---

פרשת וישלח

---

{ד}  וַיִּשְׁלַח יַעֲקֹב מַלְאָכִים לְפָנָיו אֶל עֵשָׂו אָחִיו אַרְצָה שֵׂעִיר שְׂדֵה אֱדוֹם:

 אונקלוס  וּשְׁלַח יַעֲקֹב אִזְגַּדִּין קֳדָמוֹהִי לְוַת עֵשָׂו אֲחוּהִי לְאַרְעָא דְשֵׂעִיר לַחֲקַל דְאֱדוֹם: (אונקלוס)

 יונתן  וישׁלח וְשָׁדַר יַעֲקב אִזְגַדִין קוֹמוֹי לְוַת עֵשָו אָחוֹי לְאַרְעָא דְגַבְלָא לְחַקְלָא אֱדוֹמָאֵי: (תרגום יונתן)

 רש"י  וישלח יעקב מלאכים. מלאכים (א) ממש (ב"ר עה, ד.): ארצה שעיר. לארץ שעיר, כל תיבה שצריכה למ"ד בתחלתה הטיל לה הכתוב ה"א בסופה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (א) דאם לא כן מלת לפניו למה לי, והכי פירושו וישלח יעקב מלאכים לפניו, רצה לומר אותן דכתיב לפני השליחות דהיינו ויפגעו בו מלאכי אלהים וגו' (לעיל פ' ב'), [ועוד דברים רבים נאמרו בזה, עיין בג"א ובמהר"ן ובנח"י]: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  וישלח. הנה ידענו כי ארץ אדום בין חרן ובין ארץ ישראל וזאת תשובה על הגאון שאמר כי סיני ושעיר ופארן סמוכים הם. ואלה המלאכים הם העבדיו: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  אל עשו אחיו ארצה שעיר. בעבור היות נגב ארץ ישראל על ידי אדום ואביו יושב בארץ הנגב יש לו לעבור דרך אדום או קרוב משם על כן פחד אולי ישמע עשו והקדים לשלוח אליו מלאכים לארצו וכבר תפסוהו החכמים על זה אמרו בבראשית רבה (עה ג) מחזיק באזני כלב וגו' (משלי כו יז) אמר לו הקב"ה לדרכו היה מהלך והיית משלח אצלו ואומר לו כה אמר עבדך יעקב ועל דעתי גם זה ירמוז כי אנחנו התחלנו נפילתנו ביד אדום כי מלכי בית שני באו בברית עם הרומיים (ספר החשמונאים א ח) ומהם שבאו ברומה (כך כותב רבינו בויקרא כו טז) והיא היתה סבת נפילתם בידם וזה מוזכר בדברי רבותינו ומפורסם בספרים (יוסיפון פרק סה) (הרמב"ן)

 אור החיים  וישלח. צל''ד אומרו לפניו ללא צורך. גם למה הוצרך לומר תיבת אחיו כי ידוע הוא שעשו הוא אחיו, גם למה הוצרך להזכיר ארצה שעיר שדה וגו', כי השליחות לא ישתנה אם יהיה שם או במקום אחר, ועוד דקדק לומר ארצה ולא אמר לארץ, והגם שאמרו ז''ל (יבמות יג.) כל מקום שצריך למ''ד וכו', אף על פי כן הלא דבר הוא שגורם שינוי:

אכן כוונת הכתוב היא לתת טעם לאומרו וישלח מלאכים למה ישתמש במשרתי עליון ללא צורך כי יכול עשות הדבר על ידי משרתי אדם גם בני איש, לזה אמר לפניו פי' לצד היותם לפניו דן כי הורשה להשתמש בהם לאשר יצטרך להם בדבר שאין יכול עשות על ידי בני אדם, ואמר כי הוצרך להם לצד שהשליחות הוא אל עשו והוא אדם גדול כידוע לפי דבריהם ז''ל (ב''ר פ' ע''ה) ושליחות אחרים אפשר שלא יחשיב אותם להשיבם. או אפשר שיקדים להכותם מבלי השב ויבא על יעקב כאשר ידאה הנשר מה שאין כן המלאכים. גם באמצעות שליחותם יפחד ורהב לבבו בראותו צבא השמים וכאומרם ז''ל (שם) מהם לבושי אש ורוכבי סוסים וכו' ע''כ, שבזה ירא לבל עשות רע. ואומרו אל אחיו פי' טעם השתדלותו בשליחות זה בדרך שלום ורבנות לצד היותו אחיו והיה חש שלא יכנס עמו במלחמה שמא יעמדו לו זכות אבותיו:

או ירצה על זה הדרך אל עשו שהוא שונא, אל אחיו שאינו שונא פי' שיעשו השליחות לערך אשר ימצאוהו, אם ימצאוהו שהוא שונא תהיה השליחות באופן א', ואם יראו כי הוא אחיו תהיה השליחות באופן אחר, ודבר זה לא יוכלו הבין זולת המלאכים כי האנשים יכול להטעותם:

או ירצה שנתכוון להקדים לשלוח הוא שלוחיו קודם שידע עשו מהזולת כי בא יעקב על דרך אומרם ז''ל (שם) קדמהו לרשע וכו' אשר על כן בחר לשלוח המלאכים שלא יצטרכו להליכה ובמקום שהם שמה יעשו שליחותם כי כל העולם כארבע אמותם, והוא אומרו וישלח מלאכים הטעם לפניו אל עשו וגו' פירוש הם עודם עומדים לפניו והם עושים שליחותם אל עשו אחיו הגם שהוא במקום רחוק, והוא אומרו ארצה שעיר, ולזה לא אמר לארץ כי לא יצטרכו ללכת אלא יחזרו פניהם וידברו עם עשו ובמעמדם יעמודו ויחזרו לו התשובה והבן. ואומרו שדה אדום פי' קודם שיצא ממקומו עשו יגיעוהו בשליחות כי מקום מושבו יקרא שדה אדום:

ובדרך רמז יכוון הכתוב לרמוז ג' זמנים שישתנו בהם בני עשו, הא' יהיו יעקב ועשו במדת האחוה, והוא אומרו עשו אחיו וזה היה עד עת החורבן, והגם שהיה זמן שהיה אדום תחת יד ישראל זה היה זמן מועט. והב' מזמן שנחרב הבית עד עת קץ שעשו במעלה גדולה ואין מעלת ישראל נכרת לפניו, והוא שרמז באומרו ארצה שעיר בפת''ח תחת האל''ף להראות מדרגה עליונה. והג' בימים המקווים לנו שתהיה אדום ירשה, והוא אומרו שדה אדום כשדה תחרש: (אור החיים)

 ספורנו  וישלח יעקב מלאכים. לדעת מה בלב אחיו לדעה מה יעשה לו: ארצה שעיר שדה אדום. אל גליל שעיר לאותו החלק ממנו שהיה דר שם אדום כי אז לא כבש עדיין את כל החורי יושבי הארץ: (ספורנו)


{ה}  וַיְצַו אֹתָם לֵאמֹר כֹּה תֹאמְרוּן לַאדֹנִי לְעֵשָׂו כֹּה אָמַר עַבְדְּךָ יַעֲקֹב עִם לָבָן גַּרְתִּי וָאֵחַר עַד עָתָּה:

 אונקלוס  וּפַקִּיד יָתְהוֹן לְמֵימָר כְּדֵין תֵּימְרוּן לְרִבּוֹנִי לְעֵשָׂו כִּדְנַן אֲמַר עַבְדָּךְ יַעֲקֹב עִם לָבָן דָּרִית וְאוֹחָרִית עַד כְּעָן: (אונקלוס)

 יונתן  וּפְקִיד יַתְהוֹם לְמֵימַר כְּדֵין תֵּימְרוּן לְרִיבּוֹנִי לְעֵשָו כִּדְנַן אָמַר עַבְדָךְ יַעֲקב עִם לָבָן אִיתּוֹתָבִית וְאִשְׁתְּהָיַית עַד כְּדוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  גרתי. לא נעשיתי שר וחשוב, (ב) אלא גר, אינך כדאי לשנוא אותי על ברכות אביך שברכני הוה גביר לאחיך, שהרי לא נתקיימה בי. דבר אחר, גרתי בגימטריא תרי"ג, כלומר עם לבן הרשע גרתי, ותרי"ג מצות שמרתי, (ג) ולא למדתי ממעשיו הרעים: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ב) דאם לא כן עם לבן אחרתי היה לו לומר: (ג) כלומר ואין אתה יכול לי דהא דבירך אותך אביך ועל חרבך תחיה (לעיל כ"ז מ') היינו דוקא בוהיה כאשר תריד (שם), אבל אני קיימתי את כל התורה. ומהרש"ל פירש רצה לומר לפי שקשה לו למה אמר לו בתחילה לא נעשיתי שר וכו', אדרבה בזה יהיה לו לאותו רשע פתחון פה לומר אם כן אין הברכות מקויימות בך, בודאי לא קיימת מצות, ויש לי לקיים בך והיה כאשר תריד וגו', לכן אמר כל תרי"ג מצות שמרתי ואעפ"כ לא נעשיתי כו': (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  כה תאמרון לאדוני. אמר כן להם עד שיתברר אצלם שהוא אדניו וידברו עמו בדרך מוסר העבד: ואחר עד עתה. האל''ף סימן המדבר והנוח הנעלם שהוא אחריו תחת אל''ף השרש. וכן אני אהבי אהב. כי כבד על הל' להוציא ב' אלפי''ן והוא מהבנין הקל: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  כה תאמרון לאדני לעשו כה אמר עבדך יעקב. צוה אותם שיאמרו לאדני לעשו אנחנו שלו או שלוחים אליו ולאמר לו כה אמר עבדך יעקב עם לבן גרתי ודומה לו בפרשה (להלן פסוק יח) למי אתה או שקראו יעקב בפניהם אדני עשו להזהירם שלא יזכירוהו אפילו שלא בפניו רק דרך כבוד בראותם כי אדונם קורא אותו אדני ודע כי הכבוד הזה שהיה יעקב עושה לאחיו בפחדתו לאמר אדני ועבדך בעבור כי המנהג בצעיר לתת מעלה וכבוד אל הבכור כאלו הוא אביו כאשר רמזה לנו גם התורה לרבות אחיך הגדול והנה יעקב לקח בכורתו ואת ברכתו ועשו שוטם אותו עליהם ועתה היה מראה לו כאלו אין המכירה ההיא אצלו כלום וכי הוא נוהג בו כבכור ואב להוציא את המשטמה מלבו (הרמב"ן)

 בעל הטורים  עם לבן גרתי. כלומר אף על פי שהייתי בבית לבן קיימתי תרי''ג מצות: ואחר עד עתה. וא''ת אם כן שקיימת המצות בוא והלחם עמי ואחר עד עתה כלומר אני צריך להתאחר עד שיעבור עת''ה ע' של בבל ות' של מצרים וה' אלפים ויבא אלף הששי שהם ימות המשיח ואח''כ ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו. ד''א גרתי אותיות תגרי שהייתי עם לבן שהיה לו עמי תגרי ואני איש ריב ובעל מלחמה והכל כדי להפחידו: גרתי. ב' במסורה הכא. ואידך אויה לי כי גרתי משך. בשביל שיעקב ירא מעשו וקראו אדוני והקב''ה הבטיחו כבר ושמרתיך בכל אשר תלך גרם לבניו שנעשו גרים בין האומות: (בעל הטורים)

 אור החיים  ויצו אותם לאמר. צריך לדעת למה הוצרך לומר לאמר אחר שאמר כה תאמרון לעשו. ואולי שיכוין לומר שיאמרו אליו שהוא צוה לומר אליו בסדר הזה, שזולת זה יחשוב כי השלוחים הם האומרים בנוסח זה לחושבם כי הוא הבכור בבכורתו ומן המוסר לדבר כן ולא יצאו הדברים מפי יעקב, לזה צוה אליהם שיאמרו כי הוא אמר כדברים האלה וקראו אדון עליו שבזה יסיר קנאה ושנאה. ובזה נחה דעתי למה יזכיר יעקב עשו בשם אדון שלא בפניו יגדיל עליו חלק הרע ח''ו, ולפי מה שכתבתי הם דברים הנאמרים לעשו החניף לרשע כדי שלא יכנס עמו במלחמה:

עם לבן גרתי וגו'. צריך לדעת מה מודיע בזה. גם מה מודיע בכל מאמר השליחות. ואולי כי מדרך ב' אחים אשר נאמנים הם באהבתם להודיע האח לאחיו את כל אשר יעבור עליו מהטובות גם מהרעות כי זה יגיד קורבת הלבבות, ולזה ספר יעקב כל מוצאותיו טובות ורעות למצוא חן בעיניו כשידע כי מאמין בו ונאמן אחוותו:

עוד נתחכם בשליחות זה להודיעו כי אין ראוי להרחיקו, וצא ולמד עם לבן גרתי וידוע היה לבן בהפלגת הרשע והרמאות ואין אדם דר עם נחש ואף על פי כן גר עמו יעקב וזה לך האות הפלגת מעשיו הנכונים וראוי ונכון לקרבו ולאהבו ולחבבו. ולא תאמר שזה היה בזמן מועט אלא ואחר עד עתה, ולא תאמר שהיה פחות עבד לו שלא היה שוה נהום כריסיה, לזה אמר ויהי לי שור וגו' ואף על פי כן הנני מזמין עצמי לעבד לך וקנייני קנייניך, ודברים אלו יתיכו לב אבן: (אור החיים)

 ספורנו  ואחר עד עתה. לפיכך לא באתי להשתחות לך עד עתה: (ספורנו)


{ו}  וַיְהִי לִי שׁוֹר וַחֲמוֹר צֹאן וְעֶבֶד וְשִׁפְחָה וָאֶשְׁלְחָה לְהַגִּיד לַאדֹנִי לִמְצֹא חֵן בְּעֵינֶיךָ:

 אונקלוס  וַהֲוָה לִי תּוֹרִין וַחֲמָרִין עָאן וְעַבְדִּין וְאַמְהָן וּשְׁלָחִית לְחַוָּאָה לְרִבּוֹנִי לְאַשְׁכָּחָא רַחֲמִין בְּעֵינָךְ: (אונקלוס)

 יונתן  וּמִכָּל מַה דִבְרִיךְ יָתִי אַבָּא לֵית בְּיָדִי אֱלָהֵין הֲווֹ לִי כִזְעֵיר תּוֹרִין וְחַמְרִין עָאן וְעַבְדִין וְאַמְהָן וְשַׁדָרִית לְתַנָאָה לְרִבּוֹנִי דְלָא אָהַנְיַית לִי בִּרְכָתָא הַהוּא לְאַשְׁכָּחָא רַחֲמִין בְּעֵינָךְ דְלָא תִינְטוֹר לִי בָּבִין עֲלָהּ: (תרגום יונתן)

 רש"י  ויהי לי שור וחמור. אבא אמר לי מטל השמים ומשמני הארץ, זו אינה לא מן השמים ולא מן (ד) הארץ: שור וחמור. דרך ארץ לומר על שוורים הרבה שור, אדם אומר לחבירו, בלילה קרא התרנגול, ואינו אומר קראו התרנגולים: ואשלחה להגיד לאדני. להודיע (ה) שאני בא אליך: למצא חן בעיניך. שאני שלם עמך ומבקש אהבתך: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ד) כלומר שהוייתן אינו מן הארץ, אף על פי שנזונין מן הארץ, דאם לא כן מעיקרא אמר גרתי להודיעו שלא נתקיימו הברכות, והדר אמר ויהי לי שור וחמור, ועל כרחך שפירושו כדרך בני אדם לומר על שוורים הרבה שור, דהא שלח ליה דורון כל אותה המחנה הרי ימצא שקרן בדבריו שאמר ויהי לי שור אחד, ולפי ד"א דלעיל י"ל דהכי קאמר ליה אע"פ שתרי"ג מצות שמרתי עדיין לא נתקיימה בי ברכת אבי, שהרי אין לי אלא שור וחמור ולא קבלתי שאר ברכות אבי שהוא משמני הארץ, ולכן אין אני ירא ממך וק"ל: (ה) דאם הוא שולח לו בשביל זה להגיד לו עם לבן גרתי ויהי לי וכו', אם כן למצא חן בעיניך נמי קאי על זה, וזה אי אפשר דהא אין להגדה הזאת סיבה למציאת חן אלא שלא ישטמנו, לכן מפרש להודיע שאני בא אליך להשתעבד לך ובזאת אמצא גם כן חן בעיניך, ומהרש"ל כתב דקשה לרש"י והלא אמר למעלה כה תאמרון, מהו דכתיב אחר כך להגיד וגו', אלא לומר שאני בא וכו', ובזה יהיה לי מציאות חן, לפי שדרך בני אדם כששולחים לפייס אין באים בעצמן, אבל אני בא גם כן בעצמי, וכל זה בעבור שאני שלם עמך: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  שור וחמור. שם המין: ואשלחה להגיד. כי רצוני לעשות כל אשר יצוה וזה טעם למצא חן: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  ואשלחה להגיד לאדני. להודיע שאני בא אליך למצא חן בעיניך שאני שלם עמך ומבקש אהבתך לשון רש"י רצה לומר שאינו מוסב למעלה אבל יאמר ואשלחה להגיד לאדני כי אני בא למצוא חן בעיניך ולעשות ככל אשר יצוה אדני ויותר נכון שיוסב למעלה ואשלחה להגיד לאדני שיש לי עושר ונכסים וכבוד לעשות בו חפצך ורצונך ירמוז שישלח לו דורון מהם או שיקח הוא משלו מה שיחפוץ וכן אמר (להלן לג ח) מי לך כל המחנה הזה אשר פגשתי ויאמר למצא חן בעיני אדני (הרמב"ן)

 בעל הטורים  ויהי לי שור וחמור. ולא הזכיר מינים אחרים אלא רמז ליוסף שהוא שטנו של עשו וליששכר שעוסקין בתורה לקיים הקול קול יעקב בבתי מדרשות: לי שור. בגימטריא שנולד יוסף. שור בגימטריא קרן יוסף: ויהי לי שור. ווי לי שיתחברו עתה השור והחמור הטמא והטהור יחדיו: (בעל הטורים)

 ספורנו  למצוא חן בעיניך. כי אין ספק אצלי שתשמח על היות לי עושר וכבוד ואמצא חן בעיניך כשאבשרך בזה: (ספורנו)


{ז}  וַיָּשֻׁבוּ הַמַּלְאָכִים אֶל יַעֲקֹב לֵאמֹר בָּאנוּ אֶל אָחִיךָ אֶל עֵשָׂו וְגַם הֹלֵךְ לִקְרָאתְךָ וְאַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ עִמּוֹ:

 אונקלוס  וְתָבוּ אִזְגַּדַּיָּא לְוַת יַעֲקֹב לְמֵימָר אֲתֵינָא לְוַת אָחוּךְ לְוַת עֵשָׂו וְאַף אָתֵי לְקַדָּמוּתָךְ וְאַרְבַּע מְאָה גַּבְרָא עִמֵּהּ: (אונקלוס)

 יונתן  וְתָבוּ אִזְגַדַיָא לְוַת יַעֲקב לְמֵימַר אָתֵינָא לְוַת אָחוּךְ לְעֵשָו וְאוּף אָתֵי לִקְדָמוּתָךְ וְאַרְבַּע מְאָה גוּבְרִין פּוּלְמַרְכִין עִמֵיהּ: (תרגום יונתן)

 רש"י  באנו אל אחיך אל עשו. שהיית אומר אחי הוא, אבל הוא נוהג עמך כעשו הרשע, (ו) עודנו בשנאתו (ב"ר עה, ז.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ו) דאם לא כן עשו למה לי והלא אין לו אלא אח אחד, אלא עשו המפורסם בתכלית הרשעה, (רא"ם). ועוד יש לומר דקשה לרש"י היה לו לומר באנו אל עשו אחיך, ולא אל אחיך אל עשו, כמו דכתיב בתחילת הפרשה (פ' ד') אל עשו אחיו וק"ל. ומהרש"ל פירש אל אל למה לי, ואין להקשות למה אמר לאדוני לעשו, י"ל הוא ציוה להם לעשות תואר ללשון, אבל כשהשיבו לו תשובה מה להם לתאר הלשון לכך מדקדק וכו' עכ"ל: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  וגם הולך לקראתך. שהוגד לו שאתה בא: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  וישובו המלאכים אל יעקב לאמר. השלוחים האלה עשו שליחותם אבל לא סיפר הכתוב זה כי אין צורך וטעם וגם הולך לקראתך לאמר כאשר אתה הולך לקראתו כן הוא הולך לקראתך ומהר תפגשו זה בזה (הרמב"ן)

 אור החיים  וישובו המלאכים. פי' השיבוהו תשובה ואמרו לו באנו אל אחיך פי' הוא מראה פנים היות אחיך וכפי האמת הוא עשו הרשום בשנאה, וגם הולך לקראתך וגו' פי' הולך לקראתך בדרך אחוה וד' מאות איש עמו למחשבה רעה:

עוד ירצה באנו אל אחיך בהוראת פנים צהובות והראינו לו גם כן פנים של זעם לצד היותו כפי האמת עשו בלא אחוה, והוא על דרך אומרם ז''ל (ב''ר פ' ע''ה) שהראהו מחנות רוכבי אש וכו' להפחידו אם לא יתנהג במדת האחוה, וטעם שלא החליטו השליחות באופן אחד, לצד שהיה מראה בפניו אחוה ולבבו לא כן ידמה לזה עשו ב' אופני שליחות אם לטוב אם וכו': (אור החיים)

 ספורנו  וגם הולך לקראתך. לא בלבד ראינו שלא היתה בעיניו כל בשורה מוצאת כאשר הגדנו את עשרך אבל גם הולך לקראתך עם ד' מאות איש ואין זה אלא להלחם כענין ויצא אדום לקראתו בעם כבד: (ספורנו)


{ח}  וַיִּירָא יַעֲקֹב מְאֹד וַיֵּצֶר לוֹ וַיַּחַץ אֶת הָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ וְאֶת הַצֹּאן וְאֶת הַבָּקָר וְהַגְּמַלִּים לִשְׁנֵי מַחֲנוֹת:

 אונקלוס  וּדְחִיל יַעֲקֹב לַחֲדָא וַעֲקַת לֵהּ וּפַלִּיג יָת עַמָּא דִּי עִמֵּהּ וְיָת עָנָא וְיָת תּוֹרֵי וְגַמְלַיָּא לִ:תרֵין מַשִּׁירְיָן: (אונקלוס)

 יונתן  וּדְחִיל יַעֲקב לַחֲדָא עַל דְלָא עָסַק עֶשְרִין שְׁנִין בִּיקָרָא דְאָבוֹי וְעָקַת לֵיהּ וּפַלֵיג יַת עַמָא דְעִמֵיהּ וְיַת עָנָא וְיַת תּוֹרֵי וְגַמְלַיָא לִתְרֵין מַשִׁרְיַין לְמוֹהֲבוּת לֵאָה וּלְמוֹהֲבוּת רָחֵל: (תרגום יונתן)

 רש"י  ויירא ויצר. וירא שמא (ז) יהרג, ויצר לו, אם יהרוג הוא את (ח) אחרים (ב"ר עו, ז. - תנחומא וישלח ד.). (ס"א שמא יהרוג אחרים ועוד גירסות אחרות וצ"ע במזרחי ההפרש שביניהם): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ז) וא"ת והלא כבר הבטיחו הקב"ה בצאתו מבית אביו והשיבותיך אל האדמה הזאת (לעיל כ"ח ט"ו), כבר תירץ בגמרא (ברכות ד'., וסנהדרין צ"ח:) שמא יגרום החטא, ועוד י"ל דההבטחה לא היתה אלא והשיבותיך אל האדמה הזאת, כלומר להביאו אל ארץ ישראל אבל לא הבטיחו שיביאו אל בית אביו, (ועי' בהרא"ם והר"ן וג"א ומ"י): (ח) יש לפרש דיעקב היה ירא שמא יהרוג את עשו ויצחק יצטער ביותר, לפי שהיה אוהב לעשו כי בחזקת כשרות היה עשו בעיני יצחק, ויקלל את יעקב, (תנחומא). אי נמי יש לומר דיעקב ודאי לא היה ירא שמא יהרוג את עשו, דקיימא לן (סנהדרין ע"ב.) הבא להרגך השכם להרגו, אלא שיעקב היה מתירא שמא יהרוג הוא אנשים של עשו, ואולי הם לא באו להרוג את יעקב אלא אנשים של יעקב, רק עשו בא להרוג את יעקב, ואע"פ שאנשיו של עשו היו רודפין אחר אנשיו של יעקב, וכל אדם ניתן להציל את הנרדף בנפשו של רודף (סנהדרין ע"ג.), מכל מקום אם יכול להציל באחד מאיבריו והרגו נהרג עליו, ויעקב היה ירא שמא יהרוג אותן מכח בלבול המלחמה, אע"פ שהיה יכול להציל באחד מאיבריהם. יש מקשים למה ירא יעקב שמא יהרג, והא עשו אמר יקרבו ימי אבל וגו' (לעיל כ"ז מ"א) ויצחק היה עודנו חי, ועוד יש להקשות היאך שלח את אליפז שירדוף אחר יעקב ויהרגהו, לכן נראה שמה שאמר עשו יקרבו ימי אבל וגו', אבל כל זמן שיהיה אביו חי לא יהרגהו היינו כשיהיה אצל יצחק, אבל כשיהיה במקום אחר יהרגהו, (עיין במ"י): (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ויצר לו. זה הדבר מהבנין הכבד כמו והצר לך: ויחץ. נפתח היו''ד בעבור אות הגרון הבא אחריו כמו ויעל משה: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  ויירא יעקב מאד. בעבור שאמרו לו כי יצא עשו מעירו והוא בא לקראת יעקב ועוד שלקח עמו אנשים רבים ארבע מאות היה ירא לנפשו מאד כי אמר לא לקח כל אלה רק להלחם בי והנראה בעיני בענין הזה כי עשו לא קבל השלוחים כהוגן ולא השגיח עליהם ואולי לא היו לפניו כי לא נתן רשות שיבאו לפניו וידברו עמו כלל כי היה הכתוב מספר ששאל להם מה שלום אחי ומה ענינו ועניני ביתו ובניו וקראו לו בשלומו ואמרו לו כי אני הולך לקראתו לראותו והם היו מגידים כן ליעקב והכתוב לא סיפר שיאמרו השליחים דבר בשם עשו אבל עברתו שמורה בלבו ולעשות לו רעה היה הולך בחיל הזה והנה השלוחים חקרו במחנה וידעו כי הוא הולך לקראת יעקב וזה טעם "וגם" כי אמרו באנו אל אחיך אל עשו ולא ענה אותנו דבר ולא שלח לך דברי שלום וגם הולך לקראתך בזרוע וחיל ולכך הוסיף לו פחד על פחדו ויירא יעקב מאד ויצר לו וכך אמרו רבותינו (ב"ר עה ז) כי השלוחים הכירו בו שנאה אמרו באנו אל אחיך אל עשו אתה נוהג בו כאח והוא נוהג עמך כעשו אבל בסוף כאשר ראה הכבוד הגדול שעשה לו יעקב ואשר השפיל עצמו לפניו שהשתחוה ארצה שבע פעמים מרחוק עד גשתו אליו נכמרו רחמיו וחשב כי הוא מודה בבכורתו ובגדולתו עליו כאשר פירשתי (לעיל בפסוק ה) והתנחם בזה כי הלבבות לה' המה לכל אשר יחפוץ יטה אותם (הרמב"ן)

 בעל הטורים  ויירא יעקב. אף על פי שנאמר לו והיה זרעך כעפר הארץ אפשר שיתקיים בזרע אחר שיוליד אחר כן: (בעל הטורים)

 אור החיים  ויירא יעקב ויאמר וגו'. פי' נכנס בגדר להרוג או ליהרג, לזה כנגד ליהרג ירא מאוד, וכנגד להרוג וייצר לו, ולזה לא אמר הכתוב מאוד אחר וייצר:

עוד ירצה כי לצד שהודיעוהו כי עשו מערים להראות אחוה והוא שונא, ירא יעקב שלא להכין עצמו למלחמה, שמא עשו יהרגהו ואין בידו של יעקב כלי קרב, ולהכין עצמו בכלי קרב וייצר לו כי אפשר שלא יעשה עשו רעה וכשיראהו מוכן בכלי קרב יאמר עשו הלא יעקב הוא דורש רעה ובזה יחדש שנאתו, ולזה נתחכם ויחץ וגו' פירוש חיצה העם, חצי הראשון מראים פני אהבה וחיבה כאח לאחיו, וחצי מחנהו מוכן ומזויין: (אור החיים)


{ט}  וַיֹּאמֶר אִם יָבוֹא עֵשָׂו אֶל הַמַּחֲנֶה הָאַחַת וְהִכָּהוּ וְהָיָה הַמַּחֲנֶה הַנִּשְׁאָר לִפְלֵיטָה:

 אונקלוס  וַאֲמַר אִם יֵיתֵי עֵשָׂו לְמַשְׁרִיתָא חֲדָא וְיִמְחִנֵּהּ וִיהֵי (נ''י וְיִמְחֵנַּהּ וּתְהִי) מַשְׁרִיתָא דְאִשְׁתָּאַר לְשֵׁיזָבָא: (אונקלוס)

 יונתן  וַאֲמַר אִין יֵיתֵי עֵשָו לְמִשְׁרֵי דְחָדָא מִנְהוֹן וְיַמְחִינֵיהּ וִיהֵי מִשְׁרֵי דְמִשְׁתָּאֵר לְשֵׁיזְבָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  המחנה האחת והכהו. מחנה משמש לשון זכר ולשון נקבה, אם תחנה עלי מחנה (תהלים כז, ג.), הרי לשון נקבה. המחנה הזה (בראשית לג, ח.), לשון זכר. וכן יש שאר דברים משמשים לשון זכר ולשון נקבה, השמש יצא על הארץ (שם יט, כג.), מקצה השמים מוצאו (תהלים יט, ז.), הרי לשון זכר, השמש זרחה על המים (מלכים-ב ג, כב.) הרי לשון נקבה. וכן רוח, והנה רוח גדולה באה (איוב א, יט.), הרי לשון נקבה. ויגע בארבע פנות הבית (שם), הרי לשון זכר. ורוח גדולה וחזק מפרק הרים (מלכים-א יט, יא.), הרי לשון זכר ולשון נקבה. וכן אש, ואש יצאה מאת ה' (במדבר טז, לה.), לשון נקבה. אש לוהט (תהלים קד, ד.), לשון זכר: והיה המחנה הנשאר לפליטה. על כרחו, כי אלחם עמו. (ט) התקין עצמו לשלשה דברים, לדורון, לתפלה, ולמלחמה. לדורון, ותעבור המנחה על פניו. לתפלה, אלהי אבי אברהם. למלחמה, והיה המחנה הנשאר לפליטה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ט) רצה לומר כי אלחם עמו אזי בודאי יהיה פנאי למחנה שנייה להמלט, ומהרש"ל כתב נראה דמדקדק מדלא כתיב אולי וכתיב והיה, משמע דבעל כרחו, וכל זה מדקדק כדי לקיים הדרש שהתקין עצמו לג' דברים. (נח"י), דאי אפשר לפרש אולי, דאם כן יותר היה מסתבר לקבץ הכל למחנה אחד ולהלחם עמו אולי יתגבר עליו ברוב עם, בשלמא אם המחנה הנשאר בעל כרחו תהיה לפליטה שפיר עבד שחלק לשני מחנות, כי מוטב לתפוס את ודאי ההצלה למחנה הנשאר אע"פ שהמחנה האחת תהיה יותר בסכנה, מלכנוס בספק סכנה לכולם ולספק הצלה לכולם, ומפרש שלשתן מן המקראות, ומלחמה מפרש מן המחנה הנשאר לפליטה, אם כן שמע מינה דקאי על המלחמה, להכי מפרש אלחם עמו: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  מחנה. זכר ונקבה. כבית ומקום: והיה המחנה הנשאר לפליטה. אולי יהיה שיברחו. או תשוך חמת אחיו בהכותו המחנה האחת או יבא להם ריוח והצלה מהשם וכמוהו אם תחזק ארם ממני והיית לי לישועה. ומה שאמר רבינו שלמה שיהיה לפליטה בעל כרחו הוא דרך דרש. ואם השם אמר לו והיה זרעך כעפר הארץ לא ידע אם על אלה או על אחרים. כי הנה יוסף כאשר נמכר היה יעקב חי והוא לא ידע כי אין הנביא יודע הנסתרות אם לא יגלה לו השם. ואלישע אמר וה' העלים ממני. גם זאת תשובה לשואלים איך פחד יעקב והשם הבטיחו. והוא אומרו ואהיה עמך. גם זה פי' ואיטיבה עמך. שיתכן שימלט הוא לבדו. ועוד ידענו כי כל עון קטן וגדול כנגד העושה על כן העון הקל לגדול יקרא גדול. ויעקב פחד שמא חטא או שגג במחשבתו ובעבור זה לא יהי' השם עמו. ואל תתמה כי הנה משה שאין למעלה ממנו והוא שלחו להוציא את ישראל ממצרים בעבור שגגתו שלח מלאך להמיתו: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  והיה המחנה הנשאר לפליטה. על דרך הפשט אמר זה באולי כי אמר אולי ינצל המחנה האחד כי בהכותו האחד יברחו האחרים או תשוב חמתו או תבא להם הצלה מאת השם וכן אמרו בבראשית רבה (עו ג) למדתך תורה דרך ארץ לא יניח אדם כל ממונו בזוית אחת ורש"י כתב והיה המחנה הנשאר לפליטה על כרחו כי אלחם עמו התקין עצמו לשלשה דברים לתפלה ולדורון ולמלחמה וראיתי במדרש (קה"ר ט יח) מה עשה זיינם מבפנים והלבישם בגדים לבנים מבחוץ והתקין עצמו לשלשה דברים וכן עיקר והכונה בזה כי יעקב יודע שאין זרעו כלו נופל ביד עשו אם כן ינצל המחנה האחד על כל פנים וגם זה ירמוז שלא יגזרו עלינו בני עשו למחות את שמנו אבל יעשו רעות עם קצתנו בקצת הארצות שלהם מלך אחד מהם גוזר בארצו על ממוננו או על גופנו ומלך אחר מרחם במקומו ומציל הפלטים וכך אמרו בבראשית רבה (עו ג) אם יבא עשו אל המחנה האחת והכהו אלו אחינו שבדרום והיה המחנה הנשאר לפלטה אלו אחינו שבגולה ראו כי גם לדורות תרמוז זאת הפרשה (הרמב"ן)

 אור החיים  ויאמר אם יבא וגו'. פי' אם יבא עשו במלחמה והכה מחנה הראשון יהיה מחנה ב' שהכין למלחמה לפליטה, כשיתחיל הוא ויראה כי הוא שונא יהיה ודאי מחנה הפליט שהכין בכלי זיין ויפלט עצמו ואולי שגם מחנה הראשון ימלט לבל יכלהו, והכל עשה יעקב בהתבוננות לבל יצטרך לנס וה' יגמור בעדו: (אור החיים)

 ספורנו  והיה המחנה הנשאר לפלימה. כי בעוד שיעט אל השלל הראשון ימלט השני בכלי מלחמה או שיברח: (ספורנו)


{י}  וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֱלֹהֵי אָבִי אַבְרָהָם וֵאלֹהֵי אָבִי יִצְחָק יְהֹוָה הָאֹמֵר אֵלַי שׁוּב לְאַרְצְךָ וּלְמוֹלַדְתְּךָ וְאֵיטִיבָה עִמָּךְ:

 אונקלוס  וַאֲמַר יַעֲקֹב אֱלָהֵהּ דְּאַבָּא אַבְרָהָם וֵאֱלָהֵהּ דְּאַבָּא יִצְחָק יְיָ דִּי אֲמַר לִי תּוּב לְאַרְעָךְ וּלְיַלָּדוּתָךְ וְאוֹטֵיב עִמָּךְ: (אונקלוס)

 יונתן  וַאֲמַר יַעֲקב אֱלָהֵיהּ דְאַבָּא אַבְרָהָם הוּא אֱלָהֵיהּ דְאַבָּא יִצְחָק יְיָ דְאָמַר לִי תּוּב לְאַרְעָךְ וּלְיַלְדוּתָךְ וְאוֹטִיב עִמָךְ: (תרגום יונתן)

 רש"י  ואלהי אבי יצחק. ולהלן הוא אומר ופחד יצחק, ועוד, מהו שחזר והזכיר שם המיוחד, היה לו לכתוב האומר אלי שוב לארצך וגו', אלא כך אמר יעקב לפני הקב"ה, שתי הבטחות הבטחתני, אחת בצאתי מבית אבי מבאר שבע, שאמרת לי אני ה' אלהי אברהם אביך ואלהי יצחק, ושם אמרת לי ושמרתיך בכל אשר תלך, ובבית לבן אמרת לי שוב אל ארץ אבותיך ולמולדתך ואהיה עמך, (י) ושם נגלית אלי בשם המיוחד לבדו, שנאמר ויאמר ה' אל יעקב שוב אל ארץ אבותיך וגו', בשתי הבטחות האלו אני בא לפניך: (רש"י)

 שפתי חכמים  (י) וכך אמר לו כיון שהבטחתני להיות עמי כשאבא אל ארץ אבותי, אם כן כשאמות בדרך נמצא שלא נתקיימה בי הבטחתך: (שפתי חכמים)

 בעל הטורים  ואיטיבה. מלא יו''ד התפלל שיעמדו לו י' נסיונות של אברהם: (בעל הטורים)

 ספורנו  אלהי אבי אברהם. הקדים בסדר שבחי המקום וחסדיו ובהזכיר זכות אבות כסדר אנשי כנסת הגדולה בתחלת י''ח ברכות: (ספורנו)


{יא}  קָטֹנְתִּי מִכֹּל הַחֲסָדִים וּמִכָּל הָאֱמֶת אֲשֶׁר עָשִׂיתָ אֶת עַבְדֶּךָ כִּי בְמַקְלִי עָבַרְתִּי אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה וְעַתָּה הָיִיתִי לִשְׁנֵי מַחֲנוֹת:

 אונקלוס  זְעִירָן זָכוּתַי מִכֹּל חִסְדִּן וּמִכָּל טַבְוָן דִּי עֲבַדְתָּ עִם עַבְדָּךְ אֲרֵי יְחִידִי עֲבָרִית יָת יַרְדְּנָא הָדֵין וּכְעַן הֲוֵיתִי לִתְרֵין (נ''י לְתַרְתֵּין) מַשִּׁרְיָן: (אונקלוס)

 יונתן  לֵית אֲנָא כְּמֵיסַת וּזְעֵיר אֲנָא מִכָּל טַבְוָון וּמִן כָּל קוּשְׁטָא דִי עָבַדְתְּ עִם עַבְדָךְ אֲרוּם בְּחוּטְרִי בִּלְחוֹד עֲבָרִית יַת יוֹרְדְנָא הָדֵין וּכְדוּן הֲוֵינָא לְתַרְתֵּין מַשִׁרְוַיָין: (תרגום יונתן)

 רש"י  קטנתי מכל החסדים. נתמעטו זכיותי על ידי החסדים והאמת (כ) שעשית עמי, לכך אני ירא שמא משהבטחתני נתלכלכתי בחטא, (ל) ויגרום לי להמסר ביד עשו (שבת לב.): ומכל האמת. אמתת דבריך, (מ) ששמרת לי כל ההבטחות שהבטחתני: כי במקלי. לא היה עמי לא כסף ולא זהב ולא מקנה, אלא מקלי לבדו. ומדרש אגדה, נתן מקלו בירדן (נ) ונבקע הירדן: (רש"י)

 שפתי חכמים  (כ) רצה לומר מכל החסדים היינו בשביל החסדים, ואת עבדך היינו שעשית עמי, ומפרש דאת פירש עם: (ל) דאי היה טעם בשביל מיעוט זכיות לחוד בשביל זה לא היה צריך לירא, דקיימא לן (שבת נ"ה.) אין מיתה בלא חטא ואין יסורין בלא עון, לכך הוצרך לפרש נמי הטעם של שמא יגרום החטא, ואי היה הטעם של שמא יגרום החטא לחוד הוה אמינא דמשום זה נמי לא היה לו לירא דזכיותיו יהיו מכריעין לו על חובותיו, לכך הוצרך נמי לפרש הטעם של מיעוט זכיות, ואם כן בשביל ב' טעמים הללו היה ירא: (מ) קשה לרש"י וכי בשביל שהקב"ה אמת יתמעטו זכיותיו כדפרש"י לעיל גבי זכיותי וכו', וגם מה שפירש ששמרת לי, במקום ועשית משום דבדבור אינו נופל לשון עשייה אלא לשון שמירה ושמירתו הוא עשייתו: (נ) ולפי זה פירש ועתה וגו' כמו ועוד, פירוש שעשה לו שתי טובות, א' שנבקע לו הירדן והשני ב' מחנות, מה שאין כן לפשוטו אין כאן אלא חסד אחד: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  קטנתי. כמו גם יכלתי. והטעם פחות אני וקטן עד שתעשה עמי כל החסדים. וכבר פירשתי חסד ואמת: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  קטנתי מכל החסדים ומכל האמת. נתמעטו זכיותי על ידי חסדים ואמת שעשית עמי לכך אני ירא שמא משהבטחתני נתקלקלתי בחטא ויגרום לי להמסר ביד עשו לשון רש"י ואיננו נכון בלשון הכתוב ועוד כי אמר אחרי כן ואתה אמרת היטב איטיב עמך ושמתי את זרעך כחול הים ומה יועיל הבטחון ההוא אם גרם החטא אחר כך ועוד כי יעקב הזכיר שתי הבטחות שהבטיחו הקב"ה בבית אל ובחרן ואמר תחלה מה שנאמר לו בחרן ה' האומר אלי שוב לארצך ולמולדתך ואיטיבה עמך והוא שנאמר לו בצאתו מבית לבן (לעיל לא ג) שוב אל ארץ אבותיך ולמולדתך ואהיה עמך והנה אחרי כן לא היטיב לו בכל החסדים ובכל האמת האלה שיתמעטו זכיותיו על ידיהם אבל "קטונתי" לומר כי קטון הוא מהיותו ראוי לכל החסדים שעשה עמו וכן מי יקום יעקב כי קטון הוא (עמוס ז ב) מהיותו יכול לסבול כל הנגזר עליו וכן אמרו בבראשית רבה (עו ח) קטונתי רבי אבא אמר איני כדאי והחסדים הם הטובות שעשה עמו בלא נדר והאמת הטובה אשר הבטיחו ואימת לו הבטחתו יאמר שאיננו ראוי שיבטיחנו ויעשה לו אותן טובות שהבטיחו בהן ולא לטובות אחרות רבות שעשה עמו ולא הבינותי דעת אונקלוס שתרגם מכל חסדין ומכל טבון והוא רגיל לתרגם חסד ואמת "טיבו וקשוט" (לעיל כד מט להלן מז כט) ואולי עושה חסדים הצלתו אשר הצילו פעמים רבות מכל צרותיו ועשה אמת כל הטוב הזה שהיה לו כי נתן לו בנים ובנות ועושר ונכסים וכבוד והנכון בעיני כי החסדים הקיימים יקראו אמת כי היא מגזרת אמנה כטעם ונאמן ביתך וממלכתך עד עולם ( ז טז) ענין קיום לחמו נתן מימיו נאמנים (ישעיהו לג טז) כאשר אמר היו תהיה לי כמו אכזב מים לא נאמנו (ירמיהו טו יח) (הרמב"ן)

 בעל הטורים  קטנתי. יו''ד כפופה אף על פי שנתברכתי ביו''ד ברכות ירא אני שמא יגרום לי החטא: במקלי. בגימטריא יעקב פירוש בגופי לבדי. ד''א בזכות יעקב עברו ישראל את הירדן: (בעל הטורים)

 אור החיים  קטנתי וגו'. אומרו מכל החסדים ואחר כך מכל האמת ומן הראוי היה לו להקדים האמת ואחר כך החסד שהוא לפנים משורת הדין, נתכוון לומר שחסד אל אין כח באדם לשלם לאל עליון ואליו יקרא אמת כי אין לו תשלום מאדם כאומרו (איוב לה) אם צדקת מה תתן לו, וכפי זה יקרא חסד של אמת על דרך אומרם ז''ל (ב''ר פ' צ''ו) חסד העשוי עם המתים קרוי של אמת:

עוד יכוין לומר ב' פרטי הטבה, האחד החסד שנתחסד עמו ה' ברוב טוב, והב' שהעמידו בידו ולא נתנו ללבן לגוזלו ולחומסו ושמר לו האמת פי' שהעמיד בידו את החסד, ויש לך לדעת כי לפעמים יתחסד ה' עם אדם ויהיה נגזל מהזולת להיות בחירי וה' ישוב ירחמהו תמורת הנחסר, והנה מציאות זה הוא חצי נחמה לנגזל ולא נחמה שלימה כי תמיד חושב בחסרונו אשר גזלו הגזלן לב' סיבות, האחד שיחשוב כי אם לא היה גוזלו היה לו לתוספת הגזול והנוסף. והב' על כל פנים יכאב לבו על הגזלן אשר עשה והצליח מה שאין כן אם יעשה ה' השלמת הגזילה מהגזלן עצמו שיוציא בולעו מפיו נחמה זו נחמה, והוא מה שעשה ליעקב שהיה משלם לו מנכסי גזלן עצמו הוא לבן דכתיב (לעיל ל''א ט') ויצל ה' את מקנה אביכם ויתן לי שהיה מוציא בולעו של לבן מפיו ומחזיר ממונו של יעקב, והוא אומרו ומכל האמת ונכון: (אור החיים)

 ספורנו  קמ'נתי מכל החסדים. לא הייתי ראוי לכל אותם החסדים: ומכל האמת. הטוב שעשיתי עמדי בזכות אבותי ובאותו הדרך שעשית עמדי לפנים משורת הדין אני מבקש שתצילני כענין אמרו כגודל חסדך וכאשר נשאת לעם הזה: (ספורנו)


{יב}  הַצִּילֵנִי נָא מִיַד אָחִי מִיַּד עֵשָׂו כִּי יָרֵא אָנֹכִי אֹתוֹ פֶּן יָבוֹא וְהִכַּנִי אֵם עַל בָּנִים:

 אונקלוס  שֵׁזַבְנִי כְעַן מִידָא דְאָחִי מִידָא דְעֵשָׁו אֲרֵי דַחֵל אֲנָא מִנֵּהּ דִּילְמָא יֵיתֵי וְיִמְחִנַּנִי אִמָּא עַל בְּנַיָּא: (אונקלוס)

 יונתן  שֵׁיזְבַנִי כְדוֹן מִן יַד אֲחִי רַבָּא מִן יַד עֵשָו אֲרוּם מִסְתְּפֵי אֲנָא מִנֵיהּ דְהוּא עָסַק בְּאִיקְרָא דְאָבוּי דִילְמָא יֵיתֵי וְיִמְחִינַנִי אִימָא עַל בְּנַיָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  מיד אחי מיד עשו. מיד אחי, שאין נוהג עמי כאח (ס) אלא כעשו הרשע: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ס) הכי נמי מדקדק מדכתיב תרי זימני מיד, שאין שייך לומר תואר הלשון כשמדבר עם הקב"ה, (מהרש"ל): (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  והכני. משרת עצמו ואחר עמו כמו ושני שרי גדודים וכן הוא והכני והכה אם על בנים: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  והכני אם על בנים. פירשו בו (הראב"ע) והכני והכה אם על בנים וכן רבים (הרמב"ן)

 בעל הטורים  הצילני נא מיד. ר''ת המן רמז להמן שיצא להכות אם על בנים כדכתיב טף ונשים: והכני. ב' במסורה. הכא ואידך אם יוכל להלחם אתי והכני. גבי גלית לומר מה יעקב נתיירא אף דוד נתיירא מה יעקב נרדף אף דוד נרדף וכשם שיעקב ניצל מעשו אף דוד ניצל מגלית וזכות יעקב עמד לדוד וכשם שגבי דוד היה מלחמה אף יעקב הכין עצמו למלחמה שהתקין עצמו לג' דברים: אם על בנים. ב' במסורה הכא ואידך אם על בנים רוטשה. בסנחריב מלך אשור שאמר להשחית את ישראל כמו עשו שבא להלחם עם יעקב וכן לא תקח האם על הבנים רמז לגליות: (בעל הטורים)

 אור החיים  הצילני נא. אומרו נא לשון בקשה גם לשון עתה פי' לבל יפרוץ בו עשו, ויאמר ה' כי הוא ישיב כל אשר לו למשנה, לזה התפלל לפני ה' שיצילהו ויעמיד בידו את אשר הגיעו עתה ולא תעשנה ידיו של עשו תושיה הגם שישוב ה' שבותו אחרי כן:

מיד אחי וגו'. רש''י ז''ל פירש אחי שאינו נוהג עמי כאח אלא כעשו הרשע, ולדבריו ז''ל לא היה לו לומר אלא מיד אחי עשו ומובן הדבר מיתור אומרו עשו כי אין לו אח זולתו:

אכן נתכוין להתפלל להיות שהיו לעשו ב' בחינות התוקף האחד לצד זכות יצחק והב' לצד גודל תוקפו ומעלתו וצריך חוזק גדול להנצל ממנו לזה התפלל שלא תעמוד לו זכות אבות. והוא אומרו הצילני נא מיד אחי הגם שאח עשו ליעקב ואף על פי כן אני מתפלל, וכנגד בחינת גודל תוקפו אמר מיד עשו וידוע הוא בנשא ורם:

עוד יכוין לומר על זה הדרך הצילני נא מיד אחי אם יתחכם עליו להרע ברמאות אחוה שהוא דרך שאין יעקב יכול להנצל ממנו, מיד עשו אם יפרסם רשעו להרע גם לזה הוצרך לתפלה להצילו מידו:

עוד יכוין להזכיר רשעותו של עשו, הא' מיד אחי והוא מבקש להרוג את אחיו האם יש רשע כזה ויש בדין להשפילו לפני יעקב, ועוד מיד עשו שמפורסם ברשע לבד מעון זה ולא ימוט צדיק לפני רשע: (אור החיים)

 ספורנו  והכני אם על בנים. יכה אותי בזה שיהרוג אם על בנים גם שאוכל אני להמלט מידו: (ספורנו)


{יג}  וְאַתָּה אָמַרְתָּ הֵיטֵב אֵיטִיב עִמָּךְ וְשַׂמְתִּי אֶת זַרְעֲךָ כְּחוֹל הַיָּם אֲשֶׁר לֹא יִסָּפֵר מֵרֹב:

 אונקלוס  וְאַתְּ אֲמַרְתָּ אוֹטָבָא אוֹטִיב עִמָּךְ וֶאֱשַׁוֵּי יָת בְּנָיךְ סַגִּיאִין כְּחַלָּא דְיַמָּא דִּי לָא יִתִּמְנוּן מִסַּגִּי: (אונקלוס)

 יונתן  וְאַנְתְּ אַבְטַחְתָּנִי אוֹטָבָא אוֹטֵב עִמָךְ וַאֲשַׁוֵי יַת בְּנָךְ סַגִיאִין הֵי כְּחָלָא דְיַמָא דְלָא מִתְמְנֵי מִסְגֵי: (תרגום יונתן)

 רש"י  היטב איטיב. היטב בזכותך, איטיב (ע) בזכות אבותיך (ב"ר עו, ז.): ושמתי את זרעך כחול הים. והיכן אמר לו כן, והלא לא אמר לו אלא והיה זרעך כעפר הארץ (בראשית כח, יד.), אלא שאמר לו (שם), כי לא אעזבך עד אשר אם עשיתי את אשר דברתי לך (שם טו.), ולאברהם (פ) אמר הרבה ארבה את זרעך ככוכבי השמים וכחול אשר על שפת הים: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ע) ואע"פ דאמרינן (ברכות ל"א:) דיברה תורה כלשון בני אדם, הכא מוכח דלדרשה בא, דהיה לו לומר היטב תיטיב לנוכח, כמו הענק תעניק וכו' (דברים ט"ו י"ד), ולא כהרא"ם שפירש היכא דאיכא למדרש דרשינן, וא"ת הא לעיל (פ' י"א) פירש"י שיעקב היה אומר נתמעטו זכיותי, וי"ל דכאן ודאי לא היה מתפלל בשביל זכיותיו אלא בשביל זכות אבותיו, לכך מפרש נמי איטיב בזכות אבותיך וק"ל: (פ) מכאן נמי משמע דאת אשר דברתי לך (לעיל כ"ח ט"ו), קאי על אברהם כדפרש"י בפרשת ויצא (שם ד"ה דיברתי), דאי לאו הכי קשה והלא לא אמר ליעקב כן: (שפתי חכמים)

 הרמב"ן  ואתה אמרת היטב איטיב עמך. אף על פי שהיתה פחדתו פן יגרום החטא אמר עשית עמדי חסדים גדולים שלא הייתי ראוי להם כל שכן שיש לעשות עמי חנם החסד הזה אשר הבטחתני עליו שתיטיב לי ותרבה את זרעי ואין חטאי ראוי למנוע ממני הטובה אשר הבטחתני בה כי גם מתחילה לא הייתי ראוי לה אם עונות תשמור לי ולא הבטחתני עליה בעבור מעשי רק בחסדיך הרבים ויש אומרים כי יעקב היה חומל על בניו ועל ביתו פן יכה אותם עשו כי לא היה יודע בהבטחת והיה זרעך כעפר הארץ אם על אלה או על אחרים כי יתכן שימלט הוא לבדו וירבה עוד זרעו ואיננו נכון בעיני כי אם היתה זאת מחשבתו איך אמר בתפלתו ואתה אמרת היטב איטיב עמך ושמתי את זרעך ועוד כי שם נאמר לו והנה אנכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך והשיבותיך אל האדמה הזאת כי לא אעזבך ואם יהיו בניו נופלים בחרב אחיו אין ההבטחה הזאת קיימת ולזה ירמוז באמרו היטב איטיב עמך וכן ואיטיבה עמך כי כל זה ממה שנאמר לו (לעיל לא ג) ואהיה עמך אבל הכל מיראת חטא כי דרך הצדיקים לירא תמיד והיה מתירא אולי אפילו משיצא משם חטא בבואו בברית עם לבן עובד עבודה זרה או בדבר אחר ושגיאות מי יבין (הרמב"ן)

 ספורנו  ואתה אמרת היטיב איטיב עמך. ואם יקרה זה יהיה הפך מה שאמרת להיטיב עמי אם אראה באבדן מולדתי: ושמתי את זרעך. והנה הפך זה ג''כ יהיה אם יכרית זרעי וראוי שתעשה עמם בעבור כבוד שמך לקיים הבטחתך אף על פי שאיני ראוי לה כענין אם עונינו ענו בנו ה' עשה למען שמך: (ספורנו)


{יד}   שני  וַיָּלֶן שָׁם בַּלַּיְלָה הַהוּא וַיִּקַּח מִן הַבָּא בְיָדוֹ מִנְחָה לְעֵשָׂו אָחִיו:

 אונקלוס  וּבָת תַּמָּן בְּלֵילְיָא הַהוּא וּנְסִיב מִן דְּאַיְתִי בִּידֵהּ תִּקְרֻבְתָּא לְעֵשָׂו אֲחוּהִי: (אונקלוס)

 יונתן  וּבַת תַּמָן בְּלֵילְיָא הַהוּא וּנְסֵיב מִן דְאִזְדַמָן בִּידֵיהּ דוֹרוֹן לְעֵשָו אָחוֹי: (תרגום יונתן)

 רש"י  הבא בידו. (צ) ברשותו, וכן ויקח את כל ארצו מידו (במדבר כא, כו.). ומדרש אגדה מן הבא בידו, אבנים טובות ומרגליות, שאדם צר בצרור ונושאם בידו. דבר אחר מן הבא בידו, מן החולין, שנטל מעשר, כמה דאת אמר עשר אעשרנו לך, והדר לקח מנחה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (צ) וקשה אם כן למה אמר בידו, לכך הביא ומ"א כו', ועל זה קשה דהיה לו לפרש כל אחד בשמו, לכך אמר ד"א מן החולין, אך עם כל זה קשה דחולין כבר הן בידו, לכן צריך לכל הפירושים, (מהרש"ל): (שפתי חכמים)

 הרמב"ן  מן הבא בידו מנחה. יאמר כי עשה מנחה מאשר עמו כי עשרו היה צאן ובקר ומהם שלח כי בדרך היה ואיננו מקום לשלוח לו כלי כסף וכלי זהב ומגדנות (הרמב"ן)

 בעל הטורים  מן הבא בידו מנחה לעשו. ששלח לו אבנים טובות שאדם צוררן בידו: מנחה. בגימטריא אבנים: (בעל הטורים)


{טו}  עִזִּים מָאתַיִם וּתְיָשִׁים עֶשְׂרִים רְחֵלִים מָאתַיִם וְאֵילִים עֶשְׂרִים:

 אונקלוס  עִזֵּי מָאתָן וּתְיָשַׁיָא עֶסְרִין רְחֵלִין מָאתָן וְדִכְרִין עֶסְרִין: (אונקלוס)

 יונתן  עִזֵי מָאתָן וּבַרְחֵי עַשְרִין רְחִילֵי מָאתָן וְדִיכְרֵי עַשְרִין: (תרגום יונתן)

 רש"י  עזים מאתים ותישים עשרים. מאתים עזים צריכות עשרים תישים, וכן כולם, הזכרים כדי צורך הנקבות. ובבראשית רבה (עו, ז.) דורש מכאן לעונה האמורה בתורה, הטיילים בכל יום, הפועלים שתים בשבת, החמרים אחת בשבת, הגמלים אחת לשלשים יום, הספנים אחת לששה חדשים, ואיני יודע לכוין המדרש הזה בכוון, אך נראה בעיני שלמדנו מכאן, שאין העונה שוה בכל אדם, אלא לפי טורח המוטל עליו, שמצינו כאן שמסר לכל תיש עשר עזים, וכן לכל איל, לפי שהם פנויים ממלאכה, דרכן להרבות תשמיש לעבר עשר נקבות, ובהמה משנתעברה (ק) אינה מקבלת זכר, ופרים שעוסקין במלאכה, לא מסר לזכר אלא ארבע נקבות, ולחמור שהולך בדרך רחוקה, שתי נקבות לזכר, ולגמלים שהולכים דרך יותר רחוקה, נקבה אחת לזכר: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ק) (נח"י), כוונת הרב דדרך הטבע לכל בעל חי להרבות בתשמיש לפי הנאתו ולפי הפנאי שלו, לכך התיש והאיל יש להם פנאי כל היום נתן להם עשר נקבות, או למלאות תאותם או להרבות ולדות לבעליהם, וכן לכולם לפי הפנאי שלהם, וא"כ הוקשה להרב והלא התיש והאיל אף שיש להם פנאי כל היום, מכל מקום לאו בר דעה הוא שיבין שיש לבעלים ריוח כשישמש עם הרבה נקבות, ואולי ימלא תאותו עם נקבה אחת וישמש עמה כמה פעמים שיתאוה, ועל זה פירש ובהמה וכו', ומוכרח לפרוש ממנה וילך אל השניה והשלישית וכו', והרא"ם דרך אחרת לו והאדם יראה לעינים ויבחר בין דברי לדבריו, ועיין בכתובות (דף ס"ב.) דבפנאי תליא מילתא: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  עזים מאתים. בצאן שם הנקבות עשר לזכר. ולפרים ד' ולעיירים שנים. כי ידע תולדתם: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  עזים מאתים. כל הפסוק מסיים במ''ם וכן פסוק ומנחתם ונסכיהם שבשביל הבהמות ששלח לעשו הם תק''ן קרבנות בשנה וחוץ התמידים כדמפרש בפרשת פנחס והם ח' ממי''ן וכנגדם מלכו שמונה מלכים באדום לפני מלך מלך בישראל ד''א לכך מסיים הכל במ''ם לפי שכל הבהמות ששלח לו היו בעלי מומים שלא יקריב מהם קרבן: (בעל הטורים)

 אור החיים  עזים מאתים וגו'. שמעתי ממורי זקיני זצוק''ל שנתכוין יעקב בחשבון ששלח מבעלי חיים כחשבון שעיר שעולה בו תק''ף, ולזה שלח בחשבון עזים ורחלים ת''מ וגמלים שלשים עם בניהם הם ששים הרי ת''ק פרות ופרים חמשים אתונות ועירים שלשים הרי תק''ף לשבר תוקפו: (אור החיים)


{טז}  גְּמַלִּים מֵינִיקוֹת וּבְנֵיהֶם שְׁלֹשִׁים פָּרוֹת אַרְבָּעִים וּפָרִים עֲשָׂרָה אֲתֹנֹת עֶשְׂרִים וַעְיָרִם עֲשָׂרָה:

 אונקלוס  גַּמְלֵי מֶנְקָתָא וּבְנֵיהוֹן תְּלָתִין תּוֹרְתָא אַרְבְּעִין וְתוֹרֵי עַסְרָא אַתְנָן עֶסְרִין וְעִירֵי עַסְרָא: (אונקלוס)

 יונתן  גַמְלַיָא נוּקְבָן עִם בְּנֵיהוֹן הֲווֹ תְּלָתִין תּוֹרַיְתָא אַרְבְּעִין וְתוֹרֵי עֲשָרָה אַתְנַיי עֶשְרִין וִילָדִין דַקִין עֲשָרָה: (תרגום יונתן)

 רש"י  גמלים מיניקות שלשים. ובניהם (ר) עמהם. ומדרש אגדה (ב"ר שם) ובניהם, בנאיהם, זכר כנגד נקבה, (ש) לפי שצנוע בתשמיש, לא פרסמו הכתוב: ועירים. חמורים זכרים: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ר) ר"ל גם בניהם היו ל', דאם לא כן הרי בא להגדיל הדורון ולמה כוללן במספר יחד עם הבנים, ואין הבנים נחשבים אצל אמותיהן, אלא סרס המקרא כאילו כתיב גמלים מניקות שלשים וכו': (ש) אם כן אתי שפיר דכתיב שלשים אחר בניהם, להורות שבין הכל היו ל', והא דלא הזכיר מנין הזכרים בפירוש ומספר הנקבות בפירוש, משום שצנועין בתשמיש וכו'. (מהרש"ל) ובניהם עמהם ר"ל גם בניהם ל', וקשה אם כן היה לו לומר גבי בניהם ג"כ שלשים כמו גבי גמלים, על כן הביא ומדרש אגדה שכולם היו שלשים, ואין להקשות אם כן למה לא מפרש לן כמה היו הנקבות וכמה היו הזכרים, לכן פירש ולפי וכו' והוה ליה ט"ו זכרים וט"ו נקבות: (שפתי חכמים)


{יז}  וַיִּתֵּן בְּיַד עֲבָדָיו עֵדֶר עֵדֶר לְבַדּוֹ וַיֹּאמֶר אֶל עֲבָדָיו עִבְרוּ לְפָנַי וְרֶוַח תָּשִׂימוּ בֵּין עֵדֶר וּבֵין עֵדֶר:

 אונקלוס  וִיהַב בְּיַד עַבְדּוֹהִי עֶדְרָא עֶדְרָא בִּלְחוֹדוֹהִי וַאֲמַר לְעַבְדּוֹהִי עִבָּרוּ קֳדָמַי וּרְוָחָא תְּשַׁווּן בֵּין עֶדְרָא וּבֵין עֶדְרָא: (אונקלוס)

 יונתן  וְזַמִין בְּיַד עַבְדוֹי עֶדְרָא עֶדְרָא בִּלְחוֹדוֹי וְאָמַר לְעַבְדוֹי עִבְרוּ קֳדָמַי וְנִיפַשׁ תְּשַׁווּן בֵּינֵי עֶדְרָא וּבֵינֵי עֶדְרָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  עדר עדר לבדו. כל מין ומין לעצמו: עברו לפני. דרך יום או פחות, (א) ואני אבוא (ב) אחריכם: ורוח תשימו. עדר לפני חברו (ג) מלא עין, כדי להשביע עינו של אותו רשע, ולתווהו על רבוי הדורון: (רש"י)

 שפתי חכמים  (א) לא לפניו ממש מדכתיב בסמוך (פ' כ"ב) ותעבור וכו' והוא לן, ואי לא היו מיעקב אלא דרך מועט אז היו לנין כולן במלון אחד, וזה נמי אי אפשר שהיה יותר מדרך יום, דהא בו ביום היה יעקב נותן לעשו את המנחה כמו שמוכח מן המקראות הבאים אחרי כן: (ב) מדיעקב ציוה להם לומר והנה גם הוא אחרינו, אם כן ודאי גם להם אמר כן עברו לפני ואני אבא אחריכם: (ג) רצה לומר עדר אחר עדר באורך, דאילו ברוחב מאי ראשון שני ושלישי שייך ביה, הא כולם ראשונים נקראו: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ורוח תשימו. הפרש וקרוב ממנו כי היתה הרוחה. הפרשה בין מכה למכה. כמו ורוח לשאול: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  ורוח תשימו בין עדר. כדי להשביע עינו של אותו הרשע ולתווהו על הדורון וסברו בבראשית רבה (עה יג) שיש בזה רמז אמר יעקב לפני הקב"ה רבונו של עולם אם יהיו צרות באות על בני לא תביא אותן זו אחר זו אלא הרוח להם מצרותיהם עשה רמז שיהיו המסים והארנוניות שיגבו בני עשו מזרעו ברוח והפרש בין זו לזו (הרמב"ן)

 בעל הטורים  ורוח. ב' הכא ואידך רוח והצלה יעמוד ליהודים. רמז לדורות הבאים שיתנו דורון לשריהם: (בעל הטורים)

 ספורנו  עדר עדר לבדו. כדי שיראה שיש בכל מין מנין זכרים ונקבות כפי הראוי למלאכת המקנה שיוכל לפרות ולרבות כאמרו קח נא את ברכתי שהיתה מנחה מוכנת לברכה שהיא תוספת טובה: ורוח תשימו בין עדר ובין עדר. שלא יקפצו הבהמות מעדר לעדר ויתערבו ולא יבין הרואה חכמת המנחה וברכתה: (ספורנו)


{יח}  וַיְצַו אֶת הָרִאשׁוֹן לֵאמֹר כִּי יִפְגָשְׁךָ עֵשָׂו אָחִי וּשְׁאֵלְךָ לֵאמֹר לְמִי אַתָּה וְאָנָה תֵלֵךְ וּלְמִי אֵלֶּה לְפָנֶיךָ:

 אונקלוס  וּפַקִד יָת קַדְמָאָה לְמֵימָר אֲרֵי יְעַרְעִנָּךְ עֵשָׂו אָחִי וּשְׁאֵלִנָּךְ לְמֵימָר לְמָן אַתְּ וּלְאָן אַתְּ אָזֵל וּלְמָן אִלֵּין דִּקֳדָמָךְ: (אונקלוס)

 יונתן  וּפַקֵיד יַת קַמָא לְמֵימַר אֲרוּם יְעַרְעִינָךְ עֵשָו אָחִי וְיִבְעִי מִינָךְ לְמֵימַר דְמַאן אַנְתְּ וּלְאָן אַנְתְּ מְטַיֵיל וּלְמָאן אִילֵין דְקֳדָמָךְ: (תרגום יונתן)

 רש"י  למי אתה. של מי אתה, מי שולחך, ותרגום דמאן את: ולמי אלה לפניך. ואלה שלפניך של מי הם, למי המנחה הזאת (ד) שלוחה למ"ד משמשת בראש התיבה במקום של, כמו וכל אשר אתה רואה לי הוא, (בראשית לא, מג.) שלי הוא, לה' הארץ ומלואה (תהלים כד, א.), של ה': (רש"י)

 שפתי חכמים  (ד) רצה לומר למי השני כפשוטו, כמו שפירש רש"י ואמרת לעבדך ליעקב, על ראשון ראשון וכו', ואי הוה הראשון גם כן כפשוטו היה לו לומר ואמרת לאדוני לעשו, שהוא היה תשובה על שאלתו: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ושאלך ל. אמר. כמו כי אהבך: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  ויצו את הראשון. ד''פ את כנגד ד' מלכיות: ו. למי. ג' במסורה. דין ואידך ולמי כל חמדת ישראל. ולמי אני עמל. לומר כל חמדת ישראל ועמלם נטלו בני עשו וזהו ולמי כל חמדת ישראל ולמי אני עמל ולמי אלה לפניך. ד''א כך אמר יעקב למי אני עמל לתת כל חמדת ישראל למי אלה לפניך: (בעל הטורים)

 אור החיים  ויצו את וגו' לאמר. אומרו לאמר ללא צורך פי' הגם שלא ישאל בנוסח זה אלא שיאמר השאלה בלשון שיהיה מובן ממנו ששואל כן:

או יאמר שיתחייבו להשיב הגם שלא תהיה השאלה מפה אל פה אליהם אלא שישאל הוא לזולת והזולת ישאל אותם, והוא אומרו ושאלך הוא או שיאמר לשאול אותך. או על זה הדרך ושאלך ותהיה השאלה לזולת לאמר לך: (אור החיים)


{יט}  וְאָמַרְתָּ לְעַבְדְּךָ לְיַעֲקֹב מִנְחָה הִוא שְׁלוּחָה לַאדֹנִי לְעֵשָׂו וְהִנֵּה גַם הוּא אַחֲרֵינוּ:

 אונקלוס  וְתֵימַר לְעַבְדָךְ לְיַעֲקֹב תִּקְרֻבְתָּא הִיא דִמְשַׁלְּחָא לְרִבּוֹנִי לְעֵשָׂו וְהָא אַף הוּא אָתֵי בַתְרָנָא: (אונקלוס)

 יונתן  וְתֵימַר לְעַבְדָךְ לְיַעֲקב דוֹרוֹן הוּא דְמִשְׁתַּלְחָא לְרִבּוֹנִי לְעֵשָו וְהָא אוּף הוּא אָתֵי בַּתְרָן: (תרגום יונתן)

 רש"י  ואמרת לעבדך ליעקב. על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון, ששאלת למי אתה, לעבדך ליעקב אני, ותרגומו דעבדך דיעקב, וששאלת ולמי אלה לפניך, מנחה היא שלוחה וגו': והנה גם הוא. (ה) יעקב: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ה) מדכתיב גם את כל ההולכים אחרי כו', אם כן האחרון גם כן אמר כך והא אחריו לא היה כלום, אלא על כרחך צריך לומר דקאי על יעקב ונלמוד ממנו על כולם, והא דקאמר בקרא אח"כ ואמרתם גם הנה עבדך יעקב אחרינו למה ליה, והא כבר אמרו זה כל העדרים, ויש לומר דהכי קאמר להו יעקב מה שאני מצוה אתכם שתאמרו לו והנה גם הוא אחרינו אל תאמרו זה סתם בסתר שמי, אלא כך תאמרו לו בפירוש גם הנה עבדך יעקב וגו', כלומר שתזכירו לו העבדות: (שפתי חכמים)

 בעל הטורים  שלוחה. ג' במסורה הכא ואידך נפתלי אילה שלוחה. והנה יד שלוחה. גבי דניאל פירוש מה התם אמרי שפר אף כאן שעל ידי המנחה נתן לו אמרי שפר וכבוד ואמר לו מנחה היא שלוחה לאדוני לעשו כה אמר עבדך יעקב, וכמו התם יד שלוחה אף כאן שאף על פי שלא רצה בפיו לקבלה הנה ידו שלוחה לקבלה: (בעל הטורים)

 אור החיים  ואמרת לעבדך וגו'. פי' כנגד אומרו למי אתה תשובה של עבדך יעקב, כנגד ואנה תלך להוליך מנחה והוא אומרו מנחה שלוחה, וכנגד ולמי לאדוני לעשו: (אור החיים)

 ספורנו  ואמרת לעבדך ליעקב. צוה שלא יראה השליח את עצמו כמכיר את עשו ושלוח אליו פן יחשוב עשו שידע אחיו שהוא הלך לקראתו ושלח לו דורון מחמת יראה אבל יראה השליח את עצמו כמו שלוח לשעיר וכבלתי מכיר את עשו: (ספורנו)


{כ}  וַיְצַו גַּם אֶת הַשֵּׁנִי גַּם אֶת הַשְּׁלִישִׁי גַּם אֶת כָּל הַהֹלְכִים אַחֲרֵי הָעֲדָרִים לֵאמֹר כַּדָּבָר הַזֶּה תְּדַבְּרוּן אֶל עֵשָׂו בְּמֹצַאֲכֶם אֹתוֹ:

 אונקלוס  וּפַקִּיד אַף יָת תִּנְיָנָא אַף יָת תְּלִיתָאָה אַף יָת כָּל דְּאָזְלִין בָּתַר עֲדָרַיָּא לְמֵימָר כְּפִתְגָּמָא הָדֵין תְּמַלְּלוּן עִם עֵשָׂו כַּד תַּשְׁכְּחוּן יָתֵהּ: (אונקלוס)

 יונתן  וּפְקִיד אוּף יַת תִּנְיַן אוּף יַת תְּלִיתָאֵי אוּף יַת כָּל דְאָזְלִין בָּתַר עֶדְרַיָא לְמֵימַר כְּפִיתְגָמָא הָדֵין תְּמַלְלוּן עִם עֵשָו כַּד תִּשְׁכְּחוּן יָתֵיהּ: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  גם את כל ההולכים. כי חמש היו שם: במוצאכם. נפתח הצד''י בעבור אות הגרון ואין כמוהו: (אבן עזרא)

 ספורנו  כדבר הזה תדברון אל עשו. לכל אחד צוה מה ישיב לעשו ויודיע שהוא עם שאר כל העדרים והם כולם של יעקב מנחה לעשו אחיו הגדול: (ספורנו)


{כא}  וַאֲמַרְתֶּם גַּם הִנֵּה עַבְדְּךָ יַעֲקֹב אַחֲרֵינוּ כִּי אָמַר אֲכַפְּרָה פָנָיו בַּמִּנְחָה הַהֹלֶכֶת לְפָנָי וְאַחֲרֵי כֵן אֶרְאֶה פָנָיו אוּלַי יִשָּׂא פָנָי:

 אונקלוס  וְתֵימְרוּן אַף הָא עַבְדָּךְ יַעֲקֹב אָתֵי בַתְרָנָא אֲרֵי אֲמַר אַנְחִנֵּהּ לְרוּגְזֵהּ בְּתִקְרֻבְתָּא דְּאָזְלַת קֳדָמַי וּבָתַר כֵּן אֶחֱזֵי אַפּוֹהִי מָאִים יִסַּב אַפָּי: (אונקלוס)

 יונתן  וְתֵימְרוּן אוּף הָא עַבְדָךְ יַעֲקב אָתֵי בַּתְרָנָא אֲרוּם אָמַר נַרְעֵי יַת סְבַר אַפּוֹי בְּדוֹרָנָא דִמְהַלְכָא קֳדָמַי וּמִבָּתַר כֵּן נֶחֱמֵי אַנְפּוֹי הַלְוַאי יִסְבַּר לִי אַפִּין: (תרגום יונתן)

 רש"י  אכפרה פניו. אבטל רוגזו, וכן וכפר בריתכם את מות (ישעיה כח, יח.), לא תוכלו כפרה (שם מז, יא.), ונראה בעיני, שכל כפרה שאצל עון וחטא ואצל פנים, כלן לשון קנוח והעברה הן, ולשון ארמי הוא, והרבה בגמרא וכפר ידיה, בעי לכפורי ידיה בההוא גברא, וגם בלשון המקרא נקראים המזרקים של קדש כפורי זהב, על שם שהכהן מקנח ידיו בהן בשפת המזרק: (רש"י)

 אבן עזרא  כי אמר. יעקב בלבו אלה דברי משה: ופי' אכפרה פניו. אכסה ואסתיר. ופניו כעסו וכן ופניה לא היו לה: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  אכפרה פניו במנחה. אבטל רוגזיה וכן וכפר בריתכם את מות (ישעיהו כח יח) לא תוכלי כפרה (שם מז יא) ונראה בעיני שכל כפרה שאצל חטא ועון ואצל פנים כלם לשון קנוח והעברה הן ולשון ארמית הוא בהרבה מקומות בעי לכפורי ידיה (גיטין נו) וגם בלשון מקרא נקראים המזרקים כפורי זהב (עזרא א י) על שם שבהם מקנח ידיו בשפת המזרק לשון רבינו שלמה וכן אמר אונקלוס אנחיניה לרוגזיה ואם כן יהיה פירושו כי חשב יעקב בלבו אכפרה פניו והכתוב מגיד לנו זה כי איננו ראוי שיאמרו השלוחים לעשות ככה וכך פירש רבי אברהם ואיננו ישר בעיני שיצטרך הכתוב להגיד לנו עתה מחשבתו זאת והיא ידועה בכל שולחי מנחה ועוד שאם כן היה ראוי שיזכיר הכתוב זה בתחלה והנה גם הוא אחרינו כי חשב אכפרה פניו כי עתה לא הוסיף על הצואה ההיא אבל הנכון כי עתה הוסיף לפרש להם שיאמרו הנה גם הוא אחרינו בלשון כבוד כלשון זה גם הנה עבדך יעקב אחרינו והקדים אותנו לפניו לתת כופר נפשו על ראותו פני כבודך במנחה הזאת כאשר יתנו העבדים כפרם בתת להם רשות לראות פני המלך ואחרי כן אראה פניו כי אולי ישא פני ויכבדני להיותי מרואי פני המלך וזה דרך מעלה מיראתו ממנו ובא אכפרה פניו כדרך ואיש חכם יכפרנה (משלי טז יד) יתן כפר על החמה ולשון קנוח בכפור איננו לשון קדש רק לשון ארמית וכן כפורי זהב שם המזרקים בבבל כי לעולם לא תבא כפרה בחטא אבל יאמר לכפר על נפשותיכם (שמות ל טו) לכפר עליו ונסלח לו (במדבר טו כח) על נפשו ויאמר אכפרה בעד חטאתכם (שמות לב ל) וכולן מלשון ונתנו איש כופר נפשו (שם ל יב) שהוא פדיון (הרמב"ן)

 אור החיים  ואמרתם וגו'. פירוש טעם שהנה הוא אחרינו ולא קודם ולא עמנו כי אמר אכפרה וגו' קודם ואחר כך אראה פניו: (אור החיים)

 ספורנו  ואמרתם גם הנה עבדך יעקב אחרינו. צוה שכל אחד מהם יאמר זה הדבור מלבד הדבור המיוחד לו כדי שימצא עשו דברי כולם מכוונים בזה שהיה יעקב הולך אחריהם לשעיר להקביל פני אחיו: כי אמר אכפרה פניו במנחה. ואלה הדברים שם כפי עבדיו כדי שימעט רוגזו של עשו בדבור ההכנעה עם המנחה: אראה פניו. דרך הבקור הראוי לשרים כענין יראה כל זכורך את פני האדון. ולא יראו פני ריקם. וכן אמר לעשו אחר כך כי על כן ראיתי פניך כראות פני אלהים. כי המנהג לפקוד את השרים במנחה עם ראיית פניהם: (ספורנו)


{כב}  וַתַּעֲבֹר הַמִּנְחָה עַל פָּנָיו וְהוּא לָן בַּלַּיְלָה הַהוּא בַּמַּחֲנֶה:

 אונקלוס  וַעֲבָרַת תִּקְרֻבְתָּא עַל אַפּוֹהִי וְהוּא בָת בְּלֵילְיָא הַהוּא בְּמַשְׁרִיתָא: (אונקלוס)

 יונתן  וַעֲבָרַת דוֹרוֹנָא עַל אַנְפּוֹהִי וְהוּא בָּת בְּלֵילְיָא הַהוּא בְּמַשְׁרִיתָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  על פניו. כמו לפניו, וכן חמס ושוד ישמע בה על פני תמיד (ירמיה ו, ז.), וכן המכעיסים אותי על פני (ישעיה סה, ג.), ומדרש אגדה על פניו, אף הוא שרוי בכעס (ו) שהיה צריך לכל זה ב"ר (עו, ח.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ו) (ג"א), מדכתיב על פניו שהוא כמו על אפו, ולא כתיב לפניו: (שפתי חכמים)

 הרמב"ן  והוא לן בלילה ההוא במחנה. יאמר שלא בא באהלו בלילה ההוא אבל לן במחנה עם עבדיו ועם הרועים בצאן ערוך כאיש מלחמה פן יבא אחיו בלילה ויכה בו (הרמב"ן)

 ספורנו  ותעבור המנחה על פניו. לראות שתהיה על סדר ראוי לתכלית המכוון מאתו: (ספורנו)


{כג}  וַיָּקָם בַּלַּיְלָה הוּא וַיִּקַּח אֶת שְׁתֵּי נָשָׁיו וְאֶת שְׁתֵּי שִׁפְחֹתָיו וְאֶת אַחַד עָשָׂר יְלָדָיו וַיַּעֲבֹר אֵת מַעֲבַר יַבֹּק:

 אונקלוס  וְקָם בְּלֵילְיָא הוּא וּדְבַר יָת תַּרְתֵּין נְשׁוֹהִי וְיָת תַּרְתֵּין לְחֵינָתֵהּ וְיָת חַד עֲסַר בְּנוֹהִי וַעֲבַר יָת מַעֲבַר יוּבְקָא: (אונקלוס)

 יונתן  וְקָם בְּלֵילְיָא הוּא וּדְבַר יַת תַּרְתֵּין נְשׁוֹי וְיַת תַּרְתֵּין לְחֵינָתוֹי וְיַת חַדְסְרֵי רִבוֹי וַעֲבַר יַת מְגִיזַת יוּבְקָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  ואת אחד עשר ילדיו. ודינה היכן היתה, (ז) נתנה בתיבה ונעל בפניה, שלא יתן בה עשו עיניו, (ח) ולכך נענש יעקב שמנעה מאחיו, (ט) שמא תחזירנו למוטב, ונפלה ביד שכם (ב"ר עח, ג.): יבק. שם הנהר: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ז) ואם תאמר מנא ליה לרש"י דילמא דינה היתה מאחד עשר ילדיו ואחד משבטיו היה חסר, וי"ל מדכתיב בפרשת מקץ (לקמן מ"ג כ"ט) אלהים יחנך בני, פירש יוסף אמר כן לבנימין, ופירש"י שם (ד"ה אלוקים) דבשאר י"א שבטים שמענו לשון חנינה דכתיב אשר חנן אלהים וגו', ובנימין עדיין לא היה נולד, לכך ברכו יוסף בחנינה, אם כן שמע מינה בהדיא די"א ילדים קאי אי"א שבטים חוץ מדינה, דאם לא כן הדרא קושיא לדוכתא: (ח) כלומר לכך אנו צריכין לפרש שדינה היתה חסרה ושם אותה בתיבה מפני עשו, דאם לא כן למה נענש יעקב בדינה, אלא ודאי מפני זה נענש שהיה מתיירא מפני עשו ושם אותה בתיבה וק"ל, ובזה יתורץ קושיא דלעיל: (ט) ואם תאמר והרי לקמן כתיב (ל"ה א') קום עלה בית אל, ופירש"י שם לפי שאיחרת בדרך נענשת וכו', ויש לומר דזה וזה גרמו וק"ל: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ויעבר את מעבר יבק. הוא עבר בתחילה ואחר כך לקח נשיו ובניו והעבירם. והנה פירוש ויעבר כבר עבר. ושב באחרונה לבקש אם נשאר כלום: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  ויקח את שתי נשיו ואת שתי שפחותיו. אין מוקדם ומאוחר בפסוק הזה להצלה אבל אמר שאסף נשיו ושפחותיו וילדיו אל שפת הנחל ועבר הוא לבדו את מעבר יבוק לראות אם גבהו המים ושב ולקחם עמו כולם כאחד ויעבירם את הנחל ואחרי כן ויעבר את אשר לו מקנהו ורכושו

"ויותר יעקב לבדו" - ששכח פכים קטנים וחזר עליהן לשון רש"י ועל דרך הפשט ויקחם ויעבירם את הנחל העבירם עמו ויעבר את אשר לו בצווי כי חזר וצוה שיעברו לפניו ונשאר הוא אחריהם

"ויאבק איש עמו" - ויתעפר כך פירשו מנחם לשון אבק שמעלין אבק ברגליהם ולי נראה לשון ויתקשר ולשון ארמי הוא בתר דאביקו ביה (סנהדרין סג) ואביקו ליה מיבק (מנחות מב) זה לשון רש"י ואביקה בלשון חכמים חביקה שמשו בה הרבה אבקתא אית בה (מכות כג) דרגש עיולי ואפוקי באבקתא (נדרים נו) וכן אבוקה בלשונם בעבור היותה מעצים דקים חגורים וקשורים יחד כי החי"ת תכבד בלשונם והקלו אותה לאל"ף ופעמים רבים יבליעו החי"ת תותך (חולין ז) במקום תחותך (זבחים נד) מסותא (ב"מ ו) במקום מסחותא (קדושין לג) אסיתא חסיתא (שבת עז) ואפשר שיהיה ויאבק ויחבק כמו ויחבקהו (להלן לג ד) כי אולי כן הלשון ומצינו ברודים אמוצים (זכריה ו ג) כמו חמוצים מלשון חמוץ בגדים (ישעיהו סג א) ואמרו המפרשים (הרד"ק) כי וארוזים במרכולתך (יחזקאל כז כד) כמו וחרוזים מן צוארך בחרוזים (שיר השירים א י) וכן אמרו במלת ותאלצהו (שופטים טז טז) שהוא כמו ותחלצהו מהופך מן ותלחצהו ושמא הוא דעת אונקלוס שאמר ואשתדל וכך תרגם וכי יפתה (שמות כב טו) ארי ישדל יחבק וינשק שהוא דרך הפתוי או שלא נזדמן לו לשון ועשאו ענין תחבולה כי כל השתדלות תחבולה וצדוד ענין ובבראשית רבה (עז ג) מי נתמלא אבק האיש שהיה עמו כדברי מנחם והוא הנכון (הרמב"ן)

 בעל הטורים  ילדיו. ג' במסורה. אחד עשר ילדיו. כי בראותו ילדיו. ילדיו אל אל ישועו. זה שיש במדרש שראה יעקב ל' רבואות מבני בניו כמו שראה י''א ילדיו כך ראה רבואות מילדיו וכמו התם ילדיו אל אל ישועו גם בכאן אמר לילדיו שיתפללו לאל שיצילם מיד עשו כמו שיש בב''ר שהציג כל אחד לבדו ואמר כל אחד יתפלל לבדו בפני עצמו: (בעל הטורים)


{כד}  וַיִּקָּחֵם וַיַּעֲבִרֵם אֶת הַנָּחַל וַיַּעֲבֵר אֶת אֲשֶׁר לוֹ:

 אונקלוס  וּדְבָרִנּוּן וְעַבָּרִנּוּן יָת נַחְלָא וְאַעְבַּר יָת דִּילֵהּ: (אונקלוס)

 יונתן  וְדַבָּרִינוּן וַעֲבָרִינוּן יַת נַחְלָא וַעֲבַר יַת דִילֵיהּ: (תרגום יונתן)

 רש"י  את אשר לו. הבהמה והמטלטלים, עשה עצמו כגשר, (י) נוטל מכאן ומניח כאן: (רש"י)

 שפתי חכמים  (י) דאם לא כן הוה ליה לכתוב אחר ויעבר את מעבר יבק עוד פעם אחת ויעבור שחזר אצל נשיו ואחר כך ויקחם וגו', עוד יש לומר דרש"י דייק מדכתיב ויקחם ויעבירם דלא היה לו לכתוב אלא ויעבירם, אלא ודאי עשה עצמו כגשר וכו': (שפתי חכמים)

 בעל הטורים  ויעבירם. ב' במסורה הכא ואידך ויעבירם ביבשה. מלמד שנבקע לו מעבר יבוק ועבר ביבשה: (בעל הטורים)

 ספורנו  ויעבר את אשר לו. צוה לכלם שיקדימו ללכת לפניו להלאה מן הנחל כמו ויעבור את הכושי: (ספורנו)


{כה}  וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב לְבַדּוֹ וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ עַד עֲלוֹת הַשָּׁחַר:

 אונקלוס  וְאִשְׁתָּאַר יַעֲקֹב בִּלְחוֹדוֹהִי וְאִשְׁתַּדֵּל גַּבְרָא עִמֵּהּ עַד דִּסְלֵק צַפְרָא: (אונקלוס)

 יונתן  וְאִשְׁתְּאַר יַעֲקב בִּלְחוֹדוֹי מֵעִיבְרָא לְיוּבְקָא וְאִתְבַּחַשׁ מַלְאָכָא עִמֵיהּ כִּדְמוּת גְבַר וְאָמַר הֲלָא אָמַרְתָּ לְעַשְרָא כָּל דִילָךְ וְהָא אִית לָךְ תְּרֵיסַר בְּנִין וּבְרַתָּא חֲדָא וְלָא עֲשַרְתִּינוּן מִן יַד אַפְרַשׁ אַרְבַּע בּוּכְרִין לְאַרְבַּע אִימְהָתָא וְאִשְׁתַּיָירוּ תְּמַנְיָא וְתַנָא לְמִמְנֵי מִשִׁמְעוֹן וְסַלִיק לֵוִי בִּמְעַשְרָא עָנֵי מִיכָאֵל וַאֲמַר רִבּוֹנֵיהּ דְעַלְמָא דֵין הוּא עַדְבָךְ וְעַל עֵיסַק פִּתְגָמַיָא הָאִילֵין אִשְׁתְּהִי מִן הָאֵל לְנַחֲלָא עַד מֵיסַק עַמוֹד קְרִיצְתָּא: (תרגום יונתן)

 רש"י  ויותר יעקב. שכח פכים קטנים (כ) וחזר עליהם (חולין צא.): ויאבק איש. מנחם פירש ויתעפר איש, מלשון אבק, שהיו מעלים עפר ברגליהם על ידי נענועם. ולי נראה שהוא לשון ויתקשר, ולשון ארמי הוא, בתר דאביקו ביה, ואבק ליה מיבק לשון עניבה, שכן דרך שנים שמתעצמים להפיל איש את רעהו, שחובקו ואובקו בזרועותיו, ופירשו רז"ל שהוא (ל) שרו של עשו (ב"ר עז, ג.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (כ) (קצ"מ), לפי שכל הכלים חשובים כבר העביר דכתיב ויעבור את כל אשר לו, ולאו דוקא פכים אלא כלים שאין חשובים נקראים פכים, וכבר נאמרו בזה דברים רבים בג"א ובהר"ן, אבל רש"י פירש כן בב"ק (דף ט"ז.): (ל) כדמוכיח רש"י לקמן (ל"ג י') גבי אם נא מצאתי חן בעיניך וגו'. וכתב מהרש"ל ואם תקשה למה צריך רש"י לדחוק ולפרש שהוא מלה ארמית ולא פירש כפירש מנחם, יש לומר לפי שפירשו רז"ל שהוא שרו של עשו, לפיכך פירש פירוש אחר משום שאין שייך לומר שהעלו עפר עד כסא הכבוד כיון שהוא שרו של עשו עכ"ל: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ויאבק. מגזרת אבק עד שעלה אבק ביניהם: עד עלות השחר. עד סור שחרות הלילה. וי''א כי שחר דמות אור והוא הנראה בעבים טרם זרוח השמש. וכן אשר אין לו שחר: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  ויאבק. בגימטריא כסא הכבוד מלמד שהעלו האבק עד כסא הכבוד: איש עמו. בגימטריא עשו אדום: ויאבק איש עמו. ס''ת קשו על שם בית עשו לקש: (בעל הטורים)

 ספורנו  ויותר יעקב לבדו. אחרון לכלם לנסוע מן המחנה כדי להדריך את כל עמו שילכו עם כל קנינו ולא ישאר דבר במחנה: ויאבק איש עמו. היה זה פועל מלאך במצות בוראו בלי ספק על דרך ירה ויור שיהיה נושע בה' יעקב וזרעו אף על פי שיהיה עם היזק בממון שהוא היקום אשר ברגליהם ועם זה תהיה התשועה בסוף עם ברכה: (ספורנו)


{כו}  וַיַּרְא כִּי לֹא יָכֹל לוֹ וַיִּגַּע בְּכַף יְרֵכוֹ וַתֵּקַע כַּף יֶרֶךְ יַעֲקֹב בְּהֵאָבְקוֹ עִמּוֹ:

 אונקלוס  וַחֲזָא אֲרֵי לָא יָכִיל לֵהּ וּקְרֵב בִּפְתֵי יַרְכֵּהּ וְזָע פְּתֵי יַרְכָּא דְיַעֲקֹב בְּאִשְׁתַּדָּלוּתֵהּ עִמֵּהּ: (אונקלוס)

 יונתן  וַחֲמָא אֲרֵי לָא הֲוָה לֵיהּ רְשׁוּ לְאַבְאָשָׁא לֵיהּ וְקָרֵיב בִּפְּתֵי יַרְכֵיהּ וְזַעְזָא פְּתֵי יַרְכָא דְיַעֲקב בְּאִיתְבַּחְשׁוּתֵיהּ עִמֵיהּ: (תרגום יונתן)

 רש"י  ויגע בכף ירכו. קולית הירך התקוע בקילבוסת קרוי כף, על שם שהבשר שעליה כמין כף של קדירה: ותקע. נתקעקע ממקום חברתה, ודומה לו פן תקע נפשי ממך (ירמיה ו, ח.), לשון הסרה, ובמשנה לקעקע ביצתן, לשרש שרשיהן: (רש"י)

 אבן עזרא  כי לא יכול לו. המלאך: ויגע בכף ירכו. של יעקב: ותקע. כמו פן תקע נפשי ממך. סרה כף הירך ממקומה: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  וירא כי לא יכל לו. מלאכיו גבורי כח עושי דברו ועל כן לא יכול לו המלאך להזיקו כי לא הורשה רק במה שעשה עמו להקע כף ירכו ואמרו בבראשית רבה (עז ג) נגע בכל הצדיקים שעתידין להיות ממנו זה דורו של שמד והענין כי המאורע כלו רמז לדורותיו שיהיה דור בזרעו של יעקב יתגבר עשו עליהם עד שיהיה קרוב לקעקע ביצתן והיה זה דור אחד בימי חכמי המשנה כדור של רבי יהודה בן בבא וחביריו כמו שאמרו (שיר השירים ב ז) אמר רבי חייא בר אבא אם יאמר לי אדם תן נפשך על קדושת שמו של הקב"ה אני נותן ובלבד שיהרגוני מיד אבל בדורו של שמד איני יכול לסבול ומה היו עושים בדורו של שמד היו מביאין כדוריות של ברזל ומלבנין אותן באור ונותנין אותן תחת שיחיהן ומשיאין נפשותיהן מהן ויש דורות אחרים שעשו עמנו כזה ויותר רע מזה והכל סבלנו ועבר עלינו כמו שרמז ויבא יעקב שלם (הרמב"ן)

 בעל הטורים  ויגע בכף ירכו. לראות אם הוא מלאך כמותו אם היו לו קפיצים שהמלאכים אין להם קפיצים. א''נ לפוסלו מן העבודה לפי שקנה מעשו הבכורה שבהן העבודה: בכף ירכו. בגימטריא לפוסלו מכהונה: (בעל הטורים)

 ספורנו  לא יכול לו. לרוב דבקותו תמיד באל ית' במחשבה ובדבור: ויגע. הודיעו החטא העתיד במדריכי עמו ובדאגתו בזה פסק הדבור ותקע כף ירכו בהאבקו: (ספורנו)


{כז}  וַיֹּאמֶר שַׁלְּחֵנִי כִּי עָלָה הַשָּׁחַר וַיֹּאמֶר לֹא אֲשַׁלֵּחֲךָ כִּי אִם בֵּרַכְתָּנִי:

 אונקלוס  וַאֲמַר שַׁלְּחַנִּי אֲרֵי סְלִיק צַפְרָא וַאֲמַר לָא אֲשַׁלְחִנָךְ אֶלָּהֵין בֵּרַכְתָּנִי: (אונקלוס)

 יונתן  וַאֲמַר שַׁדְרַנִי אֲרוּם סַלִיק עַמוּד קְרִיצְתָּא וּמָטָא שַׁעְתָּא דְמַלְאֲכֵי מְרוֹמָא מְשַׁבְּחִין לְמָרֵי עַלְמָא וַאֲנָא חַד מִן מַלְאָכַיָא מְשַׁבְּחַיָיא וּמִיוֹמָא דְאִיתְבְּרִי עַלְמָא לָא מָטָא זִמְנִי לִמְשַׁבְּחָא אֱלָהֵן הָדָא זִמְנָא וַאֲמַר לֵית אֲנָא מְשַׁדֵר יָתָךְ אֱלָהֵן בֵּירַכְתְּ יָתִי: (תרגום יונתן)

 רש"י  כי עלה השחר. וצריך אני לומר שירה ביום (ב"ר עח, א. - חולין צא:): ברכתני. הודה לי על הברכות (מ) שברכני אבי, שעשו מערער עליהן. (וכאן קשה לרש"י תברכני היה לו לומר, אלא הודה וכו'. וכן איתא בהדיא בזוהר פרשת תזריע עמוד מ"ה ודו"ק): (רש"י)

 שפתי חכמים  (מ) ואם תאמר דילמא ביקש ממנו שיברכו ממש, ויש לומר מדהשיב לו המלאך לא יעקב וגו' היאך באה תשובה זו לזה, אלא ודאי הכי פירושו כדמפרש רש"י לא יאמר עליך וכו', אם כן שמע מינה שיעקב היה מבקש ממנו דבר זה שיודה לו על הברכות והוא היה משיבו שפיר, (רא"ם): (שפתי חכמים)

 בעל הטורים  ברכתני. בגימטריא הודה לברכתי ששרו של עשו היה: (בעל הטורים)

 אור החיים  לא אשלחך וגו'. זה הוא שאמר כי שרית וגו' ותוכל כי משל בו ולא היה המלאך יכול הלוך זולת רצונו, ואומרו כי אם ברכתני פי' שלא יוזק מתקיעת ירכו. או לצד שהכיר בו היותו מלאך השתדל שיברכהו: (אור החיים)

 ספורנו  לא אשלחך. שגדולים צדיקים יותר ממ''ה: (ספורנו)


{כח}  וַיֹּאמֶר אֵלָיו מַה שְּׁמֶךָ וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב:

 אונקלוס  וַאֲמַר לֵהּ מָה שְׁמָךְ וַאֲמַר יַעֲקֹב: (אונקלוס)

 יונתן  וַאֲמַר לֵיהּ מַה שְׁמָךְ וַאֲמַר יַעֲקב: (תרגום יונתן)


{כט}  וַיֹּאמֶר לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ כִּי אִם יִשְׂרָאֵל כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱלֹהִים וְעִם אֲנָשִׁים וַתּוּכָל:

 אונקלוס  וַאֲמַר לָא יַעֲקֹב יִתְאֲמַר עוֹד שְׁמָךְ אֶלָּהֵין יִשְׂרָאֵל אֲרֵי רַבְרְבַת קֳדָם יְיָ וְעִם גּוּבְרַיָּא וִיכָלְתָּא: (אונקלוס)

 יונתן  וַאֲמַר לָא יַעֲקב אִיתְאַמַר עוֹד שְׁמָךְ אֱלָהֵן יִשְרָאֵל אֲרוּם אִתְרַבְרַבְתְּ עִם מַלְאָכַיָא דַיְיָ וְעִם גוּבְרַיָא וִיְכָלְתְּ לְהוֹם: (תרגום יונתן)

 רש"י  לא יעקב. לא יאמר עוד שהברכות באו לך בעקבה ורמיה, כי אם בשררה וגלוי פנים, וסופך שהקב"ה נגלה עליך בבית אל ומחליף שמך, (נ) ושם הוא מברכך, ואני שם אהיה ואודה לך עליהן, וזהו שכתוב וישר אל מלאך ויוכל בכה ויתחנן לו (הושע יב, ה.), בכה המלאך ויתחנן לו, ומה נתחנן לו, בית אל ימצאנו ושם ידבר עמנו, המתן לי עד שידבר עמנו שם, ולא רצה יעקב, ועל כרחו הודה לו עליהן, וזהו ויברך אותו שם, שהיה מתחנן להמתין לו ולא רצה: ועם אנשים. עשו ולבן: ותוכל. להם: (רש"י)

 שפתי חכמים  (נ) ר"ל לא שהחליף המלאך כאן שמו אלא היה אומר לו שהקב"ה עתיד להחליף את שמו, ואמר לו שאותו חילוף אני מפרש אותו עליך על הברכות וכו': (שפתי חכמים)

 ספורנו  כי אם ישראל כי שרית. אבל יקראו לך בשם ישראל בלבד להורות שאז כבר שרית עם אלהים כו' כענין יפקוד ה' על צבא המרום במרום: (ספורנו)


{ל}  וַיִּשְׁאַל יַעֲקֹב וַיֹּאמֶר הַגִּידָה נָּא שְׁמֶךָ וַיֹּאמֶר לָמָּה זֶּה תִּשְׁאַל לִשְׁמִי וַיְבָרֶךְ אֹתוֹ שָׁם:

 אונקלוס  וּשְׁאֵל יַעֲקֹב וַאֲמַר חַוִּי כְעַן שְׁמָךְ וַאֲמַר לְמָה דְנַן אַתְּ שָׁאֵל לִשְׁמִי וּבָרִיךְ יָתֵהּ תַּמָּן: (אונקלוס)

 יונתן  וּשְׁאֵיל יַעֲקב וַאֲמַר חַוִי כְדוּן שְׁמָךְ וַאֲמַר לָמָה דְנַן אַנְתְּ שְׁאַל לִשְׁמִי וּבְרִיךְ יָתֵיהּ יַעֲקב תַּמָן: (תרגום יונתן)

 רש"י  למה זה תשאל. אין לנו שם קבוע, משתנין (ס) שמותינו (ב"ר עח, ה.), (הכל) לפי מצות עבודת השליחות שאנו משתלחים: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ס) לא שכעס כששאל זה ממנו, שהרי גם הוא שאל כזה מיעקב: (שפתי חכמים)

 הרמב"ן  למה זה תשאל לשמי. אמר אין לך בידיעת שמי תועלת כי אין הכח והיכולת בלתי לה' לבדו אם תקראני לא אענך וגם מצרתך לא אושיעך אבל עתה אברך אותך כי כן צוותי ולא פירש הכתוב הברכה והקרוב מה שאמרו רבותינו (במדרש אגדה ובזוה"ק תולדות קמד) שהודה לו על כל הברכות שם במקום ההוא על כרחו כי לא רצה יעקב להמתין לו עד בית אל (הרמב"ן)

 אור החיים  הגידה נא שמך. להיות שיעקב יודע הוא שאין שם קבוע למלאך ושאל למלאך שמו ופירש כי שואלו על שמו אז באותה שעה והוא אומרו הגידה נא שמך פי' עתה מה שמך:

למה זה תשאל וגו'. פי' בשלמא מה ששאל המלאך שמו של יעקב הוא לטעם מה שאמר לו לא יעקב וגו' כי אם ישראל, מה שאין כן שאלה זו של יעקב למה, אם לומר לו דבר יאמר אליו ובלא סיבת שאלת ענין זה. או ירצה למה פירוש לאיזה ענין אתה שואל דבר זה שאודיעך שמי שאני נקרא בו עתה כיון שאין זה שם קבוע ובעת אחר יצטרך לשאל לשמי: (אור החיים)

 ספורנו  הגידה נא שמך. המורה על צורתך ועל הפעל הנמשך ממנו כדי שאתבונן על מה קמת לשטן ואשוב בתשובה ואתפלל: למה זה תשאל לשמי. כי הצורה האשיית לנו היא מדרגת השכלתנו אשר לא תבואר בשום דבור כאמרו והוא פלא והפעל שלה הוא כפי הרצון האלהי: (ספורנו)


{לא}   שלישי  וַיִּקְרָא יַעֲקֹב שֵׁם הַמָּקוֹם פְּנִיאֵל כִּי רָאִיתִי אֱלֹהִים פָּנִים אֶל פָּנִים וַתִּנָּצֵל נַפְשִׁי:

 אונקלוס  וּקְרָא יַעֲקֹב שְׁמָא דְאַתְרָא פְּנִיאֵל אֲרֵי חֲזֵיתִי מַלְאָכַיָּא דַּיְיָ אַפִּין בְּאַפִּין וְאִשְׁתְּזָבַת נַפְשִׁי: (אונקלוס)

 יונתן  וּקְרָא יַעֲקב שְׁמָא דְאַתְרָא פְּנִיאֵל אֲרוּם אָמַר חֲמִיתִי מַלְאָכַיָיא דַיְיָ אַפִּין כָּל קְבֵיל אַפִּין וְאִישְׁתְּזִיבַת נַפְשִׁי: (תרגום יונתן)

 אור החיים  פנים אל פנים וגו'. טעם התמיה לא שראה מלאך והלא נגלה אליו קודם האלהים אלא שלחם עם המלאך, והוא אומרו פנים אל פנים לשון מלחמה על דרך אומרו (מ''ב יד) נתראה פנים: (אור החיים)


{לב}  וַיִּזְרַח לוֹ הַשֶּׁמֶשׁ כַּאֲשֶׁר עָבַר אֶת פְּנוּאֵל וְהוּא צֹלֵעַ עַל יְרֵכוֹ:

 אונקלוס  וּדְנַח לֵהּ שִׁמְשָׁא כְּמָא דִּי עֲבַר יָת פְּנוּאֵל וְהוּא מַטְלַע עַל יַרְכֵּהּ: (אונקלוס)

 יונתן  וּדְנַח לֵיהּ שִׁמְשָׁא קֳדָם זִמְנֵיהּ דְטָמַע בְּגִינֵיהּ קֳדָם זִמְנֵיהּ בְּמִיפְקֵיהּ מִבֵּירָא דְשָׁבַע כַּד עָבַר יַת פְּנוּאֵל וּשְׁרֵי לְטַיְילָא וְהוּא מַטְלַע עַל יַרְכֵיהּ: (תרגום יונתן)

 רש"י  ויזרח לו השמש. לשון בני אדם הוא, כשהגענו למקום פלוני האיר לנו השחר, זהו פשוטו. ומדרש אגדה ויזרח לו, לצרכו, לרפאות את צלעתו, כמה דתימא שמש צדקה ומרפא בכנפיה (מלאכי ג, כ.), ואותן שעות שמיהרה לשקוע בשבילו (ע) כשיצא מבאר שבע, מיהרה לזרוח בשבילו: והוא צלע. היה צולע (פ) כשזרחה השמש: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ע) דקשה לרש"י אפילו אם זרחה בשבילו מכל מקום מה זה לו, וכי לו לבדו זרחה וכו': (פ) רצה לומר כשהתחילה השמש לזרוח היה צולע, אבל מיד אחר כך נתרפא: (שפתי חכמים)

 אור החיים  כאשר עבר את פנואל. אולי כי לא יקרא שם המקום פניאל אלא יעקב לבד אבל כל חוץ ממנו ואפי' דבר תורה תקראהו פנואל וכן נקרא בשופטים (ח): (אור החיים)

 ספורנו  ויזרח לו השמש וכו'. אחר שעבר את פנואל בצליעה זרח השמש ונרפא כאשר יהיה לעתיד לבא כאמרו וזרחה להם יראו שמי שמש צדקה ומרפא: (ספורנו)


{לג}  עַל כֵּן לֹא יֹאכְלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת גִּיד הַנָּשֶׁה אֲשֶׁר עַל כַּף הַיָּרֵךְ עַד הַיּוֹם הַזֶּה כִּי נָגַע בְּכַף יֶרֶךְ יַעֲקֹב בְּגִיד הַנָּשֶׁה:

 אונקלוס  עַל כֵן לָא יֵיכְלוּן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל יָת גִּידָא דְנַשְׁיָא דִּי עַל פְּתֵי יַרְכָּא עַד יוֹמָא הָדֵין אֲרֵי קְרֵיב בִּפְתֵי יַרְכָּא דְיַעֲקֹב בְּגִידָא דְנַשְׁיָא: (אונקלוס)

 יונתן  בְּגִין כֵּן לָא אָכְלִין בְּנֵי יִשְרָאֵל יַת גִידָא דְנַשְׁיָא דְעַל פְּתֵי יַרְכָא דִבְעִירָא וְחֵיוָותָא עַד יוֹמָא הָדֵין אֲרוּם קָרִיב מַלְאָכָא וְאָחַד בִּפְתֵי יַרְכֵי יְמִינָא דְיַעֲקב בְּאָתַר גִידָא דְנַשְׁיָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  גיד הנשה. ולמה נקרא שמו גיד הנשה, לפי שנשה ממקומו ועלה, והוא לשון קפיצה, וכן נשתה גבורתם (ירמיה נא, ל.), וכן כי נשני אלהים את כל עמלי (בראשית מא, נא.): (על כף הירך. פולפ"א בלע"ז (גראבע דיקע) כל בשר גבוה וחלול ועגול קרוי כף, כמו עד שתתמרך הכף, בסימני בגרות): (רש"י)

 אבן עזרא  בגיד הנשה. ידוע כאשר העתיקו קדמונינו ז''ל ואין בו ספק כי אם לחסרי הדעת. ותולדת שמפרשים שהוא האבר ויפרשו הנשה מגזרת נשים. לדעת זה המלאך שנראה ליעקב שהוא גוף יתבאר לך אם השם יפקח את לבבך בפרשת כי שמי בקרבו: (אבן עזרא)

 אור החיים  על כן לא יאכלו וגו'. פי' לצד שנזדעזע הגיד ממקור הקדושה ושלט בו הקליפה בחינה זו בכל מקום שהיא נטמאה ואסרה הבורא כי הוא היודע, ותמצא סוד בזה כי גיד זה אין בו טעם והוא סימן לבחינת הקליפה כי אין בה טעם כיון שנעקרה קדושה ממנו, ויש בזה פשטים לומר אלא שהעיקר כמו שכתבתי: (אור החיים)

 ספורנו  על כן לא יאכלו בני ישראל. כדי שיהיה ההיזק אשר הורע בנגיעת כף הירך היזק בדבר בלתי נחשב אצלנו: (ספורנו)

בראשית פרק-לג

{א}  וַיִּשָּׂא יַעֲקֹב עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה עֵשָׂו בָּא וְעִמּוֹ אַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ וַיַּחַץ אֶת הַיְלָדִים עַל לֵאָה וְעַל רָחֵל וְעַל שְׁתֵּי הַשְּׁפָחוֹת:

 אונקלוס  וּזְקַף יַעֲקֹב עֵינוֹהִי וַחֲזָא וְהָא עֵשָׂו אֲתָא וְעִמֵּהּ אַרְבַּע מְאָה גֻּבְרִין וּפַלִּיג יָת בְּנַיָּא עַל לֵאָה וְעַל רָחֵל וְעַל תַּרְתֵּין לְחֵינָתָא: (אונקלוס)

 יונתן  וּזְקֵיף יַעֲקב יַת עֵינוֹי וַחֲמָא וְהָא עֵשָו אָתֵי וְעִמֵיהּ אַרְבַּע מְאָה גוּבְרִין פּוּלְמוּרְכִין וּפַלֵיג יַת בְּנַיָא עַל לֵאָה וְעַל רָחֵל וְעַל תַּרְתֵּין לְחֵינָתָא: (תרגום יונתן)

 ספורנו  ועמו ארבע מאות איש. שלא התכפרו פניו במנחה: (ספורנו)


{ב}  וַיָּשֶׂם אֶת הַשְּׁפָחוֹת וְאֶת יַלְדֵיהֶן רִאשֹׁנָה וְאֶת לֵאָה וִילָדֶיהָ אַחֲרֹנִים וְאֶת רָחֵל וְאֶת יוֹסֵף אַחֲרֹנִים:

 אונקלוס  וְשַׁוִּי יָת לְחֵינָתָא וְיָת בְּנֵיהֶן קַדְמָאִין וְיָת לֵאָה וּבְנָהָא בַּתְרָאִין וְיָת רָחֵל וְיָת יוֹסֵף בַּתְרָאִין: (אונקלוס)

 יונתן  וְשַׁוִי יַת לְחֵינָתָא הִינָן וּבְנֵיהֶן בְּקַדְמֵיתָא אֲרוּם אָמַר אִלוּ אָתֵי עֵשָו לְחַבְּלָא בְּרֻבַיָא לְמֶעֱבַד זְנוּ בִּנְשַׁיָא יַעֲבֵּיד בְּאִילֵן וּבְגוֹ פִּתְגָמָא הָדֵין נְקוּם וְנַגַח עִמֵיהּ קְרָבָא וְיַת לֵאָה וְרִיבָהָא בַּתְרָאִין וְיַת רָחֵל וְיַת יוֹסֵף בַּתְרָאִין: (תרגום יונתן)

 רש"י  ואת לאה וילדיה אחרונים. אחרון אחרון חביב: (רש"י)

 אבן עזרא  ושם רחל ויוסף באחרונה אולי ימלטו בעבור אהבתו אותם: (אבן עזרא)


{ג}  וְהוּא עָבַר לִפְנֵיהֶם וַיִּשְׁתַּחוּ אַרְצָה שֶׁבַע פְּעָמִים עַד גִּשְׁתּוֹ עַד אָחִיו:

 אונקלוס  וְהוּא עֲבַר קֳדָמֵיהוֹן וּסְגִיד עַל אַרְעָא שְׁבַע זִמְנִין עַד מִקְרְבֵהּ עַד (נ''י לְוַת) אֲחוּהִי: (אונקלוס)

 יונתן  וְאִיהוּ עָבַר לְקָדָמֵיהוֹן מַצְלֵי וּבְעֵי רַחֲמִין מִן קֳדָם יְיָ וְגָחַן עַל אַרְעָא שְׁבַע זִמְנִין עַד מִיקְרְבֵיהּ עַד אָחוֹי: (תרגום יונתן)

 רש"י  עבר לפניהם. אמר, אם יבא אותו רשע להלחם, ילחם בי תחלה: (רש"י)

 בעל הטורים  וישתחו ארצה ז' פעמים. על שם כי שבע יפול צדיק וקם ולהעביר ז' תועבות מלבו: (בעל הטורים)


{ד}  וַיָּרָץ עֵשָׂו לִקְרָאתוֹ וַיְחַבְּקֵהוּ וַיִּפֹּל עַל צַוָּארָו וַיִּשָּׁקֵהוּ וַיִּבְכּוּ:

 אונקלוס  וּרְהַט עֵשָׂו לְקַדָּמוּתֵהּ וְגַפְּפֵהּ וּנְפַל עַל צַוְּארֵהּ וְנַשְׁקֵהּ וּבְכוֹ: (אונקלוס)

 יונתן  וּרְהַט עֵשָו לִקְדָמוּתֵיהּ וְגַפֵיף לֵיהּ וְאִתְרְכִין עַל צַוְורֵיהּ וּנְשֵׁיק לֵיהּ וּבְכוּן עֵשָו בָּכָא עַל צַעֲרָא דְשִׁינוֹי דְאִיתְמִזְמִיזוּ וְיַעֲקב בָּכָא עַל צַעֲרָא דְצַוָורֵיהּ: (תרגום יונתן)

 רש"י  ויחבקהו. נתגלגלו רחמיו כשראהו משתחוה כל השתחוואות הללו: וישקהו. נקוד עליו, ויש חולקין בדבר הזה בברייתא דספרי (ספרי בהעלותך סט.), יש שדרשו נקודה (צ) זו, לומר שלא נשקו בכל לבו (ב"ר עח, ט.). אמר רבי שמעון בן יוחאי, הלכה היא, בידוע שעשו שונא ליעקב, אלא שנכמרו רחמיו באותה שעה, ונשקו בכל לבו (ב"ר שם): (רש"י)

 שפתי חכמים  (צ) ר"ל מלת וישקהו נקוד, לבד השי"ן שבו אינה נקודה, והוי כאילו כתיב ויקה"ו לשון הקהה את שיניו, שהיה בדעתו לנשכו: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  הדרש על נקודות וישקהו. טוב הוא לעתיקי משדים כי על דרך הפשט לא חשב עשו לעשות רע לאחיו והעד ויבכו כאשר עשה יוסף עם אחיו: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  וישקהו. נקוד למעלה שכיון לנשכו: וישקהו. בגימטריא לנושכיהו. דור חרבות שני''ו בגימטריא עשו: (בעל הטורים)

 ספורנו  וירץ עשו. נהפך לבו כמו רגע בהכנעותיו של יעקב כאמרם ז''ל שאחיהו השילוני קלל את ישראל בקנה הנכנע לכל הרוחות הן לו עשו כן בריוני בית שני לא היה נחרב בית מקדשנו כמו שהעיד רבי יוחנן בן זכאי באמרו (גטין פרק הנזקין) בריוני דבן לא שבקונן: (ספורנו)


{ה}  וַיִּשָּׂא אֶת עֵינָיו וַיַּרְא אֶת הַנָּשִׁים וְאֶת הַיְלָדִים וַיֹּאמֶר מִי אֵלֶּה לָּךְ וַיֹּאמַר הַיְלָדִים אֲשֶׁר חָנַן אֱלֹהִים אֶת עַבְדֶּךָ:

 אונקלוס  וּזְקַף יָת עֵינוֹהִי וַחֲזָא יָת נְשַׁיָּא וְיָת בְּנַיָּא וַאֲמַר מָן אִלֵּין לָךְ וַאֲמַר בְּנַיָּא דִּי חַן יְיָ יָת עַבְדָּךְ: (אונקלוס)

 יונתן  וּזְקַף יַת עֵינוֹי וַחֲמָא יַת נְשַׁיָא וְיַת רַבְיָא וְאָמַר מַאן אִלֵין לָךְ וְאָמַר בְּנַי הִינוּן דְאִתְיְהִיבוּ לִי בְּמֵיחוּס מִן קֳדָם יְיָ עַל עַבְדָךְ: (תרגום יונתן)

 רש"י  מי אלה לך. מי אלה להיות (ק) שלך. (רש"י)

 שפתי חכמים  (ק) רצונו לתרץ דמי אלה משמע שלא ידע של מי היו, ואחר כך אמר לך, לכן פירש להיות שלך, כלומר מאיזה צד הם שלך אם הם בניך או עבדיך או שכיריך: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  מי אלה לך. מי אלה עמך או מי אלה שלך הם: חנן. כמו נתן וכמוהו חנונו אותם גם חנם כמו הם: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  מי אלה לך. שאל על הנשים ועל הילדים וענה הילדים אשר חנן אלהים את עבדך דרך מוסר כי לא רצה לומר שהם נשיו והבין עשו שהן אמות הילדים (הרמב"ן)

 ספורנו  מי אלה לך. שאל אם הם בניו או עבדיו ובני ביתו: (ספורנו)


{ו}   רביעי  וַתִּגַּשְׁןָ הַשְּׁפָחוֹת הֵנָּה וְיַלְדֵיהֶן וַתִּשְׁתַּחֲוֶיןָ:

 אונקלוס  וּקְרִיבָן לְחֵינָתָא אִנוּן וּבְנֵיהֶן וּסְגִידוּ: (אונקלוס)

 יונתן  וּקְרִיבַן לְחֵינָתָא הִינוּן וּבְנֵיהֶן וּגְחִינָן: (תרגום יונתן)


{ז}  וַתִּגַּשׁ גַּם לֵאָה וִילָדֶיהָ וַיִּשְׁתַּחֲווּ וְאַחַר נִגַּשׁ יוֹסֵף וְרָחֵל וַיִּשְׁתַּחֲווּ:

 אונקלוס  וּקְרִיבָא אַף לֵאָה וּבְנָהָא וּסְגִידוּ וּבָתַר כֵּן קְרֵיב יוֹסֵף וְרָחֵל וּסְגִידוּ: (אונקלוס)

 יונתן  וּקְרִיבַת אוּף לֵאָה וּבְנָהָא וּגְחִינָן וּבָתַר כֵּן קָרִיב יוֹסֵף וְאִתְעַתַּד קָמֵי רָחֵל וְכַסְיָיהּ בְּקוֹמָתֵהּ וּגְחִינָן: (תרגום יונתן)

 רש"י  נגש יוסף ורחל. בכלן האמהות נגשות לפני הבנים, אבל ברחל, יוסף נגש לפניה, אמר, אמי יפת תואר, שמא יתלה בה עיניו אותו רשע, אעמוד כנגדה ואעכבנו מלהסתכל בה, מכאן זכה יוסף לברכת עלי עין: (רש"י)


{ח}  וַיֹּאמֶר מִי לְךָ כָּל הַמַּחֲנֶה הַזֶּה אֲשֶׁר פָּגָשְׁתִּי וַיֹּאמֶר לִמְצֹא חֵן בְּעֵינֵי אֲדֹנִי:

 אונקלוס  וַאֲמַר מָן לָךְ כָּל מַשְׁרִיתָא הָדֵין דִּי עֲרָעִית וַאֲמַר לְאַשְׁכָּחָא רַחֲמִין בְּעֵינֵי רִבּוֹנִי: (אונקלוס)

 יונתן  וַאֲמַר מַן לָךְ כָּל מַשְׁרֵי הָדֵין דְאַרְעִית וַאֲמַר דוֹרוֹן הוּא דְשַׁדְרִית לְאַשְׁכָּחָא רַחֲמִין בְּעֵינֵי רִבּוֹנִי: (תרגום יונתן)

 רש"י  מי לך כל המחנה. מי כל המחנה אשר פגשתי (ר) שהוא שלך, כלומר למה הוא לך. ופשוטו של מקרא על מוליכי המנחה. ומדרשו, כתות של מלאכים פגע, (ש) שהיו דוחפין אותו ואת אנשיו, ואומרים להם, של מי אתם, והם אומרים להם של עשו, והן אומרים הכו הכו, ואלו אומרים הניחו, בנו של יצחק הוא, ולא היו משגיחים עליו, בן בנו של אברהם הוא, ולא היו משגיחים עליו, אחיו של יעקב הוא, אומרים להם אם כן משלנו אתם: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ר) דהכא אי אפשר לפרש כמו גבי מי אלה לך, כלומר עבדיך או בניך, דהא היה יודע עשו שהם מוליכי המנחה ובודאי עבדיו הם, ועוד מה השיב לו למצוא חן בעיניך אלא וגו', כלומר למה טרחת לכל זה. ומהרש"ל כתב כי בודאי פירוש של מי לך פירושו של מי הם, ואין להקשות אם כן מה השיב לו למצוא חן בעיניך, היה לו להשיב תחילה שהם שלו, אין זה קושיא, כי כך שאל אותו עשו מי לך המחנה, כלומר למי הם כל המחנה שפגשתי שאני צריך לומר למה הוא לך, לכך השיב לו יעקב למצוא חן בעיניך, כי עיקר שאלתו היה על למה הוא לך וכו' עכ"ל: (ש) דאם לא כן מאי כל המחנה דהא מוליכי המחנה לא היו כי אם ה' עבדים, ומה שהשיב ויאמר למצוא חן בעיני אדוני, וכי בשביל שהכו אותו המלאכים ימצא חן בעיניו, וי"ל דכיון כשאמרו אחיו של יעקב הוא היו משגיחין, א"כ ראה שיעקב היה חשוב בעיניהן של מלאכים, לכך וימצא חן בעיניו כלומר להודיע שיש לו הרבה אוהבים, ועל ידי זה גם הוא ישוב להיות אוהבו: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  מי לך. מי לעולם ימצא על אדם. ופי' מי הוא זה ששגרת לו כל המנחה הזה או מי במחשבתך: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  מי לך כל המחנה הזה אשר פגשתי. הנה עבדי יעקב עשו כאשר צוה אותם ולא רצה לקבל מהם או שהוא בגאותו ועברתו לא דבר עמם ולא שאלם למי אתה ואנה תלך והם יראו מגשת אליו ואמר עתה מי לך כל המחנה הזה כי חשב שהם ליעקב מדברי המלאכים הראשונים או שאלה השלוחים הגידו כן במחנה עשו או שאין אדם אחד בדרך ההוא להיות לו כן וטעם מי לך כל המחנה הזה כלומר מי זה לך שתשלח לו כל אלה כלומר מי הוא הגדול אצלך שתשלח לו כל אלה והוא ענהו למצוא חן בעיני אדוני כי אתה הגדול והאדון בעיני (הרמב"ן)

 בעל הטורים  מי לך. ג' במסורה הכא ואידך מי לך פה כי חצבת לך פה קבר. עוד מי לך פה חתן ובניך. זהו שיש במדרש שהיו כתות מלאכי השרת פוגעין בעשו ובאנשיו ומכים בהם וזהו מי לך כל המחנה שהיו מכים בהם עד שהיו חוצבים להם קברים לקבור המתים וכשפגע בו וראה לו בנים ובנות אמר מי לך פה בנים ובנות לא כך אמרת כשהיינו בבטן אמנו מריבים על שני עולמות שאתה היית בוחר בעולם הבא שאין בו פריה ורביה א''כ מי לך אלו הבנים: (בעל הטורים)

 ספורנו  מי לך כל המחנה. המחנה שאמר אלי מנחה היא שלוחה לאדוני מי הוא אצלך אם הוא למנחת כבוד או למנחת חסד שחשבת שאצטרך: (ספורנו)


{ט}  וַיֹּאמֶר עֵשָׂו יֶשׁ לִי רָב אָחִי יְהִי לְךָ אֲשֶׁר לָךְ:

 אונקלוס  וַאֲמַר עֵשָׂו אִית לִי סַגִּי אָחִי אַצְלַח בְּדִילָךְ: (אונקלוס)

 יונתן  וַאֲמַר עֵשָו אִית לִי נִכְסִין סַגִיאִין אָחִי יִתְקַיֵים לָךְ מַאן דְאִית לָךְ: (תרגום יונתן)

 רש"י  יהי לך אשר לך. כאן הודה (ת) לו על הברכות (ב"ר עח, יא.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ת) רש"י דייק מכפל לשון יהי לך, ביש לי רב סגי: (שפתי חכמים)

 בעל הטורים  אחי יהי לך אשר לך. בגימטריא זה הברכות: (בעל הטורים)

 אור החיים   ויאמר עשו יש לי וגו'. צריך לדעת למה הוצרך לומר אחי אחר שעמו היה מדבר, ועוד היה לו להקדימה בתחלת הדיבור לא באמצע הדברים:

אכן כוונת עשו הוא על זה הדרך אם לצד הנאתי אתה מכוין יש לי רב ואיני צריך לזה, ואם להנאת עצמך אתה מכוין כדי שיתקרב לבי אליך כמו שגילה באומרו למצוא חן אחי יהי לך וגו' פי' לא יוכר אהבתי אותך שהיא לצד האחוה אלא אם תחזיר מנחתך שזולת זה יראה כי מה שאני מתנהג עמך באחוה אינו אלא לצד המנחה, וזה הוא שיעור הכתוב אחי פי' תהיה ניכר שאני מחזיק אותך באחי אם יהיה לך וגו':

אל נא אם נא מצאתי וגו'. צריך לדעת למה האריך לומר נא ב' פעמים:

אכן כוונת הכתוב הוא על זה הדרך כי בא להשיב שדבריו אמת הם שיותר יוכר מדת אחוה אם לא יקח ממנו דבר אבל אימתי היה הדבר כן קודם שהביא אך לא עתה אחר שהביא לו המנחה אין ראוי להחזירה לו, והוא אומרו אל נא פירוש עתה אחר שהבאתי לך המנחה אם נא מצאתי חן ואהבתני כאח לאחיו תוסיף לעשות עמי חסד שתקח מנחתי מידי, ולזה דקדק לומר ולקחת בתוספת וא''ו. ואומרו כי על כן פי' שתהיה אופן המנחה לא להתנהג עמי באחוה אלא כמשפט המקבלים פני הגדולים שלא יראו פניהם ריקם, ולזה צריך להתרצות לקחת מנחתי שזולת זה יגיד הפכיות הרצון והחיבה:

ואם לחששת שלא ימעיט מהונו של יעקב לזה אמר כי חנני אלהים וכי יש לי כל. פי' אומרו כל אולי שיכוון לומר כי המנחה שהביא לו אינה מפרצת פרצה בנכסיו ואחר שנתן לו מה שנתן לו במנחה נשארים נכסיו כאשר היו מקודם כולם בשלימות בלא מחסור והבן:

עוד ירמוז באומרו כל שהיא בחינת הקדושה שנקראת כל, ובחינה זו כשתהיה מושגת באדם אין החסרון עושה רושם והחסר נשלם מעצמו, וכברכת ישראל כחול שהחסר נשלם מעצמו והיא ברכת כל. והוא סוד (מ''א י''ז) כד הקמח לא כלתה. ועיין מה שפירשתי בפסוק (י''ח) ויבא יעקב שלם, וברכה זו זכו בה כל האבות אברהם בכל יצחק מכל יעקב כל (ב''ב מז.) וזה סודה. ומעתה נותן טוב טעם באומרו קח נא את ברכתי וגו' כי חנני אלהים וכי יש לי כל והנחסר נשלם מעצמו: (אור החיים)

 ספורנו  יש לי רב. ואיני צריך: אחי יהי לך אשר לך. שבהיותך אחי לא תצטרך לכבדני במנחה: (ספורנו)


{י}  וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אַל נָא אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ וְלָקַחְתָּ מִנְחָתִי מִיָּדִי כִּי עַל כֵּן רָאִיתִי פָנֶיךָ כִּרְאֹת פְּנֵי אֱלֹהִים וַתִּרְצֵנִי:

 אונקלוס  וַאֲמַר יַעֲקֹב בְּבָעוּ אִם כְּעַן אַשְׁכָּחִית רַחֲמִין בְּעֵינָיךְ וּתְקַבֵּל תִּקְרֻבְתִּי מִן יְדִי אֲרֵי עַל כֵּן חֲזִתִּנּוּן לְאַפָּיךְ כְּחֵיזוּ אַפֵּי רַבְרְבַיָּא וְאִתְרְעֵית לִי: (אונקלוס)

 יונתן  וַאֲמַר יַעֲקב לָא תֵימָא כֵּן בְּבָעוּ אִין כְּדוּן אַשְׁכָּחִית רַחֲמִין בְּעֵינָךְ וּתְקַבֵּל דוֹרוֹנִי מִן יְדִי אֲרוּם בְּגִין כֵּן חָמִית סְבַר אַפָּךְ וּדְמֵי לִי הֵי כְּמִיחְמֵי אַפֵּי מַלְאָכָא דִידָךְ דְהָא אִתְרְעִיתָא לִי: (תרגום יונתן)

 רש"י  אל נא. אל נא (א) תאמר לי כן: אם נא מצאתי חן בעיניך ולקחת מנחתי מידי כי על כן ראיתי פניך וגו'. כי כדאי והגון לך שתקבל מנחתי, על אשר ראיתי פניך, (ב) והן חשובין לי כראיית פני המלאך, שראיתי (ג) שר שלך ועוד, על שנתרצית לי למחול על סורחני. ולמה הזכיר לו ראיית המלאך, כדי שיתיירא הימנו, ויאמר, ראה מלאכים וניצול, איני יכול לו מעתה: ותרצני. נתפייסת לי. (ד) וכן כל רצון שבמקרא לשון פיוס, אפיצומנ"ט בלע"ז (בעזענפטינג), כי לא לרצון יהיה לכם (ויקרא כב, כ.), הקרבנות באות לפייס ולרצות, וכן שפתי צדיק ידעון רצון (משלי י, לב.), יודעים לפייס ולרצות: (רש"י)

 שפתי חכמים  (א) שמלת אל תמיד לעולם דבוק עם אזהרה, לכך אמר אל נא תאמר לי כן, שפירושו בבקשה אל כו'. (מהרש"ל), שלא תאמר אל נא קאי על הודאתו שהודה לו על הברכות זה לא יתכן, אלא על האמירה שאמר לו יש לי רב ואינו רוצה לקבלה לחוד קאי: (ב) הוצרך לתוספת הזה מפני שפירש כי על כן הוא כי על אשר, אם כן היה די באחד מהם, או שיכתוב על אשר ראיתי פניך וגו', או כי ראיתי פניך, לפיכך הוצרך להוסיף תוספת זה כדי שתהיה מלת כי טעם על ולקחת מנחתי מידי שלמעלה הימנו כאילו אמר ולקחת את מנחתי מידי כי כדאי והגון לך שתקבלנו, ומלת על כן דבקה עם ראיתי פניך וכו', ועל דרך זה פירש בכל מקומות שכתוב כי על כן: (ג) לא שכראות כ"ף ההשואה, כלומר ראיתי פניך כמו שראיתי גם כן פני אלהים, שאין השואת הראיה שבה לנתינת המנחה, לכן פירש חשובים וכו': (ד) הודיענו בזה שהוי"ו של ותרצני הוא במקום ועוד, סיבה שנייה לקבלת המנחה, דאם לא כן איך נופל ותרצני על ראות פני אלהים: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  אל נא. אל יאמר אדוני כן. וכבר הודעתיך דקדוק הנגיד: כראות פני אלהים. מלאך. ורבי המפרשים אומרים כי בא המלאך ליעקב לחזק את לבו שלא יירא מאחיו כי הנה המלאך לא יכול לו אף כי בן אדם. ואין מלת שרית עם אלהים כמו וישר אבימלך על ישראל כי אין עם כמו על. רק פירושו שר תחשב עם המלאכים ועם אנשי שרים. ושואלים ישאלו מה טעם ויזרח לו השמש והלא ברגע אחד זורחת בכל העולם. ושאלתם תהו כי עת זרוח השמש בכל מקום ישתנה. והנה בין ירושלים ובין זאת המדינה שחברתי בה זה הפי' ושמה לוק''א שעה ושליש שעה וברחב י''ב מעלות. וזה הדבר ברור בלא ספק. ופי' והוא צולע שהיה הולך על צלעו האחת. וטעם על כן זכר לדבר: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  כי על כן ראיתי פניך. אמר לו תקח מנחתי מידי בעבור שראיתי פניך שהם לי כראות פני אלהים ותרצני בקבלת המנחה כאשר האלהים רוצה את יראיו בקבלת מנחתם וקרבנם כענין ונרצה לו (ויקרא א ד) עולותיכם וזבחיכם לרצון על מזבחי (ישעיהו נו ז) מלשון יהי רצוי אחיו (דברים לג כד) ואור פניך כי רציתם (תהלים מד ד) כי רצו עבדיך את אבניה (שם קב טו) כולם ענין חפץ וחשק בדבר ורש"י כתב על שנתרצית למחול לי על סורחני ותרצני נתפייסת לי וכבר אמרתי (לעיל לב כא) שאיננו טוב שיהיה לו מזכיר עון (הרמב"ן)

 בעל הטורים  כראות פני אלהים. בגימטריא שר שלך, שרמז לו שראה שרו וניצול ממנו: (בעל הטורים)

 ספורנו  כראות פני אלהים. במנהג בפקוד את השרים כאמרו ולא יראו פני ריקם: ותרצני. שקבלתני בסבר פנים יפות כענין הירצך או הישא פניך ומצד זה גם כן ראוי שאקדם פניך במנחה: (ספורנו)


{יא}  קַח נָא אֶת בִּרְכָתִי אֲשֶׁר הֻבָאת לָךְ כִּי חַנַּנִי אֱלֹהִים וְכִי יֶשׁ לִי כֹל וַיִּפְצַר בּוֹ וַיִּקָּח:

 אונקלוס  קַבֵּל כְּעַן יָת תִּקְרֻבְתִּי דְּאִתּוֹתִיאַת לָךְ אֲרֵי רַחִים עֲלַי (קֳדָם) יְיָ וַאֲרֵי אִית לִי כֹלָּא וְאַתְקֵף בֵּהּ וְקַבִּיל: (אונקלוס)

 יונתן  קַבֵּיל כְּדוֹן יַת דוֹרוֹן דְאִתַּתְיָא לָךְ אֲרוּם אִתְיְהֵב לִי בְּמֵיחוּס מִן קֳדָם יְיָ וַאֲרוּם אִית לִי נִכְסִין סַגִיאִין וּדְחַק בֵּיהּ וְקַבֵּיל: (תרגום יונתן)

 רש"י  ברכתי. מנחתי, מנחה זו הבאה על ראיית פנים, ולפרקים אינה באה אלא לשאילת שלום, וכל ברכה שהיא לראיית פנים, כגון ויברך יעקב את פרעה, עשו אתי ברכה (מלכים-ב יח, לא.), דסנחריב, וכן לשאול לו לשלום ולברכו (שמואל-ב ח, י.), דתועי מלך חמת, כולם לשון ברכת שלום הן, שקורין בלע"ז שלודא"ר (גיריססען), אף זו ברכתי, מו"ן שלו"ד (מיין גרוס): אשר הובאת לך. לא טרחת בה, ואני יגעתי (ה) להגיעה עד שבאה לידך (ב"ר עח, יב.): חנני. נו"ן ראשונה מודגשת, לפי שהיא משמשת במקום שתי נוני"ן, שהיה לו לומר חננני, שאין חנן בלא שני נוני"ן, והשלישית לשימוש, כמו עשני, זבדני: יש לי כל. כל ספוקי, ועשו דבר בלשון גאוה, יש לי רב, יותר ויותר מכדי צרכי: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ה) פירוש מאחר שלא טרחת בה כמותי ראוי שתקבלנה, ופירוש עד שבאה לידך, עד הזמן הזה שכבר באה לידך: (שפתי חכמים)

 הרמב"ן  קח נא את ברכתי. המנחה וכן עשו אתי ברכה (מלכים ב יח לא) השיבו לי מנחה וכן קח נא ברכה מאת עבדך (שם ה טו) ויקראו המנחה שישלח האדם לרצונו ברכה כי הוא שולח מאשר ברך אותו השם כענין אשר ברכך ה' אלהיך תתן לו (דברים טו יד) כאשר אמר למעלה (לב יד) מן הבא בידו והמנחה אשר התנו בה למלך בדבר ידוע תקרא מס (הרמב"ן)

 ספורנו  ויפצר בו. כדי שיקבל ויקח וההפך באלישע כאמור ויפצר בו לקחת וימאן: (ספורנו)


{יב}  וַיֹּאמֶר נִסְעָה וְנֵלֵכָה וְאֵלְכָה לְנֶגְדֶּךָ:

 אונקלוס  וַאֲמַר נִטַל וְנֵהָךְ וְאֵיהַךְ לְקָבְלָךְ: (אונקלוס)

 יונתן  וַאֲמַר נְטַיֵיל וּנְהַךְ וְאָזִיל לְקִבְלָךְ עַד דְתִמְטֵי לְבֵי מְשׁוּרַיִיךְ: (תרגום יונתן)

 רש"י  נסעה. כמו שמעה, סלחה, שהוא כמו שמע, סלח, אף כאן נסעה כמו נסע, והנו"ן יסוד בתיבה, (ו) ותרגום של אונקלוס טול (נ"א נטל) ונהך, עשו אמר ליעקב (ז) נסע מכאן ונלך: ואלכה לנגדך. בשוה לך, טובה זו אעשה לך, שאאריך ימי מהלכתי ללכת לאט כאשר אתה צריך, זהו לנגדך, בשוה לך: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ו) כמו שמעה סלחה שהשי"ן היא מן היסוד והה"א היא נוספת, אף כאן הנו"ן היא מהיסוד והה"א נוסף, והוא מבנין הקל ולא מבנין נפעל ולא נו"ן האית"ן. (הרא"ם), דאי הוה נו"ן האיתן הוה ליה לכתוב ב' נונין חד נו"ן מן היסוד וחד נו"ן מן השימוש, והיה ראוי לכתוב ננסעה: (ז) רוצה לומר דהתרגום נמי מוכיח כך שמתרגם על נסעה טול, משמע שהוא ציווי כיון שלא מתרגם נטל, אבל נלכה קאי גם על עשו לכך תרגומו ונהך וק"ל: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  נסעה. יש אומרים שהוא לשון צווי כמו שלחה הנער וכן נפלו עלינו: ונלכה. כולנו ושאני אלך לנגדך לא אזוז ממך. ויתכן להיותו כמו ונסעה מנהר ההוא נסע כלנו ואני אלך לנגדך: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  לנגדך. ב' במסורה ואלכה לנגדך. שתה עונותינו לנגדך. שעשו רצה לילך עם יעקב ואמר יעקב למה תלך עמי ותזכור עונותי שפשעתי נגדך וכשלא אהיה עמך שמא תשכח: (בעל הטורים)

 ספורנו  נסעה ונלכה. לשעיר כמו שהורו נושאי המנחה באמרם גם הנה עבדך יעקב אחרינו: (ספורנו)


{יג}  וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲדֹנִי יֹדֵעַ כִּי הַיְלָדִים רַכִּים וְהַצֹּאן וְהַבָּקָר עָלוֹת עָלָי וּדְפָקוּם יוֹם אֶחָד וָמֵתוּ כָּל הַצֹּאן:

 אונקלוס  וַאֲמַר לֵהּ רִבּוֹנִי יְדַע אֲרֵי יָנְקַיָּא רַכִּיכִין וְעָנָא וְתוֹרֵי מֵינִקְתָּא עָלָי וּדְחוֹקִנּוּן יוֹמָא חַד וִימוּתוּן כָּל עָנָא: (אונקלוס)

 יונתן  וַאֲמַר לֵיהּ רִבּוֹנִי יְדַע אֲרוּם טַלְיָיא חַטְיָן וְעָנָא וְתוֹרֵי דְמֵיַינְקַן עָלַי וְאִין דְחִיקְנָא לְהוֹם יוֹמָא חַד וִימוּתוּן כָּל עָנָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  עלות עלי. הצאן והבקר שהן עלות, מוטלות עלי לנהלן לאט. עלות. מגדלות עולליהן, לשון עולל ויונק (איכה ב, יא.), עול ימים (ישעיה סה, כ.), שתי פרות עלות (שמואל-א ו, י.), ובלע"ז אנפיטי"ש (בעקינדערט): ודפקום יום אחד. (ואם ידפקום יום אחד) ליגעם בדרך במרוצה, ומתו כל הצאן: ודפקום. כמו קול דודי דופק (שיר השירים ה, ב.), נוקש בדלת: (רש"י)

 אבן עזרא  כי הילדים רכים. כי הגדול שבהם י''ב שנה יש לו וימים מספר: עלות. כמו עלות ינהל. הנה ההרות שעלו עליהם העתודים על כן נקראו עלות: וטעם עלי. עלי לשמרם שלא יבואו לידי נזק: ודפקום. ואם דפקום המנהיגים אז ימותו כל הצאן: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  ומתו כל הצאן. דרך חמלה שהיה לו לומר "ומתו כלם" אבל לא יאמר כן על הילדים וגם לא רצה לומר "ומתו" סתם על הבקר ועל הצאן כי יחמול על הילדים שלא יהיו במשמע ולא רצה להאריך "ומתו כל הצאן והבקר" או יהיה פירושו כי הילדים רכים ויעפו נערים וייגעו ולא ירצו ללכת והצאן והבקר עלות ואם ידחקום ימותו הצאן שהם בהמה דקה כי הבקר לא ימות אבל יזיק להם (הרמב"ן)

 בעל הטורים  עלות. ה' במסורה דין ואידך (ש''א ז') פרות עלות ב''פ. ובדוד מאחר עלות הביאו. ואידך ובחקו ישא עלות ינהל. ארז''ל דוד המלך ויעקב היו מרחמין על הצאן והיו מרעין אותן במרעה רך וז''ש כאן עלות ובדוד מאחר עלות הביאו ומה היו עושים כרועה עררו ירעה: (בעל הטורים)

 ספורנו  כי הילדים רכים. כי עלי מוטל דבר הילדים רכים והצאן והבקר עלות: ודפקום. לכבודך שלא לעכבך בדרך: (ספורנו)


{יד}  יַעֲבָר נָא אֲדֹנִי לִפְנֵי עַבְדּוֹ וַאֲנִי אֶתְנַהֲלָה לְאִטִּי לְרֶגֶל הַמְּלָאכָה אֲשֶׁר לְפָנַי וּלְרֶגֶל הַיְלָדִים עַד אֲשֶׁר אָבֹא אֶל אֲדֹנִי שֵׂעִירָה:

 אונקלוס  יְעִבַּר כְּעַן רִבּוֹנִי קֳדָם עַבְדֵּהּ וַאֲנָא אֱדַבֵּר בְּנִיחַ לְרֶגֶל עוֹבַדְתָּא דִּי קֳדָמַי וּלְרֶגֶל יָנְקַיָּא עַד דִּי אֵעוֹל לְוַת רִבּוֹנִי לְשֵׂעִיר: (אונקלוס)

 יונתן  יְעִיבַּר בְּבָעוּ רִבּוֹנִי וִיטַיֵיל קֳדָם עַבְדֵיהּ וַאֲנָא אִידְבַּר בִּנְיָיחָא לְבִלְחוֹדוֹי לְרֶגֶל עִיבִדְתָּא דְאִית קֳדָמָי וּלְרֶגֶל אוּלְפַן טַלְיָא עַד זְמַן דְאֵיתֵי לְוַת רִיבּוֹנִי לְגַבְלָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  יעבר נא אדני. אל תאריך ימי הליכתך, עבור כפי דרכך, (ח) ואף אם תתרחק: אתנהלה. אתנהל, ה"א יתירה, כמו ארדה, אשמעה: לאטי. לאט שלי, לשון נחת כמו ההולכים לאט (ישעיה ח, ו.), לאט לי לנער (שמואל-ב יח, ה.). לאטי, הלמ"ד מן היסוד ואינה משמשת, אתנהל נחת שלי: לרגל המלאכה. לפי צורך הליכת רגלי המלאכה המוטלת (ט) עלי להוליך: ולרגל הילדים. לפי רגליהם שהם יכולים לילך: עד אשר אבא אל אדני שעירה. הרחיב לו הדרך, שלא היה דעתו ללכת אלא עד סוכות, ואמר עד אשר אבוא אל אדוני שעירה, אמר, אם דעתו לעשות לי רעה, ימתין עד בואי אצלו, והוא לא הלך, ואימתי ילך, בימי המשיח (ב"ר עח, יד.), שנאמר ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו (עובדיה א, כא.). ומדרשי אגדה יש לפרשה זו רבים: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ח) כלומר לא שילך הוא לפניו והוא אחריו וק"ל: (ט) ולמ"ד לרגל הוא במקום כפי רגל, רוצה לומר כפי כח הליכת רגלי, לא כפי הצורך לרגל להיות רגל: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  אתנהלה. כמו אתנהל עמם: לאטי. היו''ד נוסף או יהי' לשון יחיד מדבר: לרגל המלאכה. בעבור המקנה שהוא מלאכתי. והקרוב אלי כי פי' המלאכה מה שיוכל אדם לעשות בכחו וברשותו. גם הממון יקרא כך. כמו אם לא שלח ידו במלאכת רעהו. ומזאת הגזרה מלת מלאך בעבור שהוא תחת רשות השולח. ויהיה לרגלי כמו ויברך ה' אותך לרגלי ויתכן להיות לרגל כמשמעו שהוליכם על רגליהם: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  עד אשר אבא אל אדוני שעירה. היה ליעקב בשובו אל ארצו דרך בארץ שעיר והנה אמר לו עשו ואלכה לנגדך שלא יפרד ממנו עד שובו אל אביו לעשות לו כבוד בבואו אל ארצו ויעקב אמר אני אלך לאטי ואדני ישוב אל עיר ממשלתו ואם אשוב דרך עירו יכבדני וילך עמי כאשר יחפוץ ולא היה זה נדר ממנו שיבא אליו שאין עשו צריך לו ורבותינו אמרו (ע"ז כה) עוד שלא היה בדעת יעקב לשוב דרך שעיר ורצונו היה להתרחק ממנו כאשר יוכל אבל הרחיב לו את הדרך וגם זו עצת חכמה ועוד להם מדרש אחר (ב"ר עח יד) שיקים דברו לימות המשיח שנאמר (עובדיה א כא) ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו יאמר כי המושיעים אשר בהר ציון יעלו לשפוט את הר עשו (הרמב"ן)

 בעל הטורים  שעירה. ג' במסורה אל אדני שעירה. וישב עשו לדרכו שעירה. ועד ההר החלק העולה שעירה. שנאמר ועלו מושיעים בהר ציון וגו' וזהו עד אשר אבא אל אדוני שעירה ס''ת אליה. אבא עולה ד' רמז לאחר ד' גליות יבא אליה לפני בא יום ה' הגדול והנורא ואז ועלו מושיעים לשפוט את הר עשו: (בעל הטורים)


{טו}  וַיֹּאמֶר עֵשָׂו אַצִּיגָה נָּא עִמְּךָ מִן הָעָם אֲשֶׁר אִתִּי וַיֹּאמֶר לָמָּה זֶּה אֶמְצָא חֵן בְּעֵינֵי אֲדֹנִי:

 אונקלוס  וַאֲמַר עֵשָׂו אֶשְׁבּוֹק כְּעַן עִמָּךְ מִן עַמָּא דְּעִמִּי וַאֲמַר לְמָא דְנַן אַשְׁכַּח רַחֲמִין בְּעֵינֵי רִבּוֹנִי: (אונקלוס)

 יונתן  וַאֲמַר עֵשָו אֶשְׁבּוֹק כְּדוּן עִמָךְ מִן פּוֹלְמוּסִין דְעִמִי וַאֲמַר לְמָא דְנַן אַשְׁכַּח רַחֲמִין קֳדָם רִבּוֹנִי: (תרגום יונתן)

 רש"י  ויאמר למה זה. (י) תעשה לי טובה זו שאיני צריך לה: אמצא חן בעיני אדני. ולא תשלם לי עתה שום גמול: (רש"י)

 שפתי חכמים  (י) דקשה לרש"י דפסוק ויאמר למה זה אמצא חן משמע שלא רצה למצוא חן, והוא שלח לו מנחה גדולה כדי למצוא חן בעיניו, ועל זה פירש למה זה תעשה וכו', ואמצא חן בעיניך מאמר בפני עצמו הוא: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  וטעם למה זה. אין לי צורך: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  למה זה אמצא חן בעיני אדני. למה זה תעשה לי טובה שאיני צריך לה אמצא חן בעיניך ולא תשלם עתה שום גמול לשון רש"י והכונה ביעקב כי לא היה חפץ בהם ובחבורתם כלל וכל שכן שהיה בדעתו ללכת דרך אחרת ורבותינו ראו עוד בזה עצה אמרו (ב"ר עח טו) רבי ינאי כד הוה סליק למלכותא הוה מסתכל בהדא פרשתא ולא הוה נסיב עמיה רומאין חד זמן לא איסתכל בה ונסיב עמיה רומאין ולא הגיעו לעכו עד שמכר פינס שלו מפני שהיתה קבלה בידם שזו פרשת גלות כשהיה בא ברומה בחצר מלכי אדום על עסקי הצבור היה מסתכל בפרשה זו ללכת אחרי עצת הזקן החכם כי ממנו יראו הדורות וכן יעשו ולא היה מקבל חברת אנשי רומי ללותו שאין מקרבין אלא להנאת עצמן ומפקירין ממונו של אדם (הרמב"ן)

 אור החיים  למה זה אמצא וגו'. פי' למה הוא מפליג אהבתו עמו בפרט זה יותר הוא בוחר שיתמיד עמו מציאות חן לעתיד מעשות לו זה והוא אומרו אמצא חן בעיני אדוני לשון עתיד: (אור החיים)


{טז}  וַיָּשָׁב בַּיּוֹם הַהוּא עֵשָׂו לְדַרְכּוֹ שֵׂעִירָה:

 אונקלוס  וְתַב בְּיוֹמָא הַהוּא עֵשָׂו לְאָרְחֵהּ לְשֵׂעִיר: (אונקלוס)

 יונתן  וְאִתְעֲבֵיד נִיסָא לְיַעֲקב וְתַב בְּיוֹמָא הַהוּא עֵשָו לְאָרְחֵיהּ לְגַבְלָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  וישב ביום ההוא עשו לדרכו. עשו לבדו, וד' מאות איש שהלכו עמו נשמטו מאצלו אחד אחד (ב"ר עח, טו.), (כ) והיכן פרע להם הקב"ה בימי דוד, שנאמר כי אם ארבע מאות איש נער אשר רכבו על הגמלים (שמואל א ל, יז.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (כ) ואם תאמר והלא אף על גב דכתיב עשו לחוד בקרא אנשיו נמי במשמע, כדכתיב בסמוך (פ' י"ז) ויעקב נסע סכתה הוא הדין נמי נשיו ובניו ועבדיו, אלא שנקט העיקר, הוא הדין הכי נמי, ויש לומר מפני שאמר עשו אציגה נא וגו', ונטעה לומר שנשארו גבי יעקב, משום הכי היה לו לכתוב בהדיא שהלכו עמו, (רא"ם). ועוד יש לומר כיון שכתוב מתחילה וירא והנה עשו בא ות' איש עמו, אם כן הוא טפל אצלם כיון שהזכירם, אם כן גבי וישב עשו היה לו גם כן להזכירם עמו מטעם זה, מה שאין כן ביעקב וק"ל: (שפתי חכמים)


{יז}  וְיַעֲקֹב נָסַע סֻכֹּתָה וַיִּבֶן לוֹ בָּיִת וּלְמִקְנֵהוּ עָשָׂה סֻכֹּת עַל כֵּן קָרָא שֵׁם הַמָּקוֹם סֻכּוֹת: (ס)

 אונקלוס  וְיַעֲקֹב נְטַל לְסֻכּוֹת וּבְנָא לֵהּ בֵּיתָא וְלִבְעִירֵהּ עֲבַד מְטַלָּן עַל כֵּן קְרָא שְׁמָא דְאַתְרָא סֻכּוֹת: [ס] (אונקלוס)

 יונתן  וְיַעֲקב נָטַל לְסוּכּוֹת וְאִיתְעַכֵּב תַּמָן תְּרֵיסַר יַרְחֵי שַׁתָּא וּבְנָא לֵיהּ בֵּי מֶדְרָשָׁא וּלְגֵיתוֹי עָבַד מַטְלָן בְּגִין כֵּן קָרָא שְׁמָא דְאַתְרָא סוּכּוֹת: (תרגום יונתן)

 רש"י  ויבן לו בית. שהה שם י"ח חדש, (ל) קיץ וחורף וקיץ, סכות קיץ, בית חורף, סכות קיץ (מגילה יז.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ל) והקשה רא"ם ולא ידעתי למה הביא רש"י ז"ל זה המדרש, והלא הבית והסכות שניהן היו בזמן אחד, הבית לעצמו והסכות לבהמות, כדכתיב בקרא, ורש"י בפירוש כתב ואני לא באתי לפרש אלא לפי פשוטו כו' ע"כ, ומהרש"ל פירש לפי שכתוב בקרא ב' פעמים סכות ופעם אחת בית, רוצה לומר סכות קיץ בית חורף וכו'. (קצ"מ), הביא זה המדרש כדי לכוין מספר הכ"ב שנה שלא קיים יעקב כבוד אב ואם, כמו שכתב בפרשת וישב על פסוק ויתאבל על בנו (לקמן ל"ז ל"ד ד"ה ימים): (שפתי חכמים)

 הרמב"ן  ויבן לו בית. יתכן כי היה המקום מקום אין שם עיר והוצרך לבנות לו בית ולעשות סוכות או ויבן לו בית שבנה לו בית גדול ובו מגדל עז להשגב מפני עשו (הרמב"ן)

 אור החיים  נסע סכותה. פי' וטעם קריאת שמה סכותה בשביל שלמקנהו עשה סוכות על כן וגו' ולא אמר לסוכות שאז תבין שקודם בא יעקב היתה נקראת סוכות ולא כן הוא, ואם תאמר וכי בשביל שעשה שם יעקב סוכה יקרא למקום כן, אולי כי עשה דבר חדש בחמלתו על המקנה מה שלא עשה כן אדם קודם שיכין סוכה לבהמות ולשינוי חדש קרא המקום עליו: (אור החיים)


{יח}  וַיָּבֹא יַעֲקֹב שָׁלֵם עִיר שְׁכֶם אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ כְּנַעַן בְּבֹאוֹ מִפַּדַּן אֲרָם וַיִּחַן אֶת פְּנֵי הָעִיר:

 אונקלוס  וַאֲתָא יַעֲקֹב שְׁלִים קַרְתָּא דִּשְׁכֶם דִּי בְּאַרְעָא דִּכְנָעַן בְּמֵיתֵהּ מִפַּדַּן דַּאֲרָם וּשְׁרָא לָקֳבֵל (אַפֵּי) קַרְתָּא: (אונקלוס)

 יונתן  וְאָתָא יַעֲקב שָׁלֵם בְּכָל דִילֵיהּ לְקַרְתָּא דִשְׁכֶם דִי בְאַרְעָא דִכְנָעַן בְּמֵיתֵיהּ מִפַּדַן אֲרָם וּשְׁרָא לְקָבֵיל קַרְתָּא: (תרגום יונתן)

 רש"י  שלם. שלם בגופו, (מ) שנתרפא מצלעתו, שלם בממונו, שלא חסר כלום מכל אותו דורון, שלם בתורתו (שבת לג:), שלא שכח תלמודו בבית לבן: עיר שכם. כמו לעיר, וכמוהו עד בואנה בית לחם (רות א, יט.): בבאו מפדן ארם. כאדם האומר לחבירו, יצא פלוני מבין שיני אריות ובא שלם, אף כאן ויבא שלם מפדן ארם, מלבן ומעשו שנזדווגו לו בדרך: ויחן את פני העיר. ערב שבת היה, בשאלתות דרב אחאי: (רש"י)

 שפתי חכמים  (מ) (מהרש"ל) מדכתיב שלם סתם משמע בכל שלמותיו, ומה כתיב בענין זה למעלה שהיה לו מקנה ולמטה ויקן את חלקת השדה, משמע שהיה לו ממון, ושלם בתורתו מדכתיב בקרא, בבאו מפדן ארם למה לי, אלא לומר לך שאפילו בבואו מפדן ארם שכולם עמי הארץ אף על פי כן לא שכח תלמודו: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ויבא יעקב שלם. שם התאר. והטעם שבא בשלום שלא אירע לו שום מאורע כי עתה יחיל לספר מאורע דינה: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  ויבא יעקב שלם מפדן ארם. כאומר לחברו יצא פלוני מבין שני אריות ובא שלם אף כאן ויבא יעקב שלם מלבן ומעשו זה לשון רש"י אבל רבי אברהם פירש שבא בשלום ולא אירע לו שום מאורע כי עתה יחל לספר מאורע דינה ולפי דעתי אמר הכתוב כן כי בסוכות היה מתפחד מעשו כי סכות בעבר הירדן מזרח במלכות סיחון אם הוא המוזכר בספר יהושע (יג כז) ואם הוא אחר הנה הוא יותר קרוב לשעיר ועד היותו בארץ כנען לא שקט לבו כי אז ידע שלא יגע בו כי אביו קרוב משם או שיעזרוהו אנשי הארץ כי אביו נשיא אלהים בתוכם או שזכות הארץ תצילהו ולכן אמר עתה שבא שלם אל ארץ מגורי אביו כי הצילו אלהים בדרך מכף כל אויביו ואמרו בבראשית רבה (עח טז) כל אותן החדשים שעשה יעקב אבינו בסוכות היה מכבד את עשו באותו הדורון כי היה מתירא ממנו שם ומשלח לו כאותו הדורון בכל חדש וחדש או פעם אחת בשנה

"ויחן את פני העיר" - לא רצה להיות אכסנאי בעיר אבל רצה שתהיה תחילת ביאתו בארץ בתוך שלו ולכן חנה בשדה וקנה המקום וזה להחזיק בארץ והמעשה הזה היה רמז כי המקום ההוא יכבש לפניו תחילה טרם הורישו יושבי הארץ מפני זרעו כאשר פרשתי באברהם (לעיל יב ו) ורבותינו אמרו (ב"ר עט ו) נכנס עם דמדומי חמה וקבע לו תחומין ועל דעתם לא היה בכוונה ממנו אבל על כל פנים היה המאורע לרמוז על העתיד שאמרנו אבל רבי אברהם אמר כי הזכיר הכתוב זה להודיע כי מעלה גדולה לארץ ישראל ומי שיש לו חלק בה חשוב הוא כחלק העולם הבא (הרמב"ן)

 אור החיים  ויבא יעקב שלם. צריך לדעת מה כוונתו באומרו שלם ורבותינו ז''ל (שבת לג:) אמרו דרשות. עוד צריך לדעת כוונת הכתוב באומרו בבואו מפדן ארם אין ידוע המכוון בזה. ורש''י ז''ל פי' כאדם האומר וכו' יעויין דבריו, ודבר זה ידוע הוא מסיפורים הקודמים:

אכן נראה כי יודיע הכתוב כי מה שחסר מנכסיו יעקב אבינו במנחה אשר נתן לעשו השלים ה' חסרונו שחסר מנכסיו שהביא מפדן ארם, והוא אומרו ויבא יעקב שלם וגו' בבואו מפדן וגו' פי' שלם בנכסים כשיעור בואו מפדן ארם, והגם שניכה מהם במנחה גדולה אף על פי כן ה' שלם לו, והיא ברכת כל שנתן לו ה' כמו שפירשתי למעלה: (אור החיים)

 ספורנו  ויבא יעקב שלם עיר שכם. תיכף שהגיע בשלום כארץ כנען כמו שאמר ושבתי בשלום לא המתין שיהיה בבית אמו: בבאו מפדן ארם. בעוד שהיה בדרך ללכת לבית אביו אף על פי שעדין לא הגיע שם התחיל לקיים נדרו ובנה מזבח כאמרו והיה ה' לי לאלהים: (ספורנו)


{יט}  וַיִּקֶן אֶת חֶלְקַת הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר נָטָה שָׁם אָהֳלוֹ מִיַּד בְּנֵי חֲמוֹר אֲבִי שְׁכֶם בְּמֵאָה קְשִׂיטָה:

 אונקלוס  וּזְבַן יָת אַחֲסָנַת חַקְלָא דִּי פְרַס תַּמָּן מַשְׁכְּנֵהּ מִידָא דִּבְנֵי חֲמוֹר אֲבוּהִי דִּשְׁכֶם בְּמֵאָה חוּרְפָן: (אונקלוס)

 יונתן  וּזְבַן יַת אַחֲסָנַת חֲקַל דִפְרַס תַּמָן מַשְׁכְּנֵיהּ מִן יַד בְּנֵי חֲמוֹר אָבוּי דִשְׁכֶם בְּמֵאָה מַרְגַלְיָין: (תרגום יונתן)

 רש"י  קשיטה. מעה. אמר רבי עקיבא, כשהלכתי לכרכי הים היו קורין למעה, קשיטה. (ותרגומו חורפן טובים, חריפים בכל מקום, כגון עובר לסוחר): (רש"י)

 אבן עזרא  חלקת השדה. חלק בשדה והזכיר זה הכתוב להודיע כי מעלה גדולה יש לארץ ישראל. מי שיש לו בה חלק חשוב הוא כחלק עולם הבא: (אבן עזרא)

 ספורנו  ויקן את חלקת השדה. ויצב שם מזבח. כאמרו איך נשיר את שיר ה' כו': ויקרא לו אל אלהי ישראל. קרא לו בתפלתו את האל ית' לאלהים כמו שנראה באמרו והי' ה' לי לאלהים וזה כשיהיה הוא ישראל כמו שהזכיר בנדרו למעלה: (ספורנו)


{כ}  וַיַּצֶּב שָׁם מִזְבֵּחַ וַיִּקְרָא לוֹ אֵל אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל:

 אונקלוס  וַאֲקֵם תַּמָּן מַדְבְּחָא וּפְלַח עֲלוֹהִי קֳדָם אֵל אֱלָהָא דְיִשְׂרָאֵל: (אונקלוס)

 יונתן  וְאָקִים תַּמָן מַדְבְּחָא וְתַמָן יְהַב מַעְשְרַיָא דְאַפְרֵישׁ מִן כָּל דִילֵיהּ קֳדָם אֵל אֱלָהָא דְיִשְרָאֵל: (תרגום יונתן)

 רש"י  ויקרא לו אל אלהי ישראל. לא שהמזבח קרוי אלהי ישראל, אלא על שם שהיה הקב"ה עמו והצילו, קרא שם המזבח על שם הנס, להיות שבחו של מקום נזכר בקריאת השם, כלומר, מי שהוא אל, הוא הקב"ה, הוא לאלהים לי, ששמי ישראל, (נ) וכן מצינו במשה, ויקרא שמו ה' נסי (שמות יז, טו.), לא שהמזבח קרוי ה', אלא על שם הנס קרא שם המזבח, להזכיר שבחו של הקדוש ברוך הוא, ה' הוא נסי. ורבותינו דרשו (מגילה יח.), שהקדוש ברוך הוא קראו ליעקב אל, ודברי תורה כפטיש יפוצץ סלע, מתחלקים לכמה טעמים, ואני לישב פשוטו של מקרא באתי: (רש"י)

 שפתי חכמים  (נ) כאילו אמר ויקרא אלהי ישראל ליעקב אל, והכי פירושו הקדוש ברוך הוא אל בעליונים ויעקב אל בתחתונים, רוצה לומר וכיון שהשכינה שרויה בשבילו על הארץ, אם כן הוא דומה כאילו הוא בעצמו אל: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ויאמר הגאון כי ויקרא לו אל אלהי ישראל. כן פירושו שקרא אל. אל השם. והנכון הוא שכן הוא שם המזבח. וכן מזבח משה קרא שמו ה' נסי בעבור הנס שעשה השם במקום ההוא. וכן בשוב השכינה אל ירושלים תהי נקראת ה' שמה וכן בעבור שעזר השם את יעקב קרא שם המזבח שעבד שם השם אל אלהי ישראל. והטעם שהוא חזק ותקיף: אלהי ישראל. שהצילו בדרך ובא שלם אל ארץ כנען כי שם שכם וסכות. ולפי דעתי יתכן שהתעכב בעיר שכם שנים רבות כי דינה לא היתה בת שבע שנים גם שמעון ולוי קטנים היו: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  ויקרא לו אל אלהי ישראל. לא שהמזבח קרוי אלהי ישראל אלא על שם שהיה הקב"ה עמו להצילו קרא שם המזבח על שם הנס להיות שבחו של הקב"ה נזכר בקריאת המזבח כלומר מי שהוא אל הוא אלהים לי ששמי ישראל וכן מצינו במשה ויקרא שמו ה' נסי (שמות יז טו) לא שהמזבח קרוי ה' אלא על שם הנס קרא שם המזבח להזכיר שבחו של הקב"ה ה' הוא נסי ורבותינו דרשו (מגילה יח) שהקב"ה קראו ליעקב אל ודברי תורה כפטיש יפוצץ סלע מתחלקין לכמה טעמים ואני לישב פשוטו באתי כל זה לשון רש"י והנה צדקו דברי הרב בפשוטו של מקרא ויהי טעם "לו" כטעם קרא לו בנימין (להלן לה יח) וקורא לך גודר פרץ (ישעיהו נח יב) ודע כי המנהג הזה בישראל כן שיקראו השמות בשבחי האל כמו צוריאל (במדבר ג לה) צורישדי (שם א ו) כי יגיד הקורא שהאל הוא צורו ושדי הוא צורו וכן עמנו אל (ישעיהו ז יד) וכן שם המשיח ה' צדקנו (ירמיהו לג טז) ושם ירושלים ה' שמה (יחזקאל מח לה) וכן יעשו בשמות מלאכים גבריאל (דניאל ח טז) מיכאל (שם ו כא) כי בעבור גדולת כחם יגידו בשמם כי הגבורה לאל ומי כמוהו אבל אונקלוס אמר ופלח עלוהי קדם אל אלהא דישראל ויהיה טעם "לו" כטעם בו כדרך כי בוחר אתה לבן ישי (שמואל א כ ל) והחזיק לו ( טו ה) למי מריבה (במדבר כ כד) או יאמר ויקרא אל אלהי ישראל וטעם "לו" כטעם אלכה לי אל הגדולים (ירמיהו ה ה) לך לך מארצך (לעיל יב א) ועל דרך האמת הוא כמדרש רבותינו שדרשו רבותינו במסכת מגלה (יח) מנין שקראו הקב"ה ליעקב אל שנאמר ויקרא לו אל אלהי ישראל ויש בענין הזה סוד גדול הזכירוהו עוד בבראשית רבה (עט ח) בלשון אחר אמר לו אתה אלוה בעליונים ואני אלוה בתחתונים ירמזו למה שהם אומרים תמיד שאיקונין של יעקב חקוקה בכסא הכבוד והכונה שהשכינה שורה בארץ ישראל והמשכיל יבין (הרמב"ן)

בראשית פרק-לד

{א}   חמישי  וַתֵּצֵא דִינָה בַּת לֵאָה אֲשֶׁר יָלְדָה לְיַעֲקֹב לִרְאוֹת בִּבְנוֹת הָאָרֶץ:

 אונקלוס  וּנְפָקַת דִּינָה בַּת לֵאָה דִּי יְלִידַת לְיַעֲקֹב לְמֶחֱזֵי בִּבְנַת אַרְעָא: (אונקלוס)

 יונתן  וּנְפָקַת דִינָה בְּרַת לֵאָה דִי יְלִידַת לְיַעֲקב לְמֵיחְמֵי בְּנִימוּס בְּנַת עַמֵי אַרְעָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  בת לאה. ולא בת יעקב, אלא על שם יציאתה נקראת בת לאה, שאף היא יצאנית היתה, שנאמר ותצא לאה לקראתו (ב"ר פ, א.), (ועליה משלו המשל כאמה כבתה): (רש"י)

 אבן עזרא  ותצא דינה. מעצמה: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  וטעם בת לאה אשר ילדה ליעקב. לומר שהיא אחות שמעון ולוי המקנאים ונוקמים נקמתה והזכיר אשר ילדה ליעקב כי כל האחים קנאו בה (הרמב"ן)

 בעל הטורים  בבנות. שנים במסורה בבנות הארץ. בבנות אחיך אשר גבי שמשון. לומר בשביל שלא רצה ליתן לאחיו בתו כדאיתא במדרש שהטמינה בתיבה מפניו נענש שיצאה לראות בבנות הארץ ובעלה שכם: (בעל הטורים)

 אור החיים   ותצא דינה וגו'. טעם אומרו בת לאה וגו', נתכוין הכתוב להודיע הסיבות אשר סבבו היציאה. והם במספר ג', וזה הוא שיעור הכתוב ותצא דינה וטעם היציאה לצד היותה בת לאה שאלו היתה בת רחל לא היתה יוצאה אלא לצד היותה בת יצאנית (ב''ר פ''פ) יולדתה ילדה במזגה וטבעה. סבה ב'. להיותה בת יחידה ליעקב בת אחת בין הבנים, עוד להיותה בת יעקב יצא לה שם הויתה בעולם, שבאמצעות זה עשה שכם מה שעשה כאשר אבאר. הג' לראות בבנות הארץ על דרך אומרם ז''ל (פדר''א פל''ח) כי שכם הביא בנות הארץ סביב לאהל יעקב והיו משחקים בכלי נבל וכו' לצאת דינה לקולם וזו סיבה ג' ליציאתה, וממוצא דבר אתה יודע שאלולי לא ידע שכם בדינה לצד היותה בת יעקב הרשום בעולם והיה לו שם בלדת בניו לא היה עושה מעשהו: (אור החיים)


{ב}  וַיַּרְא אֹתָהּ שְׁכֶם בֶּן חֲמוֹר הַחִוִּי נְשִׂיא הָאָרֶץ וַיִּקַּח אֹתָהּ וַיִּשְׁכַּב אֹתָהּ וַיְעַנֶּהָ:

 אונקלוס  וַחֲזָא יָתַהּ שְׁכֶם בַּר חֲמוֹר חִוָאָה רַבָּא דְאַרְעָא וּדְבַר יָתַהּ וּשְׁכִיב יָתַהּ וְעַנְיַהּ: (אונקלוס)

 יונתן  וַחֲמָא יָתָהּ שְׁכֶם בַּר חֲמוֹר חִיוָאָה רַבָּא דְאַרְעָא וּדְבַר יָתָהּ בְּאָנוּסָה וּשְׁכִיב עִמָהּ וְסַגְפָהּ: (תרגום יונתן)

 רש"י  וישכב אותה. כדרכה: ויענה. שלא כדרכה (יומא עז:): (רש"י)

 אבן עזרא  ויענה. כדרכה בעבור היותה בתולה: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  וישכב אותה ויענה. וישכב כדרכה ויענה שלא כדרכה (ב"ר פ ה) לשון רש"י אבל רבי אברהם אמר ויענה בעבור היותה בתולה ואין צורך כי כל ביאה באונסה תקרא ענוי וכן לא תתעמר בה תחת אשר עניתה (דברים כא יד) וכן ואת פלגשי ענו ותמת (שופטים כ ה) ויגיד הכתוב כי היתה אנוסה ולא נתרצית לנשיא הארץ לספר בשבחה (הרמב"ן)

 אור החיים  נשיא הארץ. פירוש ובזה צעקה הנערה ואין מושיע לה:

וישכב אותה וגו'. יתבאר על דרך אומרם ז''ל (הוריות י:) במעשה יעל שהנאתם של רשעים צער הוא אצל הצדיקים, והוא אומרו וישכב אותה הגם ששכב אותה כדרך איש ואשה ומן הטבע שתהנה האשה אף על פי כן לא מלבד שלא נהנית אלא אדרבא ענוי היה לה, והוא אומרו ויענה, והיו הדברים נכרים בה שאין חפצה בו והוצרך לדבר על לבה דכתיב וידבר על לב וגו': (אור החיים)


{ג}  וַתִּדְבַּק נַפְשׁוֹ בְּדִינָה בַּת יַעֲקֹב וַיֶּאֱהַב אֶת הַנַּעֲרָ וַיְדַבֵּר עַל לֵב הַנַּעֲרָ:

 אונקלוס  וְאִתְרְעִיאַת נַפְשֵׁהּ בְּדִינָה בַּת יַעֲקֹב וּרְחֵים יָת עוּלֶמְתָּא וּמַלִּיל עַל לִבָּא דְעוּלֶמְתָּא: (אונקלוס)

 יונתן  וְאִתְרְעִיַית נַפְשֵׁיהּ בְּדִינָה בְּרַת יַעֲקב וּרְחַם יַת רִיבָא וּמַלֵיל פִּיוּסִין עַל לִבָּא דְרִיבָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  על לב הנערה. דברים המתיישבים על הלב, ראי אביך בחלקת שדה קטנה כמה ממון בזבז, אני אשיאך ותקנה העיר וכל שדותיה: (רש"י)

 אבן עזרא  וידבר על לב. שדבר לה דברי חרפה לדורות וזה טעם כי נבלה עשה בישראל: (אבן עזרא)

 ספורנו  ותדבק נפשו. על הפך באמנון לתמר אחר ששכב אותה: בדינה בת יעקב. בשביל שהיתה בת יעקב הנכבד בעיני האומות כאמרו אח''כ כי חפץ בבת יעקב: (ספורנו)


{ד}  וַיֹּאמֶר שְׁכֶם אֶל חֲמוֹר אָבִיו לֵאמֹר קַח לִי אֶת הַיַּלְדָּה הַזֹּאת לְאִשָּׁה:

 אונקלוס  וַאֲמַר שְׁכֶם לַחֲמוֹר אֲבוּהִי לְמֵימָר סַב לִי יָת עוּלֶמְתָּא הָדָא לְאִנְתּוּ: (אונקלוס)

 יונתן  וַאֲמַר שְׁכֶם לַחֲמוֹר אָבוֹי לְמֵימָר סַב לִי יַת טַלְיְתָא הָדָא לְאִנְתּוּ: (תרגום יונתן)


{ה}  וְיַעֲקֹב שָׁמַע כִּי טִמֵּא אֶת דִּינָה בִתּוֹ וּבָנָיו הָיוּ אֶת מִקְנֵהוּ בַּשָּׂדֶה וְהֶחֱרִשׁ יַעֲקֹב עַד בֹּאָם:

 אונקלוס  וְיַעֲקֹב שְׁמַע אֲרֵי סָאֵיב יָת דִּינָה בְרַתֵּהּ וּבְנוֹהִי הֲווֹ עִם גֵּיתוֹהִי בְּחַקְלָא וְשָׁתִיק יַעֲקֹב עַד מֵיתֵיהוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  וְיַעֲקב שְׁמַע אֲרוּם סָאִיב יַת דִינָה בְּרַתֵּיהּ וּבְנוֹי הֲווֹ עִם גֵיתוֹי בְּחַקְלָא וּשְׁתִיק יַעֲקב עַד מֵיתֵיהוֹן: (תרגום יונתן)

 אור החיים  עד בואם. פי' ששלח להם והיה ממתין בואם: (אור החיים)

 ספורנו  והחריש יעקב עד באם. החריש מלצאת לריב עד שיבאו בניו וידעו הדבר וישמרו עצמם מאנשי ריבם: (ספורנו)


{ו}  וַיֵּצֵא חֲמוֹר אֲבִי שְׁכֶם אֶל יַעֲקֹב לְדַבֵּר אִתּוֹ:

 אונקלוס  וּנְפַק חֲמוֹר אֲבוּהִי דִּשְׁכֶם לְוַת יַעֲקֹב לְמַלָּלָא עִמֵּהּ: (אונקלוס)

 יונתן  וּנְפַק חֲמוֹר אָבוֹי דִשְׁכֶם לְוַת יַעֲקב לְמַלָלָא עִמֵיהּ: (תרגום יונתן)

 ספורנו  ויצא חמור. כשראה שהחריש ודאג פן יחרוש עליו רעה: (ספורנו)


{ז}  וּבְנֵי יַעֲקֹב בָּאוּ מִן הַשָּׂדֶה כְּשָׁמְעָם וַיִּתְעַצְּבוּ הָאֲנָשִׁים וַיִּחַר לָהֶם מְאֹד כִּי נְבָלָה עָשָׂה בְיִשְׂרָאֵל לִשְׁכַּב אֶת בַּת יַעֲקֹב וְכֵן לֹא יֵעָשֶׂה:

 אונקלוס  וּבְנֵי יַעֲקֹב עַלּוּ מִן חַקְלָא כַּד שְׁמָעוּ וְאִתְנְסִיסוּ גֻּבְרַיָּא וּתְקֵיף לְהוֹן לַחֲדָא אֲרֵי קְלָנָא עֲבַד בְּיִשְׂרָאֵל לְמִשְׁכַּב עִם בַּת יַעֲקֹב וְכֵן לָא כָשַׁר לְאִתְעֲבָדָא: (אונקלוס)

 יונתן  וּבְנוֹי דְיַעֲקב עָלוּ מִן חַקְלָא כְּדִי שָׁמְעַן וְאִתְנְסִיסוּ גוּבְרַיָא וּתְקֵיף לְהוֹם לַחֲדָא אֲרוּם קְלָנָא עָבַד שְׁכֶם בְּיִשְרָאֵל לְמִשְכּוֹב עִם בְּרַת יַעֲקב וְכֵן לָא הֲוָה כַּשְׁרָא לְאִתְעוֹבָדָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  וכן לא יעשה. לענות את הבתולות, שהאומות גדרו עצמן מן העריות (ס) על ידי המבול (ב"ר פ, ו.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ס) והעובר יהא נדון במיתה, כך קיבלו עליהם אף שלא מן הדין כדפירש לעיל בפרשת חיי שרה, וכן דייק הלשון היו גודרין וכו' עשו הגדר, לא שהוא צווי מפי השם ודו"ק, ואם תאמר הא פנויה אינה בכלל עריות, יש לומר כיון שגזל אותה ובא עליה הוה כמו ערוה וחייב עליה הריגה, (רא"ם). (נח"י), הקשה על זה התירוץ ואמר דהפנויות לא נאסרו לבני נח רק ע"י גדר וסייג, ומה שנתחייב שכם מיתה היינו משום גזל אליבא דהרמב"ם, או משום שאר מעשיו הרעים אליבא דרמב"ן, והא דהרב לא הזכיר אחד מאלו הב' טעמים, לפי שהרב לא ביקש למצוא טעם לחיוב מיתתו אלא לפרש לשכב את בת יעקב וכן לא יעשה אפילו בפנויה, והוקשה לו קושיית הרא"ם, ועל זה תירץ שהאומות גדרו וכו', ועיין שם באריכות: (שפתי חכמים)

 הרמב"ן  וכן לא יעשה. לענות הבתולות שהאומות גדרו עצמן מן העריות מפני המבול לשון רש"י ולא ידעתי זה כי הכנענים שטופים בעריות ובבהמה ובזכור דכתיב (ויקרא יח כז) כי את כל התועבות האל עשו אנשי הארץ אשר לפניכם ולא התחילו בהן באותו הדור ובימי אברהם ויצחק היו יראים פן יהרגו אותן לקחת נשיהם אבל "וכן לא יעשה" נמשך עם בישראל כי נבלה עשה בישראל וכן לא יעשה בהם על כן אמר בישראל כי איננה נבלה בין הכנענים ואונקלוס אמר לא כשר לאיתעבדא לומר שהוא אסור ולכך היא נבלה בישראל (הרמב"ן)

 אור החיים  ויתעצבו וגו' כי נבלה וגו'. פירוש כי יש במעשה זה שני דברי כיעור הא' הוא אפילו אם היה לוקח אותה לו לאשה כדרך ארץ אף על פי כן הוא חרפה להם לתת בתם לאיש טמא, והוא אומרו אחר כך כי נבלה עשה בישראל לשכב את בת יעקב, וכנגד פרט זה אמר ויתעצבו האנשים, והב' הוא לצד עשות הדבר בדרך זה שאפילו בין העמים הדומים בגדר הפחיתות הוא דבר מגונה, והוא אומרו וכן לא יעשה פי' אפי' בין האומות כאומרם ז''ל (ב''ר פ' פ') שגדרו עצמן האומות מן העריות. וכנגד זה אמר ויחר להם איך עשה דבר שאפילו ביניהם בלתי הגון הוא: (אור החיים)

 ספורנו  ויתעצבו האנשים ויחר. הנה העצבון היה על כי נבלה עשה בישראל שהיה בזיון אצל ישראל אע''פ שאצל הכנענים לא היה כן ובשביל שהיה בלתי מורגל אז לאנוס את בתולות גדולי הדור כאמרו וכן לא יעשה לפיכך חרה להם על שנעשתה כזאת נגדם: (ספורנו)


{ח}  וַיְדַבֵּר חֲמוֹר אִתָּם לֵאמֹר שְׁכֶם בְּנִי חָשְׁקָה נַפְשׁוֹ בְּבִתְּכֶם תְּנוּ נָא אֹתָהּ לוֹ לְאִשָּׁה:

 אונקלוס  וּמַלִּיל חֲמוֹר עִמְּהוֹן לְמֵימָר שְׁכֶם בְּרִי אִתְרְעִיאַת נַפְשֵׁהּ בִּבְרַתְּכוֹן הָבוּ כְעַן יָתַהּ לֵהּ לְאִנְתּוּ: (אונקלוס)

 יונתן  וּמַלֵיל עִמְהוֹן חֲמוֹר לְמֵימָר שְׁכֶם בְּרִי רְעִיַית נַפְשֵׁיהּ בִּבְרַתֵּיכוֹן הָבוּ בְּבָעוּ יָתָהּ לֵיהּ לְאִנְתּוּ: (תרגום יונתן)

 רש"י  חשקה. חפצה: (רש"י)

 אור החיים  וידבר חמור וגו'. אומרו לאמר, אולי שנתכוין לומר שהוא מוכן לעשות משפט כתוב דין מאנס הבתולה לתת קנס צער בושת ופגם, גם הוא מוכן לקחתה לאשה אם ירצו אביה ואחיה, והוא אומרו תנו וגו':

או יאמר שנתכוין לפטור עצמו מהקנס כדתנן (כתובות מא.) האומר אנסתי פתיתי בתו של פלוני אינו משלם הקנס על פי עצמו ע''כ, לזה אמר לאמר שכם בני וגו' פי' כי שכם מודה מעצמו ואומר ששכב עם דינה ובזה פטור מחיוב הקצוב שהוא קנס בין במפתה בין באונס. ואין לפרש כי חמור הוא מעיד על שכם. כי בדין בני נח יתחייב הבן בעדות אביו (רמב''ם הל' מלכים פ''ט): (אור החיים)


{ט}  וְהִתְחַתְּנוּ אֹתָנוּ בְּנֹתֵיכֶם תִּתְּנוּ לָנוּ וְאֶת בְּנֹתֵינוּ תִּקְחוּ לָכֶם:

 אונקלוס  וְתִתְחַתְּנוּן בָּנָא בְּנָתֵיכוֹן תִּתְּנוּן לָנָא וְיָת בְּנָתָנָא תִּסְבוּן לְכוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  וְתִתְעַרְבוּן בְּחִיתּוּנָא עִמָנָא בְּנַתְכוֹן תִּתְּנוּן לָנָא וְיַת בְּנָתָנָא תִּסְבוּן לְכוֹן: (תרגום יונתן)


{י}  וְאִתָּנוּ תֵּשֵׁבוּ וְהָאָרֶץ תִּהְיֶה לִפְנֵיכֶם שְׁבוּ וּסְחָרוּהָ וְהֵאָחֲזוּ בָּהּ:

 אונקלוס  וְעִמָּנָא תֵּתְבוּן וְאַרְעָא תְּהֵי קֳדָמֵיכוֹן תִּיבוּ וְעֲבִידוּ בַהּ סְחוֹרְתָּא וְאַחֲסִינוּ בַּהּ: (אונקלוס)

 יונתן  וְעִמָנָא תְּתוּבוּן וְאַרְעָא תְּהִי קֳדָמֵיכוֹן בִּדְנִיחָא לְכוֹן תִּיבוּ וְעִבִידוּ בָהּ פְרַקְמַטְיָא וְאַחְסִינוּ בָהּ: (תרגום יונתן)

 ספורנו  וסחרוה. עם היות הסחורה אז בלתי מותרת לגרים כאמרם בר מתא אבר מתא אחריתי מצי מעכב: (ספורנו)


{יא}  וַיֹּאמֶר שְׁכֶם אֶל אָבִיהָ וְאֶל אַחֶיהָ אֶמְצָא חֵן בְּעֵינֵיכֶם וַאֲשֶׁר תֹּאמְרוּ אֵלַי אֶתֵּן:

 אונקלוס  וַאֲמַר שְׁכֶם לַאֲבוּהָא וּלְאַחָהָא אַשְׁכַּח רַחֲמִין בְּעֵינֵיכוֹן וְדִי תֵימְרוּן לִי אֶתֵּן: (אונקלוס)

 יונתן  וַאֲמַר שְׁכֶם לְאָבוּהָא וּלְאָחָהָא אַשְׁכַּח רַחֲמִין בְּעֵינֵיכוֹן וּדְתֵימְרוּן לִי אִתֵּין: (תרגום יונתן)


{יב}  הַרְבּוּ עָלַי מְאֹד מֹהַר וּמַתָּן וְאֶתְּנָה כַּאֲשֶׁר תֹּאמְרוּ אֵלָי וּתְנוּ לִי אֶת הַנַּעֲרָ לְאִשָּׁה:

 אונקלוס  אַסְגוּ עָלַי לַחֲדָא מוֹהֲרִין וּמַתְּנָן וְאֶתֵּן כְּמָא דִּי תֵימְרוּן לִי וְהָבוּ לִי יָת עוּלֶמְתָּא:לאִנְתּוּ: (אונקלוס)

 יונתן  אַסְגוּ עָלַי לַחֲדָא מוֹהֲרָא וּמַתְּנָא וְאִיתֵּין הֵיכְמָא דְתֵימְרוּן לִי וִיהָבוּ לִי יַת רִיבָא לְאִנְתּוּ: (תרגום יונתן)

 רש"י  מהר. כתובה (שם ז.): (רש"י)

 הרמב"ן  מהר. פראנון מתן פרא פרנון והם כתובה ונכסי מלוג בלשון ירושלמי כלומר שיתן לה הוא משלו נכסים שיהיו שלה כנכסי בית אביה ויהיו אצלו כנכסי מלוג וטעם הפיוס הזה כדי שיתנו אותה לו לאשה ברצון כי הנערה לא היתה מתרצה אליו וצועקת ובוכה תמיד וזה טעם וידבר על לב הנערה ולכך אמר קח לי את הילדה הזאת לאשה שכבר היא בביתו ובידו ולא יירא מאחיה כי הוא נשיא הארץ ואיך יגזלוה ממנו להוציאה מביתו והחשק הגדול לשכם כי היתה הנערה יפת תאר מאד אבל לא סיפר הכתוב ביפיה כאשר עשה בשרה וברבקה וברחל כי לא ירצה להזכיר יפיה בהיותו אליה למכשול עון ובשבח הצדיקות דבר הכתוב ולא בזו וכן לא הזכיר מה נעשה בה אחרי כן ועל דרך הפשט עמדה עם אחיה צרורה באלמנות חיות כי היתה טמאה בעיניהם כדכתיב

"אשר טמא את דינה אחותם" - ורבותינו נחלקו בה (ב"ר פ יא) והקרוב דברי האומר נטלה שמעון וקברה בארץ כנען והוא כמו שאמרנו כי היתה עמו בביתו כאלמנה וירדה עמהם למצרים ושם מתה ונקברה בארץ וקבורתה ידועה עד היום בקבלה והיא בעיר ארבאל עם קבר ניתאי הארבלי ויתכן כי העלה שמעון עצמותיה בחמלו עליה או שהעלו אותם ישראל עם עצמות אחיה כל השבטים כמו שהזכירו רבותינו (ב"ר ק יא) (הרמב"ן)

 בעל הטורים  הרבו. ב' במסורה הכא ואידך בגלגל הרבו לפשוע. אף על פי שהרבה במוהר כמו שהרבו בגלגל דהיינו בע''א הרבו גם אלו לפשוע שהתנו עמם שלא לעבוד ע''א: (בעל הטורים)

 ספורנו  הרבו עלי מאד. כמשיב לכם אשם על מה שחטאתי לכם: (ספורנו)


{יג}  וַיַּעֲנוּ בְנֵי יַעֲקֹב אֶת שְׁכֶם וְאֶת חֲמוֹר אָבִיו בְּמִרְמָה וַיְדַבֵּרוּ אֲשֶׁר טִמֵּא אֵת דִּינָה אֲחֹתָם:

 אונקלוס  וַאֲתִיבוּ בְנֵי יַעֲקֹב יָת שְׁכֶם וְיָת חֲמוֹר אֲבוּהִי בְּחָכְמְתָא וּמַלִּילוּ דִּי סָאֵב יָת דִּינָה אֲחָתְהוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  וְאָתִיבוּ בְּנֵי יַעֲקב יַת שְׁכֶם וְיַת חֲמוֹר אָבוּי בְּחוּכְמָא וּמַלִילוּ בְּגִין דְסָאִיב יַת דִינָה אֲחַתְהוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  במרמה. בחכמה: אשר טמא. הכתוב אומר שלא היתה רמיה, שהרי טמא את דינה אחותם (ב"ר פ, ח.): (רש"י)

 אבן עזרא  וטעם וידברו אשר טמא. וידברו את שכם אשר טמא אחותם כי מצאנו דברו לשלום כמו דבר לו. או טעם אשר כי ענו במרמה בעבור אשר טמא: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  ויענו בני יעקב את שכם ואת חמור אביו במרמה. הנה חמור ושכם אל אביה ואל אחיה דברו אבל הזקן לא ענה אותם דבר כי בניו ידברו במקומו בענין הזה לכבודו כי בעבור היות הדבר להם לקלון לא ירצו שיפתח פיו לדבר בו כלל ויש כאן שאלה שהדבר נראה כי ברצון אביה ובעצתו ענו כי לפניו היו והוא היודע מענם כי במרמה ידברו ואם כן למה כעס ועוד שלא יתכן שיהיה רצונו להשיא בתו לכנעני אשר טמא אותה והנה כל האחים ענו המענה הזה במרמה ושמעון ולוי לבדם עשו המעשה והאב ארר אפם להם לבדם והתשובה כי המרמה היתה באמרם להמול להם כל זכר כי חשבו שלא יעשו כן בני העיר ואם אולי ישמעו לנשיאם ויהיו כלם נמולים יבואו ביום השלישי בהיותם כואבים ויקחו את בתם מבית שכם וזאת עצת כל האחים וברשות אביהם ושמעון ולוי רצו להנקם מהם והרגו כל אנשי העיר ויתכן שהיה הכעס ליעקב שארר אפם על שהרגו אנשי העיר אשר לא חטאו לו והראוי להם שיהרגו שכם לבדו וזהו מה שאמר הכתוב ויענו בני יעקב את שכם ואת חמור אביו במרמה וידברו אשר טמא את דינה אחותם כי כולם הסכימו לדבר לו במרמה בעבור הנבלה שעשה להם ורבים ישאלו ואיך עשו בני יעקב הצדיקים המעשה הזה לשפוך דם נקי והרב השיב בספר שופטים (רמב"ם הלכות מלכים פי"ד ה"ט) ואמר שבני נח מצווים על הדינים והוא להושיב דיינין בכל פלך ופלך לדון בשש מצות שלהן ובן נח שעבר על אחת מהן הוא נהרג בסייף ראה אחד שעבר על אחת מהן ולא דנוהו להרגו הרי זה הרואה יהרג בסייף ומפני זה נתחייבו כל בעלי שכם הריגה שהרי שכם גזל והם ראו וידעו ולא דנוהו ואין דברים הללו נכונים בעיני שאם כן היה יעקב אבינו חייב להיות קודם וזוכה במיתתם ואם פחד מהם למה כעס על בניו וארר אפם אחר כמה זמנים וענש אותם וחלקם והפיצם והלא הם זכו ועשו מצוה ובטחו באלהים והצילם ועל דעתי הדינין שמנו לבני נח בשבע מצות שלהם אינם להושיב דיינין בכל פלך ופלך בלבד אבל צוה אותם בדיני גנבה ואונאה ועושק ושכר שכיר ודיני השומרים ואונס ומפתה ואבות נזיקין וחובל בחבירו ודיני מלוה ולוה ודיני מקח וממכר וכיוצא בהן כענין הדינין שנצטוו ישראל ונהרג עליהן אם גנב ועשק או אנס ופתה בתו של חבירו או שהדליק גדישו וחבל בו וכיוצא בהן ומכלל המצוה הזאת שיושיבו דיינין גם בכל עיר ועיר כישראל ואם לא עשו כן אינן נהרגין שזו מצות עשה בהם ולא אמרו (סנהדרין נז) אלא אזהרה שלהן זו היא מיתתן ולא תיקרא אזהרה אלא המניעה בלאו וכן דרך הגמרא בסנהדרין (נט) ובירושלמי אמרו בדינין של נח הטה דינו נהרג לקח שחד נהרג בדיני ישראל כל דין שאתה יודע שאתה שלם ממנו אי אתה רשאי לברוח ממנו וכל שאתה יודע שאי אתה שלם ממנו אתה רשאי לברוח ממנו אבל בדיניהם אף על פי שאתה יודע שאתה שלם ממנו אתה רשאי לברוח ממנו נראה מכאן שרשאי הגוי לאמר לבעלי הדין איני נזקק לכם כי תוספת היא בישראל לא תגורו מפני איש (דברים א יז) אל תכניס דבריך מפני איש (סנהדרין ו) וכל שכן שלא יהרג כשלא יעשה עצמו קצין שוטר ומושל לשפוט את אדוניו ומה יבקש בהן הרב חיוב וכי אנשי שכם וכל שבעה עממין לא עובדי עבודה זרה ומגלה עריות ועושים כל תועבות השם היו והכתוב צווח עליהן בכמה מקומות (דברים יב ב) על ההרים הרמים ועל הגבעות ותחת כל עץ רענן וגו' לא תלמד לעשות וכו' (שם יח ט) ובגלוי עריות כי את כל התועבות האל עשו וכו' (ויקרא יח כז) אלא שאין הדבר מסור ליעקב ובניו לעשות בהם הדין אבל ענין שכם כי בני יעקב בעבור שהיו אנשי שכם רשעים ודמם חשוב להם כמים רצו להנקם מהם בחרב נוקמת והרגו המלך וכל אנשי עירו כי עבדיו הם וסרים אל משמעתו ואין הברית אשר נמולו נחשב בעיניהם למאומה כי היה להחניף לאדוניהם ויעקב אמר להם בכאן כי הביאוהו בסכנה שנאמר עכרתם אותי להבאישני ושם ארר אפם כי עשו חמס לאנשי העיר שאמרו להם במעמדו וישבנו אתכם והיינו לעם אחד והם היו בוחרים בהם ובעטו בדבורם ואולי ישובו אל ה' והרגו אותם חנם כי לא הרעו להם כלל וזהו שאמר כלי חמס מכרותיהם (להלן מט ה) ואם נאמין בספר "מלחמות בני יעקב" (הוא ספר הישר) בא להם פחד אביהם כי נאספו שכני שכם ועשו עמהם שלש מלחמות גדולות ולולי אביהם שחגר גם הוא כלי מלחמתו ונלחם בם היו בסכנה כאשר יספר בספר ההוא ורבותינו (ב"ר פ י) הזכירו מזה בפסוק אשר לקחתי מיד האמורי בחרבי ובקשתי (להלן מח כב) אמרו נתכנסו כל סביבותיהם להזדווג להם חגר יעקב כלי מלחמה כנגדן כמו שכתב רש"י שם אבל הכתוב יקצר בזה כי היה נס נסתר כי אנשים גבורים היו וכאלו זרועם הושיעה למו כאשר קצר הכתוב בענין אברהם באור כשדים ולא הזכיר מלחמת עשו עם החורי כלל אבל הזכיר בכאן כי היה חתת אלהים על הערים אשר סביבותיהם ולא נאספו כולם לרדוף אחרי בני יעקב כי היו נופלים עליהם כחול אשר על שפת הים לרוב וזה טעם "חתת אלהים" כי נפלה עליהם אימתה ופחד מן הגבורה אשר ראו במלחמה ולכך אמר (להלן לה ו) ויבא יעקב לוזה הוא וכל העם אשר עמו להודיע שלא נפקד מהם ולא מעבדיהם איש במלחמה (הרמב"ן)

 אור החיים  ויענו בני יעקב וגו'. צריך לדעת מה היא החכמה שעשו שתרגם אונקלוס בחוכמתא ואין זה אלא גניבת דעת. עוד מה היא כוונתו באומרו וידברו אשר וגו':

אכן יכוין באומרו במרמה כי נתחכמו לבל ירגישו בערמתם כי זה הוא העיקר כי מה יועילו בערמתם אם יחושו לה חמור ושכם ויעשו שמירה הצריכה, או לא יעשו דבר לחשש המיחוש. אשר על כן נתחכמו בתשובתם וקודם כל דבר גילו כי הקפידו על הדבר שזולת זה תהיה נכרת הערמה כיון שהמעשה היה ידוע כי לא יעשה כן אם העלם יעלימו מהראות הקפדה קצת, מרמה יגיד, לזה פתח דבריהם דברו קשות אשר טמא וגו', והוא אומרו וידברו דיבור קשה שהוכיחום על הדבר ובזה הסירו החשד שאינם מדברים אחד בפה ואחד בלב שהרי הראו הקפדתם, ואחרי כן אמרו להם אמירה רכה, והוא אומרו ויאמרו לא נוכל פי' הם חפצים ורצונם לתתה לו אלא שאינם יכולין לתתה לצד אשר לו ערלה ולא אמרו אשר הוא ערל כי לטענה זו יספיק בהמולו הוא את בשר ערלתו, לזה אמרו אשר לו ערלה פי' אשר לו היתר ערלה כי מה בכך אם ימול הוא ובנים אשר יולדו לו מדינה יהיו ערלים כיון שאין להם דין מילה. ועוד נתנו טעם בדבריהם שהעיקר הוא כדי שיתחתנו עמהם ויהיו נושאים נשים אלו מאלו והיו לעם אחד וזה לא יהיה אלא אם ימולו כולם, לזה אמרו אך בזאת נאות לכם וגו' להמול כל זכר, דקדקו לומר אך למעט טענת שיקבל עליו מילה חמור הוא וזרעו כי לא יספיק זה מטעם שכתבנו אלא דוקא להמול לכם כל זכר, וטעמם בעיקר הדבר הלא הוא כמוס עמם להרוג כולם ואין מידם מציל. עוד נתחכמו לבטל מהם חשד דבר ערמה בכל דיבור ודיבור שאמרו להם כאשר אבאר בסמוך בעז''ה: (אור החיים)

 ספורנו  במרמה. שאלו שימולו בחשבם שלא יקבלו עליהם או שלא יוכלו לפתות אנשי עירם לזה: וידברו אשר טמא. השיבו שמיני הנדיבות שאמרו שכם ואביו לעשות לא היו ראוים עתה אחרי שטמא כדרך אתנן זונה: (ספורנו)


{יד}  וַיֹּאמְרוּ אֲלֵיהֶם לֹא נוּכַל לַעֲשׂוֹת הַדָּבָר הַזֶּה לָתֵת אֶת אֲחֹתֵנוּ לְאִישׁ אֲשֶׁר לוֹ עָרְלָה כִּי חֶרְפָּה הִוא לָנוּ:

 אונקלוס  וַאֲמָרוּ לְהוֹן לָא נִכּוּל לְמֶעְבַּד פִּתְגָּמָא הָדֵין לְמִתַּן יָת אֲחָתָנָא לִגְבַר דִּי לֵיהּ עָרְלְתָא אֲרֵי חִסּוּדָא הִיא לָנָא: (אונקלוס)

 יונתן  וַאֲמָרוּ לְהוֹם לָא נֵיכוֹל לְמֶעֱבַד יַת פִּתְגָמָא הָדֵין לְמִתַּן יַת אַחֲתָנָא לִגְבַר דִילֵיהּ עוּרְלְתָא אֲרוּם גְנוּתָא הוּא לָנָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  חרפה הוא. שמץ פסול הוא אצלנו, הבא לחרף חברו הוא אומר לו, ערל אתה, או בן ערל. חרפה בכל מקום, גדוף: (רש"י)

 אבן עזרא  אשר לו ערלה. ערלת בשר. וטעמו דבר שיכבד. וכן ערל שפתים כי ערלה אזנם. בעבור הנוסף. והאומרים שהשם אמר לאברהם והיה תמים ובהמולו הנה הוא חסר. הדבר הפוך. והנה הבהמות יוכיחו: ואם אמרו למה נחתך דבר בראו השם גם הטבור יוכיח: (אבן עזרא)

 ספורנו  כי חרפה היא לנו. שיהיה נראה שאין איש הגון בין המולים להתחתן עמו: (ספורנו)


{טו}  אַךְ בְּזֹאת נֵאוֹת לָכֶם אִם תִּהְיוּ כָמֹנוּ לְהִמֹּל לָכֶם כָּל זָכָר:

 אונקלוס  בְּרַם בְּדָא נִתְפֵּס לְכוֹן אִם תֶּהֱווֹן כְּוָתָנָא לְמִגְזַר לְכוֹן כָּל דְּכוּרָא: (אונקלוס)

 יונתן  בְּרַם בְּדָא נִתְפַּיֵיס לְכוֹן אִין תֶּהֱווֹן כְּוָתָנָא לְמִגְזַר לְכוֹן כָּל דְכוּרָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  נאות לכם. נתרצה (ע) לכם, לשון ויאותו (מלכים-ב יב, ט.) (הכהנים ביהוידע): להמול. להיות נמול, (פ) אינו לשון לפעול, אלא לשון להפעל: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ע) רוצה לפרש אל תפרשנו מלשון נוי או נוה ודירה, דאם כן קשה אך בזאת יאותו לנו, ינאו לנו מיבעי ליה שהוא לשון נוי: (פ) פירוש מבנין נפעל ואינו לשון לפעול מגזרת שוב מול (יהושע ה' ב'), דאם כן היה ראוי להיות הלמ"ד בקמ"ץ ומ"ם במלאפו"ם, ואם שרשו נמול, לנמול או למול בקמ"ץ וחולם מיבעי ליה: (שפתי חכמים)


{טז}  וְנָתַנּוּ אֶת בְּנֹתֵינוּ לָכֶם וְאֶת בְּנֹתֵיכֶם נִקַּח לָנוּ וְיָשַׁבְנוּ אִתְּכֶם וְהָיִינוּ לְעַם אֶחָד:

 אונקלוס  וְנִתַּן יָת בְּנָתָנָא לְכוֹן וְיָת בְּנָתֵיכוֹן נִסַּב לָנָא וְנִתּוּב עִמְּכוֹן וְנֵיהֵי לְעַמָּא חָד: (אונקלוס)

 יונתן  וְנִיתַּן יַת בְּנָתָנָא לְכוֹן וְיַת בְּנָתֵיכוֹן נִיסַב לָנָא וְנִיתַב עִמְכוֹן וּנְהֵי לְעַמָא חָד: (תרגום יונתן)

 רש"י  ונתנו. נו"ן שנייה מודגשת, לפי שהיא משמשת במקום שתי נוני"ן, ונתננו: ואת בנתיכם נקח לנו. אתה מוצא בתנאי שאמר חמור ליעקב ובתשובת בני יעקב לחמור, שתלו החשיבות בבני יעקב, ליקח בנות שכם את שיבחרו להם, ובנותיהם יתנו להם לפי דעתם, דכתיב ונתנו את בנותינו, לפי דעתנו, ואת בנותיכם נקח לנו, ככל אשר נחפוץ, וכשדברו חמור ושכם בנו אל יושבי עירם, הפכו הדברים, את בנותם נקח לנו לנשים, ואת בנותינו נתן להם, כדי לרצותם שיאותו להמול: (רש"י)

 אור החיים  ונתנו את וגו'. כאן נתחכמו חכמה גדולה והוא כי מדרך הרמאי שלא לדקדק בפרטי התנאים ואדרבא יבקש להקל הדבר על שכנגדו כדי שיתרצה לעשות הדבר שבזה יעשה את אשר זמם לעשות, ובני יעקב הפכו הדבר לעקור מלב שכנגדם ספק ערמה ואמרו תנאי הוא הדבר ונתנו את בנותינו וגו' ואת בנותיכם נקח וגו' פי' שהרשות בידינו לתת ולקחת, ודבר זה יגיד סימן מובהק כי מדברים ביושר לבב לא לצד ערמה בעולם: (אור החיים)


{יז}  וְאִם לֹא תִשְׁמְעוּ אֵלֵינוּ לְהִמּוֹל וְלָקַחְנוּ אֶת בִּתֵּנוּ וְהָלָכְנוּ:

 אונקלוס  וְאִם לָא תְקַבְּלוּן מִנָּנָא לְמִגְזָר וּנְדַבֵּר יָת בְּרַתָּנָא וְנֵזֵיל: (אונקלוס)

 יונתן  וְאִין לָא תְקַבְּלוּן מִנָנָא לְמִגְזַר וְנִסַב בְּתוֹקְפָא יַת בְּרַתָּנָא וְנֵזֵיל: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  את בתנו. בעבור היותה קטנה והם היו מדברים בעבור אביהם: (אבן עזרא)

 אור החיים  ואם לא תשמעו וגו'. נתחכמו גם בזה שלא יאמרו שאם לא יעשו כן הנה הם עורכים אתם מלחמה ולנוקמי נקם יהיו להם, לזה אמרו כי אם לא ישמעו וגו' יקחו בתם וילכו להם ואין כאן נוקמי נקם. גם נתחכמו בזה להראות קצת הקפדה בדבר שלא ישבו שם עמהם, וזולת זה אם לא יזכירו שום הרגש בדבר יחשוב החושב כי ערמה בדבר כי הענין היה מגונה כפי האמת כאומרו וכן לא יעשה אפילו בין האומות, לזה גילו קצת הקפדה ומובנים להם הדברים בענין נכון כי אחר שימולו פשיטא שיהיה קשר אמיץ ביניהם שלום וריעות, ולזה תמצא שאמר שכם וחמור לבני עירו האנשים האלה שלמים הם וגו' פירוש שהרגיש מהם שאין ערמה בדבר:

עוד ירצה באומרו ולקחנו את בתנו נתכוונו להחם לבבו של חמור ושכם למהר לעשות דבר כשיראו שהם מוליכין הבת ממנו ימהר לעשות דבר וינקמו נקמת הצדקת מזרע מריעים: (אור החיים)

 ספורנו  ולקחנו את בתנו. אע''פ שהיא עתה בביתכם נקח אותה מעמכם: והלכנו. עם כל עשרנו שלא תהנו בו: (ספורנו)


{יח}  וַיִּיטְבוּ דִבְרֵיהֶם בְּעֵינֵי חֲמוֹר וּבְעֵינֵי שְׁכֶם בֶּן חֲמוֹר:

 אונקלוס  וּשְׁפָרוּ פִּתְגָּמֵיהוֹן בְּעֵינֵי חֲמוֹר וּבְעֵינֵי שְׁכֶם בַּר חֲמוֹר: (אונקלוס)

 יונתן  וּשְׁפָרוּ פִּתְגָמֵיהוֹן בְּעֵינֵי חֲמוֹר וּבְעֵינֵי שְׁכֶם בַּר חֲמוֹר: (תרגום יונתן)


{יט}  וְלֹא אֵחַר הַנַּעַר לַעֲשׂוֹת הַדָּבָר כִּי חָפֵץ בְּבַת יַעֲקֹב וְהוּא נִכְבָּד מִכֹּל בֵּית אָבִיו:

 אונקלוס  וְלָא אוֹחַר עוּלֵימָא לְמֶעְבַּד פִּתְגָּמָא אֲרֵי אִתְרְעִי בְּבַת יַעֲקֹב וְהוּא יַקִּיר מִכֹּל בֵּית אֲבוּהִי: (אונקלוס)

 יונתן  וְלָא אִתְעַכֵּב רַבְיָא לְמֶעֱבַד פִּתְגָמָא אֲרוּם צָבִי בִּבְרַת יַעֲקב וְהוּא יַקִיר מִכּל בֵּיתָא דְאָבוֹי: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  ולא אחר. איננו בדקדוק כמו ואחר עד עתה רק מן הבנין הכבד הדגוש והוא פעל עבר על משקל ברך נבות: (אבן עזרא)

 ספורנו  והוא נכבד. ואעפ''כ לא אחר לעשות כי חפץ בבת יעקב: (ספורנו)


{כ}  וַיָּבֹא חֲמוֹר וּשְׁכֶם בְּנוֹ אֶל שַׁעַר עִירָם וַיְדַבְּרוּ אֶל אַנְשֵׁי עִירָם לֵאמֹר:

 אונקלוס  וַאֲתָא חֲמוֹר וּשְׁכֶם בְּרֵהּ לִתְרַע קַרְתְּהוֹן וּמַלִּילוּ עִם אֲנָשֵׁי קַרְתְּהוֹן לְמֵימָר: (אונקלוס)

 יונתן  וְאָתָא חֲמוֹר וּשְׁכֶם בְּרֵיהּ לִתְרַע קַרְתֵּיהוֹן וּמַלִילוּ עִם אִינְשֵׁי תְּרַע קַרְתֵּיהוֹן לְמֵימָר: (תרגום יונתן)


{כא}  הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה שְׁלֵמִים הֵם אִתָּנוּ וְיֵשְׁבוּ בָאָרֶץ וְיִסְחֲרוּ אֹתָהּ וְהָאָרֶץ הִנֵּה רַחֲבַת יָדַיִם לִפְנֵיהֶם אֶת בְּנֹתָם נִקַּח לָנוּ לְנָשִׁים וְאֶת בְּנֹתֵינוּ נִתֵּן לָהֶם:

 אונקלוס  גֻּבְרַיָּא הָאִלֵּין שָׁלְמִין אִנּוּן עִמָּנָא וִיתִיבוּן בְּאַרְעָא וְיַעְבְּדוּן בַּהּ סְחוֹרְתָא וְאַרְעָא הָא פְתָיוּת יְדִין קֳדָמֵיהוֹן יָת בְּנָתֵיהוֹן נִסַּב לָנָא לִנְשִׁין וְיָת בְּנָתָנָא נִתֵּן לְהוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  גוּבְרַיָא הָאִלֵין שַׁלְמִין אִינוּן עִמָנָא וְיֵתְבוּן בְּאַרְעָא וְיַעַבְדוּן בָּהּ פְּרַקְמַטְיָא וְאַרְעָא הָא פַּתְיַית תְּחוּמִין קֳדָמֵיהוֹן יַת בְּנָתֵיהוֹן נִיסַב לָנָא לִנְשִׁין וְיַת בְּנָתָנָא נִיתֵּין לְהוֹם: (תרגום יונתן)

 רש"י  שלמים. בשלום ובלב שלם: והארץ הנה רחבת ידים. כאדם שידו רחבה וותרנית, כלומר, אל תפסידו כלום, פרקמטיא הרבה באה לכאן ואין לה קונים: (רש"י)

 אבן עזרא  שלמים הם. בשלום: רחבת ידים. מקומות. כמו ויד תהיה לך: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  שלמים הם אתנו. היו אנשי העיר חושבים שהיו שונאים אותם כי ראו אותם עצבים ויחר להם מאד ואולי היו נשמרים מהם ונותנים בעירם בריח ודלתים כי גבורים המה ואנשי חיל למלחמה ועתה אמרו להם אל תפחדו ואל תתרחקו מהם כי בלב שלם הם אתנו (הרמב"ן)

 אור החיים  שלמים הם אתנו. פי' ואין בלבם שנאה על המעשה לחוש לערמה:

ואומרו את בנותם נקח לנו וגו' נתחכמו לומר כן כדי שיאמינו אנשי עירם כי אין בלבם טינא כי הם מחשיבין אותם גדולים וטובים מהם כי בנותיהן הם מתרצים שיקחו להם וגו' ובנות משפחת שכם יצטרכו לתתם הם להם, ודבר זה יגיד כי הם מחשיבין אותם גדולים וטובים מהם וזו סיבה למה שלא הקפידו על הדבר: (אור החיים)

 ספורנו  שלמים הם אתנו. בשלום הם אתנו ואין בלבם לתבוע עלבונם: (ספורנו)


{כב}  אַךְ בְּזֹאת יֵאֹתוּ לָנוּ הָאֲנָשִׁים לָשֶׁבֶת אִתָּנוּ לִהְיוֹת לְעַם אֶחָד בְּהִמּוֹל לָנוּ כָּל זָכָר כַּאֲשֶׁר הֵם נִמֹּלִים:

 אונקלוס  בְּרַם בְּדָא יִתָּפְסוּן לָנָא גּוּבְרַיָּא לְמִתַּב עִמָּנָא לְמֶהֱוֵי לְעַמָּא חָד בְּמִגְזַר לָנָא כָּל דְּכוּרָא כְּמָא דִּי אִנּוּן גְּזִירִין: (אונקלוס)

 יונתן  בְּרַם בְּדָא יִתְפַּיְיסוּן לָנָא גוּבְרַיָא לְמֵיתַב עִמָנָא לְמֶהֱוֵי לְעַם חַד בְּמִגְזוֹר לָנָא כָּל דְכוּרָא הֵיכְמָא דְאִינוּן גָזְרִין: (תרגום יונתן)

 רש"י  בהמול. בהיות נמול: (רש"י)

 אבן עזרא  יאותו. מגזרת כי לך יאתה. והנוח הנעלם אחר האות המשרת תחת פ''א הפועל: בהמול. מפורש והנה הם חשבו רעה על יעקב ובניו שאמרו מקניהם וקנינם: (אבן עזרא)


{כג}  מִקְנֵהֶם וְקִנְיָנָם וְכָל בְּהֶמְתָּם הֲלוֹא לָנוּ הֵם אַךְ נֵאוֹתָה לָהֶם וְיֵשְׁבוּ אִתָּנוּ:

 אונקלוס  גֵּיתֵיהוֹן וְקִנְיָנְהוֹן וְכָל בְּעִירְהוֹן הֲלָא דִּילָנָא אִנּוּן בְּרַם נִתְפֵּס לְהוֹן וִיתִיבוּן עִמָּנָא: (אונקלוס)

 יונתן  גֵיתֵיהוֹן וְנִכְסֵיהוֹן וְכָל בְּעִירֵיהוֹם הֲלָא דִי לָנָא אִינוּן בְּרַם נִתְפַּיֵיס לְהוֹם וְיֵיתְבוּן עִמָנָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  אך נאותה להם. לדבר זה, ועל ידי כן ישבו (צ) אתנו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (צ) רצונו לתרץ דבקרא משמע שבני יעקב היו מבקשים אותם להניח לישב אתם, והא איפכא הוה: (שפתי חכמים)

 הרמב"ן  וטעם מקניהם וקנינם וכל בהמתם. כי הבהמות אשר בעדרים בשדה הם יקראו מקנה בעבור שהם עיקר קנין האדם בין טמאות בין טהורות כענין שכתוב (שמות ט ג) הנה יד ה' הויה במקנך אשר בשדה בסוסים בחמורים בגמלים בבקר ובצאן ואשר אינם עדר כגון בהמות יחידות בבית אין שמם מקנה ויכנסו בכלל "וכל בהמתם" או הוא כפל הלשון לחזוק כלומר וכל בהמתם אשר הנם רבות מאד (הרמב"ן)


{כד}  וַיִּשְׁמְעוּ אֶל חֲמוֹר וְאֶל שְׁכֶם בְּנוֹ כָּל יֹצְאֵי שַׁעַר עִירוֹ וַיִּמֹּלוּ כָּל זָכָר כָּל יֹצְאֵי שַׁעַר עִירוֹ:

 אונקלוס  וְקַבִּילוּ מִן חֲמוֹר וּמִן שְׁכֶם בְּרֵהּ כָּל נָפְקֵי תְּרַע קַרְתֵּהּ וּגְזָרוּ כָּל דְּכוּרָא כָּל נָפְקֵי תְּרַע קַרְתֵּהּ: (אונקלוס)

 יונתן  וְקַבִּילוּ מִן חֲמוֹר וּמִן שְׁכֶם בְּרֵיהּ כָּל נַפְקֵי תְּרַע קַרְתֵּיהּ וּגְזָרוּ כָּל דְכוּרָא כָּל נַפְקֵי תְּרַע קַרְתֵּיהּ: (תרגום יונתן)


{כה}  וַיְהִי בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בִּהְיוֹתָם כֹּאֲבִים וַיִּקְחוּ שְׁנֵי בְנֵי יַעֲקֹב שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אֲחֵי דִינָה אִישׁ חַרְבּוֹ וַיָּבֹאוּ עַל הָעִיר בֶּטַח וַיַּהַרְגוּ כָּל זָכָר:

 אונקלוס  וַהֲוָה בְיוֹמָא תְלִיתָאָה כַּד תְּקִיפוּ עֲלֵיהוֹן כֵּאבֵיהוֹן וּנְסִיבוּ תְרֵין בְּנֵי יַעֲקֹב שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אֲחֵי דִּינָה גְּבַר חַרְבֵּהּ וְעַלּוּ עַל קַרְתָּא דְּיָתְבוּן לְרָחֲצָן וּקְטָלוּ כָּל דְּכוּרָא: (אונקלוס)

 יונתן  וַהֲוָה בְּיוֹמָא תְלִיתָאָה כַּד הֲווֹ מִתְמַקְמְקִין מִן כֵּיב גוּזְרַתְהוֹם וּנְסִיבוּ תְּרֵין מִבְּנוֹי דְיַעֲקב שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אֲחֵי דִינָה גְבַר סַיְיפֵיהּ וְעָלוּ עַל קַרְתָּא דַהֲוָה יַתְבָא לְרוֹחְצַן וּקְטָלוּ כָּל דְכוּרָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  שני בני יעקב. בניו היו, ואף על פי כן נהגו עצמן שמעון ולוי כשאר אנשים (ק) שאינם בניו, שלא נטלו עצה הימנו (ב"ר פ, י.): אחי דינה. לפי שמסרו עצמן עליה (ר) נקראו אחיה: בטח. שהיו כואבים. ומדרש אגדה, בטוחים היו על כחו (ש) של זקן (שם): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ק) דהוה ליה למימר שמעון ולוי, שני בני יעקב למה לי, אלא וכו', (מהרש"ל): (ר) דאם לא כן אחי דינה למה לי, אלא לומר שמצד האחוה עשו זה ולא מכח שהיו אנשי דמים: (ש) רוצה לומר יעקב, אי נמי על תפילתו של אברהם שהתפלל עליהם כדמפרש (סוף) [ריש] פרשת לך לך (לעיל י"ב ו' ד"ה עד), (מהרש"ל): (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ביום השלישי. שלישי לעולם קשה שהוא חצי המרובע. וזה המעשה אשר עשו שמעון ולוי לדעת אחיהם עשו דכתיב במרמה. ובני יעקב הם כולם. וחרה אף יעקב על שמעון ולוי בעבור שהם הרגו אנשי שכם: (אבן עזרא)

 אור החיים  ויהרגו כל זכר ואת חמור וגו'. קשה למה יהרגו מי שלא חטא. ועוד למה לא הקדימו בבעל עבירה תחילה:

אכן הנה בני יעקב לא היה בדעתם להרוג אלא בעל עבירה אלא שכל בני העיר רצו לעמוד בפרץ כנגדם לבל יהרגו מלכם אשר על כן הרגום מדין רודף, והוא אומרו ויהרגו כל זכר ובזה השיגו להרוג את חמור ואת שכם וזולת זה לא היו יכולין לנקום נקם מהמחוייב להם מיתה:

עוד טעם שהרגו כל בני העיר לצד שהם היו בעזר שכם לגזול דינה ובני נח מחוייבים מיתה על הגזל אבל על העריות אין חיוב כי דינה לא היתה אשת איש:

ותמצא שאמר הכתוב אשר טמאו אחותם הרי כינה המעשה לכולם הא למדת שיד כולם שוה בגזילה. וטעם שלא אמר אשר גזלו אחותם שהוא עיקר העון שעליו נתחייבו מיתה לומר שהיא גזילה שאינה בהשבה, ונפקא מינה אם לא טעם אשר טמאו לא היו עושים משפט גמור להרוג כל זכר, והגם שבן נח שגזל אינו נפטר ממיתה בהשבון עם כל זה לא היו בני יעקב הורגים, ומידי דהוה כמה מהאומות עוברי דת המצות ואין אחריותם על בני יעקב כי אין כח בהם, וכמו שאמר יעקב (פסוק ל') עכרתם אותי וגו' ואני מתי מספר אלא לצד הנבלה שעשו שטמאו לזה לבשו קנאה:

עוד טעם אומרו אשר טמאו נתנו טעם זה ללקיחת ממונם ואמר טעם אשר בזו את העיר ונטלו נכסיהם אשר טמאו את דינה אחותם פי' דמי בושת כי לפי שיעור המבייש והמתבייש כי הם הדרגות מופלגות ולואי שיספיק כל חילם לדמי בושת בת יעקב המיוחד בעולם ברום המעלות מחמור הנבזה עד מאד. וגם לפי מה שכתבתי למעלה שהודה במעשה, זה לא יועיל אלא לפטור מהקנס אבל בושת ושאר דברים חייב (כתובות מא.) ופשוט:

ורמב''ם בפרק ט' מהלכות מלכים נתן טעם להריגת אנשי שכם לצד שלא הושיבו דיינים על גזל שכם וכו' ע''כ. וקשה מי אמר להרב שחייבין לדון האלם עליהם מלך וכיוצא בו והלא גם בדיני ישראל פטורים מכיוצא בזה לא דנים ולא מעידין אותו, (סנהדרין יז.) ובהכרח לומר שהם היו בעוזריו ובעצתם עשה מה שעשה. ורמב''ן ז''ל דחה דברי רמב''ם בפירוש מצות דיינים שנצטוו בני נח כי אין הכוונה להושיב דיינים אלא לדון משפטים בין איש לרעהו יעויין שם דבריו, ונתן טעם הריגת שכם לצד שהיו חייבין מיתה על שהיו עובדי עבודה זרה כו'. ודבריו ז''ל צריכין ערב. וב' המאורות לא נתנו טעם ללקיחת ממונם והונם: (אור החיים)

 ספורנו  ויהרגו כל זכר. שלא מלו אלא על תקוה להשיג מקניהם וקנינם כדברי חמור ושכם: ואת חמור ואת שכם בנו הרגו. שבקשום ומצאום: (ספורנו)


{כו}  וְאֶת חֲמוֹר וְאֶת שְׁכֶם בְּנוֹ הָרְגוּ לְפִי חָרֶב וַיִּקְחוּ אֶת דִּינָה מִבֵּית שְׁכֶם וַיֵּצֵאוּ:

 אונקלוס  וְיָת חֲמוֹר וְיָת שְׁכֶם בְּרֵהּ קְטָלוּ לְפִתְגַּם דְּחָרֶב וּדְבָרוּ יָת דִּינָה מִבֵּית שְׁכֶם וּנְפָקוּ: (אונקלוס)

 יונתן  וְיַת חֲמוֹר וְיַת שְׁכֶם בְּרֵיהּ קְטָלוּ לְפִתְגַם דְחָרֶב וּדְבָרוּ יַת דִינָה מִבֵּית שְׁכֶם וּנְפָקוּ: (תרגום יונתן)


{כז}  בְּנֵי יַעֲקֹב בָּאוּ עַל הַחֲלָלִים וַיָּבֹזּוּ הָעִיר אֲשֶׁר טִמְּאוּ אֲחוֹתָם:

 אונקלוס  בְּנֵי יַעֲקֹב עַלּוּ לְחַלָּצָא קָטִילַיָּא וּבְזוֹ קַרְתָּא דִּי סָאִיבוּ אֲחָתְהוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  מוֹתַר בְּנוֹי דְיַעֲקב עָלוּ לְחַלָצָא קְטוֹלַיָא וּבָזוּ יַת קַרְתָּא דִסְאִיבוּ בְּגַוָוהּ אֲחַתְהוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  על החללים. לפשט את החללים, וכן תרגם אונקלוס לחלצא קטוליא: (רש"י)

 בעל הטורים  טמאו. ג' במסורה טמאו אחותם. טמאו את מקדשי. טמאו את היכל קדשך. כולם למדין מזה טמאו קדשי לעשות מעשה שכם וכן טמאו את היכל קדשך כדכתיב נשים בציון ענו: טמאו אחותם. וסמך את צאנם לומר לך שעשו מעשה בהמה: (ב~ג) והחליפו שמלתיכם. ונקומה ונעלה בית אל. רמז להא דאיתא בפרק קמא דשבת רמי פוזמקי ומצלי: ונקומה. ג' במסורה הכא ואידך שלחה הנער אתי ונקומה. ונקומה עליה למלחמה. שאמר יהודה בזכות ונקומה ונעלה בית אל שלחה הנער ונקומה וכן באותו זכות ונקומה עליה למלחמה: (בעל הטורים)

 אור החיים  בני יעקב באו וגו'. פי' כולן יחד, נתכוון הכתוב לומר טעם ביזת כל נכסי העיר וגו' כי נוגע הבושת לכולן וצריך שיטלו כנגד בשת כל אחד. וכמו שכתב הרמב''ם פ''ב מהלכות נערה בתולה וז''ל רואין בית דין מעלתו ומעלתה ושמין כמה ממון ראוי לאביה ולמשפחתה ליתן ולא יארע להם דבר זה מאדם זה וכו' וכמוהו חייב לשלם ע''כ, והאחים בכלל המשפחה לזה נתקבצו יחד להעריך שיעור הראוי לבושת כולן ויבוזו את כל העיר ואין כדי בה לערך בושתם ולקחו הכל לזכות יעקב אביהן כי לו נוגע. והגם שדנו בהם משפט מות לא אמרינן בבני נח קים ליה בדרבה מיניה (תוספ' עירובין סב.): (אור החיים)

 ספורנו  העיר אשר טמאו. כי לולי היה כבר דבר כזה בלתי נמאס אצלם לא היה שכם עושה כן אמנם היה זה גמול מורגל אצלם שלקחו ראשי העיר בנות העם בלתי רשות לנשים או לפלגשים ע''ד ויקחו להם נשים מכל אשר בחרו: (ספורנו)


{כח}  אֶת צֹאנָם וְאֶת בְּקָרָם וְאֶת חֲמֹרֵיהֶם וְאֵת אֲשֶׁר בָּעִיר וְאֶת אֲשֶׁר בַּשָּׂדֶה לָקָחוּ:

 אונקלוס  יָת עָנְהוֹן וְיָת תּוֹרְהוֹן וְיָת חֲמָרֵיהוֹן וְיָת דִּי בְקַרְתָּא וְיָת דִּי בְחַקְלָא בְּזוֹ: (אונקלוס)

 יונתן  וְיַת עַנְהוֹם וְיַת תּוֹרֵיהוֹם וְיַת חֲמָרֵיהוֹם וְיַת דִבְקַרְתָּא וְיַת דִבְחַקְלָא בָּזוּ: (תרגום יונתן)


{כט}  וְאֶת כָּל חֵילָם וְאֶת כָּל טַפָּם וְאֶת נְשֵׁיהֶם שָׁבוּ וַיָּבֹזּוּ וְאֵת כָּל אֲשֶׁר בַּבָּיִת:

 אונקלוס  וְיָת כָּל נִכְסֵיהוֹן וְיָת כָּל טַפְלְהוֹן וְיָת נְשֵׁיהוֹן שְׁבוֹ וּבְזוֹ וְיָת כָּל דִּי בְבֵיתָא: (אונקלוס)

 יונתן  וְיַת כָּל נִכְסֵיהוֹן וְיַת כָּל טַפְלֵיהוֹן וְיַת נְשֵׁיהוֹם שְׁבוּ וּבָזוּ וְיַת כָּל דִבְבֵיתָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  חילם. ממונם, וכן עשה לי את החיל הזה (דברים ח, יז.), וישראל עושה חיל (במדבר כד, יח.), ועזבו לאחרים חילם (תהלים מט, יא.): שבו. לשון שביה, (ת) לפיכך טעמו מלרע: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ת) ושרשו שבה, אבל אם היה טעמו מלעיל על משקל קמו שבו, היה שרשו שבו, והיה מלשון שובה: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  את כל אשר בבית. פי' בבית חמור או בבית שכם: (אבן עזרא)


{ל}  וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל שִׁמְעוֹן וְאֶל לֵוִי עֲכַרְתֶּם אֹתִי לְהַבְאִישֵׁנִי בְּיֹשֵׁב הָאָרֶץ בַּכְּנַעֲנִי וּבַפְּרִזִּי וַאֲנִי מְתֵי מִסְפָּר וְנֶאֶסְפוּ עָלַי וְהִכּוּנִי וְנִשְׁמַדְתִּי אֲנִי וּבֵיתִי:

 אונקלוס  וַאֲמַר יַעֲקֹב לְשִׁמְעוֹן וּלְלֵוִי עֲכַרְתּוּן יָתִי לְמִתַּן דְּבָבוּ בֵּינָנָא וּבֵין יָתְבֵי אַרְעָא בִּכְנַעֲנָאָה וּבַפְּרִזָּאָה וַאֲנָא עַם דְּמִנְיַן וְיִתְכַּנְשׁוּן עֲלַי וְיִמְחִנּוּנִי וְאֶשְׁתֵּצֵי אֲנָא וְאֱנַשׁ בֵּיתִי: (אונקלוס)

 יונתן  וַאֲמַר יַעֲקב לְשִׁמְעוֹן וּלְלֵוִי עֲכַרְתּוּן יָתִי לְמִפְקָא שְׁמִי בִּישׁ בְּיַתְבֵי אַרְעָא בִּכְנַעֲנָאָה וּבִפְרִיזָאֵי וַאֲנָא עַם דְמִנְיַן וְיִתְכַּנְשׁוּן עָלָי וְיִמְחוּנַנִי וְאִישְׁתְּצֵי אֲנָא וְאֵינַשׁ בֵּיתִי: (תרגום יונתן)

 רש"י  עכרתם. לשון מים עכורים, אין דעתי צלולה עכשיו. ואגדה, צלולה היתה החבית, ועכרתם אותה, (תנחומא). מסורת היתה ביד כנענים שיפלו ביד בני יעקב, אלא שהיו אומרים עד אשר תפרה (א) ונחלת את הארץ, לפיכך היו (ב) שותקין: מתי מספר. אנשים מועטים: (רש"י)

 שפתי חכמים  (א) פסוק הוא בפרשת (כי תשא) [משפטים], (שמות כ"ג ל') רוצה לומר לאחר שתפרה ותרבה ונחלת: (ב) אבל עכשיו יהיו סבורין דהזמן עתה ובאין עלינו: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  מתי מספר. מתי כמו אנשים ודבר שיסופר הוא מעט. על כן טעה ר' אהרן הכהן ראש הישיבה שפי' ויהי מתיו מספר כמשמעו: להבאישני. שישנאו אותי כאשר ישנא איש דבר שיבאש: (אבן עזרא)

 אור החיים  ויאמר יעקב וגו'. נכרים הדברים כי יעקב לא ידע כי במרמה זו דברו אלא חשב שהמרמה היתה כדי שיקחו דינה מביתו בעל כרחו או להרוג שכם לבד בעל דבר לא להרוג כל אנשי העיר יחד: (אור החיים)

 ספורנו  להבאישני. שיאמרו ששקרנו באמונתנו אחר שנמולו: (ספורנו)


{לא}  וַיֹּאמְרוּ הַכְזוֹנָה יַעֲשֶׂה אֶת אֲחוֹתֵנוּ: (פ)

 אונקלוס  וַאֲמָרוּ הַכְנָפְקַת בָּרָא יִתְעֲבֵד (נ''א יַעְבֵּד יָת אַחָתָנָא) לַאֲחָתָנָא: [פ] (אונקלוס)

 יונתן  עַנְיָן שִׁמְעוֹן וְלֵוִי לָא יָאִי לְמֶהֱוֵי מִתְאַמַר בִּכְנִישְׁתֵּהוֹן דְיִשְרָאֵל עַרְלָאִין סְאִיבוּ לִבְתוּלְתָּא וּפַלְחֵי צַלְמִין טָנִיפוּ לִבְרַתֵּיהּ דְיַעֲקב אֱלָהֵין כְּדֵין יָאֵי לְמֶהֱוֵי מִתְאַמַר עַרְלָאִין אִתְקְטִילוּ בְּגִין בְּתוּלְתָּא וּפַלְחֵי צַלְמִין בְּגִין בְּרַתֵּיהּ דְיַעֲקב וְלָא יֶהֱוֵי שְׁכֶם בַּר חֲמוֹר מְלַגְלֵג בְּמִילֵיהּ עֲלָנָא וּכְאִיתָא מְטַעֲיָיא נַפְקַת בְּרָה דְלֵית לָהּ תְּבוֹעַ יַעֲבֵיד יַת אַחֲתַן אִין לָא עֲבַדְנָא יַת פִּתְגָמָא הָדֵין: (תרגום יונתן)

 רש"י  הכזונה. (ג) הפקר: את אחותנו. ית (ד) אחתנא: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ג) דקשה לרש"י דלא נקראת זונה אלא מי שמפקרת עצמה לזנות לכל אדם, ואם כן למה כתיב הכזונה יעשה, והיאך יכול הוא לעשותה זונה, כיון שהיא אינה מפקרת עצמה, לכן מפרש הפקר ר"ל שעשה כאילו היתה הפקר: (ד) דקשה לרש"י דילמא הכי פירושו הכזונה שחסר בי"ת דהוי כאילו נכתב הכבזונה יעשה את אחותנו, ואת פירוש עם, והכי פירושו של הפסוק הכמו שעושין עם הזונה יעשה עם אחותנו, והוה פירוש זונה ממש, לכך מביא התרגום שמתרגם ית, שמע מינה שאין פירושו עם, ועל כרחך פירושו הכזונה הפקר, והמתרגם פירוש כן מדלא כתיב הכבזונה: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ויאמרו. שמעון ולוי: הכזונה יעשה. שכם את אחותינו: (אבן עזרא)

 אור החיים  ויאמרו הכזונה וגו'. צריך לדעת מה תשובה זו עושה למיחוש יעקב על השמדתו הוא וביתו והלא אפי' לכתחילה אם שאלו (ויאמרו) הגוים אחת מהכת ויחדוה נותנים אותה להם (ירושלמי פ''ח דתרומות) ולא יהרגו כולן עליה אפי' בעריות ומכל שכן בדרך זה שכבר היה מה שהיה. ואולי שיכוונו לומר כי לא יחוש על הדבר כי לא ירעישו אלא אם היו הורגים בלא סיבה אבל הריגה זו לסיבה ראויה היתה שלקח אחותינו בעל כרחה ועשאה זונה, והוא אומרם הכזונה יעשה את אחותינו, ואין הכוונה שחייב על הזנות שהרי פנויה היתה ובן נח אינו מצווה אלא על אשת חברו וזכר ובהמה חיה ועוף ואחותו מאמו:

או ירצה להשיב כי אדרבא יסתכנו בין האומות כשיראו שבזוי אחד שלט בבת יעקב ופעל ועשה כחפצו ורצונו לא תהיה לשונאיהם תקומה בין העמים, ואדרבה בזה תהיה חתתם על העמים וירעדו מפניהם: (אור החיים)

 ספורנו  הכזונה. שאין ראוי לתבוע עלבונה יעשה עם הארץ את אחותנו. שאינה זונה וראוי לתבוע עלבונה ושהיא אחות לנו וראוי לנו לתבוע עלבונה והנה כשיתבונן יושב הארץ כאלה אין ראוי שיתקומם: (ספורנו)

בראשית פרק-לה

{א}  וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל יַעֲקֹב קוּם עֲלֵה בֵית אֵל וְשֶׁב שָׁם וַעֲשֵׂה שָׁם מִזְבֵּחַ לָאֵל הַנִּרְאֶה אֵלֶיךָ בְּבָרְחֲךָ מִפְּנֵי עֵשָׂו אָחִיךָ:

 אונקלוס  וַאֲמַר יְיָ לְיַעֲקֹב קוּם סַק לְבֵית אֵל וְתִיב תַּמָן וְעִבֵּד תַּמָן מַדְבְּחָא לֵאלָהָא דְאִתְגְלִי לָךְ בְּמֵעִרְקָךְ מִן קֳדָם עֵשָׂו אָחוּךְ: (אונקלוס)

 יונתן  וַאֲמַר יְיָ לְיַעֲקב קוּם סוּק לְבֵית אֵל וְתִיב תַּמָן וְעָבַד תַּמָן מַדְבְּחָא לֶאֱלָהָא דְאִיתְגְלֵי לָךְ בְּמֵעַרְקָךְ מִן קֳדָם עֵשָו אָחוּךְ: (תרגום יונתן)

 רש"י  קום עלה. לפי שאחרת בדרך (תנחומא וישלח ח.), (ה) נענשת ובא לך זאת מבתך: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ה) דאם לא כן למה הוצרך לצוותו קום עלה, הלא כבר נדר יעקב על זה, אלא הכי קאמר ליה מהר ועלה ואל תתאחר עוד וכו', אבל על איחורו בבית לבן לא נענש לפי שלא חל הנדר עליו אלא משיצא לשוב, כדכתיב ושבתי בשלום וגו' (לעיל כ"ח כ"א): (שפתי חכמים)

 הרמב"ן  ושב שם ועשה שם מזבח. לא ידעתי מהו ושב שם ויתכן שצוהו לשבת שם תחלה ואחר כן יעשה המזבח להטהר מעבודה זרה או מן החללים שהרגו כענין ואתם חנו מחוץ למחנה שבעת ימים (במדבר לא יט) כי לא צוו עדיין במי חטאת ויעקב נזדרז במצוה להטהר טרם בואו שם או שיהיה ונקומה ונעלה בית אל מוקדם במעשה ואולי צוה ושב שם לפנות מחשבתו לדבקה באל (הרמב"ן)

 אור החיים   קום עלה וגו' ושב שם וגו'. טעם אומרו ושב שם פי' הגם שהוא מארץ הכנעני יושב הארץ שב שם ולא תפחד מהם:

או יאמר ושב שם ולא תשב כאן כי שכיח היזק שם במקום הפרצה:

או ירמוז על זה הדרך ושב שם פי' שם היה לך לשבת ולא במקום זה כי אין ראוי לתת מרגוע לרגליך עד שמה ועשה מזבח וגו': (אור החיים)

 ספורנו  ושב שם. לכוין דעתך קודם שתבנה המזבח כענין אמרם ז''ל חסידים הראשונים היו שוהים שעה אחת ומתפללים כדי שיכוונו את לבם למקום: ועשה שם מזבח לאל הנראה אליך בברחך. לתת הודאה על שקיים לך ההבטחה שעשה שם כענין אמרם מברך ברוך שעשה לי נס במקום הזה: (ספורנו)


{ב}  וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל בֵּיתוֹ וְאֶל כָּל אֲשֶׁר עִמּוֹ הָסִרוּ אֶת אֱלֹהֵי הַנֵּכָר אֲשֶׁר בְּתֹכְכֶם וְהִטַהֲרוּ וְהַחֲלִיפוּ שִׂמְלֹתֵיכֶם:

 אונקלוס  וַאֲמַר יַעֲקֹב לֶאֱנַשׁ בֵּיתֵהּ וּלְכֹל דִּי עִמֵּהּ אַעְדוּ יָת טַעֲוַת עַמְמַיָּא דִי בֵינֵיכוֹן וְאִדַכּוּ וְשַׁנּוּ כְּסוּתְכוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  וַאֲמַר יַעֲקב לְאִנְשֵׁי בַּיְיתֵיהּ וּלְכל דְעִימֵיהּ עִטְרוּן יַת טַעֲוַת עַמְמַיָא דְבֵינֵיכוֹן דִדְבַרְתּוּן מִבֵּית טַעֲוַות שְׁכֶם וְאִידְכּוּ מִסוֹאֲבוֹת קְטוֹלַיָא דִקְרַבְתּוּן בְּהוֹן וְשַׁנוּ כְּסוּתְכוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  הנכר. שיש בידכם משלל של שכם: והטהרו. מעבודת אלילים: והחליפו שמלתכם. שמא יש בידכם כסות של עבודת אלילים: (רש"י)

 אבן עזרא  הסירו את אלהי הנכר. חלילה חלילה שישכב הנביא עם עובדת אלהי נכר. ופירושו תמצאנו בפרשת וילך משה: והטהרו. שירחצו הגוף: והחליפו שמלותיכם. מהמקום הזה נלמוד שחייב כל ישראל כאשר ילך להתפלל למקום קבוע להיות גופו נקי ומלבושיו נקיים: (אבן עזרא)

 אור החיים  הסירו את אלהי הנכר. פירוש להיות שרצה יעקב ליסע מהמקום ההוא חש שמא יקחו בידם מאלהי העמים ויהיו ברשותם ולהיות שלא היו עמהם מהאומות שיבטלו אותם קודם שיבואו לביתם אין להם ביטול על ידי ישראל. ואם תאמר למה לא בטלו אותם נשי אנשי שכם קודם שבאו לידם כאומרם ז''ל (ע''ז מג.) גוי מבטל עבודה זרה בעל כרחו ואפילו עבודה זרה של חברו, ויש לומר כי הנשים דינם כקטנים ואין הקטנים מבטלים עבודה זרה, וכמו דאמרינן במס' עבודה זרה דף מ''ג ואמרו שם וז''ל ושמע מינה היודע בטיב וכו' ושאינו יודע בטיב עבודה זרה ומשמשיה אינו מבטל ע''כ, והנשים דינם כקטן:

או אפשר שלא היו מדקדקים שלא יגיעו לידם עד שיבטלו אותם. או שהיו עבודה זרה נסתרים בכלים וכדומה ולא היו ניכרים אצלם לתקן ביטולם קודם שיגיעו לידם ועל זה צוה יעקב לבדוק להסיר הכיעור. או אולי שנתערבה עבודה זרה או תשמיש עבודה זרה שלא נתבטלו ונאסרו הכל, ואמר להם שיטהרו ממגע עבר כי עבודה זרה מטמאה אדם וכלים, ואומרו והחליפו וגו' על דרך מה שכתב הרמב''ם בפ''ו מהלכות אבות הטומאה וז''ל כל אב הטומאה שמטמא במגע ובמשא בין אב וכו' אדם הנוגע בו או הנושאו מטמא בגדים בשעת מגעו וכו' ע''כ, לזה אמר להם שאפילו לא נגעו השמלות בעבודה זרה הרי הם טמאים וצריכין להחליפם, ולזה דקדק לומר שמלותיכם פי' אותם שהיו עליהם בעת שבזזו הביזה שהיו בהם עבודה זרה. ואם תאמר למה יחוש להחלפת בגדים והלא אין אדם וכלים מקבלין טומאה אלא מאב הטומאה ובגדים אלו לו יהיה שנגעו בעבודה זרה עצמה אינם נעשים אב הטומאה ואינם מטמאים אדם. יראה כיון שמצינו קריאת שם לעבודה זרה מתים דכתיב (תהלים קו) ויאכלו זבחי מתים ומצינו שאמרה תורה (חולין ג.) חרב הרי הוא כחלל וכתב הרמב''ם בפ''ה מהלכות טומאת מת וזה לשונו והוא הדין לשאר כלים וכו' ובגדים ע''כ. אם כן נעשו הבגדים כטומאת עבודה זרה עצמה ולזה יצו הצדיק להחליף הבגדים: (אור החיים)

 ספורנו  הסירו את אלהי הנכר. שלקחתם משכם אע''פ שבטלו אותם עובדיהם מ''מ הסירו אותם מקרבכם עתה בלכתנו לבית אל כדי שתרחק מלבכם כל מחשבת ע''ג: (ספורנו)


{ג}  וְנָקוּמָה וְנַעֲלֶה בֵּית אֵל וְאֶעֱשֶׂה שָּׁם מִזְבֵּחַ לָאֵל הָעֹנֶה אֹתִי בְּיוֹם צָרָתִי וַיְהִי עִמָּדִי בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הָלָכְתִּי:

 אונקלוס  וְנֵקוֹם וְנִסַּק לְבֵית אֵל וְאֶעְבֵּד תַּמָּן מַדְבְּחָא לֵאלָהָא דְקַבִּיל צְלוֹתִי בְּיוֹמָא דְעַקְתִי וַהֲוָה מֵימְרֵהּ בְּסַעְדִי בְּאָרְחָא דִי אֲזָלִית: (אונקלוס)

 יונתן  וְנֵקוּם וְנִסַק לְבֵית אֵל וְאַעֲבִיד תַּמָן מַדְבְּחָא לֶאֱלָהָא דְקַבֵּל צְלוּתִי בְּיוֹמָא דְעַקְתִי וַהֲוָה מֵימְרֵיהּ בְּסַעֲדִי בְּאָרְחָא דְאָזְלִית: (תרגום יונתן)


{ד}  וַיִּתְּנוּ אֶל יַעֲקֹב אֵת כָּל אֱלֹהֵי הַנֵּכָר אֲשֶׁר בְּיָדָם וְאֶת הַנְּזָמִים אֲשֶׁר בְּאָזְנֵיהֶם וַיִּטְמֹן אֹתָם יַעֲקֹב תַּחַת הָאֵלָה אֲשֶׁר עִם שְׁכֶם:

 אונקלוס  וִיהָבוּ לְיַעֲקֹב יָת כָּל טַעֲוַת עַמְמַיָּא דִי בִידֵיהוֹן וְיָת קָדָשַׁיָּא דִי בְאֻדְנֵיהוֹן וְטַּמַּר יָתְהוֹן יַעֲקֹב תְּחוֹת בָּטְמָא דִי עִם שְׁכֶם: (אונקלוס)

 יונתן  וּמְסָרוּ בְּיַד יַעֲקב יַת כָּל טַעֲוַת עַמְמַיָא דְבִידֵיהוֹן דְדַבָּרוּ מִן טַעֲוַות שְׁכֶם וְיַת קָדָשַׁיָא דַהֲווֹ בְּאוּדְנֵיהוֹן דְיַתְבֵי קַרְתָּא דִשְׁכֶם דַהֲוָה צַיָיר בְּהוֹן דְמוּת פּוּסְלֵיהּ וְטָמַר יַתְהוֹן יַעֲקב תְּחוֹת בּוּטְמָא דִסְמִיכָא לְקַרְתָּא דִשְׁכֶם: (תרגום יונתן)

 רש"י  האלה. מין אילן (ו) סרק: עם שכם. אצל שכם: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ו) רוצה לומר שאינו עושה פירות, סרק פירוש ריק מן הפירות. (נח"י), יעקב לא רצה לעכבם שיוליך אותם לים המלח כי רצה למהר לקיים נדרו, על כן נתחכם לטומנם בעפר, וכדי שלא ירגיש איזה אדם לאחר זמן שיש כאן חפירה, לפיכך טמנם תחת אילן סרק: (שפתי חכמים)

 הרמב"ן  ויטמון אותם יעקב. עבודה זרה ומשמשיה אינן מן הנקברים אבל צריך שיהא מפרר וזורה לרוח או מטיל לים (ע"ז מג) והנראה אלי כי בני יעקב לא לקחו עבודה זרה ומשמשיה משכם עד שנתבטלה והותרה להם שהעכו"ם מבטל עבודה זרה בעל כרחו (שם מג) והנה היא מותרת להם אבל יעקב צוה להסיר אותה לטהרת הקדש שיהיו ראויים לעבוד את השם ולהקריב לפניו קרבן כאשר צוה להם בטבילה וחלוף הבגדים והיה די להם בקבורה ולכן טמן אותם תחת האלה במקום שלא יעבד בו ולא יזרע (הרמב"ן)

 ספורנו  ויטמון אותם יעקב. ולא אבדם מפני שהיו כבר מבוטלים ומותרין בהנאה: (ספורנו)


{ה}  וַיִּסָּעוּ וַיְהִי חִתַּת אֱלֹהִים עַל הֶעָרִים אֲשֶׁר סְבִיבוֹתֵיהֶם וְלֹא רָדְפוּ אַחֲרֵי בְּנֵי יַעֲקֹב:

 אונקלוס  וּנְטָלוּ וַהֲוַת דַּחֲלָא דַיְיָ עַל עַמְמַיָא דִי בְּקִרְוֵי סַחֲרָנֵיהוֹן וְלָא רְדָפוּ בָּתַר בְּנֵי יַעֲקֹב: (אונקלוס)

 יונתן  וּנְטָלוּ מִתַּמָן מוֹדִים וּמַצְלָן קֳדָם יְיָ וַהֲוָה רְתִיתָא מִן קֳדָם יְיָ עַל עַמְמַיָא דִבְקִרְוֵי חוּזְרָנֵיהוֹם וְלָא רָדָפוּ בָּתַר בְּנֵי יַעֲקב: (תרגום יונתן)

 רש"י  חתת. פחד: (רש"י)

 אבן עזרא  דגשות תי''ו חתת. להתבלע התי''ו: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  ויסעו. ב' במסורה חד ריש פסוק וחד סוף פסוק. דין ריש פסוק אידך סוף פסוק אלה מסעי בני ישראל ויסעו. מלמד שהיו הדגלים נוסעין כעין מטתו של יעקב לומר מה כאן חתת אלהים על הערים אף להלן כל העמים יראים מהם: (בעל הטורים)

 אור החיים  ויסעו ויהי וגו'. אולי שחידוש ישמיענו כי הגם שנסעו משם וזה יגיד על ענף הבריחה אף על פי כן ויהי חתת וגו'. או על זה הדרך הגם שראו שמלטו מידם והלכו להם אף על פי כן נפלה עליהם אימתה ולא רדפו והסכימו על מליטתם: (אור החיים)

 ספורנו  ויסעו ויהי חתת אלהים. כי בנסעם משכם שהיתה עיר מבצר היתה סכנה שיתקוממו הסביבות עליהם בדרך ולכן הוצרך אז שתהיה חתת אלהים עליהם: (ספורנו)


{ו}  וַיָּבֹא יַעֲקֹב לוּזָה אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ כְּנַעַן הִוא בֵּית אֵל הוּא וְכָל הָעָם אֲשֶׁר עִמּוֹ:

 אונקלוס  וַאֲתָא יַעֲקֹב לְלוּז דִּי בְאַרְעָא דִכְנַעַן הִיא בֵּית אֵל הוּא וְכָל עַמָּא דִי עִמֵּהּ: (אונקלוס)

 יונתן  וְאָתָא יַעֲקב לְלוּז בְּאַרְעָא דִכְנָעַן הוּא בֵית אֵל הוּא וְכָל עַמָא דְעִמֵיהּ: (תרגום יונתן)


{ז}  וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ וַיִּקְרָא לַמָּקוֹם אֵל בֵּית אֵל כִּי שָׁם נִגְלוּ אֵלָיו הָאֱלֹהִים בְּבָרְחוֹ מִפְּנֵי אָחִיו:

 אונקלוס  וּבְנָא תַמָּן מַדְבְּחָא וּקְרָא לְאַתְרָא אֵל בֵּית אֵל אֲרֵי תַמָּן אִתְגְלֵי לֵהּ יְיָ בְּמֵעִרְקֵהּ מִן קֳדָם אָחוּהִי: (אונקלוס)

 יונתן  וּבְנָא תַמָן מַדְבְּחָא וּקְרָא לְאַתְרָא הַהוּא אֵל דְאַשְׁרֵי שְׁכִינְתֵּיהּ בְּבֵית אֵל אֲרוּם תַּמָן אִתְגְלִיאוּ לֵיהּ מַלְאָכַיָא דַיְיָ בְּמֵעַרְקֵיהּ מִן קֳדָם עֵשָו אָחוֹי: (תרגום יונתן)

 רש"י  אל בית אל. הקב"ה בבית אל, (ז) גילוי שכינתו בבית אל. יש תיבה חסרה בי"ת המשמשת בראשה, כמו הנה הוא בית מכיר בן עמיאל (שמואל-ב ט, ד.), כמו בבית מכיר, בית אביך (בראשית כד, כג.), כמו בבית אביך: נגלו אליו האלהים. במקומות הרבה יש שם אלהות ואדנות בלשון רבים, כמו אדני יוסף, אם בעליו עמו, ולא נאמר בעלו, וכן אלהות שהוא לשון שופט ומרות נזכר בלשון רבים, אבל אחד מכל שאר השמות לא תמצא בלשון רבים: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ז) כי אל אינה מלה מקושרת כיון שהוא נקוד בציר"י, וגם הטעם שתחת אל שהוא טפחא מורה שהוא מוכרת: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  וטעם כי שם נגלו אליו האלהים. המלאכים כמו והנה מלאכי אלהים: (אבן עזרא)

 אור החיים  ויקרא למקום אל וגו'. הגם שכבר קראו כן בברחו מפני עשו. חזר והוסיף לומר אל בית אל. פירוש ייחד שמו יתברך על המקום ששמו בית אל. ונתן טעם לזה כי שם נגלו וגו', ולצד שמקום זה שם קנה ההבטחות שנתקיימו בו יחד הוסיף להעלות למקום ההוא: (אור החיים)

 ספורנו  ויקרא למקום. לאותו מלון אורחים שלן בו בלכתו לחרן כאמרו ויפגע במקום: אל בית אל. מקדשו של בית אל: (ספורנו)


{ח}  וַתָּמָת דְּבֹרָה מֵינֶקֶת רִבְקָה וַתִּקָּבֵר מִתַּחַת לְבֵית אֵל תַּחַת הָאַלּוֹן וַיִּקְרָא שְׁמוֹ אַלּוֹן בָּכוּת: (פ)

 אונקלוס  וּמִיתַת דְּבוֹרָה מֵנִקְתָּא דְרִבְקָה וְאִתְקְבָרַת מִלְרַע לְבֵית אֵל בְּשִׁפּוֹלֵי מֵישְׁרָא וּקְרָא שְׁמֵּהּ מֵישַׁר בָּכִיתָא: [פ] (אונקלוס)

 יונתן  וּמִיתַת דְבוֹרָה פִּידְגוּגְתָא דְרִבְקָה וְאִתְקְבָרַת מִן לְרַע לְבֵית אֵל בְּשִׁיפּוּלֵי מֵישְׁרָא וּבְרַם תַּמָן אִתְבַּשַר יַעֲקב עַל מִיתַת רִבְקָה אִימֵיהּ וּקְרָא שְׁמֵיהּ אוֹחֲרָן בִּכְיוּתָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  ותמת דבורה. מה ענין דבורה בבית יעקב, אלא לפי שאמרה רבקה ליעקב ושלחתי ולקחתיך משם, שלחה דבורה אצלו לפדן ארם לצאת משם, ומתה בדרך, מדברי רבי משה הדרשן למדתיה: מתחת לבית אל. העיר יושבת בהר, ונקברה ברגלי ההר: תחת האלון. בשיפולי מישרא, שהיה מישור מלמעלה בשפוע ההר, והקבורה מלמטה, ומישור של בית אל היו קורין לו (ח) אלון. ואגדה (ב"ר פא, ה.), נתבשר שם באבל שני, שהוגד לו על אמו (ט) שמתה. ואלון בלשון יוני (אבל), [אחר] ולפיכך (ולפי ש)העלימו את יום מותה, שלא יקללו הבריות (י) כרס שיצא ממנו עשו, אף הכתוב לא פרסמה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ח) רוצה לומר דאלון אין פירושו מישור, אלא אלון שמו של מישור כדפירש רש"י בפרשת לך (לעיל י"ד ו') איל פארן ועיין שם: (ט) דכיון דקודם לכן לא מתה שהרי שלחה דבורה אצלו, שמע מינה שעדיין לא מתה, וכשבא יעקב אל בית אביו לא כתב אלא ויבא יעקב אל יצחק אביו (לקמן פ' כ"ז), ולא כתיב אל רבקה אמו שהרי על ידי ששלחה לו דבורה בא, אלא שמע מינה שמתה, וכיון שעכשיו נתבשר לו על האבילות שני דכתיב אלון בכות, רוצה לומר אבילות אחר, אם כן ודאי הוגד לו על אמו שמתה: (י) ויצחק היה כלוא בביתו כיון שלא יכול לראות, ויעקב היה בפדן ארם ולא היה עדיין אצלם אלא עשו לבד, ולכך העלימו את יום מותה כדי שלא יעסוק עשו בקבורתה, כי על ידי זה יקללו את הכרס שיצא ממנו. יש מקשין למה יקללו אותה לאחר מיתה יותר מבחיים, ויש לומר כי קודם מיתתה לא ראו אותו כי היה שם אצל חמיו בארץ שעיר, שהרי יעקב שלח לשם המנחה, אבל עכשיו שיבוא לקברה ולא יהיה שם אלא הוא משום הכי יקללו אותה, ומהרש"ל פירש דמשום הכי העלימו מיתתה כדי שיהיו סבורים שהיא עודנה חיה ואין רשאין לקלל אותה משום לא תקלל חרש (ויקרא י"ט י"ד) וזה דוקא מחיים (ברש"י שם): (שפתי חכמים)

 הרמב"ן  ותמת דבורה מינקת רבקה. לא ידעתי למה נכנס הפסוק הזה בין "ויקרא למקום אל בית אל" ובין "וירא אלהים אל יעקב עוד" והפסיק בענין אחר שהיה בבת אחת ובמקום אחד כי יעקב בבאו לוזה היא בית אל בנה מזבח וקרא למקום אל בית אל ונראה לו האלהים שם ויברך אותו ולמה הושם הכתוב הזה בתוך ענין אחד והקרוב מה שאמרו רבותינו (ב"ר פא ה) שירמוז למיתת רבקה ולכן קרא שם המקום ההוא אלון בכות כי אין בכי ואנקה על המינקת הזקנה שיקרא שם המקום עליו אבל יעקב בכה והתאבל על אמו הצדקת אשר אהבתהו ושלחה אותו שם ולא זכתה לראותו בשובו ולכן נגלה אליו האלהים וברך אותו לנחמו כאשר עשה ליצחק אביו אחרי מות אברהם (לעיל כה יא) ובשניהם אמרו חכמים (סוטה יד) ברכת אבלים ברכו וסיוע לזה מה שאמור למטה (פסוק כז) ויבא יעקב אל יצחק אביו ממרא קרית הארבע ואלו היתה רבקה שם היה מזכיר "אל אביו ואל אמו" כי היא השולחת אותו שם והגורמת לו כל הטובה ויצחק בעצתה צוה אותו ללכת שם וכתב רש"י ולפי שהעלימו את יום מותה שלא יקללו אותה הבריות כרס שיצא ממנה עשו אף הכתוב לא פרסמה ומדרש חכמים הוא (פסדר"כ זכור ד) והנה גם מיתת לאה לא יזכיר אבל הכוונה להם מפני שהזכיר המיתה ברמז ותלה הדבר במניקתה וכיון שדבר בה למה הסתיר הענין ולא גלהו וטעם הקללה אינו מחוור שהרי הזכירו במיתת יצחק (להלן פסוק כט) ויקברו אותו עשו ויעקב בניו אבל יתכן לומר שלא היה לה כבוד במיתתה כי יעקב איננו שם ועשו שונא אותה ולא יבא שמה ויצחק כהו עיניו ואיננו יוצא מביתו ולכן לא רצה הכתוב להזכיר שיקברוה בני חת וכענין הזה מצאתי (באלה הדברים רבה בפרשה כי תצא למלחמה) תנחומא תצא ד אמרו אתה מוצא כשמתה רבקה אמרין מאן יפוק קמא אברהם מת יצחק יושב בבית ועיניו כהות יעקב הלך לו לפדן ארם יפוק עשו רשיעא קמא ויימרון ברייתא ליטין בזיא דהא כדין ינקין מה עשו הוציאו מטתה בלילה אמר רבי יוסי בר חנינה לפי שהוציאו מטתה בלילה לא פרשו הכתובים מיתתה אלא מן הצד הדא הוא דכתיב ויקרא שמו אלון בכות שתי בכיות הדא הוא דכתיב וירא אלהים אל יעקב ויברך אותו מה ברכו ברכת אבלים ברכו עד כאן והנה בעבור שהיה עשו יחידי בקבורתה פחדו מן הקללה ולא ראו שיהיה לה לכבוד וזה ענין הרמז והיתה דבורה עם יעקב כי אחרי שבאה עם רבקה שבה לארצה ועתה תבא עם יעקב לראות גברתה או נתעסקה בגדול בני יעקב לכבוד רבקה ולאהבתה והיתה בביתו ויתכן שאינה היא המינקת שנאמר בה (לעיל כד נט) וישלחו את רבקה אחותם ואת מניקתה אבל היתה מינקת אחרת שנשארה בבית לבן ובתואל ועתה יביא אותה יעקב עמו לכלכל את שיבתה לכבוד אמו כי כן דרך הנכבדים להיות להם מיניקות רבות כי רחוק הוא שתהיה הזקנה השליח שתשלח אמו ליעקב כדברי רבי משה הדרשן (הרמב"ן)

 ספורנו  אלון בכות. וזה הפסיק הגלות השכינה כאמרם רז''ל שאין השכינה שורה מתוך עצבות: (ספורנו)


{ט}  וַיֵּרָא אֱלֹהִים אֶל יַעֲקֹב עוֹד בְּבֹאוֹ מִפַּדַּן אֲרָם וַיְבָרֶךְ אֹתוֹ:

 אונקלוס  וְאִתְגְלִי יְיָ לְיַעֲקֹב עוֹד בְּמֵיתוֹהִי מִפַּדַן אֲרָם וּבָרִיךְ יָתֵהּ: (אונקלוס)

 יונתן  וְאִיתְגְלֵי יְיָ לְיַעֲקב תּוּב בְּמֵיתוֹהִי מִפַּדַן דַאֲרָם וּבְרִיךְ יְיָ בְּשׁוּם מֵימְרֵיהּ בָּתַר דְמִיתַת אִמֵיהּ: (תרגום יונתן)

 רש"י  עוד. פעם שני במקום הזה, אחד בלכתו ואחד בשובו: ויברך אתו. ברכת אבלים (ב"ר פא, ה.): (רש"י)

 ספורנו  וירא אלהים. אחר עבור הבכי: אל יעקב עוד. כמו שנראה אליו שם בלכתו לחרן כאמרו הנראה אליך בברחך: בבואו מפדן ארם. אבל בפדן ארם לא נגלה אליו אע''פ שדבר עמו ע''י מלאך כאמרו ויאמר אלי מלאך האלהים בחלום: (ספורנו)


{י}  וַיֹּאמֶר לוֹ אֱלֹהִים שִׁמְךָ יַעֲקֹב לֹא יִקָּרֵא שִׁמְךָ עוֹד יַעֲקֹב כִּי אִם יִשְׂרָאֵל יִהְיֶה שְׁמֶךָ וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ יִשְׂרָאֵל:

 אונקלוס  וַאֲמַר לֵהּ יְיָ שְׁמָךְ יַעֲקֹב לָא יִתְקְרֵי שְׁמָךְ עוֹד יַעֲקֹב אֶלָהֵין יִשְׂרָאֵל יְהֵא שְׁמָךְ וּקְרָא יָת שְׁמֵהּ יִשְׂרָאֵל: (אונקלוס)

 יונתן  וַאֲמַר לֵיהּ יְיָ עַד כְּדוּן הֲוָה שְׁמָךְ יַעֲקב לָא יִתְקְרֵי שְׁמָךְ תּוּב יַעֲקב אֱלָהֵן יִשְרָאֵל יְהֵי שְׁמָךְ וּקְרָא יַת שְׁמֵיהּ יִשְרָאֵל: (תרגום יונתן)

 רש"י  לא יקרא שמך עוד יעקב. לשון אדם הבא במארב (כ) ועקבה, אלא לשון שר ונגיד: (רש"י)

 שפתי חכמים  (כ) לשון וארב וקם עליו (דברים י"ט י"א): (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  לא יקרא שמך עוד יעקב. לבדו כי גם ישראל: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  שמך יעקב. יאמר כי עתה עודך אתה נקרא יעקב אף על פי שהחליף שמך שרו של עשו כי הוא לא נשתלח לך להחליף את שמך אבל מעתה לא יקרא שמך יעקב כי אם ישראל יהיה שמך וזה טעם ויקרא את שמו ישראל או ירמוז שקרא את שמו ישראל מוסף על יעקב לא שיאסר להקרא יעקב (הרמב"ן)

 אור החיים  לא יקרא שמך וגו' כי אם ישראל. צריך לדעת מה נשתנה יעקב מאברהם כי הקורא לאברהם אברם עובר בעשה (ברכות יג.) אבל הקורא לישראל יעקב אינו עובר. והגם שרז''ל (שם) אמרו כי יעקב אהדריה קרא, ולמה לא נלמוד ממה דאהדריה ליעקב הגם שאמר בו לא יקרא ואהדריה כמו כן באברהם. ואולי כי לצד ששינה ה' דברו הטוב האמור ביעקב מהאמור באברהם במה שאמר שמך יעקב כי לא היה צריך לומר כן כי מה חידש בזה באמרו שמך יעקב אלא ודאי שנתכוין לומר שם קבוע הוא לך, אלא שצריך לדעת טעמו של הקב''ה למה באברהם הקפיד על אברם ועל יעקב לא הקפיד. ויראה כי יש טעם נכון, והוא למה שקדם לנו כי שמות בני האדם הם שמות נפשותם וה' שם שמות בארץ ודרשו ז''ל (שם ז.) וכו'. והנה יעקב יהיה שם נפש שהיתה לו ולזה הגם שניתוסף בו רוח אלהים הנקרא ישראל לא מפני זה אבד הראשון והרי ישנם לראשון גם שני ויכול הוא ליקרא יעקב ואין ראוי שיעקר שמו הראשון לחלוטין, מה שאין כן אברהם כי גם אחר שינוי שמו לעילוי לא נעקר שם הראשון כי יש בכלל אברהם אברם ולזה יצו האל לקרות לו בתמידות אברהם ואין עקירה לראשון כי בכלל אברהם אברם. ואולי כי זה רמז הכתוב בדברי הימים (א' א') אברם הוא אברהם, וכפי זה אומרו לא יקרא שמך עוד וגו' פירוש לבד אלא גם ישראל. גם דייק באומרו לא יקרא שמך עוד ולא אמר לא יקרא עוד שמך כמו שאמר באברהם (לד י''ז ה') והבן: (אור החיים)

 ספורנו  שמך יעקב. אני מקיים לך עתה זה השם שתהיה קיים: כי אם ישראל יהיה שמך. שתשתרר על כל יושבי כנען: ויקרא את שמו ישראל. ברך אותו שיתחיל קצת ענין שם ישראל מעכשיו שיוכל נגד המתקוממים עליו: (ספורנו)


{יא}  וַיֹּאמֶר לוֹ אֱלֹהִים אֲנִי אֵל שַׁדַּי פְּרֵה וּרְבֵה גּוֹי וּקְהַל גּוֹיִם יִהְיֶה מִמֶּךָּ וּמְלָכִים מֵחֲלָצֶיךָ יֵצֵאוּ:

 אונקלוס  וַאֲמַר לֵהּ יְיָ אֲנָא אֵל שַׁדַּי פּוּשׁ וּסְגֵי עַם וְכִנְשַׁת שִׁבְטִּין יְהֵא מִנָּךְ וּמַלְכִין דְשַׁלִּיטִין בְּעַמְמַיָּא מִנָּךְ יִפְקוּן: (אונקלוס)

 יונתן  וַאֲמַר לֵיהּ יְיָ אֲנָא אֵל שַׁדַי פּוּשׁ וּסְגִי עַם קַדִישׁ וְכִינְשַׁן נְבִיאִין וְכַהֲנִין יְהוֹן מִבְּנָךְ דְאוֹלֵידְתָּא וּתְרֵין מַלְכִין תּוּב מִינָךְ יִפְקוּן: (תרגום יונתן)

 רש"י  אני אל שדי. שאני כדאי לברך, (ל) שהברכות שלי: פרה ורבה. על שם שעדיין לא נולד בנימין, ואף על פי שכבר נתעברה ממנו: גוי. בנימין: גוים. מנשה ואפרים (שם פד. ד.), (מ) שעתידים לצאת מיוסף, והם במנין השבטים: ומלכים. שאול ואיש בשת (שם), שהיו משבט (נ) בנימין שעדיין לא נולד (ופסוק זה דרשו אבנר כשהמליך איש בושת, ואף השבטים דרשוהו וקרבו בנימין, דכתיב איש ממנו לא יתן את בתו לבנימין לאשה (שופטים כא, א.), וחזרו ואמרו, אלמלא היה עולה מן השבטים, לא היה הקב"ה אומר ליעקב ומלכים מחלציך יצאו): גוי וקהל גוים. שגוים עתידים בניו ליעשות כמנין הגוים, שהם ע' אומות, וכן כל הסנהדרין שבעים. דבר אחר, שעתידים בניו להקריב בשעת איסור הבמות, כגוים בימי אליהו (ברש"י ישן): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ל) דקשה לרש"י למה נאמר אני, ועוד למה נאמר שם אל שדי ולא אחד משאר שמות: (מ) כתב הרא"ם צריך לגרוס וקהל גוים מנשה ואפרים, דדריש גוי חד וקהל חד, כי היכי דלא תקשה אמאי דפירש בפרשת ויחי (לקמן מ"ח ד' ד"ה ונתתיך) בשרני שעתידים לצאת ממני עוד קהל ועמים, או צריך לגרוס התם קהל עמים בלא וי"ו, והכא גרסינן גוים מנשה ואפרים, ועיין בג"א פרשת ויחי שמשנה הגירסא: (נ) פירש דכתיב מחלציך יצאו, משמע שעדיין הם בתוך חלציו דאין זה אלא משבט בנימין שעדיין לא נולד: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  פרה ורבה. ברכה כמעשה בראשית: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  אני אל שדי פרה ורבה. הוא שם של פריה ורביה כי נעלם של שי''ן דל''ת יו''ד עולה ת''ק כמנין איברים שבאיש ושבאשה: גוי וקהל גוים יהיה ממך. בגימטריא ירבעם ויהוא: (בעל הטורים)

 ספורנו  אני אל שדי. בשמי אני נשבע כענין ואמרתי חי אנכי לעולם ובזה בלבד מצאנו שבועת האל ית' ליעקב: פרה ורבה. ולא תדאג שיכלה זרעך גם כשיהי' הזרע בלתי הגון לפיכך לא תחדל מלפרות ולרבות על הפך עצת רבי ישמעאל וזה כי בהיותי אל שדי בלתי צריך לנושא מוכן אעשה מה שאמרתי עכ''פ גם בלתי נושא מוכן: ומלכים מחלציך יצאו. אנשים הגונים למלכות: (ספורנו)


{יב}   שישי  וְאֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לְאַבְרָהָם וּלְיִצְחָק לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֶתֵּן אֶת הָאָרֶץ:

 אונקלוס  וְיָת אַרְעָא דִי יְהָבִית לְאַבְרָהָם וּלְיִצְחָק לָךְ אֶתְּנִנַּהּ וְלִבְנָיךְ בַּתְרָךְ אֶתֵּן יָת אַרְעָא: (אונקלוס)

 יונתן  וְיַת אַרְעָא דִיהָבִית לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק לָךְ אִיתְּנִינָהּ וְלִבְנָךְ בַּתְרָךְ אֶתֵּן יַת אַרְעָא: (תרגום יונתן)

 הרמב"ן  ואת הארץ אשר נתתי לאברהם וליצחק לך אתננה. כאשר נתתיה להם כן אתננה לך ירמוז זה לשבועה כי להם נתנה בשבועה שלא יגרום החטא אבל לו נתנה מתחלה בלא שבועה וזהו שאומר בכל מקום (שמות לג א ועוד) אשר נשבעתי לאברהם ליצחק וליעקב או שיהיה הכפל הנבואה לו לשבועה כאשר פירשתי כבר (הרמב"ן)

 אור החיים  לאברהם וליצחק. עיין מה שפירשנו כפרשת תולדות בפסוק (כ''ו ג') כי לך ולזרעך וגו' כי יצחק ניתוסף לו זכות בחלק אחד יתר על אברהם ואותו נתן ה' גם כן ליעקב:

אתן את הארץ. צריך לדעת למה הוצרך לחזור לומר אתן את הארץ ולא הספיק במה שקדם לומר לך אתננה ולזרעך. ואולי שנתכוון לומר כי לו ליעקב נתן הארץ שיאחוז בה, ואילו אמר לך אתננה ולזרעך תהיה הכוונה שיתננה לו להנחילנה לזרעו. לזה דקדק לומר ב' נתינות אחד לו ואחד לזרעו מה שלא דקדק לומר כן בהבטחת ב' אבות: (אור החיים)

 ספורנו  ולזרעך אחריך אתן את הארץ. כאמרו ופרצת ימה וקדמה וצפנה ונגבה: (ספורנו)


{יג}  וַיַּעַל מֵעָלָיו אֱלֹהִים בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר דִּבֶּר אִתּוֹ:

 אונקלוס  וְאִסְתַּלַּק מֵעִלָּוֹהִי יְקָרָא דַיְיָ בְּאַתְרָא דִי מַלֵּיל עִמֵּהּ: (אונקלוס)

 יונתן  וְאִסְתְּלֵק מֵעִילוֹי שְׁכִינְתָּא דַיְיָ בְּאַתְרָא דְמַלֵיל עִמֵיהּ: (תרגום יונתן)

 רש"י  במקום אשר דבר אתו. איני יודע, (ס) מה מלמדנו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ס) (נח"י), אף על גב דבבראשית רבה (פ' פ"ב ז') למדו מזה הפסוק האבות הן הן המרכבה, והרב סבירא ליה להאי דרוש, דהא הביאו סוף פרשת לך לך (לעיל י"ז כ"ב ד"ה מעל), מכל מקום סבירא ליה דאלו התיבות במקום אשר דבר אתו מיותרות, דהא גבי אברהם כתיב (שם) ויעל מעליו אלהים ולא סיים במקום אשר דבר אתו: (שפתי חכמים)

 הרמב"ן  ויעל מעליו אלהים. כמו שאמר באברהם (לעיל יז כב) ויעל אלהים מעל אברהם ובשניהם להודיע כי לא היה זה מראה וחלום נבואה בלבד או כענין ותבא אותי ירושלימה במראות אלהים (יחזקאל ח ג) אבל ששרתה עליו שכינה במקום אשר הוא עומד ועל דרך האמת עלה מעליו אלהים במקום המדבר עמו כענין שנאמר ברוך כבוד ה' ממקומו (שם ג יב) ויאמר מה שהזכירו החכמים האבות הן הן המרכבה (ב"ר פב ו) (הרמב"ן)

 ספורנו  במקום אשר דבר אתו. בצאתו ללכת לחרן באותו המלון היה הדבור שם. וירא אלהים ושם נסתלק ולפיכך הציב מצבה באותו המקום בעצמו: (ספורנו)


{יד}  וַיַּצֵּב יַעֲקֹב מַצֵּבָה בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר דִּבֶּר אִתּוֹ מַצֶּבֶת אָבֶן וַיַּסֵּךְ עָלֶיהָ נֶסֶךְ וַיִּצֹק עָלֶיהָ שָׁמֶן:

 אונקלוס  וַאֲקֵם יַעֲקֹב קַמְתָא בְּאַתְרָא דִי מַלִּיל עִמֵּהּ קָמַת אַבְנָא וְאַסִּיךְ עֲלַהּ נִסּוּכִין וַאֲרִיק עֲלַהּ מִשְׁחָא: (אונקלוס)

 יונתן  וְאָקִים תַּמָן קָמָא בְּאַתְרָא דְמַלֵיל עִמֵיהּ קָמָא דְאַבְנָא וּנְסִיךְ עֲלָהּ נִיסוּךְ חֲמַר נְסוּךְ מוֹי אֲרוּם כְּדֵין עֲתִידִין לְמֶעֱבַד בְּחַגָא דִמְטָלַיָא וְאָרֵיק עֲלָהּ מְשַׁח זֵיתָא: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  ויתכן להיות פי' ויצב. וכבר הציב בפעם הראשונה או עשה כן פעם שנית והראשון קרוב אלי: ויסך עליה נסך. מים או יין. והטעם שרחץ אותה. ואחר כן יצק עליה שמן. ובבית אל שלם נדרו ונתן מעשר מהונו לכבוד השם למי שהיה בדור ראוי לקחתו: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  ויצב יעקב מצבה. פירש רבי אברהם וכבר הציב בפעם הראשונה מצבה ונסך עליה עתה נסך ויצק עליה שמן ונכון הוא (הרמב"ן)

 ספורנו  ויסך עליה נסך. והשלים נדרו שנדר באמרו והאבן הזאת אשר שמתי מצבה יהיה בית אלהים. כי בזה הכין את המקום שראוי שיקימנה שם כענין דוד בהראות אליו המלאך בגורן ארונה היבוסי: (ספורנו)


{טו}  וַיִּקְרָא יַעֲקֹב אֶת שֵׁם הַמָּקוֹם אֲשֶׁר דִּבֶּר אִתּוֹ שָׁם אֱלֹהִים בֵּית אֵל:

 אונקלוס  וּקְרָא יַעֲקֹב יָת שְׁמָא דְאַתְרָא דִי מַלִּיל עִמֵּהּ תַּמָּן יְיָ בֵּית אֵל: (אונקלוס)

 יונתן  וּקְרָא יַעֲקב יַת שְׁמֵיהּ דְאַתְרָא דְמַלֵיל עִימֵיהּ תַּמָן יְיָ בֵּית אֵל: (תרגום יונתן)

 הרמב"ן  ויקרא יעקב את שם המקום בית אל. יקראנו כן פעם אחר פעם להודיע כי הדבר אמת ונכון כי הוא בית אלהים ושם השכינה תמיד וכן ענין שם באר שבע (הרמב"ן)

 אור החיים  ויקרא יעקב וגו' אשר וגו' בית אל. קשה והלא כבר קראו כן וגם בתוספת אל בית אל וכמו שפירשתי למעלה (פסוק ז') ומה חידש בקריאה זו. ואולי שהוסיף לקרות למקום סמוך לבית אל שגם הוא יקרא בית אל כשדבר ה' אליו בו, והוא שדקדק לומר את שם המקום אשר דבר וגו' פי' כי לצד הדיבור שהיה שם קרא לו גם כן וכו' שאילו למקום שנגלה שם אליו בברחו לא היה צריך לומר אשר דבר: (אור החיים)


{טז}  וַיִּסְעוּ מִבֵּית אֵל וַיְהִי עוֹד כִּבְרַת הָאָרֶץ לָבוֹא אֶפְרָתָה וַתֵּלֶד רָחֵל וַתְּקַשׁ בְּלִדְתָּהּ:

 אונקלוס  וּנְטָלוּ מִבֵּית אֵל וַהֲוָה עוֹד כְּרוּבַת אַרְעָא לְמֵיעַל לְאֶפְרָת וִילִידַת רָחֵל וְקַשִׁיאַת בְּמֵילְדַהּ: (אונקלוס)

 יונתן  וּנְטָלוּ מִבֵּית אֵל וַהֲוָה תּוּב סוֹגְעֵי אַשְׁווֹן עֲלַלְתָּא דְאַרְעָא בְּמֵיתֵיהּ לְאֶפְרָת וִילֵידַת רָחֵל וְקַשְׁיַית בְּמֵילְדָהּ: (תרגום יונתן)

 רש"י  כברת הארץ. מנחם פירש לשון כביר, רבוי מהלך רב. ואגדה (ב"ר פב, ז.), בזמן שהארץ חלולה ומנוקבת ככברה, שהניר מצוי, הסתיו עבר, והשרב עדיין לא בא. (ע) ואין זה פשוטו של מקרא, שהרי בנעמן מצינו, וילך מאתו כברת ארץ (מלכים-ב ה, יט.), (פ) ואומר אני שהוא שם מדת קרקע, כמו מהלך פרסה או יותר, כמו שאתה אומר צמד כרם, חלקת שדה, (צ) כך במהלך אדם נותן שם מדה (קרקע כמו מהלך מיל,) כברת ארץ: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ע) שאף על פי שזמן יפה היה, ואם כן לא היה לו לקוברה בדרך אלא היה לו לשאת אותה לאפרת, אף על פי כן לא עשה כדפירש רש"י בפרשת ויחי (לקמן מ"ח ז' ד"ה ואקברה), ואף על פי שפירש שם (ד"ה כברת) דעת הגריד היה, משמע שבאמצע הקיץ היה, אם כן יש לומר דלכך מנע להוליכה ליקבר בארץ ישראל כיון שהיה החום גדול, יש לומר דמה שפירש עת הגריד היה שהארץ חלולה כו', לא היה באמצע הקיץ אלא בתחילת הקיץ והארץ היתה חלולה על ידי ברזל של מחרישה שהניר היה מצוי: (פ) רוצה לפרש והתם מאי רבותיה הוא אם היא ככברה והסתיו עבר והשרב עדיין לא בא למאי נפקא מיניה, אלא ודאי מהלך מועט היה ומיד רדף אחריו גחזי: (צ) רוצה לומר כשאדם מוכר לחבירו כרם אומר לו אני מוכר לך צמד כרם, וכשמוכר לו שדה אומר לו חלקת השדה כלומר שהיא מדה הידוע להם: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  כברת הארץ. יתכן להיות הכ''ף לדמות. ויהיה ברת מדת המלך ואין ריע לו במקרא: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  כברת ארץ. מנחם פירש לשון "כביר" מהלך רב ואגדה (ב"ר פב ז) בזמן שהארץ חלולה ככברה שהניר מצוי והסתו עבר ועדיין השרב לא בא ואין זה פשוטו של מקרא שהרי בנעמן מצינו (מלכים ב ה יט) וילך מאתו כברת ארץ ואומר אני שהוא שם מדת קרקע לשון רש"י והנכון מה שחשב בו ר' דוד קמחי כי הכ"ף לדמיון ואיננה שרשית ומוצא המלה היו לברות למו (איכה ד י) ותברני לחם ( יג ה) ענין אכילה מועטת בבקר ופירושה שיעור מהלך ארץ מן הבקר עד לעת האוכל כי כן ישערו כל הולכי דרך זה כתבתי תחילה ועכשיו שזכיתי ובאתי אני לירושלם שבח לאל הטוב והמטיב ראיתי בעיני שאין מן קבורת רחל לבית לחם אפילו מיל והנה הוכחש הפירוש הזה וגם דברי מנחם אבל הוא שם מדת הארץ כדברי רש"י ואין בו תאר רק הסכמה כרוב השמות והכ"ף לשמוש שלא נמדד בכוון ואם יהיה השם הזה מתואר יתכן שיהיה ברת כמו בת מלשון מה ברי ומה בר בטני (משלי לא ב) והוא שם למדה הקטנה שימדדו הולכי ארחות כמו למיל היום ויאמר לה "בת ארץ" כי המדה כמו בת לפרסה או למדה אחרת ידועה בימים ההם וכן ראיתי שאין קבורה ברמה ולא קרוב לה אבל הרמה אשר לבנימן רחוק ממנה כארבע פרסאות והרמה אשר בהר אפרים (שמואל א א א) רחוק ממנה יותר משני ימים על כן אני אומר שהכתוב שאומר קול ברמה נשמע (ירמיהו לא יד) מליצה כדרך משל לאמר כי היתה רחל צועקת בקול גדול ומספד מר עד שנשמע הקול למרחוק ברמה שהיא בראש ההר לבנה בנימן כי איננו שם והיא חרבה מהם לא נאמר בכתוב "ברמה רחל מבכה על בניה" אבל אמר כי שם נשמע הקול ונראה בעיני כי קברה יעקב בדרך ולא הכניסה לעיר בית לחם יהודה הקרובה שם לפי שצפה ברוח הקודש שבית לחם אפרתה יהיה ליהודה ולא רצה לקברה רק בגבול בנה בנימן והדרך אשר המצבה בה קרובה לבית אל בגבול בנימין וכך אמרו בספרי (זאת הברכה לג יא) בחלקו של בנימין מתה כדאיתא בפרשת וזאת הברכה וראיתי ליונתן בן עוזיאל שהוא מרגיש בזה ואמר קל ברום עלמא אשתמע ותרגם כל הכתוב על כנסת ישראל (הרמב"ן)


{יז}  וַיְהִי בְהַקְשֹׁתָהּ בְּלִדְתָּהּ וַתֹּאמֶר לָהּ הַמְיַלֶּדֶת אַל תִּירְאִי כִּי גַם זֶה לָךְ בֵּן:

 אונקלוס  וַהֲוָה בְקַשְׁיוּתַהּ בְּמֵילְדַהּ וַאֲמֶרֶת לַהּ חָיְתָא לָא תִדְחֲלִי אֲרֵי אַף דֵּין לִיךְ בָּר: (אונקלוס)

 יונתן  וַהֲוָה בְּקַשְׁיוּתָהּ בְּמֵילְדָהּ וַאֲמָרַת לָהּ חַיְיתָא לָא תִדְחָלִין אֲרוּם אוּף דֵין לִיךְ בַּר דְכַר: (תרגום יונתן)

 רש"י  כי גם זה. נוסף לך על יוסף. ורבותינו דרשו, עם כל שבט נולדה תאומה, ועם בנימין נולדה תאומה יתירה: (רש"י)

 אבן עזרא  בהקשותה. מהבנין הכבד הנוסף והטעם שהקשתה הלידה על נפשה. וכן ותקש רק הוא מהבנין הכבד הדגוש. וכמו ותכל להשקותו: (אבן עזרא)

 אור החיים  אל תראי כי גם וגו'. צריך לדעת מה היא המורא שמבטיחתה עליו שלא תירא, ולכשנאמר כי אימות מות היו לה במה מסירה ממנה המורא באומרה כי גם זה וגו'. עוד צריך לדעת מה כוונתה באומרה גם:

אכן יתבאר על דרך אומרם ז''ל (ב''ר פ' פ''ב) כי בנימין נולדו עמו ב' תאומות מה שלא נולדו כן עם יוסף כי אם תאומה אחת ע''כ, ולזה ויהי בהקשותה אמרה לה המילדת אל תיראי ממה שאת מתקשת בלידה שמא תסתכני כי יש לך הריון משונה מהראשון והוא אומרו כי גם בתוספת ריבוי זה לך כן כאילו אמר כי גם בן זה לך:

עוד תרמוז על פי מה שידוע (נדה לא.) כי המקשה לילד בבן זכר אינה מסתכנת והמקשה לילד בת היא מסתכנת, לזה אמרה כי ודאי גם זה לך בן ולא תסתכני: (אור החיים)

 ספורנו  אל תיראי. שיהיה הילד נקבה מפני שהחבלים מרובים כאמרם רז''ל חבלי נקבה מרובים משל זכר: כי גם זה לך בן. אע''פ שחבליו מרובים גם הוא זכר: (ספורנו)


{יח}  וַיְהִי בְּצֵאת נַפְשָׁהּ כִּי מֵתָה וַתִּקְרָא שְׁמוֹ בֶּן אוֹנִי וְאָבִיו קָרָא לוֹ בִנְיָמִין:

 אונקלוס  וַהֲוָה בְּמִפַּק נַפְשַׁהּ אֲרֵי מִיתַת (נ''י מַיְתָא) וּקְרַת שְׁמֵהּ בַּר דְוָי וַאֲבוּהִי קְרָא לֵהּ בִּנְיָמִין: (אונקלוס)

 יונתן  וַהֲוָה בְּמֵיפַּק נַפְשָׁהּ אֲרוּם מָטַת עֲלָהּ מוֹתָא וּקְרַת שְׁמֵיהּ בַּר דְווּיִי וְאָבוֹי קְרָא לֵיהּ בִּנְיָמִין: (תרגום יונתן)

 רש"י  בן אוני. בן צערי: בנימין. נראה בעיני, לפי שהוא לבדו נולד בארץ כנען, שהיא בנגב כשאדם בא מארם נהרים, כמו שנאמר בנגב בארץ כנען, הלוך ונסוע הנגבה: בנימין. בן ימין, לשון צפון וימין אתה בראתם (תהלים פט, יג.), לפיכך הוא מלא. (דבר אחר בנימין, בן ימים, שנולד לעת זקנתו, ונכתב בנו"ן כמו לקץ הימין (דניאל יב, יג.)): (רש"י)

 אבן עזרא  בן אוני. בן אבלי. וכן לחם אונים. לא אכלתי באוני: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  בן אוני. בן צערי בנימין נראה בעיני לפי שהוא לבדו נולד בארץ כנען שהוא בנגב כשאדם בא מארם נהרים כמו שאמר בנגב בארץ כנען (במדבר לג מ) הלוך ונסוע הנגבה (לעיל יב ט) בנימין בן ימין לשון צפון וימין אתה בראתם (תהלים פט יג) ולפיכך הוא מלא לשון רש"י ולא הבינותי זה שתהא ארץ ישראל דרומית לארם נהרים שהרי ארם מזרחית לארץ ישראל כדכתיב (לעיל כט א) וילך ארצה בני קדם וכתיב (במדבר כג ז) מן ארם ינחני בלק מלך מואב מהררי קדם ויעקב עבר הירדן שהוא למזרחה של ארץ ישראל והיה חוזר דרך אדום שהוא בדרום ארץ ישראל נמצא ארם מזרחית דרומית לארץ ישראל וארץ ישראל לצפונה אבל אם נולד בתחום בית לחם אפרתה שהוא בארץ יהודה כדכתיב (שופטים יט ב) בית לחם יהודה וכתיב (מיכה ה א) ואתה בית לחם אפרתה צעיר להיות באלפי יהודה הנה הוא בדרומה של ארץ ישראל והנה בין בית אל ובין בית לחם אפרת נולד ואם המקום בהר אפרים הרי הוא בצפונה של ארץ ישראל כדכתיב (יהושע יח ה) יהודה יעמוד על גבולו מנגב ובית יוסף יעמדו על גבולם מצפון ואם בחלקו של בנימין גם כן אינה בדרום דכתיב ויהי להם גבול לפאת צפונה ומכל מקום אין טעם לקרותו בן דרום והנכון בעיני כי אמו קראתו בן אוני ורצתה לומר בן אבלי מלחם אונים (הושע ט ד) לא אכלתי באוני (דברים כו יד) ואביו עשה מן אוני כחי מלשון ראשית אוני (להלן מט ג) ולאין אונים (ישעיהו מ כט) ולכן קרא אותו בנימין בן הכח או בן החוזק כי הימין בו הגבורה וההצלחה כענין שכתוב (קהלת י ב) לב חכם לימינו ימינך תמצא לכל שונאיך (תהלים כא ט) ימין ה' רוממה (שם קיח טז) רצה להיות קורא אותו בשם שקראתו אמו כי כן כל בניו בשם שקראו אותם אמותם יקראו והנה תרגם אותו לטובה ולגבורה וראיתי בבראשית רבה (פב ט) בן אוני בן צערי ואביו קרא לו בנימין בלשון הקדש ולא ידעתי מהו כי הכל לשון הקדש וכן שם כל בניו לשון קדש הוא אבל רמזו למה שאמרתי שתרגם הלשון לטובה (הרמב"ן)


{יט}  וַתָּמָת רָחֵל וַתִּקָּבֵר בְּדֶרֶךְ אֶפְרָתָה הִוא בֵּית לָחֶם:

 אונקלוס  וּמִיתַת רָחֵל וְאִתְקְבָרַת בְּאֹרַח אֶפְרָת הִיא בֵּית לָחֶם: (אונקלוס)

 יונתן  וּמִיתַת רָחֵל וְאִתְקְבָרַת בְּאוֹרַח אֶפְרָת הִיא בֵּית לָחֶם: (תרגום יונתן)


{כ}  וַיַּצֵּב יַעֲקֹב מַצֵּבָה עַל קְבֻרָתָהּ הִוא מַצֶּבֶת קְבֻרַת רָחֵל עַד הַיּוֹם:

 אונקלוס  וַאֲקֵים יַעֲקֹב קַמְתָא עַל קְבֻרְתַּהּ הִיא קָמַת קְבֻרְתָּא דְרָחֵל עַד יוֹמָא דֵין: (אונקלוס)

 יונתן  וְאָקִים יַעֲקב קַמְתָּא עַל בֵּית קְבוּרְתָּא הִיא קָמַת בֵּית קְבוּרְתָּא דְרָחֵל עַד יוֹמָא דֵין: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  קבורתה. וקברה שוים: (אבן עזרא)

 ספורנו  מצבה על קבורתה. מפני שהקבר על אם הדרך ויש לחוש לחטוטי קברי: (ספורנו)


{כא}  וַיִּסַּע יִשְׂרָאֵל וַיֵּט אָהֳלֹה מֵהָלְאָה לְמִגְדַּל עֵדֶר:

 אונקלוס  וּנְטַל יִשְׂרָאֵל וּפְרַס מַשְׁכְּנֵהּ מִלְהַלָא לְמִגְדְלָא דְעֵדֶר: (אונקלוס)

 יונתן  וּנְטַל יַעֲקב וּפְרַס לְמַשְׁכְּנֵיהּ מִן לְהַלָא לְמַגְדְלָא דְעֵדֶר אַתְרָא דְמִתַּמָן עָתִיד דְאִתְגְלֵי מַלְכָּא מְשִׁיחָא בְּסוֹף יוֹמַיָא: (תרגום יונתן)


{כב}  וַיְהִי בִּשְׁכֹּן יִשְׂרָאֵל בָּאָרֶץ הַהִוא וַיֵּלֶךְ רְאוּבֵן וַיִּשְׁכַּב אֶת בִּלְהָה פִּילֶגֶשׁ אָבִיו וַיִּשְׁמַע יִשְׂרָאֵל (פ) וַיִּהְיוּ בְנֵי יַעֲקֹב שְׁנֵים עָשָׂר:

 אונקלוס   וַהֲוָה כַּד שְׁרָא יִשְׂרָאֵל בְּאַרְעָא הַהִיא וַאֲזַל רְאוּבֵן וּשְׁכִיב עִם בִּלְהָה לְחֵינָתָא דַאֲבוּהִי וּשְׁמַע יִשְׂרָאֵל וַהֲווֹ בְנֵי יַעֲקֹב תְּרֵי עֲסַר: (אונקלוס)

 יונתן  וַהֲוָה כַּד שְׁרָא יִשְרָאֵל בְּאַרְעָא הַהוּא וַאֲזַל רְאוּבֵן וּבִלְבֵּל יַת מַצְעָא דְבִלְהָה פְּלַקְתֵּיהּ דְאָבוֹי דַהֲוָה מְסַדְרָא כָּל קָבֵיל מַצְעָא דְלֵאָה אִמֵי וְאִתְחַשֵׁיב עִילוֹי כְּאִלוּ שִׁימֵשׁ עִמָהּ וּשְׁמַע יִשְרָאֵל וּבְאִישׁ לֵיהּ וְאָמַר וַוי דִלְמָא נָפַק מִינִי פִּיסוּלָא הֵיכְמָא דְנָפַק מִן אַבְרָהָם יִשְׁמָעֵאל וּמִן אַבָּא נְפַק עֵשָו מְתִיבָא רוּחָא דְקוּדְשָׁא וְכֵן אָמַר לֵיהּ לָא תִדְחַל דְכֻלְהוֹן צַדִיקִין וְלֵית בְּהוֹן פִּיסוּלָא דְמִבָּתַר דְאִתְיְלִיד בִּנְיָמִין הֲווֹ בְּנֵי יַעֲקב תְּרֵיסַר: (תרגום יונתן)

 רש"י  בשכן ישראל בארץ ההוא. עד שלא בא לחברון (ק) אצל יצחק, ארעוהו כל אלה: וישכב. מתוך שבלבל משכבו, מעלה עליו הכתוב כאילו שכבה. ולמה בלבל וחלל יצועיו, שכשמתה רחל, נטל יעקב מטתו שהיתה נתונה תדיר באהל רחל, ולא בשאר אהלים, ונתנה באהל בלהה, בא ראובן ותבע (ר) עלבון אמו, אמר, אם אחות אמי היתה צרה לאמי, שפחת אחות אמי תהא צרה לאמי, לכך בלבל (שבת נה:): ויהיו בני יעקב שנים עשר. מתחיל לענין ראשון, משנולד בנימין נשלמה המטה, ומעתה ראוים להמנות, ומנאן. ורבותינו דרשו, ללמדנו בא, שכולם שוין וכולם צדיקים, שלא חטא ראובן: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ק) רוצה לומר לפי שאיחר ביאתו מלבא אצל יצחק אביו לכך אירע לו כל זאת: (ר) לפי שהיתה שפחת רחל. (מהרש"ל), ואם תאמר מאי טעמא דיעקב ולמה לא נתן באהל לאה, יש לומר לפי שיעקב היה סבור שלאה לא תרצה ליקח משום שלא נתן מטתו בחיי רחל באהלה, גם כן עכשיו לא תרצה ליקח, אבל ראובן שהיה רגיל אצל אמו ויודע שתקח, משום הכי הלך ובלבל עכ"ל: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  וילך ראובן. יפה פירשו רבותינו ז''ל וכסה קלון ערום: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  וישמע ישראל. סיפר הכתוב ענותנותו כי שמע בחלל בנו יצועיו ולא צוה שיוציאוהו מביתו מכלל בניו ולא ינחל עמהם אבל ימנה עמהם ויהיו שנים עשר והוא ימנה ראשון ולכך עשה משתי הפרשיות פסוק אחד כי אף על פי שהוא תחלת ענין שבא למנות השבטים משנולדו כולם רמז כי ראובן לא נדחה במעשהו ועל דרך הפשט יתכן שבלבל ראובן יצועי בלהה מפחדו שלא תלד ליעקב עוד כי הוא הבכור וחשב לקחת שני חלקים ויפסיד יותר מכל האחים ולא פחד מאמו כי זקנה היתה ואולי מתה זלפה או חשש לכבוד אמו בעבור היותה שפחתה ולכן נטלה ממנו הבכורה מדה כנגד מדה וזהו טעם ויהיו בני יעקב שנים עשר כי לא הוליד אחרי כן (הרמב"ן)

 ספורנו  וישמע ישראל ויהיו בני יעקב שנים עשר. אע''פ ששמע לא הפילו ממנין בניו כי לא היה ספק אצלו שעשה תשובה לאלתר ולא נעדר ממנין בני יעקב: (ספורנו)


{כג}  בְּנֵי לֵאָה בְּכוֹר יַעֲקֹב רְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן וְלֵוִי וִיהוּדָה וְיִשָּׂשׂכָר וּזְבֻלוּן:

 אונקלוס  בְּנֵי לֵאָה בּוּכְרָא דְיַעֲקֹב רְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן וְלֵוִי וִיהוּדָה וְיִשָׂשׂכָר וּזְבֻלוּן: (אונקלוס)

 יונתן  בְּנֵי לֵאָה בּוּכְרֵיהּ דְיַעֲקב רְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן וְלֵוִי וִיהוּדָה יִשָשׁכָר וּזְבוּלוּן: (תרגום יונתן)

 רש"י  בכור יעקב. אפילו בשעת הקלקלה קראו בכור: בכור יעקב. בכור לנחלה, בכור לעבודה בכור (ש) למנין, (ת) ולא נתנה בכורה ליוסף אלא לענין השבטים, שנעשה לשני שבטים: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ש) רוצה לומר כשעשה כהן גדול עבודה היה מלובש בחשן ובאפד והיו שמות השבטים בחשן ועל כתפות האפוד, ראובן היה הראשון: (ת) כשנמנו שמות השבטים הוא נמנה תחילה, (מצאתי): (שפתי חכמים)

 אור החיים  בני לאה בכור יעקב וגו'. טעם שהוצרך להודיע היותו בכור יעקב לומר שלא תחשוב בו דבר בלתי הגון דכתיב בסמוך וישכב את בלהה כי לא שכב ממש והראיה שחזר ומנאו עם שאר אחיו דכתיב ויהיו בני (ישראל) [יעקב] שנים עשר, ולזה רשם ואמר בכור יעקב כי הוא בכור יעקב ולהיותו טיפה ראשונה של יעקב בחינה זו תשרש בו הרחקת התיעוב ולא תחשדנו: (אור החיים)

 ספורנו  בכור יעקב ראובן. שלא נפל מן הבכורה בדיני שמים מפני התשובה המגעת עד כסא הכבוד ולא נפל ממנה אפי' בעול' הזה עד שהפילו יעקב אביו בדיני אדם כענין כל מי שהי' חייב נדוי שלא הי' מנודה עד שינדהו חכם בדור כאמרם רז''ל (מ''ק פרק אלו מגלחין) מנלן דמשמתינן דכתיב אורו מרוז דהכי סבר גברא רבא פלניא דכתיב אמר מלאך ה' וכן הורו האחרונים: (ספורנו)


{כד}  בְּנֵי רָחֵל יוֹסֵף וּבִנְיָמִן:

 אונקלוס  בְּנֵי רָחֵל יוֹסֵף וּבִנְיָמִן: (אונקלוס)

 יונתן  בְּנֵי רָחֵל יוֹסֵף וּבִנְיָמִין: (תרגום יונתן)


{כה}  וּבְנֵי בִלְהָה שִׁפְחַת רָחֵל דָּן וְנַפְתָּלִי:

 אונקלוס  וּבְנֵי בִלְהָה אַמְתָא דְרָחֵל דָּן וְנַפְתָּלִי: (אונקלוס)

 יונתן  וּבְנֵי בִלְהָה אַמְתָא דְרָחֵל דָן וְנַפְתָּלִי: (תרגום יונתן)


{כו}  וּבְנֵי זִלְפָּה שִׁפְחַת לֵאָה גָּד וְאָשֵׁר אֵלֶּה בְּנֵי יַעֲקֹב אֲשֶׁר יֻלַּד לוֹ בְּפַדַּן אֲרָם:

 אונקלוס  וּבְנֵי זִלְפָּה אַמְתָא דְלֵאָה גָּד וְאָשֵׁר אִלֵּין בְּנֵי יַעֲקֹב דִּי אִתְיְלִידוּ לֵהּ בְּפַדַן אֲרָם: (אונקלוס)

 יונתן  וּבְנֵי זִלְפָּה אַמְתָא דְלֵאָה גָד וְאָשֵׁר אִלֵין בְּנֵי יַעֲקב דְאִתְיְלִידוּ לֵיהּ בְּפַדַן אֲרָם: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  אשר יולד לו בפדן ארם. עשתי עשר נולדו לו שם כי בנימין נולד בארץ כנען והכתוב כתב על הרוב. ורבים אראה לך עוד כמוהו: (אבן עזרא)


{כז}  וַיָּבֹא יַעֲקֹב אֶל יִצְחָק אָבִיו מַמְרֵא קִרְיַת הָאַרְבַּע הִוא חֶבְרוֹן אֲשֶׁר גָּר שָׁם אַבְרָהָם וְיִצְחָק:

 אונקלוס  וַאֲתָא יַעֲקֹב לְוַת יִצְחָק אֲבוּהִי מַמְרֵא קִרְיַת אַרְבַּע הִיא חֶבְרוֹן דִּי דָר תַּמָּן אַבְרָהָם וְיִצְחָק: (אונקלוס)

 יונתן  וְאָתָא יַעֲקב לְוַת יִצְחָק אָבוֹי לְמַמְרֵא קִרְיַת אַרְבַּע הוּא חֶבְרוֹן דְדַר תַּמָן אַבְרָהָם וְיִצְחָק: (תרגום יונתן)

 רש"י  ממרא. שם (א) המישור: קרית ארבע. שם העיר. (ב) ממרא קרית הארבע, איל מישור של קרית ארבע. ואם תאמר היה לו לכתוב ממרא הקרית ארבע, כן דרך המקרא בכל דבר ששמו כפול, כגון זה, וכגון בית לחם אבי עזר, בית אל, אם הוצרך להטיל בו ה"א, נותנה בראש התיבה השניה, בית הלחמי (שמואל-א טז, א.), בעפרת אבי העזרי (שופטים ו, כד.), בנה חיאל בית האלי (מלכים-א טז, ד.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (א) והא דכתיב לעיל בפרשת לך (י"ג י"ח) וישב באלוני ממרא אשר בחברון ופירש רש"י (שם) שם אדם, יש לומר דהתם כתיב באלוני ממרא, ואלון שם המישור, ואין לומר דשמא שני שמות יש לו אלון וממרא וקראן בשני שמותיו דהיינו אלון וממרא, אם כן הוה ליה למימר באלוני בממרא להורות ששני שמות יש לו למישור, אלא על כרחך מדלא כתיב הכי שמע מינה שם איש הוא, והרא"ם פירש לא שם האדם מדכתיב אחריו קרית הארבע: (ב) פירוש שמה של עיר היא קרית ארבע, ולא קרית של ארבע שהוא שם אדם, מדכתיב ותמת שרה בקרית ארבע (לעיל כ"ג ב') שמע מינה שקרית ארבע הוא שם המקום, והה"א שבמלת הארבע דכתיב הכא הוא במקום של, כלומר איל מישור של קרית ארבע, וכמו שמפרש רש"י בעצמו אחר זה וק"ל: (שפתי חכמים)

 ספורנו  אשר גר שם אברהם ויצחק. כי אמנם זכרון חסדי הצדיקים בארץ מגוריהם מטיב לבניהם שם טוב ואהבת חסד בעיני יושבי הארץ הפך הרשעים שנאמר בהם הכינו לבניו מטבח בעון אבותם בל יקומו ויירשו ארץ: (ספורנו)


{כח}  וַיִּהְיוּ יְמֵי יִצְחָק מְאַת שָׁנָה וּשְׁמֹנִים שָׁנָה:

 אונקלוס  וַהֲווֹ יוֹמֵי יִצְחָק מְאָה וּתְמָנָן שְׁנִין: (אונקלוס)

 יונתן  וַהֲווֹ יוֹמֵי יִצְחָק מֵאָה וְתַמְנָן שְׁנִין: (תרגום יונתן)

 הרמב"ן  ויהיו ימי יצחק. אין מוקדם ומאוחר בתורה מכירתו של יוסף קדמה למיתתו של יצחק לשון רש"י וכבר כתבתי (לעיל יא לב) שזה מנהג הכתוב בכל הדורות יספר ענין האדם ותולדותיו ומיתתו ויתחיל בתולדות הדור האחר וראוי היה להקדים מיתת יצחק לתולדות יעקב כאשר עשה באברהם ובכל דורות הראשונים אבל יתכון הכתוב להגיד כי יצחק מת בשיבה טובה זקן ושבע ימים אחרי ששב אליו בנו המבורך הנוחל מעלתו וקברוהו בכבוד עשו ויעקב בניו גדולי העולם ולא הוצרך להזכיר כי קברוהו במערת המכפלה בעבור שהזכיר כי היה בעיר ההיא ואנה יקברוהו רק בקבר אביו (הרמב"ן)

 אור החיים  ויהיו ימי יצחק וגו'. טעם שלא הזכיר חיים ביצחק כמנהג הכתוב באברהם ויעקב, וגם ביוסף הזכיר חיים דכתיב (בראשית נ' כ''ב) ויחי יוסף, ואולי כי להיות שמיום שנולד עד העקידה לא היתה לו בת זוג ואמרו ז''ל (קהלת רבה פ' ט') השרוי בלא אשה שרוי בלא חיים, ומעת העקידה אמרו ז''ל (ב''ר פ' ס''ה) שהתחילו לכהות עיניו לזה לא הזכיר בו חיים:

או אפשר, להיות, שלא הביא עמו חיים עד העקידה לא הזכיר בו חיים: (אור החיים)


{כט}  וַיִּגְוַע יִצְחָק וַיָּמָת וַיֵּאָסֶף אֶל עַמָּיו זָקֵן וּשְׂבַע יָמִים וַיִּקְבְּרוּ אֹתוֹ עֵשָׂו וְיַעֲקֹב בָּנָיו: (פ)

 אונקלוס  וְאִתְנְגִיד יִצְחָק וּמִית וְאִתְכְּנִישׁ לְעַמֵהּ סִיב וּשְׂבַע יוֹמִין וּקְבָרוּ יָתֵהּ עֵשָׂו וְיַעֲקֹב בְּנוֹהִי: [פ] (אונקלוס)

 יונתן  וְאִתְנְגִיד יִצְחָק וְאִתְכְּנַשׁ לְעַמֵיהּ סִיב וּשְבַע יוֹמִין וּקְבָרוּ יָתֵיהּ עֵשָו וְיַעֲקב בְּנוֹי: (תרגום יונתן)

 רש"י  ויגוע יצחק. אין מוקדם ומאוחר בתורה, מכירתו של יוסף קדמה למיתתו של יצחק י"ב שנה, שהרי כשנולד יעקב היה יצחק בן ס' שנה, שנאמר ויצחק בן ששים שנה וגו', ויצחק מת בשנת ק"כ ליעקב, אם תוציא ששים מק"פ שנה, נשארו ק"ך, ויוסף נמכר בן י"ז שנה, ואותה שנה שנת מאה ושמונה ליעקב, כיצד, בן ששים ושלש נתברך, וארבע עשרה שנה נטמן בבית עבר, הרי שבעים ושבע, וארבע עשרה עבד באשה, ובסוף ארבע עשרה נולד יוסף, שנאמר ויהי כאשר ילדה רחל את יוסף וגו', הרי תשעים ואחת, וי"ז עד שלא נמכר יוסף, הרי מאה ושמונה. (עוד מפורש מן המקרא, משנמכר יוסף עד שבא יעקב מצרימה כ"ב שנה, שנאמר ויוסף בן שלשים שנה וגו', וז' שנים שובע ושנתים רעב, הרי כ"ב, וכתיב ימי שני מגורי שלשים ומאת שנה, נמצא יעקב במכירתו ק"ח): (רש"י)

 אבן עזרא  ויגוע יצחק. וכאשר מת יצחק ונאסף אל עמיו קברו אותו עשו ויעקב כאשר נולדו ולמעלה אמר יצחק וישמעאל בעבור היות ישמעאל בן השפחה: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  זקן ושבע ימים. ג' במסורה. ביצחק ובאיוב ששניהם צדיקים וכן באברהם זקן ושבע ובצדיקים נאמר כן לשבח וברשעים לגנאי אדם ילוד אשה קצר ימים ושבע רוגז: (בעל הטורים)

בראשית פרק-לו

{א}  וְאֵלֶּה תֹּלְדוֹת עֵשָׂו הוּא אֱדוֹם:

 אונקלוס  וְאִלֵּין תּוּלְדַת עֵשָׂו הוּא אֱדוֹם: (אונקלוס)

 יונתן  וְאִלֵין יֵיחוּסִין דְעֵשָו הוּא דְמִתְקְרֵי אֱדוֹם: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  הוא אדום. הוא אבי אדום. ואל תתמה על עדה ובשמת שיש לה ב' שמות כי כן שם אם אביה גם שם אביה בדברי הימים איננו כמו בספר מלכים כי שני שמות היו לה גם לאביה: וטעם ואלה שמות בני עשו על בני בניו: (אבן עזרא)

 אור החיים   הוא אדום. אמר כן ג' פעמים בפרשה זו, להיות שנשבע ה' לאבד אדום לזה הזכיר עשו כי הוא אדום, והזכיר העיר דכתיב (ח') בהר שעיר הוא אדום אם אינו ענין לעשו תנהו ענין לעיר עצמה. והזכיר בני עשו כי הם אדום דכתיב (י''ט) ואלה אלופיהם הוא אדום לומר כי כלם ידלקו באש של בית יעקב לצד שכלם נקראים אדום אשר נתן ה' לישראל, וגם עשו עצמו, והוא רמוז בדברי רז''ל (תנחומא צו) שאמרו עתיד עשו להתעטף בציצית ויבא וישב בין הצדיקים והקב''ה מושכו משם וכו' דכתיב (עובדי' א') ואם בין כוכבים וגו' משם וגו' ע''כ. ועיין מה שכתבתי בפסוק (ל''א) ואלה המלכים: (אור החיים)

 ספורנו  אלה תולדות. עניניו ומקריו כענין מה ילד יום: (ספורנו)


{ב}  עֵשָׂו לָקַח אֶת נָשָׁיו מִבְּנוֹת כְּנָעַן אֶת עָדָה בַּת אֵילוֹן הַחִתִּי וְאֶת אָהֳלִיבָמָה בַּת עֲנָה בַּת צִבְעוֹן הַחִוִּי:

 אונקלוס  עֵשָׂו נְסִיב יָת נְשׁוֹהִי מִבְּנַת כְּנָעַן יָת עָדָה בַּת אֵילוֹן חִתָּאָה וְיָת אָהֳלִיבָמָה בַּת עֲנָה בַּת צִבְעוֹן חִוָאָה: (אונקלוס)

 יונתן  עֵשָו נְסִיב יַת נְשׁוֹי מִבְּנַת כְּנָעַן יַת עָדָה בְּרַת אֵלוֹן חִיתָּאָה וְיַת אָהֳלִיבָמָה בְּרַת עֲנָה בְּרַת צִבְעוֹן חִיוָאָה: (תרגום יונתן)

 רש"י  עדה בת אילון. היא בשמת בת אילון, ונקראת בשמת על שם שהיתה מקטרת בשמים לעבודת אלילים: אהליבמה. היא יהודית, והוא כינה שמה יהודית, לומר, שהיא כופרת בעבודת אלילים כדי להטעות (ג) את אביו: בת ענה בת צבעון. אם בת ענה לא בת צבעון, ענה בנו של צבעון, שנאמר ואלה בני צבעון ואיה וענה, מלמד שבא צבעון על כלתו אשת ענה, ויצאת אהליבמה מבין שניהם, והודיעך הכתוב שכולן בני ממזרות היו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ג) וקשה ולבשמת למה לא כינה לה שם טוב כדי לרמאות את אביו והיה לו לעיל בפרשת תולדות (כ"ו ל"ד) להזכיר אותו שם כינוי אם היה לה, ויש לומר שעשו קרא לה שם אחר שאינו של עבודת אלילים, אלא הכתוב קראה כך בשם עבודת אלילים, לפי שכתוב לעיל אחר כך (כ"ז א') ותכהין עיניו מראות, ופירש רש"י (שם) בעשנן של אלו, ואם היה משנה שמה היה קשה היכן מצינו שהיו מקטרות, לכך קראה לעיל בשם זה כדי להראות את זה שלכך נקראת בשמת עיין שם וכו'. (מהרש"ל), ואף על פי שיהודית היא בת בארי החתי ואהליבמה היא בת ענה החוי, יש לומר הוא ענה הוא בארי דשני שמות היה לו, והא דמייחס אותו פעם למשפחת החוי ופעם למשפחת החתי, אפשר דאביו היה ממשפחת החתי ואמו היתה ממשפחת החוי, לכן מייחסו פעם אחד למשפחת החתי ופעם לחוי. והרא"ם כתב אולי שבאו חתי וחוי על אשה אחת, ואם תאמר מנא ליה לרש"י דיהודית היא אהליבמה דילמא יהודית מתה ואהליבמה אשה אחרת היתה, תירץ הרא"ם מדכתיב את נשיו ולא כתיב נשים, שמע מינה הן הן נשיו האמורים למעלה: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  בת ענה בת צבעון. והנה מצאנו כי יש ענה אחי צבעון. גם שם בנו ענה. על כן יאמר כי האב והבן או שני האחים שכבו אשה אחת והנולדים לא נודעו בן מי הם. ויתכן להיות זאת אהליבמה בת ענה שהוא בן צבעון ויחסה הכתוב לשם אביה ואבי אביה להפריש בין ענה ובין ענה. ויש אומרים כי יש קרח בן עדה ויש קרח בן אהליבמה. והקרוב אלי שהוא בן אהליבמה והוא אחד והזכירו הכתוב עם אלופי אליפז שהיה דר עמהם גם יתכן שמתה אמו כי הוא הקטן מבני אהליבמה וגדלה עדה את קרח עם בניה ונכתב עליו שהוא מבניה. כמו בני מיכל. ויהי לה לבן. וכן נכתב על עמלק מבני עדה בעבור שהוא בן שפחת בעלה. ופי' אלוף נשיא וגדול. ואינו כן ככבש אלוף רק הכ''ף ישרת עצמו ואחר עמו וכן הוא ככבש כאלוף. כי משפט לשון הקדש לדבר כן כמו כריע כאח לי: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  עדה בת אילון. היא בשמת בת אילון ונקראת בשמת (לעיל כו לד) על שם שהיתה מקטרת בשמים לעבודה זרה ואהליבמה היא יהודית אותו רשע כינה שמה יהודית לומר שהיא כופרת בעבודה זרה כדי להטעות את אביו בשמת בת ישמעאל ולהלן הוא קורא לה מחלת (לעיל כח ט) מצאתי בהגדת מדרש ספר שמואל (פרק יז) שלשה מוחלין להם על כל עונותיהם גר שנתגייר והעולה לגדולה והנושא אשה ולמד הטעם מכאן לכך נקראת מחלת שנמחלו לו עונותיו כל זה לשון רש"י והנה לא נתן טעם באבי אהליבמה שנקרא שם בארי וכאן ענה ובשמת בת ישמעאל יהיה שם העצם והוא שם תואר לקטור הבשמים ובבראשית רבה (סז יג) אמרו נתן עשו דעתו להתגייר מחלת שמחל לו הקב"ה על עונותיו בשמת שנתבשמה דעתו עליו והנה שניהם תאר אין שם העצם נודע בם ולכך אמר רבי אברהם כי היו לה שני שמות וגם לאביה ויתכן לומר כי השתים נשים ההם מתו בלא בנים אולי נענשו בעבור שהיו מורת רוח ליצחק ולרבקה ונשא אחות אשתו בת אלון ואחרת אהליבמה בת ענה אבל בת ישמעאל אחות נביות בעבור שהיה לה שם כעור בלשון הקדש מחלת קרא את שמה בשם הנכבד אשר היה לאשתו הראשונה מלשון בשמים כי היתה חביבה עליו בעבור שהיתה ממשפחתו ואיננה רעה בעיני יצחק אביו (הרמב"ן)

 ספורנו  את אהליבמה בת ענה. היא היתה מבני שעיר החורי ועל ידה הלך עשו לארץ שעיר כאמרו וישב עשו בהר שעיר ובניו אחריו השמידו את החורי כאמרו כאשר עשה לבני עשו היושבים בשעיר אשר השמיד את החורי מפניהם ולזה חזר ואמר ואלה תולדות עשו אבי אדום בהר שעיר. ומנה האלופים כי בניו אחריו היו שכבשו ונעשית תמנע פילגש ונעשו תולדות עשו אלופים: (ספורנו)


{ג}  וְאֶת בָּשְׂמַת בַּת יִשְׁמָעֵאל אֲחוֹת נְבָיוֹת:

 אונקלוס  וְיָת בָּשְׂמַת בַּת יִשְׁמָעֵאל אֲחָתֵהּ דִנְבָיוֹת: (אונקלוס)

 יונתן  וְיַת בָּשְמַת בְּרַת יִשְׁמָעֵאל דַאֲסִיבָא לֵיהּ נְבָיוֹת אָחָהּ: (תרגום יונתן)

 רש"י  בשמת בת ישמעאל. ולהלן קורא לה מחלת, מצינו באגדת מדרש ספר שמואל (מדרש שמואל פי"ז), ג' מוחלים להן עונותיהן, גר שנתגייר, והעולה לגדולה, והנושא אשה, ולמד הטעם מכאן, לכך נקראת מחלת, שנמחלו עונותיו: אחות נביות. על שם שהוא השיאה לו משמת ישמעאל, נקראת על שמו: (רש"י)


{ד}  וַתֵּלֶד עָדָה לְעֵשָׂו אֶת אֱלִיפָז וּבָשְׂמַת יָלְדָה אֶת רְעוּאֵל:

 אונקלוס  וִילִידַת עָדָה לְעֵשָׂו יָת אֱלִיפָז וּבָשְׂמַת יְלִידַת יָת רְעוּאֵל: (אונקלוס)

 יונתן  וִילֵידַת עָדָה לְעֵשָו יַת אֱלִיפַז וּבָשְמַת יְלֵידַת יַת רְעוּאֵל: (תרגום יונתן)

 בעל הטורים  ותלד עדה. בבני יעקב כשמייחסם אומר בני לאה בני רחל וכן בכולן לפי שהם בניינו של עולם ולכך נקראו בנים אבל בני עשו אינם נקראים בנים אלא ולדות כמו ולד בהמה: (בעל הטורים)


{ה}  וְאָהֳלִיבָמָה יָלְדָה אֶת (יעיש) יְעוּשׁ וְאֶת יַעְלָם וְאֶת קֹרַח אֵלֶּה בְּנֵי עֵשָׂו אֲשֶׁר יֻלְּדוּ לוֹ בְּאֶרֶץ כְּנָעַן:

 אונקלוס  וְאָהֳלִיבָמָה יְלִידַת יָת יְעוּשׁ וְיָת יַעְלָם וְיָת קֹרַח אִלֵּין בְּנֵי עֵשָׂו דִי אִתְיְלִידוּ לֵהּ בְּאַרְעָא דִכְנָעַן: (אונקלוס)

 יונתן  וְאָהֳלִיבָמָה יְלֵידַת יַת יְעוּשׁ וְיַת יַעֲלָם וְיַת קרַח אִלֵין בְּנוֹי דְעֵשָו דִי אִיתְיְלִידוּ לֵיהּ בְּאַרְעָא דִכְנָעַן: (תרגום יונתן)

 רש"י  ואהליבמה ילדה וגו'. קרח זה ממזר היה, ובן אליפז היה, (ד) שבא על אשת אביו אל אהליבמה אשת עשו, שהרי הוא מנוי עם אלופי אליפז בסוף הענין (ב"ר פב, יב.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ד) כתב הרא"ם ואם תאמר מנא ליה דילמא תרי קרח היו, ויש לומר כיון דלא חשב אותו בבניו של אהליבמה ואחר כך חשב אותו באלופים של אליפז שמע מינה ממזר היה: (שפתי חכמים)


{ו}  וַיִּקַּח עֵשָׂו אֶת נָשָׁיו וְאֶת בָּנָיו וְאֶת בְּנֹתָיו וְאֶת כָּל נַפְשׁוֹת בֵּיתוֹ וְאֶת מִקְנֵהוּ וְאֶת כָּל בְּהֶמְתּוֹ וְאֵת כָּל קִנְיָנוֹ אֲשֶׁר רָכַשׁ בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וַיֵּלֶךְ אֶל אֶרֶץ מִפְּנֵי יַעֲקֹב אָחִיו:

 אונקלוס  וּדְבַר עֵשָׂו יָת נְשׁוֹהִי וְיָת בְּנוֹהִי וְיָת בְּנָתֵהּ וְיָת כָּל נַפְשַׁת בֵּיתֵהּ וְיָת גֵּיתוֹהִי וְיָת כָּל בְּעִירֵהּ וְיָת כָּל קִנְיָנֵהּ דִי קְנָא בְּאַרְעָא דִכְנָעַן וַאֲזַל לְאַרְעָא אוֹחֲרִי מִן קֳדָם יַעֲקֹב אָחוּהִי: (אונקלוס)

 יונתן  וּדְבַר עֵשָו יַת נְשׁוֹי וְיַת בְּנוֹי וְיַת בְּנָתוֹי וְיַת כָּל נַפְשַׁת בֵּיתֵיהּ וְיַת גֵיתוֹי וְיַת בְּעִירוֹי וְיַת כָּל נִכְסוֹי דִי קָנָה בְּאַרְעָא דִכְנָעַן וְטַיָיל לְאַרַע אוֹחֲרִי דַהֲוָה רַמְיָא עֲלוֹי אֵימָתָא דְיַעֲקב אָחוּהִי: (תרגום יונתן)

 רש"י  וילך אל ארץ. לגור (ה) באשר ימצא: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ה) דאם לא כן למה אינו מפרש לאיזה ארץ הלך: (שפתי חכמים)

 הרמב"ן  ויקח עשו את נשיו ואת בניו ואת בנותיו. זה המסע היה אחרי שוב אחיו מחרן והאחזו בארץ כנען כמו שאמר כאן ואפשר שהיה גם אחרי מות אביהם והנה בעוד אחיו בחרן היה עשו בשעיר ככתוב למעלה (לב ד) אבל הענין כי עשו הלך לשעיר בימי אלופי החרי יושבי הארץ ויהי לשר הולך עם ד' מאות איש ובניו וביתו היו בארץ כנען ויתכן שהיתה לו שם אחוזה במקום אחד במישור לא בהר שעיר על כן ייחס לו ארצה שעיר שדה אדום ואחרי שחזר אחיו לארץ כנען פנה לו מפניו כי ידע שארץ כנען נחלת אחיו אשר נתן לו אביו בברכתו ולקח בניו וכל נפשות ביתו עם רב והלך לשעיר להתיישב שם ואז נלחם בבני שעיר החרי יושבי הארץ כי אולי פחדו ממנו ולא היו נותנים אותו לבא בגבולם בהר שעיר שהיו שם המבצרים אלא שישב בשדה אדום במקומו הראשון וישמידם ה' מפניהם ויירשום וישבו תחתם כאמור במשנה תורה (דברים ב כא) ולכך יאמר שם (ב ה) כי ירושה לעשו נתתי את "הר" שעיר וטעם וילך אל ארץ אמר אונקלוס אל ארץ אחרת ורש"י פירש לגור באשר ימצא כי הלך אל ארץ אשר ימצא לו מקום לחנותו עד שבא אל הר שעיר וישב שם והנכון בעיני שיאמר וילך אל ארץ שעיר וחסרו הכינוי בעבור היותו מובן שכבר הזכיר (לעיל לב ד) שהיה עומד בארץ שעיר והידוע כי לשם יוליך ביתו ויזכיר בסמוך (פסוק ח) וישב עשו בהר שעיר ונמצא כזה (מלכים א טז יח) ויבא אל ארמון בית המלך וישרף עליו את בית מלך ושיעורו בית המלך הזה שהיה בו וכן וישרף את הבמה הדק לעפר ושרף אשרה (מלכים ב כג טו) כלומר אשר לירבעם הנזכרת במקום ההוא וכן ויאמר יואב לכושי לך הגד למלך וישתחו כושי ליואב ( יח כא) וחמור והאריה (מלכים א יג כח) וכן כי נשברו אניות בעציון גבר (שם כב מט) האניות וכן רבים אף כאן וילך אל ארץ כמו אל הארץ ארץ שעיר הנזכרת (הרמב"ן)


{ז}  כִּי הָיָה רְכוּשָׁם רָב מִשֶּׁבֶת יַחְדָּו וְלֹא יָכְלָה אֶרֶץ מְגוּרֵיהֶם לָשֵׂאת אֹתָם מִפְּנֵי מִקְנֵיהֶם:

 אונקלוס  אֲרֵי הֲוָה קִנְיָנְהוֹן סַגִּי מִלְמִתַּב כַּחֲדָא וְלָא יְכִילַת אֲרַע תּוֹתָבוּתְהוֹן לְסוֹבָרָא יָתְהוֹן מִן קֳדָם גֵּיתֵיהוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  אֲרוּם הֲוָה נִכְסֵיהוֹן סַגִי מִלְמֵיתַב כַּחֲדָא וְלָא כְּהִילַת אַרְעָא תוֹתָבוּתְהוֹן לְסוֹבָרָא יַתְהוֹם מִן קֳדָם גֵיתֵיהוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  ולא יכלה ארץ מגוריהם. להספיק מרעה לבהמות שלהם. ומדרש אגדה (ב"ר פב, יג.) מפני יעקב אחיו, מפני שטר חוב של גזירת כי גר יהיה זרעך, המוטל על זרעו של יצחק, אמר, אלך לי מכאן, אין לי חלק לא במתנה שנתנה לו הארץ הזאת, ולא בפרעון השטר, ומפני (ו) הבושה שמכר בכורתו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ו) כלומר ועוד טעם אחר: (שפתי חכמים)

 הרמב"ן  ולא יכלה ארץ מגוריהם. טעמו עיר מגוריהם היא חברון אשר גר שם אברהם ויצחק כי ארץ כנען תשא כזה וכזה אלף פעמים אבל עשו בראותו כי לא יוכל לעמוד בעירו ובמקומו עזב את כל הארץ לאחיו והלך לו (הרמב"ן)

 בעל הטורים  ולא יכ. לה. ב' במסורה דין ואידך ולא יכלה עוד הצפינו. לפי ש. עקב שרתה עליו שכינה ומצרים עובדי ע''א ולא היה יכול לסבול: (בעל הטורים)


{ח}  וַיֵּשֶׁב עֵשָׂו בְּהַר שֵׂעִיר עֵשָׂו הוּא אֱדוֹם:

 אונקלוס  וִיתֵיב עֵשָׂו בְּטוּרָא דְשֵׂעִיר עֵשָׂו הוּא אֱדוֹם: (אונקלוס)

 יונתן  וִיתֵיב עֵשָו בְּטַוָור גַבְלָא עֵשָו הוּא רַבָּא דֶאֱדוֹמָאֵי: (תרגום יונתן)


{ט}  וְאֵלֶּה תֹּלְדוֹת עֵשָׂו אֲבִי אֱדוֹם בְּהַר שֵׂעִיר:

 אונקלוס  וְאִלֵּין תּוּלְדַת עֵשָׂו אֲבוּהוֹן דֶאֱדוֹמָאֵי בְּטוּרָא דְשֵׂעִיר: (אונקלוס)

 יונתן  וְאִלֵין יִיחוּסִין דְעֵשָו רַבָּא דֶאֱדוֹמָאֵי דְבֵית מְדוֹרְהוֹן בְּטַוָור גַבְלָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  ואלה. התולדות שהולידו בניו משהלך לשעיר: (רש"י)

 הרמב"ן  ואלה תולדות עשו אבי אדום. בא להזכיר התולדות אשר הולידו בניו אחרי שהלכו עמו לשעיר כי הוא לא הוליד שם והנה החל ממנו לומר הוא הוליד את אליפז ורעואל והם הולידו בארץ שעיר תולדות הללו ויזכיר עמהם בני אהליבמה הנולדים בארץ כנען אף על פי שלא הזכיר להם תולדות בארץ שעיר כדי שימנו עם אחיהם בני עשו הנזכרים בתחילת הפרשה ועוד בעבור היותם בשעיר אלופים כי כל אלופיהם יזכיר (הרמב"ן)


{י}  אֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי עֵשָׂו אֱלִיפַז בֶּן עָדָה אֵשֶׁת עֵשָׂו רְעוּאֵל בֶּן בָּשְׂמַת אֵשֶׁת עֵשָׂו:

 אונקלוס  אִלֵּין שְׁמָהַת בְּנֵי עֵשָׂו אֱלִיפַז בַּר עָדָה אִתַּת עֵשָׂו רְעוּאֵל בַּר בָּשְׂמַת אִתַּת עֵשָׂו: (אונקלוס)

 יונתן  אִלֵין שְׁמָהַת בְּנֵי עֵשָו אֱלִיפַז בַּר עָדָה אִיתַּת עֵשָו רְעוּאֵל בַּר בָּשְמַת אִיתַּת עֵשָו: (תרגום יונתן)


{יא}  וַיִּהְיוּ בְּנֵי אֱלִיפָז תֵּימָן אוֹמָר צְפוֹ וְגַעְתָּם וּקְנַז:

 אונקלוס  וַהֲווֹ בְּנֵי אֱלִיפָז תֵּימָן אוֹמָר צְפוֹ וְגַעְתָּם וּקְנַז: (אונקלוס)

 יונתן  וַהֲווֹ בְּנֵי אֱלִיפַז תֵּימָן אוֹמָר צְפוֹ וְגַעְתָּם וּקְנַז: (תרגום יונתן)


{יב}  וְתִמְנַע הָיְתָה פִילֶגֶשׁ לֶאֱלִיפַז בֶּן עֵשָׂו וַתֵּלֶד לֶאֱלִיפַז אֶת עֲמָלֵק אֵלֶּה בְּנֵי עָדָה אֵשֶׁת עֵשָׂו:

 אונקלוס  וְתִמְנַע הֲוַת לְחֵינָתָא לֶאֱלִיפַז בַּר עֵשָׂו וִילִידַת לֶאֱלִיפַז יָת עֲמָלֵק אִלֵּין בְּנֵי עָדָה אִתַּת עֵשָׂו: (אונקלוס)

 יונתן  וְתִמְנַע הֲוָת פִּילַקְתָּא לֶאֱלִיפַז בַּר עֵשָו וִילֵידַת לֶאֱלִיפַז יַת עֲמָלֵק הוּא אֱלִיפַז חַבְרֵיהּ דְאִיוֹב אִלֵין בְּנֵי עָדָה אִיתַּת עֵשָו: (תרגום יונתן)

 רש"י  ותמנע היתה פילגש. להודיע גדולתו של אברהם כמה היו תאבים לידבק בזרעו, תמנע זו בת אלופים היתה, שנאמר ואחות לוטן תמנע, ולוטן מאלופי יושבי שעיר היה, מן החורים שישבו בה לפנים, אמרה, איני זוכה להנשא לך, (ז) הלואי ואהיה פילגש. ובדברי הימים מונה אותה בבניו של אליפז, (ח) מלמד שבא על אשתו של שעיר ויצאה תמנע מביניהם, וכשגדלה נעשית פילגשו, וזהו ואחות לוטן תמנע, ולא מנאה עם בני שעיר, שהיתה אחותו מן האם ולא מן האב: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ז) (ממ"ש), דאם לא כן למה ליה ותמנע היתה פילגש וגו' היה לו לומר גם עמלק מבני אליפז בסתם, למה מזכיר שם אמו טפי מבני אליפז האחרים, גם מאי נפקא מינה שהיתה פילגש או אשתו, לכן פירש להודיע וכו', עד הלואי ואהיה פילגש וכו', לכן פירש"י בסמוך (לקמן פ' כ"ד ד"ה את) דמשום הכי הוזקק לכתוב משפחת החורי וק"ל: (ח) כתב הרא"ם ואם תאמר מנא ליה דיש כאן ממזרות דילמא לאחר שמת שעיר החורי נשא אליפז אשת שעיר והוליד ממנה תמנע. ומהרש"ל תירץ דאם כן היאך שייך לומר שהיתה בתו פילגשו בפרהסיא, בשלמא כשבא אליפז על אשת שעיר באיסור לא היו יודעין העולם שתמנע היתה בתו של אליפז, ולי נראה דאם היתה בתו של אליפז למה כתיב (לקמן פ' כ"ב) ואחות לוטן תמנע, התינח אי לאו בתו של אליפז היתה אלא מכח ממזרות שבא אליפז על אשת שעיר בעוד שהיה חי והיו העולם סבורין שהיתה בתו של שעיר ואחות לוטן מן האב ומן האם, בא לאשמועינן גדולתו של אברהם, אבל אי הוה תמנע בתו של אליפז בהיתר ואחר כך נשאה אליפז לפילגש, כי בן נח מותר בבתו למאי נפקא מינה בא להודיע הכתוב שהיא אחות לוטן, או להודיע גדולתו של אברהם וכו', והא היא היתה מזרעו של אברהם בעיני כל, שהרי בהיתר נשא אליפז אשת שעיר והוליד ממנה תמנע ודו"ק נ"ל. והרא"ם תירץ משום דכל המשפחות הללו לא נכתבו כאן, אלא להודיע קלונם ופסולתם, משום הכי כל היכא דאיכא למיתלא בהו קלקולא תלינן: (שפתי חכמים)

 הרמב"ן  ותמנע היתה פילגש. מפני שלא הקפיד בכל האחרים להודיע שם האם דרשו רבותינו (ב"ר פב יד) כי זה להודיע גדולתו של אברהם אבינו כמה היו תאבים להדבק בזרעו שהרי תמנע זו בת אלופים היתה שנאמר ואחות לוטן תמנע אמרה איני זוכה להנשא לך הלואי ואהיה פילגש כמו שכתב רש"י ויתכן כי בני אליפז החמשה היו ידועים לו כי הולידם מנשיו ועמלק בעבור היותו בן פלגש לא היה לו שם באחיו והיה נכלל עם בני עשו בעבור היותו מזרעו והוצרך הכתוב לומר כי אמו פלונית אשר הוא נודע לה ילדתו לאליפז אבל איננו בכלל בני עשו ולא יושב עמהם בהר שעיר כי בבני הגבירות יקרא לו זרע ולא בבן הפילגש כי לא יירש בן אמה עם בניו כמו שעשה אביו והנה אנחנו נצטוינו בבני עשו שלא נתעב אותם (דברים כג ח) ולא נקח את ארצם (שם ב ה) והם כל בניו הידועים לו היושבים בשעיר כי הם הנקראים אדום על שמו אבל בן הפילגש אינו בכלל בני עשו ולא עמהם בארצם ונצטוינו בו בהפך לתעב אותו ולמחות את שמו וכתב רש"י עוד ובדברי הימים (א א לו) מונה תמנע בבניו של אליפז מלמד שבא על אשתו של שעיר החורי ויצאה תמנע מביניהם וכשגדלה היתה פילגשו וזהו ואחות לוטן תמנע (להלן פסוק כב) ולא מנאה מבני שעיר שהיתה אחותו מן האם ולא מן האב ואין דעתי סובלת זה כי היה ראוי לומר בדברי הימים "ותמנע בתו" ולמה ימנה האשה בבנים אולי לא יקפיד הכתוב בכך בדבר הידוע כי מצינו שם בדברי הימים (א ה כט) ובני עמרם אהרן ומשה ומרים ובני אהרן נדב ואביהוא וגומר ואם כן ראוי שנאמר כי תמנע זאת היא בת אליפז אשר ילדה לו אשת שעיר החורי אחרי מות אישה והיתה אחות לוטן מן האם ונשאה אליפז לפילגש שהעכו"ם מותר בבתו או נאמר על דעת רבותינו כי תמנע הנזכר בדברי הימים הוא תמנע האלוף הנזכר למטה (בפסוק מ) שנמנה שם מבני אליפז כאשר נמנה קרח והוא בן אהליבמה כי שניהם היו ממזרים נולדו מאחד ונמנים עם בני האחר כי רחוק שימנה האשה בין הבנים בתוכם ועל דרך הפשט יש לחשוב בו כי תמנע פילגש אליפז אחרי לידתה את עמלק ילדה בן ותקש בלדתה ותמת ותקרא את שמו תמנע בעבור הזכיר שמה ואביו אליפז קרא לו קרח ולא הזכיר הכתוב הבן הזה לתמנע אמו כדי שלא יאריך כי הכונה היתה למנות עמלק בפני עצמו אבל בני אליפז שבעה היו ומנה הכתוב האלופים דרך מעלתם על כן הקדים קנז וקרח לגעתם ואני עוד סובר בכתוב הזה מה שאמרו רבותינו בשלשים ושתים מדות (מדה יא) שהאגדה נדרשת אמרו סדור היה ראוי להיות אלא שנחלק שנאמר (דהי"ב ל יח) כי מרבית העם וכו' וגם רודפי הפשט יאמרו כן בפסוקים אחרים וכן זה יאמר בני אליפז תימן אומר צפו וגעתם וקנז ותמנע וחזר ואמר היתה פילגש לאליפז בן עשו ותלד לאליפז את עמלק ולא הזכיר שם הפילגש והאמת שהיא אחות לוטן תמנע והיא הסבה שלא הזכיר שמה כי לא רצה לאמר שני פעמים ותמנע לזכר ולנקבה והנה בני אליפז שבעה והם האלופים הנזכרים לו אבל החליפו שם זה הקטן בעבור היות שמו כשם הפילגש שלא יחשב כבנה וקראוהו קרח בעלותו למעלת אלוף ורבי אברהם אמר כי קרח בן אהליבמה אשת עשו הוא נמנה פעמים כי הוא הקטן מבני אהליבמה וגדלתו עדה וכן בני מיכל בת שאול כדברי רבותינו (סנהדרין יט) ועל דעת הזו יהיה פירוש הכתוב בדברי הימים כי תמנע ילדה עמלק שיהיה שיעורו ולתמנע עמלק וחסרו הלמ"ד כדרך ושני שרי גדודים היו בן שאול ( ד ב) לבן שאול והנכון מה שחשבתי בו וטעם אלה בני עדה על הרוב כי עמלק איננו בנה וכן אלה בני יעקב אשר ילד לו בפדן ארם (לעיל לה כו) אינו על בנימין (הרמב"ן)

 ספורנו  ותמנע היתה פילגש. שהיה אליפז מהכובשים את הארץ ולקח את תמנע אחות האלופים וכבש אותה לפילגש: (ספורנו)


{יג}  וְאֵלֶּה בְּנֵי רְעוּאֵל נַחַת וָזֶרַח שַׁמָּה וּמִזָּה אֵלֶּה הָיוּ בְּנֵי בָשְׂמַת אֵשֶׁת עֵשָׂו:

 אונקלוס  וְאִלֵּין בְּנֵי רְעוּאֵל נַחַת וָזֶרַח שַׁמָּה וּמִזָה אִלֵּין הֲווֹ בְּנֵי בָשְׂמַת אִתַּת עֵשָׂו: (אונקלוס)

 יונתן  וְאִלֵין בְּנֵי רְעוּאֵל נַחַת וָזֶרַח שַׁמָה וּמִזָה אִלֵין הֲווֹ בְּנֵי בָּשְמַת אִתַּת עֵשָו: (תרגום יונתן)


{יד}  וְאֵלֶּה הָיוּ בְּנֵי אָהֳלִיבָמָה בַת עֲנָה בַּת צִבְעוֹן אֵשֶׁת עֵשָׂו וַתֵּלֶד לְעֵשָׂו אֶת (יעיש) יְעוּשׁ וְאֶת יַעְלָם וְאֶת קֹרַח:

 אונקלוס  וְאִלֵּין הֲווֹ בְּנֵי אָהֳלִיבָמָה בַת עֲנָה בַּת צִבְעוֹן אִתַּת עֵשָׂו וִילִידַת לְעֵשָׂו יָת יְעוּשׁ וְיָת יַעְלָם וְיָת קֹרַח: (אונקלוס)

 יונתן  וְאִילֵן הֲווֹ בְּנֵי אָהֳלִיבָמָה בְּרַת עֲנָה בְּרַת צִבְעוֹן אִיתַּת עֵשָו וִילֵידַת לְעֵשָו יַת יְעוּשׁ וְיַת יַעְלָם וְיַת קרַח: (תרגום יונתן)

 בעל הטורים  יעוש. יעיש כתיב שקבץ י' אומות לבא על ישראל בחורבן הבית והם אהלי אדום וגו' וי' גליות גלו ישראל על ידו: (בעל הטורים)


{טו}  אֵלֶּה אַלּוּפֵי בְנֵי עֵשָׂו בְּנֵי אֱלִיפַז בְּכוֹר עֵשָׂו אַלּוּף תֵּימָן אַלּוּף אוֹמָר אַלּוּף צְפוֹ אַלּוּף קְנַז:

 אונקלוס  אִלֵּין רַבְרְבֵי בְנֵי עֵשָׂו בְּנֵי אֱלִיפַז בּוּכְרָא דְעֵשָׂו רַבָּא תֵּימָן רַבָּא אוֹמָר רַבָּא צְפוֹ רַבָּא קְנַז: (אונקלוס)

 יונתן  אִלֵין רַבְרְבֵי בְּנֵי עֵשָו בְּנֵי אֱלִיפַז בּוּכְרֵיהּ דְעֵשָו רַבָּא תֵימָן רַבָּא אוֹמָר רַבָּא צְפוֹ רַבָּא קְנַז: (תרגום יונתן)

 רש"י  אלה אלופי בני עשו. ראשי (ט) משפחות: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ט) כלומר היו נשיאים וראשים כל אחד מהם על משפחה אחת, לא שמהם נולדו המשפחות: (שפתי חכמים)


{טז}  אַלּוּף קֹרַח אַלּוּף גַּעְתָּם אַלּוּף עֲמָלֵק אֵלֶּה אַלּוּפֵי אֱלִיפַז בְּאֶרֶץ אֱדוֹם אֵלֶּה בְּנֵי עָדָה:

 אונקלוס  רַבָּא קֹרַח רַבָּא גַעְתָּם רַבָּא עֲמָלֵק אִלֵּין רַבְרְבֵי אֱלִיפַז בְּאַרְעָא דֶאֱדוֹם אִלֵּין בְּנֵי עָדָה: (אונקלוס)

 יונתן  רַבָּא קרַח רַבָּא גַעְתָּם רַבָּא עֲמָלֵק אִלֵין רַבְרְבֵי אֱלִיפַז דִמְדוֹרְהוֹן בְּאַרְעָא דֶאֱדוֹם אִלֵין בְּנֵי עָדָה: (תרגום יונתן)


{יז}  וְאֵלֶּה בְּנֵי רְעוּאֵל בֶּן עֵשָׂו אַלּוּף נַחַת אַלּוּף זֶרַח אַלּוּף שַׁמָּה אַלּוּף מִזָּה אֵלֶּה אַלּוּפֵי רְעוּאֵל בְּאֶרֶץ אֱדוֹם אֵלֶּה בְּנֵי בָשְׂמַת אֵשֶׁת עֵשָׂו:

 אונקלוס  וְאִלֵּין בְּנֵי רְעוּאֵל בַּר עֵשָׂו רַבָּא נַחַת רַבָּא זֶרַח רַבָּא שַׁמָה רַבָּא מִזָּה אִלֵּין רַבְרְבֵי רְעוּאֵל בְּאַרְעָא דֶאֱדוֹם אִלֵין בְּנֵי בָשְׂמַת אִתַּת עֵשָׂו: (אונקלוס)

 יונתן  וְאִלֵין בְּנֵי רְעוּאֵל בַּר עֵשָו רַבָּא נַחַת רַבָּא זֶרַח רַבָּא שַׁמָה רַבָּא מִזָה אִלֵין רַבְרְבֵי רְעוּאֵל דִמְדוֹרְהוֹן בְּאַרְעָא דֶאֱדוֹם אִלֵין בְּנֵי בָשְמַת אִיתַּת עֵשָו: (תרגום יונתן)


{יח}  וְאֵלֶּה בְּנֵי אָהֳלִיבָמָה אֵשֶׁת עֵשָׂו אַלּוּף יְעוּשׁ אַלּוּף יַעְלָם אַלּוּף קֹרַח אֵלֶּה אַלּוּפֵי אָהֳלִיבָמָה בַּת עֲנָה אֵשֶׁת עֵשָׂו:

 אונקלוס  וְאִלֵּין בְּנֵי אָהֳלִיבָמָה אִתַּת עֵשָׂו רַבָּא יְעוּשׁ רַבָּא יַעְלָם רַבָּא קֹרַח אִלֵּין רַבְרְבֵי אָהֳלִיבָמָה בַּת עֲנָה אִתַּת עֵשָׂו: (אונקלוס)

 יונתן  וְאִלֵין בְּנֵי אָהֳלִיבָמָה אִיתַּת עֵשָו רַבָּא יְעוּשׁ רַבָּא יַעְלָם רַבָּא קרַח אִלֵין רַבְרְבֵי אָהֳלִיבָמָה בְּרַת עֲנָה אִיתַּת עֵשָו: (תרגום יונתן)


{יט}  אֵלֶּה בְנֵי עֵשָׂו וְאֵלֶּה אַלּוּפֵיהֶם הוּא אֱדוֹם: (ס)

 אונקלוס  אִלֵּין בְּנֵי עֵשָׂו וְאִלֵּין רַבְרְבָנֵיהוֹן הוּא אֱדוֹם: [ס] (אונקלוס)

 יונתן  אִלֵין בְּנֵי עֵשָו וְאִלֵין רַבְרְבָנֵהוֹם הוּא אַבָּא דֶאֱדוֹמָאֵי: (תרגום יונתן)


{כ}   שביעי  אֵלֶּה בְנֵי שֵׂעִיר הַחֹרִי ישְׁבֵי הָאָרֶץ לוֹטָן וְשׁוֹבָל וְצִבְעוֹן וַעֲנָה:

 אונקלוס  אִלֵּין בְּנֵי שֵׂעִיר חוֹרָאָה יָתְבֵי דְּאַרְעָא לוֹטָן וְשׁוֹבָל וְצִבְעוֹן וַעֲנָה: (אונקלוס)

 יונתן  אִלֵין בְּנוֹי דִגְבַל גְנוּסַיָא דִמְקַדְמַת דְנָא הֲווֹן יַתְבֵי אַרְעָא הַהוּא לוֹטָן וְשׁוֹבָל וְצִבְעוֹן וַעֲנָה: (תרגום יונתן)

 רש"י  יושבי הארץ. שהיו יושביה קודם שבא עשו לשם. ורבותינו דרשו (שבת פה.). שהיו בקיאין בישובה של ארץ, מלא קנה זה לזיתים, מלא קנה זה לגפנים, שהיו טועמין ויודעין אי זו נטיעה ראויה לה: (רש"י)

 אבן עזרא  שעיר. לא ידענו יחוסו והזכירם הכתוב להפריש יחוסי שעיר ועשו. כי ישראל יצוו על בני עשו: החורי. כמו חורי יהודה. וטעמו גדולה ויתכן להיות מגזרת ואורגים חורי. שהוא לובן. וכן אמר התרגום. ונמשלו הסגנים בלובן בעבור שאין בעינים כמוהו והוא כאור והפך זה בל יתיצב לפני חשוכים: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  אלה בני שעיר החרי. החרי שם איש היה אבי אומה קדמונית תקרא על שמו כמו האמורי והפריזי כמו שנאמר (דברים ב כב) אשר השמיד את החורי מפניהם ונקרא שעיר על שם הארץ שנקראת שעיר והשם הזה היה לארץ מן עשו שהוא איש שעיר מיום שהלך שם ואילך וכן שם אדום ממנו היה אבל הכתוב הפריש ביניהם כי אלה הם בני שעיר החורי שהיו יושבי הארץ למבראשונה לא בני שעיר האדומי אשר בא שם ועוד אפרש יחוס החורי במשנה תורה (דברים ב י) בעזרת השם וכתב רבי אברהם הזכיר הכתוב זה להפריש יחוסי שעיר ועשו כי ישראל יצוו על בני עשו ורש"י כתב (בפסוק כד) לא הוזקק לכתוב משפחות החורי אלא מפני תמנע להודיע גדולת אברהם (הרמב"ן)

 בעל הטורים  יושבי הארץ. בגימטריא היו מריחים בארץ: (בעל הטורים)

 אור החיים  אלה בני שעיר וגו'. טעם הודעת ענין זה, להודיע שיעור מה שנתן ה' בזכות האבות לעשו הגם היותו רשע. ורז''ל גם כן דרשו במם' שבת פרק ר' עקיבא (פ''ה) וז''ל ר' אחא בר יעקב אמר חורי שנעשו בני חורין מנכסיהם ע''כ, הרי שיספר הכתוב בנתינתם לעשו. ואמרו עוד (סנהדרין צ''ט) כי להודיע תמנע היותה ברום המעלות אחות לוטן ונעשית פילגש לאליפז, ואלו ואלו דברי אלהים חיים: (אור החיים)

 ספורנו  אלה בני שעיר החורי. הזכיר בשם הגבורים שהיו אז אנשי השם להודיע שאעפ''כ השמידום בני עשו ברצון האל יתב' כאמרו כאשר עשה לבני עשו היושבים בשעיר וכו': (ספורנו)


{כא}  וְדִשׁוֹן וְאֵצֶר וְדִישָׁן אֵלֶּה אַלּוּפֵי הַחֹרִי בְּנֵי שֵׂעִיר בְּאֶרֶץ אֱדוֹם:

 אונקלוס  וְדִישׁוֹן וְאֵצֶר וְדִישָׁן אִלֵּין רַבְרְבֵי חוֹרָאֵי בְּנֵי שֵׂעִיר בְּאַרְעָא דֶאֱדוֹם: (אונקלוס)

 יונתן  וְדִשׁוֹן וְאֵצֶר וְדִישָׁן אִלֵין רַבְרְבֵי גִינוּסַיָא בְּנוֹי דִגְבַל דִמְדוֹרְהוֹן מִן עַלְמִין בְּאַרְעָא אֱדוֹמָאֵי: (תרגום יונתן)


{כב}  וַיִּהְיוּ בְנֵי לוֹטָן חֹרִי וְהֵימָם וַאֲחוֹת לוֹטָן תִּמְנָע:

 אונקלוס  וַהֲווֹ בְנֵי לוֹטָן חוֹרִי וְהֵימָם וַאֲחָתֵהּ דְלוֹטָן תִּמְנָע: (אונקלוס)

 יונתן  וַהֲווֹ בְּנֵי לוֹטָן חוֹרִי וְהֵימָם וַאֲחָתֵיהּ דְלוֹטָן תִּמְנָע: (תרגום יונתן)

 הרמב"ן  ואחות לוטן תמנע. כמו ואחות תובל קין נעמה (לעיל ד כב) ואחיותיהם צרויה ואביגיל (דהי"א ב טז) ותמר אחותם (שם ג ט) וסרח אחותם (להלן מו יז) כי המנהג ליחס הבת אל האחים והיה ראוי שתמנה למעלה עם בני שעיר ודישון ואצר ודישן ותמנע אחותם אבל היתה אחות לוטן בת אביו ובת אמו לא אחות שאר האחים ולכן רצה ליחס אותה אליו או שהיתה אחותו מן האם ולא מן האב ואיננה בת שעיר החורי (הרמב"ן)


{כג}  וְאֵלֶּה בְּנֵי שׁוֹבָל עַלְוָן וּמָנַחַת וְעֵיבָל שְׁפוֹ וְאוֹנָם:

 אונקלוס  וְאִלֵּין בְּנֵי שׁוֹבָל עַלְוָן וּמָנַחַת וְעֵיבָל שְׁפוֹ וְאוֹנָם: (אונקלוס)

 יונתן  וְאִלֵין בְּנֵי שׁוֹבָל עַלְוָן וּמָנַחַת וְעֵיבָל שְׁפוֹ וְאוֹנָם: (תרגום יונתן)


{כד}  וְאֵלֶּה בְנֵי צִבְעוֹן וְאַיָּה וַעֲנָה הוּא עֲנָה אֲשֶׁר מָצָא אֶת הַיֵּמִם בַּמִּדְבָּר בִּרְעֹתוֹ אֶת הַחֲמֹרִים לְצִבְעוֹן אָבִיו:

 אונקלוס  וְאִלֵּין בְּנֵי צִבְעוֹן וְאַיָּה וַעֲנָה הוּא עֲנָה דִּי אַשְׁכַּח יָתּ גִּבָּרַיָּא בְּמַדְבְּרָא כַּד הֲוָה רָעֵי יָת חֲמָרַיָּא לְצִבְעוֹן אֲבוּהִי: (אונקלוס)

 יונתן  וְאִלֵין בְּנֵי צִבְעוֹן וְאַיָה וַעֲנָה הוּא עֲנָה דְאַרְבַּע יַת עֶדְרַיָא [צ"ל ערוציה] עִם אַתְנִי וְלִזְמַן אַשְׁכַּח יַת כּוּדְנַיְיתָא דִי נְפָקוּ מִנְהוֹן כַּד הֲוָה רָעֵי יַת חַמְרַיָיא לְצִבְעוֹן אָבוּי: (תרגום יונתן)

 רש"י  ואיה וענה. וי"ו יתירה, והוא כמו איה וענה, והרבה יש במקרא, תת וקדש וצבא מרמס (דניאל ח, יג.), נרדם ורכב וסוס (תהלים עו, ז.): הוא ענה. האמור למעלה שהוא אחיו של צבעון, וכאן הוא קורא אותו בנו, מלמד שבא צבעון על (י) אמו והוליד את ענה: את הימם. פרדים. הרביע חמור על סוס וילדה פרד, והוא היה ממזר והביא פסולין לעולם. ולמה נקרא שמם ימים, שאימתן מוטלת על הבריות, דאמר רבי חנינא, מימי לא שאלני אדם (כ) על מכת פרדה לבנה, וחיה (חולין ז:). (והלא קא חזינן דחיה, אל תקרי וחיה אלא וחיתה, כי המכה לא תתרפא לעולם. ברש"י ישן). ולא הוזקק לכתוב לנו משפחות החורי, אלא מפני תמנע, ולהודיע גדולת אברהם כמו שפירשתי למעלה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (י) ואם תאמר מנא ליה דצבעון בא על אמו דהיא אשתו של שעיר, דילמא שעיר אביו של צבעון בא על אשת צבעון והוליד את ענה, והעולם היו סבורין דבנו של צבעון היה, אבל באמת בנו של שעיר היה אחיו של צבעון, ויש לומר דסברא הוא דתלינן קלקלה במקולקל (ב"ב ק"ט:), ולעיל נמי מצינו דצבעון היה המקולקל דבא על כלתו אשתו של ענה, ואין סברא לומר דשני מקולקלין היו, וא"ת לעיל גופיה מנא ליה דצבעון היה המקולקל ובא על כלתו, דילמא ענה היה המקולקל ובא על אמו אשתו של צבעון, ויש לומר אם כן היו נמי שני מקולקלין ענה ושעיר, וכיון שיכולין לתלות הכל בצבעון תלינן, (הרא"ם), הקשה מהרש"ל למה נעשה שתי נשים מקולקלין אשת ענה כלתו של צבעון ואשת שעיר אמו של צבעון, ויש לומר שהנשים אינן נקראות מקולקלין שהם אינם עושין מעשה כלל, אבל האיש שעושה מעשה נקרא מקולקל, אי נמי הנשים יכולים לומר אנוסים היינו אבל האיש אינו יכול לפטור עצמו בטענה זו, לפי שאין קישוי אלא לדעת (יבמות נ"ג:): (כ) ר"ל דר' חנינא היה רופא ואמר מימי לא שאלני אדם על רפואת מכת פרדה ונתתי לו רפואה: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ואיה וענה. פי' הוי''ו כפ''א רפה בלשון ישמעאל ובדברי הימים איננו: הימם. אמר המתרגם גבורים כמו האמים לפנים כי ימצא האל''ף שיתחלף ביו''ד כמו יתימרו ויאמר הגאון שהם פרדים: ופי' מצא. הרכיב. ויתכן להיות מצא שהוא מצא בתחלה זאת החכמה כי מין אחד עם מין אחר לא יולידו ויחזיק זה הפירוש שאמר הכתוב ברעותו את החמורי' ואילו היו הימים צמחים כאשר פירשו רבים מה טעם להזכיר החמורים: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  ואלה בני צבעון ואיה וענה. הוי"ו יתירה וכן עבד אביך ואני מאז ועתה ואני עבדך ( טו לד) דין שניהם אני ואלה ראשי בית אבותם ועפר וישעי (דהי"א ה כד) וכמוהם רבים והנה צבעון זה הוא הבן השלישי לשעיר החורי והוליד שני בנים אלו איה וענה וסיפר הכתוב כי ענה זה בן צבעון הוא אותו ענה שמצא הימים במדבר ברעותו החמורים של צבעון אביו להבדיל בינו ובין ענה דודו אחי צבעון אביו וזה ענה בן צבעון הוא חמיו של עשו

"אשר מצא את הימים" - כדעת מקצת רבותינו בתלמוד (פסחים נד) הם הפרדים וזה האיש מצא כי יולידו מין שלא במינו ואין כן בשאר מיני הכלאים ואמר במדבר ברעותו החמורים כי היו לו שם במדבר חמורים רבים תובעים אתונות והרביעם עם הסוסיות והולידו ונראה שנחשב לו בדורו לחכמה כי הכיר במיניהם שהם קרובים בטבע ויולידו והיה נודע במעשה ההוא ועל כן יתארהו בו ואונקלוס תרגם גבריא והנראה מסברתו כי ענה זה באו עליו מן האומה הנקראת אימים לפנים עם גדול ורם כענקים (דברים ב י) ורצו לגזול ממנו החמורים של צבעון אביו והוא היה במדבר ואין עוזר לו ותמצא ידו להם והציל מידם והוא מלשון תמצא ידך לכל אויביך (תהלים כא ט) ולא המציתך ביד (שאול) דוד ( ג ח) או יאמר שמצא אותם ונצל והיה נודע בגבורה הזאת ונכון הוא (הרמב"ן)


{כה}  וְאֵלֶּה בְנֵי עֲנָה דִּשֹׁן וְאָהֳלִיבָמָה בַּת עֲנָה:

 אונקלוס  וְאִלֵּין בְּנֵי עֲנָה דִּשֹׁן וְאָהֳלִיבָמָה בַּת עֲנָה: (אונקלוס)

 יונתן  וְאִלֵין בְּנֵי עֲנָה דִשוֹן וְאָהֳלִיבָמָה בַּת עֲנָה: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  ואלה בני ענה דישון ואהליבמה בת ענה. אין זה ענה הנזכר בראש הפסוק כי אילו היה הוא מה צורך להזכירו רק הוא ענה הנזכר בפסוק ראשון: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  ואלה בני ענה דישון ואהליבמה בת ענה. דרך הכתוב לאמר בבנות כן כמו ואת דינה בתו (להלן מו טו) וזה ענה הוא הבן הרביעי לשעיר החורי אחי צבעון הנמנה אחריו למעלה (בפסוק כ) כי הפרשה תמנה שבעה בני שעיר החורי כתולדותם והיה לזה ענה בן אחד יקרא גם כן דישון כשם דודו ולו בת תקרא אהליבמה כשם קרובתה בת ענה בן צבעון ולכך יאמר הכתוב באשת עשו (לעיל פסוק ב) אהליבמה בת ענה בת צבעון להגיד כי היא בת ענה שמצא הימים נכדת צבעון לא אהליבמה בת ענה בן שעיר החורי אחי צבעון ועל דעת קצת רבותינו (פסחים נד) אין בפרשה רק איש אחד הנקרא ענה והוא בן צבעון שבא בזנות על אמו אשת שעיר החורי וימנה אותו הכתוב (בפסוק כ) בבני שעיר החורי כי יחשבוהו האנשים כבנו ויקראוהו ענה בן שעיר וגדלו בין בניו בחשבו שהוא בנו וימנה אותו הכתוב פעם אחרת (בפסוק כד) על פי האמת בן לצבעון וזה מדרשם של דורשי חומרות כמו שמוזכר במסכת פסחים (שם) ואיננו דברי הכל בגמרא ולא משמעו של מקרא כלל (הרמב"ן)


{כו}  וְאֵלֶּה בְּנֵי דִישָׁן חֶמְדָּן וְאֶשְׁבָּן וְיִתְרָן וּכְרָן:

 אונקלוס  וְאִלֵּין בְּנֵי דִישָׁן חֶמְדָן וְאֶשְׁבָּן וְיִתְּרָן וּכְרָן: (אונקלוס)

 יונתן  וְאִלֵין בְּנֵי דִישָׁן חֶמְדָן וְאֶשְׁבָּן וְיִתְרָן וּכְרָן: (תרגום יונתן)

 הרמב"ן  ואלה בני דישן חמדן ואשבן. הוא דישון הבן החמישי לשעיר כי אין קפידא שיקראנו דישן או דישון רק כשהם בפסוק אחד להבדיל בין שניהם וכן ויעש חירום את הכיורות ויכל חירם (מלכים א ז מ) והוצרך הכתוב בכאן לקראו דישן שלא יחשב שהוא דישון בן ענה הנזכר בסמוך ליחס לו תולדות כי כן יהיה במשמע (הרמב"ן)


{כז}  אֵלֶּה בְּנֵי אֵצֶר בִּלְהָן וְזַעֲוָן וַעֲקָן:

 אונקלוס  אִלֵּין בְּנֵי אֵצֶר בִּלְהָן וְזַעֲוָן וַעֲקָן: (אונקלוס)

 יונתן  אִלֵין בְּנֵי אֵצֶר בִּלְהָן וְזַעֲוָן וַעֲקָן: (תרגום יונתן)

 אור החיים  אלה בני אצר וגו'. ירמוז הכתוב על דרך אומרם ז''ל (ילקוט משלי ב') אמרה תורה מפני מה בני עניים אמר לה הקב''ה להנחיל אוהבי יש ואוצרותיהם אמלא פירוש כי באמצעות יסוריהן בעולם הזה ירבה אוצרם בעולם הבא, והוא אומרו אלה בני אצר פי' אותם שחפצים לאצור אוצר בטוב בנצחי צריכין בעולם הזה לסבול יסורין. בלהן וגו', ומודיע הכתוב כי היסורין הם עושים אוצרות מלאים כל טוב למעלה באמצעותם. וכיסורי ר' אלעזר ב''ר שמעון בר יוחאי (ב''מ פד:) שהיה קורא אותם בואו אחי וגו', ומעתה מי האיש החפץ חיים העליונים ולאצור אוצרות הטוב ימאוס בעולם הזה ובתענוגיו ויקבל עליו בלהן וזעון ועקן תרגום צרה עקא לטוב לו כל הימים ולמלאות אוצרותיו: (אור החיים)


{כח}  אֵלֶּה בְנֵי דִישָׁן עוּץ וַאֲרָן:

 אונקלוס  אִלֵּין בְּנֵי דִישָׁן עוּץ וַאֲרָן: (אונקלוס)

 יונתן  אִלֵין בְּנֵי דִישָׁן עוּץ וַאֲרָן: (תרגום יונתן)


{כט}  אֵלֶּה אַלּוּפֵי הַחֹרִי אַלּוּף לוֹטָן אַלּוּף שׁוֹבָל אַלּוּף צִבְעוֹן אַלּוּף עֲנָה:

 אונקלוס  אִלֵּין רַבְרְבֵי חוֹרָאָה רַבָּא לוֹטָן רַבָּא שׁוֹבָל רַבָּא צִבְעוֹן רַבָּא עֲנָה: (אונקלוס)

 יונתן  אִלֵין רַבְרְבֵי גְנוּסְיָא רַבָּא לוֹטָן רַבָּא שׁוֹבָל רַבָּא צִבְעוֹן רַבָּא עֲנָה: (תרגום יונתן)


{ל}  אַלּוּף דִּשֹׁן אַלּוּף אֵצֶר אַלּוּף דִּישָׁן אֵלֶּה אַלּוּפֵי הַחֹרִי לְאַלֻּפֵיהֶם בְּאֶרֶץ שֵׂעִיר: (פ)

 אונקלוס  רַבָּא דִּשֹׁן רַבָּא אֵצֶר רַבָּא דִישָׁן אִלֵּין רַבְרְבֵי חוֹרָאָה לְרַבְרְבָנֵיהוֹן בְּאַרְעָא דְשֵׂעִיר: [פ] (אונקלוס)

 יונתן  רַבָּא דִשׁוֹן רַבָּא אֵצֶר רַבָּא דִישָׁן אִלֵין רַבְרְבֵי גִנוּסַיָא לְרַבְרְבָנֵיהוֹם דִמְדוֹרְהוֹם מִן קַדְמַת דְנָא בְּאַרְעָא דְגַבְלָא: (תרגום יונתן)


{לא}  וְאֵלֶּה הַמְּלָכִים אֲשֶׁר מָלְכוּ בְּאֶרֶץ אֱדוֹם לִפְנֵי מְלָךְ מֶלֶךְ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל:

 אונקלוס  וְאִלֵּין מַלְכַיָּא דִי מְלִיכוּ בְּאַרְעָא דֶאֱדוֹם קֳדָם דִּי מְלַךְ מַלְכָּא לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל: (אונקלוס)

 יונתן  וְאִלֵין מַלְכַיָיא דִי מְלָכוּ בְּאַרְעָא דְאֱדוֹם קֳדָם עַד לָא מְלָךְ מַלְכָּא לִבְנֵי יִשְרָאֵל: (תרגום יונתן)

 רש"י  ואלה המלכים וגו'. שמנה היו, וכנגדן העמיד יעקב, ובטל מלכות עשו (ל) בימיהם, אלו הן, שאול, ואיש בשת, דוד ושלמה, רחבעם, אביה, אסא, יהושפט. ובימי יורם (מ) בנו כתיב, בימיו פשע אדום מתחת יד יהודה וימליכו עליהם מלך (מלכים-ב ח, כ.), ובימי שאול כתיב אין מלך באדום נצב מלך: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ל) רוצה לומר כיון דכתיב ולאום מלאום יאמץ (לעיל כ"ה כ"ג), משמע דלא ישוו בגדולה, ולכן כשהמליכו מלכי ישראל בטל המלכות של עשו כל אותו זמן שמלכו כדמפרש ואזיל: (מ) דהוא היה האחרון ומיד בימיו התחיל מלכות של עשו, וכן בימי שאול שהיה המלך הראשון מיד בטלה מלכות של עשו: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ואלה המלכים. יש אומרים כי בדרך נבואה נכתבה זאת הפרשה. ויצחקי אמר בספרו כי בימי יהושפט נכתבה זאת הפרשה. ופי' הדורות כרצונו הכי קרא שמו יצחק כל השומע יצחק לו. כי אמר כי הדד הוא הדד האדומי ואמר כי מהיטבאל אחות תחפנחם. וחלילה חלילה שהדבר כמו שדבר על ימי יהושפט וספרו ראוי להשרף ולמה תמה על שמנה מלכים שמלכו שהם רבים. והנה מלכי ישראל כפלים במספר. ושני אלה המלכים קרובים לשני מלכי ישראל. גם מלכי יהודה רבים הם ממלכי אדום עד ימי משה והאמת שפי' לפני מלך מלך על משה מלך ישראל וכן כתוב ויהי בישורון מלך: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  ואלה המלכים אשר מלכו בארץ אדום. נכתב זה להגיד כי נתקימה בו ברכת יצחק שאמר לו ועל חרבך תחיה (לעיל כז מ) כי גברו על בני שעיר החורי ומלכו עליהם בארצם ואלה הערים מדינות בארץ אדום כי בצרה לאדום היא כמו שכתוב (ישעיהו לד ו) כי זבח לה' בבצרה וטבח גדול בארץ אדום וכן ארץ התימני מאדום כמו שנאמר בו (עובדיה א ט) וחתו גבוריך תימן למען יכרת איש מהר עשו וכולם כך המה אבל ספר הכתוב כי לא היו מלך בן מלך כאשר היו בישראל

"ולפני מלך מלך" - ימים רבים קודם ואין טעם "לפני מלך מלך" שנמשכה מלכות אלה עד מלכות ישראל (ראה רש"י ורד"ק) אבל לאמר כי אז לא תהיה להם מלכות לקיים "ואת אחיך תעבוד" (לעיל כז מ) ויתכן שאלו כולם בימי משה כבר עברו כי היו זקנים בעת שהמליכו אותם ולא האריכו ימים (הרמב"ן)

 בעל הטורים  ואלה המלכים. בשביל שאמר יעקב לעשו ח''פ אדוני מלכו ח' מלכים קודם ישראל, וכנגדם מלכו ח' מלכים עד יהורם ובימיו פשע אדום: (בעל הטורים)

 אור החיים  ואלה המלכים וגו'. יכוין בזה למנות כל אשר נתחתן לאדום או העמיד לה מלך וכדומה כי הכל עומד לאבדון בנפול אדום, וכאומרם ז''ל (ב''ר פ' פ''ג) בצרה לפי שהעמידה מלך לאדום עתידה ללקות עמהם דכתיב (ישעי' ל''ד) זבח לה' בבצרה ע''כ, גם שאר הערים הגם שביני ביני קודם שיבא גואל צבי ישראל יכנסו ברשות מלך אחר יבואו בני ישראל בטענה קדומה ויוציאוה ותשרף, ואין צל הזולת מצילתה:

גם לקחת סימן לגאולה העתידה כי יאריכו הימים, והראיה כי ה' מנה מלכי אדום שקדמו למלכי ישראל, וכמותם קדמו מלכי ישראל למלכותם אחר שפסקה אחר מלכים הרשומים בתורה, ומעתה כמו כן ימלכו ישראל כמנין אשר מלכו באדום (בגלות, הגה) והגם כי ששת אלפים עולם עומד, (סנהדרין צט,) יאריך ה' ימי טובה כמאמרם ז''ל:

חסלת פרשת וישלח (אור החיים)

 ספורנו  לפני מלך מלך. קודם שימלוך משה עליהם במצות האל ית' כאמרו ויצום אל בני ישראל על דרך וצוך לנגיד: (ספורנו)


{לב}  וַיִּמְלֹךְ בֶּאֱדוֹם בֶּלַע בֶּן בְּעוֹר וְשֵׁם עִירוֹ דִּנְהָבָה:

 אונקלוס  וּמְלַךְ בֶּאֱדוֹם בֶּלַע בַּר בְּעוֹר וְשׁוּם קַרְתֵּהּ דִּנְהָבָה: (אונקלוס)

 יונתן  וּמְלַךְ בֶּאֱדוֹם בֶּלַע בַּר בְּעוֹר וְשׁוּם קַרְתָּא דְבֵית מַלְכוּתֵיהּ דִנְהָבָא: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  בלע בן בעור. איננו בלעם. גם בלעם איננו בן לבן הארמי. ויתכן שדרך הדרש בעבור היותו מנחש כמוהו. כי לא יפול מדברי רבותינו ז''ל ארצה. גם בלע ארמי היה וזה בלעם אדומי. גם יובב בן זרח איננו איוב כאשר אמר היצחקי המהביל: (אבן עזרא)


{לג}  וַיָּמָת בָּלַע וַיִּמְלֹךְ תַּחְתָּיו יוֹבָב בֶּן זֶרַח מִבָּצְרָה:

 אונקלוס  וּמִית בָּלַע וּמְלַךְ תְּחוֹתוֹהִי יוֹבָב בַּר זֶרַח מִבָּצְרָה: (אונקלוס)

 יונתן  וּמִית בֶּלַע וּמְלַךְ תְּחוֹתוֹי יוֹבָב בַּר זֶרַח מִבָּצְרָה: (תרגום יונתן)

 רש"י  יובב בן זרח מבצרה. בצרה מערי מואב היא, שנאמר ועל קריות ועל בצרה וגו' (ירמיה מח, כד.), ולפי שהעמידה מלך לאדום עתידה ללקות (נ) עמהם, שנאמר כי זבח לה' בבצרה (ישעיה לד, ו.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (נ) (מו' מענדל), דקשה לרש"י למה לו לייחסו אחר אביו כיון שייחסו על שם מקומו, כמו שמלה ממשרקה וכו', ותירץ שלא היה איש ידוע וניכר על שם מקומו, ולזה הוצרך לייחסו על שם אביו ולא ייחסו על שם מקומו אלא להודיע שעתידה ללקות וכו': (שפתי חכמים)

 בעל הטורים  מבצרה. ב' דין ואידך חמוץ בגדים מבצרה. לעתיד לבוא תלקה בצרה עם אדום לפי שהעמידה להם מלך שהמליכה להם וזהו חמוץ בגדים מבצרה תלקה בצרה שנאמר יובב בן זרח מבצרה: (בעל הטורים)


{לד}  וַיָּמָת יוֹבָב וַיִּמְלֹךְ תַּחְתָּיו חֻשָׁם מֵאֶרֶץ הַתֵּימָנִי:

 אונקלוס  וּמִית יוֹבָב וּמְלַךְ תְּחוֹתוֹהִי חֻשָׁם מֵאַרְעָא דָרוֹמָא: (אונקלוס)

 יונתן  וּמִית יוֹבָב וּמְלַךְ תְּחוֹתוֹי חוּשָׁם מֵאַרַע דָרוֹמָא: (תרגום יונתן)


{לה}  וַיָּמָת חֻשָׁם וַיִּמְלֹךְ תַּחְתָּיו הֲדַד בֶּן בְּדַד הַמַּכֶּה אֶת מִדְיָן בִּשְׂדֵה מוֹאָב וְשֵׁם עִירוֹ עֲוִית:

 אונקלוס  וּמִית חֻשָׁם וּמְלַךְ תְּחוֹתוֹהִי הֲדַד בַּר בְּדַד דִקְטִיל יָת מִדְיָנָאֵי בְּחַקְלָא דְמוֹאָב וְשׁוּם קַרְתֵּהּ עֲוִית: (אונקלוס)

 יונתן  וּמִית חוּשָׁם וּמְלַךְ תְּחוֹתוֹי הֲדַד בַּר בְּדַד דִקְטַל יַת מִדְיָנָאֵי בְּסַדְרוּתֵיהּ עִמְהוֹן קְרָבָא בְּחַקְלֵי מוֹאָב וְשׁוּם קַרְתָּא דְבֵית מַלְכוּתֵיהּ עֲוִית: (תרגום יונתן)

 רש"י  המכה את מדין בשדה מואב. שבאכ מדין על מואב למלחמה, והלך מלך אדום לעזור את מואב, ומכאן אנו למדים, שהיו מדין ומואב מריבים זה עם זה, ובימי בלעם עשו שלום להתקשר על ישראל: (רש"י)

 הרמב"ן  וטעם המכה את מדין בשדה מואב. להגיד גבורתו שבאו המדינים בשדה מואב להשגב עמם ונצח את כלם (הרמב"ן)


{לו}  וַיָּמָת הֲדָד וַיִּמְלֹךְ תַּחְתָּיו שַׂמְלָה מִמַּשְׂרֵקָה:

 אונקלוס  וּמִית הֲדָד וּמְלַךְ תְּחוֹתוֹהִי שַׂמְלָה מִמַשְׂרֵקָה: (אונקלוס)

 יונתן  וּמִית הֲדָד וּמְלַךְ תְּחוֹתֵיהּ שַמְלָה מִמַשְרֵקָה: (תרגום יונתן)


{לז}  וַיָּמָת שַׂמְלָה וַיִּמְלֹךְ תַּחְתָּיו שָׁאוּל מֵרְחֹבוֹת הַנָּהָר:

 אונקלוס  וּמִית שַׂמְלָה וּמְלַךְ תְּחוֹתוֹהִי שָׁאוּל מֵרְחוֹבוֹת דְעַל פְּרָת: (אונקלוס)

 יונתן  וּמִית שַמְלָה וּמְלַךְ תְּחוֹתוֹי שָׁאוּל דְמִן רְחוֹבוֹת דְעַל פְּרָת: (תרגום יונתן)


{לח}  וַיָּמָת שָׁאוּל וַיִּמְלֹךְ תַּחְתָּיו בַּעַל חָנָן בֶּן עַכְבּוֹר:

 אונקלוס  וּמִית שָׁאוּל וּמְלַךְ תְּחוֹתוֹהִי בַּעַל חָנָן בַּר עַכְבּוֹר: (אונקלוס)

 יונתן  וּמִית שָׁאוּל וּמְלַךְ תְּחוֹתוֹי בַּעַל חָנָן בַּר עַכְבּוֹר: (תרגום יונתן)

 הרמב"ן  ובעל חנן בן עכבור. היה ממקום שאול על כן לא הזכיר לו עיר אחרת ויתכן שהיה חנן מקום והוא בעל עליו ואחרי כן מלך (הרמב"ן)


{לט}  וַיָּמָת בַּעַל חָנָן בֶּן עַכְבּוֹר וַיִּמְלֹךְ תַּחְתָּיו הֲדַר וְשֵׁם עִירוֹ פָּעוּ וְשֵׁם אִשְׁתּוֹ מְהֵיטַבְאֵל בַּת מַטְרֵד בַּת מֵי זָהָב:

 אונקלוס  וּמִית בַּעַל חָנָן בַּר עַכְבּוֹר וּמְלַךְ תְּחוֹתוֹהִי הֲדַר וְשׁוּם קַרְתֵּהּ פָּעוּ וְשׁוּם אִתְּתֵהּ מְהֵיטַבְאֵל בַּת מַטְּרֵד בַת מְצָרֵף דַּהֲבָא: (אונקלוס)

 יונתן  וּמִית בַּעַל חָנָן בַּר עַכְבּוֹר וּמְלַךְ תְּחוֹתוֹי הֲדַר וְשׁוּם קַרְתָּא דְבֵית מַלְכוּתֵיהּ פָּעוּ וְשׁוּם אִנְתְּתֵיהּ מְהֵיטַבְאֵל בְּרַת מַטְרֵד הוּא גַבְרָא דַהֲוָה לָעֵי בְּמַטְרְדָה וּבְסַרְדִיתָא וּמִן דְעָתַר וְקָנָה נִכְסִין הֲדַר לְמֶהֱוֵי מִתְגָאֶה בְּלִבֵּיהּ לְמֵימָר מַאן הוּא כַּסְפָּא וּמָאן הוּא דַהֲבָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  בת מי זהב. מהו זהב, עשיר היה, ואין זהב חשוב בעיניו לכלום: (רש"י)

 אבן עזרא  מהיטבאל בת מטרד. כטעם בת ענה בת צבעון. או הזכיר הכתוב שם אביה ושם אמה: מי זהב. כן שמו. והגאון אמר צורף זהב ואחרים אמרו רמז לעושים זהב מנחשת ואלה דברי רוח: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  בכולן מזכיר שמות מקומותיהם חוץ מבעל חנן בן עכבור לפי שלא היה לו מקום ידוע שהיו לו אויבים רבים והיה מתחבא היום כאן ולמחר כאן ולא היה יושב במקום ידוע: ושם אשתו. מזכיר שם אשתו מלמד שמלך על ידה שהיתה בת גדולים ועשירים: מונה כאן ח' מלכים וי''א אלופים וכנגדן נאמרו בישראל י''א שופטים מיהושע עד שמואל וח' מלכים עד יורם וזהו ואלכה לנגדך: (בעל הטורים)


{מ}   מפטיר  וְאֵלֶּה שְׁמוֹת אַלּוּפֵי עֵשָׂו לְמִשְׁפְּחֹתָם לִמְקֹמֹתָם בִּשְׁמֹתָם אַלּוּף תִּמְנָע אַלּוּף עַלְוָה אַלּוּף יְתֵת:

 אונקלוס  וְאִלֵּין שְׁמָהַת רַבְרְבֵי עֵשָׂו לְזַרְעֲיָתְהוֹן לְאַתְרֵיהוֹן בִּשְׁמָהַתְהוֹן רַבָּא תִמְנָע רַבָּא עַלְוָה רַבָּא יְתֵת: (אונקלוס)

 יונתן  וְאִלֵין שְׁמָהַת רַבְרְבֵי עֵשָו לְיִחוּסֵיהוֹן לְאָתַר מְדוֹרֵיהוֹן בִּשְׁמָהַתְהוֹן רַבָּא תִמְנָע רַבָּא עַלְוָה רַבָּא יְתֵת: (תרגום יונתן)

 רש"י  ואלה שמות אלופי עשו. שנקראו על שם מדינותיהם (ס) לאחר שמת הדר, ופסקה מהם מלכות, והראשונים הנזכרים למעלה הם שמות תולדותם, וכן מפורש בדברי הימים (-א א, נא.) וימת הדר ויהיו אלופי אדום אלוף תמנע וגו': (רש"י)

 שפתי חכמים  (ס) (ממ"ש), רצה לומר זהו שאמר הכתוב למקומותם בשמותם, פירוש שנקראו שמותן על שם מקומותם, וזהו שאמר אחר כך והראשונים וכו' הם שמות תולדותם, שלא תיקשי הא כבר מנה לעיל אלופי בני עשו, גם שם מנה אחרים, והא ראיה שאלו נקראים על שם מדינותיהם דהא מגדיאל היא רומי כדאיתא במדרש רבה (פ' פ"ג ג') שנראה לר' אמי בחלום היום מלך מגדיאל, אבל באחרים כגון אלוף קנז וכו' אפשר שהם נקראים על שם תולדותם, מאחר שנזכרים למעלה בשמות אלו גם כן, וכן אלוף אהליבמה אלוף תמנע י"ל שמות תולדותם טפי, מאחר דמצינו לעיל שהם שמות אדם, ואינך גם כן אין הכרח שהם שמות מדינה לכך מביא ראיה ממגדיאל שהוא שם מקום, לכן יש לומר שכולם נקראו ע"ש מדינותיהם שבא זה וגילה על זה: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  וטעם ואלה שמות אלופי עשו למקומותם. שיש להם היום מקומות ידועים ואלה דברי משה ואלה הנזכרים הם בני האלופים הכתובים למעלה ולא הזכיר כי אם מי שיש לו מקום. תמנע. במקום הזה זכר כי יש לנו שמות רבים לזכר ולנקבה שוים וכן אהליבמה. או יהי' הפירוש להיות אלוף נוסף ויהיה אלוף תמנע שהיתה פילגש אליפז אלה הם אלופים עלוה גם יתת. והנה אלה נשיאי עמלק. ואלופי אהליבמה היו שבעה בימי משה אנשי מקומות על כן הוסיף לבאר במושבותם:

חסלת פרשת וישלח (אבן עזרא)

 הרמב"ן  ואלה שמות אלופי עשו. מתחלה (פסוקים טו-יט) מנה בני בניו שהיו אלופים בדור ההוא ואחר כן הצליחו מזרעו למלוכה ואחרי כן פסקה מלכותם וחזרו ונתנו את אלו אלופים לראש וכך נאמר בדברי הימים (א א נא) וימת הדד ויהיו אלופי אדום אלוף תמנע כך פירש רש"י ומה שאמר למשפחותם למקומותם בשמותם למושבותם בארץ אחוזתם (פסוק מג) כי הראשונים היו כל האחים אלופים יושבים כלם בעיר אחת מושלים בעם כאחד או כענין נשיאי שבט וראשי בתי אבות אבל אלו אחרונים היו אלופים למשפחותם כי כל אחד היה אלוף לכל משפחות בני עשו ובכל מקומות מושבותם והוא לבדו נקרא בדור אלוף אין אחר נקרא כן בכל ארץ אחוזתם כי היו כמלכים לארצם אבל לא ישבו לכסא להם ולא נתנו עליהם הוד מלכות ונכתבה הפרשה בדרך הנבואה לדעת רבים (רש"י וראב"ע והרד"ק) ואיננו נכון כי הנבואה למה תזכיר את אלה ועד איזה זמן תמנה ותפסיק בהם אבל הנכון שכל אלה לפני התורה ונאמר שמשלו כאחד ויהיה פירוש למקומותם שמשל כל אחד במקומו או שהיה ממשלתם זמן מועט ושנות רשעים תקצורנה (משלי י כז) (הרמב"ן)


{מא}  אַלּוּף אָהֳלִיבָמָה אַלּוּף אֵלָה אַלּוּף פִּינֹן:

 אונקלוס  רַבָּא אָהֳלִיבָמָה רַבָּא אֵלָה רַבָּא פִּינֹן: (אונקלוס)

 יונתן  רַבָּא אָהֳלִיבָמָה רַבָּא אֵלָה רַבָּא פִּינוֹן: (תרגום יונתן)


{מב}  אַלּוּף קְנַז אַלּוּף תֵּימָן אַלּוּף מִבְצָר:

 אונקלוס  רַבָּא קְנַז רַבָּא תֵימָן רַבָּא מִבְצָר: (אונקלוס)

 יונתן  רַבָּא קְנַז רַבָּא תֵימָן רַבָּא מִבְצָר: (תרגום יונתן)


{מג}  אַלּוּף מַגְדִּיאֵל אַלּוּף עִירָם אֵלֶּה אַלּוּפֵי אֱדוֹם לְמשְׁבֹתָם בְּאֶרֶץ אֲחֻזָּתָם הוּא עֵשָׂו אֲבִי אֱדוֹם: (פפפ)

 אונקלוס  רַבָּא מַגְדִיאֵל רַבָּא עִירָם אִלֵּין רַבְרְבֵי אֱדוֹם לְמוֹתְבָנְהוֹן בְּאַרְעָא אַחֲסַנְתְּהוֹן הוּא עֵשָׂו אֲבוּהוֹן דֶאֱדוֹמָאֵי: [פפפ] (אונקלוס)

 יונתן  רַבָּא מַגְדִיאֵל הוּא הֲוָה מִתְקְרֵי מַגְדִיאֵל עַל שׁוּם קַרְתֵּיהּ מִגְדָל תַּקִיף הוּא רַבָּא עִירָם אִלֵין רַבְרְבֵי אֱדוֹם לְמוֹתְבָנֵיהוֹן בְּאַרְעָא אַחְסַנְתֵּיהוֹן הוּא עֵשָו אֲבוּהוֹן דֶאֱדוֹמָאֵי: (תרגום יונתן)

 רש"י  מגדיאל. הוא רומי:

חסלת פרשת וישלח: (רש"י)

 הרמב"ן  מגדיאל. זו רומי לשון רש"י ולא הבינותי זה כי אם נאמר שיהיה נבואה לימים רבים ולעתים רחוקות הנה מלכים רבים מלכו לאדום על מלכות רומי ואין רומי אלוף אבל היא מלכות גדולה ואמתני ותקיפא יתירה לא היה כמוה בממלכות אבל מה שאמרו בפרקי רבי אליעזר (לח) בשכר שפינה את כליו מפני יעקב אחיו נתן לו מאה מדינות משעיר ועד מגדיאל ומגדיאל זו רומי שנאמר אלוף מגדיאל אלוף עירם כוונתם בזה מה שהודעתיך כמה פעמים כי היו המקרים בראשונים רמז לזרעם והנה אלה האלופים האחרונים עשרה עם מגדיאל רמז שיהיו מלכי אדום בממשלתם במלכות הרביעית עשרה ימלכו על ארץ אדום והעשירי מהם ימלוך על רומי ומשם תתפשט אחרי כן מלכותם על כל העולם ולזה ירמוז שם מגדיאל שיתגדל על כל אל כמו שאמר בו (דניאל יא לו) ועשה כרצונו המלך ויתרומם ויתגדל על כל אל וזהו שנאמר (שם ז כד) וקרניא עשר מינה מלכותא עשרה מלכין יקומון ואחרן יקום אחריהון והוא ישנא מן קדמיא ואמרו בבראשית רבה (עו ו) כלם ביוצאי ירכו של עשו הכתוב מדבר ודרשו (שם פג ד) אלוף עירם שהוא עתיד לערום תיסוריות למלך המשיח במהרה יגלה חסלת פרשת וישלח (הרמב"ן)