---

פרשת ויצא

---

{י}  וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע וַיֵּלֶךְ חָרָנָה:

 אונקלוס  וּנְפַק יַעֲקֹב מִבְּאֵרָא דְשָׁבַע וַאֲזַל לְחָרָן: (אונקלוס)

 יונתן  ויצא חַמְשָׁא נִיסִין אִתְעֲבִידוּ לְיַעֲקב בִּזְמַן דִנְפַק מִן בֵּירָא דְשָׁבַע. נִיסָא קַמָא אִתְקַצְרוּ שְׁעוֹי דְיוֹמָא וּטְמַע שִׁימְשָׁא בְּלָא אִשׁוּנֵיהּ מִן קֳדָם דַהֲוָה דְבִירָא מִתְחַמָד לְמַלָלָא עִמֵיהּ. נִיסָא תִנְיָינָא אַרְבַּעְתֵּי אַבְנַיָא דְשַׁוִי אִיסָדוֹי אַשְׁכַּח יַתְהוֹן בְּצַפְרָא לְאַבְנָא חָדָא. נִיסָא תְּלִיתָאָה אַבְנָא דַהֲווֹ כָּל עֶדְרַיָא מִתְכַּנְשִׁין וּמְגַלְגְלִין לָהּ מֵעִילוֹי פֻּם בֵּירָא גִלְגַל יָתָהּ בַּחֲדָא מִן דְרָעוֹי. נִיסָא רְבִיעָאָה דְטָפַת בֵּירָא וּסְלִיקוּ מַיָא לְאַנְפּוֹי וַהֲוָת טַיְיפָא כָּל יוֹמִין דַהֲוָה בְּחָרָן. נִיסָא חֲמִישָׁאָה קָפְצַת אַרְעָא קוּמוֹי וּבְהַהוּא יוֹמָא דְנָפַק אָזַל לְחָרָן: (תרגום יונתן)

 רש"י  ויצא יעקב. על ידי שבשביל שרעות בנות כנען בעיני יצחק אביו הלך עשו אל ישמעאל, הפסיק הענין בפרשתו של יעקב, וכתיב וירא עשו כי ברך וגו', ומשגמר, חזר (א) לענין הראשון: ויצא. לא היה צריך לכתוב אלא וילך יעקב חרנה, (ב) ולמה הזכיר יציאתו, אלא מגיד שיציאת צדיק מן המקום עושה רושם, (ג) שבזמן שהצדיק בעיר, הוא הודה, (ד) הוא זיוה, הוא הדרה, יצא משם, פנה הודה, (ה) פנה זיוה, פנה הדרה. וכן ותצא מן המקום (רות א, ז.), (ו) האמור בנעמי ורות: וילך חרנה. יצא ללכת (ז) לחרן: (רש"י)

 שפתי חכמים  (א) (קצ"מ), פירש מתחילה קשה לרש"י למה חזר וכתב ויצא יעקב, והלא כבר כתיב (לעיל פ' ה') וישלח יצחק את יעקב וגו', ותירץ ע"י שהפסיק בפרשתו של יעקב בענין עשו, ונתן הסיבה למה הפסיק שבשביל וגו', וכשהשלים סיבת ההפסקה שב להשלים סיבת החזרה ואמר ומשגמר וכו' ע"ש: (ב) דהא כתיב (לעיל פ' ז') וילך פדנה ארם ולא כתב קודם לכן ויצא יעקב, אלא שכיון שהלך פדנה ארם ודאי יצא מבאר שבע, וא"כ הכי נמי לא היה צריך לכתוב אלא וילך: (ג) דהוי כאילו נכתב שתי יציאות ויצא יעקב וגם וילך חרנה, אלא אחד שיצא גופו ואחד שיצא זיוה הדרה הודה, (רא"ם), וכתב עליו מהרש"ל ופירושו דלא כפירש הב"ר (ס"ח ז'), דפירש מדכתיב ויצא ולא כתיב ויצאו, שהרי גמלים ושאר הבהמות נמי יצאו, אלא מגיד לך שפנה זיוה וכו', ונ"ל דצריכים לדברי הרא"ם ולדברי הב"ר, וכוונת הפשט מדכתיב ויצא וגם וילך יתירא הוא, אלא מגיד הוא יצא ולא אחר, ואחר כך הקשה והלא גמלים ג"כ יצאו, אלא כשהוא יצא אז פנה הודה וזיוה וכו' ולא כשהיה אחר יוצא עכ"ל: (ד) רצה לומר בעוד שהצדיק בעיר האנשים והעם ג"כ צדיקים, לפי שמתביישין מן הצדיק וגם הוא מוכיחן: (ה) ר"ל העם שבעיר עושין עבירות, ואין להקשות והא יצחק עדיין נשאר בעיר, כבר תירצו בב"ר אינו דומה צדקת של צדיק אחד לצדקת של ב' צדיקים: (ו) וקשה דהכא הביא ראיה מהתם לכאן, והתם גבי נעמי ורות מביא ראיה מכאן, וי"ל דאי לא הביא ראיה מהתם הייתי אומר דילמא שתי יציאות האמורים כאן בא לאשמעינן דאחד יציאת גופו ואחד יציאת ממונו וצאנו ובקרו שיצאו עמו, לכך צריך להביא ראיה מהתם שיציאת צדיק עושה רושם כמו שפירש הכא, דהתם אי אפשר לפרש על יציאת ממונם, דהא התם אמרה (רות א' כ"א) וריקם השיבני, שמע מינה שלא היה לה שום ממון, והתם מביא ראיה מהכא, דאי מהתם הוה אמינא דוקא התם עושה רושם משום שלא נשאר שום צדיק זולתם, אבל במקום צדיקים מנא ליה דעושה רושם, משום הכי מביא ראיה מהכא דהא נשארו יצחק ורבקה ואפילו הכי עשה רושם יציאת יעקב וק"ל, (עיין בצד"ל ושם האריך מאד ליישב זה): (ז) דקשה לרש"י וילך חרנה משמע שבא לחרן, וזה אי אפשר שהרי אח"כ כתיב (פ' י"א) ויפגע במקום, וזה היה קודם ביאתו לחרן, ודוחק לומר שיהיה וילך כמשמעו שבא לחרן, ואחר כך שב לבאר מה שפגע לו בדרך, כי אין זה דרך המקרא, לכן פירש יצא ללכת: (שפתי חכמים)

 אור החיים  ויצא יעקב וגו'. טעם שלא הספיק בהודעת הליכתו בפרשה הקודמת דכתיב (פסוק ז) וישמע יעקב וגו' וילך וגו', להודיע אשר פגע בדרך קודם הגיעו למחוז חפצו, ולצד שהפסיק בענין חזר לומר ויצא וגו'. אלא צריך לדעת למה הוצרך לומר וילך וגו'. ומה גם שפגיעתו במקום היתה קודם הגיעו לחרן ולא היה לו להקדים המאוחר. עוד למה אמר חרנה ולא אמר לחרן, והגם שאמרו ז''ל (ב''ר פס''ח) כל תיבה וכו', עם כל זה יכוין הכתוב על דבר בשנותו לפעמים:

אכן התורה תכוין לסדר כל מה שעבר על יעקב מעת צאתו. וזה תחלה לדבר ויצא יעקב וגו' פי' לא עשה אלא יציאה ולא הוצרך ללכת ברגליו וההולך הוא חרנה, והוא אומרו וילך חרנה פי' חרנה הוא שהלך ממקומו להקביל פני יעקב:

עוד ירמוז להודיע כי כשיצא יעקב מבאר שבע תכף הלך חרונו של עשו, והוא אומרו וילך חרנה. ולדבריהם ז''ל ששלח עשו אליפז אחריו וכו', ירצה באומרו וילך חרנה לרמוז על הליכת אליפז אחריו בחרון. ואולי כי לזה סמך לדבר ויפגע במקום לרמוז כי ראה עצמו בצער והוצרך לתפלה: (אור החיים)

 ספורנו  ויצא יעקב. וילך חרנה. הלך להגיע לחרן וטרם הגיעו קרוהו אלה שהזכיר: (ספורנו)


{יא}  וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם וַיָּלֶן שָׁם כִּי בָא הַשֶּׁמֶשׁ וַיִּקַּח מֵאַבְנֵי הַמָּקוֹם וַיָּשֶׂם מְרַאֲשֹׁתָיו וַיִּשְׁכַּב בַּמָּקוֹם הַהוּא:

 אונקלוס  וַעֲרַע בְּאַתְרָא וּבָת תַּמָּן אֲרֵי עָל שִׁמְשָׁא וּנְסִיב מֵאַבְנֵי אַתְרָא וְשַׁוִּי אִסָדוֹהִי וּשְׁכִיב בְּאַתְרָא הַהוּא: (אונקלוס)

 יונתן  וְצַלִי בַּאֲתַר בֵּי מוּקְדָשָׁא וּבַת תַּמָן אֲרוּם טְמַע שִׁמְשָׁא וּנְסֵיב אַרְבְּעָה מֵאַבְנֵי אַתְרָא קַדִישׁ וְשַׁוִי אִיסָדוֹי וּשְׁכִיב בְּאַתְרָא הַהוּא: (תרגום יונתן)

 רש"י  ויפגע במקום. לא הזכיר הכתוב באיזה מקום, (ח) אלא במקום הנזכר במקום אחר, הוא הר המוריה, שנאמר בו וירא את המקום מרחוק: ויפגע. כמו (ט) ופגע ביריחו (יהושע טז, ז.), ופגע בדבשת. ורבותינו פירשו (ברכות כו:) לשון תפילה, (י) כמו ואל תפגע בי (ירמיה ז, טז.), ולמדנו שתקן תפלת ערבית, ושנה הכתוב ולא כתב ויתפלל, ללמדך (כ) שקפצה לו הארץ, כמו שמפורש בפרק גיד הנשה (חולין צא:): כי בא השמש. היה לו לכתוב ויבא השמש וילן שם, (ל) כי בא השמש משמע, ששקעה לו חמה פתאום שלא בעונתה כדי שילין שם. וישם מראשותיו. עשאן כמין מרזב (מ) סביב לראשו, שירא מפני חיות רעות, התחילו מריבות זו את זו, (נ) זאת אומרת עלי יניח צדיק את ראשו, וזאת אומרת עלי יניח, מיד עשאן הקב"ה אבן אחת, וזהו שנאמר ויקח את האבן אשר שם מראשותיו: וישכב במקום ההוא. לשון מעוט, באותו מקום שכב, אבל י"ד שנים ששמש בבית עבר, לא שכב בלילה, שהיה עוסק בתורה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ח) דקשה לרש"י והלא בא הכתוב לפרש ולא לסתום ואכתי אינו מפרש באיזה מקום, לכן פירש במקום וכו': (ט) שפירושו לשון חניה ולא פגישה: (י) פירוש ויפגע במקום בהקב"ה שקראו מקום, ע"ש שהוא מקומו של עולם, (רא"ם): (כ) דבשלמא ואל תפגע בי, פירש אל תגש בי להפציר, אבל אצל הקב"ה לא שייך למימר הכי, א"כ קשה למה שינה כו'. (מהרש"ל), אלא שלכך כתיב ויפגע שהוא נמי לשון פגישה כדי שתלמוד ממנו ג"כ קפיצת הדרך, ואי הוה כתיב ויפגוש לא הייתי לומד ממנו תפילה, לכך כתב הפסוק ויפגע דמשמע ביה תרווייהו: (ל) אף על פי שאין הפרש בין ויבא השמש וילן שם, ובין וילן שם כי בא השמש, מכל מקום היה לו לסדר הענינים כפי הסדר וכמו דכתיב (שופטים י"ט ט') הנה נא רפה היום לערוב לכו נא וגו', אלא ודאי על שקיעת הפתאומית נאמר. ועוד יש לומר מדכתיב כי בא השמש משמע אבל אי לא בא היה הולך עוד, ואם כן שמע מינה שהיה עוד היום גדול, ואם כן מאי כי בא השמש, אלא ששקעה וכו' כך פירש"י בפרק חלק (סנהדרין צ"ה: ד"ה כי בא): (מ) דאם לא כן ויקח אבן מיבעי ליה: (נ) דאם לא כן היו הכתובים מכחישין זה את זה, דכאן כתיב ויקח מאבני המקום משמע שהיו אבנים הרבה, ובסמוך (פ' י"ח) כתיב ויקח את האבן, לכך צריכין לתרץ דודאי מתחילה היו אבנים הרבה אלא התחילו מריבות כו', ואם תאמר מנא ליה שלקח אבנים הרבה דילמא ויקח אבן אחד מאבני המקום הוא דקאמר, והיינו דכתיב ויקח את האבן אשר שם מראשותיו, ותירצו התוס' (חולין צ"א: ד"ה כתיב) דהיה לו לומר ויקח אבן כמו (שמות י"ז י"ב) ויקחו אבן וישימו תחתיו, שהרי הכתוב לא בא לסתום אלא לפרש, אלא מדכתיב מאבני (סתם) שמע מינה אבנים טובא הוו: (שפתי חכמים)

 אור החיים  ויפגע במקום. פשטו של מקרא שפגע במקום אחד של ישוב. וכמו שתמצא שגמר אומר הכתוב לבסוף דכתיב ואולם לוז שם העיר הרי כי עיר היתה וילן שם בעיר ההיא. ואומרו כי בא השמש לומר שזולת זה היה הולך הוא להגיע למחוז חפצו במצות אביו ואמו. ורז''ל (ב''ד פס''ח) פירשו במקום הידוע הר המוריה דכתיב (לעיל כב ד) וירא את המקום וגו', וזה דרך דרש בנקודת הה''א, ודבריהם ז''ל ככתובים וכמסורים אצלינו, ואין סתירה לדברינו וכמו שפי' רש''י שנעקר הר המוריה ובא לשם, כי הוא זה מקום המקודש:

וישכב במקום ההוא. הודיע זה לומר ויחלום וגו', ואמר במקום ההוא, כי לא השכיבה היא דבר הסובב לחלום אלא לצד המקום ההוא כי היה מקום מקודש כמו שאמר לבסוף:

עוד ירמוז באומרו וישכב במקום על דרך אומרם ז''ל (חולין צא:) שקפל הארץ תחתיו, לזה אמר וישכב במקום ההוא פי' כולו שכב בו כאומרו (יג) אשר אתה שוכב עליה: (אור החיים)

 ספורנו  ויפגע במקום. קרה לו שהגיע אל מקום שלא כיון אליו וענין המקום הוא מקום ללון לאורחים שהי' מתוקן אז בכל עיר ועיר ברחוב העיר על הרוב ועל כל זה אמרו המלאכים ללוט כי ברחוב נלין וכן בענין פלגש בגבעה רק ברחוב אל תלן: מאבני המקום. שהיו מוכנות שם לאורחים לאכול ולשבת עליהם: (ספורנו)


{יב}  וַיַּחֲלֹם וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ:

 אונקלוס  וַחֲלַם וְהָא סֻלְמָא נָעִיץ בְּאַרְעָא וְרֵישֵׁהּ מָטֵי עַד צֵית שְׁמַיָּא וְהָא מַלְאָכַיָּא דַּיְיָ סָלְקִין וְנָחֲתִין בֵּהּ: (אונקלוס)

 יונתן  וַחֲלָם וְהָא סוּלְמָא קְבוּעַ בְּאַרְעָא וְרֵישֵׁיהּ מָטֵי עַד צֵית שְׁמַיָא וְהָא תְּרֵין מַלְאָכַיָא דַאֲזָלוּ לִסְדוֹם וְאִטְרְדוּ מִן מְחִיצַתְהוֹן מִן בִּגְלַל דְגַלְיָין מַסְטִירִין דְמָרֵי עַלְמָא וַהֲווֹ מַטְרִידִין וְאָזְלִין עַד זְמַן דְנָפַק יַעֲקב מִבֵּית אָבוֹי וְהִינוּן לָוָון יָתֵיהּ בְּחִיסְדָא עַד בֵּית אֵל וּבְהַהוּא יוֹמָא סַלְקִין לִשְׁמֵי מְרוֹמָא עָנִין וְאָמְרִין אִיתוּן חָמוֹן יַעֲקב חֲסִידָא דְאִיקוּנִין דִי לֵיהּ קְבִיעָא בְּכוּרְסֵי יְקָרָא דַהֲוֵיתוּן מִתְחַמְדִין לְמֶחֱמֵי יָתֵיהּ בְּכֵן שְׁאַר מַלְאָכַיָא קַדִישַׁיָא דַיְיָ נַחֲתִין לְמִסְתַּכְּלָא בֵּיהּ: (תרגום יונתן)

 רש"י  עולים ויורדים. עולים תחלה (ס) ואחר כך יורדים, מלאכים שליווהו בארץ, אין יוצאים חוצה לארץ ועלו לרקיע, וירדו מלאכי חוצה לארץ ללותו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ס) קשה לרש"י דהוה ליה למימר יורדים תחילה, דהא דירת המלאכים בשמים הוא: (שפתי חכמים)

 הרמב"ן  והנה סלם מצב ארצה וראשו מגיע השמימה והנה מלאכי אלהים עולים ויורדים בו. הראהו בחלום הנבואה כי כל הנעשה בארץ נעשה על ידי המלאכים והכל בגזרת עליון עליהם כי מלאכי אלהים אשר שלח ה' להתהלך בארץ לא יעשו קטנה או גדולה עד שובם להתיצב על אדון כל הארץ לאמר לפניו התהלכנו בארץ והנה יושבת בשלוה או מלאה חרב ודם והוא יצוה עליהם לשוב לרדת בארץ ולעשות דברו והראהו כי הוא יתברך נצב על הסלם ומבטיחו ליעקב בהבטחה גדולה להודיע שהוא לא יהיה ביד המלאכים אבל יהיה חלק ה' ויהיה עמו תמיד כמו שאמר והנה אנכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך כי מעלתו גדולה משאר הצדיקים שנאמר בהם (תהלים צא יא) כי מלאכיו יצוה לך לשמרך בכל דרכיך ועל דעת רבי אליעזר הגדול (פרקי דר"א לה) היתה זאת המראה כענין בין הבתרים לאברם כי הראהו ממשלת ארבע מלכיות ומעלתם וירידתם וזה טעם "מלאכי אלהים" כמו שנאמר בדניאל (י כ יג) שר מלכות יון ושר מלכות פרס והבטיחו כי הוא יתעלה יהיה עמו בכל אשר ילך ביניהם וישמרנו ויצילנו מידם אמרו (שם בפדר"א) הראה לו הקב"ה ארבע מלכיות מושלן ואבדן הראהו שר מלכות בבל עולה שבעים עוקים ויורד והראהו שר מלכות מדי עולה חמישים ושנים עוקים ויורד והראהו שר מלכות יון עולה מאה ושמונים עוקים ויורד והראהו שר מלכות אדום עולה ואינו יורד אמר לו יעקב אך אל שאול תורד (ישעיהו יד טו) אמר לו הקב"ה אם תגביה כנשר וגו' (עובדיה א ד) (הרמב"ן)

 אור החיים  ויחלום והנה וגו'. טעם אומרו והנה. להיות שאין החלום מוחלט בבחינת הצדק כי חלומות שוא הם, גם שעל כל פנים יהיה בהם תבן כי הם במראה השעמום, לזה אמר והנה פי' כי הדברים בלא שעמום ודמיונות אלא כל דבר נגלה אצלו ומבואר כיום יאיר, ואין זה דומה לשאר החלומות שרואה דבר ואינו מחליט בראייתו מה שהוא רואה, ולזה תמצא שדקדק לומר בכל פרט ופרט מהנגלה אליו בחלום והנה, גבי ראית הסולם אמר והנה סולם, גבי ראית המלאכים אמר והנה מלאכי וגו', גבי גילוי שכינה אמר והנה ה', הכוונה בזה כי היתה נבואה ממש: (אור החיים)


{יג}  וְהִנֵּה יְהֹוָה נִצָּב עָלָיו וַיֹּאמַר אֲנִי יְהֹוָה אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אָבִיךָ וֵאלֹהֵי יִצְחָק הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה שֹׁכֵב עָלֶיהָ לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֶךָ:

 אונקלוס  וְהָא יְקָרָא דַיְיָ מְעַתַּד עִלָווֹהִי וַאֲמַר אֲנָא יְיָ אֱלָהֵהּ דְּאַבְרָהָם אָבוּךְ וֵאלָהֵהּ דְּיִצְחָק אַרְעָא דִּי אַתְּ שְׁכִיב עֲלַהּ לָךְ אֶתְּנִנַּהּ וְלִבְנָיךְ: (אונקלוס)

 יונתן  וְהָא יְקָרָא דַיְיָ מְעַתֵּד עִילוֹי וַאֲמַר לֵיהּ אֲנָא יְיָ אֱלָהֵיהּ דְאַבְרָהָם אָבוּךְ וֵאלָהֵיהּ דְיִצְחָק אַרְעָא דְאַנְתְּ שְׁכִיב עֲלָהּ לָךְ אֶתְּנִינָהּ וְלִבְנָךְ: (תרגום יונתן)

 רש"י  נצב עליו. (ע) לשמרו: ואלהי יצחק. אף על פי שלא מצינו במקרא שייחד הקב"ה שמו על הצדיקים בחייהם לכתוב אלהי פלוני,משום שנאמר הן בקדושיו לא יאמין (איוב טו, טו.), כאן ייחד שמו על יצחק, לפי שכהו עיניו, וכלוא בבית, והרי הוא כמת, ויצר הרע פסק ממנו. (תנחומא תולדות ז.): שכב עליה. קיפל הקב"ה כל ארץ ישראל תחתיו, (פ) רמז לו שתהא נוחה ליכבש לבניו (חולין צא:) (כד' אמות, שזה מקומו של אדם): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ע) דאם לא כן הא מלא כל הארץ כבודו ומאי נצב עליו, אלא עליו על יעקב, והא דהוצרך לשמרו באותו שעה ולא קודם לכן, אמרו בגמרא (חולין צ"א:) לפי שדיוקנו של יעקב חקוק בכסא הכבוד, ועכשיו ראו המלאכים את יעקב, וידעו שדיוקנו הוא ונתקנאו בו הואיל שהוא קרוב לכסא הכבוד יותר מהם, והיה בדעתם להזיקו לכך שמרו הקב"ה, ועוד י"ל הואיל שהמלאכים של ארץ ישראל היו עולים ומלאכים של חוץ לארץ היו יורדים, בין כך ובין כך לא היו המלאכים אצלו, לכך שמרו הקב"ה עכשיו, (רא"ם): (פ) דאם לא כן מאי רבותיה הוא שנתן לו את הארץ אשר שכב עליה שהוא רק ד' אמות, ועל זה קאמר קיפל הקב"ה, וקשה למה קיפל אותה לו בתוך ד' אמות, יש לומר כדי שתהיה נוח לכבוש כל ארץ ישראל כארבע אמות אשר הוא שוכב עליהם, שכל ארץ ישראל כלולה בה, וכעין (מלכים-ב' י"ג י"ז) ירה ויור ויאמר חץ תשועה לה': (שפתי חכמים)

 אור החיים  והנה ה' נצב עליו. ירמוז גם על יעקב, על דרך אומרם ז''ל (ב''ר פמז) האבות הם מרכבה לשכינה, ולהיות שהוא רגל רביעי יאמר בדיוק נצב עליו יותר מעל אברהם ויצחק כי הוא עיקר העמדת הכסא:

אלהי אברהם אביך וגו'. טעם אומרו אביך ללא צורך, גם דייק לומר אביך באברהם ולא אמר אברהם ויצחק אבותיך, נתכוין למעט עשו מירושת אברהם ועשה יעקב הוא היורש אברהם לא שתגיע הירושה ליצחק וממנו ירשנה יעקב שאם כן תגיע הירושה לעשו, וחששת ישמעאל אינה, כי כבר כתבתי (לעיל טז) שמשפט עבד יש לו דכתיב (לעיל כא) בן האמה ולא בנך וגופו קנוי ליצחק, ואין טענת עשו בו כי ירושת אברהם נתנה ליעקב ולא לעשו. והגם שבן מומר יורש את אביו דבר תורה (קידושין יח.) כאן כשנתן ה' לאברהם מתנות וברכות וכדומה נתנם לו על מנת שאחריו ליעקב כאומרו (לעיל כא יב) כי ביצחק יקרא לך זרע (נדרים לא.). והגם ששם זרע לא יריע לנחלה שיירש הגם שאינו נקרא זרעו, הרי מצינו שזרע פסול יקרא גם כן זרע כדאיתא בסנהדרין (סד:) כי מזרעו נתן למולך לרבות זרע פסול הרי שיקרא זרע. אלא דסתם זרע הוא כשר וכשממעט כאן עשו שלא יקרא זרע מיעט אפילו זרע פסול לא יקרא לו, וממוצא דבר אתה למד שאין לו בו ירושה. וכמו שגילה ה' לבסוף שנותן ליעקב כל ברכות אברהם. ומה שלמדו בש''ס (קידושין יח.) מפסוק כי ירושה לעשו נתתי וגו', היינו שירשוהו בניו לעשו לא שעשו ירש ח''ו כי פשיטא שאין לו חלק ונחלה באברהם: (אור החיים)

 ספורנו  הארץ אשר אתה שוכב עליה. שהוא מחוז ארץ כנען: לך אתננה. שתהיה אתה נשיא אלהים בקרב יושביה כמו שהיו אברהם ויצחק: (ספורנו)


{יד}  וְהָיָה זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ וּפָרַצְתָּ יָמָּה וָקֵדְמָה וְצָפֹנָה וָנֶגְבָּה וְנִבְרְכוּ בְךָ כָּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה וּבְזַרְעֶךָ:

 אונקלוס  וִיהוֹן בְּנָיךְ סַגִּיאִין כְּעַפְרָא דְאַרְעָא וְתִתְקֵף לְמַעַרְבָא וּלְמַדִינְחָא וּלְצִפּוּנָא וּלְדָרוֹמָא וְיִתְבָּרְכוּן בְּדִילָךְ כָּל זַרְעֲיַת אַרְעָא וּבְדִיל בְּנָיךְ: (אונקלוס)

 יונתן  וִיהוֹן בְּנָךְ סַגִיאִין הֵי כְעַפְרָא דְאַרְעָא וְתַתְקִיף לִמְעַרְבָא וּלְמַדִינְחָא לְצִיפוּנָא וּלְדָרוֹמָא וְיִתְבָּרְכוּן בְּגִין זַכְוָותָךְ כָּל יְחוּסֵי אַרְעָא וּבְגִין זַכְוַות בְּנָךְ: (תרגום יונתן)

 רש"י  ופרצת. וחזקת, (צ) כמו וכן יפרוץ: (רש"י)

 שפתי חכמים  (צ) לא כמו (שמות י"ט כ"ב) פן יפרוץ בם, שהוא לשון הריסה: (שפתי חכמים)

 אור החיים  ונברכו בך כל משפחות וגו'. שכן מצינו בארם שנתברכו בו כאומרם ז''ל שם (ב''ר פ''ע) וז''ל שקודם בא יעקב היו מדוחקים למים וכיון שבא נתברכו במים, וכן גם כן במצרים מעת שירד נתבטלה גזירת הרעב, ונתברכו לרגלו. ואומרו ובזרעך שכל זמן שהיה בית המקדש קיים היתה ברכת ע' אומות וקיומם באמצעות ישראל שהיו מקריבין ע' פרים בחג (סוכה נה:), ובגליות גם כן קיום האומות וסמיכתם היא ישראל דכתיב (שה''ש א) שמוני נוטרה את הכרמים וגו':

ובדרך רמז כל הפרשה תרמוז ענין האדם, וכמו שהתחילו לומר בה רז''ל (זהר חלק א קמז) ויצא יעקב היא הנפש בצאתה מעולם העליון, ונקרא יעקב על שם יצר הרע הכרוך כעקביו. ואומרו מבאר שבע מקום שממנו יצאו הנשמות יקרא באר מים חיים, ושבע ירמוז אל שבועת ה' אשר תשבע הנפש בצאתה שלא תעבור על דבר תורה (נדה ל:), ואומר וילך חרנה על דרך אומרם ז''ל (סנהדרין צא:) כי יצר הרע יכנס באדם בצאתו מרחם אמו דכתיב (לעיל ד' ז') לפתח וגו', ואומרו ויפגע במקום כי צריך האדם להתפלל לה' שהוא מקומו של עולם שלא יעזבנו בידו. ואומרו וילן שם כי בא השמש שצריך להתנהג כן עד לכתו מעולם הזה כשיעריב שמשו, והוא אומרם ז''ל (אבות פ''ב) אל תאמן בעצמך עד יום מותך, ואומרו ויקח מאבני המקום על דרך אומרם ז''ל (ברכות ה:) וז''ל אמר ר' שמעון בן לקיש לעולם ירגיז אדם יצר הטוב וכו' ואם לאו יעסוק בתורה דכתיב (תהלים ד) אמרו בלבבכם והוא אומרו מאבני המקום פי' בניינו של עולם שהם דברי תורה, גם יתיחס להם אבני המקום שבהם נסקל ונרגם יצר הרע וכחותיו, והוא אומרם ז''ל (סוטה כא.) תורה מצלת מיצר הרע בין בזמן שעוסק בה בין בזמן שאינו עוסק בה. ואומרו וישם מראשותיו יכוין על דרך מה שאמר רשב''ל אם לא נצחו יקרא קריאת שמע שעל המטה שנאמר על משכבכם. ואומרו וישכב במקום ההוא יכוין למה שסיים רשב''ל לא נצחו יזכור לו יום המיתה, והוא אומרו וישכב שכיבה הידועה במקום הידוע דרך כל הארץ בית מועד לכל חי, ואחר כל התנאים הללו מובטח הוא שינצח היצה''ר, ומעתה מבשרו הכתוב שיהיה ראוי לענף מענפי הנבואה שיגלה ה' אליו בחלום ידבר בו, וצא ולמד חלומותיו של ר' אלעזר בן ערך המובאים בספר הזוהר (ח''א קלט ובז''ח לך כה.). והסולם הוא סוד נפש אדם ולהיות שבצאת נפש מאדם בשוכבו לא תעקר בהחלט מגופו של אדם אלא חלק ממנה בגוף, והוא אומרו מוצב ארצה וחלק מגיע השמימה, והעד על זה כשיהיה האדם ישן יקיץ על ידי התנועעות הגוף הישן ואם נפש האדם נפרדה והלכה לה לא תרגיש בהתנועעות הגוף אלא ודאי כי מוצבת ארצה וראשה מגיע השמימה פי' שאין מפסיק בינה ובין השמים, כיון שיצר הרע באדם אין, תגיע הנשמה לשמים. ואומרו מלאכי אלהים עולים וגו' ירמוז אל בחינת מעשים טובים אשר ישתדל אדם בעולם הזה ויעלה באמצעותה אורות עליונים בשורש נשמתן והם נקראים בדבריהם ז''ל (זהר ח''א יח) מיין נוקבין להם יקרא מלאכי אלהים, וכן הוא במשנת חסידים (אבות פ''ד) העושה מצוה אחת קנה לו פרקליט אחד, ובעלות אלו ירדו מיין דכורין כי בהתעוררות התחתונים יתעוררו מים העליונים להשפיע אורות נוראים בסוד נשמתו, והוא אומרו ויורדים בו. ואומרו והנה ה' נצב פי' שממדרגה זו יעלה לנבואה עצמה ולא בחלום ידבר בו אלא תגלה עליו השכינה, ולזה תמצא שאמרו ז''ל (רמב''ם הל' תשובה פ''ה) על ישראל שלא הושלל אחד מהם מהנבואה וכולן מוכשרים לדבר זה: (אור החיים)

 ספורנו  והיה זרעך כעפר הארץ ופרצת. אחר שיהיה זרעך כעפר הארץ כענין ותשיתי כארץ גיוך וכחוץ לעוברים. וזה שיהיו בתכלית השפלות אז תפרוץ בארץ אשר אתה שוכב עליה בכל צד ימה וקדמה וצפונה ונגבה כי אמנם תשועת האל העתידה תהיה אחר רב שפלות ישראל: ונברכו בך כל משפחות האדמה ובזרעך. כענין ואתם כהני ה' תקראו משרתי אלהינו יאמר לכם: (ספורנו)


{טו}  וְהִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ וּשְׁמַרְתִּיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ וַהֲשִׁבֹתִיךָ אֶל הָאֲדָמָה הַזֹּאת כִּי לֹא אֶעֱזָבְךָ עַד אֲשֶׁר אִם עָשִׂיתִי אֵת אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי לָךְ:

 אונקלוס  וְהָא מֵימְרִי בְּסַעְדָךְ וְאֶטְרִנָךְ בְּכָל אֲתַר דִּי תְהַךְ וַאֲתֵיבִנָּךְ לְאַרְעָא הָדָא אֲרֵי לָא אֶשְׁבְּקִנָּךְ עַד דִּי אֶעְבֵּיד יָת דִּי מַלֵּלִית לָךְ: (אונקלוס)

 יונתן  וְהָא מֵימְרִי בְּסַעֲדָךְ וְאַטְרִינָךְ בְּכָל אֲתַר דִתְהַךְ וְאָתֵבִינָךְ לְאַרְעָא הָדָא אֲרוּם לָא אַשְׁבְּקִינָךְ עַד זְמַן דִי אַעֲבֵיד יַת דְמַלֵילִית לָךְ: (תרגום יונתן)

 רש"י  אנכי עמך. לפי שהיה ירא (ק) מעשו ומלבן: עד אשר אם עשיתי. אם משמש (ר) בלשון כי: דברתי לך. לצרכך ועליך, מה שהבטחתי לאברהם על זרעו, לך הבטחתי ולא לעשו, שלא אמרתי לו כי יצחק יקרא לך זרע, אלא כי ביצחק, ולא כל יצחק, וכן כל לי, ולך, ולו, ולהם, הסמוכים אצל דבור, משמשים לשון על, וזה יוכיח, שהרי עם יעקב לא דבר (ש) קודם לכן: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ק) דאם לא כן מאי אנכי עמך דמשמע מגן לך, (נח"י), ירא בהליכה מעשו שלא ירדוף אחריו, ובחזרתו מלבן כמעשה שהיה, וזהו שסיים ושמרתיך בכל אשר תלך והשיבותיך: (ר) דקשה לרש"י כי לא אעזבך עד אשר, משמע שודאי לא אעזבך עד אשר עשיתי, ומלת אם משמע שהוא ספק אם יעשה אם לא, לכך מפרש אם משמע בלשון כי, דהוא נמי לשון ודאי, כלומר כיון שכי משמש לשון אם, גם אם משמש לשון כי: (ש) וא"ת דילמא אשר דברתי לך קאי על הדיבור שדיבר עמו עתה, והוא ויאמר אני ה' וגו', וי"ל דאם כן היה לו לומר כל אשר אני מדבר עמך, ולא לשון דברתי שהוא לשון עבר, כיון דחדא נבואה היא והכל בחלום אחד ולא הקיץ משנתו בנתיים וק"ל: (שפתי חכמים)

 ספורנו  עד אשר אם עשיתי. בעוד שלא עשיתי זה שאמרתי לך עתה באמרו ופרצת כי מלת עד תורה לפעמים כמו בעוד כמו עד שהמלך במסבו. עד לא עשה ארץ וחוצות. אמנם אחר שתעשה זאת התשועה הגדולה לא בלבד יגמול חסד לעמו שלא לעזבם אבל יגביר עליו חסדו להתהלך בתוכנו כאמרו והתהלכתי בתוככם: (ספורנו)


{טז}  וַיִּיקַץ יַעֲקֹב מִשְּׁנָתוֹ וַיֹּאמֶר אָכֵן יֵשׁ יְהֹוָה בַּמָּקוֹם הַזֶּה וְאָנֹכִי לֹא יָדָעְתִּי:

 אונקלוס  וְאִתְּעַר יַעֲקֹב מִשִּׁנְתֵּהּ וַאֲמַר בְּקוּשְׁטָּא (אִית) יְקָרָא דַיְיָ שָׁרֵי בְּאַתְרָא הָדֵין וַאֲנָא לָא הֲוֵיתִי יְדָע: (אונקלוס)

 יונתן  וְאִיתְעַר יַעֲקב מִדַמְכֵיהּ וַאֲמַר בְּקוּשְׁטָא אִית יְקַר שְׁכִינְתָּא דַיְיָ שָׁרֵי בְּאַתְרָא הָדֵין וַאֲנָא לָא הֲוַת יְדָע: (תרגום יונתן)

 רש"י  ואנכי לא ידעתי. שאם ידעתי, לא ישנתי (ת) במקום קדוש כזה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ת) דאם לא כן מאי נפקא מינה אם לא ידע: (שפתי חכמים)

 אור החיים  וייקץ וגו' אכן וגו' ואנכי וגו'. צריך לדעת כוונת אומרו אכן, שנראה כי נתגלה לו הנעלם. עוד מה תמיהא זו ואנכי לא ידעתי שנראה שצריך הוא לדעת כל נסתר. ויתבאר על דרך אומרם ז''ל (חולין צא:) כי בא השמש שקעה לו שלא בעונתה לשכב שם בבית מלון המאושר, ויעקב לא הרגיש טעם הערב שמש שלא בזמנו, לזה כשבא החלום ברוב ענין אז הוכר לו הנסתר טעם הערב שמש, והוא אומרו אכן יש ה' וגו' ולזה העריב השמש לצורך שכיבה במקום הזה. ואומרו יש ה' פי' שם הוא מקום שבו ה' מצוי תמיד יותר מכל המקומות, ואשר לזה רצה ה' לדבר אתו שם מדי עוברו שמה, ואמר ואנכי לא ידעתי קודם טעם הדבר כי אם היה יודע היה מכין עצמו לנבואה כי הנבואה צריכה הכנה כידוע. ואפשר אם היה מכין עצמו היה מתנבא בהקיץ ולא בחלום ידבר בו, ולזה מתאונן על מה שלא השכיל על דבר. ורש''י ז''ל פי' ואם ידעתי לא ישנתי במקום קדוש ע''כ. ואם לזה לבד נתכוין נאמר אליו ואם לא ישנת לא היית חולם חלום נבואיי בכל ההבטחות, ובהכרח להשלים הכוונה במה שפירשתי: (אור החיים)

 ספורנו  אכן יש ה' במקום הזה. אין ספק שזה המקום מוכן לנבואה מאחר שראיתי בו מראה כזאת בלתי שאתכוין לנבואה כי אמנם ישתנו תכונות משמשי העצם השכלי המתנבא כפי השתנות הארץ והאויר כאמרם אוירה של ארץ ישראל מחכים: ואנכי לא ידעתי. שאלו ידעתי הייתי מכין עצמי לנבואה ולא כן עשיתי: (ספורנו)


{יז}  וַיִּירָא וַיֹּאמַר מַה נּוֹרָא הַמָּקוֹם הַזֶּה אֵין זֶה כִּי אִם בֵּית אֱלֹהִים וְזֶה שַׁעַר הַשָּׁמָיִם:

 אונקלוס  וּדְחִיל וַאֲמַר מָה דְחִילוּ אַתְרָא הָדֵין לֵית דֵּין אֲתַר הֶדְיוֹט אֶלָהֵין אֲתַר דְּרַעֲוָא בֵהּ מִן קֳדָם יְיָ וְדֵין תְּרַע קֳבֵל שְׁמַיָּא: (אונקלוס)

 יונתן  וּדְחִיל וַאֲמַר מַה דָחִיל וּמְשַׁבַּח אַתְרָא הָדֵין לֵית דֵין אֲתַר חוֹל אֲרוּם אֱלָהֵן בֵּית מִקְדָשׁ לִשְׁמֵיהּ דַיְיָ וְדֵין כָּשַׁר לִצְלוֹ מְכֻוָון כָּל קְבֵיל תְּרַע שְׁמַיָא מְשַׁכְלַל תְּחוֹת כּוּרְסֵי יְקָרָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  כי אם בית אלהים. אמר רבי אלעזר בשם רבי יוסי בן זמרא, הסולם הזה עומד בבאר שבע, (א) ואמצע שיפועו מגיע כנגד בית המקדש, שבאר שבע עומד בדרומה של יהודה, וירושלים בצפונה, בגבול שבין יהודה ובנימין, ובית אל היה בצפון של נחלת בנימין, בגבול שבין בנימין ובין בני יוסף, נמצא סולם שרגליו בבאר שבע וראשו בבית אל, מגיע אמצע שיפועו נגד ירושלים, וכלפי שאמרו רבותינו, שאמר הקב"ה, צדיק זה בא לבית מלוני ויפטר בלא לינה, ועוד אמרו, יעקב קראו לירושלים בית אל, וזו לוז היא ולא ירושלים, ומהיכן למדו לומר כן, אומר אני שנעקר הר המוריה ובא לכאן, וזו היא קפיצת הארץ האמורה בשחיטת חולין (חולין צא:), שבא בית המקדש לקראתו עד בית אל, וזה ויפגע במקום. ואם תאמר וכשעבר יעקב על בית המקדש (ב) מדוע לא עכבו שם, איהו לא יהיב לביה להתפלל במקום שהתפללו אבותיו, ומן השמים יעכבוהו, איהו עד חרן אזל, כדאמרינן בפרק גיד הנשה (שם), וקרא מוכיח וילך חרנה, כי מטא לחרן אמר, אפשר שעברתי על מקום שהתפללו אבותי ולא התפללתי בו, יהב דעתיה למהדר, וחזר עד בית אל, וקפצה לו הארץ. (בית אל לא זה הוא הסמוך לעי אלא לירושלים, ועל שם שהיתה עיר האלהים קראה בית אל, והוא הר המוריה שהתפלל בו אברהם, והוא השדה שהתפלל בו יצחק, וכן אמרו בסוטה לכו ונעלה וגו' לא כאברהם שקראו הר, ולא כיצחק שקראו שדה, אלא כיעקב שקראו בית אל. ע"כ מפרש"י מדויק): מה נורא. תרגום מה דחילו אתרא הדין. דחילו שם דבר הוא כמו סוכלתנו וכסו (ג) למלבש: וזה שער השמים. מקום תפלה, לעלות תפלתם השמימה. ומדרשו שבית המקדש של מעלה (ד) מכוון כנגד בית המקדש של מטה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (א) דקשה לרש"י כיון שאמר יעקב כי אם בית אלהים, משמע שהיה בבית אל, כמו שכתוב (לקמן פ' י"ט) ויקרא את שם המקום ההוא בית אל, אם כן משמע שסולם הזה עומד בבית אל, ולעיל משמע שהיה עומד בבאר שבע, מדכתיב לעיל (פ' י"ב) ויחלום והנה סולם מוצב ארצה וגו', ולא מפרש באיזה מקום של ארץ היה, אם כן ודאי קאי אמאי דכתיב לפניו בתחילה (פ' ו') דהיינו באר שבע ודרשינן סמוכות, אם כן קשיא קראי אהדדי, לכך מפרש הסולם הזה עומד בבאר שבע כדמשמע מפסוק, ואמצע שיפועו נגד בית המקדש דהיינו ירושלים, וראשו בבית אל כדמשמע נמי בפסוק, דאין לומר סוף שיפועו היה כנגד בית המקדש, אם כן היה יעקב חוץ מהסולם, שהרי באר שבע בדרומו של יהודה, ובית המקדש בצפונו בגבול שבין יהודה ובנימין, ולוז הוא בצפונו של בנימין, ואם כן מה היה מעלת לוז שקרא לו בית אלהים ושער השמים, הרי לא היה שם לא רגלי הסולם ולא ראשו, לכן פירש שאמצע שיפועו היה כנגד בית המקדש וסוף הסולם היינו ראשו היה כנגד בית אל שהוא לוז. כתב מהרש"ל כך נראה לי פירוש הפסוק והצעת רש"י, וכלפי שארז"ל שאמר הקב"ה צדיק זה בא לבית מלוני ויפטר בלא לינה, ובית מלונו של הקב"ה היינו ירושלים, וכאן משמע שלן בבית אל, ועוד אמרו יעקב קראו לירושלים בית אל, וזהו לוז כדכתיב ואולם לוז שם העיר כו', ואפילו אם אתה יכול לתרץ הכתוב שתוכל לומר לוז היא ירושלים, עדיין קשה מהיכן למדו לומר כן אני אומר וכו' ואז קראו לוז שהוא שם העיר לראשונה, וירושלים שקפץ לשם קראום ביחד בית אל, ובזה יתורץ דברי חז"ל שפיר, לאפוקי דעת הרא"ם, דלפי פירושו שבנוסחאות שלנו כתיב יעקב קראו לירושלים בית אל, ועיקר שלדבריו זהו לוז ולא ירושלים גם כן מדברי חכמים הוא, וזה לא מצאתי בשום מקום, ועוד לפי התירוץ גם כן קשה דילמא לוז היינו ירושלים, וקפיצת הארץ היינו כשבא לאמצעית הדרך בא לוז כנגדו, אלא ודאי שהיה ברור לרש"י שירושלים לא לוז היא כדמוכח קרא כדפירשתי עכ"ל: (ב) רצה לומר כך הוא המאמר התם בגמרא ולשון קושיא היא, למה לא עכבוהו שם, ומתרץ איהו לא יהיב וכו' עד ומן השמים יעכבוהו, רצה לומר כיון דהוא עצמו לא התפלל ומן השמים יעכבוהו בתמיה, אין כופין אדם לדבר מצוה: (ג) מביא ראיה שדחילו בוי"ו לאו לשון רבים הוא אלא דרך התרגום הוא כן, כמו תבונה, דהוא נמי שם דבר ואפילו הכי תרגומו סוכלתנו בוי"ו, וכן בגד ללבוש (לקמן פ' כ') נמי שם דבר הוא ותרגומו בוי"ו וכסו, ואם כן שמע מינה שדרך התרגום כן: (ד) (נח"י), נ"ל דהמדרש אינו חולק אלא שמפרש הטעם למה דוקא זה המקום הוא שער לעליית התפילה לפי שהוא מכוון נגד בית המקדש של מעלה, ומכל מקום שער השמים הוא דרך משל, כי אין לשמים שער או חלון: (שפתי חכמים)

 הרמב"ן  כי אם בית אלהים וזה שער השמים. הוא בית המקדש שהוא שער לעלות משם התפלות והקרבנות לשמים וכתב רש"י אמר רבי אלעזר בשם ר' יוסי בן זמרא (ב"ר סט ה) הסולם הזה עומד בבאר שבע ושיפועו מגיע עד בית המקדש שבאר שבע עומד בדרומו של יהודה וירושלם בצפונו בגבול שבין יהודה ובנימין ובית אל היה בצפון של נחלת בנימין בגבול שבין בנימין ובין בני יוסף נמצא סולם רגליו בבאר שבע וראשו בבית אל מגיע שפועו כנגד ירושלם ושאמרו רבותינו (חולין צא) צדיק זה בא לבית מלוני ועוד אמרו (פסחים פח) יעקב קראו בית אל וזו לוז היא ולא ירושלם ומהיכן למדו לומר כן אני אומר שנעקר הר המוריה ובא לכאן וזו היא קפיצת הארץ האמורה בשחיטת חולין (חולין צא) שבא בית המקדש לקראתו עד בית אל וזהו ויפגע במקום ואם תאמר כשעבר יעקב אבינו על בית המקדש מדוע לא עכבוהו שם איהו לא יהב דעתיה להתפלל במקום שהתפללו אבותיו ומן השמים יעכבוהו איהו עד חרן אזל כדאמרינן בפרק גיד הנשה (שם) וקרא מסייע לן וילך חרנה כי מטא לחרן אמר אפשר עברתי על מקום שהתפללו בו אבותי ולא התפללתי בו יהב דעתיה למהדר וחזר עד בית אל קפצה ליה ארעא עד בית אל כל אלו דברי הרב ולא נראה לי כלל שאין קפיצת הארץ שהזכירו ביעקב אלא כאותה שאמרו באליעזר עבד אברהם שבא ביום אחד לחרן כמו שאמרו בסנהדרין (צה) שלשה קפצה להם הארץ אליעזר עבד אברהם ויעקב אבינו ואבישי בן צרויה ופירשו אליעזר עבד אברהם דכתיב (לעיל כד מב) ואבא היום אל העין למימרא דההוא יומא נפק יעקב דכתיב ויפגע במקום כי מטא לחרן אמר אפשר שעברתי על מקום שהתפללו אבותי ולא התפללתי בו כיון דהרהר בדעתיה למהדר קפצה ליה ארעא מיד ויפגע במקום הנה בפירוש אומרים שכיון שעלה בלבו בחרן לחזור קפצה לו הארץ ופגע במקום שהתפללו בו אבותיו לא שחזר לבית אל ולא שקפץ הר המוריה ובא לשם ובבראשית רבה (נט יא) עוד עשו שניהם שוים בקפיצה אמרו ויקם וילך אל ארם נהרים (לעיל כד י) בר יומו ואבא היום אל העין היום יצאתי והיום באתי וביעקב דרשו (ב"ר סח ח) כן וילך חרנה רבנין אמרין בר יומו ומה טעם שיקפוץ הר המוריה ויבא עד בית אל אחר שטרח יעקב לחזור מחרן ועד בית אל מהלך כמה ימים ועוד כי בית אל איננו סוף גבול ארץ ישראל מפאת חרן כי חרן ארץ קדם הוא ועוד שאין האמצעות נקרא שפוע הסולם ועוד מה טעם להיותו כנגד בית אל והאמצע איננו מורה על דבר יותר מכולו אבל מדרשים הללו ענין אחר להם אמרו שם בבראשית רבה (סח ה) אמר רבי הושעיה כבר כתיב (לעיל כח ז) וישמע יעקב אל אביו ואל אמו וילך פדנה ארם ומה תלמוד לומר ויצא יעקב מבאר שבע אלא אמר אבא בשעה שבקש לצאת לחוצה לארץ מהיכן הורשה לו לא מבאר שבע אף אני הריני הולך לבאר שבע אם נותן לי רשות הריני יוצא ואם לאו איני יוצא לפיכך הוצרך הכתוב לומר ויצא יעקב מבאר שבע וכוונת המדרש הזה כי הם סבורים שיעקב בחברון נתברך שהוא ארץ מגורי אביו ולשם חזר אליו שנאמר (להלן לה כז) ויבא יעקב אל יצחק אביו ממרא קרית הארבע היא חברון אשר גר שם אברהם ויצחק ואם כן הכתוב שאמר ויצא יעקב מבאר שבע כי כאשר צוהו אביו ללכת אל לבן הלך שם ליטול רשות והוא המקום שלן בו וראה מראות אלהים ונתן לו הרשות לצאת כמו שאמר ושמרתיך בכל אשר תלך והשיבותיך אל האדמה הזאת והסולם שראה לדעת רבי יוסי בן זימרא ראה שרגליו בבאר שבע במקום אשר הוא שוכב שם וסוף שיפועו שהוא ראש הסולם מגיע עד כנגד בית המקדש נסמך בשמים בפתח שהמלאכים נכנסים ויוצאים בו והשם הנכבד נצב עליו ולכן ידע שבאר שבע הוא שער השמים טוב לתפלה ובית המקדש בית אלהים ובבקר נשא יעקב רגליו מבאר שבע וילך חרנה בן יומו והיא קפיצת הדרך שלו זהו דעת רבי יוסי בן זימרא שאמר בבראשית רבה (סט ז) הסולם הזה עומד בבאר שבע ושיפועו מגיע עד בית המקדש שנאמר ויצא יעקב מבאר שבע ויירא ויאמר מה נורא המקום הזה

"והאבן" - אשר שם מצבה לא במקום שכיבתו הקים אותם שהרי באר שבע איננו בית אל והוא בבית אל העמיד אותה ולשם חזר בשובו שנאמר (להלן לה א) קום עלה בית אל ועשה שם מזבח לאל הנראה אליך וגו' אבל הקים אותה כנגד השיפוע במקום שראש הסולם עומד שקרא אותו בית אלהים והיא עיר לוז ולדעתו של רבי יוסי בן זמרא לוז היא ירושלים שקראו בית אל ואפשר שיהיה כן לפי המקראות שבספר יהושע ובאמת שאיננו בית אל הסמוך לעי כי כן שם העיר ההיא לראשונה בימי אברהם וקודם לכן ורבי יהודה ברבי סימון חלק שם (בב"ר סט ז) על רבי יוסי בן זימרא ואמר הסולם הזה עומד בבית המקדש ושיפועו מגיע עד בית אל מאי טעמיה ויירא ויאמר מה נורא המקום הזה וגו' ויקרא שם המקום ההוא בית אל ודעת רבי יהודה ברבי סימון כי "ויפגע במקום" הוא הר המוריה וילן שם כי בא השמש לו בלא עתו שאמרו צדיק זה בא לבית מלוני ויפטר בלא לינה וראה הסולם רגליו במקום ההוא ושיפועו שהוא ראשו מגיע עד כנגד בית אל זה והיא עיר לוז ואמר כי זה המקום בית אלהים ושיפוע הסולם שער השמים והנה הר המוריה טוב לתפלה וגם בית אל מקום ראוי לעבוד שם האלהים והקים המצבה בבית אל כי לדעת כולם כנגד השיפוע הקים אותה ויסכים דעתו של רבי יהודה ברבי סימון עם המדרש שבגמרא בפרק גיד הנשה (חולין צא) ובפרק חלק (סנהדרין צה) שיעקב יצא מבאר שבע והלך לחרן וכשנמלך לחזור ולהתפלל במקום שהתפללו אבותיו בהר המוריה אז קפצה לו הארץ ויפגע מיד בהר המוריה ושמא דעתם שקפצה לו בהליכה ובחזרה כדברי האומר (בב"ר סח ח) וילך חרנה בן יומו ויפגע במקום מיד בפתע פתאום ומצאתי עוד מפורש בפרקי רבי אליעזר הגדול (פרק לה) אמר בן שבעים ושבע שנה היה יעקב בצאתו מבית אביו והיתה הבאר מהלכת לפניו מבאר שבע ועד הר המוריה מהלך שני ימים והגיע לשם בחצי היום וכו' אמר לו הקב"ה יעקב הלחם בצקלונך והבאר לפניך לאכול ולשתות ולשכב במקום הזה אמר לפניו רבון כל העולמים עד עכשיו יש לשמש ירידות מעלות חמשים ואני שוכב במקום הזה ובלא עתו בא השמש ממערב והביט יעקב וראה את השמש בא במערב וילן שם כי בא השמש לקח יעקב שתים עשרה אבנים מאבני המזבח שנעקד עליו יצחק אביו ושם אותם מראשותיו להודיעו שעתידין לעמוד ממנו שנים עשר שבטים ונעשו כלן אבן אחת להודיעו שכלן עתידים להיות גוי אחד בארץ שנאמר ( ז כג) ומי כעמך ישראל גוי אחד השכים יעקב בבקר בפחד גדול ואמר ביתו של הקב"ה במקום הזה שנאמר ויירא ויאמר מה נורא המקום מכאן אתה למד שכל המתפלל בירושלם כאלו מתפלל לפני כסא הכבוד ששער שמים הוא פתוח לשמוע תפלתן של ישראל שנאמר וזה שער השמים ושב יעקב ללקט האבנים ומצא אותן כלן אבן אחת ושם אותה מצבה בתוך המקום וירד לו שמן מן השמים ויצק עליה שנאמר ויצוק שמן על ראשה מה עשה הקב"ה נטל רגל ימינו וטבע את האבן עד עמקי תהומות ועשה אותה סניף לארץ כאדם שהוא נותן סניף לכיפה לפיכך נקראת אבן שתיה ששם הוא טבור הארץ ומשם נפתחה הארץ ועליה היכל ה' עומד שנאמר והאבן הזאת אשר שמתי מצבה יהיה בית אלהים ומשם נשא רגליו וכהרף עין בא לחרן עד כאן והנה המדרשים כולם אף על פי שיש ביניהם חלוף במקצת אבל כלם מודים שקפיצת הארץ היתה ליעקב שהלך מהלך כמה ימים כהרף עין ויתכן שכלם מודים זה לזה ובכל הליכותיו קפצה לו בלכתו מבאר שבע לחרן וברצותו לשוב להר המוריה ובצאתו משם לחרן ואין אחד מכל המדרשים שיאמר כדברי רש"י (הרמב"ן)

 אור החיים  ויירא ויאמר וגו'. פי' הרגיש בלבו שהיה ירא מעצמו, ואמר כמה מורא במקום הזה, ונתן טעם באומרו אין זה כי אם בית אלהים, דקדק לומר שם אלהים כי הוא מקור המורא דכתיב (קהלת ג) והאלהים עשה שייראו וגו', ודבר ידוע כי שם אלהים יפחיד לבב אנוש, ואומרו וזה שער וגו' פי' מקום המכוון כנגדו למעלה הוא שער השמים, ולזה אמר פעם ב' וזה. עוד נתכוון לתת טעם למעלת המקום שנשתנה למעלה אין זה כי אם בית אלהים אשר קדמה אליו הידיעה כי בחר לו יה בית לשכון שמה ואמר כי הוא זה המקום, והוכיח עוד כי הוא זה בית הבחירה כאומרו וזה שער השמים כי ראה שהיו מלאכים עולים ויורדים וקדמה הידיעה אצלו כי המקום המקודש הוא מכוון כנגד שער השמים: (אור החיים)

 ספורנו  ויירא. על שגגתו: אין זה. זה המקום שראיתי במראה שהיה הסלם נצב בו אינו כי אם בית אלהים. מקום בית המקדש כאמרם ז''ל יעקב קראו בית: וזה שער השמים. וזה הסלם שראיתי מורה שמן המקום שהיה בו הסלם ישמע האל ית' הנצב עליו את תפלת המתפללים ותעל תפלתם למעון קדשו השמים: (ספורנו)


{יח}  וַיַּשְׁכֵּם יַעֲקֹב בַּבֹּקֶר וַיִּקַּח אֶת הָאֶבֶן אֲשֶׁר שָׂם מְרַאֲשֹׁתָיו וַיָּשֶׂם אֹתָהּ מַצֵּבָה וַיִּצֹק שֶׁמֶן עַל רֹאשָׁהּ:

 אונקלוס  וְאַקְדֵים יַעֲקֹב בְּצַפְרָא וּנְסִיב יָת אַבְנָא דִי שַׁוִּי אִסָדוֹהִי וְשַׁוִּי יָתַהּ קָמָא וַאֲרִיק מִשְׁחָא עַל רֵישֵׁהּ: (אונקלוס)

 יונתן  וְאַקְדִים יַעֲקב בְּצַפְרָא וּנְסֵיב יַת אַבְנָא מִן דִשַׁוֵי אִיסָדוֹי וְשַׁוִי יָתָהּ קָמָא וְאָרִיק מִשְׁחָא עַל רֵישָׁהּ: (תרגום יונתן)

 הרמב"ן  וישם אותה מצבה. כבר פירשו רבותינו (ע"ז נג) ההפרש שבין המצבה למזבח שהמצבה אבן אחת והמזבח אבנים הרבה ונראה עוד שהמצבה תעשה לנסך עליה נסך יין וליצוק עליה שמן לא לעולה ולא לזבח והמזבח להעלות עליו עולות ושלמים ובבאם לארץ נאסרה עליהם המצבה (דברים טז כב) מפני ששמו אותה הכנענים להם לחק יותר מן המזבחות אף על פי שכתוב בהם (שמות לד יג) את מזבחותם תתוצון או שלא רצה לאסור הכל והשאיר המזבח שראוי לנסך ולקרבנות (הרמב"ן)

 ספורנו  וישם אותה מצבה. קדש אותה שתהיה מצבה כשיקימנה בשובו כמו שהעיד עליו הכתוב שעשה בלכתו שם כאמרו ויצב יעקב מצבה במקום אשר דבר אתו מצבת אבן ויסך עליה נסך: אם יהיה אלהים עמדי. להסיר מעלי כל מעיק ומונע המעביר את האדם על דעתו וע''ד קונו כאז''ל ג' מעבירין את האדם על דעתו ועל דעת קונו: (ספורנו)


{יט}  וַיִּקְרָא אֶת שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא בֵּית אֵל וְאוּלָם לוּז שֵׁם הָעִיר לָרִאשֹׁנָה:

 אונקלוס  וּקְרָא יָת שְׁמָא דְאַתְרָא הַהוּא בֵּית אֵל וּבְרַם לוּז שְׁמָא דְקַרְתָּא בְּקַדְמֵיתָא: (אונקלוס)

 יונתן  וּקְרָא שְׁמָא דְאַתְרָא הַהוּא בֵּית אֵל וּבְרַם לוּז שְׁמָא דְקַרְתָּא מִן קַדְמַת דְנָא: (תרגום יונתן)


{כ}  וַיִּדַּר יַעֲקֹב נֶדֶר לֵאמֹר אִם יִהְיֶה אֱלֹהִים עִמָּדִי וּשְׁמָרַנִי בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי הוֹלֵךְ וְנָתַן לִי לֶחֶם לֶאֱכֹל וּבֶגֶד לִלְבֹּשׁ:

 אונקלוס  וְקַיִּים יַעֲקֹב קְיָם לְמֵימָר אִם יְהֵא מֵימְרָא דַּיְיָ בְּסַעְדִי וְיִטְרִינַנִּי בְּאָרְחָא הָדֵין דִּי אֲנָא אָזֵל וְיִתֶּן לִי לַחֲמָא (נ''י לְחֵם) לְמֵיכַל וּכְסוּ לְמִלְבָּשׁ: (אונקלוס)

 יונתן  וְקַיֵים יַעֲקב קְיָים לְמֵימָר אִין יְהִי מֵימְרָא דַיְיָ בְּסַעֲדִי וְיִטְרִנַנִי מִשְׁפִיכוֹת אֲדָם זַכְּאַי פּוּלְחָנָא נוּכְרָאָה וְגִילוּי עִרְיָתָא בְּאוֹרְחָא הָדֵין דַאֲנָא אָזִיל וְיִתֵּן לִי לְחֵם לְמֵיכוֹל וּכְסוּ לְמִילְבּוּשׁ: (תרגום יונתן)

 רש"י  אם יהיה אלהים עמדי. אם ישמור לי הבטחות הללו, שהבטיחני להיות (ה) עמדי, כמו שאמר לי והנה אנכי עמך: ושמרני. כמו שאמר לי ושמרתיך בכל אשר תלך: ונתן לי לחם לאכול. כמו שאמר כי לא אעזבך, והמבקש לחם הוא קרוי נעזב, שנאמר ולא ראיתי צדיק נעזב וזרעו מבקש לחם (תהלים לז, כה.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ה) רצונו לתרץ דהא לישנא דקרא כפל הוא, דכתיב אם יהיה אלהים עמדי היינו ושמרני, ועל זה פירש אם ישמור לי וכו', כלומר דהאי אם יהיה אלהים עמדי קאי אשמירת הבטחות, ואם תאמר איך יתכן לומר שיעקב היה מסופק אם יקיים הקב"ה הבטחתו אם לאו, ויש לומר שהיה ירא שמא יגרום החטא ולא ישמור לו, ועוד יש לומר דיעקב היה סבור שמא חלום הוא ואין חלום בלא דברים בטלים (ברכות נ"ה.), משום הכי אמר אם וגו' וק"ל. ואם תאמר כיון שרש"י בא להוכיח ההבטחות מן המקרא היכן הבטיחו נמי על בגד ללבוש, ויש לומר כיון שהבטיחו על הלחם ודאי שהבטיחו נמי על בגד ללבוש, כמו שאחז"ל (ב"מ נ"ב.) עשיק לגבך ושוי לכריסך, פירוש זבין בגדים יקרים ועשוק ממונך בשביל בגדים, ושוי לכריסך פירוש אבל לכריסך אל תזבן אלא בשויה ולא ביוקר מכדי דמיה, ואמר נמי בפרק כיסוי הדם (חולין פ"ד:) לעולם יאכל אדם וישתה פחות ממה שיש לו, וילבש ויתכסה כפי מה שיש לו, וכיון שהקב"ה הבטיחו על הלחם לאכול אם כן ודאי הבטיחו נמי על בגד ללבוש, דאם לא כן היה צריך לצמצם ממאכלו כדי ליקח בגדים ונמצא שלא יהיה לו לחם לאכול, והקב"ה הבטיחו על הלחם לאכול, (מהרא"י): (שפתי חכמים)

 הרמב"ן  אם יהיה אלהים עמדי. לשון רש"י אם ישמור לי הבטחות הללו שהבטיחני וטעם התנאי שלא יגרום החטא וכך אמרו בבראשית רבה (עו ב) רב הונא בשם ר' אחא הנה אנכי עמך וכתיב אם יהיה אלהים עמדי אלא מכאן שאין הבטחה לצדיקים בעולם הזה ויתכן עוד על דרך הפשט שאין הספק בדבר אבל בכל העתיד יאמר הכתוב כן כמו עד אשר אם עשיתי וכן ואם יהיה היובל לבני ישראל (במדבר לו ד) אם יבא העת שיהיה התנאי אז יתקיים המעשה כלומר בבואו (הרמב"ן)

 אור החיים  וידר יעקב נדר לאמר. פי' שהוציא הנדר בשפתיו כי זולת זה נדר בלב אינו נדר:

אם יהיה וגו'. אם זה תתפרש על דרך מה שאמרו ז''ל (ב''ק פ''ד מ''ה) בפסוק (שמות כ''א) אם כופר, אם כסף תלוה (שם כב) שאינו ספק אלא ודאי וכאלו אמר כאשר יהיה זה וגו' (מכילתא ס''פ יתרו):

עוד ירצה על זה הדרך אם תסכים מדת הדין על הדבר, והוא אומרו אם יהיה אלהים, כי לא דבר אליו אלא ממדת הרחמים דכתיב והנה ה' נצב וגו' הנה אנכי עמך ודבר ידוע כי מדת הרחמים תסכים להטיב ומדת הדין תעכב בדבר לזה אמר אם יהיה אלהים וגו': (אור החיים)

 ספורנו  ושמרני. מן אנשים רעים המתקוממים ומכריחים: ונתן לי לחם לאכול. שלא יכריחני העניות לעבור על דעתי ועל דעת קוני: (ספורנו)


{כא}  וְשַׁבְתִּי בְשָׁלוֹם אֶל בֵּית אָבִי וְהָיָה יְהֹוָה לִי לֵאלֹהִים:

 אונקלוס  וְאֵתוּב בִּשְׁלַם לְבֵית אַבָּא וִיהֵא מֵימְרָא דַיְיָ לִי לֵאלָהָא: (אונקלוס)

 יונתן  וְאֵיתוּב בִּשְׁלָם לְבֵיתֵיהּ דִאַבָּא וִיהֵי יְיָ לִי לֵאלָהָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  ושבתי. כמו שאמר לי והשיבותיך אל האדמה: בשלום. שלום מן החטא, שלא (ו) אלמד מדרכי לבן: והיה ה' לי לאלהים. שיחול שמו עלי מתחלה ועד סוף, שלא ימצא פסול (ז) בזרעי, כמו שאמר אשר דברתי לך, והבטחה זו הבטיח לאברהם, שנאמר להיות לך לאלהים ולזרעך אחריך (בראשית יז, ז.). (זרעך מיוחס שלא ימצא בו שום פסול): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ו) (נח"י), וזהו ג"כ מכלל ההבטחות של הש"י דהא אמר (לעיל פ' ט"ו) את אשר דברתי לך ופרש"י (שם ד"ה דברתי) לצרכך ועליך, ואם לא יהיה שלם מן החטא וילמוד מדרכי לבן בודאי שלא יתקיים מה שנאמר עליו, כמו כל הבטחות של הקב"ה שהן על תנאי שלא יגרום החטא: (ז) רצה לומר שגם והיה ה' לי וגו' הוא מכלל ההבטחות, ולא שהוא הנדר שנדר דהא אף אם לא יתקיימו ההבטחות הללו מחויב הוא שיהיה ה' לו לאלהים: (שפתי חכמים)

 הרמב"ן  והיה ה' לי לאלהים. איננו תנאי כדברי רש"י אבל הוא נדר וענינו אם אשוב אל בית אבי אעבוד השם המיוחד בארץ הנבחרת במקום האבן הזאת שתהיה לי לבית אלהים ושם אוציא את המעשר ויש בענין סוד ממה שאמרו (כתובות קי) כל הדר בחוצה לארץ דומה כמי שאין לו אלוה (הרמב"ן)

 אור החיים  והיה ה' לי לאלהים. ועד עתה אינו לאלהים ח''ו. ורש''י ז''ל פירש שלא ימצא פסול בזרעי, ואין אני יודע היכן רמוז דבר זה באומרו והיה וגו'. ועוד הבטחה זו תמיד היא תלויה ועומדת ואימתי יהיה קץ הגבול לעשות האבן מצבה. והנכון הוא שנתכוון לומר שיתיחד אליו שם ה' לאלהים כדרך שנתיחד על אבותיו (פסוק י''ג) אלהי אברהם אלהי יצחק גם יאמר עליו אלהי יעקב, והוא אומרו לי לאלהים פי' לי בייחוד. ודבר גדול דבר יעקב בזה, ותמצא שכן היה דכתיב (ל''ג כ') ויקרא לו אל אלהי ישראל ואחר כך שלם נדרו אשר נדר לעשות אבן הזאת: (אור החיים)

 ספורנו  ושבתי בשלום. מן החלאים המעבירים גם כן את האדם והוא רוח רעה שהזכירו ז''ל: והיה ה' לי לאלהים. אז יהיה ה' לדיין אם לא אעבדהו בכל כחי והוא''ו כמו זאת משמשת במקום הנה. כלומר הנני מקבל עלי מעתה שהאל ית' המרחם יהיה לי לאלהים ויתנהג עמי במדת הדין: (ספורנו)


{כב}  וְהָאֶבֶן הַזֹּאת אֲשֶׁר שַׂמְתִּי מַצֵּבָה יִהְיֶה בֵּית אֱלֹהִים וְכֹל אֲשֶׁר תִּתֶּן לִי עַשֵּׂר אֲעַשְּׂרֶנּוּ לָךְ:

 אונקלוס  וְאַבְנָא הָדָא דִי שַׁוֵּיתִי קָמָא תְּהֵי דִי אֵהֵי פָלַח עֲלַהּ קֳדָם יְיָ וְכֹל דִּי תִתֶּן לִי חַד מִן עַשְׂרָא אַפְרְשִׁנֵּהּ קֳדָמָךְ: (אונקלוס)

 יונתן  וְאַבְנָא הָדָא דִשַׁוִיתִי קָמָא תְּהֵי מְסַדְרָא בְּבֵי מוּקְדְשָׁא דַיְיָ וִיהוֹן דָרַיָא פַּלְחִין עֲלָהּ לִשְׁמָא דַיְיָ וְכָל דְתִתֵּן לִי חַד מִן עַסְרָא אַפְרְשִׁינֵיהּ קֳדָמָךְ: (תרגום יונתן)

 רש"י  והאבן הזאת. כך מפורש וי"ו זו של והאבן, אם תעשה לי את אלה ואף אני אעשה זאת: והאבן הזאת אשר שמתי מצבה וגו'. כתרגומו אהי פלח עלה קדם ה', וכן (ח) עשה בשובו מפדן ארם, כשאמר לו קום עלה בית אל (שם לה, א.) מה נאמר שם, ויצב יעקב מצבה וגו' ויסך עליה נסך (שם יד.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ח) לכך מייתי רש"י וכן, שלא תקשה על התרגום מנא ליה שתרגומו כן, דדוקא על מצבה זו יפלח לפני הקב"ה, ותירץ דהא לסוף כן עשה, אם כן שמע מינה שגם מתחילה היה דעתו כן, ויהיה והיה ה' לי לאלהים על תנאי ולא נדר, ולכן תרגום אהי פלח עלה קדם ה', רצה לומר ודאי הוא שיקריב קרבנות אפילו לא ישמור הבטחתו אבל לא על המזבח זה דוקא, ומה שאמר וכל אשר תתן לי וגו', דמשמע שאם לא ישמור לו ההבטחות לא יעשר, לא קשה דיש לומר דהכי קאמר אבל כל אשר תתן לי עשר וגו' אף אם לא תשמור ההבטחות. ומהרש"ל כתב ולי נראה שכך אמר יעקב אם תשמור ההבטחות אז עשר אעשרנו שני מעשרות, ואם לאו אעשר פעם אחת וכן עשה עכ"ל: (שפתי חכמים)

 אור החיים  והאבן הזאת וגו'. יראה כי היא זו אבן השתיה (זהר ח''א ע''ב.) שהזמינה למקדש, ומצינו לו שהזמין עצי שטים למשכן במדבר. (תנחומא תרומה) ואולי שיכוין ה' באומרו ועשו לי מקדש לשון מזומן פירוש מה שכבר הוזמן כי המשכן וגם בית המקדש בשניהם הזמינם יעקב, ושכנתי בתוכם חוזר אל שני הכנות אלו: (אור החיים)

בראשית פרק-כט

{א}   שני  וַיִּשָּׂא יַעֲקֹב רַגְלָיו וַיֵּלֶךְ אַרְצָה בְנֵי קֶדֶם:

 אונקלוס  וּנְטַל יַעֲקֹב רַגְלוֹהִי (נ''י רִיגְלוֹהִי) וַאֲזַל לַאֲרַע בְּנֵי מַדִינְחָא: (אונקלוס)

 יונתן  וּנְטַל יַעֲקב בִּקְלִילוּתָא רִיגְלוֹי לְטַיְלָא וְאָזַל לְאַרְעָא בְּנֵי מַדִינְחָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  וישא יעקב רגליו. משנתבשר בשורה טובה, שהובטח בשמירה, נשא לבו את רגליו ונעשה קל ללכת. כך מפורש בבראשית רבה (ע, ח.): (רש"י)

 אור החיים   וישא יעקב רגליו. נתכוין בזה כי עני היה ולא היה לו לישא רק רגליו, ואשר לזה כל אשר יהיה לו בחזקת שאינו מעושר וחייב לעשרו ב' מעשרות כאומרו עשר אעשרנו ואמרו ז''ל (כתובות נ.) מעשר בתרא כמעשר קמא והוא החומש:

עוד ירצה כי לא הוצרך ללכת אלא נשא רגליו ותכף הלכה אצלו ארצה בני קדם, ולזה לא אמר לארץ בני קדם:

וטעם אומרו בני קדם ולא אמר לחרן, כי לא נזדמנה לו חרן אלא ארץ בני קדם שבה היתה עיר חרן, ומה' היתה זאת כדי ששם תזדמן לו רחל וידע מה שידע שם ממנה וכל העובר ביניהם לדבריהם ז''ל (מגילה י''ג): (אור החיים)

 ספורנו  וישא יעקב רגליו. הנה כשילך האדם מדעתו אל מקו' מכוון מאתו יצדק עליו שהו' נושא את רגליו. אבל כאשר יסע מאיזה מקום מבלי אין שם מנוח לכף רגלו יצדק עליו שרגליו נושאות אותו כענין יובילוה רגליה: (ספורנו)


{ב}  וַיַּרְא וְהִנֵּה בְאֵר בַּשָּׂדֶה וְהִנֵּה שָׁם שְׁלשָׁה עֶדְרֵי צֹאן רֹבְצִים עָלֶיהָ כִּי מִן הַבְּאֵר הַהִוא יַשְׁקוּ הָעֲדָרִים וְהָאֶבֶן גְּדֹלָה עַל פִּי הַבְּאֵר:

 אונקלוס  וַחֲזָא וְהָא בֵירָא בְחַקְלָא וְהָא תַמָּן תְּלָתָא עֶדְרִין דְּעָן רְבֵעִין עֲלַהּ אֲרֵי מִן בֵּירָא הַהִיא מַשְׁקָן עֲדָרַיָּא וְאַבְנָא רַבְּתָא עַל פּוּמָא דְבֵירָא: (אונקלוס)

 יונתן  וַחֲמָא וְהָא בֵּירָא בְּחַקְלָא וְהָא תַּמָן תְּלָתָא עֶדְרִין דְעָאן רְבִיעִין עֲלָהּ אֲרוּם מִן בֵּירָא הַהוּא מַשְׁקַן עֶדְרַיָא וְאַבְנָא רַבְּתָא מַחְתָא עַל פּוּם בֵּירָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  ישקו העדרים. משקים (ט) הרועים את העדרים, והמקרא דבר בלשון קצרה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ט) שפירושו היו משקים, וכן ונאספו וגללו עתיד במקום הוה, ופירוש היו נאספים והיו גוללין תמיד: (שפתי חכמים)

 הרמב"ן  וירא והנה באר בשדה והנה שם שלשה עדרי צאן רובצים עליה. יאריך הכתוב בספור הזה להודיענו כי קווי ה' יחליפו כח ויראתו תתן עוז כי הנה יעקב אבינו בא מן הדרך והוא עיף ויגל לבדו האבן אשר היו צריכים אליה כל הרועים ושלשה עדרי צאן אשר להם רועים רבים ושומרים כלם רובצים עליה אינם יכולים להניעה כלל ולרבותינו בבראשית רבה (ע ח) גם בזה להם סוד רמז לעתיד כי נזדמן לו ככה שנכנס בדרך הבאר ולא נאספו כל העדרים רק שלשה מהם ובא בזמן שהאבן על פי הבאר והעדרים שומרים לה וכל הענין המסופר כאן להודיעו שיצליח בדרך הזה ויצא ממנו זרע זוכה לרמז הזה כי הבאר ירמוז לבית המקדש וג' עדרי צאן עולי שלשה רגלים כי מן הבאר ההוא ישקו העדרים שמשם היו שואבין רוח הקדש או שירמוז כי מציון תצא תורה (ישעיהו ב ג) שנמשלה למים (ב"ק יז) ודבר ה' מירושלם ונאספו שמה כל העדרים באים מלבא חמת עד נחל מצרים (מלכים א ח סה) וגללו את האבן והשקו שמשם היו שואבין רוח הקודש והשיבו את האבן מונח לרגל הבא (הרמב"ן)

 אור החיים  והאבן גדולה. פי' הכתוב יודיע שהאבן גדולה היא ואם היה אומר ואבן גדולה לא היה המשמעות שמכוין הכתוב להגיד גדולתה אלא שמגיד שהיתה על פי הבאר אבן גדולה לשלול קטנה, מה שאין כן מאומרו והאבן גדולה לא בא הכתוב אלא להגיד הפלגת גדולתה, ומכוון הדבר להודיע עזר אלהי שבכח יעקב דכתיב ויגל את האבן ודרשו ז''ל (ב''ר פ' ע') כאדם המעביר פקק מעל פי צלוחית: (אור החיים)


{ג}  וְנֶאֶסְפוּ שָׁמָּה כָל הָעֲדָרִים וְגָלֲלוּ אֶת הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר וְהִשְׁקוּ אֶת הַצֹּאן וְהֵשִׁיבוּ אֶת הָאֶבֶן עַל פִּי הַבְּאֵר לִמְקֹמָהּ:

 אונקלוס  וּמִתְכַּנְשִׁין לְתַמָּן כָּל עֲדָרַיָּא וּמְגַנְדְּרִין יָת אַבְנָא מֵעַל פּוּמָא דְבֵירָא וּמַשְׁקָן יָת עָנָא וּמְתִיבִין יָת אַבְנָא עַל פּוּמָא דְבֵירָא לְאַתְרַהּ: (אונקלוס)

 יונתן  וּמִתְכַּנְשִׁין תַּמָן כָּל עֶדְרַיָא וּמְגַלְגְלִין יַת אַבְנָא מֵעַל פּוּם בֵּירָא וּמַשְׁקַן יַת עָנָא וּמְתִיבִין יַת אַבְנָא עַל פּוּם בֵּירָא לְאַתְרָהּ: (תרגום יונתן)

 רש"י  ונאספו. רגילים היו להאסף, לפי שהיתה (י) האבן גדולה: וגללו. וגוללין ותרגומו ומגנדרין. כל לשון הווה, משתנה לדבר בלשון עתיד ובלשון (כ) עבר, לפי שכל דבר ההוה תמיד, כבר היה ועתיד להיות: והשיבו. תרגומו ומתיבין: (רש"י)

 שפתי חכמים  (י) רצה לומר שכך היה ראוי לכתוב והנה ג' עדרי צאן רובצים עליה, ולמה רובצים משום ונאספו שמה וגו', ולמה ונאספו מפני שהאבן גדולה על פי הבאר: (כ) הא דלא מביא התרגום מיד לעיל על ישקו העדרים ועל ונאספו, משום דכאן כתיב וגללו ומתרגם ומגנדרים דהוא לשון הוה, ובסמוך נמי כתיב וגללו ומתרגם ויגדרון דהוא לשון עתיד, אם כן מוכח בהדיא מן התרגום דכל הפסוק מדבר לשון הוה, אבל גבי ישקו לא מוכח מתוך התרגום דלא כתיב ב' פעמים ישקו אלא לעיל כתיב ישקו וכאן כתיב והשקינו, וכן כל הלשונות אינן שוין, חוץ מן וגללו: (שפתי חכמים)


{ד}  וַיֹּאמֶר לָהֶם יַעֲקֹב אַחַי מֵאַיִן אַתֶּם וַיֹּאמְרוּ מֵחָרָן אֲנָחְנוּ:

 אונקלוס  וַאֲמַר לְהוֹן יַעֲקֹב אַחַי מְנָן אַתּוּן וַאֲמָרוּ מֵחָרָן אֲנָחְנָא: (אונקלוס)

 יונתן  וַאֲמַר לְהוֹם יַעֲקב אַחַי מְנָן אַתּוּן וְאָמְרוּ מֵחָרָן אֲנָחְנָא: (תרגום יונתן)


{ה}  וַיֹּאמֶר לָהֶם הַיְדַעְתֶּם אֶת לָבָן בֶּן נָחוֹר וַיֹּאמְרוּ יָדָעְנוּ:

 אונקלוס  וַאֲמַר לְהוֹן הַיְדַעְתּוּן יָת לָבָן בַּר נָחוֹר וַאֲמָרוּ יְדַעְנָן: (אונקלוס)

 יונתן  וַאֲמַר לְהוֹם הַיְדַעְתּוּן יַת לָבָן בַּר נָחוֹר וְאָמְרוּ יָדַעְנָא: (תרגום יונתן)

 הרמב"ן  הידעתם את לבן בן נחור. היה ניכר וידוע בשם אבי אביו כי הוא נכבד מאביו וראש בית אבותם כדכתיב (להלן לא נג) אלהי אברהם ואלהי נחור ויתכן שהיה בתואל אדם פחות מעלה ולא ירצה לבן שייחסו אותו האנשים רק לאבי אביו כי כן מצאנו (לעיל כד נ) ויען לבן ובתואל אולי היה כל זה למעלת אברהם כי היו כל המשפחה מתייחסים לנחור אחי אברהם (הרמב"ן)


{ו}  וַיֹּאמֶר לָהֶם הֲשָׁלוֹם לוֹ וַיֹּאמְרוּ שָׁלוֹם וְהִנֵּה רָחֵל בִּתּוֹ בָּאָה עִם הַצֹּאן:

 אונקלוס  וַאֲמַר לְהוֹן הַשְׁלַם לֵהּ וַאֲמָרוּ שְׁלַם וְהָא רָחֵל בְּרַתֵּהּ אַתְיָא עִם עָנָא: (אונקלוס)

 יונתן  וַאֲמַר לְהוֹם הַשְׁלַם לֵיהּ וַאֲמָרוּ שְׁלָם וְהָא רָחֵל בְּרַתֵּיהּ אַתְיָא עִם עָנָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  באה עם הצאן. הטעם באל"ף, ותרגומו אתיא, ורחל באה, הטעם למעלה בבי"ת, ותרגומו אתת, הראשון לשון עושה והשני לשון עשתה: (רש"י)

 אור החיים  ויאמר להם השלום וגו' והנה רחל וגו'. טעם שלא אמרו שלום לו כלשון השאלה. להיות שיש במשמעות דברי יעקב ב' דברים. א, הוא אם שלם בגופו ובממונו. וב, אם הם שלמים עמו. ופי' דבריו השלום אתם אליו, ולזה נתחכמו ואמרו שלום פי' לכל מה שאתה שואל שלום. וטעם אומרם והנה רחל תשובה למה שלא שאל, אולי שלא להאריך עמהם בשאלות אמרו הנה רחל בתו ולה תשאל:

עוד יכוונו לומר כי לצד שלומו עמהם שהוא שולח בת קטנה עם הצאן מה שלא היה ביתרו שהיה שולח ז' בנותיו ואף על פי כן היו הרועים מגרשים אותם:

עוד נתכוונו לומר לו שלום פי' למה שנוגע לגופו ולמצבו עמנו שלום, וכדי שלא יבין שרצונם לומר כי הוא בעושר ובנכסים גמרו אומר והנה רחל וגו' וממוצא דבר ידע כי לא אמיד בנכסים הוא כי צריך לבתו לרעות, וגם שמספקת בת אחת לרעות צאנו כי מעט הם. וכוונתם בדקדוק הדברים היא כדי שלא יוציאו מפיהם דבר שקר בדבר שעתיד להתגלות. או שחששו שיאמר להם לבן למה הוציאו עליו קול עושר, ומטעם עצמו שאמר הכתוב (משלי כז) מברך רעהו בקול גדול וגו' שלא יתארחו אצלו הרבה ויעני:

או אפשר שכוונתם להודיע ליעקב כי לבן כילי הוא בממונו ומזלזל בעצמו שתרעה לו צאנו בתו היקרה ומזה יקיש לדעת את האיש ומעשהו: (אור החיים)

 ספורנו  השלום לו. הנה השתדל לדעת את שלום לבן קודם שיראה פניו כי אין ראוי לאורח הבא לפקוד את האזרח בעת שמחתו ובהפכו על אופן אחד: (ספורנו)


{ז}  וַיֹּאמֶר הֵן עוֹד הַיּוֹם גָּדוֹל לֹא עֵת הֵאָסֵף הַמִּקְנֶה הַשְׁקוּ הַצֹּאן וּלְכוּ רְעוּ:

 אונקלוס  וַאֲמַר הָא עוֹד יוֹמָא סַגִי לָא עִדַן לְמִכְנַשׁ בְּעִיר אַשְׁקוּ עָנָא וְאִזִילוּ רְעוּ: (אונקלוס)

 יונתן  וַאֲמַר הָא עִידַן יוֹמָא סַגִי לָא עִידַן לְמִיכְנַשׁ בְּעִיר אַשְׁקוּ עָנָא וְאֵיזִילוּ רְעוּ: (תרגום יונתן)

 רש"י  הן עוד היום גדול. לפי שראה אותם רובצים, כסבור שרוצים לאסוף המקנה הביתה ולא ירעו עוד, אמר להם, הן עוד היום גדול, כלומר אם שכירי יום אתם, לא שלמתם פעולת היום, ואם הבהמות שלכם, אף על פי כן לא עת (ל) האסף המקנה וגו' (ב"ר ע, יא.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ל) דקשה לרש"י דהפסוק כופל הענין, דכיון שאמר הן עוד היום גדול, לא היה לו תו למיכתב לא עת האסף המקנה, דודאי כן הוא, לכך מפרש דשני ענינים הם: (שפתי חכמים)

 אור החיים  ויאמר הן עוד וגו'. טעמו אשר נעשה שופט להם, הוא לצד צער בעלי חיים דבר תורה (ב''מ לב:) וחש על הצאן. ועוד רצה לדעת אם טעם עכבתם היא לצד שאין זמן להשקות הצאן ולרעות כי העיר רחוקה היא והצאן בייתות הנה, ודבר זה נוגע לו לדעת דרך בא בו, ומתשובתם ידע כי לא לסיבת ריחוק העיר הם עושים: (אור החיים)

 ספורנו  הן עוד היום גדול. הצדיק ימאס את העול ג''כ אל האחרים כאמרו תועבת צדיקים איש עול: (ספורנו)


{ח}  וַיֹּאמְרוּ לֹא נוּכַל עַד אֲשֶׁר יֵאָסְפוּ כָּל הָעֲדָרִים וְגָלֲלוּ אֶת הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר וְהִשְׁקִינוּ הַצֹּאן:

 אונקלוס  וַאֲמָרוּ לָא נִכּוּל עַד דִי יִתְכַּנְשִׁין כָּל עֲדָרַיָּא וִיגַנְדְרוּן יָת אַבְנָא מֵעַל פוּמָא דְבֵירָא וְנַשְׁקֵי עָנָא: (אונקלוס)

 יונתן  וַאֲמָרוּ לָא נֵיכוּל עַד דִי יִתְכַּנְשׁוּן כָּל עֶדְרַיָא וִיְגַלְגְלִין יַת אַבְנָא מֵעַל פּוּם בֵּירָא וְנַשְׁקֵי יַת עָנָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  לא נוכל. להשקות לפי (מ) שהאבן גדולה: וגללו. זה מתורגם ויגנדרון, לפי שהוא לשון עתיד: (רש"י)

 שפתי חכמים  (מ) פירוש ואי אפשר לגוללה כדפירש"י לעיל (פ' ג' ד"ה ונאספו) מרוב כבדה, ולא שכך הסכימו ביניהם: (שפתי חכמים)


{ט}  עוֹדֶנּוּ מְדַבֵּר עִמָּם וְרָחֵל בָּאָה עִם הַצֹּאן אֲשֶׁר לְאָבִיהָ כִּי רֹעָה הִוא:

 אונקלוס  עַד דְהוּא מְמַלֵל עִמְהוֹן וְרָחֵל אָתַת עִם עָנָא דִי לַאֲבוּהָ אֲרֵי רָעִיתָא הִיא: (אונקלוס)

 יונתן  עַד דַהֲוָה מְמַלֵיל עִמְהוֹן וְרָחֵל אָתַת עִם עָנָא דִלְאָבוּהָ אֲרוּם רָעִיתָא הִיא בְּהַהוּא זִמְנָא אֲרוּם הֲוָה מַחֲתָא דַיְיָ בְּעָנָא דְלָבָן וְלָא אִשְׁתַּיְירוּ מִנְהוֹן אֱלָהֵן קַלִילִין וְתָרִיךְ רַעֲיָא דִילֵיהּ וּמַה דְאִשְׁתַּאֲרוּ שַׁוִי קֳדָם רָחֵל בְּרַתֵּיהּ: (תרגום יונתן)

 הרמב"ן  וטעם כי רועה היא. להגיד כי אין לצאן לבן רועה אחר זולתה כי לה לבדה מסר אביה העדר והיא לבדה רועה אותם כל הימים לא תלך בהם לאה אחותה כלל ולא היה ענינה כבנות יתרו שהיו שבע בנותיו כולן רועות כאחת כמו שאמר ותבאנה ותדלנה (שמות ב טז) ואולי בעבור כי עיני לאה רכות היה השמש מזיק לה או בעבור שהיתה לאה גדולה ראויה לאיש וחשש לה אביה אבל יתרו נכבד במקומו וכהן הארץ ויראו מגשת אל בנותיו או שהיה לבן צנוע ממנו כי משפחת אברהם כשרה וצנועה ורחל היתה קטנה ואין לחוש לה וזה ענין וישק יעקב לרחל או הוא כדברי רבי אברהם (לעיל כז כה) כי נשיקה בלמ"ד איננה בפה רק נשק אותה על ראשה או על כתיפה (הרמב"ן)

 אור החיים  עודנו מדבר עמם. הנה לפי סדר הכתוב הם המדברים אליו והיה לו לומר עודם מדברים עמו כי אחר תשובתם באה, ואולי כי לצד שעיקר סיפור הענין הוא הודעת העובר על יעקב לזה תלה הדבר בעיקרו שהוא יעקב:

או יכוין הכתוב לומר שביאת רחל היתה בעוד שהוא מדבר עמם קודם שישיבו אותו דבר באה אלא שהכתוב גמר אומר מה שהשיבוהו בתשובתם ואחר כך הודיע ביאתה, ורשם זמנו כי הוא בעת שהיה הוא מדבר עמם:

עם הצאן אשר לאביה. פי' כל הצאן שהיו לו, הרי זה עדות ליעקב שאמר (לקמן ל' ל') כי מעט אשר היה לך לפני וגו' כי בת קטנה נוהגת בם:

או יאמר שכל הצאן היתה מספקת היא להם כי רועה היא פי' בקיאה ברעיית הצאן. ולפי' ראשון אומרו כי רועה היא פי' ואף על פי כן היו מועט וזולת זה ספו תמו:

או יאמר כי רועה היא ניחש נחשיו והשכיל כי יצליחו הצאן ברעייתה וזולת זה לא היה מזלזל בבתו יפת תואר ויפת מראה לרעות צאן:

עוד ירצה על זה הדרך ורחל באה ולא תאמר כי ח''ו יצאנית היתה אלא לטעם כי היא רועה אותם ולזה יצתה עם הצאן: (אור החיים)

 ספורנו  כי רועה היא. יודעת חכמת מלאכת המרעה: (ספורנו)


{י}  וַיְהִי כַּאֲשֶׁר רָאָה יַעֲקֹב אֶת רָחֵל בַּת לָבָן אֲחִי אִמּוֹ וְאֶת צֹאן לָבָן אֲחִי אִמּוֹ וַיִּגַּשׁ יַעֲקֹב וַיָּגֶל אֶת הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר וַיַּשְׁקְ אֶת צֹאן לָבָן אֲחִי אִמּוֹ:

 אונקלוס  וַהֲוָה כַּד חֲזָא יַעֲקֹב יָת רָחֵל בַּת לָבָן אֲחוּהָא דְאִמֵהּ וְיָת עָנָא דְלָבָן אֲחוּהָא דְאִמֵהּ וּקְרֵב יַעֲקֹב וּגַנְדַר יָת אַבְנָא מֵעַל פּוּמָא דְבֵירָא וְאַשְׁקֵי יָת עָנָא דְלָבָן אֲחוּהָא דְאִמֵהּ: (אונקלוס)

 יונתן  וַהֲוָה כְּדִי חָמָא יַעֲקב יַת רָחֵל בְּרַת לָבָן אֲחוּהָא דְאִמֵיהּ וְקָרֵב יַעֲקב וְגַלְגֵיל יַת אַבְנָא בַּחֲדָא מִן אֶדְרָעוֹי מֵעִילוֹי פּוּם בֵּירָא וְטָפַת בֵּירָא וּסְלִיקוּ מַיָא לְאַנְפּוֹי וְאַשְׁקֵי יַת עָנָא דְלָבָן אָחוּהָא דְאִימֵיהּ וַהֲוַת טַיְיפָא עַשְרִין שְׁנִין: (תרגום יונתן)

 רש"י  ויגש יעקב ויגל. כמי שמעביר את הפקק מעל פי צלוחית, (נ) להודיעך שכחו גדול (ב"ר ע, יב.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (נ) פירוש כיסוי מהצלוחית, ור"ל שלא גלל האבן כמו הרועים אך בקל, ודייק זה מדכתיב ויגל שהוא לשון גילוי ולא כתיב ויגלל: (שפתי חכמים)

 אור החיים  ויהי כאשר וגו'. טעם אומרו שלשה פעמים אחי אמו ללא צורך. לומר שכל מעשיו היו לצד היותו אחי אמו ולכבוד אמו. או לצד החשד שיראוהו עושה חסד עם רחל והוא איש נכרי לזה היה מוציא מפיו טעם הדבר, בראותו רחל אמר בת לבן אחי אמו, הצאן של לבן אחי אמו, ובעת ההשקאה גם כן שבזה הסיר מעליו חשד דבר, ובעת שנשק לא אמר כי כבר אמר, ועוד בכיו יגיד עליו כי אחים היו:

עוד ירצה על דרך אומרם ז''ל (ע''ז כו.) האומות לא מעלין ולא מורידין, לזה אמר וישק את צאן לבן, וטעם (משלי יד) חסד לאומים, לצד היותם אחי אמו בשביל כבוד אמו השקה: (אור החיים)

 ספורנו  כאשר ראה יעקב את רחל. אבל קודם לכן לא רצה לגלגל את האבן שלא לחוב לאחרים כי חשש שמא ישקו הרועים אותם השלשה עדרים ולא ימתינו לעזור לאחרים: (ספורנו)


{יא}  וַיִּשַּׁק יַעֲקֹב לְרָחֵל וַיִּשָּׂא אֶת קֹלוֹ וַיֵּבְךְּ:

 אונקלוס  וּנְשַׁק יַעֲקֹב לְרָחֵל וַאֲרֵם יָת קָלֵהּ וּבְכָא: (אונקלוס)

 יונתן  וּנְשַׁק יַעֲקב לְרָחֵל וַאֲרֵים יַת קָלֵיהּ וּבְכָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  ויבך. לפי שצפה ברוח הקודש שאינה נכנסת עמו (ס) לקבורה. דבר אחר, לפי שבא בידים ריקניות, אמר, אליעזר עבד אבי אבא, היו בידיו נזמים וצמידים ומגדנות, ואני אין בידי כלום. לפי שרדף אליפז בן עשו במצות אביו אחריו להורגו, והשיגו, ולפי שגדל אליפז בחיקו של יצחק, משך ידו, אמר לו מה אעשה לצווי של אבא, אמר לו יעקב טול מה שבידי, והעני חשוב כמת: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ס) ולפי זה קשה אם היתה אומרת לו למה אתה בוכה בודאי לא הזכיר לה מיתתה, ואם כן מה השיב לה, לכן פירש ד"א, ולד"א לחוד קשה איך צדיק כזה יבכה על חסרון ממון, (מהרש"ל): (שפתי חכמים)

 ספורנו  וישא את קולו ויבך. על שלא זכה לשאת אותה בנעוריו והיו לו לעת כזאת בני נעורים: (ספורנו)


{יב}  וַיַּגֵּד יַעֲקֹב לְרָחֵל כִּי אֲחִי אָבִיהָ הוּא וְכִי בֶן רִבְקָה הוּא וַתָּרָץ וַתַּגֵּד לְאָבִיהָ:

 אונקלוס  וְחַוִּי יַעֲקֹב לְרָחֵל אֲרֵי בַר אֲחַת אָבוּהָא הוּא וַאֲרֵי בַר רִבְקָה הוּא וּרְהָטַת וְחַוִּיאַת לְאָבוּהָא: (אונקלוס)

 יונתן  וְתַנִי יַעֲקב לְרָחֵל אֲרוּם לְאִיתְקַרְבָא עִם אָבוּהָא אָתָא וּלְמֵיסַב חָדָא מִן בְּרַתּוֹי עָנְתָה רָחֵל וַאֲמָרַת לֵית אֶפְשַר לָךְ לְמֵיתַב עִמֵיהּ אֲרוּם גְבַר רַמְאַי הוּא אָמַר לָהּ יַעֲקב אֲנָא רַמְאַי וְחַכִּים יַתִּיר מִנֵיהּ וְלֵית לֵיהּ רְשׁוּ לְאַבְאָשָׁא לִי אֲרוּם מֵימְרָא דַיְיָ בְּסַעֲדִי וּכְדִי יָדְעַת אֲרוּם בַּר רִבְקָה הוּא וּרְהָטַת וְתַנִיאַת לְאָבוּהָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  כי אחי אביה הוא. קרוב לאביה, כמו אנשים אחים אנחנו (בראשית יג, ח.). ומדרשו, אם לרמאות הוא בא, גם אני אחיו ברמאות, ואם אדם כשר הוא, גם אני בן רבקה אחותו הכשרה: ותגד לאביה. לפי שאמה מתה, (ע) לא היה לה להגיד אלא לו (ב"ר ע, יג.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ע) דברבקה כתיב (לעיל כ"ד כ"ח) ותגד לבית אמה, לכן פירש אמה מתה: (שפתי חכמים)

 הרמב"ן  ותגד לאביה. לשון רש"י אמה מתה וכך בבראשית רבה (ע יג) ולפי פשוטו לבשרו ביאת קרובו ושיצא אליו ויכבדהו כי אמה מה לה ומה תעשה לו אבל רבקה הראת את אמה התכשיטין אשר נתנו לה כמנהג הנערות (הרמב"ן)

 אור החיים  ויגד יעקב וגו'. פי' הגיד לה ב' בחינות הקורבה שהיו לרחל, א' קורבת הגוף והוא אומרו כי אחי אביה הוא, והב' קורבת הנפש והוא אומרו וכי בן רבקה הוא, וידועה רבקה בצדקותיה, והצדיקים ישמחו בדומה:

עוד ירמוז על דרך אומרם ז''ל (מגילה יג:) שאמרה לו אביה רמאי והוא השיב כי אחיו הוא ברמאות, וכפי זה חש יעקב כי תאמר עליו גנאי הוא הדבר שיתנהג צדיק עם רשע כרשעתו, לזה אמר וכי בן רבקה פי' שיתחכם עליו בדרך צדק ואמת להוציא בולעו מפיו ולנצחו במשפטיו, והוא סוד (קהלת ז') החכמה תחיה בעליה ולא ירמהו בדרך רשע ומיאוס אשר יכלם בעשותו ככה: (אור החיים)

 ספורנו  כי אחי אביה הוא. להודיע שלא תטא במוסר כשנשק אותה: וכי בן רבקה הוא. הזכיר לה את רבקה אף על פי שהיתה בלתי נודעת לרחל כדי שתגיד לאביה: (ספורנו)


{יג}  וַיְהִי כִשְׁמֹעַ לָבָן אֶת שֵׁמַע יַעֲקֹב בֶּן אֲחֹתוֹ וַיָּרָץ לִקְרָאתוֹ וַיְחַבֶּק לוֹ וַיְנַשֶּׁק לוֹ וַיְבִיאֵהוּ אֶל בֵּיתוֹ וַיְסַפֵּר לְלָבָן אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה:

 אונקלוס  וַהֲוָה כַּד שְׁמַע לָבָן יָת שֵׁמַע יַעֲקֹב בַּר אֲחָתֵהּ וּרְהַט לְקַדָמוּתֵהּ וְגַפֵּף לֵהּ וְנַשִׁיק לֵהּ וְאַעֲלֵהּ לְבֵיתֵהּ וְאִשְׁתָּעִי לְלָבָן יָת כָּל פִּתְגָמַיָּא הָאִלֵּין: (אונקלוס)

 יונתן  וַהֲוָה כְּמִשְׁמַע לָבָן יַת שְׁמַע גְבוּרְתֵּיהּ וַחֲסִידוּתֵיהּ דְיַעֲקב בַּר אַחֲתֵיהּ הֵיךְ נְסֵיב יַת בְּכֵירוּתָא וְיַת סְדַר בִּרְכָתָא מִן יַד אָחוֹי וְהֵיךְ אִתְגְלֵי לֵיהּ יְיָ בְּבֵית אֵל וְהֵיךְ גָדַר יַת אַבְנָא וְהֵיךְ טָפַת בֵּירָא וּסְלֵיקַת לְאַנְפּוֹי וּרְהַט לִקְדָמוּתֵיהּ וְגָפֵיף לֵיהּ וּנְשֵׁיק לֵיהּ וְאַעֲלֵיהּ לְבֵיתֵיהּ וְתָנֵי לְלָבָן יַת כָּל פִּתְגָמַיָא הָאִילֵין: (תרגום יונתן)

 רש"י  וירץ לקראתו. כסבור ממון הוא (פ) טעון, שהרי עבד הבית בא לכאן בעשרה גמלים טעונים (ב"ר שם): ויחבק. כשלא ראה עמו כלום, אמר, שמא זהובים (צ) הביא והנם בחיקו (ב"ר שם): וינשק לו. אמר, שמא מרגליות הביא (ק) והם בפיו (ב"ר שם): ויספר ללבן. שלא בא אלא מתוך אונס אחיו, (ר) ושנטלו ממונו ממנו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (פ) דאם לא כן למה רץ: (צ) כלומר כיון שלא רץ אלא בשביל הממון אם כן למה חבק אותו, לכן פירש וכו': (ק) (מהרש"ל), אין דרך להביא אבנים טובות בפיו, אלא י"ל שדרך העולם כשאדם מביא אבנים טובות מביאם בסתר ואין מגלה אותם, לכך אמר אנשק אותו ואפייסנו כדי שיגלה לי מה יש לו עכ"ל: (ר) דאם לא כן מאי את כל הדברים האלה: (שפתי חכמים)

 אור החיים  ויהי כשמוע לבן וגו'. אומרו ויהי לשון צער. רמז שנתכוין לרעה כאומרם ז''ל (ב''ר פ' ז') שיצא לגוזלו וחפש מצפוניו וגם חבקו לדעת את אשר אתו וגם נשקו אם בפיו מרגליות. ואומרו שמע יעקב בן אחותו פירוש לא הגידה רחל מה שאמר לה יעקב כי הוא אחי אביה אלא היותו בן רבקה צדיק בן צדקת. ובזה חשב מחשבות לרמותו. וגם אומרו ויביאהו אל ביתו הטעם אולי ממונו יבא אחריו והביאו לביתו עד יגיעו נכסיו:

ויספר ללבן את כל וגו'. סיבת בואו, וטעם בואו, ואשר עבר עליו עם אליפז כי נטל ממנו הכל ברודפו אחריו:

עוד יתבאר על דרך אומרם ז''ל (מגילה י''ג) שרחל הודיעה את יעקב כי אביה רמאי, לזה נתחכם לספר לו כל הדברים שעברוהו כדי שבזה יחדל מהרשיע כשידע מה שנתחכם עד שלקח הבכורה והברכה ידע כי ערום יערים למה שיצטרך, וגם הודיעו אשר עברו ממעשה האבן, וזה יגיד כי הוא גבור חיל. גם מעשה השקאת צאנו, וזה יגיד חיבתו בו והנהגתו הישרה עמו: (אור החיים)

 ספורנו  את שמע יעקב. שגלל את האבן הוא לבדו: ויספר ללבן. להודיע שלא בא אליו לצורך פרנסה אלא להמלט מאחיו ושבמצות אמו ישב עמו: (ספורנו)


{יד}  וַיֹּאמֶר לוֹ לָבָן אַךְ עַצְמִי וּבְשָׂרִי אָתָּה וַיֵּשֶׁב עִמּוֹ חֹדֶשׁ יָמִים:

 אונקלוס  וַאֲמַר לֵהּ לָבָן בְּרַם קָרִיבִי וּבִשְׂרִי אָתְּ וִיתֵיב עִמֵּהּ יְרַח יוֹמִין: (אונקלוס)

 יונתן  וַאֲמַר לֵיהּ לָבָן בְּרַם קְרִיבִי וְדָמִי לִי אַנְתְּ וִיתֵיב עִמֵיהּ יְרַח יוֹמִין: (תרגום יונתן)

 רש"י  אך עצמי ובשרי. מעתה אין לי לאספך הביתה, (ש) הואיל ואין בידך כלום, אלא מפני קורבה אטפל בך חדש ימים, (ת) וכן עשה, ואף זו לא לחנם, שהיה רועה צאנו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ש) רצה לומר כי כל אך הוא מיעוט, לזה פירש מעתה וכו': (ת) ואם תאמר מנא ליה לרש"י שדוקא חדש ימים, ויש לומר כיון שעשה כך כמו שכתוב וישב עמו חדש ימים, למדנו שמתחילה כך אמר לו: (שפתי חכמים)

 אור החיים  ויאמר לו וגו' אך עצמי וגו'. פי' עצמו ואינו עצמו כי השכיל שאינו מבחינתו שלא תדמה בבחינה כי לבן חושך ולא אור, ולזה דייק באומרו אך עצמי למעט. ואולי שדייק בחינות שבהם ידמה אליו שהם עצם ובשר לא הנפש:

עוד יכוין להשיב על מה שנתכוון להודיעו כי איש חכם הוא ואמר לו אך עצמי פי' מיעוט ממה שהוא על דרך אומרם ז''ל (ב''ב קי.) רוב הבנים דומים, וכל דומה לא ישוה לנדמה בכל חלקיו מבלי השארות חלק אחד. ולמה שפירשתי בפסוק (כ''ז מ''ג) ברח לך אל לבן וגו' כי הוא יעמוד להצילו מידי עשו. ומן הסתם סיפר יעקב הדברים ללבן, לזה השיב שכן יעשה שהוא עצמו ובשרו וכמו (איוב יד) שאך בשרו עליו יכאב כמו כן על יעקב אם יבא עשו והכהו נפשו תאבל, ואמר אך למעט שלא יסתכן עליו:

וישב עמו חדש וגו'. האריך לו זמן אולי יתגלה במשך הזמן קנייניו, וכשראה כי אין תקות ממון בירר הנהגתו עמו. עוד לפי שנתן עיניו בו לעובדו העלים עין ממנו שלשים יום ועבדו בהם חנם ואחר כך התנה עמו לטעם אשר אבאר בדבריו. עוד נתכוון לבחון אותו היצליח בדרכו, ותמצא כי מיום שנכנס אצלו העבידו, וכן הוא אומר ועבדתני חנם הא למדת שכבר עבדו וראהו כי הוא איש מצליח: (אור החיים)

 ספורנו  אך עצמי ובשרי אתה. אף על פי שתוכל להתפרנס בלעדי במלאכת המרעה או בזולתה מכל מקום אתה עצמי ובשרי וראוי שתשב בביתי: וישב עמו. בעבודתו לרעות צאנו כמו שבה עמדי ויואל משה לשבת את האיש לפיכך אמר לו אחר כך ועבדתני חנם: (ספורנו)


{טו}  וַיֹּאמֶר לָבָן לְיַעֲקֹב הֲכִי אָחִי אַתָּה וַעֲבַדְתַּנִי חִנָּם הַגִּידָה לִּי מַה מַּשְׂכֻּרְתֶּךָ:

 אונקלוס  וַאֲמַר לָבָן לְיַעֲקֹב הֲמִדְּאָחִי אַתְּ וְתִפְלְחִנַּנִּי מַגָּן חַוִּי לִי מָה אַגְרָךְ: (אונקלוס)

 יונתן  וַאֲמַר לָבָן לְיַעֲקב הַמִדְאָחִי אַנְתְּ חָשִׁיב וְתִפְלְחִינַנִי מַגַן תַּנִי לִי מַן יְהִי אַגְרָךְ: (תרגום יונתן)

 רש"י  הכי אחי אתה. לשון תימה, וכי בשביל שאחי אתה (א) תעבדני חנם: ועבדתני. כמו ותעבדני, וכן כל תיבה שהיא לשון עבר, הוסיף וי"ו בראשה, היא הופכת התיבה להבא: (רש"י)

 שפתי חכמים  (א) פירוש אין התימה הזה נופל על אחי אתה, כי באמת אחים היו כמו כי אנשים אחים אנחנו (לעיל י"ג ח'), ועוד האחי אתה מיבעי ליה, אלא התימה נופל על ועבדתני חנם: (שפתי חכמים)

 הרמב"ן  הכי אחי אתה ועבדתני חנם. לא סיפר הכתוב שהיה יעקב עובד אותו ויתכן כי מעת שאמר וישק את צאן לבן אחי אמו לא יצא הצאן מידו כי בראותו את רחל כי רועה היא חמל עליה שלא תשוב לרעות צאן עוד והיה הוא רועה אותן באהבתו אותה ואפשר עוד לומר כי לבן דבר בערמה אמר לו מתחלה כי עצמו ובשרו הוא ויחמול עליו כאשר יחמול האדם על עצמו ועל בשרו וכאשר ראה שהיה יעקב מתעכב שם מתפרנס מאשר ללבן אמר לו הכי אחי אתה ותעבדני חנם כי ידעתי כי מעתה תעבוד אותי כי איש מוסר אתה ולא תתפרנס משל אחרים וגם אני איני רוצה שתהיה העבודה שתעבדני בחנם בלא משכורת שלימה והגידה לי מה תבקש אתה במשכורתך ואתן אז הכיר יעקב דעתו ואמר לו שיעבוד אותו ז' שנים ברחל והעבודה מן הסתם היא מרעה הצאן כי לה היו צריכים ובה היו מדברים (הרמב"ן)

 אור החיים  ויאמר לבן וגו' הכי אחי וגו'. קשה מי אמר לו חנם הוא עובדו, ועוד לו יהיה כדבריו ומה בכך אם עובדו חנם, ואם רצונו לומר שהוא שונא מתנות כן יחיה, הלא מצינו שאוהב הגזל ומכל שכן שיהיה חפץ בניתן לו ברצון:

אכן שפתותיו ברור מללו כי לא בא אלא להמעיט שכרו של יעקב, והוא על דרך מה שכתב הרמב''ם (הל' שלוחין ושותפין פ''ו ופ''ח) שכל שלא התנה הרועה עם בעל הבית יטול שכרו בחלק הפקדון שליש הריוח ובעגלים וסייחים ב' שלישים, לזה חש לבן כי טעמו של יעקב שלא בירר שדעתו ליטול שליש בגדולים וב' שלישים בעגלים וגו' ויחרד הרמאי על הדבר, והן אמת אם היה יעקב כאחד הסכלים לא יקפיד עליו שנתכוין לזה אז או שיתן דעתו אחר כך, ויעלים לבן עיניו ממנו לעובדו חנם, אלא למה שקדם לו שהודיע שיערים גם הוא עם הערום לזה רצה לגלות, והוא אומרו הכי אחי אתה ערום כמותי כדרך אומרו (י''ב) אחי אביה הוא וכמו שנודע לו ממעשיו אשר ספר לו. ועבדתני חנם פירוש היאומן שתעבוד חנם, הא ודאי שתבא בטענה לבסוף ותקח מה שראוי לקחת במשפט, לזה אני רוצה שתגלה דעתך הגידה לי וגו', וכל תנאי שבממון קיים: (אור החיים)


{טז}  וּלְלָבָן שְׁתֵּי בָנוֹת שֵׁם הַגְּדֹלָה לֵאָה וְשֵׁם הַקְּטַנָּה רָחֵל:

 אונקלוס  וּלְלָבָן תַּרְתֵּין בְּנָן שׁוּם רַבְּתָא לֵאָה וְשׁוּם זְעֶרְתָּא רָחֵל: (אונקלוס)

 יונתן  וּלְלָבָן הֲווֹן תַּרְתֵּין בְּנָן שׁוּם רַבְּתָא לֵאָה וְשׁוּם זְעִירְתָּא רָחֵל: (תרגום יונתן)

 אור החיים  וללבן שתי בנות וגו'. נתכוין הכתוב לומר שהיו נכרות ומפורסמות שהגדולה היא לאה והקטנה היא רחל שלא היה יכול לומר כי הגדולה היא הקרואה רחל, גם דקדק לומר הגדולה הקטנה לומר כי לא היו בגדר להחליפם ויעשה קטנה גדולה וירמה ליעקב בתת לו לאה ויאמר כי היא הקטנה ששמה רחל כי הגדולה היתה גדולה ביותר והקטנה קטנה ביותר, והוא אומרו הגדולה פי' שהיתה לאה גדולה בפני עצמה לא בערך רחל לבד היתה גדולה ממנה בשנה או שנתים שההיכר אינו ברור כל כך, ורחל גם כן היתה קטנה ביותר בפני עצמה לא בערך לאה לבד כמו שתאמר כי לאה היתה בת כ' שנה ומעלה ורחל כבת ה' כבת ז', ומעתה אין מקום ללבן לרמות יעקב בתנאו: (אור החיים)


{יז}  וְעֵינֵי לֵאָה רַכּוֹת וְרָחֵל הָיְתָה יְפַת תֹּאַר וִיפַת מַרְאֶה:

 אונקלוס  וְעֵינֵי לֵאָה יָאֲיָן וְרָחֵל הֲוַת שַׁפִּירָא בְרֵיוָא וְיָאֲיָא בְחֶזְוָא: (אונקלוס)

 יונתן  וְעֵינֵי לֵאָה הֲוַון צִירְנַיְיתָן דִבַכְיָא וּבָעֲיָא מִן קֳדָם יְיָ דְלָא יַזְמָן לָהּ לְעֵשָו רַשִׁיעָא וְרָחֵל הֲוַות יָאַיָא בְּרֵיוָא וְשַׁפִּירָא בְּחֵיזְוָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  רכות. שהיתה סבורה לעלות בגורלו של עשו (ב) ובכתה, שהיו הכל אומרים, שני בנים לרבקה ושתי בנות ללבן, הגדולה לגדול והקטנה לקטן (בבא בתרא קכג.): תאר. הוא צורת הפרצוף, לשון יתארהו בשרד (ישעיה מד, יג.), קונפ"אס בלע"ז (צירקעל): מראה. הוא זיו קלסתר: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ב) רצה לומר וכי בא הפסוק לספר בגנות של הצדקת, לכן פירש לפי שהיתה וכו', ומתוך גנותה תלמוד שבחה, ואם תאמר דמשמע דגם לאה היתה יפת תואר אלא שעיניה היו רכות, וא"כ אין זה ההיפך של ורחל היתה יפת תואר וגו', אלא כן היה לו לומר ועיני רחל יפות, וי"ל כיון שעיניה לא היו יפות גם היא לא היתה יפה, כדאמר בגמרא (תענית כ"ד.) כלה שעיניה יפות כל גופה אין צריך בדיקה, ואם כן נופל שפיר עליו ורחל היתה יפת וגו' וק"ל: (שפתי חכמים)

 אור החיים  ועיני לאה רכות וגו'. אין ראוי לספר הכתוב גנאי הצדקת אם הבנים שבטי יה ח''ו אלא נתכוין להודיע שאין מציאות ללבן להחליפם כי משונית היתה לאה מרחל, כי לאה מלבד שלא היתה יפיפיה אלא שעוד לה שעיניה רכות והוא ענף מכיעור הגוף, ורחל לא מלבד שלא היה בה כיעור אלא שהיתה יפת תואר ויפת מראה, ומעתה הרי ננעלו בפני לבן אופן הרמאות ובטלו רמאותיו:

יפת תאר ויפת מראה. פי' שיש ב' בחינות ביופי, הא' בכל פרט ופרט כמו שתאמר העינים האף הרקת צואר, וצא ולמד ממה שפרט שלמה המלך בשיר השירים, ובחינה ב' היא כללות הפנים וכללות הגוף, לזה אמר יפת תאר ויפת מראה שהיו פרטיה כל אחד יפה בפני עצמו וגם בדרך התקבצותם יחד:

עוד ירצה יפת תואר כמשמעה, ויפת מראה שהיה לה חן שיתאוה לה כל רואה: (אור החיים)

 ספורנו  יפת תאר. יפת התמונה מענין ובמחוגה יתארהו: ויפת מראה. בצבע העור שהיה צח ואדום כי אמנם הצבע הוא מושג לחוש הראות: (ספורנו)

 דעת זקנים  ועיני לאה רכות. לשון רך וטוב כלומר שהיתה נראית יפה מתוך שהיו עיניה יפות ונראית רכה וילדה אבל רחל היתה משובחת ביפיה אלא שהיו עיניה כואבות מן הבכי לפי שראתה שתפול לגורלו של עשו לפי שהיתה עקרה ויגרשנה יעקב וישאנה עשו: (דעת זקנים)


{יח}   שלישי  וַיֶּאֱהַב יַעֲקֹב אֶת רָחֵל וַיֹּאמֶר אֶעֱבָדְךָ שֶׁבַע שָׁנִים בְּרָחֵל בִּתְּךָ הַקְּטַנָּה:

 אונקלוס  וּרְחֵם יַעֲקֹב יָת רָחֵל וַאֲמַר אֶפְלְחִנָּךְ שְׁבַע שְׁנִין בְּרָחֵל בְּרַתָּךְ זְעֶרְתָּא: (אונקלוס)

 יונתן  וּרְחַם יַעֲקב יַת רָחֵל וַאֲמַר אֶפְלְחִינָךְ שֵׁב שְׁנִין בְּגִין רָחֵל בְּרַתָּךְ זְעֵירְתָּא: (תרגום יונתן)

 רש"י  אעבדך שבע שנים. הם ימים אחדים שאמרה לו אמו (ג) וישבת עמו ימים אחדים (ב"ר ע, יז.), ותדע שכן הוא, שהרי כתיב ויהיו בעיניו (ד) כימים אחדים: ברחל בתך הקטנה. כל הסימנים הללו למה, לפי שהיה יודע בו שהוא רמאי, אמר לו אעבדך ברחל, ושמא תאמר רחל אחרת מן השוק, תלמוד לומר בתך, ושמא תאמר אחליף ללאה שמה ואקרא שמה רחל, תלמוד לומר הקטנה, (ה) ואף על פי כן לא הועיל, שהרי רמהו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ג) דאם לא כן איך עבר על מצות אמו: (ד) כלומר הסברא נותנת משום שאהב את רחל יהיו ימים מועטים כמו זמן ארוך, כמו דכתיב (משלי י"ג י"ב) תוחלת ממושכה מחלה לב, אלא על כרחך צריך לומר כימים אחדים שאמרה לו אמו וק"ל: (ה) ואם תאמר לא היה לו לומר רק בתך הקטנה, ונראה לי דאי לא היה אומר רחל היה נותן לו זלפה, דהיתה נמי בתו מפלגש כדפירש"י לקמן (ל"א נ' ד"ה בנותי) והיתה קטנה יותר מרחל, ואם כן למה לא היה ירא יעקב שמא ישנה שם זלפה בשם רחל, ויתן לו זלפה ששמה רחל ובתו הקטנה, ויש לומר דזלפה אינו בתו ממש כיון דהיתה מפלגש וגם אין שמה רחל אלא שישנה את שמה לרחל, ומשום שני רמאות לא היה ירא, ועוד יש לומר שאם לא אמר רק בתך הקטנה שמא תלד אשתו עוד בת ויתן אותה ליעקב, כיון שהנשואין לא היו אלא אחר שבע שנים של עבודה, ואף שתהיה קטנה הא תהא ראוי לביאה, שהרי יצחק נשא רבקה שהיתה רק בת שלש שנים (לעיל כ"ה כ' רש"י ד"ה בן), ולא יעשה שום רמאות בעולם שהרי התנאי הוא שיתן לו בתו הקטנה, לכן אמר ברחל בתך הקטנה: (שפתי חכמים)

 אור החיים  ויאהב יעקב את רחל. פי' לא לצד יופיה אלא לצד מה שרחל בת זוגו:

או יאמר על דרך אומרם ז''ל (שבת כה:) בדין זיווג תלמיד חכם שצריך שתהיה לו אשה נאה כנגד יצר הרע, והגם כי ישתנה יעקב למעליותא שמושלל מיצר הרע, עם כל זה התורה תלמד לאדם דעת:

אעבדך שבע שנים. צדיק זה יכוין תמיד להכניע עצמו שבע, וגם בהשתחויתו לאחיו שבע פעמים, והוא סוד (משלי כד) שבע יפול צדיק וקם אחרי נפלו, ואולי שנתן שוויה במה ששעבד עצמו ז' שנים שהוא יותר מכדי שני עבד עברי:

ברחל בתך הקטנה. ברחל ולא בלאה, בתך ולא רחל אחרת מן השוק, הקטנה שלא תחליף שמות בנותיך ותקרא לגדולה רחל, הקטנה אני אומר ולא הגדולה, ולא יועיל לך שינוי השם שתקרא לה רחל: (אור החיים)

 ספורנו  אעבדך שבע שנים ברחל. אין ספק שלא היה הצדיק נושא אשה להעמיד בנים אם לא היה בידו לפרנסה בפרט בשאר וכסות כאמרם ז''ל (יבמות פ' הבא על יבמתו) נושא אדם כמה נשי' והוא דאית ליה למיקם בספוקייהו ולכן אין לחשוב שלבן שהי' בעל ממון יתן לו בנותיו אם לא היה בידו לפרנסם אם כן באמרו כי במקלי עברתי היתה הכונה שלא היה בידו אז מקנה ולא דרך לעשות מלאכה להרויח ולהתפרנס בה וענין העבודה בשביל רחל היה למוהר כמנהגם שהיו נותנים מוהר לאב שיתן את בתו כאמור אם מאן ימאן אביה לתתה לו כסף ישקול כמהר הבתולות ומה שאמרו אחר כך כי מכרנו היה שחשבו בענותן שהיה המוהר יותר מן הראוי בשבילן: בתך הקמנה. כי תוך ז' שנים יהיה עתה עת דודים ותוכל בין כך להשיא הגדולה: (ספורנו)


{יט}  וַיֹּאמֶר לָבָן טוֹב תִּתִּי אֹתָהּ לָךְ מִתִּתִּי אֹתָהּ לְאִישׁ אַחֵר שְׁבָה עִמָּדִי:

 אונקלוס  וַאֲמַר לָבָן טַב דְּאֶתֵּן יָתַהּ לָךְ מִדְּאֶתֵּן יָתַהּ לִגְבַר אָחֳרָן תִּיב עִמִּי: (אונקלוס)

 יונתן  וַאֲמַר לָבָן בִּרְמִיוּ טַב דְאֶתֵּן יָתָהּ לָךְ מִן דְאֶתֵּן יָתָהּ לִגְבַר אוֹחֲרָן תִּיב עִמִי: (תרגום יונתן)

 אור החיים  ויאמר לבן טוב תתי וגו'. צריך לדעת לאיזה ענין אמר כן לבן. גם איך יוצדק לומר טוב תתי לך מתתי וגו' אם אחר לא יעבוד, ואולי ששקר לבן בזה ורמז לו כי יש אחר שיעבוד כמו כן בעד רחל, ועוד קשה איך יוצדק לומר תתי לשון מתנה כיון שהוא עובד בעדה שבע שנים שהוא כדי דמיה, כי הלא תדע שהקונה עבד עברי שש שנים יעבוד והרי הוא נתן שוויו בעד שווי רחל:

עוד צריך לדעת אומרו שבה עמדי שהוא שפת יתר:

אכן מחשבתו הרעה נכרת מתוך דבריו כי נתכוין לרמות לתת לו לאה כמו שעשה אחר כך, ולזה הקדים לדבר אליו כדברים האלה, וזה הוא שיעור דבריו טוב תתי אותה לך אמר לשון מתנה לשלול כי אין זה מכר לומר לו לבסוף הן אותה קניתי ממך כמו שכן אמר הלא ברחל וגו' וכמו שאבאר שם בעזרת ה', וחש שיבין יעקב שבתורת מתנה מוחלטת הוא נותנה ולבסוף יבא עליו בטענת הבה שכר שבע שנים שעבד, לזה אמר כי העבודה שעובד עמו תהיה בעד מה שבוחר בו יותר מאיש אחר, וזה הוא שיעור הכתוב טוב תתי אותה לך ואבחר בך לצד מה שאתה עובד עמי מתתי אותה לאיש אחר בלא עבודה, ולעולם אין זה שוויה של רחל ולא בבחינת מכר הוא מכניסה. ואומרו שבה עמדי מתנה עליו שישב עמו ולא ירחיק נדוד ויעבוד מרחוק אלא עמו ישב כל זמן העבודה שתהיה עיניו פקוחות על עבודתו. עוד הערים לומר אליו שישב עמו עד עולם, וכמו שהתנה (ש''ר א') יתרו עם משה ולא הוצרך להשביעו על הדבר מפני שהם דברים הנקנים באמירה. ויתרו שהוצרך להשביעו למשה, נתכוון לחייבו אפילו תתרצה צפורה ללכת השביעו על דעתו לשבת את האיש. וטענה זו היה בדעתו לטעון כנגד יעקב כשיצטרך, ולזה צוה ה' אליו (פ' ל''א) השמר לך פן תדבר עם יעקב, ויעקב לא עשה שמירה לזה כי דברי לבן דברם אליו בדרך חיבה על זה הדרך ולמי אתן בתי טוב ממך שב בני עמדי פי' כי אנשים אחים אנחנו ולבבו לא כן יחשוב: (אור החיים)


{כ}  וַיַּעֲבֹד יַעֲקֹב בְּרָחֵל שֶׁבַע שָׁנִים וַיִּהְיוּ בְעֵינָיו כְּיָמִים אֲחָדִים בְּאַהֲבָתוֹ אֹתָהּ:

 אונקלוס  וּפְלַח יַעֲקֹב בְּרָחֵל שְׁבַע שְׁנִין וַהֲווֹ בְעֵינוֹהִי כְּיוֹמִין זְעִירִין כַּד רְחֵים יָתַהּ: (אונקלוס)

 יונתן  וּפְלַח יַעֲקב בְּגִין רָחֵל שֵׁב שְׁנִין וַהֲווֹ דַמְיַין בְּעֵינוֹי כְּיוֹמִין קַלִילִין מִדְרָחִים יָתָהּ: (תרגום יונתן)

 אור החיים  ויעבוד יעקב ברחל וגו'. טעם אומרו ברחל פירוש היה מפרסם בשעת עבודה כי בעד רחל היה עובד והיא לו חלף עבודתו מלבן, גם מפרסם לשלול לאה לבל ישכח הדבר ותהיה כפירה בינו ובינו: (אור החיים)

 ספורנו  ויהיו בעיניו כימים אחדים. שחשב שהיה ראוי לתת מהר רב מזה: באהבתה אותה. שהאהבה מקלקלת השורה: (ספורנו)


{כא}  וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל לָבָן הָבָה אֶת אִשְׁתִּי כִּי מָלְאוּ יָמָי וְאָבוֹאָה אֵלֶיהָ:

 אונקלוס  וַאֲמַר יַעֲקֹב לְלָבָן הַב יָת אִתְּתִי אֲרֵי אַשְׁלֵמִית יוֹמֵי פָלְחָנִי וְאֵעוֹל לְוָתַהּ: (אונקלוס)

 יונתן  וַאֲמַר יַעֲקב לְלָבָן הַב יַת אִנְתְּתִי אֲרוּם אַשְׁלִימוּ יוֹמֵי פּוּלְחָנִי וְאֵיעוֹל לְוָותָהּ: (תרגום יונתן)

 רש"י  מלאו ימי. שאמרה לי אמי. ועוד מלאו ימי, שהרי אני בן פ"ד שנה, ואימתי אעמיד י"ב שבטים, וזהו שאמר ואבואה אליה, והלא קל שבקלים אינו אומר כן, (ו) אלא להוליד תולדות אמר כך: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ו) שאין מדרך מוסר שיאמר השכיר תיכף ששלמו שני עבודתו הבה את שכרי: (שפתי חכמים)

 הרמב"ן  כי מלאו ימי. שאמרה לי אמי ועוד כי מלאו ימי הריני בן פ"ד שנה ואימתי אעמיד י"ב שבטים לשון רש"י מלא שבוע זאת דבק הוא בחטף שבוע של זאת והן ז' ימי המשתה גם זה לשון רש"י ואם כן למה לא פירש הרב מלאו ימי על שני העבודה והתנאי ששלמו כדברי אונקלוס והוא משמעות הכתוב באמת ובשביל הימים שאמרה לו אמו גם מפני זקנתו לא יתן לו לבן בתו קודם זמנו אשר התנו שניהם ודי שיקיים תנאו וכדברי אונקלוס הוא שנצטרך לפרש מלא שבוע זאת על ימי המשתה כי ימי העבודה שלמים היו כאשר אמר לו יעקב וכן פירש רבי אברהם ואני לא ידעתי כי שבעת ימי המשתה תקנת משה רבינו לישראל (ירושלמי כתובות פ"א ה"א) ואולי נאמר שנהגו בהם מתחלה נכבדי האומות כענין באבילות דכתיב (להלן נ י) ויעש לאביו אבל שבעת ימים ומה שלמדו כאן בירושלמי (מו"ק פ"א ה"ז) ובבראשית רבה (ע יט) שאין מערבין שמחה בשמחה סמך בעלמא ממנהגי הקדמונים קודם התורה אבל בגמרא שלנו (מו"ק ט) לא למדוה מכאן ודרשוה מויעש שלמה את החג (מלכים א ח סה) ויתכן לומר כי היה זה מחלוף משכורתו עשרת מונים (להלן לא מא) כי יעקב אמר לו מתחלה כי מלאו הימים ולבן שתק ונתן לו לאה ואחר כן אמר לו לבן מלא שבוע זאת כי עדיין לא מלאו ימי עבודת לאה וקודם זמני נתתיה לך ויעקב שמע אליו וימלא אותם כדברי לבן כי מה יוכל לעשות והוא ברחל יחפוץ ולכן לא אמר הכתוב בתחילה "ויהי במלאת הימים ויאמר יעקב וגו'" ועוד יתכן לומר כי כאשר היה בשנה השביעית אמר יעקב ללבן הבה את אשתי כי מלאו ימי שזו שנת מלאת הימים וכן זקן עם מלא ימים (ירמיהו ו יא) הוא אשר הגיעו לשנת סופו וכן עד יום מלאת ימי מלואיכם (ויקרא ח לג) עד יום השביעי שבו ימלאו ימי המלואים או שאמר "מלאו" בעבור שהיו קרובים להמלא וחשובים כמלאים וכמוהו רבים וכן בסדר האחר (להלן לה יח) בצאת נפשה כי מתה בהיותה קרובה לכך וחשובה כאילו מתה וזה טעם ואבואה אליה כלומר לא שתתן אותה ואלכה אבל שאשאנה ואשלים מעט הימים אשר עלי כי מעתה לא תירא ממני שאעזבך ורבותינו עשו מדרש (ב"ר ע יח) בלשון "ואבואה אליה" בעבור שאיננו דרך מוסר להזכיר כן אף כי בצדיקים אבל הכוונה היא מה שאמרתי ואחרי כן אמר לו לבן מלא שבוע השנים של לאה זאת כי אולי בעבור שעברתי על דעתך לא תשלים אותן או כדי שיהיה ידוע מתי התחילו ימי עבודת רחל ואז אתן לך האחרת בעבודה אשר תעבוד עמדי לאחר הנישואין (הרמב"ן)

 אור החיים  ויאמר יעקב [וגו'] הבה וגו'. טעם אומרו ואבואה אליה והוא לשון בלתי נכון לצדיקו של עולם. יתבאר על דרך מה שכתב רמב''ם פ''ה מהלכות אישות הרי את מקודשת לי במלאכה זו שאעשה עמך ועשה אינה מקודשת וכו' שכל השכר מלוה והמקדש במלוה אינה מקודשת ע''כ, לזה אמר הבה וגו' והטעם לפי שלא קניתי אותה במה שעבדתי וצריך אני לקנותה בביאה שהאשה נקנית בביאה, והוא אומרו ואבואה אליה כי בעבודה לא קנה שהי' מלוה והמקדש במלוה אינה מקודשת:

או יאמר על זה הדרך הלא תמצא שאמרה רחל הלא נכריות נחשבנו לו כי מכרנו, וכתב רמב''ם (הל' מכירה פ''ז) בדין לוקח עבדים וקרקעות במלוה אף על פי שאין הדמים במציאות קנה ע''כ, והוא אומרו הבה את אשתי פי' כבר היא אשתי כי אני סובר כהרמב''ם ומציאות שלפנינו דין מכר יש בו וכבר זכיתי בה הגם שאין הדמים בעין ומה שאני אומר לך הבה לא לגמר הקנאה שכבר קנויה היא אלא לבא עליה כדרך כל הארץ, והוא אומרו ואבואה אליה לשלול מדעתו לבל יחשוב שעדיין לא קנאה: (אור החיים)

 ספורנו  ואבואה אליה. נעשה הנשואין לא האירוסין בלבד כי חפץ להשיג נחלת ה' בנים: (ספורנו)

 דעת זקנים  כי מלאו ימי. כמנין מלאו שנים היו לי כשבאתי אצלך כי בן ס"ג היה כשנתברך וי"ד נטמן הרי ע"ז שנים כמנין מלאו: (דעת זקנים)


{כב}  וַיֶּאֱסֹף לָבָן אֶת כָּל אַנְשֵׁי הַמָּקוֹם וַיַּעַשׂ מִשְׁתֶּה:

 אונקלוס  וּכְנַשׁ לָבָן יָת כָּל אֲנָשֵׁי אַתְרָא וַעֲבַד מִשְׁתְּיָא: (אונקלוס)

 יונתן  וּכְנַשׁ לָבָן יַת כָּל אִינְשֵׁי אַתְרָא וְעָבַד לְהוֹן שֵׁירוּי עָנֵי וַאֲמַר לְהוֹם הָא שֵׁב שְׁנִין דְאָתָא יַעֲקב גַבָּן בֵּירָא לָא חָסְרוּ וּבֵית שַׁקְיוּתָן סְגוֹ וּכְדוּן אִיתוּ נִתְיְעַט עֲלֵיהּ עֵיטָא דְרַמִיוּ דִי יַמְתַּן לְגַבָּן וַעֲבָדוּ לֵיהּ עֵיטָא דְרַמְיוּ לְאַתְאָבָא לֵיהּ לֵאָה חוֹלַף רָחֵל: (תרגום יונתן)

 דעת זקנים  ויאסוף לבן. לבן רמאי היה ועל כן נקרא לבן הרמאי ונתכוין לשכר את יעקב ביין כדי לרמותו ולא יבחין בין רחל ללאה ותדע שהרי ברחל לא עשה משתה: (דעת זקנים)


{כג}  וַיְהִי בָעֶרֶב וַיִּקַּח אֶת לֵאָה בִתּוֹ וַיָּבֵא אֹתָהּ אֵלָיו וַיָּבֹא אֵלֶיהָ:

 אונקלוס  וַהֲוָה בְרַמְשָׁא וּדְבַר יָת לֵאָה בְרַתֵּהּ וְאָעֵיל יָתַהּ לְוָתֵהּ וְעַל לְוָתַהּ: (אונקלוס)

 יונתן  וַהֲוָה בְרַמְשָׁא וּדְבַר יַת לֵאָה בְּרַתֵּיהּ וְאָעֵיל יָתָהּ לְוָתֵיהּ וְעַל לְוָותָהּ: (תרגום יונתן)

 אור החיים  ויהי בערב וגו'. צער גדול גרם בהטעת הצדיק וגרם פיזור תוקף הקדושה, וצא ולמד (זהר וישלח קע''ו) כי זה סיבה שנעקרה קדושת הבכור אשר בו יתקבצו מלכות וכהונה ושקל כפול בירושה, ולצד המעשה שחשב יעקב ברחל ועשה פעולתו בלאה נתפזרו בחינ' הקדושה ותחלש גבורת הקודש:

ויקח את לאה. אולי שלא רצתה לרמות יעקב ולקחה בעל כרחה או בריצוי דברים וזולת זה לא היה צריך לומר אלא ויבא לאה בתו אליו:

ויבא אותה. הערים להביאה בידו ולא מסרה לא לשלוחי האב ולא לשלוחי הבעל כדי שלא יהיה לו זמן להכיר בה קודם והביאה בידו ואין מהמוסר לחתן להזדמן לפניו, ושם עמד לבן עד סמוך לביאתו אליה להמעיט לו זמן ההכרה:

ויבא אליה. טעם שלא הרגיש בה הוא לחששת צדיק וישר ונאמן רוח לבל יכשל במכשול האנושי אשר יתאוו תאוה קודם קרוב אליה ויטיפו ממנו צחצוחי טומאה קודם התחלת מצוה. ומי לנו גדול מיעקב אבינו עדות לו בתורה (לקמן מ''ט ג') ראשית אוני, ועיין מה שכתבנו שם, אשר על כן הרחיק הראות בה ותיכף ומיד בא אליה לשמור חומו בל יחלל בריתו ברית קודש, וגם אחר גמר ביאה לא הכיר בה כי כיבה הנרות כמשפט לאוהבי שמו (או''ח סי' ר''מ) עד אור הבוקר: (אור החיים)


{כד}  וַיִּתֵּן לָבָן לָהּ אֶת זִלְפָּה שִׁפְחָתוֹ לְלֵאָה בִתּוֹ שִׁפְחָה:

 אונקלוס  וִיהַב לָבָן לַהּ יָת זִלְפָּה אַמְתֵהּ לְלֵאָה בְרַתֵּהּ לְאַמְהוּ: (אונקלוס)

 יונתן  וִיהַב לָבָן לֵיהּ יַת זִלְפָּה בְּרַתֵּיהּ דִילֵידַת לֵיהּ פְּלַקְתֵּיהּ וּמָסְרָה לְלֵאָה בְּרַתֵּיהּ לְאַמְהוּ: (תרגום יונתן)

 אור החיים  ללאה בתו שפחה. קשה למה הוצרך לומר ללאה בתו ולא הספיק במה שאמר בסמוך ויתן לבן לה ומובן הדבר כי על לאה הוא אומר, מה תאמר שאין מובן אם כן למה כתב תיבת לה מקודם. עוד למה אמר שפחה ולא אמר לשפחה:

אכן יתבאר על דרך אומרם ז''ל זלפה ובלהה נפלו בירושה לרחל ולאה מכתובת אמם, והוא שאמר הכתוב ללאה בתו שפחה פי' מודיע הכתוב כי שלה היא שפחה וירשה אותה מאמה. ולזה דקדק הכתוב לומר בתו, לרמוז כי לצד שהיתה בתו היא שקנתה שפחה זו מכתובת אמה לא שהיא קנתה אותה מאמצעות דבר אחר. ולדרך זה ידויק גם כן אומרו ויתן לבן שלא היה צריך להזכיר שמו ומובן מאומרו ללאה בתו כי בלבן דבר הכתוב, אלא לומר שמתנה זו אינה מתנה כפי האמת כי שלה היתה מקודם אלא לבן הוא שמחשיבה בגדר מתנה, וזה רמוז בתיבת בתו: (אור החיים)


{כה}  וַיְהִי בַבֹּקֶר וְהִנֵּה הִוא לֵאָה וַיֹּאמֶר אֶל לָבָן מַה זֹּאת עָשִׂיתָ לִּי הֲלֹא בְרָחֵל עָבַדְתִּי עִמָּךְ וְלָמָּה רִמִּיתָנִי:

 אונקלוס  וַהֲוָה בְצַפְרָא וְהָא הִיא לֵאָה וַאֲמַר לְלָבָן מָה דָּא עֲבַדְתָּ לִּי הֲלָא בְרָחֵל פְּלָחִית עִמָּךְ וּלְמָא שַׁקַּרְתָּ בִּי: (אונקלוס)

 יונתן  וַהֲוָה לְעִידוּנֵי צַפְרָא וְאִסְתַּכֵּל בָּהּ וְהָא הִיא לֵאָה דְכוּלָה לֵילְיָא הֲוָה חָשִׁיב דְרָחֵל הִיא מִן בִּגְלַל דְמָסְרַת לָהּ רָחֵל כָּל מִלַיָא דְמָסַר לָהּ יַעֲקב וְכַד חָמָא כֵּן אָמַר לְלָבָן מַה דָא עָבַדְתְּ לִי הֲלָא בְּגִין רָחֵל פְּלָחִית עִמָךְ וּלְמָא שָׁקַרְתְּ בִּי: (תרגום יונתן)

 רש"י  ויהי בבקר והנה היא לאה. אבל בלילה לא היתה לאה, לפי שמסר יעקב סימנים לרחל, וכשראתה רחל שמכניסין לו לאה, אמרה, עכשיו תכלם אחותי, עמדה ומסרה לה אותן סימנים (מגילה יג:): (רש"י)

 אור החיים  ויהי בבקר. טעם אומרו לשון צער, יגיד על אשר נצטער אותו צדיק על מניעת רחל ממנו:

והנה הוא לאה. טעם שכתוב הוא בוא''ו לרמוז דבריהם ז''ל (ב''ר פ''ע) שהיו אנשי המקום מרננים בלילה ואומרים היא לאה ובבקר הכיר הדיבור ההוא שהעירוהו אנשי המקום כי לאה היתה, גם ידוייק תיבת והנה על נכון:

מה זאת עשית וגו'. צריך לדעת כוונתו בקבלנות מה זאת, ואם על הרמאות, הרי הוא אומר ולמה רמיתני זה יגיד כי לבד הרמאות קדם לו עוד דבר מגונה:

אכן יעקב יקבול על ב' דברים הא' על המעשה שנתן לו לאה במקום רחל. והב' שעשה הדבר בדרך רמאות, ומגלה דעתו בזה שלא היה מקפיד כל כך אם לא היה עושה רמאות זה והיה עובר עליו הדרך באלמות ורשע ממה שעשה לו הרימוי, וטעם הקפדתו לצד מה שיצא לו מזה בטעותו שנתכוון אל רחל והיתה לאה ויצא מזה דברים בלתי הגונים וכמו שפירשתי בפסוק ויהי בערב (כ''ג) והצדיקים יקפידו למה שנוגע אל הרוחניות ביותר:

עוד יכוין באומרו ולמה רמיתני כי יש בזה גנאי ליושבת בחיקו שתהיה נשואה בדרך רמאות וזה ירחיק חיבוב הזיווג, ולצד כי החליט בדעתו שבודאי תהיה לו תמיד לאשה הקפיד על זה:

עוד נתחכם בדברו כדברים האלה לצד שראה כי מה שהיה היה ואין תרופה לאשר נעשה כי אין מן המוסר לטעון חזרה והסכים בדעתו לקחת גם את רחל לזה לא היה מפליג בהפרש שבין לאה לרחל שחש כי יגדיל לבן בעבודת רחל יותר ויאמר אליו נעשה תנאי מחדש וירצה לקחת יותר מז' שנים, לזה אמר ולמה רמיתני פי' למה עשה הדבר בדרך רמאות כי היה יכול להתרצות בלאה בלא אמצעות הרמאות כי כולן שוים לטובה: (אור החיים)

 דעת זקנים  ויהי בבקר. שכל הלילה היתה עושה עצמה כרחל מתוך השלשה סימנין שמסרה לה נדה וחלה והדלקת הנר כמו שמסרן יעקב לרחל. מדרש כל הלילה היו משוררין אותן הקרואים הא לייא הא לייא ולמחר כשראה שהיא לאה אמר בודאי זהו שהיו משוררין הא לייא שהיו מרמזין לי שהיא לאה ואמר לה רמאיתא בת רמאי בלילה קראתי לך רחל וענית לי השתא קרינא לך לאה ועני' לי אמרה ליה גבר דלית ליה תלמידוי אבוך קרי לך עשו וענית ליה קרא לך יעקב וענית ליה. כלומר ממך למדתי זה הרמאות ואבוך ענה בך שאמר בא אחיך במרמה ומתוך הדברים התחיל יעקב לשנאתה הה"ד וירא ה' כי שנואה לאה: (דעת זקנים)


{כו}  וַיֹּאמֶר לָבָן לֹא יֵעָשֶׂה כֵן בִּמְקוֹמֵנוּ לָתֵת הַצְּעִירָה לִפְנֵי הַבְּכִירָה:

 אונקלוס  וַאֲמַר לָבָן לָא יִתְעֲבֵד כְּדֵין בְּאַתְרָנָא לְמִתַּן זְעֶרְתָּא קֳדָם רַבְּתָא: (אונקלוס)

 יונתן  וַאֲמַר לָבָן לָא מִתְעֲבֵיד כְּדֵין בְּאַתְרִין לְמִיתַּן זְעֵירְתָּא קֳדָם רַבְּתָא: (תרגום יונתן)

 אור החיים  ויאמר לבן לא יעשה כן וגו'. צריך לדעת מה מענה בלשונו לא יעשה וגו' והלא תנאי היה הדבר אעבדך ברחל ומה ענין המנהג לכאן בדבר שהיה תנאי גמור:

אכן נתכוון לומר כי אנשי המקום מיחו בידו מעשות כדבר הזה, והוא אומרו לא יעשה כן במקומינו כי היא טענת רבים:

עוד נראה כי טענתו היא כי לא היה בפירוש בשעת התנאי שהגם שלא תנשא לאה יתן לו רחל ובזה אין סתירה למנהג מהתנאי כי לעולם תקדים לאה לינשא ובמלאות ז' שנים שיעבוד יעקב אם קדמה לאה ונשאת תיכף ומיד יקח רחל, ואם לאו יהיה יושב ומצפה עד שתקדים הבכירה כמשפטי הארץ, כי אין בתנאי דבר מגיד שהתנו לבטל המנהג, ומעתה כששאלת הבה את אשתי חשבתי שעל לאה אתה אומר כי המנהג מנהג ידוע הוא שאין לתת הצעירה קודם ומן הסתם על לאה אמרת ואין בזה רמאות ולך היה מוטל לדעת כי היא לאה מבלי צורך הודעה, ובזה ביטל טענת רמיתני. ולצד שתחשוב כי יש הפרש ביניהם, לא כן הוא כי שקולים הם אצלי ולא אשאל בעד רחל כי אם ז' שנים. ואם לצד חשקך ברחל ותקפיד על העכבה הנה היא נתונה לך תיכף ומיד אחר עבור ז' ימי משתה של לאה, והוא אומרו מלא שבוע זאת פי' ז' ימי משתה ותיכף אתן לך רחל במוקדם בעד עבודה שתעבוד עוד שבע שנים, וזה היה מבוקשו של יעקב שקבל עליו לא להחזיר לאה ח''ו. ויש לנו לדעת איך לא חש יעקב מקודם לטענה זו שאין דרך לתת הצעירה וכו', יש לומר שחשב שעל לבן לגלות לו הדבר וזולת זה אין דבר זה מההקפדה המעכבת כשירצה האב לתת הצעירה וכששאל הבה את אשתי מן הסתם על רחל הוא אומר והיה לו ללבן לומר אליו כי לא יכול לתת לו רחל קודם שתנשא לאה והיה הדבר תלוי ביד יעקב או להמתין עד שתנשא לאה או לקחת לאה ואין זה אלא מן השם לבן הארמי וכל טענותיו שכתבתי יש עליהם סתירה ושמו יגיד עליו: (אור החיים)

 ספורנו  לא יעשה כן במקומנו. לא הניחוני אנשי המקום לקיים דברי: (ספורנו)


{כז}  מַלֵּא שְׁבֻעַ זֹאת וְנִתְּנָה לְךָ גַּם אֶת זֹאת בַּעֲבֹדָה אֲשֶׁר תַּעֲבֹד עִמָּדִי עוֹד שֶׁבַע שָׁנִים אֲחֵרוֹת:

 אונקלוס  אַשְׁלִים שְׁבוּעֲתָא דְדָא וְנִתֵּן לָךְ אַף יָת דָּא בְּפָלְחָנָא דִּי תִפְלַח עִמִּי עוֹד שְׁבַע שְׁנִין אָחֳרָנִין: (אונקלוס)

 יונתן  אַשְׁלִים כְּדוּן שִׁבְעָתֵי יוֹמֵי מִשְׁתַּיָא דְדָא וְנִיתַּן לָךְ אוּף יַת דָא בְּפוּלְחָנָא דְתִפְלַח עִמִי תוּב שֵׁב שְׁנִין אוֹחֲרָנִין: (תרגום יונתן)

 רש"י  מלא שבע זאת. דבוק הוא, שהרי נקוד בחטף (פי' בשו"א), שבוע של זאת, והן ז' ימי המשתה, בגמ' ירושלמית במועד קטן וא"א לומר שבוע ממש, שאם כן היה צריך לינקד השי"ן בפתח (ר"ל בקמץ), ועוד ששבוע לשון זכר, כדכתיב שבעה שבועות תספר לך, לפיכך אין משמע שבוע אלא שבעה, שטיינ"א בלע"ז (איין זיעבענטליג): ונתנה לך. לשון רבים, כמו נרדה ונבלה, ונשרפה, אף זה לשון ונתן ונתנה וגו': גם את זאת. מיד לאחר שבעת ימי המשתה (ז) ותעבוד לאחר נשואיה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ז) שכן כתוב וימלא שבוע זאת ויתן לו וגו': (שפתי חכמים)

 הרמב"ן  ונתנה לך. לשון רבים נרדה ונבלה שם (לעיל יא ז) ונשרפה (שם פסוק ג) אף זה לשון ונתן זה פירש"י ולא אמר למה יתפוס היחיד לשון הרבים אולי יחשוב שהוא דרך הנכבדים בלשון הקדש כמאמר אחרים (ראה ראב"ע לעיל א כו) ורבי אברהם אמר בכאן (שם) שהוא בנין נפעל והו"ו השיבו לעתיד ופירושו ותנתן לך והנכון בעיני כי דברי לבן בערמה אמר ליעקב לא יעשה כן במקומנו כי לא יניחוני אנשי המקום לעשות כן כי נבלה הוא אצלם אבל תמלא שבוע זאת ונתן לך אני וכל אנשי המקום גם את זאת שכלנו נסכים בדבר ונעשה לך כבוד ומשתה כאשר עשינו בראשונה (הרמב"ן)

 ספורנו  ונתנה לך. ואז יסכימו גם הם: (ספורנו)


{כח}  וַיַּעַשׂ יַעֲקֹב כֵּן וַיְמַלֵּא שְׁבֻעַ זֹאת וַיִּתֶּן לוֹ אֶת רָחֵל בִּתּוֹ לוֹ לְאִשָּׁה:

 אונקלוס  וַעֲבַד יַעֲקֹב כֵּן וְאַשְׁלֵים שְׁבוּעֲתָא דְדָא וִיהַב לֵהּ יָת רָחֵל בְּרַתֵּהּ לֵהּ לְאִנְתּוּ: (אונקלוס)

 יונתן  וְעָבַד יַעֲקב כְּדֵין וְאַשְׁלִים שִׁבְעָתֵי יוֹמֵי מִשְׁתַּיָא דְלֵאָה וִיהַב לֵיהּ יַת רָחֵל בְּרַתֵּיהּ לְאִנְתּוּ: (תרגום יונתן)

 אור החיים  לו לאשה. מגיד הכתוב באומרו לו וגו' כי עקרת הבית היא רחל כי היא בת זוגו: (אור החיים)


{כט}  וַיִּתֵּן לָבָן לְרָחֵל בִּתּוֹ אֶת בִּלְהָה שִׁפְחָתוֹ לָהּ לְשִׁפְחָה:

 אונקלוס  וִיהַב לָבָן לְרָחֵל בְּרַתֵּהּ יָת בִּלְהָה אַמְתֵהּ לַהּ לְאַמְהוּ: (אונקלוס)

 יונתן  וִיהַב לָבָן לְרָחֵל בְּרַתֵּיהּ יַת בִּלְהָה בְּרַתֵּיהּ דִילִידַת לֵיהּ פִּילְקָתֵיהּ וּמַסְרָהּ לָהּ לְאַמְהוּ: (תרגום יונתן)

 אור החיים  לה לשפחה. דקדק לומר תיבת לה, לומר שלה היא השפחה, וכמו שפירשתי בפסוק (כ''ד) ויתן לבן את זלפה:

או ירצה שהתנה עמה שאין זכות לבעלה בה, על דרך מה שכתב רמב''ם פכ''ב מהלכות אישות הנותן מתנה לאשה על מנת שאין לבעלה זכות בה אין הבעל אוכל פירות כי כל מה שיש לדרוש בלבן לגנאי דרשינן: (אור החיים)


{ל}  וַיָּבֹא גַּם אֶל רָחֵל וַיֶּאֱהַב גַּם אֶת רָחֵל מִלֵּאָה וַיַּעֲבֹד עִמּוֹ עוֹד שֶׁבַע שָׁנִים אֲחֵרוֹת:

 אונקלוס  וְעַל אַף לְּוַת רָחֵל וּרְחֵים אַף יָת רָחֵל מִלֵּאָה וּפְלַח עִמֵּהּ עוֹד שְׁבַע שְׁנִין אָחֳרָנִין: (אונקלוס)

 יונתן  וְעַל אוּף לְוַת רָחֵל וְרָחֵים אוּף יַת רָחֵל מִלֵאָה וּפְלַח עִמֵיהּ בְּגִינָהּ תּוּב שֵׁב שְׁנִין אוֹחֲרָנִין: (תרגום יונתן)

 רש"י  עוד שבע שנים אחרות. אחרות הקישן לראשונות, (ח) מה ראשונות באמונה אף האחרונות באמונה (ב"ר ע, כ.), ואף על פי שברמאות בא עליו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ח) דייק מדכתיב אחרות דיתור הוא, אי נמי מדכתיב עוד, משמע עוד אחרות הדומות לראשונות, מה הראשונות באמונה דהא עדיין לא רמאו, אף האחרונות באמונה אף על פי שרמאו וק"ל: (שפתי חכמים)

 הרמב"ן  ויאהב גם את רחל. הזכיר הכתוב שגם אהב רחל יותר מלאה והטעם בעבור כי הטבע לאהוב יותר האשה אשר ידע האדם בראשונה כענין שהזכירו חכמים בנשים (סנהדרין כב) ואינה כורתת ברית אלא למי שעשאה כלי והנה יעקב אהב רחל מלאה שלא כדרך הארץ וזה טעם "גם" (הרמב"ן)

 אור החיים  ויבא גם אל רחל. טעם אומרו גם ב' פעמים, ואולי שיכוין לרבות שבא בתוספת קביעות אצלה, והוא אומרם ז''ל (ב''ר פ' צ''ח) שהיתה מטתו בקביעות אצל רחל, ולזה אמר ויבא גם אל רחל. ואומ' ויאהב גם את רחל פירוש מלבד תוספת האמור עוד הוסיף לה שאהבה יותר מלאה. ותמצא כי כפי הטבע ההתמדה תמעיט האהבה, וכמו שאמר הכתוב (משלי כה) פן ישבעך ושנאך, וההרחקה תוליד התאוה, והוא סוד (שם) מים גנובים ימתקו, ולזה רמז הכתוב באומרו ויבא גם אל רחל בתוספת קביעות ואף על פי כן גם אהב אותה ולא נתמעטה האהבה מצד זה הגם שהיה מתמיד אצלה ולא אצל לאה. ושיעור תיבת מלאה הוא מלאהוב לאה: (אור החיים)

 ספורנו  ויאהב גם את רחל. לא בשביל האשות בלבד אבל גם באשר היא רחל בשביל מעשיה הנמשכים לצורתה האשיית: מלאה. אף על פי שהיתה היא הראשונה שאין המנהג שימצא אדם קורת רוח אלא בה כמו שהזכירו רבותינו ז''ל: (ספורנו)


{לא}  וַיַּרְא יְהֹוָה כִּי שְׂנוּאָה לֵאָה וַיִּפְתַּח אֶת רַחְמָהּ וְרָחֵל עֲקָרָה:

 אונקלוס  וַחֲזָא יְיָ אֲרֵי שְׂנִיאֲתָא לֵאָה וִיהַב לַהּ עִדּוּי וְרָחֵל עַקְרָא: (אונקלוס)

 יונתן  וּגְלֵי קֳדָם יְיָ אֲרוּם לָא הֲוַת לֵאָה רְחִימְתָּא בְּאַנְפֵּי יַעֲקב וַאֲמַר בְּמֵימְרֵיה לְמִיתַּן לָהּ בְּנִין וְרָחֵל הֲוַת עַקְרָה: (תרגום יונתן)

 הרמב"ן  כי שנואה לאה. הנה לאה רמתה באחותה גם ביעקב כי אם נאמר שנהגה כבוד באביה שאחז בה והכניסה אליו ואל תמר בו היה לה להגיד או לרמוז כי היא לאה אף כי היתה מתנכרת כל הלילה ולפיכך לא הכירה עד שראה אותה בבקר ולכן שנאה יעקב והאלהים יודע כי להנשא אל הצדיק עשתה כן ורחם עליה וכך אמרו בבראשית רבה (עא ב) כיון שראה יעקב מעשים שרמתה לאה באחותה נתן דעתו לגרשה וכיון שפקדה הקב"ה בבנים אמר לאמן של אלו אני מגרש וזה טעם "וירא אלהים" כי חמל עליה שלא יעזבנה ויש אומרים (הרד"ק) כי שתים נשים שהאחת אהובה מאד תקרא השניה שנואה כנגדה כמו שאמר ויאהב גם את רחל מלאה לא ששנאה והיתה בושה בדבר וראה אלהים את עניה (הרמב"ן)

 אור החיים  וירא ה' כי שנואה לאה. יכוין לומר כי ה' לבדו הוא שידע והכיר כי היא שנואה לא כן היא שלא הרגישה בשנאתה אלא שהיתה חושבת שאינה אהובה לבד כאשר אבאר מדבריה בסמוך. ורז''ל (ב''ר פ' ע''א) אמרו שנואה שהיו אומרים זו אשתו של שונא שהוא עשו דכתיב (מלאכי א) ואת עשו שנאתי, ותקרא על שמו. וכפי זה אם לא היו לה בנים היו מצדיקים הדברים כי לא בת זוגו של יעקב, לזה ויפתח רחמה. ואומרו ורחל עקרה פי' כולי האי ואולי יסיר שנאתה שזו אינה יולדת וזו יולדת: (אור החיים)

 ספורנו  כי שנואה לאה. שהכיר בה אחר כך סימני עקרה כאמרו ויפתח את רחמה וחשב שבשביל זה הסכימה להטעותו: ורחל עקרה. היתה עקרה כטבעה ונשארה כך עד שהאל יתב' פתח את רחמה: (ספורנו)


{לב}  וַתַּהַר לֵאָה וַתֵּלֶד בֵּן וַתִּקְרָא שְׁמוֹ רְאוּבֵן כִּי אָמְרָה כִּי רָאָה יְהֹוָה בְּעָנְיִי כִּי עַתָּה יֶאֱהָבַנִי אִישִׁי:

 אונקלוס  וְעַדִּיאַת לֵּאָה וִילִידַת בָּר וּקְרַת שְׁמֵהּ רְאוּבֵן אֲרֵי אֲמֶרֶת אֲרֵי גְלִי קֳדָם יְיָ עֻלְבּוֹנִי אֲרֵי כְעַן יְרַחֲמִנַנִי בַעֲלִי: (אונקלוס)

 יונתן  וְאִתְעֲבָּרַת לֵאָה וִילֵידַת בַּר וּקְרַת יַת שְׁמֵיהּ רְאוּבֵן אֲרוּם גְלֵי קֳדָם יְיָ עוּלְבָּנִי אֲרוּם כְּדוּן יְרַחֲמִינַנִי בַּעֲלִי וְהֵיכְמָא דְאִתְגְלֵי קֳדָם יְיָ עוּלְבָּנִי הֵיכְדֵין יֶהֱוֵי גְלֵי קֳדָמוֹי עוּלְבַּנְהוֹן דְבָנַי כַּד יְהוֹן מִשְׁתַּעְבְּדִין בְּאַרְעָא דְמִצְרָאֵי: (תרגום יונתן)

 רש"י  ותקרא שמו ראובן. רבותינו פירשו (ברכות ז:), אמרה, ראו מה בין בני לבן חמי, שמכר הבכורה ליעקב, וזה לא מכרה ליוסף ולא ערער עליו, ולא עוד שלא ערער עליו, אלא שבקש להוציאו מן הבור: (רש"י)

 ספורנו  בעניי. שהיה בעלי חושדני שהסכמתי להטעותו ותמורת החשד נתן האל ית' לי זרע כענין בסוטה: (ספורנו)


{לג}  וַתַּהַר עוֹד וַתֵּלֶד בֵּן וַתֹּאמֶר כִּי שָׁמַע יְהֹוָה כִּי שְׂנוּאָה אָנֹכִי וַיִּתֶּן לִי גַּם אֶת זֶה וַתִּקְרָא שְׁמוֹ שִׁמְעוֹן:

 אונקלוס  וְעַדִּיאַת עוֹד וִילִידַת בָּר וַאֲמֶרֶת אֲרֵי שְׁמִיעַ קֳדָם יְיָ אֲרֵי שְׂנִיאֲתָא אֲנָא וִיהַב לִי אַף יָת דֵּין וּקְרַת שְׁמֵהּ שִׁמְעוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  וְאִתְעַבָּרַת תּוּב וִילֵידַת בַּר וְאַמְרַת אֲרוּם שְׁמִיעַ קֳדָם יְיָ אֲרוּם שָנֵיתָא אָנָא וִיהַב לִי אוּף יַת דֵין וְהֵיכְדֵין יִשְׁתְּמַע קֳדָמוֹי קָלְהוֹן דְבָנַי כַּד יְהוֹן מִשְׁתַּעְבְּדִין בְּמִצְרַיִם וּקְרַת שְׁמֵיהּ שִׁמְעוֹן: (תרגום יונתן)

 ספורנו  כי שנואה אנכי. ותמורת השנאה המסובבת מן החשד נתן לי גם את זה: (ספורנו)


{לד}  וַתַּהַר עוֹד וַתֵּלֶד בֵּן וַתֹּאמֶר עַתָּה הַפַּעַם יִלָּוֶה אִישִׁי אֵלַי כִּי יָלַדְתִּי לוֹ שְׁלֹשָׁה בָנִים עַל כֵּן קָרָא שְׁמוֹ לֵוִי:

 אונקלוס  וְעַדִּיאַת עוֹד וִילִידַת בָּר וַאֲמֶרֶת הָדָא זִמְנָא יִתְחַבַּר לִי בַעֲלִי אֲרֵי יְלֵידִית לֵהּ תְּלָתָא בְנִין עַל כֵּן קְרָא שְׁמֵהּ לֵוִי: (אונקלוס)

 יונתן  וְאִתְעַבְּרַת תּוּב וִילֵידַת בַּר וְאַמְרַת הָדָא זִמְנָא יִתְחַבֵּר עִמִי בַּעֲלִי אֲרוּם יְלֵדִית לֵיהּ תְּלָתָא בְּנִין וְהֵיכְדֵין עֲתִידִין בְּנוֹי לְמֶהֱוֵיהוֹן מִתְחַבְּרִין לְשַׁמָשָׁא קֳדָם יְיָ בְּגִין כֵּן קָרָא שְׁמֵיהּ לֵוִי: (תרגום יונתן)

 רש"י  הפעם ילוה אישי. לפי שהאמהות נביאות היו (ט) ויודעות שי"ב שבטים יוצאים מיעקב, וד' נשים ישא, אמרה, מעתה אין לו פתחון פה עלי, שהרי נטלתי כל חלקי בבנים: על כן. כל מי שנאמר בו על כן, מרובה באוכלוסין, חוץ מלוי, שהארון (י) היה מכלה בהם (ב"ר עא, ד.): קרא שמו לוי. בכולם כתיב ותקרא, (שהיא קראה), וזה כתב בו קרא, ויש מדרש אגדה באלה הדברים רבה, ששלח הקב"ה גבריאל והביאו לפניו, וקרא לו שם זה, ונתן לו כ"ד מתנות כהונה, ועל שם שלוהו במתנות קראו לוי: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ט) ואם תאמר והא בפ"ק דמגילה (י"ד.) לא חשיב אלא ז' נביאות: שרה, מרים, דבורה, חנה, אביגיל, וחולדה, ואסתר. ויש לומר דהתם חשבו מה שהקרא מעיד עליהן, ושרה הקרא מעיד עליה דכתיב (לעיל כ"א י"ב) כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה, מלמד שאברהם היה טפל לשרה בנביאות (ברש"י שם)וכן כולם, אבל גבי אמהות לא מצינו שהיו מתנבאות, כי אפשר לפרש הקרא דהכא כפשוטו, ומהרש"ל פירש שהאמהות לא היו מתנבאות כי אם על עצמן שהיו יודעות מה שיבא עליהן, אבל מה שיבא לעתיד על האחרים לא היו יודעות, משום הכי לא חשב אותם בכלל שאר נביאות נ"ל: (י) כלומר דשבט לוי היו נושאין ארון הקודש, ולא היו יכולין להזהר בו כל כך, ומתוך כך מתו הרבה מינייהו: (שפתי חכמים)

 ספורנו  הפעם ילוה. שכבר אני מוחזקת בהיותי רבת בנים כאמרם ז''ל בתלת זמני הוא חזקה: (ספורנו)


{לה}  וַתַּהַר עוֹד וַתֵּלֶד בֵּן וַתֹּאמֶר הַפַּעַם אוֹדֶה אֶת יְהֹוָה עַל כֵּן קָרְאָה שְׁמוֹ יְהוּדָה וַתַּעֲמֹד מִלֶּדֶת:

 אונקלוס  וְעַדִּיאַת עוֹד וִילִידַת בָּר וַאֲמֶרֶת הָדָא זִמְנָא אוֹדֶה קֳדָם יְיָ עַל כֵּן קְרַת שְׁמֵהּ יְהוּדָה וְקָמַת מִלְּמֵילַד: (אונקלוס)

 יונתן  וְאִתְעַבָּרַת תּוּב וִילֵידַת בַּר וַאֲמָרַת הָדָא זִמְנָא אוֹדֵי קֳדָם יְיָ דְמִן בְּרִי דֵין עָתִיד לְמֵיפַּק מַלְכִין וּמִינֵיהּ יִפּוֹק דָוִד מַלְכָּא דְעָתִיד לְאוֹדוּיֵי קֳדָם יְיָ בְּגִין כֵּן קְרָת שְׁמֵיהּ יְהוּדָה וְקָמַת מִלְמֵילַד: (תרגום יונתן)

 רש"י  הפעם אודה. שנטלתי יותר מחלקי, מעתה יש לי להודות: (רש"י)

 אור החיים  (לב~לג) ותהר לאה וגו' ותהר עוד וגו'. ראיתי לתת לב בסדר השמות כי מן הראוי להקדים הסרת השנאה ואחר כך סיבת האהבה והיא אמרה בראשון עתה יאהבני ובב' הסרת השנאה. עוד מה היא כוונתה באומרה (ל''ד) הפעם ילוה וכי מקודם לא נתלוה לה:

אכן הצדקת ע''ה לצד שקדם לה המאמר שעליו חלתה בעיניה כי היא חלקו של עשו, והגם שראתה שנשאת ליעקב אין דבר זה מצדיק בלבה כי היא בת זוגו, ולזה כשראתה שניתן לה בן אמרה ודאי כי לצד רחמי ה' עליה לצד שלא היתה אהובה כי הצדיקים יקיימו מצות חכמים (אבות פ''א ו') לדון לכף זכות, ולזה היתה תמיד דנה לכף זכות ולא עלה על דעתה כי היתה שנואה וכמו שפירשתי בפסוק (ל''א) וירא ה' וגו' ולא כן היתה דעתה, וזו היא מדת המאושרים, אשר על כן כשניתן לה בן ראשון אמרה כי זה בא להשלים החסר שהיא האהבה, וכשראתה שהוסיף ה' ונתן לה בן ב' אמרה למפרע טועה הייתי במה שחשבתי שלא היה לי אלא מחוסר האהבה והרי שמע ה' פירוש מה שלא הבנתי אני כי שנואה אנכי לזה נתן ב', אחד להסיר השנאה ואחד להכניס האהבה, ולזה אמרה (ל''ג) כי שמעה' כי שנואה וגו', וכשנתן לה בן ג' אמרה מעתה אין טעם בדבר אלא הרי זה בא ללמד כי לא בדרך טעות היו נשואיה כי אם אשתו זאת, והוא אומרה הפעם יצדיק להתלוות לה בתורת אישות כי אם צד הסרת השנאה ונתינת האהבה משום כלימתי עשה ה' היה מספיק בב' בנים ומעתה בג' הוי חזקה כי אני בת זוגו ונישואיה מה' יצא הדבר:

עוד נתכוונה באומרה ילוה אישי כי גם בזמן יציאתה מעולם הזה לא תפרד ממנו להיותה בת זוגו וכמאמרם ז''ל (זהר משפטים קב.) כי הזוגות יתלוו בעולם העליון בתמידות, ואמרה הטעם כי ילדתי לו ג' בנים ובג' הוי חזקה כי בת זוגו אני, עוד שצפתה ברוח הקודש שד' נשים יהיו ליעקב וכפי זה עולים לה כפי החשבון ג', וכשניתן לה בן ד' אמרה (ל''ה) הפעם אודה את ה' כי עד עתה היה עושה לה משפט הצריך אבל הפעם הזאת אין זה אלא הפלגת טובתו יתברך וברכה על רוב טובה: (אור החיים)

 ספורנו  על כן קראה שמו יהודה. שיש בזה השם אותיות השם הנכבד ועם זה לשון ההודאה ונראה שהיו כל אלה שמות של קדמונים כמו שמצינו קודם לזה יהודית בת כארי וכן שמואל בן עמיהוד קודם לשמואל הנביא והיו בוחרים מהשמות הקודמים את הנופלים על הלשון המאורע: (ספורנו)

 דעת זקנים  הפעם אודה את ה'. ראתה שיהודה הודה על מעשה תמר לכן אמרה אודה את ה': (דעת זקנים)

בראשית פרק-ל

{א}  וַתֵּרֶא רָחֵל כִּי לֹא יָלְדָה לְיַעֲקֹב וַתְּקַנֵּא רָחֵל בַּאֲחֹתָהּ וַתֹּאמֶר אֶל יַעֲקֹב הָבָה לִּי בָנִים וְאִם אַיִן מֵתָה אָנֹכִי:

 אונקלוס  וַחֲזַת רָחֵל אֲרֵי לָא יְלִידַת לְיַעֲקֹב וְקַנִּיאַת רָחֵל בַּאֲחָתַהּ וַאֲמֶרֶת לְיַעֲקֹב הַב לִי בְנִין וְאִם לָא מֵיתָא אֲנָא: (אונקלוס)

 יונתן  וַחֲמַת רָחֵל אֲרוּם לָא יְלֵידַת לְיַעֲקב וְקַנִיאַת רָחֵל בַּאֲחָתָהּ וַאֲמָרַת לְיַעֲקב צַלִי קֳדָם יְיָ וִיהַב לִי בְּנִין וְאִין לָא הֵי כְמִיתָא אֲנָא חֲשִיבָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  ותקנא רחל באחתה. קנאה במעשיה הטובים, (כ) אמרה, אלולי שצדקה ממני לא זכתה לבנים (ב"ר עא, ו.): הבה לי. וכי כך עשה אביך לאמך, (ל) והלא התפלל עליה: מתה אנכי. מכאן למי שאין לו בנים (מ) שחשוב כמת (ב"ר שם): (רש"י)

 שפתי חכמים  (כ) דאם לא כן הא אסור לקנאות: (ל) הוכחתו מתשובותו של יעקב שהשיב לה אשר מנע ממך, ולשון ממך משמע כמו שפירש"י בסמוך שהשיב לה את אמרת שאעשה כאבא אני איני כאבא וכו', אלא ממך מנע ולא ממני, משמע שהיא הזכירה לו אביו: (מ) דאם לא כן למה בקשה בנים, ומלת מתה הוא תואר ולא בינוני ועומד ולא יוצא: (שפתי חכמים)

 הרמב"ן  הבה לי בנים. אמרו המפרשים (רש"י וראב"ע) שתתפלל עלי ואם אין מתה אנכי לשון רש"י שמי שאין לו בנים חשוב כמת והוא מדרש רבותינו (ב"ר עא ו) ואני תמה אם כן למה חרה אפו ולמה אמר התחת אלהים אנכי ושומע אל צדיקים ה' ומה שאמר אבא לא היו לו בנים אני יש לי בנים ממך מנע ממני לא מנע וכי הצדיקים אינן מתפללים בעד אחרים והנה אליהו ואלישע התפללו בעד נשים נכריות (מ"א יז כא ושם ב ד טז) ונראה שבשביל זה תפסוהו רבותינו אמרו בבראשית רבה (עא ז) אמר לו הקב"ה כך עונין את המעיקות חייך שבניך עתידין לעמוד לפני בנה ועל דרך הפשט אמרה רחל ליעקב שיתן לה בנים ובאמת דעתה לאמר שיתפלל עליה אבל שיתפלל עליה עד שיתן לה בנים על כל פנים ואם אין שתמית עצמה בצער דברה שלא כהוגן בקנאתה וחשבה כי באהבתו אותה יתענה יעקב וילבש שק ואפר ויתפלל עד שיהיו לה בנים שלא תמות בצערה ויחר אף יעקב שאין תפלת הצדיקים בידם שתשמע ותענה על כל פנים ובעבור שדברה דרך געגועי הנשים האהובות להפחידו במיתתה חרה אפו ולכך אמר לה שאינו במקום אלהים שיפקוד העקרות על כל פנים ואיננו חושש בדבר כי ממנה נמנע פרי הבטן ולא ממנו וזה ליסר אותה ולהכלימה והנה הצדקת בראותה שלא תוכל להסמך על תפלת יעקב שבה להתפלל על עצמה אל שומע צעקה וזהו וישמע אליה אלהים (להלן פסוק כב) ואולי נתקן על דעת רבותינו כי יעקב אי אפשר שלא נתפלל על אשתו האהובה כי עקרה היא אלא שלא נתקבלה תפלתו ובאה עתה רחל להתעולל עליו לאמר שיתן לה בנים על כל פנים בתפלתו כי לא נופל הוא מאביו שעשה כן ויחר אפו ואמר לה כי הדבר ביד אלהים ולא בידו ואביו נשמעה תפלתו שהוא צדיק ועתיד להיות לו זרע אבל היא נמנע ממנה פרי בטן ונכון הוא (הרמב"ן)

 אור החיים   ותרא רחל וגו'. דקדק לומר ליעקב כי הוא בחון שאינו עקר ובזה אין לתלות בו אלא בה. ואומר ותקנא באחותה פי' לצד שהיא אחותה ומן הסתם תדמה במזגה וטבעה אליה וזו ילדה וזו לא, שאם לא היתה אחותה היתה תולה לומר כי טעם שלא ילדה הוא לצד שלא הושוו המזגים וכדומה:

עוד ירצה באומרו ליעקב כי עיקר הקפדתה היא להיותו יעקב שאם היה אדם אחר שאינו מפורסם בצדקות היתה תולה בו שהטעם הוא (תהלים קכה) כי לא ינוח שבט הרשע על גורל הצדיקים להיותה היא צדקת, וזה הי' סיבת מניעת ההריון מה שאין כן היותו יעקב צדיק מובהק לזה נתקנאה באחותה שזכתה לזה: (אור החיים)

 ספורנו  מתה אנכי. כענין הן אני עץ יבש: (ספורנו)


{ב}  וַיִּחַר אַף יַעֲקֹב בְּרָחֵל וַיֹּאמֶר הֲתַחַת אֱלֹהִים אָנֹכִי אֲשֶׁר מָנַע מִמֵּךְ פְּרִי בָטֶן:

 אונקלוס  וּתְקֵיף רוּגְזָא דְיַעֲקֹב בְּרָחֵל וַאֲמַר הָא מִנִּי אַתְּ בַּעְיָא הֲלָא מִן קֳדָם יְיָ תִּבְעִין דִּי מְנַע מִנִּיךְ וַלְדָא דִּמְעִין: (אונקלוס)

 יונתן  וּתְקֵיף רוּגְזָא דְיַעֲקב בְּרָחֵל וַאֲמַר עַד דְאַנְתְּ בַּעְיָא מִנִי בְּעִי מִן קֳדָם יְיָ דְמִן קֳדָמוֹי הִינוּן בְּנַיָא וְהוּא מְנַע מְנִיךְ פְּרִי מֵעַיָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  התחת. וכי במקומו אני: אשר מנע ממך. את אומרת שאעשה כאבא, אני איני כאבא, אבא לא היו לו בנים, אני יש לי בנים, ממך מנע (נ) ולא ממני: (רש"י)

 שפתי חכמים  (נ) (מהרש"ל), יש להקשות והלא כמה נביאים היו מתפללים על אחרים, כמו אלישע על האשה הצרפית (מלכים-ב' ד' ל"ג), ואף יעקב היה לו להתפלל אף שהיה לו בנים, ועוד קשה למה ויחר ליעקב, היה לו להשיב בנחת כי דברי חכמים בנחת נשמעים (קהלת ט' י"ז), אלא י"ל דיעקב אמר לה שהתפלל עליה, והתפילה אינה מקובלת בעיני המקום, אמרה לו א"כ רשע אתה, לכן חרה אפו בה שהחזיקה אותו לרשע ואמר לה איני דומה לאבא, כי אבא היה גם כן עקר והיה תפילתו נשמעת מחמת זכות שניהם, אבל אני איני עקר כי ממך מנע ולא ממני ואין כאן אלא זכות של אחד, ולכן אין תפלתי נשמעת עכ"ל: (שפתי חכמים)

 אור החיים  ויחר אף וגו'. הטעם לפי שהוציאה מפיה דבר קללה שאמרה מתה אנכי, ודברי הצדיקים אפילו בסדר זה יעשו רושם, וצא ולמד (ב''ר ע''ד) ממה שקלל הוא על תנאי וכו', לזה חרה אפו, ולזה דקדק לומר ברחל פי' בשבילה, גם לפי שאמרה הבה לי וגו' ולא אמרה התפלל עלי: (אור החיים)

 ספורנו  ויחר. על אמרה הבה לי כאלו היה בידו לעשות זה וכעס בקנאתו לכבוד קונו ולא הביט לאהבתו אותה בזה: אשר מנע ממך. שיצר אותך עקרה שהכיר בה סימני אילונית: (ספורנו)


{ג}  וַתֹּאמֶר הִנֵּה אֲמָתִי בִלְהָה בֹּא אֵלֶיהָ וְתֵלֵד עַל בִּרְכַּי וְאִבָּנֶה גַם אָנֹכִי מִמֶּנָּה:

 אונקלוס  וַאֲמֶרֶת הָא אַמְתִי בִלְהָה עוּל לְוָתַהּ וּתְלִיד וַאֲנָא אֱרַבֵּי וְאִתְבְּנֵי אַף אֲנָא מִנַּהּ: (אונקלוס)

 יונתן  וַאֲמָרַת הָא אַמְתִי בִלְהָה עוּל לְוָותָהּ וְתֵילִיד וַאֲנָא אִירַבֵּי וְאִתְבְּנִי אוּף אֲנָא מִינָהּ: (תרגום יונתן)

 רש"י  על ברכי. כתרגומו ואנא ארבי: ואבנה גם אנכי. מהו גם, אמרה לו, זקנך אברהם היו לו בנים מהגר, (ס) וחגר מתניו כנגד שרה, אמר לה, זקנתי הכניסה צרתה לביתה, אמרה לו אם הדבר הזה מעכב, הנה אמתי: ואבנה גם אנכי ממנה. כשרה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ס) כלומר אף על פי שהיו לו בנים מהגר וכו' ואף גם אתה אע"פ שיש לך בנים עשה כן עמי: (שפתי חכמים)

 אור החיים  ותאמר הנה אמתי וגו'. דקדקה לומר אמתי קודם שהזכירה ביאתו אליה ולא אמרה בא אל אמתי כמו שאמרה שרה כמו שפירשתי שם, (ט''ז ה') נתכוונה לומר שאחר שיבא אליה לא תקרא אמתה עוד, ולזה אמר אחר כך ותתן לו בלהה שפחתה לאשה, אישות יש לו בה ובניה בני חורין. וכמו כן עשתה לאה שנתנה לו לאשה ונעקר מזלפה שם שפחה:

ומה שמצינו לשרה (ט''ז ג') שהזכירה גם כן שם אישות על הגר, שבירתה בצדה במה שדקדקה לומר תיבת לו, ועיין מה שכתבתי שם מה שלא אמרה כן רחל:

ומה שתמצא שמזכיר הכתוב (פסוק ז') אחר כך בלהה שפחת רחל וגו'. פי' שהיתה שפחת רחל, גם יכוין הכתוב שם להזכיר שם הצדקות שנתנו האמהות לבעליהן. ולא חש הכתוב לטעות, שסמך היות הדבר מבואר בכתובים הקודמים, ועיין מה שכתבתי בפרשת וישב (ל''ז ב'): (אור החיים)

 ספורנו  בוא אליה. ובזה אמרתי הבה לי לא שחשבתי שיהיה בידך רפואה של עקרה: ואבנה גם אנכי. כמו אחותי: ממנה. שבקנאת חברתי יתעורר הטבע: (ספורנו)


{ד}  וַתִּתֶּן לוֹ אֶת בִּלְהָה שִׁפְחָתָהּ לְאִשָּׁה וַיָּבֹא אֵלֶיהָ יַעֲקֹב:

 אונקלוס  וִיהָבַת לֵהּ יָת בִּלְהָה אַמְתַהּ לְאִנְתּוּ וְעַל לְוָתַהּ יַעֲקֹב: (אונקלוס)

 יונתן  וְשַׁחְרָרַת לֵיהּ יַת אַמְתָהּ בִּלְהָה וּמָסְרָה לֵיהּ לְאִנְתּוּ וְעַל לְוָותָהּ יַעֲקב: (תרגום יונתן)


{ה}  וַתַּהַר בִּלְהָה וַתֵּלֶד לְיַעֲקֹב בֵּן:

 אונקלוס  וְעַדִּיאַת בִּלְהָה וִילִידַת לְיַעֲקֹב בַּר: (אונקלוס)

 יונתן  וְאַעֲדִיעַת בִּלְהָה וִילֵידַת לְיַעֲקב בָּר: (תרגום יונתן)

 הרמב"ן  ותלד ליעקב בן. הזכיר בכל השפחות "ליעקב" להגיד כי הוא חפץ ומודה בהם ואיננו נקרא לו בן האמה רק בן ליעקב כבני הגבירות המתיחסים אליו ואמר בלאה בן חמישי ובן ששי ליעקב בעבור רבוי הבנים לומר כי בכולן יחפוץ ואת כולם יקרב ולא הזכיר בראשונים כן (הרמב"ן)


{ו}  וַתֹּאמֶר רָחֵל דָּנַנִּי אֱלֹהִים וְגַם שָׁמַע בְּקֹלִי וַיִּתֶּן לִי בֵּן עַל כֵּן קָרְאָה שְׁמוֹ דָּן:

 אונקלוס  וַאֲמֶרֶת רָחֵל דְּנַנִּי יְיָ וְאַף קַבִּיל צְלוֹתִי וִיהַב לִי בַּר עַל כֵּן קְרַת שְׁמֵהּ דָּן: (אונקלוס)

 יונתן  וַאֲמַרַת רָחֵל דָן יְתִי יְיָ בִּרְחִימוֹי טַבְיָא וּלְחוֹד שָׁמַע בְּקוֹל צְלוֹתִי וִיהַב לִי בַּר וְהֵיכְדֵין עָתִיד לְמִידַן עַל יַד שִׁמְשׁוֹן בַּר מָנוֹח דְמִן זַרְעֲיָיתֵיהּ וְלָא מָסַר בִּידֵיהּ יַת עַמָא דִפְלִשְׁתָּאֵי בְּגִין כֵּן קְרַת שְׁמֵיהּ דָן: (תרגום יונתן)

 רש"י  דנני אלהים. דנני וחייבני (ע) וזכני (ב"ר עא, ז.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ע) (קצ"מ), ב"ר (פ' ע"א י"א) דנני וחייבני ורחל עקרה (לעיל כ"ט ל"א) דנני וזכני ויתן לי בן, ואם כן יהיה דנני אלהים וגם שמע בקולי ב' ענינים, (ועי' בהרא"ם): (שפתי חכמים)

 ספורנו  דנני אלהים. צדיק הוא בדינו שלא נתן לי הריון: וגם שמע בקולי. ואע''פ כן קבל תפלתי: ויתן לי בן. חוטרא לידא ומרא לקבורה (יבמות פ' הבא על יבמתו) כיון שנולד על ברכי. והנה הסכימו הגבירות בדבריהן אלה שתהיינה השפחות משוחררות וזה כאמרן שיהיו בני השפחות להן לבנים לא לעבדים כמו שהיה הדין אם היה אמותם שפחות כאמרו האשה וילדיה תהי' לאדוניה לפיכך לא שעבדו בהן כמו ששעבדה שרה את הגר בהסכמ' אישה כאמרו הנה שפחתך בידך ובכן היו כלם בני יעקב לירשו והיו כלם רצוי' לזכרון לפני ה' באפוד ובחשן שכל אחד מהם נחשב ליעקב זרעו המיוחס אחריו והפך זה היה בישמעאל כאמרו כי ביצחק יקרא לך זרע: (ספורנו)


{ז}  וַתַּהַר עוֹד וַתֵּלֶד בִּלְהָה שִׁפְחַת רָחֵל בֵּן שֵׁנִי לְיַעֲקֹב:

 אונקלוס  וְעַדִּיאַת עוֹד וִילִידַת בִּלְהָה אַמְתָא דְרָחֵל בָּר תִּנְיָן לְיַעֲקֹב: (אונקלוס)

 יונתן  וְאִתְעַבָּרַת תּוּב וִילֵידַת בִּלְהָה אַמְתָא דְרָחֵל בַּר תִּנְיַין לְיַעֲקב: (תרגום יונתן)


{ח}  וַתֹּאמֶר רָחֵל נַפְתּוּלֵי אֱלֹהִים נִפְתַּלְתִּי עִם אֲחֹתִי גַּם יָכֹלְתִּי וַתִּקְרָא שְׁמוֹ נַפְתָּלִי:

 אונקלוס  וַאֲמֶרֶת רָחֵל קַבִּיל יְיָ בָּעוּתִי בְּאִתְחַנָּנוּתִי בִּצְלוֹתִי חֲמֵידַת דִּיהֵי לִי וְלַד כַּאֲחָתִי אַף אִתְיְהִיב לִי וּקְרַת שְׁמֵהּ נַפְתָּלִי: (אונקלוס)

 יונתן  וַאֲמָרַת רָחֵל מְדַחֲקָא דְחִיקִית קֳדָם יְיָ בִּצְלוֹ בְּרַם קַבֵּיל בָּעוּתִי דִיהֵי לִי בַּר כַּאֲחָתִי אוּף יְהַב לִי תְּרֵין וְהֵיכְדֵין עֲתִידִין בְּנוֹי לְאִתְפְּרָקָא מִן יַד בַּעֲלֵי דְבָבֵיהוֹם בְּדַחֲקוּתְהוֹן בִּצְלוֹ קֳדָם יְיָ וּקְרַת שְׁמֵיהּ נַפְתָּלִי: (תרגום יונתן)

 רש"י  נפתולי אלהים. מנחם בן סרוק פירש במחברת (פ) צמיד פתיל, חבורים מאת המקום, נתחברתי עם אחותי לזכות לבנים. ואני מפרשו לשון עקש ופתלתול, נתעקשתי והפצרתי פצירות ונפתולים הרבה למקום, להיות שוה לאחותי: גם יכלתי. הסכים על ידי. ואונקלוס תרגם לשון תפילה, נפתולי אלהים נפתלתי, בקשות החביבות לפניו נתקבלתי ונתעתרתי כאחותי: נפתלתי. נתקבלה תפלתי. ומדרש אגדה יש רבים, בלשון נוטריקון: (רש"י)

 שפתי חכמים  (פ) פירוש בחיבור שלו שמחבר התיבות הדומין זה לזה, היה מחבר נפתולי אלהים נפתלתי עם צמיד פתיל: (שפתי חכמים)

 ספורנו  נפתולי אלהים נפתלתי. מלשון צמיד פתיל חבורים אלהים ושל קדושה התחברתי לבעלי: עם אחותי. וזה עשיתי יחדיו עם אחותי שהכנסנו את צרותנו לביתנו יחדיו להעמיד שבטים. כי אמנם הכניסה לאה את זלפה ליעקב בהכרח קודם שיולד נפתלי כי בז' שנים נולדו ח' שבטים ו' בני לאה וב' בני זלפה וכשנחשוב ט' חדשים לכל עבור הם ע''ב חדשים שהם ו' שנים מלבד ט' חדשים עבור דן שקדמו לכל עבורי השמונה שבטים ומכל זה יתחייב שמסרה לאה את זלפה ליעקב קודם ליד' נפתלי כי באופן אחר לא יספיק זמן הז' שנים לעבורי כלם אם לא נאמר שנולדו כלם לז' חדשים ושתכף שילדו נתעברו ולא שמרו שום טומאת לידה: גם יכולתי. השגתי מה שרציתי בענין מסירת שפחתי לבעלי: (ספורנו)

 דעת זקנים  נפתולי אלהים נפתלתי. כמו נפתלי כלו' צער גדול סבלתי עם אחותי ועצרתי כח לסבול יכולתי עד עתה. ד"א לשון עקש ופתלתל כלו' עקשות נתעקשתי אצל אחותי שהייתי עקרה גם יכולתי מעתה שיש לי בנים כמותה. ד"א לשון צמיד פתיל כלו' חבורין של שם נתחברתי עם אחותי מבני אחותי עתיד לצאת בצלאל שהיה מלא רוח חכמה שנאמר ובצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה ואמלא אותו רוח אלהים. ואני נתחברתי עם אחותי באותה מלאכה דכתיב ואתו אהליאב בן אחיסמך למטה דן. גם יכלתי כמו כן בבית ראשון שבנה שלמה שסיים חירום שהיה משבט נפתלי: (דעת זקנים)


{ט}  וַתֵּרֶא לֵאָה כִּי עָמְדָה מִלֶּדֶת וַתִּקַּח אֶת זִלְפָּה שִׁפְחָתָהּ וַתִּתֵּן אֹתָהּ לְיַעֲקֹב לְאִשָּׁה:

 אונקלוס  וַחֲזַת לֵּאָה אֲרֵי קָמַת מִלְּמֵילַד וּדְבָרַת יָת זִלְפָּה אַמְתַהּ וִיהָבַת יָתַהּ לְיַעֲקֹב לְאִנְתּוּ: (אונקלוס)

 יונתן  וַחֲמַת לֵאָה אֲרוּם קָמַת מִלְמֵילָד וְשַׁחֲרָרַת יַת זִלְפָּה אַמְתָהּ וִיהָבַת יָתָהּ לְיַעֲקב לְאִנְתּוּ: (תרגום יונתן)

 הרמב"ן  ותרא לאה כי עמדה מלדת. לא ידעתי מה המעשה הזה ללאה ולמה נתנה שפחתה לבעלה והיא לא היתה עקרה שתבנה ממנה ואין דרך הנשים להרבות נשים לבעליהן אבל נצטרך לומר כי היו נביאות (ב"ר עב ו) יודעות שעתיד יעקב להעמיד י"ב שבטים ורצתה שיהיו לו רוב הבנים ממנה או משפחתה שהיא ברשותה ולא תתגבר אחותה עליה בבנים ולכך אמרה נתן אלהים שכרי אשר נתתי שפחתי לאישי (ראה זוהר ויצא קנז) וכן יעקב בעבור זה שמע אליה שיעמיד בנים רבים כי ידע כן כדברי רבותינו (ב"ר סח יא) ויתכן כי מדעתם שנתנה הארץ לזרעם ואברהם ויצחק לא הרבו בנים היה חפץ יעקב בנשים רבות להרבות זרעו לנחול את הארץ כי דור רביעי ישובו הנה ולכן רצתה ליתן לו שפחתה שלא ישא נכרית (הרמב"ן)

 דעת זקנים  את זלפה שפחתה. והלא בנות היו אלא כתיב בנימוסי הארץ בנותיו של אדם מפלגש קרויות שפחות: (דעת זקנים)


{י}  וַתֵּלֶד זִלְפָּה שִׁפְחַת לֵאָה לְיַעֲקֹב בֵּן:

 אונקלוס  וִילִידַת זִלְפָּה אַמְתָא דְלֵאָה לְיַעֲקֹב בָּר: (אונקלוס)

 יונתן  וִילֵידַת זִלְפָּה אַמְתָא דְלֵאָה לְיַעֲקב בָּר: (תרגום יונתן)

 רש"י  ותלד זלפה. בכולן נאמר הריון, חוץ מזלפה, לפי שהיתה בחורה מכולן ותינוקת בשנים, ואין הריון ניכר בה, וכדי לרמות ליעקב נתנה לבן ללאה, שלא יבין שמכניסין לו את לאה, שכך מנהגן, ליתן שפחה הגדולה לגדולה והקטנה לקטנה (רש"י)


{יא}  וַתֹּאמֶר לֵאָה (בגד) בָּא גָד וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ גָּד:

 אונקלוס  וַאֲמֶרֶת לֵאָה אֲתָא גָד וּקְרַת יָת שְׁמֵהּ גָּד: (אונקלוס)

 יונתן  וַאֲמַרַת לֵאָה אָתָא מַזְלָא טָבָא בְּרַם בְּנוֹי עֲתִידִין לְמֵירוֹת אַחַסַנְתְּהוֹן בְּקַדְמֵיתָא מֵעִבְרָא לְיַרְדְנָא וּקְרַת שְׁמֵיהּ גָד: (תרגום יונתן)

 רש"י  בא גד. בא מזל טוב, כמו גד גדי וסנוק לא (שבת סז:), ודומה לו העורכים לגד שלחן (ישעיה סה, יא.). ומדרש אגדה, שנולד (צ) מהול כמו גדו אילנא (דניאל ד, יא.), ולא ידעתי על מה נכתב תיבה אחת. דבר אחר למה נקראת תיבה אחת בגד, כמו בגדת בי כשבאת אל שפחתי, כאיש שבגד באשת נעורים: (רש"י)

 שפתי חכמים  (צ) וגד הוא לשון חיתוך, כלומר שמילתו היה נחתך: (שפתי חכמים)

 ספורנו  בא גד. זה בא במקרה כי לא היתה כונתי להביא זה לעולם לולי שעמדתי מלדת. ונכתב בגד מלה אחת כי היה ההריון לה בוגד כמו אכזב שפסק ההריון ממנה אחר שהתחיל כענין אחי בגדו כמו נחל: (ספורנו)


{יב}  וַתֵּלֶד זִלְפָּה שִׁפְחַת לֵאָה בֵּן שֵׁנִי לְיַעֲקֹב:

 אונקלוס  וִילִידַת זִלְפָּה אַמְתָא דְלֵאָה בָּר תִּנְיָן לְיַעֲקֹב: (אונקלוס)

 יונתן  וִילֵידַת זִלְפָּה אַמְתָא דְלֵאָה בַּר תִּנְיַן לְיַעֲקב: (תרגום יונתן)


{יג}  וַתֹּאמֶר לֵאָה בְּאָשְׁרִי כִּי אִשְּׁרוּנִי בָּנוֹת וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ אָשֵׁר:

 אונקלוס  וַאֲמֶרֶת לֵאָה תֻּשְׁבַּחְתָּא הֲוַת לִי אֲרֵי בְכֵן יְשַׁבְּחֻנַּנִּי נְשַׁיָּא וּקְרַת יָת שְׁמֵהּ אָשֵׁר: (אונקלוס)

 יונתן  וַאֲמַרַת לֵאָה תּוּשְׁבַּחְתָּא הֲוַת לִי אֲרוּם שַׁבָּחוּ לִי בְּנַת יִשְרָאֵל וְהֵיכְדֵין עֲתִידִין בְּנוֹי לְשַׁבָּחָא קֳדָם יְיָ עַל טַב פֵּירֵי אַרְעֲהוֹם וּקְרַת יַת שְׁמֵיהּ אָשֵׁר: (תרגום יונתן)

 ספורנו  באשרי. זה הבן הוא נכלל באושר שלי כי גם זה לי בן: (ספורנו)


{יד}   רביעי  וַיֵּלֶךְ רְאוּבֵן בִּימֵי קְצִיר חִטִּים וַיִּמְצָא דוּדָאִים בַּשָּׂדֶה וַיָּבֵא אֹתָם אֶל לֵאָה אִמּוֹ וַתֹּאמֶר רָחֵל אֶל לֵאָה תְּנִי נָא לִי מִדּוּדָאֵי בְּנֵךְ:

 אונקלוס  וַאֲזַל רְאוּבֵן בְּיוֹמֵי חֲצַד חִטִּין וְאַשְׁכַּח יַבְרוּחִין בְּחַקְלָא וְאַיְתִי יָתְהוֹן לְלֵאָה אִמֵּהּ וַאֲמֶרֶת רָחֵל לְלֵאָה הָבִי כְעַן לִי מִיַּבְרוּחֵי דִּבְרִיךְ: (אונקלוס)

 יונתן  וְאָזַל רְאוּבֵן בְּיוֹמֵי סִיוָן בִּזְמַן חֲצַד חִיטִין וְאַשְׁכַּח יַבְרוּחִין בְּחַקְלָא וְאַיְיתִי יַתְהוֹם לְלֵאָה אִמֵיהּ וַאֲמַרַת רָחֵל לְלֵאָה הֲבִי כְדוּן לִי מִן יַבְרוּחֵי דִבְרִיךְ: (תרגום יונתן)

 רש"י  בימי קציר חטים. להגיד שבחן של שבטים, שעת הקציר היה, ולא פשט ידו בגזל להביא חטים ושעורים, אלא דבר ההפקר שאין אדם מקפיד בו: דודאים. שיגלי עשב הוא, ובלשון ישמעאל ישמי"ן (סנהדרין צט:): (רש"י)

 הרמב"ן  דודאים. סיגלי (סנהדרין צט) ובלשון ישמעאל יאסמין כך מצאתי בפירוש רש"י ואינו כן כי יאסמין בלשון ערבי כך שמו בדברי רבותינו כדאמרינן בפרק במה טומנין (שבת נ) האי כוספא דיאסמין שרי וסיגלי אומרים שהם "כנפסגא" שאמרו בהן (ברכות מג) מברכין עליהם בורא עשבי בשמים אבל אין זמנם בימי קציר חטים אולי מצאם שם במקרה והראוי לקבל בדודאים דעת אונקלוס שתרגם בהן יברוחין ובבראשית רבה (עב ב) גם כן ר' חייא ב"ר אבא אמר יברוחין והן יברוח בלשון ערבי וכתב רבי אברהם דודאים אמר המתרגם יברוחין וכך יקראו בלשון ישמעאל ויש להן ריח טוב וכן כתוב (שיר השירים ז יד) הדודאים נתנו ריח והם על צורת בן אדם כי יש להן דמות ראש וידים ויש אומרים כי יועילו להריון ואנכי לא ידעתי בעבור שתולדתם קרה אלו דבריו והנכון כי רצתה בהן להשתעשע ולהתענג בריחן כי בתפלה נפקדה רחל לא בדרך הרפואות וראובן הביא ענפי הדודאים או הפרי והוא כדמות תפוחים ולהם ריח טוב אבל השרש והוא העשוי בצורת ראש וידים לא הביא והשרש הוא שאומרים עליו האנשים שיועיל להריון ואם הדבר אמת הוא בסגולה בהם לא בטבעם אבל לא ראיתי כן באחד מספרי הרפואות המדברים בהם (הרמב"ן)

 ספורנו  וילך ראובן. כשראה שאמו מצטערת על שעמדה מלדת: וימצא דודאים. מין עשב טוב הריח וטוב אל התולדה כמו שאמרו ז''ל על השום ושלכך היו אוכלים אותו בע''ש וכן היה מין הדודאים או טוב ממנו כאמרו שם אתן את דודי לך. הדודאים נתנו ריח: (ספורנו)


{טו}  וַתֹּאמֶר לָהּ הַמְעַט קַחְתֵּךְ אֶת אִישִׁי וְלָקַחַת גַּם אֶת דּוּדָאֵי בְּנִי וַתֹּאמֶר רָחֵל לָכֵן יִשְׁכַּב עִמָּךְ הַלַּיְלָה תַּחַת דּוּדָאֵי בְנֵךְ:

 אונקלוס  וַאֲמֶרֶת לַהּ הַזְעֵיר דִּדְבַרְתְּ יָת בַּעְלִי וְתִסְּבִין אַף יָת יַבְרוּחֵי דִּבְרִי וַאֲמֶרֶת רָחֵל בְּכֵן יִשְׁכּוּב עִמָּךְ בְּלֵילְיָא חֳלַף יַבְרוּחֵי דִּבְרִיךְ: (אונקלוס)

 יונתן  וַאֲמַרַת לָהּ הַזְעֵיר הוּא דִנְסִיבַת יַת בַּעֲלִי וְאַנְתְּ בַּעְיָא לְמֵיסַב אוּף יַת יַבְרוּחֵי דִבְרִי וַאֲמַרַת רָחֵל בְּגִין כֵּן יִשְׁכּוּב עִמָךְ בְּלֵילְיָא הָדֵין חוֹלַף יַבְרוּחֵי דִבְרִיךְ: (תרגום יונתן)

 רש"י  ולקחת גם את דודאי בני. בתמיה, ולעשות עוד זאת, ליקח גם את דודאי בני, ותרגומו ולמיסב: לכן ישכב עמך הלילה. שלי היתה שכיבת לילה (ק) זו, ואני נותנה לך תחת דודאי בנך. ולפי שזלזלה במשכב הצדיק, לא זכתה (ר) להקבר עמו (ב"ר עב, ג.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ק) דאם לא כן מאי תחת דודאי בנך דקאמר דמשמע חליפין גמורים שזה נותן שלו וזה נותן שלו: (ר) ואף על פי שאחז"ל (מ"ר פ' פ"ב י"א) כדי שתהא לעזרה לבניה כשיגלם נבוזראדן וכמו שפירש"י לקמן בפרשת ויחי (מ"ח ז' ד"ה ואקברה), י"ל דאילו לא זלזלה היתה לאה נקברת במקומה והיתה היא לעזרה לבניה, ומפני שזלזלה לא זכתה ליקבר עמו וק"ל: (שפתי חכמים)

 הרמב"ן  המעט קחתך את אישי. הטעם המעט ממך שתקחי לך את אישי כאילו את אשתו ואני האמה אף כי תעשי עצמך גברת לקחת הדודאים אשר אני מתענגת בריחן ויתכן שרצתה בהן לכבוד יעקב לבשם בהם יצועיו כי דרך נשים לה כענין שכתוב (משלי ז יז) נפתי משכבי מר ואהלות וקנמון ולכן אמרה לאה המעט קחתך את אישי ממני אף כי תקחי דודאי בני לפתותו בהם ויש אומרים הדודאים עשבים יוסיפו התאוה לנשים נגזר מלשון עת דודים (יחזקאל טז ח) ולכן אמרה לאה המעט קחתך את אישי כאשר הזכרתי (הרמב"ן)

 אור החיים  המעט קחתך וגו'. כוונת לאה היא על דרך אומרם ז''ל (ב''ר פ' צ''ח) כי קביעות מטתו של יעקב היה אצל רחל, ולזה אמרה המעט קחתך את אישי פירוש חלק העודף אצלך הוא נגרע מחלק לאה, ואומרה ולקחת וגו' תכוון לומר כי בחינת הלידה תתהוה מרוב זיקוק ומהתמדת שכיבת הבעל וכמאמרם ז''ל (חולין יא:) בכמה מקומות, ומעשה הדודאים הם סגולה ללידה (זהר ח''א קנז.) לזה אמרה די לך קיחת אישי בתמידות אצלך כנזכר ולמה תוסיף קחת דודאי בני:

וטעם יעקב שהיה עושה הפרש בין ב' נשיו לצד שאין עליו חיוב לאה זולת עונה האמורה בתורה (משפטים כ''א י') לא יגרע כי לא נשאה ברצונו ובידיעתו וכמעשה שהיה, מה שאין כן רחל אשתו זאת ובה עבד פעם ראשונה ושניה:

לכן ישכב וגו'. יראה כי ברצון רחל היה הדבר תלוי, ואומר' לכן פי' על נתינתך לי דודאים וכו':

או ירצה לשון שבועה משום שהם דברים שאין נקנים אלא בשבועה כי לא הקנית לה דבר שיש בו ממש, ועיין מה שכתבתי בפסוק (כ''ה ל''ג) השבעה לי במכר בכורת עשו: (אור החיים)

 ספורנו  המעט קחתך את אישי. שלא היה לך להסכים שתהיי את צרתי כאמרו ואשה אל אחותה לא תקח לצרור: ולקחת גם את דודאי בני. להוסיך אהבתך ושנאתו אותי: לכן ישכב עמך הלילה. שתקדם פעולת הדודאים וסגולתם בך לפעולת' בי ולא יגיעך נזק במה שתתני לי מהם עתה כי לא יחדל מי שימצא מהם בעדי אחרי כן כל שכן בהיותם הפקר כמו שאז''ל: (ספורנו)


{טז}  וַיָּבֹא יַעֲקֹב מִן הַשָּׂדֶה בָּעֶרֶב וַתֵּצֵא לֵאָה לִקְרָאתוֹ וַתֹּאמֶר אֵלַי תָּבוֹא כִּי שָׂכֹר שְׂכַרְתִּיךָ בְּדוּדָאֵי בְּנִי וַיִּשְׁכַּב עִמָּהּ בַּלַּיְלָה הוּא:

 אונקלוס  וַאֲתָא (נ''י וְעַל) יַעֲקֹב מִן חַקְלָא בְּרַמְשָׁא וּנְפָקַת לֵאָה לְקַדָּמוּתֵהּ וַאֲמֶרֶת לְוָתִי תֵיעוֹל אֲרֵי מֵיגַר אֲגַרְתִּיךְ בְּיַבְרוּחֵי דִּבְרִי וּשְׁכִיב עִמַּהּ בְּלֵילְיָא הוּא: (אונקלוס)

 יונתן  וְעַל יַעֲקב מִן חַקְלָא בְּרַמְשָׁא וּשְׁמָעַת לֵאָה קַל נְהִיקֵיהּ דְחַמְרָא וִידָעַת דְהָא יַעֲקב אָתָא וּנְפָקַת לֵאָה לִקְדָמוּתֵיהּ וַאֲמַרַת לְוָתִי תֵעוּל אֲרוּם מֵיגַר אֲגַרְתִּיךְ בְּיַבְרוּחֵי דִבְרִי מִן רָחֵל אַחְתִי וּשְׁכִיב עִמָהּ בְּלֵילְיָא הַהִיא: (תרגום יונתן)

 רש"י  שכר שכרתיך. נתתי לרחל שכרה: בלילה הוא. הקב"ה סייעו, (ש) שיצא משם יששכר (נדה לא.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ש) ר"ל דהוא היינו הקב"ה, דאם לא כן ההוא מיבעי ליה, והיאך סייעו, י"ל שיעקב בא מן השדה ורוכב על החמור והיה רוצה לרכוב באהל רחל, והקב"ה נתן דעה בחמור והיה נוער כדי שתשמע לאה ותצא לקראתו כדי שילך באהל לאה, וכן היה והלך שם באהל לאה, ובאותה לילה יצא מביניהם יששכר, וזהו מ"ש יששכר חמור גרם (לקמן מ"ט י"ד), ר"ל היאך בא שנולד יששכר, חמור גרם ר"ל שהחמור היה הגורם כדפירשנו: (שפתי חכמים)

 אור החיים  ותצא לאה וגו'. טעם עשותה ככה ולא מן המוסר, לפי מה שפירשתי בתיבת לכן שאמרה רחל שהוא על כן, חששה לאה שתחזור בה רחל ולזה קדמה ויצתה, ולפי מה שפירשתי לכן שבועה, לצד שלא דקדקה רחל לומר הלילה הזאת חששה שתדחה אותה ללילה אחרת והרי זו זריזה ונשכרת:

עוד יש לתת טעם ללאה כי מדת חסידות עשתה שלא הניחה עד שיכנס אותו צדיק לאהל רחל ותוציאנו משם כי יש בזה הקפדה וצער גדול לרחל וקנאה גדולה, לזה קדמה קודם שיכנס אצלה, ואין זה אלא מדה טובה וחסידה וכל מגמתה של אותה צדקת להעמיד נטעי נאמן, וה' עד בדבר כי נתן שכרה דכתיב וישמע, וגו' ועיין בסמוך מה שפירשתי (ס''א שפירש''י) בפסוק זה:

שכור שכרתיך וגו'. פירוש נתתי שכר לזולת בעדך עוד נתכוונה ששכרה ב' דברים לינה וזיקה:

בלילה הוא. פי' ברצונו ודעתו שהסכים על הדבר: (אור החיים)

 ספורנו  אלי תבא כי שכור שכרתיך. ולא תעשה עול בזה לבטל עונת אחותי בהיות זה מדעתה ובהסכמתה. ובזה הספור הנראה מגונה אצל מגלי פנים בתורה הודיענו אמנם שהיה ענין התולדה אצל האבות כמו שהיה ענינו אצל אדם ואשתו קודם חטאם כי לא היתה כוונתם בו להנאת עצמם כלל אבל היה להקים זרע בלבד לכבוד קונם ולעבודתו והודיע שכהיו' כוונת האמהו' רצוייה לפני האל ית' בהשתדלותן בהכנסת הצרות וענין הדודאים נשמעה תפלתן על זה כי ראוי לצדיק שיעש' השתדלות הטבעי האפשר אצלו להשיג חפצו ועם זה יתפלל שישיג התכלית כאמרם ז''ל (יבמות פרק הבא על יבמתו) שהקב''ה מתאוה לתפלתם של צדיקים: וישכב עמה בלילה הוא. מדעתו בראותו זריזות לאה וטוב כוונתה בזה: (ספורנו)


{יז}  וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים אֶל לֵאָה וַתַּהַר וַתֵּלֶד לְיַעֲקֹב בֵּן חֲמִישִׁי:

 אונקלוס  וְקַבִּיל יְיָ צְלוֹתַהּ דְּלֵאָה וְעַדִּיאַת וִילִידַת לְיַעֲקֹב בַּר חֲמִישָׁאֵי: (אונקלוס)

 יונתן  וְקַבֵּיל יְיָ צְלוּתָא דְלֵאָה וְאִתְעַבָּרַת וִילֵידַת לְיַעֲקב בַּר חֲמִישָׁאֵי: (תרגום יונתן)

 רש"י  וישמע אלהים אל לאה. שהיתה מתאוה ומחזרת (ת) להרבות שבטים: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ת) ר"ל דאין לשון וישמע שייך אלא במי שמתפלל, והכא לא מצינו שהתפללה על הבנים, לכן פירש שהיתה מתאוה כו', ועל ידי זה נחשב לה כאילו התפללה ונתן לה הקב"ה רצונה: (שפתי חכמים)

 אור החיים  וישמע אלהים. מגיד שהתפללה לה':

עוד ירצה כי הבין וידע כונתה במעשה שהוא לתכלית מצוה ואהבתה בהקב''ה ובמצותיו וקלקלה השורה במעשה זה גם ה' קלקל השורה כי כפי השורה לא היו עולים לה אלא ד' ותהר ותלד בן חמישי יותר מהשורה ובן ששי מדה כנגד מדה: (אור החיים)

 ספורנו  וישמע אלהים אל לאה. שהקדימה השתדלותה בזה עם תפלתה באמרה נתן אלהים שכרי אשר נתתי שפחתי לאישי וזה היה השתדלות הראשון כשהכניסה צרתה לביתה: (ספורנו)


{יח}  וַתֹּאמֶר לֵאָה נָתַן אֱלֹהִים שְׂכָרִי אֲשֶׁר נָתַתִּי שִׁפְחָתִי לְאִישִׁי וַתִּקְרָא שְׁמוֹ יִשָּׂשׂכָר:

 אונקלוס  וַאֲמֶרֶת לֵאָה יְהַב יְיָ אַגְרִי דִּי יְהָבִית אַמְתִי לְבַעְלִי וּקְרַת שְׁמֵהּ יִשָּׂשׂכָר: (אונקלוס)

 יונתן  וַאֲמַרַת לֵאָה יְהַב יְיָ אַגְרִי דִיהָבַת אַמְתִי לְבַעֲלִי וְהֵיכְדֵין עֲתִידִין בְּנוֹי לְקַבָּלָא אֲגַר טַב עַל דְאִינוּן עַסִיקִין בְּאוֹרַיְיתָא וּקְרָא יַת שְׁמֵיהּ יִשָשׁכָר: (תרגום יונתן)

 דעת זקנים  יששכר. יש בו שני שינין אחת בשביל משמעות דנתן אלהים את שכרי ואחת כנגד שכר שכרתיך שהוא לשון גנאי ולכן אינה נקראת. ד"א משום הכי אין נקראת לפי שניתנה ליוב בנו כדכתיב ובני יששכר וכו'. אמר יששכר אין יוב שם הגון אוסיף לו אות אחת משמי ויקרא שמו ישוב והיינו דכתיב בסדר פנחס לישוב: (דעת זקנים)


{יט}  וַתַּהַר עוֹד לֵאָה וַתֵּלֶד בֵּן שִׁשִּׁי לְיַעֲקֹב:

 אונקלוס  וְעַדִּיאַת עוֹד לֵאָה וִילִידַת בַּר שְׁתִיתָאֵי לְיַעֲקֹב: (אונקלוס)

 יונתן  וְאִתְעֲבָּרַת תּוּב לֵאָה וִילֵידַת בַּר שְׁתִיתָאֵי לְיַעֲקב: (תרגום יונתן)


{כ}  וַתֹּאמֶר לֵאָה זְבָדַנִי אֱלֹהִים אֹתִי זֶבֶד טוֹב הַפַּעַם יִזְבְּלֵנִי אִישִׁי כִּי יָלַדְתִּי לוֹ שִׁשָּׁה בָנִים וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ זְבֻלוּן:

 אונקלוס  וַאֲמֶרֶת לֵאָה יְהַב יְיָ יָתֵהּ לִי חָלַק טַב הָדָא זִמְנָא יְהֵי מְדוֹרֵהּ דְּבַעְלִי לְוָתִי אֲרֵי יְלֵידִית לֵהּ שִׁתָּא בְנִין וּקְרַת יָת שְׁמֵהּ זְבֻלוּן: (אונקלוס)

 יונתן  וַאֲמַרַת לֵאָה עָבַד יָתִי יְיָ זְבוּדִין טָבִין מִבְּנִין זִמְנָא הָדָא יְהֵי מְדוֹרֵיהּ דְבַעֲלִי עִמִי אֲרוּם יְלִידַת לֵיהּ שִׁיתָּא בְנִין וְהֵיכְדִין עֲתִידִין בְּנוֹי לְקַבָּלָא חוּלַק טַב וּקְרַת יַת שְׁמֵיהּ זְבוּלוּן: (תרגום יונתן)

 רש"י  זבד טוב. כתרגומו: יזבלני. לשון בית זבול, הירבריי"א בלע"ז (הערבערגע), בית (א) מדור, מעתה לא תהא עיקר דירתו אלא עמי, (ב) שיש לי בנים כנגד כל נשיו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (א) פירוש שבית זבולו יהיה עמי, וכנוי יזבלני הוא במקום עמי, לא שפירושו שיקח אותי לבית זבולו: (ב) כתב הרא"ם ולא ידעתי למה אמר בלשון שלילה לא תהא וכו', ולא אמר מעתה תהא עיקר דירתו עמי בחיוב כלשון הכתוב: (שפתי חכמים)

 הרמב"ן  זבדני אלהים אותי זבד טוב. לא מצאו למלה הזאת מוצא בלשון הקדש ויתכן שנאמר שהיא מלה מורכבת "זה בד" כמלת מדוע ומלת בגד (לעיל פסוק יא) בכתיבה והסגול והפתח מומרים במקומות רבים וכל שכן במלות המורכבות וכן מלת צלמות ומלת בלעדי ויצאה מלשון בדים בדי עצי שטים (שמות כה יג) ותעש בדים ותשלח פארות (יחזקאל יז ו) כי ענפי האילן הגסים נקראים כן והשאילוה לבנים יאכל בדיו בכור מות (איוב יח יג) לא כן בדיו (ישעיהו טז ו) ולכן אמרה לאה כי עשה לה האלהים זה הבן בד טוב להיות בעלה מתלונן בצלה כי יזבלני בצלי וכן בנה בניתי בית זבול לך (מלכים א ח יג) להתלונן בצלו ולכבוד עליון יאמר כן כמו שאמר (שם בפסוק כז) הנה השמים ושמי השמים לא יכלכלוך אף כי הבית הזה אשר בניתי וכן שמש ירח עמד זבולה (חבקוק ג יא) עמד במקום שיתלונן בו כמו שאמר לשמש שם אהל בהם (תהלים יט ה) ואונקלוס תרגם זבד טוב "חולק טב" ולא הבינותי סברתו עד שראיתי (בתרגום הירושלמי) בתרגום יונתן זווד יתי מימרא דה' זוודין טבין ולמדתי שעשו המלה כאלו כתובה בו"ו וטפלו אותה אל לשון הארמית שמתרגמין צדה "זוודין" (להלן מב כה) אמרה שהבן הזה עשאו השם לה צדה טובה וחלק טוב כי בעלה יהיה עיקר דירתו עמה לרוב בניה תתפרנס עמו בטוב לו והו"ו והבי"ת ישתוו בלשוננו במקומות רבים כמו תאוה ותאבה (תהלים קיט כ) גוי נתתי למכים (ישעיהו נ ו) על גבי חרשו חורשים (תהלים קכט ג) וכן לקצבי הרים ירדתי (יונה ב ז) כמו לקצוי וכן לפרבר למערב ארבעה (דברי הימים א כו יח) יאמרו ממנו פרוור דכתיב (מלכים ב כג יא) אל לשכת נתן מלך הסריס אשר בפרוורים ופירוש שניהם מה שהוא מקיר החומה לחוצה ומגרש לערים (במדבר לה ב) תרגום ירושלמי ופרוור וכן תרגום יונתן מגרשות (יחזקאל כז כח) ובמשנה מלא תרווד תרבד (נזיר מט אהלות פ"ב מ"א) בטבלא שאין לה לבזביז (פסחים מח) במקומות שונין ממנו "לזביז" (כלים פ"ב מ"ג מקואות פ"ד מ"ב) ובמקומות שונין ממנו "לזויז" איצטבא (פסחים יא) "איצטוא" (עירובין עז ויומא מט לפי גירסת הערוך) וכן כיוצא בהן הרבה ונהגו בירושלמי (כלאים פ"ה הכ"ט יבמות פ"ז ה"ח ועוד) "אביר" בבי"ת במקום ו"ו שאינם מקפידים בכך (הרמב"ן)

 ספורנו  זבדני אלהים אותי. נתן לי חלק וגמול על השתדלות השני בדודאים ששכר מצוה מצוה: אותי זבד מוב. כי היה עמי חלק טוב שלא התכוונתי לשום תענוג אלא לכבודו: (ספורנו)


{כא}  וְאַחַר יָלְדָה בַּת וַתִּקְרָא אֶת שְׁמָהּ דִּינָה:

 אונקלוס  וּבָתַר כֵּן יְלִידַת בְּרַתָּא וּקְרַת יָת שְׁמַהּ דִּינָה: (אונקלוס)

 יונתן  וּמִן בָּתַר כְּדֵין יְלֵידַת בְּרַת וּקְרַת יַת שְׁמָהּ דִינָה אֲרוּם אַמְרַת דִין הוּא מִן קֳדָם יְיָ דִיהוֹן מִנִי פַּלְגוּת שִׁבְטַיָא בְּרַם מִן רָחֵל אַחֲתִי יִפְקוּן תְּרֵין שִׁבְטִין הֵיכְמָא דִנְפָקוּ מִן חָדָא מִן אַמְהָתָא וּשְׁמִיעַ מִן קֳדָם יְיָ צְלוּתָא דְלֵאָה וְאִיתְחַלְפוּ עוּבָּרַיָא בִּמְעֵיהוֹן וַהֲוָה יָהִיב יוֹסֵף בִּמְעָהָא דְרָחֵל וְדִינָא בִּמְעָהָא דְלֵאָה: (תרגום יונתן)

 רש"י  דינה. פירשו רבותינו (ברכות ס.), שדנה לאה דין בעצמה, אם זה זכר, לא תהא רחל אחותי כאחת השפחות, והתפללה עליו ונהפך לנקבה: (רש"י)

 דעת זקנים  ותקרא שמה דינה. פירש"י שדנה בעצמה שהיא היתה מעוברת מיוסף ועל ידי תפלתה נתחלף בדינה. וי"ל מדלא כתיב ותהר ותלד אלא ואחר ילדה בת משמע בשעת הלידה היתה בת ולא בהריון: (דעת זקנים)


{כב}  וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת רָחֵל וַיִּשְׁמַע אֵלֶיהָ אֱלֹהִים וַיִּפְתַּח אֶת רַחְמָהּ:

 אונקלוס  וְעַל דּוּכְרָנָא דְרָחֵל קֳדָם יְיָ וְקַבִּיל צְלוֹתַהּ יְיָ וִיהַב לַהּ עִדּוּי: (אונקלוס)

 יונתן  וְעַל דוּכְרָנָא דְרָחֵל קֳדָם יְיָ וּשְׁמִיעַ קֳדָמוֹי קַל צְלוּתָהּ וְאָמַר בְּמֵימְרֵיהּ לְמִתַּן לָהּ בְּנִין: (תרגום יונתן)

 רש"י  ויזכור אלהים את רחל. זכר לה שמסרה (ג) סימניה לאחותה (ד) (ב"ר עג, ד.), ושהיתה מצירה שלא תעלה בגורלו של עשו, שמא יגרשנה יעקב לפי שאין לה בנים, ואף עשו הרשע כך עלה בלבו כששמע שאין לה בנים. הוא שייסד הפייט, (ה) האדמון כבט שלא חלה צבה לקחתה לו ונתבהלה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ג) דאם לא כן מה זכר לה, דבכל מקום זכירה נופל על מעשה שעשה, כמו ויזכור אלהים את נח וגו' (לעיל ח' א'), כמו שפירש"י (שם ד"ה ויזכור) שלא שמשו בתיבה, וכמו זכירה דגבי לוט (לעיל י"ט כ"ט), שלא הגיד ששרה אשתו של אברהם וכו' (רש"י שם ד"ה ויזכור): (ד) (ג"א), שהוא מדה כנגד מדה, היא עשתה שלא תצא אחותה בחרפה מבעלה, לכך אין ראויה שלא תלד ותצא בחרפה מבעלה: (ה) האדמון עשו, כבט כשהביט, שלא חלה שלא היו לרחל חבלי לידה, צבה חשק לקחתה לו לאשה והיא נבהלה: (שפתי חכמים)

 אור החיים  ויזכור אלהים וגו'. מגיד הכתוב כי הגם שעלה זכרונה לפניו עוד הוצרכה לתפלה כאומרו וישמע אליה וגו':

עוד יודיע הכתוב כי ה' זוכר את חסידיו מבלי שיצעקו אליו, לזה אמר ויזכור וגו' ואחר כך וישמע וגו' לומר שקודם שהתפללה עלה זכרונה לפניו יתברך: (אור החיים)

 ספורנו  ויזכור אלהים את רחל. שהשתדלה להוליד בהכניסה צרתה לביתה וכענין הדודאים: וישמע אליה אלהים. שהתפללה אחר שעשתה שני מיני השתדלות: (ספורנו)


{כג}  וַתַּהַר וַתֵּלֶד בֵּן וַתֹּאמֶר אָסַף אֱלֹהִים אֶת חֶרְפָּתִי:

 אונקלוס  וְעַדִּיאַת וִילִידַת בָּר וַאֲמֶרֶת כְּנַשׁ יְיָ יָת חִסּוּדִי: (אונקלוס)

 יונתן  וְאִיתְעַבָּרַת וִילֵידַת בַּר וַאֲמָרַת כְּנַשׁ יְיָ יַת חִיסוּדִי וְהֵיכְדֵין עָתִיד יְהוֹשֻׁעַ בְּרֵיהּ דְיוֹסֵף לְמִכְנוֹש יַת חִיסוּדָא דְמִצְרַיִם מֵעַל בְּנֵי יִשְׁרָאֵל וּלְמִגְזַר יַתְהוֹם מֵעִיבְרָא לְיַרְדְנָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  אסף. הכניסה במקום שלא תראה, (ו) וכן אסף חרפתנו (ישעיה ד, א.), ולא יאסף הביתה (שמות ט, יט.), אספו נגהם (יואל ד, טו.), וירחך לא יאסף (ישעיה ס, כ.), לא יטמן: חרפתי. שהייתי לחרפה שאני עקרה, והיו אומרים עלי שאעלה לחלקו של עשו הרשע. ואגדה, כל זמן שאין לאשה בן, אין לה במי לתלות (ז) סרחונה, משיש לה בן תולה בו, מי שבר כלי זה, בנך, מי אכל תאנים אלו, בנך: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ו) לא שקבץ אותה במקום אחד, כי זה הוא לרעתה שאז תראה חרפתה יותר: (ז) ופירוש חרפתי סרחוני וחטאתי על שבירת כלי בית בעלי: (שפתי חכמים)

 הרמב"ן  אסף אלהים את חרפתי. הכניסה במקום שלא תראה וכן ולא יאסף הביתה (שמות ט יט) וכוכבים אספו נגהם (יואל ב י) וירחך לא יאסף (ישעיהו ס כ) לא יטמן לשון רש"י ורבי אברהם אמר כטעם כרת ונאספה שמחה וגיל והנכון דעת אונקלוס שעשאן כולן לשון קבוץ וכנוס כפשוטם מלשון ויאספו את השליו (במדבר יא לב) כי מאספיו יאכלוהו (ישעיהו סב ט) ונקראת המיתה אסיפה בהיותו נקבץ אל אבותיו המתים ולא יאסף הביתה להקבץ לאנשי ביתו ואספו נגהם שקבצו האור בתוכם ולא הוציאו אורם לחוץ או שנאספו אל האהל אשר להם ברקיע השמים ויאמרו אסיפה בחרפה שתתקבץ ולא תתפזר בין בני אדם להיות נדברים בה עוד בחוצות (הרמב"ן)

 ספורנו  את חרפתי. שקבל תפלת אחותי ולא היה מקבל תפלתי: (ספורנו)


{כד}  וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ יוֹסֵף לֵאמֹר יֹסֵף יְהֹוָה לִי בֵּן אַחֵר:

 אונקלוס  וּקְרַת יָת שְׁמֵהּ יוֹסֵף לְמֵימָר יוֹסֵף יְיָ לִי בַּר אָחֳרָן: (אונקלוס)

 יונתן  וּקְרַת יַת שְׁמֵיהּ יוֹסֵף לְמֵימָר יוֹסִיף יְיָ לִי עַל דֵין בַּר אוֹחֲרָן: (תרגום יונתן)

 רש"י  יסף ה' לי בן אחר. יודעת היתה בנבואה, שאין יעקב עתיד להעמיד אלא שנים עשר שבטים, אמרה, יהי רצון שאותו שהוא עתיד להעמיד, יהא ממני, לכך לא נתפללה אלא על בן אחר: (רש"י)

 ספורנו  יוסף ה' לי בן אחרי על ההשתדלות השני כמו שעשה לאחותי: (ספורנו)


{כה}  וַיְהִי כַּאֲשֶׁר יָלְדָה רָחֵל אֶת יוֹסֵף וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל לָבָן שַׁלְּחֵנִי וְאֵלְכָה אֶל מְקוֹמִי וּלְאַרְצִי:

 אונקלוס  וַהֲוָה כַּד יְלִידַת רָחֵל יָת יוֹסֵף וַאֲמַר יַעֲקֹב לְלָבָן שַׁלְּחַנִּי וְאֵיהַךְ לְאַתְרִי וּלְאַרְעִי: (אונקלוס)

 יונתן  וַהֲוָה כְּדִי יְלֵידַת רָחֵל יַת יוֹסֵף וַאֲמַר יַעֲקב בְּרוּחַ קוּדְשָׁא דְבֵית יוֹסֵף עֲתִידִין לְמֶהֱוֵי כְּשַׁלְהוֹבִיתָא לְגַמְרָא יַת דְבֵית עֵשָו אָמַר מִכְּעַן לֵית אֲנָא מִסְתְּפֵי מִן עֵשָו וְלִגְיוֹנוֹ וַאֲמַר לְלָבָן שַׁלְחֵנִי וְאֵיהַךְ לְאַתְרִי וּלְאַרְעִי: (תרגום יונתן)

 רש"י  כאשר ילדה רחל את יוסף. משנולד שטנו של עשו, שנאמר והיה בית יעקב אש ובית יוסף להבה ובית עשו לקש (עובדיה א, יח.), אש בלא להבה אינו שולט למרחוק, משנולד יוסף, בטח יעקב בהקב"ה ורצה לשוב: (רש"י)

 ספורנו  שלחני ואל. כה. שאף על פי שלא היה אז בידו מקנה כי במקלו עבר אמנם היה בידו די לחיות עם נשיו ובניו לפחות די לקנות לחם ושמלה ומזון לדרך כי באופן אחר לא היה ראוי לצדיק וחכם שיחפוץ ללכת למות ולהמית ברעב ולא יעלה על לב שיסכים על ידו לבן שהיה עשיר ונשוא פנים בעירו וישלחהו עם בנותיו ובני בנותיו להמית את כל הקהל ברעב ובצמא ובערום בדרך רחוקה. והנה לבן התחנן לו שישב עמו לתועלתו כאמרו ויברכני ה' בגללך: (ספורנו)


{כו}  תְּנָה אֶת נָשַׁי וְאֶת יְלָדַי אֲשֶׁר עָבַדְתִּי אֹתְךָ בָּהֵן וְאֵלֵכָה כִּי אַתָּה יָדַעְתָּ אֶת עֲבֹדָתִי אֲשֶׁר עֲבַדְתִּיךָ:

 אונקלוס  הַב יָת נְשַׁי וְיָת בְּנַי דִּי פְלָחִית יָתָךְ בְּהֵן וְאֵזִיל אֲרֵי אַתְּ יְדַעְתָּ יָת פָּלְחָנִי דִּי פְלָחִתָּךְ: (אונקלוס)

 יונתן  הַב לִי יַת נְשַׁי וְיַת בְּנַיי דִפְלָחִית יָתָךְ בְּגִנְהוֹן וְאִיזֵל אֲרוּם אַנְתְּ יָדְעַת פּוּלְחָנִי דִי פְלַחְתָּךְ: (תרגום יונתן)

 רש"י  תנה את נשי וגו'. איני רוצה לצאת כי אם ברשות: (רש"י)


{כז}  וַיֹּאמֶר אֵלָיו לָבָן אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ נִחַשְׁתִּי וַיְבָרֲכֵנִי יְהֹוָה בִּגְלָלֶךָ:

 אונקלוס  וַאֲמַר לֵהּ לָבָן אִם כְּעַן אַשְׁכָּחִית רַחֲמִין קֳדָמָךְ נַסֵּיתִי וּבָרְכַנִי יְיָ בְּדִילָךְ: (אונקלוס)

 יונתן  וַאֲמַר לֵיהּ לָבָן אִין כְּדוּן אַשְׁכָּחִית רַחֲמִין בְּעֵינָךְ הָא אַטְיָרִית קוּסְמִין וּבָרִכַנִי יְיָ בְּגִינָךְ: (תרגום יונתן)

 רש"י  נחשתי. מנחש הייתי, נסיתי בנחוש שלי שעל ידך באה לי ברכה, כשבאת לכאן לא היו לי בנים, שנאמר והנה רחל בתו באה עם הצאן, אפשר יש לו בנים והוא שולח בתו (ח) אצל הרועים, ועכשיו היו לו בנים, שנאמר וישמע את דברי בני לבן: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ח) ואם תאמר דילמא היו לו בנים קטנים, יש לומר דמכל מקום לא היה לו לשלוח רחל בתו מאשתו נשואה, אלא או בלהה או זלפה מפלגש, בשלמא אי לא היה לו בנים אתי שפיר דשלח רחל, לפי שאין לו בנים א"כ היא בת יורשת, דבנות מאשתו נשואה קודמות לבנות מפלגש ובודאי היא תשמור יפה, אבל אי היה לו בנים אם כן היא לא תירש מנכסיו כלום, דלעולם הבנים קודמין לבנות, אם כן לא היה לו לשלוח רחל, אלא ודאי לא היו לו בנים כלל, (מהרא"י): (שפתי חכמים)

 הרמב"ן  נחשתי ויברכני ה' בגללך. בעבורך ובזכותך כי איש צדיק אתה ולשון נחשתי נסיתי וכל נחש נסיון ויש אומרים (ראב"ע) שהיה מנחש בתרפים ויעקב אמר ויברך ה' אותך לרגלי לא רצה לומר "בגללי" דרך ענוה ואמר לרגלי כי מעת שבא רגלי בבית היית מתברך (הרמב"ן)

 ספורנו  אם נא מצאתי חן בעיניך. אם אותי אהבת כמו שראוי מצד הקורבה אין ראוי שתעזבני וזה כי נחשתי שבאה בביתי ברכה לרגליך ברבות המקנה ובשאר נכסים. כאמרם ז''ל תכף לת''ח ברכה: ויברכני ה' בגללך. וגם ראיתי שהוצאתי מן המקנה דמים מרובים ועושר יותר מן המורגל וידעתי שזה היה בגללך ואולי התרפים דברו זה. (כט) אתה ידעת את אשר עבדתיך. לא תיחס תוספת המקנה אל הנחש הנמשך אחר המזל אבל תיחס לשלמות עבודתי שהיתה עם בקיאות והשתדלות רב במלאכת מרעה הצאן: ואת אשר היה מקנך אתי. שהיו בו נשברות וחולות וחבשתי את הנשברת ורפאתי לחולה כראוי לרועי הבקר: ויברך ה' אותך לרגלי. אמנם במה שאמרת שברך ה' אותך לרגלי הוא אמת בלי ספק: ועתה מאחר שהאל ית' ברך אותך בשבילי: מתי אעשה גם אנכי. איזה מעשה מבורך מאתו לביתי כמו שעשית אתה בגללי לביתך ולא יספיק לזה השכר המורגל לרועים: (ספורנו)


{כח}   חמישי  וַיֹּאמַר נָקְבָה שְׂכָרְךָ עָלַי וְאֶתֵּנָה:

 אונקלוס  וַאֲמָר פָּרֵישׁ אַגְרָךְ עֲלַי וְאֶתֵּן: (אונקלוס)

 יונתן  וַאֲמַר קְטַע אִיגְרָךְ עָלַי וְאֶתֵּן: (תרגום יונתן)

 רש"י  נקבה שכרך. כתרגומו פריש אגרך: (רש"י)


{כט}  וַיֹּאמֶר אֵלָיו אַתָּה יָדַעְתָּ אֵת אֲשֶׁר עֲבַדְתִּיךָ וְאֵת אֲשֶׁר הָיָה מִקְנְךָ אִתִּי:

 אונקלוס  וַאֲמַר לֵהּ אַתְּ יְדַעְתָּ יָת דִּי פְלָחִתָּךְ וְיָת דַּהֲוָה בְעִירָךְ עִמִּי: (אונקלוס)

 יונתן  וַאֲמַר לֵיהּ אַנְתְּ יָדְעַת יַת דִי פְלַחְתָּךְ וְיַת דַהֲוָה בְּעִירָךְ נְטִיר עִמִי: (תרגום יונתן)

 רש"י  ואת אשר היה מקנך אתי. את חשבון מעוט מקנך (ט) שבא לידי מתחלה כמה היו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ט) פירוש שאין הכוונה שידע שהיה מקנהו אתו, רק מיעוט כמותו וכו': (שפתי חכמים)

 הרמב"ן  ואת אשר היה מקנך אתי. את חשבון מיעוט מקנך שבא לידי כמה היה לשון רש"י כלומר אתה ידעת כמה היה מקנך כשבאו אתי ויותר ראוי שיאמר ואת מקנך אשר היה אתי ידעת כי מעט אשר היה לך טרם בואי ויפרוץ לרוב או נפרש אתה ידעת את אשר עבדתיך כי בכל כחי עשיתי וידעת את אשר היה מקנך אתי כי ימים רבים הם וידעת כי מעט אשר היה לך לפני ויפרוץ לרוב שלא כדרך כל הארץ רק ברכת ה' היא אשר באה מעת בא רגלי בביתך והוא הנכון (הרמב"ן)


{ל}  כִּי מְעַט אֲשֶׁר הָיָה לְךָ לְפָנַי וַיִּפְרֹץ לָרֹב וַיְבָרֶךְ יְהֹוָה אֹתְךָ לְרַגְלִי וְעַתָּה מָתַי אֶעֱשֶׂה גַם אָנֹכִי לְבֵיתִי:

 אונקלוס  אֲרֵי זְעֵיר דִּי הֲוָה לָךְ קֳדָמַי וּתְקֵיף לְמִסְגֵּי וּבְרִיךְ יְיָ יָתָךְ בְּדִילִי וּכְעַן אֵימָתַי אֶעְבֵּיד אַף אֲנָא לְבֵיתִי: (אונקלוס)

 יונתן  אֲרוּם קָלִיל דַהֲוָה לָךְ עָאן קֳדָמַי וּתְקֵיף לְסַגִי וּבְרִיךְ יְיָ יָתָךְ בְּרִיגְלִי דְאַהֲנַיַית לָךְ מִדְעָלִית בְּבֵיתָךְ וּכְדוֹן אֵימַת אַעֲבֵיד אוּף אֲנָא עִבִידְתָּא וַאֲנָא זָקִיק לְפַרְנָסָא אִינְשֵׁי בֵיתִי: (תרגום יונתן)

 רש"י  לרגלי. עם רגלי, בשביל ביאת רגלי באת אצלך הברכה (ב"ר עג, ח.), כמו העם אשר ברגליך (שמות יא, ח.). לעם אשר ברגלי (שופטים ח, ה.). הבאים עמי: גם אנכי לביתי. לצורך ביתי, (י) עכשיו אין עושין לצרכי אלא בני, (כ) וצריך (אני) להיות עושה גם אני עמהם לסמכן, וזהו גם: (רש"י)

 שפתי חכמים  (י) רצונו לפרש דאי כמשמעו שיעקב אמר לביתי, אלך אל בית אבי ואעשה שם, שהרי כתיב אחריו (פ' ל"א) ויאמר מה אתן לך וגו' אשובה ארעה וגו', משמע שלא היה בדעתו לילך מעמו אלא לשמור צאנו, אלא לביתי פירוש לצורך ביתי: (כ) רצונו לתרץ גם אנכי משמע דקודם לכן היה אחר שעשה לצורך ביתו, לכן פירש עכשיו כו': (שפתי חכמים)

 הרמב"ן  אעשה גם אנכי לביתי. עכשיו אין עושין לצרכי אלא בני וצריך אני להיות עושה עמהם לסומכן וזהו גם לשון רש"י ולא מצאנו שיהיה ליעקב צאן ולא שירעו אותן בניו הקטנים והגדול שבהם בן שש שנים או פחות כי לבן יתכן שהיו לו בנים קטנים מרחל בטרם בא יעקב ועתה הם ראויים לרעות הצאן ואולי על נשיו ועל עבדיו אמר שהיו עושים לו במלאכה ואין כל זה נכון אבל פירוש מתי אעשה גם אנכי לביתי מתי אעשה אנכי גם לביתי כאשר עשיתי גם לביתך וכן ויאהב גם את רחל מלאה (לעיל כט ל) וגם אהב את רחל מלאה וכן גם אותכה הרגתי (במדבר כב לג) גם הרגתי אותך ורבים כן (הרמב"ן)


{לא}  וַיֹּאמֶר מָה אֶתֶּן לָךְ וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב לֹא תִתֶּן לִי מְאוּמָה אִם תַּעֲשֶׂה לִּי הַדָּבָר הַזֶּה אָשׁוּבָה אֶרְעֶה צֹאנְךָ אֶשְׁמֹר:

 אונקלוס  וַאֲמַר מָה אֶתֵּן לָךְ וַאֲמַר יַעֲקֹב לָא תִתֶּן לִי מִדַּעַם אִם תַּעְבֶּד לִי פִּתְגָּמָא הָדֵין אֱתוּב אֶרְעֵי עָנָךְ אֶטָּר: (אונקלוס)

 יונתן  וַאֲמַר מָה אֶתֵּן לָךְ וַאֲמַר יַעֲקב לָא תִתֵּן לִי מִדַעַם אוֹחְרָן אִין תַּעֲבֵיד לִי פִתְגָמָא הָדֵין אֵיתוּב אֶרְעֵי עָנָךְ אֶטַר: (תרגום יונתן)

 ספורנו  מה אתן לך. שיהיה לך תמורת מה שאתה מצפה להשיג: לא תתן לי מאומה. שאם האל ית' יתן חן בעדי לא ימעיט את המוכן לך כאמז''ל אין אדם נוגע במוכן לחברו: (ספורנו)


{לב}  אֶעֱבֹר בְּכָל צֹאנְךָ הַיּוֹם הָסֵר מִשָּׁם כָּל שֶׂה נָקֹד וְטָלוּא וְכָל שֶׂה חוּם בַּכְּשָׂבִים וְטָלוּא וְנָקֹד בָּעִזִּים וְהָיָה שְׂכָרִי:

 אונקלוס  אֶעְבַּר בְּכָל עָנָךְ יוֹמָא דֵּין הַעֲדֵי (נ''י אַעְדִּי) מִתַּמָּן כָּל אִמָּר נְמוֹר וּרְקוֹעַ וְכָל אִמָּר שְׁחוּם בְּאִמְרַיָא וּרְקוֹעַ וּנְמוֹר בְּעִזַיָא וִיהֵי אַגְרִי: (אונקלוס)

 יונתן  אֲעִיבַר בְּכָל עָנָךְ יוֹמָא דֵין אַעֲדִי מִתַּמָן כָּל אִימַר נְמוֹר וּקְרוֹחַ וְכָל אִימַר לָחוּשׁ בְּאִימְרַיָא וּקְרוֹחַ וּנְמוֹר בְּעִזַיָא וִיהֵי אַגְרֵי: (תרגום יונתן)

 רש"י  נקד. מנומר בחברבורות דקות כמו נקודות, פונטר"א בלע"ז (פונקטירט): טלוא. לשון טלאים, חברבורות רחבות: חום. שחום (ל) דומה לאדום רוש"ו בלע"ז (ראטה), לשון משנה, שחמתית ונמצאת לבנה, לענין התבואה: והיה שכרי. אותן שיולדו מכאן ולהבא נקודים וטלואים בעזים ושחומים בכשבים יהיו שלי, ואותן שישנן עכשיו, הפרש מהם והפקידם ביד בניך, שלא תאמר לי על הנולדים מעתה, אלו היו שם מתחלה, (מ) ועוד, שלא תאמר לי על ידי הזכרים שהן (נ) נקודים וטלואים, תלדנה הנקבות דוגמתן מכאן ואילך: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ל) רצה לומר התרגום שמתרגם על חום שחום, דהוא לשון אדום: (מ) הקשה הרא"ם אם כן הסימן היה בעזים נקוד וטלוא ולא בכבשים, והכתוב אמר הסר משם כל שה נקוד וטלוא, ומתרץ דשה דאמר קרא הוא תיש, מדכתיב (דברים י"ד ד') שה כשבים ושה עזים, שמע מינה עז נמי קרוי שה. (מהרש"ל), וקשה לי על דברי הרא"ם אדרבה מדהוצרכה התורה לפרש בו עזים שמע מינה כל מקום שנאמר שה סתם שה הוא ולא תיש, ועוד קשה לפי דבריו היה לו למנקט בחד כללא, ולא היה לו לומר אלא נקוד וטלוא בעזים, ועוד קשה למה התחיל הכתוב בתיש וסיים בשה, ועוד קשה פעם קרא שה ופעם קרא תיש, שנאמר (לקמן פ' ל"ה) ויסר ביום ההוא את התישים וגו', לכך נראה לי ששה הוא שה ממש ולא תיש, והסימן היה נקוד וטלוא בעזים וחום בכשבים, ומה שאמר הסר משם כל שה נקוד וטלוא, כך אמר יעקב על כל פנים תסיר נקוד וטלוא בעזים וחום בכשבים, ואפילו נקוד וטלוא בכשבים שראוים להיות שלי גם אותם תסיר שלא יהיו עכשיו לא עזים נקוד וטלוא ולא כבשים נקוד ועקוד וטלוא, רק אותן שיולדו מכאן ואילך נקוד וטלוא בעזים וחום בכשבים יהיו שלי, ומה שלא אמר להסיר חום בעזים מפני שאינם בנמצא, ומעתה הותרו כל הקושיות כנ"ל: (נ) פירש הרא"ם שקשה לפי טעם ראשון ימנו אותם כמה הם עכשיו, וממילא ידעינן מה שיהיו יותר שנולדו אחר כך, ועל זה אמר רש"י שלא תאמר וכו': (שפתי חכמים)

 הרמב"ן  וטעם נקוד וטלוא. נקוד או טלוא וכל שה חום פירשו בו (הראב"ע והרד"ק) שחור כי השחרות מפני החום ואיננו נכון בעיני כי רוב הכשבים שחורים אף כי בארץ קדם שהיא חמה ואם כן יהיו כולם ליעקב והנכון דעת אונקלוס "שחום" והוא קרוב לאדום וקורין אותו רו"ש וכן פרש"י ויהיה חום מגזרת ואור החמה (ישעיהו ל כו) שהוא דומה לשמש אשר יתאדם קצת

"והיה שכרי" - לשון רש"י אותן שילדו מכאן ולהבא נקודים וטלואים בעזים ושחומים בכשבים יהיו שלי וכן דעת רבי אברהם (בפסוק לה) ופירוש כל שה נקוד וטלוא תיש וטלוא ונקוד בעזים הנקבות כמו שאמר (שם) ויסר ביום ההוא את התישים ואת כל העזים ופירוש כל אשר לבן בו בנזכרים וכל חום בכשבים ולפי דעתי כי כל נקוד וטלוא בכשבים וכל חום בהם היה שכרו שהרי לא עשה במקלות מראה חום והיה מפסיד שכרו מן הכשבים שהם מיטב הצאן וכן בחלומו הראוהו העולים על הצאן עקודים נקודים אין בהם חום ופירוש הכתוב הסר משם כל שה נקוד וטלוא וכל חום בכשבים והסר טלוא ונקוד בעזים והיה שכרי שלשת המראות בכשבים והשנים בעזים ואמר

"וענתה בי צדקתי ביום מחר" - כי כל אשר איננו נקוד וטלוא בעזים וגם חום בכשבים גנוב הוא אתי (הרמב"ן)

 אור החיים  הסר משם וגו'. מדבריו מוכח כי לא יהיה לחלקו אלא נקודים וטלואים בכשבים ובעזים וחום בכשבים אבל עקודים אינם לחלקו, וממה שאמר הכתוב בסמוך משמע שלקח גם העקודים:

ונראה כי יעקב בתנאו לא רצה שיטול בחלקו עקודים. וטעמו הוא כי אם יקח גם העקודים יצטרך להסירו גם כן מצאן לבן, ומעתה אין סימן הלובן בכל הצאן ליחמנה הצאן אליו והרי הוא יגיע לריק, כי לא עלה על דעתו של יעקב לרמות לבן בשום אופן בעולם וחשב שבאמצעות העקוד ימצא שיחמו הצאן לילד גם כן הנקוד והטלוא שהוא לוקח לעצמו. וכמו כן תמצא שאמר הכתוב (מ') ויתן פני הצאן אל עקוד והיו יולדות נקודים וטלואים והחום שיחמו אל הנימור, והרמאי לבן נתחכם לדעת זו ונטל הכל עקוד נקוד וטלוא, עוד נתחכם והסיר כל אשר לבן בו תפחנה עצמותיו כי לא כן היה התנאי שאם כן מנין יצאו עקוד או נקוד או טלוא, ומעתה פקע שכרו של יעקב. מטעם זה נתחכם יעקב לקחת שכר טורחו ויצג המקלות ולקח לעצמו גם העקודים, כי ממה שהסירם לבן גילה דעתו כי באלה חלק יעקב, והוא אומרו (ל''ט) ותלדנה הצאן עקודים נקודים וטלואים וכל שלשת המינים בחלקו של יעקב, ועל לבן נאמר (משלי ה') ובחבלי חטאתו יתמך: (אור החיים)

 ספורנו  הסר משם כל שה. הקטנים ולא הגדולים למען יולידו קצתם בדומה ויפלו לחלקי: (ספורנו)


{לג}  וְעָנְתָה בִּי צִדְקָתִי בְּיוֹם מָחָר כִּי תָבוֹא עַל שְׂכָרִי לְפָנֶיךָ כֹּל אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ נָקֹד וְטָלוּא בָּעִזִּים וְחוּם בַּכְּשָׂבִים גָּנוּב הוּא אִתִּי:

 אונקלוס  וְתַסְהֵד בִּי זָכוּתִי בְּיוֹם דִּמְחָר אֲרֵי תֵיעוֹל עַל אַגְרִי קֳדָמָךְ כֹּל דִּי לֵיתוֹהִי נְמוֹר וּרְקוֹעַ בְּעִזַּיָּא וּשְׁחוּם בְּאִמְרַיָא גְּנוּבָא הוּא עִמִּי: (אונקלוס)

 יונתן  וְתִיסְהַד בִּי זַכְוָותִי לְיוֹם מָחְרָא אֲרוּם תֶּהֱוֵי עַל אַגְרִי לְקַמָךְ כָּל דְלֵיתוֹהִי נְמוֹר וְקִירוֹחַ בְּעִזַיָא וּלְחוּשׁ בְּאִימְרַיָא גְנִיבָא הוּא לְמֶהֱוֵי דִילִי: (תרגום יונתן)

 רש"י  וענתה בי וגו'. אם תחשדני שאני נוטל משלך כלום, תענה בי צדקתי, כי תבוא צדקתי (ס) ותעיד על שכרי לפניך, שלא תמצא בעדרי כי אם נקודים וטלואים, וכל שתמצא בהן שאינו נקוד או טלוא או חום, בידוע שגנבתיו לך, ובגניבה (ע) הוא שרוי אצלי: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ס) והתי"ו תבא לנקבה נסתרת לא אנוכח, והוכחתו מדכתיב לפניך, רצה לומר הצדקה כאילו אמר כי תבא לפניך צדקתי וענתה בי על שכרי: (ע) הוצרך לפרש גנוב הוא אתי שלא נחשוב שפירושו אני בהיתר קניתי ונמצא שהיה גנוב ואני לא ידעתיו, לכן פירש וכו' לא שבא לידי בהיתר ואחר כך נמצא שהוא גנוב ביד המוכר אותו לי: (שפתי חכמים)

 ספורנו  וענתה בי צדקתי כי תבא על שכרי לפניך. שכשתבא צדקתי להראות הראוי לחלקי בנולדים תעיד לפניך על שלמות עבודתי אשר בשכרה ישנה האל ית' בנולדים את החלק הראוי לך כדי שיהיה שלי: (ספורנו)


{לד}  וַיֹּאמֶר לָבָן הֵן לוּ יְהִי כִדְבָרֶךָ:

 אונקלוס  וַאֲמַר לָבָן בְּרַם לְוַי יְהֵי כְפִתְגָּמָךְ: (אונקלוס)

 יונתן  וַאֲמַר לָבָן יָאוּת לְוָאֵי דִיהִי כְּפִתְגָמָךְ: (תרגום יונתן)

 רש"י  הן. לשון (פ) קבלת דברים: לו יהי כדברך. הלואי (צ) שתחפוץ בכך: (רש"י)

 שפתי חכמים  (פ) לא כמו הן לי לא נתתה זרע (לעיל ט"ו ג'), שפירושו לשון הנה: (צ) פירש אף על פי שאמרו בפיו, חשב לבן אולי לא אמרו בלבו או יתחרט: (שפתי חכמים)

 ספורנו  לו יהי כדבדיך. שתתפייס במה שאמרת: (ספורנו)


{לה}  וַיָּסַר בַּיּוֹם הַהוּא אֶת הַתְּיָשִׁים הָעֲקֻדִּים וְהַטְּלֻאִים וְאֵת כָּל הָעִזִּים הַנְּקֻדּוֹת וְהַטְּלֻאֹת כֹּל אֲשֶׁר לָבָן בּוֹ וְכָל חוּם בַּכְּשָׂבִים וַיִּתֵּן בְּיַד בָּנָיו:

 אונקלוס  וְאַעְדִּי בְיוֹמָא הַהוּא יָת תְּיָשַׁיָא רְגוֹלַיָא וּרְקוֹעַיָא וְיָת כָּל עִזַּיָא נְמוֹרְתָא וּרְקוֹעֲתָא כֹּל דִּי חִוָּר בֵּהּ וְכָל דִּשְׁחוּם בְּאִמְּרַיָּא וִיהַב בְּיַד בְּנוֹהִי: (אונקלוס)

 יונתן  וְאַפְרֵישׁ בְּיוֹמָא הַהוּא יַת בָּרְחַיָא דְסִימָנָא בְּרִגְלֵיהוֹן וּקְרוּחַיָא וְיַת כָּל עִיזַיָא נְמוֹרְתָּא וּקְרוֹחְתָּא כָּל דִי שׁוּמָא חִיוְורָא בֵּיהּ וְכָל דִי לְחוּשׁ בְּאִימְרַיָא וִיהַב בִּידָא דִבְנוֹי: (תרגום יונתן)

 רש"י  ויסר. לבן ביום (ק) ההוא וגו': התישים. עזים זכרים: כל אשר לבן בו. כל אשר היתה בו חברבורות לבנות: ויתן. לבן ביד בניו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ק) לא יעקב, שהרי כתיב אחריו ויתן ביד בניו וישם דרך ג' ימים בינו ובין יעקב: (שפתי חכמים)

 הרמב"ן  וטעם ויסר ביום ההוא את התישים. סיפר הכתוב כי יעקב אמר סתם הסר משם טלוא ונקוד בעזים ולבן חשש לזרע האב והפריש הזכרים והנקבות והפריש אפילו העקודים אשר להם לובן מעט ברגליהם במקום העקידה והפריש בכשבים כל אשר לבן בו וכל חום ואם יהיה "כל אשר לבן בו" לומר שהפריש בתישים ובעזים כל אשר בו מראה לבן בין עקוד בין ברוד יהיה וכל חום מוסף על המראות הנזכרות וטעם הוסיפו בשכר הכשבים חום מפני שאין בתולדתם להיותם בעלי גוונין כתישים והעזים ואין בתולדת העזים להיות בהן חום (הרמב"ן)

 ספורנו  ויסר ביום ההוא את התישים. אחר שאמר יהי כדברך שנה טעמו והסיר ביום ההוא קטנים וגדולים: (ספורנו)


{לו}  וַיָּשֶׂם דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים בֵּינוֹ וּבֵין יַעֲקֹב וְיַעֲקֹב רֹעֶה אֶת צֹאן לָבָן הַנּוֹתָרֹת:

 אונקלוס  וְשַׁוִּי מַהֲלַךְ תְּלָתָא יוֹמִין בֵּינוֹהִי וּבֵין יַעֲקֹב וְיַעֲקֹב רָעֵי יָת עָנָא דְלָבָן דְּאִשְׁתָּאֳרָן: (אונקלוס)

 יונתן  וְשַׁוִי מַהֲלַךְ תְּלָתָא יוֹמִין בֵּינֵי עָנֵיהּ וּבֵינֵי יַעֲקב וְיַעֲקב רָעֵי יַת עָנָא דְלָבָן סָבָאָן וּמַרְעָאָן דְאִשְׁתַּאֲרוּ: (תרגום יונתן)

 רש"י  הנותרות. הרעועות שבהן, החולות והעקרות שאינן אלא שירים, אותן מסר לו: (רש"י)


{לז}  וַיִּקַּח לוֹ יַעֲקֹב מַקַּל לִבְנֶה לַח וְלוּז וְעַרְמוֹן וַיְפַצֵּל בָּהֵן פְּצָלוֹת לְבָנוֹת מַחְשׂף הַלָּבָן אֲשֶׁר עַל הַמַּקְלוֹת:

 אונקלוס  וּנְסִיב לֵהּ יַעֲקֹב חוּטְרִין דִּלְבָן רַטִּיבִין וִּדְלוּז וְדִדְלוּף וְקַלִּיף בְּהוֹן קִלְפִין חִוָּרִין קִלּוּף חִוָּר דִּי עַל חוּטְרַיָּא: (אונקלוס)

 יונתן  וּנְסֵיב לֵיהּ יַעֲקב חוֹטֶר דְפָרַח לָבָן וְדִילוֹז וְאַרְדְפוֹי וּקְלַף בְּהוֹן קְלִיפִין חִיוְורִין לְגַלָאָה חִיוְורָא דְעַל חוּטְרַיָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  מקל לבנה. עץ הוא, ושמו לבנה, (ר) כמא דתימא, תחת אלון ולבנה (הושע ד, יג.), ואומר אני הוא שקורין טרימב"ל שהוא לבן: לח. כשהוא רטוב: ולוז. ועוד לקח (ש) מקל לוז, עץ שגדלין בו אגוזים דקים, קולדר"י בלע"ז (האזעלנוס שטרוך): וערמון. קשטניי"ר בלע"ז (קאזטאניס בוים): פצלות. קלופים קלופים, שהיה עושהו מנומר: מחשף הלבן. גלוי לובן של מקל, כשהיה קולפו, היה נראה ונגלה לובן שלו במקום הקלוף: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ר) דאם לא כן הוה ליה למימר בקמץ תחת הבי"ת והנו"ן. (רא"ם), דאי העץ היה לבן למה צריך יעקב לפצלו כדי שיהיה לבן בלאו הכי נמי היה לבן: (ש) דקשה לרש"י הא לבנה לאו לוז הוא, לכן פירש ועוד וכו'. והרא"ם פירש דמלת לח מפסיק בין לבנה ולוז, אם כן הוכרח לומר שלוז וערמון אינם דבקים עם מלת לח רק הם כמו ענין אחר: (שפתי חכמים)

 הרמב"ן  ויקח לו יעקב מקל לבנה. כיון שהסכימו להיות שכרו באלה היה רשאי לעשות כל מה שיוכל להולידם כן ואולי התנה יעקב שיעשה בהן כל מה שירצה כי לבן לא היה יודע בתולדה הזו והרועים לא היו מרגישים בדבר בראותם המקלות ברהטים פעם אחת בשנה בימי ניסן כי בהעטיף הצאן בימי תשרי לא ישים שלא ישאר ללבן עד פרסה ויש אומרים (הרד"ק) כי השנה הראשונה נולדו ליעקב נקודים וטלואים רבים בברכת השם אשר הראה לו המלאך ושם המקלות בפני אלו שהיו שלו שיולידו בדמותם שלא יאמר לבן כאשר יולדו כי גנוב הוא אתו וזה פירוש בכל יחם הצאן המקושרות שהם הנולדים לו ובהעטיף הצאן של לבן לא ישים והיה העטופים ללבן אשר לא יולדו נקודים והקשורים כלם ליעקב כי יולדו נקודים (הרמב"ן)

 דעת זקנים  ויקח לו יעקב מקל לבנה לח. וא"ת צדיק גמור כיעקב היאך עשה רמאות וי"ל כי יעקב אמר ללבן בתנאי שלו הסר משם כל שה נקוד וטלוא וכל שה חום בכשבים וגו' ר"ל הקטנים כדי שלא יאמרו גנובי' הם אתי אבל הגדולים לא אמר לו להסיר כדי שיוליד כמותן והוא שינה את התנאי והסיר אפילו הגדולים כדכתיב ויסר ביום ההוא את התישים וגו' אפי' הגדולים לפיכך עשה יעקב כל מה שיכול לעשות. ועוד אומר החכם ר' חיים שלבן שינה תנאו שלא התנה להסיר אלא הנקודים והוא הסיר אף העקודים ולכן הציג את המקלות כדכתיב ועם עקש תתפל: (דעת זקנים)


{לח}  וַיַּצֵּג אֶת הַמַּקְלוֹת אֲשֶׁר פִּצֵּל בָּרְהָטִים בְּשִׁקֲתוֹת הַמָּיִם אֲשֶׁר תָּבֹאןָ הַצֹּאן לִשְׁתּוֹת לְנֹכַח הַצֹּאן וַיֵּחַמְנָה בְּבֹאָן לִשְׁתּוֹת:

 אונקלוס  וְדָעִיץ יָת חוּטְרַיָּא דִּי קַלִּיף בִּרְהָטַיָּא אֲתַר בֵּית שַׁקְיָא דְמַיָּא אֲתַר דְּאָתָן (נ''י דְּאָתְיָן) עָנָא לְמִשְׁתֵּי לְקִבְלֵיהוֹן דְּעָנָא וּמִתְיַחֲמָן בְּמֵיתֵיהוֹן לְמִשְׁתֵּי: (אונקלוס)

 יונתן  וְנָעַץ יַת חוּטְרַיָא דִיקָלִיף בְּמוּרִכְיָיתָא בְּשַׁקְיָיתָא דְמַיָא אֲתַר דְאַתְיָין עָנָא לְמִשְׁתֵּי תַּמָן שַׁוִוינוּן לְקִבְלֵהֶן דַעֲנָא וַהֲווֹן מִתְיַחְמָן בְּמֵיתֵיהוֹן לְמִשְׁתֵּי: (תרגום יונתן)

 רש"י  ויצג. תרגומו ודעיץ, לשון תחיבה, ונעיצה היא בלשון ארמית, והרבה יש בגמ' דצה ושלפה, דץ ביה מידי, דצה כמו דעצה, אלא שמקצר את לשונו: ברהטים. במרוצות המים (ת) בבריכות העשויות בארץ להשקות שם הצאן: אשר תבאן וגו'. ברהטים אשר תבאן הצאן לשתות, שם הציג המקלות (א) לנכח הצאן: ויחמנה וגו'. הבהמה רואה את המקלות והיא נרתעת לאחוריה, (ב) והזכר רובעה, ויולדת כיוצא בו (ב"ר עג, י.). רבי אושעיא אומר, המים נעשין זרע במעיהן ולא היו צריכות לזכר, וזהו ויחמנה וגו'. (ור"ל בתיבה זו התחברו לשון זכר ונקבה כמ"ש הראב"ע): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ת) דתרגום וירץ ורהט: (א) דאשר תבאן הצאן דבוק הוא לשקתות המים, כדי שיהא לנוכח הצאן שב אל ויצג את המקלות, כלומר שהציג המקלות ברהטים בשקתות המים כדי שיהא נוכח הצאן בשעת שתיה ויחמנה: (ב) דאם לא כן מאי ויחמנה, דאין דרך המים לחמם הבהמות, ולדעת ר' הושעיא החמום הוא העיבור: (שפתי חכמים)

 ספורנו  לנכח הצאן. והיה מציג המקלות לעיני הצאן כדי שיסתכלו בחדוש פעולת המציג ומצוייר בדמיונם בעת ההריון כי הציור בכח המדמ' בעת הריון יפעל על הרוב בנולד דמות דבר המצוייר: (ספורנו)


{לט}  וַיֶּחֱמוּ הַצֹּאן אֶל הַמַּקְלוֹת וַתֵּלַדְןָ הַצֹּאן עֲקֻדִּים נְקֻדִּים וּטְלֻאִים:

 אונקלוס  וְאִתְיַחֲמָא עָנָא בְּחוּטְרַיָּא וִילִידָא עָנָא רְגוֹלִין נְמוֹרִין וּרְקוֹעִין: (אונקלוס)

 יונתן  וְאִתְיַחֲמָן עָנָא לְקָבֵיל חוּטְרַיָא וִילֵידַן עָנָא רְגוּלִין דְסִימָנָא בְּרִיגְלֵיהוֹן וּקְרוּחִין וְגַבֵּיהוֹן חִיוְורִין: (תרגום יונתן)

 רש"י  אל המקלות. אל מראות (ג) המקלות: עקודים. משונים במקום עקידתן, הם קרסולי ידיהם ורגליהם: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ג) כי לא המקלות הם סיבה שילדו הצאן עקודים נקודים וטלואים, כי אם מראיהן והוא מחשוף הלבן, ואם תאמר היאך עשה יעקב רמאות כזה במקלות, ורבו בו הדיעות. ולי נראה אותן שנולדו מצאן יעקב אף שלא היו להם סימנים הנ"ל מן הדין הם של יעקב, כיון שנולדו מהצאן שלו, ולבן רצה ליקח ממנו אף הנולדים מצאנו, אמר יעקב אעשה מקלות כדי שילדו הצאן שלי כולם עקודים ונקוד וטלוא כדי שארויח את מה שהוא שלי, (מהרש"ל): (שפתי חכמים)


{מ}  וְהַכְּשָׂבִים הִפְרִיד יַעֲקֹב וַיִּתֵּן פְּנֵי הַצֹּאן אֶל עָקֹד וְכָל חוּם בְּצֹאן לָבָן וַיָּשֶׁת לוֹ עֲדָרִים לְבַדּוֹ וְלֹא שָׁתָם עַל צֹאן לָבָן:

 אונקלוס  וְאִמְּרַיָּא אַפְרֵשׁ יַעֲקֹב וִיהַב בְּרֵישׁ עָנָא כָּל דִּרְגוֹל וְכָל דִּשְׁחוּם בְּעָנָא דְלָבָן וְשַׁוִּי לֵהּ עֶדְרִין בִּלְחוֹדוֹהִי וְלָא עֲרֵבִנּוּן עִם עָנָא דְלָבָן: (אונקלוס)

 יונתן  וְטַלְיָא אַפְרֵישׁ יַעֲקב וִיהַב בְּרֵישׁ עָנָא מַשְׁכּוֹבִיתָא כָּל יַת דִרְגוֹל וְכָל דִלְחוּשׁ בְּעָנָא דְלָבָן וְשַׁוֵי לֵיהּ עֶדְרִין בִּלְחוֹדוֹי וְלָא עַרְבֵּיבִנוּן עִם עָנָא דְלָבָן: (תרגום יונתן)

 רש"י  והכשבים הפריד יעקב. הנולדים עקודים נקודים, הבדיל והפריש לעצמן, ועשה אותן עדר עדר לבדו, והוליך אותו העדר העקוד לפני הצאן, ופני הצאן ההולכות אחריהם צופות אליהם, זהו שנאמר ויתן פני הצאן אל עקוד, שהיו פני הצאן אל העקודים, ואל כל חום שמצא (ד) בצאן לבן: וישת לו עדרים. כמו שפירשתי: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ד) פירש צאן שבכאן הם העזים, כי כל חום בכשבים הפריד לבן כמו שכתוב לעיל (פ' ל"ה), אבל חום בעזים לא הסיר לבן מפני שלא היה שכרו, כמו שלא הסיר העקודים והטלואים מן הכשבים רק מן העזים, כמו שכתבתי לעיל, מפני שלא היו שכרו ודו"ק. עיין ברא"ם שהאריך כאן, ועוד כתב ויתכן שמלת הנולדים שאצל עקודים נקודים משובשת בדברי הרב, אם לא תפרש הנולדים כבר קודם הסרה כאילו אמר הרב העקודים נקודים שכבר נולדו בצאן לבן שלא הסירם לבן מפני שאינם שכרו: (שפתי חכמים)

 הרמב"ן  והכשבים הפריד יעקב. פירש רש"י הנולדים עקודים נקודים הבדילם לעצמם ועשה אותן עדר לבד והוליך אותו העדר העקוד לפני הצאן ופני הצאן ההולכות אחריהן צופות באלו וזהו שאמר ויתן פני הצאן אל עקוד שהיו פני הצאן אל עקוד ואל כל חום שנמצא בצאן לבן וישת לו עדרים לבדו ולא שתם על צאן לבן כמו שפירשתי זה לשון הרב ואין דבריו בכאן נכונים כי למה הפריד הכשבים ולא נשאר בעדר לבן נקוד או חום לא בכשבים ולא בעזים ואם היו הנפרדים אותם אשר הולידו הצאן עקודים נקודים וטלואים שהיו שלו ומהם עשה העדר הזה העקוד למה הפריד הכשבים לבדם ולא לקח גם התישים והעזים שנולדו לו כן ויעשה מכלם העדר העקוד הזה אשר הוליך לפני הצאן ועוד שלא אמר שנולד שם חום ועוד כי לפי דעת הרב אין בכשבים עקוד וטלוא שאינם שכרו ולא עשה להם מקלות אבל פירוש הכתוב שהפריד הכשבים מן העזים ועשה מהן עדר מיוחד והנה היו לו עדר כשבים ועדר עזים ונתן פני כל הצאן עדר הכשבים ועדר העזים אל העקודים ואל כל חום אשר בכל צאן לבן ששם העקודים לפני העזים וכל חום לפני הכשבים על דעת הראשונים או העקודים וכל חום לפני הכשבים על דעתנו כי צורך ההפרדה מפני החום אשר היה שכרו בכשבים לבדן והנכון בעיני שיאמר כי הכשבים הפריד יעקב ונתן פני הצאן הנזכר שהם הכשבים אל עקוד ואל כל חום וישת לו עדרים לבדו מן העקוד והחום והוליכם לפני הכשבים ולא שתם על צאן לבן כי היו שכרו וטעם בצאן לבן שעשה כן בכל צאן לבן והנה העקוד בכשבים היו שלו ואל תשאל למה אמר "הכשבים" ואמר "פני הצאן" כי דרך מקראות לדבר כן ובפרשה הזאת בדומה לו בהר הגלעד (להלן לא כא) וטעם עשותו כן בכשבים מפני שלא היה במקלות חום או שידע בתולדת הכשבים שצריכים לסימנים רבים בכבדותם יותר מן התישים לקלותם (הרמב"ן)

 אור החיים  פני הצאן אל עקוד. טעם שלא אמר אל נקוד או אל טלוא אולי כי יותר יחמו הצאן אל מין זה מהב' אחרים:

וישת לו עדרים וגו'. נתכוון בזה כדי שתמיד לא יהיו הצאן מסתכלין אלא באותן מינים ולא בשאר מינים שבזה לא ילדו כלל כי אם מאותו המין, שאם לא כן יצטרך יעקב לתת מצאנו ללבן כשתלדנה מין שאינו עקוד וטלוא וכו': (אור החיים)

 ספורנו  אל עקוד וכל חום בצאן לבן. אחר שהחליף משכרתו והשאיר בעדרו עקוד וכל חום: (ספורנו)


{מא}  וְהָיָה בְּכָל יַחֵם הַצֹּאן הַמְקֻשָּׁרוֹת וְשָׂם יַעֲקֹב אֶת הַמַּקְלוֹת לְעֵינֵי הַצֹּאן בָּרְהָטִים לְיַחֲמֶנָּה בַּמַּקְלוֹת:

 אונקלוס  וַהֲוֵי בְּכָל עִדַּן דְּמִתְיַחֲמָן עָנָא מְבַכַּרְתָּא וּמְשַׁוִּי יַעֲקֹב יָת חוּטְרַיָּא לְעֵינֵי עָנָא בִּרְהָטַיָּא לְיַחָמוּתְהוֹן בְּחוּטְרַיָּא: (אונקלוס)

 יונתן  וַהֲוָה בְּכָל עִידַן דְמִתְיַחֲמָן עָנָא מְבַכְּרָתָא וּמְשַׁוִי יַעֲקב יַת חוּטְרַיָא לְעֵינֵי עָנָא בְּמוּרְכְיָיתָא לְיַחֲמוּתְהֶן קְבֵל חוּטְרַיָיא: (תרגום יונתן)

 רש"י  המקשרות. כתרגומו הבכירות, ואין לו עד במקרא. ומנחם חברו עם אחיתופל בקושרים (שמואל-ב טו, לא.). ויהי הקשר אמיץ אותן המתקשרות יחד למהר עבורן: (רש"י)

 הרמב"ן  הצאן המקושרות. הנכון בעיני בלשון הזה שהם הצאן אשר הזכרים מהם הולכים אחר הנקבות בכל עת לא יתפרדו מהם לרב תאותם מלשון ונפשו קשורה בנפשו (להלן מד ל) ולשון חכמים כן הוא (בכורות כד) חזיר כרוך אחר רחל בכרוכין אחריה (קדושין עט) ויקראו הנולדים בעת ההיא "הקשורים" על שם אביהם ורבים אמרו כי קשורים הם החזקים אשר איבריהם קשורים זה בזה קשר אמיץ כי זה סיבת הבריאות והעטופים הם החלושים אשר נפשם בהם תתעטף ואין להם תאוה מלשון העטופים ברעב (איכה ב יט) והתרגום אמר בכיריא ולקישיא כי כן הדבר (הרמב"ן)

 אור החיים  והיה בכל יחם וגו'. צריך לדעת למה יעשה יעקב ככה בשלמא מה שעשה בתחילה בהצגת המקלות היה לצד ההכרח שזולת זה היה יגע לריק כמו שכתבנו, לא כן אחר שהיו בצאן עקודים ונקודים וגו' לא היה לו ליטול הוא המקושרות וכו' שנמצא כפי זה הוא נוטל יותר מחצי ריוח ואינו מן הדין שכל שלא התנה עם בעל הצאן מן הסתם אין לרועה ליטול אלא שליש הריוח וכמו שכתבנו בפירוש פסוק (כ''ט ט''ו) הכי אחי אתה, וכאן אין ליעקב להציל מהרמאי אלא דבר שנוגע לו בדין מן הסתם ורואני כי נוטל יותר מחצי. ואולי כי צאן המקושרות לא היו יולדות הכל עקודים וגו' אלא (מן) [על] הרוב והיה לבן נוטל חלק אחד במקושרות וכל חלק העטופים והיה מגיע לחלקו ב' שלישים, והגם שאמר הכתוב והקשורים ליעקב פי' רוב הקשורים, או שנתכוין להציל שאר גזילות שהיה עושה לו: (אור החיים)

 דעת זקנים  המקושרות. פירש"י כתרגום מבוכרות ואין לו עד במקרא. ונראה שהוא ל' קשר שהיה מנהג באותן הימים שהיו קושרין על הבכורות מפני חביבותן קשר כדי להכירן ושלא להחליפן כמו שהיו עושין לבכור אדם שנא' ותקשור על ידו שני לאמר זה יצא ראשונה שגם בדורינו דרך בני אדם לחבב הבכורות ולהחיותן ולהניח להם יותר מן האחרים מהר"ם: (דעת זקנים)


{מב}  וּבְהַעֲטִיף הַצֹּאן לֹא יָשִׂים וְהָיָה הָעֲטֻפִים לְלָבָן וְהַקְּשֻׁרִים לְיַעֲקֹב:

 אונקלוס  וּבְלַקִּישׁוּת עָנָא לָא מְשַׁוֵּי וַהֲווֹ לַקִּישָׁא לְלָבָן וּבַכִּירַיָּא לְיַעֲקֹב: (אונקלוס)

 יונתן  וּבְלִקוּשֵׁי עָנָא לָא מְשַׁוִי וַהֲווֹן לַקִישַׁיָא לְלָבָן וּבַכִּירַיָיא לְיַעֲקב: (תרגום יונתן)

 רש"י  ובהעטיף. לשון איחור, כתרגומו ובלקשות. ומנחם חברו עם המחלצות והמעטפות (ישעיה ג, כב.), לשון עטיפת כסות, כלומר מתעטפות בעורן וצמרן, ואינן מתאוות להתייחם על ידי הזכרים: (רש"י)

 ספורנו  ובהעטיף הצאן לא ישים. כדי שלא יחשוב לבן שהדבר במרמת איזו מלאכה: (ספורנו)


{מג}  וַיִּפְרֹץ הָאִישׁ מְאֹד מְאֹד וַיְהִי לוֹ צֹאן רַבּוֹת וּשְׁפָחוֹת וַעֲבָדִים וּגְמַלִּים וַחֲמֹרִים:

 אונקלוס  וּתְקֵיף גַּבְרָא לַחֲדָא לַחֲדָא וַהֲווֹ לֵהּ עָן סַגִּיאָן וְאַמְהָן וְעַבְדִּין וְגַמְלִין וַחֲמָרִין: (אונקלוס)

 יונתן  וּתְקֵיף גַבְרָא לַחֲדָא לַחֲדָא וַהֲווֹ לֵיהּ עָאן סַגִיאִין וְאַמְהָן וְעַבְדִין וּגְמַלִין וְחַמְרִין: (תרגום יונתן)

 רש"י  צאן רבות. פרות ורבות (ה) משאר צאן: ושפחות ועבדים. מוכר צאנו בדמים יקרים, (ו) ולוקח לו כל אלה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ה) דאין לפרש כמשמעו שהיו לו צאן הרבה, הלא כבר כתיב ויפרוץ האיש מאד מאד, ובודאי הוא דקאי על הצאן דכתיב לעיל מיניה, אלא שהיו פרות וכו', (רא"ם): (ו) דאם לא כן, קאי בצאן ומזכיר שפחות ועבדים. (ממ"ש), דאם לא כן היה מהראוי להקדים אדם לבהמה, ותו דאחר כך חזר והזכיר בהמה גמלים וכו', לכן פירש שמכר וכו', ר"ל לכך הקדים הצאן שהיו לו מתחילה, ואחר כך נקט מה שקנה בדמיהן וסדרן כסדר אדם קודם לבהמה, ולפי זה שהן כסדר אין צריך לומר כמו בצאן שמכר גם כן עבדים ושפחות ולוקח מהן גמלים וחמורים, וזהו שכתב רש"י ולוקח לו כל אלה, רצה לומר מדמי הצאן: (שפתי חכמים)

 ספורנו  ויפרוץ האיש. פרץ את גבול ההצלחה המורגלת במלאכת מרעה הצאן: (ספורנו)

בראשית פרק-לא

{א}  וַיִּשְׁמַע אֶת דִּבְרֵי בְנֵי לָבָן לֵאמֹר לָקַח יַעֲקֹב אֵת כָּל אֲשֶׁר לְאָבִינוּ וּמֵאֲשֶׁר לְאָבִינוּ עָשָׂה אֵת כָּל הַכָּבֹד הַזֶּה:

 אונקלוס  וּשְׁמַע יָת פִתְגָּמֵי בְנֵי לָבָן דְּאָמְרִין נְסִיב יַעֲקֹב יָת כָּל דִּי לְאָבוּנָא וּמִדִּי לְאָבוּנָא קְנָא יָת כָּל נִכְסַיָּא הָדֵין: (אונקלוס)

 יונתן  וּשְׁמַע יַת פִּתְגָמֵי בְּנֵי לָבָן דְאָמְרִין נְסִיב יַעֲקב יַת כָּל דִי לְאָבוּנָא וּמִדִי לְאָבוּנָא עָבַד לֵיהּ יַת כָּל יְקַר נִכְסַיָא הָאִילֵין: (תרגום יונתן)

 רש"י  עשה. כנס, כמו ויעש חיל (שמואל-א יד, מח.), ויך את עמלק: (רש"י)

 ספורנו  וישמע את דברי בני לבן. שספרו עליו לשון הרע בקנאתם: (ספורנו)


{ב}  וַיַּרְא יַעֲקֹב אֶת פְּנֵי לָבָן וְהִנֵּה אֵינֶנּוּ עִמּוֹ כִּתְמוֹל שִׁלְשׁוֹם:

 אונקלוס  וַחֲזָא יַעֲקֹב יָת סְבַר אַפֵּי לָבָן וְהָא לֵיתוֹהִי עִמֵּהּ כְּמֵאִתְמַלִּי וּמִדְּקַמּוֹהִי: (אונקלוס)

 יונתן  וַחֲמָא יַעֲקב יַת סְבַר אַפּוֹי דְלָבָן וְהָא לֵיתְנוּן שַׁפְיַין לְקִבְלֵיהּ כִּדְאִיתְמְלֵי וְהֵי כִּדְקַדְמוֹי: (תרגום יונתן)

 אור החיים   (ג) וירא יעקב וגו' ויאמר ה' אל יעקב. צריך לדעת מה קשר ושייכות לב' מקראות הללו:

אכן כוונת הכתוב היא להקדים ב' דברים שמסיבתם עשה יעקב מה שעשה שברח בלא ידיעת לבן, שזולת זה לא היה הולך בלא ידיעת לבן, או עדיין היה מתעכב שם ימים, והוא שאם לא ראה פני לבן ודבריהם שאמרו הגם שבאה אליו הנבואה ללכת היה הולך בידיעת לבן כי לא נמכר יעקב לעבד לו ולרצונו היה עמו, אלא לצד דברי בניו ופני לבן משונות היה חש שיגזול ממנו כל יגיעו, והוא שאמר לבסוף (פסוק ל''א) כי יראתי פן תגזול וגו', ואם לא היתה באה אליו הנבואה ללכת הגם שהיה שומע דברי בני לבן לא היה ממהר ללכת באותו זמן עד שיתחכם לקחת רצונו באורך הימים אז יפרד ממנו, וישב שם ימים, באופן מאמצעות ב' דברים דברי בני לבן ושינוי פניו ודברי ה' לזה עשה כל האמור בענין, לזה סמכם הכתוב יחד: (אור החיים)

 ספורנו  וירא יעקב את פני לבן. ראה שקבל את הלשון הרע: (ספורנו)


{ג}  וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל יַעֲקֹב שׁוּב אֶל אֶרֶץ אֲבוֹתֶיךָ וּלְמוֹלַדְתֶּךָ וְאֶהְיֶה עִמָּךְ:

 אונקלוס  וַאֲמַר יְיָ לְיַעֲקֹב תּוּב לְאַרְעָא דַּאֲבָהָתָךְ וּלְיַלָּדֻתָךְ וִיהֵי מֵימְרִי בְּסַעְדָּךְ: (אונקלוס)

 יונתן  וַאֲמַר יְיָ לְיַעֲקב תּוּב לְאַרַע אֲבָהָתָךְ וּלְיַלְדוּתָךְ וִיהֵי מֵימְרִי בְּסַעֲדָךְ: (תרגום יונתן)

 רש"י  שוב אל ארץ אבותיך. ושם אהיה עמך, (ז) אבל בעודך מחובר לטמא, אי אפשר (ח) להשרות שכינתי עליך: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ז) לא שהוא תנאי שאם תשוב אהיה עמך, אלא מראה מקום הוא לו מפני שכאן אי אפשר כו': (ח) אבל אין לפרש אהיה עמך לשמרך בדרך, כי כבר הובטח על זה והנה אנכי עמך ושמרתיך וגו' (לעיל כ"ח ט"ו), ר"ל שם אשרה שכינתי עליך ויחויב מזה שיובטח שלא יהרג בדרך. ויתורץ בזה מה שפרש"י בפרשת וישלח (לעיל ל"ב י' ד"ה ואלוקי)שתי הבטחות וכו', שנראה משם שאהיה עמך האמור פה ר"ל לשמרך בדרך: (שפתי חכמים)

 ספורנו  ויאמר אלהים אל יעקב שוב. הודיע הכתוב שבסבת שלש אלה ברח ולא נטל רשות מלבן. שלא כמנהג איש אשר כמוהו כי חשב שאחר שקבל לשון הרע עליו אם ידע נסיעתו יגזלהו כאמרו פן תגזול את בנותיך: ואהיה עמך. שלא יקרך היזק בדרך: (ספורנו)


{ד}  וַיִּשְׁלַח יַעֲקֹב וַיִּקְרָא לְרָחֵל וּלְלֵאָה הַשָּׂדֶה אֶל צֹאנוֹ:

 אונקלוס  וּשְׁלַח יַעֲקֹב וּקְרָא לְרָחֵל וּלְלֵאָה לְחַקְלָא לְוַת עָנֵהּ: (אונקלוס)

 יונתן  וְשַׁדַר יַעֲקב יַת נַפְתָּלִי דְהוּא אַזְגַד קָלֵיל וּקְרָא לְרָחֵל וּלְלֵאָה וְעָלַן לְחַקְלָא לְוַת עָנֵיהּ: (תרגום יונתן)

 רש"י  ויקרא לרחל וללאה. לרחל תחלה ואחר כך ללאה, שהיא היתה עקרת הבית, שבשבילה נזדווג יעקב עם לבן, ואף בניה של לאה מודים בדבר, שהרי בועז ובית דינו משבט יהודה אומרים, כרחל וכלאה אשר בנו שתיהן וגו', הקדימו רחל ללאה: (רש"י)


{ה}  וַיֹּאמֶר לָהֶן רֹאֶה אָנֹכִי אֶת פְּנֵי אֲבִיכֶן כִּי אֵינֶנּוּ אֵלַי כִּתְמֹל שִׁלְשֹׁם וֵאלֹהֵי אָבִי הָיָה עִמָּדִי:

 אונקלוס  וַאֲמַר לְהֵן חָזֵי אֲנָא יָת סְבַר אַפֵּי אֲבוּכֶן אֲרֵי לֵיתוֹהִי עִמִּי כְּמֵאִתְמַלִּי וּמִדְּקַמֹּהִי וֵאלָהֵהּ דְּאַבָּא הֲוָה בְּסַעְדִּי: (אונקלוס)

 יונתן  וַאֲמַר לְהֵין חָמֵי אָנָא יַת סְבַר אַפֵּי אֲבוּכוֹן וְהָא לֵיתְנוּן שַׁפְיַן עִמִי הֵי כִּדְאִיתְמְלִי וְהֵי כִּדְקָדְמוֹי וֵאלָהָא דְאַבָּא הֲוָה מֵימְרֵיהּ בְּסַעֲדִי: (תרגום יונתן)

 אור החיים  ויאמר להן רואה אנכי וגו'. פי' ואם תאמר שיש לו טעם נכון כי הוא רואה כי שלך גדול משלו ופרצת מאוד, לזה אמר ואלהי אבי היה עמדי וזו ברכה מאת ה': (אור החיים)

 ספורנו  כי איננו אלי כתמול שלשום. כחושב שיש בידי משלו: ואלהי אבי היה עמדי. והוא ית' נתן לי כל מה שבידי ולא גזלתי מלבן מאומה: (ספורנו)


{ו}  וְאַתֵּנָה יְדַעְתֶּן כִּי בְּכָל כֹּחִי עָבַדְתִּי אֶת אֲבִיכֶן:

 אונקלוס  וְאַתִּין יְדַעְתִּין אֲרֵי בְּכָל חֵילִי פְּלָחִית יָת אֲבוּכֶן: (אונקלוס)

 יונתן  וְאַתּוּן יְדַעְתּוּן אֲרוּם בְּכָל חֵילִי פְּלָחִית יַת אֲבוּכוֹן: (תרגום יונתן)

 הרמב"ן  כי בכל כחי עבדתי את אביכן. מתחילה ונתברך לרגלי ויתכן שהיה ללבן צאן רבות כי נתברכו גם העטופים לרגל יעקב כי לא צעקו בניו רק בקנאתם ליעקב שעשה כל הכבוד הזה (הרמב"ן)


{ז}  וַאֲבִיכֶן הֵתֶל בִּי וְהֶחֱלִף אֶת מַשְׂכֻּרְתִּי עֲשֶׂרֶת מֹנִים וְלֹא נְתָנוֹ אֱלֹהִים לְהָרַע עִמָּדִי:

 אונקלוס  וַאֲבוּכֶן שְׁקַּר בִּי וְאַשְׁנִי יָת אַגְרִי עֲשַׂר זִמְנִין וְלָא שָׁבְקֵהּ יְיָ לְאַבְאָשָׁא עִמִּי: (אונקלוס)

 יונתן  וַאֲבוּכוֹן שְׁקַר בִּי (ירוּשׁלמי וּפְרַג) וְשַׁלְחִיף יַת אַגְרִי עֲשַר חוּלְקִין וְלָא יְהַב לֵיהּ יְיָ רְשׁוּ לְאַבְאָשָׁא עִמִי: (תרגום יונתן)

 רש"י  עשרת מנים. אין מונים (ט) פחות מעשרה: מנים. לשון סכום כלל החשבון, והן עשיריות, למדנו שהחליף תנאו (י) מאה פעמים: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ט) דמונים הוא לשון מנין דהוא עשרה, וכתיב עשרת מונים משמע עשרת פעמים יו"ד דהיינו ק', אבל מונים אין פירושו פעמים: (י) הא דנקט רש"י תנאו ולא נקט משכורתו, משום דאין הפסד בזה אם מחליף משכורתו, כגון אם היה חייב ליתן לו מעות ונתן לו מטלטלין אין הפסד בזה, לכך נקט תנאו עיקר התנאי היה מחליף כדפירש"י לקמן (פ' מ"א ד"ה ותחלף). (פמ"א), היית משנה תנאי שבינינו מנקוד לטלוא וכו': (שפתי חכמים)

 הרמב"ן  ואביכן התל בי והחליף את משכורתי. זה היה אמת ואם לא ספרו הכתוב מתחלה וכן אמר לו ותחלף את משכורתי עשרת מונים (להלן פסוק מא) וכזה במקומות רבים בתורה ובפרשה הזאת למעלה לא ספר שנתנה לאה את הדודאים לרחל (הרמב"ן)

 אור החיים  ואביכן וגו'. צריך לדעת מה הוא ההתול שהיה מהתל בו, ואם עברת הדרך, זה גזלן מקרי:

ואולי כי לבן הרגיש מפעם ראשונה שראה שילדו הצאן ברבוי מין הנוגע ליעקב בחלקו לזה נתחכם ואמר בודאי הלא דבר הוא, לזה היה אומר לו מין אחד בתחילה ואחר שיחמו הצאן היה חוזר בו בין עבור ללידה ולוקח לעצמו מין שאמר, ומיחד ליעקב מין אחר, ולזה לא יקרא אלא התול שפעמים אומר כך ופעמים וכו': (אור החיים)

 דעת זקנים  עשרת מונים. עשרה מנינים הרי מאה: (דעת זקנים)


{ח}  אִם כֹּה יֹאמַר נְקֻדִּים יִהְיֶה שְׂכָרֶךָ וְיָלְדוּ כָל הַצֹּאן נְקֻדִּים וְאִם כֹּה יֹאמַר עֲקֻדִּים יִהְיֶה שְׂכָרֶךָ וְיָלְדוּ כָל הַצֹּאן עֲקֻדִּים:

 אונקלוס  אִם כְּדֵין הֲוָה אֲמַר נְמוֹרִין יְהֵא אַגְרָךְ וִילִידָן כָּל עָנָא נְמוֹרִין וְאִם כְּדֵין הֲוָה אֲמַר רְגוֹלִין יְהֵא אַגְרָךְ וִילִידָן כָּל עָנָא רְגוֹלִין: (אונקלוס)

 יונתן  אִם כְּדֵין הֲוָה אָמִיר קְרוּחִין יְהֵי אַגְרָךְ וִילֵידַן כָּל עָנָא קְרוּחִין וְאִם כְּדֵין יֵימַר מַאן דְשׁוּמָא בְּרִיגְלֵהוֹן יְהֵי אַגְרָךְ וִילֵידַןכָּל עָנָא מַאן דְשׁוּמָא בְּרִיגְלֵהוֹן: (תרגום יונתן)

 הרמב"ן  וטעם אם כה יאמר נקודים יהיה שכרך. כי מתחילה נתן לו שני המראות נקודים וטלואים גם החום בכשבים וחזר בו לתת מראה אחד והיה מחליף אותו בכל שנה והיו הצאן יולדות כן ולא היה זה במקלות כי הוא מספר להם מעשה השם הגדול שעשה עמו להפליא מדי שנה בשנה כאשר אמר ולא נתנו אלהים להרע עמדי גם יתכן שהיה מחליף את משכורתו אחרי שהיו הצאן מעוברות והיו יולדות כרצון יעקב כאשר ישר בעיני היוצר לעשות ובבראשית רבה (עד ג) צפה הקב"ה מה שלבן עתיד לעשות ליעקב אבינו והוא צר צורה כיוצא בה אם כה אמר אין כתוב כאן אלא אם כה יאמר (הרמב"ן)

 אור החיים  אם כה יאמר. והגם שתנאי הראשון היה שיטול נקודים וטלואים, לא עמד בדבר אלא אחת מהנה הסכים לתת לו:

עוד טעם הדבר הוא לצד כי מין זה של עקודים לא הוזכר בתנאי הראשון בא עליו הרשע בטענה כי לא כאלה לחלק יעקב, ולא הודה על האמת מההוכחה שנטל מין זה ולזה בפעם ראשונה הוציא מחלק יעקב עקודים ואחר כך היה מתווך עמו לרצונו להחליף מין נקודים שבחלק יעקב בחלק עקודים שהוא של לבן וחוזר חלילה עשרת מונים, ולעולם תנאי הראשון של נקודים וטלואים בכשבים ובעזים עמד במקומו:

ואומרו אם כה יאמר לשון עתיד, לפי מה שפירשתי באומרו התל בי ידוייק על נכון, כי לא על אמירה שהיה אומר בתחילה היתה הנהגת הלידה אלא על מה שעתיד (להוליד) [לומר] באחרונה אחר עיבור הצאן, ודבר זה לא היה לצד השתדלות יעקב אלא כי מה' היתה לו וכמו שספר אחר כך שראה בחלום וכו': (אור החיים)


{ט}  וַיַּצֵּל אֱלֹהִים אֶת מִקְנֵה אֲבִיכֶם וַיִּתֶּן לִי:

 אונקלוס  וְאַפְרֵשׁ יְיָ יָת גֵּיתֵי דַּאֲבוּכוֹן וִיהַב לִי: (אונקלוס)

 יונתן  וְרוֹקַן יְיָ יַת בֵּיתָא דַאֲבוּכוֹן וִיהַב לִי: (תרגום יונתן)


{י}  וַיְהִי בְּעֵת יַחֵם הַצֹּאן וָאֶשָּׂא עֵינַי וָאֵרֶא בַּחֲלוֹם וְהִנֵּה הָעֲתֻּדִים הָעֹלִים עַל הַצֹּאן עֲקֻדִּים נְקֻדִּים וּבְרֻדִּים:

 אונקלוס  וַהֲוָה בְּעִדַּן דְּאִתְיַחֲמָא עָנָא וּזְקָפִית עַיְנַי וַחֲזֵית בְּחֶלְמָא וְהָא תְיָשַׁיָּא דְּסָלְקִין עַל עָנָא רְגוֹלִין נְמוֹרִין וּפַצִיחִין: (אונקלוס)

 יונתן  וַהֲוָה בְּעִידַן דְאִתְיַחֲמָא עָנָא וּזְקָפִית עֵינַי וְחָמִית בְּחֶלְמָא וְהָא בָּרְחַיָיא דְסַלְקִין עַל עָנָא שׁוּמָא בְּרַגְלֵיהוֹן וְקִירְוָוחִין וְגַבֵּיהוֹן חִיוָורִין: (תרגום יונתן)

 רש"י  והנה העתודים. אף על פי שהבדילם לבן כולם שלא יתעברו הצאן דוגמתן, היו המלאכים מביאין אותן מעדר המסור ביד בני לבן, (כ) לעדר שביד יעקב (ב"ר עג, יד.): וברדים. תרגומו ופצוחין, פייש"ר בלע"ז (גישפריינקלט), חוט של לבן מקיף את גופו סביב, וחברבורות שלו פתוחה ומפולשת מזו אל זו, (ל) (ס"א מזן אל זן), ואין לי להביא עד מן המקרא: (רש"י)

 שפתי חכמים  (כ) כלומר מה שכתוב והנה העתודים העולים וגו' ודאי לא קאי על אותן שנולדו לו ליעקב, דאם כן מה אתא לאשמעינן, אלא מוכרח אתה לומר שצאן לבן היו והיאך באו לכאן, ועל זה פירש אע"פ וכו': (ל) ר"ל שאין שחור מעכבו אלא אותו חוט של לבן פתוח ומסבב כל גופו: (שפתי חכמים)

 הרמב"ן  ויהי בעת יחם הצאן. זה היה אחר שהחליף את משכורתו ולכך אמר כי ראיתי את כל אשר לבן עושה לך וטעם והנה העתודים העולים על הצאן הראה לו בחלום כי יעלו על הצאן העתודים וכולם עקודים ואחרי כן היו כולם נקודים ושוב היו כולם ברודים והגיד כי הוא רואה החמס שעושה לו לבן להחליף את משכורתו ויעשה הנולדים כמראה אשר יצטרך אליו יעקב ומכאן ואילך לא יעשה יעקב מקלות כי בוטח בה' ישוגב (משלי כט כה)

"והנה העתודים העולים על הצאן" - התישים והאילים יקראו עתודים כי כל גדול בצאן יקרא כן אף בגדולי האנשים כל עתודי ארץ (ישעיהו יד ט) וכתב רש"י אף על פי שהבדילם לבן כולם שלא יתעברו הצאן דוגמתן היו המלאכים מביאים אותן מעדר המסור לבני לבן לעדר שביד יעקב ועל דרך הפשט היה זה מראה להבטיחו כי יולידו כהם והעד מלת "והנה" כי בכל החלום יאמר כן (לעיל כח יב יג להלן מ ט טז) בטעם כאילו הדבר לפניו ובבראשית רבה (עד ג) לא הזכירו המלאכים אלא ממדרש אמרו עולים אין כתוב כאן אלא העולים כי פשוטו של מקרא כמו שאמרנו (הרמב"ן)


{יא}  וַיֹּאמֶר אֵלַי מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים בַּחֲלוֹם יַעֲקֹב וָאֹמַר הִנֵּנִי:

 אונקלוס  וַאֲמַר לִי מַלְאָכָא דַּיְיָ בְּחֶלְמָא יַעֲקֹב וַאֲמָרִית הָא אֲנָא: (אונקלוס)

 יונתן  וַאֲמַר לִי מַלְאָכָה דַיְיָ בְּחֶלְמָא יַעֲקב וַאֲמָרִית הָא נָא: (תרגום יונתן)


{יב}  וַיֹּאמֶר שָׂא נָא עֵינֶיךָ וּרְאֵה כָּל הָעֲתֻּדִים הָעֹלִים עַל הַצֹּאן עֲקֻדִּים נְקֻדִּים וּבְרֻדִּים כִּי רָאִיתִי אֵת כָּל אֲשֶׁר לָבָן עֹשֶׂה לָּךְ:

 אונקלוס  וַאֲמַר זְקוֹף כְּעַן עַינָיךְ וַחֲזֵי כָּל תְּיָשַׁיָּא דְּסָלְקִין עַל עָנָא רְגוֹלִין נְמוֹרִין וּפַצִיחִין אֲרֵי גְלֵי קֳדָמַי יָת כָּל דִּי לָבָן עָבֵד לָךְ: (אונקלוס)

 יונתן  וַאֲמַר זְקוֹף כְּדוֹן עֵינָךְ וְחָמֵי כָּל בָּרְחַיָא דְסַלְקִין עַל עָנָא שׁוּמָא בְּרִגְלֵיהוֹן וּקְרוּחִין וְגַבֵּיהוֹן חִוְורִין אֲרוּם גְלֵי קֳדָמַי יַת כָּל אוּנְסָא דְלָבָן עָבִיד לָךְ: (תרגום יונתן)

 אור החיים  העתודים וגו' עקודים נק ודים וברודים. צריך לדעת מה הוא פי' ברודים, ולו יהיה שיהיה מין ממין הנולדים בצאן כיון שאין ליעקב חלק בו כי לא הוזכר בתנאים אם כן למה יראוהו אותו בחלום:

וראיתי להראב''ע שכתב כי ברודים הם טלואים ולא הביא הרב הכרח לדבר. עוד לפי מה שאמר אם כה יאמר וגו' הראת לדעת כי לא היה נוטל יעקב אלא או עקודים או נקודים ומעתה למה היו עולים על הצאן מינים שאינם לחלק יעקב:

אכן טעם הדבר הוא לצד מה שקדם לנו בידיעת לבן הרמאי כי מלבד תחבולותיו ומרמיו גם היו לו תרפים אשר יגידו לו כל דבר וכמאמרם ז''ל (תנחומא) ומן הסתם שאול ישאל בהם וידע העצמים בבטן המלאה ומראיהן ומעתה באמצעות דבר זה אפסו כוחות יעקב בכל מין אשר יתחכם יפסידוהו התרפים, אשר על כן העונה בצר ענהו, ויש לך לדעת כי מין מראה אשר יהיה בנולדים יתהוה בעת יחם ואין מציאות להפכו אחר כך זולת על ידי נס עצום להפך הטבע הפוך עצום, ודבר זה קשה בעיני אל עליון לעשותו, וצא ולמד מדבריהם ז''ל בכמה מקומות, (סוטה ב. שבת כג.) ועשה ה' חכמה שלא להצטרך להפך סדר טבע הבריאה, והוא שהיו עולים ג' מינים יחד והיה בכל נולד ונולד בכח ההיולי מוטבעים שלשתם יחד, ובזה ספו תמו ידיעות התרפים, ועם יציאת הנולדים היה נגלה בהם מין אשר יסכימו יחד כי הוא זה חלק יעקב. ולא ירחיק דעתך הדבר, כי יש עופות שיהפכו גווניהם לכמה מראות וזה הוא לצד שהטביע ה' בהם כן, וכמו כן עשה ה' בנולדים בצאן לבן להציל עשוק מיד עושק. ואומרו ברודים לפי מה שפירשנו מצינו ראיה לדברי ראב''ע כי הוא מין טלוא כי זולת זה דלמא יאמר לבן טלוא יהיה שכרך ונמצא הנס לבטלה ח''ו, אלא ודאי כי ברודים הוא מין טלוא ואולי לצד שלובן שלו לבן הרבה כברד נקרא כן, ומעתה נתיישב הכתוב על נכון:

כי ראיתי את כל אשר לבן וגו'. המלאך הגיד טעם הנס כי ראה ה' כל מעשיו וערמותיו של לבן ומה שהיה מתחכם ושואל בתרפיו ולא היה מציאות להצילו ממנו זולת מעשה אשר הראהו עולים על הצאן וכמו שפירשנו:

גם רמז לו כי כל מעשה של לבן אליו הם נתונים, ולזה לא אמר כל אשר עושה לך לבן לרמוז גם כן כי כל הנולדים יהיו לחלק יעקב, ואין בזה משום גזל כי ה' שופט צדק וידע כל אשר רימהו ואונהו והוציא מזה ונתן לזה והוא ישפוט בצדק: (אור החיים)


{יג}  אָנֹכִי הָאֵל בֵּית אֵל אֲשֶׁר מָשַׁחְתָּ שָּׁם מַצֵּבָה אֲשֶׁר נָדַרְתָּ לִּי שָׁם נֶדֶר עַתָּה קוּם צֵא מִן הָאָרֶץ הַזֹּאת וְשׁוּב אֶל אֶרֶץ מוֹלַדְתֶּךָ:

 אונקלוס  אֲנָא אֱלָהָא דְּאִתְגְּלֵיתִי עֲלָךְ בְּבֵית אֵל דִּי מְשַׁחְתָּא תַמָּן קָמָא דִּי קַיִּמְתָּא קֳדָמַי תַּמָּן קְיָם כְּעַן קוּם פּוּק מִן אַרְעָא הָדָא וְתוּב לְאַרְעָא יַלָּדוּתָךְ: (אונקלוס)

 יונתן  אֲנָא הוּא אֱלָהָא דְאִתְגְלֵיתִי עֲלָךְ בְּבֵית אֵל דִי רִיבִיתָא תַּמָן קָמָא דְקַיְימִית קֳדָמַי תַּמָן קְיַים כְּדוּן קוּם פּוּק מִן אַרְעָא הָדָא וְתוּב לְאַרַע יַלְדוּתָךְ: (תרגום יונתן)

 רש"י  האל בית אל. כמו אל בית אל, הה"א יתירה, ודרך מקראות לדבר כן, כמו כי אתם באים אל הארץ כנען (במדבר לד, ב.): משחת שם. לשון רבוי וגדולה כשנמשח למלכות, כך ויצק שמן על ראשה להיות משוחה למזבח: אשר נדרת לי. וצריך אתה לשלמו, שאמרת יהיה בית אלהים, שתקריב שם קרבנות: (רש"י)

 הרמב"ן  אנכי האל בית אל. יספר יעקב לנשיו כל מה שאמר לו מלאך האלהים בחלום כי הכל פיוס להם שתלכנה עמו אבל מה שיספר לא חלום אחד הוא כי מאמר "שא נא עיניך וראה כל העתודים" היה בהיותו עובד את לבן בצאנו בעת יחם הצאן באחת מהשנים הראשונות ומאמר "אנכי האל בית אל" היה אחר כן בעת הנסיעה כי אחר שאמר לו קום צא מן הארץ הזאת לא נתעכב עוד בחרן לרעות עוד צאן לבן ויעלו התישים על הצאן ותלדנה נקודים וטלואים רק ממחרת החלום שלח לרחל וללאה ויספר להם חלומו והלכו להם וטעם אנכי האל בית אל פירש"י ה"א יתירה והוא כמו אנכי אל בית אל וכמהו (במדבר לד ב) אל הארץ כנען ובעלי הלשון (הראב"ע והרד"ק) תקנו אנכי האל אל בית אל וכן ומעץ הדעת טוב ורע (לעיל ב ט) העבותות הזהב (שמות לט יז) והמלאך ידבר בלשון שולחו ועל דרך האמת יאמר המלאך הזה אנכי האל בית אל וכן ויקרא למקום אל בית אל (להלן לה ז) כמו שאמר ציון קדוש ישראל (ישעיהו ס יד) ויונתן בן עוזיאל אמר (שם ו ג) קדיש בשמי מרומא עילאה בית שכינתיה והוא המלאך הגואל (להלן מח טז) וכן בכל ביתי נאמן הוא (במדבר יב ז) והמשכיל יבין וטעם אשר משחת שם מצבה אשר נדרת לי שם נדר כי אתה נדרת להיות עובד לשם המיוחד בארץ הנבחרת ולהיות לך האבן בית אלהים ולהוציא שם מעשרותיך ואם תאחר נדריך עוד יקצוף האלהים על קולך (הרמב"ן)


{יד}  וַתַּעַן רָחֵל וְלֵאָה וַתֹּאמַרְנָה לוֹ הַעוֹד לָנוּ חֵלֶק וְנַחֲלָה בְּבֵית אָבִינוּ:

 אונקלוס  וַאֲתִיבַת רָחֵל וְלֵאָה וַאֲמָרַן לֵהּ הַעוֹד (כְּעַן) לָנָא חֳלָק וְאַחֲסָנָא בְּבֵית אֲבוּנָא: (אונקלוס)

 יונתן  וַאֲתָבַת רָחֵל בְּאַסְכָּמוּתָא דְלֵאָה וְאַמְרָן לֵיהּ הַאֶפְשַר דְעַד כְּדוֹן אִית לָנָא חוּלַק וְאַחְסָנָא בְּבֵית אָבוּנָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  העוד לנו. למה נעכב על ידך מלשוב, כלום אנו מיחלות לירש מנכסי אבינו כלום בין הזכרים: (רש"י)

 אור החיים  העוד לנו וגו'. כפלו לומר חלק ונחלה, לרמוז ב' דברים, הא' הוא חלק הנוגע להם בירושת אמם שכבר מתה, והב' נחלת אביהם, והחליטו שאין להם תוחלת משניהם והראיה הלא נכריות נחשבנו לו כבר שמכרנו זה לך האות שאין אנו אצלו במדרגת בנים וממילא יצו עליהן לבל ירשו בו. הגם שבמשפטי הגוים אפשר שהבנות ירשו ואון יוכיח וכמעשה רשב''ג ואחותו, (שבת קטז.) ואומרו ויאכלגם אכול ב' אכילות, א' ירושת כתובת אמם, והב' מה שעבד יעקב י''ד שנה בעדם: (אור החיים)

 ספורנו  העוד לנו. איך תחשוב יקשה עלינו להפרד מאבינו: (ספורנו)


{טו}  הֲלוֹא נָכְרִיּוֹת נֶחְשַׁבְנוּ לוֹ כִּי מְכָרָנוּ וַיֹּאכַל גַּם אָכוֹל אֶת כַּסְפֵּנוּ:

 אונקלוס  הֲלָא נוּכְרָאָן אִתְחֲשַׁבְנָא לֵהּ אֲרֵי זַבְּנָנָא וַאֲכַל אַף מֵיכַל יָת כַּסְפָּנָא: (אונקלוס)

 יונתן  הֲלָא נוּכְרֵיתָא אִתְחַשַׁבְנָא לֵיהּ אֲרוּם זַבְּנָנָא וְאָכַל אוּף מֵיכַל יַת כַּסְפָּנָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  הלוא נכריות נחשבנו לו. אפילו בשעה שדרך בני אדם לתת נדוניא לבנותיו בשעת נשואין, נהג עמנו כנכריות כי מכרנו לך (שעבדת אותו בנו י"ד שנה ולא נתננו לך אלא) בשכר הפעולה: את כספנו. שעכב דמי שכר (מ) פעולתך: (רש"י)

 שפתי חכמים  (מ) פירוש של אותן שש שנים שעבדת אותו בשכר, כי על הי"ד שנים כבר אמרו כי מכרנו: (שפתי חכמים)


{טז}  כִּי כָל הָעֹשֶׁר אֲשֶׁר הִצִּיל אֱלֹהִים מֵאָבִינוּ לָנוּ הוּא וּלְבָנֵינוּ וְעַתָּה כֹּל אֲשֶׁר אָמַר אֱלֹהִים אֵלֶיךָ עֲשֵׂה:

 אונקלוס  אֲרֵי כָל עוּתְרָא דִּי אַפְרֵשׁ יְיָ מֵאֲבוּנָא דִּילָנָא הוּא וְדִבְּנָנָא וּכְעַן כֹּל דִּי אֲמַר יְיָ לָךְ עִבֵד: (אונקלוס)

 יונתן  אֲרוּם כָּל עוּתְרָא דְרוֹקַן יְיָ מִן אָבוּנָא דִי לָנָא הוּא וְדִבְנָנָא וּכְדוֹן כָּל דְאָמַר יְיָ לָךְ עִבֵיד: (תרגום יונתן)

 רש"י  כי כל העשר. כי זה משמש בלשון אלא, כלומר משל אבינו אין לנו כלום, אלא מה שהציל הקב"ה מאבינו, שלנו הוא: הציל. לשון הפריש, וכן כל לשון הצלה שבמקרא לשון הפרשה, שמפרישו מן הרעה ומן האויב: (רש"י)

 אור החיים  אשר הציל וגו' לנו וגו'. פי' ה' הציל ממונינו שהוא חייב לנו מידו, שלשון הצלה יאמר על גזלה מגזלן, והוא אומרו לנו פירוש משלנו שגזל: (אור החיים)

 ספורנו  כי כל העושר. כמו כי צחקת. לא נקוה לנחול משל אבינו אלא כל העושר אשר הציל אלהים ממנו הוא לבדו לנו ולבנינו. ועתה מאחר שראית שקבל לשון הרע עליך ויש לחוש שיגזול: כל אשר אמר אלהים. בלבד עשה נהג ולך ואל תטול רשות: (ספורנו)


{יז}   שישי  וַיָּקָם יַעֲקֹב וַיִּשָּׂא אֶת בָּנָיו וְאֶת נָשָׁיו עַל הַגְּמַלִּים:

 אונקלוס  וְקָם יַעֲקֹב וּנְטַל יָת בְּנוֹהִי וְיָת נְשׁוֹהִי עַל גַּמְלַיָּא: (אונקלוס)

 יונתן  וְקָם יַעֲקב וְסוֹבַר יַת בְּנוֹי וְיַת נְשׁוֹי עַל גַמְלַיָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  את בניו ואת נשיו. הקדים זכרים לנקבות, ועשו הקדים נקבות לזכרים, (נ) שנאמר ויקח עשו את נשיו ואת בניו וגו' (בראשית לו, ו.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (נ) מפני שהיה שטוף בזימה והיו נשיו עיקר, (רא"ם): (שפתי חכמים)


{יח}  וַיִּנְהַג אֶת כָּל מִקְנֵהוּ וְאֶת כָּל רְכֻשׁוֹ אֲשֶׁר רָכָשׁ מִקְנֵה קִנְיָנוֹ אֲשֶׁר רָכַשׁ בְּפַדַּן אֲרָם לָבוֹא אֶל יִצְחָק אָבִיו אַרְצָה כְּנָעַן:

 אונקלוס  וּדְבַר יָת כָּל גֵּיתוֹהִי וְיָת כָּל קִנְיָנֵהּ דִּקְנָא גֵּיתֵי קִנְיָנֵהּ דִּי קְנָא בְּפַדַּן אֲרָם לְמֵיתֵי לְוַת יִצְחָק אֲבוּהִי לְאַרְעָא כְנָעַן: (אונקלוס)

 יונתן  וּדְבַר יַת כָּל בְּעִירָא וְיַת כָּל נִכְסוֹי דִי קָנָא גֵיתוֹ וְנִכְסוֹי דִי קְנָא בְּפַדַן אֲרַם לְמֵיתֵי לְוַת יִצְחָק אָבוּי לְאַרְעָא דִכְנָעַן: (תרגום יונתן)

 רש"י  מקנה קנינו. מה שקנה מצאנו, (ס) עבדים ושפחות וגמלים וחמורים: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ס) פירוש המקנה של קנינו שקנאו ע"י מכירת צאנו, ופירש וינהג את כל מקנהו המקנה שנולד לו בשכרו: (שפתי חכמים)


{יט}  וְלָבָן הָלַךְ לִגְזֹז אֶת צֹאנוֹ וַתִּגְנֹב רָחֵל אֶת הַתְּרָפִים אֲשֶׁר לְאָבִיהָ:

 אונקלוס  וְלָבָן אֲזַל לְמִגַּז יָת עָנֵהּ וּנְסִּבַת רָחֵל יָת צַלְמָנַיָּא דִּי לַאֲבוּהָא: (אונקלוס)

 יונתן  וְלָבָן אָזַל לְמֵיגַז עָנֵיהּ וּגְנֵיבַת רָחֵל יַת צַלְמָנַיָא דַהֲווֹן נַכְסִין גַבְרָא בּוּכְרָא וְחִזְמִין רֵישֵׁיהּ וּמַלְחִין לֵיהּ בְּמִילְחָא וּבוּסְמָנִין וְכָתְבִין קוּסְמִין בְּצִיצָא דְדַהֲבָא וִיהָבִין תְּחוֹת לִשְׁנֵיהּ וּמְקַיְמִין לֵיהּ בְּכוּתְלָא וּמְמַלֵיל עִמְהוֹן וְאִילֵין הֲווֹן דַהֲוָה גָחִין לְהוֹן אָבוּהָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  לגזוז את צאנו. שנתן ביד בניו דרך שלשת ימים (ע) בינו ובין יעקב: ותגנב רחל את התרפים. להפריש את אביה (פ) מעבודת אלילים נתכוונה (ב"ר עד, ה.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ע) אמר זה משום קרא שאחריו (פ' כ"ב) שכתוב ביום השלישי וגו', למה לא נודע לו עד יום השלישי: (פ) דאם לא כן אשר לאביה מיותר, אלא להפרישו וכו': (שפתי חכמים)

 הרמב"ן  ותגנוב רחל את התרפים. לא נתכוונה אלא להפריש אביה מעבודה זרה לשון רש"י ואפשר כי היו ללבן לעבודה זרה כאשר אמר למה גנבת את אלהי אבל לא היו כל התרפים נעבדים כי איך תמצא עבודה זרה בבית אדונינו דוד (עיין שמואל א יט יג) והקרוב מה שאומרים שהם כלים לקבל השעות ויקסמו בהם לדעת עתידות והמלה נגזרת מלשון רפה ידים (שם ב יז ב) נרפים אתם נרפים (שמות ה יז) יקראו אותם "תרפים" לרמוז בשמם כי דבורם כמו נבואה רפה תבא ברב ותכזב לעתים רחוקות כמו שאמרו (זכריה י ב) כי התרפים דברו און והנה יעשו אותם קטני אמנה להם לאלהים לא ישאלו בשם הנכבד ולא יתפללו אליו רק כל מעשיהם בקסמים אשר יגידו להם התרפים וכתוב (שופטים יז ה) והאיש מיכה לו בית אלהים ויעש אפוד ותרפים ושם כתוב (יח ה) שאל נא באלהים ונדעה התצליח דרכינו כי בתרפים היו שואלים וכן היה הענין בישראל באפוד כי אחרי אשר הורגלו באפוד הקדש עשו כדמותו והיו שואלים בו ומאמינים בדבריו ותועים אחריו גם בחלים לא ידרשו את ה' כי אם בהם וזה טעם ויעש אותו גדעון לאפוד ויצג אותו בעירו בעפרה ויזנו כל ישראל אחריו שם ויהי לגדעון ולביתו למוקש (שופטים ח כז) כי סרו מאחרי ה' והנה לבן היה קוסם ומנחש כאשר אמר (לעיל ל כז) נחשתי וארצו ארץ קוסמים מעולם כדכתיב (ישעיהו ב ו) כי מלאו מקדם ועוננים כפלשתים ובלעם בן בעור הקוסם היה מעירו וזה טעם למה גנבת את אלהי (הרמב"ן)

 דעת זקנים  ותגנוב רחל את התרפים. אומר בפרקי רבי אליעזר מהו תרפים היו שוחטין אדם בכור וחותכין אותו ומולחין אותו במלח ובשמים וכותבין על טס של זהב שם רוח טומאה ומניחין אותו תחת כלי לשונו ונותנין אותו בקיר ומדליקין לפניו נר ומשתחוים לו והוא מדבר כדכתיב התרפים דברו און. ולכך גנבה אותן שלא יגידו ללבן כי ברח יעקב. א"נ נתכוונה לעקור ע"ז מבית אביה: (דעת זקנים)


{כ}  וַיִּגְנֹב יַעֲקֹב אֶת לֵב לָבָן הָאֲרַמִּי עַל בְּלִי הִגִּיד לוֹ כִּי בֹרֵחַ הוּא:

 אונקלוס  וְכַסִּי יַעֲקֹב מִן לִבָּא דְלָבָן אֲרַמָּאָה עַל דְּלָא חַוִּי לֵהּ אֲרֵי אָזֵל הוּא: (אונקלוס)

 יונתן  וְגָנַב יַעֲקב יַת דַעְתֵּיהּ דְלָבָן אֲרַמָאָה עַל דְלָא חֲוֵי לֵיהּ אֲרוּם אָזַל הוּא: (תרגום יונתן)

 אור החיים  ויגנוב וגו' על בלי וגו'. קשה איך יוצדק לומר אליו שהוא בורח שאומר על בלי הגיד לו כי בורח. ואולי שהכוונה היא שנתחכם יעקב כשספר ללבן כל מעשיו והנהגותיו העלים ממנו ערמת הבריחה והוסיף לשלול אותה ממנו במה שהיה שואל ממנו לשלחו בזה היה מצדיק לבן כי לא יברח כלל, שאם לא כן למה היה שואל ממנו שישלחהו ובזה גנב לבו, והוא אומר ויגנוב וגו' ובמה גנב על סבת שלא הגיד לו בסיפור מעשיו כי יערים לברוח כשיצטרך לברוח. ובזה מצינו טעם בעיקר הודעת כתוב זה שבא לומר טעם שבו השיג הבריחה, כי זולת זה היה נותן לב לבן לשמור אותו מלברוח באיזה אופן שיהיה אלא שגנב לבו ובזה מצא הכנה לאסוף כל אשר יש לו וברח ואין יודע, והוא שאמר סמוך לזה ויברח הוא וכל אשר לו וגו' והבן: (אור החיים)

 ספורנו  ויגנב יעקב את לב לבן. שלא הראה לו שהרגיש כלל כמה שקבלעליו לשון הרע ובמה שלא היו פניו עם יעקב כתמול שלשם: הארמי. וזה עשה מפני שהיה לבן ארמי בעל מרמה. באופן שאם היה מרגיש שידע יעקב דבר זה היה סופר כל צעדיו ולא היה אצל יעקב דרך להמלט: על בלי הגיד לו. כמו על עולת התמיד. הראה יעקב עצמו כאלו בלתי מרגיש באיבת לבן מלבד שלא הגיד לו שחפץ ללכת וכל זה עשה לא להעדר מוסר אלא כמוכרח וזה כי בורח הוא. מדאגה שיגזלהו לבן בעזרת אנשי עירו כמו שאמר בהתנצלותו ללבן אחר כן: (ספורנו)


{כא}  וַיִּבְרַח הוּא וְכָל אֲשֶׁר לוֹ וַיָּקָם וַיַּעֲבֹר אֶת הַנָּהָר וַיָּשֶׂם אֶת פָּנָיו הַר הַגִּלְעָד:

 אונקלוס  וַאֲזַלּ הוּא וְכָל דִּי לֵהּ וְקָם וַעֲבַר יָת פְּרָת וְשַׁוִּי יָת אַפּוֹהִי לְטוּרָא דְגִלְעָד: (אונקלוס)

 יונתן  וְאָזַל הוּא עִם כָּל דִילֵיהּ וְקָם וַעֲבַר יַת פְּרָת וְשַׁוִי יַת אַנְפּוֹי לְמֵיסוֹק לְטַוְורָא דְגִלְעָד אֲרוּם חָמָא בְּרוּחַ קוּדְשָא דְתַמָן עָתִיד לְמֶהֱוֵי שֵׁיזְבוּתָא לִבְנוֹי בְּיוֹמֵי דְיִפְתָּח דְמִן גִלְעָד: (תרגום יונתן)

 ספורנו  ויברח. מלת הבריחה בכ''מ תורה על סור האדם מאיזה מקום ואין רודף וזה מדאגת היזק עתיד אבל סור האדם מן המקום מפני היזק הווה או מפני רודף יקרא ניסה: (ספורנו)


{כב}  וַיֻּגַּד לְלָבָן בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי כִּי בָרַח יַעֲקֹב:

 אונקלוס  וְאִתְחַוָא לְלָבָן בְּיוֹמָא תְלִיתָאָה אֲרֵי אֲזַל יַעֲקֹב: (אונקלוס)

 יונתן  וּבָתַר דְאָזַל יַעֲקב קָמוּ רַעֲיָא עַל בֵּירָא וְלָא אַשְׁכָּחוּ מַיָא וְאַמְתִּינוּ תְלָתָא יוֹמִין דִילְמָא תְהֵי טַיְיפָא וְלָא טָפַת וּבְכֵן אִיתוֹי לְלָבָן בְּיוֹמָא תְּלִיתָאָה וִידַע אֲרוּם עָרַק יַעֲקב דְבִזְכוּתֵיהּ הֲוָה טַיְיפָא עֶשְרִין שְׁנִין: (תרגום יונתן)

 רש"י  ביום השלישי. שהרי דרך שלשת ימים היה ביניהם: (רש"י)

 הרמב"ן  ביום השלישי. שהרי דרך ג' ימים היה ביניהם דרך שבעת ימים כל אותן ג' ימים הלך המגיד להגיד את לבן שהלך יעקב לדרכו נמצא רחוק מלבן ששה ימים ובשביעי השיגו ולמדנו שכל מה שהלך יעקב בששה ימים הלך לבן ביום אחד לשון רש"י מבראשית רבה (עד ו) ונכון הוא שילך לבן כגבור לרוץ ארח כי כן דרך הרודפים אבל לבן דרך שלשה ימים שם בין צאנו ובין הצאן אשר ביד יעקב לא בין העיר ובין צאנו כאלו לבן רועה צאנו במזרח לעיר יעקב למערבה וביניהם דרך שלשת ימים והנה יעקב מן העיר נסע כי שם ביתו בניו ובנותיו וכל אשר לו מלבד הצאן והוגד ללבן ביום השלישי כי לא הרגישו ביום הראשון ושב לבן לעירו ולקח את אחיו משם ורדף אחריו מעירו שבעה ימים והשיגו ביום השביעי אבל נאמר על דעת בראשית רבה כי מן השדה אשר שם הצאן נסע יעקב ולבן לקח את אחיו עמו מגוזזי צאנו ובפרקי רבי אליעזר (פרק לו) נראה כי לבן שב לעירו ומשם לקח כל גבור וכל בן חיל ורדף אחריו משם (הרמב"ן)


{כג}  וַיִּקַּח אֶת אֶחָיו עִמּוֹ וַיִּרְדֹּף אַחֲרָיו דֶּרֶךְ שִׁבְעַת יָמִים וַיַּדְבֵּק אֹתוֹ בְּהַר הַגִּלְעָד:

 אונקלוס  וּדְבַר יָת אַחוּהִי עִמֵּהּ וּרְדַף בַּתְרוֹהִי מַהֲלַךְ שִׁבְעַת יוֹמִין וְאַדְבֵּק יָתֵהּ בְּטוּרָא דְגִלְעָד: (אונקלוס)

 יונתן  וּדְבַר יַת קְרִיבוֹי עִמֵיהּ וּרְדַף בַּתְרוֹי מַהֲלַךְ שׁוּבְעָא יוֹמִין וַאֲרַע יָתֵיהּ דְשָׁרֵי בְּטַוַור גִלְעָד מוֹדִי וּמַצְלִי קֳדָם אֱלָהֵיהּ: (תרגום יונתן)

 רש"י  את אחיו. קרוביו: דרך שבעת ימים. כל אותן ג' ימים שהלך המגיד להגיד ללבן הלך יעקב לדרכו, נמצא יעקב רחוק מלבן ששה ימים, ובשביעי השיגו לבן, למדנו שכל מה שהלך יעקב בשבעה ימים, (צ) הלך לבן ביום אחד, (שנאמר וירדוף אחריו דרך שבעת ימים, ולא נאמר וירדוף אחריו שבעת ימים): (רש"י)

 שפתי חכמים  (צ) כלומר אילו היה אצל מקום צאן לבן (היה ז' ימים): (שפתי חכמים)

 הרמב"ן  וידבק אותו בהר הגלעד. כי ביום השביעי בערב הגיע לבן אל תחת ההר וראה את יעקב חונה עליו מרחוק ולן בלילה ההוא למטה ויבא אליו החלום (הרמב"ן)

 אור החיים  דרך שבעת ימים. יש לחקור למה נשתנה יעקב בהליכה זו שלא קפצה לו הארץ כמשפט לאוהבי שמו, ומצינו שאפילו לאליעזר עבד אביו קפצה לו הארץ, (ב''ר נ''ט) ומן הנכון אליו יאות עשות גם להצילו מהרודף ולא היה משיגו לבן. ואולי כי הגיד לו האדון ברוך הוא בזה שאין צריך לברוח כי הגם שהדביקו לבן היוכל דבר דבר אליו אפילו דיבור, וזולת זה היה מראה ח''ו כי לא יכול הצילו מיד לבן, וגדול הנס הזה שהגם שהוא בעל בחירה ימנע מעשות בחירתו ביעקב:

גם בזה ה' סיבב כמה סיבובין כריתת ברית עמו לבל יזיק שבאמצעות הדבר נתגברו עליו ישראל בימי השופטים כשבא עליהם והוא כושן רשעתים כמאמרם ז''ל. (סנהדרין קה.) גם מזה נמשך קבורת רחל במקום ההוא כדי שתהיה לטובה אות בגלות בניה כאומרם ז''ל (ב''ר פ' כ''א) בטעם קבורתה שמה: (אור החיים)


{כד}  וַיָּבֹא אֱלֹהִים אֶל לָבָן הָאֲרַמִּי בַּחֲלֹם הַלָּיְלָה וַיֹּאמֶר לוֹ הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תְּדַבֵּר עִם יַעֲקֹב מִטּוֹב עַד רָע:

 אונקלוס  וַאֲתָא מֵימָר מִן קֳדָם יְיָ לְוַת לָבָן אֲרַמָּאָה בְּחֵילְמָא דְּלֵילְיָא וַאֲמַר לֵהּ אִסְתַּמַּר לָךְ דִּילְמָא תְמַלֵּיל עִם יַעֲקֹב מִטַּב עַד בִּישׁ: (אונקלוס)

 יונתן  וְאָתָא מַלְאָכָא בְּמֵימָר מִן קֳדָם יְיָ וּשְׁלַף חַרְבָּא עַל לָבָן רַמָאָה בְּחֵילְמָא דְלֵילְיָא וְאָמַר לֵיהּ טוּר לָךְ דִילְמָא תְמַלֵיל עִם יַעֲקב מִן טַב עַד בִּישׁ: (תרגום יונתן)

 רש"י  מטוב עד רע. כל טובתן (ק) של רשעים רעה היא אצל הצדיקים (יבמות קג:): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ק) ונראה לי דהכי קאמר שאל תדבר עמו מה שהוא טוב בעיניך, כלומר שישוב עמך לחרן, והוא רעה אצלו כי כל זמן שיהיה מחובר אצל רשע אין השכינה שורה עליו, וק"ל: (שפתי חכמים)

 הרמב"ן  וטעם אל לבן הארמי. להגיד כי אף על פי שהוא ארמי ואנשי מקומו אנשי תרפים ועוננים כפלשתים (ישעיהו ב ו) בא אליו חלום הנבואה לכבוד הצדיק וכן ויגנב יעקב את לב לבן הארמי אף על פי שהוא הארמי הקוסם בעל התרפים

"מטוב עד רע" - כל טובתן של רשעים רעה היא אצל הצדיקים לשון רש"י ופשוטו השמר לך פן תדבר עמו לעשות לו טובה אם ישוב עמך מדרכו או פן תפחידנו לעשות לו רעה אם לא יבא עמך כי אני צויתיו לשוב אל ארצו (הרמב"ן)

 ספורנו  פן תדבר עם יעקב. אפילו דבור אסור לך: מטוב עד רע. לא תפתנו שישוב בתתך לו תקוה להיטיב עמו ולא תגזם אותו להרע עמו: (ספורנו)


{כה}  וַיַּשֵּׂג לָבָן אֶת יַעֲקֹב וְיַעֲקֹב תָּקַע אֶת אָהֳלוֹ בָּהָר וְלָבָן תָּקַע אֶת אֶחָיו בְּהַר הַגִּלְעָד:

 אונקלוס  וְאַדְבֵּיק לָבָן יָת יַעֲקֹב וְיַעֲקֹב פְּרַס יָת מַשְׁכְּנֵהּ בְּטוּרָא וְלָבָן אַשְׁרֵי יָת אֲחוֹהִי בְּטוּרָא דְגִלְעָד: (אונקלוס)

 יונתן  וְאַדְבֵּק לָבָן יַת יַעֲקב וְיַעֲקב פְּרַס יַת מַשְׁכְּנֵיהּ בְּטַוְורָא וְלָבָן אַשְׁרֵי יַת אָחוֹי בְּהַהוּא טַוְורָא דְגִלְעָד: (תרגום יונתן)


{כו}  וַיֹּאמֶר לָבָן לְיַעֲקֹב מֶה עָשִׂיתָ וַתִּגְנֹב אֶת לְבָבִי וַתְּנַהֵג אֶת בְּנֹתַי כִּשְׁבֻיוֹת חָרֶב:

 אונקלוס  וַאֲמַר לָבָן לְיַעֲקֹב מָה עֲבַדְתָּ וְכַסֵּיתָא מִנִּי וּדְבַרְתָּא יָת בְּנָתַי כְּשַׁבְיוֹת חַרְבָּא: (אונקלוס)

 יונתן  וַאֲמַר לָבָן לְיַעֲקב מַה עָבַדְתְּ וְגָנַבְתְּ דַעְתִּי וּדְבָרַת יַת בְּנָתַי הֵי כְּשִׁבְיַת חַרְבָּא: (תרגום יונתן)

 רש"י  כשביות חרב. כל חיל הבא למלחמה קרוי (ר) חרב: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ר) דהא לא נופל לשון שביה גבי חרב, אלא היה לו לומר כשבויות חיל: (שפתי חכמים)


{כז}  לָמָּה נַחְבֵּאתָ לִבְרֹחַ וַתִּגְנֹב אֹתִי וְלֹא הִגַּדְתָּ לִּי וָאֲשַׁלֵּחֲךָ בְּשִׂמְחָה וּבְשִׁרִים בְּתֹף וּבְכִנּוֹר:

 אונקלוס  לְמָה אִטְמַרְתָּ לְמֵיזַל וְכַסֵּיתָא מִנִּי וְלָא חַוֵּיתָא לִי וְשַׁלָּחִתָּךְ פּוֹן בְּחֶדְוָא וּבְתוּשְׁבְּחָן בְּתוּפִּין וּבְכִנָּרִין: (אונקלוס)

 יונתן  לְמָא אִיטְמַרְתְּ לְמֵיזַל וְגָנַבְתְּ דַעְתִּי וְלָא תָנֵית לִי וְאִילוּ תָנֵיתָא לִי שְׁלַחְתִּיךְ פּוֹן בְּחֶדְוָוא וּבְתוּשְׁבְּחָן בְּתוּפִּין וּבְכִינָרִין: (תרגום יונתן)

 רש"י  ותגנב אתי. גנבת את דעתי: (רש"י)


{כח}  וְלֹא נְטַשְׁתַּנִי לְנַשֵּׁק לְבָנַי וְלִבְנֹתָי עַתָּה הִסְכַּלְתָּ עֲשׂוֹ:

 אונקלוס  וְלָא שְׁבַקְתַּנִּי לְנַשָּׁקָא לִבְנַי וְלִבְנָתָי כְּעַן אַסְכֶּלְתָּא לְמֶעְבָּד: (אונקלוס)

 יונתן  וְלָא אַמְתַנְתָּנִי לְנַשְׁקָא לִבְנֵי בְרַתִּי וְלִבְרַתִּי כְּדוֹן אִסְכַּלְתָּ מַה דְעָבַדְתָּ: (תרגום יונתן)


{כט}  יֶשׁ לְאֵל יָדִי לַעֲשׂוֹת עִמָּכֶם רָע וֵאלֹהֵי אֲבִיכֶם אֶמֶשׁ אָמַר אֵלַי לֵאמֹר הִשָּׁמֶר לְךָ מִדַּבֵּר עִם יַעֲקֹב מִטּוֹב עַד רָע:

 אונקלוס  אִית חֵילָא בִידִי לְמֶעְבַּד עִמְּכוֹן בִּישׁ וֵאלָהָא דַּאֲבוּכוֹן בְּרַמְשָׁא אֲמַר לִי לְמֵימַר אִסְתַּמַּר לָּךְ מִלְּמַלָּלָא עִם יַעֲקֹב מִטַּב עַד בִּישׁ: (אונקלוס)

 יונתן  אִית סְפִיקָא בְּיָדִי לְמֶעֱבַּד עִמְכוֹן בִּישָׁא וֵאלָהָא דַאֲבוּכוֹן בְּרַמְשָׁא אָמַר לִי לְמֵימָר אִסְתַּמַר לָךְ מִלְמַלְלָא עִם יַעֲקב מִטַב וְעַד בִּישׁ: (תרגום יונתן)

 רש"י  יש לאל ידי. יש כח וחיל בידי לעשות עמכם רע. וכל אל שהוא לשון קדש, על שם עזוז ורוב אונים הוא: (רש"י)

 ספורנו  ואלהי אביכם. לא בזכותכם. מאחר שלא היה ראוי שתלך בלי רשות ושתגנוב את לבבי ללכת: (ספורנו)


{ל}  וְעַתָּה הָלֹךְ הָלַכְתָּ כִּי נִכְסֹף נִכְסַפְתָּה לְבֵית אָבִיךָ לָמָּה גָנַבְתָּ אֶת אֱלֹהָי:

 אונקלוס  וּכְעַן מֵיזַל אֲזַלְתָּ אֲרֵי חַמָּדָא חַמֵדְתָּא לְבֵית אָבוּךְ לְמָה נְסִבְתָּא יָת דַּחַלְתִּי: (אונקלוס)

 יונתן  וּכְדוֹן מֵיזַל אָזֵילְתָּא אֲרוּם מִתְחַמְדָא חֲמֵידְתָא לְבֵיתֵיהּ דְאָבוּךְ לְמָא גְנַבְתָּ יַת צִילְמֵי טַעֲוָותִי: (תרגום יונתן)

 רש"י  נכספתה. חמדת, והרבה יש במקרא נכספה וגם כלתה נפשי (תהלים פד, ג.), למעשה ידיך תכסוף (איוב יד, טו.): (רש"י)

 אור החיים  ועתה הלוך וגו'. פי' להיות שמקודם קבל עליו למה נחבא לברוח שמחזיקו כבורח ואחר כך חזר לומר ועתה פי' לשון תשובה כאומרם ז''ל, (ב''ר פ' כ''א) והכונה ואם תשיבני דבר כי לא ברחת אלא הלוך כדרך הליכה הלכת כי נכסוף נכספתה וגו' ולא כמו שאמרתי לך בדרך בריחה אם כן למה גנבת את אלהי אלא ודאי כי לצד שהוא המגיד לחששת שמא יודיעני ויגיד לי שהלכת גנבת אותו וזה לך האות שברחת: (אור החיים)

 ספורנו  ועתה הלוך הלכת כי נכסוף נכספת לבית אביך. יתחייב שהלכת באופן זה מרוב תאותך לשוב לבית אביך. ויהי מה: למה גנבת את אלהי. כי בזה אין התנצלות שלא היתה תאותך לבית אביך סבה שתגנוב את אלהי: (ספורנו)


{לא}  וַיַּעַן יַעֲקֹב וַיֹּאמֶר לְלָבָן כִּי יָרֵאתִי כִּי אָמַרְתִּי פֶּן תִּגְזֹל אֶת בְּנוֹתֶיךָ מֵעִמִּי:

 אונקלוס  וַאֲתֵיב יַעֲקֹב וַאֲמַר לְלָבָן אֲרֵי דְחֵילִית אֲרֵי אֲמָרִית דִּילְמָא תָנֵיס יָת בְּנָתָךְ מִנִּי: (אונקלוס)

 יונתן  וְאָתֵיב יַעֲקב וַאֲמַר לְלָבָן אֲרוּם אִסְתְּפֵיתִי וַאֲמָרִית דִלְמָא תֵינוֹס יַת בְּנָתָךְ מִנִי: (תרגום יונתן)

 רש"י  כי יראתי וגו'. השיבו על ראשון ראשון, שאמר לו ותנהג את בנותי וגו': (רש"י)

 אור החיים  ויען יעקב וגו'. פי' אין אני מכחיש שברחתי, ומה שאמרת למה וגו' כי יראתי ממך שמא תגזול וגו', ומה שהתבוננת לומר כי לסיבה זו גנבתי אלהיך לבל יגיד, לזה ענה עם אשר וגו' כי טענה זו של גניבת התרפים כי זה יגיד שבורח הוא היא טענה הנשמעת, לזה נשבע לו עליה בקללה כדין המחרים על הספק: (אור החיים)

 ספורנו  פן תגזול את בנותיך. כי באמרך שלא נתת את כנותיך להרחיקם מעליך תגזול אותן מעמי לעכב גם הבנים והממון כענין אמרו אח''כ הבנות בנותי והבנים בני והצאן צאני וכל זה אולי היית עושה בעזרת אנשי ארצך כהיותי שם ולא תשיג זה אחרי שיצאתי מארצך: (ספורנו)


{לב}  עִם אֲשֶׁר תִּמְצָא אֶת אֱלֹהֶיךָ לֹא יִחְיֶה נֶגֶד אַחֵינוּ הַכֶּר לְךָ מָה עִמָּדִי וְקַח לָךְ וְלֹא יָדַע יַעֲקֹב כִּי רָחֵל גְּנָבָתַם:

 אונקלוס  עִם (נ''י אֲתַר) דִּי תַשְׁכַּח יָת דַּחַלְתָּךְ לָא יִתְקַיַּם קֳדָם אֲחָנָא אִשְׁתְּמוֹדַע לָךְ מָה דְעִמִּי וְסַב לָךְ וְלָא יְדַע יַעֲקֹב אֲרֵי רָחֵל נְסִיבָתְהוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  עִם כָּל מָאן דְתִשְׁכַּח יַת צַלְמֵי טַעֲוָותָךְ יְמוּת בְּלָא זִימְנֵיהּ כָּל קְבֵיל אָחָנָא אִשְׁתְּמוֹדַע לָךְ מַאן דְעִמִי מִן דִילָךְ וְסַב לָךְ וְלָא יְדַע יַעֲקב אֲרוּם רָחֵל גְנָבַתְנוּן: (תרגום יונתן)

 רש"י  לא יחיה. ומאותה קללה מתה רחל בדרך (ב"ר עד, ט.): מה עמדי. משלך: (רש"י)

 אור החיים  לא יחיה. כדין בן נח, ואם תאמר אין צריך לאומרה הלא משפטו חרוץ, נתכוון לומר שאין לו טענה לומר כי נתונים המה לו או שכוחים המה אצלו: (אור החיים)

 ספורנו  לא יחיה. כי חשב שגנב אותם אחד מהעבדים לעבדם ולחזור לסורו: הכר לך מה עמדי. משלך וקח לך כשתכירהו: ולא ידע יעקב. שאם היה יודע לא היה מעיז פניו לכחש ולא היה אומר לא יחיה: (ספורנו)


{לג}  וַיָּבֹא לָבָן בְּאֹהֶל יַעֲקֹב וּבְאֹהֶל לֵאָה וּבְאֹהֶל שְׁתֵּי הָאֲמָהֹת וְלֹא מָצָא וַיֵּצֵא מֵאֹהֶל לֵאָה וַיָּבֹא בְּאֹהֶל רָחֵל:

 אונקלוס  וְעַל לָבָן בְּמַשְׁכְּנָא דְיַעֲקֹב וּבְמַשְׁכְּנָא דְלֵאָה וּבְמַשְׁכְּנָא דְּתַרְתֵּין לְחֵינָתָא וְלָא אַשְׁכַּח וּנְפַק מִמַּשְׁכְּנָא דְלֵאָה וְעַל בְּמַשְׁכְּנָא דְרָחֵל: (אונקלוס)

 יונתן  וְעַל לָבָן בְּמַשְׁכְּנָא דְיַעֲקב וּמַשְׁכְּנָא דְלֵאָה וּבְמַשְׁכְּנֵהוֹן דְתַרְתֵּין לְחֵינָתָא וְלָא אַשְׁכַּח וּנְפַק מִמַשְׁכְּנָא דְלֵאָה וְעַל בְּמַשְׁכְּנָא דְרָחֵל: (תרגום יונתן)

 רש"י  באהל יעקב. הוא אהל רחל, (ש) שהיה יעקב תדיר אצלה, וכן הוא אומר בני רחל אשת יעקב, ובכולן לא נאמר אשת יעקב: ויבא באהל רחל. כשיצא מאהל לאה חזר לו לאהל רחל (ת) קודם שחפש באהל האמהות (ס"א השפחות), וכל כך למה, לפי שהיה מכיר בה שהיא משמשנית: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ש) רצונו לתרץ למה נאמר אהל יעקב, וכי היה חשוד בעיניו לעבוד עבודת אלילים, ובפרט בשובו אל בית אביו שגם הוא עצמו אמר (לעיל פ' ל') כי נכסוף נכספתה לבית אביך למה גנבת את אלהי, והלא בית אביו לאו עובדי אלילים הם, לכן פירש הוא אוהל רחל וכו': (ת) רצה לומר הא אהל יעקב הוא אהל רחל כדפירש"י בסמוך, ואם כן למה ליה ויבא באהל רחל הא כבר חפש בו, ועוד קשה היה לו לומר ויצא מאהל שתי האמהות ויבא באהל רחל, דהא כבר יצא מאהל לאה ובא לאהל שתי האמהות, לכן פירש כשיצא וכו': (שפתי חכמים)

 הרמב"ן  באהל יעקב ובאהל לאה. כתב רש"י באהל יעקב הוא אהל רחל שהיה תדיר אצלה וכן הוא אומר בני רחל אשת יעקב ובכלן לא נאמר אשת יעקב ויבא באהל רחל כשיצא מאהל לאה חזר לו לאהל רחל קודם שיחפש באהל האמהות וכל כך למה שהיה מכיר בה שהיא ממשמשנית ועל דרך הפשט איננו נכון שיקראנו בפסוק אחד בשני שמות ורבי אברהם אמר שבא באהל יעקב ובאהל לאה ובאהל שתי האמהות כי אהל אחד לשתיהן ואחר כך שב שנית אל אהל לאה ואחרי כן אל אהל רחל וגם זה איננו נכון ועוד כתב והקרוב אלי שהכתוב אחז דרך קצרה ואיחר להזכיר אהל רחל להזכיר בכלן "ולא מצא" כי לא היו שם וחזר ופירש כי בעת צאתו מאהל לאה בא באהל רחל אשר שם התרפים והוא הנכון אבל כי אהלים היו לכולם כי היה זה מצניעות הצדיק כי לכל אחת מארבע הנשים היה אהל מיוחד בעבור שלא תדע האחרת בבאו אל רעותה גם אסור הוא בדין תורה כמו שהזכירו חכמים במסכת נדה (יז) וליעקב אהל מיוחד ושם תאכלנה על שולחנו עם בניו ועם בני ביתו וטעם "אשת יעקב" שהזכיר ברחל על דעתי כפשוטו בעבור שהיא מוזכרת בין הפילגשים בפרשה ההיא (להלן מו יט) ולכן לא אמר כן בסדר וישלח יעקב (לה כד) שימנה לאה ורחל ואחרי כן השפחות (הרמב"ן)


{לד}  וְרָחֵל לָקְחָה אֶת הַתְּרָפִים וַתְּשִׂמֵם בְּכַר הַגָּמָל וַתֵּשֶׁב עֲלֵיהֶם וַיְמַשֵּׁשׁ לָבָן אֶת כָּל הָאֹהֶל וְלֹא מָצָא:

 אונקלוס  וְרָחֵל נְסִיבַת יָת צַלְמָנַיָּא וְשַׁוִּתִּנּוּן בַּעֲבִיטָא דְגַמְלָא וִיתִיבַת עֲלֵיהוֹן וּמַשִּׁישׁ לָבָן יָת כָּל מַשְׁכְּנָא וְלָא אַשְׁכָּח: (אונקלוס)

 יונתן  וְרָחֵל נְסֵיבַת יַת צַלְמָנַיָא וְשַׁוְתִינוּן בַּעֲבִיטָא דְגַמְלָא וִיתֵיבַת עֲלַוֵיהוֹם וּפִשְׁפַּשׁ יַת כָּל מַשְׁכְּנָא וְלָא אַשְׁכַּח: (תרגום יונתן)

 רש"י  בכר הגמל. לשון כרים וכסתות, כתרגומו בעביטא דגמלא, והיא מרדעת העשויה כמין כר, ובעירובין (טז.) הקיפוה בעביטין, והן עביטי גמלים, בסט"ו בלע"ז (זאטטעל): (רש"י)


{לה}  וַתֹּאמֶר אֶל אָבִיהָ אַל יִחַר בְּעֵינֵי אֲדֹנִי כִּי לוֹא אוּכַל לָקוּם מִפָּנֶיךָ כִּי דֶרֶךְ נָשִׁים לִי וַיְחַפֵּשׂ וְלֹא מָצָא אֶת הַתְּרָפִים:

 אונקלוס  וַאֲמֶרֶת לַאֲבוּהָא לָא יִתְקֵף בְּעֵינֵי רִבּוֹנִי אֲרֵי לָא אִכּוּל לְמֵיקַם מִן קֳדָמָךְ אֲרֵי אֹרַח נְשִׁין לִי וּבְלַשׁ וְלָא אַשְׁכַּח יָת צַלְמָנַיָּא: (אונקלוס)

 יונתן  וַאֲמַרַת לָא יִתְקוֹף בְּעֵינֵי רִבּוֹנִי אֲרוּם לֵית אֶפְשַׁר לְמֵיקוֹם מִן קָמָךְ אֲרוּם אוֹרַח נְשִׁין לִי וּפִשְׁפַּשׁ וְלָא אַשְׁכַּח יַת צַלְמָנַיָא: (תרגום יונתן)

 הרמב"ן  אל יחר בעיני אדני כי לא אוכל לקום מפניך. לא הבינותי מה התנצלות זה וכי הנשים אשר להם האורח לא יקומו ולא יעמודו אולי אמרה כי ראשה ואבריה כבדים עליה והיא חולה בבא הארח כי כן דרכן וכל שכן במעטות הלידה כרחל שדמיהן מועטין והארח יכבד עליהם מאד והנכון בעיני כי היו הנדות בימי הקדמונים מרוחקות מאד כי כן שמן מעולם "נדות" לריחוקן כי לא יתקרבו אל אדם ולא ידברו בו כי ידעו הקדמונים בחכמתם שהבלן מזיק גם מבטן מוליד גנאי ועושה רושם רע כאשר בארו הפילוסופים עוד אני עתיד להזכיר נסיונם בזה (ויקרא יח יט) והיו יושבות בדד באהל לא יכנס בו אדם וכמו שהזכירו רבותינו בברייתא של מסכת נדה תלמיד אסור לשאול בשלמה של נדה רבי נחמיה אומר אפילו הדבור היוצא מפיה הוא טמא אמר רבי יוחנן אסור לאדם להלך אחר הנדה ולדרוס את עפרה שהוא טמא כמת כך עפרה של נדה טמא ואסור ליהנות ממעשה ידיה ולכך אמרה רחל ראויה הייתי לקום מפני אדוני לנשק ידיו אבל דרך נשים לי ולא אוכל להתקרב אליך וגם לא ללכת באהל כלל שלא תדרוך אתה עפר רגלי והוא החריש ממנה ולא ענה אותה כי לא היו מספרים עמהן כלל מפני שדבורה טמא (הרמב"ן)


{לו}  וַיִּחַר לְיַעֲקֹב וַיָּרֶב בְּלָבָן וַיַּעַן יַעֲקֹב וַיֹּאמֶר לְלָבָן מַה פִּשְׁעִי מַה חַטָּאתִי כִּי דָלַקְתָּ אַחֲרָי:

 אונקלוס  וּתְקֵיף לְיַעֲקֹב וּנְצָא עִם לָבָן וַאֲתֵיב יַעֲקֹב וַאֲמַר לְלָבָן מַה חוֹבִי מַה סוּרְחָנִי אֲרֵי רְדַפְתָּא בַּתְרָי: (אונקלוס)

 יונתן  וּתְקֵיף רוּגְזָא דְיַעֲקב וְאִדַיָין עִם לָבָן וְאָתֵיב יַעֲקב וְאֵימַר לְלָבָן מַה חוֹבָתִי וּמַה סוּרְחָנִי אֲרוּם אוֹחֵיתָ לְמֵיתֵי בַּתְרָי: (תרגום יונתן)

 רש"י  דלקת. רדפת, כמו על ההרים דלקונו (איכה ד, יט.), וכמו מדליק אחרי פלשתים (שמואל-א יז, נג.): (רש"י)

 הרמב"ן  ויחר ליעקב וירב בלבן. מתחילה נתן לו רשות לחפש כי אמר עם אשר תמצא את אלהיך ואמר נגד אחינו הכר לך מה עמדי ואיך ימצא אם לא יחפש וימשש אבל מתחלה היה חושש אולי אחת הנשים או העבדים גנבו את אלהיו ועתה בראותו כי אינם עמהם חרה אפו כי אמר לא אבד את אלהיו רק תואנה הוא מבקש ממני אמר לו למה דלקת אחרי כאשר ירדוף האדם אחרי הגנב הנה לא מצאת עמי מכל כלי ביתך דבר והיה ראוי לי לקחת ממך כל מה שאוכל כי אתה החלפת את משכורתי עשרת מונים והיית תובע ממני הטרפות ושלמתי לך שלא כדין (הרמב"ן)

 אור החיים  ויחר ליעקב וירב. פי' לצד שבא לכלל כעס בא לכלל מריבה וזולת זה לא היה מריב:

וירב בלבן. פי' בערך לבן היה הדבר ניכר שהוא מריבה אבל אם היו הדברים לאדם אחר לא תקרא מריבה, וכן תמצא שאמרו ז''ל (ב''ר פ' ע''ד) וז''ל קפדנותם של אבות ולא ענותנותן של בנים וכו' פיוסים יעקב מפייס לחמיו וכו' ע''כ. וזה מכוון לדברינו. ואולי יכוין עוד שלא רב עמו בכנופיית אנשים אלא בייחוד עמו, והוא אומרו וירב בלבן פי' בייחוד עמו שלא יכלם בתוכחתו:

מה פשעי וגו'. פירוש בשלמא אם מימיך מצאת בי עול שפשעתי לך היה כיעור זה של הגניבה בפשע ולא לבד בפשע אלא אפילו בשוגג, והוא אומרו מה חטאתי שתחשדני בגנב, וגילה דעתו יעקב כי טעם הקפדתו היתה שראהו ממשש כל נכסיו וכליו ולצד העדר ידיעתו בגניבת התרפים יחשב כי לא היה מחפש חיפוש מחופש אלא לראות אם לקח דבר מה משלו והערים לומר שגנבו לו תרפיו שיהיה לו סיבה לחפש בכל המקומות, לזה הוכיחו מנין נכנס לו צד הספק בו שהוצרך לחפש: (אור החיים)

 ספורנו  ויחר ליעקב וירב בלבן. אחר שלא מצא דבר חשב יעקב שלא נגנבו תרפים כלל אלא שהיתה המצאת לבן כדי לחפש כלי יעקב שהיה חושד אותו שמא גנב איזה דבר משלו: מה פשעי מה חטאתי. מה מצאת בי עול לשעבר שחשדתני עתה לגזלן: (ספורנו)


{לז}  כִּי מִשַּׁשְׁתָּ אֶת כָּל כֵּלַי מַה מָּצָאתָ מִכֹּל כְּלֵי בֵיתֶךָ שִׂים כֹּה נֶגֶד אַחַי וְאַחֶיךָ וְיוֹכִיחוּ בֵּין שְׁנֵינוּ:

 אונקלוס  אֲרֵי מַשִּׁשְׁתָּא יָת כָּל מָנַי מָה אַשְׁכַּחְתָּא מִכֹּל מָנֵי בֵיתָךְ שַׁוִּי הָכָא קֳדָם אַחַי וְאַחָיךְ וְיוֹכִיחוּן בֵּין תַּרְוָנָא: (אונקלוס)

 יונתן  אֲרוּם פִּשְׁפַּשְׁתָּא יַת כָּל מָאנַי מַה אַשְׁכַּחְתָּ מִכָּל מָאנֵי בַיְיתָךְ שַׁוִי כְדוֹן דִינָךְ קֳבֵל אַחַי וְאַחָךְ וִידִינוּן קְשׁוֹט בֵּין תַּרְוֵינָן: (תרגום יונתן)

 רש"י  ויוכיחו. ויבררו (א) עם מי הדין, אפרובי"ר בלע"ז (פריפפען אונטערזוככען): (רש"י)

 שפתי חכמים  (א) מלשון אותה הוכחת לעבדך (לעיל כ"ד י"ד), לא מלשון והוכיח אברהם את אבימלך (לעיל כ"א כ"ה), דאם לא כן יוכיחו אותנו מיבעי ליה: (שפתי חכמים)

 אור החיים  מששת את כל וגו'. פי' אפי' כלים שאין בהם מיחוש וכו' והוא אומרו כי מששת וגו':

תרפים כמו שתאמר כלים שהם קטנים מהתרפים או המשל שהיה מחפש בכריכות שיכול להכיר מבחוץ שאין בהם תרפים הא למדת שחשדו בלקיחת כלים:

מה מצאת מכל וגו'. פי' מכל מיני כלי ביתך בדומים שיכנס לך בו הספק לומר כי הוא שלך:

שים כה נגד וגו'. הכוונה בזה להיות שמקודם כשטען שבא לבקש התרפים אמר אליו הכר לך מה עמדי וקח לך לחושבו כי אין מבוקשו אלא תרפיו וכשראהו שהיה מחפש ומדקדק בכל דבר ודבר אמר הא ודאי שזה חושדני וכמו שכתבתי למעלה וכל הפוסל במומו הוא פוסל והנה הוא נותן עיניו לבא בעלילה, לזה אמר אליו שים כה וגו' כי חש שיאמר על כל דבר חמדה זה שלי הוא לזה אמר שים כה נגד אחי ואחיך ויוכיחו פי' לאמר סימנים יצדיקו, ולא האמין באחי לבן לבדם כי כולם כיוצא בו: (אור החיים)


{לח}  זֶה עֶשְׂרִים שָׁנָה אָנֹכִי עִמָּךְ רְחֵלֶיךָ וְעִזֶּיךָ לֹא שִׁכֵּלוּ וְאֵילֵי צֹאנְךָ לֹא אָכָלְתִּי:

 אונקלוס  דְּנַן עֶסְרִין שְׁנִין אֲנָא עִמָּךְ רְחֵלָיךְ וְעִזָּיךְ לָא אַתְכִּילוּ וְדִכְרֵי עָנָךְ לָא אֲכָלִית: (אונקלוס)

 יונתן  דְנַן עֶשְרִין שְׁנִין אֲנָא גַבָּךְ רֵיחַלַיִךְ וְעִיזַיִךְ לָא אִתְכָּלוּ וַאֲגַר דִיכְרֵי עָנָךְ לָא אֲכָלִית: (תרגום יונתן)

 רש"י  לא שכלו. לא הפילו עיבורם, כמו רחם משכיל (הושע ט, יד.), תפלט פרתו ולא תשכל (איוב כא, י.): ואילי צאנך. מכאן אמרו (בבא קמא סה:), איל בן יומו (ב) קרוי איל, שאם לא כן מה שבחו, אילים לא אכל אבל כבשים אכל, אם כן גזלן הוא: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ב) והא דבפרשת שלח (במדבר ט"ו י"א) פירש"י (ד"ה או וד"ה איל) בתוך שנתו קרוי כבש ולי"ג חדשים קרוי איל, היינו לענין קרבן, ועי' בתוס' ב"ק (ס"ה: ד"ה איל): (שפתי חכמים)

 אור החיים  זה עשרים וגו'. טעם אומרו עשרים שנה כי לצד זמן מועט ישתמר הגנב והרמאי מעשות רע אבל לא לאורך הזמן, לזה אמר זה עשרים שנה וכולם שוים לטובה. ודבר זה אין לקחת ממנו הוכחה אם היה יעקב עם אדם בלתי מרגיש ברמאות, לזה אמר עמך הראית בי מימיך עול, והוכיח הוכחות מוכיחות כאשר אבאר בס''ד:

רחליך ועזיך וגו'. צריך לדעת כוונת יעקב בזה, אם לומר פרטי ההצלחה אין זה מקומן של דברים אלו, גם אומרו ואילי צאנך וגו' מי יניחהו לאוכלן ואם לא ידע אדם ועד עתה מי יעיד על הדבר:

אכן כוונת יעקב היא להיות כי דרך רועה גנב יתחכם לגנוב באומרו כי לא כל הצאן ילדו מהם ילדו ומהם שכלו ולוקחים לעצמם, ומעתה הוכחה גדולה אומרו יעקב רחליך ועזיך לא שכלו ובזה אין מקום לחשד שאכלתי וכו' שאם היה חפץ לאכול משלו היה לו מקום לומר לו כך וכך שכלו מהצאן, ומה' היה הדבר לשמור חסידו מחשד ולא שכלה אחת מצאנו כדי שלא יחשדנו שאכלו, וטם אומרו אילי צאנך התורה הוציאה גדי בלשון איל ללמוד מכאן גדי בן יומו קרוי איל, ואולי יכוין על פי מה שכתב הרמב''ם בהל' גזילה (פ''ב) וז''ל הגוזל טלה ונעשה איל וכו' הוי שינוי בידו וקנהו אף על פי שלא נתיאשו הבעלים ע''כ, לזה נתכוון לומר שאפי' בדרך שאין יכול להוציאו מידו כפי הדין לא עשה פירוש שלא גזל ממנו גדי וגדל אצלו ונעשה איל וכשהחזיר לו החזיר גדי ונמצא אכל מה שגדל ונעשה איל: (אור החיים)

 ספורנו  רחליך ועזיך לא שכלו. הנה הפך זה מצאת בי שלא בלבד עבדתיך באמונה במשפט הצדיקים אבל היטבתי לך יותר שהשתדלתי באופן שלא שכלו: ואילי צאנך לא אכלתי. אפילו כמנהג שאר הרועים: (ספורנו)


{לט}  טְרֵפָה לֹא הֵבֵאתִי אֵלֶיךָ אָנֹכִי אֲחַטֶּנָּה מִיָּדִי תְּבַקְשֶׁנָּה גְּנֻבְתִי יוֹם וּגְנֻבְתִי לָיְלָה:

 אונקלוס  דִּתְבִירָא לָא אַיְתֵיתִי לְוָתָךְ דַּהֲוַת שָׁגְיָא מִמִּנְיָנָא מִנִּי אַתְּ בָּעֵי לַהּ נְטָרִית בִּימָמָא וּנְטָּרִית בְּלֵילְיָא: (אונקלוס)

 יונתן  דִתְבִירָא מִן חֵיוַת בָּרָא לָא אַיְיתֵיתִי לְוָותָךְ דְאִין אֲנָא חָטִי בָּהּ מִן יְדִי הֲוֵית תָּבַע יָתָהּ מַה דְמִתְגְנִיב בִּימָמָא מִבְּנֵי נְשָׁא עָלַי הֲוָה לְאַשְׁלָמָא וּמַה דַהֲוָה מִתְגְנֵיב בְּלֵילְיָא מִן חֵיוַת בָּרָא עָלַי הֲוֵינָא לִמְשַׁלְמָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  טרפה. על ידי ארי וזאב: אנכי אחטנה. לשון קולע באבן אל השערה ולא יחטא (שופטים כ, טז.), אני ובני שלמה חטאים (מלכים-א א, כא.), חסרים, אנכי אחסרנה, אם חסרה, (ג) חסרה לי, שמידי תבקשנה: אנכי אחטנה. תרגומו דהות שגיא ממנינא, שהיתה נפקדת ומחוסרת, כמו ולא נפקד ממנו איש (במדבר לא, מט.), תרגומו ולא שגא: גנבתי יום וגנבתי לילה. גנובת יום או גנובת לילה הכל שלמתי: גנבתי. כמו רבתי בגוים שרתי במדינות (איכה א, א.), מלאתי משפט (ישעיה א, כא.), אוהבתי לדוש (הושע י, יא.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ג) הוסיף מלת אם חסרה, שלא תאמר כיון שאמר (פ' ל"ה) ועזיך לא שכלו וגו', אם כן מאי זה דכתיב אנכי אחטנה, לכן פירש אם חסרה, כלומר אם קרה מקרה בשום פעם שחסרה שום בהמה, אנכי אחטנה פירש עלי היה להשלים חסרונה: (שפתי חכמים)

 אור החיים  טריפה לא וגו'. קשה איך יוצדק לומר בדבר שנטרף לשון הבאה. עוד למה כפל לומר אנכי אחטנה מידי תבקשנה אם הוא היה משלמה מה מקום לבקשה מידו:

אכן כוונת יעקב היא לומר בין דבר שהוא חייב בו כפי הדין בין דבר שהוא פטור לקח ממנו לבן, ודקדק לומר טריפה כנגד זאב, ודקדק לומר לא הבאתי כנגד דריסת ארי, וכמו כן תמצא בלשון חכמים במסכת מציעא (צג.) וזה לשונם תנו רבנן שומר שהניח עדרו ובא לעיר ובא ארי ודרס זאב וטרף ע''כ, אמרו לשון טריפה בזאב כי טורף ובורח לצד שמפחד מה שאין כן הארי שבמקום שמוצאה דורסה שם ואוכלה ומניח שם עור ופרש, וכמו כן רמז יעקב שני עניינים באומרו טריפה כנגד זאב, לא הבאתי כנגד ארי שמניח עור ופרש שמניח בדרסה, ואמר אנכי אחטנה כנגד גדר שהוא חייב בו שהוא טריפת זאב כגון זאב אחד שאינו אונס וחייב שומר שכר, (ב''מ ע''ב) ואמר מידי תבקשנה כנגד גדר ב' שהוא דרוסת ארי שאין חיוב על יעקב לשלם שהוא אונס ופטור אלא שהרשע היה מתאלם עליו ומבקש גם את זאת מיעקב, וכפי זה נזרקה רוה''ק בדברי רש''י ז''ל שכתב וז''ל טריפה וכו' על ידי ארי וזאב ע''כ, ויכוין לדברינו ונכון. ואומרו גנובתי יום וגו' נתכוון גם כן בענין נזקי בני אדם שהיה משלם בין מה שהוא חייב השומר שכר בין מה שאינו חייב, והוא אומרו גנובתי יום וגנובתי לילה פי' גנובתי הגניבה לי היתה מגעת גם בצד הפטור: (אור החיים)

 ספורנו  מרפה לא הבאתי אליך אנכי אחטנה. טרפה שנטרפה בחטא שלי ושגגתי אבל הבאתי בלבד טרפה שנטרפה באונס אף על פי כן מידי תבקשנה שלא כדין: (ספורנו)


{מ}  הָיִיתִי בַיּוֹם אֲכָלַנִי חֹרֶב וְקֶרַח בַּלָּיְלָה וַתִּדַּד שְׁנָתִי מֵעֵינָי:

 אונקלוס  הֲוֵיתִי בִימָמָא אֲכַלְנִי שַׁרְבָא וּגְלִידָא (הֲוָה) נָחֵית עֲלַי בְּלֵילְיָא וּנְדַד שִׁנְתִּי מֵעֵינָי: (אונקלוס)

 יונתן  הֲוֵיתִי בִּימָמָא בְּחַקְלָא אֲכָלָנִי שְׁרִיבָא וּקְרוּשָׁא בְּלֵילְיָא וְאִתְפַּרְדַת שִׁינְתָא מִנִי: (תרגום יונתן)

 רש"י  אכלני חרב. לשון אש (ד) אוכלה: וקרח. כמו משליך קרחו (תהלים קמז, יז.), תרגומו גלידא: שנתי. לשון שינה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ד) שהוא לשון כלייה: (שפתי חכמים)


{מא}  זֶה לִּי עֶשְׂרִים שָׁנָה בְּבֵיתֶךָ עֲבַדְתִּיךָ אַרְבַּע עֶשְׂרֵה שָׁנָה בִּשְׁתֵּי בְנֹתֶיךָ וְשֵׁשׁ שָׁנִים בְּצֹאנֶךָ וַתַּחֲלֵף אֶת מַשְׂכֻּרְתִּי עֲשֶׂרֶת מֹנִים:

 אונקלוס  דְּנַן לִי עֶשְׂרִין שְׁנִין בְּבֵיתָךְ פְּלָחִתָּךְ אַרְבַּע עֶשְׂרֵי שְׁנִין בְּתַרְתֵּין בְּנָתָךְ וְשִׁתְּ שְׁנִין בְּעָנָךְ וְאַשְׁנֵיתָא יָת אַגְרִי עֲשַׂר זִמְנִין: (אונקלוס)

 יונתן  דְנַן לִי עֶשְרִין שְׁנִין בְּבֵיתָךְ פְּלַחְתָּךְ אַרְבַּסְרִי שְׁנִין בְּגִין תַּרְתֵּין בְּנָתָךְ וְשִׁית שְׁנִין בְּגִין עָנָךְ וּשְׁלַחַפְתָּא יַת אַגְרִי עִישַרְתֵּי חוּלְקִין: (תרגום יונתן)

 רש"י  ותחלף את משכרתי. היית משנה תנאי שבינינו, מנקוד לטלוא, ומעקודים לברודים: (רש"י)

 ספורנו  ותחלף את משכרתי. וזה הפך מה שאמרת כי אמנם אתה הוא שהחלפת משכרתי: (ספורנו)


{מב}  לוּלֵי אֱלֹהֵי אָבִי אֱלֹהֵי אַבְרָהָם וּפַחַד יִצְחָק הָיָה לִי כִּי עַתָּה רֵיקָם שִׁלַּחְתָּנִי אֶת עָנְיִי וְאֶת יְגִיעַ כַּפַּי רָאָה אֱלֹהִים וַיּוֹכַח אָמֶשׁ:

 אונקלוס  אִילוּלָא פוֹן אֱלָהֵהּ דְּאַבָּא אֱלָהֵהּ דְּאַבְרָהָם וּדְדָחִיל לֵהּ יִצְחָק הֲוָה בְּסַעְדִּי אֲרֵי כְעַן רֵיקָן שִׁלַּחְתָּנִי יָת עַמְלִי וְיָת לֵיאוּת יְדַי גְלֵי קֳדָם יְיָ וְאוֹכַח בְּרַמְשָׁא: (אונקלוס)

 יונתן  אִילוּלֵי פּוֹן אֱלָהֵיהּ דְאַבָּא אֱלָהֵיהּ דְאַבְרָהָם וּדְדָחִיל לֵיהּ יִצְחָק הֲוָה בְסַעֲדִי אֲרוּם כְּדוֹן רֵיקָם שְׁלַחְתַּנִי יַת סִיגוּפִי וְיַת לֵיאוֹת יְדַיי גְלֵי קֳדָם יְיָ בְּגִין כֵּן אוֹכַח בְּרַמְשָׁא: (תרגום יונתן)

 רש"י  ופחד יצחק. לא רצה לומר אלהי יצחק, שאין הקב"ה מייחד שמו על הצדיקים בחייהם, ואף על פי שאמר לו בצאתו מבאר שבע אני ה' אלהי אברהם אביך ואלהי יצחק, בשביל שכהו עיניו והרי הוא כמת, ויעקב נתיירא לומר (ד) ואלהי, ואמר ופחד: ויוכח. לשון תוכחה הוא, ולא לשון הוכחה הוא: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ד) וקשה והא בפרשת וישלח (לקמן ל"ב י') כתיב ואלהי יצחק, ויש לומר דהכי פירושו שיעקב אמר איך שהקב"ה אמר אלהי יצחק: (שפתי חכמים)

 הרמב"ן  ופחד יצחק היה לי. לא רצה לומר אלהי יצחק לפי שאין הקב"ה מיחד שמו על הצדיקים בחייהם ואף על פי שאמר לו בצאתו (לעיל כח יג) אני ה' אלהי אברהם אביך ואלהי יצחק בשביל שכהו עיניו והרי הוא כמת נתיירא יעקב לומר לשון רש"י וכן דעת אונקלוס כי פחד יצחק אלהיו דדחיל ליה יצחק ורבי אברהם אמר יראת יצחק את השם הועילתני כי זכות האב תועיל לבן וישבע יעקב בפחד אביו יצחק (פסוק נג) במי שיצחק מתפחד ממנו והנה אין פירושו שוה עוד כתב (שם) ויש אומרים כי זה הפחד רמז ליום העקדה ואיננו רחוק ועל דרך האמת יבא הלשון כפשוטו ומשמעו והוא מדת הדין של מעלה וממנו אמר הכתוב (הושע ג ה) אחר ישובו בני ישראל ובקשו את ה' אלהיהם ואת דוד מלכם ופחדו אל ה' ואל טובו באחרית הימים יאמר כי יבקשו הרחמים ומדת הדין שלמטה ויביאו פחד יצחק אל השם ואל טובו הנזכרים

"ויוכח אמש" - לשון תוכחה ולא לשון הוכחה לשון רש"י ויותר נכון לשון הוכחה כי אמר למעלה ויוכיחו בין שנינו ואמר עתה כי האלהים היודע הנסתרות הוא הוכיח בין שניהם ולכך לא אמר "ויוכח אותך אמש" (הרמב"ן)

 אור החיים  לולי אלהי אבי וגו'. טעם שלא הספיק לומר אלהי אבי אברהם, נתכוין לומר ב' עניינים, אחד להיותו אלהי אבי עמד לי והצילני מידך בזכות אבי. והב' להיותו בעל היכולת ומשגיח ושופט בצדק ומציל עשוק, והוא אומרו אלהי אברהם פי' אלהי שפירסם אלהותו ואמיתתו אברהם והודיע בעולם נוראותיו אשר הוא הבורא הוא המשפיע ושופט בצדק, וזולת זה אם היה לאבי אלהי אחר לא היה מציל מידך כי כמה אלוהות יש שלא יועילו לעובדיהם אין כאלהינו ברוך הוא:

עוד יכוין לומר על זה הדרך אלהי אבי כנגד זכות אבות ואחר כך הזכיר ב' מדות שהיו לו שעמדו לו שהם מדת החסד ומדת הדין כנגד מדת החסד אמר אלהי אברהם כאומרו (מיכה ז') חסד לאברהם, וכנגד מדת הדין אמר ופחד יצחק, ולזה לא אמר אלהי יצחק לרמוז על המדה שנתכוין לה, וזולת זה היה אומר אלהי יצחק שהרי מצינו שה' אמר לו (כ''ח י''ג) אלהי יצחק. וטעם שהזכיר ב' מדות אלו לומר כי הפליא חסדו עמו וגם עשה לו משפט עם לבן שהם ב' מדות וזולת אחד מהם לא היה מגיעו הטוב ליעקב:

את עניי וגו'. פי' שאם לא היה לו העוני הגם שהיה האמת אתו היה ה' מאריך אפו ולתת לו שכרו לעולם העליון, ולצד עניו קיים לו ה' (דברים כד טו) ביומו תתן שכרו ונתן לו יגיע כפו: (אור החיים)


{מג}   שביעי  וַיַּעַן לָבָן וַיֹּאמֶר אֶל יַעֲקֹב הַבָּנוֹת בְּנֹתַי וְהַבָּנִים בָּנַי וְהַצֹּאן צֹאנִי וְכֹל אֲשֶׁר אַתָּה רֹאֶה לִי הוּא וְלִבְנֹתַי מָה אֶעֱשֶׂה לָאֵלֶּה הַיּוֹם אוֹ לִבְנֵיהֶן אֲשֶׁר יָלָדוּ:

 אונקלוס  וַאֲתֵיב לָבָן וַאֲמַר לְיַעֲקֹב בְּנָתָא בְּנָתַי וּבְנַיָּא בְנַי וְעָנָא עָנִי וְכֹל דִּי אַתְּ חָזֵי דִּילִי הוּא וְלִבְנָתַי מָה אֶעְבֵּיד לְאִלֵּין יוֹמָא דֵין אוֹ לִבְנֵיהֶן דִּילִידָן: (אונקלוס)

 יונתן  וְאָתֵיב לָבָן וַאֲמַר לְיַעֲקב בָּנָתָא דִי נְסֵיבַת לִנְשִׁין בְּרַתַּיַי הִינִין וּבְנַיָא דִילִידַן הֵי כִּבְנַי חֲשִׁיבִין וְעָנָא מִן עָנַיי הֲווֹ וְכָל דְאַנְתְּ חָמֵי מִן דִילִי הוּא וְלִבְרַתַּיַי מָה אֵיכוּל לְמֶעֱבַד לְאִילֵין יוֹמָא דֵין אוֹ לִבְנֵיהֶן דִילִידָן: (תרגום יונתן)

 רש"י  מה אעשה לאלה. איך תעלה על לבי (ה) להרע להן: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ה) לא ששאל ליעקב מה תרצה שאעשה להן, שיעקב לא ביקש זה ממנו: (שפתי חכמים)

 הרמב"ן  ולבנותי מה אעשה לאלה היום. אמרו (הראב"ע והרד"ק) שהוא כמו ולבנותי מה אעשה להן היום והיא תוספת ביאור וכן אשר נשבענו שנינו אנחנו (שמואל א כ מב) בנינו ובנותינו אנחנו (נחמיה ה ב) ויותר נכון נראה שהוא דרך חמלה ולבנותי מה אעשה לאלה אשר לפני כי נכמרו רחמי עליהן או לבניהן הנולדים בביתי והם לי כבני וזה טעם אשר ילדו ואמר זה כמתנצל על דברי יעקב כי באתי אחריך לראות בנותי ומה אוכל לעשות להם טובה או לבניהם ועתה אטיב להן שתכרות לי ברית שלא תענה אותן ולא תקח עליהן נשים (הרמב"ן)

 אור החיים  ויען לבן וגו'. אומרו ויען תשובה לאומרו שים כה נגד וגו' ויוכיחו, לזה ענה כי אינו חפץ להכלים בניו ובנותיו ולא יעמוד למשפט עמהם, והן הן רמאותיו לומר כי יוכיח שהאמת אתו אלא שאינו עושה לצד כבוד בניו ובנותיו:

עוד רמז שאיך יצטדק בטענתו כשיאמר כלי ביתי הם אלו פשיטא שיותר ידע יעקב בסימני כלי לבן ממנו, והטעם כי הבנות בנותי והם בקיאים בסימני הכלים וכדומה יותר ממני להיותם תמיד משתמשים בהם:

עוד ירצה להשיב על שמשש כל כליו כי לצד שהכל הוא מחשיבו כאילו שלו לצד שהבנות בנותיו וגו' והכל שלו היה עושה כאדם העושה בשלו כי אילו היה מחשיב אותו לאיש נכרי לא היה עושה כן:

ולבנותי וגו' לאלה וגו'. תיבת לאלה אין לה משמעות. ואולי שחוזר אל כל אשר אתה רואה, ושיעור הכתוב הוא על זה הדרך ולבנותי פי' ולצד בנותי מה אעשה מהרע והגם שהן חושבים עצמן לנכרים ועוקרים מהם שם בנותי, והוא אומרו לאלה היום פי' שהיום נקראים אצלי אלה לצד מעשיהן אף על פי כן בנותי הם:

לבניהן אשר ילדו. דקדק לומר אשר ילדו, שלא ליחם הבנים אחר אמם לזה אמר אשר ילדו לומר כי מה שקורא אותם בניהם לא ליחסם אחריהם כי למשפחותם לבית אבותם אלא לצד שילדו אותם קרא להם שם בניהם, והגם שהם דברי לבן, עם כל זה התורה תלמד דינים באמצעות הסיפורים. כמו שתמצא שלמדו (ירושלמי מוע''ק פ''א) מנין שאין מערבין שמחה בשמחה דכתיב מלא שבוע זאת וגו' הגם שהם דברי לבן: (אור החיים)

 ספורנו  והצאן צאני. ואם החלפתי משכורתך או שלחתיך ריקם לא הייתי נוטל דבר משלך שהכל שלי ובמרמה בא לידך לא בדין: ולבנותי. ושל בנותי הוא לנדוניא: מה אעשה לאלה. אף על פי שאוכל ליטול הכל מה אעשה לאלה לפרנסן אחר כך. ועתה מאחר שאיני חפץ להזיקך לכה ונכרתה ברית שגם אתה לא תזיקני: (ספורנו)


{מד}  וְעַתָּה לְכָה נִכְרְתָה בְרִית אֲנִי וָאָתָּה וְהָיָה לְעֵד בֵּינִי וּבֵינֶךָ:

 אונקלוס  וּכְעַן אֱתָא נִגְזַר קְיָם אֲנָא וְאָתְּ וִיהֵי לְסָהִיד בֵּינִי וּבֵינָךְ: (אונקלוס)

 יונתן  וּכְדוֹן אִיתָא וְנִגְזַר קְיַם אֲנָא וְאַנְתְּ וִיהֵי לְסָהִיד בֵּינָא וּבֵינָךְ: (תרגום יונתן)

 רש"י  והיה לעד. (ו) הקב"ה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ו) הואיל וכתיב סתמא ודאי קאי אדלמעלה אלהי אבי, ועוד יש לומר דאי קאי אברית והיתה מיבעי ליה: (שפתי חכמים)

 הרמב"ן  והיה לעד. הקב"ה לשון רש"י ואיננו כמשמעו אבל יאמר והיה הברית לעד בינותינו כי העובר עליו יקולל בכל אלות הברית כטעם והיו בך לאות ולמופת (דברים כח מו) או טעמו נכרתה ברית בדבר קיים שיהיה לעד בינותינו על כן הרים יעקב אבן והוא מה שאמר עד הגל הזה ועדה המצבה כטעם ויאמר יהושע הנה האבן הזאת תהיה בנו לעדה (יהושע כד כז) (הרמב"ן)


{מה}  וַיִּקַּח יַעֲקֹב אָבֶן וַיְרִימֶהָ מַצֵּבָה:

 אונקלוס  וּנְסִיב יַעֲקֹב אַבְנָא וּזְקָפַהּ קָמָא: (אונקלוס)

 יונתן  וּנְסֵיב יַעֲקב אַבְנָא וְזָקְפָא לְקָמָא: (תרגום יונתן)

 ספורנו  וירימה מצבה. להורות שיהיה הדבר יציב וקיים: (ספורנו)


{מו}  וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב לְאֶחָיו לִקְטוּ אֲבָנִים וַיִּקְחוּ אֲבָנִים וַיַּעֲשׂוּ גָל וַיֹּאכְלוּ שָׁם עַל הַגָּל:

 אונקלוס  וַאֲמַר יַעֲקֹב לַאֲחוֹהִי לְקוּטוּ אַבְנִין וּנְסִיבוּ אַבְנִין וַעֲבָדוּ דְּגוֹרָא וַאֲכָלוּ תַמָּן עַל דְּגוֹרָא: (אונקלוס)

 יונתן  וַאֲמַר יַעֲקב לִבְנוֹי דַהֲוָה קָרֵי לְהוֹם אָחוּי לְקוּטוּ אַבְנִין וְלַקִטוּ אַבְנִין וַעֲבָדוּ אוֹגַר וַאֲכָלוּ תַמָן עַל אוֹגְרָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  לאחיו. הם בניו (ב"ר עד, יג.), שהיו לו אחים, נגשים אליו לצרה ולמלחמה: (רש"י)

 הרמב"ן  ויאמר יעקב לאחיו. לאחי לבן הנזכר אשר באו עמו כי לא רצה לאמר כן לחמיו שהיה נוהג בו כבוד וכן ויקרא לאחיו לאכל לחם לאחי לבן ולא קרא ללבן דרך כבוד כאלו הכל ברשותו והכל שלו ודומה להם ויאמר פרעה לאחיו מה מעשיכם (להלן מז ג) ורש"י פירש לאחיו של יעקב כי הבאים עם לבן אוהביו ורעיו הם ויתכן כי מה שאמר בלבן ויקח את אחיו עמו (לעיל פסוק כג) הם קרוביו בני משפחתו מזרע נחור אחי אברהם ועשה כן בעבור שלא ירצה להביא על יעקב אנשים נכרים שלא יריבו עמו בכח או יחמדו ויגזלו ויגנבו מאשר לו והנה אלה קרובים ליעקב כמו ללבן על כן יקראו אחים לשניהם ויש אומרים (פסיקתא זוטרתא לעיל כט ד) שאמר להם אחי דרך מוסר כמו שאמר לרועים (שם) אחי מאין אתם ובבראשית רבה (עד יג) אמרו ויאמר יעקב לאחיו אלו בניו שהיה קורא אותן בלשון כבוד אחיו אבל בויקרא לאחיו לאכל לחם לא פירש והנכון מה שכתבתי תחילה

"ויאכלו שם על הגל" - אכלו שם מעט לזכרון או שהוא דרך הבאים בברית לאכול שניהם מלחם אחד לאהבה ולחברה ואחרי בואם בשבועה ובברית זבח להם זבח ועשה להם כרה גדולה ויתכן כי טעם ויאכלו שם על הגל הזבח הנזכר למטה כי אמר להם לקטו אבנים ונעשה גל לאכול עליו ויהיה עד בבואנו בברית ואחרי כן אכלו עליו זבח וטעם ויאכלו לחם שעשה להם סעודה גדולה ללון עמו לא משתה בלבד (הרמב"ן)


{מז}  וַיִּקְרָא לוֹ לָבָן יְגַר שָׂהֲדוּתָא וְיַעֲקֹב קָרָא לוֹ גַּלְעֵד:

 אונקלוס  וּקְרָא לֵהּ לָבָן יְגַר שָׂהֲדוּתָא וְיַעֲקֹב קְרָא לֵהּ גַּלְעֵד: (אונקלוס)

 יונתן  וּקְרָא לֵיהּ לָבָן אוֹגַר סָהִיד וְיַעֲקב קָרָא לֵיהּ בְּלִישַׁן בֵּית קוּדְשָׁא גַלְעֵד: (תרגום יונתן)

 רש"י  יגר שהדותא. תרגומו של גלעד: (רש"י)

 ספורנו  ויעקב קרא לו גלעד. שלא שנה את לשונו: (ספורנו)


{מח}  וַיֹּאמֶר לָבָן הַגַּל הַזֶּה עֵד בֵּינִי וּבֵינְךָ הַיּוֹם עַל כֵּן קָרָא שְׁמוֹ גַּלְעֵד:

 אונקלוס  וַאֲמַר לָבָן דְּגוֹרָא הָדֵין סָהִיד בֵּינִי וּבֵינָךְ יוֹמָא דֵּין עַל כֵּן קְרָא שְׁמֵהּ גַּלְעֵד: (אונקלוס)

 יונתן  וַאֲמַר לָבָן דָגוֹרָא הָדֵין סָהִיד בֵּינָא וּבֵנָךְ יוֹמָא דֵין עַל כֵּן קְרָא שְׁמֵיהּ גַלְעֵד: (תרגום יונתן)

 רש"י  (ע"כ קרא שמו) גלעד. גל עד: (רש"י)

 הרמב"ן  ויאמר לבן הגל הזה עד. אחרי שקראו יעקב גלעד דבר לבן בלשון יעקב הגל הזה עד ועל כן נקרא שמו גלעד כי בשם הזה הסכימו שניהם או שדברי לבן מתורגמין ללשון הקדש (הרמב"ן)

 ספורנו  ויאמר לבן הגל הזה עד. נכנע לקראו בלשונו של יעקב ואמר שיהיה עד על מה שיאמר עתה: (ספורנו)


{מט}  וְהַמִּצְפָּה אֲשֶׁר אָמַר יִצֶף יְהֹוָה בֵּינִי וּבֵינֶךָ כִּי נִסָּתֵר אִישׁ מֵרֵעֵהוּ:

 אונקלוס  וְסָכוּתָא דִּי אֲמַר יִסֶּךְ מֵימְרָא דַּיְיָ בֵּינִי וּבֵינָךְ אֲרֵי נִתכַּסִּי גּבַר מֵחַבְרֵהּ: (אונקלוס)

 יונתן  וּסְכוּתָא אִתְקְרִיאַת דִי אֲמַר יִסְתְּכִי יְיָ בֵּינָא וּבֵינָךְ אֲרוּם נִטְמַר גְבַר מִן חַבְרֵיהּ: (תרגום יונתן)

 רש"י  והמצפה אשר אמר וגו'. (ז) והמצפה אשר בהר הגלעד, וכמו שנאמר ויעבר את מצפה גלעד (שופטים יא, כט.), ולמה נקרא שמה מצפה, לפי שאמר כל אחד מהם לחברו, יצף ה' ביני ובינך אם תעבור את הברית: כי נסתר. ולא נראה איש את רעהו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ז) ר"ל דהא דמצינו שהר הגלעד נקרא מצפה כמו שמביא רש"י הפסוק (שופטים י"א כ"ט), ולמה נקרא כן ומפרש הפסוק בעצמו בשביל זה נקרא נמי מצפה לפי שאמר יצף ה' וגו': (שפתי חכמים)

 הרמב"ן  וטעם והמצפה. כתב רש"י והמצפה אשר בהר גלעד כמו שכתוב (שופטים יא כט) ויעבור את מצפה גלעד למה נקראת מצפה אשר אמר כל אחד מהם לחבירו יצף ה' ואם כן הוא שם מקום גבוה בראש ההר ולפי דעתי שהיא האבן שהקים יעקב מצבה והוא נמשך על כן קרא שמו גלעד והמצפה קרא כי אמר יצף ה' ואפשר שהוא מצפה גלעד (עיין שופטים יא כט) שהמקום יקרא על שם האבן הזאת לעולם (הרמב"ן)

 ספורנו  והמצפה. וכן יעיד שם המצפה שהוא מקום סמוך לנו יהיה לעד מזכיר מה שנאמר: אשר אמר. וזה שאמר שהמצפה גם כן תעיד על דבריו הוא מפני שאמר אז לבן ליעקב יצף ה' ביני ובינך והיה לדיין ושופט: (ספורנו)


{נ}  אִם תְּעַנֶּה אֶת בְּנֹתַי וְאִם תִּקַּח נָשִׁים עַל בְּנֹתַי אֵין אִישׁ עִמָּנוּ רְאֵה אֱלֹהִים עֵד בֵּינִי וּבֵינֶךָ:

 אונקלוס  אִם תְּעַנֵּי יָת בְּנָתַי וְאִם תִּסַּב נְשִׁין עַל בְּנָתַי לֵית אֱנַשׁ עִמָּנָא חָזֵי מֵימְרָא דַּיְיָ סָהִיד בֵּינִי וּבֵינָךְ: (אונקלוס)

 יונתן  אִין תַּסְגִיף יַת בְּרַתַּי לְמֶעֱבַד לָהֵן עוּלְבָּנָא וְאִם תִּיסַב עַל בְּרַתַּיַי לֵית אֵינַשׁ לְמִידַן יָתָן חָמֵי מֵימְרָא דַיְיָ סָהִיד בֵּינָא וּבֵינָךְ: (תרגום יונתן)

 רש"י  בנתי בנתי. ב' פעמים, אף בלהה וזלפה בנותיו היו מפלגש: אם תענה את בנתי. למנוע מהן עונת תשמיש (יומא עז:): (רש"י)

 ספורנו  ראה אלהים עד. ראה שאם תבגוד בי תמעול בו והוא יפרע ממך כענין ומעלה מעל בה' וכחש בעמיתו כאמרם ז''ל שהוא מכחש בשלישי שביניהם: (ספורנו)


{נא}  וַיֹּאמֶר לָבָן לְיַעֲקֹב הִנֵּה הַגַּל הַזֶּה וְהִנֵּה הַמַּצֵּבָה אֲשֶׁר יָרִיתִי בֵּינִי וּבֵינֶךָ:

 אונקלוס  וַאֲמַר לָבָן לְיַעֲקֹב הָא דְּגוֹרָא הָדֵין וְהָא קַמְתָא דִּי אֲקֵימִית בֵּינִי וּבֵינָךְ: (אונקלוס)

 יונתן  וַאֲמַר לָבָן לְיַעֲקב הָא אוֹגַר הָדֵין וְהָא קָמָא דְאַקֵימִית בֵּינָא וּבֵינָךְ: (תרגום יונתן)

 רש"י  יריתי. כמו ירה בים, כזה שהוא יורה החץ: (רש"י)


{נב}  עֵד הַגַּל הַזֶּה וְעֵדָה הַמַּצֵּבָה אִם אָנִי לֹא אֶעֱבֹר אֵלֶיךָ אֶת הַגַּל הַזֶּה וְאִם אַתָּה לֹא תַעֲבֹר אֵלַי אֶת הַגַּל הַזֶּה וְאֶת הַמַּצֵּבָה הַזֹּאת לְרָעָה:

 אונקלוס  סָהִיד דְּגוֹרָא הָדֵין וְסָהֲדָא קָמָא אִם אֲנָא לָא אֶעְבַּר לְוָתָךְ יָת דְּגוֹרָא הָדֵין וְאִם אַתְּ לָא תֵעִבַּר לְוָתִי יָת דְּגוֹרָא הָדֵין וְיָת קַמְתָא הָדָא לְבִישׁוּ: (אונקלוס)

 יונתן  סְהִיד אוֹגַר הָדֵין וּסְהִידָא קָמָא אִין אֲנָא לָא אֲעִיבַר לְוָתָךְ יַת אוֹגַר הָדֵין וְאִין אַנְתְּ לָא תְעִיבַר לְוָתִי יַת אוֹגַר הָדֵין וְיַת קָמָא הָדָא לְאַבְאָשָׁא: (תרגום יונתן)

 רש"י  אם אני. הרי אם משמש בלשון אשר, (ח) כמו עד אם דברתי דברי (בראשית כד, לג.): לרעה. לרעה אי אתה עובר, אבל אתה עובר לפרקמטיא (ב"ר עד, טו.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ח) ר"ל דאם משמע לשון ספק וכאן אי אפשר לפרשו כן, לכן פירש אם משמש בלשון אשר, פירש במקום שי"ן כאילו אמר עדה המצבה שאני לא אעבור וכו': (שפתי חכמים)

 דעת זקנים  עד הגל הזה. נעצו חרב בגל גם לעדות ולכך בלעם לקה בשניהם דאמרי' הוא לבן הוא בעור הוא כושן רשעתים שכן דרך המכזבים והמשקרים באמונתם להיות לוקים ע"י העדים ובלעם נלקה בגל כדכתיב ותלחץ רגל בלעם אל הקיר ואותו קיר הגל היה ובחרב דכתי' ואת בלעם בן בעור הרגו בחרב. וכן מצינו בבחור שקדש בחורה ונשבע לה שלא ישא אחרת עליה ומסר לה בעדות חולדה ובור לימים נשא אחרת וילדה לו שני בנים האחד גררה חולדה והאחד נפל בבור נמצא שלקה בעדיו ויש סמך לזה מדכתיב יד העדים תהיה בו בראשונה: (דעת זקנים)


{נג}  אֱלֹהֵי אַבְרָהָם וֵאלֹהֵי נָחוֹר יִשְׁפְּטוּ בֵינֵינוּ אֱלֹהֵי אֲבִיהֶם וַיִּשָּׁבַע יַעֲקֹב בְּפַחַד אָבִיו יִצְחָק:

 אונקלוס  אֱלָהֵהּ דְּאַבְרָהָם וֵאֱלָהֵהּ דְּנָחוֹר יְדוּנוּן בֵּינָנָא אֱלָהֵהּ דַּאֲבוּהוֹן וְקַיֵּים יַעֲקֹב בִּדְדָחִיל לֵהּ אֲבוּהִי יִצְחָק: (אונקלוס)

 יונתן  אֱלָהֵיהּ דְאַבְרָהָם וֶאֱלָהֵיהּ דְנָחוֹר יְדִינוּן בֵּינָנָא אֱלָהֵיהּ דַאֲבוּהוֹן וְקַיֵים יַעֲקב בֶּאֱלָהָא דְדָחֵיל לֵיהּ אָבוֹי יִצְחָק: (תרגום יונתן)

 רש"י  אלהי אברהם. (ט) קדש (שם טז.): ואלהי נחור. חול: אלהי אביהם. חול: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ט) פירש ואינו רשאו למחקו: (שפתי חכמים)

 ספורנו  אלהי אביהם. אמר לבן אין לך למאן מה שיחדתי לדיין אלהי נחור עם אלהי אברהם כי אמנם אלהי נחור היה אלהיו של תרח שהיה אכיהם של אברם ושל נחור: וישבע יעקב בפחד אביו יצחק. שיצחק אינו בן תרח ונשבע שאלהיו של יצחק לבדו ישפוט אם יבגוד: (ספורנו)


{נד}  וַיִּזְבַּח יַעֲקֹב זֶבַח בָּהָר וַיִּקְרָא לְאֶחָיו לֶאֱכָל לָחֶם וַיֹּאכְלוּ לֶחֶם וַיָּלִינוּ בָּהָר:

 אונקלוס  וּנְכֵס יַעֲקֹב נִכְסָתָא בְּטּוּרָא וּקְרָא לַאֲחוֹהִי לְמֵיכַל לַחְמָא וַאֲכָלוּ לַחְמָא וּבִיתוּ בְּטוּרָא: (אונקלוס)

 יונתן  וּנְכַס יַעֲקב נִכְסְתָא בְּטַוְורָא וְזַמֵן לְקָרִיבוֹי דְאָתוּ עִם לָבָן לְמִסְעוֹד לַחֲמָא וּסְעָדוּ וּבָתוּ בְּטַוְורָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  ויזבח יעקב זבח. שחט בהמות למשתה: לאחיו. לאוהביו (י) שעם לבן: לאכל לחם. כל דבר מאכל קרוי לחם, (כ) כמו עבד לחם רב (דניאל ה, א.), נשחיתה עץ בלחמו (ירמיה יא, יט.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (י) כאן לא פרש"י כמו גבי ויאמר יעקב לאחיו (פ' מ"ו) ופרש"י שם (ד"ה לאחיו) בניו, דכאן אין שייך לומר שעשה משתה לבניו, והא דלא פירש לעיל כמו הכא, יש לומר דלעיל אמר יעקב לקטו אבנים שהוא לשון ציווי, ולא שייך לצוות לאנשים שאינן סרים למשמעתו, לכן פירש על בניו: (כ) רצונו לתרץ דהיה לו לאכול בשר שהרי שחט להם בהמות: (שפתי חכמים)

 ספורנו  ויקרא לאחיו. של לבן אבל לא הוצרך לקרוא את לבן כי הוא היה אז כאב לבני יעקב: (ספורנו)

בראשית פרק-לב

{א}   מפטיר  וַיַּשְׁכֵּם לָבָן בַּבֹּקֶר וַיְנַשֵּׁק לְבָנָיו וְלִבְנוֹתָיו וַיְבָרֶךְ אֶתְהֶם וַיֵּלֶךְ וַיָּשָׁב לָבָן לִמְקֹמוֹ:

 אונקלוס  וְאַקְדֵּם לָבָן בְּצַפְרָא וּנְשַׁק לִבְנוֹהִי וְלִבְנָתֵהּ וּבָרִיךְ יָתְהֵן וַאֲזַל וְתַב לָבָן לְאַתְרֵהּ: (אונקלוס)

 יונתן  וְאַקְדִים לָבָן בְּצַפְרָא וּנְשֵׁיק לִבְנוֹי דְיַעֲקב וְלִבְנָתֵיהּ דְלֵיהּ וּבְרִיךְ יַתְהוֹן וְאָזַל וְתַב לָבָן לְאַתְרֵיהּ: (תרגום יונתן)

 ספורנו  ויברך אתהן. כבר אמרו אל תהי ברכת הדיוט קלה בעיניך אמנם סיפר ברכת לבן לבנותיו להורות שברכת האב אשר היא על בניו בכל נפשו בלי ספק ראוי שתחול יותר בסגלת צלם אלהים המברך כאמרו בעבור תברכך נפשי: (ספורנו)


{ב}  וְיַעֲקֹב הָלַךְ לְדַרְכּוֹ וַיִּפְגְּעוּ בוֹ מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים:

 אונקלוס  וְיַעֲקֹב אֲזָל לְאָרְחֵהּ וַעֲרָעוּ בֵהּ מַלְאָכַיָּא דַּיְיָ: (אונקלוס)

 יונתן  וְיַעֲקב אָזַל לְאָרְחֵיהּ וְאַרְעוּ בֵּיהּ מַלְאָכַיָא דַיְיָ: (תרגום יונתן)

 רש"י  ויפגעו בו מלאכי אלהים. מלאכים של ארץ ישראל באו לקראתו, ללותו לארץ: (רש"י)

 הרמב"ן  ויפגעו בו מלאכי אלהים. לשון רש"י מלאכי ארץ ישראל יצאו לקראתו מחנים שתי מחנות של חוצה לארץ באו עמו עד כאן ושל ארץ ישראל יצאו לקראתו ואני תמה בזה שהרי עדיין לא הגיע יעקב לארץ ורחוק היה משם ושלח מלאכים אל עשו מרחוק ושם (להלן לב כג) נאמר ויעבור את מעבר יבק שהוא "יבק הנחל גבול בני עמון" (דברים ג טז) שהוא דרומית מזרחית לארץ ישראל ועדיין יש לו לעבור גבול בני עמון ומואב ואחרי כך ארץ אדום ותחלת ביאתו בארץ בשכם היה שנאמר (להלן לג יח) ויבא יעקב שלם עיר שכם אשר בארץ כנען אבל היתה המראה הזאת ליעקב כאשר בא בגבול אויביו להודיעו כי רבים אשר אתו מאשר אתם ונקרא שם המקום מחנים כי כן הדרך בשמות או מחנים מחנהו ומחנה העליונים לומר כי מחנהו בארץ כמחנה המלאכים כלם מחנות אלהים מברכים לו ומודים בייחודו יתברך שמו לעולמים חסלת פרשת ויצא נכתבה הפרשה הזאת להודיע כי הציל הקב"ה את עבדו וגאלו מיד חזק ממנו וישלח מלאך ויצילהו וללמדנו עוד שהוא לא בטח בצדקתו והשתדל בהצלה בכל יכלתו ויש בה עוד רמז לדורות כי כל אשר אירע לאבינו עם עשו אחיו יארע לנו תמיד עם בני עשו וראוי לנו לאחז בדרכו של צדיק שנזמין עצמנו לשלשת הדברים שהזמין הוא את עצמו לתפלה ולדורון ולהצלה בדרך מלחמה לברוח ולהנצל וכבר ראו רבותינו הרמז הזה מן הפרשה הזאת כאשר אזכיר (להלן לב ט לג טו) (הרמב"ן)

 אור החיים   ויפגעו בו מלאכי וגו'. צריך לדעת כוונת אומרו ויפגעו בו. גם אומרו ויאמר יעקב וגו' מה חידוש מודיע הכתוב שאמר יעקב כן. גם יעקב מה חידש בדבריו. גם אין ידוע כוונת אומרו מחנים. ורז''ל (ב''ר פ' ע''ד) דרשו יעויין שם דבריהם שהוא דרש. ופשט הכתוב הוא, להיות כי שלח ה' מלאכים בדמות אנשים להדמות לפני עשו כאשר הוכיח סוף המעשה, לזה הקדים להודיע המעשה שממנו הרגיש יעקב היותם מלאכים, ואמר שלא בא המחנה כדרך האנשים שקודם יהיו נראים הלוך וקרב עד שיגיעו אצל הבאים אצלו אלא תיכף ומיד צמחו לפניו, והוא אומרו ויפגעו בו פי' ראיה ראשונה היתה הפגיעה בו אצלו, ויאמר יעקב כאשר ראם בדרך זה מחנה אלהים, אין אלה אנשים אלא מלאכים, ויקרא שם המקום מחנים פי' ב' מחנות אחד של אנשיו שהיו עמו לערוך מלחמה והב' של מלאכים בדמות אנשים כי באו לעזרת ה' לידידו יעקב בחיר ה':

חסלת פרשת ויצא (אור החיים)


{ג}  וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב כַּאֲשֶׁר רָאָם מַחֲנֵה אֱלֹהִים זֶה וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא מַחֲנָיִם: (פפפ)

 אונקלוס  וַאֲמַר יַעֲקֹב כַּד חֲזָנוּן מַשְׁרִיתָא מִן קֳדָם יְיָ דֵּין וּקְרָא שְׁמָא דְאַתְרָא הַהוּא מַחֲנָיִם: [פפפ] (אונקלוס)

 יונתן  וַאֲמַר יַעֲקב כֵּיוָן דְחָמִינוּן לָא מַשִׁירְוַין דְעֵשָו הִינוּן דְאַתְיָין לִקְדָמוּתִי וְלָא מַשִׁירְוְיָן דְלָבָן הִינוּן דְהַדְרוּ לְמִרְדַף בַּתְרַיי אֱלָהֵין מַשִׁירְוְיָין דְמַלְאָכַיָא קַדִישִין דְאִשְׁתַּלְחוּ מִן קֳדָם יְיָ הִינוּן בְּגִין כֵּן קָרָא שְׁמֵיהּ דְאַתְרָא הַהוּא בְּלִישַׁן בֵּית קוּדְשָׁא מַחֲנָיִם: (תרגום יונתן)

 רש"י  מחנים. שתי מחנות, (ל) של חוצה לארץ שבאו עמו עד כאן. ושל ארץ ישראל שבאו לקראתו (ב"ר עה, י. - תנחומא וישלח ג.):

חסלת פרשת ויצא: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ל) וקשה והא גבי עולים ויורדים (לעיל כ"ח י"ב) פירש"י (ד"ה עולים) שלא היו שניהם יחד אלא עולים תחילה ואח"כ יורדים, לפי שפירש"י בריש פרשת וישלח יעקב מלאכים (פ' ד') מלאכים ממש, צריך לומר דהכי פירושו דודאי המלאכים של חוץ לארץ רצו נמי לעלות קודם שירדו מלאכי ארץ ישראל אלא שיעקב עיכבן בעל כרחן לפי שרצה לשלחן לעשו, אם כן שמע מינה שמלאכים ממש היו: חסלת פרשת ויצא (שפתי חכמים)

 ספורנו  מחנה אלהים זה. המחנה שלי שפגעו בו מלאכי אלהים אין ספק שהוא מחנה אלהים כענין ויקרא למקום אל בית אל כי שם נגלו אליו האלהים: מחנים. שתי מחנות אלהים של מלאכים ושלו כמשפט סימן הרבים הבא אחר פתח מלעיל המורים על מספר שנים כמו פעמים שבועים שנתים וזולתם: חסלת פרשת ויצא (ספורנו)