל כָּל אֶחָד כוּ', וּבִשְׁבִיל כָּךְ יֵרֵד לַאֲמִתַּת הַדִּין. דֶּרֶךְ חַיִּים. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {כ} דַּהֲוָה אֲמֵינָא כֵּיוָן דְּאִיכָּא לְמִחְשָׁד אֵין זֶה בִּכְלָל וֶהֱוֵי דָּן כוּ' לְכַף זְכוּת. צְרִיכָא: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם עורכי הדיינין. הם אנשים שלומדים הטענות והדינין עד שיהיו בקיאים בני אדם בדיניהם שהם מחברים שאלות ותשובות כשיאמר הדיין כך ענה כך וכשיטעון בעל הדין כך תהי' תשובתך כך כאילו הם עורכין הדין ובעלי הדין לפניהם ולזה קראו' עורכי הדיינין כאלו ערכו הדינין לפניהם והזהירם מהדמות להם רצה לומר ללמד אחד מבעלי הדין טענה שתועילהו ויאמר לו אמור כך או תכחש על דרך כך וכך ואע"פ שידע בו שהוא העשוק ושחברו טוען עליו שקר לפי מה שהוא חושב באמת עם כל זה אין מותר לו שילמדהו טענה שתצילהו ותועילהו כלל: (רמב"ם)

פרק א - משנה ט

שִׁמְעוֹן בֶּן שָׁטָח אוֹמֵר, הֱוֵי מַרְבֶּה לַחְקֹר אֶת הָעֵדִים, וֶהֱוֵי זָהִיר בִּדְבָרֶיךָ, שֶׁמָּא מִתּוֹכָם יִלְמְדוּ לְשַׁקֵּר:

ר"ע מברטנורה וֶהֱוֵי זָהִיר בִּדְבָרֶיךָ. שֶׁלֹּא יֹאמַר הַדַּיָּן שֶׁמָּא כָּךְ וְכָךְ הָיָה מַעֲשֶׂה, אוֹ אִם הָיָה הַדָּבָר כָּךְ הָיָה פְּלוֹנִי זַכַּאי, וּמִתּוֹךְ דְּבָרִים הַלָּלוּ לוֹמֵד בַּעַל הַדִּין אוֹ הָעֵדִים לוֹמַר דָּבָר שֶׁלֹּא הָיָה: (ר"ע מברטנורה).

רמב"ם ( אין פירוש על משנה זו) (רמב"ם)

פרק א - משנה י

שְׁמַעְיָה וְאַבְטַלְיוֹן קִבְּלוּ מֵהֶם. שְׁמַעְיָה אוֹמֵר, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנָא אֶת הָרַבָּנוּת, וְאַל תִּתְוַדַּע לָרָשׁוּת:

ר"ע מברטנורה שְׁמַעְיָה וְאַבְטַלְיוֹן. גֵּרֵי צֶדֶק הָיוּ {כא}, וּמִבְּנֵי בָּנָיו שֶׁל סַנְחֵרִיב הֵם. וְשָׁמַעְתִּי שֶׁמִּפְּנֵי שֶׁהָיָה אַבְטַלְיוֹן אַב בֵּית דִּין נִקְרָא בְּשֵׁם זֶה, שֶׁפֵּרוּשׁוֹ אַב לַקְּטַנִּים. כִּי טַלְיָא בִּלְשׁוֹן אֲרַמִּי, קָטָן, כְּמוֹ [מְגִלָּה ה:] אָמַר רַב יוֹחָנָן כַּד הֲוֵינָא טַלְיָא, כְּשֶׁהָיִיתִי קָטָן. לֵיתוּ טַלְיָא וְטַלְיָתָא [יְבָמוֹת קיד.] יָבִיאוּ קָטָן וּקְטַנָּה. אַף כָּאן אַבְטַלְיוֹן אֲבִיהֶן שֶׁל יְתוֹמִים קְטַנִּים: אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה. אֲפִלּוּ יֵשׁ לוֹ בְּמַה לְּהִתְפַּרְנֵס {כב}, חַיָּב לַעֲסֹק בִּמְלָאכָה. שֶׁהַבַּטָּלָה מְבִיאָה לִידֵי שִׁעֲמוּם [כְּתֻבּוֹת נט:]: וּשְׂנָא אֶת הָרַבָּנוּת. וְלֹא תֹּאמַר אָדָם גָּדוֹל אֲנִי וּגְנַאי לִי לַעֲסֹק בִּמְלָאכָה, דְּאָמַר לֵיהּ רַב לְרַב כַּהֲנָא [פְּסָחִים קיג.], פְּשֹׁט נְבֵלְתָא בַּשּׁוּק וְטֹל אַגְרָא, וְלֹא תֵימָא כַּהֲנָא אֲנָא גַּבְרָא רַבָּא אֲנָא וְסַנְיָא בִּי מִלְּתָא. פֵּרוּשׁ אַחֵר, וּשְׂנָא אֶת הָרַבָּנוּת, הִתְרַחֵק מִלִּנְהֹג שְׂרָרָה עַל צִבּוּר, שֶׁהָרַבָּנוּת מְקַבֶּרֶת אֶת בְּעָלֶיהָ: וְאַל תִּתְוַדַּע לָרָשׁוּת. כְּדֵי לִטֹּל רַבָּנוּת עַל יָדֶיהָ. אִי נַמִּי, אַל תִּתְוַדַּע לָרָשׁוּת, שֶׁלֹּא יַעֲבִירוּךָ עַל דַּעַת קוֹנְךָ, כְּמוֹ שֶׁאֵרַע לְדוֹאֵג הָאֲדוֹמִי. לָרָשׁוּת, הַשְּׂרָרָה קְרוּיָה רָשׁוּת, מִפְּנֵי שֶׁהָרְשׁוּת בְּיָדָהּ לַעֲשׂוֹת כִּרְצוֹנָהּ: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {כא} אֵין לְפָרֵשׁ שֶׁהֵם עַצְמָם הָיוּ גֵּרִים, שֶׁאִם כֵּן אֵיךְ הָיָה אֶפְשָׁר לְמַנּוֹתָן נָשִׂיא וְאַב בֵּית דִּין. אֶלָּא שֶׁבָּאוּ מִן גֵּרִים. וּבְוַדַּאי אִמָּן מִיִּשְׂרָאֵל הָיוּ, וְלָכֵן הָיוּ מֻתָּרִים לְמַנּוֹתָן נָשִׂיא וְאַב בֵּית דִּין. דֶּרֶךְ חַיִּים: {כב} דְּהַשְׁתָּא אֵינוֹ עוֹשֶׂה הַמְּלָאכָה מִפְּנֵי שְׂכָרָהּ אֶלָּא לְאַהֲבָתָהּ בְּעַצְמָהּ. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם רשות זה הוא השלטנות ואלו שלש מדות יש בהן תיקון האמונה והעולם כי בהעדר המלאכה יצר לו ויגזול ויזנה ובבקשת השררה והרבנות יארעו לו נסיונות בעולם ורעות כי מפני שיקנאו בו בני אדם ויחלקו עליו יפסיד אמונתו כמו שאמרו כיון שנתמנה אדם פרנס על הצבור מלמטה נעשה רשע מלמעלה. וכן ידיעת השלטון בימים הקדמונים וקרבתו רחוק היה מאד להנצל ממנה בעולם הזה והיא מפסדת אמונתו כי לא ישגיח בדבר רק במה שיקרבהו אליו ואתה יודע ענין דואג ואע"פ שהשליט אשר קרב אליו דואג היה משיח השם ונביא ובחיר השם יתברך: (רמב"ם)

פרק א - משנה יא

אַבְטַלְיוֹן אוֹמֵר, חֲכָמִים, הִזָּהֲרוּ בְדִבְרֵיכֶם {כג}, שֶׁמָּא תָחוּבוּ חוֹבַת גָּלוּת וְתִגְלוּ לִמְקוֹם מַיִם הָרָעִים, וְיִשְׁתּוּ הַתַּלְמִידִים הַבָּאִים אַחֲרֵיכֶם וְיָמוּתוּ, וְנִמְצָא שֵׁם שָׁמַיִם מִתְחַלֵּל:

ר"ע מברטנורה הִזָּהֲרוּ בְדִבְרֵיכֶם. שֶׁלֹּא תַּנִּיחוּ מָקוֹם לַמִּינִים לִטְעוֹת בְּדִבְרֵיכֶם: שֶׁמָּא תָחוּבוּ חוֹבַת גָּלוּת. כְּלוֹמַר, אַף עַל פִּי שֶׁבַּמָּקוֹם שֶׁאַתֶּם בּוֹ אֵין שָׁם מִינִים, יֵשׁ לָחוּשׁ שֶׁמָּא יִגְרֹם הַחֵטְא וְתִתְחַיְּבוּ גָּלוּת, וְתִגְלוּ לְמָקוֹם שֶׁיֵּשׁ שָׁם אֲנָשִׁים שֶׁמַּרְאִים פָּנִים בַּתּוֹרָה שֶׁלֹּא כַּהֲלָכָה, וְהֵם כִּנּוּי לַמַּיִם הָרָעִים {כד}, וְיָבִינוּ מִתּוֹךְ דִּבְרֵיכֶם דְּבָרִים שֶׁאֵינָם הֲגוּנִים, וְיִשְׁתּוּ הַתַּלְמִידִים הַבָּאִים אַחֲרֵיכֶם מֵאוֹתָם דְּבָרִים דִּבְרֵי מִינוּת וְיָמוּתוּ בַּעֲוֹנָם: וְנִמְצָא שֵׁם שָׁמַיִם מִתְחַלֵּל. שֶׁיִּשָּׁאֲרוּ אוֹתָן דֵּעוֹת בְּטֵלוֹת בָּעוֹלָם. כְּמוֹ שֶׁקָּרָה לְאַנְטִיגְנוֹס אִישׁ סוֹכוֹ עִם צָדוֹק וּבַיְתּוֹס תַּלְמִידָיו, שֶׁאָמַר לָהֶם אַל תִּהְיוּ כַּעֲבָדִים הַמְשַׁמְּשִׁים אֶת הָרַב עַל מְנָת לְקַבֵּל פְּרָס, וְאָמְרוּ הֵם, אֶפְשָׁר פּוֹעֵל עוֹשֶׂה מְלָאכָה כָּל הַיּוֹם וְטוֹרֵחַ וְלָעֶרֶב אֵינוֹ מְקַבֵּל פְּרָס. וְיָצְאוּ לְמִינוּת הֵם {כה} וְתַלְמִידֵיהֶם, וְנִקְרָאִים צְדוֹקִים וּבַיְתּוֹסִים עַד הַיּוֹם: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {כג} חֲכָמִים כוּ'. אֵין הַכַּוָּנָה שֶׁאֵין שְׁאָר בְּנֵי אָדָם מֻזְהָרִים בְּכָךְ, אֶלָּא שֶׁאִם יִפֹּל סָפֵק בְּדִבְרֵיהֶם שֶׁל חֲכָמִים יָבֹאוּ הַשּׁוֹמְעִים לִכְלַל טָעוּת, מַה שֶּׁאֵין כֵּן בְּדִבְרֵי הֶדְיוֹט שֶׁאֵין מַשְׁגִּיחִין עַל דְּבָרָיו. לָכֵן הִזְהִיר יוֹתֵר לַחֲכָמִים. הָרַב יוֹסֵף ן' שׁוּשָׁן: {כד} לָשׁוֹן מְסֹרָס הוּא, שֶׁהַמַּיִם הָרָעִים הֵם כִּנּוּי לְפָנִים בַּתּוֹרָה שֶׁלֹּא כַּהֲלָכָה: {כה} אֵין זֶה שָׁוֶה לְדִבְרֵי הַתַּנָּא, שֶׁאֵינוֹ מַיְרֵי אֶלָּא בְּתַלְמִידִים הַבָּאִים אַחֲרֵיכֶם. וְהָרַשְׁבַּ"ם כָּתַב בְּשֵׁם אָבוֹת דְּרַבִּי נָתָן, שֶׁצָּדוֹק וּבַיְתּוֹס הָיוּ שׁוֹנִין לְתַלְמִידֵיהֶם דִּבְרֵי אַנְטִיגְנוֹס, וְטָעוּ הַתַּלְמִידִים: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם מים הרעים כנוי לאפיקורסות ואמרו השמרו בדבריכם בתוך ההמון ולא יהיה בדבריכם מקום שיסבול פירוש אחר מפני שאם יהיו שם אנשים כופרים יפרשו אותם כפי אמונתם והתלמידים כבר שמעו אותם מהם ויחזרו לאפיקורסות ויחשבו שזאת היתה אמונתכם ויהיה בזה חלול השם כאשר אירע לאנטיגנוס עם צדוק וביתוס: (רמב"ם)

פרק א - משנה יב

הִלֵּל וְשַׁמַּאי קִבְּלוּ מֵהֶם. הִלֵּל אוֹמֵר, הֱוֵי מִתַּלְמִידָיו שֶׁל אַהֲרֹן, אוֹהֵב שָׁלוֹם וְרוֹדֵף שָׁלוֹם {כו}, אוֹהֵב אֶת הַבְּרִיּוֹת {כז} וּמְקָרְבָן לַתּוֹרָה:

ר"ע מברטנורה הֱוֵי מִתַּלְמִידָיו שֶׁל אַהֲרֹן אוֹהֵב שָׁלוֹם וְרוֹדֵף שָׁלוֹם. פֵּרְשׁוּ בְּאָבוֹת דְּרַבִּי נָתָן, כֵּיצַד הָיָה אַהֲרֹן אוֹהֵב שָׁלוֹם, כְּשֶׁהָיָה רוֹאֶה שְׁנֵי בְּנֵי אָדָם מִתְקוֹטְטִים הָיָה הוֹלֵךְ לְכָל אֶחָד מֵהֶם שֶׁלֹּא מִדַּעַת חֲבֵרוֹ, וְאוֹמֵר לוֹ רְאֵה חֲבֵרְךָ אֵיךְ הוּא מִתְחָרֵט וּמַכֶּה אֶת עַצְמוֹ עַל שֶׁחָטָא לְךָ, וְהוּא אָמַר לִי שֶׁאָבֹא אֵלֶיךָ שֶׁתִּמְחַל לוֹ, וּמִתּוֹךְ כָּךְ כְּשֶׁהָיוּ פּוֹגְעִים זֶה בָּזֶה הָיוּ מְנַשְּׁקִים זֶה אֶת זֶה. וְכֵיצַד הָיָה מְקָרֵב אֶת הַבְּרִיּוֹת לַתּוֹרָה, כְּשֶׁהָיָה יוֹדֵעַ בְּאָדָם שֶׁעָבַר עֲבֵרָה הָיָה מִתְחַבֵּר {כח} עִמּוֹ וּמַרְאֶה לוֹ פָּנִים צְהֻבּוֹת, וְהָיָה אוֹתוֹ אָדָם מִתְבַּיֵּשׁ וְאוֹמֵר אִלּוּ הָיָה יוֹדֵעַ צַדִּיק זֶה מַעֲשַׂי הָרָעִים כַּמָּה הָיָה מִתְרַחֵק מִמֶּנִּי, וּמִתּוֹךְ כָּךְ הָיָה חוֹזֵר לַמּוּטָב. הוּא שֶׁהַנָּבִיא מֵעִיד עָלָיו (מַלְאָכִי ב) בְּשָׁלוֹם וּבְמִישׁוֹר הָלַךְ אִתִּי וְרַבִּים הֵשִׁיב מֵעָוֹן: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {כו} וְרוֹדֵף כוּ'. כְּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר בַּקֵּשׁ שָׁלוֹם וְרָדְפֵהוּ: {כז} אוֹהֵב כוּ'. לְפִי שֶׁהֵם בְּרִיּוֹתָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וּלְפִיכָךְ רָאוּי שֶׁתֹּאהֲבֵם, וְגַם שֶׁתִּהְיֶה הָאַהֲבָה מִזֶּה הַפָּנִים, וְלֹא מִפָּנִים אֲחֵרִים, כְּגוֹן מִפְּנֵי הֲנָאָה הַמַּגִּיעַ לְךָ מֵהֶם: {כח} לִכְאוֹרָה מִתְנַגֵּד לְמַאֲמַר וְאַל תִּתְחַבֵּר לָרָשָׁע. וְזֶה לְשׁוֹן הָרַמְבַּ"ם, הָיָה מַתְחִיל לוֹ לְשָׁלוֹם וְהָיָה מִתְאַהֵב אֵלָיו וְהָיָה מַרְבֶּה לְסַפֵּר עִמּוֹ: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם מתלמידיו של אהרן. אמרו שאהרן עליו השלום כשהיה מרגיש באדם שתוכו רע או שהיו מספרים לו שתוכו רע ושבידו עבירה היה מתחיל לו לשלום והיה מתאהב אליו והיה מרבה לספר עמו והיה האיש ההוא מתבייש בנפשו ואומר אוי לי אילו היה יודע אהרן צפון לבי ורוע מפעלי לא היה מתיר לעצמו להסתכל בי כל שכן שידבר עמי ואמנם אני אצלו בחזקת אדם כשר לכן אני אאמת את דבריו ומחשבתו ואהיה חוזר למוטב ונעשה מתלמידיו הלומדים ממנו ואמר הש"י כשתארו בזאת המדה הנכבדת בשלום ובמישור הלך אתי ורבים השיב מעון. ועל זה הענין המפורסם עליו כוון הלל ואמר ג"כ כשימשך שם האדם לגודל התבשר בהפסקו והיה אומר ג"כ מי שאינו מרבה בקריאה ימיתהו השם יתברך אבל מי שלא למד כלל ראוי ליהרג ומי שמשתמש בתגא ימות רצה לומר מי שמתפרנס בתורה ומקבל ממנה תועלת וזאת היתה כונתו בזה המאמר כמו שיתבאר בזאת המסכתא ונאמר בו על דרך הסימן תלמיד (אין) גברא אחרינא (לא) רצה לומר שאין מותר לו לתלמיד חכם שיקבל שמוש משום אדם אלא מתלמידיו: (רמב"ם)

פרק א - משנה יג

הוּא הָיָה אוֹמֵר, נָגֵד שְׁמָא, אָבֵד שְׁמֵהּ {כט}. וּדְלֹא מוֹסִיף, יָסֵף {ל}. וּדְלֹא יָלֵיף, קְטָלָא חַיָּב. וּדְאִשְׁתַּמֵּשׁ בְּתָגָא, חָלֵף:

ר"ע מברטנורה נָגֵד שְׁמָא אָבֵד שְׁמֵהּ. מִי שֶׁנִּמְשַׁךְ שְׁמוֹ לְמֵרָחוֹק מִתּוֹךְ שְׂרָרָה וְרַבָּנוּת, מְהֵרָה יֵאָבֵד שְׁמוֹ, שֶׁהָרַבָּנוּת מְקַבֶּרֶת אֶת בְּעָלֶיהָ. נָגֵד לְשׁוֹן מְשִׁיכָה. תִּרְגּוּם מִשְׁכוּ, נְגִידוּ: וּדְלֹא מוֹסִיף. מִי שֶׁאֵינוֹ מוֹסִיף עַל לִמּוּדוֹ: יָסֵף. יָסוּף מִפִּיו מַה שֶּׁכְּבָר לָמַד וְיִשְׁכַּח תַּלְמוּדוֹ. וְיֵשׁ שֶׁגּוֹרְסִין יֵאָסֵף, כְּלוֹמַר יֵאָסֵף אֶל עַמָּיו וְיָמוּת בְּלֹא עִתּוֹ: וּדְלֹא יָלֵיף. קָשֶׁה מִדְּלֹא מוֹסִיף, הִלְכָּךְ קְטָלָא חַיָּב, כְּלוֹמַר רָאוּי הוּא שֶׁיַּהַרְגוּהוּ, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ [פְּסָחִים מט] עַם הָאָרֶץ מֻתָּר לְקָרְעוֹ כְּדָג, וּמִגַּבּוֹ: וּדְאִשְׁתַּמֵּשׁ בְּתָגָא. הַמִּשְׁתַּמֵּשׁ בְּכִתְרָהּ שֶׁל תּוֹרָה {לא} כְּאָדָם הַמִּשְׁתַּמֵּשׁ בְּכֵלָיו, חָלַף וְעָבַר מִן הָעוֹלָם. תָּגָא בִּלְשׁוֹן יִשְׁמָעֵאל כֶּתֶר. וְיֵשׁ מְפָרְשִׁים, תג"א רָאשֵׁי תֵּבוֹת תַּ'לְמִיד גַּ'בְרָא אַ'חֲרִינָא. שֶׁאָסוּר לָאָדָם לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בְּתַלְמִידִים שֶׁאֵינָן תַּלְמִידָיו. וַאֲנִי שָׁמַעְתִּי, וּדְיִשְׁתַּמֵּשׁ בְּתָגָא, הַמִּשְׁתַּמֵּשׁ בַּשֵּׁם הַמְפֹרָשׁ, חָלַף וְאָבַד, שֶׁאֵין לוֹ חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {כט} שְׁמֵהּ. שֶׁהָיָה לוֹ כְּבָר, וְיִשָּׁאֵר קֵרֵחַ מִכָּאן וְקֵרֵחַ מִכָּאן. מִדְרַשׁ שְׁמוּאֵל. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {ל} וּדְלֹא וְכוּ'. לְפִי שֶׁאוֹמֵר נָגֵד שְׁמֵיהּ, כְּלוֹמַר מִי שֶׁלּוֹמֵד לְהַגְדִּיל שְׁמוֹ, אָבַד שְׁמֵיהּ, וּפֶן תֹּאמַר בִּלְבָבְךָ לֹא אֶלְמֹד עוֹד כִּי שֶׁמָּא יִהְיֶה לִמּוּדִי בִּשְׁבִיל הַשֵּׁם וְיֵאָבֵד, אוֹ, אִם שָׁמַעְתִּי מַאֲמָר זֶה קֹדֶם שֶׁאֶלְמֹד לֹא אֶלְמֹד, לְזֶה אָמַר וּדְלֹא מוֹסִיף, יָסֵיף וַדַּאי, כִּי הַלּוֹמֵד וּפָרַשׁ קָשֶׁה מֵהַכֹּל כוּ'. כֶּסֶף מִשְׁנֶה. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {לא} וְהָא שֶׁאָמַר תָּגָא סְתָם וְלֹא פֵּרֵשׁ שֶׁל תּוֹרָה, לְפִי שֶׁסְּתָם כֶּתֶר כִּתְרָהּ שֶׁל תּוֹרָה, כִּי כָּל הַכְּתָרִים זוּלָתוֹ אֵינָן כְּלוּם. הָרַב יוֹסֵף ן' שׁוּשָׁן: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם ( ראו פירוש רבינו למשנה יב ) (רמב"ם)

פרק א - משנה יד

הוּא הָיָה אוֹמֵר, אִם אֵין אֲנִי לִי, מִי לִי. וּכְשֶׁאֲנִי לְעַצְמִי, מָה אֲנִי. וְאִם לֹא עַכְשָׁיו, אֵימָתָי:

ר"ע מברטנורה אִם אֵין אֲנִי לִי. אִם אֵין אֲנִי זוֹכֶה לְעַצְמִי, מִי יִזְכֶּה בִּשְׁבִילִי: וּכְשֶׁאֲנִי לְעַצְמִי. וַאֲפִלּוּ זָכִיתִי לְעַצְמִי, מַה הוּא הַזְּכוּת הַזֶּה וּבַמֶּה נֶחְשַׁב הוּא כְּנֶגֶד מַה שֶּׁאֲנִי חַיָּב לַעֲשׂוֹת: וְאִם לֹא עַכְשָׁיו. בָּעוֹלָם הַזֶּה: אֵימָתָי. כִּי אַחַר הַמָּוֶת אִי אֶפְשָׁר לִזְכּוֹת עוֹד. פֵּרוּשׁ אַחֵר, אִם לֹא עַכְשָׁיו בִּימֵי הַבַּחֲרוּת, אֵימָתַי, שֶׁמָּא בִּימֵי הַזִּקְנָה לֹא יַעֲלֶה לְיָדִי: (ר"ע מברטנורה).

רמב"ם אמר אם לא אהיה אני בעצמי המעורר נפשי למעלה מי יעירה שאין לי מעורר מחוץ כמו שבארנו בפרק השני ואחר שברשותי להטות נפשי לאיזה צד שארצה איזה מעשה עשיתי מן המעשי' הטובים כאילו היה מחסר עצמו ואומר מה אני כלומר מה בא ממני ואינני שלם ואע"פ שעשיתי זה הענין: ואח"כ שב ואמר אם לא אקנה עתה המעלות בימי הבחרות מתי אקנה אותן בימי הזקנה לא כי קשה הוא לסור מהתכונות בעת ההיא מפני שהקנינים והמדות נתחזקו ונתישבו אם מעלות אם פחיתיות ואמר החכם חנוך לנער על פי דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה: (רמב"ם)

פרק א - משנה טו

שַׁמַּאי אוֹמֵר, עֲשֵׂה תוֹרָתְךָ קֶבַע. אֱמֹר מְעַט וַעֲשֵׂה הַרְבֵּה, וֶהֱוֵי מְקַבֵּל אֶת כָּל הָאָדָם בְּסֵבֶר פָּנִים יָפוֹת:

ר"ע מברטנורה עֲשֵׂה תּוֹרָתְךָ קֶבַע. שֶׁיִּהְיֶה עִקַּר עִסְקְךָ בַּיּוֹם וּבַלַּיְלָה בַּתּוֹרָה, וּכְשֶׁתִּהְיֶה יָגֵעַ מִן הַלִּמּוּד תַּעֲשֶׂה מְלָאכָה. וְלֹא שֶׁיִּהְיֶה עִקַּר עִסְקְךָ בַּמְּלָאכָה וּכְשֶׁתִּפְנֶה מִן הַמְּלָאכָה תַּעֲסֹק בַּתּוֹרָה. וּמָצָאתִי כָּתוּב, עֲשֵׂה תּוֹרָתְךָ קֶבַע, שֶׁלֹּא תַּחְמִיר לְעַצְמְךָ וְתָקֵל לָאֲחֵרִים {לב}, אוֹ תַּחְמִיר לַאֲחֵרִים וְתָקֵל לְעַצְמְךָ, אֶלָּא תְּהֵא תּוֹרָתְךָ קֶבַע לְךָ כְּמוֹ לַאֲחֵרִים, וְכֵן הוּא אוֹמֵר בְּעֶזְרָא [ז] כִּי עֶזְרָא הֵכִין לְבָבוֹ לִדְרֹשׁ אֶת תּוֹרַת ה' וְלַעֲשׂוֹת וּלְלַמֵּד לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל, כְּמוֹ שֶׁהֵכִין לִבּוֹ לַעֲשׂוֹת כָּךְ הָיָה מְלַמֵּד לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל: אֱמֹר מְעַט וַעֲשֵׂה הַרְבֵּה. כְּמוֹ שֶׁמָּצִינוּ בְּאַבְרָהָם אָבִינוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם, שֶׁאָמַר תְּחִלָּה (בְּרֵאשִׁית יד) וְאֶקְּחָה פַת לֶחֶם, וּבַסּוֹף וַיִקַּח בֶּן בָּקָר רַךְ וָטוֹב: וֶהֱוֵי מְקַבֵּל אֶת כָּל הָאָדָם. כְּשֶׁאַתָּה מַכְנִיס אוֹרְחִים לְבֵיתְךָ לֹא תִּתֵּן לָהֶם וּפָנֶיךָ כְּבוּשׁוֹת בַּקַּרְקַע, שֶׁכָּל הַנּוֹתֵן וּפָנָיו כְּבוּשׁוֹת בַּקַּרְקַע אֲפִלּוּ נָתַן כָּל מַתָּנוֹת שֶׁבָּעוֹלָם מַעֲלִין עָלָיו כְּאִלּוּ לֹא נָתַן כְּלוּם. שָׁלֹשׁ אַזְהָרוֹת הִזְהִיר שַׁמַּאי, כְּנֶגֶד שָׁלֹשׁ מַעֲלוֹת שֶׁהִזְכִּיר יִרְמְיָה, חָכָם גִּבּוֹר וְעָשִׁיר. כְּנֶגֶד חָכָם אָמַר עֲשֵׂה תּוֹרָתְךָ קֶבַע, כְּנֶגֶד עָשִׁיר אָמַר אֱמֹר מְעַט וַעֲשֵׂה הַרְבֵּה, כְּנֶגֶד גִּבּוֹר אָמַר הֱוֵי מְקַבֵּל אֶת כָּל הָאָדָם בְּסֵבֶר פָּנִים יָפוֹת, שֶׁיִּכְבֹּשׁ יִצְרוֹ וְיִלָּחֵם כְּנֶגֶד לִבּוֹ הָרַע, וְשָׁנִינוּ (לְקַמָּן פ"ד מ"א) אֵיזֶהוּ גִּבּוֹר הַכּוֹבֵשׁ אֶת יִצְרוֹ: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {לב} וְזֶה שֶׁלֹּא כְּדַעַת בֵּית אָבִיו שֶׁל רַבָּן גַּמְלִיאֵל שֶׁהוּא מִבֵּית הִלֵּל כְּדִלְקַמָּן, שֶׁהֲרֵי הָיוּ מַחְמִירִין כוּ': (עיקר תוי"ט).

רמב"ם אמר עשה תלמוד תורה השרש והעקר וכל שאר עסקיך נמשכים אחריו אם נזדמן נזדמן ואם לא הזדמן לא הזדמן ואין נזק בהבצרו: ואמרו צדיקים אומרים מעט ועושים הרבה כאברהם אבינו שיעד בפת לחם אחת והביא חמאה וחלב ובן הבקר וג' סאין קמח סלת ורשעים אומרים הרבה ואפילו מעט אינם עושים כעפרון שנתן הכל בדבריו ובמעשה לא הניח אפילו פרוטה אחת מן הדמים:

סבר פנים יפות. הוא שישא ויתן עם הבריות בנחת ובדברים ערבים ורצוים: (רמב"ם)

פרק א - משנה טז

רַבָּן גַּמְלִיאֵל {לג} הָיָה אוֹמֵר, עֲשֵׂה לְךָ רַב, וְהִסְתַּלֵּק מִן הַסָּפֵק, וְאַל תַּרְבֶּה לְעַשֵּׂר אֹמָדוֹת:

ר"ע מברטנורה עֲשֵׂה לְךָ רַב. לְעִנְיַן הוֹרָאָה מְדַבֵּר עַכְשָׁיו, אִם בָּא דִּין לְפָנֶיךָ וְנִסְתַּפַּקְתָּ בּוֹ, עֲשֵׂה לְךָ רַב, וְהִסְתַּלֵּק מִן הַסָּפֵק. וְלֹא תִּפְסֹק עָלָיו אַתָּה לְבַדְּךָ. כִּי הָא דְרָבָא כִּי הֲוֵי אָתֵי טְרֵפְתָא לְגַבֵּיהּ הֲוֵי מְכַנֵּיף לְכֻלְּהוּ טַבָּחֵי דְּמָתָא מַחְסַיָּא, אָמַר, כִּי הֵיכִי דְלִמְטְיַן שִׁיבָא מִכְּשׁוּרָא: וְאַל תַּרְבֶּה לְעַשֵּׂר אֹמָדוֹת. שֶׁהַמַּפְרִישׁ מַעַשְׂרוֹת מֵאֹמֶד אֵינוֹ נִצּוֹל מִן הַקַּלְקָלָה. אִם פּוֹחֵת מִמַּה שֶּׁרָאוּי לִתֵּן מַעַשְׂרוֹתָיו מְתֻקָּנִים וּפֵרוֹתָיו מְקֻלְקָלִים. וְאִם הֶעֱדִיף עַל שֶׁהָיָה רָאוּי לִתֵּן, פֵּרוֹתָיו מְתֻקָּנִים וּמַעַשְׂרוֹתָיו מְקֻלְקָלִים {לד}: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {לג} רַבָּן גַּמְלִיאֵל. וְהוּא בֶּן בְּנוֹ שֶׁל הִלֵּל. וּלְכָךְ לֹא נִכְתָּב לְשׁוֹן קַבָּלָה מִכָּאן וּלְהַלָּן, לְפִי שֶׁמִּתַּלְמִידֵי שַׁמַּאי וְהִלֵּל נִתְרַבָּה הַמַּחֲלֹקֶת בְּיִשְׂרָאֵל כוּ', לֹא הָיְתָה מֻגְבֶּלֶת וּמְקֻבֶּלֶת וְנִמְסְרָה כְּמוֹ אֵצֶל הָרִאשׁוֹנִים. כָּךְ פֵּרְשׁוּ הַמְּפָרְשִׁים. וְאֵינוֹ מֻכְרָח, דִּבְפֶרֶק ב' מִשְׁנָה ח' תְּנַן, רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי קִבֵּל כוּ' מֵהִלֵּל וְשַׁמַּאי כוּ': {לד} שֶׁהַטֶּבֶל מְעֹרָב בָּהֶן. הָרַמְבַּ"ם. וְרַשִׁ"י. וְהֶחָסִיד הָרַב יוֹסֵף ן' שׁוּשָׁן מִתָּמֵהַּ לָמָּה לֹא אָסַר בְּהֶחְלֵט מִכָּל וְכָל שֶׁלֹּא לְעַשֵּׂר אֶלָּא בְּמִדָּה, וְלֵימָא וְאַל תְּעַשֵּׂר, מַאי וְאַל תַּרְבֶּה. וּלְכָךְ אֲנִי אוֹמֵר שֶׁהַכַּוָּנָה שֶׁאֲפִלּוּ שֶׁנִּתְכַּוֵּן לְהַרְבּוֹת וְלָתֵת יוֹתֵר מִן הַשִּׁעוּר, שֶׁמָּא תִּטְעֶה בְּאֹמֶד דַּעְתְּךָ. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם בן גמליאל אומר עשה לך רב. והסתלק מן הספק. ואל תרבה לעשר אומדות. זה אשר צוה הנה לעשות רב אינו לענין הלמוד אבל להוראה שים לך רב שתסמוך עליו באיסור והיתר והסתלק אתה מן הספק כאמרם בירושלמי זיל אייתי לי זקן מן השוק דאסמוך עליה ואשרי לך וכן צוה שיברח מהוצאת המעשרות באומד מפני שהוא מן הספקות: (רמב"ם)

פרק א - משנה יז

שִׁמְעוֹן בְּנוֹ {לה} אוֹמֵר, כָּל יָמַי גָּדַלְתִּי בֵין הַחֲכָמִים, וְלֹא מָצָאתִי לַגּוּף טוֹב אֶלָּא שְׁתִיקָה. וְלֹא הַמִּדְרָשׁ הוּא הָעִקָּר, אֶלָּא הַמַּעֲשֶׂה. וְכָל הַמַּרְבֶּה דְבָרִים, מֵבִיא חֵטְא:

ר"ע מברטנורה וְלֹא מָצָאתִי לַגּוּף טוֹב אֶלָּא שְׁתִיקָה. מִי שֶׁשּׁוֹמֵעַ חֶרְפָּתוֹ וְשׁוֹתֵק: וְלֹא הַמִּדְרָשׁ הוּא הָעִקָּר אֶלָּא הַמַּעֲשֶׂה. וְתֵדַע לְךָ שֶׁהַשְּׁתִיקָה טוֹבָה {לו}, שֶׁאֲפִלּוּ הַמִּדְרָשׁ וְהַדְּרָשׁ וְהַדִּבּוּר בַּתּוֹרָה שֶׁאֵין לְךָ מִדָּה טוֹבָה הֵימֶנָּה, אֵין עִקַּר קִבּוּל הַשָּׂכָר אֶלָּא בִּשְׁבִיל הַמַּעֲשֶׂה, וְהַדּוֹרֵשׁ וְאֵינוֹ מְקַיֵּם, נוֹחַ לוֹ אִם הָיָה שׁוֹתֵק וְלֹא הָיָה דּוֹרֵשׁ: וְכָל הַמַּרְבֶּה דְבָרִים מֵבִיא חֵטְא. שֶׁכֵּן מָצִינוּ בְּחַוָּה שֶׁהִרְבְּתָה דְּבָרִים, וְאָמְרָה, אָמַר אֱלֹהִים לֹא תֹאכְלוּ מִמֶּנּוּ וְלֹא תִגְעוּ בּוֹ, וְהוֹסִיפָה נְגִיעָה שֶׁלֹּא נֶאֶסְרָה בָּהּ, וּדְחָפָהּ נָחָשׁ עַד שֶׁנָּגְעָה בּוֹ, וְאָמַר לָהּ, כְּשֵׁם שֶׁאֵין מִיתָה בִּנְגִיעָה כָּךְ אֵין מִיתָה בָּאֲכִילָה, וּמִתּוֹךְ כָּךְ בָּאָת לִידֵי חֵטְא, שֶׁאָכְלָה מִן הַפְּרִי. הוּא שֶׁשְּׁלֹמֹה אוֹמֵר (מִשְׁלֵי ל) אַל תּוֹסֵף עַל דְּבָרָיו פֶּן יוֹכִיחַ בְּךָ וְנִכְזָבְתָּ: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {לה} שִׁמְעוֹן בְּנוֹ. וְהוּא מֵהֲרוּגֵי הַמַּלְכוּת. וְהוּא רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל דְּסוֹף פֶּרֶק קַמָּא דִּכְרֵתוֹת. וְאֵינוֹ רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל דְּסוֹף פִּרְקִין. וְאוּלַי כְּשֶׁאָמַר מַאֲמָר זֶה עֲדַיִן לֹא עָלָה לִגְדֻלַּת רַבָּן, דֻּגְמַת בֶּן זַכַּאי בְּפֶרֶק ה' דְּסַנְהֶדְרִין מִשְׁנָה ב': {לו} דְּאִי לֹא בָּעֵי לִרְאָיָה עַל הַקּוֹדֵם, הָיָה רָאוּי שֶׁיַּקְדִּים לְזֶה וְכָל הַמַּרְבֶּה כוּ' שֶׁהוּא יוֹתֵר רָאוּי לְהַסְמִיכוֹ אֶל וְלֹא מָצָאתִי כוּ': (עיקר תוי"ט).

רמב"ם כבר אמר החכם ברוב דברים לא יחדל פשע וסבת זה שרוב הדברים תוספת מותר וחטא כמו שאבאר עתה כי כשירבה האדם דברים יפשע על כל פנים שא"א שלא יהיה בדבריו דיבור אחד שאין ראוי לאמרו וממופתי החכמים מעוט הדברים וממופתי הסכלים רוב הדברים שנאמר וקול כסיל ברוב דברים וכבר אמרו החכמים שמיעוט הדברים ראיה על מעלת האבות והיות אדם מיוחס אמרו מיחסותא דבבל שתיקותא ואמר בספר המדות שאחד מהחכמים נראה שותק הרבה על שלא היה מדבר דבור שאין ראוי לאמרו ולא היה מדבר אלא מעט מזער ונאמר לו מה סבת רב שתיקותך ואמר בחנתי כל הדברים ומצאתים נחלקים לד' חלקים:

החלק הראשון הוא כולו נזק מבלתי תועלת כקללת בני אדם ודבר נבלה וכיוצא בהם שהדברים בהם שטות גמורה:

והחלק הב' יש בו נזק מצד אחד ותועלת מצד אחר כשבח אדם אחד לקבל בו תועלת ויהיה בשבח ההוא מה שיכעיס שונאו ויזיק למי ששבחו וצריך להניח הדברים בזה בגלל הסיבה הזאת שלא ידברו בזה החלק ג"כ:

והחלק הג' דברים שאין תועלת בהם ולא נזק כרוב דברי ההמון איך נבנית חומה פלונית ואיך נבנה היכל פלוני ובספור יופי בית פלוני ורוב מגדנות המדינה הפלונית וכיוצא באלו הם הדברים המותר אמר הדברים בזה גם כן מותר אין תועלת בהם: והחלק הד' דברים שכולם תועלת כדברים בחכמות ובמעלות ודבר האדם במה שהוא מיוחד בו מן הדברים שחייו תלוים בהם ובהם ימשך מציאותו ובזה צריך לדבר אמר בכל עת שאשמע דברים אני בוחן אותם ואם אמצאם מזה החלק הרביעי אדבר בם ואם יהיו משאר החלקים אשתוק מהם ואמרו בעל המדות בחן זה האיש וחכמתו שהוא חסר שלשה רבעי הדברים וזאת החכמה שצריך ללמדה ואני אומר שהדבור יחלק לפי חיוב התורה לחמשה חלקים. א' מצוה בו. ב' נזהר ממנו. ג' נמאס. ד' אהוב. ה' מותר:

החלק הראשון הוא המצוה בו והוא קריאת התורה ולמודה וקריאת תלמודה וזו היא מצות עשה מחוייבת שנא' ודברת בם והיא שקולה כנגד כל המצות וכבר נאמר מן האזהרה בלמוד מה שלא יכיל זה החבור קצתו:

החלק הב' הוא הדבור הנאסר ונזהר ממנו כעדות שקר ודבר שקר והרכילות והקללה ודברי התורה מורים על זה החלק וכן נבלות הפה ולשון הרע:

החלק הג' הוא הדבור הנמאס אשר אין בו תועלת לאדם בנפשו ולא עבירה ולא מרי כרוב ספור ההמון במה שאירע ומה שהיה ומה הם מנהגי מלך פלוני בהיכלו ואיך היתה סבת מות פלוני או איך התעשר פלוני ואלו קוראים אותם החכמים שיחה בטלה והחסידים השתדלו בעצמם להניח זה החלק מן הדבור ונאמר על רב תלמידו של ר' חייא שלא שח שיחה בטלה מימיו ומזה החלק ג"כ שיגנה אדם מעלה או ישבח פחיתות יהיו מדות או שכליות:

החלק הד' הוא הנאהב והוא הדבור בשבח המעלות השכליות או מעלות המדות ובגנות הפחיתיות משני המינים יחד להעיר הנפש למעלות בספורים ובשירים ולמנעה מן הפחיתיות בדרכים ההם בעצמם וכן לשבח החשובים ולהודות מעלותיהם כדי שיטבו מנהגיהם בעיני בני אדם וילכו בדרכיהם ולגנות הרעים בפחיתיותיהם כדי שיתגנו פעולתם וזכרם בעיני בני אדם ויתרחקו מהם ולא יתנהגו הם כמנהגיהם וזה החלק רצה לומר למוד המדות המעולות והתרחק מן המדות הפחותות יקרא דרך ארץ:

החלק הה' הוא המותר והוא הדבור במה שמיוחד לבני אדם מסחורתו ופרנסתו ומאכליו ומשתיו ולבושו ושאר מה שצריך לו והוא מותר אין אהבה בו ולא מאוס אבל אם ירצה ידבר בו מה שירצה ואם ירצה לא ידבר ובזה החלק ישובח האדם כשימעט הדברים בו והזהירו אנשי המוסר מהרבות בו דברים אבל האסור והנמאס אין צריך לאזהרה ולא למצוה שראוי לשתוק ממנה לגמרי אבל המצוה בו והאהוב אילו היה האדם יכול לדבר בו כל ימיו היה טוב אבל צריך להזהר משני דברים. האחד מהם שיהיו מעשיו מסכימים לדבריו כמו שאמרו נאים הדברים היוצאים מפי עושיהם ועל זה הענין כוון באמרו ולא המדרש הוא עקר אלא המעשה באמרו וחכמים יאמרו לצדיק שילמד המעלות כאומרם דרוש ולך נאה לדרוש ואמר הנביא רננו צדיקים בה' לישרים נאוה תהלה. והענין האחר הוא הקצור ושישתדל להרבות הענינים במעט דברים לא שיהיה הענין בהיפך והוא אמרם לעולם ישנה אדם לתלמידיו דרך קצרה ודע שהשירים המחוברים באיזה לשון שיהיו צריך שיבחנו בעניניהם אם הם הולכים על דרך הדבור אשר חלקנוהו ואמנם בארתי זה אע"פ שהוא מבואר מפני שראיתי זקנים והחסידים מאנשי תורתנו כשיהיו במשתה יין כחופה או זולתה וירצה אדם לשיר שיר ערבי אפי' ענין השיר ההוא שבח הגבורה או הנדיבות והוא מן החלק האהוב או בשבחי היין ירחיקו זה בכל צד מן ההרחקה ואין מותר אצלם לשמעו וכשישורר המשורר פיוט מן הפיוטים העבריים לא ירחיקוהו ולא ירע בעיניהם עם היות בדברים ההם המוזהר ממנו או הנמאס וזה סכלות גמורה שהדבור לא יאסר ויותר ויאהב וימאס ויצוה באמירתו מצד הלשון שנעשה [בו] אבל מצד ענינו שאם יהיה ענין [השיר] ההוא מעלה יתחייב לאמרו באיזה לשון שיהיה ואם יהיה כוונת השיר ההוא פחיתות באיזה לשון שיהיה אסור לאמרו [באיזה לשון שיהיה] גם יש לי בזה תוספת כי כשיהיו שני פיוטים ולשניהם ענין אחד מהעיר כח התאוה ושבח אותה וישמח הנפש בה והוא פחיתות והוא מחלק הדבור הנמאס מפני שהוא מזרז ומעורר על מדה פחותה כמו שהתבאר מדברינו בפ' הרביעי ויהיה א' משני הפיוטים עברי והא' ערבי או לעז יהיה שמיעת העברי והדבור בו יותר נמאס אצל התורה למעלת הלשון שאין צריך שישתמשו בו אלא במעלות כל שכן אם יצטרף אליו שישימו בו פסוק מן התורה או משיר השירים בענין ההוא שאז יצא מחלק הנמאס לחלק הנאסר ומוזהר ממנו שהתורה אסרה לעשות דברי הנבואה מיני זמר בפחיתיות ובדברים מגונים. ואחר שזכרנו לשון הרע בחלק הדבור האסור ראיתי לבארו ולזכור בו קצת מה שנזכר שבני אדם בו בעורון גדול והוא החטא הגדול שבבני אדם תמיד וכ"ש במה שאמרו חכמים שאבק לשון הרע לא ינצל אדם ממנו בכל יום ומי יתן שינצל מלשון הרע עצמו ולשון הרע הוא ספור רעות האדם ומומיו ולגנות אדם מישראל באיזה צד שיהיה מן הגנות ואפילו היה המגונה חסר כמו שנזכר שאין לשון הרע שיכזב על אדם וייחס לו מה. שלא יעשה כי זה יקרא מוציא שם רע על חבירו ואמנם לשון הרע הוא שיגנה גנות האדם אפילו בפעולותיו אשר יעשה באמת שהאומרו יחטא ואשר ישמעהו יחטא. אמרו ג' לשון הרע הורגתן. האומרו. השומעו. ושאומרים עליו. ואמרו המקבלו יותר מן האומרו. ואבק לשון הרע הוא זכרון מומי האדם בלתי באור אמר שלמה בזה הענין כי פעמים יהיה הזוכר מומי האדם בלתי באור מראה שאין ידיעה לו במה שהובן מדבריו ושהוא לא כוון זה ואמנם כוון ענין אחר כמו שאמר כמתלהלה היורה זקים חצים ומות כן איש רמה את רעהו ואמר הלא משחק אני. וכבר שבח חכם מן המתחכמים כתיבת הסופר שהראה לו במעמד גדול וגנה הרב מעשה המשבח כתיבת הסופר ההוא ואמר לו כלך מלשון הרע כלומר שאתה מסבב גנותו בשבחך אותו בתוך ההמון שמהם מי שיאהבהו ומהם מי שישנאהו ויצטרך שונאו כשישמע שבחיו לזכור מומיו ורעותיו וזה תכלית ההרחקה מלשון הרע ולשון המשנה לא נחתם גזר דין על אבותינו אלא על לשון הרע רצה לומר ענין המרגלים אשר נאמר בהם ויוציאו דבת הארץ ואמרו ע"ה ומה אלו שלא הוציאו שם רע אלא על העצים ועל האבנים התחייבו מן העונש מה שנתחייבו מי שידבר בגנות חבירו על אחת כמה וכמה: ולשון התוספתא על ג' דברים נפרעין מן האדם בעולם הזה ואין לו חלק לעולם הבא עבודת כוכבים גלוי עריות ושפיכות דמים ולשון הרע כנגד כולם ואמרו בגמרא בעבודת כוכבים בא לשון הגדולה והוא אמרו אנא חטא העם הזה חטאה גדולה ובחטא גלוי עריות בא גם כן לשון הגדולה והוא אמרו ואיך אעשה הרעה הגדולה הזאת ובחטא שפיכות דמים בא ג"כ לשון הגדולה והוא אמרו גדול עוני מנשוא אבל בלשון הרע בא לשון גדולות ר"ל שהיא שקולה כנגד שלשתם והוא אמרו לשון מדברת גדולות ודברו בחטא הזה המעורר הרבה מאד וסוף מה שנאמר כל המספר לשון הרע כפר בעיקר שנאמר אשר אמרו ללשוננו נגביר שפתינו אתנו מי אדון לנו אמנם ספרתי קצת מה שספרו בזה החטא אע"פ שהארכתי כדי שיתרחק ממנו האדם בכל יכלתו וישים כונתו לשתוק רצה לומר מזה החלק מן הדבור: (רמב"ם)

פרק א - משנה יח

רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל {לז} אוֹמֵר, עַל שְׁלשָׁה דְבָרִים הָעוֹלָם עוֹמֵד, עַל הַדִּין וְעַל הָאֱמֶת וְעַל הַשָּׁלוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר (זכריה ח) אֱמֶת וּמִשְׁפַּט שָׁלוֹם שִׁפְטוּ בְּשַׁעֲרֵיכֶם {לט}:

ר"ע מברטנורה הָעוֹלָם עוֹמֵד. יִשּׁוּבָן שֶׁל בְּנֵי אָדָם מִתְקַיֵּם. אֵין זֶה כְּמוֹ הָעוֹלָם עוֹמֵד דִּלְעֵיל {לח}: עַל הַדִּין. לְזַכּוֹת אֶת הַזַּכַּאי וּלְחַיֵּב אֶת הַחַיָּב: וְעַל הָאֱמֶת. שֶׁלֹּא יְשַׁקְּרוּ אִישׁ בַּעֲמִיתוֹ: וְעַל הַשָּׁלוֹם. בֵּין הַמַּלְכֻיּוֹת, וּבֵין אָדָם לַחֲבֵרוֹ: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {לז} רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל. הוּא נֶכְדּוֹ שֶׁל רַבִּי שִׁמְעוֹן הַנִּזְכָּר בְּמִשְׁנָה הַקּוֹדֶמֶת. וְזֶהוּ אָבִיו שֶׁל רַבִּי הוּא רַבֵּנוּ הַקָּדוֹשׁ. וּבוֹ מַתְחִיל הַפֶּרֶק הַשֵּׁנִי: {לח} דְּאִלּוּ קִיּוּם הָעוֹלָם יוּכַל לְהִתְקַיֵּם עַל יְדֵי הַשְּׁלֹשָׁה שֶׁבִּשְׁבִילָם נִבְרָא דְּמַאי דְּלֹא הֲוָה הֲוָה, כָּל שֶׁכֵּן דְּמַאי דַּהֲוָה שֶׁיְּהֵא בַּהֲוָיָיתוֹ בִּשְׁבִילָם, דִּגְמִילוּת חֲסָדִים גַּם כֵּן יוּכַל לִהְיוֹת בִּיחִידֵי סְגֻלָּה שֶׁעַל יָדָם יְקֻיַּם הָעוֹלָם, וּכְמוֹ שֶׁאָמְרוּ כָּל הָעוֹלָם לֹא נִבְרָא [נִזּוֹן] אֶלָּא בִּשְׁבִיל חֲנִינָא בְּנִי. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {לט} שֶׁנֶּאֱמַר כוּ'. וּלְעֵיל מִנֵּיהּ כְּתִיב כַּאֲשֶׁר זָמַמְתִּי לְהָרַע לָכֶם וְגוֹ' כֵּן שַׁבְתִּי זָמַמְתִּי בַּיָּמִים הָאֵל?ֶה לְהֵיטִיב אֶת יְרוּשָׁלַיִם וְאֶת בֵּית יְהוּדָה אַל תִּירָאוּ אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר תַּעֲשׂוּ וְגוֹ'. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם הדין הוא הנהגת המדינה ביושר וכבר בארנו בפרק הד' שהאמת הוא המעלות השכליות והשלום הוא מעלות המדות וכשימצא אלו השלשה יהיה המציאות בשלימות שאפשר לו בלא ספק: (רמב"ם)

פרק ב

פרק ב - משנה א

רַבִּי אוֹמֵר, אֵיזוֹהִי דֶרֶךְ יְשָׁרָה שֶׁיָּבֹר לוֹ הָאָדָם, כֹּל שֶׁהִיא תִפְאֶרֶת לְעוֹשֶׂיהָ וְתִפְאֶרֶת לוֹ מִן הָאָדָם {א}. וֶהֱוֵי זָהִיר בְּמִצְוָה קַלָּה כְבַחֲמוּרָה {ב}, שֶׁאֵין אַתָּה יוֹדֵעַ מַתַּן שְׂכָרָן שֶׁל מִצְוֹת {ד}. וֶהֱוֵי מְחַשֵּׁב הֶפְסֵד מִצְוָה כְּנֶגֶד שְׂכָרָהּ {ה}, וּשְׂכַר עֲבֵרָה כְנֶגֶד הֶפְסֵדָהּ. וְהִסְתַּכֵּל בִּשְׁלשָׁה דְבָרִים וְאִי אַתָּה בָא לִידֵי עֲבֵרָה, דַּע {ו} מַה לְּמַעְלָה מִמְּךָ {ז}, עַיִן רוֹאָה וְאֹזֶן שׁוֹמַעַת, וְכָל מַעֲשֶׂיךָ בַסֵּפֶר נִכְתָּבִין {ח}:

ר"ע מברטנורה רַבִּי אוֹמֵר. שֶׁיָּבֹר. שֶׁיִּבְרֹר: כָּל שֶׁהִיא תִפְאֶרֶת לְעוֹשֶׂיהָ וְתִפְאֶרֶת לוֹ מִן הָאָדָם. שֶׁיְּהֵא נוֹחַ לוֹ, וְיִהְיוּ נוֹחִין בְּנֵי אָדָם מִמֶּנּוּ. וְזֶה יִהְיֶה, כְּשֶׁיֵּלֵךְ בְּכָל הַמִּדּוֹת בַּדֶּרֶךְ הָאֶמְצָעִי וְלֹא יִטֶּה לְאֶחָד מִשְּׁנֵי הַקְּצָווֹת. שֶׁאִם הוּא כִּילַי בְּיוֹתֵר, יֵשׁ תִּפְאֶרֶת לוֹ, שֶׁאוֹסֵף מָמוֹן הַרְבֵּה, אֲבָל אֵין בְּנֵי אָדָם מְפָאֲרִין אוֹתוֹ בְּמִדָּה זוֹ. וְאִם הוּא מְפַזֵּר יוֹתֵר מִן הָרָאוּי, בְּנֵי אָדָם הַמְקַבְּלִים מִמֶּנּוּ מְפָאֲרִים אוֹתוֹ, אֲבָל אֵינוֹ תִפְאֶרֶת לְעוֹשֶׂיהָ וְאֵינוֹ נוֹחַ לוֹ, שֶׁהוּא בָּא לִידֵי עֲנִיּוּת בִּשְׁבִיל כָּךְ. אֲבָל מִדַּת הַנְּדִיבוּת שֶׁהִיא אֶמְצָעִית בֵּין הַכִּילוּת וְהַפִּזּוּר, הִיא תִּפְאֶרֶת לְעוֹשֶׂיהָ, שֶׁשּׁוֹמֵר אֶת מָמוֹנוֹ וְאֵינוֹ מְפַזֵּר יוֹתֵר מִן הָרָאוּי. וְתִפְאֶרֶת לוֹ מִן הָאָדָם, שֶׁבְּנֵי אָדָם מְפָאֲרִים אוֹתוֹ, שֶׁנּוֹתֵן כְּמוֹ שֶׁרָאוּי לוֹ לִתֵּן. וְכֵן הַדִּין בְּכָל שְׁאָר הַמִּדּוֹת: שֶׁאֵין אַתָּה יוֹדֵעַ מַתַּן שְׂכָרָן שֶׁל מִצְוֹת. לֹא נִתְפָּרֵשׁ בַּתּוֹרָה שְׂכַר הַמְקַיֵּם מִצְוֹת עֲשֵׂה {ג}, וְלֹא עֹנֶשׁ הַמְבַטֵּל מֵעֲשׂוֹתָן. דְּאִלּוּ עָנְשָׁן שֶׁל מִצְוֹת לֹא תַּעֲשֶׂה מְפֹרָשִׁין הֵן, סְקִילָה, שְׂרֵפָה, הֶרֶג, וְחֶנֶק, כָּרֵת, וּמִיתָה בִּידֵי שָׁמַיִם, וּמַלְקוֹת. הָעֹנֶשׁ הַקַּל לַעֲבֵרָה קַלָּה וְהֶחָמוּר לַחֲמוּרָה: וֶהֱוֵי מְחַשֵּׁב הֶפְסֵד מִצְוָה. מַה שֶּׁאַתָּה מַפְסִיד מִסְּחוֹרָתְךָ וּמָמוֹנְךָ מִפְּנֵי עֵסֶק הַמִּצְוָה, כְּנֶגֶד הַשָּׂכָר שֶׁיַּעֲלֶה לְךָ מִמֶּנָּהּ בָּעוֹלָם הַזֶּה אוֹ בָּעוֹלָם הַבָּא, שֶׁיִּהְיֶה יוֹתֵר מֵאוֹתוֹ הֶפְסֵד: וּשְׂכַר עֲבֵרָה. הֲנָאָה שֶׁאַתָּה נֶהֱנֶה בָּעֲבֵרָה, כְּנֶגֶד הֶפְסֵד שֶׁעָתִיד לָבֹא לְךָ מִמֶּנָּהּ: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {א} אֵיזוֹהִי כוּ'. וֶהֱוֵי זָהִיר כוּ'. לְפִי שֶׁהַדֶּרֶךְ שֶׁיִּבְרֹר לוֹ כוּ' הוּא דְּבַר הָרְשׁוּת וְעֵצָה טוֹבָה הוּא דְקָא מַשְׁמַע לָן, אֲבָל אֵינוֹ מְחַיֵּב לָאָדָם בְּכָךְ. וְאִלּוּ וֶהֱוֵי זָהִיר כוּ' מְחַיֵּב הוּא לָאָדָם שֶׁיְּהֵא זָהִיר כוּ', לְכָךְ הָיְתָה תְּחִלַּת דִּבְרֵי פִּיהוּ אֵיזוֹהִי דֶּרֶךְ שֶׁיָּבֹר בְּלָשׁוֹן נִסְתָּר, וְאַחַר כָּךְ וֶהֱוֵי זָהִיר בְּלָשׁוֹן נוֹכֵחַ לְחַיְּבוֹ בְּכָךְ. דֶּרֶךְ חַיִּים: {ב} וֶהֱוֵי כוּ'. לְעִנְיַן זְהִירוּת לִהְיוֹת זָרִיז וּמָהִיר בְּמִצְוָה קַלָּה כְּמוֹ שֶׁהוּא זָרִיז וּמָהִיר בְּמִצְוָה חֲמוּרָה הוּא אוֹמֵר וּמַזְהִיר, לְפִי כוּ'. לֹא שֶׁרְצוֹנוֹ לוֹמַר כְּשֶׁיָּבֹא לְיָדְךָ שְׁתֵּי מִצְוֹת הָאַחַת קַלָּה וְהָאַחַת חֲמוּרָה וְאֵין לְאֵל יָדְךָ לַעֲשׂוֹת שְׁתֵּיהֶן כְּאַחַת שֶׁלֹּא תַּעֲזֹב הַקַּלָּה וְתַעֲשֶׂה הַחֲמוּרָה, שֶׁזֶּה אֵין הַשֵּׂכֶל סוֹבְלוֹ, אֶלָּא לְעִנְיַן זְהִירוּת בִּלְבַד הוּא אוֹמֵר. וְכָל אַחַת וְאַחַת בִּשְׁעָתָהּ. דֶּרֶךְ חַיִּים: {ג} וְזֶה לְשׁוֹן הָרַמְבַּ"ם, מִצְוֹת עֲשֵׂה לֹא הִתְבָּאֵר שְׂכַר כָּל אַחַת מֵהֶן מַה הִיא אֵצֶל הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ. וְנִיחָא דְּהָא נִמְצָא לְמַעַן יִרְבּוּ יְמֵיכֶם וְגוֹ', לְמַעַן יִיטַב לָךְ, לְמַעַן יַאֲרִיכוּן יָמֶיךָ. וּבְדֶרֶךְ חַיִּים מְפָרֵשׁ, שֶׁלְּעִנְיַן הַטֹּרַח וְהַזְּרִיזוּת וְהַהוֹצָאָה אוֹמֵר שֶׁאֵין אַתָּה יוֹדֵעַ, דִּלְפוּם צַעֲרָא אַגְרָא כוּ'. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {ד} מַתַּן שְׂכָרָן. יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָּתְךָ מֵהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ כוּ'. וּכְמוֹ מִי שֶׁעוֹבֵד לְמֶלֶךְ וּשְׂכַר הַפְּעֻלָּה קְצוּבָה. וּלְפִי שֶׁהָיָה נְאוֹתָה לוֹ לַמֶּלֶךְ אוֹ מִצַּד אַחֵר נוֹתֵן הַמֶּלֶךְ יוֹתֵר וְיוֹתֵר מִן הַקָּצוּב לִשְׂכַר הַפְּעֻלָּה, וְשָׂכָר כָּזֶה אֵינוֹ רָאוּי לְהִקָּרְאוֹת שָׂכָר לְבַד, אֲבָל זֶה שְׁמוֹ מַתַּן שָׂכָר, לְפִי שֶׁיֵּשׁ עִמּוֹ מַתָּנָה מְרֻבָּה. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {ה} מְחַשֵּׁב כוּ'. שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁאֵין שְׂכָרָהּ יָדוּעַ כַּמָּה הוּא, יָדַעְנוּ שֶׁשְּׂכַר מִצְוָה בְּהַאי עָלְמָא לֵיכָּא וְשָׂכָר הָאֲמִתִּי בָּעוֹלָם הַבָּא וְאֵין עֶרֶךְ אֵלָיו מֵהַטּוּב הַגַּשְׁמִי שֶׁאַתָּה מַפְסִיד [וְעַיֵּן מַה שֶּׁכָּתַבְנוּ לְעֵיל פ"א מ"ג]. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {ו} דַּע. לְפִי שֶׁהַהִסְתַּכְּלוּת הַזֶּה אֵינָהּ בִּרְאִיָּה חוּשִׁית, אֲבָל בִּרְאִיַּת הַשֵּׂכֶל, לְכָךְ חָזַר וְאָמַר דַּע: {ז} לְמַעְלָה. שֶׁאִם חַלָּשׁ לְמַעְלָה וְגִבּוֹר לְמַטָּה אֵימַת הַחַלָּשׁ עַל הַגִּבּוֹר, כָּל שֶׁכֵּן שֶׁהַגִּבּוֹר לְמַעְלָה. וּמִמְּךָ לֹא רָחוֹק, אֲבָל לְמַעְלָה מִמְּךָ מַמָּשׁ, כְּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר שִׁוִּיתִי ה' לְנֶגְדִּי תָּמִיד: {ח} עַיִן כוּ'. כְּנֶגֶד הַמַּעֲשֶׂה אָמַר עַיִן רוֹאָה, וּכְנֶגֶד הַדִּבּוּר הָרַע אָמַר וְאֹזֶן שׁוֹמַעַת. וְהָיָה מַסְפִּיק לִמְנִיעַת הָעֲבֵרוֹת כְּשֶׁיֵּדַע שֶׁמַּעֲשָׂיו בַּסֵּפֶר נִכְתָּבִין, אֲבָל לֹא יֵדַע וְיָבִין אֶת זֹאת כִּי אִם בְּהַקְדִּים לוֹ הַיְּדִיעָה שֶׁיֵּשׁ רוֹאֶה וְשׁוֹמֵעַ. וְכָתַב בְּדֶרֶךְ חַיִּים, אָמַר עַיִן וְאֹזֶן בִּלְשׁוֹן יָחִיד, כִּי לֹא אָדָם הוּא שֶׁיֵּשׁ לוֹ עֵינֵי בָּשָׂר וָדָם חַס וְשָׁלוֹם: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם מבואר הוא שדרך הישרה היא הפעולות הטובות אשר בארנו בפ' הרביעי והם מהמעלות הממוצעות מפני שבהם יקנה האדם לנפשו תכונה חשובה ויהיה מנהגו טוב עם בני אדם והוא אמרו תפארת לעושה ותפארת לו מן האדם: אח"כ אמר שצריך ליזהר במצוה שיחשב בה שהיא קלה כשמחת הרגל ולמידת לשון הקדש כמצוה שהתבאר לך חומרתה שהיא גדולה כמילה וציצית ושחיטת הפסח ושם סיבת זה שאין אתה יודע מתן שכרן של מצות ובאור זה הענין כאשר אומר והוא שהתורה כולה ממנה מצות עשה וממנה מצות לא תעשה. ואמנם מצות לא תעשה באר הכתוב העונש על כל אחת מהן מלבד המעט מהן וחייב על קצתם המיתות ועל קצתם הכרת ומיתה בידי שמים ומלקות וידענו מענשי מצות לא תעשה כלם מה מהם איסורם גדול ומה מהם למטה ממנו והם שמנה מדרגות. המדרגה הראשונה והיא הגדולה שבהם הם הדברים שחייבים עליהם סקילה. והמדרגה שלמטה הימנה מחויבי שרפה. והשלישית מחויבי הרג. והרביעית מחויבי חנק. והחמישית מחויבי כרת. והששית מחויבי מיתה בידי שמים. והשביעית מחויבי מלקות. והשמינית לאוין שאין לוקין עליהם ומאלו המדרגות נדע חומר העון וקלותו אבל מצות עשה לא התבאר שכר כל אחת מהן מה היא אצל השי"ת וכל זה כדי שלא נדע איזו מצוה צריך מאד לשמרה ואיזו מצוה למטה הימנה אבל צוה לעשות ענין פלוני ופלוני ולא הודיע שכר איזה משניהם יותר גדול אצל הש"י ומפני זה צריך להזהר עליהם כולם ומפני זה העיקר אמרו העוסק במצוה פטור מן המצוה מבלתי הקשה בין המצות אשר הוא מתעסק בה ובין האחרת אשר תבצר ממנו ולזה ג"כ אמרו אין מעבירין על המצות ר"ל כשיזדמן לך מעשה מצוה לא תעבירהו ותניחהו לעשות מצוה אחרת ואח"כ אמר ואע"פ שלא התבאר שיעור חבוב מצוה על מצוה יש בהן צד הקשה והוא שכל מצות עשה שתמצא אותה שיתחייב העובר עליה עונש גדול דע שבעשייתה ג"כ שכר גדול המשל בו שהמילה וקרבן פסח ושביתה בשביעית ועשיית מעקה כל אלו מצות עשה אבל חיוב העושה מלאכה בשבת סקילה ואשר מבטל מילה או קרבן במועד חייב כרת והמשים דמים בביתו לאו והוא אמרו ולא תשים דמים בביתך ומזה תדע ששכר שביתה בשבת יותר גדול משכר מילה ושכר המילה יותר גדול אצל השי"ת משכר עשיית המעקה והוא ענין אמרו והוי מחשב הפסד מצוה כנגד שכרה וג"כ אמר שכר עבירה כשלא תעשה אותה גם זה לא התבאר אמנם תלמדהו מענשה שהחטא אשר ענש עושהו גדול שכר הנחתו כפי הערך ההוא מן הגודל כמו שהתבאר בקדושין באמרם כל היושב ולא עבר עבירה נותנין לו שכר כעושה מצוה וכבר ביארנוהו שם ולשון התורה בהיות המעשים ידועים אצלו יתברך כמו שמשה רבינו עליו השלום אמר מספרך אשר כתבת: (רמב"ם)

פרק ב - משנה ב

רַבָּן גַּמְלִיאֵל בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי יְהוּדָה הַנָּשִׂיא אוֹמֵר, יָפֶה תַלְמוּד תּוֹרָה עִם דֶּרֶךְ אֶרֶץ {ט}, שֶׁיְּגִיעַת שְׁנֵיהֶם מְשַׁכַּחַת עָוֹן. וְכָל תּוֹרָה שֶׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה וְגוֹרֶרֶת עָוֹן. וְכָל הָעֲמֵלִים עִם הַצִּבּוּר, יִהְיוּ עֲמֵלִים עִמָּהֶם לְשֵׁם שָׁמַיִם, שֶׁזְּכוּת אֲבוֹתָם מְסַיַּעְתָּן וְצִדְקָתָם עוֹמֶדֶת לָעַד. וְאַתֶּם, מַעֲלֶה אֲנִי {י} עֲלֵיכֶם שָׂכָר הַרְבֵּה {יב} כְּאִלּוּ עֲשִׂיתֶם:

ר"ע מברטנורה דֶּרֶךְ אֶרֶץ. מְלָאכָה אוֹ סְחוֹרָה: שֶׁיְּגִיעַת שְׁנֵיהֶם מְשַׁכַּחַת עָוֹן. שֶׁהַתּוֹרָה מַתֶּשֶׁת כֹּחוֹ שֶׁל אָדָם, וְהַמְּלָאכָה מְפָרֶכֶת וּמְשַׁבֶּרֶת אֶת הַגּוּף, וּמִתּוֹךְ כָּךְ יֵצֶר הָרַע בָּטֵל מִמֶּנּוּ: וְכָל תּוֹרָה שֶׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה. וְאִם תֹּאמַר יְהֵא עָמֵל בַּתּוֹרָה תָּמִיד וִיגִיעָתָהּ תְּהֵא מְשַׁכַּחַת עָוֹן, וּמַה צֹּרֶךְ לַמְּלָאכָה, לְכָךְ הֻזְקַק לוֹמַר וְכָל תּוֹרָה שֶׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה סוֹפָהּ בְּטֵלָה, לְפִי שֶׁאִי אֶפְשָׁר לוֹ בְּלֹא מְזוֹנוֹת, וּמְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת וּמְשַׁכֵּחַ תַּלְמוּדוֹ: יִהְיוּ עוֹסְקִין עִמָּהֶם לְשֵׁם שָׁמַיִם. וְלֹא כְּדֵי לִטֹּל עֲטָרָה לוֹמַר כָּךְ וְכָךְ עָשִׂיתִי בִּשְׁבִיל הַצִּבּוּר: שֶׁזְּכוּת אֲבוֹתָם מְסַיַּעְתָּן. שֶׁזְּכוּת אֲבוֹתָן שֶׁל צִבּוּר וְצִדְקָתָן הָעוֹמֶדֶת לָעַד הִיא הַמְסַיַּעַת אֶל הָעוֹסְקִין עִמָּהֶן לְהוֹצִיא לָאוֹר צִדְקָן, וְלֹא מִצַּד טוּב הִשְׁתַּדְּלוּתָן שֶׁל הָעוֹסְקִים: וְאַתֶּם מַעֲלֶה אֲנִי עֲלֵיכֶם שָׂכָר. אַף עַל פִּי שֶׁאֵין הַדָּבָר בָּא לִידֵי גְמַר טוֹב מִצַּד מַעֲשֵׂיכֶם אֶלָּא בִּשְׁבִיל זְכוּת אֲבוֹתָם שֶׁל צִבּוּר, מַעֲלֶה אֲנִי עֲלֵיכֶם שָׂכָר כְּאִלּוּ אַתֶּם עֲשִׂיתֶם הַיְשׁוּעָה הַזֹּאת בְּיִשְׂרָאֵל, הוֹאִיל וְאַתֶּם עוֹסְקִים לְשֵׁם שָׁמַיִם. פֵּרוּשׁ אַחֵר, כָּל הָעוֹסְקִים עִם הַצִּבּוּר לְהַכְרִיחַ וְלָכוֹף אֶת הַצִּבּוּר לִדְבַר מִצְוָה לִצְדָקָה אוֹ לְפִדְיוֹן שְׁבוּיִים, יִהְיוּ עוֹסְקִים עִמָּהֶם לְשֵׁם שָׁמַיִם {יא}, שֶׁזְּכוּת אָבוֹת שֶׁל צִבּוּר מְסַיַּעְתָּן לָתֵת מַה שֶּׁפָּסְקוּ עֲלֵיהֶם וַאֲפִלּוּ מָמוֹן הַרְבֵּה, וְהַצְּדָקָה שֶׁיַּעֲשׂוּ תַּעֲמֹד לָהֶם לָעַד. וְאַתֶּם הַמִּתְעַסְּקִים לָכוֹף אֶת הַצִּבּוּר לְמִצְוָה זוֹ, מַעֲלֶה אֲנִי עֲלֵיכֶם שָׂכָר כְּאִלּוּ עֲשִׂיתֶם זֹאת הַמִּצְוָה מִמָּמוֹנְכֶם מַמָּשׁ. וְרַמְבַּ"ם פֵּרֵשׁ, וְאַתֶּם מַעֲלֶה אֲנִי עֲלֵיכֶם שָׂכָר כְּאִלּוּ עֲשִׂיתֶם, אִם בְּשָׁעָה שֶׁאַתֶּם עוֹסְקִים עִם הַצִּבּוּר נִתְבַּטַּלְתֶּם מֵעֲשִׂיַּת אֵיזוֹ מִצְוָה בִּשְׁבִיל עִסְקֵי הַצִּבּוּר, מַעֲלֶה אֲנִי עֲלֵיכֶם שָׂכָר כְּאִלּוּ עֲשִׂיתֶם אוֹתָהּ מִצְוָה שֶׁנִּתְבַּטַּלְתֶּם מִמֶּנָּהּ: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {ט} תַּלְמוּד תּוֹרָה כוּ'. פֵּרֵשׁ בְּדֶרֶךְ חַיִּים, לְפִי שֶׁהַדֶּרֶךְ אֶרֶץ קֹדֵם בַּזְּמַן לְתַלְמוּד תּוֹרָה לְהָכִי טוֹפֵל תַּלְמוּד תּוֹרָה עִם דֶּרֶךְ אֶרֶץ בְּמִלַּת עִם. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {י} אֲנִי. נִמְצָא כָּךְ בִּלְשׁוֹן חֲכָמִים. כְּמוֹ וַאֲנִי וַעֲקִיבָא בֶּן יוֹסֵף עָרֵב בַּדָּבָר. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {יא} רְצוֹנוֹ לוֹמַר וְאַל יָחוּשׁוּ עַל הַצִּבּוּר שֶׁלֹּא יוּכְלוּ לָשֵׂאת הַמַּשָּׂא הַכָּבֵד הַזֶּה, שֶׁזְּכוּת כוּ', וַאֲפִלּוּ מָמוֹן הַרְבֵּה, וּבִלְבַד שֶׁיִּהְיֶה הָעֵסֶק הַזֶּה שֶׁמַּכְרִיחִים לְשֵׁם שָׁמַיִם וְלֹא לְשׁוּם פְּנִיָּה אַחֶרֶת בָּעוֹלָם. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {יב} הַרְבֵּה. לְפִי שֶׁאַתֶּם עוֹסְקִים בְּצָרְכֵי צִבּוּר שֶׁהֵם רַבִּים, וּמֵאַחַר שֶׁהֵם רַבִּים, הַרְבֵּה שָׂכָר יֵשׁ לָכֶם כְּאִלּוּ עֲשִׂיתֶם הַרְבֵּה. דֶּרֶךְ חַיִּים: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם ר"ל בדרך ארץ הנה העוסק בפרנסה ואמרו וגוררת עון כמו שבארנו במקום אחר אמרו סופו שהוא מלסטם את הבריות ובאמרו ואתם מעלה אני עליכם שכר הרבה כאילו עשיתם הוא דבר השם לעמלים עם הצבור שפעמים שימנעו מעשות מצוה בעת התעסקם בצרכי צבור ואמר שהש"י יעלה עליהם שכר כאילו עשו המצוה ההיא ואע"פ שלא עשאוה אחר שהתעסקו עם הצבור לשם שמים: (רמב"ם)

פרק ב - משנה ג

הֱווּ זְהִירִין בָּרָשׁוּת, שֶׁאֵין מְקָרְבִין לוֹ לָאָדָם אֶלָּא לְצֹרֶךְ עַצְמָן. נִרְאִין כְּאוֹהֲבִין בִּשְׁעַת הֲנָאָתָן, וְאֵין עוֹמְדִין לוֹ לָאָדָם בִּשְׁעַת דָּחְקוֹ:

ר"ע מברטנורה הֱווּ זְהִירִים בָּרָשׁוּת. אַתֶּם הַמִּתְעַסְּקִים בְּצָרְכֵי צִבּוּר, אַף עַל פִּי שֶׁאַתֶּם צְרִיכִים לְהִתְוַדֵּעַ לָרָשׁוּת כְּדֵי לְפַקֵּחַ עַל עִסְקֵי רַבִּים {יג}, הֱווּ זְהִירִים וְכוּ': (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {יג} דְּעַל כְּיוֹצֵא בְּזוֹ לֹא אָמַר שְׁמַעְיָה [לְעֵיל פ"א מ"י], כִּי זוֹ מִצְוָה רַבָּה הִיא לְהִתְוַדֵּעַ לָהֶם כְּדֵי לְפַקֵּחַ עַל עִסְקֵי צִבּוּר. וּמָרְדְּכַי וְרַבֵּנוּ הַקָּדוֹשׁ יוֹכִיחוּ. מִדְרַשׁ שְׁמוּאֵל: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם כבר בארנו שהרשות היא השלטונות בימי הקדם והוא מספר במדותיהם ומזהיר מהם: (רמב"ם)

פרק ב - משנה ד

הוּא הָיָה אוֹמֵר, עֲשֵׂה רְצוֹנוֹ כִרְצוֹנְךָ, כְּדֵי שֶׁיַּעֲשֶׂה רְצוֹנְךָ כִרְצוֹנוֹ. בַּטֵּל רְצוֹנְךָ מִפְּנֵי רְצוֹנוֹ {יד}, כְּדֵי שֶׁיְּבַטֵּל רְצוֹן אֲחֵרִים מִפְּנֵי רְצוֹנֶךָ. הִלֵּל אוֹמֵר, אַל תִּפְרֹשׁ מִן הַצִּבּוּר, וְאַל תַּאֲמִין בְּעַצְמְךָ עַד יוֹם מוֹתְךָ, וְאַל תָּדִין אֶת חֲבֵרְךָ עַד שֶׁתַּגִּיעַ לִמְקוֹמוֹ, וְאַל תֹּאמַר דָּבָר שֶׁאִי אֶפְשָׁר לִשְׁמֹעַ, שֶׁסּוֹפוֹ לְהִשָּׁמַע. וְאַל תֹּאמַר לִכְשֶׁאִפָּנֶה אֶשְׁנֶה {יח}, שֶׁמָּא לֹא תִפָּנֶה:

ר"ע מברטנורה עֲשֵׂה רְצוֹנוֹ כִרְצוֹנְךָ. פַּזֵּר מָמוֹנְךָ בְּחֶפְצֵי שָׁמַיִם, כִּרְצוֹנְךָ, כְּאִלּוּ פִּזַּרְתָּ אוֹתָם בַּחֲפָצֶיךָ. שֶׁאִם עָשִׂיתָ כֵן יַעֲשֶׂה רְצוֹנְךָ כִּרְצוֹנוֹ, כְּלוֹמַר יִתֵּן לְךָ טוֹבָה בְּעַיִן יָפָה: כְּדֵי שֶׁיְּבַטֵּל רְצוֹן אֲחֵרִים. יָפֵר עֲצַת כָּל הַקָּמִים עָלֶיךָ לְרָעָה. וַאֲנִי שָׁמַעְתִּי, שֶׁאֵין זֶה אֶלָּא דֶּרֶךְ כָּבוֹד כְּלַפֵּי מַעֲלָה, וַהֲרֵי הוּא כְּאִלּוּ כָּתוּב כְּדֵי שֶׁיְּבַטֵּל רְצוֹנוֹ מִפְּנֵי רְצוֹנְךָ. כְּאוֹתָהּ שֶׁאָמְרוּ בְּפֶרֶק בַּמֶּה אִשָּׁה [שַׁבָּת סג.] כָּל הָעוֹשֶׂה מִצְוָה כְּתִקְנָהּ אֲפִלּוּ גְּזַר דִּין שֶׁל שִׁבְעִים שָׁנָה מִתְבַּטֵּל מֵעָלָיו: אַל תִּפְרֹשׁ מִן הַצִּבּוּר. אֶלָּא הִשְׁתַּתֵּף בְּצָרָתָם. שֶׁכָּל הַפּוֹרֵשׁ מִן הַצִּבּוּר אֵינוֹ רוֹאֶה בְּנֶחָמַת הַצִּבּוּר {טו} [תַּעֲנִית יא.]: וְאַל תַּאֲמִין בְּעַצְמְךָ עַד יוֹם מוֹתְךָ. שֶׁהֲרֵי יוֹחָנָן כֹּהֵן גָּדוֹל שִׁמֵּשׁ בִּכְהֻנָּה גְּדוֹלָה שְׁמֹנִים שָׁנָה וּלְבַסּוֹף נַעֲשָׂה צְדוֹקִי [בְּרָכוֹת כט.]: וְאַל תָּדִין אֶת חֲבֵרְךָ עַד שֶׁתַּגִּיעַ לִמְקוֹמוֹ. אִם רָאִיתָ חֲבֵרְךָ שֶׁבָּא לִידֵי נִסָּיוֹן וְנִכְשַׁל, אַל תְּדִינֵהוּ לְחוֹבָה עַד שֶׁתַּגִּיעַ לִידֵי נִסָּיוֹן כְּמוֹתוֹ וְתִנָּצֵל: וְאַל תֹּאמַר דָּבָר שֶׁאִי אֶפְשָׁר לִשְׁמֹעַ וְסוֹפוֹ לְהִשָּׁמֵעַ. כְּלוֹמַר, לֹא יִהְיוּ דְּבָרֶיךָ מְסֻפָּקִים שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְהָבִינָם בִּתְחִלָּה וּבְעִיּוּן רִאשׁוֹן, וְתִסְמֹךְ שֶׁאִם יַעֲמִיק הַשּׁוֹמֵעַ בָּהֶם לְבַסּוֹף יְבִינֵם. כִּי זֶה יָבִיא בְּנֵי אָדָם לִטְעוֹת בִּדְבָרֶיךָ, שֶׁמָּא יִטְעוּ וְיֵצְאוּ לְמִינוּת עַל יָדְךָ {טז}. פֵּרוּשׁ אַחֵר, לֹא תְּגַלֶּה סוֹדְךָ אֲפִלּוּ בֵּינְךָ לְבֵין עַצְמְךָ וְתֹאמַר שֶׁאֵין כָּאן מִי שֶׁיִּשְׁמָעֲךָ, לְפִי שֶׁסּוֹפוֹ לְהִשָּׁמַע, כִּי עוֹף הַשָּׁמַיִם יוֹלִיךְ אֶת הַקּוֹל {יז}. וְהַגִּרְסָא הִיא לְפִי פֵּרוּשׁ זֶה, שֶׁסּוֹפוֹ לְהִשָּׁמַע. אֲבָל רַשִׁ"י גּוֹרֵס, וְאַל תֹּאמַר דָּבָר שֶׁאֶפְשָׁר לִשְׁמֹעַ שֶׁסּוֹפוֹ לְהִשָּׁמַע. וּבְדִבְרֵי תּוֹרָה מְדַבֵּר, אַל תֹּאמַר עַל דְּבַר תּוֹרָה שֶׁאַתָּה יָכוֹל לִשְׁמֹעַ עַכְשָׁיו שֶׁתִּשְׁמַע אוֹתוֹ לְבַסּוֹף, אֶלָּא הַט אָזְנֶיךָ וּשְׁמַע מִיָּד: לִכְשֶׁאִפָּנֶה. מֵעֲסָקַי, אֶעֱסֹק בַּתּוֹרָה: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {יד} בַּטֵּל כוּ'. נִרְאֶה לִי דַּעֲשֵׂה רְצוֹנוֹ אָמַר כְּלַפֵּי מִצְוֹת עֲשֵׂה, וּלְפִיכָךְ אָמַר בַּטֵּל רְצוֹנְךָ כְּנֶגֶד מִצְוֹת לֹא תַּעֲשֶׂה: {טו} וְקָשֶׁה, דְּאִם כֵּן יוּכַל לוֹמַר לֹא מֵעֻקְצֵךְ כוּ'. וְרַשִׁ"י מְסַיֵּם, וְאֵינוֹ רוֹאֶה סִימַן בְּרָכָה לְעוֹלָם. וְעוֹד יֵשׁ לוֹמַר, שֶׁאֵינוֹ רוֹאֶה וְיָמוּת בְּלֹא עִתּוֹ אוֹ יִגְלֶה מִמְּקוֹמוֹ: {טז} וְאִם כֵּן הַיְנוּ הָא דְּאַבְטַלְיוֹן פֶּרֶק קַמָּא מִשְׁנָה י"א, וְתוּ לָמָּה לִי. וְהָרַמְבַּ"ם לֹא פֵּרֵשׁ אֶלָּא שֶׁלֹּא יִהְיוּ פְּשׁוּטֵי הַדְּבָרִים מְרֻחָק מְאֹד וּבָטֵל מִן הַדִּבּוּר. שֶׁהוּא אוֹמֵר לֹא יִהְיוּ דְּבָרֶיךָ צְרִיכִים לְפֵרוּשׁ רָחוֹק: {יז} רֵישָׁא דִּקְרָא, גַּם בְּמַדָּעֲךָ מֶלֶךְ אַל תְּקַלֵּל וּבְחַדְרֵי מִשְׁכָּבְךָ אַל תְּקַלֵּל עָשִׁיר: {יח} לִכְשֶׁאִפָּנֶה כוּ'. הוּא לֹא זוֹ אַף זוֹ, אֲפִלּוּ שֶׁלֹּא לִשְׁמֹעַ מִזּוּלָתְךָ אֶלָּא לִשְׁנוֹת בְּעַצְמְךָ אַל תֹּאמַר לִכְשֶׁאִפָּנֶה כוּ': (עיקר תוי"ט).

רמב"ם כבר הודענו בפרק הד' שאין צריך להפרד מן הצבור אלא לפי הפסדם כמו שבארנו שם ואמר שהאדם אע"פ שתהיה לו תכונה חשובה בנפש והתחזק' לא יסלק ידו מלכפול עשיית הטוב להוסיף החזוק ולא יבטח ויאמר זאת המעלה כבר עלתה בידי ואי אפשר לה שתסור שאפשר הוא שתסור והוא אמרו עד יום מותך:

ודבר שאי אפשר לשמוע הוא שיהיו פשוטי הדברים מרוחק מאד ובטל וכשיסתכל האדם בו היטב יראה שדברים נכונים והוא מזהיר מן הדרך ההיא מן הדיבור שהוא אומר לא יהיו דבריך צריכים לפירוש רחוק והסתכלות יתירה ואז יבינם השומע:

כשאפנה. רוצה בו כשאפנה מזה העסק וזה דומה למה שקדם ממצות שמאי חברו עשה תורתך קבע: (רמב"ם)

פרק ב - משנה ה

הוּא הָיָה אוֹמֵר, אֵין בּוּר יְרֵא חֵטְא, וְלֹא עַם הָאָרֶץ חָסִיד, וְלֹא הַבַּיְשָׁן לָמֵד, וְלֹא הַקַּפְּדָן מְלַמֵּד, וְלֹא כָל {יט} הַמַּרְבֶּה {כ} בִסְחוֹרָה מַחְכִּים. וּבְמָקוֹם שֶׁאֵין אֲנָשִׁים, הִשְׁתַּדֵּל {כא} לִהְיוֹת אִישׁ:

ר"ע מברטנורה בּוּר. רֵיק מִכָּל דָּבָר, וַאֲפִלּוּ בְּטִיב מַשָּׂא וּמַתָּן אֵינוֹ יוֹדֵעַ. וְהוּא גָּרוּעַ מֵעַם הָאָרֶץ. תַּרְגּוּם וְהָאֲדָמָה לֹא תֵשָׁם [בְּרֵאשִׁית מז], וְאַרְעָא לֹא תְּבוּר: וְלֹא עַם הָאָרֶץ חָסִיד. אֲבָל יְרֵא חֵטְא אֶפְשָׁר שֶׁיִּהְיֶה, שֶׁהֲרֵי הוּא בָּקִי בְּטִיב מַשָּׂא וּמַתָּן: וְלֹא הַבַּיְשָׁן לָמֵד. שֶׁהַמִּתְבַּיֵּשׁ לִשְׁאֹל שֶׁמָּא יַלְעִיגוּ עָלָיו, יִשָּׁאֵר תָּמִיד בִּסְפֵקוֹתָיו: וְלֹא הַקַּפְּדָן. הָרַב שֶׁמַּקְפִּיד עַל הַתַּלְמִידִים כְּשֶׁשּׁוֹאֲלִים אוֹתוֹ, לֹא יְלַמֵּד כָּרָאוּי. אֶלָּא צָרִיךְ שֶׁיַּסְבִּיר פָּנִים בַּהֲלָכָה לְתַלְמִידָיו: וְלֹא כָל הַמַּרְבֶּה בִסְחוֹרָה מַחְכִּים. דִּכְתִיב (דְּבָרִים ל) וְלֹא מֵעֵבֶר לַיָּם הִיא, אֵין הַתּוֹרָה מְצוּיָה בְּאוֹתָם שֶׁהוֹלְכִים מֵעֵבֶר לַיָּם [עֵרוּבִין נה.]: וּבְמָקוֹם שֶׁאֵין אֲנָשִׁים. לֵישֵׁב בָּרֹאשׁ וּלְהוֹרוֹת הוֹרָאוֹת: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {יט} כָּל. אָמַר כָּל לְפִי שֶׁאֶפְשָׁר וּכְבָר נִמְצָא מִי שֶׁהִרְבָּה בִּסְחוֹרָה וְיֶחְכַּם, כְּעִנְיַן רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן חַרְסוֹם אוֹ אִילְפָא וְדוֹמֵיהֶם. מִדְרַשׁ שְׁמוּאֵל. וְאָמַר מַחְכִּים, פֹּעַל יוֹצֵא, שֶׁלְּעִתּוֹת הַפְּנַאי יְלַמֵּד לַאֲחֵרִים אֲבָל לֹא יַחְכִּימֵם: {כ} הַמַּרְבֶּה. דַּוְקָא קָאָמַר הַמַּרְבֶּה. דִּבְלֹא מַשָּׂא וּמַתָּן לְהַחֲיוֹת גּוּפוֹ, גַּם תּוֹרָתוֹ אֵינָהּ מִתְקַיֶּמֶת, כִּדְאָמְרִינַן לְקַמָּן אִם אֵין קֶמַח אֵין תּוֹרָה, וְאָמְרִינַן יָפֶה תַּלְמוּד תּוֹרָה עִם דֶּרֶךְ אֶרֶץ: {כא} הִשְׁתַּדֵּל. עִנְיַן הַהֶרְגֵּל וְהַמַּחֲשָׁבָה לַדָּבָר. וְתַרְגּוּם וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ, וְאִשְׁתַּדֵּל גַּבְרָא עִמֵּיהּ. הָרַמְבַּ"ם: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם בור הוא שאין לו לא חכמה ולא מדות:

ועם הארץ הוא שאין לו מעלות שכליות אבל יהיו לו קצת מעלות המדות:

וביישן ידוע. וקפדן הוא מי שמקפיד על כל דבר וכועס:

וענין השתדל הרגל נפשך ומשוך אותה לקנות המעלות ואחר שאין [שם] אנשים חכמים שילמדוך הוה אתה מלמד את עצמך ותרגום ויאבק איש עמו ואשתדל גברא עמיה:

ואמרו שהתורה לא תמצא בבעלי הגאוה והגסות ולא בהולכי ארצות רחוקות וסמכו זה לפסוק על צד המליצה ואמרו לא בשמים היא לאמר וגו' ולא מעבר לים היא וגו' אמרו לא בגסי הרוח היא ולא במהלכי מעבר לים היא: (רמב"ם)

פרק ב - משנה ו

אַף הוּא רָאָה גֻלְגֹּלֶת אַחַת שֶׁצָּפָה עַל פְּנֵי הַמַּיִם. אָמַר לָהּ, עַל דַּאֲטֵפְתְּ, אַטְפוּךְ. וְסוֹף מְטִיפַיִךְ יְטוּפוּן {כב}:

ר"ע מברטנורה עַל דַּאֲטֵפְתְּ אַטְפוּךְ. רָשָׁע הָיִיתָ וּמְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת וּמְצִיפָן בַּנָּהָר, וּבְאוֹתָהּ מִדָּה מָדְדוּ לְךָ: וְסוֹף מְטִיפַיִךְ יְטוּפוּן. שֶׁלֹּא הָיָה הַדָּבָר מָסוּר בְּיָדָן לְהָרְגְךָ, אֶלָּא לְבֵית דִּין, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְסָרְךָ בְּיָדָן, שֶׁמְּגַלְגְּלִים חוֹבָה עַל יְדֵי חַיָּב, וְעָתִיד הוּא אַחַר כָּךְ לִתְבֹּעַ מֵהֶן מִיתָתְךָ {כג}: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {כב} עַל כוּ'. לֹא אֲמָרוֹ בְּדֶרֶךְ חִיּוּב מֻחְלָט, שֶׁכֵּן הוּא וְשֶׁכֵּן יִהְיֶה, שֶׁהֲרֵי אֶפְשָׁר שֶׁזֶּה הַנִּשְׁטַף לֹא שָׁטַף, וְכֵן הַשּׁוֹטֵף אֶפְשָׁר שֶׁלֹּא יִשָּׁטֵף. אֶלָּא בְּדֶרֶךְ הֲנָחָה הָיָה אֹמֵר בֵּינוֹ לְבֵין עַצְמוֹ שֶׁכֵּן הוּא כְּפִי הַשֵּׂכֶל. וּמִפְּנֵי שֶׁהַמְּפֻרְסָם מַכְחִישׁוֹ, הִרְגִיל בְּפִיו לְהַשְׁמִיעַ לָרַבִּים, מַרְבֶּה בָּשָׂר כוּ', לוֹמַר, כֵּן כָּל הַמִּדּוֹת הַנְּהוּגוֹת בָּעוֹלָם, וְשֶׁבְּמִדָּה שֶׁאָדָם מוֹדֵד כוּ', וּמִן הַגְּלוּיוֹת אַתָּה דָּן לַנִּסְתָּרוֹת שֶׁגַּם הֵמָּה בְּיֹשֶׁר וְצֶדֶק אֶלָּא שֶׁאֵין בָּנוּ כֹּחַ לְהַשְׂכִּילָם וְלַעֲמֹד עַל תְּכוּנָתָם. וּבְזֶה הוֹכִיחַ מַאֲמָרוֹ הַקּוֹדֵם אֵין בּוּר כוּ'. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב. וְאָמַר יְטוּפוּן לְשׁוֹן רַבִּים, לְהַשְׁמִיעֵנוּ שֶׁאֲפִלּוּ הָרַבִּים שֶׁהָרְגוּ אֶת הַיָּחִיד כֻּלָּן יֵהָרְגוּ: {כג} שֶׁהֲרֵי בִּבְחִירַת עַצְמוֹ עָשָׂה זֹאת, לֹא לְקַיֵּם שְׁלִיחוּתוֹ יִתְבָּרַךְ. וְהַרְבֵּה שְׁלוּחִים הָיוּ לַמָּקוֹם שֶׁיֵּהָרֵג זֶה. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם ר"ל שאתה נהרג בעבור שהרגת זולתך ואשר הרגך עתיד ליהרג הכוונה בזה המאמר שפעולות הרעות ישובו בראש עושיהם כמו שאמר עונותיו ילכדונו [את] הרשע וגו' ואומר בור כרה ויחפרהו ואמרו חכמים במדה שאדם מודד בה מודדין לו וזה דבר הנראה לעין בכל עת ובכל זמן ובכל מקום שכל מי שיעשה רע ויחדש מיני החמס ופחיתיו' שהוא עצמו יוזק מן הרעות ההם בעצמם אשר חדש מפני שהוא למד מלאכה שתעשה נזק לו ולזולתו וכן כל המלמד מעלה שמחדש פעל טוב מן הטובות יגיעהו תועלת הפעל ההוא מפני שהוא מלמד דבר שיעשה טוב לו ולזולתו ודברי הכתוב בזה טובים מאד אמר כי פועל אדם ישלם לו: (רמב"ם)

פרק ב - משנה ז

הוּא הָיָה אוֹמֵר, מַרְבֶּה בָשָׂר, מַרְבֶּה רִמָּה. מַרְבֶּה נְכָסִים, מַרְבֶּה דְאָגָה. מַרְבֶּה נָשִׁים, מַרְבֶּה כְשָׁפִים. מַרְבֶּה שְׁפָחוֹת, מַרְבֶּה זִמָּה. מַרְבֶּה עֲבָדִים, מַרְבֶּה גָזֵל. מַרְבֶּה תוֹרָה, מַרְבֶּה חַיִּים. מַרְבֶּה יְשִׁיבָה, מַרְבֶּה חָכְמָה. מַרְבֶּה עֵצָה, מַרְבֶּה תְבוּנָה. מַרְבֶּה צְדָקָה, מַרְבֶּה שָׁלוֹם. קָנָה שֵׁם טוֹב, קָנָה לְעַצְמוֹ {כה}. קָנָה לוֹ דִבְרֵי תוֹרָה, קָנָה לוֹ חַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא:

ר"ע מברטנורה מַרְבֶּה בָשָׂר מַרְבֶּה רִמָּה. הַמַּרְבֶּה בַּאֲכִילָה וּשְׁתִיָּה עַד שֶׁנַּעֲשֶׂה שָׁמֵן וּבַעַל בָּשָׂר, מַרְבֶּה עָלָיו רִמָּה בַּקֶּבֶר, וְקָשָׁה רִמָּה לַמֵּת כְּמַחַט בִּבְשַׂר הַחַי {כד}. וְקָמַשְׁמַע לַן הַאי תַּנָּא, שֶׁכָּל רִבּוּיִין קָשִׁים לָאָדָם חוּץ מֵרִבּוּי תּוֹרָה וְחָכְמָה וּצְדָקָה: מַרְבֶּה דְאָגָה. שֶׁמָּא יִגְזְלוּהוּ מִבֵּית הַמֶּלֶךְ אוֹ שֶׁמָּא יָבֹאוּ עָלָיו לִסְטִים וְיַהַרְגוּהוּ. וְחָסִיד אֶחָד הָיָה מִתְפַּלֵּל, הַמָּקוֹם יַצִּילֵנִי מִפִּזּוּר הַנֶּפֶשׁ. וְשָׁאֲלוּ מִמֶּנּוּ מַהוּ פִּזּוּר הַנֶּפֶשׁ, אָמַר לָהֶם שֶׁיִּהְיוּ לוֹ נְכָסִים מְרֻבִּים מְפֻזָּרִים בִּמְקוֹמוֹת הַרְבֵּה וְצָרִיךְ לְפַזֵּר נַפְשׁוֹ לַחֲשֹׁב לְכָאן וּלְכָאן: מַרְבֶּה נָשִׁים מַרְבֶּה כְשָׁפִים. סִדְרָא נָקֵיט וְאָזֵיל. בִּתְחִלָּה אָדָם מְקַשֵּׁט עַצְמוֹ וְאוֹכֵל וְשׁוֹתֶה וּמַרְבֶּה בָּשָׂר, וְאַחַר כָּךְ מְבַקֵּשׁ לְהַרְבּוֹת נְכָסִים, וּלְאַחַר שֶׁהִרְבָּה נְכָסִים וְרוֹאֶה שֶׁיֵּשׁ בְּיָדוֹ סִפּוּק לְפַרְנֵס נָשִׁים רַבּוֹת הוּא מַרְבֶּה לוֹ נָשִׁים, וּלְאַחַר שֶׁהִרְבָּה נָשִׁים כָּל אַחַת צְרִיכָה שִׁפְחָה שֶׁתְּשַׁמְּשֶׁנָּהּ, הֲרֵי מַרְבֶּה שְׁפָחוֹת, וְכֵיוָן שֶׁיֵּשׁ לוֹ בְנֵי בַּיִת מְרֻבִּין צָרִיךְ לְשָׂדוֹת וּכְרָמִים לְסַפֵּק יַיִן וּמָזוֹן לִבְנֵי בֵּיתוֹ, וּמַרְבֶּה עֲבָדִים לַעֲבֹד הַשָּׂדוֹת וְהַכְּרָמִים. לְכָךְ הֵן שְׁנוּיִין בְּסֵדֶר זֶה: מַרְבֶּה תוֹרָהּ מַרְבֶּה חַיִּים. דִּכְתִיב (דְּבָרִים ל) כִּי הִיא חַיֶּיךָ וְאֹרֶךְ יָמֶיךָ: מַרְבֶּה חָכְמָה. שֶׁנּוֹתֵן טַעַם לִדְבָרָיו וְהַסְּבָרוֹת שֶׁלּוֹ מִתְיַשְּׁבוֹת עַל לֵב הַשּׁוֹמְעִין: מַרְבֶּה יְשִׁיבָה. הַרְבֵּה תַּלְמִידִים מִתְקַבְּצִים וּבָאִים לִשְׁמֹעַ סְבָרוֹתָיו. וְאִית דְּגַרְסֵי, מַרְבֶּה יְשִׁיבָה מַרְבֶּה חָכְמָה, מִי שֶׁמַּרְבֶּה בְּתַלְמִידִים, הַתַּלְמִידִים מְחַדְּדִים אוֹתוֹ וּמַרְבִּין וּמוֹסִיפִין עַל חָכְמָתוֹ: מַרְבֶּה עֵצָה. מִי שֶׁמַּרְבֶּה לִטֹּל עֵצָה: מַרְבֶּה תְבוּנָה. מֵבִין דָּבָר מִתּוֹךְ דָּבָר מֵעֵצוֹת שֶׁיּוֹעֲצָיו נוֹתְנִים לוֹ: מַרְבֶּה צְדָקָה מַרְבֶּה שָׁלוֹם. שֶׁנֶּאֱמַר (יְשַׁעְיָה לב) וְהָיָה מַעֲשֵׂה הַצְּדָקָה שָׁלוֹם: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {כד} לֹא שֶׁקִּיְּמוּ בָּזֶה הַהַרְגָּשָׁה לַמֵּת וְעָשׂוּ מַה שֶּׁאֵינוֹ יֶשְׁנוֹ, שֶׁאֵין צַעַר לַמֵּת בְּאִזְמֵל, וְהַחֲנוּטִין יוֹכִיחַ. אֲבָל אֲמָרוּהוּ כְּלַפֵּי הַנֶּפֶשׁ שֶׁמִּצְטַעֵר מְאֹד בִּרְאוֹתָהּ בְּנִוּוּלוֹ שֶׁל הַגּוּף. וְכֵן הוּא בַּכָּל בּוֹ. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב שֶׁהֶאֱרִיךְ בָּזֶה: {כה} לְעַצְמוֹ. לַהֲנָאָתוֹ בָּעוֹלָם הַזֶּה. מִדְרַשׁ שְׁמוּאֵל. וְלִי נִרְאֶה לְפָרֵשׁ שֶׁעִנְיָנוֹ שֶׁקָּנָה עַצְמוּתוֹ. וְרוֹצֶה לוֹמַר שֶׁבִּהְיוֹת לוֹ שֵׁם טוֹב הִנֵּה נִתְעַצֵּם וְהָיָה מַה שֶּׁהוּא. שֶׁכָּל שֶׁאֵין לוֹ שֵׁם טוֹב הִנֵּה הוּא כְּלֹא הָיָה. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם ( אין פירוש ) (רמב"ם)

פרק ב - משנה ח

רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי קִבֵּל מֵהִלֵּל וּמִשַּׁמָּאי {כו}. הוּא הָיָה אוֹמֵר, אִם לָמַדְתָּ תוֹרָה הַרְבֵּה, אַל תַּחֲזִיק טוֹבָה לְעַצְמְךָ, כִּי לְכָךְ נוֹצָרְתָּ {כז}. חֲמִשָּׁה תַלְמִידִים הָיוּ לוֹ לְרַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי {כח}, וְאֵלּוּ הֵן, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן הוֹרְקְנוֹס, וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן חֲנַנְיָה, וְרַבִּי יוֹסֵי הַכֹּהֵן, וְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן נְתַנְאֵל, וְרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲרָךְ. הוּא הָיָה מוֹנֶה שִׁבְחָן. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר {כט} בֶּן הוֹרְקְנוֹס, בּוֹר סוּד שֶׁאֵינוֹ מְאַבֵּד טִפָּה {לא}. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן חֲנַנְיָה, אַשְׁרֵי יוֹלַדְתּוֹ. רַבִּי יוֹסֵי הַכֹּהֵן, חָסִיד. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן נְתַנְאֵל, יְרֵא חֵטְא. וְרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲרָךְ, מַעְיָן הַמִּתְגַּבֵּר. הוּא הָיָה אוֹמֵר, אִם יִהְיוּ כָל חַכְמֵי יִשְׂרָאֵל בְּכַף מֹאזְנַיִם, וֶאֱלִיעֶזֶר בֶּן הוֹרְקְנוֹס בְּכַף שְׁנִיָּה, מַכְרִיעַ אֶת כֻּלָּם. אַבָּא שָׁאוּל אוֹמֵר מִשְּׁמוֹ, אִם יִהְיוּ כָל חַכְמֵי יִשְׂרָאֵל בְּכַף מֹאזְנַיִם וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן הוֹרְקְנוֹס אַף עִמָּהֶם, וְרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲרָךְ בְּכַף שְׁנִיָּה, מַכְרִיעַ אֶת כֻּלָּם:

ר"ע מברטנורה אַל תַּחֲזִיק טוֹבָה לְעַצְמְךָ. לוֹמַר הַרְבֵּה תּוֹרָה לָמַדְתִּי. וּלְפִי שֶׁהוּא לֹא הִנִּיחַ לֹא מִקְרָא וְלֹא מִשְׁנָה הֲלָכָה וְאַגָּדָה שֶׁלֹּא לָמַד [סֻכָּה כח., בָּבָא בַּתְרָא קלד.], הָיָה אוֹמֵר כֵּן: בּוֹר סוּד. גָּרְסִינַן, וְלֹא בּוֹר סִיד {ל}. כְּלוֹמַר, כְּבוֹר טוּחַ בְּסִיד: שֶׁאֵינוֹ מְאַבֵּד טִפָּה. כָּךְ הוּא אֵינוֹ שׁוֹכֵחַ דָּבָר אֶחָד מִתַּלְמוּדוֹ: אַשְׁרֵי יוֹלַדְתּוֹ. מְאֻשָּׁר בְּמִדּוֹת טוֹבוֹת עַד שֶׁכָּל הָעוֹלָם אוֹמְרִים עָלָיו אַשְׁרֵי מִי שֶׁיְּלָדַתּוּ. וְיֵשׁ אוֹמְרִים, עַל שֵׁם שֶׁהִיא גָּרְמָה לוֹ שֶׁיְּהֵא חָכָם, שֶׁהָיְתָה מְחַזֶּרֶת עַל כָּל בָּתֵּי מִדְרָשׁוֹת שֶׁבְּעִירָהּ וְאוֹמֶרֶת לָהֶם בְּבַקָּשָׁה מִכֶּם בַּקְּשׁוּ רַחֲמִים עַל הָעֻבָּר הַזֶּה שֶׁבְּמֵעַי שֶׁיִּהְיֶה חָכָם, וּמִיּוֹם שֶׁנּוֹלַד לֹא הוֹצִיאָה עֲרַשְׂתּוֹ מִבֵּית הַמִּדְרָשׁ כְּדֵי שֶׁלֹּא יִכָּנְסוּ בְּאָזְנָיו אֶלָּא דִּבְרֵי תּוֹרָה: חָסִיד. שֶׁעוֹשֶׂה לִפְנִים מִשּׁוּרַת הַדִּין: יְרֵא חֵטְא. מַחְמִיר עַל עַצְמוֹ וְאוֹסֵר עָלָיו דְּבָרִים הַמֻּתָּרִים, מִיִּרְאָתוֹ שֶׁמָּא יָבֹא לִידֵי חֵטְא. דְּאִם לֹא כֵן מַאי רְבוּתֵיהּ, אֲפִלּוּ עַם הָאָרֶץ אֶפְשָׁר לִהְיוֹת יְרֵא חֵטְא: מַעְיָן הַמִּתְגַּבֵּר. לִבּוֹ רָחָב וּמוֹסִיף פִּלְפּוּל וּסְבָרוֹת מִדַּעְתּוֹ: אַבָּא שָׁאוּל אוֹמֵר מִשְּׁמוֹ. שֶׁל רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי: וְאֶלְעָזָר בֶּן עֲרָךְ בְּכַף שְׁנִיָּה. מָצָאתִי כָּתוּב, דְּאַבָּא שָׁאוּל לֹא נֶחְלַק עַל תַּנָּא קַמָּא, וּשְׁנֵי הַדְּבָרִים אֲמָרָם רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי, וּשְׁנֵיהֶם אֱמֶת, דִּלְעִנְיַן הַבְּקִיאוּת וְהַזִּכָּרוֹן הָיָה רַבִּי אֱלִיעֶזֶר מַכְרִיעַ, וּלְעִנְיַן הַחֲרִיפוּת וְהַפִּלְפּוּל הָיָה רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲרָךְ מַכְרִיעַ: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {כו} קִבֵּל כוּ'. בְּשַׁלְשֶׁלֶת הִלֵּל לֹא הֻצְרַךְ לְהַזְכִּיר שֶׁמִּמֶּנּוּ קִבְּלוּ. וְעַכְשָׁיו מַזְכִּיר בְּרַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי שֶׁלֹּא הָיָה מִבְּנֵי בָנָיו. וְעוֹד, שֶׁהוּא הָיָה לוֹ תַּלְמִידִים הַרְבֵּה וְרָבְתָה הַמַּחֲלֹקֶת מֵהֶם וְאַחֲרֵיהֶם, הִזְכִּיר שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁנֶּחְלְקוּ בְּכַמָּה דִּינִים מִכָּל מָקוֹם עִקַּר הַתּוֹרָה קִבְּלוּהָ: {כז} נוֹצָרְתָּ. לְשֵׁם כָּךְ יָצָאתָ לַאֲוִיר הָעוֹלָם, כְּדִכְתִיב וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹּקֶר יוֹם הַשִּׁשִּׁי, מְלַמֵּד שֶׁהִתְנָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עִם מַעֲשֵׂה בְּרֵאשִׁית שֶׁאִם אֵין מְקַבְּלִין יִשְׂרָאֵל אֶת הַתּוֹרָה יַחֲזִיר הָעוֹלָם לְתֹהוּ וָבֹהוּ, נִמְצָא עַכְשָׁיו שֶׁחוֹבָה גְּדוֹלָה מֻטֶּלֶת עָלָיו וְלֹא בְּטוֹבָה הוּא עוֹשֶׂה. רַשִׁ"י: {כח} חֲמִשָּׁה תַלְמִידִים כוּ'. לא מָנָה רַק הַגְּדוֹלִים שֶׁנִּמְסְרָה לָהֶם הַקַּבָּלָה. אָמְנָם הַרְבֵּה תַּלְמִידִים אֲחֵרִים הָיוּ לוֹ. מִדְרַשׁ שְׁמוּאֵל: {כט} אֱלִיעֶזֶר. לְפִי שֶׁתַּלְמִידָיו הָיוּ, קוֹרְאָן בִּשְׁמָן. רַשִׁ"י: {ל} כִּי בּוֹר סִיד רְצוֹנוֹ לוֹמַר בּוֹר שֶׁל סִיד, וּמַה שֶּׁבַח יֵשׁ בָּזֶה. אֲבָל בּוֹר סוּד שֶׁסִּיְּדוּהוּ יָפֶה וּמַעֲמִיד הַמַּיִם שֶׁלֹּא יִבָּלְעוּ בַּקַּרְקַע וּבִשְׁלֵמוּתוֹ סָיוּד, וּבָא חָסֵר יוּ"ד כְּדֶרֶךְ נָחֵי הָעַיִ"ן. מִדְרַשׁ שְׁמוּאֵל: {לא} שֶׁאֵינוֹ כוּ'. כְּלוֹמַר לְעִנְיָן זֶה הוּא שֶׁדּוֹמֶה לְבוֹר סוּד וְלֹא בְּכָל בְּחִינוֹתָיו, לְפִי שֶׁיֵּשׁ בַּבּוֹר הַזֶּה נַמִּי לִגְרִיעוּתָא שֶׁאֵין מֵימָיו מְתוּקִים כְּמוֹ בּוֹר מַיִם חַיִּים כוּ', וּלְפִיכָךְ הֻצְרַךְ לְבָאֵר שֶׁאֵינוֹ מְאַבֵּד טִפָּה. מִדְרַשׁ שְׁמוּאֵל: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם שבח ר"א בזכרונות טוב בהדמות לבור מוסד שלא יאבד מימיו ושבח רבי יהושע במעלות המדות כי בהם יאושר האדם ויכובד ויאהבוהו רוב עולם ולזה הוא מאשר בו יולדתו: ורבי יוסי שבח בטוב מעלות המדות ובמעלות השכליות. ר' שמעון שבח ביראת חטא והוא זריזות והשתדלות בעניני עסקי הטוב ושמירתו מרע ושבח ר' אלעזר בן ערך בטוב ההבנה והיות כל ענין עמוק קל אצלו ותבונתו מוספת על הענין: (רמב"ם)

פרק ב - משנה ט

אָמַר לָהֶם, צְאוּ וּרְאוּ {לב} אֵיזוֹהִי דֶרֶךְ יְשָׁרָה שֶׁיִּדְבַּק בָּהּ {לג} הָאָדָם. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, עַיִן טוֹבָה. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר, חָבֵר טוֹב. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, שָׁכֵן טוֹב. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, הָרוֹאֶה אֶת הַנּוֹלָד. רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר, לֵב טוֹב. אָמַר לָהֶם, רוֹאֶה אֲנִי אֶת דִּבְרֵי אֶלְעָזָר בֶּן עֲרָךְ מִדִּבְרֵיכֶם, שֶׁבִּכְלָל דְּבָרָיו דִּבְרֵיכֶם. אָמַר לָהֶם צְאוּ וּרְאוּ אֵיזוֹהִי דֶרֶךְ רָעָה שֶׁיִּתְרַחֵק מִמֶּנָּה הָאָדָם. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, עַיִן רָעָה. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר, חָבֵר רָע. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, שָׁכֵן רָע. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, הַלֹּוֶה וְאֵינוֹ מְשַׁלֵּם. אֶחָד הַלֹּוֶה מִן הָאָדָם, כְּלֹוֶה מִן הַמָּקוֹם {לה} בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים לז) לֹוֶה רָשָׁע וְלֹא יְשַׁלֵּם, וְצַדִּיק חוֹנֵן וְנוֹתֵן. רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר, לֵב רָע. אָמַר לָהֶם, רוֹאֶה אֲנִי אֶת דִּבְרֵי אֶלְעָזָר בֶּן עֲרָךְ מִדִּבְרֵיכֶם, שֶׁבִּכְלָל דְּבָרָיו דִּבְרֵיכֶם:

ר"ע מברטנורה עַיִן טוֹבָה. מִסְתַּפֵּק בְּמַה שֶּׁיֵּשׁ לוֹ וְאֵינוֹ מְבַקֵּשׁ דְּבָרִים יְתֵרִים וְאֵינוֹ מְקַנֵּא כְּשֶׁרוֹאֶה שֶׁיֵּשׁ לַחֲבֵרָיו יוֹתֵר מִמֶּנּוּ: חָבֵר טוֹב. שֶׁמּוֹכִיחוֹ כְּשֶׁרוֹאֶה אוֹתוֹ עוֹשֶׂה דָּבָר שֶׁאֵינוֹ הָגוּן: שָׁכֵן טוֹב. מָצוּי אֶצְלוֹ בֵּין בַּיּוֹם בֵּין בַּלַּיְלָה, וְאִלּוּ חָבֵר טוֹב אֵינוֹ מָצוּי אֶצְלוֹ בְּכָל עֵת: הָרוֹאֶה אֶת הַנּוֹלָד. צוֹפֶה וּמַבִּיט בְּמַה שֶּׁעָתִיד לִהְיוֹת, וּמִתּוֹךְ כָּךְ נִמְצָא מְחַשֵּׁב הֶפְסֵד מִצְוָה כְּנֶגֶד שְׂכָרָהּ וּשְׂכַר עֲבֵרָה כְּנֶגֶד הֶפְסֵדָהּ: לֵב טוֹב. לְפִי שֶׁהַלֵּב הוּא הַמֵּנִיעַ לְכָל שְׁאָר הַכֹּחוֹת וְהוּא הַמָּקוֹר שֶׁמִּמֶּנּוּ נוֹבְעִים כָּל הַפְּעֻלּוֹת. וְאַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ לַפְּעֻלּוֹת אֵבָרִים מְיֻחָדִים, מִכָּל מָקוֹם הַכֹּחַ הַמְעוֹרֵר לְכָל הַתְּנוּעוֹת הוּא בַּלֵּב, לְפִיכָךְ אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר לֵב טוֹב. וּמִפְנֵי זֶה אָמַר רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי רוֹאֶה אֲנִי אֶת דִּבְרֵי אֶלְעָזָר בֶּן עֲרָךְ מִדִּבְרֵיכֶם: אֵיזוֹ הִיא דֶּרֶךְ רָעָה שֶׁיִּתְרַחֵק מִמֶּנָּה הָאָדָם. הֻצְרַךְ לִשְׁאֹל מֵהֶם זֶה, וְלֹא הֵבִין מִתּוֹךְ דִּבְרֵיהֶם הָרִאשׁוֹנִים שֶׁהַדֶּרֶךְ הָרָעָה הִיא הֵפֶךְ הַדֶּרֶךְ הַטּוֹבָה, לְפִי שֶׁלֹּא כָּל מַה שֶּׁהוּא טוֹב יִהְיֶה הֶפְכוֹ רַע, כִּי מִדַּת הַחֲסִידוּת וְהוּא הָעוֹשֶׂה לִפְנִים מִשּׁוּרַת הַדִּין הִיא טוֹבָה, וּמִי שֶׁאֵינוֹ חָסִיד וּמַעֲמִיד דְּבָרָיו עַל דִּין תּוֹרָה אֵינוֹ רַע, וְאֶפְשָׁר הָיָה לוֹמַר, שֶׁאִם הַהִסְתַּפְּקוּת וְהִיא עַיִן טוֹבָה הִיא דֶּרֶךְ טוֹבָה, בַּקָּשַׁת הַיִּתְרוֹנוֹת אֵינוֹ דֶּרֶךְ רָעָה, לְפִי שֶׁאֵינוֹ מַזִּיק לְשׁוּם אָדָם בָּזֶה, וְכֵן בִּשְׁאָר הַמִּדּוֹת. לְפִיכָךְ הֻצְרַךְ לִשְׁאֹל מֵהֶם אֵיזוֹ הִיא דֶּרֶךְ רָעָה שֶׁיִּתְרַחֵק מִמֶּנָּה הָאָדָם: הַלּוֶֹה וְאֵינוֹ מְשַׁלֵּם. הוּא הֵפֶךְ הָרוֹאֶה אֶת הַנּוֹלָד, שֶׁאִם לֹא יְשַׁלֵּם לֹא יִמְצָא מִי שֶׁיַּלְוֶנּוּ וְיִהְיֶה מֻטָּל בָּרָעָב. וְלֹא אָמַר סְתָם מִי שֶׁאֵינוֹ רוֹאֶה אֶת הַנּוֹלָד, לְפִי שֶׁאֶפְשָׁר לָאָדָם שֶׁאֵינוֹ רוֹאֶה אֶת הַנּוֹלָד שֶׁלֹּא יָבֹא לִידֵי תַּקָּלָה, שֶׁיַּצִּיל עַצְמוֹ בְּבֹא הַנּוֹלָד הַהוּא {לד}: וְצַדִּיק חוֹנֵן וְנוֹתֵן. הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁהוּא צַדִּיקוֹ שֶׁל עוֹלָם {לו} חוֹנֵן וְנוֹתֵן לַמַּלְוֶה מַה שֶּׁלָּוָה זֶה מִמֶּנּוּ וְלֹא פָּרַע לוֹ, נִמְצָא הַלּוֶֹה נִשְׁאַר חַיָּב לַמָּקוֹם: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {לב} וּרְאוּ. כִּדְאָמְרִינַן בְּעָלְמָא נָפַק דַּק וְאַשְׁכַּח. וְהַמְּכֻוָּן בְּכָל זֶה יְצִיאַת הַשֵּׂכֶל וְהִתְשׁוֹטְטוֹ לְהִתְבּוֹנֵן בְּעִיּוּן וּלְהַשְׂכִּיל הֵיטֵב. וְזֶהוּ לְשׁוֹן רְאוּ, כְּמוֹ וְלִבִּי רָאָה הַרְבֵּה חָכְמָה: {לג} שֶׁיִּדְבַּק כוּ'. פֵּרוּשׁ כִּי בְּוַדַּאי שֶׁבְּכָל הַטּוֹבוֹת וְהַיְּשָׁרוֹת יֵשׁ לְהִדָּבֵק. אֶלָּא רְצוֹנוֹ לוֹמַר בְּמִדָּה אַחַת לִהְיוֹת בָּהּ שָׁלֵם לְעוֹלָם, כִּי טוֹב לָאָדָם לֶאֱחֹז בְּמִדָּה אַחַת לְעוֹלָם בִּשְׁלֵמוּת וְנָקֵל אֵלָיו לְהַשִּׂיג מִמֶּנָּה הַטּוֹבוֹת הַחֲשׁוּבוֹת כֻּלָּם, מִהְיוֹת בּוֹ כַּמָּה מִדּוֹת וְאֵינוֹ שָׁלֵם בְּאַחַת מֵהֶם. הָרַב רַבֵּנוּ יוֹנָה. וּשְׂפָתַיִם יִשַּׁק. מִדְרַשׁ שְׁמוּאֵל. וְנִיחָא בָּזֶה שֶׁדִּבְרֵי רַבִּי בְּרֵישׁ פֶּרֶק זֶה קָאֵי אַכָּל הַמִּדּוֹת בְּאֵיזוֹ דֶּרֶךְ יָבֹר לוֹ לְהִתְנַהֵג בַּעֲשִׂיַּת כָּל אֶחָד וְאֶחָד. וּלְזֶה לֹא אָמַר שֶׁיִּדְבַּק: {לד} וְצָרִיךְ לוֹמַר שֶׁמַּה שֶּׁאָמַר לְעֵיל וּמִתּוֹךְ כָּךְ מְחַשֵּׁב כוּ', אֵינוֹ עִקַּר פֵּרוּשׁ הָרוֹאֶה אֶת הַנּוֹלָד, אֶלָּא שֶׁמִּתּוֹךְ כָּךְ נִמְשַׁךְ גַּם כֵּן שֶׁמְּחַשֵּׁב כוּ'. אֲבָל עִקַּר כַּוָּנַת הָרוֹאֶה כוּ' הוּא מַה שֶּׁמְּפָרֵשׁ צוֹפֶה וּמַבִּיט בְּמַה שֶּׁעָתִיד לִהְיוֹת וְזֶה בְּכָל עִנְיָנָיו וַעֲסָקָיו כוּ'. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {לה} הַמָּקוֹם. הוּא מְקוֹמוֹ שֶׁל עוֹלָם. וְכֵן הוּא אוֹמֵר וּמִתַּחַת זְרוֹעוֹת עוֹלָם. אֲבָל הָעוֹלָם לֹא יְכִילֶנּוּ שֶׁנֶּאֱמַר הַשָּׁמַיִם וּשְׁמֵי הַשָּׁמַיִם לֹא יְכַלְכְּלוּךָ. רַשִׁ"י: {לו} שֶׁנֶּאֱמַר צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא. וְכֵן וְאַתָּה צַדִּיק עַל כָּל הַבָּא עָלֵינוּ. הָרַמְבַּ"ם: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם עין טובה. ההסתפקו' במה שיש לאדם והיא ממעלות המדות: ועין רעה הפכה רצה לומר הקטנת הדברים והחריצות על התוספת:

ואמרו הנה הרואה את הנולד אשר ענינו שילמד מה שעתיד להיות ממה שהוא נמצא עתה אינו בחכמות עד שתהיה מעלה שכלית ויהיה פירושו שילמד הנסתר מן הנראה אבל רוצה בו הנה העיון בעניני האדם מעסקיו אשר בהם המשך מציאותו שיעיין באחרית עניניו וכנגד זה הביא משל אחד והוא אמרו הלוה ואינו משלם שלא ילוהו דבר אחר כך והוא פחיתות' המדה וצדיק חונן ונותן זה צדיקו של עולם והוא ה' יתברך שנא' צדיק וישר הוא וכן ואתה צדיק על כל הבא עלינו פירוש חונן לאדם המלוה לחבירו ואינו משלם משלם לו הקב"ה חלף עבודתו שגמל חסד לזולתו ללוותו עד שתשיג ידו די מחסורו וכאשר מצאה ידו ולא ישלם למלוהו ה' יתברך משלם לו:

וענין רואה דבריו בוחר ומבחין מענין אדני לא ראה שכונתו לא בחר והבחין שבכלל דבריו שאמר לב רע הוא הכל:

וכבר בארנו בפ' השני אשר הקדמנו לפירוש זאת המסכת שמעלות המדות כולם ימצאו לחלק המתעורר לחלקי הנפש לבד ולו ימצאו גם כן פחיתיות המדות ובארנו בפ' הרביעי שהפעולות שהם טובות הם הפעולות הממוצעות אשר יבאו ממעלות המדות וכן הוא ידוע אצל הפלוסופים והרופאים שהנפש המתעוררת היא בלב והלב חדרה וכליה אליו תיוחס. ואע"פ שהכחות כלם מפוזרות מן הלב והוא התחלתה לפי דעת האמתי אבל הכח המתעורר לא יתפשט ממנו לאבר אחר כדרך שמתפשט הכח הזן ר"ל החלק הצומח אשר ספרנוהו בפ' הראשון מן הלב אל הכבד והבן מכל מה שבארנוהו שלב טוב רוצה בו הפעולות הטובות והם הפעולות הממוצעות והם מעלות המדות והוא כולל ההסתפקות ואהבת הטובים וזולת זה מן המעלות והוא אמרו שבכלל דבריו דבריכם וכן לב רע פחיתות המדות והוא כולל ג"כ כל מה שהזהירו ממנו: (רמב"ם)

פרק ב - משנה י

הֵם אָמְרוּ שְׁלשָׁה שְׁלשָׁה דְבָרִים. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, יְהִי כְבוֹד חֲבֵרְךָ חָבִיב עָלֶיךָ כְּשֶׁלָּךְ {לז}, וְאַל תְּהִי נוֹחַ לִכְעֹס. וְשׁוּב יוֹם אֶחָד לִפְנֵי מִיתָתְךָ. וֶהֱוֵי מִתְחַמֵּם כְּנֶגֶד אוּרָן שֶׁל חֲכָמִים, וֶהֱוֵי זָהִיר בְּגַחַלְתָּן שֶׁלֹּא תִכָּוֶה, שֶׁנְּשִׁיכָתָן נְשִׁיכַת שׁוּעָל, וַעֲקִיצָתָן עֲקִיצַת עַקְרָב, וּלְחִישָׁתָן לְחִישַׁת שָׂרָף {לט}, וְכָל דִּבְרֵיהֶם כְּגַחֲלֵי אֵשׁ {מב}:

ר"ע מברטנורה הֵם אָמְרוּ שְׁלֹשָׁה דְּבָרִים. בְּדֶרֶךְ אֶרֶץ וּבְמוּסָרִים וּבְמִדּוֹת. דְּאִלּוּ בְּעִנְיַן הָאָסוּר וְהַמֻּתָּר וְהַפְּטוּר וְהַחִיּוּב דְּבָרִים הַרְבֵּה אָמְרוּ. אִי נַמִּי, אֵלּוּ הַשְּׁלֹשָׁה דְּבָרִים הֲוֵי מַרְגְּלָא בְּפוּמַיְהוּ תָּמִיד: יְהִי כְבוֹד חֲבֵרְךָ חָבִיב עָלֶיךָ כְּשֶׁלָּךְ. וְאֵימָתַי יְהֵא זֶה, כְּשֶׁלֹּא תְּהִי נוֹחַ לִכְעֹס, שֶׁאִם אַתָּה נוֹחַ לִכְעֹס אִי אֶפְשָׁר שֶׁלֹּא תְּזַלְזֵל בִּכְבוֹד חֲבֵרְךָ. הֲרֵי דִּבּוּר אֶחָד. וְשׁוּב יוֹם אֶחָד לִפְנֵי מִיתָתְךָ, הֲרֵי שְׁנַיִם. וְהַשְּׁלִישִׁי, הֱוֵי מִתְחַמֵּם כְּנֶגֶד אוּרָן שֶׁל חֲכָמִים וְכוּ': שׁוּב יוֹם אֶחָד לִפְנֵי מִיתָתֶךָ. וּלְפִי שֶׁאֵין אָדָם יוֹדֵעַ אֵימָתַי יָמוּת, יַעֲשֶׂה תְּשׁוּבָה הַיּוֹם שֶׁמָּא יָמוּת לְמָחָר: וֶהֱוֵי זָהִיר בְּגַחַלְתָּן. שֶׁלֹּא תִּנְהַג בָּהֶן קַלּוּת רֹאשׁ {לח}: שֶׁלֹּא תִכָּוֶה. שֶׁלֹּא תֵּעָנֵשׁ עַל יָדָן: נְשִׁיכַת שׁוּעָל. רְפוּאָתוֹ קָשָׁה, לְפִי שֶׁשִּׁנָּיו דַּקּוֹת עֲקֻמּוֹת וַעֲקֻשּׁוֹת וְצָרִיךְ הָרוֹפֵא לַחְתֹּךְ הַבָּשָׂר בְּאִזְמֵל וּלְהַרְחִיב הַנְּשִׁיכָה: עֲקִיצַת עַקְרָב. קָשָׁה מִנְּשִׁיכַת נָחָשׁ: וּלְחִישָׁתָן. דִּבּוּרָן: לְחִישַׁת שָׂרָף. כְּהֶבֶל הַיּוֹצֵא מִפִּי הַשָּׂרָף, שֶׁשּׂוֹרֵף בְּשָׁעָה שֶׁהוּא לוֹחֵשׁ. פֵּרוּשׁ אַחֵר, הַשָּׂרָף הַזֶּה אֵינוֹ מְקַבֵּל לַחַשׁ כִּשְׁאָר נְחָשִׁים, כְּדִכְתִיב (תְּהִלִּים נח) אֲשֶׁר לֹא יִשְׁמַע לְקוֹל מְלַחֲשִׁים {מ}, כָּךְ תַּלְמִיד חָכָם אִם תַּקְנִיטֶנּוּ וְתָבֹא לְפַיְּסוֹ אֵינוֹ מְקַבֵּל פִּיּוּס {מא}: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {לז} כְּשֶׁלָּךְ. וְלֹא פָּלֵיג אַדִּתְנַן לְקַמָּן פֶּרֶק ד' מִשְׁנָה י"ב וּכְבוֹד חֲבֵרְךָ כְּמוֹרָא רַבְּךָ, דְּהָתָם בַּחֲבֵרִים שֶׁהֵם חֲבֵרִים בַּתּוֹרָה. דֶּרֶךְ חַיִּים. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {לח} וְזֶה לְשׁוֹן הָרַמְבַּ"ם כְּשֶׁתִּתְחַבֵּר לַחֲכָמִים וְאֶל אַנְשֵׁי הַמַּעֲלוֹת אַל תִּתְגַּעְגֵּעַ עִמָּהֶן וְאַל תִּתְגָּאֶה עֲלֵיהֶן, אֲבָל תִּהְיֶה חֶבְרָתְךָ לְהוֹדִיעַ לָהֶם שֶׁתִּתְקָרֵב בְּעֵת שֶׁיְּקָרְבוּךָ, וְאַל תּוֹסִיף לְהִתְקָרֵב אֲלֵיהֶן יוֹתֵר מִמַּה שֶּׁיְּקָרְבוּךָ, שֶׁלֹּא תַּפְסִיד כַּוָּנָתָם בְּךָ וְתַהֲפֹךְ אַהֲבָתָם לְשִׂנְאָה וְלֹא תַּגִּיעֲךָ מֵהֶם הַמַּעֲלָה אֲשֶׁר תְּקַוֶּה. וְהִמְשִׁיל זֶה בְּמִי שֶׁמִּתְחַמֵּם בְּאֵשׁ שֶׁאִם יֵשֵׁב רָחוֹק מִמֶּנּוּ יֵהָנֶה בְּחֻמּוֹ וְאִם יוֹסִיף לְהִתְקָרֵב יִשָּׂרֵף: {לט} שֶׁנְּשִׁיכָתָן כוּ' וּלְחִישָׁתָן כוּ'. כְּלוֹמַר שֶׁפְּעָמִים הֵם מַזִּיקִים בְּפֹעַל שָׁלֵם, וְזֶהוּ כְּמוֹ הַנְּשִׁיכָה כוּ'. וְלִפְעָמִים שֶׁאֵינָם מַזִּיקִים בִּפְעֻלָּה שְׁלֵמָה, וְזֶהוּ כְּמוֹ עֲקִיצָה בִּלְבַד כוּ'. וְלִפְעָמִים שֶׁאֵינָם מַזִּיקִים כִּי אִם בְּדִבּוּר בִּלְבַד וְזֶהוּ כִּלְחִישַׁת הַשָּׂרָף. עוֹד נִרְאֶה לִי שֶׁאֵלּוּ הַלְּשׁוֹנוֹת הֵם כִּנּוּיִים לַחֲרָמוֹת וְנִדּוּיִים וּשְׁמָתוֹת דְּרַבָּנָן, שֶׁכֵּן מָצִינוּ בַּגְּמָרָא בִּלְשׁוֹן כִּנּוּי: {מ} דִּקְרָא דִּלְעֵיל מִנֵּיהּ מְסַיֵּם כְּמוֹ פֶתֶן חֵרֵשׁ יַאְטֵם אָזְנוֹ: {מא} וְאַתָּה יוֹדֵעַ מֵעִנְיַן גֵּיחֲזִי שֶׁהִתְרִיס כְּנֶגֶד רַבּוֹ אֱלִישָׁע שֶׁנָּפַל בְּחֹלִי מְטֻנָּף כְּהִתְבָּאֵר מִדִּבְרֵי חֲכָמִים בְּעִנְיַן אַרְבָּעָה אֲנָשִׁים מְצֹרָעִים, וְכֵן עִם אֲחֵרִים. וּבְכֻלָּן הִתְבָּאֵר הַנֶּזֶק שֶׁהִשִּׂיגוּ. הָרַמְבַּ"ם: {מב} כְּגַחֲלֵי אֵשׁ. אַף קַלּוֹת שֶׁבְּקַלּוֹת. כִּי פּוֹרֵץ גָּדֵר שֶׁל חֲכָמִים, כְּגוֹן יִחוּד שֶׁל פְּנוּיָה, שֶׁסְּתָם אִשָּׁה נִדָּה הִיא, שֶׁנֶּאֱמַר תִּהְיֶה בְּנִדָּתָהּ, עַד שֶׁתָּבֹא בְּמַיִם, וַחֲכָמִים גָּזְרוּ אַף אִם טָבְלָה, שֶׁהֲרֵי גָּזְרוּ עַל יִחוּד פְּנוּיָה לֹא שְׁנָא טְהוֹרָה וְלֹא שְׁנָא טְמֵאָה. רַשִׁ"י: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם אל תהי נוח לכעוס. אל תכין עצמך לכעס ולרגזנות וכבר הפליגו לגנות הכעס והרגזנות והחזק שבדבריהם אמרם כל מי שכועס כאילו עובד עבודת כוכבים וסמכוהו לאמרו לא יהיה בך אל זר ולא תשתחוה לאל נכר. ר"ל ששני הדברים אחד:

ושוב יום אחד לפני מיתתך. והוא א"י מתי ימות שמא היום שמא למחר ויהיו כל ימיו בתשובה אבל אמרו והוי מתחמם כנגד אורן של חכמים אינו ממאמרם אשר הוכיח בהם אבל הוא ממה ששמע מזולתו והיה מספר אותו ומפני זה לא נמנה מכלל דבריו והכונה בזאת הצואה הוא שאומר לך כשתתחבר לחכמים ואל אנשי המעלות אל תתגעגע עמהם ואל תתגאה עליהם אבל תהיה חברתם להודיע להם שתתקרב בעת שיקרבוך ואל תוסיף להתקרב אליהם יותר ממה שיקרבוך שלא תפסיד כונתם בך ותהפוך אהבתם לשנאה ולא תגיעך מהן התועלת אשר תקוה והמשיל זה במי שמתחמם באש שאם ישב רחוק ממנו יהנה בחומו ויקבל תועלת באורו ואם יפשע בעצמו ויוסיף להתקרב אליו ישרף וישוב לו התועלת לנזק והוא ענין אמרו על צד המשל הוי מתחמם כנגד אורן של חכמים והוי זהיר בגחלתן שלא תכוה ואח"כ הוסיף להפחיד מזה ואמר לא תחשוב שאם ינשכוך בלשונם תשוב ותפייסם בדברים ויתפייסו. כי אמנם לא ישמעו לקול מלחש כמו שלא ישמע אליו השרף כמו שאמר אשר לא ישמע לקול מלחשי' ואתה תדע זה מענין גיחזי במה שהתריס כנגד רבו אלישע שנפל בחלי מטונף כהתבאר מד"ח בענין וארבעה אנשים היו מצורעים וכן עם רבי יהושע בן פרחיה וכלם התבאר הנזק שהשיגו וזולתם ממקדיחי תבשילם: (רמב"ם)

פרק ב - משנה יא

רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר, עַיִן הָרָע, וְיֵצֶר הָרָע {מד}, וְשִׂנְאַת הַבְּרִיּוֹת, מוֹצִיאִין אֶת הָאָדָם מִן הָעוֹלָם:

ר"ע מברטנורה עַיִן הָרָע. כְּמוֹ עַיִן רָעָה {מג}, שֶׁאֵינוֹ מִסְתַּפֵּק בְּמַה שֶּׁיֵּשׁ לוֹ וּמְחַזֵּר אַחַר דְּבָרִים אֲחֵרִים. וְיֵשׁ מְפָרְשִׁים עַיִן הָרַע, שֶׁמַּכְנִיס עַיִן הָרַע בְּמָמוֹן חֲבֵרוֹ אוֹ בְּבָנָיו וּמַזִּיק לוֹ: וְשִׂנְאַת הַבְּרִיּוֹת. שִׂנְאַת חִנָּם. וְרַמְבַּ"ם פֵּרֵשׁ, שֶׁמּוֹאֵס חֶבְרַת הַבְּרִיּוֹת וְאוֹהֵב לֵישֵׁב יְחִידִי {מה}. וַאֲנִי שָׁמַעְתִּי, אָדָם קָשֶׁה שֶׁמֵּבִיא עָלָיו שִׂנְאַת הַבְּרִיּוֹת וְגוֹרֵם שֶׁהַכֹּל שׂוֹנְאִים אוֹתוֹ {מו}: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {מג} וְאָמַר שֶׁמּוֹצִיאִין כוּ' וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר שֶׁיִּתְרַחֵק מִמֶּנָּה. וּלְפִיכָךְ אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ לְעֵיל שֶׁהַדֶּרֶךְ שֶׁיִּתְרַחֵק מִמֶּנָּהּ הָאָדָם הוּא חָבֵר רַע. וְזֶהוּ חִדּוּשׁ יוֹתֵר. מִדְרַשׁ שְׁמוּאֵל: {מד} יֵצֶר הָרָע. רֹב הַתַּאֲוָה. הָרַמְבַּ"ם: {מה} וְזֶה לְשׁוֹנוֹ, רֹעַ הַנֶּפֶשׁ וְהוּא חֹלִי הַמָּרָה הַשְּׁחֹרָה שֶׁיָּבִיא הָאָדָם לִמְאֹס רְאוּת עֵינָיו וְיִשְׂנָאֵהוּ, וְיִיטַב לוֹ חֶבְרַת הַחַיּוֹת, וְהִתְבּוֹדֵד בְּמִדְבָּרוֹת וּבִיעָרוֹת, וְיִבְחַר לוֹ מָקוֹם שֶׁאֵינוֹ מְיֻשָּׁב, זֶה אֶצְלָם לֹא מִצַּד פְּרִישׁוּת, רַק לְרֹעַ תַּאֲוָתָם וְקִנְאָתָם בְּזוּלָתָם. אֵלּוּ יָמִיתוּ הָאָדָם בְּלִי סָפֵק כִּי יֶחֱלֶה גּוּפוֹ וְיָמוּת טֶרֶם עִתּוֹ: {מו} וְיֵשׁ מְפָרְשִׁים שֶׁהַכֹּל מְקַלְּלִין אוֹתוֹ וְתָחוּל עָלָיו קִלְלָתָם וְיֵצֵא מִן הָעוֹלָם, שֶׁהֲרֵי אָמְרוּ חֲזַ"ל אַל תְּהִי קִלְלַת הֶדְיוֹט קַלָּה בְּעֵינֶיךָ. מִדְרַשׁ שְׁמוּאֵל: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם אמר שחריצות לממון ורוב התאוה ורוע הנפש והוא חולי המרה השחורה שיביא האדם למאוס ראות עיניו וישנאהו וייטב לו חברת החיות והתבודדות במדברות וביערות ויבחר לו מקום שאינן מיושב וזה אצלם לא מצד פרושות רק לרוע תאותם וקנאתם בזולתם אלו ימיתו [האדם] בלא ספק כי יחלה גופו וימות טרם עתו: (רמב"ם)

פרק ב - משנה יב

רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, יְהִי מָמוֹן חֲבֵרְךָ חָבִיב עָלֶיךָ כְּשֶׁלָּךְ, וְהַתְקֵן עַצְמְךָ לִלְמֹד תּוֹרָה, שֶׁאֵינָהּ יְרֻשָּׁה לָךְ. וְכָל מַעֲשֶׂיךָ יִהְיוּ לְשֵׁם שָׁמָיִם:

ר"ע מברטנורה הַתְקֵן עַצְמְךָ לִלְמֹד תּוֹרָה. שֶׁלֹּא תֹּאמַר הוֹאִיל וְאָבִי חָכָם וַאֲבִי אָבִי חָכָם, תּוֹרָה חוֹזֶרֶת לְאַכְסַנְיָא שֶׁלָּהּ {מז} וְאֵינִי צָרִיךְ לְבַקֵּשׁ אַחֲרֶיהָ: וְכָל מַעֲשֶׂיךָ יִהְיוּ לְשֵׁם שָׁמָיִם. אַף בְּשָׁעָה שֶׁאַתָּה עוֹסֵק בַּאֲכִילָה וּשְׁתִיָּה וּבְדֶרֶךְ אֶרֶץ לֹא תִּתְכַּוֵּן לְהַהֲנוֹת גּוּפְךָ, אֶלָּא שֶׁתִּהְיֶה בָּרִיא לַעֲשׂוֹת רְצוֹן קוֹנְךָ: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {מז} שֶׁכָּךְ דָּרְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ זַ"ל בַּפָּסוּק לֹא יָמוּשׁוּ מִפִּיךָ וּמִפִּי זַרְעֲךָ וּמִפִּי זֶרַע זַרְעֲךָ וְגוֹ'. וְקָא מַשְׁמַע לָן רַבִּי יוֹסֵי דְּהָנֵי מִלֵּי כְּשֶׁמְּתַקֵּן עַצְמוֹ לְכָךְ, דְּמִתְקַיְמָא בּוֹ יוֹתֵר מִזּוּלָתוֹ. וְאִי לָאו הָכִי, לֹא: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם כבר בארנו בפ' השמיני ענין ההכנה והזמון שצריך לאדם להכין עצמו למעלות ובארנו בפ' החמישי ענין אמרו וכל מעשיך יהיו לש"ש: (רמב"ם)

פרק ב - משנה יג

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, הֱוֵי זָהִיר בִּקְרִיאַת שְׁמַע וּבַתְּפִלָּה {מח}. וּכְשֶׁאַתָּה מִתְפַּלֵּל, אַל תַּעַשׂ תְּפִלָּתְךָ קֶבַע, אֶלָּא רַחֲמִים וְתַחֲנוּנִים לִפְנֵי הַמָּקוֹם בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר (יואל ב) כִּי חַנּוּן וְרַחוּם הוּא אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וְנִחָם עַל הָרָעָה. וְאַל תְּהִי רָשָׁע בִּפְנֵי עַצְמְךָ:

ר"ע מברטנורה הֱוֵי זָהִיר בִּקְרִיאַת שְׁמַע. לִקְרוֹתוֹ בְּעוֹנָתוֹ. וְכֵן בַּתְּפִלָּה, לְהִתְפַּלֵּל כָּל תְּפִלָּה וּתְפִלָּה בְּעוֹנָתָהּ: קֶבַע. כְּאָדָם שֶׁיֵּשׁ עָלָיו חוֹבָה דָּבָר קָבוּעַ וְאוֹמֵר אֵימָתַי אֶפְרֹק מֵעָלַי חוֹב זֶה. אִי נַמִּי, קֶבַע, כְּאָדָם שֶׁקָּבוּעַ לוֹ לִקְרֹא פֶּרֶק אֶחָד פָּרָשָׁה אַחַת, שֶׁאוֹמֵר אוֹתָהּ בִּקְרִיאָה בְּעָלְמָא, וְאֵינוֹ אוֹמְרָהּ בִּלְשׁוֹן תַּחֲנוּנִים כְּאָדָם שֶׁמְּבַקֵּשׁ רַחֲמִים: כִּי אֵל חַנּוּן וְרַחוּם הוּא. רוֹצֶה בְּתַחֲנוּנִים, וְעַל יְדֵי הַתַּחֲנוּנִים הוּא מְרַחֵם מִיָּד: וְאַל תְּהִי רָשָׁע בִּפְנֵי עַצְמְךָ. אַל תַּעֲשֶׂה דָּבָר שֶׁהַיּוֹם וּלְמָחָר תַּרְשִׁיעַ אֶת עַצְמְךָ בּוֹ. וְהָרַמְבַּ"ם פֵּרֵשׁ, אַל תְּהִי רָשָׁע בְּעֵינֶיךָ כְּלוֹמַר לֹא תַּחֲזִיק עַצְמְךָ כְּרָשָׁע, שֶׁמִּתּוֹךְ כָּךְ אַתָּה יוֹצֵא לְתַרְבּוּת רָעָה לְגַמְרֵי. וַאֲנִי שָׁמַעְתִּי, אַל תְּהִי רָשָׁע בְּדָבָר זֶה שֶׁתִּפְרֹשׁ מִן הַצִּבּוּר וְתַעֲמֹד בִּפְנֵי עַצְמְךָ: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {מח} בִּקְרִיאַת שְׁמַע וּבַתְּפִלָּה. לְפִי שֶׁהֵם קַבָּלַת עֹל מַלְכוּת שָׁמַיִם וַעֲבוֹדָה לוֹ יִתְבָּרַךְ, לְפִיכָךְ הִזְהִיר עֲלֵיהֶם יוֹתֵר. וּבְמִדְרַשׁ שְׁמוּאֵל כָּתַב דְּרַבֵּנוּ יוֹנָה גָּרַס הֱוֵי זָהִיר בִּקְרִיאַת שְׁמַע יוֹתֵר מִבַּתְּפִלָּה. וּפֵרֵשׁ הַטַּעַם כִּי זְמַן הַתְּפִלָּה הוּא רָחָב עַד אַרְבַּע שָׁעוֹת, וּזְמַן קְרִיאַת שְׁמַע קָצָר כְּוָתִיקִין עִם הָנֵץ הַחַמָּה. וְזֶהוּ לְשׁוֹן הֱוֵי זָהִיר, כִּי צָרִיךְ זְהִירוּת גְּדוֹלָה: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם כשיחשוב אדם עצמו חסר ופחות לא יגדל בעיניו חסרון שיעשהו וכבר בארנו שענין קבע הוא שתכבד עליו התפלה ויחשבה כמו שצוה לעסוק עסק אחד וינפש ממנו: (רמב"ם)

פרק ב - משנה יד

רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר, הֱוֵי שָׁקוּד {מט} לִלְמֹד תּוֹרָה, וְדַע מַה שֶּׁתָּשִׁיב לְאֶפִּיקוֹרוֹס. וְדַע לִפְנֵי מִי אַתָּה עָמֵל. וְנֶאֱמָן הוּא בַעַל מְלַאכְתְּךָ שֶׁיְּשַׁלֶּם לָךְ שְׂכַר פְּעֻלָּתֶךְ {נא}:

ר"ע מברטנורה לְאֶפִּיקוֹרוֹס. לְשׁוֹן הֶפְקֵר, שֶׁמְּבַזֶּה אֶת הַתּוֹרָה וּמַחְשִׁיבָהּ כְּאִלּוּ הִיא הֶפְקֵר. אִי נַמִּי, מֵשִׂים עַצְמוֹ כְּהֶפְקֵר וְאֵינוֹ חָס עַל נַפְשׁוֹ לָחוּשׁ שֶׁמָּא תָּבֹא עָלָיו רָעָה עַל שֶׁמְּבַזֶּה אֶת הַתּוֹרָה אוֹ לוֹמְדֶיהָ: וְדַע לִפְנֵי מִי אַתָּה עָמֵל. בִּתְשׁוּבָה זוֹ שֶׁאַתָּה מֵשִׁיב לְאֶפִּיקוֹרוֹס, שֶׁלֹּא יִפְתֶּה לִבְּךָ לִנְטוֹת לְדַעְתּוֹ {נ}: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {מט} שָׁקוּד כוּ'. פֵּרוּשׁ הֱוֵי שָׁקוּד וְיָגֵעַ בְּלִמּוּד הַתּוֹרָה כְּדֵי שֶׁתֵּדַע לְהָשִׁיב כוּ'. וּלְפִי זֶה לֹא גָּרְסִינַן וְדַע, אֲבָל בִּסְפָרִים אֲחֵרִים גָּרְסֵי וְדַע. פֵּרוּשׁ דָּעֵהוּ אַתָּה בִּידִיעָה שְׁלֵמָה, וְלֹא תִּהְיֶה תְּשׁוּבָתְךָ אֵלָיו מְקֻבֶּלֶת אֶצְלְךָ אוֹ מְלֻמֶּדֶת מֵאַחֵר, כִּי כֵן לֹא תְּנַצֵּחַ אוֹתוֹ. וְאָמַר שֶׁתָּשִׁיב, הוֹדִיעַ שֶׁלֹא תֵּלֵךְ אַתָּה אֵלָיו לְהַקְשׁוֹת לוֹ, אֶלָּא אִם יָבֹא אֵלֶיךָ וְיַקְשׁוּ לְךָ, דַּע מַה שֶּׁתָּשִׁיב. [אָמְנָם אַתָּה לֹא תַּתְחִיל לְשַׁסּוֹת בְּךָ אֶת הַכֶּלֶב]. מִדְרַשׁ שְׁמוּאֵל: {נ} וְזֶה לְשׁוֹן הָרַמְבַּ"ם, אַף עַל פִּי שֶׁתִּלְמַד דֵּעוֹת הָאֶפִּיקוֹרְסִים לָדַעַת אֵיךְ תָּשִׁיב עֲלֵיהֶם, הִשָּׁמֵר שֶׁלֹּא יַעֲלֶה בְּלִבְּךָ דָּבָר מִן הַדֵּעוֹת הָהֵם, וְדַע שֶׁמִי שֶׁתַּעֲבֹד לְפָנָיו יוֹדֵעַ צְפוּן לִבְּךָ. וְהוּא אָמְרוֹ וְדַע לִפְנֵי מִי אַתָּה עָמֵל, רְצוֹנוֹ לוֹמַר שֶׁיְּכַוֵּן לִבּוֹ בֶּאֱמוּנַת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ. עַד כָּאן. וְאִם כֵּן, לִפְנֵי מִי, מוּסָב עַל הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ: {נא} וְנֶאֱמָן כוּ'. לֹא פָּלֵיג עַל מַאֲמָר אַל תִּהְיוּ כַּעֲבָדִים כוּ' וּכְמוֹ שֶׁכָּתַבְתִּי שָׁם. וּמָצָאתִי בְּנֻסַּח אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל מֻגֶּהּ דְּגָרַס, וּמִי הוּא בַּעַל מְלַאכְתֶּךָ, וְתוּ לֹא מִידֵי: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם ענין שקידה הוא מלשון הכתוב כי שוקד אני על דברי כלומר מהיר ומשתדל. או יהיה ענינו הרגל ותמידות כמו לשקוד על דלתותי יום יום:

מה שתשיב לאפיקורוס. אמר צריך שתלמד דברים שתשיב בהם לאפיקורסים מן עובדי כוכבים ותחלוק עליהם ותשיבם אם יקשו לך ואמרו לא שנו אלא אפיקורוס עובד כוכבים אבל אפיקורוס ישראל כ"ש דפקר טפי ר"ל שיוסיף לבזות ומפני זה אין צריך לדבר עמו כלל שאין לו תקנה ואין לו רפואה כלל ועקר שנא' כל באיה לא ישובון ולא ישיגו ארחות חיים ואמרו אף על פי שתלמד דעות האומות לדעת איך תשיב עליהם. השמר שלא יעלה בלבך דבר מן הדעות ההם ודע שמי שתעבוד לפניו יודע צפון לבך והוא אמרו ודע לפני מי אתה עמל רצה לומר שיכוין לבו באמונת השם יתברך: (רמב"ם)

פרק ב - משנה טו

רַבִּי טַרְפוֹן אוֹמֵר, הַיּוֹם קָצָר וְהַמְּלָאכָה מְרֻבָּה, וְהַפּוֹעֲלִים עֲצֵלִים, וְהַשָּׂכָר הַרְבֵּה, וּבַעַל הַבַּיִת דּוֹחֵק:

ר"ע מברטנורה הַיּוֹם קָצָר. חַיֵּי הָעוֹלָם הַזֶּה קְצָרִים הֵם: וְהַמְּלָאכָה מְרֻבָּה. הַתּוֹרָה אֲרֻכָּה מֵאֶרֶץ מִדָּהּ: וּבַעַל הַבַּיִת דּוֹחֵק. שֶׁנֶּאֱמָר (יְהוֹשֻׁעַ א) וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה: (ר"ע מברטנורה).

רמב"ם זה משל לקוצר השנים ורוב החכמות ועצלות בני אדם לבקשה עם רוב השכר עליהם ועם רוב התראות התורה ואזהרותיה לבקש חכמה ולמוד: (רמב"ם)

פרק ב - משנה טז

הוּא הָיָה אוֹמֵר, לֹא עָלֶיךָ הַמְּלָאכָה לִגְמֹר, וְלֹא אַתָּה בֶן חוֹרִין לִבָּטֵל מִמֶּנָּה. אִם לָמַדְתָּ תוֹרָה הַרְבֵּה {נב}, נוֹתְנִים לְךָ שָׂכָר הַרְבֵּה. וְנֶאֱמָן הוּא בַעַל מְלַאכְתְּךָ שֶׁיְּשַׁלֵּם לְךָ שְׂכַר פְּעֻלָּתֶךָ {נג}. וְדַע מַתַּן שְׂכָרָן {נד} שֶׁל צַדִּיקִים לֶעָתִיד לָבֹא:

ר"ע מברטנורה לֹא עָלֶיךָ הַמְּלָאכָה לִגְמֹר. לֹא שְׂכָרְךָ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִגְמֹר אֶת כֻּלָּהּ כְּדֵי שֶׁתַּפְסִיד שְׂכָרְךָ אִם לֹא תִּגְמְרֶנָּהּ. וְשֶׁמָּא תֹּאמַר אֵינִי לוֹמֵד וְאֵינִי נוֹטֵל שָׂכָר, וְלֹא אַתָּה בֶן חוֹרִין לִבָּטֵל. עַל כָּרְחֲךָ הָעֹל, מֻטָּל עָלֶיךָ לַעֲבֹד: לֶעָתִיד לָבֹא. לָעוֹלָם הַבָּא: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {נב} הַרְבֵּה. לְפִי שֶׁאָמַר לְעֵיל וְהַשָּׂכָר הַרְבֵּה נִמְשַׁךְ לָאָדָם מִזֶּה לוֹמַר הִנֵּה אֲקַבֵּל שָׂכָר הַרְבֵּה כְּשֶׁאֶלְמֹד שָׁעָה אַחַת וְאַחַר כָּךְ אֲנִי יוֹשֵׁב בָּטֵל מִתּוֹרָה כִּי כְּבָר יֵשׁ לִי שָׂכָר הַרְבֵּה לְקַבֵּל. לְכָךְ אָמַר אִם לָמַדְתָּ הַרְבֵּה כוּ' דְּאִי לָאו הָכִי לֹא שֶׁהֲרֵי אַדְּרַבָּה יֵשׁ לְךָ עֹנֶשׁ בַּעֲוֹן בִּטּוּל תּוֹרָה. מִדְרַשׁ שְׁמוּאֵל. וְלֹא אָמְרוּ אֶחָד הַמַּרְבֶּה וְאֶחָד הַמַּמְעִיט כוּ' אֶלָּא כְּשֶׁנַּעֲרִיךְ גַּם כֵּן הַמְּנַדְּבִים מָה עֶרְכָּם, הַיְנוּ שֶׁהֶעָשִׁיר מַרְבֶּה וְהֶעָנִי מַמְעִיט, אֲבָל לֹא כְּשֶׁיֵּשׁ בִּיכָלְתּוֹ לְהַרְבּוֹת וְהִמְעִיט. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {נג} שְׂכַר כוּ'. וְלֹא תַּעֲלֶה עַל דַּעְתְּךָ שֶׁכְּשֶׁתְּקַבֵּל הַמַּתָּנָה הָרְמוּזָה בַּמַּתָּן וּבָהַרְבֵּה, שֶׁיְּנֻכֶּה מִשְּׂכָרְךָ. מִדְרַשׁ שְׁמוּאֵל: {נד} וְדַע כוּ'. כְּלוֹמַר אֵין הַכַּוָּנָה כְּדֵי שֶׁתַּעֲבֹד עַל מְנַת לְקַבֵּל פְּרָס. רַק כַּוָּנָתִי הִיא זֹאת שֶׁתֵּדָעֵהוּ דֶּרֶךְ יְדִיעָה לְבַד וּכְדִלְעֵיל. וְיֵשׁ גּוֹרְסִים שֶׁמַּתָּן, בְּשִׁי"ן. וּלְפִי זֶה יֵשׁ לוֹמַר דְּאָתָא לְמֵימַר דַּאֲפִלּוּ מַתָּן שֶׁהִיא הַמַּתָּנָה, בְּהַאי עָלְמָא לֵיכָּא, וּלְכָךְ אַל תִּתְמַהּ בִּרְאוֹתְךָ הַצַּדִּיקִים אִם מֵרָעָה אֶל רָעָה יָצָאוּ. כֵּן כָּתַב בְּמִדְרַשׁ שְׁמוּאֵל: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם לעתיד לבא. רצה לומר לעולם הבא וכבר בארנו ענין העולם הבא בפרק העשירי מסנהדרין במה שראוי לזכרו: (רמב"ם)

פרק ג

פרק ג - משנה א

עֲקַבְיָא {א} בֶן מַהֲלַלְאֵל אוֹמֵר, הִסְתַּכֵּל בִּשְׁלשָׁה דְבָרִים וְאִי אַתָּה בָא לִידֵי עֲבֵרָה. דַּע {ב} מֵאַיִן בָּאתָ, וּלְאָן {ג} אַתָּה הוֹלֵךְ {ד}, וְלִפְנֵי מִי אַתָּה עָתִיד לִתֵּן דִּין וְחֶשְׁבּוֹן. מֵאַיִן בָּאתָ, מִטִּפָּה סְרוּחָה, וּלְאָן אַתָּה הוֹלֵךְ, לִמְקוֹם עָפָר רִמָּה וְתוֹלֵעָה {ה}. וְלִפְנֵי מִי אַתָּה עָתִיד לִתֵּן דִּין וְחֶשְׁבּוֹן {ו}, לִפְנֵי מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא:

ר"ע מברטנורה עֲקַבְיָא. מִטִּפָּה סְרוּחָה. טִפַּת שִׁכְבַת זֶרַע. וְאַף עַל פִּי שֶׁבִּשְׁעַת הָעִבּוּר אֵינָהּ סְרוּחָה, שֶׁאֵינָהּ מַסְרַחַת בְּרֶחֶם הָאִשָּׁה עַד לְאַחַר שְׁלֹשָׁה יָמִים וּכְשֶׁתַּסְרִיחַ אֵינָהּ רְאוּיָה לְהַזְרִיעַ, מִכָּל מָקוֹם קָרֵי לָהּ טִפָּה סְרוּחָה מִפְּנֵי שֶׁהִיא קְרוֹבָה לְהַסְרִיחַ מִיָּד כְּשֶׁהִיא חוּץ לִמְעֵי הָאִשָּׁה. וְהַמִּסְתַּכֵּל שֶׁבָּא מִטִּפָּה סְרוּחָה, נִצּוֹל מִן הַגַּאֲוָה. וְהַמִּסְתַּכֵּל שֶׁעָתִיד לֵילֵךְ לִמְקוֹם עָפָר רִמָּה וְתוֹלֵעָה, נִצּוֹל מִן הַתַּאֲוָה וְהַחֶמְדָּה אֶל הַמָּמוֹן. וְהַמִּסְתַּכֵּל שֶׁעָתִיד לִתֵּן דִּין וְחֶשְׁבּוֹן, פּוֹרֵשׁ מִן הַחֵטְא וְאֵינוֹ נִכְשָׁל בָּעֲבֵרָה: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {א} עֲקַבְיָא. בִּזְמַן הַבַּיִת הָיָה. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {ב} דַּע. חָזַר וְאָמַר מִלַּת דַּע לְפִי שֶׁלִפְנֵי מִי אַתָּה עָתִיד כוּ' אֵינָן בְּהִסְתַּכְּלוּת וּרְאִיָּה מוּחֶשֶׁת כִּי אִם שֶׁיַּאֲמִין זֶה בְּדֶרֶךְ יְדִיעָה. מִדְרַשׁ שְׁמוּאֵל: {ג} מֵאַיִן כוּ'. שְׁאֵלַת הַמָּקוֹם שֶׁבָּא מִשָּׁם בִּלְשׁוֹן אַיִן כְּמוֹ מֵאַיִן בָּאוּ הָאֲנָשִׁים, וּשְׁאֵלַת הַמָּקוֹם שֶׁיָּבֹא לְשָׁם בִּלְשׁוֹן אָנָה כְּמוֹ אָנָה אֵלֵךְ מֵרוּחֲךָ וְאָנָה מִפָּנֶיךָ אֶבְרַח: {ד} אַתָּה הוֹלֵךְ. כִּי הָאָדָם הוֹלֵךְ לְבֵית עוֹלָמוֹ וּמִתְקָרֵב אֶל הַמִּיתָה כִּי יוֹם הַמָּוֶת מִיּוֹם הִוָּלְדוֹ הוּא, שֶׁמִּיּוֹם שֶׁנּוֹלָד הוּא מִתְקָרֵב וְהוֹלֵךְ אֶל הַמִּיתָה, וְעַל כֵּן נָקַט לְשׁוֹן הֹוֶה וְלֹא לְשׁוֹן עָתִיד. מִדְרַשׁ שְׁמוּאֵל: {ה} לִמְקוֹם כוּ'. וְלֹא אָמַר שֶׁיִּהְיֶה רִמָּה וְתוֹלֵעָה, שֶׁכָּךְ אָמַר הַכָּתוּב כִּי עָפָר אַתָּה וְאֶל עָפָר תָּשׁוּב. דֶּרֶךְ חַיִּים: {ו} דִּין וְחֶשְׁבּוֹן. תְּחִלַּת דִּין קָאָמַר, וּלְפִיכָךְ הִקְדִּים דִּין לְחֶשְׁבּוֹן. וְאָמַר לָתֵת דִּין, שֶׁאִם יַעֲשֶׂה חֵטְא מִתְחַיֵּב מִזֶּה דִּין, לְכָךְ שַׁיָּךְ לוֹמַר שֶׁהוּא נוֹתֵן הַדִּין כוּ'. דֶּרֶךְ חַיִּים: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם זה ההסתכלות מביא האדם לידי ענוה בזכרון מאין בא. והסתכלו באחריתו יביאהו לבזות בעניני העולם. והסתכלו לגודל המצוה יביאהו למהר לשמוע מצותיו. וכשיעלו בידו אלו השלשה דברים לא יחטא כלל: (רמב"ם)

פרק ג - משנה ב

רַבִּי חֲנִינָא סְגַן הַכֹּהֲנִים אוֹמֵר, הֱוֵי מִתְפַּלֵּל בִּשְׁלוֹמָהּ שֶׁל מַלְכוּת {ז}, שֶׁאִלְמָלֵא מוֹרָאָהּ, אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ חַיִּים בְּלָעוֹ. רַבִּי חֲנִינָא בֶן תְּרַדְיוֹן אוֹמֵר, שְׁנַיִם שֶׁיּוֹשְׁבִין וְאֵין בֵּינֵיהֶן דִּבְרֵי תוֹרָה, הֲרֵי זֶה מוֹשַׁב לֵצִים {ח}, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים א) וּבְמוֹשַׁב לֵצִים לֹא יָשָׁב. אֲבָל שְׁנַיִם שֶׁיּוֹשְׁבִין וְיֵשׁ בֵּינֵיהֶם דִּבְרֵי תוֹרָה, שְׁכִינָה שְׁרוּיָה בֵינֵיהֶם {ט}, שֶׁנֶּאֱמַר (מלאכי ג) אָז נִדְבְּרוּ יִרְאֵי יְיָ אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ וַיַּקְשֵׁב יְיָ וַיִּשְׁמָע וַיִּכָּתֵב סֵפֶר זִכָּרוֹן לְפָנָיו לְיִרְאֵי יְיָ וּלְחֹשְׁבֵי שְׁמוֹ. אֵין לִי אֶלָּא שְׁנַיִם, מִנַּיִן שֶׁאֲפִלּוּ אֶחָד שֶׁיּוֹשֵׁב וְעוֹסֵק בַּתּוֹרָה {י}, שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא קוֹבֵעַ לוֹ שָׂכָר, שֶׁנֶּאֱמַר (איכה ג) יֵשֵׁב בָּדָד וְיִדֹּם כִּי נָטַל עָלָיו:

ר"ע מברטנורה בִּשְׁלוֹמָהּ שֶׁל מַלְכוּת. וַאֲפִלּוּ שֶׁל אֻמּוֹת הָעוֹלָם: חַיִּים בְּלָעוֹ. דִּכְתִיב (חֲבַקּוּק א) וַתַּעֲשֶׂה אָדָם כִּדְגֵי הַיָּם, מַה דָּגִים שֶׁבַּיָּם כָּל הַגָּדוֹל מֵחֲבֵרוֹ בּוֹלֵעַ אֶת חֲבֵרוֹ, אַף בְּנֵי אָדָם אִלְמָלֵא מוֹרָאָהּ שֶׁל מַלְכוּת כָּל הַגָּדוֹל מֵחֲבֵרוֹ בּוֹלֵעַ אֶת חֲבֵרוֹ [עֲבוֹדָה זָרָה נד:]: יִרְאֵי ה' אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ. הֲרֵי כָּאן שְׁנַיִם: וְיִדֹּם. לְשׁוֹן קוֹל דְּמָמָה דַּקָּה, כְּדֶרֶךְ הַשּׁוֹנֶה יְחִידִי שֶׁהוּא שׁוֹנֶה בְּלַחַשׁ: כִּי נָטַל עָלָיו. כְּאִלּוּ נְתִינַת כָּל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ הָיְתָה בַּעֲבוּרוֹ בִּלְבַד {יא}: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {ז} מַלְכוּת. הוּא הַמֶּלֶךְ עִם שָׂרָיו וְיוֹעֲצָיו הַמַּנְהִיגִים מַלְכוּתוֹ וְעוֹשִׂים מִשְׁפָּט בָּאָרֶץ, [וּלְפִיכָךְ לֹא אָמַר בִּשְׁלוֹם] הַמֶּלֶךְ. כָּךְ פֵּרְשׁוּ הַמְפָרְשִׁים: {ח} לֵצִים. דְּאֵין לֵיצָנוּת גְּדוֹלָה מִמִּי שֶׁאוֹמְרִים לוֹ מְנֵה זְהוּבִים שָׁעָה אַחַת וְכָל שֶׁתִּמְנֶה יִהְיֶה שֶׁלְּךָ, וְהוּא בָּטֵל, וַדַּאי מִתְלוֹצֵץ מִן הַזְּהוּבִים וּמְבַזֶּה אוֹתָם. כֵּן הַבָּטֵל מִדִּבְרֵי תּוֹרָה אַחַר שֶׁיּוֹדֵעַ הַשָּׂכָר הַגָּדוֹל הַזֶּה, אֵינוֹ כִּי אִם לֵץ. וְאָמַר וְאֵין בֵּינֵיהֶם רְצוֹנוֹ לוֹמַר שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁכָּל אֶחָד עוֹסֵק לְבַדּוֹ אֲבָל אֵין בֵּינֵיהֶם, שֶׁכָּל אֶחָד מַהֲבִיל וּמִתְלוֹצֵץ בְּלִבּוֹ עַל יְדִיעַת וְלִמּוּד חֲבֵרוֹ וְחוֹשֵׁב שֶׁאֵין לוֹ תּוֹעֶלֶת בְּחֶבְרָתוֹ עִמּוֹ כוּ', בְּוַדַּאי לֵצִים יִקָּרְאוּ אַף עַל פִּי שֶׁאֵין פּוֹצֶה פֶּה. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {ט} שְׁכִינָה שְׁרוּיָה בֵינֵיהֶם. הֵפֶךְ הַלֵּיצָנִים, כִּי הֵם הַכַּת שֶׁאֵינָם רוֹאִים פְּנֵי הַשְּׁכִינָה. אָמְנָם אֵלּוּ לְהֶפֶךְ, כִּי הַלֵּיצָנִים אֲפִלּוּ בְּמוֹתָם הַשְּׁכִינָה מִתְרַחֶקֶת מֵהֶם כָּל שֶׁכֵּן בְּחַיֵּיהֶם, וְאֵלּוּ אֲפִלּוּ בְּחַיֵּיהֶם שְׁכִינָה שְׁרוּיָה בֵּינֵיהֶם כָּל שֶׁכֵּן בְּמִיתָתָם. מִדְרַשׁ שְׁמוּאֵל: {י} וְעוֹסֵק כוּ'. שֶׁיָּחִיד אֵינוֹ רָגִיל לְהוֹצִיא דִּבְרֵי תּוֹרָה מִפִּיו, וּלְפִיכָךְ לֹא שַׁיָּךְ לוֹמַר אֶצְלוֹ וְעוֹסֵק בְּדִבְרֵי תּוֹרָה כְּמוֹ שֶׁהוּא אֵצֶל שְׁנַיִם שֶׁהֵם מְדַבְּרִים זֶה עִם זֶה: {יא} וְכֵן פֵּרֵשׁ הָרַמְבַּ"ם. אֲבָל גִּרְסָתוֹ, מִנַּיִן שֶׁאֲפִלּוּ אֶחָד יוֹשֵׁב וְשׁוֹנֶה שֶׁמַּעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ קִיֵּם אֶת הַתּוֹרָה שֶׁנֶּאֱמַר יֵשֵׁב וְגוֹ'. וְלַגִּרְסָא שֶׁלָּנוּ נִרְאֶה כְּמוֹ שֶׁכָּתַב מִדְרַשׁ שְׁמוּאֵל בְּשֵׁם הָרַשְׁבַּ"ם, שֶׁמְּפָרֵשׁ כִּי נָטַל עָלָיו, שֶׁהֻשְׁלַךְ עָלָיו שָׂכָר מֻשְׁלָם, אוֹ הֲרֵי הוּא כְּנָטַל שְׂכָרוֹ כְּבָר שֶׁמְּזֻמָּן הוּא. עוֹד פֵּרֵשׁ כָּאן כְּמוֹ שֶׁכָּתַב הָרַ"ב סוֹף מִשְׁנָה ו'. וְגִרְסַת רַשִׁ"י נִרְאֶה לִי דְּגָרַס כָּאן כָּל מָקוֹם וְגוֹ' וּלְקַמָּן מִשְׁנָה ו' גָּרַס כִּי נָטַל וְגוֹ' כוּ'. וּבַגְּמָרָא, וּמֵאַחַר דַּאֲפִלּוּ חַד, תְּרֵי מִבַּעְיָא, תְּרֵי מִכְתְּבֵי מִלַּיְהוּ בְּסֵפֶר הַזִּכְרוֹנוֹת, חַד לֹא מִכְתְּבֵי מִלֵּיהּ. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם ראייתו שמושב לצים יקרא כל מושב שלא ידברו בו דברי תורה מסוף הפסוק אשר אמר כי אם בתורת ה' וגו' כאילו אמר שמפני שהיה חפצו בתורת ה' לא ישב במושב לצים אשר אין בו תורת ה':

מנין שאפילו אחד שיושב וכו'. בפ' קמא דברכות אומר בזה הלשון מנין לאחד שיושב ועוסק בתורה ששכינה עמו שנאמר בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבא אליך וברכתיך וכי מאחר דאפי' אחד תרי מיבעיא תרי מכתבי מלייהו בספר הזכרונות חד לא מכתבי מיליה וכי מאחר דאפילו תרי תלתא מבעיא מהו דתימא דינא שלמא בעלמא הוא ולא אתיא שכינה קמ"ל דדינא נמי היינו תורה וכי מאחר דאפילו תלתא עשרה מבעיא עשרה קדמה שכינה ואתיא תלתא עד דיתבי: ופירוש וידום מן הדבור הנסתר מקול דממה דקה וממנו פי' התרגום וידום אהרן ושתיק אהרן וראייתו שהוא כמי שקיים כל התורה כולה מאמרו כי נטל עליו כאלו נתינת התורה כולו היתה בעבורו לבד: (רמב"ם)

פרק ג - משנה ג

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, שְׁלשָׁה {יב} שֶׁאָכְלוּ עַל שֻׁלְחָן אֶחָד וְלֹא אָמְרוּ עָלָיו דִּבְרֵי תוֹרָה, כְּאִלּוּ אָכְלוּ מִזִּבְחֵי מֵתִים, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה כח) כִּי כָּל שֻׁלְחָנוֹת מָלְאוּ קִיא צֹאָה בְּלִי מָקוֹם. אֲבָל שְׁלשָׁה שֶׁאָכְלוּ עַל שֻׁלְחָן אֶחָד וְאָמְרוּ עָלָיו דִּבְרֵי תוֹרָה, כְּאִלּוּ אָכְלוּ מִשֻּׁלְחָנוֹ שֶׁל מָקוֹם {יד} בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר (יחזקאל מא) וַיְדַבֵּר אֵלַי זֶה הַשֻּׁלְחָן אֲשֶׁר לִפְנֵי ה':

ר"ע מברטנורה וְלֹא אָמְרוּ עָלָיו דִּבְרֵי תוֹרָה. וּבְבִרְכַּת הַמָּזוֹן שֶׁמְּבָרְכִים עַל הַשֻּׁלְחָן, יוֹצְאִין יְדֵי חוֹבָתָן, וְחָשׁוּב כְּאִלּוּ אָמְרוּ עָלָיו דִּבְרֵי תּוֹרָה. כָּךְ שָׁמַעְתִּי {יג}: מִזִּבְחֵי מֵתִים. תִּקְרֹבֶת עֲבוֹדָה זָרָה, דִּכְתִיב (תְּהִלִּים קו) וַיִּצָּמְדוּ לְבַעַל פְּעוֹר וַיֹּאכְלוּ זִבְחֵי מֵתִים: מָלְאוּ קִיא צֹאָה. וַעֲבוֹדָה זָרָה קְרוּיָה צֹאָה, דִּכְתִיב (יְשַׁעְיָה ל) צֵא תֹּאמַר לוֹ: בְּלִי מָקוֹם. בִּשְׁבִיל שֶׁלֹּא הִזְכִּירוּ שְׁמוֹ שֶׁל מָקוֹם בָּרוּךְ הוּא עַל הַשֻּׁלְחָן: שֶׁנֶּאֱמָר וַיְּדַבֵּר אֵלַי זֶה הַשֻּׁלְחָן אֲשֶׁר לִפְנֵי ה'. מִיָּד כְּשֶׁדִּבֵּר בְּדִבְרֵי תּוֹרָה נִקְרָא שֻׁלְחָן אֲשֶׁר לִפְנֵי ה'. וְיֵשׁ אוֹמְרִים מֵרֹאשׁוֹ שֶׁל מִקְרָא הוּא יוֹצֵא, דִּכְתִיב וְהַמִּזְבֵּחַ עֵץ שָׁלֹשׁ אַמּוֹת, אַל תִּקְרֵי אַמּוֹת אֶלָּא אִמּוֹת, כְּמוֹ יֵשׁ אֵם לַמִּקְרָא, שָׁלֹשׁ כְּנֶגֶד תּוֹרָה נְבִיאִים וּכְתוּבִים, וְאָמְרֵי לַהּ מִקְרָא מִשְׁנָה וְתַלְמוּד. שֶׁצָּרִיךְ אָדָם לְדַבֵּר בָּהֶן עַל הַשֻּׁלְחָן, וְאָז קָרוּי שֻׁלְחָן אֲשֶׁר לִפְנֵי ה'. כָּךְ פֵּרֵשׁ רַשִׁ"י: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {יב} שְׁלֹשָׁה. נָקַט שְׁלֹשָׁה, דְּבַפָּסוּק שֶׁהֵבִיא לִרְאָיָה שָׁם מְדַבֵּר גַּם כֵּן בִּשְׁלֹשָׁה, הֶחָכָם וְהַכֹּהֵן וְהַנָּבִיא. לֵב אָבוֹת: {יג} וְהַבְּרָכוֹת הֵן שָׁלֹשׁ. כִּי הַטּוֹב וְהַמֵּטִיב בְּיַבְנֶה תִּקְנוּהָ. וְנִמְצָא שֶׁהֵן כְּנֶגֶד שָׁלֹשׁ אִמּוֹת דִּלְקַמָּן. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב שֶׁהֶאֱרִיךְ לְרַמֵּז בְּשָׁלֹשׁ בְּרָכוֹת אֵלּוּ שֶׁהֵם נֶגֶד תּוֹרָה נְבִיאִים כְּתוּבִים. אִי נַמִּי נֶגֶד מִקְרָא מִשְׁנָה גְּמָרָא. וְסִיֵּם וְזֶה לְשׁוֹנוֹ, וְאַף עַל פִּי שֶׁהִצַּבְתִּי צִיּוּנִים לְהַדְמוֹת בִּרְכַּת הַמָּזוֹן לְתוֹרָה נְבִיאִים כְּתוּבִים אִי נַמִּי כוּ' כִּדְאִיתָא בְּסוֹטָה סוֹף פֶּרֶק ז', מִכָּל מָקוֹם לֹא נִתְיַשְּׁבָה דַּעְתִּי בִּפְסָק הַזֶּה לָצֵאת יְדֵי חוֹבָה בְּכָךְ, דְּוַדַּאי דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן לָאו בְּהָכִי מַיְרֵי, דְּאַטּוּ בִּרְשִׁיעֵי עָסְקִינַן שֶׁאֵין מְבָרְכִין בִּרְכַּת הַמָּזוֹן שֶׁהוּא מִצְוַת עֲשֵׂה. וּמִלֵּי דְּאָבוֹת מִלֵּי דַּחֲסִידוּת נִינְהוּ. וּלְשׁוֹן רַשִׁ"י, וּרְגִילִין בְּנֵי אָדָם לִפְטֹר עַצְמָן בְּבִרְכַּת הַמָּזוֹן: {יד} מִשֻּׁלְחָנוֹ שֶׁל מָקוֹם. שֶׁמַּעֲלֶה עֲלֵיהֶם כְּאִלּוּ הִקְרִיבוּ קָרְבָּנוֹת, עַל דֶּרֶךְ מַה שֶּׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זַ"ל כֹּהֲנִים מִשֻּׁלְחַן גָּבוֹהַּ קָא זָכוּ. מִדְרַשׁ שְׁמוּאֵל: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם זבחי מתים יקרא תקרובת עבודת כוכבים כמו שקראה הכתוב כמו שבארנו בפרק ג' מעבודת כוכבים וקראה ישעיהו ג"כ קיא צואה לבזותה כמו שתקרא עבודת כוכבים עצמה גלולים ושקוצים וקדם לפני זה הפסוק פסוק המורה על העוסק במאכל ובמשתה והנחת התורה ותלמודה ומפני זה כי השלחנות כלם כאילו אכלו עליהם הדברים המזוהמים והצואה רצה לומר מאכל עבודת כוכבים והוא אמרו לפני זה הפסוק (ישעיהו כח, ז) וגם אלה ביין שגו ובשכר תעו: (רמב"ם)

פרק ג - משנה ד

רַבִּי חֲנִינָא בֶן חֲכִינַאי אוֹמֵר, הַנֵּעוֹר בַּלַּיְלָה וְהַמְהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ יְחִידִי וְהַמְפַנֶּה {טו} לִבּוֹ לְבַטָּלָה, הֲרֵי זֶה מִתְחַיֵּב בְּנַפְשׁוֹ:

ר"ע מברטנורה הַנֵּעוֹר בַּלַּיְלָה וְהַמְהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ יְחִידִי. וּמְחַשֵּׁב בְּלִבּוֹ דִּבְרֵי הֲבַאי: הֲרֵי זֶה מִתְחַיֵּב בְּנַפְשׁוֹ. לְפִי שֶׁלַּיְלָה הוּא זְמַן לַמַּזִּיקִים, וְהַמְהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ יְחִידִי הוּא בְּסַכָּנָה מִפְּנֵי הַלִּסְטִים וְכַמָּה פְּגָעִים רָעִים, וְאִם הָיָה מְחַשֵּׁב בְּדִבְרֵי תּוֹרָה הָיְתָה מְשַׁמַּרְתּוֹ: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {טו} וּמְפַנֶּה. וְהוּא גִּרְסַת הָרַ"ב. וְגִרְסַת וְהַמְּפַנֶּה טָעוּת הוּא, דְּאִם כֵּן הַנֵּעוֹר אֵינוֹ מְפַנֶּה וְלָמָּה יִתְחַיֵּב. וְהָרַשְׁבַּ"ם מְפָרֵשׁ הַנֵּעוֹר בַּלַּיְלָה וַאֲפִלּוּ בַּבַּיִת. וְהַמְּהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ וַאֲפִלּוּ בַּיּוֹם. וּבִשְׁנֵיהֶם בִּיחִידִי עָסְקִינַן. וְלִדְבָרָיו יֵשׁ לְקַיֵּם גִּרְסַת וְהַמְּפַנֶּה. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם [יאמר הנעור בלילה לבטלה ומי שיפריד בנפשו ללא תכלית אלא לבטלה וכן המפנה לדרכי העולם לא להשיג אמיתות אלא לבטלה.] (רמב"ם)

פרק ג - משנה ה

רַבִּי נְחוּנְיָא בֶּן הַקָּנֶה אוֹמֵר, כָּל הַמְקַבֵּל עָלָיו עֹל תּוֹרָה {טז}, מַעֲבִירִין מִמֶּנּוּ עֹל מַלְכוּת וְעֹל דֶּרֶךְ אֶרֶץ. וְכָל הַפּוֹרֵק מִמֶּנּוּ עֹל תּוֹרָה, נוֹתְנִין עָלָיו עֹל מַלְכוּת וְעֹל דֶּרֶךְ אֶרֶץ:

ר"ע מברטנורה עֹל מַלְכוּת. מַשָּׂא מֶלֶךְ וְשָׂרִים: דֶּרֶךְ אֶרֶץ. עֲמַל וְטֹרַח הַפַּרְנָסָה, לְפִי שֶׁמְּלַאכְתּוֹ מִתְבָּרֶכֶת: הַפּוֹרֵק מִמֶּנּוּ עֹל תּוֹרָה. הָאוֹמֵר קָשֶׁה עֻלָּהּ שֶׁל תּוֹרָה וְאֵינִי יָכוֹל לְסוֹבְלָהּ {יז}: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {טז} עֹל תּוֹרָה. הַתְמָדַת הַקְּרִיאָה. הָרַמְבַּ"ם: {יז} וְלָאו דְּמִתְחַיֵּב בְּנַפְשׁוֹ דִּלְעֵיל בִּמְפַנֶּה, חָמוּר מִנּוֹתְנִין עָלָיו עֹל דְּהָכָא בְּפוֹרֵק. דְּוַדַּאי לֵיתָא. אֶלָּא דְּמִתְחַיֵּב דְּאָמְרָן הַיְנוּ אִם יִפְגְּעוּ בּוֹ לִסְטִים אוֹ מַזִּיקִים מִתְחַיֵּב בְּנַפְשׁוֹ, וְדָמוֹ הָיָה נִדְרָשׁ מֵעַצְמוֹ, אֲבָל אֶפְשָׁר שֶׁלֹּא יְאָרְעוֹ כָּל רַע. אֲבָל הָכָא נוֹתְנִין כוּ' וְלֹא יוּכַל מַלֵּט. נִרְאֶה לִי: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם עול תורה. התמדת הקריאה:

ועול מלכות. טורח המלך וחיילותיו:

ועול דרך ארץ. טורח הזמן: אמר כי בשכר לקחו עול התורה יצילהו השם יתברך ויקל מעליו טורח הזמן: ואמרו פורק עול תורה שאמר אין תורה מן השמים ואיני סובלה: ואמרו חרות על הלוחו' חירות על הלוחו' רצה לומר החירות מתולדות הזמן ועניני המלכים למי שמקבל ועושה מה שנכתב על הלוחות: (רמב"ם)

פרק ג - משנה ו

רַבִּי חֲלַפְתָּא בֶן דּוֹסָא אִישׁ כְּפַר חֲנַנְיָה אוֹמֵר, עֲשָׂרָה שֶׁיּוֹשְׁבִין וְעוֹסְקִין בַּתּוֹרָה, שְׁכִינָה שְׁרוּיָה בֵינֵיהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים פב) אֱלֹהִים נִצָּב בַּעֲדַת אֵל. וּמִנַּיִן אֲפִלּוּ חֲמִשָּׁה, שֶׁנֶּאֱמַר (עמוס ט) וַאֲגֻדָּתוֹ עַל אֶרֶץ יְסָדָהּ. וּמִנַּיִן אֲפִלּוּ שְׁלשָׁה, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים פב) בְּקֶרֶב אֱלֹהִים יִשְׁפֹּט. וּמִנַּיִן אֲפִלּוּ שְׁנַיִם {כ}, שֶׁנֶּאֱמַר (מלאכי ג) אָז נִדְבְּרוּ יִרְאֵי ה' אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ וַיַּקְשֵׁב ה' וַיִּשְׁמָע וְגוֹ'. וּמִנַּיִן אֲפִלּוּ אֶחָד, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כ) בְּכָל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַזְכִּיר אֶת שְׁמִי אָבֹא אֵלֶיךָ וּבֵרַכְתִּיךָ:

ר"ע מברטנורה עֲשָׂרָה שֶׁהָיוּ יוֹשְׁבִים בַּדִּין. גָּרְסִינַן {יח}: בַּעֲדַת אֵל. וְאֵין עֵדָה פְּחוּתָה מֵעֲשָׂרָה, שֶׁנֶּאֱמַר בַּמְרַגְּלִים (בְּמִדְבָּר יד) עַד מָתַי לָעֵדָה הָרָעָה הַזֹּאת, יָצְאוּ יְהוֹשֻׁעַ וְכָלֵב, הֲרֵי עֲשָׂרָה: וּמִנַּיִן אֲפִלּוּ חֲמִשָּׁה שֶׁנֶּאֱמַר בְּקֶרֶב אֱלֹהִים יִשְׁפֹּט. שְׁלֹשָׁה דַּיָּנִים וּשְׁנֵי בַּעֲלֵי דִּינִים: וּמִנַּיִן אֲפִלּוּ שְׁלֹשָׁה שֶׁנֶּאֱמַר וַאֲגֻדָּתוֹ עַל אֶרֶץ יְסָדָהּ. הָאֵשׁ וְהָאֲוִיר וְהַמַּיִם שֶׁהֵם שְׁלֹשָׁה, עַל אֶרֶץ יְסָדָהּ, עַל יְסוֹד הָאָרֶץ הֵם מַקִּיפִים. הֲרֵי לְךָ שֶׁשְּׁלֹשָׁה קְרוּיִין אֲגֻדָּה. אִי נַמִּי, מָצִינוּ שְׁלֹשָׁה קְרוּיִין אֲגֻדָּה, אֲגֻדַּת אֵזוֹב שֶׁהֵם שְׁלֹשָׁה קְלָחִים. וְיֵשׁ סְפָרִים שֶׁכָּתוּב בָּהֵן וּמִנַּיִן אֲפִלּוּ חֲמִשָּׁה שֶׁנֶּאֱמַר וַאֲגֻדָּתוֹ עַל אֶרֶץ יְסָדָהּ, שֶׁאָדָם אוֹגֵד בְּיָדוֹ אַחַת שֶׁיֵּשׁ בָּהּ חָמֵשׁ אֶצְבָּעוֹת, וּכְלַל אֶצְבָּעוֹת שֶׁבַּיָּד קְרוּיִין אֲגֻדָּה. וּבְרֹאשׁ הַמִּקְרָא הוּא אוֹמֵר, הַבּוֹנֶה בַּשָּׁמַיִם מַעֲלוֹתָיו, כְּלוֹמַר הַשְּׁכִינָה שֶׁהִיא בַּשָּׁמַיִם יוֹרֶדֶת לְמַטָּה לָאָרֶץ כְּשֶׁיֵּשׁ שָׁם אֲגֻדָּה עוֹסְקִים בַּתּוֹרָה {יט}. וּמִנַּיִן אֲפִלּוּ שְׁלֹשָׁה שֶׁנֶּאֱמַר בְּקֶרֶב אֱלֹהִים יִשְׁפֹּט, שֶׁהַדַּיָּנִים הֵם שְׁלֹשָׁה: כִּי נָטַל עָלָיו. לְשׁוֹן סְכָךְ. תַּרְגּוּם וְסַכּוֹתָ, וְתַטֵּל, כְּלוֹמַר שֶׁהַשְּׁכִינָה סוֹכֶכֶת עָלָיו: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {יח} וְכֵן מָצִינוּ עֲשָׂרָה שֶׁדָּנִין, בְּדִינֵי עֲרָכִין, וּשְׁנַיִם וְאֶחָד כְּשֶׁקִּבְּלוּ עֲלֵיהֶם. אִי נַמִּי יָחִיד מֻמְחֶה: {יט} אַף עַל גַּב דְּגִרְסָתוֹ בַּדִּין, עֵסֶק הַתּוֹרָה כָּל שֶׁכֵּן הוּא: {כ} אֲפִלּוּ שְׁנַיִם. וּמֵאַחַר דַּאֲפִלּוּ תְּרֵי, תְּלָתָא מִבַּעְיָא. מַהוּ דְּתֵימָא דִּינָא שְׁלָמָא בְּעָלְמָא וְלֹא אָתְיָא שְׁכִינָה, קָא מַשְׁמַע לָן דְּדִינָא נַמִּי הַיְנוּ תּוֹרָה. וּמֵאַחַר דַּאֲפִלּוּ תְּלָתָא, עֲשָׂרָה מִבַּעְיָא. עֲשָׂרָה קַדְמָא שְׁכִינָה וְאָתְיָא, תְּלָתָא עַד דְּיָתְבֵי. גְּמָרָא. וְאַדְּאִתְּמַר הָתָם קָאָמַר לָהּ, וְלֹא אִתְּמַר הָתָם חֲמִשָּׁה. וּבְמִדְרַשׁ שְׁמוּאֵל כָּתַב דְּבַעֲשָׂרָה נִצָּב, רְצוֹנוֹ לוֹמַר עוֹמֵד כִּבְיָכוֹל, וְהֵם יוֹשְׁבִים. מַה שֶּׁאֵין כֵּן בַּחֲמִשָּׁה דְּלֹא כְּתִיב נִצָּב. וְעַיֵּן מַה שֶּׁכָּתַבְתִּי לְעֵיל אוֹת י"א: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם בעדת אל. הנה בארנו בתחלת סנהדרין שעדה אינה נופלת על פחות מי' ושם בארנו ג"כ שב"ד לא יהיו פחות מג' והם נקראים אלהים לענין המשפט: ופי' אגודה מה שאוגד אדם בידו אחת והיד יש בה ה' אצבעות שבהן יאגוד וכלל החמש אצבעות יקרא גם כן אגודה: (רמב"ם)

פרק ג - משנה ז

רַבִּי אֶלְעָזָר אִישׁ בַּרְתּוֹתָא אוֹמֵר, תֶּן לוֹ מִשֶּׁלּוֹ, שֶׁאַתָּה וְשֶׁלְּךָ שֶׁלּוֹ. וְכֵן בְּדָוִד {כא} הוּא אוֹמֵר (דברי הימים א כט) כִּי מִמְּךָ הַכֹּל וּמִיָּדְךָ נָתַנּוּ לָךְ. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, הַמְהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ {כב} וְשׁוֹנֶה, וּמַפְסִיק מִמִּשְׁנָתוֹ וְאוֹמֵר, מַה נָּאֶה אִילָן זֶה וּמַה נָּאֶה נִיר {כג} זֶה, מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב {כד} כְּאִלּוּ מִתְחַיֵּב בְּנַפְשׁוֹ:

ר"ע מברטנורה תֵּן לוֹ מִשֶּׁלּוֹ. לֹא תִּמָּנַע מִלְּהִתְעַסֵּק בְּחֶפְצֵי שָׁמַיִם בֵּין בְּגוּפְךָ בֵּין בְּמָמוֹנְךָ, [שֶׁאֵינְךָ נוֹתֵן מִשֶּׁלְּךָ, לֹא מִגּוּפְךָ וְלֹא מִמָּמוֹנְךָ], שֶׁאַתָּה וּמָמוֹנְךָ שֶׁלּוֹ: מַה נָּאֶה אִילָן זֶה מַה נָּאֶה נִיר זֶה. הוּא הַדִּין לְכָל שִׂיחָה בְּטֵלָה, אֶלָּא שֶׁדִּבֵּר בַּהֹוֶה שֶׁדֶּרֶךְ הוֹלְכֵי דְּרָכִים לְדַבֵּר בְּמַה שֶּׁרוֹאִים בְּעֵינֵיהֶם. וְיֵשׁ אוֹמְרִים, דְּאַשְׁמוֹעִינַן רְבוּתָא דְּאַף עַל גַּב דְּעַל יְדֵי כֵן הוּא מְבָרֵךְ בָּרוּךְ שֶׁכָּכָה לוֹ בְּעוֹלָמוֹ, אַף עַל פִּי כֵן מַעֲלִין עָלָיו כְּאִלּוּ מִתְחַיֵּב בְּנַפְשׁוֹ, מִפְּנֵי שֶׁהִפְסִיק מִמִּשְׁנָתוֹ: נִיר. תֶּלֶם הַמַּחֲרֵשָׁה, כְּמוֹ נִירוּ לָכֶם נִיר (יִרְמְיָה ד): (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {כא} וְכֵן בְּדָוִד. עַל אוֹתוֹ מַעֲשֶׂה שֶׁקִּבֵּץ כֶּסֶף וְזָהָב לְבֵית הַמִּקְדָּשׁ אָמַר דָּוִד פָּסוּק זֶה. רַשִׁ"י. וּמִשּׁוּם דְּאִיכָּא לְמִדְחֵי, דְּדִלְמָא דָּוִד שָׁאנֵי שֶׁהִתְנַדֵּב לְבֵית הַמִּקְדָּשׁ שֶׁהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ צִוָּה עָלָיו בִּפְרָטוּת וְהָיָה בְּהָנִיחַ וְגוֹ', אִי נַמִּי רַבִּים שָׁאנֵי, לְכָךְ לֹא אָמַר שֶׁנֶּאֱמַר כִּי מִמְּךָ הַכֹּל וְגוֹ', לְפִי שֶׁאֵינָהּ רְאָיָה גְּמוּרָה. דֶּרֶךְ חַיִּים: {כב} בַּדֶּרֶךְ. שֶׁהוּא מְקוֹם סַכָּנָה. וְיֵשׁ מְפָרְשִׁים דְּלָאו דַּוְקָא, אֶלָּא הוּא הַדִּין בַּבַּיִת, אֶלָּא דְּבַדֶּרֶךְ שְׁכִיחֵי אִילָן וְנִיר וְאֶפְשָׁר שֶׁיַּפְסִיק: {כג} נִיר. דְּלֹא תֵימָא דַּוְקָא אִילָן שֶׁהוּא רוֹאֵהוּ מֵרָחוֹק וְאוֹמֵר מַה נָּאֶה שֶׁזֶּה וַדַּאי שֶׁמַּפְסִיק, אֶלָּא אֲפִלּוּ נִיר שֶׁנִּמְצָא בְּצִדּוֹ כְּשֶׁהוּא מְהַלֵּךְ אֲפִלּוּ הָכִי הֲוֵי הֶפְסֵק. דֶּרֶךְ חַיִּים: {כד} מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב. סָמִיךְ לֵיהּ עַל פָּסוּק הַקֹּטְפִים מַלּוּחַ עֲלֵי שִׂיחַ, דִּדְרָשׁוּהוּ עַל הַפּוֹסְקִים מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, וְכֵן מְתֻרְגָּם דְּשָׁבְקִין פִּתְגְּמֵי אוֹרַיְתָא מִן לוּחַ לִבְּהוֹן מְטוֹל מִלֵּי דְּעָלְמָא. וְכֵיוָן שֶׁכֵּן הוּא מְתֻרְגָּם מִלְּתָא דִּפְשִׁיטָא הוּא וְאֵין צָרִיךְ לְהַזְכִּירוֹ בְּהֶדְיָא, וְסָמַךְ עַל הַמֵּבִין כוּ'. מִדְרַשׁ שְׁמוּאֵל. וְאָמַר כְּאִלּוּ כוּ'. צָרִיךְ לוֹמַר דְּהָכָא לֹא הֲוֵי אֶלָּא הֶפְסֵק דֶּרֶךְ עֲרַאי וּמִיָּד הוּא חוֹזֵר אֶל מִשְׁנָתוֹ, אֲבָל לְעֵיל מִשְׁנָה ד' קָאָמַר דִּמְפַנֶּה לִבּוֹ לְבַטָּלָה. וְלַפֵּרוּשׁ הַשֵּׁנִי שֶׁכָּתַב הָרַ"ב דְּהָכָא בִּמְבָרֵךְ כוּ', מֵעִקָּרָא לֹא קָשְׁיָא. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם ( אין פירוש ) (רמב"ם)

פרק ג - משנה ח

רַבִּי דּוֹסְתַּאי בְּרַבִּי יַנַּאי מִשּׁוּם רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, כָּל {כה} הַשּׁוֹכֵחַ דָּבָר אֶחָד {כו} מִמִּשְׁנָתוֹ, מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ מִתְחַיֵּב בְּנַפְשׁוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ד) רַק הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ מְאֹד פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ. יָכוֹל אֲפִלּוּ תָקְפָה עָלָיו מִשְׁנָתוֹ, תַּלְמוּד לוֹמַר (שם) וּפֶן יָסוּרוּ מִלְּבָבְךָ כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ, הָא אֵינוֹ מִתְחַיֵּב בְּנַפְשׁוֹ עַד שֶׁיֵּשֵׁב וִיסִירֵם {כז} מִלִּבּוֹ:

ר"ע מברטנורה כָּל הַשּׁוֹכֵחַ דָּבָר אֶחָד מִמִּשְׁנָתוֹ. בִּשְׁבִיל שֶׁלֹּא חָזַר עָלֶיהָ, מַעֲלִין עָלָיו כְּאִלּוּ מִתְחַיֵּב בְּנַפְשׁוֹ. שֶׁמִּתּוֹךְ שִׁכְחָתוֹ הוּא בָּא לְהַתִּיר אֶת הָאָסוּר וְנִמְצֵאת תַּקָּלָה בָּאָה עַל יָדוֹ, וְשִׁגְגָתוֹ עוֹלָה זָדוֹן. אִי נַמִּי כְּאִלּוּ מִתְחַיֵּב בְּנַפְשׁוֹ, לְפִי שֶׁאוֹתָהּ מִשְׁנָה הָיְתָה מְשַׁמַּרְתּוֹ וְעַכְשָׁיו שֶׁשְּׁכָחָהּ אֵינָהּ מְשַׁמַּרְתּוֹ: תָּקְפָה עָלָיו מִשְׁנָתוֹ. שֶׁהָיְתָה קָשָׁה עָלָיו וּמִתּוֹךְ הַקֹּשִׁי שֶׁבָּהּ שְׁכָחָהּ: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {כה} כָּל. לַאֲתוֹיֵי אֲפִלּוּ מֵחֲמַת עַצְלוּת. וְהַמִּדְרַשׁ שְׁמוּאֵל כָּתַב אֲפִלּוּ מֵחֲמַת שֶׁהוּא טָרוּד לִמְצֹא טֶרֶף לְבֵיתוֹ אֲפִלּוּ הָכִי מִתְחַיֵּב בְּנַפְשׁוֹ. כִּי מִקְרָא מָלֵא הוּא הַשְׁלֵךְ עַל ה' יְהָבְךָ. וְאֵין נִפְטַר רַק מִי שֶׁתָּקְפָה כוּ': {כו} דָּבָר אֶחָד. שֶׁאֵין לְךָ דָּבָר אֶחָד שֶׁאֵין תְּלוּיִים בּוֹ דְּבָרִים רַבִּים. וּלְפִיכָךְ בַּדָבָר הָאֶחָד שֶׁשָּׁכַח נִתְקַיֵּם פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת הַדְּבָרִים. מִדְרַשׁ שְׁמוּאֵל. וְנִרְאֶה לִי דִּכְתִיב הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר, כֶּפֶל, דְּהַיְנוּ לָתֵת שְׁמִירָה לְכָל דִּבּוּר: {כז} וִיסִירֵם. כְּלוֹמַר שֶׁיֵּשֵׁב וְיִפְנֶה לַבַּטָּלָה וּבְזֶה יְסִירֵם מִלִּבּוֹ, וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ מִתְכַּוֵּן שֶׁעַל יְדֵי כָּךְ יָסוּרוּ מִלִּבּוֹ, דְּהָא לֹא כְּתִיב פֶּן תְּסִירֵם, אֶלָּא פֶּן יָסוּרוּ, וּמֵאֲלֵיהֶם מַשְׁמַע. וְהָכִי דִּיֵּק לִישְׁנָא דְּמַתְנִיתִין, מִדְּלֹא קָתָנֵי יָכוֹל אֲפִלּוּ לֹא הֵסִירָם, לְפִי שֶׁלֹּא נִתְמַעֵט אֶלָּא תָּקְפָה בִּלְבַד, אֲבָל הֲסָרָה דְּמִמֵּילָא נַמִּי בְּאַזְהָרַת דְּפֶן יָסוּרוּ. דֶּרֶךְ חַיִּים. וְכָל זֶה בְּאֵינוֹ רוֹצֶה יוֹתֵר בַּבַּטָּלָה מִבְּדִבְרֵי תּוֹרָה, אֶלָּא כְּשֶׁבָּא דְּבַר בַּטָּלָה לְיָדוֹ יוֹשֵׁב בָּטֵל וּמִתְרַשֵּׁל מִלַּחֲזֹר עַל לִמּוּדוֹ. וּלְכָךְ לֹא אָמַר אֶלָּא מַעֲלֶה כוּ' כְּאִלּוּ. וּמַתְנִיתִין (ד') דְּמִתְחַיֵּב בְּנַפְשׁוֹ, הַיְנוּ בְּהַמְפַנֶּה כוּ' שֶׁרוֹצֶה יוֹתֵר בַּבַּטָּלָה מִבְּעֵסֶק הַתּוֹרָה וּמְבַקֵּשׁ וְחוֹזֵר עַל הַבַּטָּלָה, אֲבָל עַל כָּל פָּנִים אִלּוּ לֹא יִשְׁכְּחֵם הֲוָה נִיחָא לֵיהּ. וְרַבִּי נְחוּנְיָא בֶּן הַקָּנֶה דְּמַתְנִיתִין ה' הַפּוֹרֵק עֹל, מַיְרֵי בְּמִי שֶׁנִּתְכַּוֵּן לְהָסִיר דִּבְרֵי תּוֹרָה מִלִּבּוֹ. נִרְאֶה לִי: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם ( אין פירוש ) (רמב"ם)

פרק ג - משנה ט

רַבִּי חֲנִינָא בֶן דּוֹסָא אוֹמֵר, כָּל שֶׁיִּרְאַת חֶטְאוֹ {כט} קוֹדֶמֶת לְחָכְמָתוֹ, חָכְמָתוֹ מִתְקַיֶּמֶת. וְכָל שֶׁחָכְמָתוֹ קוֹדֶמֶת לְיִרְאַת חֶטְאוֹ {ל}, אֵין חָכְמָתוֹ מִתְקַיֶּמֶת. הוּא הָיָה אוֹמֵר, כָּל שֶׁמַּעֲשָׂיו מְרֻבִּין מֵחָכְמָתוֹ, חָכְמָתוֹ מִתְקַיֶּמֶת. וְכָל שֶׁחָכְמָתוֹ מְרֻבָּה מִמַּעֲשָׂיו, אֵין חָכְמָתוֹ מִתְקַיֶּמֶת:

ר"ע מברטנורה כָּל שֶׁיִּרְאַת חֶטְאוֹ קוֹדֶמֶת לְחָכְמָתוֹ. אֲנִי שָׁמַעְתִּי, שֶׁמַּקְדִּים בְּמַחֲשַׁבְתּוֹ יִרְאַת חֶטְאוֹ לְחָכְמָתוֹ, שֶׁהוּא חוֹשֵׁב בְּלִבּוֹ אֶלְמַד בִּשְׁבִיל שֶׁאֶהְיֶה יְרֵא חֵטְא {כח}. וְזֶה עַל דֶּרֶךְ שֶׁאָמְרוּ תְּחִלַּת הַמַּחֲשָׁבָה [הִיא] סוֹף הַמַּעֲשֶׂה: חָכְמָתוֹ מִתְקַיֶּמֶת. שֶׁהַחָכְמָה מְבִיאָתוֹ לְמַה שֶּׁלִּבּוֹ חָפֵץ וְהוּא נֶהֱנֶה בָּהּ: וְכָל שֶׁחָכְמָתוֹ קוֹדֶמֶת לְיִרְאַת חֶטְאוֹ. שֶׁאֵינוֹ לוֹמֵד עַל מְנָת לַעֲשׂוֹת, הוֹאִיל וְאֵין לְבָבוֹ פּוֹנֶה לִהְיוֹת יְרֵא חֵטְא: אֵין חָכְמָתוֹ מִתְקַיֶּמֶת. שֶׁמִּתּוֹךְ שֶׁהִיא מוֹנַעַת אוֹתוֹ מִלָּלֶכֶת אַחֲרֵי שְׁרִירוּת לִבּוֹ הוּא קָץ בָּהּ וּמוֹאֲסָהּ וּמַנִּיחָהּ: כָּל שֶׁמַּעֲשָׂיו מְרֻבִּים מֵחָכְמָתוֹ. הָכָא מַיְרֵי שֶׁזָּרִיז בְּמִצְוֹת עֲשֵׂה {לא}, וּלְעֵיל בְּכָל שֶׁיִּרְאַת חֶטְאוֹ קוֹדֶמֶת לְחָכְמָתוֹ אַיְרֵי שֶׁנִּזְהָר בְּמִצְוֹת לֹא תַעֲשֶׂה: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {כח} וּבְהָכִי מְתֹרָץ דְּלֹא פָּלֵיג אַדְּהִלֵּל שֶׁאָמַר בְּפֶרֶק דִּלְעֵיל מִשְׁנָה ה' אֵין בּוּר יְרֵא חֵטְא, דְּהָכָא בְּמַחֲשָׁבָה קָאָמַר וְלֹא בְּפֹעַל, שֶׁאֵין בּוּר יוֹדֵעַ אֵיזֶהוּ חֵטְא שֶׁיִּירָא מִמֶּנּוּ, אֲבָל בְּמַחֲשָׁבָה יָכוֹל לְחַשֵּׁב וּלִירָא מִכָּל דָּבָר שֶׁיְּהֵא חֵטְא. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {כט} חֶטְאוֹ. כִּי אֵין צַדִּיק בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה טוֹב וְלֹא יֶחֱטָא, וּלְהָכִי קָאָמַר שֶׁיִּרְאַת חֶטְאוֹ, שֶׁיָּרֵא מִן הַחֵטְא שֶׁהוּא מוּכָן. וְלֹא קָשְׁיָא דַּהֲוָה לֵיהּ לְמִתְנֵי כָּל שֶׁיִּרְאָתוֹ מֵהַחֵטְא קוֹדֶמֶת כוּ'. דֶּרֶךְ חַיִּים: {ל} וְכָל כוּ'. הַיְנוּ שֶׁזְּכוּתוֹ בָּזֶה אוֹ עָנְשׁוֹ גּוֹבֶרֶת עַל הַגְּזֵרָה שֶׁגָּזְרוּ עָלָיו אִם יִהְיֶה חָכָם אוֹ טִפֵּשׁ [וְתִתְקַיֵּם הַגְּזֵרָה בִּשְׁאָר עִנְיָנָיו וְלֹא בְּלִמּוּד הַתּוֹרָה], אֲבָל אִם בָּאוּ שְׁנֵיהֶם כְּאֶחָד מַנִּיחִים אוֹתוֹ כְּפִי הַגְּזֵרָה שֶׁאִם הִיא שֶׁיִּהְיֶה חָכָם מִתְקַיֶּמֶת, וְאִם שֶׁיִּהְיֶה טִפֵּשׁ אֵינָהּ מִתְקַיֶּמֶת. וְכֵן פֵּרוּשׁ בָּבָא שְׁנִיָּה. מִדְרַשׁ שְׁמוּאֵל: {לא} וְאִם תֹּאמַר אֵיךְ אֶפְשָׁר שֶׁיִּהְיוּ מַעֲשָׂיו מְרֻבִּין מֵחָכְמָתוֹ, שֶׁמַּה שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ אֵיךְ יַעֲשֶׂה. אֶלָּא, בְּמַה שֶּׁמְּקַבֵּל עַל עַצְמוֹ לַעֲשׂוֹת כָּל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר יַגִּידוּ לוֹ הַחֲכָמִים וְלֹא יָסוּר יָמִין וּשְׂמֹאל, הֲרֵי זֶה מַעֲשָׂיו מְרֻבִּין מֵחָכְמָתוֹ. מִדְרַשׁ שְׁמוּאֵל. וּבְהָכִי נִיחָא דְּלֹא קָתָנֵי קוֹדְמִין. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם הנה דבר זה מוסכם עליו מהפלוסופים ג"כ שהרגל המעלות כשיקדם לחכמה עד שיהיה קנין חזק ואחר כך ילמד החכמה אשר תזרזהו על הטובות ההם יוסיף שמחה ואהבה בחכמה ובחריצות להוסיף ממנה אחר שתעוררהו למה שהורגל וכשיקדימו קניני הדעות ואח"כ ילמד ותהי החכמה מונעת אותו ממה שיתאוה בהרגל תכבד עליו החכמה ויניחנה: (רמב"ם)

פרק ג - משנה י

הוּא הָיָה אוֹמֵר, כָּל שֶׁרוּחַ הַבְּרִיּוֹת נוֹחָה הֵימֶנּוּ, רוּחַ הַמָּקוֹם נוֹחָה הֵימֶנּוּ. וְכָל שֶׁאֵין רוּחַ הַבְּרִיּוֹת נוֹחָה הֵימֶנּוּ {לג}, אֵין רוּחַ הַמָּקוֹם נוֹחָה הֵימֶנּוּ. רַבִּי דוֹסָא בֶן הַרְכִּינַס אוֹמֵר, שֵׁנָה שֶׁל שַׁחֲרִית, וְיַיִן שֶׁל צָהֳרַיִם, וְשִׂיחַת הַיְלָדִים, וִישִׁיבַת בָּתֵּי כְנֵסִיּוֹת שֶׁל עַמֵּי הָאָרֶץ, מוֹצִיאִין אֶת הָאָדָם מִן הָעוֹלָם:

ר"ע מברטנורה כָּל שֶׁרוּחַ הַבְּרִיּוֹת נוֹחָה הֵימֶנּוּ. כָּל מִי שֶׁאָהוּב לְמַטָּה בְּיָדוּעַ שֶׁהוּא אָהוּב לְמַעְלָה {לב}: שֵׁנָה שֶׁל שַׁחֲרִית. שֶׁהוֹלֵךְ וְיָשֵׁן עַד שֶׁעוֹנַת קְרִיאַת שְׁמַע עוֹבֶרֶת: וְיַיִן שֶׁל צָהֳרַיִם. מוֹשֵׁךְ לִבּוֹ שֶׁל אָדָם, דִּכְתִיב [קֹהֶלֶת ב] לִמְשֹׁךְ בַּיַּיִן אֶת בְּשָׂרִי, וּמֵבִיא אוֹתוֹ לִידֵי שִׁכְרוּת {לד}: וְשִׂיחַת הַיְלָדִים. מְבַטֶּלֶת אֶת אֲבוֹתֵיהֶם מִלַּעֲסֹק בַּתּוֹרָה: וִישִׁיבַת בָּתֵּי כְנֵסִיּוֹת שֶׁל עַמֵּי הָאָרֶץ. שֶׁמִּתְכַּנְּסִים וּמְדַבְּרִים בִּדְבָרִים בְּטֵלִים: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {לב} שֶׁנֶּאֱמַר (מִשְׁלֵי ג) וּמְצָא חֵן וְשֵׂכֶל טוֹב בְּעֵינֵי וְגוֹ'. וְאוֹמֵר וְחֶסֶד ה' מֵעוֹלָם וְעַד עוֹלָם עַל יְרֵאָיו. שֶׁכָּל מִי שֶׁמָּשׁוּךְ עָלָיו חוּט שֶׁל חֶסֶד בְּיָדוּעַ שֶׁהוּא יְרֵא שָׁמַיִם: {לג} וְכָל שֶׁאֵין כוּ'. צְרִיכָא. דְּאִי מֵרֵישָׁא לֵיכָּא לְמִשְׁמַע, דְּאֶפְשָׁר שֶׁאֵין רוּחַ הַבְּרִיּוֹת נוֹחָה הֵימֶנּוּ לְפִי שֶׁהוּא נוֹטֶה אֶל קָצֶה הָאַחֲרוֹן מֵהַחֲסִידוּת, וַאֲפִלּוּ הָכִי רוּחַ הַמָּקוֹם נוֹחָה הֵימֶנּוּ, קָא מַשְׁמַע לָן. וְאִי תָּנָא סֵיפָא לֵיכָּא לְמִשְׁמַע הָרֵישָׁא לְפִי שֶׁאֶפְשָׁר שֶׁרוּחַ הַבְּרִיּוֹת נוֹחָה הֵימֶנּוּ לְפִי שֶׁמַּרְאֶה בְּעַצְמוֹ סִימָנֵי טָהֳרָה וּבְקִרְבּוֹ יָשִׂים אָרְבּוֹ, קָא מַשְׁמַע לָן דְּסִימָן מֻבְהָק הוּא בִּשְׁנֵי הַפָּנִים. וְטַעֲמָא דִּכְתִיב וְאֶת רוּחִי אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם, הֲרֵי רוּחַ הַבְּרִיּוֹת רוּחַ הַמָּקוֹם. וְלֹא קָתָנֵי שֶׁרוּחַ כָּל הַבְּרִיּוֹת כוּ', דְּלֹא חָיְשִׁינַן לְמִעוּטָא, כִּדְאַשְׁכְּחַן בְּמָרְדְּכַי. מִדְרַשׁ שְׁמוּאֵל: {לד} כִּי בְּשַׁחֲרִית הָאָדָם הוּא עָצֵל מֵחֲמַת הַשֵּׁנָה, וּבָעֶרֶב כְּבָר הוּא יָגֵעַ ו?מְבַקֵּשׁ לָנוּחַ, וּבַצָּהֳרַיִם הָאָדָם בְּכֹחַ בְּיוֹתֵר עַד שֶׁהוּא שָׂמֵחַ לְגַמְרֵי. דֶּרֶךְ חַיִּים: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם אמר שאלו הדברים מונעין ומבטלין מעלת האדם עד שיצא מן העולם והוא אבד: (רמב"ם)

פרק ג - משנה יא

רַבִּי אֶלְעָזָר הַמּוֹדָעִי אוֹמֵר, הַמְחַלֵּל אֶת הַקָּדָשִׁים, וְהַמְבַזֶּה אֶת הַמּוֹעֲדוֹת, וְהַמַּלְבִּין פְּנֵי חֲבֵרוֹ בָרַבִּים {לה}, וְהַמֵּפֵר בְּרִיתוֹ שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם, וְהַמְגַלֶּה פָנִים בַּתּוֹרָה שֶׁלֹּא כַהֲלָכָה, אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ בְּיָדוֹ תוֹרָה וּמַעֲשִׂים טוֹבִים, אֵין לוֹ חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא:

ר"ע מברטנורה הַמְחַלֵּל אֶת הַקָּדָשִׁים. הַמֵּבִיא קָדְשֵׁי הַמִּזְבֵּחַ לִידֵי פִּגּוּל וְנוֹתָר וְטָמֵא, אוֹ הַמּוֹעֵל וְנֶהֱנֶה בֵּין בְּקָדְשֵׁי מִזְבֵּחַ בֵּין בְּקָדְשֵׁי בֶּדֶק הַבַּיִת: וְהַמְבַזֶּה אֶת הַמּוֹעֲדוֹת. יָמִים שֶׁל חֹל הַמּוֹעֵד, עוֹשֶׂה בָּהֶן מְלָאכָה אוֹ נוֹהֵג בָּהֶן מִנְהַג חֹל בַּאֲכִילָה וּשְׁתִיָּה: וְהַמַּלְבִּין פְּנֵי חֲבֵרוֹ בָרַבִּים. הַמִּתְבַּיֵּשׁ פָּנָיו מַאֲדִימוֹת תְּחִלָּה וְאַחַר כָּךְ מִתְלַבְּנוֹת, שֶׁהַנֶּפֶשׁ יֵשׁ לָהּ שְׁתֵּי תְּנוּעוֹת אַחַת לַחוּץ וְאַחַת לִפְנִים, וּכְשֶׁמְּבַיְּשִׁין אֶת הָאָדָם בִּתְחִלָּה הָרוּחַ מִתְנוֹעֵעַ לְצַד חוּץ כְּמִי שֶׁמִּתְמַלֵּא חֵמָה וּפָנָיו מַאֲדִימוֹת, וּכְשֶׁאֵינוֹ מוֹצֵא טַעֲנָה כֵּיצַד יָסִיר הַבֹּשֶׁת הַהוּא מֵעַל פָּנָיו, הוּא דּוֹאֵג בְּקִרְבּוֹ וְנִכְנַס הָרוּחַ לְצַד פָּנָיו מִפְּנֵי הַצַּעַר, וּפָנָיו מִתְכַּרְכְּמִים וּמִתְלַבְּנִים. וְזֶהוּ שֶׁאָמְרוּ [בָּבָא מְצִיעָא נח:] בְּעִנְיַן הַהַלְבָּנָה, דְּאַזִּיל סוּמְקָא וְאָתִי חִיוְרָא: וְהַמֵּפֵר בְּרִיתוֹ. שֶׁלֹּא מָל, אוֹ שֶׁמָּל וּמוֹשֵׁךְ עָרְלָתוֹ לְכַסּוֹת הַמִּילָה כְּדֵי שֶׁלֹּא יֵרָאֶה שֶׁהוּא מָהוּל: וְהַמְגַלֶּה פָנִים בַּתּוֹרָה. שֶׁמַּרְאֶה פָּנִים וּפֵרוּשִׁים בַּתּוֹרָה שֶׁלֹּא כַּהֲלָכָה. כְּגוֹן הַמְתַרְגֵּם וּמִזַּרְעֲךָ לֹא תִתֵּן לְהַעֲבִיר לַמּוֹלֵךְ, וּמִזַּרְעֲךָ לֹא תִתֵּן לְאַעֲבָרָא לְאַרְמִיּוּתָא. וְאֵין זֶה פְּשׁוּטוֹ שֶׁל מִקְרָא. וּבִכְלָל זֶה הַדּוֹרֵשׁ דְּרָשׁוֹת שֶׁל דֹּפִי {לו}. פֵּרוּשׁ אַחֵר, מְגַלֶּה פָּנִים, שֶׁמֵּעֵז פָּנָיו לַעֲבֹר עַל דִּבְרֵי תּוֹרָה בְּפַרְהֶסְיָא בְּיָד רָמָה וְאֵין לוֹ בּשֶׁת פָּנִים: אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ בְּיָדוֹ תּוֹרָה וּמַעֲשִׂים טוֹבִים. וְלֹא חָזַר בִּתְשׁוּבָה מֵאַחַת מֵעֲבֵרוֹת הַלָּלוּ שֶׁבְּיָדוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁבָּאוּ עָלָיו יִסּוּרִים וּמֵת בַּיִּסּוּרִים {לז}, אֵין לוֹ חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא. אֲבָל אִם חָזַר בִּתְשׁוּבָה קֹדֶם מוֹתוֹ, אֵין לְךָ דָּבָר שֶׁעוֹמֵד בִּפְנֵי הַתְּשׁוּבָה: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {לה} הַמְּחַלֵּל כוּ' וְהַמַּלְבִּין. בַּגְּמָרָא מוֹכַח לְהוּ מִקְּרָאֵי. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {לו} כִּמְנַשֶּׁה שֶׁהָיָה דּוֹרֵשׁ לָמָּה לוֹ לְמֹשֶׁה לִכְתֹּב וְתִמְנַע הָיְתָה פִילֶגֶשׁ. רַשִׁ"י: {לז} דְּאִלּוּ שְׁאָר עֲבֵרוֹת, יִסּוּרִין עִם הַמִּיתָה מְמָרְקִין: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם מלבין פני חבירו. הוא מי שמבייש את חבירו:

מגלה פנים בתור' הוא מי שעובר על מצות התורה בפרהסיא והוא תכלית הכפירה כמו שאמר הש"י והנפש אשר תעשה ביד רמה:

וענין מגלה פנים יגלה פנים ויעיז וזהו לשון כפירה והוא מפורש כן בגמרת [ירושלמי] פאה אמרו המגלה פנים בתורה העובר על ד"ת בפרהסיא כיהויקי' בן יאשיהו:

מפר ברית. כמשמעו: ושם אמר בכל הדברים אשר אמרו חכמים בהם שהעושה אותם אין להם חלק לעוה"ב במה אנו קיימין אם כשעשה תשובה אין לך דבר שעומד בפני בעל תשובה אלא כשלא עשה תשובה ומת ביסורין רוצה לומר שחומר החטאים והם אשר זכרו בהם אין לו חלק לעוה"ב גדול יותר משאר החטאים שהיסורין עם המיתה לא יכפרו אותם: (רמב"ם)

פרק ג - משנה יב

רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר, הֱוֵי קַל לְרֹאשׁ, וְנוֹחַ לְתִשְׁחֹרֶת, וֶהֱוֵי מְקַבֵּל אֶת כָּל הָאָדָם בְּשִׂמְחָה {לח}:

ר"ע מברטנורה הֱוֵי קַל לְרֹאשׁ. לִפְנֵי אָדָם גָּדוֹל זָקֵן וְיוֹשֵׁב בָּרֹאשׁ בַּיְּשִׁיבָה, הֱוֵי קַל לַעֲבֹד עֲבוֹדָתוֹ וּלְשַׁמֵּשׁ לְפָנָיו: וְנוֹחַ לְתִשְׁחֹרֶת. לְאָדָם בָּחוּר שֶׁשַּׂעֲרוֹתָיו שְׁחֹרוֹת אֵינְךָ צָרִיךְ לְהָקֵל עַצְמְךָ כָּל כָּךְ, אֶלָּא תַּעֲמֹד לְפָנָיו בְּנַחַת וּבְיִשּׁוּב: וֶהֱוֵי מְקַבֵּל וְכוּ'. נֶגֶד כָּל אָדָם בֵּין רֹאשׁ בֵּין תִּשְׁחֹרֶת תַּעֲמֹד בְּשִׂמְחָה. מְקַבֵּל, כְּמוֹ מַקְבִּיל. מִתַּרְגּוּם נֶגֶד, קֳבֵל. פֵּרוּשׁ אַחֵר, הֱוֵי קַל לְרֹאשׁ, בְּרֵאשִׁיתְךָ כְּשֶׁאַתָּה בָּחוּר הֱוֵי קַל לַעֲשׂוֹת רְצוֹן בּוֹרַאֲךָ, וּבְזִקְנוּתְךָ כְּשֶׁהֻשְׁחֲרוּ פָּנֶיךָ מִפְּנֵי הַזִּקְנָה תְּהֵא נוֹחַ לוֹ: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {לח} בְּשִׂמְחָה. וְזֶה יוֹתֵר מִמַּה שֶׁאָמַר שַׁמַּאי בְּסֵבֶר פָּנִים יָפוֹת. הָרַמְבַּ"ם: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם קל לראש. קלות ידוע: ונוח הוא הישוב וההנחה: ואמר בזאת הצואה כשתעמוד לפני אדם גדול המעלה שים עצמך לנגדו קל ושמש אותו ועמוד לפניו כאשר ירצה ואל תוקיר נפשך לו: וכשתהיה עם שחור השער רוצה לומר עם צעיר השנים לא תעשה כן אבל תוקיר נפשך עמו ואל תשחק ואל תתגעגע עמו: אחר כן אמר לא תחשוב שמה שהזהרתיך מהתגעגע עם צעיר השנים יתחייב שתקבל אותו בזעם ובפנים זועפים לא כן הכונה אבל צריך שתקבל כל אדם קטן וגדול בן חורין ועבד כל איש ממין האדם בשמחה. וזה יותר ממה שאמר שמאי בסבר פנים יפות: אמר המתרגם נראה לי מדברי הרב שהוא מפרש מלת מקבל מהקבלת פנים וכאילו הוא מקביל הנגזר מן מקבילות הלולאות אשר הוא מן הארמית תרגם נגד או נכח וכן אומר בזה הענין בערבי לשון פגישה והקבלה אומר פגשני פלוני בשמחה או בזעף ובלשון ההוא פירש הרב מקבל הנה ודעהו: (רמב"ם)

פרק ג - משנה יג

רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, שְׂחוֹק וְקַלּוּת רֹאשׁ, מַרְגִּילִין לְעֶרְוָה {לט}. מָסֹרֶת, סְיָג לַתּוֹרָה. מַעַשְׂרוֹת, סְיָג לָעשֶׁר {מא}. נְדָרִים, סְיָג לַפְּרִישׁוּת. סְיָג לַחָכְמָה, שְׁתִיקָה {מב}:

ר"ע מברטנורה מָסֹרֶת סְיָג לַתּוֹרָה. הַמָּסֹרֶת שֶׁמָּסְרוּ לָנוּ חֲכָמִים בַּחֲסֵרוֹת וִיתֵרוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה, הֵם גָּדֵר וְחִזּוּק לַתּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב, שֶׁעַל יְדֵיהֶם אָנוּ מְבִינִים כַּמָּה מִצְוֹת אֵיךְ יַעֲשׂוּ אוֹתָם. כְּמוֹ בַּסֻּכּוֹת בַּסֻּכֹּת בַּסֻּכֹּת, שְׁנַיִם חֲסֵרִים וְאֶחָד מָלֵא, שֶׁמִּמֶּנּוּ אָנוּ לוֹמְדִים לְהַכְשִׁיר סֻכָּה בְּשָׁלֹשׁ דְּפָנוֹת. וּכְגוֹן מוֹעֲדֵי ה' אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם, שֶׁנִּכְתָּב חָסֵר בִּשְׁלֹשָׁה מְקוֹמוֹת, לְלַמֵּד, אַתֶּם אֲפִלּוּ שׁוֹגְגִים, אַתֶּם אֲפִלּוּ מְזִידִים, אַתֶּם אֲפִלּוּ מֻטְעִים {מ}: מַעַשְׂרוֹת סְיָג לָעֹשֶׁר. דִּכְתִיב עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר, עַשֵּׂר בִּשְׁבִיל שֶׁתִּתְעַשֵּׁר [תַּעֲנִית ט]: נְדָרִים סְיָג לַפְּרִישׁוּת. בִּזְמַן שֶׁאָדָם מַתְחִיל בִּפְרִישׁוּת וּמִתְיָרֵא שֶׁלֹּא יַעֲבֹר, מְקַבֵּל עָלָיו בִּלְשׁוֹן נֶדֶר שֶׁלֹּא יַעֲשֶׂה כָּךְ וְכָךְ, וְעַל יְדֵי כֵן הוּא כּוֹבֵשׁ אֶת יִצְרוֹ: סְיָג לַחָכְמָה שְׁתִיקָה. בְּמַה אֲנַן קָיְמִין, אִי בִּשְׁתִיקָה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, הֲרֵי כְּבָר כְּתִיב וְהָגִיתָ בּוֹ וְגוֹ', אִי בִּשְׁתִיקָה מֵרְכִילוּת וְלָשׁוֹן הָרָע וּקְלָלָה, דְּאוֹרַיְתָא נִינְהוּ. הָא אֵינוֹ מְדַבֵּר אֶלָּא בִּשְׁתִיקָה מִדִּבְרֵי הָרְשׁוּת שֶׁבֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ, שֶׁיֵּשׁ לוֹ לָאָדָם לְמַעֵט הַדִּבּוּר בָּהֶם כָּל מַה שֶּׁאֶפְשָׁר. וַעֲלֵיהֶם אָמַר שְׁלֹמֹה (מִשְׁלֵי יז) גַּם אֱוִיל מַחֲרִישׁ חָכָם יֵחָשֵׁב {מג}: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {לט} שְׂחוֹק וְקַלּוּת רֹאשׁ כוּ'. כְּלוֹמַר אֲבָל כֹּבֶד רֹאשׁ וְהַיִּרְאָה הוּא סְיָג לָעֲרָיוֹת. שֶׁכָּל זֹאת הַמִּשְׁנָה מְדַבֶּרֶת בִּסְיָגִים. הָרַב רַבֵּנוּ יוֹנָה. וְלֹא תָּנֵי הַסְּיָג, מִשּׁוּם דְּלֹא הֲוָה מִשְׁתָּמַע דְּמַרְגִּילִין אֶלָּא דִּמְבִיאִין לִידֵי עֶרְוָה. מִדְּרָשׁ שְׁמוּאֵל. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {מ} שׁוֹגְגִים מֵאֲלֵיהֶם, כִּסְבוּרִים שֶׁהוּא רָאוּי לְהִתְעַבֵּר. מֻטְעִים, עַל יְדֵי עֵדֵי שֶׁקֶר. רַשִׁ"י: {מא} מַעַשְׂרוֹת כוּ'. בְּמִשְׁנָה יְרוּשַׁלְמִי גָּרַס מַעַשְׂרוֹת סְיָג לַתּוֹרָה, וּפֵרֵשׁ שֶׁעַל יְדֵי כֵּן יוּכְלוּ מְקַבְּלֶיהָ לְהַחֲזִיק בַּתּוֹרָה וּלְלַמְּדָהּ. כְּמַאֲמָרָם זַ"ל לֹא נִתְּנָה הַתּוֹרָה אֶלָּא לְאוֹכְלֵי תְּרוּמָה. [וּמַעַשְׂרוֹת שֵׁם לִכְלַל הַמַּתָּנוֹת] וְהָרַ"ר יִשְׂרָאֵל פֵּרֵשׁ דִּכְתִיב וְאָכַלְתָּ וְגוֹ' מַעֲשַׂר דְּגָנְךָ וְגוֹ' לְמַעַן תִּלְמַד לְיִרְאָה וְגוֹ'. מִדְרַשׁ שְׁמוּאֵל: {מב} סְיָג לַחָכְמָה שְׁתִיקָה. וְלֹא אָמַר שְׁתִיקָה סְיָג לַחָכְמָה, דְּשָׁאנֵי הָא לְפִי שֶׁאֵין שׁוּם סְיָג לַחָכְמָה כִּי אִם הַשְּׁתִיקָה בִּלְבַד, לְהָכִי תָּנֵי סְיָג קֹדֶם. מַה שֶּׁאֵין כֵּן אִינָךְ דְּאַף עַל גַּב שֶׁכָּל אֶחָד סְיָג לְאוֹתוֹ דָּבָר, מִכָּל מָקוֹם יֵשׁ לְאוֹתוֹ דָּבָר סְיָג אַחֵר מִלְּבַד זֶה. מִדְרַשׁ שְׁמוּאֵל: {מג} וּמִכֵּיוָן שֶׁהָאֱוִיל כְּשֶׁמַּחֲרִישׁ יֵחָשֵׁב לֶחָכָם שָׁמְעִינַן מִנַּהּ דְּכָל הַשּׁוֹתֵק הֲרֵי הוּא חָכָם. וְעוֹד דִּלְעֵיל מִנֵּיהּ כְּתִיב חוֹשֵׂךְ אֲמָרָיו יוֹדֵעַ דָּעַת יְקַר רוּחַ אִישׁ תְּבוּנָה: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם כשידור אדם נדרים ויקיימם יעלה בידו קנין ההמנע ממה שירצה שימנע ממנו ויתחזק לו הקנין ההוא ויקל עליו הפרישות ר"ל השמירה מהטומאות כמו שאמרו בחגיגה בגדי עם הארץ מדרס לפרושים: (רמב"ם)

פרק ג - משנה יד

הוּא הָיָה אוֹמֵר, חָבִיב אָדָם שֶׁנִּבְרָא בְצֶלֶם {מד}. חִבָּה יְתֵרָה נוֹדַעַת לוֹ שֶׁנִּבְרָא בְצֶלֶם, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית ט) כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם. חֲבִיבִין יִשְׂרָאֵל שֶׁנִּקְרְאוּ בָנִים לַמָּקוֹם. חִבָּה יְתֵרָה נוֹדַעַת לָהֶם שֶׁנִּקְרְאוּ בָנִים לַמָּקוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יד) בָּנִים אַתֶּם לַה' אֱלֹהֵיכֶם. חֲבִיבִין יִשְׂרָאֵל שֶׁנִּתַּן לָהֶם כְּלִי חֶמְדָּה. חִבָּה יְתֵרָה נוֹדַעַת לָהֶם שֶׁנִּתַּן לָהֶם כְּלִי חֶמְדָּה {מה} שֶׁבּוֹ נִבְרָא הָעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי ד) כִּי לֶקַח טוֹב נָתַתִּי לָכֶם, תּוֹרָתִי אַל תַּעֲזֹבוּ:

ר"ע מברטנורה חִבָּה יְתֵרָה נוֹדַעַת לוֹ. רַמְבַּ"ם פֵּרֵשׁ, חִבָּה יְתֵרָה הֶרְאָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לָאָדָם שֶׁהוֹדִיעוֹ וְאָמַר לוֹ רְאֵה שֶׁבְּרָאתִיךָ בְּצֶלֶם, שֶׁהַמֵּטִיב לַחֲבֵרוֹ וּמוֹדִיעוֹ הַטּוֹבָה שֶׁעָשָׂה עִמּוֹ, מַרְאֶה חִבָּה יְתֵרָה יוֹתֵר מִשֶּׁאִלּוּ הֵטִיב עִמּוֹ וְאֵינוֹ חָשׁוּב בְּעֵינָיו לְהוֹדִיעוֹ הַטּוֹבָה שֶׁעָשָׂה עִמּוֹ. וְיֵשׁ לְפָרֵשׁ, חִבָּה יְתֵרָה נוֹדַעַת לוֹ, חִבָּה גְּלוּיָה וּמְפֻרְסֶמֶת, שֶׁלֹּא בִּלְבַד אַהֲבָה מְסֻתֶּרֶת הָיָה לוֹ לַמָּקוֹם בָּרוּךְ הוּא עִם הָאָדָם אֶלָּא אַף חִבָּה גְּלוּיָה וִידוּעָה לַכֹּל: שֶׁנֶּאֱמַר כִּי לֶקַח טוֹב. כָּל מַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי טוֹב, לֹא נִבְרָא אֶלָּא בִּשְׁבִיל הַתּוֹרָה שֶׁנִּקְרֵאת לֶקַח, כְּמַה דְּאַתְּ אָמַר (דְּבָרִים לב) יַעֲרֹף כַּמָּטָר לִקְחִי: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {מד} חָבִיב אָדָם כוּ'. לָכֵן מֻטָּל עָלָיו לַעֲשׂוֹת רְצוֹן קוֹנוֹ. רַשִׁ"י. וּבְכָל אָדָם אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא, וּכְמוֹ שֶׁהוּא הָרְאָיָה שֶׁמִּמֶּנּוּ הֵבִיא שֶׁהוּא נֶאֱמַר לִבְנֵי נֹחַ וְלֹא לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לְבַדָּם. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב שֶׁהֶאֱרִיךְ: {מה} כְּלִי חֶמְדָּה. הִיא הַתּוֹרָה שֶׁנִּקְרֵאת חֶמְדָּה. שֶׁנֶּאֱמַר תּוֹרַת ה' תְּמִימָה, וּכְתִיב בַּתְרֵיהּ (תְּהִלִּים יט) הַנֶּחֱמָדִים מִזָּהָב וְגוֹ'. מִדְרַשׁ שְׁמוּאֵל. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם הוא היה אומר שהודעת מה שהטיבו לו שיעור הטובה – היא הטבה אחרת. כי פעמים שיגמול אדם טובה לאיש מבני אדם על דרך רחמנות, ולא יודיעהו שיעור מה שעשה עמו, מפני שהוא נבזה בעיניו. (רמב"ם)

פרק ג - משנה טו

הַכֹּל צָפוּי, וְהָרְשׁוּת נְתוּנָה, וּבְטוֹב הָעוֹלָם נִדּוֹן. וְהַכֹּל לְפִי רֹב הַמַּעֲשֶׂה:

ר"ע מברטנורה הַכֹּל צָפוּי. כָּל מַה שֶּׁאָדָם עוֹשֶׂה בְּחַדְרֵי חֲדָרִים גָּלוּי לְפָנָיו: וְהָרְשׁוּת נְתוּנָה. בְּיָדוֹ שֶׁל אָדָם לַעֲשׂוֹת טוֹב וָרַע, כְּדִכְתִיב (שָׁם ל) רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם אֶת הַחַיִּים וְגוֹ': וּבְטוֹב הָעוֹלָם נִדּוֹן. בְּמִדַּת רַחֲמִים. וְאַף עַל פִּי כֵן אֵין הַכֹּל שָׁוִין בְּמִדָּה זוֹ, לְפִי שֶׁהַכֹּל לְפִי רֹב הַמַּעֲשֶׂה. הַמַּרְבֶּה בְּמַעֲשִׂים טוֹבִים נוֹתְנִים לוֹ רַחֲמִים מְרֻבִּים, וְהַמַּמְעִיט בְּמַעֲשִׂים טוֹבִים מְמַעֲטִים לוֹ בְּרַחֲמִים. פֵּרוּשׁ אַחֵר, וְהַכֹּל לְפִי רֹב הַמַּעֲשֶׂה, לְפִי רֹב מַעֲשָׂיו שֶׁל אָדָם הוּא נִדּוֹן, אִם רֹב זְכֻיּוֹת זַכַּאי, אִם רֹב עֲוֹנוֹת חַיָּב. וְרַמְבַּ"ם פֵּרֵשׁ, הַכֹּל צָפוּי, כָּל מַעֲשֵׂה בְנֵי אָדָם מַה שֶּׁעָשָׂה וּמַה שֶּׁעָתִיד לַעֲשׂוֹת הַכֹּל גָּלוּי לְפָנָיו, וְלֹא תֹּאמַר כֵּיוָן שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יוֹדֵעַ מַה שֶּׁיַּעֲשֶׂה הָאָדָם אִם כֵּן הוּא מֻכְרָח בְּמַעֲשָׂיו שֶׁיִּהְיֶה צַדִּיק אוֹ רָשָׁע, כִּי הָרְשׁוּת נְתוּנָה בְּיָדוֹ לַעֲשׂוֹת טוֹב וָרַע וְאֵין שׁוּם דָּבָר שֶׁיַּכְרִיחֵהוּ כְּלָל {מו}, וְכֵיוָן שֶׁכֵּן הוּא, בְּטוֹב הָעוֹלָם נִדּוֹן, לְהִפָּרַע מִן הָרְשָׁעִים וְלִתֵּן שָׂכָר טוֹב לַצַּדִּיקִים. שֶׁהַחוֹטֵא חָטָא בִּרְצוֹנוֹ, רָאוּי שֶׁיֵּעָנֵשׁ. וְהַצַּדִּיק הָיָה צַדִּיק בִּרְצוֹנוֹ, וְרָאוּי שֶׁיְּקַבֵּל שָׂכָר {מז}: וְהַכֹּל לְפִי רֹב הַמַּעֲשֶׂה. לְפִי מַה שֶּׁאָדָם כּוֹפֵל וּמַתְמִיד בַּעֲשִׂיַּת הַטּוֹב כָּךְ שְׂכָרוֹ מְרֻבֶּה. שֶׁאֵינוֹ דּוֹמֶה הַמְחַלֵּק מֵאָה זְהוּבִים לִצְדָקָה בְּמֵאָה פְּעָמִים, לְנוֹתֵן אוֹתָם בְּפַעַם אַחַת. וְגִרְסַת רַמְבַּ"ם הִיא, וְהַכֹּל לְפִי רֹב הַמַּעֲשֶׂה, אֲבָל לֹא עַל פִּי הַמַּעֲשֶׂה {מח}: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {מו} שֶׁאֵין יְדִיעָתוֹ יִתְבָּרַךְ כִּידִיעָתֵנוּ. וְאַף עַל פִּי שֶׁאָנוּ אוֹמְרִים בּוֹ גַּם כֵּן יְדִיעָה, אֵין זֶה אֶלָּא בְּשִׁתּוּף גָּמוּר. וּכְמוֹ שֶׁאֵין בָּנוּ כֹּחַ לָדַעַת אֲמִתַּת מְצִיאוּתוֹ יִתְבָּרַךְ כוּ', כָּךְ אֵין בָּנוּ כֹּחַ לְהַשִּׂיג וְלִמְצֹא דַּעְתּוֹ, כִּי הוּא וְדַעְתּוֹ אֶחָד לֹא כְּהָאָדָם שֶׁהוּא וְדַעְתּוֹ שְׁנַיִם כוּ'. וְכָתַב הָרַ"מ אַלְמוֹשְׁנִינוֹ שֶׁדַּעַת הָרַמְבַּ"ם כְּמוֹ שֶׁכָּתַב הַמִּדְרַשׁ שְׁמוּאֵל, וְזֶה לְשׁוֹנוֹ, וּמֵעִקָּרָא לֹא קָשְׁיָא מִידֵי, לְפִי שֶׁיְּדִיעָתוֹ יִתְבָּרַךְ הוּא כְּצוֹפֶה וּמַבִּיט הָעֲשִׂיָּה שֶׁעוֹשֶׂה הָאָדָם וַהֲרֵי אֵין רְאִיַּת הָאָדָם מַכְרַחַת לְמַעֲשֵׂה זוּלָתוֹ, כָּךְ צְפִיַּת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ מַעֲשֵׂה הָאָדָם אֵינוֹ מַכְרִיחָתוֹ, וִידִיעָתוֹ יִתְבָּרַךְ הֶעָתִיד הוּא אֶצְלוֹ הֹוֶה, שֶׁאֵין לְפָנָיו קְדִימָה וְאִחוּר, שֶׁאֵינוֹ בְּחֹק הַזְּמַן. עַד כָּאן. וְזֶהוּ הַהֶבְדֵּל יְדִיעָתוֹ מִיְדִיעָתֵנוּ, שֶׁיְּדִיעָתוֹ תָּמִיד בַּהֹוֶה אַף מַה שֶּׁהוּא עָתִיד בְּעֶרְכֵּנוּ אֶלָּא שֶׁאֵין בָּנוּ כֹּחַ לְהַשִּׂיגוֹ וּלְהָבִינוֹ כוּ'. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב שֶׁהֶאֱרִיךְ בָּזֶה: {מז} לֹא נִמְצָא כֵּן בְּפֵרוּשׁ הָרַמְבַּ"ם. אֶלָּא זֶה לְשׁוֹנוֹ, וְאָמַר שֶׁדִּין הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ עִם בְּנֵי אָדָם אָמְנָם הוּא בְּחֶסֶד וּבְטוֹב לֹא כְּפִי הַדִּין הָרָאוּי אֲלֵיהֶם, כְּמוֹ שֶׁבֵּאֵר יִתְבָּרַךְ מִדְּרָכָיו וְאָמַר אֶרֶךְ אַפַּיִם לַצַּדִּיקִים וְלָרְשָׁעִים. וְאָמַר הַמְּשׁוֹרֵר (תְּהִלִּים קמה) טוֹב ה' לַכֹּל: {מח} עַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב שֶׁהֶאֱרִיךְ בָּזֶה וְסִיֵּם וְזֶה לְשׁוֹנוֹ, וֶהֱוֵי יוֹדֵעַ דְּמִכָּל מָקוֹם נִפְרָעִין מִן הָאָדָם לְפִי מַעֲשָׂיו, שֶׁהָאוֹמֵר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וַתְרָן הוּא יִוָּתְרוּ מֵעָיו, אֶלָּא מַאֲרִיךְ אַפּוֹ וְדָן הָעוֹלָם בְּטוֹב שֶׁלֹּא יְהֵא נֶאֱבַד וְנִפְסָד, וְגָבִי דִּילֵיהּ לְעִתִּים יְדוּעִים אֶצְלוֹ יִתְבָּרַךְ זִכְרוֹ נֶצַח: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם זה המאמר כולל דברים גדולים מאד וראוי היה זה המאמר שיהא לר' עקיבא וזהו פירושו בקצרה ועל תנאי שתדע כל מה שקדם בפרקים הקודמים אמר כל מה שבעולם ידוע אצלו ית' והוא משיג אותו והוא אמרו הכל צפוי ואח"כ אמר לא תחשוב שבהיותו יודע המעשים יתחייב ההכרח כלומר שיהיה האדם מוכרח במעשיו על מעשה מן המעשים אין הענין כן אבל הרשות ביד האדם במה שיעשה והוא אמרו הרשות נתונה ר"ל כל אדם רשות נתונה לו כמו שבארנו בפרק השמיני ואמר שדין השם יתברך עם בני אדם אמנם הוא בחסד ובטוב לא כפי הדין הראוי עליהם כמו שבאר ית' מדרכיו ואמר ארך אפים ורב חסד ואמת ואמרו רז"ל ארך אפים לצדיקי' ולרשעים. ואמר הנביא (המספר) טוב ה' לכל: ואחר כך אמר שהמעלות לא יגיעו לאדם לפי רוב גודל המעשה אבל לפי רוב מספר המעשים והוא שהמעלות אמנם יגיעו בכפול המעשים הטובים פעמים רבות ועם זה יגיע קנין חזק לא כשיעשה אדם פעל אחד גדול מפעולות הטובות כי בזה לבדו לא יגיע לו קנין חזק והמשל בו כשיתן האדם למי שראוי אלף זהובים בבת אחת לאיש א' ולאיש אחר לא נתן כלום לא יעלה בידו מדת הנדיבות בזה המעשה האחד הגדול כמו שמגיע למי שהתנדב אלף זהובים באלף פעמים ונתן כל זהוב מהם על צד הנדיבות מפני שזה כפל מעשה הנדיבות אלף פעמים והגיע לו קנין חזק וזה פעם אחת לבד התעוררה נפשו התעוררות גדולה לפעל טוב ואח"כ פסקה ממנו וכן בתורה אין שכר מי שפדה אסור במאה דינרים או עשה צדקה לעני במאה דינרים שהוא די מחסורו כמו שפדה עשרה איסרים או השלים חסרון עשרה עניים כל אחד בעשרה דינרים ואל זה ההקש וזה ענין אמרו לפי רוב המעשה אבל לא לפי גודל המעשה: (רמב"ם)

פרק ג - משנה טז

הוּא הָיָה אוֹמֵר, הַכֹּל נָתוּן בְּעֵרָבוֹן, וּמְצוּדָה פְרוּסָה עַל כָּל הַחַיִּים. הַחֲנוּת פְּתוּחָה, וְהַחֶנְוָנִי מֵקִיף, וְהַפִּנְקָס פָּתוּחַ, וְהַיָּד כּוֹתֶבֶת, וְכָל הָרוֹצֶה לִלְווֹת יָבֹא וְיִלְוֶה, וְהַגַּבָּאִים מַחֲזִירִים תָּדִיר בְּכָל יוֹם, וְנִפְרָעִין מִן הָאָדָם מִדַּעְתּוֹ וְשֶׁלֹּא מִדַּעְתּוֹ {נ}, וְיֵשׁ לָהֶם עַל מַה שֶּׁיִּסְמֹכוּ, וְהַדִּין דִּין אֱמֶת, וְהַכֹּל מְתֻקָּן לַסְּעוּדָה:

ר"ע מברטנורה הַכֹּל נָתוּן בְּעֵרָבוֹן. רַגְלוֹהִי דְּבַר נַשׁ אִינוּן עֲרֵבִין בֵּיהּ [סֻכָּה נג.] לַאֲתַר דְּמִתְבָּעֵי תָּמָן מוֹבִילִין יָתֵיהּ: וּמְצוּדָה פְרוּסָה. יִסּוּרִין וּמִיתָה: הַחֲנוּת פְּתוּחָה. וּבְנֵי אָדָם נִכְנָסִים שָׁם וְלוֹקְחִים בַּהַקָּפָה: וְהַחֶנְוָנִי מֵקִיף. וּמַאֲמִין לְכָל הַבָּא לִטֹּל. כָּךְ בְּנֵי אָדָם חוֹטְאִים בְּכָל יוֹם וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַמְתִּין לָהֶם עַד בֹּא עִתָּם: וְהַפִּנְקָס פָּתוּחַ. לִכְתֹּב בָּהּ הַהַקָּפוֹת כְּדֵי שֶׁלֹּא יִשָׁכַח: וְהַיָּד כּוֹתֶבֶת. שֶׁלֹּא תֹּאמַר אַף עַל פִּי שֶׁהַפִּנְקָס פָּתוּחַ פְּעָמִים שֶׁהַחֶנְוָנִי טָרוּד וְאֵינוֹ כּוֹתֵב הַכֹּל, לְכָךְ אָמַר וְהַיָּד כּוֹתֶבֶת: וְכָל הָרוֹצֶה לִלְווֹת וְכוּ'. הַיְנוּ וְהָרְשׁוּת נְתוּנָה דִּלְעֵיל, שֶׁאֵין שׁוּם אָדָם מֻכְרָח לִלְווֹת שֶׁלֹּא בִּרְצוֹנוֹ: וְהַגַּבָּאִים. יִסּוּרִים וּפְגָעִים רָעִים {מט}: לְדַעְתּוֹ. פְּעָמִים שֶׁזּוֹכֵר אֶת חוֹבוֹ וְאוֹמֵר יָפֶה דַּנְתַּנִי: וְשֶׁלֹּא לְדַעְתּוֹ. פְּעָמִים שֶׁשָּׁכַח וְקוֹרֵא תִּגָּר כְּנֶגֶד דִּינוֹ שֶׁל מָקוֹם בָּרוּךְ הוּא: וְיֵשׁ לָהֶם עַל מַה שֶּׁיִּסְמֹכוּ. עַל הַפִּנְקָס, וְעַל הַחֶנְוָנִי שֶׁהוּא נֶאֱמָן עַל פִּנְקָסוֹ. כָּךְ הַיִּסּוּרִים הַלָּלוּ הֵן נִסְמָכִים עַל מַעֲשָׂיו שֶׁל אָדָם הַנִּזְכָּרִים לִפְנֵי הַמָּקוֹם בָּרוּךְ הוּא, אַף עַל פִּי שֶׁהֵם נִשְׁכָּחִים מִן הָאָדָם: וְהַדִּין דִּין אֱמֶת. שֶׁאֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בָּא בִּטְרוּנְיָא {נא} עִם בְּרִיּוֹתָיו [עֲבוֹדָה זָרָה ג.]: וְהַכֹּל מְתֻקָּן לַסְּעוּדָה. אֶחָד צַדִּיקִים וְאֶחָד רְשָׁעִים {נב} יֵשׁ לָהֶם חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא לְאַחַר שֶׁגָּבוּ מֵהֶן אֶת חוֹבָן: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {מט} וּלְשׁוֹן הָרַמְבַּ"ם, מָשָׁל עַל הַמָּוֶת וּשְׁאָר עֳנָשִׁים, כִּלְשׁוֹן הָרַ"ב בִּמְצוּדָה פְּרוּסָה: {נ} מִדַּעְתּוֹ כוּ'. אִית דְּגָרְסֵי מִדַּעְתָּן וְשֶׁלֹּא מִדַּעְתָּן. וְהוּא עִקָּר. וְשָׁב אֶל הַגַּבָּאִים. וּכְגוֹן הַהִיא דַּחֲגִיגָה דַּף ד', הֵיכִי יְכַלְתְּ לָהּ כוּ', אִם כֵּן לֶהֱוֵי בְּמִנְיָנָא, הַיְנוּ מִדַּעְתָּן וְשֶׁלֹּא מִדַּעְתָּן אֶלָּא בְּמִצְוַת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. הָרַשְׁבַּ"ם: {נא} בְּכֹחַ וּבָעֲלִילָה. עָרוּךְ. וְנֻסְחָא אַחֲרִינָא, וְהַדָּן דַּיַּן אֱמֶת. וְיֵשׁ גּוֹרְסִים וְהַדָּן דִּין אֱמֶת. וְיֵשׁ גּוֹרְסִים וְהַדַּיָּן דַּיַּן אֱמֶת: {נב} מִלְּבַד הַשְּׁנוּיִין לְעֵיל מִשְׁנָה י"א, וּבְרֵישׁ פֶּרֶק חֵלֶק: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם החנוני מקיף. מי שיאריך חובו ולא יבקשהו לאלתר וזה המשל מבואר כונתו ידועה: ואמרו וכל הרוצה ללוות יבא וילוה מחזק הענין הקודם שאין שם הכרח אבל בבחירת האדם יעשה מה שירצה לעשותו: ואמרו והגבאים מחזירין תדיר הוא משל על המות ושאר עונשים הבאים על האדם:

והכל מתוקן לסעודה. כלומר תכלית כוונת כל זה חיי העולם הבא: (רמב"ם)

פרק ג - משנה יז

רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה אוֹמֵר, אִם אֵין תּוֹרָה, אֵין דֶּרֶךְ אֶרֶץ. אִם אֵין דֶּרֶךְ אֶרֶץ, אֵין תּוֹרָה. אִם אֵין חָכְמָה {נד}, אֵין יִרְאָה. אִם אֵין יִרְאָה, אֵין חָכְמָה. אִם אֵין בִּינָה, אֵין דַּעַת. אִם אֵין דַּעַת, אֵין בִּינָה. אִם אֵין קֶמַח {נו}, אֵין תּוֹרָה. אִם אֵין תּוֹרָה, אֵין קֶמַח. הוּא הָיָה אוֹמֵר, כָּל שֶׁחָכְמָתוֹ מְרֻבָּה מִמַּעֲשָׂיו {נז}, לְמַה הוּא דוֹמֶה, לְאִילָן שֶׁעֲנָפָיו מְרֻבִּין וְשָׁרָשָׁיו {נח} מֻעָטִין, וְהָרוּחַ בָּאָה וְעוֹקַרְתּוֹ וְהוֹפַכְתּוֹ עַל פָּנָיו, שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיה יז) וְהָיָה {נט} כְּעַרְעָר בָּעֲרָבָה וְלֹא יִרְאֶה כִּי יָבוֹא טוֹב וְשָׁכַן חֲרֵרִים בַּמִּדְבָּר אֶרֶץ מְלֵחָה וְלֹא תֵשֵׁב. אֲבָל כָּל שֶׁמַּעֲשָׂיו מְרֻבִּין מֵחָכְמָתוֹ, לְמַה הוּא דוֹמֶה, לְאִילָן שֶׁעֲנָפָיו מֻעָטִין וְשָׁרָשָׁיו מְרֻבִּין, שֶׁאֲפִלּוּ כָל הָרוּחוֹת שֶׁבָּעוֹלָם בָּאוֹת וְנוֹשְׁבוֹת בּוֹ אֵין מְזִיזִין אוֹתוֹ מִמְּקוֹמוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (שם) וְהָיָה כְּעֵץ שָׁתוּל {ס} עַל מַיִם וְעַל יוּבַל יְשַׁלַּח שָׁרָשָׁיו וְלֹא יִרְאֶה כִּי יָבֹא חֹם, וְהָיָה עָלֵהוּ רַעֲנָן, וּבִשְׁנַת בַּצֹּרֶת לֹא יִדְאָג, וְלֹא יָמִישׁ מֵעֲשׂוֹת פֶּרִי:

ר"ע מברטנורה אִם אֵין תּוֹרָה וְכוּ'. אֵין מַשָּׂאוֹ וּמַתָּנוֹ יָפֶה עִם הַבְּרִיּוֹת: אִם אֵין דֶּרֶךְ אֶרֶץ וְכוּ'. סוֹף שֶׁתּוֹרָתוֹ מִשְׁתַּכַּחַת מִמֶּנּוּ {נג}: אִם אֵין דַּעַת וְכוּ'. דַּעַת, הוּא שֶׁמּוֹצֵא טַעַם לַדָּבָר {נה}. וּבִינָה, הוּא שֶׁמֵּבִין דָּבָר מִתּוֹךְ דָּבָר אֲבָל אֵינוֹ מַרְאֶה לוֹ טַעַם. וְאִם אֵין דַּעַת לָתֵת טַעַם לַדָּבָר אֵין בִּינָה, אַחַר שֶׁלֹּא יָדַע טַעֲמוֹ שֶׁל דָּבָר כְּאִלּוּ לֹא יְדָעוֹ. וּמִכָּל מָקוֹם הַבִּינָה הִיא קוֹדֶמֶת, לְפִיכָךְ אִם אֵין בִּינָה אֵין דַּעַת: אִם אֵין קֶמַח אֵין תּוֹרָה. מִי שֶׁאֵין לוֹ מַה יֹּאכַל הֵיאַךְ יַעֲסֹק בַּתּוֹרָה: אִם אֵין תּוֹרָה אֵין קֶמַח. מַה יּוֹעִיל לוֹ הַקֶּמַח שֶׁבְּיָדוֹ, הוֹאִיל וְאֵין בּוֹ תּוֹרָה, נוֹחַ לוֹ שֶׁלֹּא הָיָה לוֹ קֶמַח וְהָיָה מֵת בָּרָעָב: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {נג} וְלֹא בָּא הַתַּנָּא לוֹמַר עַל קְדִימָה וְאִחוּר שֶׁצָּרִיךְ שֶׁיַּקְדִּים הָאֶחָד לַחֲבֵרוֹ. שֶׁאִם אַתָּה אוֹמֵר כֵּן אֵין גַּם אֶחָד מֵהֶם יִהְיֶה בִּמְצִיאוּתוֹ, שֶׁאִם אֵין הָאֶחָד אֶלָּא אִם כֵּן יַקְדִּים לוֹ הָאַחֵר וְכָל אֶחָד יֵשׁ לוֹ דִּין קְדִימָה עַל חֲבֵרוֹ, נִמְצָא שֶׁאִי אֶפְשָׁר שֶׁיִּמָּצֵא הַמְּאֻחָר בְּלֹא הַקּוֹדֵם כוּ', נִמְצָא שֶׁשְּׁנֵיהֶם אֵינָם נִמְצָאִים כוּ'. אֶלָּא שֶׁכַּוָּנַת הַתַּנָּא שֶׁאִם אֵינוֹ לוֹמֵד אַף עַל פִּי שֶׁנּוֹשֵׂא וְנוֹתֵן לֹא יִהְיֶה יָפֶה עִם הַבְּרִיּוֹת כִּי לֹא יֵדַע כַּדָּת מַה לַּעֲשׂוֹת כִּדְאִיתָא בְּבָבָא קַמָּא [דַּף ל] מַאן דְּבָעֵי לְמֵהֲוֵי חֲסִידָא לְעַיֵּן בְּמִלֵּי דִּנְזִיקִין. וְכֵן אִם אֵין דֶּרֶךְ אֶרֶץ כְּלוֹמַר שֶׁאֵין מַשָּׂאוֹ וּמַתָּנוֹ יָפֶה כוּ' סוֹף שֶׁתּוֹרָתוֹ מִשְׁתַּכַּחַת מִמֶּנּוּ עַל הֶעָוֹן אֲשֶׁר חָטָא שֶׁהוּא מְחַלֵּל שֵׁם שָׁמַיִם שֶׁאוֹמְרִים זֶה שֶׁלָּמַד תּוֹרָה כַּמָּה מְקֻלְקָלִין מַעֲשָׂיו כוּ': {נד} אֵין חָכְמָה כוּ'. עַיֵּן לְעֵיל מִשְׁנָה ט' בְּפֵרוּשׁ הָרַ"ב. וְיֵשׁ לוֹמַר דְּהָכִי קָאָמַר, אִם אֵין חָכְמָה, אָז אַף עַל פִּי שֶׁמַּחֲשַׁבְתּוֹ הוּא לִהְיוֹת יְרֵא חֵטְא, אֵין יִרְאָתוֹ יִרְאָה, כִּי לֹא יָדַע לְהִזָּהֵר עוֹד. וְכֵן אִם אֵין יִרְאָה הַיְנוּ בְּמַחֲשַׁבְתּוֹ, אֵין חָכְמָה, כְּלוֹמַר אֵין חָכְמָתוֹ מִתְקַיֶּמֶת. וְהַשְׁתָּא כָּל הַבָּבוֹת שָׁווֹת, שֶׁהַקָּדוּם בַּחֲלֻקָּה הָרִאשׁוֹנָה הוּא סִבָּה עַל הֲוָיַת הַשֵּׁנִי. וְהַקָּדוּם בַּחֲלֻקָּה הַשְּׁנִיָּה הוּא סִבָּה עַל קִיּוּם הַשֵּׁנִי. דֹּק בָּהֶם. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב לְפִי הַנֻּסְחָא אַחֲרִינָא: {נה} וְאִם כֵּן זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב (תְּהִלִּים קיט) טוּב טַעַם וָדַעַת לַמְּדֵנִי, הֵן מִלּוֹת נִרְדָּפוֹת: {נו} קֶמַח. לֹא אָמַר חִטִּים אוֹ לֶחֶם, לְפִי שֶׁלֹּא הִצְרִיכוֹ לִהְיוֹת לוֹ חִטִּים שֶׁדֶּרֶךְ לְהַכְנִיסָם לְיָמִים הַרְבֵּה, וְגַם לֹא יִסְתַּפֵּק בְּלֶחֶם שֶׁהוּא לְיוֹם אוֹ לְשָׁבוּעַ, שֶׁעָלָיו נֶאֱמַר וְהָיוּ חַיֶּיךָ תְּלוּיִים לְךָ מִנֶּגֶד זֶה הַסּוֹמֵךְ עַל הַפְּלָטֵר. אֶלָּא בְּאֶמְצָעָם שֶׁיִּהְיֶה לוֹ קֶמַח לִקְצָת יָמִים מוּכָן לַעֲשׂוֹת מִמֶּנּוּ לֶחֶם. גַּם שְׁאָר תַּבְשִׁילִין נַעֲשִׂים מִקֶּמַח. מִדְרַשׁ שְׁמוּאֵל: {נז} כָּל כוּ'. כְּבָר נִשְׁנָה כְּיוֹצֵא בָּזֶה בְּמִשְׁנָה ט'. וְלֹא בָּא הַתַּנָּא הַזֶּה אֶלָּא לְהוֹדִיעַ הָעִנְיָן בְּמָשָׁל נָאֶה הַזֶּה. וְכֵן כָּתַב הָרַמְבַּ"ם. וּלְכָךְ לֹא פֵּרֵשׁ בּוֹ הָרַ"ב כְּלוּם: {נח} וְשָׁרָשָׁיו. הַמַּעֲשֶׂה דּוֹמֶה לְשָׁרָשִׁים, לְפִי שֶׁהֵם עִקָּר, כִּדְאָמְרִינַן לְעֵיל לֹא הַמִּדְרָשׁ הוּא הָעִקָּר אֶלָּא הַמַּעֲשֶׂה. הָרַשְׁבַּ"ם: {נט} וְהָיָה. לְעֵיל מִנֵּיהּ כְּתִיב אָרוּר הַגֶּבֶר וְגוֹ' שֶׁאֵינוֹ בּוֹטֵחַ בַּה' שֶׁיַּזְמִין לוֹ פַּרְנָסָתוֹ אֶלָּא מַרְבֶּה בִּגְזֵלוֹת וּבוֹטֵחַ בִּבְנֵי אָדָם הַמַּחְזִיקִים יָדוֹ: {ס} כְּעֵץ. לְעֵיל מִנֵּיהּ כְּתִיב בָּרוּךְ הַגֶּבֶר וְגוֹ'. רַשִׁ"י. וְרוּחַ וַעֲקִירָה מְפֹרָשׁ נַמִּי בִּקְרָא, דְּכֵיוָן דִּכְתִיב עַרְעָר לְשׁוֹן יְחִידִי, וַעֲרָבָה לְשׁוֹן מִישׁוֹר, לְהוֹרוֹת דְּאִית בֵּיהּ תַּרְתֵּי לְרִעוּתָא, שֶׁכֵּיוָן שֶׁאֵין אִילָנוֹת סְבִיבוֹתָיו וְגַם הוּא בְּמִישׁוֹר שֶׁאֵין סְבִיבוֹ הָרִים וּגְבָעוֹת אֵין מוֹנֵעַ לָרוּחַ שֶׁבָּא בוֹ וְיַכֵּהוּ עַד שֶׁיְּזִיזֶנּוּ מִמְּקוֹמוֹ. וּבַפָּסוּק וְהָיָה כְּעֵץ שָׁתוּל מְבֹאָר מִדְּאָמַר וְעַל יוּבַל יְשַׁלַּח שָׁרָשָׁיו שֶׁזֶּה וַדַּאי לְהוֹדִיעַ שֶׁהוּא מֻשְׁרָשׁ יָפֶה בָּאָרֶץ לֹא יְזִיזוּהוּ כָּל הָרוּחוֹת שֶׁבָּעוֹלָם. מִדְרַשׁ שְׁמוּאֵל. וְהַיְנוּ טַעֲמָא שֶׁלֹּא הֵבִיא הַפָּסוּק מִתְּהִלִּים אַף עַל פִּי שֶׁדָּוִד הַמֶּלֶךְ עָלָיו הַשָּׁלוֹם מֻקְדָּם לְיִרְמְיָה, מִפְּנֵי שֶׁכָּאן יוֹתֵר מְבֹאָר וְעַל יוּבַל וְגוֹ'. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם רוצה לומר בזה שכל שנים מאלו כל אחד משניהם מועיל במציאות האחר ומשלים זולתו ואמנם דבריו בדעת ובבינה הוא ענין פלוסופים דק מאד ואני אזכרהו נשען על תבונת מי שעיין בזה הענין וזה שהדעת אשר יגיע לנו ונקנה אותו אמנם השיגנו המושכלות אשר נשיגם אם נפריד הצורה ונשכיל אותה או שנשיג הצורות הנפרדות במציאותם מבלתי שנשימם אנחנו דעת אבל הם במציאותם דעת וזאת ההשגה היא אשר תקרא בינה והוא הדעת ובדעת ג"כ נבין ואפשר לנו שנשיג מה שנשיג וכאילו יאמר שאם לא נשכיל מושכל אין דעת לנו ואם לא יהיה דעת לנו לא נשכיל מושכל כי בדעת נשיגהו והבנת זה הדבר קשה מאד ואפילו מן הספרים המחוברים בו כל שכן מכאן ואמנם אנחנו מישרים עליו הדרך הישרה לבד: כל שמעשיו. כבר פירשנו וביארנו אלה הדברים בזה הפרק מדברי רבי חנינא בן דוסא: (רמב"ם)

פרק ג - משנה יח

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן חִסְמָא אוֹמֵר, קִנִּין וּפִתְחֵי נִדָּה, הֵן הֵן {סב} גּוּפֵי הֲלָכוֹת {סג}. תְּקוּפוֹת וְגִימַטְרִיאוֹת, פַּרְפְּרָאוֹת לַחָכְמָה:

ר"ע מברטנורה קִנִּין. קָרְבְּנוֹת הָעוֹף קְרוּיִין קִנִּין, לְשׁוֹן קַן צִפּוֹר. וְיֵשׁ בָּהֶן הֲלָכוֹת חֲמוּרוֹת, כְּגוֹן אִם נִתְעָרְבוּ חוֹבָה בִנְדָבָה, אוֹ עוֹלָה שֶׁמַּעֲשֶׂיהָ לְמַעְלָה בְּחַטָּאת שֶׁמַּעֲשֶׂיהָ לְמַטָּה: וּפִתְחֵי נִּדָּה. הִלְכוֹת נִדָּה שֶׁאִבְּדָה וִסְתָּהּ וּצְרִיכָה לִשְׁמֹר עַד שֶׁתַּחְזֹר לְפִתְחָהּ. וּפְעָמִים שֶׁהִיא צְרִיכָה לִטְבֹּל צ"ה {סא} טְבִילוֹת לְדִבְרֵי הָאוֹמֵר טְבִילָה בִּזְמַנָּהּ מִצְוָה: הֵן הֵן גּוּפֵי הֲלָכוֹת. עִקַּר תּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה, שֶׁמְּקַבְּלִים עָלֶיהָ שָׂכָר: תְּקוּפוֹת. עִנְיַן מַהֲלַךְ הַמַּזָּלוֹת {סד}: וְגִימַטְרִיאוֹת. חֶשְׁבּוֹן הָאוֹתִיּוֹת {סה}: פַּרְפְּרָאוֹת לַחָכְמָה. כְּמוֹ הַפַּרְפְּרָאוֹת שֶׁרְגִילִין לֶאֱכֹל בְּסוֹף הַסְּעוּדָה {סו} לְקִנּוּחַ דֶּרֶךְ תַּעֲנוּג, כָּךְ הַחָכְמוֹת הַלָּלוּ מְכַבְּדוֹת אֶת בַּעֲלֵיהֶם בְּעֵינֵי הַבְּרִיּוֹת: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {סא} הֵן דִּבְרֵי בֵּית שַׁמַּאי. וּלְבֵית הִלֵּל אֵינָן רַק ל"ה. וְלַהֲלָכָה לֵיתָא כְּלָל אֶלָּא טְבִילָה אַחַת בָּאַחֲרוֹנָה. וְהָרַ"ב לֹא בָּא כָּאן אֶלָּא לְהַפְלִיג הָעִנְיָן: {סב} הֵן כוּ'. לֹא בָּא לְמַעֵט שְׁאָר הֲלָכוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה. דְּהָא לֹא מְמַעֵט אֶלָּא תְּקוּפוֹת כוּ'. אֶלָּא נָקַט הָנֵי לְפִי שֶׁהֵם דּוֹמִים לִתְקוּפוֹת כוּ' שֶׁהֵם חֶשְׁבּוֹנוֹת. וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵלּוּ הֵם חֶשְׁבּוֹנוֹת הַבָּאִים מֵחֲמַת סָפֵק שֶׁאֵרַע בָּהֶן, וְאִלּוּ תְּקוּפוֹת כוּ' אֵין בְּחֶשְׁבּוֹנוֹתֵיהֶן סָפֵק, אֲפִלּוּ הָכִי אִינְהוּ עֲדִיפֵי. דֶּרֶךְ חַיִּים. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {סג} הֵן הֵן כוּ'. הֵן וְהֵן קָאָמַר. וּכְמוֹ שֶׁפֵּרֵשׁ בַּגְּמָרָא דְּסוֹף פֶּרֶק קַמָּא דַּחֲגִיגָה עַל הֵן הֵן גּוּפֵי תּוֹרָה [עַיֵּן שָׁם בְּפֵרוּשׁ הָרַ"ב]. וּמִשּׁוּם דְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר חִסְמָא הָיָה אַחַר הַחֻרְבָּן כוּ', וְאֵין לְקִנִּין שַׁיָּכוּת כוּ', הִלְכָּךְ אִצְטְרִיךְ לְאַשְׁמְעִינַן דְּאַף הֵן גּוּפֵי הֲלָכוֹת אֲפִלּוּ בִּזְמַן שֶׁאֵין בֵּית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּם, לְפִי שֶׁהַתַּלְמוּד בָּהֶן בִּמְקוֹם עֲבוֹדָה הוּא. וְהָא דְּלֹא תָּנֵי הָכָא גּוּפֵי תּוֹרָה, דְּהָכָא עַל הַסְּפֵקוֹת הוּא אוֹמֵר, וְאֵין מִזֶּה בַּתּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב כְּלוּם, אֶלָּא בַּהֲלָכָה שֶׁבַּעַל פֶּה: {סד} וְעַל שֵׁם שֶׁמַּקִּיפִים הָעוֹלָם בְּהֶקֵּף, נִקְרָא מַהֲלָכָם תְּקוּפָה כוּ'. וּדְבָרָיו הֵם עַל הַיְּדִיעָה מִן הַמַּהֲלָכִים בִּלְבַד, וְלֹא מַה שֶּׁנִּמְשַׁךְ מֵהֶם שֶׁהוּא קִדּוּשׁ הַחֹדֶשׁ וְעִבּוּר הַשָּׁנָה, שֶׁלְּעִנְיָן זֶה וַדַּאי שֶׁהֵן וְהֵן גּוּפֵי הֲלָכוֹת הֵן כוּ': {סה} כְּמוֹ רְדוּ שָׁמָּה שֶׁאָמַר יַעֲקֹב, רֶמֶז לְמָאתַיִם וְעֶשֶׂר שָׁנִים שֶׁעָבְדוּ יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם. וְכֵן בְּזֹא"ת יָבֹא אַהֲרֹן, רֶמֶז לְבַיִת רִאשׁוֹן שֶׁיַּעֲמֹד אַרְבַּע מֵאוֹת וְעֶשֶׂר שָׁנִים. וּבְעָרוּךְ פֵּרֵשׁ שֶׁבִּמְקוֹם אֶחָד כּוֹתְבִין א' וּבִמְקוֹם מֵאָה כּוֹתְבִין ק'. וּבְדֶרֶךְ חַיִּים פֵּרֵשׁ, חָכְמַת הַמְּדִידָה וְהַתִּשְׁבֹּרֶת. וְקָרוֹב לִשְׁמֹעַ פֵּרוּשׁ זֶה, מִשּׁוּם שֶׁרַבִּי אֱלִיעֶזֶר חִסְמָא הָיָה יוֹדֵעַ לְשַׁעֵר כַּמָּה טִפּוֹת בַּיָּם [כִּדְאִיתָא בְּהוֹרָיוֹת דַּף י] כוּ', וּלְפִיכָךְ רָאוּי הוּא שֶׁיֹּאמַר כֵּן. וְאִלּוּ אַחֵר שֶׁלֹּא הָיָה שָׁלֵם בְּחָכְמוֹת אֵין מִן הָרָאוּי שֶׁיֹּאמַר כָּךְ. דֻּגְמַת מַאֲמָרָם זַ"ל בְּרַבָּה רֵישׁ קֹהֶלֶת: {סו} וְלִי נִרְאֶה לְפָרֵשׁ הַפַּרְפְּרָאוֹת שֶׁקֹּדֶם הַסְּעוּדָה לְהַמְשִׁיךְ הָאֲכִילָה. וְהַיְנוּ שֶׁמִּי שֶׁבָּקִי בִּתְקוּפוֹת, רוֹצֶה לוֹמַר בַּתְּכוּנָה עַצְמָהּ שֶׁהוּא מַהֲלַךְ הַמַּזָּלוֹת כוּ' וְכֵן בְּגִמַטְרִיאוֹת שֶׁהִיא חָכְמַת הַשִּׁעוּר [כֵּן פֵּרֵשׁ הַמַּגִּיד] הַקֹּדֵם אֵלֶיהָ. הֵם פַּרְפְּרָאוֹת הַמַּמְשִׁיכִים לֵב הָאָדָם לַחָכְמָה הָאֱלֹהִית. שֶׁמִּידִיעַת גַּלְגַלֵּי הַשָּׁמַיִם יֵדַע וְיַכִּיר הַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ כִּי הוּא רוֹכֵב שָׁמַיִם שֶׁמֵהַנִּרְכָּב יִוָּדַע הָרוֹכֵב. וְכֵן לְפֵרוּשׁ רַשִׁ"י וְהָרַ"ב שֶׁגִּימַטְרִיּוֹת הוּא חֶשְׁבּוֹן הָאוֹתִיּוֹת הוּא פַּרְפְּרָאוֹת לַחָכְמָה הָאֱלֹהִית שֶׁבְּסֵפֶר יְצִירָה וְדוֹמָיו שֶׁמִּשְׁתַּמְּשִׁים מְאֹד בְּחֶשְׁבּוֹן הָאוֹתִיּוֹת וְנוֹטָרִיקוֹן וְצֵרוּפֵיהֶם. וְיֵשׁ לוֹמַר שֶׁכִּוֵּן הַתַּנָּא לִשְׁנֵיהֶם הַיְנוּ לַחָכְמָה הַמֻּשֶּׂגֶת בְּעִיּוּן וּבְמֶחְקָר וְהַיְנוּ עַל יְדֵי הַתְּקוּפוֹת, וְלַחָכְמָה הָאֱלֹהִית הַמְּקֻבֶּלֶת. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם זה מבואר וכבר בארנו ענינו בפרקים הקודמים: (רמב"ם)

פרק ד

פרק ד - משנה א

בֶּן זוֹמָא אוֹמֵר, אֵיזֶהוּ חָכָם, הַלּוֹמֵד מִכָּל אָדָם, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים קיט) מִכָּל מְלַמְּדַי הִשְׂכַּלְתִּי כִּי עֵדְוֹתֶיךָ שִׂיחָה לִּי. אֵיזֶהוּ גִבּוֹר, הַכּוֹבֵשׁ אֶת יִצְרוֹ {ה}, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי טז) טוֹב אֶרֶךְ אַפַּיִם מִגִּבּוֹר וּמשֵׁל בְּרוּחוֹ מִלֹּכֵד עִיר. אֵיזֶהוּ עָשִׁיר, הַשָּׂמֵחַ בְּחֶלְקוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים קכח) יְגִיעַ כַּפֶּיךָ כִּי תֹאכֵל אַשְׁרֶיךָ וְטוֹב לָךְ. אַשְׁרֶיךָ, בָּעוֹלָם הַזֶּה {ז}. וְטוֹב לָךְ, לָעוֹלָם הַבָּא. אֵיזֶהוּ מְכֻבָּד, הַמְכַבֵּד אֶת הַבְּרִיּוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר (שמואל א ב) כִּי מְכַבְּדַי אֲכַבֵּד וּבֹזַי יֵקָלּוּ:

ר"ע מברטנורה בֶּן זוֹמָא. לְפִי שֶׁלֹּא הֶאֱרִיךְ יָמִים וְלֹא נִסְמַךְ שֶׁיִּקָּרֵא רַבִּי, הָיוּ קוֹרִין אוֹתוֹ עַל שֵׁם אָבִיו. וְכֵן בֶּן עַזַּאי. וּשְׁנֵיהֶם שְׁמָם שִׁמְעוֹן: אֵיזֶהוּ חָכָם. הָכִי קָאָמַר, אֵיזֶהוּ חָכָם שֶׁרָאוּי שֶׁיִּתְהַלֵּל בְּחָכְמָתוֹ {א}: הַלּוֹמֵד מִכָּל אָדָם. וְאַף עַל פִּי שֶׁהוּא קָטָן מִמֶּנּוּ. שֶׁכֵּיוָן שֶׁאֵינוֹ חָס עַל כְּבוֹדוֹ וְלוֹמֵד מִן הַקְּטַנִּים, נִכָּרִים הַדְּבָרִים שֶׁחָכְמָתוֹ הוּא לְשֵׁם שָׁמַיִם {ב} וְלֹא לְהִתְיַהֵר וּלְהִתְפָּאֵר בָּהּ: שֶׁנֶּאֱמַר מִכָּל מְלַמְּדַי הִשְׂכַּלְתִּי. וְסֵיפָא דִּקְרָא כִּי עֵדְוֹתֶיךָ שִׂיחָה לִי, כְּלוֹמַר הָיִיתִי לוֹמֵד תּוֹרָה מִכָּל מְלַמְּדַי {ג} וַאֲפִלּוּ מִן הַקְּטַנִּים מִמֶּנִּי וְלֹא הָיִיתִי חוֹשֵׁשׁ לִכְבוֹדִי, כִּי עֵדְוֹתֶיךָ שִׂיחָה לִי, שֶׁכָּל כַּוָּנָתִי הָיְתָה לַשָּׁמַיִם בִּלְבַד {ד}. וְכֵן אֵיזֶהוּ גִּבּוֹר שֶׁרָאוּי שֶׁיִּתְהַלֵּל בִּגְבוּרָתוֹ, הַכּוֹבֵשׁ אֶת יִצְרוֹ: שֶׁנֶּאֱמַר טוֹב אֶרֶךְ אַפַּיִם מִגִּבּוֹר. הָכִי הֲוֵי פֵּרוּשָׁא דִּקְרָא, טוֹב אֶרֶךְ אַפַּיִם הַבָּא מִצַּד הַגְּבוּרָה שֶׁל כִּבּוּשׁ הַיֵּצֶר {ו}, לֹא מִצַּד רַכּוּת הַטֶּבַע. וְכֵן מוֹשֵׁל בְּרוּחוֹ כְּשֶׁבָּא מִלּוֹכֵד עִיר, מִן הַמֶּלֶךְ שֶׁלְּאַחַר שֶׁכָּבַשׁ אֶת הָעִיר וּבָאוּ לְיָדוֹ הָאֲנָשִׁים הַמּוֹרְדִים בּוֹ, מוֹשֵׁל בְּרוּחוֹ וְאֵינוֹ הוֹרְגָן: אֵיזֶהוּ עָשִׁיר. הָרָאוּי לוֹ לְהִתְהַלֵּל בְּעָשְׁרוֹ, הַשָּׂמֵחַ בְּחֶלְקוֹ: אֵיזֶהוּ מְכֻבָּד. לְפִי שֶׁשְּׁלֹשָׁה דְּבָרִים טוֹבִים הַלָּלוּ שֶׁנִּזְכְּרוּ לְעֵיל, שֶׁהֵם הַחָכְמָה וְהַגְּבוּרָה וְהָעֹשֶׁר, הַזּוֹכֶה בָּהֶם הוּא נִכְבָּד מֵעַצְמוֹ בְּעֵינֵי אֱלֹהִים וְאָדָם, וְאַף אִם הַבְּרִיּוֹת לֹא יְכַבְּדוּהוּ בַּעֲבוּרָם, לְכָךְ חִבֵּר הַתַּנָּא לְזֶה וְאָמַר מִי שֶׁיֵּשׁ בּוֹ הַמִּדּוֹת הַלָּלוּ וְהוּא נִכְבָּד בְּעַצְמוֹ, מַה יַּעֲשֶׂה וְיִהְיֶה מְכֻבָּד מֵאֲחֵרִים, יְכַבֵּד אֶת הַבְּרִיּוֹת: כִּי מְכַבְּדַי אֲכַבֵּד. וְהַדְּבָרִים קַל וָחֹמֶר, וּמַה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁהוּא מֶלֶךְ הַכָּבוֹד וְכָל מַה שֶּׁבָּרָא בְּעוֹלָמוֹ לֹא בָּרָא אֶלָּא לִכְבוֹדוֹ, מְכַבֵּד אֶת מְכַבְּדָיו, קַל וָחֹמֶר לְבָשָׂר וָדָם: וּבֹזַי יֵקָלּוּ. לָמַדְנוּ עַנְוְתָנוּתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. לֹא אָמַר וּבֹזַי אֲקַלֵּל, אֶלָּא יֵקַלּוּ מֵעַצְמָם. וּבִכְבוֹד הַצַּדִּיקִים הִקְפִּיד יוֹתֵר, שֶׁנֶּאֱמַר (בְּרֵאשִׁית יב) וּמְקַלֶּלְךָ אָאֹר: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {א} וְיֵשׁ לְהַקְשׁוֹת מִמַּה שֶּׁאָמַר יִרְמְיָה [פֶּרֶק ט] אַל יִתְהַלֵּל חָכָם בְּחָכְמָתוֹ וְאַל יִתְהַלֵּל גִּבּוֹר בִּגְבוּרָתוֹ וְאַל יִתְהַלֵּל עָשִׁיר בְּעָשְׁרוֹ כִּי אִם בְּזֹאת יִתְהַלֵּל הַמִּתְהַלֵּל הַשְׂכֵּל וְיָדֹעַ אוֹתִי. וְנִרְאֶה לִי דְּלֹא קָשְׁיָא, דִּסְבִירָא לֵיהּ לְתַנָּא דִּידָן שֶׁזֶּה שֶׁאָמַר כִּי אִם הַשְׂכֵּל וְיָדֹעַ אוֹתִי, הוּא עַצְמוֹ בִּכְלַל הַחָכְמָה וְהַגְּבוּרָה וְהָעֹשֶׁר שֶׁזָּכַר. וְכָךְ הוּא אוֹמֵר אַל יִתְהַלֵּל חָכָם בְּחָכְמָתוֹ כִּי אִם שֶׁהִיא הַחָכְמָה הַשְׂכֵּל וְיָדֹעַ אוֹתִי. וְכֵן לְעִנְיַן הַגְּבוּרָה וְהָעֹשֶׁר. וּלְזֶה שָׁאַל הַתַּנָּא אֵיזֶהוּ חָכָם כוּ' שֶׁאֵלָיו כִּוֵּן הַנָּבִיא: {ב} הַיְנוּ מַמָּשׁ הַשְׂכֵּל וְיָדֹעַ אוֹתִי. וְגִבּוֹר הַכּוֹבֵשׁ כוּ' וְהוּא גְּבוּרָה לְשֵׁם שָׁמַיִם שֶׁלֹּא יֶחֱטָא לְפָנָיו, אֵין לְךָ הַשְׂכֵּל וְיָדֹעַ אוֹתִי גְּדוֹלָה מִזּוֹ, שֶׁתַּכְלִית הַיְּדִיעָה הַזֹּאת הוּא לִירֹא מִפָּנָיו וְלִשְׁמֹר מִצְוֹתָיו. וְעָשִׁיר הַשָּׂמֵחַ בְּחֶלְקוֹ וְלֹא נִבְהַל לַהוֹן וְנִמְצָא פּוֹנֶה כָּל יָמָיו לַעֲבוֹדַת שָׁמַיִם וְהַיְנוּ נַמִּי הַשְׂכֵּל כוּ'. וּלְפִיכָךְ נֶאֱמַר אַשְׁרֶיךָ כוּ'. וְאָמְרוּ בַּגְּמָרָא [בְּרָכוֹת דַּף ח] גָּדוֹל הַנֶּהֱנֶה מִיגִיעוֹ יוֹתֵר מִירֵא שָׁמַיִם כוּ', דְּאִלּוּ אֵינוֹ מִסְתַּפֵּק וְנִבְהַל לַהוֹן לֹא יִהְיֶה פָּנוּי לַעֲבוֹדַת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ: {ג} דְּאֵין לְפָרֵשׁ דִּרְצוֹנוֹ לוֹמַר שֶׁנַּעֲשֶׂה מַשְׂכִּיל יוֹתֵר מִן מְלַמְּדָיו, שֶׁאֵין זֶה חִדּוּשׁ שֶׁלְּאַחַר שֶׁלָּמַד הָאָדָם מִלּוֹמְדוֹ הוּא מִתְחַכֵּם וּמַשְׂכִּיל בְּלִמּוּדָיו, וְאֵין חִדּוּשׁ שֶׁיַּשְׂכִּיל יוֹתֵר מִמַּה שֶּׁהִשְׂכִּילוּ מְלַמְּדָיו. דֶּרֶךְ חַיִּים: {ד} כֵּיוָן שֶׁכָּל שִׂיחָתִי הָיָה בַּתּוֹרָה: {ה} יִצְרוֹ. יֵצֶר הָרַע נִקְרָא יֵצֶר סְתָם לְפִי שֶׁקָּדַם וְשַׁלִּיט בַּגּוּף הוּא לְבַדּוֹ. מִדְרַשׁ שְׁמוּאֵל. וְעוֹד פֵּרֵשׁ שֶׁהוּא יִצְרוֹ הַמְּיֻחָד לוֹ וְנִתְעַצֵּם בּוֹ יוֹתֵר מִמַּה שֶּׁיִּתְעַצֵּם וְיִתְיַחֵד בַּיֵּצֶר הַטּוֹב, כִּי טֶבַע הָאָדָם נוֹטֶה יוֹתֵר אֶל יֵצֶר רַע: {ו} דְּאִם לֹא כֵּן אֶלָּא פֵּרוּשׁ דִּקְרָא טוֹב אֶרֶךְ אַפַּיִם יוֹתֵר מִגִּבּוֹר, הֲוָה קָשְׁיָא לָמָּה, שֶׁאִם הוּא אֶרֶךְ אַפַּיִם מִצַּד רַכּוּת הַטֶּבַע אֵין זֶה טוֹב: {ז} בָּעוֹלָם הַזֶּה. שֶׁלֹּא תִּצְטָרֵךְ לַבְּרִיּוֹת. וְלָעוֹלָם הַבָּא, דְּמִתּוֹךְ שֶׁהוּא נֶהֱנֶה מִיגִיעוֹ לֹא בָּא לִידֵי גָּזֵל וְנוֹחֵל שְׁנֵי עוֹלָמוֹת. רַשִׁ"י: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם זה מבואר וכבר זכרנו ענינו בפרקים הקודמים: (רמב"ם)

פרק ד - משנה ב

בֶּן עַזַּאי אוֹמֵר, הֱוֵי רָץ לְמִצְוָה קַלָּה כְבַחֲמוּרָה, וּבוֹרֵחַ מִן הָעֲבֵרָה {ח}. שֶׁמִּצְוָה גּוֹרֶרֶת מִצְוָה, וַעֲבֵרָה גוֹרֶרֶת עֲבֵרָה. שֶׁשְּׂכַר מִצְוָה, מִצְוָה. וּשְׂכַר עֲבֵרָה, עֲבֵרָה {ט}:

ר"ע מברטנורה שֶׁמִּצְוָה גּוֹרֶרֶת מִצְוָה. כָּךְ מִנְהָגוֹ שֶׁל עוֹלָם, הָעוֹשֶׂה מִצְוָה אַחַת נוֹחַ לוֹ לַעֲשׂוֹת אֲחֵרוֹת, וְהַמַתְחִיל בַּעֲבֵרוֹת קָשֶׁה לִפְרֹשׁ מֵהֶם. וְעוֹד, שֶׁשְּׂכַר מִצְוָה מִצְוָה. שֶׁמִּן הַשָּׁמַיִם מְסַיְּעִין וּמַזְמִינִים בְּיַד מִי שֶׁעָשָׂה מִצְוָה אַחַת שֶׁיַּעֲשֶׂה אַחֶרֶת כְּדֵי לָתֵת לוֹ שָׂכָר עַל שְׁתֵּיהֶן. וְכֵן שְׂכַר עֲבֵרָה וְכוּ'. פֵּרוּשׁ אַחֵר, שֶׁשְּׂכַר מִצְוָה מִצְוָה, שֶׁכָּל מַה שֶּׁאָדָם מִשְׂתַּכֵּר וּמִתְעַנֵּג בַּעֲשִׂיַּת הַמִּצְוָה נֶחְשַׁב לוֹ לְמִצְוָה בִּפְנֵי עַצְמָהּ, וְנוֹטֵל שָׂכָר עַל הַמִּצְוָה שֶׁעָשָׂה וְעַל הָעֹנֶג וְהַהֲנָאָה שֶׁנֶּהֱנָה בַּעֲשִׂיָּתָה: וּשְׂכַר עֲבֵרָה עֲבֵרָה. וְהַשָּׂכָר וְהַהֲנָאָה שֶׁמַּגַּעַת לוֹ לָאָדָם בַּעֲשִׂיַּת הָעֲבֵרָה נֶחְשָׁב לוֹ כַּעֲבֵרָה בִּפְנֵי עַצְמָהּ, וְלוֹקֶה עַל הָעֲבֵרָה שֶׁעָשָׂה וְעַל הַשָּׂכָר וְהַהֲנָאָה שֶׁמְּקַבֵּל בַּעֲשִׂיָּתָהּ: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {ח} הָעֲבֵרָה. וְלֹא תְּנַן הַקַּלָּה כְּמוֹ בְּמִצְוָה, לְפִי דְּהָא דִּתְנַן קַלָּה הַיְנוּ שֶׁהִיא קַלָּה עַל הָאָדָם לַעֲשׂוֹת, וְהָעֲבֵרוֹת הֵם קַלּוֹת עַל הָאָדָם לַעֲשׂוֹתָם וְרֻבָּם הֵם הַנָּאָה לָאָדָם, לְכָךְ לֹא שַׁיָּךְ לְמִתְנֵי מִן הָעֲבֵרָה הַקַּלָּה. דֶּרֶךְ חַיִּים: {ט} עֲבֵרָה. שֶׁהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ מַנִּיחוֹ בְּיַד טִבְעוֹ הָרַע. אֲבָל לֹא שֶׁיְּסַיְּעֵהוּ מִן הַשָּׁמַיִם כְּמוֹ שֶׁכָּתַב הָרַב בִּשְׂכַר מִצְוָה, דְּהָא אָמְרִינַן [יוֹמָא לח] הַבָּא לִטָּהֵר מְסַיְּעִין לוֹ, הַבָּא לִטָּמֵא פּוֹתְחִין לוֹ. רַבֵּנוּ יוֹנָה: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם כבר בארנו פירוש זה המאמר בפרק י' מסנהדרין וכבר העירו חכמים ע"ה על חדוש נפלא בתורה יש בו זרוז על מעשה המצות והוא אמרו אז יבדיל משה שלש ערים בעבר הירדן וגו' בידוע שאינן מועילות שלא יהיה בהן דין ערי מקלט עד שיובדלו השלש האחרות שבארץ ישראל אמרו יודע היה משה רבינו עליו השלום שאין שלש ערים שבעבר הירדן קולטות עד שיובדלו השלש שבא"י שנא' שש ערי מקלט תהיינה ואמנם הבדיל אלו מפני שאמר הואיל ובאה מצוה לידי אקיימנה ואם כיוצא בזה במשה רבינו ע"ה משיג האמתות שלם שבשלמי' נכסף להוסיף חצי מצות עשה על כל מעלתו ושלמותו אין צריך לומר שיעשו מי שנצטרעה נפשם והוחזק צרעתה וקדמה: (רמב"ם)

פרק ד - משנה ג

הוּא הָיָה אוֹמֵר, אַל תְּהִי בָז לְכָל אָדָם, וְאַל תְּהִי מַפְלִיג לְכָל דָּבָר, שֶׁאֵין לְךָ אָדָם שֶׁאֵין לוֹ שָׁעָה וְאֵין לְךָ דָבָר שֶׁאֵין לוֹ מָקוֹם:

ר"ע מברטנורה אַל תְּהִי בָז לְכָל אָדָם. לוֹמַר מַה יּוּכַל פְּלוֹנִי לְהַזִּיק לִי: וְאַל תְּהִי מַפְלִיג. מַרְחִיק לְכָל דָּבָר שֶׁיֵּשׁ לָחוּשׁ עָלָיו, אַל תֹּאמַר רָחוֹק הוּא שֶׁיִּהְיֶה וְאֵין לִדְאֹג מִמֶּנּוּ: (ר"ע מברטנורה).

רמב"ם ואמר שאי אפשר שלא יהיה לכל אדם עת שיוכל להזיק בו או להועיל ואפילו בדבר מועט: (רמב"ם)

פרק ד - משנה ד

רַבִּי לְוִיטָס אִישׁ יַבְנֶה אוֹמֵר, מְאֹד מְאֹד הֱוֵי שְׁפַל רוּחַ, שֶׁתִּקְוַת אֱנוֹשׁ רִמָּה {י}. רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָא אוֹמֵר, כָּל הַמְחַלֵּל שֵׁם שָׁמַיִם בַּסֵּתֶר {יא}, נִפְרָעִין מִמֶּנּוּ בְגָלוּי. אֶחָד שׁוֹגֵג וְאֶחָד מֵזִיד בְּחִלּוּל הַשֵּׁם {יב}:

ר"ע מברטנורה מְאֹד מְאֹד הֱוֵי שְׁפַל רוּחַ. אַף עַל פִּי שֶׁבִּשְׁאָר מִדּוֹת הַדֶּרֶךְ הָאֶמְצָעִית הִיא הַמְשֻׁבַּחַת, בְּמִדַּת הַגַּאֲוָה אֵינוֹ כֵן, אֶלָּא יִטֶּה לַקָּצֶה הָאַחֲרוֹן שֶׁל שִׁפְלוּת הָרוּחַ. לְפִי שֶׁהַגַּאֲוָה הִיא מְאוּסָה בְּיוֹתֵר, וְעוֹד שֶׁרֹב בְּנֵי אָדָם נִכְשָׁלִים בָּהּ וְלֹא בְּדִילֵי אֱינָשֵׁי מִנַּהּ, לְכָךְ צָרִיךְ לַעֲשׂוֹת לָהּ הַרְחָקָה יְתֵרָה: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {י} שֶׁתִּקְוַת אֱנוֹשׁ רִמָּה. פֵּרֵשׁ הָרַמְבַּ"ם יַחֲשֹׁב אַחֲרִיתוֹ וְהוּא שׁוּבוֹ רִמָּה כוּ'. וְהֶאֱרִיךְ [הַתּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב] בְּפֵרוּשׁ מִלַּת תִּקְוָה, וּמַסִּיק שֶׁהוּא מֵעִנְיַן קַו לָקָו וְשָׁרְשׁוֹ קַו וְהַתָּי"ו הִיא לְתוֹסֶפֶת בִּלְבַד כְּמוֹ תִּפְאֶרֶת, תִּלְבֹּשֶׁת, וְהוּא מֵעִנְיַן קַו הַמִּדָּה. וְעַיֵּן בְּמִדְרַשׁ רַבָּה פָּרָשַׁת בְּרֵאשִׁית עַל פָּסוּק יִקָּווּ הַמַּיִם, יֵעָשֶׂה מִדָּה לַמַּיִם. וְהָכָא נַמִּי הָכִי פֵּרוּשׁוֹ, שֶׁקַו מִדָּתוֹ הִיא הָרִמָּה. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {יא} בַּסֵּתֶר. וְאִם תֹּאמַר הֲרֵי פֵּרֵשׁ הָרַ"ב בְּמִשְׁנָה ב' פֶּרֶק ח' דְּיוֹמָא דְּחִלּוּל הַשֵּׁם הוּא חוֹטֵא וּמַחְטִיא וְהַיְנוּ הַחוֹטֵא וַאֲחֵרִים לְמֵדִין מִמֶּנּוּ, אִם כֵּן לֹא מַשְׁכַּחַת לַהּ בַּסֵּתֶר כוּ'. וְנִרְאֶה לִי דְּמַשְׁכַּחַת לַהּ בַּעֲבֵרָה שֶׁאִי אֶפְשָׁר כִּי אִם בְּהִצְטָרֵף זוּלָתוֹ, כְּגוֹן הָעֲרָיוֹת. וְאִין הָכִי נַמִּי הָאוֹכֵל אִסּוּר וּכְהַאי גַּוְנָא בִּיחִידוּת וְאֵין רוֹאֶה, לֹא הֲוֵי חִלּוּל הַשֵּׁם כְּלָל. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {יב} אֶחָד שׁוֹגֵג כוּ'. נוֹדַע שֶׁהַשּׁוֹגֵג גַּם כֵּן צָרִיךְ כַּפָּרָה, אֲבָל אֵינוֹ כַּמֵּזִיד, חָלִילָה לְיֹשֶׁר דַּרְכֵי הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ לְהַשְׁווֹת הַמֵּזִיד וְהַשּׁוֹגֵג בְּדָבָר מִן הַדְּבָרִים. אֲבָל כַּוָּנָתוֹ הֵנָּה, שֶׁנִּפְרָעִין בְּגָלוּי, בְּמֵזִיד עֹנֶשׁ מֵזִיד, וּבְשׁוֹגֵג עֹנֶשׁ שׁוֹגֵג כוּ'. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם כבר בארנו וזכרנו בפרקים הקודמי' שהענוה היא ממעלו' המדות והיא ממוצעת בין הגאוה ושפלות הרוח ואין לה שם אחר רק ענוה ולגאוה יש שמות רבים בלשון עברי גבה לב עינים רמות וגאה ורם ומשמות החכמים ז"ל רוח גבוה וגסות הרוח ומתגאה. וכנגדן שפלות הרוח וכבר בארנו בפרק הרביעי שאדם צריך לו שיטה מעט לאחד מן הקצוות עד שיעמוד באמצע המעשים על צד הסייג אבל במדה הזאת לבדה בין שאר המדות ר"ל בגאוה לגודל חסרון זאת המדה אצל החסידים ודעתם בנזקה רחקו ממנה עד הקצה האחרון ונטו אל שפלות הרוח לגמרי עד שלא ישאירו בנפשם מקום לגאוה כלל והנה ראיתי בספר מספרי המדות שנשאל לא' מן החשובים החסידים ונאמר לו איזה יום הוא ששמחת בו יותר מכל ימיך אמר יום שהייתי הולך בספינה והיה מקומי בפחות שבמקומות הספינה בין חבילות הבגדים והיו בספינה סוחרים ובעלי ממון ואני הייתי שוכב במקומי ואחד מאנשי הספינה קם להשתין ואהי נקל בעיניו ונבזה שהייתי שפל בעיניו מאד עד שגלה ערותו והשתין עלי ותמהתי מהתחזק תכונת העזות בנפשו וחי השם לא כאבה נפשי למעשהו כלל ולא התעורר ממני כחי ושמחתי שמחה גדולה כשהגעתי לגבול שלא יכאיבני בזוי החסר ההוא ולא הרגישה נפשי אליו ואין ספק שזאת תכלית שפלות הרוח עד שיתרחק מן הגאוה: ואני זוכר עתה קצת מה שזכרו חכמים בשבח הענוה וגנות הגאוה ומפני זה צוה זה להתקרב אל השפלות ואמר מאד מאד הוי שפל רוח מפחדו שישאר האדם על הענוה לבדה כ"ש שיהיה אצלו מעט מן הגאוה אחר שהוא קרובה אליה מפני שהענוה ממוצעת כמו שזכרנו. ואמרו בשבח הענוה מה שעשתה החכמה כתר לראשה עשתה הענוה עקב לסוליתה פי' למנעלתה דכתיב ראשית חכמה יראת ה' זאת הראיה שיראת השם גדולה מן החכמה והיא סבת מציאותה ואומר עקב ענוה יראת השם כלומר שיראת השם תמצא בשולי הענוה א"כ הענוה גדולה מן החכמה הרבה: ואמרו דבר זה כתוב בתורה ושנוי בנביאים ומשולש בכתובים כל מקום שאתה מוצא גדולתו של הקב"ה שם אתה מוצא ענותנותו כתוב בתורה האל הגדול וגו' וכתיב בתריה עושה משפט יתום ואלמנה. ושנוי בנביאים דכתיב כי כה אמר רם ונשא שוכן עד וקדוש שמו מרום וקדוש אשכון וסמיך ליה ואת דכא ושפל רוח. ומשולש בכתובים דכתיב סולו לרוכב בערבות ביה שמו וכתיב בתריה אבי יתומים ודיין אלמנות ויש לך ללמוד ממשה רבינו ע"ה אשר נשלמו בו מעלות השכליות ומעלות המדות כלן מכוונות למדרגת הנבואה אב בתורה אב בחכמה אב בנבואה ושבחו השם יתברך על כל אדם במדת הענוה ואמר והאיש משה עניו מאד מכל האדם ואמרו מאד מופת לרוב ענותנותו והטותו לצד הקצה האחרון וכן תמצאהו אומר ונחנו מה. וכן בדוד משיח אלהי יעקב ונעים זמירות ישראל והוא מלך נכבד שגדלה מלכותו וחזקה חרבו ושיעדו הש"י לנו ע"י משה רבינו ע"ה והוא הכוכב אשר דרך מיעקב כמו שבארו רז"ל והוא נביא וגדול שבשבעים זקנים כמו שאמר יושב בשבת תחכמוני ועם כל זה אמר לב נשבר ונדכה אלהים לא תבזה והרבה מאילו מעלות המורות על תכלית הענוה. ומה שאמרו רז"ל בגאוה אמרו כל אדם שיש בו גסות הרוח כאילו עובד עבודת כוכבים כתיב הכא תועבת ה' כל גבה לב וכתיב התם ולא תביא תועבה אל ביתך ואמרו כאולו כפר בעיקר שנאמר ורם לבבך ושכחת את ה'. ואמרו שחטא הגאוה כמי שבא על העריות אמר תועבת ה' כל גבה לב ואמר כי את [כל] התועבות האל ואמרו שהמתגאה הוא בעצמו אצל הש"י כעבודת כוכבים עצמה והביאו ראיה מאמרו חדלו לכם מן האדם אשר נשמה באפו כלומר גבה רוח כי במה נחשב הוא אל תקרי במה אלא במה. ואמרו שהמתגאה ראוי להורגו ואמרו כל מי שיש בו גסות הרוח ראוי לגדעו כאשרה כתיב הכא ורמי הקומה גדועים וכתיב התם ואשריהם תגדעון. ואמרו שהש"י לא יחיה המתגאים בתחיית המתים באמרם כל אדם שיש בו גסות הרוח אין עפרו ננער שנא' הקיצו ורננו שוכני עפר מי שנעשה עפר בחייו ר"ל הענוים הם אשר יחיו והפליגו בזה ואמרו כל אדם שיש בו גסות הרוח שכינה מיללת עליו שנא' וגבוה ממרחק יידע והרבה מדבריהם באמרם שהצרעת עונש המתגאים אמרו לשאת ולספחת ולבהרת ואין שאת אלא גבוה שנא' הגבעות הנשאות כאילו אמר למתגאה הספחת: וסוף שאמרו בשמתא מאן דאית ביה ובשמתא מאן דלית ביה ר"ל שאין ראוי להיות האדם שפל רוח לגמרי מפני שאינו מן המעלות ושערוהו על דרך משל חלק מארבעה וששים ר"ל כשנשים הגאוה בקצה א' ושפלות הרוח בקצה אחר יהיה ביניהם רחב ארבעה וששים חלקים שיהיה האדם עומד בחלק ס"ג אינו רוצה במצוע בזאת המדה לבדה לברוח מן הגאוה שאם יחסר חלק א' ויקרב אל הגאוה יותר יכנס תחת השמתא וזה היה דעת רבא בענוה אבל רב נחמן פסק ואמר שאין ראוי שיהיה לאדם ממנה ר"ל מן הגאוה לא חלק גדול ולא חלק קטן מפני שאין חטאו מעט שישים האדם תועבת ה' אין ראוי להתקרב אליו אמר בזה הענין רב נחמן בר יצחק אמר לא מינה ולא מקצתה. ומי זוטרא מאי דכתיב כי תועבת ה' כל גבה לב ולחזוק זה החטא הארור אמר זה מאד מאד הוי שפל רוח שתקות אנוש רמה רוצה לומר שאתה צריך להכריח נפשך עד שתרחיק ממנה הגאוה בחשבך באחרית הגוף והוא שובו רמה:

אתה יודע מן הכתוב שהשוגג יש לו חטא ומפני זה צריך כפרה בקרבן והשם יתברך אמר בו ונסלח לו מחטאתו אשר חטא אבל אינו כמזיד חלילה ליושר דרכו הי"ת להשוות המזיד והשוגג בדבר מן הדברים אבל כוונתו הנה שחלול השם אם יהיה במזיד או בשוגג נפרעין ממנו בגלוי אם היה מזיד עונש מזיד ואם היה שוגג עונש שוגג אבל שני העונשים בגלוי: (רמב"ם)

פרק ד - משנה ה

רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּנוֹ אוֹמֵר, הַלּוֹמֵד תּוֹרָה עַל מְנָת לְלַמֵּד {יג}, מַסְפִּיקִין בְּיָדוֹ לִלְמֹד וּלְלַמֵּד {יד}. וְהַלּוֹמֵד עַל מְנָת לַעֲשׂוֹת, מַסְפִּיקִין בְּיָדוֹ לִלְמֹד וּלְלַמֵּד לִשְׁמֹר וְלַעֲשׂוֹת {טו}. רַבִּי צָדוֹק אוֹמֵר, אַל תַּעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדֵּל בָּהֶם, וְלֹא קַרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְכָךְ הָיָה הִלֵּל אוֹמֵר, וּדְאִשְׁתַּמֵּשׁ בְּתָגָא, חָלָף. הָא לָמַדְתָּ, כָּל הַנֶּהֱנֶה מִדִּבְרֵי תוֹרָה, נוֹטֵל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם {יט}:

ר"ע מברטנורה הַלּוֹמֵד עַל מְנָת לְלַמֵּד מַסְפִּיקִין בְּיָדוֹ לִלְמֹד וּלְלַמֵּד. גָּרְסִינַן. וְהָכִי פֵּרוּשׁוֹ, הַלּוֹמֵד עַל מְנָת לִהְיוֹת תָּמִיד עוֹסֵק בַּתּוֹרָה וְאֵין בְּדַעְתּוֹ לִהְיוֹת גּוֹמֵל חֲסָדִים עִם הַבְּרִיּוֹת, כְּרַבָּה [רֹאשׁ הַשָּׁנָה יח.] דְּעָסַק בַּתּוֹרָה וְלֹא עָסַק בִּגְמִילוּת חֲסָדִים, אַף עַל גַּב דְּאִבָּעֵי לֵיהּ לְאִעַסּוֹקֵי נַמִּי בִּגְמִילוּת חֲסָדִים, מִכָּל מָקוֹם מַסְפִּיקִין בְּיָדוֹ לִלְמֹד וּלְלַמֵּד, וְתִהְיֶה מַחֲשַׁבְתּוֹ נַעֲשֵׂית. וְהַלּוֹמֵד עַל מְנָת לַעֲשׂוֹת, שֶׁהוּא רוֹצֶה לַעֲסֹק בַּתּוֹרָה וְלִהְיוֹת גַּם כֵּן גּוֹמֵל חֲסָדִים, כְּאַבַּיֵי [שָׁם] דְּעָסַק בַּתּוֹרָה וּבִגְמִילוּת חֲסָדִים, מַסְפִּיקִין בְּיָדוֹ לְהַשְׁלִים מַחֲשַׁבְתּוֹ, וְיִזְכֶּה לִלְמֹד וּלְלַמֵּד לִשְׁמֹר וְלַעֲשׂוֹת. וְיֵשׁ מְפָרְשִׁים הַלּוֹמֵד עַל מְנָת לְלַמֵּד, בִּשְׁבִיל שֶׁיִּקָּרֵא רַב, וְגוֹרְסִין אֵין מַסְפִּיקִין בְּיָדוֹ לִלְמֹד וּלְלַמֵּד. וּבְרֹב הַסְּפָרִים מָצָאתִי כְּגִרְסָא רִאשׁוֹנָה, וְעִקָּר: אַל תַּעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדֵּל בָּהֶם. שֶׁלֹּא תֹּאמַר אֶלְמַד בִּשְׁבִיל שֶׁאֶקָּרֵא רַבִּי וְיוֹשִׁיבוּנִי בָּרֹאשׁ, אֶלָּא לְמַד מֵאַהֲבָה וְסוֹף הַכָּבוֹד לָבֹא: וְלֹא קַרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְלֹא תִּלְמַד תּוֹרָה כְּדֵי לַעֲשׂוֹת מִמֶּנָּה מְלָאכָה שֶׁתִּתְפַּרְנֵס בָּהּ, כְּמוֹ קַרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהּ, שֶׁהָעוֹשֶׂה כֵן מוֹעֵל בִּקְדֻשָּׁתָהּ שֶׁל תּוֹרָה וְחַיָּב מִיתָה בִּידֵי שָׁמַיִם כְּמִי שֶׁנֶּהֱנֶה מִן הַהֶקְדֵּשׁ. וּמְלַמְּדֵי תִּינוֹקוֹת נוֹטְלִין שְׂכָר שִׁמּוּר הַתִּינוֹקוֹת בִּלְבַד, שֶׁמְּשַׁמְּרִין אוֹתָן שֶׁלֹּא יִפְשְׁעוּ וְיַזִּיקוּ, וּשְׂכַר פִּסּוּק טְעָמִים, שֶׁאֵין הָרַב חַיָּב לִטְרֹחַ וּלְלַמֵּד לַתַּלְמִידִים פִּסּוּק הַטְּעָמִים. אֲבָל שְׂכַר לִמּוּד אָסוּר לִטֹּל, דִּכְתִיב (דְּבָרִים ד) וְאוֹתִי צִוָּה ה' בָּעֵת הַהִיא לְלַמֵּד אֶתְכֶם חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים כַּאֲשֶׁר צִוַּנִי ה' אֱלֹהַי, מָה אֲנִי בְּחִנָּם, אַף אַתֶּם בְּחִנָּם {טז}. וְכֵן הַדַּיָּן אָסוּר לִקַּח שְׂכַר פְּסַק הַדִּין, אֶלָּא שְׂכַר בַּטָּלָה בִּלְבַד, דָּבָר שֶׁהוּא נִכָּר כַּמָּה מַפְסִיד מִבִּטּוּל מְלַאכְתוֹ כְּדֵי לִשְׁמֹעַ טַעֲנוֹת בַּעֲלֵי הַדִּין, וּבִלְבַד שֶׁיִּטֹּל מִשְּׁנֵיהֶם בְּשָׁוֶה, וְאִם נוֹטֵל יוֹתֵר מִזֶּה, דִּינָיו בְּטֵלִים. וּמַה שֶּׁהִתִּירָה תּוֹרָה לְתַלְמִיד חָכָם לֵהָנוֹת מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, הוּא, שֶׁתִּמָּכֵר סְחוֹרָתוֹ בַּשּׁוּק {יז} קֹדֶם כָּל אָדָם, וְגַם שֶׁיִּפָּטֵר מִכָּל מִסִּים וְעֻלִּים וְאַרְנוֹנִיּוֹת {יח}, וַאֲפִלּוּ כֶּסֶף גּוּלְגַלְתָּא חַיָּבִין הַצִּבּוּר לִתֵּן עָלָיו, וַאֲפִלּוּ הוּא עָשִׁיר וְיֵשׁ לוֹ מָמוֹן הַרְבֵּה יָכוֹל הוּא לִשְׁאֹל בַּדִּין שֶׁיִּפְטְרוּהוּ. וְאִם תַּלְמִיד חָכָם חוֹלֶה הוּא וּמְדֻכָּא בְּיִסּוּרִין וּמַרְבִּין הָעָם לְהָבִיא מָנוֹת גְּדוֹלוֹת מִפְּנֵי כְּבוֹד תּוֹרָתוֹ, מִצְוָה עָלָיו שֶׁיִּטֹּל, וְאֵין זֶה בִּכְלָל נֵאוֹת מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, הוֹאִיל וְאִי אֶפְשָׁר לוֹ לְהִתְפַּרְנֵס בְּדֶרֶךְ אַחֶרֶת. וְכֵן תַּלְמִיד חָכָם שֶׁמִּנּוּ אוֹתוֹ הַצִּבּוּר עֲלֵיהֶם פַּרְנָס אוֹ רֹאשׁ הַסֵּדֶר וּמִתְעַסֵּק בְּצָרְכֵי צִבּוּר, מֻתָּר לוֹ לִקַּח מֵהֶם פְּרָס וַאֲפִלּוּ שָׂכָר הַרְבֵּה יוֹתֵר מִכְּדֵי פַּרְנָסָתוֹ, כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ מְזוֹנוֹתָיו בְּרֶוַח וּמִתּוֹךְ כָּךְ יִהְיֶה גָּדוֹל וְיָרְאוּי וּמְאוּיָּם בְּעֵינֵיהֶם. כִּדְאַשְׁכְּחָן בְּכֹהֵן גָּדוֹל דִּכְתִיב בֵּיהּ הַגָּדוֹל מֵאֶחָיו, וְדָרְשׁוּ חֲכָמִים [יוֹמָא יח.] גַּדְּלֵהוּ מֵאֶחָיו, שֶׁיִּהְיוּ אֶחָיו הַכֹּהֲנִים מַעֲשִׁירִים אוֹתוֹ מִשֶּׁלָּהֶן. וַחֲכָמִים הָרִאשׁוֹנִים שֶׁהָיוּ נִמְנָעִים מִזֶּה, מִדַּת חֲסִידוּת הָיְתָה בָּהֶם, אֲבָל לֹא מִן הַדִּין: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {יג} לְלַמֵּד כוּ'. לָאו לְמֵידַק לְלַמֵּד וְלֹא לַעֲשׂוֹת, שֶׁלָּאִישׁ אֲשֶׁר אֵלֶּה לוֹ אָמַר אֱלֹהִים מַה לְּךָ לְסַפֵּר חֻקָּי: {יד} וּלְלַמֵּד. כְּלוֹמַר מַסְפִּיקִין בְּיָדוֹ שֶׁיְּהֵא לוֹמֵד וְשֶׁתַּעֲלֶה בְיָדוֹ מַה שֶּׁהָיְתָה מַחֲשַׁבְתּוֹ לְלַמֵּד. וְלוֹמֵד דְּעַל מְנַת לִלְמֹד לֹא אִצְטְרִיךְ לְאַשְׁמוֹעִינַן, דְּוַדַּאי שֶׁתִּתְקַיֵּם מַחֲשַׁבְתּוֹ הַטּוֹבָה שֶׁבִּקֵּשׁ לִלְמֹד. אֲבָל בְּנִדּוֹן דִּידָן רְבוּתָא אַשְׁמוֹעִינַן, דִּכְשֶׁדַעְתּוֹ עַל מְנַת לְלַמֵּד, שֶׁמַּסְפִּיקִין בְּיָדוֹ לְלַמֵּד וְגַם לִמּוּדוֹ שֶׁעִם עַצְמוֹ עוֹלֶה בְּיָדוֹ וְלֹא יִגָּרַע דָּבָר, כִּי ה' יִתֵּן חָכְמָה. מִדְרַשׁ שְׁמוּאֵל. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {טו} לִשְׁמֹר וְלַעֲשׂוֹת. שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הָיְתָה כַּוָּנָתוֹ אֶלָּא לַעֲשׂוֹת, מַסְפִּיקִין בְּיָדוֹ גַּם לִשְׁמֹר מֵהָעֲבֵרוֹת, שֶׁלֹּא יְהֵא כְּטוֹבֵל וְשֶׁרֶץ בְּיָדוֹ. מִדְרַשׁ שְׁמוּאֵל. וּבְנֻסַּח אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל לֹא גָּרְסִינַן לִשְׁמֹר. וְכֵן עִקָּר. דְּוַדַּאי לַעֲשׂוֹת הַיְנוּ לְקַיֵּם כָּל הַתּוֹרָה. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {טז} דִּכְתִיב כַּאֲשֶׁר צִוַּנִי, כְּלוֹמַר שֶׁצִּוַּנִי לְלַמֵּד בְּחִנָּם. דְּאִי לֹא, כַּאֲשֶׁר צִוַּנִי אַמַּאי קָאֵי. דְּלֵיכָּא לְמֵימַר בְּשָׂכָר, וְכִי צִוָּהוּ בְּכָךְ דְּלֹא סַגִּי דְּלֹא לִשְׁקֹל אַגְרָא. וְלֵיכָּא לְמֵימַר נַמִּי דְהָכִי קָאָמַר, כַּאֲשֶׁר צִוַּנִי וְלֹא מֵעַצְמִי אֲנִי אוֹמֵר, דְּוַדַּאי יִשְׂרָאֵל לֹא הָיוּ מְפַקְפְּקִים בְּכָךְ, דְּהָא כְּתִיב וְגַם בְּךָ יַאֲמִינוּ לְעוֹלָם. הָרַ"ן: {יז} וְשֶׁיִּקְנוּ לָהֶם בִּתְחִלַּת הַשּׁוּק, כִּי שְׁתֵּי הַפְּעֻלּוֹת הָאֵלֶּה יַעֲשׂוּ אוֹתָם סוֹחֲרִים קְצָתָם עִם קְצָתָם עַל דֶּרֶךְ כָּבוֹד וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין שָׁם חָכְמָה. וּכְדַאי הוּא תַּלְמִיד חָכָם לִהְיוֹת כְּעַם הָאָרֶץ נִכְבָּד. הָרַמְבַּ"ם: {יח} כִּדְאִיתָא בְּעֶזְרָא ז' כָל כָּהֲנַיָּא וְגוֹ' מִנְדָּה בְלוֹ וַהֲלָךְ לֹא שַׁלִּיט לְמִרְמֵא עֲלֵיהֹם: {יט} מִן הָעוֹלָם. פֵּרוּשׁ, מֵחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא. הָרַמְבַּ"ם: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם אחרי אשר הסכמתי שלא אדבר בזאת הצוואה מפני שהיא מבוארת ולדעתי ג"כ שדברי בה לא יאות לרוב חכמי התורה הגדולים ואפשר לכולן חזרתי מהסכמתי ואדבר בה מבלתי שאשגיח לקודמים או לנמצאים. דע שזה שאמר שלא תעשה התורה קורדום לחפור בו כלומר לא תחשבהו כלי לחיות בו ובאר ואמר כי כל מי שיהנה בעולם הזה בכבוד התורה נוטל חייו מן העולם פירוש מחיי העולם הבא והתעוותו בני האדם בזה הלשון הנגלה והשליכוהו אחרי גיום ונתלו בפשטי הדברים שלא יבינום ואני אפרשם וקבעו להם חוקים על יחידים ועל קהלות והביאו בני אדם לחשוב בסכלות גמורה שזה מחוייב וראוי שיעזרו חכמים והתלמידים והאנשים המתעסקים בתורה ותורתן אומנותן וזה הכל טעות ולא נמצא בתורה ולא בדברי החכמים דבר שיאמת אותו ולא רגלים שישען עליהם כלל שאנחנו כשנעיין בדברי רז"ל לא נמצא אצלם שהיו מבקשים ממון מבני אדם ולא היו מקבצים ממון לישיבות הנכבדות והיקרות ולא לראשי גליות לא לדייניהם ולא למרביצי התורה ולא לא' מהגדולים ולא לשאר בני אדם מן העם אבל נמצא בכל דור ודור בכל קהלותיהם שהיה בהן עני בתכלית עניות ועשיר גדול בתכלית העושר וחלילה לי לחשוד הדורות ההם שהם לא היו גומלי חסד ונותני צדקה כי אמנם העני ההוא אילו פשט ידו לקחת היו ממלאים ביתו זהב ופנינים אלא שלא היה רוצה אבל היה מסתפק במלאכתו שהיה מתפרנס בה אם בריוח אם בדוחק והיה בז למה שבידי אדם כי התורה מנעתו מזה וכבר ידעת שהלל הזקן היה חוטב עצים והיה לומד לפני שמעיה ואבטליון והיה עני בתכלית העניות ומעלתו היתה כאשר ידעת מתלמידיו אשר נמשלו כמשה ואהרן ויהושע והקטן שבתלמידיו רבן יוחנן בן זכאי ואין ספק למשכיל שאילו היה מורה לאנשי דורו ליהנות מהן לא היו מניחין אותו לחטוב עצים. ור' חנינא בן דוסא שיצאה בת קול ואמרה כל העולם [כלו] אינו נזון אלא בשביל חנינא בני וחנינא בני די לו בקב חרובין מע"ש לע"ש ולא היה מבקש מבני אדם וקרנא היה דיין בא"י והוא הוה דלי דולא וכשהיו באין בעלי הדין לפניו היה אומר תנו לי מי שידלה במקומי או תנו לי כדי בטילתי ואדון לכם ולא היו ישראל שבדורם לא אכזרים ולא בלתי גומלי חסדים ולא מצאנו חכם מן החכמים *עניים שהיה מגנה אנשי דורו על שלא היו מעשרים אותם חלילה להם אבל הם בעצמם היו חסידים מאמינים האמת לעצמם והיו מאמינים בהשי"ת ובתורת משה אשר בה יזכה האדם לחיי העוה"ב ולא היו מתירים לעצמם לבקש ממון מבני אדם והיו רואים שלקיחתו היה חלול השם בעיני ההמון מפני שיחשבו שהתורה מלאכה מהמלאכות אשר יחיה בהם אדם ותתבזה בעיניהם ויהיה מי שעושה זה דבר השם בזה ואמנם התעו אלה המתגברין לחלוק על האמת ועל הפסוקים הפשוטים והנגלים בלקיחת ממון בני אדם ברצונם או על כרחם מהמעשים אשר ימצאו בגמ' מאנשי בעלי מומין בגופותיהם או זקנים באו בימים עד שא"א להם לעשות מלאכה שאין תחבולה להם אלא לקחת ממון מאחרים ואם לא מה יעשו הימותו זה לא צותה התורה ואתה תמצא המעשה אשר הביאו ראיה ממנו באמרם היתה כאניות סוחר ממרחק תביא לחמה בבעל מום שאינו יכול לעשות מלאכה אבל עם היכולת לא המציא אליו התורה דרך: ורב יוסף היה מוליך עצים ממקום למקום והיה אומר (יפה) [גדולה] מלאכה שמחממת בעליה ר"ל עם טורח אבריו כי בהוליכו העצים הכבדים היה מתחמם גופו בלא ספק והיה משבח זה ושמח בו והיה נהנה במה שחלק לו השם ית' מה שאצלו במעלות ההסתפקות ושמעתי המשוגעים המבוהלים הנתלים בראיות שהביאו באמרם הרוצה ליהנות יהנה כאלישע והרוצה שלא ליהנות אל יהנה כשמואל הרמתי וזה אינו דומה לזה אשר מביאים כלל אבל זה אצלי הטעה גדולה מהביא ראיה ממנו מפני שהוא מבואר ואינו מקום שיטעה האדם בו שאלישע לא היה מקבל ממון מבני אדם כ"ש שלא היה מבקש מהם וקובע להם חוקים חלילה לשם אמנם היה מקבל כבוד לבד כשהיה מאכסן אותו אדם בעברו עליו להיות בבית אצלו והיה אוכל לחמו בלילה ההוא או ביום ההוא והיה שב לעסקיו ושמואל לא היה נכנס לבית אדם ולא היה אוכל משום אדם וכיוצא בזה אמרו חכמים ז"ל שתלמיד חכם כשירצה להדמות בזה עד שלא יכנס לבית אדם הרשות בידו ואם ירצה להתאכסן אצל אדם בעברו עליו לצורך הוצאת הדרך הרשות בידו מפני שכבר הזהירו מלאכול אצל כל אדם שלא לצורך ואמרו ת"ח המרבה סעודתו בכל מקום וכו' ואמרו כל סעודה שאינה של מצוה אסור להת"ח ליהנות ממנה ולמה אאריך בזה הענין ואמנם אזכיר המעשה אשר התבאר בגמ' והוא שאדם א' שהיה לו כרם והיו נכנסים בו הגנבים וכל פעם אשר היה רואה אותן בכל יום [היה] מוצא פירותיו מתמעטין והולכין ולא היה ספק בו שאחד מן הגנבים נתן עיניו בו והיה מצטער מזה כל ימי הבציר עד שבצר ממנו מה שבצר וצמקם עד שיבשו ואסף הצמוקים ודרך בני אדם כשיאספו הצמוקים שיפלו מהם גרגרים מן התאנים ומן הענבים ומותר לאכלן מפני שהם הפקר וכבר הניחום בעלים למעוטם למוצאיהם ובא ר' טרפון במקרה יום א' לכרם ההוא וישב ולקט מן הצמוקים שנפלו והיה אוכל אותם ובא בעל הכרם וחשב שזה היה הגנב שגנב ממנו כל השנה ולא היה מכיר אותו אבל שמע עליו ולקחו מיד והתחזק עליו ושם אותו בשק אחד ושם אותו על גבו להשליכו בנהר וכשראה ר' טרפון כך צעק ואמר אוי לו לטרפון שזה הרגו וכששמע בעל כרם הניחו וברח לדעתו שחטא חטא גדול והיה רבי טרפון מצטער מן היום ההוא והלאה כל ימיו ומתאבל על מה שאירע לו שהציל את עצמו בכבוד התורה והוא היה עשיר גדול והיה יכול לומר הניחני ואני אתן לך כך וכך זהובים והיה נותנם לו ולא היה צריך להודיע שהוא ר' טרפון והיה מציל את עצמו בממונו ולא בתורה ואמרו כל ימיו של אותו צדיק היה מצטער על דבר זה ואמר אוי לי שהשתמשתי בכתרה של תורה שכל המשתמש בכתרה של תורה אין לו חלק לעוה"ב ונעקר מן העולם ואמרו בזה משום דר' טרפון עשיר גדול היה וה"ל לפיוסיה בדמים. וכן פתח רבינו הקדוש ע"ה אוצרות בשנת רעבון ואמר כל מי שירצה לבא לקחת פרנסתו יבוא ויתפרנס ובלבד שיהיה ת"ח ובא ר' יונתן בן עמרם ועמד לפניו והוא לא היה מכיר אותו אמר לו רבי פרנסני א"ל קרית לא שנית לא אלא במה אפרנסך אמר לו פרנסני ככלב וכעורב ר"ל אע"פ שאין בי חכמה כמו שיפרנס הש"י חיה טמאה ועוף טמא שאין ע"ה פחות מהם ונתן לו ואח"כ נתחרט באשר פתהו בדבריו ואמר אוי לי שנהנה ע"ה מנכסי ואמרו לו השומעים מה שאירע לו אולי יונתן בן עמרם תלמידך הוא שאינו רוצה ליהנות בכבוד התורה כשיוכל להשמר מזה ואפי' בתחבולה וחקר ומצא הענין כן וב' המעשים האלה ישתיקו כל חולק בזה הענין. ואמנם הדברים אשר התירה אותם התורה לת"ח הוא שיתנו ממונם לאדם לעשות בו סחורה בבחירתו ויהיה השכר כולו להם אם ירצה והעושה זה יש לו שכר גדול עליו וזהו מטיל מלאי לכיס של ת"ח ושתמכר סחורתם לפני כל סחורה ושיקנו להם בתחלת השוק אלה הם חוקים שקבע להם הי"ת כמו שקבע המתנות לכהן והמעשרות ללוי לפי מה שבא בקבלה כי שתי הפעולות האלה יעשו אותם סוחרים קצתם עם קצתם על דרך כבוד ואע"פ שאין שם חכמה כדי הוא ת"ח להיות כע"ה נכבד וכן הקילה התורה מתלמידי חכמים חקי הארנוניות ואכסניות החיל וחקים המיוחדים בכל איש ואיש והם הנקראים כסף גלגולת יפרעו בעבורם הקהל וכן בנין החומות וכיוצא בהן ואפילו היה הת"ח בעל ממון לא יתחייב דבר מכל זה וכבר הורה רבי' יוסף הלוי ז"ל לאיש במקום אחד שהיו לו גנות ופרדסים שהיה חייב בעבורם אלפי זהובים ואמר שיפטר מתת בעבורם דבר מכל מה שזכרנו מפני שהיה ת"ח ואע"פ שהיה נותן במס ההוא אפילו עני שבישראל וזהו דין תורה כמו שפטרה התורה מחצית השקל מן הכהנים כמו שבארנו במקומו ומה שדומה לזה: (רמב"ם)

פרק ד - משנה ו

רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, כָּל הַמְכַבֵּד אֶת הַתּוֹרָה, גּוּפוֹ מְכֻבָּד עַל הַבְּרִיּוֹת. וְכָל הַמְחַלֵּל אֶת הַתּוֹרָה, גּוּפוֹ מְחֻלָּל עַל הַבְּרִיּוֹת:

ר"ע מברטנורה כָּל הַמְכַבֵּד אֶת הַתּוֹרָה. הַדּוֹרֵשׁ הַחֲסֵרוֹת וְהַיְתֵרוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה וּמַרְאֶה טַעַם עַל כָּל קוֹץ וְקוֹץ לוֹמַר שֶׁאֵין בָּהּ דָּבָר לְבַטָּלָה, אֵין לְךָ כְּבוֹד תּוֹרָה גָּדוֹל מִזֶּה. אִי נַמִּי, הַמְכַבֵּד סֵפֶר תּוֹרָה וּמְכַבֵּד לוֹמְדֵי הַתּוֹרָה וְהָעוֹסְקִים בָּהּ, כָּל אֵלּוּ בִּכְלָל מְכַבֵּד אֶת הַתּוֹרָה הֵן: (ר"ע מברטנורה).

רמב"ם כבוד התורה הוא בהוראת הזריזות בעשייתה ויכבד החכמים המעמידים אותה והספרים אשר חברו בה וכן חלול התורה הפך הג': (רמב"ם)

פרק ד - משנה ז

רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּנוֹ אוֹמֵר, הַחוֹשֵׂךְ עַצְמוֹ מִן הַדִּין, פּוֹרֵק מִמֶּנּוּ אֵיבָה וְגָזֵל וּשְׁבוּעַת שָׁוְא. וְהַגַּס לִבּוֹ בַהוֹרָאָה, שׁוֹטֶה רָשָׁע וְגַס רוּחַ {כ}:

ר"ע מברטנורה הַחוֹשֵׁךְ עַצְמוֹ מִן הַדִּין. בְּמָקוֹם שֶׁיֵּשׁ גָּדוֹל מִמֶּנּוּ. אִי נַמִּי, אוֹמֵר לְבַעֲלֵי הַדִּין שֶׁיִּתְפַּשְּׁרוּ: פּוֹרֵק מִמֶּנּוּ אֵיבָה. שֶׁהַיּוֹצֵא מִבֵּית דִּין חַיָּב, שׂוֹנֵא לַדַּיָּן, שֶׁאוֹמֵר בְּלִבּוֹ לֹא הִפֵּךְ בִּזְכוּתִי: וְגָזֵל. שֶׁמָּא יְחַיֵּב הַזַּכַּאי וְנִמְצָא שֶׁגָּזֵל בָּא עַל יָדוֹ: וּשְׁבוּעַת שָׁוְא. שֶׁמָּא יְחַיֵּב שְׁבוּעָה לְמִי שֶׁאֵינוֹ חַיָּב בָּהּ וְנִמְצָא מֵבִיא לִידֵי שְׁבוּעַת שָׁוְא. אִי נַמִּי, קָרֵי תַּנָּא לִשְׁבוּעַת שֶׁקֶר שְׁבוּעַת שָׁוְא, כְּגוֹן הָאוֹמֵר לֹא לָוִיתִי וְלָוָה, דְּבִשְׁעַת שְׁבוּעָה יָצְאָה מִפִּיו לַשָּׁוְא: וְהַגַּס לִבּוֹ בַהוֹרָאָה. בְּלֹא עִיּוּן וּבְלֹא הַמְתָּנָה: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {כ} שׁוֹטֶה כוּ'. שׁוֹטֶה שֶׁמַּרְבֶּה עָלָיו אֵיבָה. וְרָשָׁע שֶׁאֵינוֹ מַקְפִּיד אִם יִגְזֹל אוֹ יִשָּׁבַע לַשָּׁוְא. וְנוֹסַף עַל זֶה גַּס רוּחַ, שֶׁגַּסּוּת רוּחוֹ הִיא שֶׁהֱבִיאָתוֹ לִידֵי כָּךְ לְהוֹרוֹת וְלָדוּן לִקְנוֹת שֵׁם כְּשֵׁם הַגְּדוֹלִים אֲשֶׁר בָּאָרֶץ. מִדְרַשׁ שְׁמוּאֵל: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם בהוראה גס לבו להתגבר להורות מבלי יראה ופחד: (רמב"ם)

פרק ד - משנה ח

הוּא הָיָה אוֹמֵר, אַל תְּהִי דָן יְחִידִי, שֶׁאֵין דָּן יְחִידִי אֶלָּא אֶחָד. וְאַל תֹּאמַר קַבְּלוּ דַעְתִּי, שֶׁהֵן רַשָּׁאִין וְלֹא אָתָּה:

ר"ע מברטנורה אַל תְּהִי דָּן יְחִידִי. אַף עַל פִּי שֶׁיָּחִיד מֻמְחֶה יָכוֹל לָדוּן, מִדַּרְכֵי הַחֲסִידוּת הוּא שֶׁאֲפִלּוּ מֻמְחֶה לֹא יְהִי דָּן יְחִידִי. וְדַוְקָא כְּשֶׁלֹּא קִבְּלוּהוּ בַּעֲלֵי הַדִּין עֲלֵיהֶם לְדִין, אֲבָל קִבְּלוּהוּ בַּעֲלֵי הַדִּין עֲלֵיהֶם, דָּן יְחִידִי וַאֲפִלּוּ מִדֶּרֶךְ חֲסִידוּת {כא}: שֶׁאֵין דָּן יְחִידִי אֶלָּא אֶחָד. הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁהוּא יָחִיד בְּעוֹלָמוֹ: וְאַל תֹּאמַר. לַחֲבֵרֶיךָ הַחוֹלְקִים עָלֶיךָ: קַבְּלוּ דַּעְתִּי. שֶׁאֲנִי מֻמְחֶה וּבְלֹא הַצֵּרוּף שֶׁלָּכֶם הָיִיתִי יָכוֹל לָדוּן: שֶׁהֵן רַשָּׁאִין וְלֹא אַתָּה. הוֹאִיל וְצֵרַפְתָּ אוֹתָם עִמְּךָ רָאוּי שֶׁיִּפָּסֵק הַדִּין עַל פִּי הָרַבִּים: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {כא} וְלֹא יָדַעְתִּי טַעֲמוֹ, דְּמִכָּל מָקוֹם מוּטָב שֶׁיֵּחָתֵךְ הַדִּין בָּרַבִּים. וְעוֹד שֶׁאִם הֵם שְׁלֹשָׁה לֹא יֵדַע הַמִּתְחַיֵּב מִי שֶׁחִיְּבוֹ. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם התורה התירה לאיש מומחה לרבים לדון יחידי כמו שבארנו בסנהדרין אבל זהו דבר תורה והזהיר הנה ממנו קצת על צד המוסר ולא על צד האיסור. ואמר כשיחלוקו עליך חביריך בדעת מן הדעות לא תכריחם לקבל סברתך מפני שהם מכירים אם יש להם לקבלה ואינו ברשותך להכריחם לקבל את דעתך: (רמב"ם)

פרק ד - משנה ט

רַבִּי יוֹנָתָן אוֹמֵר, כָּל הַמְקַיֵּם אֶת הַתּוֹרָה מֵעֹנִי, סוֹפוֹ לְקַיְּמָהּ מֵעשֶׁר {כג}. וְכָל הַמְבַטֵּל אֶת הַתּוֹרָה מֵעשֶׁר, סוֹפוֹ לְבַטְּלָהּ מֵעֹנִי:

ר"ע מברטנורה הַמְקַיֵּם אֶת הַתּוֹרָה מֵעֹנִי. שֶׁהוּא דָּחוּק לִמְזוֹנוֹת וּמִתְבַּטֵּל מִמְּלַאכְתּוֹ כְּדֵי לַעֲסֹק {כב} בַּתּוֹרָה: הַמְבַטֵּל אֶת הַתּוֹרָה מֵעֹשֶׁר. מֵחֲמַת רֹב הַמָּמוֹן צָרִיךְ לִתֵּן לִבּוֹ פַּעַם לְכָאן וּפַעַם לְכָאן וְאֵין לוֹ פְּנַאי לַעֲסֹק בַּתּוֹרָה: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {כב} וְהָא דְּלֹא תְּנַן הָעוֹסֵק, מִשּׁוּם סֵיפָא דְּלֹא בָּעֵי לְמִתְנֵי כָּל שֶׁאֵינוֹ עוֹסֵק, דַּהֲוָה אֲמֵינָא מִשּׁוּם גַּבְהוּת לִבּוֹ מֵעָשְׁרוֹ אֵינוֹ עוֹסֵק בַּתּוֹרָה. וּלְהָכִי תָּנֵי הַמְּבַטֵּל כוּ' כְּלוֹמַר מִפְּנֵי שֶׁצָּרִיךְ לַעֲסֹק בְּעָשְׁרוֹ דָּבָר זֶה מְבַטֵּל תּוֹרָתוֹ. וְהָכָא נַמִּי הָכִי קָאָמַר, הַמְּקַיֵּם תּוֹרָה מֵעֹנִי, שֶׁאֵין עֲסָקָיו מְבַטְּלִין לִמּוּדוֹ אֶלָּא מְקַיֵּם לִמּוּדוֹ. דֶּרֶךְ חַיִּים. וּלְפִי זֶה נִרְאֶה לִי דְּמֵעֹנִי, גַּם כֵּן אַיְדֵי דְּסֵיפָא דִּתְנַן מֵעֹשֶׁר דְּפֵרוּשׁוֹ מֵחֲמַת עֹשֶׁר, וְאַף עַל גַּב דַּהֲוָה לֵיהּ לְמִתְנֵי בָּעֹנִי: {כג} סוֹפוֹ כוּ'. וְגַם הֱיוֹת שֶׁהַנִּסָּיוֹן פְּעָמִים רַבּוֹת יוֹרֶה בְּחִלּוּף זֶה. וְעֻבְדָּא דְּרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן פְּדָת אִי בָּעֵית לְאַחְרוּבֵי עָלְמָא כוּ', כָּתַב בְּדֶרֶךְ חַיִּים, דְּמַתְנִיתִין בְּבֵינוֹנִי בְּמַזָּלוֹ. וְעוֹד, כְּדֵי שֶׁהָעֹשֶׁר לֹא יְבַטְּלוֹ. וְכֵן בַּמִּדְרָשׁ, מִפְּנֵי מַה בְּנֵי עֲנִיִּים כוּ', שֶׁלֹּא יַעַסְקוּ בִּדְבָרִים אֲחֵרִים וְיִשְׁכְּחוּ דִּבְרֵי תּוֹרָה, דִּכְתִיב כִּי הָעֹשֶׁק יְהוֹלֵל חָכָם. וְגַם לִפְעָמִים הוּא מִפֹּעַל הַחֵטְא וְיִסּוּרִין מְמָרְקִין. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם אמר כי העוסק בתורה והוא עני ודל ועם כל זה יצער נפשו לעסוק בה לסוף יעסוק בה מעושר ומאשר לא יהיה לו מה שיטרידהו מן הקריאה ומי שלא יעסוק בתורה מפני רוב הממון להתעסקו במאכל ובמשתה ובמנוחה לסוף יתרושש ויצר לו הזמן עד שיהיה סבת בטולו בקריא' טרדתו בלחם למאכלו: (רמב"ם)

פרק ד - משנה י

רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, הֱוֵי מְמַעֵט בְּעֵסֶק, וַעֲסֹק בַּתּוֹרָה {כד}. וֶהֱוֵי שְׁפַל רוּחַ בִּפְנֵי כָל אָדָם. וְאִם בָּטַלְתָּ מִן הַתּוֹרָה, יֶשׁ לְךָ בְטֵלִים הַרְבֵּה כְנֶגְדָּךְ. וְאִם עָמַלְתָּ בַתּוֹרָה {כו}, יֶשׁ לוֹ שָׂכָר הַרְבֵּה לִתֶּן לָךְ:

ר"ע מברטנורה הֱוֵי מְמַעֵט בְּעֵסֶק. הַמְעֵט בְּעֵסֶק סְחוֹרָתְךָ וּמְלַאכְתְּךָ, וְיִהְיֶה עִקַּר עִסְקְךָ בַּתּוֹרָה: וֶהֱוֵי שְׁפַל רוּחַ בִּפְנֵי כָל אָדָם. לִלְמֹד אֲפִלּוּ מִמִּי שֶׁהוּא קָטָן מִמְּךָ בְּחָכְמָה {כה}: יֵשׁ לְךָ בְטֵלִים הַרְבֵּה כְנֶגְדָּךְ. שֶׁיְּסַיְּעוּ לְבַטֶּלְךָ. פֵּרוּשׁ אַחֵר, יֵשׁ בָּעוֹלָם כַּמָּה בְּטֵלִים שֶׁהֵם הָרְשָׁעִים וְחַיּוֹת רָעוֹת שֶׁהֵם בְּטֵלִים, וְעַל יָדָם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יָבִיא עָלֶיךָ פֻּרְעָנוּת: וְאִם עָסַקְתָּ בַתּוֹרָה. הוּא עַצְמוֹ יְשַׁלֵּם שְׂכָרְךָ וְלֹא עַל יְדֵי שָׁלִיחַ. וּבְזֶה יְתֵרָה מִדָּה טוֹבָה עַל מִדַּת פֻּרְעָנוּת: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {כד} הֱוֵי כוּ'. פְּשִׁיטָא, מַאי קָא מַשְׁמַע לָן. וְיֵשׁ לוֹמַר דְּאָתֵי לְמֵימַר שֶׁיְּהֵא מִעוּט הָעֵסֶק בִּשְׁבִיל הַתּוֹרָה וְלֹא בִּשְׁבִיל הַטֹּרַח אוֹ הָעַצְלָה. דֶּרֶךְ חַיִּים: {כה} לְגִרְסַת מִדְרַשׁ שְׁמוּאֵל בְּמִשְׁנָה ד' הָתָם לְעִנְיַן הַגַּאֲוָה וְהָכָא לְעִנְיַן הַלִּמּוּד. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {כו} וְאִם עָמַלְתָּ בַתּוֹרָה. וְיָגַעְתָּ וְטָרַחְתָּ בָּהּ יֵשׁ שָׂכָר הַרְבֵּה כוּ'. כִּי הַשָּׂכָר לְפִי רִבּוּי הֶעָמָל וְהַטֹּרַח, לֹא לְפִי רִבּוּי הַלִּמּוּד. וְלָכֵן לֹא אָמַר וְאִם לָמַדְתָּ, אֶלָּא וְאִם עָמַלְתָּ. כִּי הַכֹּל תָּלוּי בֶּעָמָל, אֶחָד הַמַּרְבֶּה וְאֶחָד הַמַּמְעִיט. סִיּוּעַ לוֹ מַתְנִיתִין דְּסוֹף פֶּרֶק ה' דְקָתָנֵי לְפוּם צַעֲרָא אַגְרָא. מִדְרַשׁ שְׁמוּאֵל: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם אמר הוי ממעט בסחורה והתמד על התורה והוי שפל רוח בפני כל אדם ר"ל שלא תהא שפל רוח בפני הגדולים לבד אמנם בפני כל אדם עד שכשתשב עם איזה אדם שיהיה יהא ספורך עמו כאלו הוא גדול במעלה יותר ממך וזה כולו לברוח מן הגאוה כמו שבארנו: וענין בטלים הרבה כנגדך הוא שיש דברים הרבה המבטלים ויצטרכו למי שנתעסק בהן וכשלא תתעסק בתורה יטרידך הזמן באחד מן הדברים ההם: (רמב"ם)

פרק ד - משנה יא

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר, הָעוֹשֶׂה מִצְוָה אַחַת, קוֹנֶה לוֹ פְרַקְלִיט אֶחָד. וְהָעוֹבֵר עֲבֵרָה אַחַת, קוֹנֶה לוֹ קַטֵּגוֹר אֶחָד. תְּשׁוּבָה וּמַעֲשִׂים טוֹבִים {כז}, כִּתְרִיס {כח} בִּפְנֵי הַפֻּרְעָנוּת {כט}. רַבִּי יוֹחָנָן הַסַּנְדְּלָר אוֹמֵר, כָּל כְּנֵסִיָּה שֶׁהִיא לְשֵׁם שָׁמַיִם, סוֹפָהּ לְהִתְקַיֵּם {ל}. וְשֶׁאֵינָהּ לְשֵׁם שָׁמַיִם {לא}, אֵין סוֹפָהּ לְהִתְקַיֵּם:

ר"ע מברטנורה פְּרַקְלִיט. מַלְאַךְ מֵלִיץ טוֹב: קַטֵּגוֹר. מֵלִיץ רַע. וּלְשׁוֹן קַטֵּגוֹר, קוֹרֵא תִּגָּר. וְסַנֵּגוֹר שֶׁהוּא הֵפֶךְ קַטֵּגוֹר, פֵּרוּשׁוֹ שׂוֹנֵא תִּגָּר: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {כז} תְּשׁוּבָה וּמַעֲשִׂים טוֹבִים. לְשׁוֹן הָרַמְבַּ"ם, הַתְּשׁוּבָה אַחֲרֵי הַמַּעֲשִׂים הָרָעִים, אוֹ הַמַּעֲשִׂים טוֹבִים בִּתְחִלַּת הָעִנְיָן. וְהִקְדִּים תְּשׁוּבָה, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זַ"ל בְּמָקוֹם שֶׁבַּעֲלֵי תְּשׁוּבָה עוֹמְדִין אֵין צַדִּיקִים גְּמוּרִים יְכוֹלִין לַעֲמֹד. מִדְרַשׁ שְׁמוּאֵל. וְהָרַשְׁבַּ"ם גּוֹרֵס, תּוֹרָה וּמַעֲשִׂים טוֹבִים. עַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {כח} כִּתְרִיס. מָגֵן. שֶׁכֵּן תַּרְגּוּם וְלֹא יְקַדְמֶנָּה מָגֵן (מְלָכִים ב יט) וְלֹא יְקַדְּמִינָהּ בִּתְרִיסִין. וְיֵשׁ מְפָרְשִׁים מִלְּשׁוֹן תְּרִיסֵי חֲנֻיּוֹת. פֵּרוּשׁוֹ מַסְגֵּר. עָרוּךְ: {כט} בִּפְנֵי הַפֻּרְעָנוּת. רְצוֹנוֹ לוֹמַר הַמִּתְרַגְּשׁוֹת וּבָאוֹת כְּפִי מִנְהָגוֹ שֶׁל עוֹלָם. אֲבָל אֵין לְפָרֵשׁ פֻּרְעָנוּת עַל חֵטְא, דִּבְזֶה אָמְרוּ [יוֹמָא פ"ח מ"ח] תְּשׁוּבָה וְיוֹם הַכִּפּוּרִים תּוֹלִין וְיִסּוּרִין מְמָרְקִין. וּרְאָיָה מִמַּעֲשִׂים טוֹבִים בִּתְחִלַּת הָעִנְיָן. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {ל} סוֹפָהּ כוּ'. פֵּרֵשׁ רַשִׁ"י עֲתִידָה שֶׁתִּהְיֶה הָעֵצָה קַיֶּמֶת וּמַצְלַחַת. וּבְמִדְרַשׁ שְׁמוּאֵל מְפָרֵשׁ עַל הַכְּנֵסִיָּה עַצְמָהּ, וְהַיְנוּ דִּתְנַן סוֹפָהּ. לוֹמַר שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁתִּרְאֶה בִּתְחִלָּה בָּעֳנִי הַכְּנֵסִיָּה, סוֹפָהּ לְהִתְקַיֵּם. וְשֶׁאֵינָהּ לְשֵׁם שָׁמַיִם, אַף עַל פִּי שֶׁתִּרְאֶה אוֹתָם מַצְלִיחִין, אֵין סוֹפָהּ לְהִתְקַיֵּם. וְלֹא קַשְׁיָא (הוֹשֵׁעַ ד) חֲבוּר עֲצַבִּים אֶפְרָיִם הַנַּח לוֹ, שֶׁהֲרֵי גַּם סוֹפָם לֹא נִתְקַיְּמוּ: {לא} וְשֶׁאֵינָהּ כוּ'. אַף עַל פִּי שֶׁהַכְּנֵסִיָּה הִיא לִדְבַר מִצְוָה, כָּל מַה שֶּׁיֵּשׁ בָּהּ מַחֲשָׁבָה פּוֹסֶלֶת כְּגוֹן יוֹהֲרָא וְגֵאוּת אֲשֶׁר הִיא מְצוּיָה בָּעוֹסְקִים עִם הַצִּבּוּר, הֲוֵי שֶׁאֵינָהּ לְשֵׁם שָׁמַיִם, וּלְהָכִי לֹא קָתָנֵי וְשֶׁהִיא לִדְבַר עֲבֵרָה: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם פרקליט הוא [האיש] המליץ טוב על האדם לשלטן: קטיגור הוא הפך זה והוא המלשין האדם למלך ומשתדל להמיתו: ואמרו שהתשובה אחר המעשים הרעים או המעשים הטובים בתחלת הענין כל אחד משני הענינים האלה מונעים מבא המכות והחלאים באדם: (רמב"ם)

פרק ד - משנה יב

רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן שַׁמּוּעַ אוֹמֵר, יְהִי כְבוֹד תַּלְמִידְךָ חָבִיב עָלֶיךָ כְּשֶׁלְּךָ, וּכְבוֹד חֲבֵרְךָ כְּמוֹרָא רַבְּךָ {לב}, וּמוֹרָא רַבְּךָ כְּמוֹרָא שָׁמָיִם:

ר"ע מברטנורה יְהִי כְבוֹד תַּלְמִידְךָ חָבִיב עָלֶיךָ כְּשֶׁלְּךָ. שֶׁכֵּן מָצִינוּ בְּמֹשֶׁה שֶׁאָמַר לִיהוֹשֻׁעַ תַּלְמִידוֹ בְּחַר לָנוּ אֲנָשִׁים (שְׁמוֹת יז), עֲשָׂאוֹ שָׁוֶה לוֹ: וּכְבוֹד חֲבֵרְךָ כְּמוֹרָא רַבְּךָ. דְּאָמַר לֵיהּ אַהֲרֹן לְמֹשֶׁה בִּי אֲדֹנִי (בְּמִדְבָּר יב), וְאָחִיו גָּדוֹל מִמֶּנּוּ בְּשָׁנִים הָיָה {לג} וְקָרֵי לֵיהּ אֲדֹנִי: וּמוֹרָא רַבְּךָ כְּמוֹרָא שָׁמָיִם. דִּכְתִיב (שָׁם י"א) אֲדֹנִי מֹשֶׁה כְּלָאֵם, כָּלֵּם מִן הָעוֹלָם, כֵּיוָן שֶׁמָּרְדוּ בְּךָ כְּאִלּוּ מָרְדוּ בְּהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְחַיָּבִים כְּלָיָה: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {לב} כְּמוֹרָא רַבְּךָ. כִּדְאָמְרִינַן בְּבָבָא מְצִיעָא דַּף ל"ג. וּפֵרֵשׁ רַשִׁ"י לְפִי שֶׁיּוֹשְׁבִים יַחַד בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ וּמַקְשִׁין וּמְפָרְקִין זֶה לָזֶה וּלְמֵדִין זֶה לָזֶה. עַד כָּאן. וְלֹא שֶׁמַּשְׁוֶה אוֹתָם לְגַמְרֵי, שֶׁאִם כֵּן הַכֹּל שָׁוֶה, אֶלָּא לְעִנְיַן הַחִבּוּב הוּא, כְּלוֹמַר שֶׁיְּהֵא חָבִיב עָלָיו כְּפִי שֶׁהוּא בְּטֶבַע אוֹהֵב וְחָבִיב בְּעֵינָיו לְכַבֵּד אוֹ לִירָא מִי שֶׁהוּא מַדְרֵגָה גְּדוֹלָה מִזּוֹ. וּמִלַּת חָבִיב נִמְשֶׁכֶת לְכֻלָּם. מִדְרַשׁ שְׁמוּאֵל: {לג} כְּלוֹמַר וְאַף עַל פִּי שֶׁמֹּשֶׁה רַבּוֹ הָיָה, הִנֵּה גַּם לְאַהֲרֹן יֶתֶר שְׂאֵת שֶׁהוּא אָחִיו הַגָּדוֹל. וְדָרְשִׁינַן בִּכְתֻבּוֹת דַּף ק"ג וְאֶת אִמְּךָ לְרַבּוֹת אָחִיךָ הַגָּדוֹל, וּלְפִיכָךְ מִן הַדִּין שְׁקוּלִים הָיוּ וְנִדּוֹנִים כַּחֲבֵרִים, וַאֲפִלּוּ הָכִי קָרֵי לֵיהּ אֲדוֹנִי. וְכָל זֶה רַק מִמִּדַּת הַחֲסִידוּת הִיא. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם ( אין פירוש על משנה זו ) (רמב"ם)

פרק ד - משנה יג

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, הֱוֵי זָהִיר בַּתַּלְמוּד {לד}, שֶׁשִּׁגְגַת תַּלְמוּד עוֹלָה זָדוֹן. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, שְׁלשָׁה כְתָרִים הֵם, כֶּתֶר תּוֹרָה וְכֶתֶר כְּהֻנָּה וְכֶתֶר מַלְכוּת, וְכֶתֶר שֵׁם טוֹב עוֹלֶה עַל גַּבֵּיהֶן:

ר"ע מברטנורה הֱוֵי זָהִיר בַּתַּלְמוּד. שֶׁיְּהֵא תַּלְמוּדְךָ בְּדִקְדּוּק וְכַהֲלָכָה: שֶׁשִּׁגְגַת תַּלְמוּד עוֹלָה זָדוֹן. אִם תִּטְעֶה בְּהוֹרָאָה מִתּוֹךְ שֶׁלֹּא דִּקְדַּקְתָּ בְּתַלְמוּדְךָ וְתָבֹא לְהַתִּיר אֶת הָאָסוּר, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַעֲלֶה עַל יָדְךָ כְּאִלּוּ עָשִׂיתָ מֵזִיד: שְׁלֹשָׁה כְתָרִים הֵם. הַכְּתוּבִים בַּתּוֹרָה, שֶׁחִיְּבָה הַתּוֹרָה לִנְהֹג בָּהֶם כָּבוֹד: כֶּתֶר תּוֹרָה. כְּתִיב בֵּיהּ (וַיִּקְרָא יט) וְהָדַרְתָּ פְּנֵי זָקֵן, זֶה שֶׁקָּנָה חָכְמָה: כֶּתֶר כְּהֻנָּה. כְּתִיב בֵּיהּ (שָׁם כ"א) וְקִדַּשְׁתּוֹ קָדוֹשׁ יִהְיֶה לָךְ: כֶּתֶר מַלְכוּת. כְּתִיב בֵּיהּ (דְּבָרִים י"ז) שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ, שֶׁתְּהֵא אֵימָתוֹ עָלֶיךָ: וְכֶתֶר שֵׁם טוֹב. מִי שֶׁיֵּשׁ בְּיָדוֹ מַעֲשִׂים טוֹבִים וּשְׁמוּעָתוֹ טוֹבָה מֵחֲמַת מַעֲשָׂיו, לֹא מָצִינוּ לוֹ כֶּתֶר בַּתּוֹרָה שֶׁיִּהְיוּ חַיָּבִים לִנְהֹג בּוֹ כָּבוֹד, וְהוּא עוֹלֶה עַל גַּבֵּי כֻּלָּן, שֶׁכָּל הַשְּׁלֹשָׁה כְּתָרִים צְרִיכִים לוֹ. שֶׁאִם תַּלְמִיד חָכָם הוּא וְסַנִּי שׁוּמְעָנֵיהּ, שָׁרֵי לְבִזּוּיֵהּ. וְאִם כֹּהֵן גָּדוֹל הוּא, אָמְרִינַן בְּיוֹמָא (דַּף ע"א) יֵיתוֹן בְּנֵי עַמְמַיָא לִשְׁלָם דְּעָבְדִין עוּבְדֵי אַהֲרֹן, וְלֹא יֵיתוֹן בְּנֵי אַהֲרֹן לִשְׁלָם דְּלֹא עָבְדִין עוּבְדֵי אַהֲרֹן. וְאִם מֶלֶךְ הוּא, כְּתִיב (שְׁמוֹת כב) וְנָשִׂיא בְּעַמְּךָ לֹא תָאֹר, בְּעוֹשֶׂה מַעֲשֶׂה עַמְּךָ: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {לד} בַּתַּלְמוּד. יֵשׁ גּוֹרְסִין בַּתַּלְמִיד. וְהַכַּוָּנָה לְהַזְהִיר שֶׁיְּלַמֵּד לַתַּלְמִיד כָּרָאוּי, שֶׁשִּׁגְגַת הַתַּלְמִיד בְּהוֹרָאָתוֹ עוֹלָה זָדוֹן לָרַב שֶׁמְּלַמֵּד אוֹתוֹ. רִיטְבָ"א: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם אלו השלש מעלות טובות נתנו לאומה זו בתחלת נתינת התורה והן הכהונה והמלכות והתורה כהונה זכה בו אהרן מלכות זכה בו דוד וכתר תורה מונח לכל מי שירצה להתעטר בו ואמרו רז"ל ושמא תאמר שזה הכתר פחות הוא משנים האחרים אינו כן אבל גדול הוא משניה' ובו יהיו השנים שנא' בי מלכי' ימלוכו ורוזני' יחוקקו צדק ואמר בי שרים ישורו וגו' אבל כתר שם טוב מגיע מאת התורה ר"ל ידיעתה והמעשה בה כי בהן יגיע השם הטוב האמיתי: (רמב"ם)

פרק ד - משנה יד

רַבִּי נְהוֹרַאי אוֹמֵר, הֱוֵי גוֹלֶה לִמְקוֹם תּוֹרָה, וְאַל תֹּאמַר שֶׁהִיא תָבֹא אַחֲרֶיךָ, שֶׁחֲבֵרֶיךָ יְקַיְּמוּהָ בְיָדֶךָ. וְאֶל בִּינָתְךָ אַל תִּשָּׁעֵן (משלי ג):

ר"ע מברטנורה הֱוֵי גּוֹלֶה לִמְקוֹם תּוֹרָה. אִם אֵין תַּלְמִידֵי חֲכָמִים בִּמְקוֹמְךָ: וְאַל תֹּאמַר שֶׁהִיא תָּבֹא אַחֲרֶיךָ. תַּלְמִידֵי חֲכָמִים יָבֹאוּ לְכָאן: שֶׁחֲבֵרֶיךָ יְקַיְּמוּהָ בְיָדֶךָ. וְאַל תִּסְמֹךְ שֶׁחֲבֵרֶיךָ כְּשֶׁיָּבֹאוּ מִבֵּית הָרַב יְקַיְּמוּ הַתּוֹרָה בְּיָדְךָ, שֶׁתִּלְמֹד מֵהֶם מַה שֶּׁלָּמְדוּ הֵם מִן הָרַב. אֶלָּא הֱוֵי גּוֹלֶה אַתָּה בְעַצְמְךָ לִמְקוֹם הָרַב, שֶׁאֵינוֹ דּוֹמֶה שׁוֹמֵעַ מִפִּי תַּלְמִיד לְשׁוֹמֵעַ מִפִּי הָרַב. פֵּרוּשׁ אַחֵר, שֶׁחֲבֵרֶיךָ יְקַיְּמוּהָ בְּיָדֶךָ, מִפְּנֵי מָה אֲנִי אוֹמֵר לְךָ הֱוֵי גּוֹלֶה לִמְקוֹם תּוֹרָה, שֶׁחֲבֵרֶיךָ יְקַיְּמוּהָ בְּיָדֶךָ, שֶׁאֲפִלּוּ אַתָּה חָרִיף וּמְפֻלְפָּל בְּיוֹתֵר לֹא תִּתְקַיֵּם הַתּוֹרָה בְּךָ אֶלָּא עַל יְדֵי חֲבֵרֶיךָ שֶׁתִּשָּׂא וְתִתֵּן עִמָּהֶם, וְהַיְנוּ דִּמְסַיֵּם וְאֶל בִּינָתְךָ אַל תִּשָּׁעֵן: (ר"ע מברטנורה).

רמב"ם אמר בקש מקום הקריאה והלמוד כי עם זולתך יתכן לך הקריאה ותתקיים ולא תשען על תבונתך ותאמר שאינך צריך לחברים ולתלמידים שיעוררוך: (רמב"ם)

פרק ד - משנה טו

רַבִּי יַנַּאי אוֹמֵר, אֵין בְּיָדֵינוּ לֹא מִשַּׁלְוַת הָרְשָׁעִים וְאַף לֹא מִיִּסּוּרֵי הַצַּדִּיקִים. רַבִּי מַתְיָא בֶן חָרָשׁ אוֹמֵר, הֱוֵי מַקְדִּים בִּשְׁלוֹם כָּל אָדָם. וֶהֱוֵי זָנָב לָאֲרָיוֹת, וְאַל תְּהִי רֹאשׁ לַשּׁוּעָלִים {לח}:

ר"ע מברטנורה אֵין בְּיָדֵינוּ. כְּמוֹ לֹא הֲוָה בְּיָדֵיהּ [יְבָמוֹת קה.]. כְּלוֹמַר אֵין הַדָּבָר הַזֶּה יָדוּעַ לָנוּ מַדּוּעַ דֶּרֶךְ רְשָׁעִים צָלֵחָה וּמִפְּנֵי מָה הַצַּדִּיקִים מְדֻכָּאִים בְּיִסּוּרִין {לה}. פֵּרוּשׁ אַחֵר, אֵין לָנוּ בִּזְמַן הַגָּלוּת לֹא מִשַּׁלְוָה וְהַשְׁקֵט שֶׁרָגִיל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לָתֵת לָרְשָׁעִים כְּדֵי לְטָרְדָן מִן הָעוֹלָם הַבָּא, וְאַף לֹא מִן הַיִּסּוּרִים הַמְיֻחָדִים לַצַּדִּיקִים {לו} שֶׁהֵן יִסּוּרִים שֶׁל אַהֲבָה שֶׁאֵין בָּהֵן בִּטּוּל תּוֹרָה. כְּלוֹמַר יָצָאנוּ מִכְּלָל רְשָׁעִים, שֶׁאֵין לָנוּ הַשַּׁלְוָה שֶׁיֵּשׁ לָרְשָׁעִים, וְלִכְלַל צַדִּיקִים לֹא הִגַּעְנוּ, שֶׁהַיִּסּוּרִים שֶׁלָּנוּ אֵינָן שֶׁל אַהֲבָה כְּיִסּוּרֵי הַצַּדִּיקִים: הֱוֵי מַקְדִּים שָׁלוֹם לְכָל אָדָם. וַאֲפִלּוּ לְנָכְרִי בַּשּׁוּק: וֶהֱוֵי זָנָב לָאֲרָיוֹת. לִגְדוֹלִים מִמְּךָ {לז}: וְלֹא רֹאשׁ לַשּׁוּעָלִים. לַקְּטַנִּים מִמְּךָ: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {לה} לֹא זוֹ אַף זוֹ קָתָנֵי, לֹא מִבַּעְיָא שַׁלְוַת רְשָׁעִים שֶׁאֵין בְּיָדֵינוּ, לְפִי שֶׁאָנוּ יוֹדְעִין שֶׁהוּא רָשָׁע וְרוֹאִים כִּי טוֹב לוֹ. אֶלָּא אַף זֶה יִסּוּרֵי הַצַּדִּיקִים שֶׁאֶפְשָׁר שֶׁנִּרְאֶה צַדִּיק וְאֵינוֹ כֵּן. וְהַיְנוּ דִּתְנַן וְאַף. מִדְרַשׁ שְׁמוּאֵל. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {לו} וְקָתָנֵי וְאַף דְּהָא מִלְּתָא דִּפְשִׁיטָא הִיא שֶׁאֵין בְּיָדֵינוּ הַשַּׁלְוָה אֲנַחְנוּ יְגֵעֵי הַגָּלוּת, וּבָעֵי רַבִּי יַנַּאי בָּזֶה לוֹמַר שֶׁלֹּא נִתְיָאֵשׁ שֶׁנַּחְשֹׁב עַצְמֵנוּ כִּרְשָׁעִים גְּמוּרִים וְשֶׁאָבְדָה תִּקְוָתֵנוּ חַס וְשָׁלוֹם, וְשֶׁגַּם אֵין אָנוּ צַדִּיקִים וְשֶׁכְּבָר הִשְׁלַמְנוּ מַה שֶּׁעָלֵינוּ לְהַשְׁלִים בַּתּוֹרָה וּבַמִּצְוֹת. מִדְרַשׁ שְׁמוּאֵל: {לז} שֶׁיּוֹסִיף לְךָ תּוֹעֶלֶת. וְיֵשׁ גּוֹרְסִין, שֶׁנֶּאֱמַר הוֹלֵךְ אֶת חֲכָמִים יֶחְכָּם וְרֹעֶה כְסִילִים יֵרוֹעַ, וְאֶת הוּא הַטָּפֵל, וְרֹעֶה הוּא הָרֹאשׁ: {לח} לַשּׁוּעָלִים. אַף שֶׁיֵּשׁ חַיּוֹת פְּחוּתוֹת מֵהֶן, הִמְשִׁיל בָּהֶן, לְפִי שֶׁמִּי שֶׁלֹּא הִגִּיעַ לְהוֹרָאָה הִמְשִׁילוֹ שְׁלֹמֹה הַמֶּלֶךְ עָלָיו הַשָּׁלוֹם לְשׁוּעָלִים, בְּאָמְרוֹ (שִׁיר הַשִּׁירִים ב) אֶחֱזוּ לָנוּ שׁוּעָלִים וְגוֹ' מְחַבְּלִים כְּרָמִים, כֶּרֶם ה' צְבָאוֹת. שֶׁעֲלֵיהֶם נֶאֱמַר (מִשְׁלֵי ז) רַבִּים חֲלָלִים הִפִּילָהּ, כְּמוֹ שֶׁכָּתַב הָרַמְבַּ"ם. וְאִי אֶפְשָׁר לֵישֵׁב בְּכִסֵּא לַמִּשְׁפָּט וְשֶׁיְּקֻבַּל לְמוֹרֶה אֶלָּא עַל יְדֵי תַּחְבּוּלוֹת וְעָרְמוֹת לִגְנֹב דַּעַת הָעָם. לָזֶה אָמַר אֲפִלּוּ שֶׁתִּרְאֶה הַרְבֵּה מוֹרֵי הוֹרָאוֹת כָּאֵלֶּה וְאַתָּה רֹאשׁ וְחָשׁוּב מֵהֶם, אַל תְּקַנֵּא בַּחַטָּאִים הָאֵלֶּה לִהְיוֹת כְּמוֹהֶם. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם אמר שבהיות האדם תלמיד למי שהוא חכם ממנו יותר טוב לו ויותר ראוי מהיותו רב לפחות ממנו כי בענין הראשון יוסיף ובענין השני יחסר ואתה תבין ממה שבארנו בסנהדרין שהן שמו מטעם מעלין בקדש ולא מורידין ראש ישיבה של עשרים ושלשה סוף של אחד ושבעים מישיבה גדולה שראו שהם הוסיפו לו בזה מעלה: (רמב"ם)

פרק ד - משנה טז

רַבִּי יַעֲקֹב אוֹמֵר, הָעוֹלָם הַזֶּה דּוֹמֶה לִפְרוֹזְדוֹר בִּפְנֵי הָעוֹלָם הַבָּא. הַתְקֵן עַצְמְךָ בַפְּרוֹזְדוֹר, כְּדֵי שֶׁתִּכָּנֵס לַטְּרַקְלִין:

ר"ע מברטנורה בַּפְּרוֹזְדוֹר. בֵּית שַׁעַר. תַּרְגּוּם אוּלָם, פְּרוֹזְדוֹרָא: טְרַקְלִין. מְקוֹם מוֹשַׁב הַמֶּלֶךְ. כָּךְ אַתָּה הַתְקֵן עַצְמְךָ בָּעוֹלָם הַזֶּה כְּדֵי שֶׁתִּזְכֶּה לָעוֹלָם הַבָּא: (ר"ע מברטנורה).

רמב"ם טרקלין הוא ההיכל ופרוזדור הוא בית שער והמשל מבואר והכונה ידועה שבעוה"ז יקנה האדם המעלות שבהן יזכה לעוה"ב כי זה העולם אמנם הוא דרך ומעבר לעוה"ב: (רמב"ם)

פרק ד - משנה יז

הוּא הָיָה אוֹמֵר, יָפָה שָׁעָה אַחַת בִּתְשׁוּבָה וּמַעֲשִׂים טוֹבִים בָּעוֹלָם הַזֶּה, מִכָּל חַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא {לט}. וְיָפָה שָׁעָה אַחַת שֶׁל קוֹרַת רוּחַ {מ} בָּעוֹלָם הַבָּא, מִכָּל חַיֵּי הָעוֹלָם הַזֶּה:

ר"ע מברטנורה יָפָה שָׁעָה אַחַת בִּתְשׁוּבָה. לְצֹרֶךְ תְּשׁוּבָה וּמַעֲשִׂים טוֹבִים: מִכָּל חַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא. לְפִי שֶׁבְּאוֹתוֹ זְמַן אֵין הַתְּשׁוּבָה וּמַעֲשִׂים טוֹבִים מְהַנִּים לָאָדָם, שֶׁאֵין הָעוֹלָם הַבָּא אֶלָּא לְקַבֵּל שָׂכָר עַל מַה שֶּׁקִּיֵּם בָּעוֹלָם הַזֶּה: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {לט} הָעוֹלָם הַבָּא. רֵישָׁא אַסֵּיפָא לֹא קָשְׁיָא, כִּי הָעוֹלָם הַזֶּה הוּא לַמַּעֲשֶׂה וְעוֹלָם הַבָּא אֶל הַגְּמוּל וְקוֹרַת רוּחַ. מִדְרַשׁ שְׁמוּאֵל. וְעוֹלָם הַבָּא יֵשׁ מְפָרְשִׁים עוֹלַם הַנְּשָׁמוֹת. וְיֵשׁ מְפָרְשִׁים עוֹלַם הַתְּחִיָּה. וְעַיֵּן בְּרֵישׁ פֶּרֶק חֵלֶק: {מ} קוֹרַת רוּחַ. לְשׁוֹן נִתְקָרְרָה דַעְתּוֹ, שֶׁמִּתְקָרֶרֶת וּמִתְיַשֶּׁבֶת דַּעְתּוֹ עָלָיו מִפְּנֵי שִׂמְחָה. רַשִׁ"י: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם כבר בארנו בפ' י' מסנה' שאין אחר המות שלמות ולא תוספת אמנם ישלים האדם ויוסיף מעלה בעוה"ז ואל זה רמז שלמה באמרו כי אין מעשה וחשבון ודעת וחכמה בשאול אשר אתה הולך שמה אבל הענין ההוא אשר ילך האדם עליו ישאר לעולם ולזה צריך שישתדל האדם בזה הזמן הקצר ולא יאבד זמנו אלא בקנות המעלות לבד מפני שהפסדו מרובה אחר שאין לו תמורה ולא תקנה וכאשר ידעו החסידים זה לא ראו לכלותו אלא בחכמה ובתוספת המעלות והרויחו זמנם כולו על דרך האמת ולא פזרו ממנו בעניני הגשמי' אלא זמן קצר מאד ובדבר הצריך שאי אפשר זולתו ואחרים הוציאו זמנם כולו בגשמיות לבד ויצאו ממנו כאשר באו כל עמת שבא כן ילך והפסידוהו כולו הפסד עולמית וההמון כולם יהפכו האמת בזאת השאלה ויאמרו שהכת הראשונה הפסידו העולם והכת האחרונה הרויחו העולם והענין בהפך כמו שספרנו והם שמים חושך לאור ואור לחושך ואוי למאבדים האמת והענין הזה עשה שלמה ע"ה עיקר בקהלת בשבחו הרווחת העולם וגנותו הפסדו ובארו שאין ריוח וקנין אחר המות מן הדבר אשר יבצר ממנו הנה וזה כולו אמת וכשתבחן הספר ההוא בזאת הבחינה יתבאר האמת: (רמב"ם)

פרק ד - משנה יח

רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר, אַל תְּרַצֶּה אֶת חֲבֵרְךָ בִשְׁעַת כַּעֲסוֹ, וְאַל תְּנַחֲמֶנּוּ בְּשָׁעָה שֶׁמֵּתוֹ מֻטָּל לְפָנָיו, וְאַל תִּשְׁאַל לוֹ בִשְׁעַת נִדְרוֹ, וְאַל תִּשְׁתַּדֵּל לִרְאוֹתוֹ בִשְׁעַת קַלְקָלָתוֹ:

ר"ע מברטנורה אַל תְּרַצֶּה אֶת חֲבֵרְךָ בִשְׁעַת כַּעֲסוֹ. דִּכְתִיב (שְׁמוֹת לג) פָּנַי יֵלֵכוּ וַהֲנִחוֹתִי לָךְ, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה, הַמְתֵּן עַד שֶׁיַּעַבְרוּ פָּנִים שֶׁל זַעַם [בְּרָכוֹת ז.]: וְאַל תְּנַחֲמֶנּוּ בְשָׁעָה שֶׁמֵּתוֹ מֻטָּל לְפָנָיו. שֶׁבִּשְׁעַת הַחֻרְבָּן כִּבְיָכוֹל הָיָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִתְאַבֵּל, בִּקְּשׁוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת לְנַחֲמוֹ, וְרוּחַ הַקֹּדֶשׁ מְשִׁיבָן (יְשַׁעְיָה כב) אַל תָּאִיצוּ לְנַחֲמֵנִי: וְאַל תִּשְׁאַל לוֹ בִשְׁעַת נִדְרוֹ. לִמְצֹא פְּתָחִים לְהַתִּיר לוֹ אֶת נִדְרוֹ. מִפְּנֵי שֶׁאָז עַל כָּל פֶּתַח וּפֶתַח שֶׁתִּמְצָא לוֹ יֹאמַר אַדַּעְתָּא דְהָכִי נָדַרְתִּי, וְשׁוּב לֹא תִּמְצָא לוֹ פֶּתַח. וּמָצִינוּ כְּשֶׁנִּשְׁבַּע הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה שֶׁלֹּא יִכָּנֵס לָאָרֶץ לֹא הִתְחַנֵּן מִיָּד אֶלָּא הִמְתִּין וְאַחַר כָּךְ הִתְחִיל לְהִתְחַנֵּן: בִּשְׁעַת קַלְקָלָתוֹ. כְּשֶׁנִּתְקַלְקֵל בְּחֵטְא. לְפִי שֶׁהוּא מִתְבַּיֵּשׁ מִכָּל אָדָם. וְכֵן אַתָּה מוֹצֵא כְּשֶׁחָטָא אָדָם הָרִאשׁוֹן לֹא נִגְלָה עֲלֵיהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַד שֶׁעָשׂוּ חֲגוֹרוֹת, דִּכְתִיב (בְּרֵאשִׁית ג) וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם חֲגוֹרוֹת, וְאַחַר כָּךְ וַיִּשְׁמְעוּ אֶת קוֹל ה' אֱלֹהִים: (ר"ע מברטנורה).

רמב"ם זה מבואר והם עניני מוסרים בתקוני חברת בני אדם בהפיל הדבר במקומו המועיל: (רמב"ם)

פרק ד - משנה יט

שְׁמוּאֵל הַקָּטָן {מא} אוֹמֵר, (משלי כד) בִּנְפֹל אוֹיִבְךָ אַל תִּשְׂמָח וּבִכָּשְׁלוֹ אַל יָגֵל לִבֶּךָ, פֶּן יִרְאֶה ה' וְרַע בְּעֵינָיו וְהֵשִׁיב מֵעָלָיו אַפּוֹ {מב}:

ר"ע מברטנורה בִּנְפֹל אוֹיִבְךָ אַל תִּשְׂמָח. פָּסוּק הוּא בְּמִשְׁלֵי, אֶלָּא שֶׁשְּׁמוּאֵל הַקָּטָן הָיָה רָגִיל לְהוֹכִיחַ בְּנֵי אָדָם בְּמִדָּה זוֹ: פֶּן יִרְאֶה ה' וְרַע בְּעֵינָיו. שֶׁעֲשִׂיתוֹ בִּלְבָבְךָ כְּאִלּוּ הוּא שְׁלוּחֲךָ לְמַלְאוֹת תַּאֲוָתְךָ: וְהֵשִׁיב מֵעָלָיו אַפּוֹ. מִדְּלֹא כְּתִיב וְשָׁב אֶלָּא וְהֵשִׁיב, מַשְׁמַע יַסִּירֵהוּ מֵעַל אוֹיְבֶיךָ וִישִׁיבֵהוּ עָלֶיךָ: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {מא} הַקָּטָן. לְפִי שֶׁהָיָה מַקְטִין אֶת עַצְמוֹ. אִי נַמִּי שֶׁהָיָה [מְעַט] קָטָן מִשְּׁמוּאֵל הַנָּבִיא, שֶׁגַּם הוּא נִבָּא בִּשְׁעַת מִיתָתוֹ, וְהָיָה רָאוּי שֶׁתִּשְׁרֶה עָלָיו שְׁכִינָה, אֶלָּא שֶׁאֵין דּוֹרוֹ רָאוּי לְכָךְ, וְנִמְצָא שֶׁזֶּה הַשֵּׁם הוּא לוֹ לִתְהִלָּה וּלְתִפְאֶרֶת. יְרוּשַׁלְמִי: {מב} אַפּוֹ. בְּהָרַשְׁבַּ"ם נִרְאָה דְּגָרַס, חֲרוֹן אַפּוֹ לֹא נֶאֱמַר [שֶׁהוּא חֹם הָאַף לְבַד] אֶלָּא אַפּוֹ [כְּלוֹמַר כָּל הָאַף. כֵּן פֵּרֵשׁ הָרְמָ"ה] מְלַמֵּד שֶׁמּוֹחֲלִין לוֹ עַל כָּל עֲוֹנוֹתָיו. מִדְרַשׁ שְׁמוּאֵל. וְגִרְסָא זוֹ נִרְאֵית עִקָּר. שֶׁעַכְשָׁיו חִדֵּשׁ לָנוּ שְׁמוּאֵל הַדִּקְדּוּק שֶׁבְּכָתוּב זֶה: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם חרון אפו לא נאמר אלא אפו מלמד שמוחלין לו כל עונותיו ואע"פ ששלמה אמר בחכמתו זאת הצואה אבל זה החכם היה מוכיח בזאת המדה ומזהיר מזאת העבירה: (רמב"ם)

פרק ד - משנה כ

אֱלִישָׁע בֶּן אֲבוּיָה אוֹמֵר, הַלּוֹמֵד יֶלֶד {מג} לְמַה הוּא דוֹמֶה, לִדְיוֹ כְתוּבָה עַל נְיָר חָדָשׁ. וְהַלּוֹמֵד זָקֵן לְמַה הוּא דוֹמֶה, לִדְיוֹ כְתוּבָה עַל נְיָר מָחוּק {מד}. רַבִּי יוֹסֵי בַר יְהוּדָה אִישׁ כְּפַר הַבַּבְלִי אוֹמֵר, הַלּוֹמֵד מִן הַקְּטַנִּים לְמַה הוּא דוֹמֶה, לְאֹכֵל עֲנָבִים קֵהוֹת וְשׁוֹתֶה יַיִן מִגִּתּוֹ. וְהַלּוֹמֵד מִן הַזְּקֵנִים לְמַה הוּא דוֹמֶה, לְאֹכֵל עֲנָבִים בְּשֵׁלוֹת וְשׁוֹתֶה יַיִן יָשָׁן. רַבִּי אוֹמֵר, אַל תִּסְתַּכֵּל בַּקַּנְקַן, אֶלָּא בְמַה שֶּׁיֶּשׁ בּוֹ. יֵשׁ קַנְקַן חָדָשׁ מָלֵא יָשָׁן, וְיָשָׁן שֶׁאֲפִלּוּ חָדָשׁ אֵין בּוֹ:

ר"ע מברטנורה עַל נְיָר חָדָשׁ. שֶׁהוּא מִתְקַיֵּם. כָּךְ גִּרְסַת הַיַּלְדוּת אֵינָהּ מִשְׁתַּכַּחַת: עֲנָבִים קֵהוֹת. שֶׁלֹּא נִתְבַּשְּׁלוּ כָּל צָרְכָּן וּמַקְהוֹת אֶת הַשִּׁינַיִם. כָּךְ חָכְמַת הַיֶּלֶד לֹא נִתְיַשְּׁבָה כָּל צָרְכָּהּ וְאֵין דְּבָרָיו מִתְקַבְּלִים וּמִתְיַשְּׁבִים עַל הַלֵּב {מה}: יַיִן מִגִּתּוֹ. שֶׁשְּׁמָרָיו מְעֹרָבִים בְּתוֹכוֹ. כָּךְ חָכְמַת הַיֶּלֶד תַּעֲרֹבֶת סְפֵקוֹת יֵשׁ בָּהּ {מו}: רַבִּי אוֹמֵר אַל תִּסְתַּכֵּל בַּקַּנְקַן. רַבִּי פָּלֵיג אַדְרַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה, וְאָמַר כִּי כְּמוֹ שֶׁיֵּשׁ קַנְקַן חָדָשׁ מָלֵא יַיִן יָשָׁן כָּךְ יֵשׁ יֶלֶד שֶׁטַּעֲמוֹ כְּטַעַם זְקֵנִים, וְיֵשׁ זְקֵנִים פְּחוּתִים בְּמַעֲלַת הַחָכְמָה מִן הַיְלָדִים: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {מג} יֶלֶד. לְשׁוֹן הָרַמְבַּ"ם, שֶׁהַלּוֹמֵד בִּימֵי הַיַּלְדוּת כוּ'. וְאִם כֵּן פֵּרוּשׁוֹ הַלּוֹמֵד כְּשֶׁהוּא יֶלֶד. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {מד} מָחוּק. שֶׁכְּבָר נֶחְקְקוּ בְּדַעְתּוֹ חֶשְׁבּוֹנוֹת רַבִּים מֵעִנְיְנֵי הָעוֹלָם וּכְשֶׁיִּרְצֶה לִזְכֹּר דִּבְרֵי תּוֹרָהּ יִצְטָרֵךְ לְמוֹחֲקָם לְאוֹתָם הַמַּחְשָׁבוֹת וְלֹא יוּכַל לָזֶה בִּשְׁלֵמוּת. וּלְכָךְ לֹא תְּנַן יָשָׁן, שֶׁהוּא הֵפֶךְ חָדָשׁ. הָרִי"א: {מה} כְּמוֹ אֲכִילַת עֲנָבִים שֶׁאֵינָם מְבֻשָּׁלוֹת, שֶׁבְּעוֹדָן בֵּין שִׁנָּיו יַרְגִּישׁ בְּרָעוֹתָם: {מו} כְּמוֹ שְׁתִיַּת הַיַּיִן מֵהַגַּת יִיטַב לוֹ בִּשְׁתִיָּתוֹ כִּי יֶעֱרַב לַחֵךְ, אֲבָל בְּחַדְרֵי בִּטְנוֹ יִמַּלֵּא מַכְאוֹבוֹת. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם אמר שהלמוד בימי הילדות יתקיים ולא יקל לשכחו והענין מן הלמוד בימי הזקנה בהפך וזה מבואר ונראה לעין. אמר ר' יוסי כי חכמת הבחורים יש בה שאלות וספקות בלתי מזוקקות ולא נמלטו מן הקושיות כי לא ארכו להם הימים לשנות תלמודם ולהסיר הספקות ואמר רבי לא תבחן היין. בקנקניו כי יש קנקן חדש ובו יין ישן וקנקן ישן ריקם ואין דבר בו כן יש בחורים ששאלותיהם וחכמותיהם זכות לא התערב בהם ספק כיין ישן שנבדלו שמריו ממנו ויש זקנים שאין להם חכמה כלל ואין צריך לומר שאין להם חכמה מעורבת ומבולבלת: (רמב"ם)

פרק ד - משנה כא

רַבִּי אֶלְעָזָר הַקַּפָּר אוֹמֵר, הַקִּנְאָה וְהַתַּאֲוָה וְהַכָּבוֹד, מוֹצִיאִין אֶת הָאָדָם מִן הָעוֹלָם {מז}:

ר"ע מברטנורה וְהַתַּאֲוָה. הַמְבַקֵּשׁ לְמַלְאוֹת תַּאֲוָתוֹ בַּאֲכִילָה וּשְׁתִיָּה וּבְעִילָה וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן: וְהַכָּבוֹד. שֶׁיְּכַבְּדוּהוּ בְּנֵי אָדָם: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {מז} הַקִּנְאָה כוּ' מִן הָעוֹלָם. דֻּגְמַת מַאֲמָרוֹ שֶׁל רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ מִשְׁנָה י"א פֶּרֶק ב' כוּ'. שֶׁהַקִּנְאָה נִמְשֶׁכֶת מֵעַיִן הָרַע, וְהַתַּאֲוָה נִמְשֶׁכֶת מִיֵּצֶר הָרַע, וְהַכָּבוֹד הוּא סִבַּת שִׂנְאַת הַבְּרִיּוֹת, שֶׁאֵין שָׂנְאוּי לַבְּרִיּוֹת כְּמוֹ הָרוֹדֵף אַחַר הַכָּבוֹד. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם אמר הקנאה והתאוה ואהבת הכבוד מוציאין את האדם מן העולם והוא כי באלה המדות או באחת מהן יפסיד אמונת התורה בהכרח ולא יגיעו לו לא מעלות שכליות ולא מעלות המדות: (רמב"ם)

פרק ד - משנה כב

הוּא הָיָה אוֹמֵר, הַיִּלּוֹדִים לָמוּת, וְהַמֵּתִים לְהֵחָיוֹת {מח}, וְהַחַיִּים לִדּוֹן. לֵידַע לְהוֹדִיעַ וּלְהִוָּדַע שֶׁהוּא אֵל, הוּא הַיּוֹצֵר, הוּא הַבּוֹרֵא, הוּא הַמֵּבִין, הוּא הַדַּיָּן, הוּא עֵד, הוּא בַעַל דִּין {נ}, וְהוּא עָתִיד לָדוּן. בָּרוּךְ הוּא, שֶׁאֵין לְפָנָיו לֹא עַוְלָה, וְלֹא שִׁכְחָה, וְלֹא מַשּׂוֹא פָנִים, וְלֹא מִקַּח שֹׁחַד, שֶׁהַכֹּל שֶׁלּוֹ. וְדַע שֶׁהַכֹּל לְפִי הַחֶשְׁבּוֹן. וְאַל יַבְטִיחֲךָ יִצְרְךָ שֶׁהַשְּׁאוֹל בֵּית מָנוֹס לְךָ, שֶׁעַל כָּרְחֲךָ אַתָּה נוֹצָר, וְעַל כָּרְחֲךָ אַתָּה נוֹלָד, וְעַל כָּרְחֲךָ אַתָּה חַי, וְעַל כָּרְחֲךָ אַתָּה מֵת {נג}, וְעַל כָּרְחֲךָ אַתָּה עָתִיד לִתֵּן דִּין וְחֶשְׁבּוֹן לִפְנֵי מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא:

ר"ע מברטנורה הַיִלּוֹדִים לָמוּת. מִי שֶׁנּוֹלַד כְּבָר עָתִיד הוּא לָמוּת: וְהַמֵּתִים. עֲתִידִים לִחְיוֹת וְלַעֲמֹד לְיוֹם הַדִּין, אֵלֶּה לְחַיֵּי עוֹלָם, וְאֵלֶּה לַחֲרָפוֹת וּלְדִרְאוֹן עוֹלָם: וְחַיִּים לִדּוֹן {מט}. עוֹמְדִין לִהְיוֹת נִדּוֹנִים לְיוֹם הַדִּין: לֵידַע. מֵאֲחֵרִים: וּלְהוֹדִיעַ. לַאֲחֵרִים: וּלְהִוָּדַע. לְהָבִין מֵעַצְמוֹ: הוּא הַיּוֹצֵר. שֶׁכָּל הָעוֹלָם הוּא בְּיָדוֹ כְּחֹמֶר בְּיַד הַיּוֹצֵר. וּמַה טַּעַם, לְפִי שֶׁהוּא הַבּוֹרֵא שֶׁבָּרָא אֶת כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ מֵאַיִן, לְפִיכָךְ יָכוֹל לַעֲשׂוֹת בּוֹ כִּרְצוֹנוֹ: הוּא הַמֵּבִין הוּא הַדַּיָּן. אַחַר שֶׁהֵבִין כָּל מַעֲשֵׂיהֶם מְבִיאָן בַּדִּין לְפָנָיו: הוּא בַעַל דִּין. שֶׁהוּא תּוֹבֵעַ אֶת הַחוֹטְאִים: וְהוּא עָתִיד לָדוּן. לָעוֹלָם הַבָּא: וְלֹא מַשּׂוֹא פָנִים וְלֹא מִקַּח שֹׁחַד. שֶׁאֵינוֹ נוֹשֵׂא פָנִים אֲפִלּוּ לְצַדִּיק גָּמוּר שֶׁלֹּא יַעֲנִישׁוֹ עַל עֲבֵרָה קַלָּה שֶׁבָּאת לְיָדוֹ. וְאֵינוֹ לוֹקֵחַ שֹׁחַד הַמִּצְוָה בִּשְׁבִיל הָעֲבֵרָה {נא}. אֶלָּא נוֹתֵן שָׂכָר עַל הַמִּצְוָה וְעֹנֶשׁ עַל הָעֲבֵרָה. כָּךְ פֵּרֵשׁ הָרַמְבַּ"ם: וְדַע שֶׁהַכֹּל בָּא לְפִי חֶשְׁבּוֹן. פְּרוּטָה וּפְרוּטָה מִצְטָרֶפֶת לְחֶשְׁבּוֹן גָּדוֹל. כָּךְ עֲבֵרוֹת קַלּוֹת כְּשֶׁהֵן מְרֻבּוֹת עוֹלוֹת לְחֶשְׁבּוֹן גָּדוֹל: שֶׁעַל כָּרְחֲךָ אַתָּה נוֹצָר. שֶׁהַנְּשָׁמָה אֵינָהּ רוֹצָה לָצֵאת מִן הַפַּרְגּוֹד, מָקוֹם טָהוֹר שֶׁהַנְּשָׁמוֹת מֻנָּחוֹת שָׁם, וְלִכָּנֵס בִּמְעֵי אִשָּׁה בְּמָקוֹם טָמֵא, וּמַלְאָךְ בָּא וּמוֹצִיאָהּ בְּעַל כָּרְחָהּ וּמַכְנִיסָהּ בִּמְעֵי הָאִשָּׁה: וְעַל כָּרְחֲךָ אַתָּה נוֹלָד. בִּשְׁעַת הַלֵּידָה אֵינוֹ רוֹצֶה לָצֵאת {נב}, וּמַלְאָךְ מוֹצִיאוֹ בְּעַל כָּרְחוֹ: וְעַל כָּרְחֲךָ אַתָּה חַי. יֵשׁ אָדָם מְדֻכָּא בְּיִסּוּרִים וְרוֹצֶה לָמוּת וְאֵינוֹ יָכוֹל: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {מח} לְהֵחָיוֹת. וְלֹא אָמַר לִחְיוֹת, אֶלָּא לְהֵחָיוֹת, שֶׁצְּרִיכִים פֹּעַל וְאֵינָם עוֹמְדִים לְכָךְ, כִּי הַטֶּבַע אֵינָהּ מְחַיֶּבֶת הַתְּחִיָּה שֶׁלְּאַחַר הַמִּיתָה כְּמוֹ שֶׁמְּחַיֶּבֶת מִיתָה לְכָל הַחַיִּים: {מט} וְקָאֵי עַל הַחַיִּים שֶׁאַחַר הַמִּיתָה: {נ} הַדַּיָּן כוּ'. נַקְטִינְהוּ בְּדֶרֶךְ לֹא זוֹ אַף זוֹ. אֲבָל בְּסֵדֶר זְמַנִּים בַּעַל דִּין קוֹדֵם לִתְבֹּעַ, וְאַחַר כָּךְ יָבִיא עֵדָיו, וְאַחַר כָּךְ יָדִין הַדַּיָּן: {נא} דְּאִי לְהַטּוֹת הַדִּין, זֶה מִן הַשְּׁטוּת, שֶׁיֻּרְחַק מִן הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ מַה שֶּׁלֹּא יְצֻיַּר וְאַף לֹא יְדֻמֶּה, כִּי אֵיךְ יְצֻיַּר לוֹ שֹׁחַד, וּמַה יִּהְיֶה הַשֹּׁחַד. הָרַמְבַּ"ם. הִקְשׁוּ הַמְפָרְשִׁים דְּמַאי שֶׁהַכֹּל שֶׁלּוֹ, שֶׁאֵין נְתִינַת טַעַם עַל שֹׁחַד שֶׁל מִצְוֹת. וְתֵרֵץ בְּמִדְרַשׁ שְׁמוּאֵל שֶׁאַף הַמִּצְוָה הִיא הַכֹּל שֶׁלּוֹ, שֶׁהַבָּא לִטָּהֵר מְסַיְּעִין לוֹ וְאֵין הַמִּצְוָה נִקְרֵאת אֶלָּא עַל שֵׁם הַגּוֹמְרָה. עַד כָּאן. וּמִתְּשׁוּבָה לֹא קָשְׁיָא, לְפִי שֶׁאֵינָהּ מִצְוָה בִּפְנֵי עַצְמָהּ אֶלָּא הִיא כְּנֶגֶד הָעֲבֵרָה לִדְחוֹתָהּ מֵעָלָיו: {נב} לְפִי שֶׁהוּא צוֹפֶה מִסּוֹף הָעוֹלָם וְעַד סוֹפוֹ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (אִיּוֹב כט) בְּהִלּוֹ נֵרוֹ עֲלֵי רֹאשִׁי. רַשִׁ"י: {נג} שֶׁעַל כָּרְחֲךָ כוּ'. וּבְחַן זֶה. שֶׁהוּא זוֹכֵר עִנְיָנִים טִבְעִיִּים שֶׁאֵין בְּחִירָה לָאָדָם בָּהֶם, שֶׁעֲלֵיהֶם אָמְרוּ חֲזַ"ל הַכֹּל בִּידֵי שָׁמַיִם חוּץ מִיִּרְאַת שָׁמַיִם. וְלֹא אָמַר עַל כָּרְחֲךָ אַתָּה חוֹטֵא אוֹ עוֹבֵר אוֹ מְהַלֵּךְ אוֹ עוֹמֵד וּמַה שֶּׁדּוֹמֶה לְזֶה, שֶׁאֵלּוּ כֻּלָּן עִנְיָנִים שֶׁהֵם בִּרְשׁוּת הָאָדָם וְאֵין הֶכְרֵחַ בָּהֶם. הָרַמְבַּ"ם: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם אמר לידע להודיע ולהוודע רוצה בו שיודע העתידים להולד ואשר הם נולדים עתה וימותו ואשר יחיו אחר המות ונלמד משלש הכתות האלה שהוא היוצר והוא הבורא ואמרו הוא הדיין והוא עתיד לדון רוצה בו שהוא שופט עתה את הכל בחיים ובמות ובשאר עניני העולם והוא ג"כ עתיד לדון אשר יחיו לעוה"ב בגמול ועונש: ואמר ולא מקח שוחד הוא כמו שאמר ג"כ בתורה אשר לא ישא פנים ולא יקח שחד ואין ענינו שלא יקח שחד להטות הדין כי זה מן השטות שירוחק מן הש"י מה שלא יצוייר ואף לא ידומה כי איך יצוייר לו שחד ומה יהי השחד אבל ענינו מה שבארנו שהוא לא יקח שחד הטובות כמו שיעשה אדם אלף טובות ורעה אחת שלא ימחול הש"י מעבירה ההיא לרוב טובותיו ויחסר לו מאלף טובותיו טובה אחת או יותר אבל יענש על זאת הרעה האחת ויגמלהו על הטובות ההם כולם וזהו ענין לא יקח שוחד והוא כמו לא ישא פנים שיענש הגדול במעלות על דבר מועט כמו שנענש משה רבינו ע"ה על חטא הכעס כמו שבארנו בפרקים הקודמים וגמול עשו הרשע על כבוד אב ואם ונבוכדנצר על כבוד הש"י כמו שהתבאר בסנהדרין וזהו ענין ולא משוא פנים: ובחון מאמר שעל כרחך אתה נולד ומה שדבק בו שהוא זכר ענינים טבעיים שאין בחירה לאדם בהן שעליהם אמרו רז"ל הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים ולא אמר על כרחך אתה חוטא או עובר או מהלך או עומד ומה שדומה לזה שאלו כולם ענינים שהם ברשות האדם ואין הכרח בהם כמו שבארנו בפרק החמישי: (רמב"ם)

פרק ה

פרק ה - משנה א

בַּעֲשָׂרָה מַאֲמָרוֹת נִבְרָא הָעוֹלָם. וּמַה תַּלְמוּד לוֹמַר {א}, וַהֲלֹא בְמַאֲמָר אֶחָד יָכוֹל לְהִבָּרְאוֹת {ב}, אֶלָּא לְהִפָּרַע מִן הָרְשָׁעִים שֶׁמְּאַבְּדִין אֶת הָעוֹלָם שֶׁנִּבְרָא בַעֲשָׂרָה מַאֲמָרוֹת, וְלִתֵּן שָׂכָר טוֹב לַצַּדִּיקִים שֶׁמְּקַיְּמִין אֶת הָעוֹלָם שֶׁנִּבְרָא בַעֲשָׂרָה מַאֲמָרוֹת:

ר"ע מברטנורה בַּעֲשָׂרָה מַאֲמָרוֹת. תִּשְׁעָה וַיֹּאמֶר, וּבְרֵאשִׁית נַמִּי מַאֲמָר הוּא, דִּכְתִיב (תְּהִלִּים לג) בִּדְבַר ה' שָׁמַיִם נַעֲשׂוּ: שֶׁמְּאַבְּדִים אֶת הָעוֹלָם. שֶׁכָּל הַמְאַבֵּד נֶפֶשׁ אַחַת מִיִּשְׂרָאֵל כְּאִלּוּ אִבֵּד עוֹלָם מָלֵא, וְהָרְשָׁעִים שֶׁבַּעֲוֹנָם מְאַבְּדִים אֶת נַפְשָׁם כְּאִלּוּ מְאַבְּדִים אֶת הָעוֹלָם. כָּךְ מָצָאתִי. וְלִי נִרְאֶה, שֶׁמְּאַבְּדִין אֶת הָעוֹלָם מַמָּשׁ, שֶׁמַּכְרִיעִים אֶת כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ לְכַף חוֹבָה, וְנִמְצָא הָעוֹלָם אָבֵד בִּשְׁבִילָם: שֶׁנִּבְרָא בַעֲשָׂרָה מַאֲמָרוֹת. וְאֵינוֹ דּוֹמֶה הַמְאַבֵּד מְלָאכָה שֶׁהִיא נַעֲשֵׂית בְּיוֹם אֶחָד לִמְלָאכָה שֶׁהִיא נַעֲשֵׂית בְּהַרְבֵּה יָמִים: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {א} וּמַה תַּלְמוּד לוֹמַר כוּ'. הָכִי פֵּרוּשׁוֹ, מַה תַּלְמוּד לוֹמַר מִזֶּה שֶׁהוּא נִבְרָא בַּעֲשָׂרָה מַאֲמָרוֹת, כְּלוֹמַר אֵיזֶה לִמּוּד נִמְשָׁךְ מִזֶּה. וְלֹא שֶׁהִיא שְׁאֵלָה עַל הַבְּרִיאָה עַצְמָהּ לָמָּה הָיְתָה בַּעֲשָׂרָה מַאֲמָרוֹת, אֶלָּא שֶׁרָצָה לוֹמַר שֶׁיֵּשׁ לָנוּ לִלְמֹד מֵהַבְּרִיאָה שֶׁהִיא בַּעֲשָׂרָה מַאֲמָרוֹת לִמּוּד מוּסָר נָאֶה, שֶׁהַלֹּא בְּמַאֲמַר אֶחָד כוּ', וְיָצָא לָנוּ מִמַּה שֶּׁנִּבְרָא בַּעֲשָׂרָה, לְהִפָּרַע כוּ'. אֲבָל לֹא שֶׁלְּכָךְ הָיְתָה כַּוָּנַת הַבְּרִיאָה בַּעֲשָׂרָה מַאֲמָרוֹת כְּדֵי לְהִפָּרַע וְכוּ', שֶׁאֵין זֶה מִמִּדַּת טוּבוֹ יִתְבָּרַךְ לַעֲשׂוֹת פְּעֻלָּה יְתֵרָה כְּדֵי לְהִפָּרַע כוּ'. דֶּרֶךְ חַיִּים: {ב} לְהִבָּרְאוֹת. וְלֹא תְּנַן בָּרָא הָעוֹלָם וְיָכוֹל לִבְרֹא. נִרְאֶה בְּעֵינַי שֶׁהִפְלִיא בָּזֶה הוֹרָאַת הַבְּרִיאָה שֶׁהָיְתָה יֵשׁ מֵאַיִן וְאֶפֶס מֻחְלָט, וְלֹא כְּמַחֲשֶׁבֶת הַחוֹשֵׁב בְּחֹמֶר קַדְמוֹן. שֶׁכַּאֲשֶׁר נַאֲמִין בְּאֶפֶס מֻחְלָט, צוֹדֵק הַמַּאֲמָר לוֹמַר שֶׁהָיָה יָכוֹל לְהִבָּרְאוֹת שֶׁהוּא מִצַּד הַנִּבְרָא, שֶׁכֵּיוָן שֶׁאֶפֶס וְאַיִן מֻחְלָט הָיָה, אֵין מוֹנֵעַ מִלְּהִבָּרְאוֹת בְּמַאֲמָר אֶחָד כְּמוֹ בַּעֲשָׂרָה מַאֲמָרוֹת. אֲבָל אִלּוּ הָיָה חֹמֶר קָדוּם, לֹא יִצְדַּק לוֹמַר בִּפְשִׁיטוּת שֶׁהָיָה יָכוֹל לְהִבָּרְאוֹת מִצַּד הַחֹמֶר, כִּי שֶׁמָּא טֶבַע הַחֹמֶר לֹא הָיָה מְקַבֵּל הַבְּרִיאָה בְּמַאֲמָר אֶחָד: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם בעשרה מאמרות כשתסתכל בכל מה שבא במעשה בראשית ויאמר תמצאם תשעה ובראשית עשירי ואף ע"פ שלא התבאר בו מלת ויאמר הענין מורה עליו וכאילו אמר ויאמר אלהים יהיו השמים והארץ כי לא נהיו מבלתי מאמר והיה יכול לספר בריאה כולה במאמר אחד כשיאמר ויאמר אלהים יהיו שמים וארץ ויהי רקיע ויקוו המים וגו' ואמנם ייחד מאמר לכל ענין להודיע גודל זה המציאות וטוב סדרו ושמפסידו מפסיד דבר גדול ומתקנו יתקן דבר גדול רוצה לומר שמפסידו מי שיפסיד נפשו אשר בידו לתקנה ולהפסידה וכאילו הוא התכלית האחרון מכלל המציאות אשר אמר בו עשרה מאמרות כמו שבארנו בפתיחת חבורנו זה: (רמב"ם)

פרק ה - משנה ב

עֲשָׂרָה דוֹרוֹת מֵאָדָם וְעַד נֹחַ, לְהוֹדִיעַ {ג} כַּמָּה אֶרֶךְ אַפַּיִם לְפָנָיו, שֶׁכָּל הַדּוֹרוֹת הָיוּ מַכְעִיסִין וּבָאִין עַד שֶׁהֵבִיא עֲלֵיהֶם אֶת מֵי הַמַּבּוּל. עֲשָׂרָה דוֹרוֹת מִנֹּחַ וְעַד אַבְרָהָם {ד}, לְהוֹדִיעַ כַּמָּה אֶרֶךְ אַפַּיִם לְפָנָיו {ה}, שֶׁכָּל הַדּוֹרוֹת הָיוּ מַכְעִיסִין וּבָאִין, עַד שֶׁבָּא אַבְרָהָם וְקִבֵּל עָלָיו שְׂכַר כֻּלָּם:

ר"ע מברטנורה לְהוֹדִיעַ כַּמָּה אֶרֶךְ אַפַּיִם לְפָנָיו. אַף אַתָּה אַל תִּתְמַהּ שֶׁהֶאֱרִיךְ לְאֻמּוֹת הָעוֹלָם כָּל הַשָּׁנִים הַלָּלוּ שֶׁהֵן מִשְׁתַּעַבְּדִין בְּבָנָיו, שֶׁיּוֹתֵר הֶאֱרִיךְ לַדּוֹרוֹת שֶׁמֵּאָדָם וְעַד נֹחַ, וְאַחַר כָּךְ נִשְׁטְפוּ: וְקִבֵּל עָלָיו שְׂכַר כֻּלָּם. עָשָׂה מַעֲשִׂים טוֹבִים כְּנֶגֶד מַה שֶּׁהָיָה רָאוּי שֶׁיַּעֲשׂוּ כֻּלָּם, לְפִיכָךְ נִצּוֹלוּ כֻּלָּם בִּזְכוּתוֹ. וּכְמוֹ שֶׁנָּטַל עָלָיו עֹל מִצְוֹת בָּעוֹלָם הַזֶּה כְּנֶגֶד כֻּלָּם כָּךְ קִבֵּל בָּעוֹלָם הַבָּא שָׂכָר כְּנֶגֶד כֻּלָּם, שֶׁכָּל אָדָם יֵשׁ לוֹ שְׁנֵי חֲלָקִים, אֶחָד בְּגַן עֵדֶן וְאֶחָד בַּגֵּיהִנֹם, זָכָה נוֹטֵל חֶלְקוֹ וְחֵלֶק חֲבֵרוֹ בְּגַן עֵדֶן, נִתְחַיֵּב, נוֹטֵל חֶלְקוֹ וְחֵלֶק חֲבֵרוֹ בַּגֵּיהִנֹם [חֲגִיגָה טו:]: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {ג} לְהוֹדִיעַ. כְּלוֹמַר דָּבָר זֶה מַה שֶּׁהָיוּ עֲשָׂרָה דּוֹרוֹת הוּא מוֹדִיעַ לָנוּ כַּמָּה הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ אֶרֶךְ אַפַּיִם. דֶּרֶךְ חַיִּים: {ד} מִנֹּחַ כוּ'. לֹא דָּמֵי לְמֵאָדָם וְעַד נֹחַ. דְּאָדָם וְנֹחַ בִּכְלַל עֲשָׂרָה, אֲבָל הָכָא אֵין נֹחַ בִּכְלָל. אֶלָּא לְפִי דְּסִיֵּם בְּנֹחַ הֲדַר וּפָתַח בֵּיהּ: {ה} לְהוֹדִיעַ כוּ'. וּמוֹדִיעַ בָּזֶה דָּבָר גָּדוֹל יוֹתֵר מִן הַקּוֹדֵם, שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַאֲרִיךְ אַף וְלֹא גָבִי דִּילֵיהּ בְּהַשְׁחָתָה וְכִלָּיוֹן גָּמוּר כְּמוֹ בְּדוֹר הַמַּבּוּל. וְנִרְאֶה לִי דְּהַיְנוּ דִּכְתִיב אֶרֶךְ אַפַּיִם, וְלֹא אֶרֶךְ אַף, דִּתְרֵי אַף הֲווּ. חֲדָא שֶׁיּוֹצֵא לַפֹּעַל, וּלְבַסּוֹף מַשְׁחִית הַכֹּל, וְאֶחָד שֶׁאֵינוֹ יוֹצֵא לַפֹּעַל לְכִלָּיוֹן חָרוּץ שׁוֹטֵף, כִּי צַדִּיק מוֹשֵׁל בְּיִרְאַת אֱלֹהִים: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם אלו הדורות הם דברי התורה פלוני הוליד פלוני על הסדר וזכר זה ומה שאחריו מפני זכרו עשרה מאמרות שבהן מוסר לאדם לזרז אותו ולתקן נפשו במעלות המדות ובמעלות השכליות שזהו כוונת זאת המסכתא: (רמב"ם)

פרק ה - משנה ג

עֲשָׂרָה נִסְיוֹנוֹת נִתְנַסָּה אַבְרָהָם אָבִינוּ {ו} עָלָיו הַשָּׁלוֹם וְעָמַד בְּכֻלָּם {ז}, לְהוֹדִיעַ {ח} כַּמָּה חִבָּתוֹ שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם:

ר"ע מברטנורה עֲשָׂרָה נִסְיוֹנוֹת. אֶחָד, אוּר כַּשְׂדִים, שֶׁהִשְׁלִיכוֹ נִמְרוֹד לְכִבְשַׁן הָאֵשׁ. שֵׁנִי, לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ. שְׁלִישִׁי, וַיְהִי רָעָב. רְבִיעִי, וַתֻּקַּח הָאִשָּׁה בֵּית פַּרְעֹה. חֲמִישִׁי, מִלְחֶמֶת הַמְּלָכִים. שִׁשִּׁי, מַעֲמַד בֵּין הַבְּתָרִים, שֶׁהֶרְאָהוּ שִׁעְבּוּד מַלְכֻיּוֹת. שְׁבִיעִי, הַמִּילָה. שְׁמִינִי, וַיִּשְׁלַח אֲבִימֶלֶךְ וַיִקַּח אֶת שָׂרָה. תְּשִׁיעִי, גָּרֵשׁ הָאָמָה הַזֹּאת וְאֶת בְּנָהּ. עֲשִׂירִי, הָעֲקֵדָה: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {ו} אָבִינוּ. שֶׁאָנוּ זוֹכִים וּמְקַבְּלִים טוֹבָה בִּזְכוּתוֹ זֶה שֶׁעָמַד בְּכָל נִסְיוֹנוֹתָיו, לְפִיכָךְ קְרָאוֹ הַתַּנָּא בְּכָאן אָבִינוּ. נִרְאֶה לִי: {ז} וְעָמַד כוּ'. שֶׁלֹּא הִרְהֵר אַחַר מִדּוֹתָיו. רַשִׁ"י: {ח} לְהוֹדִיעַ כוּ'. שֶׁבְּזֶה אָנוּ יוֹדְעִים בְּוַדַּאי כַּמָּה חִבָּתוֹ. וּכְמוֹ שֶׁכָּתַב רַשִׁ"י בְּפֵרוּשׁוֹ עַתָּה יָדַעְתִּי, לְהָשִׁיב לַשָּׂטָן וְלַגּוֹיִם הַתְּמֵהִים מַה הִיא חִבָּתִי אֶצְלְךָ יֵשׁ לִי כוּ': (עיקר תוי"ט).

רמב"ם הי' נסיונות שנתנסה אברהם אבינו כולם דבר הכתוב. הא' הגרות באמרו יתברך לך לך מארצך וגו'. הב' הרעב אשר נמצא בארץ כנען בבואו שם והוא יעדו ואעשך לגוי גדול וזה נסיון גדול והוא אמר ויהי רעב בארץ. והג' חמס המצרים עליו בהלקח שרה לפרעה. הד' הלחמו בד' מלכים. הה' לקחו הגר לאשה אחר שנואש מהוליד משרה. הו' הוא המילה אשר צוה בה בימי הזקנה. הז' חמס מלך גרר עליו בלקחו שרה גם כן. הח' גרש הגר אחרי הבנותו ממנה. הט' הרחקת בנו ישמעאל והוא אמרו יתברך אל ירע בעיניך על הנער וגו' וכבר העיד הכתוב איך היה קשה בעיניו הדבר הזה באמרו וירע הדבר מאד בעיני אברהם אלא ששמר מצות הש"י וגרשם. העשירי עקדת יצחק: (רמב"ם)

פרק ה - משנה ד

עֲשָׂרָה נִסִּים נַעֲשׂוּ לַאֲבוֹתֵינוּ בְמִצְרַיִם וַעֲשָׂרָה עַל הַיָּם. עֶשֶׂר מַכּוֹת הֵבִיא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא {יא} עַל הַמִּצְרִיִּים בְּמִצְרַיִם וְעֶשֶׂר עַל הַיָּם {יב}. עֲשָׂרָה נִסְיוֹנוֹת נִסּוּ {יג} אֲבוֹתֵינוּ אֶת הַמָּקוֹם בָּרוּךְ הוּא בַמִּדְבָּר {יד}, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר יד) וַיְנַסּוּ אֹתִי זֶה עֶשֶׂר פְּעָמִים וְלֹא שָׁמְעוּ בְּקוֹלִי:

ר"ע מברטנורה עֲשָׂרָה נִסִּים נַעֲשׂוּ לַאֲבוֹתֵינוּ בְּמִצְרַיִם. שֶׁנִּצּוֹלוּ מֵעֶשֶׂר מַכּוֹת {ט}. וְכֻלָּם הָיוּ בַּמִּצְרִיִּים וְלֹא בְּיִשְׂרָאֵל: וַעֲשָׂרָה עַל הַיָּם. אֶחָד, וַיִּבָּקְעוּ הַמָּיִם. שֵׁנִי, שֶׁנַּעֲשָׂה הַיָּם כְּמִין אֹהֶל {י} וְנִכְנְסוּ יִשְׂרָאֵל לְתוֹכוֹ, דִּכְתִיב [חֲבַקּוּק ג] נָקַבְתָּ בְמַטָּיו רֹאשׁ פְּרָזָיו. שְׁלִישִׁי, שֶׁנַּעֲשָׂה קַרְקָעִית הַיָּם יָבֵשׁ בְּלֹא חֹמֶר וְטִיט, דִּכְתִיב (שְׁמוֹת יד) וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל הָלְכוּ בַיַּבָּשָׁה. רְבִיעִי, שֶׁקַּרְקָעִית הַיָּם שֶׁדָּרְכוּ בּוֹ הַמִּצְרִיִּים שֶׁהָיוּ רוֹדְפִים אַחֲרֵי יִשְׂרָאֵל נִתְחַלְחֵל וְנַעֲשָׂה חֹמֶר וְטִיט, דִּכְתִיב (חֲבַקּוּק ג) חֹמֶר מַיִם רַבִּים. חֲמִישִׁי, שֶׁהַמַּיִם הַנִּקְפָּאִים בְּקַרְקַע הַיָּם לֹא הָיוּ חֲתִיכָה אַחַת אֶלָּא חֲתִיכוֹת קְטַנּוֹת, כְּעֵין לְבֵנִים וְאַבְנֵי הַבִּנְיָן מְסֻדָּרִים זֶה אֵצֶל זֶה, כְּדִכְתִיב (תְּהִלִּים עד) אַתָּה פוֹרַרְתָּ בְעָזְּךָ יָם, שֶׁנַּעֲשָׂה כְּעֵין פֵּרוּרִים. שִׁשִּׁי, שֶׁנִּתְקַשּׁוּ הַמַּיִם הַנִּקְפָּאִים וְנַעֲשׂוּ קָשִׁים כִּסְלָעִים, כְּדִכְתִיב (שָׁם) שִׁבַּרְתָּ רָאשֵׁי תַנִּינִים עַל הַמָּיִם, וְהַמִּצְרִיִּים נִקְרְאוּ תַּנִּינִים. שְׁבִיעִי, שֶׁנִּגְזַר הַיָּם לִשְׁנֵים עָשָׂר גְּזָרִים כְּדֵי שֶׁיַּעַבְרוּ כָּל שֵׁבֶט וְשֵׁבֶט בְּדֶרֶךְ אֶחָד לְבַדּוֹ, וְהַיְנוּ דִּכְתִיב (שָׁם קלו) לְגוֹזֵר יַם סוּף לִגְזָרִים. שְׁמִינִי, שֶׁקָּפְאוּ הַמַּיִם כְּסַפִּיר וְשֹׁהַם וּזְכוּכִית, כְּדֵי שֶׁיִּרְאוּ הַשְּׁבָטִים אֵלּוּ אֶת אֵלּוּ, שֶׁעַמּוּד הָאֵשׁ הָיָה מֵאִיר לָהֶם, וְזֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר (שָׁם יח) חֶשְׁכַת מַיִם עָבֵי שְׁחָקִים, כְּלוֹמַר קִבּוּץ הַמַּיִם הָיָה כָּעֳבִי שְׁחָקִים כְּעֶצֶם הַשָּׁמַיִם לָטֹהַר. תְּשִׁיעִי, שֶׁהָיוּ יוֹצְאִים מִמֶּנּוּ מַיִם מְתוּקִים שֶׁהָיוּ שׁוֹתִים אוֹתָם, וְזֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר נוֹזְלִים. עֲשִׂירִי, שֶׁלְּאַחַר שֶׁשָּׁתוּ מֵהֶם מַה שֶּׁרָצוּ, הַנּוֹתָרִים מֵהֶם הָיוּ נִקְפָּאִים וְנַעֲשִׂים עֲרֵמוֹת, דִּכְתִיב (שְׁמוֹת טו) נֶעֶרְמוּ מַיִם נִצְּבוּ כְמוֹ נֵד נוֹזְלִים: עֶשֶׂר מַכּוֹת הֵבִיא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל הַמִּצְרִיִּים בְּמִצְרַיִם. דצ"ך עד"ש באח"ב: וְעֶשֶׂר עַל הַיָּם. הֵן כְּנֶגֶד עֶשֶׂר נְפִילוֹת שֶׁבְּשִׁירַת וַיּוֹשַׁע. רָמָה בַיָּם, יָרָה בַיָּם, טֻבְּעוּ בְיַם סוּף, תְּהוֹמוֹת יְכַסְיֻמוּ, יָרְדוּ בִמְצוֹלוֹת, תִּרְעַץ אוֹיֵב, תַּהֲרֹס קָמֶיךָ, יֹאכְלֵמוֹ כַּקַּשׁ, כִּסָּמוֹ יָם, צָלְלוּ כַּעוֹפֶרֶת, הֲרֵי עֶשֶׂר נְפִילוֹת. וְתִבְלָעֵמוֹ אָרֶץ אֵינוֹ בְּחֶשְׁבּוֹן הַנְּפִילוֹת, שֶׁזּוֹ הִיא טוֹבָתָן שֶׁזָּכוּ לִקְבוּרָה: עֲשָׂרָה נִסְיוֹנוֹת נִסּוּ אֲבוֹתֵינוּ לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בַמִּדְבָּר. שְׁנַיִם בַּיָּם, אֶחָד בַּיְרִידָה, שָׁם נֶאֱמָר (שָׁם יד) הֲמִבְּלִי אֵין קְבָרִים בְּמִצְרַיִם, וְאֶחָד בָּעֲלִיָּה, וַיָּבֹאוּ מָרָתָה וַיִּלוֹנוּ. אֶחָד בִּרְפִידִים, וַיָּרֶב הָעָם עִם מֹשֶׁה. שְׁנַיִם בַּמָּן, לֹא תֵצְאוּ וְיָצְאוּ, אִישׁ אַל יוֹתֵר מִמֶּנּוּ וַיּוֹתִירוּ. שְׁנַיִם בַּשְּׂלָו, בָּרִאשׁוֹן בְּשִׁבְתֵּנוּ עַל סִיר הַבָּשָׂר, בַּשְּׂלָו הַשֵּׁנִי וְהָאסַפְסוּף אֲשֶׁר בְּקִרְבּוֹ. אֶחָד בָּעֵגֶל. וְאֶחָד בַּמִּתְאוֹנְנִים. וּבַמְרַגְּלִים, וְהוּא עֲשִׂירִי, שָׁם נֶאֱמָר וַיְּנַסּוּ אוֹתִי זֶה עֶשֶׂר פְּעָמִים וְלֹא שָׁמְעוּ בְּקוֹלִי: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {ט} וְאֵלּוּ הֵם נִסִּים בְּלִי סָפֵק. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {י} וְזֶה הָיָה לְנוֹי וּלְתִפְאֶרֶת יִשְׂרָאֵל. וּבְלֹא אֹהֶל נַמִּי תִּסְגֵי לָהֶם בְּהִבָּקְעוֹ לְבַד, דְּאֵין סָפֵק דְּהָעַנְנֵי כָּבוֹד לֹא סָרוּ מֵהֶם. וְכֵן נַמִּי הַנֵּס הַחֲמִישִׁי נַעֲשָׂה לְנוֹי: {יא} הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. לְפִי שֶׁהַמַּכּוֹת בָּאוּ בְּמִשְׁפָּט וּבְדִין עַל הַמִּצְרִיִּים, לְכָךְ יִחֲדָם הַתַּנָּא לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁהוּא דַּיַּן אֱמֶת. אֲבָל בַּנִּסִּים שֶׁנַּעֲשׂוּ לַאֲבוֹתֵינוּ לֹא יִחֲדוּם לוֹ, לְפִי שֶׁלֹּא הָיָה שׁוּרַת הַדִּין נוֹתֵן לַנֵּס לְפִי שֶׁהַלָּלוּ עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים כוּ'. מִדְרַשׁ שְׁמוּאֵל: {יב} הַיָּם. מַה שֶּׁהִקְדִּים הַתַּנָּא הַנִּסִּים שֶׁבַּיָּם לְפִי שֶׁעִקַּר הַמַּכּוֹת הָיוּ לְמַעַן סַפֵּר שְׁמוֹ בָּעוֹלָם. וְעִקַּר הוֹדָעָה זוֹ לֹא הָיָה נִכָּר רַק מֵאֲשֶׁר יַפְלֶה ה' בֵּין מִצְרַיִם וּבֵין יִשְׂרָאֵל. הִלְכָּךְ בִּהְיוֹתָם עִקָּרִים בְּאֵיכוּת הַפִּרְסוּם, לְכָךְ הִקְדִּימָם אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הָיוּ קֹדֶם בַּזְּמַן. מִדְרַשׁ שְׁמוּאֵל: {יג} נִסּוּ. וְאַף עַל פִּי שֶׁהָעֵגֶל חֵטְא הָיָה, נִקְרָא נִסָּיוֹן, שֶׁעִנְיַן נִסָּיוֹן לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הוּא מִעוּט הָאֱמוּנָה וְהִסְתַּפְּקָם בּוֹ. וְכָךְ הוּא חֵטְא הָעֵגֶל שֶׁלֹּא הֶאֱמִינוּ וְלֹא בָּטְחוּ בּוֹ שֶׁיֵּלְכוּ בֶּטַח דַּרְכָּם בַּמִּדְבָּר אֲשֶׁר הוֹלִיכָם בָּהּ מִמִּצְרַיִם וְעַד הֵנָּה. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב שֶׁהֶאֱרִיךְ וּמַסִּיק שֶׁאֵין לְחַשֵּׁב הָעֵגֶל לְנִסָּיוֹן, וְלַחֲשֹׁב בִּמְקוֹמוֹ וַיַּמְרוּ עַל יָם בְּיַם סוּף, כִּדְאָמְרִינַן בַּגְּמָרָא שֶׁבַּעֲלִיָּתָם מִן הַיָּם אָמְרוּ כְּשֵׁם שֶׁאָנוּ עוֹלִין מִצַּד זֶה כוּ'. אֲבָל וַיָּבֹאוּ מָרָתָה לָאו בָּעֲלִיָּה מִן הַיָּם הָיָה. וּבַגְּמָרָא דְּחָשִׁיב לָעֵגֶל גַּם כֵּן, יֵשׁ לוֹמַר דְּמִתְאוֹנְנִים וְהָאסַפְסוּף חֲדָא הוּא, וְתַלְיָא בִּפְלֻגְתָּא דְּרַבִּי וְרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל בְּמַסֶּכֶת שַׁבָּת דַּף קט"ז, עַיֵּן שָׁם. וּבְזֶה נִיחָא הַמִּדְרַשׁ רַבָּה פָּרָשַׁת מְצֹרָע שֶׁהֵבִיא וְהָיָה לָכֶם לְזָרָא [שֶׁנֶּאֱמַר עַל הָאסַפְסוּף] עַל מִתְאוֹנְנִים: {יד} בַּמִּדְבָּר. שֶׁעַל שֶׁהָיוּ בַּמִּדְבָּר מָקוֹם שָׁמֵם מֵאֵין יוֹשֵׁב, וְחָסֵר, אֵין כָּל בּוֹ, חָשְׁבוּ אוּלַי שֶׁהוּא מֵחֶסְרוֹן הַשְׁגָּחָתוֹ יִתְבָּרַךְ עַל הַגָּלִיל הַהוּא, וּלְפִיכָךְ נִסּוּהוּ. וְהַיְנוּ דְּדָיֵיק לְמִתְנֵי בַּמִּדְבָּר. וְקָא קָרֵי לֵיהּ לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מָקוֹם בְּכָאן, לְהוֹרוֹת כִּי הוּא מְקוֹמוֹ שֶׁל עוֹלָם מֵאֵין פָּנוּי מֵהַשְׁגָּחָתוֹ. מִדְרַשׁ שְׁמוּאֵל: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם אבל הי' נסים שנעשו לאבותינו במצרים הוא הנצלם מן הי' מכות והיות כל מכה ומכה מיוחדת במצרים ולא בישראל ואלו הם נסים בלא ספק ולשון התורה בכל מכה ומכה מהם שהביא הקב"ה על המצריים מלבד מכת הכנים שלא באר זה אלא שהוא ידוע שלא ענש ישראל אבל היו נמצאים אצלם ולא היו מצערים אותם וכן בארו החכמים אבל בשאר המכות התבאר בהם הענין אמר בדם ולא יכלו מצרים לשתות מים מן היאור ראיה שהנזק היה משיג אותם לבדם ואמר בצפרדעי' ובאו בביתך ובחדר משכבך וגו' ואומר בערוב והפליתי ביום ההוא את ארץ גושן וגו'. ואמר בדבר וממקנה בני ישראל לא מת אחד ואמר בשחין כי היה השחין בחרטומים ובכל מצרים. ואמר בברד רק בארץ גושן אשר שם בני ישראל לא היה ברד. ואמר בארבה ויעל הארבה על כל ארץ מצרים ואמר בחושך ולכל בני ישראל היה אור במושבותם. אבל היו"ד נסים שהיו על הים הם קבלה. הראשון הבקעת המים כפשוטו של פסוק ויבקעו המים. הב' שאחר שבקעו נעשה כקובה עד ששב כדמות גג ולא מקורה ולא משופע והיה הדרך כאילו היה נקב במים והמים מימין ומשמאל וממעל הוא מאמר חבקוק נקבת במטיו ראש פרזיו. הג' שארצו נתקשה ונקפל להם כאמרו הלכו ביבשה ולא נשאר בקרקעיתו שום חומר וטיט כבשאר נהרות. הד' שדרכי מצריים היו בחומר מדובק והוא אמרו חומר מים רבים. והה' שנבקעו לדרכים רבים כמספר השבטים כעין קשת עגול על זאת הצורה והוא אמרו לגוזר ים סוף לגזרים. והו' שנקפאו המים ונתקשו כאבנים ועל זה אמר שברת ראשי תנינים על המים ר"ל שנתקשו המים עד ששבו בענין שישבור הראשים עליהם. והז' שלא נקפאו כקפיאת שאר המים הנקפאים ר"ל חתיכה. אחת אבל היו חתיכות רבות כאילו הם אבנים וסדרו קצתם על קצתם והוא אמרו אתה פוררת בעזך ים. והח' שנקפה כזכוכית או כשהם ר"ל בהיר עד שיראו קצתם אל קצתם בעברם בו והוא אמרו חשכת מים עבי שחקים ר"ל שקבוץ המים היה כעצם השמים לטוהר שהוא בהיר. והט' שהיו נוזלים ממנו מים מתוקים והיו שותים אותם. והיו"ד שהיו נקפים בעת שהיו נוזלים אחר שלקחו מהם מה ששתו עד שלא היו יורדין לארץ והוא אמרו נצבו כמו נד נוזלים ר"ל הדבר הנוזל היה נקפה בלב ים ומצאנו בקבלה ג"כ שהמצריים באו עליהם מכות על הים יותר ממכות מצרים אבל כלם היו מעשרה המינים ההם אשר ירדו במצרים ונחלקו למינים רבים על הים ואל זה רמז באמרו אלה הם האלהים המכים את מצרים בכל מכה במדבר ר"ל במדבר ים סוף. אבל העשרה נסיונות שנסו אבותינו את המקום כולם דברי הכתוב הם. הראשון על ים סוף באמרם המבלי אין קברים במצרים. והב' במרה הוא אמרו וילונו העם על משה לאמר מה נשתה. והג' במדבר סין כשבקשו המן והוא אמרם מי יתן מותנו ביד ה' וגו'. הד' מריתם בהניח המן עד הבקר והוא אמרו ויותירו אנשים ממנו עד בקר. והה' מריתם בבקשם אותו ביום השבת כמו שנאמר ויהי ביום השביעי יצאו מן העם ללקוט. והו' ברפידים על המים ג"כ. והז' בחורב במעשה העגל. והח' בתבערה בהיותם מסופקים במקום ההוא באמרו התאוננים והוא אמרו ויהי העם כמתאוננים. והט' בקברות התאוה בבקשם הבשר אמרו והאספסוף אשר בקרבו התאוו תאוה. והיו"ד במדבר פארן בענין המרגלים ושם נאמר וינסו אותי זה עשר פעמים ולא שמעו בקולי: (רמב"ם)

פרק ה - משנה ה

עֲשָׂרָה נִסִּים נַעֲשׂוּ לַאֲבוֹתֵינוּ בְּבֵית הַמִּקְדָּשׁ {טו}. לֹא הִפִּילָה אִשָּׁה מֵרֵיחַ בְּשַׂר הַקֹּדֶשׁ {טז}, וְלֹא הִסְרִיחַ בְּשַׂר הַקֹּדֶשׁ {יז} מֵעוֹלָם, וְלֹא נִרְאָה זְבוּב בְּבֵית הַמִּטְבָּחַיִם {יח}, וְלֹא אֵרַע קֶרִי לְכֹהֵן גָּדוֹל בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים {יט}, וְלֹא כִבּוּ גְשָׁמִים אֵשׁ שֶׁל עֲצֵי הַמַּעֲרָכָה, וְלֹא נָצְחָה הָרוּחַ אֶת עַמּוּד הֶעָשָׁן {כ}, וְלֹא נִמְצָא פְסוּל בָּעֹמֶר וּבִשְׁתֵּי הַלֶּחֶם וּבְלֶחֶם הַפָּנִים, עוֹמְדִים צְפוּפִים וּמִשְׁתַּחֲוִים רְוָחִים, וְלֹא הִזִּיק {כא} נָחָשׁ וְעַקְרָב בִּירוּשָׁלַיִם מֵעוֹלָם, וְלֹא אָמַר אָדָם לַחֲבֵרוֹ צַר לִי הַמָּקוֹם שֶׁאָלִין בִּירוּשָׁלַיִם:

ר"ע מברטנורה וְלֹא אֵרַע קֶרִי לְכֹהֵן גָּדוֹל. לְפִי שֶׁהִיא טֻמְאָה הַיּוֹצְאָה מִגּוּפוֹ, הָיָה הַדָּבָר מְגֻנֶּה וּמְכֹעָר יוֹתֵר מִשְּׁאָר טֻמְאוֹת: וְלֹא כִּבּוּ גְשָׁמִים אֵשׁ עֲצֵי הַמַּעֲרָכָה. וְאַף עַל פִּי שֶׁהַמִּזְבֵּחַ בְּמָקוֹם מְגֻלֶּה הָיָה: וְלֹא נָצְחָה הָרוּחַ אֶת עַמּוּד הֶעָשָׁן. שֶׁלֹּא יְהֵא מִתַּמֵּר וְעוֹלֶה: וְלֹא נִמְצָא פְסוּל בָּעֹמֶר וּבִשְׁתֵּי הַלֶּחֶם וּבְלֶחֶם הַפָּנִים. שֶׁאִם הָיָה נִמְצָא בָּהֶם פְּסוּל קֹדֶם מִצְוָתָן לֹא הָיָה אֶפְשָׁר לְהַקְרִיב אֲחֵרִים תַּחְתָּם. שֶׁהָעֹמֶר נִקְצַר בַּלַּיְלָה וְלֹא הָיוּ מַרְבִּים לִקְצֹר. וּשְׁתֵּי הַלֶּחֶם נֶאֱפִים מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב וְאֵין אֲפִיָּתָן דּוֹחָה יוֹם טוֹב. וְכֵן לֶחֶם הַפָּנִים נֶאֱפָה מֵעֶרֶב שַׁבָּת: צְפוּפִים. לְשׁוֹן צָף עַל פְּנֵי הַמַּיִם. מֵרֹב הַקָּהָל הָיוּ נִדְחָקִים אִישׁ בְּאָחִיו עַד שֶׁהָיוּ רַגְלֵיהֶם נְטוּלוֹת מִן הָאָרֶץ וְעוֹמְדִים בָּאֲוִיר: וּמִשְׁתַּחֲוִים רְוָחִים. בִּשְׁעַת הִשְׁתַּחֲוָיָה נַעֲשָׂה לָהֶם נֵס וּמִשְׁתַּחֲוִים בְּרֶוַח כָּל אֶחָד רָחוֹק מֵחֲבֵרוֹ אַרְבַּע אַמּוֹת, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִשְׁמַע אֶת חֲבֵרוֹ כְּשֶׁהוּא מִתְוַדֶּה וּמַזְכִּיר עֲוֹנוֹתָיו: צַר לִי הַמָּקוֹם שֶׁאָלִין בִּירוּשָׁלַיִם. גָּרְסִינַן. לְפִי שֶׁהָיָה הַמָּקוֹם מַזְמִין לָהֶם פַּרְנָסָתָן וְלֹא הֻצְרַךְ אֶחָד מֵהֶם לָצֵאת מִשָּׁם וְלוֹמַר פַּרְנָסָתִי [דְּחוּקָה] וְאֵינִי יָכוֹל לָדוּר בִּירוּשָׁלַיִם. וְיֵשׁ סְפָרִים שֶׁכָּתוּב בָּהֶן כְּשֶׁאָלִין. וְעַל הָעוֹלִים לָרֶגֶל נֶאֱמָר, שֶׁלֹּא הָיָה אֶחָד מֵהֶם מֵצֵר כְּשֶׁהָיָה לָן בִּירוּשָׁלַיִם מֵחֲמַת דֹּחַק הַמָּקוֹם. כְּמוֹ צַר לִי הַמָּקוֹם גְּשָׁה לִי וְאֵשֵׁבָה (יְשַׁעְיָה מט): (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {טו} עֲשָׂרָה כוּ'. וְקָא מָנֵי לְהוּ דְּלֹא רְמִיזוּ בִּקְרָא כְּלָל: {טז} מֵרֵיחַ כוּ'. מִתַּאֲוַת בְּשַׂר הַקֹּדֶשׁ. אִי נַמִּי מֵרֵיחַ אֵבָרִים שֶׁל הַמַּעֲרָכָה. שֶׁאִלּוּ הֵרִיחָה וּבָאת לִטְעֹם מֵהֶן אֵין שׁוֹמְעִין לָהּ לְהַאֲכִילָהּ בְּשַׂר קֹדֶשׁ. רַשִׁ"י: {יז} וְלֹא הִסְרִיחַ כוּ'. כְּשֶׁלֹּא הָיָה לוֹ פְּנַאי לְהַקְטִיר בַּלַּיְלָה כָּל הָאֲבָרִים שֶׁנִּתְעַכְּלוּ מִבָּעֶרֶב מַעֲלִין אוֹתוֹ בְּרֹאשׁוֹ שֶׁל מִזְבֵּחַ, וְעוֹמְדִים שָׁם שְׁנַיִם אוֹ שְׁלֹשָׁה יָמִים עַד שֶׁיִּהְיוּ פְּנוּיִים לְהַקְטִירָם, שֶׁאֵין לִינָה פּוֹסֶלֶת בָּהֶן בְּרֹאשׁוֹ שֶׁל מִזְבֵּחַ, וְנַעֲשָׂה בָּהֶן נֵס וְלֹא הָיוּ מַסְרִיחִין כָּל זְמַן עַכָּבָתָן. רַשִׁ"י. וְתָּנֵי מֵעוֹלָם, יֵשׁ לוֹמַר דְּאָתָא לַאֲתוֹיֵי לְהַבָּמוֹת וְנוֹב וְגִבְעוֹן וּמִשְׁכָּן שֶׁבַּמִּדְבָּר: {יח} בְּבֵית הַמִּטְבָּחַיִם כוּ'. שֶׁבָּעֲזָרָה, בְּמָקוֹם שֶׁהָיוּ שָׁם שֻׁלְחָנוֹת שֶׁל שַׁיִשׁ שֶׁמַּדִיחִין עֲלֵיהֶם אֶת הָאֵמוּרִים, וְלֹא הָיָה יוֹרֵד שָׁם זְבוּב, מִשּׁוּם מִאוּס. רַשִׁ"י: {יט} בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים. אַף שֶׁהוּא הִתְגַּבְּרוּת קִטְרוּג הַיֵּצֶר. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {כ} עַמּוּד כוּ'. הָעוֹלֶה מִן הַקָּרְבָּנוֹת. אֲבָל בְּעֵת הַהַקְרָבָה הָיָה הָאֲוִיר נָח. הָרַמְבַּ"ם: {כא} הִזִּיק. לֹא תְּנַן לֹא נָשַׁךְ, אֶלָּא אֲפִלּוּ אִם אֵרַע לִפְעָמִים שֶׁהָיָה נוֹשֵׁךְ לֹא הָיָה מַזִּיק. וְתָנֵי מֵעוֹלָם, פֵּרֵשׁ בְּמִדְרַשׁ שְׁמוּאֵל, שֶׁאֶפְשָׁר דְּאָתָא לַאֲתוֹיֵי אֲפִלּוּ שֶׁלֹּא בִּזְמַן שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּם. שֶׁכְּדָאִית הִיא קְדֻשַּׁת הָאָרֶץ: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם כבר ידעת שהמזבח היה באמצע העזרה ואנו עתידים לבאר זה במקומו והיה מגולה לשמים ועם כל זה לא היו מכבין הגשמים אש המערכה ולא היה מפזר הרוח את עמוד העשן העולה מן הקרבנות אבל בעת ההקרבה היה האויר צח והיו עומדים בעזרה כל אחד בצד חברו ובעת ההשתחויה לא היו לוחצים זה את זה לרוב מוראם וישובם במקום ההוא: (רמב"ם)

פרק ה - משנה ו

עֲשָׂרָה דְבָרִים נִבְרְאוּ בְּעֶרֶב שַׁבָּת בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת, וְאֵלּוּ הֵן, פִּי הָאָרֶץ, וּפִי הַבְּאֵר, וּפִי הָאָתוֹן, וְהַקֶּשֶׁת, וְהַמָּן, וְהַמַּטֶּה, וְהַשָּׁמִיר, וְהַכְּתָב, וְהַמִּכְתָּב, וְהַלּוּחוֹת. וְיֵשׁ אוֹמְרִים, אַף הַמַּזִּיקִין, וּקְבוּרָתוֹ שֶׁל משֶׁה, וְאֵילוֹ שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ. וְיֵשׁ אוֹמְרִים, אַף צְבָת בִּצְבָת עֲשׂוּיָה {כח}:

ר"ע מברטנורה בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת. בְּעֶרֶב שַׁבָּת בְּרֵאשִׁית קֹדֶם שֶׁנִּשְׁלְמָה הַבְּרִיאָה {כב}: פִּי הָאָרֶץ. לִבְלֹעַ קֹרַח וַעֲדָתוֹ {כג}: וּפִי הַבְּאֵר. בְּאֵרָהּ שֶׁל מִרְיָם שֶׁהָיְתָה הוֹלֶכֶת עִם יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר בְּכָל הַמַּסָּעוֹת {כד}. וְיֵשׁ אוֹמְרִים, שֶׁפָּתְחָה פִּיהָ וְאָמְרָה שִׁירָה, שֶׁנֶּאֱמַר (בְּמִדְבָּר כא) עֲלִי בְאֵר עֱנוּ לָהּ {כה}: פִּי הָאָתוֹן. בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת נִגְזַר עָלֶיהָ שֶׁתְּדַבֵּר עִם בִּלְעָם: וְהַקֶּשֶׁת. לְאוֹת בְּרִית שֶׁלֹּא יִהְיֶה עוֹד מַבּוּל: וְהַמָּן. שֶׁיָּרַד לְיִשְׂרָאֵל אַרְבָּעִים שָׁנָה בַּמִּדְבָּר: וְהַמַּטֶּה. שֶׁנַּעֲשׂוּ בּוֹ הָאוֹתוֹת. וְשֶׁל סְנַפִּרִינוֹן הָיָה: וְהַשָּׁמִיר. כְּמִין תּוֹלַעַת, בְּרִיָּתוֹ כִּשְׂעֹרָה, כְּשֶׁהָיוּ מַרְאִים אוֹתוֹ עַל הָאֲבָנִים הָרְשׁוּמוֹת בַּדְּיוֹ, הֵן נִבְקָעוֹת מֵאֲלֵיהֶן. וּבוֹ פִּתְּחוּ אַבְנֵי הָאֵפוֹד וְהַחֹשֶׁן, דִּכְתִיב בְּהוּ בְּמִלֻאוֹתָם: הַכְּתָב. צוּרַת הָאוֹתִיּוֹת שֶׁהָיוּ חֲקוּקִים בַּלּוּחוֹת: וְהַמִּכְתָּב. שֶׁהָיוּ נִקְרָאִים מִכָּל הָאַרְבָּעָה צְדָדִים {כו}: וְהַלּוּחוֹת. שֶׁל סְנַפִּרִינוֹן הָיוּ, אָרְכָּן שִׁשָּׁה, וְרָחְבָּן שִׁשָּׁה, וְעָבְיָן שְׁלֹשָׁה. כְּאֶבֶן אַחַת שֶׁאָרְכָּהּ וְרָחְבָּהּ וְעָבְיָהּ שָׁוִין, וְנֶחְלְקָה לִשְׁתַּיִם. וְנִגְלָלִים הָיוּ, וַחֲצוּבִים מִגַּלְגַּל חַמָּה {כז}: אַף הַמַּזִּיקִין. אֵלּוּ הַשֵּׁדִים. שֶׁלְּאַחַר שֶׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אָדָם וְחַוָּה הָיָה מִתְעַסֵּק בִּבְרִיאָתָן, וּכְשֶׁבָּרָא רוּחוֹתֵיהֶן לֹא הִסְפִּיק לִבְרֹא גּוּפֵיהֶן עַד שֶׁקִּדַּשׁ הַיּוֹם, וְנִשְׁאֲרוּ רוּחוֹת בְּלֹא גּוּף: וְאֵילוֹ שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ. נִגְזַר עָלָיו בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת שֶׁיִּהְיֶה נֶאֱחַז בַּסְּבַךְ בְּקַרְנָיו בִּשְׁעַת הָעֲקֵדָה: אַף צְבָת בִּצְבָת עֲשׂוּיָה. תַּרְגּוּם מֶלְקָחֶיהָ צִבְיָתָהָא. הַצְּבָת אֵינָהּ נַעֲשֵׂית אֶלָּא בִּצְבָת אַחֶרֶת, וְרִאשׁוֹנָה מִי עֲשָׂאָהּ, עַל כָּרְחֲךָ מֵאֵלֶיהָ נַעֲשֵׂית בִּידֵי שָׁמַיִם, וְנִבְרֵאת בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת. וְזֶה נִדְחָה בַּגְּמָרָא בְּפֶרֶק מָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ (פְּסָחִים דַּף נד), וְאָמְרוּ, אֶפְשָׁר שֶׁהַצְּבָת הָרִאשׁוֹנָה נַעֲשֵׂית בִּדְפוּס, שֶׁהִתִּיכוּ הַנְּחֹשֶׁת בָּאֵשׁ וְהִצִּיקוּהוּ בְּתוֹךְ הַדְּפוּס וְנַעֲשֵׂית הַצְּבָת מִיָּד: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {כב} הָרוֹצֶה לַעֲמֹד עַל כַּוָּנַת הָעִנְיָן. יְעַיֵּן בְּתוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {כג} וְקָשֶׁה, דְּאָמַר אִם בְּרִיאָה יִבְרָא, וַהֲרֵי בְּרוּאָה וְעוֹמֶדֶת כְּפִי קַבָּלַת חֲזַ"ל פֹּה כוּ'. וְלִי נִרְאֶה, דְּפִי הָאָרֶץ פֵּרוּשׁוֹ דִּבּוּר הָאָרֶץ, דּוּמְיָא דְּפִי הָאָתוֹן וּפִי הַבְּאֵר. וְהָכִי פֵּרוּשָׁא דִּקְרָא, אִם בִּבְרִיאָה [וּתְחַסֵּר בֵּי"ת הַשִּׁמּוּשׁ בְּתֵבַת בְּרִיאָה, וְכָמוֹהָ רַבִּים] שֶׁמִּימֵי בְּרֵאשִׁית הוּא הַגֵּיהִנֹּם, יִבְרָא קְרוּבֵי פִּתְחָא [כְּמַאֲמַר חֲזַ"ל בְּחֵלֶק], וְעַל יְדֵי כֵן וּפָצְתָה [מִלְּשׁוֹן פָּצוּ שְׂפָתָי], תַּשְׁמִיעַ קוֹל דְּבָרִים לְהַגִּיד כָּל הַנַּעֲשֶׂה בְּתוֹכָהּ שֶׁיֵּרְדוּ חַיִּים שְׁאוֹלָה לִדְיוֹטָא הַתַּחְתּוֹנָה. וְאַחַר כָּךְ בִּשְׁעַת מַעֲשֶׂה אָמַר וְתִפְתַּח וְגוֹ' אָמַר פְּתִיחַת פֶּה לְבַד לִבְלֹעַ אוֹתָם. וְעוֹד הָיָה שֶׁהָעָם נָסוּ לְקוֹלָם, רוֹצֶה לוֹמַר קוֹל דִּבְרֵי הָאָרֶץ, דְּאִם לֹא כֵּן קָשֶׁה דְּאַדְרַבָּה דֶּרֶךְ שׁוֹמְעִים קוֹל צוֹעֲקִים אוֹי וַאֲבוֹי שֶׁיִּתְקָרְבוּ אֶל הַקּוֹל. וְזֶה לְשׁוֹן רַשִׁ"י בַּחֻמָּשׁ, לְקוֹלָם, בִּשְׁבִיל קוֹל הַיּוֹצֵא עַל בְּלִיעָתָם. וְעַיֵּן שָׁם בַּרְאֵ"ם. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {כד} שֶׁבְּכָל מָקוֹם שֶׁהָיוּ הוֹלְכִים הַבְּאֵר עוֹלֶה וְנוֹבֵעַ מַיִם, וְנִבְרָא אֶל הַבְּאֵר הַזֶּה פֶּה שֶׁיֵּצְאוּ הַמַּיִם בְּכָל מָקוֹם שֶׁהוֹלְכִין. דֶּרֶךְ חַיִּים. וְזֶהוּ גַּם כֵּן כַּוָּנַת רַשִׁ"י שֶׁהַסֶּלַע הָיָה הוֹלֵךְ וּמִתְגַּלְגֵּל. דְּאִי כִּפְשׁוּטוֹ הָיָה לוֹ כָּאן לְהַזְכִּיר הַנֵּס שֶׁהַסֶּלַע נָתַן מַיִם בְּתָלוּשׁ: {כה} כְּלוֹמַר שֶׁיִּהְיוּ עוֹנִים כְּנֶגֶד הַדִּבּוּר שֶׁלָּהּ. וּבְהָכִי נִיחָא דְּלֹא תָּנֵי פִּי הַסֶּלַע. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {כו} וְהַקָּרוֹב אֵלַי שֶׁהָיָה הַדָּבָר נִסִּי וּמַעֲשֵׂה אֱלֹהִים הֵמָּה. וְהַרְבֵּה נִתְלַבְּטוּ בָּזֶה כוּ'. וְכָתַב בַּעַל עֲשָׂרָה מַאֲמָרוֹת [מַאֲמָר חִקּוּר הַדִּין חֵלֶק ב' פֶּרֶק כ'] שֶׁהָיָה זֶה מַעֲשֵׂה אֱלֹהִים בִּלְתִּי מְשֹׁעָר בְּשִׂכְלֵנוּ, לֹא כְּמַעֲשֵׂה הֶדְיוֹט שֶׁצִּיְּרוּ זוּלָתֵנוּ בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ וְנַעַר יִכְתְּבֵם: {כז} כְּלוֹמַר לְפִיכָךְ הָיוּ נִגְלָלִים וְלֹא הָיוּ כִּסְנַפְּרִינוֹן שֶׁלָּנוּ שֶׁהוּא מִקְשָׁה וְלֹא נִגְלָל. אֲבָל הָיָה סַפִּירִיִי לְמַרְאֶה וּכְעֶצֶם הַשָּׁמַיִם לָטֹהַר. וְהַלּוּחוֹת הַיְנוּ הָרִאשׁוֹנוֹת, דְּאִלּוּ שְׁנִיּוֹת מֹשֶׁה פְּסָלָן מֵעַצְמוֹ: {כח} וְיֵשׁ אוֹמְרִים כוּ'. מַסִּיק בְּדֶרֶךְ חַיִּים, דְּלֹא אֲתוֹ לְאִיפְּלוֹגֵי, אֶלָּא שֶׁכָּל אֶחָד מוֹסִיף עַל הַקּוֹדְמִים. לְפִי שֶׁיֵּשׁ בְּבֵין הַשְּׁמָשׁוֹת זְמַנִּים מְחֻלָּקִים, כִּדְאִיתָא בְּשַׁבָּת דַּף ל"ד כוּ'. וְנֻסָּח אַחֵר אֵילוֹ שֶׁל יִצְחָק וְקִבְרוֹ שֶׁל מֹשֶׁה, וְיֵשׁ אוֹמְרִים אַף הַמַּזִּיקִין, וְיֵשׁ אוֹמְרִים אַף צְבַת כוּ'. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם אף צבת בצבת עשויה. קמייתא מאן עבדה כבר זכרנו לך בפרק הח' שהם לא יאמינו בחדוש הרצון בכל עת אבל בתחלת עשיית הדברים שם בטבע שיעשה בהם כל מה שיעשה הן יהיה הדבר שיעשה מאדי. והוא הדבר הטבעי. או יהיה חדוש לעתים רחוקים והוא המופת הכל בשוה על כן אמרו שביום הששי שם בטבע הארץ שתשקע קרח ועדתו ולבאר שיוציא המים ולאתון שידבר וכן השאר. וכתב היא התורה הכתובה לפניו ית' כמו שאמר ולא נודע איך הוא והוא אמרו ואתנה לך את לוחות האבן והמכתב הוא הכתיבה שעל הלוחות כמו שאמר והמכתב מכתב אלהים הוא חרות על הלוחות. ואולי תאמר אחרי שכל הנפלאות כולם הושמו בטבעי הדברים ההם מששת ימי בראשית למה ייחד אלו העשרה דע שלא ייחדם לומר שאין שום מופת שהושם בטבע הדברים רק אלו אבל אמר שאלו נעשו בין השמשות לבד ושאר הנפלאות והמופתים הושמו בטבעי הדברים אשר נעשו בם בעת העשותם תחלה ואמרו על דרך משל שיום שני בהחלק המים הושם בטבע שיחלק ים סוף למשה והירדן ליהושע וכן לאליהו וכן לאלישע ויום רביעי כשנברא השמש הושם בטבעו שיעמוד בזמן פלוני בדבר יהושע אליו וכן שאר הנפלאות מלבד אלו העשרה שהושמו בטבעי הדברים ההם בין השמשות: ושמיר הוא שרץ קטן חוצב האבנים הגדולות בעברו עליהם ובו בנה שלמה את בית המקדש: וצבת הוא כלי שיקח בו הנפח הברזל החם עד שיעשה בו מה שיעשה: (רמב"ם)

פרק ה - משנה ז

שִׁבְעָה דְבָרִים בַּגֹּלֶם וְשִׁבְעָה בֶחָכָם {ל}. חָכָם אֵינוֹ מְדַבֵּר בִּפְנֵי מִי שֶׁהוּא גָדוֹל מִמֶּנּוּ בְחָכְמָה וּבְמִנְיָן {לב}, וְאֵינוֹ נִכְנָס לְתוֹךְ דִּבְרֵי חֲבֵרוֹ, וְאֵינוֹ נִבְהָל לְהָשִׁיב, שׁוֹאֵל כָּעִנְיָן וּמֵשִׁיב כַּהֲלָכָה, וְאוֹמֵר עַל רִאשׁוֹן רִאשׁוֹן וְעַל אַחֲרוֹן אַחֲרוֹן, וְעַל מַה שֶּׁלֹּא שָׁמַע, אוֹמֵר לֹא שָׁמָעְתִּי, וּמוֹדֶה עַל הָאֱמֶת. וְחִלּוּפֵיהֶן בַּגֹּלֶם:

ר"ע מברטנורה גֹּלֶם. לְשׁוֹן גָּלְמֵי כֵּלִים, שֶׁלֹּא נִגְמְרָה מְלַאכְתָּן {כט}. כָּךְ אָדָם שֶׁאֵינוֹ נִגְמָר בְּדַעְתּוֹ לֹא בְּמִדּוֹת וְלֹא בְּחָכְמָה קָרוּי גֹּלֶם: אֵינוֹ מְדַבֵּר לִפְנֵי מִי שֶׁגָּדוֹל מִמֶּנּוּ בְחָכְמָה. שֶׁכֵּן מָצִינוּ בְּאֶלְעָזָר וְאִיתָמָר שֶׁלֹּא רָצוּ לְדַבֵּר בִּפְנֵי אֲבִיהֶן כְּשֶׁקָּצַף עֲלֵיהֶם מֹשֶׁה, וְהֵשִׁיב אַהֲרֹן {לא}: וְאֵינוֹ נִכְנָס לְתוֹךְ דִּבְרֵי חֲבֵרוֹ. שֶׁלֹּא [יְעַרְבְּבֶנּוּ]. דִּכְתִיב (בְּמִדְבָּר יב) שִׁמְעוּ נָא דְּבָרָי, הַמְתִּינוּ לִי עַד שֶׁאֲדַבֵּר. קַל וָחֹמֶר לְהֶדְיוֹט: וְאֵינוֹ נִבְהָל לְהָשִׁיב. כְּדֵי שֶׁתְּהֵא תְּשׁוּבָתוֹ כַּהֲלָכָה {לג}. וְכֵן בֶּאֱלִיהוּא הוּא אוֹמֵר (אִיּוֹב לו) כַּתַּר לִי זְעֵיר וַאֲחַוֶּךָ: שׁוֹאֵל כָּעִנְיָן וּמֵשִׁיב כַּהֲלָכָה. לְדָבָר אֶחָד הוּא נִמְנָה כָּאן. וְהָכִי פֵּרוּשׁוֹ, הַתַּלְמִיד שׁוֹאֵל כָּעִנְיָן כְּלוֹמַר בְּאוֹתוֹ עִנְיָן שֶׁהֵם עֲסוּקִים בּוֹ, וְאָז הָרַב מֵשִׁיב כַּהֲלָכָה. אֲבָל אִם יִשְׁאַל הַתַּלְמִיד שֶׁלֹּא כְּעִנְיָן, הוּא מֵבִיא לָרַב שֶׁיָּשִׁיב שֶׁלֹּא כַּהֲלָכָה. עַל דֶּרֶךְ שֶׁאָמַר רַבִּי חִיָּא לְרַב (שַׁבָּת דַּף ג) כִּי קָאֵי רַבִּי בְּהַאי מַסֶּכְתָּא לֹא תְשַׁיְלֵיהּ בְּמַסֶּכְתָּא אַחֲרִיתִי. וְכֵן אַתָּה מוֹצֵא בָּאֲנָשִׁים אֲשֶׁר הָיוּ טְמֵאִים לְנֶפֶשׁ אָדָם שֶׁרָאוּ אֶת מֹשֶׁה עוֹסֵק בְּהִלְכוֹת הַפֶּסַח וְשָׁאֲלוּ לוֹ בְּאוֹתוֹ עִנְיָן: וְאוֹמֵר עַל רִאשׁוֹן רִאשׁוֹן. וְכֵן מָצִינוּ בְּהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁאָמַר לוֹ מֹשֶׁה (שְׁמוֹת ג) מִי אָנֹכִי כִּי אֵלֵךְ אֶל פַּרְעֹה, הִיא הָרִאשׁוֹנָה. וְכִי אוֹצִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, הֲרֵי שְׁנִיָּה. וְהֵשִׁיבוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל הָרִאשׁוֹנָה כִּי אֶהְיֶה עִמָּךְ, וְעַל הַשְּׁנִיָּה, בְּהוֹצִיאֲךָ אֶת הָעָם מִמִּצְרַיִם תַּעַבְדוּן אֶת הָאֱלֹהִים: וְעַל מַה שֶּׁלֹּא שָׁמַע אוֹמֵר לֹא שָׁמָעְתִּי. אִם פּוֹסֵק דִּין מִן הַסְּבָרָא מִדַּעְתּוֹ לֹא יֹאמַר כָּךְ שָׁמַעְתִּי מֵרַבּוֹתַי {לד}. וּמָצִינוּ בְּאַנְשֵׁי חָרָן (בְּרֵאשִׁית כט) כְּשֶׁשָּׁאַל מֵהֶם יַעֲקֹב הֲשָׁלוֹם לוֹ, אָמְרוּ לוֹ שָׁלוֹם, וְהִנֵּה רָחֵל בִּתּוֹ בָּאָה עִם הַצֹּאן, כְּלוֹמַר, זֶה אָנוּ יוֹדְעִים, וְאִם תִּשְׁאַל יוֹתֵר, הִנֵּה רָחֵל בִּתּוֹ בָּאָה עִם הַצֹּאן וְהִיא תַּגִּיד לְךָ, כִּי אֲנַחְנוּ לֹא יָדַעְנוּ יוֹתֵר מִזֶּה: וּמוֹדֶה עַל הָאֱמֶת. וְאַף עַל פִּי שֶׁיָּכוֹל לְהַעֲמִיד אֶת דְּבָרָיו עַל יְדֵי טְעָנוֹת שֶׁבְּיָדוֹ. וְכֵן מָצִינוּ בְּמֹשֶׁה (וַיִּקְרָא י), כְּשֶׁסִּלְּקוֹ אַהֲרֹן וְאָמַר לוֹ, אִם שָׁמַעְתָּ בְּקָדְשֵׁי שָׁעָה אֵין לְךָ לְהָקֵל בְּקָדְשֵׁי דּוֹרוֹת, וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה וַיִּיטַב בְּעֵינָיו, הוֹדָה וְלֹא בּוֹשׁ לוֹמַר לֹא שָׁמַעְתִּי, אֶלָּא שָׁמַעְתִּי וְשָׁכַחְתִּי: וְחִלּוּפֵיהֶן בַּגֹּלֶם. חִלּוּף הַדְּבָרִים הַלָּלוּ שֶׁבֶּחָכָם הֵם בַּגֹּלֶם: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {כט} [עַיֵּן כֵּלִים פי"ב מ"ז] שֶׁיַּחְסְרֵהוּ הַהַשְׁלָמָה וְהַתִּקּוּן כוּ', וְכֵן אִישׁ שֶׁיֵּשׁ לוֹ מַעֲלוֹת שִׂכְלִיּוֹת וּמַעֲלוֹת הַמִּדּוֹת אָמְנָם אֵינָם שְׁלֵמוֹת וְלֹא הוֹלְכוֹת עַל סֵדֶר כָּרָאוּי אֲבָל יֵשׁ בָּהֶן עִרְבּוּבְיָא וּבִלְבּוּלִים וְהִתְעָרֵב בָּהֶם חִסָּרוֹן, וְאֵין זֶה עַם הָאָרֶץ שֶׁיֵּשׁ לוֹ דֶּרֶךְ אֶרֶץ [שֶׁהֵן מַעֲלוֹת הַמִּדּוֹת בִּלְבַד], וְכָל שֶׁכֵּן שֶׁאֵינוֹ בּוּר דְּמִשְׁנָה ה' פֶּרֶק ב'. הָרַמְבַּ"ם: {ל} שִׁבְעָה דְּבָרִים כוּ'. הִקְדִּימוֹ לַגֹּלֶם לְפִי שֶׁלּוֹ קְדִימָה בַּזְּמַן, וּמִכָּל מָקוֹם בֵּאֵר הַמִּדּוֹת בֶּחָכָם שֶׁכֵּן נָאֶה לְהַעֲלוֹת עַל שְׂפָתַיִם יִשַּׁק מִדּוֹת הֶחָכָם כוּ': {לא} וְזֶה בִּתְשׁוּבָה. אֲבָל בִּשְׁאֵלָה הָא תְּנַן בְּמִשְׁנָה ה' פֶּרֶק ב' וְלֹא הַבַּיְשָׁן לָמֵד: {לב} וּבְמִנְיָן. וְיֵשׁ סְפָרִים דְּלֹא גָּרְסֵי וּבְמִנְיָן. וּמִכָּל מָקוֹם לִדְגָרְסֵי, אוֹ אוֹ קָתָנֵי. וְעַיֵּן פֶּרֶק קַמָּא דְּעֵדֻיּוֹת מִשְׁנָה ה': {לג} כְּלוֹמַר וְלֹא סַגִּי לֵיהּ בְּמַה שֶּׁלֹּא נִכְנַס לְתוֹךְ דִּבְרֵי חֲבֵרוֹ, אֲבָל יִתְמַהְמֵהַּ גַּם כֵּן עַד שֶׁיֵּדַע שֶׁיָּשִׁיב כַּהֲלָכָה: {לד} וּתְמֵהַנִי דְּזוֹ מִדַּת כָּל אָדָם שֶׁלֹּא לְשַׁקֵּר, כָּל שֶׁכֵּן בִּפְסַק דִּין שֶׁיִּתְלֶה עַצְמוֹ בְּאִילָן גָּדוֹל כוּ' וְנִמְצָא מַכְשִׁיל הָרַבִּים, שֶׁאֶפְשָׁר שֶׁאֵין הַדִּין כָּךְ, גַּם הָרְאָיָה שֶׁהֵבִיא מֵאַנְשֵׁי חָרָן אֵינוֹ עִנְיָן לְנִדּוֹן זֶה. וְהָרַמְבַּ"ם פֵּרֵשׁ, וְלֹא יִתְפָּאֵר בְּמַה שֶּׁלֹּא יָדַע, וְהוּא אָמְרוֹ עַל מַה שֶּׁלֹּא שָׁמַע אוֹמֵר לֹא שָׁמַעְתִּי. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם הנני מפרש תחלה אלו המדות שנכפלות הרבה בדברי חכמים והוא בור עם הארץ וגולם וחכם וחסיד אמנם בור הוא איש אשר אין לו לא מעלות שכליות ולא מעלות המדות ר"ל לא חכמה ולא מוסר ואין לו ג"כ קנין הדעות כאילו הוא ערום מן הטוב ומן הרע והוא הנקרא בור לדמותו כארץ לא יזרע בה דבר מן הדברים והיא הנקראת שדה בור כמו שהתבאר בזרעים: ועם הארץ הוא איש שיש לו מעלות המדות אבל אין לו מעלות שכליות רצונו לומר שיש לו דרך ארץ ואין בידו תורה והוא הנקרא ע"ה ר"ל שהוא טוב לישוב הארץ ולקבוצי המדינות מפני שיש לו מעלות המדות שתיטב בהם חברתו עם זולתו כמו שבארנו בתחלת חבורנו: וגולם הוא איש שיש לו מעלות שכליות ומעלות המדות אמנם אינם שלמות ולא הולכות על סדר כראוי אבל יש בהם ערבוביא ובלבולים והתערב בהם חסרון ומפני זה נקרא גולם להדמותו לכלי אשר יעשהו האומן ותהיה בו הצורה המלאכיית שיחסרהו ההשלמה והתקון כסכין והסייף שיעשה הנפח גולמים והגיע להם צורתם קודם שישחיזם ויחדדם וימרטם ויפתח בהם מה שדרכו לפתח וישלים תקונם והם הנקראים לפני זה גולמי כלי מתכות כמו שהתבאר בכלים והיא מלה עברית גלמי ראו עיניך ר"ל חומר שלי קודם הגיע צורת האדם בה וכאשר לא הגיע לזאת הצורה שלמותה קראוהו גולם לדמותו כחומר הנמצא מוכן לקבל צורה אחרת ישוב בה יותר שלם: וחכם הוא האיש שהגיעו לו שני המינים מן המעלות על השלמות כמו שצריך: וחסיד הוא האיש החכם כשיוסיף במעלה ר"ל במעלות המדות עד שיטה אל הקצה הא' מעט כמו שבארנו בפרק הד' ויהיו מעשיו מרובין מחכמתו ומפני זה נקרא חסיד לתוספתו כי ההפלגה בדבר יקרא חסיד תהיה ההפלגה ההיא בטוב או ברע ואמר הנה שהחכם יהיו לו אלו הז' מעלות והם עקרים גדולים ומפני זה יכוין אליהם שבהם אפשר הגמרא והלמוד והמעשה הארבעה מהם הם מעלות המדות והוא שאינו מדבר לפני מי שגדול ממנו בחכמה ואינו נכנס בתוך דברי חברו אבל ינוח עד שישלים דבריו ולא יתפאר במה שלא ידע והוא אמרו על מה שלא שמע אומר לא שמעתי ולא יתעקש אבל כשישמע האמת יודהו ואפילו במה שאפשר לו לדחות ולחלוק ולהטעות לא ירצה לעשותו וזהו אמרו ומודה על האמת והג' מעלות שכליות הם כשיטעהו מטעה במלאכת המטעה לא יבהל וישאר מסופק באמת אבל ירגיש מהרה למקום הטעות ויבארהו והוא אמרו ואינו נבהל להשיב וזה אמנם יהיה בקלות ההבנה וטוב התבוננות למאמר המטעה להבין הפרש הדברים והמעלה הב' שישאל מה שצריך לשאל בדבר ההוא ולא יבקש מופת למודי בחכמת הטבע ולא טענה טבעית בחכמות הלמודיות וכיוצא בזה ואם יהיה הוא הנשאל ג"כ יענה מענין השאלה אם ישאל בענינים שבטבעם מופת יענה מענין השואל במופת ואם ישאל במה שלמטה מזה יענה לפי מה שבדעתו וטבעו ועוד לא ישאל ממנו סבה חמרית ויתן סבה צורית או ישאל סבה צורית ויתן סבה חמרית אלא ישיב מצד התכלית וזהו אמרו שואל כענין ומשיב כהלכה וזה לא יהיה אלא אחר חכמה יתירה. והמעלה הג' שיסדר תלמודו ויקדים מה שראוי להקדימו ויאחר מה שראוי לאחרו שזה הדרך מועיל בלמוד מאד והוא אמרו אומר על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון ואלו כלם הם בגולם בהפך מפני שהוא בלתי שלם כמו שבארנו ולא הגיע לזאת המעלה: (רמב"ם)

פרק ה - משנה ח

שִׁבְעָה מִינֵי פֻרְעָנֻיּוֹת בָּאִין לָעוֹלָם עַל שִׁבְעָה גוּפֵי עֲבֵרָה {לה}. מִקְצָתָן מְעַשְּׂרִין {לו} וּמִקְצָתָן אֵינָן מְעַשְּׂרִין, רָעָב שֶׁל בַּצֹּרֶת בָּאָה {לז}, מִקְצָתָן רְעֵבִים וּמִקְצָתָן שְׂבֵעִים. גָּמְרוּ שֶׁלֹּא לְעַשֵּׂר, רָעָב שֶׁל מְהוּמָה וְשֶׁל בַּצֹּרֶת בָּאָה. וְשֶׁלֹּא לִטֹּל אֶת הַחַלָּה {לח}, רָעָב שֶׁל כְּלָיָה בָאָה. דֶּבֶר בָּא לָעוֹלָם עַל מִיתוֹת הָאֲמוּרוֹת בַּתּוֹרָה שֶׁלֹּא נִמְסְרוּ לְבֵית דִּין, וְעַל פֵּרוֹת שְׁבִיעִית {מ}. חֶרֶב בָּאָה לָעוֹלָם עַל עִנּוּי הַדִּין, וְעַל עִוּוּת הַדִּין, וְעַל הַמּוֹרִים בַּתּוֹרָה שֶׁלֹּא כַהֲלָכָה {מא}:

ר"ע מברטנורה רָעָב שֶׁל בַּצֹּרֶת. הַגְּשָׁמִים מֻעָטִים וּמִתּוֹךְ כָּךְ הַשַּׁעַר מִתְיַקֵּר: רָעָב שֶׁל מְהוּמָה. מִפְּנֵי הַגְּיָסוֹת אֵין יְכוֹלִין לֶאֱסֹף הַתְּבוּאָה: רָעָב שֶׁל כְּלָיָה. הַשָּׁמַיִם כַּבַּרְזֶל וְהָאָרֶץ כַּנְּחוּשָׁה: שֶׁלֹּא נִמְסְרוּ לְבֵית דִּין. שֶׁלֹּא עָשׂוּ בָּהֶן דִּין תּוֹרָה {לט}: וְעַל פֵּרוֹת שְׁבִיעִית. שֶׁעוֹשִׂים בָּהֶן סְחוֹרָה וְאֵין נוֹהֲגִין בָּהֶן קְדֻשַּׁת שְׁבִיעִית: עִנּוּי הַדִּין. שֶׁיּוֹדְעִים לְהֵיכָן הַדִּין נוֹטֶה וּמְעַכְּבִין וְאֵין פּוֹסְקִין אוֹתוֹ: עִוּוּת הַדִּין. לְזַכּוֹת אֶת הַחַיָּב וּלְחַיֵּב אֶת הַזַּכַּאי: וְעַל הַמּוֹרִים בַּתּוֹרָה שֶׁלֹּא כַהֲלָכָה. לֶאֱסֹר אֶת הַמֻּתָּר וּלְהַתִּיר אֶת הָאָסוּר: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {לה} גּוּפֵי כוּ'. כְּלוֹמַר עֲבֵרוֹת חֲלוּקוֹת. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {לו} מְעַשְּׂרִין. מַעֲשֵׂר שֵׁם כּוֹלֵל לְכָל הַמַּתָּנוֹת. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {לז} בַּצֹּרֶת כוּ'. בְּמַסֶּכֶת שַׁבָּת דַּף ל"ב יָלְפִינַן לָהּ מִקְּרָא: {לח} הַחַלָּה. כְּלוֹמַר אַף שֶׁלֹּא לִטֹּל אֶת הַחַלָּה. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {לט} וְכֵיוָן שֶׁפָּשְׁעוּ הַבֵּית דִּין וְלֹא עָשׂוּ, לְפִיכָךְ דֶּבֶר בָּא לָעוֹלָם וְאֵינוֹ מַבְחִין בֵּין טוֹב לְרַע וְהָיָה כַּצַּדִּיק כָּרָשָׁע. אֲבָל לְשׁוֹן שֶׁלֹּא נִמְסְרוּ, לֹא מַשְׁמַע כֵּן, אֶלָּא כִּדְפֵרְשׁוּ הַמְפָרְשִׁים כְּגוֹן מִיתוֹת בִּידֵי שָׁמַיִם וּכְרֵתוֹת, אִי נַמִּי שֶׁלֹּא בְּהַתְרָאָה אוֹ שֶׁבָּרַח הָעוֹבֵר: {מ} שְׁבִיעִית. שֶׁדִּינָם לְהַפְקִירָם, אִי נַמִּי לְבַעֲרָם לְגַמְרֵי וּכְמוֹ שֶׁתְּנַן בְּמִשְׁנָה ב' פֶּרֶק ט' דִּשְׁבִיעִית. וּלְפִיכָךְ מִדָּה כְּנֶגֶד מִדָּה, שֶׁהַדֶּבֶר בָּא לָעוֹלָם שֶׁהוּא הֶפְקֵר בְּנֵי אָדָם שֶׁאֵין הַמַּלְאָךְ הַמַּשְׁחִית מַבְחִין. וְאִלּוּ חֶרֶב אֶפְשָׁר כִּי יְחַנֵּן קוֹלוֹ שָׁמוֹעַ יִשְׁמַע וְיַנִּיחֵהוּ הָאוֹיֵב. דֶּרֶךְ חַיִּים. וְהָנֵי תְּרֵי כֵּיוָן שֶׁדּוֹמִים בָּעֹנֶשׁ נֶחְשְׁבוּ לְחַד בְּמִנְיַן הַשִּׁבְעָה. וְכֵן בְּסָמוּךְ: {מא} חֶרֶב כוּ'. בַּגְּמָרָא (שָׁם) יָלְפִינַן לָהּ מִקְּרָא: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם רעב של בצורת הוא שתהיה השנה במעט מטר ימטר בקצת מקומות ובקצתם לא ימטר ובאשר ימטר יהיה מטרו מעט: ורעב של מהומה הוא שיתעסק אדם במלחמות וקטטות וחדושים אשר יתחדשו להם עד שתשמט הארץ ולא תיזרע בעת הזריעה לחרדת העולם: ורעב של כליה הוא שלא ימטר כלל וייבשו הנהרות והאגמים כאמרו והיו שמיך אשר על ראשך נחשת:

ענוי הדין הוא איחור המשפט ועיון בו ימים רבים בדבר המבואר. ועוות הדין הוא שידון במה שאינו ראוי: (רמב"ם)

פרק ה - משנה ט

חַיָּה רָעָה בָאָה לָעוֹלָם עַל שְׁבוּעַת שָׁוְא, וְעַל חִלּוּל הַשֵּׁם. גָּלוּת בָּאָה לָעוֹלָם עַל עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה, וְעַל גִלּוּי עֲרָיוֹת, וְעַל שְׁפִיכוּת דָּמִים, וְעַל הַשְׁמָטַת הָאָרֶץ {מב}. בְּאַרְבָּעָה פְרָקִים הַדֶּבֶר מִתְרַבֶּה {מג}, בָּרְבִיעִית, וּבַשְּׁבִיעִית, וּבְמוֹצָאֵי שְׁבִיעִית, וּבְמוֹצָאֵי הֶחָג {מד} שֶׁבְּכָל שָׁנָה וְשָׁנָה. בָּרְבִיעִית, מִפְּנֵי מַעְשַׂר עָנִי שֶׁבַּשְּׁלִישִׁית. בַּשְּׁבִיעִית, מִפְּנֵי מַעְשַׂר עָנִי שֶׁבַּשִּׁשִּׁית. וּבְמוֹצָאֵי שְׁבִיעִית, מִפְּנֵי פֵרוֹת שְׁבִיעִית. וּבְמוֹצָאֵי הֶחָג שֶׁבְּכָל שָׁנָה וְשָׁנָה, מִפְּנֵי גֶזֶל מַתְּנוֹת עֲנִיִּים:

ר"ע מברטנורה שְׁבוּעַת שָׁוְא. לְבַטָּלָה, שֶׁלֹּא לְצֹרֶךְ: חִלּוּל הַשֵּׁם. הָעוֹבֵר עֲבֵרָה בְּפַרְהֶסְיָא בְּיָד רָמָה. אִי נַמִּי, שֶׁבְּנֵי אָדָם רוֹאִים וְלוֹמְדִים מִמַּעֲשָׂיו: וְעַל הַשְׁמָטַת הָאָרֶץ. שֶׁחוֹרְשִׁים וְזוֹרְעִים בַּשְּׁבִיעִית: מִפְּנֵי מַעֲשַׂר עָנִי שֶׁבַּשְּׁלִישִׁית. שֶׁבִּמְקוֹם מַעֲשֵׂר שֵׁנִי שֶׁמַּפְרִישִׁים בִּשְׁאָר שָׁנִים שֶׁל שְׁמִיטָה, בַּשְּׁלִישִׁית וּבַשִּׁשִּׁית מַפְרִישִׁין מַעֲשַׂר עָנִי: גֶּזֶל מַתְּנוֹת עֲנִיִּים. לֶקֶט שִׁכְחָה וּפֵאָה פֶּרֶט וְעוֹלְלוֹת: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {מב} חַיָּה רָעָה כוּ' גָּלוּת כוּ'. כֻּלְּהוּ מַיְתֵי לְהוּ קְרָאֵי בַּגְּמָרָא שָׁם: {מג} מִתְרַבֶּה. שֶׁכַּאֲשֶׁר יִקְרֶה שֶׁיִּהְיֶה דֶּבֶר בְּאֵלּוּ הַפְּרָקִים יִתְרַבֶּה אָז בְּעָוֹן אֵלּוּ, לְפִי שֶׁיִּקְרֶה בָּהֶם תָּמִיד הֶעָוֹן אֵצֶל קְצָת הָאֲנָשִׁים, וְהִנֵּה הוּא מִדָּה כְּנֶגֶד מִדָּה, כִּי הֶחְסִיר חַיּוּת הֶעָנִי וְגַם חָשַׁשׁ שֶׁכְּשֶׁיִּתֵּן שֶׁיֶּחְסַר לוֹ לַחְמוֹ כְּשֶׁיַּאֲרִיכוּ לוֹ חַיָּיו, לְכָךְ יַחְסְרוּ חַיָּיו וְתִשָּׁאֵר תְּבוּאָתוֹ לַאֲחֵרִים. וּמֵעַתָּה לֹא קָשְׁיָא עַל הַמִּשְׁנָה הַקּוֹדֶמֶת. מִדְרַשׁ שְׁמוּאֵל: {מד} וּבְמוֹצָאֵי הֶחָג. כִּי בֶּחָג כְּבָר נִשְׁלַם עֵסֶק הָאֲדָמָה, וּמִי שֶׁנָּתַן אֵלּוּ הַחֻקִּים נְתָנָם, וּמִי שֶׁלֹּא נְתָנָם גְּזָלָם. הָרַמְבַּ"ם: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם כבר בארנו פעמים רבות בסדר זרעים סדר הוצאת החקים מן התבואה ושם התבאר שבשנה השלישית והששית היה מוציא מעשר ראשון ונותנו ללוי בכל שנה [ושנה] ואח"כ היה מוציא מעשר עני ונותנו לעניים וזה המעשר עני הוא במקום מעשר שני שהיה מוציא בשאר שני השמטה. ומתנות עניים הם הלקט והשכחה והפאה והפרט והעוללות כי בחג ישנם זה כולו כי כבר נשלם עסק האדמה ומי שנתן אלו החקים נתנם ומי שלא נתנם גזלם: (רמב"ם)

פרק ה - משנה י

אַרְבַּע מִדּוֹת בָּאָדָם. הָאוֹמֵר שֶׁלִּי שֶׁלִּי וְשֶׁלְּךָ שֶׁלָּךְ {מה}, זוֹ מִדָּה בֵינוֹנִית. וְיֵשׁ אוֹמְרִים, זוֹ מִדַּת סְדוֹם. שֶׁלִּי שֶׁלְּךָ וְשֶׁלְּךָ שֶׁלִּי, עַם הָאָרֶץ. שֶׁלִּי שֶׁלְּךָ וְשֶׁלְּךָ שֶׁלָּךְ, חָסִיד {מז}. שֶׁלִּי שֶׁלִּי וְשֶׁלְּךָ שֶׁלִּי, רָשָׁע:

ר"ע מברטנורה שֶׁלִּי שֶׁלִּי וְשֶׁלְּךָ שֶׁלָּךְ. אֵינִי רוֹצֶה לְהַנּוֹתְךָ, וְהַלְוַאי שֶׁלֹּא תְּהַנֶּה אוֹתִי: וְיֵשׁ אוֹמְרִים זוֹ מִדַּת סְדוֹם. קָרוֹב הַדָּבָר לָבֹא לִידֵי מִדַּת סְדוֹם, שֶׁמִּתּוֹךְ שֶׁהוּא רָגִיל בְּכָךְ, אֲפִלּוּ בְּדָבָר שֶׁחֲבֵרוֹ נֶהֱנֶה וְהוּא אֵינוֹ חָסֵר לֹא יִרְצֶה לְהַנּוֹת אֶת חֲבֵרוֹ, וְזוֹ הָיְתָה מִדַּת סְדוֹם, שֶׁהָיוּ מִתְכַּוְּנִים לְכַלּוֹת הָרֶגֶל מִבֵּינֵיהֶם, וְאַף עַל פִּי שֶׁהָיְתָה הָאָרֶץ רַחֲבַת יָדַיִם לִפְנֵיהֶם וְלֹא הָיוּ חֲסֵרִים כְּלוּם: שֶׁלִּי שֶׁלְּךָ וְשֶׁלְּךָ שֶׁלִּי עַם הָאָרֶץ. שֶׁנֶּהֱנֶה וּמְהַנֶּה בְּשָׁוֶה, וְזֶהוּ יִשּׁוּבָהּ שֶׁל הָאָרֶץ {מו}, אֲבָל אֵינוֹ יוֹדֵעַ קְרָא דִּכְתִיב (מִשְׁלֵי טו) וְשׂוֹנֵא מַתָּנוֹת יִחְיֶה. וְזֶהוּ לְשׁוֹן עַם הָאָרֶץ הָאָמוּר בְּכָל מָקוֹם, שֶׁרוֹצֶה בְּתִקּוּנָהּ שֶׁל הָאָרֶץ אֲבָל אֵין בּוֹ חָכְמָה לְהַבְדִּיל בַּתִּקּוּנִין הָרְאוּיִין: שֶׁלִּי שֶׁלְּךָ וְשֶׁלְּךָ שֶׁלָּךְ. מְהַנֶּה אֶת הַבְּרִיּוֹת מִנְּכָסָיו, וְהוּא אֵינוֹ נֶהֱנֶה מֵאֲחֵרִים: חָסִיד. שֶׁעוֹשֶׂה לִפְנִים מִשּׁוּרַת הַדִּין: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {מה} שֶׁלִּי כוּ'. לֹא בְּנוֹתְנֵי צְדָקָה אַיְרִינַן, דְּהַנְהוּ מַתְנְיָין לְקַמָּן מִשְׁנָה י"ג, אֶלָּא בַּהֲנָאָה דְּעָלְמָא: {מו} וְדַוְקָא שֶׁהוּא רוֹצֶה לֵהָנוֹת מִנִּכְסֵי אֲחֵרִים מִדַּעְתָּן. דְּאִלּוּ שֶׁלֹּא מִדַּעְתָּן אַף עַל פִּי שֶׁרוֹצֶה גַּם לְהַנּוֹתָם הוּא גַּזְלָן גָּמוּר וְאֵין לְךָ רָשָׁע גָּדוֹל מִזֶּה. וְלֹא דִּבְּרוּ חֲזַ"ל אֶלָּא בְּדֵעוֹת, וְלֹא עַל הַגַּנָּב וְהַגַּזְלָן שֶׁהוּא רָשָׁע. מִדְרַשׁ שְׁמוּאֵל: {מז} חָסִיד. לֹא שֶׁמְּבַזְבֵּז כָּל אֲשֶׁר לוֹ. שֶׁהֲרֵי אָמְרוּ הַמְּבַזְבֵּז אַל יְבַזְבֵּז יוֹתֵר מֵחֹמֶשׁ, שֶׁלֹּא יְבַזְבֵּז יוֹתֵר מִדַּאי וְיִהְיֶה הוּא בְּהֶכְרֵחַ מֻטָּל עַל הַבְּרִיּוֹת. אֶלָּא בִּמְוַתֵּר כְּפִי הָרָאוּי אַיְרִינַן. דֶּרֶךְ חַיִּים: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם הנה התבאר בזה המאמר שהחסיד הוא שירבה בפעולת הטוב ר"ל שיטה לאחד משני הקצוות מעט והתבאר לך ג"כ שיקרא רשע מי שיש לו מפחיתיות הנפש ר"ל שיטה בפעולותיו אל הקצה האחד המוסיף כמו שבארנו בפרק הד' כי זה אשר ירצה שיהיה לו ממונו וממון זולתו יש לו רוב התאוה וקראו רשע: (רמב"ם)

פרק ה - משנה יא

אַרְבַּע מִדּוֹת בַּדֵּעוֹת. נוֹחַ לִכְעֹס וְנוֹחַ לִרְצוֹת, יָצָא שְׂכָרוֹ בְהֶפְסֵדוֹ. קָשֶׁה לִכְעֹס וְקָשֶׁה לִרְצוֹת, יָצָא הֶפְסֵדוֹ בִשְׂכָרוֹ. קָשֶׁה לִכְעֹס וְנוֹחַ לִרְצוֹת, חָסִיד {מח}. נוֹחַ לִכְעֹס וְקָשֶׁה לִרְצוֹת, רָשָׁע {מט}:

ר"ע מברטנורה הָכִי גָּרְסִינַן נוֹחַ לִכְעֹס וְנוֹחַ לִרְצוֹת יָצָא שְׂכָרוֹ בְהֶפְסֵדוֹ, קָשֶׁה לִכְעֹס וְקָשֶׁה לִרְצוֹת יָצָא הֶפְסֵדוֹ בִשְׂכָרוֹ. אָדָם שֶׁכּוֹעֵס מַהֵר עַל כָּל דָּבָר, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא חוֹזֵר וּמִתְרַצֶּה מְהֵרָה, הֶפְסֵדוֹ מְרֻבֶּה מִשְּׂכָרוֹ, שֶׁרֹב מַעֲשָׂיו מְקֻלְקָלִים מֵאַחַר שֶׁהוּא נוֹחַ לִכְעֹס עַל כָּל דָּבָר וְדָבָר. אֲבָל הַקָּשֶׁה לִכְעֹס, אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ לוֹ מִדָּה רָעָה שֶׁהוּא קָשֶׁה לִרְצוֹת, יָצָא הֶפְסֵדוֹ הַמֻּעָט שֶׁהוּא קָשֶׁה לִרְצוֹת בִּשְׂכָרוֹ הַמְרֻבֶּה שֶׁהוּא קָשֶׁה לִכְעֹס, וְרֹב מַעֲשָׂיו מְתֻקָּנִים. וְאִית דְּגַרְסֵי אִפְּכָא. וְגִרְסָא זוֹ נִרְאֵית לִי עִקָּר: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {מח} קָשֶׁה כוּ'. אֲבָל שֶׁלֹּא יִכְעַס כְּלָל לֹא נִמְצָא בְּשׁוּם דֵּעָה. כִּי מִי לָנוּ גָּדוֹל בַּעֲנָוָה כְּמֹשֶׁה רַבֵּנוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם וְנֶאֱמַר בּוֹ וַיִּקְצֹף וְגוֹ' וְכוּ'. מִדְרַשׁ שְׁמוּאֵל: {מט} רָשָׁע. דְּאָמַר מַר לֹא תִּרְתַּח וְלֹא תֶּחֱטָא. רַשִׁ"י. וְדֶרֶךְ חַיִּים מְפָרֵשׁ, כִּי הָא דְּאָמְרִינַן בִּנְדָרִים כָּל הַכּוֹעֵס בְּיָדוּעַ שֶׁעֲוֹנוֹתָיו מְרֻבִּין, שֶׁנֶּאֱמַר אִישׁ אַף יְגָרֶה מָדוֹן וּבַעַל חֵמָה רַב פָּשַׁע: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם הסתכל איך קרא הסבלן שסבלנותו יתירה עד שיקרב להעדר ההרגשה בדבר הכעס חסיד וקרא מי שיש לו פחיתיות מדת הכעס רשע: (רמב"ם)

פרק ה - משנה יב

אַרְבַּע מִדּוֹת בַּתַּלְמִידִים. מַהֵר לִשְׁמֹעַ וּמַהֵר לְאַבֵּד, יָצָא שְׂכָרוֹ בְהֶפְסֵדוֹ. קָשֶׁה לִשְׁמֹעַ וְקָשֶׁה לְאַבֵּד, יָצָא הֶפְסֵדוֹ בִשְׂכָרוֹ. מַהֵר לִשְׁמֹעַ וְקָשֶׁה לְאַבֵּד, חָכָם. קָשֶׁה לִשְׁמֹעַ וּמַהֵר לְאַבֵּד, זֶה חֵלֶק רָע:

ר"ע מברטנורה מַהֵר לִשְׁמֹעַ וּמַהֵר לְאַבֵּד יָצָא שְׂכָרוֹ בְהֶפְסֵדוֹ. דְּמֵאַחַר שֶׁשּׁוֹכֵחַ מַה שֶּׁלּוֹמֵד מַה הֲנָאָה יֵשׁ בְּמַה שֶּׁהוּא מַהֵר לִשְׁמֹעַ, נִמְצָא הֶפְסֵדוֹ גָּדוֹל מִשְּׂכָרוֹ: קָשֶׁה לִשְׁמֹעַ וְקָשֶׁה לְאַבֵּד יָצָא הֶפְסֵדוֹ בִשְׁכָרוֹ. שֶׁמִּדָּה טוֹבָה שֶׁיֵּשׁ בּוֹ יְתֵרָה עַל הַמִּדָּה הַנִּפְסֶדֶת, הוֹאִיל וּמַה שֶּׁשָּׁמַע אַחַר הַקֹּשִׁי הוּא זוֹכֵר וְאֵינוֹ שׁוֹכֵחַ. וְנָפְקָא מִנַּהּ, שֶׁאִם יֵשׁ לְפָנֵינוּ שְׁנֵי תַּלְמִידִים וְאֵין לָנוּ לְסַפֵּק מָזוֹן אֶלָּא לְאֶחָד מֵהֶם, נַקְדִּים הַקָּשֶׁה לְאַבֵּד עַל הַמַּהֵר לִשְׁמֹעַ: זֶה חֵלֶק רָע. לֹא הֲוָה שַׁיָּךְ לְמִתְנֵי הָכָא חָסִיד אוֹ רָשָׁע, שֶׁאֵין זֶה דָּבָר הַתָּלוּי בִּבְחִירָתוֹ {נ} שֶׁל אָדָם, אֶלָּא חִסָּרוֹן שֶׁהָיָה בּוֹ מֵעִקַּר בְּרִיָּתוֹ: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {נ} וְאַף עַל פִּי שֶׁאֶפְשָׁר בְּסִיַּעְתָּא דִּשְׁמַיָּא לְאוֹקוֹמֵי גִּרְסָתוֹ כְּשֶׁיִּרְאַת חֶטְאוֹ קוֹדֶמֶת לְחָכְמָתוֹ, מִי שֶׁלֹּא הִגִּיעַ לִכְלַל מִדָּה זוֹ אֵין רָאוּי לְהִקָּרֵא רָשָׁע כֵּיוָן שֶׁחֶסְרוֹן בְּרִיָּתוֹ הֱבִיאוֹ לִידֵי כָּךְ: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם הסתכל איך לא קרא הנבון הזכרן חסיד מפני שהיא מעלה שכלית וקראו חכם ולא קרא הקשה להבין הענינים ורב השכחה רשע מפני שאינו בידו ואינם מן המעלות אשר אפשר לקנותם כמו שבארנו בפרק השני: (רמב"ם)

פרק ה - משנה יג

אַרְבַּע מִדּוֹת בְּנוֹתְנֵי צְדָקָה. הָרוֹצֶה שֶׁיִּתֵּן וְלֹא יִתְּנוּ אֲחֵרִים, עֵינוֹ רָעָה בְּשֶׁל אֲחֵרִים. יִתְּנוּ אֲחֵרִים וְהוּא לֹא יִתֵּן, עֵינוֹ רָעָה בְשֶׁלּוֹ. יִתֵּן וְיִתְּנוּ אֲחֵרִים, חָסִיד. לֹא יִתֵּן וְלֹא יִתְּנוּ אֲחֵרִים, רָשָׁע:

ר"ע מברטנורה אַרְבַּע מִדּוֹת בְּנוֹתְנֵי צְדָקָה. כְּלוֹמַר בִּנְתִינַת הַצְּדָקָה, וְלֹא בְּנוֹתְנֵי צְדָקָה מַמָּשׁ, דְּהָא אִיכָּא בְּהוּ מִי שֶׁאֵינוֹ נוֹתֵן. וְכֵן בְּסָמוּךְ בְּהוֹלְכֵי לְבֵית הַמִּדְרָשׁ, הַיְנוּ בַּהֲלִיכַת בֵּית הַמִּדְרָשׁ: עֵינוֹ רָעָה בְּשֶׁל אֲחֵרִים. דְּיוֹדֵעַ שֶׁהַצְּדָקָה מְעַשֶּׁרֶת וְאֵינוֹ רוֹצֶה שֶׁאֲחֵרִים יִתְעַשְּׁרוּ {נא}. פֵּרוּשׁ אַחֵר, יֵשׁ מִי שֶׁחָס עַל מָמוֹן קְרוֹבָיו יוֹתֵר מֵעַל מָמוֹנוֹ, וְאַף עַל פִּי שֶׁהוּא נוֹתֵן אֵינוֹ רוֹצֶה שֶׁקְּרוֹבָיו יִתְּנוּ, שֶׁלֹּא יְאַבְּדוּ אֶת מָמוֹנָם, וְהַיְנוּ עֵינוֹ רָעָה בְּשֶׁל אֲחֵרִים דּוּמְיָא דְּעֵינוֹ רָעָה בְּשֶׁלּוֹ דִּבְסֵיפָא: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {נא} וְעֵינוֹ רָעָה בְּשֶׁלּוֹ לְפִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ אַבִּירוּת לֵב. וְאֵינוֹ דּוֹמֶה לְעֵינוֹ רָעָה בְּשֶׁל אֲחֵרִים. רַשִׁ"י. אֶלָּא כְּלוֹמַר כְּעַיִן רָעָה דְּמַתְנִיתִין י"ט, שֶׁאֵינוֹ מִסְתַּפֵּק בְּשֶׁלּוֹ וְחוֹמֵד בְּמַה שֶּׁרָאוּי אֶל הֶעָנִי. וְקָשֶׁה דְּאִם כֵּן רָשָׁע הוּא שֶׁעוֹבֵר עַל לֹא תְאַמֵּץ אֶת לְבָבְךָ. וְאֶפְשָׁר דְּהָכָא אַיְרֵי בְּעִנְיָן שֶׁאֵין מַחְסוֹר לֶעָנִי וְנִמְצָא שֶׁאֵינוֹ מְאַמֵּץ לְבָבוֹ מִתֵּת לֶעָנִי דֵּי מַחְסוֹרוֹ, וְאִלּוּ לֹא הָיָה מִי שֶׁיִּתֵּן הָיָה הוּא נוֹתֵן וּרְצוֹנוֹ לִתֵּן כְּשֶׁיִּמְצָא עָנִי שֶׁאֵין לוֹ נוֹתְנִים, וּמִכָּל מָקוֹם אַבִּירוּת לֵב הוּא. וְהַשְׁתָּא אָתֵי שַׁפִּיר דְּיִתֵּן וְיִתְּנוּ אֲחֵרִים חָסִיד, דְּקָשֶׁה, שֶׁכֵּן הוּא מִדַּת כָּל אָדָם, אֶלָּא דְּהָכָא בְּעָנִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ דֵּי סִפּוּקוֹ בִּנְתִינַת אֶחָד מֵהֶם, וְהוּא רוֹצֶה שֶׁיִּתֵּן וְיִתְּנוּ כְּדֵי לְמַלְּאוֹת סִפּוּקוֹ בְּשֶׁפַע, לְאִישׁ כָּזֶה רָאוּי לְהִקָּרֵא חָסִיד. כֵּן נִרְאֶה לִי: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם הסתכל איך קרא רב הרחמנות אשר לא יספיק לו מה שירחם הוא לבדו עד שירחמו גם כן אחרים חסיד וקרא האכזר רשע: (רמב"ם)

פרק ה - משנה יד

אַרְבַּע מִדּוֹת בְּהוֹלְכֵי לְבֵית הַמִּדְרָשׁ. הוֹלֵךְ וְאֵינוֹ עוֹשֶׂה, שְׂכַר הֲלִיכָה בְיָדוֹ. עוֹשֶׂה וְאֵינוֹ הוֹלֵךְ, שְׂכַר מַעֲשֶׂה בְיָדוֹ. הוֹלֵךְ וְעוֹשֶׂה, חָסִיד {נג}. לֹא הוֹלֵךְ וְלֹא עוֹשֶׂה, רָשָׁע:

ר"ע מברטנורה הוֹלֵךְ וְאֵינוֹ עוֹשֶׂה. הוֹלֵךְ לְבֵית הַמִּדְרָשׁ לִשְׁמֹעַ וְאֵינוֹ שׁוֹנֶה וְלוֹמֵד וְלֹא מֵבִין {נב}: עוֹשֶׂה וְאֵינוֹ הוֹלֵךְ. לוֹמֵד וְשׁוֹנֶה בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ שֶׁבְּבֵיתוֹ: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {נב} יֵשׁ לְפָרֵשׁ דְהָכִי קָאָמַר, אִי נַמִּי לוֹמֵד וְאֵינוֹ מֵבִין. וְיֵשׁ לְפָרֵשׁ, דְּהָכִי קָאָמַר, וְאֵינוֹ שׁוֹנֶה וְאֵינוֹ לוֹמֵד וְלֹא מֵבִין: {נג} חָסִיד. שֶׁמַּשְׁפִּיל עַצְמוֹ וּמַרְאֶה כְּאִלּוּ הוּא צָרִיךְ לַיּוֹשְׁבִים בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ. מִדְרַשׁ שְׁמוּאֵל. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם אמרו בהולכי לבית המדרש רוצה בו ההליכה לבית המדרש יש בה ארבע מדות: הסתכל איך קרא המרבה לקנות המעלות חסיד והמתעצל לקנות רשע וכשתדע המעלות השכליות ומעלות המדות ותדע כל מין מהם אם תרצה למוד החכמה והמעשה ותדע המצוע ודרך המעשי' אשר יקראו טובות והתוספת על המצוע מעט אשר הוא מפעלות החסידים המפורסמים ותדע התוספת והחסרון אשר שניהם רע אלא שאחד מן הקצוות יותר ראוי בשם הרע ואחד יקרא חטא או פעל בלתי נכון והמשל בזה שהזהירות טוב גמור בלי ספק ורוב התאוה רע גמור בלי ספק והעדר ההרגשה בהנאה אע"פ שהוא רע אמנם אינו כרוב התאוה ויקרא חטא או פעל בלתי נכון והיציאה מן הזהירות מעט לצד העדר ההרגשה מן הראוי לשלמים וכשתבין זה הענין תדע שמי שיצא מן הזהירות מעט יקרא חסיד כמו שהקדמנו ונעדר ההרגשה יקרא חוטא ולזה אמר בנזיר מאשר חטא על הנפש כמו שבארנו בפרק הד' ומכל מה שהקדמנוהו ובארנוהו תדע מי מבני אדם ראוי שיקרא בור ומי ראוי שיקרא עם הארץ ומי ראוי שיקרא גולם ומי ראוי שיקרא חכם ומי ראוי שיקרא רשע ומי ראוי שיקרא חסיד ומי ראוי שיקרא חוטא אלו ז' שמות נופלים על ז' אנשים לפי מה שיש להם מן המעלות ומן הפחיתיות ואשר למדו השכליות לפי מה שקדם לנו מן הפירוש וכבר שמו שמות לפי עניני האיש כמו שיש לו פחיתיות של מדות והוא הנקרא רשע כמו שבארנו ואם יהיו לו מעלות שכליות ישתמש בהן ברעות שזה יקרא אצל החכמים רשע ערום ואם יהיה רשע מזיק לבני אדם ר"ל שיהיו מכלל פחיתיות מדות ענינים שיזיקו לבני אדם כעזות וכאכזריות וכיוצא בהן זה יקרא רשע רע וכן מי שיהיה אצלו מעלות שכליות ופחיתיות מדות יזיק בהן יקרא חכם להרע כמו שאמר הפסוק במי שהוא כך חכמים המה להרע ולהיטיב לא ידעו ר"ל שמעלותם השכליות הם ישתמשו בהן בפעולות הרעות ולא בטובות אבל האיש אשר יתקבצו בו המעלות כולן השכליות ומעלות המדות עד שלא תהיה לא מעלה שכלית ולא מעלה ממעלות המדות שאינן בו וזה נמצא מעט והפלוסופים יאמרו שמציאת אדם כך רחוק מאד אבל אינו נמנע וכשימצא הם יקראוהו איש אלהי וכן יקרא בלשוננו איש אלהים ואומר אני שהאיש ההוא יקרא מלאך השם כמו שאמר ויעל מלאך השם מן הגלגל ואמרו הפלוסופים שנמנע שימצא אדם שנתקבצו בו הפחיתיות כולם עד סופן מאין השכליות ואשר למדות עד שלא תהיה לו מעלה כלל וכשימצא והוא רחוק הם יכנוהו בשם חיה אחת מן החיות הרעות המזיקות וכן קראו שלמה דוב שכול שהוא קבוץ הסכלות וההזק ואלו החמשה ג"כ שמות מורכבים. הארבעה לגנאי והם רשע ערום ורשע רע וחכם להרע ודוב שכול ואחד לגדולה ואין גדול ממנו והוא איש אלהים או מלאך השם וכבר באר הכתוב שקריאת האיש אשר ימצאו בו המעלות השכליות ומעלות המדות מלאך השם והוא אמרו שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה' צבאות הוא והדעת הוא כולל כל המעלות השכליות מפני שלא ישלם כי אם אחריהם ואומר ותורה יבקשו מפיהו ראיה על שלמותו במעלות המדות כפי מה שבארנו בפרק שביעי שזהו כונת התורה ולזה אמר וכל נתיבותיה שלום וכבר בארנו שם ג"כ שהשלום הוא ממעלות המדות ואמר אחר כך כי מלאך ה' צבאות הוא: (רמב"ם)

פרק ה - משנה טו

אַרְבַּע מִדּוֹת בְּיוֹשְׁבִים לִפְנֵי חֲכָמִים. סְפוֹג {נד}, וּמַשְׁפֵּךְ, מְשַׁמֶּרֶת, וְנָפָה. סְפוֹג, שֶׁהוּא סוֹפֵג אֶת הַכֹּל. מַשְׁפֵּךְ, שֶׁמַּכְנִיס בְּזוֹ וּמוֹצִיא בְזוֹ. מְשַׁמֶּרֶת, שֶׁמּוֹצִיאָה אֶת הַיַּיִן וְקוֹלֶטֶת אֶת הַשְּׁמָרִים. וְנָפָה, שֶׁמּוֹצִיאָה אֶת הַקֶּמַח וְקוֹלֶטֶת אֶת הַסֹּלֶת:

ר"ע מברטנורה בְּיוֹשְׁבִים לִפְנֵי חֲכָמִים. לְעֵיל בְּאַרְבַּע מִדּוֹת בַּתַּלְמִידִים אַיְרֵי בְּעִנְיַן הַזִּכָּרוֹן וְהַשִּׁכְחָה, וְהַשְׁתָּא מַיְרֵי בְּעִנְיַן הַסְּבָרָא הַיְשָׁרָה וּבְרֵרַת הַדָּבָר הַצּוֹדֵק מֵהַבִּלְתִּי צוֹדֵק: סְפוֹג. הוּא סוֹפֵג אֶת הַמַּיִם, בֵּין עֲכוּרִים בֵּין צְלוּלִים, כָּךְ יֵשׁ מִי שֶׁלִּבּוֹ רָחָב וּמְקַבֵּל כָּל מַה שֶּׁשּׁוֹמֵעַ, וְאֵין בּוֹ כֹּחַ לִבְרֹר הָאֱמֶת מִן הַשֶּׁקֶר: מַשְׁפֵּךְ. כְּלִי שֶׁנּוֹתְנִים עַל פִּי חָבִית אוֹ עַל פִּי הַנּוֹד כְּשֶׁרוֹצִים לְמַלְאוֹתוֹ יַיִן אוֹ שֶׁמֶן: שֶׁמַּכְנִיס בְּזוֹ וּמוֹצִיא בְזוֹ. כָּךְ יֵשׁ מִי שֶׁמְּקַבֵּל כָּל מַה שֶּׁלּוֹמֵד וּכְבוֹלְעוֹ כָּךְ פּוֹלְטוֹ: מְשַׁמֶּרֶת. מוֹצִיא כָּל מַה שֶּׁשּׁוֹמֵעַ בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ, וְקוֹלֵט דָּבָר שֶׁל בַּטָּלָה: נָפָה. לְאַחַר שֶׁמּוֹצִיאִים הַסֻּבִּין וְהַמֻּרְסָן מִן הַקֶּמַח הַנִּטְחָן וְנִשְׁאַר הַקֶּמַח הַדַּק עִם הַסֹּלֶת הַגַּס וְהוּא הֶחָשׁוּב, מַעֲבִירִין אוֹתוֹ בְּנָפָה דַּקָּה מְאֹד וְיוֹרֵד מִמֶּנָּה כָּל אוֹתוֹ הַקֶּמַח הַדַּק שֶׁהוּא כְּעֵין עַפְרוּרִית לְבָנָה וְנִשְׁאַר הַסֹּלֶת הַגַּס הֶחָשׁוּב. וְכֵן הָיוּ עוֹשִׂין לַמְּנָחוֹת. כָּךְ יֵשׁ מִי שֶׁיֵּשׁ בּוֹ כֹּחַ לִבְרֹר וּלְלַבֵּן שְׁמוּעוֹתָיו, וְקוֹלֵט הָאֱמֶת מִן הַשֶּׁקֶר וְהַבָּטֵל: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {נד} סְפוֹג. צֶמֶר הַיָּם. הָרַמְבַּ"ם: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם דימה האיש הזכרן שיזכור כל מה שישמע ולא יבדיל בין האמת והשקר לספוג והוא צמר הים שבולעת הכל ודימה ג"כ מי שיבין לאלתר ולא יזכור דבר כלל לא האמתי ולא שאינו אמתי למשפך ודימה מי שיזכור דברים הרעים והדעת שאינו אמתי וישכח דברים האמתיים אשר עליהם המעשה למשמרת שלא ישאר בה רק השמרים ויצא הזך ודימה האיש שהענין בו בהפך לנפה שמוציאה העפר והאבק בנקביה וישאר בה הסלת וזו נפה הסלת לבד היא הטובה שבהן להיותה מוציאה הקמח הדק אשר אין בו צורך ומשאירה הגס והוא הסולת: (רמב"ם)

פרק ה - משנה טז

כָּל אַהֲבָה שֶׁהִיא תְלוּיָה בְדָבָר {נה}, בָּטֵל דָּבָר, בְּטֵלָה אַהֲבָה. וְשֶׁאֵינָהּ תְּלוּיָה בְדָבָר, אֵינָהּ בְּטֵלָה לְעוֹלָם. אֵיזוֹ הִיא אַהֲבָה הַתְּלוּיָה בְדָבָר, זוֹ אַהֲבַת אַמְנוֹן וְתָמָר {נו}. וְשֶׁאֵינָהּ תְּלוּיָה בְדָבָר, זוֹ אַהֲבַת דָּוִד וִיהוֹנָתָן:

ר"ע מברטנורה כָּל אַהֲבָה שֶׁהִיא תְלוּיָה בְדָבָר בָּטֵל. שֶׁאֵינוֹ מִתְקַיֵּם, כְּשֶׁיִּתְבַּטֵּל הַדָּבָר שֶׁהָיָה סִבָּה לְאוֹתָהּ אַהֲבָה, גַּם הָאַהֲבָה בְּטֵלָה. וְכָל אַהֲבָה שֶׁאֵינָהּ תְּלוּיָה בְּדָבָר בָּטֵל אֶלָּא בְּדָבָר קַיָּם, כְּגוֹן אַהֲבַת הַצַּדִּיקִים וְהַחֲכָמִים, אֵינָהּ בְּטֵלָה לְעוֹלָם. כְּשֵׁם שֶׁהַדָּבָר שֶׁהוּא סִבָּה לְאוֹתָהּ אַהֲבָה אֵינָהּ בָּטֵל, כָּךְ אֵין הָאַהֲבָה בְּטֵלָה: אַהֲבַת אַמְנוֹן וְתָמָר. מִפְּנֵי יָפְיָהּ: אַהֲבַת דָּוִד וְיוֹנָתָן. לְהַשְׁלִים רְצוֹן קוֹנָם. דְּאָמַר לוֹ יְהוֹנָתָן לְדָוִד אַתָּה תִּהְיֶה לְמֶלֶךְ עַל יִשְׂרָאֵל וַאֲנִי אֶהֱיֶה לְךָ לְמִשְׁנֶה: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {נה} בְּדָבָר. גִּרְסַת הָרַ"ב בְּדָבָר בָּטֵל, בָּטֵל דָּבָר כוּ': {נו} אַמְנוֹן וְתָמָר. לְדֻגְמָא בְּעָלְמָא נַקְטֵיהּ. וּלְפִיכָךְ לֹא קָשְׁיָא רֵישָׁא לְסֵיפָא: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם פירוש אלו הדברים כך הוא [כל אהבה שהיא תלויה בדבר בטל, בטל דבר ובטלה אהבה, ושאינה תלויה בדבר בטל, אינה בטלה לעולם]. אתה יודע שאלו הסבות הגשמיות יבטלו ויסורו ויתחייב סור המתחדש בסור סבתו ומפני זה כשתהיה סבת האהבה ענין אלהי והוא המדע האמיתי האהבה ההיא אי אפשר שתסור לעולם מפני שסבתה מתמדת המציאות: (רמב"ם)

פרק ה - משנה יז

כָּל מַחֲלֹקֶת שֶׁהִיא לְשֵׁם שָׁמַיִם, סוֹפָהּ לְהִתְקַיֵּם. וְשֶׁאֵינָהּ לְשֵׁם שָׁמַיִם, אֵין סוֹפָהּ לְהִתְקַיֵּם. אֵיזוֹ הִיא מַחֲלֹקֶת שֶׁהִיא לְשֵׁם שָׁמַיִם, זוֹ מַחֲלֹקֶת הִלֵּל וְשַׁמַּאי {נז}. וְשֶׁאֵינָהּ לְשֵׁם שָׁמַיִם, זוֹ מַחֲלֹקֶת קֹרַח וְכָל עֲדָתוֹ {נח}:

ר"ע מברטנורה כָּל מַחֲלֹקֶת שֶׁהִיא לְשֵׁם שָׁמַיִם סוֹפָהּ לְהִתְקַיֵּם. כְּלוֹמַר שֶׁאַנְשֵׁי הַמַּחֲלֹקֶת הַהִיא מִתְקַיְּמִים וְאֵינָם אוֹבְדִין, כְּמַחֲלֹקֶת הִלֵּל וְשַׁמַּאי שֶׁלֹּא אָבְדוּ לֹא תַּלְמִידֵי בֵּית שַׁמַּאי וְלֹא תַּלְמִידֵי בֵּית הִלֵּל. אֲבָל קֹרַח וַעֲדָתוֹ אָבְדוּ. וַאֲנִי שָׁמַעְתִּי, פֵּרוּשׁ סוֹפָהּ, תַּכְלִיתָהּ הַמְבֻקָּשׁ מֵעִנְיָנָהּ. וְהַמַּחֲלֹקֶת שֶׁהִיא לְשֵׁם שָׁמַיִם, הַתַּכְלִית וְהַסּוֹף הַמְבֻקָּשׁ מֵאוֹתָהּ מַחֲלֹקֶת לְהַשִּׂיג הָאֱמֶת, וְזֶה מִתְקַיֵּם, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ מִתּוֹךְ הַוִּכּוּחַ יִתְבָּרֵר הָאֱמֶת, וּכְמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּמַחֲלֹקֶת הִלֵּל וְשַׁמַּאי שֶׁהֲלָכָה כְּבֵית הִלֵּל. וּמַחֲלֹקֶת שֶׁאֵינָהּ לְשֵׁם שָׁמַיִם, תַּכְלִית הַנִּרְצֶה בָּהּ הִיא בַּקָּשַׁת הַשְּׂרָרָה וְאַהֲבַת הַנִּצּוּחַ, וְזֶה הַסּוֹף אֵינוֹ מִתְקַיֵּם, כְּמוֹ שֶׁמָּצִינוּ בְּמַחֲלֹקֶת קֹרַח וַעֲדָתוֹ שֶׁתַּכְלִית וְסוֹף כַּוָּנָתָם הָיְתָה בַּקָּשַׁת הַכָּבוֹד וְהַשְּׂרָרָה וְהָיוּ לְהֶפֶךְ: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {נז} הִלֵּל וְשַׁמַּאי. לְפִי שֶׁתַּלְמִידֵיהֶם לֹא שִׁמְּשׁוּ כָּל צָרְכָּן וּמֵהֶם וְאֵילָךְ רָבְתָה הַמַּחֲלֹקֶת בְּיִשְׂרָאֵל, לְפִיכָךְ נַקְטִינְהוּ לְדֻגְמָא. וּמִשּׁוּם הָכִי נַמִּי לֹא קָשְׁיָא רֵישָׁא לְסֵיפָא. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {נח} קֹרַח כוּ'. לֹא הִזְכִּיר צַד הַשֵּׁנִי שֶׁהֵם מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן כְּמוֹ שֶׁזָּכַר בַּחֲלֻקָּה רִאשׁוֹנָה שְׁנֵי הַצְּדָדִים, לְפִי שֶׁבְּכָאן אֵינָם שָׁוִים, שֶׁמֹּשֶׁה וְאַהֲרֹן כַּוָּנָתָם לַשָּׁמַיִם הָיְתָה, וְלֹא הָיְתָה בָּהֶם שׁוּם בְּחִינָה שֶׁלֹּא לְשֵׁם שָׁמַיִם. מִדְרַשׁ שְׁמוּאֵל: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם ( אין פירוש על משנה זו ) (רמב"ם)

פרק ה - משנה יח

כָּל הַמְזַכֶּה אֶת הָרַבִּים, אֵין חֵטְא בָּא עַל יָדוֹ. וְכָל הַמַּחֲטִיא אֶת הָרַבִּים, אֵין מַסְפִּיקִין בְּיָדוֹ לַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה {ס}. משֶׁה זָכָה וְזִכָּה אֶת הָרַבִּים, זְכוּת הָרַבִּים תָּלוּי בּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים לג) צִדְקַת ה' עָשָׂה וּמִשְׁפָּטָיו עִם יִשְׂרָאֵל. יָרָבְעָם חָטָא וְהֶחֱטִיא אֶת הָרַבִּים, חֵטְא הָרַבִּים תָּלוּי בּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (מלכים א טו) עַל חַטֹּאות יָרָבְעָם (בֶּן נְבָט) אֲשֶׁר חָטָא וַאֲשֶׁר הֶחֱטִיא אֶת יִשְׂרָאֵל:

ר"ע מברטנורה אֵין חֵטְא בָּא עַל יָדוֹ. כְּדֵי שֶׁלֹּא יְהֵא הוּא בַּגֵּיהִנֹּם וְתַלְמִידָיו בְּגַן עֵדֶן {נט}: אֵין מַסְפִּיקִין בְּיָדוֹ לַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה. שֶׁלֹּא יְהֵא הוּא בְּגַן עֵדֶן וְתַלְמִידָיו בַּגֵּיהִנֹּם: וְזִכָּה אֶת הָרַבִּים. שֶׁלִּמֵּד תּוֹרָה לְכָל יִשְׂרָאֵל: צִדְקַת ה' עָשָׂה וּמִשְׁפָּטָיו עִם יִשְׂרָאֵל. וּמִשְׁפָּטָיו שֶׁעִם יִשְׂרָאֵל כְּאִלּוּ הוּא עֲשָׂאָן: אֲשֶׁר חָטָא וַאֲשֶׁר הֶחֱטִיא אֶת יִשְׂרָאֵל. מִדְּלֹא קָאָמַר עַל חַטֹּאת יָרָבְעָם וְיִשְׂרָאֵל, שְׁמַע מִנַּהּ שֶׁהַכֹּל תָּלוּי בְּיָרָבְעָם: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {נט} בַּגְּמָרָא מַפִּיק לְהוּ מִקְּרָאֵי. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {ס} אֵין מַסְפִּיקִין כוּ'. כְּלוֹמַר אֵין מְסַיְּעִין לוֹ כוּ'. מַה שֶּׁאֵין כֵּן לִשְׁאָר עוֹבְרֵי עֲבֵרָה כְּשֶׁיִּתֵּן אֶל לִבּוֹ לָשׁוּב וַדַּאי דַּהֲוֵי בִּכְלָל בָּא לִטָּהֵר מְסַיְּעִין לוֹ. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם זה כלו מבואר שאלו הענינים על צד הגמול והעונש כי מי שיחלק לא לכונת סתירת דברי חבירו אלא לרצותו לדעת האמת יתקיימו דבריו ולא יפסיקו: וכל מי שיישר בני אדם יגמלהו ה' יתברך כשימנעהו מן החטא וכל מי שיטעה בני אדם יענשהו ה' יתברך כשימנעהו מן התשובה וזה מבואר אין קושי בו כשתבין מה שכללנוהו בפר' השמיני: (רמב"ם)

פרק ה - משנה יט

כָּל מִי שֶׁיֵּשׁ בְּיָדוֹ שְׁלשָׁה דְבָרִים הַלָּלוּ, מִתַּלְמִידָיו שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ. וּשְׁלשָׁה דְבָרִים אֲחֵרִים, מִתַּלְמִידָיו שֶׁל בִּלְעָם הָרָשָׁע. עַיִן טוֹבָה, וְרוּחַ נְמוּכָה, וְנֶפֶשׁ שְׁפָלָה, מִתַּלְמִידָיו שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ. עַיִן רָעָה, וְרוּחַ גְּבוֹהָה, וְנֶפֶשׁ רְחָבָה, מִתַּלְמִידָיו שֶׁל בִּלְעָם הָרָשָׁע. מַה בֵּין תַּלְמִידָיו שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ לְתַלְמִידָיו שֶׁל בִּלְעָם הָרָשָׁע. תַּלְמִידָיו שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ, אוֹכְלִין בָּעוֹלָם הַזֶּה {סב} וְנוֹחֲלִין בָּעוֹלָם הַבָּא, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי ח) לְהַנְחִיל אֹהֲבַי יֵשׁ, וְאֹצְרֹתֵיהֶם אֲמַלֵּא. אֲבָל תַּלְמִידָיו שֶׁל בִּלְעָם הָרָשָׁע יוֹרְשִׁין גֵּיהִנֹּם {סג} וְיוֹרְדִין לִבְאֵר שַׁחַת, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים נה) וְאַתָּה אֱלֹהִים תּוֹרִידֵם לִבְאֵר שַׁחַת, אַנְשֵׁי דָמִים וּמִרְמָה לֹא יֶחֱצוּ יְמֵיהֶם, וַאֲנִי אֶבְטַח בָּךְ:

ר"ע מברטנורה מִתַּלְמִידָיו שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ. לָמֵד מִמֶּנּוּ וְהוֹלֵךְ בִּדְרָכָיו: עַיִן טוֹבָה. מִסְתַּפֵּק בְּמַה שֶּׁיֵּשׁ לוֹ וְאֵינוֹ חוֹמֵד מָמוֹן אֲחֵרִים. שֶׁכֵּן מָצִינוּ בְּאַבְרָהָם שֶׁאָמַר לְמֶלֶךְ סְדוֹם (בְּרֵאשִׁית יד) אִם מִחוּט וְעַד שְׂרוֹךְ נַעַל וְאִם אֶקַּח מִכָּל אֲשֶׁר לְךָ: וְרוּחַ נְמוּכָה. עֲנָוָה יְתֵרָה. וְכֵן מָצִינוּ אַבְרָהָם אוֹמֵר (שָׁם יח) וְאָנֹכִי עָפָר וָאֵפֶר: וְנֶפֶשׁ שְׁפָלָה. זְהִירוּת וְהַפְּרִישָׁה מִן הַתַּאֲווֹת. וּמָצִינוּ זֶה בְּאַבְרָהָם, דִּכְתִיב (שָׁם יב) הִנֵּה נָא יָדַעְתִּי כִּי אִשָּׁה יְפַת מַרְאֶה אָתְּ, שֶׁעַד עַכְשָׁיו לֹא הִכִּיר בָּהּ מֵרֹב צְנִיעוּת. וּבְבִלְעָם אַשְׁכְּחַן עַיִן רָעָה, שֶׁהָיָה יוֹדֵעַ שֶׁהָיָה רַע בְּעֵינֵי הַמָּקוֹם שֶׁיֵּלֵךְ אֵצֶל בָּלָק וְהָיָה הוֹלֵךְ כְּדֵי לִטֹּל שָׂכָר, דִּכְתִיב (בְּמִדְבָּר כב) אִם יִתֶּן לִי בָלָק מְלֹא בֵיתוֹ כֶּסֶף וְזָהָב: וְרוּחַ גְּבוֹהָה. דְּאָמַר (שָׁם כד) נְאוּם שׁוֹמֵעַ אִמְרֵי אֵל וְיוֹדֵעַ דַּעַת עֶלְיוֹן: וְנֶפֶשׁ רְחָבָה. שֶׁאִם לֹא הָיָה רַב הַתַּאֲוָה לֹא הָיָה יוֹעֵץ לְהַפְקִיר בְּנוֹת מוֹאָב לִזְנוּת {סא}. וְאָמְרוּ חֲכָמִים [סַנְהֶדְרִין קה.] בִּלְעָם בּוֹעֵל אֲתוֹנוֹ הָיָה: לְהַנְחִיל אֹהֲבַי יֵשׁ. אַבְרָהָם אִקְּרֵי אוֹהֵב, דִּכְתִיב (יְשַׁעְיָה מא) זֶרַע אַבְרָהָם אוֹהֲבִי. יֵשׁ, בָּעוֹלָם הַבָּא, וְאוֹצְרוֹתֵיהֶם אֲמַלֵּא, בָּעוֹלָם הַזֶּה: אַנְשֵׁי דָמִים. בִּלְעָם אִקְּרֵי אִישׁ דָּמִים, שֶׁהִפִּיל בַּעֲצָתוֹ עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה אֲלָפִים מִיִּשְׂרָאֵל {סד}: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {סא} שֶׁמִּצְוֹת בְּנֵי אָדָם אֵינָם רַק לְפִי דַּעְתָּם. כִּי הַטּוֹבִים לֹא יְצַוּוּ בְּרַע, אֲבָל יַזְהִירוּ מִמֶּנּוּ. וְהַכָּתוּב אוֹמֵר הֵן הֵנָּה הָיוּ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל בִּדְבַר בִּלְעָם. הָרַמְבַּ"ם: {סב} בָּעוֹלָם הַזֶּה. זֶה עַל דֶּרֶךְ יְגִיעַ כַּפֶּיךָ כִּי תֹאכֵל אַשְׁרֶיךָ בָּעוֹלָם הַזֶּה, כְּפֵרוּשׁ רַשִׁ"י בְּרֵישׁ פֶּרֶק ד'. דְּאִי לֹא תֵימָא הָכִי, הֲרֵי כַּמָּה מִתַּלְמִידָיו שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם הָרְעֵבִים וּצְמֵאִים בָּעוֹלָם הַזֶּה, אֶלָּא לְפִי שֶׁהֵם מִסְתַּפְּקִין וְאֵינָם צְרִיכִים לַבְּרִיּוֹת נִקְרְאוּ אוֹכְלִים בָּעוֹלָם הַזֶּה. וְעוֹד יֵשׁ לוֹמַר שֶׁשּׁוּרַת הַדִּין הוּא אוֹמֵר, אֲבָל אֵל דֵּעוֹת ה' וְלוֹ נִתְכְּנוּ עֲלִילוֹת לְהַנְחִילוֹ יוֹתֵר שָׂכָר בָּעוֹלָם הַבָּא: {סג} יוֹרְשִׁין גֵּיהִנֹּם. בָּעוֹלָם הַזֶּה. כִּדְאָמַר [יוֹמָא דַּף עב] לֹא תִירְתוּ תַּרְתֵּי גֵּיהִנֹּם. מִדְרַשׁ שְׁמוּאֵל: {סד} וְהוּא גַּם כֵּן אִישׁ מִרְמָה בַּעֲשׂוֹתוֹ תַּחְבּוּלוֹת לִפְעֻלּוֹת הָרַע. הָרַמְבַּ"ם: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם עין טובה כבר בארנו פעמים רבות שענין עין טובה היא ההסתפקות ונפש שפלה היא הזהירות ורוח נמוכה היא הענוה יתירה כמו שהתבאר בפרק שלפני זה והשלש שכנגדן הוא החריצות לקנות הממון והוא עין רעה ורוב התאוה והיא נפש רחבה והגאוה והיא רוח גבוהה והשלש מעלות ההן נתפרסמו לאברהם אבינו ומפני זה יקרא כל מי שימצאו בו אלו המעלו' מתלמידיו של אברהם אבינו מפני שהתנהג במדותיו. וכל מי שימצאו בו אלו השלשה פחיתיות הוא מתלמידיו של בלעם הרשע אחר שהתנהג במדותיו ואני אזכיר המקומות שהתבארו בהן אלו המעלות לאברהם והפחיתיות ההן כולם לבלעם והן נמצאות כולן בתורה אמנם ההסתפקות באברהם הוא אמרו למלך סדום אם מחוט ועד שרוך נעל ואם אקח מכל אשר לך וגו' וזה תכלית ההסתפקות והוא שיניח אדם ממון גדול ולא יהנה ממנו אפילו בדבר מועט. אבל זהירתו אמרו לשרה ביום בואו מצרימה. הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את ובא בפי' שלא הסתכל בצורתה הסתכלות שלימה רק ביום ההוא וזה תכלית הזהירות ועוד אמרו על הגר אחר שלקחה הנה שפחתך בידך עשי לה כטוב בעיניך מורה שלא היה לו רצון להתענג עמה וכן כשביקשה ממנו שרה לגרשה עם ישמעאל עד שתמנעהו מנטות אחריה בעבור המשגל העיד הכתוב שהרע בעיניו על ישמעאל לבד והוא אמרו וירע הדבר מאוד בעיני אברהם על אודות בנו: אלו כולם מופתי הזהירות. ואמנם ענותנותו הוא אמרו ואנכי עפר ואפר. והתפרסם לבלעם הרשע החריצות על הממון והוא בואו מארם נהרים בעבור הממון אשר נשכר בו לקלל את ישראל והוא אמרו יתברך אשר שכר עליך את בלעם בן בעור וגו'. ואמנם רוב תאותו בענין המשגל היא סבת עצתו לבלק שיפקיר הנשים לזנות עם ישראל וישים זונות מפורסמות כי לולי רוב התאוה אשר היתה לו והיות הזנות טוב בעיניו לא היה מצוה בו שמצות בני אדם אינם רק לפי דעתם כי הטובים לא יצוו ברע אבל יזהירו ממנו ולשון הכתוב הן הנה היו לבני ישראל בדבר בלעם וגו' וחכמים אמרו בלעם בועל אתונו היה ואין ספק בו שמי שזה דעתו בזה תהיה פעולתו. ואמנם גאותו אמרו נאם שומע אמרי אל ואמנם הביאו ראיה על בלעם מאמרו ואתה אלהים תורידם לבאר שחת אנשי דמים וגו' פירוש מפני שהיה איש הדמים שהוא היה סיבת מות ישראל במגפה והוא ג"כ איש מרמה בעשותו תחבולות לפעולת הרע: והביאו ראיה על תלמידי אברהם מאומרו להנחיל אוהבי יש ואוצרותיהם אמלא כמו שקראו זרע אברהם אוהבי: (רמב"ם)

פרק ה - משנה כ

יְהוּדָה בֶן תֵּימָא אוֹמֵר, הֱוֵי עַז כַּנָּמֵר, וְקַל כַּנֶּשֶׁר, וְרָץ כַּצְּבִי, וְגִבּוֹר כָּאֲרִי, לַעֲשׂוֹת רְצוֹן אָבִיךָ שֶׁבַּשָּׁמָיִם. הוּא הָיָה אוֹמֵר, עַז פָּנִים לְגֵיהִנֹּם {סה}, וּבֹשֶׁת פָּנִים לְגַן עֵדֶן {סז}. יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ יְיָ אֱלֹהֵינוּ שֶׁתִּבְנֶה עִירְךָ בִּמְהֵרָה בְיָמֵינוּ וְתֵן חֶלְקֵנוּ בְתוֹרָתֶךָ:

ר"ע מברטנורה עַז כַּנָּמֵר. הַנָּמֵר הַזֶּה נוֹלַד מִן חֲזִיר הַיַּעַר וְהַלְּבִיאָה, כִּי בְּעֵת יַחֵם הָאֲרָיוֹת הַלְּבִיאָה מַכְנֶסֶת רֹאשָׁהּ בְּסִבְכֵי הַיַּעַר וְנוֹהֶמֶת וְתוֹבַעַת אֶת הַזָּכָר, וְהַחֲזִיר שׁוֹמֵעַ קוֹלָהּ וְרוֹבְעָהּ, וְנָמֵר יוֹצֵא מִבֵּין שְׁנֵיהֶן. וּלְפִי שֶׁהוּא מַמְזֵר הוּא עַז פָּנִים, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין בּוֹ גְּבוּרָה כָּל כָּךְ. אַף אַתָּה הֱוֵי עַז וְלֹא תִּתְבַּיֵּשׁ לִשְׁאֹל מֵרַבְּךָ מַה שֶּׁלֹּא הֵבַנְתָּ, כְּאוֹתָהּ שֶׁשָּׁנִינוּ לֹא הַבַּיְשָׁן לָמֵד: וְקַל כַּנֶּשֶׁר. לַחֲזֹר אַחַר תַּלְמוּדְךָ, וְלֹא תִיגַע. כְּדִכְתִיב (יְשַׁעְיָה מ) יַעֲלוּ אֵבֶר כַּנְּשָׁרִים יָרוּצוּ וְלֹא יִיגָעוּ: וְרָץ כַּצְּבִי. לִרְדֹּף אַחַר הַמִּצְוֹת: וְגִבּוֹר כָּאֲרִי. לִכְבֹּשׁ אֶת יִצְרְךָ מִן הָעֲבֵרוֹת: עַז פָּנִים. לְפִי שֶׁהָעַזּוּת נִכָּר בַּפָּנִים כְּדִכְתִיב (מִשְׁלֵי כא) הֵעֵז אִישׁ רָשָׁע בְּפָנָיו {סו}, לְפִיכָךְ נִקְרָא עַז פָּנִים: שֶׁתִּבְנֶה עִירְךָ בִּמְהֵרָה בְיָמֵינוּ. כְּלוֹמַר, כְּשֵׁם שֶׁחוֹנַנְתָּנוּ זֹאת הַמִּדָּה, שֶׁסִּימָן לְזֶרַע אַבְרָהָם בַּיְשָׁנִים רַחֲמָנִים וְגוֹמְלֵי חֲסָדִים [יְבָמוֹת עט.], כֵּן יְהִי רָצוֹן שֶׁתִּבְנֶה עִירְךָ וְכוּ': (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {סה} עַז פָּנִים לְגֵיהִנֹּם. שֶׁמֵּעִיז פָּנָיו שֶׁלֹּא לַעֲשׂוֹת רְצוֹן אָבִיו שֶׁבַּשָּׁמַיִם: {סו} וְנֶאֱמַר יָשׁוּבוּ רְשָׁעִים לִשְׁאוֹלָה: {סז} וּבֹשֶׁת פָּנִים לְגַן עֵדֶן. כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ חֲזַ"ל כָּל אָדָם שֶׁיֵּשׁ לוֹ בֹּשֶׁת פָּנִים לֹא בִּמְהֵרָה הוּא חוֹטֵא, כְּדִכְתִיב וּבַעֲבוּר תִּהְיֶה יִרְאָתוֹ עַל פְּנֵיכֶם לְבִלְתִּי תֶחֱטָאוּ. מִדְרַשׁ שְׁמוּאֵל: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם אע"פ שאמר עז פנים לגיהנם צוה בעזות בתוכחת המורים וכיוצא בה וכאילו אמר השתמש בקצת הפחיתיות במקומן ברצון הש"י ובאמיתתו כמאמר הנביא ועם עקש תתפל אלא בתנאי שתהיה כונתך האמת והוא אמרו לעשות רצון אביך שבשמים ומן הטובות שחנן הש"י לזאת האומה שיש להם בושת פנים וכן אמרו שמופתי זרע אברהם שהם ביישנים ורחמנים וגומלי חסדים אמר ובעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו. וכאשר סופר זה מעלות הבושת בקש ואמר ה' אלהינו כאשר חננתנו זאת המעלה כן תחננו להבנות עירך במהרה בימינו: (רמב"ם)

פרק ה - משנה כא

הוּא הָיָה אוֹמֵר, בֶּן חָמֵשׁ שָׁנִים לַמִּקְרָא, בֶּן עֶשֶׂר לַמִּשְׁנָה, בֶּן שְׁלשׁ עֶשְׂרֵה לַמִּצְוֹת, בֶּן חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה לַתַּלְמוּד, בֶּן שְׁמֹנֶה עֶשְׂרֵה לַחֻפָּה, בֶּן עֶשְׂרִים לִרְדֹּף, בֶּן שְׁלשִׁים לַכֹּחַ, בֶּן אַרְבָּעִים לַבִּינָה, בֶּן חֲמִשִּׁים לָעֵצָה, בֶּן שִׁשִּׁים לַזִּקְנָה {עב}, בֶּן שִׁבְעִים לַשֵּׂיבָה, בֶּן שְׁמֹנִים לַגְּבוּרָה, בֶּן תִּשְׁעִים לָשׁוּחַ, בֶּן מֵאָה כְּאִלּוּ מֵת וְעָבַר וּבָטֵל מִן הָעוֹלָם:

ר"ע מברטנורה בֶּן חָמֵשׁ שָׁנִים לַמִּקְרָא. מֵעָרְלָה יָלְפִינַן, דִּכְתִיב (וַיִּקְרָא יט) שָׁלֹשׁ שָׁנִים יִהְיֶה לָכֶם עֲרֵלִים וְגוֹ' וּבַשָּׁנָה הָרְבִיעִית יִהְיֶה כָּל פִּרְיוֹ קֹדֶשׁ הִלּוּלִים, שֶׁאָבִיו מְלַמְּדוֹ צוּרַת הָאוֹתִיּוֹת וְהֶכֵּר הַנְּקֻדּוֹת. וּבַשָּׁנָה הַחֲמִישִׁית תֹּאכְלוּ אֶת פִּרְיוֹ לְהוֹסִיף לָכֶם תְּבוּאָתוֹ, מִכָּאן וְאֵילָךְ סְפֵי לֵיהּ כְּתוֹרָא: בֶּן עֶשֶׂר לַמִּשְׁנָה. שֶׁלּוֹמֵד מִקְרָא חָמֵשׁ שָׁנִים, וְחָמֵשׁ שָׁנִים מִשְׁנָה, וְחָמֵשׁ שָׁנִים גְּמָרָא. דְּאָמַר מַר [חֻלִּין כד.] כָּל תַּלְמִיד שֶׁלֹּא רָאָה סִימָן יָפֶה בְּמִשְׁנָתוֹ חָמֵשׁ שָׁנִים שׁוּב אֵינוֹ רוֹאֶה, דִּכְתִיב (בְּמִדְבָּר ח) זֹאת אֲשֶׁר לַלְוִיִּם מִבֶּן חָמֵשׁ וְעֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה יָבֹא לִצְבֹא צָבָא, שֶׁבָּא וְלוֹמֵד הִלְכוֹת עֲבוֹדָה חָמֵשׁ שָׁנִים, וּבֶן שְׁלֹשִׁים עוֹבֵד: בֶּן שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה לַמִּצְוֹת. דִּכְתִיב (שָׁם ה) אִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יַעֲשׂוּ מִכָּל חַטֹּאת הָאָדָם, וְגַבֵּי שְׁכֶם כְּתִיב (בְּרֵאשִׁית לד) וַיִּקְחוּ שְׁנֵי בְנֵי יַעֲקֹב שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אֲחֵי דִינָה אִישׁ חַרְבּוֹ, וְלֵוִי בְּאוֹתוֹ פֶּרֶק בֶּן שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה הָיָה {סח}, וְקָרֵי לֵיהּ אִישׁ: בֶּן שְׁמֹנֶה עֶשְׂרֵה לַחֻפָּה. תְּשַׁע עֶשְׂרֵה אָדָם כְּתוּבִים בְּפָרָשַׁת בְּרֵאשִׁית מִן וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים נַעֲשֶׂה אָדָם עַד וַיִּבֶן ה' אֱלֹהִים אֶת הַצֵּלָע, חַד לְגוּפֵיהּ, פָּשׁוּ לֵיהּ שְׁמֹנָה עָשָׂר לִדְרָשָׁא {סט}: בֶּן עֶשְׂרִים לִרְדֹּף. אַחַר מְזוֹנוֹתָיו. לְאַחַר שֶׁלָּמַד מִקְרָא מִשְׁנָה וּגְמָרָא וְנָשָׂא אִשָּׁה וְהוֹלִיד בָּנִים, צָרִיךְ הוּא לַחֲזֹר וּלְבַקֵּשׁ אַחַר מְזוֹנוֹת. פֵּרוּשׁ אַחֵר, בֶּן עֶשְׂרִים לִרְדֹּף אוֹתוֹ מִן הַשָּׁמַיִם וּלְהַעֲנִישׁוֹ עַל מַעֲשָׂיו, שֶׁאֵין בֵּית דִּין שֶׁל מַעֲלָה מַעֲנִישִׁין פָּחוֹת מִבֶּן עֶשְׂרִים {ע}: בֶּן שְׁלֹשִׁים לַכֹּחַ. שֶׁהַלְוִיִּם הָיוּ מְקִימִים אֶת הַמִּשְׁכָּן וּמְפָרְקִין וְטוֹעֲנִין אֶת הָעֲגָלוֹת וְנוֹשְׂאִין בַּכָּתֵף מִבֶּן שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וָמַעְלָה: בֶּן אַרְבָּעִים לַבִּינָה. שֶׁלְּאַחַר אַרְבָּעִים שָׁנָה שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר אָמַר לָהֶם מֹשֶׁה (דְּבָרִים כט) וְלֹא נָתַן ה' לָכֶם לֵב לָדַעַת וְעֵינַיִם לִרְאוֹת וְאָזְנַיִם לִשְׁמֹעַ עַד הַיּוֹם הַזֶּה {עא}: בֶּן חֲמִשִּׁים לָעֵצָה. שֶׁנֶּאֱמַר בַּלְּוִיִּם (בְּמִדְבָּר ח) וּמִבֶּן חֲמִשִּׁים שָׁנָה יָשׁוּב מִצְּבָא הָעֲבוֹדָה וְלֹא יַעֲבֹד עוֹד וְשֵׁרֵת אֶת אֶחָיו וְגוֹ', וּמַהוּ הַשֵּׁרוּת, שֶׁיִּתֵּן לָהֶם עֵצָה: בֶּן שִׁשִּׁים לַזִּקְנָה. דִּכְתִיב (אִיּוֹב ה) תָּבֹא בְכֶלַח אֱלֵי קָבֶר. בכל"ח בַּגִּימַטְרִיָּא שִׁשִּׁים: בֶּן שִׁבְעִים לַשֵּׁיבָה. דִּכְתִיב בְּדָוִד (דִּבְרֵי הַיָּמִים א כט) וַיָּמָת בְּשֵׂיבָה טוֹבָה, וִימֵי חַיָּיו הָיוּ שִׁבְעִים שָׁנָה: בֶּן שְׁמֹנִים לִגְבוּרוֹת. דִּכְתִיב (תְּהִלִּים צ) וְאִם בִּגְבוּרוֹת שְׁמֹנִים שָׁנָה: בֶּן תִּשְׁעִים לָשׁוּחַ. הוֹלֵךְ שָׁחוּחַ וְכָפוּף. וְיֵשׁ אוֹמְרִים, לְשׁוֹן שׁוּחָה עֲמֻקָּה: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {סח} כְּשֶׁתַּחְשֹׁב שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה שֶׁעָשָׂה יַעֲקֹב עִם לָבָן אַחַר שֶׁנָּשָׂא אֶת לֵאָה וְיָלְדָה לוֹ אַחַר שְׁתֵּי שָׁנִים בְּקֵרוּב שֶׁעָלוּ בְּהֵרָיוֹן לִשְׁלֹשָׁה הָאַחִים רְאוּבֵן שִׁמְעוֹן וְלֵוִי לְחֶשְׁבּוֹן שִׁבְעָה חֳדָשִׁים לְכָל אֶחָד, נִמְצָא לֵוִי בֶּן אַחַת עֶשְׂרֵה שָׁנָה כְּשֶׁיָּצְאוּ מִשָּׁם, הוֹסֵיף עֲלֵיהֶם שִׁשָּׁה חֳדָשִׁים שֶׁעָשָׂה בַּדֶּרֶךְ וּשְׁמֹנָה עָשָׂר חֳדָשִׁים שֶׁעָשָׂה בְּסֻכּוֹת קַיִץ וְחֹרֶף וְקַיִץ שֶׁהֵם שְׁתֵּי שָׁנִים, הֲרֵי לֵוִי בֶּן שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה בְּלֶכְתָּם לִשְׁכֶם. וְנִקְרָא אִישׁ. רַשִׁ"י. וּבַחֻמָּשׁ פָּרָשַׁת וַיֵּשֶׁב בְּפָסוּק וַיִּתְאַבֵּל שֶׁפֵּרֵשׁ רַשִׁ"י שִׁשָּׁה חֳדָשִׁים בְּבֵית אֵל שֶׁהוּא אַחַר מַעֲשֵׂה שְׁכֶם, לֹא דִּיֵּק: {סט} לֹא נִמְצָא רַק שֵׁשׁ עֶשְׂרֵה. וּבְפֵרוּשׁ רַשִׁ"י דִּשְׁמֹנֶה עֶשְׂרֵה פְּעָמִים כְּתִיב אָדָם עַד כִּי מֵאִישׁ לֻקֳּחָה זֹאת. וְצָרִיךְ לוֹמַר דְּאִישׁ נַמִּי מִן הַמִּנְיָן: {ע} בְּמִדְרַשׁ רַבָּה פָּרָשַׁת קֹרַח. וְנִרְאֶה לִי מִדְּאַשְׁכְּחַן בְּמֵתֵי מִדְבָּר שֶׁלֹּא נֶעֶנְשׁוּ בְּפָחוֹת מִבֶּן עֶשְׂרִים: {עא} גְּמָרָא. וְנִרְאֶה לִי דִּרְצוֹנוֹ לוֹמַר דְּיִשְׂרָאֵל בִּשְׁעַת מַתַּן תּוֹרָה גֵּרִים הָיוּ, וְגֵר כְּקָטָן שֶׁנּוֹלַד דָּמֵי. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {עב} לַזִּקְנָה. וְיֶשׁ סְפָרִים דְּגַרְסֵי לַחָכְמָה. בִּישִׁישִׁים חָכְמָה נוֹטָרִיקוֹן בֶּן שִׁשִּׁים. רִיטְבָ"א. וְאַף לְגִרְסָתֵנוּ זָקֵן זֶה שֶׁקָּנָה חָכְמָה. מִדְרַשׁ שְׁמוּאֵל. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיטקסט והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה. (רמב"ם)

פרק ה - משנה כב

בֶּן בַּג בַּג {עג} אוֹמֵר, הֲפֹךְ בָּהּ וַהֲפֹךְ בָּהּ {עה}, דְּכֹלָּא בָהּ. וּבָהּ תֶּחֱזֵי {עו}, וְסִיב וּבְלֵה בָהּ, וּמִנַּהּ לֹא תָזוּעַ, שֶׁאֵין לְךָ מִדָּה טוֹבָה הֵימֶנָּה {עז}:

ר"ע מברטנורה הֲפֹךְ בָּהּ וַהֲפֹךְ בָּהּ. בַּתּוֹרָה {עד}: דְּכֹלָּא בָהּ. שֶׁהַכֹּל תִּמְצָא בָּהּ: וְסִיב וּבְלֵה בָהּ. גַּם עַד זִקְנָה וְשֵׂיבָה לֹא תַּעַזְבֶנָּה: וּמִנַּהּ לֹא תָּזוּעַ. שֶׁלֹּא תֹּאמַר לָמַדְתִּי חָכְמַת יִשְׂרָאֵל אֵלֵךְ וְאֶלְמַד חָכְמַת יְוָנִית, שֶׁאֵין מֻתָּר לִלְמֹד חָכְמַת יְוָנִית אֶלָּא בְּמָקוֹם שֶׁאָסוּר לְהַרְהֵר בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, כְּגוֹן בְּבֵית הַמֶּרְחָץ אוֹ בְּבֵית הַכִּסֵּא. שֶׁשָּׁאֲלוּ אֶת רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ מַהוּ לְלַמֵּד אָדָם אֶת בְּנוֹ חָכְמַת יְוָנִית, אָמַר לָהֶם יְלַמְּדֶנּוּ בְּשָׁעָה שֶׁאֵינוֹ לֹא יוֹם וְלֹא לַיְלָה, דְּהָא כְּתִיב וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {עג} בֶּן בַּג בַּג. יֵשׁ לְפָרֵשׁ שֶׁלֹּא הֶאֱרִיךְ יָמִים. וְכֵן בֶּן הֵא הֵא. וְהָרַשְׁבַּ"ם פֵּרֵשׁ שֶׁגֵּרִים הָיוּ. וְהֵם בְּנֵי אַבְרָהָם וְשָׂרָה שֶׁנִּתּוֹסְפוּ ה' עַל שְׁמוֹתָם, וְכָל הַגֵּרִים בְּנֵיהֶם נִקְרְאוּ. וּבַג גִּימַטְרִיָּא ה'. וּקְרָאָם זֶה מְשֻׁנֶּה מִזֶּה כְּדֵי לְהַכִּיר בֵּין זֶה לְזֶה. מִדְרַשׁ שְׁמוּאֵל: {עד} וּלְפִי שֶׁדִּבְרֵי תּוֹרָה הֵן צֹרֶךְ גָּדוֹל לִבְנֵי אָדָם, הָיָה אוֹמֵר בִּלְשׁוֹן אֲרַמִּי שֶׁהָיוּ הַכֹּל מַכִּירִין בּוֹ כְּשֶׁעָלוּ מִבָּבֶל. מִדְרַשׁ שְׁמוּאֵל. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {עה} וַהֲפֹךְ. כֶּפֶל לָשׁוֹן לְחַזֵּק וּלְהוֹרוֹת עַל הַתְּמִידוּת וְהַהַפְלָגָה. וְעִנְיָן הַהִפּוּךְ עַצְמָהּ הוּא חֲזָרַת הַלִּמּוּד: {עו} תֶּחֱזֵי. רְצוֹנוֹ לוֹמַר הָאֱמֶת. פֵּרוּשׁ, וְתִרְאֶה הָאֱמֶת בְּעֵין הַשֵּׂכֶל. כְּתַרְגּוּם וַיַּרְא, וַחֲזָא. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {עז} טוֹבָה הֵימֶנָּה. שֶׁלֹּא תֹּאמַר שֶׁבְּלִמּוּד חָכְמַת יְוָנִית בְּהֶכְרַח אֶלְמֹד מֵהֶם מְדִינִיּוּת וְהַנְהָגָה וּמִדּוֹת טוֹבוֹת, לְהָכִי קָאָמַר שֶׁאֵין לְךָ מִדָּה טוֹבָה הֵימֶנָּה, כִּי כָּל הַמִּדּוֹת טוֹבוֹת עֲרוּכוֹת בַּכֹּל וּשְׁמוּרוֹת בָּהּ. מִדְרַשׁ שְׁמוּאֵל: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם אמרו על התורה שיהפוך בה ויהגה בה מפני שהכל בה: ואמר ובה תחזי ר"ל האמת פירש ותראה האמת בעין השכל כתרגום וירא וחזא: ואח"כ אמר וסיב ובלה בה כלומר התעסק בה עד עת הזקנה גם אז לא תסור ממנה לזולתה: (רמב"ם)

פרק ה - משנה כג

בֶּן הֵא הֵא אוֹמֵר, לְפוּם צַעֲרָא אַגְרָא:

ר"ע מברטנורה לְפוּם צַעֲרָא אַגְרָא. כְּפִי רֹב הַצַּעַר שֶׁאַתָּה סוֹבֵל בְּלִמּוּד הַתּוֹרָה וַעֲשִׂיַּת הַמִּצְוָה, יִהְיֶה שְׂכָרְךָ מְרֻבֶּה {עח}: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {עח} וְזֶה בִּשְׂכַר הַצַּעַר וְהַטֹּרַח עַצְמוֹ, שֶׁאִם הוּא מְרֻבֶּה שְׂכָרוֹ מְרֻבֶּה. אֲבָל שְׂכַר מִצְוֹת עַצְמָן אִי אַתָּה יוֹדֵעַ מַתַּן שְׂכָרָן. כְּדִתְנַן בְּרֵישׁ פֶּרֶק ב'. דֶּרֶךְ חַיִּים: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם ואמר בן הא הא לפי מה שתצטער בתורה יהיה שכרך ואמרו שלא יתקיים מן החכמה אלא מה שתלמוד בטורח עמל ויראה מן המלמד אבל קריאת התענוג והמנוחה אין קיום לה ולא תועלת בה ואמרו בפירוש מאמרו אף חכמתו עמדה לי חכמה שלמדתי באף עמדה לי ומפני זה צוה להטיל אימה על התלמידים ואמרו זרוק מורא בתלמידים: (רמב"ם)

פרק ו

פרק ו - משנה א

שָׁנוּ חֲכָמִים בִּלְשׁוֹן הַמִּשְׁנָה, בָּרוּךְ שֶׁבָּחַר בָּהֶם וּבְמִשְׁנָתָם: רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר כָּל הָעוֹסֵק בַּתּוֹרָה לִשְׁמָהּ, זוֹכֶה לִדְבָרִים הַרְבֵּה. וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁכָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ כְדַי הוּא לוֹ. נִקְרָא רֵעַ, אָהוּב, אוֹהֵב אֶת הַמָּקוֹם, אוֹהֵב אֶת הַבְּרִיּוֹת, מְשַׂמֵּחַ אֶת הַמָּקוֹם, מְשַׂמֵּחַ אֶת הַבְּרִיּוֹת. וּמַלְבַּשְׁתּוֹ עֲנָוָה וְיִרְאָה, וּמַכְשַׁרְתּוֹ לִהְיוֹת צַדִּיק וְחָסִיד וְיָשָׁר וְנֶאֱמָן, וּמְרַחַקְתּוֹ מִן הַחֵטְא, וּמְקָרַבְתּוֹ לִידֵי זְכוּת, וְנֶהֱנִין מִמֶּנּוּ עֵצָה וְתוּשִׁיָּה בִּינָה וּגְבוּרָה, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי ח) לִי עֵצָה וְתוּשִׁיָּה אֲנִי בִינָה לִי גְבוּרָה. וְנוֹתֶנֶת לוֹ מַלְכוּת וּמֶמְשָׁלָה וְחִקּוּר דִּין, וּמְגַלִּין לוֹ רָזֵי תוֹרָה, וְנַעֲשֶׂה כְמַעְיָן הַמִּתְגַּבֵּר וּכְנָהָר שֶׁאֵינוֹ פוֹסֵק, וֶהֱוֵי צָנוּעַ וְאֶרֶךְ רוּחַ, וּמוֹחֵל עַל עֶלְבּוֹנוֹ, וּמְגַדַּלְתּוֹ וּמְרוֹמַמְתּוֹ עַל כָּל הַמַּעֲשִׂים:

רש"י שָׁנוּ חֲכָמִים בִּלְשׁוֹן הַמִּשְׁנָה. כְּלוֹמַר בְּרַיְתָא הִיא וּבִלְשׁוֹן הַמִּשְׁנָה הִיא שְׁנוּיָה, אֲבָל אֵינָהּ מִשְׁנָה. וּמַה שָּׁנוּ, רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר וְכוּ'. וּלְפִי שֶׁעַד עַכְשָׁיו כָּל הַפְּרָקִים מִשְׁנָה, לְפִיכָךְ הֻצְרַךְ לְהוֹדִיעַ שֶׁמִּכָּאן וְאֵילָךְ בְּרַיְתָא הִיא. וּמִתּוֹךְ שֶׁהַלָּלוּ דִּבְרֵי הַגָּדָה הֵן וּמְסַפְּרוֹת בְּעֵסֶק תַּלְמוּד תּוֹרָה נָהֲגוּ לְאָמְרָן בְּבֵית הַכְּנֶסֶת עִם שְׁאָר פְּרָקִים הַלָּלוּ שֶׁל מַסֶּכֶת אָבוֹת: זוֹכֶה לִדְבָרִים הַרְבֵּה. לִהְיוֹת צַדִּיק וְחָסִיד כְּדִלְקַמָּן. נֻסָּח אַחֵר מִצְוֹת הַרְבֵּה אֵלּוּ בִּשְׁבִילוֹ הוּא: כְּדַי הוּא לוֹ. כְּלוֹמַר שֶׁנִּבְרָא בִּשְׁבִילוֹ, וְכֵן הוּא אוֹמֵר (קֹהֶלֶת יב) כִּי זֶה כָּל הָאָדָם: וְנִקְרָא רֵעַ. (תְּהִלִּים קלט) וְלִי מַה יָּקְרוּ רֵעֶיךָ אֵל: אָהוּב. (שָׁם קכב) יִשְׁלָיוּ אֹהֲבָיִךְ, וְאוֹמֵר (שָׁם קיט) שָׁלוֹם רָב לְאוֹהֲבֵי תוֹרָתֶךָ. נֻסָּח אַחֵר לְהַנְחִיל אוֹהֲבַי יֵשׁ: אוֹהֵב אֶת הַמָּקוֹם. שֶׁעוֹשֶׂה מֵאַהֲבָה: אוֹהֵב אֶת הַבְּרִיּוֹת. שֶׁמְּקָרְבָן וּמְלַמְּדָן וְגוֹמְלָן טוֹב: וּמַלְבַּשְׁתּוֹ. הַתּוֹרָה: וּמַכְשַׁרְתּוֹ. לִהְיוֹת צַדִּיק וְהוֹלֵךְ בְּתֻמּוֹ וְאֵינוֹ עוֹשֶׂה עַוְלָה אֶלָּא מַצְדִּיק דְּרָכָיו בְּקַו וּבְהַכְרָעַת מִשְׁפָּט: חָסִיד. עוֹשֶׂה לִפְנִים מִשּׁוּרַת הַדִּין: יָשָׁר. עוֹשֶׂה יֹשֶׁר, וְעָדִיף מִצַּדִּיק: וְנֶהֱנִין מִמֶּנּוּ עֵצָה וְתוּשִׁיָּה שֶׁנֶּאֱמַר לִי עֵצָה וְתוּשִׁיָּה. דִּלְעֵיל מֵהַאי קְרָא כְּתִיב ה' קָנָנִי רֵאשִׁית דַּרְכּוֹ, וְסָמִיךְ לֵיהּ לִי עֵצָה וְתוּשִׁיָּה, כְּלוֹמַר עֵצָה וּגְבוּרָה וּבִינָה אֲנִי לְלוֹמְדַי לִהְיוֹת לִבְנֵי אָדָם לְעֵזֶר: תּוּשִׁיָּה. לוטיי"ר בְּלַעַז, עִנְיַן גַּאֲוָה וּגְדֻלָּה. נֻסָּח אַחֵר וְנֶהֱנִין מִמֶּנּוּ בְּנֵי אָדָם, נֶהֱנִים לִלְמֹד מִמֶּנּוּ עֵצָה וְתוּשִׁיָּה שֶׁנֶּאֱמַר לִי עֵצָה וְגוֹ', כָּךְ מְשַׁבַּחַת הַתּוֹרָה בְּעַצְמָהּ שֶׁלִּי הָעֵצָה וְהַתּוּשִׁיָּה וְהַגְּבוּרָה, וּכְתִיב אֲנִי בִּינָה, שֶׁכָּל הַמִּדּוֹת הַלָּלוּ יֵשׁ לִי בְּלוֹמְדַי: וְנוֹתְנִין לוֹ. רָשׁוּת וְחִקּוּר דִּין, שֶׁעֹמֶק הַדִּין פָּתוּחַ לְפָנָיו: וּמְגַלִּין לוֹ רָזֵי תוֹרָה. מִן הַשָּׁמַיִם. הֲכִי גָרְסִינַן וֶהֱוֵי צָנוּעַ וְאֶרֶךְ רוּחַ, הֱוֵי צָנוּעַ וְאֶרֶךְ אַפַּיִם, מִתּוֹךְ עֵסֶק הַתּוֹרָה יְהֵא קָשֶׁה לִכְעֹס, דְּכָל הַכּוֹעֵס אֲפִלּוּ תּוֹרָתוֹ כְּמֹשֶׁה רַבֵּנוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם מִשְׁתַּכַּחַת הֵימֶנּוּ: מוֹחֵל עַל עֶלְבּוֹנוֹ. מַעֲבִיר עַל מִדּוֹתָיו מֵרֹב עֲנָוָה: (רש"י)

פרק ו - משנה ב

אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, בְּכָל יוֹם וָיוֹם בַּת קוֹל יוֹצֵאת מֵהַר חוֹרֵב וּמַכְרֶזֶת וְאוֹמֶרֶת, אוֹי לָהֶם לַבְּרִיּוֹת מֵעֶלְבּוֹנָהּ שֶׁל תּוֹרָה. שֶׁכָּל מִי שֶׁאֵינוֹ עוֹסֵק בַּתּוֹרָה נִקְרָא נָזוּף, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי יא) נֶזֶם זָהָב בְּאַף חֲזִיר אִשָּׁה יָפָה וְסָרַת טָעַם. וְאוֹמֵר (שמות לב) וְהַלֻּחֹת מַעֲשֵׂה אֱלֹהִים הֵמָּה וְהַמִּכְתָּב מִכְתַּב אֱלֹהִים הוּא חָרוּת עַל הַלֻּחֹת, אַל תִּקְרָא חָרוּת אֶלָּא חֵרוּת, שֶׁאֵין לְךָ בֶן חוֹרִין אֶלָּא מִי שֶׁעוֹסֵק בְּתַלְמוּד תּוֹרָה. וְכָל מִי שֶׁעוֹסֵק בְּתַלְמוּד תּוֹרָה הֲרֵי זֶה מִתְעַלֶּה, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר כא) וּמִמַּתָּנָה נַחֲלִיאֵל וּמִנַּחֲלִיאֵל בָּמוֹת:

רש"י מֵעֶלְבּוֹנָהּ שֶׁל תּוֹרָה. מֵעֶלְבּוֹן שֶׁעוֹלְבִין אֶת הַתּוֹרָה שֶׁהִיא עֲלוּבָה עַל שֶׁאֵין לָהּ עוֹסְקִין: נָזוּף. מְנֻדֶּה, כְּמוֹ (בְּרֵאשִׁית לז) וַיִּגְעַר בּוֹ אָבִיו מְתַרְגְּמִינַן וְנָזַף בֵּיהּ אֲבוּהִי. נֻסָּח אַחֵר נְזִיפַת חֲכָמִים מְנֻדֶּה: נֶזֶם זָהָב בְּאַף חֲזִיר. שֶׁאֵינוֹ מְשַׁמְּרוֹ אֶלָּא הוֹלֵךְ וְנוֹבֵר בָּאַשְׁפָּה וּמַמְאִיס, כֵּן תַּלְמִיד חָכָם שֶׁחָסֵר מַטְעַמִּים שֶׁל תּוֹרָה הוּא מָאוּס כִּמְנֻדֶּה הַזֶּה. נֻסָּח אַחֵר אִשָּׁה יָפָה וְסָרַת טַעַם, כְּלוֹמַר מְכַנֶּה הַבְּרִיּוֹת בִּלְשׁוֹן נְקֵבָה אִשָּׁה יָפָה שֶׁהוּא סָר דְּבָרָיו מִטְּעָמִים שֶׁל תּוֹרָה, דּוֹמֶה לְנֶזֶם שֶׁל זָהָב שֶׁנָּתוּן בְּחָטְמוֹ שֶׁל חֲזִיר שֶׁבְּנֵי אָדָם בְּדֵלִים מִמֶּנּוּ, אַלְמָא כִּמְנֻדֶּה קָרֵי לֵיהּ קְרָא: שֶׁאֵין לְךָ בֶן חוֹרִין. לְפִי שֶׁבְּנֵי אָדָם מְכַבְּדִין וּמְשַׁמְּשִׁין לְפָנָיו, וּמִי שֶׁאֵינוֹ עוֹסֵק בָּהּ מִתְרַחֲקִין מִמֶּנּוּ, אַלְמָא כִּמְנֻדֶּה הוּא: וּמִמַּתָּנָה נַחֲלִיאֵל. לְמַעְלָה מִן הַפָּסוּק הַזֶּה כְּתִיב וּמִמִּדְבָּר מַתָּנָה וּמִמַּתָּנָה נַחֲלִיאֵל [עֵרוּבִין נד; וּנְדָרִים נה.], כֵּיוָן שֶׁנִּתְּנָה לָהֶם תּוֹרָה בְּמַתָּנָה נָחֲלוּ אֵל, כְּלוֹמַר הֱבִיאָם בְּחֶלְקוֹ, וְכֵיוָן שֶׁחֶלְקוֹ אֵל עוֹלִים לִגְדֻלָּה שֶׁנֶּאֱמַר וּמִנַּחֲלִיאֵל בָּמוֹת: (רש"י)

פרק ו - משנה ג

הַלּוֹמֵד מֵחֲבֵרוֹ פֶּרֶק אֶחָד אוֹ הֲלָכָה אַחַת אוֹ פָסוּק אֶחָד אוֹ דִבּוּר אֶחָד אוֹ אֲפִלּוּ אוֹת אַחַת, צָרִיךְ לִנְהוֹג בּוֹ כָבוֹד, שֶׁכֵּן מָצִינוּ בְדָוִד מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל, שֶׁלֹּא לָמַד מֵאֲחִיתֹפֶל אֶלָּא שְׁנֵי דְבָרִים בִּלְבָד, קְרָאוֹ רַבּוֹ אַלּוּפוֹ וּמְיֻדָּעוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים נה) וְאַתָּה אֱנוֹשׁ כְּעֶרְכִּי אַלּוּפִי וּמְיֻדָּעִי. וַהֲלֹא דְבָרִים קַל וָחֹמֶר, וּמַה דָּוִד מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל, שֶׁלֹּא לָמַד מֵאֲחִיתֹפֶל אֶלָּא שְׁנֵי דְבָרִים בִּלְבַד קְרָאוֹ רַבּוֹ אַלּוּפוֹ וּמְיֻדָּעוֹ, הַלּוֹמֵד מֵחֲבֵרוֹ פֶּרֶק אֶחָד אוֹ הֲלָכָה אַחַת אוֹ פָסוּק אֶחָד אוֹ דִבּוּר אֶחָד אוֹ אֲפִלּוּ אוֹת אַחַת, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה שֶׁצָּרִיךְ לִנְהוֹג בּוֹ כָבוֹד. וְאֵין כָּבוֹד אֶלָּא תוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי ג) כָּבוֹד חֲכָמִים יִנְחָלוּ, (משלי כח) וּתְמִימִים יִנְחֲלוּ טוֹב, וְאֵין טוֹב אֶלָּא תוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי ד) כִּי לֶקַח טוֹב נָתַתִּי לָכֶם תּוֹרָתִי אַל תַּעֲזֹבוּ:

רש"י אוֹ דָּבָר אֶחָד. שֶׁל טַעַם, דְּסָמִיךְ לְהַאי קְרָא דִּוְאַתָּה אֱנוֹשׁ כְּעֶרְכִּי סָמִיךְ אִידָךְ קְרָא אֲשֶׁר יַחְדָּו נַמְתִּיק סוֹד, לְפִי שֶׁמְּצָאוֹ אֲחִיתֹפֶל לְדָוִד שֶׁהָיָה יוֹשֵׁב יְחִידִי וְעוֹסֵק בַּתּוֹרָה, אָמַר לוֹ לָמָּה אַתָּה לוֹמֵד יְחִידִי [עַיֵּן בְּרָכוֹת סג;] וַהֲלֹא כְּבָר נֶאֱמַר (יִרְמְיָה נ) חֶרֶב אֶל הַבַּדִּים וְנוֹאָלוּ. שׁוּב פַּעַם אַחֶרֶת מְצָאוֹ שֶׁהָיָה נִכְנַס לְבֵית מִדְרָשׁוֹ בְּקוֹמָה זְקוּפָה, אָמַר לוֹ וַהֲלֹא כְּבָר נֶאֱמַר (וַיִקְרָא יט) וּמִקְדָּשִׁי תִּירָאוּ, שֶׁצָּרִיךְ לוֹ לָאָדָם לִכָּנֵס שָׁם בְּמוֹרָא כְּדֵי שֶׁתְּהֵא אֵימַת שָׁמַיִם עָלָיו, וְכֵן הוּא אוֹמֵר (תְּהִלִּים נה) בְּבֵית אֱלֹהִים נְהַלֵּךְ בְּרָגֶשׁ לְשׁוֹן אֵימָה וָפַחַד. וְיֵשׁ אוֹמְרִים בְּרָגֶשׁ לִכָּנֵס שָׁם בְּכָל כֹּחוֹ, לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר בְּרָב עָם הַדְרַת מֶלֶךְ. נֻסָּח אַחֵר, לָלֶכֶת בִּרְגִישָׁה וּבִמְהִירוּת לְבֵית הַכְּנֶסֶת: וְאַתָּה אֱנוֹשׁ כְּעֶרְכִּי. חָשׁוּב כְּמוֹתִי: מְיֻדָּעִי. חָכָם שֶׁלִּי, כְּמוֹ (דְּבָרִים א) אֲנָשִׁים חֲכָמִים וִידֻעִים: וּמַה דָּוִד. שֶׁהָיָה מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל עֲשָׂאוֹ לַאֲחִיתֹפֶל שֶׁהָיָה רָשָׁע וְלֹא הָיָה רָאוּי לְכָךְ רַב וְאַלּוּף בִּשְׁבִיל שְׁנֵי דְּבָרִים, אָדָם הֶדְיוֹט הַלָּמֵד מֵחֲבֵרוֹ שֶׁאֵינוֹ רָשָׁע עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה: וְאֵין כָּבוֹד אֶלָּא תוֹרָה. כְּלוֹמַר אֶלָּא לַתּוֹרָה, וְלָאו אַצָּרִיךְ לִנְהֹג בּוֹ קָאֵי, וְהָכִי קָאָמַר, אֵין כָּבוֹד בָּא לוֹ לָאָדָם אֶלָּא עַל עִסְקֵי תּוֹרָה: כָּבוֹד חֲכָמִים יִנְחָלוּ. וְלָמָּה הֵן נוֹחֲלִין כָּבוֹד, בִּשְׁבִיל שֶׁהֵם לוֹמְדִין אֶת הַתּוֹרָה וְיוֹרְשִׁין אוֹתָהּ כְּנַחֲלָה: וְאֵין טוֹב אֶלָּא תוֹרָה. נֻסָּח אַחֵר וְאֵין כָּבוֹד אֶלָּא תוֹרָה. כְּלוֹמַר אֵין כָּבוֹד זֶה שֶׁאָנוּ עוֹשִׂין וּמַצְרִיכִין לְאָדָם לִנְהֹג בּוֹ כָּבוֹד אֶלָּא בְּרַבּוֹ שֶׁלִּמֵּד לוֹ תּוֹרָה, אֲבָל לִמְּדוֹ אֻמָּנוּת אַחֶרֶת כְּגוֹן שׁוּלְיָא דְּנַגָּרֵי, לֹא: כָּבוֹד חֲכָמִים יִנְחָלוּ. רְאוּיִים חֲכָמִים לְהַנְחִיל כָּבוֹד וְאֵיזֶה חֲכָמִים תְּמִימִים הַנּוֹחֲלִים טוֹב דְּהַיְנוּ תּוֹרָה אֲבָל חֲכָמִים בִּשְׁאָר אֻמָּנִיּוֹת לֹא: (רש"י)

פרק ו - משנה ד

כַּךְ הִיא דַּרְכָּהּ שֶׁל תּוֹרָה, פַּת בְּמֶלַח תֹּאכַל, וּמַיִם בִּמְשׂוּרָה תִשְׁתֶּה, וְעַל הָאָרֶץ תִּישַׁן, וְחַיֵּי צַעַר תִּחְיֶה, וּבַתּוֹרָה אַתָּה עָמֵל, אִם אַתָּה עֹשֶׂה כֵן, (תהלים קכח) אַשְׁרֶיךָ וְטוֹב לָךְ. אַשְׁרֶיךָ בָּעוֹלָם הַזֶּה וְטוֹב לָךְ לָעוֹלָם הַבָּא:

רש"י פַּת בְּמֶלַח תֹּאכַל. לֹא עַל הֶעָשִׁיר הוּא אוֹמֵר שֶׁיַּעֲמֹד בְּחַיֵּי צַעַר כְּדֵי לִלְמֹד תּוֹרָה, אֶלָּא הָכִי קָאָמַר, אֲפִלּוּ אֵין לָאָדָם אֶלָּא פַּת בְּמֶלַח וְכוּ' וְאֵין לוֹ כַּר וְכֶסֶת לִישֹׁן אֶלָּא עַל הָאָרֶץ, אַל יִמָּנַע מִלַּעֲסֹק בָּהּ, דְּסוֹפוֹ לִלְמֹד אוֹתָהּ מֵעֹשֶׁר: בִּמְשׂוּרָה. מִדָּה קְטַנָּה: (רש"י)

פרק ו - משנה ה

אַל תְּבַקֵּשׁ גְּדֻלָּה לְעַצְמְךָ, וְאַל תַּחְמֹד כָּבוֹד, יוֹתֵר מִלִּמּוּדְךָ עֲשֵׂה, וְאַל תִּתְאַוֶּה לְשֻׁלְחָנָם שֶׁל מְלָכִים, שֶׁשֻּׁלְחָנְךָ גָדוֹל מִשֻּׁלְחָנָם, וְכִתְרְךָ גָדוֹל מִכִּתְרָם, וְנֶאֱמָן הוּא בַּעַל מְלַאכְתְּךָ שֶׁיְּשַׁלֵּם לְךָ שְׂכַר פְּעֻלָּתֶךָ:

רש"י אַל תְּבַקֵּשׁ גְּדֻלָּה. לִרְדֹּף אַחַר הַשְּׂרָרָה: וְאַל תַּחְמֹד כָּבוֹד. לְהִתְכַּבֵּד בְּתוֹרָתְךָ, שֶׁמִּתּוֹךְ כָּךְ אַתָּה נִרְאֶה כְּמִי שֶׁעוֹשֶׂה שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ: שֶׁשֻּׁלְחָנְךָ גָדוֹל מִשֻּׁלְחָנָם. הוּא שָׂכָר שֶׁתְּקַבֵּל עַל לִמּוּדָהּ שֶׁל תּוֹרָה. נֻסָּח אַחֵר, יוֹתֵר מִלִּמּוּדְךָ, יוֹתֵר מִמַּה שֶּׁלָּמַדְתָּ עֲשֵׂה מַעֲשִׂים טוֹבִים וְקַיֵּם מִצְוֹת, כִּדְאָמְרִינַן (לְעֵיל פ"ג מ"ט) כָּל שֶׁמַּעֲשָׂיו מְרֻבִּין מֵחָכְמָתוֹ חָכְמָתוֹ מִתְקַיֶּמֶת: (רש"י)

פרק ו - משנה ו

גְּדוֹלָה תוֹרָה יוֹתֵר מִן הַכְּהֻנָּה וּמִן הַמַּלְכוּת, שֶׁהַמַּלְכוּת נִקְנֵית בִּשְׁלֹשִׁים מַעֲלוֹת, וְהַכְּהֻנָּה בְּעֶשְׂרִים וְאַרְבַּע, וְהַתּוֹרָה נִקְנֵית בְּאַרְבָּעִים וּשְׁמֹנָה דְבָרִים. וְאֵלוּ הֵן, בְּתַלְמוּד, בִּשְׁמִיעַת הָאֹזֶן, בַּעֲרִיכַת שְׂפָתַיִם, בְּבִינַת הַלֵּב, בְּשִׂכְלוּת הַלֵּב, בְּאֵימָה, בְּיִרְאָה, בַּעֲנָוָה, בְּשִׂמְחָה, בְּטָהֳרָה, בְּשִׁמּוּשׁ חֲכָמִים, בְּדִקְדּוּק חֲבֵרִים, וּבְפִלְפּוּל הַתַּלְמִידִים, בְּיִשּׁוּב, בַּמִּקְרָא, בַּמִּשְׁנָה, בְּמִעוּט סְחוֹרָה, בְּמִעוּט דֶּרֶךְ אֶרֶץ, בְּמִעוּט תַּעֲנוּג, בְּמִעוּט שֵׁינָה, בְּמִעוּט שִׂיחָה, בְּמִעוּט שְׂחוֹק, בְּאֶרֶךְ אַפַּיִם, בְּלֵב טוֹב, בֶּאֱמוּנַת חֲכָמִים, וּבְקַבָּלַת הַיִּסּוּרִין, הַמַּכִּיר אֶת מְקוֹמוֹ, וְהַשָּׂמֵחַ בְּחֶלְקוֹ, וְהָעוֹשֶׂה סְיָג לִדְבָרָיו, וְאֵינוֹ מַחֲזִיק טוֹבָה לְעַצְמוֹ, אָהוּב, אוֹהֵב אֶת הַמָּקוֹם, אוֹהֵב אֶת הַבְּרִיּוֹת, אוֹהֵב אֶת הַצְּדָקוֹת, אוֹהֵב אֶת הַמֵּישָׁרִים, אוֹהֵב אֶת הַתּוֹכָחוֹת, מִתְרַחֵק מִן הַכָּבוֹד, וְלֹא מֵגִיס לִבּוֹ בְתַלְמוּדוֹ, וְאֵינוֹ שָׂמֵחַ בְּהוֹרָאָה, נוֹשֵׂא בְעֹל עִם חֲבֵרוֹ, מַכְרִיעוֹ לְכַף זְכוּת, מַעֲמִידוֹ עַל הָאֱמֶת, וּמַעֲמִידוֹ עַל הַשָּׁלוֹם, מִתְיַשֵּׁב לִבּוֹ בְתַלְמוּדוֹ, שׁוֹאֵל וּמֵשִׁיב, שׁוֹמֵעַ וּמוֹסִיף, הַלּוֹמֵד עַל מְנָת לְלַמֵּד וְהַלּוֹמֵד עַל מְנָת לַעֲשׂוֹת, הַמַּחְכִּים אֶת רַבּוֹ, וְהַמְכַוֵּן אֶת שְׁמוּעָתוֹ, וְהָאוֹמֵר דָּבָר בְּשֵׁם אוֹמְרוֹ, הָא לָמַדְתָּ שֶׁכָּל הָאוֹמֵר דָּבָר בְּשֵׁם אוֹמְרוֹ מֵבִיא גְאֻלָּה לָעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר (אסתר ב) וַתֹּאמֶר אֶסְתֵּר לַמֶּלֶךְ בְּשֵׁם מָרְדֳּכָי:

רש"י שֶׁהַמַּלְכוּת נִקְנֵית בִּשְׁלֹשִׁים מַעֲלוֹת. אוֹתָן שֶׁכְּתוּבִים בְּסֵפֶר שְׁמוּאֵל (א, ח) כְּשֶׁבִּקְּשׁוּ יִשְׂרָאֵל מֶלֶךְ וְאָמַר לָהֶם דְּעוּ כִּי כָּךְ וְכָךְ מִשְׁפַּט הַמֶּלֶךְ וּכְשֶׁתַּחְקֹר הֵם שְׁלֹשִׁים דְּבָרִים עִם אוֹתָן שֶׁשְּׁנוּיוֹת בְּסַנְהֶדְרִין (פֶּרֶק ב') מֶלֶךְ לֹא דָּן וְלֹא דָּנִין אוֹתוֹ וְכוּ'. וְעֶשְׂרִים וְאַרְבַּע מַתְּנוֹת כְּהֻנָּה הֵן עֶשֶׂר בַּמִּקְדָּשׁ וְאַרְבַּע בִּירוּשָׁלַיִם וְעֶשֶׂר בִּגְבוּלִין: בְאֵימָה בְּיִרְאָה. שֶׁאֵין לִבּוֹ גָּבוֹהַּ עָלָיו, שֶׁנֶּאֱמַר יוֹם אֲשֶׁר עָמַדְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ בְּחֹרֵב, וְלָכֵן בַּעֲלֵי קֶרְיִן הָיוּ אֲסוּרִין, שֶׁמִּתּוֹךְ קַלּוּת רֹאשׁוֹ שֶׁל אָדָם וְהִרְהוּר לִבּוֹ הוּא בָּא לִידֵי קֶרִי: בְּשִׂמְחָה. לְפִי שֶׁאֵין הַשְּׁכִינָה שׁוֹרָה מִתּוֹךְ צַעַר אֶלָּא מִתּוֹךְ שִׂמְחָה: בְּיִשּׁוּב. גָּרְסִינַן, פֵּרוּשׁ בְּיִשּׁוּב הַדַּעַת: בְּמִעוּט סְחוֹרָה. דְּאָמַר רַב [עֵרוּבִין נה.] לֹא תִּמָּצֵא תּוֹרָה לֹא בְּסַחֲרָנִים וְלֹא בְּתַגְרָנִים: בְּמִעוּט דֶּרֶךְ אֶרֶץ. שֶׁלֹּא יְהֵא מָצוּי עִם בְּנֵי אָדָם בַּשּׁוּק: בְּקַבָּלַת הַיִּסּוּרִין. מְקַבֵּל הַיִּסּוּרִין מֵאַהֲבָה: מִתְרַחֵק מִן הַכָּבוֹד וְאֵינוֹ רוֹדֵף אַחַר הַכָּבוֹד כַּחֲדָא חָשֵׁיב לְהוּ: וּמַכְרִיעוֹ לְכַף זְכוּת. שֶׁדָּן אֶת חֲבֵרוֹ לִזְכוּת: וּמַעֲמִידוֹ עַל הָאֱמֶת. רוֹדֵף אֱמֶת וְשָׁלוֹם עַל הַכֹּל: שׁוֹאֵל וּמֵשִׁיב. נַמִּי חֲדָא הוּא, כְּלוֹמַר שֶׁאֵינוֹ מֵשִׁיב אֶת שֶׁשּׁוֹאֵל תְּחִלָּה, כְּדֵי שֶׁיָּשִׁיב תְּשׁוּבָה הֲגוּנָה: שׁוֹמֵעַ. כָּל מַה שֶּׁרַבּוֹ אוֹמֵר לוֹ, וּמוֹסִיף, אֲבָל לֹא לִסְתֹּר אֶת דִּבְרֵי רַבּוֹ: וְהַמְכַוֵּן אֶת שְׁמוּעָתוֹ. כְּשֶׁהוּא מוֹרֶה הוֹרָאָה מְכַוֵּן בְּאוֹתוֹ עִנְיָן שֶׁאָמַר לוֹ רַבּוֹ, אֲבָל אֵינוֹ מוֹסִיף דָּבָר לוֹמַר שֶׁכָּךְ אָמַר לוֹ רַבּוֹ אֶלָּא אִם כֵּן אָמַר לוֹ רַבּוֹ: [נֻסָּח אַחֵר; בְּיִשּׁוּב, בִּישִׁיבָה, דְּמַרְבֶּה יְשִׁיבָה מַרְבֶּה חָכְמָה; דֶּרֶךְ אֶרֶץ.] תַּרְבּוּת נודיטור"א בְּלַעַ"ז: בְּמִעוּט שִׂיחָה. לֵיצָנוּת: בְּאֶרֶךְ אַפַּיִם. שְׂחוֹק קָשֶׁה לָכַעַס: בְּקַבָּלַת הַיִּסּוּרִין. כִּדְאָמְרִינַן בִּבְרָכוֹת (דַּף ה.) אַשְׁרֵי הַגֶּבֶר אֲשֶׁר תְּיַסְּרֶנּוּ יָהּ, אֵימָתַי בִּזְמַן שֶׁתּוֹרָתְךָ תְּלַמְּדֶנּוּ, שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מֵבִיא יִסּוּרִין שֶׁל אַהֲבָה לָעוֹסֵק בָּהּ לְהַרְבּוֹת שְׂכָרוֹ לָעוֹלָם הַבָּא: בַּעֲרִיכַת שְׂפָתַיִם. שֶׁאֵינוֹ מְגַמְגֵּם בְּדִבְרֵי תּוֹרָה אֶלָּא חוֹתְכָן בַּלָּשׁוֹן וּמוֹצִיאָן בַּפֶּה, דְּאֵין דִּבְרֵי תּוֹרָה מִתְקַיְּמִין אֶלָּא בְּהוֹצָאַת הַפֶּה, דִּכְתִיב כִּי חַיִּים הֵם לְמוֹצְאֵיהֶם אַל תִּקְרֵי לְמוֹצְאֵיהֶם אֶלָּא לְמוֹצִיאֵיהֶם בַּפֶּה: בְּבִינַת הַלֵּב, בְּשִׂכְלוּת הַלֵּב. לֹא שָׁמַעְתִּי מַה בֵּין זֶה לְזֶה: בְּאֵימָה. כִּדְאָמְרִינַן כוּ': בְּשִׁמּוּשׁ חֲכָמִים. שֶׁדּוֹחֵק וְנִכְנָס בְּכָל מָקוֹם לִשְׁמֹעַ דִּבְרֵיהֶן וּלְשַׁמְּשָׁן: בְּדִקְדּוּק חֲבֵרִים. לוֹמֵד בַּחֲבוּרָה וּפִלְפּוּל הַתַּלְמִידִים שֶׁיְּפַלְפְּלוּ לְפָנָיו וִיחַכְּמוּהוּ כִּדְאָמְרִינַן (תַּעֲנִית ז.) וּמִתַּלְמִידַי יוֹתֵר מִכֻּלָּם: הַמַּכִּיר אֶת מְקוֹמוֹ. שֶׁעוֹסֵק בַּתּוֹרָה כָּל שָׁעָה, דְּמִתּוֹךְ כָּךְ מִתְקַיֶּמֶת תּוֹרָתוֹ בְּיָדוֹ. מְקוֹמוֹ קָרֵי לַטְּעָמִים וְלָרְאָיוֹת שֶׁהוּא מֵבִין בַּהֲלָכָה, כִּדְאָמְרִינַן בְּסַנְהֶדְרִין (פ"ה מ"ה) כְּשֶׁמַּלִּינִין אֶת הַדִּין לְמָחָר הַמְחַיֵּב אוֹמֵר מְחַיֵּב אֲנִי בִּמְקוֹמִי אוֹתָהּ רְאָיָה וְאוֹתוֹ טַעַם עַצְמוֹ שֶׁאָמַרְתִּי אֶמֶשׁ שֶׁלֹּא מָצָאתִי רְאָיָה אַחֶרֶת לִזְכוּת וְכֵן הַמְזַכֶּה: הַשָּׂמֵחַ בְּחֶלְקוֹ. שֶׁאִם דּוֹאֵג בְּעִנְיָנוֹ אֵינוֹ מְכַוֵּן בָּהּ: סְיָג לִדְבָרָיו. שֶׁנִּמּוּקוֹ עִמּוֹ וּמֵבִיא אֲמַתְלָאוֹת לְהַעֲמִיד דִּבְרֵי רַבּוֹ לִבְנֵי אָדָם: נַחַת רוּחַ לְיוֹצְרוֹ. שֶׁמְּקַיֵּם מִצְוֹת כִּדְאָמְרִינַן מַהוּ רֵיחַ נִיחוֹחַ (וַיִּקְרָא א) נַחַת רוּחַ לְפָנַי שֶׁאָמַרְתִּי וְנַעֲשָׂה רְצוֹנִי: וְאֵינוֹ מַחֲזִיק טוֹבָה לְעַצְמוֹ. שֶׁאֵינוֹ נוֹשֵׂא חֵן בְּלִבּוֹ עַל עַצְמוֹ עַל שֶׁהִרְבָּה תּוֹרָה, שֶׁהֲרֵי לְכָךְ נוֹצָר: וְאֵינוֹ מֵגִיס לִבּוֹ בְּלָמְדוֹ. הַיְנוּ שֶׁאֵינוֹ מִתְגָּאֶה בִּפְנֵי הַבְּרִיּוֹת: אוֹהֵב אֶת הַצְּדָקוֹת. לֹא גָּרְסִינַן: תּוֹכֵחוֹת. דִּכְתִיב (מִשְׁלֵי ט) הוֹכַח לְחָכָם וְיֶאֵהַבֶךָּ. כָּל אֵלּוּ הַמִּדּוֹת רְאוּיוֹת לְמִתְרַחֵק מִן הַכָּבוֹד וְאֵין רוֹדֵף אַחַר הַשְּׂרָרָה שֶׁבָּאָה לְיָדוֹ וּמִתְרַחֵק מִמֶּנָּה, וּמִסְתַּבֵּר דְּהָכִי הֲוָה לֵיהּ לְמִתְנֵי וְלֹא רוֹדֵף אַחַר הַכָּבוֹד מִתְרַחֵק מִן הַכָּבוֹד: וּמַעֲמִידוֹ עַל הָאֱמֶת. עַל בֻּרְיוֹ שֶׁל הֲלָכָה: עַל הַשָּׁלוֹם. שֶׁאֵינוֹ מְיַשֵּׁב בַּדִּין אֶלָּא עוֹשֶׂה פְּשָׁרָה בְּרָצוֹן וּמִתְיַשֵּׁב בְּלִמּוּדוֹ]: (רש"י)

פרק ו - משנה ז

גְּדוֹלָה תוֹרָה שֶׁהִיא נוֹתֶנֶת חַיִּים לְעֹשֶׂיהָ בָּעוֹלָם הַזֶּה וּבָעוֹלָם הַבָּא, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי ד) כִּי חַיִּים הֵם לְמֹצְאֵיהֶם וּלְכָל בְּשָׂרוֹ מַרְפֵּא. וְאוֹמֵר (שם ג) רִפְאוּת תְּהִי לְשָׁרֶךָ וְשִׁקּוּי לְעַצְמוֹתֶיךָ. וְאוֹמֵר (שם ג) עֵץ חַיִּים הִיא לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ וְתֹמְכֶיהָ מְאֻשָּׁר. וְאוֹמֵר (שם א) כִּי לִוְיַת חֵן הֵם לְרֹאשֶׁךָ וַעֲנָקִים לְגַרְגְּרֹתֶיךָ. וְאוֹמֵר (שם ד) תִּתֵּן לְרֹאשְׁךָ לִוְיַת חֵן עֲטֶרֶת תִּפְאֶרֶת תְּמַגְּנֶךָּ. וְאוֹמֵר (שם ט) כִּי בִי יִרְבּוּ יָמֶיךָ וְיוֹסִיפוּ לְךָ שְׁנוֹת חַיִּים. וְאוֹמֵר (שם ג) אֹרֶךְ יָמִים בִּימִינָהּ בִּשְׂמֹאולָהּ עֹשֶׁר וְכָבוֹד. וְאוֹמֵר (שם) כִּי אֹרֶךְ יָמִים וּשְׁנוֹת חַיִּים וְשָׁלוֹם יוֹסִיפוּ לָךְ. וְאוֹמֵר (שם) דְּרָכֶיהָ דַּרְכֵי נֹעַם וְכָל נְתִיבוֹתֶיהָ שָׁלוֹם:

רש"י שֶׁהִיא נוֹתֶנֶת חַיִּים לְעֹשֶׂיהָ. אוֹכֵל פֵּרוֹתֶיהָ בָּעוֹלָם הַזֶּה וְהַקֶּרֶן קַיֶּמֶת לוֹ לָעוֹלָם הַבָּא. כִּי חַיִּים הֵם לְמוֹצְאֵיהֶם, אַל תִּקְרֵי לְמוֹצְאֵיהֶם אֶלָּא לְמוֹצִיאֵיהֶם בַּפֶּה בָּעוֹלָם הַזֶּה: וְאוֹמֵר וְשִׁקּוּי לְעַצְמוֹתֶיךָ. שֶׁיְּהֵא מַשְׁקֶה עַצְמוֹתֶיךָ בַּקֶּבֶר. וְשֶׁמָּא תֹּאמַר לְחַיִּים הוּא זוֹכֶה אֲבָל מִי יֹאמַר שֶׁיִּהְיֶה זוֹכֶה לְעֹשֶׁר, שֶׁהֲרֵי יֵשׁ לְךָ בְּנֵי אָדָם הַנִּדּוֹנִין בַּעֲנִיּוּת שֶׁהַמָּוֶת חָבִיב לָהֶם מִן הַחַיִּים, לְכָךְ נֶאֱמַר כִּי לִוְיַת חֵן הֵם לְרֹאשֶׁךָ וַעֲנָקִים לְגַרְגְּרוֹתֶיךָ. אֵיזֶהוּ דָּבָר הַמֵּבִיא אֶת הָאָדָם לִמְצֹא חֵן בְּעֵינֵי הָאֲנָשִׁים הֱוֵי אוֹמֵר זֶה מָמוֹן. וְשֶׁמָּא תֹּאמַר מָמוֹן יִתְּנוּ לְךָ אֲבָל לֹא יְהֵא מְכֻבָּד בֵּין הָאֲנָשִׁים, לְכָךְ נֶאֱמַר עֲטֶרֶת תִּפְאֶרֶת תְּמַגְּנֶךָּ. וְשֶׁמָּא תֹּאמַר אֲפִלּוּ לָמַד שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ זוֹכֶה לַדְּבָרִים הַלָּלוּ, לְכָךְ נֶאֱמַר אֹרֶךְ יָמִים בִּימִינָהּ, [שַׁבָּת סג.] לַמַּיְמִינִים בָּהּ שֶׁלּוֹמְדִים לִשְׁמָהּ יֵשׁ לוֹ אֹרֶךְ יָמִים וְחַיִּים וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר עֹשֶׁר וְכָבוֹד, וּבִשְׂמֹאלָהּ לַמַּשְׂמְאִילִים בָּהּ עֹשֶׁר וְכָבוֹד יִתְּנוּ לוֹ אֲבָל לֹא חַיִּים אֲרֻכִּים. וְשֶׁמָּא תֹּאמַר לְחַיִּים וְעֹשֶׁר זוֹכֶה אֲבָל לֹא לְשָׁלוֹם, לְכָךְ נֶאֱמַר וְשָׁלוֹם יוֹסִיפוּ לָךְ: (רש"י)

פרק ו - משנה ח

רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יְהוּדָה מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי אוֹמֵר, הַנּוֹי וְהַכֹּחַ וְהָעֹשֶׁר וְהַכָּבוֹד וְהַחָכְמָה וְהַזִּקְנָה וְהַשֵּׂיבָה וְהַבָּנִים, נָאֶה לַצַּדִּיקִים וְנָאֶה לָעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר (שם טז) עֲטֶרֶת תִּפְאֶרֶת שֵׂיבָה בְּדֶרֶךְ צְדָקָה תִּמָּצֵא. וְאוֹמֵר (שם כ) תִּפְאֶרֶת בַּחוּרִים כֹּחָם וַהֲדַר זְקֵנִים שֵׂיבָה. וְאוֹמֵר (שם יד) עֲטֶרֶת חֲכָמִים עָשְׁרָם. וְאוֹמֵר (שם יז) עֲטֶרֶת זְקֵנִים בְּנֵי בָנִים וְתִפְאֶרֶת בָּנִים אֲבוֹתָם. וְאוֹמֵר (ישעיה כד) וְחָפְרָה הַלְּבָנָה וּבוֹשָׁה הַחַמָּה, כִּי מָלַךְ ה' צְבָאוֹת בְּהַר צִיּוֹן וּבִירוּשָׁלַיִם וְנֶגֶד זְקֵנָיו כָּבוֹד. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן מְנַסְיָא אוֹמֵר, אֵלּוּ שֶׁבַע מִדּוֹת שֶׁמָּנוּ חֲכָמִים לַצַּדִּיקִים, כֻּלָּם נִתְקַיְּמוּ בְרַבִּי וּבְבָנָיו:

רש"י עֲטֶרֶת. זֶה הָעֹשֶׁר. תִּפְאֶרֶת. זֶה הַנּוֹי. וְהַבָּנִים. וְתִפְאֶרֶת בָּנִים אֲבוֹתָם. וְהַכֹּחַ. תִּפְאֶרֶת בַּחוּרִים כֹּחָם. וְהַכָּבוֹד. וְנֶגֶד זְקֵנָיו כָּבוֹד. וְהַחָכְמָה. דִּזְקֵנִים טוּבָא אִיכָּא הָכָא, וְחַד מִנַּיְהוּ לְזֶה שֶׁקָּנָה חָכְמָה: (רש"י)

פרק ו - משנה ט

אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בֶן קִסְמָא, פַּעַם אַחַת הָיִיתִי מְהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ וּפָגַע בִּי אָדָם אֶחָד, וְנָתַן לִי שָׁלוֹם, וְהֶחֱזַרְתִּי לוֹ שָׁלוֹם. אָמַר לִי, רַבִּי, מֵאֵיזֶה מָקוֹם אַתָּה. אָמַרְתִּי לוֹ, מֵעִיר גְּדוֹלָה שֶׁל חֲכָמִים וְשֶׁל סוֹפְרִים אָנִי. אָמַר לִי, רַבִּי, רְצוֹנְךָ שֶׁתָּדוּר עִמָּנוּ בִמְקוֹמֵנוּ, וַאֲנִי אֶתֵּן לְךָ אֶלֶף אֲלָפִים דִּינְרֵי זָהָב וַאֲבָנִים טוֹבוֹת וּמַרְגָּלִיּוֹת. אָמַרְתִּי לוֹ, בְּנִי, אִם אַתָּה נוֹתֵן לִי כָל כֶּסֶף וְזָהָב וַאֲבָנִים טוֹבוֹת וּמַרְגָּלִיּוֹת שֶׁבָּעוֹלָם, אֵינִי דָר אֶלָּא בִמְקוֹם תּוֹרָה. וְלֹא עוֹד, אֶלָּא שֶׁבִּשְׁעַת פְּטִירָתוֹ שֶׁל אָדָם אֵין מְלַוִּין לוֹ לָאָדָם לֹא כֶסֶף וְלֹא זָהָב וְלֹא אֲבָנִים טוֹבוֹת וּמַרְגָּלִיּוֹת, אֶלָּא תוֹרָה וּמַעֲשִׂים טוֹבִים בִּלְבַד, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי ו) בְּהִתְהַלֶּכְךָ תַּנְחֶה אֹתָךְ, בְּשָׁכְבְּךָ תִּשְׁמֹר עָלֶיךָ, וַהֲקִיצוֹתָ הִיא תְשִׂיחֶךָ. בְּהִתְהַלֶּכְךָ תַּנְחֶה אֹתָךְ, בָּעוֹלָם הַזֶּה, בְּשָׁכְבְּךָ תִּשְׁמֹר עָלֶיךָ, בַּקֶּבֶר, וַהֲקִיצוֹתָ הִיא תְשִׂיחֶךָ, לָעוֹלָם הַבָּא. וְכֵן כָּתוּב בְּסֵפֶר תְּהִלִּים עַל יְדֵי דָוִד מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל (תהלים קיט), טוֹב לִי תוֹרַת פִּיךָ מֵאַלְפֵי זָהָב וָכָסֶף. וְאוֹמֵר (חגי ב) לִי הַכֶּסֶף וְלִי הַזָּהָב אָמַר ה' צְבָאוֹת:

רש"י לִי הַכֶּסֶף וְלִי הַזָּהָב. פֵּרוּשׁ לְשִׁבְחוֹ וְלִכְבוֹדוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (יְשַׁעְיָה ו) מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ: (רש"י)

פרק ו - משנה י

חֲמִשָּׁה קִנְיָנִים קָנָה לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְעוֹלָמוֹ, וְאֵלּוּ הֵן, תּוֹרָה קִנְיָן אֶחָד, שָׁמַיִם וָאָרֶץ קִנְיָן אֶחָד, אַבְרָהָם קִנְיָן אֶחָד, יִשְׂרָאֵל קִנְיָן אֶחָד, בֵּית הַמִּקְדָּשׁ קִנְיָן אֶחָד. תּוֹרָה מִנַּיִן, דִּכְתִיב (משלי ח), ה' קָנָנִי רֵאשִׁית דַּרְכּוֹ קֶדֶם מִפְעָלָיו מֵאָז. שָׁמַיִם וָאָרֶץ קִנְיָן אֶחָד מִנַּיִן, דִּכְתִיב (ישעיה סו), כֹּה אָמַר ה' הַשָּׁמַיִם כִּסְאִי וְהָאָרֶץ הֲדֹם רַגְלָי אֵי זֶה בַיִת אֲשֶׁר תִּבְנוּ לִי וְאֵי זֶה מָקוֹם מְנוּחָתִי, וְאוֹמֵר (תהלים קד) מָה רַבּוּ מַעֲשֶׂיךָ ה' כֻּלָּם בְּחָכְמָה עָשִׂיתָ מָלְאָה הָאָרֶץ קִנְיָנֶךָ. אַבְרָהָם קִנְיָן אֶחָד מִנַּיִן, דִּכְתִיב (בראשית יד), וַיְבָרְכֵהוּ וַיֹּאמַר בָּרוּךְ אַבְרָם לְאֵל עֶלְיוֹן קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ. יִשְׂרָאֵל קִנְיָן אֶחָד מִנַּיִן, דִּכְתִיב (שמות טו), עַד יַעֲבֹר עַמְּךָ ה' עַד יַעֲבֹר עַם זוּ קָנִיתָ, וְאוֹמֵר (תהלים טז) לִקְדוֹשִׁים אֲשֶׁר בָּאָרֶץ הֵמָּה וְאַדִּירֵי כָּל חֶפְצִי בָם. בֵּית הַמִּקְדָּשׁ קִנְיָן אֶחָד מִנַּיִן, דִּכְתִיב (שמות טו), מָכוֹן לְשִׁבְתְּךָ פָּעַלְתָּ ה' מִקְּדָשׁ ה' כּוֹנְנוּ יָדֶיךָ. וְאוֹמֵר (תהלים עח) וַיְבִיאֵם אֶל גְּבוּל קָדְשׁוֹ הַר זֶה קָנְתָה יְמִינוֹ:

רש"י חֲמִשָּׁה קִנְיָנִים קָנָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְכוּ'. ה' קָנָנִי רֵאשִׁית דַּרְכּוֹ. שֶׁבְּרִיאָתָהּ קֹדֶם הָעוֹלָם, מִפְּנֵי שֶׁכְּשֶׁעָלָה בְּמַחֲשָׁבָה לְפָנָיו לִבְרֹא אֶת עוֹלָמוֹ נִתְקַיֵּם הָעוֹלָם בִּשְׁבִיל הַתּוֹרָה: שָׁמַיִם וָאָרֶץ קִנְיָן אֶחָד. שֶׁהֵם עַמּוּדִים שֶׁל עוֹלָם שֶׁנֶּאֱמַר כֹּה אָמַר ה' הַשָּׁמַיִם כִּסְאִי וְהָאָרֶץ הֲדוֹם רַגְלָי, נֶאֱמַר כָּאן אָרֶץ וְנֶאֱמַר לְהַלָּן אָרֶץ שֶׁנֶּאֱמַר מָלְאָה הָאָרֶץ קִנְיָנֶךָ, מַה לְהַלָּן שָׁמַיִם וָאָרֶץ אַף כָּאן שָׁמַיִם וָאָרֶץ, וּכְתִיב קִנְיָנֶךָ וְכוּ': אַבְרָהָם מִנַּיִן. שֶׁבְּרָאוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְכָךְ לִהְיוֹת קִנְיָנוֹ שֶׁל עוֹלָם וְיִתְקַיֵּם בִּשְׁבִילוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר וַיְבָרְכֵהוּ וַיֹּאמַר בָּרוּךְ אַבְרָם לְאֵל עֶלְיוֹן, וְלָמָּה, בִּשְׁבִיל שֶׁהוּא קוֹנֶה שָׁמַיִם וָאָרֶץ, שֶׁבִּשְׁבִילוֹ הָעוֹלָם מִתְקַיֵּם, לְפִי שֶׁהוּא קֵרֵב אֶת הַבְּרִיּוֹת תַּחַת כַּנְפֵי הַשְּׁכִינָה וְהֶחְזִירָן לַמּוּטָב וְאָמַר לָהֶן דְּבָרִים הַנִּזְכָּרִין: יִשְׂרָאֵל קִנְיָן אֶחָד שֶׁנֶּאֱמַר עַם זוּ קָנִיתָ. וּמִנַּיִן שֶׁהָעוֹלָם מִתְקַיֵּם בִּשְׁבִילָן, שֶׁנֶּאֱמַר לִקְדוֹשִׁים אֲשֶׁר בָּאָרֶץ הֵמָּה וְאַדִּירֵי כָּל, שֶׁהֵם עִקַּר הַדִּירָה שֶׁל אָרֶץ: מִקְּדָשׁ ה' כּוֹנְנוּ יָדֶיךָ. עֲדַיִן לֹא מָצִינוּ קִנְיָן, אֶלָּא מִפְּנֵי שֶׁנֶּאֱמַר כָּאן מִקְּדָשׁ וּלְהַלָּן הוּא אוֹמֵר וַיְבִיאֵם אֶל גְּבוּל קָדְשׁוֹ הַר זֶה קָנְתָה יְמִינוֹ, מַה כָּאן מִקְדָּשׁ בְּקִנְיָן אַף לְהַלָּן מִקְדָּשׁ בְּקִנְיָן. וְכַמָּה גִּמְגּוּם יֵשׁ בַּדָּבָר, לְפִי שֶׁהָעִנְיָן נִרְאֶה בְּעֵינַי שֶׁהַבְּרַיְתָא לֹא נִכְתְּבָה כְּתִקְנָהּ, שֶׁהֲרֵי בְּמַסֶּכֶת פְּסָחִים בְּפֶרֶק הָאִשָּׁה לֹא שָׁנִינוּ אֶלָּא שְׁלֹשָׁה, תּוֹרָה וְשָׁמַיִם וָאָרֶץ וְיִשְׂרָאֵל, וּמֵבִיא רְאָיָה לַשָּׁמַיִם וָאָרֶץ מֵאוֹתוֹ הַפָּסוּק שֶׁנֶּאֱמַר בְּאַבְרָהָם קוֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ: (רש"י)

פרק ו - משנה יא

כָּל מַה שֶּׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְעוֹלָמוֹ, לֹא בְרָאוֹ אֶלָּא לִכְבוֹדוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה מג) כֹּל הַנִּקְרָא בִשְׁמִי וְלִכְבוֹדִי בְּרָאתִיו יְצַרְתִּיו אַף עֲשִׂיתִיו. וְאוֹמֵר (שמות טו) ה' יִמְלֹךְ לְעֹלָם וָעֶד: רַבִּי חֲנַנְיָא בֶּן עֲקַשְׁיָא אוֹמֵר, רָצָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְזַכּוֹת אֶת יִשְׂרָאֵל, לְפִיכָךְ הִרְבָּה לָהֶם תּוֹרָה וּמִצְוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה מב) ה' חָפֵץ לְמַעַן צִדְקוֹ יַגְדִּיל תּוֹרָה וְיַאְדִּיר:

רש"י אֶלָּא לִכְבוֹדוֹ. לְשִׁבְחוֹ: רַבִּי חֲנַנְיָא בֶּן עֲקַשְׁיָא אוֹמֵר וְכוּ'. לֹא אָמַר לְמִלְּתֵיהּ גַּבֵּי מַסֶּכֶת אָבוֹת, אֶלָּא בְּמַסֶּכֶת מַכּוֹת בְּאֵלּוּ הֵן הַלּוֹקִין, וּלְפִי שֶׁיֵּשׁ בָּהּ סִיּוּם נָאֶה נָהֲגוּ כָּל הָעָם לְאָמְרוֹ בְּסוֹף כָּל פֶּרֶק וּפֶרֶק, לְפִי שֶׁאֵין אוֹמְרִים קַדִּישׁ עַל הַמִּשְׁנָה אֶלָּא עַל הָאַגָּדָה, דְּאָמַר מַר [סוֹטָה מט.] וִיהֵא שְׁמֵיהּ רַבָּא דְּאַגַּדְתָּא. וְנִקְרְאוּ אֵלּוּ פִּרְקֵי אָבוֹת מִפְּנֵי שֶׁנִּסְדְּרוּ הֵנָּה דִּבְרֵי אָבוֹת הָרִאשׁוֹנִים שֶׁקִּבְּלוּ אֶת הַתּוֹרָה זֶה מִזֶּה, כְּגוֹן מֹשֶׁה וִיהוֹשֻׁעַ וְהַזְּקֵנִים זֶה מִזֶּה עַד אַנְשֵׁי כְּנֶסֶת הַגְּדוֹלָה וְשַׁמַּאי וְהִלֵּל רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי וְתַלְמִידָיו, וְהוֹדִיעָנוּ רַבִּי אֵיךְ הָיוּ מַעֲשֵׂיהֶם נְכוֹנִים וְהָיוּ מַזְהִירִים לְאַנְשֵׁי דּוֹרָם וּמַדְרִיכִים אוֹתָם בְּדֶרֶךְ יְשָׁרָה, כְּמוֹ כֵן רָאוּי לְכָל חָכָם לְהַזְהִיר אֶת בְּנֵי דּוֹרוֹ וּלְהוֹדִיעָם דֶּרֶךְ יְשָׁרָה: (רש"י)