---

פרשת דברים

---

דברים פרק-א

{א}  אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בַּמִּדְבָּר בָּעֲרָבָה מוֹל סוּף בֵּין פָּארָן וּבֵין תֹּפֶל וְלָבָן וַחֲצֵרֹת וְדִי זָהָב:

 אונקלוס  אִלֵין פִּתְגָמַיָא דִי מַלִיל מֹשֶׁה עִם כָּל יִשְׂרָאֵל בְּעִבְרָא דְיַרְדְנָא אוֹכַח יָתְהוֹן עַל דְחָבוּ בְמַדְבְּרָא וְעַל דְאַרְגִיזוּ בְמֵישְׁרָא לָקֳבֵל יַם סוּף בְּפָארָן אִתַּפָּלוּ עַל מַנָא וּבַחֲצֵרוֹת אַרְגִיזוּ עַל בִּשְׂרָא וְעַל דַעֲבָדוּ עֵגַל דִדְהָב: (אונקלוס)

 יונתן  אלה הדברים אִלֵּין פִּתְגָמֵי אוֹכָחוּתָא דִי מַלֵּיל משֶׁה עִם כָּל יִשְרָאֵל כַּנְפִינוּן לְוָתֵיהּ כַּד הֲווֹן בְּעִיבְרָא דְיַרְדְּנָא עָנָא וַאֲמַר לְהוֹן הֲלָא בְּמַדְבְּרָא בְּטַוְרָא דְסִינַי אִתְיְהִבַת לְכוֹן אוֹרַיְיתָא וּבְמֵישְׁרַיָא דְמוֹאָב אִתְפַּרְשַׁת לְכוֹן כַּמָּה נִיסִין וּפְרִישַׁן עָבַד לְכוֹן קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מִזְמַן דַּעֲבַרְתּוּן עַל גֵּיף יַמָא דְסוּף דַּעֲבַד לְכוֹן אִסְטְרַט לְכָל שִׁבְטָא וְשִׁבְטָא וְאַתּוּן סְטֵיתוּן מִבָּתַר מֵימְרֵיהּ וְאַרְגַּזְתּוּן קֳדָמוֹי בְּפָארָן עַל מֵימְרָא אַלְלַיָא וּטְפַלְתּוּן עֲלוֹי מִילֵי שִׁקְרָא וְאִתְרַעַמְתּוּן עַל מַנָא דְאָחִית לְכוֹן חִיוַור מִן שְׁמַיָא וְשַׁיֵילְתּוּן בִּישְרָא בַּחֲצֵרוֹת וַהֲוֵי חָמֵי לְכוֹן לְמִשְׁתֵּיצְיָא מִגּוֹ עַלְמָא אִלוּלֵי דִדְכַר לְכוֹן זְכוּת אַבְהַתְכוֹן צַדִיקַיָא וּמַשְׁכַּן זִמְנָא וַאֲרוֹן קְיָימָא וּמָאנָא קוּדְשָׁא דַּחֲמִיתוּן דַּהֲבָא סַנִינָא וְכַפֵּר לְכוֹן עַל חוֹבַת עֵיגַל דַּהֲבָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  אלה הדברים. לפי שהן דברי תוכחות (ספרי א.), (א) ומנה כאן כל המקומות שהכעיסו לפני המקום בהן, לפיכך סתם את הדברים והזכירן ברמז, (ב) מפני כבודן של ישראל: אל כל ישראל. אילו הוכיח מקצתן, היו אלו שבשוק אומרים, אתם הייתם שומעים מבן עמרם ולא השיבותם דבר מכך וכך, אילו היינו שם היינו משיבין אותו, לכך כנסם כולם, ואמר להם הרי כלכם כאן, כל מי שיש לו תשובה ישיב: במדבר. לא במדבר היו אלא בערבות מואב, ומהו במדבר, אלא בשביל מה שהכעיסוהו (ג) במדבר, שאמרו מי יתן מותנו וגו' (שמות טז, ג.): בערבה. בשביל הערבה, (ד) שחטאו בבעל פעור בשטים בערבות מואב: מול סוף. על מה שהמרו בים סוף בבואם לים סוף, שאמרו המבלי אין קברים במצרים (שם יד, יא.), וכן בנסעם מתוך הים, שנאמר וימרו על ים בים סוף (תהלים קו, ז.), כדאיתא בערכין (טו.): בין פארן ובין תפל ולבן. אמר רבי יוחנן, חזרנו על כל המקרא, ולא מצינו מקום ששמו תופל ולבן, אלא הוכיחן על הדברים (ה) שתפלו על המן שהוא לבן, שאמרו ונפשנו קצה בלחם הקלוקל (במדבר כא, ה.), ועל מה שעשו במדבר פארן (ו) ע"י המרגלים: וחצרות. במחלוקתו (ז) של קרח. דבר אחר, אמר להם, היה לכם ללמוד ממה (ח) שעשיתי למרים בחצרות בשביל לשון הרע (ספרי א.), ואתם נדברתם (ט) במקום: ודי זהב. הוכיחן על העגל, שעשו בשביל רוב זהב שהיה להם, שנאמר וכסף הרביתי להם וזהב עשו לבעל (הושע ב י): (רש"י)

 שפתי חכמים  (א) דהל"ל וידבר משה אל כל וגו' ומתרץ לפי שהם דברי כו'. ר"ל דהא בלאו הכי צריך לתרץ מה שנאמר כאן במדבר בערבה וגו' למה לא מפרש בהדיא המעשה שעשו שם אלא על כרחך צריך לומר לפי שהן דברי תוכחות ומנה וכו' לכך סתם הדברים והזכירן ברמז לפי שהזכיר כל ההכעסות ביחד לכך לא הוכיחם בפירוש אבל אם היה מוכיחן על הכעסה אחת היה מזכירם בפירוש כי אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא ואין בושת כל כך ולכך נאמר גם כן הדברים דכל מקום שנאמר דברים אינן אלא דברי תוכחות כדפירש רש"י בריש ספר קהלת ושם מביא ראיה מאלה הדברים דכתיב כאן ואב לכולן והדבר אשר יקשה מכם וגו'. כתב הרא"ם ויש לתמוה אם פירוש אלה הדברים הוא דברי תוכחות היאך כתב אחר זה ככל אשר צוה ה' והא התוכחות לא היה אלא מפי עצמו. ושמא יש לומר שהיו ברשות הקדוש ברוך הוא אף על פי שהיו מפי עצמו ועל הנתינת רשות נאמר ככל אשר צוה ה' וגו' אי נמי צוהו להוכיח ומה שהוכיחן סמוך למיתתו זה עשה מפי עצמו עד כאן לשונו. ולי נראה ככל אשר צוה ה' וגו' לא קאי על התוכחות אלא על המצות בכלל נאמר דהיינו משנה תורה וב' דברים נעשו במה שהוכיח אותן מפי עצמו וגם ביאר להם התורה והמצות וכמו שמפרש והולך: (ב) ואם תאמר והא אחר כך הזכיר העונות בפירוש עון מרגלים כדכתיב ותקרבון אלי כלכם וגו' וגם שאר דברים שהכעיסו לפניו מנה כאן בפרשה זו ויש לומר דלכך נקט רש"י כאן ומנה כאן כל המקומות ר"ל דכאן מנה כל המקומות ברמז כדפירשתי לעיל: (ג) וכן תרגם אונקלוס דחבו במדברא וכו' כתב הרא"ם ותמהני מאוד היאך יפרש מלת אלה האמור פה על הרמוז אליו והלא לא נתפרשו פה אלא המקומות שהכעיסו בלבד אבל הדברים שדבר להם בעבורם לא הזכירם כלל וכו' ובאמת איני יודע מה תמיה זו על רש"י זכרונו לברכה דהא הוא פירש אלה הדברים אלה דברי תוכחות ומלת הדברים היא דברי תוכחות והוי כאלו נאמר אלה התוכחות אשר הוכיח משה את כל ישראל בעבר הירדן על מה שחטאו במדבר וכו' בשלמא תרגום אונקלוס שתרגם על מלת הדברים אלין פתגמיא וכו' ולא תרגם אלין תוכחות די מליל וכו' הוצרך להוסיף אוכח יתהון כו' אבל רש"י שפירש הדברים תוכחות מה לי להוספה הזאת שהוסיף התרגום ודברי רש"י זכרונו לברכה הם נכוחים וישרים: (ד) דאין לומר דמקום החנייה נקרא ערבה כדכתיב לעיל בפרשת מסעי ויחנו בערבות מואב דאם כן ה"ל למכתב בעבר הירדן בערבה במדבר: (ה) שתפלו לשון נדבק [כמו טפלי עלי שקר זדים לשון חבור (אנגיקלפ"ט) רש"י בתהלים] כלומר היו מריבין על המן: (ו) אין להקשות למה לא פירש זה קודם שפירש תופל ולבן כסדר המקרא דיש לומר דלעיל הייתי אומר דכך פירושו של מקרא מול סוף ואיזה מקום הוא נקרא מול סוף ומפרש בין פארן ובין תופל ולבן אבל כיון שפירש רש"י דתופל ולבן לאו שמות מקומות הן אם כן מה פירוש של פארן ומתרץ ועל מה כו' אבל הלשון של בין אינו מתיישב שפיר: (ז) כאן משמע דמחלוקתו של קרח היתה קודם שילוח מרגלים דהא כתיב ויסעו מחצרות ויחנו במדבר פארן וכתיב אחר כך שלח לך אנשים ומדכתיב כאן חצרות ופירש"י מחלוקתו של קרח שמע מינה מקודם שבאו למדבר פארן כבר היה מחלוקתו של קרח בחצרות ועיין בפרשת קרח על פסוק וישמע משה וגו': (ח) דקשה לטעם ראשון דהא מחלוקתו של קרח אינו מפורש בקרא שהיה בחצרות לכן פירש דבר אחר וכו' ולטעם אחרון לחוד קשה דהא לא יהיה וחצרות דומיא דבמדבר בערבה שהם מורים על המקום שהכעיסו לפני הקדוש ברוך הוא ומלת וחצרות היא תוכחה שלא למדו ממרים וכו' אבל לפירוש ראשון וחצרות לא בא להורות אלא על ההכעסה שהכעיסו בחצרות דאין לומר שהוכיח אותן על חטא מרים דהא לא מנה כאן אלא חטא הרבים משום הכי צריך נמי לטעם הראשון: (ט) פירוש נדברתם כי חזק הוא ממנו כדפירש"י שם אי נמי כנגד המקום ששבח את הארץ והם גנוהו אף על גב דתוכחת מרגלים מבין פארן מפיק ליה מכל מקום שלוח מרגלים לחוד ולשון הרע של מרגלים לחוד שדברו על הארץ. גם יש לפרש שהדבר שדברו נגד המקום הוא מחלוקותו של קרח ואין בין הלשון הראשון והאחרון אלא שהאחרון מפרש שהוכיחם על שלא לקחו מוסר ממרים שלקתה בשביל שדברה באחיה והראשון פירש שהוכיחם על שהכעיסו שם המקום במחלוקת. הרא"ם: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  יש אומרים כי טעם אחד עשר יום מחורב דרך הר שעיר והנה הם הלכו במדבר ארבעים שנה וזה פי' ויהי בארבעים שנה. ואלה טעו כי עד קדש ברנע באו בשנה השנית רק ויהי בארבעים שנה דבק עם דבר משה והישר בעיני שפירושו אלה הדברים שהם דברי המצות הכתובים בפרשת ראה אנכי ושופטים וכי תצא והיה כי תבא כבר אמר אותם כאשר היו במדבר ויהי' דבר משה מושך עצמו ואחר עמו וכן הוא דבר משה במדבר בערבה מול סוף מיום שנסעו מסיני:

בין פארן ובין תופל ולבן וחצרות ודי זהב. מקומות לא נזכרו בפ' אלה מסעי או נזכרו בשמות אחרים כי הנה שניר יש לו ג' שמות ורבים כן: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל. על המצות אשר יזכיר בכל הספר מתחלת עשרת הדברות בפרשת ואתחנן כמו שאמר (פסוק ה) הואיל משה באר את התורה הזאת לאמר כי על התורה ידבר ויחסר מפסוק ה' אלהינו דבר אלינו (פסוק ו) מלת אמירה וכמוהו כי נשני אלהים את כל עמלי כי הפרני אלהים (בראשית מא נא נב) כי אמר ושיעור הכתובים האלה אלה המצות אשר דבר משה אל כל ישראל בעבר הירדן בארבעים שנה לצאתם ממצרים באחד לחדש העשתי עשר ככל אשר צוה ה' אותו אליהם והיה זה אחרי הכותו את סיחון ועוג בארץ מואב שם הואיל משה לבאר להם התורה הזאת לאמר ויאמר ה' אלהינו דבר אלינו בחורב לאמר רב לכם שבת וגו' והטעם כי כאשר הואיל משה לבאר להם המצות אמר להם בתחלת דבריו ה' אלהינו דבר אלינו בחורב אחרי שנתן לנו עשרת הדברים שנכבוש הארץ מיד ונעבור את הירדן וחטאתיכם גרמו לכם זה וזה ונמשכו דברי הפתיחה הזאת עד שהשלים בהם בפסוק ושמרת את חקיו ואת מצותיו אשר אנכי מצוך היום אשר ייטב לך ולבניך אחריך ולמען תאריך ימים על האדמה אשר ה' אלהיך נותן לך כל הימים (להלן ד מ) אז קרא משה אל כל ישראל אשר היו לפניו ואמר (להלן ה א) שמע ישראל את החקים ואת המשפטים אשר אנכי דובר באזניכם היום והתחיל בביאור התורה עשרת הדברות שישמעו אותם בביאור מפי המקבל אותם מפיו של הקב"ה ואחרי כן הודיעם יחוד השם שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד (להלן ו ד) וכל המצות שבספר הזה ולכך יפרש בכאן "אשר דבר משה אל כל ישראל" ושם "ויקרא משה אל כל ישראל" כי ביאור התורה ותשלום המצות צריך להיות במעמד כל ישראל כאשר היה במתן התורה ומפני שהאריך בדברי הפתיחה הזאת חזר הכתוב למקום שפסק בתחלת ביאור התורה ואמר (להלן ד מד מה) וזאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל אלה העדות החקים והמשפטים אשר דבר משה אל בני ישראל בצאתם ממצרים והזכיר (להלן ד מו) כי היה בעבר הירדן בגיא בארץ סיחון והיא ארץ מואב הנזכר בכאן כי ישראל לא נכנסו לארץ מואב רק באותו החלק שטהר אליהם בסיחון כמו שנתבאר בספר של מעלה (במדבר כא יג) והנה הזכיר בכאן שני דברים אמר שדבר משה אל בני ישראל ככל אשר צוה ה' אותו אליהם וזה רמז אל המצות שיאמר להם בספר הזה שלא נזכרו עד הנה בתורה ואמר שהם ככל אשר צוה אותו השם לא הוסיף ולא גרע על מה שנצטווה והזכיר זה בעבור שלא אמר בהם "וידבר ה' אל משה" ולכן כלל אותם עתה שהם כולם ככל אשר נצטווה מפי הקב"ה ואמר עוד כי הואיל משה באר את התורה וזה רמז במצות שנאמרו כבר שיחזור אותם לבאר אותם ולחדש בהם דברים וטעם "הואיל משה" שרצה לבאר להם את התורה והזכיר כן להודיע כי מעצמו ראה לעשות כן ולא צוהו השם בזה מלשון הואל נא ולין (שופטים יט ו) ולו הואלנו ונשב (יהושע ז ז) וכן רבים (הרמב"ן)

 בעל הטורים  אלה הדברים. רמז ג''פ. נאמרו כסיני ונשנו באהל מועד ונשלשו בערבות מואב ועל כל מצוה ומצוה נכרתו י''ו בריתות בסיני וי''ו באהל מועד וי''ו בערבות מואב שהן מ''ח וכנגדן הזהיר מ''ח פעמים בתורה על ע''ג והזהיר מ''ח פעמים בתורה על הגר שבא לדבק בתורה שנכרתו עלי' מ''ח בריתות: בראשית ואלה ויקרא וידבר אלה. ס''ת בגימט' יראת זהו ראשית חכמה יראת ה' ובגימט' תורה. ר''ת של ה' חומשים ב' ו' ו' ו' א' בגי' אהיה. וסוף האותיות של ה' חומשים מ' מ' י' ו' ל' בגי' הוא אלהינו זה וזהו ואת אחרונים אני הוא: מול. ב' ואידך מול את בני וגו'. ה' דברים נאמרו בקנה אין מוהלין בו ואין חותכין בו בשר ואין שוחטין בו כדאיתא במס' חולין. וזה שאמר לו הקב''ה ליהושע עשה לך חרבות צורים ואל תמול בהקנה הגדל בסוף פי' באגם וזהו מול סוף. מול את בני ישראל: (בעל הטורים)

 אור החיים   אלה הדברים וגו'. אלה מיעט הקודם, פי' לפי שאמר אשר דבר משה שהם דברי עצמו, שכל הספר תוכחות הם מוסר ממשה לעובר פי ה', ואמרו ז''ל (מגילה ל''א:) קללות שבמשנה תורה משה מפי עצמו אמרן, ואפילו מה שחזר ופירש מאמרי ה' הקודמין לא נצטוה עשות כן אלא מעצמו חזר הדברים, וחש הכתוב לומר כי כדרך שאמר משה מפי עצמו דברים כאלה כמו כן במאמרים הקודמין אמר משה מפי עצמו איזה דבר, לזה אמר אלה הדברים פי' אלה לבד הם הדברים אשר דבר משה דברי עצמו אבל כל הקודם בד' חומשים לא אמר אפילו אות אחת מעצמו אלא הדברים שיצאו מפי המצוה כצורתן בלא שום שינוי אפילו אות אחת יתירה או חסרה.

עוד ירצה להגיד הכתוב שכל מ' שנה שהיה משה רועה ישראל במדבר לא דבר להם קשות זולת אלה הדברים הוא שדבר קשות, והגם שמצינו שאמר להם (במדבר כ' י') שמעו נא המורים, לא אמר דבר זה לכללות ישראל אלא לחלק א' שהיו מורים הוראה, וכן אמרו בספר הזוהר, אבל לכל ישראל לא דיבר קשות זולת אלה, והוא מה שדקדק לומר אל כל ישראל פירוש אל כולם הוא שלא דבר קשות אלא אלה אבל לקצתן ימצא שדבר קשות חוץ מאלה:

עוד ירצה לרמוז חשבון ימים אשר הוכיח לישראל שהם במספר אלה, וכן מוכיחים הכתובים כי בא' לחודש שבט התחיל לדבר אליהם דכתיב בעשתי עשר חודש בא' לחודש והוא נצפן בז' באדר (קידושין ל''ח.) הרי ל''ו כמספר אלה שבהם דבר הדברים של התוכחות האמורים בענין:

עוד ירמוז על דרך מה שאמרו בגמ' (יומא י''ט:) אמר רבא ודברת בם ולא בדברים בטלים ע''כ, מכאן שאסור לדבר זולת בדברי תורה ויראה, והודיע הכתוב כי משה רבינו ע ה אלה הם הדברים אשר דבר כל ימיו מעצמו לבד הדברים אשר צוה מה' לדברם, הא למדת שקיים ודברת בם, ודבריו אלה כל רואה יעיד כי כולן דברי תורה וחכמה ומוסר:

עוד ירמוז על זה הדרך אלה פסל כל הדברים חוץ מאלה שאין מדריגה שוה לדברים אלו, ונתן הכתוב טעם מעלתם, א' אשר דבר משה מצד מעלת המדבר שאין כמוהו עליון כמו שהעיד ה' לב' אחיו ככתוב בתורה (במדבר י''ב ח'), ב' אל כל ישראל מצד מעלת הנדבר אליו אומה שלמה:

ורמז עוד באומרו אל כל ישראל פי' לא לישראל שהיו נמצאים נגלים שם בדור ההוא לבד היו הדברים אלא לכל ישראל אשר שם היו ואשר עתידין להיות, כי תורה שם משה בדבריו עליונים אלו ועל כל ישראל לקיים כל דבר הכתוב בדברים אלה, הרי שאין דברים בעולם במדרגה שוה לדברים אלו, והוא מאמר אלה הדברים פי' ואין דומה להם:

אשר דבר משה. פי' לפי שמצינו שהוכיח ישראל על מה שהמרו על ים בים סוף ויאמר האומר והלא אותם שהמרו על ים סוף כבר מתו ונשלמו בט''ו באב של שנת המ' (פתיחתא איכה רבתי) קודם מאמר זה של משה ואם כן אלה הצאן מה עשו שמוכיחם, לזה אמר אשר דבר משה פי' אם היו הדברים מפי ה' אין מקום לדבר להם קשות, אבל משה הוא המדבר ויכול ליסר גם אותם שהיו אז פחות מבן עשרים שלא נגזרה גזירה כי בית דין של מטה מענישין מבן י''ג, וכנגד אותן שהיו בן י''ג בים סוף הוא שדבר משה קשות:

אל כל ישראל. טעם אומרו אל כל ישראל, לפי שבדברי משה יש ב' ענינים, א' שהחזיר להם התורה, ב' שהוכיחם על מה שכבר עשו, ולכל א' צריכין הדברים להיות לכולן, לענין חזרת התורה כלומר טעם שהוצרך להחזיר להם הדברים משום שחש לאיזה אדם בישראל ששכח איזו מצוה ממצות ה' ואין מציאות להשיג דעת בעל השגיון מי הוא והשגיון מה הוא, לזה קבץ כולן והחזיר להם התורה שבאמצעות כן יהיה ביד כל א' מחסורו, גם לענין התוכחה אם יוכיח מקצתן יש להם להתרעם מה נשתנו אלו מאלו. עוד אפשר שכלל במאמר אל כל ישראל גם לאותן שכבר מתו שבתוכחותיו דבר על הראשונים ועל האחרונים על דרך אומרו (ישעי' מג) אביך הראשון חטא:

בעבר הירדן. נתעכב מלהוכיחם עד שהיו בעבר הירדן, שראו שהגיעו למחוז חפצם שאז יקבלו מוסרו ולא מקודם שהיו מרוחקי התקוה ונפשם קצרה ולא יטו אזנם להשכיל בתוכחותיו. ואומרו במדבר בערבה וגו' רבותינו ז''ל דרשו (ספרי) שהוכיחם על מה שעשו במדבר וגו', ואפשר לפרש כל הכתוב דרך רמז באופן אחר, והוא כי במקרא מועט למד משה כללות יראת ה' ומדות ההגונות הצריכין להולכים בתורת ה' והם מדות תשעה:

הא') שיהיה לוקח מדתו של אברהם דכתיב (בראשית י''ד י''ג) לאברם העברי, והוא מה שרמז באומרו בעבר:

ב') שיהיה מרדות בלבו תמיד כאומרם ז''ל (ברכות ז') טובה מרדות אחת בלבו של אדם ממאה מלקיות, והוא מה שרמז באומרו הירדן:

ג') מדת הענוה כאומרם ז''ל (עירובין נד) לעולם ישים אדם עצמו כמדבר, ועיין מה שפירשתי בפרשת יתרו בפסוק ויסעו מרפידים (שמות י''ט ב'), והוא מה שרמז באומרו במדבר:

ד') שתהיה הענוה בדרך הנאות לא בדרך הפחיתות הנמאס, כמו שכתב הרמב''ם בהלכות דעות (פ''ה), עוד תנאי הענוה שלא ישתמש בה להרחיק תוכחות על עון אם יראה איש עובר פי ה' ויאמר מי אני ומי ביתי להוכיח אנשים גדולים אלא צריך להוכיח לצד חיוב בערבות, והוא מה שרמז באומרו בערבה, כלל ב' דברים, א' שתהיה הענוה עריבה על דרך אומרו (משלי ג') ומצא חן ושכל טוב וגו', ב' חיוב הערבות שיצטרך להוכיח על עון לקטון וגדול ולא ישתמש בענוה בענין זה:

ה') מאמר התנא (אבות פ''ג) הסתכל בשלשה דברים וכו' ולאן אתה הולך וכו' ולפני מי אתה עתיד וכו' וכן אמר התנא (שם פ''ב) שוב יום אחד כו' ופי' שם שהכונה היא שיזכור תמיד יום מותו ושכל יום הוא זמן גבול המיתה, והוא מה שרמז באומרו מול סוף שיהיה למול עיניו סוף אדם ותכליתו:

ו') מאמר החסידים (חובת הלבבות שער הפרישות שער ט') וז''ל הפרוש צהלתו בפניו ודאגתו בלבו, והוא מה שרמז באומרו בין פארן ובין תופל, כנגד צהלתו בפניו אמר בין פארן לשון פאר הפך עצבון שהוא פנים רעות, וכנגד עצבון הלב אמר ובין תופל שלא יהיה לבו ערב עליו ויתעצב אל לבו מפחד שמא עבר את פי ה' בלא ידיעה בגדולות או בקטנות, או שמא מיעט בעבודה ממה שצריך עשות:

ז') שיהיה לו לב טהור ונקי כדרך שהתפלל דוד (תהלים נא) לב טהור ברא לי וגו', וירחיק ממנו שנאת הבריות והקנאה ותחרות והמשטמה, והוא מה שרמז באומרו ולבן שיהיה לו לב טהור שיתיחס לטהרה כינוי זה של לבן:

ח') תלמוד תורה בקביעות כיעקב אבינו דכתיב (בראשית כ''ה כ''ז) יושב אהלים לא ללמוד עראי, והוא אומרו וחצרות הם חצרות ה' שהם בתי מדרשות:

ט') שלא יהיה להוט אחר דברים הנדמים לאהוב הון עולם הזה, שכל ההולך אחר תאות לבו בטל הוא מעבודת ה', וצריך האדם להסתפק בהכרחי, והוא מה שרמז באומרו ודי זהב שיאמר לזהב די. או ירצה על זה הדרך שכל מה שיהיה לו יהיה בעיניו דבר מספיק כאילו יש לו כל זהב, והוא על דרך אומרו (אבות פ''ד) איזהו עשיר השמח בחלקו, ובזה יטה לבבו לעבודה העליונה היא עבודת ה' אלהים חיים: (אור החיים)

 ספורנו  אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל וגו'. אמר שבכל אחד מהמקומות שהזכיר פה והם מקומות אשר עותו שם ארחות דרכם בגזרת האל יתעלה להניעם במדבר בעון המרגלים אמר משה לכל ישראל אלה הדברים שיזכיר: והם (ספורנו)

 כלי יקר  אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל. לא מצינו בכל המקרא שמשה ידבר אל כל ישראל כאחד וכי אפשר שיוכל לדבר עם ס' רבוא איש בפעם אחד, ולא מצינו לשון זה בכל המקרא כ"א כאן ובפר' הקהל שנאמר (דברים לא.יא) תקרא את התורה הזאת נגד כל ישראל באזניהם, ואמרו רז"ל (סוטה מא.) שהיה קורא המלך מן אלה הדברים והלאה, כי בודאי יש יחוס ודמיון ביניהם כי בכל התורה נאמר בני ישראל וכאן נאמר ישראל וכי אל ישראל דבר והלא אל בני ישראל דבר כל דבריו.

והנה קרוב לשמוע שבכ"מ שמזכיר בני ישראל, הוא מדבר בכלל ההמון עם כי כולם בני ישראל המה, אבל במקום שמזכיר ישראל הוא מדבר עם הגדולים שבישראל אשר כל אחד בשם ישראל סבא יכונה ודומה לו. ולפי שגדולי ישראל עליהם מוטל להוכיח את העם ואם לא יוכיחום אזי אשמת העם תלויה בהם ע"כ זרזם משה ע"ז, יען שאין להם מקום לפטור מן העונש באמרם שגלוי לנו שאין התוכחה מועלת כי לא תועיל התוכחה לעם קשה עורף, לפי שאם לפניו ית' גלוי לפניהם מי גלוי. וכן האשימם הנביא באמרו (ירמיה ב.ח) ואחרי לא יועילו הלכו. שתלו העדר התוכחה בטענת שלא יועיל להם כי לא אבו שמוע, וזה באמת אינו טענה כי עכ"פ המוכיח יעשה את שלו. ומ"מ למד אותם דרך התוכחה כי כל מוכיח הרוצה שיהיו דבריו נשמעים ולא יבעטו בתוכחתו אז יוכיחם ברמז ולא בפירוש באופן שלא יבין דבריו כ"א זה המרגיש בעצמו כי הוא זה האיש, אבל בתוכחת מגולה מסתמא יבעט. לכך אמר הקב"ה למשה שיקרא התורה הזאת המה הדברי מוסר שבפר' זו והמה נגד כל ישראל, כי כל תוכחה היא דברים קשים המתנגדים אל כל ישראל, ויקרא אותם באזניהם, היינו ברמז שדומה למדבר בלחישה באופן שלא יכנס כ"א באזני זה היודע בעצמו שהוא חייב בדבר וזהו הרמז באלה הדברים אשר דבר משה אל כל הגדולים אשר בשם ישראל יכונו, ומה דבר להם היינו במדבר בערבה וגו' ר"ל ממני תראו וכן תעשו להוכיח ברמז כי זה סבה גדולה לקבלת התוכחה.

וי"א כי דווקא אל הגדולים שקרא ישראל דבר ברמז מחמת הכבוד, אבל בסמוך נאמר דבר משה אל בני ישראל. דהיינו ההמון עם ולהם לא חלק כבוד אלא בפירוש אמר להם מעשה המרגלים והעגל, ואע"פ שהגדולים מסתמא לא נאשמו בכל הדברים אשר דבר ברמז מ"מ מאחר שלא הוכיחום תלה האשמה בהם ברמז. ונ"ל ליישב בזה מה שהקשו המפרשים למה לא נאמר ויהי בארבעים שנה בתחילת הפר'. לפי שעיקר טעם של הודעת זמן זה טעמו להודיע שהתוכחה טובה להיות סמוך למיתה כדי שלא יהיה מוכיחו וחוזר ומוכיחו, ר"ל שמא היום או מחר יהיה לו מקום לומר אל המוכיחו טול קורה כו' (ערכין טז:) ודבר רע כזה אם הוא אפשרי להמצא אצל כלל ההמון עם, מ"מ כל איש חיל רב פעלים בל ישא על שפתיו דבור כזה. לפיכך תוכחה ראשונה שהיתה אל הגדולים לבד לא הוצרך לכתוב זמן זה כי אפילו בשאר זמנים תוכחה להם טובה כי לא יבעט לומר טול קורה כ"א העצב נבזה האחוז בחבלי בוז, וכל איש ירא אלהים לא ישמע על פיו דבור כזה, ועוד שדווקא התוכחות שנאמרו בפירוש מן ויהי בארבעים שנה וגו' והלאה בהם יש לחוש שלא יהא מוכיחו וחוזר ומוכיחו לאמר טול קורה כו', אבל תוכחה ראשונה זו האמורה ברמז אין לחוש לזה כי כל אחד יכול לעשות את עצמו כלא יודע.

ד"א תוכחה ראשונה לפי שמשה מעצמו אמרם ע"כ הזכירה ברמז, כי היה ירא פן יכוה בגחלתן כאשר קרה לו כשאמר שמעו נא המורים (במדבר כ.י) אבל בסמוך נאמר דבר משה אל בני ישראל ככל אשר צוה ה' אותו אליהם הוצרך לומר דברים כהווייתן.

בין פארן ובין תופל. לשון בין ובין אין לו שחר וישוב כלל לפירוש רש"י, ועוד קשה למה לא הזכיר לפחות ברמז ענין מי מריבה כמ"ש (תהלים קו.לב) ויקציפו על מי מריבה וירע למשה בעבורם א"כ הם היו מקציפים לה' ולמה לא זכרו משה בכלל כל הכעסים שהכעיסו אלא ודאי שרמז להם בלשון בין ובין כי בפארן היה מעשה המרגלים ותופל ענינו שתפלו על המן ואמרו ונפשינו קצה בלחם הקלוקל (במדבר כא.ה) וביני ביני קרה ענין מי מריבה ואע"פ שמחלוקתו של קרח נכתב אחר מעשה מרגלים מ"מ קדם לו שהרי רש"י פירש וחצירות זה מחלוקתו של קרח שהיה בחצירות וכתיב (שם יב.טז) ויסעו מחצירות ויחנו במדבר פארן. ומשם נשתלחו המרגלים ש"מ שבין מעשה מרגלים שבפארן ובין מעשה תופל לא היה בידם כי אם מה שהקציפו על מי מריבה כאלו אמר זכרו המעשה שעשיתם בין ב' גבולים אלו, וזהו רמז תוך רמז לפי שגם משה חטא בזה והיה מתירא פן יאמרו לו טול קורה כו' על כן הבליע חטא זה בקודם ובמאוחר כי מהם לקח ראיה שהמה היו סבה, ועיקר החטא תלוי בכם כי ראו מה שעשיתם בפארן שאמרתם נתנה ראש ונשובה מצרימה, (שם יד.ד) וכן בתופל אמרתם למה העליתנו ממצרים. (שם כא.ה) וכן במי מריבה אמרתם ולמה העליתני ממצרים (שם כ.ה). מזה ראיה שכל עבירה גוררת עבירה בכיוצא בה והקודם והמאוחר מורה שגם חטא זה שנעשה ביני ביני יש לתלות בכם ולא בי.

בין פארן ובין תופל. לשון בין ובין מקום אתי להוסיף שנית ידי ולפרשו על מה דביני ביני בין י"ז בתמוז לט' באב, כי פארן היינו מעשה מרגלים אשר בו בכו בכיה של חנם והוקבע בכיה לדורות בליל תשעה באב, ותופל היינו העגל אשר עשו, כי מה שפירש"י שתפלו על המן אין לו דמיון במקרא ויותר היה נכון אם היה רש"י מפרשו מלשון היאכל תפל מבלי מלח (איוב ו.ו) כי כל דבר שאין בו טעם נקרא תפל וזה היה מסכים לדברי רש"י. אבל לפי דרכנו קרוב לשמוע שמעשה העגל רמז בתפל, כי מצינו לשון זה בע"ז בכמה מקומות, בירמיה (כג.יג) כתיב ובנביאי שומרון ראיתי תפלה הנבאו בבעל וגו'. וכתיב (איכה ב.יד) נביאיך חזו לך שוא ותפל וגו'. וכן יחזקאל קרא אותם טחי תפל. (יג.יא) וכן אמרו עושי העגל אלה אלהיך ישראל. (שמות לב.ד) ובזה נתנו תפלה לאלהים וזה היה בי"ז בתמוז ובו ביום נשתברו הלוחות, ובקיעת אבנים אלו הוקבע לדורות כי בי"ז בתמוז הובקעה חומת העיר ואבניה ובין ב' גבולים אלו ישראל רובץ בין המשפתים וזהו לשון בין ובין הנאמר כאן וכמ"ש (איכה א.ג) כל רודפיה השיגוה בין המצרים. כי בין חטא העגל ובין חטא המרגלים כרע רבץ ודוחו לא יוכלו קום כי בדרך הטבע אין הצלה מפני עקת אויב כ"א באחד משני דרכים או בשניהם כאחד, הן מצד השגחת הש"י המציל לכל הדבקים בו אף אם אינן עצומים בטבע מ"מ כשהן מקיימין ואהבת את ה' אלהיך. הגורם הדביקות בהש"י אז הוא מציל לכל הדבקים בו, הן מצד הטבע כשהן מקיימין ואהבת לרעך כמוך. אז איש את רעהו יעזורו אף אם הם חוטאים וסר ה' מעליהם מ"מ יש להם קצת תקוה בדרך הטבע אם לא תתנגד להם המערכה.

ובב' זמנים אלו אבדו ישראל שניהם כאחד, וא"כ אל מי ינוסו לעזרה, כי בי"ז בתמוז שעשו העגל בו ביום נזורו אחור ופנו אל הש"י עורף ולא פנים בחודש שמזלו סרטן שדרכו לילך לאחוריו כך נזורו אחור ואז אבדו ההצלה הבאה מפאת ההשגחה. ובט"ב היה מעשה המרגלים בו ביום נולדה מדת שנאת חנם בישראל כמ"ש (דברים א.כז) ותאמרו בשנאת ה' אותנו הוציאנו וגו' פירש"י מה דבלבך על רחמך מה דבלביה עליך. (ילקו"ש דברים תתה.) כי המה סברו מאחר שכל אחד מהם שונא את חבירו כך מסתמא שונא אותם גם הקב"ה, ועוד מאחר שטעו לומר שהקב"ה שונא אותם בחנם א"כ ודאי טבע הענין מחייב זה שכל אחד ישנא את חבירו, ותהר צרה זו ותלד מדה רעה זו אשר החריבה בית ראשון ושני, כי בבית ראשון היה שנאת חנם בין נשיאי ישראל, ובבית שני פשתה הנגע בין כל ישראל כדאיתא ביומא (ט:) וזה היה בחודש אב שמזלו אריה כי כל אחד דמיונו כאריה יכסוף לטרוף את חבירו ואז אבדו גם ההצלה הטבעית כי אם אין אהבה ביניהם ואין אחד סומך ועוזר לחבירו מי יקום יעקב כי קטן ודל הוא (עמוס ז.ב) נמצא שבין גבולים אלו נתפרדה החבילה מכל וכל כי סרו מהר מן ה', וסרו גם איש מעל אחיו, ונמצא שי"ז בתמוז וט' באב גדר מזה וגדר מזה ואין דרך לנטות ימין ושמאל לפיכך כל רודפיה השיגוה בין המצרים. כל משמע אפילו רודף כל דהו חלוש יוכל להם כי בזמן אחד נאצו את קדוש ישראל חללו קדושת ישראל התלוי באחדות האומה, ובזמן שני נזורו אחור מן השכינה ואל מי ינוסו לעזרה.

ע"כ אמר משה בתוכחה זו, ראו כי אתם עומדים בין שני גבולים אלו בין המצרים מצד מעשה פארן ומעשה תופל וכדי לזרזם על התשובה אמר כן כי אם לא ישובו אז מעשה של פארן יקבע להם בכיה לדורות כי בו מאסו בארץ הקדושה על כן יהיה דינם לגלות ממנה כאשר באמת גלו בט' באב. ובמעשה תופל יסבבו בקיעת העיר בי"ז בתמוז וביני ביני ירבצו בין המשפתים ואויב כל דהו ירדפם. ולפירוש זה צריכין אנו לומר שמלת ולבן רמז על שחלקו על המן שהיה לבן כפירוש רש"י ודי זהב רמז לחטא בני גד וראובן שהיה ממונם חביב עליהם יותר מגופם אע"פ שהיה להם די.

ובחבורי עיר גבורים פרשנו על צד הרמז, פסוק אחד עשר יום מחורב. על י"א יום שמתאבלים על חורבן בהמ"ק בשנה, והיינו ט' ימים של חודש אב וי"ז בתמוז וי' בטבת. ויען כי הוא רחוק מפשוטו קצרנו בזה אבל לשון בין ובין סובל פירוש זה אף בדרך פשוטו. (כלי יקר)

 דעת זקנים  אלה הדברים אשר דבר משה. זש"ה מוכיח אדם אחרי חן ימצא ממחליק לשון. מוכיח אדם זה משה שהוכיח את ישראל שנ' ואתנה צאני צאן מרעיתי אדם אתם. אחרי אחר שהוכיחן הקב"ה ומפני שהוכיחן חן ימצא שנאמר במשה וגם מצאת חן בעיני ממחליק לשון זה בלעם שדבר להם חלקלקות ואמר מה טובו אוהליך יעקב משל דמשה ודבלעם למה הדבר דומה לבן מלך שיש לו שני שרים אחד אוהבו ואחד שונאו האוהב אומר לו בני הזהר שלא תעשה עבירה שאביך מלך ודיין ואם ישמע לא יחוס עליך אלא יהרגך והשונא אומר עשה כל תאות לבך כי המלך אביך ואינך ירא משום דבר כך משה האוהב אמר לישראל השמרו לכם פן יפתה לבבכם. וכתיב וחרה אף ה' בכם וגו' אבל בלעם השונא אמר להם מה טובו אוהליך יעקב משכנותיך ישראל וגו' ועשו כל תאות לבבכם כי לאומות עושה כל הרעה שגזר עליהם שנא' לא איש אל ויכזב אבל בכם שאתם בניו אם גזר רעה ההוא אמר ולא יעשה ודבר ולא יקימנה ועליהם אמר שלמה נאמנים פצעי אוהב ונעתרות נשיקות שונא. וגם על משה נאמר ולמוכיחים ינעם ועליהם תבא ברכת טוב ועליו לא נאמר אלא ועליהם על המוכיח ועל המתוכח: בין פארן ובין תפל ולבן. דברים של תפלות שהוציאו על המן שהיה לבן ומה היו אומרים וכי יש טוחן ואינו פולט שאוכלין המן ונבלע באיברים: (דעת זקנים)


{ב}  אַחַד עָשָׂר יוֹם מֵחֹרֵב דֶּרֶךְ הַר שֵׂעִיר עַד קָדֵשׁ בַּרְנֵעַ:

 אונקלוס  מַהֲלַךְ חָד עֲשַׂר יוֹמִין מֵחוֹרֵב אוֹרַח טּוּרָא דְשֵׂעִיר עַד רְקַם גֵיאָה: (אונקלוס)

 יונתן  מַהֲלַךְ חַדְסַר יוֹמִין מֵחוֹרֵב מֵאוֹרַח טַוְורָא דְגַבְלָא עַד רְקַם גֵּיאָה וְעַל דִּי סְטִיתוּן וְאַרְגַּזְתּוּן קֳדָם יְיָ אִיתְחַרְתּוּן אַרְבְּעִין שְׁנִין: (תרגום יונתן)

 רש"י  אחד עשר יום מחורב. אמר להם משה, ראו מה גרמתם, אין לכם דרך קצרה מחורב לקדש ברנע כדרך הר שעיר, ואף הוא מהלך י"א יום, ואתם הלכתם אותו בשלשה ימים. שהרי בעשרים באייר נסעו מחורב, שנאמר ויהי בשנה השנית בחדש השני בעשרים בחדש וגו' (במדבר י, יא.), ובכ"ט בסיון שלחו את המרגלים מקדש ברנע (תענית כט.), צא מהם שלשים יום (י) שעשו בקברות התאוה, שאכלו הבשר חדש ימים, ושבעה ימים שעשו בחצרות להסגר שם מרים, נמצא בג' ימים הלכו כל אותו הדרך, וכל כך היתה שכינה מתלבטת (כ) בשבילכם למהר ביאתכם לארץ, ובשביל שקלקלתם, הסב אתכם סביבות הר שעיר (ל) מ' שנה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (י) ר"ל ובין הכל הוא ל"ו ימים דיום ל' נחשב מן סוף ל' וגם נחשב לתחילת ז' ימים שהרי ביום ל' נסעו משם נמצא דביום ל"ט שלחו מרגלים מקדש ברנע דהיינו בכ"ט בסיון עיין ברא"ם באורך: (כ) מתלבטת פירוש ממהרת: (ל) אין זה פירוש ויהי בארבעים שנה כלומר אחד עשר יום מחורב דרך הר שעיר והם הלכו אותו בארבעים שנה וזה פירוש ויהי בארבעים שנה אלא בארבעים שנה אבתריה קאי כמו שפירש רש"י מלמד שלא הוכיחן וכו' אלא מקרא קצר הוא והוה כאלו כתיב י"א יום מחורב ואתם הלכתם בג' ימים בסיועת הקדוש ברוך הוא ומפני שקלקלקתם איחרתם ארבעים שנה ואח"כ מתחיל דבור חדש ויהי בארבעים וגו' דבר משה וגו' ואין להקשות דהכא משמע בשביל חטא המרגלים עכבו במדבר מ' שנה ובפרשת בהעלותך פירש רש"י מיד עד שלשה ימים וכו' אלא שחטאו במתאוננים יש לומר בשביל חטא מתאוננים נתעכבו ל' יום ובשביל חטא מרגלים מ' שנה: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  אחד עשר יום. הטעם שדבר אלה הדברים באותם י''א יום: מחורב. שהלכו מחורב עד קדש ברנע וכבר הגדתי לך כי מקדש ברנע הלכו המרגלי' ואחר שנשבע השם שלא יכנסו לארץ לא התחדש' מצו' רק בשנת הארבעים כי כן מצאנו והעד שאמר באר את התורה הזאת הנה באר התורה שאמר בין פארן ובין תפל כי רוב המצות הם בספר הזה וכן פי' ככל אשר צוה ה' אותו אליהם בעבר הירדן במדבר בערבה ואם תבין סוד (השרים) [צ''ל השנים] עשר גם ויכתוב משה והכנעני אז בארץ בהר ה' יראה גם והנה ערשו ערש ברזל תכיר האמת. י''א כי באחד [באדר] (ס''א בשבט) מת משה ואמר כי התאבלו שלשים יום וישבו שם (שתי) [צ''ל שש] שבתות והראי' שלהם ויהי בעצם היום הזה כי ביום אחד קרא זה הספר אל כל ישראל ובו מת וזאת איננה ראיה כי בעצם היום הזה הוא על השיר' והנה כתוב אתה עובר היום את הירדן: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  וטעם אחד עשר יום מחרב. יודיענו הכתוב שיעור המדבר כי מחורב שיצאו משם עד קדש ברנע מהלך אחד עשר יום בלבד כי קרוב הוא בדרך הר שעיר וקדש ברנע הוא סוף המדבר בגבול הר האמורי שהוא נחלת ישראל ושם ארץ סיחון ועוג אשר שם באר התורה בגיא מול בית פעור ואחרי כן אמר שהם הלכו דרך הר האמורי כל המדבר הגדול והנורא ואחרי כן יספר כי בקדש ברנע שהוא בתחום נחלתם בקשו מרגלים ונשתבש דרכם והלכו דרך ים סוף לאחור ולא לפנים עד מלאת ארבעים שנה ובעבור שלא היו ישראל עתה במדבר כי כבר נכנסו בארץ מואב הנזכרת דרש אונקלוס כי "במדבר בערבה" רמוזים הם לתוכחות ועוד כי מדוע יזכיר כל אלה המקומות ויתן סימנים ומצרים יותר מן המוכר שדה ושיעור הכתוב לדעתו אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל בעבר הירדן דבר במדבר בערבה ובמול סוף בין פארן ובין תפל ולבן וחצרות ודי זהב ואחד עשר יום מחורב כי הזכיר להם כל מה שעשו במקומות האלה ואחר כן אמר הכתוב כי שם בעבר הירדן הנזכר הואיל לבאר התורה אחר הוכיחו אותם ויען ויאמר ה' אלהינו דבר אלינו בחורב לאמר וכך הוא נדרש בספרי (דברים א) על דעת רבי יהודה אבל רבי יוסי בן דורמסקית עשה אותן מקומות שנקראו כן (הרמב"ן)

 ספורנו  אחד עשר יום מחורב כו'. וזה כי כל ל''ח שנה שהגיעם במדבר אנה ואנה לא הלכו בדרך ישר מכוון אל מקום נודע וכשהיו מגיעים אל מקום אשר משם היו נעים וחוזרים לאחוריהם או לצדדין ולא בדרך ישר היה משה אומר להם ראו מה גרמתם שהרי מהלך י''א יום יש מחורב עד קדש ברנע דרך הר שעיר שהוא הדרך היותר קצר אצל עוברי דרכים. והאל ית' הוליך אתכם לקדש ברנע בג' ימים דרך המדבר הגדול והנורא ומפני עונכם אתם נעים כל זה הזמן. וכל זה היה אומר למען יזכרו וישובו אל ה': (ספורנו)


{ג}  וַיְהִי בְּאַרְבָּעִים שָׁנָה בְּעַשְׁתֵּי עָשָׂר חֹדֶשׁ בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה אֹתוֹ אֲלֵהֶם:

 אונקלוס  וַהֲוָה בְּאַרְבְּעִין שְׁנִין בְּחַד עֲשַׂר יַרְחָא בְּחַד לְיַרְחָא מַלִיל מֹשֶׁה עִם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּכֹל דִי פַקִיד יְיָ יָתֵהּ לְוָתְהוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  וַהֲוָה לְסוֹף אַרְבְּעִין שְׁנִין בְּחַדְסַר יֶרַח הוּא יַרְחָא דִשְׁבַט בְּחַד בְּיַרְחָא מַלֵּיל משֶׁה עִם בְּנֵי יִשְרָאֵל כְּכָל דִּי פַקֵּיד יְיָ יָתֵיהּ לְוַתְהוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  ויהי בארבעים שנה בעשתי עשר חדש באחד לחדש. מלמד שלא הוכיחן אלא סמוך למיתה, (מ) ממי למד, מיעקב שלא הוכיח את בניו אלא סמוך למיתה, אמר, ראובן בני, אני אומר לך, מפני מה לא הוכחתיך כל השנים הללו, כדי שלא תניחני ותלך ותדבק בעשו אחי, ומפני ד' דברים אין מוכיחין את האדם אלא סמוך למיתה, כדי שלא יהא מוכיחו וחוזר ומוכיחו, (נ) ושלא יהא חבירו רואהו ומתבייש (ס) ממנו כו', כדאיתא בספרי (פ"ב), וכן יהושע לא הוכיח את ישראל אלא סמוך למיתה, וכן שמואל, שנאמר הנני ענו בי (שמואל-א יב, ג.), וכן דוד את שלמה בנו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (מ) דאם לא כן מאי נפקא מינה מתי היתה: (נ) ר"ל דאם מוכיחו קודם מיתתו קסבר אוכיחו היום מעט ומחר מעט דמה לי להוכיחו הכל בפעם א' עדיין יש לי פנאי להוכיחו למחר ושמא יאמר זה מפני איזה שנאה שיש לו עלי הוא מוכיח אותי תמיד ואם כן בועט בתוכחתו משום הכי יוכיח אותו סמוך למיתה על כל מעשיו ואם תאמר אם כן למה פירש רש"י לעיל וממי למד מיעקב וכו' מנא ליה דלמא מסברא דנפשיה עשה כן דמפני ד' דברים אין מוכיחין וכו' ויש לומר דק"ל דהא כל הטעמים הללו אינם שייכים הכא דלא שייך לומר שמא יניחנו וילך לו דאנה ילכו דהא לא יצאו אלא לבא לארץ ישראל וגם לא שייך למימר שלא יתבייש ממנו דהא כל ישראל ביחד היה מוכיח ומה שהביא רש"י ומפני מה וכו' הוא מביא הטעם על יעקב ואם תאמר והא כתיב הוכח תוכיח את עמיתך ופירש רש"י אפילו מאה פעמים ויש לומר הוכח תוכיח מיירי בשעת מעשה ושלא יהא מוכיחו וחוזר ומוכיחו פירוש שלא בשעת מעשה רק כשעשה כבר המעשה. מצאתי: (ס) רצה לומר כשפוגע בו אותו שהוכיחו זה מתבייש ממנו: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  בעשתי. פירשתיו בפרשת נשא: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  בארבעים. ב' במס' ויהי בארבעים שנה. באדבעים אלף בישראל לומר אם יהיה ת''ח אחד בין מ' אלף אין צריכין לא רומח ולא מגן כי ת''ח מגין עליהם מאויביהם דאיירי התם בת''ח שנא' לבי לחוקקי ישראל והכא נמי כתיב בתריה ענין התורה שנאמר הואיל משה באר את התורה: (בעל הטורים)

 ספורנו  ויהי בארבעים שנה. אחר שכלו מתי מדבר: דבר משה אל בני ישראל. לבאי הארץ: ככל אשר צוה ה' אותו אליכם. האיר להם כל התורה כולה עד הנה בכלל: (ספורנו)


{ד}  אַחֲרֵי הַכֹּתוֹ אֵת סִיחֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר יוֹשֵׁב בְּחֶשְׁבּוֹן וְאֵת עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן אֲשֶׁר יוֹשֵׁב בְּעַשְׁתָּרֹת בְּאֶדְרֶעִי:

 אונקלוס  בָּתַר דִמְחָא יָת סִיחוֹן מַלְכָּא דֶאֱמוֹרָאָה דְיָתֵב בְּחֶשְׁבּוֹן וְיָת עוֹג מַלְכָּא דְמַתְנָן דְיָתֵב בְּעַשְׁתָּרוֹת בְּאֶדְרֶעִי: (אונקלוס)

 יונתן  מִן בָּתַר דִּמְחָא יַת סִיחוֹן מַלְכָּא דֶאֱמוֹרָאָה דִיתֵיב בְּחֶשְׁבּוֹן וְיַת עוֹג מַלְכָּא דְמַתְנַן דִּיתֵיב בְּעַשְׁתַּרְוָותָא בְּאֶדְרֶעָת: (תרגום יונתן)

 רש"י  אחרי הכותו. אמר משה, אם אני מוכיחם (ע) קודם שיכנסו לקצה הארץ, יאמרו מה לזה עלינו, מה היטיב לנו, אינו בא אלא לקנתר ולמצוא עילה, (פ) שאין בו כח להכניסנו לארץ, לפיכך המתין עד שהפיל סיחון ועוג לפניהם והורישם את ארצם, ואחר כך הוכיחן: סיחון וגו' אשר יושב וגו'. אילו לא היה סיחון קשה (צ) והיה שרוי בחשבון, היה קשה, שהמדינה קשה, ואילו היתה עיר אחרת וסיחון שרוי בתוכה, היתה קשה, שהמלך קשה, על אחת כמה וכמה, שהמלך קשה והמדינה קשה (ספרי ג.): אשר יושב בעשתרות. המלך קשה והמדינה קשה: עשתרות. הוא לשון צוקין וקושי כמו עשתרות קרנים, (ק) ועשתרות זה, הוא עשתרות קרנים (ר) שהיו שם רפאים שהכה אמרפל, שנאמר ויכו את רפאים בעשתרות קרנים (בראשית יד, ה.), ועוג נמלט מהם, והוא שנאמר ויבא הפליט (שם יג.), ואומר כי רק עוג מלך הבשן נשאר מיתר הרפאים (לקמן ג, יא.): באדרעי. שם (ש) המלכות: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ע) רצונו לתרץ למה לי למכתב אחרי הכותו כיון שכתיב ויהי בארבעים שנה וגומר אלא כך אמר משה כו' ואם תאמר אם כן דלמא הא דלא הוכיחן קודם לזה משום שהמתין כו' כדי שלא יאמרו מה היטיב ויש לומר דאם כן הל"ל ויהי אחרי הכותו את סיחון ועוג ולמה כתיב ויהי בארבעים שנה אלא ללמד שלא יוכיח אלא סמוך למיתה ומדכתיב אחרי הכותו שמע מינה נמי הא דאמר משה וכו': (פ) עילה ר"ל עלילה: (צ) ר"ל למה ליה למכתב אשר יושב בחשבון ל"ל להזכיר מקומותיהם: (ק) וקרנים הוא לשון קרן כלומר חזק: (ר) כלומר אל תאמר מנליה דעשתרות זו לשון צוקין דלמא דוקא עשתרות קרנים הוא לשון צוקין ועל זה פירש ועשתרות זו היא עשתרות קרנים דהתם והתם נמי כתיב ויבא הפליט זה עוג וכו': (ש) ר"ל אם יושב בעשתרות לא יושב באדרעי לכך פירש שם המלכות נקרא אדרעי והרא"ם פירש ובאדרעי מיבעי ליה: (שפתי חכמים)

 הרמב"ן  אשר יושב בחשבון. שלא היתה שלו אבל לכדה ממלך מואב ובנאה להיות לו בית מלכות וכן אשר יושב בעשתרות באדרעי שהיתה ארץ רפאים והוא מלך האמורי (להלן ג ח) כאשר אפרש בעה"י (להלן ב י ג יא) ומפני שאמר אשר יושב בעשתרות באדרעי יורה כי עשתרות שם מקום אשר בו אדרעי ולשון ספרי (דברים ד) בעשתרות שהיה קשה כעשתרות באדרעי זה מקום מלכות וכתב רש"י עשתרות לשון צוקין וקושי ועשתרות זהו עשתרות קרנים שהיו בה רפאים שנאמר (בראשית יד ה) ויכו את רפאים בעשתרות קרנים באדרעי שם מלכות וכן כתוב עשתרות צאנך (להלן ז יג) כתרגומו ורבותינו אמרו (חולין פד) למה נקרא שמן עשתרות שמעשרות את בעליהן ומחזקות אותן כעשתרות הללו שהם סלעים חזקים והרב מרכיב בו שתי לשונות ולא ידענו מאיזה מקום הוציא שיהיה עשתרות שם צוקין וסלעים אבל יתכן שנאמר שהוא שם עדרי הצאן מלשון עושר כדברי חכמים ועשתרות קרנים היו הרים גבוהים שעליהם מצודות סלעים ידמה אותם הכתוב לקרני הבהמות כמו שידמה אותם לשנים כענין שנאמר (איוב לט כח) על שן סלע ומצודה וכן על קרנות המזבח (שמות כט יב) וכן בקרן בן שמן (ישעיהו ה א) אמר התרגום בטור רם בארעא שמינא ושם יעלו עשתרות הצאן התיישים והעזים והיעלים וכיוצא בהן ולכך יקרא עשתרות קרנים וכן לבעל ולעשתרות (שופטים ב יג) הע"ז העשויה כצורת הצאן (או) להגין עליהם כפי סכלותם ובשפלות ההר בנו עיר ושמה אדרעי והוא שנאמר (להלן ג א) ויצא עוג מלך הבשן הוא וכל עמו למלחמה אדרעי כי אסף את כל חילו אל העיר אשר שם ארמון המלך וכסא המלכות וענין ספרי (שם) מדרשם אמרו ז"ל אשר יושב בעשתרות באדרעי אלו לא היה עוג קשה ושרוי בעשתרות קשה היה שהמדינה קשה וכו' ולפיכך ידרשו בעשתרות שהיה קשה כעשתרות כלומר שהיה מקום מושבו כמו עשתרות קרנים העיר החזקה שהיה הוא ומשפחתו משם כי עתה איננו יושב בעשתרות כי בארץ אמורי הוא יושב ומקום מלכות כלומר המדינה שהיה יושב בה אדרעי כי שם ארץ מלכותו הבשן (הרמב"ן)

 ספורנו  אחרי הכותו. וזה עשה אחר שהשיגו איזו מנוחה בארץ נושבת: (ספורנו)


{ה}  בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בְּאֶרֶץ מוֹאָב הוֹאִיל מֹשֶׁה בֵּאֵר אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת לֵאמֹר:

 אונקלוס  בְּעִבְרָא דְיַרְדְנָא בְּאַרְעָא דְמוֹאָב שָׁרֵי מֹשֶׁה פָּרֵשׁ יָת אוּלְפַן אוֹרַיְתָא הָדָא לְמֵימָר: (אונקלוס)

 יונתן  בְּעִיבְרָא דְיוֹרְדְּנָא בְּאַרְעָא דְמוֹאָב שׁוֹרֵי משֶׁה לְמַלְפָא יַת פִּתְגָמֵי אוֹרַיְיתָא הֲדָא לְמֵימָר: (תרגום יונתן)

 רש"י  הואיל. (ת) התחיל, כמו הנה נא הואלתי (בראשית יח, כז.): באר את התורה. (א) בשבעים לשון פירשה להם: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ת) עיין בפר' וירא: (א) מדכתיב כאן באר את התורה ובפרשת כי תבא כתיב וכתבתם וגו' דברי התורה הזאת באר היטב והיטב מתגלגל בצירופו שבעים ה' ה"י הי"ט היט"ב: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  הואיל משה באר. שנים פעלים עוברים דבקים בלא וי''ו וכן חמק עבר והנה משה החל לפרש לבנים שנולדו במדבר מה שאירע לאבותיהם ואמר להם כל המצות גם עשרת הדברים ששמעו אבותיהם מפי השם ישמעום גם הם מפי ציר נאמן: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  הואיל. ג' במסורה הכא ואידך כי הואיל ה' לעשות הואיל הלך אחרי צו היינו דאמרן בין כך ובין כך קרויין בניו של מקום בין עושין רצונו של מקום שמקיימין את התורה דהיינו הואיל משה ובין עובדי עכו''ם דהיינו הלך אחרי צו הואיל ה' לעשות אתכם לו לעם: את התורה הזאת לאמר. וסמיך ליה ה' אלהינו כלומר הזהירם על יחוד השם: (בעל הטורים)

 ספורנו  בעבר הירדן בארץ מואב הואיל משה באר. ואחר שלא היו עוד נעים ונדים כי בערבות מואב הית' חניית המסע האחרון ועם זה אחר שכבר התחנן ונואש מהשיג לעבור. הואיל לבאר מה שחשב שיפול בו ספק אחרי מותו. והתחיל הבאור באמרו אחר כך ה' אלהינו כרת עמנו ברית בחורב לאמר וקודם שהתחיל בבאור אשר בו חרבה להזהיר על קצת המצות אמר לישראל שסבת הצורך אל זה הבאור והאזהרות עתה היה מפני שהם עוברים לארץ בלעדיו ולא יוכל להזהירם בשעת מעשה ולא לבאר כל ספק שיפול וספר איך נכשלו בזה שלא יעבור הוא עמהם ברוע בחירתם ופשעיהם למען ישמרו מזה מכאן ולהבא לבלתי השחית ענינם: (ספורנו)


{ו}  יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ דִּבֶּר אֵלֵינוּ בְּחֹרֵב לֵאמֹר רַב לָכֶם שֶׁבֶת בָּהָר הַזֶּה:

 אונקלוס  יְיָ אֱלָהָנָא מַלִיל עִמָנָא בְּחוֹרֵב לְמֵימָר סַגִי לְכוֹן דִיתֶבְתּוּן בְּטוּרָא הָדֵין: (אונקלוס)

 יונתן  יְיָ אֱלָהֵין מַלֵיל עִמָן וְלָא אֲנָא בְּאַנְפֵּי נַפְשִׁי בְּחוֹרֵב לְמֵימָר סַגִי לְכוֹן וְאִתְהַנִי לְכוֹן עַד הָאִידְנָא דְקַבֵּילְתּוּן בֵּיהּ אוֹרַיְיתָא וַעֲבַדְתּוּן בֵּיהּ מַשְׁכְּנָא וּמָנוֹי וְאַקֵימְתּוּן רַבָּנִין עֲלֵיכוֹן וּמַבְעַן בִּישׁ לְכוֹן לְאִיתְרָחָא בְּטַוְורָא הָדֵין: (תרגום יונתן)

 רש"י  רב לכם שבת. כפשוטו, (ב) ויש מדרש אגדה, (ספרי ה.) (ג) הרבה גדלה לכם ושכר, על ישיבתכם בהר הזה, עשיתם משכן מנורה וכלים, קבלתם תורה, מניתם לכם סנהדרין שרי אלפים ושרי מאות: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ב) רב זמן רב: (ג) דלפשוטו קשה הל"ל די לכם שבת למה כתיב לשון רב לכן פירש ומדרש אגדה: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  בחורב. הוא סיני כאשר אמרתי: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  ה' אלהינו דבר אלינו בחרב לאמר. על דעתי חורב שם מקום קרוב להר סיני ששם ישבו ישראל בשנה ההיא כי המדבר היה גדול ושם ההר אשר חמד אלהים ושמו סיני ועל כן נקרא כל המדבר מדבר סיני כאלו הוא מדבר הר סיני ואמר הכתוב (שמות יט ב) ויבאו מדבר סיני ויחנו במדבר ויחן שם ישראל נגד ההר שחנו במדבר במקום הנקרא חורב והוא נגד ההר ואפשר שגם ההר גם המדבר יקראו סיני כי שם אילני הסנה רבים ושם סמוך להר מקום או עיר מושב ששמו חורב ושם עמדו והכתוב שאמר (שם ג א) ויבא אל הר האלהים חרבה שבא אל חורב אשר שם הר האלהים והסנה היה בהר ומשה היה בחורב המקום אשר לפניו קרוב לו אשר עמד שם מחנה ישראל שנה ולפיכך אמר (שם פסוק ג) אסורה נא ואראה שיסור מחורב עד ההר ופעמים יקרא הכתוב ההר כן כמו שאמר (שם לג ו) ויתנצלו בני ישראל את עדים מהר חורב כלומר מן ההר אשר בחורב בתחומו או לפניו או ששם כל הארץ חורב וההר בתוכה וכן זכרו תורת משה עבדי אשר צויתי אותו בחורב על כל ישראל חקים ומשפטים (מלאכי ג כב) ירמוז לכל אשר נצטווה בהר ובאהל מועד אשר שם בחורב וראיתי בילמדנו מדרשם לא ידעת בסיני גם לא שמעת בחורב גם מאז לא פתחה אזנך (ישעיהו מח ח) בערבות מואב רמז כי חורב מקום אשר שם אהל מועד רק ר"א אמר (שמות ג א ב) כי חורב הוא הר סיני כי מפני החורב והיובש יהיה שם הסנה ויקרא בשני שמות ושניהם שוים בטעם (הרמב"ן)

 בעל הטורים  בחרב לאמר. כתיב חסר שאם לא תקיימו את התורה והבאתי עליכם חרב: (בעל הטורים)

 כלי יקר  רב לכם שבת בהר הזה פנו וסעו לכם. זו תוכחה ראשונה על שהאנשים שנאו את הארץ ונתישבו בהר זה ישיבה של קבע ולא פנו פניהם אל הארץ מקום מיוחד לקיום המצות, ורב לכם הוא מלשון רב לכם בני לוי. (במדבר טז.ז) כלומר המעט הוא המרד והמעל הזה כי רב הוא באמת לכם ענין שבת ישיבה של קבע בהר הזה, פנו הסבו פניכם אל הארץ וסעו לכם אל עצמות מקור שלכם כי משם נוצר חומר של אדה"ר כדרך שאמר לאברהם לך לך. ולקמן עשה פירוש מבואר על תוכחה זו ואמר ונסע מחורב ונלך את כל המדבר וגו' והיה לו לומר ונפן ונסע מחורב כדרך שאמר פנו וסעו. אלא כך אמר להם עדיין בפחזותכם קיימיתון כי אני אמרתי פנו וסעו שכשתלכו מן הר חורב מקום שלמדתם עליו תורה תפנו פניכם אל הארץ מקום שמירת התורה כי לא המדרש עיקר אלא המעשה. ואתם בלכתכם מחורב רוח אחרת היתה עמכם ליסע ממקום מיוחד לת"ת ואל מקום שמירת המצות לא פניתם פניכם ובמרדכם אתם עומדים לשנוא את הארץ, לכך אמר ונסע מחורב ונלך את כל המדבר כל אחד מכם ישית אל המדבר פניו ולא אל הארץ שהרי המרגלים אמרו נשובה מצרימה. (שם יד.ד) אבל אחר מעשה המרגלים שיעד להם עונש גדול חזרו בתשובה שלא בטובתם ושם נאמר ונפן ונסע (דברים ב.א).

וי"א שהאשימם על שברחו מן הר חורב כתינוק הבורח מבית הספר, וע"ז אמר רב לכם כי הימים אשר ישבתם בהר לא היו בעיניכם כימים אחדים באהבתם אותם, אלא כימים רבים של צער וזהו רב לכם שהיה רב והרבה לכם שבת בהר הזה לכם ולא לי, ונראה ליישב בזה מ"ש באתם עד הר האמורי אשר ה' אלהינו נותן לנו (א.כ) מדקאמר לנו היה לו לומר באנו עד הר האמורי, אלא כך אמר אתם באתם עד הר האמורי ולא אני כי אתם הסעתם דעתכם ומחשבותכם מכל וכל מן הר חורב, אבל אני תמיד מחשבתי משוטטת שמה כאילו עדיין אני שמה כי המעמד הנכבד ההוא לנגד עיני הוא תמיד. (כלי יקר)


{ז}  פְּנוּ וּסְעוּ לָכֶם וּבֹאוּ הַר הָאֱמֹרִי וְאֶל כָּל שְׁכֵנָיו בָּעֲרָבָה בָהָר וּבַשְּׁפֵלָה וּבַנֶּגֶב וּבְחוֹף הַיָּם אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי וְהַלְּבָנוֹן עַד הַנָּהָר הַגָּדֹל נְהַר פְּרָת:

 אונקלוס  אִתְפְּנוּ וְטוּלוּ לְכוֹן וְעוּלוּ לְטּוּרָא דֶאֱמוֹרָאָה וּלְכָל מָגִירוֹהִי בְּמֵישְׁרַיָא בְטוּרָא וּבִשְׁפֶלְתָּא וּבִדְרוֹמָא וּבִסְפַר יַמָא אַרְעָא דִכְנַעֲנָאָה וְלִבְנָן עַד נַהֲרָא רַבָּא נַהֲרָא פְרָת: (אונקלוס)

 יונתן  אִתְפְּנִיאוּ וְטוּלוּ לְכוֹן לַעֲרָד וְחוּרְמָה וְעוּלוּ לְטַוְורָא דֶאֱמוֹרָאָה וּלְוַת כָּל דַּיְירֵי עַמּוֹן וּמוֹאָב וְגַבְלָא בְּמֵישְׁרָא דְחוֹרְשָׁא בְּטַוְורָא בִּשְׁפֵיילְתָּא וּבְדָרוֹמָא וּבִסְפַר יַמָא אַשְׁקְלוּן וְקִיסְרִין אַרַע כְּנַעֲנָאָה עַד קַלְדוֹהִי וְלִבְנָן אֲתַר טַוְורֵי בֵּית מַקְדְּשָׁא עַד נַהֲרָא רַבָּא נַהֲרָא פְּרָת: (תרגום יונתן)

 רש"י  פנו וסעו לכם. זו דרך ערד וחרמה: ובאו הר האמורי. כמשמעו: ואל כל שכניו. עמון ומואב (ד) והר שעיר: בערבה. זה מישור של יער: בהר. זה הר המלך: ובשפלה. זו שפלת דרום: ובנגב ובחוף הים. אשקלון ועזה וקסרי וכו', כדאיתא בספרי (פ"ו): עד הנהר הגדול. מפני שנזכר עם ארץ ישראל קוראו (ה) גדול, משל הדיוט אומר, עבד מלך מלך, הדבק לשחור (ו) וישתחוו לך, (ז) קרב לגבי דהינא ואידהן (שבועות מז:): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ד) יש מקשים והא כתיב אל תתגר בם מלחמה וגו' ושמא י"ל אלו לא חטאו ישראל היה נותן להם ארץ י' עממין כאשר נשבע לאברהם והחטא גרמה להם שלא נתן להם אל ארץ שבעה: (ה) רל"ת הא נהר פרת קטן היה מכולם דהא בפרשת בראשית מונה אותו בסוף כן כתב רש"י פרשת לך לך: (ו) לשחוור לשר: (ז) פירוש קרב לגבי משוח בשמן וגם כן תהיה משוח בנגיעתך בו הודשנה מחלב תרגומו איתהדינא כלומר אף כאן הואיל וארץ ישראל חשובה גם נהר פרת נעשה חשוב עמה: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  פנו. עזבו זה המקום: וסעו לכם. דרך הלשון כמו לך לך: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  פנו וסעו לכם. הזכיר להם הארץ והדרך שילכו בה למסעיהם ואחרי כן אמר ראה נתתי לפניכם את הארץ אשר נשבעתי לאבותיכם באו ורשו את הארץ מצוה לא יעוד והבטחה כאשר פירשתי (במדבר לג נג) (הרמב"ן)

 בעל הטורים  פנו. פ''א כפולה יש לכם לפנות מכל מעשים רעים. א''נ בכ''מ שאתם פונים העננים עמכם: (בעל הטורים)


{ח}  רְאֵה נָתַתִּי לִפְנֵיכֶם אֶת הָאָרֶץ בֹּאוּ וּרְשׁוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְהֹוָה לַאֲבֹתֵיכֶם לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לָתֵת לָהֶם וּלְזַרְעָם אַחֲרֵיהֶם:

 אונקלוס  חֲזֵי דִיהָבִית קֳדָמֵיכוֹן יָת אַרְעָא עוּלוּ וְאַחֲסִינוּ יָת אַרְעָא דִי קַיַם יְיָ לַאֲבָהָתְכוֹן לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לְמִתַּן לְהוֹן וְלִבְנֵיהוֹן בַּתְרֵיהוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  חֲמוֹן דִּי מְסָרִית קֳדָמֵיכוֹן יַת דַּיְירֵי אַרְעָא וְלָא תִצְטַרְכוּן לְמֵיטוּל זַיְינָא עוּלוּ וְאַחֲסִינוּ יַת אַרְעָא וְקָבְעוּ בָּהּ דִּפְטַיָא וּפַלְגוּהָא הֵי כְמָא דְקַיֵים לְאַבְהַתְכוֹן לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקב לְמִתַּן לְהוֹן וְלִבְנֵיהוֹן בַּתְרֵיהוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  ראה נתתי. בעיניכם אתם רואים, איני אומר לכם מאומד ומשמועה: באו ורשו. אין מערער בדבר, (ח) ואינכם צריכים למלחמה, אלו לא שלחו מרגלים, לא היו צריכין לכלי זיין: לאבתיכם. למה הזכיר שוב לאברהם ליצחק וליעקב, אלא אברהם כדאי לעצמו, יצחק כדאי לעצמו, יעקב כדאי לעצמו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ח) דאם לא כן איך אמר להם באו והלא עדיין אינה כבושה לפניהם: (שפתי חכמים)

 הרמב"ן  וטעם אשר נשבע ה'. כמו ואל משה אמר עלה אל ה' (שמות כד א) ושם פירשתי (הרמב"ן)

 בעל הטורים  ראה נתתי לפניכם. הקב''ה אמר כך למשה לאמר לישראל אי נמי ראה חוזר על כל אחד ואחד: (בעל הטורים)

 אור החיים  ראה נתתי לפניכם וגו'. אומרו בתחילה ראה לשון יחיד וגמר אומר לשון רבים, לפי שבגדר הראיה שוים הם כאיש אחד ואין ההשתנות ביניהם, אבל בערך מה שהם אין גדר כולם שוה, לזה אמר לפניכם, וכמו כן כל מה שאמר בפסוק אחרי כן בלשון רבים באו ורשו וגו' אינו בגדר ההשתוות כאחד:

באו ורשו את הארץ וגו'. טעם שהוצרך לכפול זכרון הארץ ולא אמר אותה ומובן שחוזר אל הארץ שהזכיר בסמוך, לפי שארץ שהזכיר בסמוך שראו שנתן ה' היא ארץ סיחון ועוג שנתן לבני גד ובני ראובן, לזה כשאמר באו ורשו הוצרך להזכיר מה שירשו ואמר הארץ אשר נשבע ה' וגו' פי' כי הארץ אשר נטלו בני גד ובני ראובן לא היתה בכלל השבועה וכמו שכתבתי בפרשת מטות (במדבר ל''ב ז') והוכחנו מספרי: (אור החיים)

 ספורנו  ראה נתתי לפניכם את הארץ. יושבי הארץ כי נמוגו מפניכם ולא יתקוממו: באו ורשו את הארץ. את גליל הכנענים כי הם מפחדם יפנו ויברחו או ימותו בלתי מלחמה: (ספורנו)


{ט}  וָאֹמַר אֲלֵכֶם בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר לֹא אוּכַל לְבַדִּי שְׂאֵת אֶתְכֶם:

 אונקלוס  וַאֲמָרִית לְכוֹן בְּעִדָנָא הַהִיא לְמֵימָר לֵית אֲנָא יָכִיל בִּלְחוֹדִי לְסוֹבָרָא יָתְכוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  וַאֲמָרִית לְכוֹן בְּעִידָנָא הַהִיא לְמֵימָר לֵיתָנָא שַׁבְקִינְכוֹן עַל דַּיָינָא חַד דַּאֲנָא לָא יָכִילְנָא בִּלְחוֹדִי לִמְסוֹבָרָא יַתְכוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  ואומר אליכם בעת ההוא לאמר. מהו לאמר, (ט) אמר להם משה, לא מעצמי אני אומר לכם, (י) אלא מפי הקב"ה: לא אוכל לבדי וגו'. אפשר שלא היה משה (כ) יכול לדון את ישראל, (ל) אדם שהוציאם ממצרים, וקרע להם את הים, והוריד את המן, והגיז את השליו, לא היה יכול לדונם, אלא כך אמר להם, ה' אלהיכם הרבה אתכם, הגדיל (מ) והרים אתכם על דייניכם, נטל את העונש מכם ונתנו על הדיינין. (נ) וכן אמר שלמה, כי מי יוכל לשפוט את עמך הכבד הזה (מלכים-א ג, ט.), אפשר מי שכתוב בו ויחכם מכל האדם (שם ה, יא.), (ס) אומר מי יוכל לשפוט, אלא כך אמר שלמה, אין דייני אומה זו כדייני שאר האומות עובדי אלילים, שאם דן והורג ומכה וחונק ומטה את דינו וגוזל אין בכך כלום, אני אם חייבתי ממון שלא כדין, נפשות אני נתבע, שנאמר וקבע את קובעיהם נפש (משלי כב, כג.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ט) ר"ל כיון דכל לאמר לדרשה הוא או פירוש לאמר לאחרים או פירוש צא ואמרו להם דברי והשיבני או פירוש השיבני על דברי ואחד מכל הפירושים לא שייכים הכא לכך פריך מאי לאמר: (י) כלומר אפילו היה בדעתי לשאת אתכם כדי שאקבל שכר לא אוכל כי הקדוש ברוך הוא מיחה בי וזהו שכתוב לאמר ר"ל הקדוש ברוך הוא אמר לי בפירוש שלא לעשות וכן פירש רש"י בסמוך אם אומר לקבל שכר לא אוכל הוא שאמרנו כו' דהיינו מה שפירש כאן: (כ) ואם תאמר והא פירש"י לעיל לא מעצמי אני וכו' אם כן מה מקשה רש"י שמא היה יכול אלא שאינו רשאי ויש לומר דק"ל יתורא דקרא למה אמר משה לא אוכל וגו' ה' אלהיכם הרבה אתכם וגו' אלא הכי קאמר משה לא מעצמי אני אומר כו' ואף אם לא צוה לי הקדוש ברוך הוא הייתי מוכרח למנות עליכם דיינים כי לא אוכל לבדי וגו' ועל זה מקשה רש"י אפשר שלא וכו': (ל) יש מקשים הרי יתרו אמר למשה נבול תבול גם אתה ואם כן היה לו להקשות איך נביא כמשה יהא קשה בעיניו לשפוט את העם ויש לומר דלעיל הוה אמינא דהכי קאמר נבול תבול גם העם פירוש כיון שכבד על העם שיהא משה לבדו דן ויושב ויעמדו עליו מן הבוקר עד הערב כי בודאי אם יהיה הרבה דיינים יקל על העם וממילא כשיכבד על העם יתרעמו על משה ויהא גם כן תלונות ישראל למשה כבד על משה ולכך פירש"י הכא: (מ) ר"ל הרבה לשון הגדיל: (נ) פירוש היכא דיש בידם למחות ולא מיחו: (ס) אין להקשות והרי מקרא זה כי מי יוכל לשפוט נאמר קודם מקרא דויחכם מכל האדם ואם כן כשאמר כי מי יוכל לשפוט עדיין לא היה חכם דיש לומר דסופו מוכיח על תחלתו והואיל ונחכם כל כך בסוף בתכלית החכמה ודאי שגם בתחלה היה חכם ויכול לדון על דרך בלב נבון תנוח חכמה: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  לא אוכל לבדי. כטעם לא תוכל עשוהו לבדך: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  ואמר אלכם בעת ההיא לאמר. קודם שאמר לנו ה' בחורב רב לכם שבת בהר הזה על דעת האומרים קודם מתן תורה בא יתרו וטעם "בעת ההיא" בשבתנו בחורב אבל הזכיר זה בכאן לומר הנה קבלנו את התורה והיו עליכם שופטים ושוטרים לשפוט ולהנהיג אתכם והנה היינו מוכנים ומזומנים לבא בארץ ונסע מחורב לדגלינו עם שופטינו וזקנינו ותקרבון אלי כלכם עם חכמיכם וראשיכם ובקשתם מרגלים ונתקלקל הענין (הרמב"ן)

 בעל הטורים  ואומר אלכם. חסר יו''ד כי י''פ הוכיחם וי''פ כתיב מיתת משה בתורה: (בעל הטורים)

 אור החיים  לאמר לא אוכל וגו'. פירוש לא שאמר להם הדברים ככתבן לא אוכל לבדי וגו' אלא מאמר המובן ממנו שכוונתו לומר לא אוכל: (אור החיים)

 כלי יקר  ואומר אליכם בעת ההוא לאמור. בעת ההוא מורה באצבע על הזמן שאמר להם, בואו ורשו את הארץ. כי ראיתי שבזמן ההוא צורך שעה במינוי הדיינים כי זכות זה יספיק לכם להושיב אתכם על האדמה כמ"ש (דברים טז.כ) צדק צדק תרדוף למען תחיה וירשת את הארץ. פירש"י כדאי הוא מינוי הדיינים הכשרים להחיות את ישראל ולהושיבם על אדמתם. וכן פרשנו למעלה פר' יתרו (יח.כג) פסוק וכל העם על מקומו יבא בשלום. מדלא קאמר ישב בשלום ש"מ שמדבר במקום שעדיין לא באו שמה, ומדלא קאמר איש על מקומו ש"מ שמדבר במקום המיוחד לכל העם בכללו וזה כל א"י בכלל שכל ישראל ירשוה בזכות מינוי הדיינים, לכך אמר הבו לכם אנשים את"ל שלא תרצו לעשות בגיני להקל מעלי, מ"מ תעשו לכם להנאתכם כדי שתרשו את הארץ. ועוד שנאמר (שם יח.יח) נבול תבל גם אתה גם העם לכך נאמר הבו לכם אם לא למעני.

ומה שנאמר לא אוכל לבדי שאת אתכם. ואחר כך אמר איכה אשא לבדי טרחכם וגו'. יש לפרשו בשני פנים. האחד הוא, שלשון לא אוכל מורה על הדבר הנמנע ובלתי אפשרי כלל, ולשון איכה אשא מורה על דבר אפשרי אך שאינו מן הראוי לעשותו, ולא אוכל משמע גם להבא כי בזמן ההוא באשר הוא שם היה הדבר אפשרי ולא נמנע, כמו שפירש"י אפשר שלא היה משה יכול לדון את ישראל אדם שהוציאם ממצרים כו' ואם כן בדור ההוא כפי המספר אשר היו בעת ההיא ודאי היה יכול, אך שאם יוסף ה' עליכם ככם אלף פעמים אזי יהיה ודאי הדבר נמנע, וכשאמר איכה אשא לבדי אמר כן על הזמן ההוא אע"פ שהוא אפשרי מ"מ אינו מן הראוי, וכשאמר לא אוכל אמר סוף סוף להבא לא אהיה אוכל לשאת לבדי ונתן טעם לדבר כי עכשיו ה' אלהיכם הרבה אתכם והנכס היום ככוכבי השמים לרוב, וזכותכם לבד מצד שהוא אלהיכם העמיד אתכם על שיעור מספר זה ואותו סך אוכל לסבול, אמנם כשיצטרף אל זה גם זכות אבות מצד שהוא אלהי אבותיכם ודאי יוסף עליכם ככם אלף פעמים וגו'. ועל זה הזמן הראוי לבא בכל עת אני אומר סופי שלא אוכל כלל, וגם עכשיו אינו מן הראוי ועל ההוה אני אומר איכה אשא לבדי וגו'.

השני, מסכים לפירש"י שפי' ה' אלהיכם הרבה אתכם. נטל העונש מכם והטילו על הדיינים, והדין דין אמת כי זה המחזיק הממון שלא כדין סובר שהדין עמו מאחר שהדיין פוסק לו כן הרי באמת הוא שלו וע"כ דין היא שהדין קיים והדיין נושא אלומותיו של זה. ונראה שלכך אמר והנכם היום ככוכבי השמים שהם קיימים וקיום זה בא לכם מצד שה' אלהיכם הרבה והגדיל אתכם והטיל עונש שלכם על הדיינים ועל זה אמר ג"כ ואשמם בראשיכם שאשמת העם תלוי בכ"מ בראשיהם כי ענין הדיינים בנין אב לכל התורה. ועל העונש אמר לא אוכל לבדי שאת אתכם לא אמר שאת טרחכם ומשאכם לפי שהנושא ענשו של זה דומה כאילו נשא עצמותו עליו והעונש לא אוכל שאת כלל כי ה' אלהיכם הרבה אתכם וגו' וכפירש"י. אבל אח"כ אמר על נשיאת טרחם ומשאם וריבם אע"פ שהוא אפשרי מ"מ אינו מן הראוי ועליו אמר איכה אשא לבדי וגו'. (כלי יקר)


{י}  יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם הִרְבָּה אֶתְכֶם וְהִנְּכֶם הַיּוֹם כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם לָרֹב:

 אונקלוס  יְיָ אֱלָהָכוֹן אַסְגֵי יָתְכוֹן וְהָא אִיתֵיכוֹן יוֹמָא דֵין כְּכוֹכְבֵי שְׁמַיָא לִסְגֵי: (אונקלוס)

 יונתן  מֵימְרָא דַיְיָ אֱלָהָכוֹן אַסְגֵי יַתְכוֹן וְהָאִיתֵיכוֹן יוֹמָא דֵין הֵי כְּכוֹכְבֵי שְׁמַיָא לִסְגֵי: (תרגום יונתן)

 רש"י  והנכם היום ככוכבי השמים. וכי ככוכבי השמים היו באותו היום, והלא לא היו אלא ששים רבוא, מהו והנכם היום, הנכם משולים כיום, (ע) קיימים לעולם כחמה וכלבנה (פ) וככוכבים: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ע) ר"ל כיום כמו כהיום: (פ) דהיינו כהיום אף על פי שאין לבנה וכוכבים שולטים ביום מכל מקום כיון דאין נקרא יום אלא כשלילו עמו כדכתיב ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד אם כן אתי שפיר מה שנקט בקרא כהיום. בשם מהרי"ץ. והא דכתיב בקרא לרוב פירוש שיבא עוד זמן שתהיו כמותם גם לרוב אבל עכשיו אתם קיימים כיום דהיינו כחמה וכלבנה וכוכבי השמים אבל לא לרוב. הרא"ם: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  הרבה אתכם. במצרים ונתקיימה הברכה שברך אביכם: וטעם ככוכבי השמים. דרך משל פעמים עם אלף וכן מאה הפך לשון קדר: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  והנכם. ב' הכא ואידך והנכם הולכים איש אחרי שרירות לבו פי' אע''פ שהלכתם אחרי שדירות לבכם הנכם היום ככוכבי השמים לרוב: (בעל הטורים)

 אור החיים  ה' אלהיכם וגו'. קשה הרי לא מצינו שנתרבו ממה שהיו במצרים ריבוי שיש בו היכר כמובן ממספר ב' של שנה השנית שעל אותו זמן הוא אומר שאמר להם בעת ההוא וגו', ורבתינו ז''ל בספרי אמרו וז''ל הרבה אתכם הגדיל אתכם על דייניכם וכו' ע''כ, ואולי שנתכוון עוד על פי מה שאמרו בזוהר (ח''ג רי''א:) שעל ידי הזכרת ריבוי טובה יפעיל השלטת כח במשטין להרע, ואמר (שם רי''ב.) שבכל מקום שמזכיר שם עליון עליו אין כח בכוחות הרע לשלוט בו, ולפי שאמר משה לא אוכל לבדי וגו' הרי הוא מפליג בריבויים ויש בזה חשש האמור, לזה הזכיר שמו יתברך עליהם ואמר ה' וגו' הרבה אתכם שבזה אין מקום למריע כאמור שם, ולפי זה תתפרש תיבת הרבה כפשטה:

והנכם היום. דקדק לומר היום, להעיר כי המאמר נחלק לב' זמנים, א' הוא בשנה השנית כשאמר להם לא אוכל לבדי ועל אותו זמן הוא אומר הרבה אתכם, והב' הוא בזמן שהוא מדבר עמהם בשנת המ' כמו שדקדק לומר והנכם היום וגו', ופירוש אומרו ככוכבי השמים נתכוון על פי דבריהם ז''ל שאמרו (סנהדרין כ''ו.) אין מנין לרשעים שהגם שיהיה מספרם רב אין ריבויים ריבוי, הא למדת שמנין הצדיקים יתיחס אליו הריבוי הגם שיהיו מועטים במספר, והוא מה שנתכוון לומר והנכם וגו' ככוכבי פי' שאחר שהרבה אתכם עוד לכם שהנכם היום ככוכבי וגו' פי' ודבר זה הוא גם כן גדר הריבוי שבהיותם ככוכבים ימנו לריבוי עצום: (אור החיים)


{יא}  יְהֹוָה אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵכֶם יֹסֵף עֲלֵיכֶם כָּכֶם אֶלֶף פְּעָמִים וִיבָרֵךְ אֶתְכֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָכֶם:

 אונקלוס  יְיָ אֱלָהָא דַאֲבָהָתְכוֹן יוֹסֵף עֲלֵיכוֹן כְּוָתְכוֹן אֲלַף זִמְנִין וִיבָרֵךְ יָתְכוֹן כְּמָא דִי מַלִיל לְכוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  יְיָ אֱלָהָא דְאַבְהַתְכוֹן יוֹסֵף עֲלֵיכוֹן כְּוַותְכוֹן אֶלֶף זִמְנִין מְטוּל בִּרְכָתִי דָא וִיבָרֵךְ יַתְכוֹן בְּלָא סְכוּמָא הֵיכְמָא דְמַלֵּיל לְכוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  יוסף עליכם ככם אלף פעמים. מהו שוב ויברך אתכם כאשר דבר לכם, אלא אמרו לו, משה, אתה נותן קצבה לברכתנו, כבר הבטיח הקב"ה את אברהם אשר אם יוכל איש למנות וגו' (בראשית יג, טז.), אמר להם זו משלי הוא, (צ) אבל הוא יברך אתכם כאשר דבר לכם: (רש"י)

 שפתי חכמים  (צ) ר"ל האלף פעמים משלי מברכה שלי אבל הקדוש ברוך הוא יברך אתכם יותר מאלף פעמים כאשר דבר לכם ואם תאמר כיון שהקדוש ברוך הוא הבטיחם לברכם אם יוכל וגו' למה אמר משה האלף פעמים משלי הן הא בכלל ברכת הקדוש ברוך הוא הן ויש לומר לכך אמר משה זו משלי דהיינו האלף שכר ברכות. בשם מהרי"ץ. ועוד יש לומר זו משלי כלומר הברכות שלי הם בלא תנאי אבל הברכות של הקדוש ברוך הוא הם על תנאי אם תקיימו המצות והתורה: (שפתי חכמים)

 בעל הטורים  ויברך. ב' במסורה הכא ואידך ויברך כל בשר שם קדשו כשיברך אתכם יברך כל בשר שם קדשו שיאמרו ברוך שקיים הבטחתו: (בעל הטורים)

 אור החיים  ה' אלהי וגו' ככם וגו'. פי' צדיקים ככם אלף פעמים, וכנגד הריבוי אמר ויברך אתכם כאשר דבר וגו', ורבתינו ז''ל אמרו (ספרי) זו משלי וכו', וכוונת המאמר כלו הוא להזכיר שמו יתברך עליהם גם כשהזכיר שבחם במדה טובה היותם צדיקים הדומים לכוכבים, כדרך שפירשנו במאמר ה' אלהיכם הרבה אתכם שהזכיר שמו ית' עליהם כשהזכיר רבויים: (אור החיים)


{יב}   שני  אֵיכָה אֶשָּׂא לְבַדִּי טָרְחֲכֶם וּמַשַּׂאֲכֶם וְרִיבְכֶם:

 אונקלוס  אֶכְדֵין אֵסוֹבַר בִּלְחוֹדִי טָרְחֲכוֹן וְעִסְקֵיכוֹן וְדִינְכוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  הֵיךְ אֲנָא יָכִיל בִּלְחוֹדִי לְמִסְבּוֹל טַרְחוֹת אַפְקַרְסוּתְכוֹן וּדְמִחַשְׁלִין עֲלֵי בִישְׁתָּא וּמִילֵי דִיגַנְבוּן דְּמַפְקִין סִלְעָא לְאַפּוֹקֵי תְּרֵי: (תרגום יונתן)

 רש"י  איכה אשא לבדי. אם אומר לקבל שכר, לא אוכל, (ק) זו היא שאמרתי (ס"א שאמרנו) לכם, לא מעצמי אני אומר לכם אלא מפי הקב"ה: טרחכם. מלמד שהיו ישראל טרחנין, היה אחד מהם רואה את בעל דינו נוצח בדין, אומר יש לי עדים להביא, יש לי ראיות להביא, מוסיף אני עליכם דיינין: ומשאכם. מלמד שהיו אפיקורסין (סנהדרין צט:), (ר) הקדים משה לצאת, אמרו מה ראה בן עמרם לצאת, שמא אינו שפוי בתוך ביתו, איחר לצאת, אמרו מה ראה בן עמרם שלא לצאת, מה אתם סבורים, יושב ויועץ עליכם עצות רעות וחושב עליכם מחשבות (ס"א מצות וחשבונות): וריבכם. מלמד שהיו רוגנים: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ק) כלומר אפילו אם יש בדעתי לשאת אתכם כדי לקבל שכר לא אוכל דאם לא כן למה אמר איכה אשא וגו' והלא כבר אמר לא אוכל וגו' מפני העונש וכו': (ר) ר"ל מורדים ושתי מלות הן אפיק רסן ר"ל הרסן מופק מהם שהולכין בלא רסן לכך הם ממרים כמו הסוס שהולך בלא רסן: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  טרחכם. מגזרת היו עלי לטורח ופי' טרחכם להבין אנשים פתאים המצות: ומשאכם. שבקשו לחם ומים ובשר כמו לשום את משא כל העם הזה: וריבכם. זה עם זה: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  וטעם טרחכם ומשאכם וריבכם. על דרך הפשט רמז משה רבינו להם שלשת הדברים שאמר ליתרו שהיה הוא עושה לעם כמו שפירשתי שם (שמות יח טו) והזכירן לישראל ברמז אמר "טרחכם" כנגד והודעתי את חוקי האלהים ואת תורותיו (שם שם טז) כי טורח גדול היה ללמד ליוצאי מצרים החוקים והתורות ופירושם וביאורם וסודם והזכיר "משאכם" כנגד לדרוש אלהים (שם פסוק טו) שהוא ענין תפלה שמתפלל עליהם והוא מלשון ונשאת תפלה (מלכים ב יט ד) ואל תשא בעדם רנה ותפלה (ירמיהו ז טז) "וריבכם" כפשוטו עניני המשפטים ואמר "הבו לכם אנשים חכמים ונבונים וידועים" על הדיינין בלבד אבל אמר סתם "ואשימם בראשיכם" דרך ענוה ולשון רש"י מספרי (דברים יב) טרחכם מלמד שהיו טרחנין היה אחד מהם רואה את בעל דינו נוצח בדין אומר יש לי עדים להביא יש לי ראיות להביא מוסיף אני עליכם דיינין והדין הזה לא ידעתי אותו שיהא בעל הדין יכול להוסיף דיינין יותר על שלשה בדיני ממונות וכל שכן לאחר שטען בפניהם וראה שחברו נוצח בדין שאלו קבל עליו קרוב או פסול יכול לחזור בו עד לאחר גמר דין אבל הכשרין לדון אינו יכול לחזור בו ושמא נלמוד מכאן שיכול אדם לומר שני דיינין אני בורר לי ותברור אתה שנים אחרים והם יבררו עוד אחד ויהא הדין נגמר בחמשה או ביותר כמו שאמרו אינו דומה דין הנגמר בה' לדין הנגמר בי' ואע"פ שג' כופין לדון בפניהם בשאינו רוצה לקבל עליו לדון אבל רוצה לברור יותר בורר דהוה ליה כאומר נלך למקום הועד ששומעין לו במקום שאין שם טורח שבכך נטוינו שנאמר (להלן טז כ) צדק צדק תרדוף הלך אחר ב"ד יפה (סנהדרין לב) ורבוי חכמים ב"ד יפה הוא והנה במדבר היו החכמים מצויין עמהם ויכולים לומר נלך לפני שרי האלפים (הרמב"ן)

 אור החיים  איכה אשא וגו'. היא גזירת מאמר לא אוכל, אלא שהפסיק בענין להרים מכשול הנמשך מדיבור לא אוכל לבדי וגו' כמו שפירשתי, וחזר להשלים הדיבור שהתחיל לומר ואמר איכה אשא וגו' הבו לכם וגו': (אור החיים)

 ספורנו  טרחכם. בקטטות הקורות בלתי תביעת ממון: ומשאכם. בצרכי רבים: וריבכם. בעניני הדין ותביעת ממון. וזה ספר להזכירם את פשעם שאע''פ שבשר אותם שיכנסו לארץ בלתי שום מלחמה שהיה ענינה רב התועלת והכבוד יותר מכל נכסיהם ועניניהם במדבר לא נמנעו מלעורר דברי ריבות איש על חבירו באופן שהוצרך למנות מדרגות שופטים עד שכל עשרה מהם היו צריכים לדיין פרטי ואין זה כי אם מרוע לב: (ספורנו)


{יג}  הָבוּ לָכֶם אֲנָשִׁים חֲכָמִים וּנְבֹנִים וִידֻעִים לְשִׁבְטֵיכֶם וַאֲשִׂימֵם בְּרָאשֵׁיכֶם:

 אונקלוס  הָבוּ לְכוֹן גֻבְרִין חַכִּימִין וְסוּכְלְתָנוּן וּמַדְעָן לְשִׁבְטֵיכוֹן וֶאֱמַנִנוּן רֵישִׁין עֲלֵיכוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  זַמְנוּ לְכוֹן גּוּבְרִין חַכִּימִין וְסוּכְלְתָנוּן מֵרַעֲיוֹנֵיהוֹן וּמָארֵי מַנְדְּעָא לְשִׁבְטֵיכוֹן וְאֵימַנִינוּן רֵישִׁין עֲלֵיכוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  הבו לכם. הזמינו (ש) עצמכם לדבר: אנשים. וכי תעלה על דעתך נשים, מה תלמוד לומר אנשים, (ת) צדיקים: חכמים. (א) כסופים: ונבונים. מבינים דבר מתוך דבר. זהו ששאל אריוס את ר' יוסי, מה בין חכמים לנבונים, חכם דומה לשולחני עשיר, כשמביאין לו דינרין לראות רואה וכשאין מביאין לו יושב ותוהה, נבון דומה לשולחני תגר, כשמביאין לו מעות לראות רואה, וכשאין מביאין לו הוא (ב) מחזר ומביא משלו: וידועים לשבטיכם. שהם ניכרים לכם, שאם בא לפני מעוטף (ג) בטליתו, איני יודע מי הוא, ומאיזה שבט הוא, ואם הגון הוא, אבל אתם מכירין בו, שאתם גדלתם אותו, לכך נאמר וידועים לשבטיכם: בראשיכם. ראשים ומכובדים עליכם, שתהיו נוהגין בהם כבוד ויראה: ואשמם. חסר יו"ד, למד (ד) שאשמותיהם של ישראל תלויות בראשי דייניהם, שהיה להם למחות ולכוון אותם לדרך הישרה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ש) שכל הבה ל' הזמנה והכנה לדבר הוא פירוש תנו עצה או עזר לדבר זה. הרא"ם: (ת) והא דלא פירש רש"י זה לעיל גבי שלח לך יש לומר דק"ל טפי הכא מהתם משום דתנן כל הכשר להעיד כשר לדון ונשים הואיל ופסולין להעיד פסולין לדון א"כ אנשים למה לי : (א) מלשון חמוד כלומר שהעולם חומדין להם שאינם מגמגמין בלשונם וגם אינם מאריכין בדבריהם. ועוד יש לומר כסופים לשון בושה כלומר שבושים ממעשיהם הרעים ואם הם רוצים לעשות איזה מעשה מתחלה רואים מה הוא התכלית כדי שלא יתביישו מאותו מעשה שיעשו וזה נקרא חכם על דרך החכם עיניו בראשו והוא שאמרו אל תהי רשע בפני עצמך: (ב) ר"ל שנושא ונותן בפרקמטיא: (ג) כדרך הדיינים: (ד) לשון אשמה ואף על פי שהל"ל ואשמכם בראשיכם לפי שכל הפרשה היא לנוכח אף על פי כן אין משיבין על הדרש. הרא"ם. והא דמהפך רש"י ומפרש בראשיכם קודם ואשימם משום דלפי סדר המקרא משמע להיפך מפירוש רש"י דמשמע אשמת הדיינים הוא על ראשיכם דהיינו ישראל דאם לא כן הל"ל ואשמם בראשם לכן הוכרח רש"י לפרש בתחלה מלת בראשיכם שתהיו נוהגים בהם כבוד ואחר כך מפרש מלת ואשמם והוא סוגיית רש"י כמ"ש והשתא אתי שפיר: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  הבו. מלה זרה והיה הה''א ראוי להתנועע בשו''א ופת''ח: וידועים. שהם היו ידועים שיכירום הכל: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  וידעים לשבטיכם. "שיהיו ניכרים לכם, שאם בא לפני מעוטף בטליתו איני יודע מי הוא ומאי זה שבט הוא, אבל אתם מכירים אותו, שגדלתם אותו" לשון רש"י מספרי. ואם כן, יהיה "לשבטיכם" קשור עם "וידועים".

אבל על דרך הפשט, טעמו הבו לכם לשבטיכם אנשים חכמים. ועל דעתי, טעם "וידועים" שהם ידועים לשופטים, כלומר, שמעלתם ידועה וניכרת למנותם בה שופטים.

וכלל מעלות השופטים במלת "וידועים", כי השופטים צריכין להיות (שמות כא יח): "אנשי חיל יראי אלהים אנשי אמת שונאי בצע" כאשר אמר יתרו, ואלה היו ידועים לשופטים מתחלה, כי היו הכל אומרים "ראוי זה להיות שופט". (הרמב"ן)

 בעל הטורים  ואשמם. כתיב חסר יו''ד לומר לך י''פ הוזהרו על הדינין בתורה. ד''א ואשמם חסר לומר לך כי האשם הוא בראשים בשביל שיש בידם למחות ואינם מוחים: (בעל הטורים)

 אור החיים  הבו לכם וגו'. אמר לכם להקדים טעם מאמר לשבטיכם, כי זה מהנאות לכם כשיהיה כל שבט שופטיו ממנו, ועיין מה שכתבתי בפרשת פנחם בפסוק יפקוד ה' אלהי הרוחות איש על העדה וגו' (במדבר כ''ז ט''ז) ושם תשכיל אופן הנאות שיש בדבר הזה, והוא אומרו לכם:

ואשימם וגו'. פי' הגם שאני אומר לכם הבו לכם שאתם הם הבוחרים אותם, לא יהיה תחת מאמרכם ורשיונכם, אני אשים אותם לראשים עליכם לרדותכם במקל וברצועה: (אור החיים)

 כלי יקר  הבו לכם אנשים וגו'. מתחילה תלה בהם בישראל שיהיו ממונים מהם, ואח"כ אמר ואשמם בראשיכם משמע שמפי משה יהיו ממונים, ועוד בי"ת של בראשיכם מה טיבו כי הל"ל ואשמם ראשיכם. ורז"ל דרשו (ספרי א.יג) שאשמת העם תלויה בראשיהם. אמנם צריך לפרש זה כפי הפשט ואומר כי הראשים שהזכיר אינן הדיינים כ"א נשיאי השבטים, ואמר משה אתם יש בידכם כח למנות דיינים שיהיו רודים בשבטיכם אבל אין בכם כח להשליטם גם על הנשיאים כי אם אני, וע"כ אמר אתם הבו לכם אנשים כו' לשבטיכם שיהיו רודים בכל שבטיכם ואני אשימם גם בראשיכם שיהיו רודין גם בנשיאים שהם ראשיכם. (כלי יקר)


{יד}  וַתַּעֲנוּ אֹתִי וַתֹּאמְרוּ טוֹב הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ לַעֲשׂוֹת:

 אונקלוס  וַאֲתֶבְתּוּן יָתִי וַאֲמַרְתּוּן תַּקִין פִּתְגָמָא דִי מַלֶלְתָּא לְמֶעְבָּד: (אונקלוס)

 יונתן  וְאַתֵיבְתִּין יָתִי וַאֲמַרְתּוּן תַּקִּין פִּתְגָמָא דְמַלֵּילְתָּא לְמֶעֱבַד: (תרגום יונתן)

 רש"י  ותענו אותי וגו'. (ה) חלטתם את הדבר להנאתכם, היה לכם להשיב, רבינו משה, ממי נאה ללמוד ממך או מתלמידך, לא ממך שנצטערת (ו) עליה, אלא ידעתי מחשבותיכם, שהייתם אומרים עכשיו יתמנו עלינו דיינין הרבה, אם אין מכירנו אנו מביאין לו דורון והוא נושא לנו פנים (ספרי יד.): לעשות. אם הייתי מתעצל, אתם אומרים עשה מהרה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ה) רצונו לתרץ הא כל הדברים שדיבר משה לישראל דברי תוכחות הם היאך אמר להם ותענו אותי ותאמרו טוב הדבר וגו' אדרבה הא מספר שבחן שהרי עשו כאשר צוה להם משה. ועל זה פירש חלטתם וכו' ר"ל בשביל הנאה עשיתם. חלטתם לשון חלוטין: (ו) ר"ל על התורה: (שפתי חכמים)

 אור החיים  ותענו אותי וגו'. רבותינו ז''ל אמרו (ספרי) שאמר להם היה לכם לומר רבינו ממי נאה ללמוד וכו' ממך שנצטערת עליה וכו' אלא שאני יודע וכו' ע''ש, ואפשר לפרש הכתוב לשבח, שישראל נצטערו על הדבר אבל להנאת משה מחלו על עצמם, והוא אומרו טוב הדבר להקל מעל רבינו הגם שהוא קשה אצלנו לעשותו ללמוד מפי תלמידך, והוא אומרו אשר דברת דברים קשים אצלנו לעשות אותם, והגם שהמאמר בא בכלל התוכחות, אולי שהקפיד גם על זה, ואפשר לומר כי משה נתחכם לדבר דברים הנשמע מהם ב' דרכים, א' לגנאי כמו שאמרו בספרי, וא' לשבח כמו שפירשנו, וטעמו כי בישראל היו ב' סוגים א' כת הצדקת וא' כת הקנטרנית וכל א' מהם יודע עצמו וכשאמר הדברים כל אחד יבין את אשר עם לבבו, כת הצדקת דבריו להם כדרכנו כמו שפירשתי כי יודעים בעצמן מה היתה כונתם, וכת הקנטרנית יכאיבו אותם הדברים כפי מה שענו ויבינו כפי' ספרי: (אור החיים)


{טו}  וָאֶקַּח אֶת רָאשֵׁי שִׁבְטֵיכֶם אֲנָשִׁים חֲכָמִים וִידֻעִים וָאֶתֵּן אוֹתָם רָאשִׁים עֲלֵיכֶם שָׂרֵי אֲלָפִים וְשָׂרֵי מֵאוֹת וְשָׂרֵי חֲמִשִּׁים וְשָׂרֵי עֲשָׂרֹת וְשֹׁטְרִים לְשִׁבְטֵיכֶם:

 אונקלוס  וּדְבָרִית יָת רֵישֵׁי שִׁבְטֵיכוֹן גֻבְרִין חַכִּימִין וּמַדְעָן וּמַנֵתִי יָתְהוֹן רֵישִׁין עֲלֵיכוֹן רַבָּנֵי אַלְפִין וְרַבָּנֵי מָאוָתָא וְרַבָּנֵי חַמְשִׁין וְרַבָּנֵי עִשׂוֹרְיָתָא וְסָרְכִין לְשִׁבְטֵיכוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  וְדַבָּרִית יַת רֵישֵׁי שִׁבְטֵיכוֹן וְאוֹרַכְתִּנּוּן בְּמִלַיָא גּוּבְרִין חַכִּימִין וּמָרֵי מַנְדְּעָא וְסוּכְלְתָנִין מֵרַעֲיוֹנֵיהוֹן לָא אַשְׁכָּחִית וּמְנִיתֵיתוּן רֵישֵׁי עֲלֵיכוֹן רַבָּנֵי אַלְפִין רַבָּנֵי מַאֲוָותָא רַבָּנֵי חַמְשִׁין תְּרֵיסַר אַלְפִין רַבָּנֵי עִשַרְיָיתָא שִׁית רִיבְוָון וְסַרְכִין לְשִׁבְטֵיכוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  ואקח את ראשי שבטיכם. משכתים בדברים, (ז) אשריכם, על מי באתם להתמנות, על בני אברהם יצחק ויעקב, על בני אדם שנקראו אחים ורעים, חלק ונחלה, וכל לשון חבה: אנשים חכמים וידועים. אבל נבונים לא מצאתי, זו אחת משבע מדות (ח) שאמר יתרו למשה, ולא מצא אלא שלשה, אנשים צדיקים, חכמים, וידועים (ספרי טו.) (עיין בחזקוני): ראשים עליכם. שתנהגו בהם כבוד, ראשים במקח, ראשים בממכר, ראשים במשא ומתן, נכנס (מביתו לב"ה) (ט) אחרון ויוצא ראשון: שרי אלפים. אחד ממונה על אלף: שרי מאות. אחד ממונה על מאה: ושוטרים. מניתי עליכם (י) לשבטיכם, אלו הכופתין והמכין ברצועה על פי הדיינין: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ז) כי כל לקיחה שאינה לקנין מפורשת מלשון משיכת דברים וכבר נתבאר זה בכל מקום: (ח) ד' כתובים כאן אנשים דהיינו צדיקים. חכמים. נבונים. וידועים. ובפרשת יתרו כתיב עוד ג' יראי אלהים. אנשי אמת. שונאי בצע. ומשה לא מצא אלא צדיקים חכמים וידועים. ואף על פי שד' הכתובים כאן אינן כתובין בפרשת יתרו מכל מקום צריך לומר דגם יתרו אמר למשה כן דאם לא כן למה עבר משה על דבריו של יתרו. והרא"ם מונה ד' בפרשת יתרו אנשי חיל יראי אלהים אנשי אמת שונאי בצע וג' האמורים כאן חכמים ונבונים וידועי' וצריך לומר דצדיקים לא קחשיב דהיינו יראי אלהים דבפרשת יתרו והכל אחד: (ט) כדי שהכל עומדים לפניהם ואז כבודם מרובה וכשיוצאין מב"ה הן יוצאין ראשון קודם שיצא אדם אחר ואז צריכין הכל לעמוד מפניהם. רא"ם. ויש מפרשים איפכא נכנס אחרון מבית הכנסת או מבית המדרש לביתו וזו מענותנותו של משה כדי שלא יטריחו הקהל לעמוד מפניהם ויוצא ראשון מביתו לבית הכנסת או לבית המדרש קודם שבא אדם לבית הכנסת או לבית המדרש כדי שלא יעמדו מפניהם: (י) מלת מניתי שנקט רש"י כאן ולא נקט לעיל רצונו לתרץ בזה דמקרא משמע ואתן אותם ראשים עליכם שרי אלפים וכו' ושוטרים לשבטיכם משמע דגם הראשים יהיו שוטרים ועל זה פירש מניתי עליכם אבל הראשים לא יהיו שוטרים ומפרש והולך מנא ליה דראשים לא היו שוטרים דהרי שוטרים אלו הכופתין כו' פירוש על פי הדיינים דהיינו על פי הראשים שמע מינה דשוטרים לאו היינו ראשים: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  שרי אלפים. פירשתיו: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  ואתן אותם ראשים. אותם מלא וי''ו לומר לך שהיה בהם ו' מדות שמנו בפ' הנחנקין איזה הוא בן עוה''ב כל מי שהוא שפל ברך ענותן שייף ועייל שייף ונפיק גריס באורייתא תדירא ולא מחזיק טיבותא לנפשיה: שרי אלפים ושרי מאות ושרי חמשים ושרי עשרות. ד''פ שרי כנגד ד' דגלים. ושוטרים לשבטיכם ואצוה. רמז למקל ורצועה שצוה אותם שיסבלו מן השוטרים שירדו אותם במקל ורצועה: (בעל הטורים)


{טז}  וָאֲצַוֶּה אֶת שֹׁפְטֵיכֶם בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר שָׁמֹעַ בֵּין אֲחֵיכֶם וּשְׁפַטְתֶּם צֶדֶק בֵּין אִישׁ וּבֵין אָחִיו וּבֵין גֵּרוֹ:

 אונקלוס  וּפַקֵדִית יָת דַיָנֵיכוֹן בְּעִדָנָא הַהִיא לְמֵימָר שְׁמָעוּ בֵּין אַחֵיכוֹן וּתְדוּנוּן קוּשְׁטָא בֵּין גַבְרָא וּבֵין אֲחוּהִי וּבֵין גִיוֹרֵהּ: (אונקלוס)

 יונתן  וּפַקֵּדִית יַת דַּיָינֵיכוֹן בְּעִידָנָא הַהִיא יַת סִדְרֵי דִינַיָא לְמֵימָר קַבִּילוּ מִן אֲחוּכוֹן דְּלָא יְמַלֵּיל חָד כָּל מִילוֹי וְחָד מְקַטַע מִילוֹי וּמִדִּשְׁמַעֲתּוּן מִלֵּיהוֹן לֵית אֶפְשַׁר לְכוֹן דְּלָא לְמִדַנְהוֹן וּתְדוּנוּן דִּינָא בִּקְשׁוֹט וּפְשָׁרוּת שְׁלָמָא בֵּין גַּבְרָא לְאָחוֹי וּבֵין מַאן דְּמֶאֱגַר מִילֵי דִינִין: (תרגום יונתן)

 רש"י  ואצוה את שפטיכם. אמרתי להם הוו מתונים בדין, אם (כ) בא דין לפניך פעם אחת שתים ושלש, אל תאמר כבר בא דין זה לפני פעמים הרבה, אלא היו נושאים ונותנים בו (ספרי טז.): בעת ההוא. משמניתים אמרתי להם, אין עכשיו כלשעבר, לשעבר הייתם ברשות עצמכם, (ל) עכשיו הרי אתם משועבדים לצבור (ספרי שם): שמוע. לשון הווה, אודנ"ט בלע"ז (הערענד), כמו זכור ושמור: ובין גרו. זה בעל דינו, שאוגר (מ) עליו דברים, (ספרי) דבר אחר ובין גרו, אף על עסקי דירה, בין חלוקת אחים, אפילו בין (נ) תנור לכיריים (סנהדרין ז:): (רש"י)

 שפתי חכמים  (כ) מדכתיב ואצוה את שופטיכם שופטים מאן דכר שמייהו ראשים הל"ל אלא למדרש אתי כלומר שצויתים על דבר המשפט להיות מתונים בדין. והרא"ם פירש דמשמוע בין אחיכם מפיק ליה דבושפטתם צדק בין איש ובין גרו סגי אלא ללמד הוו מתונים בדין שתהיו שומעים בין אחיכם להבין דבריהם היטב שאם בא דין לפניך וכו' : (ל) (נחלת יעקב) אם ללמוד ולירד לעומקה של הלכה או לישב בטל מה שאין כן עכשיו: (מ) וחסר אל"ף כאלו אמר אוגרו וכן לא תגורו כמו לא תאגורו דאין לומר כמשמעו מלשון כגר כאזרח דאם כן הוי"ו דגרו למה לי אבל קשה לטעם זה שיהיה חסר אל"ף לכן פירש דבר אחר ובין גרו וכו' גרו לשון דירה כמו גור בארץ הזאת ולטעם אחרון לבד נמי קשה הל"ל בהדיא כירו משום הכי צריך לשני טעמים: (נ) מדכתיב גרו וגימ"ל מתחלפת בכ"ף כמו שפירש"י בפרשת קדושים (ויקרא לי"ט, ט"ז) ואם כן הוא כמו כירו ומדכתיב בקרא ובין גרו על כרחך צריך לומר ובין חלוקת אחים בין תנור וכיריים דאין שייך שיהא החילוק בין כירה לבית: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  שמוע. שם הפועל כמו זכור את יום השבת והוא (יז) תכירו. להכריח הדין למי שיכיר: שמוע שמעו או שמעו שמוע: גרו. כבר פירשתיו: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  ואצוה את שופטיכם בעת ההוא. כל דיין ודיין בדורו כמשה בדורו וזה הוא את שופטיכם בעת ההוא שיהיה בו: ואצוה את שופטיכם בעת. ר''ת ואשב לומר לך שצריך שישב הדיין: ואצוה את שופטיכם בעת ההוא לאמר. ס''ת בגי' תמתין בכל דיניך. שצריך שיהיו מתונין בדין: (בעל הטורים)

 אור החיים  בעת ההיא לאמר. אומרו לאמר, כבר כתבתי בהרבה מקומות כל שאינו אומר הדברים עצמן כצורתן יאמר לאמר, כמו כן במה שלפנינו לא שצוה אותם בעת ההוא בלשון זה עצמו אלא מכוון הצווי היה לאמר להם שמוע וגו', ואולי שנתכוון גם כן לרמוז מה שאמרו ז''ל בסנהדרין (ירושלמי פ''ג ה''ח) וז''ל רב הונא כד הוה חזי זכו לבר נש ולא הוה ידע ליה הוה פתח ליה משום פתח פיך לאלם (משלי ל''א) ע''כ, והוא מה שרמז בתיבת לאמר כי עליו לאמר לבל תהיה האמת נעדרת וישפוט צדק:

עוד יתבאר על דרך מה שאמרו בסנהדרין (שם) ופסקו רמב''ם בפסוק כ''א מהלכות סנהדרין וז''ל צריך הדיין לשמוע הטענות מבעלי דינין ולשנות טענותיהם שנאמר (מלכים א' ג') ויאמר המלך זאת אומרת וגו', והוא מה שנתכוון במאמר לאמר שמוע פי' שצריך השופט לאמר בפיו מה ששמע מבעלי דינים:

שמוע בין אחיכם וגו'. קשה מה צריך לצות לזה אם לא ישמעו על מה ידונו, עוד למה אמר בדרך זה ולא אמר שמעו, אכן הכונה היא שיהיו מתמידין לשמוע ולא יקוצו, ודבר זה יתחלק לב' דברים. א' הוא מבעלי דינים עצמן שאם יאמרו עוד יש לנו לטעון עוד יש לנו להוכיח לא יקוצו מדבריהם, ומה גם כשירבו להביא ראיות אחר ראיות ולא הועילו לא יאמר הדיין שוב אין ראיה ואין טענה אלא שמוע בתמידות. והב' שאם הטריחו עליהם בעלי דינין לא יאמרו הרבה טורח טרחנו היום ואין לשמוע עוד טוען ונטען עד אחר זמן אלא שמוע באין הפסק, וכאן נצטוו על דקדוק עינוי הדין:

עוד ירצה להזהירם להתחכם מתוך הדברים הנאמרים בין הטוענים להכיר אמיתות הענין, והגם שעל פי הטענות יזכה הזכאי ויתחייב החייב אם נכרים מתוך סדר דבריהם ומעקימת שפתיהם הפך מה שנתחייב הדין אין לדיין אלא מה שעיניו רואות, והוא אומרו שמוע לשון השכלה בין אחיכם פירוש מה שיעברו ביניהם מהדברים ומההתווכחות, ושפטתם צדק פי' כפי מה שיתברר לכם שהוא צדק הגם שיהיה הפך משפט הסדור, שהמשפט לא בא אלא לדיין שאינו יודע בירור לדבר אין לדיין אלא מה שעיניו רואות:

עוד נתכוון על דרך אומרם במם' מכות משנה בספ''א (ו':) וז''ל שלא תהיה סנהדרין שומעת מפי מתורגמן וכו' ע''כ, והוא אומרו שמוע בין אחיכם ולא מהמתורגמן:

עוד ירצה שלא יהיה השופט מצהיל פניו ונושא עיניו באחד מהם ומשפיל עיניו מאחד מהם אלא שתהיה דרך השמיעה שוה ביניהם, והוא אומרו שמוע פי' דרך השמיעה תהיה בין אחיכם אם אתה תשא עיניך תשא לשניהם ואם תשפיל תשפיל לשניהם, או אפשר שיצו ה' שלא ישא עיניו כל עיקר בהם כי אפשר שיטעה אחד מהם במין הראיה שהוא עין יפה יותר ממנו ויסתתמו טענותיו, ושמעתי מפי חכם גדול חסיד וגדול בישראל חביב עלי כרוחי ה''ה הרב ר' משה בירדוגו זלה''ה שהיה מדקדק בשעת הדין שיהיו עיניו למטה ולא היה נושא עיניו כל עיקר ושהיה מרגיש שאם היה נושא עיניו לצד ההכרח באיזה א' מבעלי הדין היה מתבלבל שכנגדו, והוא אומרו שמוע בין אחיכם שלא יעשו אלא השמיעה והדברים באים מהטוענים לפניהם באין השתנות לאחד מהם ובזה ושפטתם צדק:

בין איש ובין אחיו וגו'. נתכוין הכתוב להזהיר על שלשה דינים הסובבות משפט צדק, הא' על דרך מה שכתב רמב''ם בפכ''ב מהלכות סנהדרין וז''ל שלא תאמר איש פלוני וכו' שמא יהרוג את בני וכו' ע''כ, כנגד זה אמר בין איש, וכדרך שדרשו ז''ל (סנהדרין ו') בפסוק לא תגורו מפני איש כשבאים ב' אחים למשפט תבא סברת הדיין לומר אין לדקדק במשפט זה כי אנשים אחים הם, לזה אמר ובין אחיו. גם נתכוון למה שאמרו בפרק שבועת העדות (שבועות ל''א) ופסקו רמב''ם פרק כ''א מהלכות סנהדרין ב' בעלי דינין שהיה א' מהם מלובש בגדים וכו' אומר למכובד או הלבישהו כמותך עד שתדון עמו או לבוש כמותו וכו' ע''כ, והוא מה שנתכוון באומרו ובין אחיו שיהיו אחים בהדרגה אחת שזולת זו לא יצא משפט צדק וכמו שכתב שם רמב''ם בתחילת הפרק, ג' על פי מה שאמרו בפרק שבועת העדות (ל') וז''ל תנו רבנן בצדק תשפוט עמיתך שלא יהיה א' יושב וא' עומד וכו', והוא אומרו ובין גרו פי' שיהיה מתגורר כמותו או שניהם בישיבה או שניהם בעמידה שזולת זה אין כאן משפט צדק: (אור החיים)

 כלי יקר  ואצוה את שופטיכם בעת ההיא לאמר. מהו לאמר למי יאמרו השופטים זה, ובעת ההיא מיותר לגמרי. ונראה שהזהירם על עינוי הדין אלא בעת ההיא לאמר באותו עת שברור לדיין להיכן הדין נוטה מיד יאמר פלוני אתה זכאי פלוני אתה חייב. ומה שפירש"י מכאן הוו מתונים בדין, אולי גם רש"י סובר שמשמעותו להזהיר על עינוי הדין, ומכל מקום למידין מזה גם להיות מתון בדין דאל"כ לשתוק קרא מיניה אטו ברשיעי עסקינן המענים את הדין בחנם אלא ודאי שכל דיין צריך להיות מתון בדין ויש לחוש שעי"ז יבא לידי עינוי הדין וישהה יותר מן הראוי על כן אמר בעת ההיא לאמר. ויכול להיות שדעת רש"י לפרש ואצוה דוגמת מ"ש פר' ואתחנן (ד.כג) ועשיתם לכם תמונת כל אשר צוך ה' אלהיך. פירש"י צוך שלא לעשות ויהיה צוך לשון אזהרה שהזהירך שלא לעשות, כך ואצוה את שופטיכם הוא לשון אזהרה ר"ל הזהרתיך על בעת ההיא לאמר שלא יחתוך הדין מהרה בעת ההיא אלא יהיה מתון בדין והוא ענין נכון מצד הלשון. (כלי יקר)


{יז}  לֹא תַכִּירוּ פָנִים בַּמִּשְׁפָּט כַּקָּטֹן כַּגָּדֹל תִּשְׁמָעוּן לֹא תָגוּרוּ מִפְּנֵי אִישׁ כִּי הַמִּשְׁפָּט לֵאלֹהִים הוּא וְהַדָּבָר אֲשֶׁר יִקְשֶׁה מִכֶּם תַּקְרִבוּן אֵלַי וּשְׁמַעְתִּיו:

 אונקלוס  לָא תִשְׁתְּמוֹדְעוּן אַפִּין בְּדִינָא מִלֵי זְעֵירָא כְרַבָּא תִּשְׁמְעוּן לָא תִדְחֲלוּן מִן קֳדָם גַבְרָא אֲרֵי דִינָא דַיְיָ הוּא וּפִתְגָמָא דִי יִקְשֵׁי מִנְכוֹן תְּקָרְבוּן לְוָתִי וְאֶשְׁמְעִנֵהּ: (אונקלוס)

 יונתן  לָא תִשְׁתְּמוֹדְעוּן אַפִּין בְּדִינָא מִילֵי זְעֵירָא הֵי כְּמִילֵי רַבָּא תִשְׁמְעוּן וְלָא תִדַּחֲלוּן מִן קֳדָם עַתִּיר וְשׁוּלְטַן אֲרוּם דִּינָא מִן קֳדָם יְיָ וְחָמֵי כָּל טוּמְרַיָא וּפִתְגָמָא דְיִקְשֵׁי מִנְכוֹן תְּקַרְבוּן לְוָתִי וְאַשְׁמְעִינֵיהּ: (תרגום יונתן)

 רש"י  לא תכירו פנים במשפט. זה הממונה להושיב הדיינין, (ס) שלא יאמר איש פלוני נאה או גבור אושיבנו דיין, איש פלוני קרובי אושיבנו דיין בעיר, והוא אינו בקי בדינין, נמצא מחייב את הזכאי ומזכה את החייב, מעלה אני על מי שמנהו כאילו הכיר פנים בדין (ספרי יז.): כקטן כגדול תשמעון. שיהא חביב עליך דין (ע) של פרוטה כדין של מאה מנה, שאם קדם ובא לפניך, (פ) לא תסלקנו לאחרון (סנהדרין ח.). דבר אחר כקטן כגדול תשמעון כתרגומו, (צ) שלא תאמר, זה עני הוא, וחבירו עשיר ומצוה לפרנסו, אזכה את העני ונמצא מתפרנס בנקיות. דבר אחר, שלא תאמר, היאך אני פוגם בכבודו של עשיר זה בשביל דינר, אזכנו עכשיו, וכשיצא לחוץ אומר אני לו, תן לו שאתה חייב לו: לא תגורו מפני איש. לא תיראו (ספרי יז.). (ק) דבר אחר לא תגורו, לא תכניס דבריך (ר) מפני איש, לשון אוגר בקיץ (משלי י, ה.): כי המשפט לאלהים הוא. מה שאתה נוטל מזה שלא כדין, אתה מזקיקני להחזיר לו, נמצא שהטית עלי (ש) המשפט: תקרבון אלי. על דבר זה נסתלק ממנו (ת) משפט בנות צלפחד (ספרי יז.), וכן שמואל אמר לשאול אנכי הרואה (שמואל-א ט, יט.), אמר לו הקב"ה, חייך שאני מודיעך שאין אתה רואה, ואימתי הודיעו, כשבא למשוח את דוד, וירא את אליאב ויאמר אך נגד ה' משיחו (שם טז, ו.), אמר לו הקב"ה, ולא אמרת אנכי הרואה, אל תבט אל מראהו (שם ז.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ס) דהא כבר כתיב ושפטתם צדק והא דפירש בפרשת שופטים גבי לא תכיר פנים אף בשעת הטענות אזהרה לדיין שלא יהא רך לזה וקשה לזה וכו' ויש לומר דאין לפרש כמו הכא דאם כן היה לו להפוך הקרא לא תכירו פנים קודם לא תטה משפט כיון דקרא שלפני זה מיירי גם כן בממנה דיינים דכתיב ושפטו את העם משפט צדק ופירש רש"י מנה דיינים מומחים וצדיקים וכו' ומדכתיב בקרא לא תכירו פנים אחר לא תטה משפט דמיירי בדיינים צריך נמי לפרש שקרא דלא תכירו פנים בדיינים והא דלא מפרש הכא כמו התם מדכתיב הכא ושפטתם צדק בין איש ובין אחיו ואם יהיה רך לזה וקשה לזה לא יהא המשפט צדק אם כן לא תכירו למה לי אלא על כרחך לממנה דיינים הוא דאתא ודו"ק נראה לי: (ע) (נחלת יעקב) נראה לי דטעות סופר הוא וכן צריך לומר כקטן כגדול תשמעון כתרגומו שיהא חביב עליך דין כו' וכן היא בהדיא בסנהדרין (דף ח) ושתי הלשונות האחרות הם בספרי: (פ) דאי סלקא דעתך כמשמעו לענין דין בין אם הנידון הדיוט ובין עם הנידון ראש וקצין תיפוק ליה מקרא דבין איש ובין אחיו. רא"ם: (צ) דלטעם ראשון קשה כמעט כהרבה היה לו לומר לכן פירש דבר אחר וכו' ולפי דבר אחר קשה היה לו לומר גדול כקטן תשמעון כלומר שתזכה את העשיר אם הוא זכאי בדין כמו שאתה מהדר לזכות את העני כדי שיתפרנס בנקיות. לכן פירש דבר אחר שלא תאמר כו'. ולטעם אחרון לחוד קשה הל"ל קטן כגדול תשמעון ולשני טעמים האחרונים לחוד קשה הל"ל כעני כעשיר תשמעון לכך צריך גם לטעם ראשון: (ק) כלומר שלא יאמר הדיין מתיירא אני מפלוני שמא יהרוג אותי או ישרוף גדישי: (ר) כגון תלמיד היושב לפני רבו ובא דין לפני רבו וטעה בדין אל ישתוק התלמיד ולטעם הראשון קשה הל"ל לא תיראו לכן פירש דבר אחר לא תכניס וכו' ולפי דבר אחר קשה הל"ל לא תאגורו מלשון אוגר בקיץ לכן צריך גם לטעם ראשון והרא"ם פירש לא תכניס דבריך בלבך מפני שאתה ירא להוציאם לחוץ לומר לו שהוא חייב או רשע בדינו עד כאן לשונו: (ש) דאם לא כן איך לאלהים הוא והלא המשפט אינו אלא לבעלי הריב: (ת) משום שהשווה עבד לרבו דכתיב כי המשפט לאלהים הוא וכתיב אחריו והדבר אשר יקשה מכם תקריבון אלי כלומר שהיה מדמה את עצמו להקדוש ברוך הוא לכך נעלם ממנו דין ירושה דדבר פשוט הוא דכל אדם יודע אם אין לאיש בנים דהבת יורשת במקום בן דהא אמרו רחל ולאה העוד לנו חלק וגו' ופירושו כלום אנו נוטלין חלק ירושה בין הזכרים ונעלם ממנו. אבל רש"י לא מצי לפרש דבשביל זה נסתלק ממנו הדין של מקושש או של אנשים טמאים דהתם לאו דבר פשוט הוא לכך לא ידע משה אבל דין ירושה דבר פשוט היה וקל להבין: (שפתי חכמים)

 הרמב"ן  וטעם כי המשפט לאלהים הוא. כטעם כי לא לאדם תשפטו כי לה' ועמכם בדבר משפט (דהי"ב יט ו) לומר כי לאלהים לעשות משפט בין יצוריו כי על כן בראם להיות ביניהם יושר וצדק ולהציל גזול מיד עושקו ונתן אתכם במקומו ואם תגורו ותעשו חמס הנה חטאתם לה' כי מעלתם בשליחותו (הרמב"ן)

 בעל הטורים  לא תכירו פנים במשפט. תגין על פ''א לומר פתח פיך לאלם: כקטן הגדול תשמעון. פירוש כקטן יהיו בעיניך בעוד שעומדים לפניך יהיו בעיניך שניהם כרשעים וכשנפטרים מלפניך יהיו בעיניך שניהם כגדולים פי' כצדיקים: תשמעון. ב' במסורה דין ואידך נביא אקים לך וגו' אליו תשמעון אע''פ שאני מצוה כקטן כגדול תשמעון אם בא לפניך דין של נביא ות''ח אליו תשמעון תחלה: כי המשפט. תגין על הפ''א כאילו גיהנם פתוחה מתחתיו: כי המשפט לאלהים הוא. וסמיך ליה והדבר אשר יקשה מכם לומר כל המקשה ערפו כנגד הדיין כאילו מקשה כנגד השכינה: והדבר. ג' במסורה הכא ואידך והדבר הזה לא אוכל לעשות והדבר אשר דברנו אני ואתה בשביל שאמר והדבר אשר יקשה מכם בא לידי כן שלא ידע מה שידעו בנות צלפחד וזהו והדבר הזה לא אוכל לעשות שלא יכול לעשותו ומי עשאו והדבר אשר דברנו אני ואתה וסמיך ליה ה' יהיה ביני ובינך וגו' כדכתיב ויקרב משה את משפטן לפני ה': (בעל הטורים)


{יח}  וָאֲצַוֶּה אֶתְכֶם בָּעֵת הַהִוא אֵת כָּל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר תַּעֲשׂוּן:

 אונקלוס  וּפַקֵדִית יָתְכוֹן בְּעִדָנָא הַהִיא יָת כָּל פִּתְגָמַיָא דִי תַעְבְּדוּן: (אונקלוס)

 יונתן  וּפַקֵּדִית יַתְכוֹן בְּעִידָנָא הַהִיא יַת כָּל עַשְרָא פִּתְגָמַיָא דְתַעְבְּדוּן בֵּינֵי דִינֵי מָמוֹנָא לְדִינֵי נַפְשָׁתָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  את כל הדברים אשר תעשון. אלו י' דברים שבין דיני ממונות (א) לדיני נפשות: (רש"י)

 שפתי חכמים  (א) בסנהדרין בפרק א' דיני ממונות פירוש דיני ממונות בשלשה ופותחין אף לחובה ומטין על פי אחד אף לחובה ומחזירין אף לחובה והכל ראויין ללמד זכות וחובה הדיין והתלמיד והדיין המלמד זכות חוזר ומלמד חובה וכן איפכא ודנין ביום וגומרין בלילה וגומרין בו ביום בין לזכות ובין לחובה ומתחילין מן הגדול ואב ובנו והרב ותלמידו מונין אותן לשנים מה שאין כן בדיני נפשות דאין דנין אלא בכ"ג. וכל הדברים דלעיל אינן בדיני נפשות כי הכל היא בהיפך מה שכשר בדיני ממונות פסול בדיני נפשות: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  אשר תעשון. הם החוקים והמשפטי' שהורום: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  ואצוה אתכם בעת ההוא את כל הדברים אשר תעשון. אלו עשרה דברים שבין דיני ממונות לדיני נפשות לשון רש"י מספרי (דברים יח) ואם כן עם השופטים הנזכרים ידבר ויקצר בעשרה הדברים שכולם נדרשים מן הכתובים ועל דרך הפשט הם החוקים והתורות הדרך אשר ילכו בה והמעשה אשר יעשון כי הכל יצוה ויזהיר וילמד לישראל מפיו והטעם להזכיר זה כאן כי בידוע שזה הענין עצת יתרו והוא אמר למשה (שמות יח יט) היה אתה לעם מול האלהים שיתפלל עליהם בעת צרתם ואמר לו (שם כ) והזהרת אתהם את החוקים ואת התורות וגו' שילמדם הוא התורה אך במשפט נתן לו עצה שימנה שופטים לסייעו וכבר פרשתיו שם (בפסוק כ) ולכן ספר בכאן כי כאשר מינה שרי האלפים והמאות לא מינה אותם רק על המשפט אבל הוא בעצמו ילמדם כל הדברים אשר יעשון על פי התורה כי שמע לעצת חותנו ויעש כל אשר אמר ולא הזכיר משה עצתו בכאן ולא אמר דבר בשם יתרו אשר אמר ונראה בעיני שלא רצה להזכירו במעמד כל ישראל לענוותו או שלא יהיה לכבוד לו שיזכיר לדור הזה כי אשה כושית לקח (במדבר יב א) ויתכן שהטעם מפני שנמלך בשכינה ועל פי הגבורה נעשה הענין ההוא (הרמב"ן)

 בעל הטורים  ואצוה אתכם. אזהרה לצבור שתהא אימת הדיין עליהם: (בעל הטורים)

 כלי יקר  ואצוה אתכם בעת ההיא וגו'. פירש"י אלו עשרה דברים שבין דיני ממונות לדיני נפשות והם בספרי זכרם הרא"ם ומכללם הוא שדיני ממונות גומרין בו ביום בין לזכות בין לחובה ודיני נפשות גומרין בו ביום לזכות וביום שלאחריו לחובה, ונראה שע"ז אמר ואצוה אתכם בעת ההיא את כל הדברים אשר תעשון. ומקרא מסורס הוא וכאילו אמר ואצוה אתכם כל הדברים אשר תעשון בעת ההיא, או ביום שלאחריו. ועל זה האשימם הנביא באמרו (ישעיה א.כא) מלאתי משפט צדק ילין בה ועתה מרצחים, כי בדיני נפשות מלינין החובה, וגומרין לאלתר הזכות, והם החליפו השטה צדק ילין בה אם היה נראה להם שהוא צדק בדינו אז ילין בה היו מלינין הזכות אולי ימצאו לו חובה, ועתה מרצחים אם היה נראה בעיניהם באותו יום לחובה אז ועתה תיכף בלא לינה היו מוכנים לרצחו ולגמור דינו לחובה.

ועדיין קשה לי על פירוש זה, למה אמר ואצוה אתכם הל"ל ואצוה את שופטיכם. ונראה ליישב זה על דרך שמצינו (בסנהדרין ח.) שדרש ר"נ בר יצחק מה שנאמר והדבר אשר יקשה מכם תקריבון אלי ושמעתיו. היינו ושמעתיו מפי הגבורה ונכון הוא כי איך יתלה משה איש עניו בעצמו, ועדיין לא הזכיר משה שאחר שישמע מפי הגבורה ישיב להם מה דבר ה', ונראה שעל זה אמר ואצוה אתכם בעת ההיא את כל הדברים אשר תעשון, ומקרא זה מחובר אשלמעלה כי הדבר אשר יקשה מכם תקריבון אלי ואני אמליך בגבורה ושמעתיו ואחר שאשמע מפי הגבורה ואצוה אתכם, ר"ל אשיב לכם תשובה תיכף בלי איחור אלא בעת ההיא אשר תשאלו ממני אשיב לכם את אשר תעשון, ואל תחשבו מי יודע אם לעת כזאת אגיע למלך מלכי המלכים לשאול ממנו דבר הלכה ואולי עי"ז יבואו לידי עינוי הדין, אלא תיכף בעת ההיא אשיב שואלי דבר כי כך מובטחני כמ"ש (במדבר ט.ח) עמדו ואשמעה מה יצוה ה' לכם פירש"י אשרי ילוד אשה שכך מובטח שכל זמן שהיה רוצה היה מדבר עם השכינה, לכך נאמר עמדו ואשמעה אל תלכו מכאן אלא עמדו פה ותיכף אשמעה מה יצוה ה', ועל זה אמר ואצוה אתכם בעת ההיא וגו' וזה פירוש יקר. (כלי יקר)


{יט}  וַנִּסַּע מֵחֹרֵב וַנֵּלֶךְ אֵת כָּל הַמִּדְבָּר הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא הַהוּא אֲשֶׁר רְאִיתֶם דֶּרֶךְ הַר הָאֱמֹרִי כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ אֹתָנוּ וַנָּבֹא עַד קָדֵשׁ בַּרְנֵעַ:

 אונקלוס  וּנְטַלְנָא מֵחוֹרֵב וְהַלִיכְנָא יָת כָּל מַדְבְּרָא רַבָּא וּדְחִילָא הַהוּא דִי חֲזֵיתוּן אוֹרַח טוּרָא דֶאֱמוֹרָאָה כְּמָא דִי פַקִיד יְיָ אֱלָהָנָא יָתָנָא וַאֲתֵינָא עַד רְקַם גֵיאָה: (אונקלוס)

 יונתן  וּנְטָלָנָא מֵחוֹרֵב וְהַלִיכְנָא יַת כָּל מַדְבְּרָא רַבָּא וּדְחִילָא הַהוּא דַחֲמִיתוּן חֵיוָן כִּכְשׁוּרִין וְעַקְרַבִּין כְּקַשְׁתִּין סַרְיָין רַמְיָין לְקוֹבְלֵיכוֹן אוֹרַח טַוְורָא דְאֵימוֹרָאָה הֵיכְמָא דְפַקֵּיד יְיָ אֱלָהָנָא יָתָנָא וְאָתֵינָא עַד רְקַם גֵּיעָה: (תרגום יונתן)

 רש"י  המדבר הגדול והנורא. שהיו בו נחשים (ב) כקורות, ועקרבים כקשתות: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ב) דאם לא כן מאי והנורא ממי היה להם לירא במדבר ההוא שלא עבר בה איש אלא על כרחך מנחשים וכו' ואם תאמר והא בפרשת בהעלותך פירש רש"י עצמו דענן היה הולך לפניהם והורג נחשים ועקרבים יש לומר במקום שהיו חונים במדבר היו רואים אותן מתים אף שלא היו מזיקים להם היו יראים מהם: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  את כל המדבר. זה אחד עשר יום: וטעם הר האמורי. כי כן כתיב: בשעיר עד חרמה. והטעם שנצא להר האמורי: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  המדבר הגדול. מלא וי''ו נחש שרף ועקרב צמאון ציה וצלמות: ונבא. חסר וי''ו לומר חסרתם וי''ו אלף רגלי: (בעל הטורים)

 ספורנו  ונלך את כל המדבר הגדול והנורא. דרך לא עבר בה איש מפני רוב הנחשים והעקרבים וגדלם כאמרו נחש שרף ועקרב וכבר ספרו ז''ל שהיו שם נחשים כקורות ועקרבים כקשתות וכל זה עשה האל ית' כדי לקצר להם הדרך שיכנסו לארץ מיד בטרם יבינו סירותיהם אטד וירבו לפשוע וכל זה לא הספיק כי בין כך חטאו במתאוננים ובתאוה ולבסוף במרגלים: (ספורנו)


{כ}  וָאֹמַר אֲלֵכֶם בָּאתֶם עַד הַר הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ נֹתֵן לָנוּ:

 אונקלוס  וַאֲמָרִית לְכוֹן אֲתֵיתוּן עַד טוּרָא דֶאֱמוֹרָאָה דַיְיָ אֱלָהָנָא יָהֵיב לָנָא: (אונקלוס)

 יונתן  וַאֲמָרִית לְכוֹן אֲתֵיתוּן עַד טַוְורָא דֶאֱמוֹרָאָה דַיְיָ אֱלָהָנָא יָהֵיב לָנָא: (תרגום יונתן)

 בעל הטורים  ואמר אלכם. חסר יו''ד נחסרתם ע''י י' מרגלים: (בעל הטורים)


{כא}  רְאֵה נָתַן יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לְפָנֶיךָ אֶת הָאָרֶץ עֲלֵה רֵשׁ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהֹוָה אֱלֹהֵי אֲבֹתֶיךָ לָךְ אַל תִּירָא וְאַל תֵּחָת:

 אונקלוס  חֲזֵי יְהַב יְיָ אֱלָהָךְ קֳדָמָךְ יָת אַרְעָא סַק אַחֲסֵין כְּמָא דִי מַלִיל יְיָ אֱלָהָא דַאֲבָהָתָךְ לָךְ לָא תִדְחַל וְלָא תִתְּבָּר: (אונקלוס)

 יונתן  חָמוּן דִּיהַב יְיָ אֱלָהָכוֹן לְכוֹן יַת אַרְעָא סוּקוּ וְאַחֲסִינוּ הֵיכְמָא דְמַלֵּיל יְיָ אֱלָהָכוֹן לְכוֹן לָא תִידַחֲלוּן וְלָא תִיתַבְּרוּן: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  רש. במשקל שב מגזרת ירושה. תחת. כמו ידל כבוד יעקב מפעלי הכפל: (אבן עזרא)

 ספורנו  עלה רש. כי לא יתיצב איש בפניכם: (ספורנו)


{כב}   שלישי  וַתִּקְרְבוּן אֵלַי כֻּלְּכֶם וַתֹּאמְרוּ נִשְׁלְחָה אֲנָשִׁים לְפָנֵינוּ וְיַחְפְּרוּ לָנוּ אֶת הָאָרֶץ וְיָשִׁבוּ אֹתָנוּ דָּבָר אֶת הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר נַעֲלֶה בָּהּ וְאֵת הֶעָרִים אֲשֶׁר נָבֹא אֲלֵיהֶן:

 אונקלוס  וּקְרֶבְתּוּן לְוָתִי כֻּלְכוֹן וַאֲמַרְתּוּן נִשְׁלַח גֻבְרִין קֳדָמָנָא וִיאַלְלוּן לָנָא יָת אַרְעָא וִיתִיבוּן יָתָנָא פִּתְגָמָא יָת אָרְחָא דִי נִסֵק בַּהּ וְיָת קִרְוַיָא דִי נֵעוֹל לְהֵן: (אונקלוס)

 יונתן  וְקָרֵיבְתּוּן לְוָתִי בְּעַרְבּוּבְיָא כּוּלְכוֹן וַאֲמַרְתּוּן נְשַׁדֵּר גּוּבְרִין קֳדָמָנָא וְיִתְרָגְנוּן לָנָא יַת אַרְעָא וִיתֵיבוּן יָתָנָא פִּתְגָמָא יַת אוֹרְחָא דְנִיסַק בָּהּ וְיַת קִרְוַיָא דְנֵיעוּל לְוַתְהוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  ותקרבון אלי כלכם. בערבוביא, (ג) ולהלן הוא אומר ותקרבון אלי כל ראשי שבטיכם וזקניכם ותאמרו הן הראנו וגו' (דברים ה, כ.), אותה קריבה היתה הוגנת, ילדים מכבדים את הזקנים ושלחום לפניהם, וזקנים מכבדים את הראשים ללכת לפניהם, אבל כאן, ותקרבון אלי כולכם, בערבוביא, ילדים דוחפין את הזקנים וזקנים דוחפין את הראשים: וישיבו אתנו דבר. באיזה לשון (ד) הם מדברים (ספרי כ.): את הדרך וגו'. אין דרך שאין (ה) בה עקמימות: ואת הערים אשר נבוא אליהן. תחלה (ו) לכבוש: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ג) ר"ל מה תוכחה יש בזה: (ד) דאם לא כן דבר למה לי ונפקא מינה בזה באיזה לשון מדברים כדי שירגישו בדבר אם אחד משבע האומות ישנה לבושו בלבוש שאר אומות שיכירו אותו כדי שיקיימו הלאו דלא תחיה כל נשמה וזה אי אפשר אלא כשידעו לשונם ידעו מאיזה אומה הם ועוד יש פירושים אחרים: (ה) דאם לא כן למאי נפקא מינה יאמרו להם באיזה דרך ילכו בודאי אותו עיר שירצו לכבוש אותו דרך ילכו וקל להבין: (ו) ר"ל דבקרא ואת הערים משמע שלא יבאו לכל הערים וזה אינו דהא ירשו את הכל ועל זה פירש תחלה: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ויחפרו. כמו לחפור את כל הארץ כי החופר יחפש מה שיש בסתר: אשר נבוא אליהן. בתחלה: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  את הדרך אשר נעלה בה. אין דרך שאין בה עקמימות ואת הערים אשר נבא אליהן תחלה לכבוש לשון רש"י וכן בספרי (דברים כב) אין לך דרך שאין בה עקמימות אין לך דרך שאין בה כמנות אין לך דרך שאין בה פרשות ואת הערים אשר נבא אליהן לידע באי זה דרך אנו באין כלומר מאין נכנס בארץ שנכבוש אותן הערים תחלה והוא מה שפירשתי בסדר שלח לך (במדבר יג ב) שלא בקשו ישראל מרגלים אלא להורות בפניהם הדרך (הרמב"ן)

 ספורנו  ותקרבון אלי כולכם. אע''פ שהיו לכם ראשים ממונים עליכם לצרכי רכים באתם כלכם: נשלחה אנשים. נבחר אנחנו אנשים ונשלח ולזה לא הסכים האל יתעלה ואמר למשה שלח לך שיבחר הוא האנשים ולא הם פן יבחרו הדיוטות שיוסיפו להרע ובכן בחר משה כלם אנשים ובתוכם יהושע וכלב וגם הרשעים מהם אע''פ שהרשיעו לומר שאי אפשר לכבשה לא העיזו פניהם לומר שהארץ רעה אבל ספרו בשבחה באופן שאחר כן שבו בתשובה כאמרו ותענו ותאמרו אלי חטאנו לה' ותשובו ותבכו לפני ה': (ספורנו)

 כלי יקר  ותקרבון אלי כולכם. פירש רש"י בערבוביא כו' קריבה של מתן תורה כהוגן היתה כו'. למה לו להזכיר עכשיו קריבה של מתן תורה. אלא לפי שכל זה מענין התוכחה לומר כי עתה אני מאשים אתכם על הקריבה של מ"ת, וכך אמר להם במתן תורה דנתי אתכם לכף זכות כשראיתי ילדים מכבדים את הזקנים ושלחום לפניהם אמרתי מי יתן והיה זה לבבכם כל הימים. האמנם כשבאתם לשלוח המרגלים באתם בערבוביא ילדים דוחפים את הזקנים אגלאי מילתא למפרע שגם קריבה של מ"ת לא היתה כהוגן לשם שמים, ואדרבה היא ראיה שכל חפציכם קניני הגוף אבל קנין התורה רחוק מכליותיכם, וע"כ שלחו הילדים את הזקנים לפניהם לומר אתם קודמים לקבל התורה כי בישישים חכמה, ואנחנו אחרונים כי אין התורה נאותה לנו כי אמרתם אחר שכל זקן כבר כבה חום הטבעי שלו ואינו הומה אחר חמדות העולם הזה כל כך כמו שנאמר (שמואל ב' יט.לו) אם יטעם עבדך את אשר אכל על כן להם יאות להתעסק בחכמות ואנחנו נתעלסה באהבים הן עוד היום גדול, ורב מהיות קולות ה' באהלינו לעת זקנה ככלות כחנו וזה היה טעם לכיבודם שכבדו את הזקנים.

והמופת על זה כי סופו מוכיח על תחילתו, שהרי כשבאתם לשלוח מרגלים כדי לנחול את הארץ אשר לא יחסר כל טוב בה דחיתם הזקנים בשתי ידים לומר אנחנו קודמים להשתמש בחמדות העולם הזה אשר מן הארץ מוצאם. ועוד היום כך המדה בישראל שדווקא בעסק התורה מכבדים זה את זה, ולפעמים הכיבוד להקל מעליו וליתן עול התורה על זולתו. ועכ"פ כשבאים לעסק ממון גלה כבוד מישראל כי לעולם לא יכבדו הילדים את הזקנים לומר זקן זה ואינו לפי כבודו לעשות בכסף ובזהב וראוי להקדימו באיזו הנאה אלא כל דאלים גבר ואין חכמה ואין תבונה לנגדם שוה לכלום, ונראה שרש"י דייק כל זה מדאמרו ויחפרו לנו את הארץ. לנו מיותר אלא כך פירושו כשראה משה קריבה זו שהילדים קדמו לזקנים שאלם למה זה והשיבו לו כדי שיחפרו לנו הארץ לנו ולא להם כי כל חמדות הארץ אינן שוין כי אם לנו, ומדוייק מזה שדווקא הארץ לנו אבל קנין התורה להם מכאן הבנתי מדבריהם שגם קריבה של מ"ת שלא כהוגן היתה. ומה שנאמר וייטב בעיני הדבר. אמר, הן לו יהי כדבריכם שלכם יהיה הארץ ולי ולכל בני גילי הזקנים תהיה התורה לנו לנחלה כי חלוקה זו ודאי ישרה בעיני ומוכן אני לקבלה, אבל מ"מ אשמים אתם הן על פירוק עול תורה מעליכם, הן היותכם להוטין כל כך אחר קנין הממון.

ד"א לפי שאמרתם וישיבו אותנו דבר, וייטב בעיני הדבר שישיבו כי הייתי בטוח בהבטחת הש"י שישיבו טובה הארץ וקודם ששמעתי תשובתם ייטב בעיני הדבר שסופן להשיב, אבל כל עניניהם לא הוטבו בעיני, הן ענין שלוח המרגלים, הן הקריבה שלא כהוגן ע"כ פרט הדבר. ומן קריבה זו שהיתה שלא כהוגן נראה לי ליישב מה שאמרו רז"ל (חגיגה יד:) ח"י קללות קלל ישעיה את ישראל ולא נתקררה דעתו עד שאמר ירהבו הנער בזקן. וכי הנביאים היו שמחים לאידם חלילה עד שאמר שנתקררה דעתו. אלא כך פירושו שבכל הקללות חם לבו בקרבו משריפה אשר שרף בו הספק לדעת למה זה ועל מה זה הפלא ה' את מכותם ואי זו עון פרטי גרם להם כל זה, ולא נתקררה דעתו על בלי הגיד לו לבו מבטן מי יצאו כל התלאות האלה. עד שאמר לו הש"י ירהבו הנער בזקן. אז נודע לו שכל העונשים הללו נמשכו מן חטא המרגלים שהיו הילדים דוחפים את הזקנים ובזה קבעו בכיה לדורות. ועוד היום לא הטהרנו ממדה רעה זו הלא היא המחרבת שני בתי מקדשים ועוד ידה נטויה עד אשר ישקיף ה' וירא. (כלי יקר)


{כג}  וַיִּיטַב בְּעֵינַי הַדָּבָר וָאֶקַּח מִכֶּם שְׁנֵים עָשָׂר אֲנָשִׁים אִישׁ אֶחָד לַשָּׁבֶט:

 אונקלוס  וּשְׁפַר בְּעֵינַי פִּתְגָמָא וּדְבָרִית מִנְכוֹן תְּרֵין עֲשַׂר גֻבְרִין גַבְרָא חַד לְשִׁבְטָא: (אונקלוס)

 יונתן  וּשְׁפַר בְּעֵינַי פִּתְגָמָא וּדְבָרִית מִנְכוֹן תְּרֵיסַר גּוּבְרִין בְּרִירִין גּוּבְרָא חָד לְשִׁבְטָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  וייטב בעיני הדבר. בעיני ולא בעיני המקום, ואם בעיני משה היה טוב למה אמרה בתוכחות, משל לאדם שאומר לחבירו מכור לי חמורך זה, אמר לו הן, נותנו אתה לי לנסיון, אמר לו הן, בהרים וגבעות, אמר לו הן, כיון שראה שאין מעכבו כלום, אמר הלוקח בלבו, בטוח הוא זה שלא אמצא בו מום, מיד אמר לו טול מעותיך ואיני מנסהו מעתה, אף אני הודיתי לדבריכם, שמא תחזרו בכם כשתראו איני מעכב, ואתם לא חזרתם בכם: ואקח מכם. מן הברורים (ז) שבכם, מן (ח) המסלתים שבכם: שנים עשר אנשים איש אחד לשבט. מגיד שלא היה שבט לוי (ט) עמהם (שם כא.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ז) דאם לא כן מכם למה לי: (ח) המסולתין לשון סולת: (ט) דאם לא כן יהיו שלשה עשר דהא חשיב שבט אפרים בפני עצמו וגם שבט מנשה בפני עצמו כתב הרא"ם ויש לתמוה דבלאו קרא יתירא דשנים עשר תיפוק ליה מפרשת שלח לך שמונה בפירוש כל נשיאי השבטים ושבט לוי לא היה בתוכם וצריך עיון. ונראה דהכא מרבה קרא דאפילו בעצה לא היו עמהם והשתא אתי שפיר דלא נקיט רש"י שלא הלכו עמהן משום דזה כתיב לעיל בפרשת שלח לך: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  וייטב בעיני הדבר בעבור שכלכם הסכמתם על זה: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  ואקח מכם שנים עשר אנשים. לא שבח אותם בנשיאותם והיותם ראשי בני ישראל כי אחרי שהרשיעו לא יספר בשבח הרשעים (הרמב"ן)

 אור החיים  וייטב בעיני הדבר. פי' לפי טעם שאמרתם ויחפרו לנו, ואמרו ז''ל (ילקוט שלח) שהכוונה היא שישלחו המרגלים לראות החפירות שטומנים הכנענים ממונם בהם, ואומרו בעיני, פי' אני שעיני בשר לי אבל בעיני בוחן לבות לא, ועיין מה שכתבתי בפרשת שלח לך: (אור החיים)

 ספורנו  וייטב בעיני הדבר. כי חשבתי שלא היה ספק אצלכם בדבר האל ית' שתכבשו הארץ ושהיא טובה אבל שהייתם רוצים לבחור את החלק ממנה היותר טוב לכם עתה באמרכם את הערים אשר נבא אליהן וזה כי ידעתם שלא תכבשו בשנה אחת את כולה כאמרו לא אגרשנו מפניך בשנה אחת: (ספורנו)


{כד}  וַיִּפְנוּ וַיַּעֲלוּ הָהָרָה וַיָּבֹאוּ עַד נַחַל אֶשְׁכֹּל וַיְרַגְּלוּ אֹתָהּ:

 אונקלוס  וְאִתְפְּנִיוּ וּסְלִיקוּ לְטוּרָא וַאֲתוֹ עַד נַחֲלָא דְאַתְכָּלָא וְאַלִילוּ יָתַהּ: (אונקלוס)

 יונתן  וְאִתְפְּנִיּוּ וּסְלִיקוּ לְטַוְורָא וְאָתוּ עַד נַחֲלָא דְאַתְכְּלָא וּתְרִגִינוּ יָתָהּ: (תרגום יונתן)

 רש"י  עד נחל אשכול. מגיד שנקרא (י) על שם סופו: וירגלו אותה. מלמד שהלכו בה ארבעה אומנין (כ) שתי וערב (שם כב.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (י) שנשאו אשכול משם כדכתיב ויכרתו וגו' על כן קרא למקום ההוא נחל אשכול וזה היה בחזרתן: (כ) ר"ל שהלכו בה בארבע שורות כמין שתי וערב כדי שירגלו את כלה: (שפתי חכמים)

 אור החיים  ויפנו ויעלו וגו'. אומרו ויפנו, פי' שפנו מדרך שהיו בה, כי קודם שהתחיל השליחות היו צדיקים כאומרו כלם צדיקים ומעת שהתחילו ללכת בשליחות זה הרשיעו ופנו מדרך השכל, ועיין מה שכתבתי בפסוק וילכו ויבואו (במדבר י''ג כ''ו):

וירגלו אותה. פירוש לא כמו שאמרו ישראל למשה ויחפרו לנו אלא רגלו אותה לדעת מה היא ומה אנשיה ולא בקשו לדעת חפירות המטמוניות: (אור החיים)

 ספורנו  ויבואו עד נחל אשכול. כמו שאמר עלו זה בנגב שהיה באותו הצד שהיו שם ישראל אצל קדש ברנע והיא בדרומה של ארץ ישראל כמבואר בגבולי הארץ: (ספורנו)


{כה}  וַיִּקְחוּ בְיָדָם מִפְּרִי הָאָרֶץ וַיּוֹרִדוּ אֵלֵינוּ וַיָּשִׁבוּ אֹתָנוּ דָבָר וַיֹּאמְרוּ טוֹבָה הָאָרֶץ אֲשֶׁר יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ נֹתֵן לָנוּ:

 אונקלוס  וּנְסִיבוּ בִידֵיהוֹן מֵאִבָּא דְאַרְעָא וְאַחִיתוּ לָנָא וַאֲתִיבוּ יָתָנָא פִּתְגָמָא וַאֲמָרוּ טָבָא אַרְעָא דַיְיָ אֱלָהָנָא יָהֵיב לָנָא: (אונקלוס)

 יונתן  וּנְסִיבוּ בִּידֵיהוֹן מִן אִיבָּא דְאַרְעָא וְאָחִיתוּ לְוָתָנָא וְאָתִיבוּ יָתָנָא פִּתְגָמָא וַאֲמָרוּ כָּלֵב וִיהוֹשֻׁעַ טָבָא אַרְעָא דַיְיָ אֱלָהָנָא יָהֵיב לָנָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  ויורדו אלינו. מגיד שארץ ישראל גבוהה מכל הארצות: ויאמרו טובה הארץ. מי הם שאמרו טובתה, (ל) יהושע וכלב (שם כג.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ל) אף על פי שגם שאר מרגלים אמרו טובתה מכל מקום גם היו מוציאים דבה על הארץ וכאן כתיב ויאמרו טובה הארץ משמע שלא אמרו כלל ברעתה. רא"ם: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ויורידו בעבור גובה העץ והאמת בעבור היותם בנגב: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  ויאמרו טובה הארץ אשר ה' אלהינו נתן לנו. מי הם שאמרו טובתה יהושע וכלב לשון רש"י מספרי (דברים כה) ואני תמה אם כן מה הטענה הזאת עליהם וראוי שיאמינו לעשרה יותר מן השנים אולי טען עליהם כיון שהקב"ה הודיע אתכם שהיא ארץ טובה וגדולי השלוחים והצדיקים שבהם אף הם מעידין כן היה לכם להאמין כי האחרים מפני מורך לב אמרו מה שאמרו והנכון מה שפירשתי שם (במדבר יג לב) שכולם הודו לפני משה ואהרן וכל העדה ואמרו (שם יג כז) באנו אל הארץ אשר שלחתנו וגם זבת חלב ודבש היא וזה פריה והנה כלם בהסכמה אחת בטובת הארץ אבל בחוזק העמים ההם המסו את לבבם ואחרי כן בראותם כי יהושע וכלב יחזקו את לבם למלחמה באו שאר המרגלים אל בני ישראל שלא בפני משה והוציאו דבה על הארץ שהיא ארץ אוכלת יושביה וזהו ותרגנו באהליכם (פסוק כז) וגם העם לא יזכירו בפני משה הדבה הזאת כי יכחישם שלא אמרו כן בתחלה והודו שהיא טובה וגם זבת חלב ודבש אבל אמרו למשה (בפסוק כח) אנה אנחנו עולים אחינו המסו את לבבנו לאמר עם גדול ורם ממנו ועל כן יאמר להם משה עתה אמת הוא כדבריכם שהעם ההוא גדול ורם אבל ה' ילחם לכם ככל אשר עשה עמכם ממצרים ועד הנה וזה טעם ובדבר הזה אינכם מאמינים בה' אלהיכם שאין העכבה אלא ממיעוט אמנה הנה כל הפרשה כפשוטה ומשמעה (הרמב"ן)

 אור החיים  ויקחו בידם וגו'. צריך לדעת א' למה הוצרך לומר ויקחו בידם שלא היה צריך לומר אלא ויורידו אלינו מפרי הארץ, ב' למה אמר וישיבו אותנו דבר ויאמרו וגו' שלא היה צריך לומר אלא וישיבו אותנו טובה. אכן הכוונה היא לפי שהיו במרגלים שתי הדרגות, אחת רעה היא תשובת עשרה מרגלים, ואחת טובה היא תשובת יהושע וכלב, ובדבריו כאן אמר שתי התשובות, כנגד מה שהשיבו עשרה האנשים הרשעים לרעה אמר ויקחו וגו' וישיבו אותנו דבר פירוש לא רצה משה ע''ה לחזור הדברים הרעים שלא לעורר הדין על שכבר מתו ואמר הענין סתם שהשיבו דבד, ולהעירך שעל עשרה מרגלים הוא אומר אמר ויקחו בידם, פי' על דרך אומרם ז''ל (סוטה ל''ד.) ח' מרגלים נטלו אשכול, אחד נטל תאנה, וא' נטל רימון, אבל יהושע וכלב לא נטלו כלום כאמור בדבריהם ז''ל, והוא מה שדקדק במאמר ויקחו בידם לומר שהם העשרה שלקחו בידם מפרי הארץ, וישיבו אותנו דבר מה שהשיבו, גם אפשר לדון גזרה שוה דבר מדבר האמור בפרשת שלח דכתיב (במדבד י''ג כ''ו) וישיבו אותם דבר, והגם שאין אדם דן גזירה שוה אלא אם כן קבלה מרבו בכיוצא בזה לגלות פשטי הכתובים הודיעונו רבותינו ז''ל שיכולין לגלות בגזרה שוה כזו, וזה פשוט להולכים באור החיים, וכנגד יהושע וכלב אמר ויאמרו טובה הארץ, וכפי זה יש טעם נכון לכפל וישיבו וגו' ויאמרו וגו', גם נתיישב דברי משה שאמר דבריו סתומים ויאמרו טובה הארץ שמשמעות הדברים יגיד על כלן, ולדברינו הרי חלק דברי המרגלים לב', רעים וטובים: (אור החיים)

 ספורנו  ויאמרו טובה הארץ. אפי' הרשעים הודו בטובתה כאמרם וגם זבת חלב ודבש היא: (ספורנו)


{כו}  וְלֹא אֲבִיתֶם לַעֲלֹת וַתַּמְרוּ אֶת פִּי יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם:

 אונקלוס  וְלָא אֲבִיתוּן לְמִסַק וְסָרֶבְתּוּן עַל מֵימְרָא דַיְיָ אֱלָהֲכוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  וְלָא צְבִיתוּן לְמֵיסוֹק וְהֵמַנְתּוּן לְפִתְגָמֵי עַשְרָא רְשִׁיעִין וְסָרֵיבְתּוּן עַל מֵימְרָא דַיְיָ אֱלָהָכוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  ותמרו. לשון התרסה, התרסתם כנגד מאמרו: (רש"י)

 אור החיים  ולא אביתם וגו'. והגם שעשרה אמרו עדות כמו שאמר בסמוך אחינו המסו וגו', כבר אמר להם ה' שאין הורשת העיר מצד גבורת ישראל אלא במתנה מה', כמו שדייקנו בפרשת שלח (שם י''ג ב') ממאמר אשר אני נותן כי הוא יורש מפניהם יושבי הארץ, כמו שאמר גם כן בסמוך ה' וגו' הוא ילחם לכם, ואין במאמר זה סתירה להכחיש הפלאת תוקף העיר ואנשיה שאמרו המרגלים, ובזה לא קשה קושית רמב''ן: (אור החיים)

 ספורנו  ולא אביתם לעלות. שגליתם רשעכם שלא היה השליחות כדי לבחור מן הארץ איזה צד יותר טוב לכם כאשר חשבתי וכאשר אמרתם לעשות אבל היתה כוונתכם בשליחות לראות אם תוכלו לכבשה וזה שלא הייתם מאמינים בה' שיתננה לכם ולכן כשהגידו המרגלים שהעם חזק לא אביתם לעלות: (ספורנו)


{כז}  וַתֵּרָגְנוּ בְאָהֳלֵיכֶם וַתֹּאמְרוּ בְּשִׂנְאַת יְהֹוָה אֹתָנוּ הוֹצִיאָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם לָתֵת אֹתָנוּ בְּיַד הָאֱמֹרִי לְהַשְׁמִידֵנוּ:

 אונקלוס  וְאִתְרַעַמְתּוּן בְּמַשְׁכְּנֵיכוֹן וַאֲמַרְתּוּן בִּדְסָנֵי יְיָ יָתָנָא אַפְּקָנָא מֵאַרְעָא דְמִצְרָיִם לְמִמְסַר יָתָנָא בִּידָא דֶאֱמוֹרָאָה לְשֵׁיצָיוּתָנָא: (אונקלוס)

 יונתן  וְרַגִינְתּוּן בְּמַשְׁכְּנֵיכוֹן נְסֵיבְתּוּן בְּנֵיכוֹן וּבְנָתֵיכוֹן בְּעִיטְפֵיכוֹן לְמֵימָר וַוי לְכוֹן סַגִיפִין מְחַר אַתּוּן מִתְקַטְלִין מְטוֹל דְּסָנֵי יְיָ יָתָנָא אַפְקָנָא מִן אַרְעָא דְמִצְרַיִם לְמִימְסַר יָתָנָא בִּידָא דֶאֱמוֹרָאֵי לְשֵׁצֵיוּתָנָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  ותרגנו. לשון הרע, וכן דברי נרגן (משלי יח, ח.), אדם המוציא דבה: בשנאת ה' אתנו. והוא היה אוהב אתכם, אבל אתם שונאים אותו, משל הדיוט אומר, (מ) מה דבלבך (נ) על רחמך מה דבלביה (ס) עלך: בשנאת ה' אתנו הוציאנו מארץ מצרים. הוצאתו לשנאה היתה, (ע) משל למלך בשר ודם שהיו לו שני בנים, ויש לו שתי שדות אחת של שקיא ואחת של בעל, (פ) למי שהוא אוהב נותן של שקיא, ולמי שהוא שונא נותן לו של בעל, ארץ מצרים של שקיא היא, שנילוס עולה ומשקה אותה, וארץ כנען של בעל, והוציאנו ממצרים לתת לנו את ארץ כנען: (רש"י)

 שפתי חכמים  (מ) דעת רש"י בזה שאל תקשה היאך יודעין ישראל שהקדוש ברוך הוא שונאן ומפרש כיון שהם שונאים להקדוש ברוך הוא אמרו גם הוא שונאן דמשל הדיוט וכו': (נ) כלומר מה שבלבך שאתה שונא את חבירך אתה אומר על חבירך איך שהוא שונא אותך: (ס) כלומר שבלבו של חבירך שהוא אוהב אותך אתה אומר עליך כלומר איך שאתה אוהב את חבירך: (ע) ר"ל בקרא משמע שהוציא אותן בשביל שנאה והלא הרבה נסים עשה להם כדי להוציאם לחירות ומפרש דכך אמרו הוצאתו כו': (פ) כתב הרא"ם ויש לתמוה למה פירשו המקרא הזה בשל בעל ושל שקיא אם בעבור שמורה שהוצאתו לשנאה היתה יותר שנאה היא שהיתה הוצאתו להוליכם ביד האמורי להשמידם וצריך עיון. ונראה דקשה להו הכי הל"ל בשנאת ה' אותנו הוציאנו לתת אותנו ביד האמורי מארץ מצרים למה לי אלא על כרחך הקרא לא נקט הוציאנו מארץ מצרים אלא למשל בשל בעל ושל שקיא והכתוב חדא ועוד קאמר כלומר חדא בשנאת ה' אותנו וגו' למשל של בעל ושל שקיא ועוד אחרת לתת אותנו וגו' ודו"ק ופירוש של בעל מקום יבש וארץ צמאה שצריכין להשקותה: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ותרגנו. כמו ורוגנים ילמדו לקח והוא מבנין נפעל כמו אל תעצבו: (אבן עזרא)

 ספורנו  בשנאת ה' אותנו. על מה שעבדנו ע''ג במצרים: לתת אותנו ביד האמרי. שאע''פ שיש לאל ידו לכבוש את האמורים ולהמיתם יתן אותנו בידם להנקם: (ספורנו)


{כח}  אָנָה אֲנַחְנוּ עֹלִים אַחֵינוּ הֵמַסּוּ אֶת לְבָבֵנוּ לֵאמֹר עַם גָּדוֹל וָרָם מִמֶּנּוּ עָרִים גְּדֹלֹת וּבְצוּרֹת בַּשָּׁמָיִם וְגַם בְּנֵי עֲנָקִים רָאִינוּ שָׁם:

 אונקלוס  לְאָן אֲנַחְנָא סָלְקִין אֲחָנָא תְבָרוּ יָת לִבָּנָא לְמֵימַר עַם רַב וְתַקִיף מִנָנָא קִרְוִין רַבְרְבָן וּכְרִיכָן עַד צֵית שְׁמַיָא וְאַף בְּנֵי גִבָּרָאֵי חֲזֵינָא תַמָן: (אונקלוס)

 יונתן  לְאָן אֲנַחְנָא סַלְקִין אָחָנָא מַסְמִיסַן יַת לִיבָּנָא לְמֵימָר עַם רַב וּתְקֵיף מִנָנָא קִירְוַון רַבְרְבָן וּכְרִיכַן עַד צֵית שְׁמַיָא וְאוּף בְּנֵי עֶפְרוֹן גִּבָּרָא חֲמֵינָא תַּמָן: (תרגום יונתן)

 רש"י  ערים גדולות ובצורות בשמים. דברו הכתובים לשון (צ) הבאי: (רש"י)

 שפתי חכמים  (צ) פירש"י בפרק גיד הנשה לשון הבאי לשון הדיוט שאין מדקדק בדבריו ומוציא מפיו דבר שאינו לא שיתכוין לשקר אלא לא דק עד כאן לשונו: (שפתי חכמים)

 בעל הטורים  המסו. וביהושע אומר המסיו ע''י י' מרגלים: לבבנו. ד' במס' הכא ואידך ונשמע וימס לבבנו. להטות לבבנו. נשא לבבנו אל כפים. אחרים נמס לבבם מפניכם כדכתיכ ונשמע וימס לבבנו ע''כ היה לכם להטות לבבכם אליו ולא עשיתם כן אלא אמרתם אחינו המסו אל לבבנו ע''כ נשא לבבנו אל כפים וסמיך ליה סכותה באף ותרדפנו כדכתיב וירדפו אתכם כאשר תעשינה הדבורים: (בעל הטורים)


{כט}  וָאֹמַר אֲלֵכֶם לֹא תַעַרְצוּן וְלֹא תִירְאוּן מֵהֶם:

 אונקלוס  וַאֲמָרִית לְכוֹן לָא תִתָּבְרוּן וְלָא תִדְחֲלוּן מִנְהוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  וַאֲמָרִית לְכוֹן לָא תִתְבְּרוּן וְלָא תִדַחֲלוּן מִנְהוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  לא תערצון. לשון שבירה כתרגומו, ודומה לו בערוץ נחלים לשכון (איוב ל, ו.), לשבור נחלים: (רש"י)

 אבן עזרא  לא תערצון. כמו לא תפחדון והוא מגזרת והוא מעריצכם והטעם שבר הלב בפחד: (אבן עזרא)


{ל}  יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ לִפְנֵיכֶם הוּא יִלָּחֵם לָכֶם כְּכֹל אֲשֶׁר עָשָׂה אִתְּכֶם בְּמִצְרַיִם לְעֵינֵיכֶם:

 אונקלוס  יְיָ אֱלָהֲכוֹן דִמְדַבַּר קֳדָמֵיכוֹן הוּא יְגִיחַ לְכוֹן כְּכֹל דִי עֲבַד עִמְכוֹן בְּמִצְרַיִם לְעֵינֵיכוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  מֵימְרָא דַיְיָ אֱלָהָכוֹן דִּמְדַבֵּר קֳדָמֵיכוֹן הוּא יַגִּיחַ לְכוֹן כְּכָל מַה דַּעֲבַד לְכוֹן בְּמִצְרַיִם לְמֵיחְמֵיכוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  ילחם לכם. בשבילכם: (רש"י)

 אבן עזרא  ילחם לכם. בשבילכם: (אבן עזרא)


{לא}  וּבַמִּדְבָּר אֲשֶׁר רָאִיתָ אֲשֶׁר נְשָׂאֲךָ יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא אִישׁ אֶת בְּנוֹ בְּכָל הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הֲלַכְתֶּם עַד בֹּאֲכֶם עַד הַמָּקוֹם הַזֶּה:

 אונקלוס  וּבְמַדְבְּרָא דִי חֲזֵיתָא דִי סוֹבְרָךְ יְיָ אֱלָהָךְ כְּמָא דִי מִסוֹבַר גַבְרָא יָת בְּרֵהּ בְּכָל אָרְחָא דִי הַלֶכְתּוּן עַד מֵיתֵיכוֹן עַד אַתְרָא הָדֵין: (אונקלוס)

 יונתן  וּבְמַדְבְּרָא דַחֲמֵיתָא חִוְויָא קָלָן מַלְיָין אֶרֶס דִּקְטוֹל וְסוֹבְרָךְ יְיָ אֱלָהָךְ בַּעֲנָנֵי אִיקַר שְׁכִינְתֵּיהּ הֵיכְמָא דִמְסוֹבַר גְּבַר יַת בְּרֵיהּ בְּכָל אָרְחָא דְהַלֵיכְתּוּן עַד זְמַן מֵיתֵיכוֹן עַד אַתְרָא הָדֵין: (תרגום יונתן)

 רש"י  ובמדבר אשר ראית. מוסב על מקרא (ק) שלמעלה הימנו, ככל אשר עשה אתכם במצרים, ועשה אף במדבר אשר ראית כי נשאך וגו': כאשר ישא איש את בנו. כמו שפירשתי אצל ויסע מלאך האלהים ההולך לפני מחנה ישראל וגו' (שמות יד, יט.), משל למהלך בדרך ובנו לפניו, באו לסטים לשבותו וכו': (רש"י)

 שפתי חכמים  (ק) דקרא משמע הוא ילחם לכם ככל אשר עשה וגו' ובמדבר וגומר דמשמע דגם במדבר נלחם הקדוש ברוך הוא בשבילם והלא לא עשה מלחמה בדבר ועל זה פירש מוסב על המקרא שלמעלה אככל אשר עשה במצרים וגו' כלומר שהיטיב להם וגם במדבר היטיב עמהם שנשאן כאשר ישא איש את בנו וגו' ומלת עשה אינו משמש בלשון אחד כי הראשון פירושו בענין המלחמה והשני בענין החיבוב: (שפתי חכמים)

 בעל הטורים  ובמדבר אשר ראית. ל' יחיד בכל הדרך אשר הלכתם ל' רבים שלא היה הדרך בכולם שוה אלא לכל אחד לפי מה שהיה צריך היה העינן נושא אותו יש בגבוה יש בנמוך: (בעל הטורים)

 ספורנו  אשר נשאך ה' אלהיך. במדבר הגדול והנורא ואם היה רוצה להנקם מכם היה מניח אתכם ביד הנחשים והעקרבים במדבר: (ספורנו)


{לב}  וּבַדָּבָר הַזֶּה אֵינְכֶם מַאֲמִינִם בַּיהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם:

 אונקלוס  וּבְפִתְגָמָא הָדֵין לֵיתֵיכוֹן מְהֵימְנִין בְּמֵימְרָא דַיְיָ אֱלָהֲכוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  וּבְפִתְגָמָא הָדֵין לֵיתֵיכוֹן מְהֵימְנִין בְּמֵימְרָא דַיְיָ אֱלָהָכוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  ובדבר הזה. שהוא מבטיחכם להביאכם אל הארץ, אינכם מאמינים בו: (רש"י)

 בעל הטורים  אינכם מאמינם. חסר יו''ד שיו''ד פעמים נסיתם אותו: (בעל הטורים)

 אור החיים  ובדבר הזה וגו'. צריך לדעת כוונת אומרו ובדבר הזה, ורש''י ז''ל פי' על הבטחת ביאת הארץ הוא מדבר, ואין נראה כן אלא כפשט הכתוב שעל ניסי מדבר הוא אשר נשאם ה' כאשר ישא איש את בנו שגם בדבר הזה אינם מאמינים, וזה לך האות אומרו (שמות י''ז ז') היש ה' בקרבנו אם אין וכמשל שהביא בזוהר (ש''ר כ''ו) על אב שנשא בנו על כתפו פגעו באדם אחד והיה הבן שואלו על אביו וכו' כמו כן ישראל עם ה' ברוך הוא, והוא מה שנתכוין במאמר ובדבר הזה וגו' אינכם מאמינים בה' אלהיכם שהוא הנושא אתכם וגו', ואומר ההולך וגו' מוסיף להפליא פרטי הדברים שבהם יתחייבו להכיר ולהאמין בה': (אור החיים)


{לג}  הַהֹלֵךְ לִפְנֵיכֶם בַּדֶּרֶךְ לָתוּר לָכֶם מָקוֹם לַחֲנֹתְכֶם בָּאֵשׁ לַיְלָה לַרְאֹתְכֶם בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר תֵּלְכוּ בָהּ וּבֶעָנָן יוֹמָם:

 אונקלוס  דִי מְדַבֵּר קֳדָמֵיכוֹן בְּאָרְחָא לְאַתְקְנָאָה לְכוֹן אֲתַר בֵּית מֵישְׁרִי לְאַשְׁרָיוּתְכוֹן בְּעַמוּדָא דְאֶשָׁתָא בְּלֵילְיָא לְאַחֲזָיוּתְכוֹן בְּאָרְחָא דִי תְהָכוּן בַּהּ וּבְעַמוּדָא דַעֲנָנָא בִּימָמָא: (אונקלוס)

 יונתן  דִּמְדַבֵּר קֳדָמֵיכוֹן בְּאָרְחָא לְאִיתַקְנָא לְכוֹן אֲתַר בֵּית מֵשְׁרוֹי לְאַשְׁרָיוּתְכוֹן בְּעַמּוּדָא דְאֵישָׁא בְּלֵילְיָא לְאַנְהָרוּתְכוֹן בְּאָרְחָא דְתֶהֱכוֹן בָּהּ וְעַמּוּדָא דַעֲנָנָא בִּימָמָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  לראותכם. כמו להראותכם, (ר) וכן לנחותם הדרך (שם יג, כא.), וכן לשמיע בקול תודה (תהלים כו, ז.), וכן ללכת לגיד ביזרעאל (מלכים-ב ט, טו.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ר) שפת"ח שתחת הלמ"ד משלים חסרון הה"א: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  לחנותכם. איננו פעל יוצא כי לא מצאנו מזה הבנין כן: לראותכם. נפתח הלמ''ד ללמד על האות שהוא ה''א ה''א הדעת הנעדרת: (אבן עזרא)

 ספורנו  לתור לכם מקום לחנותכם. באותו המדבר כאמרו לתור לכם מנוחה. וכל זה הוראת אהבתו וחמלתו עליכם: (ספורנו)


{לד}  וַיִּשְׁמַע יְהֹוָה אֶת קוֹל דִּבְרֵיכֶם וַיִּקְצֹף וַיִּשָּׁבַע לֵאמֹר:

 אונקלוס  וּשְׁמִיעַ קֳדָם יְיָ יָת קַל פִּתְגָמֵיכוֹן וּרְגֵז וְקַיַם לְמֵימָר: (אונקלוס)

 יונתן  וּשְׁמִיעַ קֳדָם יְיָ יַת קַל פִּתְגָמֵיכוֹן וּרְגַז וְקַיֵּים לְמֵימָר: (תרגום יונתן)

 ספורנו  את קול דבריכם. קול בכיה של חנם: (ספורנו)


{לה}  אִם יִרְאֶה אִישׁ בָּאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה הַדּוֹר הָרָע הַזֶּה אֵת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לָתֵת לַאֲבֹתֵיכֶם:

 אונקלוס  אִם יֶחֱזֵי גְבַר בְּגֻבְרַיָא הָאִלֵין דָרָא בִישָׁא הָדֵין יָת אַרְעָא טַבְתָא דִי קַיֵמִית לְמִתַּן לַאֲבָהָתְכוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  אִין יֶחֱמוּן גְּבַר בְּגוּבְרַיָא הָאִילֵין דָּרָא בִישָׁא הָדֵין יַת אַרְעָא טַבְתָא דְקַיֵּימִית לְמִתַּן לְאַבְהַתְכוֹן: (תרגום יונתן)

 בעל הטורים  איש באנשים האלה. סופי תיבות משה שגם הוא בכלל השבועה: באנשים. ג' דין ואידך ויתלו באנשים הזקנים זקן בא באנשים מלמד שהיתה הגזירה אף על משה ואהרן דכתיב באנשים הזקנים וכתיב זקן בא באנשים היינו משה ואהרן שהיו באים באוכלוסא ויוצאים באוכלוסא: (בעל הטורים)


{לו}  זוּלָתִי כָּלֵב בֶּן יְפֻנֶּה הוּא יִרְאֶנָּה וְלוֹ אֶתֵּן אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר דָּרַךְ בָּהּ וּלְבָנָיו יַעַן אֲשֶׁר מִלֵּא אַחֲרֵי יְהֹוָה:

 אונקלוס  אֱלָהֵן כָּלֵב בַּר יְפֻנֶה הוּא יֶחְזִנַהּ וְלֵהּ אֶתֵּן יָת אַרְעָא דִי דְרַךְ בַּהּ וְלִבְנוֹהִי חֲלַף דִי אַשְׁלִים בָּתַר דַחַלְתָּא דַיְיָ: (אונקלוס)

 יונתן  אֱלָהֵן כָּלֵב בַּר יְפוּנֶה הוּא יֶחֱמִינָהּ וְלֵיהּ אִיתֵּן יַת אַרְעָא טַבְתָא אַרְעָא דְחֶבְרוֹן דִּמְטַיֵּיל בָּהּ וְלִבְנוֹי חוֹלַף דְּאַשְׁלִים בָּתַר דַּחַלְתָּא דַיְיָ: (תרגום יונתן)

 רש"י  אשר דרך בה. חברון, (ש) שנאמר ויבא עד חברון (במדבר יג, כב.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ש) ר"ל וכי כל הארץ נתנה לכלב: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  זולתי. היו''ד נוסף כי נמצא בלא י': ולו אתן את הארץ אשר דרך בה. היא חברון: (אבן עזרא)

 אור החיים  הוא יראנה ולו אתן וגו'. צריך לדעת למה הוצרך לומר יראנה כיון שמבטיח לתתה לו בכלל מאתים מנה, ונראה שנתכוון ה' לומר שב' זכיות היו ביד כלב בענין זה ובשבילם זכה לב' דברים, א' שפנה עצמו מעצת המרגלים ולא אמר רע, ב' שאדרבא היה סותר דברי המרגלים למלאות אחרי ה' דכתיב (במדבר י''ג ל') ויהם כלב וגו', וייעד לו ה' ב' דברים טובים, כנגד מה שפינה עצמו מעצת המרגלים עלה בידו זכות שלא ימות בגזירתם, והוא מה שסמך לומר בן יפונה הוא יראנה פי' בשביל שפינה עצמו מעצת המרגלים יצא מכלל גזירת אם יראה איש וגו' וכל מנאצי לא יראוה (שם י''ד כ''ג), וכנגד שמילא אחרי ה' נתן לו את הארץ, והוא אומרו ולו אתן את הארץ וגו' יען אשר מלא אחרי ה': (אור החיים)


{לז}  גַּם בִּי הִתְאַנַּף יְהֹוָה בִּגְלַלְכֶם לֵאמֹר גַּם אַתָּה לֹא תָבֹא שָׁם:

 אונקלוס  אַף עֲלַי הֲוָה רְגַז מִן קֳדָם יְיָ בְּדִילְכוֹן לְמֵימָר אַף אַתְּ לָא תֵיעוֹל תַּמָן: (אונקלוס)

 יונתן  אוּף עָלַי הֲוָה רְגַז מִן קֳדָם יְיָ מְטוּלְכוֹן לְמֵימָר אוּף אַנְתְּ לָא תֵיעוּל לְתַמָּן: (תרגום יונתן)

 רש"י  התאנף. נתמלא רוגז: (רש"י)

 אבן עזרא  כבר ביארתי כי אפו הנו''ן מובלע בפ''א והיא בל' ארמי' נראית גם הוא מגזרת כי אנפת בי גם בי התאנף ה'. הזכיר כלב בתחלה כאשר פירשתי ואח''כ יהושע: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  גם בי התאנף ה' בגללכם. יאמר הנה חטאתיכם אשר עשיתם בעת ההיא במרגלים מנעו מכם הארץ הטובה ועוד הוספתם לחטוא בפעם אחרת עד שמנעתם גם אותי מלעבור כי רצה להזכיר יחד עונש כל הנמנעים מעבור אל הארץ כי הכל בגרמת עונותיהם וכדי שיזכיר כאן ענין יהושע כי הוא יעבור מפני שמלא אחרי ה' כחברו ויזכה עוד שינחיל הארץ לדור השני בעבור שנענש משה ונגזר עליו שלא יעבור והנה הזכיר כל המעשה ההוא זולתי מגיפת המרגלים עצמם וגם לא הזכיר הדבה כי לא ידבר בגנאי היחידים אבל יוכיח את הרבים שכולם חטאו וכולם נענשו וטעם בגללכם כי רבו בני ישראל את ה' וגו' (במדבר כ יג) ואירע כל זה בעבור מריבתכם או ירמוז שהיה הכעס על משה ועל אהרן כאשר הכו הסלע פעמים לפני העם ולא עשו כאשר נצטוו והעם הרהרו בדבר והוא מה שאמר (להלן לב נא) על אשר לא קדשתם אותי בתוך בני ישראל שלא היה העונש אלא מפני שהיה הדבר בתוך בני ישראל שלא נתקדש הכבוד לעיניהם וכך אמר בספרי (האזינו נ) על אשר מעלתם בי (שם) אתם גרמתם למעול על אשר לא קדשתם אותי אתם גרמתם שלא לקדש אותי כאשר מריתם פי (במדבר כז יד) אתם גרמתם למרות את פי עשו כל הלשונות יוצאים אל ישראל וכבר פירשתי הענין (שם כ ח) (הרמב"ן)

 אור החיים  גם בי התאנף ה' בגללכם וגו'. קשה והלא לא מצינו שהתאנף ה' על משה בעון המרגלים, ורמב''ן פי' ואמר ועוד הוספתם להרע פעם אחרת עד שגרמתם להתאנף בי ע''כ, ואין דבריו נראים כי רואני שעדיין הוא מדבר בענין המרגלים שכן אמר הכתוב אחר זה וטפכם אשר אמרתם וגו' עד סוף הפ' והוא מדבר בענין המרגלים ולמה הפסיק בתוך הענין בשלא כענין, ומה שהליץ הרב שרצה להזכיר יחד הנמנעים מעבור הארץ שהם היו גרמא לזה, לא ידעתי מה הנאה יש בזה:

והנכון הוא על פי דבריהם ז''ל (תענית כ''ט.) שאמרו בפסוק (במדבר י''ד א') ויבכו העם בלילה וגו' קבעו בכיה לדורות כי ליל תשעה באב היתה שבו נחרב הבית, ואמרו עוד (סוטה ט'.) שאם היה נכנם משה לארץ והיה בונה בית המקדש לא היה הבית נחרב שאין אומה ולשון נוגעת בו, ואמרו עוד (מדרש תהלים עט) בפסוק מזמור לאסף אלהים באו גוים וגו' וז''ל קינה מבעי ליה אלא על שהשליך חמתו על עצים ואבנים, מעתה אם היה נכנס משה לארץ והיה בונה בית המקדש ולהשליך חמתו עליו לא אפשר כנזכר ויחר אף ה' בשונאי ישראל ויהיה כליונם במקום חורבן הבית, לזה גזר ה' בגזרת המרגלים גם על משה שימות במדבר, והוא אומרו גם בי התאנף ה' בגללכם פירוש בגלגול דברים שלכם כי אם לא היה עון המרגלים והיו נכנסים אפשר שהיה נכנס משה עמהם והגם שיבנה בית המקדש אין מיחוש כי לא נתגבר בחינת הרע והיו עומדים בצדקם בארץ, אלא מאמצעות עון מרגלים גברה יד רשעה וידע ה' כי לא יעמדו בצדק וצא ולמד משירת האזינו, ואם תאמר והלא רואני שמיתת משה היתה על מי מריבה, כבר כתבתי שם שאם משה היה מקדש שמו יתברך היו ישראל חוזרים לטהרתם שהיו בו קודם חטא המרגלים באמצעות קידוש ה' הגדול והיה ה' מתיר שבועת משה והיה נכנס לארץ ובונה בית המקדש מכון לשבתו עולמים: (אור החיים)

 ספורנו  גם בי התאנף ה' בגללכם. וזה כדי שתתקיים בכם בכיה לדורות כמו שיעד באמרו אם לא כאשר דברתם באזני כן אעשה לכם. והדבור באזניו בזה הי' באמרם נשינו וטפינו יהיו לבז. ולכן ספר ענין מיתתו אע''פ שלא היה עד סוף ל''ח שנה אחרי כן והניד אותו בתוך דבריו של הקב''ה שהיו בשנה השנית לצאתם ממצרים שאז אמר אם יראה איש באנשים האלה ואמר גם כן וטפכם אשר אמרתם לבז יהי' שהית' הכונה שהטף לבסוף יהיו לבז כמו שבאר המשורר באמרו וישא ידו להם להפיל אותם במדבר וגו' ולזרותם בארצות וכן העיד יחזקאל באמרו וגם אני נשאתי את ידי להם במדבר להפיץ איתם כו; ובהגידו ענינו בתוך דבריו של הקב''ה הודיעם כי מניעת הכנסו עמם לארץ היתה סבה שתתקיים בהם יותר לרע הגזירה שנגזרה שטפם יהיה לבז לדורות וזה בעצמו העיד המשורר באמרו ויקציפו על מי מריבה וירע למשה בעבורם וגו' ויחר אף ה' בעמו: (ספורנו)

 כלי יקר  גם בי התאנף ה' בגללכם וגו'. בפסוק זה יצאו רוב המפרשים ללקוט ולא מצאו טעם מספיק איך הכניס גזירת משה בין המרגלים עיין ברמב"ן ובמהרי"א ובשאר מפרשים. ולפי מה שפרשנו למעלה פר' חקת (כ.ח) בענין חטא מי מריבה שאילו היו ישראל בנים אמון בם ולא היו מקטני אמנה לא היה ענשו של משה גדול על שלא גרם להאמין כמ"ש (במדבר כ.יב) יען לא האמנתם. אמנתם לא נאמר אלא האמנתם שהוא לשון מפעיל יוצא לשני, שלא גרמתם לישראל להחזיקם באמונה ומי צריך חיזוק לא זה שהוא מקטני אמנה אבל אם גם מקדמת דנא היו חזקים באמונה לא היה צורך כ"כ לעשות בפניהם מעשה ניסים כדי לחזק לבם באמונה. ואע"פ שכבר נאמר (שמות יד.לא) ויאמינו בה' וגו'. מ"מ המרגלים גרמו ששבו להיות בנים לא אמון בם כמ"ש משה בעצמו שאמר אליהם במעשה המרגלים ובדבר הזה אינכם מאמינים בה' וגו'. והודאת בעל דין כמאה עדים דמי כי משה הודה שבמעשה המרגלים נעשו בלתי מאמינים, וכ"ש שהיה לו לעשות ענין הוצאת מים מן הסלע באופן שיחזרו לקדמותם בענין האמונה ולא עשה, ע"כ נגזר עליו שלא לבא שמה, ע"כ אמר אחר פסוק ובדבר הזה אינכם מאמינים וגו'. גם בי התאנף ה' בגללכם לאמר גם אתה לא תבא שמה, מהו גם אתה אלא כמו שהמרגלים לא יבואו שמה מצד שאינם מאמינים בה' כאמור, כך גם אתה לא תבא שמה מזה הטעם כמ"ש יען לא האמנתם בי. כי המחטיא הרבים חטא הרבים תלוי בו.

ד"א לכך הכניס לכאן גזירה של משה כי הא בהא תליא. כי ע"י גזירת המרגלים נתעכבו במדבר מ' שנה ובתוך זה הגיע זמנה של מרים למות ועי"ז פסק הבאר במיתתה וחסרו להם המים ונתגלגל ענין מי מריבה עי"ז, ואילו לא חטאו המרגלים היו נכנסים לארץ מיד עם מרים ולא היה משה בא לכלל עונש זה.

ומ"ש בגללכם ולא אמר בעבורכם, יש ליישב על פי מה שאמרו רז"ל (סוטה יד.) שמשה נקבר מול בית פעור כדי לכפר על מעשה פעור שהיו מתריזים כנגדו רעי וגלל, לכך אמר בגללכם מלשון כאשר יבער הגלל (מלכים א' יד.י) ולכן נאמר גם אתה לרבות עצמותיו כמו שפירש"י על פסוק הנה אנכי מת אינני עובר (דברים ד.כב) אפילו עצמותי אינן עוברים, וכל זה כדי לכפר על מעשה פעור. (כלי יקר)

 דעת זקנים  בגללכם. לפי שאתם מקטני אמנה כי כשאמרנו המן הסלע הזה נוציא לכם מים חשבתם שהייתי סבור שלא יצאו ומקרה היה כשיצאו בפעם ראשונה שיצאו והיה לי לפרש כי במצות הקב"ה אוציא לכם מים מן הסלע הזה ולכן כעס הקב"ה עלי וזהו בגללכם: (דעת זקנים)


{לח}  יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן הָעֹמֵד לְפָנֶיךָ הוּא יָבֹא שָׁמָּה אֹתוֹ חַזֵּק כִּי הוּא יַנְחִלֶנָּה אֶת יִשְׂרָאֵל:

 אונקלוס  יְהוֹשֻׁעַ בַּר נוּן דְקָאֵים קֳדָמָךְ הוּא יֵיעוֹל תַּמָן יָתֵהּ תַּקֵף אֲרֵי הוּא יַחְסְנִנַהּ לְיִשְׂרָאֵל: (אונקלוס)

 יונתן  יְהוֹשֻׁעַ בַּר נוּן דִּמְשַׁמֵּשׁ בְּבֵית אוּלְפָנָךְ הוּא יֵיעוֹל לְתַמָּן יָתֵיהּ תַּקִּיף אֲרוּם הוּא יַחְסְנִינָהּ יַת יִשְרָאֵל: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  העומד לפניך. הוא משרתו: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  יהושע בן נון העומד לפניך. שגדולה שמושה יותר מלמודה: (בעל הטורים)


{לט}   רביעי  וְטַפְּכֶם אֲשֶׁר אֲמַרְתֶּם לָבַז יִהְיֶה וּבְנֵיכֶם אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּ הַיּוֹם טוֹב וָרָע הֵמָּה יָבֹאוּ שָׁמָּה וְלָהֶם אֶתְּנֶנָּה וְהֵם יִירָשׁוּהָ:

 אונקלוס  וְטַפְלְכוֹן דִי אֲמַרְתּוּן לְבִזָא יְהוֹן וּבְנֵיכוֹן דִי לָא יְדָעוּ יוֹמָא דֵין טַב וּבִישׁ אִנוּן יַעֲלוּן לְתַמָן וּלְהוֹן אֶתְּנִנַהּ וְאִנוּן יֵירְתֻנַהּ: (אונקלוס)

 יונתן  וְטַפְלְכוֹן דַּאֲמַרְתּוּן לַעֲדִי יְהוֹן וּבְנֵיכוֹן דְּלָא יָדְעִין יוֹמָא דֵין בֵּין טַב לְבִישׁ הִינוּן יַעֲלוּן לְתַמָּן וּלְהוֹן אֶתְּנִינָהּ וְהִינוּן יֵירְתוּנָהּ: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  אשר לא ידעו היום. באותו היום: טוב ורע. על רובם דבר הכתוב: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  יירשוה. ב' במסרה הכא והם יירשוה ואידך עד עולם יירשוה שניתנה להם הארץ ירושת עולם ולעולם לא היו גולים ממנה אם לא שחטאו: (בעל הטורים)


{מ}  וְאַתֶּם פְּנוּ לָכֶם וּסְעוּ הַמִּדְבָּרָה דֶּרֶךְ יַם סוּף:

 אונקלוס  וְאַתּוּן אִתְפְּנִיוּ לְכוֹן וְטוּלוּ לְמַדְבְּרָא אוֹרַח יַמָא דְסוּף: (אונקלוס)

 יונתן  וְאַתּוּן אִתְפְּנִיוּ לְכוֹן וְטוּלוּ לְמַדְבְּרָא אוֹרַח יַמָא דְסוּף: (תרגום יונתן)

 רש"י  פנו לכם. אמרתי להעביר אתכם דרך רוחב ארץ אדום לצד צפון ליכנס לארץ, קלקלתם וגרמתם לכם עכוב: פנו לכם. לאחוריכם, ותלכו במדבר לצד ים סוף, שהמדבר שהיו הולכים בו לדרומה של הר שעיר, היה מפסיק בין ים סוף להר שעיר, עתה המשכו לצד הים ותסבבו את הר שעיר כל דרומו מן המערב למזרח: (רש"י)


{מא}  וַתַּעֲנוּ וַתֹּאמְרוּ אֵלַי חָטָאנוּ לַיהֹוָה אֲנַחְנוּ נַעֲלֶה וְנִלְחַמְנוּ כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּנוּ יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ וַתַּחְגְּרוּ אִישׁ אֶת כְּלֵי מִלְחַמְתּוֹ וַתָּהִינוּ לַעֲלֹת הָהָרָה:

 אונקלוס  וַאֲתֶבְתּוּן וַאֲמַרְתּוּן לִי חַבְנָא קֳדָם יְיָ אֲנַחְנָא נִיסַק וּנְגִיחַ קְרָב כְּכֹל דִי פַקְדָנָא יְיָ אֱלָהָנָא וְזָרֶזְתּוּן גְבַר יָת מָנֵי קְרָבֵהּ וְשָׁרֵיתוּן לְמֵיסַק לְטּוּרָא: (אונקלוס)

 יונתן  וַאֲתֵיבְתּוּן וַאֲמַרְתּוּן לִי חַבְנָא קֳדָם יְיָ אֲנַחְנָא נִיסַק וְנָגִיחַ קְרָב כְּכָל דְּפַקְדָנָא יְיָ אֱלָהָנָא וַאֲסַרְתּוּן גְּבַר יַת מָאנֵי זַיְינֵיהּ וְשָׁרֵיתוּן לְמֵיסוֹק לְטַוְורָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  ותהינו. לשון הננו ועלינו אל המקום (במדבר יד, מ.), זה הלשון שאמרתם לשון הן, כלומר (ת) נזדמנתם: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ת) משום דקשה ליה מה שייך לשון הן על זה ודאי כשאדם אומר לחבירו עשה לי דבר זה אז שייך להשיב הן אבל הכא הקדוש ברוך הוא ומשה מיחו בהם שלא יעלו אם כן מה שייך למימר הן ועל זה פירש כלומר נזדמנתם שהייתם מזומנים לכך לעשות והוי כאלו אמרו בפירוש הן: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ותהינו. ותאמרו הן ואל תתמה איך יבא פעל נגזר ממלה מדבקת כי כן מלת על גם פן שמצאנו אפונה כאשר פירשתיו וי''א שהוא מגזרת הין והטעם מדה והוא רחוק: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  וטעם אנחנו. בעצמנו נעלה ונלחמנו לא נניח הדבר לבנינו אחרינו כאשר אמרת (הרמב"ן)

 דעת זקנים  ותהינו לעלות ההרה. מהו ותהינו שהיו אומרים מטפה נתמלא הין מדבר מועט נתמלאת סאתם כלומר בשביל דבר מועט כעס הקב"ה עלינו: (דעת זקנים)


{מב}  וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֵלַי אֱמֹר לָהֶם לֹא תַעֲלוּ וְלֹא תִלָּחֲמוּ כִּי אֵינֶנִּי בְּקִרְבְּכֶם וְלֹא תִּנָּגְפוּ לִפְנֵי אֹיְבֵיכֶם:

 אונקלוס  וַאֲמַר יְיָ לִי אֱמַר לְהוֹן לָא תִסְקוּן וְלָא תְגִחוּן קְרָב אֲרֵי לֵית שְׁכִינְתִּי שָׁרְיָא בֵינֵיכוֹן וְלָא תִּתָּבְרוּן קֳדָם בַּעֲלֵי דְבָבֵיכוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  וַאֲמַר יְיָ לִי אֵימַר לְהוֹן לָא תִסְקוּן וְלָא תְסַדְּרוּן סִדְרֵי קְרָב אֲרוּם לֵית שְׁכִינְתִּי מְהַלְכָא בֵּינֵיכוֹן וְלָא תִיתְבְּרוּן קֳדָם בַּעֲלֵי דְבָבֵיכוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  לא תעלו. לא עלייה תהא (א) לכם אלא ירידה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (א) מדכתיב לא תעלו וגו' ולא תלחמו למה לי פשיטא דאם לא יעלו לא תהיה מלחמה אלא ודאי הכי פירושו דקרא לא תעלו כי לא תוכלו להלחם עמם ואם כן העלייה ירידה תהיה לכם. והרא"ם פירש מדכתיב ולא תנגפו שמע מינה שמה שאמר להם שלא יעלו הוא לטובתם אם כן לאו אזהורי מזהר להו אלא להודיע שלא תהא פעולתם זאת לעלייה כו': (שפתי חכמים)


{מג}  וָאֲדַבֵּר אֲלֵיכֶם וְלֹא שְׁמַעְתֶּם וַתַּמְרוּ אֶת פִּי יְהֹוָה וַתָּזִדוּ וַתַּעֲלוּ הָהָרָה:

 אונקלוס  וּמַלֵלִית עִמְכוֹן וְלָא קַבֶּלְתּוּן וְסָרֶבְתּוּן עַל גְזֵרַת מֵימְרָא דַיְיָ וְאַרְשַׁעְתּוּן וּסְלֶקְתּוּן לְטוּרָא: (אונקלוס)

 יונתן  וּמַלֵלִית לְכוֹן וְלָא קַבֵּילְתּוּן וְסָרֵיבְתּוּן עַל מֵימְרָא דַיְיָ וְאַרְשַׁעְתּוּן וּסְלִיקְתּוּן לְטַוְורָא: (תרגום יונתן)

 אור החיים  ותמרו וגו' ותזידו. פירוש המרו פי ה' שאמר להם שלא לעלות, ועוד שהיה ענין שתחששו ביותר שלא להמרות כי הוא הגשתכם לפני אויביכם וזה יגיד זדון לבבכם, והוא אומרו ותזידו וגו', עוד ירצה לומר שלא עשו העליה להר לעוצם ההבטחה בה' כדי שיהיה להם תיקון למיעוט הבטחה ואמונה שהיה להם בה' עד שאמרו שאינו יכול ח''ו להצילם ולהוריש העמים, אלא בזדון עשיתם הדבר בלא מרדות והכנעה ובקשת תיקון לפני ה', לזה ויצא האמורי וגו': (אור החיים)


{מד}  וַיֵּצֵא הָאֱמֹרִי הַיּשֵׁב בָּהָר הַהוּא לִקְרַאתְכֶם וַיִּרְדְּפוּ אֶתְכֶם כַּאֲשֶׁר תַּעֲשֶׂינָה הַדְּבֹרִים וַיַּכְּתוּ אֶתְכֶם בְּשֵׂעִיר עַד חָרְמָה:

 אונקלוס  וּנְפַק אֱמֹרָאָה דְיָתֵב בְּטוּרָא הַהוּא לְקַדָמוּתְכוֹן וּרְדָפוּ יָתְכוֹן כְּמָא דִי נַתְּזָן דַבַּרְיָתָא וּטְרָדוּ יָתְכוֹן בְּשֵׂעִיר עַד חָרְמָה: (אונקלוס)

 יונתן  וּנְפַק אֱמוֹרָאָה דְיָתִיב בְּטַוְורָא הַהוּא לִקְדָמוּתְכוֹן וּרְדָפוּ יַתְכוֹן הֵיכְמָא דְחַדִדַן וְחַיְישַׁן אוּרְעֲיָיתָא וּמְחוֹ יַתְכוֹן בְּגַבְלָא עַד חָרְמָה: (תרגום יונתן)

 רש"י  כאשר תעשינה הדבורים. מה הדבורה הזאת, כשהיא מכה את האדם מיד מתה, (ב) אף הם כשהיו נוגעים בכם מיד מתים: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ב) ר"ל הדבורה מתה מיד ותעשינה לשון עשייה דאין לומר לרבוי הרודפים כדבורים הרבים שרודפים אחר האיש אם כן הוה לי למימר וירדפו אתכם כדבורים השתא דכתיב כאשר תעשינה הדבורים על כרחך שלא דימה אותם לדבורים אלא לפעולת הדבורים כו': (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ויצא האמורי. הוא הכנעני כאשר פירשתי: כאשר תעשינה הדבורים. כי מי שיגע אל ביתם מיד ירדפו אחריו וינשכוהו: ויכתו. פירשתיו מגזרת וכתותי: עד חרמה. מקום או שם הפעל: (אבן עזרא)

 דעת זקנים  וירדפו אתכם כאשר תעשינה הדבורים. פי' שעוקצין מכאן ומכאן ואין ממיתין כך ויכום ויכתום שרדפו אחריהם בהכה ופצוע אבל לא הרגום כדי שלא יגדילו פיהם ונמצא שם שמים מתחלל. ותדע שלא מנה בכאן הנופלים במלחמה כדרך בשאר מלחמות ונראה שזו המלחמה דוישמע הכנעני מלך ערד דכתיב שם וישב ממנו שבי אבל לא הרגו אחד מהם והקב"ה לקח אחר כך נקמתם מהם שנ' וישמע ה' בקול ישראל ויך את הכנעני וכו': (דעת זקנים)


{מה}  וַתָּשֻׁבוּ וַתִּבְכּוּ לִפְנֵי יְהֹוָה וְלֹא שָׁמַע יְהֹוָה בְּקֹלְכֶם וְלֹא הֶאֱזִין אֲלֵיכֶם:

 אונקלוס  וְתַבְתּוּן וּבְכִיתוּן קֳדָם יְיָ וְלָא קַבִּיל יְיָ צְלוֹתְכוֹן וְלָא אַצֵית לְמִלֵיכוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  וְתֵיבְתּוּן וּבְכִיתוּן קֳדָם יְיָ וְלָא קַבֵּיל יְיָ צְלוּתְכוֹן וְלָא אָצִית לְמִילֵיכוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  ולא שמע ה' בקולכם. כביכול עשיתם מדת רחמיו (ג) כאילו אכזרי: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ג) (דבק טוב) דאם לא כן הלא שם זה הוא של רחמים ולמה מזכירו על הפורענות: (שפתי חכמים)

 הרמב"ן  ותשבו ותבכו לפני ה'. לא הזכיר שם הכתוב הבכי הזה שאין צורך להזכירו אבל משה הזכיר זה עתה לשבח כי נחמו על חטאתם ולהגיד להם שהיה העון ההוא גדול מנשוא כי באה עליו השבועה הגדולה וגזר דין שיש עמו שבועה אינו נקרע (ר"ה יח) (הרמב"ן)

 אור החיים  ותשובו ותבכו וגו' ולא שמע ה' וגו'. צריך לדעת כוונת הכתוב, אם הכוונה בזה ששבו מהמלחמה ויבכו על מה שהכו מהם האמוריים אין ידוע מכוון הסיפור בזה, גם אומרו ולא שמע וגו' ולא האזין וגו' אם הבכי היה על צרה שעברה עליהם מה מקום למאמר זה, אכן נראה שכונת הכתוב היא שאחר שהכום האמוריים נכנעו לפני ה' ושבו בתשובה גם בבכי על עון כמשפט השבים, ואף על פי כן גדלה צחנתם שלא שמע ה' תשובתם ולא האזין לבכייתם: (אור החיים)

 ספורנו  ולא שמע ה' בקולכם. מפני חלול השם שעשו שלא תספיק בו כל תשובה אלא מיתה ממרקת וגם היה גזר דין שיש עמו שבועה אחר שהעירו אזנם משה ויהושע וכלב אל התשובה ולא שבו אפילו אחר כך אלא מיראת עונש ולכן לא הספיקה התשובה להסיר העונש הנגזר כעולם הזה. כמו שהיה הענין בקין ובשאול בדבר עמלק וכבני עלי. ולא האזין אליכם. אפילו להאריך ולא לבטל גזירת הבנים אפי' אחר מות האבות ובזה הוכיחם שלא היתה תשובתם שלמה ולפיכך לא השיגו דבר אפי' בדמעתם: (ספורנו)


{מו}  וַתֵּשְׁבוּ בְקָדֵשׁ יָמִים רַבִּים כַּיָּמִים אֲשֶׁר יְשַׁבְתֶּם:

 אונקלוס  וִיתֶבְתּוּן בִּרְקָם יוֹמִין סַגִיאִין כְּיוֹמַיָא דִי יְתֶבְתּוּן: (אונקלוס)

 יונתן  וִיתֵיבְתּוּן בִּרְקַם יוֹמִין סַגִּיאִין כְּיוֹמַיָא דִיתֵיבְתּוּן: (תרגום יונתן)

 רש"י  ותשבו בקדש ימים רבים. י"ט שנה, שנאמר כימים אשר ישבתם, בשאר המסעות, והם היו (ד) ל"ח שנה, י"ט מהם עשו בקדש, וי"ט שנה הולכים ומטורפים וחזרו לקדש, כמו שנאמר וינעם במדבר (שם לב, יג.). כך מצאתי בסדר עולם: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ד) דלא שלחו מרגלים אלא בשנה שניה ליציאת מצרים ובתחלת מ' באו לארץ דמקצת שנה ככולה אם כן לא היו אלא ל"ח שנה: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ותשבו בקדש. ברנע ימים רבים. כימים אשר ישבתם. ברגול הארץ ואם טען טוען המרגלים ישבו לבדם הנה כן כמספר הימים אשר תרתם את הארץ: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  כימים. ד' כימים אשר ישבתם כימים הראשונים מ' יום כימים אשר נחו בהם היהודים ועתה לא כימים הראשונים בזכריה בנבואת בית שני זהו שפירש רש''י שישבו בקדש י''ט שנה כמו שישבו בשאר המסעות כמו התם כימים הראשונים שהיו ימים אחרונים כראשונים גם בכאן היו ימים אלו כימים האחרים והתם לא כימים הראשונים דכתיב בהו ליוצא ולבא אין שלום אלא כימים אשר נחו דכתיב זרע השלום הגפן תתן פריה וגו' עד והייתם ברכה אל תיראו: (בעל הטורים)

דברים פרק-ב

{א}  וַנֵּפֶן וַנִּסַּע הַמִּדְבָּרָה דֶּרֶךְ יַם סוּף כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהֹוָה אֵלָי וַנָּסָב אֶת הַר שֵׂעִיר יָמִים רַבִּים: (ס)

 אונקלוס  וְאִתְפְּנֵינָא וּנְטַלְנָא לְמַדְבְּרָא אוֹרַח יַמָא דְסוּף כְּמָא דִי מַלִיל יְיָ עִמִי וְאַקֵפְנָא יָת טוּרָא דְשֵׂעִיר יוֹמִין סַגִיאִין: [ס] (אונקלוס)

 יונתן  וְאִתְפְּנִינָא וּנְטָלְנָא לְמַדְבְּרָא אוֹרַח יַמָא דְסוּף הֵיכְמָא דְמַלֵּיל יְיָ לִי וַאֲקֵיפְנָא יַת טַוְורָא דְגַבְלָא יוֹמִין סַגִּיאִין: (תרגום יונתן)

 רש"י  ונפן ונסע המדברה. אילו לא חטאו, (ה) היו עוברים דרך הר שעיר ליכנס לארץ מן דרומו לצפונו, ובשביל שקלקלו, הפכו לצד המדבר, שהוא בין ים סוף לדרומו של הר שעיר, והלכו אצל דרומו מן המערב למזרח דרך ים סוף, דרך יציאתן (ו) ממצרים שהוא במקצוע דרומית מערבית, משם היו הולכים לצד המזרח: ונסב את הר שעיר. כל דרומו עד ארץ (ז) מואב: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ה) פירוש שחטאם גרם להם שלא נתן הקדוש ברוך הוא בלב מלך אדום להניחם לעבור דרך ארצו: (ו) רצה לומר דדרך ים סוף משמע שהלכו מצפון העולם לדרום העולם שהוא כנגד הים והלא ממערב למזרח הלכו במדבר העמים ועל זה פירש דרך יציאתם ממצרים כלומר כשיצאו ממצרים הלכו באלכסון דרך ים סוף ממערב למזרח כן הלכו עכשיו שהניחו דרכם הקצרה מדרום לצפון והלכו בדרומה של אדום שהוא ממערב למזרח עד שבאו לגבול מואב: (ז) (מהר"ן) שלא תאמר שסבבו אותו מכל ד' רוחותיו שזה אי אפשר שאם כן היה משה נכנס לארץ ישראל שארץ אדום נגד ארץ ישראל היתה כמבואר בגבולי הארץ לכן פירש כל דרומה לבד עד ארץ מואב: (שפתי חכמים)


{ב}   חמישי  וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֵלַי לֵאמֹר:

 אונקלוס  וַאֲמַר יְיָ לִי לְמֵימָר: (אונקלוס)

 יונתן  וַאֲמַר יְיָ לִי לְמֵימָר: (תרגום יונתן)


{ג}  רַב לָכֶם סֹב אֶת הָהָר הַזֶּה פְּנוּ לָכֶם צָפֹנָה:

 אונקלוס  סַגִי לְכוֹן דְאַקֶפְתּוּן יָת טוּרָא הָדֵין אִתְפְּנִיוּ לְכוֹן צִפּוּנָא: (אונקלוס)

 יונתן  סַגִי לְכוֹן דְּאַקֵיפְתּוּן יַת טוּרָא הָדֵין אִיתְפְּנוּ לְכוֹן לְצִפּוּנָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  פנו לכם צפנה. סובו לכם לרוח מזרחית, (ח) מן הדרום לצפון פניכם לצפון, נמצאו הולכין את רוח מזרחית, וזהו שנאמר ויבואו ממזרח שמש לארץ מואב (שופטים יא, יח.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ח) אף על פי שזה הצווי הי' בסוף דרומה של ארץ אדום ואם כן יסתור מה שפירש בפרשת מסעי שהפכו פניהם לצפון אחר שעברו דרום מואב מכל מקום כששלח משה למלך אדום לעבור דרך ארצו לצד צפון של עולם ולא אבה הוצרכו ללכת כל דרום מואב ומשם הפכו פניהם לצפון. הרא"ם ולי נראה כי תחלת הצווי של פנו לכם צפונה היה על דעת זה כשיבאו בקצה גבול מואב וכמו שמפרש הקרא והולך וכשבאו לגבול אדום אמר אליהם אל תתגרו וכשבאו לגבול מואב ורצו לעבור דרך גבולם לצפון אמר להם ה' אל תצר את מואב וממילא הוצרכו להלוך כל גבול מואב עד רוח מזרחית: (שפתי חכמים)

 בעל הטורים  רב לכם סב. תגין על הסמ''ך לפי שכיבד את אביו שהיה בן ס' בלדת אותו ולכך עתיד להחריב בהמ''ק שהוא ס' אמות: (בעל הטורים)

 כלי יקר  רב לכם סב את ההר הזה. רבים אומרים כי פסוק זה נוקב ויורד עד תהום ויש בו רמז לשעה ולדורות, וענין סבוב זה שילכו סחור לכרם ה' צבאות לא יקרבו, כי ימים רבים לישראל שהיו נדים ונעים סביבו ולא יותן לישראל כח עליהם עד מדרך כף רגל, עד שיבא מי שנאמר בו ועמדו רגליו ביום ההוא על הר הזיתים (זכריה יד.ד) וכל זמן שישראל הולכים סחור סחור נאמר להם פנו לכם צפונה ודרשו בזה אם הגיע שעתו של עשו הצפינו עצמכם (דב"ר א.יט).

וענין הצפנה זו נ"ל, שאם ימצא האיש הישראלי בגלות החל הזה איזו הצלחה זעיר שם, אז יטמינו ויצפינו הכל בפני עשו כי אין לך אומה שמתקנאת בישראל כמו עשו, כי לדעתם הכל גזולה בידם מהם מן ברכת יעקב אבינו שלקח ברכותיו של עשו במרמה, וכן יעקב צוה לבניו למה תתראו (בראשית מב.א) פירש רש"י בפני בני ישמעאל ועשו כאילו אתם שבעים כי שניהם סוברים שיצחק גזל הצלחת ישמעאל, ויעקב גזל הצלחת עשו ע"י השתדלות, ע"כ צוה דוקא על עשו פנו לכם צפונה שלא יתקנא בכם. וזה הפך ממה שישראל עושין בדורות הללו בארצות אויביהם, כי מי שיש לו מנה הוא מראה את עצמו במלבושי כבוד ובתים ספונים וחשובים כאילו היו לו כמה אלפים ומגרים האומות בעצמם ועוברים על מה שנאמר פנו לכם צפונה. ומנהג זה הוא ברבת בני עמינו והוא המסבב את כל התלאה אשר מצאתנו. והמשכילים יבינו ליקח מוסר. (כלי יקר)

 דעת זקנים  רב לכם סב. בלשון שדבר עשו ליעקב שאמר לו יש לי רב נשתלם לו שכרו: (דעת זקנים)


{ד}  וְאֶת הָעָם צַו לֵאמֹר אַתֶּם עֹבְרִים בִּגְבוּל אֲחֵיכֶם בְּנֵי עֵשָׂו הַיֹּשְׁבִים בְּשֵׂעִיר וְיִירְאוּ מִכֶּם וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד:

 אונקלוס  וְיָת עַמָא פַּקֵד לְמֵימַר אַתּוּן עָבְרִין בִּתְחוּם אֲחוּכוֹן בְּנֵי עֵשָׂו דְיָתְבִין בְּשֵׂעִיר וְיִדְחֲלוּן מִנְכוֹן וְתִסְתַּמְרוּן לַחֲדָא: (אונקלוס)

 יונתן  וְיַת עַמָּא פַּקֵּיד לְמֵימָר אַתּוּן עָבְרִין בִּתְחוּם אֲחוּכוֹן בְּנוֹי דְעֵשָו דְּיָתְבִין בְּגַבְלָא וִידַחֲלוּן מִנְכוֹן וְתִסְתַּמְרוּן לַחֲדָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  ונשמרתם מאד. ומהו השמירה, אל תתגרו בם: (רש"י)

 הרמב"ן  וטעם אחיכם בני עשו. שיחוס ישראל מן אברהם וכל זרעו אחים כי כולם הם נמולים וזה טעם לא תתעב אדומי כי אחיך הוא (להלן כג ח) רק בני הפלגשים ישמעאל ומדין וכל בני קטורה אינם באחוה מן הכתוב כי ביצחק יקרא לך זרע (בראשית כא יב) (הרמב"ן)

 בעל הטורים  וייראו מכם. בשני יודי''ן בשביל י' ברכות שנתברך יעקב: (בעל הטורים)


{ה}  אַל תִּתְגָּרוּ בָם כִּי לֹא אֶתֵּן לָכֶם מֵאַרְצָם עַד מִדְרַךְ כַּף רָגֶל כִּי יְרֻשָּׁה לְעֵשָׂו נָתַתִּי אֶת הַר שֵׂעִיר:

 אונקלוס  לָא תִתְגָרוּן בְּהוֹן אֲרֵי לָא אֶתֵּן לְכוֹן מֵאַרְעֲהוֹן עַד מִדְרַךְ פַּרְסַת רִגְלָא אֲרֵי יְרֻתָּא לְעֵשָׂו יְהָבִית יָת טוּרָא דְשֵׂעִיר: (אונקלוס)

 יונתן  לָא תִיתְגְּרוּן בְּהוֹן אֲרוּם לָא אֶתֵּן לְכוֹן מֵאַרְעַתְהוֹן עַד כְּמִיסַת פַּרְסַת רִיגְלָא אֲרוּם יְרוּתָא לְעֵשָו יְהָבִית יַת טַוְורָא דְגַבְלָא מְטוֹל אִיקָרָא דְעָבַד לַאֲבוֹי: (תרגום יונתן)

 רש"י  עד מדרך כף רגל. אפילו מדרך כף רגל, כלומר אפילו (ט) דריסת הרגל איני מרשה לכם לעבור בארצם שלא (י) ברשות. ומדרש אגדה (תנחומא ישן דברים הוספה ו.), עד שיבא יום (כ) דריסת כף רגל על הר הזיתים, שנאמר ועמדו רגליו וגו' (זכריה יד, ד.): ירשה לעשו. מאברהם, עשר עממים נתתי לו, שבעה לכם, וקיני וקניזי וקדמוני הן עמון ומואב ושעיר, אחת מהם לעשו, והשתים לבני לוט, בשכר שהלך אתו (ל) למצרים ושתק על מה שהיו אומרים על אשתו אחותו היא, עשאו כבנו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ט) דעד ועד בכלל כאלו אמר לא אתן לכם רשות למשול על ארצם אפילו דריסת רגל לעבור דרך העברה בעלמא דרך ארצם שלא ברשות וכמוהו לא נשאר בהם עד אחד אפילו אחד: (י) דאם לא כן קשה למה שלח משה למלך אדום שיניחם לעבור דרך ארצו כיון שהקדוש ברוך הוא צוה שלא יעבור בו לכן פירש שלא ברשות אבל ברשות היו רשאים לעבור: (כ) דלפי פשוטו קשה הל"ל אף מדרך וגו' למה נקט לישנא של שעור זמניי שהוא ל' עד לכן מביא מדרש אגדה: (ל) ר"ל הא העשר עממים לאברהם ניתנו ולמה ניתנו אלו שתים ללוט: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  אל תתגרו בם. כמו יגרה מדון כענין תנוע' ושבוש: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  עד. מדרך כף רגל. עד דרך כוכב מיעקב עד שיבא זמן שנאמר פורה דרכתי לבדי כף רגל לעת תמוט דגלם עד שיגיע תרמסנה רגל רגלי. עני וגו': ירושה לעשו. בגימ' בשביל מצות כיבוד: (בעל הטורים)

 אור החיים   לא אתן וגו' מדרך כף וגו'. פירוש אין אני נותן לך לעבור בארצם כדי שתוכל לכופם עליו, אבל אם בני עשו יתרצו להניחם לעבור בארצם אין ה' אוסר עליהם הדבר, ולזה שלחו מלאכים בדברי אחוה וריצוי אם ירצו לתת להם מדרך כף רגליהם לעבור בארצם: (אור החיים)


{ו}  אֹכֶל תִּשְׁבְּרוּ מֵאִתָּם בַּכֶּסֶף וַאֲכַלְתֶּם וְגַם מַיִם תִּכְרוּ מֵאִתָּם בַּכֶּסֶף וּשְׁתִיתֶם:

 אונקלוס  עִבּוּרָא תִזְבְּנוּן מִנְהוֹן בְּכַסְפָּא וְתֵיכְלוּן וְאַף מַיָא תִּכְרוּן מִנְהוֹן בְּכַסְפָּא וְתִשְׁתּוּן: (אונקלוס)

 יונתן  עִבּוּרָא תִּזְבּוּן מִנְהוֹן כַּד חַי בְּכַסְפָּא וְתֵיכְלוּן וְאוּף מַיָא תִזְבְּנוּן מִנְהוֹן בְּכַסְפָּא וְתִישְׁתּוּן: (תרגום יונתן)

 רש"י  תכרו. לשון מקח, וכן אשר כריתי לי (בראשית נ, ה.), שכן בכרכי הים קורין למכירה כירה: (רש"י)

 אבן עזרא  אכל תשברו מאתם. אם ירצו למכור וי''א כי המלה בתימ' והטעם כי אין להם צורך למאכל ולמשתה אלה השנים שעברו והעד על כן כי ה' אלהיך ברכך: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  אכל תשברו מאתם בכסף. אם תתאוו לאכול מפירות ארצם לא תקחו מהם רק בכסף מלא לרצונם וזה טעם "מאתם" וגם מים לא תשתו מהם כלל רק בכסף לרצונם (הרמב"ן)


{ז}  כִּי יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ בֵּרַכְךָ בְּכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶךָ יָדַע לֶכְתְּךָ אֶת הַמִּדְבָּר הַגָּדֹל הַזֶּה זֶה אַרְבָּעִים שָׁנָה יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ עִמָּךְ לֹא חָסַרְתָּ דָּבָר:

 אונקלוס  אֲרֵי יְיָ אֱלָהָךְ בֵּרְכָךְ בְּכָל עֹבַד יְדָךְ סַפֶּק לָךְ צָרְכָּךְ בְּמֶהָכָךְ יָת מַדְבְּרָא רַבָּא הָדֵין דְנַן אַרְבְּעִין שְׁנִין מֵימְרָא דַיְיָ אֱלָהָךְ בְּסַעֲדָךְ לָא מְנַעְתָּא מִדָעַם: (אונקלוס)

 יונתן  אִזְדַּהֲרוּן דְּלָא תְעִיקוּן לְהוֹן אֲרוּם יְיָ אֱלָהָכוֹן בְּרִיךְ יַתְכוֹן בְּכָל עוֹבְדֵי יְדֵיכוֹן סוּפֵּיק צָרְכֵיכוֹן בְּמֵיהֲכָךְ בְּמַדְבְּרָא רַבָּא הָדֵין דְּנַן אַרְבְּעִין שְׁנִין מֵימְרָא דַיְיָ אֱלָהָכוֹן בְּסַעַדְכוֹן לָא חֲסַרְתּוּן מִדָּעַם: (תרגום יונתן)

 רש"י  כי ה' אלהיך ברכך. לפיכך לא תכפו (ס"א תכפרו) את (מ) טובתו להראות כאילו אתם עניים, אלא הראו עצמכם עשירים: (רש"י)

 שפתי חכמים  (מ) (גור אריה) אבל אין פירושו לפיכך אין אתם צריכים להם דאם כן הל"ל יש לך רב או יש לך כל ופירוש מעשה ידיך אלו הבהמות כדכתיב באיוב מעשה ידיו ברכת ומקנהו פרץ בארץ: (שפתי חכמים)

 הרמב"ן  כי ה' אלהיך ברכך. לפיכך לא תכפרו את טובתו להראות כאלו אתם עניים אלא תראו עצמכם עשירים לשון רש"י ולא הבינותי מהו "בכל מעשה ידך" כי ברכותם ברכות שמים היו והם לא יעשו בידיהם דבר שיתברך ואולי ירמוז ב"מעשה ידך" שנתברך עמם צאן ומקנה אשר הוציאו ממצרים ויש להם עושר ומקנה וקנין משלל מצרים ומשלל עמלק והכל נתברך בידם כענין מעשה ידיו ברכת ומקנהו פרץ בארץ (איוב א י) ועוד ידע ה' לכתך את המדבר הגדול הזה וספק שם כל צרכך במן והשלו ומי הבאר שלא חסרת דבר מן הצריך להולכי ארחות והנה כן היה שקנו מבני עשו אוכל ומזון כמו שאמר (להלן פסוקים כח כט) אכל בכסף תשברני ואכלתי ומים בכסף תתן לי ושתיתי וגו' כאשר עשו לי בני עשו וגו' (הרמב"ן)

 ספורנו  ידע לכתך. תקן אותו בכל המצטרך. ולשון ידע כמו וידע אלהים. ידעתיך בשם. אשר ידעו ה' פנים אל פנים מה אדם ותדעהו ורבים כאלה יאמר על האל יתעלה זה הלשון כי כל פעולתו ית' בידיעת עצמו: לא חסרת דבר. ויכירו שלא תקנו מהם לצורך אבל תקנו להנאתם מצד אחוה וכדי שיבאו אליכם ויראו מעשה ה' ונפלאותיו: (ספורנו)


{ח}  וַנַּעֲבֹר מֵאֵת אַחֵינוּ בְנֵי עֵשָׂו הַיּשְׁבִים בְּשֵׂעִיר מִדֶּרֶךְ הָעֲרָבָה מֵאֵילַת וּמֵעֶצְיֹן גָּבֶר (ס) וַנֵּפֶן וַנַּעֲבֹר דֶּרֶךְ מִדְבַּר מוֹאָב:

 אונקלוס   וַעֲבַרְנָא מִלְוַת אֲחוּנָא בְנֵי עֵשָׂו דְיָתְבִין בְּשֵׂעִיר מֵאוֹרַח מֵישְׁרָא מֵאֵילַת וּמֶעְצְיוֹן גָבֶר וְאִתְפְּנֵינָא וַעֲבַרְנָא אוֹרַח מַדְבְּרָא דְמוֹאָב: (אונקלוס)

 יונתן  וְעָבַרְנָא מִלְוַת אָחָנָא בְּנֵי עֵשָו דְּיַתְבוּן בְּגַבְלָא מֵאֵילַת וּמִכְּרַךְ תַּרְנְגוֹלָא וְאִתְפְּנִינָא וְעָבַרְנָא אוֹרַח מַדְבְּרָא דְמוֹאָב: (תרגום יונתן)

 רש"י  ונפן ונעבור. לצד צפון, הפכנו פנים להלוך (נ) רוח מזרחית: (רש"י)

 שפתי חכמים  (נ) הוכרח לפרש כן ונפן לצד צפון מפני שמהכתוב פנו וסעו לכם צפונה משמע שהפנייה מורה על הפיכת פניהם לצד צפון ואף על פי שלא צום כן רק לאחר עבור כל רוח דרומית של מואב מכל מקום כשראו שלא אבה אדום הניחוהו והלכו כל רוח דרומית של מואב ואחר כך פנו לצד צפון כמו שנצטוו בהיותם בדרום של אדום והלכו כל רוח מזרחית של מואב ומצאו את ארץ סיחון ועוג כשהיו במזרח גבול ארץ ישראל וכו'. הרא"ם: (שפתי חכמים)

 אור החיים  ונעבור מאת אחינו וגו'. טעם שהזכירם באחוה, לומר שקיימו מאמר ה' שצוה אותם לבל יתגרו בם ונסעו מהם באחוה. עוד קראם אחינו לפי שנהגו עם ישראל באחוה שמכרו להם לחם ומים ומזון דכתיב (פסוק כט) כאשר עשו לי בני עשו וגו': (אור החיים)


{ט}  וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֵלַי אַל תָּצַר אֶת מוֹאָב וְאַל תִּתְגָּר בָּם מִלְחָמָה כִּי לֹא אֶתֵּן לְךָ מֵאַרְצוֹ יְרֻשָּׁה כִּי לִבְנֵי לוֹט נָתַתִּי אֶת עָר יְרֻשָּׁה:

 אונקלוס  וַאֲמַר יְיָ לִי לָא תְצוּר עַל מוֹאַבָאֵי וְלָא תִתְגָרֵי לְמֶעְבַּד עִמְהוֹן קְרָב אֲרֵי לָא אֶתֵּן לָךְ מֵאַרְעֵהּ יְרֻתָּא אֲרֵי לִבְנֵי לוֹט יְהָבִית יָת לְחָיָת יְרֻתָּא: (אונקלוס)

 יונתן  וַאֲמַר יְיָ לִי לְמֵימָר לָא תָעִיק יַת מוֹאֲבָאֵי וְלָא תְסַדֵּר לְקִבְלֵיהוֹן סִדְרֵי קְרָבָא אֲרוּם לָא אֶתֵּן לְכוֹן מֵאַרְעֲהוֹן יְרוּתָא אֲרוּם לִבְנֵי דְלוֹט יְהָבִית יַת לְחָיַית יְרוּתָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  ואל תתגר וגו'. לא אסר להם על מואב אלא (ס) מלחמה, אבל מיראים היו אותם (ע) ונראים להם כשהם מזויינים, לפיכך כתיב ויגר מואב מפני העם (במדבר כב, ג.), שהיו שוללים ובוזזים אותם, אבל בבני עמון נאמר ואל תתגר בם, שום גרוי, (פ) בשכר צניעות אמם, שלא פרסמה על אביה כמו שעשתה הבכירה, שקראה שם (צ) בנה מואב: ער. שם (ק) המדינה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ס) דק"ל לא הל"ל אלא ואל תתגרו בם מלחמה למה לי דהא בבני עמון לא נאמר אלא אל תתגרו בם סתם ומתרץ שלא אסר כו': (ע) ר"ל ישראל היו מיראים את המואבים: (פ) דהא לא כתיב מלחמה: (צ) ר"ל מאב שהוא לשון פריצות: (ק) דאי ר"ל עיר היה מפרש עיר פלונית: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  נתתי את ער. מואב ויתכן שלקחה סיחון וחזרה למואב באחרונה: (אבן עזרא)

 דעת זקנים  אל תצר את מואב. על אומות הללו שעיר ועמון ומואב הוצרך הקב"ה להזהיר את ישראל שהיו סבורין לכבשם בדין שעיר שבמקומות הרבה קורא אותו חוי וחוי נתן הקב"ה לישראל בירושה ולכך כתיב ובשעיר ישבו החורים לפנים אין עיקר שמם חוי ואינם משבעה עממין והא דקרי להו חוי כמו שאחז"ל שהיו מריחין את הארץ כחויא ולקמן מפרש היכן החוי שנתן הקב"ה לישראל וכן מעמון ומואב היו סבורין שהן ארץ רפאים שנתן הקב"ה לאברהם דכתיב את הקיני ואת הקנזי וגו' ואת החוי ואת הפרזי ואת הרפאים וכן כתיב במואב רפאים יחשבו אף הם סבורים וחושבים בני אדם שהיא ארץ רפאים ואינם כן כי המואבים יקראו להם אימים שאימתם מוטלת על הבריות ואין להם דין בארצם. ובעמון כתיב ארץ רפאים תחשב גם היא כלו' אף היא סבורין היו בני אדם שהיא ארץ רפאים ואינו כן כי אם העמונים יקראו להם זמזמים על שם שהיו בעלי מחשבות ותחבולות וכל אלו עם רב וגדול ורם כענקים ולפי שבטחו בחכמתם ובגבורתם היו מורדין בהקב"ה והוא השמידם ומסרם ביד חלשים מהם. אבל שאר האומות שלא היה להם לישראל שום טענה על ארצם לא הוצרכו להזהיר: (דעת זקנים)


{י}  הָאֵמִים לְפָנִים יָשְׁבוּ בָהּ עַם גָּדוֹל וְרַב וָרָם כַּעֲנָקִים:

 אונקלוס  אֵימְתָנֵי מִלְקַדְמִין יְתִיבוּ בַהּ עַם רַב וְסַגִי וְתַקִיף כְּגִבָּרַיָא: (אונקלוס)

 יונתן  אֵימְתָנַיָא מִן לְקַדְמִין יָתִיבוּ בָּהּ עַם רַב וְסַגִי וְחָסִין הֵי כְּגִנְבָּרַיָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  האמים לפנים וגו'. אתה סבור שזו ארץ רפאים שנתתי לו לאברהם, (ר) לפי שהאמים שהם רפאים ישבו בה לפנים, אבל לא זו היא, כי אותם רפאים הורשתי מפני בני לוט, והושבתים תחתם: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ר) רצ"ל מה בא הכתוב להודיענו במה שאמר האמים לפנים ישבו בה וגו' ומתרץ אתה סבור וכו' כלומר הז' אומות שנתתי לאברהם אחד מהם נקרא רפאים אם כן סבור אתה שזו רפאים ר"ל ער שישבו שם אמים זו רפאים הם שנתתי לאברהם אבל לא תעלה על דעתך כך ומפרש והולך לפי שאמים שהם רפאים ישבו בה לפנים אבל לא זו היא כי אותן רפאים ר"ל שישבו בו כבר הורשתי מפני בני לוט והושבתי בני לוט תחתם וכיון דלאו ארץ רפאים היא למה נקרא רפאים ומפרש דרפאים היו נחשבים אותם אימים והיאך נקראו רפאים כיון דנקראו אמים ומפרש כענקים הנקראים רפאים על שם וכו' שאף האמים מי שראה אותם ידיו מתרפות משום הכי נקראו אמים על שם אימתם וכו' כך מפרש רש"י חבורו של קרא: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  האמים. פירשתיו ספר הכתוב כי מואב לקח ער מיד האמים: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  האמים לפנים וגו'. אתה סבור שזו ארץ רפאים שנתתי לאברהם לפי שהאמים שהם רפאים ישבו בה, אבל לא זו היא, כי אותם רפאים הורשתי מפני בני לוט והושבתים תחתם.

רפאים היו נחשבים אותן אמים כענקים הנקראים רפאים על שם שכל הרואה אותן ידיו מתרפות.

אמים על שם שאימתם מוטלת על הבריות. לשון רש"י.

וכן כתב (בפסוק כ) "ארץ רפאים תחשב אף היא" לפי שהרפאים ישבו בה לפנים אבל לא זו היא שנתתי לאברהם.

ואני תמה בדברי הרב: למה יפרש לנו הכתוב בארץ עמון ומואב שאינה ארץ רפאים שנתן לאברהם? אם לומר שאינה ראויה לישראל ואינה מן הארץ אשר נשבע ה' לאבותיהם לתת להם, והלא הכתוב אינו אומר אלא "כי לבני לוט נתתיה ירושה" (פסוק יט) לומר שאף על פי שהיתה מנחלת אברהם הקב"ה נתנה לבני לוט בעבור אברהם, וכמו שכתב רש"י עצמו (בפסוק ה) שנתן שתים לבני לוט בשכר שהלך אתו למצרים ושתק על מה שאמר על אשתו אחותי היא. ועוד שהרב בעצמו כתב בעשו עשר עממים נתתי לו לאברהם שבעה לכם וקיני וקנזי וקדמוני הן עמון ומואב והר שעיר, אחת מהן לעשו והשתים לבני לוט, ואם כן הרי ארץ עמון ומואב והר שעיר מנחלתו של אברהם היא על כל פנים, ולמה הקב"ה אומר למשה שלא יהא סבור שהיא ארץ הרפאים של אברהם? מה בין קיני וקנזי וקדמוני לרפאים? ועוד כי "רפאים ישבו בה לפנים" (פסוק כ) לומר שהיא שלהם והם היושבים בה לפני כל אדם כמו "לפנים הארץ יסדת" (תהלים קב כו)?

אבל פירוש הפסוקים הפך מדברי הרב, כי בעבור שאמר הקב"ה למשה: אל תצר את מואב כי אני נתתי לבני לוט את ער ירושה, יספר הכתוב כי הארץ ראויה לזרע אברהם לולי שנתנה לבני לוט, ואמר כי הארץ ההיא ישבו בה מעולם עם גדול ורם כענקים ולכך יקראו אותם המואבים אמים לגודל האימה אשר יטילו על רואיהם, והנה השם עשה נס לבני לוט לכבוד אברהם ויכלו להם וירשום מפניהם, ואין ראוי לגזול מהם הארץ אשר נתן ה' להם במעשה נס. "יחשבו" לשון חשיבות ומעלה, כמו "נבזה ולא חשבנוהו" (ישעיהו נג ג) "אשר כסף לא יחשבו" (שם יג יז) "כי במה נחשב הוא" (שם ב כב) וכן רבים, ובלשון חכמים "אדם חשוב".

וזהו שסמך הכתוב לזה (פסוק יב) "ובשעיר ישבו החורים לפנים" יאמר כי בעבור הטעם הזה שהזכיר במואב ימנעם גם כן מארץ שעיר, כי מלפנים היתה אף היא מן החורים, והיא ממתנת אברהם, כי החורי הוא החוי והוא מבני כנען שנאמר (בראשית לו ב) "עשו לקח את נשיו מבנות כנען" וגו' "ואת אהליבמה בת ענה בת צבעון החוי" וצבעון היה מבני שעיר החורי יושבי הארץ (שם פסוק כ). וכן יזכיר בכל מקום בנחלת ישראל החוי עם הכנעני בשבעת הגוים כי הוא נמנה הבן הששי בבני כנען (שם י יז). וכן תראה במלחמת אמרפל שהיה נלחם במלך סדום ועמורה ואדמה וצבויים וצער שהם מלכי כנען והכו את רפאים בעשתרות קרנים והחורי בהררם שעיר (שם יד ה ו) כי החורי והרפאים למלכי כנען היו ויתכן שנקרא "חוי" על שם שהיה נחש עלי דרך ונקרא "חורי" על שם חור פתן (ישעיהו יא ח), כי השמות ישמרו הטעם ויחליפו המלות כמו זרח וצחר (בראשית מו י) מן וצמר צחר (יחזקאל כז יח) אתונות צחורות (שופטים ה י) וכן יעשו לשבח יכנו יעקב שהוא לשון מרמה או לשון עקלקלות ויקראו אותו ישרון מן תם וישר. והנה אמר כי החורים שהם לאברהם ישבו בשעיר לפנים ובני עשו שהם זרע לאברהם ירשו אותם וישבו תחתם במעשה נס שהיו הם עם רב בארצם ועשו בא לגור שם ונתחזק עליהם כאשר עשה ישראל ליתר הגוים של אברהם אשר נתן השם להם בכחו הגדול. והנה הנחיל השם כל העמים ההם לזרעו של אברהם: אחד מהם לעשו והשאר לישראל שהוא הבן הבכור ואין ראוי לגזול מעשו את אשר הורישם האלהים כי השם יקצוף על הגוזל מהם נחלה שהנחילם הוא יתברך כאשר יקצוף על הגוזל מישראל הארץ אחרי שינחילנה להם. וכענין שיאמר (ירמיהו יב יד) "עַל כָּל שְׁכֵנַי הָרָעִים הַנֹּגְעִים בַּנַּחֲלָה אֲשֶׁר הִנְחַלְתִּי אֶת עַמִּי" וגו'

וזה טעם "כאשר עשה ישראל" שהזכיר כאן ועדיין לא נעשה, וכן אמר עוד בבני עמון שהיא מארץ רפאים (פסוק כ) כי גם היא היתה של רפאים בתחלה, והעמונים יקראו להם זמזמים מלשון "זממו אל תפק" (תהלים קמ ט) אלא שנכפל כלומר עם שלא יבצר מהם כל אשר יזמו לעשות. (הרמב"ן)

 ספורנו  האמים לפנים. מפני שלא היו בני לוט יורשי אברהם בדין כלל הודיע שגם לחם נתן ה' את הארץ כמו לבני עשו והעד על זה כי שניהם כבשו את הארץ שלא כמנהג העולם: (ספורנו)


{יא}  רְפָאִים יֵחָשְׁבוּ אַף הֵם כַּעֲנָקִים וְהַמֹּאָבִים יִקְרְאוּ לָהֶם אֵמִים:

 אונקלוס  גִבָּרִין מִתְחַשְׁבִין אַף אִנוּן כְּגִבָּרַיָא וּמוֹאַבָאֵי קְרַן לְהוֹן אֵימְתָנֵי: (אונקלוס)

 יונתן  גִּבָּרַיָא דְיַתְבוּן בְּמֵישַׁר גִּיוֹנְבְּרֵי מִתְחַשְׁבִין אוּף הִינוּן הֵי כְּגִנְבְּרַיָא דְאִתְמְחִיוּ בְּטוּבְעָנָא וּמוֹאֲבָאֵי קְרַן לְהוֹן אֵימְתָנֵי: (תרגום יונתן)

 רש"י  רפאים יחשבו וגו'. רפאים היו נחשבים אותם אמים, כענקים הנקראים רפאים, על שם שכל הרואה אותם ידיו מתרפות: אמים. על שם שאימתם מוטלת על הבריות, וכן ובשעיר ישבו החורים ונתתים לבני עשו: (רש"י)

 אבן עזרא  רפאים. פירשתיו: (אבן עזרא)

 אור החיים  רפאים יחשבו וגו'. צריך לדעת לאיזה ענין מודיענו הכתוב שהרפאים יחשבו וגו', ונראה כי לפי שבעמים אשר אמר ה' לאברהם לתת לנו (בראשית ט''ו י''ח) הזכיר הרפאים שהוא אחד מעשרה, והודיע הכתוב כי ער שנתן ירושה לבני לוט היא הרפאים אשר אמר ה' לאברהם, והוא אומרו האמים לפנים ישבו בה וגו', ופי' לפנים הוא קודם שכרת ה' ברית עם אברהם, והכוונה בזה שתעמוד לזכותינו: (אור החיים)


{יב}  וּבְשֵׂעִיר יָשְׁבוּ הַחֹרִים לְפָנִים וּבְנֵי עֵשָׂו יִירָשׁוּם וַיַּשְׁמִידוּם מִפְּנֵיהֶם וַיֵּשְׁבוּ תַּחְתָּם כַּאֲשֶׁר עָשָׂה יִשְׂרָאֵל לְאֶרֶץ יְרֻשָּׁתוֹ אֲשֶׁר נָתַן יְהֹוָה לָהֶם:

 אונקלוס  וּבְשֵׂעִיר יְתִיבוּ חֹרָאֵי מִלְקַדְמִין וּבְנֵי עֵשָׂו תָּרֵכֻנוּן וְשֵׁצָיֻנוּן מִקֳדָמֵיהוֹן וִיתִיבוּ בְּאַתְרֵהוֹן כְּמָא דִי עֲבַד יִשְׂרָאֵל לְאַרְעָא יְרֻתָּתֵהּ דִיהַב יְיָ לְהוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  וּבְגַבְלָא יָתִיבוּ גְנוּסַיָא מִן לְקַדְמִין וּבְנֵי עֵשָו תְּרָכִינוּן וְשֵׁיצֵיאוּנוּן מִן קֳדָמֵיהוֹן וְיָתִיבוּ בְּאַתְרֵיהוֹן הֵיכְמָא דְעָבַד יִשְרָאֵל לְאַרַע יְרוּתְתֵיהּ דִּיהַב יְיָ לְהוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  יירשום. לשון הווה, כלומר נתתי בהם כח (ש) שהיו מורישים אותם והולכים: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ש) שכל הדברים ההווים תמיד נופל בם לשו עתיד ועבר אבל אותם דברים שאינן אלא לפי שעה כאז ישיר מוכרח לפרש על המחשבה. הרא"ם: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  החורים. הם בני שעיר החורי: (אבן עזרא)

 ספורנו  וישמידום. עשו ומואב השמידו והחריבו ישוב יותר מכדי צורך יישובם כדי להשמיד כל היושבים בה לפנים בל יקומו ויירשו ארץ כי גם מואב גם עשו לא מלאו את כל ישוב החורי וישוב האימים שהשמידו ובהיות הר שעיר מגיע עד גבול מואב ושם אצל גבול מואב אין שום יושב מבני עשו וכן גבול מואב מגיע עד המדבר ושם אצל המדבר אין שום ישוב מבני מואב לכך אמר שמ''מ לא יעברו דרך גבול שום אחד מהם: כאשר עשה ישראל. בעת כתיבת התורה שכבר כבשו סיחון ועוג שהיו מלכים גזולים ואדירים בזמן מועט שלא כמנהג העולם: (ספורנו)


{יג}  עַתָּה קֻמוּ וְעִבְרוּ לָכֶם אֶת נַחַל זָרֶד וַנַּעֲבֹר אֶת נַחַל זָרֶד:

 אונקלוס  כְּעַן קוּמוּ וְעִבָרוּ לְכוֹן יָת נַחֲלָא דְזָרֶד וַעֲבַרְנָא יָת נַחֲלָא דְזָרֶד: (אונקלוס)

 יונתן  כְּדוֹן קוּמוּ וְעִיבְרוּ לְכוֹן יַת נַחַל טַרְוַויָא וְעָבַרְנָא יַת נַחַל טַרְוַויָא: (תרגום יונתן)

 ספורנו  עתה קומו. ומאחר שאסור לכם לעבור בגבול שני אלה קומו ועברו לכם את נחל זרד שהוא חוץ לגבול שניהם ומשם תוכלו לעבור חוץ לגבול שניהם עד הירדן: (ספורנו)


{יד}  וְהַיָּמִים אֲשֶׁר הָלַכְנוּ מִקָּדֵשׁ בַּרְנֵעַ עַד אֲשֶׁר עָבַרְנוּ אֶת נַחַל זֶרֶד שְׁלשִׁים וּשְׁמֹנֶה שָׁנָה עַד תֹּם כָּל הַדּוֹר אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה מִקֶּרֶב הַמַּחֲנֶה כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְהֹוָה לָהֶם:

 אונקלוס  וְיוֹמַיָא דִי הַלֶכְנָא מֵרְקַם גֵיאָה עַד דִי עֲבַרְנָא יָת נַחֲלָא דְזֶרֶד תְּלָתִין וְתַמְנֵי שְׁנִין עַד דְסַף כָּל דָרָא גֻבְרֵי מְגִיחֵי קְרָבָא מִגוֹ מַשְׁרִיתָא כְּמָא דִי קַיִים יְיָ לְהוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  וְיוֹמַיָא דְהַלִיכְנָא מִן רְקַם גֵּיעָה עַד דְּעָבַרְנָא יַת נַחַל טַרְוַויָא תְּלָתִין וְתַמְנֵי שְׁנִין עַד דְּסַף כָּל דָּרָא גַבְרֵי מַגִּיחֵי קְרָבָא מִגּוֹ מַשְׁרִיתָא הֵיכְמָא דְקַיֵּים יְיָ לְהוֹן: (תרגום יונתן)


{טו}  וְגַם יַד יְהֹוָה הָיְתָה בָּם לְהֻמָּם מִקֶּרֶב הַמַּחֲנֶה עַד תֻּמָּם:

 אונקלוס  וְאַף מָחָא מִן קֳדָם יְיָ הֲוַת בְּהוֹן לְשֵׁצָיוּתְהוֹן מִגוֹ מַשְׁרִיתָא עַד דִשְׁלִימוּ: (אונקלוס)

 יונתן  וְאוּף מְחָא מִן קֳדָם יְיָ אִתְגָרִית בְּהוֹן לְמִשֵׁצְיֵיהוֹן מִגּוֹ מַשְׁרִיתָא עַד דִּי פְּסָקוּ: (תרגום יונתן)

 רש"י  היתה בם. למהר ולהומם בתוך מ' שנה, שלא יגרמו לבניהם עוד להתעכב (ת) במדבר: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ת) דכל זמן שאחד מהן קיים לא באו בניהם לארץ: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ל. המם. מפעלי הכפל מבנין הקל: (אבן עזרא)

 אור החיים  וגם יד ה' וגו' להומם. פי' מלבד המיתה עצמה עוד להם שלא היה להם נחת רוח במדבר כמאמרם ז''ל (במ''ר פ' י''ט) שהיו הומים אסטורדידו''ס בל''ם והיו הומים והולכים בתחלואים עד שתמו, ואומרו מקרב המחנה פי' שהפליא ה' בין אותם שנגזרה גזרה עליהם ובין שאר המחנה, שאותם שנגזרה עליהם גזירה היו הומים ומתמעטים והולכים אשר לא כן שאר המחנה שהיו בתוכם: (אור החיים)


{טז}  וַיְהִי כַאֲשֶׁר תַּמּוּ כָּל אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה לָמוּת מִקֶּרֶב הָעָם: (ס)

 אונקלוס  וַהֲוָה כַּד שְׁלִימוּ כָּל גֻבְרֵי מְגִיחֵי קְרָבָא לִמְמַת מִגוֹ עַמָא: [ס] (אונקלוס)

 יונתן  וַהֲוָה כַּד פָּסְקָן כָּל גַּבְרֵי מַגִּיחֵי קְרָב עָבְרֵי בִּימָתָא לִמְמַת מִגּוֹ מַשְׁרִיתָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  ויהי כאשר תמו וגו'. (רש"י)

 אבן עזרא  ויהי כאשר תמו. דבק עם וידבר ה' אלי כמו ויהי ככלות משה לכתוב גם ויהי ביום דבר ה' ורבים כן והטעם ויהי כאשר תמו הם אמר השם שנעבור את גבול ער: (אבן עזרא)

 כלי יקר  ויהי כאשר תמו וגו' וידבר ה' אלי. פירש"י מן שלוח המרגלים לא נתיחד אלי הדבור. ומקשים כאן והלא אמירה רכה מורה יותר על חבה מן לשון דבור המורה על הקשות. ואומר אני היא הנותנת לפי שכל דבור קשה הוא תוכחה ומוסר כמו אלה הדברים, לפי שהם דברי תוכחות כו' וע"כ יש בהם יותר חבה כי את אשר יאהב ה' יוכיח. (משלי ג.יב) לאפוקי אמירה רכה אין בה מוסר וע"כ אין בה חבה כ"כ. כי מה שאמרו לשון קשות ורכות בלשון דבור, ואמירה, היינו מצד הענין עצמו אם יש בו רחמים או דין אבל לא מצד המקבל כי בזמן שהאוהב חפץ בנאהב ורוצה שיהיה רושם הדבור קבוע בו לא יסור ממנו, הוא מדבר קשות, וקולות וברקים של מתן תורה יוכיחו, שנאמר (שמות כ.יז) ובעבור תהיה יראת ה' על פניכם לבלתי תחטאו, אבל בזמן שאין האהבה עזה כל כך הוא מדבר בשפה רפה ולשון רכה ואין רשומם קבוע כל כך. (כלי יקר)


{יז}  וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֵלַי לֵאמֹר:

 אונקלוס  וּמַלִיל יְיָ עִמִי לְמֵימָר: (אונקלוס)

 יונתן  וּמַלֵיל יְיָ עִמִּי לְמֵימָר: (תרגום יונתן)

 רש"י  וידבר ה' אלי וגו'. אבל משילוח המרגלים עד כאן לא נאמר בפ' (זו) וידבר, (א) אלא ויאמר, ללמדך שכל ל"ח שנה שהיו ישראל נזופים, לא נתיחד עמו הדבור בלשון חבה פנים אל פנים וישוב הדעת, ללמדך שאין השכינה שורה על הנביאים, אלא בשביל ישראל: אנשי המלחמה. מבן עשרים שנה היוצאים בצבא: (רש"י)

 שפתי חכמים  (א) הכי פירושו לא נאמר וידבר בלשון חבה שלא נאמר וידבר אלי כמו שכתוב הכא אלא וידבר סתם שאינו לשון חבה מצאתי בשם מהרי"ץ. ואם תאמר והא בפרשת בהעלותך פירש רש"י על פסוק ותדבר מרים הוא לשון עז ואינו לשון חיבה ויש לומר דכל מקום דכתיב וידבר ה' שם הויה הוא דבור של חבה אף על פי שהוא עז הוא חבה יתירה נודעת לו ולא ויאמר ה' דמצינו לפרש ויאמר ה' על ידי שליח כמו ויאמר ה' לה שפירושו על ידי שליח וכמו ויאמר אני חותנך יתרו וגומר וכמו ויאמר ליוסף הנה אביך חולה לאפוקי לשון וידבר הוא דבור של חבה פה אל פה כדכתיב פה אל פה אדבר בו אף על פי שלנביא אחר הוא לשון קשה לגבי משה הוא לשון חבה כמו שאמר הקדוש ברוך הוא לא כן עבדי משה וגו' עיין בגמרא דתענית (דף ל'): (שפתי חכמים)


{יח}  אַתָּה עֹבֵר הַיּוֹם אֶת גְּבוּל מוֹאָב אֶת עָר:

 אונקלוס  אַתְּ עָבֵר יוֹמָא דֵין יָת תְּחוּם מוֹאָב יָת לְחָיָת: (אונקלוס)

 יונתן  אַתּוּן עָבְרִין יוֹמָא דֵין יַת תְּחוּם מוֹאָב יַת לְחָיַית: (תרגום יונתן)

 רש"י  אתה עובר היום את גבול מואב וגו' וקרבת מול בני עמון וגו'. מכאן שארץ עמון לצד צפון: (רש"י)


{יט}  וְקָרַבְתָּ מוּל בְּנֵי עַמּוֹן אַל תְּצֻרֵם וְאַל תִּתְגָּר בָּם כִּי לֹא אֶתֵּן מֵאֶרֶץ בְּנֵי עַמּוֹן לְךָ יְרֻשָּׁה כִּי לִבְנֵי לוֹט נְתַתִּיהָ יְרֻשָּׁה:

 אונקלוס  וְתִקְרַב לָקֳבֵל בְּנֵי עַמוֹן לָא תְצוּר עֲלֵיהוֹן וְלָא תִתְגָרֵי לְמֶעְבַּד עִמְהוֹן קְרָב אֲרֵי לָא אֶתֵּן מֵאַרְעָא בְנֵי עַמוֹן לָךְ יְרֻתָּא אֲרֵי לִבְנֵי לוֹט יְהָבִיתַּהּ יְרֻתָּא: (אונקלוס)

 יונתן  וְתִתְקַרְבוּן לְקָבֵיל בְּנֵי עַמּוֹן לָא תְצוּר עֲלֵיהוֹן וְלָא תִתְגְרֵי בְּהוֹן לְסִדְרֵי קְרָב אֲרוּם לָא אֶתֵּן לְכוֹן מֵאַרַע בְּנֵי עַמּוֹן יְרוּתָא אֲרוּם לִבְנוֹי דְלוֹט מְטוֹל זַכְוָותֵיהּ דְּאַבְרָהָם יְהַבְתָּהּ יְרוּתָּא: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  וקרבת מול בני עמון. פירוש ובקרבך אליהם: אל תצרם. מפעלי הכפל: ואל תתגר בם. מבנין התפעל מנחי הלמ''ד ה''א: (אבן עזרא)

 כלי יקר  אל תצורם ואל תתגר בם. לא נאמר כאן ואל תתגר בם מלחמה כדרך שנאמר למעלה אצל מואב, לפי שגירוי בעלמא בלא מלחמה לא נאסר למואב אבל לעמון אסר אפילו סתם גירוי בלא מלחמה, לפי שמואב שכר על ישראל את בלעם ולא מצינו שהיה לעמון חלק בזה אע"פ שלא הועילו מעשיו מכל מקום גרם צער לישראל, ועוד שמואב היה לו חלק גם בזנות ולא מצינו זה בבני עמון אע"פ שמצד שלא קדמום בלחם ומים גרמו להם לזנות כמבואר למעלה פר' פנחס (כה.יז) מ"מ לא מצינו שהפקירו בנותיהם, ואולי נמשך זה לשרשם כי גם במעשה של בנות לוט היתה אמם צנועה קצת. (כלי יקר)


{כ}  אֶרֶץ רְפָאִים תֵּחָשֵׁב אַף הִוא רְפָאִים יָשְׁבוּ בָהּ לְפָנִים וְהָעַמֹּנִים יִקְרְאוּ לָהֶם זַמְזֻמִּים:

 אונקלוס  אַרְעָא גִבָּרַיָא מִתְחַשְׁבָא אַף הִיא גִבָּרִין יָתִיבוּ בַהּ מִלְקַדְמִין וְעַמוֹנָאֵי קְרַן לְהוֹן חֻשְׁבָּנֵי: (אונקלוס)

 יונתן  אֲרַע גּוּבָּרַיָא מִתְחַשְׁבָא לְחוֹד הִיא גִיבָּרַיָא יְתִיבָן בָּהּ מִן לְקַדְמִין וְעַמּוֹנָאֵי קְרַן לְהוֹן זֵימְתָנֵי: (תרגום יונתן)

 רש"י  ארץ רפאים תחשב. ארץ רפאים נחשבת אף היא, לפי שהרפאים ישבו בה לפנים, אבל לא זו היא שנתתי לאברהם: (רש"י)

 אבן עזרא  זמזמים. מלה מתוקנת על משפט לשון הקדש כמו האחשדרפנים: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  תחשב. שהיא בחשבון ארץ רפאים כלומר שהיא מכללה וכן מן השיחור אשר על פני מצרים ועד גבול עקרון צפונה לכנעני תחשב (יהושע יג ג) וכן בני רמון הבארותי מבני בנימין כי גם בארות תחשב על בנימין ( ד ב) ואפשר שגם כן פירוש "יחשבו אף הם" הכתוב למעלה יאמר האמים אשר ישבו בה לפנים גם הם יחשבו רפאים שהיו מכללם והם כענקים ולכן יקראו אותם אמים והוא הנכון והנה ארץ רפאים היתה גדולה מאד ולקחו מהם מואב ולקחו מהם בני עמון ונשארה ממנה לרפאים עצמם כי עוג היושב בעשתרות מהם כמו שאמר (בראשית יד ה) ויכו את רפאים בעשתרות קרנים וביהושע (יז טו) ובראת לך שם בארץ הפרזי והרפאים ולכן יאמר הכתוב בגבול מואב ועמון כי לרפאים יחשב והמואבים והעמונים הם ששנו להם שמות אחרים אמים וזמזומים (הרמב"ן)

 אור החיים  ארץ רפאים תחשב וגו'. פי' רש''י וז''ל אבל לא זו היא שנתתי לאברהם, ואין אני רואה הכרח לדבריו, כי היכן מצינו שאמר ה' שאין רפאים אלו בכלל, ועוד כיון שלא פי' ה' לאברהם מין רפאים אלא סתם כל רפאים במשמע, וראיתי שתלה זייניה במה שאמר הכתוב ההוא יקרא ארץ רפאים מאומרו ההוא העירנו שאחרת הגם שנקראת רפאים אינה כפי האמת רפאים, וכן גילה דעתו בסוף פרק אלו טריפות (חולין ס':) ואין הכרח לזה, ותיבת ההוא מי יאמר שבא לשלול רפאים אחרים דלמא בא לשלול חבל ארגוב אחר שאינו נקרא ארץ רפאים כי אם ההוא, וכן הדעת נוטה כשנאמר שתיבת ההוא לדיוק באה, אחר שאמר הכתוב על ארץ עמון ומואב שרפאים ישבו בה וה' נתן לאברהם הרפאים בדרך כלל, ועוד תיבת ההוא יקרא לא מיעטה אלא הקריאה שאינה נקראת כן היום ארץ רפאים אלא ארץ סיחון ועוג ולא ארץ עמון ומואב, גם שתחשב ארץ זו מערי הרפאים שאמר ה' לאברהם לא היתה נקראת באותו זמן ארץ רפאים לפי שנתנה ה' לבני לוט מטעם גלגול דברים של אברהם כאמור בדבריהם (רש''י פסוק ה') ומשל אברהם נתנו ללוט:

וכפי זה ידוייק על נכון למה בארץ סיחון ועוג אמר יקרא ובארץ בני לוט אמר תחשב, כי ארץ סיחון ועוג עוד שמה עליה לפי שהיה עוג בה, אבל ארץ בני לוט אינה נקראת ארץ רפאים הגם שהיא נחשבת ארץ רפאים ובכלל רפאים שאמר ה' לאברהם היא נכללת, והעיקר שאני חושב בזה הוא שכל שיאמר הכתוב שתקרא ארץ רפאים היא בכלל מתנת אברהם, ולפי דברי ברייתא של ספרי (ח''ב רצ''ט) שהבאתי בפרשת מטות שארץ סיחון ועוג אינה בכלל הארץ שכרת ה' עם אברהם, ידויק מ''ש הכתוב ההוא יקרא ארץ רפאים על זה הדרך ההוא יקרא ולא יחשב פי' שהעולם קוראים אותו ארץ רפאים אבל כפי האמת אינה נחשבת רפאים בשביל שמה שקורין אותה בני אדם ארץ רפאים לא תכנם בכלל הרפאים שנתן ה', ועיין בסמוך מה שאמר בפסוק ההוא יקרא ארץ רפאים ושם פירשתי באופן אחר: (אור החיים)

 ספורנו  ארץ רפאים תחשב אף היא. ואין ספק שלא היו בני עמון כדאי להורישם ועשה האל ית' להם: (ספורנו)


{כא}  עַם גָּדוֹל וְרַב וָרָם כַּעֲנָקִים וַיַּשְׁמִידֵם יְהֹוָה מִפְּנֵיהֶם וַיִּירָשֻׁם וַיֵּשְׁבוּ תַחְתָּם:

 אונקלוס  עַם רַב וְסַגִי וְתַקִיף כְּגִבְּרַיָא וְשֵׁצִנוּן יְיָ מִקֳדָמֵ יהוֹן וְתָרֵכֻנוּן וִיתִיבוּ בְאַתְרֵיהוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  עַמָּא רַבָּא וַחֲסִינָא הֵי כְּגִנְבָּרַיָא וְשֵׁיצִינוּן מֵימְרָא דַיְיָ מִן קֳדָמֵיהוֹן וְתָרֵיכִינוּן וִיתוּבוּ בְּאַתְרֵיהוֹן: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  וישמידם ה'. ספר הכתוב כי השם השמיד אחרים מפני המואבים ונתן להם הארץ לירושה כהר שעיר לעשו: (אבן עזרא)


{כב}  כַּאֲשֶׁר עָשָׂה לִבְנֵי עֵשָׂו הַיֹּשְׁבִים בְּשֵׂעִיר אֲשֶׁר הִשְׁמִיד אֶת הַחֹרִי מִפְּנֵיהֶם וַיִּירָשֻׁם וַיֵּשְׁבוּ תַחְתָּם עַד הַיּוֹם הַזֶּה:

 אונקלוס  כְּמָא דִי עֲבַד לִבְנֵי עֵשָׂו דְיָתְבוּן בְּשֵׂעִיר דִי שֵׁצֵי יָת חוֹרָאֵי מִקֳדָמֵיהוֹן וְתָרֵכִנוּן וִיתִיבוּ בְאַתְרֵיהוֹן עַד יוֹמָא הָדֵין: (אונקלוס)

 יונתן  כְּמָא דַּעֲבַד לִבְנוֹי דְעֵשָו דְּיַתְבִין בְּשֵעִיר דְּשֵׁיצֵי יַת חוֹרָאֵי מִן קֳדָמֵיהוֹן וְתָרֵיכִינוּן וִיתוּבוּ בְּאַתְרֵיהוֹן עַד יוֹמָא הָדֵין: (תרגום יונתן)

 ספורנו  כאשר עשה לבני עשו. שאחר שהיו גרים בארץ שעיר גרשו את התושבים: (ספורנו)


{כג}  וְהָעַוִּים הַיֹּשְׁבִים בַּחֲצֵרִים עַד עַזָּה כַּפְתֹּרִים הַיֹּצְאִים מִכַּפְתֹּר הִשְׁמִידֻם וַיֵּשְׁבוּ תַחְתָּם:

 אונקלוס  וְעַוָאֵי דְיָתְבִין בִּדְפִיחַ עַד עַזָה קַפּוּטְּקָאֵי דִנְפָקוּ מִקַפּוּטְקַיָא שֵׁצָיוּנוּן וִיתִיבוּ בְאַתְרֵיהוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  וּשְׁאָר פְּלֵיטַת כְּנַעֲנָאֵי דַּהֲווֹ שָׁרָן בְּכוּפְרָנַיָא דִפְרִיעַ עַד עַזָּה קַפּוּטְקָאֵי דִנְפָקוּ מִן קַפּוּטְקְיָאָה שֵׁיצֵיאוּנוּן וִיתִיבוּ בְּאַתְרֵיהוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  והעוים היושבים בחצרים וגו'. עוים מפלשתים הם, שעמהם הם נחשבים בספר יהושע, (יג, ג.) שנאמר חמשת סרני פלשתים העזתי והאשדודי והאשקלוני והגתי והעקרוני והעוים, ומפני השבועה שנשבע (ב) אברהם לאבימלך, לא יכלו ישראל להוציא ארצם מידם (חולין ס:), והבאתי עליהם כפתורים והשמידום וישבו תחתם, ועכשיו אתם מותרים לקחתה מידם: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ב) רצונו לתרץ היאך מחובר קומו סעו ועברו וגו' אקרא דלמעלה הימנו משום דכפתורים השמידו העוים וישבו תחתם משום זה קומו וסעו ומתרץ מפני השבועה וגו': (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  וטעם עד עזה. כי היא היתה לפלשתים וכבר היתה בין אברהם ובין אבימלך ברית אם תשקור לי ולניני ולנכדי והכתוב ספר כי העוים לקחו עזה: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  והעוים הישבים בחצרים עד עזה. יאמר כי העוים היושבים בערי חצרים אשר אין להם חומה סביב עד עזה שהוא גבול הכנעני כמו שנאמר (בראשית י יט) ויהי גבול הכנעני מצידן באכה גררה עד עזה הכפתורים שיצאו מכפתור השמידום והם יושבים תחתם והנה הכפתורים שהם מבני מצרים (שם פסוקים יג יד) ואינם ממתנת אברהם ארצם היא של ישראל מפני שהכפתורים לכדו אותה מבני כנען והכתוב שאמר על ארץ פלשתים (שם כו ג) כי לך ולזרעך אתן את כל הארצות האל מן הטעם הזה היה כי הארץ ההיא היתה מתחלה לבני כנען ומפני זה הורישו ישראל בימי יהושע חמשת סרני פלשתים העזתי האשדודי האשקלוני הגתי והעקרוני והעוים (יהושע יג ג) שהיו כולם יושבי גבול הכנעני בעזה ובאשקלון ובאשדוד ועקרון ועל שם מקומם הם נקראים כי השמידו העוים שהיו מבני כנען היושבים בגבול הכנעני מצידון בואכה גררה עד עזה וישבו תחתם וצידון גם היא לפלשתים כמו שכתוב (יואל ד ד) וגם מה אתם לי צור וצידון וכל גלילות פלשת ועל דעתי העוים הם החוים כי המנהג בכתוב שיחליפו השמות כאשר אמרנו (לעיל פסוק י) בהיותם מורים על ענין אחד והנחש יעות עצמו בדרך ובבראשית רבה (כו ז) אמר ר' אלעזר ברבי שמעון שהיו בקיאין בעפרות כנחש בגלילא צוחין לחויא עויא ונהגו בו חכמים לקרותו עכנא ולקרותו חכינא ואמרו (רות רבה ה ו) ויעתר לו וישמע תחנתו (דהי"ב לג יג) אמר רבי לוי בערביא צוחין לחתירה עתירה ואמרו (איכה רבה ב ב) איכה יעיב באפו ה' אמר רבי חמא בר' חנינא איך חייב ה' ברוגזו אית אתרא דצוחין לחיבא איבא חוקים עוקים ומורגל הוא בלשון ומה עויא אומר בדבר זה על רבי חייא וכן נהגו רבותינו לומר על "היסח הדעת" שהוא במקום "היסע הדעת" ובירושלמי לעולם "הסיעו" ובמשנה והסיע את לבו מלאכול וכן אמרו המפרשים בעושו ובאו כל הגוים (יואל ד יא) שהוא חושו ובמכילתא (בא ז) ר' יאשיה אומר על תקרי ופסחתי אלא ופסעתי שהמקום ב"ה מדלג על בתי בני ישראל עשאו מלשון פסיעות בחלוף חי"ת בעי"ן ועתה השלים להודיענו כל ארץ החוי שאבדה מהם כי ממנה לעשו והיא אסורה לנו וממנה לכפתורים ונקח אותה מהם ובבראשית רבה (שם) מצאתי כי העוים הם רפאים אמרו בפסוק הנפילים היו בארץ (בראשית ו ד) רפאים הם העוים רפאים שכל מי שרואה אותם לבו רפה כשעוה עוים שהיו בקיאין בעפרות כנחש וכו' ועוד אמרו שם (ב"ר מד כג) במתנתו של אברהם רבי דוסתאי בשם רבי שמואל לפי שאינו מזכיר כאן חוי לפיכך הוא מביא רפאים תחתיהם וכאשר עיינתי בזה מצאתי כי הדבר אמת ויציב ונכון וקיים כי השבעה גוים שירשו ישראל שהזכירם משה רבינו להם כמו שאמר (להלן ז א) ונשל גוים רבים מפניך החתי והגרגשי והאמורי והכנעני והפרזי והחוי והיבוסי שבעה גוים רבים ועצומים והששה מאלו נזכרים במתנתו של אברהם והחוי לא נזכר שם ועל כל פנים הוא הרפאים או מן קיני קנזי וקדמוני ורבותינו (ב"ר שם) כלם אומרים כי קיני קנזי וקדמוני לא נחלו ישראל ועתיד להנחילם להם ובהם נאמר ואם ירחיב ה' אלהיך את גבולך ונתן לך את כל הארץ אשר דבר לתת לאבותיך (להלן יט ח) וכן לא הוזכר בשום מקום שנחלום בימי יהושע אם כן הרפאים שנתן לאברהם הוא החוי שהוא הבן הששי לכנען (בראשית י יז) ואביו קרא לו חוי ובימי אברהם כנו לו רפאים ועל דעתי הוא שם מכונה מן החוי על שם חור פתן ומאורת צפעוני (ישעיהו יא ח) כי הטמונים בעפר יקרא הלשון רפאים כמו הרפאים יחוללו מתחת מים ושוכניהם (איוב כו ה) וארץ רפאים תפיל (ישעיהו כו יט) והנה בני החוי הזה רבו למעלה וכאשר נפוצו משפחות הכנעני נחלה המשפחה הזאת ארצות גדולות ומהם שתקרא ארץ רפאים ומהם חורים ומהם עוים ובכללם כלם חוי וכולם רפאים כאשר בעמנו אפרים יהודה וישראל ובכללם כולם ישראל והשמות האלה כולם מתוארים מן החוי כי כאשר היה שמו חוי כנו לו מן חויא רפאים שהנחש שוכן בחורי עפר והחורי והעוי על שם הנחש כמו כן כאשר פירשתי (לעיל פסוק י) והקב"ה נתן לאברהם הרפאים בכללם ומשה יזכיר לישראל החוי השם הראשון שקרא לו אביו כי ארץ רפאים בימי משה כבר נחלקה וממנה אסורה לישראל והנה הכתוב בא להזכיר בכאן ענין כל ארץ החוי שהם הרפאים וכל הנעשה ממנה אמר תחלה כי האמים גם הם מן הרפאים וירש אותם מואב וחזר ואמר כי החורי אשר הם גם כן מן רפאים ירש אותם עשו וחזר עוד ואמר כי ארץ בני עמון אף היא ארץ רפאים ואסר כל זה לישראל ועוד ספר כי גם כפתורים היוצאים מכפתור לקחו מארצם והיא מותרת לישראל והזכיר יהושע ארץ הפרזי והרפאים (יהושע יז טו) אבל רש"י כתב עוים מפלשתים הם שעמהם נחשבים בספר יהושע (יג ג) העזתי והאשדודי האשקלוני הגתי והעקרוני והעוים ומפני השבועה שנשבע אברהם לאבימלך לא יכלו ישראל ללכת בארצם ולהוציאם מארצם הבאתי עליהם כפתורים והשמידום וישבו תחתם ועכשיו אתם מותרים לקחת מידם ולא נתכוונו אצלי דברים הללו כי הכתוב לא ימנה העוים מפלשתים אבל ימנה חמשת סרני פלשתים ויזכירם ואחרי כן יזכיר העוים בעם אחר יאמר כי מן השיחור אשר על פני מצרים ועד גבול עקרון צפונה הכל תחשב מארץ כנען חמשת סרני פלשתים אשר ימנה וגם העוים שהם גוי אחר ולדברי הרב הנה הותרו העוים שירשו אותם כפתורים ושאר סרני פלשתים מי התירם ולמה יכבשו את כלם כי יהושע הוא המכבש את הפלשתים והעוים ועוד למה תהיה ארץ פלשתים לאברהם כלל ולמה הוצרך אבימלך לבריתו בזה ופלשתים מבני מצרים היו וכן הכפתורים ואינם מעשר עממין אבל הדבר בהפך כי הכפתורים והפלשתים השמידו מן הכנענים כי אבימלך מלך גרר היה והעזתי יושב בעזה וצידון עיר פלשתים ואלה מגבול הכנעני הם שנאמר ויהי גבול הכנעני מצידון באכה גררה עד עזה והנראה בעיני כי פלשתים וכפתורים יחשבו עם אחד וכן אמר הכתוב (ירמיהו מז ד) כי שודד ה' את פלשתים שארית אי כפתור וזה טעם "כפתורים היוצאים מכפתור" כי יצאו מכפתור עם מעט לגור באשר ימצאו והשמידו את העוים היושבים עד עזה שהם מזרע כנען וישבו תחתם בעזה ואשקלון ואשדוד וגת ועקרון והכל מגבולות כנען וחלקו אותה לחמשה סרניהם ושם הגלילות ההם פלשת ונקראו גם הם פלשתים ונשאר לעוים יתר ארצם כאשר הזכיר יהושע וזהו שאמר (שם) פלשתים שארית אי כפתור כי פלשתים הם וזה טעם אשר יצאו משם פלשתים ואת כפתורים (בראשית י יד) כמו שפירשתי שם ומה שאמר הכתוב (עמוס ט ז) הלא את ישראל העליתי מארץ מצרים ופלשתיים מכפתור וארם מקיר יספר מלחמות ה' כי הוא אשר העלה את ישראל מארץ מצרים באותות ובמופתים ובמלחמה והעלה פלשתים מכפתור ארצם כי הוציאם משם לתת להם בנס גדול את העוים והשמידום וישבו תחתם ועזבו כפתור לאחיהם או שהיה הענין כאשר הזכרתי כי העוים בני כנען יושבי הארץ בראשונה היה שמם פלשתים כי שם הארץ פלשת והכפתורים היוצאים מכפתור כאשר השמידום הגלו מהם לכפתור ארצם אשר היא מכלל ארץ מצרים ליד אחיהם וה' גאלם משם וחזרו למקומם לא ידענו באי זה דור מן הדורות והנה פלשתים יושבי ארץ כנען הם ולכך אמר הכתוב (צפניה ב ה) דבר ה' עליכם כנען ארץ פלשתים והאבדתיך מאין יושב וכן ישראל לא הורישו פלשתים עד שעבר זמן השבועה שמתו שלשה דורות מן הפלשתים באותה הארץ של אבימלך וכן אמרו במדרש (מכילתא ריש בשלח) כי קרוב הוא קרובה השבועה שנשבע אברהם לאבימלך עדיין נכדו קיים זהו הראוי והנכון בענין הזה אבל בגמרא בפרק ואלו טרפות (חולין ס) אמרו כדברי רש"י במחלוקת ורב אמר התם עוים מתימן באו ותניא כותיה ותימן זרע אדום כדכתיב (ירמיהו מט ז) לאדום כה אמר ה' צבאות האין עוד חכמה בתימן וזה אפשר הוא ויאמר הכתוב כי העוים שהם מבני עשו קצת ארצם טהרה ביד הכפתורים כעמון ומואב שטהרו בסיחון ומה שכתבתי הוא הטוב והישר (הרמב"ן)

 ספורנו  והעוים היושבים בחצרים עד עזה. אע''פ שהיו מבני עשו או מבני פלשתים שנשבע להם אברהם לא נמנעו ישראל לכבוש את ארצם. והסבה בזה היתה שלא מצאו ישראל את הארץ בידם שהרי כפתורים היוצאים מכפתור מרוב העם כעיר שיצאו לתור להם מנוחה הם השמידו את העוים ומיד אותם כפתורים כבשו ישראל את הארץ: (ספורנו)

 דעת זקנים  והעוים היושבים בחצרים עד עזה. עתה מפרש היכן החוי. והעוים כמו והחוים והעי"ן והחי"ת מתחלפות והחוים אם תרצו לידע היכן הם בחצרים הם יושבים כי לא היו חוששין לישב בערי חומה לפי שהיו גבורים וארץ רפאים היא ממלכת עוג כדכתיב ההוא יקרא ארץ רפאים היא שנתתי לאברהם אביהם באו ורשו אותה אבל ארץ מואב שנטלו מן האימים שהם גדולים כענקים ורפאים אינו אותו רפאים שנתתי לאברהם כי המואבים יקראו כו' וגם ארץ בני עמון שלקחו מן הזמזומים לאו היא נמי אותו רפאים כי העמונים יקראו להם זמזומים ולא נקראו רפאים כי אם מפני שרפאים ישבו בה: (דעת זקנים)


{כד}  קוּמוּ סְּעוּ וְעִבְרוּ אֶת נַחַל אַרְנֹן רְאֵה נָתַתִּי בְיָדְךָ אֶת סִיחֹן מֶלֶךְ חֶשְׁבּוֹן הָאֱמֹרִי וְאֶת אַרְצוֹ הָחֵל רָשׁ וְהִתְגָּר בּוֹ מִלְחָמָה:

 אונקלוס  קוּמוּ טוּלוּ וְעִבָרוּ יָת נַחֲלָא דְאַרְנוֹן חֲזִי דִמְסָרִית בִּידָךְ יָת סִיחוֹן מַלְכָּא דְחֶשְׁבּוֹן אֱמוֹרָאָה וְיָת אַרְעֵהּ שְׁרֵי לְתָרָכוּתֵהּ וְאִתְגָרֵי לְמֶעְבַּד עִמֵהּ קְרָבָא: (אונקלוס)

 יונתן  אִזְדְּקָפוּ טוּלוּ וְעִבְרוּ יַת נַחֲלֵי אַרְנוֹנָא חֲמוֹן דִּי מְסָרִית בִּידֵיכוֹן יַת סִיחוֹן מַלְכָּא דְחֶשְׁבּוֹן אֱמוֹרָאָה וְיַת אַרְעֵיהּ שָׁרֵי לְתַרְכוּתֵיהּ וְתִתְגָרֵי לִמְסַדְרָא לְקוּבְלֵיהּ סִדְרֵי קְרָבָא: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  החל רש. מירוש': (אבן עזרא)

 הרמב"ן  ראה נתתי בידך את סיחן. הדבור הזה הוא האמור למטה (פסוק לא) ראה החלותי תת לפניך וקודם לכן שלח לו מלאכים ממדבר קדמות כי אחרי שיצונו השם החל רש והתגר בו מלחמה לא ישלח לו דברי שלום אעברה בארצך כי אם ישמע אליו יהיה עובר על דברי השם ואם ידע שלא ישמע יהיה שליחותו לריק ולא תחשוב לומר כי היא המצוה שנצטוינו (להלן כ י) כי תקרב אל עיר להלחם עליה וקראת אליה לשלום כי שם כתוב (בפסוק יא) והיה כל העם הנמצא בה יהיו לך למס ועבדוך וכאן אם שמע להם לא היו נוגעים בו כלל אבל פירוש "ואשלח מלאכים" כבר שלחתי מלאכים אבל הקדים דברי השם לבאר כי הקשה ה' אלהיך את רוחו (בפסוק ל) לומר כי הכל סבה מאת השם כי כן אמר לי (הרמב"ן)

 בעל הטורים  ראה נתתי בידך את סיחון. מלמד שהראהו שרו של סיחון בידו כפות: החל. ד'. ב' הכא ואידך החל וכלה. וגלות החל הזה. החל רש החל וכלה שהיו משכעה עממין שנאמר בהם לא תחיה כל נשמה וגלות החל מלמד שרמז למשה הגלות א''נ כי היכי דכתיב הכא החל רש אף התם נמי כתיב ירשו את ערי הנגב. וכדאיתא בתנחומא כל הנסים שעשה הקב''ה במדבר עתידין להעשות לישראל בציון: (בעל הטורים)


{כה}  הַיּוֹם הַזֶּה אָחֵל תֵּת פַּחְדְּךָ וְיִרְאָתְךָ עַל פְּנֵי הָעַמִּים תַּחַת כָּל הַשָּׁמָיִם אֲשֶׁר יִשְׁמְעוּן שִׁמְעֲךָ וְרָגְזוּ וְחָלוּ מִפָּנֶיךָ:

 אונקלוס  יוֹמָא הָדֵין אֱשָׁרֵי לְמִתַּן זְעֻתָּךְ וְדַחַלְתָּךְ עַל אַפֵּי עַמְמַיָא דִי תְחוֹת כָּל שְׁמַיָא דִי יִשְׁמְעוּן שִׁמְעָךְ וִיזוּעוּן וְיִדְחֲלוּן מִן קֳדָמָךְ: (אונקלוס)

 יונתן  יוֹמָא דֵין שַׁרְיַית לְמִתַּן זַעֲוָותָךְ וְדַחֲלָתָךְ עַל אַנְפֵּי כָּל עַמְמַיָא דִתְחוֹת כָּל שְׁמַיָא דְיִשְׁמְעוּן שְׁמַע זַכְוָותָךְ הֵיךְ קָמוּן שִׁמְשָׁא וְסִיהֲרָא אַמְטוּלְתִּיךְ וּפַסְקִין מִן לְמֵימָר שִׁירָתָא כְּמֵיסַת יוֹמָא וּפַלְגָא קָמוּ בִּמְדוֹרְהוֹן עַד דְּאַגְחַת קְרָבָא בְּסִיחוֹן וִיזָעוּן וִירַתְתוּן מִן קֳדָמָךְ: (תרגום יונתן)

 רש"י  תחת כל השמים. למד, שעמדה (ג) חמה למשה ביום מלחמת עוג (ס"א סיחון), ונודע הדבר תחת כל השמים (תענית כ. ע"ז כה.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ג) דכתיב הכא אחל תת וגו' וכתיב התם גבי יהושע ביום תת וגו' מה התם עמדה חמה אף הכא עמדה חמה: (שפתי חכמים)

 הרמב"ן  וטעם אחל תת פחדך. כנגד ישראל שייראום כל העמים ואנשי כנען בלב נמס יצאו לקראתם אבל הקשה השם את רוחם לאמר טוב מותנו בחרבם מלהיות להם עבדים כי מה טעם לומר במשה אחל תת פחדך ויראתך על פני העמים תחת כל השמים והוא לא ילחם רק בשני המלכים האלה אבל היא הבטחה לישראל וליהושע כאשר אמר לו (להלן ג כא) עינך הרואות וגו' וזה טעם החל רש לרשת את ארצו (פסוק לא) (הרמב"ן)

 בעל הטורים  היום הזה. רמז שיעמיד לו השמש שהשמש נקרא יום. הזה אחל בגי' בחמה: אחל. ג'. דין ואידך אחל גדלך ואידך ולא אחל את שם קדשי זהו שדרשו שעמדה חמה למשה כמו שעמדה ליהושע ומנא לן דאיירי בעמידת חמה דכתיב ואת שם קדשי אודיע וגו' ולא אחל את שם קדשי עוד ובעמידת החמה נודע שם קדשו בכל הארץ: (בעל הטורים)

 כלי יקר  היום הזה אחל תת פחדך. רז"ל אמרו (תענית כ.) מן ג"ש דאחל אחל שמשה העמיד החמה כדרך שהעמיד יהושע. ורמז זה במלת אחל כי ודאי זה התחלה המביאה לידי גמר הענין כי לא יכול להיות הגמר זולת התחלה זו, לפי שהאומות בטחו בכח המזלות ורובם היו עובדים לשמש וכן אמרו המרגלים שיש להם ערים גדולות ובצורות בשמים. (דברים א.כח) ולא דרך גוזמא אמרו בשמים אלא אמרו שכל מעשה תקפם וגבורתם מצד המזלות שבשמים, וכשהקב"ה מפיל האומה אז תחילת נפילתן הוא ע"י שמפיל תחילה אלהיה ואח"כ על מלכי האדמה תרד, ע"כ היתה העמדת החמה במשה ויהושע התחלה לנפילתן כי כשהמזל עומד מן תנועתו בהכרח יפלו בנופלים כל הבוטחים בו ורגזו וחלו מפניו, ע"כ נרמז העמדת החמה באחל אחל להורות שנפילתן היתה תלויה בהתחלה זו ועל זו ההתחלה אמר ראה החילותי תת לפניך את סיחון ואת ארצו החל רש וגו'. ויצא סיחון וגו'. על מה אמר החילותי כי עדיין לא נתן כלום בידו ואם מתת ה' והבטחתו כאילו היא נתונה כבר, א"כ למה אמר ראה החילותי כבר היה גם הגמר, אלא ודאי שעל העמדת החמה אמר כן, ויכול להיות שגם זה דעת רש"י שאמר כפה שר של אמוריים למעלה כו', אבל השר לא פורש במקרא בשלמא העמדת החמה רמוז בגזירה שוה דאחל אחל.

ומה ששלח משה אל סיחון דברי שלום, אע"פ שכבר אמר לו ה' החל רש והתגר בו מלחמה. לפי שידע משה ברוח הקודש שעליו שלא ישמע סיחון ומ"מ פתח בשלום מפני חילול השם שלא יאמרו האומות שבאים עליהם בעקיפין, ולמד זה ממדבר קדמות כפירוש רש"י כי גם במתן תורה היה גלוי לפניו ית' שלא ירצו לקבלה, וגם היה גלוי לפניו ית' שלא ישמע פרעה.

ואמר למען תתו בידך כיום הזה. ר"ל כמו הגלגל היומי הזה דהיינו החמה נתונה בידך כך הוא יהיה נתון בידך ומכאן רמז נכון שמשה העמיד השמש. (כלי יקר)


{כו}  וָאֶשְׁלַח מַלְאָכִים מִמִּדְבַּר קְדֵמוֹת אֶל סִיחוֹן מֶלֶךְ חֶשְׁבּוֹן דִּבְרֵי שָׁלוֹם לֵאמֹר:

 אונקלוס  וּשְׁלָחִית אִזְגַדִין מִמַדְבְּרָא דִקְדֵמוֹת לְוָת סִיחוֹן מַלְכָּא דְחֶשְׁבּוֹן פִתְגָמֵי שְׁלָמָא לְמֵימָר: (אונקלוס)

 יונתן  וְשַׁדָּרִית אִזְגַדִּין מִנְהַרְדָעָא דְסָמִיךְ לְמַדְבַּר קְדֵמוֹת לְוַת סִיחוֹן מַלְכָּא דֶאֱמוֹרָאֵי פִּתְגָמֵי שְׁלָם לְמֵימָר: (תרגום יונתן)

 רש"י  ממדבר קדמות. אע"פ שלא צוני המקום (ד) לקרוא לסיחון לשלום, למדתי ממדבר סיני, מן התורה שקדמה לעולם, כשבא הקב"ה ליתנה לישראל חזר אותה על עשו וישמעאל, וגלוי לפניו שלא יקבלוה, ואעפ"כ פתח להם בשלום, אף אני קדמתי את סיחון בדברי שלום. דבר אחר ממדבר קדמות, ממך למדתי (ה) שקדמת לעולם, יכול היית לשלוח ברק אחד ולשרוף את המצריים, אלא שלחתני מן המדבר אל פרעה, לאמר שלח את עמי במתון: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ד) דאם לא כן מאי קדמות ומה שכתב אף על פי שלא צוני המקום וכו' משמע דסבירא ליה דוכי תקרב אל עיר וקראת אליה לשלום במלחמת רשות הכתוב מדבר: (ה) דלפירוש ראשון קשה למה כתב סתם קדמות דהא הרבה דברים קדמו לעולם והיה לו לפרש ולא לסתום לכן פירש דבר אחר וכו' ולפי טעם אחרון נמי קשה למה אמר ממדבר בשלמא אי קאי על התורה ניחא דהא נתינתה היה במדבר אלא אי קאי אהקדוש ברוך הוא למה נקט ממדבר לכן צריך לתרי טעמים: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ממדבר קדמות. לפי דעתי הוא הנקרא מדבר מתנה: (אבן עזרא)

 דעת זקנים  ממדבר קדמות. מן המקום שהיה מדבר קודם שהוציא להם הקב"ה המים מן הסלע לכך קורהו מדבר קדמות לפי שמקודם היה מדבר ועתה הוא למוצאי מים. ולפי שרוב ארץ סיחון היתה משל עמון ומואב קראו להם לשלום אבל לעוג שהיו מחזיקין בארץ רפאים לא קראו לשלום שאין קוראין שלום לשבעה עממי' ד"א ממדבר קדמות מקדמונו של עולם למדתי שהיה לו להרוג מצריים מיד ואע"פ כן שלח משה ואהרן לקרוא אל פרעה לשלום ואמר לו שלח עמי ויעבדוני וגם בשעת מתן תורה היה גלוי לפני הקב"ה שאין בני עשו ובני ישמעאל רוצים לקבל התורה ואפ"ה קראם הקב"ה לקבלה שנאמר וזרח משעיר למו הופיע מהר פארן לכך ואשלח מלאכים וגו' דברי שלום לאמר. ואמרו רז"ל שתי אגרות שלח אחת של שלום מאת משה ואחת של מלחמה מאת ישראל. אמר ריש לקיש חס ושלום לא נתחלקו ישראל על משה אלא באגרת אחת כתבו שלום מלמעלה ומלחמה מלמטה זה שאמר הכתוב אני שלום וכי אדבר המה למלחמה. ולפיכך אמר הקב"ה לישראל חייכם שתירשו ארצם בשלום שנא' וענוים ירשו ארץ והתענגו על רוב שלום: (דעת זקנים)


{כז}  אֶעְבְּרָה בְאַרְצֶךָ בַּדֶּרֶךְ בַּדֶּרֶךְ אֵלֵךְ לֹא אָסוּר יָמִין וּשְׂמֹאול:

 אונקלוס  אֵעִבַר בְּאַרְעָךְ בְּאָרְחָא בְּאָרְחָא אֵזֵל לָא אֶסְטֵי יַמִינָא וּשְׂמָאלָא: (אונקלוס)

 יונתן  אֲעִיבַר בְּאַרְעָךְ בְּאוֹרְחָא דְהִיא אוֹרַח כְּבִישָׁא אֵיזִיל לָא אַסְטֵי לְהַנְזָקוּתָךְ לְיַמִינָא וְלִשְמָאלָא: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  בדרך. הידוע: (אבן עזרא)


{כח}  אֹכֶל בַּכֶּסֶף תַּשְׁבִּרֵנִי וְאָכַלְתִּי וּמַיִם בַּכֶּסֶף תִּתֶּן לִי וְשָׁתִיתִי רַק אֶעְבְּרָה בְרַגְלָי:

 אונקלוס  עִבוּרָא בְּכַסְפָּא תְּזַבֶּן לִי וְאֵיכוּל וּמַיָא בְּכַסְפָּא תִּתֶּן לִי וְאֶשְׁתֵּי לְחוֹד אֵעִבַר בְּרַגְלָי: (אונקלוס)

 יונתן  עִבּוּר כַּד חַי בְּכַסְפָּא תַּזְבִּין לִי וְאֵיכוֹל וּמוֹי בְּכַסְפָּא תִתֵּן לִי וְאִישְׁתֵּי לְחוֹד אֲעִבַּר בִּלְחוֹדִי: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  אכל בכסף תשברני ואכלתי. אם הוצרכתי: (אבן עזרא)


{כט}  כַּאֲשֶׁר עָשׂוּ לִי בְּנֵי עֵשָׂו הַיֹּשְׁבִים בְּשֵׂעִיר וְהַמּוֹאָבִים הַיֹּשְׁבִים בְּעָר עַד אֲשֶׁר אֶעֱבֹר אֶת הַיַּרְדֵּן אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ נֹתֵן לָנוּ:

 אונקלוס  כְּמָא דִי עֲבָדוּ לִי בְּנֵי עֵשָׂו דְיָתְבִין בְּשֵׂעִיר וּמוֹאָבָאֵי דְיָתְבִין בִּלְחָיָת עַד דְאֵעִבַר יָת יַרְדְנָא לְאַרְעָא דַיְיָ אֱלָהָנָא יָהֵב לָנָא: (אונקלוס)

 יונתן  הֵיכְמָא דַּעֲבַד לִי בְּנוֹי דְעֵשָו דְּיַתְבִין בְּגַבְלָא וּמוֹאֲבָאֵי דְיַתְבִין בִּלְחָיַית עַד זְמַן דְּאַעִיבַר יַת יוֹרְדְּנָא לְאַרְעָא דַיְיָ אֱלָהָנָא יָהֵיב לָנָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  כאשר עשו לי בני עשו. לא לענין לעבור את ארצם, אלא לענין (ו) מכר אוכל ומים: עד אשר אעבור את הירדן. מוסב על אעברה (ז) בארצך: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ו) רצל"ת מה שכתוב אכל בכסף תשבירני וגו' רק אעברה ברגלי כאשר עשו לי בני עשו דהוא אדום משמע דאדום הניחו לו לעבור בארצו והלא בפרשת חקת כתיב וימאן אדום וגו' ויט ישראל מעליו על זה פירש לא לענין לעבור וגומר ואם תאמר דכאן משמע דגם מואב מכרו להם אוכל ומים ובפרשת כי תצא כתיב לא יבא עמוני ומואבי וגו' על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים ותירץ הרא"ם דשמא יש לחלק בין קדמו להשבירו שהמואבים לא קדמו אותם בלחם ובמים אבל מכל מקום השבירו להם אוכל ומים בכסף אבל לא קדמו דקרא בלא כסף משמע עד כאן לשונו ועוד יש לומר דהכי קאמר לא יבא עמוני ומואבי בקהל ה' עמון לא יבא על דבר אשר לא קדמו וגו' ומואב לא יבא על ששכר עליך את בלעם וגו': (ז) ולא על אוכל בכסף וגו' הסמוך לו דאם כן מאי עד אשר אעבור את הירדן עד אשר נעבור את גבולך מיבעיא ליה כאשר כתיב בפרשת חקת: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  כאשר עשו לי בני עשו. יש מפרשים כי פירושו על אוכל בכסף תשבירני א''כ הוא מה יעשו עם יושבי ער שהם מואבים והכתוב אמר על דבר אשר לא קדמו אתכם והוצרכו לפירוש זה בעבור שאמר מלך אדום לא תעבור בי ולפי דעתי שפירושו על טעם בדרך בדרך נלך כאשר עשו לי בני עשו שסבבו הר שעיר בדרך בדרך וכן כתוב אתם עוברים בגבול אחיכם בני עשו היושבים בשעיר רק המלך שהוא מלך אדום לא עזבם שיעברו דרך מדינתו כי משם היה מקום ארץ כנען קרוב ולכן עברו על ער כי כן כתוב ורבים אמרו הם לא קדמו רק ישראל קנו מהם: (אבן עזרא)


{ל}  וְלֹא אָבָה סִיחֹן מֶלֶךְ חֶשְׁבּוֹן הַעֲבִרֵנוּ בּוֹ כִּי הִקְשָׁה יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ אֶת רוּחוֹ וְאִמֵּץ אֶת לְבָבוֹ לְמַעַן תִּתּוֹ בְיָדְךָ כַּיּוֹם הַזֶּה: (ס)

 אונקלוס  וְלָא אָבֵי סִיחֹן מַלְכָּא דְחֶשְׁבּוֹן לְמִשְׁבְּקָנָא לְמֶעְבַּר בִּתְחוּמֵהּ אֲרֵי אַקְשִׁי יְיָ אֱלָהָךְ יָת רוּחֵהּ וְתַקִיף יָת לִבֵּהּ בְּדִיל לְמִמְסְרֵהּ בִּידָךְ כְּיוֹמָא הָדֵין: [ס] (אונקלוס)

 יונתן  וְלָא צָבָא סִיחוֹן מַלְכָּא דְחֶשְׁבּוֹן לְאַעֲבְּרוּתָנָא בְּגוֹ תְחוּמֵיהּ אֲרוּם אַקְשֵׁי יְיָ אֱלָהָךְ יַת יִצְרָא דְרוּחֵיהּ וְאִיתְקַף יַת לִיבְּבֵיהּ מִן בִּגְלַל לְמִמְסְרֵיהּ בִּידָךְ כְּיוֹמָא הָדֵין: (תרגום יונתן)

 אור החיים  ולא אבה וגו'. אמר לשון אבה שמורה מיאון בלא טעם, לומר הגם שלא היה לו מיחוש ליראת העברת ישראל בעירו וסמוך בטוח היה לבו שאין כח בישראל להרע לו אף על פי כן לא אבה, והוא מה שגמר אומר כי תקשה ה' וגו': (אור החיים)

 ספורנו  כי הקשה ה' אלהיך את רוחו. למען שלא להניח את ישראל לעבור בגבולו: ואמץ את לבבו. להלחם: (ספורנו)


{לא}   שישי  וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֵלַי רְאֵה הַחִלֹּתִי תֵּת לְפָנֶיךָ אֶת סִיחֹן וְאֶת אַרְצוֹ הָחֵל רָשׁ לָרֶשֶׁת אֶת אַרְצוֹ:

 אונקלוס  וַאֲמַר יְיָ לִי חֲזֵי שָׁרֵיתִי לְמִמְסַר קֳדָמָךְ יָת סִיחֹן וְיָת אַרְעֵהּ שְׁרֵי לְתָרָכוּתֵהּ לְמֵירַת יָת אַרְעֵהּ: (אונקלוס)

 יונתן  וַאֲמַר יְיָ לִי חָמֵי בְּאוֹרְכוּת שִׁמְשָׁא וְסִיהֲרָא דְשַׁרְיַית לְמִמְסַר בִּידָךְ יַת סִיחוֹן וְיַת אַרְעֵיהּ שָׁרֵי לְתַרְכוּתֵיהּ לְמֵירוֹת יַת אַרְעֵיהּ: (תרגום יונתן)

 רש"י  החלתי תת לפניך. כפה שר של אמוריים של מעלה תחת רגליו של משה והדריכו על צוארו: (רש"י)

 אבן עזרא  החלתי. בפתחות ה''א הבנין בעבור אות הגרון וכן העירותיהו בצדק: (אבן עזרא)

 אור החיים  ראה החילותי וגו'. אמר החילותי לשון עבר, חוזר אל מאמר הקשה ה' את רוחו למען תתו בידך, ומאמר החילותי חוזר לנתינה לא למאמר לפניך, ומשה הבין שחוזר לכל האמור ולזה התחנן לה' בחושבו שהותר הנדר כאמרם ז''ל (ספרי ר''פ ואתחנן): (אור החיים)


{לב}  וַיֵּצֵא סִיחֹן לִקְרָאתֵנוּ הוּא וְכָל עַמּוֹ לַמִּלְחָמָה יָהְצָה:

 אונקלוס  וּנְפַק סִיחֹן לְקַדָמוּתָנָא הוּא וְכָל עַמֵהּ לַאֲגָחָא קְרָבָא לְיָהַץ: (אונקלוס)

 יונתן  וּנְפַק סִיחוֹן לִקְדָמוּתָנָא הוּא וְכָל עַמֵּיהּ לְאַגָחָא קְרָבָא לְיָהַץ: (תרגום יונתן)

 רש"י  ויצא סיחון. לא שלח בשביל עוג לעזור (ח) לו, ללמדך שלא היו צריכין זה לזה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ח) לפי שהיו חזקים: (שפתי חכמים)


{לג}  וַיִּתְּנֵהוּ יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ לְפָנֵינוּ וַנַּךְ אֹתוֹ וְאֶת (בנו) בָּנָיו וְאֶת כָּל עַמּוֹ:

 אונקלוס  וּמָסְרֵהּ יְיָ אֱלָהָנָא קֳדָמָנָא וּמְחֵנָא יָתֵהּ וְיָת בְּנוֹהִי וְיָת כָּל עַמֵהּ: (אונקלוס)

 יונתן  וּמְסַר יָתֵיהּ יְיָ אֱלָהָנָא קֳדָמָנָא וּמְחֵינָא יָתֵיהּ וְיַת בְּנוֹי וְיַת כָּל עַמֵּיהּ: (תרגום יונתן)

 רש"י  ואת בניו. בנו כתיב, (ט) שהיה לו בן גבור כמותו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ט) מדכתוב בנו חסר יו"ד משמע שלא היה לו אלא בן אחד ומדנקוד בנו כולו קמ"ץ משמע שהיו לו בנים הרבה אלא ללמדך שבן אחד היה לו שניכר שהוא בנו שהיה גבור כמותו לכך כתיב בנו חסר יו"ד והודיענו שנהרג כמו שנהרגו כל בניו: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ונך. חסר נו''ן השרש: (אבן עזרא)


{לד}  וַנִּלְכֹּד אֶת כָּל עָרָיו בָּעֵת הַהִוא וַנַּחֲרֵם אֶת כָּל עִיר מְתִם וְהַנָּשִׁים וְהַטָּף לֹא הִשְׁאַרְנוּ שָׂרִיד:

 אונקלוס  וּכְבַשְׁנָא יָת כָּל קִרְווֹהִי בְּעִדָנָא הַהִיא וְגַמַרְנָא יָת כָּל קִרְוֵי גֻבְרַיָא וּנְשַׁיָא וְטַפְלָא לָא אַשְׁאַרְנָא מְשֵׁזִבִ: (אונקלוס)

 יונתן  וּכְבַשְׁנָא יַת כָּל קִירְווֹי בְּעִדָנָא הַהִיא וּגְמַרְנָא יַת כָּל קִרְוַיָא גוּבְרַיָא וּנְשַׁיָא וְטַפְלַיָא לָא אַשְׁאַרְנָא מְשֵׁזִיב: (תרגום יונתן)

 רש"י  מתם. אנשים, בביזת סיחון נאמר בזזנו לנו, לשון ביזה, שהיתה חביבה עליהם ובוזזים איש לו, וכשבאו לביזת עוג כבר היו שבעים ומלאים, והיתה בזויה בעיניהם, ומקרעין ומשליכין בהמה ובגדים ולא נטלו כי אם כסף וזהב, לכך נאמר בזונו לנו לשון בזיון, כך נדרש בספרי (בלק קלא.) בפ' וישב ישראל בשיטים (במדבר כה, א.): (רש"י)

 אבן עזרא  מתם. בני אדם: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  ונחרם את כל עיר מתים והנשים והטף. שהיו מן האמורי ונצטוו בכך שנאמר (להלן כ טז) רק מערי העמים האלה אשר ה' אלהיך נותן לך נחלה לא תחיה כל נשמה ואף על פי כן פתח להם בשלום שכך היא המצוה כאשר אפרש בעה"י (להלן כ י) אבל לעוג מלך הבשן לא קרא לשלום שהוא יצא אליו למלחמה קודם שבאו לעיר שלו כלל וכבר פירשתי הענין בסדר זאת חקת (במדבר כא כא) (הרמב"ן)


{לה}  רַק הַבְּהֵמָה בָּזַזְנוּ לָנוּ וּשְׁלַל הֶעָרִים אֲשֶׁר לָכָדְנוּ:

 אונקלוס  לְחוֹד בְּעִירָא בַּזָנָא לָנָא וַעֲדִי קִרְוַיָא דִי כְבַשְׁנָא: (אונקלוס)

 יונתן  לְחוֹד בְּעִירֵי בַּזָנָא לָנָא וְעָרֵי קִרְוַיָא דִכְבַשְׁנָא: (תרגום יונתן)

 בעל הטורים  רק הבהמה. רק מיעוט הוא רק הכחושים אבל השמנים ראשית החרם הקרבנו לה': (בעל הטורים)


{לו}  מֵעֲרֹעֵר אֲשֶׁר עַל שְׂפַת נַחַל אַרְנֹן וְהָעִיר אֲשֶׁר בַּנַּחַל וְעַד הַגִּלְעָד לֹא הָיְתָה קִרְיָה אֲשֶׁר שָׂגְבָה מִמֶּנּוּ אֶת הַכֹּל נָתַן יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ לְפָנֵינוּ:

 אונקלוס  מֵעֲרֹעֵר דִי עַל כֵּיף נַחֲלָא דְאַרְנֹן וְקַרְתָּא דִי בְנַחֲלָא וְעַד גִלְעָד לָא הֲוַת קַרְתָּא דִי תְקֵפַת מִנָנָא יָת כֹּלָא מְסַר יְיָ אֱלָהָנָא קֳדָמָנָא: (אונקלוס)

 יונתן  מֵעֲרוֹעֵר דְּעַל גֵּיף נַחֲלָא דְאַרְנוֹנָא וְקַרְתָּא דְמִתְבַּנְיָא בִּמְצִיעוֹת נַחֲלָא עַד גִּלְעָד לָא הֲוַת קַרְתָּא דִתְקִיפַת מִינָנָא יַת כֻּלְהוֹן מְסַר יְיָ אֱלָהָנָא קֳדָמָנָא: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  שגבה. מגזרת ונשגב ה' לבדו: (אבן עזרא)


{לז}  רַק אֶל אֶרֶץ בְּנֵי עַמּוֹן לֹא קָרָבְתָּ כָּל יַד נַחַל יַבֹּק וְעָרֵי הָהָר וְכֹל אֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ:

 אונקלוס  לְחוֹד לְאַרְעָא בְנֵי עַמוֹן לָא קְרֶבְתָּא כָּל כֵּיף נַחֲלָא יוּבְקָא וְקִרְוֵי טוּרָא וְכֹל דִי פַקִיד יְיָ אֱלָהָנָא: (אונקלוס)

 יונתן  לְחוֹד לְאַרַע בְּנֵי עַמּוֹן לָא קָרֵבְתָּא כָּל אֲתַר נַחֲלָא יוּבְקָא וְקִרְוֵי טַוְורָא כְּכָל מַה דְּפַקֵּיד יְיָ אֱלָהָנָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  כל יד נחל יבק. כל אצל (י) נחל יבק: וכל אשר צוה ה' אלהינו. שלא לכבוש, הנחנו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (י) לפי שידו של אדם אצלו קורא כל אצל יד ועיין בפרשת שמות בפסוק הולכות על יד היאור: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  אל ארץ בני עמון. שהיא היום בידם כאשר פירשתיו: לא קרבת כל. יד. מקום כמו יד הירדן: (אבן עזרא)

דברים פרק-ג

{א}  וַנֵּפֶן וַנַּעַל דֶּרֶךְ הַבָּשָׁן וַיֵּצֵא עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן לִקְרָאתֵנוּ הוּא וְכָל עַמּוֹ לַמִּלְחָמָה אֶדְרֶעִי:

 אונקלוס  וְאִתְפְּנֵינָא וּסְלֶקְנָא אֹרַח דְמַתְנָן וּנְפַק עוֹג מַלְכָּא דְמַתְנָן לְקַדָמוּתָנָא הוּא וְכָל עַמֵהּ לַאֲגָחָא קְרָבָא אֶדְרֶעִי: (אונקלוס)

 יונתן  וְאִתְפְּנֵינָא וְסַלִיקְנָא אוֹרַח מַתְנָן וּנְפַק עוֹג מַלְכָּא דְמַתְנָן לִקֳדָמוּתָנָא הוּא וְכָל עַמֵּיהּ לְאַגָחָא קְרָבָא לְאֶדְרֶעָת: (תרגום יונתן)

 רש"י  ונפן ונעל. כל צד צפון הוא עלייה: (רש"י)

 בעל הטורים  דרך הבשן. ע''ש שן שגדל לו כדאיתא בהרואה: (בעל הטורים)


{ב}  וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֵלַי אַל תִּירָא אֹתוֹ כִּי בְיָדְךָ נָתַתִּי אֹתוֹ וְאֶת כָּל עַמּוֹ וְאֶת אַרְצוֹ וְעָשִׂיתָ לּוֹ כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתָ לְסִיחֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר יוֹשֵׁב בְּחֶשְׁבּוֹן:

 אונקלוס  וַאֲמַר יְיָ לִי לָא תִדְחַל מִנֵיהּ אֲרֵי בִידָךְ מְסָרִית יָתֵהּ וְיָת כָּל עַמֵהּ וְיָת אַרְעֵהּ ותַעְבֶּד לֵהּ כְּמָא דִי עֲבַדְתָּא לְסִיחֹן מַלְכָּא דֶאֱמֹרָאָה דִי יָתֵב בְּחֶשְׁבּוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  וַאֲמַר יְיָ לִי לָא תִדְחַל מִנֵיהּ אֲרוּם בִּידָךְ מְסָרִית יָתֵיהּ וְיַת כָּל עַמֵּיהּ וְיַת אַרְעֵיהּ וְתַעֲבֵיד לֵיהּ הֵיכְמָא דַעֲבַדְתָּ לְסִיחוֹן מַלְכָּא דֶאֱמוֹרָאָה דִיתֵיב בְּחֶשְׁבּוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  אל תירא אותו. (נדה סא.) ובסיחון לא הוצרך לומר אל תירא אותו, אלא מתיירא היה משה (כ) שלא תעמוד לו זכות ששמש לאברהם, שנאמר ויבא הפליט (בראשית יד, יג.), והוא עוג: (רש"י)

 שפתי חכמים  (כ) דלפי פשוטו משמע שקאי אציווי מצוה ועל זה פירש שלא וכו': (שפתי חכמים)


{ג}  וַיִּתֵּן יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ בְּיָדֵנוּ גַּם אֶת עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן וְאֶת כָּל עַמּוֹ וַנַּכֵּהוּ עַד בִּלְתִּי הִשְׁאִיר לוֹ שָׂרִיד:

 אונקלוס  וּמְסַר יְיָ אֱלָהָנָא בִּידָנָא אַף יָת עוֹג מַלְכָּא דְמַתְנָן וְיָת כֹּל עַמֵהּ וּמְחִנוֹהִי עַד דְלָא אִשְׁתָּאַר לֵהּ מְשֵׁזֵב: (אונקלוס)

 יונתן  וּמְסַר יְיָ אֱלָהָנָא בִּידָנָא אוּף יַת עוֹג מַלְכָּא דְמַתְנָן וְיַת כָּל עַמֵּיהּ וּמְחִינוֹהִי עַד דְּלָא אִשְׁתַּיַּיר לֵיהּ מְשֵׁזִיב: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  השאיר לו. כל אחד מישראל והוא פעל עבר: (אבן עזרא)

 אור החיים   ויתן ה'. אמר בידנו, יתבאר על דרך אומרם ז''ל בפרק הרואה (ברכות נד:) דעקר טורא בר תלתא פרסי ואייתי על רישיה וכו' משה כמה הוה וכו' שוור ומחייה בקרסוליה וקטליה ע''כ, והוא אומרו ויתז ה' פי' על ידי תקיעת ההר בצוארו, ואומר בידנו שהרגו בידו ממש, ואמר לשון רבים כמו (בראשית א' כו) נעשה אדם, גם יד משה יד כל ישראל תחשב: (אור החיים)


{ד}  וַנִּלְכֹּד אֶת כָּל עָרָיו בָּעֵת הַהִוא לֹא הָיְתָה קִרְיָה אֲשֶׁר לֹא לָקַחְנוּ מֵאִתָּם שִׁשִּׁים עִיר כָּל חֶבֶל אַרְגֹּב מַמְלֶכֶת עוֹג בַּבָּשָׁן:

 אונקלוס  וּכְבַשְׁנָא יָת כָּל קִרְווֹהִי בְּעִדָנָא הַהִיא לָא הֲוַת קַרְתָּא דִי לָא נְסִבְנָא מִנְהוֹן שִׁתִּין קִרְוִין כָּל בֵּית פָּלָךְ טְרָכוֹנָא מַלְכוּתָא דְעוֹג בְּמַתְנָן: (אונקלוס)

 יונתן  וְכָבַשְׁנָן יַת כָּל קִירְוֵויהּ בְּעִידָנָא הַהִיא לָא הֲוַת קַרְתָּא דְלָא נְסִיבְנָא מִנְהוֹן שִׁתִּין קִרְוִין כָּל תְּחוּם פְּלַךְ טַרְגוֹנָא מַלְכוּתָא דְעוֹג בְּמַתְנָן: (תרגום יונתן)

 רש"י  חבל ארגב. מתרגמינן בית פלך טרכונא, וראיתי תרגום ירושלמי (תרגום שני א, ג.) במגלת אסתר קורא פלטין טרכונין, למדתי חבל ארגוב הפרכיא (ל) היכל מלך, כלומר שהמלכות נקראת על שמה, וכן את הארגוב דמלכים, אצל היכל מלך הרגו פקח בן רמליהו לפקחיה (מלכים-ב טו, כה.), למדתי שכך נקראת שם (מ) ההפרכיא: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ל) כלומר מתוך תרגום ירושלמי למדתי הואיל וקורין לפלטין טרכונין שמע מינה דארגוב גם כן לשון טרכונין ופירושו הפרכיא דהיינו היכל המלך: (מ) דהיינו עיר חשובה: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  חבל ארגוב. דברי המתרגם ארמית ידועים וי''א שהוא שם אדם היה בחלקו מירושת אביו זה החבל וי''א כי האל''ף נוסף והוא מגזרת ורגבים ידובקו בדרך רחוקה: (אבן עזרא)


{ה}  כָּל אֵלֶּה עָרִים בְּצֻרֹת חוֹמָה גְבֹהָה דְּלָתַיִם וּבְרִיחַ לְבַד מֵעָרֵי הַפְּרָזִי הַרְבֵּה מְאֹד:

 אונקלוס  כָּל אִלֵין קִרְוִין כְּרִיכָן מַקְפָן שׁוּר רָם דִילְהֶן דָשִׁין וְעַבְּרִין בַּר מִקִרְוֵי פַּצְחַיָא סַגִי לַחֲדָא: (אונקלוס)

 יונתן  כָּל אִלֵין קִירְוִין חַקְרָא מַקְפִין שׁוּרִין רָמִין אֲחִידָן בְּתַרְעִין וּנְגָרִין בַּר מִקִּרְוֵי פַּצְחַיָיא סַגִי לַחֲדָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  מערי הפרזי. פרזות ופתוחות בלא חומה, וכן פרזות תשב ירושלים (זכריה ב, ח.): (רש"י)


{ו}  וַנַּחֲרֵם אוֹתָם כַּאֲשֶׁר עָשִׂינוּ לְסִיחֹן מֶלֶךְ חֶשְׁבּוֹן הַחֲרֵם כָּל עִיר מְתִם הַנָּשִׁים וְהַטָּף:

 אונקלוס  וְגַמַרְנָא יָתְהוֹן כְּמָא דִי עֲבַדְנָא לְסִיחוֹן מַלְכָּא דְחֶשְׁבּוֹן גַמַר כָּל קִרְוֵי גֻבְרַיָא נְשַׁיָא וְטַפְלָא: (אונקלוס)

 יונתן  וּגְמַרְנָא יַת קִירְוֵיהוֹן הֵיכְמָא דַעֲבַדְנָא לְסִיחוֹן מַלְכָּא דְחֶשְׁבּוֹן הֵיכְדֵין גָּמַרְנָא יַת כָּל קִרְוֵוי גוּבְרַיָא נְשַׁיָא וְטַפְלָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  החרם. לשון הוה, הלוך וכלות: (רש"י)


{ז}  וְכָל הַבְּהֵמָה וּשְׁלַל הֶעָרִים בַּזּוֹנוּ לָנוּ:

 אונקלוס  וְכָל בְּעִירָא וַעֲדִי קִרְוַיָא בַּזָנָא לָנָא: (אונקלוס)

 יונתן  וְכָל בְּעִירֵי וְעֶדְיֵי קִרְוַיָא בָּזָנָא לָנָא: (תרגום יונתן)

 בעל הטורים  בזונו לנו. תחלה אמר בזזנו לנו מתחלה היתה הביזה חביבה בעיניהם ולבסוף היתה כ''כ הרבה עד שהיתה בזויה בעיניהם וזהו בזונו לנו: (בעל הטורים)


{ח}  וַנִּקַּח בָּעֵת הַהִוא אֶת הָאָרֶץ מִיַּד שְׁנֵי מַלְכֵי הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן מִנַּחַל אַרְנֹן עַד הַר חֶרְמוֹן:

 אונקלוס  וּנְסִבְנָא בְּעִדָנָא הַהִיא יָת אַרְעָא מִיַד תְּרֵין מַלְכֵי אֱמֹרָאָה דִי בְּעִבְרָא דְיַרְדְנָא מִנַחֲלָא דְאַרְנֹן עַד טוּרָא דְחֶרְמוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  וּנְסֵיבְנָא בְּעִידָנָא הַהִיא יַת אַרְעָא מִן רְשׁוּת תְּרֵין מַלְכֵי אֱמוֹרָאֵי דִבְעִיבְרָא דְיוֹרְדְּנָא מִנַּחֲלֵי אַרְנוֹנָא עַד טַוְורָא דְחֶרְמוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  מיד. מרשות: (רש"י)


{ט}  צִידֹנִים יִקְרְאוּ לְחֶרְמוֹן שִׂרְיֹן וְהָאֱמֹרִי יִקְרְאוּ לוֹ שְׂנִיר:

 אונקלוס  צִידֹנָאֵי קְרָאָן לְחֶרְמוֹן סִרְיֹן וֶאֱמֹרָאֵי קְרָאָן לֵהּ טוּר תַּלְגָא: (אונקלוס)

 יונתן  צִידוֹנָאֵי הֲוַון קְרַן לְחֶרְמוֹן טַוְורָא דְמַסְרֵי פֵּירוֹי וֶאֱמוֹרָאֵי קְרַן לֵיהּ טַוָור תַּלְגָא דְלָא פָּסִיק מִנֵיהּ תַּלְגָא לָא בְּקַיְיטָא וְלָא בְּסִתְוָוא: (תרגום יונתן)

 רש"י  צידנים יקראו לחרמון וגו'. ובמקום אחר הוא אומר ועד הר שיאן הוא חרמון (דברים ד, מח.), הרי לו ארבעה שמות, למה הוצרכו ליכתב, להגיד שבח ארץ ישראל שהיו ארבעה מלכיות מתפארות בכך, זו אומרת על שמי יקרא וזו אומרת על שמי יקרא: שניר. הוא שלג בלשון (נ) אשכנז (שנעע) ובלשון כנען: (רש"י)

 שפתי חכמים  (נ) דק"ל כיון דאותיות שרין הם אותיות שניר אלא שנהפכו האותיות שרין שניר וטעמא מאי לכן פירש על שם השלג נקרא שנייא"ר: (שפתי חכמים)

 הרמב"ן  צידנים יקראו לחרמון שרין. ובמקום אחר הוא אומר (להלן ד מח) עד הר שיאון הוא חרמון הרי לו ארבע שמות להגיד שבח ארץ ישראל שהיו ארבע מלכיות מתפארות בכך זה אומר על שמי יקרא וזה אומר על שמי יקרא לשון רש"י מדברי אגדה (ספרי עקב לז) ויתכן שיהיה השבח הזה כך אבל עיקר הכתוב לומר כי צידונים בני בכור כנען יקראו לחרמון שריון בהיותו בידם מלפנים והאמורי היושב בה עכשיו אשר מהם ילכדו אותו ישראל יקראו לו שניר והוא שלג בלשון כנען כמו שרש"י מעיד עליו וכן תרגם אונקלוס ובעבור שהוא הר השלג ומפני הקרירות יהיה חרם יקרא חרמון והוא לו שם כנוי ואולי גם לשון שריון בלשון הצידונים שם שיורה על כך ושם ההר שיאון והכתוב שאמר (שיר השירים ד ח) מראש שניר וחרמון יקראנו בשני כנויין מראש השלג והחרם או טעמו מראש שניר ומכל ההר וכן מה שאמר בדברי הימים (א ה כג) ובני חצי שבט מנשה ישבו בארץ מבשן עד בעל חרמון ושניר והר חרמון המה רבו גם כן פירושו ושניר וכל ההר שהוא הר חרמון אבל "בעל חרמון" עיר או מגדל קראו לו בעל או שהיה שם נעבד אחד מהבעלים ויתכן שאחרי היות ישראל בארץ הוחלפו השמות קצת והיה ההר ההוא גדול וקראו לחלק הגבוה אשר בראשו שניר ולחלק השני חרמון או הם הרים אחרים קראו להם כן אחר התורה ורבים כן וכן וחרמונים מהר מצער (תהלים מב ז) (הרמב"ן)


{י}  כֹּל עָרֵי הַמִּישֹׁר וְכָל הַגִּלְעָד וְכָל הַבָּשָׁן עַד סַלְכָה וְאֶדְרֶעִי עָרֵי מַמְלֶכֶת עוֹג בַּבָּשָׁן:

 אונקלוס  כֹּל קִרְוֵי מֵישְׁרָא וְכָל גִלְעָד וְכָל מַתְנָן עַד סַלְכָה וְאֶדְרֶעִי קִרְוֵי מַלְכוּתָא דְעוֹג בְּמַתְנָן: (אונקלוס)

 יונתן  כָּל קִירְוֵי מֵישְׁרָא וְכָל גִּלְעָד וְכָל מַתְנָן עַד סַלְוָוקִיא וְאֶדְרֶעָת קִרְוֵי מַמְלְכוּתָא דְעוֹג בְּמַתְנָן: (תרגום יונתן)

 ספורנו  ערי ממלכת עוג בבשן. כי רק עוג מלך הבשן נשאר. והטעם שמלך עוג באותו הגליל היה כי הוא לבדו נשאר מיתר הרפאים כי ממלחמת אמרפל וחבריו שהכו את רפאים בעשתרות קרנים נשארו רפאים רבים ואותם הנשארים הכו אותם כני עמון כמו שכאר למעלה וממלחמת העמוניום נשאר הוא לבדו ובהיותו גבור כגבורת שאר הרפאים לכן מלך: (ספורנו)


{יא}  כִּי רַק עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן נִשְׁאַר מִיֶּתֶר הָרְפָאִים הִנֵּה עַרְשׂוֹ עֶרֶשׂ בַּרְזֶל הֲלֹה הִוא בְּרַבַּת בְּנֵי עַמּוֹן תֵּשַׁע אַמּוֹת אָרְכָּהּ וְאַרְבַּע אַמּוֹת רָחְבָּהּ בְּאַמַּת אִישׁ:

 אונקלוס  אֲרֵי לְחוֹד עוֹג מַלְכָּא דְמַתְנָן אִשְׁתָּאַר מִשְׁאָר גִבָּרַיָא הָא עַרְסֵהּ עַרְסָא דְפַרְזְלָא הֲלָא הִיא בְּרַבַּת בְּנֵי עַמוֹן תְּשַׁע אַמִין אָרְכַּהּ וְאַרְבַּע אַמִין פְּתָיַהּ בְּאַמַת מְלַךְ: (אונקלוס)

 יונתן  אֲרוּם לְחוֹד עוֹג מַלְכָּא דְמַתְנָן אִשְׁתְּיַיר מִמוֹתַר גִּיבָּרַיָא דְאִשְׁתֵּצְיוּ בְּטוּבְעָנָא הָא שִׁיוְויֵהּ שַׁוְיָא דְפַרְזְלָא הָא הִיא יְהִיבָא בְּבֵית אַרְכֵיוַון בְּרַבַּת בְּנֵי עַמּוֹן תְּשַׁע אַמִּין אוּרְכָּהּ וְאַרְבַּע אַמִּין פּוּתְיָהּ בְּאַמְתָא דְגַרְמֵיהּ: (תרגום יונתן)

 רש"י  מיתר הרפאים. שהרגו אמרפל וחביריו בעשתרות קרנים, והוא פלט מן המלחמה, שנאמר ויבא הפליט (בראשית יד, יג.), זהו עוג: באמת איש. באמת (ס) עוג: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ס) רצ"ל לפי דאמרינן בגמרא עוג עקר טורא בר תלתא פרסה משמע דגדול מאוד היה וכאן כתיב תשע אמות ארכה וארבע אמות רחבה באמת איש ואי קאי באמת איש אכל אדם נמצא שלא הי' גובהו אלא ח' אמות דהיינו שתי קומות של כל אדם ואמה יתירה ואם כן איך היה יכול לעקור ההר לכך פירש באמת עוג: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  באמת איש. באמת כל אדם והנה הוא כפול ולא יתכן להיות באמתו כי מה בא הכתוב ללמד ועוד שלא יהיה בצלם אדם כלל: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  כי רק עוג מלך הבשן נשאר מיתר הרפאים הנה ערשו ערש ברזל וגו'. ענין הכתוב שבא להגיד כי עוג זה נקרא מלך האמורי בעבור כי מלך עליהם אבל הוא עצמו מן הרפאים הוא ולהגיד על גבהו וגודלו כי היו הרפאים עם גדול ורם כענקים אמר כי ערשו ערש ברזל לא יסבול אותו ערש עצים כשאר בני אדם והוא בעיר רבה שהיתה עיר מושבו וכאשר השמידו בני עמון את הרפאים כאשר נזכר למעלה (ב כא) ונלכדה עירו ניצל הוא לבדו מידם וזהו שנאמר כי רק עוג נשאר מיתר הרפאים והנה נשארה מטתו שמה ברבה אשר היא עתה לבני עמון והעמונים קיימו אותה לעדות כי השמידו עם גדול ורם והאיש הגבור אשר כגובה ארזים גבהו וחסון הוא כאלונים לכדו ממנו מלכותו וזה טעם "הנה" כלומר הנה העדות קיימת שהיא ערש ברזל וארוכה ורחבה מאד וקיימת היא ברבת בני עמון כי ערשו אשר בעשתרות היתה לשלל ואבדה וטעם באמת איש הגדול בבני אדם כמו וחזקת והיית לאיש (מלכים א ב ב) ועל דעת אונקלוס באמת איש באמת האיש ותרגום מלך וכן את הכבש אחד (במדבר כח ד) בלילה הוא (בראשית יט לג) וכן רבים כלומר באמת עוג עצמו (הרמב"ן)

 בעל הטורים  הלה היא. בה''א כתיב יבא מי שמלך הל''ה שנים והוא דור חמישי שלמון בועז עובד ישי דוד ויקח הערים האלה. דבר אחר מרמז על משה שהיה ה''א ה''א אמה ודלג י' אמה וכלי מלחמתו י' אמה והכהו בקרסוליו שהוא י' אמה: (בעל הטורים)

 ספורנו  באמת איש. באמת כל אחד מאותם הרפאים ומלת איש תורה כל אחד ואחד כמו איש לבצעו מקצהו. ויכו איש אישו וזולתם. אמר אע''פ שאותה הערש היתה תשע אמות ארכה באמת כל אחד מהם והיתה בלי ספק אמות בינוניות הרבה מאד יותר מתשע אמות אולי על אחת כמה וכמה. ובזה יובן גודל אותם הענקים וחזקם. ועכ''ז השמידו אותם בני עמון בגזרת האל ית' כמו שבאר למעלה: (ספורנו)


{יב}  וְאֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת יָרַשְׁנוּ בָּעֵת הַהִוא מֵעֲרֹעֵר אֲשֶׁר עַל נַחַל אַרְנֹן וַחֲצִי הַר הַגִּלְעָד וְעָרָיו נָתַתִּי לָראוּבֵנִי וְלַגָּדִי:

 אונקלוס  וְיָת אַרְעָא הָדָא יְרִיתְנָא בְּעִדָנָא הַהִיא מֵעֲרֹעֵר דִי עַל נַחֲלָא דְאַרְנֹן וּפַלְגוּת טּוּרָא דְגִלְעָד וְקִרְווֹהִי יְהָבִית לְשִׁבְטָא דִרְאוּבֵן וּלְשִׁבְטָא דְגָד: (אונקלוס)

 יונתן  וְיַת אַרְעָא הֲדָא יְרִיתְנָא בְּעִידָנָא הַהִיא מֵעֲרוֹעֵר וְעַד כֵּיף נַחֲלָא וּפַלְגוּת טַוְורָא דְגִלְעָד וְקִירְוֵיהּ יְהָבִין לְשֵׁבֶט רְאוּבֵן וּלְשֵׁבֶט גָּד: (תרגום יונתן)

 רש"י  ואת הארץ הזאת ירשנו בעת ההוא. האמורה למעלה, (ע) מנחל ארנון ועד הר חרמון: מערער אשר על נחל ארנון. אינו מחובר לראשו של מקרא אלא לסופו, על נתתי לראובני (פ) ולגדי, אבל לענין ירושה עד הר חרמון היה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ע) פירוש לא האמורה אחריו מערוער אשר על נחל ארנון כי הארץ אשר ירשו בעת ההיא מנחל ארנון עד הר חרמון היתה לא מערוער עד חצי הר הגלעד בלבד אלא על כרחך דהכי קאמר ואת הארץ האמורה למעלה שלקחנו משני המלכים שהוא מנחל ארנון עד הר חרמון ירשנו אותה והחזקנו בה ואחר כך התחיל סיפור אחר ואמר מערוער אשר על נחל וגו' נתתי לראובני ולגדי והשאר נתתי לחצי שבט מנשה וגו': (פ) רצ"ל דבפסוק משמע שלא ירשו אלא ארץ זו ונתנו לראובני ולגדי ואחר כך כתיב ויתר הגלעד וכו' נתתי לחצי שבט המנשה וכי מאין היה להם ארץ זו כיון שלא ירשו יותר ועל זה פירש האמורה למעלה מנחל ארנון וכו' רצ"ל ואת הארץ הזאת האמורה ירשנו בעת ההיא ומאותו ארץ נתתי לראובני ולגדי ולחצי שבט מנשה: (שפתי חכמים)


{יג}  וְיֶתֶר הַגִּלְעָד וְכָל הַבָּשָׁן מַמְלֶכֶת עוֹג נָתַתִּי לַחֲצִי שֵׁבֶט הַמְנַשֶּׁה כֹּל חֶבֶל הָאַרְגֹּב לְכָל הַבָּשָׁן הַהוּא יִקָּרֵא אֶרֶץ רְפָאִים:

 אונקלוס  וּשְׁאָר גִלְעָד וְכָל מַתְנָן מַלְכוּתָא דְעוֹג יְהָבִית לְפַלְגוּת שִׁבְטָא דִמְנַשֶׁה כֹּל בֵּית פָּלַךְ טְרָכוֹנָא לְכָל מַתְנָן הַהוּא מִתְקְרֵי אַרְעָא גִבָּרַיָא: (אונקלוס)

 יונתן  וּשְׁאָר גִּלְעָד וְכָל מַתְנָן מַלְכוּתֵיהּ דְּעוֹג יְהָבִית לַחֲצִי שֵׁבֶט מְנַשֶּׁה כָּל תְּחוּם בֵּית פְּלַךְ טַרְגוֹנָא וְכָל מַתְנָן הַהוּא מִתְקְרֵי אֲרַע גִּבָּרַיָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  ההוא יקרא ארץ רפאים. היא אותה (צ) שנתתי לאברהם: (רש"י)

 שפתי חכמים  (צ) ר"ל לעיל גם כן כתיב ארץ רפאים אבל זו היא רפאים שנתתי לאברהם: (שפתי חכמים)

 הרמב"ן  כל חבל הארגב לכל הבשן ההוא יקרא ארץ רפאים. פירוש וכל חבל הארגוב לכל הבשן אשר הוא נקרא ארץ רפאים כלשון וכל ההקדיש שמואל הרואה ושאול בן קיש (דהי"א כו כח) ההושיבו נשים נכריות (עזרא י יז) שהה"א בהם במקום אשר וכן רבים והיה נקרא מכלל ארץ רפאים על שם עוג המולך בה או מפני שהיתה מתחלה לרפאים ונשארה לעוג כי הוא והעם היושב בה מיתר הרפאים (הרמב"ן)

 אור החיים  ההוא יקרא ארץ רפאים. פירשתי למעלה כי הכונה היא תקרא ולא תחשב כפי האמת, שאם אינך אומר כן והיא בכלל הרפאים מה שנתן ה' לישראל תקשה ברייתא דספרי שאמרו אשר ה' אלהיך נותן לך פרט לעבר הירדן שנטלתה מעצמך ע''כ, והלא בכלל מה שנתן ה' היא, ומה גם לדברי רבותינו ז''ל שאמרו ברבות (ב''ר פמ''ד) שהרפאים זה חוי ומצינו שמנאו הכתוב בכלל הז' שנתן להם בעלותם מארץ מצרים דכתיב ואומר אעלה אתכם מעני מצרים אל ארץ הכנעני וגו' והחוי וגו', אלא ודאי שאין ארץ עוג נחשבת רפאים אלא שנטלוה מעצמן:

וא''ת והלא מצינו שהאמורי גם כן נזכר בשבעה עממין אשר אמר ה' שיתן להם בעלותם מארץ מצרים והוא סיחון דכתיב (במדבד כ''א כ''א) מלך האמורי וכתיב (שם כ''ה) וישב ישראל בערי האמורי וחזרה קושיתנו לדברי ספרי, זו אינו קושיא, כי ערי האמורי האמורים בסיחון אינם מה שנתן ה' לאברהם כמו שגילה הכתוב בפי' שם (שם כ''ו) כי חשבון עיר סיחון וגומר והוא נלחם במלך מואב הראשון ויקח את כל ארצו מידו וגו', הרי שארץ סיחון מואבית היא, אלא שזכה בה סיחון ונקראת אמורי בשביל סיחון שהיה מלך על האמורי ולעולם לא באה בכלל מתנת שבעה אומות שהגיע זמנם:

עוד נראה כי לעולם כל אשר בשם רפאים יכונה נכלל במאמר ה' לאברהם ואת הרפאים, וארץ סיחון ועוג בכלל אשר נתן ה' היא שהרי קראה הכתוב ארץ האמורי וארץ עוג גם כן הרי קראה רפאים שהם החוי, ופירוש ברייתא של ספרי שאמר פרט לעבר הירדן הוא על ישיבת הארץ, כי הגם שנתן ה' ז' עממין לאברהם לא כל הארצות שוות בענין זה שיהיו ראוים לדור בהם, ויהיה זה כענין קדושת הארץ עצמו שמצינו עשר הדרגות קדושה בארץ עצמה במקומותיה, ותהיה ארץ סיחון ועוג פחותה למטה, והגם שנתן ה' אותה לאברהם תהיה לשלל עמה וגוף הארץ תהיה כשאר השלל או לשמה אבל לא לדירה:

והוא מה שאמרו בספרי לתת לנו פרט לעבר הירדן שם דקדק הכתוב לומר באתי אל הארץ אשר נשבע ה' לתת לנו פי' הארץ אשר נשבע ה' שיתן לנו לדירתנו, למעט שאר ארצות שהגם שנתנם לנו לא נתן הארץ לדירה מפני שאינה ראויה לקדושה, ותמצא שנתן גם כן עמון ומואב ואדום שהם הקיני והקניזי והקדמוני וכתיב (ירטי' מ''ט) והיתה אדום לשמה, וכמו כן היתה ראויה להיות ארץ סיחון ועוג, אבל ארץ ישראל היא מה שנשבע ה' לתת לישראל לשכון שם. ושמור לך כלל זה גם כן שהגם שלא נתן ה' הארץ לדור בה, וגם שלא נתן עמה לאברהם וכבשוה רוב ישראל יש לנהוג בה דין קדושה בשביל שנכבשה לפני ה': (אור החיים)


{יד}  יָאִיר בֶּן מְנַשֶּׁה לָקַח אֶת כָּל חֶבֶל אַרְגֹּב עַד גְּבוּל הַגְּשׁוּרִי וְהַמַּעֲכָתִי וַיִּקְרָא אֹתָם עַל שְׁמוֹ אֶת הַבָּשָׁן חַוֹּת יָאִיר עַד הַיּוֹם הַזֶּה:

 אונקלוס  יָאִיר בַּר מְנַשֶׁה נְסִיב יָת כָּל בֵּית פְּלַךְ טְרָכוֹנָא עַד תְּחוּם גְשׁוּרָאָה וְאַפְקֵירוֹס וּקְרָא יָתְהוֹן עַל שְׁמֵהּ יָת מַתְנָן כַּפְרָנֵי יָאִיר עַד יוֹמָא הָדֵין: (אונקלוס)

 יונתן  וְיָאִיר בַּר מְנַשֶּׁה נְסִיב יַת כָּל תְּחוּם פְּלַךְ טַרְגוֹנָא עַד תְּחוּם קִרְוֵי וְאַנְטִיקֵירוֹס וּקְרָא יַתְהוֹן עַל שְׁמֵיהּ יַת מַתְנָן כַּפְרָנֵי יָאִיר עַד יוֹמָא הָדֵין: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  יאיר בן מנשה. פירשתיו שהוא מבני יהודה: הגשורי והמעכתי. שני גוים: (אבן עזרא)


{טו}   שביעי  וּלְמָכִיר נָתַתִּי אֶת הַגִּלְעָד:

 אונקלוס  וּלְמָכִיר יְהָבִית יָת גִלְעָד: (אונקלוס)

 יונתן  וּלְמָכִיר יְהָבִית יַת גִּלְעָד: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  ולמכיר. מפורש: (אבן עזרא)


{טז}  וְלָראוּבֵנִי וְלַגָּדִי נָתַתִּי מִן הַגִּלְעָד וְעַד נַחַל אַרְנֹן תּוֹךְ הַנַּחַל וּגְבֻל וְעַד יַבֹּק הַנַּחַל גְּבוּל בְּנֵי עַמּוֹן:

 אונקלוס  וּלְשִׁבְטָא דִרְאוּבֵן וּלְשִׁבְטָּא דְגָד יְהָּבִית מִן גִלְעָד וְעַד נַחֲלָא דְאַרְנֹן גוֹ נַחֲלָא וּתְחוּם וְעַד יוּבְקָא דְנַחֲלָא תְּחוּם בְּנֵי עַמוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  וּלְשֵׁבֶט רְאוּבֵן וּלְשֵׁבֶט גָּד יְהָבִית מִן גִּלְעָד וְעַד נַחֲלָאאַרְנוֹנָא מְצִיעוּת נַחֲלָא וּתְחוּמֵיהּ וְעַד יוּבְקָא דְנַחֲלֵי תְּחוּמָא דִבְנֵי עַמּוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  תוך הנחל וגבול. כל הנחל ועוד מעבר לשפתו, (ק) כלומר עד ועד בכלל ויותר מכאן: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ק) פירוש נחלתו של גד שהיתה לפאת מזרחו של ירדן נמשך גורל נחלתו למערב של נחל ארנון כי פירוש וגבול גם הוא גבולו ועוד מעבר הנחל והלאה לצד מערבי עד יבוק ועד בכלל זה שגם יבוק בכלל ויותר מכן: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  תוך הנחל וגבול. שלו וכן והירדן וגבול: (אבן עזרא)


{יז}  וְהָעֲרָבָה וְהַיַּרְדֵּן וּגְבֻל מִכִּנֶּרֶת וְעַד יָם הָעֲרָבָה יָם הַמֶּלַח תַּחַת אַשְׁדֹּת הַפִּסְגָּה מִזְרָחָה:

 אונקלוס  וּמֵישְׁרָא וְיַרְדְנָא וּתְחוּמֵהּ מִגֵנוֹסַר וְעַד יַמָא דְמֵישְׁרָא יַמָא דְמִלְחָא תְּחוֹת מַשְׁפַּךְ מְרָמָתָא מָדִינְחָא: (אונקלוס)

 יונתן  וּמֵישְׁרָא וְיוֹרְדְּנָא וּתְחוּם מִגְנִיסַר וְעַד יַמָּא דְמֵשְׁרָא וְקַרְתָּא טְבַרְיָה דִסְמִיכָא לְיַמָא דְמִלְחָא תְּחוֹת שַׁפְכוּת מַיָא מֵרַמָתָא מַדִּינְחָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  מכנרת. מעבר הירדן המערבי היה, (ר) ונחלת בני גד מעבר הירדן המזרחי, ונפל בגורלם רוחב הירדן כנגדם ועוד מעבר לשפתו עד כנרת, וזהו שנאמר והירדן וגבול, הירדן ומעבר לו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ר) פירוש כנרת זו לצד מערב של ירדן מאחר שנחלת גד לפאת מזרח הירדן נמצא שנמשכה נחלתו ממזרח הירדן על כל רחבו ועוד מעבר הירדן והלאה לפאת מערב הירדן עד כנרת וזהו הירדן וגבול שפירושו הירדן עצמו הוא מכלל הנחלה וגם מעבר לו עד כנרת: (שפתי חכמים)


{יח}  וָאֲצַו אֶתְכֶם בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם נָתַן לָכֶם אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת לְרִשְׁתָּהּ חֲלוּצִים תַּעַבְרוּ לִפְנֵי אֲחֵיכֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כָּל בְּנֵי חָיִל:

 אונקלוס  וּפַקֵדִית יָתְכוֹן בְּעִדָנָא הַהִיא לְמֵימָר יְיָ אֱלָהֲכוֹן יְהַב לְכוֹן יָת אַרְעָא הָדָא לְמֵירְתַהּ מְזָרְזִין תַּעְבְּרוּן קֳדָם אֲחֵיכוֹן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כָּל מְזָרְזֵי חֵילָא: (אונקלוס)

 יונתן  וּפַקֵּידִית יַתְכוֹן שֵׁבֶט רְאוּבֵן וְשֵׁבֶט גָּד וּפַלְגוּת שֵׁבֶט מְנַשֶּׁה בְּעִידָנָא הַהִיא לְמֵימָר יְיָ אֱלָהָכוֹן יָהִיב לְכוֹן יַת אַרְעָא הָדָא לְמֵירְתָהּ מְזַיְנִין תַּעַבְרוּן קֳדָם אֲחוּכוֹן בְּנֵי יִשְרָאֵל כָּל מְזַרְזֵי חֵילָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  ואצו אתכם. לבני ראובן וגד (ש) היה מדבר: לפני אחיכם. הם היו הולכים לפני ישראל (ת) למלחמה, לפי שהיו גבורים ואויבים נופלים לפניהם, שנאמר וטרף זרוע אף קדקד (דברים לג, כ.):

חסלת פרשת אלה הדברים: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ש) רצ"ל דהא כל התוכחות מתחלת הספר עד כאן כולן היו לנוכח כל ישראל ואם כן היאך מוסב עליו חלוצים תעברו לפני אחיכם בני ישראל וכי ישראל יעברו לפני ישראל ועל זה פירש לבני ראובן וגד היה מדבר: (ת) דאם לא כן מאי לפני ישראל עם בני ישראל מיבעי ליה: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ואצו אתכם. עם בני ראובן וגד ידבר בעבור שהיו בכלל ישראל אמר אתכם ולא אותם והפך זה ויצו משה את הלוים לקוח את ספר התורה כי אנכי ידעתי את מריך איננו מדבר עם הלוים רק עם כל ישראל ובעבור היות הלוים בכלל דבר אליהם:

חסלת פרשת אלה הדברים (אבן עזרא)


{יט}  רַק נְשֵׁיכֶם וְטַפְּכֶם וּמִקְנֵכֶם יָדַעְתִּי כִּי מִקְנֶה רַב לָכֶם יֵשְׁבוּ בְּעָרֵיכֶם אֲשֶׁר נָתַתִּי לָכֶם:

 אונקלוס  לְחוֹד נְשֵׁיכוֹן וְטַפְלְכוֹן וּבְעִירְכוֹן יְדַעְנָא אֲרֵי בְעִיר סַגִי לְכוֹן יֵתְבוּן בְּקִרְוֵיכוֹן דִי יְהָבִית לְכוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  לְחוֹד נְשֵׁיכוֹן טַפְלְכוֹן וּבְעִירֵיכוֹן יָדַעְנָא אֲרוּם בְּעִיר סַגִי לְכוֹן יֵתְבוּן בְּקִירְוֵיכוֹן דִּי יְהָבִית לְכוֹן: (תרגום יונתן)


{כ}   מפטיר  עַד אֲשֶׁר יָנִיחַ יְהֹוָה לַאֲחֵיכֶם כָּכֶם וְיָרְשׁוּ גַם הֵם אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם נֹתֵן לָהֶם בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן וְשַׁבְתֶּם אִישׁ לִירֻשָּׁתוֹ אֲשֶׁר נָתַתִּי לָכֶם:

 אונקלוס  עַד דִי יְנִיחַ יְיָ לַאֲחֵיכוֹן כְּוָתְכוֹן וְיֵרְתוּן אַף אִנוּן יָת אַרְעָא דַיְיָ אֱלָהֲכוֹן יָהֵב לְהוֹן בְּעִבְרָא דְיַרְדְנָא וּתְתוּבוּן גְבַר לִירֻתְּתֵהּ דִי יְהָבִית לְכוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  עַד זְמַן דִּינִיחַ יְיָ לַאֲחוּכוֹן כְּוַותְכוֹן וְיֵירְתוּן אוּף הִינוּן יַת אַרְעָא דַיְיָ אֱלָהָכוֹן יָהִיב לְכוֹן וּתְתוּבוּן גְּבַר לִירוּתָתֵיהּ דִּיהָבִית לְכוֹן: (תרגום יונתן)


{כא}  וְאֶת יְהוֹשׁוּעַ צִוֵּיתִי בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר עֵינֶיךָ הָרֹאֹת אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם לִשְׁנֵי הַמְּלָכִים הָאֵלֶּה כֵּן יַעֲשֶׂה יְהֹוָה לְכָל הַמַּמְלָכוֹת אֲשֶׁר אַתָּה עֹבֵר שָׁמָּה:

 אונקלוס  וְיָת יְהוֹשׁוּעַ פַּקֵדִית בְּעִדָנָא הַהִיא לְמֵימָר עֵינָיךְ חֲזָאָן יָת כָּל דִי עֲבַד יְיָ אֱלָהֲכוֹן לִתְרֵין מַלְכַיָא הָאִלֵין כֵּן יַעְבֵּד יְיָ לְכָל מַלְכְּוָתָא דִי אַתְּ עָבֵר לְתַמָן: (אונקלוס)

 יונתן  וְיַת יְהוֹשׁוּעַ פַּקֵדִית בְּעִידָנָא הַהוּא לְמֵימָר עֵינָךְ חַמְיָין יַת כָּל דְּעָבַד יְיָ אֱלָהָךְ לִתְרֵין מַלְכַיָא הָאִילֵין הֵיכְדֵין יַעֲבִיד יְיָ לְכָל מַלְכְוָותָא דְאַנְתְּ עָבַר לְתַמָּן: (תרגום יונתן)

 אור החיים  ואת יהושע צויתי וגו'. פירוש צויתי לבל יירא מהעמים, כמו שאמר בסמוך לא תיראום, ואינו חוזר על מאמר עיניך הרואות כי בזה לא יוצדק לשון צווי, וטעם שלא סמך מאמר זה למאמר נפילת סיחון ועוג וכתבו אחר הנחלת ארצם לבני גד ובני ראובן ותנאיהם, לפי שמאמצעות תנאי זה שהתנה משה עם בני גד ובני ראובן יולד המיחוש ממה שמבקש עזר בגבורים, וה' הוא הלוחם מה צורך בחלוצי בני גד ובני ראובן, אשר על כן סמך מאמר ואת יהושע וגו' למאמר חלוצת בני גד ובני ראובן לומר שלא תחשוב שצריך גבורת חוגרים ותבא בלבך יראה, כי אינכם צריכין למלחמה, והוא מה שגמר אומר כי ה' אלהיכם הוא הנלחם לכם, דקדק לומר הוא למעט מיחוש הנשמע ממצות בני גד ובני ראובן חלוצים תעברו, וטעם שהוצרך לחלוצת בני גד ובני ראובן פירשתי בפרשת מטות, ועיין בסמוך בפסוק את כל:

בעת ההיא לאמר. טעם אומרו בעת ההיא, פי' בעת שראה התנאי שהתניתי עם בני גד ובני ראובן יעור המיחוש על דרך שפירשתי בפסוק הקודם לזה, ואומרו לאמר, אפשר שלא אמר לו בעת ההיא לשון זה עצמו לזה אמר לאמר פי' מכוון המאמר הוא זה. עוד ירצה שציוהו לאמר לישראל בזמן שיכנסו למלחמת ז' עממין להסיר מורך מלבם:

את כל אשר עשה וגו' כן יעשה וגו'. במאמר זה כלל טעם מצותו לבני גד ובני ראובן לעבור עם ישראל את הירדן, כי כדרך שעשה ה' לב' מלכי האמורי כן יעשה לכל הממלכות וגו' וכשם שמעשה שני מלכי האמורי היו יחד שבטי ישראל שנים עשר כמו כן בעבר הירדן יהיו כלם נקבצים חלוצים לפני ה', ולטעם זה הוא שצוה משה שיעברו בני גד ובני ראובן חלוצים למלחמת מצוה, אבל לעולם ה' הוא הנלחם ולא החלוצים, ומעתה לא היה יכול משה לומר ליהושע עיניך הרואות וגו' אלא אחר שהתנה עם בני גד ובני ראובן לעבור חלוצים, אבל זולת זה אין ראיה ממה שראה שאינו דומה זכות י''ב שבטים לזכות ט' ומחצה, והוא עצמו שפירשתי בפסוק (במדבר ל''ב ו') ואתם תשבו פה שאמר לבני גד וראובן: (אור החיים)


{כב}  לֹא תִּירָאוּם כִּי יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם הוּא הַנִּלְחָם לָכֶם: (ססס)

 אונקלוס  לָא תִדְחֲלוּן מִנְהוֹן אֲרֵי יְיָ אֱלָהָכוֹן מֵימְרֵהּ מְגִיחַ לְכוֹן: ססס: [ססס] (אונקלוס)

 יונתן  לָא תְדַחֲלוּן מִנְהוֹן אֲרוּם מֵימְרָא דַיְיָ אֱלָהָכוֹן מְגִיחַ לְכוֹן: (תרגום יונתן)

 אור החיים  לא תיראום. הגם שמדבר ליהושע אמר לשון רבים לכלול גם כל ישראל לומר שלא יהיה אפילו אחד מישראל ירא מהם כי ה' נלחם להם, ולמה שפירשתי לאמר לישראל אמר לשון שידבר בו לישראל שיבטחו באלהים חיים:

חסלת פרשת דברים (אור החיים)

---

פרשת ואתחנן

---

{כג}  וָאֶתְחַנַּן אֶל יְהֹוָה בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר:

 אונקלוס  וְצַלֵיתִי קֳדָם יְיָ בְּעִדָנָא הַהִיא לְמֵימָר: (אונקלוס)

 יונתן  ואתחנן וּבָעִית רַחֲמִין מִן קֳדָם יְיָ בְּעִידָנָא הַהוּא לְמֵימָר: (תרגום יונתן)

 רש"י  ואתחנן. אין חנון בכל מקום (א) אלא לשון מתנת חנם, אע"פ שיש להם לצדיקים לתלות במעשיהם הטובים, אין מבקשים מאת המקום אלא מתנת חנם, לפי שאמר לו וחנותי את אשר אחון (שמות לג, יט.), (ב) אמר לו בלשון ואתחנן. דבר אחר, (ג) זה אחד מעשרה לשונות שנקראת תפלה, (ד) כדאיתא בספרי (כו.): בעת ההיא. לאחר שכבשתי (ה) ארץ סיחון ועוג דמיתי שמא הותר (ו) הנדר (ספרי שם): לאמר. זה אחד משלשה מקומות (ז) שאמר משה לפני המקום, איני מניחך עד שתודיעני אם תעשה שאלתי אם לאו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (א) דאם לא כן הל"ל ואתפלל: (ב) רצ"ל מהיכן ידע משה לבקש מהקדוש ברוך הוא בקשה אף במתנת חנם ולא בשביל מעשים טובים ועל זה פירש וחנותי וגו': (ג) דלטעם ראשון קשה למה לא כתיב ואתחנם לכן קאמר דבר אחר כו' ולטעם אחרון קשה למה לא אמר ויחל כדלעיל: (ד) ואלו הן שועה צעקה נאקה רנה פצור קריאה נפול פלול פגיעה תחנה: (ה) דק"ל דהא לעיל מיניה כתיב ואת יהושע צויתי בעת ההיא וגו' שפירושו בעת כיבוש סיחון ועוג ועלה קאי ואתחנן ומתרץ לאחר כו' דמיתי שהותר קצת הנדר לכך עלתה על דעתי להתפלל כדי שאכנס לארץ כו': (ו) ואם תאמר וכיון שהותר הנדר תפלה זו למה ויש לומר דהכי קאמר משה קודם כיבוש ארץ סיחון ועוג לא עלתה על דעתי להתפלל כיון שהיה גזר דין עם שבועה לא יועיל שום תפלה אבל לאחר הכבוש והנחיל לבני גד ובני ראובן וחצי שבט מנשה אמרתי שמא הותר הנדר דנדר שהותר מקצתו הותר כולו ואם כן הוי גזר דין בלא שבועה להכי מהני תפילה: (ז) כ' הרא"ם צריך עיון דבספרי חשיב ה' מקומות ור' אלעזר בן עזריה אומר בד' מקומות בקש משה וכו' והביא כולם אם כן דברי רש"י דלא כמאן ונראה לי הא דכתב רש"י הכא זה אחד מג' מקומות כו' ר"ל שהתפלל משה עליהם ובקש מהקדוש ברוך הוא שימלא שאלותיו ושיודיענו אם יעשה שאלתו ובקשתו כמו גבי מרים שבקש שירפא אותה מצרעתה וכן גבי יפקוד ה' אלהי הרוחות בקש שירשו בניו אחריו גדולתו וכמו שפירש רש"י שם והכא התפלל שיעבור הירדן אבל השנים האחרים שמביא שמה דהיינו האחד וידבר משה לפני ה' לאמר מה אעשה לעם הזה וגו' שאמר משה הודיעני אם נופל אני בידם כו' אותן שני דברים אינן אלא הודעה בעלמא ולא בקשה ותפלה שימלא את שאלתו וכן הוא בדברי רש"י אם תדקדק בלשונו הכא: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ואתחנן. הטעם וכבר התחננתי כי כאשר הזכיר יהושע ואמר צויתיו בעבור כי אינני עובר עמכם כי התחננתי לשם לעבור עמכם בעבור כי לגדולת השם אין חקר וחדשים לבקרים רבה אמונתך: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  ואתחנן אל ה' בעת ההוא לאמר. כאשר הזכיר כבוש ארץ סיחון ועוג ואמר (לעיל פסוק כא) ואת יהושע צויתי בעת ההיא הזכיר כי אני לא אעבור שם כי התחננתי אל השם הנכבד ולא שמע אלי וצוה אותי לחזק את יהושע כי הוא יעבור וטעם בעת ההיא רמז לעת הגזרה שהזכיר (לעיל א לז) גם בי התאנף ה' ולא נזכרה שם התחנה ביום המעשה והנכון כי "בעת ההיא" בעת הנזכרת שכבשתי סיחון ועוג והתחלתי להלחם בעממין שניתנו לישראל וחלקתי הארץ לשני השבטים והיה זה כאשר נאמר לו (במדבר כז יב) עלה אל הר העברים הזה כי אז בקש רחמים על הדבר והתחנן התחנה הזאת וכאשר לא שמע השם בקולו חזר והתפלל יפקוד ה' אלהי הרוחות לכל בשר איש על העדה כמו שנזכר שם (פסוק טז) וזהו וצו את יהושע (להלן פסוק כח) אבל הזכיר שם התפלה אשר נענה עליה וכאן הזכיר זה להודיע כי הארץ היתה חביבה עליו מאד ולא זכה אליה בעבורם וכל זה מתוכחותיו (הרמב"ן)

 בעל הטורים  ואתחנן. לעיל כתיב לא תיראום חזקתי את ישראל אולי ירחם עלי: ואתחנן. בגימטרי' שירה שאמר לפניו שירה כדי שישמע תפלתו: סמך ה' אלהיכם לואתחנן לומר שויתי ה' לנגדי תמיד: (בעל הטורים)

 אור החיים  ואתחנן אל ה' בעת ההיא לאמר. צריך לדעת אומרו בעת ההיא, ורבותינו ז''ל אמרו (ספרי) כשראה שנפל סיחון ועוג לפניו וכו', לדבריהם חוזר למה שלפניו שהיא מלחמת סיחון ועוג, ולפי זה טעם המאמר לומר שזולת מה שהיה בעת ההיא לא הייתי מתפלל כי הגזירה כבר נגזרה:

ונראה לומר בהעיר עוד אמרו לאמר, ורבותינו ז''ל דרשו (שם) שאמר משה לה' השיבני על דברי אם אני נכנס לארץ, וזה דרך דרש, אכן פירוש אומרו בעת ההיא הוא זמן שנשבע ה' על דור המדבר שלא יראו את הארץ שאמר בפרשה שלמעלה וכללו למשה בכלל שבועת הגזירה כמו שאמר (א' ל''ז) גם בי התאנף ה' בגללכם, בעת ההיא התחנן לה' לבטל גזירתו ולהתיר השבועה כרמוז במאמר אתה החלות ודרשו רבותינו ז''ל לשון התרת שבועה כאשר אבאר בסמוך, וטעם המאמר הוא להודיעם לבל יחשדהו שלא התפלל אלא על עצמו לבטל גזירתו ולא חש לדורו והעלים עין ממנו ותם כל הדור ההוא, לזה אמר בעת ההיא פירוש קודם שנתקיימה הגזירה התחנן לה':

והגם שבתחילתו לא מצינו שלא הזכיר אלא על עצמו ולא עמו, אף על פי כן כונתו היתה בחכמה שהתפלל על עצמו להתיר שבועה שעליו ואחר כך יאמר לפניו לבטל גם על ישראל, ויהיה הדבר קל להשיג מדין נדר שהותר מקצתו הותר כלו (נדרים סו.), והוא אומרו לאמר פירוש אין תכלית הדבר בדברים הנאמרים אלא לאמר עוד דברים אחרים, וזה עשה בחכמה כי יותר יהיה נקל להתקבל תפלתו על עצמו להתיר שבועת הגזירה שעליו להיותו נקי וצדיק מהתיר שבועת גזירת ישראל שהם בעלי העון, וכל דברי משה יגידו צדקת ה' עשה:

עוד נתכוון לדייק ד' תנאים הצריכין לקבלת תפלה, אחד שיתפלל כעני הדופק על הפתח כדרך אומרו (משלי י''ח) תחנונים ידבר רש, ב' שיבקש ממקור הרחמים, ג' זמן התפלה כדרך אומרו (תהלים ס''ט) ואני תפלתי לך ה' עת רצון, ד' שתהיה תפלתו מפורשת ולא תהיה סובלת פירוש בלתי הגון, וכמעשה שהובא במדרש (אסתר ר' פ''ז כ''ד) בההוא גוי וישראל וכו' וילדה בהמתו של גוי ואנס ישראל להרכיבו על כתפו וכו' ע''כ, והוא מה שנתכוון משה במאמרו כאן ואתחנן ל' תחנונים זה כנגד תנאי א', אל ה' שבקש ממקור הרחמים זה כנגד תנאי ב', בעת ההיא פירוש בעת הידועה לקבלת תפלה שהיא עת רצון כי מי יודע עת הרצון כמשה, ואפשר שזה היה בעת אשר אמר לו ה' החל רש ארץ סיחון ועוג, וזה מכוון לדברי רבותינו ז''ל שאמרו לאחר. שכבש ארץ סיחון ועוג וכו' זה כנגד תנאי ג', לאמר פירוש פירש אמריו כמצטרך שלא יסבלו דבריו דבר בלתי הגון זה כנגד תנאי ד', ולדברי רבותינו ז''ל שאמרו בעת ההיא כשראה מלחמת סיחון ועוג, טעם אומרו לאמר, נמשכת עם אתה החילות, וכבר כתבתי בכמה מקומות כי כשאינו אומר הדיבור בלשון עצמו שאמרו אלא כולל המכוון בלשון אחר הוא אומר לאמר פירוש כונת המאמר היא זאת, כמו כן במה שלפנינו אמר לאמר להעירך על זה, ויש מרבותינו ז''ל שאמרו (. לק, יט) בעת ההיא כשאמר לו (במרבר כ' י''ב) לא תביאו את הקהל וגו', ויש שאמרו (רבה) כשאמר לו (במדבר כ''ז י''ח) קח את יהושע וגו', ואפשר שבכל העתים התפלל ועל כל עת מהם הוא אומר בעת ההיא, ואלו ואלו דברי אלהים חיים: (אור החיים)

 ספורנו  ואתחנן אל ה'. ואת ידך החזקה. לשנות טבע הנכראים הבלתי נפסדים שלא יוכל זה זולתך. וכל אלה עשית כדי להביא את ישראל לארץ ולכן ראוי להשתדל בקיום שבתם בה: (ספורנו)

 כלי יקר  ואתחנן אל ה' בעת ההיא לאמר. פירש"י אע"פ שיש לצדיקים לתלות במעשיהם הטובים מ"מ אינן מבקשים כ"א מתנת חנם. (ספרי ואתחנן כג) וקשה על זה מהיכא תיסק אדעתין שיתלו במעשיהם הטובים שכבר עשו הלא לעולם אין לאדם שום חוב על הקב"ה, כי כל המצות שהאדם עושה אין בהם די השיב כעל גמולות כעל ישלם (ישעיה נט.יח) כל תגמולוהי עליו במה שכבר עשה לו ה' כי גבר עליו חסדו מיום הולדו, כמו שהאריך מזה בחוה"ל (שער הבטחון פרק ד) ורז"ל (ברכות י:) האשימו את חזקיה שתלה במעשיו ואמר זכור נא את אשר התהלכתי לפניך באמת. (מלכים ב' כ.ג) ותלו לו בזכות אחרים שנאמר וגנותי על העיר הזאת בעבור דוד עבדי (שם כ.ו) כי מן השמים הראו לו שאין לו שום זכות כי כבר אכלו חזקיה, ונתקיים בו מאמר קטונתי מכל החסדים. כי הודה ואמר שקטן יעקב ודל במצות מצד כל החסדים שכבר קבל, ואיך אמרו אע"פ שיש לצדיקים לתלות במעשיהם הטובים, והראיה שמביא מן פסוק וחנותי את אשר אחון. אינה ראיה לכאן כי פסוק זה אין למידין ממנו כ"א שאף מי שאין לו זכות הקב"ה עושה עמו על צד החנינה אבל משה שנענש בחטאו שלא יכנס לארץ מה ענינו לפסוק זה כי הוא ודאי גרוע ממי שאין לו לא זכות ולא חובה.

והתשובה לכל זה, שמה שאמרו שיש לצדיקים לתלות במעשיהם הטובים אין הפירוש באותן מע"ט שכבר עשו אלא במעשיהם הטובים שעתידין לעשות, כי מסתמא כל צדיק אינו מבקש שום הנאה גופנית כ"א כדי שעל ידה יהיה לו מקום לקיים איזו מצוה, וזה הדבר שדרש רבי שמלאי (סוטה יד.) וכי לאכול מפריה היה צריך משה אלא אמר הרבה מצות תלויות בארץ, וא"כ היה לו לתלות בקשתו באותן מעשים טובים שעתיד הוא לעשות ע"י בקשה זו, וזה דבר אמיתי ששורת הדין נותן שימלא ה' משאלות לבו יען כי אינו חפץ כ"א את אשר חפץ ה' בו, ואע"פ שבחטאו נקנס עליו מ"מ אין מענישין החוטא לאמר לך עבוד עבודה שהיא זרה אצלך להוסיף על חטאתו פשע. אלא שמרוב ענוה שבו לא רצה לתלות השאלה באותן מעשים טובים שעתיד הוא לעשות ע"י הכניסה לארץ, כי אולי יכנס ולא יעשה המצות ורק ההנאה הגופנית יקבל ואת הטוב לא יקבל, לכך בקש בלשון חנינה מתנת חנם בעלמא, ולכך נאמר בעת ההיא לאמר. כי עשה שאלתו באשר הוא שם על דעת ההוה שעדיין אין שום זכות בידו מבלי שישקיף על העתיד לבא שסופו לבא לידי קיום מצות, כי שמא יבא או לא יבא לכך אמר בלשון ואתחנן כי היה צריך לבקש מתנת חנם על העת ההיא כאמור.

בעת ההיא לאמר. כבר כתבנו שהתפלה והתחינה היתה על העת ההיא מבלי שיתלה שאלתו במעשים טובים שסופם לבא ואמר לאמר לדורות שכל צדיק יבקש תחנונים מתנת חנם. וי"א שמשה אמר איני מניחך עד שתאמר לי הן או לאו ועל זה נאמר בעת ההיא לאמר ר"ל שיאמר לו תשובה תיכף בעת ההיא. וי"א שהוא על דרך ה' שפתי תפתח וגו' (תהלים נא.יז) שבקש ממנו ליתן לו מקום לאמר דבריו כמ"ש וארשת שפתיו בל מנעת סלה (שם כא.ג).

ורש"י פירש, בעת ההיא. אחר שכבשתי ארץ סיחון ועוג דמיתי שמא הותר הנדר. ונראה שחשב משה כי טעם הנדר הוא יען לא האמנתם בי. לא גרמתם לישראל להאמין בי ע"י שיראו נס מפורסם זה, ובמלחמת סיחון העמיד משה החמה וע"י נס מפורסם זה בלי ספק שנעשו בנים אמון בם ותיקן מה שקלקל. וכ"ש לדעת העקרים שכתב בטעם חטא מי מריבה כי היה לו למשה לדבר מעצמו אל הסלע קודם שיצוה לו ה' כי כל נביא גוזר אומר ויקם לו כמו שעשה אליהו ואלישע כו'. וכן יהושע אמר שמש בגבעון דום (יהושע י.יב) כל זה תורף דברי הרב. והנה עכשיו עשה משה כמו שעשה יהושע והעמיד החמה כי מאחר שילפינן בג"ש דאחל אחל שהעמיד משה החמה כיהושע אין היקש לחצאין, כמו שיהושע עשה כן מעצמו כך משה עשה כן מעצמו ובזה נתקדש השם ותיקן מה שקלקל וחיזק האמונה ע"כ חשב שהותר הנדר, ולא שתלה בכיבוש ארץ סיחון ועוג כי לכתחילה לא היה בכלל השבועה שהרי נאמר (במדבר כ.יב) לכן לא תביאו את הקהל אל הארץ אשר נתתי להם. והיינו ארצות שבע אומות שכבר נתן לאבותם אבל ארץ סיחון ועוג לא היה מעולם בכלל הבטחה זו. (כלי יקר)

 דעת זקנים  ואתחנן אל ה'. שבעה שמות נקראו לתפלה ואלו הן תפלה תחינה צעקה זעקה נפילה פגיעה רנה ובכלן לא התפלל משה אלא בתחנה ולמה לפי שבשעה שאמר משה לפני הקב"ה הודיעני נא את דרכיך באיזו מדה אתה מנהיג את עולמך ואמר לו הקב"ה וחנותי את אשר אחון כלומר כל מה שאני עושה עמהם מתנת חנם אני נותן להם אמר לו משה באותה מדה שאמרת לי התנהג ותן לי במתנת חנם שאעבור את הירדן לכך אמר ואתחנן לשון וחנותי. ד"א שהתפלל משה תקט"ו תפלות כמנין ואתחנן: (דעת זקנים)


{כד}  אֲדֹנָי יֱהֹוִה אַתָּה הַחִלּוֹתָ לְהַרְאוֹת אֶת עַבְדְּךָ אֶת גָּדְלְךָ וְאֶת יָדְךָ הַחֲזָקָה אֲשֶׁר מִי אֵל בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה כְמַעֲשֶׂיךָ וְכִגְבוּרֹתֶךָ:

 אונקלוס  יְיָ אֱלֹהִים אַתְּ שָׁרֵיתָא לְאַחֲזָאָה יָת עַבְדָךְ יָת רְבוּתָךְ וְיָת יְדָךְ תַּקֶפְתָּא דִי אַתְּ הוּא אֱלָהָא דִשְׁכִנְתָּךְ בִּשְׁמַיָא מִלְעֵלָא וְשַׁלִיט בְּאַרְעָא וְלֵית דְיַעְבֵּד כְּעוֹבְדָיךְ וּכְגִבָּרְתָּךְ: (אונקלוס)

 יונתן  בְּבָעוּ בְּרַחֲמִין מִן קֳדָמָךְ יְיָ אֱלהִים אַנְתְּ שָׁרִיתָ לְאַחֲזָאָה יַת עַבְדָךְ יַת רְבוּתָךְ וְיַת גְּבוּרַת יְדָךְ תַּקִיפְתָּא דְאַתְּ הוּא אֱלָהָא וְלָא אִית בַּר מִינָךְ דִּשְׁכִינְתָּךְ שַׁרְיָא בִּשְׁמַיָא מִלְעֵילָא וְשַׁלִּיט בְּאַרְעָא לָא דְיַעֲבֵיד כְּעוֹבָדָךְ וְכִגְבוּרָתָךְ: (תרגום יונתן)

 רש"י  ה' אלהים. רחום (ח) בדין: אתה החלות להראות את עבדך. פתח להיות עומד (ט) ומתפלל אע"פ שנגזרה גזירה, אמר לו ממך למדתי, שאמרת לי ועתה הניחה לי (שמות לב, י.), וכי תופס הייתי בך, אלא לפתוח פתח שבי תלוי להתפלל עליהם (ספרי כז.), כמו כן הייתי סבור לעשות עכשיו: את גדלך. זו מדת טובך, וכן הוא אומר, ועתה יגדל (י) נא כח ה' (במדבר יד, יז.): ואת ידך. זו ימינך, שהיא פשוטה לכל (כ) באי עולם: החזקה. שאתה כובש ברחמים (ל) את מידת הדין החזקה: אשר מי אל וגו'. אינך דומה למלך בשר ודם, (מ) שיש לו יועצין וסנקתדרין, (נ) הממחין בידו כשרוצה לעשות חסד ולעבור על מדותיו, אתה אין מי ימחה בידך אם תמחול לי ותבטל גזירתך. ולפי פשוטו, אתה החלות להראות את עבדך, מלחמת סיחון ועוג, כדכתיב ראה החלותי תת לפניך (דברים ב, לא.), (ס) הראני מלחמת ל"א מלכים: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ח) רצ"ל דהא שם של ד' אותיות מדת רחמים הוא ואדני הוא מדת הדין ומפרש רחום בדין כלומר רחום בדינו ולא במדת הדין הקשה. אי נמי רצונו לפרש למה נקוד שם של ד' אותיות הכתוב כאן בנקודות שם אלהים דהיינו חטף סגו"ל וחול"ם וחיר"ק ולא נקוד כשאר שם של ד' ולכך נקט רש"י בלשון הקרא אדני אלהים אף על פי שכתיב יהו"ה כלומר שם של ד' אבל לפי קריאת נקודתו דומה כאלו כתיב אלהים ומפרש דלכך נקוד ידו"ד בנקודות אלהים שהוא מדת הדין אף על פי שידו"ד מדת הרחמים לומר לך רחום בדין והשם הראשון של אדני דכתיב בקרא לא כוון משה בו כלום רק פירושו רבוני והוא התחלת דבור ולפי לשון ראשון נראה לי מה שנקט רש"י אלהים לפי הקריאה של שם של ד' נקט ואף על גב דלעיל בפרשת לך לך כתיב נמי ה' אלהים מה תתן לי ולא מפרש רש"י כלום יש לומר דלעיל הכי קאמר הן מצד הדין הן מצד הרחמים אני מבקש שתתן לי בנים מאחר שאמרת לי לך לך מארצך וגו' ואעשך לגוי גדול אבל הכא קשה למה לו להזכיר שם של אדנות שהוא מדת הדין: (ט) דאם לא כן אתה הראת את עבדך וגו' מיבעי ליה כמו שמפרש והולך: (י) וכתיב בתריה ויאמר ה' סלחתי כדבריך כלומר זו מדת טובך שאתה מוחל וסולח לעוברי רצונך: (כ) לקבל שבים שגם זו מענין בקשתו: (ל) שגם זו מענין בקשתו ולא כמו כי ביד חזקה ישלחם וגו' כי מה ענין זה לבקשתו: (מ) וזהו מענין בקשתו ולא שפירושו שאין דומה לו כמו כי אין כמוך באלהים וגו' דמה ענין זה לבקשתו: (נ) פירוש קטיגורין: (ס) גם לפי הפשט דבר דבור על בקשתו כלומר מאחר שהחלות להראות אותי שתי המלחמות של סיחון ועוג הראני גם מלחמת ל"א מלכים: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  אתה החלות. אמר חכם מהחכמים אתה החלות להראות את גדלך בשמים ובארץ במעשי' שנוהג העולם בם: ואת ידך החזקה. באותות שנעשו על ידו עד שנודע בעולם כי אין אל כי אם הוא לבדו והטעם תקיף בשמים ששם המלאכים והצבא ובארץ ששם החיות ובני אדם: כמעשיך. שהם כולם בחכמה: וכגבורתך. ביכולת וטעם זו הפרשה לחבב את ארץ ישראל ואם הארץ תהיה חביבה ישמרו מצות השם שלא יגלו ממנה: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  ה' אלהים. רחום בדין לשון רש"י ולא השגיח הרב כי השם הראשון הוא כתוב באל"ף דל"ת והשני הוא כתוב ביו"ד ה"א שבו אמרו כל מקום שנאמר ה' זו מדת רחמים אלהים זו מדת הדין אבל השמות הנזכרים כאן אדון במדת רחמים וכך אמרו בילמדנו אמר לו רבון העולמים אי מתבעי לי בדין הב לי ואי לא מתבעי לי בדין רחם עלי כשם שאמר אברהם ה' אלהים מה תתן לי וגו' וגם באברהם כך הם כתובים הראשון אל"ף דל"ת והשני יו"ד ה"א וענין הפרשה יובן בזה כי אמר "ואתחנן" ולא אמר "ואתפלל" כי ידבר בתחנה ואמר אדון אשר בך הרחמים אתה החלות להראות את עבדך כך היא תחלת נבואתי שהראית לי כבודך דכתיב ויסתר משה פניו כי ירא מהביט אל האלהים (שמות ג ו) עם הגדולה והגבורה והראיתי לדעת מי אל בשמים ובארץ שממנו יהיו כמעשיך הגדולים וכגבורותיך החזקות ומכאן תבין עוד במה התאנף בו השם הנכבד אבל לשון ספרי (ואתחנן כד) כל מקום שנאמר ה' זו מדת רחמים שנאמר ה' אל רחום וחנון אלהים זו היא מדת הדין שנאמר עד האלהים יבוא דבר שניהם והכוונה לפרש כי השם השני בכאן הוא מדת הרחמים והוא השם המיוחד ושאר השמות כולן מדת הדין כמו אלהים שהוא שם גם לדיינים וכל שכן אל"ף דל"ת שהוא לשון אדונים והנה השלים התוכחות בזה שהודיע אותם שגרמו אבותיהם רעה על עצמם וגם עליו גרמו עונש שלא יעברו לארץ אבל הם הבנים יעברו ויירשו אותה אם לא יהיו כאבותם דור סורר ומורה ולכך יתחיל עתה להזהירם בכללי המצות שלא יוסיפו עליהם ולא יגרעו מהם (הרמב"ן)

 בעל הטורים  החלות. ב' במס' אתה החלות אשר החלות לנפול לפניו אתה החלות להראות במה שכבשת לפני סיחון ועוג וזה החלות לנפול לפניו להראות במה שהתחיל לנפול. תחנונים ידבר רש ועשיר יענה עזות ס''ת רמוז משה. ומתחיל הפסוק בתי''ו ומסיים בתי''ו לפי שלא זכה ליכנס בארץ שהיא ת' פרסה על ת' פרסה: להראות. תגין על הרי''ש שהראיתני אף מה שלא בקשתיך: להראות. ג' במס' דין ואידך להראות העמים והשרים את יפיה. אשר נתן בשושן להשמידם נתן לו להראות את אסתר זהו שדרשו שהראה לו הקב''ה למשה כל מה שאירע לישראל היאך ישבו בשלותם וכל המציקין שעתידין להציק להם וזה הוא להראות העמים והשרים את יפיה היאך הם ביופין ובשלותם וכן להשמידם נתן לו להראות שהראהו המציקין להם: את עבדך. שאמרת לא כן עבדי משה. הפסוק מתחיל כא' ומסיים בכ' ויש בו כ''א תיבות כנגד אך טוב לישראל וכנגד אהי': (בעל הטורים)

 אור החיים  אדני אלוהים. אומרו אדני, על דרך מה שאמר עלי (ש''א ג') אדני הוא הטוב בעיניו יעשה, פירוש שהפסד העבד והצלחתו היא נוגעת לאדונו וכיון שכן הטוב בעיניו יעשה ודאי, והוא אומרו אדני פירוש הצלחתי וטובתי לך הוא, ואומרו הוי''ה בניקוד אלהים, רש''י ז''ל פירוש וז''ל אדני אלהים רחום בדין ע''כ, וראיתי לרמב''ן שכתב על דבריו וז''ל ולא השגיח הרב כי השם הראשון כתוב באל''ף דל''ת והשני כתוב ביו''ד ה''א וכו' ע''כ, ואני אומר שלא נתכוון רש''י על שם אדנות אלא על שם הויה שהוא כתוב הוי''ה ונקוד בניקוד אלהים, וכך הם דברי המדרש (ספרי) וז''ל הוי''ה רחמים אלהים דין ע''כ, פירוש הכתיבה שהיא הוי''ה רחמים הקריאה שהיא אלהים דין, ובזה אין כאן השגה:

וטעם שאמר שם זה שבו רחמים ודין לפי מה שפירשתי באומרו לאמר שנתכוון בתפלתו לומר גם על ישראל לזה אמר דין ורחמים, דין למה שנוגע אל ביטול גזרת משה כאומרם ז''ל (תנחומא) משל למלך שביקש לישא אשה שלח שלוחין לראותה הלכו וכו' באו ואמרו לו אין כעורה ממנה שמע השושבין אמר לו מרי אין נאה ממנה בעולם בא לישא אותה אמר אבי הנערה לשלוחי המלך נשבע אני שאין אחד מכם נכנס כיון שבזיתם אותה בא שושבין לכנס א''ל אף אתה לא תכנס אמר לו השושבין אני לא ראיתיה ואף על פי כן אמרתי למלך אין נאה הימנה וכו' כך אמר משה לפני ה' וכו' ע''כ, הרי כי בטענה חזקה בא לומר ששורת הדין נותנת כי עלה יעלה אל הארץ, והוא מה שנתכוון בזכרון שם אלהים, ורמז בכתיבה שם הרחמים למה שנוגע לביטול הגזירה מעל ישראל כמו שפירשתי בתיבת לאמר, ונתחכם להזכיר שם הדין לפי שבנגלה לא התפלל אלא על עצמו, ורמז שם הרחמים בנסתר לפי שתפלת ישראל היתה בנסתר אצלו בכח אחר שיהיה נענה בשביל עצמו:

עוד אפשר כי לצד שבא בטענה לזכות כפי הדין הוכרח לשתף מדת הרחמים כי מי זה יצטדק לפני מלך עולם בטוען ונטען וכתיב (תהלים קמ''ג) כי לא יצדק לפניך כל חי, לזה מתק הדין במדת הרחמים:

אתה החילות וגו'. תיבת החילות פירשו רבותינו ז''ל בספרי בשלשה דרכים, לשון התחלה, ולשון תפלה על דרך אומרו (מלאכי א') חלו נא פני אל, ולשון התרה, וז''ל ספרי אתה החילות אתה התרת נדרי בשעה שאמרת לי (שמות ג' י') הוצא את עמי וגו' ואמרתי לך כבר נשבעתי ליתרו וגו', דבר אחר אתה פתחת לי פתח להתפלל שאמרת לי הדף ממני וגומר וכי תפוס הייתי בך וכו', וכפי זה מפרש החילות לשון תפלה, ד''א התחלת פתח בשעה שנכנסתי לנחלות בני גד ובני ראובן ע''כ, קשה בשלמא טענת התחלת וגם טענת אתה פתחת לי להתפלל הם דברי טעם לתפלה, אבל טענת פתח ההתרה מה ראיה מביא ממה שהתיר לו שבועתו ליתרו שאני שבועת יתרו שהיה לה פתח וישנה בהתרה, והפתח הוא שבא אליו דבר מלך שלטון ללכת בשליחותו ואין לך פתח גדול מזה, מה שאין כן שבועתו יתברך אין צודק בה פתח שכל הפתחים גלוי וצפוי לפניו והוא מגיד מראשית אחרית:

ויתבאר על פי מה שכתב רמב''ם בפ''ו מהלכות שבועות וז''ל מי שנשבע ולא ניחם ובא לקיים שבועתו אם ראו ב''ד שהתר שבועה זו מקיום מצוה או שלום בין אדם לחבירו וכו' בית דין נושאים ונותנים עמו עד שיתנחם וכו' ומתירים לו ע''כ, ומשמע שהגם שאין פתח זו אצלו פתח אף על פי כן מתחכמין עליו להתחרט, והוא מה שנתכוון משה בטענתו לפני ה' אתה החילות שהוא התיר לו שבועתו כשנשבע ליתרו הגם שלא היה חפץ להתיר, והראיה ששבעת ימים ה' אמר לו (שמות ג' י') לכה ואשלחך אל פרעה והוא לא היה רוצה מאיזה טעם שיהיה ונשא ונתן ה' עמו עד שנתרצה לדבר מצוה והלך והתיר נדרו, וכמו כן יתיר ה' שבועת גזירת משה, והגם שאין כאן פתח יש כאן דבר מצוה להראותו את הארץ הטובה כאומרו אעברה נא ואראה וגו', ואם תאמר מה דמיון דין שכתב רמב''ם לשאלת משה, כי דין רמב''ם המתיר הוא המקיים המצוה ולזה מתירין לו, אבל מה שלפנינו ה' נשבע ובהתרתו משה הוא שעושה מצות הליכת הארץ, לזה דקדק משה בדבריו ואמר את עבדך וידוע כי מה שקנה עבד קנה רבו: (אור החיים)

 כלי יקר  אתה החילות להראות את עבדך וגו'. פירש"י פתח להיות עומד ומתפלל, פ"א של פתח נקודה בסגול וכך פירושו החילות להראות מה הראה לו פתח, כמי שפותח פתח לאיזו דבר ואח"כ פירש על מה הראה לו פתח, להיות עומד ומתפלל. אבל הקוראים פתח הפ"א בקמץ טעות בידם כי מאי קמ"ל כי ודאי לא סיים תפלתו קודם שפתח, למה נקט לשון פתח הל"ל היה עומד ומתפלל.

ורז"ל אמרו (ברכות לב.) לעולם יסדר אדם שבחו של מקום קודם שיתפלל, כי כן עשה משה שהתחיל בשבחו של מקום שנאמר אתה החילות להראות את עבדך וגו', ואח"כ אמר אעברה נא. ביאור הדבר שכל צדיק יבקש מתנת חנם וישער בעצמו שכל מה שהקב"ה עושה עמו, חסד אל כל היום כי הקב"ה תמיד המתחיל בעשיית הטובות לאדם מיום הולדו והאדם כל מה שמסגל מעשים טובים הכל הוא עושה דרך תשלומים, והקב"ה החנוני הגדול מקיף וחוזר ונותן בהקפה למי ששילם חוב ראשון וכמ"ש (איוב מא.ג) מי הקדימני ואשלם. הורה שהקב"ה המקדים והמתחיל בכל הטובות וזה שבחו ותהלתו של מקום ברוך הוא שצריך המתפלל לסדר שבחו של מקום תחילה קודם שיתפלל, כדי שבכל התפלה והתחנה לא יבקש כ"א מתנת חנם. שכן מצינו במשה שקודם שאמר אעברה נא אמר אתה החילות וגו' הורה כי הקב"ה המתחיל בכל טובות ואין לו שום חוב עליו ובקש מתנת חנם. וזה שפירש"י את גדלך זו מדת טובך, ואת ידך החזקה הכובשת מדת הדין, כי כפי שורת הדין אינו חייב לו כלום וברוב טובו הוא גומל חסד למי שאין לו עליו כלום. וזה ביאור יקר. (כלי יקר)


{כה}  אֶעְבְּרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן הָהָר הַטּוֹב הַזֶּה וְהַלְּבָנֹן:

 אונקלוס  אֵעִבַר כְּעַן וְאֶחֱזֵי יָת אַרְעָא טַבְתָא דִּי בְּעִבְרָא דְיַרְדְנָא טוּרָא טָּבָא הָדֵין וּבֵית מַקְדָשָׁא: (אונקלוס)

 יונתן  אֱעִיבַר כְּדוֹן וְאֶחֱמֵי יַת אַרְעָא טַבְתָא דִבְעִיבְרָא דְיוֹרְדְּנָא טַוְורָא טָבָא דְנַן דְּבֵיהּ מִתְבַּנְיָא קַרְתָּא דִירוּשְׁלֵם וְטַוָור לִיבְנָן דְּבֵיהּ עָתִיד לְמִישְׁרֵי שְׁכִינְתָּא: (תרגום יונתן)

 רש"י  אעברה נא. אין נא (ע) אלא לשון בקשה: ההר הטוב הזה. זו (פ) ירושלים: והלבנון. זה בית (צ) המקדש (יומא לט:): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ע) כלומר נא האמור כאן אבל שאר נא שבתורה פירוש עתה: (פ) כדכתיב ירושלים הרים סביב לה: (צ) למה נקרא בית המקדש לבנון משום דמלבן האדם מן העבירות: (שפתי חכמים)

 בעל הטורים  אעברה נא. הירדן נ' אמה לא תעבור אלא אמה אחת: והלבנן. חסר וי''ו על שם ששה דברים שבוזאת התורה לעולה למנחה ולחטאת ולאשם ולמלואים ולזבח השלמים. מן ואתחנן עד והלבנון מ' תיבות לומר זכור לי מ' יום שעמדתי לפניך בהר. לעולם יסדר אדם שבחו של מקום ואח''כ יתפלל מנא לן ממשה: את גדלך. זה האל הגדול. ואת ידך החזקה. זה אתה גבור. אשר מי אל בשמים. כנגד אתה קדוש. אעברה נא. אל ישאל אדם צרכיון בשלש ראשונות: (בעל הטורים)

 אור החיים  אעברה נא ואראה וגו'. צריך לדעת כוונת אומרו נא, גם למה הוצרך לומר ואראה וגו' הלא כשיעבור הענין מעצמו מובן שיראה וכו', ואולי שנתכוין להשיב תשובה על הדברים המונעים ביאתו לארץ כאומרם ז''ל שהם ב', א' לפי שהגיע זמנו של יהושע למלוך (תנחומא) ואין מלכות נוגעת בחברתה אפילו כמלא נימא, ב' שצפה הקב''ה שעתידין ישראל לחטוא ויצטרך להשליך חמתו עליהם וחשב ה' למשכן בשבילם הבית המקודש כרמוז בתיבת משכן משכן כאומרם ז''ל (שמו''ר פנ''א), ובזה יש תקוה ותכלית טוב לישראל וכמאמרם ז''ל (מדרש תהלים ע''ט) בפסוק מזמור לאסף אלהים באו גוים וגו' מזמור קינה מבעי ליה אלא שהשליך חמתו על עצים ואבנים ולא השליכה על ישראל וכו' ע''כ, ואם היה משה בונה בית המקדש אמרו ז''ל (סוטה ט'.) שלא היתה אומה ולשון שולטת בו וזה יסובב לשפוך חמתו עליהם לכלותם, וכמו שפירשתי בפרשת דברים בפסוק (א' ל''ז) גם בי התאנף:

לזה נתכוון משה בדבריו להשיג על ב' דברים אלו, כנגד המלכות שאינה נוגעת וכו' אמר אעברה נא פירוש אעברה כדרך העוברים שלא בדרך שררה וכבוד, וכנגד מיחוש עם בני ישראל כדי שיהיה להם בית המקדש לפדיון נפשם אמר ואראה פירוש לא לבנות אלא לראות לבד, ובזה הוסרו ב' המיחושים, ודקדק לו' תיבת נא פירוש הן עתה יעבור ממלכותו כדי להשיג תקוה זו:

עוד נתכוון לבקש שימהר לעבור כל עוד שיש שהות ביום שעדיין לא כלו לו ימיו, ולמה שכתבתי בפירוש בעת ההיא שנתכוון אל זמן הגזירה של המרגלים, נתכוון לומר שממהר לעבור בזמן זה שעדיין ימיו רבים, ומתוך הדברים תשכיל שנתכוון לבטל גזרת ישראל, כי גזרתם היתה שימותו במדבר ולא ימותו מיתת כרת עד שיהיו כלם בני ס' שנה, ואם יכנס משה אז הדבר מובן מעצמו שיכנסו כל ישראל שלא גזר ה' עליהם שימותו מיתת כרת:

עוד יתבאר על דרך אומרם ז''ל (במד''ר פי''ט) כי הגואל המקווה לעם המקוים הוא משה עצמו, ובספר הזוהר (ח''ב ק''כ) גם כן רמזוה בפסוק מה שהיה הוא שיהיה, והן הנביא משה ידע הדברים כי גלה ה' סודו אל עבדו נאמן ביתו שיבא זמן אחר שיעבור את הירדן אל הארץ וגומר, לזה דקדק בתפלתו כי מה ששואל הוא שיעבור עתה, והוא אומרו אעברה נא בזמן זה:

עוד נראה לפרש אומרו אעברה נא, שנתכוון להשיב גם על טעם הבא בדבריהם ז''ל (רבה) למה משה מת בחוצה לארץ שהוא משום מתי מדבר להביאם לעולם הבא משל וכו' יעש''ד, לזה אמר אעברה פירוש דרך העברה לא להשתקע רק אעברה ברגלי וכשיגיע הזמן שיאמר לו ה' קרבו ימיך למות יבא אל המקום אשר יאמר ה' אליו:

עוד נתכוון בלשון אעברה, על דרך אומרם ז''ל (כתובות קי''א.) כל ההולך ד' אמות בארץ ישראל יש לו חלק לעולם הבא, לז''א לו אעברה נא פירוש עתה בחיים לתועלת נפשי לתענוג המקוה שהוא עולם הבא:

אשר בעבר הירדן. הוצרך לומר כך, לפי שיש ארץ טובה שהיא ארץ העליונה כדרך אומרו, (תהלים קט''ז) אתהלך לפני ה' בארצות החיים, והוצרך לפרט ההר הטוב והלבנון, לדבריהם ז''ל שאמרו (סוטה י''ד) שכוונת משה היה לקיים מצות הנוהגות בארץ, לזה פרט כל המקומות לומר שחפץ הוא לקיים כל המצות הנוהגות בכל המקומות. עוד נתחכם משה לומר כדברים האלה לבל יהיה מקום לה' לומר שיראה משם את הארץ ולא יצטרך לעבור, לזה פרט את כל המקומות שאין מציאות לראות כל זה מרחוק אם לא יעבור: (אור החיים)

 ספורנו  אעברה נא. להכרית כל יושבי כנען כדי שלא יגלו ישראל ממנה: ואראה את הארץ הטובה. אתן עיני בה לטובה בברכתי שתהיה טובה לישראל לעולם: (ספורנו)

 כלי יקר  אעברה נא ואראה את הארץ הטובה וגו'. למה הפסיק במלת נא בין אעברה ואראה, ולמה עשה שתי חלוקות והזכיר הארץ בפני עצמה, וההר הטוב הזה והלבנון בפני עצמם. וביאור הענין הוא שבקש משה על ב' דברים א' בעבור ישראל, וא' בעבור עצמו, ובאה התשובה ויתעבר ה' בי למענכם כי בדבר הנוגע בכם לא נעתר לי ה', אבל מה שנוגע בי נעתר לי ואמר רב לך. די בדבר שהוא יהיה לך לבד, ועוד תרצה לבקש בעבורם. וב' דברים אלו הם שני מיני שלימות אשר הקנה ה' לאברהם, כי מתחילה אמר ה' לאברהם שא נא עיניך וראה מן המקום אשר אתה שם צפונה ונגבה וגו' כי לך אתננה ולזרעך עד עולם. (בראשית יג.יד-טו) ש"מ שבראיה לבד קני ליה, ואח"כ חזר מזה ואמר קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה כי לך אתננה. (שם יג.יז) ש"מ שבראיה לחוד לא רצה שיקנה כ"א מכי דייש אמצרי ויחזיק בה חזקה מעליותא, ועוד שלא אמר ולזרעך עד עולם כ"א לך לבד, ומהו שאמר וראה מן המקום אשר אתה שם וכי ס"ד שיראה מן המקום אשר איננו עומד שם, ועוד כי שם נאמר לשון נא שא נא עיניך וראה דווקא בדבר הנקנה בראיה ולא בדבר הנקנה בחזקה גמורה, וכאן נאמר אעברה נא הזכיר לשון נא דווקא בדבר שצריך העברה ברגלים ממש הלא דבר הוא.

והבט ימין וראה כי מן הארץ הקדושה יש תועלת גשמי, ורוחני, הגשמי הוא התלוי בכל שטח הארץ כולה לאכול מפריה ולשבוע מטובה כי ארץ זבת חלב ודבש היא, והוא הדבר שאינו נקנה כ"א בחזקה ממש מכי דייש אמצרי כדין כל קונה שדה (ב"ק ט.) ועליו נאמר לאברהם קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה. ולא הזכיר בזה לשון נא כי אין נא אלא בקשה ויען כי החומר של האדם בטבעו הוא נכסף אל אהבה בתענוגים כי כל איש חפץ חיים אוהב ימים לראות טוב. ע"כ לא היה צריך הקב"ה לדבר בלשון נא לשון בקשה כי אדרבה האדם מבקשו בלשון נא, שכן משה אמר על קנין זה שצריך העברה לשון נא שנאמר אעברה נא. וכשהאדם מבקשו מאת ה' ודאי אין הקב"ה צריך לבקשו מן האדם והא בהא תליא, ולא הזכיר בקנין זה לך ולזרעך עד עולם כי אין הארץ נקנית לזרעו עד עולם על כל פנים, שהרי על תנאי היא נתונה אם ישמרו חקיו ותורותיו ינצורו.

ותועלת הרוחני אינו בא מכלל שטח הארץ, כ"א מן ההר הטוב הזה והלבנון שלמטה המכוון כנגד בהמ"ק שלמעלה, ושם חביון עוז השכינה ונקרא המקום ה' יראה (שם כב.יד) על שם שכל הרואה המקום הקדוש ההוא בראיה לחוד קני שלימות נפשו ונתלבש ברוח קדושה וטהרה כי מלך ביופיו תחזנה עיניו. כי כדרך שבא לראות שמה כך בא ליראות, ועל קנין זה אמר לו שא נא עיניך וראה מן המקום אשר אתה שם וגו'. כי בזמן ההוא היה אברהם בבית אל ובית אל היינו המקדש כי מן המקדש יצא השפע אל כל ד' רוחות העולם כי מן הבאר ההוא ישקו כל הרוחות כמבואר למעלה פר' לך לך (יג.יז). ולפי שתועלת הרוחני כפי הטבע אין האדם נכסף אליו על כן אמר לו הקב"ה שא נא לשון בקשה, כדרך שאמרו אצל אדם הראשון פתהו לכנס לגן עדן כי האדם צריך פיתוי על קבלת איזו דבר רוחני שאין ההנאה מורגשת לאלתר, ולעומת זה אמר משה ואראה ולא אמר ואראה נא לשון בקשה כי האדם כפי טבעו אינו מבקש על זה כל כך ואדרבא הקב"ה צריך לבקשו ממנו. ואע"פ שאצל השלמים כמשה ואברהם אין שייך לומר כן מ"מ דברו בלשון סתם בני אדם, ועל קנין זה אמר ה' לאברהם ולזרעך עד עולם. כי המקום הקדוש ההוא לעולם הוא בהויית קדושתו שהרי הוא מכוון כנגד בית המקדש שלמעלה, ואם זה שלמטה חרב מ"מ המקום ההוא נשאר מכוון נגד בית המקדש שלמעלה השופע על המקום ההוא הקדושה ולעולם בכל דור ודור קדושה זו לא סרה, שהרי בימי האבות שלא היה שם בית המקדש בנוי ואע"פ כן היתה הקדושה שם. וכן דרשו רז"ל (יומא עב.) עצי שטים עומדים שעומדים לעולמי עולמים ובמסכת מגילה (כח.) אמרו רז"ל מן פסוק והשמותי את מקדשיכם (ויקרא כו.לא) שאפילו בשוממותם מ"מ בקדושתם הם עומדים רצה לומר בקדושתה הראשונה לא חסר דבר וכמ"ש נכבדות מדבר בך עיר האלהים סלה (תהלים פז.ג) ומלת סלה מורה על הנצחיות.

ובהצעה זו יתורץ הכל כי משה בקש על שניהם. כי באמרו אעברה נא, בקש על קנין הארץ ממש להקנותו לישראל בחזקה גמורה והזכיר בזה לשון נא כי כל מה שניתן לאדם בקניני העולם הזה חסד אל כל היום הוא, ולא על עצמו בקש העברה זו כ"א בעבור ישראל בחסדו שאם הוא ינחילם את הארץ תהיה להם לחלוטין. ואח"כ בקש גם על עצמו ואמר ואראה כי על עצמו לא בקש כי אם השלימות הרוחני הנקנה בראיה. ואח"כ פירש על ראשון ראשון כי מה שאמרתי אעברה נא היינו את הארץ הטובה. לצורך הקנאת כל הארץ בכללה אל ישראל, ומה שאמרתי ואראה היינו ההר הטוב הזה והלבנון. כי השלימות הרוחני שבו נקנה בראיה, והפסיק במלת נא כדי שלא תחזור לשון נא כ"א על ההעברה מן הטעם שנתבאר.

ויתעבר ה' בי למענכם. על הדבר שבקשתי למענכם להקנות לכם הארץ לא נעתר לי ה' ואמר ה' אלי רב לך. די בזה כשאתן שאלתך שהיא לך לבד והיא הראיה, וע"ז אמר עלה ראש הפסגה ושא עיניך ימה וצפונה וגו'. ותשכיל ותדע כי באברהם התחיל ברוח צפונה, וכאן התחיל בימה, לפי שעיקר ראיה זו הנותנת קדושה יתירה הוא ע"י ראית השכינה שבכותל מערבי כמ"ש (ישעיה נט.יט) ויראו ממערב את שם ה' אבל אברהם שעמד במקום ההוא ומדבר בשפע היוצא משם לכל ד' רוחות התחיל ברוח צפון החשוך וצריך ביותר לקבלת השפע.

ומה שלא רצה ה' בזה שמשה ינחילם את הארץ, לפי שכך מסיק (בדב"ר ח.א) שהתפלה אם אינה עושה כולה היא עושה חציה. וכן תפלת משה על אהרן הועילה לחצאין, כך כאן נעתר לו על חצי שאלתו ונדחה המבוקש הגשמי מפני הרוחני. ומדקאמר למענכם שמע מינה שישראל לא היו זכאין שמשה ינחילם כי פני משה כפני חמה כחמה זו שאורה תמידי בלא הפסק כך כל מתנותיו של משה נצחיים וקנין התורה שעל ידו, יוכיח, אבל יהושע כלבנה שאין אורה תמידי כך הארץ שהנחילם לפעמים כשזוכין לכל בני ישראל אור במושבותם, וכשאינן זוכין ראיתי הארץ והנה תוהו (ירמיה ד.כג) צר ואור חשך בעריפיה (ישעיה ה.ל).

וי"א שמשה בקש ראיית הארץ, שלא יהיה בכלל וכל מנאצי לא יראוה (במדבר יד.כג) וי"א רב לך מלת לך עולה חמשים כי משה בעצמו אמר ימי שנותינו בהם שבעים שנה וכבר חיה ק"ך שנה דהיינו חמשים יותר מהראוי בדרך הטבע, ועתה בקש לחיות יותר ע"כ אמר לו רב לך אותן נ' שנה שנתוספו לך.

ויש אומרים, שמשה אמר שהגזירה לא היתה כ"א שלא יביא את הקהל וגו' ומאחר שיהושע מנהיגם א"כ יכנס הוא לארץ כאחד העם, והשיב לו רב לך בתמיה וכי הגון לך שיהא תלמידך יושב ודורש ואתה יושב ורואה. (כלי יקר)


{כו}  וַיִּתְעַבֵּר יְהֹוָה בִּי לְמַעַנְכֶם וְלֹא שָׁמַע אֵלָי וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֵלַי רַב לָךְ אַל תּוֹסֶף דַּבֵּר אֵלַי עוֹד בַּדָּבָר הַזֶּה:

 אונקלוס  וַהֲוָה רְגַז מִן קֳדָם יְיָ עֲלַי בְּדִילְכוֹן וְלָא קַבִּיל מִנִי וַאֲמַר יְיָ לִי סַגִי לָךְ לָא תוֹסֵף לְמַלָלָא קֳדָמַי עוֹד בְּפִתְגָמָא הָדֵין: (אונקלוס)

 יונתן  וּרְגֵיז יְיָ עָלַי בִּגְלַלְכוֹן וְלָא קַבֵּיל צְלוֹתִי וַאֲמַר יְיָ לִי סַגִי לָךְ לָא תוֹסִיף לְמַלָלָא קָדָמַי תּוּב בְּפִתְגָמָא הָדֵין: (תרגום יונתן)

 רש"י  ויתעבר ה'. נתמלא (ק) חמה (ספרי כט.): למענכם. בשבילכם, אתם גרמתם (ר) לי, וכן הוא אומר, ויקציפו על מי מריבה וירע למשה בעבורם (תהלים קו, לב.): רב לך. שלא יאמרו, הרב כמה קשה, (ש) והתלמיד כמה סרבן מפציר. דבר אחר רב לך, הרבה מזה (ת) שמור לך, רב טוב (א) הצפון לך (ספרי פנחס קלה.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ק) מלשון עברה: (ר) ר"ל בשביל שאמרתי לכם שמעו נא המורים בשביל חטא זה נגזר עלי שלא אכנס לארץ ומביא ראיה וכן הוא אומר וגו' וירע למשה בעבורם דאף התם פי' כמו הכא בעבורם וירע למשה בשביל שהם גרמו ואין למענכם פירושו בעבור שיעשה רצונכם שהייתם חפצים שלא אכנס לארץ כמו למענכם שולחתי בבלה: (מנחת יעקב, רא"ם) (ש) ופירוש רב לך מלשון רבנות כאלו אמר מאחר שאני רבך ואתה תלמידי אין לך אלא לשמוע דברי רבך ולא להיות סרבן נגדי שלא וכו': (ת) דלטעם ראשון קשה הל"ל רב אני משום הכי פירש דבר אחר וכו' ולטעם של דבר אחר לחוד נמי קשה הל"ל רב טוב לך לכן צריך גם לטעם ראשון: (א) ר"ל טוב הצפון בעולם הבא יותר משתכנס אתה לארץ: (שפתי חכמים)

 בעל הטורים  רב לך. פי' אתה התחלת לספר בשבחי רב הוא אצלך וגדול ממך מלספר בו. ד''א הדב שלך וגדול ממך והוא אדה''ר על ידו נקנסה מיתה לכל וא''א לך לינצל ממנה. ד''א רב לך הרבה פעמים עשית כנגדי. אמרת שלח נא ביד תשלח. ולמה הרעת. הצאן ובקר. והסלע. אי אפשר לי לסבול לך יותר. ד''א אפילו בדבר מועט שאתה עושה שלא כהוגן הוא רב לך לפי חכמתך. ד''א בזה יודע שרב לך כי אני רבך כי כמה פעמים נצחתני ועתה לא תוכל לנצחני. ד''א רב לך אתה יש לך רב אבל אני אין לי רב שיתיר שבועתי לכן לא תבואו. ד''א הגיעה השעה שיש לך רב כי כבר הגיע זמנו של יהושע ואין רבנותו ניכר בעודך חי. ד''א רב לך אל תירא ממלאך המות כי הרב שלך יעסוק בך ד''א רב לך הרבה טובות מתוקנים לך מה רב טובך אשר צפנת ליראיך: (בעל הטורים)

 אור החיים  ויתעבר ה' וגו' ולא שמע וגו'. כפל לומר ויתעבר ולא שמע, גם הפסיק בתיבת למענכם, בין מאמר ויתעבר למאמר ולא שמע שהיל''ל ויתעבר ה' בי ולא שמע אלי למענכם, גם אמר תיבת למענכם אחר שכבר אמר למעלה (א' ל''ז) גם בי התאנף ה' בגללכם, יתבאר על פי מה שפירשנו במה שאמר בעת ההיא לאמר שנתכוין להתפלל על עצמו וגם על ישראל, לזה כנגד מה שנתכוין בתפלתו על ישראל אמר ויתעבר ה' בי למענכם פירוש למען מה שנוגע לכם, וכנגד מה שהתפלל על עצמו אמר ולא שמע אלי פירוש למה שנוגע לי, ובזה לא אמר לשון עברה כי שאלת משה על עצמו היא שאלת חכם בטענה הנשמעת כמו שכתבנו למעלה מה שאין כן ישראל שהציפו את ה' ונתחייבו כלייה ב''מ לזה אמר ויתעבר:

או ירצה על זה הדרך ויתעבר ה' בי למות חוץ לארץ למענכם מטעם הידוע כדי שיעמדו עמו לעולם הבא, כאומרם ז''ל, ולזה דקדק לומר ויתעבר לשון עברה על דרך אומרו (צפני' א') יום עברה היום ההוא שהוא יום המיתה, ואומרו ולא שמע אלי שלא רצה ה' שיכנס לארץ כל עיקר, אפילו בתנאי שיצא ממנה אחר כך ויקבר במקום ההוא שבו נקבר עם מתי מדבר כמו שפירשנו למעלה במאמר אעברה נא:

ויאמר וגו' רב לך וגו' אל תוסף. כפל לומר רב לך אל תוסף, בא להשיב לב' דברים הבאים בתפלת משה, כנגד מה שהתפלל על עצמו אמר לו רב לך רמז לו בתיבת רב כי כלום טעם תפלת משה לעבור אל הארץ הוא כדי לקיים מצות התלויות בארץ, לזה השיבו שאינו צריך לזה כי יש לו רב טוב אשר יתן לו ה', והוא אומרו רב לך ואינך צריך לשום תוספת זכות, וכנגד מה שהיה מתפלל על ישראל השתיקו בגערה ואמר לו אל תוסף דבר וגו':

או נתכוון לומר על זה הדרך כי כל זכות שתגיע לבאי הארץ מן המצות התלויות בארץ יש לך חלק בכלן ומה זה הוא החלק שאתה הוא המצוה אותם לעשות, והוא אומרו רב לך פירוש הרבנות של קיום המצוה לך היא ואם כן יש לך חלק עם כל א' בכל מעשה אשר יעשו שם ואשר ע''כ אל תוסף דבר בדבר זה:

עוד נתכוון במאמר רב לך להשיב על טענת אעברה נא שפירשנו שרצה לומר שיעבירהו מהמלכות משום מלכות יהושע, לזה אמר רב לך פירוש הגדולה והרבנות היא מיועדת ומיוחדת לך כל זמן שאתה בנמצא ולא אפשר לתת הגדולה לתלמידך בחיים חיותך, ומעתה אין תיקון לטעם אין מלכות נוגעת בחברתה וכו' (ברכות מח:), ולדרך זה המאמר אל תוסף צריך לעצמו ואינו מיותר:

עוד נראה לפרש על זה הדרך רב לך לגופא, ואומרו אל תוסף נמשך עם מה שלאחריו שהיא מאמר עלה ראש הפסגה וגו', פירוש לפי שאמר לו ה' עלה ראש וגו' שנתקבלה חצי תפלתו שאמר ואראה את הארץ הטובה, חש ה' שיאמר משה אוסיף לשפוך שיחי וזה לך האות כי ה' שמע קולי בשיחי, לזה אמר לו אל תוסף וגו' בדבר הזה פירוש בדבר זה שאני אומר, והוא מה שגמר אומר כי לא תעבור פירוש דבר זה מוחלט הוא: (אור החיים)

 ספורנו  ויתעבר ה' למענכם. מפני שהייתי מתאוה לקיים אתכם בה שלא תגלו ממנה לעולם והוא כבר נשא ידו לזרותם: (ספורנו)

 דעת זקנים  רב לך. אמר משה לפני הקב"ה רבון העולמים אם נדרת ונשבעת שלא אכנס לארץ לך והתיר נדרך כמו שהתרת לי נדרי כשנשבעתי ליתרו כדפרש"י בפ' ואלה שמות אמר לו הקב"ה משה רב לך כלומר יש רב עליך שיכול להתיר נדרך אבל אני אין לי רב עלי ואין לי מי שיתיר נדרי. ד"א רב לך ברב בשרת רב לכם בני לוי ברב בשרוהו רב לך. ד"א יש לך רב ומנו יהושע שהגיע זמנו למלוך. ד"א רב לך אל תוסף דבר אמר משה לפני הקב"ה רבון העולמים לי קראת עבדך שנאמר לא כן עבדי משה וללויתן עבד שנא' תקחנו עבד עולם והתחנן לפניך שנא' הירבה אליך תחנונים וכרת עמו ושמעת לו שנא' היכרות ברית עמך תקחנו לעבד עולם ואני עבדך התחננתי לפניך ואמרת אלי הנה אנכי כורת ברית וגו' ולא תתקיים בי שאתה אומר אלי עלה ומות בהר. ועוד כתבת בתורה ואם אמר יאמר העבד אהבתי וגו' ועבדו לעולם. אמר לו הקב"ה רב לך בעל ריב שלך כבר הוציא עליה גזרה שתמות וזהו אדם הראשון שאכל מעץ הדעת וגרם מיתה לכל בריה וזהו שאמר איוב אם יעלה לשמים שיאו וגו' שאפילו אם יעלה אדם לשמים כמו שעשה משה שדש העב ברגליו כמלאכי השרת ודבר אליו הקב"ה פנים אל פנים וכיון שהגיע זמנו למות נשתברו כנפיו ונפל לפני מלאך המות. ועוד כתיב ועבד חפשי מאדוניו שאפילו לקחו רבו באלף זוז כיון שהגיע זמנו למות אינו יכול לומר עבדי אתה ולא תלך למות: (דעת זקנים)


{כז}  עֲלֵה רֹאשׁ הַפִּסְגָּה וְשָׂא עֵינֶיךָ יָמָּה וְצָפֹנָה וְתֵימָנָה וּמִזְרָחָה וּרְאֵה בְעֵינֶיךָ כִּי לֹא תַעֲבֹר אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה:

 אונקלוס  סַק לְרֵישׁ רָמָתָא וּזְקוֹף עֵינָיךְ לְמַעֲרָבָא וּלְצִפּוּנָא וְלִדְרוֹמָא וּלְמָדִינְחָא וַחֲזֵי בְעֵינָיךְ אֲרֵי לָא תְעִבַר יָת יַרְדְנָא הָדֵין: (אונקלוס)

 יונתן  סוּק לְרֵישׁ רָמָתָא וּזְקַף עֵינָךְ לְמַעַרְבָא וּלְצִפּוּנָא וּלְדָרוֹמָא וּלְמַדִינְחָא וַחֲמֵי בְּעֵינָךְ אֲרוּם לָא תְעִיבַר יַת יוֹרְדְּנָא הָדֵין: (תרגום יונתן)

 רש"י  וראה בעיניך. בקשת ממני ואראה את הארץ הטובה, אני מראה לך (ב) את כולה, שנאמר ויראהו ה' את כל הארץ (דברים לד, א.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ב) רצ"ל מה שהשיב הקדוש ברוך הוא למשה על בקשתו לעבור הירדן שהשיב לו עלה ראש הפסגה כו' וראה בעיניך וגו' מה השיב הקדוש ברוך הוא בזה ומפרש בקשת ממני כו' לראות ההר הטוב הזה והלבנון שהוא ירושלים ובית המקדש שהוא הטוב שבכל הארץ ואני אראה לך את כולה יותר ממה שבקשת: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  עלה ראש הפסגה. הוא הגיא אשר בשדה מואב ראש הפסגה: (אבן עזרא)

 אור החיים  וראה בעיניך. הוצרך לומר תיבת בעיניך, ומה גם אחר שאמר בסמוך שא עיניך, נתכוון לומר לו כי מה ששאל לראות על ידי הליכתו לארץ כאומרו אעברה ואראה יעשה לו ה' נס ויראה באמצעות עיניו לבד בלא הליכה כל מה ששאל לראות אחר שיעבור, והוא דבר שאין עין הזולת תוכל לראות, והוא מה שדקדק במאמר עיניך בכינוי:

עוד ירצה לפי שימצאו חכמות שיקריבו הרחוק על ידי דבר אמצעי שמשימין אותו בין עיניהם למול מקומות הרחוקים ויקרבם ויראם כאילו הם לפניו, ולשלול דבר זה אמר ה' אליו וראה בעיניך ממש פירוש בלא אמצעות דבר אחר: (אור החיים)


{כח}  וְצַו אֶת יְהוֹשֻׁעַ וְחַזְּקֵהוּ וְאַמְּצֵהוּ כִּי הוּא יַעֲבֹר לִפְנֵי הָעָם הַזֶּה וְהוּא יַנְחִיל אוֹתָם אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר תִּרְאֶה:

 אונקלוס  וּפַקֵד יָת יְהוֹשֻׁעַ וְתַקֶפְהִי וְאַלֶמְהִי אֲרֵי הוּא יֵעִבַר קֳדָם עַמָא הָדֵין וְהוּא יַחְסֵן יָתְהוֹן יָת אַרְעָא דִי תֶחֱזֵי: (אונקלוס)

 יונתן  וּפַקֵיד יַת יְהוֹשֻׁעַ וּתְקִיפוֹהִי וְאַלִימוֹהִי אֲרוּם הוּא יְעִיבַר קֳדָם עַמָּא הָדֵין וְהוּא יַחֲסִין יַתְהוֹן יַת אַרְעָא דְאַנְתְּ חָמֵי: (תרגום יונתן)

 רש"י  וצו את יהושע. על הטרחות, ועל המשאות, (ג) ועל המריבות: וחזקהו ואמצהו. בדבריך, (ד) שלא ירך לבו לומר, כשם שנענש רבי עליהם כך סופי ליענש עליהם, מבטיחו אני, כי הוא יעבור והוא ינחיל: כי הוא יעבר. אם יעבור לפניהם ינחלו, (ה) ואם לאו לא ינחלו. וכן אתה מוצא כששלח מן העם אל העי, והוא ישב, ויכו מהם אנשי העי וגו' (יהושע ז, ה.), וכיון שנפל על פניו, אמר (ו) לו קום לך, קם לך (ז) כתיב, אתה הוא העומד במקומך ומשלח את בני למלחמה, למה זה אתה נופל על פניך, לא כך אמרתי למשה רבך, אם הוא עובר עוברין ואם לאו אין עוברין: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ג) כמו שאמר הכתוב טרחכם ומשאכם וריבכם דאי קאי האי וצו על ואמצהו וחזקהו הא כבר אמר וחזקהו בוי"ו דמשמע שחוץ מן הצווי שתצוהו גם חזקהו ואמצהו אלמא הצווי לחוד והחזוק והאמוץ לחוד: (ד) כלומר ולא בפעולתך שאין בידו לעשותו חזק ואמיץ אלא בדברים כלומר מבטיחני אותו כי הוא יעבור כי אחריו פירש ואמר כי הוא יעבור וכו' אלמא בדיבור הוא החיזוק והאימוץ: (ה) רל"ת לא הל"ל רק וינחיל וכו' אלא תיבת והוא בא ללמד דוקא כשהוא יעבור אז ינחיל ואם לאו כו': (ו) ר"ל כאשר היו נהרגין ישראל במלחמת אנשי העי נפל יהושע לפני הקדוש ברוך הוא: (ז) כלומר משום דקמת במקומך ולא הלכת עמהם: (שפתי חכמים)

 בעל הטורים  וחזקהו. ב' דין ואידך החזק מלחמתך אל העיר והרסה וחזקהו ביואב כמו שיואב היה שר צבא כך היה יהושע שר צבא אף בחיי משה כדי להחזיקו כמו שמפורש במלחמת עמלק: (בעל הטורים)

 אור החיים  וצו את יהושע. צריך לדעת מה היא מצוה זו, ובספרי אמרו (פנחם קל''ו) וז''ל צוהו על הגבעונים ד''א צוהו על המריבות וכו' ע''כ, ואין זה מפורש בכתוב זולת אם נאמר שהם דברי קבלה, ואפשר לומר בפשט הכתוב על פי דבריהם ז''ל שאמרו אין צו אלא מלכות דכתיב (ש''א י''ג) ויצוהו ה' לנגיד וגו', ועיין מה שפירשתי בפרשת (שמות ו' י''ג) ויצום אל בני ישראל וגו', כמו כן בא מאמר ה' כאן למשה שבחייו ימלוך יהושע על ישראל ויחזקהו במלכותו לעיני כל ישראל: (אור החיים)


{כט}  וַנֵּשֶׁב בַּגָּיְא מוּל בֵּית פְּעוֹר: (פ)

 אונקלוס  וִיתֵבְנָא בְחֵילָתָא לָקֳבֵל בֵּית פְּעוֹר: [פ] (אונקלוס)

 יונתן  וְשָׁרִינָן בְּחֵילְתָא בַּכְיָין עַל חוֹבֵינָן דְּאִיזְדַוֵיגָן לְפַלְחֵי טַעֲוַת פְּעוֹר: (תרגום יונתן)

 רש"י  ונשב בגיא וגו'. ונצמדתם לעבודת אלילים, (ח) ואעפ"כ ועתה ישראל שמע אל החקים, והכל מחול לך, ואני לא זכיתי לימחל לי (ספרי פנחס קלו.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ח) ר"ל דקרא לפניו מיירי בענין תשובת הקדוש ברוך הוא למשה שלא יכנס לארץ אמר משה לישראל ונשב בגיא כלומר שנצמדתם לעבודת אלילים והייתם חוטאים בעבודת אלילים אף על פי כן נאמר לכם ועתה ישראל וגו' כלומר אף על פי כן אתם נכנסין לארץ ואני כו' ואף על גב שהיא פרשה בפני עצמה הנה כמוה ויהי אחרי המגפה ויאמר ה' אל משה וגו' ועוד אחרים ואם תאמר למה הזכיר משה לישראל עבירה זו יותר משאר עבירות שעשו במדבר ויש לומר דלכך מזכיר משה להם עבירה דמול בית פעור דאף על פי כן מחל לכם הקדוש ברוך הוא על ידי קבורתי דלכך נקברתי בחוץ לארץ כדכתיב בפרשת וזאת הברכה ויקבור אותו בגיא בארץ מואב מול בית פעור ופירש"י שם לכך נקבר מול בית פעור דהיינו בחוץ לארץ שיהא כפרה על מה שחטאו בבית פעור בעבודת אלילים מצאתי בשם מהרי"ץ: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ונשב בגיא. טעמו וכבר ישבנו בגיא הזה שהוא ראש הפסגה כי משם נסעו אל ערבות מואב והגיא הוא בהר העברים כי כן מפורש ועתה החל לדבר על המצות בעבור שהיו מול בית פעור החל לדבר בעבודת כוכבים: (אבן עזרא)

 אור החיים  ונשב בגיא וגו'. צריך לדעת כונת הכתוב מה בא להודיע במאמר זה, ומה קשר יש לו לא עם מה שלפניו ולא עם מה שלאחריו, ורבותינו ז''ל בספרי ישבו הכתוב והביאו רש''י ז''ל, ולדבריהם ז''ל לא נתישב כונת אומרו ונשב כיון שלא בא אלא להודיע מעשה פעור, גם מאמר מול בית פעור אין לה משמעות אם לא בא הכתוב אלא להזכיר עבודת פעור, היה לו לומר ותצמד לבעל פעור, ונראה שכונת הכתוב היא גמר ענין שהתחיל בו בתחילת הפרשה ואתחנן אל ה' וגומר, וגמר אומר שלא הועיל בתפלתו לעבור את הירדן ונשב בגיא אין ישיבה אלא עכבה עד עולם, ואומרו בגיא לפי שארץ ישראל גבוהה מכל הארצות דכתיב (במדבר י''ג י''ז) עלו זה בנגב, ואומרו בית פעור רמז א' מטעמי קבורתו שם (פדר''א פ' מ''ו) כדי שיהיה מול עון פעור לבל ירים ראש לקטרג על ישראל: (אור החיים)

דברים פרק-ד

{א}  וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל שְׁמַע אֶל הַחֻקִּים וְאֶל הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר אָנֹכִי מְלַמֵּד אֶתְכֶם לַעֲשׂוֹת לְמַעַן תִּחְיוּ וּבָאתֶם וִירִשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר יְהֹוָה אֱלֹהֵי אֲבֹתֵיכֶם נֹתֵן לָכֶם:

 אונקלוס  וּכְעַן יִשְׂרָאֵל שְׁמַע לִקְיָמַיָא וּלְדִינַיָא דִי אֲנָא מְאַלֵף יָתְכוֹן לְמֶעְבַּד בְּדִיל דְתֵיחוּן וְתֵיתוּן וְתֵירְתוּן יָת אַרְעָא דִי יְיָ אֱלָהָא דַאֲבָהָתְכוֹן יָהֵב לְכוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  וּכְדוֹן יִשְרָאֵל שְׁמָעוּ לְקַיָּימַיָא וּלְדִינַיָא דַּאֲנָא מַלֵף יַתְכוֹן לְמֶעֱבַד מִן בִּגְלַל דְּתֵיחוֹן וְתֵיעֲלוּן וְתֵירְתוּן יַת אַרְעָא דַיְיָ אֱלָהָא דְאַבְהַתְכוֹן יָהִיב לְכוֹן: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  מלמד אתכם לעשות. כי עיקר הלמוד לעשות המצות: למעז תחיון. כי עובדי פעור נשמדו: וירשתם. בעבור שנח ונעלם היו''ד בשבר הוי''ו נשבר עי''ן הפעל ואפס על משקלו: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  מלמד אתכם לעשות. שהתלמוד מביא לידי מעשה: (בעל הטורים)

 אור החיים   ועתה ישראל וגו'. אולי שנתכוון כנגד ב' דברים שאירעו לו, אחד בענין הכאת הסלע שה' אמר לו לדבר והוא הכה וחשב לעשות המצוה בזריזות גדול. ב' בענין זמרי ששגג ולא נתאמץ לעשות דין קנאים פוגעים ולא זכר בקידוש ה' שהזמין ה' לפניו לתקן מעשה הראשון אשר לא קדש ה' כמו שפירשנו הדברים במקומן, והגם שדן לפניו פנחס השיבו (סנהדרי פב.) קריינא דאגרתא להוי פרוונקא וזכה פנחס בדבר ונטל ברית השלום שהיה מוכן למשה:

ואפשר כי טעמו של משה הוא לפי שרפו ידיו מחיזוק ידים שעשה בראשונה, ואולי שחש כי לא אמר ה' קנאים פוגעים בו אלא אם ראהו אבל לבקש אחרים לפגוע בו לא, ונשמר וישב ולא עשה כדרך שעשה בסלע שנזדרז להכות ויצתה לו תקלה ואחר האמת שגג בזה, ולזה בא להזהירם לעם בני ישראל עם ב' הדברים שבהם שגג ונמנע מעלות אל הר ה' צבאות עיר עז לנו ונשב בגיא מול וגו', ואמר להם ועתה ישראל שמע אל החוקים שהם המצות שהם חוקים וזה דמיון מעשה הסלע שאמר לו ה' דבר לסלע שבו נכוה, ודבר זה יתיחס אליו חוקה, ואומרו ואל המשפטים כנגד המשפטים שהעריך ה' בתורתו שהם דמיון משפט בועל ארמית שקנאים פוגעים בו ששגג בו משה ומאמצעות שניהם נגזרה עליו גזירה כנזכר:

וגמר אומר למען תחיו ובאתם וירשתם את הארץ ולא יקרה לכם כאשר קרה לי שאינני עובר את הירדן, וגמר אומר לא תוסיפו להזהירם שלא יארע להם כדרך שאירע לו, על דרך מה שאמרו בברייתא (ת''כ ר''פ אחרי) היה רבי אליעזר מושלו לרופא שנכנם אצל חולה וכו' ואחד אמר לו אל תאכל צונן ואל תשכב וכו' שלא תמות כדרך שמת פלוני זה זרזו יותר מן הראשון ע''כ, כמו כן במה שלפנינו נתכוון משה לזרז שלא יארע להם כמו שאירע לו על מה שהוסיף להכות הסלע, ואמר לא תוסיפו פירוש מה שאני אומר לכם שמע אל החקים וגו' למען תחיו ובאתם תנאי הוא הדבר שלא תוסיפו וגו' שאם יוסיפו כדרך שעשה הוא במעשה הסלע לא יבואו וגו' כדרך שנגזרה עליו גזירה בשביל זה:

ואומרו ולא תגרעו וגו' לשמור, פירוש בבא לידם דבר משפט שזכר בתחילת דבריו ואל המשפטים לא יגרעו ממנו כדרך שעשה הוא בענין זמרי שנשמר מלבקש לפגוע בו וגרע המשפט, והוא אומרו ולא תגרעו הגם שתהיה כונתכם לשמור פירוש שהגרעון יהיה בו צד השמירה להשמר לבל יהרוג בועל הארמית: (אור החיים)

 ספורנו  ועתה ישראל. מאחר שאתה רואה גזרת האל ית' להגלותכם אם תחטאו השמרו מחטוא ושמרו מצותיו בלי תוספת וגרעון כי התוספת והגרעון בכל שהוא יביאו אתכם לתכלית הקלקול: (ספורנו)


{ב}  לֹא תֹסִפוּ עַל הַדָּבָר אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם וְלֹא תִגְרְעוּ מִמֶּנּוּ לִשְׁמֹר אֶת מִצְוֹת יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם:

 אונקלוס  לָא תוֹסְפוּן עַל פִּתְגָמָא דִי אֲנָא מְפַקֵד יָתְכוֹן וְלָא תִמְנְעוּן מִנֵהּ לְמִטַר יָת פִּקוּדַיָא דַיְיָ אֱלָהֲכוֹן דִי אֲנָא מְפַקֵד יָתְכוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  לֵיתְכוֹן רַשָּׁאִין לְמוֹסָפָא עַל פִּתְגָמַיָא דַאֲנָא מְפַקֵּיד יַתְכוֹן וְלָא תְבַצְרוּן מִינֵיהּ מִן לָא לְמִנְטוֹר יַת פִּקּוּדַיָא דַיְיָ אֱלָהָכוֹן דַּאֲנָא מְפַקֵּיד יַתְכוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  לא תוסיפו. כגון חמש פרשיות בתפילין, חמשת מינין בלולב, וחמש ציציות, וכן לא תגרעו (ספרי ראה פב.): (רש"י)

 אבן עזרא  לא תוספו. מדעתכם ותחשבו כי היא עבודה לשם ג''כ לא תגרעו ואשר אמרתי למען תחיו אין צורך לעדים כי עיניכם הרואות: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  לא תוסיפו. כגון חמש פרשיות בתפילין חמשה מינין בלולב חמש ציציות וכן לא תגרעו לשון רש"י וכך אמרו בספרי (ראה) מנין שלא תוסיף על הלולב ועל הציצית ת"ל לא תוסיפו ומנין שאין פוחתים מהן ת"ל לא תגרעו מנין שאם פתח לברך ברכת כהנים לא יאמר הואיל ופתחתי לברך אומר ה' אלהי אבותיכם יוסף עליכם ת"ל הדבר אפילו דבר לא תוסף עליו אבל לא באלה בלבד אמרו אלא אף הישן בסוכה בשמיני בכונה לוקה כמו שמוזכר במסכת ראש השנה (כח) וכן אם יעשה החג ששה עובר בלאו הזה ולפי דעתי אפילו בדא לעשות מצוה בפני עצמה כגון שעשה חג בחדש שבדא מלבו כירבעם (מלכים א יב לג) עובר בלאו וכך אמרו (מגילה יד) לענין מקרא מגלה מאה ושמונים נביאים עמדו להם לישראל ולא פחתו ולא הוסיפו על מה שכתוב בתורה אפילו אות אחת חוץ ממקרא מגילה מאי דרוש וכו' ובירושלמי (מגילה פ"א ה"ז) שמונים וחמשה זקנים ומהם כמה נביאים היו מצטערים על הדבר אמרו כתוב אלה המצות אשר צוה ה' את משה אלו המצות שנצטוו מפי משה כך אמר לנו משה ואין נביא אחר עתיד לחדש דבר לכם ומרדכי ואסתר רוצים לחדש לנו דבר לא זזו משם נושאין ונותנין בדבר עד שהאיר הקב"ה עיניהם וכו' הרי שהיתה המצוה הזו אסורה להם א"כ היא בכלל לא תוסיף עליו אלא שלא למדנו למוסיף על פי נביא אלא מן הכתוב שאמר "אלה המצות" אין נביא רשאי לחדש בו דבר מעתה ומה שתקנו חכמים משום גדר כגון שניות לעריות וכיוצא בהן זו היא מצוה מן התורה ובלבד שידע שהם משום הגדר הזה ואינן מפי הקב"ה בתורה (הרמב"ן)

 בעל הטורים  ולא תגרעו ממנו לשמור את. ס''ת גי' תרי''ג: אשר אנכי מצוה אתכם. וסמיך ליה עיניכם הרואות שאין לדיין אלא מה שעיניו רואות: (בעל הטורים)

 ספורנו  ולא תגרעו ממנו לשמור. ולא יחשוב החושב שכאשר תסור סבת האיסור אצלך לא יהיה חטא לגרוע כמו שחשב שלמה המלך אני ארבה ולא אסור אני ארבה ולא אשוב ונכשלה: (ספורנו)

 כלי יקר  לא תוסיפו על הדבר וגו'. בשלמא לא תוסיפו שפיר קאמר כי סד"א שיש בכלל מאתים מנה, אבל לא תגרעו למה לי כי הגורע אחת מכל מצות ה' כבר הוא מצווה ועומד שלא לגרוע אפילו אחת מכל המצות. ובחבורינו עוללות אפרים מאמר שפ"ה פרשנו שלא תגרעו אינו ציווי אלא פירושו דוגמת שאמרו רז"ל (ברכות כט:) לא תרוי ולא תחטא, כי לא תחטא אינו ציווי כי פשוט הוא אלא פירושו לא תרוי כדי שלא תחטא כך פירוש לא תוסיפו ואז ממילא לא תגרעו הא כל המוסיף גורע כי מאן דעביד הא נפיל בהא והוא כמו נתינת טעם על לא תוסיפו ושם הארכנו. ואולי סמך ענין זה לכאן כי זהו מעין חטאו של משה כי הוא הוסיף בהכאת הסלע ובהוספה בא לידי גרעון באמונה, לכך נאמר ועתה ישראל שמע אל החקים, מהו ועתה, וכי קודם זה לא היה להם לשמוע אל החקים אלא ועתה קאי על גמר גזירתו שהזכיר לפני זה והמשיך הסיפור אל מאמר לא תוסיפו.

וי"א שסיפור לא תוסיפו נמשך אל ענין פעור, שכל חסיד שוטה סובר שמצוה קעביד לבזותו ועובר על לא תוסיפו וסוף שבאו לידי גרעון כי השתחוו לאלהיהן, וקאי על מ"ש ונשב בגיא מול בית פעור. ועל זה אמר כמביא מופת על זה ואמר עיניכם הרואות את כל אשר עשה ה' בבעל פעור בעובד לפעור כי הוא בעל לאותה עבודה. (כלי יקר)

 דעת זקנים  לא תוסיפו. עליו שאם תוסיפו תגרעו דכל המוסיף גורע שאם תעשה חמשה ציציות גרעת גם הארבעה שהרי אינם כלום מאחר שלא עשית המצוה כהלכתה וכן פרש"י חמש פרשיות שבתפילין וחמש מינין שבלולב אבל אם ישב בשמנה ימים בסוכה לא בא השמיני עם השבעה ומה שעשה עשוי: (דעת זקנים)


{ג}  עֵינֵיכֶם הָרֹאוֹת אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה יְהֹוָה בְּבַעַל פְּעוֹר כִּי כָל הָאִישׁ אֲשֶׁר הָלַךְ אַחֲרֵי בַעַל פְּעוֹר הִשְׁמִידוֹ יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ מִקִּרְבֶּךָ:

 אונקלוס  עֵינֵיכוֹן חָזָן יָת דִי עֲבַד יְיָ בְּבַעַל פְּעוֹר אֲרֵי כָּל גַבְרָא דִי אֲזַל בָּתַר בַּעַל פְּעוֹר שֵׁצְיֵהּ יְיָ אֱלָהָךְ מִבֵּינָךְ: (אונקלוס)

 יונתן  עֵינֵיכוֹן חֲמִיתוּן יַת דְּעָבַד מֵימְרָא דַיְיָ בְּפַלְחֵי טַעֲוַות פְּעוֹר אֲרוּם כָּל בַּר נַשׁ דְּטָעָא בָּתַר טַעֲוַות פְּעוֹר שֵׁצְיֵיהּ יְיָ אֱלָהָךְ מִבֵּינָךְ: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  בבעל פעור. בעבור בעל פעור ורבים כן ומי שלא עבד בעל פעור הנו חי: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  עיניכם הראות. עתה בא להזהיר בפרטי המצות ויתחיל בעבודת כוכבים שהיא שורש לכולן (הרמב"ן)

 אור החיים  עיניכם הרואות וגו' אחרי בעל וגו'. פירוש אתם ראיתם החומרא שבעבודה זרה יתר על כל העבירות שאפילו אותם שלא עבדוה אלא שחשבו בלבם והלכו אחריו לעובדו הגם שלא עבדוה עדיין השמידם ה', והוא על דרך אומרו (קידושין לט:) למען תפוש ישראל וגו': (אור החיים)

 ספורנו  עיניכם הרואות. הנה יעיד על זה מה שראיתם שקרה בענין בעל פעור כי אמנם אותם שחטאו בעבודת בעל פעור לא התכונו לזה בתחלה אבל היתה תחלת כונתם לזנות בלבד. כאמרו ויחל העם לזנות. ואע''פ שהתורה אסרה זה מפני חשש עבודת גלולים כאמרם וזנו בנותיו והזנו את בניך חשב כל אחד מהם שזה לא יקרה לו כלל והנה קרה ההפך כי כל האיש אשר הלך אחרי בעל פעור להדבק בבנותיו אין גם אחד מהם שנשמר בחכמתו מהכשל בעבודה עצמה עד שהשמידו ה' אלהיך: (ספורנו)


{ד}  וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּיהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם:

 אונקלוס  וְאַתּוּן דְאַדְבֶּקְתּוּן בְּדַחַלְתָּא דַיְיָ אֱלָהֲכוֹן קַיָמִין כֻּלְכוֹן יוֹמָא דֵין: (אונקלוס)

 יונתן  וְאַתּוּן דִּדְבַקְתּוּן בְּדַחַלְתָּא דַיְיָ אֱלָהָכוֹן קַיָּימִין כּוּלְכוֹן יוֹמָא דֵין: (תרגום יונתן)

 בעל הטורים  ואתם הדבקים. תגין על הקו''ף רמז לק' ברכות שצריך לברך בכל יום: כלכם היום. וסמיך ליה למדתי אתכם דשמעתא בעי צלותא כשמש וזהו היום למדתי ועוד כלכם היום שזכות הרבים הוא מסייעיתם: (בעל הטורים)

 אור החיים  ואתם הדבקים וגו'. צריך לדעת למה אמר ואתם בתוס' וא''ו כמוסיף על ענין ראשון ולא ידמו הנדבקים בה' להולכים אחרי בעל פעור, עוד אומרו הדבקים בה''א הידיעה ולא מצינו שקדם זכרון דביקות זה שיוצדק לומר עליו הדבקים:

ואולי שיתבאר על דרך מה שדרשו ז''ל בסנהדרין (קח.) בפסוק ונח מצא חן בעיני ה' וז''ל ונח אפילו נח שנשתייר מהם לא היה כדאי אלא שמצא חן ע''כ, כמו כן נתכוון במאמר ואתם פירוש וגם אתם הייתם ראוי' להשמיד אלא לצד היותכם דבוקים פירוש נתקרבתם בתשובה ונדבקתם בה' בזה אתם חיים, ודקדק לומר כלכם להעיר שלא על חלק מהם הוא אומר אלא על כולם, וכן הוא אומר הכתוב בפרשת פנחס במעשה פעור (כ''ה י''א) ולא כליתי את בני ישראל בקנאתי, הא למדת שעומדים היו להשמד כולם, והגם שפינחס הוא שמנע מהם הכליון, עם כל זה מוכרח שעשו תשובה אחר כך שאם לא כן לא היה מועיל פינחס אלא לכפר למה שכבר עשוהו ולא למה שעתיד:

עוד ירצה בתוס' וא''ו לפי מה שפירשתי באומרו אשר הלך אחרי בעל וגו' שנתכוון לו' הגם שלא עבד אלא חשב בדעתו לעבוד, נתכוון בוא''ו של ואתם לומר תוספת בדמיון הראשון כדרך שענש ה' על המחשבה במה שלפניו הגם שלא עשו מעשה כמו כן ג''כ אתם בענין דביקותכם בה' המחשבה בזה הקב''ה מצרפה למעשה, וכן אמרו ז''ל (קידושין מ.) מחשבה טובה הקב''ה מצרפה למעשה מחשבה רעה אין הקב''ה מצרפה למעשה זולת בע''ז, ודקדק לומר ואתם הדבקים, יתבאר על דרך אומרם ז''ל (ברכות ז.) בפסוק (שמות ל''ג ט''ז) ונפלינו אני ועמך שבקש משה מה' שלא ישרה שכינתו על אומות העולם, ופירשנוהו שם שהכוונה הוא אפילו יכשירו מעשיהם, והוא שאמר כאן אתם פירוש אתם הם הדבקים בה' ולא עכו''ם שאם העכו''ם ירצו להדבק בה' לא יזכו לזה, ולדרך זה מאמר הדבקים הוא גזירת הדיבור גם כן למאמר אתם:

הדבקים בה' אלהיכם. יתבאר על פי מה שכתב רמב''ם בפ''ו מהל' יסודי התורה וז''ל וז' שמות הם הוי''ה וכו' כל המוחק אפילו אות אחת מז' שמות אלו לוקה כל הנטפל לה' מלפניו מותר למוחקו וכו' מלאחריו כגון ד' של אלהיך כם של אלהיכם אינם נמחקים והרי הם כשאר אותיות של שם שהשם מקדשם ע''כ, והוא מה שנתכוון לומר להם במאמר הדבקים בה', פירוש ולפי ששם זה המיוחד שם הוי''ה אין אות נדבקת ונסמכת לו מלאחריו אלא מלפניו כגון לה' בה' כה' ואותיות אלו אין בהם קדושה ומותר למוחקם ואם כן תהיה דביקות ישראל בה' בדרך זה שאין השם מקדשם, לזה גמר אומר אלהיכם פירוש דביקות זה שאתם דביקים בה' אינה כדביקות האותיות שמלפניו אלא כאותיות שמלאחריו שהם כם של אלהיכ' שהם קדושים כשאר האותיות של השם:

גם רמז בתיבת בה' ייעוד נעים והוא שם זה אינו מקדש מלאחריו הא למדת שדביקות ישראל הוא בשמות עצמם מתאחדים אור נפשם באור שם הנכבד, וכדי שלא תבין שהכוונה הוא כאותיות הנטפלים מלפניו ואין בהם קדושה גמר אומר אלהיכם, אמור מעתה כי כוונת אומרו בה' היא ביחוד האותיות, והוא מה שאמר הכתוב (דברים ל''ב ט') כי חלק ה' עמו, הרי כי חלק א' הם ישראל משם הוי''ה ב''ה, ובזה תצדיק פירושנו זה, ואולי כי ידבר הכתוב כנגד ב' הדרגות שישנם בישראל זו למעלה מזו והבן:

עוד נתכוין במאמר הדבקים בה' אלהיכם על דרך אומרם ז''ל (זוהר ח''ג רל''ח) כי העושה מצוה שורה שם הוי''ה על האבר שבו עושה המצוה, ואמרו כי מצות עשה הם רמוזים בשם הוי''ה ומצות לא תעשה רמוזים בשם אלהים, והוא אומרו כאן ואתם הדבקים על ידי קיום מצות עשה ולא תעשה בב' שמות אלו שם הוי''ה ואלהים כאומר בה' אלהיכם:

עוד ירצה על זה הדרך כשאתם דבקים בה' פירוש שלבכם חפץ בו ובמצותיו בזה הוא נקרא אלהיכם ביחוד, על דרך מה שאמרו ז''ל (ילקוט ס''פ נח) בפסוק יושב תהלות ישראל שלא נתרצה ה' בכל מהלל צבא השמים עד שאמרו בתהלותיו ברוך ה' אלהי ישראל כי לא בחר שתתייחד אלהותו אלא על ישראל, ולזה תמצא שאין מתברך ולא מתהלל באלהי שמים ולא באלהי הארץ ולא באלהי מלאכים אלא אלהי ישראל:

חיים כלכם היום. נמשכת למעלה ולמטה, נמשכת למעלה על זה הדרך אלהיכם חיים כי ה' נקרא (לקמן ה' כ''ג) אלהים חיים, ונמשכת למטה ג''כ חיים כלכם, והכוונה בשיעור הדיבור על זה הדרך להעיר שהחיים נמשכים להם ממקור החיים, והכונה בזה שזולת זה לא יקרא חיים הגם שיתנועע ויאכל וכו' שהרשעים בחייהם קרוים מתים (ברכות יח:) לצד שמקורם מקור המיתה, וזה הוא החידוש שמחדש להם משה במאמר זה שמודיעם שהם חיים ממקור החיים:

ושיעור כוונת דברי משה הוא בב' דרכים, א' הוא על זה הדרך מצד שאתם דבקים בה' אלהיכם חיים אתם חיים כמו שכתבנו בסמוך, ב' על זה הדרך טעם שזכיתם להדבק בה' אלהיכם לפי שאתם חיים פירוש צדיקים שנשמרתם ממטעמי הרשע שהם בחינת המות ובחרת בחיים ולשניהם נתכוין הכתוב:

ואומר כלכם נתכוין לכללות הפרטי וכללות הכללי על זה הדרך, כללות הפרטי שכל אחד מהם הי' כלו חי בלא אבר גרוע על דרך מה שדרשו בחולין (זבחים קטז.) בפסוק מכל החי הבא בהמה שחייה ראשי אבריה ואין בה מום, כמו כן מה שלפנינו היו כולם תמימים בלא מום, וכן אמרו רבותינו ז''ל (מכילתא) שכל שעמדו על הר סיני לא היו בהם סומין דכתיב וכל העם רואים וגו' ולא וכו' ע''כ, הא למדת שלא היו בהם מומין ועמדו בחזקתם, ונתכוין בין על מומי הגוף בין על מומי הנפש, וכבר העירותי שמום שבגוף יגיד על פגם הנפש כי אין מום שאין דמיונו בנפש ואשר על כן פסלו ה' לבעל מום מעל המזבח, ועיין בדברי הזוהר (ח''ג ד'), כללות הכללי שלא היה בהם אחד שאינו הגון שלא יקרא חי אלא כולם צדיקים, ואומרו היום לא החליט מאמר היותם חיים כולם אלא היום כי מי יאמר אשר יהיה למחר מצד מעשיהם שאדם בחירי הוא ואין אמונה בו עד יום לכתו לארץ החיים: (אור החיים)

 ספורנו  ואתם הדבקים בה' אלהיכם חיים כלכם היום. הייתם כלכם חכמים להשמר מהכשל בעבודת בעל פעור: (ספורנו)


{ה}   שני  רְאֵה לִמַּדְתִּי אֶתְכֶם חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים כַּאֲשֶׁר צִוַּנִי יְהֹוָה אֱלֹהָי לַעֲשׂוֹת כֵּן בְּקֶרֶב הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם בָּאִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ:

 אונקלוס  חֲזוֹ דְאַלֵפִית יָתְכוֹן קְיָמַיָא וְדִינַיָא כְּמָא דִי פַקְדַנִי יְיָ אֱלָהָי לְמֶעְבַּד כֵּן בְּגוֹ אַרְעָא דִי אַתּוּן עַלִין תַּמָן לְמֵירְתַהּ: (אונקלוס)

 יונתן  חָמוּן דְּאַלֵיפִית יַתְכוֹן קְיָימִין וְדִינִין הֵיכְמָא דְפַקְדַנִי יְיָ אֱלהִים לְמֶעֱבַד הֵיכְנָא בְגוֹ אַרְעָא דְאַתּוּן עָאלִין לְתַמָּן לְמֵירְתָהּ: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  וטעם למדתי אתכם. אחר שאמר אשר אנכי מלמד אתכם להוסיף כאשר צוני ה' כי המצות הם מצותיו שתעשו בארץ שיתן לכם השם לירושה ועוד כי יש לכם תפארת במצותיו על כל הגוים והטעם כי עיקר כל המצות יבינם המשכיל וידע למה נתנו: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  וטעם "ראה למדתי אתכם" - ראה שאני מלמד אתכם היום, כמו שאמר (דברים יא יג): "אשר אנכי מצוה אתכם היום", ו(דברים ד ח): "אשר אנכי נותן לפניכם היום".

או יאמר למדתי מפני שהזכיר לעשות כן בקרב הארץ, כלומר, ראה בעת בואך לארץ שלמדתי אתכם חקים ומשפטים כאשר צוני ה' אלהי.

והנה, מתחלה דיבר על הדבר שהיא כלל לכל, עשה ולא תעשה; ועתה יזהיר בחוקים, שהם גזרותיו, ובמשפטים, שהם הדינים, כי אלו הם צריכין חזוק יותר, מפני העלם טעם החוקים, ומפני כי במשפט יעמידו ארץ.

ואמר לעשות כן בקרב הארץ, להזהיר על כולם, כי יש חוקים רבים ומשפטים שאינן נוהגין בחוצה לארץ; או ירמוז שעיקר המצות כולן בארץ, כמו שרמזתי בסוד הארץ (ויקרא יח כה). (הרמב"ן)

 בעל הטורים  למדתי אתכם. בחנם. ט''ו פעמים לימוד במשנה תורה רמז בן ט''ו לגמרא: באים שמה לרשתה ושמרתם. כדכתיב ויתן להם ארצות גוים בעבור ישמרו חקיו: (בעל הטורים)

 כלי יקר  ראה למדתי אתכם וגו'. במס' נדרים (לז.) דרשו רז"ל מה אני בחנם אף אתם בחנם. למדו ממ"ש כאשר צוני ה' אלהי מה ת"ל וכי סלקא דעתך שמשה יצוה מלבו אלא אמר כמו שצוני ה' אלהי בחנם אף אני למדתי אתכם בחנם וממני תראו וכן תעשו ללמד בחנם, כי ענין הערבות שכל ישראל ערבים זה בעד זה מחייב ענין זה כ"א יחיד יחטא ישאו רבים עונו, ודבר זה נרמז במ"ש ראה כמדבר ליחיד ואח"כ אמר למדתי אתכם לרבים אלא לומר שאם איש אחד יחטא, בינינו ישפוט. ובדרך זה יתבאר בע"ה לקמן פסוק ראה אנכי נותן לפניכם (דברים יא.כו).

ואמר ראה למדתי אתכם חקים ומשפטים וגו'. החקים הם המצות שאין טעמם נגלה והמשפטים מן המושכלות ועליהם אמר ב"פ כי, כנותן טעם על כל אחד בפני עצמו על החקים שהזכיר ראשונה אמר כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים אשר ישמעון את כל החקים האלה ואמרו רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה. ביאור הענין שאם תעלה על לבבכם לומר מאחר שהאומות מונין את ישראל על שמירת החקים א"כ אין בהם ממש, כי לפעמים אדם מונע עצמו מאיזו דבר מפני המלעיגים על זה אמר אדרבה האומות ישבחו אתכם על שמירת החקים כי יש חקים שהם נעלמים מעין כל חי כפרה אדומה שנאמר (במדבר יט.ב) ויקחו אליך פרה לכולם חקה אפילו שלמה המלך אמר עליה אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני (קהלת ז.כג) אבל למשה נגלה סוד הפרה ש"מ ששאר חקים נגלים ליחידי הדור אשר נתן ה' חכמה בהמה, ומה שפירש"י פר' חקת (יט.ב) שהשטן והאומות מונין עליה, אמת שכן הוא השומע חק זה לבד והאומות שואלים מה החקה הזאת לכם ובפיך אין מענה להשיב להם, פשיטא שיהיו מונין ומלעיגים. אבל העמים אשר ישמעון את כל החוקים האלה. ורובם יש להם טעם ודאי לא ילעיגו, כי רובם יתנו עדות על קצתם לומר כשם שחקים הללו יש בהם נועם נסתר כך הפרה וכל דכוותה יש בהם טעם ואם אינו נגלה לרוב ההמון עם מ"מ סוד ה' ליראיו נגלה.

ואמרו רק עם חכם ונבון וגו'. בשלמא כל העמים שהם עסוקים בעניני עושר וכבוד ושררות ומלחמות אין חידוש אם יטעו לפעמים באלהיות כי אין רוב עסקיהם בחכמות, אבל ישראל נעדרים מכל השלמיות הפחותות הללו ורק החכמה לבדה היא שמלתו לעורו ובחיקו תשכב וכל עסקיהם רק בחכמות ואיך יתכן שזקנים זה קנו חכמה כמותם יתעסקו בדברים בטלים הללו, אלא ודאי שהמה יודעין הסודות ההם ואין אתנו יודע עד מה וזהו לשון רק למעט שאר עניני שלימות לומר שאין בהם שלימות רק מה שהוא עם חכם ונבון, או מלת רק בא למעט את כל העמים וחוזר על מלת הזה לומר רק הגוי הגדול הזה הוא עם חכם ונבון ולא אנחנו עמו, כי אין אתנו יודע עד מה ויתלו החסרון בקוצר דעת השגתם.

ועל המשפטים שהזכיר אמר, כי מי גוי גדול אשר לו אלהים קרובים וגו'. שאם יאמרו האומות מה יתרון לכם במשפטים אשר הונחו בתורה הלא כל אומה יש לה נימוסים וסדר דינין, ע"ז אמר תדע שמשפטים שלנו יש להם שלימות אלהי לפי שנאמר (תהלים פב.א) אלהים נצב בעדת אל. ומכאן למדו שהקב"ה נצב בעדת הדיינים, כ"א הדיין קורא אל ה' על כל דאלים גבר איש זרוע המגזם אל הדיין ה' יענהו משמי קדשו, כי ה' יריב ריבם, והמשפט לאלהים הוא, ע"ז אמר אשר לו אלהים קרובים אליו כה' אלהינו בכל קראנו אליו. מה שלא נמצא כן במשפטי הגוים.

ומי גוי גדול אשר לו חקים ומשפטים צדיקים. יאמר שמשפטי ה' אמת צדקו יחדיו עם החקים כי ב' חלקים אלו אינן מתנגדים זה לזה אלא שניהם כאחד צדיקים, ועוד שהחקים מופת על המשפטים כשם שיש בחקים סוד נסתר כך יש במשפטים סוד כמוס ליראי ה' וחושבי שמו. (כלי יקר)


{ו}  וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם כִּי הִוא חָכְמַתְכֶם וּבִינַתְכֶם לְעֵינֵי הָעַמִּים אֲשֶׁר יִשְׁמְעוּן אֵת כָּל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה וְאָמְרוּ רַק עַם חָכָם וְנָבוֹן הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּה:

 אונקלוס  וְתִטְרוּן וְתַעְבְּדוּן אֲרֵי הִיא חָכְמַתְכוֹן וְסוּכְלְתָנוּתְכוֹן לְעֵינֵי עַמְמַיָא דִי יִשְׁמְעוּן יָת כָּל קְיָמַיָא הָאִלֵין וְיֵימְרוּן לְחוֹד עַם חַכִּים וְסוּכְלְתָן עַמָא רַבָּא הָדֵין: (אונקלוס)

 יונתן  וְתִנְטְרוּן וְתַעַבְדוּן יַת אוֹרַיְיתָא אֲרוּם הִוא חָכְמַתְכוֹן וְסוּכְלְתָנוּתְכוֹן לְמֵיחְמֵי עַמְמַיָא דְיִשְׁמְעוּן יַת כָּל קְיָימַיָא הָאִילֵין וְיֵימְרוּן לְחוֹד עַם חַכִּים וְסוּכְלְתָן עַמָא רַבָּא הָדֵין: (תרגום יונתן)

 רש"י  ושמרתם. זו (ט) משנה: ועשיתם. כמשמעו: כי הוא חכמתכם ובינתכם וגו'. בזאת תחשבו חכמים (י) ונבונים לעיני העמים: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ט) ששמירה הוא הלימוד והעשיה הוא קיום המצות שכל שאינו לומד אינו עושה: (י) שינה הרב שמות החכמה והבינה בשמות התואר מפני שאין החכמה והבינה בערך אל האומות רק מצד עצמן ולא יתכן לומר לעיני העמים והוסיף מלת תחשבו שפירושו שתחשבו חכמים ונבונים לעיניהם: (שפתי חכמים)

 הרמב"ן  ואמר כי בחוקים ובמשפטים תועלות גדולות, שהם תפארת לעושיהם מן האדם, ואפילו שונאיהם ישבחו אותם בהם. (הרמב"ן)

 בעל הטורים  האלה ואמרו רק עם. ס''ת מקוה ר''ת ערוה למה ערות אחותו אסורה וערות כת אחיו מותרת ולמה מקוה מ' סאה מטהר ואם חסר קורטוב אינו מטהר. רק מיעוטא הוא שאינם יודעים טעם כלאים ופרה וכיוצא בהם: (בעל הטורים)

 ספורנו  כי היא חכמתכם. בה תשיבו לאפיקורוס במופתים שכליים: (ספורנו)


{ז}  כִּי מִי גוֹי גָּדוֹל אֲשֶׁר לוֹ אֱלֹהִים קְרֹבִים אֵלָיו כַּיהֹוָה אֱלֹהֵינוּ בְּכָל קָרְאֵנוּ אֵלָיו:

 אונקלוס  אֲרֵי מָן עַם רַב דִי לֵהּ אֱלָהָא קָרִיב לֵהּ לְקַבָּלָא צְלוֹתֵהּ בְּעִדַן עַקְתֵהּ כַּייָ אֱלָהָנָא בְּכָל עִדָן דַאֲנַחְנָא מְצַלִין קֳדָמוֹהִי: (אונקלוס)

 יונתן  אֲרוּם הֵידָא אוּמָא רַבָּא דְּאִית לֵיהּ אֱלָהָא קָרִיב לְוָתֵיהּ בְּשׁוּם מֵימְרָא דַיְיָ אֱלָהֵן אוֹרְחֵיהוֹן דְּעַמְמַיָא נַטְלִין דְחַלְתְּהוֹן עַל כַּתְפֵיהוֹן וְדַמְיַין קְרִיבִין לְהוֹן וְהִינוּן רְחִיקִין מְטוֹל דְּלָא שְׁמָעִין בְּאוּדְנֵיהוֹן בְּרַם מֵימְרָא דַיְיָ יָתִיב עַל כּוּרְסֵיהּ רָם וּמְנַטֵּל וְשָׁמַע צְלוֹתָנָא בְּכָל עִידַן דַּאֲנַן מְצַלְיַין קַמֵיהּ וְעָבִיד בָּעוּתָן: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  כי מי גוי גדול. שיש לו אלהים שיהיה קרוב אליו שיענהו תמיד בכל אשר יבקש ממנו בחכמה גם אין גוי גדול אשר לו חקים ומשפטים צדיקים בשקול הדעת כמו ישראל: וטעם גוי גדול. בעבור חכמי לב יראי ה': (אבן עזרא)

 הרמב"ן  ועוד, שהם תועלת גדולה שאין כמותה, שהשם יהיה קרוב להם בכל קראם אליו, וכן העמים יתבוננו בזה וידעו כי החוקים נעשים בחכמה ובינה לקרבה אל האלהים וייראו מהם, וזהו שאמר כי מי גוי גדול. (הרמב"ן)

 ספורנו  כי מי גוי גדול אשר לו אלהים קרובים אליו. והטעם שראוי להקפיד שתהיו נחשבים חכמים ונבונים לעיני העמים הוא שהאל יתברך קרוב אלינו בכל קראנו אליו. וזה יורה שבחר בנו מכל העמים. ואם יחשבו אתכם העמים לסכלים יהיה חלול ה' באמור לכל עם ה' אלה: (ספורנו)


{ח}  וּמִי גּוֹי גָּדוֹל אֲשֶׁר לוֹ חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים צַדִּיקִם כְּכֹל הַתּוֹרָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם:

 אונקלוס  וּמָן עַם רַב דִי לֵהּ קְיָמִין וְדִינִין קַשִׁיטִין כְּכֹל אוֹרַיְתָא הָדָא דִי אֲנָא יָהֵב קֳדָמֵכוֹן יוֹמָא דֵין: (אונקלוס)

 יונתן  וְהֵידָא אוּמָא רַבָּא דִילֵיהּ קְיָימִין וְדִינִין תְּרִיצִין כְּכָל אוֹרַיְיתָא הָדָא דַאֲנָא סְדַר קֳדָמֵיכוֹן יוֹמָא דֵין: (תרגום יונתן)

 רש"י  חקים ומשפטים צדיקים. הגונים (כ) ומקובלים: (רש"י)

 שפתי חכמים  (כ) ר"ל היאך שייך על חוקים ומשפטים צדיקים דדוקא גבי אדם שייך לשון זה. ומפרש דלשון צדיקים הגונים כו' ומוסב גם על חקים: (שפתי חכמים)

 הרמב"ן  ועוד, שהחוקים והמשפטים בעצמם הם צדיקים, ישרים וטובים בישוב העם והמדינות. (הרמב"ן)

 ספורנו  ומי גוי גדול אשר לו חקים וגו'. והטעם שתחשבו חכמים בעיני האומות בשמרכם את חקי האלהים ואת תורותיו הוא שלא היו אז שום גוי במציאות כזה שיהיו לו חקים מורים מציאות האל ודרכיו ומשפטים צדיקים שאין בם ענין לתועלת הדיין ולא לשכר חזניהם וסופריהם אבל כל ענינם משפט וצדק. כענין אמרם ז''ל (פרק קמא דסנהדרין) משפט לזה וצדקה לזה. משפט לזה שהחזיר לו את שלו. וצדקה לזה שהוציא גזלה מתחת ידו: (ספורנו)


{ט}  רַק הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ מְאֹד פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ וּפֶן יָסוּרוּ מִלְּבָבְךָ כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ וְהוֹדַעְתָּם לְבָנֶיךָ וְלִבְנֵי בָנֶיךָ:

 אונקלוס  לְחוֹד אִסְתַּמַר לָךְ וְטַר נַפְשָׁךְ לַחֲדָא דִילְמָא תִנְשֵׁי יָת פִּתְגָמַיָא דִי חֲזוֹ עֵינָיִךְ וְדִילְמָא יְעִדוּן מִלִבָּךְ כֹּל יוֹמֵי חַיָיךְ וּתְהוֹדְעִנוּן לִבְנָיךְ וְלִבְנֵי בְנָיִךְ: (אונקלוס)

 יונתן  לְחוֹד אִסְתַּמְרוּ לְכוֹן וְטוּרוּ נַפְשָׁתֵיכוֹן לַחֲדָא דִלְמָא תִתְנְשׁוּן יַת פִּתְגָמַיָא דַחֲמִיתּוּן בְּסִינַי בְּעֵינֵיכוֹן וְדִלְמָא יְעִידוּן מִן לִבְּכוֹן כָּל יוֹמֵי חַיֵּיכוֹן וּתְלוֹפוּנוּן לִבְנֵיכוֹן וְלִבְנֵי בְנֵיכוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  רק השמר לך וגו' פן תשכח את הדברים. אז, כשלא תשכחו אותם ותעשום על אמתתם, תחשבו חכמים ונבונים, (ל) ואם תעוותו אותם מתוך שכחה, תחשבו שוטים: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ל) ר"ל כתיב רק שהוא לשון מיעוט והכא מה ממעט ומפרש דקאי אדלעיל מיניה כי היא חכמתכם וגומר הני מילי שתהיו נחשבים חכמים אז כשלא כו': (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  רק השמר לך. הטעם אם תשכח כל דבר אל תשכח יום אשר עמדת בסיני: אשר ראו עיניך. זהו וכל העם רואים את הקולות: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  רק השמר לך וגו' פן תשכח את הדברים.

(קטע:רש"י על דברים ד ט): "אז כשלא תשכחום ותעשום על אמתתם תחשבו חכמים ונבונים ואם תעוותו אותם מתוך שכחה תחשבו שוטים", לשון רש"י.

ואינו נכון כלל, אבל הכתוב הזה לפי דעתי מצות לא תעשה, הזהיר בה מאד, כי כאשר אמר שנזהר בכל המצות ונשמור החוקים והמשפטים לעשותם, חזר ואמר "רק אני מזהירך מאד להשמר ולשמור עצמך מאד מאד לזכור מאין באו אליך המצות, שלא תשכח מעמד הר סיני מכל הדברים אשר ראו עיניך הקולות והלפידים, את כבודו ואת גדלו ודבריו אשר שמעת שם מתוך האש, ותודיע כל הדברים אשר ראו עיניך במעמד הנכבד ההוא לבניך ולבני בניך עד עולם".

ופירש הטעם, כי השם עשה המעמד ההוא כדי שתלמדו ליראה אותו כל הימים ואת בניכם תלמדון לדורות עולם, אם כן עשו אתם ככה ואל תשכחו אותו.

והנה, קודם שיזכיר הדברות שנאמרו שם, הזהיר במצות לא תעשה שלא נשכח דבר מן המעמד ההוא ולא נסירהו מלבנו לעולם, וצוה במצות עשה שנודיע בו לכל זרענו מדור לדור כל מה שהיה שם בראיה ובשמיעה.

והתועלת במצוה הזאת גדולה מאד, שאם היו דברי התורה באים אלינו מפי משה בלבד, אע"פ שנבואתו נתאמתה באותות ובמופתים, אם יקום בקרבנו נביא או חולם חלום ויצונו בהפך מן התורה ונתן אלינו אות או מופת יכנס ספק בלב האנשים; אבל כשתגיע אלינו התורה מפי הגבורה לאזנינו ועינינו הרואות אין שם אמצעי, נכחיש כל חולק וכל מספק, ונשקר אותו, לא יועילהו אות ולא יצילהו מופת מן המיתה בידינו, כי אנחנו היודעים בשקרותו.

זהו שאמר שם (שמות יט ט): "וגם בך יאמינו לעולם", כי כשנעתיק גם כן הדבר לבנינו, ידעו שהיה הדבר אמת בלא ספק כאלו ראוהו כל הדורות, כי לא נעיד שקר לבנינו ולא ננחיל אותם דבר הבל ואין בם מועיל, והם לא יסתפקו כלל בעדותנו שנעיד להם אבל יאמינו בודאי שראינו כולנו בעינינו וכל מה שספרנו להם.

והענין הזה יבוא עוד בפרשת (דברים יג ב): "כי יקום בקרבך נביא או חולם חלום וגו'", וכבר הזכרתיו שם בפרשת "בחדש השלישי" (שמות יט ט). (הרמב"ן)

 בעל הטורים  ושמור נפשך. נר אלהים נשמת אדם. נרך בירי ונרי בידך אם תשמור נרי אשמור נרך: והודעתם לבניך ולבני בניך. שלשה נוני''ן הפוכין לומר שכל מי שהוא ובנו ובן כנו תלמידי חכמים שוב אין התורה פוסקת מזרעו: (בעל הטורים)

 ספורנו  רק השמר לך. אע''פ שאמרתי שראוי שתהיו נחשבים חכמים בעיני האומות. השמר לך מדעות אותם הטועים המכחישים מציאות האל ית' ויכלתו השגחתו וחשבו הם להביא על כל זה ראיות שכליות: פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך. והטעם שהזהרתיך מאד להשמר מזה הוא שיש לחוש פן תשכח מה שראו עיניך הגשמיים בסיני ועיניך השכליים גם כן בפי' התורה אשר בה הדאית לדעת הפך דעותיהם במופתים שכליים: והודעתם לבניך. לבניך שלא ראו אז תודיע במופתים שכליים: (ספורנו)

 כלי יקר  רק השמר לך ושמור נפשך מאד פן תשכח וגו'. השמר לך ר"ל שמירת הגוף ולא הזכיר בו מאד כמו בשמירת הנפש אשר בשמירתה צריך האדם להזהר ביותר מבשמירת הגוף לכך אמר ושמור את נפשך מאד.

ד"א ב' שמירות אלו הם על מצות עשה ולא תעשה, אשר על ידם ישמור כל האברים והגידין אשר הבית האנושי נכון עליהם כי כבר אמרו רז"ל (זהר וישלח קע:) כי רמ"ח מצות עשה כנגד רמ"ח אברים ושס"ה מצות לא תעשה כנגד שס"ה גידין שבאדם. כי ע"ז נאמר (קהלת יב.יג) את האלהים ירא זה מצות לא תעשה, ואת מצותיו שמור זה מצות עשה, כי זה כל האדם כמספר אבריו וגידיו. ואמרו עוד כל ימי רשע הוא מתחלל היינו מת חלל כי בכל עבירה הוא פוגם אחד מאבריו או אחד מגידיו. ונראה לי לחלק בין לשון חלל, ללשון מת, באותו חילוק שיש בין מצות עשה למצות לא תעשה כי מת מעצמו משמע וחלל היינו שנהרג בידים, והעובר על מצות עשה עובר בשב ואל תעשה הרי הוא פוגם אבר אחד ונעשה מת מאליו, והעובר על מצות לא תעשה בקום ועשה הרי כאילו הוא הורג בידים איזו גיד מגידיו ועושהו חלל וחלול מן הדם שבתוכו והדם הוא הנפש, וביטולו אפילו מן גיד אחד מסוכן יותר ממיתת אבר א', כי ע"כ החמירה התורה בעונש העובר על לא תעשה מבעשה כי פגימת הגידין מסוכן מפגימת אבר וע"ז אמר רק השמר לך, זו שמירת אבריו כי הם עצמותו של אדם שמירתם תלוי בשמירת מצות עשה, ושמור נפשך מאד, זו שמירת הגידין כי הדם הוא הנפש וצריך שמירה גדולה לכך נאמר מאד ושמירה זו ע"י מצות לא תעשה וזה ביאור נכון.

פן תשכח את הדברים וגו'. רז"ל (אבות ג.י) למדו מכאן שהשוכח דבר אחד ממשנתו מתחייב בנפשו כי גורם לעצמו שגם ה' ישכחו כמ"ש (הושע ד.ו) ותשכח תורת אלהיך אשכח בניך גם אני. עוד דרשו רז"ל (חגיגה ט:) מן פסוק ושבתם וראיתם בין צדיק לרשע בין עובד אלהים לאשר לא עבדו (מלאכי ג.יח) שאינו דומה שונה פרקו מאה פעמים לשונה פרקו מאה פעמים ואחד ושמעתי רמז לדבר לא עבדו ר"ת שלו עולה מאה לומר שהלומד מאה פעמים עדיין נקרא לא עבדו עובד אלהים לאשר ר"ת עולה ק"א כי השונה פרקו ק"א פעמים נקרא עובד אלהים.

וזו משלי לעשות רמז יקר מזה והוא, כשתסתכל במלת זכר ובמלת שכח תמצא מספר ק"א ביניהם, והרוצה לבטל השכחה יחזור על למודו ק"א פעמים ובהם יפחות מן מספר שכח מספר ק"א וישאר מן שכח מלת זכר ע"כ מאז יהיה הדבר כמוס אצלו לזכרון לא ישכח עוד. וקרוב לשמוע שהמלאך הממונה על הזכרון זכור שמו ויש לו רכ"ז כוחות, והמלאך הממונה על השכחה שכח שמו ויש לו שכ"ח כוחות, נמצא שיש לו ק"א כוחות יותר מן מלאך של הזכרון ע"כ השכחה גוברת על האדם, לפיכך צריך הוא לחזור על למודו ק"א פעמים כי בכל פעם ופעם שיחזור הוא מחסר ומחליש כח אחד מכוחותיו וכשחזר ק"א פעמים החליש כל כוחותיו היתרים ונכנס תחת יד המלאך הממונה על הזכרון ולא ישכח עוד. רמז לדבר השמר ושמור נפשך מאד ר"ת מן ד"ת אלו עולה למספר ק"א ור"ת של תיבת לך היינו למ"ד וכאילו אמר למוד תורתך ק"א פעמים פן תשכח את הדברים וזה רמז יקר. (כלי יקר)


{י}  יוֹם אֲשֶׁר עָמַדְתָּ לִפְנֵי יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ בְּחֹרֵב בֶּאֱמֹר יְהֹוָה אֵלַי הַקְהֶל לִי אֶת הָעָם וְאַשְׁמִעֵם אֶת דְּבָרָי אֲשֶׁר יִלְמְדוּן לְיִרְאָה אֹתִי כָּל הַיָּמִים אֲשֶׁר הֵם חַיִּים עַל הָאֲדָמָה וְאֶת בְּנֵיהֶם יְלַמֵּדוּן:

 אונקלוס  יוֹמָא דִי קַמְתָּא קֳדָם יְיָ אֱלָהָךְ בְּחֹרֵב כַּד אֲמַר יְיָ לִי כְּנוֹשׁ קֳדָמַי יָת עַמָא וְאַשְׁמְעִנוּן יָת פִּתְגָמָי דִי יֵלְפוּן לְמִדְחַל קֳדָמַי כָּל יוֹמַיָא דִי אִנוּן קַיָמִין עַל אַרְעָא וְיָת בְּנֵיהוֹן יְאַלְפוּן: (אונקלוס)

 יונתן  וְתִדְכּוּן גַּרְמֵיכוֹן בְּמַעַסְקְכוֹן בָּהּ הֵי כְּיוֹמָא דְקַמְתּוּן קֳדָם יְיָ אֱלָהָכוֹן בְּחוֹרֵב בִּזְמַן דַּאֲמַר יְיָ לִי כְּנוֹשׁ קֳדָמַי יַת עַמָא וְאַשְׁמִיעִינוּן יַת פִּתְגָמַי דְּיֵלְפוּן לְמִדְחַל מִן קֳדָמַי כָּל יוֹמַיָא דְהִינוּן קַיְימִין עַל אַרְעָא וְיַת בְּנֵיהוֹן יְאַלִיפוּן: (תרגום יונתן)

 רש"י  יום אשר עמדת. מוסב על מקרא שלמעלה ממנו, אשר ראו עיניך, יום אשר עמדת (מ) בחורב, אשר ראיתם את הקולות ואת הלפידים: ילמדון. ילפון (נ) לעצמם: ילמדון. יאלפון לאחרים: (רש"י)

 שפתי חכמים  (מ) (גור אריה) דאין לומר שתודיע לבניך יום אשר עמדת שהרי והודעתם דכתיב במ"ם כינוי הרבים משמע דקאי אלמעלה פן תשכח את הדברים שראו עיניך והודעתם פירש והודעתם הדברים ואלו קאי למטה הל"ל והודעת לבניך: (נ) ר"ל ילמדו כתרגומו ילפון דהיינו שילמדו לעצמן. אבל ילמדון דבסמוך דתרגומו יאלפון היינו ללמד לאחרים: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  וטעם כל הימים אשר הם חיים על האדמה. כי השם ידע שלא יוכלו לעשות מצותיו כראוי והם בארצות המושלים בהם: (אבן עזרא)

 אור החיים  ואשמעם את דברי וגו' ליראה אותי כל הימים. יתבאר על דרך אומרם ז''ל (שבת קמו.) ישראל שעמדו על הר סיני פסקה זוהמתן, ופירשתי בפרשת יתרו שפסיקת זוהמתן היתה מאמצעות גבורות דברי אלהים עד שיצתה נשמתם וזהו הסרת זוהמה מהם, והוא מאמר ואשמיעם את דברי פירוש עשרת הדברות שבאו בגבורות דכתיב (שמות כ' א') וידבר אלהים את כל הדברים, וטעם שעשיתי זה ליראה אותי כל הימים באמצעות הפסק זוהמתן מהם שהוא המונע את האדם מלירא את ה', וזה סיבה שישראל לא מרו את כבודם וסבלו כמה צרות ימים רבים אין מספר ועל משמרת יראת ה' עומדים כי פסקה זוהמתן וטבע נפשם ליראה את ה', כי כל שאין זוהמא מבדלת בינו לבין ה' מטבעו לירא ה' הנכבד ב''ה: (אור החיים)


{יא}  וַתִּקְרְבוּן וַתַּעַמְדוּן תַּחַת הָהָר וְהָהָר בֹּעֵר בָּאֵשׁ עַד לֵב הַשָּׁמַיִם חשֶׁךְ עָנָן וַעֲרָפֶל:

 אונקלוס  וּקְרֶבְתּוּן וְקַמְתּוּן בְּשִׁפּוֹלֵי טוּרָא וְטוּרָא בָּעֵר בְּאֶשָׁתָא עַד צֵית שְׁמַיָא חֲשׁוֹכָא עֲנָנָא וַאֲמִיטְתָא: (אונקלוס)

 יונתן  וְקָרֵיבְתּוּן וְקַמְתּוּן בְּשִׁפּוּלֵי טוּרָא וְטַוְורָא דָלִיק בְּאֵישָׁתָא וְשַׁלְהוֹבֵיהּ מָטֵי עַד צֵית שְׁמַיָא חֲשׁוֹכָא עֲנָנָא וְאַמִיטְתָא: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  לב השמים. באמצע כנגד הרואים וכן בלב ים: (אבן עזרא)


{יב}  וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֲלֵיכֶם מִתּוֹךְ הָאֵשׁ קוֹל דְּבָרִים אַתֶּם שֹׁמְעִים וּתְמוּנָה אֵינְכֶם רֹאִים זוּלָתִי קוֹל:

 אונקלוס  וּמַלִיל יְיָ עִמְכוֹן מִגוֹ אֶשְׁתָא קַל פִּתְגָמִין אַתּוּן שָׁמְעִין וּדְמוּת לֵיתֵיכוֹן חָזָן אֱלָהֵן קָלָא: (אונקלוס)

 יונתן  וּמַלֵּיל יְיָ עִמְכוֹן בְּטוּרָא מִגּוֹ אֵישָׁתָא קַל דְּבִירָא אַתּוּן שָׁמְעִין וּדְמוּ לָא חֲמִיתוּן אֱלָהֵן קַל מְמַלֵּל: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  זולתי קול. ששמעתם. כי הקול איננו נראה בעין וכבר פירשתי וכל העם רואים את הקולות: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  וידבר ה' אליכם מתוך האש. כבר פירשתי הדבר במקומו (שמות יט כ) שהם שמעו דבור השם הגדול יתברך מתוך האש שראו אשו הגדולה והשיגוה והוגד להם בזה בריתו בעשרת הדברים כי בכולן שמעו הקול מתוך האש ושאר המצות צוה אותי בעת ההיא ללמד אתכם כי כבר אני נאמן לנביא לה' במה שראיתם כמו שאמר וגם בך יאמינו לעולם כמו שפירשתי (בפסוק ט) (הרמב"ן)

 אור החיים  קול דברים אתם שומעים. אומרו קול דברים, יתבאר על פי דבריהם ז''ל (שהש''ר פ' ישקני) שאמרו שכל דיבור שהיה יוצא מפי ה' היה נוצר ממנו מלאך והיה עומד על האדם ואומר לו אתה מקבלני וכו' והיה מחבקו וכו' ע''כ, וכפי זה יתבאר הכתוב על נכון קול דברים פירוש הדברים אשר דבר ה' שהיו נבראים מהם מלאכים קול אותם מלאכים שנקראים דברים אתם שומעים, ועיין מה שכתבתי בפרשת יתרו שלא שמעו ישראל מפי הגבורה אלא אנכי וגו' ולא יהיה לך וגו' אבל השמנה דברות הגם שיצאו כאחד יחד עשרת הדברות לא יכלו לסבול לשמוע אלא ב' והח' עמדו המלאכים שנחצבו מקולו יתברך בהם עד שחזרה נשמתם וחזרו ושמעום מפי המלאכים שהם הדברים עצמן והיתה כל מצוה ומצוה שהוא מלאך ומלאך עומד על האדם ואומר לו אתה מקבלני וכו':

ותמונה אינכם רואים וגו'. קשה איך יוצדק לאמר על התמונה זולתי קול שהיא השמיעה, ולפי מה שכתבתי בפסוק שלפני זה שהמלאך שהוא הדיבור עצמו היה מדבר עם כל אחד והיו ישראל רואים אותו, וכן תמצא שאמרו רבותינו ז''ל (מכילתא) בפסוק וכל העם רואים את הקולות, ומעתה חש משה שיחשבו ח''ו כי זה הוא אלהי ישראל אשר ראו עיניהם, לזה אמר ותמונה אינכם רואים זולתי קול פירוש לבד הקול הוא שהייתם רואים תמונתו שהיה מדבר עמכם ואומר אתה מקבלני וכו': (אור החיים)


{יג}  וַיַּגֵּד לָכֶם אֶת בְּרִיתוֹ אֲשֶׁר צִוָּה אֶתְכֶם לַעֲשׂוֹת עֲשֶׂרֶת הַדְּבָרִים וַיִּכְתְּבֵם עַל שְׁנֵי לֻחוֹת אֲבָנִים:

 אונקלוס  וְחַוִי לְכוֹן יָת קְיָמֵהּ דִי פַקִיד יָתְכוֹן לְמֶעְבַּד עַשְׂרָא פִּתְגָמִין וּכְתָבִנוּן עַל תְּרֵין לוּחֵי אַבְנַיָא: (אונקלוס)

 יונתן  וּתְנֵי לְכוֹן יַת קְיָמֵיהּ דְּפַקֵּיד יַתְכוֹן לְמֶעֱבַד עִישַרְתֵּי דִבּוּרַיָא וְכַתְבִינוּן עַל לוּחֵי סַמְפִּירִינוּן: (תרגום יונתן)


{יד}  וְאֹתִי צִוָּה יְהֹוָה בָּעֵת הַהִוא לְלַמֵּד אֶתְכֶם חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים לַעֲשֹׂתְכֶם אֹתָם בָּאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ:

 אונקלוס  וְיָתִי פַּקִיד יְיָ בְּעִדְנָא הַהִיא לְאַלָפָא יַתְכוֹן קְיָמִין וְדִינִין לְמֶעְבָּדְכוֹן יָתְהוֹן בְּאַרְעָא דִי אַתּוּן עָבְרִין תַּמָן לְמֵירְתַהּ: (אונקלוס)

 יונתן  וְיָתִי פַקֵּיד יְיָ בְּעִידָנָא הַהִוא לְמַלְפָא יַתְכוֹן קְיָמִין וְדִינִין לְמֶעֱבַדְכוֹן יַתְהוֹן בְּאַרְעָא דְאַתּוּן עָבְרִין לְתַמָּן לְמֵירְתָהּ: (תרגום יונתן)

 רש"י  ואתי צוה ה' בעת ההיא ללמד אתכם. תורה (ס ) שבעל פה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ס) דק"ל דואותו צוה ודאי קאי אלעיל מיניה אויגד לכם וגו' עשרת הדברים דמשמע באותו זמן צוה ה' את משה ללמד אותם והא באותו זמן לא נצטוו אלא בי' דברות ואי אעשרת הדברים קאי מאי ללמד אתכם חוקים ומשפטים דקאמר. אלא ודאי קאי על התורה שבעל פה שבעשרת הדברות דהיינו כללותיהן ופרטותיהן ואת כל המצות הנכללות בהן: (גור אריה) פירוש מדכתיב ללמד שזה הלשון שייך לומר על תורה שבעל פה אבל תורה שבכתב שייך לומר בה נתינה דמאחר שהיא כתובה לפני האדם יוכל ללמוד אותה מעצמה: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  וטעם ואותי צוה ה'. כי בסיני צוה השם למשה את כל החקים והמשפטים רק הגידם לישראל בשנה השנית. ופעם אחרת ובשנה הארבעים. ואחר שלא ראיתם כל תמונ' השמרו לכם פן תשחיתון מה שראיתם והטעם האמת או דרכיכם: (אבן עזרא)


{טו}  וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד לְנַפְשֹׁתֵיכֶם כִּי לֹא רְאִיתֶם כָּל תְּמוּנָה בְּיוֹם דִּבֶּר יְהֹוָה אֲלֵיכֶם בְּחֹרֵב מִתּוֹךְ הָאֵשׁ:

 אונקלוס  וְתִסְתַּמְרוּן לַחֲדָא לְנַפְשָׁתֵיכוֹן אֲרֵי לָא חֲזֵיתוּן כָּל דְמוּת בְּיוֹמָא דִי מַלִיל יְיָ עִמְכוֹן בְּחֹרֵב מִגוֹ אֶשָׁתָא: (אונקלוס)

 יונתן  וְתִסְתַּמְרוּן לַחֲדָא לְנַפְשָׁתֵיכוֹן אֲרוּם לָא חֲמִיתוּן כָּל דְּמוּ בְּיוֹמָא דְמַלֵּיל יְיָ עִמְכוֹן בְּחוֹרֵב מִגּוֹ אֵישָׁתָא: (תרגום יונתן)

 הרמב"ן  ונשמרתם מאד לנפשתיכם. יזהירם פן יטעו אחר הקול אשר שמעו ויעשו השחתה לקצץ בנטיעות ואמר תחלה תבנית זכר או נקבה באדם שמהם יהיה קול ואחר כן הזכיר כל אשר בארץ בבהמה ובעוף וברמש האדמה ובדגי הים ואחר כן חזר אל צבא השמים (הרמב"ן)

 ספורנו  כי לא ראיתם כל תמונ'. וזה הפך דעת כת הצאב''א שחשבו שאין במציאו' דבר יותר נכבד מן הגרמים השמימים ושהם לבדם קדמוני' ונצחיים ראשוני': (ספורנו)


{טז}  פֶּן תַּשְׁחִתוּן וַעֲשִׂיתֶם לָכֶם פֶּסֶל תְּמוּנַת כָּל סָמֶל תַּבְנִית זָכָר אוֹ נְקֵבָה:

 אונקלוס  דִילְמָא תְּחַבְּלוּן וְתַעְבְּדוּן לְכוֹן צֶלֶם דְמוּת כָּל צוּרָא דְמוּת דְכַר אוֹ נֻקְבָא: (אונקלוס)

 יונתן  הֲווֹ זְהִירִין דְּלָא תְחַבְּלוּן עוֹבָדֵיכוֹן וְתַעַבְדוּן לְכוֹן צְלַם דְּמוּ דְּכָל טָעוּ דְמוּ דִדְכַר אוֹ דְנוּקְבָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  סמל. צורה: (רש"י)

 אבן עזרא  פסל. דבר נקצב כמו ויפסלו בוני שלמה: זכר או נקבה. בגוים ידועים. גם יש גוים סוגדים ועובדים כל בהמה שיפגעו בתחל' יומו וי''א להוריד כח עליונים כצורת עקרב לנשוך והצורות הארבעים ושבעה הנשארות: (אבן עזרא)


{יז}  תַּבְנִית כָּל בְּהֵמָה אֲשֶׁר בָּאָרֶץ תַּבְנִית כָּל צִפּוֹר כָּנָף אֲשֶׁר תָּעוּף בַּשָּׁמָיִם:

 אונקלוס  דְמוּת כָּל בְּעִירָא דִי בְאַרְעָא דְמוּת כָּל צִפַּר גַדְפָא דִי פָּרַח בַּאֲוֵר רְקִיע שְׁמַיָא: (אונקלוס)

 יונתן  דְּמוּ דְכָל בְּעִירָא דִי בְאַרְעָא דְמוּ דְכָל צִפַּר גַּפָּא דְפָרְחָא בְאֲוִיר רְקִיעַ שְׁמַיָא: (תרגום יונתן)


{יח}  תַּבְנִית כָּל רֹמֵשׂ בַּאֲדָמָה תַּבְנִית כָּל דָּגָה אֲשֶׁר בַּמַּיִם מִתַּחַת לָאָרֶץ:

 אונקלוס  דְמוּת כָּל רִחֲשָׁא דִי בְאַרְעָא דְמוּת כָּל נוּנֵי דִי בְמַיָא מִלְרַע לְאַרְעָא: (אונקלוס)

 יונתן  דְּמוּ דְּכָל רִיחֲשָׁא דִבְאַרְעָא דְמוּ כָּל נוּנֵי דִבְמַיָא מִלְרַע לְאַרְעָא: (תרגום יונתן)


{יט}  וּפֶן תִּשָּׂא עֵינֶיךָ הַשָּׁמַיְמָה וְרָאִיתָ אֶת הַשֶּׁמֶשׁ וְאֶת הַיָּרֵחַ וְאֶת הַכּוֹכָבִים כֹּל צְבָא הַשָּׁמַיִם וְנִדַּחְתָּ וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לָהֶם וַעֲבַדְתָּם אֲשֶׁר חָלַק יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ אֹתָם לְכֹל הָעַמִּים תַּחַת כָּל הַשָּׁמָיִם:

 אונקלוס  וְדִילְמָא תִזְקוֹף עֵינָיךְ לִשְׁמַיָא וְתֶחֱזֵי יָת שִׁמְשָׁא וְיָת סִיהֲרָא וְיָת כּוֹכְבַיָא כֹּל חֵילֵי שְׁמַיָא וְתִטְעֵי וְתִסְגוּד לְהוֹן וְתִפְלְחִנוּן דִי זַמִין יְיָ אֱלָהָךְ יָתְהוֹן לְכֹל עַמְמַיָא תְּחוֹת כָּל שְׁמַיָא: (אונקלוס)

 יונתן  וְדִלְמָא תִתְּלוּן עֵינֵיכוֹן לְצֵית שְׁמַיָא וְתֶחֱמוּן יַת שִׁמְשָׁא וְיַת זִיהֲרָא וְיַת רֵישֵׁי כּוֹכְבַיָא כָּל חֵילֵי שְׁמַיָא וְתִטְעוּן וְתִסְגְּדוּן לְהוֹן וְתִפְלְחִינוּן דְּפַלֵיג יְיָ אֱלָהָכוֹן בְּהוֹן דַּעְתְּהוֹן דְּכָל עַמְמַיָא דִתְחוֹת כָּל שְׁמַיָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  ופן תשא עיניך. להסתכל בדבר, ולתת (ע) לב לשוב לטעות אחריהם: אשר חלק ה'. להאיר (פ) להם. דבר אחר, לאלוהות, (צ) לא מנען מלטעות אחריהם, (ק) אלא החליקם בדברי הבליהם לטרדם מן העולם, וכן הוא אומר, כי החליק אליו בעיניו למצוא עונו לשנוא (תהלים לו, ג.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ע) דק"ל מה דכתיב ופן תשא עיניך וגומר משום דנושא עיניו לשמים משום הכי יבא לעבוד אותם. לכן פירש להסתכל כו': (פ) רצה לומר מה דכתיב ועבדת אשר חלק לכל העמים וגו' וכי הקדוש ברוך הוא חלק לעמים לעבוד להם: (צ) ולא שנתנם לאלהות שבראם לשם כך רק שלא מנען וכו' אלא החליקם בדברי הבל שנראה להם הטובות המגיע להם מכוכבי מעלה בעבדם אותם ולפי האמת הם רעות כדי לטרדם: (ק) דלטעם ראשון קשה למה אמר להם וכי להם בלבד הם מאירים לכן אמר דבר אחר. ולטעם זה לחוד קשה ולמה ברא בתחלה דבר שיבאו לטעות בהם בני אדם והא כתיב עולם חסד יבנה לכן צריך לשני טעמים: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  השמש והירח. שהם המאורות הגדולים ואחר שאמר ואת הככבים באר בשם כלל כל צבא השמים ככבי לכת שהם ככבי אור וכל המזלות והצורות: ונדחת. כאדם שידחה ויפול: אשר חלק. דבר מנוסה הוא כי יש לכל עם ועם ככב ידוע ומזל וכן יש מזל לכל עיר ועיר והשם שם לישראל מעל' גדול' להיות השם יועצם ולא ככב להם והנה ישראל נחלת השם: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  אשר חלק ה' אלהיך אתם לכל העמים. כי לכולם כוכב ומזל וגבוהים עליהם מלאכי עליון כגון הנאמר בדניאל שר מלכות פרס ושר מלכות יון ובעבור כן יעשו להם אלהים מהם ויעבדום ואמר ואתכם לקח ה' כי אתם חלק השם לא תקימו עליכם שר או עוזר זולתו כי הוא הוציא אתכם מכור הברזל שהייתם בתוך מצרים בכור אש ועצים והוציא אתכם משם כנגד שריהם שעשה בהם שפטים ולולי שהפילם לא הייתם יוצאים כי היו הם במעלתם שלא תצאו והנה עשה כל זה כדי שתהיו לו נחלה ותהיו לשמו הגדול סגולה מכל העמים (הרמב"ן)

 ספורנו  חלק ה' אלהיך אותם לכל העמים. סדר אותם על סדר נאות לצורך כל אחד מחלקי הארץ כפי השתנותם והשתנות העם אשר בה וזה הסדר המוחש יורה על הפך דעות התועים כי אמנם יורה בהכרח שיש איזה נמצא מסדר לתכלית מכוון מאתו אשר המציא' לסדרם למען יושג תכלית מציאות' וסדרם כי לא יהי' כל זה במקר' בלי ספק: (ספורנו)


{כ}  וְאֶתְכֶם לָקַח יְהֹוָה וַיּוֹצִא אֶתְכֶם מִכּוּר הַבַּרְזֶל מִמִּצְרָיִם לִהְיוֹת לוֹ לְעַם נַחֲלָה כַּיּוֹם הַזֶּה:

 אונקלוס  וְיָתְכוֹן קָרִיב יְיָ לְדַחַלְתֵּהּ וְאַפֵּק יָתְכוֹן מִכּוּרָא דְפַרְזְלָא מִמִצְרָיִם לְמֶהֱוֵי לֵהּ לְעַמָא אַחֲסָנָא כְּיוֹמָא הָדֵין: (אונקלוס)

 יונתן  וְיַתְכוֹן נְסִיב מֵימְרָא דַיְיָ לְחוּלְקֵיהּ וְאַנְפֵּיק יַתְכוֹן מִנִיר פַּרְזְלָא מִמִּצְרַיִם מְטוֹל לְמֶהֱוֵי לֵיהּ לְעַם אַחֲסָנָא כְּיוֹמָא הָדֵין: (תרגום יונתן)

 רש"י  כור. הוא כלי שמזקקים בו את הזהב: (רש"י)

 בעל הטורים  ויוצא. ד' במס' ויוצא עמו בששון ויוצא נוזלים מסלע ויוצא את בן המלך ויוצא אתכם מכור הברזל ויוצא עמו בששון שנאמר ובני ישראל יוצאים ביד רמה והוציא להם נוזלים מסלע והעמידו מלך שנאמר ויהי ב. שורון מלך: (בעל הטורים)

 ספורנו  ואתכם לקח. ללכת בדרכיו ולדבקה בו ולזה לא יהיו עיניכם בהנהגת צבא השמים וסדרם: (ספורנו)

 כלי יקר  ואתכם לקח ה' וגו' להיות לו לעם נחלה כיום הזה. למעלה אמר ופן תשא עיניך השמימה וראית את השמש וגו' והיינו הגלגל היומי הגדול שבכל צבא השמים. ע"ז אמר איך תהיה נבער מדעת כל כך להשתחות לשמש והרי אתה חשוב וגדול אצל הש"י כמו השמש ואיך תעבוד לדומה לך, שנאמר (שופטים ה.לא) ואוהביו כצאת השמש בגבורתו. ואם אתה דומה במעלה לשמש ק"ו לשאר צבא השמים הפחותים מערך השמש, ואדרבה אתם מושלים על השמש כמו שמש בגבעון דום (יהושע י.יב) וכן משה העמיד החמה. ומ"ש אשר חלק ה' לכל העמים לא על מציאות האורה אמר כן אלא על מציאת הנהגתם בשפלים כי כל האומות מסורים תחת יד המערכה ואתכם לקח ה' להנהגתו כי אתם מושגחים מסיבה ראשונה ית' על כן יש לכם ממשלה על השמש ואיך תעבדו לו.

ד"א כיום הזה קאי על מה שנאמר ואתכם לקח מכור הברזל. המנקה הכסף מכל סיג ופסולת עד שיהיה נקי וזך ברה כחמה כך נזדכך חומר שלכם בעינוי מצרים עד שנעשה ברור כשמש, ע"ז אמר להיות לו לעם נחלה כיום הזה כגלגל היומי וכמ"ש ואוהביו כצאת השמש בגבורתו וכן מכרה כיום (בראשית כה.לא) תרגומו כיום דלהן שהוא ברור בלא סיג ופסולת כך מכור לי מכירה ברורה ברה כחמה. וי"א כיום הזה כמו שהשמש שאינו עובד מחמת קיבול פרס. ונ"ל שעל זה נאמר ואוהביו כצאת השמש. אלו העובדים מאהבה.

ומ"ש וה' התאנף בי על דבריכם בפסוק זה נתקשו המפרשים כי אין לו חיבור לא למעלה ולא למטה ועשו בו פירושים דחוקים. וקרוב לשמוע שבא לתרץ אם השמש גורם להחטיא הבריות למה אינו מאבדה כדרך שנענש משה על שהחטיא הרבים, ע"ז אמר שאין הנדון דומה לראיה כי אמת שה' התאנף בי על דבריכם אבל אין מיתתי גורם איבוד לרבים כ"א אנכי מת אינני עובר הירדן מ"מ אתם קיימים ועוברים את הירדן, אבל השמש אם יאבדה אז יאבד את כל העולם וכי מפני שוטים שקלקלו יאבד עולמו כדמסיק במסכת ע"ז (נד:) שאל פלוספוס את הזקנים ברומי אם אין הקב"ה רוצה בע"ז למה אינו מאבדה כו'. (כלי יקר)


{כא}  וַיהֹוָה הִתְאַנַּף בִּי עַל דִּבְרֵיכֶם וַיִּשָּׁבַע לְבִלְתִּי עָבְרִי אֶת הַיַּרְדֵּן וּלְבִלְתִּי בֹא אֶל הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה:

 אונקלוס  וּמִן קֳדָם יְיָ הֲוָה רְגַז עֲלַי עַל פִּתְגָמֵיכוֹן וְקַיִים בְּדִיל דְלָא לְמֵעֲבַר יָת יַרְדְנָא וּבְדִיל דְלָא לְמֵיעַל לְאַרְעָא טָבָא דִי יְיָ אֱלָהָךְ יָהֵבּ לָךְ אַחֲסָנָא: (אונקלוס)

 יונתן  וּמִן קֳדָם יְיָ הֲוָה רְגַז עָלַי עַל פִּתְגָמֵיכוֹן דְּאִתְרַעַמְתּוּן עַל מַיָא וְקַיֵּים דְּלָא אֲעִיבַר יַת יוֹרְדְּנָא וּדְלָא אֵיעוּל לְאַרְעָא דַיְיָ אֱלָהָכוֹן יָהֵיב לְכוֹן אַחֲסָנָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  התאנף. נתמלא רוגז: על דבריכם. על אודותיכם על עסקיכם: (רש"י)

 אבן עזרא  וטעם וה' התאנף בי. בעבור שאמר ויוצא אתכם להיות לו לעם נחלה בארץ שתעבדוהו רק אני לא אראה בטובה הזאת: על דבריכם. אתם סבבתם שלא אכנס לארץ כאשר פירשתי: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  וטעם וה' התאנף בי על דבריכם. שהחזיר במקום הזה כלומר אותי צוה ה' בעת ההיא ללמד אתכם המצות לעשותכם אותם בארץ אשר אתם עוברים שמה ועתה קחו מפי תורה כי אנכי מת בארץ הזאת ולא אוכל ללמדם אתכם בארץ ואל תשכחו שם מה שלמדתי אתכם ולא מה שראיתם בסיני ועל דרך האמת יאמר השמרו מאד לנפשותיכם פן תשחיתון כי השם התאנף בי מדאגה מדבר זה פן תשכחו אתם ברית השם אלהיכם באש האוכלת בראש ההר ותעשו תמונת כל וזה טעם אשר צוך ה' אלהיך וכבר נרמז זה בסדר חקת התורה ורש"י כתב אשר צוך ה' אלהיך שלא תעשה והוא פשוטו של מקרא והמשכיל יבין הפסוקים האלה על אמתתם וטעם כי ה' אלהיך אש אכלה הוא כאשר ראיתם בראש ההר והכוונה שהוא מדת הדין המקנא בע"ז ומן הכתוב הזה תבין בכל הנזכר במשנה תורה תמיד "ה' אלהיך" (הרמב"ן)

 אור החיים  וה' התאנף וגו' לבלתי וגו' ולבלתי וגו'. חזר לומר עוד מאמר זה ולא הספיק מה שאמר בפרשת דברים דכתיב (א' ל''ז) גם בי התאנף וגו', גם כפל לו' לבלתי ב' פעמים, לומר גזירה אחרת שנגזרה עליו מלבד שימות במדבר עוד גזר עליו שלא יעלו עצמותיו להקבר בארץ כדרך שעשה הוא לעצמות יוסף וכדרך שעשו כל ישראל לשאר השבטים (ירושלמי סוטה פ''א ה''י), והוא אומרו לבלתי עברי פירוש בחיים ולבלתי בא פירוש לאחר מיתה אל הארץ הטובה, והוא מה שאמר עוד בסמוך אנכי מת וגו' אינני עובר את הירדן פירוש בין קודם מיתה בין לאחר מיתה, וגמר אומר כנגד ישראל אתם עוברים ולא לאחר מיתה לבד אלא אפילו בחיים והוא אומרו וירשתם וגו', ודיבר בדרך לא זו אף זו. ואומרו על דבריכם כאומרם ז''ל (דכ''ר ב') משל למי שנאבדו לו מעות ופיזר ביניהם דינר זהב וכו', כמו כן עת שיעמוד משה יעמדו עמו כל דור המדבר הוא הוציאם ממצרים הוא יוציאם מהמדבר ויביאם לעולם הבא לעתיד לבא עם הצדיקים ע''כ, והוא אומרו על דבריכם שזולת טעם סיבתם להביאם לעולם הבא לא היה נשבע לבל יכנסו עצמותיו של משה לארץ הטובה: (אור החיים)


{כב}  כִּי אָנֹכִי מֵת בָּאָרֶץ הַזֹּאת אֵינֶנִּי עֹבֵר אֶת הַיַּרְדֵּן וְאַתֶּם עֹבְרִים וִירִשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה הַזֹּאת:

 אונקלוס  אֲרֵי אֲנָא מָאִית בְּאַרְעָא הָדָא לֵית אֲנָא עָבֵר יָת יַרְדְנָא וְאַתּוּן עָבְרִין וְתֵירְתוּן יָת אַרְעָא טָבָא הָדָא: (אונקלוס)

 יונתן  אֲרוּם אֲנָא שְׁכִיב בְּאַרְעָא הָדָא לֵית אֲנָא עָבַר יַת יַרְדְּנָא וְאַתּוּן עָבְרִין וְתֵירְתוּן יַת אַרְעָא טַבְתָא הָדָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  כי אנכי מת וגו' אינני עובר. מאחר שמת מהיכן יעבור, אלא אף עצמותי אינם עוברין: (רש"י)

 ספורנו  כי אנכי מת. צריך אני להזהירכם מאד מאחר שאיני עובר עמכם כענין אמרו כי ידעתי אחרי מותי כי השחת תשחיתון: (ספורנו)


{כג}  הִשָּׁמְרוּ לָכֶם פֶּן תִּשְׁכְּחוּ אֶת בְּרִית יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר כָּרַת עִמָּכֶם וַעֲשִׂיתֶם לָכֶם פֶּסֶל תְּמוּנַת כֹּל אֲשֶׁר צִוְּךָ יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ:

 אונקלוס  אִסְתַּמָרוּ לְכוֹן דִילְמָא תִתְנְשׁוּן יָת קְיָמָא דַיְיָ אֱלָהֲכוֹן דִי גְזַר עִמְכוֹן וְתַעְבְּדוּן לְכוֹן צֶלֶם דְמוּת כֹּלָא דִי פַקְדָךְ יְיָ אֱלָהָךְ: (אונקלוס)

 יונתן  אִסְתַּמְרוּ לְכוֹן דִּלְמָא תִתְנְשׁוּן יַת קְיָמָא דַיְיָ אֱלָהָכוֹן דִּגְזַר עִמְכוֹן וְתַעַבְדוּן לְכוֹן צְלַם דְּמוּת כּוֹלָא דְפַקְדִינְכוֹן יְיָ אֱלָהָכוֹן דְּלָא לְמֶעֱבַד: (תרגום יונתן)

 רש"י  תמונת כל. תמונת כל (ר) דבר: אשר צוה ה'. אשר צוך (ש) שלא לעשות: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ר) רצה לומר כל היכא שכתוב מלת כל במקרא יש תיבה אחריו שדבוק לו כגון בפרשה זו מצינו הרבה פעמים כל הימים כל סמל לכך מפרש דהוה כאלו כתיב כל דבר: (ש) רצונו לפרש וכי צוה הקדוש ברוך הוא לעשות פסל ומפרש אשר צוך שלא לעשות: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  השמרו לכם ועשיתם פסל. וכבר אמר כזה והטעם להוסיף אש אוכלה על כן אנכי מצוך: תמונת כל. כל דבר: אשר צוך. כאשר צוך או מלת צוך שלא לעשות כמו ועל העבים אצוה ויש אומר על צורת הככבים וזה רחוק בעיני: (אבן עזרא)


{כד}  כִּי יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ אֵשׁ אֹכְלָה הוּא אֵל קַנָּא: (פ)

 אונקלוס  אֲרֵי יְיָ אֱלָהָךְ מֵימְרֵהּ אֶשָׁא אָכְלָא הוּא אֵל קַנָא: [פ] (אונקלוס)

 יונתן  אֲרוּם יְיָ אֱלָהָכוֹן מֵימְרֵיהּ אֵישָׁא אָכְלָא אֵישָׁא הוּא אֱלָהָא קַנָאִי וּמִתְפְּרַע בְּקִנְאָה: (תרגום יונתן)

 רש"י  אל קנא. מקנא לנקום (ת) אנפרדמנ"ט בלע"ז (אייפער) מתחרה על רוגזו להפרע מעכו"ם: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ת) רצה לומר לא שנקרא קנא מפני שיש בו קנאה ח"ו שאין שם לא קנאה ולא שנאה ולא תחרות אלא מפני שהוא מתחרה וקיצף להתפרע מעובדי עבודת אלילים וכיון שהנקמה אינה באה אלא מחמת הקנאה משום הכי כתיב אל קנא במקום אל נוקם: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  אש אוכלה הוא. בלי כ''ף הדמות והטעם כאש אוכלה הוא. אל קנא. לעבודת כוכבים וקנאתו תאכל כאש שלא תעזוב שורש וענף: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  כי ה' אלהיך אש אכ. לה הוא אל קנא כי תוליד. רמז לאחר כ''י שנים אחרי מותו יעבדו עכו''ם פסל מיכה: (בעל הטורים)

 ספורנו  אש אכלה הוא. אש אוכלת אש ובזה יכלה את הנפש עם הבשר: אל קנא. כי מבלי אין מציאות שום נמצא זולתו דומה למציאותו כלל הנה כל מי שיעבוד לזולתו יעשה אמנם לזולתו מה שראוי לו לבדו כענין אשת איש שתתן לזולתו מה שראוי לאישה לבדו ובזה יהיה מקנא: (ספורנו)


{כה}  כִּי תוֹלִיד בָּנִים וּבְנֵי בָנִים וְנוֹשַׁנְתֶּם בָּאָרֶץ וְהִשְׁחַתֶּם וַעֲשִׂיתֶם פֶּסֶל תְּמוּנַת כֹּל וַעֲשִׂיתֶם הָרַע בְּעֵינֵי יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לְהַכְעִיסוֹ:

 אונקלוס  אֲרֵי תוֹלְדוּן בְּנִין וּבְנֵי בְנִין וְתִתְעַתְּקוּן בְּאַרְעָא וּתְחַבְּלוּן וְתַעְבְּדוּן צֶלֶם דְמוּת כֹּלָא וְתַעְבְּדוּן דְבִישׁ קֳדָם יְיָ אֱלָהָךְ לְאַרְגָזָא קֳדָמוֹהִי: (אונקלוס)

 יונתן  אֲרוּם תֵּלְדוּן בְּנִין וּבְנֵי בְנִין וְתִתְעַתְּקוּן בְּאַרְעָא וּתְחַבְּלוּן עוֹבָדֵיכוֹן וְתַעַבְדוּן לְכוֹן צְלַם דְּמוּת כּוֹלָא וְתַעַבְדוּן דְּבִישׁ קֳדָם יְיָ אֱלָהָכוֹן לְאַרְגָזָא קֳדָמוֹי: (תרגום יונתן)

 רש"י  ונושנתם. רמז להם שיגלו ממנה לסוף שמונה מאות וחמשים ושתים שנה, (א) כמנין ונושנתם, והוא הקדים והגלם לסוף שמונה מאות וחמשים, והקדים שתי שנים לונושנתם, כדי שלא יתקיים בהם כי אבד תאבדון, וזהו שנאמר, וישקוד ה' על הרעה ויביאה עלינו כי צדיק ה' אלהינו (דניאל ט, יד.), (ב) צדקה עשה עמנו, שמהר להביאה ב' שנים לפני זמנה (סנהדרין לח.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (א) דכתיב גבי בנין בית ראשון ויהי בשמנים שנה וארבע מאות שנה וגו' ועמידת בית ראשון היה ת"י שנה צא מהן ארבעים שנה שהיו במדבר דאף הם היו במנין דהקרא מונה מיציאת מצרים ונמצא שלא היו בארץ אלא תת"ן שנה ולא הגיעו למספר ונושנתם וכדפירש רש"י: (ב) ר"ל משום דצדיק ה' וישקוד ה' על הרעה ויביאה עלינו אלא צדקה היה מאת ה' שהקדים הרעה קודם זמן ונושנתם ועיין בסנהדרין ל"ח: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  כי תוליד בנים. אמר אל קנא ואחר כן באר מה יקרה להם אם יעשו פסל: ועשיתם הרע. בשאר המצות כמו לרצוח ולנאוף: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  כי תוליד בנים ובני בנים ונושנתם. ענין הכתוב הזה, שיזכיר ויאמר: כי תוליד בנים ובני בנים, ובעבור היותכם ישָנים בארץ ותשבו לבטח, אולי תשכחו את השם; העידותי בכם היום שתאבדו מהר, כי לא יאריך לכם, מאחר שתעבדו עבודה זרה.

והפרשה הזו, אע"פ שהיא אזהרה, לא נאמרה בלשון "אם", והטעם, כי הוא כמתנבא על עניינם, וידבר בלשון ישמש בשני פנים, בלשון אזהרה ובלשון עתיד לבא, יאמר שיעשו ויהיה להם ככה ולא יגזור עליהם. ומפני זה אמרו רבותינו (גיטין פח א) שרמז לגלות בית ראשון במלת "ונושנתם" בגימטריא, והיתה קבלה בידם כי יש בפרשה הזאת רמז לזמן הגלות, וכאשר בא עליהם התבוננו בה בינה.

ואמר "ועשיתם פסל תמונת כל", ולא אמר "ועבדתם אותו" או "והשתחויתם לו" אבל אמר "והשחתם", כי הפסל בכאן תמונת כל, ומפני השחתה יאסור אותו, כאשר פירשתי למעלה. (הרמב"ן)

 ספורנו  להכעיסו. לסלק השכינה מישראל כדי להיות בלתי משועבדים לתורת האל ית' ומצותיו: (ספורנו)

 כלי יקר  כי תוליד בנים ובני בנים וגו'. לפי שאין פתגם הרעה נעשה מהרה ע"כ מלא לב בני האדם לעשות רע (קהלת ח.יא). ואינו מרגיש שהקב"ה מאריך אפו וגבי דיליה באחרית הימים, ע"כ אמר כי תוליד בנים וגו' והשחתם ועשיתם פסל וגו'. ר"ל בתוך זמן זה באותן הימים עצמם אשר תשחיתו תולידו בנים ובני בנים כמנהג העולם ונושנתם בארץ. ועל ידי זה תטעו לומר לו חפץ ה' להמיתכם כולי האי לא שתיק והרי אנו מולידים כמנהג העולם ויושבים על הארץ ימים רבים וא"כ ודאי אין בנו אשמה. ע"ז אמר העידותי בכם היום את השמים ואת הארץ כי אבד תאבדון מהר מעל הארץ. כי ממדת הש"י שלא להביא צרות תכופות זו לזו כמו שלמדו במדרש (בר"ר עה.יג) מן פסוק ורוח תשימו בין עדר לעדר (בראשית לב.טז) וזה דווקא בזמן שהוא נפרע תיכף בלא הרחבת זמן, אבל אם הקב"ה מאריך אפו זמן רב אז באחרית הימים הוא מביא צרות צרורות זו לזו ותכופות וצרה אל אחותה נגשת, וכן היה בבית ראשון שהיו עובדים ע"ז זמן רב מימות ירבעם ואעפי"כ האריך להם אפו ומ"ש (דברים יא.יז) ואבדתם מהרה וגו' ושם פירש"י לא אתן לכם ארכה וכן כאן נאמר כי אבד תאבדון מהר. אלא ודאי שענין מהירות זה נאמר על הצרות שיהיו בסוף תכופות במהירות בזו אחר זו.

ויש לי סיוע על פירוש זה. ממה שמסיק בילקוט פר' עקב (תתסט.) בפסוק ואבדתם מהרה. גולה אחר גולה גלו בז' ליהויקים וח' לנבוכדנצר גלו בי"ח כו', וענין מהירות זה נרמז יפה בפסוק זה כי אבוד תאבדון כפל הלשון מורה על איבוד אחר איבוד שיהיה מעל הארץ, ואחר האיבוד לא תאריכון ימים עליה כי השמד תשמדון ר"ל לא תאריכון ימים בין איבוד להשמדה אלא יהיו תכופות, והשמדה יש בה יותר כליון מבאיבוד וכן נאמר (ישעיה ח.כג) והאחרון הכביד. וזה פירוש יקר לתרץ בו המהירות הנאמר כאן והרי האריך להם הקב"ה זמן רב, אלא שהוא נאמר על התכופות איבוד אחר איבוד והשמדה אחר השמדה, ובין איבוד להשמדה ג"כ לא תאריכון ימים.

ומה שהעיד בהם שמים וארץ, רצה ליתן טעם על שהקב"ה מאריך אפו זמן רב, וכדמסיק בילקוט פר' האזינו (תתקמא.) וז"ל משל למלך שמסר בנו לפדגוג כו' כך אמר משה לישראל שמא אתם סבורים לברוח מעל כנפי השכינה ולזוז מעל הארץ כו'. ותוכן הענין הוא שלכך הקב"ה מאריך אפו לפי שיודע שאין ממנו המלט כי מסרם לפדגוג דהיינו לשמים וארץ אשר לא יוכלו לזוז כלל ע"כ אמר העידותי בכם את השמים ואת הארץ. ועוד לפי שיד העדים תהיה בו ראשונה וכמ"ש (איוב כ.כז) יגלו שמים עונו וארץ מתקוממה לו. ויכול להיות שזהו כפל האיבוד והשמדה שנאמר כאן ליחס אחד לשמים ואחד לארץ כי אבוד ע"י השמים ואח"כ תאבדון מעל הארץ ע"י הארץ, ואח"כ השמד תשמדון. וקרוב לשמוע שהשמדה זו נאמרה על מ"ש בסמוך ועבדתם שם אלהים מעשה ידי אדם עץ ואבן וגו'. דהיינו שמד ממש, וטעמו של דבר הוא שלכך מסבב הקב"ה שיבואו לידי שמדות כדי שיראו ישראל כי כל אלהי העמים אלילים ואין בהם מועיל ואז יאמרו אלכה ואשובה אל אישי הראשון. וזהו שנאמר ובקשתם משם את ה' אלהיך שם לא נאמר אלא משם, ר"ל שעבודה זרה זו תהיה סבה להשיבך אל ה' אלהיך.

ומהרי"א פירש במלת משם, שמפני חמת המציק יעבדו בנגלה עץ ואבן ולבם תמיד אל ה' לכך נאמר ובקשתם משם וגו' בכל לבבך דווקא לבם יהיה נכון עם ה' כי הפה אינו רשאי לדבר.

ד"א לכך אמר כי תוליד בנים ובני בנים וגו'. שאם תחשוב אחר שתהיה מוחזק בארץ ימים רבים ותחשוב שהיא שלך לחלוטין ומי יקחה מידך, ע"כ אמר בסיום הפרשה ולמען תאריך ימים על האדמה אשר ה' אלהיך נותן לך כל הימים. כי בכל יום ויום הוא נותן לך נתינה חדשה לא לחלוטין אלא בכל יום על תנאי אם תשמור מצותיו. ומה שדרשו (גיטין פח.) כמנין ונושנתם היו בארץ וישקוד ה' על הרעה שתי שנים קודם הזמן כבר הראה ה' ליעקב דבר זה במחזה כששקעה עליו החמה שתי שעות קודם זמנה כמבואר למעלה פרשת ויצא (כח.יא) והוא רמז נכון. (כלי יקר)

 דעת זקנים  כי תוליד. כלו' שתאמרו כבר נתישבנו בארץ ולא ירבה עוד כעס והשחתה הנני מעיד עליכם דברים שהם קיימים לעולם דהיינו שמים וארץ כי אבוד תאבדון ולא יועיל לכם מה שנתישבתם בה. ד"א פירשו רז"ל אם תהיו בארץ כמנין ונושנת"ם אבוד תאבדון וצדקה עשה לנו הקב"ה שהקדים שתי שנים החורבן למנין ונושנתם הה"ד וישקוד ה' על הרעה ויביא' עלינו כי צדיק ה' אלהינו: (דעת זקנים)


{כו}  הַעִידֹתִי בָכֶם הַיּוֹם אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ כִּי אָבֹד תֹּאבֵדוּן מַהֵר מֵעַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים אֶת הַיַּרְדֵּן שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ לֹא תַאֲרִיכֻן יָמִים עָלֶיהָ כִּי הִשָּׁמֵד תִּשָּׁמֵדוּן:

 אונקלוס  אַסְהֵדִית בְּכוֹן יוֹמָא דֵין יָת שְׁמַיָא וְיָת אַרְעָא אֲרֵי מֵיבַד תֵּיבְדוּן בִּפְרִיעַ מֵעַל אַרְעָא דִי אַתּוּן עָבְרִין יָת יַרְדְנָא לְתַמָן לְמֵירְתַהּ לָא תוֹרְכוּן יוֹמִין עֲלַהּ אֲרֵי אִשְׁתְּצָאָה תִּשְׁתֵּצוּן: (אונקלוס)

 יונתן  אַסְהֵידִית בְּכוֹן יוֹמָא דֵין סַהֲדִין קַיְימִין יַת שְׁמַיָא וְיַת אַרְעָא אֲרוּם מֵיבַד תּוֹבְדוּן בְּסַרְהוּבַיָא מֵעִילַוֵי אַרְעָא דְאַתּוּן עָבְרִין יַת יוֹרְדְּנָא תַמָּן לְמֵירְתָהּ לָא תוֹרְכוּן יוֹמִין עֲלָהּ אֲרוּם מִשְׁתֵּצְיָא תִשְׁתֵּיצוּן: (תרגום יונתן)

 רש"י  העידתי בכם. הנני מזמינם להיות עדים (ג ) שהתריתי בכם: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ג) כלומר ויהיו עדי התראה לא עדי עבירה שהרי עדיין לא עשו הרע בעיני ה': (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  העידותי בכם היום. י''א כי טעם עדות שמים וארץ המלאכים ובני אדם ואחרים אמרו על הגשם כטעם את שמיכם כברזל ואת ארצכם כנחושה והנכון בעיני להיותם עדים שיראום תמיד הם ובניהם כי הם עומדים כטעם כימי השמים על הארץ וכן שמעו הרים את ריב ה'. וכן האבן הזאת תהיה בנו לעדה ושמא יטעון טוען כי שמים כעשן נמלחו וחביריו הטוען ער ולבו ישן: תאבדון. כמו תלמדון בעבור שאיננו סמוך: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  העידותי. מלא יו''ד אייתי ביה י' לפרסומי למילתא: (בעל הטורים)

 כלי יקר  כי אבד תאבדון. כפל לשון זה, וכן כפל השמדה שהזכיר, וכן כפל העשיה שהזכיר כי אמר ועשיתם פסל, ועשיתם הרע וגו'. יתכן לפרש על דרך המדרש שאמרו רז"ל (מ"ר איכה א.נז) חטאו בכפלים שנאמר (איכה א.ח) חטא חטאה ירושלים. ולקו בכפלים שנאמר (ישעיה מ.ב) כי לקחה כפלים בכל חטאתיה. ומתנחמין בכפלים שנאמר (שם מ.א) נחמו נחמו עמי. וכי ס"ד שילקו בכפלים יותר ממה שחטאו כי אין זה ממדת בעל הרחמים ית', וכן צריך להבין מהו הכפל של החטא.

אלא כך פירושו, לפי שנאמר (ירמיה ב.יג) כי שתים רעות עשו עמי אותי עזבו מקור מים חיים לחצוב להם בארות בארות נשברים. הרי רעה אחת שהיא שתים כי אילו עבדוהו בשותפות לכל הפחות היתה הרעה אחת, והיא שיתוף ש"ש ודבר אחר, אלא אותי עזבו מכל וכל אפילו בשיתוף לא עבדוהו וזהו רעה אחת כפולה דהיינו עבודת האלילים ועזיבת הש"י, ע"כ היה ענשם כפול על זה האופן כי עזב ה' את ישראל ומילא ערי האומות כמ"ש (יחזקאל כו.ב) אמלאה החרבה לא נתמלאה צור אלא מחורבנה של ירושלים, ואילו היו שניהם חרבים היה לירושלים צרת אחרים חצי נחמה אבל עכשיו שזה קם וזה נופל הרי שלקחה כפלים בכל חטאתיה על חטאתיה לא נאמר אלא בכל חטאתיה, אלא שר"ל שעם חטאתיה הכפולים לקחה גם בעונש מכה כפולה על זה האופן, וכן הנחמה תהיה כפולה בעזיבת האומות והצלחת ישראל. לכך נאמר כאן ועשיתם פסל הרי עשיית ע"ז, ועשיתם הרע בעיני ה' אלהיך להכעיסו הרי עשייה שניה שאפילו בשיתוף לא יעבדוהו כי כל מכעיס אינו עובד, על כן כפל האיבוד וההשמדה כמ"ש כי לקחה כפלים. ועליה אמר ונשארתם מתי מספר בגוים אשר ינהג ה' אתכם שמה הרי שארצות הגוים תהיה מלאה, וארצכם שממה. ואחר שאמר ושבת עד ה' וגו'. אמר להוריש גוים גדולים ועצומים ממך מפניך וגו' זהו הנחמה כפולה שתהיה לעתיד, כאשר היתה ביום עלותם מארץ מצרים. (כלי יקר)


{כז}  וְהֵפִיץ יְהֹוָה אֶתְכֶם בָּעַמִּים וְנִשְׁאַרְתֶּם מְתֵי מִסְפָּר בַּגּוֹיִם אֲשֶׁר יְנַהֵג יְהֹוָה אֶתְכֶם שָׁמָּה:

 אונקלוס  וִיבַדַר יְיָ יָתְכוֹן בְּעַמְמַיָא וְתִשְׁתָּאֲרוּן עַם דְמִנְיָן בְּעַמְמַיָא דִי יְדַבַּר יְיָ יָתְכוֹן לְתַמָן: (אונקלוס)

 יונתן  וִיבַדַר יְיָ יַתְכוֹן בֵּינֵי עַמְמַיָא וְתִשְׁתּוֹתְרוּן בְּעָם קָלִיל בֵּינֵי עַמְמַיָא דִיבַדַר יְיָ יַתְכוֹן תַּמָּן בְּגָלוּתָא: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  מתי מספר. פירשתיו: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  ונשארתם מתי מספר בגוים. יאמר שנשאר מועטים בכל גוי וגוי מכל הגוים אשר ינהג אותנו שם כי בארבע רוחות השמים יפזר אותנו אבל בכללנו רבים אנחנו שבח לאל (הרמב"ן)

 בעל הטורים  בעמים. בגימט' בין הבבליים. בגוים. בגי' ובמדי: ינהג. בגי' וביון: שמה. בגי' מרומיים הרי רמוזים כאן ד' גליות: (בעל הטורים)


{כח}  וַעֲבַדְתֶּם שָׁם אֱלֹהִים מַעֲשֵׂה יְדֵי אָדָם עֵץ וָאֶבֶן אֲשֶׁר לֹא יִרְאוּן וְלֹא יִשְׁמְעוּן וְלֹא יֹאכְלוּן וְלֹא יְרִיחֻן:

 אונקלוס  וְתִפְלְחוּן תַּמָן לְעַמְמַיָא פָלְּחֵי טַעֲוָתָא עֹבַד יְדֵי אֱנָשָׁא אָעָא וְאַבְנָא דִי לָא יֶחֱזוּן וְלָא שָׁמְעִין וְלָא אָכְלִין וְלָא מְרִיחִין: (אונקלוס)

 יונתן  וְתִיתְעוּקוּן לְמִפְלַח תַּמָּן לְפַלְחֵי טַעֲוָותָא עוֹבַד אִידֵיהוֹן דִּבְנֵי נְשָׁא מִן קֵיסָא וְאַבְנָא דְלָא חַמְיָין וְלָא שָׁמְעִין וְלָא אָכְלִין וְלָא מְרִיחִין: (תרגום יונתן)

 רש"י  ועבדתם שם אלהים. כתרגומו, משאתם עובדים לעובדיהם, (ד) כאילו אתם עובדים להם: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ד) דקשה לו משום שהפיץ ה' אותם בין העמים משום הכי יעבדו עבודת אלילים ותירץ כתרגומו כו': (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  יראון וישמעון. הזכיר הארבעה הרגשו' ואין צורך להזכיר החמישי' כי היא עבה מכולם ועוד כי היא שורש חיי הגוף ואל תתמה על מלת ובקשתם ומצאת כי ידבר לרבים ולגוי אחד או לאדם אחד: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  ועבדתם שם אלהים. משאתם עובדים לעובדיהם אתם עובדים להם לשון רש"י וכבר פירשתי סודו כי היושב בחוצה לארץ כאלו עובד עבודה זרה ומעשה ידי אדם מלמעלה למטה כמו שהזכרתי בסדר אחרי מות (ויקרא יח כה) וטעם ולא יאכלון ולא יריחון לומר שהם אבן דומם כאשר היו מתחילה אין בהם רוח חיים כלל אפילו כחיי האדם כי מתחלה אמר לא יראון ולא ישמעון לומר שאיננו אלוה ולא יראה בעני עובדיו ולא ישמע תפלתם ומצרתם לא יושיעם וחזר ואמר שאפילו חיים גרועים כחיי האדם אין בהם והנה העושה אותם נכבד מהם או יהיה טעם הכתוב כנגד כבוד עליון לומר אשר לא יראו בצרת עובדיהם ולא ישמעון תפלתם ולא יאכלון שלא תצא אש מלפניהם ותאכל את קרבנותם ולא יריחון בריח ניחוחיהם ותפש הכתוב לשון סתם שאין בהם החושים האלו כלל (הרמב"ן)

 בעל הטורים  ועבדתם שם אלהים. ואינו אומר אלהים אחרים כמו בכל מקום רמז ישראל שבחוצה לארץ עובדי עכו''ם בטהרה הם: (בעל הטורים)

 ספורנו  אשר לא יראון. שאין בהם כח רצוניי כמו שחשבו עובדיהם שעושים צורות עם כלי הפעולות הרצוניות להורות שאות, ההתחלה הקדמונית שחשבו היא פועלת כל אותן הפעולות כרצונה והיו עובדים אותה ומתפללים לה להשיג שתרצה לתת את שאלת עובדיה. והנה אין לשום נמצא זולתי לאל ית' ולאדם בחייו שום כח רצוניי. אבל כל פעולות זולתם הם בטבע מסודר להם מאת האל ית': (ספורנו)


{כט}  וּבִקַּשְׁתֶּם מִשָּׁם אֶת יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ וּמָצָאתָ כִּי תִדְרְשֶׁנּוּ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ:

 אונקלוס  וְתִתְבְּעוּן מִתַּמָן יָת דַחֲלְתָּא דַייָ אֱלָהָךְ וְתִשְׁכָּח אֲרֵי תִבְעֵי מִן קֳדָמוֹהִי בְּכָל לִבָּךְ וּבְכָל נַפְשָׁךְ: (אונקלוס)

 יונתן  וְתִתְבְּעוּן מִתַּמָּן לְמִיתַב לִדְחַלְתָּא דַיְיָ אֱלָהָכוֹן וְתִשְׁכְּחוּן רַחֲמִין אֲרוּם תִּבְעוּן מִן קֳדָמוֹי בְּכָל לִבְּכוֹן וּבְכָל נַפְשֵׁיכוֹן: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  בכל לבבך. עוד אפרשנו: (אבן עזרא)

 אור החיים  ובקשתם וגו' בכל לבבך וגו' בצר לך וגו'. ב' כתובים הבאים אלו צריכין ביאור דע כי יש ב' הדרגות תשובה, יש תשובה שישראל עושים מעצמן שיכירו חיובם עם הבורא ויכופו יצרם, ויש תשובה שעושים על ידי יסורין אשר יצר להם האויב ויצעקו מכאב לב, וכנגד ב' הדרגות דיבר משה אל כל ישראל, כנגד העושה תשובה הגם שלא שמע קול נוגש אמר ובקשתם משם את ה' אלהיך שיתעוררו הלבבות לחיבת אלהיהם, ומצאת, והגם שיש בידך עבירות חמורות כאמור בסמוך ועבדתם שם אלהים אחרים וגו' אף על פי כן פטורים אתם מהיסורין ודי לכם התשובה, והטעם כי תדרשנו בכל לבבך שתשובה כזו היא תשובה שלימה בכל לב ובכל נפש:

וכנגד תשובה הבאה מצד היסורין אמר בצר לך ומצאוך וגו' ושבת וגו' פירוש מחמת היסורין אשר יצר לך אויבך, וכאן לא הזכיר בכל לבבך וגו' כי באמצעות היסורין הוא שב, ומה שחסר לשבים מחמת יסורין בבחינה הדרגת התשובה משלימין אותו בבחינת היסורין עצמן שעברו עליהם כי היסורין ממרקין העונות ומטהרין את הנפש, ומה שחסר לכת הראשונה מצד שלא עברו עליהם יסורין משלימין אותו בבחינת מעלת התשובה, וכפי זה מאמר בצר לך נמשך עם מה שלפניו וזה שיעורו ובקשתם וגומר ומצאת והטעם כי תדרשנו וגו' או בצר לך וגו' ושבת הגם שלא תהיה בכל לבבך וגו', ונתן הכתוב טעם לקבלת ה' תשובה שלימה לבדה בלא יסורין או תשובה שאינה שלימה על ידי יסורין כי אל רחום ה' אלהיך:

עוד יתבארו הכתובים על זה הדרך ובקשתם משם פירוש וכשתהיו בין האומות שם תבקשוהו ותתפללו אליו לדברים הצריכים לכם לחיותכם, ואינו מדבר בבקשת הגאולה, ומצאת שימצא לכם שאם לא כן יאבדו ב''מ, ואמר לשון יחיד לומר שלא לכולם ימצא כשיקראוהו בארץ העמים אלא ליחידי סגולה, והטעם כי תדרשנו וגו' פירוש צריך מבקש ה' התעצמות גדול ואולי ישיגו הבקשה בסדר זה יחידי עם:

ואומרו בצר לך כתוב זה מדבר בהבטחת הגאולה כי בצר לעם ישראל שהוא זמן הגלות עוד לו שימצאוהו כל הדברים האלה האמורים בסמוך שהם השמדה מן האדמה והפצה בין האומות והמעטה שישארו מתי מספר זה יהיה באחרית הימים והם חבלי משיח, ולא יהיה להם כל הצרות בתמידות בזמנים ארוכים אלא באחרית הימים, ומבטיחם שיעורר ה' לבבם אז לשוב בתשובה, והוא אומרו ושבת עד ה', ונתן טעם להבטחה זו כי אל רחום ה' אלהיך לא ירפך וגו' ויחזק לבך לשוב וגו':

ואולי שזו היא טענת מיכאל לפני ה' שהביא בזוהר חדש (דף ל') שהרי באו אחרית הימים ומצאו אותם כל הדברים ולמה לא יעורר ה' לבם לשוב, ופירשתי המאמר במקום אחר, ועינינו לה' צופיות לפתוח אוצר רוח טהרה לפקוח עינים עורות ולהטות לבבות עם ה' להכיר נעימות עריבות ידידותו: (אור החיים)

 ספורנו  ומצאת. אע''פ שאין שם מקדש ולא כלי קדש: כי תדרשנו בכל לבבך ובכל נפשך. והטעם שתמצאנו הוא כי אמנם תדרשנו בכל לבבך: (ספורנו)


{ל}  בַּצַּר לְךָ וּמְצָאוּךָ כֹּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים וְשַׁבְתָּ עַד יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ וְשָׁמַעְתָּ בְּקֹלוֹ:

 אונקלוס  כַּד יֵיעוֹק לָךְ וְיַשְׁכְּחֻנָךְ כֹּל פִּתְגָמַיָא הָאִלֵין בְּסוֹף יוֹמַיָא וּתְתוּב לְדַחַלְתָּא דַיְיָ אֱלָהָךְ וּתְקַבֵּל לְמֵימְרֵהּ: (אונקלוס)

 יונתן  כַּד תֵּיעוֹק לְכוֹן וִיאַרְעוּן לְכוֹן כָּל פִּתְגָמַיָא הָאִילֵין בְּסוֹף יוֹמַיָא וּתְתוּבוּן עַד דַּחַלְתָּא דַיְיָ אֱלָהָכוֹן וּתְקַבְּלוּן לְמֵימְרֵיהּ: (תרגום יונתן)

 הרמב"ן  ושבת עד ה' אלהיך ושמעת בקלו. גם זה רמז לגאולת בבל ששבו אל השם והתודו לפניו ושמעו לקול הנביאים אשר הקים להם ולפיכך הבטיחם שלא ישחיתם ולא ישכח ברית אבותם כאשר אמר (ויקרא כו מב) וזכרתי את בריתי יעקוב וגו' ובסוף הספר ירמוז לגאולה העתידה כאשר פירשתי (שם בפסוק טז) ואזכרנו עוד בע"ה (להלן כח מב) (הרמב"ן)

 ספורנו  באחדית הימים. לקץ הימין כמו שהעיד באמרו והיה כי יבאו עליך כל הדברים האלה ושבת עד ה' אלהיך ושמעת בקולו: (ספורנו)


{לא}  כִּי אֵל רַחוּם יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לֹא יַרְפְּךָ וְלֹא יַשְׁחִיתֶךָ וְלֹא יִשְׁכַּח אֶת בְּרִית אֲבֹתֶיךָ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לָהֶם:

 אונקלוס  אֲרֵי אֱלָהָא רַחֲמָנָא יְיָ אֱלָהָךְ לָא יִשְׁבְּקִנָךְ וְלָא יְחַבְּלִנָךְ וְלָא יִתִּנְשֵׁי יָת קְיָמָא דַאֲבָהָתָךְ דִי קַיִים לְהוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  אֲרוּם אֱלָהָא רַחֲמָנָא יְיָ אֱלָהָכוֹן לָא יִשְׁבְּקִנְכוֹן וְלָא יִחְבַּלְכוֹן וְלָא יִתְנְשֵׁי יַת קְיָימָא דְאַבָהַתְכוֹן דְּקַיַּים לְהוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  לא ירפך. מלהחזיק בך בידיו, ולשון לא ירפך לשון לא יפעיל הוא, לא יתן לך רפיון, (ה) לא יפריש אותך מאצלו, וכן אחזתיו ולא ארפנו (שיר השירים ג, ד.), שלא ננקד ארפנו. (ו) כל לשון רפיון מוסב על לשון מפעיל ומתפעל, כמו הרפה לה (מלכים-ב ד, כז.), (ז) תן לה רפיון, הרף (ח) ממני (דברים ט, יד.), התרפה ממני: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ה) מפני שהקל ממנו פועל עומד כמו הנה נא רפה היום לערוב (רפתה היום לערוב) רפתה רוחם על כן פירש לא ירפך שהוא מבנין הפעיל יוצא לשני ופירושו לא יתן לך רפיון. רא"ם: (ו) שו"א תחת האל"ף ופת"ח תחת הרי"ש דהוה רפואה אבל השתא דנקוד ארפנו בפת"ח תחת האל"ף ושו"א תחת הרי"ש לשון רפיון הוא: (ז) דפירושו תן לה רפיון היינו מפעיל: (ח) דפירושו התרפה ממני התפעל: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ירפך. הפך יחזקך: (אבן עזרא)


{לב}  כִּי שְׁאַל נָא לְיָמִים רִאשֹׁנִים אֲשֶׁר הָיוּ לְפָנֶיךָ לְמִן הַיּוֹם אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹהִים אָדָם עַל הָאָרֶץ וּלְמִקְצֵה הַשָּׁמַיִם וְעַד קְצֵה הַשָּׁמָיִם הֲנִהְיָה כַּדָּבָר הַגָּדוֹל הַזֶּה אוֹ הֲנִשְׁמַע כָּמֹהוּ:

 אונקלוס  אֲרֵי שְׁאֵל כְּעַן לְיוֹמַיָא קַדְמָאֵי דַהֲווֹ קֳדָמָךְ לְמִן יוֹמָא דִי בְרָא יְיָ אָדָם עַל אַרְעָא וּלְמִסְיָפֵי שְׁמַיָא וְעַד סְיָפֵי שְׁמַיָא הַהֲוָה כְּפִתְגָמָא רַבָּא הָדֵין אוֹ הַאִשְׁתְּמַע כְּוָתֵהּ: (אונקלוס)

 יונתן  אֲרוּם שַׁיִיל כְּדוֹן לְדָרַיָא דְמִן יוֹמֵי שִׁירוּיָיא דַהֲווֹ קֳדָמָךְ לְמִן יוֹמָא דִבְרָא יְיָ אָדָם עַל אַרְעָא וּלְמִסְיָיפֵי שְׁמַיָא וְעַד סְיָיפֵי שְׁמַיָא הַהֲוָה הֵיךְ פִּתְגָמָא רַבָּא הָדֵין אוֹ הַאִשְׁתְּמַע דִּכְוָותֵיהּ: (תרגום יונתן)

 רש"י  לימים ראשונים. על ימים (ט) ראשונים: ולמקצה השמים. וגם שאל לכל הברואים אשר מקצה אל קצה, זהו פשוטו. ומדרשו, מלמד על קומתו של אדם (י) שהיתה מן הארץ עד (כ) השמים (חגיגה יב.), והוא השיעור עצמו אשר מקצה (ל) אל קצה: הנהיה כדבר הגדול הזה. ומהו הדבר הגדול, השמע עם וגו': (רש"י)

 שפתי חכמים  (ט) פירוש משום דימים אין נשאלין: (י) כדכתיב בקרא אשר ברא אלהים אדם על הארץ: (כ) ולמקצה השמים כלומר קומתו של אדם היתה מן הארץ עד השמים דלפי פשוטו מאי האי דכתיב ולמקצה השמים: (ל) ר"ל אף על פי דבקרא משמע מתחלת עולם עד סוף עולם בארכו כדכתיב ולמקצה השמים ועד קצה השמים וגם על כרחך משמע שמהארץ עד השמים היתה קומתו כדכתיב על הארץ ולמקצה השמים הא כיצד אלא והוא השיעור כו' כלומר הכל שיעור אחד הוא שמקיף השמים היינו גלגל השמים הוא קצה אחד ומרכז השמים שהיא הארץ הוא קצה האחר והיינו מן השמים אל הארץ וחד שיעור הוא והוי כאלו אמר מקצה השמים ועד קצה השמים פירושו מן השמים ועד הארץ ולפי זה מן הארץ עד לרקיע נקרא על הארץ ולמקצה השמים ונקרא גם כן למקצה השמים ועד קצה השמים ונקרא גם כן מסוף העולם ועד סופו ואין הבדל ביניהם רק בקריאת השם: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  כי שאל נא. לימים. שאל עתה: למן היום. הלמ''ד נוסף וכן רבים או היא דרך צחות: ולמקצה השמים. רמז לאויר כאשר פירשתי שיש לו קצוות: הנהיה. בימיו: או הנשמע כמוהו. ומה הוא ששמע עם: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  כי שאל נא לימים ראשונים. יאמר לא ימחול ולא יאריך השם לכם על ע"ז ועל ההשחתה בפסל וכל תמונה כי עשה עמכם מה שלא עשה כן לכל גוי מעולם שהשמיעך קול אלהים מדבר מתוך האש למען תהיה יראתו על פניכם ותייחדו אותו ולא תשחיתו ולקח אתכם לו גוי מקרב גוי במסות באותות ובמופתים שלא תעבדו לזולתו והנה הראית בעיניך כל זה לדעת כי ה' הוא האלהים הוא אחד ושמו אחד ואין עוד מלבדו כי מן השמים השמיעך את קולו ללמדך בזה מוסר השכל ועל הארץ הראך את אשו הגדולה בוערת עד לב השמים ודבריו כולם שמעת מתוך האש ויוציאך בפניו כמו על פניו (בראשית לב כב) בכחו הגדול אשר בפניו ואחרי שהשם הגדול הוא האלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת ואין עוד תשמור מצותיו וחקותיו למען ייטב לך בשמים ממעל ולמען תאריך ימים על הארץ מתחת (הרמב"ן)

 ספורנו  כי שאל נא. והראיה על זה שאמרתי שלא ישכח ברית אבות היא כי אמנם מה שעשה עם כל ישראל במתן תורה שתהיו כלכם זוכים לאותה המדרגה מן הנבואה לא היה זולתי לקחת את כלכם לו לעם בשביל ברית אבות שלא כל אחד מכם היה ראוי לה: (ספורנו)

 דעת זקנים  כי שאל נא וכו'. כלומר אם תשאל מפני מה מקפיד הקב"ה עלינו יותר מכל האומות כי שאל נא לימים ראשונים כלומר אם עשה כך לשום אומה בעולם או הנסה אלהים וגו' כל זה שאל: (דעת זקנים)


{לג}  הֲשָׁמַע עָם קוֹל אֱלֹהִים מְדַבֵּר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ כַּאֲשֶׁר שָׁמַעְתָּ אַתָּה וַיֶּחִי:

 אונקלוס  הַשְׁמַע עַמָא קַל מֵימְרָא דַיְיָ מְמַלֵל מִגוֹ אֶשָׁתָא כְּמָא דִי שְׁמַעַתְּ אַתְּ וְיִתְקַיָם: (אונקלוס)

 יונתן  הַאֶפְשָׁר דְּשָׁמַע עַמָא קַל מֵימְרָא דַיְיָ אֱלָהָא קַיֵּם דִּמְמַלֵל מִגּוֹ אֵישָׁא הֵיכְמָא דִשְׁמַעְתּוּן אַתּוּן וְאִתְקַיָּים: (תרגום יונתן)


{לד}  אוֹ הֲנִסָּה אֱלֹהִים לָבוֹא לָקַחַת לוֹ גוֹי מִקֶּרֶב גּוֹי בְּמַסֹּת בְּאֹתֹת וּבְמוֹפְתִים וּבְמִלְחָמָה וּבְיָד חֲזָקָה וּבִזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבְמוֹרָאִים גְּדֹלִים כְּכֹל אֲשֶׁר עָשָׂה לָכֶם יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם בְּמִצְרַיִם לְעֵינֶיךָ:

 אונקלוס  אוֹ נִסִין דִי עֲבַד יְיָ לְאִתְגַלָאָה לְמִפְרַק לֵהּ עַם מִגוֹ עַם בְּנִסִין בְּאָתִין וּבְמוֹפְתִין וּבִקְרָבָא וּבִידָא תַקִיפָא וּבִדְרָעָא מְרָמָא וּבְחֶזְוָנִין רַבְרְבִין כְּכֹל דִי עֲבַד לְכוֹן יְיָ אֱלָהֲכוֹן בְּמִצְרַיִם לְעֵינָיךְ: (אונקלוס)

 יונתן  אוֹ הֵיךְ נִיסָא דְעָבַד יְיָ לְאִתְגְּלָאָה לְמִפְרְשָׁא לֵיהּ אוּמָא בְּפִיצְתָא מִגּוֹ עָם אוֹחֲרֵי בְּנִיסִין בְּאָתִין וּבְתִמְהִין וּבְסִדְרֵינִצְחָנֵי קְרָבִין וּבְאֶדְרַע מְרַמֵם וּבְחֶזְוָנֵי רַבְרְבִין הֵי כְּכָל מַה דְּעָבַד לְכוֹן יְיָ אֱלָהָכוֹן בְּמִצְרַיִם וְעֵינֵיכוֹן חַמְיָין: (תרגום יונתן)

 רש"י  הנסה אלהים. הכי עשה נסים שום אלוה לבא לקחת לו גוי וגו', כל ההי"ן הללו תמיהות הן, לכך נקודות הן בחט"ף פת"ח, הנהיה, הנשמע, הנסה, השמע: במסות. על ידי נסיונות הודיעם גבורותיו, כגון התפאר עלי (שמות ח, ה.), אם אוכל לעשות כן הרי זה נסיון: באותות. בסימנין, להאמין שהוא שלוחו של מקום, כגון מה זה בידך (שם ד, ב.): ובמופתים. הם נפלאות, שהביא עליהם מכות מופלאות: במלחמה. בים, שנאמר כי ה' נלחם להם (שם יד, כה.): (רש"י)

 אבן עזרא  או הנסה אלהים. י''א שהוא לשון חול וחלילה חלילה רק לשון קדושה: הנסה. כדרך בני אדם כדי שיבינו השומעים: במסות. שם כלל או טעמו במסות שהיו באותות כמו ויעש האותות לעיני העם: ובמופתים. עשר מכות וכתיב ומשה ואהרן עשו: ובמלחמה. יתכן על הריגת הבכורים ושפטים באלהי מצרים: וביד חזקה. שיצאו ישראל ביד רמה ובזרוע נטויה על טעם בעמוד אש וענן: ובמוראים גדולים. טביעת פרעה וחילו עם בקיעת הים לישראל: במצרים. באנשי מצרים: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  או הנסה. בזה הפסוק יש כל האלפא ביתא שרצה הקב''ה ליתן להם התורה במצרים אלא שאמרה מה''ד נסה אותם תחלה לכך הנסה ב' במסו' הכא ואידך הנסה דבר אליך תלאה שאמרה מה''ד נסה אותם קודם שתשמיעם דבריך. והפסוק מתחיל באל''ף ומסיים בכ''ף א''ך טוב לישראל והוא עולה כשם אהיה אשר נגלה בו למשה להוציאם ממצרים ובו מכה לעכו''ם שנא' ואך אותך. ז' דברים מוזכרים כאן במסות באותות במופתים במלחמה ביד חזקה בזרוע נטויה ובמוראים גדולים כנגד ז' ימים ששמשה כל מכה ומכה וכנגד ז' ימים של פסח: במצרים לעיניך. וסמיך ליה אתה הראת כשעשית שפטים במצרים ובאלהיהם הודעתם כי אתה ה': (בעל הטורים)

 ספורנו  או הנסה אלהים. אע''פ שקרה לאיזה יחיד או יחידים שימלטו מבין רשעים. מכל מקום לא קרה זה בכלל: במסות באותות. מורות שלא היה זה במקרה אלא בכונת פועל רצ וניי: ובזרוע נטויה. מוכנת להכות עוד להורות שאם לא ישוב החוטא שתשוב להכות: (ספורנו)

 דעת זקנים  ובמלחמה. הוא קורא לים סוף מלחמה משום דכתיב שם ה' ילחם לכם: (דעת זקנים)


{לה}  אַתָּה הָרְאֵתָ לָדַעַת כִּי יְהֹוָה הוּא הָאֱלֹהִים אֵין עוֹד מִלְּבַדּוֹ:

 אונקלוס  אַתְּ אִתְחֲזֵיתָא לְמִדַע אֲרֵי יְיָ הוּא אֱלֹהִים לֵית עוֹד בַּר מִנֵהּ: (אונקלוס)

 יונתן  אַנְתְּ אִיתְחָמֵיתָא יַת פְּרִישָׁתָא הָאִלֵּין מְטוּל לְמִנְדַע אֲרוּם יְיָ הוּא אֱלָהָא לֵית תּוּב בַּר מִינֵיהּ: (תרגום יונתן)

 רש"י  הראת. כתרגומו אתחזיתא, (נ) כשנתן הקב"ה את התורה פתח להם שבעה רקיעים, וכשם שקרע את העליונים, כך קרע את התחתונים וראו שהוא יחידי, לכך נאמר אתה הראת לדעת: (רש"י)

 שפתי חכמים  (נ) פירוש נראית שאין פירושו כמו הראית שאם כן היה תרגומו אחזית לא אתחזיתא: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  הראת. מבנין שלא נקרא שם פועלו והטעם כי כל אלה הראך האלהים עד אשר תדע כי הוא האלהים לבדו: וטעם אין עוד. כאשר רמזתי בפירוש קהלת בפסוק וגבוהים עליהם על כן מלת אין עוד ומלת אלהים פירשתיה בפרשת וישמע יתרו כתוב וידבר אלהים והאלהים יעננו בקול בא האלהים אשר שם האלהים כי המדבר הוא אלהים כי יש מי שלא יבין דרך קצרה והוא סוד עמוק: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  הראת. ב' דין ואידך כאשר הראית בהר שהראה להם שמים ושמי השמים וראו שאין אלא רשות אחד: (בעל הטורים)

 ספורנו  אתה הראית. את כל אלה הראך האל ית': לדעת. כדי שתתבונן ותדע בלי ספק כי ה' הוא האלהי'. הוא אותו הקדמון הנמצא בהכרח: (ספורנו)


{לו}  מִן הַשָּׁמַיִם הִשְׁמִיעֲךָ אֶת קֹלוֹ לְיַסְּרֶךָּ וְעַל הָאָרֶץ הֶרְאֲךָ אֶת אִשּׁוֹ הַגְּדוֹלָה וּדְבָרָיו שָׁמַעְתָּ מִתּוֹךְ הָאֵשׁ:

 אונקלוס  מִן שְׁמַיָא אַשְׁמְעָךְ יָת קָל מֵימְרֵהּ לְאַלָפוּתָךְ וְעַל אַרְעָא אַחְזְיָךְ יָת אֶשָׁתֵהּ רַבְּתָא וּפִתְגָמוֹהִי שְׁמַעַתְּ מִגוֹ אֶשָׁתָא: (אונקלוס)

 יונתן  מִשְׁמֵי מְרוֹמָא אַשְׁמָעִינְכוֹן יַת קַל מֵימְרֵיהּ לִמְכַסְנָא יַתְכוֹן בְּאוּלְפָנֵיהּ וְעִילַוֵי אַרְעָא אַחֲמִינְכוֹן יַת אֵישָׁתֵיהּ רַבְּתָא וּפִתְגָמוֹי שְׁמַעְתּוּן מִגּוֹ אֵישָׁתָא: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  ליסרך. על כן השמיעך את קולו שתירא ממנו כאשר אמרו ואל ידבר עמנו אלהים פן נמות והנה פחדת בעבור העינים והאזנים ועוד לדבר אחר השמיעך את קולו בעבור כי אהב את אבותיך הם השלשה: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  הראך את אשו הגדולה. וסמיך ליה ותחת כי אהב את אבותיך לומר כל מה שהדאה למשה הראהו בזכות האבות: (בעל הטורים)

 אור החיים  מן השמים וגו'. כוונת הכתוב הוא, לפי מה שפירשתי בפרשת יתרו בפסוק וידבר אלהים (כ' א') והעירותי עליו למעלה בפסוק (י''ב) ותמונה אינכם רואים וגו' יתישב על נכון, כי עשרת הדברים באו להם בב' הדרגות על זה הדרך, ב' דברות שהם אנכי ולא יהיה לך הגיעו הדברים לישראל מה' להם בכח הדברים ובתגבורתם, וכנגדם אמר מן השמים השמיעך את קולו, והטעם ליסרך פירוש למרק זוהמתך זה היה סיבה להעברת מהם כל זוהמא כמו שכתבנו כמה פעמים, וח' דברות תשלום העשרה שמעו אותם מהדברים עצמן שיצאו מהאדון ברוך הוא, וכנגדם אמר ועל הארץ הראך את אשו הוא ראיית הקולות שהם להבות אש שנחצבו בדבר ה', וראו אותם ישראל דכתיב (יתרו כ' ט''ו) וכל העם רואים את הקולות, וכמו שפירוש בפסוק (י''ב) ותמונה וגו', ואומרו ודבריו שמעת מתוך האש לדברינו יבא על נכון כי הח' דברות שמעו אותם מתוך האש האמורה שהוא מלאך אש לוהט וכמו שפירשתי בפסוק (י''ב) ותמונה: (אור החיים)

 ספורנו  ליסרך. להביאך למדרגת הנבואה בקבלה התורה כענין באליהו והנה רוח גדולה וחזק. וכן ועל הארץ הראך את אשו. כענין שם כאמרו ואחר הרעש אש: (ספורנו)


{לז}  וְתַחַת כִּי אָהַב אֶת אֲבֹתֶיךָ וַיִּבְחַר בְּזַרְעוֹ אַחֲרָיו וַיּוֹצִאֲךָ בְּפָנָיו בְּכֹחוֹ הַגָּדֹל מִמִּצְרָיִם:

 אונקלוס  וָחֳלַף אֲרֵי רְחִים יָת אֲבָהָתָךְ וְאִתִּרְעֵי בִּבְנוֹהִי בַּתְרוֹהִי וְאַפְּקָךְ בְּמֵימְרֵהּ בְּחֵילֵהּ רַבָּא מִמִצְרָיִם: (אונקלוס)

 יונתן  וְחוֹלַף דִּרֵחֵים יַת אֲבָהַתְכוֹן אַבְרָהָם וְיִצְחָק וְאִתְרְעֵי בִּבְנוֹי דְיַעֲקב בַּתְרוֹי וְאַפְקִינְכוֹן בְּאַפֵּי רְעוּתֵיהּ בְּחֵילֵיהּ רַב מִמִּצְרָיִם: (תרגום יונתן)

 רש"י  ותחת כי אהב. וכל זה (ס) תחת אשר אהב: ויוצאך בפניו. כאדם המנהיג בנו לפניו, (ע) שנאמר ויסע מלאך האלהים ההולך וגו' וילך מאחריהם (שם יד, יט.), דבר אחר ויוציאך בפניו, בפני אבותיו, כמו שנאמר נגד אבותם עשה פלא (תהלים עח, יב.), ואל תתמה על שהזכירם בלשון יחיד, (פ) שהרי כתבם בלשון יחיד, ויבחר בזרעו אחריו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ס) ר"ל למה כתיב ותחת בוי"ו ומתרץ דמוסב אלעיל מיניה וכל זה וכו': (ע) ויהיה פירוש בפניו כמו לפניו וכמוהו וירקה בפניו כמו לפניו וכן פירושו לפי דבר אחר פירושו נמי כמו לפניו ואין הפרש בין הפירושים אלא לפירוש ראשון קאי בפניו על האבות: (פ) ר"ל דכתיב בפניו וקשה דלפי דבר אחר קאי בפניו על אבותיך והא בפניו לשון יחיד הוא ומפרש ויבחר בזרעו אחריו רצה לומר דהא אף בלא דבר אחר דאז לא קשה מאי דכתיב בפניו משום דקאי על הקדוש ברוך הוא אפילו הכי קשה מה דכתיב את אבותיך ויבחר בזרעו אחריו דעל כרחך ויבחר וגומר קאי על אבותיך אף ללשון א' ואף על פי כן כתיב בזרעו אחריו דהוא לשון יחיד אם כן אף לדבר אחר דקאי בפניו גם כן על אבותיך לא קשה מה דכתיב לשון יחיד והוצרך לשני טעמים דלטעם הראשון קשה הל"ל ויוציאך והוליכך בפניו לכן אמר דבר אחר ולטעם זה לחוד נמי קשה והא אבותינו כבר מתו ומאי בפניו לכן צריכין אנו גם לטעם ראשון: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ויבחר בזרעו. רמז ליעקב כי אם אמר בזרעם יכנסו עמנו שמנה גוים: ויוציאך בפניו. בכעס שכעס על מצרים וי''א כמו ומלאך פניו הושיעם ולפי דעתי שהוא כמו ופניך הולכי' בקרב: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  ותחת. ב' דין ואידך ותחת רגליו וזהו שאמרו האבות הן הן המרכבה וזהו ג''כ מתוך האש ותחת כי אהב לומר שהם תוך האש של שכינה: (בעל הטורים)

 ספורנו  ותחת כי אהב את אבותיך. ומאחר שעשה כל אלה הנה תחת שאהב את אבותיך: ויוציאך בפניו. בפעולות באות מפניו למעלה מן הטבע לא מאחוריו כפעולות טבעיות: ממצרים להוריש. שהתכוון להוציאך מעבדות אשר בו לא היית יכול להתבונן: (ספורנו)


{לח}  לְהוֹרִישׁ גּוֹיִם גְּדֹלִים וַעֲצֻמִים מִמְּךָ מִפָּנֶיךָ לַהֲבִיאֲךָ לָתֶת לְךָ אֶת אַרְצָם נַחֲלָה כַּיּוֹם הַזֶּה:

 אונקלוס  לְתָרָכָא עַמְמִין רַבְרְבִין וְתַקִיפִין מִנָךְ מִן קֳדָמָךְ לְאָעָלוּתָךְ לְמִתַּן לָךְ יָת אַרְעֲהוֹן אַחֲסָנָא כְּיוֹמָא הָדֵין: (אונקלוס)

 יונתן  לְתַרְכָא עַמְמִין רַבְרְבִין וְתַקִּיפִין מִנְכוֹן מִן קֳדָמֵיכוֹן לְאַעֲלוּתְכוֹן לְמִתַּן לְכוֹן יַת אַרְעֲהוֹן אַחְסָנָא כְּיוֹמָא הָדֵין: (תרגום יונתן)

 רש"י  ממך מפניך. סרסהו ודרשהו, להוריש מפניך, גוים גדולים ועצומים ממך: כיום הזה. כאשר אתה רואה היום: (רש"י)

 אבן עזרא  כיום הזה. קרוב מהיום הזה והאמת שהוא רמז על אשר נחלו ארץ ב' מלכי האמורי כי ראובן וגד וחצי שבט מנשה ישראל יקראו וכן כתוב כאשר עשה ישראל לארץ ירושתו ואינו דבר עתיד כאשר פירשוהו רבים והעד למכה מלכים גדולים במזמור הודו לה' כי טוב ולא הזכיר רק סיחון ועוג ואמר נחלה לישראל עבדו ואחר שאמר כי ה' הוא האלהים אין עוד מלבדו אמר טעם נכבד כי הראשון הראי' ממרא' העין ובשקול הדעת ובחכמת הלב תדע כי השם הוא לבדו אלהים בשמים ממעל שהם ממעל בן אדם ועל הארץ שהיא תחתיו והעד כי כן פי' והיו שמיך אשר על ראשך נחשת ואחר שראית הנוראות והשבות אל לבבך אתה חייב לשמור מצותיו גם הוא טוב לך ולבניך אחריך: (אבן עזרא)

 ספורנו  לתת לך את ארצם. שהיא ארץ ה' המוכנת לקנות השלמות המכוון: (ספורנו)


{לט}  וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ כִּי יְהֹוָה הוּא הָאֱלֹהִים בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וְעַל הָאָרֶץ מִתָּחַת אֵין עוֹד:

 אונקלוס  וְתִדַע יוֹמָא דֵין וּתְתוּב לְלִבָּךְ אֲרֵי יְיָ הוּא אֱלָהָא דִשְׁכִנְתֵּהּ בִּשְׁמַיָא מִ לְעֵלָא וְשַׁלִיט עַל אַרְעָא מִלְרָע לֵית עוֹד: (אונקלוס)

 יונתן  וְתִנְדְּעוּן יוֹמָא דֵין וּתְתוּבוּן עַל לִבְּכוֹן אֲרוּם יְיָ אֱלהִים דִּשְׁכִינְתֵּיהּ שַׁרְיָא בִּשְׁמַיָא מִלְעֵילָא וְשַׁלִּיט עַל אַרְעָא מִלְרַע לֵית חוֹרָן בַּר מִנֵיהּ: (תרגום יונתן)

 בעל הטורים  אין עוד. ושאר קריי' ואין עוד וי''ו יתירה והם ו''פ בקריי'. ו''פ אדון כל הארץ כנגר ו' קצוות מעלה ומטה וד' הרוחות: (בעל הטורים)

 אור החיים  וידעת היום. צריך לדעת מה ידיעת יום מימים מה ישיב אל לבו, ואולי שנתכוון להערות הצריכין להכניע היצר השוכן בלב האדם:

א') על דרך אומרם ז''ל (ברכות ה'.) אם פגע בך מנוול זה וכו' ואם לאו יזכור לו יום המיתה ובזה יהיה נכנע לבבו, והוא אומרו וידעת יתן בדעתו היום הידוע שהוא יום המיתה ובזה והשבות אל לבבך להשיבו אל דרך הטוב והישר, ודקדק לומר לבבך ל' רבים לרמוז לב' יצרים יצר הטוב ויצר הרע:

ב') על דרך אומרם ז''ל (סוכה נ''ב.) שלעתיד לבא יביא הקב''ה את השטן ושוחטו לעיני כל ישראל, וצוה משה שיתן האדם בידיעתו היום ההוא הגדול שבו ישלוף ה' חרבו וישחט ס''מ הרשע ובזה ישיב אל לבבו לדרך הישר כי יכנע השטן לפניו:

ג') עוד ירצה שיזכור לו היום הגדול שהוא יום הדין מה יעשה כי יקום אל וכי יפקוד מה ישיבנו וכמה תגדל חרפתו לפני קהל ועדה עליונים ותחתונים ובזה והשבות וגו':

ד') על דרך אומרם ז''ל (ב''ב פ''ד.) למה החמה בבוקר פניה אדומים וכו' לפי שעוברת על פתחה של גיהנם וכו', והוא אומר וידעת תן לבך לדעת מעשה היום ותראה הכרה בשמש כי יש דין לעוברי רצונו ובזה תשיב אל לבבך וגו':

ה') על דרך אומרם אנשי אמת שונים בש''ע כי בחינת הקדושה תקרא יום ובחינת הזרות תקרא לילה ועל ידי מעשה אדם יכחד מבחינת יום ויהיה חלקו במדת לילה, ולזה התפלל דוד ואמר מפחד בלילות, והוא אומרו וידעת היום פירוש השתדל לדעת מדה זו שנקראת היום ובזה אתה מעצמך תטה לבבך לדרך הנכון:

ו') על דרך אומרם ז''ל בספר הזוהר (ח''ג קעח.) וז''ל מאן אינון מארי חושבנא אינון דבכל לילה עכדין חושבנא בנפשייהו במה דעבדין בההוא יומא ומתקנין ארחייהו וכו' ע''כ, והנה אם האדם עושה כדבר הזה דבר יום ביומו ירגיש במעשיו הרעים וישוב על השגגות ויתודה על העבר, וזולת זה לצד מיעוט הרגשתו בהם יתמיד עשות כהם וגדולים מהם וגם כי ישוב לא יזכור את אשר עברוהו להתוודות עליהם, ולזה צוה משה במאמר וידעת היום פירוש שבכל יום ידע מעשהו של אותו יום והוא דרך מארי דחושבנא ובזה והשבות אל לבבך שלא יתמיד בהם ואין צריך לומר שלא יוסיף להרע:

ז') על דרך אומרם בספר הזוהר (ח''א רלג:) כי יום שהנפש באה מעולם העליון משביעה ה' על התורה ומתרה בה בעונשין מרובין וביעודים מרובים אם תטיב ועיין בספר הזוהר, וכנגד יום זה אמר וידעת היום פירוש היום שנסע שיזכור יום נסיעת נפשו מעולם העליון בכמה התראות, וזה ישיב אל לבו וכו':

ח') על דרך אומרם ז''ל (חגיגה י''כ:) כי עולם הזה יקרא לילה ועולם העליון יקרא יום, והנה לצד שיראה האדם דברים מנוגדי' בעה''ז צדיק ורע לו רשע וטוב לו לאין חקר יטהו לבבו מבחור בטוב הנצחי ויראהו הרשעים בעולם הזה שמסריחין ומרויחין ויאמר אליו הלא תראה כי טוב הוא, לזה אמר וידעת היום שהוא עולם המתיחס אליו יום והשבות אל לבבך תשובה ניצחת כי ה' בוחר הקיום לידידיו ומשלם לשונאיו וכו':

ט') על דרך אומרם ז''ל (שבת פ''ח.) בפסוק (בראשית א' ל''א) ויהי ערב וגו' יום הששי, שהתנה ה' עם מעשה בראשית על יום מתן תורה וכו', והוא מה שרמז באומרו וידעת היום פירוש היום הנכבד שנגלה על הר סיני מה נורא מעשיו ושעליו בא התנאי עם העולם ובזה תשיב לבבך לדרך התורה, ולדרך זה או' כי ה' הוא האלהים נמשך עם מה שלמעלה והשבות אל לבבך שעל ידי היום ההוא הוכר לכל העולם כי אין אלהים זולתו בשמים וגו' ועל הארץ, וכאומרם ז''ל (מכילתא פ' אנכי ה') בפסוק (ישעי' מ''ח) לא מראש בסתר דברתי:

י') יתבאר על דרך אומרם ז''ל (שמו''ד פ' כ''ה) שקול שבת כנגד כל התורה כולה, והנה לפי שיבא היצר ויאמר לאדם מה כחך כי תיחל לקיים כל התורה כלה שהיא שלימות האדם, ומה גם אדם שעברוהו רעות רבות ירחיקהו היצר מה תוכל לתקן את אשר פעלו ידיך מהרעות, לזה אמר משה וידעת היום אותו שכתוב בו היום שהוא השבת דכתיב (שמות ט''ז כ''ה) כי שבת היום תן דעתך עליו ובו תשיב אל לבבך כי הוא שקול כנגד כל התורה, וזה יועיל לסתור ב' טענות בין לתקן מה שעברוהו מהמרדים בין להשלמת הנפש, שעל ידי שמירתו הרי הוא כאלו קיים תרי''ג מצות: (אור החיים)

 ספורנו  וידעת היום. אם כן ראוי בלי ספק שתתבונן ותדע כל חלקי הסותר: והשבות אל לבבך. ואחר ההתבוננות תשיב אל לבבך החלק האמיתי מהם והוא כי ה' הוא האלהים. המסדר הנצחי המפורסם בשמים ממעל ועל הארץ מתחת. כי אמנם על זה יורה סדרם וקשרם והתכלית המושג מהם אשר לא יושג זולתם ובהם נודע שיש נמצא מכוון שהמציא כל זה לתכלית מכוון מאתו: אין עוד. ומזה יודע שאין עוד כי הוא מן ההכרח שלא יהיה כל זה זולתי בכח איזה נמצא נבדל מחומר מאד נעלה בתכלית האפשר והוא נמנע שיהיה יותר מאחד בזאת המדרגה מהעלוי אשר אין כמוה כי בנבדלים לא יפול מספר זולתי בהיותם בלתי שוים במדרגה: (ספורנו)


{מ}  וְשָׁמַרְתָּ אֶת חֻקָּיו וְאֶת מִצְוֹתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם אֲשֶׁר יִיטַב לְךָ וּלְבָנֶיךָ אַחֲרֶיךָ וּלְמַעַן תַּאֲרִיךְ יָמִים עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ כָּל הַיָּמִים: (פ)

 אונקלוס  וְתִטַר יָת קְיָמוֹהִי וְיָת פִּקוּדוֹהִי דִי אֲנָא מְפַקְדָךְ יוֹמָא דֵין דִי יֵיטַב לָךְ וְלִבְנָיךְ בַּתְרָךְ וּבְדִיל דְתוֹרִיךְ יוֹמִין עַל אַרְעָא דִי יְיָ אֱלָהָךְ יָהֵב לָךְ כָּל יוֹמַיָא: [פ] (אונקלוס)

 יונתן  וְתִנְטְרוּן יַת קְיָימוֹי וְיַת פִּקּוּדוֹי דַּאֲנָא מְפַקֵיד לְכוֹן יוֹמָא דֵין דְּיוֹטִיב לְכוֹן וְלִבְנֵיכוֹן בַּתְרֵיכוֹן וּמִן בִּגְלַל דְּתִינְגְּדוּן יוֹמָא דֵין עַל אַרְעָא דַיְיָ אֱלָהָכוֹן יָהֵיב לְכוֹן כָּל יוֹמַיָא: (תרגום יונתן)

 בעל הטורים  סמך ושמרת את חוקיו ואת מצותיו לאז יבדיל לומר שתורה ומצות קולטות: (בעל הטורים)

 אור החיים  נותן לך כל הימים. פירוש לפי שאמר להם למען תאריך ימים על האדמה חש משה שיאמרו שהכונה היא שעל ידי מעשיהם הוא שה' מאריך ימיהם על האדמה, וממוצא דבר אתה למד שהגביל ה' ימי נתינת הארץ כדרך שהגביל חיי האדם דכתיב (איוב י''ד) אם חרוצים ימיו והבטיחם להאריך ימיהם כשילכו בדרך ישר, לזה גמר אומר וביאר אשר ה' אלהיך נותן לך כל הימים פירוש כי מתנת ה' היא לעולמי עד לא לזמן מוגבל, ומעתה אומרו ולמען תאריך ימים פירוש שלא ימותו בה בקצרות שנים על דרך אומרו (עקב י''א כ''א) למען ירבו ימיכם וגו', ואומרו כל הימים היא העמדת הארץ ביד ישראל: (אור החיים)

 ספורנו  ושמרת את חקיו. וכשתדעהו תשמור את חקיו בלי ספק. כאמרו מי לא ייראך מלך הגוים: (ספורנו)


{מא}   שלישי  אָז יַבְדִּיל מֹשֶׁה שָׁלֹשׁ עָרִים בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן מִזְרְחָה שָׁמֶשׁ:

 אונקלוס  בְּכֵן יַפְרֵשׁ מֹשֶׁה תְּלַת קִרְוִין בְּעִבְרָא דְיַרְדְנָא מִדְנַח שִׁמְשָׁא: (אונקלוס)

 יונתן  הָא בְּכֵן אַפְרֵשׁ משֶׁה תְּלַת קִרְוִין בְּעִבְרָא דְיוֹרְדְּנָא מַדְנַח שִׁמְשָׁא: (תרגום יונתן)

 רש"י  אז יבדיל. נתן לב להיות חרד לדבר (צ) שיבדילם, ואף על פי שאינן קולטות עד שיבדלו אותן שבארץ כנען, אמר משה, מצוה שאפשר לקיימה, אקיימנה (מכות י.): בעבר הירדן מזרחה שמש. באותו עבר (ק) שבמזרחו של ירדן: מזרחה שמש. לפי שהוא דבוק נקודה רי"ש בחטף, מזרח של (ר) שמש, מקום זריחת השמש: (רש"י)

 שפתי חכמים  (צ) רצ"ל דאז הוא פירושו מיד ולשון יבדיל משמע לעתיד משום הכי פירש על מחשבות הלב. והרא"ם פירש שהבדל ערים אלו אינו דבר ההוה תמיד ולא יפול עליו לשון הוה לכן פירשו על המחשבה ר"ל היה במחשבתו תמיד להבדיל עד שהבדיל: (ק) פירוש מפני שעבר הירדן יקרא הצד לצד מזרח וגם הפאה של צד ארץ ישראל אמר הכתוב מזרחה שמש להודיע איזה עבר הירדן הוא שאינו הפאה של צד ארץ ישראל מבוא השמש: (ר) ר"ל בשו"א הנקראת חט"ף: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  אז יבדיל משה. הטעם ביום שיבדיל משה אלה הערים אז אמר דברי הברית: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  אז יבדיל משה שלש ערים. פירש ר"א ביום שהבדיל משה שלש ערים אז אמר דברי הברית ואינו נכון אבל הוא כפשוטו כי משה אסף כל ישראל לבאר להם התורה ופתח להם בדברי התוכחות וכאשר אמר בפניהם תוכחותיו במה שעשו והאזהרות על ע"ז ועל יחוד השם והשלים להם שישמרו חוקיו ומצותיו למען ייטב להם אז אמר במעמדם לפניהם עתה נקיים המצוה אשר צונו השם ותהיינה בצר במדבר ורמות בגלעד וגולן בבשן ערי מקלט לנוס שמה כל רוצח בשגגה ואע"פ שאינן קולטות עד שיבדלו אותם שבארץ כנען אמר מצוה שבאה לידינו נקיים אותה למען ייטב לנו ואחרי כן קרא בקול גדול אל כל ישראל שהיו שם ואמר אליהם (להלן ה א) שמע ישראל את החקים ואת המשפטים וגו' כי עתה יפתח במצות ובביאור התורה כאשר פירשתי בתחלת סדר אלה הדברים (הרמב"ן)

 ספורנו  אז יבדיל משה שלש ערים. אחר שסיים ההקדמה לבאור התורה הבדיל הערים להראות לישראל מה נכבד ענין שמירת המצוה שהקפיד לקיים קצת מצות עשה: (ספורנו)

 כלי יקר  אז יבדיל משה שלש ערים. בקישור פסוק זה עם הענין הקודם יצאו המפרשים ללקוט ולא מצאו ביאור מספיק, ומהו לשון אז. ועתה הטה אזנך ושמע כי מצינו שהאדם מתחיל במצוה אע"פ שאינה יכולה לבא לידי גמר על ידו מ"מ מצוה שבאה לידו חייב לקיימה (מכות י.) כמו שמצינו בדוד שאמר לשלמה בנו והנה בעניי הכינותי לבית ה' זהב וגו' (ד"ה א כב.יד), אע"פ שידע שהוא אינו יכול לגמור המצוה כי לא הורשה לבנות הבית, מ"מ התחיל במצוה אע"פ שידע באמת שלא תהיה במלואה וטובה כ"א ע"י בנו. דרך משל איש זקן הנוטע אילן לאתרוג של מצוה אע"פ שהוא יודע באמת שלא יוכל לבא לידי מצוה זו מ"מ בניו יכולין לבא לידי קיומה, וכן ענינים רבים נמצאו על זה האופן. וע"ז נאמר בפסוק הקודם ושמרת את חקיו ואת מצותיו אשר אנכי מצוך היום אשר ייטב לך ולבניך אחריך. ר"ל שאם תבא לידך איזו מצוה תקיימה היום לאלתר אע"פ שאין טובה נגמר ונראה לאלתר כי אם בזמן שבניך אחריך יגמרו המצוה, מ"מ תעשה המצוה היום לאלתר בין שייטב לך ר"ל שבידך לגומרה, בין שייטב לבניך אחריך כי אין בידך לגומרה, ולכן נקט לבניך אחריך מלת אחריך מיותר ולדברינו אתי שפיר. וע"ז נאמר אז יבדיל משה שלש ערים אע"פ שאינן קולטות עד שיבדלו אותן ג' בארץ מ"מ אמר משה מצוה שבאה לידי אקיימנה. וזהו לשון אז כשלמד את ישראל ענין זה בפסוק הקודם מיד עשה הוא הלכה למעשה בכיוצא בו כדי שממנו יראו וכן יעשו בכל התורה ומצותיה, וע"ז נאמר וזאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל שיעשו בכיוצא בזה בכל מצות התורה. ורמז עוד לאמרו רז"ל (אבות ד.יח) הוי גולה למקום תורה כי כמו שערי מקלט קולטין ונס אל ערים האלה וחי. כך בתורה ומצותיה נאמר (ויקרא יח.ה) וחי בהם.

עשרת הדברות הללו נשתנו בכמה מקומות מן אותן שבפרשת יתרו, והביאור לכולם תמצא למעלה פרשת יתרו. (כלי יקר)

 דעת זקנים  אז יבדיל משה. אז לשון שירה כמו אז ישיר משה כי כששמעו שאמר הקב"ה ולארץ לא יכופר לדם כי אם בדם שופכו אמרו וכי מי שהרג בשוגג יהיה נהרג כיון שהגיד משה רפואתו של דבר לברוח לערי מקלט אז אמרו שירה והיינו דאמרי אינשי מי שאוכל התבשיל יודע טעמו כך משה כשהרג המצרי וברח ידע מה עונשן של הורגים לברוח: מזרחה שמש. כל הרוצחין בורחין לשם אדם הראשון שקנס מיתה על בני העולם ברח למזרח שנ' וישכן מקדם לגן עדן וגו' קין ברח למזרח שנ' ויצא קין מלפני ה' וישב בארץ נוד קדמת עדן: (דעת זקנים)


{מב}  לָנֻס שָׁמָּה רוֹצֵחַ אֲשֶׁר יִרְצַח אֶת רֵעֵהוּ בִּבְלִי דַעַת וְהוּא לֹא שֹׂנֵא לוֹ מִתְּמֹל שִׁלְשֹׁם וְנָס אֶל אַחַת מִן הֶעָרִים הָאֵל וָחָי:

 אונקלוס  לְמֵעִירוֹק תַּמָן קָטוֹלָא דִי יִקְטוֹל יָת חַבְרֵהּ בְּלָא מַנְדְעֵי וְהוּא לָא סָנֵי לֵהּ מֵאִתְמַלֵי וּמִדְקַמוֹהִי וְיֵעִרוֹק לְחַד מִן קִרְוַיָא הָאִלֵין וְיִתְקַיָם: (אונקלוס)

 יונתן  לְמֵעֲרוֹק לְתַמָּן קָטוֹלָא דְיִקְטוֹל יַת חַבְרֵיהּ וְלָא אִתְכְּוַון וְהוּא לָא שָנֵי לֵיהּ מֵאִיתְמְלֵי וּמִדְקָמוֹהִי וְיֵעִירוֹק לַחֲדָא מִקִּרְוַויָא הָאִלֵין וְיִתְקַיָּים: (תרגום יונתן)

 בעל הטורים  רוצח. מלא וי''ו שרצח האדם שנברא בששי ועבר על לא תרצח שהוא דבור ששי: (בעל הטורים)


{מג}  אֶת בֶּצֶר בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ הַמִּישֹׁר לָראוּבֵנִי וְאֶת רָאמֹת בַּגִּלְעָד לַגָּדִי וְאֶת גּוֹלָן בַּבָּשָׁן לַמְנַשִּׁי:

 אונקלוס  יָת בֶּצֶר בְּמַדְבְּרָא בְּאַרְעָא מֵישְׁרָא לְשִׁבְטָּא דִרְאוּבֵן וְיָת רָאמוֹת בַּגִלְעָד לְשִׁבְטָא דְגָד וְיָת גוֹלָן בְּמַתְנָן לְשִׁבְטָא דִמְנַשֶׁה: (אונקלוס)

 יונתן  יַת כְּוָתִירִין בְּמַדְבְּרָא בְּאַרַע מִישְׁרָא לְשֵׁבֶט רְאוּבֵן וְיַת רָמָתָא בְגִלְעָד לְשֵׁבֶט גָּד וְיַת דַּבְרָא בְּמַתְנָן לְשֵׁבֶט מְנַשֶּׁה: (תרגום יונתן)

 בעל הטורים  ואת גולן בבשן. וסמיך ליה וזאת התורה רמז הוי גולה למקום תורה: גלן. חסר וי''ו (עיין יהושע כ) שששה אינן גולין כגון אב המכה לבנו והרב לתלמידו וכו' כדאיתא במסכת מכות: (בעל הטורים)

 דעת זקנים  את בצר במדבר. זש"ה אדם עשוק בדם נפש עד בור ינוס וגו' כלומר אדם שנאנס לשפוך דם נפש כלומר שהרג בשוגג עד מקום אותו שנ' בו וישב ראובן אל הבור ינוס למקלט דהיינו בצר במדבר לראובני: (דעת זקנים)


{מד}  וְזֹאת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר שָׂם מֹשֶׁה לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:

 אונקלוס  וְדָא אוֹרַיְתָא דִי סַדַר מֹשֶׁה קֳדָם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: (אונקלוס)

 יונתן  וְדָא אַחְוָיַת אוֹרַיְיתָא דִי סַדֵּר משֶׁה קֳדָם בְּנֵי יִשְרָאֵל: (תרגום יונתן)

 רש"י  וזאת התורה. זו שהוא עתיד לסדר אחר פרשה זו: (רש"י)

 ספורנו  וזאת התורה. החלק העיוני: (ספורנו)


{מה}  אֵלֶּה הָעֵדֹת וְהַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּצֵאתָם מִמִּצְרָיִם:

 אונקלוס  אִלֵין סָהֶדְוָתָא וּקְיָמַיָא וְדִינַיָא דִי מַלִיל מֹשֶׁה עִם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמִפָּקְהוֹן מִמִצְרָיִם: (אונקלוס)

 יונתן  אִלֵין סָהִידְוָותָא וּקְיָמַיָא וְדִינַיָא דְמַלֵיל משֶׁה עִם בְּנֵי יִשְרָאֵל בִּזְמַן מִפַּקְהוֹן מִמִּצְרָיִם: (תרגום יונתן)

 רש"י  אלה העדות וגו' אשר דבר. הם הם אשר דבר בצאתם ממצרים, (ש) חזר ושנאה להם בערבות מואב: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ש) דאם לא כן מה בא המקרא לומר כאן במה שדבר עם ישראל בצאתם מארץ מצרים. ופרשת אלה העדות דבוק עם וזאת התורה ואמר שזאת התורה שהם אלה העדות שמסדר אחר פרשה זו הם העדות אשר דבר בצאתם מארץ מצרים וחזר ושנאן בערבות מואב ומקרא קצר הוא: (שפתי חכמים)

 בעל הטורים  אלה העדות. עדות בגימטריא תלמוד: (בעל הטורים)

 ספורנו  אלה העדות. החלק שבא עליהם עדות המופת: (ספורנו)


{מו}  בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בַּגַּיְא מוּל בֵּית פְּעוֹר בְּאֶרֶץ סִיחֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר יוֹשֵׁב בְּחֶשְׁבּוֹן אֲשֶׁר הִכָּה מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּצֵאתָם מִמִּצְרָיִם:

 אונקלוס  בְּעִבְרָא דְיַרְדְנָא בְּחֵילָתָא לָקֳבֵל בֵּית פְּעוֹר בְּאַרְעָא דְסִיחֹן מַלְכָּא דֶאֱמֹרָאָה דִי יָתֵב בְּחֶשְׁבּוֹן דִי מְחָא מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמִפָּקְהוֹן מִמִצְרָיִם: (אונקלוס)

 יונתן  וּתְנָנוּן משֶׁה בְּעִבְרָא דְיוֹרְדְּנָא בְּחֵילְתָא לְקָבֵיל בֵּית פְּעוֹר בְּאַרַע סִיחוֹן מַלְכָּא דֶאֱמוֹרָאֵי דְיָתֵיב בְּחוּשְׁבְּנָא דִמְחָא משֶׁה וּבְנֵי יִשְרָאֵל בְּמִפַּקְהוֹן מִמִּצְרָיִם: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  בעבר הירדן בגיא. הוא הר העברים קודם נסעם אל ערבות מואב אע''פ שהר העברים הוא בארץ מואב: (אבן עזרא)

 אור החיים  אשר הכה משה וגו' בצאתם ממצרים. קשה והלא בשנת הארבעים הכה משה ארץ סיחון, ואולי שנתכוין לומר כי מעת יציאתם ממצרים היה מוכן לפניהם להכותו שאם לא היה מעשה המרגלים היו מכים אותו בשנה שניה לצאתם מארץ מצרים:

עוד נתכוין לומר כי מעת שיצאו ישראל ממצרים אימות מות נפלו עליו מהם והיה מוכה ועומד על דרך אומרם ז''ל (ב''ר פרק פ') שמסורת בידם וכו', ולזה סמך מאמר בצאתם למאמר ההכאה ואחר כך אמר ויירשו את ארצו להעירך כדברינו: (אור החיים)


{מז}  וַיִּירְשׁוּ אֶת אַרְצוֹ וְאֶת אֶרֶץ עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן שְׁנֵי מַלְכֵי הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן מִזְרַח שָׁמֶשׁ:

 אונקלוס  וִירִיתוּ יָת אַרְעֵהּ וְיָת אַרְעָא דְעוֹג מַלְכָּא דְמַתְנָן תְּרֵין מַלְכֵי אֱמֹרָאָה דִי בְּעִבְרָא דְיַרְדְנָא מִדְנַח שִׁמְשָׁא: (אונקלוס)

 יונתן  וְיָרִיתוּ יַת אַרְעֵיהּ וְיַת אַרְעָא דְעוֹג מַלְכָּא דְמַתְנָן תְּרֵין מַלְכֵי אֱמוֹרָאָה דִבְעִיבְרָא דְיוֹרְדְּנָא מַדְנַח שִׁמְשָׁא: (תרגום יונתן)

 רש"י  אשר בעבר הירדן. שהוא במזרח, שהעבר השני היה במערב: (רש"י)

 הרמב"ן  ויירשו את ארצו ואת ארץ עוג מלך הבשן מערוער וגו'. והטעם כי שב להזכיר מה שאמר בתחלת הספר הזה (לעיל א ד) כי ביאור התורה הזה אחרי הכותו את סיחון מלך האמורי אשר יושב בחשבון ואת עוג מלך הבשן אשר יושב בעשתרות באדרעי היה והוסיף בכאן לפרש כי היה הביאור גם אחרי שירשו את כל ארצם כלומר שחלקה להם לשני המטות וחצי המטה (הרמב"ן)

 ספורנו  ויירשו את ארצו. אחר שכבשו ארץ נושבת שיכלו לקיים בה המצות ואין מחריד הואיל לבאר את התורה והמצוה ולהזהיר עליהם: (ספורנו)


{מח}  מֵעֲרֹעֵר אֲשֶׁר עַל שְׂפַת נַחַל אַרְנֹן וְעַד הַר שִׂיאֹן הוּא חֶרְמוֹן:

 אונקלוס  מֵעֲרֹעֵר דִי עַל כֵּיף נַחֲלָא דְאַרְנֹן וְעַד טוּרָא דְשִׂיאֹן הוּא חֶרְמוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  מֵעֲרוֹעֵר דְּעַל גֵּיף נַחֲלֵי אַרְנוֹן וְעַד טַוְורָא דְסִיאוֹן הוּא טַוָור תַּלְגָא: (תרגום יונתן)


{מט}  וְכָל הָעֲרָבָה עֵבֶר הַיַּרְדֵּן מִזְרָחָה וְעַד יָם הָעֲרָבָה תַּחַת אַשְׁדֹּת הַפִּסְגָּה:

 אונקלוס  וְכָל מֵישְׁרָא עִבְרָא דְיַרְדְנָא לְמָדִינְחָא וְעַד יַמָא דְמֵישְׁרָא תְּחוֹת מַשְׁפַּךְ מְרָמָתָא: (אונקלוס)

 יונתן  וְכָל מֵישְׁרָא עִיבְרָא דְיוֹרְדְּנָא מַדִּינְחָא וְעַד יַמָא דְמֵישְׁרָא תְּחוֹת מַשְׁפַּךְ מְרָמָתָא: (תרגום יונתן)

דברים פרק-ה

{א}   רביעי  וַיִּקְרָא מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם שְׁמַע יִשְׂרָאֵל אֶת הַחֻקִּים וְאֶת הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר אָנֹכִי דֹּבֵר בְּאָזְנֵיכֶם הַיּוֹם וּלְמַדְתֶּם אֹתָם וּשְׁמַרְתֶּם לַעֲשֹׂתָם:

 אונקלוס  וּקְרָא מֹשֶׁה לְכָל יִשְׂרָאֵל וַאֲמַר לְהוֹן שְׁמַע יִשְׂרָאֵל יָת קְיָמַיָא וְיָת דִינַיָא דִי אֲנָא מְמַלֵל קֳדָמֵיכוֹן יוֹמָא דֵין וְתַלְפוּן יָתְהוֹן וְתִטְרוּן לְמֶעְבָּדְהוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  וּקְרָא משֶׁה לְכָל יִשְרָאֵל וַאֲמַר לְהוֹן שְׁמָעוּ יִשְרָאֵל יַת קְיָמַיָא וְיַת דִּינַיָא דַאֲנָא מְמַלֵיל קֳדָמֵיכוֹן יוֹמָא דֵין וְתִילְפוּן יַתְהוֹן וְתִינְטְרוּן לְמֶעֱבַדְהוֹן: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  ויקרא משה אל כל ישראל. כאשר פירשתי להשמיע דברי הברית את הבנים: (אבן עזרא)

 אור החיים   ויקרא משה. אולי לפי שירשו כל הארצות ההם היו ישראל מפוזרים בכל המקומות ההם לזה הוצרך לקרות לכלן, או אפשר שעד עתה היה מדבר עם האנשים וכשרצה לומר עשרת הדברות קרא גם לנשים והטף כמעמד הר סיני כאומרו כל ישראל: (אור החיים)


{ב}  יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ כָּרַת עִמָּנוּ בְּרִית בְּחֹרֵב:

 אונקלוס  יְיָ אֱלָהָנָא גְזַר עִמָנָא קְיָם בְּחֹרֵב: (אונקלוס)

 יונתן  יְיָ אֱלָהָנָא גְּזַר עִמָנָא קְיָים בְּחוֹרֵב: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  בחורב. הוא סיני: (אבן עזרא)

 אור החיים  ה' אלהינו כרת וגו'. הנה לא ביאר משה מה ברית הוא זה אם ברית שכרתו ישראל לקיים תורת ה' דכתיב (שמות כ''ד) הנה דם הברית אשר כרת ה' עמכם על כל הדברים, או ברית שכרת ה' לישראל שלא יחליפם באומה אחרת דכתיב (שמות ל''ד) הנה אנכי כורת ברית נגד כל עמך וגו' ופירשו ז''ל שכרת להם ברית על זאת שלא תשרה שכינתו על האומות, והדעת מכרעת שעל ברית זה הוא אומר, והוא מה שרמז באומרו ה' אלהינו כרת עמנו פירוש על שיהיה אלהינו ולא לזולתינו כרת עמנו ברית ועליו חוזר מאמר הברית הזאת שאמר אח''כ, וכפ''ז כוונת המאמר לשבח ישראל המושג מה' להם, ועיין בפ' שא ח ''ז: (אור החיים)


{ג}  לֹא אֶת אֲבֹתֵינוּ כָּרַת יְהֹוָה אֶת הַבְּרִית הַזֹּאת כִּי אִתָּנוּ אֲנַחְנוּ אֵלֶּה פֹה הַיּוֹם כֻּלָּנוּ חַיִּים:

 אונקלוס  לָא עִם אֲבְהָתָנָא גְזַר יְיָ יָת קְיָמָא הָדָא אֶלָהֵן עִמָנָא אֲנַחְנָא אִלֵין הָכָא יוֹמָא דֵין כֻּלָנָא קַיָמִין: (אונקלוס)

 יונתן  לָא עִם אַבְהָתָנָא גְזַר יְיָ יַת קְיָימָא הָדֵין אֱלָהֵן עִמָנָא אֲנַחְנָא אִלֵין הָכָא יוֹמָא דֵין כּוּלָנָא חַיִּין וְקַיָּימִין: (תרגום יונתן)

 רש"י  לא את אבותינו. בלבד (ת) כרת ה' וגו', כי אתנו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ת) ר"ל בהפסוק משמע דוקא לנו נתנו עשרת הדברות ולא לאבותינו שמתו לפנינו והא הרבה שהיו קיימין בשעת מתן תורה בשנה שניה כשיצאו ממצרים ואף עמהם נכרתה הברית הזאת והשתא לא קיימין לכן פירש לא את אבותינו בלבד כרת ה' וגו' אלא אף לנו: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  לא את אבותינו. לבדם. כי אתנו אנחנו. והטעם כי גם אתנו כמו לא יקרא שמך עוד יעקב. או טעמו לא כרת עם אבותינו שהיו במצרים רק אתנו כרת הברית כי רבים יש במחנ' ששמעו הברית מפי השם על כן אמר אנחנו אלה שהם פה והם חיים והעד על יושר זה הפירוש שאמר עמכם וביניכם: (אבן עזרא)

 אור החיים  לא את אבתינו כרת וגו'. רש''י פירוש בלבד, וקשה אם לזה נתכוין הכתוב לא היה צריך לומר שכבר אמר כרת עמנו, ולפי מה שפירשתי בפסוק ה' אלהינו וגו' שחוזר לברית שלא ישרה שכינתו על האומות יתבאר על זה הדרך, לא את אבותינו כרת הברית כל עיקר שלא מצינו שנשבע להאבות שלא ישרה שכינתו על אומה אחרת, וכפי זה לא הספיק במאמר כרת עמנו שיכול להתפרש גם עמהם ואינו לשלול האבות, לזה חזר לומר לא את אבותינו, והכונה בזה שזכו ישראל דברים שלא הובטחו בהם האבות:

כלנו חיים. קשה והלא כל אותן שכרת ה' עמהם הברית אינם חיים שמתו במדבר, גם לא כל אותם שעמהם היה מדבר היו אז שהרי נולדו כמה וכמה בל''ח שנה שנתעכבו במדבר, ויש ליישב שאמר על החלק אלא שהדבר דחוק, עוד מה בא ללמדנו בתיבת כלנו חיים אין בה חידוש, ואולי יש לומר שנתכוון לומר שכלם נשארו חיים הגם שדבר ה' עמהם פנים בפנים וגו' מתוך האש ולא מת א' מהם, והוא מה שאמרו לבסוף מי כל בשר אשר שמע קול אלהים חיים מדבר מתוך האש כמונו ויחי, וכפי זה מאמר כלנו חיים נמשך עם מה שלאחריו ולא עם מה שלפניו: (אור החיים)

 ספורנו  היום כלנו חיים. לפיכך אתם כורתי הברית הנכנסים לארץ סדרו את עניניכם באופן שהדורות הבאים שלא היו בעת הברית הזאת יקיימו מה שאתם מקבלים עליכם: פנים בפנים. בלתי חלום ומראות הלילה אבל בעודכם משתמשים בחושים: לאמר. פנים בפנים דבר ה' אליכם לאמר אנכי כמו שבאר למעלה וידבר אלהים את כל הדברים האלה לאמר אנכי וכו'. אמנם עמידתי בין ה' וביניכם היתה להגיד לכם את דבר ה' כי יראתם: (ספורנו)


{ד}  פָּנִים בְּפָנִים דִּבֶּר יְהֹוָה עִמָּכֶם בָּהָר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ:

 אונקלוס  מַמְלָל עִם מַמְלָל מַלִיל יְיָ עִמְכוֹן בְּטוּרָא מִגוֹ אֶשָׁתָא: (אונקלוס)

 יונתן  מַמְלֵיל קֳבֵיל מַמְלֵיל מַלֵיל יְיָ עִמְכוֹן בְּטַוְורָא מִגוֹ אֵשָׁתָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  פנים בפנים. אמר רבי ברכיה, כך אמר משה, אל תאמרו אני מטעה אתכם על לא דבר, כדרך שהסרסור עושה בין המוכר ללוקח, הרי המוכר עצמו (א) מדבר עמכם: (רש"י)

 שפתי חכמים  (א) וזהו דכתיב פנים בפנים: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  פנים בפנים. בלא אמצעי והטעם כאשר ישמיע המשמיע קולו לאחר ופניו אל פניו ואם לא יראנו: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  פנים בפנים. פ''א כפולה לומר בפנים מאירות בפנים מסבירות: (בעל הטורים)


{ה}  אָנֹכִי עֹמֵד בֵּין יְהֹוָה וּבֵינֵיכֶם בָּעֵת הַהִוא לְהַגִּיד לָכֶם אֶת דְּבַר יְהֹוָה כִּי יְרֵאתֶם מִפְּנֵי הָאֵשׁ וְלֹא עֲלִיתֶם בָּהָר לֵאמֹר: (ס)

 אונקלוס  אֲנָא הֲוֵיתִי קָאֵם בֵּין מֵימְרָא דַיְיָ וּבֵינֵיכוֹן בְּעִדָנָא הַהִיא לְחַוָאָה לְכוֹן יָת פִּתְגָמָא דַיְיָ אֲרֵי דְחֶלְתּוּן מִקֳדָם אֵשָׁתָא וְלָא סְלֶקְתּוּן בְּטוּרָא לְמֵימָר: [ס] (אונקלוס)

 יונתן  אֲנָא הֲוֵית קָאֵים בֵּין מֵימְרָא דַיְיָ וּבֵינֵיכוֹן בְּעִידָנָא הַהוּא לְמִתְנַיָא לְכוֹן יַת פִּתְגָמַיָא דַיְיָ אֲרוּם דְּחֵלְתּוּן מִן קֳדָם קַל מֵימְרָא דַיְיָ דְּמִשְׁתַּמַע מִגוֹ אֵישָׁתָא וְלָא סְלֵיקְתּוּן בְּטוּרָא כַּד אָמַר: (תרגום יונתן)

 רש"י  לאמר. מוסב על דבר ה' עמכם בהר מתוך האש לאמר אנכי ה' וגו' (ב) ואנכי עומד בין ה' וביניכם: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ב) דאין יתכן לומר דקאי לאמר אדלפניו ולא עליתם בהר לאמר דמה היה להם לומר בהר אלא שהפסיק הכתוב בין מתוך האש למלת לאמר כדי שיודיע שאני הסרסור בין ה' וביניכם מפני שיראתם מפני האש ולא יכולתם לעלות בהר: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  אנכי עומד בין ה' וביניכם. פירשתיו: כי יראתם מפני האש. ואם לא עליתם בהר: ומלת לאמר. דבקה עם דבר ה' עמכם בהר מתוך האש לאמר ויתכן להיות פירוש אנכי עומד בין ה' אחר מעמד הר סיני והטעם שהוא דבר עמכם פנים בפנים ומאותו היום הייתי אני עומד בין ה' וביניכם כי יראתם כאשר יפרש: ו. לא עליתם בהר. כאשר עליתי אני ומשה נגש אל הערפל ואל תשים אל לבך בעבור היות מלת לאמר רחוקה כי כן רבים והמדבר לא הפסיק הפסוקי' ולא הפרשיות גם אל תשית לב אל המלות כי הם כגופות והטעמים כרוחות והכורת בשני כלים זה כמו זה במעשה מעשה אחד הוא על כן שוא ושקר כי הם אחים וכל שקר שוא וכבר פירשתי זכור שהוא כמו שמור. והוסיף כאשר צוך ה' אלהיך והטעם במעמד הר סיני: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  אנכי עומד בין ה' וביניכם בעת ההוא להגיד לכם את דבר ה'. כי הוא היה עולה להר ושומע דברי השם ויורד ואומר להם עד שדבר השם עמהם פנים בפנים וזה רמז אל כל מה שנזכר בפרשת בחדש השלישי מתחלת כה תאמר לבית יעקב עד ויאמר אליו ה' לך רד (שמות יט ג-כד) ור"א אמר כי זה אחר מעמד הר סיני והטעם הוא דבר עמכם פנים בפנים ומאותו היום הייתי אני עומד בין השם וביניכם ואינו נכון והנכון בעיני כי ירמוז למה שפירשנו שם (כ ז) כי ישראל לא הבינו מפי הגבורה אלא אנכי ולא יהיה לך ושאר הדברות משה הוא המגיד להם מה שיאמר השם וזהו להגיד לכם את דבר ה' לפרש לכם כל דבור ודבור וטעם בין ה' וביניכם כי בעת הדברות היה הוא קרוב אל מקום השכינה יותר מהם כי הם הרחיקו לעצמם כאשר פירשתי שם (כ טו) וזהו כי יראתם ולא עליתם בהר שלא קרבתם אליו כאשר היה לכם רשות על כן הייתי אני עומד ביניכם ובין מקום הכבוד באמצע כי רחוק היה ביניכם וביניו ומשם הייתי אני מגיד הדברות

"לאמר" - מוסב על דבר ה' עמכם בהר מתוך האש לאמר לשון רש"י ואמר ר"א אל תשית לבך בעבור היות מלת לאמר רחוקה כי כן רבים והמדבר לא הפסיק פסוקים ולא פרשיות ונכון יותר שנדביק להגיד לכם את דבר ה' לאמר כלשון והגדת לבנך ביום ההוא לאמר (שם יג ח) ולדעתי אין צורך כלל אבל טעמו כי יראתם מפני האש ולא עליתם בהר לאמר לא נעלה כי יראנו מפני האש יזכיר כי הם הגידו לו כן בפירוש ולא ממחשבתו יאמר כן (הרמב"ן)

 אור החיים  אנכי וגו'. פירוש חלק דבר ה' עמכם פנים בפנים וחלק שהוא לבד מעשרת הדברים דברתי אני בשליחות, וטעם שלא דבר ה' עמכם הכל פנים בפנים כי יראתם וגו':

ולא עליתם בהר לאמר. פירוש ואסר לכם ה' עלות בהר בשביל לאמר אנכי ה' וגו': (אור החיים)


{ו}  אָנֹכִי יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים:

 אונקלוס  אֲנָא יְיָ אֱלָהָךְ דִי אַפֵּקְתָּךְ מֵאַרְעָא דְמִצְרַיִם מִבֵּית עֲבְדוּתָא: (אונקלוס)

 יונתן  עַמִּי בְּנֵי יִשְרָאֵל אֲנָא הוּא יְיָ אֱלָהָכוֹן דִּי פְרָקִית וְאַפֵּיקִית יַתְכוֹן פְּרִיקִין מִן אַרְעָא דְמִצְרָאֵי מִבֵּית שִׁעֲבּוּד עַבְדַיָא: (תרגום יונתן)

 הרמב"ן  כאשר צוך ה' אלהיך. קודם מתן תורה במרה שם שם לו חק ומשפט לשון רש"י ואם כן גם מצות כבוד אב ואם יהיה במרה והרב לא הזכיר שם אלא שבת פרה אדומה ודינין והנראה בעיני על דרך האמת בזה גם בכל משנה תורה כי משה ידבר כמפי הגבורה כמו שאמר (להלן יא יג יד) והיה אם שמוע תשמעו אל מצותי אשר אנכי מצוה אתכם היום לאהבה את ה' אלהיכם ולעבדו בכל לבבכם ובכל נפשכם ונתתי מטר ארצכם בעתו ואין משה הנותן מטר על פני הארץ ולא הנותן עשב בשדה אבל הדבור בתורה בזכור ובמשנה תורה בשמור ולכן יאמר משה בכל מקום במשנה תורה "ה' אלהיך" ובתורה יזכיר שם המיוחד בלבד זולתי בעשרת הדברות כמו שאמר (שמות כ א) וידבר אלהים וגו' והבן זה (הרמב"ן)


{ז}  לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי:

 אונקלוס  לָא יְהֵא לָךְ אֱלָהּ אָחָרָן בַּר מִנִי: (אונקלוס)

 יונתן  עַמִּי בְּנֵי יִשְרָאֵל לָא יֶהֱוֵי לְכוֹן אֱלָהָא אוֹחֲרָן בַּר מִינִי: (תרגום יונתן)

 רש"י  על פני. בכל מקום אשר (ג) אני שם, וזהו כל העולם. דבר אחר, כל זמן שאני קיים. עשרת הדברות כבר פרשתים: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ג) ולהאי טעם קשה הל"ל בפני לכן אמר דבר אחר כו' ולפירוש דבר אחר קשה הל"ל לעולם ובעל פני יש מקום לטעות חס ושלום לכן פירש גם טעם ראשון ועיין לעיל בפרשת יתרו ושם כתבתי למה פירש"י בכאן שני טעמים ולעיל לא פירש אלא טעם אחד ועיין בגור אריה: (שפתי חכמים)


{ח}  לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל כָּל תְּמוּנָה אֲשֶׁר בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וַאֲשֶׁר בָּאָרֶץ מִתָּחַת וַאֲשֶׁר בַּמַּיִם מִתַּחַת לָאָרֶץ:

 אונקלוס  לָא תַעְבֵּד לָךְ צֶלֶם כָּל דְמוּת דִי בִשְׁמַיָא מִלְעֵלָא וְדִי בְאַרְעָא מִלְרָע וְדִי בְמַיָא מִלְרַע לְאַרְעָא: (אונקלוס)

 יונתן  וְלָא תַעַבְדוּן לְכוֹן צְלַם וְכָל דְּמוּ דְבִשְׁמַיָא מִלְעֵיל וְדִי בְאַרְעָא מִלְרַע וְדִי בְמַיָא מִלְרַע לְאַרְעָא: (תרגום יונתן)

 בעל הטורים  פסל כל תמונה. ובדברות הראשונות כתיב וכל תמונה וי''ו יתירה כנגד ו' דברים. תבנית זכר או נקבה תבנית כל בהמה תבנית כל צפור תבנית כל רמש תבנית כל דגה: (בעל הטורים)


{ט}  לֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לָהֶם וְלֹא תָעָבְדֵם כִּי אָנֹכִי יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ אֵל קַנָּא פֹּקֵד עֲוֹן אָבוֹת עַל בָּנִים וְעַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים לְשֹׂנְאָי:

 אונקלוס  לָא תִסְגוּד לְהוֹן וְלָא תִפְלְחִנוּן אֲרֵי אֲנָא יְיָ אֱלָהָךְ אֵל קַנָא מַסְעַר חוֹבֵי אֲבָהָן עַל בְּנִין מְרָדִין עַל דַר תְּלִיתַי וְעַל דַר רְבִיעַי לְשַׂנְאָי כַּד מְשַׁלְמִין בְּנַיָא לְמֶחֱטֵּי בָּתַר אֲבָהָתְהוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  לָא תִסְגְּדוּן לְהוֹן וְלָא תִפְלְחוּן קֳדָמֵיהוֹן אֲרוּם אֲנָא הוּא יְיָ אֱלָהָכוֹן אֱלָהּ קַנְאָן וּפוּרְעָן וּמִתְפְּרַע בְּקִנְאָה מַדְכַּר חוֹבֵי אַבְהָן רַשִׁיעָן עַל בְּנִין מְרוֹדִין עַל דַּר תְּלִיתָאֵי וְעַל דַּר רְבִיעָאֵי לְסַנְאַי כַּד מְשַׁלְמִין בְּנַיָא לְמֶחֱטֵי בָּתַר אַבְהַתְהוֹן: (תרגום יונתן)

 בעל הטורים  סמך אל קנא ללא תשא שכל הנשבע לשקר כאילו עובד עכו''ם: (בעל הטורים)


{י}  וְעֹשֶׂה חֶסֶד לַאֲלָפִים לְאֹהֲבַי וּלְשֹׁמְרֵי (מצותו) מִצְוֹתָי: (ס)

 אונקלוס  וְעָבֵד טֵּיבוּ לְאַלְפֵי דָרִין לְרַחֲמַי וּלְנָטְּרֵי פִקוֹדָי: [ס] (אונקלוס)

 יונתן  וּנְטִיר חֶסֶד וְטִיבוּ לְאַלְפֵי דָרִין לְרַחֲמֵי צַדִּיקַיָא וּלְנַטְרֵי פִּקוּדַי וְאוֹרַיְיתָי: (תרגום יונתן)

 בעל הטורים  סמך ולשומרי מצותי ללא תשא שאפי' בשמירת מצות יש משום לא תשא שהעושה מצוה שלא לשם שמים כאילו נושא שם שמים לבטלה. א''נ שמזהיר שלא לעבור על לא תשא בענין שמירת מצוה שהרי נשבעים לקיים המצוה: (בעל הטורים)


{יא}  לֹא תִשָּׂא אֶת שֵׁם יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לַשָּׁוְא כִּי לֹא יְנַקֶּה יְהֹוָה אֵת אֲשֶׁר יִשָּׂא אֶת שְׁמוֹ לַשָּׁוְא: (ס)

 אונקלוס  לָא תֵימֵי בִּשְׁמָא דַיְיָ אֱלָהָךְ לְמַגָנָא אֲרֵי לָא יְזַכֵּי יְיָ יָת דִי יֵמֵי בִשְׁמֵהּ לְשִׁקְרָא: [ס] (אונקלוס)

 יונתן  עַמִּי בְּנֵי יִשְרָאֵל לָא יִשְׁתְּבַּע חָד מִנְכוֹן בְּשׁוּם מֵימְרֵיהּ דַיְיָ אֱלָהָכוֹן עַל מַגַן אֲרוּם לָא מְזַכֵּי יְיָ בְּיוֹם דִינָא רַבָּא יַת כָּל מַאן דְּמִשְׁתְּבַּע בִּשְׁמֵיהּ עַל מַגָן: (תרגום יונתן)

 בעל הטורים  סמך שבת ללא תשא שבשניהם נאמר חלול לא תשבעו בשמי לשקר וחללת. מחלליה מות יומת: (בעל הטורים)


{יב}  שָׁמוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ כַּאֲשֶׁר צִוְּךָ יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ

 אונקלוס  טַר יָת יוֹמָא דְשַׁבְּתָא לְקַדָשׁוּתֵהּ כְּמָא דִי פַקְדָךְ יְיָ אֱלָהָךְ: (אונקלוס)

 יונתן  עַמִי בְּנֵי יִשְרָאֵל הֲווֹ נַטְרִין יַת יוֹמָא דְשַׁבְּתָא לִמְקַדְשָׁא יָתֵיהּ הֵיכְמָא דְפַקֵּיד יַתְכוֹן יְיָ אֱלָהָכוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  שמור. ובראשונות הוא אומר זכור, שניהם בדבור אחד ובתיבה אחת (ד) נאמרו, ובשמיעה אחת נשמעו (מכילתא בחדש פ"ז): כאשר צוך. קודם מתן תורה (ה) במרה (שבת פז:): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ד) כשאמר בתחלה זכור נאמר אף שמור דבשניהם נאמרו בתיבה אחת וכו' דעל ידי נס היה ומה שחזר לכתוב זה רש"י כאן ולא סמך על מה שפירש לעיל כמו בשאר הדברות משום דכאן כתיב כאשר צוך וממנו עיקר הלימוד שבדיבור אחד נאמרו לכן חזר לפרשו במקום הראוי: (ה) מדכתיב בפרשה זו אלה החקים וגו' דמשמע שנאמרו י' דברות כאן כאשר נאמר שם אם כן היאך הוסיף משה בדברות כאשר צוך וגומר וכן פירש רש"י פרק ד' מיתות (סנהדרין נ"ו) ועיין בתוספת פרק רבי עקיבא דף פ"ו ואם תאמר ודלמא כאשר צוך וגו' קאי אפרשת המן דאף התם צוה על השבת ויש לומר לקמן גבי כיבוד אב ואם גם כן כתיב כאשר צוך וגו' והתם על כרחך אין לומר כאשר צוך גבי מן דהא התם לא להזהיר על כיבוד אב ואם אף כאשר צוך דגבי שבת לא קאי על אזהרת מן עד כאן לשונו: (שפתי חכמים)

 בעל הטורים  שמור את יום השבת. ר''ת שאיה וס''ת רתם לומר לך הנדונים בשאיה וגחלי רתם נוחין בשבת: (בעל הטורים)

 אור החיים  שמור את יום וגו'. רבותינו ז''ל אמרו (ר''ה כ''ז.) זכור ושמור בדיבור א' נאמרו, ולדבריהם אפשר לו' כי אומרו כאשר צוך להעירם על שמור שנצטוו גם עליה מפי ה' יום המעמד, והכוונה בשמור אמרו ז''ל (מכילתא פסוק זכור) לשמור מלאחריו, ויש לדעת למה לא נאמרה שם שמור עם זכור, ואולי שנתכוון להפרידם לבל יחשבו שמאמר שמור הוא על זמן שבא עליו מאמר זכור שהוא מלפניו על זה הדרך שיזכור לשמור השבת, ובמה שהפרידם העיר שהם ב' מצות אחת בהכנסה ואחת ביציאה, ואולי כי לעולם לא אמר ה' אלא זכור אלא שאחת נשמעת מחברתה למביני דעת, וכשאמר ה' זכור נתכוון שיזכור בנתינת דעת עליו לבל יהיה לו שגיון בו וממוצא דבר אתה למד שגם על לאחריו הוא מצוה, והוא מה שפירוש משה במה שאמר שמור שגם הוא נכללת בזכור, וזה כתבתי בדרך אפשר: (אור החיים)

 ספורנו  לקדשו כאשר צוך. באותו האופן שצוך במרה כי אמנם שצוך שם על השבת הודיע שלא יספיק לך שתקדשהו במה שתשבות בו ממלאכה אבל שתעסוק בו בתורה ובמצות כאמרו והישר בעיניו תעשה והאזנת למצותיו: למען ינוח עבדך ואמתך כמוך. וזכרת כי עבד היית. הנה מצות שביתת הבהמה היא כדי שינוח העבד. ומצות מנוחת העבד היא זכר ליציאת מצרים שהשבית בה הקב''ה את העבודה מן העבדים: (ספורנו)


{יג}  שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וְעָשִׂיתָ כָּל מְלַאכְתֶּךָ:

 אונקלוס  שִׁתָּא יוֹמִין תִּפְלָח וְתַעְבֵּד כָּל עִבִדְתָּךְ: (אונקלוס)

 יונתן  שִׁתָּא יוֹמִין תִּפְלְחוּן וְתַעַבְדוּן כָּל עִיבִידְתְּכוֹן: (תרגום יונתן)


{יד}  וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַיהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְשׁוֹרְךָ וַחֲמֹרְךָ וְכָל בְּהֶמְתֶּךָ וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ לְמַעַן יָנוּחַ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ כָּמוֹךָ:

 אונקלוס  וְיוֹמָא שְׁבִיעָאָה שַׁבְּתָא קֳדָם יְיָ אֱלָהָךְ לָא תַעְבֵּד כָּל עֲבִידָא אַתְּ וּבְרָךְ וּבְרַתָּךְ וְעַבְדָךְ וְאַמְתָךְ וְתוֹרָךְ וַחֲמָרָךְ וְכָל בְּעִירָךְ וְגִיוֹרָךְ דִי בְקִרְוָךְ בְּדִיל דִי יְנוּחַ עַבְדָךְ וְאַמְתָךְ כְּוָתָךְ: (אונקלוס)

 יונתן  וְיוֹמָא שְׁבִיעָאָה שַׁב וְנַיַיח קֳדָם יְיָ אֱלָהָכוֹן לָא תַעַבְדוּן כָּל עִיבִידְתָּא אַתּוּן וּבְנֵיכוֹן וּבְנָתֵיכוֹן וְעַבְדֵיכוֹן וְאַמְהָתֵיכוֹן וְתוֹרֵיכוֹן וְחַמְרֵיכוֹן וְכָל בְּעִירֵיכוֹן וְגִיוֹרֵיכוֹן דִּי בְקִרְוֵיכוֹן מִן בִּגְלַל דִּינוּחוּן עַבְדֵיכוֹן וְאַמְהָתֵיכוֹן כְּוַותְכוֹן: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  ושורך וחמורך וכל בהמתך. פרט ואחר כך כלל ובתחלה כלל זה וזה שוה: למען ינוח. הוסיף לבאר טעם עבדך ואמתך וזכרת כי עבד היית והניח עבדך על כן צוך ה' אלהיך לעשות כן ביום השבת והטעם למנוח' העבד וי''א כי העבד לא ינוח והנה השם הוציאך מעבדות וצוך שתנוח למען תזכור כי היית עבד ובצווי כבד כאשר צוך כאשר פירשתי: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  ושורך וחמורך. לבאר שיאסר גם בעבודת האדמה שהם חיי האדם וכענין שאמר (שם לד כא) בחריש ובקציר תשבות אמר כאן למען ינוח עבדך ואמתך כמוך וזכרת כי עבד היית וגו' לבאר כי בו יצוה במנוחת העבד כמוך בעבור שהיית עבד והניח לך השם וגם אתה תניח לעבדך והנה טעמו כשינוח עבדך ואמתך כמוך תזכור כי עבד היית וגו' (הרמב"ן)


{טו}  וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם וַיֹּצִאֲךָ יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ מִשָּׁם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה עַל כֵּן צִוְּךָ יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לַעֲשׂוֹת אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת: (ס)

 אונקלוס  וְתִדְכַּר אֲרֵי עַבְדָא הֲוֵיתָא בְּאַרְעָא דְמִצְרַיִם וְאַפְּקָךְ יְיָ אֱלָהָךְ מִתַּמָן בִּידָא תַקִיפָא וּבִדְרָעָא מְרָמְמָא עַל כֵּן פַּקְדָךְ יְיָ אֱלָהָךְ לְמֶעְבַּד יָת יוֹמָא דְשַׁבְּתָא: [ס] (אונקלוס)

 יונתן  וְתֶהֱווֹן דְּכִירִין אֲרוּם מְשַׁעְבְּדוּן הֲוֵיתוּן בְּאַרְעָא דְמִצְרָיִם וּפְרַק וְאַפֵּיק יְיָ אֱלָהָכוֹן יַתְכוֹן מִתַּמָּן בִּידָא תַּקִּיפָא וּבִדְרַע מְרַמַּם בְּגִין כֵּן פַּקְדָךְ יְיָ אֱלָהָךְ לְמֶעֱבַד יַת יוֹמָא דְשַׁבְּתָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  וזכרת כי עבד היית וגו'. על מנת כן פדאך, (ו) שתהיה לו עבד ותשמור מצותיו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ו) (מהרא"י) משום דידוע שהוקשה להם השביתה ממלאכה כדאשכחן גבי פורים שקבלו עליהם לימי משתה ושמחה ולא לעשית מלאכה (מגילה דף ה) לכן הזכיר להם העבדות כלומר אומר לו הרב לעבדו שישבות ממלאכה מן הדין שישמע לו כי המלאכה היא לרבו דאם לא כן מה ענין הזכרת העבדות לכאן: (שפתי חכמים)

 הרמב"ן  וטעם על כן צוך לעשות את יום השבת. צוה שתעשה כן ביום השבת כך פירש ר"א ואינו נכון ואנו אומרים בקדוש היום "כי יום זה תחלה למקראי קדש זכר ליציאת מצרים" כאשר נאמר בו "זכר למעשה בראשית" והרב אמר בספר המורה (ב לא) כי המאמר הראשון הוא כבוד היום והדורו וכאשר אמר (שמות כ יא) על כן ברך ה' את יום השבת ויקדשהו ועל כן הזכיר טעם "כי ששת ימים עשה ה'" אבל בכאן יזהיר אותנו לשמור השבת בעבור היותנו עבדים במצרים עובדים כל היום על כרחנו ולא היתה לנו מנוחה והוא יצונו עתה לשבות ולנוח כדי שנזכיר חסדי השם עלינו בהוציאו אותנו מעבדות למנוחה והנה בשבת בכללה שני טעמים להאמין בחידוש העולם כי יש אלוה בורא ולזכור עוד החסד הגדול שעשה עמנו שאנחנו עבדיו אשר קנה אותנו לו לעבדים גם זה אינו מחוור אצלי כי בהיותנו שובתים ולא נעשה מלאכה ביום השביעי אין לנו בזה זכרון ליציאת מצרים ואין לרואה אותנו בטלים ממלאכה ידיעה בזה רק היא כשאר כל המצות אבל יהיה בו זכר למעשה בראשית שנשבות ביום ששבת השם וינפש והראוי יותר לומר כי בעבור היות יציאת מצרים מורה על אלוה קדמון מחדש חפץ ויכול כאשר פירשתי בדבור הראשון (שם שם ב) על כן אמר בכאן אם יעלה בלבך ספק על השבת המורה על החדוש והחפץ והיכולת תזכור מה שראו עיניך ביציאת מצרים שהיא לך לראיה ולזכר הנה השבת זכר ליציאת מצרים ויציאת מצרים זכר לשבת כי יזכרו בו ויאמרו השם הוא מחדש בכל אותות ומופתים ועושה בכל כרצונו כי הוא אשר ברא הכל במעשה בראשית וזה טעם על כן צוך ה' אלהיך לעשות את יום השבת והנה לא פירש כאן טעם השביתה כי ששת ימים עשה ה' וגו' שכבר הוזכר זה פעמים רבות בתורה אבל אמר בקצרה "ויום השביעי שבת לה' אלהיך" שהוא יתברך שבת בו וינפש ובאר להם כי מיציאת מצרים ידעו שהוא אמר והיה העולם ושבת ממנו ועל דרך האמת נוכל עוד להוסיף בזה כי הדבור הזה בשמור ליראה את השם הנכבד והנורא ועל כן יצונו שנזכור את היד החזקה והזרוע הנטויה שראינו ביציאת מצרים וממנו לנו היראה כמו שאמר (שם יד לא) וירא ישראל את היד הגדולה אשר עשה ה' במצרים וייראו העם את ה' ועל כן צוך ה' אלהיך לעשות את יום השבת שתהא כנסת ישראל בת זוגו לשבת כנרמז בדברי רבותינו (ב"ר יא ט) והמשכיל יבין (הרמב"ן)

 אור החיים  וזכרת וגו'. הם דברי משה, והכוונה כי יום השבת יש בו גם כן הערה לאדם לזכור יציאת מצרים, כשהוא שובת בלא שעבוד ירגיש כי ה' הוא המניח לעמו מכל צריהם ויתן לבו לקבל גזירות המוציא מעבדות, ורבותינו ז''ל אמרו (פסחים קי''ז:) מכאן שצריך להזכיר בקידוש היום יציאת מצרים:

ואם תאמר למה השמיט טעם השבת שאמר ה' בדברות ראשונו' שהוא כי ששת ימים וגו', טעם זה הוא טעם המצוה מעיקרא לא טעם החיוב ומשה אמר טעם חיוב אמונת טעם המצוה, על פי מה שאמרו רבותינו ז''ל וכתבנוהו במקום אחר כי יציאת מצרים גלתה אמונת בריאת העולם (ש''ר י''ב) והוא מה שרשם באומרו וזכרת וגו' ויוציאך וגו' ביד חזקה ובזרוע נטויה ושם ראית כי הוא אדון הכל ובזה יתאמת לך טעם האמור בדברות ראשונות כי ששת ימים וגו': (אור החיים)

 ספורנו  ולמען ייטב לך. אפילו בעולם הזה כאמרם ז''ל (פרק קמא דפאה) דברים שאדם אוכל פירותיהם בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא כבוד אב ואם וכו': (ספורנו)


{טז}  כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ כַּאֲשֶׁר צִוְּךָ יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לְמַעַן יַאֲרִיכֻן יָמֶיךָ וּלְמַעַן יִיטַב לָךְ עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ: (ס)

 אונקלוס   יַקַר יָת אֲבוּךְ וְיָת אִמָךְ כְּמָא דִי פַקְדָךְ יְיָ אֱלָהָךְ בְּדִיל דְיוֹרְכוּן יוֹמָיךְ וּבְדִיל דְיֵיטַב לָךְ עַל אַרְעָא דַיְיָ אֱלָהָךְ יָהֵב לָךְ: [ס] (אונקלוס)

 יונתן  עַמִי בְּנֵי יִשְרָאֵל הֲווֹ זְהִירִין גְּבַר בְּאִיקָרָא דְאָבוֹי וּבְאִיקָרָא דְאִימֵיהּ הֵיכְמָא דְפַקִידְכוֹן יְיָ אֱלָהָכוֹן מִן בִּגְלַל דְּיוֹרְכוּן יְמֵיכוֹן וּמִן בִּגְלַל דְּיֵיטַב לְכוֹן עַל אַרְעָא דַיְיָ אֱלָהָכוֹן יָהִיב לְכוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  כאשר צוך. אף על כיבוד אב ואם נצטוו במרה (סנהדרין נו:), שנאמר שם שם לו חק ומשפט (שמות טו, כה.): (רש"י)

 אבן עזרא  ולמען ייטב לך. י''א רמז לעוה''ב וסוד העוה''ב ארמזנו בפסוק אני אמית ואחיה: ימיך. באר שיהיו טובים. דע כי דעת כל הקדמונים כי הדבור הראשון הוא אנכי ואם יש לשאול למה הפסיק המפסיק לא יהיה לך וכבר פיר' עשרת הדברים כי סמכתי על דעתם רק הישר בעיני שמלת אנכי איננ' מהעשר' כי דבור אנכי הוא המצוה ועיקר המצות כאשר פירשתי כבר. ומלת חמד בל' הקדש מתפרש' לשני טעמים האחד גזל ועושק וקחת של אחרים בחזקה ובאונס וכך ולא יחמוד איש את ארצך כי אם אין פירושו כן הנה תהיה הארץ רעה ולא בא הכתוב אלא לשבח והטעם השני ל' תאוה בלב ולא תצא לפועל והנה לא תחמוד בית רעך הדבור התשיעי ולא תחמוד אשת רעך הדבור העשירי ויהיה בית רעך ואשת רעך נדבקים זה עם זה או בית רעך כלל והעד שאמר משה בספר הזה שבאר את התורה תחת לא תחמוד אמר לא תתאו' ורבים אמרו כי אין עון במחשבת הלב ואין עליהם שכר ועונש ויש ראיות רבות להשיב עליהן ולא אאריך רק אראה להם לב חורש מחשבות און הטיבות כי היה עם לבבך ולישרים בלבותם ומשה אמר בסוף בפיך ובלבבך לעשותו ועיקר כל המצות ליישר הלב ורובם זכר והמזיד והשוגג יוכיחו: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  סמך כבד את אביך לשבת שגם בשבת כתיב וכבדתו שצריך לכבדו במאכל וכסות: ולמען ייטב לך. תגין על הטי''ת שעברתו אמו ט' חדשים ואביו ואמו נזהרו מט' מדות האמורות בנדרים וזה סימנם אסנ''ת משגע''ח נוטריקון בני אנוסה בני שנואה בני נדה בני תמורה בני מריבה בני שכרות בני גרושת הלב בני ערבוביא בני חצופה. פירוש בני אנוסה אצ''ל שאם אנס אשה והוליד ממנה בן אלא אפי' היא אשתו ואנסה לתשמיש וכן שנינו במסכת כלה מפני מה הוויין לי' לאדם בנים בעלי מומין מפני שתובעה ואשתו אינה נתבעת לו פי' אינה מתרצית לו ר' יהודה אומר מפני שאומרת לו בשעת תשמיש אנוסה אני וא''ב רוצ' ואינה רוצה וכן איתא בעירובין כל הכופה אשתו לדבר מצוה נקרא חוטא שנאמר גם בלא דעת נפש לא טוב נמצא כי האונס אסור אף באשתו אלא אם הוא צריך לאותה מעשה יפייס ואח''כ יבעול. בני שנואה כמשמעה והוא ששנוא' בשעת תשמיש אכל אם היא רצויה בשעת תשמיש אע''פ שהיא שנואה שרי. בני נדה אע''פ שאינו ממזר מן התורה וי''מ שהאחד מהם אז בנדוי שאסורי' בתשמיש המטה וה''ה נמי אם אחד מהם אבל. בני תמורה שהיה מכוין לערוה ונזדמנה לו אשתו וי''מ אפי' שתיהן נשיו שנתכוין לזו ונזדמנה לו אחרת. בני מורדת דאמרה לי' לא בעינא לך ואעפ''כ הוא משמש עמה והרי היא אצלו כזונה ואפי' אם הי' מדעתה. ולנוסחא אחרינא בני מריבה שהם מתקוטטים ביחד בכל פעם דהויא ביאה זו כמו זנות כיון שאינה מתוך אהב'. בני שכרות שהוא או היא שכורים. בני גרושת הלב שבלבו לגרש' אפי' אין בלבו שנאה כגון מאותן שכופין להוציא וגמר בלבו לגרשה ואחר כך בא עליה. בני ערבוביא שמשמש עם אשתו ונותן דעתו על אחרת אפילו ששתיהן היו נשיו. בני חצופ' שתובעתו בפה והרי היא כזונה ואסור לקיימה אבל מי שאשתו מרצה אותו בדברים של רצוי ומקשטת עצמה לפניו כדי שיתן דעתו עלי' על זו אמרו רז''ל שיוצאים ממנה בנים חכמים ונבונים כלאה שיצא ממנה יששכר וכל אלו הט' מדות אפילו אין צריכין לפריה ורביה כגון שהיא מעוברת אפ''ה בכל אלו המדות פוגם הולד ונקרא פושע: וצריך לכבדם בט' דברים מאכיל ומלביש וכו' כדאיתא בפ''ק דקידושין. י''ז תיבות יתרות דברות אחרונות על הראשונות כמנין טוב וזהו שכתוב כאן למען ייטב לך שאינן בראשונות: כאשר צוך ה' אלהיך. ס''ת בגימ' מרה: על האדמה וגו'. וסמיך לי' לא תרצח משום דכתיב ולארץ לא יכופר לדם: (בעל הטורים)


{יז}  לֹא תִרְצַח: (ס) וְלֹא תִנְאָף: (ס) וְלֹא תִגְנֹב: (ס) וְלֹא תַעֲנֶה בְרֵעֲךָ עֵד שָׁוְא: (ס)

 אונקלוס   לָא תִקְטוֹל נְפָשׁ וְלָא תְגוּף וְלָא תִגְנוֹב (נַפְשָׁא) וְלָא תַסְהֵד בְּחַבְרָךְ סַהֲדוּתָא דְשִׁקְרָא: [ס] (אונקלוס)

 יונתן  עַמִי בְּנֵי יִשְרָאֵל לָא תֶהֱווֹן קָטוֹלִין לָא חַבְרִין וְלָא שׁוּתָּפִין עִם קָטוֹלִין וְלָא יִתְחָמֵי בִּכְנִישַׁתְהוֹן דְּיִשְרָאֵל עִם קָטוֹלִין דְּלָא יְקוּמוּן בְּנֵיכוֹן מִן בַּתְרֵיכוֹן וְיֵלְפוּן לְהוֹן הִינוּן לְמֶהֱוֵי עִם קָטוֹלִין אֲרוּם בְּחוֹבֵי קָטוֹלַיָא חַרְבָּא נָפִיק עַל עַלְמָא:

עַמִי בְּנֵי יִשְרָאֵל לָא תֶהֱווֹן גִּיּוֹרִין לָא חַבְרִין וְלָא שׁוּתָּפִין עִם גִּיּוֹרִין וְלָא יִתְחָמֵי בִּכְנִישַׁתְהוֹן דְּיִשְרָאֵל עִם גִּיּוֹרִין דְּלָא יְקוּמוּן בְּנֵיכוֹן מִן בַּתְרֵיכוֹן וְיֵלְפוּן לְהוֹן הִינוּן לְמֶהֱוֵי עִם גִּיּוֹרִין אֲרוּם בְּחוֹבֵי גִיוֹרָא מוֹתָא נָפִיק עַל עַלְמָא:

עַמִי בְּנֵי יִשְרָאֵל לָא תֶהֱווֹן גַּנָּבִין לָא חַבְרִין וְלָא שׁוּתָּפִין עִם גַּנָּבִין וְלָא יִתְחָמֵי בִּכְנִישַׁתְהוֹן דְּיִשְרָאֵל עִם גַּנָּבִין אֲרוּם בְּחוֹבֵי גַנָבַיָא כַּפְנָא נָפִיק עַל עַלְמָא:

עַמִּי בְּנֵי יִשְרָאֵל לָא תֶהֱווֹן מְסַהֲדִין סַהֲדֵי דְשִׁיקְרָא לָא חַבְרִין וְלָא שׁוּתָּפִין עִם מְסַהֲדֵי סַהֲדֵי דְשִׁיקְרָא וְלָא יִתְחָמֵי בִּכְנִישַׁתְהוֹן דְּיִשְרָאֵל עִם מְסַהֲדִין סַהֲדֵי דְשִׁקְרָא אֲרוּם בְּחוֹבֵי מְסַהֲדֵי שִׁקְרָא עֲנָנִין סַלְקִין וּמִטְרָא לָא נָחִית וּבַצוֹרְתָא אָתֵי עַל עַלְמָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  ולא תנאף. אין לשון ניאוף (ז) אלא באשת איש: לא תתאוה. לא תירוג, אף הוא לשון חמדה, (ח) כמו נחמד למראה (בראשית ב, ט.), דמתרגמינן דמרגג למחזי: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ז) ואם תאמר למה ליה לרש"י לפרש זה יותר מכל עשרת הדברות יש לומר דקשה לרש"י וי"ו דולא תנאף למה ליה ומתרץ אין ניאוף אלא באשת אישומוסיף על ענין ראשון על לא תרצח כלומר הזהר במצוה זו דלא תרצח ובזה תפרוש מהרבה עבירות חדא דלא תנאף כי יעלה על דעתו שמא הבעל לא יתן לו אשתו ובזה יבא לידי רציחה וכן כולם ועיין בק"מ ישוב אחר על זה: (ח) ר"ל אין להקשות דהא התם כתיב לא תחמוד והכא כתיב לא תתאוה ומפרש אף הוא כו' ולכן פירש התרגום לא תירוג שהוא לשון חמדה: (שפתי חכמים)

 הרמב"ן  ולא תענה ברעך עד שוא. לאסור להעיד על חברו אפילו דבר שאינו כלום ולא יתחייב בו כלום בבית דין כגון שיעיד אמר פלוני ליתן לזה מנה ולא קנה מידו כי "שוא" דבר בטל (הרמב"ן)

 בעל הטורים  וסמך לא תנאף לרציחה כדכתיב רצוח וגנוב ונאוף וכן המוציא ש''ז לבטלה כאילו ש''ד וכאן כתיב ולא תנאף ו' יתיר' כנגד ו' פעמים מאררים וז''פ מרים דכתיב בפ' סוטה וסמך לו ולא תגנוב משום מים גנובים ימתקו וכתיב כיה עוד וי''ו יתירה כנגד ו' דברים דכתיבי בריש משלי נארבה לדם נצפנה לנקי חנם וגומר: וסמך לו ולא תענה ברעך שהגונב מעיד עדות שקר בעצמו שגורם לו לימכר כעבד והוסיף בו וי''ו שבעדותו לוקה העולם שנברא בו' ימים: (בעל הטורים)


{יח}  וְלֹא תַחְמֹד אֵשֶׁת רֵעֶךָ (ס) וְלֹא תִתְאַוֶּה בֵּית רֵעֶךָ שָׂדֵהוּ וְעַבְדּוֹ וַאֲמָתוֹ שׁוֹרוֹ וַחֲמֹרוֹ וְכֹל אֲשֶׁר לְרֵעֶךָ: (ס)

 אונקלוס   וְלָא תַחְמֵד אִתַּת חַבְרָךְ וְלָא תֵרוֹג בֵּית חַבְרָךְ חַקְלֵהּ וְעַבְדֵהּ וְאַמְתֵהּ תּוֹרֵה וַחֲמָרֵהּ וְכֹל דִי לְחַבְרָךְ: (אונקלוס)

 יונתן  עַמִּי בְּנֵי יִשְרָאֵל לָא תֶהֱווֹן חֲמוּדִין לָא חַבְרִין וְלָא שׁוּתָּפִין עִם חֲמוּדִין וְלָא יִתְחָמֵי בִּכְנִישַׁתְהוֹן דְּיִשְרָאֵל עִם חֲמוּדִין דְּלָא יְקוּמוּן בְּנֵיכוֹן מִן בַּתְרֵיכוֹן וְיֵלְפוּן לְהוֹן אִינוּן לְמֶהֱוֵי עִם חֲמוּדִין וְלָא יֵירוֹג חָד מִנְכוֹן יַת אִנְתְּתֵיהּ דְּחַבְרֵיהּ וְלָא יֵירוֹג חַד מִנְכוֹן יַת בֵּיתֵיהּ דְּחַבְרֵיהּ וְלָא חַקְלֵיהּ וְלָא עַבְדֵיהּ וְלָא אַמְתֵיהּ וְלָא תּוֹרֵיהּ וְלָא חַמְרֵיהּ וְלָא כָּל מַאן דְּאִית לְחַבְרֵיהּ אֲרוּם בְּחוֹבֵי חֲמוּדַיָא מַלְכוּתָא מִתְגַרְיָא בְּנִכְסֵיהוֹן דִּבְנֵי נְשָׁא לְמֵסַב יַתְהוֹן וְגָלוּתָא אַתְיָא עַל עַלְמָא: (תרגום יונתן)

 בעל הטורים  וסמך לו ולא תחמוד שלא יחמוד אשת חבירו ויעיד בו עדות שקר לומר שמת כדי שישאנה. ושדהו הוסיף כאן שכבר הגיעו קרוב לארץ והיה להם שדות: (בעל הטורים)


{יט}   חמישי  אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה דִּבֶּר יְהֹוָה אֶל כָּל קְהַלְכֶם בָּהָר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ הֶעָנָן וְהָעֲרָפֶל קוֹל גָּדוֹל וְלֹא יָסָף וַיִּכְתְּבֵם עַל שְׁנֵי לֻחֹת אֲבָנִים וַיִּתְּנֵם אֵלָי:

 אונקלוס  יָת פִּתְגָמַיָא הָאִלֵין מַלִיל יְיָ עִם כָּל קְהָלְכוֹן בְּטוּרָא מִגוֹ אֶשָׁתָא עֲנָנָא וַאֲמִיטְתָא קָל רַב וְלָא פְסַק וּכְתָבִנוּן עַל תְּרֵין לוּחֵי אַבְנַיָא וִיהָבִנָן לִי: (אונקלוס)

 יונתן  יַת פִּתְגָמַיָא הָאִלֵין מַלֵיל יְיָ עִם כָּל קְהַלְכוֹן בְּטַוְורָא מִגּוֹ אֵישָׁתָא עֲנָנָא וַאֲמִיטְתָא קַל רַב דְּלָא פָּסִיק וַהֲוָה קַל דְּבִירָא מִתְכְּתֵיב עַל תְּרֵין לוּחֵי מַרְמִירִין וִיהָבִינוּן לִי: (תרגום יונתן)

 רש"י  ולא יסף. מתרגמינן ולא פסק, [לפי שמדת בשר ודם אינו יכול לדבר כל דבריו בנשימה אחת, וצריך להפסיק, ומדת הקב"ה אינו כן, לא היה פוסק, ומשלא היה פוסק לא היה מוסיף,] כי קולו חזק וקיים (ט) לעולם. דבר אחר ולא יסף, ולא הוסיף להראות באותו פומבי: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ט) ולפי טעם זה קשה פשיטא משום שהשמיע קולו החזק פעם אחד משום הכי יפסוק קולו לכן פירש דבר אחר וכו' ולפי דבר אחר קשה למה כתיב יסף הל"ל יוסיף לכך פירש גם טעם ראשון. פומבי פירוש גלוי ומפורסם: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  את הדברים האלה. הטעם עשרת הדברים ולא הדבורים: קו. ל גדול. שלא שמעו כמוהו: ולא יסף. כי זה היה פעם אחת והנה ביאר למה לא יסף והוא ויהי כשמעכם: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  מתוך האש הענן והערפל. ביאור ל"מתוך האש" כי ענן וערפל סביביו קול גדול ולא יסף מתרגמינן ולא פסק לפי שמדת בשר ודם אינן יכולין לדבר דבריהם בנשימה אחת ומדת הקב"ה אינו כן לא היה פוסק ומשלא היה פוסק לא היה מוסיף לפי שקולו חזק וקיים לעולם ד"א לא יסף לא הוסיף להראות באותו פומבי לשון רש"י והכתוב אמר (שמות יט יט) ויהי קול השופר הולך וחזק מאד ואמרו (מכילתא יתרו ד) למה רך בתחלה לשכך את האוזן במה שיכולה לשמוע ואולי בקול השופר היה כן אבל קול השם בעשרת הדברות היה שוה והנכון כי האומר לא פסק עשה יסף מן ונאספה שמחה וגיל (ירמיהו מח לג) תוסף רוחם יגועון (תהלים קד כט) שענינם לדעתו המנע הדבר יאמר כי לא נמנע גדלו ותקפו עד שהשלים כל הדברות וכן אמר ויתנבאו ולא יספו (במדבר יא כה) ועל דרך הפשט ולא יסף שלא יסף להיות עוד גדול כמוהו ועל דרך האמת יאמר כי כל הדברים האלה שמעו קול גדול ולא יסף להשמיע אל כל קהלכם אלא קול אחד כי אותו קול בלבד השיגו הם וכבר פירשתי ענין זה שם (שמות יט כ) וכל הפרשה (הרמב"ן)

 אור החיים  את הדברים וגו'. ולא אמר כל, כי יש מהדברים האמורים שלא דברם ה' כגון מאמר כאשר צוך גם מאמר וזכרת: (אור החיים)


{כ}  וַיְהִי כְּשָׁמְעֲכֶם אֶת הַקּוֹל מִתּוֹךְ הַחשֶׁךְ וְהָהָר בֹּעֵר בָּאֵשׁ וַתִּקְרְבוּן אֵלַי כָּל רָאשֵׁי שִׁבְטֵיכֶם וְזִקְנֵיכֶם:

 אונקלוס  וַהֲוָה כַּד שְׁמַעֲכוֹן יָת קָלָא מִגוֹ חֲשׁוֹכָא וְטוּרָא בָּעֵר בְּאֶשָׁתָא וְקָרֶבְתּוּן לְוָתִי כָּל רֵישֵׁי שִׁבְטֵיכוֹן וְסָבֵיכוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  וַהֲוָה כֵּיוַן דִּשְׁמַעְתּוּן יַת קַל דִּבְרָא מִגּוֹ חֲשׁוֹכָא וְטַוְורָא דָלִיק בְּאֵישָׁתָא וְקָרֵיבְתּוּן לְוָתִי כָּל רֵישֵׁי שִׁבְטֵיכוֹן וְחַכִּימֵיכוֹן: (תרגום יונתן)


{כא}  וַתֹּאמְרוּ הֵן הֶרְאָנוּ יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ אֶת כְּבֹדוֹ וְאֶת גָּדְלוֹ וְאֶת קֹלוֹ שָׁמַעְנוּ מִתּוֹךְ הָאֵשׁ הַיּוֹם הַזֶּה רָאִינוּ כִּי יְדַבֵּר אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם וָחָי:

 אונקלוס  וַאֲמַרְתּוּן הָא אַחְזְיָנָא יְיָ אֱלָהָנָא יָת יְקָרֵהּ וְיָת רְבוּתֵהּ וְיָת קָל מֵימְרֵהּ שְׁמַעְנָא מִגוֹ אֶשָׁתָא יוֹמָא הָדֵין חֲזֵינָא אֲרֵי יְמַלֵל יְיָ עִם אֲנָשָׁא וְיִתְקַיָם: (אונקלוס)

 יונתן  וַאֲמַרְתּוּן הָא אַחֲמֵי יָתוּן מֵימְרָא דַיְיָ אֱלָהָנָא יַת שְׁכִינַת יְקָרֵיהּ וְיַת רְבוּת תּוּשְׁבַּחְתֵּיהּ וְיַת קַל מֵימְרֵיהּ שְׁמַעְנָא מִגוֹ אֵישָׁתָא יוֹמָא הָדֵין חָמֵינָא אֲרוּם מְמַלֵל יְיָ עִם בַּר נַשׁ דְּרוּחַ קַדִּישָׁא בֵּיהּ וּמִתְקַיֵּים: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  את כבודו. מראה האש: ואת גדלו. קולות וברקים וקול שופר: ואת קולו. עשרת הדברות ויש בדברי יחיד שדבור אנכי לבדו אמר השם: (אבן עזרא)


{כב}  וְעַתָּה לָמָּה נָמוּת כִּי תֹאכְלֵנוּ הָאֵשׁ הַגְּדֹלָה הַזֹּאת אִם יֹסְפִים אֲנַחְנוּ לִשְׁמֹעַ אֶת קוֹל יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ עוֹד וָמָתְנוּ:

 אונקלוס  וּכְעַן לְמָא נְמוּת אֲרֵי תֵיכְלִנָנָא אֶשָׁתָא רַבְּתָא הָדָא אִם מוֹסְפִין אֲנַחְנָא לְמִשְׁמַע יָת קָל מֵימְרָא דַייָ אֱלָהָנָא עוֹד וּמָיְתִין אֲנַחְנָא: (אונקלוס)

 יונתן  וּכְדוֹן לְמָא נְמוּת אֲרוּם תֵּיכְלִינָנָא אֵישָׁתָא רַבְּתָא הָדֵין אִין מוֹסִיפִין אֲנַחְנָא לְמִשְׁמַע יַת קַל מֵימְרָא דַיְיָ אֱלָהָנָא תּוּב וּמַיְיתִין אֲנַחְנָא: (תרגום יונתן)


{כג}  כִּי מִי כָל בָּשָׂר אֲשֶׁר שָׁמַע קוֹל אֱלֹהִים חַיִּים מְדַבֵּר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ כָּמֹנוּ וַיֶּחִי:

 אונקלוס  אֲרֵי מָן כָּל בִּשְׂרָא דִי שְׁמַע קָל מֵימְרָא דַיְיָ קַיָמָא מְמַלֵל מִגוֹ אֶשָׁתָא כְּוָתָנָא וְאִתְקַיָם: (אונקלוס)

 יונתן  אֲרוּם הֵי דֵין כָּל בַּר בִּישְרָא דְשָׁמַע קַל מֵימְרָא דֶאֱלָהָא קַיֵּים מְמַלֵּיל מִגּוֹ אֵישָׁתָא כְּוָותָנָא וְאִתְקַיֵּים: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  קול אלהים חיים. לשון רבים כאשר פירשתי: וטעם חיים. על דעתי להפריש בין אלהים ובין הצבא כי לא יתנועע הוא מעצמו: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  אשר שמע קול אלהים חיים מדבר מתוך האש. אמר ר"א כי טעם "חיים" להבדיל בין אלהים ובין הצבא כי לא יתנועע הוא מעצמו ויתכן לפרש שהזכיר כן לומר שהשומע קול אלהים שעמו מקור החיים תדבק נפשו ביסודה ולא תחיה עוד חיי בשרים ויהושע אמר (יהושע ג י יא) בזאת תדעון כי אל חי בקרבכם הנה ארון הברית אדון כל הארץ אם כן וישבע בחי העולם (דניאל יב ז) שבועה בשמו הגדול (הרמב"ן)


{כד}  קְרַב אַתָּה וּשֲׁמָע אֵת כָּל אֲשֶׁר יֹאמַר יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ וְאַתְּ תְּדַבֵּר אֵלֵינוּ אֵת כָּל אֲשֶׁר יְדַבֵּר יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ אֵלֶיךָ וְשָׁמַעְנוּ וְעָשִׂינוּ:

 אונקלוס  קְרַב אַתְּ וּשְׁמַע יָת כָּל דִי יֵימַר יְיָ אֱלָהָנָא וְאַתְּ תְּמַלֵל עִמָנָא יָת כָּל דִי מַלֵל יְיָ אֱלָהָנָא עִמָךְ וּנְקַבֵּל וְנַעְבֵּד: (אונקלוס)

 יונתן  קְרֵיב אַתְּ וְתִשְׁמַע יַת כָּל מַה דְּיֵימַר יְיָ אֱלָהָנָא וְאַנְתְּ תְּמַלֵּיל עִמָּנָא יַת כָּל דִּימַלֵיל יְיָ אֱלָהָנָא לָךְ וּנְקַבֵּיל וְנַעֲבֵיד: (תרגום יונתן)

 רש"י  ואת תדבר אלינו. התשתם (י) את כחי כנקבה, שנצטערתי עליכם ורפיתם את ידי, (כ) כי ראיתי שאינכם חרדים להתקרב אליו מאהבה, וכי לא היה יפה לכם ללמוד מפי הגבורה, ולא ללמוד ממני: (רש"י)

 שפתי חכמים  (י) כי נוכח הזכר אתה ונוכח הנקבה את: (כ) מקשים העולם והלא הקדוש ברוך הוא הודה לדבריהם ואמר הטיבו אשר דברו. ויש לומר לפי דעתו של משה שחשש שמא לא היו חרדים להתקרב אל ה' מאהבה היו אומרים דברים כאלה והשיב לו הקדוש ברוך הוא מפני יראת ה' אמרו זה להוציא את ישראל מן החשד מדעת משה רבינו עליו השלום אמר הקדוש ברוך הוא כל זה: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ואת תדבר אלינו. כמו אם ככה את עושה לי ושם מפ ורש: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  ואת תדבר אלינו. התשתם כחי כנקבה שנצטערתי עליכם ורפיתם את ידי כאשר ראיתי שאינכם חרדים להתקרב אליו מאהבה וכי לא היה יפה ללמוד מפי הגבורה ולא ממני לשון רש"י מדברי אגדה ואם כן יאמר שדאג להם אבל השם הודיעו כי מיראתו עשו וטוב להם והענין כאשר פירשתי שם (שמות כ טו) כי היו חושבים שירצה להשמיעם כל התורה והרצון היה לפניו להשמיעם עשרת הדברות בלבד כאשר בקשו ודע כי עתה בקשו ממשה שלא ישמעו קול השם הנכבד לא ביום הזה ולא בדור מן הדורות לעולם דלאו כל שעתא ושעתא מתרחיש ניסא ואינם חפצים במעמד כזה אבל יאמינו בנביאים ויעשו כל רצון השם על פיהם וכן יאמר להם משה (להלן יח טו טז) נביא מקרבך מאחיך כמוני יקים לך ה' אלהיך אליו תשמעון ככל אשר שאלת מעם ה' אלהיך בחורב וגו' וכל הפרשה ההיא אם כן השאלה הזאת לדורות היתה (הרמב"ן)

 אור החיים  ושמענו ועשינו. אומרו ושמענו, לפי שהם אמרו למשה להשיב לה' על מאמר בעבור ישמע העם בדברי עמך (שמות י''ט ט') שרצונם לשמוע מפי ה' ולא מפי תלמיד, לזה עתה חזרו ואמרו סתירה לדבריהם הראשונים ושמענו וגו', ואומרו ועשינו, קיימו וקבלו היהודים לעשות כל דבריו כאלו שמעו מפי השכינה: (אור החיים)

 ספורנו  ואת תדבר אלינו. אע''פ שיהיה דבורך גרוע בערך אל הדבור האלהי: (ספורנו)

 כלי יקר  קרב אתה ושמע וגו' ואת תדבר אלינו. מאי דעתם, אם הוא אפשרי למשה לשמוע בקול ה' ולא ימות הרי הוא אפשרי גם להם ואם הוא נמנע להם גם למשה הוא נמנע, ולשון ואת כמדבר לנקיבה צריך ביאור, כי מה שפירש"י התשתם כחי כנקיבה כו', אינו מספיק שהרי אמר ה' הטיבו את אשר דברו. ועוד למה אמר קרב אתה ושמע למה נאמר אתה כמדבר לזכר, ושם כתיב אשר יאמר היינו אמירה רכה ואח"כ כתיב ואת תדבר דבור קשה.

והביאור לכל זה הוא, שכל עוד שיותש כח החומר לפיהו יגדל כח השכלי ודעת זקנים יוכיח, לפיכך היה משה יכול לשמוע בקול ה' ולא נתפעל ממנו כי כבר תש כנקיבה כח חומרו ע"י שפירש מן האשה ושאר עניני פרישות שהיו בו. וכאמרו רז"ל (יומא ד:) ויכסהו הענן ששת ימים (שמות כד.טז) למרק אכילה ושתיה שבמעיו כמ"ד שהענן כסה למשה. וכל זה תשות כח החומרי גורם להתחזקות השכל שאינו מתפעל מן הקול כי כל דבר אינו מתפעל כי אם מהפכו והיה יכול לקבל קול ה' אפילו דבור קשה, לכך אמרו קרב אתה ושמע את כל אשר יאמר כי אמירה רכה של השכינה יכול אתה לקבל אפילו אם היה חומר שלך חזק כזכר ולא הותש כנקיבה, אמנם ואת תדבר אלינו את כל אשר ידבר ה' אלהינו אליך. כי יכול אתה לקבל אפילו דבור קשה לפי שכבר הותש חומרך כנקיבה כי פני משה כחמה המאירה מכל צד כך נזדכך גם החומר שבו, וע"ז נאמר שפיר הטיבו את אשר דברו.

ולפירוש רש"י יהיה הביאור שמשה נצטער על שלא עבדו מאהבה כי כל אוהב מתדבק אל אהובו והירא מתרחק ממנו, ומשה נצטער על מה שאמרו קרב אתה ושמע כי הריחוק מורה על היראה ואחר זה הותש כחו של משה מחמת צער על כן נאמר ואת תדבר והקב"ה אמר הטיבו את אשר דברו. דרך פשרה כי כפי קשיות ערפם חידוש אצלי אפילו זה מה שאחזו במדת היראה ואפילו מיראה חוששני שלא יעמדו בה ימים רבים, ומי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אותי וגו' כל הימים וגו'.

ויש מפרשים הפסוקים דרך הלצה, שאמרו ישראל מאחר שאין תועלת המיתה כי אם כדי להסיר ממנו החומר שהוא מסך מבדיל בינו לבין אלהיו כדי שיוכל האדם לראות פני השכינה כי לא יראהו האדם וחי. ועתה אנו רואין כי ידבר אלהים את האדם וחי, ועתה למה נמות. לסבול צער המיתה בחנם כי תאכלנו האש הגדולה היינו צער מיתה, מ"מ אם יוספים אנחנו לקבל איזו שלימות יותר ממה שיהיה לנו בחיים בענין השמיעה בקול ה' אז ומתנו נקבל עלינו צער המיתה. (כלי יקר)


{כה}  וַיִּשְׁמַע יְהֹוָה אֶת קוֹל דִּבְרֵיכֶם בְּדַבֶּרְכֶם אֵלָי וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֵלַי שָׁמַעְתִּי אֶת קוֹל דִּבְרֵי הָעָם הַזֶּה אֲשֶׁר דִּבְּרוּ אֵלֶיךָ הֵיטִיבוּ כָּל אֲשֶׁר דִּבֵּרוּ:

 אונקלוס  וּשְׁמִיעַ קֳדָם יְיָ יָת קָל פִּתְגָמֵיכוֹן בְּמַלָלוּתְכוֹן עִמִי וַאֲמַר יְיָ לִי שְׁמִיעַ קֳדָמַי יָת קָל פִּתְגָמֵי עַמָא הָדֵין דִי מַלִילוּ עִמָךְ אַתְקִינוּ כָּל דִי מַלִילוּ: (אונקלוס)

 יונתן  וּשְׁמַע קֳדָם יְיָ יַת קַל פִּתְגָמֵיכוֹן בְּמַלָּלוּתְכוֹן עִמִּי וַאֲמַר יְיָ לִי שְׁמִיעַ קֳדָמַי יַת קַל פִּתְגָמֵי עַמָא הָדֵין דְּמַלִילוּ עִמָךְ אוֹטִיבוּ כָּל מַה דִּי מַלִּילוּ: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  היטיבו. פעל עבר מהשניים הנראים: (אבן עזרא)

 אור החיים  הטיבו כל אשר דברו. פירוש שקבלו על עצמם לעשות דברי הנביא ולהצדיקו, ועל זה גמר אומר מי יתן והיה וגו', ואמרו ז''ל (ע''ז ה') ששגג משה שלא אמר לו תן אתה שאלו היה אומר כן לא היו מהרהרין אחר משה, לא בשלוח מרגלים ולא במחלוקת קרח: (אור החיים)


{כו}  מִי יִתֵּן וְהָיָה לְבָבָם זֶה לָהֶם לְיִרְאָה אֹתִי וְלִשְׁמֹר אֶת כָּל מִצְוֹתַי כָּל הַיָּמִים לְמַעַן יִיטַב לָהֶם וְלִבְנֵיהֶם לְעֹלָם:

 אונקלוס  לְוַי דִי יְהֵי לִבָּא הָדֵין לְהוֹן לְמִדְחַל קֳדָמַי וּלְמִטַר יָת כָּל פִּקוּדַי כָּל יוֹמַיָא בְּדִיל דִיֵיטַב לְהוֹן וְלִבְנֵיהוֹן לְעָלָם: (אונקלוס)

 יונתן  לְוַאי דִיהֵי יִצְרָא דְלִבְּהוֹן שְׁלִים בִּרְעוּת דֵּין לְהוֹן לְמִדְחַל מִן קֳדָמַי לְמִנְטוֹר יַת כָּל פִּקּוּדַי כָּל יוֹמַיָא מִן בִּגְלַל דְּיוֹטִיב לְהוֹן וְלִבְנֵיהוֹן לְעַלָם: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  מי יתן. אין הכתוב או' מי יתן לי רק מי יתן להם ע''כ נכתב להם אחר והיה לבבם זה ודע כי שורש כל המעשים והתנועות גזרות השם וכל הנמצאים תחת השמים כחם ותולדותם כפי המערכ' העליונה עם השרשים למטה וכן עם המורכבים וכן כפי תנועתם יום יום ועת ועת כי לעולם יהיה שנוי כאשר פירש בעל ספר יצירה והחלקים יקבלו מהכללים כפי תולדותם ובעבור כח הכללים יוכלו לשנות מעט בתולדת וזה טעם ויחזק ה' את לב פרעה ובמקום אחר ויכבד לבו הוא ועבדיו והכל אמת על כן אומר ידעתי ה' כי לא לאדם דרכו ואומר למה תתענו ה' מדרכך ומשה אמר ובחרת בחיים ואחר שהשם לא ימנע טוב הנה הוא אוהב להיטיב ואמר הכתוב כלשון בני אדם מי יתן: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אותי. בעבור היות רשות האדם בידו להצדיק ולהרשיע והכל בידי שמים חוץ מיראת שמים יאמר הכתוב כן והוא כלשון בני אדם ועל דרך האמת הוא כמו ויאמר לאדם הן יראת אדני היא חכמה וסור מרע בינה (איוב כח כח) וכך אמרו בשכרן של מצות (מנחות כט) ראה שחותכין בשרו של ר' עקיבא במקולין אמר לו רבונו של עולם זו תורה וזה שכרה השיב לו הקב"ה שתוק כך עלה במחשבה לפני ותבין זה ממה שאמר (פסוק כח) ואתה פה עמוד עמדי (הרמב"ן)

 אור החיים  ליראה אותי ולשמור וגו'. טעם שלא סמך לכלול השמירה בכלל מאמר ליראה, אולי כי לפי שמצד היראה יצא פרט א' רע שזה היה סיבה שעשו ישראל את העגל כשראו כי בושש משה נפל עליהם אימתה ופחד כיון שאין משה שיהיה שליח לדבר עמהם ישוב ה' לדבר עמהם כבראשונה, לזה מהרו לעשות העגל לחושבם שיהיה לאמצעי וידבר אליהם את דברי ה', ותמצא שאמרו ז''ל (תנחומא פ' תשא) שהעגל היה מדבר ממש וטעו בו לאמצעי, לזה דקדק ה' במאמרו ואמר ליראה אותי ולשמור מצותי שתהיה היראה להם גם כן לשמור ולא ישגו בהם מצד הירא ה:

למען ייטב וגו'. פירוש כי אומרו מי יתן וגו' לא לצד המועיל לאומרו אלא לאהבת הטוב להנאמר עליו: (אור החיים)


{כז}  לֵךְ אֱמֹר לָהֶם שׁוּבוּ לָכֶם לְאָהֳלֵיכֶם:

 אונקלוס  אִזֵל אֱמַר לְהוֹן תּוּבוּ לְכוֹן לְמַשְׁכְּנֵיכוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  אִיזֵל אֵימַר לְהוֹן שָׁרֵי לְכוֹן לְאִזְדַוְוגָא עִם נְשֵׁיכוֹן דְּאִתְפַּרַשְׁתּוּן דְּנַן תְּלָתָא יוֹמִין: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  לך אמר להם. הטעם שירד: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  ואת תדבר. בקול נמוך כאשה בענין שנוכל לסבול: ואת תדבר. בגי' שמונה דברות: (בעל הטורים)


{כח}  וְאַתָּה פֹּה עֲמֹד עִמָּדִי וַאֲדַבְּרָה אֵלֶיךָ אֵת כָּל הַמִּצְוָה וְהַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תְּלַמְּדֵם וְעָשׂוּ בָאָרֶץ אֲשֶׁר אָנֹכִי נֹתֵן לָהֶם לְרִשְׁתָּהּ:

 אונקלוס  וְאַתְּ הָכָא קִים קֳדָמַי וֶאֱמַלֵל עִמָךְ יָת כָּלּ תַּפְקֶדְתָּא וּקְיָמַיָא וְדִינַיָא דִי תַלְפִנוּן וְיַעְבְּדוּן בְּאַרְעָא דִי אֲנָא יָהֵב לְהוֹן לְמֵירְתַהּ: (אונקלוס)

 יונתן  וְאַנְתְּ פְּרַשׁ מִן אִנְתְּתָךְ מְטוּל דִּבְסִדְרֵי דִלְעֵיל אַנְתְּ קָאֵי לְגַבִּי וַאֲמַלֵל עִמָךְ יַת תַּפְקִידַיָא וּקְיָמַיָא וְדִינַיָא דְּתַלְפִין יַתְהוֹן וְיַעַבְדוּן בְּאַרְעָא דַאֲנָא יָהִיב לְהוֹן לְמֵירְתָהּ: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  ואתה פה עמוד עמדי. הטעם שישוב וכן כ' ואדברה אליך את כל המצוה והחקים והמשפטים והנה רוב התורה מסיני נאמרה למשה רק משה אמרה במדבר סיני ובאותם אחד עשר יום שנסעו מסיני כפי דעתי: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  ועשו בארץ. פרשתיו (ויקרא יח כה) (הרמב"ן)

 בעל הטורים  ואתה פה. תגין על פ''א רמז ליה שיעמוד בפרישות ובטהרה. ד''א ואתה בן פ' שנים ותחיה כמנין עמוד שנים. עמדי יו''ד כפופה שתעמוד באימה לפני וכפוף. ד''א בשבילך ירדתי יו''ד ירידות ונתתי לך עשר דברות: (בעל הטורים)

 אור החיים  ואתה פה וגו'. פירוש לפי שלא עשו ישראל למשה שליח לקבל פקודי ה' עד עתה, לזה ה' גמר בעדם וקבעו לשליח ואמר לו ואתה פה וגו' ואדברה אליך את כל המצוה וגו', ואולי שנתכוין לומר שבהגיע המצוה מה' למשה כאילו נתקבלה לישראל שהרי עשאוהו שליח וכדין שליח האשה לקבל קדושיה שכיון שקבלם השליח כאילו באו ליד האשה כי ידו כידה, כמו כן כשיקבל משה המצוה כאילו קבלוה ישראל, והוא אומרו ואדברה אליך ובהגיע הדבר אליך אתה תודיע להם ועשו אותה, והוא אומרו תלמדם ועשו: (אור החיים)


{כט}  וּשְׁמַרְתֶּם לַעֲשׂוֹת כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם אֶתְכֶם לֹא תָסֻרוּ יָמִין וּשְׂמֹאל:

 אונקלוס  וְתִטְרוּן לְמֶעְבַּד כְּמָא דִי פַקִיד יְיָ אֱלָהֲכוֹן יָתְכוֹן לָא תִסְטוּן יַמִינָא וּשְׂמָאלָא: (אונקלוס)

 יונתן  וּכְדוֹן טוּרוּ לְמֶעֱבַד הֵיכְמָא דְפַקֵּיד יְיָ אֱלָהָכוֹן יַתְכוֹן לָא תִסְטוּן לְיַמִינָא וְלִשְמָאלָא: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  ושמרתם לעשות. להוסיף ולא תסורו ימין ושמאל: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  ושמרתם לעשות כאשר צוה ה' אלהיכם אתכם. זו אזהרה על עשרת הדברות שצוה אותם השם מפיו ואחרי כן יזהיר בשאר המצות שאמרו הם לשמוע ממשה ולעשות ולכך אמר (להלן ו א) וזאת המצוה החקים והמשפטים אשר צוה ה' אלהיכם ללמד אתכם כי השם הודה לדבריכם וצוה אותי ללמד אתכם שאר כל התורה למען תחיון שימלא מספר ימיכם וטוב לכם בכל הטובה אשר יעד לכם בפרשת אם בחקותי וזולתה והארכתם ימים בארץ שתנחילו אותה לזרעכם לעולם (הרמב"ן)

 ספורנו  ושמרתם לעשות. ומאחר שנמשך הדבור כך הנה ראוי לכם שתשמרו: לא תסורו ימין ושמאל. לא להוסיף לטוב כפי מחשבותיכם ולא לגרוע כלל: (ספורנו)


{ל}  בְּכָל הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם אֶתְכֶם תֵּלֵכוּ לְמַעַן תִּחְיוּן וְטוֹב לָכֶם וְהַאֲרַכְתֶּם יָמִים בָּאָרֶץ אֲשֶׁר תִּירָשׁוּן:

 אונקלוס  בְּכָל אָרְחָא דִי פַקִיד יְיָ אֱלָהֲכוֹן יָתְכוֹן תְּהָכוּן בְּדִיל דְתֵיחוּן וְיֵיטַב לְכוֹן וְתוֹרְכוּן יוֹמִין בְּאַרְעָא דִי תֵירְתוּן: (אונקלוס)

 יונתן  בְּכָל אָרְחָא דְפַקֵּיד יְיָ אֱלָהָכוֹן יַתְכוֹן תְּהָכוּן מִן בִּגְלַל דְּתֵיחוּן וְיוֹטִיב לְכוֹן וְתוֹרְכוּן יוֹמִין בְּאַרְעָא דְתֵירְתוּן: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  בכל הדרך. פירוש ימין ושמאל וזו המצוה והחוקים והמשפטים עיקרם למען תירא אתה ובנך ובן בנך והנה עיקר כל המצות אמונת הלב וכאשר תירא השם זה כל האדם ובעבור זה נברא האדם כדברי קהלת ועוד יאריכון ימים עם הכל על האדמה ועם היחיד בעולם הבא (ס''א הזה): (אבן עזרא)

 אור החיים  בכל הדרך וגו' למען תחיון וטוב לכם והארכתם וגו'. פירוש תחיון אריכות ימים בעולם הזה, ואומרו וטוב לכם טובת עולם הבא, ואומרו והארכתם וגו' שלא יגלו ישראל מעל הארץ לעולם, ולסברת רבי יעקב (קידושין ל''ט:) שאמר שכר מצוה בעולם הזה ליכא, נראה שיודה ר' יעקב במי שהוא צדיק גמור ושמר כל התורה שיזכה גם בעולם הזה, ולא אמר ר' יעקב אלא באדם שרובו זכיות, וכן תמצא שאמרו שם בקידושין כשהקשה מאותה ברייתא שאמרה כל מי שרובו זכיות מריעין לו וכו' והעמיד בש''ס כרבי יעקב:

וממנה יש לנו לדון ממה שאמר כל מי שרובו זכיות הא למדת דוקא מי שיש בידו עבירות אלא שרבו זכיותיו הוא שאומד עליו מריעין לו וכו' אבל מי שכולו זכיות יודה כי יטיב לו ה' גם בעולם הזה, והוא מה שאומר בכל הדרך אשר צוה וגו' דקדק לומר בכל להעיר שמדבר במי ששומר הכל ולאיש כזה ישנו בעולם הבא כאומרו למען תחיון וטוב וגו', גם ישנו בעולם הזה והוא אומרו והארכתם ימים בארץ אשר תירשון ולא אמר והארכתם ימים סתם שנפרש שנתכוין לעולם שכלו ארוך: (אור החיים)

 ספורנו  למען תחיון וטוב לכם. כדי שתחיו חיי עד כאופן טוב ומאושר: והארכתם ימים בארץ אשר תירשון. שתקנו אותו אריכות ימים לעולם שכלו ארוך בהיותכם בארץ בלי צער ובאין מחריד ומונע: (ספורנו)

דברים פרק-ו

{א}  וְזֹאת הַמִּצְוָה הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם לְלַמֵּד אֶתְכֶם לַעֲשׂוֹת בָּאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ:

 אונקלוס  וְדָא תַפְקֶדְתָּא קְיָמַיָא וְדִינַיָא דִי פַקִיד יְיָ אֱלָהֲכוֹן לְאַלָפָא יָתְכוֹן לְמֶעְבַּד בְּאַרְעָא דִי אַתּוּן עָבְרִין תַּמָן לְמֵירְתַהּ: (אונקלוס)

 יונתן  וְדָא אַחְוָויַת תַּפְקֵידְתָּא קְיָימַיָא וְדִינַיָיא דְפַקֵּיד יְיָ אֱלָהָכוֹן לְמֵילְפָא יַתְכוֹן לְמֶעֱבַד בְּאַרְעָא דְאַתּוּן עָבְרִין לְתַמָּן לְמֵירְתָהּ: (תרגום יונתן)


{ב}  לְמַעַן תִּירָא אֶת יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹר אֶת כָּל חֻקֹּתָיו וּמִצְוֹתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּךָ אַתָּה וּבִנְךָ וּבֶן בִּנְךָ כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ וּלְמַעַן יַאֲרִכֻן יָמֶיךָ:

 אונקלוס  בְּדִיל דְתִדְחַל קֳדָם יְיָ אֱלָהָךְ לְמִטַר יָת כָּל קְיָמוֹהִי וּפִקוּדוֹהִי דִי אֲנָא מְפַקְדָךְ אַתְּ וּבְרָךְ וּבַר בְּרָךְ כָּל יוֹמֵי חַיָיךְ וּבְדִיל דְיוֹרְכוּן יוֹמָיךְ: (אונקלוס)

 יונתן  מִן בִּגְלַל דְּתִדְחַל קֳדָם יְיָ אֱלָהָךְ לְמִנְטַר כָּל קְיָימוֹהִי וּפִיקוּדוֹהִי דַאֲנָא מְפַקֵיד לָךְ אַנְתְּ וּבְרָךְ וּבַר בְּרָךְ כָּל יוֹמֵי חַיָּיךְ וּמִן בִּגְלַל דְּיוֹרְכוּן יוֹמָךְ: (תרגום יונתן)

 הרמב"ן  למען תירא את ה' אלהיך. יאמר שצוה השם ללמד אתכם התורה והמצוה והחקים והמשפטים לעשותם בארץ בעבור שתירא את ה' אלהיך כי עיקר כל המצוה יראת ה' זה דעת ר"א ואיננו נכון בעיני שיהיה "למען תירא" ו"למען יאריכון ימיך" האחד טעם המצות בעבור שתירא והשני שנזכר בהם למען שיאריכון ימיך אבל יאמר שצוה השם אותי שתלמדו המצות ותעשו אותם למען שתזכה ותירא את ה' אלהיך לשמור מצותיו אתה ובנך ובן בנך כל ימי היות האדם על פני האדמה לעולם כי בעבור עשות המצות תזכה שיהיו לך בנים יראי השם ויעמדו על פני האדמה לעולם ויעמוד זרעכם ושמכם לפניו כל הימים ולמען יאריכון ימיך בארץ שהיא נחלת ה' והנה הכל לטובתך כי חפץ ה' להצדיקך ולזכות אותך (הרמב"ן)


{ג}  וְשָׁמַעְתָּ יִשְׂרָאֵל וְשָׁמַרְתָּ לַעֲשׂוֹת אֲשֶׁר יִיטַב לְךָ וַאֲשֶׁר תִּרְבּוּן מְאֹד כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהֹוָה אֱלֹהֵי אֲבֹתֶיךָ לָךְ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ: (פ)

 אונקלוס  וּתְקַבֵּל יִשְׂרָאֵל וְתִטַר לְמֶעְבַּד דִי יֵיטַב לָךְ וְדִי תִסְגוּן לַחֲדָא כְּמָא דִי מַלִיל יְיָ אֱלָהָא דַאֲבָהָתָךְ לָךְ אַרְעָא עָבְדָא חֲלַב וּדְבָשׁ: [פ] (אונקלוס)

 יונתן  וּתְקַבֵּיל יִשְרָאֵל וְתִנְטוֹר לְמֶעֱבַד מְטוּל דְּיוֹטֵב לָךְ וְתִסְגוּן לַחֲדָא הֵיכְמָא דְמַלֵיל יְיָ אֱלָהָא דְאַבְהָתָךְ לָךְ אֲרַע דְּפֵירָהָא שְׁמֵינִין כַּחֲלָב וְחַלְיָין כִּדְבָשׁ: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  ושמרת לעשות. והנה אצוך שתשמור אשר ייטב לך: ארץ זבת חלב. דבק עם לרשתה והנה הוא רחוק ממנו או יהיה חסר בי''ת כמו הנמצא בית ה': ומה שהעתיקו קדמונינו ז''ל על ק''ש הוא האמת ואין צורך לחפש דע כי זה השם הנכבד הוא שם העצם ואם כן מה טעם לאמרו פעם שנית והתשובה כי אדם שם עצם ושם מקרה שאיננו כן ואם הוא נקרא מעצם האדמה וכן זה והעד השם שהוא סמוך אל צבאות או העיקר הוא אלהינו ונכפל כמו כן לומר אחד והטעם לבדו וראיות עד אין חקר יש כי השם אחד והפסוק שאמר ביום ההוא יהיה ה' אחד על מחשבות בני אדם והנכון בעיני שהוא דבק עם מלך כי כן כתוב והיה ה' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה ה' מלך אחד ושמו אחד כטעם כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה והנה כל העולם ידברו שפה אחת על כן יהיה שם ה' אחד: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  ושמרת לעשות אשר ייטב. הנה מצוך שתשמור לעשות אשר ייטב לך ארץ זבת חלב ודבש דבק עם "לרשתה" (בפסוק א) ואם הוא רחוק או יהיה חסר בי"ת כמו הנמצא בית ה' (מלכים ב יב יא) לשון ר"א ואם כן יחסר עוד מ"אשר תרבון מאד" "בו" או "בעבורו" ואין צורך כי "למען יאריכון ימיך" נמשך לכאן וטעמו "למען אשר ייטב לך" או מלת "אשר" בעצמה תשמש כן כמו ויסירה מגבירה אשר עשתה מפלצת (מלכים א טו יג) בעבור שעשתה וכן באשר את אשתו (בראשית לט ט) בעבור שאת אשתו וכן הכתוב אשר אנכי מצוך היום אשר ייטב לך וגו' ולמען תאריך ימים על האדמה (לעיל ד מ) ושיעור הכתוב ושמעת ישראל ושמרת לעשות למען אשר ייטב לך ואשר תרבון מאד כאשר דבר ה' אלהי אבותיך לתת לך ארץ זבת חלב ודבש וגו' כלומר למען שייטב לך בתתו לך ארץ טובה ורחבה כמו שאמר למטה (פסוק יח) למען אשר ייטב לך ובאת וירשת את הארץ וכמוהו ויתן לו בית ולחם אמר לו (מלכים א יא יח) (הרמב"ן)

 בעל הטורים  ט''ז פעמים כתיב זבת חלב ודבש בתורה כנגד לדידי חזאי חלב ודבש דכל א''י והיו ט''ז פרסאות (על רוחב פרסה). כאשר דבר ה' אלהי אבותיך לך. וסמיך ליה שמע ישראל שהזכיר אלו השמות כנגד האבות. ה' כנגד אברהם דכתיב ביה אני ה' אשר וגו'. אלהינו כנגד יצחק דכתי' בי' אנכי אלהי אברהם אביך. ה' אחד כנגד יעקב שנא' בו אני ה': (בעל הטורים)


{ד}   שישי  שְׁמַע יִשְׂרָאֵל יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ יְהֹוָה אֶחָד:

 אונקלוס  שְׁמַע יִשְׂרָאֵל יְיָ אֱלָהָנָא יְיָ חָד: (אונקלוס)

 יונתן  וַהֲוָה כֵּיוַן דְּמָטָא זִימְנֵיהּ דְּיַעֲקב אָבוּנָן לְמִתְכַּנְשָׁא מִגּוֹ עַלְמָא הֲוָה מִסְתְּפֵי דִלְמָא אִית בִּבְנוֹי פְּסוּלָא קָרָא יַתְהוֹן וְשַׁיְילִינוּן דִּלְמָא אִית בְּלִבְּכוֹן עַקְמָנוּתָא אָתִיבוּ כֻּלְהוֹן כַּחֲדָא וַאֲמָרוּ לֵיהּ שְׁמַע יִשְרָאֵל אָבוּנָן יְיָ אֱלָהָנָא יְיָ חָד עָנֵי יַעֲקב וַאֲמַר בְּרִיךְ שׁוּם יְקָרֵיהּ לְעָלְמֵי עַלְמִין: (תרגום יונתן)

 רש"י  ה' אלהינו ה' אחד. ה' שהוא אלהינו (ל) עתה, ולא אלהי האומות עובדי אלילים, הוא עתיד להיות ה' אחד, שנאמר כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה' (צפניה ג, ט.), ונאמר ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד (זכריה יד, ג.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ל) דאם לא כן שמע ישראל ה' אחד מיבעיא ליה אלא דהוי כאילו אמר שמע ישראל עכשיו הוא לבד ה' אלהינו אבל יבא זמן וכו' כלומר שיודו כל העובדי אלילים שהוא אחד בשמים ובארץ ובד' רוחות והוא היחוד דמפקי רבותינו זכרונם לברכה מהאי קרא כמו שאמר הכתוב והיה ביום ההוא יהיה ה' אחד: (שפתי חכמים)

 הרמב"ן  שמע ישראל ה' אלהינו. גם בזה מצוה שיבאר כי בדבור אנכי ה' אלהיך יהיה היחוד וכמו שאמרו (מכילתא בחדש ה) רבי נתן אומר מכאן תשובה למינים שהם אומרים שתי רשויות הן שכשעמד הקב"ה על הר סיני ואמר אנכי ה' אלהיך מי מיחה כנגדו אבל בא לבאר המצוה הזו והזכיר אותה אחר עשרת הדברות לפי שהוא שרש באמונה וכל מי שאינו מודה בה כופר בעיקר כעובד ע"ז ה' אלהינו ה' אחד ה' שהוא אלהינו ולא אלהי האומות עתיד להיות ה' אחד כמו שנאמר (זכריה יד ט) ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד לשון רש"י ואתה צריך להתבונן בזה כי שנה הכתוב כאן לומר "ה' אלהינו" ולא אמר "אלהיך" כמו שאומר בכל מקום שמע ישראל אתה עובר היום וגו' כי ה' אלהיך (להלן ט א ג) שמע ישראל אתם קרבים היום וגו' כי ה' אלהיכם (להלן כ ג ד) וכן בכל הפרשיות שידבר עם ישראל יזכיר ה' אלהיכם או ה' אלהיך וגם בכאן אמר ואהבת את ה' אלהיך אבל הזכיר ביחוד "ה' אלהינו" כי עשה עם משה את הגדולות ואת הנוראות לעשות לו שם תפארת והנה דל"ת אחד גדולה לרמוז על מה שכתוב (ישעיהו סג יב) בוקע מים מפניהם לעשות לו שם עולם ולכך תקנו בקריאת שמע ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד ואמרו משל לבת מלך שהריחה ציקי קדרה וכו' (פסחים נו) כי משה אמר בתורה ברמז וחזר ואמר ואהבת את ה' אלהיך כלשון הפרשיות במשנה תורה (הרמב"ן)

 בעל הטורים  עי''ן דשמע גדולה שע' שמות יש לישראל ונתן להם תורה שיש לה ע' שמות ונדרשת בע' פנים להבדיל בין ע' עכו''ם. ויש פסיק בין ה' ובין אחד לומר אע''פ שראיתם כמה דמיונות ואע''פ שאני בא עם זה במדה''ד. עם זה במדה''ר אעפ''כ הכל אחד. אחד דל''ת גדולה לומר לך שתמליכהו בשמים ובארץ ובד' רוחות העולם וגם שלא תטעה ברי''ש. וכן רי''ש דלא תשתחוה לאל אחר הרי''ש גדולה שלא תטעה בדל''ת. ד''א עי''ן ודל''ת גדולים הרי עד וזהו ואתם עדי נאם ה' וגם הקב''ה הוא עד לישראל כדכתיב והייתי עד ממהר. שמע. בגימט' ת''י שת''י שנה עמד ב''ר. הפסוק מתחיל בשי''ן ומסיים בדל''ת הרי שד שהשדים בורחים מהקורא שמע בכוונה: (בעל הטורים)

 אור החיים   שמע ישראל ה' אלהינו וגו'. טעם כפל ה' ב' פעמים ולא הספיק לומר על זה הדרך ה' אלהינו אחד, נתכוון לב' הדרגות שיש לה', האחד שהוא אלהינו, והב' שהוא אחד, והכוונה בזה כי אנו מקבלין אלהותו יתברך עלינו למה שממנו הגם שאילו היה במציאות שהיו אלהות הרבה אין אנו בוחרים אלא בשם זה הוי''ה הוא אלהינו, ובזה נכלל כמה פרטים, א' אהבת הטוב, אהבת המועיל, אהבת הערב, ועוד לו שהוא אחד ואין זולתו אלוה בעולם וטעם זה גם כן יספיק להתחייב להשתעבד לו ולמצותיו הגם שהיה במציאות שלא היו הטעמים שמצדם בחרנוהו לאלוה:

נמצינו אומרים שבאחד מב' הטעמים יספיק להשתעבד למאמריו ולמצותיו, אשר על כן אמר ה' אלהינו ה' אחד בב' חלוקות שכל א' כדאי לעצמו, ואם היה אומר הכתוב ה' אלהינו אחד היה בנשמע כי מה שהם מקבלין אלהותו עליהם הוא להיותו אחד ואין עוד מלבדו, יתחייב העבד לעבוד את רבו ואין מנוס ממנו לרצונו ושלא לרצונו, ולא כן אנו עם אלהינו שאנו חפצים באלהותו אהבת הטוב במה שהוא טוב נוסף על היותו אחד ומיוחד: (אור החיים)

 ספורנו  שמע ישראל. התבונן והבן זה: ה'. הנותן מציאות כל נברא. אלהינו. הוא נבחר מהנבדלים אצלנו אשר ממנו נקוה להשיג חפצינו בלי אמצעי ומצד היותו עליון בכחו הנורא הנה לו לבדו ראוי להשתחות ומצד שממנו תקותנו בלי אמצעי ראוי שאליו לבדו נתפלל ונעבוד: ה' אחד. ובהיותו נותן המציאות אחר אפיסות מוחלט התבאר שאין נמצא זולתו מעין מציאותו ושהוא נבדל במין ממציאות עולם הנפסדים וממציאות עולם הגלגלים וממציאות עולם המלאכים באופן שהוא יחיד בעולמו הרביעי. וזה נראה שנרמז בהיות אות הדל''ת של אחד גדולה ובאות העי''ן של שמע הגדולה נרמז שראוי לפקוח עין ולהגדיל העי''ן בזה. ולזה אמרו ז''ל (ברכות פרק היה קורא) ובלבד שיאריך בדל''ת של אחד למען יכוין לזה: (ספורנו)

 כלי יקר  שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד. פירש"י שהוא אלהינו ולא אלהי האומות לעתיד יהיה ה' אחד. ביאור הענין כדאמר רבי אחא בר חנינא כתיב ביום ההוא יהיה ה' אחד (זכריה יד.ט) אטו האידנא לאו אחד הוא אלא לא כעה"ז העה"ב כי בעה"ז על בשורות טובות הוא אומר ברוך הטוב והמטיב, ועל בשורות רעות הוא אומר ברוך דיין האמת, אבל לעה"ב על כולם יאמרו הטוב והמטיב (פסחים נ.). לפי שבעה"ז מצד שרואין פעולות הפכיות להרע או להטיב ע"כ יצאו קצתם למינות לומר שתי רשויות הן, כי מהתחלה אחת לא יצאו שני הפכים כמבואר למעלה פר' בראשית (א.ה) בפסוק ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד. אבל לעה"ב שכבר נשכחו כל הצרות וכולם משבחים ואומרים על בשורות טובות הטוב והמטיב ולא יראו אז ההפכיות על כן יהיה ה' אחד בפי כל ושמו אחד. כי שינוי השמות מדין לרחמים יסבב להם טעות זה לפיכך ה' אלהינו היינו שם של דין ורחמים שישראל לבד מיחסים אותם לאל אחד, ולעתיד יהיה ה' אחד כי לא ישתמשו כולם כי אם בשם של רחמים.

ה' אחד. במלת שמע העי"ן גדולה, ובמלת אחד הדל"ת גדולה, רמז למה שאמרו במדרש (תוס' חגיגה ג: ד"ה מי כעמך) שהקב"ה וישראל מעידין זה על זה כו' כמ"ש (ישעיה מג.י) אתם עדי נאם ה' ורז"ל אמרו שהראה הקב"ה למשה קשר של תפילין (ברכות ז.) וענין קשר זה הוא כדמסיק (שם ז.) תפילין של מרי עלמא מה כתיב בהו כו' ומסיק שם שכתוב בהם את ה' האמרת היום וה' האמירך היום אמר הקב"ה אתם עשיתוני חטיבה אחת בעולם שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד גם אני אעשה אתכם חטיבה אחת בעולם כו'. וזהו ענין קשר של תפילין כי כשם שאנו קושרים כחותם על לב וזרוע יחוד השי"ת כן הקב"ה משים אותנו כחותם על לבו, וכחותם על זרועו, לעשות אותנו גוי אחד בארץ, וזהו הקשר שבינינו עם בוראינו ית' ששנינו מעידין זה על זה ענין האחדות כדרך שבא לראות כך בא ליראות וזה ענין נכון מצד פשוטו.

אמנם כפי הרמז אפשר לומר, בסוד ע"ין דל"ת גדולה וענין קשר של תפילין, כי משה בקש ואמר הראני נא את כבודך (שמות לג.יח) ואמרו (בויק"ר מה.ה) בקש לראות כל מתן שכר של צדיקים בעה"ז ובעה"ב כי שם כבוד חכמים ינחלו והשיב לו וראית אחורי ופני לא יראו (שם לג.כג) ואמרו רז"ל (ברכות ז.) אחורי זה קשר של תפילין. כי בתפילין יש שם של שדי, דהיינו הדל"ת בקשר התפילין מאחוריו, יו"ד שי"ן אותיות יש בפניו, דהיינו שי"ן בשל ראש ויו"ד בשל יד, וי"ש היינו שכר העה"ב שנאמר (משלי ח.כא) להנחיל אוהבי י"ש. כי נמצא בו ישות וממשות ובערכו נחשב השכר של העולם הזה לתוהו ואין, והוא רמוז בדל"ת כי יתרונו בא מכל ד' רוחות העולם כמ"ש (בראשית כח.יד) ופרצת ימה וקדמה וגו'. ואמר לו הקב"ה וראית אחורי הדל"ת שבקשר תפילין רמז לשכר עה"ז אותו לבד תוכל לראות והוא דבר טפל המכונה באחור, וכן אמר למשה עלה ראש הפסגה ושא עיניך ימה צפונה ונגבה וגו'. להראות לו כל אחוריו כמו שפירש"י פרשת וזאת הברכה (לד.א–ב) ויראהו את כל הארץ וגו', עד הים האחרון. ולא עד בכלל כי מן היום האחרון והלאה הוא זמן התחלת שכר העולם הבא ועליו נאמר (ישעיה סד.ג) עין לא ראתה אלהים זולתך. לכך נאמר ופני לא יראו. כי הפנים של תפילין חקוק בהם תיבת יש המרמז לשכר העה"ב אשר עין לא ראתה וזהו סוד עי"ן דל"ת גדולה לומר שעי"ן האדם לא יוכל לראות כ"א הדל"ת כאמור, אבל י"ש רמוז בראש תיבת של שמע ישראל כי ויש המרמז להנחלת אוהביו יש לא יוכל עין לראות כי אם לשמע אוזן שמענו ייעוד זה מפי סופרים ומספרים אבל עין לא ראתה וזה רמז יקר.

ד"א לכך באו ע"ין דל"ת גדולה, לפי שנאמר באיוב (כד.ח-ט) הן קדם אהלך ואיננו ואחור ולא אבין, שמאל בעשותו ולא אחז יעטוף ימין ולא אראה. וכל זה מופת על אחדותו ית' שאינו נראה בשום מקום בזולת מקום אם כן אינו גשם, ומאחר שעין הרואה בכל ד' רוחות לא יוכל לראותו משם לפי שאינו גשם מתחלק, זה מופת על אחדותו ית'. (כלי יקר)

 דעת זקנים  שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד. בלא שלשה הזכרות אי אפשר שאם אמר שמע ישראל ה' אחד כל אומה ואומה אומרת על עכו"ם שלהם שהוא אחד כשהוא אומר אלהינו יודע שעל אלהי ישראל הוא מדבר ואם היינו אומרים ה' אחד משמע אלהינו אחד מן האלהות וכ"ש אם היינו אומרים אלהינו אחד אבל כשאנו כופלים ה"ק ה' שהוא אדון שלנו הוא אחד באדנות ואין עוד מלבדו. וצריך לומר אל מלך נאמן קודם שמע ישראל לפי שבשלש תיבות הללו עם בשכמל"ו תמצא בק"ש רמ"ח תיבות כנגד רמ"ח אברים וכל האומר רמ"ח תיבות שבק"ש כתקנן הקב"ה משמר רמ"ח אבריו וזש"ה שמור מצותי וחיה אמר הקב"ה שמור את שלי ואני אשמור את שלך. א"ר שמעון בן חלפתא משל למלך שהיה לו כרם ביהודה ודירתו בגליל ולאחד יש לו כרם בגליל ודירתו ביהודה בכל שנה ושנה צריך זה שביהודה לילך לגליל וזה שבגליל לילך ליהודה לפרנס כל אחד צרכי כרמו לימים פגעו זה בזה אמרו למה אנו מטריחין אני אפרנס כרמך שבעירי ואתה תפרנס כרמי שבעירך והזהר בה שאם אתה משמר היטב את שלי אני אשמור היטב את שלך: (דעת זקנים)


{ה}  וְאָהַבְתָּ אֵת יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ:

 אונקלוס  וְתִרְחַם יָת יְיָ אֱלָהָךְ בְּכָל לִבָּךְ וּבְכָל נַפְשָׁךְ וּבְכָל נִכְסָךְ: (אונקלוס)

 יונתן  אָמַר משֶׁה נְבִיָא לְעַמָּא בֵּית יִשְרָאֵל אִיזִילוּ בָּתַר פּוּלְחָנָא קְשִׁיטָא דְאַבְהַתְכוֹן וּתְרַחֲמוּן יַת יְיָ אֱלָהָכוֹן בִּתְרֵי יִצְרֵי לִבְּכוֹן וַאֲפִילוּ נְסִיב יַת נַפְשְׁכוֹן וּבְכָל מָמוֹנְכוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  ואהבת. עשה דבריו מאהבה, אינו דומה עושה מאהבה (מ) לעושה מיראה, העושה אצל רבו מיראה, כשהוא מטריח עליו, מניחו והולך לו (ספרי לב.): בכל לבבך. בשני יצריך (נ) דבר אחר בכל לבבך, שלא יהיה (ס) לבך חלוק על המקום (ספרי שם): ובכל נפשך. אפילו הוא נוטל את נפשך: ובכל מאודך. בכל ממונך, יש לך אדם שממונו (ע) חביב עליו מגופו, לכך נאמר ובכל מאדך (ברכות סא:). דבר אחר ובכל מאדך, (פ) בכל מדה ומדה שמודד לך, בין במדה טובה בין במדת פורענות, וכן בדוד הוא אומר, כוס ישועות אשא וגו' (תהלים קטז, יג.) צרה ויגון אמצא וגו' (שם ג.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (מ) (הרא"ם) ולא הבינותי זה דהכא פירש ואהבת עשה דבריו מאהבה אינו דומה וכו' ומשמע שקאי אכל המצות ואחר זה פירש בכל נפשך אפילו הוא נוטל את נפשך דמשמע יהרג ואל יעבור ואלו בפרק בן סורר ומורה (דף ע"ד) אמרו בכל נפשך אפילו הוא נוטל את נפשך ופירש"י שם דכתיב ואהבת את ה' אלהיך שלא תמירנו בעבודת אלילים ולכך נאמר בכל נפשך כלומר תהא אהבתו חביבה לך יותר מכל החביב לך משמע בעבודת אלילים בלבד מיירי אבל בשאר מצות יעבור ואל יהרג וכו' וצריך עיון(ועיין בקצ"מ ובגור אריה): (נ) ר"ל למה כתיב לבבך שני ביתי"ן ומפרש בשני יצריך וכו': (ס) דלטעם הראשון קשה וכי הלב הוא יצרו של אדם עד שיאמר בשני יצריך לכן אמר דבר אחר וכו' ולפי דבר אחר קשה למה אמר בכל לבבך הל"ל בכל לבך לכן צריך גם לטעם ראשון: (ע) מהר"ן דאם לא כן לכתוב חדא ותיתי אידך מיניה תרתי למה לי אלא יש לך וכו' לכן פירש שניהם שלא ליתן מקום ליצר הרע והכי איתא במסכת יומא (דף כב) ובסנהדרין (דף עד): (פ) דלפי טעם ראשון קשה הל"ל ממונך לכן פירש דבר אחר וכו' ולפי דבר אחר קשה הל"ל בכל מדך לכן פירש גם לטעם ראשון: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ואהבת. ואחר שאין לנו אלוה אחר רק הוא לבדו חייב אתה שתאהבנו כי אין לנו אלוה אחר: בכל לבבך ובכל נפשך. הלב הוא הדעת והוא כנוי לרוח המשכלת כי היא המרכב' הראשונה וכן חכם לב קונה לב: נפשך. היא הרוח שבגוף והיא המתאו' וכחה נראה בכבד: מאדך. מטעם מאד מאד והטעם לרוב אהוב אותו בכל מה שתוכל ותהיה אהבה גמורה בלב: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  בכל לבבך. על דעת המדרש (ספרי ואתחנן ו) הלב הנזכר כאן הוא הכח המתאוה כענין תאות לבו נתת לו (תהלים כא ג) אל תחמוד יפיה בלבבך (משלי ו' כה) אם כן בכל נפשך הנפש המשכלת וכן והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים (שמואל א כה כט) וכדברי רבותינו שדורשין בגמרא (ברכות נד) מכאן יהרג ואל יעבור יהיה "בכל נפשך" תוספת מפני שאמר בכל לבבך ובכל מאדך אמר גם כן בכל נפשך וטעם שתאהבנו כנפשך שתתן אותה באהבה או שנקראו היסורין או האברים חצי הנפש ובהריגה יאמר בכל נפשך ור"א אמר כי "נפשך" המתאוה כמו כנפשך שבעך (להלן כג כה) נפש שבעה תבוס נופת (משלי כז ז) אל תתנני בנפש צרי (תהלים כז יב) "ובכל לבבך" הוא הדעת והוא כנוי לרוח המשכלת כי היא המרכבה הראשונה לו וכמוהו חכם לב יקח מצות (משלי י ח) ודברו קרוב בפירוש "בכל לבבך" ממה שאמר והיו הדברים האלה וגו' על לבבך וטעם ובכל מאדך כלומר מאד מאד והטעם רב רב אהוב אותו ועל דעת רבותינו (ברכות נד) בכל ממונך ויקרא הממון "מאד" כי יכנה אותו ברבוי כמו שקורא לו "המון" טוב מעט לצדיק מהמון רשעים רבים (תהלים לז טז) והנם ככל המון ישראל (מלכים ב ז יג) ויקרא "חיל" ישאו על כתף עירים חיליהם (ישעיהו ל ו) חילך כל אוצרותיך (ירמיהו יז ג) את החיל הזה (להלן ח יז) יאמר בכל רבוי ממונך וכמוהו אשר שב אל ה' בכל לבבו ובכל נפשו ובכל מאדו (מלכים ב כג כה) מפני התנדבו בענין ביעור ע"ז ועשיית הפסח וענין האהבה בארו אותו רבותינו והמפורש שבדבריהם מה שאמרו בספרי (עקב) שמא תאמר הריני לומד תורה בשביל שאקרא חכם בשביל שאשב בישיבה בשביל שאאריך ימים בשביל שאזכה לעולם הבא ת"ל לאהבה וגו' ואשר אמר להם משה תמיד למען ייטב לך ולמען תאריך ימים (לעיל ד מ) ולמען תחיו ובאתם וירשתם את הארץ (לעיל ד א) יזהירם ביראה על דרך התוכחות לומר שאם יחטאו לא יירשו את הארץ או לא יאריכו ימים עליה או שהחסיד צריך להיות אוהב וירא כמו שאמרו (ירושלמי ברכות פ"ט ה"ה) עשה מאהבה ועשה מיראה עשה מאהבה שאין אוהב שונא ועשה מיראה שאם באת לבעוט אל תבעוט וכבר נתבאר זה בדברי החכמים (הרמב"ן)

 בעל הטורים  ואהבת. אותיות האבות. בכל לבבך. כאברהם שנאמר בו ומצאת את לבבו. ובכל נפשך. כיצחק שמסר נפשו להקב''ה. ובכל מאדך. כיעקב דכתיב ביה וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך: (בעל הטורים)

 אור החיים  ואהבת. אמר בתוספת וא''ו, לומר מלבד מצות שמע ישראל שהוא קבלת עול מלכות שמים היא מצות אהבת ה'. עוד ירצה להעיר להקודם לאהבה על דרך אומרם ז''ל (זוהר ח''ג נ''ו) אין אדם משיג גדר האהבה עד שתקדים בו היראה, והוא אומרו ואהבת מלבד גדר היראה, ואומרו את ה' פירוש על ידי האהבה אדם מתדבק בה' והוא אומרו את ה':

עוד ירצה שעל ידי אהבת ה' ישיג מדרגה זו שיהיה ה' מיחד שמו עליו ביחוד כדרך אומרו (בראשית כ''ח י''ג) אלהי אברהם אלהי יצחק, ופירוש שכל אחד ראוי בפני עצמו שיתיחד שם אלהותו עליו, ותמצא שאברהם ביאר בו הכתוב שהיה אהוב דכתיב (ישעי' מ''א) זרע אברהם אוהבי, וכמו כן רמז הכתוב כאן שכל שאהוב ה' יקרא ה' אלוהו ביחוד, ותיבת ה' נמשכת לפניה ולאחריה:

עוד ירצה לעורר לב איש ישראל לאהבת ה' על דרך אומרם ז''ל (ילקוט ס''פ נח) בפסוק יושב תהלות ישראל שלא בחר ה' מכל התהלות זולת כשהללוהו ואמרו לפניו ברוך ה' אלהי ישראל אז ישב על כסא מלכות עולם, והוא אומרו ואהבת את ה' לטעם זה שלא בחר להיות אלא אלהיך, ובהעיר האדם לבו לפרטי' כאלו תתנתק נפשו ותתר ממקומה בהתעוררות נפלא ורם באהבת הנאהב יתעלה רום תפארת כבודו:

עוד אולי שנתכוון לעורר לב האדם בג' מיני אהבה שישנם בהכרה לנבראים, והם אהבת הטוב, אהבת הערב, אהבת המועיל, לזה בא דבר ה' לשלשתם, ואהבת את ה' בשם זה העיר הלב לבחינת אהבת הטוב במה שהוא טוב הרמוז בשם כאומרו (תהלים קמ''ה) טוב ה' לכל, גם בחשק הערב בסוד (תהלים ל''ד) טעמו וראו כי טוב ה', כי כל הנפש אשר יוכיח שם זה למולה אין עריבות בכל הנבראים שיכנם אליו בערך הנשתוו, וזה לך האות אומרו (שה''ש ה') נפשי יצאה בדברו, גם תשכיל בפסוק (במדבר ל''ג), ע''פ ה', כי תתנתק הנפש מהגוף ולא תרגיש בפרידה להפלגת הרגש הערב מהטוב, הרי שמענו אהבת הטוב ואהבת הערב מתיבת ה', ואהבת המועיל רמזה באומרו אלהיך על דרך אומרו (תהלים כ''ב) יושב תהלות כמ''ש בסמוך, ובזה נכלל גם כן אהבת המועיל כי בזה הרווחנו עולם ומלואו כמאמר שלמה (קהלת י''ב) כי זה כל האדם כל העולם כלו לא נברא אלא לצוות לזה (שבת ל:):

בכל לבבך ובכל וגו'. רבותינו ז''ל אמרו (ספרי) בזה מה שאמרו יעויין שם דבריהם, ונראה שנתכוון ה' במאמר זה להסיר טינא מלב אוהביו, והוא שאמרו רבותינו ז''ל (מוע''ק כ''ח.) בני חיי ומזוני לאו בזכותא תליא מלתא אלא במזלא ע''כ, והנה ג' דברים אלו הם כללות חשק האדם וחפצו בעולם, החיים, והבנים, והמזונות, והחסר אחד מהנה ב''מ יקרא מת, ושלשתם אינם תלויים להשיגם באמצעות עבודת ה' ואהבתו, וזה יסובב ההרחקה מאוהבי ה', ומה גם בהתקבץ להאוהב שנים מהם חוסר הבנים והעוני יתחמץ לבבו בקרבו, והגם שיתחזק עם לבבו לבבו לא ישמע לו כי המורגש אליו ירחיקנו משמוע לאהוב:

לזה בא דבר ה' וצוה לו על הדבר הזה שיעריך אהבת ה' בלבו בג' דברים הגם שיטלם ממנו, כנגד הבנים אמר בכל לבבך על דרך אומרו (בראשית כ''ב ב') את בנך וגו' אשר אהבת וגומר והאהבה כזו היא אהבה הממלאת לב אדם וחשקו, וכנגד חיי אמר ובכל נפשך, וכנגד מזוני אמר ובכל מאודך, שיעריך בדעתו שלשתם יחד בה', כי הוא טוב לישראל מעשרה בנים, ושלחן גבוה עליון הוא מאוד כמאמר התנא (אבות פ''ו) ששולחנך גדול משולחנם, והחיים ממנו תוצאות חיים, ואף כי אחרי מות הצדיק יקרא חי כאומרו (ש''ב כ''ג) ובניהו בן יהוידע בן איש חי הרי שאפילו אחר מיתה יקרא חי (ברכות י''ח.):

או יאמר על זה הדרך כי בא הכתוב לשער שיעור האהבה שמחויב כל איש ישראל לאהוב הבורא, ואמר שהוא בשיעור ההרגש אשר יבא בלב האדם בעת אשר תשיג ידו לג' דברים כא', כמו שתאמר אדם שהיה חשוך בנים ועני ונטה למות ובא נביא בדבר ה' ובשרו כי יקום מחליו גם אמר אליו הנה אשתך הרה ויולדת בן וכי ריוח גדול נזדמן לו להעשיר בהם, אדם כזה מה מאוד יפליא אהבת האדון באין שיעור ותהיה האהבה מורגשת בלבו בחשק מופלא על אשר הטיב עמו כמה מעלות טובות, כמו כן יצו ה' על כל איש ישראל עשות באהבתו תמיד, והוא אומרו ואהבת את ה' וגו' בכל לבבך פירוש כאילו נתן לך כל מחסורך בכל לבבך שהם הבנים, ודקדק לו' בכל להעיר דמיון המשל שהוא חסר מהבנים ויתנם ה' לו, וכמו כן ובכל נפשך שנתן לך נפשך אחר הגיעך לשערי מות, ובכל מאודך כאילו נתן לך כל ממונך שאתה חפץ ואמר כל להעיר דמיון המשל:

והנה המשכיל בענין חשק ה' כל זה דבר קל הוא בערך מה שהנפש חושקת בבורא, והמשלתי דבר זה לאדם גדול ומופלא בנכסים שרצה ללכת למקום רחוק לצד סכנת מקום שהיה בו ואסף כל נכסיו בקנית מרגליות גדולה באלף אלפי דינרי זהב ושם לדרך פעמיו לעיר רחוקה אשר שם נכון לבו בטוח בממונו והונו וקודם שהגיע לעיר אשר פנה בדעתו ללכת שמה כלתה צידתו ואין דינר בכיסו והיה מסתפק בדלות ובעוני גדול ושפלות רב כי אפס כסף, והנה זה האיש הגם שהוא מתהלך בדוחק וצער עם כל זה לבו שמח וכליותיו עליצים כי רב אונו והונו ויצא ממקום המסתכן ובא יבא ברנה נושא האבן גדולה יקרת הערך, כן הדבר הזה אדם שזכה בדביקותו יתברך ואהבתו ובו קבץ כל ממונו והונו ויבז בעיניו קנות דבר בעולם הזה לצד סכנת המקום נוסף על מיעוט שוויו ולקח לו ה' לאלהים אין לך קניה בעולם כקנין זה למעלה מהאבן יקרה שבמשל כי מי ידמה לו ומי ישוה לו, ואדם כזה לו יהיה שיהיה דחוק ומצטער בימים מועטים אלה לו בעה''ז נכון לבו בטוח בה' אור עולם וישמח לבו ויגל כבודו, ובהגיע למחוז חפצו שהוא עולם הקיים והבטוח הנה שכרו אתו, ומעתה חיבת הקודש הוא היוצר ודבקותו בו הלא הוא בניו וחייו וממונו וביתר שאת: (אור החיים)

 ספורנו  ואהבת. תשמח לעשות דבר שייטב בעיניו כאשר תבין שאין תכלית נכבד כזה: (ספורנו)


{ו}  וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם עַל לְבָבֶךָ:

 אונקלוס  וִיהוֹן פִּתְגָמַיָא הָאִלֵין דִי אֲנָא מְפַקְדָךְ יוֹמָא דֵין עַל לִבָּךְ: (אונקלוס)

 יונתן  וִיהוֹן פִּתְגָמַיָא הָאִלֵין דַּאֲנָא מְפַקֵיד יַתְכוֹן יוֹמָא דֵין כְּתִיבִין עַל לוּחַ לִבְּכוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  והיו הדברים. ומהו האהבה, והיו הדברים האלה, (צ) שמתוך כך אתה מכיר בהקב"ה ומדבק בדרכיו (ספרי לג.): אשר אנכי מצוך היום. לא יהיו בעיניך כדיוטגמא ישנה שאין אדם סופנה, (ק) אלא כחדשה (ר) שהכל רצין לקראתה (ספרי שם). דיוטגמא מצות המלך הבאה במכתב: (רש"י)

 שפתי חכמים  (צ) דאם לא כן איך תפול אהבה בדבר שלא ראה ולא השיג מעולם אלא מתוך שיהיו הדברים האלה שהם המצות על לבבך שעל ידן אתה מכיר הקדוש ברוך הוא שלולא שברא ברצונו העולם לא היה מצוונו במצות ועל ידי שתדע שהוא הבורא וממנו הכל אתה אוהבו ומתאוה לדעת אותו: (ק) סופנה לשון חשיבות הוא: (ר) וזהו דכתיב היום כלומר כאלו נאמר היום דאם לא כן מאי מצוך היום והלא זה מ' שנה שנצטוו עליה ועל כל התורה וכן כתבהרא"ם בעצמו לקמן בפסוק היום לעשותם: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  והיו הדברים האלה. אמרו המכחשים על עשרת הדברות ועליהם נאמר וכתבתם על מזוזות ביתך והאמת כל המצות: (אבן עזרא)

 אור החיים  והיו הדברים וגו'. לפי מה שפירשתי בפסוק ואהבת את ה', ירצה לומר כי ישים הדברים האמורים רטייה על לבו בראות אחת מג' אלה, כי יראה חסרון הלחם לאיש צדיק, או חסרון החיים, או חסרון הבנים, ידע כי אין הדבר לצד חסרון ההשג מה שהשיג זולתו, אלא שדברים אלו חשובים כאין נגדו:

עוד ירצה ללמד בני ישראל דרך שיתקבלו הדברים אצלם לאהוב ה', כי האהבה אינה מעשה שיכריח האדם רצונו לעשות מצות המלך אלא הוא דבר שתלוי בלב וכל שהלב לא ירגיש דבר שיפעול בו החשק אינו אוהב הגם שיכריחנו בכל מין הכרח, לזה באה העצה מאל יועץ ואמר והיו הדברים הא לה וגו' על לבבך, פירוש כשיתמיד שימת הדברים על לבו יולד בלבו חשק תאוה הרוחניות וירוץ לבו לאהבת ה' בכל אשר ציוהו, ודבר זה אנחנו יתמי דיתמי אנו מרגישים כי רבה תאוה בלבנו וחשק אלהי עולם יותר מכל הון עולם וכבוד מלכות וכל ערב נרגש לנמבזה ונמם בערך חלק המועט המושג מהרגש הוית הדברים על לבנו אשרינו מה טוב חלקנו, וכבר העירותי בדברים אלו בכמה מקומות:

עוד נתכוון הכתוב לשלשה הדרגות שהם כולל גדרי האהבה, האחד כנגד ההרגש הוא חמדת הלב, וא' כנגד הצורך שהוא מזון המחיה את האדם, ואחד בגדר השיעור עד כמה צריך לצאת ידי חובת האהבה, כנגד גדר ההרגש אמר בכל לבבך, הנה הגם שיתאוה האדם לאכול או להון לא יהיה כל כך עוצם הערבות הגם שהנפש חפיצה לאכול יכול אדם למשול ברוחו למנוע עצמו מהדבר בנקל, מה שאין כן כשנכנס בלבו חמדת הלב ויתאוה לאשה יפה ומה גם כי יתרבה חשקה בלבבו יפעיל בו ההרגש עד שאינו יכול למשול ברוחו להטות לבו ויכוף אותו לעשות מה שאין רצונו עשות, צא ולמד כמה נתעצם יוסף הצדיק לכוף חמדת הלב במעשה אשת פוטיפר ושכרו יגיד לו:

וכנגד גדר זה אמר הקב''ה ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך שישתדל להכנים אהבת ה' בלבבו וילהיבנו באהבתו עד גדר שישיג הרגש בלבו ככל שיעור שיכול הלב להרגיש בו, ולזה דקדק לומר בכל, לפי שהלב יחמוד בכל אשה וביותר בנאה וביותר בכלילת יופי וביותר במי שאין למעלה ממנה, וחייב הכתוב שתהיה הרגשת הלב באהבתו יתברך בגדר הגדול שאין למעלה ממנו, ודבר זה הוא דבר שהטועמו ידע מהותו וערבה לו טעימתו אין שיעור לה, ולפי שגדר זה מציאותו הוא על ידי התעוררות כדרך אומרם (במד''ד פ''ו) עין רואה ולב חומד, אבל זולת זה לא יתעורר הלב מעצמו לחמוד, לזה העיר ה' במאמר ב' בגדר הצורך ואמר ובכל נפשך שהם דברים שהנפש צריכה להם כגון אכילה ושתיה וכדומה שהאדם מתעורר מעצמו להם בלא אמצעות דבר, כמו כן תהיה אהבת ה', והוא אומרו בכל נפשך שמטבעו תהיה אהבת ה' כמאכל ומשקה, והנה שני הדרגות אלו ישנם בגדר המצטער והמתגדר, שהמאכל אחרי אוכלו ואחרי שתו יחדל ממנו החפץ בו, וכמו כן תאות לבו אחר גמר מעשה דרך גבר בעלמה (משלי ז') ישתנה הדבר אצלו עד אחר זמן, לזה בא דבר ה' בהדרגה ג' בגדר השיעור ואמר ובכל מאדך פירוש בכל ממון שאתה חפץ בו, וכשם שהממון אמר הכתוב (קהלת ה') אוהב כסף לא ישבע כסף, כי כשאדם מגיע לקנות קנין עצום אז יתעצם חפצו לחפוץ בהוני הונות והולכת תאותו וגדלה, וכמו כן יצו ה' באהבתו שלא תשתער ותוגבל וכשיגיע גדר א' תגדל בו האהבה לגדר עליון מזה, ולדרך זה שיעור אומרו מאדך לא מה שקנה אלא שחפץ לקנות, ובזה יתישב גם כן מה שהיה קשה בו אם אתה אומר מה שקנית אם כן אין מצוה זו שוה בכל שהרי אדם עני אינו בן מצוה זו, גם באנשי ממון לא תהיה להם המצוה בהשואה, מה שאין כן במצות לבבך ונפשך שהכל שוים בו, ולפי דרכנו יבא על נכון: (אור החיים)

 ספורנו  על לבבך. שתזכור תמיד להישיר כל פעולותיך לזה התכלית: (ספורנו)


{ז}  וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ וְדִבַּרְתָּ בָּם בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ:

 אונקלוס  וּתְתָנִנוּן לִבְנָיךְ וּתְמַלֵל בְּהוֹן בְּמִתְּבָךְ בְּבֵיתָךְ וּבִמְהָכָךְ בְּאָרְחָא וּבְמִשְׁכְּבָךְ וּבִמְקִימָךְ: (אונקלוס)

 יונתן  וְתִגְמְרִינוּן לִבְנָךְ וְתֶהֶוְיַין הַנְיַין בְּהוֹן בְּמוֹתְבֵיכוֹן בְּבָתֵּיכוֹן בִּזְמַן מֵיעַסוּקְכוֹן בְּחִיתוּנְכוֹן וּבְמֵיהֲכוֹן בְּאוֹרְחֲכוֹן וּבְפַנְיָא סְמִיךְ לְמִשְׁכָּבֵיכוֹן וּבְצַפְרָא סְמִיךְ לְמִקְמֵיכוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  ושננתם. לשון חדוד הוא, (ש) שיהיו מחודדים בפיך, שאם ישאלך אדם דבר, לא תהא צריך לגמגם בו, אלא אמור לו מיד (ספרי לד.): לבניך. אלו התלמידים, (ת) מצינו בכל מקום שהתלמידים קרוים בנים, שנאמר בנים אתם לה' אלהיכם (דברים יד, א.), ואומר בני הנביאים אשר בבית אל (מלכים-ב ב, יב.), וכן בחזקיהו שלמד תורה לכל ישראל וקראם בנים, שנאמר בני עתה אל תשלו (דברי הימים-ב כט, יא.), וכשם שהתלמידים קרוים בנים, שנאמר בנים אתם לה' אלהיכם, כך הרב קרוי אב, שנאמר אבי אבי רכב ישראל וגו' (מלכים-ב ב, יב.): ודברת בם. שלא יהא עיקר דבורך אלא בם, (א) עשם עיקר ואל תעשם טפל (ספרי לד.): ובשכבך. יכול אפילו שכב בחצי היום, תלמוד לומר ובקומך, יכול אפילו עמד בחצי הלילה, תלמוד לומר בשבתך בביתך (ב) ובלכתך בדרך, דרך ארץ דברה תורה (ספרי שם), זמן שכיבה וזמן קימה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ש) מלשון חצי גבור שנונים אבל לא לשון משנה דאם כן הל"ל ולמדתם: (ת) דאי בבנים ממש הא לעיל מיניה כתיב אתה ובנך וכאן כתיב דוקא לבניך אלא על כרחך אתלמידים: (א) דאם לא כן ודברת אותם הל"ל אלא בם ולא בדברים אחרים: (ב) (קצ"מ) נראה לי דהכי פירושו דאין לומר בשכבך ובקומך דוקא אפילו בחצי היום ובחצי הלילה. מדכתיב בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך אם כן כל היום וכל הלילה יקראו קריאת שמע ואם כן הל"ל ודברת בם יומם ולילה אלא דרך ארץ וכו' ויהיה בשכבך ובקומך פירוש על בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ור"ל בשבתך וגומר ואימתי בזמן שכבך ובזמן קומך דהיינו שחרית וערבית: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ושננתם. מגזרת חץ שנון. וידוע איך ישונן החץ הנה נרא' כי עיקר כל האדם עבודת השם ועבודתו להכיר פעליו והמעתיקי' העתיקו שעת ק''ש וכלנו נסמוך עליהם: בשבתך. דבק עם ודברת בם: ובשכבך. לישן כי אין מצוה על הישן והנה ודברת בם בפה ובלב: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  ושננתם לבניך. גם אלה מצות מבוארות נרמזו כבר כי מאחר שצוה במצות חקת עולם לדורותיכם ביני ובין בני ישראל אות היא לעולם (שמות לא יז) זאת בריתי אשר תשמרו ביני וביניכם ובין זרעך אחריך (בראשית יז י) הנה אנחנו מצווים שידעו בנינו המצות ואיך ידעו אותם אם לא נלמדם וכן וקשרתם לאות על ידך והיו לטטפת בין עיניך כבר נאמר (שמות יג ט) ובאר בכאן "וקשרתם" שיהיו מונחים בקשירה וירמוז גם כן לקשר של תפילין שקבלו רבותינו הלכה למשה מסיני (מנחות לה) והוסיף בכאן מצות המזוזה וכתבתם על מזזות ביתך ובשעריך שלא נזכרה ואולי גם זו מבוארת נרמזה שם במצות ולזכרון בין עיניך למען תהיה תורת ה' בפיך וטעם "ובשעריך" ובמזוזות שאר שעריך כגון שערי הערים והמדינות כמו באחד שעריך (להלן טו ז) (הרמב"ן)

 בעל הטורים  ובקומך. תגין על הקו''ף לומר כשיעמוד בבוקר יתפלל ק' ברכות וינצל מצ''ח קללות ועוד שתים גם כל חלי וכל מכה: (בעל הטורים)

 ספורנו  ושננתם לבניך. תלמד אותם בשנון וחריפות מופתים שכליים: ודברת בם. כי בזאת ההתמדה תזכרם תמיד: (ספורנו)


{ח}  וּקְשַׁרְתָּם לְאוֹת עַל יָדֶךָ וְהָיוּ לְטֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ:

 אונקלוס  וְתִקְטְרִנוּן לְאָת עַל יְדָךְ וִיהוֹן לִתְפִלִין בֵּין עֵינָיךְ: (אונקלוס)

 יונתן  וְתִקְטוּרִינוּן לְאָתִין כְּתִיבִין עַל יְדָךְ דִּשְמָאלָא וִיהֲווֹן לִתְפִילִין עַל מוֹקְדָךְ כֻּלּוֹ קָבֵיל עַל עֵינָךְ: (תרגום יונתן)

 רש"י  וקשרתם לאות על ידך. אלו תפילין שבזרוע: והיו לטטפת בין עיניך. אלו תפילין שבראש, ועל שם מנין פרשיותיהם נקראו (ג) טטפת, טט בכתפי (ד) שתים, פת באפריקי (ה) שתים: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ג) ר"ל דדומה כאלו כתיב שני פעמים שנים טט פירוש שנים הוא: (ד) דבכתפי כשרוצים לדבר שנים אומרים טט: (ה) דבאפריקי כשרוצין לדבר שנים אומרים פת דהיינו ארבע כלומר ארבע פרשיות בכל תפילין ועיין בתוספות סנהדרין ריש פרק קמא: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  וקשרתם לאות על ידך. מפורש: לטטפת. אין למלה הזאת ריע במקרא והמכחשים אמרו שהוא מגזרת והטף אל דרום וזה לא יתכן כי שרש הטף נטף וזה חסר נו''ן וכפול הטי''ת: וכתבתם. גם אמרו שהוא כמו קשרם ואחר שקבלו אבותינו האמת נעזוב אלה הבודאים מלבם: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  טטפת. ט' תגין כנגד ט' איברים שבראש: ידך. בגי' גובה היד: (בעל הטורים)


{ט}  וּכְתַבְתָּם עַל מְזֻזוֹת בֵּיתֶךָ וּבִשְׁעָרֶיךָ: (ס)

 אונקלוס  וְתִכְתְּבִנוּן עַל מְזוּזְיָן וְתִקְבְּעִנוּן בְּסִפֵּי בֵיתָךְ וּבְתַרְעָיךְ: [ס] (אונקלוס)

 יונתן  וְתִכְתּוֹבִינִין עַל מְזוּזְיַין וְתִקְבְּעִינוּן בְּתוֹלְתָא לְקָבֵיל תַּקֵּי עַל סֵיפֵי בֵּיתָךְ וּבְתַרְעָךְ מִימִינָא בְּמֵעֲלָךְ: (תרגום יונתן)

 רש"י  מזוזת ביתך. מזזת כתיב, שאין צריך (ו) אלא אחת: ובשעריך. לרבות שערי חצרות ושערי מדינות ושערי עיירות (יומא יא:): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ו) ר"ל שאין צריך על פתח אחד שני מזוזות אבל לכל פתח שבבית צריך מזוזה אחת ולא כיש מפרשים דכוונת הכתוב הוא דפתח שאין לה אלא מזוזה בצד אחד מן הפתח חייב לקבוע מזוזה באותו פתח (מנחות דף לא): (שפתי חכמים)


{י}  וְהָיָה כִּי יְבִיאֲךָ יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לָתֶת לָךְ עָרִים גְּדֹלֹת וְטֹבֹת אֲשֶׁר לֹא בָנִיתָ:

 אונקלוס  וִיהֵי אֲרֵי יָעֵלִנָךְ יְיָ אֱלָהָךְ לְאַרְעָא דִי קַיִים לַאֲבָהָתָךְ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לְמִתַּן לָךְ קִרְוִין רַבְרְבָן וְטָבָן דִי לָא בְנֵיתָא: (אונקלוס)

 יונתן  וִיהֵי אֲרוּם יָעֵלִינָךְ יְיָ אֱלָהָךְ לְאַרַע דְּקַיֵּים לְאַבְהָתָךְ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקב לְמִתַּן לָךְ קִירְוִין רַבְרְבִין וְטָבָן דְּלָא אִשְׁתַּלְהִית לְמִבְנֵי: (תרגום יונתן)

 הרמב"ן  והיה כי יביאך ה' אלהיך וגו'. יזכיר בכאן כי ברבות הטובה יזכור ימי עניו ומרודו שהיה עבד במצרים ולא ישכח את השם שהוציאו מן העבדות ההוא לטובה הזאת אבל יזכור חסדיו תמיד ויירא אותו ויעבוד לפניו כעבד לאדוניו ועל דעת רבותינו (חולין יז) ירמוז עוד כי הטוב ההוא אשר ימצא בבתים המלאים מותר אפילו היו שם דברים הנאסרים בתורה כגון קדלי דחזירי או כרמים נטועים כלאים או ערלה ואפילו בבורות יתכן שהיה בחציבתן דבר אסור בטיח אשר בהן או הזכיר הבורות דרך מליצה להזכיר רבוי הטובה והשליט אותם בכל הנמצא בארץ במותר ובאסור והנה הותרו להן כל האיסורין זולתי אסור ע"ז כמו שיבאר עוד (להלן ז כה) לא תחמוד כסף וזהב עליהם ולקחת לך וגו' ולכך יזכיר כאן בפרשה שאחרי כן (להלן ז ה) מזבחותיהם תתצו וגו' לאבד ע"ז ומשמשיה ושאר כל הנמצא בארץ מותר והיה ההיתר הזה עד שאכלו שלל אויביהם ויש אומרים בשבע שכבשו וכן נראה בגמרא בפרק ראשון ממסכת חולין (שם) והרב כתב בהלכות מלכים ומלחמותיהם (רמב"ם פ"ח ה"א) חלוצי צבא משיכנסו בגבול הגוים וישבו מהם מותר להם לאכול נבלות וטרפות ובשר חזיר וכיוצא בו אם רעב ולא מצא מה יאכל אלא מאכלים אלו האסורים וכן שותה יין נסך ומפי השמועה למדו ובתים מלאים כל טוב ערפי חזירים וכיוצא בהן ואין זה נכון שלא בשביל פקוח נפש או רעבון בלבד הותר בשעת מלחמה אלא לאחר שכבשו הערים הגדולות והטובות וישבו בהן התיר להם שלל אויביהם ולא בכל חלוצי צבא אלא בארץ אשר נשבע לאבותינו לתת לנו כמו שמפורש בענין וכן יין נסך שהזכיר אינו אמת שבכל איסורי ע"ז היא עצמה ומשמשיה ותקרובת שלה הכל אסור שנאמר (להלן ז כו) שקץ תשקצנו ותעב תתעבנו כי חרם הוא ואם לא נתכוון הרב אלא להתיר סתם יינן במלחמה וכי למה הוצרכנו לדבר זה איסורי תורה הותרו גזרות של דבריהם יהיו אסורות (הרמב"ן)

 בעל הטורים  סמך והיה כי יביאך לפרשת שמע לומר לך שבזכות תורה תפילין ומזוזה יכנסו לארץ: (בעל הטורים)

 ספורנו  אשר לא בנית ובתים מלאים כל טוב אשר לא מלאת. שתשיג עושר בלי עמל: (ספורנו)


{יא}  וּבָתִּים מְלֵאִים כָּל טוּב אֲשֶׁר לֹא מִלֵּאתָ וּבֹרֹת חֲצוּבִים אֲשֶׁר לֹא חָצַבְתָּ כְּרָמִים וְזֵיתִים אֲשֶׁר לֹא נָטָעְתָּ וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ:

 אונקלוס  וּבָתִּין מְלָן כָּל טוּב דִי לָא מְלֵיתָא וְגֻבִּין פְּסִילָן דִי לָא פְּסַלְתָּא כַּרְמִין וְזֵיתִין דִי לָא נְצֶבְתָּא וְתֵיכוּל וְתִשְׂבָּע: (אונקלוס)

 יונתן  וּבָתִּין דְּמַלְיָין כָּל טוּבָא דְּלָא עָסַקְתָּ לְמִימְלֵי וּבֵירִין פְּסִילָן דְּלָא לָעִית לְמִפְסַל כַּרְמִין וְזֵיתִין דְּלָא טָרַחְתְּ לְמִינְצַב וְתֵיכוֹל וְתִיסְבּוֹעַ: (תרגום יונתן)

 רש"י  חצובים. לפי שהיו מקום טרשין וסלעים, נופל בו לשון חציבה: (רש"י)

 אבן עזרא  כל טוב. בשור''ק תחת חול''ם כי יתחלפו כי איננו סמוך: (אבן עזרא)


{יב}  הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת יְהֹוָה אֲשֶׁר הוֹצִיאֲךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים:

 אונקלוס  אִסְתַּמַר לָךְ דִילְמָא תִנְשֵׁי יָת (דַחַלְתָּא דַ) יְיָ דִי אַפְּקָךְ מֵאַרְעָא דְמִצְרַיִם מִבֵּית עַבְדוּתָא: (אונקלוס)

 יונתן  אִסְתַּמָּרוּ לְכוֹן דִּלְמָא תִתְנְשׁוּן דַּחַלְתָּא דַיְיָ אֱלָהָכוֹן דִּפְרַק וְאַפֵּיק יַתְכוֹן פְּרִיקִין מֵאַרְעָא דְמִצְרַיִם מִן בֵּית שִׁעֲבּוּד עַבְדַיָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  מבית עבדים. כתרגומו מבית עבדותא, ממקום (ז) שהייתם שם עבדים: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ז) פירוש מבית עבדים שהייתם שם עבדים לא מבית העבדים כי לא היו עבדים לעבדים: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  וטעם מבית עבדים. שלא היו לך ערים ובתים מלאים: (אבן עזרא)

 ספורנו  השמר לך פן תשכח. כי עושר קנוי בזה האופן גורם ברוב המשך אחר התאוות ובחן ישכח האדם את עושהו: (ספורנו)


{יג}  אֶת יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ תִּירָא וְאֹתוֹ תַעֲבֹד וּבִשְׁמוֹ תִּשָּׁבֵעַ:

 אונקלוס  יָת יְיָ אֱלָהָךְ תִּדְחַל וְקָדָמוֹהִי תִּפְלָח וּבִשְׁמֵהּ תְּקַיַם: (אונקלוס)

 יונתן  מִן קֳדָם יְיָ אֱלָהָכוֹן תֶּהֱווֹן דַּחֲלִין וּקְדָמוֹי תִּפְלְחוּן וּבְשׁוּם מֵימְרֵי יְיָ בִּקְשׁוֹט תּוּמוּן: (תרגום יונתן)

 רש"י  ובשמו תשבע. אם יש בך כל המדות הללו, (ח) שאתה ירא את שמו ועובד אותו, אז בשמו תשבע, שמתוך שאתה ירא את שמו תהא זהיר בשבועתך, ואם לאו לא תשבע: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ח) פירוש לא שהוא מצוה לישבע כמו את ה' אלהיך תירא ואותו תעבוד שכל אחד מהם מצוה בפני עצמו אלא אם יש בך כל המדות הללו וכו' ואם לאו לא תשבע ואם כן וי"ו ובשמו נוסף וצריך להוסיף מלת אם קודם את ה' אלהיך תירא רא"ם: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  תירא. שלא תעשו מצות לא תעשה: תעבוד. במצות עשה: ובשמו תשבע. לא בשם אלהים אחרים להקים דבר ולכרות ברית וכן תשבע כל לשון רק באמת והטעם שלא יהיה לך אלוה שתשבע בשמו רק שם השם לבדו. ע''כ כתוב אחריו לא תלכון אחרי אלהים אחרי' ולא תנסו: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  וטעם את ה' אלהיך תירא. כי אחר שצוה באהבה יזכיר ליראה אותו שלא יחטא ויענש ואתו תעבד לעשות כל אשר צוך כעבד שומר מצות אדוניו ויתכן שיהיה זה רמז לעבודת הקרבנות לשמו וכך אמרו בספרי (ראה ס) בפסוק אחרי ה' אלהיכם תלכו ואותו תיראו ואת מצותיו תשמרו ובקולו תשמעו ואותו תעבודו (להלן יג ה) עבודו בתורתו עבודו במקדשו ירצה לפרש כי אחרי שהזהיר בשמירת כל המצות כלן ולשמוע בקולו יהיה "ואותו תעבודו" לעבדו במקדש בקרבנות ובשיר ובהשתחואות שם כי זה יקרא עבודה כמו שאמר (במדבר יח ז) עבודת מתנה אתן את כהונתכם ואמר (שם פסוק כג) ועבד הלוי ודרשו עוד "עבודו בתורתו" ללמוד התורה ולהגות בה וגם היא עבודה לפניו ולפי זה "ואותו תעבוד" ג"כ בקרבנות ור"א אמר את ה' אלהיך תירא שלא תעבור על מצות לא תעשה ואותו תעבוד במצות עשה ואיננו נכון מפני שאמר בכתוב האחר ואותו תיראו ואת מצותיו תשמורו ואותו תעבודו

"ובשמו תשבע" - אינו מצוה שישבע אבל הוא אזהרה כי בשמו בלבד תשבע לא בשם אל אחר על כן כתוב אחריו לא תלכון אחרי אלהים אחרים שלא תלכו אחריהם בדבר מכל אלו שלא תיראו מהם ולא תעבדו אותם ולא תשבעו בשמם אבל בגמרא של מסכת תמורה דרשו אותו בשבועת אמת דשריא אמרו בשמו תשבע דאמר רחמנא למה לי אם אינו ענין לשבועת הדיינין דנפקא ליה משבועת ה' תהיה בין שניהם תנהו ענין לשבועות דעלמא דשריין ואם אינו ענין לשבועה דמצוה דנפקא ליה מן ובו תדבקון (להלן יג ה) תנהו ענין לשבועה דחול וראיתי עוד בתנחומא אמר להן הקב"ה לישראל לא תהיו סבורין שהותר לכם להשבע בשמי אפילו באמת אין אתם רשאין להשבע בשמי אלא אם יהיו בך כל המדות הללו את ה' אלהיך תירא שתהיה כאותן שנקראו יראי אלהים אברהם יוסף איוב ואותו תעבוד שתהא מפנה עצמך לתורה ולמצות ולא יהיה לך עבודה אחרת לכך נאמר ואותו תעבוד ובו תדבק וכי אפשר לו לאדם להדבק בשכינה והלא כבר נאמר (לעיל ד כד) כי ה' אלהיך אש אוכלה הוא אלא לומר לך כל המשיא בתו לתלמיד שקורא ושונה והעושה לו פרקמטיא והמהנהו מנכסיו זהו שאמר ובו תדבק אם יש לך כל מדות אלו אתה רשאי להשבע ואם לאו אי אתה רשאי להשבע עד כאן לשון אגדה זו והנה פירוש הכתוב לדעתם "ובשמו תשבע" רשות שיתיר לנו להשבע בשמו על דרך הכבוד כאלו אמר את ה' אלהיך תירא אבל בשמו תשבע ולא תירא מזה ומפני ששם ההיתר הזה אחר היראה והעבודה דרשו שאין היתר לשבועה אלא לאחר כל המדות הללו או יאמר את ה' אלהיך תירא ותהיה יראתו גדולה על פניך עד שתהיה שמו לך לשבועה כי גם ברצותך לקיים כל דבר תשבע בשמו להרע ולא תמיר ויהיה פירוש "ואותו תעבוד" לדעתם שתהיה לו בכל עת כעבד הקנוי המשרת לפני אדוניו תמיד שעושה מלאכת רבו עיקר וצרכי עצמו עראי עד שיבא מזה מה שאמרו (אבות ב יב) וכל מעשיך יהיו לשם שמים שאפילו צרכי גופו לשם עבודת האל יהיו יאכל ויישן ויעשה צרכיו כדי קיום הגוף לעבוד ה' כענין שאמרו (בראשית רבה ט ו) והנה טוב מאד זו שינה וכי שינה טובה היא מתוך שהוא ישן קמעא הוא עומד ועוסק בתורה ויתכוין בכל צרכי הגוף למקרא שכתוב (תהלים קמו ב) אהללה ה' בחיי אזמרה לאלהי וגו' וזה פירוש נכון (הרמב"ן)

 בעל הטורים  תירא. בגימ' תלמידי חכמים: (בעל הטורים)


{יד}  לֹא תֵלְכוּן אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים מֵאֱלֹהֵי הָעַמִּים אֲשֶׁר סְבִיבוֹתֵיכֶם:

 אונקלוס  לָא תְהָכוּן בָּתַר טַעֲוַת עַמְמַיָא מִטַעֲוַת עַמְמַיָא דִי בְסַחֲרָנֵיכוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  לָא תַהֲכוּן בָּתַר טַעֲוַות עַמְמַיָא מִנַּחֲלַת עַמְמַיָא דִּבְחִזְרָנֵיכוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  מאלהי העמים אשר סביבותיכם. והוא הדין לרחוקים, אלא לפי שאתה רואה את סביבותיך תועים אחריהם, הוצרך להזהיר עליהם ביותר: (רש"י)


{טו}  כִּי אֵל קַנָּא יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ בְּקִרְבֶּךָ פֶּן יֶחֱרֶה אַף יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ בָּךְ וְהִשְׁמִידְךָ מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה: (ס)

 אונקלוס  אֲרֵי אֵל קַנָא יְיָ אֱלָהָךְ שְׁכִנְתֵּהּ בֵּינָךְ דִילְמָא יִתְקֵף רָגְזָא דַיְיָ אֱלָהָךְ בָּךְ וִישֵׁצָךְ מֵעַל אַפֵּי אַרְעָא: [ס] (אונקלוס)

 יונתן  אֲרוּם אֱלָהָא קַנְאָן וּפוּרְעָן יְיָ אֱלָהָכוֹן שְׁכִינְתֵּיהּ שַׁרְיָא בֵּינֵיכוֹן דִּלְמָא יִתְקוֹף רוּגְזָא דַיְיָ אֱלָהָכוֹן בְּכוֹן וִישֵׁיצִינוּךְ בְּסַרְהוֹבַיָא מֵעִילַוֵי אַפֵּי אַרְעָא: (תרגום יונתן)


{טז}  לֹא תְנַסּוּ אֶת יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם כַּאֲשֶׁר נִסִּיתֶם בַּמַּסָּה:

 אונקלוס  לָא תְנַסוּן קֳדָם יְיָ אֱלָהֲכוֹן כְּמָא דִי נַסֵתוּן בְנִסֵיתָא: (אונקלוס)

 יונתן  עַמִּי בְּנֵי יִשְרָאֵל הֲווֹ זְהִירִין דְּלָא תְנַסּוּן יַת יְיָ אֱלָהָכוֹן הֵיכְמָא דְנַסִּיתוּן בְּעִישַרְתֵּי נִסְיוֹנִין: (תרגום יונתן)

 רש"י  במסה. כשיצאו ממצרים שנסוהו במים, שנאמר היש ה' בקרבנו (שמות יז, ז.): (רש"י)

 אבן עזרא  במסה. שם מקום הנזכר ויקרא שם המקום מסה ונפתח הבי''ת כמו וזבח וצלמונע בקרקר ויפקדם בטלאים ושם פירשתיו והטעם שאמרו היש השם בקרבנו ואם הוא נעבדנו רק אין לך צורך לבד שתשמור מצותיו ואם אתה תעשה הטוב בעיניו יעשה לך כל טוב ויהדוף את כל אויביך: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  לא תנסו את ה' אלהיכם. פירוש כאשר נסיתם במסה שלא תאמר אם יש ה' בקרבנו לעשות לנו נסים או שנצליח בהיותנו עובדים לפניו ונשבע לחם ונהיה טובים נשמור תורתו כי הכוונה שם כך היתה שאם יראו שהשם יתן להם מים בנס מאתו ילכו אחריו במדבר ואם לא יעזבוהו ונחשב להם לעון גדול כי אחרי שנתאמת אצלם באותות ובמופתים כי משה נביא השם ודבר ה' בפיהו אמת אין ראוי לעשות עוד שום דבר לנסיון והעושה כן איננו מנסה הנביא רק השם יתברך הוא מנסה לדעת היד ה' תקצר ולכך אסר לדורות לנסות התורה או הנביאים כי אין ראוי לעבוד השם על דרך הסתפק או שאלת מופת ונסיון כי אין רצון השם לעשות נסים לכל אדם ובכל עת ואין ראוי לעבדו על מנת לקבל פרס אלא אולי ימצא בעבודתו ולכתו בדרכי התורה צער ואסון וראוי שיקבל הכל במשפט צדק ולא כאשר אמרו אוילי עמנו (מלאכי ג יד) וכי הלכנו קדורנית מפני ה' ולכך אמר הכתוב בכאן שמור תשמרו מצותיו ועדותיו שהם הנסים שעשה לכם מכבר להיות לכם לעדות כגון הפסח והמצה והסוכה ותשמרו חקיו אע"פ שלא תדעו טעמם כי באמת ייטב לכם בסוף אין צורך לנסיון בתורה ובמצות אחרי שכבר נתאמת אצלכם שהוא מאתו יתברך וכן בכל דבר נביא המנוסה והמוחזק בנביא אמת באותות ובמופתים כדין התורה לא תנסו את דבריו בכל גמול ובכל עונש שיאמר לכם ולא תסתפקו ביכלתו יתעלה אבל האמינו בתורתו ותאמינו בנביאיו והצליחו והנה הבטיח כי סוף הכבוד לבוא בירושת הארץ ונצוח האויבים כי היא הטובה הגדולה והצריכה לאותו הדור ואחרי כן אמר כי גם לדורות הבאים אין צורך לנסיון בעשיית המצות אלא שישאלו מאבותיהם וזקניהם ויגידו להם אמתת התורה והמצות כאשר יפרש (פסוק כ) כי ישאלך בנך וגמר הפרשה (הרמב"ן)


{יז}  שָׁמוֹר תִּשְׁמְרוּן אֶת מִצְוֹת יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם וְעֵדֹתָיו וְחֻקָּיו אֲשֶׁר צִוָּךְ:

 אונקלוס  מִטַּר תִּטְרוּן יָת פִּקוּדַיָא דַיְיָ אֱלָהֲכוֹן וּסְהֶדְוָתֵהּ וּקְיָמוֹהִי דִי פַקְדָךְ: (אונקלוס)

 יונתן  מִינְטוֹר תִּנְטְרוּן יַת פִּקּוּדַיָא דַיְיָ אֱלָהָכוֹן וּסְהִידְוָותֵיהּ וּקְיָימוֹי דְפַקֵּיד לְכוֹן: (תרגום יונתן)


{יח}  וְעָשִׂיתָ הַיָּשָׁר וְהַטּוֹב בְּעֵינֵי יְהֹוָה לְמַעַן יִיטַב לָךְ וּבָאתָ וְיָרַשְׁתָּ אֶת הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְהֹוָה לַאֲבֹתֶיךָ:

 אונקלוס  וְתַעְבֵּד דְכָשַׁר וּדְתַקֵן קֳדָם יְיָ בְּדִיל דְיֵיטַב לָךְ וְתֵעוּל וְתֵירַת יָת אַרְעָא טַבְתָא דִי קַיִים יְיָ לַאֲבָהָתָךְ: (אונקלוס)

 יונתן  וְתַעֲבֵיד דְּתַקִּין וּדְכָשַׁר קֳדָם יְיָ מִן בִּגְלַל דְּיוֹטִיב לְכוֹן וְתֵיעֲלוּן וְתֵירְתוּן יַת אַרְעָא טַבְתָּא דְקַיִים יְיָ לַאֲבָהַתְכוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  הישר והטוב. זו פשרה לפנים משורת הדין: (רש"י)

 הרמב"ן  ועשית הישר והטוב בעיני ה'. על דרך הפשט יאמר תשמרו מצות השם ועדותיו וחקותיו ותכוין בעשייתן לעשות הטוב והישר בעיניו בלבד ו למען ייטב לך הבטחה יאמר כי בעשותך הטוב בעיניו ייטב לך כי השם מטיב לטובים ולישרים בלבותם ולרבותינו בזה מדרש יפה אמרו זו פשרה ולפנים משורת הדין והכוונה בזה כי מתחלה אמר שתשמור חקותיו ועדותיו אשר צוך ועתה יאמר גם באשר לא צוך תן דעתך לעשות הטוב והישר בעיניו כי הוא אוהב הטוב והישר וזה ענין גדול לפי שאי אפשר להזכיר בתורה כל הנהגות האדם עם שכניו ורעיו וכל משאו ומתנו ותקוני הישוב והמדינות כלם אבל אחרי שהזכיר מהם הרבה כגון לא תלך רכיל (ויקרא יט טז) לא תקום ולא תטור (שם פסוק יח) ולא תעמוד על דם רעך (שם פסוק טז) לא תקלל חרש (שם פסוק יד) מפני שיבה תקום (שם פסוק לב) וכיוצא בהן חזר לומר בדרך כלל שיעשה הטוב והישר בכל דבר עד שיכנס בזה הפשרה ולפנים משורת הדין וכגון מה שהזכירו בדינא דבר מצרא (ב"מ קח) ואפילו מה שאמרו (יומא פו) פרקו נאה ודבורו בנחת עם הבריות עד שיקרא בכל ענין תם וישר (הרמב"ן)


{יט}  לַהֲדֹף אֶת כָּל אֹיְבֶיךָ מִפָּנֶיךָ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהֹוָה: (ס)

 אונקלוס  לְמִתְּבַר יָת כָּל בַּעֲלֵי דְבָבָךְ מֵקָדָמָךְ כְּמָא דִי מַלִיל יְיָ: [ס] (אונקלוס)

 יונתן  לְמִדְחֵי יַת כָּל בַּעֲלֵי דְבָבָךְ מִן קֳדָמָךְ הֵיכְמָא דְמַלֵּיל יְיָ: (תרגום יונתן)

 רש"י  כאשר דבר. והיכן דבר, והמותי את כל העם וגו' (שם כג, כז.): (רש"י)

 אבן עזרא  להדוף. ה''א להדוף שורש והעד הדפו: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  להדף. חסר וי''ו כי הגרגשי עמד ופנה: (בעל הטורים)


{כ}  כִּי יִשְׁאָלְךָ בִנְךָ מָחָר לֵאמֹר מָה הָעֵדֹת וְהַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ אֶתְכֶם:

 אונקלוס  אֲרֵי יִשְׁאֲלִנָךְ בְּרָךְ מְחָר לְמֵימָר מָא סָהֶדְוָתָא וּקְיָמַיָא וְדִינַיָא דִי פַקִיד יְיָ אֱלָהָנָא יָתְכוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  אֲרוּם יְשַׁיְילִינָךְ בְּרָךְ מְחַר לְמֵימָר מַה סְהִידְוָותָא וּקְיָימַיָא וְדִינַיָא דְפַקֵּיד יְיָ אֱלָהָנָא יַתְכוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  כי ישאלך בנך מחר. יש מחר שהוא אחר זמן: (רש"י)

 אבן עזרא  מה העדות. הטעם למה זה העול עלינו בינות בני אדם ואמרת כי השם פדנו מבית עבדים והנה עשה לנו זאת הטובה והנה חייבים אנחנו ליראה את שמו כי כבר הכרנו כי הוא הטיב לנו ועוד ייטיב לנו להחיותנו כי מצותיו חיים הם למוצאיהם: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  וטעם כי ישאלך בנך מחר לאמר מה העדות. שישאל תחלה על מה יעידו אלה המצות הנקראים "עדות" בעבור שהם זכר לנפלאותיו ועדות בהם כגון המצה והסוכה והפסח והשבת והתפילין והמזוזה ומה החקים כי נעלם טעמם בתורה והמשפטים ישאל מה המשפטים שנעשה במצות האלה שנסקול העושה מלאכה בשבת ונשרוף הבא על אשה ואמה ונכה את הארבעים לזורע כלאים כי משפטי ישוב המדינות בדיני השור והבור והשומרים ושאר הדינין שבתורה צדיקים וטובים הן כל רואיהם יכירון וצוה בתשובת השאלה הזאת שנגיד לשואל כל ענין יציאת מצרים והכוונה בזה הוא הטעם במה שאמר בעשרת הדברות (לעיל ה ו) אשר הוצאתיך מארץ מצרים כי יתכוון שנודיע לבן השואל כי ה' הוא הבורא והחפץ והיכול כאשר נתבאר לנו ביציאת מצרים וזה טעם "לעינינו" כי אנחנו היודעים ועדים מן האותות והמופתים שראינו שם כי השם אלהינו הוא האלהים בשמים ובארץ ואין עוד מלבדו כי כל זה יודע ביציאת מצרים כאשר פירשתי בדבור הראשון (שמות כ ב) והנה ראוי לנו לתת כבוד לשמו כי הוא בוראנו ואשר הגדיל חסדו עמנו ויצונו לעשות את החקים האלה הנזכרים בעדות חקים ומשפטים ליראה אותו בעשותנו העדות זכר לנפלאותיו לטוב לנו בעשיית החקים כי טובים הם אין בהם חק שתהיה בו רעה כלל אע"פ שלא נתברר טעמם לכל (הרמב"ן)

 ספורנו  מה העדות. החלק העיוני שהוא עדות מופתי: והחקים והמשפטים. החלק המעשי: אשר צוה ה' אלהינו אתכם. ולא הספיקו מצות בני נח: (ספורנו)

 דעת זקנים  כי ישאלך בנך מחר. זו שאלת בן חכם מאותן ארבעה בנים הנזכרים בהגדה ואע"פ שהוא אומר אתכם דמשמע כמו לכם ולא לו מ"מ כיון שאמר אשר צוה ה' אלהינו אינו מוציא עצמו מן הכלל כמו רשע שאומר מה העבודה הזאת לכם והאי דקאמר (אתכם) לפי שעדיין לא נולד באותה שעה שהקב"ה צוה אותה מצוה: (דעת זקנים)


{כא}  וְאָמַרְתָּ לְבִנְךָ עֲבָדִים הָיִינוּ לְפַרְעֹה בְּמִצְרָיִם וַיֹּצִיאֵנוּ יְהֹוָה מִמִּצְרַיִם בְּיָד חֲזָקָה:

 אונקלוס  וְתֵימַר לִבְרָךְ עַבְדִין הֲוֵינָא לְפַרְעֹה בְּמִצְרָיִם וְאַפְּקָנָא יְיָ מִמִצְרַיִם בִּידָא תַקִיפָא: (אונקלוס)

 יונתן  וְתֵימְרוּן לִבְנֵיכוֹן מְשַׁעְבְּדִין הֲוֵינָן לְפַרְעה בְּמִצְרָיִם וְאַפֵּיקָנָא מֵימְרָא דַיְיָ מִמִּצְרַיִם בִּידָא תַּקִיפְתָּא: (תרגום יונתן)

 ספורנו  עבדים היינוי ובהיות שבעבדותנו לא היינו יכולים לקנות השלמות המכוון מאתו הפליא לעשות להוציאנו ולהביא אותנו אל הארץ שנוכל לקנות בה אותה השלמות: (ספורנו)


{כב}  וַיִּתֵּן יְהֹוָה אוֹתֹת וּמֹפְתִים גְּדֹלִים וְרָעִים בְּמִצְרַיִם בְּפַרְעֹה וּבְכָל בֵּיתוֹ לְעֵינֵינוּ:

 אונקלוס  וִיהַב יְיָ אָתִין וּמוֹפְתִין רַבְרְבִין וּבִישִׁין בְּמִצְרַיִם בְּפַרְעֹה וּבְכָל אֱנַשׁ בֵּיתֵהּ לְעֵינָנָא: (אונקלוס)

 יונתן  וְגָרֵי מֵימְרָא דַיְיָ אָתִין וְתִימְהִין רַבְרְבִין וּמַכְתָּשִׁין בִּישִׁין בְּמִצְרַיִם וּבְפַרְעה וּבְכָל אֵינַשׁ בַּיְיתֵיהּ וַהֲוֵינָא חַמְיָין בְּעֵינָנָא: (תרגום יונתן)


{כג}  וְאוֹתָנוּ הוֹצִיא מִשָּׁם לְמַעַן הָבִיא אֹתָנוּ לָתֶת לָנוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֵינוּ:

 אונקלוס  וְיָתָנָא אַפֵּק מִתַּמָן בְּדִיל לְאַעֲלָא יָתָנָא לְמִתַּן לָנָא יָת אַרְעָא דִי קַיִים לַאֲבָהָתָנָא: (אונקלוס)

 יונתן  וְיָתָנָא אַפֵּיק פְּרִיקִין מִן בִּגְלַל לְאַעֲלָא יָתָנָא לְמִתַּן לָנָא יַת אַרְעָא דְקַיֵּים לְאַבְהָתָן: (תרגום יונתן)


{כד}  וַיְצַוֵּנוּ יְהֹוָה לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה לְיִרְאָה אֶת יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ לְטוֹב לָנוּ כָּל הַיָּמִים לְחַיֹּתֵנוּ כְּהַיּוֹם הַזֶּה:

 אונקלוס  וּפַּקְדָנָא יְיָ לְמֶעְבַּד יָת כָּל קְיָמַיָא הָאִלֵין לְמִדְחַל יָת יְיָ אֱלָהָנָא לְטַב לָנָא כָּל יוֹמַיָא לְקַיָמוּתָנָא כְּיוֹמָא הָדֵין: (אונקלוס)

 יונתן  וּפַקֵּיד עֲלָנָא יְיָ לְמֶעֱבַד יַת כָּל קְיָמַיָא הָאִילֵין לְמִדְחַל מִן קֳדָם יְיָ אֱלָהָנָא לְטַב לָנָא כָּל יוֹמַיָא לְקַיָּימוּתָנָא כִּזְמַן יוֹמָא הָדֵין: (תרגום יונתן)

 ספורנו  ויצונו ה' לעשות את כל החוקים האלה. להכין אותנו בשמירתם: ליראה את ה' אלהינו. וזה כהתבונן והכיר את גדלו וכל זה רצה לטוב לנו כל הימים. כי חפץ חסד הוא לא לתועלתו. לחיותנו כהיום הזה: (ספורנו)


{כה}  וּצְדָקָה תִּהְיֶה לָּנוּ כִּי נִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל הַמִּצְוָה הַזֹּאת לִפְנֵי יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ כַּאֲשֶׁר צִוָּנוּ: (ס)

 אונקלוס  וְזָכוּתָא תְּהֵא לָנָא אֲרֵי נִטַר לְמֶעְבַּד יָת כָּל תַּפְקֶדְתָּא הָדָא קֳדָם יְיָ אֱלָהָנָא כְּמָא דִי פַקְדָנָא: [ס] (אונקלוס)

 יונתן  וּזְכוּ יְהֵא נְטִיר לָנָא לְעַלְמָא דְאָתֵי אֲרוּם נִנְטוֹר לְמֶעֱבַד יַת כָּל תַּפְקֵידְתָּא הָדָא קֳדָם יְיָ אֱלָהָנָא הֵיכְמָא דְפַקֵדְנָא: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  וצדקה תהיה לנו. י''א מכאן רמז לשכר המצות לעוה''ב ולפי הפשט כי מדרך הצדקה חייבים אנחנו לשמור את רצונו כי הוא אדוננו והנכון בעיני כי כל הגוים יראו שאנחנו צדיקים בשמרנו מצותיו וחקיו שהם צדיקים כי כן כתוב: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  המצוה הזאת לפני ה' אלהינו. מלמד שהמצות באות ומעידות לפני ה' ופ''א דלפני כפולה לומר שנכנסות לפני ולפנים: כאשר צונו. כי יביאך. בשכר המצות: (בעל הטורים)

 אור החיים  וצדקה תהיה לנו וגו'. צריך לדעת הכונה במאמר צדקה, ורמב''ן פירש שחוזר אל שכר המצות כי יהיה בתורת צדקה מה' כי עבדים אנחנו וחייבים לעבוד ואין לנו דין שכר ע''כ, ואין הכתוב מיושב על נכון לדבריו ז''ל, עוד צריך לדעת כוונת אומרו לפני ה' כאשר ציונו וגו':

אכן הכוונה היא לפי שיש ב' הדרגות בעבודת ה', א' היא עבודה מיראה, וזה היא חיוב על כל הנבראים שכל עבד ירא מרבו על דרך אומרו (מלאכי א') אם אדונים אני איה מוראי, והוא מאמר הכתוב (עקב י' י''ב) מה ה' אלהיך שואל מעמך כ''א ליראה. ב' היא עבודה מאהבה, והיא מצוה רבה ועצומה, אבל אין חיובה לצד היות האדם עבד שיהיה אוהב, די שלא ישנא ויעבוד הצריך, וזה הוא דבר שחייב העבד לרבו, וכנגדו רבו חייב לזונו ולפרנסו כיד רבו, כנגד חיוב המוטל לצד היותו עבד אמר הכתוב שקודם לזה ויצונו ה' ליראה את ה', וגמר אומר לטוב לנו וגו' לחיותינו וגו', פירוש מצות ה' באה בחיוב ליראה כמשפט עבד למלכו, וגם על ה' להטיב כיד המלך לפרנסה ולכלכלה לחיותינו כי חייב האדון בפרנסת עבדו:

ואומרו כהיום הזה פירוש כסדר שהוא עושה היום הזה שהוא זן ומפרנס מוריד המן וגו' ומכסה כאומרם ז''ל (מד''ר תבא פ''ז) שהיתה כסותם גדלה עמהם כחומט והעננים מגהצים הבגדים, וכנגד עבודה מאהבה אמר זה אינו בחיוב העבד אלא בדרך צדקה תהיה לנו כי נשמור וגו' לפני ה', רשם בזה תכלית האהבה על דרך אומרם ז''ל (חובת הלבבות שער אהבת ה' פ''א) וז''ל האהבה היא כלות הנפש ונטותה אל הבורא, וזו היא דביקות הנפש לפני אור הנערב הוא ה' אלהינו, ואומרו כאשר ציונו פירוש לא לצד שום פניה אלא לעשות מצות ה' כדרך אומרו (תהלים מ') לעשות רצונך אלהי חפצתי, שזה הוא עשות המצוה באהבה שלמה ועיין מה שפירשתי בפרשת אחרי מות בפסוק כמעשה ארץ מצרים וגו', ודבר זה בו יצטדק אדם ויקו לשכר גם כפי הדין, והגם שכפי האמת עלינו לשלם שכר לאלהינו ברוך הוא שהטעימנו עריבות נעימות מתיקות אהבתו בלבנו מתוקים וערבים לאין תכלית, אלא שיטול אדם שכר על התעצמותו עד שהשיג טעם בחיים:

עוד רמז הכתוב רמז נעלם שבאמצעות שמירת המצות תהיה לנו חלקנו שכינתו יתברך הנקראת צדקה (תיקוני זוהר תכ''א) והבן: (אור החיים)

 ספורנו  וצדקה תהיה לנו. וזה שאמרתי לך לטוב לנו כל הימים רצוני לומר לטוב לנו בעולם הזה ובעולם הבא: לחיתנו כהיום הזה. חיי שעה ולהיות לנו צדקה וזכות לפני ה' אלהינו בעולם הנצחי: (ספורנו)

דברים פרק-ז

{א}   שביעי  כִּי יְבִיאֲךָ יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ וְנָשַׁל גּוֹיִם רַבִּים מִפָּנֶיךָ הַחִתִּי וְהַגִּרְגָּשִׁי וְהָאֱמֹרִי וְהַכְּנַעֲנִי וְהַפְּרִזִּי וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי שִׁבְעָה גוֹיִם רַבִּים וַעֲצוּמִים מִמֶּךָּ:

 אונקלוס  אֲרֵי יְעֵלִנָךְ יְיָ אֱלָהָךְ לְאַרְעָא דִי אַתְּ עָלֵל לְתַמָן לְמֵירְתַהּ וִיתָרֵךְ עַמְמִין סַגִיאִין מִן קֳדָמָךְ חִתָּאֵי וְגִרְגָשָׁאֵי וֶאֱמֹרָאֵי וּכְנַעֲנָאֵי וּפְרִזָאֵי וְחִוָאֵי וִיבוּסָאֵי שִׁבְעָא עַמְמִין סַגִיאִין וְתַקִיפִין מִנָךְ: (אונקלוס)

 יונתן  אֲרוּם יַעֲלִינָךְ יְיָ אֱלָהָךְ לְאַרְעָא דְאַתְּ עָלֵיל לְתַמָּן לְמֵירְתָהּ וְיִגְלֵי עַמְמִין סַגִּיאִין מִן קֳדָמָךְ חִתָּאֵי וְגִרְגְּשָׁאֵי וְאֵימוֹרָאֵי וּכְנַעֲנָאֵי וּפְרִיזָאֵי וְחִיוָאֵי וִיבוּסָאֵי שִׁבְעָתֵי עַמְמִין סַגִּיאִין וְתַקִּיפִין מִינָךְ: (תרגום יונתן)

 רש"י  ונשל. לשון השלכה והתזה, וכן ונשל הברזל (דברים יט, ה.): (רש"י)

 אבן עזרא  ונשל. הנו''ן שורש והוא מגזרת כי ישל זיתך: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  ונשל. ג' דין ואידך ונשל ה' אלהיך את הגוים האלה מפניך ונשל הברזל מן העץ אלמלא שחטאו ישראל לא היו צריכין לכלי זיין וזהו ונשל גוים ונשל הברזל: (בעל הטורים)


{ב}  וּנְתָנָם יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לְפָנֶיךָ וְהִכִּיתָם הַחֲרֵם תַּחֲרִים אֹתָם לֹא תִכְרֹת לָהֶם בְּרִית וְלֹא תְחָנֵּם:

 אונקלוס  וְיִמְסְרִנוּן יְיָ אֱלָהָךְ קֳדָמָךְ וְתִמְחִנוּן גַמָרָא תְגַמַר יָתְהוֹן לָא תִגְזַר לְהוֹן קְיָם וְלָא תְרַחַם עֲלֵיהוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  וְיִמְסְרִינוּן יְיָ אֱלָהָכוֹן קֳדָמֵיכוֹן וְתִמְחִינוּן גַּמָרָא תְּגַמְרוּן יַתְהוֹן בְּשַׁמַתָּא דַיְיָ לָא תִגְזְרוּן לְהוֹן קְיָים וְלָא תְרַחֲמוּן עֲלֵיהוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  לא תחנם. לא תתן להם חן, אסור לו לאדם לומר כמה נאה כותי זה. (ט) דבר אחר, לא תתן להם חנייה בארץ (עבודה זרה כ.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ט) לפי טעם זה קשה הל"ל בנו"ן כיון שהוא לשון חן אי נמי הל"ל תחונם מלא וי"ו לכן פירש דבר אחרלא תתן להם חנייה כלומר אף אם לא תכרות אתו ברית ותאמר בלבבך יהיה לי למס עובד לכן אמר ולא תתן להם שום חנייה בעולם בארץ. ולטעם אחרון קשה לא הל"ל אלא לא תחנם שאינו רשאי ליתן לו חנייה וכל שכן שאין להכרית עמו ברית לכן צריך גם לטעם ראשון: (שפתי חכמים)


{ג}  וְלֹא תִתְחַתֵּן בָּם בִּתְּךָ לֹא תִתֵּן לִבְנוֹ וּבִתּוֹ לֹא תִקַּח לִבְנֶךָ:

 אונקלוס  וְלָא תִתְחַתַּן בְּהוֹן בְּרַתָּךְ לָא תִתֵּן לִבְרֵהּ וּבְרַתֵּהּ לָא תִסַב לִבְרָךְ: (אונקלוס)

 יונתן  לָא תִתְחַתְּנוּן בְּהוֹן בְּנָתֵיכוֹן לָא תִתְּנוּן לִבְנֵיהוֹן וּבְנָתֵיהוֹן לָא תִסְבוּן לִבְנֵיכוֹן דְּכָל מַאן דְּמִתְחַתֵּן בְּהוֹן כְּמִתְחַתֵּן בְּטַעֲוַותְהוֹן: (תרגום יונתן)


{ד}  כִּי יָסִיר אֶת בִּנְךָ מֵאַחֲרַי וְעָבְדוּ אֱלֹהִים אֲחֵרִים וְחָרָה אַף יְהֹוָה בָּכֶם וְהִשְׁמִידְךָ מַהֵר:

 אונקלוס  אֲרֵי יַטְעֲיַן יָת בְּרָךְ מִבָּתַר פָּלְחָנִי וְיִפְלְחוּן לְטַעֲוַת עַמְמַיָא וְיִתְקֵף רָגְזָא דַיְיָ בְּכוֹן וִישֵׁצָךְ בִּפְרִיעַ: (אונקלוס)

 יונתן  אֲרוּם יַטְעֲיָין בְּנָתֵיהוֹן יַת בְּנֵיכוֹן מִן בָּתַר פּוּלְחָנִי וְיִפְלְחוּן לְטַעֲוַת עַמְמַיָא וְיִתְקוֹף רוּגְזָא דַיְיָ בְּכוֹן וִישֵׁצִינְכוֹן בְּסַרְהוּבַיָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  כי יסיר את בנך מאחרי. בנו של כותי כשישא את בתך, יסיר את בנך אשר תלד לו בתך מאחרי, למדנו שבן בתך הבא מן הכותי קרוי בנך, (י) אבל בן בנך הבא מן הכותית, אינו קרוי בנך אלא בנה, שהרי לא נאמר על בתו, לא תקח כי תסיר את בנך מאחרי, אלא כי יסיר את בנך וגו' (קידושין סח:): (רש"י)

 שפתי חכמים  (י) ר"ל מה דכתיב כי יסיר את בנך דמשמע דנתינת טעם הוא אדלעיל מיניה ואמה הוא נתינת טעם ואין לומר דנתינת טעם ארישא דקרא דכתיב בתך לא תתן לבנו דאם כן הל"ל כי יסיר את בתך וגו' ואין לומר דקאי אסיפא דקרא כדמשמע פשוטו של קרא ובתו לא תקח לבנך ולכך כתיב כי יסיר את בנך זה אינו דהא כתיב כי יסיר ואי קאי אסיפא הל"ל כי תסיר לשון נקבה אלא בנו של כותי וכו' כלומר ויסורנו הכותי מאחרי אבל בן בנך הבא מן הכותית אינו קרוי בנך ומשום הכי לא הקפידה התורה עליו מפני שכבר מוסר הוא: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  כי יסיר את בנך. שב אל בנו הנזכר והוא שלא תתן בתך לבנו או לא תקח הבת הנזכרת: (אבן עזרא)


{ה}  כִּי אִם כֹּה תַעֲשׂוּ לָהֶם מִזְבְּחֹתֵיהֶם תִּתֹּצוּ וּמַצֵּבֹתָם תְּשַׁבֵּרוּ וַאֲשֵׁירֵהֶם תְּגַדֵּעוּן וּפְסִילֵיהֶם תִּשְׂרְפוּן בָּאֵשׁ:

 אונקלוס  אֲרֵי אִם כְּדֵין תַּעַבְּדוּן לְהוֹן אֱגוֹרֵיהוֹן תְּתָרְעוּן וְקָמָתְהוֹן תְּתַבְּרוּן וַאֲשֵׁרֵיהוֹן תְּקוֹצְצוּן וְצַלְמֵי טַּעֲוָתְהוֹן תּוֹקְדוּן בְּנוּרָא: (אונקלוס)

 יונתן  אֲרוּם אִין כְּדֵין תַּעַבְדוּן לְהוֹן אִיגוֹרֵיהוֹן תִּסְתְּרוּן וְקָמַתְהוֹן תְּתַבְּרוּן וְאִילָנֵי סִיגְדֵיהוֹן תְּקַצְצוּן וְצַלְמֵי טַעֲוַותְהוֹן תּוּקְדוּן בְּנוּרָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  מזבחתיהם. של בנין: מצבותם. אבן אחת: ואשיריהם. אילנות שעובדין אותן: ופסיליהם. צלמים: (רש"י)

 אבן עזרא  כי אם. רק כה עשו להם כטעם כי עם קדוש אתה ולא תתגאל בדברי הכותיו' המצויירו' במצבות ואשרים: (אבן עזרא)


{ו}  כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה לַיהֹוָה אֱלֹהֶיךָ בְּךָ בָּחַר יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה מִכֹּל הָעַמִּים אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה:

 אונקלוס  אֲרֵי עַם קַדִישׁ אַתְּ קֳדָם יְיָ אֱלָהָךְ בָּךְ אִתִּרְעֵי יְיָ אֱלָהָךְ לְמֶהֱוֵי לֵהּ לְעַם חַבִּיב מִכֹּל עַמְמַיָא דִי עַל אַפֵּי אַרְעָא: (אונקלוס)

 יונתן  אֲרוּם עַמָּא קַדִּישָׁא אַתּוּן קֳדָם יְיָ אֱלָהָכוֹן וּבְכוֹן אִתְרְעֵי יְיָ אֱלָהָכוֹן מְטוֹל לְמֶהֱוֵי לֵיהּ לְעַם חָבִיב מִן כֻּלְהוֹן עַמְמַיָא דְעַל אַנְפֵּי אַרְעָא: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  סגלה. פירשתיו והוא דבר נחמד לא ימצא בכל מקום כמוהו וכן וסגול' מלכים: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  בך בחר ה' אלהיך להיות לו לעם סגלה. שאין לך קצין שוטר ומושל בכל מלאכי מעלה אבל אתה סגולת ה' תחת ידו ולכך לא תטעה לעבוד ע"ז מאלהי העמים וכבר הזכרתי זה פעמים רבות וזה טעם לא מרבבם מכל העמים כי היה ראוי שיהיו הרבים למלך כענין שכתוב (משלי יד כח) ברב עם הדרת מלך ויפקיד שרי צבאות בראש הנשארים ואתם המעט ואע"פ כן חשק בכם ויבחר בכם וטעם חשק שנקשר עמכם בקשר אמיץ שלא יפרד מכם לעולם מלשון וחשוקיהם כסף (שמות כז י) ויבחר בכם מכל העמים שתהיו אתם סגולה ונחלה לו כי הבחירה בכל מקום ברירה מן האחרים ואמר הטעם כי מאהבת ה' אתכם בחר בכם שראה אתכם ראויים להתאהב לפניו ונבחרים לאהבה יותר מכל העמים ולא הזכיר בזה טעם מן הבחירה כי הנבחר לאוהב היודע לסבול את אוהבו בכל הבא עליו ממנו וישראל ראויים לכך מכל עם כמו שאמרו (ביצה כה) שלשה עזים הם ישראל באומות כי יעמדו לו בנסיונות או יהודאי או צלוב (שמו"ר מב ט) וטעם בכם בעבור אבותיכם שהגיע ענינם עד שנשבע להם כדי שלא יגרום החטא ותבטל הבטחתם ועל כן הוציא אתכם מארץ מצרים ביד חזקה ויפדך רמז שהכה אותם תחתיך כענין שנאמר (ישעיהו מג ג) נתתי כפרך מצרים כוש וסבא תחתיך (הרמב"ן)

 ספורנו  כי עם קדוש אתה. ואין ראוי שתחלל קדושתך להוליד זרע פסול כאמרו כי חלל יהודה את קדש ה' אשר אהב וגו': (ספורנו)


{ז}  לֹא מֵרֻבְּכֶם מִכָּל הָעַמִּים חָשַׁק יְהֹוָה בָּכֶם וַיִּבְחַר בָּכֶם כִּי אַתֶּם הַמְעַט מִכָּל הָעַמִּים:

 אונקלוס  לָא מִדְסַגִיאִין אַתּוּן מִכָּל עַמְמַיָא צָבֵי יְיָ בְּכוֹן וְאִתִּרְעֵי בְכוֹן אֲרֵי אַתּוּן זְעֵרִין מִכָּל עַמְמַיָא: (אונקלוס)

 יונתן  לָא מִן בִּגְלַל דְּאַתּוּן גֵּיוְתָנִין מִן כֻּלְהוֹן אוּמַיָא צָבֵי יְיָ בְּכוֹן וְאִתְרְעֵי בְּכוֹן אֱלָהֵן דְּאַתּוּן מַכִּיכֵי רוּחָא וְעִנְוְותָנִין מִכָּל עַמְמַיָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  לא מרבכם. כפשוטו. ומדרשו, לפי שאין אתם מגדילים עצמכם כשאני משפיע לכם טובה, לפיכך חשקתי בכם: כי אתם המעט. הממעטין עצמכם, כגון אברהם שאמר ואנכי עפר ואפר (בראשית יח, כז.), וכגון משה ואהרן שאמרו ונחנו מה (שמות טז, ח.), לא כנבוכדנצר שאמר אדמה לעליון (ישעיה יד, יד.), וסנחריב שאמר מי בכל אלהי הארצות (שם לו, כ.), וחירם שאמר אני מושב אלהים ישבתי (יחזקאל כח, ב.): כי אתם המעט. הרי כי משמש בלשון דהא: (רש"י)

 אבן עזרא  חשק ה' בכם ויבחר בכם. ולא באחרים: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  לא מרבכם. כתיב חסר לומר מרבנות שבכם שאתם ממעיטים עצמכם: כי אתם המעט. ה' מעט נ''ז משפחות בפרשת פנחס וח' בלוים הרי ס''ה. וכשתצרף עמהם ה' בנות צלפחד יהיו שבעים: (בעל הטורים)

 אור החיים  כי אתם המעט. לא הספיק מאמר לא מרובכם, שאז ישנו בנשמע שאינם מרובים אלא שוים תלמוד לומר אתם המעט: (אור החיים)

 ספורנו  לא מרבכם. לא כדי שיתכבד ברב עם: (ספורנו)

 כלי יקר  לא מרובכם מכל העמים חשק ה' בכם ויבחר בכם. לשון זה צריך ביאור כי קשה מהיכא תיתי לומר מרובכם חשק ה' שהרי באמת המה המעט, ועוד מהו שנתן טעם ואמר כי מאהבת ה' אתכם. נתן טעם לאהבה באהבה עצמה, ועו"ק חשק בכם ויבחר בכם תרתי בכם למה לי הל"ל חשק ויבחר ה' בכם, ומה בין חשק לבחר, ועוד יש עיון דק כי בתיבת מרבכם כלל האנשים והמספר בתיבה אחת ובאמרו כי אתם המעט יצא לחלק ביניהם.

והביאור לכל זה הוא, שראה ה' את ישראל שבאמת אינן שלמים מכל צד כי עם קשה עורף הוא. אך שהם טובים מן שאר האומות כי יש בהם ריבוי זכיות יותר מן העמים, ומיעוט עונות מכל העמים, וסד"א שמצד שיש להם קצת ריבוי זכיות חשק ה' בהם כי החשק שייך לומר בדבר הנאהב, ומצד שיש להם מיעוט עונות בחר בהם כבוחר הרע במיעוטו, ושמא יטעו לומר שעל זה האופן מעשיהם רצוים אל השי"ת קמ"ל כי מאהבת ה' אתכם. אתם רצוים ומעשיכם אינן רצוים ולא גרמו לא החשק, ולא הבחירה, וז"ש לא מרבכם מכל העמים לפי שמדבר בריבוי זכיות הדבוקים בהם, כלל האנשים והמספר בתיבה אחת לכבודם, ואמר שלא חשק ה' בכם מצד זה המקצת ריבוי זכיות שיש לכם על כל העמים, ויבחר בכם קאי ג"כ על תיבת לא כאילו אמר שגם לא בחר בכם כי אתם המעט לפי שיש לכם מיעוט עונות על כל העמים כבוחר הרע במעוטו ולכבודם חלק המספר מן האנשים שלא לחבר אליהם העונות דיבוק גמור אלא הפריד מהם. לא משני צדדים אלו חשק ה', ויבחר בכם, כי אין דבר קטן כזה מעלה ומוריד מאחר שבאמת מעשיכם אינן רצויין. כי מאהבת ה' אתכם כי אתם בעצמותיכם רצויין מצד הגזע שלכם ומשמרו את השבועה וגו' ר"ל זכות אבות היא שעמדה לכם, וזה הרמוז במלת אתכם לומר אתם לבדכם רצויין אבל מעשיכם אינן רצויין כמ"ש (דברים ט.ה) לא בצדקתך וגו'. (כלי יקר)

 דעת זקנים  לא מרבכם. רשב"ם היה מחבר זה הפסוק ופסוק ראשון דוהיה ומפרש הכי לא מרבכם חשק ה' בכם כי אם מאהבת ה' אתכם ומשמרו את השבועה. וא"ת כיון שלא חשק בנו כי אם מכח תוקף השבועה א"כ למה נטרח לקיים מצותיו לכך כתיב וידעת כי ה' אלהיך הוא אלהי האלהים וגו' שומר הברית ממתין ברית השבועה והחסד עד שימצא אוהביו ושומרי מצותיו לאלף דור כלומר עד אלף דור הוא ממתין עד שימצ' דור כשר שומרי המצות לקבל שכר השבועה אשר נשבע לאבותינו: (דעת זקנים)


{ח}  כִּי מֵאַהֲבַת יְהֹוָה אֶתְכֶם וּמִשָּׁמְרוֹ אֶת הַשְּׁבֻעָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֵיכֶם הוֹצִיא יְהֹוָה אֶתְכֶם בְּיָד חֲזָקָה וַיִּפְדְּךָ מִבֵּית עֲבָדִים מִיַּד פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם:

 אונקלוס  אֲרֵי מִדְרַחַם יְיָ יָתְכוֹן וּמִדִנְטַר יָת קְיָמָא דִי קַיִים לַאֲבָהָתְכוֹן אַפֵּיק יְיָ יָתְכוֹן בִּידָא תַקִיפָא וּפָרְקָךְ מִבֵּית עַבְדוּתָא מִידָא דְפַרְעֹה מַלְכָּא דְמִצְרָיִם: (אונקלוס)

 יונתן  אֲרוּם מִן בִּגְלַל דְּרָחִים יְיָ יַתְכוֹן וּמִן דְּנָטִיר יַת קְיָימָא דְקַיֵּים לְאַבְהַתְכוֹן אַפֵּיק יַתְכוֹן פְּרִיקִין בִּידָא תַּקִּיפְתָּא וּפְרִקְכוֹן מִבֵּית שִׁעֲבּוּד עַבְדַיָא מִן יְדָא דְפַרְעה מַלְכָּא דְמִצְרָיִם: (תרגום יונתן)

 רש"י  כי מאהבת ה'. הרי כי משמש בלשון אלא, לא מרובכם חשק ה' בכם אלא מאהבת ה' אתכם: ומשמרו את השבועה. מחמת שמרו (כ) את השבועה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (כ) שהמ"ם הזה אין שימושו במקום מן כמנהגו ברוב המקומות רק הוא מ"ם הסיבה: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ומשמרו. שם הפעל: (אבן עזרא)

 ספורנו  כי מאהבת ה' אתכם. בהיותכם זרע אוהביו וחושבי שמו: (ספורנו)


{ט}   מפטיר  וְיָדַעְתָּ כִּי יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ הוּא הָאֱלֹהִים הָאֵל הַנֶּאֱמָן שֹׁמֵר הַבְּרִית וְהַחֶסֶד לְאֹהֲבָיו וּלְשֹׁמְרֵי (מצותו) מִצְוֹתָיו לְאֶלֶף דּוֹר:

 אונקלוס  וְתִדַע אֲרֵי יְיָ אֱלָהָךְ הוּא אֱלֹהִים אֱלָהָא מְהֵימְנָא נָטֵר קְיָמָא וְחִסְדָא לְרַחֲמוֹהִי וּלְנָטְרֵי פִקוֹדוֹהִי לְאַלְפֵי דָרִין: (אונקלוס)

 יונתן  וְתִנְדְּעוּן אֲרוּם יְיָ אֱלָהָכוֹן הוּא דַיָינָא תַקִּיפָא וּמְהֵימְנָא נְטִיר קְיָימָא וְטִיבוּ לְרַחֲמוֹי צַדִּיקַיָא וּלְנַטְרֵי פִּיקוּדוֹי לְאַלְפֵי דָרִין: (תרגום יונתן)

 רש"י  לאלף דור. ולהלן הוא אומר לאלפים (דברים ה, י.), כאן שהוא סמוך אצל לשומרי מצותיו העושין מיראה, הוא אומר לאלף, (ל) ולהלן שהוא סמוך אצל לאוהביו העושין מאהבה, ששכרם יותר גדול, הוא אומר לאלפים: לאוהביו. אלו העושין מאהבה: ולשומרי מצותיו. אלו העושין מיראה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ל) כלומר העושין מיראה לאלף דור והעושים מאהבה אלפים דור ואף על פי דהכא נמי כתיב לאוהביו לפני שומרי מצותיו יש לומר לאוהביו מוסב אדלעיל מיניה אשומר הברית והחסד ולשומרי מצותיו קאי אמה דכתיב אחריו וכן לעיל נמי דכתיב לאלפים וכתיב נמי לשומרי מצותיו אף התם יש לומר לאוהביו מוסב אדלעיל מיניה דהיינו מה שכתב לפניו לאלפים ולשומרי מצותיו קאי אמה שכתוב אחריו לאלף דור כמו הכא: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  הוא האלהים. הטעם זה הוא האלהים באמת שיש לו כח והוא נאמן והטעם בעבור השבוע' כי יש נאמן ואין בו כח למלאו' שבועתו ויש בעל כח שאיננו נאמן: שומר הברית והחסד לאוהביו. אין למעלה מהם: ולשומרי מצותיו. אחריהם. או פירושו אוהביו בלב הם שומרי מצותיו בפה ובפעל: לאלף דור. טעה האומר כי בשלשים אלף וששת אלפים ישוב גלגל המזלות כי הנה נמצא' המעל' בשבעים שנה וטעם אלף עד אין קץ: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  וידעת. מיציאת מצרים כי ה' אלהיך הוא האלהים שברא שמים וארץ כאשר פירשתי (לעיל ו כ) ועוד תדע מזה שהוא האל הנאמן שלא ישוב דברו ריקם והוא שומר הברית והחסד לאוהביו ולשומרי מצותיו יראי שמו לאלף דור בזרעם כאשר שמר לך ברית אבותיך ותדע כי הוא משלם לשונאיו רשעם אל פני כל אחד מהם להאבידו כאשר האביד את המצרים ולא אחר להם והמדה הזאת אשר הזכיר אמת לעולם אע"פ שיש רשע מאריך ברעתו לא יהיה לו כן רק מפני המדה הזאת הנזכרת שהוא שומר החסד והנה עשה שום טובה שצריך לשלם לו אם כן אין במדותיו של הקב"ה אלא שתי מדות הללו משלם טובה תחת טובה ומשלם רעה תחת רעה ויתכן כי שונאיו המוחלטים מכחישים באלהותו (ו) אין להם זכות כלל וכמו שאמרו (קהלת רבה ז לב) אמר רבי יאשיה מפני שלשה דברים הקב"ה מאריך אפים לרשעים בעולם הזה שמא יעשו תשובה או עשו מצות שהקב"ה ישלם שכרן בעולם הזה או שמא יצאו מהן צדיקים שכך מצינו שהאריך אפים לאחז ויצא ממנו חזקיהו וגם לאמון ויצא ממנו יאשיהו וגם לשמעי ויצא ממנו מרדכי וכל אלו אינם בכלל שונאיו ויש במלת "אל פניו" סוד ברשע וטוב לו והחזיר ושמרת את המצוה וגו' לומר לכן תשמור את המצוה ואת החקים ואת המשפטים שלא תהיה משונאיו האובדים אבל תהיה מאוהביו ושומרי מצותיו הנזכרים לטובה ולחיים (הרמב"ן)

 אור החיים  ולשומרי מצותיו לאלף דור. רבותינו ז''ל אמרו (סוטה לא.) שלעושים מיראה לאלף דור ולעושים מאהבה אלפים כאומרו (שמות כ' ו') ועושה חסד לאלפים לאוהבי וגו', ונראה כי לא כפל לבד יגיד אלפים כי בודאי שעושה מאהבה אין קץ לשכר מעשיו, ולאלפים האמור באוהביו לשון רבים יכולנו לומר עד מאה אלף, וטעם שאמר סתם כי אין שיעור שוה לאהבה ויש בין אוהב לאוהב כפלי כפלים אלא קטן שבאוהבים כפלים כגדול שביראים: (אור החיים)

 ספורנו  האל הנאמן. קיים על ענין אחד לא ישתנה: שומר הברית ומשלם לשונאיו. וטעם רשע וטוב לו הוא לשתי סבות האחת הוא זכות אבות. והשנית איזה זכות שנמצא לרשע עצמו בלתי מגיע אל שיזכה בו לחיי עוה''ב ומשלם לו בעולם הזה שאין הקב''ה מקפח שכר כל בריה: (ספורנו)


{י}  וּמְשַׁלֵּם לְשֹׂנְאָיו אֶל פָּנָיו לְהַאֲבִידוֹ לֹא יְאַחֵר לְשֹׂנְאוֹ אֶל פָּנָיו יְשַׁלֶּם לוֹ:

 אונקלוס  וּמְשַׁלֵם לְסָנְאוֹהִי טָבָן דִי אִנוּן עָבְדִין קֳדָמוֹהִי בְּחַיֵיהוֹן לְאוֹבָדֵיהוֹן לָא מְאַחַר עֹבַד טָב לְסָנְאוֹהִי טַבְוָן דִי אִנוּן עָבְדִין קָדָמוֹהִי בְּחַיֵיהוֹן מְשַׁלֵם לְהוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  וּמְשַׁלֵּם לְסַנְאוֹי אֲגַר עוֹבָדֵיהוֹן טַבְיָא בְּעַלְמָא הָדֵין מִן בִּגְלַל דִּמְשֵׁיצְיָא יַתְהוֹן בְּעַלְמָא דְּאָתֵי וְלָא מַשְׁהֵי לְסַנְאוֹי אֶלָא עַד דְּהִינוּן בְּחַיִּין בְּעַלְמָא הָדֵין מְשַׁלֵּם לְהוֹן גּוּמְלֵיהוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  ומשלם לשנאיו אל פניו. בחייו משלם לו גמולו הטוב, (מ) כדי להאבידו מן העולם הבא: (רש"י)

 שפתי חכמים  (מ) דאם לא כן קשיא רישא לסיפא דברישא משמע דאף לשונאיו משלם גמולם הטוב ובסיפא כתיב להאבידו: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ומשלם לשונאיו. לכל א' משונאיו כמו וצדיקים ככפיר יבטח: אל פניו. הטעם לעצמו. וי''א כמו בפניו בכעסו והטעם כי ישלם לשונאיו בעבור ששנאו האמת: להאבידו ל. א יאחר לשונאו. י''א כי הטעם ישלם לרשע גמול טוב שעשה בעוה''ז ולא יאחר לתת לו בעוה''ב והנכון בעיני שהוא כנגד אוהביו שהם עומדים לאלף דור שונאיו יאבדו והוסיף לא יאחר שיחשוב שיעמוד בנו או בן בנו כטעם על שלשים ועל רבעים: (אבן עזרא)

 אור החיים  ומשלם לשונאיו וגו'. קשה למה אמר שונאיו לשון רבים וגמר אמר פניו להאבידו לשון יחיד, ואולי כי טעם אומרו לשון רבים כי לא ישלם לרשע אל פניו אלא כשיראה כי לא הוא בלבד שונא אלא גם הבאים ממנו כיוצא בו שבזה אין לו תקוה, והוא אומרו ומשלם לשונאיו לשון רבים, אבל אם לא יהיה שונא אלא הוא וזרעו הבא ממנו לא יהיה שונא ברא מזכה אבא ולא ישלם לו להאבידו:

וגמר אומר בלשון יחיד כי ביחיד מדבר הכתוב אלא שהעירך בדבר האמור במה שאמר שונאיו ל' רבים, וחזר לומר לא יאחר וגו' פירוש ואם אין הרשע בא ברבים אלא הוא לבד שונא ולא הבאים אחריו יתחכם ה' עמו באופן אחר ולא יאחר לו בעולם הזה לשלם לו עונשו כדי שלא ירשיע עוד ותאבד תקותו אלא ימהר לשלם לו מיתה שהוא חייב בה או יסורין כיון שיש לו תקוה שיזכה באמצעות בנו:

ואומרו אל פניו על דרך אומרם ז''ל (ירושלמי ע''ז פ''ג) שהצדיקים מטעימם ה' סמוך למיתתם מעין עולמם ונפשם שבע' וישנים מתוך שמחה, והרשעים מראה להם הרעה המזומנת להם קודם צאתם מהעולם (אסתר רבה פ' ותמאן המלכה ושתי), והוא אומרו לא יאחר לשונאו אל פניו פירוש בעולם הזה קודם שיטמנו פניו בעפר יראהו תשלומיו ולא יאחר עד בואו שמה:

חסלת פרשת ואתחנן (אור החיים)

 דעת זקנים  ומשלם לשונאיו אל פניו. כלומר לאותם שהם שונאיו מיד משלם להם גמול מעשה ידיהם ולא יאחר לשונאו לכן ושמרת את החקים וגו' והיה עקב תשמעון כלומר אם תעשו כן ושמרתם ושמר ה' אלהיך לך מיד את הברית ואת החסד לא ימתין לאלף אלא לך ישלם זה הגמול הטוב כי הראשון לשמוע המצות יהיה זריז ונשכר: (דעת זקנים)


{יא}  וְשָׁמַרְתָּ אֶת הַמִּצְוָה וְאֶת הַחֻקִּים וְאֶת הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לַעֲשׂוֹתָם: (פפפ)

 אונקלוס  וְתִטַר יָת תַּפְקֶדְתָּא וְיָת קְיָמַיָא וְיָת דִינַיָא דִי אֲנָא מְפַקְדָךְ יוֹמָא דֵין לְמֶעְבָּדְהוֹן: [פפפ] (אונקלוס)

 יונתן  וְתִנְטְרוּן יַת תַּפְקֵידְתָּא וְיַת קְיָמַיָא וְיַת דִּינַיָא דַּאֲנָא מְפַקֵּיד יַתְכוֹן לְמֶעֱבַדְהוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  היום לעשותם. ולמחר לעולם (נ) הבא ליטול שכרם:

חסלת פרשת ואתחנן: (רש"י)

 שפתי חכמים  (נ) פירוש שמלת היום דבוק עם לעשותם לא עם מצוך דלעיל מיניה כי לא היה הציווי היום: חסלת פרשת ואתחנן (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ושמרת. הטעם כאשר השם שומר הברית שמור אתה מצותיו:

חסלת פרשת ואתחנן (אבן עזרא)

 ספורנו  היום לעשותם. ולא תטריד מחשבתך אם לא תקבל שכר מהם בעולם הזה: חסלת פרשת ואתחנן (ספורנו)

---

פרשת עקב

---

{יב}  וְהָיָה עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן אֵת הַמִּשְׁפָּטִים הָאֵלֶּה וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם וְשָׁמַר יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לְךָ אֶת הַבְּרִית וְאֶת הַחֶסֶד אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ:

 אונקלוס  וִיהֵי חֳלַף דִי תְקַבְּלוּן יָת דִינַיָא הָאִלֵין וְתִטְרוּן וְתַעְבְּדוּן יָתְהוֹן וְיִטַר יְיָ אֱלָהָךְ לָךְ יָת קְיָמָא וְיָת חִסְדָא דִי קַיִים לַאֲבָהָתָךְ: (אונקלוס)

 יונתן  והיה עקב וִיהֵי חוֹלַף דִּי תְקַבְּלוּן יַת דִּינַיָא הָאִילֵין וְתִנְטְרוּן וְתַעַבְדוּן יַתְהוֹן וְיִנְטַר יְיָ אֱלָהָכוֹן לְכוֹן יַת קְיָימַיָא וְיַת חִסְדָא דִי קַיֵּים לְאַבְהַתְכוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  והיה עקב תשמעון. אם המצות קלות שאדם דש (א) בעקביו תשמעון: ושמר ה' וגו'. ישמור לך (ב) הבטחתו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (א) ר"ל מה דכתיב עקב שהוא לשון יען משמע דודאי הוא שישמעו אל המצות כמו באברהם דכתיב עקב אשר שמע בקולי וגו' קאי אדבר שהוא ודאי דהא אברהם שמע בקולו ורצה לשחוט את בנו אם כן כאן נמי משמע שודאי הוא שישמעו והא אמרינן הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים ועל זה פירש דלשון עקב היינו המצות הקלות וכו' כלומר שאינם חשובים בעיני אדם לקבל עליהם מתן שכר גדול לכך נקט רש"י נמי אם המצות קלות ר"ל דלאו ודאי הוא ומפני שפירוש משפטים פה הן המצות בכלל לא דיני ממונות ביחוד כי לא הוזכרו פה ואיך יאמר האלה לכן החליף המשפטים במצות. רא"ם אי נמי דק"ל דהל"ל והיה אם תשמעון את המשפטים כמ"ש בפרשת כי תבא והיה אם שמוע תשמעו והיה אם לא תשמעו אלא להכי כתיב עקב ר"ל המצות הקלות וכו': (ב) ר"ל מה דכתיב ושמר וגו' משמע לשמור השבועה וכו' מהיכא תיתי שלא יקיים השבועה לכן פירש ישמור הבטחת הברית ופירוש ישמור במקום ושמר להורות שאין הוי"ו וי"ו החיבור אלא וי"ו ההיפוך שמהפך העבר לעתיד: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  עקב. כמו לעולם עקב שכר באחרונה וטעם הפסוק הראשון שומר הברית ששמר ברית אברהם ואתם אם תהיו מאוהביו ישמור עוד הברית ואם היית מאוהביו ואהבך וברכך והרבך זה פירוש הברית והחסד: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  עקב. כמו בעבור וכן עקב אשר שמע אברהם בקולי (בראשית כו ה) וכתב רש"י אם המצות הקלות שאדם דש בעקביו תשמעון ישמור לך השם הבטחתו והזכיר הכתוב המשפטים אולי יזהיר במשפטים הקלים כדיני ממונות שלא יבזו אותם והמפרשים אמרו כי טעם "עקב" שכר באחרית וכן בשמרם עקב רב (תהלים יט יב) יאמר והיה אחרית תשמעון המשפטים ותשמרו אותם שישמר השם לך את הברית והחסד ואהבך ונכון הוא כי יקראו בלשון הקדש תחלת כל דבר בלשון "ראש" כענין ראש דברך אמת (שם קיט קס) וכן גדול הדור ראש העם (במדבר כה ד) והמשובח ראש בשמים (שיר השירים ד יד) וכן יקראו אחרית כל דבר "עקב" כי הלשון יתפוס דמיונו באדם והראש תחלה והעקב בו אחרית וסוף וכן יאמר הכתוב (להלן כח יג מד) לראש ולזנב לדמיון גוף בהמה ואונקלוס תרגם חלף כמו חלף עבודתכם (במדבר יח לא) עשאו לשון סבוב נגזר מן והיה העקוב למישור (ישעיהו מ ד) הדרך המעוקל ההולך סביב סביב וכן עקובה מדם (הושע ו ח) מסובבת ומוקפת יאמר והיה סבת שמעכם המשפטים ועשותכם אותם שישמור השם לכם בריתו ויפה פירש ודומה לזה בגלל הדבר הזה (להלן טו י) בסבתו מלשון וגללו את האבן (בראשית כט ג) וכן על דעתי כל לשון עקיבה גלגול וסבוב עקוב הלב (ירמיהו יז ט) ויעקבני זה פעמים (בראשית כז לו) ויהוא עשה בעקבה (מלכים ב י יט) ענין גלגולין וסבות ולכן יקראו יעקב "ישורון" כי היפך העקוב מישור וכן אחורי הרגל שנקרא עקב וידו אוחזת בעקב עשו (בראשית כה כו) יקראנו כן בעבור היותו מעוגל כאשר יקרא הלשון אמצע היד והרגל "כפות" בעבור היותם כמו כפות הזהב ומורגל הוא בלשון כמו שאמרו בספרי (ברכה ב) מימינו אש דת למו (להלן לג ב) כשהיה יוצא הדבור מפי הקב"ה היה יוצא דרך ימינו של קדש לשמאלן של ישראל ועוקב את מחנה ישראל שנים עשר מיל על שנים עשר מיל כלומר מקיף וכן לשונם (ב"ק קיג) באים עליו בעקיפין בסבות וגלגולין כמו עקיבין ששתי האותיות האלה שוות להן כאשר פרשתי כבר (ויקרא יט כ) והזכיר את המשפטים האלה להזהיר מאד במשפטים כי לא יהיה עם רב כלו נזהר במצות כלן שלא יחטאו בהן כלל רק במשפטים יעמידו התורה כמו שנאמר בהן (להלן כא כא) וכל ישראל ישמעו ויראו ועוד כי רבים ירחמו מלסקול האיש ולשרוף אותו אחרי שנעשת העבירה כמו שנאמר (להלן יט יג) לא תחוס עינך ועוד שייראו מן התקיפים ומן המטעים כמו שאמר (לעיל א יז) לא תגורו מפני איש כי המשפט לאלהים הוא ואמר בנביא השקר (להלן יח כב) לא תגור ממנו והזכיר כל אלה במסית (להלן יג ט) לא תאבה לו ולא תשמע אליו ולא תחוס עינך עליו ולא תחמול ולא תכסה עליו ויזהיר לא תשמע אליו מפני הטעאתו ולא תחוס עינך מפני הרחמנות שירחמו רכי הלבב על הנידונים ולא תכסה שלא תשתוק בעבור תקפו ויראת בני משפחתו (הרמב"ן)

 בעל הטורים  והיה עקב. לעיל מיניה כתיב היום לעשותם וסמיך ליה עקב כלומר היום לעשותם אבל שכרם בעקב פי' בסוף. עק''ב תיבות יש כיו''ד הדברות הראשונות וזהו בשמרם עקב רב אם תשמור עקב תזכה למה רב טובך אשר צפנת. עקב עשה תורתך קבע. עקב ענוה למוד מן העקב הזה שהולך אחר הרגל דרך ענוה ולפיכך אינו נוגף כמו אצבעות הרגלים: המשפטים. פ''א כפולה שיש לפשפש ולחקור אחר עומק הדין. תשמעון ושמרתם ועשיתם. ג' כנגד מקרא משנה תלמוד. ושמר ה' אלהיך לך. אם עקב תשמעון ישמור לך הברית שנא' באכרהם עקב אשר שמע אכרהם בקולי וישמור וגו': ושמר. בגי' לעתיד לבא: (בעל הטורים)

 אור החיים  והיה עקב תשמעון וגו'. צריך לדעת אומרו והיה מה יהיה, אם השמירה שהוא אומר בסמוך, לא היה צ''ל אלא עקב תשמעון ושמר, ומה צורך בתיבת והיה, עוד צריך לדעת אומרו עקב ולא אמר אם תשמעון כדרך אומרו (ויקרא כ''ו ג') אם בחקותי, ורבותינו ז''ל דרשו (תנחומא) אם מצות שהאדם דש בעקביו תשמעון, וזה דרך דרש, ויתבאר על דרך אומרם ז''ל (ב''ר פ' מ''ב) אין והיה אלא שמחה, והנה אדון הנביאים בא בנועם דבריו להעיר במוסר נעים כי אין לאדם לשמוח אלא כשישמור לעשות את כל אשר צוה ה' לעשו' אז ישמח לבו ויגל כבודו, אבל כל עוד שיחוש שחסר אחת מכל מצות ה' בין מצות לא תעשה בין מצות עשה עליו אמר שלמה (קהלת ב') ולשמחה מה זה עושה, והוא אומרו והיה שמחה תהיה לך עקב תשמעון פירוש עקב הוא סוף ותכלית, כדרך שמצינו שישתמשו חז''ל בלשון זה בלשון המשנה (סוטה מ''ט:) בעקבות משיחא וכו' כי בגמר זמן ביאתו יקרא עקבות, כמו כן אמר עקב תשמעון את המשפטים ושמרתם ועשיתם אז הוא זמן השמחה וכל שלא הגיע לזה אין לו מקום לשמוח וכמאמר חסידי ישראל (חובת הלבבות שער הפרישות פ''ד) שהפרוש אבלו בלבו וצהלתו בפניו, כי אין נכון לשמוח מי שהוא עתיד לעמוד בבושה וכלימה לפני מלך הגדול ואין צריך לומר מי שמחויב ראשו למלך, וכפי זה שיעור עקב הוא סוף שמיעת כל המשפטים:

עוד נתכוון לומר שאין שמחה לאיש אלא בסוף השמיעה, וכל עוד שלא גמר אדם עבודתו לא יאמין בצדקות מעשיו על דרך אומרו (איוב ט''ו) הן בקדושיו לא יאמין:

עוד נתכוין שצריך שילמוד התורה בשמחה ולא בעצבון כי דברי תורה אסורין לאבל (יור''ד סי' שפ''ד):

עוד רמז על דרך אומרו (תהלים י''ט) פקודי ה' ישרים משמחי לב, והוא אומרו והיה השמחה תהיה עקב תשמעון, ופירוש עקב שכר עסק התורה תשמחהו, והוא מה שרמז התנא באומרו (אבות פ''ד) מצוה גוררת מצוה וכו' ששכר מצוה מצוה שהיא השמחה:

עוד רמז למה שאמרו בספר הזוהר (ח''ג רי''ג) וז''ל דלית חדוותא קמי קב''ה כשעתא דישראל משתדלי באורייתא, והוא אומרו והיה סתם שמחה כללית למלא עולם וכשהוא שמח כל העולם בשמחה וששון עקב תשמעון וגו', ורמז בתיבת עקב מדת התורה שיהיה אדם הולך עקב לצד גודל בענוה ושפלות ואז ישכיל לשמוע בלימודים והוא אומרו תשמעון גם בכנוי לנשמעים לומר שבאמצעות שאדם משים עצמו כעקבים יתגלו לו ויבין סתרי תורה:

ואפשר שרמז באות הנו''ן שישיג ויבין חמשים שערי בינה ולדרך זה גזירת הכתוב היא תשמעון שאם ישיג מדרגת הענוה ישיג לשמוע דברי תורה ואומרו ושמרתם וגו' פירוש שעל ידי השכלה בתורה ישיג לשמור ולעשות שהתורה מגנא ומצלא מן החטא שהיא השמירה גם מביאה לידי קיום המצות שהוא המעשה:

ושמר וגו'. אומרו בתוספת וא''ו, ולפי משמעות הכתוב הוא גזרת הדבור והיה צריך לומר ישמור ה' וגו', ולפי מה שפירשתי בפסוק שלפני זה לאחד מהדרכים שהגזרה היא עקב, ולא' מהדרכים הגזרה היא תשמעון יבוא על נכון אומרו ושמר בתוספת וא''ו:

לך את הברית וגו'. קשה שמדבריו כאן משמע שאחר שישמעו וישמרו ויעשו כל המשפטים בזה יזכו לשמור להם הבטחתו, וממה שאמר בפרשה זו עצמה (ט' ה') לא בצדקתך וגו' כי ברשעת וגו' ולמען הקים וגו' זה יגיד שהגם שאין להם צדקה בהכרח שיקיים ה' את השבועה וזה לך האות כי לא בצדקתו בא וירש מה שירש, ואולי כי כניסתם לארץ היתה בשביל שבועת האבות ותנאי הוא הדבר אם ישמרו ויעשו ישמור ה' המתנה לעולם ועד, והוא אומרו כאן ושמר ה', ואם לא ישמרו תהיה קיום השבועה בזמן המועט שנכנסו לארץ וישלחם לנפשם:

עוד יתבאר על זה הדרך לפי שהבטחת אברהם מצינו שאמר לו שני הבטחות א' להוציאם ממצרים ויביאם אל ארץ כנען דכתיב (בראשית ט''ו י''ד) ואחרי כן יצאו ברכוש גדול ודור רביעי ישובו הנה, ב' לתת לו מנהר מצרים עד נהר פרת ועשרה אומות, והן עתה הגם שלא היו צדיקים כמצטרך כאומרו לא בצדקתך וגו' אף על פי כן קיים ה' לבניהם הבטחה ראשונה שהוציאם ממצרים והביאם אל הארץ והנחילם שיעור המספיק, והלא תמצא שאפילו שיעור הצריך להם לא נחלו שהרי בני יוסף עומדים וצווחים שלא הספיקם נחלתם (יהושע י''ז), הדי שעדיין לא הגיעה לידם הבטחת מנהר מצרים עד נהר פרת ועשרה אומות, לזה אמר משה עקב תשמעון וגו' ושמר ה' וגו' את הברית וגו' פירוש לתת מנהר מצרים ועשרה אומות בשלימות:

או אפשר לומר כי על ז' אומות אומר את הברית ועל תשלום העשרה הוא אומר ואת החסד, כי מתנת הג' הוא חסד מופלא שהם מלבד ארץ כנען, והמשכיל על דבר יראה כי הם כללות רוב העולם כי אדום עמון ומואב הם פינה גדולה, ומה גם לדבריהם ז''ל (יומא י':) שאמרו עתידה מלכות אדום שתתפשט בכל העולם, מעתה יש במתנה זו כל העולם בכלל וחסד מופלג יקרא ועליו הוא אומר ואת החסד, ותדע שכן הוא שהרי עדיין לא זכו ישראל להבטחה הנזכרת ואותה אנו מבקשים ומצפים להנחיל עליון לנו גוים רבים:

עוד ירצה על זה הדרך עקב תשמעון וגו' לא תצטרכו לזכות בטוב ה' ובחסדו מצד שבועת האבות אלא תזכו מצד עצמיכם לשמור ה' לכם הברית וגו' שנשבע לאבותיכם, כי אינו דומה הבא לזכות בשביל עצמו כמו לזכות בשביל אבותיו, והוא שדקדק לומר לך את הברית ולא אמר ושמר לך ה' אלהיך וגו' שנתכוון להסמיך תיבת לך עם תיבת הברית להעירך לדכרינו, ולדרך זה אומרו ושמר פירוש שכל הבטחות ה' ואין צריך לומר בריתו הם בטוחים ושמורים לעולם ועד, ודברים אלו כנים הם שהלא אברהם זכה לכל הכבוד לצד מעשיו, ואם ישראל ישמרו תורת ה' למה יגרעו לבא בכח זכות אבות ואדרבא שלהם גדול משל אבותיהם כי הם עמדו על הר סיני וגם היותם מצווים בתורה ובמצות מה שאין כן האבות שלא נתנה להם התורה, ומעתה גדול כח הבנים כשיטיבו מעשיהם מכח האבות: (אור החיים)

 ספורנו  והיה עקב תשמעון. הנה המלך צוה את כל אלה כדי שתזכו שישמור לכם הברית והחסד וזה שאתם תשמרו היום לעשותם מאהבה שלא על מנת לקבל פרס והוא בשביל זה ישמור לכם הברית והחסד: את המשפטים. כי במשפט יעמיד ארץ: ושמרתם. זו משנה: ועשיתם אותם. ובזה האופן תעשו אותם אל נכון: ושמר ה' אלהיך לך את הברית. שנשבע כאמרו והקימותי את בריתי ביני וביניך ובין זרעך אחריך לדורותם לברית עולם להיות לך לאלהים ולזרעך אחריך. כי אמנם בהיותו לנו לאלהים בלתי אמצעי ישפיע מציאות נצחי ההוה ממנו בלתי אמצעי כאמרו כי כל אשר יעשה האלהים הוא יהיה לעולם. אמנם מציאות הנפסדים הוא ממנו באמצעי בלי ספק: ואת החסד. באמרו אז ונתתי לך ולזרעך אחריך את ארץ מגריך. כי אמנם הטוב ההוה לצדיקים בעולם הזה הוא חסד בלבד לא גמול מעשיהם: (ספורנו)

 כלי יקר  והיה עקב תשמעון את המשפטים האלה. פירש"י אם המצות קלות שבני אדם דשים בעקביהם תשמעון. לא רצה לפרש עקב זה מלשון עקב אשר שמע אברהם בקולי (בראשית כו.ה) לפי שקשה לו הלא בפסוק הקודם נאמר ושמרתם את החקים ואת המשפטים. ולמה הזכיר כאן משפטים בלא חקים, אלא ודאי שלשון עקב כולל החקים ורמזם בלשון עקב לפי שהשטן והאומות מונין עליהם מצד שאין טעמם נודע ובסבה זו בני אדם נוהגין קלות בהם ודשים אותם בעקב, וז"ש אם המצות קלות כו' וע"כ הזכירם בלשון עקב ולא בלשון חקים לומר לך שהחקים שהזהרתיך עליהם למעלה אולי מצד שבני אדם דשין אותם בעקביהם לא תהיה זהיר וזריז בהם כמו במשפטים ודינין שתועלתם גלוי וידוע לך, ע"כ אני אומר שאם גם החקים הרמוזים בעקב אע"פ שבני אדם דשים אותם בעקביהם מ"מ תהיה זהיר בהם כמו במשפטים, ואת הוא לשון עם כמשפטו בהרבה מקומות שלשון את משמע כמו עם וכאלו אמר שתשמעון החקים עם המשפטים, וב' חלקי מצות אלו יהיו שוים בעיניך לכל דבר כי כמו שאתה נזהר במשפטים כך תהיה נזהר בחקים ולאידך גיסא בדרך שיתבאר בסמוך.

וראיה לדברינו ממה שמסיק בילקוט (תתמו.) והיה עקב תשמעון זהו שנאמר (תהלים מט.ו) למה אירא בימי רע עון עקבי יסובני אמר דוד אין אני מתירא מן החמורות מפני שהן חמורות, אבל אני מתירא מן הקלות שמא עברתי עליהם ואתה אמרת הוי זהיר במצוה קלה כבחמורה, לכך נאמר והיה עקב תשמעון. אמר דוד לפני הקב"ה גם עבדך נזהר בהם בשמרם עקב רב (שם יט.יב) מה רב טובך (שם לא.כ) זה שכרן של מצות קלות עכ"ל. חפשתי בכל המקרא ולא מצאתי שאמר הקב"ה הוי זהיר במצוה קלה כבחמורה ואיך אמר דוד ואתה אמרת כו', ואיך סמך בעל המדרש זה דבריו לפסוק והיה עקב תשמעון. ומאי משמע שפסוק רב טובך, מדבר בשכרן של מצות קלות, אלא ודאי שקשה לו והיה עקב תשמעון את המשפטים למה לא זכר גם החקים, ועוד אם מלת עקב תרמוז אל המצות קלות הל"ל ואת המשפטים כי מלת את אינו מקושר למעלה.

אלא ודאי עקב היינו החקים, והם המצות שהם קלות בעיני ההמון עם ומלת את הוא כמו עם, והיינו הך שאמר הוי זהיר במצוה קלה כבחמורה, מדתלי החקים במשפטים באמרו שתשמעון החקים עם המשפטים שוה ודומה להם, וע"ז דרש פסוק מה רב טובך אשר צפנת ליראיך פעלת לחוסים בך נגד בני אדם. ר"ל המקיים החקים זהו דבר שהוא נגד בני אדם שהוא מתנגד אל רוב בני האדם, כי כרובם כן מונין עליהם והמקיים ודאי אינו מצפה כ"א לשכר עוה"ב כי בעה"ז אין תועלת שלהם נגלה כמו שנגלה לכל תועלת המשפטים והמקיימם חוסה בו ית' שלא יקפח שכרו, לכך נאמר פעלת לחוסים בך נגד בני אדם. שהם חוסים בך בדבר שהוא מתנגד לבני אדם המונין עליהם, וע"ז מביא גם עבדך נזהר בהם בשמרם עקב רב. ונזהר הוא לשון זוהר וברירות כי ע"י שמירת החקים הרמוזים בעקב המשכילים יזהירו כזוהר הרקיע לעולם הבא, ז"ש כאן ושמר ה' אלהיך לך את הברית וגו' מסיק בילקוט (תתמז.) שישמור לך שכרך לעה"ב.

וזה שאמרנו שאמר להשוות חקים למשפטים הוא לשני פנים. האחד הוא, שכבר אמרנו על הזריזות לומר כשם שאתה מזורז בעשיית המשפטים מצד שבעיניך אתה רואה התועלת, כך תהיה נזהר גם בחקים הרמוזות בעקב. ולאידך גיסא, כשם שהחקים מאחר שאין תועלתם מורגש לך ודאי אתה מקיימם לשם שמים לא לשם הנאתך כי אין ההנאה מורגשת לך לשעה, כך המשפטים לא תקיים בעבור הנאתך כ"א בעבור שמצות ה' עליך, כמ"ש (תהלים קיט.קא–קב) מכל אורח רע כליתי רגלי למען אשמור דברך, ממשפטיך לא סרתי כי אתה הורתני. כשם שהחקים שאני מקיים ודאי אין כוונתי כ"א למען אשמור חקיך חקים שחקקת לי, כן ממשפטיך לא סרתי לא בעבור תועלתי המורגש כ"א בעבור שאתה הורתני. ועל דרך אמרו רז"ל (תו"כ ויקרא כ.קכח) אל יאמר אדם אי אפשי לאכול חזיר כו'.

וז"ש סוף פרשת ואתחנן, ומשלם לשונאיו אל פניו להאבידו לא יאחר לשונאו אל פניו ישלם לו, ושמרת את המצוה ואת החקים ואת המשפטים אשר אנכי מצוך היום לעשותם. פירש"י בחייו משלם לו גמולו הטוב כדי לטורדו מן עה"ב, וקשה אם הגוי מקיים איזו מצוה למה קראו שונאו בשעת קיום המצוה, אלא ודאי לפי שהגוי אפילו בשעה שהוא מקיים איזו מצוה מן המושכלות אינו עושה כ"א בעבור הנאתו המורגשת לשעה ע"כ דינו במאי דפסק אנפשיה לקבל שכרו בעה"ז אבל אתם לא תעשון כן לה' אלהיכם אלא ושמרת וגו' אשר אנכי מצוך ר"ל בעבור שאנכי צויתיך תשמרם ולא בעבור הנאתך ואז ממילא יהיו המשפטים והחקים שוים בעיניך. וע"ז אמר ההיקש והיה עקב תשמעון את המשפטים ואז ראוי שיהיה הקרן שמור לך לעה"ב ושמר ה' אלהיך לך וגו'.

וז"ש בסוף הפרשה, כגוים אשר ה' מאביד מפניכם כן תאבדון עקב לא תשמעון בקול ה' אלהיכם ופסוק זה כולו מיותר כי כבר נאמר מקודם כי אבד תאבדון, ועוד למה תלה איבודם באיבוד הגוים, אלא ודאי שפסוק זה אינו נקשר כלל עם שלמעלה כי למעלה דבר בע"ז והיה אם שכוח תשכח וגו' ועל הע"ז אמר כי אבד תאבדון, כפל האיבוד לומר שהעובד ע"ז נטרד מן העה"ז ומן העה"ב, ואח"כ אמר שיש איבוד אחר שאינו כ"א מן העה"ב לבד והוא מי שאינו מקיים העקב המרמז לחקים לפי שאין תועלתם נגלה לשעה ואז מסתמא אפילו מה שמקיים מן המצות אינו מקיים כ"א בעבור הנאת שעה, ועליו אמר כגוים אשר ה' מאביד והוא האיבוד האמור למעלה ומשלם לשונאיו אל פניו להאבידו, מן עה"ב. כן תאבדון, מן עה"ב. ונתן טעם לדבר ואמר עקב לא תשמעון, לפי שלא תשמעון המצוה הרמוזות בעקב משמע שמי שמקיים מה שרמוז בעקב אוכל מפירותיהן בעה"ז והקרן שמור לו לעולם הבא, לכך נאמר כאן ושמר ה' אלהיך לך את הברית ואת החסד וזה פירוש יקר.

ושמר ה' אלהיך לך את הברית וגו'. במלת לך רצה לתרץ מה שנאמר אשר נשבע לאבותיך. והלא השבועה לא היתה על תנאי, ואף אם לא יהיו זוכים וכי בעבור זה לא יקיים ה' את השבועה, אלא שאם לא תזכה אז ישמור ה' את השבועה אבל לא לך כ"א לדור אחר, או כדרך שאמר למשה ואעשה אותך לגוי גדול (שמות לב.י) ואם תזכה ישמר לך הבטחתו לדור זה. ומה שנאמר לך כמדבר ליחיד אע"פ שהתחיל כמדבר לרבים מ"מ הזכיר לך לרמוז גם על שכר עה"ב ששם עושין מדור לכל צדיק בפני עצמו.

ואמר ברוך תהיה מכל העמים. ברבתי דרש כי כל העמים יברכוך כו' על דרך מלאך רע יענה אמן. והקשה מהרי"א ע"ז ואמר מה יתרון לישראל בזה, ואומר אני לפי שארץ ישראל עיני ה' דורש אותה תחילה וע"י אותה דרישה הוא דורש כל שאר ארצות כי כל הארצות מתמצית א"י שותים, ע"כ בהכרח יברכו כל העמים את ישראל כי בשלומם יהיה שלום גם להם, וכמ"ש (תהלים קיז.א–ב) הללו את ה' כל גוים שבחוהו כל האומים, כי גבר עלינו חסדו. ולפיכך ואכלת את כל העמים כי משלך יתנו לך ודווקא אשר ה' אלהיך נותן לך. המסורים תחת ידך כמ"ש כי לחמנו הם (במדבר יד.ט) ולא אותן שאינן מסורין בידך כי גזל הגוי אסור. (כלי יקר)

 דעת זקנים  והיה עקב תשמעון. פירש"י מצות שאדם דש בעקביו כלו' מצות קלות וזהו שאמר דוד למה אירא בימי רע עון עקבי יסובני. אמר דוד ממצות חמורות שבתורה איני ירא שאני קיימתים אבל מצות קלות שאדם דש בעקביו אני מתיירא אולי מפני שהיא קלה בזיתיה ולא חששתי לקיימה ואתה אמרת הוי זהיר במצוה קלה כמצוה חמורה וכן כתיב אורח חיים פן תפלס נעו מעגלותיה לא תדע כלו' פן תהיה שוקל למצות ששכרן מרובה ותעשה אותם ותניח הקלות לכן הם מטולטלים שבילי התורה ולא תדע מתן שכרן משל למלך שהיה לו פרדס והכניס שם פועלים לנטעו ולא גילה להם שכר נטיעה ובאי זו נטיעה יתן שכר מרובה שאלו גילה להם היו הכל רצים לנטיעות ששכרן מרובה ונוטעין אותן ונמצאת מלאכת הפרדס מקצת קיימ' ומקצתה בטלה כך המצות אלו גילה הקב"ה שכרן היו מקצתן בטלות ותני ר' שמעון בן יוחאי שתי מצות גילה הקב"ה שכרן קלה שבקלות וחמורה שבחמורות שלוח הקן וכבוד אב ואם ושתיהן שכרן שוה אריכות ימים בשתיהן להראות לעולם כי יש מצוה שנראית קלה בעיני אדם ומתן שכרה מרובה וזהו והיה עקב תשמעון שאפי' המצות הקלות תשמעון ושמרתם ועשיתם אותם וכן אמר דוד בשמרם עקב רב. וכתיב מה רב טובך אשר צפנת ליראיך ומיהו יש תמהין וכי יש מצות שאדם דש בעקביו י"ל כגון שלוח הקן דכתיב כי יקרא קן צפור לפניך ודרשינן פרט למזומן נמצא כשהולך דש בעקביו על הקן. אי נמי מצות ציצית שאדם גורר אחריו כמנהג העולם. אמנם שמעתי שכל המגרר ציציותיו עליו הכתוב אומר וטאטאתיה במטאטא השמד אלא משליכן על כתף ונוטלן ביד: (דעת זקנים)


{יג}  וַאֲהֵבְךָ וּבֵרַכְךָ וְהִרְבֶּךָ וּבֵרַךְ פְּרִי בִטְנְךָ וּפְרִי אַדְמָתֶךָ דְּגָנְךָ וְתִירשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ שְׁגַר אֲלָפֶיךָ וְעַשְׁתְּרֹת צֹאנֶךָ עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ לָתֶת לָךְ:

 אונקלוס  וְיִרְחֲמִנָךְ וִיבָרֵכִנָךְ וְיַסְגִינָךְ וִיבָרֵךְ וַלְדָא דִמְעָךְ וְאִבָּא דְאַרְעָךְ עִבוּרָךְ וְחַמְרָךְ וּמִשְׁחָךְ בַּקְרֵי תוֹרָיךְ וְעֶדְרֵי עָנָךְ עַל אַרְעָא דִי קַיִים לַאֲבָהָתָךְ לְמִתַּן לָךְ: (אונקלוס)

 יונתן  וִירַחֲמִינְכוֹן וִיבָרְכִינְכוֹן וְיַסְגִינְכוֹן וִיבָרֵךְ וַלְדֵי מְעֵיכוֹן וּפֵירוֹי אַרְעֲכוֹן עִיבּוּרֵיכוֹן חֲמָרֵיכוֹן וּמִשְׁחֵיכוֹן בַּקְרַת תּוֹרֵיכוֹן וְעֶדְרֵי עַנְכוֹן עַל אַרְעָא דְקַיֵּים לְאַבְהָתָךְ לְמִתַּן לָךְ: (תרגום יונתן)

 רש"י  שגר אלפיך. ולדי בקרך, שהנקבה משגרת (ג) ממעיה: ועשתרות צאנך. מנחם פירש אבירי בשן (תהלים כב, יג.), (ד) מבחר הצאן, כמו עשתרות קרנים (בראשית יד, ה.) (ה) לשון חוזק, ואונקלוס תרגם ועדרי ענך, ורבותינו אמרו (חולין פד:) למה נקרא שמם (ו) עשתרות, שמעשרות את בעליהן: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ג) פירוש נקראו הולדות שגר מלשון משגרת והבקרים אלפים מלשון אלופינו מסובלים: (ד) ר"ל בשן שם מקום הוא והיו שם אבירי צאן כלומר שהיו בריאים וחזקים לכן קרא הצאן לשון עשתרות שהוא לשון תוקף וחוזק: (ה) אף על פי דלא כתיב הכא קרנים כיון שמצינו בקרא דלשון עשתרות חוזק הוא מפרשינן הכי בכל מקום דכתיב עשתרות אף על פי שלא כתיב קרנים: (ו) פירוש דרבותינו לא נחלקו על פירש של מנחם דהם ג"כ סברו דעשתרות לשון חוזק הוא דאם לא כן היו דברי רבותינו סתרי אהדדי דהא בפרשת כי תבא פירש"י עשתרות צאנך כתרגומו ורבותינו אמרו למה נקראו שמם עשתרות שמעשרות את בעליהן ומחזיקין אותם כעשתרות הללו שהם סלעים חזקים שמע מינה דרבותינו גם כן סברי דעשתרות לשון חוזק הוא כמו מנחם אלא בזה פליגי אפירושו של מנחם דמנחם פירש עשתרות על הצאן ורבותינו פירשו על הבעלים וכן פירש הרא"ם לקמן: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  פרי בטנך. הבנים ובטן רמז: ופרי אדמתך. הזכיר דגן תירוש ויצהר שהם עיקר: שגר. פירשתיו: אלפיך. כמו אלופינו מסובלים: ועשתרות. כמו עדרים ומפרש גדול היה בספרד והוציא טעם למה קראו העברים הבקר בשם אלף והצאן בעשתרות וכן היה מפרש הבעלים ועשתרות בעל המזל הצומח והעשירי ועוד לא די שיברך פרי בטנך כי לא יהיה בך עקר שאין זרעו מוליד וכן בבהמתך כי עוד תהיה בריא מכל מין חולי ידוע להיות כמנהג העולם וכל מדוי. שהיו חוץ המנהג: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  וטעם ואהבך. כאשר תעשה המשפטים לאהבת השם גם הוא יאהב אותך ויתכן שיהיה "ואהבך" יוצא שמחבב אותך למשפחות הנשפטים ולא ישנאוך עליהם וברכך שלא תאונה אליך רעה בעבור המשפט והרבך שלא תמעט באבדן העוברים אפילו יהיו רבים אובדים כאנשי עיר הנדחת (הרמב"ן)

 בעל הטורים  ואהבך. בזכות אברהם שנא' בו זרע אברהם אוהבי: וברכך. בזכות יצחק שנאמר בו ויברך אלהים את יצחק: והרבך. בזכות יעקב שנא' בו פרה ורבה. הפסוק מתחיל בוי''ו ומסיים בכ''ף וכן ויתן לך האלהים מטל השמים הברכות שבירך יצחק ליעקב מתחילין בוי''ו ומסיימין בכ''ף שיהיו לך כל אותן הברכות: (בעל הטורים)

 ספורנו  ואהבך. בהיותכם בנים בדמותו כצלמו כאמרם ז''ל (אבות) חביבין וגו' שנקראו בנים למקום ובזה יהיה נצחיות של ברית מאושר: וברכך. בממון לחיי שעה ובזה ייטיב את החסד אשר נשבע שתהיו בארץ באופן מאושר: (ספורנו)


{יד}  בָּרוּךְ תִּהְיֶה מִכָּל הָעַמִּים לֹא יִהְיֶה בְךָ עָקָר וַעֲקָרָה וּבִבְהֶמְתֶּךָ:

 אונקלוס  בְּרִיךְ תְּהֵי מִכָּל עַמְמַיָא לָא יְהֵי בָךְ עֲקַר וְעַקְרָא וּבִבְעִירָךְ: (אונקלוס)

 יונתן  בְּרִיכִין תֶּהֱווֹן מִן כּוּלְהוֹן עַמַיָא לָא יֶהֱווֹן בְּכוֹן גּוּבְרִין עַקְרִין וּנְשִׁין עַקְרִין וְלָא בְּעִירָךְ עַקְרִין מֵעֲמָר וַחֲלָב וְטָלוּי: (תרגום יונתן)

 רש"י  עקר. שאינו מוליד: (רש"י)

 בעל הטורים  ברוך תהיה מכל העמים. הפסוק מתחיל בב' ומסיים בכ''ף לומר בזכות התורה שיש בה כ''ב אותיות: לא יהיה בך עקר ועקרה. בגימטרי' בדברי התורה: (בעל הטורים)

 אור החיים  ברוך תהיה וגו'. פירוש שלא תהיה אומה גדולה מהם, או ירצה על זה הדרך ברוך תהיה וגו' ומה היא הברכה שלא יהיה וגו' ואומרו בך וגו', פירוש שלא ימצא אדם עקר מעצמו, וכנגד עקרות הבא על ידי חולי אמר והסיר ה' ממך כל חולי הסובב, ובזה תהיה נכרת הברכה של לא יהיה בך עקר כשלא יהיה בישראל אדם שאינו מוליד:

עוד ירצה באומרו והסיר וגו' על דרך אמרם ז''ל (כתובות ל'.) הכל בידי שמים חוץ מצנים ופחים וכו', לזה אמר והסיר פירוש להיות שאינם בידו ובאים על האדם מבטיח שיסירם אחר שכבר באו, וכנגד חולאים הבאים בשליחות אמר לא ישימם בך, ולזה לא הספיק במאמר והסיר והוצרך לכפול ולו' לא ישימם ולא סמך על מה שקדם לו' והסיר:

עוד בא להעיר בהכרת חסד אל כי הוא המסיר חולי מישראל, לבל יאמרו כי הדבר בא כפי הטבע יש עתים וזמנים שאין חולאים בעולם, לזה אמר וכל מדוי וגו' לא ישימם בך ונתנם בכל וגו', ובזה תשכיל כי הדבר בא בהשגחה מה' ויוכר הנס:

עוד ירצה שהגם שישים ה' המדוה בשונאיהם לא יהיה החולי נדבק מהם אליהם הגם שיהיה חולי הנדבק כחולי ראתן (שם ע''ז:) יפליא ה' בין ישראל לעמים: (אור החיים)


{טו}  וְהֵסִיר יְהֹוָה מִמְּךָ כָּל חֹלִי וְכָל מַדְוֵי מִצְרַיִם הָרָעִים אֲשֶׁר יָדַעְתָּ לֹא יְשִׂימָם בָּךְ וּנְתָנָם בְּכָל שֹׂנְאֶיךָ:

 אונקלוס  וְיֶעְדֵי יְיָ מִנָךְ כָּל מַרְעִין וְכָל מַכְתְּשֵׁי מִצְרַיִם בִּישַׁיָא דִי יְדַעַתְּ לָא יְשַׁוִּנוּן בָּךְ וְיִתְּנִנוּן בְּכָל סָנְאָךְ: (אונקלוס)

 יונתן  וְיַעֲדֵי יְיָ מִינָךְ כָּל מַרְעִין וְכָל מַכְתָּשַׁיָא דְגָרֵי יְיָ עַל מִצְרַיִם בִּישַׁיָא דִידַעְתְּ לָא יְשַׁוִּינוּן בְּכוֹן וִיגָרִינוּן בְּכָל סַנְאֵיכוֹן: (תרגום יונתן)

 הרמב"ן  והסיר ה' ממך כל חולי. הנהוג לבא בעולם והזכיר כל מדוי מצרים הרעים להבטיח ונתנם בכל שונאיך או שירמוז כי בעשותם המשפטים ינצלו מהם ואם לא יעשו אותם יבואו עליהם כאשר באו על המצרים כאמור בתוכחות (להלן כח ס) והשיב בך את כל מדוי מצרים וגו' וכבר פירשתי זה בסדר ויהי בשלח (שמות טו כו) והזכיר תחלה במשפטים לכלות ולהכרית עובדי ע"ז ולכך אמר ואכלת את כל העמים שתכריתם כענין שנאמר כי לחמנו הם (במדבר יד ט) כי אכל את יעקב (תהלים עט ז) ואכלוהו ויכלוהו (ירמיהו י כה) וכן רבים ואמר לא תחוס עינך עליהם כאשר הזכרתי (בפסוק יב) כי ברחמנות השופטים (ס"א הטפשים) יאבד כל משפט (הרמב"ן)

 בעל הטורים  כל חלי. עולה צ''ח שיסיר ממך צ''ח קללות: (בעל הטורים)

 ספורנו  כל חלי. אפילו המורגלים לבא מצד המערכת: הרעים. המתדבקים: אשר ידעת. שלקו על הים כמבואר למעלה: לא ישימם בך ונתנם בכל שונאיך. אע''פ שיתנם בשונאיך לא ידבקו בך כענין יפול מצדך אלף אליך לא יגש: (ספורנו)


{טז}  וְאָכַלְתָּ אֶת כָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ לֹא תָחוֹס עֵינְךָ עֲלֵיהֶם וְלֹא תַעֲבֹד אֶת אֱלֹהֵיהֶם כִּי מוֹקֵשׁ הוּא לָךְ: (ס)

 אונקלוס  וּתְגַמַר יָת כָּל עַמְמַיָא דִי יְיָ אֱלָהָךְ יָהֵב לָךְ לָא תְחוּס עֵינָךְ עֲלֵיהוֹן וְלָא תִפְלַח יָת טַּעֲוָתְהוֹן אֲרֵי לְתַקְלָא הוּא לָךְ: [ס] (אונקלוס)

 יונתן  וּתְגַמַר יַת כָּל עַמְמַיָא דַיְיָ אֱלָהָךְ יָהִיב לָךְ לָא תֵיחוֹס עֵינָךְ עֲלֵיהוֹן וְלָא תִפְלַח יַת טַעֲוַותְהוֹן אֲרוּם לְתוּקְלָא הִינוּן לָךְ: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  ואכלת. מצוה הוא לכלותם כאוכל לחם והעד לא תחוס עינך: כי מוקש הוא לך. כל אחד מאלהיהם: (אבן עזרא)

 אור החיים  ואכלת את כל העמים. זו מצות עשה, וגמר אומר אשר ה' אלהיך נותן לך, הא למדת שאם תתעצלו אתם מואסים במתנת אלהים, ואומרו לא תחוס עיניך וגו', על דרך אומרו (משלי י''ב) ורחמי רשעים אכזרי, פירוש אין זו ממדות הטובות אלא מדה רעה, ולזה מזהיר נגדיות מדה טובה כי במה שלפנינו אינה אלא רעה, ואולי שהוצרך להזהיר לא תחום, לפי שבירך ה' את ישראל בבנים ואמרו ז''ל (סנהדרין לו:) שבעל בנים יתרבו רחמיו והראיה שאין ממנים בסנהדרין אלא מי שיש לו בנים, לזה בא מאמר ה' לנגריות הטבע שיולד בהם מכח ברכת הבנים, וגמר אומר ולא תעבוד וגו' להעירך שרחמנות בדבר זה תוליד מיחוש ע''ז, והוא אומרו כי מוקש הוא לך, פירוש העם, שכשאתה חס עליו אתה מתאכזר על עצמך או פירוש הוא חוזר על הרחמנות אשר צוה עליו לבל יחוס: (אור החיים)

 ספורנו  כי מוקש הוא לך. כי אמנם היותך חס עליהם יהיה לך למוקש שיפתוך: (ספורנו)


{יז}  כִּי תֹאמַר בִּלְבָבְךָ רַבִּים הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה מִמֶּנִּי אֵיכָה אוּכַל לְהוֹרִישָׁם:

 אונקלוס  דִילְמָא תֵימַר בְּלִבָּךְ סַגִיאִין עַמְמַיָא הָאִלֵין מִנִי אֶכְדֵין אִכּוּל לְתָרָכוּתְהוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  דִּלְמָא תֵימַר בְּלִבָּךְ סַגִּיאִין עַמְמַיָא הָאִלֵּין מִנִּי הֵיכְדֵין אִית לִי יוּכְלָא לְתַרְכוּתְהוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  כי תאמר בלבבך. על כרחך לשון דלמא הוא, שמא תאמר בלבבך, מפני שהם רבים לא אוכל להורישם, אל תאמר כן, לא תירא מהם, ולא יתכן לפרשו באחת משאר לשונות של כי, (ז) שיפול עליו שוב לא תירא מהם: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ז) ר"ל דודאי לא תוכל לפרשו בלשון דהא או אלא משום דלשון דהא או אלא אינן נופלים על תחלת הענין ולא לשון או דהוא לשון אם משום שאין שייך לומר אם תאמר כך אל תאמר כך שאם מוכרח לומר כך אם כן אין שייך לומר אל תאמר כך ועוד דמשמע מיניה אם תאמר בלבבך וגו' לא תירא מהם הא אם לא תאמר תירא מהם ואין זה נכון. כן כתב רש"י בשילהי גיטין דף צ': (שפתי חכמים)

 ספורנו  כי תאמר איכה אוכל להורישם לא תירא מהם. כשתאמר איכה אוכל להורישם בהיותם רבים ממני. לא תאמר זה ע''צ שתירא מהם אלא ע''צ שתכיר שזה היה נמנע לולא ה' שהיה לך. וזה כי זכור תזכור את אשר עשה ה' אלהיך לפרעה ולכל מצרים. שהיו רבים וחזקים ממך ונתנם בידך והאבדת את שמם: (ספורנו)


{יח}  לֹא תִירָא מֵהֶם זָכֹר תִּזְכֹּר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לְפַרְעֹה וּלְכָל מִצְרָיִם:

 אונקלוס  לָא תִדְחַל מִנְהוֹן מִדְכַּר תִּדְכַּר יָת דִי עֲבַד יְיָ אֱלָהָךְ לְפַרְעֹה וּלְכָל מִצְרָיִם: (אונקלוס)

 יונתן  לָא תִידַחֲלוּן מִנְהוֹן הֲווֹן דְּכִירִין יַת גְּבוּרָן דְּעָבַד יְיָ אֱלָהָךְ לְפַרְעה וּלְכָל מִצְרָאֵי: (תרגום יונתן)

 בעל הטורים  זכר תזכר. חסר וי''ו לומר שתזכור מה שעשה לשש מאות רכב בחור: (בעל הטורים)


{יט}  הַמַּסֹּת הַגְּדֹלֹת אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ וְהָאֹתֹת וְהַמֹּפְתִים וְהַיָּד הַחֲזָקָה וְהַזְּרֹעַ הַנְּטוּיָה אֲשֶׁר הוֹצִאֲךָ יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ כֵּן יַעֲשֶׂה יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לְכָל הָעַמִּים אֲשֶׁר אַתָּה יָרֵא מִפְּנֵיהֶם:

 אונקלוס  נִסִין רַבְרְבִין דִי חֲזָאָה עֵינָךְ וְאָתַיָא וּמוֹפְתַיָא וִידָא תַקֶפְתָּא וּדְרָעָא מְרָמְמָא דִי אַפְּקָךְ יְיָ אֱלָהָךְ כֵּן יַעְבֵּד יְיָ אֱלָהָךְ לְכָל עַמְמַיָא דִי אַתְּ דָחֵל מִקֳדָמֵיהוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  נִיסִין רַבְרְבִין דַּחֲמֵיתוּן בְּעֵינֵיכוֹן אָתַיָא וְתִמְהַיָא וּגְבוּרַת יְדָא תַקִיפְתָּא וְנִצְחָנוּת אֶדְרַע מְרַמְמָא כַּדְאַפְקְכוֹן יְיָ אֱלָהָכוֹן פְּרִיקִין הֵיכְדֵין יַעֲבֵד יְיָ אֱלָהָכוֹן לְכָל עַמְמַיָא דְאַנְתְּ דָּחִיל מִן קֳדָמֵיהוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  המסות. נסיונות: והאותות. כגון ויהי לנחש, (שמות ד, ג.) והיו לדם ביבשת (שם ט.): המפותים. המכות המופלאות: והיד החזקה. זה (ח) הדבר: והזרוע הנטויה. זו (ט) החרב של מכת בכורות: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ח) דכתיב הנה יד ה' הויה במקנך וגו': (ט) כדכתיב וחרבות שלופה בידו נטויה על ירושלים יש מפרשים כמשמעו החרב שהכה הקדוש ברוך הוא בו הבכורים ויש מפרשים (בכל בו והר"ד אבודרהם) שהבכורים הכו באבותיהם דהבכורים היו יודעים שהם ילקו בשביל ישראל והלכו ואמרו לאבותיהם שישלחו את ישראל ממצרים ולא שמעו להם והלכו והרגו מהם כמה אלפים וזהו שנאמר למכה מצרים בבכוריהם: (שפתי חכמים)

 בעל הטורים  המסות הגדולות. כל האלפא ביתא בזה הפסוק חוץ מכי''ת רמז כי עוד יעשה פעם שנית נפלאות כימי צאתך מארץ מצרים: (בעל הטורים)


{כ}  וְגַם אֶת הַצִּרְעָה יְשַׁלַּח יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ בָּם עַד אֲבֹד הַנִּשְׁאָרִים וְהַנִּסְתָּרִים מִפָּנֶיךָ:

 אונקלוס  וְאַף יָת עֲרָעִיתָא יְגָרֵי יְיָ אֱלָהָךְ בְּהוֹן עַד דְיֵבַדוּן דְאִשְׁתָּאָרוּ וּדְאִטַמָרוּ מֵקֳדָמָךְ: (אונקלוס)

 יונתן  וּלְחוֹד יַת מְחַת אוֹרְעַיִיתָא טְרִיקַיָיא יְגָרֵי יְיָ אֱלָהָכוֹן בְּהוֹן עַד דִּיהוֹבְדוּן מַה דְּמִשְׁתּוֹתְרִין וּמַה דְּמִיטַמְרִין מִן קֳדָמֵיכוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  הצרעה. מין שרץ העוף, שהיתה זורקת בהם מרה ומסרסתן ומסמאה את עיניהם, בכל מקום שהיו נסתרים שם (סוטה לו.): (רש"י)

 אבן עזרא  הצרעה. חולי בגוף מגזרת צרעת: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  את הצרעה. בגימ' שתים היו: עד אבד. חסר וי''ו ועולה ז' שיאבד הז' עממין: מפניך. פ''א כפולא לומר מפניך ומפני שלוחך: (בעל הטורים)


{כא}  לֹא תַעֲרֹץ מִפְּנֵיהֶם כִּי יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ בְּקִרְבֶּךָ אֵל גָּדוֹל וְנוֹרָא:

 אונקלוס  לָא תִתְּבַר מִקֳדָמֵיהוֹן אֲרֵי יְיָ אֱלָהָךְ שְׁכִנְתֵּהּ בֵּינָךְ אֱלָהָא רַבָּא וּדְחִילָא: (אונקלוס)

 יונתן  לָא תִתְבְּרוּן מִן קֳדָמֵיהוֹן אֲרוּם שְׁכִינַת יְיָ אֱלָהָכוֹן בֵּינֵיכוֹן אֱלָהָא רַבָּא וּדְחִילָא: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  לא תערוץ מפניהם. רק תערוץ מהשם שהוא אל גדול ונורא. אמר הגאון כי פן תרבה עליך סי' לזמן שינצחום ואין צורך וכבר פירשתיו: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  אל גדול ונורא. ולא אמר גבור אלא הזכיר גדול כנגד אברהם דכתיב ביה האדם הגדול. ונורא כנגד יעקב דכתיב ביה מה נורא המקום הזה. והזכיר אלו שמצינו שנלחמו אברהם עם המלכים ויעקב כנגד לבן ועשו אבל לא מצינו ביצחק שנלחם: (בעל הטורים)


{כב}  וְנָשַׁל יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ אֶת הַגּוֹיִם הָאֵל מִפָּנֶיךָ מְעַט מְעָט לֹא תוּכַל כַּלֹּתָם מַהֵר פֶּן תִּרְבֶּה עָלֶיךָ חַיַּת הַשָּׂדֶה:

 אונקלוס  וִיתָרַךְ יְיָ אֱלָהָךְ יָת עַמְמַיָא הָאִלֵין מִקֳדָמָךְ זְעֵר זְעֵר לָא תִכּוּל לְשֵׁצָיוּתְהוֹן בִּפְרִיעַ דִילְמָא תִסְגֵּי עֲלָךְ חֵיוַת בָּרָא: (אונקלוס)

 יונתן  וְיִגְלֵי יְיָ אֱלָהָכוֹן יַת עַמְמַיָא הָאִלֵּין מִן קֳדָמֵיכוֹן קָלִיל לָא תֵיכוּל לְשֵׁיצֵיוּתְהוֹן בִּפְרִיעַ דִּלְמָא יַסְגֵי עֲלֵיכוֹן חֵיוַת בָּרָא כַּד יֵיתוּן לְמֵיכוֹל גּוּשְׁמֵיהוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  פן תרבה עליך חית השדה. והלא אם עושין רצונו של מקום אין מתיראין מן החיה, שנאמר וחית השדה השלמה לך (איוב ה, כג.), אלא גלוי היה לפניו שעתידין (י) לחטוא: (רש"י)

 שפתי חכמים  (י) לעיל בפרשה משפטים פירשתי למה לא פירש רש"י לעיל טעם זה: (שפתי חכמים)

 הרמב"ן  לא תוכל כלתם מהר. יבטיח שהשם יכריתם כלם וישלח בהם את הצרעה להאביד הנשארים והנסתרים והנה כלם יאבדו אבל אמר שלא יכלה אותם במלחמה ביום אחד ולא שיגרשם מן הארץ בשנה אחת פן תהיה הארץ שממה ורבה עליך חית השדה והוסיף עוד להבטיח שלא יהיו אלה הנשארים רובם אבל השם יהומם מהומה גדולה ורובם יאבדו ביד ישראל וכן אמר (להלן ט ג) הוא ישמידם והוא יכניעם לפניך והורשתם והאבדתם מהר שיאבדו רובם במהרה לא שיכלו עד אשר תפרה ונחלת את הארץ ואמר ונתן מלכיהם בידך והאבדת את שמם עד שלא יהיה להם שם על פני חוץ וכל הנצב בפניהם ישמידו וזה כענין שבא ביהושע (יא כ) כי מאת השם היתה לחזק את לבם לקראת המלחמה את ישראל למען החרימם ולא נשאר להם מלך בארץ כי כל מלכיהם נפלו וכתב רש"י פן תרבה עליך חית השדה והלא אם עושים רצונו אינם מתיראים מן החיה שנאמר (איוב ה כג) וחית השדה השלמה לך אלא גלוי היה לפניו שעתידין לחטוא ודברי רבותינו הם (ספרי) ואף על פי שהפרשה הזאת להבטחה נאמרה כבר הזכרתי (לעיל ד כה) כי משה רבינו במשנה התורה יבטיח ויזהיר וירמוז כי לא תגיע זכותם להכריתם כלם כאחד ושישבית חיה רעה מן הארץ כמובטח להם בפרשת אם בחקתי (ויקרא כו ו) אבל יהיה כאשר אמר שיאבידו את רובם ומלכיהם בתחלה ואחרי כן יאבדו הנשארים (הרמב"ן)


{כג}  וּנְתָנָם יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לְפָנֶיךָ וְהָמָם מְהוּמָה גְדֹלָה עַד הִשָּׁמְדָם:

 אונקלוס  וְיִמְסְרִנוּן יְיָ אֱלָהָךְ קֳדָמָךְ וִישַׁגֵשִׁנוּן שִׁגוּשׁ רַב עַד דְיִשְׁתֵּצוּן: (אונקלוס)

 יונתן  וְיִמְסְרִינוּן יְיָ אֱלָהָכוֹן קֳדָמֵיכוֹן וִיעַרְבִּינוּן עִרְבּוּב רַב עַד דְּיִשְׁתֵּיצוּן: (תרגום יונתן)

 רש"י  והמם. נקוד קמ"ץ כולו, לפי שאין מ"ם אחרונה מן היסוד, והרי הוא כמו והם אותם, אבל והמם גלגל עגלתו (ישעיה כח, כח.), כולו יסוד, לפיכך חציו קמ"ץ וחציו פת"ח, כשאר פעל של שלש אותיות: (רש"י)

 בעל הטורים  והמם. ב' במסורה והמם מהומה גדולה והמם גלגל עגלתו וגומר מלמד שעשה להם כמו למצרים דכתיב בהו ויסר את אופן מרכבותיו: (בעל הטורים)


{כד}  וְנָתַן מַלְכֵיהֶם בְּיָדֶךָ וְהַאֲבַדְתָּ אֶת שְׁמָם מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם לֹא יִתְיַצֵּב אִישׁ בְּפָנֶיךָ עַד הִשְׁמִדְךָ אֹתָם:

 אונקלוס  וְיִמְסַר מַלְכֵיהוֹן בִּידָךְ וְתוֹבַד יָת שִׁמְהוֹן מִתְּחוֹת שְׁמַיָא לָא יִתְעַתַּד אֱנַשׁ קֳדָמָךְ עַד דִתְשֵׁיצֵי יָתְהוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  וְיִמְסוֹר מַלְכֵיהוֹן בְּיֶדְכוֹן וְתוֹבְדוּן יַת שׁוּמְהוֹן מִדּוּכְרָנָא תְּחוֹת כָּל שְׁמַיָא לָא יִתְעַתֵּד אֵינַשׁ קוֹמֵיכוֹן עַד דְּיִתְשֵׁיצֵי יַתְהוֹן: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  השמדך. שם הפעל ואם הוא בחירק יתכן היות כמוהו השאיר לו שריד והעד אותם שהוא הפעול. כסף וזהב שעליהם או ממון תקח לעזבם: (אבן עזרא)

 אור החיים  ונתן מלכיהם בידך. פירוש בחיים חיותם כאומרו (יהושע י') ויוציאו אליו את חמשת המלכים האלה אל יהושע: (אור החיים)


{כה}  פְּסִילֵי אֱלֹהֵיהֶם תִּשְׂרְפוּן בָּאֵשׁ לֹא תַחְמֹד כֶּסֶף וְזָהָב עֲלֵיהֶם וְלָקַחְתָּ לָךְ פֶּן תִּוָּקֵשׁ בּוֹ כִּי תוֹעֲבַת יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ הוּא:

 אונקלוס  צַלְמֵי טַעֲוָתְהוֹן תּוֹקְדוּן בְּנוּרָא לָא תַחְמֵד כַּסְפָּא וְדַהֲבָא דִי עֲלֵיהוֹן וְתִסַב לָךְ דִילְמָא תִּתָּקַל בֵּהּ אֲרֵי מְרָחָקָא דַיְיָ אֱלָהָךְ הוּא: (אונקלוס)

 יונתן  צַלְמֵי טַעֲוַותְהוֹן תּוֹקְדוּן בְּנוּרָא לָא תְחַמְדוּן כַּסְפָּא וְדַהֲבָא דַּעֲלֵיהוֹן וְתִסְבוּן לְכוֹן דִּלְמָא תִתַּקְלוּן בְּהוֹן אֲרוּם מְרָחֵק קֳדָם יְיָ אֱלָהָכוֹן הוּא: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  תוקש. הוי''ו תחת יו''ד יקושתי לך: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  לא תחמד כסף וזהב עליהם. יחסר "אשר" לא תחמוד כסף וזהב אשר עליהם והוא נויי ע"ז צוה תחלה לשרוף ע"ז עצמה שהיא "פסילי אלהיהם" ואסר גם כן הנויין שעליהן והזהיר עוד ולא תביא תועבה אל ביתך והיית חרם כמהו לאסור בהנאה כל עניני ע"ז היא ומשמשיה ותקרובת שלה והנויין (הרמב"ן)

 בעל הטורים  פסילי אלהיהם תשרפון באש. וסמיך כי חרם הוא ולכן דן יהושע את עכן שעבר על החרם בשרפה: (בעל הטורים)

 ספורנו  פן תוקש בו. שלפעמים יקרה שתצליח באותו כסף וזהב שעליהם ותחשוב שהיה זה בכח אותה העבודת גלולים שהיו עליה: (ספורנו)


{כו}  וְלֹא תָבִיא תוֹעֵבָה אֶל בֵּיתֶךָ וְהָיִיתָ חֵרֶם כָּמֹהוּ שַׁקֵּץ תְּשַׁקְּצֶנּוּ וְתַעֵב תְּתַעֲבֶנּוּ כִּי חֵרֶם הוּא: (פ)

 אונקלוס  וְלָא תָעֵל דִמְרָחָק לְבֵיתָךְ וּתְהֵי חֶרְמָא כְּוָתֵהּ שַׁקָצָא תְשַׁקְצִנֵהּ וְרַחָקָא תְּרַחֲקִנֵהּ אֲרֵי חֶרְמָה הוּא: [פ] (אונקלוס)

 יונתן  וְלָא תֵיעֲלוּן רִיחוּקֵי טַעֲוָותָא וְתִשְׁמִישָׁתָא לְבָתֵּיכוֹן דְּלָא תֶהֱווֹן שְׁמִיתִין כְּוַותְהוֹן שִׁיקְצָא תְּשַׁקְצִינוּן הֵיךְ סָאִיב שִׁיקְצָא וְרִיחֲקָא תְּרַחֲקִינוּן מְטוּל דְּשַׁמְתִּין הִינוּן: (תרגום יונתן)

 בעל הטורים  כי חרם הוא. וסמיך ליה כל המצוה לומר שהעובר על החרם כעובר על כל המצות וחרם אותיות רמ''ח שנפרעין מרמ''ח איבריו ואם יחזור בתשובה יהיה רחם וזהו ברוגז רחם תזכור: (בעל הטורים)

 ספורנו  תתעבנו כי חרם הוא. תתעב אותו הכסף והזהב של תועבה. כי חרם הוא שלא בלבד יקרה שלא תצליח בו אבל יחרים את שאר נכסיך: (ספורנו)

דברים פרק-ח

{א}  כָּל הַמִּצְוָה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם תִּשְׁמְרוּן לַעֲשׂוֹת לְמַעַן תִּחְיוּן וּרְבִיתֶם וּבָאתֶם וִירִשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְהֹוָה לַאֲבֹתֵיכֶם:

 אונקלוס  כָּל תַּפְקֶדְתָּא דִי אֲנָא מְפַקְדָךְ יוֹמָא דֵין תִּטְרוּן לְמֶעְבָּד בְּדִיל דְתֵיחוּן וְתִסְגוּן וְתֵיתוּן וְתֵירְתוּן יָת אַרְעָא דִי קַיִים יְיָ לַאֲבָהָתְכוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  כָּל תַּפְקֵידְתָּא דַּאֲנָא מְפַקִּידְכוֹן יוֹמָא דֵין תִּטְרוּן לְמֶעֱבַד מִן בִּגְלַל דְּתֵיחוּן וְתִיסְגוּן וְתֵעֲלוּן וְתֵירְתוּן יַת אַרְעָא דְקַיֵּים יְיָ לְאַבְהַתְכוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  כל המצוה. כפשוטו. (כ) ומדרש אגדה (תנחומא עקב ו.), אם התחלת במצוה גמור אותה, (ל) שאינה נקראת המצוה אלא על שם הגומרה, שנאמר ואת עצמות יוסף אשר העלו בני ישראל ממצרים קברו בשכם (יהושע כד, לב.), והלא משה לבדו נתעסק בהם להעלותם, אלא לפי שלא הספיק לגומרה וגמרוה ישראל, נקראת על שמם: (רש"י)

 שפתי חכמים  (כ) פירוש ששם מצוה הוא שם המין כאלו אמר כל המצות: (ל) פירוש כל מלשון ויכל אלהים ביום השביעי וגומר אי נמי כל מלשון כֻּלָהּ כלומר שיעשה את כולה אם התחיל בה יגמור אותה והמצוה דכתיב בקרא פירוש מצוה אחת היא: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  כל המצוה. הטעם אם רציתם לשמור המצות למען תחיו זכרו את הדרך: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  וטעם כל המצוה. לומר אע"פ שהזהרתי אתכם במשפטים גם כל המצות תשמרון לעשות כי בעשיית כלן תחיון ורביתם בפרי בטן ופרי בהמה ופרי האדמה ככל הנזכר למעלה (הרמב"ן)

 בעל הטורים  לאבותיכם. וסמיך ליה וזכרת את כל הדרך לומר שתזכור דרך שהלכו בו אבותיך ותלך בו גם אתה: (בעל הטורים)

 אור החיים   כל המצוה וגו'. צריך לדעת מה מצוה היא זאת, ועוד הלא כבר אמר עקב תשמעון ושמרתם ועשיתם ומה מקום לחזור לו' כל המצוה, אכן הן האיש משה השכיל בלבות בני אדם כי רוח אחד יתעם כקטן כגדול, והוא סולם להמעיט בעבודת ה' ולצאת מדרך החיים, והוא כי בעשות האדם ממצות ה' ב' או ג' מאשר תבואנה ומה גם אם יחזיקו באחת מכל מצות ה' בתמידות ובזריזות יולד בהם הולדה רעה להתעצל בשאר המצות הבאים לידם, ומה גם אם יהיו בידם כמה וכמה מהמצות שתמלא נפשם בקצת מהמצות, ומה מאוד פשה נגע זה ובפרט בלב ההולכים בתורת ה' להבזות המצות הקלות בראותם שהם לומדי תורה ומקיימים רוב המצות וכו', וזה הוא הסובב יסורי האנשים וימעט כבודם וירבה יגונותם וישפל אדם וישח איש, ואשר לזה בא נביא ה' בתוכחותיו ואמר כל המצוה יחם לכללות התורה למצוה אחת וצוה על כולה לבל יטעה בשגיון הנזכר:

ונתן טעם שאין עליו תשובה ואמר למען תחיון ובאתם וגו', נתכוון במאמר תחיון על דרך אומרם ז''ל (זוהר ח''א ק''ע:) כי באדם יש רמ''ח אברים ושס''ה גידים וכנגדם בא דבר ה' לשמור שס''ה מצות לא תעשה ורמ''ח מצות עשה, והנה ישער אדם בבא על אבר או גיד א' איזה מיחוש או מכאוב ויצעק לבו באוי ואבוי ממכאובו האם יקבל מענה לצעקו באמור לו הלא לך רמ''ח אברים ומהם רמ''ז שלמים ואם חלק מרמ''ח יחלה אין ראוי לקבול על זה, וזה דמיון שמירת המצות שהם מיוחדים כנגד האברים והגידים וכשאדם עובר ומבטל אחת מהנה יפעיל הכאב בשכנגדו באברים ובגידים, וכשם שאין תשובת בריאות רמ''ז מועלת להעביר הרגש כאב האבר תשלום רמ''ח כמו כן לא ישלימו רמ''ז מצות עשה לחסרון הא' תשלום רמ''ח, וכמו כן לא ישלים שמירת שס''ד מצות לא תעשה לביטול א' תשלום שס''ה, והוא מאמר כל המצוה פירוש בכללותיה שלא יחסר כל שבידך לעשות תשמרון לעשות פירוש בין מל''ת בין מ''ע, והטעם למען תחיון זה תלוי בזה וכשאתה מחסר אחת מכל המצות אתה מחסר כנגדו חיות אבר אחד, ואם תאמר ישתנה המשל לנמשל שהמשל שהוא הרגש אבר אחד לפי שהוא מכאיב לכל אחדות הגוף מה שאין כן המצות, לזה בא מאמר הנביא בלשון זה כל המצוה פירוש שגם מצות התורה לאחת יחשבו הגם שרבים במנין, יסוד אחד ובנין אחד להם, ומעתה הם שוים ממש לדמיון הרמוז, ואומרו ורביתם פירוש שבאמצעות זה לא יהיה להם מונע מהטובות ויחיו וירבו, ואומרו ובאתם כאן העירם הערה גדולה כי מי לנו גדול במצות ובעבודת ה' כמשה נאמן הקב''ה וצא ולמד שבאחת עלתה לו ביאת הארץ ונמנע מבא שמה אפילו אחר מיתה, וזה לך האות שצריך לשמור ולעשות כל המצוה בשלימות, וחוץ מדרכנו נתכוון במאמר תשמרון לעשות לומר שצריך שיהיה האדם יושב ומצפה מתי תבא לידו המצוה לעשותה:

עוד יתבאר על פי דבריהם ז''ל שאמרו (מוע''ק כ''ח.) בני חיי ומזוני לאו בזכותא תליא מלתא אלא במזלא ע''כ, ובא מאמר משה כאן להם בדבר חידוש שאם ישראל יתעצמו לשמור ולעשות כל המצות בכללות יובטחו משלשתם יחד, והוא אומרו כל המצוה וגו' למען תחיון הרי חיים, ורביתם הרי בנים, ובאתם וירשתם וגו' הרי מזוני ארץ ומלואה ובתים מלאים כל טוב וגו', ומעתה כל המתעצם בשלימות התורה והמצות מובטח בבני ובחיי ומזוני, וזה לך האות אברהם שהמזל היה מגיד עליו שלא יהיה לו בנים ולצד שהתעצם בשלימות בעבודת ה' נשתנה המזל והיו לו בנים: (אור החיים)

 ספורנו  כל המצוה אשר אנכי מצוך היום תשמרון לעשות. הנה המכוון אצל ההמון הוא השגת הצלחות זמניות הנכללות בג' מיני' והם אורך ימים והבנים והממון והנה בקיום המצות תשיגו את כלם לפיכך תשמרו לעשותם: למען תחיון. כי אמנם האל ית' כשצוה כיון שבקיום מצותיו תשיגו אורך ימים אפילו בחיי שעה: ורביתם. שתשיגו רבוי הבנים: ובאתם וירשתם. ושתשיגו עושר וכבוד בירושת הארץ: (ספורנו)

 כלי יקר  כל המצוה אשר אנכי מצוך וגו'. התחיל בלשון יחיד וסיים בלשון רבים תשמרון לעשות למען תחיון ורביתם, לפי שצדיק יסוד עולם ואפילו יחיד שעשה מצוה אחת אשרי לו שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף זכות כו', וכן יחיד שעשה תשובה מוחלין לו ולכל העולם כולו, לכך אמר אשר אנכי מצוך ליחיד תשמרון לעשות למען תחיון כי שמירת היחיד דומה כאלו רבים שמרו המצות ויגיע התועלת לכולם ונקט המצוה בלשון יחיד לומר לך שאפילו שמירת מצוה אחת כתקונה גורמת למען תחיון כדעת ר"י בסנהדרין (קיא.) שדרש פסוק ופערה פיה לבלי חק (ישעיה ה.יד) למי שלא שמר אפילו חק אחד הא אם שמר אפילו רק חק אחד ניצול מגיהנם לפי שהמצוה גוררת מצוה כמבואר בפר' שלח לך (טו.לח).

ומ"ש למען ענותך לנסותך לדעת את אשר בלבבך וגו' הוא לשון הרמת נס מלשון נסה עלינו אור פניך ה' (תהלים ד.ז) כאלו הושם לבבך על נס גבוה והושיבו בפתח עינים שהכל צופות בו, כך רצה לדעת את אשר בלבבך לכל גויי הארץ כי לדעת מלשון למען דעת כל עמי הארץ ורצה להודיעם בין התשמור מצותיו או לא. כי ממ"נ אם תשמור מצותיו ויתן ה' לך הצלחה ביתר שאת על כל העמים יהיה להם מקום ללון ולומר למה לא עשה כן לכל גוי ישמעאל ועשו יוצאי ירך אברהם, ישיב להם הקב"ה כי מי גוי אשר יעמוד בנסיון כמוהם כי הלכו אחרי ה' בארץ לא זרועה, וכן להפך אם ח"ו יהיו חוטאים וישלח ה' בהם את המארה יאמרו כל הגוים על מה עשה ה' ככה לארץ הזאת, וישיב להם לפי שלא היו שלמים עם ה' וזהו שנאמר לנסותך. וכן והאלהים נסה את אברהם מבואר בדרך זה, והעד ע"ז מ"ש כאן התשמור מצותיו אם לא משמע שהנסיון הוא להראות לכל העמים את אשר בלבבו אם ישמור מצותיו או לא. (כלי יקר)

 דעת זקנים  כל המצוה. אם התחלת במצוה גמור אותה כלה וכן אז"ל המתחיל במצוה אומרים לו מרוק פי' גמור וכל המתחיל במצוה ואחר גומרה נקראת על שם גומרה מנא לן ממשה שהתחיל במצות ארונו של יוסף שנאמר ויקח משה את עצמות יוסף ולא גמרה שלא הכניסן לארץ אלא ישראל הכניסוהו לפיכך נקראת על שמם שנא' ואת עצמות יוסף אשר העלו בני ישראל ממצרים קברו בשכם ולא כתיב אשר העלה משה. ועוד אמר ר' ינאי כל מי שהתחיל במצוה ואינו גומרה קובר אשתו ובניו מנא לן מיהודה שנאמר מה בצע כי נהרוג את אחינו ישבו לפרוס על הפת ולברך ברכת המוציא אמר להם אנו הורגין את אחינו ומברכין ובוצע ברך נאץ ה' אלא לכו ונמכרנו לישמעאלים וכתיב וישמעו אחיו ולא גמר המצוה להצילו לגמרי לכך כתיב ותמת בת שוע אשת יהודה וער ואונן בניו לכך כשיתחיל אדם במצוה יגמור את כלה לכך כתיב כל המצוה: (דעת זקנים)


{ב}  וְזָכַרְתָּ אֶת כָּל הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הוֹלִיכְךָ יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ זֶה אַרְבָּעִים שָׁנָה בַּמִּדְבָּר לְמַעַן עַנֹּתְךָ לְנַסֹּתְךָ לָדַעַת אֶת אֲשֶׁר בִּלְבָבְךָ הֲתִשְׁמֹר (מצותו) מִצְוֹתָיו אִם לֹא:

 אונקלוס  וְתִדְכַּר יָת כָּל אָרְחָא דִי דַבְּרָךְ יְיָ אֱלָהָךְ דְנַן אַרְבְּעִין שְׁנִין בְּמַדְבְּרָא בְּדִיל לְעַנָיוּתָךְ לְנַסָיוּתָךְ לְמִדַע יָת דִי בְלִבָּךְ הֲתִטַר פִּקוּדוֹהִי אִם לָא: (אונקלוס)

 יונתן  וְתֶהֱווֹן דְּכִירִין יַת כָּל אָרְחָא דְדַבַּרְכוֹן יְיָ אֱלָהָכוֹן דְּנַן אַרְבְּעִין שְׁנִין בְּמַדְבְּרָא מִן בִּגְלַל לְסַגִּיפְכוֹן וּמִן בִּגְלַל לְנַסְיוּכוֹן לְמִנְדוֹעַ הֲנַטְרוּן אַתּוּן פִּקּוּדוֹי אִין לָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  התשמור מצותיו. שלא תנסהו ולא (מ) תהרהר אחריו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (מ) דק"ל וכי בשביל שעינה אותם ישמרו מצות ומפרש דהכי פירושו דלכך עינה אותם לדעת וגומר התשמור מצותיו כלומר שלא תנסו וכו' והוי כאלו אמר לדעת התהרהר אחריו אחר שיענה אותך ותאמר מה לי ולמצותיו: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  למען ענותך לנסותך לדעת. פירשתיו: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  וזכרת את כל הדרך וגו'. יאמר כי תוכל לדעת שיש בעשיית המצות טובה שלמה ולא יהיה צדיק נעזב ומבקש לחם כי השם מפרנס אותך במדבר במעשה נס גדול בעבור לכתך אחר מצותיו וכבר פירשתיו בפרשת המן (שמות טז ד) טעם למען ענותך לנסותך לדעת את אשר בלבבך התשמר מצותיו אם לא כי היה נסיון גדול להם שלא ידעו עצה לנפשם ויכנסו במדבר הגדול לא מקום לחם ואין בידם כלום מן המן אבל ירד דבר יום ביומו וחם השמש ונמס וירעבו אליו מאד וכל זה עשו לשמור מצות השם ללכת כאשר יצוה והשם היה יכול להוליכם בדרך הערים אשר סביבותיהם אבל הביאם בנסיון הזה כי ממנו יודע שישמרו מצותיו לעולם (הרמב"ן)

 ספורנו  וזכרת את כל הדרך. שנתן לך לחם לאכול ובגד ללבוש שלא בדרך טבע: לנסותך. אם תעשה רצונו בהשיגך לחם ושמלה שלא בצער: לדעת את אשר בלבבך. שיהי' מה שבלבך יוצא לפועל כדי שידע כל מלאך שבדין תהיה מעלתך יותר מן מלאכי השרת ותהי' עליך ידיעתי הפועלת לטוב כראוי לנמצא בפועל: (ספורנו)

 דעת זקנים  וזכרת את כל הדרך. אדלעיל קאי כלו' אם יאמר לך לבך לחמוד כסף וזהב בטח בהקב"ה וזכור כל הדרך אשר הוליכך ולא הוצרכת לכסף וזהב: (דעת זקנים)


{ג}  וַיְעַנְּךָ וַיַּרְעִבֶךָ וַיַּאֲכִלְךָ אֶת הַמָּן אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתָּ וְלֹא יָדְעוּן אֲבֹתֶיךָ לְמַעַן הוֹדִיעֲךָ כִּי לֹא עַל הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם כִּי עַל כָּל מוֹצָא פִי יְהֹוָה יִחְיֶה הָאָדָם:

 אונקלוס  וְעַנְיָךְ וְאַכְפָּנָךְ וְאוֹכָלָךְ יָת מַנָא דִי לָא יְדַעְתְּ וְלָא יָדְעוּן אֲבָהָתָיךְ בְּדִיל לְאוֹדָעוּתָךְ אֲרֵי לָא עַל לַחְמָא בִלְחוֹדוֹהִי מִתְקַיַם אֱנָשָׁא אֲרֵי עַל כָּל אַפָּקוּת מֵימְרָא דַיְיָ יִתְקַיַם אֱנָשָׁא: (אונקלוס)

 יונתן  וְעַנְיָךְ וְאַכְפִינָךְ וְאוֹכְלָךְ יַת מַנָּא דְּלָא יְדַעְתּוּן וְלָא יָדְעוּן אַבְהָתָךְ מִן בִּגְלַל לְהוֹדָעוּתָךְ אֲרוּם לָא עַל לַחֲמָא בִּלְחוֹדוֹי חַיֵּי בַּר נְשָׁא אֲרוּם עַל כָּל מַה דְּאִתְבְּרֵי עַל מֵימְרָא דַיְיָ חַיֵּי בַּר נְשָׁא: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  ויענך. בדרך: וירעיבך. קודם בא המן או במן בעצמו בעבור שהיה קל על לבם וזה לא יתכן ויתכן מתאוות אחרות: ידעון. בנו''ן וכן צקון לחש גם ויחנון בעבר ארנון: הודיעך. שם הפעל: הלחם. שאדם תדיר בו: מוצא פי ה'. כמו מה שגזר כמו הדבר יצא מפי המלך והטעם כי על הלחם לבדו לא יחיה האדם רק הכח או עם הכח הבא מהעליונים במצות השם וזה פי' מוצא פי ה' והעד שלא אכלתם לחם וחייתם: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  וטעם אשר לא ידעת ולא ידעון אבתיך. כי לא ידעת במן שתוכלו לחיות בו ימים רבים ולא הגיע אליכם כן בקבלה מאבותיכם או יאמר כי עשה עמכם החסד הגדול הזה אשר אבותיכם הקדושים לא הגיעו אליו כי אף על פי שהלכו אחריו ככל אשר צוה אותם לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך (בראשית יב א) לא הגיע מעלתם שיפרנסם בדגן שמים כאשר עשה לך וכן אמרו במדרש במדבר סיני רבה (א ב) בזכות משה הייתם אוכלים המן מה שלא ראו אבותיך הקדושים שנאמר ולא ידעון אבותיך ופירש כי עשה זה להודיעם כי הוא המחיה האדם בכל אשר יגזור א"כ שמור מצותיו וחיה ויתכן לפרש כי ויענך וירעיבך ויאכילך את המן ענינים שונים יאמר כי ענה אותך בלכתך במדבר ארבעים שנה כענין ענה בדרך כחי (תהלים קב כד) וירעיבך מתחלה כמו שאמרו (שמות טז ג) להמית את הקהל הזה ברעב ואחרי כן האכילך את המן להודיעך כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם וכן המאכילך מן במדבר אשר לא ידעון אבותיך (פסוק טז) וספר הנס שעשה להם ו"למען ענותך" שב אל המוליכך במדבר הגדול והנורא וגו' וצמאון וגו' (פסוק טו) אבל מה שאמר בפרשת המן (שמות טז ד) למען אנסנו הילך בתורתי אם לא שאתן לכם צרכיהם ושאלתם אביא להם ואראה אם ישמעו אלי ברבות הטובה וזה עולה בדרך הפשט אבל הענין הראשון הוא אמת ונכון (הרמב"ן)

 בעל הטורים  ויאכילך את המן למען הודיעך. מלמד שבאכילת המן ניתן להם דעה וכן בעזרא הוא אומר (ע''ש וצ''ע) ומנך נתת להם להשכילם וזהו לא ניתנה תורה אלא לאוכלי המן: על ה. לחם. ב' דין ואידך והקרבתם על הלחם שבזכות הקרבנות העולם ניזון: יחיה האדם. וסמיך ליה שמלתך לא בלת' רמז למה שאמרו שעומדים בלבושיהם ק''ו מחטה וזהו כשיחי' האדם שמלתך לא סלתה: (בעל הטורים)

 אור החיים  ויענך וירעיבך וגו'. צריך לדעת מה קשרן של דברים של ויענך וגו' עם ויאכילך וגו', ולפי משמעות הדברים גנאי המן יגיד שאכילת המן היתה לצד הרעבון, וזה אינו שמצינו שהתורה הרבה בשבחי המן כאמור (במדבר י''א ז') והמן וגו' ואמרו רבותינו ז''ל (ספרי שם) שכל הכתוב בשבחו מדבר, גם הוא מזון המלאכים (יומא ע''ה:) כאומרו לחם אבירים אכל איש, ונראה שגם כאן שבח המן יגיד, כי המאכלים ישנם בב' סוגים, יש מאכל ששוה לכל בין בריא בין חולה לצד היותו נקי מהעיפוש וכלו נבלע באברים וקל להתעכל ומבריא האדם, ויש מאכל שאינו ראוי אלא לבריא אבל לחולה יזיקנו ויאבדהו, לזה אמר הכתוב בענין המן ויענך וירעיבך ויאכלך וגו' פירוש ויענך ענוי הדרך, וירעיבך עינוי חסרון המזון, והנה ידוע הוא שהמתענה בדרך יאפסו כוחותיו כח המבשל וכח העיכול וכשאדם אוכל מאכל קשה קצת להתעכל יזיקנו עד מאוד, גם כשירעב האדם ויאכל כדי שביעה יביאנו לידי חולי, ועינינו רואות כי יום שמתענה האדם לעת האוכל לא יוכל אכול ככל אות נפשו, ואמר ויאכלך את המן הרי שבח המאכל שהוא דבר הראוי אפילו למעונה ולרעב מלבד טעם הנרגש שהיה כצפיחית בדבש: (אור החיים)

 דעת זקנים  ויענך. בדרך. כד"א ענה בדרך כחי קצר ימי. וירעיבך שלא נתן לך מזון אלא דבר יום ביומו וזהו רעבון כמו שאחז"ל אינו דומה מי שיש לו פת בסלו למי שאין לו: למען הודיעך כי לא על הלחם לבדו. ולא תשים בטחונך על הלחם ועל המזונות כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם על כל מצותיו וחקיו שיצאו מפיו יחיה האדם והם יתנו לך חיים בעולם הזה ולעולם הבא: (דעת זקנים)


{ד}  שִׂמְלָתְךָ לֹא בָלְתָה מֵעָלֶיךָ וְרַגְלְךָ לֹא בָצֵקָה זֶה אַרְבָּעִים שָׁנָה:

 אונקלוס  כְּסוּתָךְ לָא אִבְלִיאַת מִנָךְ וּמְסָנָךְ לָא יְחֵפוּ דְנַן אַרְבְּעִין שְׁנִין: (אונקלוס)

 יונתן  כְּסוּתְכוֹן לָא בְּלַת מֵעִילַוֵי גּוּשְׁמֵיכוֹן וְרִגְלֵיכוֹן לָא הֲלִיכַן מְיַיחְפִּין דְּנָן אַרְבְּעִין שְׁנִין: (תרגום יונתן)

 רש"י  שמלתך לא בלתה. ענני כבוד היו שפין בכסותם ומגהצים אותם כמין כלים מגוהצים, ואף קטניהם כמו שהיו גדלים (נ) היה גדל לבושן עמהם, כלבוש הזה של חומט שגדל עמו: לא בצקה. לא נפחה כבצק, כדרך הולכי יחף (ס) שרגליהם נפוחות: (רש"י)

 שפתי חכמים  (נ) רצ"ל מה חידוש היה בזה שאם מניחים הבגדים בקופסא שלא היו בלין ומפרש דאף על פי שהיו הבגדים עליהם כל מ' שנה לא היו בלין והטעם משום דענני כבוד וכו' וזהו דכתיב מעליך ר"ל אף על פי שהיו הבגדים עליהם: (ס) ואם תאמר והא בפרשת כי תבא כתיב ונעלך לא בלתה מעל רגלך שמע מיניה שהיו להם מנעלים ויש לומר דהתם קאי איוצאי מצרים שהיו להם מנעלים אותם מנעלים לא בלו מעל רגליהם ומה שפירש כאן היינו אותן שנולדו במדבר שלא היו להם מנעלים. והרא"ם פירש כדרך הולכי יחף כלומר להודיע באיזה מין נפיחה קמיירי לא שהיו יחפי רגל וכו' ואין להקשות לפי פירושו מאי בא להשמיענו פשיטא שלא בצקה כיון שלא הלכו יחף. דיש לומר אין הכי נמי דזה בא הכתוב להשמיענו דלא בלתה מעל רגליהם והכי פירושו רגלך לא בצקה כדרך כל הולכי יחף לפי שלא באתם לכלל זה משום דנעלך לא בלתה מעל רגליך: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  שמלתך. יש אומרי' דרך אות ואחרים אומרים כי הוציאו מלבושים רבים ממצרים ויתכן שאין בתולדת המן להוליד זיעה: לא בצקה. מגזרת ויאפו את הבצק כי מנהג רגל האורח שהלך רגלי דרך רב שינפחו רגליו ויתכן שנתן להם השם כח או הוליכם אט: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  שמלתך לא בלתה מעליך. ענני כבוד היו שפין בכסותן ומגהצים אותם כמו כלים המגוהצים וכן קטניהם כשהיו גדלין גדל לבושן עמהם לשון רש"י ודברי אגדה (מדרש תהלים כג) אבל ר"א כתב ואחרים אמרו כי הוציאו מלבושים רבים ויתכן שאין בתולדת המן להוליד זיעה וכן אמר ורגלך לא בצקה שנתן להם כח או הוליכם לאט ואין דבריו נכונים כי משה יזכיר להם זה לאמר כי בעשיית המצוה יהיה להם מזון וכסות ויחליפו כח כאשר חיו במן ארבעים שנה והיו להם השמלות וארח ברגלם לא יבא והכל ממעשה הנס כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם ויתפרנס ואם תכסה את הקורה בשמלה חדשה בארבעים שנה תבלה אע"פ שאין בה זיעה אף כי אנוש רמה (הרמב"ן)

 בעל הטורים  ארבעים שנה. וסמיך ליה וידעת עם לבבך רמז עד מ' שנה לא קם אינש אדעתא דרביה וכן בן ארבעים לבינה. ולבבו יבין לבבו עולה מ''ם וכן ג''כ הלב באמצע הגוף כמו מ''ם שהוא באמצע הא''ב: (בעל הטורים)

 כלי יקר  שמלתך לא בלתה מעליך וגו'. עליך לא נאמר אלא מעליך, י"א שקאי על הזיעה המצוי בהולכי דרכים והזיעה מבלה את הבגדים לכך נאמר מעליך מן הדבר אשר עליך וע"כ סמך להם ורגלך לא בצקה כי הדרך סיבה לשניהם. ורש"י פירש שענני כבוד היו שפים בכסותם ובלי ספק שבמקום שהיו שם ענני כבוד אשר כבוד ה' בתוכם נדחו כל המזיקים כי אינן מצויין במחיצת השכינה ע"כ אמר שלא קבלו נזק בבגדים ורגליהם על דרך שאמרו רז"ל מסכת ברכות (ו.) הני מאני דרבנן דבלו מחופיא דידהו הני כרעי דמנקפן מנייהו. (כלי יקר)


{ה}  וְיָדַעְתָּ עִם לְבָבֶךָ כִּי כַּאֲשֶׁר יְיַסֵּר אִישׁ אֶת בְּנוֹ יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ מְיַסְּרֶךָּ:

 אונקלוס  וְתִדַע עִם לִבָּךְ אֲרֵי כְּמָא דִי מְאַלֵף גַבְרָא יָת בְּרֵהּ יְיָ אֱלָהָךְ מְאַלֵף לָךְ: (אונקלוס)

 יונתן  וְתִנְדְּעוּן עִם רַעֲיוֹנֵי לִבְכוֹן אֲרוּם הֵיכְמָא דִּמְסַקֵּר גְּבַר יַת בְּרֵיהּ יְיָ אֱלָהָךְ מַסְקֵר יַתְכוֹן: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  וידעת עם לבבך. שידע באמונת לבו שהוא העיקר ובעבור שתשמע אל האלוה המיסר אותך ואם הרעיבך ליסרך ויענך בדרך בצמא שכרך שיביאך אל הארץ הטובה: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  כי כאשר ייסר איש את בנו. שיתן עליו לטובתו עול מוסר כענין שנאמר (משלי יט יח) יסר בנך כי יש תקוה ואל המיתו אל תשא נפשך כן ה' אלהיך מיסרך מתחלה בענוי המדבר ונסיון המן שתערב לנפשך טובת הארץ ופירותיה על כן אמר אחריו (פסוק ז) כי ה' אלהיך מביאך אל ארץ טובה (הרמב"ן)

 בעל הטורים  מיסרך. תגין על המ''ם לומר שהנשמה נוצרה במ' יום והתורה נתנה במ' יום ואם לא תשמור התורה שנתנה למ' יום מיסרך ונוטל ממך נשמתך שנוצרה במ' יום: (בעל הטורים)

 אור החיים  וידעת עם לבבך וגו'. כונת הכתוב הוא שישער האדם עם לבו שאין טבע אדם להוכיח וליסר אלא לבנו כי עליו יקפיד בראותו עשות רע מה שאין כן ירגיש לבו בראות בן חבירו עשות רשע, וזה מטבע המוטבע באנוש להרגיש על בנו בעשותו דבר אשר לא יעשה ויקללנו ויכנו מה שלא יעשה כן למי שאינו מקפיד עליו, כמו כן ה' אלהיך מיסרך, פירוש שהגם שהאומות עושים רשע ותועבות לא יקפיד עליהם כמו שמקפיד עליך להיותו אלהיך שנתייחד שם אלהותו עליך ולזה מיסרך על כל דבר אשר לא טוב עשות: (אור החיים)

 ספורנו  מיסרך. נותן לך במצותיו מוסר נאות אל השלמות המכוון מאתו: (ספורנו)


{ו}  וְשָׁמַרְתָּ אֶת מִצְוֹת יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לָלֶכֶת בִּדְרָכָיו וּלְיִרְאָה אֹתוֹ:

 אונקלוס  וְתִטַר יָת פִּקוּדַיָא דַיְיָ אֱלָהָךְ לִמְהַךְ בְּאָרְחַן דְתַקְנָן קֳדָמוֹהִי וּלְמִדְחַל יָתֵהּ: (אונקלוס)

 יונתן  וְתִנְטְרוּן יַת פִּקּוּדַיָא דַיְיָ אֱלָהָכוֹן לִמְהַךְ בְּאָרְחָן דְּתַקְנָן קֳדָמוֹי וּלְמִדְחַל יָתֵיהּ: (תרגום יונתן)

 בעל הטורים  ללכת בדרכיו. בגי' ללמוד תורה. וליראה אותו. למה כי ה' אלהיך מביאך אל ארץ טובה ולא תהיה כפוי טובה: (בעל הטורים)


{ז}  כִּי יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ מְבִיאֲךָ אֶל אֶרֶץ טוֹבָה אֶרֶץ נַחֲלֵי מָיִם עֲיָנֹת וּתְהֹמֹת יֹצְאִים בַּבִּקְעָה וּבָהָר:

 אונקלוס  אֲרֵי יְיָ אֱלָהָךְ מַעֲלָךְ לְאַרְעָא טַבְתָא אַרְעָא נָגְדָא נַחֲלִין דְמַיִין מַבּוּעֵי עֵינַוָן וּתְהוֹמִין נָפְקִין בְּבִקְעָן וּבְטוּרִין: (אונקלוס)

 יונתן  אֲרוּם יְיָ אֱלָהָכוֹן מֵעַל יַתְכוֹן לְאַרְעָא מְשַׁבְּחָא בְּפֵירָהָא אַרְעָא דְנַגְדָא נַחֲלִין דְּמַיָין צְלִילִין מַבּוּעֵי עֵינַוָון חַלְיַין וּתְהוֹמִין דְּלָא מְיַיבְּשִׁין נַפְקִין בְּבִקְעָן וּבְטַוְורִין: (תרגום יונתן)

 הרמב"ן  וטעם ארץ נחלי מים. שהיא כגן רוה לא שישקוה מים ברגל כארץ מצרים כאשר יאמר עוד (להלן יא יא) כי למטר השמים תשתה מים ופירש כי עינות ותהומות יוצאים בבקעה וגם בהר ומשם יזחלו בה נחלים ושיעור הכתוב עינות ועינות תהומות כמו בעזוז עינות תהום (משלי ח כח) מעינות תהום רבה (בראשית ז יא) והענין כי יש מן המעינות שנוזלים מתמצית לחות ההרים מן הגשמים שנבלעים בתוכם או מן האדים העולים להם והם שקרא עיינות כמו אל כל מעיני מים (מלכים א יח ה) למעינו מים (תהלים קיד ח) ויש מהם שיוצאים ממקור התהום והם שקראם "תהומות" כלומר מעינות תהום ואמר כי משניהם בבקעה וגם בהר (הרמב"ן)

 ספורנו  אל ארץ טובה. שנקבצו בה מיני הטובו' שלא יקבצו בגליל זולתו וספר חמשת מיני הטוב ובכל אחד מהם אמר ארץ. הראשון הוא ארץ נחלי מים עינות ותהומות לא מי יאורים ואגמים הרעים. על הפך והמים רעים והארץ משכלת. השני הוא ארץ חטה ושעורה הצריכים למזון. השלישי הוא ארץ זית שמן ודבש שהם מעדני מלך. הרביעי ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם שימצאו בה מעות בזול. כאמרו ותמלא ארצו כסף וזהב ואין קצה לאוצרותיו. כי אמנם יוקר המעות קשה מיוקר הפירות. כאמרם ז''ל (תעניות פ' סדר תעניות) לא שנו אלא על בצורת של פירות אבל על בצורת של מעות מתריעין עליהם מיד. החמישי הוא ארץ אשר אבניה ברזל שבה נמצא רבוי אבנים קשות ובהירות יפות וטובות לבנין: (ספורנו)

 דעת זקנים  ארץ נחלי מים. שבעה פעמים כתיב כאן ארץ כנגד שבעה עממין. שני לוחות כנגד חתן וכלה וכנגד שני שושבינין וכנגד שמים וארץ וכנגד שתי תורות תורה שבכתב ותורה שבעל פה וכנגד שני עולמות העולם הזה והעולם הבא. ואמ"ר חנינא לוחת כתיב חסר ללמדך שהיו שתיהן שוות: (דעת זקנים)


{ח}  אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן אֶרֶץ זֵית שֶׁמֶן וּדְבָשׁ:

 אונקלוס  אַרְעָא חִטִּין וְסַעֲרִין וְגוּפְנִין וּתְאֵנִין וְרִמוֹנִין אַרְעָא דְזֵיתָהָא עָבְדִין מִשְׁחָא וְהִיא עָבְדָא דְבָשׁ: (אונקלוס)

 יונתן  אַרְעָא דְמַרְבַּיָיא חִינְטִין וּשְעוֹרִין וּמְלַבְלְבָא גוּפְנִין דְּמִנְהוֹן נָפִיק חֲמַר חַל וְחָרִיף וּמַרְבַּיָא תֵינִין וְרוּמָנִין אֲרַע דְּמִן זֵיתָהָא עַבְדִין מְשַׁח וּמִן תוּמְרַיָיהָא עַבְדִין דְּבָשׁ: (תרגום יונתן)

 רש"י  זית שמן. זיתים העושים (ע) שמן: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ע) ר"ל דשני מיני זיתים הם ומין אחד אינו עושה שמן לכך צריך למיכתב זית שמן אי נמי לפי דאמרינן שארץ ישראל משובח בשבעה דברים וכשתמנה זית שמן לשני דברים אז תמצא ח' דברים ולכך פירש זיתים העושים שמן ר"ל דבר אחד הוא: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ארץ חטה. הזכיר המולידים הדם. ודבש. פירשתיו: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  ארץ חטה ושעורה. י' תיבות בפסוק לכך צריך ליתן י' אצבעות בפת בשעת ברכה ועוד כנגד י' מצות שנעשו בפת לא תחרוש לא תזרע כלאים לקט שכחה פאה לא תחסום תרומה ומעשר ראשון ושני וחלה: (בעל הטורים)


{ט}  אֶרֶץ אֲשֶׁר לֹא בְמִסְכֵּנֻת תֹּאכַל בָּהּ לֶחֶם לֹא תֶחְסַר כֹּל בָּהּ אֶרֶץ אֲשֶׁר אֲבָנֶיהָ בַרְזֶל וּמֵהֲרָרֶיהָ תַּחְצֹב נְחשֶׁת:

 אונקלוס  אַרְעָא דִי לָא בְעִצוּרִין (נ''א בְמִסְכֵּנוּ) תֵּיכוּל בַּהּ לַחֲמָא לָא תֶחְסַר כָּל מִדַעַם בַּהּ אַרְעָא דִי אַבְנָהָא פַרְזְלָא וּמִטוּרָהָא תִּפְסוּל נְחָשָׁא: (אונקלוס)

 יונתן  אַרְעָא דְלָא בְחוּסְרָנָא תֵיכְלוּן בָּהּ לַחֲמָא לָא תֶחְסַר כָּל מִדַּעַם בָּהּ אַרְעָא דִי חַכִּימָהָא גָזְרִין גְּזֵרַן בְּרִירַן הֵי כְּפַרְזְלָא וְתַלְמִידָהָא שַׁאֲלִין שְׁאִילִין מְסִימָן כִּנְחָשָׁא: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  במסכנות. בדלות ועניות וכן ילד מסכן וחכם: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  וטעם אשר אבניה ברזל. כי במקום אשר תחשוב ששם אבנים שם תמצא ברזל כי מעפרה יוקח ובשרם כי בארץ ישראל מחצב נחשת וברזל שהם צורך גדול ליושבי הארץ ולא תחסר כל בה אבל מוצא הכסף והזהב איננו חסרון בארץ ובתרגום ירושלמי ראיתי דאבנהא ברירן היך פרזלא וכו' ר"ל שהכתוב משבח הארץ שימצאו בה מחצבים מן אבנים גדולות אבנים יקרות אבני גזית לבנות מהם בתים וחומות ומגדלים לא כארץ מצרים וארצות רבות שהם שוכני בתי חומר ונעשים ליושביהם קבריהם (הרמב"ן)

 בעל הטורים  תחסר. ג'. דין ואידך וצפחת השמן לא תחסר ובטן רשעים תחסר אף ע''פ שזה נאמר בא''י הצדיקים בכ''מ לא יחסרו לחם שהרי אליהו הלך לצרפת ושם אמר לה לא תחסר אבל הרשעים בכ''מ תחסר להם: לא תחסר. תגין על הרי''ש לומר שהיא ראש עפרות תבל: (בעל הטורים)

 אור החיים  ארץ אשר לא במסכנות וגו'. פירוש לפי שיש בני אדם שהגם שהם עשירים מתנהגים כמנהג עניים לב' סיבות. א' שחושש שמא יתמוטט ויעני לכן מצמצם לבל יוציא הוצאות מרובות, ב' שלא ישביע עצמו כדי שלא יראה שהוא עשיר, לזה אמר אשר לא במסכנות וגו' שאין מקום בה לב' המיחושים הנזכר, כי ב' המיחושים יהיו מאמצעות זה עשיר וזה עני ומאמצעות ההתמוטטות ושניהם אינם בעיר הלזו, ונתן טעם לזה באומרו לא תחסר כל בה פירוש בשלמא אם העושר בא מזולת הארץ זה משתדל ומעשיר וזה אינו משתדל ומעני אבל כיון שהעושר בארץ היא תלוי והמעשיר מהארץ מעשיר ונתחלקה לכולם בשוה אם כן כולם עשירים, גם אין לחוש להתמוטטות כל עת היותם בארץ כי ממנה עושר ונכסים והוא אומרו כל בה:

והזכיר ב' פרטים שהם ברזל ונחושת שהם ב' דברים הצריכים עקרים לתשמישי אדם, והזכיר אחר זה ואכלת וגו' פירוש לפי שאין שלימות לארץ בהיותה משובחת בפירות אם היא חסרת דברים הצריכין לישוב העיר ותשמישי בני אדם כי יצא השבח להשלים החסר, והלא תמצא כמה עובדי אדמה גנות ופרדסים שיש להם כמה וכמה ומשתכרין הרבה במה שנותנת האדמה כחה בפירות הארץ ובפירות האילן ואף על פי כן עומדים בחוסר כי יוציאו הכל בצרכי תשמישיהם ומלבושיהם, לזה אחר שאמר ארץ חטה וגו' גמר אומר לא תחסר כל בה ואין אתם צריכין להוציא משבח פירות הארץ למקום אחר להביא במקומו דברים הצריכים לתשמיש אדם ותשמיש תשמישיו ובזה ישנם בגדר ואכלת ושבעת: (אור החיים)

 ספורנו  תחצוב נחשת. הוא הברזל הטוב שהוא בהיר ונאות לבנין וכלים: (ספורנו)

 כלי יקר  ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם וגו' רז"ל דרשו (תענית ד.) ארץ אשר אבניה ברזל אל תקרי אבניה אלא בוניה אלו ת"ח שעוסקין בבנינו של עולם והם מחדדים זה את זה כברזל. ומה ראו על ככה לדרוש פסוק זה על לומדי תורה במקום שיש לפרשו כפשוטו. ונראה שקשה להם כי פסוק זה מתחיל בעניני אכילת לחם, ואח"כ אמר ואכלת ושבעת, ואיך נתן ריוח בין הדביקים והפסיק בברזל, אלא ודאי שהכל מדבר מהנהגת לומדי תורה כי כך דרכה של תורה פת במלח תאכל (אבות ו.ד). והביאור הוא שארץ זו לא בעבור מסכנות ודלות תאכל בה לחם כמות שהוא שהרי לא תחסר כל בה, אלא לפי שהיא ארץ אשר אבניה בוניה ברזל מחדדים זה לזה בהלכה וכל כך יהיה להם חשק בתורה עד שלא ידרשו איזו מקומן של זבחים הרוג צאן ושחוט בקר, אלא יסתפקו בלחם לבד. ואל תאמר שבעבור זה יותש כחם אלא עכ"פ יהיו חזקים כברזל כי התורה תוסיף תת כחה להם. ומ"ש אבניה בוניה אין צורך לזה כי מדרך הכתוב לכנות אנשי השם באבנים כמו אבן מאסו הבונים (תהלים קיח.כב) כי אבני נזר מתנוססות (זכריה ט.טז) האבן הראשה (שם ד.ז) וכן רבים. ועליהם אמר ואכלת ושבעת כי הצדיק אוכל לשובע נפשו אם מעט ואם הרבה יאכל וכן מ"ש ומהרריה. היינו מן אנשי השם שנקראו בשם הרים כמו שנאמר (מיכה ו.ב) שמעו הרים את ריב ה' מהם תחצוב נחושת כי נשיכתן נשיכת נחש (אבות ב.טו) והלשון נופל על הלשון.

ובסמוך הזהיר על המותרות ואמר פן תאכל ושבעת. והל"ל פן תאכל ותשבע, אלא שר"ל פן תדרוש אחר המותרות ותאכל אחר שכבר שבעת ובתים טובים תבנה אע"פ שכבר ישבת שיש לך כבר דירה כדי צרכך, ולא תסתפק במוכרחות ותבנה עוד ללא צורך. ועל זה הדרך נוכל לומר שגם בפסוק זה הזכיר האכילה והבתים, שאמר ארץ אשר לא במסכנת תאכל בה לחם, היינו הסיפוק ההכרחי כאכילה כאמור, ארץ אשר אבניה היינו בוניה ברזל כי הבונה כדי צרכו הוא הבנין החזק כברזל אשר מתקיים לעד, לא כן הבונים חרבות למו, כי מבנין המותרים ודאי לחרבה יהיה ושמם מאין יושב כדרך רוב חצרות של שרים שמקויים בהם ושאיה יוכת שער (ישעיה כד.יב).

ד"א מסכנת לשון אוצרות, מלשון ויבן ערי מסכנות לפרעה (שמות א.יא) שלא יצטרכו לעשות אוצרות תבואה בארץ מפני יראת זלעפות רעב, או מלחמה, כי בעשותם רצון האל ית' נכון לבם בטוח בה' שומרם ומצילם.

וי"א לפי שמדרך העני לאכול פת כמות שהוא, אבל העשיר אינו אוכלו בלא לפתן, על כן אמר שלחם של א"י יהיה כל כך נקי וכשלג ילבין שאפילו העשיר יאכלו כמות שהיא בלא לפתן לכך נאמר לא במסכנת תאכל בה לחם.

ומ"ש וברכת את ה' אלהיך על הארץ הטובה. רמז לו"פ ארץ שהזכיר כי הם מקור הברכות כאמרו רז"ל (סוטה לח:) אין נותנים כוס של ברכה כ"א לטוב עין שנאמר (משלי כב.ט) טוב עין הוא יבורך קרי ביה יברך ותוספת וי"ו רמז למקור הברכות כי הנותן פרוטה לעני מתברך בשש ברכות כו' (ב"ב ט:) וחסרון וי"ו של עפרון שהיה רע עין יוכיח, על כן דווקא טוב עין יברך ויבורך בתוספת וי"ו בששה ברכות הנזכרות בו"פ ארץ שהזכיר כאן על כן נאמר וברכת וגו' על הארץ והוא רמז נכון. (כלי יקר)


{י}  וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ עַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן לָךְ:

 אונקלוס  וְתֵיכוּל וְתִשְׂבַּע וּתְבָרַךְ יָת יְיָ אֱלָהָךְ עַל אַרְעָא טַבְתָא דִיהַב לָךְ: (אונקלוס)

 יונתן  וְתֶהֱווֹן זְהִירִין בִּזְמַן דְּאַתּוּן אָכְלִין וּשְבֵעִין הֲווֹן מוֹדִין וּמְבָרְכִין קֳדָם יְיָ אֱלָהָכוֹן עַל כָּל פֵּירֵי אַרְעָא מְשַׁבְּחָא דִיהַב לְכוֹן: (תרגום יונתן)

 הרמב"ן  ואמר ואכלת ושבעת וברכת. כי תזכור עבודת מצרים וענוי המדבר וכאשר תאכל ותשבע בארץ הטובה תברך עליה את השם ורבותינו (ברכות מח) קבלו שזו מצות עשה וטעמו ותברך את ה' אלהיך וכן ועשית מעקה לגגך (להלן כב ח) וכן ועשית פסח לה' אלהיך (להלן טז א) ולקחת מראשית כל פרי האדמה (להלן כו ב) ורבים כן וטעם על הארץ הטובה כמו ועל הארץ הטובה יצוה שתברכהו בכל עת שתשבע על השובע ועל הארץ שנתן לך שינחילנה לך לעולמים ותשבע מטובה והנה חיוב המצוה הזאת בכל מקום (הרמב"ן)

 בעל הטורים  ואכלת ושבעת. וסמיך ליה פן תשכח וגומר שצריך להזכיר יום המיתה בברכת המזון ולכך תקנו הטוב והמטיב על הרוגי ביתר שנתנו לקבורה: ואכלת. וברכת. היינו ברכת המזון וכן נמי צריך לברך לפניו פי' ואכלת ושבעת וברכת כבר שאסור לאדם ליהנות מן העוה''ז בלא ברכה שנאמר לה' הארץ ומלואה אבל לאחר שבירך הוא משלו שנאמר והארץ נתן לבני אדם וזה אמרתי לה' אדני אתה טובתי בל עליך מכיון שהדיתי לה' אין הטובה משלך: ואכלת. בגימטריא זהו בכזית: (בעל הטורים)

 ספורנו  וברכת את ה' אלהיך. למען תזכור כי מאתו היו אלה לך: (ספורנו)


{יא}   שני  הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לְבִלְתִּי שְׁמֹר מִצְוֹתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וְחֻקֹּתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם:

 אונקלוס  אִסְתַּמַר לָךְ דִילְמָא תִתְנְשֵׁי יָת דַחַלְתָּא דַיְיָ אֱלָהָךְ בְּדִיל דְלָא לְמִטַר פִּקּוֹדוֹהִי וְדִינוֹהִי וּקְיָמוֹהִי דִי אֲנָא מְפַקְדָךְ יוֹמָא דֵין: (אונקלוס)

 יונתן  אִסְתַּמְרוּן לְכוֹן דִּילְמָא תִתְנְשׁוּן יַת דַּחַלְתָּא דַיְיָ אֱלָהָכוֹן מִן בִּגְלַל דְּלָא לְמִנְטַר פִּקּוּדוֹי וְדִינוֹי וּקְיָמוֹי דַּאֲנָא מְפַקֵּיד לְכוֹן יוֹמָא דֵין: (תרגום יונתן)


{יב}  פֶּן תֹּאכַל וְשָׂבָעְתָּ וּבָתִּים טֹבִים תִּבְנֶה וְיָשָׁבְתָּ:

 אונקלוס  דִילְמָא תֵיכוּל וְתִשְׂבַּע וּבָתִּין שַׁפִּירִין תִּבְנֵי וְתֵיתֵב: (אונקלוס)

 יונתן  דִּלְמָא תֵּיכְלוּן וְתִשְבְּעִין וּבָתִּין שַׁפִּירִין תִּיבְנוּן וְתֵיתְבוּן: (תרגום יונתן)

 בעל הטורים  ובתים. ד' במס' דין ואידך בתים מלאים כל טוב. וחמדו שדות וגזלו בתים ונשאו. ובתים מאין אדם. אם תשמור מצותיו תמצא בתים מלאים כל טוב ובתים טובים תבנה אבל אם רם לבבך ותגזול שדות ובתים אז ובתים מאין אדם: (בעל הטורים)


{יג}  וּבְקָרְךָ וְצֹאנְךָ יִרְבְּיֻן וְכֶסֶף וְזָהָב יִרְבֶּה לָּךְ וְכֹל אֲשֶׁר לְךָ יִרְבֶּה:

 אונקלוס  וְתוֹרָךְ וְעָנָךְ יִסְגוּן וְכַסְפָּא וְדַהֲבָא יִסְגֵא לָךְ וְכֹל דִי לָךְ יִסְגֵא: (אונקלוס)

 יונתן  וְתוֹרֵיכוֹן וְעָנֵיכוֹן יִסְגוּן וְכַסְפָּא וְדַהֲבָא יִסְגֵי לְכוֹן וְכָל דִּילְכוֹן יִסְגֵי: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  ירבין. היו''ד תחת ה''א ואין זה דעת רבי משה הכהן הספרדי: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  ובקרך וצאנך ירביון וכסף וזהב. סמך כסף וזהב לצאן לומר לך הרוצה שיעשיר יעסוק בבהמה דקה ומ''מ כתיב ירבין חסר וי''ו לומר לך שאם מרעה בשדות אחרים נכסיו מתמוטטין: (בעל הטורים)


{יד}  וְרָם לְבָבֶךָ וְשָׁכַחְתָּ אֶת יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ הַמּוֹצִיאֲךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים:

 אונקלוס  וִירִים לִבָּךְ וְתִנְשֵׁי יָת דַחַלְתָּא דַיְיָ אֱלָהָךְ דִי אַפְּקָךְ מֵאַרְעָא דְמִצְרַיִם מִבֵּית עַבְדוּתָא: (אונקלוס)

 יונתן  וְיִתְרָם לִבְּכוֹן וְתִתְנְשׁוּן יַת דַּחַלְתָּא דַיְיָ אֱלָהָכוֹן דְּאַפֵּיקְכוֹן פְּרִיקִין מֵאַרְעָא דְמִצְרַיִם מִבֵּית שִׁעֲבּוּד עַבְדַיָא: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  ורם לבבך. ותשכח כי עבד היית בשפלות לב ותשכח הענוי והרעב והצמא שהיה לך במדבר ואף על פי כן השם כלכל אותך: (אבן עזרא)


{טו}  הַמּוֹלִיכֲךָ בַּמִּדְבָּר הַגָּדֹל וְהַנּוֹרָא נָחָשׁ שָׂרָף וְעַקְרָב וְצִמָּאוֹן אֲשֶׁר אֵין מָיִם הַמּוֹצִיא לְךָ מַיִם מִצּוּר הַחַלָּמִישׁ:

 אונקלוס  דְדַבְּרָךְ בְּמַדְבְּרָא רַבָּא וּדְחִילָא אֲתַר חֵיוָן קָלָן וְעַקְרַבִּין וּבֵית צַחֲוָנָא אֲתַר דִי לֵית מַיָא דְאַפֵּק לָךְ מַיָא מִטִּנָרָא תַּקִיפָא: (אונקלוס)

 יונתן  דְּדַבְּרָךְ בְּרַחֲמִין בְּמַדְבְּרָא רַבָּא וּדְחֵילָא אֲתַר מָלֵי חֵיוָן קָלִין וְעַקְרַבִּין עַקְצִין וּבֵית צַחְוָונָא אֲתַר דְּלֵית מוֹי דְּאַפֵּיק לָךְ מוֹי מִשָׁמִיר טִנְרָא: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  במדבר. מושך עצמו ואחר עמו וכן הוא במדבר הגדול. שהוא ארוך ורחב: והנורא. שהוא מדבר שרף: החלמיש. הצור התקיף: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  נחש שרף ועקרב וצמאון. בגימ' בכשדים בפרס במקדון ובשעיר: (בעל הטורים)

 ספורנו  מצור החלמיש. שנהפך למים כאמרו ההופכי הצור אגם מים: (ספורנו)


{טז}  הַמַּאֲכִלְךָ מָן בַּמִּדְבָּר אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּן אֲבֹתֶיךָ לְמַעַן עַנֹּתְךָ וּלְמַעַן נַסֹּתֶךָ לְהֵיטִבְךָ בְּאַחֲרִיתֶךָ:

 אונקלוס  דְאוֹכָלָךְ מַנָא בְּמַדְבְּרָא דִי לָא יָדְעוּן אֲבָהָתָךְ בְּדִיל לְעַנָיוּתָךְ וּבְדִיל לְנַסָיוּתָךְ לְאוֹטָבָא לָךְ בְּסוֹפָךְ: (אונקלוס)

 יונתן  דְּאוֹכְלָךְ מַנָא בְּמַדְבְּרָא דְּלָא יַדְעוּן אַבְהָתָךְ מִן בִּגְלַל לְסַגְפוּתָךְ וּמִן בִּגְלַל לְנַסְיוֹתָךְ לְאוֹטָבָא לָךְ בְּסוֹפָךְ: (תרגום יונתן)

 ספורנו  למען ענותך. שתקיים מעוני כדאגת מי שאין לו פת בסלו: ולמען נסותך. אם תעשה רצונו בתתו פרנסתך שלא בצער: להיטיבך. יותר ממלאכי השרת כראוי למנוסה לפניו: (ספורנו)


{יז}  וְאָמַרְתָּ בִּלְבָבֶךָ כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה:

 אונקלוס  וְתֵימַר בְּלִבָּךְ חֵילִי וּתְקֵף יְדִי קְנוֹ לִי יָת נִכְסַיָא הָאִלֵין: (אונקלוס)

 יונתן  הֲווֹ זְהִירִין דְּלָא תֵימְרוּן בְּלִבְּכוֹן חֵילָן וּתְקוֹף יְדָן קָנוּ לָן יַת נִכְסַיָא הָאִילֵין: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  החיל הזה. הממון וכן ועזבו לאחרים חילם. והטעם יגיעם וכחם: (אבן עזרא)


{יח}  וְזָכַרְתָּ אֶת יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל לְמַעַן הָקִים אֶת בְּרִיתוֹ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ כַּיּוֹם הַזֶּה: (פ)

 אונקלוס  וְתִדְכַּר יָת יְיָ אֱלָהָךְ אֲרֵי הוּא יָהֵב לָךְ עֵצָה לְמִקְנֵי נִכְסִין בְּדִיל לְקַיָמָא יָת קְיָמֵהּ דִי קַיִים לְאֲבָהָתָךְ כְּיוֹמָא הָדֵין: [פ] (אונקלוס)

 יונתן  וְתֶהֱווֹן דְּכִירִין יַת יְיָ אֱלָהָכוֹן אֲרוּם הוּא דִּיהַב לְכוֹן מִלְכָּא לְמִקְנֵי נִיכְסִין מִן בִּגְלַל לְקַיָימָא יַת קְיָימֵיהּ דְּקַיֵּים לְאַבְהַתְכוֹן כִּזְמַן יוֹמָא הָדֵין: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  וזכרת. הטעם אם עלה על לבבך לאמר כחי ועוצם ידי זכור הנותן לך כח: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  וזכרת את ה' אלהיך כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל. ידוע כי ישראל גבורים ואנשי חיל למלחמה כי נמשלו לאריות ולזאב יטרף ומלכי כנען במלחמה נצחו אותם על כן אמר אם תחשוב כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה תזכור השם שהוציא אותך ממצרים ולא היה לך שם כח ועצם יד כלל ותזכור עוד כי במדבר אשר אין לאל ידך לחיות שם עשה לך כל צרכך אם כן גם החיל הזה אשר עשית בכחך השם הוא שנתן לך הכח כאשר עשית אותו ואם תשכח את השם יכלה כחך ושארך ותאבד כאשר אבדו הם כי כל עוזבי ה' יכלו וחזר להביא עוד ראיה אחרת שלא תחשוב כחי ועצם ידי וגו' ואמר (ט א) שמע ישראל דבר אמת מפי כי הגוים האלה הם גדולים ועצומים ממך ואיך תנצחם במלחמה ועוד יש להם ערים גדולות ובצורות לרום השמים ואיך תכבוש אותם ועוד ששם עם גדול ורם בני ענקים שאתה ידעת מן המרגלים שראו אותם ואתה שמעת מימים ראשונים שלא יתיצב אדם לפניהם וכשיתברר לך כל זה יש לך לדעת ולהאמין מן היום הזה כי לא תוכל לעבור עליהם כלל עד שתדע בלבבך כי ה' העובר לפניך הוא אש אוכלה והוא ישמידם ויכניעם לא כח ועצם יד שנתן לך אבל יד ה' עשתה זאת בתקיפין שבהם וזה רמז למה שאמר (יהושע י יא) וה' השליך עליהם אבנים גדולות מן השמים וכן אמר שם (פסוק יד) ולא היה כיום ההוא לפניו ואחריו וגו' כי ה' נלחם לישראל והערים הבצורות שהזכיר כאן רמז לחומת יריחו שנפלה לפני הארון וזהו שאמר דוד (תהלים מד ד) כי לא בחרבם ירשו ארץ וזרועם לא הושיעה למו כי ימינך וזרועך ואור פניך כי רציתם ימין השם וזרועו בתקיפים ואור פניו שרצם בהרוגי המלחמה שנתן להם כח עליהם וזהו שאמר הכתוב עוד (עמוס ב ט) ואנכי השמדתי את האמורי מפניהם אשר כגובה ארזים גבהו וחסון הוא כאלונים ואשמיד פריו ממעל ושרשיו מתחת ייחד האמורי שהיה עצום בהם והשם הוא המשמיד אותו (הרמב"ן)

 אור החיים  וזכרת את ה' וגו'. פירוש שצריך לתת לבו על טובתו כי מה' היתה לו, ודבר זה יעירהו תמיד להכיר בוראו והשגחתו עליו, ותחילת תחבולות יצר האדם היא להשכיחו דבר זה ודרך זה יכנס לאבדו, ואולי כי לזה סמך מאמר שאחרי זה והיה אם שכוח תשכח פירוש אם שכוח דבר זה שה' הוא המטיב לך וגו' סופך שתשכח את ה', וסופך ללכת אחרי אלהים אחרים, ולא במחשבה לבד אלא במעשה כאומרו ועבדתם, ולא עבודה שאינה מסויימת באיסור אלא והשתחוית להם שהיא עבודה מסויימת באיסור לכל עבודה זרה שבעולם, כאומרם ז''ל (סנהדרין ס':) המשתחוה למרקוליס חייב הגם שאין עבודתו בכך, הא למדת שהזכירה זו גדר גדול לעבודת ה' ומחסרונה ידיחנו השטן ממדריגה למדריגה למטה ממנה: (אור החיים)


{יט}  וְהָיָה אִם שָׁכֹחַ תִּשְׁכַּח אֶת יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ וְהָלַכְתָּ אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים וַעֲבַדְתָּם וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לָהֶם הַעִדֹתִי בָכֶם הַיּוֹם כִּי אָבֹד תֹּאבֵדוּן:

 אונקלוס  וִיהֵי אִם מִנְשָׁאָה תִנְשֵׁי יָת דַחַלְתָּא דַיְיָ אֱלָהָךְ וּתְהַךְ בָּתַר טַעְוַת עַמְמַיָא וְתִפְלְחִנוּן וְתִסְגוּד לְהוֹן אַסְהֵדִית בְּכוֹן יוֹמָא דֵין אֲרֵי מֵיבַד תֵּיבְדוּן: (אונקלוס)

 יונתן  וִיהֵי אִין מִנְשָׁא תִּינְשָׁא יַת דַּחַלְתָּא דַיְיָ אֱלָהָכוֹן וּתְהָכוּן בָּתַר טַעֲוַות עַמְמַיָא וְתִפְלְחִינוּן וְתִסְגְּדוּן לְהוֹן אַסְהָדִית עֲלֵיכוֹן יוֹמָא דֵין אֲרוּם מֵיבַד תֵּיבְדוּן: (תרגום יונתן)

 אור החיים  (יט כ) אבד תאבדון וגו' כגוים וגו'. צריך לדעת למה כפל לומר אבד תאבדון, עוד למה הוצרך לדמות ולומר כגוים וגו', עוד למה הוצרך לומר לבסוף פעם ב' כן תאבדון ולא סמך למה שאמר בתחילה אבד תאבדון שעליו חוזר מאמר כגוים וגו', אכן יתבאר הכתוב על דרך אומרם ז''ל (ירושלמי חגיגה פ''א ה''ז) שלא חרבה ירושלים אלא על שבטלו בה דברי תורה, והגם שהיו עובדי עבודה זרה אם היה לומדים תורה לא היתה נחרבת כאומרם ז''ל, ומעתה יש מקום להרשיע ולעבוד עבודה זרה ולהערים ללמוד תורה כדי שתגן עליהם לבל יאבדו, לזה בא המאמר כאן כשבא להתרות על עבודת ע''ז שתסובב שיאבדו מן הארץ אמר העדתי וגו' פירוש הריני מתרה בכם כי אבד תאבדון ופירוש בתחלה אבדה אחת תאבדון והוא שתהיו כגוים חסירי התורה שישכחם ה' מהם ויהיו כגוים ואז כגוים אשר ה' מאביד וגו' כן תאבדון זו אבדת עצמם, וכפי זה תיבת כגוים נמשכת למעלה לומר דמיון האבדה שיהיו כגוים ונמשכת למטה לדמיון אבדת הגוים עצמן מן הארץ, ואומרו עקב וגו' פירוש כיון שאין תורה הא למדת שאם יש להם תורה הגם שיהיו עובדי עבודה זרה תורה תעמוד להם, והוא מה שדקדק לומר בקול ה' וכבר העירותך בכמה מקומות שכל מקום שיזכיר קול ידבר על התורה:

עוד ירצה באומרו כגוים וגו', כן תאבדון, כי מלבד אבדתם שאמר למעלה במאמר אבד תאבדון עוד צרה אחרת להם אחר שיאבדו הנשארים בהם יהיו כגוי' אשר וגו' כן יאבדון פירוש שיכרת מהם נבואה ורוה''ק שיאבדו, ועל זאת יחרד לב עם ה' שאין קללה בעולם כזו אוי לדורות שטעמו כום המר הזה מר ממות והוא רחום ישוב ירחמנו כי יתן את רוחו בנו כימי קדם:

עוד יתבאר על זה הדרך כי שלשה מיני פורענות רמז להם כאן, האחד דמיון שאירע להם בחורבן הבית שהרג מהם מה שהרג נבוכדנצר הרשע והגלה הנשארים והוא מאמר אבד תאבדון, ב' דמיון מה שאירע להם בימי מרדכי שבקש המן הרשע להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים והוא מאמר כגוים אשר ה' מאביד פירוש שגזר עליהם (לקמן כ' ט''ז) לא תחיה כל נשמה כמו כן יהיה עונשם, וכמו כן היתה גזירת המן על ישראל לולי זכות מרדכי ואסתר שעמדו ובטלו הגזירה, ולזה כפל לומר כן תאבדון לומר שהוא דבר בפני עצמו, ג' גזירות העדר הנבואה מישראל והוא מאמר עקב לא תשמעון בקול ה', הכוונה על זה הדרך עקב פירוש בסוף המוסרים והתוכחות יהיה לכם זאת שלא תשמעו בקול ה', וכבר כתבתי שאין יסורים מרים ממרירות המות כדבר זה: (אור החיים)

 ספורנו  והיה אם שכח תשכח. וזה יקרה כאשר תיחס הצלחתך אל כחך ולא תברכהו עליה: תאבדון. משני עולמות: (ספורנו)


{כ}  כַּגּוֹיִם אֲשֶׁר יְהֹוָה מַאֲבִיד מִפְּנֵיכֶם כֵּן תֹּאבֵדוּן עֵקֶב לֹא תִשְׁמְעוּן בְּקוֹל יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם: (פ)

 אונקלוס  כְּעַמְמַיָא דִי יְיָ מֹאבִיד מִקֳדָמֵיכוֹן כֵּן תֵּיבְדוּן חֳלַף דְלָא קַבֶּלְתּוּן בְּמֵימְרָא דַיְיָ אֱלָהֲכוֹן: [פ] (אונקלוס)

 יונתן  הֵי כְעַמְמַיָא דַיְיָ מַגְלֵי מִן קֳדָמֵיכוֹן הֵיכְדֵין תֵּיבְדוּן חוֹלַף דְּלָא קַבֵּילְתּוּן לְמֵימְרָא דַּיְיָ אֱלָהָכוֹן: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  עקב. שכר באחרית. לטוב או לרע: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  כגוים. ג' כגוים אשר ה' מאביד אם לא נהיה כגוים ויקטירו שם כגוים מדה כנגד מדה בשביל ויקטירו שם כגוים ואמרו אם לא נהיה כגוים ע''כ כגוים אשר ה' מאביד מפניכם כן תאבדון: (בעל הטורים)

 ספורנו  עקב. וכל זה יקרה כשלא תברך כאשר צוך למעלה: (ספורנו)

דברים פרק-ט

{א}  שְׁמַע יִשְׂרָאֵל אַתָּה עֹבֵר הַיּוֹם אֶת הַיַּרְדֵּן לָבֹא לָרֶשֶׁת גּוֹיִם גְּדֹלִים וַעֲצֻמִים מִמֶּךָּ עָרִים גְּדֹלֹת וּבְצֻרֹת בַּשָּׁמָיִם:

 אונקלוס  שְׁמַע יִשְׂרָאֵל אַתְּ עָבֵר יוֹמָא דֵין יָת יַרְדְנָא לְמֵיעַל לְמֵירַת עַמְמִין רַבְרְבִין וְתַקִיפִין מִנָךְ קִרְוִין רַבְרְבָן וּכְרִיכָן עַד צֵית שְׁמַיָא: (אונקלוס)

 יונתן  שְׁמָעוּ יִשְרָאֵל אַתּוּן עָבְרִין יוֹמָא דֵין יַת יוֹרְדְּנָא לְמֵיעוּל לְמֵירוּת עַמְמִין רַבְרְבִין וְתַקִּיפִין מִנְכוֹן קִרְוִין רַבְרְבִין וּכְרִיכַן עַד צֵית שְׁמַיָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  גדולים ועצומים ממך. אתה עצום, (פ) והם עצומים ממך: (רש"י)

 שפתי חכמים  (פ) דאם לא כן מאי ממך בלרשת גוים גדולים ועצומים סגי: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  אתה עובר היום. בזמן הזה או טעמו חשוב כי אתה עובר היום: (אבן עזרא)

 אור החיים   שמע ישראל אתה עובר וגו'. אומרו שמע ישראל פירוש תנו דעתכם למאמר זה שאני אומר לכם אתה עובר מה רצוני לומר לכם בזה אתה עובר והשכילו כוונתי במאמר זה מה הוא, והוא עליו השלום נתכוון להעירם על מה שאירע אליו שהוא אינו עובר, ולזה אמר אתה לומר ולא אני, והטעם כאומרם ז''ל (מד''ד כאן) וז''ל לפתוח להם פתח שיבקשו עליו רחמים ע''כ, וחש שמא לא יבינו את דבריו והקדים לומר שמע פירוש הבן, ואומר היום נתכוין לומר שההפרש שיש בינם לבינו שהם עוברים והוא אינו עובר הוא דוקא היום אבל בזמן אחר יעבור גם הוא כאומרם ז''ל (זוהר ח''ב ק''כ.) בפסוק כימי צאתך וגו' כי לעתיד משה יכניס את ישראל לארץ ישראל: (אור החיים)


{ב}  עַם גָּדוֹל וָרָם בְּנֵי עֲנָקִים אֲשֶׁר אַתָּה יָדַעְתָּ וְאַתָּה שָׁמַעְתָּ מִי יִתְיַצֵּב לִפְנֵי בְּנֵי עֲנָק:

 אונקלוס  עַם רַב וְתַקִיף בְּנֵי גִבָּרַיָא דִי אַתְּ יְדַעַתְּ וְאַתְּ שְׁמַעְתְּ מָן יִכּוּל לְמֵיקַם קֳדָם בְּנֵי גִבָּרַיָא: (אונקלוס)

 יונתן  עַם חָסִין וְגֵיוְתָן הֵי כְּגִנְבָּרַיָא דְּאַתּוּן יְדַעְתּוּן וְאַתּוּן שְׁמַעְתּוּן מַן יֵיכוּל לְמֵיקָם קֳדָם בְּנוֹי גִבָּרַיָא: (תרגום יונתן)

 אור החיים  עם גדול וגו' אתה ידעת ואתה שמעת. קשה אם ידע מה חשיבות לזכרון השמיעה אחר שידע, עוד למה אמר ב''פ אתה ואתה ולא הספיק לומר אתה ידעת ושמעת. אכן הכוונה היא שמדבר עם ב' כתות, כת גדולה בכמות הם עם בני ישראל, וכת גדולה באיכות הם יהושע וכלב שהם גדולי ישראל ובפרט יהושע שמוכן למלך על ישראל, והתחיל לדבר עם הגדולים שהם יהושע וכלב ואמר אתה ידעת שהם ידעו ידיעה ברורה ברגלם את הארץ, וכנגד המון ישראל אמר ואתה שמעת מפי המגידים, ובזה נתישבו הדקדוקים: (אור החיים)


{ג}  וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם כִּי יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ הוּא הָעֹבֵר לְפָנֶיךָ אֵשׁ אֹכְלָה הוּא יַשְׁמִידֵם וְהוּא יַכְנִיעֵם לְפָנֶיךָ וְהוֹרַשְׁתָּם וְהַאֲבַדְתָּם מַהֵר כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהֹוָה לָךְ:

 אונקלוס  וְתִדַע יוֹמָא דֵין אֲרֵי יְיָ אֱלָהָךְ הוּא דְעֲבַר קֳדָמָךְ מֵימְרֵהּ אֶשָׁא אָכְלָא הוּא יְשֵׁצִנוּן וְהוּא יְתָרֵכִנוּן קֳדָמָךְ וּתְתָרֵכִנוּן וְתוֹבְדִנוּן בִּפְרִיעַ כְּמָא דִי מַלִיל יְיָ לָךְ: (אונקלוס)

 יונתן  וְתִנְדְּעוּן יוֹמָא דֵין אֲרוּם יְיָ אֱלָהָכוֹן שְׁכִינַת יְקָרֵיהּ מְטַיְילָא קֳדָמֵיכוֹן מֵימְרֵיהּ אֵישָׁא אָכְלָא הוּא יְשֵׁצִינוּן וְהוּא יְתָרֵיכִינוּן מִן קֳדָמֵיכוֹן וּתְרָכִינוּן וְתוֹבְדִינוּן בְּסַרְהוֹבַיָא הֵיכְמָא דְמַלֵּיל יְיָ אֱלָהָכוֹן לְכוֹן: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  אש אוכלה. במהירות על כן אמר מהר: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  וטעם הוא ישמידם והוא יכניעם. כמו הוא יכניעם והוא ישמידם "יכניעם" ענין שפלות מן הראית כי נכנע אחאב מלפני (מלכים א כא כט) או אז יכנע לבבם הערל (ויקרא כו מא) וכן כלם והטעם כי היו העמים ההם יראים מאד מישראל ובלב רגז וברוח שפלה ורפיון ידים היו יוצאים אליהם למלחמה כמו שאמר (יהושע ה א) ויהי כשמוע כל מלכי האמרי וגו' וכל מלכי הכנעני וגו' וימס לבבם ולא היה בם עוד רוח מפני בני ישראל ויתכן כי "הוא ישמידם" ירמוז אל גוים גדולים ועצומים ו"יכניעם" אל בני ענקים כי עם כל תקפם וגבהם נכנע לבם יותר משאר העם ולא יצאו למלחמה כלל אבל היו נחבאים בהרים ובערי הבצורות כמו שאמר (שם יא כא) ויבא יהושע בעת ההיא ויכרת את הענקים מן ההר מן חברון מן דביר מן ענב ומכל הר יהודה ומכל הר ישראל עם עריהם החרימם יהושע כלומר בעריהם וכן וילך יהודה אל הכנעני היושב בחברון ויכו את ששי ואת אחימן ואת תלמי (שופטים א י) (הרמב"ן)

 אור החיים  וידעת היום. הוצרך לומר היום, להעירם שלא עד אחר בואם אל הארץ וירשו עם גדול וגו' אז יצדיקו זה אלא מהיום ידעו ויצדיקו דבר זה שהוא העובר וגו': (אור החיים)


{ד}   שלישי  אַל תֹּאמַר בִּלְבָבְךָ בַּהֲדֹף יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ אֹתָם מִלְּפָנֶיךָ לֵאמֹר בְּצִדְקָתִי הֱבִיאַנִי יְהֹוָה לָרֶשֶׁת אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת וּבְרִשְׁעַת הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה יְהֹוָה מוֹרִישָׁם מִפָּנֶיךָ:

 אונקלוס  לָא תֵימַר בְּלִבָּךְ בִּדְיִתְּבַר יְיָ אֱלָהָךְ יָתְהוֹן מִקֳדָמָךְ לְמֵימַר בְּזָכוּתִי אַעֲלַנִי יְיָ לְמֵירַת יָת אַרְעָא הָדָא וּבְחוֹבֵי עַמְמַיָא הָאִלֵין יְיָ מְתָרֶכְהוֹן מֵקֳדָמָךְ: (אונקלוס)

 יונתן  לָא תֵימְרוּן בְּלִבְּכוֹן כַּד יַדְחֵי יְיָ אֱלָהָכוֹן יַתְהוֹן מִן קֳדָמֵיכוֹן לְמֵימָר בִּזְכוּתִי אַעֲלַנִי יְיָ לְמֵירַת יַת אַרְעָא הָדָא וּבְחוֹבֵי עַמְמַיָא הָאִלֵין יְיָ מְתַרְכְהוֹן מִן קֳדָמֵיכוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  אל תאמר בלבבך. צדקתי ורשעת (צ) הגוים גרמו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (צ) רצה לומר דברישא דקרא כתיב אל תאמר בלבבך וגו' בצדקתי הביאני וברשעת הגוים וגומר דמשמע דלא צדקתם ולא רשעת הגוים גרמו לרשת ואחר כך כתיב לא בצדקתך כי אם ברשעת הגוים האלה וגו' לכך פירש דהכי פירושו רישא של קרא אל תאמר בלבבך צדקתי ורשעת הגוים גרמו ר"ל דשניהם גרמו אלא רשעת הגוים לבד גרמה להתגרש ונשאר המקום הפקר לכל וכל הקודם זכה בו ואתם הקודמים זכיתם בו ומה שכתוב מאהבת ה' אתכם ומשמרו את השבועה ולא תפול אהבת ה' אלא על שומרי מצותיו כבר פירש הרמב"ן ששם מדבר עם ישראל בכללן וכאן מוכיח הדור שהיו ממרים את ה': (שפתי חכמים)

 הרמב"ן  אל תאמר בלבבך. אחרי שהזהיר שלא תחשוב כחי ועוצם ידי עשה לי רק שתדע כי הנצוחים במלחמה השם נתן להם הכח ההוא והתקיפים שבהם והערים הבצורות אשר תלכדו השם בכבודו עשה לכם כן בנס מפורסם מאתו חזר והזכיר לא תחשוב כי עשה ה' עמך כל זה בצדקתך כי לא עשה לכם כן רק ברשעת הגוים האלה והנה זה טעם באבדן הגוים ההם ולא נתן להם טעם ברשת ישראל את הארץ על כן חזר ובאר לא בצדקתך שתהיה צדיק במעשה ולא אפילו בלב ישר שהיה לך רק ברשעת הגוים אבדו הם ובעבור שבועת אבותיך ירשת אותה הארץ כי אין החטא שלך יכול לבטל המתנה שנתן לאבותיך כי בשבועה נתנה להם ורש"י כתב אל תאמר בלבבך צדקתי ורשעת הגוים גרמה לי לא בצדקתך ואיננו נכון ויש על השואל לשאול שהרי אמר (לעיל ז ח) כי מאהבת ה' אתכם והנה הם אהובים למעלה והשם לא יאהב רק את הטובים כי רשע ואוהב חמס שנאה נפשו אם כן גם בצדקתם ירשו ארץ והתשובה כי שם ידבר עם ישראל בכללם וכאן יוכיח הדור ההוא שהיו ממרים את ה' מיום היותם במדבר וטעם ולמען הקים את הדבר שאמר ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה ודור רביעי ישובו הנה (בראשית טו טז) (הרמב"ן)

 בעל הטורים  הביאני. ד' במסודה בצדקתי הביאני ה'. במראות אלהים הביאני אל ארץ ישראל. הביאני אל בית היין. הביאני המלך חדריו. זהו שדרשו חז''ל שראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל וזהו במראות אלהים הביאני שכלם היו נביאים וזכו למראה וכן במתן תורה הביאני אל בית היין פי' לפני הר סיני ונתן לי התורה שנדרשת בשבעים פנים הביאני חדריו והראני השמים ושמי השמים: (בעל הטורים)

 אור החיים  אל תאמר וגו'. קשה בשלמא מה שצוה בבל יאמרו בצדקתם מצינו שסתרו בדבריו אלא מאמר וברשעת הרי גם הוא מסכים והולך כאומר בסמוך כי ברשעת וגו' ואם כן למה יצוה להם בבל תאמר. ואולי שחש שיחשבו שלא אסר להם מאמר בצדקתי אלא כשלא יגמרו אומ' וברשעת אבל כשיאמרו גם כן וברשעת וגו' אין איסור הגם שיאמרו בצדקתי, תלמוד לומר אל תאמר בצדקתי הגם שתגמרו אומר וברשעת וגו': (אור החיים)

 ספורנו  אל תאמר בלבבך בהדוף. כשתראה שתנצחם שלא כמנהג העולם ותכיר שהוא פעל אלהי. אל תטעה לומר בצדקתי הביאני לרשת וכדי שאירש הארץ מהרה בזכותי הדף אותם מהרה. וברשעת הגוים האלה ה' מורישם מפניך: והנה הסבה שהוא נלחם בהם היא ברשעתם לא כדי שתירש אתה מהרה: (ספורנו)


{ה}  לֹא בְצִדְקָתְךָ וּבְיֹשֶׁר לְבָבְךָ אַתָּה בָא לָרֶשֶׁת אֶת אַרְצָם כִּי בְּרִשְׁעַת הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ מוֹרִישָׁם מִפָּנֶיךָ וּלְמַעַן הָקִים אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְהֹוָה לַאֲבֹתֶיךָ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב:

 אונקלוס  לָא בְזָכוּתָךְ וּבְקַשִׁיטּוּת לִבָּךְ אַתְּ עָלֵל לְמֵירַת יָת אַרְעֲהוֹן אֲרֵי בְּחוֹבֵי עַמְמַיָא הָאִלֵין יְיָ אֱלָהָךְ מתָרֶכְהוֹן מִקָדָמָךְ וּבְדִיל לַאֲקָמָא יָת פִּתְגָמָא דִי קַיִים יְיָ לַאֲבָהָתָךְ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב: (אונקלוס)

 יונתן  לָא מְטוּל זַכְוַותְכוֹן וּבַתְרִיצוּת לִבְּכוֹן אַתּוּן עַלְלִין לְמֵירוּת יַת אַרְעֲהוֹן אֲרוּם בְּחוֹבֵי עַמְמַיָא הָאִלֵּין יְיָ אֱלָהָכוֹן מְתָרֵךְ יַתְהוֹן מִן קֳדָמֵיכוֹן וּמִן בִּגְלַל לְקַיְימָא יַת פִּתְגָמָא דְקַיֵּים יְיָ לְאַבְהַתְכוֹן לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקב: (תרגום יונתן)

 רש"י  לא בצדקתך וגו' אתה בא לרשת וגו' כי ברשעת הגוים. הרי כי משמש בלשון אלא: (רש"י)

 אור החיים  לא בצדקתך. פירוש לא בצדקתך אתה ראוי לרשת הארץ, אבל על כל פנים דור כשר היו באי הארץ, וכן תמצא שאמר להם ואתם הדבקים בה' אלהיכם וגו', אלא שלא היו שלמים לתת להם הארץ לזכותם אם לא היתה ברית אבות, והגם שברית אבות לא היתה מועלת לרשת הארץ אם היו רשעים ודור המדבר יוכיח, וכמו שכתב הראב''ד בפירוש המשנה בפ''ב דעדיות ששנינו האב זוכה לבן וכו' ובמספר הדורות לפניו והוא הקץ שנאמר קורא הדורות מראש ע''כ, וכתב הראב''ד וז''ל שהוא רואה את הדור שהוא זכאי ומתגלגל עמהם עד אותו דור וכו' כדורו של יהושע וכו' ע''כ, הרי שצריך גם כן דור זכאי אף על פי כן לא היה בזכותם שיעור אשר יזכו בשבילו לרשת את הארץ אם לא היתה ברית אבות, וכפי זה אומרו לא בצדקתך וגו' פירוש הגם שאתם עדה שלמה אין כח בזכותכם להשיג דבר זה, והחליט לומר לא בצדקתך להעיר שלא הועילה צדקותם אפילו לסייע כי ברית אבות מספקת אלא הועיל כשרון מעשיהם לבל ימנע הטוב מהם:

כי ברשעת וגו' ולמען וגו' אשר נשבע וגו'. ולא הספיק באחת מהנה, כי בלא רשעת הגוים לא היה ה' מורישם שלא על פי המשפט, וברשעת לבד אין ראויים ישראל ליטול ארצם. או אפשר כי פירוש מורישם הוא מאבדם ולזה צריך רשע שזולת הרשע לא הו' ה' גוזר עליהם (לקמן כ' ט''ז) לא תחיה כל נשמה: (אור החיים)

 ספורנו  לא בצדקתך אתה בא לרשת. כי אמנם מה שאתה יורש הארץ אינו בזכותך באופן שאין ראוי שילחם ה' לכם למען תירשו מהרה: כי ברשעת הגוים האלה ה' אלהיך מורישם מפניך. שרצה שתהיה נקמתו בם על ידך שתחרימם בעונם כאמרו ויאמר השמר על הפך וביד אדם אל אפולה: ולמען הקים. וכדי שבקיום מצותו תזבח לרשת אותה על דרך ככל אשר בלבבי עשית לבית אחאב בני' רבעים ישבו לך על כסא ישראל. וכל זה עשה למען הקים מה שנשבע לאבות: (ספורנו)


{ו}  וְיָדַעְתָּ כִּי לֹא בְצִדְקָתְךָ יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ אֶת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה הַזֹּאת לְרִשְׁתָּהּ כִּי עַם קְשֵׁה עֹרֶף אָתָּה:

 אונקלוס  וְתִדַע אֲרֵי לָא בְזָכוּתָךְ יְיָ אֱלָהָךְ יָהֵב לָךְ יָת אַרְעָא טַבְתָא הָדָא לְמֵירְתַהּ אֲרֵי עַם קְשֵׁי קְדַל אַתְּ: (אונקלוס)

 יונתן  וְתִנְדְּעוּן אֲרוּם לָא בִּזְכוּתְכוֹן יְיָ אֱלָהָכוֹן יָהֵיב לְכוֹן יַת אַרְעָא מְשַׁבְּחָא הֲדָא לְמֵירְתָהּ אֲרוּם עַם קְשֵׁי קְדַל אַתּוּן: (תרגום יונתן)

 אור החיים  (ו~ז) וידעת כי לא וגו' זכור אל תשכח וגו'. קשה מה מוכיח ממה שעבר בזמנים שהיו בהם רשעים לזמן זה שאפשר שצדקתם שהם עומדים בה היום, תספיק להם לרשת את הארץ ויכולין לומר בצדקתי הביאני ה', אכן הכוונה היא כי ממה שהיו רואים בזמן שהיו ממרים את ה' בדרך ביאתם לארץ ואף על פי כן היו נוסעים ובאים לרשתה מעתה ביאתם היא לצד ברית אבות ואין ראיה ממה שהם באים לארץ שבזכותם הם באים: (אור החיים)

 ספורנו  כי עם קשה עורף אתה. שאי אפשר שיהיה צדק ויושר לבב עם קשי העורף כי אמנם קשה העורף הוא ההולך אחרי שרירות לבו ומחשבתו אע''פ שיודיעהו איזה מורה צדק בראיה ברורה שמחשבתו הוא בלתי טובה ומביאה אל ההפסד וזה כי לא יפנה אל המורה כאלו ערפו קשה כגיד ברזל באופן שלא יוכל לפנות אנה ואנה אבל ילך אחרי שרירות לבו כמאז: (ספורנו)


{ז}  זְכֹר אַל תִּשְׁכַּח אֵת אֲשֶׁר הִקְצַפְתָּ אֶת יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ בַּמִּדְבָּר לְמִן הַיּוֹם אֲשֶׁר יָצָאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם עַד בֹּאֲכֶם עַד הַמָּקוֹם הַזֶּה מַמְרִים הֱיִיתֶם עִם יְהֹוָה:

 אונקלוס  הֱוֵי דְכִיר לָא תִנְשֵׁי יָת דִי אַרְגֶזְתָּא קֳדָם יְיָ אֱלָהָךְ בְּמַדְבְּרָא לְמִן יוֹמָא דִי נְפַקְתָּא מֵאַרְעָא דְמִצְרַיִם עַד מֵיתֵיכוֹן עַד אַתְרָא הָדֵין מְסָרְבִין הֲוֵיתוּן קֳדָם יְיָ: (אונקלוס)

 יונתן  הֲווֹ דְכִירִין לָא תִתְנְשׁוּן יַת דְּאַרְגַּזְתּוּן קֳדָם יְיָ אֱלָהָכוֹן בְּמַדְבְּרָא לְמִן יוֹמָא דִנְפַקְתּוּן מֵאַרְעָא דְמִצְרַיִם עַד מֵיתֵיכוֹן עַד אַתְרָא הָדֵין מְסַרְבִין הֲוֵיתוּן קֳדָם יְיָ: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  במדבר. אחר שנסעו מחורב: למ''ד למן היום נוסף וכן רבים: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  את אשר הקצפת. פ''א כפולה לומר קצף אחר קצף: (בעל הטורים)

 ספורנו  זכור אל תשכח. ויעיד על היותך עם קשה עורף כי הנה חזרתם להקציף פעם אחר פעם ככלב שב על קיאו אע''פ שבכל פעם ראיתם את מוסר ה' אלהיכם ואת גדלו: (ספורנו)


{ח}  וּבְחֹרֵב הִקְצַפְתֶּם אֶת יְהֹוָה וַיִּתְאַנַּף יְהֹוָה בָּכֶם לְהַשְׁמִיד אֶתְכֶם:

 אונקלוס  וּבְחוֹרֵב אַרְגֶזְתּוּן קֳדָם יְיָ וַהֲוָה רְגַז מִן קֳדָם יְיָ בְּכוֹן לְשֵׁיצָאָה יַתְכוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  וּבְחוֹרֵב אַרְגֵזְתּוּן קֳדָם יְיָ וַהֲוָה רוּגְזָא מִן קֳדָם יְיָ בְּכוֹן לְשֵׁיצְיָא יַתְכוֹן: (תרגום יונתן)

 הרמב"ן  ובחרב הקצפתם את ה'. קודם שיפתח להם בביאור התורה כלל הוכיח אותם בעונות אשר גרמו להם רעה ולא נמחלו והזכיר להם ענין המרגלים ומי מריבה ואחר כן ביאר עשרת הדברות ופרשת יחוד השם והזהירם בענין ע"ז אזהרות רבות והזהיר במצות בכללם ויאמר שהן כולן טובות ובעבורן תבא להן כל הטובה ועתה בא להתחיל בפרטי המצות וקודם שיזכיר אחת מהן בפרט יחזור להוכיח אותם ולפקוד עליהם את כל עונותיהם שעשו מעת שקבלו התורה והלאה כי התלונות שעשו קודם מתן תורה שהמרו על ים בים סוף וילונו במרה ובאלוש לא יזכירם להם כי מעת שקבלו התורה היו יותר חייבים לשמוע בקול השם אשר כרת עמם ברית ולפיכך פתח כאן ובחורב הקצפתם והזכיר להם מעשה העגל וכבר פירשתיו (שמות לב א) (הרמב"ן)

 ספורנו  ובחורב הקצפתם. ויעיד על רוע מדת קושי העורף כי אמנם כשהקצפתם את ה' בחורב לא היה אומר להשמידכם אלא בשביל שאתם עם קשה עורף כאמרו ית' ראיתי את העם הזה והנה עם קשה עורף הוא הרף ממני ואשמידם וזה כי אמנם קושי העורף מסיר את תקות התשובה: (ספורנו)


{ט}  בַּעֲלֹתִי הָהָרָה לָקַחַת לוּחֹת הָאֲבָנִים לוּחֹת הַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַת יְהֹוָה עִמָּכֶם וָאֵשֵׁב בָּהָר אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לַיְלָה לֶחֶם לֹא אָכַלְתִּי וּמַיִם לֹא שָׁתִיתִי:

 אונקלוס  בְּמִסְקִי לְטוּרָא לְמִסַב לוּחֵי אַבְנַיָא לוּחֵי קְיָמָא דִי גְזַר יְיָ עִמְכוֹן וִיתֵבִית בְּטוּרָא אַרְבְּעִין יְמָמִין וְאַרְבְּעִין לֵילָוָן לַחֲמָא לָא אֲכָלִית וּמַיָא לָא אִשְׁתֵּיתִי: (אונקלוס)

 יונתן  כַּד סְלֵיקַת לְטַוְורָא לְמִיסַב לוּחֵי מַרְמִירָא לוּחֵי קְיָימָא דְגָזַר יְיָ עִמְכוֹן וּשְׁהִיַּית בְּטַוְורָא אַרְבְּעִין יְמָמִין וְאַרְבְּעִין לֵילַוָון לַחְמָא לָא אֲכָלִית וּמַיָא לָא אִשְׁתֵּיתִי: (תרגום יונתן)

 רש"י  ואשב בהר. אין ישיבה (ק) אלא לשון עכבה (מגילה כא.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ק) פירוש ישיבה האמור פה אינו אלא לשון עכבה דאם לא כן קשה דהא כתיב ואנכי עמדתי בהר: (שפתי חכמים)

 בעל הטורים  ואשב בהר. בגימטריא לתלמודו: (בעל הטורים)

 דעת זקנים  לחות אבנים. כל מי שאינו עושה לחייו כאבן הזה לעסוק בתורה אינו זוכה לדברי תורה. ד"א אבנים שרובן של מיתות האמורות בתורה הן בסקילת אבנים. ד"א בזכות יעקב שנא' משם רועה אבן ישראל. ד"א בזכות בית המקדש שנא' הנני יסד בציון אבן ר' שמעון אומר בזכותו של מלך המשיח שנא' בו חזה הוית עד די אתגזרת אבן די לא בידין: (דעת זקנים)


{י}  וַיִּתֵּן יְהֹוָה אֵלַי אֶת שְׁנֵי לוּחֹת הָאֲבָנִים כְּתֻבִים בְּאֶצְבַּע אֱלֹהִים וַעֲלֵיהֶם כְּכָל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר יְהֹוָה עִמָּכֶם בָּהָר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ בְּיוֹם הַקָּהָל:

 אונקלוס  וִיהַב יְיָ לִי יָת תְּרֵין לוּחֵי אַבְנַיָא כְּתִיבִין בְּאֶצְבְּעָא דַיְיָ וַעֲלֵיהוֹן כְּכָל פִּתְגָמַיָא דִי מַלִיל יְיָ עִמְכוֹן בְּטוּרָא מִגוֹ אֶשָׁתָא בְּיוֹמָא דִקְהָלָא: (אונקלוס)

 יונתן  וִיהַב יְיָ לִי תְּרֵין לוּחֵי מַרְמִירָא כְּתִיבִין בְּאִיצְבְּעָא דַיְיָ וְעִילַוֵּיהוֹן כְּתִיב הֵי כְּכָל פִּתְגָמַיָא דְמַלֵּיל יְיָ עִמְכוֹן בְּטַוְורָא מִגּוֹ אֵישָׁתָא בְּיוֹם כְּנִישַׁת קְהָלָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  לחת. לחת כתיב, ששתיהן שוות: (רש"י)

 אבן עזרא  באצבע. מפורש: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  ועליהם ככל. הדברים. בגימטריא זה תלמוד: (בעל הטורים)

 אור החיים  כתובים וגו' ועליהם וגו'. צריך לדעת אומרו ועליהם. הנה בפרשת תשא (י''א י''ח) פירשתי מאמר כתובים באצבע אלהים שהיה ה' מכוין אצבע אלהים כנגד הלוח בצורת האות ובזה היה את שכנגדו נסמך לצדדין ונשאר מקום חקוק וכאומרו חרות על הלוחות, בא הכתוב כאן והודיע שמקום החקק נחקק מקום הלוח אבל גבה אורו אשר נוצץ מאור אצבע אלהים היה אותיות נראות עליונות הגם שהיו חקוקות, והוא אומרו ועליהם ככל הדברים אשר דבר ה' וגו' פירוש כדמיון שהיה הדיבור נוצר ממנה בריה קדושה כמו כן נחצב בנגיעת אלהים בלוח אור ועלה על הלוחות והבן: (אור החיים)


{יא}  וַיְהִי מִקֵּץ אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לָיְלָה נָתַן יְהֹוָה אֵלַי אֶת שְׁנֵי לֻחֹת הָאֲבָנִים לֻחוֹת הַבְּרִית:

 אונקלוס  וַהֲוָה מִסוֹף אַרְבְּעִין יְמָמִין וְאַרְבְּעִין לֵילָוָן יְהַב יְיָ לִי יָת תְּרֵין לוּחֵי אַבְנַיָא לוּחֵי קְיָמָא: (אונקלוס)

 יונתן  וַהֲוָה מִסּוֹף אַרְבְּעִין יְמָמִין וְאַרְבְּעִין לֵילַוָן יְהַב יְיָ לִי יַת תְּרֵין לוּחֵי מַרְמִירָא לוּחֵי קְיָימָא: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  מקץ. סוף או תחלת ארבעים והנה הראיה כי ביום שנתנו הלוחות למשה נעשה העגל: (אבן עזרא)


{יב}  וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֵלַי קוּם רֵד מַהֵר מִזֶּה כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתָ מִמִּצְרָיִם סָרוּ מַהֵר מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוִּיתִם עָשׂוּ לָהֶם מַסֵּכָה:

 אונקלוס  וַאֲמַר יְיָ לִי קוּם חוּת בִּפְרִיעַ מִכָּא אֲרֵי חַבִּיל עַמָךְ דִי אַפֶּקְתָּא מִמִצְרָיִם סָטוּ בִּפְרִיעַ מִן אָרְחָא דִי פַקֶדְתִּנוּן עֲבָדוּ לְהוֹן מַתְּכָא: (אונקלוס)

 יונתן  וַאֲמַר יְיָ לִי קוּם חוּת בִּפְרִיעַ מִכָּא אֲרוּם חַבִּילוּ אָרְחַתְהוֹן עַמָּא דְאִתְקַרְיָין עַל שְׁמָךְ דְּאַפֵּיקְתָּא מֵאַרַע דְּמִצְרָיִם סָטוּ בִּפְרִיעַ מִן אוֹרְחָא דְפַקֵידְתִּינוּן בְּסִינַי לָא תַעַבְּדוּן לְכוֹן צְלַם וְצוּרָה וַעֲבָדוּ לְהוֹן מַתְּכָא: (תרגום יונתן)

 בעל הטורים  הוצאת ממצרים. פי' מהעיר צוען ובכ''מ שאומר מארץ מצרים פירוש מכל הארץ: (בעל הטורים)


{יג}  וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֵלַי לֵאמֹר רָאִיתִי אֶת הָעָם הַזֶּה וְהִנֵּה עַם קְשֵׁה עֹרֶף הוּא:

 אונקלוס  וַאֲמַר יְיָ לִי לְמֵימָר גְלֵי קֳדָמַי יָת עַמָא הָדֵין וְהָא עַם קְשֵׁי קְדַל הוּא: (אונקלוס)

 יונתן  וַאֲמַר יְיָ לִי לְמֵימָר גְּלֵי קֳדָמַי סוּרְחָנוּת עַמָא הָדֵין וְהָא עַם קְשֵׁי קְדַל הוּא: (תרגום יונתן)


{יד}  הֶרֶף מִמֶּנִּי וְאַשְׁמִידֵם וְאֶמְחֶה אֶת שְׁמָם מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ לְגוֹי עָצוּם וָרָב מִמֶּנּוּ:

 אונקלוס  אַנַח בָּעוּתָךְ מִקֳדָמַי וֶאֱשֵׁצִנוּן וְאֶמְחֵי יָת שִׁמְהוֹן מִתְּחוֹת שְׁמַיָא וְאֶעְבֵּד יָתָךְ לְעַם תַּקִיף וְסַגִי מִנְהוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  אֲנַח בָּעוּתָךְ מִן קֳדָמַי וְאֵישֵׁיצִינוּן וְאִמְחֵי יַת שׁוּמְהוֹן מִתְּחוֹת שְׁמַיָא וְאַעֲבֵיד יָתָךְ לְעַם תַּקִּיף וְסַגִּי מִנְהוֹן: (תרגום יונתן)


{טו}  וָאֵפֶן וָאֵרֵד מִן הָהָר וְהָהָר בֹּעֵר בָּאֵשׁ וּשְׁנֵי לוּחֹת הַבְּרִית עַל שְׁתֵּי יָדָי:

 אונקלוס  וְאִתְפְּנֵיתִי וּנְחָתִית מִן טוּרָא וְטּוּרָא בָּעֵר בְּאֶשָׁתָא וּתְרֵין לוּחֵי קְיָמָא עַל תַּרְתֵּין יְדָי: (אונקלוס)

 יונתן  וְכַוְנִית וּנְחָתִית מִן טַוְורָא וְטַוְורָא דָלֵיק בְּאֵישָׁתָא וּתְרֵין לוּחֵי קְיָימָא עַל תְּרֵין יְדָי: (תרגום יונתן)

 הרמב"ן  ואפן וארד מן ההר. כבר פירשתי במקומו (שם שם יא) כי קודם שירד מן ההר התפלל עליהם ובתפלתו נאמר (שם שם יד) וינחם ה' על הרעה אבל לא הזכיר זה עתה מפני שהוא רוצה להסדיר להם עתה הטורח הגדול והעמל שטרח עליהם כי הביאו אותו לשבור הלוחות ולהתנפל עליהם ארבעים יום וארבעים לילה ולהתפלל גם על אהרן כי התאנף השם עליו מאד ואחרי כן (פסוקים כה-כט) יזכיר התפלה הראשונה שחלה את פני ה' אלהיו טרם רדתו שלא ישמידם (הרמב"ן)

 ספורנו  וההר בוער באש. ובכן חטאתם בעוד שהמלך במסבו: (ספורנו)


{טז}  וָאֵרֶא וְהִנֵּה חֲטָאתֶם לַיהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם עֲשִׂיתֶם לָכֶם עֵגֶל מַסֵּכָה סַרְתֶּם מַהֵר מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה אֶתְכֶם:

 אונקלוס  וַחֲזֵיתִי וְהָא חַבְתּוּן קֳדָם יְיָ אֱלָהֲכוֹן עֲבַדְתּוּן לְכוֹן עֵגֶל מַתְּכָא סְטֵיתוּן בִּפְרִיעַ מִן אָרְחָא דִי פַקִיד יְיָ יָתְכוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  וְחָמִית וְהָא סְרַחְתּוּן קֳדָם יְיָ אֱלָהָכוֹן עֲבַדְתּוּן לְכוֹן עֵיגַל מַתְּכָא סְטִיתוּן בִּפְרִיעַ מִן אָרְחָא דְפַקֵּיד יְיָ יַתְכוֹן: (תרגום יונתן)

 דעת זקנים  וארא והנה חטאתם. מה ראה ראה שפרח הכתב מעליהם ולכך ואתפוש בשני הלוחות ואשברם לעיניכם. משל לסרדיוט שהיה מהלך בדרך וחותם המלך בידו ובא ליכנס למדינה עבר בתוך הנהר ונפל החותם במים ונמחק הכתב מה עשה קרע הנייר ושבר החותם כך משה כשהיה יורד מן ההר והלוחות בידו פרח הכתב מעליהם ושברם. ד"א וארא ראה העגל שעשו ושברן. משל למלך שקדש אשה ואמר לה לאחר זמן אני שולח כתובתך ביד השושבין עד שהשושבין בא והכתובה בידו מצאה שקלקלה וזינתה ראה השושבין הקלקול וקרע הכתובה אמר מוטב שתדון כפנויה ולא כאשת איש כך הקב"ה קידש את ישראל במתן תורה ואמר לשלוח הלוחות שהן הכתובה תוך ארבעים יום ע"י משה שושבין בא משה והכתובה בידו וראה שקלקלו בעגל ושבר הכתוב': (דעת זקנים)


{יז}  וָאֶתְפֹּשׂ בִּשְׁנֵי הַלֻּחֹת וָאַשְׁלִכֵם מֵעַל שְׁתֵּי יָדָי וָאֲשַׁבְּרֵם לְעֵינֵיכֶם:

 אונקלוס  וַאֲחָדִית בִּתְרֵין לוּחַיָא וּרְמִיתִנוּן מֵעַל תַּרְתֵּין יְדָי וּתְבַרְתִּנוּן לְעֵינֵיכוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  וַאֲחָדַת בִּתְרֵין לוּחַיָא וּטְלַקְתִּינוּן מֵעִלַוֵי תַּרְתֵּין יְדָי וּתְבַרְתִּינוּן וְאַתּוּן חַמְיַין כַּד לוּחַיָא מִיתְבְּרִין וְאַתְוָותָא פָּרְחִין: (תרגום יונתן)

 הרמב"ן  וטעם ואתפש בשני הלוחות. גם זה מן התוכחות יאמר היה עונכם גדול מנשוא עד כי בראותי אתכם משחקים לפני העגל לא יכלתי להתאפק ושברתי הלוחות והוצרך להזכיר זה בעבור שירצה להודיעם ענין הלוחות השניות כאשר יפרש ויתכן שירמוז עוד לטובה שעשה עמהם כי סכן בנפשו לשבור לוחות האלהים לטובתם כאשר אמרו רבותינו (שמו"ר מג א) מוטב תדון בפנויה ולא באשת איש (הרמב"ן)

 בעל הטורים  ואשלכם. חסר י' שפרתו י' הדברות מהם: (בעל הטורים)

 אור החיים  ואתפש בשני וגו'. צריך לדעת למה הוצרך לתופשם והלא בידו היו. ואולי כשלא חטאו ישראל היו הלוחות גבוהות על יד משה ולא היתה ידו משגת לקחת אותם, וכמו שדקדק לומר בפסוק שלפני זה ושני הלוחות על שתי ידי ולא אמר בשתי ידי או בידי, אלא נתכוון לומר שלא היו בידיו ממש אלא גבוהות למעלה מידיו והיו נושאות עצמן, ואחר שראה העגל הוסר כח קדושתם והוצרך לתופשם בידו: (אור החיים)

 דעת זקנים  ואשליכם מעל שתי ידי. זש"ה עת להשליך אבנים זה לוחות הראשוני'. ועת כנוס אבנים זה לוחות אחרונות: (דעת זקנים)


{יח}  וָאֶתְנַפַּל לִפְנֵי יְהֹוָה כָּרִאשֹׁנָה אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לַיְלָה לֶחֶם לֹא אָכַלְתִּי וּמַיִם לֹא שָׁתִיתִי עַל כָּל חַטַּאתְכֶם אֲשֶׁר חֲטָאתֶם לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי יְהֹוָה לְהַכְעִיסוֹ:

 אונקלוס  וְאִשְׁתַּטָחִית קֳדָם יְיָ כְּקַדְמֵיתָא אַרְבְּעִין יְמָמִין וְאַרְבְּעִין לֵילָוָן לַחְמָא לָא אֲכָלִית וּמַיָא לָא אִשְׁתֵּיתִי עַל כָּל חוֹבֵיכוֹן דִי חַבְתּוּן לְמֶעְבַּד דְבִישׁ קֳדָם יְיָ לְאַרְגָזָא קֳדָמוֹהִי: (אונקלוס)

 יונתן  וּבָעִית רַחֲמִין מִן קֳדָם יְיָ כַּד בְּקַדְמֵיתָא אַרְבְּעִין יְמָמִין וְאַרְבְּעִין לֵילַוָן לַחֲמָא לָא אָכְלִית וּמוֹי לָא אִשְׁתְּיַית מְטוּל כָּל חוֹבֵיכוֹן דְּחַבְתּוּן לְמֶעֱבַד דְּבִישׁ קֳדָם יְיָ לְאַרְגְּזָא קֳדָמוֹי: (תרגום יונתן)

 רש"י  ואתנפל לפני ה' כראשונה ארבעים יום. שנאמר ועתה אעלה אל ה' אולי אכפרה (שמות לב, ל.), באותה עלייה נתעכבתי ארבעים יום, (ר) נמצאו כלים בכ"ט באב, שהוא עלה בשמונה עשר בתמוז, (ש) בו ביום נתרצה הקדוש ברוך הוא לישראל ואמר לו למשה פסל לך שני לוחות (שם לד, א.), עשה עוד מ' יום, נמצאו כלים ביום הכפורים, בו ביום נתרצה הקב"ה לישראל בשמחה (ת) ואמר לו למשה סלחתי כדברך (במדבר יד, כ.), לכך הוקבע למחילה ולסליחה, ומנין שנתרצה ברצון שלם, (א) שנאמר בארבעים של לוחות אחרונות ואנכי עמדתי בהר כימים הראשונים (דברים י, י.), מה הראשונים ברצון אף אחרונים ברצון, אמור מעתה, אמצעיים היו בכעס: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ר) רצונו לפרש אל תאמר באותה עלייה עלה לקבל לוחות אחרונות וירד ביום הכפורים דהא כתיב בסמוך בעת ההיא אמר ה' אלי פסל לך ופירש רש"י לסוף ארבעים נתרצה לי דהיינו אותן ארבעים הכתובים כאן משמע שעדיין לא עלה לקבל לוחות אחרונות לכך מפרש דאותן ארבעים היינו ארבעים אמצעים שעלה להתפלל שנאמר ועתה אעלה וגו': (ש) עיין לעיל בפרשת כי תשא מה שכתבתי באריכות ושם מפורש: (ת) אבל הרצוי של ר"ח אלול לא היה אלא לנתינת הלוחות אבל לא לענין חטא העגל והא דקאמר בתר הכי ומנין שנתינת הלוחות היה ברצון ולא על צד ההכרח מפני שכבר קבלו עליהם עול תורה והמצות ונכנסו בברית ואי אפשר להם בלא תורה ומצות וכו'. הרא"ם. ובעל החזקוני פירש שמה שפירש רש"י שאמר לו למשה סלחתי כדברך אינו הכתוב שכתוב בפרשת שלח לך על המרגלים אלא הוא לשונו של רש"י דהא תיכף ליציאת מצרים בי"ז בתמוז נעשה בעגל ושלוח המרגלים לא היה אלא עד כ"ט בסיון של שנה שניה עד כאן לשונו וכן נראה שהוא מדברי רש"י דהא בפרשת כי תשא לא נקט רש"י הקרא דסלחתי כדברך דכתב שם נתרצה הקדוש ברוך הוא לישראל בשמחה ובלב שלם ואמר לו סלחתי ומסר לו וכו': (א) על כרחך כוונת רש"י על נתינת הלוחות דאלו ריצוי החטא לא היה עד יום הכפורים ונתינת הלוחות מפורש בקרא פסל לך וגו' והוצרך לגזירה שוה מפני שנוכל לומר שפסל לך היה בהכרח לפי שישראל כבר קבלו עליהם עול תורה ונתגיירו ואי אפשר לחזור בם אבל בי"ה נתרצה ברצון גמור ומה שכתב אמור מעתה אמצעים וכו' אגב גררא אמר כן: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ואתנפל. זהו שאמר ועתה אעלה אל ה': וטעם ואתנפל. נופל על פניו ארצה: (אבן עזרא)

 דעת זקנים  ואתנפל לפני ה' כראשונה. כמו שעשיתי בארבעים יום הראשונים שהתנפלתי לפני הקב"ה על שאמר הרף ממני ואשמידם עד שהתנה עמהם שלא ישמידם שנא' וינחם ה' על הרעה אבל לא מחל העון ועכשיו התנפלתי על מחילת העון כי יגרתי מפני האף והחמה וישמע ה' אלי גם בפעם הזאת למחול העון שנשבע בראשונה שלא להשמיד: (דעת זקנים)


{יט}  כִּי יָגֹרְתִּי מִפְּנֵי הָאַף וְהַחֵמָה אֲשֶׁר קָצַף יְהֹוָה עֲלֵיכֶם לְהַשְׁמִיד אֶתְכֶם וַיִּשְׁמַע יְהֹוָה אֵלַי גַּם בַּפַּעַם הַהִוא:

 אונקלוס  אֲרֵי דְחֵלִית מִקָדָם רָגְזָא וְחֵמְתָא דִי רְגַז יְיָ עֲלֵיכוֹן לְשֵׁצָאָה יָתְכוֹן וְקַבִּיל יְיָ צְלוֹתִי אַף בְּזִמְנָא הַהִיא: (אונקלוס)

 יונתן  בֵּי הִיא זִמְנָא אִשְׁתַּלְחוּן מִן קֳדָם יְיָ חֲמֵשְׁתֵּי מַלְאָכַיָא מְחַבְּלַיָא לְחַבָּלָא יַת יִשְרָאֵל אַף וְחֵמָה וְקֶצֶף וּמַשְׁחִית וַחֲרוֹן כֵּיוַן דִּי שְׁמַע משֶׁה רַבְּהוֹן דְּיִשְרָאֵל אָזַל וְאַדְכַּר שְׁמָא רַבָּא וְיַקִּירָא וְאוֹקֵים מִקִּבְרֵהוֹן אַבְרָהָם וְיִצְחָק וְיַעֲקב וְקָמוֹן בִּצְלוֹתָא קֳדָם יְיָ וּמִן יַד אִתְכְּלִיאוּ תְּלַת מִנְהוֹן וְאִשְׁתַּיְירוּן תְּרֵין אַף וְחֵימָא בָּעָא משֶׁה רַחֲמִין וְאִיתְכְּלִיאוּ אוּף תְּרֵיהוֹן וְחָפַר שִיַיח בְּאַרְעָא דְמוֹאָב וּטְמַרְנוּן בִּשְׁבוּעַת שְׁמָא רַבָּא וּדְחֵילָא דְּהָכִין כְּתִיב אֲרוּם דְּחֵילִית מִן קֳדָם רוּגְזָא וְחֵימְתָא דִרְגַז יְיָ עֲלֵיכוֹן לִמְשֵׁצְיָא יַתְכוֹן וְקַבֵּיל יְיָ צְלוֹתִי אוּף בְּזִמְנָא הַהוּא: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  גם בפעם ההוא. כי כבר התפלל בעדם בהיותם על הים והעד מה תצעק אלי ועוד ויצעק אל ה' ויורהו ה' עץ: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  כי יגרתי מפני האף. יאמר כי מפני האף והחמה אשר קצף השם מתחלה עליכם להשמיד אתכם יגורתי גם עתה כי עדין יש עליכם להשמיד אתכם מן הקצף הגדול ההוא אף על פי שכבר נחם השם על הרעה אשר דבר לעשות לעמו על כן חזרתי והתנפלתי עליכם ארבעים יום וארבעים לילה עד ששמע אלי גם בפעם ההיא כאשר שמע בפעם הראשונה קודם שירדתי וגם בעד אהרן התפללתי בפעם הזאת שחזרתי שם כי עד שיבער את העגל לא השגיח רק להשיב חמתו מהשחית את העם כרגע (הרמב"ן)

 בעל הטורים  יגרתי. ד' דין ואידך העבר חרפתי אשר יגורתי. ואשר יגורתי יבא לי. יגורתי כל עצבותי ידעתי כי לא תנקני. יגודתי מפני האף והחמה. והתפללתי שתעביר חרפתי פן יאמרו הארץ וגו' ואשר יגורתי יבא לי' פי' לי לבדי כי אע''פ ששמעת תפלתי על ישראל לא תנקני ותמיתני במדבר ולא אכנס לארץ: (בעל הטורים)


{כ}  וּבְאַהֲרֹן הִתְאַנַּף יְהֹוָה מְאֹד לְהַשְׁמִידוֹ וָאֶתְפַּלֵּל גַּם בְּעַד אַהֲרֹן בָּעֵת הַהִוא:

 אונקלוס  וְעַל אַהֲרֹן הֲוָה רְגַז מִן קֳדָם יְיָ לַחֲדָא לְשֵׁצָיוּתֵהּ וְצַלֵיתִי אַף עַל אַהֲרֹן בְּעִדָנָא הַהִיא: (אונקלוס)

 יונתן  וְעַל אַהֲרן הֲוָה רְגַז מִן קֳדָם יְיָ לַחֲדָא לְשֵׁיצָיוּתֵיהּ וְצַלֵּיתִי אוּף עַל אַהֲרן בְּעִידָנָא הַהוּא: (תרגום יונתן)

 רש"י  ובאהרן התאנף ה'. לפי ששמע (ב) לכם: להשמידו. זה כלוי בנים, (ג) וכן הוא אומר ואשמיד פריו ממעל (עמוס ב, ט.): ואתפלל גם (ד) בעד אהרן. והועילה תפלתי לכפר מחצה, (ה) ומתו שנים ונשארו השנים: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ב) פירוש אבל לא לפי שחטא: (ג) דייק מדכתיב להשמידו ולא כתיב להשמיד אותו כמו דכתיב להשמיד אתכם אלמא לא קאי על אהרן גופא אלא ודאי דקאי אבנים: (ה) וזהו גרם וגם גרמה להם שנסתכלו והציצו במתן תורה ויאכלו וישתו כדמשמע בפרשת משפטים ובפרשת שמיני עיין שם: (שפתי חכמים)


{כא}  וְאֶת חַטַּאתְכֶם אֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם אֶת הָעֵגֶל לָקַחְתִּי וָאֶשְׂרֹף אֹתוֹ בָּאֵשׁ וָאֶכֹּת אֹתוֹ טָחוֹן הֵיטֵב עַד אֲשֶׁר דַּק לְעָפָר וָאַשְׁלִךְ אֶת עֲפָרוֹ אֶל הַנַּחַל הַיֹּרֵד מִן הָהָר:

 אונקלוס  וְיָת חוֹבָתְכוֹן דִי עֲבַדְתּוּן יָת עֶגְלָא נְסֵבִית וְאוֹקֵדִית יָתֵהּ בְּנוּרָא וְשָׁפִית יָתֵהּ בְּשׁוּפִינָא יָאוּת עַד דִי הֲוָה דַקִיק לְעַפְרָא וּרְמֵת יָת עַפְרֵהּ לְנַחֲלָא דְנָחֵת מִן טוּרָא: (אונקלוס)

 יונתן  וְיַת סוּרְחַנְתְּכוֹן דַּעֲבַדְתּוּן יַת עֵיגְלָא נְסֵיבִית וְאוֹקֵדִית יָתֵיהּ בְּנוּרָא וְשַׁפְיַית יָתֵיהּ בְּשׁוֹפָנָא טַבְאוּת עַד דַּהֲוָה דָקִיק כְּעַפְרָא וּטְלָקִית יַת עַפְרֵיהּ לְנַחֲלָא דְנָחִית מִן טַוְורָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  טחון. לשון הווה, כמו הלוך וכלות. מולאנ"ט בלע"ז (מאהלענד): (רש"י)

 אבן עזרא  ואת חטאתכם. נקרא העגל חטאת. על כן הוסיף לבאר ואמר את העגל: ואכת. לעפר. דק כעפר הארץ: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  ואמר ואשלך את עפרו אל הנחל הירד מן ההר. ולא הזכיר כי השקהו אותם דרך כבודם שלא רצה לאמר להם שעשה בהם מעשה הסוטות (הרמב"ן)

 בעל הטורים  לעפר. ג' במס' אשר דק לעפר. וידק לעפר. הדק לעפר ביאשיהו כשביער העכו''ם והיינו דאמרינן בע''ג מפרר וזורה לרוח: (בעל הטורים)

 אור החיים  ואת חטאתכם וגו' לקחתי וגו'. רמז שבמעשהו בעגל פעל גם כן בבחינת החטא ושרף כח הרע שנעשה ממעשיהם, ועיין מה שכתבתי בפרשת כי תשא בפסוק (ל''ב כ') ויקח את העגל אשר עשו: (אור החיים)

 דעת זקנים  ואכות אותו טחון. כדי שלא יהנה איש ממנו: (דעת זקנים)


{כב}  וּבְתַבְעֵרָה וּבְמַסָּה וּבְקִבְרֹת הַתַּאֲוָה מַקְצִפִים הֱיִיתֶם אֶת יְהֹוָה:

 אונקלוס  וּבִדְלֶקְתָּא וּבְנִסֵתָא וּבְקִבְרֵי דִמְשַׁאֲלֵי מַרְגְזִין הֲוֵיתוּן קֳדָם יְיָ: (אונקלוס)

 יונתן  וּבְבֵית יְקִידְתָּא וּבְנִסֵיתָא וּבְקִבְרֵי תַחְמוּדָא מַרְגְּזִין הֲוֵיתוּן קֳדָם יְיָ: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  ובתבערה. יתכן להיותו שם מקום ולא חנו שם כי אם יום א' על כן לא הזכירום באלה מסעי והוא א' משלשה מסעים שנסעו מהד סיני עד קברות התאו' כאשר פירשתי. וטעם לחבר תבערה עם מסה כי היו העם מתאוננים כמו מנסים לשם והזכיר תבערה קודם מסה כי במסה לא אירע להם כלום וי''א כי בא עמלק בעבור שנסו השם ועל כן הזכיר בעירת אש השם בהם וזנוב עמלק ומכת המתאוים הזכיר בתחלה הקשה וי''א כי תבערה היא מסה כמו מראש שניר וחרמון והנכון מה שפירשתי: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  ובתבערה ובמסה. בעבור כי בתבערה היו העם כמתאוננים מנסים השם בתואנות הזכיר להם כי הייתם מקציפים את השם בנסיון אשר נסיתם בתבערה כאשר עשיתם כבר פעם אחרת במסה ולא לקחתם מוסר ויפה פירש והנה החטא לנסות את השם הוא חטא גדול ואשמה רבה כאשר הזהיר ממנו (לעיל ו טז) לא תנסו את ה' אלהיכם כאשר נסיתם במסה על כן החזיר אותו להם בכאן וכך הזכיר פעם אחרת חטא המרגלים בקצרה בעבור העון הגדול כי בו ישלים ממרים הייתם עם ה' ואמר מיום דעתי אתכם לרמוז על תלונותיהם קודם מתן תורה (הרמב"ן)

 ספורנו  ובתבערה ובמסה. ואע''פ שראיתם שבהקציפכם את האל ית' נשברו הלוחות והוצרכתי להתפלל בעדכם בצום ארבעים יום חזרתם להקציף בתבערה ובמסה כשבכית' באזניו לנסות: ובקברות התאוה. בשאלת הבשר: (ספורנו)

 דעת זקנים  ובתבערה. הם המתאוננים דכתיב ותבער בם אש ה'. ובמסה דכתיב ויקרא שם המקום מסה ומריבה על ריב בני ישראל ועל נסותם. ובקברות התאוה שנתאוו לשליו: (דעת זקנים)


{כג}  וּבִשְׁלֹחַ יְהֹוָה אֶתְכֶם מִקָּדֵשׁ בַּרְנֵעַ לֵאמֹר עֲלוּ וּרְשׁוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לָכֶם וַתַּמְרוּ אֶת פִּי יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם וְלֹא הֶאֱמַנְתֶּם לוֹ וְלֹא שְׁמַעְתֶּם בְּקֹלוֹ:

 אונקלוס  וְכַד שְׁלַח יְיָ יָתְכוֹן מֵרְקַם גֵיאָה לְמֵימַר סְקוֹ וְאַחֲסִינוּ יָת אַרְעָא דִי יְהָבִית לְכוֹן וְסָרֶבְתּוּן עַל גְזֵרַת מֵימְרָא דַיְיָ אֱלָהֲכוֹן וְלָא הֵימַנְתּוּן לֵהּ וְלָא קַבֶּלְתּוּן לְמֵימְרֵהּ: (אונקלוס)

 יונתן  וּבִזְמַן דְּשָׁלַח יְיָ יַתְכוֹן מֵרְקָם גֵּעָא לְמֵימָר סוּקוּ וְאַחֲסִינוּ יַת אַרְעָא דִיהָבִית לְכוֹן וְסָרֵיבְתּוּן עַל מֵימְרָא דַיְיָ אֱלָהָכוֹן וְלָא הֵימַנְתּוּן לֵיהּ וְלָא קַבֵּלְתּוּן לְמֵימְרֵיהּ: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  לא האמנתם. בלב ולא שמעתם במעשה ושב לבאר התפלה שהתפלל: (אבן עזרא)

 אור החיים  ובשלוח ה' וגו'. פירוש ליהושע וכלב לרגל הארץ היתה כונתו לאמר עלו ורשו את הארץ אשר אני נותן וגו', וכאומרו בפרשת שלח לך וגו' אשר אני נותן, ועיין מה שפירשתי שם. והפסיק בענין המרגלים ובענין תבערה ומסה וכו' באמצע מעשה העגל, נתכוין להסמיך כל ההקצפות, ואם היה נגמר סדר כל מעשה העגל היה מפליג בין הקצפה להקצפה וההפלגה בזה תוליד העדר ההרגש שאליו יכוין: (אור החיים)


{כד}  מַמְרִים הֱיִיתֶם עִם יְהֹוָה מִיּוֹם דַּעְתִּי אֶתְכֶם:

 אונקלוס  מְסָרְבִין הֲוֵיתוּן קֳדָם יְיָ מִיוֹמָא דִידָעִית יָתְכוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  מְסַרְבִין הֲוֵיתוּן קֳדָם יְיָ מִן יוֹמָא דְחַכִּימַת יַתְכוֹן: (תרגום יונתן)

 בעל הטורים  ממרים הייתם. הפסוק מתחיל במ''ם ומסיים במ''ם לומר לך שכל מ' שנה שהייתם במדבר ממרים הייתם: (בעל הטורים)


{כה}  וָאֶתְנַפַּל לִפְנֵי יְהֹוָה אֵת אַרְבָּעִים הַיּוֹם וְאֶת אַרְבָּעִים הַלַּיְלָה אֲשֶׁר הִתְנַפָּלְתִּי כִּי אָמַר יְהֹוָה לְהַשְׁמִיד אֶתְכֶם:

 אונקלוס  וְאִשְׁתַּטָחִית קֳדָם יְיָ יָת אַרְבְּעִין יְמָמִין וְיָת אַרְבְּעִין לֵילָוָן דִי אִשְׁתַּטָחִית אֲרֵי אֲמַר יְיָ לְשֵׁצָאָה יָתְכוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  וְאִשְׁתַּטָּחִית בִּצְלוֹ קֳדָם יְיָ יַת אַרְבְּעִין יְמָמִין וְיַת אַרְבְּעִין לֵילַוָן דְּאִשְׁתַּטָּחִית בִּצְלוֹ אֲרוּם אֲמַר יְיָ לִמְשֵׁצְיָא יַתְכוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  ואתנפל וגו'. אלו הן עצמם האמורים למעלה, וכפלן כאן, לפי שכתוב כאן סדר תפלתו, שנאמר ה' אלהים אל תשחת עמך וגו': (רש"י)

 הרמב"ן  ואתנפל לפני ה'. יאמר כי הוצרכתי להתנפל עליכם ארבעים יום וארבעים לילה על החטא הגדול הזה כי מתחלה אמר ה' להשמיד אתכם עד שאתפלל אל ה' ואומר אל תשחת עמך ונחלתך כי זאת היתה תפלתו קודם רדתו מן ההר וממנה נענה בוינחם ה' על הרעה אשר דבר לעשות לעמו (שמות לב יד) ולא הזכיר תפלת הארבעים יום וארבעים לילה כי ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים וטעם השמות הכתובים באל"ף דל"ת יו"ד ה"א פרשתיו (לעיל ג כד) (הרמב"ן)


{כו}  וָאֶתְפַּלֵּל אֶל יְהֹוָה וָאֹמַר אֲדֹנָי יֱהֹוִה אַל תַּשְׁחֵת עַמְּךָ וְנַחֲלָתְךָ אֲשֶׁר פָּדִיתָ בְּגָדְלֶךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתָ מִמִּצְרַיִם בְּיָד חֲזָקָה:

 אונקלוס  וְצַלֵיתִי קֳדָם יְיָ וַאֲמָרִית יְיָ אֱלֹהִים לָא תְחַבֵּל עַמָךְ וְאַחֲסַנְתָּךְ דִי פְרַקְתָּא בְּתָקְפָּךְ דִי אַפֶּקְתָּא מִמִצְרַיִם בִּידָא תַקִיפָא: (אונקלוס)

 יונתן  וּצְלִיַּית קֳדָם יְיָ וַאֲמָרִית בְּבָעוּ בְּרַחֲמִין קֳדָמָךְ יְיָ אֱלהִים לָא תְחַבֵּל עַמָּךְ וְאַחֲסַנְתָּךְ דִּי פְרַקְתָּא בְּתוּקְפָךְ דִּי אַפֵּיקְתָּא מִמִּצְרַיִם בִּגְבוּרַת אִידָא תַקִּיפְתָּא: (תרגום יונתן)

 בעל הטורים  אדני אלהים אל תשחת. מאדני עד ובזרועך הנטויה שהוא סוף התפלה נ''ח תיבות שמצא חן לפניו ושמע תפלתו וזהו בורא ניב שפתים נוב כתיב: (בעל הטורים)


{כז}  זְכֹר לַעֲבָדֶיךָ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב אַל תֵּפֶן אֶל קְשִׁי הָעָם הַזֶּה וְאֶל רִשְׁעוֹ וְאֶל חַטָּאתוֹ:

 אונקלוס  אִדְכַר לְעַבְדָיךְ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לָא תִתְפְּנֵי לְקַשְׁיוּת עַמָא הָדֵין וּלְחוֹבֵיהוֹן וְלַחֲטָאֵיהוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  הֲוֵי דְכִיר לְעַבְדָּךְ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקב וְלָא תִסְתַּכֵּל לְקַשְׁיוּת לֵב עַמָּא הָדֵין לְרִישְׁעֵיהוֹן וּלְסוּרְחָנוּתְהוּן: (תרגום יונתן)


{כח}  פֶּן יֹאמְרוּ הָאָרֶץ אֲשֶׁר הוֹצֵאתָנוּ מִשָּׁם מִבְּלִי יְכֹלֶת יְהֹוָה לַהֲבִיאָם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר דִּבֶּר לָהֶם וּמִשִּׂנְאָתוֹ אוֹתָם הוֹצִיאָם לַהֲמִתָם בַּמִּדְבָּר:

 אונקלוס  דִילְמָא יֵימְרוּן דָיְרֵי אַרְעָא דִי אַפֶּקְתָּנָא מִתַּמָן מִדְלֵית יוּכְלָא דַיְיָ לְאָעָלוּתְהוֹן לְאַרְעָא דִי מַלִיל לְהוֹן וּמִדְסָנֵי יָתְהוֹן אַפֵּקִנוּן לְקַטָלוּתְהוֹן בְּמַדְבְּרָא: (אונקלוס)

 יונתן  דִּילְמָא יֵימְרוּן דַּיְירֵי אַרְעָא דְאַפֵּקְתָּנָא מִתַּמָּן מִדְאִיתְתִישׁ חֵילָא מִן קֳדָם יְיָ לְאַעֲלוּתְהוֹן לְאַרְעָא דְמַלֵּיל לְהוֹן וּמִדְסָנֵי יַתְהוֹן אַפֵּיקִינוּן לְקַטְלוּתְהוֹן בְּמַדְבְּרָא: (תרגום יונתן)

 הרמב"ן  מבלי יכלת ה' להביאם אל הארץ אשר דבר להם. אמר במרגלים (במדבר יד טז) מבלתי יכולת ה' להביא את העם הזה אל הארץ אשר נשבע להם וישחטם במדבר כלומר יאמרו כי כאשר באו והיו קרובים לארץ וראה שאין יכולת בידו כנגד העמים ההם שחטם במדבר אבל בכאן אמר ומשנאתו אותם הוציאם להמיתם במדבר כי היתה השנאה הזאת בהם במצרים טרם שהוציאם משם והטעם בעבור שהיו במעשה העגל עדין קרובים למצרים רחוקים מארץ כנען יאמרו כי גם בהיותם במצרים ראה שאין יכולת בידו להביאם אל הארץ אשר דבר להם באזני המצריים ועל כן שנאם ולבלתי החל לעיני הגוים אשר נודע אליהם לעיניהם (ו)הוציאם ממצרים להמיתם במדבר במקום שלא יודע מה היה להם וזהו ברעה הוציאם להרג אותם בהרים (שמות לב יב) שחשב עליהם מחשבת רעה טרם שיצאו שהוציאם מתוך עם מצרים להרוג אותם בין ההרים מקום אשר לא יעבור בו איש ולא ישב אדם שם והכונה בטענות כי הגוים ידברו בה' אלהי ישראל לאמר עליו כאלהי גויי הארצות וכענין שנאמר (דניאל י כ) ועתה אשוב להלחם עם שר פרס וכבר הזכרתי מן הענין הזה (הרמב"ן)

 דעת זקנים  ומשנאתו אותם. כלומר או שמא לא היה בדעתו ליתן להם הארץ אלא פתה אותם בדברים עד שהוציאם ממצרים והרגם כי שונא היה אותם כד"א הנה מפתיה והולכתיה המדבר והמחיה בצמא. ובלשון תלמוד יש ואוי"ן הרבה שהן במקום או כמו חלץ ועשה מאמר ביבמתו שר"ל או עשה בה מאמר: (דעת זקנים)


{כט}  וְהֵם עַמְּךָ וְנַחֲלָתֶךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתָ בְּכֹחֲךָ הַגָּדֹל וּבִזְרֹעֲךָ הַנְּטוּיָה: (פ)

 אונקלוס  וְאִנוּן עַמָךְ וְאַחֲסַנְתָּךְ דִי אַפֶּקְתָּא בְּחֵילָךְ רַבָּא וּבִדְרָעָךְ מְרָמְמָא: [פ] (אונקלוס)

 יונתן  וְהִינוּן עַמָּךְ וְאַחְסַנְתָּךְ דְּאַפֵּיקְתָּא בְּחֵילָךְ רַבָּא וּבִדְרָעָךְ מְרַמְמָא: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  עמך ונחלתך. בעבור אבותם: וטעם והם עמך. ידוע כי הם עמך בעבור שהוצאתם בכחך הגדול שהראית בעולם: (אבן עזרא)

 דעת זקנים  והם עמך ונחלתך. לפי שהוציאם הקב"ה מכללו שאמר למשה כי שחת עמך הוצרך לומר לו והם עמך ונחלתך: (דעת זקנים)

דברים פרק-י

{א}   רביעי  בָּעֵת הַהִוא אָמַר יְהֹוָה אֵלַי פְּסָל לְךָ שְׁנֵי לוּחֹת אֲבָנִים כָּרִאשֹׁנִים וַעֲלֵה אֵלַי הָהָרָה וְעָשִׂיתָ לְּךָ אֲרוֹן עֵץ:

 אונקלוס  בְּעִדָנָא הַהִיא אֲמַר יְיָ לִי פְּסַל לָךְ תְּרֵין לוּחֵי אַבְנַיָא כְּקַדְמָאֵי וְסַק לָקֳדָמַי לְטּוּרָא וְתַעְבֵּד לָךְ אֲרוֹנָא דְאָעָא: (אונקלוס)

 יונתן  בְּעִידָנָא הַהוּא אָמַר יְיָ לִי פְּסָל לָךְ תְּרֵי לוּחֵי מַרְמִירָא כְּצוּרַתְהוֹן דְּקַמָּאֵי וְסוּק לִקְדָמַי לְטַוְורָא וְעִיבַד לָךְ אֲרוֹנָא דְקֵיסָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  בעת ההיא. לסוף מ' יום נתרצה לי, ואמר לי פסל לך ואח"כ ועשית ארון, ואני עשיתי ארון תחלה, שכשאבא והלוחות בידי היכן אתנם, ולא זה הוא הארון שעשה בצלאל, שהרי משכן לא נתעסקו בו עד לאחר יום הכפורים, כי ברדתו מן ההר צוה להם על מלאכת המשכן, ובצלאל עשה משכן תחלה (ו) ואחר כך ארון וכלים, נמצא זה ארון אחר היה, וזהו שהיה יוצא עמהם למלחמה, ואותו שעשה בצלאל לא יצא למלחמה אלא בימי עלי, ונענשו עליו ונשבה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ו) כלומר אל תאמר ודאי לא נצטווה על מלאכת המשכן אלא לאחר יום הכפורים אבל בצלאל עשה ארון בתחלה ואחר כך משכן ואם כן איכא למימר דזהו הארון שעשה בצלאל לכן פירש ובצלאל עשה המשכן תחלה כו': (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  בעת ההיא. בארבעים היום הנזכרים: ארון עץ. אמרו המעתיקים ז''ל כי ארון אחר עשה משה בתחלה והעד ואעש ארון ואח''כ אמר ואפסול ואמר ואשים את הלוחות בארון אשר עשיתי ודעתם רחבה מדעתנו כי היה נראה לנו כי וישכון כבוד ה' דבק עם הכבוד שראו הזקנים ולא נדע מתי עלה משה כי היה נראה בדרך הפשט כי משה לא נתענה כי אם שמונים יום כי פי' אנכי עמדתי בהר כימים הראשונים הוא שנוי והטעם כאשר עמדתי בהר אותם הארבעים יום שמע ה' אלי ואמר לך למסע וזהו לך נחה את העם והנה יהי' ארון עץ בצווי והוא הארון שעשה בצלאל: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  בעת ההיא אמר ה' אלי פסל לך. אחר שהתנפלתי לפני ה' את ארבעים היום ואת ארבעים הלילה נתרצה אלי שיכתוב לוחות שניות אבל היו הראשונות מעשה אלהים והמכתב מכתב אלהים ובאלו צוה אותי שיהיו מחצב ידי והמכתב יהיה כמכתב הראשון באצבע אלהים וטעם ועשית לך ארון עץ שתשים הלוחות בתוכו בעת שתרד והיה הארון הזה כולו עץ הוא והמכסה אשר עליו מלמעלה כמנהג בכל הארונות והיו הלוחות שם עד שנעשה המשכן ואז עשו הארון המצופה זהב והכפורת אשר עליו זהב טהור ולא אמר לו כן בלוחות הראשונות לפי שהיה גלוי לפניו שישברם וטעם ויהיו שם כאשר צוני ה' (פסוק ה) שהיו שם עד שנעשה המשכן שצוני (שמות כה כא) ונתת את הכפורת על הארון מלמעלה ואל הארון תתן את העדות אשר אתן אליך וזהו הטוב והישר בפסוקים האלה וכתב רש"י ולא זהו ארון שעשה בצלאל שהרי לא נתעסקו במשכן אלא לאחר יום הכפורים כי ברדתו מן ההר צוה להם על מלאכת המשכן ובצלאל עשה המשכן ואח"כ ארון וכלים נמצא זה אחר היה וזהו שהיה יוצא עמהם למלחמה ואותו שעשה בצלאל לא יצא במלחמה אלא בימי עלי ונענשו עליו ונשבה זה לשון הרב ודברי אגדה הם שמצא כתוב בתנחומא ויש לשאול ואחר שהוציא משם הלוחות ונתנם בארון שעשה בצלאל מה היה בזה ולמה הוא יוצא עמהם למלחמה ואומרים ששברי הלוחות היו שם וכן באגדה אבל דברי יחיד הם שכך שנינו במסכת שקלים (ירושלמי פ"ו ה"א) תניא רבי יהודה ברבי אלעאי אומר שני ארונות היו עם ישראל במדבר אחד שהיו שברי הלוחות מונחין בו וכו' ורבנן אמרי אחד היה ופעם אחת יצא בימי עלי ונשבה ודעת רבותינו בכל מקום בתלמוד (ברכות ח ב"ב יד מנחות צט) אינו כן אלא לוחות ושברי לוחות מונחים בארון ועוד אנה יעמוד הארון הזה עם הלוחות הראשונות כל ימי המדבר כי במשכן בבית קדשי הקדשים לאחר הפרוכת אין שם שני ארונות וכן שלמה לא הכניס לבית קדשי הקדשים אלא ארון אחד (מלכים א ח ו-ט)אבל הארון הזה של משה כשנעשה ארונו של בצלאל גנזוהו כדין תשמישי קדושה וזהו הנכון על דעת רבותינו כי על דרך הפשט יתכן כי ועשית לך ארון עץ ירמוז לארון שעשה בצלאל וזה כי מתחלה נצטווה משה על המשכן וכליו והיתה המצוה הראשונה ועשו ארון עצי שטים (שמות כה י) כי היא עיקר הכוונה בכל המשכן להיות השם יושב הכרובים ואחרי כן עשו את העגל וכאשר נתרצה השם למשה ואמר לו שיכתוב על הלוחות האלו כמכתב הראשון צוהו בקצרה שיעשה ללוחות האלה ארון עץ היא המצוה לו ללוחות הראשונות והנה הזכיר לו המצוה הראשונה שבענין המשכן ושהכל תלוי בה ומזה למד משה לעשות המשכן וכליו כאשר נצטווה מתחלה ויהיה פירוש ויהיו שם כאשר צוני ה' שהיו שם לעד לעולם כאשר צוהו ה' מתחלה (שם שם כא-כב) ואל הארון תתן את העדות אשר אתן אליך ונועדתי לך שם ודברתי אתך וגו' והנה ברדתו הניח הלוחות באהל מועד עד שיעשה הארון והמשכן כי אלו לא שבר הלוחות הראשונות באהל מועד יהיו עד עשות בצלאל הארון וכן שברי הלוחות על כרחנו שם היו כי לא החזירם עמו להר וראיה לזה שלא הזכיר משה זו הצואה בסדר כי תשא כי שם הזכיר ארון בצלאל בפירוש וכאן לא הזכיר המשכן וכליו כי הם הרואים אותו ולפיכך הזכיר זה בקצרה ואל יקשה בעיניך שאמר ואעש ארון עצי שטים ואפסל שני לוחות אבנים כי השלים ענין הארון כאחד כי הנה צוהו השם פסל לך וגו' ועלה אלי ההרה ועשית לך ארון עץ שיעלה תחלה בלוחות ואחרי כן יעשה ארון עץ אבל האריך לומר ואכתב על הלוחות את הדברים אשר היו על הלוחות הראשונים אשר שברת ושמתם בארון לומר שיהיו כראשונות במכתב וראוי שיהיו בארון המצוה כראשונות שאועד שמה לבני ישראל ונקדש בכבודי ולכך השלים ואעש ארון להשלים המצוה והמעשה בקצרה ואחרי כן שב להאריך במוקדם וטעם ואפן וארד מן ההר ואשם את הלוחות בארון אשר עשיתי שעשיתיו ברדתי ויהיו שם לעד כאשר צוני ה' להיות כבודו שוכן בתוך בני ישראל (הרמב"ן)

 אור החיים   בעת ההיא וגו' פסל לך. פירוש לפי שלוחות הראשונים מעשה אלהים המה ולא מעשה ידי משה ואחר שנעשה העגל לא היו ראוים ללוחות כזה ואמר ה' למשה שיפסול אותם מדברים שהם מתיחסים אליו לשלול המתיחסים לאל עליון שהם הראשונים. וגמר אומר ועשית לך ארון עץ פירוש לצד שהם מעשה ידי אדם צריכין מקום מוכן להנתן בו מה שלא צוה ה' כן לעשות ארון ללוחות הראשונים, והטעם כי הם עומדין בעצמן ולא היו צריכין ארון לבד מארון שעשה בצלאל, ועיין מה שכתבתי בפסוק (ט' י''ז) ואתפוש. ודקדק לומר ועשית לך להעיר לדרכינו כי לצד שהם ממש שלך הוא שאנכי מצוך לעשות ארון: (אור החיים)

 ספורנו  בעת ההיא אמר ה' אלי פסל לך. והנה עם כל תפלתי היה התקון בלתי שלם כי תמורת הלוחות מעשה אלהים אמר אלי פסל לך: (ספורנו)

 דעת זקנים  בעת ההיא. אחר שמחל להם הקב"ה אמר לו פסל לך שלא יאמרו ויתרעמו עלי' לומר הפסדתי' דבר נחמד שזהו הלוחות אשר שברת וזש"ה לכל זמן ועת לכל חפץ עת היה שישתברו הלוחות ועת היה שיעשו אחרים וזהו פסל לך. ד"א שיהא הפסולת שלך ומהיכן פסלן פליגי ביה ר' לוי ור' חנן חד אמר מתחת כסא הכבוד וחד אמר מתחת אהלו היה מחצב משם חצב לו שני לוחות ונטל לו הפסולת ומשם העשיר משה שהיו של סנפרינון וזש"ה ידיו גלילי זהב אלו הלוחות וכיצד היו הדברות חמשה על לוח אחד וחמשה על לוח אחד. ד"א פסל לך שאני עושה אותך מלך ואתה פוסל כל מה שתרצה: עלה אלי ההרה ועשית לך ארון עץ. ומשה לא עשה כן שנ' ואעש ארון עץ קודם. ושמתם בארון שבו היו תמיד מונחין שברי לוחות ואותם היו מוליכין למלחמה כדתניא בספרי וארון ברית ה' נוסע לפניהם זה שיוצא עמהם במחנות הוא היה ארון עץ שעשה משה בעלייתו לסיני ומתחלה שם בו שברי לוחות גם לוחות אחרונות כדכתיב ואשים את הלוחות בארון אשר עשיתי עד שנעשה ארון של זהב שעשה בצלאל וכשנעשה נתנו בו לוחות אחרונות שנא' ונתת אל הארון את העדות אשר אתן אליך. ואותו שעשה בצלאל לא היו רגילין להוליך למלחמ' כדכתיב במלחמ' שילה מי יצילנו מיד האלהים האדירים האלה כי לא היתה כזאת מתמול שלשום שלא היו רגילים להוליכו ושם לקו שנשבה הארון ועל הארון שעשה בצלאל הוא שאמרו רבו' כל זמן שארון ושכינה שלא במקומם אסורין ישראל בתשמיש המטה והא דכתיב גבי אוריה שאמר הארון וישראל חנים בסוכות ואני אלך לשכב עם אשתי משמע דמחמיר על עצמו היה אבל האחרים מותרים בתשמיש המטה היינו בארון של עץ שעשה משה שהיו מוליכין במלחמה ומה שהיה במלחמת יהושע שהלך עמהם על פי הדבור היה. והא דאמרי' בשלהי פ"ק דבבא בתרא מלמד שלוחות ושברי לוחות מונחים בארון ומשמע התם דהיינו בארון שעשה בצלאל היינו בבנין שהיתה מנוחה עדי עד. ובירוש' איכא פלוגתא יש אומרי' ארון אחד היה ויש אומרים שתי ארונות: (דעת זקנים)


{ב}  וְאֶכְתֹּב עַל הַלֻּחֹת אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר הָיוּ עַל הַלֻּחֹת הָרִאשֹׁנִים אֲשֶׁר שִׁבַּרְתָּ וְשַׂמְתָּם בָּאָרוֹן:

 אונקלוס  וְאֶכְתּוֹב עַל לוּחַיָא יָת פִּתְגָמַיָא דִי הֲווֹ עַל לוּחַיָא קַדְמָאֵי דִי תְבַרְתָּא וּתְשַׁוִנוּן בַּאֲרוֹנָא: (אונקלוס)

 יונתן  וְאֶכְתּוֹב עַל לוּחַיָא יַת פִּתְגָמַיָא דַהֲווֹ עַל לוּחַיָא קַמָּאֵי דְיַיתְשַׁר חֵילָךְ דִּתְבַרְתִּינוּן וּתְשַׁוִּינוּן בָּאֲרוֹנָא: (תרגום יונתן)


{ג}  וָאַעַשׂ אֲרוֹן עֲצֵי שִׁטִּים וָאֶפְסֹל שְׁנֵי לֻחֹת אֲבָנִים כָּרִאשֹׁנִים וָאַעַל הָהָרָה וּשְׁנֵי הַלֻּחֹת בְּיָדִי:

 אונקלוס  וַעֲבָדִית אֲרוֹנָא דְאָעֵי שִׁטִּין וּפְסָלִית תְּרֵין לוּחֵי אַבְנַיָא כְּקַדְמָאֵי וּסְלֵקִית לְטוּרָא וּתְרֵין לוּחַיָא בִּידִי: (אונקלוס)

 יונתן  וַעֲבָדִית אֲרוֹנָא דְקֵיסֵי שִׁטַיָא וּפְסָלִית תְּרֵין לוּחֵי מַרְמִירָא כְּצוּרַת קַמָּאֵי וּסְלָקִית לְטַוְורָא וּתְרֵין לוּחֵי בִּידִי: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  ואעש ארון. בצווי ויהיה פי' ויקהל משה וכבר הקהיל משה וכבר הראיתיך רבים כן וכל זה בעבור שאמר ויהיו שם כאשר צוני ה' וזהו ונתת אל הארון את העדות גם יתכן להיות פירושו על ועשית לך ארון עץ והקבלה תנצח: (אבן עזרא)


{ד}  וַיִּכְתֹּב עַל הַלֻּחֹת כַּמִּכְתָּב הָרִאשׁוֹן אֵת עֲשֶׂרֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר יְהֹוָה אֲלֵיכֶם בָּהָר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ בְּיוֹם הַקָּהָל וַיִּתְּנֵם יְהֹוָה אֵלָי:

 אונקלוס  וּכְתַב עַל לוּחַיָא כִּכְתָבָא קַדְמָאָה יָת עַשְׂרָא פִתְגָמַיָא דִי מַלִיל יְיָ עִמְכוֹן בְּטוּרָא מִגוֹ אֶשְׁתָא בְּיוֹמָא דִקְהָלָא וִיהָבִנוּן יְיָ לִי: (אונקלוס)

 יונתן  וּכְתַב עַל לוּחַיָא הֵי כִּכְתָבָא קַמָּא יַת עֲשַרְתֵּי דְבִירַיָא דְמַלֵּיל יְיָ עִמְכוֹן בְּטַוְורָא מִגּוֹ אֵישָׁתָא בְּיוֹמָא דְאִתְכְּנָשׁוּ קְהָלָא וִיהָבִינָן יְיָ לִי: (תרגום יונתן)


{ה}  וָאֵפֶן וָאֵרֵד מִן הָהָר וָאָשִׂם אֶת הַלֻּחֹת בָּאָרוֹן אֲשֶׁר עָשִׂיתִי וַיִּהְיוּ שָׁם כַּאֲשֶׁר צִוַּנִי יְהֹוָה:

 אונקלוס  וְאִתְפְּנֵיתִי וּנְחָתִית מִן טוּרָא וְשַׁוֵיתִי יָת לוּחַיָא בַּאֲרוֹנָא דִי עֲבָדִית וַהֲווֹ תַמָן כְּמָא דִי פַקְדַנִי יְיָ: (אונקלוס)

 יונתן  וְכַוָונִית וּנְחָתִית מִן טַוְורָא וְשַׁוְויַית יַת לוּחַיָא בָּאֲרוֹנָא דְעָבְדִית וַהֲווֹ תַּמָּן צְנִיעִין הֵיכְמָא דְפַקְדַנִי יְיָ: (תרגום יונתן)

 אור החיים  כאשר צוני ה'. פירוש כל המשך הזמן אשר צוני, והכוונה הוא לו' עד כי יבא זמן שהוציאם מאותו ארון ונתנם בארון שעשה בצלאל: (אור החיים)


{ו}  וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל נָסְעוּ מִבְּאֵרֹת בְּנֵי יַעֲקָן מוֹסֵרָה שָׁם מֵת אַהֲרֹן וַיִּקָּבֵר שָׁם וַיְכַהֵן אֶלְעָזָר בְּנוֹ תַּחְתָּיו:

 אונקלוס  וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל נְטָלוּ מִבְּאֵרוֹת בְּנֵי יַעֲקָן לְמוֹסֵרָה תַּמָן מִית אַהֲרֹן וְאִתְקְבַר תַּמָן וְשַׁמֵשׁ אֶלְעָזָר בְּרֵהּ תְּחוֹתוֹהִי: (אונקלוס)

 יונתן  וּבְנֵי יִשְרָאֵל נְטָלוּ מִן כּוּפְרָנֵי בֵּירֵי בְּנֵי יַעֲקָן לְמוֹסֵרָה תַּמָּן אַגַח עִמְהוֹן עֲמָלֵק כַּד מְלָךְ בַּעֲרָד דִּשְׁמַע דְּמִית אַהֲרן וְאִסְתַּלְקוּ עֲנָנֵי יְקָרָא וּמִדְעָקַת עַל יִשְרָאֵל עַל קְרָבָא הַהוּא בָּעוּ לְמֵיתוּב לְמִצְרַיִם וְהַדְרֵי שִׁית מַטְלִין רְדָפוּ בְּנֵי לֵוִי בַּתְרֵיהוֹן וּקְטָלוּ מִנְהוֹן תַּמְנֵי גְנִיסַן וַהֲדָרוּ לַאֲחוֹרֵיהוֹן אַף מִבְּנֵי לֵוִי אִתְקְטִילוּ אַרְבַּע גְּנִיסַן אָמְרוּ דֵין לְדֵין מַאן גָּרַם לָנָא קָטוֹלָא הָדָא אֶלָא עַל דְּאִתְרְשַׁלְנָא בְּמִסְפְּדָא דְאַהֲרן חֲסִידָא וּקְבָעוּ תַּמָּן מִסְפְּדָא כָּל בְּנֵי יִשְרָאֵל כְּאִלּוּ תַמָּן מִית אַהֲרן וְאִתְקְבַר תַּמָּן וּבְכֵן שַׁמֵּישׁ אֶלְעָזָר בְּרֵיהּ בְּאַתְרוֹי: (תרגום יונתן)

 רש"י  ובני ישראל נסעו מבארות בני יעקן מוסרה. מה ענין זה לכאן, ועוד וכי מבארות בני יעקן נסעו למוסרה, והלא ממוסרות באו לבני יעקן, שנאמר ויסעו ממוסרות וגו' (במדבר לג, לא.), ועוד שם מת אהרן, והלא בהר ההר מת, צא וחשוב ותמצא שמונה מסעות ממוסרות (ז) להר ההר, אלא אף זו מן התוכחה, ועוד עשיתם זאת, כשמת אהרן בהר ההר לסוף ארבעים שנה ונסתלקו ענני כבוד, יראתם לכם ממלחמת מלך ערד, ונתתם ראש לחזור למצרים, וחזרתם לאחוריכם שמונה מסעות עד בני יעקן ומשם למוסרה, שם נלחמו לכם בני לוי והרגו מכם ואתם מהם, עד שהחזירו אתכם בדרך חזרתכם, ומשם חזרתם הגדגדה הוא חר הגדגד: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ז) ומה שפירש רש"י בפרשת חקת ז' מסעות ממוסרה להר ההר מפורש בריש פרשת אלה מסעי: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ובני ישראל נסעו מבארות בני יעקב מוסרה. נכנס זה הפסוק במקום הזה בעבור שאמר ואתפלל גם בעד אהרן בעת ההיא ואמר כי לא מת אהרן רק בשנת הארבעים והעד שכן פירושו שאמר בעת ההיא הבדיל ה' את שבט לוי וזה היה בהר סיני כאשר פירשתי בפרשת וידבר וקדמונינו אמרו שנסעו לאחור ומה נעש' במלת שם מת אהרן ויקבר שם ור' יצחק אבן גיאת ז''ל הספרדי פי' שם כמו אז וכמוהו משם רוע' ואין צורך רק לפי דעתי כי מבארות בני יעקן איננו בני יעקן גם מוסרה איננו מוסרות רק קדש יקרא בארות בני יעקן ושם מדבר הר ההר מוסרה ורבים כן הלא תראה הכתוב אמר מדבר שור ובפסוק אחר מדבר איתם: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  ובני ישראל נסעו מבארות בני יעקן מוסרה. מה ענין זה לכאן? ועוד וכי מבארות בני יעקן נסעו למוסרה והלא ממוסרה באו לבני יעקן שנאמר (במדבר לג לא) "ויסעו ממוסרות ויחנו בבני יעקן"? ועוד "שם מת אהרן" והלא בהר ההר מת? צא וחשוב ותמצא שמונה מסעות ממוסרות להר ההר? אלא אף זו מן התוכחות: ועוד זאת עשיתם כשמת אהרן בהר ההר בסוף ארבעים שנה ונסתלקו ענני הכבוד יראתם לכם ממלחמת מלך ערד ונתתם ראש לחזור למצרים וחזרתם לאחוריכם שמונה מסעות עד בני יעקן ומשם למוסרה, שם נלחמו בכם בני לוי והרגו מכם ואתם מהם עד שהחזירו אתכם לדרך, ומשם חזרתם הגדגדה הוא חור הגדגד, ומן הגדגד למוסרה, ובמוסרה עשיתם אבל גדול על מיתתו של אהרן שגרמה לכם זאת ונדמה לכם כאלו הוא מת שם. וסמך משה תוכחה זו לשבירת הלוחות לומר שקשה מיתתן של צדיקים לפני הקדוש ברוך הוא כיום שנשתברו הלוחות, ולהודיעך שקשה לו מה שאמרו "נתנה ראש" לפרוש ממנו כיום שעשו את העגל. בעת ההיא הבדיל ה' את שבט הלוי מוסב לענין הראשון בעת ההיא בשנה הראשונה שיצאתם ממצרים וטעיתם בעגל ובני לוי לא טעו הבדילם המקום מכם. וסמך זה לחזרת בני יעקן לומר שאף בזה לא טעו בה בני לוי אלא עמדו באמונתם כל זה לשון רבינו שלמה מדברי אגדה (ירושלמי יומא פ"א ה"א).

והוצרך רבי אברהם לומר בדרך הפשט כי בארות בני יעקן איננו בני יעקן, ומוסרה איננו מוסרות, אבל קדש נקרא בארות בני יעקן ושם (ב) מדבר הר ההר מוסרה משם נסעו הגדגדה איננו חר הגדגד רק הוא שם כלל לצלמונה ופונון ואובות ויטבתה הוא המקום הנקרא בארה (במדבר כא טז), וזה טעם ארץ נחלי מים, וידבק "ומן הגדגדה יטבתה" עם "ויכהן אלעזר" כי שם ביטבתה כהן אלעזר בכהונה גדולה והקריב קרבנות.

וכל אלה דברי רוח כי איך יתכן שכל המקומות האלה הרבים שיהיו כולם מקומות חדשים שלא נזכרו במסעות?

ועוד: שמנהג הכתוב בכל מקום לשנות מעט בהזכירו השמות פעמים בין בשם מקום בין בשם אדם, וכל שכן בכאן שהם שוים כי מוסרה ומוסרות איננו שנוי והפרש וכן חר הגדגד והגדגדה שם אחד ויטבתה שוה לגמרי?

ועוד: כי בהר ההר כהן אלעזר כשמת אביו כאשר הלבישו הבגדים, כי מיד היה מרובה בבגדים, וזה משפט הכהנים הגדולים אפילו לדורות?

והנראה בעיני כי הר ההר, גדול שבהרים וארוך פרסאות רבות, ושמו מוכיח כי הוא יקרא "הר", ויאמרו לו "ההר" לגודלו וארכו. וכך אמרו רבותינו (במדב"ר יט טז) שהיה הר על גבי הר והיה סוף ההר עד גבול ארץ אדום וראשו קרוב לחשמונה, והיו במישור אשר לפני הר ההר ערים או מקומות הנקראים מוסרות ובני יעקן וחור הגדגד ויטבתה ועברונה ועציון גבר וקדש, ואלו המקומות אין ביניהם מרחק רב כי המחנה הגדול ההוא ביום אחד מהלכים כמו פרסה או פחות מכאן, ונסעו מקדש ויחנו בהר ההר שנכנסו בו במקום שפל אשר היה ברגלי ההר, ואז צוה ה' למשה (במדבר כ כה) "והעל אותם הר ההר" שיעלה למעלה אל ראשו הוא תחלת ההר והנה עלו אל ראשו של הר והגיעו כנגד מוסרות ומת אהרן שם, והוא שנאמר (שם פסוק כח) "וימת אהרן שם בראש ההר" והנה מיתתו במוסרה? ואפשר שהיו המקומות האלה בשמם נחשבים בהר עצמו ויקרא ראש ההר וכנגדו במישור מוסרות, ושם כל אחד מוסרה שיאמרו מוסרה אשר בהר ומוסרה אשר בשפלה. והיו במקום הנקרא חשמונה בארות בשדה, יקראו אותן בארות בני יעקן כי אנשי בני יעקן באים שם להשקות צאנם, והם עשאום כי שם מצאו מים חיים, ומשם נסעו למוסרה ומשם נסעו למוסרות ויסעו ממוסרות ויחנו בבני יעקן שהמקום ההוא זה שמו. וספר הכתוב "משם נסעו הגדגדה, ומן הגדגדה יטבתה ארץ נחלי מים" להודיע שעמדו שם ימים בעבור הנחלים, וקצר במסעיהם שכבר באר אותם אבל אמר כי משם ממוסרה נסעו אל הגדגדה ואל יטבתה שהיא כולה ארץ נחלי מים, כי מן גדגד ועד יטבתה כולה משקה. ויתכן עוד שנאמר כי כאשר עלה אהרן אל ראש ההר וימת בראש ההר כנגד מוסרות או במוסרה עצמה ויקבר שם חזרו ישראל אל מוסרות לבכות ולספוד על קבר איש האלהים, והיו גדוליהם בכל השלשים יום עולים אל ראש ההר וסופדים לקדוש ה', וישובו אל המחנה במוסרה. ואחר השלשים יום נסעו ממוסרה אל חר הגדגד ומן הגדגדה יטבתה כי עתה בשובם הלכו מהרה. וזה דבר נכון מאד בישוב המקראות על אופנן והזכיר כי היה שם המקום יטבתה בעבור שהיה מקום טוב כי שם נחלי מים ושאר המדבר ארץ ציה וצמאון אשר אין שם מים. וטעם הזכירו מיתת אהרן עתה במקום הזה כי אמר (לעיל ט כ) "וָאֶתְפַּלֵּל גַּם בְּעַד אַהֲרֹן בָּעֵת הַהִוא" ולא הגיעו עונש השמד לא בגופו ולא בזרעו כי לא מת עד שנת הארבעים שהיה זקן ושבע ימים וכהן בנו תחתיו. ואמר ובני ישראל נסעו ולא אמר "ואתם" כדרך כל הפרשה, כי בתוכחות ידבר עמהם להוכיח אותם אבל בזה יספר במסעי בני ישראל. (הרמב"ן)

 בעל הטורים  ובני ישראל נסעו מבארות בני יעקן מוסרה שם מת אהרן. סמך מיתת אהרן לשבירת הלוחות לומר לך קשה מיתת הצדיקים כשבירת הלוחות וגם ת''ח שמת הכל נעשין קרוביו שצריכין לקרוע עליו כמו על ספר תורה שנשרף ועוד סמך ואשים הלוחות בארון אצל מיתת אהרן לומר ס''ת שבלה קוברין אותה אצל תלמיד חכם לומר קיים זה מה שכתוב בזה: ויקבר. ויכהן. מיתת צדיקים מכפרת כבגדי כהונה: (בעל הטורים)

 ספורנו  ובני ישראל נסעו. אע''פ שראו שתפלת הצדיק מגינה על דורו ושראוי להתאונן על מיתתו הנה קצתם או רובם שהיו רועים במדבר נסעו למוסרה למצוא מים ומרעה לצאן ובעודם שם מת אהרן ויקבר ויכהן אלעזר ולא באו להתאונן על המיתה ולא להתאבל על הקבור' ולא חששו לכבד אלעזר שכהן תחתיו אבל משם נסעו הגדגדה לרעות צאן: ומן הגדגדה יטבתה ארץ נחלי מים. שכל אותם המקומות הנזכרים עתה היו ארץ נחלי' נכונים למרעה הצאן ולא שתו לבם להיזק שקרה במות הצדיק ולא לכבודו ולכבוד בנו: (ספורנו)

 כלי יקר  ובני ישראל נסעו מבארות בני יעקן מוסרה שם מת אהרן. פירש"י והלא בהר ההר מת כו', יש בענין זה כמה ספקות. א' הוא, אם הכוונה להודיענו שחזרו לאחוריהם מהר ההר למוסרה הל"ל שנסעו מהר ההר לקדש כו' עד מוסרה ולמה משמיט כל המסעות ולא זכר כ"א זה שנסעו מבארות בני יעקן מוסרה. ב', למה נאמר כאן בארות בני יעקן ובפר' מסעי לא הזכיר לשון בארות. ג', כאן מסיק שחזרו לאחוריהם ח' מסעות ובפר' חקת פירש רש"י חזרו ז' מסעות. ד', שם מת אהרן פירש"י שעשו שם הספד למה דווקא שם במוסרה ולא קודם לכן. ה', מה ת"ל ויכהן אלעזר בנו תחתיו כי זה אינו מענין התוכחה. ו', משם נסעו הגדגדה ומן הגדגדה יטבתה ארץ נחלי מים למה פרט חנייה זו שביטבתה יותר מכל שאר חניות ולמה הזכיר כאן נחלי מים ולא הזכיר זה בפר' מסעי. ז', מ"ש בעת ההיא הבדיל את שבט הלוי הבדלה זו היתה בתחילת מ' ומה ענינה לכאן. ח', מ"ש ולברך בשמו עד היום הזה. על איזו יום הוא מראה באצבע לומר כי הוא זה אשר עליו אמר עד היום הזה וכי מכאן והלאה לא הובדלו. ט', מה שפירש"י בני לוי החזירום מנ"ל לרש"י לומר כן ואם קבלה נקבל. י', מה שפירש"י ללמדך שקשה מיתת הצדיקים כשבירת הלוחות והלא כל פרשה זו מדברת מלוחות שניות ומ"ש אשר שברת, לא לפסוק זה נסמכה מיתת אהרן. י"א, מה שפירש"י שקשה יום זה שאמרו נתנה ראש לפרוש ממנו כיום שעשו בו העגל, עגל מאן דכר שמיה כי לא הוזכר בכל הפרשה.

ועתה הט אזנך ושמע, והנני מבאר כל זה בהצעה קטנה אשר כבר זכרנו בפר' חקת (כ.ב) שבמיתת מרים חסרו המים כי כל צדיק דומה למעין המתגבר כדאיתא באבות (ו.א) ומי שאינו מספידו כראוי אינו מרגיש בהעדר מקור מים חיים ע"כ דין הוא שיכזבו מימיו וכך קרה להם במיתת מרים שנאמר (במדבר כ.א) ותמת שם ותקבר שם. כי שם תהא קבורתה מיד ונשכחה תיכף כמת מלב ולא נאמר בה ויבכו אותה זה ראיה שלא הספידוה על כן חסרו המים, כמו כן עתה בפטירת אהרן היו יראים מחסרון המים שלא יקרה להם כאשר קרה בפטירת מרים, ועוד יעלה על ראשם מורה של מלך ערד, ומיראה הוצרכו לחזור אחוריהם ובתוך חזרה זו היה ג"כ מורא מים עליהם פן יחסר מהם הבאר ע"כ עשו חניה בכ"מ שמצאו שם מים, אע"פ שבהליכה לא עשו חניה במקומות המים לפי שהיה המסע קצר מ"מ בחזרה עשו חניה שם כי החזרה היתה אחרי מות אהרן.

והנה בין מוסרה ובין בני יעקן, היה מקום אחד שנקרא בארות לפי שהיו שם בארות הרבה, ולא היה רחוק מן בני יעקן עד שהיו אנשי בני יעקן שותים מן אותם הבארות וע"כ נקרא המקום בארות בני יעקן ר"ל בארות של בני יעקן וזה ראיה שהיה בארות סמוך לבני יעקן, והיה המסע קצר לעשות שם חניה לפיכך כשהלכו לפנים ולא לאחור הלכו בפעם אחת ממוסרה לבני יעקן ולא עשו חניה בבארות כי היה המסע קצר מלעשות שם חניה ואז לא היה מורא מים לנגד עיניהם. אבל כשחזרו לאחוריהם אחרי מות אהרן מיראת מלך ערד עשו חניה גם בבארות כי היו יראים אולי פתאום יפסק הבאר כדרך שפסק במיתת מרים, ע"כ מנה ח' מסעות בחזרה אבל בהליכה לא היו כי אם ז', וע"כ לא מנה בחזרה לאחור כ"א ויסעו מבארות בני יעקן מוסרה כי לא בא להודיע כ"א דבר חידוש זה שעשו חניה בבארות מה שלא עשו בהליכה, וכאשר באו למוסרה מקום שלא היה בו מים כל צרכם והיו יראים מן חסרון הבאר הלכו והספידו את אהרן כאילו שם מת כי אמרו שבזכות ההספד ינצלו מן חסרון הבאר, ובזה חטאו שלא נתנו אל לבם להספידו קודם לכן לפי שבטחו במקום בארות ויטבתה ארץ נחלי מים שהיה לפניהם, והכתוב אומר ויכהן אלעזר בנו תחתיו שלא היה להם לירא מן חסרון המים בעבור פטירת הצדיק כי כל המעמיד בן צדיק כאילו לא מת (ב"ב קטז.) ואע"פ שמת אהרן מכל מקום זכות בנו קיים להצילם מן חסרון המים, ומכלל תוכחותיו שעדיין עמדו במרדם והיו מחוסרי אמנה ועשו גם אחר זה חניה ביטבתה לפי שהיתה ארץ נחלי מים משמע שלולא זה לא היו עושים שם חנייה.

ומ"ש שהלוים החזירום כו', ראייתו ממ"ש בעת ההוא הבדיל את שבט הלוי. ודאי זה נאמר על זמן עשיית העגל ומהו שאמר עד היום הזה, אלא כך פירושו אע"פ שבמעשה העגל נבחרו הלוים וזכותם שמור לדורי דורות מ"מ לא היה צורך באותו זכות כ"א עד היום הזה ולא עד בכלל, לפי שביום זה עשו מעשה טוב שאף אם לא היו נבחרים לעבודת ה' מאז ומקדם היה מן הראוי שיבחרו מן יום זה והלאה והיינו מה שהחזירום לאחור מן אותו דרך עקלתון שהלכו בו, ומדאנו רואין שהשוה השכר של הלוים על מה שעשו עכשיו אל מה שעשו בזמן העגל, ש"מ שהוקשה יום זה שאמרו נתנה ראש לפרוש ממנו כיום שעשו בו העגל.

וכן מה שפירש שקשה מיתתן של צדיקים כשבירת הלוחות, מבואר ע"ז האופן, כי מדקאמר ויכהן אלעזר בנו תחתיו. וסמך זה לפרשה זו המדברת מלוחות שניות ש"מ שקם אלעזר בנו תחתיו כמו הלוחות שניות שקמו תחת הראשונים שנשברו, וממילא נשמע שפטירת אהרן דומה לשבירת הלוחות כי ידיעת ההפכים אחד, ובא להאשימם בתוכחותיו על שחזרו לאחוריהם מיראה מפני מלך ערד והיה להם לבטוח שזכותו של אהרן ילחם להם גם במותו, כדרך שמצינו שהארון שבו היו שברי לוחות היה יוצא ובא עמהם למלחמה כך הצדיק הנפטר הדומה לשברי לוחות זכותו יעמוד להם גם במותו, שכן משה לא נענה עד שאמר זכור לעבדיך לאברהם וגו'. ולהצעה זו כל סיפור זה הוא תוכחות עלי עון וכל הענין מקושר מראשו לסופו. (כלי יקר)

 דעת זקנים  ובני ישראל נסעו מבארות. לפי הפשט מוסרה אינו מוסרות דמסעי ובארות יעקן אינו יעקן ובין בארות ומוסרה היה הר ההר ושם מת אהרן וה"פ דקרא ובני ישראל נסעו מבארות בני יעקן ללכת למוסרה ופגעו בהר ההר ושם מת אהרן: (דעת זקנים)


{ז}  מִשָּׁם נָסְעוּ הַגֻּדְגֹּדָה וּמִן הַגֻּדְגֹּדָה יָטְבָתָה אֶרֶץ נַחֲלֵי מָיִם:

 אונקלוס  מִתַּמָן נְטָּלוּ לְגֻדְגֹד וּמִן גֻדְגֹד לְיָטְבָת אַרְעָא נָגְדָא נַחֲלִין דְמַיִין: (אונקלוס)

 יונתן  מִתַּמָּן נְטָלוּ לְגוּדְגוֹד וּמִן גּוּדְגוֹד לְיָטְבַת אֲרַע נַגְדָא נַחֲלִין דְּמַיָין: (תרגום יונתן)

 רש"י  ומן הגדגדה וגו'. ובמוסרה עשיתם אבל כבד על מיתתו של אהרן שגרמה לכם זאת, ונדמה לכם כאילו מת שם, וסמך משה תוכחה זו לשבירת הלוחות, לומר שקשה מיתתן של צדיקים לפני הקב"ה כיום שנשתברו בו הלוחות, ולהודיעך שהוקשה לו מה שאמרו נתנה ראש לפרוש ממנו, כיום שעשו בו את העגל: (רש"י)

 אבן עזרא  משם נסעו הגדגדה. איננו חור הגדגד רק הוא שם כלל צלמונה גם פונון ואובות ויטבתה הוא המקום הנקרא באר כי כן כתוב ומשם בארה וזה טעם ארץ נחלי מים כי במשענותם כרו הנדיבים ויצאו המים וזה הפסוק שהוא ומשם נסעו הגדגדה דבק עם ויכהן אלעזר והנה פירשתי לך כי ישראל לא הקריבו זבחים אחר נסעם מהר סיני ויתכן שהקריבום בבואם אל צלמונה ופונן והיתה תחלת כהונת אלעזר בכהונה גדולה באותם המקומות בראש השנה ושמש במקום הנקרא באר ביום הכפורים והנה הפירוש כן ויכהן אלעזר כאשר נסעו אל מקום פלוני ולמה כהן אלעזר כי השם הבדיל בעת עבודת העגל את שבט הלוי לשאת את הארון לעמוד לפני השם: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  משם נסעו הגדגדה. הפסוק מתחיל במ' ומסיים במ' לומר שכל מ' שנה היתה הבאר עמהם: (בעל הטורים)


{ח}  בָּעֵת הַהִוא הִבְדִּיל יְהֹוָה אֶת שֵׁבֶט הַלֵּוִי לָשֵׂאת אֶת אֲרוֹן בְּרִית יְהֹוָה לַעֲמֹד לִפְנֵי יְהֹוָה לְשָׁרְתוֹ וּלְבָרֵךְ בִּשְׁמוֹ עַד הַיּוֹם הַזֶּה:

 אונקלוס  בְּעִדָנָא הַהִיא אַפְרֵשׁ יְיָ יָת שִׁבְטָּא דְלֵוִי לְמִטַל יָת אֲרוֹן קְיָמָא דַיְיָ לְמֵיקַם קֳדָם יְיָ לְשַׁמָשׁוּתֵהּ וּלְבָרָכָא בִשְׁמֵהּ עַד יוֹמָא הָדֵין: (אונקלוס)

 יונתן  בְּעִידָנָא הַהוּא אַפְרֵישׁ יְיָ יַת שִׁבְטָא דְלֵוִי מְטוּל דְּקַנִּיאוּ לִשְׁמֵיהּ לְאִתְקְטָלָא בְּגִין יְקָרֵיהּ לִמְסוֹבְרָא יַת אֲרוֹן קְיָימָא דַיְיָ לְמֵיקוּם קֳדָם יְיָ לְשַׁמָּשׁוּתֵיהּ וּלְבָרְכָא בִּשְׁמֵיהּ עַד זְמַן יוֹמָא הָדֵין: (תרגום יונתן)

 רש"י  בעת ההוא הבדיל ה' וגו'. מוסב לענין הראשון: בעת ההוא. בשנה הראשונה לצאתכם ממצרים, וטעיתם בעגל, ובני לוי לא טעו הבדילם (ח) המקום מכם. וסמך מקרא זה לחזרת בני יעקן לומר שאף בזה לא טעו בה בני לוי, אלא עמדו באמונתם: לשאת את ארון. (ט) הלוים: לעמוד לפני ה' לשרתו ולברך בשמו. הכהנים, והוא נשיאת כפים: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ח) והא דכתיב הבדיל וגו' והא עדיין לא הבדיל עד שנה שניה משהוקם המשכן צריך לומר הבדיל הקדוש ברוך הוא במחשבה ועל כרחך אתה צריך לפרש כן מדכתיב אחרי כן ואנכי עמדתי בהר דקאי נמי אבעת ההיא שהיא שנה ראשונה והוא אחר העגל ובזה ניחא מה שלא פירש"י הקרא כסדר הכתוב בתורה: (ט) רצל"ת דבפסוק הבדיל וכו' משמע דלוים גם כן מברכין וזה אינו לכן פירש לשאת את ארון היינו הלוים לעמוד לפני ה' ולשרתו ולברך בשמו היינו כהנים: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  לשרתו. בני לוי עם בני אהרן: ולברך בשמו. כי אלעזר היה נושא את כפיו: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  בעת ההיא הבדיל ה' את שבט הלוי. מוסב לענין ראשון בעת ההיא בשנה הראשונה שיצאתם ממצרים וטעיתם בעגל ובני לוי לא טעו הבדילם המקום מכם לשון רש"י ואם כן יאמר כי מן העת ההיא הובדלו לפניו יתברך כי לא הבדילם במעשה עד השנה השנית בחדש השני או ירמוז למה שאמר להם (שמות לב כט) מלאו ידכם היום לה' כי יהיה זה לכם מלוא ידים בעבודת כהונה ולויה והנכון בעיני כי "בעת ההיא" השני כראשון (לעיל פסוק א) כי בעת שאמר לו פסל לך שני לוחות אבנים (שמות לד א) נתרצה לישראל ונצטוה על המשכן ואז נתרצה גם לאהרן ונצטוה (שם כח ד) ועשו בגדי קדש לאהרן אחיך ולבניו לקדשו לכהנו לי וצוהו במלואים ולכך אמר כי אלעזר כהן תחת אביו שהיתה בהם משחתם לכהונת עולם לדורותם ועשה הבדלת כל השבט ענין אחד כי מן היום ההוא היה לפניו שיהיו שבטו נתונים נתונים לו לעבוד עבודת המשכן או יאמר כי שבט הלוי נבדל בעת ההיא להיות הכהנים מהם כי גם הם נושאים הארון וכן ויתנה אל הכהנים בני לוי הנושאים את ארון ברית ה' (להלן לא ט) והם שישרתו לשם ויברכו בשמו וטעם עד היום הזה בעבור כהונת אלעזר כאומר אז הבדילם לשרתו ויהי כן עד היום הזה (הרמב"ן)

 בעל הטורים  בעת ההיא הבדיל ה' את שבט הלוי. סמך כאן לומר שהלוים החזירו את ישראל: סמך מים ללשאת את הארון ולברך לומר שצריך ליטול ידיו כדי לישא כפיו: (בעל הטורים)

 ספורנו  בעת ההיא הבדיל. ומאחר שכבר הבדיל האל ית' שבט מיוחד לעבודת המקדש ואין אתם ראוים להשתדל בה ועם זה לא השגתי בתפלתי רק שלא ישחיתך ואמר לי קום לך למסע. למסיע כמו ולמסע את המחנות: (ספורנו)

 דעת זקנים  בעת ההיא. פי' כשנעשה העגל שפי' לעיל הבדיל ה' את שבט הלוי לשמשו מפני שלא היו במעשה העגל זש"ה והכהנים הלוים בני צדוק אשר שמרו את משמרת מקדשי בתעות בנ"י מעלי וגו' המה יקרבו אלי לשרתני. ועל כן כשבחרם הקב"ה לחלקו ולשרתו לא היה ללוי חלק ונחלה עם אחיו כדי שלא יעסקו בשום דבר כי אם בעבודת המקום וכי תימא א"כ במה יתפרנסו ה' הוא נחלתו שצוה ישראל לחרוש ולזרוע ולקצור בשבלים לתת להם מעשר מדגן ותירוש ויצהר וערים לשבת: (דעת זקנים)


{ט}  עַל כֵּן לֹא הָיָה לְלֵוִי חֵלֶק וְנַחֲלָה עִם אֶחָיו יְהֹוָה הוּא נַחֲלָתוֹ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לוֹ:

 אונקלוס  עַל כֵּן לָא הֲּוָה לְלֵוִי חֳלָק וְאַחֲסָנָא עִם אֲחוֹהִי מַתְּנָן דִיהַב לֵהּ יְיָ אִנוּן אַחֲסַנְתֵּהּ כְּמָא דִי מַלִיל יְיָ אֱלָהָךְ לֵהּ: (אונקלוס)

 יונתן  בְּגִין כֵּן לָא הֲוָה לְשִׁבְטָא דְלֵוִי חוּלַק וְאַחְסָנָא עִם אֲחוֹהִי מַתְּנָן דִּיהַב לֵיהּ יְיָ הִינוּן אַחֲסַנְתֵּיהּ הֵיכְמָא דְמַלֵּיל יְיָ אֱלָהָכוֹן לֵיהּ: (תרגום יונתן)

 רש"י  על כן לא היה ללוי חלק. לפי שהובדלו לעבודת מזבח (י) ואינן פנויין לחרוש ולזרוע: ה' הוא נחלתו. נוטל פרס (כ) מזומן מבית המלך: (רש"י)

 שפתי חכמים  (י) כלומר לא מצד שנתקדשו להיות משרתי עליון כמובן מן הקרא דאדרבה ראוי להרבות שכרם ולא למעטם: (כ) והם התרומ' ומעשרות ויהיה מאמר ה' הוא נחלתו הוא תשובה על מאמר לא היה ללוי חלק ונחלה עם אחיו יחוייב מזה ליתן להם פרנסה אחרת תמורת החלק והנחלה וכשאמר ה' הוא נחלתו יחויב בהכרח שיפורש על הפרס שהם התרומו' ומעשרות ואמר מזומן להודיע שזה שנתן להם במקום החלק שנתן לישראל הוא מפני שזה מזומן בלי עמל ואין צריכין לעמל עד שימנעו מעבודת המזבח: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ה' הוא נחלתו. כטעם ה' מנת חלקי וכוסי וזו היא עבודת השם בלמוד דרכיו: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  וטעם על כן לא היה ללוי. הוא בעבור שכולם משרתים ועוזרים את הכהנים בעבודתם כי כל דבר המקדש בעבור הקרבנות וכן אמר (במדבר יח ב) וגם את אחיך מטה לוי שבט אביך הקרב אתך וילוו עליך וישרתוך (הרמב"ן)


{י}  וְאָנֹכִי עָמַדְתִּי בָהָר כַּיָּמִים הָרִאשֹׁנִים אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לָיְלָה וַיִּשְׁמַע יְהֹוָה אֵלַי גַּם בַּפַּעַם הַהִוא לֹא אָבָה יְהֹוָה הַשְׁחִיתֶךָ:

 אונקלוס  וַאֲנָא הֲוֵיתִי קָאֵם בְּטוּרָא כְּיוֹמִין קַדְמָאִין אַרְבְּעִין יְמָמִין וְאַרְבְּעִין לֵילָוָן וְקַבִּיל יְיָ צְלוֹתִי אַף בְּזִמְנָא הַהוּא לָא אָבֵי יְיָ לְחַבָּלוּתָךְ: (אונקלוס)

 יונתן  וַאֲנָא הֲוֵית קָאֵי בְּטַוְורָא בָּעֵי וּמְצַלֵּי הֵי כְּיוֹמַיָא קַמָּאֵי אַרְבְּעִין יְמָמִין וְאַרְבְּעִין לֵילַוָן וְקַבֵּיל יְיָ צְלוֹתִי אוּף בְּזִמְנָא הַהוּא לָא צָבָא יְיָ לְחַבְּלוּתָךְ: (תרגום יונתן)

 רש"י  ואנכי עמדתי בהר. לקבל הלוחות האחרונות, ולפי שלא פירש למעלה כמה עמד בהר בעליה אחרונה זו, חזר והתחיל בה: כימים הראשונים. של לוחות הראשונות, (ל) מה הם ברצון אף אלו ברצון, אבל האמצעיים שעמדתי שם להתפלל עליכם, היו בכעס: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ל) שהם כלים בי"ז בתמוז ולא הכלים בכ"ח באב דהא דהוקשו מ' ימים האחרונים לראשונים לא בא להשמיענו שהיו ברצון שלם כמו הראשונים דזה אינו שהרי הראשונים היו ברצון גמור שהרי עדיין לא חטאו בעגל אבל האחרונים לא היו ברצון אלא לענין נתינת הלוחות אבל לענין כפרת העגל לא היה עד סוף מ' יום שהוא יום כפור שאז אמר סלחתי כדבריך ועל כן הוקבע היום לכפרת ולסליחה רק ההיקש בא להודיענו שאלו מ' יום הנזכרים בפסוק ואנכי עמדתי בהר אינם ארבעים האמצעים אלא מ' אחרים שהיו ברצון ולא בכעס מזה נלמוד שמשה עמד בהר ק"ך יום: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ואנכי עמדתי בהר. פירשתיו: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  ואנכי עמדתי בהר. על דעת רבותינו (סדר עולם ו) יאמר שעמד בהר כשעלה שם ושני הלוחות בידו כימים הראשונים של לוחות הראשונות ארבעים יום וארבעים לילה וישמע ה' אלי גם בפעם השלישית כי עבר ה' על פניו ויקרא ה' ה' אל רחום וגו' (שמות לד ו) ובקש ממנו (שם שם ט) וסלחת לעוננו ולחטאתנו ונחלתנו ונענה ואמר קום לך למסע לפני העם ויבאו ויירשו את הארץ וזהו וראה כל העם אשר אתה בקרבו את מעשה ה' כי נורא הוא אשר אני עושה עמך (שם שם י) וטעם לא אבה ה' השחיתך שלא רצה שלא תבאו ותירשו את הארץ כטעם ויסף עוד להניחו במדבר ושחתם לכל העם הזה (במדבר לב טו) ועל דרך האמת לא רצה שתהיה משחת ממנו שלא יהיה שמו הגדול עמך וכבר רמזתי זה הענין בסדר כי תשא (הרמב"ן)

 בעל הטורים  לא אבה. ג'. דין ואידך לא אבה לי לא אבה יבמי קרי ביה לא אבה אלא יבמי (עי' יבמות קי) כדכתיב כי לא אלמן ישראל ויהודה מאלהיו: (בעל הטורים)

 דעת זקנים  ואנכי עמדתי בהר. לקבל לוחות אחרונות ולהרבות בתחנונים לפני הקב"ה שימחול העון לגמרי וישמע אלי גם בפעם ההיא ומחל לגמרי וביום הכפורים הי' שאמר סלחתי כדבריך ולכך הוקבע אותו יום להיות למחילה ולכפרה לישראל כי מאה ועשרים יום יש ממתן תורה עד יום הכפורים כיצד בששה בסיון נתנה התורה בשבעה עלה לקבל לוחות הראשונים והיה לו לשהות מ' יום בלא אותו יום לפי שאין לילו עמו וירד בשבעה עשר בתמוז ובאותו יום נשתברו הלוחות למחר שבשמונ' עשר עלה להתפלל על מעשה העגל ושהה שם ארבעים יום שנ' ואתנפל לפני ה' ארבעים יום כראשונה ושלמו בכ"ח באב אמר לו ית' פסל לך ועלה בכ"ט ואמר להם לישראל למחר ביום שלשים באב יהיה ר"ח אלול שיתחילו תקעו שופר כדי שלא תטעו בירידתו כמו שטעיתם בראשונ' וזכר לדבר אנו תוקעין ביום ר"ח אלול שהוא יום שלשים באב שלעולם אנו עושין ר"ח שני ימים ויום ראשון הוי מחשבון דאב שהוא מלא ושהה שם ארבעים יום שנ' ואנכי עמדתי בהר כימים הראשוני' ושלמו ביום הכפורים כיצד יום אחד מאב וכ"ט מאלול הרי שלשים ועשרה מתשרי הרי מ' והוא יום הכפורים ואמר לו באותו יום סלחתי כדבריך ולמחר ירד ושבעה עשר בתמוז של אותה שנה בחמישי בשבת היה שהרי לעולם פסח וי"ז בתמוז באין ביום אחד ובפרק ר' עקי' מסיק דפסח שבו יצאו ישראל ממצרים חמישי בשבת היה וא"כ נמצא שלוחות הראשונות באו בה' בשבת בשבעה עשר בתמוז א"כ ר"ה בשבת היה לסי' א"ת ב"ש ג"ר וא"כ יום הכפורים בשני הי' והלוחו' האחרונות באו יום שני ולפי ששתיהן באו חדא ביום שני וחדא ביום חמישי נהגו לקרות בתורה ביום שני וביום חמישי וזהו דרשו ה' בהמצאו ב"ה מצאו שהם ימי קריאת התורה ואז ב"ד יושבין שמתוך שבאין לשמוע התורה באין לדין וה"ר בכור שור נתן סימן לדבר בצדק תשפוט עמיתך כי בשני ימים הללו מזל צדק משמש בשמש בשני בתחלת ליל שני בשעה ראשונה ובחמישי בשעה ראשונה מן היום דהא אמרינן במס' שבת כשנ"צ חל"ם ראשי לילות חל"ם כשנ"צ ראשי ימים והסי' כי היא היתה אם כל חי: (דעת זקנים)


{יא}  וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֵלַי קוּם לֵךְ לְמַסַּע לִפְנֵי הָעָם וְיָבֹאוּ וְיִירְשׁוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לַאֲבֹתָם לָתֵת לָהֶם: (פ)

 אונקלוס  וַאֲמַר יְיָ לִי קוּם זִיל לְמִטוּל קֳדָם עַמָא וְיֵעֲלוּן וְיֵרְתוּן יָת אַרְעָא דִי קַיֵמִית לַאֲבָהָתְהוֹן לְמִתַּן לְהוֹן: [פ] (אונקלוס)

 יונתן  וַאֲמַר יְיָ לִי קוּם אֱזִיל לְתַיֵיר קֳדָם עַמָּא וְיַעֲלוּן וְיֵרְתוּן יַת אַרְעָא דְקַיֵּימִית לְאַבְהַתְהוֹן לְמִתַּן לְהוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  ויאמר ה' אלי וגו'. אע"פ שסרתם מאחריו (מ) וטעיתם בעגל, אמר לי לך נחה את העם וגו' (שמות לב, לד.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (מ) דאם לא כן מה לענין זה בתוך התוכחות: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  למסע. שם הפועל: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  קום לך למסע. ג' תגי''ן על קו''ף שאזכור להם זכות אברהם שאמרתי לו קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה כי לך אתננה: אשר נשבעתי לאבותם לתת להם. וסמיך ליה ועתה ישראל מה ה' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה לומר לך שהאבות היו יראי ה': (בעל הטורים)

 ספורנו  ויבאו ויירשו את הארץ אשר נשבעתי. כי לולא השב עה לא הייתם זוכים לה לרב מריכם: (ספורנו)


{יב}   חמישי  וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל מָה יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ כִּי אִם לְיִרְאָה אֶת יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לָלֶכֶת בְּכָל דְּרָכָיו וּלְאַהֲבָה אֹתוֹ וְלַעֲבֹד אֶת יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ:

 אונקלוס  וּכְעַן יִשְׂרָאֵל מָה יְיָ אֱלָהָךְ תָּבַע מִנָךְ אֱלָהֵן לְמִדְחַל קֳדָם יְיָ אֱלָהָךְ לִמְהַךְ בְּכָל אָרְחָן דְתָקְנָן קֳדָמוֹהִי וּלְמִרְחַם יָתֵהּ וּלְמִפְלַח קֳדָם יְיָ אֱלָהָךְ בְּכָל לִבָּךְ וּבְכָל נַפְשָׁךְ: (אונקלוס)

 יונתן  וּכְדוֹן יִשְרָאֵל מָה יְיָ אֱלָהָכוֹן בָּעֵי מִנְכוֹן אֱלָהֵן לְמִדְחַל מִן קֳדָם יְיָ אֱלָהָכוֹן לִמְהַךְ בְּכָל אָרְחָן דְּתַקְנָן קֳדָמוֹי וּלְמִרְחַם יָתֵיהּ וּלְמִפְלַח קֳדָם יְיָ אֱלָהָכוֹן בְּכָל לִבְּכוֹן וּבְכָל נַפְשְׁכוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  ועתה ישראל. אע"פ שעשיתם כל זאת, עודנו רחמיו וחבתו עליכם, ומכל מה שחטאתם לפניו אינו שואל מכם כי אם ליראה וגו': כי אם ליראה וגו'. רבותינו דרשו מכאן, הכל בידי שמים חוץ (נ) מיראת שמים (ברכות לג:): (רש"י)

 שפתי חכמים  (נ) פירוש דסבירא להו שהמקרא הזה אינו דבוק עם הקודמים לו רק התחלת דבור הוא ולהודיעך שהכל בידי שמים חוץ כו' ולכן אין שואל ממך כי אם ליראה אותו וכיוצא בו מפעולות האדם הבחיריים שאם ירצה יפעול ואם לא ירצה לא יפעול ובכללם יראת השם. הרא"ם: (שפתי חכמים)

 הרמב"ן  מה ה' אלהיך שואל מעמך. נמשך אל לטוב לך יאמר איננו שואל מעמך דבר שיהיה לצרכו אלא לצורכך כטעם אם צדקת מה תתן לו (איוב לה ז) רק הכל הוא לטוב לך ואמר הטעם כי לה' אלהיך השמים ושמי השמים הארץ וכל אשר בה וכולם נותנים כבוד לשמו איננו צריך לך רק באבותיך חשק ויבחר בזרעם אחריהם מכל העמים בכם שאתם מבחר זרעם ולא בישמעאל ולא בעשו וטעם כיום הזה כי כן יהיה בכל זרעם לעולם וכבר פירשתי (לעיל ז ז) החשק והבחירה ופירוש שמי השמים גלגלי ארבעה יסודות שהם בכח השמים למטה מהם כענין הארץ וכל אשר עליה (נחמיה ט ו) וכן אמר במזמור הללו את ה' מן השמים הללוהו במרומים (תהלים קמח) והזכיר מלאכיו וצבאיו ושמש וירח וכוכבי אור ואחר כך הללוהו שמי השמים (הרמב"ן)

 בעל הטורים  מה ה' אלהיך שואל מעמך. מה בא''ת ב''ש י''ץ ששואל ממך ק' ברכות בכל יום ויום ויש בפסוק ק' אותיות (ע' מנחות מג) וכן ממך עולה ק'. ועתה ישראל. ב' דסמיכי הכא ואידך ועתה ישראל שמע אל החקים כנגד ב' תורות תורה שבכתב ותורה שבע''פ: (בעל הטורים)

 אור החיים  ועתה ישראל מה וגו' כי אם ליראה וגו'. כוונת הכתוב היא על זה הדרך לפי שיש ב' הדרגות שחפץ ה' מישראל עשות והם זו למעלה מזו. א' היא היראה, למעלה ממנה האהבה, ואמר להם שאינו מבקש מהם כי אם היראה, וטעם הדבר היא לפי שהיראה תסובב אתכם ללכת בכל דרכיו כי הירא לא יחדל מיראתו אפילו באחת מאלף שעליו לעשות, ולא זו בלבד מגיעתו אלא עוד לו ולאהבה אותו הרי שהיראה היא פתח ליכנס לשער האהבה, ולזה כשאמר הכתוב מה ה' שואל כי אם ליראה דקדק לומר ועתה פירוש מה שהוא שואל ליראה הוא עתה בזמן הזה שאתה בא לישא עול האלהות אבל אין זה תכלית מה שחפץ ממנו עשות אלא שזה יעמידנו בגדר האהבה. ולדרך זה יתיישב מאמר מה וגו' כי אם וגו' שבערך האהבה שהיא דבר המקווה תהיה היראה מלתא זוטרתי, ובגמרא שאמרו (מגילה כ''ה.) אטו יראה מלתא זוטרתי וכו', הכוונה היא כיון שבערך משיגיה גדולה היא לא תקרא קטנה הגם שבערך האהבה היא למטה ממנה ותירץ לגבי משה וכו' שגם בערך המשיגים ישנה בגדר קטן:

עוד יתבאר על זה הדרך לפי שיעלה על דעת אנוש שהעובר פי ה' נפלאת היא ממנו השגת רצונו יתברך, לזה אמר אליו ועתה וגו' פירוש ועתה הוא תשובה כאומרם ז''ל (ב''ר פכ''א) אין ועתה אלא תשובה, מה ה' אלהיך שואל מעמך לתקן משובתך כי אם ליראה לבד בזה יתרצה ה' אלהיך לך, ואומרו ללכת בכל דרכיו וגו' פירוש על דרך אומרם ז''ל (ויק''ר פכ''א) אם עשית חבילות של עבירות עשה כנגדן חבילות של מצות, וכתב רמב''ם בפירוש המשניות (סוף מס' מכות) שאם אדם לא יכעים בוראו בעבירות הגם שלא יעשה אלא מצוה אחת יש כח באותה מצוה לזכותו לעולם הזה ולעולם הבא ע''כ, והמשלתי דבר זה לב' עבדי מלך א' מימיו לא הכעיס המלך ובא לראות פני המלך בבן יונה למנחה וא' הכעים המלך ובא לראות פני המלך בשור א' יש מקום שישמח המלך לקראת מנחת העוף ויכעוס לקראת מנחת השור לצד ההכעסות שקדמו ממנו, והוא אומרו כאן לבעל התשובה ללכת בכל דרכיו וגו' לעשות חבילות חבילות של מצות:

עוד יכוין הכתוב לנסתרות ה' על פי דברי אמת כי באמצעות מעשה התחתונים יתיחדו ענפי הקדושה, וכן להפך בסוד (משלי ט''ז) ונרגן מפריד אלוף אלופו של עולם, ובא להעיר כאן על הדבר הבא ממעשה אדם, והוא אומרו מה ה' אלהיך שואל וגו' פירוש בחינת הקדושה הנקראת מה שהיא השכינה כאומרם בגמרא (סוטה י''א.) בפסוק ותתצב אחותו וגו' שכל הכתוב מדבר בשכינה, וז''ל מה דכתיב ועתה ישראל מה וגו', הרי שמזה עצמו מוכיחים כי מה היא השכינה:

וזה מסכים והולך גם כן למה שהעירו אותנו רבותינו ז''ל בדבריהם שאמרו (תנחומא פ' קרח) אל תקרי מה אלא מאה שהם מאה ברכות שהיא סוד כללות העשיריות, והסמיך לזכרונם שמו יתברך שם הוי''ה הוא יחוד קוב''ה ושכינתיה זו היא שאלת אלהיך מעמך, ודקדק לומר ועתה להעיר שאין כח באדם להשיג עשות זה אלא בעולם הזה אבל אחר מותו הגם שיפליא עשות לא יעשה פעולה והיה כא' מהמלאכים, ומצינו שרבותינו ז''ל יחסו עולם הזה לשעה כאומרו (שבת ל''ג:) מניחים חיי עולם ועוסקים בחיי שעה, ולדרך זה יתישב אומרו כי אם ליראה כמין חומר, כי בערך המושג במושכל כי רב הוא יקטן המפעל הגם שצריך התעצמות להשיגו עם כל זה מופלא הוא הנסבב מהטורח: (אור החיים)

 ספורנו  ועתה ישראל. אם כן אתה ישראל השתדל עתה לתקן מעוותך מכאן והלאה והתבונן מה ה' אלהיך שואל מעמך שאינו שואל דבר לצרכו כי אם ליראה. וזה תעשה כהתבוננך באופן שתדע גדלו: ולאהבה אותו. וזה תשיג בהתבוננך אל דרכי טובו. וכל זה הוא שואל לטוב לך כדי שתזכה לחיי עולם: (ספורנו)

 כלי יקר  ועתה ישראל מה ה' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה. רז"ל אמרו (ברכות לג:) וכי היראה מילתא זוטרתי היא אין לגבי משה זוטרתי היא, ומקשים כאן וכי בעבור זה אמר לכל ישראל מה ה' שואל מעמך. ויש מתרצים לגבי משה היינו כשהיו ישראל אצל משה שהיה מדריכם במדת היראה אז זוטרתי היא. ואני אומר שזהו כוונת הפסוק שאמר ועתה ישראל. מה הוא ועתה, אלא לפי שנאמר אח"כ וידעתם היום כי לא את בניכם אשר לא ידעו ולא ראו את מוסר ה' אלהיכם וגו', וכל הסיפור עד עיניכם הרואות את כל מעשי ה' וגו', כך ביאורו אלו בקשתי היראה מן בניכם אשר יקומו מאחריכם אשר לא ראו כל הנוראות אשר עשה ה' למען תהיה יראתו על פניהם אז ודאי הייתי שואל דבר גדול כי ודאי קשה להכניס את האדם בעול היראה כי רב הוא. אמנם ועתה ר"ל הדור הזה אתם ראו (ירמיה ב.לא) כי בעיניכם ראיתם כל הנוראות אשר עשה האלהים כדי שייראו מלפניו וכבר אתם מורגלים במדת היראה לפיכך ועתה באשר הוא שם שאלה קטנה ה' שואל מעמך, וזה"ש לגבי משה זה דור המדבר שהיו בזמן משה להם ודאי מילתא זוטרתי היא היראה, ומן היראה יבא למדריגת האהבה זש"ה ולאהבה אותו. ומסיים לטוב לך היינו קבול שכר כפירש"י והזכירו בסוף לומר שסוף השכר לבא מעצמו ולא שתהיה תחילת כוונת עשייתך לשם קיבול פרס. (כלי יקר)

 דעת זקנים  ועתה ישראל מה ה' אלהיך. אטו דבר קטן הוא זה וי"ל דאקרא דלבתריה קאי לשמור את מצות ה' וגו' לטוב לך כלומר אינו שואל ממך דבר זה כי אם לטוב לך להנאתך ולהרבות לך שכר. ומיהו רבותינו הקשו כן ותירצו דלגבי משה מילתא זוטרתי היא ומכאן דרשו רבותינו דחייב אדם לברך מאה ברכות בכל יום דכתיב מה אל תיקרי מה אלא מאה כלומר ק' ברכות ה' אלהיך שואל מעמך. ויש לחזק הדבר מ"ה בחילוף א"ת ב"ש הוי י"ץ שעולה מאה וכן בפסוק זה יש מאה אותיות חסר אחת וכאשר תוסיף אות אחת לעשות ממנה מאה תשלם החשבון למאה. וי"א כי דוד תקנם שבכל יום היו מתים מאה אנשים מישראל באו והגידו לדוד עמד ותקן מאה ברכות בכל יום שנ' נאם הגבר הוקם על ע"ל בגימטריא מאה ומיד נעצרה המגפה. עוד יש להוכיח מאה ברכות מדכתיב הנה כ"י כ"ן יברך גבר במנין כ"י כ"ן יברך גבר כי יברך חסר וא"ו כתיב ולכך תקנו לומר מודים שהרי פי' משתחוים כדכתיב גבי נעמן והשתחויתי לה' אלהיך. ותרגם יונתן ואודיתי קדם ה' אלהך ומ"מ אנו אומרים מודים ולא משתחוים לפי שעולה בגימטריא מודי"ם מאה לומר שכל האומר מודים כהוגן כאלו קיים מאה ברכות ר"ל שיכרע עד שיתפקקו כל חוליות שבשדרה או שיראה איסר כנגד לבו וכרע כחוטרא וזקיף כי חויא ושיתכוין לומר משתחוים אנו לך כדאיתא בירוש' א"ר בון מיומי לא איכוונית וכו' ומחזיקנא טיבותא לרישאי דכי מטינא למודים כרע מגרמיה: (דעת זקנים)


{יג}  לִשְׁמֹר אֶת מִצְוֹת יְהֹוָה וְאֶת חֻקֹּתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לְטוֹב לָךְ:

 אונקלוס  לְמִטַר יָת פִּקוֹדַיָא דַיְיָ וְיָת קְיָמוֹהִי דַאֲנָא מְפַקְדָךְ יוֹמָא דֵין לִדְיֵיטַב לָךְ: (אונקלוס)

 יונתן  לְמִנְטוֹר יַת פִּקּוּדוֹי דַיְיָ וְיַת קְיָימוֹהִי דַאֲנָא מְפַקֵיד יַתְכוֹן יוֹמָא דֵין מְטוּל דְיוֹטֵב לְכוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  לשמור את מצות ה'. ואף היא לא לחנם, (ס) אלא לטוב לך שתקבלו שכר: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ס) רצונו לתרץ דברישא דקרא אמר לשמור את מצות ה' להנאתו של הקדוש ברוך הוא ובסיפא דקרא כתיב לטוב לך משמע להנאתן של ישראל לכן פרש ואף היא כו' ר"ל ודאי בשבילו תעשו אבל מכל מקום אף לכם לא לחנם אלא לטוב לכם: (שפתי חכמים)


{יד}  הֵן לַיהֹוָה אֱלֹהֶיךָ הַשָּׁמַיִם וּשְׁמֵי הַשָּׁמָיִם הָאָרֶץ וְכָל אֲשֶׁר בָּהּ:

 אונקלוס  הָא דַיְיָ אֱלָהָךְ שְׁמַיָא וּשְׁמֵי שְׁמַיָא אַרְעָא וְכָל דִי בַהּ: (אונקלוס)

 יונתן  הָא דַיְיָ אֱלָהָכוֹן שְׁמַיָא וּשְׁמֵי שְׁמַיָא וְכִתֵּי מַלְאָכַיָא דִבְהוֹן לִמְשַׁמְשִׁין קֳדָמוֹי אַרְעָא וְכָל דְּאִית בָּהּ: (תרגום יונתן)

 רש"י  הן לה' אלהיך. הכל, (ע) ואעפ"כ רק באבותיך חשק ה' מן הכל: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ע) ר"ל כל מה שכתיב בקרא שמים ושמי שמים והארץ: (שפתי חכמים)

 בעל הטורים  הן לה' אלהיך. הפסוק מתחיל ומסיים בה''א לומר שבה''א נברא העולם וכנגד ה' חומשי תורה. וי' תיבות בפסוק לומר לא ירדה שכינה למטה מעשרה: הארץ וכל אשר בה. וסמיך ליה רק באבותיך. לומר שהארץ וכל אשר בה לא נבראה אלא בזכות האבות: רק באבותיך מיעוט הוא שגם עליהם יש דין. אברהם במה אדע. יצחק אהב את עשו. יעקב אמר נסתרה דרכי מה'. סמך לרק באבותיך ומלתם לומר שתמולו ערלת הלב כמו שעשו האבות: (בעל הטורים)

 ספורנו  הן לה' אלהיך השמים. ויעיד על זה שהוא מבקש לטוב לך. כי אמנם השמים והארץ הם שלו ועם היותם נכבדים בלתי נפסדים: (ספורנו)

 כלי יקר  הן לה' אלהיך השמים וגו', רק באבותיך חשק ה'. במילת רק בא למעט השמים ושמי השמים שבכולם לא חשק ה' כ"א באבותיך, כדעת חכמי האמת שאמרו גדולים צדיקים ממעשה שמים וארץ והסכימו לומר שכולם נבראו בעבור האדם, לא כדעת הרמב"ם שכתב שהאדם עיקר בתחתונים אבל אין לו ערך עם העליונים. ולסברת הרמב"ם יש מקום לפרש פסוק זה שכל הסיפור נמשך למ"ש ואהבתם את הגר וגו' כי חפץ ה' שתדבקו בגרים אע"פ שהם נמוכים מ"מ ממנו ית' תראו וכן תעשו, כי הן לה' אלהיך השמים וגו' ועם גודל רוממתו ית' מ"מ רק באבותיך חשק ה' עם היותם נמוכים בערך העליונים הקרובים אל ה'. ועוד נתן מופת שני כי ה' אלהיכם הוא אלהי האלהים וגו' ואף עפ"כ עושה משפט יתום ואלמנה ואוהב גר. ומפסוק זה אר"י כ"מ שאתה מוצא גדולתו של הקב"ה שם אתה מוצא ענותנותו כו' (עיין מגילה לא.) ומשני הקדמות אלו הוציא התולדה שאמר ואהבתם את הגר.

אך עדיין יש לדקדק, מ"ש רק באבותיך חשק ה' ויבחר בזרעם אחריהם, מדעשה ב' חלוקות, ועוד שהחשק אינו ענין הבחירה כמבואר למעלה סוף פר' ואתחנן (ז.ז) ש"מ שמלת רק קאי אשלמטה, ובא לומר שרק באבותיך לבד חשק ה' בחשק ובאהבה גמורה אבל לא בכם, אלא בחר בזרעם מכל העמים. ר"ל בערך העמים אתם נראים טובים כי לשון בחירה שייך אפילו בדבר שאינו טוב מצד עצמו זולת שהוא טוב מזולתו, לכך נאמר ויבחר בזרעם אחריהם בכם. כי חסרון זה תלוי בכם, לפיכך ומלתם את ערלת לבבכם וגו' כדי שתגיעו למדריגת אבותיכם. (כלי יקר)


{טו}  רַק בַּאֲבֹתֶיךָ חָשַׁק יְהֹוָה לְאַהֲבָה אוֹתָם וַיִּבְחַר בְּזַרְעָם אַחֲרֵיהֶם בָּכֶם מִכָּל הָעַמִּים כַּיּוֹם הַזֶּה:

 אונקלוס  לְחוֹד בַּאֲבָהָתָךְ צָבֵי יְיָ לְמִרְחַם יָתְהוֹן וְאִתִּרְעֵי בִּבְנֵיהוֹן בַּתְרֵיהוֹן בְּכוֹן מִכָּל עַמְמַיָא כְּיוֹמָא הָדֵין: (אונקלוס)

 יונתן  לְחוֹד בְּאַבְהַתְכוֹן צָבָא יְיָ מְטוּל לְמִרְחַם יַתְהוֹן וְאִתְרְעֵי בִּבְנֵיהוֹן בַּתְרֵיהוֹן כְּוַותְכוֹן מִכָּל עַמְמַיָא דְעַל אַנְפֵּי אַרְעָא כִּזְמַן יוֹמָא הָדֵין: (תרגום יונתן)

 רש"י  בכם. (פ) כמו שאתם (רואים אתכם) חשוקים מכל העמים היום הזה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (פ) רצל"ת למה לי בכם לא הל"ל רק ויבחר בזרעם אחריהם מכל וגו' לכן פירש כמו שאתם חשוקים כו' כלומר בכם אתם רואים שהקדוש ברוך הוא בחר בכם ובזרעכם שהרי אתם רואים אתכם חשוקים מכל העמים ואמר היום הזה מפני שפירוש מלת בכם ממש והם היו נמצאים בפועל כיום הזה ולא יפול בו כ"ף הדמיון כי דבוק הוא עם ויבחר בזרעם אחריהם כאלו אמר ובחר בזרעם אחריהם כיום הזה מכל העמים: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ויבחר בזרעם. והם אתם וזה טעם בכם: (אבן עזרא)

 אור החיים  כיום הזה. פירוש כסדר שאתם ביום זה שהיתה העדה שלמה בכושר וכמו שהעיד הוא עליהם שכולם היו דבוקים בה' וגו' חיים, והכוונה במאמר שזולת סדר זה אין בחירה בהם הגם שיהיו זרעם של החשוקים אם ירשיעו לא יחשבו זרעם, והיו לך ישמעאל ועשו לאות שעינינו רואות היותם בני אברהם ויצחק ואף על פי כן אמר הכתוב כי ביצחק יקרא לך זרע: (אור החיים)

 ספורנו  רק באבותיך חשק. ששנה את טבע אותם הנכבדים בגללכם בזכות אבות ואין זה בלי ספק אלא כדי להשיג דבר יותר נכבד מן השמים והארץ והוא האדם השלם בהיותו דומה לבוראו כפי האפשר כאמרו בצלמנו כדמותנו: (ספורנו)


{טז}  וּמַלְתֶּם אֵת עָרְלַת לְבַבְכֶם וְעָרְפְּכֶם לֹא תַקְשׁוּ עוֹד:

 אונקלוס  וְתֶעְדוּן יָת טַפְשׁוּת לִבְּכוֹן וּקְדָלְכוֹן לָא תַקְשׁוּן עוֹד: (אונקלוס)

 יונתן  וְתַעֲדוּן יַת טִפְּשׁוּת לִבְּכוֹן וּקְדַלְכוֹן לָא תַקְשׁוּן תּוּב: (תרגום יונתן)

 רש"י  ערלת לבבכם. אוטם לבבכם (צ) וכיסויו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (צ) וכסויו שהוא אטומו וכן כתב בפרשת וארא עיין שם: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ומלתם את ערלת לבבכם. להתרחק מהתאוות העבות והכבדות כערל' גם יתכן להיות פירושו לטהר הלב עד שיבין האמת: וערפכם. פירשתיו ועוד בעבור שאמר כי קשה עורף אתה: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  ומלתם את ערלת לבבכם. שיהיה לבבכם פתוח לדעת האמת לא כאשר עשיתם עד היום שלא נתן ה' לכם לב לדעת ועינים לראות ואזנים לשמוע וערפכם לא תקשו עוד שלא תהיו כאבותיכם דור סורר ומורה שישבו עם המצרים וילמדו מעשיהם והם קשים לעזוב דרכם כמו שעשו את העגל וקראם שם (שמות לב ט) עם קשי ערף שלא ישובו מן הטעות שנכנס בלבם לחשוב שיש תועלת בעבודת המלאכים או צבא השמים אבל אתם תדעו ותשכילו ותאמינו כי ה' אלהיכם הוא אלהי האלהים ואדוני האדונים אלהי האלהים הם מלאכי מעלה ואדוני האדונים כל צבא השמים אשר להם ממשלה בשפלים כי הוא האדון אשר שם להם משטרם בארץ ולו הגדולה והגבורה והוא נורא בתפארת עוזו אשר לא ישא פנים לאחד מן האלהים והאדונים להגן על עובדיהם ולא יקח שחד מיד אדם ופירשו בשחד שאפילו חסיד גמור שיעבור עבירה לא יקח ממנו מצוה ממצותיו בשחד לכפר לו אבל יענישהו על חטאיו ויגמול לו ככל טובותיו ואונקלוס תרגם דלית קדמוהי מסב אפין ואף לא לקבלא שוחדא יתכוין לפרש שהוא משבחי השלילות בבורא יתברך יאמר הכתוב שאין השם בענין שישא פנים כי לא יראנו האדם וחי והכל כאין נגדו ומאפס ותהו נחשבו לו ולא בענין שיקח שוחד וממון מאדם כמלכים ושופטי הארץ והנכון בעיני שיאמר אשר לא ישא פנים לגדולי בני אדם בריבם עם קטניהם ולא יקח שוחד מעשיריהם בריבם עם דל כי הוא עושה משפט יתום ואלמנה מן הגדולים וקבע את קובעיהם נפש ואוהב גר לתת לו לחם ושמלה והם כל צרכי האדם והנה הוא יפרנס העניים אשר אין להם אוהב ורע (הרמב"ן)

 ספורנו  ומלתם את ערלת לבבכם. אם כן ראוי שתסירו את ערלת שכלכם והוא שתתבוננו להסיר כל טעות מוליד דעות כוזבות: וערפכם לא תקשו עוד. ובסור קושי העורף המונע מלפנות אל הראוי תפנו להכיר את בוראכם ותראו כי רע ומר לעזבו וזה שתתבוננו: (ספורנו)


{יז}  כִּי יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם הוּא אֱלֹהֵי הָאֱלֹהִים וַאֲדֹנֵי הָאֲדֹנִים הָאֵל הַגָּדֹל הַגִּבֹּר וְהַנּוֹרָא אֲשֶׁר לֹא יִשָּׂא פָנִים וְלֹא יִקַּח שֹׁחַד:

 אונקלוס  אֲרֵי יְיָ אֱלָהֲכוֹן הוּא אֱלָהָא דַיָנִין וּמָרֵי מַלְכִין אֱלָהָא רַבָּא גִבָּרָא וּדְחִילָא דִי לֵית קֳדָמוֹהִי מִסַב אַפִּין וְאַף לָא לְקַבָּלָא שָׁחְדָא: (אונקלוס)

 יונתן  אֲרוּם יְיָ אֱלָהָכוֹן הוּא אֱלָהָא דַיָינָא וּמָארֵי מַלְכִין אֱלָהָא רַבָּא גִבָּרָא וּדְחִילָא דְּלֵית קֳדָמוֹי מֵיסַב אַפִּין וְאוּף לָא לְקַבָּלָא שׁוֹחֲדָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  ואדוני האדונים. לא יוכל שום אדון (ק) להציל אתכם מידו: לא ישא פנים. אם תפרקו (ר) עולו: ולא יקח שחד. לפייסו בממון: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ק) דאם לא כן כי ה' הוא האלהים והאדון מיבעי ליה ועוד כיון שהוא האל על כעל האלהים מכל שכן שהוא האדון על כל האדונים אלא וכו': (ר) מפני שמשוא פנים בכל מקום הוא לזכות את החייב או לוותר לו עונשו וכן המקח שוחד ובשם יתברך לא יפול בו לזכות את החייב רק לוותר עונשו הוכרח לפרש לוותר ואמר שאם תפרקו עולו לא ישא וכו' כלומר לוותר עונשיכם גם לא יקח שוחד וכו' שפירושו לוותר עונשיכם כמנהג לוקחי שוחד והכתוב הזכיר שניהם מפני שהויתור יהיה פעם משום משוא פנים פעם מפני שוחד. כתב הרא"ם לא ידעתי מה ממון נופל אצל הקדוש ברוך הוא ולמה לא פירש ולא יקח שוחד המצוה במקום עבירה שיוותר לו עונש העבירה שעבר בעבור המצוה שעשה אלא יתן לו שכרו בעבור המצוה ויענוש בעבור העבירה שעבר וצריך עיון עד כאן לשונו: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  אלהי האלהים. פירשתיו: ואדוני האדונים. כי מעלות גבוהות הם כטעם וגבוהים עליהם ומי שיכיר אלה המדות הוא מול לב: (אבן עזרא)

 אור החיים  אלהי האלהים ואדוני האדונים. פירוש אלהי המלאכים הנקראים אלהים דכתיב (איוב א') ויבואו בני האלהים, ואדוני האדונים הם שליטי עולם התחתון על דרך אומרו (בראשית מ''ב) דבר האיש אדוני הארץ. והוצרך לומר גם פרט אדנות התחתונים, להודיע כי אדונים של מטה אין בידם הבחירה לעשות כחפצם ורצונם אלא הוא אדון עליהם להטותם לאשר יחפוץ והוא מאמר שלמה (משלי כ''א) לב מלך ביד ה': (אור החיים)

 ספורנו  כי ה' אלהיכ' הוא אלהי האלהים. הנצחי על כל הנצחים הנבדלים מחומר וזה שנצחיות כולם הווה מנצחיותו: ואדוני האדונים. מנהיג המנהיגים והם הגלגלים ומניעיהם שהנהגת כולם מכוונת להשיג תכלית כוונתו כענין המלאכות הפרטיות ביחוד אל הראשיות: האל הגדול. שאין נמצא שוה לו במדרגת מין מציאותו: הגבור. המקיים כל המציאות במציאותו כאמרו ואתה מחיה את כולם: והנורא. משגיח לשלם ולענוש באופן שראוי לירוא מפניו: אשר לא ישא פנים. לבן פריץ מפני האב הצדיק אע''פ שהוא מאריך אף בזכותו של אב: ולא יקח שוחד. לא יסיר כלל מעונש העבירה בשביל זכות מצוה שעשה החוטא כאמרם ז''ל שאין מצוה מכבח עבירה. וכל זה יורה שלא תבטחו אם תחטאו להנצל בשום זכות מן העונש כלל זולתי בתשובה השלמה: (ספורנו)


{יח}  עֹשֶׂה מִשְׁפַּט יָתוֹם וְאַלְמָנָה וְאֹהֵב גֵּר לָתֶת לוֹ לֶחֶם וְשִׂמְלָה:

 אונקלוס  עָבֵד דִין יִתַּם וְאַרְמְלָא וְרָחֵם גִיוֹרָא לְמִתַּן לֵהּ מְזוֹנָא וּכְסוּ: (אונקלוס)

 יונתן  עִבַּד דִּין יִיתָם וְאַרְמַלְתָּא וּרְחֵים גִּיוֹרָא לְמִתַּן לֵיהּ מָזוֹן וְאִסְטוֹלָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  עשה משפט יתום ואלמנה. הרי גבורה, (ש ) ואצל גבורתו אתה מוצא ענותנותו (מגילה לא.): ואוהב גר לתת לו לחם ושמלה. ודבר חשוב הוא זה, (ת) שכל עצמו של יעקב אבינו על זה התפלל, ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש (בראשית כח, כ.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ש) כלומר ממה שכתוב בתחלה כי ה' אלהיכם הוא אלהי האלהים וגו' הרי גבורה לכך סמך לו עושה משפט יתום ואלמנה וגו' להודיע ענותנותו: (ת) פירוש ולא תחשוב שדבר קטון הוא לתת לגר לחם ושמלה שנראה מזה שאין לו גבורה ויכולת יותר מזה שהרי לעיל מיניה כתיב עושה משפט יתום הרי גבורה: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  עושה משפט. אע''פ שהוא נשגב הוא עושה משפט יתום ואלמנה שאין להם עוזר כטעם אבי יתומים וכן הגר ויכלכלהו בהשענו עליו ואחר שהשם אוהב הגם אתם חייבים שתאהבוהו: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  ואוהב. ב' ואוהב גר ואוהב חמס שנאה נפשו אוהב את הגר אבל האוהב חמס שנאה נפשו: (בעל הטורים)


{יט}  וַאֲהַבְתֶּם אֶת הַגֵּר כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם:

 אונקלוס  וְתִרְחֲמוּן יָת גִיוֹרָא אֲרֵי דַיָרִין הֲוֵיתוּן בְּאַרְעָא דְמִצְרָיִם: (אונקלוס)

 יונתן  וּתְרַחֲמוּן יַת גִּיּוֹרָא אֲרוּם גִּיוֹרִין הֲוֵיתוּן בְּאַרְעָא דְמִצְרָיִם: (תרגום יונתן)

 רש"י  כי גרים הייתם. מום שבך (א) אל תאמר לחברך: (רש"י)

 שפתי חכמים  (א) פירוש כאלו אמר ואהבתם את הגר ולא תונהו בדברים. ולכן נאמר אחריו גבי גרים הייתם מום שבך וכו' אבל האהבה סתם שפירושו להיטיב לו לא יפול עליו כי גרים הייתם שבשביל שהיו גרים אינם מחויבים להיטיב לגר כדפירש רש"י בפרשת משפטים ועיין בבבא מציעא דף נ"ט: (שפתי חכמים)

 הרמב"ן  כי גרים הייתם בארץ מצרים. מום שבך אל תאמר לחברך לשון רש"י וכבר פירשתי בסדר ואלה המשפטים (שמות כב כ) (הרמב"ן)


{כ}  אֶת יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ תִּירָא אֹתוֹ תַעֲבֹד וּבוֹ תִדְבָּק וּבִשְׁמוֹ תִּשָּׁבֵעַ:

 אונקלוס  יָת יְיָ אֱלָהָךְ תִּדְחַל וְקָדָמוֹהִי תִפְלָח וּלְדַחַלְתֵּהּ תִּקְרַב וּבִשְׁמֵהּ תְּקַיַם: (אונקלוס)

 יונתן  מִן קֳדָם יְיָ אֱלָהָכוֹן תְּדַחֲלוּן וּקְדָמוֹי תִפְלְחוּן וּבְדַחַלְתֵּיהּ תִּתְקַרְבוּן וּבִשְׁמֵיהּ תּוֹמוּן: (תרגום יונתן)

 רש"י  את ה' אלהיך תירא. ותעבוד לו ותדבק בו, ולאחר שיהיו בך כל המדות הללו, (ב) אז בשמו תשבע: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ב) תקן בזה כמה ענינים כתב ותעבוד במקום אותו תעבוד שאין צריך למלת אותו אלא תירא ותעבוד וכתב ותדבק בו במקום ובו תדבק כדי שיהיו כל הפעולות נמשכות זו אחר זו תירא ותעבוד ותדבק. ובתוספת מלת אז לא יהיה ובשמו תשבע מצות עשה כמובן מן הקרא ויהיה וי"ו ובשמו מיותר. ויתוסף מלת אם ויהיה שיעור הכתוב כאלו אמר אם תירא ותעבוד ותדבק אז תשבע כלומר אז מותר לך לישבע ולא מצוה שתשבע כמובן מקרא: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  את ה' אלהיך תירא. שלא תעברון על מצות לא תעשה: ואותו תעבוד. במצות עשה: ובו תדבק. בלב: ובשמו תשבע. בפה כאשר הוא מפורש: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  את ה' אלהיך תירא. תיר''א בגימטריא תורה: (בעל הטורים)


{כא}  הוּא תְהִלָּתְךָ וְהוּא אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר עָשָׂה אִתְּךָ אֶת הַגְּדֹלֹת וְאֶת הַנּוֹרָאֹת הָאֵלֶּה אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ:

 אונקלוס  הוּא תֻשְׁבַּחְתָּךְ וְהוּא אֱלָהָךְ דַעֲבַד עִמָךְ יָת רַבְרְבָתָא וְיָת חֲסִינָתָא הָאִלֵין דִי חֲזוֹ עֵינָיךְ: (אונקלוס)

 יונתן  הוּא תוּשְׁבַּחְתְּכוֹן וְהוּא אֱלָהָכוֹן דְּעָבַד עִמְכוֹן יַת רַבְרְבָתָא וְיַת חֲסִינָתָא הָאִילֵין דַּחֲמִיתוּן בְּעֵינֵיכוֹן: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  הוא תהלתך. הטעם כי יש לך להתהלל בו כי עשה עמך נוראות: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  וטעם הוא תהלתך והוא אלהיך. הוא יהיה תהלתך שתתן כל תהלתך אליו אותו תהלל תמיד וכבודו לאחר לא תתן ותהלתו לפסילים ולא אל האלהים והאדונים הנזכרים או יאמר הוא תהלתך שבו אתה מהולל על כל העמים כלשון כי תפארת עזמו אתה (תהלים פט יח) ה' עזי ומעזי (ירמיהו טז יט)

"והוא אלהיך" - שיחד שמו עליך שתהיה לו לעם והוא יהיה לך לאלהים ולא כשאר האומות אשר הוא להם אלהי האלהים אשר חלק להם כמו שפירשתי (ויקרא יח כה) כי עשה עמך הגדולות והנוראות שמהם תכיר כי אתה חבלו ונחלתו ועיניו תמיד עליך לטוב (הרמב"ן)

 ספורנו  הוא תהלתך. תתהלל שתהיה עבד למי שמולך על כל המציאות: (ספורנו)


{כב}  בְּשִׁבְעִים נֶפֶשׁ יָרְדוּ אֲבֹתֶיךָ מִצְרָיְמָה וְעַתָּה שָׂמְךָ יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם לָרֹב:

 אונקלוס  בְּשַׁבְעִין נַפְשָׁן נְחָתוּ אֲבָהָתָךְ לְמִצְרָיִם וּכְעַן שַׁוְיָךְ יְיָ אֱלָהָךְ כְּכוֹכְבֵי שְׁמַיָא לְמִסְגֵי: (אונקלוס)

 יונתן  בְּשׁוּבְעִין נַפְשָׁתָא נְחָתוּ אַבְהַתְכוֹן לְמִצְרַיִם וּכְדוֹן שַׁוִינְכוֹן יְיָ אֱלָהָכוֹן הֵי כְּכוֹכְבֵי שְׁמַיָא לְמִסְגֵי: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  בשבעים נפש. פירשתיו ואחר שהוא הרב' אתכם חייבים אתם לאהוב אותו והוסיף כל הימי': (אבן עזרא)

 בעל הטורים  בשבעים נפש. הפסוק מתחיל ומסיים בבי''ת לומר שיעקב הזהירם שידבקו איש בביתו ולא יתערבו במצריים ולכך נקראו בית יעקב: (בעל הטורים)

דברים פרק-יא

{א}  וְאָהַבְתָּ אֵת יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ וְשָׁמַרְתָּ מִשְׁמַרְתּוֹ וְחֻקֹּתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וּמִצְוֹתָיו כָּל הַיָּמִים:

 אונקלוס  וְתִרְחַם יָת יְיָ אֱלָהָךְ וְתִטַּר מַטְרַת מֵימְרֵהּ וּקְיָמוֹהִי וְדִינוֹהִי וּפִקוֹדוֹהִי כָּל יוֹמַיָא: (אונקלוס)

 יונתן  וּתְרַחֲמוּן יַת יְיָ אֱלָהָכוֹן וְתִינְטְרוּן מַטְרַת מֵימְרֵיהּ וּקְיָימוֹי וְדִינוֹי וּפִקּוּדוֹי כָּל יוֹמַיָא: (תרגום יונתן)

 הרמב"ן  ושמרת משמרתו. ליראה אותו שתשמור מחטוא לפניו כי אחר שיצוה באהבה יצוה ביראה ויצוה בחוקים ובמשפטים ובמצות או ושמרת משמרתו שתשמור מה שהשם שומר שהוא שומר את הגרים וחונן דלים ואביונים ועושה משפט יתום ואלמנה וכענין שנאמר במקום אחר (מלכים א ב ג) לשמור את משמרת ה' אלהיך ללכת בדרכיו ואמרו (שבת קלג) מה הוא חנון ורחום אף אתה היה חנון ורחום וכו' (הרמב"ן)


{ב}  וִידַעְתֶּם הַיּוֹם כִּי לֹא אֶת בְּנֵיכֶם אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּ וַאֲשֶׁר לֹא רָאוּ אֶת מוּסַר יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם אֶת גָּדְלוֹ אֶת יָדוֹ הַחֲזָקָה וּזְרֹעוֹ הַנְּטוּיָה:

 אונקלוס  וְתִדְעוּן יוֹמָא דֵין אֲרֵי לָא יָת בְּנֵיכוֹן דִי לָא יְדָעוּ וְדִי לָא חֲזוֹ יָת אֻלְפָנָא דַיְיָ אֱלָהֲכוֹן יָת רְבוּתֵהּ יָת יְדֵהּ תַּקִיפָא וּדְרָעֵהּ מְרָמְמָא: (אונקלוס)

 יונתן  וְתִנְדְּעוּן יוֹמָא דֵין אֲרוּם לָא עִם בְּנֵיכוֹן דְּלָא יָדְעוּן וְלָא חָמוּן יַת אוּלְפַן אוֹרַיְיתָא דַיְיָ אֱלָהָכוֹן יַת רְבוּתֵיהּ וְיַת יְדֵיהּ תַקִיפְתָּא וּדְרָעֵיהּ מְרַמַם: (תרגום יונתן)

 רש"י  וידעתם היום. תנו (ג) לב לדעת ולהבין ולקבל תוכחתי: כי לא את בניכם. אני מדבר עכשיו, (ד) שיוכלו לומר אנו לא ידענו ולא ראינו בכל זה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ג) לא שהודיעם היום שום דבר שהרי לא הודיעם פה ידיעה חדשה: (ד) פירוש את הוא כמו עם והוסיף אני מדבר כי לולא תוספת אני מדבר אין מובן כלל ולכך הוצרך לפרש מלת את פירושו עם כי על המקבל הדבר אינו נופל אלא מלת עם והוסיף מלת עכשיו כי בלא תוספת היה המובן שלא ידבר עם בניהם לעולם רק עם אלה לבדם: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  כי לא את בניכם. התשובה היא כי עיניכם הרואות והטעם כי אלה הנוראות אינם לעתיד שיראום בניכם רק אתם ראיתם אותם: את גדלו את ידו החזקה וזרועו הנטויה. להוציא אתכם ממצרים: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  את גדלו את ידו החזקה וזרועו הנטויה. אמר ר"א להוציא אתכם ממצרים והאותות והמופתים שעשה לפרעה ואשר עשה לכם במדבר בדבר המן ואיננו נכון בעיני כי עתה לא ידבר רק במוסר אשר ייסר בו השם לעוברי רצונו את גדלו שהיה מתרומם ומתגדל לאמר התפאר עלי (שמות ח ה) למחר יהיה (שם פסוק יט) ושמתי פדות (שם) למען תדע כי לה' הארץ (שם ט כט) ואת ידו החזקה ושלחתי את ידי והכיתי את מצרים (שם ג כ) את היד הגדולה אשר עשה ה' (שם יד לא) וזרועו הנטויה שלא נתן להם ריוח והצלה מאז היתה ידו נטויה עליהם ולא השיב ידו מבלע עד שאבדם ואשר עשה לכם במדבר (פסוק ה) אשר נגף אתכם בעגל ואש תבערה והנחשים השרפים וקברות התאוה ומגפת השטים וגזרת המרגלים שהיתה בהם יד ה' עד בואם אל המקום הזה וקצר בפורענות שעשה להם ואם כן ושמרתם את כל המצוה למען תחזקו כי ידו החזקה מחזקת שומרי מצותיו ולא יחזיק ביד מרעים (הרמב"ן)

 אור החיים   וידעתם היום וגו'. פירוש מבחן הידיעה הצריכה חלה עליכם היום, פירוש אחר שעברו כל האותות וכו' שהזכיר בסמוך שמהם יצדיקו הידיעה ברורה, ואומרו כי לא את בניכם וגו' פירוש טעם שאני אומר וידעתם לכם בכינוי הוא לומר ולא את בניכם שהם אין להם ידיעה במבחן זה כמותכם, ולא הוצרך להזכיר הידיעה מה היא כי כשמשיג האדם דיעה במבחן צודק יראה בעיניו האמת מעצמו כי ה' אלהינו הוא אחד שברא הכל ושליט בכל ומואס בעוברי תורה ובוחר בבוחריה: (אור החיים)

 ספורנו  כי לא את בניכם. לפיכך אתם שראיתם עשו אותות מעידים לדורות בכניסתכם: וזרועו הנטויה. מוכנת לחכות את השב לחטוא: (ספורנו)

 דעת זקנים  כי לא את בניכם. כלו' אינם ראוים ליענש ככם על המצות שהרי אתם ראיתם את מוסר ה' ואת גדלו ולא לפטור הבנים בא: (דעת זקנים)


{ג}  וְאֶת אֹתֹתָיו וְאֶת מַעֲשָׂיו אֲשֶׁר עָשָׂה בְּתוֹךְ מִצְרָיִם לְפַרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם וּלְכָל אַרְצוֹ:

 אונקלוס  וְיָת אַתְוָתֵהּ וְיָת עוֹבָדוֹהִי דִי עֲבַד בְּגוֹ מִצְרָיִם לְפַרְעֹה מַלְכָּא דְמִצְרַיִם וּלְכָל אַרְעֵהּ: (אונקלוס)

 יונתן  וְיַת אַתְוָותֵיהּ וְיַת עוֹבָדוֹי דְעָבַד בְּגוֹ מִצְרַיִם לְפַרְעה מַלְכָּא דְמִצְרַיִם וּלְכָל יַתְבֵי אַרְעֵיהּ: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  ואת אותותיו ואת מעשיו. לפרעה שהוא עיקר: (אבן עזרא)


{ד}  וַאֲשֶׁר עָשָׂה לְחֵיל מִצְרַיִם לְסוּסָיו וּלְרִכְבּוֹ אֲשֶׁר הֵצִיף אֶת מֵי יַם סוּף עַל פְּנֵיהֶם בְּרָדְפָם אַחֲרֵיכֶם וַיְאַבְּדֵם יְהֹוָה עַד הַיּוֹם הַזֶּה:

 אונקלוס  וְדִי עֲבַד לְמַשִׁרְיַת מִצְרַיִם לְסוּסְוָתֵהּ וְלִרְתִיכוֹהִי דִי אַטִיף יָת מֵי יַמָא דְסוּף עַל אַפֵּיהוֹן בְּמִרְדָפְהוֹן בַּתְרֵיכוֹן וְאוֹבָדִנוּן יְיָ עַד יוֹמָא הָדֵין: (אונקלוס)

 יונתן  וּדְעָבַד לְמַשִׁרְיַית מִצְרַיִם לְסוּסְוַותְהוֹן וּלְאַרְתִיכֵיהוֹן דִּי אַטִּיף יַת מוֹי דְיַמָא דְסוּף עַל אַפֵּיהוֹן כַּד רְדָפוּ בַּתְרֵיכוֹן וְאַבֵּידִינוּן יְיָ עַד זְמַן יוֹמָא הָדֵין: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  אשר הציף. מגזרת צפו מים על ראשי: ויאבדם. הטעם כי לא קמו עוד בניהם תחתיהם להיות כמוהם: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  אשר הציף את מי ים סוף וגו' ויאבדם ה' עד היום הזה. לא הבינותי טעם "עד היום הזה" כי כל המתים בים אבדן עולם הם אובדים ויתכן שהוא חוזר לסוסיו ולרכבו שאבד סוס ורכב ממצרים בכל הדור ההוא כי כל סוס ורכב וכל פרש אשר במצרים הוציא עמו ואבדו כולם והיתה ממלכה שפלה בלא רכב וסוס וחיל ועזוז ואמר ר"א שלא קמו עוד בניהם תחתם להיות כמוהם ר"ל כי השם אבד הרודפים בים ואבד במצרים זרעם ולא נשאר להם שם ושאר כי הם הרשיעו יותר מכל מצרים לרדוף אחרי גאולי השם אבל זה לא נזכר בתורה (הרמב"ן)

 בעל הטורים  ויאבדם. ב' ויאבדם ה' עד היום. משגיא לגוים ויאבדם. זהו שיש במדרש שנדמה לפרעה לסוסיא נקבה כדי למשכו בים לאבדו זהו משגיא לגוים ויאבדם: (בעל הטורים)

 ספורנו  ויאבדם ה' עד היום הזה. כי אז טבעו שלישי מצרים וחילם באופן שגם מי שנה אחרי כן היו מרגישים באבידת אותם הגבורים שלא קמו עדיין ממלאים את מקומם: (ספורנו)


{ה}  וַאֲשֶׁר עָשָׂה לָכֶם בַּמִּדְבָּר עַד בֹּאֲכֶם עַד הַמָּקוֹם הַזֶּה:

 אונקלוס  וְדִי עֲבַד לְכוֹן בְּמַדְבְּרָא עַד מֵיתֵיכוֹן עַד אַתְרָא הָדֵין: (אונקלוס)

 יונתן  וּדְעָבַד לְכוֹן בְּמַדְבְּרָא עַד זְמַן מֵיתֵיכוֹן עַד אַתְרָא הָדֵין: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  ואשר עשה לכם במדבר. דבר המן: (אבן עזרא)


{ו}  וַאֲשֶׁר עָשָׂה לְדָתָן וְלַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב בֶּן רְאוּבֵן אֲשֶׁר פָּצְתָה הָאָרֶץ אֶת פִּיהָ וַתִּבְלָעֵם וְאֶת בָּתֵּיהֶם וְאֶת אָהֳלֵיהֶם וְאֵת כָּל הַיְקוּם אֲשֶׁר בְּרַגְלֵיהֶם בְּקֶרֶב כָּל יִשְׂרָאֵל:

 אונקלוס  וְדִי עֲבַד לְדָתָן וְלַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב בַּר רְאוּבֵן דִי פְתָחַת אַרְעָא יָת פּוּמַהּ וּבְלָעָתְנוּן וְיָת אֱנַשׁ בָּתֵּיהוֹן וְיָת מַשְׁכְּנֵיהוֹן וְיָת כָּל יְקוּמָא דִי עִמְהוֹן בְּגוֹ כָּל יִשְׂרָאֵל: (אונקלוס)

 יונתן  וּדְעָבַד לְדָתָן וְלַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב בַּר רְאוּבֵן דִּפְתָחַת אַרְעָא יַת פּוּמָהּ וּבְלָעַתְנוּן וְיַת אֵינַשׁ בָּתֵּיהוֹן וְיַת כָּל טַרְיָיתָא דַּהֲווֹ עִמְהוֹן בְּגוֹ כָּל יִשְרָאֵל: (תרגום יונתן)

 רש"י  בקרב כל ישראל. כל מקום שהיה אחד מהם בורח, הארץ נבקעת מתחתיו ובולעתו, אלו דברי רבי יהודה, אמר לו רבי נחמיה, והלא כבר נאמר ותפתח הארץ את פיה (במדבר טז, לב.), ולא פיותיה, אמר לו ומה אני מקיים בקרב כל ישראל, אמר לו שנעשית הארץ מדרון (ה) כמשפך, וכל מקום שהיה אחד מהם, היה מתגלגל ובא עד מקום הבקיעה: ואת כל היקום אשר ברגליהם. זה ממונו של אדם, שמעמידו על רגליו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ה) והא דמפרש רש"י הקרא שלא על הסדר יש לומר דקאי גם כן על הקרא וידעתם שראוי לקבל תוכחתו מאחר אשר ראיתם כל האותות אשר עשה במצרים ואשר עשה לכם במדבר ואשר עשה לכם בשעת בליעתן של דתן ואבירם שנבלעו בקרב כל ישראל ונעשה הארץ מדרון כמשפך ולא נפל אחד מישראל במדרון ההוא אף שהיה עומד אצלו וזהו נס גדול: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ואת בתיהם. הם נשיהם ובניהם: ואת כל היקום. שם כלל: אשר ברגליהם. בעבורם או כמשמעם ואחר שעיניכם ראו את כל אלה השמרו שתשמרו מצות השם: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  ואשר עשה לדתן ולאבירם. ולא הזכיר קרח ועדתו שיצאה אש מלפני ה' ותאכל אותם בעבור כי איש זר הקרב להקטיר קטורת הוא מלאוי התורה (במדבר יז ה) ולעולם הוא נענש לדורות כאשר קרה גם לעזיהו (דהי"ב כו יט) על כן לא מנאו באותות המדבר (הרמב"ן)

 אור החיים  כל היקום וגו' בקרב וגו'. פירוש גם היקום שלא היה עומד עמם במקום שפצתה הארץ את פיה אלא בקרב כל ישראל אף על פי כן היה נשמט ונבלע בפה הארץ כאומרם ז''ל (במדב''ר פי''ח) אפילו מחט וכו': (אור החיים)

 כלי יקר  ואת כל היקום אשר ברגליהם. פירש"י זה ממונו של אדם המקיימו על רגליו, וכי מי שאין לו ממון חיגר ברגליו ולא עמדה לו כל חכמתו ושאר המעלות האנושית. ונראה שבגנות קנין הממון הוא מדבר כי הוא הפחות שבכל ד' מעלות שמנה הרמב"ם (בח' פרקים) והם החכמה, והגבורה, והמדות, והעושר, כי כולם דבוקים באדם, והעושר חוץ ממנו, כי החכמה מקורה בראש ובמוח ולב, והגבורה מקורה בלב כי מי שהוא רך הלבב אינו גבור, אבל העושר דבוק ברגלו כי יתרון ארץ בכל היא, (קהלת ה.ח) והארץ מדרס לרגליו ודין הוא שיהיה הפחות שבכולם ויהיה נתון תחת ממשלת האדם לעשות בממונו מה שירצה, אבל לסוף מוחלפת השיטה שממונו מתגבר עליו אל כל אשר יחפוץ יטנו ועלה מן הארץ משפל מצבו כאשר יקום איש על רעהו כך יקום ממונו עליו ושליט בו ומעבירו על דעתו ועל דעת קונו, לכך קראו היקום אשר ברגליהם כי זה העצב נבזה האחוז בחבלי בוז ונתון תחת כפות רגליו הוא היקום אשר יקום עליו למשול בו, וכאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש (דברים כג.כו). כך קנין זה מביא את בעליו בסכנות רבות והוא אשר המית את קרח כי בטח בעשרו ונפל, לכך קרא לממונם של קרח ועדתו היקום אשר ברגליהם. (כלי יקר)


{ז}  כִּי עֵינֵיכֶם הָרֹאֹת אֵת כָּל מַעֲשֵׂה יְהֹוָה הַגָּדֹל אֲשֶׁר עָשָׂה:

 אונקלוס  אֲרֵי עֵינֵיכוֹן חֲזָאָן יָת כָּל עוֹבָדָא דַיְיָ רַבָּא דִי עֲבָד: (אונקלוס)

 יונתן  אֲרוּם בְּעֵינֵיכוֹן אַתּוּן חַמְיַין יַת כָּל עוֹבָדָא דַיְיָ רַבָּא דִי עֲבָד: (תרגום יונתן)

 רש"י  כי עיניכם הרואות. מוסב המקרא על האמור למעלה, כי לא את בניכם (ו) אשר לא ידעו וגו', כי אם עמכם, אשר עיניכם הרואות וגו': (רש"י)

 שפתי חכמים  (ו) פירוש מלת כי הראשון פירוש דהא והאחרון אלא כאלו אמר תנו לב לדעת ולהבין תוכחתי דהא לא עם בניכם אני וכו' כמו שפירש רש"י לעיל אלא עמכם וכו' אני מדבר ומפני שלא יתכן לומר אלא עמכם עיניכם הרואות הוסיף מלת אשר קודם עיניכם: (שפתי חכמים)

 ספורנו  כי עיניכם הרואות את כל מעשה ה'. שהגדיל לעשות נגד המורדים בו: לפרעה ולמצרים. במצרים ועל הים ולמורדים במדבר ולדתן ולאבירם ועליכם להזהיר את הבנים שלא ראו כל אלה. לפיכך: (ספורנו)


{ח}  וּשְׁמַרְתֶּם אֶת כָּל הַמִּצְוָה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לְמַעַן תֶּחֶזְקוּ וּבָאתֶם וִירִשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ:

 אונקלוס  וְתִטְרוּן יָת כָּל תַּפְקֶדְתָּא דִי אֲנָא מְפַקְדָךְ יוֹמָא דֵין בְּדִיל דְתִתְקְפוּן וְתֵעֲלוּן וְתֵירְתוּן יָת אַרְעָא דִי אַתּוּן עָבְרִין תַּמָן לְמֵירְתַהּ: (אונקלוס)

 יונתן  וְתִנְטְרוּן יַת כָּל תַּפְקֵידְתָּא דַּאֲנָא מְפַקֵיד לְכוֹן יוֹמָא דֵין מִן בִּגְלַל דְּתִתְקְפוּן וְתֵיעֲלוּן וְתֵירְתוּן יַת אַרְעָא דְאַתּוּן עָבְרִין לְתַמָּן לְמֵירְתָהּ: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  וירשתם. שבור הרי''ש בעבור שבר הוי''ו: (אבן עזרא)

 אור החיים  ושמרתם את כל אשר וגו' למען תחזקו. הכונה בזה לשלול דעת אומרים לחדול מעסק התורה משום מלחמת הארץ שצריך חוזק והתורה נקראת תושיה (סנהדרין כ''ו:), לזה אמר ושמרתם את כל המצוה, וכבר כתבתי למעלה שמאמר כל המצוה ירצה אל עסק התורה, ויחד לה שמירה ליתן לאו על ביטולה, וגמר אומר למען תחזקו פירוש שאדרבה נותנת לו כח וגבורה להתחזק במלחמת ה', וכן הוא אומר (משלי ח) אני בינה לי גבורה: (אור החיים)

 ספורנו  ושמרתם את כל המצוה אשר אנכי מצוך היום. מצות האבנים שתקימו בירדן ושתקחו מתוך הירדן ושתכתבו עליהם את התורה להיות לדורות לעדות מאתכם שראיתם: (ספורנו)

 דעת זקנים  למען תחזקו. אינו אומר עשו מצות לשמן למען תחזקו דא"כ הוי על מנת לקבל פרס אלא ה"ק עשו המצוה מאהבה כי למען זה תחזקו ואין למען מוסב לתיבה שלאחריה וכן למען תאריכון ימים: (דעת זקנים)


{ט}  וּלְמַעַן תַּאֲרִיכוּ יָמִים עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְהֹוָה לַאֲבֹתֵיכֶם לָתֵת לָהֶם וּלְזַרְעָם אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ: (ס)

 אונקלוס  וּבְדִיל דְתוֹרְכוּן יוֹמִין עַל אַרְעָא דִי קַיִים יְיָ לַאֲבָהָתְכוֹן לְמִתַּן לְהוֹן וְלִבְנֵיהוֹן אַרְעָא עָבְדָא חֲלַב וּדְבָשׁ: [ס] (אונקלוס)

 יונתן  וּמִן בִּגְלַל דְּיִסְגוּן יוֹמֵיכוֹן עַל אַרְעָא דְקַיֵּים יְיָ לְאַבְהַתְכוֹן לְמִתַּן לְהוֹן וְלִבְנֵיהוֹן אַרְעָא דְפֵירָהָא שְׁמֵינִין כַּחֲלָב וְחַלְיַין כִּדְבָשׁ: (תרגום יונתן)

 ספורנו  ולמען תאריכו ימים על האדמה. שאם בניכם לא ישמרו את המצות יגלו ממנה מהרה קודם לונושנתם בארץ כמו שהעיד באמרו ועצר את השמים ואבדתם מהרה: (ספורנו)


{י}   שישי  כִּי הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ לֹא כְאֶרֶץ מִצְרַיִם הִוא אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִשָּׁם אֲשֶׁר תִּזְרַע אֶת זַרְעֲךָ וְהִשְׁקִיתָ בְרַגְלְךָ כְּגַן הַיָּרָק:

 אונקלוס  אֲרֵי אַרְעָא דִי אַתְּ עָלֵל לְתַמָן לְמֵירְתַהּ לָא כְאַרְעָא דְמִצְרַיִם הִיא דִי נְפַקְתּוּן מִתַּמָן דִי תִזְרַע יָת זַרְעָךְ וּמַשְׁקַת לֵהּ בְּרַגְלָךְ כְּגִנְתָא יַרְקָא: (אונקלוס)

 יונתן  אֲרוּם אַרְעָא דְאַנְתְּ עָלֵיל תַּמָּן לְמֵירְתָהּ לָא כְאַרְעָא דְמִצְרַיִם הִיא דִנְפַקְתּוּן מִתַּמָּן דְּתִזְרַע יַת זַרְעָךְ וּמַשְׁקְיַת לֵיהּ בְּגַרְמָךְ הֵי כְגִינַת יַרְקָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  לא כארץ מצרים היא. אלא טובה הימנה, ונאמרה הבטחה זו לישראל (ז) ביציאתם ממצרים, שהיו אומרים שמא לא נבוא אל ארץ טובה ויפה כזו, יכול בגנותה הכתוב מדבר, (ח) וכך אמר להם לא כארץ מצרים היא אלא רעה הימנה, תלמוד לומר וחברון שבע שנים נבנתה וגו' (במדבר יג, כב.), (ט) אדם אחד בנאן, וחם בנה צוען למצרים בנו וחברון לכנען, דרך ארץ אדם בונה את הנאה ואחר כך בונה את הכעור (ס"א הגרוע), שפסולתו של ראשון הוא נותן בשני, ובכל מקום החביב קודם, הא למדת שחברון יפה מצוען, ומצרים משובחת מכל הארצות, שנאמר כגן ה' כארץ מצרים (בראשית יג, י.), וצוען שבח מצרים היא, שהיתה מקום מלכות, שכן הוא אומר כי היו בצוען שריו (ישעיה ל, ד.), וחברון פסולתה של ארץ ישראל, לכך הקצוה לקבורת מתים, ואע"פ כן היא יפה מצוען (ספרי לז.). ובכתובות (דף קיב.) דרשו בענין אחר, אפשר אדם בונה (י) בית לבנו הקטן ואח"כ לבנו הגדול, אלא שמבונה (כ) על אחד משבעה בצוען: אשר יצאתם משם. אפילו ארץ רעמסס (ל) אשר ישבתם בה, והיא במיטב ארץ מצרים, שנאמר במיטב הארץ וגו' (בראשית מז, יא.), אף היא אינה כארץ ישראל: והשקית ברגלך. ארץ מצרים היית צריכה להביא מים מנילוס ברגליך, ולהשקותה צריך אתה לנדד משנתך ולעמול, והנמוך שותה ולא הגבוה, ואתה מעלה המים מן הנמוך לגבוה, אבל זו למטר השמים תשתה מים, אתה ישן על מטתך והקב"ה משקה נמוך וגבוה, גלוי ושאינו גלוי, כאחת: כגן הירק. שאין די לו בגשמים ומשקין אותו ברגל ובכתף: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ז) רצונו לתרץ למה הזכיר ארצות ומפרש דהבטחה וכו': (ח) יש להקשות מה היתה כוונתו של משה שידבר בגנותה של ארץ ישראל חס ושלום והלא המרגלים נלקו על שהוציאו דבה על ארץ ישראל ועוד קשה ואיך יתפרש הקרא של אחריו והארץ אשר אתם עוברים שמה למטר השמים תשתה מים וזה למעליותא ונראה דהכי קאמר יכול וכו' כלומר אף על פי דארץ ישראל היתה צבי לכל הארצות ואפילו מארץ מצרים אפילו הכי ארץ מצרים טובה היא מצד מה שבטבעה מגדלת זרעים תמיד בהיות שמשקים אותה תמיד והארץ אשר אתה עובר שמה אי אפשר להשקות אותה כיון שהיא ארץ הרים ועוד שצריך להשקות פעמים רבות מפני שהמים נוזלים מן ההר והארץ לא תשבע מים ואם כן בדרך טבע אינה מגדלת זרעים כי אם בהשגחת השם והיפך הטבע וזהו שבח לישראל שיזונו בדרך נס אף על פי דבטבע אינה טובה היא כארץ מצרים ועל זה אמר שמא בגנותה כלומר מתוך גנותה יספר גם כן בשבחה: (ט) ר"ל שבע שנים נבנתה חברון קודם צען: (י) כי לפירוש הראשון יהיה שנים כמשמעו ונבנתה בנין ממש ומלת לפני קודם בזמן אבל לפי מה שדרשו בכתובות יהיה פירוש של שנים שונים ונבנתה מלשון ואבנה גם אנכי ממנה שהוא לשון עשיית פירות ולפני קודם במעלה: (כ) יש מפרשים מבונה לשון עושה פרי כמו אבנה ממנה כדפירש"י כלומר חלק קרקע אחד שבחברון עושה תבואה כנגד שבעה חלקים שבצוען: (ל) דאם לא כן אשר יצאתם למה לי: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  כי הארץ. הנה טעם אחר שאתם חייבים לשמור מצותיו כי הארץ איננה כארץ מצרים רק יש לה צורך אל השנה לשום השם עינו עליה והטעם בדרך משל כאדם שיראה כל מה שהיא צריכה ויתן הכל בעתו: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  לא כארץ מצרים היא. אלא טובה הימנה ונאמרה הבטחה זו לישראל ביציאתם ממצרים שהיו אומרים שמא לא נבוא אל ארץ טובה ויפה כזאת יכול בגנותה הכתוב מדבר וכך אמר להם לא כארץ מצרים היא אלא רעה הימנה תלמוד לומר וחברון שבע שנים נבנתה (במדבר יג כב) אדם אחד בנאן דרך ארץ אדם בונה את הנאה ואחר כך את הגרוע וכו' לשון רש"י מספרי (עקב יא) ועוד הביא מה שדרשו בגמרא במסכת כתובות (קיב) בענין אחר אפשר אדם בונה בית לבנו קטן ואחר כך לבנו גדול אלא שמבונה אחד משבעה בצוען ופשוטו של מקרא בדרך האזהרות נאמר שאמר להם ושמרתם את כל המצוה וירשתם ארץ זבת חלב ודבש כי ה' יתן מטר ארצכם בעתו והארץ תתן יבולה אבל דעו לכם שאינה כארץ מצרים להשקות אותה ברגל מן היאורים ומן האגמים כגן הירק רק היא ארץ הרים ובקעות למטר השמים תשתה מים לא בענין אחר וצריכה שידרוש ה' אותה תמיד במטר כי היא ארץ צמאה מאד וצריכה מטר כל השנה ואם תעברו על רצון ה' ולא ידרוש אותה בגשמי רצון הנה היא רעה מאד לא תזרע ולא תצמיח ולא יעלה בה כל עשב בהריה ויחזור ויפרש כל זה בפרשה השניה (להלן פסוקים יג-יז) כי אם שמוע תשמעו אל מצותי ונתתי מטר ארצכם בעתו יורה ומלקוש תמיד ואם לא תשמעו ועצר את השמים וגו' ואבדתם מהרה ברעב מעל הארץ הטובה שלא תוכלו לחיות בה בלא מטר והנה הפרשה הזו תזהיר במנהגו של עולם וממנה נלמד כי אע"פ שהכל ברשותו ונקל בעיני ה' יתברך להאביד יושבי ארץ מצרים ולהוביש נהרותם ויאוריהם אבל ארץ כנען תאבד יותר מהרה שלא יתן בה מטרות עוזו החולה צריך זכות ותפלה שירפאהו השם יותר מן הבריא שלא בא עליו החולי וכך המדה בעני ובעשיר ומאיר עיני שניהם ה' ומפני שאמר (פסוק יב) ארץ אשר ה' אלהיך דורש אותה וראוי שיאמר ולמטר השמים תשתה מים כאשר ה' אלהיך ידרוש אותה יהיה מדרש רבותינו (ספרי עקב יב) נרמז בכתוב והלא כל הארצות הוא דורש שנאמר (איוב לח כו) להמטיר על ארץ לא איש כביכול אינו דורש אלא אותה ועל ידי אותה דרישה שדורש אותה דורש כל הארצות תמיד עיני ה' אלהיך בה לראות מה היא צריכה ולחדש בה גזרות עתים לטובה ועתים לרעה כו' כדאיתא במסכת ר"ה (יז) ויש בו סוד עמוק כי הארץ הזאת נדרשת בכל והיא הכל וכל הארצות מתפרנסות ממנה באמת (הרמב"ן)

 ספורנו  כי הארץ אשר אתה בא שמה לרשתה לא כארץ מצרים היא. שאינה צריכה לגשמים: (ספורנו)

 דעת זקנים  לא כארץ מצרים. שהיא ארץ מישור שאדם יכול להמשיך מים לשדותיו מן הנהרות כמו שעושים לגן הירק הנזרעים על שפת הנהר אלא היא ארץ הרים ובקעות ואין אדם יכול להשקותם כי אם למטר השמים תשתה מים ותמיד אתם צריכים להקב"ה ולכך הזהרו במצותיו כדי שיוריד לכם מטר בעתו: (דעת זקנים)


{יא}  וְהָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ אֶרֶץ הָרִים וּבְקָעֹת לִמְטַר הַשָּׁמַיִם תִּשְׁתֶּה מָּיִם:

 אונקלוס  וְאַרְעָא דִי אַתּוּן עָבְרִין תַּמָן לְמֵירְתַהּ אֲרַע טוּרִין וּבִקְעָן לִּמְטַּר שְׁמַיָא תִּשְׁתֵּי מַיָא: (אונקלוס)

 יונתן  וְאַרְעָא דְאַתּוּן עָבְרִין לְתַמָּן לְמֵירְתָהּ אֲרַע טַוְורִין וּבִקְעָן מִן מַטְרָא דְנָחִית מִן שְׁמַיָא שַׁתְיָא מוֹי: (תרגום יונתן)

 רש"י  ארץ הרים ובקעות. משובח ההר מן המישור, שהמישור בבית כור אתה זורע כור, אבל ההר, בית כור ממנו חמשת כורין, ארבע מארבע שפועיו ואחד בראשו: ובקעות. הן מישור: (רש"י)

 אור החיים  והארץ אשר אתם וגו'. קשה אחר שאמר בפסוק שלפני זה כי הארץ אשר וגו' מה מקום לחזור לו' והארץ כיון שמאמר זה הוא גמרן של דברים שהתחיל לדבר בפסוק הקודם, ונראה כי שיעור הכתוב הוא על זה הדרך כי מתחילה הזכיר שבח הארץ באומרו זבת חלב ודבש וגמר אומר כי הארץ וגו' לא כארץ מצרים וגו' פירוש הגם שארץ מצרים משובחת בפירות שכן כתיב כגן ה' כארץ מצרים לא כשיעור זה לבד היא הארץ אשר ה' נותן, ועוד יש גריעות בארץ מצרים אשר תזרע וגו' והשקית וגו', וגמר אומר והארץ אשר אתם וגו' למטר השמים וגו': (אור החיים)

 ספורנו  למטר השמים תשתה מים. שאין שם נהרות מספיקים להשקות את הקרקעות אבל צריך שישתו מי גשמים: (ספורנו)


{יב}  אֶרֶץ אֲשֶׁר יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ תָּמִיד עֵינֵי יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ בָּהּ מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה: (ס)

 אונקלוס  אַרְעָא דַיְיָ אֱלָהָךְ תָּבַע יָתַהּ תְּדִירָא עֵינֵי דַיְיָ אֱלָהָךְ בַּהּ מֵרֵישָׁא דְשַׁתָּא וְעַד סוֹפָא דְשַׁתָּא: [ס] (אונקלוס)

 יונתן  אַרְעָא דַיְיָ אֱלָהָךְ תְּבַע יָתֵהּ בְּמֵימְרֵיהּ לְאוֹטָבוּתָא תְּדִירָא עֵינֵי יְיָ אֱלָהָךְ מִסְתַּכְּלִין בָּהּ מִן שִׁירוּיָא דְשַׁתָּא עַד סוֹפָא דְשַׁתָּא: (תרגום יונתן)

 רש"י  אשר ה' אלהיך דורש אותה. והלא כל הארצות הוא דורש, שנאמר להמטיר על ארץ לא איש (איוב לח, כו.), אלא כביכול אינו דורש אלא אותה, וע"י אותה דרישה שדורשה, דורש את כל הארצות עמה: תמיד עיני ה' אלהיך בה. לראות מה היא צריכה ולחדש בה (מ) גזרות, עתים (נ) לטובה ועתים לרעה כו', כדאיתא בר"ה (דף יז:): מרשית השנה. מר"ה נדון מה יהא בסופה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (מ) דאם לא כן מאי עד אחרית השנה הרי כל שנפסק בראש השנה נוהג כל השנה ועוד בעיני ה' אלהיך סגי אלא לשנות גזרות הגזורות בראש השנה כפי הראוי לאנשים (גור אריה) ולי נראה דממלת תמיד קא דייק לה דמשמע שתמיד בכל עת הוא משגיח עליה לחדש לה מה היא צריכה וכן משמע במסכת ראש השנה: (נ) אם ישראל רשעים הם בראש השנה הוא גוזר שיבואו גשמים מועטים באותה שנה וכשחוזרין בתשובה בתוך אותה שנה אז לא יוכל להוסיף שהרי כבר נגזר מה עושה הקדוש ברוך הוא מביא אותן גשמים מועטים על השדות וקרקעות ולא למקום מדבר או לישוב שאינו צריך לגשמים וגם מביא אותם בעתם וכן להיפך אם הם טובים בראש השנה וכו': (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  מרשית. בלא אל''ף ורבים כן ע''כ כ' והיה אם שמע תשמעו ונתתי מטר ארצכם וזהו עיני ה' אלהיך בה: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  מרשית השנה. אותיות מתשרי: סמך עיני ה' אלהיך בה לוהיה לומר אם שמוע תשמע עיני ה' אלהיך בה כי כמים הפנים לפנים: ועד אחרית שנה. (בעל הטורים)

 אור החיים  אשר ה' אלהיך דורש. דקדק לומר תיבת אלהיך להעיר כי שבח הארץ היא כשה' מיחד אלקותו על ישראל אבל בזמן שישראל גולים ואין השכינה בתוכם אין שבח כל כך לארץ: (אור החיים)

 ספורנו  דורש אותה. להשגיח על מעשי יושביה אם הם ראוים למטר ואם לא. לפיכך דעו זה כי אמנם: (ספורנו)

 דעת זקנים  ארץ אשר ה' אלהיך דורש אותה תמיד. לפקוד יושביה ולדקדק במעשיהם שאינן נדונין אלא לפי רוב מעשיהם ולפי' והיה אם שמוע תשמעו וגו' אז ונתן מטר ארצכם בעתו. וכן מסיק בפ"ק דר"ה תמיד עיני ה' אלהיך בה עתים לטובה עתים לרעה כיצד הרי שהיו ישראל רשעים גמורים בר"ה ופסקו להם גשמים מועטים ולבסוף חזרו בהם להוסיף עליהם א"א שכבר נגזרה גזרה אלא הקב"ה מוריד אותם לארץ הצריכה להם עתים לרעה כיצד וכו' כדאיתא התם: מרשית השנה. חסר אלף מכאן אמר ר' יצחק בפ"ק דר"ה דכל שנה שרשה בתחלתה מתעשרת בסופה שנא' מראשית השנה ועד אחרית שנה מכלל דאית לה אחרית פי' רשה בתחלתה שהעולם זכאי ונוהגין עצמן בשפלות ובענוה: (דעת זקנים)


{יג}  וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹתַי אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם לְאַהֲבָה אֶת יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם וּלְעָבְדוֹ בְּכָל לְבַבְכֶם וּבְכָל נַפְשְׁכֶם:

 אונקלוס  וִיהֵי אִם קַבָּלָא תְקַבְּלוּן לְפִקוּדַי דִי אֲנָא מְפַקֵד יָתְכוֹן יוֹמָא דֵין לְמִרְחַם יָת יְיָ אֱלָהֲכוֹן וּלְמִפְלַח קֳדָמוֹהִי בְּכָל לִבְּכוֹן וּבְכָל נַפְשְׁכוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  וִיהֵי אִין קַבָּלָא תְקַבְּלוּן לְפִקוּדַי דַאֲנָא מְפַקֵּיד יַתְכוֹן יוֹמָא הָדֵין לְמִרְחַם יַת יְיָ אֱלָהָכוֹן וּלְמִפְלַח קֳדָמוֹי בְּכָל לִבְּכוֹן וּבְכָל נַפְשְׁכוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  והיה אם שמוע. והיה, מוסב על האמור למעלה למטר (ס) השמים תשתה מים: והיה אם שמוע תשמעו. אם תשמע בישן (ע) תשמע בחדש (סוכה מו:), וכן אם שכח תשכח (דברים ח, יט.), אם התחלת לשכוח, סופך שתשכח כולה, שכן כתיב במגלה (פ) אם תעזבני יום יומים אעזבך: מצוה אתכם היום. שיהיו עליכם חדשים כאילו שמעתם בו ביום (צ) (ספרי ראה נח.): לאהבה את ה'. שלא תאמר הרי אני לומד בשביל שאהיה עשיר, בשביל שאקרא רב, בשביל שאקבל שכר, אלא כל מה שתעשו עשו מאהבה, (ק) וסוף הכבוד לבא: ולעבדו בכל לבבכם. עבודה שהיא בלב, וזו היא תפלה, שהתפלה קרויה עבודה, שנאמר אלהך די אנת פלח ליה בתדירא (דניאל ו, יז.), וכי יש פולחן בבבל, אלא על שהיה מתפלל, שנאמר וכוין פתיחן ליה וגו' (שם יא.), וכן בדוד הוא אומר, תכון תפלתי קטורת לפניך (תהלים קמא, ב.): בכל לבבכם ובכל נפשכם. והלא כבר הזהיר בכל לבבך ובכל נפשך, אלא אזהרה ליחיד (ר) אזהרה לציבור: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ס) שאם תשמעו אז ונתתי מטר ארצכם ואם לאו ועצר וכו': (ע) פירוש אם תחזור על למודך ששמעת תתחכם בו ותבין דברים חדשים מתוך דברים ישנים וכן פירש רש"י פרק לולב וערבה דאף על גב דגבי העניק תעניק אמרו דברה תורה כלשון בני אדם היכא דאיכא למדרש דרשינן רא"ם. אי נמי הכא מוכח דכתיב והיה שהוא לשון ודא ומלת ואם הוא לשון ספק לכן דרשו בו מה שדרשו: (פ) ר"ל במגילת סתרים אבל אינו פסוק בכל העשרים וארבע והכי איתא בירושלמי ומביא משל לשני בני אדם שנפטרים זה מזה בשוה זה הולך דרך יום לצד מזרח וזה הולך לצד מערב נמצא שרחוקים זה מזה מהלך ב' ימים כן המשל בתורה: (ק) פירוש כאלו אמר לאהבה את ה' ויהיה אם כן ולעבדו דבוק עם אם שמוע תשמעו אל מצותי ומהראוי להיות ולעבדני אלא שאין זה אלא דרשא בעלמא: (ר) ר"ל אי כתיב חד קרא הוה אמינא על הציבור ולא על היחיד אף על פי דכתיב בכל לבבך ובכל נפשך שהוא לשון יחיד מכל מקום הוה אמינא דדרך הקרא לכתוב לשון יחיד אף אם קאי על ציבור כמו שמע ישראל. ואם תאמר למה הזהיר גבי מצוה זו יותר ליחיד מבשאר מצות דהא אין חילוק בין יחיד לרבים ויש לומר הואיל דבמצוה זו כתב הקרא טובות הרבה תוספת דגן ותירוש ויצהר ועשב לבהמה וכו' ורוצה לעשות למי שמקיים המצוה הזו לכך הוה אמינא דוקא לרבים אבל לא ליחיד לכן צריך לרבות ליחיד וקא משמע לן כי בעשותם המצות מאהבה יעשה גם עם היחידים כל הנסים האלה רמב"ן. וכיון שאזהרה שבכאן קאי על רבים אתי שפיר דלא כתיב בכאן ובכל מאודכם כדלעיל דכתיב ובכל מאודך משום דהכא מיירי בציבור ואין מצוי שיהא ממונם חביב עליהם יותר מגופם לרוב הצבור מה שאין כן גבי יחיד מהרא"י: (שפתי חכמים)

 הרמב"ן  בכל לבבכם ובכל נפשכם. והלא כבר הזכיר בכל לבבך ובכל נפשך אלא אזהרה ליחיד ואזהרה לצבור לשון רש"י מספרי (עקב יג) ובאור הענין כי השם לא יעשה הנסים תמיד לתת מטר הארץ בכל עת יורה ומלקוש ולהוסיף בדגן ובתירוש וביצהר ולהרבות גם העשב בשדה לבהמה או שיעצור השמים וייבשו רק על מעשה רוב העם אבל היחיד הוא בזכותו יחיה והוא בעונו ימות והנה אמר כי בעשותם כל המצות מאהבה שלימה יעשה עמהם את כל הנסים האלה לטובה ואמר כי בעבדם ע"ז יעשה עמהם אות לרעה ודע כי הנסים לא יעשו לטובה או לרעה רק לצדיקים גמורים או לרשעים גמורים אבל הבינונים כדרך מנהגו של עולם יעשה בהם טובה או רעה כדרכם וכעלילותם (הרמב"ן)

 בעל הטורים  והיה אם שמוע. לומר אם תשמעו עד אחרית השנה יתן הגשמים בזמנם ובמקום שצריך להם ואם היו צדיקים בתחלת השנה והקב''ה גזר עליהם גשמים וסרחו מורידן במדברות ובימים: בכל לבבכם ובכל נפשכם. ונתתי מטר. לומר שאין נענין על המטר אלא עם כן יכוונו להתפלל בכל לב: (בעל הטורים)

 אור החיים  והיה אם שמוע וגו'. פירוש והיה לשון שמחה ותנאי הוא הדבר אם תהיה שמחה של מצוה, והוא אומרו אם שמוע תשמעו וגו' כאמרם ז''ל (שבת ל':) שלא שבח שלמה אלא שמחה של מצוה אבל שאר שמחות עליהם אמר (קהלת ב') ולשמחה מה זה עושה, וכפל לומר שמוע תשמעו על דרך אומרם ז''ל (ברכות נ''ה.) בפסוק (דניאל ב' כ''א) יהב חכמתא לחכימין שאין הקב''ה נותן חכמה אלא למי שיש בו חכמה, והוא אומרו אם שמוע פירוש שיהיה לכם לב שומע, תשמעו:

לאהבה וגו' ולעבדו וגו' ונתתי וגו'. פירוש לפי מה שקדם לנו כי שכר מצות אינו משתלם בעולם הזה, הודיע הכתוב שאם כי שכר מצות אינו משתלם בעולם הזה הודיע הכתוב שאם יאהבו ה' וגו' בכל לבבם וגו' יזכו גם בעולם הזה, והוא מה שנתכוין במאמר ונתתי בתוס' וא''ו להעירך שאין זה אלא תוס' על העיקר שהוא שכר עולם הנצחי והקיים, גם רמז שהגם שהמזונות הוא בכלל הדברים שאינם תלוים בזכות (מו''ק כ''ח:) אף על פי כן כשיעבדו ה' כמצטרך אין המזל שולט בהם ויאכלו וישבעו גם מטוב הגשמי:

בכל לבבכם ובכל נפשכם. ולא אמר בכל מאודכם כסדר שאמר בפרשת שמע, לפי שפרשת שמע נאמרה בל' יחיד ויכול להיות שימצא יחיד שיהיה לו ממונו חביב עליו מנפשו, אבל כללות הציבור שעמהם מדבר מן הנמנע שיהיה להם ממונם חביב מנפשם כי כל אשר לאיש יתן בעד נפשו, ולזה כשאמר בכל נפשכם מכל שכן בכל מאודם: (אור החיים)

 ספורנו  אם שמוע תשמעו ונתתי מטר ארצכם בעתו. באופן שתתפרנסו שלא בצער ותוכלו לעבדו ואם לאו לא יתן מטר כלל ולא יהי' לכם מזון לחיות בה: (ספורנו)

 כלי יקר  והיה אם שמוע תשמעו, פירש"י אם תשמעו בישן תשמעו בחדש. כי כך אמרו רז"ל (אבות ד.ב) ששכר מצוה מצוה ושמיעה גוררת שמיעה דהיינו מן הישן אל החדש. ומ"ש בכל לבבכם ובכל נפשכם ולא נאמר ובכל מאדכם לפי מה שפירש"י שלכך נאמר בכל מאדך לפי שיש לך אדם שממונו חביב עליו מגופו, מדקאמר יש לך אדם ש"מ שדבר זה בלתי מצוי כ"א באדם אחד או מתי מספר שבטלה דעתם אצל כל אדם אבל לא בציבור כי לא שכיח הדבר שרבים יסכימו על דעה נפסדה זו. ולפי מה שפירש"י בכל מאדך בכל מדה שהוא מודד לך להרע או להטיב, הרי פרשה זו מדברת מזמן קבלת השכר והוא עת דודים ואין שייכת הברכה שעל הרעה לכאן כי אינה כפי הזמן אשר הוא עומד בו. ועוד נראה שאין צורך לומר כאן שיעבוד ה' בכל מדה שהוא מודד לו אפילו בזמן קבלת הרע, לפי שדבר זה כבר אמור הוא בפרשה זו שנאמר ואבדתם מהרה מעל הארץ וגו', ושמתם את דברי אלה על לבבכם. ר"ל שאפילו בזמן שצאן אובדות יהיו מ"מ יעבדו את ה' על כל פנים וישימו דבריו על לבבם וכן פירש"י (יא.יח),וא"כ ענין זה אמור בפירוש לכך לא הוצרך לומר ובכל מאדכם.

ונאמרה הפרשה בלשון רבים חוץ מן ואספת דגנך, כי כך נאמר (שמות כג.כה) ועבדתם את ה' אלהיכם וברך את לחמך. שפרשו הראשונים כי עבודת ה' טובה יותר בציבור כמ"ש (איוב לו.ה) הן אל כביר לא ימאס. אבל האכילה טובה יותר כשכל אחד אוכל פתו לבדו ולא ירבה בסעודת מרעים. ע"כ נאמר כאן ולעבדו בכל לבבכם וגו', ואספת דגנך. כי טוב הוא בזמן שכל אחד מאסף דגנו לעצמו וכן כשיושב בביתו לבדו כמ"ש בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך. כי כל אלה הדברים אינן שייכים לומר על הכלל. (כלי יקר)


{יד}  וְנָתַתִּי מְטַר אַרְצְכֶם בְּעִתּוֹ יוֹרֶה וּמַלְקוֹשׁ וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ וְתִירשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ:

 אונקלוס  וְאֶתֵּן מְטַר אַרְעֲכוֹן בְּעִדָנֵהּ בַּכִּיר וְלַקִישׁ וְתִכְנוֹשׁ עִבוּרָךְ וְחַמְרָךְ וּמִשְׁחָךְ: (אונקלוס)

 יונתן  וְאֶתֵּן מִטְרָא דְאַרְעֲכוֹן בְּעִידְנֵיהּ בַּכִּיר בְּמַרְחֶשְׁוָן וְלָקִישׁ בְּנִיסָן וְתִכְנְשׁוּן עִבּוּרֵיכוֹן חַמְרֵיכוֹן וּמִשְׁחֵיכוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  ונתתי מטר ארצכם. עשיתם מה שעליכם, (ש) אף אני אעשה מה שעלי (ספרי מא.): בעתו. בלילות, שלא יטריחו אתכם. דבר אחר בעתו, בלילי שבתות (ספרי מב.), (ת) שהכל מצויין בבתיהם: יורה. היא רביעה הנופלת לאחר הזריעה, שמרוה את הארץ ואת הזרעים (תענית ו.): ומלקוש. רביעה היורדת סמוך לקציר, למלאות התבואה בקשיה (שם), ולשון מלקוש דבר המאוחר, כדמתרגמינן והיה העטופים ללבן (בראשית ל, מב.), לקשיא. דבר אחר, לכך נקראת מלקוש, שיורדת על המלילות (א) ועל הקשין: ואספת דגנך. אתה תאספנו אל הבית (ב) ולא אויביך, כענין שנאמר אם אתן את דגנך וגו' כי מאספיו יאכלוהו (ישעיה סב, ח-ט.), ולא כענין שנאמר והיה אם זרע ישראל וגו' (שופטים ו, ג.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ש) רצונו לתרץ למה כתב גבי מצוה זו כך הרבה שכר ונתתי מטר ארצכם בעתו יורה ומלקוש וגו' הא לעיל בפרשת בחקותי כתיב ונתתי גשמיכם בעתם ותו לא ומתרץ עשיתם מה שעליכם כלומר שעשיתם כל מה שעליכם לעשות שלא היה לכם לעשות יותר מזה שהרי שמרתם מצותי מאהבה וחיבה כדכתיב לאהבה וגומר ולעבדו לכך אני אעשה מה שעלי ואשלם לכם שכר הרבה. רא"ם: (ת) והא דנקט רש"י רק בלילי שבתות ובגמרא דתענית (דף כ"ב) נקט לילי שבתות ולילי רביעיות משום המזיקים ששולטין בשני לילות אלו יש לומר דרש"י פירש לפי הזמן הזה שאין המזיקים מצוים בינינו לכך לא נקט אלא בלילי שבתות והשתא אתי שפיר דנקט רש"י הטעם משום שהכל מצויין בבתיהן ולא קאמר הטעם משום דשכיחי מזיקים ולטעם ראשון קשה הל"ל בעתותם כיון דכל הלילות שוין לכן קאמר דבר אחר ולפי דבר אחר קשה תינח בזמן דשכיחי מזיקים אבל בזמן דלא שכיחי המזיקים כגון בזמן הזה מאי בעתו דכתיב בקרא לכן קאמר גם טעם ראשון: (א) ר"ל מלקוש נוטריקון מלילות קשין ולהאי טעמא לחוד קשה הל"ל ומלילות לכך צריך לטעם ראשון ולטעם ראשון קשה הל"ל לקשיא לא צריך גם לטעם שני: (ב) רצונו לתרץ מה ברכה היא זאת שהוא עצמו יטריח ויעשה ויאסוף התבואה ולא יהיו לו עבדים ושפחות ומתרץ אתה תאספנו ולא אויביך: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  יורה. גשם שיורה על שנה טובה והוא בתחלת השנה: ומלקוש. ידוע: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  בעתו. בגימ' בלילות: (בעל הטורים)

 דעת זקנים  יורה. היא רביעה ראשונה היורדת במרחשון ונקרא יורה על שם שמורה בני אדם להטיח גגותיהן. ד"א שיורה כחץ ומלקוש בניסן ונקראת מלקוש על שם שממלא התבואה בקשיה: ואספת דגנך. כלומר ואחר כך לא ירדו גשמים לפי שהוא זמן אסיפה וקציר וגשמים בעת הקציר סימן קללה שנא' הלא קציר חטים היום וגו' ובמס' ברכות פריך כתיב ואספת דמשמע אתה בעצמך וכתיב ועמדו זרים ורעו צאנכם ומשני כאן בזמן שישראל עושין רצונו של מקום כאן בשאין עושין רצונו של מקום וקשה דהרי קאי אוהיה אם שמוע וצ"ע: (דעת זקנים)


{טו}  וְנָתַתִּי עֵשֶׂב בְּשָׂדְךָ לִבְהֶמְתֶּךָ וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ:

 אונקלוס  וְאֶתֵּן עִשְׂבָּא בְחַקְלָךְ לִבְעִירָךְ וְתֵיכוּל וְתִשְׂבָּע: (אונקלוס)

 יונתן  וְאֶתֵּן עִסְבָּא בְּחַקְלָךְ לִבְעִירָךְ וְתֵיכוּל וְתִסְבַּע: (תרגום יונתן)

 רש"י  ונתתי עשב בשדך. שלא תצטרך להוליכה (ג ) למדבריות. דבר אחר, שתהיה גוזז תבואתך כל ימות הגשמים, ומשליך לפני בהמתך, ואתה מונע ידך ממנה שלשים יום קודם לקציר, ואינה פוחתת מדגנה (ספרי מג.): ואכלת ושבעת. הרי זו ברכה אחרת, (ד) שתהא ברכה מצויה בפת בתוך המעים, ואכלת ושבעת: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ג) כלומר שלא תצטרך להוליך הבהמות לרעות במדברות ששם עשב למרעה בהמות אבל יצמיח בשדך עשב הבהמה וזהו אליבא דרבי יהודה דבר אחר שתהיה גוזז וכו' אליבא דרבי שמעון בן יוחאי שמפרש עשב בשדך על עשב השדה ולא על עשב הבהמות הצומח בתוכו ופירוש לבהמתך וגם לבהמתך שמרוב ריבויו גוזז ומאכיל לבהמתו והנותר יותיר לדגן לבני אדם משום הכי מביא רש"י שני טעמים אלו: (ד) רצונו לתרץ היאך מוסב ואכלת ושבעת אשלמעלה וכי בשביל שיהא מאכל לבהמתו הוא שבע ומתרץ דלא מוסב למעלה והרי זו כו': (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ואכלת ושבעת. שב אל דגנך ותירושך לא אל הקרוב שהוא עשב בשדך: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  ואכלת ושבעת. הרי זו ברכה אחרת שתהא ברכה מצויה בפת שבתוך מעיך ואכלת ושבעת לשון רש"י ור"א אמר "ואכלת ושבעת" שב אל דגנך תירושך ויצהרך לא אל הקרוב שהוא "עשב בשדך" והנכון בעיני שהוא שב אל הכל ואכלת ושבעת דגן ותירוש ויצהר וגם בני צאן ובקר ובספרי (עקב טו) ואכלת ושבעת כשבהמתך אוכלת ושובעת עובדת האדמה וכן הוא אומר (משלי יד ד) ורב תבואות בכח שור ד"א מן הולדות אע"פ שאין ראיה לדבר זכר לדבר שנאמר (ירמיהו לא יא) ובאו ורננו במרום ציון ונהרו אל טוב ה' על דגן ועל תירוש ועל יצהר ועל בני צאן ובקר וגו' וזהו הנכון (הרמב"ן)


{טז}  הִשָּׁמְרוּ לָכֶם פֶּן יִפְתֶּה לְבַבְכֶם וְסַרְתֶּם וַעֲבַדְתֶּם אֱלֹהִים אֲחֵרִים וְהִשְׁתַּחֲוִיתֶם לָהֶם:

 אונקלוס  אִסְתַּמָרוּ לְכוֹן דִילְמָא יִטְעוּן לִבְּכוֹן וְתִסְטוּן וְתִפְלְחוּן לְטַעֲוַת עַמְמַיָא וְתִסְגְדוּן לְהוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  אִסְתַּמָּרוּ לְכוֹן דִּילְמָא יִטְעֵי יִצְרָא דְלִבְּכוֹן וְתִסְטוּן וְתִפְלְחוּן לְטַעֲוַות עַמְמַיָא וְתִסְגְּדוּן לְהוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  השמרו לכם. כיון שתהיו אוכלים ושבעים, השמרו לכם שלא תבעטו, שאין אדם מורד בהקב"ה אלא מתוך שביעה, שנאמר פן תאכל ושבעת (דברים ח, יב.), ובקרך וצאנך ירביון (שם יג.), מה הוא אומר אחריו, ורם לבבך ושכחת (שם יד.): וסרתם. לפרוש מן התורה, (ה) ומתוך כך ועבדתם אלהים אחרים, שכיון שאדם פורש מן התורה הולך ומדבק בעבודת אלילים, וכן דוד הוא אומר, כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת ה' לאמר לך עבוד וגו' (שמואל-א כו, יט.), ומי אמר לו כן, אלא כיון שאני מגורש מלעסוק בתורה, הריני קרוב לעבוד אלהים אחרים: אלהים אחרים. שהם אחרים לעובדיהם, (ו) צועק אליו ואינו עונהו (ספרי מג.), נמצא עשוי לו כנכרי: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ה) משום דפירוש וסרתם בכל מקום הוא לסור ממה שנצטוו לעשות שהן ממצות עשה כדכתיב וסרתם מן הדרך וגו' לא ממה שהוזהרו שלא לעשות הלכך על כרחך צריך לומר דפירוש וסרתם לסור מן התורה שנצטוו לעסוק בה ויתחייב מזה ועבדתם וגו' מכאן אמרו שהפורש וכו' רא"ם: (ו) עיין בפרשת יתרו ברש"י: (שפתי חכמים)

 בעל הטורים  לבבכם וסרתם ועבדתם אלהים אחרים והשתחויתם להם. ז' ממי''ן בס''ת וכנגדן פתחי לי אחותי רעיתי יונתי תמתי שראשי ז' יודין בס''ת לומר כל המודה בעכו''ם ככופר בעשרת הדברות שנתנו למ' יום וכן ז' ממי''ן כי ז' מומין כתיבי בעכו''ם פה להם ולא ידברו וגומר: (בעל הטורים)


{יז}  וְחָרָה אַף יְהֹוָה בָּכֶם וְעָצַר אֶת הַשָּׁמַיִם וְלֹא יִהְיֶה מָטָר וְהָאֲדָמָה לֹא תִתֵּן אֶת יְבוּלָהּ וַאֲבַדְתֶּם מְהֵרָה מֵעַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר יְהֹוָה נֹתֵן לָכֶם:

 אונקלוס  וְיִתְקוֹף רָגְזָא דַיְיָ בְּכוֹן וְיֵחוֹד יָת שְׁמַיָא וְלָא יְהֵי מִטְרָא וְאַרְעָא לָא תִתֵּן יָת עֲלַלְתַּהּ וְתֵיבְדוּן בִּפְרִיעַ מֵעַל אַרְעָא טַבְתָא דַיְיָ יָהֵב לְכוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  וְיִתְקֵף רוּגְזָא דַיְיָ בְּכוֹן וְיֵיחוּד יַת עֲנָנֵי שְׁמַיָא דְלָא יֵחְתוּן מַטְרָא וְאַרְעָא לָא תִתֵּן עֲלַלְתָּהּ וְתֵיבְדוּן בְּסַרְהוֹבַיָא מֵעִלַוֵי אַרְעָא מְשַׁבְּחָא דַיְיָ יָהֵיב לְכוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  את יבולה. אף מה שאתה מוביל לה, (ז) כענין שנאמר זרעתם הרבה והבא מעט (חגי א, ו.): ואבדתם מהרה. על כל שאר היסורין (ח) אגלה אתכם מן האדמה שגרמה לכם לחטוא, (ט) משל למי ששלח בנו לבית המשתה, והיה יושב ומפקידו אל תאכל יותר מצרכך שתבא נקי לביתך, ולא השגיח הבן ההוא, אכל ושתה יותר מצרכו והקיא וטנף את כל בני המסיבה, נטלוהו בידיו וברגליו וזרקוהו אחורי פלטרין (ספרי שם): מהרה. איני נותן לכם ארכא, ואם תאמרו והלא נתנה ארכא (י) לדור המבול, שנאמר והיו ימיו מאה ועשרים שנה (בראשית ו, ג.), דור המבול לא היה להם ממי ללמוד, (כ) ואתם יש לכם ממי ללמוד (ספרי שם): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ז) דאם לא כן יבולה למה לי הא כבר כתוב ועצר וכו' ולא יהיה מטר ומסתמא לא תתן את יבולה הנהוג: (ח) ר"ל וכי בשביל שלא יהא מטר והאדמה לא תתן את יבולה בשביל זה יאבדו מהרה לכן פירש על כל כו': (ט) דק"ל מלת הטובה למה לי דהל"ל מעל ארצכם או מעל הארץ כו' אלא לומר שטובתה שהיתה טובה בשכבר הימים היא גרמה לכם לחטוא לכך אגלה אתכם ממנה: (י) ואם תאמר הלא נתן גם לישראל ארכא אחר שחטאו יש לומר דהכי קאמר כיון שתתמלא סאתם מיד יביא עליהם פרעניות מה שאין כן גבי דור המבול אף על פי שנתמלא סאתם אפילו הכי נתן להם עוד ארכא כדכתיב ויאמר ה' לא ידון וגו' ק"ך שנה ופירש"י אאריך להם אפי וכו': (כ) והא דפירש"י לעיל בסוף פרשת בראשית אף על פי שראו באבדן של דור אנוש וכו' יש לומר שסבורים היו שהיה מקרה בעלמא כיון שלא הציף אלא שליש: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  יבולה. פירשתיו: ואבדתם מהרה. שיגלו ממנה כאובדים ברעב אחר שהיתה הארץ טובה על כן אתם חייבים שתשימו אלה הדברים על לבבכם: (אבן עזרא)

 אור החיים  לא תתן את יבולה. הגם שאמר ועצר את השמים חזר לומר לא תתן וגו', לומר אפילו תזרעו האדמה בהמשכת נהרות ומעיינות לא תוציא מה שאתם מובילים לה:

ואבדתם מהרה. פירוש אפילו ימצא לכם תבואה משנים קדומות, וכאומרם זכרונם לברכה (גיטין נ''ו.) אמרו עליו על בן כלבא וגו': (אור החיים)

 ספורנו  ואבדתם מהרה. ברעב הרע מן החרב לפיכך השמרו לכם: (ספורנו)


{יח}  וְשַׂמְתֶּם אֶת דְּבָרַי אֵלֶּה עַל לְבַבְכֶם וְעַל נַפְשְׁכֶם וּקְשַׁרְתֶּם אֹתָם לְאוֹת עַל יֶדְכֶם וְהָיוּ לְטוֹטָפֹת בֵּין עֵינֵיכֶם:

 אונקלוס  וּתְשַׁווּן יָת פִּתְגָמַי אִלֵין עַל לִבְּכוֹן וְעַל נַפְשְׁכוֹן וְתִקְטְרוּן יָתְהוֹן לְאָת עַל יֶדְכוֹן וִיהוֹן לִתְפִלִין בֵּין עֵינֵיכוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  וּתְשַׁוּוּן יַת פִּתְגָמַי אִלֵין עַל לִבְּכוֹן וְעַל נַפְשְׁכוֹן וְתִקְטוֹרוּן יַתְהוֹן כַּד הִנּוּן כְּתִיבִין עַל תְּפִילָא לְאָת עַל רוּם יֶדְכוֹן שְמָאלִיתָא וִיהוֹן לִתְפִילִין קֳבֵיל מוֹקְדֵיכוֹן בֵּין עֵינֵיכוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  ושמתם את דברי. אף לאחר (ל) שתגלו היו מצויינים במצות, הניחו תפילין, עשו מזוזות, כדי שלא יהיו לכם חדשים כשתחזרו, וכן הוא אומר הציבי לך ציונים (ירמיה לא, כ. ספרי שם): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ל) דאם לא כן מה ענין זה אצל גלותם. ואין לומר דושמתם וגו' וכל הנמשכים אחריו מיירי בגלותם אם כן מה זה שאמר באחרונה למען ירבו וגומר על האדמה וגו' יש לומר שתשובו לארץ ותאריכו ימים שם: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  לטוטפות. מפורש ואם תשימון על לב לא תאבדון מעל הארץ רק תאריכו ימים כימי השמים על הארץ: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  ושמתם את דברי אלה. אף לאחר שתגלו היו מצוינין במצות הניחו תפילין עשו מזוזה כדי שלא יהו עליכם חדשים כשתחזרו וכן הוא אומר (שם שם כ) הציבי לך ציונים לשון רש"י וכבר כתבתי פירוש הענין כי המצות האלה חובת הגוף הם ודינם בכל מקום כמו בארץ אבל יש בו במדרש הזה סוד עמוק וכבר רמזתי ממנו (ויקרא יח כה) והנה החזיר במצות האלה תפילין ודברי תורה ומזוזה כאן פעם שנית לרמוז בהיקש הזה שנהיה חייבים בהם לאחר הגלות בחוצה לארץ ומהם נלמוד לכל המצות שהן חובת הגוף שחיובן בכל מקום ושנהיה פטורין בחוצה לארץ מחובת הקרקע כגון תרומה ומעשרות כך הוא נדרש בספרי (עקב יז) וכוונת המדרש מפני שסמך ושמתם אל ואבדתם אבל עיקר הכתוב בארץ דכתיב (פסוק כא) למען ירבו ימיכם וימי בניכם על האדמה או יאמר "למען ירבו ימיכם" שתשובו ותאריכו בה ימים לעולם ויתכן בדרך הפשט שבא להוסיף בכאן לדבר בם כי שם (לעיל ו ז) צוה ודברת אתה בם בשבתך בביתך וכאן אמר שנלמד אותם את בנינו עד שידברו בם הבנים בכל שעה וכן הוסיף בכאן ולמדתם אותם כי "ושננתם" שיספר להם המצות וכאן עד שילמדו אותם וידעום ויבינו אותם וטעמיהם לדבר עמך בם בכל העתים וכן הוסיף כאן כימי השמים על הארץ שהוא לדור דורים או הם השמים והארץ הראשונים וימי עולם והמשכיל יבין (הרמב"ן)

 ספורנו  ושמתם את דברי אלה על לבבכם. להתבונן בם: ועל נפשכם. לקיימם ברצון: (ספורנו)


{יט}  וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם אֶת בְּנֵיכֶם לְדַבֵּר בָּם בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ:

 אונקלוס  וְתַלְפוּן יָתְהוֹן יָת בְּנֵיכוֹן לְמַלָלָא בְהוֹן בְּמִתְּבָךְ בְּבֵיתָךְ וּבִמְהָכָךְ בְּאָרְחָא וּבְמִשְׁכְּבָךְ וּבִמְקִימָךְ: (אונקלוס)

 יונתן  וְתַלְפוּן יַתְהוֹן יַת בְּנֵיכוֹן לִמְגַרְסָא בְּהוֹן בְּמִתְבֵיכוֹן בְּבָתֵּיכוֹן עִם חִיתּוּנְכוֹן וּבְמִיהֲכֵכוֹן בְּאָרְחָא וּבְפַנְיָא סְמִיךְ לְמִשְׁכַּבְכוֹן וּבְצַפְרָא סְמִיךְ לְמִקְמֵיכוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  לדבר בם. משעה שהבן יודע לדבר למדהו תורה צוה לנו משה, שיהא זה למוד דבורו, מכאן אמרו, כשהתינוק מתחיל לדבר, אביו מסיח עמו בלשון הקדש ומלמדו תורה (ספרי מו.), ואם לא עשה כן, הרי הוא כאלו קוברו, שנאמר ולמדתם אותם את בניכם (מ) לדבר בם וגו': (רש"י)

 שפתי חכמים  (מ) דאם לא כן לכתוב קרא ולמדתם את בניכם ללמוד בם לדבר בם למה לי: (שפתי חכמים)

 ספורנו  ולמדתם אותם את בניכם. הרגילו את בניכם במצות: לדבר בם בשבתך. כדי שתדברו בם תמיד: (ספורנו)


{כ}  וּכְתַבְתָּם עַל מְזוּזוֹת בֵּיתֶךָ וּבִשְׁעָרֶיךָ:

 אונקלוס  וְתִכְתְּבִנוּן עַל מְזוּזְיָן וְתִקְבְּעִנוּן בְּסִפֵּי בֵיתָךְ וּבְתַרְעָיךְ: (אונקלוס)

 יונתן  וְתִכְתְּבִינוּן בִּמְגִילְתָּא עַל מְזוּזְיַין וְתִקְבְּעִינוּן בְּתוֹלְתָּא קֳבֵל תִּקֵי בְּסִיפֵי בָתֵּיכוֹן וּבְתַרְעֵיכוֹן: (תרגום יונתן)

 בעל הטורים  וכתבתם על מזוזות ביתך. וסמיך ליה למען ירבו שע''י המזוזות לא יבא המשחית אל בתיכם. וסמיך ליה אם שמור תשמרון על שם ה' שומרך ה' צלך על יד ימינך: (בעל הטורים)


{כא}  לְמַעַן יִרְבּוּ יְמֵיכֶם וִימֵי בְנֵיכֶם עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְהֹוָה לַאֲבֹתֵיכֶם לָתֵת לָהֶם כִּימֵי הַשָּׁמַיִם עַל הָאָרֶץ: (ס)

 אונקלוס  בְּדִיל דְיִסְגוּן יוֹמֵיכוֹן וְיוֹמֵי בְנֵיכוֹן עַל אַרְעָא דִי קַיִים יְיָ לַאֲבָהָתְכוֹן לְמִתַּן לְהוֹן כְּיוֹמֵי שְׁמַיָא עַל אַרְעָא: [ס] (אונקלוס)

 יונתן  מִן בִּגְלַל דְּיִסְגוּן יוֹמֵיכוֹן וְיוֹמֵי בְּנֵיכוֹן עַל אַרְעָא דְקַיֵּים יְיָ לְאַבְהַתְכוֹן לְמִיתְנָא לְהוֹן כִּסְכוֹם יוֹמִין דְּקַיְימִין שְׁמַיָא עַל אַרְעָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  למען ירבו ימיכם וימי בניכם. אם עשיתם כן ירבו, ואם לאו לא ירבו, שדברי תורה נדרשין מכלל לאו הן ומכלל הן לאו: לתת להם. לתת לכם אין כתיב כאן, אלא לתת להם, מכאן מצינו למדים תחיית המתים (נ) מן התורה (ספרי מז.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (נ) שהמתים עצמם יקומו וישבו בה: (שפתי חכמים)

 בעל הטורים  על הארץ ט''פ על הארץ בזה הספר כנגד ט' שבטים שנטלו חלק מעבר לירדן: (בעל הטורים)

 אור החיים  למען ירבו. קשה למה לא הקדים מאמר זה קודם מאמר וכתבתם כדי שיהיה מאמר וכתבתם חוזר גם על פסוק למען ירבו, ואולי שנתכוון להסמיך מאמר למען ירבו למאמר וכתבתם לומר שבשכר וכתבתם ירבו ימיכם, והוא מאמרם ז''ל (שבת ל''ב:) כל הזהיר במצות מזוזה מאריכין לו ימיו ושנותיו: (אור החיים)

 כלי יקר  למען ירבו ימיכם וימי בניכם על האדמה, במס' ברכות (ח.) אמרו ליה לרבי יוחנן איכא סבי בבבל. תמה, והכתיב למען ירבו ימיכם וימי בניכם על האדמה משמע אבל בחוצה לארץ לא, אמרי ליה הם מקדימין ומחשיכין לבי כנשתא אמר היינו דאהני להו. וקשה על תירוץ זה כי עדיין הקושיא במקומה עומדת שהרי בפסוק זה אמר סתם על האדמה בלתי שום חלוקה, ומהיכן למד לומר שפסוק זה מדבר דווקא בזמן שאינן הולכים לבית הכנסת לומר שאז דווקא ממועט.

ונ"ל ע"ד שארז"ל (מגילה כט.) שעתידין בתי כנסיות ובתי מדרשות שבחו"ל שיקבעו בא"י כו'. וא"כ האדמה שבכל בתי כנסיות של חו"ל זו היא האדמה של א"י שהרי לעתיד יקבע ה' הבתי כנסיות הבנין והקרקע מכל וכל אל א"י, וא"כ ודאי האדמה ההיא אדמת קודש היא וחלק מן אדמת א"י והמשכים והמעריב בכל יום לבתי כנסיות דומה כאילו בכל יום הוא עומד על האדמה אשר נשבע ה' לאבותם ומקויים בו ייעוד למען ירבו ימיכם וימי בניכם על האדמה אשר נשבע ה' לאבותיכם לתת להם. לכם לא נאמר אלא להם פירש"י מכאן לתחיים המתים מן התורה, ומה ענין זה לכאן אלא לפי שבזמן ההוא דווקא יקבעו הבתי כנסיות שבחו"ל לא"י, ויכול להיות שזה מוסב על תחילת הפרשה שאמר ולעבדו בכל לבבכם זו תפלה כפירוש רש"י, ומדקאמר בכל לבבכם ש"מ שמדבר שרבים מתקבצים לבתי כנסיות להתפלל וע"ז ייעד השכר למען ירבו ימיכם וימי בניכם על האדמה.

ומה שתלה הדבר דווקא באקדומי ואחשוכי, תמצא מבואר יפה בחבורינו עוללות אפרים בשער התפלה מאמר תקג. ע"ד הפסוק לשקוד על דלתותי יום יום לשמור מזוזות פתחי (משלי ח.לד). לשכנו תדרשו ובאת שמה ותמצא כל הענין באר היטב. (כלי יקר)


{כב}   שביעי - במחוברות מפטיר  כִּי אִם שָׁמֹר תִּשְׁמְרוּן אֶת כָּל הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם לַעֲשׂתָהּ לְאַהֲבָה אֶת יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם לָלֶכֶת בְּכָל דְּרָכָיו וּלְדָבְקָה בוֹ:

 אונקלוס  אֲרֵי אִם מִטַר תִּטְרוּן יָת כָּל תַּפְקֶדְתָּא הָדָא דִי אֲנָא מְפַקֵד יָתְכוֹן לְמֶעְבְּדַהּ לְמִרְחַם יָת יְיָ אֱלָהֲכוֹן לִמְהַךְ בְּכָל אָרְחָן דְתַקְנָן קֳדָמוֹהִי וּלְאִתְקְרָבָא לְדַחַלְתֵּהּ: (אונקלוס)

 יונתן  אֲרוּם אִין מִנְטוֹר תִּנְטְרוּן יַת כָּל תַּפְקֵידְתָּא הֲדָא דַאֲנָא מְפַקֵּיד יַתְכוֹן לְמַעַבְדָהּ לְמִרְחַם יַת יְיָ אֱלָהָכוֹן לִמְהַךְ בְּכָל אָרְחָן דְּתַקְנָן קֳדָמוֹי וּמְטוּל לְאִתְקְרָבָא לִדְחַלְתֵּיהּ: (תרגום יונתן)

 רש"י  שמר תשמרון. אזהרת שמירות הרבה, להזהר בתלמודו שלא ישתכח: ללכת בכל דרכיו. הוא רחום ואתה תהא רחום, הוא גומל חסדים ואתה גומל חסדים: ולדבקה בו. אפשר לומר כן, והלא אש אוכלה הוא, אלא הדבק בתלמידים (ס) ובחכמים, ומעלה אני עליך כאילו נדבקת בו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ס) פירוש דאין לומר ולדבקה בו מה הוא רחום אף אתה תהא רחום דהא כבר כתיב ללכת בדרכיו ופירש"י מה הוא רחום וכו' אלא על כרחך לדרשא אחריתא הוא דאתא כדפירש"י וכו' ובזה יתורץ מה שמקשים למה לא פירש"י לעיל בפסוק ובו תדבק וגם בפרשת ראה בפסוק ובו תדבקון ודו"ק: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  כי אם שמור תשמרון. הטעם זה שאמרתי לכם שתאבדון מהרה מעל הארץ הטובה דעו כי לא תכנסו שם בתחלה ולא תנצחו אם לא תשמרו מצות ה': לאהבה. בלב: ללכת בכל דרכיו. שלא ישנה ולא יהפוך: ולדבקה בו. בסוף והוא סוד גדול:

חסלת פרשת עקב (אבן עזרא)

 הרמב"ן  ולדבקה בו. אמר ר"א בסוף והוא סוד גדול ואין הסוד מטעם המקום הזה אולי יאמר לאהבה את ה' ללכת בכל דרכיו עד שתהיו ראויים לדבקה בו בסוף ונאמר ביהושע (כג ז ח) ובשם אלהיהם לא תזכירו ולא תשביעו ולא תעבדום ולא תשתחוו להם כי אם בה' אלהיכם תדבקו כאשר עשיתם עד היום הזה אם כן היא אזהרה מאזהרות ע"ז שלא תפרד מחשבתו מן השם אל אלהים אחרים שלא יחשוב שיהיה בע"ז שום עיקר אלא הכל אפס ואין והנה זה כמו שאמר עוד (להלן יג ה) ואותו תעבודו ובו תדבקון והכוונה להזהיר שלא יעבוד השם וזולתו אלא לה' לבדו יעבוד בלבו ובמעשיו ויתכן שתכלול הדביקה לומר שתהיה זוכר השם ואהבתו תמיד לא תפרד מחשבתך ממנו בלכתך בדרך ובשכבך ובקומך עד שיהיו דבריו עם בני אדם בפיו ובלשונו ולבו איננו עמהם אבל הוא לפני ה' ויתכן באנשי המעלה הזאת שתהיה נפשם גם בחייהם צרורה בצרור החיים כי הם בעצמם מעון לשכינה כאשר רמז בעל ספר הכוזרי וכבר הזכרתי מזה בפרשת העריות (ויקרא יח ד) ומה שאמר יהושע "כאשר עשיתם עד היום" כי בהיותם במדבר וענן ה' עליהם והמן יורד מן השמים והשלו עולה והבאר לפניהם תמיד וכל מעשיהם בידי שמים בדברים נסיים הנה מחשבתם ומעשיהם עם השם תמיד ולכן יזהירם יהושע שגם עתה בארץ בהסתלק מהם המעשים הנפלאים ההם תהיה מחשבתם בהם תמיד לדבקה בשם הנכבד והנורא ולא תפרד כוונתם מן השם (הרמב"ן)

 בעל הטורים  כי אם שמר. בגי' תורה: (בעל הטורים)

 אור החיים  כי אם שמור תשמרון. צריך לדעת למה כפל לומר שמור תשמרון, עוד מה שמירה היא זאת, ואולי שיכוין להזהיר על שמירת המצות שצוה ה' לעשות משמרת למשמרתו, וכאן צוה לישראל על אותה שמירה שישמרו אותה, והוא אומרו שמור שהיא השמירה שיעשו רבותינו ז''ל תשמרון פירוש תשמרון אותה:

עוד ירצה על זה הדרך אם שמור פירוש אם תעשו שמירה למצות בזה תהיו בטוחים שתשמרון את כל המצות, אבל בלא משמרת תהיו נכשלים בחלק מהמצות, כגון מצות שבת אם לא יוסיפו מחול על הקודש יש לחוש שיהיו נכשלים בגופו של שבת:

עוד ירצה לצוות על המצות שיהיו נשמרים בין ממנו בין מהזולת, והכונה בזה שלא יאמר אדם די לי אם אשמור את עצמי לבל עבור על אחת מהמצות ואין עלי להצר על ביטול המצות מהזולת, לזה בא מאמר ה' שמור אתם תשמרון את מצות פירוש לבל יתבטלו מהזולת, ובנועם דברים אלו נתן טעם שחייב ה' לישראל בערבות, כי כללות החיוב היא על המצות שלא תתבטל בעולם מאיש ישראל, ולזה כל שמתבטלת הרי נעשה פשיעה בנות בתינו, כי התורה לנו ניתנה מורשה אל תקרי מורשה אלא מאורשה (פסחים מ''ט:) ועל האדם חיוב שמירת ארוסתו לבל תהיה נעלבת מהזולת, כמו כן הדבר הזה אשה יראת ה' הקנו לנו מן השמים עלינו חיוב שמירתה לבל ישלחו ידם במה שאין התורה חפצה, וזה יהיה ע''י הכח אשר יהיה ביד המצטווים לרדות במקל ולמנוע עושק ורשע, גם להוכיח בנועם דברי אהבה וחיבה להטות לב בני אדם ליישר עקמומיות הלב, והוא אומרו לעשותה לאהבה וגו' ללכת בכל וגו' ולדבקה בו, פירוש מאמר לעשותה על דרך אומרם (יכמות ס''ג:) נאה דורש ונאה מקיים, גם אמרו רבותינו ז''ל (ברכות ו':) כל איש שיש בו יראת שמים דבריו נשמעין, שהבא להזהיר בני אדם ולהטותם אל הדרך הישר צריך שיהיה הוא קודם לכן עושה את כל המצות, והוא אומרו לעשותה ואז יכניס אהבת ה' בלב שומע, והוא אומרו לאהבה פירוש פועל יוצא לשני שיפעיל פעולת אהבתו יתברך בלבות בני אדם לבל ישלחו יד בתורת ה', ואומרו ללכת בכל דרכיו כלל במאמר כל דרכיו לו' אפילו דברים שאינם במושג בנבראים והוא על דרך אומרם ז''ל (ב''מ פ''ה.) אם תוציא יקר מזולל כפי תהיה, ואמרו עוד ז''ל (סנהדרין י''ט:) כאילו בראו, וכפי זה מה ה' בורא ויוצר כמו כן המכניס אהבתו יתברך בלב עם ה':

ואומרו ולדבקה בו. כבר הקדמנו הקדמות יקרות שכל נשמות עם ישראל הם ממחצב עליון חלק ה' כי כולם דבקים בה' דכתיב (דברים ד' ד') ואתם הדבקים בה', ובאמצעות העבירות תתרחק הנפש מדביקותה וכשישוב האדם לפני ה' יחזור להדבק בו, והוא אומרו ולדבקה בו פירוש לדבק בו ענפי הקדושה שצריכין להדבק בו:

חסלת פרשת עקב (אור החיים)

 ספורנו  כי אם שמור תשמרון וגו' לאהבה. שיהי' עסקכם בתורה כדי להכיר חסדי האל יתעלה אשר מזה תמשך האהבה: וללכת בכל דרכיו. להתנהג באותם הדרכים אשר הוא מנהיג בם את עולמו והם צדקה ומשפט: ולדבקה בו. שיהיו כל מעשיכם מכוונים לעשות רצונו כאמרו בכל דרכיך דעהו: (ספורנו)


{כג}  וְהוֹרִישׁ יְהֹוָה אֶת כָּל הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה מִלִּפְנֵיכֶם וִירִשְׁתֶּם גּוֹיִם גְּדֹלִים וַעֲצֻמִים מִכֶּם:

 אונקלוס  וִיתָרֵךְ יְיָ יָת כָּל עַמְמַיָא הָאִלֵין מִקֳדָמֵיכוֹן וְתֵירְתוּן עַמְמִין רַבְרְבִין וְתַקִיפִין מִנְכוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  וִיתָרִיךְ מֵימְרָא דַיְיָ יַת כָּל עַמְמַיָא הָאִלֵּין מִן קֳדָמֵיכוֹן וְתֵירְתוּן עַמְמִין רַבְרְבִין וְתַקִּיפִין מִנְכוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  והוריש ה'. עשיתם מה שעליכם, (ע) אף אני אעשה מה שעלי: ועצמים מכם. אתם גבורים והם גבורים מכם, שאם לא שישראל גבורים, מה השבח ההוא שמשבח את האמוריים לומר ועצומים מכם, אלא אתם גבורים משאר האומות, והם גבורים מכם: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ע) אף כאן פירושו כדפרישית לעיל: (שפתי חכמים)

 ספורנו  והוריש. יתן לכם מקום להתפרנס בו שלא בצער למען תוכלו לעשות רצונו: (ספורנו)


{כד}  כָּל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר תִּדְרֹךְ כַּף רַגְלְכֶם בּוֹ לָכֶם יִהְיֶה מִן הַמִּדְבָּר וְהַלְּבָנוֹן מִן הַנָּהָר נְהַר פְּרָת וְעַד הַיָּם הָאַחֲרוֹן יִהְיֶה גְּבֻלְכֶם:

 אונקלוס  כָּל אַתְרָא דִי תִדְרוֹךְ פַּרְסַת רַגְלְכוֹן בֵּהּ דִלְכוֹן יְהֵי מִן מַדְבְּרָא וְלִבְנָן מִן נַהֲרָא נְהַר פְּרָת וְעַד יַמָא מַעַרְבָא יְהֵי תְחוּמְכוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  כָּל אַתְרָא דִי תִדְרוֹךְ פַּרְסַת רִגְלֵיכוֹן בֵּיהּ דִּילְכוֹן יְהֵי מִן מַדְבְּרָא וְטַוַור לְכוֹן הִינוּן טַוְורֵי בֵּית מַקְדְּשָׁא מִן נַהֲרָא רַבָּא נַהֲרָא פְּרָת עַד יַמָא דְאוֹקְיָנוּס הִינוּן מֵי בְרֵאשִׁית סְטַר מַעַרְבָא יְהֵי תְחוּמֵיכוֹן: (תרגום יונתן)

 הרמב"ן  כל המקום אשר תדרך כף רגלכם בו לכם יהיה מן המדבר וגו'. על דעת רבותינו הנה הם שתי הבטחות שכל מקום אשר ירצו לכבוש בארץ שנער וארץ אשור וזולתם יהיה שלהם והמצות כולן נוהגות בהם כי הכל ארץ ישראל ומן המדבר והלבנון ועד הים האחרון יהיה גבולכם שאתם חייבים לכבשו ולאבד משם העמים כמו שאמר כאן (פסוק כג) וירשתם גוים גדולים ועצומים מכם ולעקור ע"ז ומשמשיה כמו שהזכיר למעלה (ז ה כה) והבטיח כי לא יתיצב איש בפניכם בין בארץ הנזכרת בין בכל מקום אשר תדרוך כף רגלכם בו ומכאן יצא לרבותינו (חלה פ"ד מ"ז) המחלוקת בסוריא שקורין אותה כיבוש יחיד והטעם כי דוד כבש אותה ברצון נפשו שלא שאל באורים ותומים ולא נמלך בסנהדרין כי היה חייב להוריש כל שבעת הגוים בתחלה ואחרי כן אם ירצה ילך אל ארץ אחרת כאשר הבטיח השם בכאן ומפני שלא נעשה הכבוש ההוא כמצות התורה אמרו מקצתם לא שמיה כבוש ודינו במצות כדין חוצה לארץ וכך היא שנויה בספרי (עקב כד) ומקצתם יאמרו בתלמוד (ע"ז כא) דשמיה כבוש כי אף על פי שלא נעשה כסדר כיון שהלך שם וכבשה נתקיים בו לכם יהיה וארץ ישראל היא (הרמב"ן)

 בעל הטורים  כל המקום אשר תדרוך. וביהושע כל מקום חסר ה''א שה' שבטים לא הוריש יהושע: (בעל הטורים)


{כה}  לֹא יִתְיַצֵּב אִישׁ בִּפְנֵיכֶם פַּחְדְּכֶם וּמוֹרַאֲכֶם יִתֵּן יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ אֲשֶׁר תִּדְרְכוּ בָהּ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָכֶם: (ססס)

 אונקלוס  לָא יִתְעַתַּד אֱנָשׁ קֳדָמֵיכוֹן דַחֲלָתְכוֹן וְאֵימָתְכוֹן יִתֵּן יְיָ אֱלָהֲכוֹן עַל אַפֵּי כָל אַרְעָא דִי תִדְרְכוּן בַּהּ כְּמָה דִי מַלִיל לְכוֹן: ססס: [ססס] (אונקלוס)

 יונתן  לָא יִתְעַתֵּד בַּר נַשׁ בְּאַפֵּיכוֹן דַּחֲלַתְכוֹן וְאֵימַתְכוֹן יִתֵּן יְיָ אֱלָהָכוֹן עַל אַפֵּי כָּל יַתְבֵי אַרְעָא דְּתִדְרְכוּן בָּהּ הֵיכְמָא דְמַלֵּיל לְכוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  לא יתיצב איש וגו'. אין לי אלא איש, אומה ומשפחה ואשה בכשפיה מנין, תלמוד לומר לא יתיצב מכל מקום, (פ) א"כ מה תלמוד לומר איש, אפילו כעוג (צ) מלך הבשן (ספרי נב.): פחדכם ומוראכם. והלא פחד הוא מורא, אלא פחדכם על הקרובים, ומוראכם על הרחוקים: פחד. לשון בעיתת פתאום: מורא. לשון דאגה (ק) מימים רבים: כאשר דבר לכם. והיכן דבר, את אימתי אשלח לפניך וגו' (שמות כג, כז.):

חסלת פרשת עקב: (רש"י)

 שפתי חכמים  (פ) הכי פירושו אי הוה כתיב איש לא יתיצב הוה אמינא דוקא איש אבל השתא דכתיב לא יתיצב תחלה ואחר כך איש אמרינן לא יתיצב מכל מקום ואיש לדרשא אחרינא אתא כדפירש"י אפילו כעוג מלך הבשן בשם מהרי"ץ וכדפירש"י בגיטין דף ס"ו גבי ונתן בידה וכן בכמה מקומות ועוד יש לומר דכתיב כאן פחדכם ומוראכם וגו' על פני כל הארץ כלומר כל העולם יהא מתיירא מפניכם אם כן ממילא לא יתיצב מכל מקום הוא. רא"ם. אי נמי דקשה למה הוכפל הענין דהא לעיל כתיב לא יתיצב איש בפניך וגו' אלא לרבות אפי' אומה וכו': (צ) כלומר האיש המופלא בבריאותו וגבורתו שיתיצב בפני כולם כההוא דעקר טורא לא יתיצב בפניכם: (ק) אף על פי שרש"י פירש פחדכם על הקרובים כו' יש לומר שרש"י בא לפרש ההבדל למה פחד נאמר על הקרובים ומורה על הרחוקים חסלת פרשת עקב (שפתי חכמים)

 בעל הטורים  ומוראכם. ב'. דין ואידך ומוראכם וחתכם יהיה על כל חית הארץ מלמד כשנכנסו ישראל היה מוראם אף על חית הארץ כדכתיב והשבתי חיה רעה מן הארץ וכענין שנאמר לימות המשיח ונער קטן נוהג בם: (בעל הטורים)

 ספורנו  לא יתיצב איש בפניכם. אפי' בחוצה לארץ:

חסלת פרשת עקב (ספורנו)

---

פרשת ראה

---

{כו}  רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה וּקְלָלָה:

 אונקלוס  חֲזֵי דִי אֲנָא יָהֵב קֳדָמֵיכוֹן יוֹמָא דֵין בִּרְכָן וּלְוָטִין: (אונקלוס)

 יונתן  ראה אנכי אָמַר משֶׁה נְבִיָא חֲמוֹן דַּאֲנָא מְסַדֵּר קֳדָמֵיכוֹן יוֹמָא דֵין בִּרְכָתָא וְחִילוּפָהּ: (תרגום יונתן)

 רש"י  ראה אנכי נותן. ברכה וקללה. האמורות בהר גרזים (א) ובהר עיבל: (רש"י)

 שפתי חכמים  (א) רצל"ת והלא הקללות נאמרו לעיל בפרשת בחקותי ולקמן בפרשת כי תבא ומתרץ האמורות בהר גריזים וכו' ופירוש נותן מסדר לפניכם היום: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ראה. לכל אחד ידבר: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  ראה אנכי. אמר לשון יחיד ופי' ראה אמר לכ''א ואחד וי''מ ליהושע אמר ראה אנכי והזהירו לברך את ישראל כשיעברו את הירדן וי''א לפי שקללות וברכות שבמשנה תורה כולם נאמרו בל' יחיד. ד''א ראה אנכי ראה עשרת הדברות שפתח באנכי ותקיים אותם כי כל המצות כלולות בהם. ד''א ראה אנכי פי' ממני תראו וכן תעשו. ד''א ראה ל' יחיד לפניכם ל' רבים והיינו דאמרינן כיצד סדר המשנה משה שונה לאהרן פרקו ואחר כך נכנסו בניו וכו' כדאיתא בעירובין. ד''א לעיל כתיב לכם וסמיך ליה ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה כלומר לכם אני אומר שתבחרו בברכה. ד''א ראה כי המפיל גורל עם חבירו מכסה הגורלות והחלקים שלא יברור חבירו חלק היפה אבל אתה ראה הגורלות וראה החלקים ובחרת בחיים וזהו אתה תומיך גורלי שאתה תומך בידי ליתנ' על גורל הטוב ולברור אותו: (בעל הטורים)

 אור החיים  ראה אנכי נותן וג'. צריך לדעת למה אמר לשון ראיה על הדברים, עוד אמרו אנכי, עוד למה אמר לשון יחיד כיון שכל הפרשה כולה בלשון רבים נאמרה, ונראה שהכוונה היא כי לפי שבא להבחירם בעולם העליון ולהמעיט כל טובות עולם הזה, וכדי שיתאמתו אצלם הדברים צריך שהמוכיח יהיה בו ב' עניינים, א' שיכיר הכרה חושית בטוב העליון, והב' שהשיג השגת טוב עולם הזה וקנייניו, כי אם המוכיח יהיה מושלל מקנייני עולם הזה לא יאמנו דבריו למשיגי טובת עולם הזה כי יאמרו אין אומרים למי שלא ראה יבא ויגיד שאם היה טועם טעמי הנאות גדולת העולם הזה וקנייניו ותענוגיו לא היה ממאיסו ובוחר בזולתו ובזה לא יטו אזנם לקבל דבריו, גם הבא להפליג בטוב עולם הבא לא יוצדקו ולא יאמנו דבריו לשכל הטבעי כל שהוא עצמו אין דבריו אלא מפי האמונה והוא לא ראה ולא ידע, ולזה אמר מושיע ורב האיש משה ראה אנכי פירוש אלי תראו ותצדיקו ותשכילו להצדיק הדברים, כי הוא השיג להכיר טוב עולם הזה כי היה גדול מאוד וגבור ומלך ועשיר גדול כאומרם ז''ל (שכת צ''ב.), ויפה דודי אף נעים גם בטוב העליון הכיר כי עלה שמים וטעם טעם עליון, ואחר שהשיג הכרה חושיות הכרת ב' דברים והשגתם אמר להם הדברים האמורים בענין כאשר אבאר, ואומרו ראה לשון יחיד כי ראיה זו כלן שוים בהכרתה כאיש א' שגלוי לכל השגת משה בעולם הזה ובעולם הבא:

עוד ירצה במאמר ראה אנכי על דרך אומרם ז''ל (רמב''ם הל' תשובה פ''ה) יכול אדם לעשות עצמו כמשה רבינו, והוא מה שהעירם כי אליו יראו להדמות אליו כל הבא ליקרב לעבודת הקודש עבודת ה' ולא יעריכו עצמן עם מה שלמטה מהם ויהיו בעיני עצמן כי כביר מצאה ידם, ואמר לשון יחיד אולי שלא אמר רמז זה אלא ליחידי עם אשר יכינו עצמן להשגה עליונה כי מי ומי הראוי להשיג השגה זו להיות כמשה וכנגד שאר כללות ישראל אמר נותן לפניכם:

ובדרך רמז ירמוז על פי דבריהם ז''ל שאמרו (זוהר ח''ג רע''ג) שכל בני תורה יש להם ניצוץ ממשה, ואין צריך לומר הדור ההוא ששמעו מפיו שהם חלק ממנו, והוא מה שרמז במאמר זה ראה אנכי פירוש כאלו מדבר עם עצמו ואומר לו אנכי, כי כל ישראל יתיחסו אליו וכשהוא מדבר עמם כאלו מדבר עם עצמו, ולזה גם כן אמר ראה לשון יחיד כשיעור אנכי שהוא לשון יחיד יאמר עליו ראה, עוד ירמוז על ה' שקרא ואמר אנכי וזה הוא שיעור הכתוב ראה כי אותו שקרא ואמר לכם אנכי הוא נותן לפניכם וגו', ואומרו ראה לשון יחיד כי בערך דבר זה כלן יהיו שוים כאחד לדעת כי ה' הוא הנותן לפניהם ברכה וגו':

נותן לפניכם היום וגו'. פירוש לפי שהיום עמדו על דעתם כאומרם ז''ל (ע''ז ה':) אין אדם עומד על דעת רבו עד מ' שנה:

עוד יתבאר בהעיר עוד אמרו ברכה וקללה שלא היה צריך לומר אלא את הברכה וגו' והקללה וגו' כמו שאמר אחר כן, אכן יתבאר על דרך אומרם ז''ל (ספרי) אמר להם משה אתם רואים הרשעים מצליחים ב' וג' ימים וסופם לידחות ע''כ, והוא אומרו היום ברכה וקללה פירוש ברכה שהיא גם כן קללה, והוא שלוות הרשעים בעולם הזה שאינה אלא בזמן מועט שעולם הזה יקרא יום אחד על דרך אומרו (לעיל ז' י''א) היום לעשותם (עירובין כ''ב.) והוא מה שדקדק לומר היום סמוך לזכרון ברכה לומר שאינה ברכה אלא היום ולא למחר ואדרבה קללה היא, נמצאת טובת עולם הזה מועטת וגוררת קללה:

עוד יתבאר על פי מאמרם ז''ל (ספרי) שאמרו משל לא' שהיה יושב בפרשת דרכים והיו לפניו ב' שבילין אחד תחילתו מישור וסופו קוצים ואחד תחילתו קוצים וסופו מישור והיה מודיע לעוברים ושבים ואמר להם אתם רואים שביל זה שתחילתו מישור בב' וג' פסיעות וכו' וסופו וכו' ע''כ, והוא אומרו נותן לפניכם וגו' פירוש ב' מיני טובות ובכל אחת יש ברכה וקללה, כי דרך הרשעים יש בו מישור בתחילה וקוצים בסופו הרי ברכה וקללה, ודרך החיים גם כן תחילתו קוצים וסופו מישור הרי ברכה וקללה גם כן, וחזר ופירש את הברכה פירוש לזה יקרא ברכה שאין ראוי לחוש לענף הקללה שבה אשר תשמעו וגו' הגם שיש באמצעות זה צער כי הצדיקים מצטערים בעולם הזה בהשתדלות המושכל ועולמם קשה עליהם למה שצריכין בו, והקללה אם לא תשמעון הגם שאתם מתעדנים בעולם בכל אות נפש הבהמית ויערב לכם, מישור זה לקללה יחשב:

עוד יתבאר כל הכתוב על זה הדרך לפי שאמר להם בסמוך (ס''פ עקב) נחלת הארץ כל המקום אשר תדרוך כף רגלכם בו לכם יהיה, לזה אמר להם ראה אנכי נותן וגו' פירוש נתינה זו שה' נותן לכם היום, דקדק לומר היום כי ברכה זו שאמר להם כל מקום וגו' לא נאמרה להם עד היום הזה, ואומרו ברכה וקללה פירוש יש בנתינה זו ברכה ויש בה קללה, וחזר ופירש את הברכה אשר תשמעו פירוש אם תשמעו תהיה נתינה זו לכם לברכה, ואם לא תשמעון אין זו לכם כי אם קללה שבאמצעותה יתקנאו בכם האומות ויאבדו אתכם ממנה בנקמה גדולה, גם תהיה להם ההנאה ממנה לרעה להם לעולם הנצחי כדרך אומרו (ס''פ ואתחנן) ומשלם לשונאיו אל פניו להאבידו, ועיין בסמוך: (אור החיים)

 ספורנו  ראה. הביטה וראה שלא יהיה ענינך על אופן בינוני כמו שהוא המנהג ברוב. כי אמנם אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה והם שני הקצוות כי הברכה היא הצלחה יותר מן המספיק ע''צ היותר טוב. והקללה היא מארה מחסרת שלא יושג המספיק ושניהם לפניכם להשיג כפי מה שתבחרו: (ספורנו)

 כלי יקר  ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה. ראה כמדבר ליחיד, לפניכם כמדבר לרבים, לפי שאמרו רז"ל (קידושין מ:) לעולם ידמה לאדם כאלו היה כל העולם מחצה על מחצה זכיות ועונות עשה מצוה אחת הכריע את עצמו ואת כל העולם לכף זכות. לכך אמר אל כל יחיד ראה שיראה בעין שכלו כי כל מעשיו יחזרו לפניכם, לכולכם, והזכיר ענין זה בפרשה זו המדברת מענין הר גריזים והר עיבל כי שם נעשו כל ישראל ערבים זה בעד זה ומצד הערבות רבים נתפסים בעון היחיד. ויש כדמות רמז לזה מה שמסיק בילקוט (תתעה) בתחילת פר' זו משל לאחד שהיה יושב על פרשת דרכים, והיו לפניו שני שבילין כו'. התחיל בדרכים הכבושים לרבים, וסיים בשבילין הכבושין ליחידים, אלא שהציע משל זה על הפסוק המתחיל ביחיד וסיים ברבים מן הטעם שנתבאר. ונקט לשון היום אע"פ שזמן קבוע לקבלת השבועה כי יביאך ה' אל הארץ. מ"מ נקט לשון היום לומר שמהיום עד אותו זמן יש לכם שהות להמלך כדי שלא יאמרו אנוסים היינו כדרך כל שבועה שנותנים זמן פן ינחם האיש, כך נתן להם זמן שלא יאמרו הממם וערבבם ואילו היה להם שהות להמלך לא היה עושין.

ד"א במלת היום רמז אל הגלגל היומי, וסמכו אל הברכה והקללה לומר לך כמו השמש שהוא באחד ופועל שני הפכים. מתיך השעוה, ומקפיא הביצה, משחיר פני הכובס, ומלבין הבגד, וכל השינוים הללו אינן באים מצד השמש כ"א מצד המקבלים כך הברכות והקללות הבאים מאתו ית' אינן מחייבים שינוי בו ית' כמ"ש (מלאכי ג.ו) אני ה' לא שניתי, אלא השינוי בא מצד המקבלים ומפי עליון לא תצא הרעות והטוב. (איכה ג.לט) כדאיתא במדרש שהביא בעקידה בפרשה זו ואמרתי לקובעו במלת היום.

ד"א לפי שמצינו לרז"ל, שאמרו (נדרים ח:) אין גיהנם לעתיד לבא אלא הקב"ה מוציא חמה מנרתיקה כו' שנאמר (מלאכי ג.יט) ולהט אותם היום הבא. והיום היינו השמש, אבל בצדיקים כתיב (שם ג.כ) וזרחה לכם יראי שמש צדקה ומרפא בכנפיה. לכך נאמר היום ברכה וקללה מן גלגל היומי תמשך ברכה וקללה כי בהאי עלמא שכר מצוה ליכא. ולכך נתן סימן אחרי דרך מבוא השמש וגו' בפסוק זה נתן סימנים ומצרים יותר מן המוכר שדהו, ודרך מבא השמש למה לי אלא שבא לרמוז שעיקר קבלת השכר והעונש ע"י מבוא השמש. (כלי יקר)

 דעת זקנים  ראה. זה אני אומר לך שתבחר בחר לך באותו שאמר אנכי ה' אלהיך. ד"א ראה אנכי שבחרתי בטובה ולפי' אני משונה מכל שנאמר ומשה לא ידע כי קרן עור פניו: נותן לפניכם היום. בעולם הזה הם ברכה וקללה אבל לימות המשיח כלם ברכה: (דעת זקנים)


{כז}  אֶת הַבְּרָכָה אֲשֶׁר תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹת יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם:

 אונקלוס  יָת בִּרְכָן דִי תְקַבְּלוּן לְפִקוּדַיָא דַיְיָ אֳלָהֲכוֹן דִי אֲנָא מְפַקֵד יָתְכוֹן יוֹמָא דֵין: (אונקלוס)

 יונתן  יַת בִּרְכָתָא אִין תְּקַבְּלוּן לְפִיקוּדַיָא דַיְיָ אֱלָהָכוֹן דַּאֲנָא מְפַקֵּיד לְכוֹן יוֹמָא דֵין: (תרגום יונתן)

 רש"י  את הברכה. על מנת (ב) אשר תשמעו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ב) רצונו לתרץ הוה ליה למימר אם תשמעו כמו שכתוב אחריו והקללה אם לא תשמעו דמלת אשר משמע שישמרו בודאי וזה אינו דהא הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים ושמא לא ישמרו ומתרץ אשר תשמעו על מנת כו' ובזה יתורץ מה שלא פירש מלת אשר במקום אם כמו שפירש רש"י גבי ומולדתך אשר הולדת אם תוליד עוד מדלא כתיב אם כמו דכתיב והקללה אם לא תשמעו והיה לו לכתוב גם כן אם כיון דחד ענינא הוא ומדשינה הכתוב וכתב גבי קללה אם וגבי ברכה לשון אשר אף על גב דתרווייהו לשון אם הם על כרחך צריכים אנו לפרש דהאי אשר על מנת אשר תשמעו ודו"ק ובזה יתורץ קושיית הרא"ם שהקשה למה לא פירש רש"י אשר שהוא כמו אם ולמה פירש שהוא כמו על מנת אשר וכו' כיון שמצינו אם במקום אשר: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  את הברכה אשר תשמעו. כי בשמעכם הנה אתם מבורכים והברכה תוספת טובה והקללה מגרע' והיא מגזרת קלה: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  את הברכה. בברכה אמר את לשון רבוי כי לא נפל דבר אחד מכל דברו הטוב ובקללה לא אמר את אלא והקללה. ד''א את הברכה מאל''ף ועד תי''ו מאם בחקותי עד קוממיות ובקללה מוי''ו ועד ה''א מואם לא תשמעו עד ואין קונה ובקללה אמר אם לא תשמעו ובברכה אמר אשר תשמעון ולא אמר אם בלשון ספק ואמר אשר מלשון אשרי שנאמר אשרי אדם שומע לי: את הברכה אשר תשמעו. ס''ת תורה שבזכות התורה יבואו הברכות: (בעל הטורים)

 אור החיים  את הברכה אשר וגו'. אמרו את, להעיר כי מלבד הברכה המושגת מדרך ה' עוד לו עמה יעוד הטוב, והוא אשר תשמעו כי השמיעה בתורה הוא תענוג מופלא ומחיה הנפש כאומרו (ישעי' נ''ה) שמעו ותחי נפשכם, והמרגיש בטעם התורה תשיחנו נפשו כי עליו לשלם גמול טוב למתן מתנה טובה מופלאת ואין צריך לומר שאין לתבוע שכר עליה:

עוד ירצה על פי דבריהם ז''ל שאמרו זכות יש לה קרן ויש לה פירות (קידושין מ.), והוא מה שרמז באומרו את הברכה כי תיבת הברכה מציינת עולם שהוא מקור הברכה וכולו ברוך, וריבוי את לפירות הזכות שאוכל בעולם הזה, ודקדק לומר אשר גילה הכתוב שלא רצה הנביא לעשות הדבר בגדר הספק לומר אם ואמר אשר שהוא דבר מוחלט כאשר קוותה להם נפש הצדיק, ותלה הכתוב הברכה בשמיעה ולא הזכיר לא מעשה ולא שמירה, לפי שהשומע דברי אלהים חיים התורה מטיבה נפשו ומישרתו כי יש בה סם חיים כאומרם ז''ל (פתיחתא איכה רבתי) וז''ל המאור שבה מחזירו למוטב, לזה תלה הכל בשמיעה: (אור החיים)

 כלי יקר  את הברכה אשר תשמעו וגו'. בכ"מ שהזכיר השמיעה יש אחריו עשיה ושמירה, או עבודה, והיה עקב תשמעון וגו' ושמרתם ועשיתם, והיה אם שמוע וגו' ולעבדו בכל לבבכם, לפי שהשמיעה אין בה כי אם קבלת דברים במחשבה לבד שיקבל עליו לעשותו, אבל מ"מ אין די בזה אלא צריך גם עשיה בפועל שכן נאמר והקללה אם לא תשמעו וגו' וסרתם מן הדרך. וא"כ קשה הל"ל את הברכה אשר תשמעו וגו' והלכתם בדרך, וכי יש די בשמיעה לבד בלא עשיה.

והנה שא נא עיניך וראה מה שכתבנו למעלה פר' לך לך, במה שנאמר ואברכה מברכיך ומקללך אאור. שלכך הקדים ברכתו למברכים, לפי שמחשבה טובה מעלה עליו הכתוב כאלו עשאה אבל מחשבה רעה אין הקב"ה מצרפה למעשה, ולפי זה הדבר אין צריך ביאור כאן כי הקללה ודאי לא תחול עד אחר שלא תשמעו וסרתם מן הדרך ממש, אבל הברכה תחול מיד אחר השמיעה לבד, כדי שקבלת הברכה יהיה לו לעזר לשיוכל להוציא מן הכח את מחשבתו הטובה ע"י הסרת המונעים.

ומ"ש אשר תשמעו ולא אמר אם תשמעו, לכבודן של ישראל אמר כן כאילו אינן חשודים בעיניו שלא ישמעו ולא יקבלו עליהם לעשות מצות ה' אפילו במחשבה כולי האי לא פקר, ומסתמא כל איש מישראל יחשב לעשות המצוה כי מחשבה קלה מאוד, אך בעשיה היה מסופק בהם כי אולי תכבד העבודה עליהם ויתרשלו בעשייתה לכך אמר את הברכה אשר תשמעו כי ידע ה' ודאי שתשמעו ותקבלו בלבבכם לעשותן ואז ישלח ה' את הברכה כדי שעל ידה יסורו ממכם כל המונעים שמבחוץ ותוכלו להוציא המחשבה אל הפועל כי האדם המתחיל וה' יגמור עליו כמ"ש (תהלים נז.ג) לאל גומר עלי. לכך נאמר את הברכה כל את לרבות בא כי הברכה באה לרבות המעשה שיוכל לבא על ידו, אבל בקללה נאמר לשון אם, בעבור וסרתם מן הדרך בפועל שאמר אחר לא תשמעו כי בזה היה מסופק אם יהיה או לא כי יכול להיות שיתרשלו בפועל כי וסרתם מן הדרך פירוש על לא תשמעו שאין הכוונה בו שמיעה במחשבה לבד אלא שמיעה שיש בה עשיה.

וי"א שלכך הקדים הברכה קודם למעשה, שהרי כל הברכות היו ברוך האיש אשר לא יעשה פסל ומסכה. וא"כ כל שעה הוא קם בלא יעשה שאם אתה אומר שמא יעשה לאחר זמן א"כ אין לדבר סוף ואימתי תחול הברכה, ומסכים זה לדעת האומרים כל האומר על מנת כאומר מעכשיו דמי (קידושין ח.) ומלת אשר תשמעו היינו על מנת אשר תשמעו, והוא מורה על הקדמת השכר למעשה וכה"א (תהלים קה.מה) ויתן להם ארצות גוים ועמל לאומים יירשו, בעבור ישמרו חקיו. ובסמוך יתבאר מלת אשר, בדרך אחר.

את הברכה אשר תשמעו אל מצות ה' וגו'. יש לדקדק למה אמר בברכות אשר תשמעו אל מצות ה' אשר אנכי מצוה אתכם היום. פעם תלה המצות בה', ופעם בעצמו. ובקללות הפסיק ביניהם במאמר וסרתם מן הדרך. ונ"ל על דרך שמסיק בירושלמי דמסכת שבת (פרק ו הל. ט) א"ר ברכיה עתיד הקב"ה לעשות מחיצה לצדיקים לפנים ממחיצת מלאכי השרת ומה"ש שואלים אותם מה פעל אל שנאמר (במדבר כג.כג) כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל. מכאן שלעתיד ישמעו ישראל מפי הגבורה את אשר יצוה לא כעה"ז שאמרו אם יוספים אנחנו לשמוע בקול ה' ומתנו (דברים ה.כב) והוצרכו לסרסור, ולעתיד יפה כחם עד שהמה יהיו סרסורים בינו ית' ובין מלהש"ר וזהו עיקר שכר הצדיקים ותקות כל מקוה לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו (תהלים כז.ד). אבל עונש הרשעים אין די בזה שלא יזכו לחזות בנועם ה' כדעת הרמב"ם, אלא יקבלו עונש גדול בפועל כדעת הרמב"ן.

ובהצעה זו אתי שפיר מה שקשה הלא ברכה וקללה האמורה כאן המה האמורות בהר גריזים והר עיבל, ולמה נזכרו בפרשת כי תבא כל הארורים ארור האיש אשר יעשה פסל וגו' ולא נזכרו הברכות, אלא ודאי שהברכה האמורה כאן עיקרה לעוה"ב כי שם צוה ה' את הברכה. והכתוב מפרש בהדיא מהות הברכה ואמר את הברכה, זו היא הברכה אשר תשמעו לעתיד אל מצות ה' אלהיכם, כי בעולם הזה אנכי עומד בין ה' וביניכם. ז"ש אשר אנכי מצוה אתכם היום בעה"ז, אבל לעתיד תזכו לשמוע בעצמכם כאמור. אבל בקללה לא רצה לומר שאין קללה אחרת כ"א מה שלא יזכו לשלימות זה, כי לא די בזה אלא קללה ממש על ראש רשעים תחול והם אותן הארורים שנזכרו פרשת כי תבא ואותה קללה תחול אם לא תשמעו לקבל את מצות ה' אלהיכם. וכדי שלא תטעה לפרש אם לא תשמעו מעין אשר תשמעו, אמר וסרתם מן הדרך. כי מה שאמרתי אם לא תשמעו היינו הסרה מן הדרך בעה"ז ואינו מעין אשר תשמעו המדבר בשכר עה"ב.

ומ"ש אשר אנכי מצוה אתכם היום. לפי שאנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענום (מכות כד.), ע"כ עשה שתי חלוקות ואמר שתחול הקללה אם לא תשמעו אל מצות ה' אלהיכם דהיינו אנכי ולא יהיה לך שבאזניכם שמעתם אותם מפי הגבורה, ועל אלו פשיטא שתחול הקללה אם לא תשמעו לקיימם. אלא אפילו אם תסורו מן הדרך אשר אנכי מצוה אתכם ותבטחו על תהו לאמר שמלבי בדיתי אותם מ"מ לא תפטרו בזה מן העונש. ועדיין לא פירש מה הם המצות ששמעו מפי הגבורה ע"כ אמר ללכת אחרי אלהים אחרים וגו'. כי זה כנגד אנכי ולא יהיה לך והוא מוסב על תחילת המקרא שאמר אם לא תשמעו אל מצות ה' אלהיכם. ובזה יתורצו כל הספיקות אשר עליהם נתעוררו המפרשים בפרשה זו. (כלי יקר)

 דעת זקנים  את הברכה אשר תשמעו וגו' והקלל' אם לא תשמעו. משל לזקן היושב על אם הדרך ויש לפניו שני דרכים אחד תחלתו קוצים וסופו מישור ואחד תחלתו מישור וסופו קוצים ומזהיר את העוברים דרך שם ואומר להם הזהרו מזה שתחלתו מישור כי כלו קוצים עד סופו לכו בזה שתחלתו קוצים כי סופו מישור כל מי ששומע לו אע"פ שיגע מעט בתחלתו אחר כך הולך בשלום אבל מי שלא שמע לו והלך באותו שתחלתו מישור נכשל בסוף כך אדם שעובר עברה והולך בשרירות לבו מוצא נחת רוח ודרך ישר בעולם הזה וכשנופל מת הולך לגיהנם שכולו קוצים אבל מי שטורח בעולם הזה ויגע בתורה ובמצות הוא יורש העולם הבא שכולו מישור ונחת רוח ושמחה: (דעת זקנים)


{כח}  וְהַקְּלָלָה אִם לֹא תִשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹת יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם וְסַרְתֶּם מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם לָלֶכֶת אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא יְדַעְתֶּם: (ס)

 אונקלוס  וּלְוָטִין אִם לָא תְקַבְּלוּן לְפִקוּדַיָא דַיְיָ אֱלָהֲכוֹן וְתִסְטוּן מִן אָרְחָא דִי אֲנָא מְפַקֵד יָתְכוֹן יוֹמָא דֵין לִמְהַךְ בָּתַר טַעֲוַת עַמְמַיָא דִי לָא יְדַעְתּוּן: [ס] (אונקלוס)

 יונתן  וְחִילוּפָא אִין לָא תְקַבְּלוּן לְפִיקוּדַיָא דַיְיָ אֱלָהָכוֹן וְתִטְעוּן מִן אָרְחָא דַאֲנָא מְפַקֵיד יַתְכוֹן יוֹמָא דֵין לְמִטְעֵי בָּתַר טַעֲוַות עַמְמַיָא דְלָא יְדַעְתּוּן: (תרגום יונתן)

 רש"י  מן הדרך אשר אנכי מצוה אתכם היום ללכת וגו'. הא למדת, שכל העובד עבודת אלילים, הרי הוא (ג) סר מכל הדרך שנצטוו ישראל, מכאן אמרו, כל (ד) המודה בעבודת אלילים ככופר בכל התורה כולה (ספרי נד.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ג) מפני שלשון הסרה הוא בכל מקום הסרת דבר מכל הדבר כמו וישלחהו ה' מגן עדן אף על פי שמלת מן מורה על מקצת: (ד) פירוש מאחר שהדרך הנאמר פה מורה על כל התורה בכללה ואמר אחר זה ללכת לעבוד אלהים אחרים למדנו שהעובד עבודת אלילים ככופר בכל התורה כולה: (שפתי חכמים)

 אור החיים  והקללה אם לא תשמעו. פירוש המונע עצמו משמיעת התורה הרי הוא מקולל מעצמו, וזה הוא שיעור הכתוב והקללה אם לא תשמעו זו היא הקללה, ועוד לו שיסובבנו לסור מכללות דרך החיים כמו שגמר אומר וסרתם מן הדרך וגו' ולא זו אלא יחצוב לו בארות נשברים כאומרו ללכת אחרי וגו': (אור החיים)


{כט}  וְהָיָה כִּי יְבִיאֲךָ יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ וְנָתַתָּה אֶת הַבְּרָכָה עַל הַר גְּרִזִּים וְאֶת הַקְּלָלָה עַל הַר עֵיבָל:

 אונקלוס  וִיהֵי אֲרֵי יָעֵלִנָךְ יְיָ אֱלָהָךְ לְאַרְעָא דִי אַתְּ עָלֵל תַּמָן לְמֵירְתַהּ וְתִתֵּן יָת מְבָרְכַיָא עַל טוּרָא דִגְרִזִין וְיָת מְלַטְטַיָא עַל טוּרָא דְעֵיבָל: (אונקלוס)

 יונתן  וִיהֵי אֲרוּם יֵיעָל יַתְכוֹן יְיָ אֱלָהָכוֹן לְאַרְעָא דְאַתּוּן עָלְלִין לְתַמָּן לְמֵירְתָהּ וְתִתְּנוּן שִׁית שִׁבְטִין עַל טַוְורָא דִגְרִיזִים וְשִׁית שִׁבְטִין עַל טַוְורָא דְעֵיבָל מְבָרְכַיָא יֶהֱווֹן הָפְכִין אַפֵּיהוֹן לְקָבֵיל טַוְורָא דִגְרִיזִים וּמְלַטְטַיָא יֶהֱווֹן הָפְכִין אַפֵּיהוֹן לְקָבֵל טַוְורָא דְעֵיבָל: (תרגום יונתן)

 רש"י  ונתתה את הברכה. כתרגומו ית מברכיא, (ה) את המברכים: על הר גרזים. כלפי הר גרזים הופכים פניהם, ופתחו בברכה ברוך האיש אשר לא יעשה פסל ומסכה וגו'. כל הארורים שבפרשה אמרו תחלה בלשון (ו) ברוך, ואח"כ הפכו פניהם כלפי הר עיבל, ופתחו בקללה (סוטה לב.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ה) כלומר הלוים המברכים לישראל דאם הוא קאי על הברכה ממש למה כתיב ונתתה והרי אין בה ממשות אלא קאי על הלוים כלומר ונתת את המברכים לישראל וזהו הלוים ועוד יש לומר דאי קאי על הברכה ממש אם כן יהיו כל ישראל הנותנים הברכה ואינו כן שהרי בפרשת כי תבא כתיב שנותני הברכה הם הלוים לבדם אלא הציווי הוא לכל ישראל שהם יתנו הלוים המברכים כלפי הר גריזים אבל לא מפני שאין נופל בה לשון נתינה כי מצינו ונתן על ראש השעיר שפירושו גם כן בפה הרא"ם: (ו) דכתיב בפרשת כי תבא ששה שבטים יעמדו על הר גריזים וששה שבטים בהר עיבל אם כן שמע מינה שישראל היו עומדים על הר גריזים והלוים עמדו בין ההרים והפכו פניהם ופתחו בברכה ברוך האיש וגו' אף על פי שלא מפורש בפרשת כי תבא בקרא רק ארור האיש אשר יעשה פסל ומסכה וגו' אבל לא נאמר ברוך האיש וגו' מכל מקום כיון דכתיב הכא את הברכה שמע מינה שהיה שם ברכה ומסתברא היא שפתחו תחלה בברכה: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ונתתה את הברכה. בפה כמו ונתן אותם על ראש השעיר: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  ונתתה את הברכה על הר גרזים. כתרגומו ית מברכיא את המברכים על הר גרזים כלפי הר גריזים לשון רש"י ואיננו נכון כפי פשוטו כי עדין לא צוה במברכים אלא פירושו כי אני נותן לפניכם דרך ברכה ודרך קללה וטעם "לפניכם" שתבררו לכם מהן מה שתרצו ואודיע שתהיה לכם הברכה כאשר תעשו המצות והקללה אם לא תקיימו אותן וזה כאשר אמר עוד (להלן ל טו) ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב ואת המות ואת הרע וגו' ואחר כן אמר בכאן שיתנו הברכה הזאת אשר הוא אומר להם על הר גריזים והקללה על הר עיבל והנה היא נתונה בפה וכן ונתן אותם על ראש השעיר (ויקרא טז כא) כדברי ר"א והנה אמר בכאן בדרך האזהרה שיתנו את הברכה על הר גריזים לברך את העם אם ישמעו אל מצות ה' והקללה על הר עיבל לאמר ארור אשר לא ישמע אל המצות ויסור מן הדרך אשר צוה ה' והיה אפשר שיתנו כל השבטים הברכה וכולם הקללה או שיאמרו הלוים הכל או איש אחד משמיע לכולם ואחרי כן שב לבאר שם (להלן כז יב-יד) ואלה יעמדו לברך את העם על הר גריזים ואלה יעמדו על הקללה ואמר וענו הלוים ופירש כל הענין כי בכאן מפני אזהרתו אשר אמר ראה אנכי נותן וגו' הזכיר מקצת המצוה וחזר לבאר אותה במקומה ויתכן שהיה הר גריזים לדרום שהוא הימין והר עיבל מצפון שנאמר (ירמיהו א יד) מצפון תפתח הרעה (הרמב"ן)

 ספורנו  ונתתה את הברכה. תברך את שומרי המצות: ואת הקללה. לעוברים עליהם: (ספורנו)


{ל}  הֲלֹא הֵמָּה בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן אַחֲרֵי דֶּרֶךְ מְבוֹא הַשֶּׁמֶשׁ בְּאֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי הַיּשֵׁב בָּעֲרָבָה מוּל הַגִּלְגָּל אֵצֶל אֵלוֹנֵי מֹרֶה:

 אונקלוס  הֲלָא אִנוּן בְּעִבְרָא דְיַרְדְנָא אֲחוֹרֵי אֹרַח מַעֲלָנֵי שִׁמְשָׁא בְּאַרְעָא כְּנַעְנָאָה דְיָתֵב בְּמֵישְׁרָא לָקֳבֵל גִלְגְלָא בִּסְטַר מֵישְׁרֵי מֹרֶה: (אונקלוס)

 יונתן  הֲלָא אִינוּן יְהִיבִין מִלְהָלָא לְיוֹרְדְּנָא אֲחוֹרֵי אוֹרַח מַטְמְעָא דְשִׁמְשָׁא בְּאַרַע כְּנַעֲנָאָה דְשָׁרֵי בְּמֵישְׁרָא כֻּלּוֹ קֳבֵיל גֻּלְגְּלָא בְּסִטְרֵי חֶזְוֵי מַמְרֵא: (תרגום יונתן)

 רש"י  הלא המה. נתן בהם (ז) סימן: אחרי. אחרי העברת הירדן (ח) הרבה והלאה למרחוק, וזהו לשון אחרי, (ט) כל מקום שנאמר אחרי, מופלג הוא: דרך מבוא השמש. להלן מן הירדן לצד מערב, (י) וטעם המקרא מוכיח שהם שני דברים, שננקדו בשני טעמים, אחרי נקוד בפשטא, (כ) ודרך נקוד במשפל והוא (ל) דגוש, ואם היה אחרי דרך דבור אחד, היה נקוד אחרי במשרת בשופר (מ) הפוך, ודרך בפשטא ורפה: מול הגלגל. רחוק מן (נ) הגלגל: אלוני מורה. הוא (ס) שכם, שנאמר עד מקום שכם עד אלון מורה (בראשית יב, ו.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ז) ר"ל דהא כל מקום שכתוב הלא משמע שהוא סותר דבר כמו שכתוב גבי אברהם ושרה הלא הוא אמר לי אחותי היא אבל כאן אין לפרש שהוא סותר שום דבר וגם אין פירושו כהלא הוא ברבת בני עמון שפירושו להחזיק ולאמת דבר שאין שייך כאן לאמת דבריו דהא קאי על נתינת ברכה והקללה ומתרץ נתן להם סימן בהם לכך כתיב הלא: (ח) פירוש מלת אחרי דבקה עם מלת הירדן לא עם דרך מבוא השמש הבא אחריה ואמר הראיה על זה מטעם המקרא המוכיח על זה שהם שני דברים שננקדו בב' טעמים וכו': (ט) פירוש מלת אחרי ביו"ד פירוש מופלג כמו שפירש הרבה פעמים דכל מקום שנאמר אחרי הוא מופלג פעם זמניי כמו גבי אברהם אחרי הדברים האלה ופעם מקומיי כמו הכא: (י) פירוש והוא דבור בפני עצמו כאלו אמר הלא המה בעבר הירדן הרבה והלאה למרחוק לצד מבוא השמש שהוא בצד מערבי: (כ) פשטא הוא אחד מהטעמים המבטלים הנקראים מלכים ומפסיק התיבה שלאחריה: (ל) במשפל הוא שנקרא בלשוננו יתיב: (מ) שופר הפוך הוא הנקרא בלשוננו מהפך שהוא כמו שופר ונקרא משרת פירוש שהוא מושך התיבה לתיבה שלאחריו משום הכי נקרא משרת כלומר שהוא משרת לביתה אחרת: (נ) ר"ל דכל היכא שכתוב מול משמע נוכח שהיא כנגדו אבל פעמים הוא קרוב ופעמים הוא רחוק והואיל ונתן עוד סימן וכתב אצל אלוני מורה שפירושו כמו לאלוני מורה ידענו שהנוכח האמור פה הוא רחוק שאלו היה קרוב הל"ל אצל הגלגל ואלוני מורה: (ס) ר"ל היכן מצינו מקום ששמו אלון מורה. ומתרץ הוא שכם כו' ואף על גב דהתם משמע דשכם ואלון מורה שני מקומות הן כו' מכל מקום צריך לומר הואיל ונאמר ביאה אחת לשניהם משמע דמקום אחד הוא דאי ב' מקומות היו אם בא לשכם לא בא לאלון מורה אלא שהוא מקום אחד והכי פירושו ויבא עד שכם דהיינו עד אלון מורה וע"ש בפירוש רש"י: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  בעבר הירדן. כנגד המדבר: אחרי דרך מבוא השמש. וטעם שתלכו אחרי דרך מערב ותמצאום: בארץ הכנעני היושב בערבה. כי יש כנעני יושב בהר: מול הגלגל. וההרים ארוכים והנה צוה באיזה מקום מההרים. מול הגלגל כמו וירדוף עד דן או דרך נבואה או שני שמות: מול. כמו נכח: אלוני מורה. הוא הנזכר בימי אברהם. והברכה והקללה עוד יפרשם: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  הלא המה בעבר הירדן. ס''ת אהרן לפי שעד עתה היו עננים על ידו שהיו מראים להם הדרך ועתה פסקו העננים לכך צריך ליתן להם סימן לידע הדרך. הפסוק מתחיל ומסיים בה''א שצוה להם לעשות ה' דברים ונתצתם ושברתם תשרפון תגדעון ואבדתם וכן אמר להם ה' דברים לסי'. מבוא השמש בארץ הכנעני. היושב בערבה. מול הגלגל. אצל אלוני מורה: (בעל הטורים)

 ספורנו  הלא המה בעבר הירדן. בתחלת בואכם בארץ כדי לפרסם בתחלת כניסתכם שלא תהיה ישיבתכם בה על אופן מספיק אבל יהיה על אופן מוצלח או על אופן מקולל: (ספורנו)

 כלי יקר  אחרי דרך מבוא השמש וגו'. כל הסימנים והמצרים הללו נראין שאין בהם צורך כל כך, כי ההרים הללו אשר נקבו בשמות היו נכרים וידועים, ובמס' סוטה (לג:) מסיק היושב בערבה והלא בין הרים וגבעות היו יושבים, מול הגלגל והלא לא ראו את הגלגל, ר"א בן יעקב אומר לא בא הכתוב אלא להראות להם דרך בשניה כמו שהראה להם בראשונה. דרך, בדרך לכו ולא בשדות וכרמים. היושב, בישוב לכו ולא במדברות. בערבה, במישור לכו ולא בהרים וגבעות, וקשה לדבריו מה ענין זה להר גריזים ועיבל. ועל צד הרמז י"ל שהורה שהברכות יחולו על ראש ג' כיתות מישראל כשילכו דרך ישרה.

כת ראשונה, הם תמימי דרך ההולכים בתורת ה', מורי ההוראה בישראל להם אמר בדרך לכו ולא בשדות וכרמים, כדרך שלא היה לכהנים חלק בשדות וכרמים שלא יהיו טרודים בעבודת האדמה אלא שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו (מלאכי ב.ז), ואשכחן כל התורה דאקרי דרך כדאיתא בקידושין (ב:) כך כל הולכי דרך תורת ה' לא יתעסקו בשדות וכרמים.

כת שניה, הם הבעלי בתים העוסקים בישוב העולם ומחזיקים ידי לומדי תורה להם אמר בישוב לכו, שתמיד תהיו עסוקים בדברים שהם ישוב העולם ולא בדברים בטלים דברי תוהו כמדבר מקום תוהו ז"ש ולא במדברות כדרך יושבי קרנות אשר כל משאם ומתנם בדברים בטלים ולה"ר ויכלול זה לשון מדברות.

כת שלישית, הם הבעלי שררה מלכי ישראל ונשיאי כל דור ודור ומנהיגיהם, להם אמר שלא ירום לבבם אלא בערבה ילכו במישור ולא בהרים וגבעות לילך בגדולות ובנפלאות אלא בדרך ממוצע כדרך שהערבה ממוצע בין הר לשפלה, ואע"פ שכל פסוק זה מדבר בהולכי דרכים ממש כי אין המקרא יוצא מידי פשוטו וכדרך שפירש"י שצוה להם שילכו דרך הכנעני כי הוא ארץ מישור וישוב כדרך שהראה להם בראשונה, מ"מ לא לחנם חזר משה וזרזם שנית על הנהגת הדרך אלא כדי שילמדו מסתם דרך זה, הנהגת דרך ה' בתורה ומצוה אשר מצדם יזכו אל הברכות האמורות בהר גריזים בעולם הזה, ולשכר עה"ב הבא דרך מבוא השמש אחר שקיעת שמשו של האדם בעה"ז זורח הוא שם באור הנצחי. ואף אם כל זה דרך דרש מ"מ הענין מצד עצמו נכון וקרוב לשמוע ישמע חכם ויוסיף לקח. (כלי יקר)


{לא}  כִּי אַתֶּם עֹבְרִים אֶת הַיַּרְדֵּן לָבֹא לָרֶשֶׁת אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם נֹתֵן לָכֶם וִירִשְׁתֶּם אֹתָהּ וִישַׁבְתֶּם בָּהּ:

 אונקלוס  אֲרֵי אַתּוּן עָבְרִין יָת יַרְדְנָא לְמֵעַל לְמֵירַת יָת אַרְעָא דַיְיָ אֱלָהֲכוֹן יָהֵב לְכוֹן וְתֵירְתוּן יָתַהּ וְתֵיתְבוּן בַּהּ: (אונקלוס)

 יונתן  אֲרוּם אַתּוּן עָבְרִין יַת יוֹרְדְּנָא לְמֵיעַל לְמֵירוֹת יַת אַרְעָא דַיְיָ אֱלָהָכוֹן יָהֵיב לְכוֹן וְתֵירְתוּן יָתָהּ וְתֵיתְבוּן בָּהּ: (תרגום יונתן)

 רש"י  כי אתם עוברים את הירדן וגו'. נסים של (ע) ירדן יהיו סימן בידכם שתבואו ותירשו את הארץ: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ע) דאם לא כן הל"ל כי אתם באים אל הארץ וגו' וירשתם אותה ושמרתם לעשות וגו' ועוד דהא כבר כתיב והיה כי יביאך וגו' ואם כן כי אתם עובדים למה לי אלא נסים כו': (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  כי אתם עוברים. הטעם כן תחלו לעשות ותהיה הארץ לעולם לנחלה לכם: (אבן עזרא)


{לב}  וּשְׁמַרְתֶּם לַעֲשׂוֹת אֵת כָּל הַחֻקִּים וְאֶת הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם:

 אונקלוס  וְתִטְרוּן לְמֶעְבַּד יָת כָּל קְיָמַיָא וְיָת דִינַיָא דִי אֲנָא יָהֵב קֳדָמֵיכוֹן יוֹמָא דֵין: (אונקלוס)

 יונתן  וְתִטְרוּן לְמֶעֱבַד יַת כָּל קְיָימַיָא וְיַת דִּינַיָא דִי אֲנָא יָהֵיב קֳדָמֵיכוֹן יוֹמָא דֵין: (תרגום יונתן)

 הרמב"ן  ושמרתם לעשות את כל החוקים ואת המשפטים. גם בכאן יזהיר על החוקים ועל המשפטים קודם שאר המצות ויזכיר תחלה המשפט בע"ז ומשמשיה כאשר פירשתי בסדר ואתחנן (לעיל ד ג) ואחרי כן יזכיר משפטים רבים בנביא השקר ומסית ועיר הנדחת ויזכיר בחוקים תחלה הקרבנות במקדש ואח"כ איסור אכילת כל תועבה ושאר המצות (הרמב"ן)

 אור החיים  ושמרתם לעשות וגו'. פירוש לפי שהמצות שבא לצוות עליהם הם תלויים בארץ לזה אמר להם שישמרו, על דרך אומרו (בראשית ל''ז) ואביו שמר את הדבר, והכוונה שיהיו מחכים לעשותם, והכוונה בזה שהגם שבזמן שהוא מדבר עמהם אינם בידם לעשותם יהיו משמרים הדברים לעשות אותם כשיגיע העת, וגמר אומר אלה החוקים וגו' פירוש אלה הם שאני מצוה אתכם שתשמרו לעשות בארץ, פירוש לפי שהם תלוים בביאת הארץ כי שם צוה ה' לאבד כל המקומות, וכל זמן שלא באו שמה אינם בידם לעשות: (אור החיים)

דברים פרק-יב

{א}  אֵלֶּה הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תִּשְׁמְרוּן לַעֲשׂוֹת בָּאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַן יְהֹוָה אֱלֹהֵי אֲבֹתֶיךָ לְךָ לְרִשְׁתָּהּ כָּל הַיָּמִים אֲשֶׁר אַתֶּם חַיִּים עַל הָאֲדָמָה:

 אונקלוס  אִלֵין קְיָמַיָא וְדִינַיָא דִי תִטְרוּן לְמֶעְבַּד בְּאַרְעָא דִיהַב יְיָ אֱלָהָא דַאֲבְהָתָךְ לָךְ לְמֵירְתַהּ כָּל יוֹמַיָא דִי אַתּוּן קַיָמִין עַל אַרְעָא: (אונקלוס)

 יונתן  אִלֵין קְיָימַיָא וְדִינַיָיא דְתִנְטְרוּן לְמֶעֱבַד בְּאַרְעָא דִיהַב יְיָ אֱלָהָא דְאַבְהַתְכוֹן לְכוֹן לְמֵירְתָהּ כָּל יוֹמַיָא דְאַתּוּן קְיָימִין עַל אַרְעָא: (תרגום יונתן)

 אור החיים   לרשתה כל הימים וגו'. נתכוון לומר שאם ישמרו לעשות האמור תהיה הירושה שנתן ה' להם נמשכת כל הימים אשר וגו': (אור החיים)

 ספורנו  אלה החוקים והמשפטים אשר תשמרון וגו' לרשתה כל הימים. ומכלל המצות האלה הם שצריך שתשמרו אותן אשר בקיומן תירשו הארץ כל הימים שתאבדו מקומות כל ע''ג ושלא תעשו כמותם לאל ית' להקריב לפניו בכל מקום ושיהי' לכם מקום מיוחד להקריב לפניו אותו המקום אשר יבחר ה' אלהיכם מכל שבטיכם: (ספורנו)


{ב}  אַבֵּד תְּאַבְּדוּן אֶת כָּל הַמְּקֹמוֹת אֲשֶׁר עָבְדוּ שָׁם הַגּוֹיִם אֲשֶׁר אַתֶּם יֹרְשִׁים אֹתָם אֶת אֱלֹהֵיהֶם עַל הֶהָרִים הָרָמִים וְעַל הַגְּבָעוֹת וְתַחַת כָּל עֵץ רַעֲנָן:

 אונקלוס  אַבָּדָא תְאַבְּדוּן יָת כָּל אַתְרַיָא דִי פְלָחוּ תַמָן עַמְמַיָא דִי אַתּוּן יָרְתִין יָתְהוֹן יָת טַעֲוָתְהוֹן עַל טוּרַיָא רָמַיָא וְעַל רָמָתָא וּתְחוֹת כָּל אִילַן עַבּוֹף: (אונקלוס)

 יונתן  אַבָּדָא תְאַבְּדוּן יַת כָּל אַתְרַיָא דִי פְלָחוּ תַּמָּן עַמְמַיָא דְאַתּוּן יַרְתוּן יַתְהוֹן וְיַת טַעֲוַותְהוֹן עַל טַוְורַיָא רָמַיָא וְעַל גְּלִימָתָא וּתְחוֹת כָּל אִילַן דְּרִיוְיֵיהּ שַׁפִּיר: (תרגום יונתן)

 רש"י  אבד תאבדון. אבד, ואח"כ (פ) תאבדון, מכאן לעוקר עבודת גלולים שצריך לשרש אחריה (עבודה זרה מה:): את כל המקומות אשר עבדו שם וגו'. ומה תאבדון מהם, את (צ) אלהיהם אשר על ההרים: (רש"י)

 שפתי חכמים  (פ) ר"ל למה כתיב אבד תאבדון שהוא כפל לשון ואף על גב דדברה תורה כלשון בני אדם הני מילי היכא דמוכחי קראי נגד הדרש, והיכא דלא מוכחי דרשינן: (צ) ר"ל למה כתיב אבד תאבדון את כל המקומות אשר עבדו שם והרי אין מחובר נעשה עבודת אלילים (עבודה זרה דף מה) אלא ודאי את כל המקומות כמו מן המקומות ומה תאבדון מהם את אלהיהם וכו' פירוש את אלהיהם דבק עם אבד תאבדון ולא עם אשר עבדו שם הסמוך וזהו שפירש ומה תאבדון וכו' ובא נמי להוציא במקום שאי אפשר לאבד כמו העובד לצבא השמים: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  אבד תאבדון את כל המקומו'. אמר רבי יונה המדקדק כי את אלהיהם חסר וי''ו והטעם ואת אלהיהם ולא אמר כלום רק הוא דבק עם מלת אשר עבדו שם: כל עץ רענן. רענן ושאנן לעולם בשני נוני''ן והטעם כמו רטוב: (אבן עזרא)

 אור החיים  אבד תאבדון את כל המקומות וגו' יתבאר על דרך מה שאמרו במס' ע''ז ד' מ''ז וז''ל המשנה ג' בתים הם, בית שבנוי מתחלה לעבודה זרה הרי זה אסור, סיידו וכיירו לעבודה זרה וחידש נוטל מה שחידש וכו', ואמרו בגמ' וז''ל אמר רב המשתחוה לבית אסרו אלמא קסבר תלוש ולבסוף חברו אסור והאנן בנאו תנן, בנאו אף על פי שלא השתחוה לו ע''כ. וכן פסק רמב''ם בפ''ח מהלכות עכו''ם (הלכה ה') והוא מאמר הכתוב כאן את כל המקומות אשר עבדו שם פירוש כל שהיו להם שם עבודה בין שבנוהו לעבודה זרה בין שהשתחוו לו והוא בנוי הגם שהוא מחובר אסור וצריך לאבדו:

ואומרו אשר אתם יורשים אותם, יתבאר על פי מה שכתב רמב''ם בפ''ז מהלכות ע''ז (הלכה א') וז''ל ובארץ ישראל מצוה לרדוף אחריה עד שנאבד אותה אבל בחוץ לארץ וכו' כל מקום שנכבוש אותו נאבד כל עבודת גילולים שבו ע''כ, הרי כי גדר חיוב איבוד עבודה זרה הוא כל שירשו את המקום אשר היא שמה, והוא אומרו אשר אתם יורשים כי בגדר זה שוים כל הארץ וטעם כפל אבד תאבדון, יתבאר על דרך אומרם במסכת עכו''ם (מ''ג:) שביטול עבודה זרה צריך ב' דברים, שוחק, וזורה לרוח או מטיל לים, ובא' מהנה אינו יוצא ידי חובתו ולזה כפל לומר ב' איבודים:

ואומרו את אלהיהם על ההרים, לפי שאסר כל המקומות ופירשנו אפילו בית בנוי שהוא מחובר אסור, ובא לומר כי יש מחובר שאינו נאסר הגם שיעבדוהו ומה הוא ההרים, וכמו שדרשו בע''ז (מ''ה.) וז''ל אלהיהם על ההרים ולא ההרים אלהיהם, ובפרק ר' ישמעאל (ע''ז נא:) דרשו כל המקומות באם אינו ענין לעבודה זרה תנהו ענין לכלים ע''כ, הם ז''ל סוברים שתלוש ולבסוף חברו אינו צריך קרא וע' פנים לתורה:

עוד יתבאר אומרו את אלהיהס בהעיר למה הפסיק במאמר אשר אתם יורשים אותם בין זכרון העובדים והנעבדים שהיה לו לומר על זה הדרך עבדו שם הגוים את אלהיהם וגו' אשר אתם יורשים אותם. אכן הכוונה היא על דרך מה שאמרו רבותינו ז''ל במסכת ע''ז דף מ''ד וז''ל רב הונא רמי כתיב (דה''א י''ר) וישרפו באש וכתיב (ש''ב ה') וישאם לא קשיא כאן קודם שבא איתי הגיתי כאן אחר שבא איתי הגיתי דכתיב ויקח את עטרת מלכם מעל ראשו, ומי שרי אמר רב נחמן אתא איתי ובטלה ע''כ, הרי כי יש מציאות לירש גם אלהיהם עצמן והוא כשהיו עמהם עובדיה שבטלום הם ויהנו מהם ישראל, והוא אומרו אשר אתם יורשים אותם ולא אותם לבד אלא גם אלהיהם, והוא אומרו את אלהיהם, ותנאי המשפט רמז הכתוב במה שהקדים מאמר אותם ואחר כך את אלהיהם כדברי הש''ס שאמר אחר שבא איתי נהנה דוד בעטרת מלכם:

ובדרך רמז יכוין הכתוב לרמוז איבוד לכח הנעלם גם כן בכח עם בני ישראל שכאשר יתעצמו בתעצומות המעשה הטוב יאבדו נגלה ונסתר מהם, והוא אומרו כל המקומות אשר עבדו שם פירוש אשר מגעת שם עבודתם שהוא כסא ס''מ הרשע לעקרו, כי בנפילת כח זה יתעצם כח העליון והיה ה' למלך על כל הארץ:

ואבדתם את שמם וגו'. רבותינו ז''ל אמרו (ע''ז מ''ה:) מה בא ללמדנו הרי כבר אמר אבד תאבדון, ואמרו שבא לומר שצריך לשרש אחר שרשי האשרה, ור' עקיבא אמר שבא לומר לשנות שמה לבזיון ע''כ, ואולי שבא הכתוב ליתן אזהרה על ארץ ישראל מכל הארצות, כדרך שכתב רמב''ם ששאר ארצות הגם שאנו חייבין לאבד עבודה זרה אין אנו צריכין לחפש אחריה לאבדה מה שאין כן בארץ ישראל שצריך לחפש אחריה לאבדה מכל ארצנו ע''כ, והוא מה שדקדק לומר ואבדתם את שמם מן המקום ההוא שהיא ארץ הקדושה: (אור החיים)


{ג}  וְנִתַּצְתֶּם אֶת מִזְבְּחֹתָם וְשִׁבַּרְתֶּם אֶת מַצֵּבֹתָם וַאֲשֵׁרֵיהֶם תִּשְׂרְפוּן בָּאֵשׁ וּפְסִילֵי אֱלֹהֵיהֶם תְּגַדֵּעוּן וְאִבַּדְתֶּם אֶת שְׁמָם מִן הַמָּקוֹם הַהוּא:

 אונקלוס  וּתְתָרְעוּן יָת אֱגוֹרֵיהוֹן וּתְתַבְּרוּן יָת קָמָתְהוֹן וַאֲשֵׁרֵיהוֹן תּוֹקְדוּן בְּנוּרָא וְצַלְמֵי טַעֲוָתְהוֹן תְּקוֹצְצוּן וְתוֹבְדוּן יָת שִׁמְהוֹן מִן אַתרָא הַהוּא: (אונקלוס)

 יונתן  וְתִסְתְּרוּן יַת אֲגוּרֵיהוֹן וְתִתְבְּרוּן יַת קָמַתְהוֹן וּמְרַחֲקַתְהוֹן תּוֹקְדוּן בְּנוּרָא וְצִילְמֵי טַעֲוַותְהוֹן תְּשַׁקְצוּן וּתְשֵׁיצִינוּן יַת שִׁמְהוֹן מִן אַתְרָא הַהוּא: (תרגום יונתן)

 רש"י  מזבח. של אבנים הרבה: מצבה. של אבן אחת, והיא בימוס (אלטאר) ששנויה במשנה (שם מז:), אבן שחצבה מתחלתה לבימוס: אשרה. אילן (ק) הנעבד: ואבדתם את שמם. לכנות להם שם לגנאי, בית גליא קורין לה בית כריא, עין כל (ר) עין קוץ (שם מו.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ק) ואף על פי שהוא מחובר לקרקע וכל המחובר לקרקע כקרקע דמי שאני הכא דאית ביה תפיסת יד מתחלה כשנטע גרעין אי נמי כאן שנטעו לשם עבודת אלילים דאליבא דכולי עלמא כולו אסור כיון דמתחלה נטעו לשם עבודת אלילים : (ר) פירש"י בית גליא לשון גבוה בית כליא לשון כליון לשונא אחרינא בית כריא בית הכסא לשון כורה שוחה ועיין בערוך: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ואשריהם. הם עצים: ואבדתם את שמם. שלא יזכרו: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  תשרפון. ג' במסורה בהאי ענינא והיינו דתנן ג' אשרות הן וזהו ואשריהם תשרפון וגו': ואבדתם את שמם. לא תעשון כן. אזהרה למוחק את השם: (בעל הטורים)


{ד}  לֹא תַעֲשׂוּן כֵּן לַיהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם:

 אונקלוס  לָא תַעְבְּדוּן כֵּן קֳדָם יְיָ אֱלָהָכוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  לֵיתֵיכוֹן רְשָׁאִין לְמַחְקָא כְּתַב שְׁמָא דַיְיָ אֱלָהָכוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  לא תעשון כן. להקטיר לשמים בכל מקום, (ש) כי אם במקום אשר יבחר. דבר אחר ונתצתם את מזבחותם ואבדתם את שמם לא תעשון כן, אזהרה למוחק את השם ולנותץ (ת) אבן מן המזבח או מן העזרה, אמר רבי ישמעאל, וכי תעלה על דעתך שישראל נותצין את המזבחות, (א) אלא שלא תעשו כמעשיהם, ויגרמו עונותיכם למקדש אבותיכם שיחרב (ספרי סא.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ש) פירוש שאזהרה הזאת היא דבקה עם אשר עבדו שם הגוים וגו' וכאלו אמר לא תעשון כן לה' אלהיכם להקטיר על ההרים הרמים וגו' כאשר עבדו שם הגוים וגו' כי אם אל המקום וגו': (ת) פירוש דוקא בעבודת אלילים צויתי אתכם ונתצתם וגו' אבל לא תעשון כן לה' אלהיכם ופירוש כי אם אל המקום שלא תעשון כן לה' אלהיכם לנתוץ ולהרוס אלא שיהא מכובד בעיניכם עד שתהיו דורשים תמיד את המקום אשר יבחר וגו' להביא שמה עולותיכם וגו' ולטעם ראשון קשה דהיה לו לסמוך קרא דלא תעשון כן וגו' לקרא דלעיל אלהיהם על ההרים וגו' ולטעם אחרון קשה דבקות כי אם וגו' לשלמעלה כי הפירוש שצריך לפרש בו הוא רחוק קצת מפשוטו לכן צריך גם לטעם ראשון: (א) כתב הרא"ם נראה לי דרבי ישמעאל מודה שהוא אזהרה למוחק משום דמצינו למימר שלא כיון למחוק דרך השחתה רק שנכתב השם במקום שאינו לפי כבודו או שנכתב שלא במקומו משום הכי הוא מוחק את השם וכוונתו הוא לשם שמים משום הכי צריך להזהיר אבל הנותץ אבן מן המזבח דאינו חייב אלא כשנותץ אותו דרך השחתה אין שייך כאן אזהרה משום וכי תעלה על דעתך וכו' ור"י פליג אתנא קמא בחדא ומודה לו בחדא: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  לא תעשון כן. הטעם שלא תזבחו על הגבעות וההרים רק אל המקום שישום שמו: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  לא תעשון כן לה' אלהיכם. להקטיר לשמים בכל מקום כי אם במקום אשר יבחר דבר אחר ונתצתם את מזבחותם ואבדתם את שמם לא תעשון כן אזהרה למוחק את השם ולנותץ אבן אחת מן המזבח או מן העזרה אמר רבי ישמעאל וכי תעלה על דעתך שישראל נותצין המזבחות אלא שלא יעשו כמעשיהם ויגרמו עונותיכם למקדש אבותיכם ליחרב לשון רש"י ודברי רבי ישמעאל סמך של אגדה הם אבל הכתוב כדעת רבותינו אזהרה למוחק את השם ומפורש במסכת מכות (כב) והא איכא מוחק את השם דלקי ואזהרתיה מהכא לא תעשון כן לה' אלהיכם ולשון ספרי (ראה ז) מנין לנותץ אבן אחת וכו' רבי ישמעאל אומר מנין למוחק אות אחת מן השם שעובר בלא תעשה שנאמר ואבדתם את שמם לא תעשון כן רבן גמליאל ברבי אומר וכי תעלה על דעתך וכו' ודברי רבי ישמעאל אינם במחלוקת אבל הם ביאור כי מוחק את השם כנותץ אבן מן המזבח ואם כן יהיה פירוש הכתוב ונתצתם את מזבחותם ואבדתם את שמם מן המקום ההוא ולא תעשון כן לה' אלהיכם לנתוץ את מזבחו ולאבד את שמו אבל תנו כבוד לשמו ולמזבחו ואל המקום אשר יבחר בו לשום שם מזבח לשמו תדרשו ותביאו עולותיכם לפניו (הרמב"ן)

 בעל הטורים  לא תעשון. בגי' אזהרה על כל מוחק שם: (בעל הטורים)

 אור החיים  לא תעשון כן לה' אלהיכם. רבותינו ז''ל בספרי אמרו וז''ל אמר רבי ישמעאל מנין למוחק אות מן השם שעובר בלא תעשה דכתיב ואבדתם את שמם לא תעשון כן ע''כ, ואולי כי נתכוין הכתוב לרמוז ב' פרטי דינים שישנם בדין המוחק שם משמותיו יתברך, א' השם עצמו, וא' הנטפל לה' מלאחריו, באומרו לה' הרי אזהרה על השם ולא הוי''ה לבד אלא שכל כיוצא בו משמותיו וזה בנין אב להם, ואומרו אלהיכם רמז לכ''ם שנטפלו לאלהים, ומה שכתב רמב''ם בפ''ו מהלכות יסודי התורה שאין לוקה אלא על אותיות השם, כיון שאין הדבר מפורש בפירוש בכתוב אינו לוקה עליו. ושם בספרי אמרו עוד וז''ל מנין לנותץ אבן אחת מן העזרה שעובר בלא תעשה דכתיב לא תעשון וגו', נראה שלא אמר בדיוק אבן אחת אלא שעושה בנתיצתו רושם בבנין: (אור החיים)

 כלי יקר  לא תעשון כן לה' אלהיכם וגו'. לפי שהאומות בוחרים להם לטעותם ההרים הרמים ועץ רענן, כי אין האלילים מכבדין את המקום אלא המקום מכבדם, וההולכים אל הטעות דורשים אל המקום יותר מאחר הטעות ולפי שהמקום סבה גדולה לעבודה זו, ע"כ נאמר אבד תאבדון את כל המקומות וגו'. אבל אתם לא תעשון כן לה' אלהיכם שלא אתם תהיו הבוחרים במקום, כ"א אל המקום אשר יבחר ה' וגו'. כי הוא ית' הבוחר ולא אתם כי אין כבודו ית' תלוי במקום אלא הקב"ה מכבד מקומו לפיכך לשכנו תדרשו. לא תדרשו אל המקום אלא תדרשו לשכנו איה מקום כבודו כי הוא ית' עיקר והמקום טפל לו, ומה שנאמר אשר יבחר ה' ולא גלה את המקום מיד, נתן הרב המורה ג' טעמים בדבר זכרם מהרי"א בספרו.

ואומר אני שיש סוד בדבר כי אפילו לאברהם לא גלה מיד. ואמר על אחד ההרים אשר אומר אליך (בראשית כב.ב) וקרא שמו ה' יראה (שם כב.יד) כי הוא ית' הרואה ואין אתנו יודע עד מה. וקרוב לשמוע שלכך לא גלהו שלא ינהגו בזיון בשילה ונוב וגבעון, כשידעו בבירור שלא זו הנחלה והמנוחה. ותדע כי המפרשים אמרו שכאן נרמז שילה ובית עולמים והוכיחו זה מחמת כמה שינויים שראו בפרשה כי מתחילה אמר על שילה כי אם אל המקום וגו' לשום שמו שם. משמע שימה בעלמא לפי שעה והיינו שילה, ואח"כ אמר והיה המקום אשר יבחר ה' בו לשכן שמו שם. לשכן משמע קבע לדורות, בראשון אמר ונדריכם, ובבית עולמים ומבחר נדריכם, והוסיף בו ושמחתם לפני ה', ובראשון לא הזכיר לפני ה', בראשון אמר אתם ובתיכם, ובבית עולמים הוסיף אתם ובניכם ובנותיכם, בשני אמר אשר יבחר ה' אלהיכם בו משמע במקום, ובראשון לא הזכיר בו.

ועל זה קשה לי, הרי בראשון נאמר מכל שבטיכם משמע שגבה הכסף מכל השבטים, והוכיח רש"י זה סוף ספר שמואל (ב' כד.כד) ממ"ש שם שקלים חמשים ובדברי הימים (א' כא.כה) כתיב משקל שש מאות אלא שגבה חמשים שקל מכל שבט ושבט ועלה לשש מאות, וא"כ בודאי פסוק ראשון מדבר בבית עולמים אשר בנה דוד, ועוד קשה לי הלא מימות עולם נבחר המקום של בית עולמים וראיה מאדם שהקריב שם והמעשה של עקידת יצחק מוכיח זה ומהו שאמר אשר יבחר ה' להבא משמע, ומ"ש שלשון שימה משמע שימה כל דהו, אין דעתי נוחה בפירוש זה שהרי נאמר (דברים לא.יט) ולמדה את בני ישראל שימה בפיהם. וכי צוה ה' לשום התורה בפיהם שימה כל דהו ועיין מה שפירש"י על פסוק אשר תשים לפניהם (שמות כא.א). משמע שאיפכא מסתברא שלשון שימה מורה על דבר קבוע אשר לא יסור לעולם.

על כן אומר אני בהפך זה ובזה יתורץ הכל, כי מה שנאמר כי אם אל המקום אשר יבחר ה' מכל שבטיכם לשום שמו שם, מדבר בבית עולמים שנגבה מכל השבטים ואע"פ שהמקום ההוא כבר נבחר מימות האבות, מ"מ אמר אשר יבחר לשון להבא על שסופו לבחור בגביית הכסף שיהיה מכל שבטיכם, לכך לא נאמר יבחר בו מכל שבטיכם כי בו קאי על המקום והמקום כבר נבחר ומ"ש אשר יבחר היינו שיבחר הגבייה מכל שבטיכם לשום שמו שם שימה של קבע, לשכנו תדרשו, ר"ל דרשו נא מזקנים ונבונים ויגידו לך כי זה המקום נבחר לקדושה מימות עולם, ובאת שמה. לשון יחיד כי פסוק זה אזהרה לרבים אזהרה ליחיד שלא יקריבו בבמה לא זו רבים שיש לחוש בהם שרצונם להבדל מעדת ישראל אלא אפילו יחיד שאין בו חששה זו מ"מ לא יקריב בבמה. והבאתם שמה וגו', מה שלא אמר מבחר נדריכם ללמד שיביא מן המובחר, לפי שהוא ק"ו משילה, ועוד שאפילו הבאה כל דהו גורמת לאדם הצלחה במקום קדוש זה ביתר שאת. ואמר ואכלתם שם לפני ה' שאפילו האכילה הגופנית לפני ה' היא שם וק"ו השמחה שהיא בנפש, ואמר אתם ובתיכם כי מסתמא בירושלים קנו להם, שלמים וכן רבים (נחום א.יב) בתים חשובים ובזה כלל כל בני ביתו.

ואח"כ אמר ועברתם את הירדן וגו', והיה המקום אשר יבחר ה' אלהיכם בו וגו'. משמע שזה מדבר במקום שנבחר סמוך להעברת הירדן דהיינו שילה ועליו אמר אשר יבחר בו כי סופו לבחר במקום ההוא לשכן שמו שם לפי שעה כי המשכן נקרא בשם זה לפי שהיה לפי שעה. ושמחתם שם לפני ה' דווקא השמחה שבנפש לפני ה' היא וכל הענין מבואר מעצמו. ומה שחזר ואמר כי אם במקום אשר יבחר ה' באחד שבטיך. היינו ג"כ שילה שהיה באחד מן השבטים ולא מכולם ובא הכתוב ליתן לא תעשה בדבר כפירש"י אפילו בשילה וק"ו בבית עולמים, ואילו לא חזר ואמר כי אם במקום וגו', הייתי אומר מה שאמר השמר לך ליתן לא תעשה בדבר היינו דווקא בבית עולמים. ופירוש זה אמיתי ונכון. (כלי יקר)


{ה}  כִּי אִם אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם מִכָּל שִׁבְטֵיכֶם לָשׂוּם אֶת שְׁמוֹ שָׁם לְשִׁכְנוֹ תִדְרְשׁוּ וּבָאתָ שָּׁמָּה:

 אונקלוס  אֱלָהֵן לְאַתְרָא דִי יִתִּרְעֵי יְיָ אֱלָהֲכוֹן מִכָּל שִׁבְטֵּיכוֹן לְאַשְׁרָאָה שְׁכִנְתֵּהּ תַּמָן לְבֵית שְׁכִנְתֵּהּ תִּתְבְּעוּן וְתֵיתוּן לְתַמָן: (אונקלוס)

 יונתן  אֱלָהֵן בְּאַרְעָא דְיִתְרְעֵי מֵימְרָא דַיְיָ אֱלָהָכוֹן מִן כָּל שִׁבְטֵיכוֹן לְאַשְׁרָאָה שְׁכִינְתֵּיהּ תַּמָּן לְבֵית שְׁכִינְתֵּיהּ תִּתְבְּעוּן וְתֵיתוּן תַּמָּן: (תרגום יונתן)

 רש"י  לשכנו תדרשו. זה (ב) משכן שילה (ספרי סב.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ב) (נחלת יעקב) ר"ל ולא בכל מקום לפי שהבמות אסורות ונראה דדייק דתיבת לשכנו מיותרת דהא די באמרו כי אם אל המקום וגו' אלא דמיירי בב' מקומות בירושלים ובשילה ודברי הרא"ם מגומגמים: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  לשום את שמו. כמו אזכיר את שמי: לשכנו תדרשו. והוא הארץ והטעם מקום משכן כבודו: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  וטעם לשכנו תדרשו. שתלכו לו מארץ מרחקים ותשאלו אנה דרך בית השם ותאמרו איש אל רעהו לכו ונעלה אל הר ה' אל בית אלהי יעקב (ישעיהו ב ג) כלשון ציון ישאלו דרך הנה פניהם (ירמיהו נ ה) ובספרי (ראה ח) תדרשו דרוש על פי הנביא יכול תמתין עד שיאמר לך נביא ת"ל לשכנו תדרשו ובאת שמה דרוש ומצא ואח"כ יאמר לך נביא וכן אתה מוצא בדוד וכו' ועל דרך האמת לשכנו תדרשו לכבודו תדרשו ובאת שמה לראות את פני האדון ה' אלהי ישראל וממנו אמרו חכמים "שכינה" (הרמב"ן)

 בעל הטורים  אל המקום. בא''ת ב''ש ת''כ צידפ''י בגי' זהו ירושלים: מקום. בגי' לציון: ובאת שמה. ב' במס' דין ואידך ובאת שמה וראה שם והוא בענין אלישע שצוה למשוח יהוא למלך מה מלך במשיחה אף כל ענין הקרבנות במשיחה. הכלים אינן מתקדשים אלא במשיחה וכה''ג במשיחה: (בעל הטורים)

 ספורנו  לשכנו. להיות שם משכן שמו והוא שילה או בית עולמים: תדרשו. אל אותו המקום הנבחר תדרשו להשתחוות ולהקריב כענין אליו גוים ידרושו: ובאת שמה. לא שיבא משכן שמו אליכם בכל מקום: (ספורנו)


{ו}  וַהֲבֵאתֶם שָׁמָּה עֹלֹתֵיכֶם וְזִבְחֵיכֶם וְאֵת מַעְשְׂרֹתֵיכֶם וְאֵת תְּרוּמַת יֶדְכֶם וְנִדְרֵיכֶם וְנִדְבֹתֵיכֶם וּבְכֹרֹת בְּקַרְכֶם וְצֹאנְכֶם:

 אונקלוס  וְתַיְתוּן לְתַמָן עֲלָוָתֵיכוֹן וְנִכְסַת קוּדְשֵׁיכוֹן וְיָת מַעְשְׂרָתֵיכוֹן וְיָת אַפְרָשׁוּת יֶדְכוֹן וְנִדְרֵיכוֹן וְנִדְבָתֵיכוֹן וּבְכוֹרֵי תוֹרְכוֹן וְעָנְכוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  וְתַיְיתוּן תַּמָּן עַלְוַותְכוֹן וְנִכְסַת קוּדְשֵׁיכוֹן וְיַת מַעֲשַרְתֵּיכוֹן וְיַת אַפְרָשׁוּת יְדֵיכוֹן וְנִדְרֵיכוֹן וְנִיסְבָתֵיכוֹן וּבְכוֹרֵי תוֹרֵיכוֹן וְעָנֵיכוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  זבחיכם. שלמים של (ג) חובה: מעשרותיכם. מעשר בהמה ומעשר שני לאכול לפנים (ד) מן החומה: תרומת ידכם. אלו הבכורים, שנאמר בהם ולקח הכהן הטנא מידך (דברים כו, ד.): ובכרת בקרכם. לתתם (ה) לכהן ויקריבום שם: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ג) (נחלת יעקב) פירוש אפילו של חובה וכל שכן שלמי רשות לאפוקי בבמה אינו מקריב אלא דבר שנידר ונידב והכי אמרינן במגילה (דף י) ובזבחים (דף קיט): (ד) כלומר בשלמא מעשר בהמה מביא לירושלים כדי להקריב שם אבל מעשר שני למה מביא לשם שהרי אינו מקריבו ומתרץ כדי לאכול וכו': (ה) ר"ל דבכורות בקרכם משמע שהישראל מוזהר על הבכורים להקריבם וזה אינו שהרי הישראל צריך ליתן הבכור לכהן ומתרץ הישראל מביא וכו': (שפתי חכמים)

 הרמב"ן  מעשרתיכם. מעשר בהמה ומעשר שני לאכול לפנים מן המחיצה ואת תרומת ידכם אלו הבכורים שנאמר בהם (להלן כו ד) ולקח הכהן הטנא מידך לשון רש"י מדברי רבותינו (ספרי יב) ועל דרך הפשט יזכיר הכתוב העולות והזבחים שחייב לאוכלן שם במחיצה לפני ה' והזכיר גם כן שיביא שם המעשר והתרומה שיתן אותם לכהנים וללוים משרתי המקדש וישמחו גם הם עמכם ועם בתיכם כענין שנאמר (מלאכי ג י) הביאו את כל המעשר אל בית האוצר ויהי טרף בביתי ובחנוני נא בזאת אמר השם צבאות אם לא אפתח לכם את ארובות השמים והריקותי לכם ברכה עד בלי די וכן יסדו בבית שני בתרומה ובתרומת המעשר שיביאום למקדש שנאמר (נחמיה י לח) ואת ראשית עריסותינו ותרומותינו ופרי כל עץ תירוש ויצהר נביא לכהנים אל לשכות בית אלהינו ונאמר (שם פסוק לט) לבית אלהינו אל הלשכות לבית האוצר וטעם "תרומת ידכם" מפני שהתרומה לא נתנה בה התורה שיעור אבל היא כאשר תרים ידו וכן מה שאמר (פסוק יז) לא תוכל לאכול בשעריך יזהיר על הישראלי שלא יאכל בשעריו המעשר והבכורות והנדרים והתרומה וחזר והפריש ביניהם (בפסוק יח) כי אם לפני ה' אלהיך תאכלנו אתה ובנך ובתך הנאכל לכם והלוי אשר בשעריך יאכל שם בשעריך הראוי אליו כמו שנאמר בהם (במדבר יח לא) ואכלתם אותו בכל מקום ויקצר הכתוב בדברים המפורשים במקום אחר ואני סובר בפשוטו של מקרא זה כי "תרומת ידכם" מה שירים אדם לה' מכספו ומזהבו לעשות אותו קרבן עולה או זבח והזכיר בקרבן שלשת מינין הנדרים אשר הם הרי עלי קרבן שור או כשב או עז והנדבה אשר יאמר בשור ושה הרי זה עולה ואביא אותה למקדש והתרומה אשר ירים מכל אשר לו כסף או זהב או שהביא בהמתו חולין לעזרה ויאמר לכהנים הרי זו מידי לשם והוא מלשון כל מרים תרומת כסף ונחשת הביאו את תרומת ה' (שמות לה כד) וכן כל תרומת הקדשים אשר ירימו בני ישראל לה' (במדבר יח יט) קרבנות הם וכך אמר בשקלים (שמות ל יג) מחצית השקל בשקל הקדש וגו' תרומה לה' והם לקרבנות (מגילה כט) כי כל מה שירים אדם לה' מכל אשר לו בין לקרבנות בין לבדק הבית כענין ויקחו לי תרומה (שם כה ב) בין לכהנים משרתי ה' הכל יקרא תרומה כענין שכתוב במכס (במדבר לא כט) ונתת לאלעזר הכהן תרומת ה' והיו חולין גמורין בידו וכן ואשקלה להם את הכסף ואת הזהב ואת הכלים תרומת בית אלהינו ההרימו המלך ויועציו (עזרא ח כה) ולא אמר הכתוב "תרומותיכם" שלא נטעה בתרומת הכהנים אבל אמר "תרומת ידכם" מה שתרימו ברצונכם מן הבא בידכם והנה כל הנזכרים בכאן חייבים במחיצה כי פירוש מעשרותיכם מעשר בהמה ומעשר שני הנאכלים לפני השם כי מעשר ראשון מעשר הלוים ומעשר עני להם הוא (הרמב"ן)

 בעל הטורים  עולותיכם וזבחיכם. ח' דברים מוזכרים כאן כנגד ח''פ לפני ה' דכתיב ברגל בפ' זו: (בעל הטורים)


{ז}  וַאֲכַלְתֶּם שָׁם לִפְנֵי יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם וּשְׂמַחְתֶּם בְּכֹל מִשְׁלַח יֶדְכֶם אַתֶּם וּבָתֵּיכֶם אֲשֶׁר בֵּרַכְךָ יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ:

 אונקלוס  וְתֵיכְלוּן תַּמָן קֳדָם יְיָ אֱלָהֲכוֹן וְתֶחֱדוּן בְכֹל אוֹשָׁטוּת יֶדְכוֹן אַתּוּן וֶאֱנַשׁ בָּתֵּיכוֹן דִי בָרְכָךְ יְיָ אֱלָהָךְ: (אונקלוס)

 יונתן  וְתֵיכְלוּן תַּמָּן קֳדָם יְיָ אֱלָהָכוֹן וְתֵחְדוּן בְּכָל אוֹשָׁטוּת יֶדְכוֹן אַתּוּן וְאֵינַשׁ בָּתֵּיכוֹן דִּי בְּרַכְכוֹן יְיָ אֱלָהָכוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  אשר ברכך ה'. לפי הברכה (ו) הבא (ספרי סד.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ו) פירוש אשר ברכך כאשר ברכך והוא מוסב על נדריכם ונדבותיכם שיש בידו להוסיף לפי הברכה אבל הבאים חובה אין בידו להוסיף עליהם והוצרך לדרוש כן דאם לא כן משמע דדוקא מי שיתברך יביא וזה אינו דהא בכל ישראל איירי (גור אריה): (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ואכלתם שם. הכהנים והלוים: ואתם (אבן עזרא)

 ספורנו  ושמחתם לפני ה' אלהיכם. עבדו את ה' בשמחה כראוי לכל עובד מאהבה: בכל משלח ידכם. כי אז תצליחו את דרכיכם ואז תשכילו: (ספורנו)


{ח}  לֹא תַעֲשׂוּן כְּכֹל אֲשֶׁר אֲנַחְנוּ עֹשִׂים פֹּה הַיּוֹם אִישׁ כָּל הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו:

 אונקלוס  לָא תַעְבְּדוּן כְּכֹל דִי אֲנַחְנָא עָבְדִין הָכָא יוֹמָא דֵין גְבַר כָּל מָן דְכָשַׁר קֳדָמוֹהִי: (אונקלוס)

 יונתן  לֵיתֵיכוֹן רַשָּׁאִין לְמֶעֱבַד הֵיכְמָא דַאֲנָן עָבְדִין הָכָא יוֹמָא דֵין גְּבַר כָּל דְּכָשַׁר בְּעֵינוֹי: (תרגום יונתן)

 רש"י  לא תעשון ככל אשר אנחנו עושים וגו'. מוסב למעלה על כי אתם עוברים את הירדן וגו', כשתעברו את הירדן, מיד (ז) מותרים אתם להקריב בבמה כל י"ד שנה של כבוש וחלוק, ובבמה לא תקריבו כל מה שאתם מקריבים פה היום במשכן, שהוא עמכם ונמשח, והוא כשר להקריב בו חטאות ואשמות נדרים ונדבות, אבל בבמה אין קרב אלא הנידר והנידב, וזהו איש כל הישר בעיניו, נדרים ונדבות שאתם מתנדבים על ידי שישר בעיניכם להביאם, ולא ע"י חובה, אותם תקריבו בבמה (זבחים קיז:): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ז) פירוש האי לא תעשון לאו אוהבאתם שמה וגו' דסמיך ליה קאי דמיירי בשילה דאם כן יהיה פירוש לא תעשון בשילה ככל אשר אנחנו עושים פה במדבר ואי אפשר לפרש כן דהא כמו שאנו היינו מקריבים כל מיני קרבנות במדבר כך היו מקריבים בשילה הלכך על כרחך צריך לומר דהאי קרא דלא תעשון מוסב אשלמעלה אכי אתם עוברים וגו' ומכאן נמי מוכיח רש"י מה שפירש לעיל זבחיכם שלמיכם של חובה ובבמה גם כן מותר להקריב שלמים של חובה אם כן מקריבין אנו בבמה מה שמקריבין במשכן ובקרא כתיב לא תעשון ככל אשר אנחנו עושים פה וגומר: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  לא תעשון ככל אשר אנחנו עושים פה. בעבור שהיו נוסעים ממסע אל מסע ויש מי שיקריב עולה במסע שירצה אחר מות אהרן ויש מי שיתן בכור צאנו ויש מי שלא יתן כי המצוה תלויה בארץ ואין זאת דעתי רק טעמו שלא היו כולם יראי השם ובעבור שאמר אנחנו הנה שם מצות רבות כעולות תלויות בארץ כי כן כתוב אל המנוחה שלא יסעו הם ובניהם וזה טעם נחלה והאמת שפירוש מנוחה והניח לכם. והנחלה וישבתם בטח: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  לא תעשון ככל אשר אנחנו עשים פה היום. אמר רבי אברהם בדרך הפשט כי פירשו בו בעבור שהיו נוסעין ממסע אל מסע ויקריב עולה במסע שירצה ויש מי שיתן בכור צאנו ויש מי שלא יתן כי המצוה תלויה בארץ ואין זאת דעתי רק טעמו שלא היו כולם יראי השם ובעבור שאמר "אנחנו" כי מצות רבות בעולות תלויות בארץ זה לשונו ואינו נכון שאין מדרך הפרשה שידבר בתוכחות ויאמר להם עתה שאינם עושים מצות השם ואיש כל הישר בעיניו יעשה ואיך יאמר משה רבינו אנחנו עושים בעבירות חלילה אבל היה ראוי שיאמר לא תעשו ככל אשר עשיתם עד היום איש כל הישר בעיניו ומה טעם לכלול עם העבירות המצות התלויות בארץ אבל פירוש הכתוב כי ישראל נצטוו במדבר לזבוח כל בקרם וצאנם שלמים לפני המשכן (ויקרא יז ג-ו) אבל באיזה מקום שיהיה המשכן יעשה אותם ואם לא ירצה לאכול שור ושה לא יתחייב להביא קרבן כלל וגם כן אינו חייב להביא בכורות ולא מעשר בהמה ומעשר שני והנה לא יביא בחיוב למשכן כלל ואפילו ברגלים לא נתחייב לבא שם וכן אחרי זריקת הדם והקטר החלב בשלמים יאכל אותם במדבר בכל מקום שירצה כי לא נתן בהם הכתוב מחיצה אבל אוכלים אותם במחנה וחוץ למחנה והנה אין להם בכל ענין הקרבנות חובה רק איש כל הישר בעיניו יעשה על כן צוה בכאן כי אחרי המנוחה והנחלה לא יעשו כן אבל יבואו בחובה למקום ידוע ומיוחד נבחר מהשם ויביאו שם הזבחים והמעשרות והבכורות ויאכלום שם במחיצה לפני השם ומה שאמרו רבותינו (ספרי טז) בדבר הנידר והנדב שקרב בבמה ושאין נידר ונדב שאינו קרב בבמה מדרש מיתור המקרא כמו שהוא מפורש בפרק בתרא דזבחים (קיז) (הרמב"ן)

 בעל הטורים  אנחנו עושים פה היום. ס''ת בגימ' הלוים כי עתה הלוים נושאים הארון וכשתעברו הירדן לא ישאו אותו: (בעל הטורים)


{ט}  כִּי לֹא בָאתֶם עַד עָתָּה אֶל הַמְּנוּחָה וְאֶל הַנַּחֲלָה אֲשֶׁר יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ:

 אונקלוס  אֲרֵי לָא אֲתֵיתוּן עַד כְּעָן לְבֵית נְיָחָא וּלְאַחֲסָנָא דַיְיָ אֱלָהָךְ יָהֵב לָךְ: (אונקלוס)

 יונתן  אֲרוּם לָא אָתֵיתוּן עַד כְּדוֹן לְבֵי מוּקְדְּשָׁא דְהוּא בֵּית נְיָיחָא וּלְאַחְסָנַת אַרְעָא דַיְיָ אֱלָהָכוֹן יָהֵיב לְכוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  כי לא באתם. כל אותן (ח) י"ד שנה: עד עתה. כמו (ט) עדיין: אל המנוחה. זו שילה (שם קיט.): הנחלה. זו ירושלים: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ח) ר"ל וכי בשביל שהם לא באו עד עתה אל המנוחה לא יקריבו כל הקרבנות באותו זמן כשיבואו לעבור את הירדן. ומתרץ כי לא באתם משמע כל אותן י"ד שנה של כיבוש וחילוק לא תוכלו להקריב כאן קרבנות חובה כמו שאתם עתידים להקריב: (ט) פירוש לא עד עכשיו שאם כן יחוייב שיהיה פירושו עד היום הזה שאנו עומדים פה במדבר ואי אפשר זה דאם כן יהיה הפירוש שלא היו מקריבים קרבנות חובה במדבר ואין זה אמת שהרי במדבר היו מקריבין כל מיני קרבנות אבל מלת עדיין נופלת על הזמן העתיד שהם הי"ד שנה של כיבוש וחילוק כלומר כל אותן י"ד שנה עדיין לא באתם אל המנוחה וגו' לכך לא תקריבו קרבנות חובה: (שפתי חכמים)

 דעת זקנים  אל המנוחה. שיניח הקב"ה לכם ואל הנחלה שתעברו את הירדן: (דעת זקנים)


{י}  וַעֲבַרְתֶּם אֶת הַיַּרְדֵּן וִישַׁבְתֶּם בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם מַנְחִיל אֶתְכֶם וְהֵנִיחַ לָכֶם מִכָּל אֹיְבֵיכֶם מִסָּבִיב וִישַׁבְתֶּם בֶּטַח:

 אונקלוס  וְתַעְבְּרוּן יָת יַרְדְנָא וְתֵיתְבוּן בְּאַרְעָא דַיְיָ אֱלָהֲכוֹן מַחְסֵן יָתְכוֹן וִינִיחַ לְכוֹן מִכָּל בַּעֲלֵי דְבָבֵיכוֹן מִסְחוֹר סְחוֹר וְתֵיתְבוּן לְרָחְצָן: (אונקלוס)

 יונתן  וְתַעַבְרוּן יַת יוֹרְדְּנָא וְתֵיתְבוּן בְּאַרְעָא דַיְיָ אֱלָהָכוֹן מַחְסַן יַתְכוֹן וִינִיחַ לְכוֹן מִכָּל בַּעֲלֵי דְבָבֵיכוֹן מִן חֲזוֹר חֲזוֹר וְתִבְנוּן בֵּית מוּקְדְּשָׁא וּמִבָּתַר כְּדֵין תֵּיתְבוּן לְרוֹחֲצָן: (תרגום יונתן)

 רש"י  ועברתם את הירדן וישבתם בארץ. שתחלקוה, ויהא כל אחד מכיר את חלקו (י) ואת שבטו: והניח לכם. לאחר כבוש וחלוק ומנוחה מן הגויים אשר הניח ה' לנסות בם את ישראל (שופטים ג, א.), ואין זו אלא בימי דוד. אז: (רש"י)

 שפתי חכמים  (י) שהוא אחר י"ד שנה שכבשו וחלקו דקודם לכן לא מקרי ישיבה כיון שלא הכיר כל אחד מקום ישיבתו שישאר בה להשתקע והכי אמרינן בפרשת כי תבא וירשתם וישבתם בה שלא נתחייבו בביכורים עד אחר שכבשוה וחלקוה ועוד מדכתיב מנחיל אתכם ולא כתיב נותן שמע מינה לאחר ירושה מיירי: (שפתי חכמים)


{יא}   שני  וְהָיָה הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם בּוֹ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם שָׁמָּה תָבִיאוּ אֵת כָּל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם עוֹלֹתֵיכֶם וְזִבְחֵיכֶם מַעְשְׂרֹתֵיכֶם וּתְרֻמַת יֶדְכֶם וְכֹל מִבְחַר נִדְרֵיכֶם אֲשֶׁר תִּדְּרוּ לַיהֹוָה:

 אונקלוס  וִיהֵי אַתְרָא דִי יִתִּרְעֵי יְיָ אֱלָהֲכוֹן בֵּהּ לְאַשְׁרָאָה שְׁכִנְתֵּהּ תַּמָן לְתַמָן תַּיְתוּן יָת כָּל דִי אֲנָא מְפַקֵד יָתְכוֹן עֲלָוָתֵיכוֹן וְנִכְסַת קוּדְשֵׁיכוֹן מַעְשְׂרָתֵיכוֹן וְאַפְרָשׁוּת יֶדְכוֹן וְכֹל שְׁפַר נִדְרֵיכוֹן דִי תִדְרוּן קֳדָם יְיָ: (אונקלוס)

 יונתן  וִיהֵי אַתְרָא דְיִתְרְעֵי בֵּיהּ מֵימְרָא דַיְיָ לְאַשְׁרָאָה שְׁכִינְתֵּיהּ תַּמָּן לְתַמָּן תַּיְיתוּן יַת כָּל קוּרְבָּנַיָא וּבִכּוּרַיָא וּמַעַשְרַיָא דַאֲנָא מְפַקֵּיד יַתְכוֹן תַּמָּן תִּקְרְבוּן עֲלָוַותְכוֹן וְנִכְסַת קוּדְשֵׁיכוֹן וְתַמָּן תֵּיכְלוּן מַעַשְרֵיכוֹן וְאַפְרָשׁוּת יְדֵיכוֹן וְכָל שְׁפַר נִדְרֵיכוֹן דְּתִידְרוּן קֳדָם יְיָ: (תרגום יונתן)

 רש"י  והיה המקום וגו'. בנו לכם בית הבחירה בירושלים, וכן הוא אומר בדוד, ויהי כי ישב המלך בביתו וה' הניח לו מכל אויביו מסביב ויאמר המלך אל נתן הנביא ראה נא אנכי יושב בבית ארזים וארון האלהים יושב בתוך היריעה (שמואל-ב ז, א-ב.): שמה תביאו וגו'. למעלה (כ) אמור לענין שילה וכאן אמור לענין ירושלים, ולכך חלקם הכתוב, ליתן היתר בין זו לזו, משחרבה שילה ובאו לנוב (ל) וחרבה נוב ובאו לגבעון, היו הבמות מותרות, עד שבאו לירושלים: מבחר נדריכם. מלמד שיביאו מן המובחר: (רש"י)

 שפתי חכמים  (כ) ר"ל והרי כתיב לעיל והבאתם שמה וגומר ומתרץ למעלה כו': (ל) דקודם שבאו לנוב היו הבמות מותרות וכשבאו לנוב חזרו לאיסורם לפי שהמשכן הוקם בנוב לכך אסורות: [ובמשכיל לדוד כתב דממשנה משמע דכשהיו בנוב וגבעון הותרו הבמות עד שבאו לבית עולמים]: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  מבחר נדריכם. מצות הנדר מן המובחר והנה עוד תוספת ושמחתם והלוי חייבים אתם לשמחו כי אין לו נחלה כאשר יש לך: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  לשכן שמו שם שמה. רמז לשני מחיצות אחת לקדשי הקדשים ואחת לקדשים קלים: (בעל הטורים)


{יב}  וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם אַתֶּם וּבְנֵיכֶם וּבְנֹתֵיכֶם וְעַבְדֵיכֶם וְאַמְהֹתֵיכֶם וְהַלֵּוִי אֲשֶׁר בְּשַׁעֲרֵיכֶם כִּי אֵין לוֹ חֵלֶק וְנַחֲלָה אִתְּכֶם:

 אונקלוס  וְתֶחֱדוּן קֳדָם יְיָ אֱלָהֲכוֹן אַתּוּן וּבְנֵיכוֹן וּבְנָתֵיכוֹן וְעַבְדֵיכוֹן וְאַמְהָתֵיכוֹן וְלֵוָאָה דִי בְקִרְוֵיכוֹן אֲרֵי לֵית לֵהּ חֳלָק וְאַחֲסָנָא עִמְכוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  וְתֶחְדוּן קֳדָם יְיָ אֱלָהָכוֹן אַתּוּן וּבְנֵיכוֹן וּבְנָתֵיכוֹן וְעַבְדֵיכוֹן וְאַמְהַתְכוֹן וְלֵוָאֵי דִבְקִירְוֵיכוֹן אֲרוּם לֵית לֵיהּ חוּלַק וְאַחֲסָנָא עִמְכוֹן: (תרגום יונתן)


{יג}  הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תַּעֲלֶה עֹלֹתֶיךָ בְּכָל מָקוֹם אֲשֶׁר תִּרְאֶה:

 אונקלוס  אִסְתַּמַר לָךְ דִילְמָא תַסֵק עֲלָוָתָךְ בְּכָל אַתְרָא דִי תֶחֱזֵי: (אונקלוס)

 יונתן  אִסְתַּמָּרוּ לְכוֹן דִּילְמָא תַסְקוּן עֲלָוַותְכוֹן בְּכָל אַתְרָא דְאַתּוּן חַמְיָין: (תרגום יונתן)

 רש"י  השמר לך. ליתן לא תעשה (מ) על הדבר (ספרי ע.): בכל מקום אשר תראה. אשר יעלה בלבך, אבל אתה מקריב ע"פ נביא, (נ) כגון אליהו בהר הכרמל: (רש"י)

 שפתי חכמים  (מ) ר"ל והרי לעיל כתיב שמה תביאו משמע דוקא שמה ולא במקום אחר ולמה ליה עוד השמר לך ומתרץ ליתן לא תעשה על הדבר: (נ) ר"ל למה כתיב אשר תראה לא הל"ל רק בכל מקום ומתרץ ללמדך דדוקא במקום אשר תראה לא תקריב אבל מקריב אתה על פי נביא וכו': (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  וטעם לומר פעם שנית בכל מקום אשר תראה. להוצי' בשר תאוה בעבור שהשלמים הם קדש ויש כרת על טמא שאכל בשר קדש אמר על בשר תאוה הטמא והטהור: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  עלתיך בכל מקום אשר תראה. ס''ת הכרמל. בכל. בגימטריא אליהו רמז לאליהו שיעלה עולות בהר הכרמל: (בעל הטורים)


{יד}  כִּי אִם בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְהֹוָה בְּאַחַד שְׁבָטֶיךָ שָׁם תַּעֲלֶה עֹלֹתֶיךָ וְשָׁם תַּעֲשֶׂה כֹּל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּךָּ:

 אונקלוס  אֶלָהֵן בְּאַתְרָא דִי יִתִּרְעֵי יְיָ בְּחַד מִן שִׁבְטָיךְ תַּמָן תַּסֵק עֲלָוָתָךְ וְתַמָן תַּעְבֵּד כֹּל דִי אֲנָא מְפַקְדָךְ: (אונקלוס)

 יונתן  אֱלָהֵן לְאַתְרָא דְיִתְרְעֵי יְיָ בְּאַחֲסָנַת חַד מִן שִׁבְטֵיכוֹן תַּמָּן תִּסְקוּן עֲלָוַותְכוֹן וְתַמָּן תַּעַבְדוּן יַת כָּל מַה דַאֲנָא מְפַקֵּיד לְכוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  באחד שבטיך. בחלקו של בנימין, (ס) ולמעלה הוא אומר מכל שבטיכם, (ע) הא כיצד, כשקנה דוד את הגורן מארונה היבוסי, גבה הזהב מכל השבטים, ומכל מקום הגורן בחלקו של בנימין היה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ס) כתב הרא"ם היינו למאן דאמר שירושלים נתחלקה לשבטים ונפלה בחלקו של בנימין אבל למאן דאמר ירושלים לא נתחלקה לשבטים צריך לומר באחד שבטיך קאי על שילה עד כאן לשונו ולי נראה אפילו למאן דאמר ירושלים לא נתחלקה לשבטים מקום בית המקדש היה בחלקו של בנימין אף שהעיר ירושלים לא נתחלקה וכמו דכתיב בין כתפיו שכן: (ע) דעל כרחך קרא דלעיל מיירי נמי בבית עולמים מדכתיב כי אם אל המקום אשר יבחר ה' אלהיכם מיירי בבית עולמים דהא לא מצינו שבחר ה' בשום מקום כי אם בירושלים ושאר מקומות כגון גלגל וגבעון ונוב ושילה ישראל מעצמם בחרו להם אלא על כרחך צריך לומר דקרא כי אם אל המקום מיירי בשילה ובבית עולמים ופירוש לשכנו דכתיב כמו ולשכנו והוא דבור בפני עצמו ואינו פירוש אדלעיל ואשר יבחר דלעיל מיירי בבית עולמים ואם כן מקשה רש"י שפיר: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  אשר יבחר ה' באחד שבטיך. פירוש שלא תלגלג לומר למה יהיה מקומו קבוע אצל שבט א' משבטיך ותחשוב לקבוע מקום זולתו, אלא אין לך אלא המקום ההוא: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  שבטיך. בגי' שבט יהודה: שם תעלה עלתיך. ר''ת תשע ט' דברים אתה מעלה על המזבח. עולה. חטאת. אשם. שלמים. מנחה. שמן. לבונה. יין. מים: (בעל הטורים)

 אור החיים  אשר יבחר ה' באחד שבטיך. פירוש שלא תלגלג לומר למה יהיה מקומו קבוע אצל שבט א' משבטיך ותחשוב לקבוע מקום זולתו, אלא אין לך אלא המקום ההוא: (אור החיים)


{טו}  רַק בְּכָל אַוַּת נַפְשְׁךָ תִּזְבַּח וְאָכַלְתָּ בָשָׂר כְּבִרְכַּת יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר נָתַן לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ הַטָּמֵא וְהַטָּהוֹר יֹאכְלֶנּוּ כַּצְּבִי וְכָאַיָּל:

 אונקלוס  לְחוֹד בְּכָל רְעוּת נַפְשָׁךְ תִּכּוֹס וְתֵיכוּל בִּשְׂרָא כְּבִרְכְּתָא דַיְיָ אֱלָהָךְ דִי יְהַב לָךְ בְּכָל קִרְוָיךְ מְסָאָבָא וְדַכְיָא יֵכְלֻנֵהּ כִּבְשַׂר טַבְיָא וְאַיְלָא: (אונקלוס)

 יונתן  לְחוֹד בְּכָל רַעֲוַות נַפְשְׁכוֹן תִּיכְסוּן וְתֵיכְלוּן בִּישְרָא הֵי כְּבִרְכָתָא דַיְיָ אֱלָהָכוֹן דִּיהַב לְכוֹן בְּכָל קִירְוֵיכוֹן דִּמְסָאֲבִין מִן לְמִיקְרַב לְקוּדְשַׁיָא וְדִדְכִין לְמִקְרַב לְקוּדְשַׁיָא כַּחֲדָא יֵיכְלוּן יָתֵיהּ כְּבִישְרֵיהּ דְּטַבְיָא וּכְאַיְלָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  רק בכל אות נפשך. במה הכתוב מדבר, אם בבשר תאוה, להתירה להם בלא הקרבת אימורים, הרי אמור במקום אחר, כי ירחיב ה' אלהיך את גבולך וגו' ואמרת אוכלה בשר וגו', במה זה מדבר, בקדשים שנפל בהם מום, שיפדו ויאכלו בכל מקום (חולין יז.), יכול יפדו על מום עובר, (פ) תלמוד לומר רק: תזבח ואכלת. אין לך בהם היתר גיזה וחלב, (צ) אלא אכילה על ידי זביחה (בכורות טו.:): הטמא והטהור. לפי שבאו מכח קדשים שנאמר בהם והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל (ויקרא ז, י.), הוצרך להתיר בו שטמא וטהור אוכלין (ק) בקערה אחת (יבמות עג:): כצבי וכאיל. שאין קרבן בא מהם: כצבי וכאיל. (ר) לפוטרן מן הזרוע והלחיים והקבה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (פ) פירוש אפילו אם נפל בו מום דודאי יבריא יפדה אותו מיד כשיפול בו המום אף על פי שסופו להתרפאות ויאכל במקום זה תלמוד לומר רק דכל אכין ורקין מיעוטין הן והכא בא למעוטי מום עובר: (צ) פירוש דהל"ל בכל אות נפשך תאכל בשר ומסתמא אינו אלא בזביחה שהרי הקדשים והחולין שוין בזביחה ודרשו מכאן שאין להם היתר הנאה בקדשים הנפסלין אלא הנאה הבאה על ידי זביחה לאפוקי גיזה וחלב שאין הנאתן באה על ידי זביחה: (ק) פירוש אף על פי שהבשר ההוא שאכל אותו הטהור בהכרח נגע בו הטמא שהרי גם הוא אוכל עמו בקערה אחת כדילפי רבותינו זכרונם לברכה מקרא דכתיב בפרשה שלאחריה כן תאכלנו הטמא והטהור יחדו דמיירי בפסולי המוקדשים כדאיתא בפרק השוחט. כתב הרא"ם אבל יש לתמוה על רש"י זכרונו לברכה שהביא הקרא והבשר אשר יגע בכל טמא וגו' ללמוד מזה על הטהור שיאכל בשר פסולי המוקדשים אף כשהטמא נגע בו והיה לו להביא הקרא בכל קודש לא תגע אזהרה שלא יאכל טמא קדשים ולפיכך הוצרך הקרא לומר שהטמא יאכלנו וכו' ומתרץ משום דקרא בכל קדש לא תגע לא משתמע בהדיא שלא יאכל טמא קדשים אלא ממדרש רבותינו זכרונם לברכה לכן הביא רש"י הקרא והבשר אשר יגע בכל טמא וללמוד על טהור שיוכל לאכול בשר טמא של פסולי המוקדשים ולי נראה דהוכחה רש"י הוא דעיקר קרא הוא בא להתיר לטהור שיאכל בשר טמא דאם לא כן לשתוק קרא שטהור יוכל לאכול דהא קל וחומר הוא אם טמא יכול לאכול כל שכן טהור אלא על כרחך עיקר קרא בא ללמוד על הטהור שיאכל בשר טמא כדפרישית: (ר) פירוש ומשום הכי פטור מן המתנות כצבי וכאיל שהן פטורין כיון שאין בא מהם קרבן כמו שפירש אחר זה: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  כצבי וכאיל. שאינו קרב על המזבח וחלב הצבי גם חלב האיל מותר והנה חזוק לדברי רק סמכנו על קבלת אבותינו: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  כברכת. כ' דין ואידך כברכת ה' אלהיך אשר נתן לך גבי עולת ראיה והיינו דתנן מי שיש לו אוכלין מרובין מביא עולות מרובים וזהו תזבח ואכלת בשר תזבח דהיינו עולה ואכלת בשר דהיינו שלמים הכל תרבה לפי ברכת ה' אלהיך אשר נתן לך: (בעל הטורים)


{טז}  רַק הַדָּם לֹא תֹאכֵלוּ עַל הָאָרֶץ תִּשְׁפְּכֶנּוּ כַּמָּיִם:

 אונקלוס  לְחוֹד דְמָא לָא תֵיכְלוּן עַל אַרְעָא תִשְׁדִנֵהּ כְּמַיָא: (אונקלוס)

 יונתן  לְחוֹד בְּאַדְמָא הֲווֹ זְהִירִין עַל אַרְעָא תֵּישְׁדוּנֵיהּ הֵי כְּמוֹי: (תרגום יונתן)

 רש"י  רק הדם לא תאכלו. אע"פ שאמרתי שאין לך בו (ש) זריקת דם במזבח, לא תאכלנו: תשפכנו כמים. לומר לך שאין (ת) צריך כסוי (חולין פד.). דבר אחר, הרי הוא כמים (א) להכשיר את הזרעים (ספרי עא.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ש) פירוש והיה עולה על הדעת שלא נאסר הדם אלא כדי שיהא נזרק על גבי המזבח קא משמע לן ויש לתמוה למה לי להאי קרא תיפוק ליה מפרשת אחרי מות דכתיב אשר יאכל כל דם וגו' שבא ללמד אפילו דם חולין וכפירש"י שם ושמא יש לומר כתיב בהאי וכתיב בהאי וכו' כן כתב הרא"ם וכן תירץ לעיל בפרשת אחרי מות ונראה לי דאי מהתם הוה אמינא כיון שהיו תמימים והיה דמם ראוי לגבי מזבח בשעת שחיטה אף שהם חולין משום הכי אסרה רחמנא מה שאין כן בפסולי המוקדשים משום הכי איצטריך קרא לאוסרו ועיין לעיל בפרשת אחרי מות מה שכתבתי: (ת) לפי שמדמה אותו לצבי ואיל הוה אמינא מה צבי ואיל צריכין כסוי אף בהמה זו צריכה כסוי לכך צריך למכתב תשפכנו כמים כלומר שאין צריך כסוי. הרא"ם. עוד יש לומר דהוה אמינא דכל בהמה דמה חייב בכסוי דהא בהמה בכלל חיה היא ודם חיה צריך כסוי הוא הדין בהמה קא משמע לן על הארץ תשפכנו כמים מה מים אין צריך כסוי אף דם פסולי המוקדשים ומינה ילפינן לכל בהמה שאין דמה צריך כסוי וכן הוא בהדיא בפרק כסוי הדם (דף עד) עיין שם: (א) דלטעם ראשון קשה מים למה לי לא לכתוב אלא על הארץ תשפכנו ותו לא וממילא ידענו דלא בעי כסוי*) משום הכי צריך טעם אחר ואי לטעם אחרון לחודיה התם גבי הכשר זרעים היה לו לכתוב משום הכי צריכין אנו גם לטעם ראשון: (שפתי חכמים)


{יז}  לֹא תוּכַל לֶאֱכֹל בִּשְׁעָרֶיךָ מַעְשַׂר דְּגָנְךָ וְתִירשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ וּבְכֹרֹת בְּקָרְךָ וְצֹאנֶךָ וְכָל נְדָרֶיךָ אֲשֶׁר תִּדֹּר וְנִדְבֹתֶיךָ וּתְרוּמַת יָדֶךָ:

 אונקלוס  לֵית לָךְ רְשׁוּ לְמֵיכַל בְּקִרְוָיךְ מַעְשַׂר עִבוּרָךְ חַמְרָךְ וּמִשְׁחָךְ וּבְכוֹרֵי תוֹרָךְ וְעָנָךְ וְכָל נִדְרָךְ דִי תִדַר וְנִדְבָתָיךְ וְאַפְרָשׁוּת יְדָךְ: (אונקלוס)

 יונתן  לֵיתֵיכוֹן רַשָּׁאִין לְמֵיכוּל בְּקִירְוֵיכוֹן מַעַשְרֵי עִיבּוּרֵיכוֹן חַמְרֵיכוֹן וּמִשְׁחֵיכוֹן וּבִיכּוּרֵי תּוֹרֵיכוֹן וְעַנְכוֹן וְכָל נִדְרֵיכוֹן דְּתִדְרוּן וְנִסְבָתֵיכוֹן וְאַפְרָשׁוּת יְדֵיכוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  לא תוכל. בא הכתוב ליתן לא תעשה (ב) על הדבר: לא תוכל. רבי יהושע בן קרחה אומר, יכול אתה, אבל אינך רשאי. כיוצא בו, ואת היבוסי יושבי ירושלים לא יכלו בני יהודה להורישם (יהושע טו, סג.), יכולים היו, אלא שאינן רשאין, לפי שכרת להם אברהם ברית כשלקח מהם מערת המכפלה, ולא יבוסים היו אלא חתיים היו, אלא על שם העיר ששמה יבוס, כך מפורש בפרקי דר' אליעזר (פרק לו.), והוא שנאמר כי אם הסירך העורים והפסחים (שמואל-ב ה, ו.), צלמים שכתבו עליהם את (ערש"י ד"ה בשר תאוה לא איתרע) (ג) השבועה: ובכרת בקרך. אזהרה (ד) לכהנים: ותרומת ידך. אלו (ה) הבכורים: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ב) כתב הרא"ם מפני שלא אמר דהוה לא תעשה אבל האריך לומר בא הכתוב וכו' הוכרחתי לומר שהוא על דרך רמז בלבד אבל עיקר הלאו הזה ופירושו הוא אינו אלא שלא לאכלו חוץ לחומה אי נמי הכי פירושו שאף על פי שכתוב למעלה והבאתם שמה עולותיכם וגו' ולא חוץ לחומה (ג) פירוש השבועה שנשבעו אברהם ויצחק לאבימלך והצלמים העורים הם כנגד יצחק והפסחים הם כנגד יעקב דכתיב ביה והוא צולע על ירכו: (ד) רצ"ל למה כתיב ובכורות בקרכם והרי הכהן מצווה על הבכורות: (ה) פירוש אזהרה לאוכל חוץ לחומה לחייב עליו מלקות: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  לאכול בשעריך מעשר דגנך. עם הלוים ידבר גם עם ישראל במעשר שני על דעת רבים ובכורות בקרך וצאנך עם הכהנים ידבר כי הלוים גם הכהנים הם בכלל ישראל כמו ואצו אתכם שידבר עם שני שבטים וחצי וכן אך פדה תפדה עם ישראל ידבר והטעם מי שהוא חייב לפדות וכן לאכול בשעריך לפני ה' אלהיך תאכלנו מי שהוא חייב לאכלו והמכחשים אמרו כי הם שנים בכורים האחד בכור פטר רחם והשני בכור עדר ואין צורך להשיב על הבליהם גם אחרים אמרו כי הבכור והמעשר יאכלם הישראל ואם היה במקום הנבחר וזה הפך הכתוב ואמר כי תאוה לאכול בשר פירוש אם תאוה נפשך לאכול בשר וכבר הזכיר זה להוסיף כי ירחק ממך המקום וגם זה הכתוב על מקום שאיננו מארץ כנען ומשפטו כמשפט שעריך: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  ותרומת ידך. וסמיך ליה לפני ה'. כי תרומת ידך היינו ביכורים: (בעל הטורים)


{יח}  כִּי אִם לִפְנֵי יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ תֹּאכְלֶנּוּ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ בּוֹ אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְהַלֵּוִי אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ וְשָׂמַחְתָּ לִפְנֵי יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ בְּכֹל מִשְׁלַח יָדֶךָ:

 אונקלוס  אֱלָהֵן קֳדָם יְיָ אֱלָהָךְ תֵּיכְלִנֵהּ בְּאַתְרָא דִי יִתִּרְעֵי יְיָ אֱלָהָךְ בֵּהּ אַתְּ וּבְרָךְ וּבְרַתָּךְ וְעַבְדָךְ וְאַמְתָךְ וְלֵוָאָה דִי בְקִרְוָיךְ וְתֶחֱדֵי קֳדָם יְיָ אֱלָהָךְ בְּכָל אוֹשָׁטּוּת יְדָךְ: (אונקלוס)

 יונתן  אֱלָהֵן קֳדָם יְיָ אֱלָהָכוֹן תֵּיכְלוּנֵיהּ בְּאַתְרָא דְיִתְרְעֵי יְיָ אֱלָהָכוֹן בֵּיהּ אַתּוּן וּבְנֵיכוֹן וּבְנָתֵיכוֹן וְעַבְדֵיכוֹן וְאַמְהוֹתֵיכוֹן וְלֵיוָאֵי דִבְקִירְוֵיכוֹן וְתֶחְדוּן קֳדָם יְיָ אֱלָהָכוֹן בְּכָל אוֹשָׁטוּת יְדֵיכוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  לפני ה'. לפנים (ו) מן החומה: והלוי אשר בשעריך. אם אין לך לתת לו מחלקו, כגון מעשר ראשון, תן לו מעשר עני, אין לך מעשר עני, הזמינהו על שלמיך: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ו) ולא בתוך העזרה דומיא דושחט את בן הבקר שהרי כל הנזכרים לעיל אין שום אחד מהם נאכל בעזרה דאין נאכלים בתוך העזרה אלא קדשי קדשים ולא קדשים קלים: (שפתי חכמים)


{יט}  הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תַּעֲזֹב אֶת הַלֵּוִי כָּל יָמֶיךָ עַל אַדְמָתֶךָ: (ס)

 אונקלוס  אִסְתַּמַר לָךְ דִילְמָא תִשְׁבּוֹק יָת לֵוָאֵי כָּל יוֹמָיךְ עַל אַרְעָךְ: [ס] (אונקלוס)

 יונתן  אִסְתַּמָּרוּ לְכוֹן דִּלְמָא תִּימְעָלוּן עַל לֵוָאֵי כָּל יוֹמֵיכוֹן דְּאַתּוּן שָׁרַן עַל אַרְעֲכוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  השמר לך. ליתן לא תעשה (ז) על הדבר: על אדמתך. אבל בגולה אינך מוזהר עליו (ח) יותר מעניי ישראל: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ז) כמו דפרישית למעלה דכל מקום שנאמר השמר וגו' דק"ל למה לי השמר לך והרי למעלה כתיב והלוי אשר בשעריך ואם כן למה ליה למכתב בו שני פעמים ומתרץ ליתן לא תעשה על הדבר ר"ל על הדבר האמור לעיל והלוי אשר וגו' וזהו שנקט על הדבר: (ח) והטעם לפי שבארץ ישראל יש לישראל נחלות וללוי אין נחלות ולכך צריכים שיתנו עיניהם עליו אבל בגולה אין לישראל נחלה כמו שאין ללוי נחלה: (שפתי חכמים)

 בעל הטורים  פן תעזוב את הלוי. וסמיך ליה כי ירחיב לומר מתן אדם ירחיב לו: (בעל הטורים)

 דעת זקנים  כל ימיך על אדמתך. לפי הפשט נרא' דלהכי נקט על אדמתך לפי כשיבאו לארץ ישראל ויחלקו הארץ ואין ללוי חלק ונחלה וצריך שיתנו עיניהם עליהם: (דעת זקנים)


{כ}  כִּי יַרְחִיב יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ אֶת גְּבֻלְךָ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָךְ וְאָמַרְתָּ אֹכְלָה בָשָׂר כִּי תְאַוֶּה נַפְשְׁךָ לֶאֱכֹל בָּשָׂר בְּכָל אַוַּת נַפְשְׁךָ תֹּאכַל בָּשָׂר:

 אונקלוס  אֲרֵי יַפְתֵּי יְיָ אֱלָהָךְ יָת תְּחוּמָךְ כְּמָא דִי מַלִיל לָךְ וְתֵימַר אֵיכוּל בִּשְׂרָא אֲרֵי תִתִּרְעֵי נַפְשָׁךְ לְמֵיכַל בִּשְׂרָא בְּכָל רְעוּת נַפְשָׁךְ תֵּיכוּל בִּשְׂרָא: (אונקלוס)

 יונתן  אֲרוּם יַפְתֵּי יְיָ אֱלָהָכוֹן יַת תְּחוּמְכוֹן הֵיכְמָא דְמַלֵּיל לְכוֹן וְתֵימַר אֵיכוֹל בִּישְרָא אֲרוּם תֵירוּג נַפְשָׁךְ לְמֵיכוֹל בִּישְרָא בְּכָל רְגוּג נַפְשָׁךְ תֵּיכוּל בִּישְרָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  כי ירחיב וגו'. למדה תורה דרך ארץ, שלא יתאוה אדם לאכול בשר, אלא מתוך (ט) רחבת ידים ועושר (חולין פד.): בכל אות נפשך וגו'. אבל במדבר נאסר להם בשר חולין, אלא אם כן מקדישה (י) ומקריבה שלמים: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ט) ואם תאמר והא פשוטו דקרא משמע הרחבת גבולו ומרחקו מן הארץ ולמה הוציאו רש"י מפשוטו ויש לומר משום דכתיב בתריה כי ירחק ממך המקום וגו' הרי מרחק גבולו אמור הא מה אני מקיים כי ירחיב וגו' בהרחבת ידים ועושר ופירוש גבולך בשדות וכרמים הוא העושר וזהו אליבא דרבי אלעזר בן עזריה: (י) ופירוש בכל אות נפשך בכל מין שתאוה נפשך בין שתקריבנה שלמים בין שלא תקריבנה שלמים והיינו אליבא דרבי ישמעאל דדריש קרא דכי ירחיב בהרחבת גבולים דהיינו לאחר שבאו אל הארץ אבל לרבי אלעזר דדריש להרחבת ידים ועושר לא שייך למימר אבל במדבר נאסר להם וכו' דהא בכל אות נפשך סתמא קאמר בין לאחר בואם לארץ בין קודם בואם לארץ וזה דבר תימה לרש"י דמתחלה פירש כי ירחיב בהרחבת ידים ועושר ואיך חזר ופירש בהרחבת גבולים ועוד מאחר שפירש קרא דבכל אות נפשך אליבא דרבי ישמעאל דמפרש הרחבה בהרחבת גבולין איך אפשר עוד שיפרש קרא דכי ירחק בהרחבת גבולין עד כאן לשון הרא"ם. ונראה לי דרבי אלעזר לא פליג ארב ישמעאל בזה דפירש הקרא בכל אות נפשך דלא הותר להם בשר תאוה במדבר מדכתיב בתריה כי ירחק ממך וגו' וזבחת מבקרך ומצאנך ומפרש קרא דכי ירחק בהרחבת מקום ולא כרבי ישמעאל דדריש קרא בריחוק מקום אתה זובח ולא בקירוב מקום שאין שוחטין חולין בעזרה וקרא דכי ירחיב דרש שלא יאכל בשר אלא מתוך רחבת ידים ועושר וסבירא ליה כרבי ישמעאל בחדא ופליג עליה בחדא עיין שם בגמרא פרק קמא דחולין (דף טז ודף פד): (שפתי חכמים)

 הרמב"ן  כי ירחיב ה' אלהיך את גבלך. אין טעם הרחבה זאת כאותה שיאמר (להלן יט ח ט) ואם ירחיב ה' אלהיך את גבולך וגו' ויספת לך עוד שלש ערים על השלש האלה שאם כן לא היה בשר תאוה מותר בבואם לארץ אבל שם (להלן יט א) נאמר כי יכרית ה' אלהיך את הגוים אשר ה' אלהיך נותן לך את ארצם והם שבעה הגוים שיזכיר בכל מקום ואז נבדיל שלש ערים וכן עשה יהושע (יהושע כ) ואח"כ אמר כי ירחיב ה' אלהיך את גבולך כאשר נשבע לאבותיך וזה ירמוז לעשרה עממין שנתנו לאברהם אבל כאן אמר "כאשר דבר לך" והם הגוים האלה אשר ה' אלהיך נותן לך את ארצם כי מיד לאחר שכבשו וחלקו הותר להם בשר תאוה ואין טעם "כי ירחק ממך המקום" שיהיה מותר בהרחקת המקום בלבד שאם כן יהיו אסורים יושבי ירושלים בבשר תאוה אבל עם כל ישראל ידבר ויאמר להם כי כאשר ירחיב השם את גבולכם ולא תהיו כולכם יושבים סביב למשכן כאשר אתם היום במדבר יהיה לכם בשר החולין מותר כי א"א שתלכו כולכם ממקום רחוק אל המקום אשר יבחר ה' ותזבחו זבחים שלמים כל מה שתאכלו (הרמב"ן)

 בעל הטורים  תאכל בשר. וסמיך ליה כי ירחק לומר שיתרחק האדם מלאכול בשר כדאיתא בפ' כיסוי הדם: (בעל הטורים)

 אור החיים  כי ירחיב וגו'. פירוש לפי שהקפיד ה' על המתאוים תאוה לאכול בשר במדבר (במדבר י''א) וקברו המתאוים מעתה עומד תאות הבשר באיסור, לזה אמר כי ירחיב וגו' ואמרת וגו' פירוש הגם שתאמר בפירוש שאתה רוצה לאכול בשר וזה דמיון מאמר המתאוים שאמרו מי יאכילנו בשר, גם אמר כי תאוה נפשך דמיון האמור במתאוים שאמר הכתוב התאוו תאוה, אף על פי כן מתיר הכתוב להם ואמר בכל אות נפשך תאכל בשר: (אור החיים)

 ספורנו  ואמרת אוכלה בשר. בלתי שאצטרך לטרוח להעלותו לבית הבחירה: כי תאוה נפשך לאכול בשר. ג''כ כשתאוה לאכול אותו החלק הניתן לכהנים מן הזבח: בכל אות נפשך תאכל בשר. אבל לא חלב ודם אע''פ שהם חולין: (ספורנו)

 כלי יקר  כי ירחיב ה' אלהיך את גבולך ואמרת אוכלה בשר. הורה שאין האדם הומה אחר התאות כ"א מתוך הרחבה יתירה, ואין ארי נוהם כ"א מתוך קופה של בשר (ברכות לב.) לכך אמר כי ירחיב ה' את גבולך. וזה יביאך לידי הסרת מסוה הבושה מעל פניך עד שתאמר בפה מלא אוכלה בשר. ודומה זה קצת לפריקת עול מלכות שמים ולחקור איזהו מקומן של זבחים, והסבה לכל זה הוא כי ירחק ממך המקום אשר יבחר ה' כי כל הקרב הקרב ביותר אל מקדש ה' יש עליו מורא מלכות שמים ביותר כמ"ש ומקדשי תיראו (ויקרא יט.כט) ר"ל מן המקדש נמשך שיהיה עליך מורא מלכות שמים, אמנם כי ירחק ממך המקום גורם לך שרחוק ה' מכליותיך ע"כ כל היום תתאוה תאוה גם בוש לא תבוש מלומר אכלה בשר, הנני מתיר לך הדבר וזבחת מבקרך וגו' כאשר צויתיך. לא בכל עת כי אם לפרקים בעת התגברות התאוה וז"ש אך כאשר יאכל את הצבי ואת האיל כן תאכלנו. וכמו שנאמר (שם יח.יג) כי יצוד ציד חיה או עוף. ואמרו רז"ל (חולין פד.) למדך תורה דרך ארץ שלא יאכל אדם בשר כי אם בהזמנה הזאת.

ביאור הדבר הוא, שאם ירגיל האדם את עצמו לאכול מן הבהמות המצויין אתו בבית שור או כשב או עז אז כל היום יתאוה תאוה וירגיל עצמו באכילתו דבר יום ביומו, אבל אם לא יאכל עד אשר יצוד ביערות ובמדברות ציד חיה או עוף שיש לו סכנה וטורח גדול לצודם אז תשקוט תאותו כי אין האכילה שוה בגודל הצער והטורח, כי לא לחנם אמר יצחק לעשו וצא השדה וצודה לי צידה. (בראשית כז.ג) וכי לא היה לו בבית דבר הניצוד כבר ולמה חרד את כל החרדה הזאת לטלטלו במקומות הסכנה אלא שהיה מתנהג על פי הדרך ארץ אשר למדה התורה שלא יאכל בשר כי אם בהזמנה זאת ע"י צידה דווקא כדי שלא יהיה מורגל בו, לכך נאמר אך כאשר יאכל את הצבי ואת האיל כן תאכלנו. ר"ל אך בתנאי זה שלא יהיה מורגל בו ויאכלו כאשר יאכל את הצבי ואת האיל שמסתמא אינו מורגל בהם כי חיות הנה והם מחוסרי צידה ומחמת הטורח הוא ממעט באכילתם כך יאכל אפילו סתם בשר, וזה פירוש יקר ומיושב לשון אך יותר מפירושו של רש"י.

ולפי שמצינו, שבכל דבר הניצוד ממקומות ההפקר יש בו לחוש ביותר שלא יהיה דבר גזול, כי על כן הזהיר יצחק את עשיו שיביא לו מן ההפקר ולא מן הגזל לפי שאולי הניצוד היו לו בעלים וברח מהם, ע"כ נאמר כאן וזבחת מבקרך ומצאנך אשר נתן לך ה'. וכי ס"ד שיזבח מן אותן אשר לא נתן לו ה' אלא שר"ל שיאכל דווקא בהזמנה זאת כי יצוד ציד חיה או עוף ויש לחוש בו על הגזל כאמור, ע"כ אמר אשר נתן לך ה' שאפילו במצודתך לאפוקי הגזול אינו מאת ה' וע"ז אמר כאשר צויתיך. והזהרתיך על הגזל או הזהרתיך שלא תאכל בשר כי אם בהזמנה הזאת. (כלי יקר)


{כא}  כִּי יִרְחַק מִמְּךָ הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לָשׂוּם שְׁמוֹ שָׁם וְזָבַחְתָּ מִבְּקָרְךָ וּמִצֹּאנְךָ אֲשֶׁר נָתַן יְהֹוָה לְךָ כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִךָ וְאָכַלְתָּ בִּשְׁעָרֶיךָ בְּכֹל אַוַּת נַפְשֶׁךָ:

 אונקלוס  אֲרֵי יִתְרָחַק מִנָךְ אַתְרָא דִי יִתִּרְעֵי יְיָ אֱלָהָךְ לְאַשְׁרָאָה שְׁכִנְתֵּהּ תַּמָן וְתִכּוֹס מִתּוֹרָךְ וּמֵעָנָךְ דִי יְהַב יְיָ לָךְ כְּמָא דִי פַּקֵדִתָּךְ וְתֵיכוּל בְּקִרְוָיךְ בְּכֹל רְעוּת נַפְשָׁךְ: (אונקלוס)

 יונתן  אֲרוּם יִתְרְחַק מִנְכוֹן אַתְרָא דְיִתְרְעֵי יְיָ אֱלָהָכוֹן לְאַשְׁרָאָה שְׁכִינְתֵּיהּ תַּמָּן וְתִכְסוּן מִן תּוֹרֵיכוֹן וּמִן עָנֵיכוֹן דִּיהַב יְיָ אֱלָהָכוֹן לְכוֹן הֵיכְמָא דְפַקֵּדִית יַתְכוֹן וְתֵיכְלוּן בְּקִירְוֵיכוֹן בְּכָל רִיגוֹג נַפְשֵׁיכוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  כי ירחק ממך המקום. ולא תוכל לבא ולעשות שלמים בכל יום, כמו עכשיו שהמשכן הולך עמכם: וזבחת וגו' כאשר צויתך. למדנו שיש צווי בזביחה היאך ישחוט, והן הלכות שחיטה שנאמרו למשה מסיני: (רש"י)

 הרמב"ן  וטעם וזבחת וגו' כאשר צויתיך. על דעת רבותינו (חולין כח) כאשר צויתיך על פה מהלכה למשה מסיני מלמד שנצטוה משה על הושט ועל הקנה ועל רוב אחד בעוף ועל רוב שנים בבהמה ודע כי שחיטה בלשון הקדש הוא הכרת סימני הצואר ואל תחוש בעבור שאמר וישחטם במדבר (במדבר יד טז) כי היא מליצה שזבח אותם כצאן והנה צוה בקרבנות "ושחט" "ושחטו" שהוא בסימני הצואר והנה מתחלה צוה שיהיה כל מה שהם אוכלים שלמים והם שחוטים כמשפט הקרבנות ועתה כשבא להתיר בשר החולין אמר וזבחת מבקרך ומצאנך כאשר צויתיך בהיותם קרבנות ותאכל אותם חולין בכל תאות נפשך לומר שיתירם חולין בכל מקום ובלבד שיהיו זבוחין כאשר צוה מתחלה בהיותם כולם קרבנות וזהו פשוטו של מקרא זה על הנכון ושמא רבותינו נתכונו בזה כשאמרו בספרי (ראה לט) כאשר צויתיך מה קדשים בשחיטה אף חולין בשחיטה והנה מצות השחיטה מפורשת בכאן ומבוארת מדברי רבותינו בקבלה (הרמב"ן)

 בעל הטורים  כי ירחק. הפסוק מתחיל ומסיים בכ''ף לומר אע''פ ששחט צריך להכניס בו כף ידו ולבדוק הריאה: כאשר צויתיך. בגימטריא רוב אחד בעוף ורוב שנים בבהמה: כאשר. נוטריקון רובו של אחד ככולו: (בעל הטורים)

 אור החיים  כי ירחק וגו'. בא להתיר מה שנאסר במדבר לאכול זולת זבחי שלמים, והטעים טעם ההיתר בנועם דבריו ואמר כי ירחק, לזה אמר ואכלת בשעריך ואין צורך להביאו למקדש, ופירוש ירחק כל שהוא עומד במקום רחוק, ומצינו שנחלקו רבותינו ז''ל (פסחים צ''ג:) בפסוק ובדרך רחוקה יש אומרים מן המודיעים ולחוץ, ויש אומרים מן פתח ירושלים, ויש אומרים מן פתח העזרה, ואפשר לומר שכל אדם ששוחט בפתח העזרה בהמה אשר יקריבו ממנה קרבן לה' שאינו יכול לזבוח אלא שלמים לה', מתי יבא לידי מקרא זה ואקיימנו: (אור החיים)

 דעת זקנים  כאשר צויתיך. מכאן אמרו רבותינו במס' חולין מלמד שנצטווה משה על הקנה ועל הושט ועל רוב אחד בעוף ועל רוב שנים בבהמה ואמר הרב יעקב מקורבי"ל כאשר צויתיך עולה כמו רוב אחד בעוף ורוב שנים בבהמה ודוק ותשכח. ד"א אש"ר אלף אחד שי"ן שני' ריש רוב ונוקי המועט באותו ששחיטתו מועט דהיינו בעוף הרי אחד בעוף ושנים בבהמה ורוב קאי אתרויהו: (דעת זקנים)


{כב}  אַךְ כַּאֲשֶׁר יֵאָכֵל אֶת הַצְּבִי וְאֶת הָאַיָּל כֵּן תֹּאכְלֶנּוּ הַטָּמֵא וְהַטָּהוֹר יַחְדָּו יֹאכֲלֶנּוּ:

 אונקלוס  בְּרַם כְּמָא דִי מִתְאֲכֵל בְּשַׂר טַבְיָא וְאַיְלָא כֵּן תֵּיכְלִנֵהּ מְסָאָבָא וְדַכְיָא כַּחֲדָא יֵכְלִנֵהּ: (אונקלוס)

 יונתן  בְּרַם הֵיכְמָא דְמִתְאָכֵל בִּישְרָא דְטַבְיָא וְאַיְלָא הֵיכְדֵין תֵּיכְלוּנֵיהּ דִּמְסָאַב לְמִקְרַב לְקוּדְשַׁיָא וְדִדְכֵי לְמִקְרַב לְקוּדְשָׁא כַּחֲדָא תֵּיכְלוּן: (תרגום יונתן)

 רש"י  אך כאשר יאכל את הצבי וגו'. אינך מוזהר לאכלן בטהרה, (כ) אי מה צבי ואיל חלבן מותר אף חולין (ל) חלבן מותר, תלמוד לומר אך: (רש"י)

 שפתי חכמים  (כ) אף על פי שהחולין שהם בשר התאוה הם ממין הנקרבין והיה לנו לאוכלן בטהרה כמו המוקדשין דומיא דחלב חולין שאנו מוזהרין בחלבן מפני שהם ממין הנקרבין קא משמע לן: (ל) פירוש כיון שאינן בני הקרבה אף חולין שאינן נקרבין לגבי מזבח יהא חלבן נמי מותר תלמוד לומר אך פירוש אכין ורקין מיעוטין הן וכל זה שפירש"י קרא דאך כאשר יאכל לטומאה וטהרה של חולין הוא על פי פשוטו אבל מדרש רבותינו זכרונם לברכה בא ללמד על צבי ואיל שטעון שחיטה כדאיתא בפרק שני דחולין (דף כח): (שפתי חכמים)

 הרמב"ן  אך כאשר יאכל את הצבי ואת האיל כן תאכלנו. הוא כמו שיפרש הטמא והטהור יחדו כי מפני שצוה במדבר שלא יאכלו בקר וצאן רק בזבחי שלמים ומוזהר בהם כי הנפש אשר תאכל בשר מזבח השלמים אשר לה' וטומאתו עליו ונכרתה אמר בכאן שיאכל בכל אות נפשו בחולין ושיאכלנו עם הטמא בקערה אחת כאשר הם אוכלין במדבר הצבי והאיל שאינו קרב על המזבח ואין הטעם ב"כצבי וכאיל" שיאכל חלב החולין כאשר יאכל חלב הצבי והאיל כי לא יזכיר רק האיכות כענין שאתם אוכלין הצבי והאיל תאכלו הבשר אשר תזבחו בכל מקום ולא אמר כל אשר יאכל בצבי ובאיל יאכל בו ולכך יפרש בכל מקום (להלן טו כב) הטמא והטהור יחדו (יאכלנו) כצבי וכאיל ולא אמר בשום מקום "יאכלנו כצבי וכאיל" בלבד כדי שלא יהא גם החלב בכלל וטעם "אך" אזהרה מפני כי מתחלה היה אסור לאכול רק השלמים השחוטין במשכן ועתה כשהתיר לשחוט ולאכול בשעריך ובכל אות נפשך יהיה במשמע שיאכל אפילו חולין וגם קדשים כאשר בראשונה שיקריבם שם בבמה ועל כן אמר והזהיר אך כאשר יאכל את הצבי ואת האיל כן תאכלנו שלא תקריב ממנו לא חלב ולא דם ולא תנהג בהם דרך קדשים ולא תזהיר מהם הטמאים כלל והוצרך להזכיר (בפסוק טז) רק הדם לא תאכלו מפני טעמים רבים כי מתחלה אמר באיסור הדם (ויקרא יז יא) ואני נתתיו לכם על המזבח לכפר על נפשותיכם והיה במשמע הזה שהדם שאינו מכפר בבהמה לא יאסר על כן הוצרך לאוסרו בביאור אבל בחלב לא הזכיר כן באיסורו ואין כל הקרב מן האימורין אסור ולא כל שאינו קרב מותר כאשר כתבתי במקומו (שם ג ט) ועוד כי כיון שצוה בכאן שנשחוט והזהיר שנאכל באיכות הצבי והאיל היה במשמע שנכסה הדם כאשר צונו בצבי והאיל (שם יז יג) ועל כל פנים הוצרך להתיר שנשפוך הדם כמים בלא כסוי וזה טעם "על הארץ" לא "בארץ" שיכסנו בעפר וכיון שהוצרך להזכיר היתר הדם הקדים לבאר איסורו ועוד נתירא הכתוב שלא ידונו בדם בעבור כי במדבר בעת שהיו כל בקרם וצאנם שלמים היה הבשר אסור עד שיזרוק הדם על המזבח כי כן הדין בקרבנות והנה הדם בהם מעכב אכילת הבשר וצוה מן הצבי והאיל בעבור שאינם קרבים שנכסה את דמם בעפר וכן מן העוף בעבור שאין העוף קרב לשלמים וא"כ היה מחוייב בבקר ובצאן של בשר תאוה שנכסה אותו או שנאכלנו עם הבשר בנחירה ולא יראה על פני השדה כי ראוי היה שיהא מותר לאכלו בפני עצמו ממה שישפכנו על הארץ שלא יזבחו את זבחיהם לשעירים אשר הם זונים אחריהם על כן אמר שיזבח הבקר והצאן ולא יאכל הדם עם הבשר בנחירה או באבר מן החי וישפוך הדם על הארץ ולא יחוש לו אבל לא יאכלנו לא בפני עצמו ולא עם הבשר ומן הטעם הזה הוצרך להזכיר כן פעם אחרת בבכור בעל מום (להלן טו כג) מפני שהיה הדם מתחילה למזבח והוצרך עתה לומר כשהוא בעל מום שלא ינהגו קדושה בדמו וגם לא היתר אבל ישפכנו כמים ולא יאכלנו והנראה בעיני בטעם הענין הזה כי מתחלה בהיותם במדבר ילל ישימון ושעירים ירקדו שם והיו כולם יוצאי מצרים הרגילים בהם אסר להראות הדם על פני השדה ולזבוח כלל רק לפני משכן ה' להרחיק אותם מן החטא ההוא אבל בבואם לארץ והוצרך להתיר בשר תאוה מפני ריחוק המקום לא חשש אם ישפך בביתם דם הבקר והצאן על הארץ אבל בדם החיה ועוף אשר יצוד בשדה וביער והמנהג לשחטם שם ולהביאם שחוטין אל הבית השאיר המצוה כאשר היתה לכסות דמם בעפר שלא יקריבנו לשעירים ומדרש רבותינו (ספרי מב) ב"רק חזק לבלתי אכל הדם" ו"לא תאכלנו למען ייטב לך" (פסוק כה) מדרש יפה ונאות ללשון הכתוב שהיו להוטין אחריו מאד על כן הוצרך לכל האזהרות האלה וכל שכן שהוצרך להזכיר איסורו אע"פ שלא הזכיר איסור החלב ובאמת שדבר רבותינו זה מספיק לטעם רבוי האזהרות שהכתוב מזהיר ממנו אבל הלשון שאמר "רק חזק לבלתי אכל הדם" אינו מתישב לי בכל זה כי מה חוזק ואומץ יש בהזהר מן הדם והראוי שיאמר לחומרו "השמר לך לבלתי אכול הדם" ומצינו לשון חוזק במצות שאמר הקב"ה ליהושע (יהושע א ז) רק חזק ואמץ מאד לשמור לעשות ככל התורה אשר צוך משה עבדי וכן אמר יהושע לישראל (שם כג ו) וחזקתם מאד לשמור ולעשות את כל הכתוב בספר תורת משה וזה במצות כולן ו"לשמור" ירמוז ללא תעשה ו"לעשות" ירמוז למצות עשה אבל במצוה אחת לא נמצא כן ומה צורך לחיזוק בשב ואל תעשה ממצות לא תעשה אחת אבל נראה לי כי הזכיר בה חיזוק מפני הענין אשר ממנו דבקו בדם במצרים כי היו זובחים את זבחיהם לשעירים תמיד כמו שכתוב (ויקרא יז ז) ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים אשר הם זונים אחריהם וכתיב (להלן לב יז) יזבחו לשדים לא אלוה והיתה העבודה ההיא באכילה מן הדם כי היו מקבצים הדם לשדים והם אוכלים עליו וממנו כאלו הם קרואים לשדים לאכול על שולחן השדים ההם ומתחברים עמהם וכבר הוזכר זה בספר מורה הנבוכים (ג מו) ולא שיהיה זה עיקר טעם איסור הדם כי הכתוב מפרש טעמו כי הדם הוא הנפש כאשר בסדר אחרי מות (ויקרא יז יא) אבל מזה היו שטופים בו ורודפין אחריו מאד והנה היו מתנבאים בו ומגידים עתידות ולכך בא הכתוב והזהיר שאם ישמע מאוכלי הדם דבר עתיד ובא האות והמופת אל יפתה לבבו אבל יחזיק בתומתו ובאמונת ה' ואל יאכל מן הדם בשום ענין ואל יכסה המעשה ההוא מדבריהם לא יירא ומפניהם לא יחת כי הבל המה מעשה תעתועים הזהיר בכאן כענין המוזהר בנביא השקר מפני הטעותיו (הרמב"ן)

 בעל הטורים  אך כאשר יאכל הצבי והאיל. אך מיעוטא הוא שאינו חייב במתנות: (בעל הטורים)

 ספורנו  אך כאשר יאכל את הצבי. שלא במקום קדוש: (ספורנו)


{כג}  רַק חֲזַק לְבִלְתִּי אֲכֹל הַדָּם כִּי הַדָּם הוּא הַנָּפֶשׁ וְלֹא תֹאכַל הַנֶּפֶשׁ עִם הַבָּשָׂר:

 אונקלוס  לְחוֹד תְּקֵף בְּדִיל דְלָא לְמֵיכַל דְּמָא אֲרֵי דְמָא הוּא נַפְשָׁא וְלָא תֵיכוּל נַפְשָׁא עִם בִּשְׂרָא: (אונקלוס)

 יונתן  לְחוֹד אִיתוֹקְפוּן בְּיִצְרֵיכוֹן מְטוּל דְּלָא לְמֵיכוּל אִידְמָא אֲרוּם אִידְמָא הוּא קִיּוּם נַפְשָׁא וְלָא תֵיכְלוּן אִידְמָא דְבֵיהּ קִיּוּם נַפְשָׁא עִם בִּישְרָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  רק חזק לבלתי אכל הדם. ממה שנאמר חזק, אתה למד שהיו שטופים בדם לאכלו, לפיכך הוצרך לומר חזק, דברי רבי יהודה, רבי שמעון בן עזאי אומר, לא בא הכתוב, אלא להזהירך וללמדך, עד כמה אתה צריך להתחזק במצות, (מ) אם הדם שהוא קל להשמר ממנו, שאין אדם מתאוה לו, הוצרך לחזקך באזהרתו, ק"ו לשאר מצות: ולא תאכל הנפש עם הבשר. אזהרה לאבר (נ) מן החי (חולין קב.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (מ) פירוש לפי שיצר הרע של אדם מסיתו תמיד להעבירו על דעת קונו הלכך אפילו מצות קלות צריכין חיזוק קל וחומר לשאר מצות שאדם מתאוה להם מהרא"י: (נ) פירוש לא תאכל ממנו בעוד שהנפש עם הבשר: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  כי הדם הוא הנפש. פירשתיו: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  עם הבשר. בגימטריא בבשר מן החי: (בעל הטורים)

 ספורנו  רק חזק לבלתי אכול הדם. אע''פ שתקוה באכילתו חברת השדים שיגידו לך עתידות. כאמרם ז''ל שומעים מה שעתיד להיות כמלאכי השרת לא תאכל הדם להתחבר להם: (ספורנו)


{כד}  לֹא תֹּאכְלֶנּוּ עַל הָאָרֶץ תִּשְׁפְּכֶנּוּ כַּמָּיִם:

 אונקלוס  לָא תֵּיכְלִנֵהּ עַל אַרְעָא תִשְׁדִנֵהּ כְּמַיָא: (אונקלוס)

 יונתן  לָא תֵיכְלוּנֵיהּ עַל אַרְעָא תִשְׁדוּנֵיהּ הֵי כְמַיָּא: (תרגום יונתן)

 רש"י  לא תאכלנו. אזהרה לדם (ס ) התמצית: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ס) ופירוש דם התמצית הוא דם השותת בשעת שחיטה וג' גווני דמים יורדין בשעת שחיטה הראשון שחור והשני אדום ואחר כך הוא מתחיל לקלח ואחר כך כשנתמעט הדם חוזר ושותת ושלשתן נקראו דם התמצית ודם האיברים היינו כשפירש ממקום למקום אפילו שהוא עדיין בלוע בתוך האבר ולא יצא לחוץ הוא אסור אבל אם לא פירש אינו באזהרה דלא תאכלנו כך מפורש בגמרא פרק קמא דחולין (דף טו): (שפתי חכמים)

 בעל הטורים  תשפכנו. בגימטריא פטור מלכסותו: (בעל הטורים)

 אור החיים  שמור ושמעת. קשה שהיה לו לומר שמע ושמרת ולמה הקדים שמירה לשמיעה, עוד מה ריבה בתיבת את ובתיבת כל, עוד למה לא אמר הטבת הבנים אלא בפסוק זה, עוד צריך לדעת אומרו כי תעשה הטוב שנראה שבא לתת טעם למאמר למען ייטב והלא כבר קדם ואמר שמור וגו' וגמר אומר למען וגו' הרי שהטובה האמורה היא שכר בעד השמירה והשמיעה שקדם לומר הכתוב, אכן הכונה היא שמצוה על ב' דברים, א' תורה ומצות ה' אשר כבר נודעו לישראל מפי משה, וב' אשר יגזרו רבותינו ז''ל הגדרים והסייגים אשר יחדשו, לזה כנגד תורה ומצות שהם ידועים כבר בתורה אמר שמור, וכנגד דברים המתחדשים מרבותינו ז''ל אמר ושמעת שצריך לקבל כל גזירת רבותינו ז''ל וסייגיהם, והוא מה שרמז במאמר את כל פירוש את לרבות כל גזירות ושמירות וגדרים שיחדשו רבותינו ז''ל, ואומרו כל פירוש שבאמצעות הגדרים יהיו הדברים נשמרים בשלימות, והוא אומרו כל הדברים כי זולת זה אין המצוה נעשה כולה בשלימות שבאמצעות הגדר אין נגרע ממנה דבר, וגמר אומר למען ייטב לך ולבניך כי גדרים וסייגים שעשו רבותינו ז''ל הוא דבר המעמיד דורות עם בני ישראל לעולם להבדילם מכל כיעור והדומה לו:

ואומרו כי תעשה הטוב וגו' פירוש כי דברים שגוזרים חכמים אינם כי אם לעשות הטוב והישר בעיני ה' שכל דבריהם רביד הזהב, וכפי זה מאמר כי תעשה וגו' הוא גם כן טעם הציווי ושמעת כי בזה תעשה הטוב והישר שצוה ה' באמצעות הגדרים והסייגים וזה מלבד הטוב המושג לדורות מאמצעות דבריהם ז''ל ולדרך זה אומרו כי תעשה הוא טעם נוסף למאמר ושמעת:

עוד ירמוז הכתוב במאמר שמור ושמעת שלא יאמר אדם למה לי ללמוד שמועה זו אחר שעמדתי עליה וידעתי מה שיש עלי לשמור במצוה זו, תלמוד לומר שמור פירוש והגם אחר ששמרת וממוצא דבר אתה יודע שקדם ועמד על הדברים לדעת את אשר ישמור ואף על פי כן ושמעת, פירוש אינך פטור מהגעת בשמיעתה של מצוה:

עוד יתבאר על דרך אומרו (הושע י''ר) ונשלמה פרים שפתינו, והנה לפי שאמר שמור וגו' את כל הדברים ודבר זה הוא מן גדר הנמנע שיכול האדם לקים כל הדברים, לזה אמר שמור פירוש כנגד מצות לא תעשה שהם ביד האדם לשמור עצמו מכל מצות לא תעשה, וכנגד מצות עשה אמר ושמעת פירוש יקיים המצות בלימוד שמיעתה בפה ובזה נחשב עליך כאילו באה לידך וקיימת אותה, ומעתה יכול לשמור ולעשות את כל הדברים:

עוד יתבאר על פי דבריהם ז''ל (ע''ז י''ט). שאמרו ליגרס איניש והדר ליסבר, והוא אומרו שמור ושמעת פירוש שמור שישמור ידיעת ההלכה והיא הגירסא, ושמעת היא הסברא לכוין שמועותיו בשכלו:

עוד יתבאר על דרך אומרם ז''ל (זוהר ח''ג קצג) כי מי שהוא בעל עבירות שערי דעת התורה ננעלים בפניו, ותמצא (ש''ע האר''י ז''ל הל' ת''ת) כי שערי פתחי ההבנה בדברי התורה הם הקושיות שיעמדו בפני האדם, והם סוד הקליפות המתהוים מעבירות האדם, וזה שהעיר הכתוב במאמר זה שמור ושמעת פירוש אם אתה רוצה שתעמוד על אמיתת התורה להבין אמריה שמור המצות לבל תעבור עליהם ובזה ושמעת את כל וגו':

עוד יתבאר על דרך אומרם ז''ל (חגיגה ט''ו:) וז''ל אם הרב דומה למלאך ה' צבאות תורה יבקשו מפיהו וגו' ע''כ, והוא אומרו שמור פירוש אם הוא בשמירה ששומר התורה אז ושמעת תורה מפיהו. ואומרו את כל הדברים, לדרך זה יתבאר על פי מה שאמרו בחגיגה (שם) וז''ל ור' מאיר היכי גמר תורה מפומיה דאחר והאמר וכו' כי שפתי כהן וגו' אמר ריש לקיש ר' מאיר קרא אשכח ודרש הט אזניך וגו' ולבך תשית לדעתי לדעתם לא נאמר אלא לדעתי וכו' קשו קראי אהדדי לא קשיא הא בגדול הא בקטן, ואמרו עוד שם וז''ל דרש רבא מאי דכתיב אל גינת אגוז וגו' אשכחיה רבה בר שילא לאליהו אמר ליה מאי קא עביד קוב''ה אמר ליה קאמר שמעתא מפומייהו דכולהו רבנן ומפומיה דר''מ לא קאמר משום דגמר שמעתא מפומיה דאחר אמר ליה ר' מאיר רימון מצא וכו' אמר ליה השתא קאמר מאיר בני אומר וכו' ע''כ, הנה לפי דבריהם ז''ל הגדול יכול ללמוד מהרב הגם שיהיה הרב רשע מה שאין כן הקטן, ורמב''ם ז''ל מצינו שכתב (הל' ת''ת פ''ד) שאין ללמוד מהרב אלא אם הוא כמלאך ה' ולא חילק בין גדול לקטן כדברי הגמרא:

וראיתי לב''ח (ש''ד יו''ד סי' רמ''ו) שכתב שלא חלק בגמרא אלא לדעת ר' מאיר אבל הש''ס אינו סובר כן, ודייק לשון הש''ס שאמר ר''מ קרא אשכח ודרש משמע דוקא ר' מאיר הוא שסובר כן ע''כ, ואין דבריו נכונים, אחד מנין לו לתלמוד לומר שמעשה ר' מאיר במחלוקת עומד כל שאנו יכולין להשוות בדבר סברא, ועוד ממה שמקשה לר' מאיר מדרשת כי שפתי כהן מוכח שחפץ להשוותם שאם אתה אומר שאחר האמת שר' מאיר לחלק אתא מהדרשה שהוא לימוד הגדול אם כן מה מקשה התלמוד מדרשת כי שפתי כהן וגו' אם לא שתאמר שסובר שדרשה זו מוסכמת שאם לא כן היה יכול לומר ר' מאיר אינו דורש כן, ואם תאמר שזו היא כוונת המתרץ שאמר ר' מאיר קרא אשכח וכו' ופירוש ואינו מודה בדרשת שפתי וכו' אם כן מאי חוזר לומר קשו קראי וכו' אם הדורש זה אינו דורש זה, ועוד הרי רבא שהוא אמורא אחרון דרש אל גנת אגוז מה האגוז הזה הגם שהוא מלוכלך בטיט וכו' אין אוכל שבתוכו נמאס וכו' ע''כ, ודברים אלו הם כסברת ר' מאיר וידוע דהלכה כרבא הגם שנאמר שמעשה ר''מ במחלוקת שנוי:

ועוד אם דרשת כי שפתי כהן היא בין לגדול בין לקטן ור''מ לבד הוא שסובר לחלק מה משיב רבה בר שילה לאליהו ר''מ רימון מצא וכו' הלא אינו סובר אלא ר' מאיר, אבל הש''ס סבירא ליה שאין היתר ללמוד אלא מכמלאך בין יהיה גדול בין יהיה קטן, ועוד מה ראיה גדולה מזו שהסכים ה' על המעשה של ר''מ שחזר ואמר שמעתא מפיו:

ואם תאמר הקב''ה מתחילה מה סבר ולבסוף מה סבר שאין לומר שנעלם מעיני ה' ח''ו הטעם שאמר רבה בר שילה ר''מ רימון מצא וכו', דע כי יקפיד ה' על האדם בעשותו דבר שלא יהיה בו נקי אלא מה' ולא מאדם ויחשוב לו לחטא עד שיהיה נקי מה' ואדם, ולזה כשעשה ר''מ מעשה זה שהיה למד מאדם שאינו כמלאך היה ר''מ נקי מה' אבל לא מאדם כל עוד שלא נודע טעמו אם זך וישר פעלו, וזה סבב שלא היה ה' אומר שמועה מפיו להיותו חסר השלימות, ואחר שנאמר בישיבה של מטה טעם לשבח במעשיו נכנס בגדר והייתם נקיים גם מישראל ולזה תיכף ומיד חזר ואמר שמעתא משמו, ולעולם האמת כדברי ר''מ:

והנכון לתת טעם לרמב''ם הוא שסובר שבזמן הזה אין דעת שלמה שתקרא גדול להתיר לו ללמוד מחכם רשע, שדוקא ר''מ שהיה שלם בדעת ובידיעה הוא שהותר לו הדבר שאין לחוש ודאי שילמוד ממנו רשעו, ואולי כי לזה דייק התלמוד ואמר ר''מ קרא אשכח ודרש וכו' ר''מ רימון וכו' פירוש דוקא גדר זה של ר''מ הוא שישנו בהיתר זה לפי שהוא ודאי יזרוק הקליפה ולא יאכל אלא האוכל, וסברא זו נכונה וסמוכה מעצמה היא לזה סתם רמב''ם לאסור ללמוד מהרב שאינו כמלאך בין לגדול בין לקטן כי הדורות נתמעטו ואין לנו היתר זה אלא בר''מ וכיוצא, וצא ולמד מדבריהם ז''ל (שבת קי''ב:) שאמרו אם הראשונים כמלאכים וכו':

ועל פי זה יתבאר על נכון אומרו שמור ושמעת את כל הדברים וגו' פירוש אימתי אני מתנה עליך שאין לך להבין שמועה אלא מאדם שהוא משמר התורה והמצות אלא דוקא למי שהוא קטן וחסר לשמוע כל הדברים או רובם שהרוב ככל, אבל הגדול שאינו צריך לשמוע אלא חלק קטן יכול הוא לשמוע אפילו מאדם שאינו שומר תורה ומצות וכר''מ שהיה לומד תורה מאחר הגם שלא היה משמר תורה ומצות שהיה זורק קליפתו ואוכל תוכו: (אור החיים)

 ספורנו  לא תאכלנו על הארץ תשפכנו כמים. עשה באופן שלא יהיה ראוי לאכילה וזה שתשפכהו על הארץ כמים ולא תצניעהו כמו שמצניעים היין והשמן ושאר משקין לאכילה ושתיה: (ספורנו)


{כה}  לֹא תֹּאכְלֶנּוּ לְמַעַן יִיטַב לְךָ וּלְבָנֶיךָ אַחֲרֶיךָ כִּי תַעֲשֶׂה הַיָּשָׁר בְּעֵינֵי יְהֹוָה:

 אונקלוס  לָא תֵּיכְלִנֵהּ בְּדִיל דְיֵיטַב לָךְ וְלִבְנָיךְ בַּתְרָךְ אֲרֵי תַעְבֵּד דְכָשָׁר קֳדָם יְיָ: (אונקלוס)

 יונתן  לָא תֵיכְלוּנֵיהּ מִן בִּגְלַל דְּיֵיטִיב לְכוֹן וְלִבְנֵיכוֹן בַּתְרֵיכוֹן אֲרוּם תַּעַבְדוּן דְּכָשַׁר קֳדָם יְיָ: (תרגום יונתן)

 רש"י  לא תאכלנו. אזהרה לדם (ע) האיברים: למען ייטב לך וגו'. צא ולמד מתן שכרן של מצות, אם הדם שנפשו של אדם קצה ממנו, הפורש ממנו זוכה לו ולבנו אחריו, ק"ו לגזל ועריות שנפשו של אדם מתאוה להם (מכות כג:): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ע) וקשה דהא בפרק כל הבשר (דף קטו) מוקמינן ליה לקרא דלא תאכלנו אזהרה לבשר בחלב ורש"י בעצמו הביא בפרק קמא דכריתות וכמו שהקשה הרא"ם על גירסא זו מההיא דכריתות (דף ד) ונראה לי דרש"י פירש הכי אליבא דשאר תנאים ואמוראים דפרק כל הבשר דילפי אזהרת אכילת בשר בחלב משאר מקראות ע"ש וחד תנא יליף לה מדכתיב ג' פעמים לא תבשל גדי בחלב אמו וחד מהם לאיסור אכילה אתא עיין ברש"י לעיל בפרשת משפטים ומה שפירש"י בגמרא דכריתות הוא אליבא דרבי דדריש האי לא תאכלנו לאזהרת אכילת בשר בחלב: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  למען ייטב לך. שלא יאכל נפש בהמה שתשבש נפשו גם הנפש והצורה בדמות האב על כן לבניך אחריך: (אבן עזרא)

 ספורנו  לא תאכלנו וגו' כי תעשה הישר בעיני ה'. וכאשר תמנע מלאכול לא יהיה זה כמואס בו אבל כדי שתעשה הישר בעיני ה' כאמרם ז''ל אל יאמר אדם קצה נפשי בבשר אסור אבל יאמר איפשי ואבי שבשמים גזר עלי: (ספורנו)

 כלי יקר  לא תאכלנו למען ייטב לך ולבניך אחריך. פרט כאן לבניך אחריך, לפי שאמרו המפרשים שהדם מוליד אכזריות בגוף האוכל וטבע האב נמשך גם לבנים ויהיו תולדותיהן כיוצא בהם, לכך אמר כשלא תאכל הדם ייטב לך ולבניך אחריך שלא יהיה האכזריות קנין דבק בזרעו. ולכך נאמר בסמוך בהכאת עיר הנדחת טף ונשים ביום אחד שנראה אכזריות גדול ויש לחוש פן יהיה האכזריות קנין דבק בו ובזרעו, ע"כ אמר ונתן לך רחמים שתהיה רחמן בטבע על כל פנים על הבריות ובסבה זו ירחמך ה' וזהו שאמר ונתן לך רחמים ורחמך והרבך. דהיינו שירבה את זרעך כי גם המה יהיו רחמנים כמותך. (כלי יקר)


{כו}  רַק קָדָשֶׁיךָ אֲשֶׁר יִהְיוּ לְךָ וּנְדָרֶיךָ תִּשָּׂא וּבָאתָ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְהֹוָה:

 אונקלוס  לְחוֹד מַעְשַׂר קוּדְשָׁיךְ דִיהוֹן לָךְ וְנִדְרָךְ תִּטוֹל וְתֵיתֵי לְאַתְרָא דִי יִתִּרְעֵי יְיָ: (אונקלוס)

 יונתן  לְחוֹד בְּעִירֵי מַעֲשַר קוּדְשֵׁיכוֹן דִּיהֲווֹן לְכוֹן וְנִדְרֵיכוֹן תֵּיעָלוּן וְתֵיתוּן לְאַתְרָא דְיִתְרְעֵי יְיָ: (תרגום יונתן)

 רש"י  רק קדשיך. אע"פ שאתה מותר לשחוט חולין, לא התרתי לך לשחוט את הקדשים ולאכלן בשעריך בלא הקרבה, אלא הביאם לבית הבחירה: (רש"י)

 אבן עזרא  רק קדשיך. עולות ושלמים ונדרים: תשא. והטעם תביאם אל המקום הנבחר: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  ונדריך. ב' במסו' ונדריך תשא ובאת ונדריך תשלם היינו דתנן בנדרים אם מתו או נגנבו חייב באחריותן וזהו ונדריך תשלם היאך ונדריך תשא שאתה חייב באחריותן עד שתביאם כדאמרינן כיון דאמר עלי כמאן דטעין ליה אכתפיה דמי: (בעל הטורים)


{כז}  וְעָשִׂיתָ עֹלֹתֶיךָ הַבָּשָׂר וְהַדָּם עַל מִזְבַּח יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ וְדַם זְבָחֶיךָ יִשָּׁפֵךְ עַל מִזְבַּח יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ וְהַבָּשָׂר תֹּאכֵל:

 אונקלוס  וְתַעְבֵּד עֲלָוָתָךְ בִּשְׂרָא וּדְמָא עַל מַדְבְּחָא דַיְיָ אֱלָהָךְ וְדַם נִכְסַת קוּדְשָׁיךְ יִתָּשַׁד עַל מַדְבְּחָא דַיְיָ אֱלָהָךְ וּבִשְׂרָא תֵּיכוּל: (אונקלוס)

 יונתן  וְתַעֲבֵיד כְּהִלְכָתָא עֲלָוָותָךְ בִּסְרָא וְאַדְמָא עַל מַדְבְּחָא דַיְיָ אֱלָהָךְ וַאֲדַם שְׁאַר נִכְסַת קוּדְשָׁךְ יִשְׁתְּפֵךְ עַל מַדְבְּחָא דַיְיָ אֱלָהָךְ וּבִשְרָא אִתְכְּשָׁר לְמֵיכוֹל: (תרגום יונתן)

 רש"י  ועשית עלתיך. אם עולות הם, תן הבשר והדם על גבי המזבח, (פ) ואם זבחי שלמים הם, דם זבחיך ישפך על המזבח תחלה, ואח"כ והבשר תאכל. ועוד דרשו רבותינו, (ספרי עז.) רק קדשיך, שבא ללמד על הקדשים שבחוצה לארץ, (צ) וללמד על התמורות ועל ולדות קדשים שיקריבו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (פ) ר"ל למה ליה למכתב עוד פסוק זה והרי כבר כתיב רק קדשיך וגו' תשא ובאת אל המקום אשר יבחר ה' וכלל שם כל מיני קרבנות ועוד קשה והרי ברישא דקרא כתיב ועשית עולותיך הבשר והדם על מזבח ה' ואחר כך כתיב והבשר תאכל ואם כן קשיא אהדדי. ומתרץ דפסוק זה הוא הפירוש של קרא ראשון והכי פירושו אם עולות הן תן הבשר והדם על המזבח ואם זבחי שלמים הם כו' והא דנקט גבי עולה על גבי המזבח וגבי שלמים נקט על המזבח מפני שנתינת הבשר והדם דעולות הוא על גגו של מזבח לא על גוף המזבח ואילו דם השלמים הוא על גוף המזבח לא על גגו: (צ) כלומר אם הקדיש בהמה לקרבן והוא בחוץ לארץ חייב לטפל בהבאתה עד שיביאנה לבית הבחירה: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  והבשר תאכל. עם הכהן ידבר אם הוא בכור או חטאת או אשם והשוק והחזה ואם שלמים יאכל רובם הישראלי: וטעם (אבן עזרא)

 בעל הטורים  והבשר תאכל. וסמיך ליה שמור ושמעת לומר ע''ה אסור לאכול בשר כדאיתא בפסחים: (בעל הטורים)


{כח}  שְׁמֹר וְשָׁמַעְתָּ אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּךָּ לְמַעַן יִיטַב לְךָ וּלְבָנֶיךָ אַחֲרֶיךָ עַד עוֹלָם כִּי תַעֲשֶׂה הַטּוֹב וְהַיָּשָׁר בְּעֵינֵי יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ: (ס)

 אונקלוס  טַר וּתְקַבֵּל יָת כָּל פִּתְגָמַיָא הָאִלֵין דִי אֲנָא מְפַקְדָךְ בְּדִיל דְיֵיטַב לָךְ וְלִבְנָיךְ בַּתְרָךְ עַד עֳלָם אֲרֵי תַעְבֵּד דְתָקֵן וּדְכָשַׁר קֳדָם יְיָ אֱלָהָךְ: [ס] (אונקלוס)

 יונתן  טוּרוּ וְקַבִּילוּ יַת פִּתְגָמַיָא דַאֲנָא מְפַקֵּיד לְכוֹן מִן בִּגְלַל דְּיֵיטִיב לְכוֹן וְלִבְנֵיכוֹן בַּתְרֵיכוֹן עַד עַלְמָא אֲרוּם תַּעַבְדוּן דְּתַקִּין וּדְכָשַׁר קֳדָם יְיָ אֱלָהָכוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  שמור. זו משנה, שאתה צריך לשמרה בבטנך שלא תשכח, כענין שנאמר, כי נעים כי תשמרם בבטנך (משלי כב, יח.), ואם שנית, אפשר שתשמע ותקיים, הא כל שאינו בכלל משנה, (ק) אינו בכלל מעשה (ספרי עט.): את כל הדברים. שתהא חביבה עליך מצוה קלה (ר) כמצוה חמורה (ספרי שם): הטוב. בעיני השמים: והישר. בעיני (ש) אדם: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ק) שאם לא למד היאך יעשה: (ר) דאם לא כן כל למה לי לכתוב סתם הדברים האלה אשר אנכי מצוך וכולם במשמע: (ש) פירוש כגון דיני דבר מצרא שאינו אלא משום ועשית הישר והטוב: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  שמור ושמעת. על הדם שישפך על גבי המזבח: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  שמר ושמעת את כל הדברים האלה. לא הזכיר בכאן "חקים ומשפטים" או "עדותיו ומצותיו" אבל אמר "את כל הדברים" להכניס בשמירה זו גם הטוב והישר כאשר פירשתי בסדר ואתחנן (לעיל ו יח) (הרמב"ן)

 בעל הטורים  שמור ושמעת. אין בור ירא חטא ולא עם הארץ חסיד: כי תעשה הטוב והישר בעיני ה'. וסמיך ליה כי יכרית לומר שאין יוצאין למלחמה אלא צדיקים שעושים הטוב והישר: (בעל הטורים)


{כט}   שלישי  כִּי יַכְרִית יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ אֶת הַגּוֹיִם אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לָרֶשֶׁת אוֹתָם מִפָּנֶיךָ וְיָרַשְׁתָּ אֹתָם וְיָשַׁבְתָּ בְּאַרְצָם:

 אונקלוס  אֲרֵי יְשֵׁצֵי יְיָ אֱלָהָךְ יָת עַמְמַיָא דִי אַתְּ עָלֵל לְתַמָן לְתָרָכָא יָתְהוֹן מִקֳדָמָךְ וְתֵירַת יָתְהוֹן וְתֵיתַב בְּאַרְעֲהוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  אֲרוּם יְשֵׁיצֵי יְיָ אֱלָהָכוֹן יַת עַמְמַיָא דְאַתּוּן עַלְלִין לְתַמָּן לְתַרְכוּתְהוֹן מִן קֳדָמֵיכוֹן וְתֵירַת יַתְהוֹן וְתֵיתַב בְּאַרְעֲהוֹן: (תרגום יונתן)

 בעל הטורים  לרשת אותם. ולא למס: אותם. ולא שאר אומות: (בעל הטורים)

 אור החיים  כי יכרית וגו' את הגוים וגו' השמר לך וגו'. צריך לדעת א' למה תלה אזהרת שמירת עבודה זרה בכי יכרית שיראה שזולת זה אינו באזהרה כשיראה את הגוים עובדי עבודה זרה שלוים ובטוחים שנים רבות, וזה אינו, שאזהרת עכו''ם אינה משתנית מהמבחן במה שיארע להאומות, ב' אומרו פן תנקש וגו' אחרי השמדם הלא אדרבא אחר שיראה שנשמדו לפניו לא ינקש אחריהם, ודברי המאור רש''י ז''ל לא הספיקו בו ישוב הכתוב על נכון, ג' אומרו פן תנקש ופן תדרוש כיון שהנקישה היא דרישת עבודתם היה לו לומר פן תנקש וגו' לדרוש אחרי וגו', ד' אומרו לאמר למי יאמרו, ה' אומרו איכה אין ידוע כונת מאמר זה אם שואל, או מתמיה, או מדמה, ולכל הפירושים אין ידוע המכוון, ו' אומרו לא תוסף עליו ולא תגרע קשה בשלמא לא תגרע יצו ה' לבל יגרע מכל האזהרות שצוה על עבודה זרה אבל לא תוסף מה בא ללמד, אם לבל יוסיף סייגים, זה אינו שהרי כתיב (סוף פ' אחרי) ושמרתם את משמרתי, ומצינו לרבותינו ז''ל שהחמירו לגדור כל דדמי לעבודה זרה, ואם לבל יאסור מיני עבודה זרה שלא הזכיר הכתוב, הרי מצינו שאסר הכתוב כל מין עבודה זרה:

אכן כונת הכתוב היא שבא להזהיר על הטעיות אשר יטעה אדם ממחזה אשר עיניו תחזינה רשעים מארץ יכרתו, ויאמר ממה נפשך לא ימנע מלומר אחת משתים, או תאמר שעבודה זו שעובדים הנכרתים היא חשובה עבודה ולזה הקפיד ה' על עשותם לזולתו ולא לו ויסחם מארץ החיים, או תאמר שעבודה זו שעובדים הגוים אינה חשובה עבודה להתקנאות עליה אל קנא ונוקם כמו שתאמר הזורק למרקוליס הפוער לפעור או המעביר למולך וכדומה לזה והראיה שאין עובדין עבודה זו לה' אלהים, וטעם שהקפיד ה' להכרית הגוים לא על שעבדו עבודה כזו אלא על שלא עבדוהו לה' בעבודה הראויה ועזבו שאר מצות, וכל אחת מב' חלוקות אלו שיכריע המכריע בדעתו הרי זה בטל תורה, אם יכריע לומר שהעבודה היא עבודה ראויה תבא לו הסברא לעבוד לה' אלהינו במיני העבודות עצמן שבהם קינא כשנעשו לזולת, ואם יכריע לומר שאינה עבודה תבא לו הסברא לעשות גם הוא כן כיון שאין זה מעשה עבודה זרה, לזה בא מאמר ה' ואמר כי יכרית וגו' השמר לך מלטעות באחד מב' חלוקות הרשומות, כנגד טעות הבא מהשמדתם שעבודתם עבודה אמר השמר לך פז תנקש אחריהם פירוש תנקש כמו שפירש''י תטרף אחריהם להיות כרוך לעשות כמעשיהם לאלוהי שאני עובדו אחר שאני רואה שהקפיד ה' על שעובדים בזה לזולתו והוא אומרו אחרי השמדם מפניך, וכנגד טעות הבא מהבחנת העבודה היותה בזויה ואין עבודה זו נקראת עבודה ולא יקפיד ה' עליה לעשותה לפער לפעור לבזותו וכדומה אמר ופן תדרוש לאלהיהם וגו' פי' תדרוש במעשה העבודה ומאמצעות השכלתך בה תאמר, והוא אומרו לאמר איכה יעבדו הגוים פי' דבר תמוה הוא כי איך יעבדו עבודה בזויה כזו אין זו חשובה עבודה ויכול אני לעשות כן כי אין בזה לא כבוד ולא חיבה לעבודה זרה, והוא אומרו ואעשה כן גם אני לפער לפעור ולזרוק אבן ברגמת מרקולים, השמר פן תאמר כן:

וגמר אומר לא תעשה כן לה' זה כנגד טעות הראשונה שיחשוב לעשות לה' מין עבודה שעובדים הגוים, ושלל עיקר הסברא שממנה בא הטעות ואמר כי את כל תועבת ה' אשר שנא עשו וגו' לא כמו שאתה חושב שה' מתקנא שעושים מעשה משובח זה לזולתו לא כן הוא אינו אלא דבר השנאוי בעיני ה', וסמך גם כן לומר דבר זר גם בעיני אדם כאומרו גם את בגיהם וגו' ישרפו, ומעתה גם טעות ב' שאין עבודה זו עבודה ואין ה' מקפיד על המעשים סתר בזה בנועם דבריו כי המעשה מצד עצמו שונא אותו ה' הגם שאינה מעלה וכבוד, והוא אומרו תועבת ה' אשר שנא עשו לאלהיהן פי' המעשה מצד עצמו הוא מתועב בעיני ה', כדרך שתעב הרבה דברים בלא טעם מושג לכל משכיל, כמו שתאמר איסור ב' אחיות הגם שיחפצו שניהם בדבר וכדומה לזה, כמו כן אסר מעשה זה לעבודה זרה הגם שאין חפץ שיעשוהו לעבודתו הקדושה:

וגמר אומרו את כל הדבר וגו' לא תוסף וגו' ולא תגרע לפי דברינו יבא על נכון, פי' לא תוסף כנגד עבודת הגוים לאלהיהן שלא יעשה מהם לעבודת ה', ולא תגרע ממנו פי' להתיר עבודות הבזויות של עבודה זרה כנזכר אלא הכל בכלל האיסור, ובזה נתיישבו כל הדקדוקים: (אור החיים)


{ל}  הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּנָּקֵשׁ אַחֲרֵיהֶם אַחֲרֵי הִשָּׁמְדָם מִפָּנֶיךָ וּפֶן תִּדְרשׁ לֵאלֹהֵיהֶם לֵאמֹר אֵיכָה יַעַבְדוּ הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה אֶת אֱלֹהֵיהֶם וְאֶעֱשֶׂה כֵּן גַּם אָנִי:

 אונקלוס  אִסְתַּמַר לָךְ דִילְמָא תִתָּקַל בַּתְרֵיהוֹן בָּתַר דְיִשְׁתֵּצוּן מִקֳדָמָךְ וְדִילְמָא תִתְבַּע לְטַעֲוָתְהוֹן לְמֵימַר אֶכְדֵין פָּלְחִין עַמְמַיָא הָאִלֵין יָת טַעֲוָתְהוֹן וְאֶעְבֵּד כֵּן אַף אֲנָא: (אונקלוס)

 יונתן  אִסְתַּמָּרוּ לְכוֹן דִּלְמָא תִיתּוֹקְלוּן בָּתַר טַעֲוַותְהוֹן מִן בָּתַר דְּיִשְׁתֵּיצוּן מִן קֳדָמֵיכוֹן אוֹ דִלְמָא תִּתְבְּעוּן לְטַעֲוַותְהוֹן לְמֵימָר הֵיכְדֵין פַּלְחִין עַמְמַיָא הָאִלֵּין לְטַעֲוַותְהוֹן וְנַעֲבֵיד כְּדֵין אוּף אֲנָן: (תרגום יונתן)

 רש"י  פן תנקש. אונקלוס תרגם לשון מוקש, ואני אומר שלא חש לדקדק בלשון, שלא מצינו נו"ן בלשון יוקש, ואפילו ליסוד הנופל ממנו, אבל בלשון טירוף וקשקוש מצינו נו"ן, וארכבותיה דא לדא נקשן (דניאל ה, ו.), ואף זה אני אומר, פן תנקש אחריהם, פן תטרף אחריהם, להיות כרוך אחר מעשיהם, וכן ינקש נושה לכל אשר לו (תהלים קט, יא.), מקלל את הרשע להיות עליו נושים רבים, ויהיו מחזירין ומתנקשין אחר ממונו: אחרי השמדם מפניך. אחר שתראה שאשמידם מפניך, (ת) יש לך לתת לב מפני מה נשמדו אלו, מפני מעשים מקולקלים שבידיהם, אף אתה לא תעשה כן, שלא יבואו אחרים וישמידוך: איכה יעבדו. לפי שלא ענש על עבודת אלילים, אלא על זבוח וקטור ונסוך והשתחואה, כמו שכתוב בלתי לה' לבדו (שמות כב, יט.), דברים הנעשים לגבוה, בא ולמדך כאן, שאם דרכה של עבודת אלילים לעבדה בדבר אחר, כגון פוער לפעור (א) וזורק אבן למרקוליס, זו היא עבודתה וחייב, אבל זבוח וקטור ונסוך והשתחואה, אפילו שלא כדרכה חייב: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ת) דקשה לרש"י דמפשוטו של קרא משמע דוקא שאחר השמדם אתה מוזהר שלא תנקש וקודם השמדם לא לפיכך פירוש אחר שתראה וכו': (א) פי' שפוערין לפניו פי הטבעת ומוציאין רעי זו היא עבודתו: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  מלת ופן. דרך קצרה שתעשה כמעשיהם: ואעשה כן גם אני. לעבודת השם ותחשוב כי תעשה טוב לא תעשה כן כי כל מעשיהם יתעב השם והעד כי גם את בניהם: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  השמר לך פן תנקש אחריהם אחרי השמדם מפניך. אחר שתראה שאשמידם מפניך יש לתת לב מפני מה נשתמדו אלו מפני מעשים מקולקלים שבידיהם אף אתה לא תעשה כן שלא יבאו אחרים וישמידוך לשון רש"י ואם כן יהיה זה אזהרה והתראה מלעבוד ע"ז וכן כתב איכה יעבדו לפי שלא ענש על ע"ז אלא על זבוח וקטור ונסוך והשתחואה כמו שכתוב (שמות כב יט) בלתי לה' לבדו דברים הנעשים לגבוה בא ולמדך כאן שאם דרכה של ע"ז לעבדה בדבר אחר כגון פוער לפעור וזורק אבן למרקוליס שהיא עבודתו חייב וחייב על זבוח וקטור ונסוך והשתחואה אפילו שלא כדרכה עכ"ל וזה איננו נכון כי הכתוב אומר לא תעשה כן לה' אלהיך אם כן אינה אזהרה בעבודה לאלהיהם רק שלא לעבוד השם הנכבד בעבודתם כאשר נתן הטעם כי כל תועבת ה' אשר שנא עשו לאלהיהם וגו' אבל פירוש הפרשה כי עד הנה צוה פעמים רבות כי בבואנו אל הארץ נעקור ע"ז ומשמשיה ונאבד את שמם וצוה שנעשה זה מיד כאשר אנחנו יורשים אותם מיד ועתה אמר כי כאשר יכרית ה' הגוים ההם מפנינו וישתקע שם ע"ז מן הארץ ונשב בארצם לבטח לא נחשב בלבנו הנה הכרית השם מפנינו עובדי אלהים אחרים בעבור שהיו עושים כבוד בעבודה שלמה למעשה ידי אדם עץ ואבן ואין ראוי לתת כבודו לאחר ותהלתו לפסילים כי כן אסר זבוח וקטור ונסוך והשתחואה בלתי להשם לבדו והנהוג במלכים כי המתהדר בכבודם לתת עטרה בראשו או ללבוש לבוש מלכות כהם אחת דתו להמית אם כן אעשה אני לשם הנכבד כאשר היו עושים הגוים לאלהיהם וייטב לפניו לכן הזהיר לא תעשה כן כי הדברים המתועבים לפניו היו עושים לאלהיהם ולא אסרם מפני המעשה שהיה נכבד וראוי לעשותו לפני השם לבדו רק מפני הכונה שהיתה בהם לעבוד אלהות כי גם את בניהם ואת בנותיהם ישרפו באש לאלהיהם שהוא דבר מתועב לפני השם לשפוך דם נקי ואף כי להיות אכזרי על פרי בטן לא ירחמו ועל כן אמר (להלן יג א) את כל הדבר אשר אנכי מצוה אתכם וגו' להזהיר על מעשה הקרבנות ועבודת המקדש שלא תוסיף עליו ולא תגרע ממנו וזה ענין הפרשה הזאת באמת אבל רבותינו (סנהדרין ס) שלמדו מכאן לעובד ע"ז כדרכה שחייב עליה לעולם אפילו פוער עצמו לפעור מפני שהזכיר הכתוב "איכה יעבדו" ללמד כי תקרא עבודה באיכות ההוא ויהיה בכלל ולא תעבדם (שמות כ ה) אבל אם יזרוק אבן לפעור או אפילו דרך כבוד שיחבק וינשק או שיכבד וירבץ לפניו אינו חייב מיתה ועל דרך הפשט הזהיר בראש הסדר (לעיל פסוק ד) "לא תעשון כן לה' אלהיכם" לעובדו כאלהי העמים על ההרים הרמים בקרבנותיו ועתה בפרשה הזאת הזהיר "לא תעשה כן לה' אלהיך" לעבדו במקדשו בעבודות שלהם (הרמב"ן)

 ספורנו  ואעשה כן גם אני. ואעבוד את האל ית' באותם מיני העבודה שהם עובדים לע''ג: (ספורנו)


{לא}  לֹא תַעֲשֶׂה כֵן לַיהֹוָה אֱלֹהֶיךָ כִּי כָל תּוֹעֲבַת יְהֹוָה אֲשֶׁר שָׂנֵא עָשׂוּ לֵאלֹהֵיהֶם כִּי גַם אֶת בְּנֵיהֶם וְאֶת בְּנֹתֵיהֶם יִשְׂרְפוּ בָאֵשׁ לֵאלֹהֵיהֶם:

 אונקלוס  לָא תַעְבֵּד כֵּן קֳדָם יְיָ אֱלָהָךְ אֲרֵי כָּל דִמְרָחָק קֳדָם יְיָ דִי סָנֵי עֲבָדוּ לְטַעֲוָתְהוֹן אֲרֵי אַף יָת בְּנֵיהוֹן וְיָת בְּנָתֵיהוֹן מוֹקְדִין בְּנוּרָא לְטַּעֲוָתְהוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  לָא תַעַבְדוּן פּוּלְחָנָא כְּדֵין לַייָ אֱלָהָכוֹן אֲרוּם כָּל דִּמְרַחֵק יְיָ דְסָנֵי עָבְדִין לְטַעֲוַותְהוֹן אֲרוּם אוּף יַת בְּנֵיהוֹן וְיַת בְּנָתֵיהוֹן כַּפְתִין וּמוֹקְדִין בְּנוּרָא לְטַעֲוַותְהוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  כי גם את בניהם. גם, לרבות את אבותיהם ואמותיהם. א"ר עקיבא, אני ראיתי נכרי שכפתו לאביו לפני כלבו (ב) ואכלו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ב) ר"ל העבודת אלילים. ואכלו ר"ל שרפו באש ובזה יש ראיה לפירש"י: (שפתי חכמים)

 ספורנו  כי כל תועבת ה' אשר שנא עשו לאלהיהם. כי אמנם הם עובדים לע''ג בקצת מיני עבודות נמאסות אצל האל ית': (ספורנו)

דברים פרק-יג

{א}  אֵת כָּל הַדָּבָר אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם אֹתוֹ תִשְׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת לֹא תֹסֵף עָלָיו וְלֹא תִגְרַע מִמֶּנּוּ: (פ)

 אונקלוס  יָת כָּל פִּתְגָמָא דִי אֲנָא מְפַקֵד יָתְכוֹן יָתֵהּ תִּטְרוּן לְמֶעְבָּד לָא תוֹסְפוּן עֲלוֹהִי וְלָא תִמְנְעוּן מִנֵהּ: [פ] (אונקלוס)

 יונתן  יַת כָּל פִּתְגָמַיָא דַאֲנָא מְפַקֵּיד יַתְכוֹן יָתֵיהּ תִּטְרוּן לְמֶעֱבַד לָא תוֹסְפוּן עֲלוֹי וְלָא תִבְצְרוּן מִנֵּיהּ: (תרגום יונתן)

 רש"י  את כל הדבר. קלה כחמורה: תשמרו לעשות. ליתן לא תעשה על עשה האמורים בפרשה, שכל השמר לשון לא תעשה הוא, אלא שאין לוקין על השמר של עשה: לא תסף עליו. חמשה טוטפות בתפלין, חמשה (ג) מינין בלולב, ארבע ברכות בברכת כהנים (ספרי פב.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ג) עיין לעיל פרשת ואתחנן ושם פירשתי והא דפירוש ה' מינים שבלולב היינו אם אגדן באגודה אחת דאז הוא עובר דאם לא אגדן באגודה אחת אינו עובר ואפילו למאן דאמר לולב אין צריך אגד מכל מקום שמעינן מיניה דאם אגדן אית ביה משום בל תוסיף: (שפתי חכמים)

 ספורנו  לא תוסף עליו. כי אולי תוסיף דבר נמאס אצלו ית' כמו שיהיה אם תרצה להוסיף מיני עבודות לאל ית' שלפעמים תהיה העבודה הנוספת דבר נמאס אצלו ית' כמו שריפת הבנים: ולא תגרע ממנו. אפי' בסור סבת המצוה בעיניך כענין שלמה באמרו אני ארבה ולא אסור: (ספורנו)


{ב}  כִּי יָקוּם בְּקִרְבְּךָ נָבִיא אוֹ חֹלֵם חֲלוֹם וְנָתַן אֵלֶיךָ אוֹת אוֹ מוֹפֵת:

 אונקלוס  אֲרֵי יְקוּם בֵּינָךְ נְבִיָא אוֹ חָלֵם חֶלְמָא וְיִתֶּן לָךְ אָת אוֹ מוֹפְתָא: (אונקלוס)

 יונתן  אֲרֵי יְקוּם בֵּינֵיכוֹן נְבִי שִׁקְרָא אוֹ מָרֵי חֲלִים חֶלְמָא דְזֵדָנוּתָא וְיִתֵּן לְכוֹן אָת אוֹ תִמְהָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  ונתן אליך אות. בשמים, כענין שנאמר בגדעון ועשית לי אות (שופטים ו, יז.), ואומר יהי נא חורב אל הגזה וגו' (שם לט.): או מופת. בארץ. (ס"א, ונתן אליך אות. בשמים, דכתיב והיו לאותות ולמועדים (בראשית א, יד.): או מופת. בארץ, דכתיב אם טל יהיה על הגזה לבדה ועל כל הארץ חורב) אע"פ כן לא תשמע לו. ואם תאמר מפני מה (ד) נותן לו הקב"ה ממשלה לעשות אות, כי מנסה ה' אלהיכם אתכם: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ד) פירוש דקשה לרש"י דהא כל כי הוא נתינת טעם אשלמעלה והכא מאי נתינת טעם הוא לכן פירש ואם תאמר וכו' והוי שפיר נתינת טעם: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  כי יקום בקרבך נביא. טעם בקרבך כי אין נביא כי אם מישראל וזאת הפרשה דבקה בעבור עכו''ם כי שרפת הבנים ע''ג. נביא שיאמר כי בהקיץ דבר השם או שלוחו עמו או בחלום ויש אומרים כי יתכן להיות הנביא ממגנבי דבר השם ופי' שאמר נביא האמת שיהי' אות כך להצדיקו ושמע השומע והגידו להיות אות לנפשו ויש אומרים כי אפילו בא האות והמופת אין להאמין בו כי הוא דבר הפך שקול הדעת ולפי דעתי שיש אות גם מופת כמו סימן והעד דברי ישעיה שאמר הנה אנכי והילדים אשר נתן לי ה' לאותות ולמופתים ואות הנביא כאשר הלך עבדי ישעיה ערום ויחף ואותות בניו שמותם על דבר המקרה שיהיה בימיהם והם עמנואל מהר שלל חש בז ושאר ישוב ובמכות והיו לך לאות ולמופת וכן רבי': וטעם (אבן עזרא)

 הרמב"ן  (דברים יג ב): "כי יקום בקרבך נביא או חלם חלום" - יקראנו הכתוב "נביא" על פי עצמו, שיאמר הוא "השם דיבר עמי בהקיץ ואני נביאו שלוח לכם שתעשו כן".

וייתכן שירמוז הכתוב למה שהוא אמת, כי בנפשות בקצת האנשים כח נבואיי ידעו בו עתידות, לא ידע האיש מאין יבא בו, אבל יתבודד ותבא בו רוח לאמר "ככה יהיה לעתיד לבא בדבר פלוני". ויקראו לו הפילוסופים "כהין", ולא ידעו סיבת הענין, אך הדבר נתאמת לעיני רואים. אולי הנפש, בהתבודדה, תדבק בשכל הנבדל ותתכוין בו. והאיש הזה יקרא "נביא" כי מתנבא הוא, ועל כן יבוא האות והמופת אשר יאמר אליך.

"ונתן אליך אות או מופת" -

ענין אות, סימן על דבר שיהיה אחרי כן בדמיונו, כענין שנאמר (במדבר ב ב): "איש על דגלו באותות", כי כשיבא הנביא ויאמר "דבר פלוני עתיד להיות" לדמיון שיהיה כך, ייקרא אות, כענין שנאמר (ישעיה ז יד): "לכן יתן אדני הוא לכם אות", שהאל עימנו, משם בן אשת הנביא. והמלה נגזרת מן (דברים לג ב): "אתה".

והמופת ייאמר על דבר מחודש שיעשה לפנינו בשנוי טבעו של עולם, כענין שנאמר (דברי הימים ב לב לא): "לדרוש המופת אשר היה בארץ", (יואל ג ג): "ונתתי מופתים בשמים ובארץ דם ואש". והיא מלה מקוצרת מן "מופלאת", כמו (דברי הימים א יב לח): "שרית ישראל". וישאילהו הלשון לדבר שהוא חוץ מן המנהג, כמו שנאמר (יחזקאל כד כד): "והיה יחזקאל לכם למופת", ואמר (יחזקאל כד כז): "ותדבר ולא תאלם עוד והיית להם למופת", כי מעשיו פלא בעיני הרואים, כדרך (איכה א ט): "ותרד פלאים".

וכן (דניאל ג לב): "אתיא ותמהיא... אתוהי כמה רברבין ותמהוהי כמה תקיפין", האותות והמופתים, כי הפלא והתימה ענין אחד.

והיו ביציאת מצרים אותות, והם הדברים שיאמר להם מתחלה (שמות ח יט): "למחר יהיה האות הזה", והיו שם מופתים, שיעשו בחידוש בלי שיקדימו להודיע בו.

וכן (ישעיה לח כב): "מה אות כי אעלה בית ה'", שיקדים להודיעו, ואמר באות ההוא בעצמו (דברי הימים ב לב לא): "לדרוש המופת אשר היה בארץ", לדעת החידוש ההוא איך נתחדש אצלם.

וכן המטה אשר נהפך לנחש קראו (שמות ד יז): "אות" כאשר הודיע בו לבני ישראל, וקראו (שמות ד כא): "מופת" כאשר עשאו לפני פרעה לחידוש.

וכן (ישעיה כ ג): "כאשר הלך עבדי ישעיהו ערום ויחף שלש שנים אות ומופת על מצרים ועל כוש", כי היה בדבר אות מגיד על מה שיאתה, ופלא במנהג שילך הנביא ככה.

אם כן, "ונתן אליך אות או מופת" פירושו, שיאמר "אני הנביא השלוח אליכם שתעבדו עבודה זרה פלונית, וזה לכם האות, כי למחר יבא הארבה החסיל והגזם, או יתן להם מופת, שישליך לפניהם מטה ויהיה לתנין.

ובספרי אמר: "אות הוא מופת ומופת הוא אות, אלא שדברה תורה בשתי לשונות". אולי כונתם לומר, שאין חלוק בין שניהם ואין הפרש בדינם, ודי היה להזכיר האחד, אלא שרצתה התורה להפליג בענין לומר כל אות ואות שיתן אליך, מכל אותות שבעולם.

והאיש הזה שיקרא עצמו "נביא" ויצוה לעבוד עבודה זרה, על דרך הפשט נביא הע"ז הוא שיאמר "צלם פעור שלחני אליכם שהוא האלהים וצוה שתעבדוהו בכך וכך", והוא שאמר בו הכתוב עוד (דברים יח כ): "ואשר ידבר בשם אלהים אחרים ומת", כי כל מתנבא בשם אלהים אחרים לעבוד אותם יתנבא כי הם לו לאלהיו, והזכירו שם עם נביאי השקר.

אבל העולה בזה מדברי רבותינו (סנהדרין צ א), כי זה הנביא הנזכר בכאן מתנבא בשם ה', יאמר "השם הנכבד שלחני שתעבדו לפעור כי היה השותף עמו במעשה בראשית, או שהוא גדול מכל האלהים לפניו ורוצה שיעבדו אליו". והם ז"ל הזכירו, כי אפילו יאמר שיעבדו לע"ז אפילו שעה אחת בלבד, כגון שיאמרו "עבדו לפעור היום הזה בלבד ותצליחו בדבר פלוני כי כן הרצון לפני השם הנכבד", הוא חייב מיתה, וגם זה הוא כפשוטו של מקרא.

והנה, צוה הכתוב, שלא נשמע למתנבא בשם ה' לעבוד עבודה זרה כלל, ולא נביט באותות ובמופתים שיעשה, והזכיר הטעם, מפני שאנחנו ידענו מיציאת מצרים, שהוא מעשה ממש, לא חיזיון ולא מראה, כי לה' הארץ, והוא המחדש והחפץ והיכול ואין אלהים מלבדו, וידענו ממעמד הר סיני, כי הוא פנים בפנים ציווה אותנו ללכת בדרך הזה, שלא נעבוד לזולתו כלל, וכבודו לאחר לא ניתן, וזה טעם (דברים יג ו): "אשר צוך ה' אלהיך". והנה, "דבר סרה על ה'", שלא ציווהו ככה מעולם, או סרה דבר על כבודו, שאין ראוי לעבוד לאל אחר. (הרמב"ן)

 אור החיים   כי יקום בקרבך נביא. אומרו נביא פירוש אפילו הוא מוחזק לנביא הגם שיהיה נאמן אצלך אם אמר לך לעבור על איזו מצוה לפי שעה כאליהו בהר הכרמל (מ''א י''ח) וכו' אעפ''כ אם יאמר לך שתעבוד ע''ז חייב מיתה:

ונתן אליך אות וגו'. צריך לדעת למה לא הזכיר בתחילה מאמר הנביא דבר שעליו נתן האות וגו'. עוד צריך לדעת כוונת אומרו ובא האות וגו' לאמר וגו' וכי האות הוא האומר הלא הנביא הוא האומר לעבוד עבודה זרה שעל זה הוא שמתחייב מיתה:

ונראה שנתכון הכתוב לדבר כנגד נביא שבא ודיבר בסדר זה ה' אמר אליו שאם יתן מופת זה או אות זה כוונת האות הוא לומר שנעבוד עבודה זרה ואם יהיה האות והמופת בסדר זה אין הכוונה כן אלא אדרבא לתעבה ולשורפה כמשפטה הראשון, ובא האות והמופת פירוש הגם שהוא לא אמר אלא או זה או זה ובאו שניהם האות והמופת והיו בסדר אשר אמר שיגידו על כונת ה' שרצונו שיעבדו ע''ז, לא תשמע וגו' וחייב מיתה הנביא וגו' הגם שלא החליט בדבריו שיעבדו עד בא האות והמופת והם האומרים לעבוד, ועוד שהוא לא אמר אלא או אות או מופת והיו שניהם אף על פי כן לא תשמע וגו': (אור החיים)


{ג}  וּבָא הָאוֹת וְהַמּוֹפֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלֶיךָ לֵאמֹר נֵלְכָה אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא יְדַעְתָּם וְנָעָבְדֵם:

 אונקלוס  וְיֵיתֵי אָתָא וּמוֹפְתָא דִי מַלִיל עִמָךְ לְמֵימָר נְהַךְ בָּתַר טַעֲוַת עַמְמַיָא דִי לָא יְדַעְתָּנוּן וְנִפְלְחִנוּן: (אונקלוס)

 יונתן  וְיֵיתִי אָתָא אוֹ תִמְהָא דְמַלֵּיל עִמְכוֹן לְמֵימָר נְהַךְ בָּתַר טַעֲוַות עַמְמַיָא דְלָא חַכִּימְתְּנוּן וְנִפְלוֹחַ קֳדָמֵיכוֹן: (תרגום יונתן)

 ספורנו  אשר לא ידעתם. שלא בא מופת אפילו על מציאותם. כי אמנם הנודעים בחוש או במופת נודע מהם שהם פועלים תמיד בענין אחד באופן שנודע שהם פועלים טבעיים לא רצוניי' ובכן לא יועיל להתפלל אליהם ולא לעבדם: (ספורנו)


{ד}  לֹא תִשְׁמַע אֶל דִּבְרֵי הַנָּבִיא הַהוּא אוֹ אֶל חוֹלֵם הַחֲלוֹם הַהוּא כִּי מְנַסֶּה יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם אֶתְכֶם לָדַעַת הֲיִשְׁכֶם אֹהֲבִים אֶת יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם בְּכָל לְבַבְכֶם וּבְכָל נַפְשְׁכֶם:

 אונקלוס  לָא תְקַבֵּל לְפִתְגָמֵי נְבִיָא הַהוּא אוֹ לְחָלֵם חֶלְמָא הַהוּא אֲרֵי מְנַסֵי יְיָ אֱלָהֲכוֹן יָתְכוֹן לְמִדַע הַאִיתֵיכוֹן רָחֲמִין יָת יְיָ אֱלָהֲכוֹן בְכָל לִבְּכוֹן וּבְכָל נַפְשְׁכוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  לָא תְקַבְּלוּן לְפִתְגָמֵי נְבִי שִׁקְרָא הַהוּא אוֹ מִן חֲלִים חֵילְמָא הַהוּא אֲרוּם מְנַסֵּי יְיָ אֱלָהָכוֹן יַתְכוֹן לְמִנְדוֹעַ הַאִיתֵיכוֹן רַחֲמִין יַת יְיָ אֱלָהָכוֹן בְּכָל לְבַבְכוֹן וּבְכָל נַפְשֵׁכוֹן: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  כי מנסה. בעבור שעזבו ולא המיתו ונסיון השם להראות צדקת המנוסה: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  (דברים יג ד): "כי מנסה ה' אלהיכם אתכם"- לאמור כי ענין המופת אשר בא והראהו השם לזה בחלומו או בכיהונו רצון האלהים היה בו לנסותכם באהבתו.

וכבר פירשתי, כי הנסיון יקרא כן מצד המנוסה.

ואמר "לדעת" - שייוודע בפועל מה שהוא בכח וגלוי לפניו.

והנה, מצות כל הפרשה במתנבא לעבוד עבודה זרה, אבל במתנבא בשם ה' לשנות בדברי התורה, רבותינו דרשו בו (סנהדרין צ א), שאם בא לעקור דבר אחד מן התורה, כגון שיתיר החזיר או אחת מן העריות, כמשפט הזה יעשה לו. אבל אם יתיר זה לקצת הימים להוראת שעה, כגון אליהו בהר הכרמל, אנו חייבים לשמוע אליו ולעשות ככל אשר יצונו.

ונראה, שאם יתנבא בשם ה' לצוות מצוה שיחדש, כגון שהיה במקרא מגלה (מגילה יד א), שאינו חייב מיתה, אלא שאין לנו לשמוע אליו, דכתיב (ויקרא כז לד): "אלה המצות", אין נביא רשאי לחדש בהם דבר מעתה. ואולי כיון שלא נאמין לו הנה הוא נביא השקר, ומיתתו בחנק. (הרמב"ן)

 אור החיים  כי מנסה וגו'. ואם תאמר מעתה כי לנסותינו בא ה' נביא זה למה יומת אם דבר ה' בפיהו לנסות, ונראה כי מאמר כי מנסה לא בא לומר כי ה' אמר לנביא לו' כדברים האלה אלא בא לתת טעם למופתים שנתן ה' ואמר כי מנסה וגו', וכפי זה ה' נתן מופת זה לנסות:

או אפשר כי לעולם מופת ואות זה לא עשאו ה' לנסות אלא לאשר יגידו אותות השמים נפלאים מעשה ה', ונתן טעם כי מנסה תשובה למה שיאמרו ישראל למה ה' לא הסיר המופת והאות לבל יטעו ישראל מאחרי ה' לזה אמר כי מנסה וגו' לזה הניח העולם כמנהגו, אבל זולת טעם זה ה' יעשה לבל תחזקנה ידי רשעים ולא יהיה לא אות ולא מופת: (אור החיים)

 ספורנו  לא תשמע אל דברי הנביא ההוא. לא תפנה אל דבריו לראות אם יש ממש בקצתם כי אין ספק שכל דבריו שקר שבדא מלבו הכל להרע כאמרו כי דבר סרה והאות או מופת נעשה על ידי כשוף או תחבולה וזולתה לא מבח נבואה שבאה לו: או אל חולם החלום ההוא. לראות אם יש בקצת חלומו אמת אבל תדע בלי ספק שלא חלם דבר ממה שאמר אבל המציא הכל מלבו כדי להדיחו: כי מנסה ה' אלהיכם אתכם. כי כשתחשבו לאויב את המדבר נגד אלהיכם בזה תהיו מנוסים לפניו לאוהביו: לדעת. כדי שעל אהבתכם המנוסת בפועל תהי' בפעל ידיעתו הפועלת לטוב לעולם כראוי בדבר המוכן בפעל לקבלת שפע טובו: (ספורנו)


{ה}  אַחֲרֵי יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם תֵּלֵכוּ וְאֹתוֹ תִירָאוּ וְאֶת מִצְוֹתָיו תִּשְׁמֹרוּ וּבְקֹלוֹ תִשְׁמָעוּ וְאֹתוֹ תַעֲבֹדוּ וּבוֹ תִדְבָּקוּן:

 אונקלוס  בָּתַר דַחַלְתָּא דַיְיָ אֱלָהֲכוֹן תְהָכוּן וְיָתֵהּ תִּדְחֲלוּן וְיָת פִּקוּדוֹהִי תִטְּרוּן וּלְמֵימְרֵהּ תְּקַבְּלוּן וְקָדָמוֹהִי תִפְלְחוּן וּבְדַחַלְתֵּהּ תִּתְקָרְבוּן: (אונקלוס)

 יונתן  בָּתַר פּוּלְחָנָא דַיְיָ אֱלָהָכוֹן תְּהָכוּן וְיָתֵיהּ תְּדַחֲלוּן וְיַת פִּקּוּדוֹי תִּנְטְרוּן וּלְמֵימְרֵיהּ תְּקַבְּלוּן וּקְדָמוֹי תִּצְלוּן וּבְדַחַלְתֵּיהּ תִּתְקַרְבוּן: (תרגום יונתן)

 רש"י  ואת מצותיו תשמורו. תורת משה: ובקולו תשמעו. (ה) בקול הנביאים (ספרי פה.): ואותו תעבודו. (ו) במקדשו: ובו תדבקון. הדבק בדרכיו, (ז) גמול חסדים, קבור מתים, בקר חולים, כמו שעשה הקב"ה (סוטה יד.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ה) פירוש משום דמצותיו תשמרו תורת משה כולה במשמע שכל המצות נכללין בה אם כן מאי ובקולו תשמעו אלא לרבות קול הנביאים: (ו) דעבודה זו מיירי בקרבנות שהוא במקדש דאי בעבודת מצות הרי כבר אמור: (ז) והא דלא פירש רש"י לעיל בפרשת עקב דכתיב נמי ובו תדבק ויש לומר משום דפשוטו של מקרא ובו תדבק פירושו הוא הדבק בדרכיו גמול חסדים וכו' אבל הכא משום דלא נטעה לומר ולפרש הקרא אחרי ה' תלכו וגו' ולאחר שיהיו בך כל המדות הללו אז בו תדבקון להיות כל השגחתו עליכם לכך הוצרך לפרש הדבק בדרכיו וכו': (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  אחרי ה' אלהיכם תלכו. שתעשו על פי יכלתכם כמעשיו ותרדפו אחרי נתיבותיו: ואותו תיראו. מלשאול למה זה: ואת מצותיו תשמורו. שהם העיקר: ובקולו תשמעו. מה שהם זכר לעיקר: ואתו תעבודו. במעשה: ובו תדבקון. בלב בראש ובסוף: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  אחרי ה' אלהיכם תלכו. היא מצוה שנלך אחר עצתו וממנו לבדו נדרוש כל נעלם ונשאל כל עתיד כענין ותלך לדרוש את ה' (בראשית כה כב) כי יבא אלי העם לדרוש אלהים (שמות יח טו) וכן יעשו ישראל עם הנביאים האין פה נביא לה' ונדרשה את ה' מאותו (מלכים ב ג יא) ויגד לנו ה' אלהיך את הדרך אשר בה נלך ואת הדבר אשר נעשה (ירמיהו מב ג) ובספרי אחרי ה' אלהיכם זה ענן והוא מה שפירשנו שנשמע לקול אותותיו ונלך אחרי עצתו ואותו תיראו שתאמינו כי הוא אשר בידו נפש כל חי ובידו להמית ולהחיות ופוקד עון ומשלם שכר ואת מצותיו תשמרו תורת משה

"ובקולו תשמעו" - לעשות כל מה שיצוה אותנו מלבד התורה כמו שאמר שמואל (שמואל א יג יג) נסכלת לא שמרת את מצות ה' והוא מה שפירש עוד (להלן יח טו) נביא מקרבך מאחיך כמוני יקים לך ה' אלהיך אליו תשמעון ואמר (שם פסוק יט) והיה האיש אשר לא ישמע אנכי אדרש מעמו שהוא חייב מיתה בידי שמים וכמו שבא במצות הנביא הכני ופצעני בדבר ה' (מ"א כ לה לז) וכן אמרו בספרי (ראה ס) ובקולו תשמעו בקול נביאיו

"ואתו תעבדו ובו תדבקון" - כבר פירשתיו (לעיל ו יג יא כב) והנה כבר נאמר (לעיל ו יג) את ה' אלהיך תירא ואותו תעבוד אבל החזירו בכאן לשלול שלא נירא מדברי הנביא מפני האות והמופת ולא נעבור על עבודת ה' בעבור דבריו כי מן ה' לבדו נירא ולא מאל אחר ולהוסיף ובקולו תשמעו (הרמב"ן)

 אור החיים  אחרי ה' וגו'. קשה למה הפסיק בפסוק זה באמצע משפט נביא שקר שהרי אחריו הוא אומר והנביא ההוא וגו' יומת שהיה לו לאומרו אחר פסוק והנביא וגו'. עוד צריך לדעת למה האריך כל אלה הדברים תלכו תיראו תשמורו תשמעו תעבודו תדבק ון:

ונראה שבא להעיר הדברים הכללים שישנם בעבודת ה' כדי שתדע מהם לחייב הנביא והחולם כשיאמר לעשות אחת מהנה לע''ז והתחיל לומר אחרי ה' אלהיכם תלכו זו מצות קבלת עול מלכות שמים ללכת אחרי ה' ולא אחרי זולתו, הא למדת שאם אמר הנביא לקבל עליהם ע''ז ללכת אחריה חייב, ודקדק לומר תלכו לשון עתיד להעירך בשיעור חיוב הנביא שמתחייב עליו, שהגם שלא אמר קום עבוד עתה אלא תקבלו ע''ז עליכם לאלוה למחר יתחייב מיתה מעת שאמר להם הדברים הגם שדבריו לעתיד:

ואומרו ואותו תיראו פירוש דוקא אותו תיראו ולא לעבודה זרה, הכוונה שאם בא לומר יראו מעבודה זרה פלונית הגם שלא אמר לעשות לה דבר ולא לעובדה אלא ליראה שמא תריע לו ואין זה ממעט יראתו יתברך אף על פי כן חייב מיתה כי אותו לבד יראו. ואומרו ואת מצותיו תשמרו מצותיו ולא מצות עבודה זרה, הכוונה בזה שאם תצוה עבודה זרה לעשות דבר שיש בו הנאה כגון שתאמר עבודה זרה מי שירצה להרויח יעשה דבר זה וירויח וכדומה לזה ואין במעשה זה דבר שנוגע לעבודה זרה ויש מקום לומר כיון שאין בדבר זה מין עבודה אין בכך כלום, ת''ל מצותיו יתברך תשמרו, ואם בא הנביא לומר שה' צוה לו שיעשו דברי ע''ז בזה ויצליחו יומת. ואומרו ובקולו תשמעו פירוש דוקא בקולו יתברך הוא שיש לכם לשמוע ללמוד וללמד אמרותיו הטהורות ולא בקולה של עבודה זרה, שאם עבודה זרה אמרה איזו אמרים אסור לשומעם, ואם בא הנביא ואמר שצוה ה' לילך לעבודה זרה לשמוע דבריה הגם שאין בהם לא מעשה ולא ליראה ממנה אף על פי כן יומ ת:

ואומרו ואותו תעבודו. פירוש לה' ולא לזולתו, והכונה בזה על דרך אומרם ז''ל (גיטין נ''ז) שאמר קיסר לבן קטן של חנה שיערים להשליך טבעתו מעל ידו לפני עבודה זרה וילך ויביאנה ויראה לרואים שעבד הגם שאין בלבו לעובדה ולא רצה וכו', על כן בא הכתוב כאן לומר שאם בא נביא לומר על פי ה' כי ה' מרשהו לעשות כן יומת הנביא:

ואומרו ובו תדבקון יתבאר על דרך אומרם ז''ל (כתובות קי''א:) וכי אפשר לידבק בשכינה אלא שידבק בלומדי תורה שהם מרכבה לשכינה וכאלו נדבק בו יתברך, וכאן צוה ה' שלא ידבק אלא בקרובי ה' וקדושיו ולשלול בא שלא ידבק בקרובי עבודה זרה, ואם בא נביא ואמר במאמר ה' לעשות כן יומת הנביא ההוא. ואולי כי לזה נתכוון באומרו ובא האות והמופת לאמר נלכה אחרי אלהים אחרים ולא אמר נלכה ונעבדה אלהים אחרים לומר שחייבין גם אם לא יאמרו לעבוד, והגם שגמר אומר ונעבדם, הכוונה בזה שסופו לומר ונעבדם ולעולם שיתחייב על כל פרטים שרשם ה' בפסוק אחרי ה' וגו', ולזה גמר אומר והנביא ההוא וגו' פירוש שרצה לנגד האמור יומת; וטעם המיתה אמר הכתוב כי דבר סרה על ה', והגם שלא הסית בפירוש לעבוד עבודה זרה אף על פי כן מחייבו הכתוב על ששקר על ה' שניבא דברים רעים כאלה, ומודיע ה' שנבואה כזו לא ינבא נביאו, והגם שינבאו לומר לישראל לבטל איזו מצוה הוראת שעה, דוקא בשאר מצות, אבל בעבודה זרה כל שהוא באיסור, בין דבר שחייב עליו מיתה, ובין דבר שאינו חייב עליו מיתה לא יסכים ה' עליו לעשותו אפילו לפי שעה, ואם אמר כן נביא שקר ענה בה', וכן אמרו בספרי וז''ל כי דבר סרה שבא לזייף דבריו של הקב''ה ע''כ, ועל זיופו הוא מת:

וחוץ מדרכנו יתבאר הכתוב שבא להזהיר על כללות התורה שכלל בששה סדרי משנה על זה הדרך, אחרי ה' וגו' תלכו זה סדר זרעים, ולפי שיש בהם דין לקט שכחה ופאה ומתנות עניים וכולן ממדותיו יתברך, גם לענין מעשר שני שצריך להוליכו למקום אשר יבחר ה', גם בענין מעשר לוי פירוש על דרך מה שאמרו ז''ל (ש''ר פל''א) מעשה באדם אחד שהיה נותן מעשרותיו והיתה לו שדהו מוציאה לו אלף וכו' לאחר זמן מת האיש ההוא ועמד בנו שנה ראשונה רעה עינו במעשרו ופיחת משיעור הצריך לשנה הבאה הוציאה לו השדה כשיעור מה שפרע עליו אשתקד לשנה אחרת פחת עוד הוציאה לו שדהו כשיעור מה שפרע שנה שעברה וכן על זה הדרך ע''כ, הדברים מוכיחים כי לשיעור מה שהיה נותן היתה שדהו מוציאה לו לזה בא מאמרו יתברך כאן וצוה עליו שילך הוא אחר מעשיו יתברך לתת כפי מה שיתן לו ולא יסובב שה' ילך אחריו כפי מה שיתן הוא מעשרותיו על אופן שכתבנו:

עוד נתכוון הכתוב לומר לשון זה כנגד סדר זרעים לפי שבו מחית האדם ומזונותיו, וכתב רמב''ם בהלכות דעות (פ''ג ה''ב) שצריך שיכוין אדם במאכלו ובמשתהו להברות גופו לעבודת ה' וכו' דכתיב (משלי ג' ו') בכל דרכיך דעהו וגו', והוא מאמר אחרי ה' אלהיכם תלכו בדרכיכם, ואותו תיראו זה סדר מועד, ורמזם בתיבת אותו כי שבת נקרא אות דכתיב (שמות ל''א י''ז) אות הוא, גם ימים טובים נקראים אותות, ויחס להם המורא על דרך אומרם ז''ל בספר תיקוני הזוהר (תיקון ט') ירא שבת שצריך לירא מעונשם.

ואת מצותיו תשמרו זה סדר נשים, שצריך לשמור הרבה מצות שבהלכות נשים ואיסורי ביאה וזיקות.

ובקולו תשמעו זה סדר נזיקין, ורמז במאמר ובקולו תשמעו שצריך להטות אוזן לאשר ישפטו השופטים לחייב החייב ולזכות הזכאי ולא יסור מכל אשר יורוהו, וכמו שאמר הכתוב (לקמן י''ז י''ב) והאיש וגו' לבלתי שמוע אל הכהן וגו' או אל השופט וגו'.

ואותו תעבודו זה סדר קדשים שכולו משפטי עבורת בית אלהינו.

ובו תדבקון זה סדר טהרות שכולו משפטי הטהרות, ורמזו במאמר ובו תדבקון כי באמצעות הטהרה יהיו ראויים לידבק בשכינה: (אור החיים)

 ספורנו  אחרי ה' אלהיכם תלכו. בענין והלכת בדרכיו ולא בדרכים שיאמר נביא או חולם להדיחך מן הדרך: ואותו תיראו. אע''פ שהי' אותו הנביא אצלך כבר אדם חשוב ונורא ומגזם עתה תבטל יראת הנביא מפני יראת האל ית': ובקולו תשמעו. במה שירצה על ידי נביאיו לקיום תורתו ולקדוש שמו כענין אליהו בהר הכרמל לא בקול זה המבטל את כל מצות האל יתעלה: ואותו תעבודו. לבדו כאמרו זובח לאלהים יחרם כמו שהתבאר במקומו: ובו תדבקון. שיהי' תכלית כל פעולתכם לעשות רצונו ולא תהיה שנאתך על זה מסובבת מאיבה קודמת: (ספורנו)


{ו}  וְהַנָּבִיא הַהוּא אוֹ חֹלֵם הַחֲלוֹם הַהוּא יוּמָת כִּי דִבֶּר סָרָה עַל יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם וְהַפֹּדְךָ מִבֵּית עֲבָדִים לְהַדִּיחֲךָ מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוְּךָ יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לָלֶכֶת בָּהּ וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ: (פ)

 אונקלוס  וּנְבִיָא הַהוּא אוֹ חָלֵם חֶלְמָא הַהוּא יִתְקְטֵּל אֲרֵי מַלִיל סַטְיָא עַל יְיָ אֱלָהֲכוֹן דִי אַפֵּיק יָתְכוֹן מֵאַרְעָא דְמִצְרַיִם וּדְפָרְקָךְ מִבֵּית עַבְדוּתָא לְאַטְעֲיוּתָךְ מִן אָרְחָא דִי פַקְדָךְ יְיָ אֱלָהָךְ לִמְהַךְ בַּהּ וּתְפַלֵי עָבֵד דְבִישׁ מִבֵּינָךְ: [פ] (אונקלוס)

 יונתן  וּנְבִי שִׁקְרָא הַהוּא אוֹ חֲלִים חֵילְמָא זְדָנָא הַהוּא יִתְקְטֵל בְּסַיְיפָא אֲרוּם מַלֵּיל סַטְיָא עַל יְיָ אֱלָהָכוֹן דְּאַפֵּיק יַתְכוֹן מֵאַרְעָא דְמִצְרָאֵי וְדִי פְרַקְכוֹן מִבֵּית שִׁעְבּוּד עַבְדַיָא לְאַטְעֲיוּתְכוֹן מִן אָרְחָא דְפַקֵּידְכוֹן יְיָ אֱלָהָכוֹן לִמְהַלְכָא בָּהּ וּתְפַלּוּן עַבְדֵי בִישְׁתָּא מִבֵּינֵיכוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  סרה. דבר המוסר מן העולם, שלא היה ולא נברא ולא צויתיו לדבר כן, דישטודר"א בלע"ז (אבווענדונג): והפדך מבית עבדים. אפילו אין לו עליך אלא (ח) שפדאך, דיו (ספרי פו.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ח) דאם לא כן הפודך מבית עבדים למה לי הרי כתיב המוציא אתכם מארץ מצרים וכיון שהוציאם כבר יצאו לחירות: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  כי דבר סרה. תחסר מלת דבר כמו וברוב יועצים תקום: וטעם סרה. שהשם צוה לסור מעבודת כוכבים או הוא מגזרת סורר ומורה והוא הנכון והיה הרי''ש ראוי להדגש: המוציא אתכם והפודך. כפול בטעם לחזוק: ובערת. פירשתיו: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  והפדך. פ''א כפולה פדיה אחר פדיה: ובערת הרע מקרבך. וסמיך ליה כי יסיתך שאין טוענין למסית: (בעל הטורים)

 אור החיים  והנביא ההוא או חולם וגו'. הוצרך הכתוב לומר נביא וחולם, שאם לא היה אומר אלא נביא הייתי אומר שלא חייב הכתוב מיתה אלא לזה שאמר שדבר ה' אליו בנבואה שמצווים ישראל לשמוע לנביא דכתיב (לקמן י''ח ט''ו) אליו תשמעון, מה שאין כן הבא בדברי חלומות שאין חיוב על ישראל לשמוע דברי חלומות ויש מקום לומר עליהם חלומות שוא ידברו אינו חייב תלמוד לומר או חולם. ואם היה אומר חולם וגו' ולא נביא הייתי אומר שאין חייב מיתה אלא החולם, אבל הנביא ומה גם נביא שהוא מוחזק לנביא אמת כמו שפירשתי בפסוק שלפני זה יאמנו דבריו כדרך שיאמנו דבריו כשיאמר לעבור על שאר מצות לפי שעה תלמוד לומר והנביא וגו':

החלום ההוא יומת כי דבר וגו'. כוונת הכתוב היא לפי שיאמר האומר בשלמא הנביא בודאי שלא תבא הנבואה כדרך זה אלא אשר בדא מלבו מה שאין כן החולם להיות שבחלום יבואו להאדם דברים מופלאים וכוזבים יכול להיות שזה האיש חלום הזה חלם ולא שקר, והן אמת אם היה חיוב מיתה על אשר יאמר להם עבדו עבודה זרה זה יתחייב מדין מסית, אבל כיון שהוא מת על סיפור החלום לבד וכמו שפירשתי שאפילו החלט הדברים אינו אומר אלא שהמופת הוא האומר לעבוד א''כ למה ימות החולם על חלומו, לזה אמר כי דבר סרה פירוש הגם שנצדיק לומר כי בא החלום כדבריו והוא מה שהעיר בתיבת החלום פירוש לו יהיה שהאמת היותו חלום כדבריו אף על פי כן לא היה לו להחשיבו ולספרו לעם בני ישראל כיון שהוא דבר סרה על ה' ועל זה לבד יומת:

וגמר אומר המוציא אתכם מארץ מצרים בא הכתוב לשפוט בצדק חיוב מיתת החולם במאמר זה, על זה הדרך כיון שה' אלהיכם הוציא אתכם מארץ מצרים הרי הראה ה' בעין פתוחה בהקיץ אמונת ה' והכחשת זולתו, וכמו שפירשתי בפרשת יתרו בפסוק אנכי ה' וגו' אשר הוצאתיך מארץ מצרים, וכיון שכן החולם הזה היה לו לבטל את אשר יגיד לו בעל החלומות בדמיונות הכוזבות מפני מה שראה בהקיץ ולא בחלום וכיון שלא עשה כן ובא לספרו זה יגיד שצדקו הדברים אצלו וחפץ שישמעו אליו בית ישראל לזה יומת על חלומותיו ועל דבריו:

מן הדרך אשר צוך ה'. בא לומר כי טעם חיוב מיתה לנביא וחולם הוא לפי שבאו דבריהם על דבר שהוא עוקר כללות התורה שהוא עבודה זרה ששקולה כנגד כל התורה, הא למדת שאם בא על אחת מכל מצות ה' בין חולם בין נביא לא יומתו, ודין הקבלה מהם, בעל החלומות נאמר אליו שוא ידבר, והנביא אם הוא ידוע לנביא אמת נקבל ממנו כאליהו בהר הכרמל:

ובערת הרע מקרבך. אולי שירמוז לאותו שקראו הקדוש ב''ה בשם זה דכתיב (בראשית ח' כ''א) יצר לב האדם רע, ולזה אמר הרע הידוע, והכוונה בזה כי כשיעשו משפט בכיוצא בזה מתבער הרע וניתש כחו ולא יתעצם בלבות בנ. אדם כאומרו מקרבך: (אור החיים)

 ספורנו  יומת כי דבר סרה ועל ה'. אע''פ שדבר בשם ה' ולא בשם ע''ג ומזה חיה נראה שלא יתחייב מיתה כמו שגזרו זקנים באמרם על ירמיהו אין לאיש הזה משפט מות כי בשם ה' אלהינו דבר אלינו הנה זה חייב מיתה מפני שדבר סרה בשמו: להדיחך מן הדרך. אע''פ שלא אמר להדיחך מכל מקום בקש להדיחך מן הדרך אשר צוך ה' אלהיך: (ספורנו)


{ז}  כִּי יְסִיתְךָ אָחִיךָ בֶן אִמֶּךָ אוֹ בִנְךָ אוֹ בִתְּךָ אוֹ אֵשֶׁת חֵיקֶךָ אוֹ רֵעֲךָ אֲשֶׁר כְּנַפְשְׁךָ בַּסֵּתֶר לֵאמֹר נֵלְכָה וְנַעַבְדָה אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתָּ אַתָּה וַאֲבֹתֶיךָ:

 אונקלוס  אֲרֵי יְמַלְכִנָךְ אֲחוּךְ בַּר אִמָךְ אוֹ בְרָךְ אוֹ בְרַתָּךְ אוֹ אִתַּת קְיָמָךְ אוֹ חַבְרָךְ דִי כְנַפְשָׁךְ בְּסִתְרָא לְמֵימַר נְהַךְ וְנִפְלַח לְטַעֲוַת עַמְמַיָא דִי לָא יְדַעְתְּ אַתְּ וַאֲבָהָתָךְ: (אונקלוס)

 יונתן  אֲרוּם יַטְעִינָךְ מִילְכָא בִּישָׁא אָחוּךְ בַּר אִימָךְ כָּל דְּכֵן בַּר אִיבָךְ אוֹ בְרָךְ אוֹ בְרַתָּךְ אוֹ אִתְּתָךְ דְּדַמְכָא בְּעוֹדָךְ אוֹ חַבְרָךְ דְּחָבִיב עֲלָךְ כְּנַפְשָׁךְ כָּרַז לְמֵימָר נְהַךְ וְנִפְלַךְ לְטַעֲוַות עַמְמַיָא דְלָא חַכִּימְתָּא אַנְתְּ וְאַבְהָתָךְ: (תרגום יונתן)

 רש"י  כי יסיתך. אין הסתה אלא גרוי, שנאמר אם ה' הסיתך בי (שמואל-א כו, יט.), (ט) אמיטר"א בלע"ז (אנרייצען) שמשיאו לעשות כן: אחיך. מאב: או בן אמך. (י) מאם (קידושין פ:): חיקך. השוכבת בחיקך ומחקה בך, אפקייט"א בלע"ז (אנהענגענד) וכן ומחיק הארץ (יחזקאל מג, יד.), מיסוד התקוע בארץ: אשר כנפשך. זה אביך, (כ) פירש לך הכתוב את החביבין לך, ק"ו לאחרים: בסתר. דבר הכתוב בהווה, שאין דברי מסית אלא בסתר, וכן הוא אומר, בנשף בערב יום באישון לילה ואפלה (משלי ז, ט.): אשר לא ידעת אתה ואבתיך. דבר זה גנאי גדול הוא לך, שאף האומות אין מניחין מה שמסרו להם אבותיהם, וזה אומר לך עזוב מה שמסרו לך אבותיך: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ט) ואם תאמר מתחלה פירש אין הסתה אלא לשון גירוי ואחר כך כתב שהוא משיאו וכו' שלשון זה משמע שהוא לשון הטעאה כבר תירץ הרא"ם בפרשת בראשית בפסוק הנחש השיאני וכתב אף על פי שסתם לשון הסתה הוא מלשון הטעאה מכל מקום מה שפירש רש"י כאן אין הסתה אלא לשון גירוי שמשיאו וכו' הוא מפני שהגירוי עצמו הוא אינו בא אלא מדברי המטעים. ופירוש שמשיאו לעשות כן מטעהו לעשות כן: (י) ויחסר וי"ו ובן אמך כי לא יתכן לומר רק אחיך מן האב ומן האם דהא כבר מצאנו דנקרא אחיך אפילו מן האב כמו שנים עשר אחים אנחנו וכמו כי ישבו אחים יחדו אלא על כרחך או נקט קרא כי אחיו מן האב יותר חביב לו מאח מן האם: (כ) ויחסר מלת או כי אין האב נקרא ריע בשום מקום: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  כי יסיתך אחיך. הטעם אפי' אחיך: וטעם בן אמך. שהייתם בבטן אחת והאם כגוף והאב כצורה והצורה לא יבינוה כי אם מתי מעט: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  כי יסיתך אחיך בן אמך וגו'. כי יסיתך ר''ת בגימ' ביחוד רמז ליחוד מן התורה: כנפשך. ב' במס'. אשר כנפשך. כנפשך שבעך היינו דאיתא בחולין אין הסתה בדברים והא כתיב כי יסיתך ההוא נמי באכילה ושתיה והיינו כנפשך כמו כנפשך שבעך דהיינו אכילה: אשר לא ידעת אתה ואבותיך. כתיב במסית לפי שרעך כנפשך דהיינו אביו מסיתו לומר לא תלמד לעשות מאבותיך שהוא אבי אביך אלא תלמד מאביך: (בעל הטורים)

 אור החיים  כי יסיתך אחיך וגו'. בפ' זו רמז ה' הערה גדולה באופני ההסתה הבאה לאדם מעצמו להטותו מדרך הטוב והישר, דע כי יש מסית שבא עם האדם מיום היותו בעולם, וכאומרם ז''ל (סנהדרין צא:) בפסוק (בראשית ד' ז') לפתח חטאת רובץ והוא מסית להאדם להרע:

עוד יולד באדם כח מסית ב' באמצעות העבירה אם עבר על מצוה אחת תולד בו כח החפץ רשע, סוד מאמר (אבות פ''ד מ''ב) עבירה גוררת עבירה, והאריכו בזה אנשי אמת לומר כי על ידי עבירה א' קונה קטיגור אחד ונוסף גם הוא על כח הרע הראשון להחטיאו, וכן שנים וכן שלשה כי ירבה לחטוא יגדל בו ההסתה, ולטעם זה אמרו (ברכות לד:) מקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולין לעמ וד:

עוד באמצעות נטות האדם לדרך לא טוב יסובבנו קנות כח ג' שהוא נפש רעה כדרך שיזכה האדם בתוספת נשמה יתירה בהתעצמותו בדרכי ה' כמו כן באמצעות דרכים הרעים יקנה תוספת נפש רעה להחטיאו:

עוד יוסיף מזה גדר ד' והוא להכנס נפשו בגדר אחרת שאין למעלה ממנה, והיא שנפשו תתחבר ותשתתף עם חלק הרע ותשוה לו בטבעה, וזה הוא גמר החלט נפש אדם לכפור בעיקר ולעבוד עבודה זרה:

והוא מה שרמז באומרו כי יסיתך אחיך הוא חלק הרע שהוא מתאחה עם האדם מתחלתו קודם בואו בעולם, ואומרו בן אמך נתכוין להודיע מנין בא אח לצרה ואמר בן אמך שהיא אם כל חי שהיא חוה שגרמה תערובת הרע במקור הקדושה בחטא הראשון. וכנגד גדר ב' שהוא מסית הנולד מחטא האדם כנזכר אמר או בנך או בתך הם תולדות מעשים רעים שגם הם נקראים בנים זרים, ואמר או בתך כי יש עבירות שיולידו קטיגור במדריגת זכר ויש במדריגת נקבה כפי כח החטא כשיהיה גדול יוליד כח הזכר ולפי חלישותו יתייחם אליו כינוי הבת:

וכנגד גדר ג' שהוא קנין נפש רעה שתתלוה עם החוטא אמר או אשת חיקך ששוכנת בתוכו נפש רעה ותגביר בו ההסתה להפעיל הרע:

וכנגד גדר ד' שהוא נטות הנפש וכלותה לחלק הרע שיהיה בנפשו אמר רעך אשר כנפשך שאין גדר בין שניהם אלא חלק הרע ונפשו בחינה אחת, ואחר הדרגות אלו יהיה כח במסית לדבר אליו כדברים האלה נלכה ונעבדה וגו', ודקדק לומר בסתר להעיר כי המסית הוא מסתיר עצמו כי הוא המסית ומדבר כמדבר דברי אהבה וריעות ומראה טלפים כי לא להרע הוא מתכוין. ואומרו לאמר נלכה פירוש לא שאומר בפירוש נלכה נעבדה אלא אומר דברים מסותרים ותכלית דבריו הוא לומר נלכה נעבדה וגו', גם יערים במאמרו לומר נלכה נעבדה שכולל עצמו עמו, ומתחכם בזה לומר שגם הוא עד עתה לא היה מסכים לעבודה זרה אלא מכאן ולהבא הוא רוצה לעבוד, ובזה יחשוב האדם כי נפשו היא המדברת ולא זולתה שהוא יצר הרע:

ואומרו אשר לא ידעת. פירוש בא בטענה נגד מה שנתחייב האדם בקבלת התורה שלא לעבוד אלהים אחרים ואומר לו כי אין עליו החיוב אלא דוקא בעבודה זרה שידע וקבל שלא לעובדה אבל עבודה זרה אלהים לא ידעום בעולם אין עליו טענת מה שקבל שלא לעבוד כי לא עלה זה על דעת אז כשקבל, והוא אומרו אשר לא ידעת אתה, ולא אתה לבד אלא ואבותיך גם הם כשקבלו עליהם איסור עבודה זרה לא ידעו זו: (אור החיים)

 דעת זקנים  כי יסיתך אחיך בן אמך. שהוא חביב כך ששניכם יצאת' מבטן אחד אבל בני האב אינן חביבין כל כך זה לזה. ועוד שדרכן לשנא זה את זה מפני הירושה: בסתר לאמר. דבר הכתוב בהווה כי דרך לדבר דבר מכוער כזה בסתר. והרב בכור שור אומר שלפי שנאמר הולך רכיל מגלה סוד אל תאמר שבשביל שדבר לך בסתר שאסור לגלות סודו כי אדרבה לא תכסה עליו שאסור לכסות דבריו: (דעת זקנים)


{ח}  מֵאֱלֹהֵי הָעַמִּים אֲשֶׁר סְבִיבֹתֵיכֶם הַקְּרֹבִים אֵלֶיךָ אוֹ הָרְחֹקִים מִמֶּךָּ מִקְצֵה הָאָרֶץ וְעַד קְצֵה הָאָרֶץ:

 אונקלוס  מִטַעֲוַת עַמְמַיָא דִי בְסַחֲרָנֵיכוֹן דִקְרִיבִין לָךְ אוֹ דִרְחִיקִין מִנָךְ מִסְיָפֵי אַרְעָא וְעַד סְיָפֵי אַרְעָא: (אונקלוס)

 יונתן  מִטַּעֲוַות שִׁבְעָתֵי עַמְמַיָא דִּבְחוֹזְרָנוּתְכוֹן דְּקָרִיבִין לְכוֹן אוֹ מִן שְׁאַר עַמְמַיָא דִרְחִיקִין לְכוֹן מִן סְיָיפֵי אַרְעָא וְעַד סְיָיפֵי אַרְעָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  הקרבים אליך או הרחקים. למה פרט קרובים ורחוקים, אלא כך אמר הכתוב, מטיבן של קרובים אתה למד טיבן של רחוקים, כשם שאין ממש בקרובים כך אין ממש ברחוקים: מקצה הארץ. זו חמה ולבנה (ל) וצבא השמים, שהן מהלכין מסוף העולם ועד סופו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ל) דאם לא כן לא היה לו לכתוב אלא הרחוקים ממך עד קצה הארץ: (שפתי חכמים)

 אור החיים  ואומרו מאלהי העמים, פירוש כי יבא בטענה להוכיח ממה שלפניו מאלהי העמים אשר סביבותיכם כי יראו העמים שסביב ישראל יחנו בשלוה ובהצלחה מרובה ויאמרו אליו להדמות למה שלפניו, או יבא בטענה להוכיח הוכחה גדולה והוא כשתהיה עבודה זרה שנתפשטה בעולם שכל העולם או רובו עובדים אותה כמו שאירע בזמנים אלו שמלכות אדום כולם עובדים וכו', והיא פינה גדולה, ולדברי רבותינו ז''ל (יומא י'.) שאמרו עתידה מלכות הרשעה שתתפשט בכל העולם, הנה עבודה זרה אחת בכל העולם מקצה הארץ ועד קצה הארץ והסתה זו עמה טענה להוכיח כי יש בה ממש ח''ו, אף על פי כן אמר לא תאבה לו וגו' פירוש נותנת התורה עצה לאדם שימלט בה ממנו, אחד לא תאבה לו, פירוש על דרך אומרו (משלי א') בני אם יפתוך חטאים אל תבא, פירוש לא תכנס עמו בטענות אלא שלילת הרצון בלא טענה, ועיין מה שפירשתי בפסוק ולא אבה (דברים כ' ל') וישלול שמוע דבריו עוד בזה, והטעם שאם יכנס עמו בטענות התמדת החושב תוליד תכונה הרע באדם: (אור החיים)

 ספורנו  הקרובים אליך. אע''פ שמצד קורבתם תדע שקרותם ואין לחוש שתטעה בם: או הרחוקים ממך מקצה הארץ. אע''פ שמצד המרחק אין לחוש שתלך שם לעבדם: לא תאבה לו. באמרו שתחקור לדעת אם כנים דבריו שע''ג פלוני כך מטיבה וכך מריעה: ולא תשמע אליו. ובזה האופן לא תשמע אליו ולא תקבל ממנו לעבוד שאם יהיה בדבר ספק אצלך אם הוא ראוי סוף שתשמע אליו כי ספק כזה לא יקרה אלא מחסרון התבוננות בגודל האל ית' וסדרו בעולם: (ספורנו)


{ט}  לֹא תֹאבֶה לוֹ וְלֹא תִשְׁמַע אֵלָיו וְלֹא תָחוֹס עֵינְךָ עָלָיו וְלֹא תַחְמֹל וְלֹא תְכַסֶּה עָלָיו:

 אונקלוס  לָא תֵיבֵי לֵהּ וְלָא תְקַבֵּל מִנֵהּ וְלָא תְחוּס עֵינָךְ עֲלוֹהִי וְלָא תְרַחַם וְלָא תְכַסֵי עֲלוֹהִי: (אונקלוס)

 יונתן  לָא תִיצְבוּן לְהוֹן וְלָא תְקַבְּלוּן מִנֵּיהּ וְלָא תֵיחוֹס עֵינֵיכוֹן עֲלוֹי וְלָא תְרַחֲמוּן וְלָא תְכַסּוּן בְּטוּמְרָא עֲלוֹי: (תרגום יונתן)

 רש"י  לא תאבה לו. לא תהא תאב לו, (מ) לא תאהבנו, לפי שנאמר ואהבת לרעך כמוך (ויקרא יט, יח.), את זה לא תאהב: ולא תשמע אליו. בהתחננו על נפשו למחול לו, לפי שנאמר עזוב תעזוב עמו (שמות כג, ה.), (נ) לזה לא תעזוב: לא תחוס עינך עליו. לפי שנאמר לא תעמוד על דם רעך (ויקרא יט, טז.), על זה לא תחוס: ולא תחמול. לא תהפך בזכותו: ולא תכסה עליו. אם אתה יודע לו חובה, אינך רשאי לשתוק: (רש"י)

 שפתי חכמים  (מ) דאי אפשר כמשמעו שלא תרצה לדבריו ושלא לקבל דברי המסית אותך דאם כן מאי לא תחוס עינך עליו וגו' כי הרוג תהרגנו וגו' הוא עומד להרוג וקא מזהיר שלא להתרצות לדבריו ולא לקבל דבריו לעבוד אלהים אחרים: (נ) ותרגם אונקלוס משבק תשבק מה דבלבך עלוהי היינו השנאה דבלבך ותמחול לו והא דפירש רש"י לעיל לעזור לו וכאן פירש שהוא לשון מחילה. יש לומר דלעיל פירש לפי פשוטו וכן פירש מהרא"י: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  לא תאבה לו. באמונת הלב: ולא תשמע אליו. במעשה: ולא תחוס עינך. להרגו: ולא תכסה. שתניחנו רק תגל' הדבר עד שישמעו העדים מפיו כי כן כתוב ואז תהרגנו: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  לא תאבה לו. לא תהא תאב לו ולא תאהבנו לפי שנאמר (ויקרא יט יח) ואהבת לרעך כמוך את זה לא תאהב לשון רש"י מספרי (ראה סז) אבל בגמרא (סנהדרין סא) אמרו הא אבה ושמע חייב וכן הדבר כי אבה לשון רצון ולא אבה ה' אלהיך לשמוע אל בלעם (להלן כג ו) לא רצה לא אבה יבמי (להלן כה ז) ממה שאמר (שם) ואם לא יחפץ והנה לא תאבה לו בלב ולא תשמע אליו שתודה לו לומר כן אעשה אלך ואעבוד עבודה זרה שאמרת והוא חייב מיתה בהודאתו וכן דעת אונקלוס לא תקבל מיניה ואלו הלאוין כמו ולא תתאוה ולא תחמוד (לעיל ה יח) שאם התאוה בלב עובר בלאו הראשון ואם הוסיף לעשות כאשר חשב עובר גם בלאו השני

"ולא תחוס עינך עליו" - לרחם עליו שלא יומת ולא תחמל על הקורבה הנזכרת שיש לו עמך כענין שנאמר (מלאכי ג יז) כאשר יחמול איש על בנו העובד אותו

"ולא תכסה עליו" - מהעיד עליו בב"ד ובספרי (ראה סח) לא תחמול לא תלמד עליו זכות ולא תכסה אם אתה יודע לו חובה אינך רשאי לשתוק והכל טעם אחד כי הכסוי מן מכסה פשעיו (משלי כח יג) וכוסה קלון (שם יב טז) השתיקה מהגיד ואמר ולא יוספו לעשות כדבר הרע הזה כי הוא דבר מצוי יעשה תמיד לולי המשפט אבל ענין הנביא הנזכר איננו בתדירות (הרמב"ן)

 בעל הטורים  ולא תחוס עינך עליו. (עם האותיות והתיבות) גימ' אין טוענין למסית: ולא תכסה. ב' ולא תכסה עליו ולא תכסה עוד על הרוגיה וזהו שדרשו במסית שאם יצא מב''ד חייב אין מחזירין אותו לזכות וזהו ולא תכסה עוד על הרוגיה פי' על מי שיוצא ליהרג: (בעל הטורים)

 אור החיים  ואומרו לא תחוס. וגו' פירוש שצריך להרחיק ממנו כל אשר תאוה נפשו אפילו דברים שאין בהם איסור כדי לענות אדם נפשו ולא יחוס ולא יחמול עליו לומר למה יענה נפשו ללא דבר וה' הרשהו לתאבון זה, והנה הגם שעינוי זה היא לנפש עיקרו היא לאותו המתלוה לה שהם כוחות המסיתים שזכרנו, והוא סוד התענית שיתענה האדם לאבד כח הרע הדבוק בו שהוא כח המסית האמור. ואומרו ולא תכסה פירוש על דרך מעשה של רב עמרם חסידא (קידושין פ''א.) שצעק נורא בי עמרם ואספו יחד גם בני אדם גם בני איש ובזה גרש ממנו מסית, והוא אומרו לא תכסה עליו הכרז עליו וגלהו לעיני הכל ובזה תהיה נמלט ממנו כי בזה אתה הורגו והוא אומרו כי הרוג תהרגנו, ואומרו ידך תהיה בו בראשונה להמיתו וגו' פירוש שלא הרשה אותך הכתוב לגלות מעשיו ולקרא כהחסיד נורא בי עמרם אלא כשלא תשיג ידך אבל כשתשיג להתעצם כנגדו ולדחותו אין לך להכלם בדרך זה אלא ידך תהיה בו בראשונה להמיתו, על דרך אומרו (תהלים ק''ט) ולבי חלל בקרבי, ואם לא תשיג ידך יד כל העם באחרונה לקרא נורא בי עמרם לבא אליו העם להורגו בכוחם שאיבוד תאותו היא הריגתו: (אור החיים)


{י}  כִּי הָרֹג תַּהַרְגֶנּוּ יָדְךָ תִּהְיֶה בּוֹ בָרִאשׁוֹנָה לַהֲמִיתוֹ וְיַד כָּל הָעָם בָּאַחֲרֹנָה:

 אונקלוס  אֲרֵי מִקְטַל תִּקְטְּלִנֵהּ יְדָךְ תְּהֵי בֵהּ בְּקַדְמֵיתָא לְמִקְטְלֵהּ וִידָא דְכָל עַמָא בְבַתְרֵיתָא: (אונקלוס)

 יונתן  אֲרוּם מִקְטַל תִּקְטְלִינֵיהּ יְדֵיכוֹן יְתוּשְׁטַן בֵּיהּ בְּשֵׁירוּיָא לְמִקְטְלֵיהּ וִידֵיהוֹן דְּכָל עַמָּא בְּסוֹפָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  כי הרג תהרגנו. (אם יצא מב"ד זכאי החזירהו לחובה) יצא מב"ד חייב, אל (ס) תחזירהו לזכות (ספרי פט.): ידך תהיה בו בראשונה. מצוה ביד הניסת להמיתו, לא מת בידו, ימות ביד אחרים, שנאמר ויד כל העם וגו': (רש"י)

 שפתי חכמים  (ס) ואף על גב דדברה תורה כלשון בני אדם כתב הרא"ם הני מילי היכא דליכא למדרש ליה אבל היכא דאיכא למדרש דרשינן. ונראה לי דקשה ליה לרש"י דהרוג תהרגנו יתירא היא דהא כתיב אחר זה ידך תהיה בו בראשונה להמיתו אלא וכו': (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ידך תהיה בו. היה נראה כי הוא משנים עדים לולא הקבלה: וסקלתו. פירוש מה תהיה מיתתו: (אבן עזרא)


{יא}  וּסְקַלְתּוֹ בָאֲבָנִים וָמֵת כִּי בִקֵּשׁ לְהַדִּיחֲךָ מֵעַל יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ הַמּוֹצִיאֲךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים:

 אונקלוס  וְתִרְגְמִנֵהּ בְּאַבְנַיָא וִימוּת אֲרֵי בָעָא לְאַטְעֲיוּתָךְ מִדַחַלְתָּא דַיְיָ אֱלָהָךְ דִי אַפְּקָךְ מֵאַרְעָא דְמִצְרַיִם מִבֵּית עַבְדוּתָא: (אונקלוס)

 יונתן  וּתְאַטְלוּן יָתֵיהּ בְּאַבְנָא וִימוּת אֲרוּם בְּעָא לְאַטְעֲיוּתְכוֹן מִדְּחַלְתָּא דַיְיָ אֱלָהָךְ דְּאַפֵּיק יַתְכוֹן פְּרִיקִין מֵאַרְעָא דְמִצְרַיִם מִבֵּית שִׁעֲבּוּד עַבְדַיָא: (תרגום יונתן)

 אור החיים  ואומרו וסקלתו באבנים ומת. על דרך אומרם ז''ל בזוהר פרק-ד (ח''ג ער''ב) בסוד שמע ישראל שיש בו ה' אבנים שבו סוקלין ס''מ בקירטא ומת. ואומרו וכל ישראל ישמעו ויראון כי כשיראו ישראל קריאתם וטעם קריאתם ישמעו ויוסיפו ליראה את ה', כאומרם ז''ל שם באותו מעשה של החסיד: (אור החיים)


{יב}  וְכָל יִשְׂרָאֵל יִשְׁמְעוּ וְיִרָאוּן וְלֹא יוֹסִפוּ לַעֲשׂוֹת כַּדָּבָר הָרָע הַזֶּה בְּקִרְבֶּךָ: (פ)

 אונקלוס  וְכָל יִשְׂרָאֵל יִשְׁמְעוּן וְיִדְחֲלוּן וְלָא יוֹסְפוּן לְמֶעְבַּד כְּפִתְגָמָא בִישָׁא הָדֵין בֵּינָךְ: [פ] (אונקלוס)

 יונתן  וְכָל יִשְרָאֵל יִשְׁמְעוּן וִידַחֲלוּן וְלָא יוֹסְפוּן לְמֶעֱבַד כְּפִתְגָמָא בִּישָׁא הָדֵין בֵּינֵיכוֹן: (תרגום יונתן)

 ספורנו  וכל ישראל ישמעו וייראו ולא יוסיפו. לא הוא ולא זולתו: (ספורנו)


{יג}  כִּי תִשְׁמַע בְּאַחַת עָרֶיךָ אֲשֶׁר יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לָשֶׁבֶת שָׁם לֵאמֹר:

 אונקלוס  אֲרֵי תִשְׁמַע בְּחַד מִקִרְוָיךְ דִי יְיָ אֱלָהָךְ יָהֵב לָךְ לְמִתַּב תַּמָן לְמֵימָר: (אונקלוס)

 יונתן  אֲרוּם תִּשְׁמְעוּן בַּחֲדָא מִן קִרְוֵיכוֹן דַּיְיָ אֱלָהָכוֹן יָהֵיב לְכוֹן לְמֵיתַב תַּמָּן לְמֵימָר: (תרגום יונתן)

 רש"י  לשבת שם. פרט לירושלים (ע) שלא נתנה לדירה (ספרי צב.): כי תשמע וגו' לאמר. אומרים כן (פ) יצאו וגו': (רש"י)

 שפתי חכמים  (ע) פירוש לאדם אחד אלא לכל ישראל מי שרוצה לדור בתוכה הרשות בידו כי ירושלים לא נתחלקה לשבטים: (פ) כלומר אין פירושו כמו לאמר בכל מקום שפירושו שיחזור ויאמר או אמור להם דברי כבושים. אבל לאמר האמור פה הוא דבוק עם יצאו אנשים שלאחריו: (שפתי חכמים)

 אור החיים  לשבת שם לאמר. אומרו לאמר, נתכוין למה שאמרו ז''ל (כתובות י':) שיש מצוה לשבת בארץ כנען, והוא אומרו לשבת שם לאמר כאלו אמר לאמר לשבת שם:

עוד יתבאר בדקדוק אומרו יצאו אנשים בני בליעל למה אמר אנשים שהיה מספיק לומר בני בליעל ואני יודע שהם אנשים, ואם לומר אנשים ולא קטנים זה אינו צריך קרא למעטם שכל שלא הגיע לכלל עונשין אין צריך למעטה. אכן נתכוין הכתוב לומר שהגם שאמרו יצאו אנשים פירוש שהם צדיקים כאומרם ז''ל (מד''ר שלח) אנשים שבמקרא צדיקים, והוא אומרו לאמר יצאו אנשים מודיעך הכתוב שתחזיק אותם בבני בליעל ותסיר מהם חזקת כשרות:

עוד ירצה שהגם שלא שמעת הדברים ברורים שיצאו המדיחים אלא אמירה שנשמע ממנה דבר זה שיצאו וגו' ודרשת וגו' פירוש יעשה דרישה וחקירה לדעת אם יש ממש בקול הנשמע, והוא אומרו ודרשת וחקרת ושאלת ומן הראוי היה לו להקדים ושאלת שהיא השאלה ואחר כך הדרישה והחקירה, אלא נתכוין לומר שידרוש בשמיעה הראשונה ששמע אם יש עדים בדבר ואח''כ ישאל פי העדים לדון על פי עדותם: (אור החיים)


{יד}  יָצְאוּ אֲנָשִׁים בְּנֵי בְלִיַּעַל מִקִּרְבֶּךָ וַיַּדִּיחוּ אֶת ישְׁבֵי עִירָם לֵאמֹר נֵלְכָה וְנַעַבְדָה אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא יְדַעְתֶּם:

 אונקלוס  נְפָקוּ גֻבְרִין בְּנֵי רִשְׁעָא מִבֵּינָךְ וְאַטְעָיוּ יָת יָתְבֵי קַרְתְּהוֹן לְמֵימָר נְהַךְ וְנִפְלַח לְטַעֲוַת עַמְמַיָא דִי לָא יְדַעְתּוּן: (אונקלוס)

 יונתן  נְפָקוּ גּוּבְרִין זְדָנִין מֵאוּלְפָנָא דַיְיָ אֱלָהָכוֹן דְּחַכִּימַיָא דְּבֵינֵיכוֹן וְאַטְעִין יַת יַתְבֵי קַרְתֵּיהוֹן לְמֵימָר נְהַךְ וְנִפְלַח לְטַעֲוַות עַמְמַיָא דְלָא חַכִּימְתּוּן: (תרגום יונתן)

 רש"י  בני בליעל. בלי עול, שפרקו עולו של מקום (ספרי צג.): אנשים. (צ) ולא נשים (סנהדרין קיא:): ישבי עירם. ולא יושבי עיר אחרת, מכאן אמרו, (שם) אין נעשית עיר הנדחת עד שידחוה אנשים, ועד שיהיו מדיחיה מתוכה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (צ) דאם לא כן אנשים למה לי הא כתיב בני בליעל ולכך הפך רש"י לפרש בליעל קודם לאנשים: (שפתי חכמים)


{טו}  וְדָרַשְׁתָּ וְחָקַרְתָּ וְשָׁאַלְתָּ הֵיטֵב וְהִנֵּה אֱמֶת נָכוֹן הַדָּבָר נֶעֶשְׂתָה הַתּוֹעֵבָה הַזֹּאת בְּקִרְבֶּךָ:

 אונקלוס  וְתִתְבַּע וְתִבְדוֹק וְתִשְׁאַל יָאוּת וְהָא קֻשְׁטָּא כֵּוַן פִּתְגָמָא אִתְעֲבִידָא תּוֹעֶבְתָּא הָדָא בֵּינָךְ: (אונקלוס)

 יונתן  וְתִתְבְּעוּן וְתִבְדְּקוּן יַת סַהֲדַיָיא וּתְשַׁיְילוּן טַבָּאוּת וְהָא קוּשְׁטָא כֵּיוַון פִּתְגָמָא אִתְעֲבִידַת תּוֹעֵבְתָּא הָדָא בֵּינֵיכוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  ודרשת וחקרת ושאלת היטב. מכאן למדו (שם מ.) שבע חקירות, מריבוי המקרא, כאן יש ג', דרישה וחקירה והיטב, ושאלת אינו מן המנין וממנו למדו בדיקות, ובמקום אחר הוא אומר ודרשו השופטים היטב (דברים יט, יח.), ועוד במקום אחר הוא אומר ודרשת היטב (שם יז, ד.), ולמדו היטב היטב לגזירה שוה, ליתן (ק) האמור של זה בזה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ק) וכאלו כלם כתובים במקום אחד ודרשת וחקרת היטב ודרשו השופטים היטב ודרשת היטב הרי שבע: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ודרשת וחקרת ושאלת. אלה המלות היטב מפורשות בדברי רז''ל: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  ודרשת וחקרת ושאלת היטב. הדרישה והחקירה מפורשין בדברי רבותינו (סנהדרין מ) והזכיר הכתוב זה בעיר הנדחת ובעובד ע"ז ולא הזכיר כן בנביא השקר ובמסית כי הנביא מפרסם עצמו באותותיו ובמופתיו ובמסית הכתוב ידבר עם המוסת "כי הרג תהרגנו" והוא היודע ועד כמו שאמר "ולא תחמול ולא תכסה עליו" אבל בעיר הנדחת ובעובד ע"ז שהם מעשים מגיעים אלינו בשמועה הזכיר בהם דרישה וחקירה ולא הוצרך להזכיר כן בשאר חייבי מיתות כי מקל וחומר יודע הדבר ואמר בעדים זוממים (להלן יט יח) ודרשו השופטים היטב בעבור שלא יודע מי משתי הכתות יאמר האמת בלתי אחר חקירה רבה ולענין הדין כלן למדין זה מזה בגזירה שוה ומכלם יצאו לנו שבע חקירות ובדיקות (הרמב"ן)

 בעל הטורים  ודרשת וחקרת היטב. לפי שנאמר כי תשמע באחת עריך בשמיעה בעלמא לכך מזהיר אותך שתדרוש ותחקור היטב: (בעל הטורים)


{טז}  הַכֵּה תַכֶּה אֶת ישְׁבֵי הָעִיר (ההוא) הַהִוא לְפִי חָרֶב הַחֲרֵם אֹתָהּ וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בָּהּ וְאֶת בְּהֶמְתָּהּ לְפִי חָרֶב:

 אונקלוס  מִמְחָא תִמְחֵי יָת יָתְבֵי קַרְתָּא הַהִיא לְפִתְגַם דְחָרֶב גַמַר יָתַהּ וְיָת כָּל דִי בַהּ וְיָת בְּעִירַהּ לְפִתְגַם דְחָרֶב: (אונקלוס)

 יונתן  מִמְחָא תִּמְחוּן יַת יַתְבֵי קַרְתָּא הַהוּא לְפִתְגַם דְּחָרֶב גַּמְרָא יָתָהּ וְיַת כָּל דְּבָהּ וְיַת בְּעִירָהּ לְפִתְגַּם דְּחָרֶב: (תרגום יונתן)

 רש"י  הכה תכה. אם אינך יכול להמיתם במיתה הכתובה בהם, המיתם באחרת (בבא מציעא לא:): (רש"י)

 הרמב"ן  החרם אתה ואת כל אשר בה. אותה הם אנשים הנדחים ואת כל אשר בה הנשים הנגררות אחר האנשים אבל הטף שהם קטנים בזכרים ובנקבות אין ממיתין אותן וכן אמרו בספרי חנן אומר לא יומתו אבות על בנים וגו' בעיר הנדחת הכתוב מדבר אבל בתוספתא של מסכת סנהדרין (פי"ד ה"א) נחלקו בה קטני בני אנשי עיר הנדחת שהודחו עמה אין נהרגין רבי אליעזר אומר נהרגין אמר לו רבי עקיבא מה אני מקיים ונתן לך רחמים ורחמך והרבך (פסוק יח) אם לרחם על הגדולים הרי כבר נאמר החרם אותה ואת כל אשר בה ואת בהמתה ומה אני מקיים ורחמך והרבך אלו קטנים שבתוכה וכו' והנה כל אלו המצות ביאור מה שנאמר בתורה (שמות כב יט) זובח לאלהים יחרם ועתה ביאר החרם מהו במדיחים ובעובדים (הרמב"ן)

 ספורנו  ואת בהמתה לפי חרב. למחות זכרם ע''צ נקמת האל ית' כמו הענין בעמלק כאמרו תמחה את זכר עמלק: (ספורנו)


{יז}  וְאֶת כָּל שְׁלָלָהּ תִּקְבֹּץ אֶל תּוֹךְ רְחֹבָהּ וְשָׂרַפְתָּ בָאֵשׁ אֶת הָעִיר וְאֶת כָּל שְׁלָלָהּ כָּלִיל לַיהֹוָה אֱלֹהֶיךָ וְהָיְתָה תֵּל עוֹלָם לֹא תִבָּנֶה עוֹד:

 אונקלוס  וְיָת כָּל עֲדָאַהּ תִּכְנוֹשׁ לְגוֹ פְתָיַהּ וְתוֹקֵד בְּנוּרָא יָת קַרְתָּא וְיָת כָּל עֲדָאַהּ גְמִיר קֳדָם יְיָ אֱלָהָךְ וּתְהֵי תֵּל חָרִיב לְעָלָם לָא תִתְבְּנֵי עוֹד: (אונקלוס)

 יונתן  וְיַת כָּל עֲדָאָה תִּכְנְשׁוּן בִּמְצַע פַּלְטִיתָא וְתוּקְדוּן בְּנוּרָא יַת קַרְתָּא וְיַת כָּל עֲדָאָה גְמִיר קֳדָם יְיָ אֱלָהָכוֹן וּתְהֵי תֵּל חָרוֹב לְעַלָם לָא תִתְבְּנֵי תוּב: (תרגום יונתן)

 רש"י  לה' אלהיך. לשמו ובשבילו: (רש"י)

 אבן עזרא  כליל. כלה. לה' אלהיך. בעבור כבוד השם תשרפנה באש: תל. מגזרת הר גבוה ותלול: (אבן עזרא)

 דעת זקנים  כליל לה' אלהיך. כדי שיודע לכל שלשם ה' ב"ה חרבתם העיר ולא ליהנות מממונם: (דעת זקנים)


{יח}  וְלֹא יִדְבַּק בְּיָדְךָ מְאוּמָה מִן הַחֵרֶם לְמַעַן יָשׁוּב יְהֹוָה מֵחֲרוֹן אַפּוֹ וְנָתַן לְךָ רַחֲמִים וְרִחַמְךָ וְהִרְבֶּךָ כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ:

 אונקלוס  וְלָא יִדְבַּק בִּידָךְ מִדַעַם מִן חֶרְמָא בְּדִיל דִיתוּב יְיָ מִתְּקוֹף רוּגְזֵהּ וִיהַב לָךְ רַחֲמִין וִירַחַם עֲלָךְ וְיַסְגִנָךְ כְּמָא דִי קַיִים לַאֲבָהָתָךְ: (אונקלוס)

 יונתן  וְלָא אִידְבֵּיק בְּיֶדְכוֹן מִדַּעַם מִן שַׁמְתָּא מִן בִּגְלַל דְּיֵיתוּב יְיָ מִתְקֵיף רוּגְזֵיהּ וְיִכְמוֹר עֲלֵיכוֹן רַחֲמִין וִירַחֵם עֲלֵיכוֹן וְיַסְגִינְכוֹן הֵיכְמָא דְקַיֵּים לְאַבְהַתְכוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  למען ישוב ה' מחרון אפו. שכל זמן שעבודת אלילים בעולם, חרון אף בעולם: (רש"י)

 אבן עזרא  למען ישוב ה' מחרון אפו. ולא ישחיתך בעון העיר: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  ורחמך והרבך. שלא תדאג לומר החרבתי עיר ויושביה לכך מבשרך לומר שלא תדאג ויפרך וירבך: (בעל הטורים)

 אור החיים  ונתן לך רחמים ורחמך. כוונת מאמר זה כאן לפי שצוה על עיר הנדחת שיהרגו כל העיר לפי חרב ואפילו בהמתם מעשה הזה יוליד טבע האכזריות בלב האדם, כמו שספרו לנו הישמעאלים כת הרוצחים במאמר המלך כי יש להם חשק גדול בשעה שהורגים אדם ונכרתה מהם שורש הרחמים והיו לאכזר, והבחינה עצמה תהיה נשרשת ברוצחי עיר הנדחת לזה אמר להם הבטחה שיתן להם ה' רחמים הגם שהטבע יוליד בהם האכזריות מקור הרחמים ישפיע בהם כח הרחמים מחדש לבטל כח האכזריות שנולד בהם מכח המעשה. ואומרו ורחמך העיר בזה שכל זמן שהאדם הוא בגדר טבע אכזרי כמו כן יתנהג ה' עמו שאין ה' מרחם אלא לרחמן:

ואומרו והרבך נתכוון לנחם העם בראותם כי נפרצו פרץ באובדן אנשי עיר אחת יחד, לזה הבטיחם כי לא ירע לבבם כי הוא ירבה וימלא החסרון בתוספת מרובה. ואומרו כי תשמע נתן טעם להבטחתו כי בשלמא אם היתה הרציחה של אנשי עיר הנדחת לנקמה אנושית יש מקום להנמשך מהדבר מה שאין כן עתה שאין המעשה אלא מטעם קבלת מצות המלך, והוא אומרו כי תשמע בקול ה' לשמור את כל מצותיו כי כשעושים משפט בעיר הנדחת כאלו קיימו כל מצות ה' כאומרם ז''ל (סנהדרין קי''א:): (אור החיים)

 ספורנו  ול. א ידבק בידך מאימה מן החרם. פן יהיה למוקש כמו הענין בנויי ע''ג שנאמר בהם לא תחמוד כסף וזהב עליהם ולקחת לך פן תוקש בו כמו שהתבאר במקומו: (ספורנו)

 דעת זקנים  ונתן לך רחמים. בשכר שלא רחמת על מכעיסיו הוא ירחם עליך: (דעת זקנים)


{יט}  כִּי תִשְׁמַע בְּקוֹל יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹר אֶת כָּל מִצְוֹתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לַעֲשׂוֹת הַיָּשָׁר בְּעֵינֵי יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ: (פ)

 אונקלוס  אֲרֵי תְקַבֵּל לְמֵימְרָא דַיְיָ אֱלָהָךְ לְמִטַר יָת כָּל פִּקוּדוֹהִי דִי אֲנָא מְפַקְדָךְ יוֹמָא דֵין לְמֶעְבַּד דְכָשָׁר קֳדָם יְיָ אֱלָהָךְ: [פ] (אונקלוס)

 יונתן  אֲרוּם תְּקַבְּלוּן לְמֵימְרָא דַיְיָ אֱלָהָכוֹן לְמִנְטוֹר יַת כָּל פִּיקוּדוֹי דַאֲנָא מְפַקֵּיד לְכוֹן יוֹמָא דֵין לְמֶעֱבַד דְּכָשַׁר קֳדָם יְיָ אֱלָהָכוֹן: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  וטעם כי תשמע. כן תעשה אם בקשת לעשות הישר בעיניו. ונסמכה פרשת בנים אתם לה'. בעבור המסיתים אח או בן או אב או אנשי עיר הנדחת ואסור להתאבל עליהם אף כי להתגודד כי הנה אסור הוא על כל מת: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  לעשות הישר בעיני ה'. וסמיך ליה בנים אתם דבזמן שעושין רצונו של מקום קרויין בנים: ונתן לך רחמים ורחמך. וסמיך ליה בנים אתם לומר לך שכל מי שיש בו רחמים ומרחם על הבריות הקב''ה מרחם עליו כאב על הבן. סמך מת לעיר הנדחת לומר לך שעכו''ם חשובה כמת וגם שהיו מתגודדים לפני עכו''ם כמו על מת: (בעל הטורים)

דברים פרק-יד

{א}   רביעי  בָּנִים אַתֶּם לַיהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם לֹא תִתְגֹּדְדוּ וְלֹא תָשִׂימוּ קָרְחָה בֵּין עֵינֵיכֶם לָמֵת:

 אונקלוס  בְּנִין אַתּוּן קֳדָם יְיָ אֱלָהֲכוֹן לָא תִתְחַמְמוּן וְלָא תְשַׁווּן מְרָט בֵּין עֵינֵיכוֹן עַל מִית: (אונקלוס)

 יונתן  הֵי כִבְנִין חֲבִיבִין אַתּוּן קֳדָם יְיָ אֱלָהָכוֹן לָא תְגוּדוּן בִּישְרֵיכוֹן וְלָא תְשׁוּרַן כְּלִיל דִּיסְעַר עַל בֵּית אַפֵּיכוֹן עַל נְפַשׁ דְּמִית: (תרגום יונתן)

 רש"י  לא תתגדדו. לא תתנו גדידה (ר) ושרט בבשרכם על מת, כדרך שהאמוריים עושין, לפי שאתם בניו של מקום, ואתם ראויין להיות נאים, ולא גדודים ומקורחים: בין עיניכם. אצל הפדחת, ובמקום אחר הוא אומר, ולא יקרחו קרחה בראשם (ויקרא כא, ה.), לעשות כל הראש כבין העינים: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ר) פירוש משום דאזהרה לא תפול אלא על הפועל שבידו לפעול הדבר ולא על הפעול כלומר שנעשה בו המעשה ומפני שמלת לא תתגודדו מורה על הרוב על הפעול משום הכי פירש לא תתנו גדידה בבשרכם. ונקט גדידה ושרט להודיע שגדידה מענין שרט והם שמות נרדפים. וכבר פירשתי בפרשת אמור עיין שם כי שם הכל מפורש: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  תתגודדו. כטעם ושרט לנפש מגזרה על כל ידים גדודות: ולא תשימו קרחה. כמשפט הגוים עד היום הזה: וטעם בנים. אחר שתדעו שאתם בנים לשם והוא אוהב אתכם יותר מהאב לבן אל תתגודדו על כל מה שיעשה כי כל אשר יעשה לטוב הוא ואם לא תבינוהו כאשר לא יבינו הבנים הקטנים מעשה אביהם רק יסמכו עליו כן תעשו גם אתם כי עם קדוש אתה ואינך כשאר כל הגוים על כן לא תעשה כמעשיהם. וטעם הסמך פרשת לא תאכל כל תועבה כי אתה עם קדוש בלב ובפה ותהיו מובדלים מן העמים וכל רואיכם יכירו אתכם כי לא תקרחו על מת ולא תאכלו כל חי ואם אתה עם קדוש אין ראוי שתאכל טמא ותטמא הנפש: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  בנים אתם לה' אלהיכם. גם זו מצוה מבוארת שאמר בתורה (ויקרא כא ה) בכהנים לא יקרחו קרחה בראשם ובבשרם לא ישרטו שרטת ועתה יבאר כי לא בעבור מעלת הכהנים בלבד שהזכיר שם שהם קדושים לאלהיהם צוה בהם זה אבל כל העדה כלם קדושים וכלכם בנים לה' אלהיכם כמו הכהנים אם כן השמרו גם אתם במצוה הזאת כמותם ועל דעת רבותינו בשניהם אינה אלא על המת ויתכן שהיתה המצוה הראשונה בכהנים לאמר שאם היה הכהן מקורח ומגודד איננו ראוי לעבודה כמו שאמר (שם פסוק ו) ולא יחללו שם אלהיהם והנה עבודתם מחוללת וכאן ביאר כי המצוה גם לישראל והוצרכו לשתיהם ורש"י כתב לפי שאתם בניו של מקום אתם ראויים להיות נאים ולא גדודים ומקורחים ואיננו נכון שאם כן תהיה המצוה גם שלא על המת ור"א אמר אחר שתדעו שאתם בנים לה' והוא אוהב אתכם יותר מן האב לבנו לא תתגודדו על כל מה שיעשה כי כל מה שיעשה לטוב הוא ואם לא תבינוהו כאשר לא יבינו הבנים הקטנים מעשה אביהם רק יסמכו עליו כי עם קדוש אתה ואינך כשאר כל הגוים על כן לא תעשה כמעשיהם ולפי דעתי כי טעם "עם קדוש" הבטחה בקיום הנפשות לפניו יתברך יאמר אחרי שאתה עם קדוש וסגלת ה' ולא ישא אלהים נפש וחשב מחשבות לבלתי ידח ממנו נדח אין ראוי לכם להתגודד ולהקרח על נפש ואפילו ימות בנוער ולא יאסור הכתוב הבכי כי הטבע יתעורר לבכות בפירוד האוהבים ונדודם אף בחיים ומכאן סמך לרבותינו (מו"ק כז) באסרם להתאבל על נפש יותר מדאי (הרמב"ן)

 בעל הטורים  בנים אתם. בפסוק הזה יש שנים עשר תיבות כנגד י''ב שבטים שנקראו בנים לה': (בעל הטורים)

 אור החיים   בנים אתם וגו'. צריך לדעת מה טעם סמך מאמר בנים אתם למאמר תתגודדו, נראה שנתכוון לומר שבמיתת איש אין אבדה למת אלא הרי הוא דומה לאדם ששלח בנו לסחורה לעיר אחרת ולימים שלח האב אחר בנו ואין העדר הבן אלא מן המקום שהלך משם אבל על כל פנים ישנו ואדרבה בטוב לו שחזר הבן אצל אביו שהוא מקור החיים ועל זה אין לנו להתגודד ולשים קרחה מה שאין כן העכו''ם שלא נקראו בנים לה', והוא אומרו אתם לשלול העכו''ם שעליהם ידוו הדווים ביום מיתתם שהם מתים מיתה שאינם עוד בנמצא בין החיים: (אור החיים)

 ספורנו  בנים אתם לה' אלהיכם לא תתגודדו. שאין ראוי להראות תכלית הדאגה והצער על הקרוב המת כשנשאר קרוב נכבד ממנו במעלה ובתקות טוב לפיכך אתם בנים לה' שהוא אביכם קיים לעד אין ראוי שתדאגו ותתאבלו בתכלית על שום מת: ולא תשימו קרחה בין עיניכם למת כי עם קדוש אתה. וגם כן אין להצטער מאד בשביל נזק המגיע למת במיתתו כי עם קדוש אתה מזומן לחיי העולם הבא אשר קורת רוח בהם יפה מכל חיי העולם הזה: (ספורנו)

 כלי יקר  לא תתגודדו וגו', לפי שהאומות מצטערים כדין על דבר אבד אשר הולך ולא ישוב, אבל אתה לא כן כי בך בחר ה' להיות לו לעם סגולה וכל סגולת מלכים היינו דבר שמכניסין לאוצר, כך הקדוש ברוך הוא מכניס לאוצר נפשות הצדיקים הטהורות ואינו דבר האבד ולמה יצטער על דבר שיש לו מציאות וזורח הוא שם, ורק הערב שמשו בעולם הזה אבל אוכל הוא תרומותיו בעולם הנצחי. ורז"ל (שבת קה:) אמרו המוריד דמעות על אדם כשר הקדוש ברוך הוא סופרן ומניחן בבית גנזיו שנאמר (תהלים נו.ט) נודי ספרת אתה שימה דמעתי בנאדך הלא בספרתך. והטעם לפי שגם הנפשות הם סגולה ואוצר על כן שם יהיו גם הדמעות בבית גנזיו, ומ"ש הלא בספרתך לשון בלתי מובן, אומר אני שכך פירושו, כי מה שהקב"ה מוציאן ומכניסן במספר ככוכבים, זה מורה על חשיבתן כי כל דבר חשוב יש לו מספר על כן נתן טעם על ספירת נודו ושימת הדמעות בנאד ואמר הלא בספרתך, ר"ל הלא גם המה בעצמם הם בספרתך שאתה מוציאן ומכניסן במספר, וכמוהם יהיו גם הדמעות גנוזים ונספרים, ואחר שאינו קרח מכאן ומכאן ע"כ אין נכון לשום קרחה בין עיניכם למת. כי הקרחה שבין העינים מורה כאלו היו דמעותיו קרחים ואבודים ואינו כן אלא גם הדמעות נתונים בנאד כאמור.

ויש עוד לפרש המוריד דמעות על אדם כשר וכו'. מסתמא המצטער על העדר כשרון המעשה הרי הוא ירא אלהים, וכתיב (ישעיה לג.ו) יראת ה' היא אוצרו. היינו אוצרו של הקב"ה כי אין עושין אוצר כי אם מדבר שאינו בנמצא כי הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים (ברכות לג:) על כן הקב"ה מניח גם הדמעות בבית גנזיו, ומ"ש לעם סגולה קאי גם על בין עיניכם המורה על מקום הדמעות. (כלי יקר)

 דעת זקנים  בנים אתם לה' אלהיכם. ולכן אם מת אביכם הבשר ודם לא תתגודדו שהרי אינכם יתומים בכך כי יש לכם אב שהוא חי וקיים יתברך וית' שמו אבל העכו"ם כשמת אביו יש לו להתגודד שאין לו עוד אב כי אם עצו ואבנו שאין בם מועיל כדכתיב אומרים לעץ אבי אתה ולאבן את ילדתנו: (דעת זקנים)


{ב}  כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה לַיהֹוָה אֱלֹהֶיךָ וּבְךָ בָּחַר יְהֹוָה לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה מִכֹּל הָעַמִּים אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה: (ס)

 אונקלוס  אֲרֵי עַם קַדִישׁ אַתְּ קֳדָם יְיָ אֱלָהָךְ וּבָךְ אִתִּרְעֵי יְיָ לְמֶהֱוֵי לֵהּ לְעַם חַבִּיב מִכָּל עַמְמַיָא דִי עַל אַפֵּי אַרְעָא: [ס] (אונקלוס)

 יונתן  אֲרוּם עַם קַדִּישׁ אַתּוּן קֳדָם יְיָ אֱלָהָכוֹן וּבְכוֹן אִיתְרְעֵי יְיָ אֱלָהָכוֹן לְמֶהֱוֵי לֵיהּ לְעָם חָבִיב מִכָּל עַמְמַיָא דְּעַל אַפֵּי אַרְעָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  כי עם קדוש אתה. קדושת עצמך מאבותיך, (ש) ועוד ובך בחר ה': (רש"י)

 שפתי חכמים  (ש) פירוש קדושתך אינה משלך אלא מאבותך דאם לא כן למה הוצרך לומר אחריו ובך בחר ה' שפיר' ועוד שבחר בך הרי כאן שתים והלא מקדושת עצמם מחוייב שיבחר בם ה': (שפתי חכמים)

 בעל הטורים  מכל העמים אשר על פני האדמה. וסמיך ליה לא תאכל כל תועבה לומר לך שלא יתערבו עם העכו''ם אותם שנמשלו לבהמות. בבהמות התיר ג' וז' בחיות כנגד עשרת הדברות: (בעל הטורים)

 ספורנו  סגולה מכל העמים. ולכן הוא אוסר זה לכם ולא אסר אותן לבני נח: (ספורנו)


{ג}  לֹא תֹאכַל כָּל תּוֹעֵבָה:

 אונקלוס  לָא תֵיכוּל כָּל דִמְרָחָק: (אונקלוס)

 יונתן  לָא תֵיכְלוּן כָּל מִדַּעַם דִּרְחֵיקִית מִנְכוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  כל תועבה. כל שתעבתי לך, (ת) כגון צרם אוזן בכור כדי לשוחטו במדינה, הרי דבר שתעבתי לך כל מום לא יהיה בו, ובא ולמד כאן שלא ישחט ויאכל על אותו המום, בשל בשר בחלב הרי דבר שתעבתי לך, הזהיר כאן על אכילתו (חולין קיד:): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ת) ואם תאמר היאך אנו אוכלים תרנגולים ובהמות מסורסים דהא תעבתי לך שאסור לסרסן ויש לומר מדאיצטריך קרא גבי סירוס למיסר לגבוה לא תקרב הא להדיוט שרי: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  כל תועבה. כל דבר שהוא נתעב לנפש הטהורה כמו שרץ הארץ: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  לא תאכל כל תועבה. הנה רצה להוסיף ביאור במאכלים האסורים ולכך אמר "לא תאכל כל תועבה" להגיד כי כל הנאסרים נתעבים לנפש הטהורה וענין כל תיעוב שנאה ומיאוס כענין כי נתעב דבר המלך (דהי"א כא ו) כל אכל תתעב נפשם (תהלים קז יח) כי המאכלים האסורים גסים יולידו עובי ואטימות בנפש כאשר הזכרתי במקומו (שמות כב ל) ועל כן אמר עוד (פסוק כ) כל עוף טהור תאכלו להגיד כי אלה אשר אסר נתעבים והשאר טהורים וראויים לנפש טהורה ובספרי אמרו רבי שמעון אומר כל עוף טהור תאכלו אלו חגבים טהורים וכל שרץ העוף (פסוק יט) אלו חגבים טמאים ויפה אמר והנה טעם הכתוב כי הזכיר לאסור כל שרץ העוף והם ההולכים על ארבע וחזר ואמר כל עוף טהור תאכלו להתיר מהם אשר לו כרעים ממעל לרגליו הארבה והסלעם והחרגול והחגב ולא הוצרך לפרש זה שכבר הוזכר (ויקרא יא כא כב) אבל הזכיר בכלל דרך קצרה כל עוף טהור תאכלו כלומר אלו הנזכרים מאכלים נתעבים ושאר העופות למיניהם למרביתם תאכלו מהם כל טהור שלא אסרתיו והנה כלל כל הנאסרים לנו שהם כלם תועבה ולא הוצרך לפרוט אחרי כן השרצים וכל הרמש כי דבר ידוע הוא שתתעב אותם נפש כל נקי דעת אבל הזכיר סימני הבהמה והחיה והדגים והעופות והנבלה להודיעך שגם הם מתועבים לנפש ולא הזכיר הטרפה שאיננה תועבה אבל נאסרה מפני הארס או החולי הממית שלא יזיק באוכליו ולרבותינו עוד מדרשים (חולין סג) למה נשנו בבהמה מפני השסועה ובעופות מפני הראה ועוד מדרש (ספרי צח קידושין נז) בכל צפור טהורה תאכלו להתיר משולחת של מצורע וזה אשר לא תאכלו מהם לאסור את השחוטה קבלו כן לרמוז ב"כל צפור טהורה" שהצפור שלא קבלה טומאה מותרת וטומאת המצורע לא תדבק בחיה שאין בעלי חיים בבהמה ובעוף מקבלים טומאה בנוגעם במת או בשרץ אבל השחוטה שראויה לקבל טומאה ידבק בה רוח הטומאה הפורחת מן המצורע ואיננה טהורה והיא בכלל תועבה כי אכילתה נתעבת (הרמב"ן)

 ספורנו  לא תאכל כל תועבה. הנה קודם מתן תורה נודע הבדל בין טמא לטהור במבואר בענין נח. מ''מ כשהתיר האל ית' לנח ולבניו אכילת ב''ח לא הבדיל בין טמא לטהור. אמנם אתה בהיותך קדוש אין ראוי לך להיות נזון מן האיסור: (ספורנו)


{ד}  זֹאת הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר תֹּאכֵלוּ שׁוֹר שֵׂה כְשָׂבִים וְשֵׂה עִזִּים:

 אונקלוס  דֵין בְּעִירָא דְתֵיכְלוּן תּוֹרִין אִמְרִין דִרְחֵלִין וְגָדְיָן דְעִזִין: (אונקלוס)

 יונתן  דָּא הִיא בְּעִירָא דְתֵיכְלוּן תּוֹרִין וְאִימְרֵי בְּנֵי רְחֵילִין וְלָא בְּנֵי מְסָאֲבִין וְגַדְיֵי בְּנֵי עִיזִין וְלָא עֵירוּבֵי טַמְיָין: (תרגום יונתן)

 רש"י  זאת הבהמה וגו': (רש"י)

 אבן עזרא  שור שה כשבים. חסר וי''ו שה מן כבש או עז: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  עזים. וסמיך ליה איל רמז להא דאיתא בחולין עיזא דכרכוז מין חיה הוא: (בעל הטורים)


{ה}  אַיָּל וּצְבִי וְיַחְמוּר וְאַקּוֹ וְדִישֹׁן וּתְאוֹ וָזָמֶר:

 אונקלוס  אַיָלָא וְטַבְיָא וְיַחְמוּרָא וְיַעְלָא וְרֵימָא וְתוֹרְבָּלָא וְדִיצָא: (אונקלוס)

 יונתן  אַיְלִין וְטַבְיַן וְיַחֲמוּרִין יַעֲלִין וְרִימְנִין וְתוֹרֵי בַּר וְדִיצִין: (תרגום יונתן)

 רש"י  איל וצבי ויחמור. למדנו שהחיה בכלל בהמה, ולמדנו שהבהמה וחיה טמאה מרובה מן הטהורה, שבכל מקום פורט את המועט (שם סג:): ואקו. מתורגם יעלא, יעלי סלע (איוב לט, א.), הוא אשטנבו"ק (שטיינבאק): ותאו. תורבל"א, תור היער, באל"א יער בלשון ארמי: (רש"י)

 אבן עזרא  איל וצבי. ידועים והחמשה האחרים צריכים לקבלה: (אבן עזרא)


{ו}  וְכָל בְּהֵמָה מַפְרֶסֶת פַּרְסָה וְשֹׁסַעַת שֶׁסַע שְׁתֵּי פְרָסוֹת מַעֲלַת גֵּרָה בַּבְּהֵמָה אֹתָהּ תֹּאכֵלוּ:

 אונקלוס  וְכָל בְּעִירָא דִסְדִיקָא פַרְסָתָא וּמַטִלְפָא טִלְפִין תַּרְתֵּין פַּרְסָתָא מַסְקָא פִשְׁרָא בִּבְעִירָא יָתַהּ תֵּיכְלוּן: (אונקלוס)

 יונתן  וְכָל בְּעִירָא דִסְדִיקָא טַלְפַיָיא וְלָהּ קַרְנִין וּסְדִיק סִדְקָא מַסְקָא פִּישְׁרָא בִּבְעִירָא יָתָהּ תֵּיכְלוּן: (תרגום יונתן)

 רש"י  מפרסת. סדוקה כתרגומו: פרסה. (א) פלאנט"ה (פוססזאהלע): ושסעת. חלוקה בשתי צפרנים, שיש סדוקה ואינה חלוקה בצפרנים, והיא טמאה: בבהמה. משמע מה שנמצא בבהמה אכול, (ב) מכאן אמרו (חולין סט.) שהשליל ניתר בשחיטת אמו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (א) לא שמפרסת מגזרת פרסה שאלו היה מפרסת מגזירת פרסה היה הגמל הכתוב בו ופרסה איננו מפריס שאין לו פרסה שידרוך על הארץ וזה אינו לכך פירש מפרסת לשון סדק כלומר שהפרסה סדוקה: (ב) פירוש מדכתיב ברישא דקרא וכל בהמה מפרסת פרסה וגו' מה תלמוד לומר בבהמה אותה תאכלו שדי בהמה דרישא דקרא אבהמה דסיפא דקרא ודרוש הכי בהמה הנמצאת בבהמה תאכלו והם דנקט רש"י לשון שליל דבא לאפוקי וכו': (שפתי חכמים)


{ז}  אַךְ אֶת זֶה לֹא תֹאכְלוּ מִמַּעֲלֵי הַגֵּרָה וּמִמַּפְרִיסֵי הַפַּרְסָה הַשְּׁסוּעָה אֶת הַגָּמָל וְאֶת הָאַרְנֶבֶת וְאֶת הַשָּׁפָן כִּי מַעֲלֵה גֵרָה הֵמָּה וּפַרְסָה לֹא הִפְרִיסוּ טְמֵאִים הֵם לָכֶם:

 אונקלוס  בְּרַם יָת דֵין לָא תֵיכְלוּן מִמַסְקֵי פִשְׁרָא וּמִמַסְדִיקֵי פַרְסָתָא מַטִלְפֵי טִלְפַיָא יָת גַמְלָא וְיָת אַרְנְבָא וְיָת טַּפְזָא אֲרֵי מַסְקֵי פִּשְׁרָא אִנוּן וּפַרְסָתְהוֹן לָא סְדִיקָא מְסָאֲבִין אִנוּן לְכוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  בְּרַם יַת דֵּין לָא תֵיכְלוּן מִמַּסְקֵי פִּישְׁרָא וּמִסְדִיקֵי פַּרְסָתָא שְׁלִילָא דְּלֵיהּ תְּרֵין רֵישִׁין וְתַרְתֵּין שַׁדְרָאִין הוֹאִיל וְלֵית בְּזַיְנֵיהּ חָזֵי לְמִתְקַיְימָא יַת גְּמָלָא וְיַת אַרְנְבָא וְיַת טַפְּזָא אֲרוּם מַסְקֵי פִּישְׁרָא הִינוּן וּפַרְסַתְהוֹן לָא סְדִיקָן מְסָאֲבִין הִינוּן לְכוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  השסועה. בריה היא שיש לה שני גבין ושני שדראות (נדה כד.), אמרו רבותינו, למה נשנו בבהמות מפני השסועה, ובעופות מפני הראה, שלא נאמרו בת"כ: (רש"י)

 בעל הטורים  טמאים הם לכם. וסמיך ליה ואת החזיר לומר לך שאסור לגדל חזירים. וסמך מבשרם לא תאכלו לאת זה תאכלו מכל אשר במים כלומר אע''פ שאסרתי לאכול מבשרם אשר מהם במים תאכלו דחמרא דימא שרי. ד''א לא תאכלו את זה תאכלו לומר שקרבי דגים אין לוקחין אלא מן המומחה דקרי ביה לא תאכלו אא''כ יאמר זה הוא שלקחתי מפלוני ציד וכשר הוא: (בעל הטורים)


{ח}  וְאֶת הַחֲזִיר כִּי מַפְרִיס פַּרְסָה הוּא וְלֹא גֵרָה טָמֵא הוּא לָכֶם מִבְּשָׂרָם לֹא תֹאכֵלוּ וּבְנִבְלָתָם לֹא תִגָּעוּ: (ס)

 אונקלוס  וְיָת חֲזִירָא אֲרֵי מַסְדִיק פַּרְסָתָא הוּא וְלָא פָשַׁר מְסָאָב הוּא לְכוֹן מִבִּסְרְהוֹן לָא תֵיכְלוּן וּבִנְבֵלְתְּהוֹן לָא תִקְרְבוּן: [ס] (אונקלוס)

 יונתן  וְיַת חֲזִירָא אֲרוּם סְדִיק פַּרְסָתָא הוּא וְלֵית כַּנְפֵיק בֵּיהּ דְּסָדִיק וְלָא פָּשַׁר מְסָאַב הוּא לְכוֹן מִבִּסְרֵיהוֹן לָא תֵיכְלוּן וּבִנְבֵילְתְּהוֹן לָא תְקַרְבוּן: (תרגום יונתן)

 רש"י  ובנבלתם לא תגעו. רבותינו פירשו (תו"כ שמיני פרק ד, ח-ט.) ברגל, שאדם חייב לטהר את עצמו ברגל, יכול יהיו מוזהרים בכל השנה, תלמוד לומר אמור אל הכהנים וגו' (ויקרא כא, א.), ומה טומאת המת חמורה כהנים מוזהרים ואין ישראל מוזהרים, טומאת נבלה קלה לא כל שכן: (רש"י)

 אבן עזרא  ולא גרה. תחסר מלת יגר דרך קצרה או מלת לו: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  ובנבלתם לא תגעו. וסמיך ליה את זה תאכלו לומר שיש נבילה שתאכל ממנה כגון נבילה מוסרחת שאינה ראויה לגר: לא תגעו. בגי' חייב לטהר ברגל: (בעל הטורים)

 דעת זקנים  ובנבלתם לא תגעו. אם מתו מיתת עצמן לא תגעו בהן כדי לאכלן כמו בכל קדש לא תגע אמרינן במס' מכות שהוא אזהרה לאוכל ואפקיה רחמנא בלשון נגיעה ליתן שיעור לנוגע כאוכל והכא נמי אפקיה לאכילה בלשון נגיעה וכפל המלה לא תאכלו ולא תגעו חדא מילתא היא דאי נוגע ממש קאמר אכילה למה כתיבא אם על הנגיעה הזהיר על האכילה לא כל שכן. ומיהו רבותינו אמרו דבנגיעה ממש קאמר ואזהרה לישראל ברגל כדאמר מר חייב אדם לטהר עצמו ברגל: (דעת זקנים)


{ט}  אֶת זֶה תֹּאכְלוּ מִכֹּל אֲשֶׁר בַּמָּיִם כֹּל אֲשֶׁר לוֹ סְנַפִּיר וְקַשְׂקֶשֶׂת תֹּאכֵלוּ:

 אונקלוס  יָת דֵין תֵּיכְלוּן מִכֹּל דִי בְמַיָא כֹּל דִי לֵהּ צִיצִין וְקַלְפִין תֵּיכְלוּן: (אונקלוס)

 יונתן  לְחוֹד יַת דֵּין תֵּיכְלוּן מִן כָּל דִּבְמַיָא כָּל דִּילֵיהּ צִיצִין לְמִפְרַח וְחַרְסְפִיתִין עַל מוּשְׁכֵיהּ וְאִין נַתְרוֹן וְאִשְׁתְּיֵיר חַד תְּחוֹת לִיסָתֵיהּ וְחַד תְּחוֹת צִיצִיתֵיהּ וְחַד תְּחוֹת גּוֹנְבֵיהּ יָתֵיהּ תֵּיכְלוּן: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  סנפיר וקשקשת. פירשתיו: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  תאכלו. וסמיך ליה וכל אשר אין לו להתיר דג טהור שנמצא בתוך דג טמא: (בעל הטורים)

 דעת זקנים  כל אשר לו סנפיר וקשקשת. תימא לי דגים למה נשנו דבשלמא בהמה מפרש בחולין דנשנית מפני השסועה ובעופות מפני הראה דגים למה נשנו יותר מחגבים וצ"ע. ועוד תימה לי קרא שלישי לדגים דכתיב בפרשת שמיני כל אשר אין לו סנפיר וקשקשת שקץ הוא למה לי וצ"ע. בתוספות דחולין: (דעת זקנים)


{י}  וְכֹל אֲשֶׁר אֵין לוֹ סְנַפִּיר וְקַשְׂקֶשֶׂת לֹא תֹאכֵלוּ טָמֵא הוּא לָכֶם: (ס)

 אונקלוס  וְכֹל דִי לֵית לֵהּ צִיצִין וְקַלְפִין לָא תֵיכְלוּן מְסָאָב הוּא לְכוֹן: [ס] (אונקלוס)

 יונתן  וְכָל דְּלֵית לֵיהּ צִיצִין וְחַרְסְפִיתִין לָא תֵיכְלוּן מְסָאָב הוּא לְכוֹן: (תרגום יונתן)

 בעל הטורים  טמא הוא לכם. וסמיך ליה כל צפור. לרבות צפור משולחת של מצורע (ועי' תוס' קידושין דף נז:): (בעל הטורים)


{יא}  כָּל צִפּוֹר טְהֹרָה תֹּאכֵלוּ:

 אונקלוס  כָּל צִפַּר דַכְיָא תֵּיכְלוּן: (אונקלוס)

 יונתן  כָּל צִפַּר דְּכֵי דְאִית בֵּיהּ זְפַק וְקוּרְקְבָנֵיהּ קָלִיף וְאִית לֵיהּ צִבְעָא יְתֵירָא וְלָא דָרִיס תֵּיכְלוּן: (תרגום יונתן)

 רש"י  כל צפור טהורה תאכלו. להתיר משולחת (ג) שבמצורע (קידושין נז.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ג) פירוש כל ריבוי הוא לרבות המשולחת וזה אשר לא תאכלו לאסור השחוטה נראה דדריש כן דוזה אשר לא תאכלו יתור הוא דהא כתיב בסופו וכל שרץ העוף טמא הוא לכם לא יאכלו אלא לאסור השחוטה דמצורע ובגמרא פריך ואיפוך אנא דמשולחת לאיסור והשחוטה להיתר ומשני לא אמרה תורה שלח לתקלה שתהא למכשול עון כשיקחנה ויאכלנה. והקשה הרא"ם ואם תאמר אי הכי למה לי רבויא דכל צפור לרבות המשולחת ויש לומר אסמכתא בעלמא הוא וכן כתב רש"י שם בהדיא קידושין (דף נו): (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  כל צפור טהורה תאכלו. הנה צפור שם כלל ותור וגוזל על השני מינין שהם תחת צפור וכן דיה ואיה תחת דאה כי עתה הוסיף לבאר: (אבן עזרא)


{יב}  וְזֶה אֲשֶׁר לֹא תֹאכְלוּ מֵהֶם הַנֶּשֶׁר וְהַפֶּרֶס וְהָעָזְנִיָּה:

 אונקלוס  וְדֵין דִי לָא תֵיכְלוּן מִנְהוֹן נִשְׁרָא וְעָר וְעַזְיָא: (אונקלוס)

 יונתן  וְדֵין דְּלָא תֵיכְלוּן מִנְהוֹן נִישְׁרָא וְעוּזָא וּבַר גּוֹזָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  וזה אשר לא תאכלו מהם. לאסור את השחוטה: (רש"י)

 בעל הטורים  הנשר. התחיל בנשר מפני שהוא מלך בעופות שנא' אם על פיך יגביה נשר אם על פיך ס''ת מלך: (בעל הטורים)

 דעת זקנים  הנשר. אינו אותו שקורין אייגיל"א בלע"ז אנש"ר בערבי שהרי לאגיל"א יש לו אצבע יתירה ונשר מפרש באלו טרפות שאין לו שום סימן טהרה: (דעת זקנים)


{יג}  וְהָרָאָה וְאֶת הָאַיָּה וְהַדַּיָּה לְמִינָהּ:

 אונקלוס  וּבַת כַּנְפָא וְטָרָפִיתָא וְדַיְתָא לִזְנַהּ: (אונקלוס)

 יונתן  וְדַיְיתָא חִיוָורָא וְאוּכְמָתָא דְהִיא אִיבוּ וְדַיְיתָא לִזְנָהּ: (תרגום יונתן)

 רש"י  והראה ואת האיה וגו'. היא ראה, היא איה, היא דיה, (ד) ולמה נקרא שמה ראה, שרואה ביותר, ולמה הזהירך בכל שמותיה, שלא ליתן פתחון פה לבעל דין לחלוק, שלא יהא האוסרה קורא אותה ראה, והבא להתיר אומר, זו דיה שמה או איה שמה, וזו לא אסר הכתוב. ובעופות פרט לך הטמאים, (ה) ללמד שהעופות טהורים מרובים על הטמאים, לפיכך פרט (ו) את המועט (חולין סג:): התנשמת. קלב"א שורי"ץ (פעלדערמויז): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ד) והוכחת רש"י הוא מכדי משנה תורה לאסופי הוא דאתא אמה שכתב למעלה בתורת כהנים ואם כן למה לא כתיב הכא ואת הדאה ואת הראה ולהורות דלהוסיף בא כמו שאמרו למה נשנית בבהמה משום השסועה שלא נאמרה בויקרא אם כן מא שנא התם דכתיב דאה ומא שנא הכא דכתיב ראה ולא דאה אלא שמע מינה ראה ודאה אחת היא ומשום הכי לא כתב הכא דאה דאם כן הוה אמינא דאה וראה תרתי נינהו ולאוסופי קא אתי משום הכי לא נקט קרא כאן אלא ראה ולהורות שדאה וראה אחת היא ותו ק"ל אי הכי הל"ל ואת הראה למינה כדי לכלול גם הדאה שבויקרא ועל זה פירש היא ראה היא איה היא דיה שהכל אחד הוא לכן כתב למינה לבסוף כדי לכלול אותם בכלל אחד ללמד שהכל אחד הוא. ותו ק"ל אם כן שהכל אחד הוא למה נקט קרא והראה ואת האיה והדיה למינה ואת דמפסיק בין הראה והאיה למה לי ותירץ למה נקרא שמה ראה וכו' כלומר משום הכי הפסיק קרא לומר שמשונם שם זה משאר שמות שיש לו דמשום הכי נקרא בשם ראה שרואה ביותר כדתניא עומדת בבבל ורואה נבילה בארץ ישראל. ודברי הרא"ם קשה להולמם עיין בגמרא פרק אלו טריפות (דף סג): (ה) דק"ל לפי שפירש דמשום הכי הזהירן בכל השמות וכו' כדי שלא יבא להתיר קשה למה יתיר דשמא הוא מן העופות הטמאים ולא פרט אותו כמו שלא פרט עופות טהורין ומתרץ ופרט לך עופות הטמאים וכו' וכיון שלא פרט לך זה ודאי מן הטהורים הוא לכן הזהירך בכל השמות. אי נמי כיון דעופות טהורים מרובים מן הטמאים נלך אחר הרוב שהן טהורים ונטהר אותן משום הכי פרט לך כל השמות: (ו) מה שאין כן בבהמה וחיה שפרט לך הטהורים: (שפתי חכמים)

 אור החיים  והראה וגו' למינה. נראה שכל מין מהכ''ד (חולין ס''ג.) שיש בו מינים הרבה ומשונים אמר בהם הכתוב למינהו למיניהם וכל שאין בו אלא מינים מועטים ודומים קצת אינו אומר למינו, והראיה כי נשר לא נאמר בו למינו ואומר בגמ' (חולין ס''א.) על עוף אחד שאינו ניכר שהוא נשר שחוששין שהוא מין נשר, הרי שיש לנשר מינים ואף על פי כן לא אמר הכתוב למינו: (אור החיים)


{יד}  וְאֵת כָּל עֹרֵב לְמִינוֹ:

 אונקלוס  וְיָת כָּל עֹרְבָא לִזְנֵהּ: (אונקלוס)

 יונתן  וְיַת כָּל בְּנֵי עוּרְבָא לִזְנֵיהוֹן: (תרגום יונתן)

 דעת זקנים  ואת כל עורב. גם הוא אינו אותו שקורין קורביי"ל כי הקורביי"ל בדקו ומצאו שיש לו אצבע יתירה וזפק וא"כ דורס אם הוא עורב שהרי באלו טרפות מפרש דבעורב לית ביה אלא שני סימני טהרה דהויא בי"ט עופות טמאים ואי אינו דורס הוא ביה ג' סימני טהרה אלא ודאי דורס הוא וא"כ היכי קאמר התם דעוף הבא לפנינו בשני סימנין טהור ובלבד שיכיר עורב ואם דומה לעורב ומכיר נמי עורב היאך טהור כיון דאמרינן דעורב דורס והא קי"ל דכל עוף הדורס טמא אלא ודאי אותו שאנו קורין קורביי"ל אינו עורב דקרא אלא אותו שנראה אותו רוקק בשעת תשמיש ודאי הוא עורב: (דעת זקנים)


{טו}  וְאֵת בַּת הַיַּעֲנָה וְאֶת הַתַּחְמָס וְאֶת הַשָּׁחַף וְאֶת הַנֵּץ לְמִינֵהוּ:

 אונקלוס  וְיָת בַּת נַעֲמִיתָא וְצִיצָא וְצִפַּר שַׁחְפָּא וְנָצָא לִזְנוֹהִי: (אונקלוס)

 יונתן  וְיַת בְּרַת נַעֲמֵיתָא וְיַת חֲטִיפִיתָא וְיַת צִפַּר שַׁחֲפָא וְיַת בַּר נָצְצָא לִזְנוֹי: (תרגום יונתן)

 בעל הטורים  היענה. שמענה את בניה ואינה מרחמת עליהם וכן העורב אכזרי על בניו לכך סמכו לה: (בעל הטורים)

 דעת זקנים  בת היענה. להכי נקט בת לפי שאינה ראויה אלא כשהיא קטנה לפי שבשרה קשה כעץ כשהיא גדולה: ואת הנץ. גם הוא אינו אותו שאנו קורין אשפרבי"ר שהרי שלשה סימנים טהרה יש לו כדמסיק באלו טרפות תלתא הדרי בכולהו ומוכחי התוספות התם דהסימן שאינו אלא בפרס או בעזניה הוי קרקבן נקלף וא"כ השלשה סימני טהרה דהוו בנץ הוו אצבע יתירה ואינו דורס ואשפרוי"ר אנו רואים בכל יום שהוא דורס בין לפירש"י שאוחז המאכל ברגליו בין לפרת"ם שפי' דורס ואוכל העוף מחיים: (דעת זקנים)


{טז}  אֶת הַכּוֹס וְאֶת הַיַּנְשׁוּף וְהַתִּנְשָׁמֶת:

 אונקלוס  וְקַדְיָא וְקִפוֹפָא וּבַוְתָא: (אונקלוס)

 יונתן  וְיַת קְפוּפָא וְיַת שַׁלִי נוּנָא מִן יַמָּא וְיַת צַדְיָא: (תרגום יונתן)


{יז}  וְהַקָּאָת וְאֶת הָרָחָמָה וְאֶת הַשָּׁלָךְ:

 אונקלוס  וְקָתָא וִירַקְרֵקָא וְשָׁלֵי נוּנָא: (אונקלוס)

 יונתן  וְקָקָא חִיוַרְתָּא וְאוּכְמְתָא וּשְׁרַקְרְקָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  שלך. השולה דגים מן הים: (רש"י)


{יח}  וְהַחֲסִידָה וְהָאֲנָפָה לְמִינָהּ וְהַדּוּכִיפַת וְהָעֲטַלֵּף:

 אונקלוס  וְחַוָרִיתָא וְאִבּוּ לִזְנַהּ וְנַגַר טוּרָא וַעֲטַּלֵפָא: (אונקלוס)

 יונתן  וְדַיְיתָא חִוַורְתָּא וְאוּכְמְתָא לִזְנָהּ וְנַגַר טוּרָא וְעַרְפְּרָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  דוכיפת. הוא תרנגול הבר, ובלע"ז הרופ"א (ווידעהאפף), וכרבלתו כפולה: (רש"י)


{יט}  וְכֹל שֶׁרֶץ הָעוֹף טָמֵא הוּא לָכֶם לֹא יֵאָכֵלוּ:

 אונקלוס  וְכֹל רִחֲשָׁא דְעוֹפָא מְסָאָב הוּא לְכוֹן לָא יִתְאָכְלוּן: (אונקלוס)

 יונתן  וְכָל דִּיבְבֵי וְזִיבוֹרֵי וְזִיזֵי דִטְלוֹפְחֵי וּפוּלֵי דְפַרְשֵׁיהּ מִן אוֹכְלָא וּפַרְחִין הֵי כְעוֹפָא מְסָאֲבִין אִינוּן לְכוֹן לָא יִתְאַכְלוּן: (תרגום יונתן)

 רש"י  שרץ העוף. הם הנמוכים הרוחשים על הארץ, כגון זבובים וצרעים וחגבים טמאים, הם קרויים שרץ: (רש"י)


{כ}  כָּל עוֹף טָהוֹר תֹּאכֵלוּ:

 אונקלוס  כָּל עוֹפָא דְכֵי תֵּיכְלוּן: (אונקלוס)

 יונתן  כָּל גּוּבָא דַכְיָא תֵּיכְלוּן: (תרגום יונתן)

 רש"י  כל עוף טהור תאכלו. ולא את הטמא, בא ליתן עשה על לא תעשה, וכן בבהמה אותה תאכלו ולא בהמה טמאה, לאו הבא מכלל עשה עשה, לעבור עליהם בעשה ולא תעשה: (רש"י)

 אבן עזרא  כל עוף טהור. כארבה: (אבן עזרא)


{כא}  לֹא תֹאכְלוּ כָל נְבֵלָה לַגֵּר אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ תִּתְּנֶנָּה וַאֲכָלָהּ אוֹ מָכֹר לְנָכְרִי כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה לַיהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ: (ס)

 אונקלוס  לָא תֵיכְלוּן כָּל נְבִילָא לְתוֹתָב עָרֵל דִי בְקִרְוָיךְ תִּתְּנִנַהּ וְיֵיכְלִנַהּ אוֹ תְזַבְּנִנַהּ לְבַר עַמְמִין אֲרֵי עַם קַדִישׁ אַתְּ קֳדָם יְיָ אֱלָהָךְ לָא תֵיכוּל בְּשַׂר בַּחֲלָב: [ס] (אונקלוס)

 יונתן  לָא תֵיכְלוּן כָּל דְּמִיקַלְקְלָא בְּנִכְסָא לְגִיוּר עָרֵל דִּבְקִירְוֵיכוֹן תִּיתְּנוּנָהּ וְיֵכְלוּנָהּ אוֹ תַּזְבִּין לְבַר עַמְמִין אֲרוּם עַם קַדִּישׁ אַתּוּן קֳדָם יְיָ אֱלָהָכוֹן לֵית אַתּוּן רַשָּׁאִין לְמִיבַשְׁלָא כָּל דְּכֵן לְמֵיכוֹל בְּשַר בַּחֲלָב תַּרְוֵיהוֹן מְעַרְבִין בְּחָדָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  לגר אשר בשעריך. גר תושב שקבל עליו שלא לעבוד עבודת אלילים ואוכל נבלות: כי עם קדוש אתה לה'. קדש את עצמך (ספרי קד.) במותר לך, (ז) דברים המותרים ואחרים נוהגים בהם איסור, אל תתירם בפניהם: לא תבשל גדי. שלשה פעמים, פרט לחיה ולעופות (ח) ולבהמה טמאה (חולין קיג.): לא תבשל גדי. (רש"י)

 שפתי חכמים  (ז) כתב הרא"ם מפני שאזהרה זו היא לא לנוי ויופי כמו לא תתגודדו שאזהרה זו אינה אלא לנוי כמו שפירש"י שם אלא אזהרה זו הכרחי לנפש ולא יפול עליה כי עם קדוש אתה וגו' לכן אמרו מפני שעם קדוש אתה ראוי לך לקדש עצמך אפילו במותר לך וכו': ולי נראה דק"ל מה ששינה הכתוב פה ממה דכתיב בסוף פרשת שמיני והל"ל לא תאכלו כל נבלה ואל תשקצו את נפשותיכם וגו'. אלא להכי כתיב כי עם קדוש אתה לה' וגו' למדרש קדש עצמך וכו': (ח) דמה שפירש לעיל בפרשת משפטים שבא לאיסור אכילה ובישול והנאה ר"ל זה מוכח מדכתיב ג' פעמים לא תבשל ומה שפירש כאן פרט לחיה ולעופות ולבהמה טמאה זה מוכח מדכתיב ג"פ גדי: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  לא תאכלו כל נבילה. מהעוף ומהבהמה: לגר אשר בשעריך. דאינו מתיהד כאשר פירשתי או מכור לנכרי שאיננו דר בארצך וטעם הסמך לא תבשל גדי כי הוא בשר וכבר פירשתיו: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  וטעם כי עם קדוש אתה לה' אלהיך. דבק עם לא תבשל גדי בחלב אמו כי איננו מאכל נתעב אבל יאסור אותו להיותנו קדושים במאכלים או להיותנו קדושים שלא נהיה עם אכזרי לא ירחמו שנחלוב את האם ונוציא ממנה החלב שנבשל בו הבן ואף על פי שכל בשר בחלב יכנס בלאו הזה כי כל מינקת תקרא אם וכל יונק יקרא גדי והוא דרך הבישול והנה בכולם אכזריות וכתב רש"י לא תבשל גדי בחלב אמו שלשה פעמים פרט לחיה ולעופות ולבהמה טמאה והמדרש הזה הוציאו אותו (ספרי קג וחולין קיג) ממלת גדי אבל הלאו עצמו אחד לאיסור אכילה ואחד לאיסור הנאה ואחד לאיסור בישול וכן כתב הרב בסדר ואלה המשפטים (שמות כג יט) (הרמב"ן)

 בעל הטורים  לא תבשל גדי. בגימט' [היא] איסור אכילה ובישול והנאה: (בעל הטורים)

 אור החיים  כל נבילה וגו'. אמרו כל, למאן דאמר איסור חל על איסור (חולין קי''ג:) ירצה לרבות כל המתנבל בין טהורים בין הטמאים באה עליהם אזהרת לא תאכלו כל נבילה, ולמאן דאמר אין איסור חל על איסור אומרו כל מרבה כל מין טהור בין בהמה בין חיה בין עוף אבל טמאה לא:

עוד ירצה באומרו כל על פי מה שאמרו במשנה (מעילה פ''ד מ''ג) ופסקו רמב''ם פרק ד' מהלכות מאכלות אסורות וז''ל כל הנבילות מצטרפים זה עם זה וכו' כיצד הלוקח מנבלת השור ונבלת הצבי ונבלת התרנגול וקבץ מן הכל כזית בשר ואכלו לוקה ע''כ, והוא מאמר לא תאכלו כל נבילה פירוש שמזהיר על שיעור אכילה שהוא כזית הבאה מכל דבר המתנבל הגם שאין הזית בא אלא משלשתם יחד:

לגר אשר וגו'. הקדים זכרון הגר לזכרון הנתינה ובנכרי הקדים זכרון המכירה לזכרון הנכרי, במם' חולין (קי''ד:) הביאו במחלוקת ר' מאיר ור' יהודה ר''מ סובר שבא הכתוב לדבר בסדר זה להתיר נתינה לגוי ומכירה לגר ולזה סמך נתינה ומכירה יחד, ור''י סובר הדברים ככתבן מטעם שאמר קרא או מכור ולא אמר ומכור ור''מ מיישב תיבת או להקדים נתינה דגר למכירה דגוי, וצריך לדעת לסברת ר''י למה דיבר הכתוב בסדר זה, ויתבאר על פי מחלוקת אחרת שנחלקו במסכת ע''ז (ס''ז:) ר' מאיר ור' שמעון בדין איסור פגום ר''ש מתיר ור''מ אוסר דתניא לא תאכלו כל נבילה לגר אשר וגו' כל הראויה לגר קרויה נבילה שאין ראויה לגר אינה קרויה נבילה עד כאן, משמע שדרשת ר' שמעון היא ממה שבא הכתוב לו' לתתה לגר ואם אינה ראויה אין אדם נותן ומוכר דבר שאינו שוה הא למדת שבראויה הכתוב מדבר ולזה דורש שאין קרויה נבילה אלא וכו', ואין דברים אלו נראים, כי לעולם כשאסר הכתוב הנבילה כל נבילה במשמע ומאמר הנתינה והמכירה בא כשהם ראוים ומי תלה זה בזה:

על כן נראה שדרשת ר''ש היא ממה ששינה הכתוב בשיעור הדיבור וכתב תיבת לגר סמוך לתיבת נבילה ולא אמר כסדר שאמר אחר כך מכור לנכרי והוא גם כן שיעור דיבור הראוי להקדים המעשה ואחר כך יאמר למי לזה דרש ר' שמעון שבא הכתוב להעירך במשפט זה לומר שאינה נבילה אלא אם הוא ראוי לגר אבל אם היה אומר הכתוב תתננה לגר אין מקום לדרשתו:

ולדרך זה הרווחנו טעם שינוי הסדר אליבא דרבי יהודה כי סובר כרבי שמעון דאין איסור פגום, ולטעם זה שינה הכתוב לדבר בסדר זה להסמיך מאמר תיבת נבילה לתיבת הגר ושינה מסדר הסמוך לו להעירך על דרשה זו, ולזה לר''מ שדורש שבא הכתוב להתיר נתינה לגוי ומכירה לגר אין לו מקום לדרוש נבילה הראויה לגר וכו' ואסר אפילו אינה ראויה לגר ונתיישבו על בוריין:

אלא שראיתי שם במסכת ע''ז (מ''ח.) שהקשה הש''ס כשאמר נבילה שאינה ראויה לגר אינה נבלה הקשה וז''ל ורבי מאיר ההוא למעוטי סרוחה מעיקרא, ורבי שמעון סרוחה מעיקרא לא איצטריך קרא ע''כ, ולפי דברינו מה מקשה הש''ס לר''מ והלא לסברת ר''מ אין מקום לדרוש דרשת ר''ש כמו שכתבנו, ואולי כי לרווחא דמלתא אמר כן בגמרא אפילו אם תמצא לומר שיסבור דרשת ר''ש יכול להעמידה בסרוחה מעיקרא אבל אחר האמת אין קושיא לר''מ וכמו שכתבנו, ולפי זה אחר האמת גם ר''מ יסבור (כר''ש) בסרוחה מעיקרא דעפרא בעלמא כסברת רשב''י ואינו צריך קרא: (אור החיים)

 ספורנו  לא תאכלו כל נבלה. אפילו מן המין הטהור: כי עם קדוש אתה לה' אלהיך. אעפ''י שהנבלה נאותה למזון אנושי כמו לגר או לעכו''ם אינה נאותה למוזון עם קדוש מוכן לשלמות המכוון מאת האל יתברך: לא תבשל גדי. כמעשה הכנענים שהיו חושבים להרבות בזה הפעל מקניהם וקנינם וכל בהמתם: (ספורנו)


{כב}   חמישי  עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר אֵת כָּל תְּבוּאַת זַרְעֶךָ הַיֹּצֵא הַשָּׂדֶה שָׁנָה שָׁנָה:

 אונקלוס  עַשְׂרָא תְעַשַׂר יָת כָּל עֲלָלַת זַרְעָךְ דְיִפּוֹק חַקְלָא שַׁתָּא בְשַׁתָּא: (אונקלוס)

 יונתן  הֲווֹ זְהִירִין לְעַשְרָא פֵּירֵיכוֹן מִן דְּאַתּוּן מַפְקִין וּכְנָשׁוּן מִן חַקְלָא כָּל שַׁתָּא וְשַׁתָּא וְלָא פֵּירֵי שַׁתָּא עַל פֵּירֵי שַׁתָּא אוֹחֲרֵי: (תרגום יונתן)

 רש"י  עשר תעשר. מה ענין זה אצל זה, (ט) אמר להם הקב"ה לישראל, לא תגרמו לי לבשל גדיים (י) של תבואה עד שהן במעי אמותיהן, שאם אין אתם מעשרים מעשרות כראוי, כשהוא סמוך להתבשל אני מוציא רוח קדים והיא משדפתן, שנאמר ושדפה לפני קמה (מלכים-ב יט, כו.), וכן (כ) לענין בכורים: שנה שנה. מכאן שאין מעשרין מן החדש על (ל) הישן (ספרי קה.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ט) ואף על גב שרש"י אינו דורש סמוכים כמו שפירש"י לקמן בפרשת כי תצא בפסוק ולקחת לך לאשה וגו': (י) ר"ל לא תגרמו לי לכלות גדיים של תבואה. ר"ל שעדיין התבואה בתוך קשיה והיא קרובה להתבשל: (כ) ר"ל אם לא תביאו ביכורים גם כן מכלים פירותיכם כלומר שכך דרשינן גם כן הסמיכות דביכורים לקרא לא תבשל גדי וכו' דפרשת משפטים ודפרשת כי תשא ולכן קאמר וכן כלומר אף על פי שאין דרכו לדרוש סמיכות מכל מקום כיון שדורשין פה יש לדרוש נמי התם: (ל) וכל שכן איפכא אלא רבותא קא משמע לן דאפילו מן החדש על הישן שהוא מן היפה על הרעה אסור: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  עשר תעשר. ונסמכה זאת הפרשה כי אסור לאכול כל עוף טמא ובהמה טמאה ונבלה והנה בבשר ובדגן אסור לאכול ההקדש כי אם במקום הנבחר: היוצא השדה שנה שנה. אמר רבי יהודה הלוי הספרדי נ''ע כי הוא דבק עם זרעך והטעם הזרע שהוצאת אל השדה ולפי דעתי שהוא כפשוטו וטעמו על התבואה מה שיוצאת השדה ואם יטעון טוען כי הכתוב אמר היוצא והוא מהפעלים שאינם יוצאים לאחרים הראינו לו העיר היוצאת אלף והעד תשאיר מאה וחז''ל אמרו שהוא מעשר שני ודע אם תחל ממעל הנה האחד ראש ואם ממטה הנה העשירי וזה סוד הבכור והמעשר ודע כי האחד איננו בחשבון וכן העשירי כי הוא כנגד האחד כי הוא ראש למחברת השנית וסוף למחברת הראשונה וכל שרש בחשבון סמוך אליו מפניו ומאחריו ובעבור היות האחד והעשרה עיקריים והאמצעיים חמשה וששה הם הנקראים עגולים על כן אותיות הנח הם אלה הארבעה ומהם אותיות השם הנכבד והנורא: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  עשר תעשר. גם זו מצוה שיבאר כי אמר (ויקרא כז ל) וכל מעשר הארץ מזרע הארץ מפרי העץ לה' הוא קדש לה' ואמר (שם פסוק לא) ואם גאל יגאל איש ממעשרו חמשיתו יוסף עליו ואין זה מעשר הלוים כי בו נאמר (במדבר יח לא) ואכלתם אותו בכל מקום והוא חולין ומה טעם לפדיונו ועתה באר כי הוא יחייב לעשר כל תבואת זרעך שיאכל אותו הוא עצמו ובניו לפני השם למען תלמד ליראה את השם כי הכהנים והשופטים העומדים שם לפני השם מורי התורה ילמדוהו יראתו ויורוהו התורה והמצות ופירש בטעם הפדיון אשר הזכיר שם בעבור כי לפעמים יהיה המעשר הרבה כי יברכך השם והדרך יהיה רב ממנו וטוב לפדותו בכסף ולהעלות שם כסף הפדיון ולא הזכיר החומש שכבר הוזכר וטעם היוצא השדה וכל היוצא השדה כאשר אמר מזרע הארץ מפרי העץ וטעמו היוצא מן השדה ואין הכונה ב"כל תבואת זרעך" שיעשר כל התבואה מכל אשר זרע ולא כל היוצא מן השדה שנה שנה אבל טעם הכתוב שיעשר במינים המחוייבים במעשר כל תבואתו וכל היוצא בהן מן השדה יזהיר שלא יעשר מן הבא בידו מהם המקצת ויפטור לו המקצת אבל יעשר בין המדות שזרע בין הנתוסף עליהם הכל באמונה ואחר כך (פסוק כג) הזכיר המינים המחוייבים להתעשר מעשר דגנך ותירשך ויצהרך וכן יזכיר בכל מקום (לעיל יב יז) לא תוכל לאכל בשעריך מעשר דגנך ותירשך ויצהרך וגו' וכן אמר בפרשת מתנות כהונה (במדבר יח יב) כל חלב יצהר וכל חלב תירוש ודגן ראשיתם אשר יתנו לה' כי אלו בלבד הם החייבים בתרומה ובמעשרות מן התורה וכן מה שאמר הכתוב (ויקרא כז ל) וכל מעשר הארץ מזרע הארץ מפרי העץ לה' הוא לא יצוה שיעשר כל זרע הארץ וכל פרי העץ אבל טעמו כל אשר תעשר מזרע הארץ שהוא דגן ומפרי העץ שהוא תירוש ויצהר יהיה לה' וכלשון הזה כתב רש"י (שם) מזרע הארץ דגן ופרי העץ תירוש ויצהר ויקצר הכתוב שם כי איננו מקום המצוה לחייב שיעשר אבל הוא מצוה שיהיה המעשר קדש לה' עד שיפדה בתוספת חומש אבל המצוה בתרומות ומעשרות בכל מקום הן דגן תירוש ויצהר ופירוש דגן בלשון הקדש חמשת המינין הידועין בתבואה ופירוש תירוש היין החדש אשר ישיקו היקבים ויצהר השמן אשר בהן ואין מין אחר בכל הזרעין ובכל פירות האילן חייבין מן התורה כלל לא בתרומות ולא במעשרות ויש ברייתות שנויות בתורת כהנים (בחקותי פרק יב ט) ובספרי (ראה קה) לאסמכתות והן מוטעות אבל הדבר המתבאר בגמרא מן התלמוד הבבלי (ברכות לו) והירושלמי (חלה פ"ד ה"ד) ופשוטו של מקרא כך הוא שאפילו זיתים וענבים מעשר שלהם אינו מן התורה עד שיעשו תירוש ויצהר ותהיה בזה נזהר שכבר טעו בו מגדולי המחברים (עי' רמב"ם הלכות תרומות פ"ב ה"א) וטעם שנה שנה שיעשר אותו שתי שנים זו אחר זו כן קבלת רבותינו (ר"ה יב) ואחר כך (פסוק כח) פירש כי מקצה השלש שנים תוציא מעשר תבואתך של השנה ההיא ותאכילהו לעניים לומר כי השנה השלישית של מעשר עני הוא ואמר תוציא וגו' והנחת בשעריך ללמד על הביעור ושוב יבאר אותו בפרשת כי תכלה לעשר (להלן כו יב) ומדרש חכמים (בתנחומא ראה יח) בלשון עשר תעשר עשר בשביל שתתעשר עשר שלא תתחסר רמז למפרשי ימים להוציא אחד מעשרה לעמלי תורה (הרמב"ן)

 בעל הטורים  סמך עשר תעשר וגו' היוצא השדה שנה שנה לבשר בחלב לומר כשם שתערובת בשר בחלב אסור כן גם כן אסור התערובת של כלאים בשדה ואם תשמור מן התערובת אז אבשל פירותיך בזמנן ותתעשר: וסמך בחלב אמו לשנה שנה לומר שמינקת חברו לא תנשא תוך ב' שנים ויהיה הולד בחלב אמו ב' שנים: (בעל הטורים)

 ספורנו  עשר תעשר. כי בעשור התבואה והבהמה תרבה התבואה וירבה המקנה כאמרם ז''ל (גטין) עשר בשביל שתתעשר: (ספורנו)

 כלי יקר  עשר תעשר את כל תבואת זרעך וגו'. לפי שנאמר (מלאכי ג.י) הביאו המעשר אל בית האוצר וגו' והריקותי לכם ברכה עד בלי די. שיבלו שפתותיכם מלומר די. (שבת לב:) וביאור הענין הוא שיושפע להם ריבוי תבואה הרבה יותר מכדי הצורך וא"כ ודאי לא יוכלו לומר די כי לשון די שייך לומר כשיש להם די מחסורם, אבל כשיש להם די והותר לא יוכלו לומר די וזהו בלי די ובלי הוא לשון לא ור"ל שלא יאמר עליו די והיינו שיבלו שפתותיהם מלומר די כי אין הפה יכול לדבר די כשיש די והותר, ועל אותו ריבוי מופלג אמר כפל עשר תעשר ור"ל אם עשר שתתן מעשר בשנה זו עשרה ממאה, אז תזכה שלשנה הבאה תעשר את כל תבואת זרעך של שנה זו ויעשה לשנה הבאה אלף מדות ותתן מאה מעשר וכן יעשה מידי שנה בשנה זה שאמר היוצא השדה שנה שנה.

אך לפי שמצינו שכל עניני צדקה כפולים, עשר תעשר, נתון תתן, פתוח תפתח, והעבט תעביטנו, וכן השכר כפול כי ברך יברכך, ע"כ נראה שכל עניני הצדקה כפולים הנתינה ביד, והפיוס בפה, ע"י שלא ירע לבבו ויתן לו בסבר פנים יפות ובלב שלם ורש לא שמע גערה. כאמרו רז"ל (ברכות ח.) המתפלל ישהה כשיעור כניסת שני פתחים כו'. והוא לקיים מה שנאמר (תהלים יז.טו) אני בצדק אחזה פניך. ומכאן למדו שקודם שיתפלל יתן פרוטה לצדקה (ב"ב י.) וזהו שיעור שני פתחים כמ"ש פתוח תפתח את ידך. והיינו פתיחת היד, ופתיחת הלב, שנזכר בפסוק הקודם לא תאמץ את לבבך, ולא תקפוץ את ידך. על כן כל עניני הצדקה כפולים אחת ביד ואחת בלב ועל כל אחד מאלה הקב"ה קובע לו שכר בפני עצמו לכך נאמר כי ברך יברכך. ועל זה אמרו רז"ל במדרש (ילקו"ש ישעיה תמה.) חטאו בכפלים כו'. כי חטאו בצדקה שענינה כפול כמ"ש (יחזקאל טז.מט) הנה זה היה עון סדום אחותך יד עני ואביון לא החזיקה. וחטאו גם בשבתות כמ"ש (שם כב.כו) ומשבתותי העלימו עיניהם שכל עניני שבת כפול (מדרש תהלים צב.א), וחטאו גם בשלוח עבדים חפשי בימי ירמיה (לד.יא) וכתיב בהם (דברים טו.יח) כי משנה שכר שכיר עבדך. וזהו חטאו בכפלים כו'.

ד"א כל הכפולות באו לומר, שאם נתן פעם אחד תזכה ליתן גם פעם שני, כי נתינה גוררת נתינה וכן כולם. (כלי יקר)

 דעת זקנים  היוצא השדה שנה שנה. אמרו רז"ל אין מעשרין משל שנה זו לשנה אחרת. ד"א אם אתה מעשר שנה זו אתה זוכה לעשר בשנה הבאה: (דעת זקנים)


{כג}  וְאָכַלְתָּ לִפְנֵי יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם מַעְשַׂר דְּגָנְךָ תִּירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ וּבְכֹרֹת בְּקָרְךָ וְצֹאנֶךָ לְמַעַן תִּלְמַד לְיִרְאָה אֶת יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ כָּל הַיָּמִים:

 אונקלוס  וְתֵיכוּל קֳדָם יְיָ אֱלָהָךְ בְּאַתְרָא דִי יִתִּרְעֵי לְאַשְׁרָאָה שְׁכִנְתֵּהּ תַּמָן מַעְשַׂר עִבוּרָךְ חַמְרָךְ וּמִשְׁחָךְ וּבְכוֹרֵי תוֹרָךְ וְעָנָךְ בְּדִיל דְתֵילַף לְמִדְחַל קֳדָם יְיָ אֱלָהָךְ כָּל יוֹמַיָא: (אונקלוס)

 יונתן  וְתֵיכְלוּן מַעַשְרָא תִנְיָינָא קֳדָם יְיָ אֱלָהָכוֹן בְּאַתְרָא דְיִתְרְעֵי לְאַשְׁרָאָה שְׁכִינְתֵּיהּ תַּמָּן מַעֲשַר עִיבּוּרֵיכוֹן חַמְרֵיכוֹן וּמִשְׁחֲכוֹן וְכֵן בִּכּוּרֵי תוֹרֵיכוֹן וְעָנֵיכוֹן מִן בִּגְלַל דְּתֵילְפוּן לְמִדְחַל מִן קֳדָם יְיָ אֱלָהָכוֹן כָּל יוֹמַיָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  ואכלת וגו'. זה מעשר שני, שכבר למדנו ליתן מעשר ראשון ללוים, שנאמר כי תקחו מאת בני ישראל וגו' (במדבר יח, כו.), ונתן להם רשות לאכלו בכל מקום, שנאמר ואכלתם אותו בכל מקום (שם לא.), על כרחך זה מעשר אחר הוא: (רש"י)

 אבן עזרא  ובכורות בקרך. יאכלם מי שהוא ראוי לאכלם כאשר פירשתי: למען תלמד. הטעם כי כאשר תלך אל מקום הכבוד שם ילמדוך וטעם שנית להיות למען תלמד כטעם עגלה מלומדה והטעם רגילות והוא הישר בעיני: (אבן עזרא)

 ספורנו  למען תלמד ליראה. כי במקום הנבחר למקדש יהיה בית דין הגדול להבין ולהורות: (ספורנו)

 דעת זקנים  מעשר דגנך תירושך ויצהרך. אם אתה מעשר כראוי הרי הוא דגנך תירושך ואם לאו הרי הוא דגני ותירושי שנא' לכן אשוב ולקחתי דגני בעתו ותירושי במועדו ועוד בא וראה כמה גדול כחן של מעשרות שבכל התורה כתיב לא תנסו את ה' אלהיכם וגבי מעשר כתיב הביאו את המעשר אל בית האוצר ובחנוני נא בזאת וגו' ודרשו רבותינו ז"ל מאי עד בלי די עד שיבלו שפתותיכם מלומר די: (דעת זקנים)


{כד}  וְכִי יִרְבֶּה מִמְּךָ הַדֶּרֶךְ כִּי לֹא תוּכַל שְׂאֵתוֹ כִּי יִרְחַק מִמְּךָ הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לָשׂוּם שְׁמוֹ שָׁם כִּי יְבָרֶכְךָ יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ:

 אונקלוס  וַאֲרֵי יִסְגֵי מִנָךְ אָרְחָא אֲרֵי לָא תִכּוּל לְמִטְלֵהּ אֲרֵי יִתְרָחַק מִנָךְ אַתְרָא דִי יִתִּרְעֵי יְיָ אֱלָהָךְ לְאַשְׁרָאָה שְׁכִנְתֵּהּ תַּמָן אֲרֵי יְבָרֵכִנָךְ יְיָ אֱלָהָךְ: (אונקלוס)

 יונתן  וַאֲרוּם יִסְגֵי מִנְכוֹן אוֹרְחָא אֲרוּם לָא תֵיכוּל לְמִיסוֹבְרָא יַת מַעַשְרָא אֲרוּם יִתְרְחַק מִנְכוֹן אַתְרָא דְיִתְרְעֵי יְיָ אֱלָהָכוֹן לְאַשְׁרָאָה שְׁכִינְתֵּיהּ תַּמָּן אֲרוּם יְבָרְכִינָךְ יְיָ אֱלָהָךְ: (תרגום יונתן)

 רש"י  כי יברכך. שתהא התבואה (מ) מרובה לשאת: (רש"י)

 שפתי חכמים  (מ) ויהיה כי יברכך דבוק עם כי לא תוכל שאתו כי לא תפול הברכה רק על רבוי התבואה אבל לא יפול כי יברכך על כי ירחק שירחיב גבול לכבוש ארצות עד שירחק ממך המקום שלא תפול הברכה על רבוי ארצות: (שפתי חכמים)


{כה}  וְנָתַתָּה בַּכָּסֶף וְצַרְתָּ הַכֶּסֶף בְּיָדְךָ וְהָלַכְתָּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ בּוֹ:

 אונקלוס  וְתִתֵּן בְּכַסְפָּא וּתְצוּר כַּסְפָּא בִּידָךְ וּתְהַךְ לְאַתְרָא דִי יִתִּרְעֵי יְיָ אֱלָהָךְ בֵּהּ: (אונקלוס)

 יונתן  וּתְחַלֵּל בְּכַסְפָּא וִיהוֹן פְּרִיטֵי צְרִירִין בִּידָךְ וּתְהַךְ לְאַתְרָא דְיִתְרְעֵי יְיָ אֱלָהֲכוֹן בֵּיהּ: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  ונתתה בכסף. שב אל המעשר: בידך. שהוא מופקד בידך: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  וצרת. ב' במסורה וצרת הכסף בידך וצרת אותם בכנפיך והיינו דתנן המפקיד מעות אצל חבירו וצררן והפשילן לאחוריו חייב ומפרש טעמא אמר קרא וצרת הכסף בידך אע''פ שצרורין יהיו בידך וזהו אע''פ שצרת אותם בכנפיך יהיו בידך: (בעל הטורים)


{כו}  וְנָתַתָּה הַכֶּסֶף בְּכֹל אֲשֶׁר תְּאַוֶּה נַפְשְׁךָ בַּבָּקָר וּבַצֹּאן וּבַיַּיִן וּבַשֵּׁכָר וּבְכֹל אֲשֶׁר תִּשְׁאָלְךָ נַפְשֶׁךָ וְאָכַלְתָּ שָּׁם לִפְנֵי יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ וְשָׂמַחְתָּ אַתָּה וּבֵיתֶךָ:

 אונקלוס  וְתִתֵּן כַּסְפָּא בְּכֹל דִי יִתִּרְעֵי נַפְשָׁךְ בְּתוֹרֵי וּבְעָנָא וּבַחֲמַר חֲדַת וְעַתִּיק וּבְכֹל דִי תִשְׁאֲלִנָךְ נַפְשָׁךְ וְתֵיכוּל תַּמָן קֳדָם יְיָ אֱלָהָךְ וְתֶחֱדֵי אַתְּ וֶאֱנַשׁ בֵּיתָךְ: (אונקלוס)

 יונתן  וְתִתֵּן כַּסְפָּא בְּכָל דְּיִתְרְעֵי נַפְשָׁךְ בְּתוֹרֵי וּבְעָנָא וּבַחֲמַר חֲדַת וְעַתִּיק וּבְכָל דִּתְשַׁיְילִינָךְ נַפְשָׁךְ וְתֵיכְלוּן תַּמָּן קֳדָם יְיָ אֱלָהָכוֹן וְתֶחְדוּן אַתּוּן וֶאֱנַשׁ בָּתֵּיכוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  בכל אשר תאוה נפשך. כלל: בבקר ובצאן וביין ובשכר. פרט: ובכל אשר תשאלך נפשך. חזר וכלל, מה הפרט מפורש ולד, ולדות הארץ, (נ) וראוי למאכל אדם וכו' (בבא קמא סג. ספרי קז.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (נ) פירוש כגון גפן מחרצן לאפוקי מים ומלח וכמהין ופטריות וגידולי קרקע למעוטי דגים: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ובשכר. העשוי מדבש ומתמרים מחטה ושעורים: אשר תשאלך. פירות: אתה וביתך. אתה ובניך חיוב וביתך רשות כי מצות שלש פעמים על הזכרים והאשה ההולכת למקום הנבחר כנשי אלקנה יש להן שכר: (אבן עזרא)


{כז}  וְהַלֵּוִי אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ לֹא תַעַזְבֶנּוּ כִּי אֵין לוֹ חֵלֶק וְנַחֲלָה עִמָּךְ: (ס)

 אונקלוס  וְלֵוָאָה דִי בְקִרְוָיךְ לָא תִשְׁבְּקִנֵהּ אֲרֵי לֵית לֵהּ חֳלָק וְאַחֲסָנָא עִמָךְ: [ס] (אונקלוס)

 יונתן  וְלֵיוָאָה דִבְקִרְוֵיכוֹן לָא תִשְׁבְּקוּנֵיהּ אֲרוּם לֵית לֵיהּ חוֹלַק וְאַחְסָנָא עִמְכוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  והלוי וגו' לא תעזבנו. מליתן לו (ס) מעשר ראשון: כי אין לו חלק ונחלה עמך. יצאו לקט שכחה ופאה והפקר, שאף הוא יש לו חלק עמך בהן כמוך, ואינן (ע) חייבין במעשר (ספרי קח.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ס) לא שתזמינהו על שלחנך אם אין לך מעשר ראשון ולא מעשר עני כמו שפירש לעיל גבי לפני ה' אלהיך תאכלנו וגו' אתה ובנך וגו' כי שם מדבר בענין אכילה כדכתיב לפני ה' אלהיך תאכלנו וגו' אבל כאן שלא כלל הלוי באכילה עמו שהרי כתיב ואכלת לפני ה' וגו' ושמחת אתה וביתך וגו' ואחר כך הפסיק הענין והתחיל בפסוק אחר והלוי אשר בשעריך לא תעזבנו מלתת לו חלקו במעשר ראשון: (ע) ר"ל ולמה יש ללוי חלק בהם, לפי שאינם חייבים במעשר (ר"ל דלקט שכחה ופאה והפקר אינם חייבים במעשר וא"ת והלא מצינו גבי לוי בפרשת קרח מכל מתנותיכם תרימו את כל תרומת ה' ויש לומר דכל שניתן להם במתנה ממנו יפרישו מעשר אבל אלו לא ניתן להם במתנה אלא הפקר לכל מה גרם ללוי שיזכה במעשר מפני שאין לו חלק בארץ, שהכל נתן לשאר השבטים, וכיון שהם לקחו חלקו ראוי שיתנו לו המעשר כדי שיתפרנס ממנו. למדנו מכאן שהלקט והשכחה ופאה שהוא זוכה בם כשאר שבטים. אינם חייבים לתת מהם מעשר *). רא"ם): (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  והלוי אשר בשעריך. והטעם על בית הלוי שאתה מקבל שכר שלא תעזבנו רק תתן לו כפי מתנת ידך והקרוב כי על המעשר הראשון ידבר בעבור שהזכיר מעשר שני אמר לא תחשוב כי תצא ידי חובה במעשר השני לבדו: וטעם אשר בשעריך. כי לאשר הוא בשערו יתן המעשר הראשון ולא יאמר יהיה עמי ואני אוליכנו ללוי אחר או כבר נתתיו: (אבן עזרא)


{כח}  מִקְצֵה שָׁלשׁ שָׁנִים תּוֹצִיא אֶת כָּל מַעְשַׂר תְּבוּאָתְךָ בַּשָּׁנָה הַהִוא וְהִנַּחְתָּ בִּשְׁעָרֶיךָ:

 אונקלוס  מִסוֹף תְּלַת שְׁנִין תַּפֵק יָת כָּל מַעְשַׂר עֲלַלְתָּךְ בְּשַׁתָּא הַהִיא וְתַצְנַע בְּקִרְוָיךְ: (אונקלוס)

 יונתן  מִסּוֹף תְּלַת שְׁנִין תַּפְקוּן יַת כָּל מַעֲשַר עֲלַלְתְּכוֹן בְּשַׁתָּא הַהוּא וְתַצְנִיעוּן בְּקִרְוֵיכוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  מקצה שלש שנים. בא ולמד, שאם השהה מעשרותיו של שנה ראשונה ושניה לשמטה, שיבערם מן הבית בשלישית: (רש"י)

 אבן עזרא  מקצה שלש שנים. זה מעשר שלישי ולא יוציא בשנה הזאת מעשר שני וי''א כי יוציא שלשתם והמכחישים אמרו כי מצות עשר תעשר הוא המעשר הראשון: וטעם וצרת הכסף בידך. עם הלוי ידבר וכן ובכורות בקרך עם הכהן ידבר ואין שם מעשר שני רק זה שהוא לשלש שנים: מקצה. תחלה וזה של שלש שנים יקרא מעשר עני ואנחנו נסמוך על קבלת אבותינו: (אבן עזרא)


{כט}  וּבָא הַלֵּוִי כִּי אֵין לוֹ חֵלֶק וְנַחֲלָה עִמָּךְ וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ וְאָכְלוּ וְשָׂבֵעוּ לְמַעַן יְבָרֶכְךָ יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ בְּכָל מַעֲשֵׂה יָדְךָ אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה: (ס)

 אונקלוס  וְיֵיתֵי לֵוָאָה אֲרֵי לֵית לֵהּ חֳלָק וְאַחֲסָנָא עִמָךְ וְגִיוֹרָא וְיִתַּמָא וְאַרְמְלָא דִי בְקִרְוָיךְ וְיֵיכְלוּן וְיִשְׂבְּעוּן בְּדִיל דִי יְבָרֵכִנָךְ יְיָ אֱלָהָךְ בְּכָל עוֹבָדֵי יְדָךְ דִי תַעְבֵּד: [ס] (אונקלוס)

 יונתן  וְיֵיתֵי לֵיוָאָה אֲרוּם לֵית לֵיהּ חוּלַק וְאַחֲסָנָא עִמְכוֹן וְגִיּוֹרָא וְיַתְמָא וְאַרְמַלְתָּא דִבְקִירְוֵיכוֹן וְיֵיכְלוּן וְיִסְבְּעוּן מִן בִּגְלַל דִּיבָרְכֵיכוֹן יְיָ אֱלָהָכוֹן בְּכָל עוֹבָדֵי יְדֵיכוֹן דְּתַעַבְדוּן: (תרגום יונתן)

 רש"י  ובא הלוי. ויטול (פ) מעשר ראשון: והגר והיתום. ויטלו מעשר שני שהוא של עני של שנה זו, ולא תאכלנו אתה בירושלים כדרך שנזקקת לאכול מעשר שני של שתי שנים: ואכלו ושבעו. תן להם כדי שביעה, מכאן אמרו אין פוחתין לעני בגורן וכו', ואתה מוליך לירושלים (צ) במעשר של שנה ראשונה ושנייה שהשהית, ומתודה בערתי הקודש מן הבית (דברים כו, יג.), כמו שמפורש בכי תכלה לעשר (שם יב.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (פ) והרי זה מקרא קצר כי בלתי תוספת הזאת היה נראה שהלוי והגר והיתום ואלמנה משפט אחד להם והוא שתתן להם מאכל שיאכלו וישבעו: (צ) פירוש במעשר שני של שנה ראשונה ושניה כדי שתאכלנה בירושלים ומתודה בערתי הקודש מן הבית בשנה ראשונה ושניה של שמיטה מוציא בכל אחת מהן מעשר ראשון ושני וכן ברביעית וחמישית ובשנה שלישית וששית מוציא מעשר ראשון ומעשר עני. מעשר עני ומעשר ראשון נאכלין בכל מקום ומעשר שני נאכל בירושלים כמו שמפורש במקום אחר: (שפתי חכמים)

 בעל הטורים  יברכך ה' אלהיך בכל מעשה ידך. וסמיך ליה וזה דבר השמטה שמוט. שצריך לומר לו משמט אני: (בעל הטורים)

דברים פרק-טו

{א}   שישי  מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים תַּעֲשֶׂה שְׁמִטָּה:

 אונקלוס  מִסוֹף שְׁבַע שְׁנִין תַּעְבֵּד שְׁמִטְתָא: (אונקלוס)

 יונתן  מִסּוֹף שִׁבְעָתֵי שְׁנִין תַּעַבְדוּן שְׁמִיטָתָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  מקץ שבע שנים. יכול שבע שנים לכל מלוה ומלוה, תלמוד לומר קרבה שנת השבע (לקמן פסוק ט.), ואם אתה אומר ז' שנים לכל מלוה ומלוה, להלואת כל אחד ואחד, היאך היא קרבה, הא למדת ז' שנים למנין השמיטות: (רש"י)

 אבן עזרא  וטעם מקץ שבע שנים תעשה שמטה. בתחלת השנה כאשר פירשתי והעד הקהל את העם ונדבקה זאת הפרשה בעבור שאמר כי מעשר עני הוא ללוי ולגר וליתום ולאלמנה אמר וכן דבר השמטה והטעם כמו שמטוה והניחו' ותפול: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  מקץ שבע שנים תעשה שמטה. הנכון בעיני שיזהיר על שנת השבע עצמה שנעשה אותה שמטה בחריש ובקציר כמו שאמר (שמות כג יא) והשביעית תשמטנה ונטשתה וזה טעם "תעשה שמטה" שתשבות כדרך לעשות את יום השבת (לעיל ה טו) וקצר באסור הזריעה והזמירה שכבר הזכירם בביאור (ויקרא כה ד) אבל הוסיף לבאר כי היא שמטה לה' גם בהשמט כספים וזה טעם כי קרא שמטה לה' שהיא שבת לה' וכל המעשים ישבותו וכבר רמזתי סודה (שם שם ב) וטעם "מקץ" אמר ר"א בתחלת השנה וכן אמרו המדקדקים כלם כי הראש והסוף יקראו קצה שכל דבר יש לו שתי קצוות וכענין שכתוב מן הקצה אל הקצה (שמות כו כח) על שני קצותיו (שם כה יט) על ארבע קצותיו (שם כז ד) ואין דבריהם נכונים אצלי כי ראש שבע שנים הוא השנה הראשונה והוא הקצה שנקרא בהם ראש ואלו אמר הכתוב "מקץ השנה השביעית" היה דברם נכון ועל דעת רבותינו (ספרי קכב) "מקץ" בסוף השבע ולא ידבר הכתוב אלא בשמיטת כספים יאמר מסוף כל שבע שנים הנמנים לכם תעשו שמטה שישמוט כל בעל משה ידו ולכך אמרו (ערכין כח) שאין שביעית משמטת אלא בסופה וכן לדעתם (שם) מקץ שבע שנים במועד שנת השמטה בחג הסכות בסוף השבע אלא שהקץ הנזכר בכאן הוא מיד והקץ הנזכר שם מופלג שהרי פירש במועד שנת השמטה בחג הסכות והנה טעם שניהם "מתכלית" יאמר בכאן מתכלית שבע שנים תעשה שמטה ושם יאמר בו גם כן כאשר תכלינה שבע שנים במועד שנת השמטה תעשה הקהל ועל דרך הפשט יראה לי כי לשון הכתוב כפשוטו הוא ברור ומתוקן כי קץ הוא סוף וכן תרגומו והמספרים וכל דבר יש להן ראש וסוף וראשם וסופם בהם ותאמר בעשרות כי האחד ראש המספר והעשירי סופו אם כן "קץ שבע שנים" שנת השבע שהוא סוף המספר ההוא ובשמטת הארץ הכתוב מדבר כאשר פירשתי למעלה וטעם "מקץ" כמו כרוב אחד מקצה מזה וכרוב אחד מקצה מזה (שמות כה יט) והנה הוא כמו בקץ שבע שנים תעשה שתשבות בו וכן מקץ שבע שנים תשלחו איש את אחיו העברי אשר ימכר לך ועבדך שש שנים (ירמיהו לד יד) פירושו בשנה השביעית שהוא סוף המספר והוא דומה לכתוב שבתורה (שמות כא ב) ובשביעית יצא לחפשי חנם וכן ובשנה השביעית תשלחנו חפשי מעמך (להלן פסוק יב) כי בעבור שאמר "ועבדך שש שנים" לא הוצרך לפרש רק כי בשנת השביעית יפטר והנה על דרך הזה היה נראה כי פירוש הכתוב האחר מקץ שבע שנים במועד שנת השמטה בחג הסוכות שיהיה כמו כן בשנת הקץ בחג הסוכות בראש אותו השנה שנאסרו בה לחרוש ולזרוע שהיא שנת השמטה אבל לא נוכל לומר כן כי רבותינו (סוטה מא) קבלו וראו שהיה ההקהל בחג הסוכות של השנה השמינית היא השנה שאחר השמטה ועל כן אמרו המפרשים כי פירוש "במועד שנת השמטה" במועד השנה הראשונה של מנין השמטה וזה איננו נכון כי לא תקרא בכתוב "שנת השמטה" רק שנת השבתון השנה ההיא שהיא שמטה לה' וכן "שנת היובל" ורבותינו עצמם דקדקו בכך שאמרו (ערכין כד) מי כתיב בשנת היובל משנת היובל כתיב שנה שאחר היובל אבל כך אני אומר כי הקץ והסוף יאמרו בכתוב על אחרית כל דבר ופעמים הם בו ופעמים אחריו חוץ ממנו ומקצה אחיו (בראשית מז ב) מקצה בחוברת (שמות כו ד) ומקצתם יעמדו לפני המלך (דניאל א ה) מקצות כנפיו ועד קצות כנפיו (מלכים א ו כד) כלם אחרית בדבר המחבר ממנו והוא בתוכו קץ כל בשר בא לפני (בראשית ו יג) ובא עד קצו ואין עוזר לו (דניאל יא מה) בא הקץ (יחזקאל ז ב) קץ בא (שם פסוק ו) כלם תכלית הדבר הנזכר והוא אחריו שנקצץ ונחתך וכן הענין בלשון הסוף טוב ללכת אל בית אבל וגו' באשר הוא סוף כל האדם (קהלת ז ב) אחריו שכבר מת ספו תמו מן בלהות (תהלים עג יט) את המעשה אשר עשה האלהים מראש ועד סוף (קהלת ג יא) במעשה עצמו ובלשונם (ב"ב יג) כדי עמוד בתחילתו וכדי היקף בסופו ויהיה פירוש הכתוב מתכלית שבע שנים בחשבון שנת השמטה בחג הסוכות הבא אחר השבע תעשה הקהל ושלא יראה להם שיהיו שבע שנים למנין אחר הזכיר שיהיו השבע בזמן השמטה וכן כי אקח מועד (תהלים עה ג) זמן וכן כל המועדים זמנים והנה הקץ הזה אחרי המספר כאשר פירש "בחג הסוכות" ו"מקץ שבע שנים תעשה שמטה" מכלל המספר ולא הוצרך להאריך ולבאר זה שכבר פירש ששנת השבע היא שנת השמטה ויהיה קץ רחב בשמטת כל השנה כמו שפירשתי על דרך הפשט ויתכן לומר כי הכתוב מונה תחלת שנה מחג הסוכות כמו שאמר (שמות לד כב) וחג האסיף תקופת השנה ואמר (שם כג טז) וחג האסיף בצאת השנה וא"כ יהיה "מקץ שבע שנים" בסוף וחוץ ממנו בסמוך ואמר "במועד שנת השמטה" להיות חשבון השבע בשמטות כמו שפירשתי לא שתגיע השמטה עד החג הזה וראיתי לאחד מן המחברים שכתב מלמד שמוסיפים מחול על הקדש והשמטה היתה נוהגת עד חג הסוכות של שנה שמינית וזה דבר מוכרח בתלמוד (ר"ה יב) בראיות ברורות שאיננו אמת ואפשר לומר כי מה שאמרו רבותינו ב"מקץ שבע שנים תעשה שמטה" שאין משמטת כספים אלא בסופה שהוא מדרש מפני שלא אמר "השנה השביעית תעשה שמטה" ירמוז כי בסוף השבע תעשה שמטה יותר מן ההתחלה ורצונם בקץ הזה חוץ ממנו ויכול אדם לתבוע חובו ביום האחרון של שנת השמטה ולא תשמט עד הלילה שכך מצינו בתוספתא (שביעית ח יא) שכותבין פרוזבול ערב ר"ה של מוצאי שביעית (הרמב"ן)


{ב}  וְזֶה דְּבַר הַשְּׁמִטָּה שָׁמוֹט כָּל בַּעַל מַשֵּׁה יָדוֹ אֲשֶׁר יַשֶּׁה בְּרֵעֵהוּ לֹא יִגֹּשׂ אֶת רֵעֵהוּ וְאֶת אָחִיו כִּי קָרָא שְׁמִטָּה לַיהֹוָה:

 אונקלוס  וְדֵין פִּתְגַם שְׁמִטְתָא דְתַשְׁמֵט כָּל גְבַר מַרֵי רְשׁוּ דִי יַרְשֵׁי בְּחַבְרֵהּ לָא יִתְבַּע מִן חַבְרֵהּ וּמִן אֲחוּהִי אֲרֵי קְרָא שְׁמִטְתָא קֳדָם יְיָ: (אונקלוס)

 יונתן  וְדֵין אַהֲוָויַת הִלְכַת שְׁמִיטָתָא אַשְׁמִיטוּ כָּל בַּר נַשׁ מָרֵי מְזוֹפְתָּא דְיִזוֹף בְּחַבְרֵיהּ לֵית לֵיהּ רְשׁוּ לִמְדַחֲקָא בְּחַבְרֵיהּ לְמִתְבּוֹעַ אוֹזְפוּתֵיהּ וְלָא מִן אָחוֹי בַּר יִשְרָאֵל אֲרוּם קָרָא בֵית דִּינָא שְׁמִיטָתָא קֳדָם יְיָ: (תרגום יונתן)

 רש"י  שמוט כל בעל משה ידו. שמוט את ידו של (ק) כל בעל משה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ק) פירוש המקרא הזה מסורס שהשמטה אינה נופלת אלא על ידו של בעל משה שלא יהיה לו יד לבקש חובו והוסיף מלת של מפני שאמר מלת ידו בוי"ו צריך לומר ידו של מי ואומר של בעל משה גם הוסיף מלת את להורות שידו הוא הפעול כי בזולת את היה ידו הפועל כמו והשיגה ידו: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  משה. במשקל מטה והוא שם לפי דעתי ולפי דעת רבים הוא פועל ובעל כמו והחכמה תחיה בעליה את נפש בעליו יקח והטעם מי שהדבר ברשותו: ישה. פועל יוצא והלוקח יקרא נושה בו: יגוש. ילחץ כמו וכל עצביכם תנגושו והנה נראה הנו''ן בפעלי העתיד מבעלי הנו''ן: שמטה לה'. לכבוד השם שנתן לו הממון וטעם הסמך המל' לשם בעבור שבת היא לה': (אבן עזרא)

 בעל הטורים  ישה. ב' אשר ישה ברעהו כי ישה לך אלוה מעונך. שאם תשמט ישה לך מעונך: (בעל הטורים)

 ספורנו  וזה דבר השמטה. כשאמר האל ית' והשביעית תשמטנה היתה הכוונה שתעשה שמטת כספים שנאמר שמוט כל בעל משה ידו: כי קרא שמטה. האל ית' באמרו תשמטנה: (ספורנו)

 דעת זקנים  וזה דבר השמטה. מכאן אמרו רבותינו הפורע לחברו בשמטה כו' וכן ברוצח כתיב וזה דבר הרוצח שגלה לעיר מקלט צריך לומר רוצח אני ובירושלמי מסיק ש"מ האי מאן דחכים בחדא מסכתא ומוקרין ליה כגון תרתין צריך למימר בחדא לחודא אנא חכים: (דעת זקנים)


{ג}  אֶת הַנָּכְרִי תִּגֹּשׂ וַאֲשֶׁר יִהְיֶה לְךָ אֶת אָחִיךָ תַּשְׁמֵט יָדֶךָ:

 אונקלוס  מִן בַּר עַמְמִין תִּתְבַּע וְדִי יְהֵי לָךְ עִם אָחוּךְ תַּשְׁמֵט יְדָךְ: (אונקלוס)

 יונתן  יַת בַּר עַמְמִין תִּדְחוֹק וְדִינָא דִי יֶהֱוֵי לָךְ עִם אָחוּךְ תַּשְׁמֵיט יְדָךְ: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  את הנכרי תגוש. רשות: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  את הנכרי תגש. זו מצות עשה לשון רש"י מספרי (ראה קל) ופירושו מצות עשה באחיך הנכרי תגוש ולא אחיך ולאו שבא מכלל עשה עשה ולפי ששנינו שם (ספרי קכט) לא יגוש ליתן עליו לא תעשה חזרו ושנו את הנכרי תגוש זו מצות עשה לומר שעובר עליו בעשה ולא תעשה וכך אמרו שם (ספרי תצא קכט) לנכרי תשיך (להלן כג כא) מצות עשה ולאחיך לא תשיך זו מצות לא תעשה והוא כמו שפירשנו מצות עשה באחיך וכך פירש שם רש"י לא שיהיה מצוה להלוות לנכרי ברבית כלל וכן מוכח בגמרא בפרק איזהו נשך (ב"מ ע) והרב רבי משה (הל' מלוה ולוה פ"א ה"ב ושם פ"ה ה"א) עשאן שתיהן מצות ממש לנגוש את הנכרי ולהלוותו ברבית טעה בלשון הזה השנוי בספרי ושם הוא מורגל במקומות רבים כל עוף טהור תאכלו מצות עשה כל שרץ העוף מצות לא תעשה וכן הזכירו בספרא (שמיני פרשה ג א) ובספרי (ראה צו) זאת הבהמה אשר תאכלו מצות עשה ודבר ברור הוא (הרמב"ן)

 בעל הטורים  תשמט ידו. אפם. פי' מיעוטא הוא שאם יש משכון בידך אינו משמט: (בעל הטורים)


{ד}  אֶפֶס כִּי לֹא יִהְיֶה בְּךָ אֶבְיוֹן כִּי בָרֵךְ יְבָרֶכְךָ יְהֹוָה בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לְרִשְׁתָּהּ:

 אונקלוס  לְחוֹד אֲרֵי לָא יְהֵי בָךְ מִסְכֵּנָא אֲרֵי בָרָכָא יְבָרֵכִנָךְ יְיָ בְּאַרְעָא דִי יְיָ אֱלָהָךְ יָהֵב לָךְ אַחֲסָנָא לְמֵירְתַהּ: (אונקלוס)

 יונתן  לְחוֹד אִין אַתּוּן עֲסִיקִין בְּמִצְוָתָא דְאוֹרַיְיתָא לָא יֶהֱוֵי בְכוֹן מַסְכְּנָא אֲרוּם בְּרָכָא יְבָרְכֵכוּן יְיָ בְּאַרְעָא דַיְיָ אֱלָהָכוֹן יָהֵיב לְכוֹן אַחְסָנָא לְמֵירְתָהּ: (תרגום יונתן)

 רש"י  אפס כי לא יהיה בך אביון. ולהלן הוא אומר כי לא יחדל אביון, אלא בזמן שאתם עושים רצונו של מקום אביונים באחרים ולא בכם, וכשאין אתם עושים רצונו של מקום אביונים בכם: אביון. דל מעני, ולשון אביון שהוא תאב לכל דבר: (רש"י)

 אבן עזרא  אפס. הטעם דע כי זה שצויתיך שלא תגוש את אחיך אין צורך אם היו כל ישראל או רובם שומעים בקול השם אז לא יהיה בך אביון שהוא צריך להיותך מלוה אותו רק כלכם תעבטו גוים רבים והטעם תקחו עבוטו שהוא משכון בעבור ממון שתתן לו שהוא צריך אליו לסחור בו: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  אביון כי ברך יברכך ה'. והיינו דכתיב כי יעמוד לימין אביון: (בעל הטורים)

 ספורנו  אפס כי לא יהיה בך אביון. אע''פ שאמרתי שתשמט ידך הנה לא יקרה בכם איזה לוה שתצטרך לשמט. וזה בלי ספק נתקיים בדור באי הארץ כל ימי יהושע וכל ימי הזקנים אשר האריכו ימים אחרי יהושע: (ספורנו)

 כלי יקר  אפס כי לא יהיה בך אביון. ולמטה נאמר כי לא יחדל אביון מקרב הארץ. ואמרו רז"ל (ספרי ראה קלב.) הא בזמן שעושין רצונו של מקום הא בזמן שאין עושין רצונו. והעד על זה מה שנאמר אפס כי לא יהיה בך אביון וגו' רק אם שמוע תשמע בקול ה'. ר"ל אך ורק בתנאי זה אם שמוע תשמע. אבל מה שאמרו בפסוק כי לא יחדל אביון מקרב הארץ. צריך ביאור, מאי משמע שפסוק זה מדבר בזמן שאין עושין רצונו, ועו"ק מהו נתינת טעם הוא שאמר על כן אנכי מצוך פתוח תפתח. מקמ"ל פשיטא שאם אין עני למי יתן, ועו"ק למה התחיל פרשת כי יהיה בך אביון וגו' בארצך והלא הצדקה חובת הגוף ונוהגת אפילו בחוץ לארץ, וכן מסיים הפרשה ולאביונך בארצך, ובפסוק כי לא יחדל אמר מקרב הארץ ולא אמר מקרב ארצך.

אלא ודאי כך פירושו, שכל עניי ארצך ראוי להקדים לעניי חוץ לארץ וכל הפרשה מדברת בזמן שעושין רצונו כמובן מלשון רק אם שמוע וגו' וכשאמר כי יהיה בך אביון מאחד אחיך באחד שעריך בארצך. כל האחדים הללו מורים באצבע שבזמן שישראל עושין רצונו של מקום ברוך הוא אז לא ימצא שם אביון כי אם אחד מעיר ואחד ממשפחה והוא בלתי שכיח כלל, וכשאמר כי לא יחדל אביון מקרב הארץ מדבר בחוץ לארץ והוא בזמן שאין עושין רצונו מאחר שלא עלו לארץ ישראל עם אחיכם כמו שנעשה בימי עזרא שרובם לא עלו מבבל ושם לא יחדל אביון מקרב הארץ היינו מכלל הארץ ולכך לא אמר ארצך, וכל פסוק כי לא יחדל אביון הוא תירוץ על פסוק ראשון שאמר כי יהיה בך אביון וגו' בארצך למה נקט בארצך והלא מצוה זו נוהגת גם בחוץ לארץ ע"ז אמר כמתרץ כי לא יחדל אביון מקרב הארץ. דהיינו בחוץ לארץ ותטעה לומר מאחר שעניי חוץ לארץ יבואו אליך מארץ רחוקה אין נכון לדחותם ויהיו קודמים לעניי ארצך ע"כ אנכי מצוך פתוח תפתח את ידך לעניך ולאביונך בארצך. ר"ל לכך אמרתי לך למעלה בארצך לגזור אומר שהדין עם עניי ארצך שהם קודמים לעניי חוץ לארץ אשר מקרב הארץ.

ומ"ש על כן אנכי מצוך לאמר. כי האמירה עיקר וטובה מן הנתינה שהרי הנותן פרוטה לעני מתברך בו' ברכות והמפייסו בי"א ברכות (ב"ב ט:) וזהו לאמר לו דברי ריצוי ופיוס. וי"א לאמר פתוח תפתח. שיזרז גם אחרים על הצדקה ויאמר להם פתוח תפתח וגו'. (כלי יקר)


{ה}  רַק אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע בְּקוֹל יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם:

 אונקלוס  לְחוֹד אִם קַבָּלָא תְקַבֵּל לְמֵימְרָא דַיְיָ אֱלָהָךְ לְמִטַר לְמֶעְבַּד יָת כָּל תַּפְקֶדְתָּא הָדָא דִי אֲנָא מְפַקְדָךְ יוֹמָא דֵין: (אונקלוס)

 יונתן  לְחוֹד אִין קַבָּלָא תְקַבְּלוּן לְמֵימְרָא דַיְיָ אֱלָהָכוֹן לְמִנְטוֹר וּלְמֶעֱבַד יַת כָּל תַּפְקֵידְתָּא הָדָא דַאֲנָא מְפַקֵּיד לְכוֹן יוֹמָא דֵין: (תרגום יונתן)

 רש"י  רק אם שמוע תשמע. אז לא יהיה (ר) בך אביון: שמוע תשמע. שמע קמעא, משמיעין (ש) אותו הרבה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ר) פירוש שמלת רק דבקה עם אפס כי לא יהיה בך אביון כאלו אמר זה שהבטיחך שלא יהיה בך אביון אינו רק אם שמוע תשמע: (ש) דק"ל מאי זה רק דכתיב בקרא דהא כל אכין ורקין מיעוטין הן ומפרש דמיעוט הוא אשמיעה ועל כרחך לדרשא אתי אם שמע קמעא משמיעין אותו הרבה: (שפתי חכמים)

 אור החיים   רק אם שמוע וגו'. אמר מאמר זה סמוך למאמר לא יהיה בך אביון, לפי שהעושר והעוני לפי דבריהם ז''ל (מו''ק כח.) אינם תלוים בזכות, לזה אמר סמוך להבטחת מניעת האביון רק אם שמוע וגו' פירוש אם ישראל ישמרו כל האמור בפסוק, שמוע תשמע זה תלמוד תורה ללמוד וללמד, לשמור זה מל''ת, ולעשות זה מ''ע, וגמר אומר את כל וגו' פירוש שלא יהיה בידו ביטול שום מצות לא תעשה ולא מניעה משום מצות עשה אז הוא שישנו בהבטחה שלא יהיה בו אביון, כי מאמר חז''ל שאמרו שאינו תלוי בזכות הוא הגם שיהיו זכיותיו מרובים כל שיש לו אפילו חטא א' לא ישלוט על המזל המראה עליו עוני אבל כשיגיע לשלימות התורה והמצות ישלוט גם על המזל וישיג עושר ובנים וחיים: (אור החיים)


{ו}  כִּי יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ בֵּרַכְךָ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָךְ וְהַעֲבַטְתָּ גּוֹיִם רַבִּים וְאַתָּה לֹא תַעֲבֹט וּמָשַׁלְתָּ בְּגוֹיִם רַבִּים וּבְךָ לֹא יִמְשֹׁלוּ: (ס)

 אונקלוס  אֲרֵי יְיָ אֱלָהָךְ בָּרְכָךְ כְּמָא דִי מַלִיל לָךְ וְתוֹזֵף לְעַמְמִין סַגִיאִין וְאַתְּ לָא תְזוּף וְתִשְׁלוֹט בְּעַמְמִין סַגִיאִין וּבָךְ לָא יִשְׁלְטוּן: [ס] (אונקלוס)

 יונתן  אֲרוּם יְיָ אֱלָהָכוֹן בֵּירַכְכוֹן הֵיכְמָא דְמַלֵּיל לְכוֹן וּתְמַשְׁכְּנוּן עַמְמִין סַגִּיאִין וְאַתּוּן לָא תִתְמַשְׁכְּנוּן וְתִשְׁלְטוּן בְּעַמְמִין סַגִּיאִין וּבְכוֹן לָא יִשְׁלְטוּן: (תרגום יונתן)

 רש"י  כאשר דבר לך. והיכן דבר, ברוך אתה בעיר (דברים כח, ג.): והעבטת. כל לשון הלואה כשנופל על המלוה נופל בלשון מפעיל, כגון והלוית, והעבטת, ואם היה אומר ועבטת, היה נופל על הלוה, כמו ולוית: והעבטת גוים. יכול שתהא לוה מזה ומלוה לזה, תלמוד לומר ואתה לא תעבוט: ומשלת בגוים רבים. יכול גויים אחרים מושלים עליך, תלמוד לומר ובך לא ימשולו: (רש"י)

 אבן עזרא  ומשלת. ובהיותכם ישרים תהיו עוד מושלים על הנכרים רק המצוה כי יהיה בך אביון על כן אמר כי לא יחדל אביון כי יודע כי יבא דור שלא יהיה רובו זכאי: (אבן עזרא)


{ז}  כִּי יִהְיֶה בְךָ אֶבְיוֹן מֵאַחַד אַחֶיךָ בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ בְּאַרְצְךָ אֲשֶׁר יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ לֹא תְאַמֵּץ אֶת לְבָבְךָ וְלֹא תִקְפֹּץ אֶת יָדְךָ מֵאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן:

 אונקלוס  אֲרֵי יְהֵי בָךְ מִסְכֵּנָא מֵחַד מֵאַחָיךְ בַּחֲדָא מִקִרְוָיךְ בְּאַרְעָךְ דַיְיָ אֱלָהָךְ יָהֵב לָךְ לָא תַתְקֵף יָת לִבָּךְ וְלָא תִקְפֹּץ יָת יְדָךְ מֵאֲחוּךְ מִסְכֵּנָא: (אונקלוס)

 יונתן  וְאִין לֵיתֵיכוֹן עֲסִיקִין בְּמִצְוָותָא דְאוֹרַיְיתָא וְיֶהֱוֵי בְּכוֹן מַסְכְּנָא מֵחַד אָחוּךְ בַּחֲדָא מִן קִרְוָוךְ בְּאַרְעָךְ דַיְיָ אֱלָהָךְ יָהֵיב לָךְ לָא תִתְקַף יַת לְבָבָךְ וְלָא תִמְנַע יַת אִידָךְ מֵאָחוּךְ מַסְכְּנָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  כי יהיה בך אביון. התאב תאב (ת) קודם: מאחד אחיך. אחיך מאביך קודם לאחיך (א) מאמך: שעריך. עניי עירך קודמין לעניי עיר אחרת: לא תאמץ. יש לך אדם שמצטער אם יתן אם לא יתן, לכך נאמר לא תאמץ, יש לך אדם שפושט את ידו וקופצה, לכך נאמר ולא תקפוץ: מאחיך האביון. אם לא תתן לו, סופך להיות אחיו של אביון: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ת) פירוש היותר אביון מהם כלומר שצריך לאותו דבר תן לו קודם כיון שהוא תאב יותר: (א) דאם לא כן מאחד למה לי. ומפרש מאחד מיוחד שבאחיך דהיינו אחיך מן האב דכתיב ביה כי ישבו אחים יחדו: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  לא תאמץ את לבבך. לדבר על לבו דברים טובים: תקפוץ. תסגור וכן קפצה פיה קפץ באף יקפצו מלכים פיהם והוא פעל קל: האביון. י''א שהוא מגזרת ולא אבה כי הוא במשקל עליון וחביון והגיון שהשרש עלה חבה הגה והטעם שהוא מתאוה לכל דבר בעבוד חסרונו: (אבן עזרא)

 אור החיים  כי יהיה בך אביון וגו'. אומרו בך, אולי שנתכוון לרמוז מאמרם ז''ל (ב''ב י'.) שאמרו כי טעם שבוחר ה' ליסר לאדם בעוה''ז ביסורי העוני הוא כדי שבאמצעותו יזכה חברו המפרנסו, והוא מה שרמז במאמר בך אביון פירוש בסיבתך בא לו העוני הגדול, ואומרו מאחד אחיך, פירוש לא תחשוב בראותו אביון שהוא פחות דע שהוא מהמיוחדים שבאחיך ואין הוכחה מהעוני היותו שפל אחים, וטעם שסידר הדרגות אלו מאחד אחיך מארצך, הגם שרבותינו ז''ל אמרו (ב''מ עא.) שבא לומר ענייך ועניי עירך וגו':

עוד אפשר לומר גם כן הדרגות הגזירות אשר יגזור ה' באביונים, הנה כבר פירשתי בפסוק (שמות כ''ב כ''ד) אם כסף תלוה וגו' שחלק העני מפקידו ה' ביד העשיר וזה הוא עשרו שמופקדים בידו מעות העניים, והנה לפעמים יפקיד ה' מנת עני זה לאדם קרוב לאיש ולא יצטער בלקיחת פרנסתו ממנו להיותו קרובו גם לא יצטרך לסובב נתיבות, וכשישפוט ה' בצדק לצער העני ירחיק לו פרנסתו באיש זר גם בריחוק מקום ויצטער האביון לסובב מעיר לעיר למצוא מקום אשר הכין ה' לו שם טרף נפשו, והוא אומרו מאחד אחיך, או הגם שאינו אחיך אלא הוא באחד שעריך, או הגם שאינו מעירך בארצך:

או ירצה אומרו בארצך פירוש אפילו בארצך שהוא מקום העושר לכל ישראל אף על פי כן ימצא בה אביון:

ובדרך רמז ירמוז להעיר הערה גדולה על א' המיוחד שבאומה שאליו אנו מקוים ומצפים מתי יבא והוא מלך ישראל משיחנו אשר הוא אביון, וכבר נמשל לעני כאומרו (זכרי' ט') עני ורוכב על חמור, ורמז הדבר אשר יסובבנו להיות אביון ואמר בך פירוש בסיבתך כי עונותינו האריכו קיצנו, גם רמז בתיבת בך כי הוא אביון בנו שמתאוה מתי יבא לגאלנו, וצא ולמד ממה שאמרו רבותינו ז''ל במעשה רבי יהושע בן לוי שכשראהו מלך המשיח שאלו על ישראל שבעולם ואמר לו ריב''ל כי הם יושבים ומצפים ביאתו וכששמע כן געה החסיד בבכיה רבה מתשוקתו לבא לגאלם, ולזה רמז באומרו מאחד אחיך שהוא המיוחד שבאחיך, על דרך שפירשו רבות. נו ז''ל (תרגום יונתן בראשית כ''ו י') באומרו כמעט שכב אחד העם שרצונו לומר אחד המיוחד שהוא מלך העם, ואומרו באחד שעריך להעיר אליו שהוא מיוחד שבסנהדרין שאין כמוהו מורה כאומרו (ישעי' י''א) ושפט בצדק וגו' ולא למראה עיניו ישפוט וגו' אלא והריחו ביראת ה', ופירוש שעריך על דרך אומרו (דכרים כ''ה ז') ועלתה יבמתו השערה ואומרו בארצך להעיר כי הורתו ולידתו בארץ ישראל הקדושה:

או ירצה על זה הדרך אביון באחד שעריך על פי דבריהם ז''ל שאמרו בם' הזוהר (זוהר חדש פ' נח) וז''ל אי חדא קהילא או חדא כנישתא יתערון בתיובתא מיד אתי בן דוד ע''כ, ומעתה אביון הוא תאב בדבר זה שהוא אחד שעריך שזה יספיק למלאות תאותו לבא ברינה, ואומרו בארצך העיר מקום תאותו היא ארץ הקדושה אשר ה' אלהיך נותן לך שהוא תאב מתי תפקד העיר היונה (צפני' ג') חמדת הלבבות, ויצו ה' לכל איש ישראל שלא יאמץ את לבבו וגו' אלא יתחזק בכל עוז ותעצומות למלאות חשק האחד המיוחד, כי באמצעות מעשה בני אדם ובפרט במצות הצדקה דכתיב (ישעי' נ''ד) בצדקה תכונני, וגמר אומר מאחיך האביון פירוש מסיבת אחיך האביון הידוע שיעריך אדם בדעתו שהמעשה הוא לתכלית דבר זה של משיח ה' שמו חיים: (אור החיים)


{ח}  כִּי פָתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לוֹ וְהַעֲבֵט תַּעֲבִיטֶנּוּ דֵּי מַחְסֹרוֹ אֲשֶׁר יֶחְסַר לוֹ:

 אונקלוס  אֶלָא מִפְתַּח תִּפְתַּח יָת יְדָךְ לֵהּ וְאוֹזָפָא תּוֹזְפִנֵהּ כְּמִסַת חֶסְרוֹנֵהּ דְיַחֲסִיר לֵהּ: (אונקלוס)

 יונתן  אֶלָא מִפְתַּח תִּפְתַּח יַת אִידָךְ לֵיהּ וּמוּזְפָא תוּזְפִינֵיהּ הֵי כְּמֵיסַת חוּסְרָנֵיהּ דְּיֶיחְסַר לֵיהּ: (תרגום יונתן)

 רש"י  פתח תפתח. אפילו כמה פעמים: כי פתח תפתח. הרי כי משמש בלשון אלא: והעבט תעביטנו. אם לא רצה במתנה תן לו בהלואה: די מחסורו. ואי אתה מצווה להעשירו: אשר יחסר לו. אפילו סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו: לו. זו אשה (כתובות סז:), וכן הוא אומר אעשה לו עזר כנגדו (בראשית ב, יח.): (רש"י)

 אבן עזרא  פתח תפתח. שם הפעל וכל מקום שאיננו כתוב הוא דרך קצרה גם הדרש יפה: את ידך לו. לאשר אין לו כלום: והעבט תעביטנו. תתן לו משלך על עבוטו והנה תעביטנו תקח עבוטו: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  פתח. פ''א כפולה לומר פתח לו ידך וגם פיך לשדלו בדברים. ד''א הראוי לפת תן לו פת הראוי למעדנים תן לו מעדנים ותפק לו בכל מיני מתיקה. ד''א פתח תפתח שאם הוא מתבייש תביא לו לפתחו. ד''א פתח תפתח כפל הדבר וכן נתון תתן לו העניק תעניק לו לומר שאין שיעור להענקה אלא תתן ותחזור ותתן: פתח. חסר ו' מצוה ביום ו' ליתן פת לעניים מתקנת עזרא: פתח. ג' במס' ב' בהאי עניינא ואידך פתוח נפתחו שערי ארצך לומר שאם תפתח לו ידך יפתחו לך שערי שמים כדי שיקובל תפלתך ואם לאו לא יפתחו לך שנאמר אוטם אזנו מזעקת דל וגו': די מחסרו אשר יחסר. ר''ת דמאי שמאכילין העניים דמאי: (בעל הטורים)

 אור החיים  כי פתוח וגו'. צריך לדעת מה נתינת טעם הוא זה ללב אטום, ואולי שנתכוון לומר לו על דרך אומרו (משלי י''א) יש מפזר ונוסף עוד, כי על ידי שפותח הוא ידו פותחים לו שערי שפע, והוא אומרו כי פירוש טעם שאני אומר לך שלא תאמץ וגו' כי פתוח פירוש אוצר הנעלם אם אתה תפתח את ידך, וגמר אומר והעבט וגו' פירוש כשאתה פותח את ידך לו אינך עושה אלא הלואה דוקא ותכף ה' ישלם לך בתוספת מרובה, ובזה יש טעם נכון ללבו שלא יתאמץ וכו': (אור החיים)


{ט}  הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן יִהְיֶה דָבָר עִם לְבָבְךָ בְלִיַּעַל לֵאמֹר קָרְבָה שְׁנַת הַשֶּׁבַע שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה וְרָעָה עֵינְךָ בְּאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן וְלֹא תִתֵּן לוֹ וְקָרָא עָלֶיךָ אֶל יְהֹוָה וְהָיָה בְךָ חֵטְא:

 אונקלוס  אִסְתַּמַר לָךְ דִילְמָא יְהֵי פִתְגָם עִם לִבָּךְ בִּרְשַׁע לְמֵימַר קְרִיבָא שַׁתָּא שְׁבִיעֲתָא שַׁתָּא דִשְׁמִטְתָא וְתַבְאֵשׁ עֵינָךְ בְּאָחוּךְ מִסְכֵּנָא וְלָא תִתֵּן לֵהּ וְיִקְרֵי עֲלָךְ קֳדָם יְיָ וִיהֵי בָךְ חוֹבָא: (אונקלוס)

 יונתן  אִסְתַּמָּרוּ לְכוֹן דִּלְמָא יְהֵי פִּתְגָם עִם לִבְּכוֹן דְּזָדָנוּתָא לְמֵימָר קְרֵיבַת שַׁתָּא שְׁבִיעֲתָא שַׁתָּא דִשְׁמִיטְתָא וְתִבְאַשׁ עֵינֵיכוֹן בְּאָחוּכוֹן מִסְכֵּנָא וְלָא תִתְּנוּן לֵיהּ וְיִקְבּוֹל עֲלֵיכוֹן קֳדָם יְיָ וִיהֵי בְּכוֹן חוֹבָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  וקרא עליך. יכול מצוה, תלמוד לומר (ג ) ולא יקרא (דברים כד, טו. ספרי קיז.): והיה בך חטא. מכל מקום, אפילו לא יקרא, א"כ למה נאמר וקרא עליך, ממהר אני ליפרע על ידי הקורא יותר ממי שאינו קורא: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ג) בפרשת כי תצא כתיב האי קרא ואף על פי שהמקרא ההוא בשכיר יום קמיירי והמקרא הזה בהלוואת עני מיירי מכל מקום תרווייהו בעני קמיירי כתיב הכא באחיך האביון וגו' וכתיב התם כי עני הוא וגו': (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  בליעל. שם וי''א שהיא מלה מורכבת כגון תפלה שלא יעל ולא יגאל ולא יחיה: ורעה עינך. כמו ושבה אל בית אביה והמלה מהשניים הנראים: (אבן עזרא)


{י}  נָתוֹן תִּתֵּן לוֹ וְלֹא יֵרַע לְבָבְךָ בְּתִתְּךָ לוֹ כִּי בִּגְלַל הַדָּבָר הַזֶּה יְבָרֶכְךָ יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ בְּכָל מַעֲשֶׂךָ וּבְכֹל מִשְׁלַח יָדֶךָ:

 אונקלוס  מִתַּן תִתֵּן לֵהּ וְלָא יַבְאֵשׁ לִבָּךְ בְּמִתְּנָךְ לֵהּ אֲרֵי בְּדִיל פִּתְגָמָא הָדֵין יְבָרֵכִנָךְ יְיָ אֱלָהָךְ בְּכָל עוֹבָדָךְ וּבְכֹל אוֹשָׁטוּת יְדָךְ: (אונקלוס)

 יונתן  מִתַּן תִּתְּנוּן לֵיהּ וְלָא יִבְאַשׁ לִבְּכוֹן בְּתִתְּנְכוֹן לֵיהּ אֲרוּם מְטוּל פִּתְגָמָא הָדֵין יְבָרְכֵיכוֹן יְיָ אֱלָהָכוֹן בְּכָל עוֹבָדֵיכוֹן וּבְכָל אוֹשָׁטוּת יְדֵיכוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  נתון תתן לו. אפילו מאה פעמים: לו. בינו ובינך: כי בגלל הדבר. אפילו אמרת (ד) ליתן, אתה נוטל שכר האמירה עם שכר המעשה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ד) מדכתיב הדבר דרשו לשון דבור כמו שדרשו על דבר שרה על פי דבורה של שרה וכו' דאם לא כן הדבר למה לי הוה ליה למכתב כי בגלל זה יברכך ה': (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  בגלל. כמו סבה לבעבור סבב כי הכל הוא בחלקי' בחלקי הכל שהוא הגוף: נתון תתן. הטעם כי אם תתן לו יוסיף השם על ממונך: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  נתון. מלא וי''ו שזוכה לו' ברכות כדאיתא בפ''ק דב''ב: בתתך לו. ב' הכא ואידך בתתך לו לחם וחרב גבי דוד לומר שצריך ליתן לכל א' לפי מה שהוא צריך כמו שנתן לדוד לחם וגם חרב: (בעל הטורים)

 כלי יקר  כי בגלל הדבר הזה יברכך ה'. רז"ל (שבת קנא:) למדו מן לשון בגלל שגלגל הוא שחוזר בעולם. ורבים תמהו על הלשון, כי בגלל אינו לשון גלגל שהרי גימ"ל אחת חסירה. ואומר אני שכוונתם ז"ל לפרש בגלל מלשון וגללו את האבן (בראשית כט.ג) ור"ל כשיתגולל העוני בין האנשים מזה לזה כמנהגו, אז יברכך ה' ויגרום שלא יתגולל ולא יתנפל עליך בנפול על אנשים, וממילא שמעינן שהדבר מתגלגל בעולם כגלגל שכל נותן סופו להיות מקבל, כי כך המדה בכל הנמצאים שבכל הג' עולמות שכל נותן ישוב להיות מקבל כדרך שבארנו למעלה בפרשת בראשית בפסוק יום הששי. שבכל הנמצאים הולך הדבר בסיבות כגלגל שכל אחד מהם נותן ומקבל בלתי ה' לבדו הוא הנותן ובלתי מקבל.

וטעמו של דבר נראה, שלא רצה ה' שיהיה האדם מתחזק בארץ הוא וזרעו עד עולם על דרך שנאמר (ויקרא כה.כג) והארץ לא תמכר לצמיתות כי לי הארץ. ואילו לא היה האדם בא לכלל מדה זו לעולם לא הוא ולא זרעו היה מחזיק בארץ לצמיתות וישכח כי לה' הארץ, על כן הקב"ה מסבב שכל אדם בא לידי מדה זו או הוא או זרעו לידע ולהודיע כי כולם כגרים על הארץ ולה' תבל ומלואה, וז"ש אחר פסוק כי בגלל ליתן טעם למה הוא מתגולל על אנשים כי לא יחדל אביון מקרב הארץ כי קרב הארץ מחייב ענין זה כאמור, על כן אנכי מצוך לאמר פתוח תפתח את ידך לענייך כדי שיתנו גם לך או לזרעך אבל לא לשניהם כמ"ש (תהלים לז.כה) ולא ראיתי צדיק נעזב וזרעו מבקש לחם. ר"ל הוא וזרעו אלא או הוא או זרעו, ובזה אין פסוק זה סותר מארז"ל (שבת קנא:) או הוא או זרעו באים לכלל מדה זו. וי"א חסרון גימ"ל במלת בגלל לומר שזה נמשך מעון מניעת גמילות חסד כי ג"ד דרז"ל (שם קד.) גמול דלים. וחסרון הגימ"ל לדלים מסבב הגלגל. (כלי יקר)


{יא}  כִּי לֹא יֶחְדַּל אֶבְיוֹן מִקֶּרֶב הָאָרֶץ עַל כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ לֵאמֹר פָּתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לְאָחִיךָ לַּעֲנִיֶּךָ וּלְאֶבְיֹנְךָ בְּאַרְצֶךָ: (ס)

 אונקלוס  אֲרֵי לָא יִפְסוֹק מִסְכֵּנָא מִגוֹ אַרְעָא עַל כֵּן אֲנָא מְפַקְדָךְ לְמֵימַר מִפְתַּח תִּפְתַּח יָת יְדָךְ לַאֲחוּךְ לְעַנְיָךְ וּלְמִסְכֵּנָךְ בְּאַרְעָךְ: [ס] (אונקלוס)

 יונתן  אֲרוּם מְטוּל דְּלָא צַיְיתִין בֵּית יִשְרָאֵל בְּמִצְוָותָא דְאוֹרַיְיתָא לָא פַסְקִין מַסְכְּנִין מִגּוֹ אַרְעָא בְּגִין כֵּן אֲנָא מְפַקִידְכוֹן לְמֵימָר מִפְתַּח תִּפְתְּחוּן יַת יְדֵיכוֹן לְקָרִיבֵיכוֹן וּלְעַנְיֵי שִׁיבְבוּתְכוֹן וּלְמִסְכְּנֵי אַרְעֲכוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  על כן. מפני (ה) כן: לאמר. עצה לטובתך (ו) אני משיאך (ספרי קיח.): לאחיך לעניך. לאיזה אח, לעני: לעניך. ביו"ד אחד לשון עני אחד הוא, אבל ענייך בשני יודי"ן שני עניים: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ה) פירוש ולא לשון הואיל כמו כי על כן לא נתתיה לשלה בני כי על כן לא נתתיך לנגוע אליה כי שם מחובר עם מלת כי וכל כי על כן שבמקרא לשון הואיל הוא כמו שכתב רש"י בפרשת וירא אבל כאן שהוא בלתי מלת כי פירושו מפני כן: (ו) דאם לא כן לאמר למה לי הא אין דיבור קודם ממנו שיבא אחריו מלת לאמר: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  כי לא יחדל אביון מקרב הארץ. כאשר פירשתי: לאחיך. הקרוב אליך בתחלה: ולעניך. לעניי משפחתך ואביון ארצך קודם לאביון מקום אחר. וטעם הדבק כי ימכר לך אחיך העברי בעבור העניק תעניק לו: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  כי לא יחדל אביון מקרב הארץ. מפרשים אמרו שלא יחדל האביון מקרב הארץ באחד מכל הזמנים כי לעולם יהיה אביון בארץ שגלוי היה לפניו שלא יעשו מה שאמר להם כי לא יהיה בך אביון אם שמוע תשמע בקול ה' אלהיך לשמור לעשות את כל המצוה ואינו נכון לדעתי כי התורה תרמוז במה שעתיד להיות אבל לא יתנבא עליהם בפירוש שלא יקיימו התורה ויצוה המצוה לעולם וחלילה רק בדרך אזהרה יזכיר הדבר והנכון שיאמר שלא יחדל אביון שיהיה נמנע ולא ימצא עוד לעולם והזכיר זה בעבור שהבטיח שלא יהיה בהם אביון בשמרם כל המצוה אמר אבל ידעתי כי לא יהיו כל הדורות כל ימי עולם כלם שומרים כל המצוה עד שלא נצטרך כלל לצוות על האביון כי אולי בקצת הימים ימצא אביון ואני מצוך עליו אם ימצא ואמר "מקרב הארץ" לרמוז על כל הישוב כי ההבטחה שלא יהיה בנו אביון בארץ אשר ה' אלהינו נותן לנו נחלה אם נקיים שם כל המצות ועתה אמר כי יתכן שימצא אביון באחד מן הזמנים ובאחד מן המקומות אשר תשב בה כי טעם "בארצך" כטעם בכל מושבותיכם (במדבר לה כט) בארץ ובחוצה לארץ וטעם ולאביונך בארצך כאומר לאחיך העני ולכל אביוני ארצך כי בעבור שהמצוה לישראל יזכיר אחיך ויצטרך לפרש אחיך וכל אביוני ארצך לצוות על כלל ישראל ומדרשו (ספרי קמב) להקדים הקודם (הרמב"ן)

 ספורנו  כי לא יחדל אביון. כענין כי ידעתי אחרי מותי כי השחת תשחיתין: (ספורנו)


{יב}  כִּי יִמָּכֵר לְךָ אָחִיךָ הָעִבְרִי אוֹ הָעִבְרִיָּה וַעֲבָדְךָ שֵׁשׁ שָׁנִים וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת תְּשַׁלְּחֶנּוּ חָפְשִׁי מֵעִמָּךְ:

 אונקלוס  אֲרֵי יִזְדַבַּן לָךְ אֲחוּךְ בַּר יִשְׂרָאֵל אוֹ בַּת יִשְׂרָאֵל וְיִפְלְחִנָךְ שִׁית שְׁנִין וּבְשַׁתָּא שְׁבִיעֲתָא תִּפְטְרִנֵהּ בַּר חוֹרִין מֵעִמָךְ: (אונקלוס)

 יונתן  אֲרוּם יִזְדַּבֵּן לְכוֹן אֲחוּכוֹן בַּר יִשְרָאֵל אוֹ בַת יִשְרָאֵל וְיִפְלִיחַנְכוֹן שִׁית שְׁנִין וּבְמַעֲלֵי שְׁבִיעֲתָא תִפְטְרוּנֵיהּ לְבַר חוֹרִין מִגַּבֵּיכוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  כי ימכר לך. על ידי אחרים, שמכרוהו בית דין בגנבתו (ז) הכתוב מדבר (קידושין יד:), והרי כבר נאמר כי תקנה עבד עברי (שמות כא, ב.) ובמכרוהו בית דין הכתוב מדבר, אלא מפני שני דברים שנתחדשו כאן, אחד שכתוב או העבריה אף היא תצא בשש, ולא שמכרוה בית דין שאין האמה נמכרת בגנבתה, שנאמר בגנבתו ולא בגנבתה, אלא בקטנה שמכרה אביה, ולמד כאן שאם יצאו שש שנים קודם שתביא סימנין, תצא, (ח) ועוד חידש כאן העניק תעניק: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ז) ואם תאמר מנא ליה דלמא כי ימכר על ידי עצמו דומיא דונמכר לך דמיירי במוכר עצמו דאין לומר מיתורא דקרא מפיק ליה דאי במוכר עצמו הרי כבר נאמר ונמכר לך אם כן במכור על ידי אחרים נמי הרי כבר נאמר כי תקנה עבד עברי דמיירי במכרוהו בית דין ותירץ הרא"ם ושמא יש לומר דכתיב כי ימכר על ידי אחרים משמע דסתם בנין נפעל על ידי אחרים משמע לבד גבי ונמכר לך דכתיב ביה כי ימוך אחיך ופירש ואמר ונמכר לך על כרחך ליכא למימר שהוא על ידי עצמו ונראה לי דילפינן עברי עברי מהדדי כתיב הכא אחיך העברי וכתיב התם עבד עברי מה התם שנמכר על ידי אחרים אף הכי נמי כשנמכר על ידי אחרים: (ח) ואם תאמר ולמה לא אמר עוד חדוש כאן שהעברי אינו יוצא בראשי איברים מדהקיש עברי לעבריה כמו שכתוב בפרשת משפטים ושמא יש לומר שלא אמרו כל פרשה שנאמרה ונשנית לא נשנית אלא בעבור דבר שנתחדש אלא בחדוש המבואר בקרא בלבד לא כמו זה שיוצא מן ההיקש. הרא"ם. ולי נראה דאפילו אי לאו היקשא דהכא לא הוה מצי למילף עבד עברי שיוצא בראשי איברים דהוה אמינא אמה עבריה תוכיח שיוצאת בשש ואינה יוצאת בראשי איברים אף עבד עברי כן ואין לומר היא גופה נילף בקל וחומר מעבד כנעני שתצא בראשי איברים דהא בהדיא כתיב בה לא תצא כצאת העבדים ודו"ק נראה לי: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  אחיך העברי. פירשתיו: או העבריה. והוא כי ימכור איש את בתו לאמה: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  תשלחנו. וכי תשלחנו. לא תשלחנו. ג''פ ליוצא בתוך שש ובסוף שש ויוצא ביובל: (בעל הטורים)

 אור החיים  ועבדך וגו'. אומרו ועבדך בתו' וא''ו להעירך שקדמה מצוה לפניה, והוא מה שדרשו רבותינו ז''ל בתיבת לך שאין רשות לבית דין למכור עבד ישראל אלא לישראל, וזה הוא שיעור הכתוב כי ימכר פירוש כשיצטרך לימכר לך לבד הוא שימכר, ומוסיף משפט ב' ועבדך שש שנים, ואומרו ובשביעית וגו' ולא אמר ויצא לחוץ בשביעית, אלא שנתכוין לומר כי לפעמים יעבוד גם בשביעית וכגון אם ברח העבד הגם ששלמו שש שנים לעבודתו צריך להשלים העבדות שש שנים, וכן פסק רמב''ם פ''ב מה' עבדים, ורבותינו ז''ל דרשוה (קידושין ט''ז:) ממה שאמר הכתוב במשפטים שש שנים יעבוד, ואולי דדרשינן משש שנים יעבוד שבא ללמוד שאם חלה ד' שנים שצריך להשלים (קידושין י''ז.) ולעבוד שש, ומדקדוק ובשביעית נלמוד אם ברח שצריך להשלים אפילו בריחת שנה אחת: (אור החיים)


{יג}  וְכִי תְשַׁלְּחֶנּוּ חָפְשִׁי מֵעִמָּךְ לֹא תְשַׁלְּחֶנּוּ רֵיקָם:

 אונקלוס  וַאֲרֵי תִפְטְרִנֵה בַּר חוֹרִין מֵעִמָךְ לָא תִפְטְּרִנֵה רֵיקָן: (אונקלוס)

 יונתן  וַאֲרוּם אִין תִּפְטְרוּנֵיהּ בַּר חוֹרֵי מִגַּבֵּיכוֹן לָא תִפְטְרוּנֵיהּ רֵיקָנָא: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  ריקם. פירשתיו: (אבן עזרא)


{יד}  הַעֲנֵיק תַּעֲנִיק לוֹ מִצֹּאנְךָ וּמִגָּרְנְךָ וּמִיִּקְבֶךָ אֲשֶׁר בֵּרַכְךָ יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ תִּתֶּן לוֹ:

 אונקלוס  אַפְרָשָׁא תַפְרֵשׁ לֵהּ מֵעָנָךְ וּמֵאִדְרָךְ וּמִמַעֲצַרְתָּךְ דִי בָרְכָךְ יְיָ אֱלָהָךְ תִּתֶּן לֵהּ: (אונקלוס)

 יונתן  מְדַחֲרָא תְדַחֲרוּן לֵיהּ מִן עַנְכוֹן מִן אִידְרֵיכוֹן וּמִן מַעֲצַרְתְּכוֹן דְּבָרִיכֵיכוֹן יְיָ אֱלָהָכוֹן תִּתְּנוּן לֵיהּ: (תרגום יונתן)

 רש"י  העניק תעניק. לשון עדי, בגובה (ט) ובמראית העין, דבר שיהא ניכר שהטיבות לו. ויש מפרשים לשון הטענה על צוארו: מצאנך מגרנך ומיקבך. יכול אין לי אלא אלו בלבד, תלמוד לומר אשר ברכך מכל מה שברכך בוראך. ולמה נאמרו אלו, מה אלו מיוחדים שהם (י) בכלל ברכה, אף כל שהוא בכלל ברכה, יצאו פרדות. ולמדו רבותינו במסכת קידושין (יז.) בגזירה שוה, (כ) כמה נותן לו מכל מין ומין: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ט) ר"ל יקשט הרב את עבדו בגיאות בכמה מיני קשוטים ויהיה ניכר לעבד שנתן לו רבו כל הטובות הללו: (י) צאן פרה ורבה וכן גידולי קרקע לאפוקי פרידה אינה פרה ורבה: (כ) ר"ל נאמר כאן לא תשלחנו ריקם ולהלן בפרשת כי תשא גבי בכור אדם נאמר ולא יראו פני ריקם מה להלן גבי בכור עשרים כסף אף כאן עשרים כסף. והתם גופיה מנלן שהרי יוסף בכור רחל נמכר למצרים בעשרים כסף: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  העניק תעניק לו. הטעם עשה לו תפארת מגזרת וענקים לגרגרותיך או יהיה פירוש המלה כפי המקום בלא אח: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  העניק. מלא יו''ד כי ע''י העשר מכות הענקתיך ג' דברים כלי כסף וכלי זהב ושמלות לכן העניקהו מג' דברים מצאנך ומגרנך ומיקבך והיינו דכתיב וזכרת כי עבד היית: (בעל הטורים)


{טו}  וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם וַיִּפְדְּךָ יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ עַל כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה הַיּוֹם:

 אונקלוס  וְתִדְכַּר אֲרֵי עַבְדָא הֲוֵיתָא בְּאַרְעָא דְמִצְרַיִם וּפָרְקָךְ יְיָ אֱלָהָךְ עַל כֵּן אֲנָא מְפַקְדָךְ יָת פִּתְגָמָא הָדֵין יוֹמָא דֵין: (אונקלוס)

 יונתן  וְתֶהֱווֹן דְּכִירִין אֲרוּם מְשַׁעֲבְּדִין הֲוֵיתוּן בְּאַרְעָא דְמִצְרַיִם וּפְרַקְכוֹן יְיָ אֱלָהָכוֹן מְטוּל כֵּן אֲנָא מְפַקְדְּכוֹן לְמֶעֱבַד יַת פִּתְגָמָא הָדֵין יוֹמָא דֵין: (תרגום יונתן)

 רש"י  וזכרת כי עבד היית. והענקתי ושניתי לך מביזת מצרים וביזת הים, אף אתה הענק ושנה לו: (רש"י)

 בעל הטורים  הזה היום. וסמיך ליה והיה כי יאמר אליך לומר שרציעה ביום ולא בלילה: (בעל הטורים)

 ספורנו  וזכרת כי עבד היית. שלא בלבד הוציאך מעבדות אבל העניק לך מממון המשעבדים בך: (ספורנו)


{טז}  וְהָיָה כִּי יֹאמַר אֵלֶיךָ לֹא אֵצֵא מֵעִמָּךְ כִּי אֲהֵבְךָ וְאֶת בֵּיתֶךָ כִּי טוֹב לוֹ עִמָּךְ:

 אונקלוס  וִיהֵי אֲרֵי יֵימַר לָךְ לָא אֶפוֹק מֵעִמָךְ אֲרֵי רָחֲמָךְ וְיָת אֱנַשׁ בֵּיתָךְ אֲרֵי טַב לֵהּ עִמָךְ: (אונקלוס)

 יונתן  וִיהֵי אֲרוּם יֵימַר לָךְ לָא אֶפּוֹק מִן גַּבָּךְ אֲרוּם רַחֲמָךְ וְיַת אֵינַשׁ בֵּיתָךְ אֲרוּם טַב לֵיהּ דְּמִתְהָנֵי עִמָךְ: (תרגום יונתן)


{יז}  וְלָקַחְתָּ אֶת הַמַּרְצֵעַ וְנָתַתָּה בְאָזְנוֹ וּבַדֶּלֶת וְהָיָה לְךָ עֶבֶד עוֹלָם וְאַף לַאֲמָתְךָ תַּעֲשֶׂה כֵּן:

 אונקלוס  וְתִסַב יָת מַרְצְעָא וְתִתֵּן בְּאֻדְנֵהּ וּבְדָשָׁא וִיהֵי לָךְ עִבֵד פָּלַח לְעָלָם וְאַף לְאַמְתָךְ תַּעְבֶּד כֵּן: (אונקלוס)

 יונתן  וְתִסַּב יַת מַחְטָא וְתִנְעוֹץ בְּאוּדְנֵיהּ וּבִתְרַע בֵּית דִינָא וִיהֵי לָךְ עֶבֶד פְּלַח עַד יוֹבְלָא וְאוּף לְאַמְתָךְ תִּכְתּוֹב גֵט חֵירַר וְתִתֵּן לָהּ: (תרגום יונתן)

 רש"י  עבד עולם. יכול כמשמעו, תלמוד לומר ושבתם איש אל אחוזתו ואיש אל משפחתו תשובו (ויקרא כה, י.), (ל) הא למדת שאין זה אלא עולמו של יובל (מכילתא משפטים פב.): ואף לאמתך תעשה כן. הענק לה, יכול אף לרציעה השוה הכתוב אותה, תלמוד לומר אם אמר יאמר העבד (שמות כא, ה.), עבד נרצע ואין אמה נרצעת: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ל) ולא תימא דילמא האי קרא במכרוהו בית דין קמיירי שתים ושלש שנים קודם היובל שהיובל מוציאו אבל הנרצע יעבוד לעולם כמשמעו יש לומר דבמכרוהו בית דין מושב אל משפחתו נפקא הא מה אני מקיים ואיש אל משפחתו וגו' בנרצע שיוצא ביובל ועיין בפרשת משפטים ובפרשת בהר: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  באזנו ובדלת. פירשתיו וטעם להזכיר זה כי אתה חייב לתת לו בצאתו חפשי רק אם לא ירצה לצאת תרצע אזנו: ואף לאמתך תעשה כן. דבק עם העניק תעניק לו ואם הוא רחוק כמו שלם ישלם אם אין לו ואם שלש אלה ורבים כן כי אין אשה נרצעת: (אבן עזרא)

 אור החיים  לך עבד עולם. לפי שבשש שנים אם ימות הרב ישלים לפני בנו, בעבודה זו של רציעה לך הוא שיהיה עבד עולם ולא לבנך: (אור החיים)


{יח}  לֹא יִקְשֶׁה בְעֵינֶךָ בְּשַׁלֵּחֲךָ אֹתוֹ חָפְשִׁי מֵעִמָּךְ כִּי מִשְׁנֶה שְׂכַר שָׂכִיר עֲבָדְךָ שֵׁשׁ שָׁנִים וּבֵרַכְךָ יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה: (ס)

 אונקלוס  לָא יִקְשֵׁי בְעֵינָךְ בְּמִפְטְרָךְ יָתֵהּ בַּר חוֹרִין מֵעִמָךְ אֲרֵי עַל חַד תְּרֵין כַּאֲגַר אֲגִירָא פָּלְחָךְ שִׁית שְׁנִין וִיבָרֵכִנָךְ יְיָ אֱלָהָךְ בְּכֹל דִי תַעְבֵּד: [ס] (אונקלוס)

 יונתן  לָא יִקְשֵׁי בְעֵינָךְ בְּמִפְטְרָךְ יָתֵיהּ לְבַר חוֹרִין מִן גַבָּךְ אֲרוּם בְּכוּפְלָא עַל אֲגַר אֲגִירָא פַּלְחָךְ שִׁית שְׁנִין וּבֵירְכָךְ מְטוּלֵיהּ יְיָ אֱלָהָךְ בְּכָל מַה דְּתֶעֱבַד: (תרגום יונתן)

 רש"י  כי משנה שכר שכיר. מכאן אמרו, עבד עברי עובד בין ביום ובין בלילה, וזהו כפלים שבעבודת שכירי יום, ומהו עבודתו בלילה, רבו מוסר לו (מ) שפחה כנענית והולדות לאדון: (רש"י)

 שפתי חכמים  (מ) פירוש אפילו בעל כרחו של עבד. דאם לא כן הא כבר כתיב אם אדוניו יתן לו אשה וגו': (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  לא יקשה בעיניך. מצאנו כתוב שלש שנים כימי שכיר וזו ראי' כי אין רשות לאדם שישכיר עצמו יותר משלש שנים ג''כ לשוכר אותו הנותן שכרו וזה טעם משנה כמו כפל וכן והיה משנה הוא משנה למלך שם משנה למלך תאר השם גם הוא מגזרת שנים כאשר פירשתי והנה זה הכתוב יפרש כי ובשביעית יצא לחפשי חנם בתחלת השנה גם יש ראיה משנת השמטה גם מיום השבת: וברכך. פועל עתיד ולא עבר כי אין הפרש ביניהם רק מטעם המקום: (אבן עזרא)

 אור החיים  כי משנה שכר שכיר. ולפי זה הדין יתן שאם חלה ג' שנים אינו צריך להשלים כי יש בזה תשלום ממון שנתן בו, ורבותינו ז''ל אמרו (קידושין ט''ו.) וז''ל מכאן אמרו שכיר עובד ביום, עבד ביום ובלילה ע''כ, וזו הלכה ורמוזה במקרא: (אור החיים)

 ספורנו  לא יקשה בעיניך. להעניק עם שלוחו חפשי כי ראוי הוא לזה ואתה לא תחסר: וברכך ה' א. להיך. ומשלו תתן: (ספורנו)

 דעת זקנים  כי משנה שכר שכיר. (שכיר שכר הוא) הוא שלש שנים כימי שכיר ונקלה כבוד מואב וא"כ זה שעובד שש שנים הוי פי שנים דשכיר ולכך הרגילו לשכיר שלש שנים שאלו היו שוכרין לשנה או לשנתים פעמים דאיכא עבור ופעמים דליכא ונמצא הא' מפסיד אבל שלש שנים לא מצי למהוי בלא עבור ואין מפסיד לא זה ולא זה: (דעת זקנים)


{יט}   שביעי  כָּל הַבְּכוֹר אֲשֶׁר יִוָּלֵד בִּבְקָרְךָ וּבְצֹאנְךָ הַזָּכָר תַּקְדִּישׁ לַיהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לֹא תַעֲבֹד בִּבְכֹר שׁוֹרֶךָ וְלֹא תָגֹז בְּכוֹר צֹאנֶךָ:

 אונקלוס  כָּל בּוּכְרָא דִי יִתְיְלִיד בְּתוֹרָךְ וּבְעָנָךְ דִכְרִין תַּקְדֵשׁ קָדָם יְיָ אֱלָהָךְ לָא תִפְלַח בְּבוּכְרָא דְתוֹרָךְ וְלָא תֵגוֹז בּוּכְרָא דְעָנָךְ: (אונקלוס)

 יונתן  כָּל בּוּכְרָא דְאִתְיְלִיד בְּתוֹרָךְ וּבְעָנָךְ דּוּכְרַיָא תַּקְדֵּישׁ קֳדָם יְיָ אֱלָהָךְ לָא תִפְלוֹחַ בְּבִכּוּרֵי תּוֹרֵיכוֹן וְלָא תֵיגוֹז בִּכּוּרֵי עָנֵיכוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  כל הבכור וגו' תקדיש. ובמקום אחר הוא אומר לא יקדיש, שנאמר אך בכור אשר יבכר לה' וגו' (ויקרא כז, כו.), הא כיצד, אינו מקדישו לקרבן אחר וכאן למד שמצוה לומר הרי אתה (נ) קדוש לבכורה. דבר אחר, א"א לומר (ס) תקדיש שכבר נאמר לא יקדיש, וא"א לומר לא יקדיש שהרי כבר נאמר תקדיש, הא כיצד, מקדישו אתה הקדש (ע) עלוי, ונותן להקדש כפי טובת הנאה שבו (ערכין כט.): לא תעבוד בבכור שורך ולא תגוז וגו'. אף החילוף למדו רבותינו שאסור, אלא שדבר הכתוב בהווה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (נ) דאם לא כן תקדיש למה לי הרי קדוש ועומד הוא: (ס) דלפי טעם ראשון קשה מה המצוה הזאת שיאמר קדוש אתה כיון שהוא קדוש ועומד לכן אמר דבר אחר וכו' ולטעם האחרון קשה דלשון תקדיש משמע שגופו מקדיש ולא הקדש עלוי לכן פירש גם לישנא קמא ובזה ניחא מה שמקשים דהאי דבר אחר הוא דברי רבי ישמעאל וטעם הראשון הוא דברי רבנן דפליגי עליה והלכה כרבנן ולמה לו להביא דברי רבי ישמעאל כיון שאין הלכה כמותו אלא על כרחך רש"י לא בא אלא לפרש הקרא קרוב לפי פשוטו וליישב הקרא דבר דבור על אופניו: (ע) לפי שלישראל יש טובת הנאה ליתן לכל כהן שירצה, ואותה טובת הנאה יכול להקדיש (גור אריה) כתב הרא"ם מה שפירש רש"י פה נותן להקדש כפי טובת הנאה ובערכין פירש יתן ומצאתי כתוב ונראה לי לפרש מה שפירש"י כאן ונותן להקדש כפי טובת הנאה שבו מיירי בבכור שהקדישו אז נותן להקדש כפי טובת הנאה שבו והתם מיירי בבכור שהחרימו שכל החרמים לכהנים לכך פירש שיתן טובת הנאה להכהנים בשביל החרם שהוא לכהן עיין שם (דף כ"ח וכ"ט): (וכן הוא במשנה למלך הלכות ערכין פרק ו' הלכה י"ב) (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  כל הבכור. הזכירו בעבור לא תעבוד בבכור שורך: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  סמך כל הבכור לפרשת עבד לו' כשם שאני אוסר לך לעבוד בבכור כך לא תעבוד בע''ע עבודת עבד וכשם שהמום פוסל בבכור כך המום פוסל ברצועה: (בעל הטורים)

 ספורנו  כל הבכור. אחר שבאר מיני חסד בתבואה והוא מעשר עני ובמעות והוא שמטת כספים והצדקה ובשאר הקנינים בהענקת עב דעברי. באר מצות אשר בהן הודאה לאל יתעלה והן מתן הבכורות הראוי לבעלי המקנה להודות כי מידו המקנה לנו. וחג המצות להורות על הגאולה בזבח הפסח ובמצות ועל האביב בעומר התנופה. וחג השבועות להודות על שבועות חקות קציר ששמר לנו. וחג האסיף להודות על האסיף ושבכל אחד מהם נביא איזה דורון לאדון כאמרו ולא יראה את פני ה' ריקם. ולזה לא הזכיר בהם באיזה חדש ובכמה בחדש יהיו אבל הזכיר האביב והשבועות והאסיף: (ספורנו)


{כ}  לִפְנֵי יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ תֹאכְלֶנּוּ שָׁנָה בְשָׁנָה בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְהֹוָה אַתָּה וּבֵיתֶךָ:

 אונקלוס  קֳדָם יְיָ אֱלָהָךְ תֵּיכְלִנֵהּ שַׁתָּא בְשַׁתָּא בְּאַתְרָא דִי יִתִּרְעֵי יְיָ אַתְּ וֶאֱנַשׁ בֵּיתָךְ: (אונקלוס)

 יונתן  קֳדָם יְיָ אֱלָהָכוֹן תֵּיכְלִינֵיהּ שְׁנָא בִּשְׁנָא בְּאַתְרָא דְיִתְרְעֵי יְיָ אַתּוּן וְאֵינַשׁ בָּתֵּיכוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  לפני ה' אלהיך תאכלנו. לכהן הוא אומר, שכבר מצינו שהוא ממתנות כהונה אחד תם ואחד בעל מום, שנאמר ובשרם יהיה לך וגו' (במדבר יח, יח.): שנה בשנה. מכאן שאין משהין אותו יותר על שנתו, יכול יהא פסול משעברה שנתו, כבר הוקש למעשר, שנאמר ואכלת לפני ה' אלהיך מעשר דגנך תירושך ויצהרך ובכורות בקרך וצאנך (דברים יד, כג.), מה מעשר שני אינו נפסל משנה לחברתה, (פ) אף בכור אינו נפסל, אלא שמצוה תוך שנתו: שנה בשנה. אם שחטו בסוף שנתו, אוכלו אותו היום ויום אחד משנה אחרת, למד שנאכל לשני ימים ולילה אחד (ספרי קכה.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (פ) דכתיב במעשר מקצה שלש שנים תוציא את כל מעשר תבואתך ופירש"י שבא ללמד שאם השהה מעשרותיו וכו': (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  תאכלנו. מי שהוא ראוי לאכלו כאשר פירשתי והזכיר זה פעם שנית לבאר משפט בעל מום: אתה וביתך. בית הכהן: (אבן עזרא)


{כא}  וְכִי יִהְיֶה בוֹ מוּם פִּסֵּחַ אוֹ עִוֵּר כֹּל מוּם רָע לֹא תִזְבָּחֶנּוּ לַיהֹוָה אֱלֹהֶיךָ:

 אונקלוס  וַאֲרֵי יְהֵי בֵהּ מוּמָא חֲגִיר אוֹ עֲוִיר כֹּל מוּם בִּישׁ לָא תִכְּסִנֵהּ קֳדָם יְיָ אֱלָהָךְ: (אונקלוס)

 יונתן  וַאֲרוּם יְהֵי בֵּיהּ מוּמָא חֲגִיר אוֹ סָמֵי כָּל מִדַּעַם בִּישׁ לָא תִכְסִינֵיהּ קֳדָם יְיָ אֱלָהָכוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  מום. כלל: פסח או עור. פרט: כל מום רע. חזר וכלל, מה הפרט מפורש מום הגלוי ואינו חוזר, אף כל מום שבגלוי ואינו חוזר: (רש"י)

 אבן עזרא  כל מום רע. הנזכרים: (אבן עזרא)


{כב}  בִּשְׁעָרֶיךָ תֹּאכְלֶנּוּ הַטָּמֵא וְהַטָּהוֹר יַחְדָּו כַּצְּבִי וְכָאַיָּל:

 אונקלוס  בְּקִרְוָיךְ תֵּיכְלִנֵהּ מְסָאָבָא וְדַכְיָא כַּחֲדָא כִּבְסַר טַבְיָא וְאַיְלָא: (אונקלוס)

 יונתן  בְּקִרְוֵיכוֹן תֵּיכְלִינֵיהּ דִּמְסָאָב מִן לְמִקְרַב לְקוּדְשַׁיָא וְדִדְכֵי לְמִקְרַב לְקוּדְשַׁיָא כַּחֲדָא הֵי כִּבְשַר טַבְיָא וְאַיְלָא: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  בשעריך תאכלנו. י''א הכהן יאכלנו חוץ למקדש וי''א אחר שיש בו מום הוא לישראל וזה רחוק בעיני: הטמא והטהור. שב אל תאכלנו והטעם כמו קריאה אתה הטמא או הטהור והטעם בין שיהיה טמא או טהור הוא מותר לאוכלו בעבור כי בשר קודש אם אכלו טמא הוא בכרת ובעבור שהזכיר שנה בשנה הזכיר שלש פעמים ועוד בעבור הבכור שיאכל במקדש וכן הפסח יאכל במקדש ולא חוץ ממנו: (אבן עזרא)


{כג}  רַק אֶת דָּמוֹ לֹא תֹאכֵל עַל הָאָרֶץ תִּשְׁפְּכֶנּוּ כַּמָּיִם: (ס)

 אונקלוס  לְחוֹד יָת דְמֵהּ לָא תֵיכוּל עַל אַרְעָא תִשְׁדִנֵהּ כְּמַיָא: [ס] (אונקלוס)

 יונתן  לְחוֹד אַדְמֵיהּ לָא תֵיכְלוּן עַל אַרְעָא תֵישְׁדוּנֵיהּ הֵי כְמַיָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  רק את דמו לא תאכל. שלא תאמר הואיל וכולו היתר הבא מכלל איסור הוא, שהרי קדוש, ונשחט בחוץ בלא פדיון ונאכל, יכול יהא אף הדם מותר, תלמוד לומר רק את דמו לא תאכל: (רש"י)

דברים פרק-טז

{א}  שָׁמוֹר אֶת חֹדֶשׁ הָאָבִיב וְעָשִׂיתָ פֶּסַח לַיהֹוָה אֱלֹהֶיךָ כִּי בְּחֹדֶשׁ הָאָבִיב הוֹצִיאֲךָ יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ מִמִּצְרַיִם לָיְלָה:

 אונקלוס  טַר יָת יַרְחָא דַאֲבִיבָא וְתַעְבֵּד פִּסְחָא קֳדָם יְיָ אֱלָהָךְ אֲרֵי בְּיַרְחָא דַאֲבִיבָא אַפְּקָךְ יְיָ אֱלָהָךְ מִמִצְרַיִם וַעֲבַד לָךְ נִסִין בְּלֵילְיָא: (אונקלוס)

 יונתן  הֲווֹן זְהִירִין לְמִנְטוֹר זִמְנֵי מוֹעֲדַיָא לְעִבּוּרֵי שַׁתָּא וּלְמִנְטוֹר תְּקוּפְתָּא בְּיַרְחָא דְאַבִּיבָא לְמֶעֱבַד בֵּיהּ פִּסְחָא קֳדָם יְיָ אֱלָהָכוֹן אֲרוּם בְּיַרְחָא דְאַבִּיבָא אַפֵּיק יַתְכוֹן יְיָ אֱלָהָכוֹן מִמִּצְרַיִם וְתֵיכְלוּן יָתֵיהּ בְּלֵילְיָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  שמור את חדש האביב. מקודם בואו שמור שיהא ראוי לאביב, להקריב בו את מנחת העומר, ואם לאו עבר את השנה: ממצרים לילה. והלא ביום יצאו, שנאמר ממחרת הפסח יצאו בני ישראל וגו' (במדבר לג, ג.), אלא לפי שבלילה נתן להם פרעה רשות לצאת, שנאמר ויקרא למשה ולאהרן לילה וגו' (שמות יג, לא.): (רש"י)

 אבן עזרא  את חדש האביב. נקרא כן בעבור שהיה בו אביב בצאתם ממצרים והמכחישים אמרו כי לא נעשה פסח בלא אביב וכבר השיבותי על הבליהם גם אנחנו נודה כי בית דין היה מסתכל לאביב ודע כי אין לחדשים בלשון הקדש שמות כי ניסן סיון גם כסליו גם טבת גם אדר שהם נזכרים במקרא הם לשון כשדים על כן אמר הוא חדש ניסן רק מצאנו זיו ואיתני' ובול וטעם ראשון כאשר ימצא האביב הנו חדש הראשון כי משם יחל לספור החדשי' אם היתה שנה שעברה שנים עשר חדש או שלשה עשר לא נחוש על זה וזה טעם ראשון רק קדמונינו ז''ל העתיקו עם האביב דברים אחרים וכל דבריהם אמת: לילה. הוציאך מתחת רשות פרעה והקרוב עוד אפרשנו: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  שמור את חדש האביב. מצות הרגלים מבוארת כי כבר הזכירה (ויקרא כג במדבר כח כט) והנה בתורת כהנים הזכיר בה ענין הקרבנות והקרבתם אשה לה' וכאן לא יזכירם כלל אבל יזהיר את ישראל לעלות בהם אל המקום אשר יבחר ולשמוח לפניו כי כאשר צוה שיביא מעשר שני לפני ה' וכן הבכור ויאכלם שם במקום אשר יבחר ה' הוסיף לבאר כי עוד חייבין שיבואו כלם לפני השם ויחגו לפניו בשלשה רגלים ולשמוח בשלמים שיקריבו לפניו ולא הזכיר זמני חג המצות והסוכות באי זה יום יהיה אך הזכיר חדשיהם דרך קצרה שכבר הזכיר הכל שם (הרמב"ן)

 ספורנו  שמור את חדש האביב. שמור בהתמדת השגחה שיהי' ניסן חדש האביב ע''י עבורי החדשים והשנים שיכוונו בהם שני הלבנה עם שני החמה: ועשית פסח. בערב חג המצות: כי בחדש האביב הוציאך. כיון ורצה שתהיה יציאתך בעת שנשלם החדש של אביב והוא הנגוד בהיות טלה אלהי מצרים עם השמש בגבורתו והירח בנגודו: לילה. כי אותו הנגוד היה אז בלילה ובהיות שאין קרבן בלילה הוצרך להקדים הקרבתו ביום הקודם לאותו הנגוד ולזכרון זה קבע כן לדורות: (ספורנו)


{ב}  וְזָבַחְתָּ פֶּסַח לַיהֹוָה אֱלֹהֶיךָ צֹאן וּבָקָר בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְהֹוָה לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם:

 אונקלוס  וְתִכּוֹס פִּסְחָא קֳדָם יְיָ אֱלָהָךְ מִן בְּנֵי עָנָא וְנִכְסַת קוּדְשַׁיָא מִן תּוֹרֵי בְּאַתְרָא דִי יִתִּרְעֵי יְיָ לְאַשְׁרָאָה שְׁכִנְתֵּה תַּמָן: (אונקלוס)

 יונתן  וְתִיכְסוּן פִּסְחָא קֳדָם יְיָ אֱלָהָכוֹן בֵּינֵי שִׁמְשָׁתָא וְעָאן וְתוֹרֵי לִמְחָר בִּכְרַן יוֹמָא לְחֶדְוַת חַגָּא בְּאַתְרָא דְיִתְרְעֵי יְיָ לְאַשְׁרָאָה שְׁכִינְתֵּיהּ תַּמָּן: (תרגום יונתן)

 רש"י  וזבחת פסח לה' אלהיך צאן. שנאמר מן הכבשים ומן העזים תקחו: ובקר. תזבח לחגיגה (ספרי קכט.), (צ) שאם נמנו על הפסח חבורה מרובה, מביאים עמו חגיגה כדי שיהא נאכל על השובע. ועוד למדו רבותינו דברים הרבה מפסוק זה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (צ) דהא הפסח אינו בא אלא מן הכבשים או מן העזים: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  צאן. לחיוב הפסח: ובקר. לשלמים והעד ובקר שלשת אלפים אחר שאמר הכל לפסחים על כשבים ובני עזים וכן נתנו לפסחים חמשת אלפים ובקר חמש מאות והנה זכר הפסח קודם הבקר וכן אתה וביתך וי''א כי במצרים אמר כבש או עז ועתה בקר אם יוכל והראשון הוא הנכון: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  וטעם וזבחת פסח לה' אלהיך צאן ובקר. על דרך הפשט כמו שור שה כשבים (לעיל יד ד) ראובן שמעון לוי (שמות א ב) ואמר וזבחת פסח לה' אלהיך וצאן ובקר לכך לא אמר וזבחת פסח לה' אלהיך מן הצאן ומן הבקר כאשר יאמר בכל מקום מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם (ויקרא א ב) ואם מן הצאן קרבנו (שם פסוק י) אם מן הבקר הוא מקריב (שם ג א) אבל יצוה בכאן בפסח והוא השה שהזכיר כבר וצאן ובקר אילים ועזים ובני בקר לחוג חגיגה ביום הזה כאשר יצוה בשבועות ובסוכות שיאמר (פסוק י) ועשית חג שבעות לה' אלהיך מסת נדבת ידך שיביא בקר וצאן לשלמים כאשר תשיג ידו וכן אמר בסוכות (פסוק טו) שבעת ימים תחג לה' אלהיך וגו' ובסוף כלל את שלשתם ודומה לזה בראשון בארבעה עשר יום לחדש יהיה לכם הפסח חג שבועות ימים מצות יאכל (יחזקאל מה כא) ופירש בחג שבעת ימים וכן מצינו בפסח יאשיהו שאמר (דהי"ב לה ז) צאן כבשים ובני עזים הכל לפסחים ובקר שלשת אלפים ואחר כן אמר (שם פסוק יג) ויבשלו הפסח באש כמשפט והקדשים בשלו בסירות ובדודים ובצלחות ויריצו לכל בני העם הנה פירש כי כבשים ובני עזים הכל לפסחים לא עזים עצמן ולא בקר כדכתיב (שמות יב ה) שה תמים זכר בן שנה יהיה לכם מן הכבשים ומן העזים ופירש כי הבקר אשר הזכיר היו שלשת אלפים והיו קדשים אשר בסירות להריץ לפני העם לאכול לשבעה כענין החגיגה שקבלו רבותינו (פסחים ע) ואונקלוס עשה צאן דבק עם הפסח ולא יתקשר הוי"ו יפה במלת ובקר ועוד כי אין כל הצאן כשר לפסחים והנכון מה שאמרנו ובאר בכאן דברים רבים כי הזכיר במצה שתהיה לחם עני להגיד כי צוה לזכור שיצאו בחפזון והיא עני זכר כי היו במצרים בלחם צר ומים לחץ והנה תרמוז לשני דברים וכן אמרו הא לחמא עניא די אכלו אבהתנא בארעא דמצרים או יאמר שתהיה עוד עשויה כלחם עני ולא שתהיה מצה עשירה כמו שהזכירו רבותינו (פסחים לו) ובאר במצות השאור שלא יראה בכל גבולך כי בתחלה אמר (שמות יב יט) לא ימצא בבתיכם (הרמב"ן)

 בעל הטורים  וזבחת פסח. וסמיך ליה לא תאכל עליו חמץ. לומר לך שאין שוחטין הפסח על החמץ: (בעל הטורים)

 ספורנו  ובקר. לקרבן חגיגה. אע''פ שלא נעשה זה עם פסח מצרים: (ספורנו)


{ג}  לֹא תֹאכַל עָלָיו חָמֵץ שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל עָלָיו מַצּוֹת לֶחֶם עֹנִי כִּי בְחִפָּזוֹן יָצָאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְמַעַן תִּזְכֹּר אֶת יוֹם צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ:

 אונקלוס  לָא תֵיכוּל עֲלוֹהִי חֲמִיעַ שִׁבְעָא יוֹמִין תֵּיכוּל עֲלוֹהִי פַטִיר לְחֵם עֹנִי אֲרֵי בִּבְהִילוּ נְפַקְתָּא מֵאַרְעָא דְמִצְרַיִם בְּדִיל דְתִדְכַּר יָת יוֹמָא מִפְּקָךְ מֵאַרְעָא דְמִצְרַיִם כָּל יוֹמֵי חַיָיךְ: (אונקלוס)

 יונתן  לָא תֵיכְלוּן עַל פִּסְחָא חֲמִיעַ שׁוּבְעָא יוֹמִין תֵּיכְלוּן לִשְׁמֵיהּ פַּטִּיר לַחֲמָא עַנְיָא אֲרוּם בִּבְהִילוּ נְפַקְתּוּן מֵאַרְעָא דְמִצְרַיִם מִן בִּגְלַל דְּתִידְכְּרוּן יַת יוֹם מַפְקְכוֹן מֵאַרְעָא דְמִצְרַיִם כָּל יוֹמֵי חַיֵּיכוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  לחם עני. לחם שמזכיר את העוני (ק) שנתענו במצרים: כי בחפזון יצאת. ולא הספיק בצק להחמיץ, (ר) וזה יהיה לך לזכרון, וחפזון לא שלך היה, אלא של מצרים, שכן הוא אומר ותחזק מצרים על העם וגו': למען תזכר. על ידי אכילת הפסח והמצה, את יום צאתך: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ק) שבשעה קלה נגאלו כולם שהרי לא הספיק בצקם להחמיץ ובנס זה יזכרו העוני: (ר) ואם תאמר והלא בזולת זה לא היו רשאין לאכול חמץ דהא כתיב שבעת ימים מצות תאכלו וגו'. ויש לומר דזהו דוקא לדורות אבל במצרים לא נאסרו אלא אותו יום בלבד כדאיתא בפרק כל שעה (דף כ"ח) ובפרק מי שהיה (דף צו): (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  לא תאכל עליו חמץ. שלא ימצא חמץ בעת שחיטת הפסח: לחם עוני. לזכרון: כל ימי חייך. בכל שנה: (אבן עזרא)

 ספורנו  לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים. אע''פ שפסח מצרים היה איסור חמוצו יום אחד בלבד כמו שהזכירו רז''ל (פסחים): תאכל עליו מצות. שבהיותו קרבן זכרון הגאולה שהיתה ברגע קטן אין ראוי לאכול עמו חמץ שהוא צריך עכוב בעשייתו מלוש בצק עד חמצתו: לחם עוני. לחם שהיו אוכלים בעוני ושלא היה להם פנאי להשהות עיסתם עד שתחמץ מפני נוגשים אצים: כי בחפזון יצאת. והטעם להזכיר חפזון הלחם הוא כי תמורת אותו חפזון העוני היה לך אח''כ חפזון הגאולה כענין והפכתי אבלם לששון: למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך. והטעם שצויתי להתמיד ההשגחה עד שיהיו שנות הלבנה מכוונות עם שנות החמה ע''י העבורים כדי שיהיה ניסן חדש אביב ולא צויתי למנות לחדשי חמה שהם בלתי צריכין לעבור הוא כדי שתזכור יציאת מצרי' כל ימי חייך שבכל עבור חדש ועבור שנה שתעשה בשביל שיהיה ניסן חדש האביב תזכור שזה הוא בשביל יציאת מצרים: (ספורנו)


{ד}  וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ שְׂאֹר בְּכָל גְּבֻלְךָ שִׁבְעַת יָמִים וְלֹא יָלִין מִן הַבָּשָׂר אֲשֶׁר תִּזְבַּח בָּעֶרֶב בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן לַבֹּקֶר:

 אונקלוס  וְלָא יִתְחֲזֵי לָךְ חֲמִר בְּכָל תְּחוּמָךְ שִׁבְעָא יוֹמִין וְלָא יְבִית מִן בִּסְרָא דִי תִכּוֹס בְּרַמְשָׁא בְּיוֹמָא קַדְמָאָה לְצַפְרָא: (אונקלוס)

 יונתן  וְתִזְדַהֲרוּן מִקַּמֵּי פִּסְחָא דְלָא יִתְחָמֵי לְכוֹן חֲמִיר בְּכָל תְּחוּמְכוֹן שׁוּבְעָא יוֹמִין וְלָא יְבִית בַּר מִן בִּשְרָא דְתִכְסוּן בְּרַמְשָׁא בְּיוֹמָא קַמָּאָה לְצַפְרָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  ולא ילין מן הבשר אשר תזבח בערב ביום הראשון לבקר. אזהרה למותיר בפסח דורות, (ש) לפי שלא נאמר אלא בפסח מצרים, ויום ראשון האמור כאן הוא י"ד בניסן, (ת) כמה דאת אמר אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם (שמות יב, טו.), ולפי שנסתלק הכתוב מענינו של פסח (א) והתחיל לדבר בחקות שבעת ימים כגון שבעת ימים תאכל עליו מצות ולא יראה לך שאור בכל גבולך, הוצרך לפרש באיזו זביחה הוא מזהיר, שאם כתב ולא ילין מן הבשר אשר תזבח בערב לבקר, הייתי אומר שלמים הנשחטים כל שבעה, כולן בבל תותירו ואינן נאכלין אלא ליום ולילה, לכך כתב בערב ביום הראשון. דבר אחר, בחגיגת י"ד הכתוב מדבר, ולמד עליה שנאכלת לשני ימים, והראשון האמור כאן, ביו"ט הראשון הכתוב מדבר, וכן משמעות המקרא, בשר חגיגה אשר תזבח בערב, לא ילין ביו"ט הראשון עד בקרו של שני, אבל נאכלת היא בארבעה עשר ובט"ו, וכך היא שנויה במסכת פסחים (עא:): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ש) כי בפסח מצרים כתיב ולא תותירו ממנו עד בוקר והוה אמינא דוקא פסח מצרים שהיו אוכלין אותו בחפזון והיו מזומנים לצאת לדרך משום הכי לא תותירו אבל פסח דורות לא קא משמע לן והא דכתיב בפרשת כי תשא ולא ילין לבקר זבח חג הפסח ההוא באימורי פסח קמיירי והא דכתיב בפרשת בהעלותך לא ישאירו ממנו עד בוקר ההוא בפסח שני קמיירי: (ת) ויהיה פירושו אשר תזבח דהיינו ביום הראשון שהוא ארבעה עשר בניסן ולבוקר דבק עם ולא ילין כאילו אמר ולא ילין לבוקר מן הבשר אשר תזבח בערב יום ראשון: (א) פירוש דאי לא נסתלק לא היה צריך לומר אלא ולא ילין מן הבשר אשר תזבח בערב לבקר ופשיטא דביום י"ד קמיירי דהא עליה קאי דכתיב לעיל מיניה וזבחת פסח וגו': (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  אשר תזבח בערב. שהוא בשר הפסח: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  וטעם אשר תזבח בערב ביום הראשון. שלא ילין לבקר מן הבשר שעשית אותו זבח בערב יום הראשון שבשבעת הימים הנזכרים והוא הלילה כמו שהזכיר (פסוק א) הוציאך ה' אלהיך ממצרים לילה כי לא הזכיר בפרשה הזאת יום ארבעה עשר ושחיטת הפסח כלל אבל הזכיר עשיית הפסח בלילה כלומר אכילתו ואכילת המצה עליו והטעם כי זביחת הפסח והקרבתו ביום ארבעה עשר היא מצות הקרבנות והזכיר אותה בתורת הקרבנות (ויקרא כג ה) ולא החזירה כאן כאשר לא החזיר מצות שאר הקרבנות וגם בשלשת הרגלים לא הזכיר כאן שנקריב בהם אשה אבל על אכילת הפסח והמצה הזכיר כאן לישראל וכן שם תזבח את הפסח בערב כבוא השמש (פסוק ו) שם תעשה זבח הפסח בערב בשקוע החמה כי בלילה יאכל ואמר לבאר זה (פסוק ז) ובשלת ואכלת במקום אשר יבחר ה' ופנית בבקר וכבר פירשתי זה בפרשת החדש הזה לכם ראש חדשים (שמות יב ו) ויתכן עוד שנפרש ולא ילין מן הבשר אשר תזבח בערב ביום הראשון לבקר מן הבשר אשר זבחת בערב והוא הערב הקודם לבקר שהוא ביום ארבעה עשר ואמר שם תזבח את הפסח בערב ו כבא השמש מועד צאתך ממצרים ובשלת ואכלת אותו והזכיר סתם "ובשלת" כי כבר פירש שם (שם שם ח ט) צלי אש ולא בשל מבושל במים אם כן ובשלת באש כמשפט (הרמב"ן)

 ספורנו  ולא יראה לך שאור בכל גבולך שבעת ימים. אע''פ שזה לא הוצרך בפסח מצרים: ולא ילין מן הבשר. שלא תחשוב שנאסר המותר בפסח מצרים בלבד מפני שהיו יוצאים אז משם בחפזון כדי שלא ישאר ממנו ביד מצרים: (ספורנו)


{ה}  לֹא תוּכַל לִזְבֹּחַ אֶת הַפָּסַח בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ אֲשֶׁר יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ:

 אונקלוס  לֵית לָךְ רְשׁוּ לְמִכֹּס יָת פִּסְחָא בַּחֲדָא מִקִרְוָיךְ דַיְיָ אֱלָהָךְ יָהֵב לָךְ: (אונקלוס)

 יונתן  לֵית לְכוֹן רְשׁוּ לְמִכּוֹס יַת פִּסְחָא בַּחֲדָא מִן קִירְוֵיכוֹן דַּיְיָ אֱלָהָכוֹן יָהֵיב לְכוֹן: (תרגום יונתן)

 ספורנו  לא תוכל לזבוח את הפסח. אע''פ שפסח מצרים נעשה בזולת מזבח ובזולת מקדש לא יעשה כן לדורות: (ספורנו)


{ו}  כִּי אִם אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם תִּזְבַּח אֶת הַפֶּסַח בָּעָרֶב כְּבוֹא הַשֶּׁמֶשׁ מוֹעֵד צֵאתְךָ מִמִּצְרָיִם:

 אונקלוס  אֱלָהֵן לְאַתְרָא דִי יִתִּרְעֵי יְיָ אֱלָהָךְ לְאַשְׁרָאָה שְׁכִנְתֵּהּ תַּמָן תִּכּוֹס יָת פִּסְחָא בְּרַמְשָׁא כְּמֵעַל שִׁמְשָׁא זְמַן מִפְקָךְ מִמִצְרָיִם: (אונקלוס)

 יונתן  אֱלָהֵן בְּאַתְרָא דְיִתְרְעֵי יְיָ אֱלָהָכוֹן לְאַשְׁרָאָה שְׁכִינְתֵּיהּ תַּמָּן תִּיכְסוּן יַת פִּסְחָא וּבְרַמְשָׁא בְּמֵיעֲלִית שִׁמְשָׁא תֵּיכְלוּנֵיהּ עַד פַּלְגוּת לֵילְיָא זְמַן שַׁרְיוּת פּוּרְקַנְכוֹן מִמִּצְרָיִם: (תרגום יונתן)

 רש"י  בערב כבוא השמש מועד צאתך ממצרים. הרי שלשה זמנים חלוקים, בערב משש שעות ולמעלה זבחהו, וכבוא השמש תאכלהו, ומועד צאתך אתה שורפהו, כלומר נעשה נותר ויצא לבית (ב) השריפה (ספרי קלג.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ב) והוי כאלו כתיב שם תזבח את הפסח בערב דהיינו בין הערבים וכבא השמש תאכלנו דהיינו בלילה ובמועד צאתך שרפהו. ומפני שאין השריפה חובה עליו משום הכי פירש כלומר נעשה נותר ויצא לבית השריפה לא שחובה עליו לשרפו: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  בערב כבוא השמש. פירשתיו: מועד צאתך ממצרים. שב אל פסח כי מועד חדש האביב יצאו ממצרים ואיננו דבק עם כבוא השמש: (אבן עזרא)


{ז}  וּבִשַּׁלְתָּ וְאָכַלְתָּ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ בּוֹ וּפָנִיתָ בַבֹּקֶר וְהָלַכְתָּ לְאֹהָלֶיךָ:

 אונקלוס  וּתְבַשֵׁל וְתֵיכוּל בְּאַתְרָא דִי יִתִּרְעֵי יְיָ אֱלָהָךְ בֵּהּ וְתִתְפְּנֵי בְצַפְרָא וּתְהַךְ לְקִרְוָיךְ: (אונקלוס)

 יונתן  וְתִטְווּן וְתֵיכְלוּן בְּאַתְרָא דְיִתְרְעֵי יְיָ אֱלָהָכוֹן בֵּיהּ וְתִתְפְּנֵי בְּצַפְרָא מֵיפַק חַגָא וּתְהַךְ לְקִרְוָוךְ: (תרגום יונתן)

 רש"י  ובשלת. זהו צלי אש, שאף הוא קרוי בישול: ופנית בבקר. לבקרו של (ג) שני, מלמד שטעון לינה ליל של מוצאי יו"ט (ספרי קלד. חגיגה יז.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ג) דאין לומר לבקרו של ראשון דיום טוב הוא ואסור לצאת חוץ לתחום ועוד יש לומר דאין לומר לבקרו של ראשון שהרי חייב ביום ראשון להביא עולות ראיה כן כתבו התוספות פרק לולב וערבה (דף מז): (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ובשלת. פירשתיו באש וכן ויבשלו את הפסח באש והזכיר ובשלת שלא יאכלנו חי: ופנית בבקר. אמרו המכחישים כי ילך ביום קדש אל ביתו וארצו ואנחנו לא נסמוך על דעתנו במצות כי אם על מעתיקי התורה והנה מצאנו ביום השמיני שלח את העם והוא יום קדש וכתוב אחר וביום עשרים ושלשה לחדש השביעי שלח את העם יש אומרים כי הפירוש לאהליהם כאשר הוא וביום החול לארצם והלכת לאהליך סביב לירושלים ומשם ילך אל ארצו בחול: (אבן עזרא)

 אור החיים   ובשלת ואכלת. אמר לשון בישול והתורה אמרה במצות הפסח (שמות י''ב ט') אל תאכלו וגו' ובשל מבושל, אולי שחוזר לזביחת הבקר לשלמים שאמר הכתוב למעלה וזבחת פסח צאן ובקר וגו' ואמרו רבותינו ז''ל (פסחים ע:) צאן לפסח ובקר לשלמים, ובחיבורי פרי תואר על יורה דעה הארכתי בדבר זה בתחילת סימן פ''ז: (אור החיים)


{ח}  שֵׁשֶׁת יָמִים תֹּאכַל מַצּוֹת וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי עֲצֶרֶת לַיהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לֹא תַעֲשֶׂה מְלָאכָה: (ס)

 אונקלוס  שִׁתָּא יוֹמִין תֵּיכוּל פַּטִירָא וּבְיוֹמָא שְׁבִיעָאָה כְּנֵשׁ קֳדָם יְיָ אֱלָהָךְ לָא תַעְבֵּד עִבִידָא: [ס] (אונקלוס)

 יונתן  בְּיוֹמָא קַמָּא תְקַרְבוּן יַת עוֹמְרָא וְתֵיכְלוּן פַּטִּירֵי מַעֲלַלְתָּא עַתִּיקָא וְשִׁתָּא יוֹמִין דְּאִשְׁתְּיָירוּ תְּהוֹן מַרְשַׁן לְמֵיכוֹל פַּטוּרֵי מַעֲלַלְתָּא חֲדַתָּא וּבְיוֹמָא שְׁבִיעָאָה הַהוּא תְּהוֹן כְּנִישִׁין בְּתוּשְׁבְּחָא קֳדָם יְיָ אֱלָהָכוֹן לָא תַעַבְדוּן עִיבִידְתָּא: (תרגום יונתן)

 רש"י  ששת ימים תאכל מצות. ובמקום אחר הוא אומר (ד ) שבעת ימים (שמות יב, טו.), שבעה מן הישן (ה) וששה מן החדש. דבר אחר, למד על אכילת מצה בשביעי שאינה חובה, (ו) ומכאן אתה למד לששת ימים, שהרי שביעי בכלל היה, ויצא מן הכלל ללמד שאין אכילת מצה בו חובה אלא רשות, ולא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כולו יצא, מה שביעי רשות אף כולם רשות, חוץ מלילה הראשון שהכתוב קבעו חובה, שנאמר בערב תאכלו מצות (שם יח.): עצרת לה' אלהיך. עצור עצמך מן המלאכה. דבר אחר, כנופיא של מאכל ומשתה, לשון נעצרה נא אותך (שופטים יג, טו.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ד) עיין בהרא"ם שהאריך כאן ביותר וכבר הודעתי לך מה שאין הכרח לצורך הפשט אין לי להביא: (ה) דבששה עשר בניסן מביאין העומר ומתיר החדש אבל אם רוצה לאכול מן הישן כל ז' הרשות בידו: (ו) מבואר בפרשת בא עיין שם: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ששת ימים. אמרו הקדמונים מהחל חרמש ויתכן להיות ביום השביעי דבק עם ששת ימים והבדילו מפאה אל פאה אחרת להזהיר לא תעשה מלאכה ולא אמר כל מלאכה והטעם כל מלאכת עבודה ובמקום שאמר כל מלאכה שם כתוב אך וכאשר הזכיר הפסח שהוא חייב לבא אל מקום הכבוד הזכיר החג השני גם השלישי ולא הזכיר יום תרועה ויום העשור כי אין הצבור מתחבר במקדש: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  וביום השביעי עצרת לה' אלהיך לא תעשה מלאכה. ולא הזכיר היום הראשון באיסור המלאכה וכן לא הזכיר בחג השבועות איסור מלאכת עבודה ולא בסוכות ולא הזכיר מצות הלולב וכן לא הזכיר כאן יום הזכרון ובעשור לחדש והטעם כאשר פירשתי (בפסוק א) כי לא בא עתה רק להזכיר הראיה והשמחה שחייבין כל ישראל ללכת בשלש הרגלים האלה אל המקום אשר יבחר ה' ולחוג שם איש כמתנת ידו כברכת השם אשר נתן לו לשמוח לפניו להודות על כל הטובה אשר גמלנו כרחמיו וכרוב חסדיו והוסיף וביום השביעי עצרת וטעמו ששת ימים תאכל מצות והשביעי עוד עליהם עצרת והטעם שתהיו עוד נעצרים לפניו לאכול המצות ובעבור שאמר עצרת היא ויהיה במשמע להיות נעצר על אכילת המצות בלבד כימים אשר לפניו הוצרך להזהיר שלא תעשה מלאכה וכן אמר בשמיני של חג הסוכות בפרשת המועדות שבתורת כהנים (ויקרא כג לו) שבעת ימים תקריבו אשה לה' ביום השמיני מקרא קדש והקרבתם אשה לה' עצרת היא כל מלאכת עבודה לא תעשו לומר שהוא נעצר על הימים הראשונים בהקרבת האשה והוא אסור עוד בעשיית מלאכת עבודה ועל דרך האמת עצרת היא כנסת ישראל ובא ללמדנו סוד היום אבל איננו שוה לעצרת של שמיני כי השמיני רגל בפני עצמו והקרבן של כנסת ישראל ואיננו כקרבנות של שבעת הימים אבל שביעי של פסח הוא מכלל הרגל ועצרת כי לפעמים תמנה שמינית ולפעמים תהיה בכלל והנה היא כשבת שיש בה זכור ושמור כבוד יום וכבוד לילה והקרבן בשביעי מכלל הרגל ועל כן אמר כאן עצרת לה' אלהיך לא תעשה מלאכה ושם אמר והקרבתם אשה לה' עצרת היא כי האשה עצרת ולכך היא סעודה קטנה והמשכיל יבין ולא הזכיר כאן השמיני של חג שכבר הוזכר ואיננו חייב שנעלה בו לרגל פעם אחרת (הרמב"ן)

 ספורנו  וביום השביעי עצרת. נעצרו בו ישראל יחדיו לעבודת האל ית' ושרו לו שירה בשביעי של חג המצות לפיכך נקדש אותו היום ולא תעשה מלאכה כי לולא זה לא הי' השביעי קדוש כלל כמו שהוא הענין בחג הסכות שאין השביעי שלו מקרא קדש: (ספורנו)


{ט}  שִׁבְעָה שָׁבֻעֹת תִּסְפָּר לָךְ מֵהָחֵל חֶרְמֵשׁ בַּקָּמָה תָּחֵל לִסְפֹּר שִׁבְעָה שָׁבֻעוֹת:

 אונקלוס  שִׁבְעָא שָׁבוּעִין תִּמְנֵי לָךְ מִדְשַׁרְיוּת מַגְלָא בַּחֲצַד עוּמְרָא דַאֲרָמוּתָא תִּשְׁרֵי לְמִמְנֵּי שִׁבְעָא שָׁבוּעִין: (אונקלוס)

 יונתן  שׁוּבְעָא שְׁבוּעִין תִּימְנוּן לְכוֹן מִזְמַן דְּתִשְׁרוּן לְמִשְׁלַח מַגְלָא לְמַחֲצוֹד בְּחַקְלָא בָּתַר חֲצַד עוֹמְרָא תֵּישְׁרוּן לְמִמְנֵי שׁוּבְעָא שְׁבוּעִין: (תרגום יונתן)

 רש"י  מהחל חרמש בקמה. משנקצר העומר, (ז) שהוא ראשית הקציר (ספרי קלו:): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ז) פירוש לא בתחלת הקציר תליא מלתא אלא בקצירת העומר אך מפני שתחלת הקציר הוא העומר כתב מהחל חרמש בקמה: (שפתי חכמים)

 הרמב"ן  מהחל חרמש בקמה. טעמו מהחל לכם חרמש בקמה כי כבר הזכיר מתי נתחיל להניף חרמש בקמה בעומר שהיא ראשית קצירנו ומדרשו (ספרי קפו) ללמד על העומר שלא תהא קצירתו אלא בחרמש (הרמב"ן)

 בעל הטורים  שבעה שבועות תספר לך. ב' ספירות בפסוק לומר לך דמצוה לממני יומי ומצוה לממני שבועי: מהחל. ב' דין ואידך מהחל התרומה דהיינו העומר שהוא ראשית למנחות כתרומה שהוא ראשית: בקמה תחל לספור. קרי ביה בקומה שצריך לברך על העומר מעומד: (בעל הטורים)

 אור החיים  תחל לספור שבעה שבועות. צריך לדעת למה כפל לומר תספור שבעה שבועות, ואולי כי בא לומר להם אם לא היה קמה להחל בה חרמש ובא מן העליה (מנחות פ''ג:) אף על פי כן תחל לספור שבעה שבועות, וזה למאן דאמר (רוב פוסקים) ספירת העומר בזמן הזה מדרבנן, אבל למאן דאמר (רמב''ם) דאורייתא כפל הכתוב לזמן הזה:

חסלת פרשת ראה (אור החיים)

 ספורנו  מהחל חרמש בקמה. בקמת שעורי העומר כי השעורה אביב ומן האביב עד הקציר תספור שבעה שבועות חקות קציר: (ספורנו)


{י}  וְעָשִׂיתָ חַג שָׁבֻעוֹת לַיהֹוָה אֱלֹהֶיךָ מִסַּת נִדְבַת יָדְךָ אֲשֶׁר תִּתֵּן כַּאֲשֶׁר יְבָרֶכְךָ יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ:

 אונקלוס  וְתַעְבֵּד חַגָא דְשָׁבוּעַיָא קֳדָם יְיָ אֱלָהָךְ מִסַת נִדְבַת יְדָךְ דִי תִתֵּן כְּמָא דִי יְבָרֵכִנָךְ יְיָ אֱלָהָךְ: (אונקלוס)

 יונתן  וְתַעַבְדוּן חֶדְוַת חַגָּא דְשָׁבוּעַיָיא קֳדָם יְיָ אֱלָהָכוֹן הֵי כְּמֵסַת נִדְבַת יְדֵיכוֹן הֵיכְמָא דְבָרְכֵיכוֹן יְיָ אֱלָהָכוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  מסת נדבת ידך. די נדבת ידך, (ח) הכל לפי הברכה, הבא שלמי שמחה, וקדש קרואים לאכול: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ח) תרגום די מחסורו כמסת חסרונו ומ"ם מסת שורש ושרשו מסס ודגוש הסמ"ך לחסרון אות הכפל: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  מסת. דגשות הסמ''ך להתבלע הנו''ן והמלה מגזרת נס כטעם הרמת יד: נדבת ידך. לעולה ולשלמי': (אבן עזרא)


{יא}  וְשָׂמַחְתָּ לִפְנֵי יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְהַלֵּוִי אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בְּקִרְבֶּךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם:

 אונקלוס  וְתֶחֱדֵי קֳדָם יְיָ אֱלָהָךְ אַתְּ וּבְרָךְ וּבְרַתָּךְ וְעַבְדָךְ וְאַמְתָךְ וְלֵוָאָה דִי בְקִרְוָיךְ וְגִיוֹרָא וְיִתַּמָא וְאַרְמְלָא דִי בֵינָךְ בְּאַתְרָא דִי יִתִּרְעֵי יְיָ אֱלָהָךְ לְאַשְׁרָאָה שְׁכִנְתֵּהּ תַּמָן: (אונקלוס)

 יונתן  וְתֵיחְדוּן בְּחֶדְוַת חַגָא קֳדָם יְיָ אֱלָהָכוֹן אַתּוּן וּבְנֵיכוֹן וּבְנָתֵיכוֹן וְעַבְדֵיכוֹן וְאַמְהָתֵיכוֹן וְלֵוָאֵי דִי בְקִרְוֵיכוֹן וְגִיּוֹרָא וְיַתְמָא וְאַרְמַלְתָּא דִי בֵינֵיכוֹן בְּאַתְרָא דְיִתְרְעֵי יְיָ אֱלָהָכוֹן לְאַשְׁרָאָה שְׁכִינְתֵּיהּ תַּמָּן: (תרגום יונתן)

 רש"י  והלוי והגר והיתום והאלמנה. ארבעה שלי כנגד ארבעה שלך, בנך ובתך ועבדך ואמתך, אם אתה משמח את שלי אני משמח את שלך: (רש"י)

 הרמב"ן  במקום אשר יבחר ה' לשכן שמו שם. וכן אמר (פסוק טז) שלוש פעמים בשנה יראה כל זכורך וגו' במקום אשר יבחר ולא ידעתי אם לומר כי לאחר שיבנה בית המקדש לא נאסף להקריב קרבנות הרגלים אלא במקום ההוא אשר יבחר ה' כטעם שיאמר (פסוק ה) לא תוכל לזבוח את הפסח באחד שעריך או שיבאר כאן שלא יתחייבו לעלות לרגל עד אשר יבחר השם מקום לשכנו שם (הרמב"ן)

 בעל הטורים  ושמחת. לא נאמר שמחה בפסח שהתבואה עדיין בשדה ובעצרת שהתבואה כבר נקצרת ועדיין היין בגפנים נאמר שמחה אחת ובסוכות שהכל בבית נאמר בו ב' שמחות: (בעל הטורים)

 ספורנו  והגר והיתום והאלמנה. ישמחו בחג הקציר בלקט ופאה המצויים בקציר. והזכירם בענין זה החג בפרשת אמור: (ספורנו)


{יב}  וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּמִצְרָיִם וְשָׁמַרְתָּ וְעָשִׂיתָ אֶת הַחֻקִּים הָאֵלֶּה: (פ)

 אונקלוס  וְתִדְכַּר אֲרֵי עַבְדָא הֲוֵיתָא בְּמִצְרָיִם וְתִטַר וְתַעְבֵּד יָת קְיָמַיָא הָאִלֵין: [פ] (אונקלוס)

 יונתן  וְתֶהֱווֹן דְּכִירִין אֲרוּם מְשַׁעְבְּדִין הֲוֵיתוּן בְּמִצְרַיִם וְתִיטְרוּן וְתַעַבְדוּן יַת קְיָימַיָא הָאִלֵין: (תרגום יונתן)

 רש"י  וזכרת כי עבד היית וגו'. על מנת כן פדיתיך שתשמור ותעשה את החקים האלה: (רש"י)

 אבן עזרא  וזכרת כי עבד היית. דבק עם עבדך ואמתך: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  וזכרת כי עבד היית במצרים. אמר ר"א שהוא דבק עם ועבדך ואמתך והנכון שהוא כפשוטו שתשמור החקים האלה אשר צוך האדון הפודך מבית עבדים וכן נזכיר בקדוש היום הזה זכר ליציאת מצרים ואמר החקים האלה בחג השבועות בעבור שלא נתפרש בתורה טעם מספר שבעה השבועות ומספר החמשים יום והוא לבדו העצרת וכבר הזכרתי סודם (ויקרא כג טו).

חסלת פרשת ראה (הרמב"ן)

 בעל הטורים  החקים האלה. כתיב בעצרת לפי שניתנה בו תורה: (בעל הטורים)

 ספורנו  וזכרת כי עבד היית. שלא היה אז שום ממון שלך: ושמרת ועשית את החוקים האלה. בנתינת לקט ופאה לרצון לפני ה' שהוציאך משם ונתן לך עושר ונכסים: (ספורנו)


{יג}   מפטיר  חַג הַסֻּכֹּת תַּעֲשֶׂה לְךָ שִׁבְעַת יָמִים בְּאָסְפְּךָ מִגָּרְנְךָ וּמִיִּקְבֶךָ:

 אונקלוס  חַגָא דִמְטָלַיָא תַּעְבֵּד לָךְ שִׁבְעָא יוֹמִין בְּמִכְנְשָׁךְ מֵאִדְרָךְ וּמִמַעְצַרְתָּךְ: (אונקלוס)

 יונתן  חַגָא דִמְטָלַיָא תַעַבְּדוּן לְכוֹן שׁוּבְעָא יוֹמִין בְּמִשְׁלַמְכוֹן לְמִכְנוֹשׁ עֲלַלְתָּא מֵאִידִירֵכוֹן וְחַמְרָא מִן מַעֲצַרְתֵּיכוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  באספך. בזמן האסיף שאתה מכניס לבית פירות הקיץ. דבר אחר (ט) באספך מגרנך ומיקבך, (י) למד שמסככין את הסוכה בפסולת גורן ויקב (סוכה יב.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ט) דלפי פשוטו קשה למה ליה למינקט חג הסוכות וגם באספך היה לו לומר חג הסוכות בלבד או חג האסיף לבד משום הכי אמר דבר אחר וכו': (י) פסולת גורן הוא התבן ויקב הם החרצנים לאפוקי המחובר והמקבל טומאה: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  באספך מגרנך ומיקבך. על כן נקרא חג האסיף: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  הסוכות תעשה לך באספך מגרנך. רמז לנויי סוכה לעטרה בשבלים: (בעל הטורים)

 ספורנו  באספך מגרנך ומיקבך. באספך התבואה אל ביתך מן הגורן ומן היקב: (ספורנו)


{יד}  וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ:

 אונקלוס  וְתֶחֱדֵי בְּחַגָךְ אַתְּ וּבְרָךְ וּבְרַתָּךְ וְעַבְדָךְ וְאַמְתָךְ וְלֵוָאָה וְגִיוֹרָא וְיִתַּמָא וְאַרְמְלָא דִי בְקִרְוָיךְ: (אונקלוס)

 יונתן  וְתֵיחְדוּן בְּחֶדְוַת חַגֵּיכוֹן בְּשָׁאוּבְתָּא וְחָלִילָא אַתּוּן וּבְנֵיכוֹן וּבְנָתֵיכוֹן וְאַמְהוֹתֵיכוֹן וְלֵיוָאָה וְגִיּוֹרָא וְיַתְמָא וְאַרְמַלְתָּא דִי בְקִרְוֵיכוֹן: (תרגום יונתן)

 ספורנו  והגר והיתום והאלמנה. ישמחו בפרט ועוללות ומתנות פירות האילן: (ספורנו)


{טו}  שִׁבְעַת יָמִים תָּחֹג לַיהֹוָה אֱלֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְהֹוָה כִּי יְבָרֶכְךָ יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ בְּכֹל תְּבוּאָתְךָ וּבְכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶיךָ וְהָיִיתָ אַךְ שָׂמֵחַ:

 אונקלוס  שִׁבְעָא יוֹמִין תֵּחוֹג קָדָם יְיָ אֱלָהָךְ בְּאַתְרָא דִי יִתִּרְעֵי יְיָ אֲרֵי יְבָרֵכִנָךְ יְיָ אֱלָהָךְ בְּכָל עֲלַלְתָּךְ וּבְכָל עוֹבָדֵי יְדָיךְ וּתְהֵי בְּרַם חָדֵי: (אונקלוס)

 יונתן  שׁוּבְעָא יוֹמָא תְּחַגּוּן קֳדָם יְיָ אֱלָהָכוֹן בְּאַתְרָא דְיִתְרְעֵי יְיָ אֲרוּם יְבָרֵיכְכוֹן יְיָ אֱלָהָכוֹן בְּכָל עֲלַלְתְּכוֹן וּבְכָל עוֹבָדֵי אִידֵיכוֹן וְתֶהֱווֹן בְּרַם חַדְוָן בְּאַצְלָחוּתָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  והיית אך שמח. לפי פשוטו אין זה לשון צווי אלא לשון הבטחה, ולפי תלמודו (שם מח.) למדו מכאן, לרבות לילי יום טוב (כ) האחרון לשמחה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (כ) כדתניא פרק לולב וערבה והיית אך שמח לרבות ליל יום טוב אחרון או אינו אלא לרבות ליל יום טוב ראשון תלמוד לומר אך חלק ומה ראית לרבות ליל יום טוב אחרון ולהוציא ליל יום טוב ראשון מרבה אני ליל יום טוב אחרון שיש שמחה לפניו דהיינו החג לכן צריך לכוללו עם שבעת הימים מה שאין כן ליל יום טוב ראשון: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  תחג. תזבח הזבח והטעם על הצבור או טעם תחוג ליחיד לעשות עולות ושלמים והעד כי יברכך והטעם תעשה זה בעבור שברך אותך השם והוסיף בכל תבואתך לבאר על ברכת התבואה שהוציאה הארץ: מעשה ידיך. בסחורה ואומנות: והיית אך שמח. מצוה לשמוח בחג הסוכות וי''א כי יברכך לעתיד ותהיה לעולם שמח: וטעם אך. כי לא תהיה כי אם כן: (אבן עזרא)

 ספורנו  כי יברכך. שיהיה לך אסיף מרובה ולעניים יהיו מתנות מרובות: והיית אך שמח. תהי' שמח בלבד ובשמחתך לא יתערב עצבון: (ספורנו)

 דעת זקנים  והיית אך שמח. אתה מוצא כתיב שלש שמחות בחג הסוכות. ושמחת בחגך. אך שמח. ושמחת לפני ה' אלהיך דכתיב בפרשת אמור אל הכהנים וגבי שבועות לא כתיב אלא חדא ושמחת לפני ה' אלהיך. וגבי פסח לא כתיב שמחה כלל לפי שבפסח עדיין לא נלקטו התבואות ולא פירות האילן. ובחג השבועות כבר נלקטו התבואות ואיכא חדא שמחה ולא יותר כי עדיין לא נלקטו פירות האילן וגם התבואות לתוך הבית אבל בחג הסוכות שלקטו התבואות ופירות האילן וגם הכל נאסף לתוך הבית אז השמחה היא שלימה לכך כתיב ביה שלש שמחות: (דעת זקנים)


{טז}  שָׁלוֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה יֵרָאֶה כָל זְכוּרְךָ אֶת פְּנֵי יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחָר בְּחַג הַמַּצּוֹת וּבְחַג הַשָּׁבֻעוֹת וּבְחַג הַסֻּכּוֹת וְלֹא יֵרָאֶה אֶת פְּנֵי יְהֹוָה רֵיקָם:

 אונקלוס  תְּלַת זִמְנִין בְּשַׁתָּא יִתְחֲזֵי כָל דְכוּרָךְ קֳדָם יְיָ אֱלָהָךְ בְּאַתְרָא דִי יִתִּרְעֵי בְּחַגָא דְפַטִירַיָא וּבְחַגָא דְשָׁבוּעַיָא וּבְחַגָא דִמְטָּלַיָא וְלָא יִתְחֲזֵי קֳדָם יְיָ רֵיקָנוּן: (אונקלוס)

 יונתן  תְּלַת זִימְנִין בְּשַׁתָּא יִתְחֲמוּן כָּל דְּכוּרֵיכוֹן קֳדָם יְיָ אֱלָהָכוֹן בְּאַתְרָא דְיִתְרְעֵי בְּחַגָּא דְפַטִּירַיָא וּבְחַגָּא דְשָׁבוּעַיָא וּבְחַגָּא דִמְטָלַיָא וְלֵיתֵיכוֹן רַשָּׁאִין לְמִתְחַמְיָא קֳדָם יְיָ אֱלָהָכוֹן רֵיקָנוּן מִכָּל מִצְוָתָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  ולא יראה את פני ה' ריקם. אלא הבא עולות ראייה (ל) ושלמי חגיגה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ל) אף על פי שאין במצות יראה כל זכורך אלא עולת ראיה בלבד הוכרח רש"י לפרש גם כן על שלמי חגיגה מדכתיב איש כמתנת ידו והקרא מוסב אלמעלה דכתיב מסת נדבת ידך וכתיב ושמחת בחגך אתה ובנך וגו' שזה רמז לשלמי חגיגה כי אין שמחה בלא בשר: חסלת פרשת ראה (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ולא יראה. זהו מסת נדבת ידך: את פני ה'. פירשתיו:

חסלת פרשת ראה (אבן עזרא)

 בעל הטורים  כל זכורך. בגי' גדולים וקטנים: את פני. פ''א כפולה לומר פנים בפנים וכשם שבא לראות כך בא ליראות: (בעל הטורים)


{יז}  אִישׁ כְּמַתְּנַת יָדוֹ כְּבִרְכַּת יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר נָתַן לָךְ: (ססס)

 אונקלוס  גְבַר כְּמַתְּנַת יְדֵהּ כְּבִרְכָּתָא דַיְיָ אֱלָהָךְ דִי יְהַב לָךְ: ססס: [ססס] (אונקלוס)

 יונתן  גְּבַר הֵי כְּמֵיסַת מוֹהֲבוֹת יְדֵיהּ כְּבִרְכָתָא דַּיְיָ אֱלָהָכוֹן דִּיהַב לְכוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  איש כמתנת ידו. מי שיש לו אוכלין הרבה ונכסים מרובים, יביא עולות מרובות ושלמים מרובים (חגיגה ח:):

חסלת פרשת ראה: (רש"י)

 ספורנו  איש כמתנת ידו. לא שיתן כל אשר לו ויצטרך הוא לבריות כמחשבות פתאי האוילים כאמרם ז''ל (כתובו' פרק נערה שנתפתתה) המבזבז אל יבזבז יותר מחומש: (ספורנו)

 כלי יקר  איש כמתנת ידו כברכת ה' אלהיך אשר נתן לך. רז"ל (חגיגה ח:) למדו מן פסוק זה שמי שיש לו נכסים מרובים יביא עולות מרובים ואם יש לו אוכלים מרובים היינו בניו ובני ביתו שנקראו ברכת ה' כמו שנאמר (תהלים קכח.ג–ד) בניך כשתילי זיתים סביב לשלחנך, הנה כי כן יבורך גבר ירא ה'. לכך אמר תחילה על העולות התלוים בנכסים הן רב הן מעט איש כמתנת ידו היינו כפי נכסיו מסת נדבת ידו וחילו, ואח"כ אמר על השלמים התלוין באוכלין מרובים כברכת ה' אלהיך אשר נתן לך כי זה תלוי במה שברכך ה' והרבך.

ולפי שבכל הפרשה משה ידבר בנוכח לישראל, א"כ היל"ל כמתנת ידך, ואמר ידו בלשון נסתר ואולי קאי ידו על הקב"ה כמ"ש (ד"ה א' כט.יד) כי ממך הכל ומידך נתנו לך. ואמר לשון זה בעולות שכולם כליל לגבוה פן ירע עיניו מליתן משלו לגבוה כל כך עולות הרבה, ע"כ אמר שלא משלו הוא נותן אלא ממה שקבל מידו של הקב"ה וז"ש כמתנת ידו של הקב"ה אם מידו ית' ניתן לו נכסים מרובים אז יחזור ויתן לו משלו ויביא עולות מרובים. ויכול להיות שאוכלין מרובים היינו הגר והיתום והאלמנה וגו' ולצרכם יביא שלמים מרובין ולא ירע עיניך בתתך להם, אלא כברכת ה' אלהיך אשר נתן לך ולא משלך אתה נותן כי אם משלו יתברך. (כלי יקר)

---

פרשת שופטים

---

{יח}  שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים תִּתֶּן לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ אֲשֶׁר יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לִשְׁבָטֶיךָ וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם מִשְׁפַּט צֶדֶק:

 אונקלוס  דַיָנִין וּפֻרְעָנִין תְּמַנֵי לָךְ בְּכֹל קִרְוָיךְ דִי יְיָ אֱלָהָךְ יָהֵב לָךְ לְשִׁבְטָיךְ וִידוּנוּן יָת עַמָא דִין דִקְשׁוֹט: (אונקלוס)

 יונתן  שופטים דַּיָּנִין קְשׁוּטִין וְסַרְכִין אַלִּימִין תְּמַנּוּן לְכוֹן בְּכָל קִירְוֵיכוֹן דַּיְיָ אֱלָהָכוֹן יָהִיב לְכוֹן לְשִׁבְטֵיכוֹן וִידוּנוּן יַת עַמָּא דִּין קְשׁוֹט: (תרגום יונתן)

 רש"י  שופטים ושוטרים. שופטים, דיינין הפוסקים את הדין: ושוטרים. הרודין את העם אחר מצותן, שמכין וכופתין (א) במקל וברצועה עד שיקבל עליו את דין השופט: בכל שעריך. בכל עיר (ב) ועיר (סנהדרין טז:): לשבטיך. מוסב על תתן לך, (ג) שופטים ושוטרים תתן לך לשבטיך בכל שעריך אשר ה' אלהיך נתן לך: לשבטיך. מלמד, שמושיבין דיינין לכל שבט ושבט (ד) ובכל עיר ועיר: ושפטו את העם וגו'. מנה דיינין מומחים (ה) וצדיקים לשפוט צדק: (רש"י)

 שפתי חכמים  (א) לפי שמצינו שוטרים על אותם הממונים על המלחמה כמו ודברו השוטרים ותרגום וימללון סרכיא: (ב) ר"ל כיון דבכל שער ושער של בית ימנו שופטים אם כן את מי הם דנין הא כולם יהיו שופטים ומתרץ בכל עיר ועיר: (ג) דלא יתכן להיות דבוק עם נותן לך הסמוך לו כי מאחר שאמר אשר ה' אלהיך נותן לך הרי כל שבטיך בכלל מלת לך אלא מוסב וכו' וכאלו כתיב ובשעריך ויחסר ו' דובשעריך ומפרש והולך אם כן למה לי למכתב תרווייהו לשבטיך ובכל שעריך ומפרש מלמד שמושיבין וכו': (ד) ר"ל לשבטיך מלמד אם היו שני שבטים בעיר אחת שצריך שופטים לכל שבט ושבט ובכל שעריך מלמד שאם היו שני עיירות של שבט אחד שצריך שופטים בכל עיר ועיר ואם תאמר ואף אי לא מוסב על תתן לך יש לפרש נמי הכי מדכתיב נותן לך לשבטיך דלשבטיך מוסב על לך דסמיך ליה ויש לומר דלך דכתיב גבי נותן מאחר שכתוב בו אשר ה' אלהיך נותן לך הרי כל שבטיך בכלל אם כן הדרא קושיא לדוכתה לשבטיך למה לי אבל תתן לך הוי כמו תתן לשבטיך ולך דכתיב בקרא הוי כמו לך לך וכמו עשה לך דהוא תיקון הלשון הוא הדין הכא נמי אבל לך דכתיב גבי נותן מלת לך קאי אכל ישראל ולא תיקון לשון הוא אלא פירוש דנותן הוא דכתיב אשר ה' אלהיך נותן ולמי נותן לך ופירושי קא מפרש היינו לכל ישראל דאין לומר נותן לשבטיך וכי לשבטים ניתנה הארץ מה שאם כן גבי תתן לך כיון דלשבטיך מוסב על תתן אם כן אין אנו צריכים לפירושו דמלת לך על כרחך תיקון לשון הוא וקל להבין: (ה) רצ"ל הל"ל ושפטתם את העם משפט צדק שהוא נוכח כמו שכתוב אחריו בלשון נוכח לא תטה לא תכיר ולא תקח ומתרץ מנה כו' והכי פירושו שופטים ושוטרים תתן לך כו' ומה טיבן של דיינים שתתן ומפרש ושפטו את העם משפט צדק ר"ל ציווי הוא לישראל שימנו דיינים שיודעים לשפוט צדק שיהיו מומחים וצדיקים: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  אע''פ שכל מצוה ומצוה עומדת בפני עצמה יש כדמות דרש להדבק הפרשיות: וטעם שופטים. אע''פ שאתה חייב ללכת שלשה פעמים למקום הכהנים משרתי המקדש ושם תשאל מהחקים והמשפטים זה לא יספיק לך עד שיהיו לך שופטים בכל שעריך ושוטרים הם המושלי' מגזרת שוטר ומושל וכן משטרו בארץ והטעם כי השופט ישפוט והשוטר יכריח המעוות: בכל שעריך. וכן מצאנו שעשה יהושפט: לשבטיך. בכל שער שבט ושבט: ושפטו את העם. שב אל השופטים: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  וטעם לשבטיך. מוסב על תתן לך מלמד שמושיבים ב"ד בכל שבט ושבט ובכל עיר ועיר לשון רש"י וכן במסכת סנהדרין (טז) ולא ידעתי פירוש דבר זה כי כיון שמנינו ב"ד בכל עיר ועיר הרי בתי דינין רבים בכל שבט ושבט אולי בא לומר שאם היתה עיר אחת לשני שבטים כירושלים שיש בה חלק ליהודה ובנימין שיושיב בה שני בתי דינים וכך העלו בפרק חלק (שם קיא) שחולקים עיר אחת לשני שבטים וכן ירושלים היתה ליהודה ובנימין ויתכן לפרש שחייב הכתוב למנות ב"ד על כל השבט והוא ישפוט את כולם ואחרי כן נמנה ב"ד בכל עיר ועיר שישפוט את העיר ואע"פ שכולם שוים במנין שהם כ"ג בדיני נפשות וג' בדיני ממונות אבל הגדולים שבהם בחכמה יתמנו על כל השבט ותחתיהם לכל עיר ועיר ואין בעלי הדין יכולין לכוף זה את זה לדון אלא בפני ב"ד שבעירם לא בפני ב"ד שבעיר אחרת ואפילו היו שני בעלי הדין בעיר אחרת יכול לומר נלך לפני ב"ד שבעירנו אבל ב"ד השבט יכול לכוף כל אנשי שבטו לדון לפניו ואפילו היו הנדונים בעירם יכול לומר לב"ד הגדול של שבט אזילנא וכן אם נסתפקו בתי דינין של עיירות יבאו לפני ב"ד הגדול של שבט וישאלו כדרך שסנהדרי גדולה ממונה על כל בתי דינין של כל ישראל כך יהא ב"ד אחד ממונה על כל שבט ושבט ואם הוצרכו לתקן ולגזור דבר על שבט שלהם גוזרין ומתקנין והיא לשבט כגזרת סנהדרי גדולה על כל ישראל וזה הב"ד הוא המוזכר במסכת הוריות (ה) ששנינו בו הורו בית דין של אחד מן השבטים ועשה אותו השבט על פיהם אותו השבט חייב ושאר השבטים פטורים וכו' ועל דרך הפשט שיעור הכתוב שופטים ושוטרים תתן לך לשבטיך בכל שעריך יאמר שיתנו שופטים לשבטיהם והם ישפטו בכל שעריהם ושופט השבט ישפוט בכל שעריו (הרמב"ן)

 בעל הטורים  שופטים. סמך שופטים לרגלים לומר שהרגלים ע''פ השופטים ועוד כי הם מעשים להביא הנדרים ברגלים כדאמרינן אזהרה לב''ד שיעשוך. ועוד כי השופטים מזהירים העם שלא לחטוא ברגלים כדאמרינן סקבא דשתא ריגלא: כברכת ה' אלהיך אשר נתן לך. י שופטים. שהשופטים היו מצווין לתת למי שהוא עני. ד''א אשר נתן לך שופטים כלומר ל. תן לשופטים כענין שנאמר לתת מנת וגו' למען יחזקו בתורת ה': איש כמתנת ידו. שופטים. רמז שממשכנין על הצדקה: שלש פעמים. וסמיך ליה שופטים שחייב אדם להקביל פני רבו ברגל: שופטים. בגי' ע' סנהדרין. שפטים. בג. מ' מכשף שמעמידין שופטים בעלי כשפים שיודעים לבטל הכשפים. שופטים. תגין למעלה ולמטה יראה הדיין כאלו חרב מלמעלה וגיהנם פתוחה מלמטה: תתן לך. ולא לעכו''ם. מגיד דבריו ליעקב חקיו ומשפטיו לישראל חקיו ומשפטיו בגי' דיוקי משפטיו: בכ 'ל שעריך. בכל מה שאתה משער ממון חבירך הן למסים הן להטיל לצדקה: 'לשבטיך ושפטו. לומר שמצוה לשופט לשפוט שבטו. ושפטו. אותיות ופשוט. הי חביב עליך דין של פשוט לדקדק בו כדין של מאה מנה. שופטים. ושפטו. משפט. הרי ג' שדיני ממונות בשלשה: (בעל הטורים)

 אור החיים  שופטים וגו'. סמך מצוה זו למצות ג' פעמים וגו' שלפניה, להעיר שהגם שמצוה לעלות שלשה פעמים בשנה ליראות את פני ה' ושם היא עומדת סנהדרי גדולה קבועה אף על פי כן צריך למנות שופטים וכו' ולא יסמכו על בית דין שלפני ה' בלשכת הגזית לבד, והטעם כדי שלא תענה הדין עד עלות אל המקום, וטעם השוטרים אמרו בפסיקתא ר' אלעזר בן שמוע אומר אם יש שוטרים יש שופטים אם אין שוטרים אין שופטים ע''כ, הדברים מוכיחים שאם אין שוטרים אין חיוב מצות שופטים, ומעתה כל שיודעים ישראל שהעם אינם נשמעים לשופטים והשופטים אינם יכולים לכופם אין חיוב במינוי השופטים, וכל שהעם נשמעים לדייניהם בלא שוטרים חייבין למנות שופטים וקוראים אנו בשופט זה שופט ושוטר:

תתן לך. פירוש שהממנים עצמן לא יאמרו בדעתן שלא תשלוט עליהם מקל מרדותו של שופט ושוטר כיון שהם הממנים אותו אלא שימנום לשפוט ולרדות אותם, והוא אומרו תתן לך פירוש עליך:

בכל שעריך. טעם אומרו בכל, שצריך למנות בכל עיר ועיר ובכל פלך ופלך בארץ ישראל, ובברייתא (ילקוט) אמרו וז''ל בכל שעריך בא הכתוב להקיש סנהדרי קטנה לסנהדרי גדולה מה גדולה דנה והורגת אף קטנה דגה והורגת ע''כ, ונראה שדרשתם היא מתיבת בכל שכלל הכתוב כל הסנהדרין יחד לומר ששוים בכח אחד:

ואומרו אשר ה' אלהיך נותן לך אמרו ז''ל (מכות ז'.) שבא לומר שאין חיוב האמור בענין אלא בארץ אשר ה' אלהיך נותן לך ולא בחוץ לארץ:

ואומרו לשבטיך רבותינו ז''ל (ספרי) פרשוהו שמוסב למעלה, וקשה למה לא כתבו במקומו על זה הדרך תתן לך לשבטיך בכל שעריך אשר וגו', ואולי שנתכוון להסמיכה למאמר ושפטו את העם משפט צדק להעיר כי הוא זה טעם שמצוה לתת שופטים בכל עיר, ובעיר שיש ב' שבטים ב' שופטים כדי שישפטו משפט צדק, ודקדק לומר את העם פירוש שלא יהיה הפרש ביניהם ויהיו נדונים זה את זה בהשואה כיון שכל שבט נידון לפני בית דינו, ובזה אנו מרוויחים ישוב מאמר ושפטו שאם בא להזהיר לדיינים היה לו לדבר נוכח כסדר שדיבר בסמוך לא תטה לא תכיר וגו', ורש''י ז''ל פירוש שהוא אזהרה לממנים למנות צדיקים, ולדבריו היה לו לומר על זה הדרך שופטים ששופטים בצדק וגו' תתן לך וגו' ולדרכנו יבא על נכון:

וראיתי לרמב''ם ז''ל (הל' סנהדרין פ''א) שהשמיט דין זה שצריך לכל שבט ושבט ולא כתב אלא שלכל עיר ועיר, ואולי שסובר הרמב''ם שכוונת רבותינו ז''ל שדרשו לשבטיך שצריך בית דין לכל שבט הוא קודם שדרשו שצריך בכל עיר, אבל אחר שצריך לכל עיר אין עוד צורך למנות לכל שבט, וזה לשון הברייתא בסנהדרין (דף ט''ז ע''ב) תנו רבנן מנין שמעמידין שופטים לישראל תלמוד לומר שופטים תתן וגו' לכל שבט ושבט מנין תלמוד לומר שופטים לשבטיך, לכל עיר ועיר מנין תלמוד לומר שופטים לשעריך ע''כ, וקשה למה דרש התנא תיבת לשבטיך שהוא בסוף פסוק קודם תיבת בכל שעריך שקדומה לה שמן הראוי היה לתנא להקדים דרשת בכל שעריך, אלא הרי זה מגיד שלא בא חיוב לשבטיך אלא קודם חיוב כל שעריך אבל אחר שצוה בכל שעריך אין מקום להצריך לשבטים, ולזה הרמב''ם שכתב חיוב בכל עיר אין מקום לומר בכל שבט, ולדרך זה דרשת התנא הוא על זה הדרך שמחייבך הכתוב לתת שופטים לכל שבט בין יהיה בעשרה עיירות בין יהיה בעיר אחת, וחזר ואמר שאם יהיה בהרבה עיירות יתן לכל עיר ועיר:

ואם תאמר אם יתן בכל עיר למה הוצרך לומר לשבטיך, משום שזולת לשבטיך לא הייתי מפרש בכל שעריך בכל עיר ועיר שהייתי אומר שרוצה לומר שעריך של כללות ישראל בין שבארץ ישראל בין שבעבר הירדן לא של כל עיר ועיר שבארץ, ואחר אומרו לשבטיך שפירושו הוא לכל שבט נתחייבנו לומר בכל שעריך בכל עיר, ולזה כשפסק הרמב''ם בכל עיר אין מקום לומר לשבטיך שאז תפרש בדבריו כדברי התוס' שם בסנהדרין שאם יש בעיר ב' שבטים צריך ב' בתי דינים:

משפט צדק. ולא אמר בצדק כאומרו (ויקרא י''ט ט''ו) בצדק תשפוט עמיתך, כאן העיר הערה גדולה לחפץ לשפוט בצדק, והוא כי כשירצה לעמוד הדיין על משפט האנשים אשר להם הריב יהיה בסדר זה שיעביר מבין עיניו ב' הנושאים ולא ילביש משא ומתן ההלכות שיעשה באנשים אשר להם הריב לומר כפי זה יתחייב פלוני וכפי זה יהיה להיפך אלא יעשה עיונו וצדדי ההלכה כאלו אין אדם שצריך להוראה זו עתה אלא לעמוד על הדין לדעת הלכות התורה, ואחר שיעמוד עליו בדרך זה מה שיעלה במצודתו ידין בו לבעלי דינים יזכה הזכאי ויתחייב החייב, והוא אומרו ושפטו את העם משפט פירוש כבר הוא משפט בפני עצמו זה יהיה צדק, אבל זולת זה כשיעריך בדעתו בעת שמזקק ומצרף הדין לבעלי דינים על כל פנים יהיה א' יותר מתקרבת דעתו אליו ולא יצא המשפט צדק, ובפרט במשפטים שתלוים בשיקול הדעת ובהטיה מועטת בנקל יטה דעתו:

ובדרך רמז ירמוז על דרך אומרו (תהלים צ''ו) ישפוט תבל בצדק, ואמרו אנשי אמת (זוהר ח''ג קצ''ח) כי ב''ד עליון יקרא צדק, ואמרו ז''ל (ביצה ט''ז.) כי בראש השנה מזונותיו של אדם קבועים וכו', והנה כשיפול ההפרש על הממון בין אדם לחבירו ועמדו לפני השופט אם ישפוט על פי התורה אשר צוה ה' כשיזכו הראוי לזכות וגו' הנה הם שופטים המשפט עצמו ששפט ב''ד עליון הנקרא צדק, והוא אומרו ושפטו את העם משפט צדק פירוש ששפט בית דין העליון שנקרא צדק: (אור החיים)

 ספורנו  שופטים ושוטרים. אחר המצות לההמון צוה עניני מנהיגיו והם המלכי' והשופטים והכהנים והנביאים אשר בתקונם יתוקן ענין ההמון ובקלקולם יקולקל כמו שהעיר הנביא באמרו שריה בקרבה אריות שואגים שופטיה זאבי ערב לא גרמו לבקר נביאיה פוחזים אנשי בוגדות כהניה חללו קדש חמסו תורה: נותן לך לשבטיך. בשעריך שהוא נותן לך שתחלק לשבטיך לא במה שתכבוש חוצה לארץ שאינו מתחלק לשבטים כאמרם ז''ל (סנהדרין) בחוצה לארץ אין אתה מושיב דיינים בכל פלך ובכל עיר ועיר וזה כמו בסוריא וזולתה: משפט צדק. תהי קבלת הטענות באופן שיפסקו הדין בצדק שלא יהא רך לזה וקשה לזה: (ספורנו)

 כלי יקר  שופטים ושוטרים תתן לך וגו' ושפטו את העם משפט צדק. היה לו לומר ושפטו אותך כי מלת אותך תבא במקום תתן לך, ובמקום ושפטו הוה ליה למימר וישפטו כי ושפטו אינו ציווי כ"א הודעת דברים שכך יהיה.

ביאור הענין הוא, שפסוק זה ציווי למי שיש ספק בידו למנות דיינים שימנה אותם על מנת שיהיו דיינים ולא יחניפו אפילו לזה הממנה אותם וז"ש תתן לך על עצמך ונמשך בזה בק"ו שישפטו את כל העם משפט צדק. כי אם לא יחניפו גם לך ק"ו לכל העם, לכך אמר ושפטו לשון הודעת דברים לומר שכך יהיה בוודאי בקל וחומר. לא כמנהג דורינו שכל מי אשר ספק בידו למנות דיינים בורר לו קרובו או מיודעו דומה כאלו התנה עמו בפירוש על מנת שיחניף לו וכן עושים, ונמשך מזה שגם כל העם אפילו רחוקים לא ישפטו בצדק כי הדיין צריך להשוות כל הדינין שלא יאמרו לו אתמול פסקת כך וכך לקרובך או למיודעך או לבן עירך ועכשיו אתה משנה בדין כזה.

ועל דרך הרמז י"ל, שבכ"מ שנאמר העם מדבר ברשעים כמו שפירש"י בפסוק ויהי העם כמתאוננים (במדבר יא.א) ורז"ל אמרו (אבות א.ח) כשבעלי דינין עומדין לפניך יהיו בעיניך כרשעים כו'. לכך אמר ושפטו את העם כי בשעת המשפט יהיו בעיניך כשאר העם אשר הרשעים מכונים בהם, אמנם משפט צדק אחר המשפט יתהפך הרשעות לצדק כי יהיו בעיניך כצדיקים כשקבלו עליהם את הדין. ד"א שופטים ושוטרים תתן לך קשוט עצמך תחלה (ב"מ קז:) ואח"כ ושפטו את העם לקשט זולתו כי כל דיינא דמפקין מיניה ממונא בדינא לאו דיינא הוא (ב"ב נח:). (כלי יקר)

 דעת זקנים  שופטים ושוטרים. שופטים לדון שוטרים לכוף בעלי דינין לקיים עליהם את הדין וכן הוא אומר ויהי דוד עושה משפט וצדקה לכל עמו. ויואב בן צרויה על הצבא מה ענין זה לזה אבל דוד עושה הדין ויואב מכריח לקיים גזרת הדין: (דעת זקנים)


{יט}  לֹא תַטֶּה מִשְׁפָּט לֹא תַכִּיר פָּנִים וְלֹא תִקַּח שֹׁחַד כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר עֵינֵי חֲכָמִים וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִם:

 אונקלוס  לָא תַצְלֵי דִין לָא תִשְׁתְּמוֹדַע אַפִּין וְלָא תְקַבֵּל שֹׁחֲדָא אֲרֵי שֹׁחֲדָא מְעַוֵּר עֵינֵי חַכִּימִין וּמְקַלְקַל פִּתְגָמִין תְּרִיצִין: (אונקלוס)

 יונתן  לָא תֵיצְלוּן דִּינָא וְלָא תִסְבּוּן אַפִּין וְלָא תְקַבְּלוּן שׁוֹחֲדָא אֲרוּם שׁוֹחֲדָא מְסַמֵּי עֵינֵי חַכִּימַיָא דְנַסְבִין לֵיהּ דְּגָרִים לְהוֹן טִפְּשׁוּתָא וּמְעַרְבֵּב מִילִין זַכָּאִין בְּפוּם דַּיָּינַיָא בְּשַׁעַת דִּינֵיהוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  לא תטה משפט. כמשמעו: לא תכיר פנים. אף בשעת הטענות, (ו) אזהרה לדיין שלא יהא רך לזה וקשה לזה, אחד עומד ואחד יושב, לפי שכשרואה שהדיין מכבד את חבירו, מסתתמין טענותיו: ולא תקח שחד. אפילו (ז) לשפוט צדק (ספרי קמד.): כי השחד יעור. (ח) משקבל שוחד ממנו, אי אפשר שלא יטה את לבבו אצלו להפך בזכותו (כתובות קה:): דברי צדיקים. דברים המצודקים, (ט) משפטי אמת: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ו) כלומר כיון דלא תטה משפט כמשמעו דהיינו שלא יעוות הדין אם כן לא תכיר פנים למה לי ומתרץ ללמדך אף בשעת הטענות כו' ר"ל אפילו קודם המשפט גם כן לא יעוות הדין ולא יקלקל שלא יהא וכו' ולכך צריך רש"י נמי לפרש לא תטה כמשמעו: (ז) דאי אפשר לפרש שלא לשפוט צדק הרי כבר כתיב לא תטה משפט ואם כן לא תקח שוחד למה לי אלא שאפילו לשפוט צדק אסור ליקח שוחד אי נמי רש"י עצמו מפרש והולך ר"ל קרא דכי השוחד יעור נתינת טעם הוא על לא תקח שוחד ופירושו משקיבל שוחד ממנו אי אפשר לו שלא יטה לבו אצלו להפך בזכותו דהא לא קבל השוחד ממנו בתחלה אלא כדי שיזכהו ויעוות הדין לשכנגדו אלא שמע מינה לא תקח שוחד אפילו לשפוט צדק: (ח) ואם תאמר בפרשת משפטים פירוש כי יעור פקחים אפילו חכם בתורה ונוטל שוחד סוף שתטרף דעתו עליו וכו' ויש לומר דהתם כתיב יעור פקחים ודאי קאי אפקחות שבו כלומר יעור הפקחות שתטרף דעתו וכו': (ט) ר"ל דלא קאי אדיינים אלא אתורה שהם דברים המצודקים ונקראו אמת ואותן דברים של תורה הוא מסלף שלא פסק כדין תורה ויהיה מלת דברי כמו דברים ולא שיהיה דברי סמוך כמו חלוני שקופים שהוא כמו חלונים נטעי נעמנים שהוא כמו נטעים: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  לא תטה משפט. עם כל אחד מהשופטים ידבר: תכיר. פירשתיו בפסוק לא תכירו פנים במשפט: (אבן עזרא)

 אור החיים  לא תטה משפט וגו'. לא יחד האזהרה לשופטים וצוה לנוכח, להעיר כי כללות ישראל ישנם גם כן באלו אזהרות אם לא ימנו השופטים כדרך שנצטוו, הם המטים משפט הם העוברים על כל האמור: (אור החיים)

 כלי יקר  לא תטה משפט לא תכיר פנים ולא תקח שוחד. מדלא קאמר ולא תכיר פנים בוי"ו ואמר ולא תקח שוחד בוי"ו ש"מ שלא תטה ולא תכיר כל אחד מילתא באפי נפשיה, אבל לא תקח שוחד תולדות של לא תכיר פנים לפי שהעשירים נקראו פני הארץ כמו שפירש"י פר' מקץ (מא.נו) וכשאמר לא תכיר פנים היינו העשירים שנקראו פני הארץ וכשלא תכירם אז ממילא לא תקח שוחד, כי המכיר פני העשירים הוא בעבור תקות השוחד שמקוה לקבל מהם. ולשון הטיה מורה ששני הבעלי דינין יהיו שוים בעיניו כאילו היו שניהם מונחים בכף מאזנים השוים לבלתי היות לשום כף הכרע ונטייה לשום צד וזהו ענין לא תכיר פנים שיהיה דומה כאלו אינו מכיר שום אחד מהם.

ולשון שוחד אמרו רז"ל (כתובות קה:) שהוא חד, שהמקבל והנותן נעשו לאיש אחד ושוב אינו רואה חובה לעצמו, ואין זה מחוור שהרי שוחד שם הממון ולא שם הבעלים וכי בעבור שגורם שהבעלים יהיו לאחדים נקרא הממון על שמם. ונ"ל שהוא חד לשון חידוד מלשון ברזל בברזל יחד (משלי כז.יז) כי הממון דומה לסכין מחודד החותך מהרה וכל דיין צריך להיות מתון שלא יחתוך הדין מהרה וכשקבל השוחד הרי הוא יודע לאלתר להיכן הדין נוטה וחותכו מהרה כחותך בסכין חד, ולא הדיין חותך הדין אלא הממון חותך והוא חד. ולפי שרמז כאן שהדיין צריך להיות מתון בדין ועי"ז יבא לידי עינוי הדין להשהותו יותר מכדי הראוי, ע"כ אמר צדק צדק תרדוף. לפי שהנביא מאשים את ישראל באמרו צדק ילין בה (ישעיה א.כא) כדרך שפרשנו למעלה פר' דברים (א.יח) שבדיני נפשות גומרין בו ביום לזכות אבל לא לחובה והם הפכו השיטה והיו מלינים הצדק דהיינו הזכות, ע"ז אמר כאן שצדק תרדוף כי לשון רדיפה מורה על המהירות שימהר לחתוך הדין כשנתברר זכותו דהיינו הצדק, וכפל הצדק חד לגופיה וחד למעט החובה שחייב להלין.

ד"א שחד שהוא חד כחרב החותך, כך עיוות הדין מביא חרב חדה לעולם כדאיתא באבות (ה.יא) חרב בא לעולם על עינוי הדין ועל עיוות הדין, לכך נקרא השחד המעוות הדין שחד שהוא חד כחרב. ואח"כ הזהיר גם על עינוי הדין באמרו צדק צדק תרדוף. שימהר לומר פלוני אתה זכאי לגלות צדקתו למען תחיה ותנצל מן החרב, וירשת את הארץ פירש"י כדאי הוא מינוי הדיינין הכשרים להחיות את ישראל ולהושיבם על אדמתם. וטעם להחיות לפי שאלמלא מוראה איש את רעהו חיים בלעו (אבות ג.ב) לכך אמרו שמנוי הדיינים גורם להחיות ר"ל שלא יבלע איש את רעהו חיים ולהושיבם על אדמתם כמ"ש (משלי כט.ד) מלך במשפט יעמיד ארץ. אבל קלקול הדינין גורם השחתת הארץ ודור המבול יוכיח וכן אמר יתרו וגם כל העם על מקומו יבא בשלום (שמות יח.כג) הל"ל איש על מקומו ישב בשלום, אלא שמדבר במקום כללי המיוחד לכל העם אשר כעת רצו לבא שמה ואמר יתרו שבזכות מנוי הדיינים יזכו לבא שמה.

ועל דרך הרמז י"ל שהזכיר כאן המשפט וצדקה, לפי שיש לפעמים דיין העושה צדקה ומשפט כאחד כדרך שעשה דוד המלך משפט לזה וצדקה לזה (סנהדרין ו:) ויש הפרש בין משפט לצדקה כי המשפט צריך להיות במתון והצדקה ברדיפה ומהירות כמ"ש (משלי כא.כא) רודף צדקה וחסד ימצא חיים. וכתיב (ישעיה נו.א) שמרו משפט ועשו צדקה. ושמרו לשון שמרים כי המשקה העומד על שמריו זמן רב יפלו השמרים למטה וישאר המשקה צלול ועל דרך שנאמר (תהלים עג.כא) כי יתחמץ לבבי וגו'. כך מי שהוא מתון בדין גורם להרחיק כל הטעויות הגורמים עכירת השכל, ועשו צדקה לאלתר בלא המתנה מיד תן לו ואל תדחהו, כך נאמר כאן לא תקח שוחד שהוא חד וחותך הדין מהרה אלא צריך להיות מתון בדבר המשפט, אבל הצדקה לא כן אלא צדק צדק תרדוף, ברדיפה ומהירות למען תחיה כי רודף צדקה וחסד ימצא חיים, וירשת את הארץ כי הדינין יושיבום על אדמתם ומלך במשפט יעמיד ארץ. (כלי יקר)


{כ}  צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּף לְמַעַן תִּחְיֶה וְיָרַשְׁתָּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ: (ס)

 אונקלוס  קֻשְׁטָא קֻשְׁטָא תְּהֵי רָדִיף בְּדִיל דְתֵיחֵי וְתֵירַת יָת אַרְעָא דַיְיָ אֱלָהָךְ יָהֵב לָךְ: [ס] (אונקלוס)

 יונתן  דִּין קְשׁוֹט וְדִין שְׁלַם בִּקְשׁוֹט תְּהֵי רָדִיף מִן בִּגְלַל דְּתֵיחוּן וְתֵירְתוּן יַת אַרְעָא דַיְיָ אֱלָהָכוֹן יָהֵיב לְכוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  צדק צדק תרדף. הלך (י) אחר בית דין יפה (ספרי קמד. סנהדרין לב:): למען תחיה וירשת. כדאי הוא מנוי הדיינין הכשרים, (כ) להחיות את ישראל ולהושיבן על אדמתן (ספרי שם): (רש"י)

 שפתי חכמים  (י) פירוש אף על פי דכל בית דין יכולין לדון הנתבע בעל כרחו מכל מקום מצוה על התובע שילך אחר בית דין יפה. דאין לומר כמשמעו בצדק תשפוט למה לי ועוד צדק צדק למה לי ועוד הא כבר כתיב לא תטה משפט אלא הלך וכו: (כ) דק"ל דהא צדק תרדוף שילך אחר בית דין יפה לא נצטוה אלא מי שיש לו דין עם חבירו וכי בשביל זה יחיו כל ישראל וירשו את הארץ ומתרץ דלמען תחיה לא קאי אצדק צדק תרדוף אלא מוסב אשופטים ושוטרים תתן לך וכו': (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  צדק צדק. עם בעלי הריב ידבר וטעם שני פעמים לדבר צדק שירויח בו או יפסיד או פעם אחר פעם כל ימי היותך או לחזוק: למען תחיה. עם הבאים אל הארץ ידבר: וירשתה. עם בניהם ידבר והטעם שתעמוד לך זו הירושה והדבר שיתחיל השופט לדקדק הוא על עבודת גילולים המפורסמ' בתחלה כמו לא תטע לך אשרה כי כן משפט ע''ג אחר אחת בתוך: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  צדק צדק תרדף. הלך אחר ב"ד יפה למען תחיה וירשת את הארץ כדאי הוא מינוי הדיינין הכשרים להחיות את ישראל ולהושיבן על אדמתם לשון רש"י מספרי (שופטים קמד) וטעם הכפל לומר הדיינין צריכין שישפטו את העם משפט צדק וגם אתה צריך לרדוף הצדק תמיד שתלך ממקומך אל מקום חכמים הגדולים אחרי רבן יוחנן בן זכאי ליבנה אחר רבי לבית שערים ור"א אמר צדק צדק פעמים שירדוף אחרי הצדק שירויח בו או יפסיד או פעם אחר פעם לחזוק אבל במדרשו של ר' נחוניא בן הקנה ידרשו בו סוד אמרו צדק זו מידת דינו של עולם שנאמר צדק צדק תרדוף וכתיב בתריה למען תחיה וירשת את הארץ אם תדין עצמך תחיה אם לאו הוא ידין עליך ותקים בעל כרחך ומאי צדק צדק תרי זימני דכתיב ( כב יג) מנגה נגדו צדק ראשון צדק ממש זו שכינה דכתיב (ישעיהו א כא) צדק ילין בה ומאי צדק שני שמפחיד את הצדיקים ומפרש שם צדק הוי כובע ישועה על ראשו ואין ראש אלא אמת שנאמר (תהלים קיט קס) ראש דברך אמת ואין אמת אלא שלום שנאמר (מלכים ב כ יט) הלא אם שלום ואמת יהיה בימי וגו' אם כן יאמר הכתוב תשפוט אתה בבית דינך ותרדוף צדק צדק ותשיג אותם למען תחיה לעולם הבא בצדק השני שהוא צדק עליון והוא האור הגדול הצפון לצדיקים לעתיד לבא והוא עוזו של הקב"ה וירשת את הארץ בצדק הראשון שהוא ארץ ישראל (הרמב"ן)

 אור החיים  צדק צדק תרדוף וגו'. בא להזהיר כשיש בעיר ב' אנשים מופלגים בחכמה ושנים אחרים גם כן חכמים אלא שאינם בסוג הראשון אל יאמר אדם כיון ששני אנשים יכולין להורות ולשפוט בצדק לא אטריח את המופלגים לישא בעול מינוי הדיינות, או לצד שצריך להם טורח במינוים ימנע ויסתפק בקטנים, תלמוד לומר צדק צדק פירוש הגם שהשגת לדיינים שהם ראויים, עליך לחזור אחר היותר ראוים מהם: (אור החיים)

 ספורנו  צדק צדק תרדוף. כשתתן לך שופטים אתה הממנה את השופטים בהו את היותר שופטי צדק אע''פ שאין בהם כל כך שאר תכסיסים הראוים לדיין כמו שלמות הקנין ושלמות הגוף כענין אל תבט אל מראהו ואל גבה קומתו: למען תחיה וירשת. תצטרך לזה יותר בארץ כי חסרון זה ימנע הירושה בה כאמרו בעון בצעו קצפתי: (ספורנו)


{כא}  לֹא תִטַּע לְךָ אֲשֵׁרָה כָּל עֵץ אֵצֶל מִזְבַּח יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה לָּךְ:

 אונקלוס  לָא תִצוֹב לָךְ אֲשֵׁרַת כָּל אִילָן בִּסְטַר מַדְבְּחָא דַיְיָ אֱלָהָךְ דִי תַעְבֶּד לָךְ: (אונקלוס)

 יונתן  הֵיכְמָא דְלֵיתֵיכוֹן רַשָּׁאִין לְמִנְצוֹב אֲשֵׁירָתָא לִסְטַר מַדְבְּחָא דַיְיָ הֵיכְדֵין לֵיתֵיכוֹן רַשָּׁאִין לִמְזַוְוגָא בְּדִינָא גַבְרָא טִפְּשָׁא עִם דַּיָינַיָא חַכִּימַיָא לְמַלִיפָא לְכוֹן יַת דְּתַעַבְּדוּן לְכוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  לא תטע לך אשרה. לחייבו עליה משעת נטיעתה, (ל) ואפילו לא עבדה, עובר בלא תעשה על נטיעתה: לא תטע לך אשרה כל עץ אצל מזבח ה' אלהיך. אזהרה לנוטע אילן ולבונה בית (נ) בהר הבית: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ל) דאם לא כן הוא בכלל לא יהיה לך אלהים אחרים ועוד הל"ל לא תעבוד אשרה מאי נפקא מינה בנטיעה אלא לחייבו וכו': (נ) הרא"ם כתב אין זה אלא דרך אסמכתא מדבריהם מדלא כתיב ולא תטע לך כל עץ בהדיא אלא כל עץ סתם לא שנא בנטיעה לא שנא בבנין אבל פשטיה דקרא אינו אלא בנטיעה דלא תטע דקרא אתרווייהו קאי בין אאשירה בין אכל עץ אצל מזבח ה' ועוד מצאתי דבפרשת בלק פירש"י על פסוק כאהלים נטע ה' לשון נטיעה מצינו באהלים דכתיב ויטע אהלי אפדנו ה"נ שייך לשון נטיעה על בית ועוד יש לומר דמרבינן לבונה בית מדכתיב כל דמרבה אפילו בונה בית: (שפתי חכמים)

 הרמב"ן  לא תטע לך אשרה. כל אילן הנטוע על פתחי בית אלהים יקרא אשרה אולי בעבור שהוא שם דרך מראה אותו לעם יקרא כן מלשון תמוך אשורי במעגלותיך (תהלים יז ה) יזהיר הכתוב שלא יטע אילן אצל מזבח ה' לנוי ויחשוב שהוא כבוד והדר למזבח השם ואסר אותו בעבור שהוא מנהג עובדי עבודה זרה לטעת אילנות בפתחי בתי עבודה זרה שלהם וכענין שנאמר (שופטים ו כה) והרסת את מזבח הבעל וגו' ואת האשרה אשר עליה תכרת ורש"י כתב לא תטע לך אשרה לחייבו עליה משעת נטיעתה ואפילו לא עבדה עובר בלא תעשה על נטיעתה ולא תטע כל עץ אצל מזבח ה' אלהיך אזהרה לנוטע ולבונה בהר הבית ואם כן יאמר לא תטע לך אשרה וכל עץ אצל מזבח ה' אבל הבונה בהר הבית אסמכתא מדבריהם כי הכתוב לא אסר אלא הנטיעה לא תטע לך אשרה ולא תטע לך כל עץ אצל מזבח ה' אלהיך (הרמב"ן)

 בעל הטורים  אשרה. בגימ' דיין שאינו הגון שכל המעמיד דיין שאינו הגון כאילו נוטע אשרה אצל המזבח: אשרה כל עץ אצל מזבח. בגי' רשע אצל צדיק: (בעל הטורים)

 אור החיים  לא תטע לך אשרה וגו'. רבותינו ז''ל אמרו (סנהדרין ז':) כל המעמיד דיין שאינו הגון כאלו נוטע אשרה ע''כ, ולדבריהם אמר תיבת לך לומר שאינו מעלה עליו כאלו וכו' אלא אם כשיעמידנו תהיה כוונתו לאיזו סיבה שנוגעת ממנה, אבל זולת זה אם טעה בדיין שאינו הגון וחשב שהוא הגון והעמידו אינו נחשב עליו כהעמדת אשרה: (אור החיים)

 ספורנו  לא תטע לך אשרה. הביא שלשה דומים מענין דברים שהם נאים כפי החוש ונמאסים מפני מומם הרוחני ראשונה היא האשרה שהיא לנוי היכלות ומ''מ הי' נמאסת לקדש מפני שהיתה תכסיס לעבודת גלולים וכן נקדים העדפת הצדק הרוחני לשלמות גוף הדיין שהוא חושיי וגשמי. שנית המצבה שאע''פ שהיתה לרצון קודם מתן תורה כאמרו ושתים עשרה מצבה. וזה כי היה ענינה כאלו המקריב נצב תמיד לפני הקדש כענין שויתי ה' לנגדי תמיד ונפלו מזאת המדרגה בענין העגל כאמרו שם כי לא אעלה בקרבך. וכן יקרה בענין זקן שאין פרקו נאה שיצא עליו שם רע בילדותו כשתמצא זקן ופרקו נאה. שלישית הביא ענין המום הנמאס אע''פ שתהיה הבהמה יפה כפי החוש ושמנה שוה אלף זוז ועם כל זה היא נפסלת לקדש מפני מום בלתי מחסר מדמים ויהיה שור שוה סלע בשביל היותו תמים כשר לקרבן וכן יהיה בזקן בעל מדה מגונה כשתמצא שלם ממנו במדות אע''פ שלא יהיה עשיר ונאה כמוהו: (ספורנו)

 כלי יקר  לא תטע וגו', ולא תקים וגו', לא תזבח וגו', במדרש אמרו (דב"ר ה.ו) כי בכסא של שלמה המלך היו שש מעלות והיו כתוב על אחד לא תטה, על השני לא תכיר, על השלישי לא תקח, על הרביעי לא תטע, על החמישי לא תקים, על הששי לא תזבח. וכל משכיל ישתומם על המראה מה ענין לא תזבח ולא תקים ולא תטע, לכסא שלמה אשר הוכן למשפט, ומאמר לא תזבח אשר יראה בעיניך רחוק לסמכו לכסא משפט הנני מראה מקום כי קרוב הדבר מאוד, כדרך שאמרו (ביבמות קא.) כשם שב"ד מנוקים היו בצדק כך היו מנוקים ממום שנאמר (שיר ד.ז) כולך יפה רעיתי ומום אין בך. וידוע שאין לך דבר הבא בקבלה שאין לו סמך מן התורה כי ד"ת מדברי קבלה לא ילפינן (חגיגה י:) ומהיכן למדו לומר כן מן התורה שהסנהדרין צריכין להיות נקיים מכל מום, אלא ודאי לפי שהכל מודים אפילו מאן דלא דריש סמוכים מ"מ במשנה תורה הכל דרשי סמוכים (יבמות ד.) וא"כ למנ"מ נסמכו ששה לאוין הללו, אלא לומר לך שכולם תלוין ביושב על כסא דין ולא לחנם אמרה תורה שיהיה מקום ישיבת הסנהדרין אצל המזבח, אלא ודאי כדי ללמוד זה מזה וכל הפוסל במזבח עצמו ובנקרבים על גביו זהו הדבר הפוסל גם בסנהדרין.

בנקרבים על גבי המזבח כתיב, לא תזבח לה' אלהיך שור או שה אשר יהיה בו מום כל דבר רע, כשם שפוסל המום בקרבן כך פוסל גם בסנהדרין, כי כל מום חיצוני מגלה איזו רעה הנסתרת בתוך הגוף בין באדם, בין בבהמה, לכך נאמר בבהמה כל דבר רע כי המום הנגלה מורה שיש בקרבה איזו רעה נסתרת כל חלי וכל מכה, וכתבה לנו התורה כדי לגלות טעם המום הפוסל גם בסנהדרין כי המום החיצוני יוצא מן השורש פורה ראש ולענה כדרך שפרשנו למעלה בפר' אמור (כא.כא) בפסוק מום בו ע"ש, דרך משל אם הוא עור מעינו אחת ידענו בו כי השוחד גרם לו, ואם הוא פסח ידענו שרגלו לא עמדה במישור והוא צולע ופוסח על שתי הסעיפים וכן כל המומים, וזה"ש כשם שצריכין להיות מנוקים בצדק כו' למה תלוי המום בצדק אלא ודאי לפי שזה תלוי בזה כי המום מורה על קלקול הצדק לכך סמך פסוק לא תזבח לפסוק צדק צדק תרדוף.

וכשם שהמזבח היה צריך להיות מן אבנים הרבה ולא מצבת אבן אחת, כך הסנהדרין, כי אין דן יחידי אלא אחד (אבות ד.י) ע"כ היו הסנהדרין צריכין להיות רבים כי אנשי המעלה נמשלו לאבני נזר בהרבה מקומות במקרא, לכך היה כתוב על כסא שלמה לא תקים לך מצבה. ולא תטע לך אשרה דרשו (בסנהדרין ז:) כל המעמיד דיין שאינו הגון כאילו נוטע אשרה ובמקום ת"ח כאלו נטעו אצל מזבח ה', וזה אזהרה גדולה על גסות הרוח ואנו למידין גם זה מן המזבח שלא רצה ה' במזבח של כסף וזהב אלא מזבח אדמה תעשה לי, המורה על גדר הענוה ורז"ל אמרו (אבות ד.ט) הגס לבו בהוראה שוטה רשע וגס רוח. וכמ"ש (תהלים כה.ט) ידרך ענוים במשפט. ובטעמו של דבר זה הארכנו למעלה פר' משפטים על פי המדרש אשר הובא בילקוט פר' זו על פסוק שופטים ושוטרים. משל למלך שהיה לו פרדס נאה והיה לו בן קטן כו', ושם אתנו ביאור יקר על מדרש זה המאמת דבר זה שהגסות רוח מקלקל כל הדינין, ושורש הקלקול פורה מן הדיינים אשר נתמנו לשם שבח ואושר מצד רום לבבו או לבב קרוביו המהדרים אחר יותרת הכבוד והשררה ומעמידין אשרה זו כדי שיהיה מאושר בארץ כהוראת לשון אשרה, ורז"ל (בסוטה ה.) אמרו כל מי שיש בו גסות הרוח ראוי לגדעו כאשרה כו', ש"מ שמשפט אחד להם לאשרה ולמסתופפים בצלה שניהם גדועים ונכרתים ובמקום ת"ח כאלו נטעו אצל המזבח כי שם מושב הסנהדרין והיינו במקום ת"ח.

ובדורינו כמה אשירות נוטעים בכל עיר ועיר, לא יבקרו בין במקום ת"ח או לא גם כי יהיה בעירו ת"ח מופלא בתורה וחסידות כל חכמתו לא עמדה לו, כי עכ"פ כל אחד יבחר לו בקרובו או במחותנו אשר יודע בו שהוא יחניף לו או יתנגד לשונאו, ופרצה זו במלואה ברבת בני עמי אשר לכבוד זרע אברהם עת לקצר. ומ"מ עלה בידי ביאור יקר בסמיכות ששה לאוין אלו. (כלי יקר)

 דעת זקנים  לא תטע לך אשרה. פשטיה דקרא לפי שדרכן לעשות כן למזבח הבעל כדאשכחן גבי גדעון שנתץ מזבח הבעל והאשרה אשר עליו כרת. ועוד שכשיקריבו על המזבח יהי' נראה שלשם האשרה יהיו מקריבין: (דעת זקנים)


{כב}  וְלֹא תָקִים לְךָ מַצֵּבָה אֲשֶׁר שָׂנֵא יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ: (ס)

 אונקלוס  וְלָא תְקִים לָךְ קָמָא דִי סָנֵי יְיָ אֱלָהָךְ: [ס] (אונקלוס)

 יונתן  וְהֵיכְמָא דְלֵיתֵיכוֹן רְשָׁאִין לְמִקְמָא קָמָא הֵיכְדֵין לֵיתֵיכוֹן רַשָּׁאִין לְמַנָאָה לְפַרְנָסָא גַּבְרָא זִידְנָא דְרַחֲקֵיהּ יְיָ אֱלָהָכוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  ולא תקים לך מצבה. מצבת אבן אחת, להקריב (ס) עליה אפילו לשמים: אשר שנא. מזבח אבנים ומזבח אדמה צוה לעשות, ואת זו שנא, (ע) כי חק היתה לכנענים, (פ) ואע"פ שהיתה אהובה לו בימי האבות, עכשיו שנאה, מאחר שעשאוה אלו חק לעבודת אלילים: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ס) והוכחתו מדכתיב אשר שנא ה' אלהיך דמשמע מתחלה היה נחת רוח בעיניו כשהקימו מצבה אלא עכשיו שונא אותה ואי להקריב עליה לשם עבודת אלילים בתחלה נמי היה שונא לזה: (ע) ויהיה פירוש אשר שנא אשר היא השנואה עכשיו לה' אלהיך ולא שמפרש אשר שנא ה' אותה מצבה לא תקים אבל מצבה אשר לא שנא ה' תקים זה אין נכון כי כל המצבות שנא ה' כדמפרש רש"י ואזיל: (פ) ואם תאמר מטעם זה גם המזבחות יהיו אסורות דהא מזבחות גם כן חק כנענים הוא כדכתיב לעיל בפרשת ראה ונתצתם את מזבחותם ויש לומר דלכך נקט רש"י מאחר שעשאום אלו לחק לעבודת אלילים ר"ל דאין לך עכו"ם בעולם שלא יעשו לה מצבה לכן שנא הקדוש ברוך הוא אותה אבל המזבחות אינן כל כך חק שאין עושין מזבחות לכל עבודת אלילים לכך לא שנא אותן הקדוש ברוך הוא. רא"ם: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ולא תקים לך מצבה. לע''ג והעד אשר שנא רק מצבה שלא לע''ג איננה אסורה והעד הנאמן בפרשת וישלח יעקב: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  ולא תקים לך מצבה. מצבת אבן אחת להקריב עליה אפילו לשמים אשר שנא מזבח אדמה ומזבח אבנים צוה לעשות ואת זו שנא כי חוק היתה לכנענים ואע"פ שהיתה אהובה לו בימי האבות עכשיו שנאה מאחר שעשאוה אלו חוק לע"ז לשון רש"י ואם כן אסר הכתוב האשרה ואסר כל נוטע בהר הבית אע"פ שכוונתו לשמים ואסר המצבה לשמים ושניהם מפני חוקת הכנעניים אבל לא הבינותי החק הזה שהרי הכנעניים גם במזבחות גם במצבות היו נוהגים שהכתוב אומר ונתצתם את מזבחותם ושברתם את מצבותם (לעיל יב ג) כי את מזבחותם תתצון ואת מצבותם תשברון (שמות לד יג) וכן בכל מקום ואולי נאמר שהחזיקו הכנענים במצבות ולא היה להם בית ע"ז שאין שם מצבה להקטיר עליה ולצוק שמן על ראשה וכענין שנאמר בבעל (מלכים ב י כו) ויוציאו את מצבות בית הבעל אבל המזבחות היו במקצתן להקריב גם בהם והנראה בעיני כי היו הכנענים השטופים בע"ז עושים בכל בתי אלהיהם מזבח להקריב עליו הקרבנות ואבן גדולה מוצבת על פתח הבית לעמוד עליה הכומרים ואילן נטוע חוצה לה לאשר דרך הבאים שם וגם היום הנוצרים עושים כן והנה השם הנכבד שנא ומאס כל מעשיהם ואסר המצבה והאשרה ולא השאיר רק המזבח שהוא צורך הקרבנות אשר הוא יתברך צוה בהם והיו נחת רוח לפניו שאמר ונעשה רצונו מאז קודם היות ע"ז בעולם וטעם אשר שנא ביאור כי השם צוה (שמות כ כד כה) מזבח אדמה תעשה לי ואם מזבח אבנים תעשה לי וביאר משה כי באלה יחפוץ להוציא המצבה כי שנאה כי כל מעשיהם שנואין לפניו וצוה את ישראל שלא יעשו כמעשיהם אבל בימי יעקב לא נאמר עדיין ובחקותיהם לא תלכו (ויקרא יח ג) ולכך היה משתמש במצבה לשם שמים כמנהג העובדים והנה זו מצוה מבוארת מן ואם מזבח אבנים תעשה לי אבל מה שאמר בתורה (שם כו א) ופסל ומצבה לא תקימו לכם הם פסל ומצבה להושיב הפסל על המצבה לע"ז כי שם בענין ע"ז דיבר הכתוב אבל יאמר (שם) ואבן משכית לא תתנו בארצכם להשתחוות עליה אפילו לשמים מפני שהוא נראה כעובד לשכיות ההם כטעם האשרה שהיא מחוקות העמים ודע כי מזבח הוא בנין אבנים גבוה ולו קרנות ארבע ולו יסוד סובב יעלו על יסודו ומקריבים בין קרנותיו והמצבה אבן אחת גדולה ירימוה להקטיר או להקריב עליה או להיות הכומרים עומדים עליה והבמה כענין הר ועושים אותה מעפר מקובץ ועליה מזבח בנוי להקריב בו כי כל דבר רם וגבוה יקראו כן אעלה על במתי עב (ישעיהו יד יד) על במותי ארץ (דברים לב יג) גם גב האדם יקרא במה על במותימו תדרך (שם לג כט) וכן אמר הכתוב (מלכים א ג ד) וילך המלך גבעונה לזבוח שם כי היא הבמה הגדולה אלף עולות יעלה שלמה על המזבח ההוא (הרמב"ן)

 בעל הטורים  אשר שנא ה' אלהיך. וסמיך ליה לא תזבח לרבות רובע ונרבע מוקצה ונעבד:, (בעל הטורים)

דברים פרק-יז

{א}  לֹא תִזְבַּח לַיהֹוָה אֱלֹהֶיךָ שׁוֹר וָשֶׂה אֲשֶׁר יִהְיֶה בוֹ מוּם כֹּל דָּבָר רָע כִּי תוֹעֲבַת יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ הוּא: (ס)

 אונקלוס  לָא תִכּוֹס קֳדָם יְיָ אֱלָהָךְ תּוֹר וְאִמָר דִי יְהֵי בֵהּ מוּמָא כֹּל מִדַעַם בִּישׁ אֲרֵי מְרָחָק קֳדָם יְיָ אֱלָהָךְ הוּא: [ס] (אונקלוס)

 יונתן  לָא תִכְסוּן קֳדָם יְיָ אֱלָהָכוֹן תּוֹר וְאִימַר דִּיהֵי בֵיהּ מוּמָא אוֹ כָּל מִדַּעַם בִּישׁ דְּגָזִיל וְאָנִיס אֲרוּם מְרַחֵק קֳדָם יְיָ אֱלָהָכוֹן הוּא: (תרגום יונתן)

 רש"י  לא תזבח וגו' כל דבר רע. אזהרה למפגל בקדשים ע"י (צ) דבור רע (ספרי קמז.). ועוד נדרשו בו שאר דרשות בשחיטת קדשים (זבחים לו.:): (רש"י)

 שפתי חכמים  (צ) דאין לומר דבא להזהיר על בעל מום שהרי בהדיא כתיב אשר יהיה בו מום ומתרץ אזהרה כו' על ידי דבור רע ר"ל לעיל בפרשת ויקרא ובפרשת קדושים כתיב שפיגול אסור לאכול ואינו מפורש אותו איש שמפגל אם עובר אם לאו לכן נאמר כאן לא תזבח כל דבר רע ללמדך אזהרה למפגל בקדשים פירוש בשעת שחיטה היה מחשבתו על מנת לאכול חוץ לזמנו או חוץ למקומו דהיינו על ידי דבור רע: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  לא תזבח לה' אלהיך. הנה כאשר הזכיר האשרה והמצבה הזכיר כי גם הוא אסור לזבוח לשם כל בעל מום: כל דבר רע. פירוש מום: כי תועבת. כטעם הקריבהו נא לפחתך ויש עונש לזבחו ואין עונש לאשר איננו זובח כלל חוץ מהחיוב: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  לא תזבח לה' אלהיך כל דבר רע. אזהרה למפגל קדשים על ידי דבור רע ועוד נדרשו בו שאר דרשות בשחיטת קדשים לשון רש"י והנה זו מצוה מבוארת שכבר הזהיר על השוחט בעלי מומים (ויקרא כב כב) וחזר להוסיף המפגל והקרוב כי החזיר האזהרה הזאת בעבור הישראלי המקריב שלא יפגל בשחיטה אבל הכהנים זריזים ומוזהרים הם ודיים בהתראה אחת ולכך לא החזיר מום המקריבים וטעם כי תועבת ה' אלהיך הוא הזבח הזה כי הזובח משחת לה' בוזה הוא כאמור בקבלה (מלאכי א יד) וארור נוכל וגו' ונודר וזובח משחת לה' כי מלך גדול אני ועל פי המדרש (ספרי קמז) תהיה התועבה ברובע ונרבע באתנן ומחיר שהם תועבות (הרמב"ן)

 בעל הטורים  כל דבר רע כי תועבת. לוסר לך כל המנבל את פיו נקרא תועבה ושנאוי: כל דבר רע. וכתיב בתריה איש או אשה אשר יעשה את הרע וגו' וילך ויעבוד אלהים אחרים לומר שהדיבור והמחשבה בעכו''ם מצטרפים למעשה: (בעל הטורים)

 אור החיים   לא תזבח וגו' אשר יהיה בו מום. ולא אמר אשר בו מום, כפי מה שדרשו ז''ל (ספרי) שבא הכתוב לאסור מום עובר, רמזו בתיבת יהיה לומר כל הוית מום בין קבוע בין עובר. ואפשר עוד לומר שאם הוחלט בה אבר שנעשה בו בעלת מום ואמרו הרופאים שעל כל פנים צריך לחותכו הגם שעדיין לא חתכו הרי זה פסולה, והוא אומרו לא תזבח וגו' אשר יהיה בו מום פירוש הגם שעתה אינו מום כיון שעומד להיות מום לא תזבחנו: (אור החיים)


{ב}  כִּי יִמָּצֵא בְקִרְבְּךָ בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ אֲשֶׁר יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ אִישׁ אוֹ אִשָּׁה אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֶת הָרַע בְּעֵינֵי יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לַעֲבֹר בְּרִיתוֹ:

 אונקלוס  אֲרֵי יִשְׁתְּכַח בֵּינָךְ בַּחֲדָא מִקִרְוָיךְ דַיְיָ אֱלָהָךְ יָהֵב לָךְ גְבַר אוֹ אִתְּתָא דִי יַעְבֵּד יָת דְבִישׁ קֳדָם יְיָ אֱלָהָךְ לְמֶעְבַּר עַל קְיָמֵהּ: (אונקלוס)

 יונתן  אֲרוּם יִשְׁתַּכַּח בֵּינֵיכוֹן בַּחֲדָא מִן קוּרְיֵיכוֹן דַּיְיָ אֱלָהָכוֹן יָהֵיב לְכוֹן גְּבַר אוֹ אִיתָא דְּעָבַד דְּבִישׁ קֳדָם יְיָ אֱלָהָכוֹן לְמֵעִיבַר עַל קְיָימֵיהּ: (תרגום יונתן)

 רש"י  לעבר בריתו. אשר כרת ה' אתכם שלא לעבוד אלילים: (רש"י)

 אבן עזרא  כי ימצא. בקרבך ואחר שהזכיר האשרה אצל המזבח שהיא בפרהסיא לכל שב להזהיר על היחיד על עבודת גילולים: לעבור בריתו. הפך להעמידו. דקדוק וישתחו. בספר היסוד: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  כי ימצא בקרבך באחד שעריך אשר ה' אלהיך נתן לך. כבר פירשתי (לעיל יא לב) כי כאשר ידבר במשפטים יזכיר תחילה המשפט בע"ז או בעובדיה ואמר באחד שעריך אשר ה' אלהיך וגו' ולא שיהיה זה בארץ ישראל בלבד שאף העובד בחוצה לארץ בסקילה אבל ענין הכתוב שאמר כי ימצא הדבר באחת מן הערים הרחוקות שיתן לך השם כאשר ירחיב את גבולך והוגד לך ושמעת באיזה עיר שתהיה אתה שם תדרוש הדבר היטב וכאשר תדע שהוא אמת והוצאת אותם אל השער ההוא שעבד בו וסקלתם ואמר (בפסוק ד) נעשתה התועבה הזאת בישראל לחייב אפילו בחוצה לארץ כי בעיר הנדחת אמר (לעיל יג טו) נעשתה התועבה הזאת בקרבך אבל כאן הזכיר "באחד שעריך" שדיבר בהווה כאשר פירשנו ואחר כך הזכיר "בישראל" ללמד שנוהג זה בכל ישראל ועוד הוצרך לומר "באחד שעריך" ללמד שיסקל על שער שעבד בו וזה בארץ כי בחוצה לארץ נסקל על פתח בית דין שנדון בו והמצוה הזו מבוארת שכבר אמר (שמות כב יט) זובח לאלהים יחרם והוא בכל מקום ובכל זמן ולכך ישנה אותה לבאר מה שיצטרך להוסיף במצוה ויקצר בדבר הנזכר ועל דרך האמת יתכן כי הזכיר "באחד שעריך" בעבור שאמר "לעבור בריתו" והיא התועבה הנעשית בישראל יודיע הכתוב הברית בארץ הברית אבל הדר בחוצה לארץ כאילו עובד ע"ז וכבר הזכרתי הענין הזה (ויקרא יח כה) והזכיר איש או אשה כי בעבור קלות דעת האשה תתפתה לעבוד ע"ז באות או מופת שנעשה לפניה והעד נשי ירמיהו (ירמיהו מד) וכן הזכיר באוב וידעוני (ויקרא כ כז) "או אשה" לרגילות הנשים בהם כמו שאמר (שמות כב יז) מכשפה לא תחיה ובספרי (שופטים קמח) דרשו כי בעבור שאמר במדיח (לעיל יג יד) יצאו אנשים בני בליעל ואין הדין ההוא ככה בנשים הוצרך לפרש בעובד שהוא שוה באיש ובאשה וטעם אשר לא צויתי מפורש "()" "סגירה" (הרמב"ן)

 אור החיים  כי ימצא בקרבך. אומרו בקרבך, לחייב על הדבר לבני המקום ששם ימצא האיש עושה הרע ואחריהם יתחייבו כל יושבי הארץ, והוא מה שגמר אומר באחד שעריך, ורבותינו ז''ל (כתובות מ''ה:) דרשו שעריך לגזירה שוה שער שנמצאו בו ולא שער שנידונו בו, ואמרו אשר ה' אלהיך נותן לך, נתכוין לומר שעל מנת כן ה' נתנה לך:

לעבור בריתו. פירוש צריך שידע שהוא עובר ברית ה', ולזה צריך שיתרו בו ויודיעוהו מה גדלו מעשיו הרעים, גם רמז שאם אמר למתרים שהוא נשבע לעבוד עבודה זרה שיודיעוהו שקדמה לו ברית על זה ואין שבועתו חלה לבטל הראשונה והרי הוא עובר ברית ה' ויהרג: (אור החיים)

 ספורנו  כי ימצא בקרבך. אחר שצוה למנות דיינים בכל עיר ועיר לשפוט כל ב''ד את בני עירו. הזכיר משפט עובד עבודת גלולים שאינו נדון בעירו אבל נדון באותה העיר שעבד בה. ואחריו הזכיר ענין מחלוקת בתי דינים שזה ג''כ נשפט בעיר אחרת היינו במקום אשר יבחר ה'. וכן ענין זקן ממרא: לעבור בריתו. הברית שכרת על כל המצות כי אמנם העובד עבודת גלולים כופר כל המצות ומבטלן: (ספורנו)


{ג}  וַיֵּלֶךְ וַיַּעֲבֹד אֱלֹהִים אֲחֵרִים וַיִּשְׁתַּחוּ לָהֶם וְלַשֶּׁמֶשׁ אוֹ לַיָּרֵחַ אוֹ לְכָל צְבָא הַשָּׁמַיִם אֲשֶׁר לֹא צִוִּיתִי:

 אונקלוס  וַאֲזַל וּפְלַח לְטַעֲוַת עַמְמַיָא וּסְגִיד לְהוֹן וּלְשִׁמְשָׁא אוֹ לְסִיהֲרָא אוֹ לְכָל חֵילֵי שְׁמַיָא דִי לָא פַקֵדִית: (אונקלוס)

 יונתן  וַאֲזַל בָּתַר יִצְרָא בִּישָׁא וּפְלַח לְטַעֲוַות עַמְמַיָא וּסְגִיד לְהוֹן וּלְשִׁמְשָׁא אוֹ לְסִיהֲרָא אוֹ לְכָל חֵילָא שְׁמַיָא דְלָא פַקֵּידִית: (תרגום יונתן)

 רש"י  אשר לא צויתי. (ק) לעבדם (מגילה ט:): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ק) ר"ל דקרא משמע שהקדוש ברוך הוא לא צוה להם שיהיו בעולם אם כן אלהות הן שעל כרחך נבראו וזה אינו לכך מפרש לעבדם ר"ל שלא צויתי לעבוד: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  אלהים אחרים. פסילים מעשה בני אדם: ולשמש ולירח ולצבא השמים שהם מעשה אלהים: אשר לא צויתי. לעבדם ואם הם מעשי: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  כי ימצא בקרבך באחד שעריך אשר ה' אלהיך נתן לך. כבר פירשתי (לעיל יא לב) כי כאשר ידבר במשפטים יזכיר תחילה המשפט בע"ז או בעובדיה ואמר באחד שעריך אשר ה' אלהיך וגו' ולא שיהיה זה בארץ ישראל בלבד שאף העובד בחוצה לארץ בסקילה אבל ענין הכתוב שאמר כי ימצא הדבר באחת מן הערים הרחוקות שיתן לך השם כאשר ירחיב את גבולך והוגד לך ושמעת באיזה עיר שתהיה אתה שם תדרוש הדבר היטב וכאשר תדע שהוא אמת והוצאת אותם אל השער ההוא שעבד בו וסקלתם ואמר (בפסוק ד) נעשתה התועבה הזאת בישראל לחייב אפילו בחוצה לארץ כי בעיר הנדחת אמר (לעיל יג טו) נעשתה התועבה הזאת בקרבך אבל כאן הזכיר "באחד שעריך" שדיבר בהווה כאשר פירשנו ואחר כך הזכיר "בישראל" ללמד שנוהג זה בכל ישראל ועוד הוצרך לומר "באחד שעריך" ללמד שיסקל על שער שעבד בו וזה בארץ כי בחוצה לארץ נסקל על פתח בית דין שנדון בו והמצוה הזו מבוארת שכבר אמר (שמות כב יט) זובח לאלהים יחרם והוא בכל מקום ובכל זמן ולכך ישנה אותה לבאר מה שיצטרך להוסיף במצוה ויקצר בדבר הנזכר ועל דרך האמת יתכן כי הזכיר "באחד שעריך" בעבור שאמר "לעבור בריתו" והיא התועבה הנעשית בישראל יודיע הכתוב הברית בארץ הברית אבל הדר בחוצה לארץ כאילו עובד ע"ז וכבר הזכרתי הענין הזה (ויקרא יח כה) והזכיר איש או אשה כי בעבור קלות דעת האשה תתפתה לעבוד ע"ז באות או מופת שנעשה לפניה והעד נשי ירמיהו (ירמיהו מד) וכן הזכיר באוב וידעוני (ויקרא כ כז) "או אשה" לרגילות הנשים בהם כמו שאמר (שמות כב יז) מכשפה לא תחיה ובספרי (שופטים קמח) דרשו כי בעבור שאמר במדיח (לעיל יג יד) יצאו אנשים בני בליעל ואין הדין ההוא ככה בנשים הוצרך לפרש בעובד שהוא שוה באיש ובאשה וטעם אשר לא צויתי מפורש (הרמב"ן)

 ספורנו  ולשמש או לירח. שהם גשמיים: אשר לא צויתי. אשר לא מניתי בשום מנוי כחיריי שיוכלו לעשות כרצונם אבל נתתי להם חק שלא יעבור על היפך מחשבת עובדי עבודת גלולים שחשבו שלכל עיר ועיר יש שר יכול כרצונו להיטיב ולהרע ושהוא מטיב כשיעבדוהו: (ספורנו)


{ד}  וְהֻגַּד לְךָ וְשָׁמָעְתָּ וְדָרַשְׁתָּ הֵיטֵב וְהִנֵּה אֱמֶת נָכוֹן הַדָּבָר נֶעֶשְׂתָה הַתּוֹעֵבָה הַזֹּאת בְּיִשְׂרָאֵל:

 אונקלוס  וְיִתְחַוֵי לָךְ וְתִשְׁמַע וְתִתְבַּע יָאוּת וְהָא קֻשְׁטָא כֵּוַן פִּתְגָמָא אִתְעֲבִידַת תּוֹעֶבְתָּא הָדָא בְּיִשְׂרָאֵל: (אונקלוס)

 יונתן  וְאִתְחַוָא לְכוֹן וְתִשְׁמְעוּן וְתִיתְבְּעוּן יַת סַהֲדַיָא טַבְאוּת וְהָא קוּשְׁטָא כֵּיוַן פִּתְגָמָא אִתְעֲבִידַת תּוֹעֵבְתָּא הָדָא בֵּינֵיכוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  נכון. (ר) מכוון העדות: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ר) ר"ל שלא תטעה לפרש הקרא והנה אמת נכון הדבר היינו עבודת אלילים כלומר שנכון הוא שעובד עבודת אלילים לכן פירש מכוון העדות כלומר נכון בפי העדים כאשר חקרת: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ודרשת היטב. מאד מאד וכן היטב חרה לי והוא מעט רחוק מגזרת טוב: (אבן עזרא)


{ה}  וְהוֹצֵאתָ אֶת הָאִישׁ הַהוּא אוֹ אֶת הָאִשָּׁה הַהִוא אֲשֶׁר עָשׂוּ אֶת הַדָּבָר הָרַע הַזֶּה אֶל שְׁעָרֶיךָ אֶת הָאִישׁ אוֹ אֶת הָאִשָּׁה וּסְקַלְתָּם בָּאֲבָנִים וָמֵתוּ:

 אונקלוס  וְתַפֵּק יָת גַבְרָא הַהוּא אוֹ יָת אִתְּתָא הַהִיא דִי עֲבָדוּ יָת פִּתְגָמָא בִישָׁא הָדֵין לִתְרַע בֵּית דִינָךְ יָת גַבְרָא אוֹ יָת אִתְּתָא וְתִרְגְמִנוּן בְּאַבְנַיָא וִימוּתוּן: (אונקלוס)

 יונתן  וְתִפְקוּן יַת גַּבְרָא הַהוּא אוֹ יַת אִנְתְּתָא הַהִיא דְּעָבְדוּ יַת פִּתְגָמָא בִּישָׁא הָדֵין לִתְרַע בֵּית דִּינֵיכוֹן יַת גַּבְרָא אוֹ יַת אִינְתְּתָא וּתְאַטְלוּנוּן בְּאַבְנַיָא וִימוּתוּן: (תרגום יונתן)

 רש"י  והוצאת את האיש ההוא וגו' אל שעריך וגו'. המתרגם אל שעריך, לתרע בית דינך, טועה, שכן שנינו אל שעריך זה שער שעבד בו, או אינו אלא שער שנדון בו, נאמר שעריך (ש) למטה ונאמר שעריך למעלה, (ת) מה שעריך האמור למעלה שער שעבד בו, אף שעריך האמור למטה שער שעבד בו, ותרגומו (א) לקרויך: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ש) ר"ל היינו האי שעריך דכתיב כאן: (ת) דכתיב כי ימצא בקרבך באחד שעריך מה להלן שער שעבד בו אף כאן לשער שעבד בו: (א) פירוש לעירך ולא שמפרש לתרעך כתרגום על מזוזות ביתך ובשעריך: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  וסקלתם באבנים. זה או זאת כמו באש ישרפו אותו ואתהן ובעבור שאמר והוגד לך בסתר ושמעת הדבר בגלוי הוצרך לפרש אע''פ שהוגד לך ושמעת לא יומתו רק ע''פ שנים עדים: (אבן עזרא)

 ספורנו  את האיש ההוא או את האשה ההיא. ולא נאמר שהיה זה פתיות ובל ידעה מה ושאין צריך לדונה בשער שעבדה בו להורות היפך דעותיה: אל שעריך. אל שער שעבד בו להראות שלא יושיעהו האליל הנעבד שם אשר חשב העובד להיות נושע בו: (ספורנו)


{ו}  עַל פִּי שְׁנַיִם עֵדִים אוֹ שְׁלשָׁה עֵדִים יוּמַת הַמֵּת לֹא יוּמַת עַל פִּי עֵד אֶחָד:

 אונקלוס  עַל מֵימַר תְּרֵין סַהֲדִין אוֹ תְּלָתָא סַהֲדִין יִתְקְטִל דְחַיַב קְטוֹל לָא יִתְקְטֵל עַל מֵימַר סָהִיד חָד: (אונקלוס)

 יונתן  עַל מֵימַר תְּרֵין סַהֲדִין אוֹ תְּלָתָא סַהֲדִין יִתְקְטֵיל דְּמִתְחַיֵּיב קָטוֹלָא לָא יִתְקְטֵיל עַל מֵימַר סָהִיד חָד: (תרגום יונתן)

 רש"י  שנים עדים או שלשה. (מכות ה:) אם מתקיימת עדות בשנים למה פרט לך שלשה, להקיש שלשה לשנים, מה שנים עדות אחת אף שלשה עדות אחת, (ב) ואין נעשין זוממין עד שיזומו כולם (מכות ה:): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ב) ואם תאמר הל"ל שאין נעשין וכו' דהא פירוש אשלמעלה ויש לומר דהכי פירושו מה שנים עדות אחת ואם נמצא אחד מהם קרוב או פסול עדותן בטלה אף שלשה עדות אחת ואם נמצא אחד מהם קרוב או פסול עדותן בטלה כולה וגם אין נעשין זוממין עד שיזומו כולן ר"ל דמה שנים אין נעשין זוממין עד שיזומו שניהם אף שלשה אין נעשין זוממין עד שיזומו שלשתם: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  או שלשה עדים. מקבלים עדות שנים על דעת הגאון והנה לא פירש בתורה אם תקובל עדות השאר והאשה ועדות אויב המת ויש אומרים אם היו שני עדים מכחישים שני' עדים השלישי יכריע לזכות או לחובה ויש אומרים שנים עדים מהחכמים ושלשה מהאחרים וגם אנחנו צריכים בעל כרחנו לדברי הקבלה: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  על פי שנים עדים או שלשה עדים. "אם מתקיימת עדות בשנים, למה פרט לך בשלשה? - להקיש שלשה לשנים: מה שנים עדות אחת, אף שלשה עדות אחת, ואין נעשין זוממין עד שיזומו כולן"; לשון רש"י.

וכן, אם נמצא אחד מהם קרוב או פסול, העדות כולה בטלה, והם כולם נהרגים ומשלמים ממון בהזמתן, שעיקר הכתוב להקיש שלשה לשנים בכל דבריהם, כדעת רבותינו (מכות ה ב).

ועל דרך הפשט, אמר הגאון רב סעדיה: שנים - עדים, או שלשה - מקבלי עדות השנים. ואין בכתוב קבלת עדות, רק עדים. אבל כמדומה לי שטעה הגאון בדינו, כי עדות דיני נפשות לא תקובל רק בפני סנהדרין של עשרים ושלשה.

אבל פשוטו של מקרא לאמר, שיומת המת על פי שנים עדים כשאין שם יותר, או על פי שלשה אם ימצאון שם שלשה; יאמר הכתוב, כאשר הוגד לך ושמעת, תדרוש הדבר היטב על פי כל העדים הנמצאים שם. והנה, אם שמענו שעבר בפני שלשה, נשלח בעבורם ויבואו לבית דין ויעידו כולם, והוא הדין למאה; כי בשמענו דברי כולם יתברר האמת. ואם לא היו שם יותר, או שהלכו להם ואינם נמצאים שם, בשנים די. (הרמב"ן)

 בעל הטורים  על פי שנים עדים. פ''א כפולה לומר דוקא מפיהם ולא מפי כתבם: יומת המת. הרשעים בחייהם נקראים מתים: (בעל הטורים)

 אור החיים  יומת המת. כפל לומר המת, להעיר כי אם לא נמצאו לו עדים והתראה בן מות הוא לשמים אלא שבעדים והתראה יומת בידי אדם המת שהיה עומד למיתה בידי שמים: (אור החיים)

 ספורנו  על פי שנים עדים או שלשה. אפי' בעבודת גלולים תבטל כל העדות אם נמצא אחד מהם פסול ולא נאמר תתקיים העדות בשאר: (ספורנו)

 דעת זקנים  או שלשה עדים. לפי שכתוב גבי דין אחרי רבים להטות פירש לך הכתוב גבי עדים דאין הולכין בהם אחר הרוב אלא עדותן בטלה וכן אפילו הם מאה ודוקא כשבאו כלם להעיד וכונתם היתה מתחלה להעיד אבל אם שנים באו להעיד והתרו בדבר וראה קרוב או פסול עמהם הדבר לא יבטל עדות השנים מפני ראייתו של זה כיון שלא היתה כונתו להעיד שאם אי אתה אומר כן לא תמצא שנים בעדות של קידושין כשרה שהרי כמה קרובים רואים בקידושין וכמה פעמים ראיתי מורי הרב שהיה אומר בשעת קידושין כל הכשרין להעיד יהיו עדי קידושין: (דעת זקנים)


{ז}  יַד הָעֵדִים תִּהְיֶה בּוֹ בָרִאשֹׁנָה לַהֲמִיתוֹ וְיַד כָּל הָעָם בָּאַחֲרֹנָה וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ: (פ)

 אונקלוס  יְדָא דְסַהֲדַיָא תְּהֵי בֵהּ בְּקַדְמֵיתָא לְמִקְטְלֵהּ וִידָא דְכָל עַמָא בְּבַתְרֵיתָא וּתְפַלֵי עָבֵד דְבִישׁ מִבֵּינָךְ: [פ] (אונקלוס)

 יונתן  יְדָא דְסַהֲדַיָא תְהֵי בֵיהּ בְּשֵׁירוּיָא לְמִקְטְלֵיהּ וִידָא דְכָל עַמָּא בְּבַתְרֵיתָא וּתְפַלּוּן עֲבִיד דְּבִישׁ מִבֵּינֵיכוֹן: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  יד העדים. יד כל אחד מהעדים וכן וימס לבב העם ורבים כן: ובערת. פירשתיו: (אבן עזרא)


{ח}  כִּי יִפָּלֵא מִמְּךָ דָבָר לַמִּשְׁפָּט בֵּין דָּם לְדָם בֵּין דִּין לְדִין וּבֵין נֶגַע לָנֶגַע דִּבְרֵי רִיבֹת בִּשְׁעָרֶיךָ וְקַמְתָּ וְעָלִיתָ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ בּוֹ:

 אונקלוס  אֲרֵי יִתְכַסֵי מִנָךְ פִּתְגָמָא לְדִינָא בֵּין דְמָא לִדְמָא בֵּין דִינָא לְדִינָא וּבֵין מַכְתַּשׁ סְגִירוּ לְמַכְתַּשׁ סְגִירוּ פִּתְגָמֵי פְלֻגְתָּא דִינָא בְּקִרְוָיךְ וּתְקוּם וְתִסַק לְאַתְרָא דִי יִתִּרְעֵי יְיָ אֱלָהָךְ בֵּהּ: (אונקלוס)

 יונתן  אֲרוּם יִתְפְּרֵשׁ מִנְכוֹן פִּתְגָמָא לְדִינָא בֵּינֵי אֲדַם סְאוֹב לַאֲדַם דְּכֵי וּבֵינֵי דִינָא נַפְשָׁתָא לְדִינָא מָמוֹנָא וּבֵינֵי מַכְתַּשׁ צוֹרְעָא לְמַכְתַּשׁ נִתְקָא מִלֵי פְּלוּגְתָּא בְּבֵית דִּינֵיכוֹן וּתְקוּמוּן וְתִסְקוּן לְאַתְרָא דְיִתְרְעֵי יְיָ אֱלָהָכוֹן בֵּיהּ: (תרגום יונתן)

 רש"י  כי יפלא. כל הפלאה לשון הבדלה ופרישה, שהדבר נבדל ומכוסה (ג) ממך: בין דם לדם. בין דם טמא לדם טהור (סנהדרין פז. ספרי קנב.): בין דין לדין. בין דין זכאי לדין חייב: ובין נגע לנגע. בין נגע טמא לנגע טהור: דברי ריבות. שיהיו חכמי העיר חולקים בדבר, זה מטמא וזה מטהר, זה מחייב (ד) וזה מזכה: וקמת ועלית. מלמד, שבית המקדש (ה) גבוה מכל המקומות (סנהדרין פז.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ג) ואם תאמר למה לי כפל לשון דנקט ויש לומר דמתחלה פירוש שהוא לשון הבדלה ופרישה מפני כי כל הנעלם ומכוסה ממנו נבדל ונפרש ממנו ואחר כך חזר ואמר שהדבר נבדל כו' מפני שהמכוון מכי יפלא ממך הוא מענין כסוי שנעלם ומכוסה ממנו משום הכי הוצרך הרב להעתיקו מענין לענין: (ד) ר"ל מה שכתוב בין דם לדם וגו' לא יודעים כל עיקר אלא מובדל ומכוסה מהן אבל מה שכתבו דברי ריבות יודעים אלא שזה מטמא וגו' דאם לא כן מאי זה דכתיב כי יפלא משמע דמכוסה מהם שאין יודעים כל עיקר ואחר כך כתב דברי ריבות משמע שזה מטהר וזה מטמא וכו' בשם מהרי"ץ. והרא"ם פירש וההפרש שבין זה הפסוק ובין כי יפלא ממך בין דם לדם וגו' הוא ששם הספק בדם עצמו אם הוא טהור או טמא או אם הבעל דין זכאי או חייב אבל הכא הוא הספק על דברי חכמי העיר שאחד מזכה ואחד מחייב על מי ראוי לסמוך אי נמי שבתחלה סתם כי יפלא ואחר כך פירש דברי ריבות שזה מטהר וזה מטמא וכו': (ה) פירוש מכל המקומות שבשאר ארצות לאפוקי בארץ ישראל היה עין עיטם גבוה ממנו כמו שפירש"י לקמן בפסוק ובין כתפיו שכן. תוספות: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  כי יפלא ממך דבר. עם השופט ידבר בעבור היות עדות שנים להמית המת וזה פי' בין דם לדם בין דם נקי לדם חייב: ומלת יפלא. כמו היפלא מה' דבר ושם מפורש: בין דין לדין. בממון. בין נגע לנגע. כמו פצע וחבורה והכלל דברי ריבות: וקמת ועלית. פירשתיו: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  דברי ריבת. שיהיו חכמי העיר חלוקים בדבר זה מטמא וזה מטהר זה מחייב וזה מזכה לשון רש"י והיא דעת אונקלוס ואיננו נכון אבל כפי מדרשו (ספרי שופטים קנב) בין דם לדם בין דם נדה לדם יולדת ולדם זבה בין דין לדין בין דיני ממונות לדיני נפשות לדיני מכות ובין נגע לנגע בין נגעי אדם לנגעי בתים לנגעי בגדים דברי ריבות השקאת הסוטה ועריפת העגלה וטהרת המצורע והנה טעמו ובין והלמ"ד לדעתם תשמש כמו בי"ת בין דם בדם דין בדין כלומר שיפלא דבר למשפט באחד מכל הדמים ובאחד מכל הדינין וכמוהו לוז שם העיר לראשונה (בראשית כח יט) בראשונה נגפו ה' במעיו לחלי לאין מרפא (דהי"ב כא יח) בחולי באין מרפא ויחפהו זהב טוב לככרים שש מאות (שם ג ח) בככרים וכן רבים או טעמו בין דם לכל הדמים בין דין לכל הדינין וכן וכל ריב אשר יבוא עליכם מאחיכם וגו' בין דם לדם בין תורה למצוה לחוקים ולמשפטים והזהרתם אותם ולא יאשמו לה' (שם יט י) וכפי פשוטו בין דם לדם וגו' בין ענין רציחות או דיני ממון או פצע וחבורה כל דברי ריבות אשר יהיו בשעריך ודיבר הכתוב בהווה כי בענייני המשפטים יהיו המחלוקות יותר משאר ההוראות אבל דין הזקן שוה בכולם ולכך אמר (פסוק יא) ועשית על פי התורה וגו' ועל המשפט וגו' כי "התורה" תרמוז לשאר ההו ראות (הרמב"ן)

 בעל הטורים  כי יפלא. פ''א כפולה ועקומה לו' במופלא שבב''ד ואינו חייב כי אם בתורה שבע''פ. ב''פ השופט בפרשה שהם בגי' שבעים סנהדרין שצריך שימרה על ב''ד הגדול: (בעל הטורים)

 אור החיים  כי יפלא וגו' למשפט. הוצרך לומר למשפט, להעיר שלא נאמרו דינים אלו אלא במורה שהוא ראוי להורות משפט, וכן אמרו במשנה (סנהדרין פ''ו:) תלמיד שאינו ראוי להוראה פטור, אלא שראיתי בברייתא (שם פ''ז.) שדרשו פיטור תלמיד שאינו ראוי להוראה מאומרו כי יפלא במופלא שבב''ד, וכתבו רש''י ותוס' בהנחנקין שפירושו מופלא מומחה ולמעוטי תלמיד, והרמב''ם פירש בי''ד (הלכות ממרים פ''ג ה''ה) שהכוונה הוא מי שלא יפלא ממנו אלא דבר מופלא, ומעתה לפי זה אומרו למשפט לומר שאין הדין האמור בזקן זה אלא בהוראה למעשה, וכמו שאמרו במשנה שם וז''ל אינו חייב עד שיורה לעשות שנאמר והאיש אשר יעשה בזדון ע''כ, והנה מפסוק זה אין הוכחה אלא על מעשהו על פי הוראתו ולא אם הורה לאחרים לעשות, ולמדין לה מאומרו למשפט שאם הורה לאחרים חייב:

או ירצה על זה הדרך כי יפלא וגו' למשפט הגם שהיה הלכה למעשה והורה לעשות הפך כוונת החולקים ונמצא הדין לא כן הוא אף על פי שהורה בדבר שחייב על זדונו כרת וכו' לא יומת פירוש הגם שהורה לעשות הפך הרבים החולקים עליו לא יומת עד שיורה לעשות הפך אשר יגידו עליו בית דין הגדול שבלשכת הגזית, וכן מוכיחים הדברים בסנהדרין: (אור החיים)

 ספורנו  כי יפלא ממך. אע''פ שמניתם השופטים בכל עיר ועיר כדי שכל ב''ד ישפוט את עירו הנה בהולד ספק איך היה מפי השמועה לא ישפטוהו ב''ד של אותה העיר כפי מחשבתם אבל יחיה פסק דין כפי מחשבת רוב ב''ד הגדול וכן כשלא ירבו אלו על אלו: (ספורנו)


{ט}  וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם וְאֶל הַשֹּׁפֵט אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם וְדָרַשְׁתָּ וְהִגִּידוּ לְךָ אֵת דְּבַר הַמִּשְׁפָּט:

 אונקלוס  וְתֵיתֵי לְוָת כָּהֲנַיָא לֵוָאֵי וּלְוָת דַיָנָא דִי יְהֵי בְּיוֹמַיָא הָאִנוּן וְתִתְבַּע וִיחַוּוּן לָךְ יָת פִּתְגָמָא דְדִינָא: (אונקלוס)

 יונתן  וְתֵיתוּן לְוַת כַּהֲנַיָא דְמִשֵּׁבֶט לֵוִי וּלְוַת דַּיָּינָא דִי יְהֵי בְיוֹמַיָא הָאִינוּן וְתִתְבְּעוּן מִנְהוֹן וִיחַוּוּן לְכוֹן יַת הִלְכַת דִּינָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  הכהנים הלוים. הכהנים שיצאו משבט לוי: ואל השופט אשר יהיה בימים ההם. ואפילו אינו כשאר שופטים שהיו לפניו, (ו) אתה צריך לשמוע לו (ספרי קנג.), אין לך אלא שופט שבימיך: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ו) ר"ל וכי אפשר שילך אדם אל השופט שאינו בימים ההם. אלא ללמדך בא אפילו אינו וכו': (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  הכהנים הלוים. כאשר פירשתי כי יש כהנים שאינם מייחוס לוי: ואל השופט. הוא המלך שכתב משנה התורה מיד הכהנים: ואל השופט. במקום שיהיה: (אבן עזרא)

 אור החיים  ודרשת והגידו לך. פירוש עליך אתה לדרוש שיאמרו לך טעם הדין, והם גם כן חייבים להגיד לך טעם דבריהם, אבל אם לא דרש אין חיוב עליהם להגיד לו: (אור החיים)


{י}  וְעָשִׂיתָ עַל פִּי הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ מִן הַמָּקוֹם הַהוּא אֲשֶׁר יִבְחַר יְהֹוָה וְשָׁמַרְתָּ לַעֲשׂוֹת כְּכֹל אֲשֶׁר יוֹרוּךָ:

 אונקלוס  וְתַעְבֵּד עַל מֵימַר פִּתְגָמָא דִי יְחַוּוּן לָךְ מִן אַתְרָא הַהוּא דִי יִתִּרְעֵי יְיָ וְתִטַר לְמֶעְבַּד כְּכֹל דִי יַלְפֻנָךְ: (אונקלוס)

 יונתן  וְתַעַבְדוּן עַל מֵימַר הִלְכַת אוֹרַיְיתָא דִיחַוּוּן לְכוֹן מִן אַתְרָא הַהוּא דְיִתְרְעֵי יְיָ וְתִטְרוּן לְמֶעֱבַד כְּכָל דְּיַלְפוּנְכוֹן: (תרגום יונתן)

 אור החיים  ועשית על פי הדבר. פירוש לא מבעיא המשפט עצמו שהגידו לך אלא אפילו משפטים אחרים הנבנים על פי שמועה זו, כי כמה משפטים יסתעפו מפרט משפט אחד: (אור החיים)


{יא}  עַל פִּי הַתּוֹרָה אֲשֶׁר יוֹרוּךָ וְעַל הַמִּשְׁפָּט אֲשֶׁר יֹאמְרוּ לְךָ תַּעֲשֶׂה לֹא תָסוּר מִן הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ יָמִין וּשְׂמֹאל:

 אונקלוס  עַל מֵימַר אוֹרַיְתָא דִי יַלְפֻנָךְ וְעַל דִינָא דִי יֵימְרוּן לָךְ תַּעְבֵּד לָא תִסְטֵּי מִן פִּתְגָמָא דִי יְחַוּוּן לָךְ יַמִינָא וּשְׂמָאלָא: (אונקלוס)

 יונתן  עַל מֵימַר אוֹרַיְיתָא דְיַלְפוּנְכוֹן וְעַל הִילְכַת דִּינָא דְיֵימְרוּן לְכוֹן תַּעַבְדוּן לָא תִסְטוּן מִן פִּתְגָמָא דִיחַוּוּן לְכוֹן יְמִינָא וּשְמָאלָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  ימין ושמאל. אפילו אומר לך על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין (ספרי קנד.), (ז) וכל שכן כשאומר לך על ימין ימין, ועל שמאל שמאל: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ז) דהכי פירושו אפילו אם אומר לך על ימין שאתה סבור שהוא שמאל ועל שמאל שאתה סבור שהוא ימין שתשמע לו ולא תתלה את הטעות בו אלא בך כי השם יתברך נותן רוחו על משרתי מקדשו תמיד וישמרם מכל טעות שלא יצא מפיהם כי אם אמת ואם תאמר מנא ליה למדרש כך דלמא כמשמעו שלא תסור מן הדבר ההוא לא לשמאל ולא לימין ויש לומר כיון שהדבר הוא שכלי לא שייך ביה ימין ושמאל לכך דרשו מה שדרשו: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  על פי התורה אשר יורוך. בדבר המופלא: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  ימין ושמאל. אפילו אם אומר לך על ימין שהוא שמאל או על שמאל שהוא ימין לשון רש"י וענינו אפילו תחשוב בלבך שהם טועים והדבר פשוט בעיניך כאשר אתה יודע בין ימינך לשמאלך תעשה כמצותם ואל תאמר איך אוכל החלב הגמור הזה או אהרוג האיש הנקי הזה אבל תאמר כך צוה אותי האדון המצוה על המצות שאעשה בכל מצותיו ככל אשר יורוני העומדים לפניו במקום אשר יבחר ועל משמעות דעתם נתן לי התורה אפילו יטעו וזה כענין רבי יהושע עם ר"ג ביום הכיפורים שחל להיות בחשבונו (ר"ה כה) והצורך במצוה הזאת גדול מאד כי התורה נתנה לנו בכתב וידוע הוא שלא ישתוו הדעות בכל הדברים הנולדים והנה ירבו המחלוקות ותעשה התורה כמה תורות וחתך לנו הכתוב הדין שנשמע לבית דין הגדול העומד לפני השם במקום אשר יבחר בכל מה שיאמרו לנו בפירוש התורה בין שקבלו פירושו עד מפי עד ומשה מפי הגבורה או שיאמרו כן לפי משמעות המקרא או כוונתה כי על הדעת שלהם הוא נותן (ס"א לנו) להם התורה אפילו יהיה בעיניך כמחליף הימין בשמאל וכל שכן שיש לך לחשוב שהם אומרים על ימין שהוא ימין כי רוח השם על משרתי מקדשו ולא יעזוב את חסידיו לעולם נשמרו מן הטעות ומן המכשול ולשון ספרי (שופטים קנד) אפילו מראין בעיניך על הימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין שמע להם (הרמב"ן)

 כלי יקר  לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל. פירש"י אפילו אומר לך על ימין שהוא שמאל כו', נראה שדקדק זה מדלא קאמר לא תסור ימין ושמאל מן הדבר ומדקאמר ימין ושמאל אחר אשר יגידו לך, ש"מ שהכי קאמר אע"פ שכפי האמת אינו ימין ושמאל זולת מה שהם יגידו לך שהוא ימין ושמאל, ובטעם דבר זה נתקשו המפרשים ונתנו טעמים רבים שנין דין מן דין.

וכפי האמת אין אני רואה שום קושי בדבר, כי כבר אמרו רז"ל (חגיגה ג:) שמא יאמר אדם הואיל והללו מטהרין והללו מטמאין, הללו אוסרין והללו מתירין, היאך אני למד תורה מעתה ת"ל נתנו מרועה אחד (קהלת יב.יא) כלן אל אחד נתנן כו', וקשה הלא הדרא קושיא לדוכתה וסוף סוף היאך אני למד תורה, אלא ביאור הדבר הוא שבכל דבר טומאה וטהרה יש כמה פנים לטהרו, וכמה פנים לטמאו, ואם התורה טהרתו הוא מפני שהצדדים המראים פני טהרה הם מרובים יותר מן הפנים המראים פני טומאה וכן להפך, והוא הדין בדבר מותר ואסור, וכשר ופסול, ומטעם זה אמרו רז"ל (סנהדרין יז.) שאין ממנין לסנהדרין עד שיודע לטהר השרץ מן התורה, וטעמו של דבר שאם לפעמים צריכין להוראת שעה לפסוק נגד התורה משום עת לעשות לה' הפרו תורתך (תהלים קיט.קכו) אז יכול החכם או הנביא לצרף לסברת עת לעשות לה' אותן מיעוט סברות שכבר נדחו מחמת הרוב ולילך אחר המיעוט כהוראת אליהו בהר הכרמל, אבל אם אין החכם או הנביא יודע שום סברא אל ההפך אז לעולם לא יטהרו אפילו בהוראת שעה והרי הוא מחויב לטהרו מטעם סמוך עת לעשות לה' למיעוט סברות הנוטין אל ההפך ואתרע רובא דכנגדו, ואם ב"ד שלמטה פוסקים טהור על דבר שהוא טמא מן התורה הואיל שיש סברות גם לטהרו סמוך רובא של ב"ד שלמטה שהסכימו לטהרו אל מיעוט סברות שיש לו בלאו הכי לטהרו ואתרע רובא של טומאה, כי נתן ה' כח גם לבית דין שלמטה לעשות סברות לכאן ולכאן ונתרבו הסברות הנוטין לצד טהרה וע"כ יפה אמרו רז"ל (חגיגה ג:) עשה אזנך כאפרכסת וקנה לב לשמוע דברי המטהרין ודברי המטמאין, כי כפי האמת כל אדם צריך לכל הסברות כי א"א לו להיות מן הסנהדרין עד אשר יהיה ידו בכל הסברות, ומטעם זה ראוי לקבל מהם אפילו אם אומרים על ימין שהוא שמאל מצד אותן סברות הנוטים גם לצד שמאל וזה דרך נכון מאד.

ואם נפשך לומר שאמרו זה על הדינין, שאין לדיין כ"א מה שעיניו רואות כמ"ש (דבה"י ב' יט.ו) ועמכם בדבר משפט. והוא קאי על מ"ש למעלה בין דין לדין כי הכל לפי ראות עיני הדיין, אז הדבר מבואר מעצמו כי בידו לדון על פי אומד דעתו כמ"ש (זכריה ח.טז) אמת ומשפט שלום שפטו בשעריכם. ואמר שפטו, על שלשתן, ובשעריכם, לשון שיעור כי שלשתן צריכין השערה שכלית ואומד הדעת לפי הזמן והמקום והענין, כי לפעמים צריך לשנות האמת מפני השלום וכיוצא, וכן השלום אינו טוב לעצמו בכ"מ כי כנוס לרשעים רע להם ורע לעולם, (סנהדרין עא:) וכן המשפט צריך שיעור ואומד הדעת בדרך שנתבאר. (כלי יקר)


{יב}  וְהָאִישׁ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה בְזָדוֹן לְבִלְתִּי שְׁמֹעַ אֶל הַכֹּהֵן הָעֹמֵד לְשָׁרֶת שָׁם אֶת יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ אוֹ אֶל הַשֹּׁפֵט וּמֵת הָאִישׁ הַהוּא וּבִעַרְתָּ הָרָע מִיִּשְׂרָאֵל:

 אונקלוס  וּגְבַר דִי יַעְבֵּד בִּרְשַׁע בְּדִיל דְלָא לְקַבָּלָא מִן כַּהֲנָא דְקָאֵם לְשַׁמָשָׁא תַמָן קֳדָם יְיָ אֱלָהָךְ אוֹ מִן דַיָנָא וְיִתְקְטֵל גַבְרָא הַהוּא וּתְפַלֵי עָבֵד דְבִישׁ מִיִשְׂרָאֵל: (אונקלוס)

 יונתן  וְגַבְרָא דְיַעֲבֵיד בְּזָדְנוּתָא בְּדִיל דְּלָא לְמֵיצַת מִן כַּהֲנָא דְקָאִים לְשַׁמָּשָׁא תַּמָּן קֳדָם יְיָ אֱלָהָכוֹן אוֹ מִן דַּיָינָא וְיִתְקְטֵיל גַּבְרָא הַהוּא וּתְפַלּוּן עֲבִיד דְּבִישׁ מִיִּשְרָאֵל: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  ומת האיש ההוא. בית דין ימיתוהו והטעם וכל ישראל ישמעו ויראו וכאשר הזכיר השופט באר המשפטים שהוא חייב לשמרם: (אבן עזרא)

 ספורנו  והאיש אשר יעשה בזדון. שיורה הלכה למעשה נגד הוראת ב''ד הגדול. ומת האיש ההוא. ע''פ ב''ד הגדול ובזה כל העם ישמעו וייראו: (ספורנו)


{יג}  וְכָל הָעָם יִשְׁמְעוּ וְיִרָאוּ וְלֹא יְזִידוּן עוֹד: (ס)

 אונקלוס  וְכָל עַמָא יִשְׁמְעוּן וְיִדְחֲלוּן וְלָא יַרְשִׁיעוּן עוֹד: [ס] (אונקלוס)

 יונתן  וְכָל עַמָּא יִשְׁמְעוּן וִידַחֲלוּן וְלָא יַרְשִׁיעוּן תּוּב: (תרגום יונתן)

 רש"י  וכל העם ישמעו. מכאן, שממתינין לו עד הרגל, (ח) וממיתין אותו ברגל (סנהדרין פט.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ח) ואם תאמר מאי שנא דהכא פרש"י מכאן שממתינים לו עד הרגל וכו' ומה שנא גבי בן סורר ומורה שפירש"י וכל ישראל ישמעו ויראו מכאן שצריך הכרזה בבית דין וכו' עיין שם והאריך הרא"ם ובסוף כתב אך יש לתמוה דהכא דייק מכל העם ישמעו וייראו שצריך המתנה והכרזה ואלו בבן סורר ומורה לא דייק מקרא דכל ישראל וגומר אלא הכרזה בלבד בלא המתנה ועוד היכי משתמע מהכא המתנה מי כתיב הכא וכל העם יראו וייראו ישמעו וייראו כתיב בשמיעה לבדה משמע עד כאן. יעויין זה בהמפרשים: (שפתי חכמים)

 בעל הטורים  וכל העם ישמעו ויראו. וסמיך ליה אשימה עלי מלך שכן כתיב במלך כל איש אשר ימרה את פיך: ולא יזידון עוד. וסמיך ליה אשימה עלי מלך שכן אמר דוד להכרית מעיר ה' כל פועלי און: (בעל הטורים)


{יד}   שני  כִּי תָבֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּה בָּהּ וְאָמַרְתָּ אָשִׂימָה עָלַי מֶלֶךְ כְּכָל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר סְבִיבֹתָי:

 אונקלוס  אֲרֵי תֵעוֹל לְאַרְעָא דַיְיָ אֱלָהָךְ יָהֵב לָךְ וְתֵירְתַהּ וְתֵיתֵב בַּהּ וְתֵימַר אֱמַנִי עֲלַי מַלְכָּא כְּכָל עַמְמַיָא דִי בְסַחֲרָנָי: (אונקלוס)

 יונתן  אֲרוּם תֵּיעָלוּן לְאַרְעָא דַיְיָ אֱלָהָכוֹן יָהֵיב לְכוֹן וְתֵרְתוּן יָתָהּ וְתֵיתְבוּן בָּהּ וְתֵמְרוּן נְמַנֵי עֲלָן מַלְכָּא כְּכָל עַמְמַיָא דִבְחַזְרָנוּתָי: (תרגום יונתן)

 הרמב"ן  ואמרת אשימה עלי מלך. על דעת רבותינו (ספרי ראה סז, סנהדרין כ א) כמו "ואמור אשימה עלי מלך", והיא מצות עשה, שיחייב אותנו לומר כן אחר ירושה וישיבה, כלשון (דברים כב ח): "ועשית מעקה לגגך" וזולתם. והזכיר "ואמרת", כי מצוה שיבואו לפני הכהנים הלוים ואל השופט, ויאמרו להם 'רצוננו שנשים עלינו מלך'.

ולפי דעתי עוד, שגם זה מרמיזותיו על העתידות, שכן היה כששאלו להם את שאול, אמרו לשמואל (שמואל א ח ה): "שימה לנו מלך לשפטנו ככל הגוים", וכן כתוב שם (שמואל א ח כ): "והיינו גם אנחנו ככל הגוים ושפטנו מלכנו וגו'", כי מה טעם שתאמר התורה במצוה "ככל הגוים אשר סביבותי", ואין ישראל ראויים ללמד מהם ולא לקנא בעושי עולה! אבל זה רמז לענין שיהיה, ולכך באה הפרשה בלשון הבינוני, כאשר פירשתי כבר. (הרמב"ן)

 בעל הטורים  כי תבוא. בגימ' בימי שמואל: וישבתה. מלא ה''א לאחר ה' דורות שאלו מלך: ככל הגוים אשר סביבותי. ולכך שאלו מלך בימי שמואל כי עד עתה לא היה לפלשתים מלך אלא סרנים. אחר פרשת עכו''ם ואשרה כתיב פרשת מלך לומר שהמלך מצווה להסיר האשרות ולבער עכו''ם: (בעל הטורים)

 אור החיים  כי תבא וגו' ואמרת וגו' שום תשים וגו'. מאומרו כי תבא וגו' ואמרת משמע כי לא מצות ה' עליהם למלוך מלך אלא אם יאמרו הרשות בידם, וממה שגמר אומר שום תשים שיעור הלשון מוכיח שמצות ה' היא להמליך עליהם מלך:

ונראה שכוונת הכתובים היא על זה הדרך לפי שיש במינוי המלך ב' גדרים, א' שיהיה המבטח בו להנהיג המלחמות בעוצם חכמתו ולצאת כגבור ביום קרב כסדר מלכי האומות, וזה הוא דבר שנאוי בעיני ה' כי סדר מלכי האומות לא ילכו בהם אחרי כשרון המעשה אלא אחרי תועליות החושיות הגם שלא ימצא בו דבר טוב מהמושכל, גם ישימו בו כסלם ותקותם ומן ה' יסור לבבם, וגדר ב' הוא לכבוד ולתפארת ישראל וכדי שה' יעשה בזכותו כדרך שהיה ה' מושיע ישראל ביד השופטים וביד מלכי ישראל הכשרים, וצא ולמד מדוד המלך וכו', ודבר זה הוא חן ושכל טוב בעיני אלהים ואדם:

ולזה בא דברו הטוב כאן ואמר כי תבא וגו' ואמרת אשימה עלי מלך ככל הגוים וגו' וזה גדר הראשון שזכרנו, וגמר אומר שום תשים וגו' פירוש לא יקום הדבר הרע הזה, אלא המשימות שתשים הוא על זה הדרך אשר יבחר ה' אלהיך בו, ואמרו רבותינו ז''ל (בתוספתא סנהדרין פ''ג) וז''ל אין מעמידין מלך בתחילה אלא על פי ב''ד של ע' זקנים ועל פי נביא וכו' ע''כ, ומלך המתמנה בסדר זה אינו כסדר מלך המתמנה על הגוים כמו שבא בדבריהם ככל הגוים. וכפי זה מאמר שום תשים היא מצוה ושלילת גדר שכנגד תנאיה, ולזה נתחכם ה' להקדים מאמר ואמרת אשימה וגו' להעירך את אשר יכוין אליו לשלול אותו במאמר שום תשים וגו', שזולת זה לא הייתי מבין שאוסר לשום מלך ככל הגוים, והגם שיאמרו אשר יבחר אין מובן שבא לאסור ככל הגוים ויהיה זה וזה, ולא חש להבין במאמר שום תשים שהוא רשות מכפל שום תשים:

ותמצא שה' הקפיד על ישראל כששאלו בימי שמואל לתת להם מלך (ש''א ח'), והענין קשה למה יקפיד ה' עליהם והלא לו יהיה שכונת ה' בפסוק זה לרשות ולא למצוה סוף סוף הרשות נתונה, וכפי מה שכתבנו יש מקום לה' להקפיד על הדבר כיון שצוה ה' עליהם לבל יאמרו לשום מלך ככל הגוים כמו שפירשנו ושאלו המלך ואמרו (ש''א ח' ה') לשפטינו ככל הגוים לזה הקפיד ה', אבל אם היו שואלים להם מלך כרצונו יתברך לא לכח ולגבורה כדרך הגוים היו מקיימין מצות עשה:

וראיתי בסנהדרין פרק כהן גדול (כ':) שנחלקו רבותינו ז''ל וז''ל רבי יהודה אומר ג' מצות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ להעמיד להם מלך ולהכרית זרעו של עמלק ולבנות בית הבחירה רבי נהוראי אומר לא נאמרה פרשה זו אלא כנגד תרעומתן שנאמר ואמרת אשימה עלי מלך וגו' ע''כ, ודברינו עולין לדברי ר' יהודה ולא לדברי ר' נהוראי, והגם שהלכה כרבי יהודה וכן פסק רמב''ם בפ''א מהלכות מלכים אף על פי כן צריך ליישב הכתוב לסברת רבי נהוראי שפשט אומרו שום תשים יגיד שמצות ה' לשום מלך:

ואפשר לומר כי אם ישראל יהיו כשרים ולא ישאלו מלך והיה ה' למלך עליהם כדרך אומרו (ש''א י''ב) וה' אלהיכם מלככם, גם ה' יחפוץ להיות מלך ישראל הוא לבדו, אבל אם ישראל יכנסו בגדר שאלה שחפצים במלך עליהם אז מצות המלך עליהם לעשותו כאומרו שום תשים, ולזה לא אמר הכתוב שום תשים אלא אחר מאמר ואמרת אשימה וגו', וכפי זה אפילו אליבא דרבי נהוראי יפרש שום תשים מצוה אחר שיאמרו אשימה וגו': (אור החיים)

 ספורנו  אשימה עלי מלך ככל הגוים. שתהי' המלכות לו ולזרעו לא כענין השופטים שהיה השופט מולך הוא בלבד אבל לא זרעו אחריו. ועל מנוי שופט למלך בזה האופן נצטוו בביאתם לארץ כאמרו ולא תהיה עדת ה' כצאן אשר אין להם רועה: (ספורנו)


{טו}  שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ אֲשֶׁר יִבְחַר יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ בּוֹ מִקֶּרֶב אַחֶיךָ תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ לֹא תוּכַל לָתֵת עָלֶיךָ אִישׁ נָכְרִי אֲשֶׁר לֹא אָחִיךָ הוּא:

 אונקלוס  מַנָאָה תְמַנֵי עֲלָךְ מַלְכָּא דִי יִתִּרְעֵי יְיָ אֱלָהָךְ בֵּהּ מִגוֹ אַחָיךְ תְּמַנֵי עֲלָךְ מַלְכָּא לֵת לָךְ רְשׁוּ לְמַנָאָה עֲלָךְ גְבַר נוּכְרַי דִי לָא אֲחוּךְ הוּא: (אונקלוס)

 יונתן  תִּתְבְּעוּן אוּלְפַן מִן קֳדָם יְיָ וּמִבָּתַר כְּדֵין תִּמְנוּן עֲלֵיכוֹן מַלְכָּא לֵית לְכוֹן רְשׁוּ לְמַנָּאָה עֲלֵיכוֹן גְּבַר חִילוֹנַי דְלָא מִן אֲחוּכוֹן הוּא: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  שום תשים. רשות אשר יבחר ע''פ נביא או משפט האורים והטעם לא אשר תבחר אתה: לא תוכל. מדרך האמת לא אחיך שאיננו ממשפחת ישראל ולא אדומי אע''פ שכתוב בו אחיך ובעבור כי הסוסים בימים ההם היו מוציאים ממצרים והעד דברי שלמה ותצא מרכבה ממצרים והנה יצטרך למען הרבות סוסיו שיחטיא העם לשוב אל מצרי' וזה דבר ברור כי השם גאלם משם ובשובם יחללו השם ואורי' הנביא בסכנת הנפש ברח לשם גם ירמיהו בעל כרחו הלך לשם: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  וטעם אשר יבחר ה' אלהיך בו.

על דעת המפרשים, שיהיה נבחר על פי נביא או במשפט האורים, יצוה הכתוב תשים עליך מלך אשר יבחר ה' אלהיך בו, כי הוא יבחר ולא אתה. ובספרי: "שום תשים עליך מלך - מת מנה אחר תחתיו, מלך - ולא מלכה, אשר יבחר ה' אלהיך - על פי נביא".

אם כן, מה טעם להזהיר "לא תוכל לתת עליך איש נכרי", והשם לא יבחר בנכרי?

אבל לדעת רבותינו יש בכתוב הזה תנאי נסתר, יאמר שום תשים עליך המלך שיבחר השם בו אם תוכל לעשות כן שיענך השם בנביאים, אבל איש נכרי לא תוכל לתת עליך לעולם.

ועל דרך הפשט אמרו: שום תשים עליך מלך אשר יבחר ה' אלהיך בו, ולא אשר שנא ה' אלהיך, כי הוא בחר בישראל ולהיות המולך מבחוריו ולא מקרב העמים אשר שנא.

ודעתי בדרך הפשט, כי טעם "אשר יבחר" שכל מולך על עמים מאת האלהים היא לו, כענין שכתוב (דניאל ד כט): "די שליט עלאה במלכות אנשא ולמאן די יצבא יתננה". וכך אמרו (ב"ב צא) אפילו ריש גרגותא מן שמיא מוקמי ליה. יאמר "שום תשים עליך מלך, כל אשר יהיה נגזר מן השמים שימלוך, ואם הוא מקטני שבטי ישראל ומשפחתו הצעירה; אבל איש נכרי לא תמליך עליך לעולם". וכן על דרך הפשט "המקום אשר יבחר ה' אלהיך בו", כל שיבנו שם בית המקדש לה', הכל מרצון ה'. (הרמב"ן)

 בעל הטורים  שום תשים עליך. בגי' שלשים מעלות. לומר שהמלכות נקנית בל' מעלות: מקרב אחיך. בגימט' משבט יהודה: (בעל הטורים)

 כלי יקר  שום תשים עליך מלך וגו'. רבים אומרים מי יראנו טוב ביאור מספיק על הספק הגדול הנופל על מצוה זו, שאם היה רצון ה' שלצדק ימלוך מלך כשיחפצו הם א"כ למה נתרעם עליהם שמואל הנביא וה' עמו כששאלו להם מלך משמע שהיה דבר נתעב בעיני ה'. וי"א שהתרעומת היה על שאמרו לשפטינו ככל הגוים שישפוט אותם בנימוסי הגוים. וי"א שאין פרשה זו מצוה אלא הודעת דברים שהקב"ה מגיד מראשית אחרית שכך יבקשו ישראל לעתיד והתיר להם ה' ומהרי"א האריך בויכוח זה.

ואומר אני דעתי בקצרה, שהרצון האלהי היה שלצדק ימלוך מלך עליהם כדי להטיל מוראו על כלם כאמרו רז"ל (אבות ג.ב) הוי מתפלל בשלומה של מלכות שאלמלא מוראה כו', ולא לצורך המשפטים שהרי היו בתי דינים קבועים בכל עיר אלא לצורך קיבוץ ותיקון המדינות ואך באופן זה שתהיה אימת מלכות עליהם כי בזה רצה ה' וכן אמר ליהושע (דברים לא.כג) כי אתה תביא את העם הזה, טול מקל והך על קדקדם. לכך נאמר כי תבוא אל הארץ וגו', כי לאחר ירושה וישיבה ישמן ישורון ויבעט ואיש הישר בעיניו יעשה כשאין מלך בישראל, ואז ודאי יאמרו השרידים אשר ה' קורא כי עת לעשות לשאול מלך ואמרת אשימה עלי מלך שיהיה מוראו עלי כי כן משמע לשון עלי שיהיה עליון עלי ומושל ורודה בי בחזקת היד, ככל הגוים אשר סביבותי, לעשות כמתוקנים שבהם שאינן בועטים במלכיהם ומקבלים עליהם מרות ומציאת זמנינו יוכיח. וע"ז נאמר שום תשים עליך מלך כי שאלה זו כהוגן כשיהיה עליך מלך דהיינו אימתו עליך כמובן ממלת עליך.

אבל בימי שמואל לא דברו נכונה, כי אמרו תנה לנו מלך (שמואל א' ח.ו) לא אמרו עלינו מלך אלא לנו, כי לא רצו לקבל מרות שיהיה מוראו עלינו אלא יהיה לנו מסור בידינו להקים מלכין ולהעדי מלכין, והיוצא לנו מזה שבעל כרחו יחניף לנו וע"כ אמרו לשפטינו ככל הגוים (שם ח.ה) כי עיקר צורך החנופה היא במשפטים וכמנהג ארצות אלו שמקבלים איזה רב על זמן ידוע כדי שלא יהא אימתו עליהם ואדרבה אימתם על הרב, וע"כ הוא מוכרח להחניף להם כדי שלא ידחוהו. וירע הדבר בעיני שמואל כאשר אמרו תנה לנו מלך, כי עיקר האשמה במלת לנו לשפטינו כ"א יהיה לנו ולא עלינו איך יהיה שופטינו. ויאמר ה' אל שמואל שמע בקולם וגו' כי לא אותך מאסו (שם ח.ז), כי אדרבה זה שבחך כי אתה מוחזק אצלם שאין אתה מחניף להם ע"כ בקשו במקומך מלך שיחניף להם בהכרח, ובזה מאסו אותי ולא שאלו על פי התורה כי כל חפצם שהמלך יבטל רצוני מפני רצונם. וז"ש ממלוך עליהם, ר"ל בזה מאסו אותי מה שלא רצו שימלוך עליהם המלך. ועתה שמע בקולם אך כי העד תעיד בהם והגדת להם משפט המלך אשר ימלוך עליהם. (שם ח.ט) דווקא עליהם ולא להם כי באלה חפצתי נאם ה'. ויאמר זה יהיה משפט המלך אשר ימלוך עליכם (שם ח.יא) כי אף אם לא תבחרוהו כ"א לכם מ"מ סופו שבחמה שפוכה ימלוך עליכם ואת בניכם יקח וגו', וזה עונש שלכם על שלא שאלתם כהוגן וזעקתם ביום ההוא מלפני מלככם אשר בחרתם לכם (שם ח.יח) ר"ל ולא עליכם ותאמרו דרך וידוי שעלה בידכם הפך ממה שבקשתם. וימאנו העם וגו' ויאמרו לא כי אם מלך יהיה עלינו (שם ח.יט), מה שאמרו לא, היינו דרך וידוי אמרו כן לאמר לא נחפוץ מלך עוד בדרך אשר שאלנוהו תחלה לאמר תנה לנו מלך. כי אם מלך יהיה עלינו כאשר דבר ה'. וכן נאמר אח"כ כי יספנו על חטאתינו לשאל לנו מלך (שם יב.יט) ורצו לומר בתחילה קודם ששמענו העונש. ופי' זה יקר. ומובן שנוי הלשון בין עלינו ללנו ומצד דקדוק רז"ל שאמרו שתהא אימתו עליכם (כתובות יז.) כי עיקר המצוה תלויה בזה.

ומ"ש ויאמר ה' אל שמואל, שמע בקולם וגו' והמלכת להם מלך (שמואל א' ח.כב) והל"ל עליהם, לפי שקבלת המורא תלוי במקבלים ולא ה' פעל זאת אלא נתן להם מלך שהיה שוה להם לבלתי רום לבבו מאחיו ע"כ אמר בשעת מעשה להם, אבל מ"מ לישראל לא היה נכון לומר כן כ"א כדבר ה' שאמר ואמרת אשימה עלי מלך כך היה להם לומר. (כלי יקר)


{טז}  רַק לֹא יַרְבֶּה לּוֹ סוּסִים וְלֹא יָשִׁיב אֶת הָעָם מִצְרַיְמָה לְמַעַן הַרְבּוֹת סוּס וַיהֹוָה אָמַר לָכֶם לֹא תֹסִפוּן לָשׁוּב בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה עוֹד:

 אונקלוס  לְחוֹד לָא יַסְגֵי לֵהּ סוּסָוָן וְלָא יָתֵב יָת עַמָא לְמִצְרָיִם בְּדִיל לְאַסְגָּאָה לֵהּ סוּסָוָן וַיְיָ אֲמַר לְכוֹן לָא תוֹסְפוּן לְמִתוּב בְּאֹרַח הָדֵין עוֹד: (אונקלוס)

 יונתן  לְחוֹד לָא יִסְגוּן לֵיהּ עַל תְּרֵין סוּסְוָון דִּלְמָא יִרְכְּבוּן רַבְרְבָנוֹי עֲלֵיהוֹן וְיִתְגָאוּן וְיִתְבַּטְלוּן מִפִּתְגָמֵי אוֹרַיְיתָא וִיחוֹבוּן חוֹבַת גָּלוּתָא לְמִצְרַיִם וַיְיָ אָמַר לְכוֹן לָא תוֹסְפוּן לְמֵתוּב בְּאָרְחָא הָדֵין תּוּב: (תרגום יונתן)

 רש"י  לא ירבה לו סוסים. אלא כדי (ט) מרכבתו, שלא ישיב את העם מצרימה, שהסוסים (י) באים משם, כמו שנאמר בשלמה, ותעל ותצא מרכבה ממצרים בשש מאות כסף וסוס בחמשים ומאה (מלכים-א י, כט. סנהדרין כא:): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ט) מדכתיב לו דמשמע לו הוא דלא ירבה שיהיו לו סוסים בטלים אבל כדי הצריך לו מותר דהיינו כדי מרכבתו: (י) והואיל וסוסים באים משם ודאי ישלח המלך שם עבדיו שיהיו תמיד שם כדי שישלחו סוסים טובים ונמצא שישובו למצרים ויהיו דרים שם (סמ"ג) אבל יש לתמוה על כמה קהלות השוכנים שם וכו' והאריך בזה ותירץ משם הר"ר אליעזר ממי"ץ שאמר לא תוסיפו לשוב בדרך הזה עוד לא אסרה תורה אלא בדרך הזה כלומר מארץ ישראל למצרים אבל משאר ארצות מותר ונכון הוא: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  לא תוסיפון. מצוה היתה ולא נכתבה ויש אומרים מטעם לא תוסיפו לראותם עוד עד עולם וזאת דרך אחרת: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  לא ירבה לו סוסים. אלא כדי מרכבתו כדי שלא ישיב את העם מצרימה שהסוסים באים משם שנאמר (מלכים א י כט) ותעלה ותצא מרכבה ממצרים בשש מאות כסף לשון רש"י והוקשה לי בזה כי אמרו בירושלמי בסוף סנהדרין (סוף פ"י) לישיבה אי אתה חוזר אבל אתה חוזר לסחורה לפרקמטיא ולכבוש הארץ ואם ישלח המלך ויקנה משם הסוסים והרכב סחורה היא זו ומותר ויתכן שדרך הכתוב כי הזהיר לא ירבה לו סוסים אפילו מארצו ומארץ שנער או בדרך סחורה המותרת שלא יבטח על רכבו כי רב ועל פרשיו כי עצמו מאוד אבל יהיה מבטחו בשם אלהיו ואחר כך הזהיר על המלך שלא ישיב את העם מצרימה שיהיו לו שם מעבדיו ומעמו שרי מקנה יושבים בערי הרכב למען הרבות סוס כענין שנאמר בשלמה (מלכים א ט יט) ואת כל ערי המסכנות אשר היו לשלמה ואת ערי הרכב וגו' וכן היו לו במצרים כמו שאמר (שם י כח) ומוצא הסוסים אשר לשלמה ממצרים ומקוה סחרי המלך וגו' שלא היה אדם רשאי להוציא ממצרים סוסים שלא ברשות מלך מצרים והיו נותנים לו מכס מהם ונתן פרעה לשלמה מוצא הסוסים לומר שיוציא הוא כרצונו והוא שיתן הרשות לאשר ירצה ויהא המכס שלו והיו לו שם הסוחרים עומדים במצרים קונים הסוסים כולם ושולחים אל אדוניהם כרצונו ומוכרים האחרים לשאר מלכי הארץ והוא שאמר (שם פסוק כט) וכן לכל מלכי החתים ולכל מלכי ארם בידם יוציאו כלומר על ידי סוחרי שלמה יוציאו אותם ולו יתנו המכס וטעם רק לומר אף על פי שתשים עליך מלך ככל הגוים אשר סביבותיך רק לא יהיה כמלכיהם שלא ירבה סוסים כאשר יעשו הם שכל חפצם במלכים למען הרבות להם סוסים ופרשים וטעם וה' אמר לכם כי השם אומר לכם שלא תוסיפון לשוב בדרך מצרים וכן כאשר צוך ה' אלהיך (לעיל ה טז) שהוא מצוה אותך כן או "אמר לכם" שאמר לי כן לצוות אתכם כדרך ויאמר משה כה אמר ה' כחצות הלילה וגו' (שמות יא ד) ועל דרך רבותינו (ירושלמי סוכה פ"ה ה"א) כי כאשר ראיתם את מצרים היום לא תוסיפו לראותם עוד עד עולם (שמות יד יג) מצוה ומשה הזכיר וה' אמר לכם שלא תוסיפון לשוב בדרך הזה עוד וכבר פירשתיו (שם) וטעם המצות הזאת מפני שהיו המצרים והכנענים רעים וחטאים לה' מאד כמו שאמר (ויקרא יח ג) כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה לא תעשו וכמעשה ארץ כנען וגו' והנה רצה ה' שלא ילמדו ישראל ממעשיהם והכרית בכנענים כל נשמה (להלן כ טז) ואמר (שמות כג לג) לא ישבו בארצך והזהיר במצרים שלא נשב אנחנו שם בארצם (הרמב"ן)


{יז}  וְלֹא יַרְבֶּה לּוֹ נָשִׁים וְלֹא יָסוּר לְבָבוֹ וְכֶסֶף וְזָהָב לֹא יַרְבֶּה לּוֹ מְאֹד:

 אונקלוס  וְלָא יַסְגֵי לֵהּ נְשִׁין וְלָא יִטְעֵי לִבֵּהּ וְכַסְפָּא וְדַהַבָא לָא יַסגֵי לֵהּ לַחֲדָא: (אונקלוס)

 יונתן  וְלָא יִסְגוּן לֵיהּ נְשִׁין עַל תַּמְנַסְרֵי דְּלָא יִטְעוּן לִבֵּיהּ וְכַסְפָּא וְדַהֲבָא לָא יִסְגֵי לֵיהּ דְּלָא יִתְרוֹמָם לִבֵּיהּ לַחֲדָא וְיִמְרוֹד בֶּאֱלָהָא שְׁמַיָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  ולא ירבה לו נשים. אלא שמונה עשרה, שמצינו שהיו לו לדוד שש נשים, ונאמר לו, ואם מעט ואוסיפה לך כהנה וכהנה (שמואל-ב יב, ח.): וכסף וזהב לא ירבה לו מאד. אלא כדי ליתן (כ) לאכסניא (גאסטפריינדשאפט) (ס"א לאפסניא) (מאלצייט) (סנהדרין שם): (רש"י)

 שפתי חכמים  (כ) מדכתיב לו דמשמע לו הוא דלא ירבה שרוצה ליתן לאוצר שלו אלא כדי ליתן לאכסניא פירוש סיפוק לחיילותיו ולפרשיו ולעבדיו במאכל ובמשתה ומלבושים וכל הצריך להם: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ולא יסור לבבו. כי ילך אחרי תאותו: וכסף וזהב לא ירבה לו. שלא יעניש את ישראל והנה שלמה שנתן הכסף כאבנים בירושלים מרוב אהבתו לממון התרעמו עליו ישראל ואמרו אביך הכביד את עולנו ויש אומרים בעבור הבנינים התרעמו ואין זה אמת כי הגרים בנו הבית כי כן כתוב והנה אדוניהם שהי' על המס רגמוהו במותו: (אבן עזרא)


{יח}  וְהָיָה כְשִׁבְתּוֹ עַל כִּסֵּא מַמְלַכְתּוֹ וְכָתַב לוֹ אֶת מִשְׁנֵה הַתּוֹרָה הַזֹּאת עַל סֵפֶר מִלִּפְנֵי הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם:

 אונקלוס  וִיהֵי כְמִתְּבֵהּ עַל כָּרְסָא מַלְכוּתֵהּ וְיִכְתּוֹב לֵהּ יָת פַּתְשֶׁגֶן אוֹרַיְתָא הָדָא עַל סִפְרָא מִן קֳדָם כָּהֲנַיָא לֵוָאֵי: (אונקלוס)

 יונתן  וִיהֵי אִין נְיַיח הוּא בְּמִצְוָותָא דְאוֹרַיְיתָא יָתֵיב לְרוֹחֲצָן עַל כּוּרְסֵי מַלְכוּתֵיהּ וְיִכְתְּבוּן לֵיהּ סָבַיָא יַת פַּרְשָׁא אוֹרַיְיתָא הָדָא עַל סִפְרָא מִן קֳדָם כַּהֲנַיָא דְּמִן שֵׁבֶט לֵוִי: (תרגום יונתן)

 רש"י  והיה כשבתו. אם עשה כן, כדאי (ל) הוא שתתקיים מלכותו: את משנה התורה. שתי ספרי תורות, אחת שהיא מונחת בבית גנזיו, ואחת שנכנסת ויוצאת עמו (סנהדרין שם), ואונקלוס תרגם פתשגן, פתר משנה לשון שנון ודבור: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ל) דאם לא כן והיה כשבתו למה לי דהל"ל וכתב לו את משנה התורה וגו' דודאי קודם לכן אינו מחוייב יותר משאר ישראל אלא שהוא מוסב אלעיל שהכתוב מבשרו שאם יעשה כן שתתקיים מלכותו: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  והיה כשבתו. בתחלת מלכותו: משנה. נסחה שנית: (אבן עזרא)

 כלי יקר  והיה כשבתו על כסא ממלכתו. פירש"י אם עשה כן כדאי הוא שתתקיים מלכותו. רמז לדבר כס"א ר"ת כסף סוס אשה בזכות שיהיה נזהר בשלשתן יזכה לישב על כסא ה' וכמ"ש (דבה"י א' כט.כג) וישב שלמה על כסא ה'. ולפיכך צריך להזהר מן הדברים המסירים לבו מן ה' ומבדילין בינו לבינו כי הרבות כסף וזהב מביאו לידי שכחת ה' וכמ"ש (דברים ח.יג–יד) וכסף וזהב ירבה לך וגו' ורם לבבך ושכחת את ה'. וכן רבוי סוסים סבה להסיר בטחונו מה' ויבטח בסוס ורכב כמ"ש (ישעיה לא.א) הוי היורדים מצרים לעזרה ועל סוסים ישענו. וז"ש ולא ישיב את העם מצרימה למען הרבות סוס. אין האיסור בלכתם מצרימה לסחורה אלא עיקר האיסור הוא בעבור שריבוי הסוסים מסיר ממנו הבטחון בה', על כן צוה שלא ישיב העם מצרימה כדי להרבות סוס כאילו היה כל בטחונו בסוס ורכב אבל לשאר סחורות מותר ללכת מצרימה וטעם זה יקר יותר ממה שדברו בזה כל המפרשים וכן רבוי נשים גורמים להטות לבבו מעם ה' כדרך שנעשה לשלמה.

ואמר וכתב לו את משנה התורה הזאת וגו'. כדי שיקרא בו וידע להזהר משלש אלה, כנגד רבוי הכסף אמר לבלתי רום לבבו מאחיו כי הכסף מביא רום לב, וכנגד ריבוי הנשים אמר לבלתי סור מן המצוה ימין ושמאל כדרך שאמר למעלה ולא ירבה לו נשים ולא יסור לבבו, וכנגד רבוי הסוסים אמר למען יאריך ימים על ממלכתו הוא ובניו בקרב ישראל. לומר שאם יבטח בסוס ורכב ימות במלחמה כי שקר הסוס לתשועה וברוב חילו לא ימלט נפשו אבל אם יבטח בתשועת ה' יאריך ימים ולא ימות.

ואמר בקרב ישראל, לומר שהבוטח בסוס ורכב מבקש ישועה ועזר מארצות העמים ולא בקרב ישראל כדרך שנאמר (ישעיה לא.א) הוי היורדים מצרימה לעזרה וגו' אבל אם לא ירבה לו סוסים אז ימצא התשועה בקרב ישראל ולא מארצות העמים. ורמז עוד שישראל נושע בה' המתהלך בקרב ישראל כמ"ש (דברים כג.טו) כי ה' אלהיך מתהלך בקרב מחניך. ור"ל שיאריך ימים וגו' ממי שהוא בקרב ישראל. (כלי יקר)


{יט}  וְהָיְתָה עִמּוֹ וְקָרָא בוֹ כָּל יְמֵי חַיָּיו לְמַעַן יִלְמַד לְיִרְאָה אֶת יְהֹוָה אֱלֹהָיו לִשְׁמֹר אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת וְאֶת הַחֻקִּים הָאֵלֶּה לַעֲשׂתָם:

 אונקלוס  וּתְהֵי עִמֵהּ וִיהֵי קָרֵי בֵהּ כָּל יוֹמֵי חַיוֹהִי בְּדִיל דְיֵלַף לְמִדְחַל קֳדָם יְיָ אֱלָהֵהּ לְמִטַּר יָת כָּל פִּתְגָמֵי אוֹרַיְתָא הָדָא וְיָת קְיָמַיָא הָאִלֵין לְמֶעְבָּדְהוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  וּתְהֵי גַבֵּיהּ וִיהֵי קָרֵי בֵּיהּ כָּל יוֹמֵי חַייוֹי מִן בִּגְלַל דְּיַלִּיף לְמִדְחַל מִן קֳדָם יְיָ אֱלָהֵיהּ לְמִנְטַל יַת כָּל פִּתְגָמֵי אוֹרַיְיתָא הָדָא וְיַת כָּל קְיָימַיָא הָאִלֵּין לְמֶעֱבַדְהוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  דברי התורה. (מ) כמשמעו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (מ) הוצרך לפרש זה כמשמעו משום שפירש אחר כך ולבלתי סור מן המצוה אפילו על מצוה קלה של נביא אבל אי דברי תורה לאו כמשמעו הוה אמינא ולבלתי סור מן המצוה היינו כמשמעו ר"ל דברי תורה ממש: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  והיתה עמו. התורה: וקרא בו. בספר: ליראה. הוא בעצמו: לשמור את כל דברי. כי הוא יתקן המעוותים בכחו: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  והיתה עמו. התורה הנזכרת וקרא בו בספר הנזכר ועל דרך האמת והיתה עמו התורה עצמה תהיה עמו כדרך וה' נתן חכמה לשלמה (מלכים א ה כו) ואומר וישב שלמה על כסא ה' למלך (דהי"א כט כג) (הרמב"ן)

 ספורנו  למען ילמד ליראה. בחלק העיוני ממנה המורה במופת את גודל והשגחת האל יתעלה אשר בידיעת זה תתחייב המורא: (ספורנו)


{כ}  לְבִלְתִּי רוּם לְבָבוֹ מֵאֶחָיו וּלְבִלְתִּי סוּר מִן הַמִּצְוָה יָמִין וּשְׂמֹאול לְמַעַן יַאֲרִיךְ יָמִים עַל מַמְלַכְתּוֹ הוּא וּבָנָיו בְּקֶרֶב יִשְׂרָאֵל: (ס)

 אונקלוס  בְּדִיל דְלָא יְרִים לִבֵּהּ מֵאֲחוֹהִי וּבְדִיל דְלָא יִסְטֵּי מִן תַּפְקֶדְתָּא יַמִינָא וּשְׂמָאלָא בְּדִיל דְיוֹרֵךְ יוֹמִין עַל מַלְכוּתֵהּ הוּא וּבְנוֹהִי בְּגוֹ יִשְׂרָאֵל: [ס] (אונקלוס)

 יונתן  מְטוּל דְּלָא יָגִיס לִבֵּיהּ יַתִּיר מִן אָחוֹי וּמְטוּל דְּלָא יִסְטֵי מִן תַּפְקֵידְתָּא לְיַמִינָא וְלִשְמָאלָא מִן בִּגְלַל דְּיִנְגוֹד יוֹמִין עַל מַלְכוּתֵיהּ הוּא וּבְנוֹי בֵּינֵי יִשְרָאֵל: (תרגום יונתן)

 רש"י  ולבלתי סור מן המצוה. אפילו מצוה קלה של נביא: למען יאריך ימים. מכלל הן אתה שומע לאו, (נ) וכן מצינו בשאול, שאמר לו שמואל שבעת ימים תוחל עד בואי אליך (שמואל-א י, ח.), להעלות עולה וגו', וכתיב ויוחל שבעת ימים (שם יג, ח.), ולא שמר הבטחתו לשמור כל היום, ולא הספיק להעלות העולה, עד שבא שמואל ואמר לו נסכלת כאשר לא שמעת וגו' (שם יג.) ועתה ממלכתך לא תקום (שם יד.), הא למדת, שבשביל מצוה קלה של נביא, נענש: הוא ובניו. מגיד שאם בנו הגון למלכות, הוא קודם לכל אדם (הוריות יא:): (רש"י)

 שפתי חכמים  (נ) כלומר מכאן למד שמואל הנביא שהעובר על מצות הנביא לא יאריך ימים על ממלכתו ואמר לשאול נסכלת כאשר לא שמעת וגומר: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  לבלתי רום לבבו. אם היה חפשי מהמצות: ולבלתי סור. כי אם לא ילמד לא ידע מה המצוה ושכרו למען יאריך ימים: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  לבלתי רום לבבו מאחיו. נרמז בכאן בתורה איסור הגאות כי הכתוב ימנע את המלך מגאות ורוממות הלב וכל שכן האחרים שאינן ראויים לכך כי בראוי להתרומם ולהתגדל יזהירנו להיות לבבו שפל ככל אחיו הקטנים ממנו כי הגאוה מדה מגונה ונמאסת אצל האלהים אפילו במלך כי לה' לבדו הגדולה והרוממות ולו לבדו התהלה ובו יתהלל האדם כענין המבואר על יד המלך שלמה (משלי טז ה) תועבת השם כל גבה לב וכתיב (ירמיהו ט כג) כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי וגו' (הרמב"ן)

 בעל הטורים  לבלתי רום לבבו מאחיו. הפ' מתחיל ומסיים בל' רמז שיצא מלכות מיהודה ששמו עולה ל' ול' מעלות במלכות ודוד בן ל' שנה במלכו ולכך אמר שירה שמתחלת בל' והוא למנצח לעבד ה' לדוד:למען יאריך ימים. מלך שמלך בן ל' יאריך ימים ולא שאול. ולכך סמך לא יהיה לכהנים ואחריו פרשת אוב דמשום מעשה דנוב עיר הכהנים ומשום ששאל באוב נטרד ממלכותו: (בעל הטורים)

 אור החיים  לבלתי רום לבבו. פירוש על דרך אומרם ז''ל (אבות פ''ו מ''א) ומלבשתו ענוה ויראה, והוא אומרו כי באמצעות קריאת התורה לא ירום לבבו וגו', וכנגד היראה אמר לפני זה למען ילמד ליראה: (אור החיים)

 דעת זקנים  לבלתי רום לבבו מאחיו. זה נתינת טעם לכסף וזהב לא ירבה לו ולבלתי סור מן המצו' זו נתינת טעם לוכתב לו את משנה התורה הזאת לספר תורה התלוי בזרועו ויוצא ונכנס עמו ושמעתי כי אותו ס"ת התלוי בזרועו לא היה כתוב בו כי אם עשרת הדברים ולפי שיש מן אנכי עד לרעך תרי"ג אותיות כנגד תרי"ג מצות קרוי ס"ת: (דעת זקנים)

דברים פרק-יח

{א}   שלישי  לֹא יִהְיֶה לַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם כָּל שֵׁבֶט לֵוִי חֵלֶק וְנַחֲלָה עִם יִשְׂרָאֵל אִשֵּׁי יְהֹוָה וְנַחֲלָתוֹ יֹאכֵלוּן:

 אונקלוס  לָא יְהֵי לְכָהֲנַיָא לֵוָאֵי כָּל שִׁבְטָא דְלֵוִי חֳלָק וְאַחֲסָנָא עִם יִשְׂרָאֵל קֻרְבָּנַיָא דַיְיָ וְאַחֲסַנְתֵּהּ יֵיכְלוּן: (אונקלוס)

 יונתן  לָא יְהֵי לְכַהֲנַיָא דְּמִן שֵׁבֶט לֵוִי חוּלַק וְאַחְסָנָא עִם אָחוֹי קוּרְבָּנַיָא דַיְיָ וּבְאַחֲסַנְתְּהוֹן יֵיכְלוּן: (תרגום יונתן)

 רש"י  כל שבט לוי. בין תמימין בין (ס) בעלי מומין: חלק. בביזה: ונחלה. בארץ: אשי ה'. קדשי המקדש (ס"א קדשי הקדשים): ונחלתו. אלו קדשי הגבול, (ע) תרומות ומעשרות, אבל. (רש"י)

 שפתי חכמים  (ס) דאם לא כן למה לי כל שבט לוי כיון שכתיב לפניו לכהנים הלוים אלא לרבות בין תמימים כו' ואם תאמר למה איצטריך מיעוט לבעלי מומין והא לעיל בפרשת צו כתיב כל זכר בבני אהרן יאכלנה ופירש רש"י כל זכר אפילו בעל מום כו' ר"ל שגם הם יחלקו בקרבנות ופשיטא שלא ינחלו דמשום זה ינתן להם חלק בקרבנות ויש לומר לפי שקדשי הגבול כגון תרמה וביכורים בכור וחלה וזרוע וכו' שיש לבעלים טובת הנאה בקרבנותיהן שהם יכולין ליתן לאיזה כהן שירצו ולרוב הם נותנין לתמימים שיכולין להקריב ולא לבעלי מומין שאינם יכולין להקריב הוה אמינא שיטלו חלק בארץ לכך צריך מיעוט: (ע) ר"ל קדשים שמביאין מן הגבול ומה הם ומפרש תרומות ומעשרות: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  לא יהיה לכהנים הלוים. כאשר הזכיר משפטי המלך שהוא השופט הזכיר גם משפט הכהנים שהם מורי התורה ואחר שאמר שאין להם נחלה יקחו מאת הזובח הזרוע והלחיים והקיבה הזרוע מהגוף והלחיים שהלשון ביניהם מהראש והקיבה מהקרב ודרך דרש כי הכהן הוא שוחט השלמים הזרוע שכר זרועו בשחיטה והלחיים שכר הברכה והקיבה שכר הבדיקה ועל דרך הפשט כי אלה טובים משאר הבשר גם הזכיר דברי לוי כי גם הם יורו התורה בשערים והעד דברי הימים: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  אשי ה'. קדשי המקדש נחלתו אלו קדשי הגבול תרומות ומעשרות אבל נחלה גמורה לא יהיה לו בקרב אחיו ובספרי דרשו ונחלה לא יהיו לו זו נחלת שאר בקרב אחיו זו נחלת שבעה ואיני יודע מה הוא ונראה לי שארץ כנען שמעבר הירדן ואילך נקראת ארץ חמשה עממין ושל סיחון ועוג שני עממין אמורי וכנעני ונחלת שאר לרבות קיני וקנזי וקדמוני שוב נמצא בדברי רבי קלונימוס הכי גרסינן בספרי (שופטים קסד) ונחלה לא יהיה לו אלו נחלת חמשה בקרב אחיו אלו נחלת שבעה נחלת חמשה שבטים ונחלת שבעה שבטים ומתוך שמשה ויהושע לא חלקו נחלה אלא לחמשה שבטים בלבד שכן משה הנחיל לראובן וגד ולחצי שבט מנשה ויהושע הנחיל ליהודה ואפרים ולחצי שבט מנשה ושבעה אחרים נטלו מאיליהן אחרי מות יהושע מתוך כך הזכיר חמשה לבד ושבעה לבד כל זה לשון רש"י וכבר פירשתי העיקר בפרשת קדש לי (שמות יג ה) כי נחלת חמשה עממין הנזכרים בפסוק כי יביאך ה' אל ארץ הכנעני והחתי והאמורי והחוי והיבוסי אשר נשבע לאבותיך לתת לך ארץ זבת חלב ודבש והם עיקר נחלת ישראל שהיתה ארצם זבת חלב ודבש אבל השנים הנשארים והם הפרזי והגרגשי אין ארצם זבת חלב ודבש ואינה חייבת בבכורים ולכך הזכיר בלויים שלא יטלו חלק עם ישראל בעיקר נחלתם בארץ הטובה שהיא נחלת החמשה וגם לא בנחלת השבעה שהם השנים הנשארים אף על פי שאין ארצם טובה ואינה חשובה בעיני ישראל כל כך ודבר ברור הוא בראיות שכתבתי שם (הרמב"ן)

 בעל הטורים  לא יהיה לכהנים. סמך לפרשת מלך כי על פי כהן גדול המלך הוא נמשח והקדים מלך שגדול הוא ממנו ועוד רמז שעל הנשיא יהיה העולה והמנחה והנסך ועור מה כהן ולוי נוטלין מעשר כך המלך צאנכם יעשר: אשי ה' ונחלתו. וכתיב בתריה וזה יהיה משפט הכהנים דכהנים משלחן גבוה קא זכו: הלוים. בגימ' אדנ''י הוי''ה וזהו ה' הוא נחלתו: (בעל הטורים)

 אור החיים   לא יהיה לכהנים וגו' ונחלה לא יהיה וגו'. כפל הכתוב הענין לומר שהגם שעברו ונתנו להם נחלה אותה נחלה לא תקום לזכותם, והוא אומרו ונחלה לא יהיה וגו'. וטעם סמיכות מצוה זו למצות המלך, לומר שהמלך שוה לעם במצות האמורים בענין לתת להם מתנותיהם ולא ירום לבבו מאחיו לבלתי סור מן המצוה שמצוה ה' לכללות ישראל: (אור החיים)


{ב}  וְנַחֲלָה לֹא יִהְיֶה לּוֹ בְּקֶרֶב אֶחָיו יְהֹוָה הוּא נַחֲלָתוֹ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לוֹ: (ס)

 אונקלוס  וְאַחֲסָנָא לָא יְהֵי לֵהּ בְּגוֹ אֲחוֹהִי מַתְּנָן דִיהַב לֵהּ יְיָ אִנוּן אַחֲסַנְתֵּהּ כְּמָא דִי מַלִיל לֵהּ: [ס] (אונקלוס)

 יונתן  וְאַחֲסָנַת חֲקַל וּכְרַם לָא תְהֵי לֵיהּ בֵּינֵי אָחוֹי עֶשְרִין וְאַרְבַּע מוֹהֲבוּתָא דִכְהוּנְתָּא דִיהַב לֵיהּ יְיָ הִינוּן אַחְסַנְתֵּיהּ הֵיכְמָא דְמַלִּיל לֵיהּ: (תרגום יונתן)

 רש"י  נחלה. גמורה, לא יהיה לו בקרב אחיו. ובספרי דרשו (קסד.), ונחלה לא יהיה לו, זו נחלת שאר. בקרב אחיו, (פ) זו נחלת חמשה, ואיני יודע מה היא, ונראה לי, שארץ כנען שמעבר הירדן ואילך נקראת ארץ חמשה עממים, ושל סיחון ועוג שני עממים, אמורי וכנעני, ונחלת שאר לרבות (צ) קיני וקנזי וקדמוני, וכן דורש בפרשת מתנות שנאמרו לאהרן על כן לא היה ללוי וגו', להזהיר על קיני וקנזי וקדמוני (ספרי קרח קיט.). שוב נמצא בדברי רבי קלונימוס, הכי גרסינן בספרי, ונחלה לא יהיה לו, אלו נחלת חמשה. בקרב אחיו, אלו נחלת שבעה, נחלת חמשה שבטים (ק) ונחלת שבעה שבטים, ומתוך שמשה ויהושע לא חלקו נחלה אלא לחמשה שבטים בלבד, שכן משה הנחיל לראובן וגד וחצי שבט מנשה, ויהושע הנחיל ליהודה ואפרים ולחצי שבט מנשה, ושבעה האחרים נטלו מאליהן אחרי מות יהושע, מתוך כך הזכיר חמשה לבד ושבעה לבד: כאשר דבר לו. בארצם לא תנחל גו' (במדבר יח, כ.) אני חלקך: (רש"י)

 שפתי חכמים  (פ) מפני שכבר התחיל בו לא יהיה לכהנים חלק ונחלה וגומר ופירוש ונחלה הוא חלק נחלת הארץ הוצרכו לדרוש האי קרא ונחלה לא יהיה לו זו נחלת שאר וכו' ורש"י שפירש ונחלה לא יהיה לו לפי פשוטו סבירא ליה אף על פי שפתח בו תחלה לא יהיה לכהנים חלא וגומר חזר וסיים בו נמי. רא"ם: (צ) ר"ל הקדוש ברוך הוא הבטיח את אברהם שיתן לזרעו עשרה עממים שבעה נתן להם עכשיו וקני ווקניזי וקדמוני יתן להם לעתיד לבוא: (ק) ר"ת מפרש ה' אחים מן האם ראובן שמעון יהודה יששכר זבולן הואיל ומאם אחת אתו צריך מיעוט טפי: (שפתי חכמים)

 דעת זקנים  ונחלה לא יהיה לו. כתוב בספרי ונחלה לא יהיה לו זו נחלת שאר פי' הרב בכור שור זו שאר האחין דן ונפתלי גד ואשר ובנימין ואפרים ומנשה בקרב אחיו זו נחלת חמשה ראובן שמעון יהודה יששכר וזבולון שהיו אחיו של לוי ומן האם ואפילו הכי לא יקח נחלה עמהם: (דעת זקנים)


{ג}  וְזֶה יִהְיֶה מִשְׁפַּט הַכֹּהֲנִים מֵאֵת הָעָם מֵאֵת זֹבְחֵי הַזֶּבַח אִם שׁוֹר אִם שֶׂה וְנָתַן לַכֹּהֵן הַזְּרֹעַ וְהַלְּחָיַיִם וְהַקֵּבָה:

 אונקלוס  וְדֵין יְהֵי דְחָזֵי לְכָהֲנַיָא מִן עַמָא מִן נָכְסֵי נִכְסָתָא אִם תּוֹר אִם אִמָר וְיִתֵּן לְכַהֲנָא דְרוֹעָא וְלוֹעָא וְקֻבְתָא: (אונקלוס)

 יונתן  וְדֵין יְהֵי חוּלְקָא דְּחָמֵי לְכַהֲנַיָא מִן עַמָּא מִלְוַת דִּבְחֵי דִבְחִין אִין תּוֹר אִין אִימַר וְיִתְּנוּן לְכַהֲנָא אִדְרָעָא דְיַמִּינָא וְלוּחַיָא אַרְעֲיָא וְלוּחַיָא דִרְקִיתָא וְקֵיבְתָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  מאת העם. ולא (ר) מאת הכהנים: אם שור אם שה. פרט (ש) לחיה: הזרוע. מן הפרק של ארכובה עד כף של יד שקורין (ת) אשפלדו"ן (שולטער): והלחיים. עם הלשון (א.) דורשי רשומות (ב) היו אומרים זרוע תחת יד, (ג) שנאמר ויקח רומח בידו (במדבר כה, ז.). לחיים, תחת תפלה, שנאמר ויעמוד פינחס ויפלל (תהלים קו, ל.). והקבה, תחת האשה אל קבתה (חולין קלד:): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ר) שהכהנים פטורים מלתת המתנות מבהמתן לכהן אחר והלוים הן בספק אם הם בכלל העם אם לא והמוציא מחבירו עליו הראיה לפיכך הם פטורים מלתת ואם נטלו לא יחזירו: (ש) דאם לא כן הל"ל בהמה סתם והכל במשמע בין שור בין שה ומתרץ אי כתיב בהמה סתם גם חיה היה במשמע דהא חיה היא בכלל בהמה לכך נאמר אם שור אם שה פרט לחיה: (ת) ובלשון אשכנז קורין שויביל: (א) דאם לא כן למה לו העצם של לחי אלא ודאי עם הלשון ועוד נראה לי כיון שהלחיים נותנים לו תחת התפלה כמו שפירש"י משום הכי נותנים להם גם הלשון שהוא עיקר כלי הדבור: (ב) פירוש פסוקים הכתובים (בבא קמא דף פב): (ג) ר"ל הכהנים זכו לזרוע תחת היד של פנחס שנמר ויקח וגו': (שפתי חכמים)

 הרמב"ן  וזה יהיה משפט הכהנים. זו מצוה מחודשת לא נזכרה בתורה כי במדבר שלא היו זובחים שור ושה רק שלמים לא הזכירה להם שאינה נוהגת במוקדשים ועתה כשבאו ליכנס לארץ חדשה להם וזה טעם מאת זבחי הזבח כלומר כאשר יזבחו הזבח שהתרתי לכם (לעיל יב כא) וזבחת מבקרך ומצאנך כאשר צויתיך ואכלת בשעריך והנה לא נתן אותה לאהרן בפרשת ויאמר ה' אל אהרן (במדבר יח ח) אע"פ שנתן לו שם התרומות והבכורים שאינם נוהגים אלא בארץ והטעם כי שם הזכיר כל אשר נתן לו בקדש כי גם החרם קדש הוא אבל הזרוע והלחיים והקיבה וראשית הגז הן חולין גמורין אין בהם זולתי מצות המתנה וכן לא הזכיר שם גזל הגר ועל מדרש רבותינו כולם נרמזות שם ראשיתם זו ראשית הגז אשר יתנו זו הזרוע והלחיים והקיבה לה' זו חלה בספרי (קרח קיז) אם כן גם זו מצוה מבוארת ועל סמך המדרש שאמרו (חולין קלד) זרוע תחת ויקח רמח בידו (במדבר כה ז) לחיים תחת תפלה שנאמר (תהלים קו ל) ויעמוד פינחס ויפלל וגו' הקבה תחת האשה אל קבתה (במדבר כה ח) נרמזו שם על הזכות שעתיד להיות וזיכה לכל השבט בזכות פנחס כאשר זיכה לפנחס להיות כהן עמהם והרב אמר במורה הנבוכים (ג לט) כי הלחיים בעבור היותם ראשית לגוף והזרוע בעבור היותו ראשית האברים המשתרגים בגוף והקיבה ראשית המעים כי הראשית בכולם ינתנו למשרתי עליון לכבודו (הרמב"ן)

 כלי יקר  וזה יהיה משפט הכהנים וגו'. רוב המפרשים חתרו למצוא דרך לסמיכות פרשה זו לפרשה של מעלה ולא מצאו ביאור מספיק, עיין בספר מהרי"א אשר הביא דעות הרבה בזה. ואומר אני לפי שנאמר (בשמואל א' ח.יא–יד) זה יהיה משפט המלך אשר ימלוך עליכם וגו' ואת שדותיכם וכרמכם יקח וגו', הורה במלת עליכם לומר שכבר נרמז בתורה משפט המלך ומעשיהו כמ"ש שום תשים עליך מלך. שיהיה מושל עליך בגופך וק"ו במאודך ע"כ סמך לפרשת המלך שמשפטו ליקח הכל בזרוע, אבל משפט הכהנים אינו כן אלא שכר שירותו הוא נוטל כמ"ש לעמוד לשרת וגו' לא כמ"ש קרח שהם לוקחין דרך שררה כמלך כמבואר במקומו, ויכול להיות שרמז למלך שלא יגע בכל אשר זכו הכהנים משלחן גבוה ומנדה בלו והלך לא שליט למרמא עליהן (עזרא ז.כד).

וטעם הזרוע והלחיים והקבה, קרוב לשמוע שהזרוע שכר נשיאת כפיו והלחיים שכר ברכת כהנים בפה, והקבה כי בזכותו ישלח ה' את הברכה שאוכל קמעא ומתברך במעיו. (כלי יקר)

 דעת זקנים  מאת זובחי הזבח. פי' שוחטי השחיטה ולא זבח קרבן ממש קאמר שהרי זרוע לחיים וקיבה נוהגין בחולין אבל לא במוקדשין כדמסיק במס' חולין פ' הזרוע זובחי לרבות בהמת שותפין: (דעת זקנים)


{ד}  רֵאשִׁית דְּגָנְךָ תִּירשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ וְרֵאשִׁית גֵּז צֹאנְךָ תִּתֶּן לוֹ:

 אונקלוס  רֵישׁ עִבוּרָךְ חַמְרָךְ וּמִשְׁחָךְ וְרֵישׁ גִזָא דְעָנָךְ תַּפְרֵשׁ לֵהּ: (אונקלוס)

 יונתן  שֵׁירוּי עִיבּוּרֵיכוֹן חַמְרֵיכוֹן וּמִשְׁחֵיכוֹן וְשֵׁירוּי גִּיזַת עָנֵיכוֹן כְּמִסַת קָטוֹרָא תִּתְּנוּן לֵיהּ: (תרגום יונתן)

 רש"י  ראשית דגנך. זו תרומה, ולא פירש בה שיעור, אבל רבותינו נתנו בה שיעור (תרומות ד, ג.), עין יפה אחד מארבעים, עין רעה אחד מששים, בינונית אחד מחמשים, וסמכו על המקרא שלא לפחות מאחד מששים, שנאמר וששיתם (ד) האיפה מחומר (ה) השעורים (יחזקאל מה, יג.). ששית האיפה חצי סאה, (ו) כשאתה נותן חצי סאה לכור הרי א' מששים, שהכור שלשים סאין: וראשית גז צאנך. כשאתה גוזז צאנך בכל שנה, תן ממנה ראשית (ז) לכהן, ולא פירש בה שיעור, ורבותינו (חולין קלז:) נתנו בה שיעור א' מששים. וכמה צאן חייבות בראשית הגז, חמש רחלות, שנאמר וחמש צאן עשויות (שמואל-א כה, יח.), (ח) רבי עקיבא אומר, ראשית גז שתים, צאנך ארבעה, תתן לו הרי חמשה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ד) לשון ששית: (ה) היינו כור: (ו) דהאיפה שלש סאין וכתיב וששיתם האיפה מחומר השעורים שפירושו שתוציאו ששית מאיפה הרי חצי סאה לכור נמצא שצריך להוציא אחד מששים: (ז) לא שהגיזה הראשונה של שנה ראשונה תתן כולה לכהן ושאר הגיזות שבכל שנה ושנה פטורות: (ח) ר"ל כשיש לך חמש צאן עשויות (גמרא) מאי עשויות שמעשות כלומר שמחייבות את בעליהן ואומרות קום עשה המצוה ועל איזה מצוה קאי אין לומר אמצות בכור דהא אף כשאין לו אלא בהמה אחת חייב בבכורה וגם אין לומר דקאי אמתנות שנותנין לכהן וכו' דהא אף כשאין לו אלא בהמה אחת חייב במתנות ועל כרחך צריך לומר דקאי אראשית הגז: (שפתי חכמים)

 בעל הטורים  ראשית דגנך. בגי' משתמרת: גז. ב' במסורה גז צאנך כמטר על גז והיינו דאמרינן שצריך ליתנו לו כשהוא מלובן וזהו כמטר על גז שיהא מלובן ולא צואי אז ראשית גז צאנך תתן לו: (בעל הטורים)

 דעת זקנים  ראשית דגנך. אין לה שיעור אלא ששיריה נכרין שלא יעשה אדם כל גרנו תרומה ולפי' אחז"ל חטה אחת פוטרת את הכרי אמנם רבותינו נתנו בה שיעורין עין רעה אחד מששים עין יפה אחד ממ' בינונית אחד מחמשים ואסמכוה אקרא אחד מששים דכתיב ששית האיפה מחמר החטים ואיפה שלש סאין וא"כ ששית האיפה הוי חצי סאה וכור הוי שלשים סאה הרי חצי סאה לשלשים סאין והיינו אחד מששים. עין יפה אחד מארבעים דכתיב וששיתם את האיפה מחמר החטים ומחמר השעורים וששיתם משמע שתי ששיות וששית האיפה של מעלה הרי שלש ששיות שעולה סאה וחצי וכתיב מחמר החטים ומחמר השעורים שהם שני כורין שעולים ששים סאין הרי חצי סאה לכ' סאין וזהו אחד מארבעים. בינונית אחד מחמשים דכתיב גבי שלל מדין אחד אחוז מן החמשים וקא קרי לי' תרומה וגם לשון תרומה תרי ממאה: וראשית גז צאנך תתן לו. בפרק ראשית הגז מפרש דבעי' שיהא בו כדי נתינה שיתן לו צמר כדי לעשות אבנט: (דעת זקנים)


{ה}  כִּי בוֹ בָּחַר יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ מִכָּל שְׁבָטֶיךָ לַעֲמֹד לְשָׁרֵת בְּשֵׁם יְהֹוָה הוּא וּבָנָיו כָּל הַיָּמִים: (ס)

 אונקלוס  אֲרֵי בֵהּ יִתִּרְעֵי יְיָ אֱלָהָךְ מִכָּל שִׁבְטָיךְ לְמֵקַם לְשַׁמָשָׁא בִשְׁמָא דַיְיָ הוּא וּבְנוֹהִי כָּל יוֹמַיָא: [ס] (אונקלוס)

 יונתן  מְטוּל דְּבֵיהּ אִתְרְעֵי יְיָ אֱלָהָכוֹן מִכָּל שִׁבְטֵיכוֹן לְמֵיקוּם לְשַׁמָּשָׁא בִּשְׁמָא דַיְיָ הוּא וּבְנוֹי כָּל יוֹמַיָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  לעמוד לשרת. מכאן, שאין שירות אלא מעומד: (רש"י)

 ספורנו  כי בו בחר ה' אלהיך מכל שבטיך. וראוי לך לתת לו לחם ושמלה כדי שיוכל לעמוד לשרת: (ספורנו)


{ו}   רביעי  וְכִי יָבֹא הַלֵּוִי מֵאַחַד שְׁעָרֶיךָ מִכָּל יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הוּא גָּר שָׁם וּבָא בְּכָל אַוַּת נַפְשׁוֹ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְהֹוָה:

 אונקלוס  וַאֲרֵי יֵיתֵי לֵוָאָה מֵחֲדָא מִקִרְוָיךְ מִכָּל יִשְׂרָאֵל דִי הוּא דָר תַּמָן וְיֵיתֵי בְּכָל רְעוּת נַפְשֵׁהּ לְאַתְרָא דִי יִתִּרְעֵי יְיָ: (אונקלוס)

 יונתן  וַאֲרוּם יֵיתֵי לֵיוָאָה מֵחֲדָא מִן קִרְוֵיכוֹן מִן כָּל יִשְרָאֵל דְּהוּא דַיָיר תַּמָּן וְיֵיתֵי בְּכָל כְּרוּךְ דְּרָעֲיָא נַפְשֵׁיהּ לְאַתְרָא דְיִתְרְעֵי יְיָ: (תרגום יונתן)

 רש"י  וכי יבא הלוי. יכול בבן לוי ודאי (ט) הכתוב מדבר, תלמוד לומר ושרת, יצאו לוים שאין ראוין לשירות (ספרי קסח.): ובא בכל אות נפשו וגו': (רש"י)

 שפתי חכמים  (ט) כלומר בבן לוי ממש לאפוקי כהן ואפשר לומר דלמא בכהן נמי מיירי דהא כהן נמי בן לוי הוא תלמוד לומר ושרת וכו': (שפתי חכמים)

 בעל הטורים  וכי יבא הלוי. בגימ' זהו הכהן: (בעל הטורים)


{ז}  וְשֵׁרֵת בְּשֵׁם יְהֹוָה אֱלֹהָיו כְּכָל אֶחָיו הַלְוִיִּם הָעֹמְדִים שָׁם לִפְנֵי יְהֹוָה:

 אונקלוס  וִישַׁמַשׁ בִּשְׁמָא דַיְיָ אֱלָהֵהּ כְּכָל אֲחוֹהִי לֵוָאֵי דִמְשַׁמְשִׁין תַּמָן (בִּצְלוֹ) קֳדָם יְיָ: (אונקלוס)

 יונתן  וִישַׁמֵּשׁ בְּשׁוּם מֵימְרָא דַיְיָ אֱלָהֵיהּ הֵי כְּכָל אָחוֹי לֵיוָאֵי דִמְשַׁמְשִׁין תַּמָּן קֳדָם יְיָ: (תרגום יונתן)

 רש"י  ושרת. למד על הכהן, שבא ומקריב קרבנות נדבתו (י) או חובתו ואפילו במשמר שאינו שלו. דבר אחר, עוד למד על הכהנים הבאים לרגל, שמקריבין במשמר (כ) ועובדין בקרבנות הבאות מחמת הרגל, כגון מוספי הרגל, (ל) ואע"פ שאין המשמר שלהם: (רש"י)

 שפתי חכמים  (י) דהכי משתמע ממלת בכל אות נפשו שפי' בתאות נפשו רוצה להקריב ולא על צד חיוב משמרתו: (כ) (ג"א) דאל"כ ל"ל ככל אחיו הכהנים לא הל"ל אלא ובא ושרת בכל אות נפשו אלא בכהנים הבאים לרגל איירי שיקריבו ככל אחיהם בני המשמרת. ולטעם ב' לבד קשה ל"ל בכל אות נפשו לכן צריך גם לטעם ראשון דבכל אות קאי על הנדרים והנדרות שלו שהרי מאות נפשו הוא מנדר ומנדב: (ל) ובסמוך אפרש דדוקא מוספי הרגלים שבאין מחמת הרגל ולא דברים שלא מחמת הרגל: (שפתי חכמים)


{ח}  חֵלֶק כְּחֵלֶק יֹאכֵלוּ לְבַד מִמְכָּרָיו עַל הָאָבוֹת: (ס)

 אונקלוס  חֳלָק כָּחֳלָק יֵיכְלוּן בַּר מִמַטַרְתָּא דְיֵיתֵי בְּשַׁבַּתָּא דְכֵן אַתְקִינוּ אֲבָהָתָא: [ס] (אונקלוס)

 יונתן  חוּלַק כָּל קֳבֵיל חוּלַק בְּשָׁוֶה יֵיכְלוּן בַּר מִמּוֹתְבֵי קוּרְבָּנַיָא דְיֵיכְלוּן כַּהֲנַיָא דְאוֹרִיתוּ לְהוֹן אֶלְעָזָר וְאִיתָמָר אֲבָהַתְכוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  חלק כחלק יאכלו. מלמד, שחולקין בעורות ובבשר שעירי חטאות, (מ) יכול אף בדברים הבאים שלא מחמת הרגל, כגון תמידים ומוספי שבת ונדרים ונדבות, תלמוד לומר לבד ממכריו על האבות, חוץ ממה שמכרו האבות בימי דוד ושמואל, שנקבעו המשמרות, ומכרו זה לזה טול אתה שבתך ואני אטול שבתי: (רש"י)

 שפתי חכמים  (מ) הא דנקט עורות ובשר שעירי חטאות משום דאין להם חלק אלא במוספי הרגלים ומוספין היינו עולות ושעירי חטאות כדכתיב בפרשת פנחס והעולות מקריבין הכל לגבוה ואין לכהנים מהם אלא העורות ושעירי חטאות יש מהן לכהן הבשר: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  לבד ממכריו. יש אומרים שהוא כמו מאת מכריהם בדרך רחוקה מעט ולא אבה הדקדוק רק הוא מגזר' וכי תמכרו ממכר והטעם כי אם מכר ביתו שירש מאבותיו כאשר כתוב ויצא ממכר בית ועיר אחוזתו וזה פירוש על האבות לא יאמר לו הנה יש לך לא תאכל עוד אלא חלק כחלק יאכלו וכאשר השלים להזכיר דבר השופט והכהן הזכיר דבר הנביא: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  כחלק. ב' במסורה חלק כחלק יאכלו כחלק היושב על הכלים ראמרינן כהן בעל מום חולק בקדשים אף על פי שפסול בעבורה והי. נו לפי שיושב על הכלים: (בעל הטורים)

 ספורנו  לבד ממכריו על האבות. אין על האבות לחלק למשמרות כהונה אלא ממכריו מה שהיה כל משמר מהם יכול למכור לחבירו בחליפין והם קרבנות כל ימות השנה שיחליף כל משמר עם חביריו את חלקו בקרבנות השנה בעד מה שיתנו לו חלקם בשבוע אחת או שתים אבל קרבנות הרגלים שאין להם חליפין ואינם מכלל ממכריו שיוכלו האבות לחלקם למשמרות לפיכך חלק כחלק יאכלו מהם: (ספורנו)

 כלי יקר  לבד ממכריו על האבות. ביאור הדבר שכל כהן יאכל חלקו ואם יש לו מותרות יכול הוא למכור וחלק כחלק יאכלו לבד ממכריו, מה שהוא מוכר. ומ"ש על האבות, היינו לתרץ למה ניתן לו רשות למכור המותרות וכי לא היה נכון יותר ליתן המותרות למי שאין לו די סיפוקו, ע"ז אמר על האבות צא ולמד מחלוקת הארץ שנחלקה לבתי אבות כפי מה שהיו מרובים באוכלוסין או מועטין בזמן החלוקה, ויכול להיות שברוב הימים ישתנה הענין שלשבט אחד לא יהיה די סיפוקו אם יהיה מרובה באוכלוסין יותר ממה שהיה בזמן החלוקה, ולשבט אחר יהיה מותרות אם ימעט הבית מהיות לו אוכלוסין הרבה ממה שהיו בימי האבות אשר עשו החלוקה, אלא ודאי הטעם שאין עושין חלוקה אחרת כ"א אותה שנעשית בימי האבות, כך הכהנים שעשו אבותיהם חלוקה למשמרות אע"פ שברוב הימים ישתנה הענין שלמשמר אחד יהיה בצמצום ולאחר מותרות, מכל מקום יכול הכהן למכור המותרות לפי שהכל הולך אחר האבות. (כלי יקר)


{ט}  כִּי אַתָּה בָּא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ לֹא תִלְמַד לַעֲשׂוֹת כְּתוֹעֲבֹת הַגּוֹיִם הָהֵם:

 אונקלוס  אֲרֵי אַתְּ עָלֵל לְאַרְעָא דַיְיָ אֱלָהָךְ יָהֵב לָךְ לָא תֵילַף לְמֶעְבַּד כְּתֹעֲבַת עַמְמַיָא הָאִנוּן: (אונקלוס)

 יונתן  אֲרוּם אַתּוּן עַלְלִין לְאַרְעָא דַיְיָ אֱלָהָכוֹן יָהֵיב לְכוֹן לָא תֵילְפוּן לְמֶעֱבַד כְּרִיחוֹקֵי עַמְמַיָא הָאִינוּן: (תרגום יונתן)

 רש"י  לא תלמד לעשות, אבל אתה למד להבין ולהורות (סנהדרין סח.), כלומר להבין מעשיהם כמה הם מקולקלין, ולהורות לבניך לא תעשה כך וכך שזה הוא חוק העובדי כוכבים: (רש"י)

 הרמב"ן  לא תלמד לעשות כתועבת הגוים ההם. גם זו מצוה מבוארת שכבר אמר (ויקרא יח ג) וכמעשה ארץ כנען אשר אני מביא אתכם שמה לא תעשו ובחקתיהם לא תלכו ועתה יזכיר מעשיהם ויאמר שהם תועבה לפני השם והזכיר מעביר בנו ובתו באש והוא מין ממיני הכשוף על דרך הפשט או המולך על דעת רבותינו (סנהדרין סד) והוא האמת כמו שפירשתי במקומו (ויקרא יח כא) והזכיר מכשף שם כלל לכל הכשפים וחובר חבר ושואל אוב וידעוני והם פרטים בכשוף ואסר אותם גם לשואל ודרש אל המתים כאוב עצמו ובכל ענין שידרוש אליהם והזכיר קוסם קסמים והיא מחשבה בעתידות בכלל מלשון קסם על שפתי מלך במשפט לא ימעל פיו (משלי טז י) כמו שאמר (יהושע יג כב) בלעם בן בעור הקוסם והיה מנחש כמו שאמר בו (במדבר כד א) ולא הלך כפעם בפעם לקראת נחשים וכתיב (שמואל א כח ח) קסמי נא לי באוב והזכיר בפרט מעונן והוא היודע בעננים ומנחש הוא המביט בעופות בכנפיהם או בצפצוף כענין שכתוב (קהלת י כ) כי עוף השמים יוליך את הקול ובעל כנפים יגיד דבר והוא לשון נגזר מלשון חשתי ולא התמהמהתי (תהלים קיט ס) שכל מה שימהר להודיע בעתיד קודם היותו יקרא נחש כלומר נחיש ונקדים לדעת ואמר הכתוב כי תועבת ה' כל עושה אלה ולא אמר "עושה כל אלה" כי הכתוב ידבר על רובם כי המעונן והמנחש אינה תועבה ולא הוריש הכנענים בעבורם כי כל בני אדם יתאוו לדעת עתידות למו ומתעסקין בחכמות רבות כאלה לדעתם ועתה דע והבן בעניני הכשפים כי הבורא יתברך כאשר ברא הכל מאין עשה העליונים מנהיגי התחתונים אשר למטה מהן ונתן כח הארץ וכל אשר עליה בכוכבים ובמזלות לפי הנהגתם ומבטם בהם כאשר הוא מנוסה בחכמת האיצטגנינות ועשה עוד על הכוכבים והמזלות מנהיגים מלאכים ושרים שהם נפש להם והנה הנהגתם מעת היותם עד לעולם ועד גזירת עליונים אשר שם להם אבל היה מנפלאותיו העצומות ששם בכח המנהיגים העליונים דרכי תמורות וכחות להמיר הנהגת אשר למטה מהם שאם יהיה מבט הכוכבים (בפניו) בפנים אשר כנגד הארץ טובה או רעה לארץ או לעם או לאיש ימירו אותם הפנים העליונים עליו להפך במבט עצמו כענין שאמרו תמורת ענג נגע ועשה כן להיות הוא יתברך שמו מהשנא עדניא וזמניא קורא למי הים לעשות בהם כרצונו והופך לבקר צלמות מבלי שינוי טבעו של עולם ושיעשו הכוכבים והמזלות מהלכם כסדרן ועל כן אמר בעל ספר הלבנה החכם בנגרמונסי"א כשהלבנה והיא נקראת גלגל העולם בראש טלה על דרך משל ויהיה פניו מול פלוני תעשה תמונה לדבר פלוני ויוחק בה שם השעה ושם המלאך הממונה עליה מן השמות ההם הנזכרים באותו הספר ותעשה הקטרה פלונית בענין כך וכך יהיה המבט עליה לרעה לנתוש ולנתוץ ולהאביד ולהרוס וכאשר תהיה הלבנה במזל פלוני תעשה תמונה והקטרה בענין פלוני לכל טובה לבנות ולנטוע והנה גם זה הנהגת הלבנה בכח מנהיגיה אבל ההנהגה הפשוטה אשר במהלכה הוא חפץ הבורא יתברך אשר שם בהם מאז וזה היפך וזה סוד הכשפים וכחם שאמרו בהם (חולין ז) שהם מכחישים פמלייא של מעלה לומר שהם היפך הכחות הפשוטים והם הכחשה לפמלייא בצד מהצדדין ועל כן ראוי שתאסור אותם התורה שיונח העולם למנהגו ולטבעו הפשוט שהוא חפץ בוראו וגם זה מטעמי איסור הכלאים כי יבואו מן ההרכבות צמחים יעשו פעולות נכריות יולידו שינויים ממנהגו של עולם לרע או לטוב מלבד שהן עצמן שינוי ביצירה כאשר פירשתי כבר (ויקרא יט יט) ורבים יתחסדו בנחשים לומר שאין בהם אמת כלל כי מי יגיד לעורב ולעגור מה יהיה ואנחנו לא נוכל להכחיש דברים יתפרסמו לעיני רואים ורבותינו גם כן יודו בהם כמו שאמרו בואלה שמות רבה (ויק"ר לב ב קהלת רבה י כג) כי עוף השמים יוליך את הקול (קהלת י כ) זה העורב וחכמת הטיארין העופות בלשון ערב טאי"ר וחכמי העופות יקראו טיארין ועוד מוזכר מזה הענין בגמרא (גיטין מה) אבל יש לענין הזה סוד וכבר הודענו (ויקרא יח כה) כי יש למזלות שרים ינהיגו אותם והם נפשות לכדורי הגלגלים ושרי זנב וטלה הקרובים לארץ והם הנקראים נגידי התלי יודיעו העתידות ומהם נעשים סימנים בעופות שבהם יודיעו עתידות ולא לזמן גדול ולא עתידות רחוקות יגידו רק בעתידות הקרובות לבא יודיעו מהם בקול העוף בקראו בקול מר על מת ומהם בפרישות כנפיו והוא שאמר יוליך את הקול למגידים בקולם ובעל כנפים לרומזים בכנפיהם וכל זה איננו תועבה בעמים אבל חכמה תחשב להם וכך אמרו (במדב"ר יט ג) ותרב חכמת שלמה מחכמת כל בני קדם (מלכים א ה י) מה היתה חכמתן של בני קדם שהיו יודעין וערומים בטייר וכן יאמר הכתוב (ישעיהו ב ו) כי מלאו מקדם ועוננים כפלשתים והנה שלמה למד זה בכלל חכמותיו והידיעה היא הבנת הצפצוף והערמה לסבור ענין בפרישות הכנפים וכאשר כלל הכתוב המעוננים והקוסמים עם התועבות הנזכרות חזר ופירש (בפסוק יד) הגוים האלה אשר אתה יורש אותם אל מעוננים ואל קוסמים ישמעו כי חכמתם לדעת הבאות ואתה לא כן נתן לך ה' אלהיך יאמר הנה אסר לך השם המעשים האלה הנזכרים בעבור שהם תועבות לפניו ובגללם הוריש הגוים ההם מפניך ואסר לך הנחשים והקסמים בעבור שעשה לך מעלה גדולה לתתך עליון על כל גויי הארץ שיקים בקרבך נביא ויתן דבריו בפיו ואתה תשמע ממנו מה יפעל אל ולא תצטרך אתה בעתידות אל קוסם ומנחש שיקבלו אותם מן הכוכבים או מן השפלים בשרי מעלה שאין כל דבריהם אמת ולא יודיעו בכל הצריך אבל הנבואה תודיע חפץ השם ולא יפול דבר מכל דבריה והוא שיפרש (בפסוק כב) הוא הדבר אשר לא דברו ה' והנה אתה חלקו וסגולתו שומע עצתו מפיו והם חלק המזלות הולכים אחריהם וזה טעם לא כן נתן לך ה' אלהיך שלא נתן לך כאשר נתן להם כטעם אשר חלק ה' אלהיך אותם לכל העמים (לעיל ד יט) כאשר פירשתי (ויקרא יח כה) ובספרי (שופטים קעד) אל מעוננים ואל קוסמים ישמעו שמא תאמר להם יש במה לשאול ולי אין לי לשאול תלמוד לומר ואתה לא כן נתן לך ה' אלהיך והנה זו ראיה בכל מה שפירשנו כי הנחשים שורש דבר נמצא בם ולכן היה לישראל טענה במניעה מהם (הרמב"ן)

 בעל הטורים  כי אתה בא. סמך כאן שואל אוב לומר שהמלך שואל באורים ולא באוב: (בעל הטורים)


{י}  לֹא יִמָּצֵא בְךָ מַעֲבִיר בְּנוֹ וּבִתּוֹ בָּאֵשׁ קֹסֵם קְסָמִים מְעוֹנֵן וּמְנַחֵשׁ וּמְכַשֵּׁף:

 אונקלוס  לָא יִשְׁתְּכַח בָּךְ מַעֲבַר בְּרֵהּ וּבְרַתֵּהּ בְּנוּרָא קָסֵם קֻסְמִין מְעָנֵן וּמְנַחֵשׁ וְחָרָשׁ: (אונקלוס)

 יונתן  לָא יִשְׁתְּכַח בְּכוֹן מְעַבְּרִין בְּנֵיהוֹן וּבְנָתֵיהוֹן בְּנוּרָא לָא קְסוֹמֵי קוּסְמִין וְלָא חֲרוּרֵי עַיְינִין וְלָא נַטוֹרֵי נְחָשִׁין וְלָא חַרְשִׁין: (תרגום יונתן)

 רש"י  מעביר בנו ובתו באש. הוא עבודת המולך, עושה מדורות אש מכאן ומכאן, ומעבירו בין שתיהם: קסם קסמים. איזהו קוסם, האוחז את מקלו ואומר אם אלך אם לא אלך, וכן הוא אומר עמי בעצו ישאל ומקלו יגיד לו (הושע ד, יב.): מעונן. רבי עקיבא אומר, אלו נותני עונות, שאומרים עונה פלונית יפה להתחיל, וחכמים אומרים אלו אוחזי (נ) העינים (סנהדרין סה:): מנחש. פתו נפלה מפיו, צבי הפסיקו בדרך, מקלו נפל מידו (סנהדרין שם): (רש"י)

 שפתי חכמים  (נ) פירש רש"י אוחז וסוגר עיני הבריות שמראה להם כאלו עושה דברים של פלא ואינו עושה כלום: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  מעביר בנו. ע''ג היתה כי יש גם היום בינינו גוים רבים עובדי האש: קוסם קסמים. יתכן היותו שם כלל ופירושו חותכי משפט האומרים כי כן יהיה בלא ספק וכן גוזרין וקרוב ממנו קסם על שפתי מלך והפרט מעונן ומנחש ומכשף גם יתכן היותו שם פרט להוברי שמים וטעם קסמים שיש במשפטי הכוכבים הנקראים ראשונים ושניים: מעונן ומנחש. פירשתים: ומכשף. כן: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  קסם קסמים מעונן ומנחש. קסם בגימ' אוחז במקלו. מעונן בגימ' אוחזי העינים: מנחש. נוטריקון מפיו נפלה חת. כה שלי ד''א מקל נחש חולדה שועל: (בעל הטורים)

 ספורנו  לא ימצא בך. אפי' טעם נכרי כגון בעלת אוב שנשארה בעין דאר: (ספורנו)


{יא}  וְחֹבֵר חָבֶר וְשֹׁאֵל אוֹב וְיִדְּעֹנִי וְדֹרֵשׁ אֶל הַמֵּתִים:

 אונקלוס  וְרָטִין רְטָן וְשָׁאֵל בִּדִין וּדְכוּרוּ וְתָבַע מִן מֵתַיָא: (אונקלוס)

 יונתן  וּמְחַבְּרִין וְאַסְרִין חֵיוִין וְעַקְרַבִּין וְכָל מִינֵי רַחֲשִׁין וְשַׁאֲלִין אִיבָא טַמְיָא וּגְרַם יָדוּעַ וּתְבַע מִן מֵיתַיָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  וחבר חבר. שמצרף נחשים או עקרבים או שאר חיות למקום אחד (ספרי קעב.): ושואל אוב. זה מכשפות ששמו פיתום, ומדבר משחיו ומעלה את המת בבית השחי שלו: וידעוני. מכניס עצם חיה ששמה ידוע לתוך פיו, ומדבר העצם ע"י מכשפות: ודרש אל המתים. כגון המעלה (ס) בזכרותו, והנשאל (ע) בגלגולת: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ס) ר"ל שמעלה המת על זכרות שלו ומדבר שם: (ע) פי' בגלגולת מן המת המוטלת על הארץ ועונה מה ששואלים לו ע"י מכשפות כך הוא נדרש בספרי. ובפרק ארבע מיתות תניא בברייתא אוב זה המעל' בזכורו והנשאל בגלגולת ודורש אל המתי' זה המרעיב עצמו ולן בבית הקברות והא דהביא רש"י הספרי והניח תלמוד שלנו י"ל דלפי שהוא יותר קרוב לפשוטו: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  וחבר חבר. אלה האומרים שיחברו השדים: אוב וידעני. פירשתיו: ודורש אל המתים. ההולכים אל בית הקברות ולוקחים עצם אדם מת ובעבור מחשבתו ושגיונו תראה לו דמות צורות בחלום גם בהקיץ וכל אלה תועבות השם כי האמת להיות לב האדם תמיד תמים עם בוראו וכאשר ישען על חכמתו לבקש האמת ומה שיהיה חוץ מהשם הנה לבו חסר כי הוא משובש והרוצה לדרוש ידרוש מהשם על פי הנביא על כן כתוב אחריו נביא מקרבך זה יהושע והעד שאמר אליו תשמעון וכתיב וישמעו אליו בני ישראל ועוד ראיה אחרת כי לא מצאנו נביא שנכנם עם ישראל לארץ כי אם יהושע גם כן יתכן להיות זה כלל לכל נביא שיקום אחר משה: (אבן עזרא)


{יב}  כִּי תוֹעֲבַת יְהֹוָה כָּל עֹשֵׂה אֵלֶּה וּבִגְלַל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵלֶּה יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ מוֹרִישׁ אוֹתָם מִפָּנֶיךָ:

 אונקלוס  אֲרֵי מְרָחָק יְיָ כָּל דְיַעְבֵּד אִלֵין וּבְדִיל תּוֹעֲבָתָא הָאִלֵין יְיָ אֱלָהָךְ מְתָרַךְ יָתְהוֹן מִקֳדָמָךְ: (אונקלוס)

 יונתן  אֲרוּם מְרַחֵק קֳדָם יְיָ כָּל עֲבֵיד אִלֵין וּמְטוֹל תּוֹעֵיבְתָּא הָאִילֵין יְיָ אֱלָהָכוֹן מְתָרֵיכֵיהוֹן מִן קֳדָמֵיכוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  כל עושה אלה. עושה כל אלה לא נאמר, אלא כל עושה אלה, אפילו אחת מהן (מכות כד. ספרי קעג.): (רש"י)


{יג}  תָּמִים תִּהְיֶה עִם יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ:

 אונקלוס  שְׁלִים תְּהֵי בְּדַחַלְתָּא דַיְיָ אֱלָהָךְ: (אונקלוס)

 יונתן  שַׁלְמִין תְּהוֹן בְּדַחַלְתָּא דַיְיָ אֱלָהָכוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  תמים תהיה עם ה' אלהיך. התהלך עמו בתמימות ותצפה לו, (פ) ולא תחקור אחר העתידות, אלא כל מה שיבוא עליך קבל בתמימות, ואז (צ) תהיה עמו ולחלקו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (פ) ר"ל אתה אל תעשה כמו שעושין שע"א אלא תמים תהיה שתתהלך עמו בתמימות ותצפה לו כו': (צ) כך תפרש הקרא תמים תהיה עמו ולחלקו: (שפתי חכמים)

 הרמב"ן  וטעם תמים תהיה עם ה' אלהיך. שנייחד לבבנו אליו לבדו ונאמין שהוא לבדו עושה כל והוא היודע אמתת כל עתיד וממנו לבדו נדרוש העתידות מנביאיו או מאנשי חסידיו רצונו לומר אורים ותומים ולא נדרוש מהוברי שמים ולא מזולתם ולא נבטח שיבואו דבריהם על כל פנים אבל אם נשמע דבר מהם נאמר הכל בידי שמים כי הוא אלהי האלהים עליון על הכל היכול בכל משנה מערכות הכוכבים והמזלות כרצונו מפר אותות בדים וקוסמים יהולל ונאמין שכל הבאות תהיינה כפי התקרב האדם לעבודתו ולפיכך אחר אזהרת שאלת העתידות מקוסם ודורש בעד החיים אל המתים אמר שתהיה תמים עם השם בכל אלה ולא תירא ממגיד עתיד אבל מנביאו תדרוש ואליו תשמע וזה דעת אונקלוס שלים תהא בדחלתא דה' אלהך שלא תהיה חסר ביראתו כי "תמים" הוא השלם בדבר כמו שה תמים (שמות יב ה) שאין בו מום ושום חסרון וזו מצות עשה וכבר הזכרתי זה בפסוק והיה תמים (בראשית יז א) (הרמב"ן)

 בעל הטורים  תמים. ת' גדולה שאם תלך בתמימות כאילו קיימת מאל''ף ועד תי''ו: (בעל הטורים)

 אור החיים  תמים תהיה עם ה'. פירוש לפי שצוה עליו בסמוך לבל יעונן ויכשף ולבל ישאל באוב וגו' אמר תמים וגו', פירוש כלומר טעם כל הדברים הוא לדעת העתידות ולהתנהג על אשר יורו ולתקן החסרון כאשר יוכל עשות, אם תהיה עם ה' תמים תהיה לא יחסר לך דבר ואין מה שיגיד המזל עליך תתקיים לרעה, וזה לך האות אברהם שהתהלך לפני ה' הגם שהראה המזל עליו שלא יוליד נתהפך וילד (שבת קנ''ו:), וכפי זה תיבת תהיה נמשכת למעלה ולמטה על זה הדרך תמים תהיה אם תהיה עם ה', או על זה הדרך תמים תהיה כשאתה עם אלהיך: (אור החיים)

 ספורנו  תמים תהיה. שלם עמו שגם בדרישת העתידות לא תדרוש זולתו אבל תדרוש ע''י נביא או על ידי אורים ותומים: (ספורנו)


{יד}   חמישי  כִּי הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אַתָּה יוֹרֵשׁ אוֹתָם אֶל מְעֹנְנִים וְאֶל קֹסְמִים יִשְׁמָעוּ וְאַתָּה לֹא כֵן נָתַן לְךָ יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ:

 אונקלוס  אֲרֵי עַמְמַיָא הָאִלֵין דִי אַתְּ יָרֵת יָתְהוֹן מִן מְעָנְנַיָא וּמִן קַסָמַיָא שָׁמְעִין וְאַתְּ לָא כֵן יְהַב לָךְ יְיָ אֱלָהָךְ: (אונקלוס)

 יונתן  אֲרוּם עַמְמַיָא הָאִלֵין דְּאַתּוּן עֲתִידִין לְמֵירוֹת יַתְהוֹן לְחַרוֹרֵי עֵינָא וּלְקִיסוּמֵי קוּסְמַיָא צַיְיתוּן וְאַתּוּן לָא כְוַותְהוֹן אֱלָהֵן כַּהֲנַיָא שַׁיְילוּן אוּרַיָא וְתוּמַיָא וְנָבִיָא תְרִיצַיָא יְהַב לְכוֹן יְיָ אֱלָהָכוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  לא כן נתן לך. הקב"ה, לשמוע (ק) אל מעוננים ואל קוסמים, שהרי השרה שכינה על הנביאים ואורים ותומים: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ק) ר"ל שאל תקשה לך כי פשוטו של מקרא ואתה לא כן נתן לך ה' אלהיך משמע שהזהיר מקודם ע"ז שלא יהיה בו קוסם ומעונן ומנחש והיכן מצינו שהזהיר ע"ז וע"ז השיב בזה צוה לך שלא תשמע אל מעוננים וקוסמים שהרי לכך השרה שכינתו על הנביאים כדי שתשמע אל הנביאים ולא למעוננים וקוסמים והא דנקט רש"י הקב"ה במקום ה' אלהיך להורות שאין צריך להזכיר פה אלהיך המור' בכ"מ נתינת הסיבה שהוא אלהיך והוא בעל הכח והממשלה אשר הביאך אל הארץ וכמו תמים תהיה עם ה' אלהיך שמצד שאני אלהיך ראוי להשתדל להיות עמי ולהדבק בי והכא שהוא סיפור דברים א"צ למלת אלהיך אלא לשם ה' כמו ראו קרא ה' בשם ורבים כמוהו. והא דלא נקט שם ה' כדי שלא נחשוב שקיצר בלשונו. הרא"ם: (שפתי חכמים)

 אור החיים  כי הגוים וגו' ישמעו. פירוש יש להם לשמוע ולקבל את אשר יגידו להם המעוננים כי יודיעום המעוננים מה שרשום במזל, ואתה לא כן פירוש לא תהא הודעת העתידות לך כן אלא נביא אקים וגו':

או ירמוז על זה הדדך לא כן וגו', פירוש אינך במצב זה כמותם אלא נתנם לך ה' אלהיך תחת ממשלתך כל המזלות וכל צבא השמים כאומרו (תהלים ח') כל שתה תחת רגליו, וכמו שדרשו ז''ל (שבת קנ''ו:) בפסוק צדק יקראהו לרגלו, ואומרו נביא אקים וגו' בא להשיב סוף כל סוף כפי זה יהיו הגוים בהדרגה גדולה שידעו העתידות מה שאין כן ישראל, לזה אמר נביא אקים וגו', ואולי שכן הבין שאול כששאל בבעלת אוב (ש''א כ''ח), כי לא אסר ה' לשאול אוב או ידעוני אלא במקום שיקים נביא אבל זולת זה אם יצטרכו לדעת שאול ישאלו בהם: (אור החיים)

 ספורנו  ואתה לא כן נתן לך. שלא יתאמתו בך דברי המעוננים והקוסמים כאמרם (שבת) אין מזל לישראל: (ספורנו)


{טו}  נָבִיא מִקִּרְבְּךָ מֵאַחֶיךָ כָּמֹנִי יָקִים לְךָ יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ אֵלָיו תִּשְׁמָעוּן:

 אונקלוס  נְבִיָא מִבֵּינָךְ מֵאַחָיךְ כְּוָתִי יְקִים לָךְ יְיָ אֱלָהָךְ מִנֵהּ תְּקַבְּלוּן: (אונקלוס)

 יונתן  נְבִיָא מִבֵּינֵיכוֹן מִן אֲחוּכוֹן דְּדָמֵי לִי בְּרוּחַ קוּדְשָׁא יְקִים לְכוֹן יְיָ אֱלָהָכוֹן מִנֵּיהּ תְקַבְּלוּן: (תרגום יונתן)

 רש"י  מקרבך מאחיך כמוני. כמו שאני (ר) מקרבך מאחיך, יקום לך תחתי, וכן (ש) מנביא לנביא: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ר) ר"ל הא כתיב ולא קם נביא עוד בישראל כמשה ל"פ כמו שאני מקרבך מאחיך: (ש) פירוש כדי שלא יובן שמדבר על נביא פרטי העתיד לקום אחריו כמו שפירשו הטועי' הוסיף ואמר וכן מנביא לנביא והוכחתו שהרי המכוון הוא להרחיקם מן המעוננים והקוסמים ואמר שאינך צריך אל המעוננים והקוסמים כי תמיד יהיו מקרבך נביאים בכל דור ודור שלא תצטרך למעוננים: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  כמוני. שהוא נביא השם לא מנחש: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  נביא מקרבך מאחיך כמני. טעם "מקרבך" לרמוז שאין נבואה אלא בארץ ישראל ולכך יאמר בה הכתוב (ישעיהו כב א) משא גיא חזיון וכמו שהזכירו רבותינו (מכילתא ריש בא) וכן טעם "מאחיך" כי השם נתן לך מעלה על כל העמים ולא יתן רוחו רק עליכם כמוני שאני מקרב אחיך יקים לך תחתי וכן מנביא לנביא לשון רש"י ואמר רבי אברהם כמוני שאני נביא השם לא מעונן וקוסם ויתכן שיהיה "מקרבך" לומר שתוכל לבטוח בדבריו שהוא מאחיך מקרבך וכן על דעתי "כמוני" שיהיה נאמן לנביא לה' ותאמין בו כאשר אתה מאמין בי ועוד אבאר זה (הרמב"ן)

 בעל הטורים  נביא מקרבך. הפסוק מתחיל ומסיים בנו''ן לומר שידע נו''ן שערי בינה ויש בו י' תיבות לומר שתשמע לו כמו ליו''ד הדברות: כמוני. בגי' ענו. תשמעון. ב' במסורה אליו תשמעון כקטן כגדול תשמעון לומר אחד קטן ואחד גדול שמע אליו: (בעל הטורים)

 ספורנו  אליו תשמעון. אם יצוה מצות שעה: (ספורנו)


{טז}  כְּכֹל אֲשֶׁר שָׁאַלְתָּ מֵעִם יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ בְּחֹרֵב בְּיוֹם הַקָּהָל לֵאמֹר לֹא אֹסֵף לִשְׁמֹעַ אֶת קוֹל יְהֹוָה אֱלֹהָי וְאֶת הָאֵשׁ הַגְּדֹלָה הַזֹּאת לֹא אֶרְאֶה עוֹד וְלֹא אָמוּת:

 אונקלוס  כְּכֹל דִי שְׁאֶלְתָּא מִקֳדָם יְיָ אֱלָהָךְ בְּחֹרֵב בְּיוֹמָא דִקְהָלָא לְמֵימָר לָא אוֹסֵף לְמִשְׁמָע יָת קָל מֵימְרָא דַיְיָ אֱלָהַי וְיָת אֶשָׁתָא רַבְּתָא הָדָא לָא אֶחֱזֵי עוֹד וְלָא אֵמוּת: (אונקלוס)

 יונתן  כְּכל דְּשַׁיִּילְתּוּן מִן קֳדָם יְיָ אֱלָהָכוֹן בְּחוֹרֵב בְּיוֹמָא דְאִתְכַּנָּשׁוּ שִׁבְטַיָא לִמְקַבְּלָא אוֹרַיְיתָא לְמֵימָר לָא נוֹסִיף לְמִשְׁמַע יַת קַל דִּיבּוּרָא מִן קֳדָם יְיָ אֱלָהָנָא וְיַת אֵישָׁתָא רַבְּתָא הֲדָא לָא נֶחֱמֵי תּוּב דְּלָא נְמוּת: (תרגום יונתן)

 הרמב"ן  ככל אשר שאלת וגו'. לא השלים הכתוב בכאן השאלה ששאלו כי באמרם לא אוסיף לשמוע את קול ה' לא יזכו לנביאים אבל כאשר אמרו (לעיל ה כד) קרב אתה ושמע את כל אשר יאמר ה' אלהינו ואת תדבר אלינו את כל אשר ידבר ה' אלהינו אליך ושמענו ועשינו אז קבלו להאמין בנביאיו ולשמוע ולעשות ככל אשר יצוה השם על ידם ולכך אמר בכאן נביא מקרבך מאחיך כמוני יקים לך ה' ותאמין בו כאשר אתה מאמין בי כי כן שאלת להיות דברי השם עמכם על ידי ושתשמעו אלי אם כן האמינו גם כן בשאר הנביאים הבאים אחרי כי כמוני כמוהם וזה טעם הטיבו אשר דברו להאמין בנביאי וכן אעשה להם לדורותם ויתכן שהיתה שאלתם שם לדורות וקבלתם שאמרו לשמוע ממשה באמרם "ואת תדבר אלינו ושמענו ועשינו" גם כן לדורות עולם ויהיה טעם "ואת" כמו ואתה וכל נביא השם כמוך כאשר פירשתי שם (הרמב"ן)

 בעל הטורים  ככל אשר שאלת. ככל עולה ע' לומר ששמעתי לשאלתכם ושמתי עליכם ע' זקנים וגם כאשר ישאלו ישראל נביאים יותן להם נביאים: (בעל הטורים)

 אור החיים  ככל אשר שאלת וגו'. אולי שבא לומר שהם גרמו לעצמם שאין כולם נביאים כמו שאמרו ביום הקהל קרב אתה ושמע ופחדו מצער הנסבב מהנבואה לזה גם ה' יתן להם נביא והצריך לדבר אליו יבא ויגידנו, ולטעם זה אמר הכתוב כל האמור בענין:

(כ כב) אך הנביא אשר יזיד וגו'. צריך לדעת א' אומרו אך, גם אומרו אשר יזיד ולא הספיק לומר אשר ידבר וגו', ב' אומרו וכי תאמר בלבבך וגו' אשר ידבר וגו' ולא יהיה הדבר וגו' פשיטא שאם לא יהיה מה שצוה שלא דבר ה' הדבר ההוא, ג' אומרו אשר ידבר בשם ה' למה בפסוק שלפניו אמר בשמי ובפסוק זה אמר בשם ה', ד' אומרו הוא הדבר שלא היה לו לומר אלא לא דברו ה' ואני יודע שחוזר להדבר ההוא:

אכן יתבאר הענין על פי מה שאמר הנביא במעשה יהושפט ואחאב במלחמת רמות גלעד (מ''א כ''ב) שכל הנביאים פה אחד דברו לאחאב עלה והצלח, ומדברי מיכיהו בן ימלה נתגלה הדברים שרוח יצא מלפני ה' לפתות אחאב לעלות וליפול במלחמה, ובחידושי על דברי נביאים דקדקתי למה בתחלה עבר על מיכיהו רוח נבות ונתנבא כנביאים הראשונים ואמר עלה והצלח ואח''כ בנבואה אחרונה דבר נבואת ה' ולא הועיל לפניו רוח נבות, ועל הרוח גם כן תמיה אני איך לא קיים שליחותו אשר יצא לעשות, עוד קשה למיכיהו למה בטל עצת ה' ח''ו ומחשבותיו שחשב להפיל אחאב במלחמת רמות גלעד והוא בא וגילה סודו לאחאב עצמו:

אכן הן הנה הדברים אשר העיר ה' בנועם דבריו, לפי שהכל גלוי וצפוי לפני הבורא כי יבא זמן שתצא רוח מלפניו ותטעה הנביאים והגם ששקר דברו עם כל זה אנוסים הם, לזה כשבא לצוות עונש הנביא הקדים ואמר אך הנביא אך מיעט נביא כיוצא בזה שידבר דבר ולא יקום ולא ימות, ודקדק לומר אשר יזיד להעירך שלא ימות אלא נביא אשר יזיד לדבר וגו' לומר אבל נביא שדבר שקר ולא הזיד וכגון שהטעהו רוח נבות שזה אין עליו אשמת דבר כי הרוח בהסכמת ה' יצא והמתנבאים מצדו נקיים הם מהעון. והגם שבסנהדרין (פ''ט.) אמרו שצדקיהו בן כנענה חייב הגם שרוח נבות הטעתו, הוא מטעם שאמרו שם דהוה ליה למידן אין ב' נביאים מתנבאים בסגנון אחד אבל זולת זה פטור היה, והגם שד' מאות נביאים אמרו כן וגם מיכיהו בן ימלה גם כן אמר עלה והצלח וגומר, עם כל זה כולם פתחו פיהם להתנבאות והרוח דברה בפיהם וכשהרגישו שנבאו בסגנון א' לא הוסיפו לדבר עוד בדבר הזה מה שאין כן צדקיהו, ועל זה יאמר אשר יזיד וגו' ומת וגו':

ומעתה כאן הבן שואל במה נדע הדבר וגו', ואם ממה שלא יהיה הדבר חיישינן לרוח נבות המטעה וכיוצא בה ולמה יומת האיש הנביא כיון שהרוח שיצא בדבר ה' הטעתו, וכיוצא בדבר אם במעשה רמות לא היה בא מיכיהו וגילה הסוד היו מתחייבים מיתה כל ד' מאות נביאים על לא חמס עשו וה' אוהב משפט, והוא אומרו וכי תאמר וגו' איכה נדע הדבר אשר לא דברו ה', כאן כלל דבר ה' לנביא וכלל גם כן דבר ה' לרוח צא ועשה כן:

ואמר אשר ידבר הנביא וגו' פירוש אם הנביא יאמר נבואתו בשם ה' והוא מה שדקדק לומר בשם ה', ולא יהיה הדבר וגו' אז תדע כי בזדון דברו הנביא פירוש ולא בא דברו מצד רוח שהטעתו, והטעם כי לא ינוח רוח שקר בשם ה' הנכבד כי ה' אלהים אמת, והוא אומרו הוא הדבר אשר לא דברו ה' פירוש הוא שאני אומר לך עליו שלא דברו ה', וגם לא בא ברוח אלא בזדון, והוא אומרו בזדון דברו הנביא, אבל יש דבר אחר שהגם שהוא שקר ואין התורה יכולה לומר לך לא דברו ה' בזדון דברו הנביא והוא כשלא ידבר הנביא בשם ה' שהגם שיהיה שקר יש לחוש לרוח כרוח נבות:

ובזה יערב לנפש אדם ענין מיכיהו כי בתחלה לא הזכיר שם ה' ולזה לא היה אומר אלא דברי הרוח עד שנתחכם יהושפט ואמר אליו (דה''ב י''ח ט''ו) אני משביעך אשר לא תדבר אלי רק אמת בשם ה', פירוש נתחכם לומר לו התנאי שהתנה ה' כאן ואמר אשר ידבר הנביא בשם ה' לפי מה שפירשנו שידבר בשם ה', ובזה אם יש רוח מטעה תפנה מקום, וכן היה כשהזכיר אליו שם ה' ואמר הנביא בשם ה' ברח לו נבות ואמר הנביא האמת במה שהוא:

ובזה נתיישבו כל הדקדוקים שדקדקנו בענין נבואת רמות גלעד והגם שלא מצינו שהזכיר מיכיהו שם ה', הזכירו ומקרא קצר הוא כיון שהזכירו יהושפט וכוון מיכיהו לשם שהזכיר יהושפט הועיל, ולא תקשה מאומרו שם כמה פעמים אני משביעך וגו' בשם ה' שיראה שהשביעו כמה פעמים לדבר בשם ה', כי אולי שלא הרגיש מיכיהו בדקדוק זה של יהושפט אלא בפעם אחרונה:

או אפשר כי מאמר בשם ה' אינו נסמך למאמר אני משביעך אלא מאמר בפני עצמו שחדש באחרונה, ולפי זה לא קשה למה גילה מיכיהו סוד ה', כי יחרב העולם ולא ישתנה מקור האמת לייחד שמן על דבר שקר ח''ו, ומה גם כי על כל פנים עשה הרוח פעולתו כי לא האמין אליו אחאב ועלה ונפל ונמצאת מחשבת ה' קיימת ולא מתייחס השקר לשם ה' אלהים אמת: (אור החיים)


{יז}  וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֵלָי הֵיטִיבוּ אֲשֶׁר דִּבֵּרוּ:

 אונקלוס  וַאֲמַר יְיָ לִי אוֹטִיבוּ דִי מַלִילוּ: (אונקלוס)

 יונתן  וַאֲמַר יְיָ לִי אַתְקִינָן מַה דְּמַלֵּילָן: (תרגום יונתן)


{יח}  נָבִיא אָקִים לָהֶם מִקֶּרֶב אֲחֵיהֶם כָּמוֹךָ וְנָתַתִּי דְבָרַי בְּפִיו וְדִבֶּר אֲלֵיהֶם אֵת כָּל אֲשֶׁר אֲצַוֶּנּוּ:

 אונקלוס  נְבִיָא אֲקִים לְהוֹן מִגוֹ אֲחֵיהוֹן כְּוָתָךְ וְאֶתֵּן פִּתְגָמֵי נְבוּאָתִי בְּפוּמֵהּ וִימַלֵל עִמְהוֹן יָת כָּל דִי אֲפַקְדִנֵהּ: (אונקלוס)

 יונתן  נְבִיָא אָקִים לְהוֹן מִבֵּינֵי אֲחוּהוֹן דְּרוּחַ קוּדְשָׁא בֵּיהּ כְּוָותָךְ וְאֶתֵּן פִּתְגָמֵי נְבוּאָתִי בְּפוּמֵיהּ וִימַלֵּיל עִמְהוֹן יַת כָּל דְּאִיפְקְדִינֵיהּ: (תרגום יונתן)

 בעל הטורים  נביא אקים להם. בגימטריא זהו ירמיהו זה הוכיחן וזה הוכיחן וכו' כדאיתא בפסיקתא: (בעל הטורים)


{יט}  וְהָיָה הָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא יִשְׁמַע אֶל דְּבָרַי אֲשֶׁר יְדַבֵּר בִּשְׁמִי אָנֹכִי אֶדְרשׁ מֵעִמּוֹ:

 אונקלוס  וִיהֵי גַבְרָא דִי לָא יְקַבֵּל לְפִתְגָמַי דִי יְמַלֵל בִּשְׁמִי מֵימְרִי יִתְבַּע מִנֵהּ: (אונקלוס)

 יונתן  וִיהֵי גַבְרָא דְלָא יִתְקַבֵּל פִּתְגָמֵי נְבוּאָתִי דִימַלֵּיל בִּשְׁמִי מֵימְרִי יִפְרַע מִנֵּיהּ: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  אנכי אדרוש מעמו. והנה מיתתו בידי שמים והעד האיש אשר לא שמע אל דברי הנביא שאמר הכני נא ושם כתוב בדבר ה' וכבר היה הנביא נודע: (אבן עזרא)


{כ}  אַךְ הַנָּבִיא אֲשֶׁר יָזִיד לְדַבֵּר דָּבָר בִּשְׁמִי אֵת אֲשֶׁר לֹא צִוִּיתִיו לְדַבֵּר וַאֲשֶׁר יְדַבֵּר בְּשֵׁם אֱלֹהִים אֲחֵרִים וּמֵת הַנָּבִיא הַהוּא:

 אונקלוס  בְּרַם נְבִיָא דִי יַרְשַׁע לְמַלָלָא פִתְגָמָא בִּשְׁמִי יָת דִי לָא פַקֵדִתֵּה לְמַלָלָא וְדִי יְמַלֵיל בְּשׁוּם טַעֲוַת עַמְמַיָא וְיִתְקְטֵל נְבִיָא הַהוּא: (אונקלוס)

 יונתן  בְּרַם נְבִי שִׁקְרָא דְיִרְשַׁע לְמַלָלָא פִּתְגָמָא בִּשְׁמִי יַת דְּלָא פַקִידְתֵּיהּ לְמַלָּלָא וְדִי יְמַלֵּל בְּשׁוּם טַעֲוַות עַמְמַיָא וְיִתְקְטֵיל נְבִיָא הַהוּא בְּסַיְיפָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  אשר לא צויתיו לדבר. אבל צויתי לחבירו: ואשר ידבר בשם אלהים אחרים. אפילו כוון את ההלכה, לאסור את האסור ולהתיר את המותר: ומת. בחנק, שלשה מיתתן בידי אדם, המתנבא מה שלא שמע, ומה שלא נאמר לו ונאמר לחבירו, והמתנבא בשם עבודת אלילים, (ת) אבל הכובש את נבואתו, (א) והעובר על דברי נביא, והעובר על דברי עצמו, מיתתן בידי שמים, שנאמר אנכי אדרוש מעמו (סנהדרין פט. ספרי קעג.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ת) דכתיב אשר לא צויתיו לדבר היינו מה שלא שמע ומדכתיב אשר לא צויתיו משמע אבל לחבירו צויתיו והמתנבא בשם ע"א דכתיב בהדיא ואשר ידבר וגומר: (א) הכובש את נבואתו משמע ליה מדכתיב אשר לא ישמע קרי ביה אשר לא ישמיע כלומר שכובש נבואתו והעובר על דברי הנביא בין הוא בין אחרים דכתיב אשר לא ישמע אל דברי אשר ידבר בשמי בין אחרים ובין הוא וכתיב אנכי אדרוש מעמו דהיינו מיתה בידי שמים: (שפתי חכמים)

 הרמב"ן  ואשר ידבר בשם אלהים אחרים. אפילו כיון את ההלכה לאסור את האסור ולהתיר את המותר ומת בחנק לשון רש"י מספרי (שופטים קעז קעח) ואין הענין לומר שאם בא אחד ואמר בחלומי ראיתי והנה פעור אומר לי שתזהרו במצות הלולב שיהא חייב מיתה כי זה פטור הוא ואם אומר שתעשו כן לעבוד לשקוץ ההוא אם כן זהו נביא השקר המתנבא לעבוד ע"ז ואפילו יאמר כן בשם השם הוא נסקל אבל הענין שיאמר ראיתי פעור כי הוא האלהים והוא מצוה שלא לאכול בשר חזיר וכן אם יגיד בשמו כי כזה וכזה עתיד להיות מאחר שיאמר כי הנעבד ההוא הוא האומר ועושה גוזר ומקיים יומת בחנק ולכך אמרו בגמרא (סנהדרין פט) המתנבא בשם ע"ז כגון נביאי הבעל והם שהיו אומרים שהבעל הוא האלהים כמו שכתוב (מלכים א יח כא) אם ה' הוא האלהים לכו אחריו ואם הבעל לכו אחריו והיו מתנבאים בו עלה והצלח ונתן ה' ביד המלך (שם כב טו) ודעתם לומר שהבעל הוא האדון אשר לו השם הנכבד הזה והוא שיתן רמות גלעד ביד אחאב (הרמב"ן)


{כא}  וְכִי תֹאמַר בִּלְבָבֶךָ אֵיכָה נֵדַע אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר לֹא דִבְּרוֹ יְהֹוָה:

 אונקלוס  וַאֲרֵי תֵימַר בְּלִבָּךְ אֶכְדֵן נִדַע יָת פִּתְגָמָא דִי לָא מַלְלֵהּ יְיָ: (אונקלוס)

 יונתן  וַאֲרוּם תֵּימְרוּן בְּרַעֲיוֹנֵיכוֹן הֵיכְדֵין נֵידַע יַת פִּתְגָּמָא דְלָא מַלְלֵיהּ יְיָ: (תרגום יונתן)

 רש"י  וכי תאמר בלבבך. עתידין אתם (ב) לומר, כשיבא חנניה בן עזור ומתנבא, הנה כלי בית ה' מושבים מבבלה עתה מהרה (ירמיה כז, טז.), וירמיהו עומד (ג) וצווח על העמודים ועל הים, (ד) ועל יתר הכלים (שם יט.) שלא גלו עם יכניה, בבלה יובאו (שם כב.) עם גלות צדקיהו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ב) פי' מפני שמלת וכי בכ"מ מורה על העתיד שיהיה כמו וכי יכה איש שפירושו כשיכה וכן כי יגח שור וכן כל כיוצא בזה: (ג) ר"ל אמר להיפך: (ד) ר"ל ים שעשה שלמה: (שפתי חכמים)

 הרמב"ן  וכי תאמר בלבבך איכה נדע את הדבר אשר לא דברו ה'. עתידים אתם לאמר כשיבוא חנניה בן עזור ומתנבא (ירמיהו כז טז) הנה כלי בית ה' מושבים מבבלה וירמיה עומד וצווח (שם פסוקים יט כב) על העמודים ועל הים ועל יתר הכלים שלא גלו עם יכניה בבלה יובאו עם גלות צדקיהו לשון רש"י מספרי (שופטים קעח) והדרש הזה מפני שלא אמר "ואם תאמר בלבבך" והוא כמו שהזכרתי (לעיל ד כה) כי התורה תגיד ברמזים העתידות להיות אבל עיקר הכתוב לומר איכה נדע את הדבר אשר לא דברו השם שנהרוג המתנבא הזה וצוה כי כאשר לא יבוא הדבר אז יומת כי לא דברו השם ולא תגור ממנו מפני חכמתו או מפני האות שנתן ובא האות והמופת וכן היה להם לשאול איכה נדע הדבר אשר דברו ה' שנתחייב לשמוע אליו ככל אשר יצוה אבל זו תשובה לשתי השאלות כי בכל נביא נצפה לדבר העתיד להיות אשר יגיד ואם לא בא נדע שהוא נביא שקר ויומת ואם בא יבוא הכל הנה הוא נאמן לנביא לה' ונתחייב לשמוע אליו ככל אשר יצוה בשם ה' כמו שאמר (פסוק טו) "אליו תשמעון" ואפילו לעבור על דברי תורה לפי צורך השעה כגון אליהו בהר הכרמל וזה טעם "כמוני" "כמוך" שיהיה בתחילה נאמן לנביא השם או באות ומופת כענין שנאמר (שמות ד ל לא) ויעש האותות לעיני העם ויאמן העם או שיגיד העתיד להיות ויבוא שגם זה אות וכך אמרו במסכת סנהדרין (פט) והמוותר על דברי נביא מיתתו בידי שמים דכתיב אנכי אדרוש מעמו ואמרין (שם פט) ומנא ידע דאיענש דיהב ליה אות והא מיכה דלא יהב ליה אות ואיענש היכא דמוחזק שאני דאי לא תימא הכי אברהם בהר המוריה היכי שמע ליה יצחק אליהו בהר הכרמל היכי סמכינן עליה ועבדינן שחוטי חוץ אלא היכא דמוחזק שאני ורש"י כתב כבר נצטוו שאם בא להדיחך באחת מכל המצות לא תשמע לו אלא אם כן הוא מומחה לך שהוא צדיק גמור כגון אליהו בהר הכרמל לפי צורך השעה לכך נאמר אליו תשמעון וזה איננו נכון בעיני שאין ההמחאה שהוא צדיק גמור אלא שהוא נביא אמת מוחזק לכל במה שהקדים לאמר עתידות ובאו והוא האות שלו כמו שהזכיר בפרשה הזו או במופת שעשה בפנינו וזאת חזקת הנביאים ואולי נתכוון רש"י ב"צדיק גמור" למה שכתב הרב רבינו משה בהלכות יסודי התורה (פ"ז ה"ז) כשמשלחין את הנביא נותנין לו אות ומופת כדי שידעו העם שהאל שלחו באמת ולא כל העושה אות ומופת מאמינין אותו שהוא נביא אלא אדם שהיינו יודעים בו מתחילה שהוא ראוי לנבואה בחכמתו ובמעשיו שנתעלה בהן על כל בני גילו והיה מהלך בדרכי הנבואה ובקדושתה ופרישותה ואחר כך בא ועשה אות ומופת ואמר שהאל שלחו מצוה לשמוע ממנו שנאמר אליו תשמעון ואפשר שיעשה אות או מופת והוא אינו נביא וזה האות יש לו דברים בגו ואע"פ כן מצוה לשמוע לו הואיל ואדם גדול הוא וחכם וראוי לנבואה מעמידין אותו על חזקתו כמו שנצטוינו לחתוך הדין על פי שנים עדים כשרים ואע"פ שאפשר שהעידו שקר הואיל וכשרים הם אצלנו מעמידין אותם על כשרותן בדברים אלו וכיוצא בהם נאמר (להלן כט כח) הנסתרות לה' אלהינו ונאמר (שמואל א טז ז) האדם יראה לעינים וה' יראה ללבב (הרמב"ן)

 ספורנו  איכה נדע את הדבר. כשיצוה לשעה איזו מצוה כגון אליהו בהר הכרמל ויהושע שהקיף יריחו בשבת וצוה את הכהנים לשאת את הארון בירדן ולעמוד שם עד שיעברו כל העם: (ספורנו)


{כב}  אֲשֶׁר יְדַבֵּר הַנָּבִיא בְּשֵׁם יְהֹוָה וְלֹא יִהְיֶה הַדָּבָר וְלֹא יָבֹא הוּא הַדָּבָר אֲשֶׁר לֹא דִבְּרוֹ יְהֹוָה בְּזָדוֹן דִּבְּרוֹ הַנָּבִיא לֹא תָגוּר מִמֶּנּוּ: (ס)

 אונקלוס  דִי יְמַלֵל נְבִיָא בִּשְׁמָא דַיְיָ וְלָא יְהֵי פִתְגָמָא וְלָא יִתְקַיַם הוּא פִתְגָמָא דִי לָא מַלְלֵהּ יְיָ בִּרְשַׁע מַלְלֵהּ נְבִיָא לָא תִדְחַל מִנֵהּ: [ס] (אונקלוס)

 יונתן  מַה דִּימַלֵּיל נְבִי שִׁקְרָא בִּשְׁמָא דַיְיָ וְלָא יֵיתֵי פִּתְגָּמָא וְלָא יִתְקַיֵּים הוּא פִּתְגָּמָא דְּלָא מַלְלֵיהּ יְיָ בִּזְדָנוּתָא מַלְלֵיהּ נְבִי שִׁקְרָא לָא תִדַחֲלוּן מִנֵּיהּ: (תרגום יונתן)

 רש"י  אשר ידבר הנביא. ויאמר דבר זה עתיד לבא עליכם (ספרי קעח.), ותראו שלא יבא, (ה) הוא הדבר אשר לא דברו ה', והרוג אותו. ואם תאמר, זו במתנבא על העתידות, (ו) הרי שבא ואמר עשו כך וכך ומפי הקב"ה אני אומר, כבר נצטוו, שאם בא להדיחך מאחת מכל המצות לא תשמע לו, (ז) אא"כ מומחה הוא לך שהוא צדיק גמור, כגון אליהו בהר הכרמל, שהקריב בבמה בשעת איסור הבמות כדי לגדור את ישראל, הכל לפי צורך שעה וסייג הפרצה, לכך נאמר אליו (ח) תשמעון: לא תגור ממנו. לא תמנע עצמך מללמד עליו חובה (ספרי שם), ולא תירא (ט) ליענש עליו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ה) כגון חנניה בן עזור שהרי אחר תכך גם שאר הכלים בבלה הובאו עם גלות צדקיהו: (ו) ר"ל בחינה זו תפול אם מתנבא העתידות כגון חנניה בן עזור אבל הרי שבא ואמר כך וכך עשו ומפי הקב"ה אני אומר א"כ היאך נדע שלא דיברו ומפרש זה כבר וכו': (ז) ואם לא בא להדיחך אין הקפדה אם תשמע לו: (ח) ר"ל אם מומחה הוא לך וצדיק גמור: (ט) משום דבפרשת אלה הדברים פי' רש"י שני פירושים על לא תגורו ל' מורא ולשון הכנסה לכך נקט שתי לשונות. בשם מרי"ץ. והרא"ם פי' דמה שכתב אחר מאמר לא תמנע מללמד עליו חובה מאמר ולא תירא פן תענש עליו. הוא נתינת טעם על לא תמנע עצמך וכו' כאלו אמר לא תמנע עצמך וכו' ולא תירא מזה פן תענש עליו עכ"ל: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  אשר ידבר הנביא. ג''כ דברי ירמיהו בבא דבר הנביא בזמן שיאמר ואחר שהשלים לבאר דברי המעוננים שהיו בארץ והיא דרך ע''ג הזהיר שלא ישפך דם נקי בארץ והטעם שתהיה הארץ טהורה מתועבת המעוננים גם לא תהיה טמאה בדם נקי: (אבן עזרא)

 ספורנו  ולא יהיה הדבר. כי אמנם לא תתחדש מצוה אפילו לשעה להמון אם לא יהיה עמה איזה אות כמו שהיה ביהושע בבקיעת הירדן ונפילת חומת יריחו. ובאלירי ירידת האש מן השמים. אמנם מצות הנביא שאמר אל רעהו הכני נא היתה לרעהו נביא כמוהו שידע כי דבר ה' הוא לפיכך נענש כאשר מאן: (ספורנו)

דברים פרק-יט

{א}  כִּי יַכְרִית יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ אֶת הַגּוֹיִם אֲשֶׁר יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ אֶת אַרְצָם וִירִשְׁתָּם וְיָשַׁבְתָּ בְעָרֵיהֶם וּבְבָתֵּיהֶם:

 אונקלוס  אֲרֵי יְשֵׁצֵי יְיָ אֱלָהָךְ יָת עַמְמַיָא דִי יְיָ אֱלָהָךְ יָהֵב לָךְ יָת אַרְעֲהוֹן וְתֵרְתִנוּן וְתֵיתֵב בְּקִרְוֵיהוֹן וּבְבָתֵּיהוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  אֲרוּם יְשֵׁיצֵי יְיָ אֱלָהָכוֹן יַת עַמְמַיָא דַיְיָ אֱלָהָכוֹן יָהֵיב לְכוֹן יַת אַרְעֲהוֹן וְתֵירְתִינוּן וְתֵיתְבוּן בְּקִירְוֵיהוֹן וּבְבָתֵּיהוֹן: (תרגום יונתן)

 הרמב"ן  כי יכרית ה' אלהיך את הגוים וגו' שלוש ערים תבדיל לך. גם זו מצוה מבוארת שכבר צוה בה (שמות כא יג) ועתה הוסיף לבאר משפטיה כי אמר וירשתם וישבת בעריהם ובבתיהם ללמד שלא נתחייבו בה אלא לאחר ירושה וישיבה וכן עשה יהושע והוסיף תכין לך הדרך שיהו סרטיאות מפורשות לתוכה ושיכתוב מקלט מקלט על פרשת הדרכים והוסיף ושלשת את גבול ארצך והוסיף עוד ללמדנו ענין השגגה כמו שאמר (פסוק ה) ואשר יבא את רעהו ביער וגו' ומדרשים רבים שדרשו רבותינו בפרשה (הרמב"ן)


{ב}  שָׁלוֹשׁ עָרִים תַּבְדִּיל לָךְ בְּתוֹךְ אַרְצְךָ אֲשֶׁר יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לְרִשְׁתָּהּ:

 אונקלוס  תְּלַת קִרְוִין תַּפְרֵשׁ לָךְ בְּגוֹ אַרְעָךְ דִי יְיָ אֱלָהָךְ יָהֵב לָךְ לְמֵירְתַהּ: (אונקלוס)

 יונתן  תְּלַת קִרְוִין תִּפְרְשׁוּן לְכוֹן בְּגוֹ אַרְעֲכוֹן דַיְיָ אֱלָהָכוֹן יָהֵיב לְכוֹן לְמֵירְתָהּ: (תרגום יונתן)

 ספורנו  שלוש ערים תבדיל. אחר שבאר ענין השופטים והמלך והכהנים והנביאים ספר המצות המוטלות על השופטים והם הבדלת ערי מקלט וגבולות הארץ וחקירת העדים וקבלתם והמצות המוטלות על המלכים והם כי תצא למלחמה כי תקרב אל עיר וכי תצור. והמוטל על הכהנים והשופטים יחדיו והם עניני עגלה ערופה: (ספורנו)


{ג}  תָּכִין לְךָ הַדֶּרֶךְ וְשִׁלַּשְׁתָּ אֶת גְּבוּל אַרְצְךָ אֲשֶׁר יַנְחִילְךָ יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ וְהָיָה לָנוּס שָׁמָּה כָּל רֹצֵחַ:

 אונקלוס  תְּתַקֵן לָךְ אָרְחָא וּתְתַלַת יָת תְּחוּם אַרְעָךְ דִי יַחְסְנִנָךְ יְיָ אֱלָהָךְ וִיהֵי לְמֵעִירוֹק תַּמָן כָּל קָטוֹלָא: (אונקלוס)

 יונתן  תְּכַוְונוּן לְכוֹן אָרְחָא וּתְתַלְתוּן יַת תְּחוּם אַרְעֲכוֹן דִּיחַסְנְכוֹן יְיָ אֱלָהָכוֹן וִיהֵי לְמַעֲרוֹק לְתַמָּן כָּל קָטוֹלָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  תכין לך הדרך. מקלט, מקלט, היה כתוב על פרשת (י) דרכים: ושלשת את גבול ארצך. שיהא מתחלת הגבול, עד העיר הראשונה של עיר מקלט, (כ) כשיעור מהלך שיש ממנה עד השנייה, וכן משנייה לשלישית, וכן מן השלישית עד הגבול השני של ארץ ישראל: (רש"י)

 שפתי חכמים  (י) שלא יטעה בפרשת דרכים: (כ) ואם תאמר דלפי חילוק הזה תחלק הארץ לארבעה חלקים וי"ל דמתחלת הגבול עד עיר מקלט שניה יש כמו שיש מן העיר הראשונה עד האחרונה ומעיר שניה עד הגבול השני גם כן יש כשיעורים הללו לכך נקרא משולש וכן פירשתי בפרשת תרומה גבי בדים. ועוד מפורש בפרק אלו הן הגולין ושלשת כלומר שמתחלקת לארבע רבעים לרחבו וע"ש: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  תכין לך הדרך. להיות הערים במקום שיהא דרכו מוכנת ומיושבת: ושלשת. תחלק הארץ לשלש או תשים בשלישית הארץ: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  ושלשת. ב' במס' ושלשת את גבול ארצך ושלשת תרד מאד רמז למה שאמרו דרך ירידה גולה דרך עלייה אינו גולה וזהו תרד שהרגו דרך ירידה אז ושלשת שילך אל ערי מקלט: (בעל הטורים)

 דעת זקנים  ושלשת את גבול ארצך. ארץ ישראל ארבע מאות פרסה על ארבע מאות פרסה ומסיק בפרק שני דמכות ושלשת שיהו משולשות מאה פרסה מדרום לחברון ומאה מחברון לשכם ומאה משכם לקדש ומאה מקדש לצפון ופריך מאי שנא מהאי גיסא דמרחקי ומאי שנא מהאי גיסא דמקרבי פי' שהרי אותם שדרים ברוח דרומי וברוח צפוני היו רחוקים מערי מקלט מאה פרסה ואותם הדרים בין חברון לשכם ובין שכם לקדש היו קרובים מערי מקלט ומשני אמר אביי משום דבשכם נפישי רוצחים דכתיב שם ירצחו שכמה מאי חבר כהנים אר"א שהיו מתחברין להרוג נפשות ככהנים שמתחברין ליטול תרומה בבית הגרנות ומשום דשכיחי רוצחים היתה קרובה לעיירות שבינה לבין חברון ובינה לבין קדש כדי שיבאו ההורגים בשוגג מעיירות הסמוכות להו למקלט ויהרגו הורגי מזיד שבתוכה ואי קשיא א"כ דבארץ ישראל שכיחי רוצחי' הדרא קושיא לדוכתא אמאי בעבר הירדן תלת כו' וצ"ל דבגלעד מיהא שכיחא טפי מדקרי לה עקובה מדם: (דעת זקנים)


{ד}  וְזֶה דְּבַר הָרֹצֵחַ אֲשֶׁר יָנוּס שָׁמָּה וָחָי אֲשֶׁר יַכֶּה אֶת רֵעֵהוּ בִּבְלִי דַעַת וְהוּא לֹא שׂנֵא לוֹ מִתְּמֹל שִׁלְשֹׁם:

 אונקלוס  וְדֵין פִּתְגַם קָטוֹלָא דְיֵעִרוֹק תַּמָן וְיִתְקַיַם דִי יִקְטוֹל יָת חַבְרֵהּ בְּלָא מַנְדְעֵהּ וְהוּא לָא סָנֵי לֵהּ מֵאִתְמַלֵי וּמִדְקָמוֹהִי: (אונקלוס)

 יונתן  וְדֵין הִילְכַת קָטוֹלָא דְיַעֲרוֹק לְתַמָּן וְיֵיחֵי דְּיִקְטוֹל יַת אָחֵיהּ בְּלָא מִתְכַוִין לֵיהּ וְהוּא לָא נְטַר לֵיהּ סְנָא מֵאִתְמְלֵי וּמִדְקֳדָמוֹי: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  את רעהו. עם וכן רבים: (אבן עזרא)


{ה}  וַאֲשֶׁר יָבֹא אֶת רֵעֵהוּ בַיַּעַר לַחְטֹב עֵצִים וְנִדְּחָה יָדוֹ בַגַּרְזֶן לִכְרֹת הָעֵץ וְנָשַׁל הַבַּרְזֶל מִן הָעֵץ וּמָצָא אֶת רֵעֵהוּ וָמֵת הוּא יָנוּס אֶל אַחַת הֶעָרִים הָאֵלֶּה וָחָי:

 אונקלוס  וְדִי יֵעוֹל עִם חַבְרֵהּ בְּחֻרְשָׁא לְמִקַץ אָעִין וְתִתְמְרֵיג יְדֵהּ בְּפַרְזְלָא לְמִקַץ אָעָא וְיִשְׁתְּלֵף פַּרְזְלָא מִן אָעָא וְיַשְׁכַּח יָת חַבְרֵהּ וִימוּת הוּא יֵעִרוֹק לַחֲדָא מִן קִרְוַיָא הָאִלֵין וְיִתְקַיַם: (אונקלוס)

 יונתן  וּמַאן דְּעָלֵיל עִם חַבְרֵיהּ בְּחֻרְשָׁא לְמִקְטַע קִיסִין וְתִדְחַף אִידֵיהּ בְּסִיקוֹרְיָא לְמִקְטַע קִיסָא וְיִשְׁמוֹט פַּרְזְלָא מִן קַתָּא וְיַשְׁכַּח יַת חַבְרֵיהּ וִימוּת הוּא יַעֲרוֹק לַחֲדָא מִן קִירְוַיָא מְזַמְנַיָיא הָאִלֵּין וְיֵיחֵי: (תרגום יונתן)

 רש"י  ונדחה ידו. כשבא להפיל הגרזן על העץ, ותרגומו ותתמריג ידיה, לשון ונשמטה ידו להפיל מכת הגרזן על העץ, כי שמטו הבקר (שמואל-ב ו, ו.) תרגם יונתן ארי מרגוהי תוריא: ונשל הברזל מן העץ. יש מרבותינו אומרים נשמט הברזל מקתו, ויש מהם אומרים שישל הברזל לחתיכה מן העץ המתבקע, והיא נתזה והרגה (מכות ז:): (רש"י)

 אבן עזרא  ונדחה. מבנין נפעל והקל נדחי ישראל יכנם: בגרזן. ברזל שיכרתו בו העץ מגזרת נגזרתי: ונשל הברזל. כמו ונסע מגזרת כי ישל זיתך רק זה נשל פעל עומד ונשל גוים רבים יוצא וכן קול גדול ולא יסף עם יסף ה' יגון על דעת מדקדק גדול כי על דעתי שניהם יוצא ים: (אבן עזרא)


{ו}  פֶּן יִרְדֹּף גֹּאֵל הַדָּם אַחֲרֵי הָרֹצֵחַ כִּי יֵחַם לְבָבוֹ וְהִשִּׂיגוֹ כִּי יִרְבֶּה הַדֶּרֶךְ וְהִכָּהוּ נָפֶשׁ וְלוֹ אֵין מִשְׁפַּט מָוֶת כִּי לֹא שֹׂנֵא הוּא לוֹ מִתְּמוֹל שִׁלְשׁוֹם:

 אונקלוס  דִילְמָא יִרְדוֹף גָאֵל דְמָא בָּתַר קָטוֹלָא אֲרֵי יֵחַם לִבֵּה וְיַדְבְּקִנֵהּ אֲרֵי תִסְגֵי אָרְחָא וְיִקְטְלִנֵהּ נְפַשׁ וְלֵהּ לֵית חוֹבַת דִין דִקְטוֹל אֲרֵי לָא סָנֵי הוּא לֵהּ מִתְּמַלֵי וּמִדְקָמוֹהִי: (אונקלוס)

 יונתן  דִּלְמָא יִרְדוֹף תְּבַע אַדְמָא בָּתַר קָטוֹלָא אֲרוּם יִרְתַח עֲלוֹי לִבֵּיהּ בְּעַקְתֵיהּ וְיִדְבְּקֵיהּ אֲרוּם תַּסְגֵי אָרְחָא וְיִקְטְלִינֵיהּ נְפָשׁ וְלֵיהּ לָא אִית חוֹבַת דִּין דִּקְטוֹל אֲרוּם לָא סָנֵי הוּא לֵיהּ מֵאִתְמְלֵי וּמִדְקֳדָמוֹי: (תרגום יונתן)

 רש"י  פן ירדף גאל הדם. לכך אני אומר להכין לך דרך (ל) וערי מקלט רבים: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ל) ר"ל דבקרא משמע שה"פ הוא ינוס אל אחת הערים האלה וחי בהם פן ירדוף גואל הדם וגו' וכי מה מועיל זה שנס שמא עדיין ירדוף גואל הם אחריו עד העיר של מקלט והשיגו כי יחם לבבו ל"פ שלא קאי אהוא ינוס וגו' דסמוך אלא אלמעלה דכתיב תכין לך הדרך ושלשת דהיינו שיכתוב מקלט מקלט על פרשת דרכים וגם צריך ג' ערי מקלט ולמה ומפרש פן ירדוף וגו' אבל עתה דאיכא ערי מקלט רבים וגם כתוב בכל פרשת דרכים מקלט בקל יכול להנצל הרוצח שלא יוכל גואל הדם להשיגו: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  והכהו נפש. דרך קצרה והכהו מכת נפש במקום שתצא נפשו: (אבן עזרא)


{ז}  עַל כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ לֵאמֹר שָׁלֹשׁ עָרִים תַּבְדִּיל לָךְ:

 אונקלוס  עַל כֵּן אֲנָא מְפַקְדָךְ לְמֵימָר תְּלַת קִרְוִין תַּפְרֵשׁ לָךְ: (אונקלוס)

 יונתן  בְּגִין כֵּן אֲנָא מְפַקֵּיד לְכוֹן יוֹמָא דֵין תְּלַת קִירְוִין תִּפְרְשׁוּן לְכוֹן: (תרגום יונתן)

 בעל הטורים  שלש ערים. לומר שחזקות היו ערי מבצר שלא יבא עליהם גואל הדם בחיל: (בעל הטורים)


{ח}  וְאִם יַרְחִיב יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ אֶת גְּבֻלְךָ כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ וְנָתַן לְךָ אֶת כָּל הָאָרֶץ אֲשֶׁר דִּבֶּר לָתֵת לַאֲבֹתֶיךָ:

 אונקלוס  וְאִם יַפְתֵּי יְיָ אֱלָהָךְ יָת תְּחוּמָךְ כְּמָא דִי קַיִים לַאֲבָהָתָךְ וְיִתֶּן לָךְ יָת כָּל אַרְעָא דִי מַלִיל לְמִתַּן לַאֲבָהָתָךְ: (אונקלוס)

 יונתן  וְאִין יַפְתֵּי יְיָ אֱלָהָכוֹן יַת תְּחוּמְכוֹן הֵיכְמָא דְקַיֵּים לְאַבְהַתְכוֹן וְיִתֵּן לְכוֹן יַת כָּל אַרְעָא דְקַיֵּים לְמִתַּן לְאַבְהַתְכוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  ואם ירחיב. כאשר נשבע לתת לך ארץ (מ) קני וקנזי וקדמוני: (רש"י)

 שפתי חכמים  (מ) פי' הש"י הבטיח לתת עשר אומות ולא נתן לישראל רק שבע אומות וקני וקנזי וקדמוני עדיין לא נתן אלא שעתידים להיות לנו ירושה לקיים שבועת האבות: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ואם ירחיב ה' אלהיך. אם ישמרו כל התורה על כן כתוב כי תשמור את כל המצוה הזאת והיא שלש ערים: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  ואם ירחיב ה' אלהיך את גבלך. הפרשה הזו עתידה וכבר הזכרתי מזה בפרשת ראה אנכי (לעיל יב כ) כי מתחילה אמר כי יכרית ה' אלהיך את הגוים אשר ה' אלהיך נותן לך את ארצם ו"הגויים אשר ה' אלהיך נותן לך את ארצם" ירמוז לכל השבעה אשר יזכיר בכל מקום וכן יאמר עליהם ונשל את הגוים האל מפניך (לעיל ז כב) וברשעת הגוים האלה (שם ט ד) והוריש ה' את כל הגוים האלה מלפניכם (שם יא כג) רק מערי העמים האלה (להלן כ טז) וכן במקומות רבים וצוה כי לאחר ירושה וישיבה בארצם יבדיל שלש ערים ובהם תשלום המצוה כמו שאמר (במדבר לה יג) שש ערי מקלט תהיינה לכם ואמר (שם פסוק יד) את שלש הערים תתנו מעבר לירדן ואת שלש הערים תתנו בארץ כנען ולא צוה בתורה ביותר משש הערים האלה וכן בכל מצות שבתורה הנוהגות לאחר ירושה וישיבה מתחייבין בהן לאחר ירושת שבעה גוים אלו אבל במצוה הזאת לבדה הוסיף בכאן ואם ירחיב ה' אלהיך את גבולך ולא אמר "כאשר דבר לך" כמו שאמר בכי ירחיב ה' אלהיך את גבולך של בשר תאוה (לעיל יב כ) כי ה' לא הבטיח אותם בשום מקום לתת להם רק שבעת הגוים האלה אבל הזכיר כאן האבות ואם ירחיב ה' אלהיך את גבולך כאשר נשבע לאבותיך ונתן לך את כל הארץ אשר דבר לתת לאבותיך וזה ירמוז לכל עשרה עממין שנאמרו לאברהם והתנה בזה כי תשמור את כל המצוה וגו' והנה דבר ברור הוא כי השבעה גוים עצמם לא יירשו אותם בעברם על התורה כאשר אמר פעמים רבים למען תחיו ובאתם וירשתם את הארץ (לעיל ד א) למען אשר תבא אל הארץ (להלן כז ג) כי אם שמור תשמרון את כל המצוה הזאת והוריש ה' את כל הגוים האלה מלפניכם (לעיל יא כב כג) וכאשר עבר עכן על החרם והוא איש אחד נאמר (יהושע ז יב) ולא יוכלו בני ישראל לקום לפני אויביהם ערף יפנו לפני אויביהם א"כ מה התנאי הזה אשר יתנה בשלשת העממין האלה לבדם ואם ירחיב ה' אלהיך את גבולך כי תשמר את כל המצוה וגו' והטעם בזה כי היה הרצון לפניו יתברך שינחיל אותם בימי משה ויהושע השבעה אשר הבטיחם במצרים ובמדבר כי היה גלוי לפניו שתגיע זכותם לכך ומפני זה חייב אותם בכל המצות בירושה של אלו וחייב אותם בשש ערי מקלט והבדילם יהושע אבל על השלשה הנשארים התנה כי תשמור את כל המצוה לאהבה את השם וללכת בדרכיו וגו' והוא לומר שיקיימו כולם כל התורה כולה ואין שום מצוה תלויה בכך זולתי שלש הערים האלה ומה טעם לאמר כי תשמור ללכת בדרכיו כל הימים תוסיף לך שלש הערים כי מי יודע מה יהיה אחרי כן כל הימים ואמר ר"א כל הימים בלי הפסק ביניהם ואיננו נכון אבל כי תשמר כאשר תגיע זכותך שתשמור כל המצוה לאהבה את השם אהבה שלימה קיימת לעולם שיהיה גלוי לפניו שלא תחטא עוד לעולם אז ירחיב את גבולך ויתן לך כל העמים והוא לימים אשר אמר (להלן ל ו) ומל ה' אלהיך את לבבך ואת לבב זרעך ו"לבב זרעך" יורה על כל הימים העתידים לבוא וכענין שנאמר בקבלה (ירמיה לב לט מ) ונתתי להם לב אחד ודרך אחד ליראה אותי כל הימים לטוב להם ולבניהם אחריהם וכרתי להם ברית עולם אשר לא אשוב מאחריהם להיטיבי אותם ואת יראתי אתן בלבבם לבלתי סור מעלי ואז כאשר יכרות להם ברית עולם יבדילו שלש הערים האלה (הרמב"ן)

 אור החיים   ואם ירחיב וגו' לאבותיך. פירוש עצמן כי הם ינחלו הארץ לעתיד לבא, ואמר זה יושג להם אם ישמרו את כל התורה ויעשוה ותהיה השמירה והעשיה מאהבת ה' ולא מיראה הדור ההוא אשר יעמוד בזה, בימיו יקים ה' דברו הטוב לתת כל העשרה עממין ויעמיד ביד ישראל כל הטוב שהבטיח לעשות לאבות ביום עומדם בתחיה, ורבותינו ז''ל (סנהדרין צ''ט:) העירו שגאולה העתידה תלויה בעבודת ה' מאהבה דוקא: (אור החיים)


{ט}  כִּי תִשְׁמֹר אֶת כָּל הַמִּצְוָה הַזֹּאת לַעֲשׂתָהּ אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לְאַהֲבָה אֶת יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ וְלָלֶכֶת בִּדְרָכָיו כָּל הַיָּמִים וְיָסַפְתָּ לְךָ עוֹד שָׁלֹשׁ עָרִים עַל הַשָּׁלשׁ הָאֵלֶּה:

 אונקלוס  אֲרֵי תִטַר יָת כָּל תַּפְקֶדְתָּא הָדָא לְמֶעְבְּדַהּ דִי אֲנָא מְפַקְדָךְ יוֹמָא דֵין לְמִרְחַם יָת יְיָ אֱלָהָךְ וְלִמְהַךְ בְּאָרְחָן דְתַקְנָן קֳדָמוֹהִי כָּל יוֹמַיָא וְתוֹסֵף לָךְ עוֹד תְּלַת קִרְוִין עַל תְּלַת אִלֵין: (אונקלוס)

 יונתן  אֲרוּם תִּנְטְרוּן יַת כָּל תַּפְקֵידְתָּא הֲדָא לְמֶעֱבְדָהּ דַּאֲנָא מְפַקְדְּכוֹן יוֹמָא דֵין לְמִרְחַם יַת יְיָ אֱלָהָכוֹן וְלִמְהַךְ בְּאָרְחַן דְּתַקְנָן קֳדָמוֹי כָּל יוֹמַיָא וְתוֹסְפוּן לְכוֹן תּוּב תְּלַת קִירְוִין עַל תְּלַת אִילֵין: (תרגום יונתן)

 רש"י  ויספת לך עוד שלש. הרי תשע, ג' שבעבר הירדן, וג' שבארץ כנען, וג' לעתיד לבא: (רש"י)

 אבן עזרא  וללכת בדרכיו כל הימים. בלי הפסק ביניהם: (אבן עזרא)


{י}  וְלֹא יִשָּׁפֵךְ דָּם נָקִי בְּקֶרֶב אַרְצְךָ אֲשֶׁר יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה וְהָיָה עָלֶיךָ דָּמִים: (פ)

 אונקלוס  וְלָא יִשְׁתְּפֵךְ דָם זַכַּי בְּגוֹ אַרְעָךְ דִי יְיָ אֱלָהָךְ יָהֵב לָךְ אַחֲסָנָא וִיהֵי עֲלָךְ חוֹבַת דִין דִקְטוֹל: [פ] (אונקלוס)

 יונתן  וְלָא יִתְשַׁד אֲדַם זַכַּאי בְּאַרְעֲכוֹן דַּיְיָ אֱלָהָכוֹן יָהֵיב לְכוֹן אַחְסָנָא וִיהֵי עֲלֵיכוֹן חוֹבַת דִּין קָטוֹלָא: (תרגום יונתן)


{יא}  וְכִי יִהְיֶה אִישׁ שֹׂנֵא לְרֵעֵהוּ וְאָרַב לוֹ וְקָם עָלָיו וְהִכָּהוּ נֶפֶשׁ וָמֵת וְנָס אֶל אַחַת הֶעָרִים הָאֵל:

 אונקלוס  וַאֲרֵי יְהֵי גְבַר סָנֵי לְחַבְרֵהּ וְיִכְמַן לֵהּ וִיקוּם עֲלוֹהִי וְיִמְחִנֵהּ נְפָשׁ וִימוּת וְיֵעִרוֹק לַחֲדָא מִן קִרְוַיָא הָאִלֵין: (אונקלוס)

 יונתן  וַאֲרוּם יְהֵי גְּבַר סָנֵי לְחַבְרֵיהּ וְיִכְמוֹן עֲלֵיהּ בְּטוּמְרָא וִיקוּם עֲלוֹי וְיִקְטְלִינֵיהּ נְפָשׁ וִימוּת וְיַעֲרוֹק לַחֲדָא מִן קִרְוַיָא הָאִלֵּין: (תרגום יונתן)

 רש"י  וכי יהיה איש שנא לרעהו. ע"י שנאתו הוא בא לידי וארב לו, מכאן אמרו, עבר אדם על מצוה קלה סופו לעבור על מצוה חמורה, לפי שעבר על לא תשנא, סופו לבא לידי שפיכות דמים, לכך נאמר וכי יהיה איש שונא לרעהו וגו', שהיה לו לכתוב וכי יקום איש וארב לרעהו והכהו נפש: (רש"י)

 אור החיים  וכי יהיה איש שונא וגו'. פרשה זו רומזת מה שאמרו בגמ' מכות דף י''ב שלשה טעיות עתיד שרו של אדום לטעות לעתיד לבא, ואחד מהם הוא שערי מקלט קולטות ההורג בשוגג והוא מזיד, וידוע כי שרו של אדום הוא ס''מ הוא שטן (ב''ב ט''ז.) הוא יצר הרע ועליו העיד הכתוב כאן, ואמר כי יהיה איש שונא כי אין שונא לאדם כיצרו הרע והוא מקור השנאה, לרעהו כי הוא מראה ריעות לכל כי לטובתם מיעצם, והוא שונא לו ומבקש רעתו בדרך אהבה וריעות, וארב שאורב לו להחטיאו כי יש לך לדעת שעבירה ראשונה שעושה האדם אינו עושה אלא כשגגה ובזה מוצא שער הצר ליכנס לנפש, גם מקדים להאדם כאומרו (בראשית ד') לפתח חטאת רובץ קודם בא המנגדו באדם, גם מסביר לו פנים על מעשה הרע ויאמר לרע טוב ואין לך אורב גדול מזה, ובזה מתגבר עליו, והוא אומרו וקם עליו מה שאין כן קודם לכן שהיה כחוט השערה הלך בתוך האדם (סוכה נ''ב:) ועל ידי החטא יתגבר ויקום עליו:

ואומר והכהו נפש כאן העיר שהוא מדבר על ס''מ ולזה אמר והכהו נפש פירוש שחובל בנפשו כי על ידי החטא תמות הנפש, ונס אל אחת פירוש אם ינום אל אחת הערים האל לבצר עצמה שהיא מערי המקלט, ושלחו זקני עירו הם בית דין של מעלה שהיא עיר של השר של אדום, ולקחו אותו ועל פי המשפט יתנוהו ביד גואל הדם הוא אבינו שבשמים:

ואומרו ומת כאן רמז סוד אומרם ז''ל (סנהדרין לח:) מושיט אצבעו בהם ושרפם, והוא אומרו ביד גואל הדם ומת פירוש בנגיעת יד ה' בו בזה הוא מת מעצמו, ולפי שאמרו ז''ל כי הריגת ס''מ תהיה גם כן על ידי ישראל שידם תהיה בו להמיתו עם ה' ברוך הוא, לזה אמר לא תחוס עליו, והגם שהצדיקים הרויחו באמצעותו, יש להם להביט אל דם נקי כמה דמים רבים ששפך באורבו, ואז וטוב לך תהיה נחלטת בחינת הטוב לך, כי בהבטל רוח הטומאה תהיה נשלמת בחינת הטוב במקומה שהם בני ישראל: (אור החיים)


{יב}  וְשָׁלְחוּ זִקְנֵי עִירוֹ וְלָקְחוּ אֹתוֹ מִשָּׁם וְנָתְנוּ אֹתוֹ בְּיַד גֹּאֵל הַדָּם וָמֵת:

 אונקלוס  וִישַׁלְחוּן סָבֵי קַרְתֵּהּ וְיִדְבְּרוּן יָתֵהּ מִתַּמָן וְיִתְּנוּן יָתֵהּ בְּיַד גָאֵל דְמָא וִימוּת: (אונקלוס)

 יונתן  וִישַׁדְרוּן חַכִּימִין קַרְתֵּיהּ וִידַבְּרוּן יָתֵיהּ מִתַּמָּן וְיִמְסְרוּן יָתֵיהּ בְּיַד תְּבַע אַדְמָא וְיִתְקְטֵל: (תרגום יונתן)


{יג}  לֹא תָחוֹס עֵינְךָ עָלָיו וּבִעַרְתָּ דַם הַנָּקִי מִיִּשְׂרָאֵל וְטוֹב לָךְ: (ס)

 אונקלוס  לָא תְחוּס עֵינָךְ עֲלוֹהִי וּתְפַלֵי אַשְׁדִי דָם זַכַּי מִיִשְׂרָאֵל וְיֵיטַב לָךְ: [ס] (אונקלוס)

 יונתן  לָא תֵיחוּס עֵינֵיכוֹן עֲלוֹי וּתְפַלּוּן שַׁדְיֵי דַם זַכַּאי מִיִּשְרָאֵל וְיֵיטִיב לְכוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  לא תחוס עינך עליו. שלא תאמר, הראשון כבר נהרג, (נ) למה אנו הורגים את זה ונמצאו שני ישראלים הרוגים (ספרי קפז.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (נ) דאל"כ מאי לא תחוס דקאמר וכי תעלה על דעתך שיחוס שום אדם על הרוצח במזיד ואחר התראה: (שפתי חכמים)

 הרמב"ן  לא תחוס עינך עליו. שלא תאמר הראשון כבר נהרג למה אנו הורגין את זה ונמצאו שנים הרוגין לשון רש"י מספרי (שופטים קפז) והטעם שלא תאמר כאשר נחוס על דם ההרוג טוב שנחוס על דם החי והנכון כי הכתוב יצוה בחייבי המיתות ובערת הרע מקרבך והיא מצות עשה אבל במרובי התקלות יזהיר עוד במצות לא תעשה שלא ינצלו מידינו לא מפני מוראם ולא שניתן להם רחמים וכך הזכיר במסית (לעיל יג ט) ואמר מכשפה לא תחיה (שמות כב יז) מפני היותה רבת המהומה המוכרת רבים בכשפיה וקצותה את כפה לא תחוס עינך (להלן כה יב) מפני כי הפתאים יהללו אותה בהיותה עוזרת לבעלה או מפני שהבושת מצוי ואין בו חסרון כיס וכן בעדים זוממין צוה (להלן פסוק כא) שלא ירחמו עליהם בעבור שלא נעשה בעדותם דבר או מפני שתקלתם מרובה וטעם וטוב לך כי ביעור הדם הנקי מצוה וטובה גדולה לך להציל ממות נפשך כי הרחמנות על הרוצחים שפיכות דמים מידי הרוצחים ומידי אחרים המתפרצים (הרמב"ן)

 ספורנו  ובערת דם הנקי מישראל. עונש דם הנקי. כאמרו ולארץ לא יכופר לדם אשר שופך בה כי אם בדם שפכו: וטוב לך. שלא יוסיף הרוצה להרוג אחרים והנשארים ישמעו וייראו: (ספורנו)


{יד}   שישי  לֹא תַסִּיג גְּבוּל רֵעֲךָ אֲשֶׁר גָּבְלוּ רִאשֹׁנִים בְּנַחֲלָתְךָ אֲשֶׁר תִּנְחַל בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לְרִשְׁתָּהּ: (ס)

 אונקלוס  לָא תַשְׁנֵי תְּחוּמָא דְחַבְרָךְ דִי תְחִימוּ קַדְמָאֵי בְּאַחֲסַנְתָּךְ דִי תַחֲסֵן בְּאַרְעָא דִי יְיָ אֱלָהָךְ יָהֵב לָךְ לְמֵירְתַהּ: [ס] (אונקלוס)

 יונתן  לָא תְשַׁנּוּן תְּחוּם חֲבֵירֵיכוֹן דְּאִתְחִימוּ קַמָּאֵי בְּאַחְסַנְתְּכוֹן דְּתַחְסְנוּן בְּאַרְעָא דַיְיָ אֱלָהָכוֹן יָהֵיב לְכוֹן לְמֵירְתָהּ: (תרגום יונתן)

 רש"י  לא תסיג גבול. לשון נסוגו אחור (ישעיה מב, יז.), שמחזיר סימן חלוקת הקרקע לאחור, לתוך שדה חבירו, למען הרחיב את שלו, והלא כבר נאמר לא תגזול, מה תלמוד לומר לא תסיג, למד על העוקר תחום חבירו שעובר בשני לאוין, יכול אף בחוץ לארץ, תלמוד לומר בנחלתך אשר תנחל וגו', בארץ ישראל עובר בשני לאוין, בחוץ לארץ אינו עובר אלא משום לא תגזול: (רש"י)

 אבן עזרא  לא תסיג גבול רעך. תסיג ידוע וכן אל תסיג גבול עולם והוא קרוב מהשחית: ראשוני'. שחלקו הארץ ונסמכה פרשה זו כי הסגת גבול מביא לידי ריב ומכות ורציחה על כן כתיב אחרי זאת נפש בנפש עין בעין שן בשן והטוען כי חברו הסיג גבולו יביא עדים: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  לא תסיג גבול רעך. אזהרה שלא ישנה תחום החלוקה שחלקו הנשיאים את הארץ לשבטים או ליחיד מהם ועל כן אמר אשר גבלו ראשונים הם אלעזר הכהן ויהושע בן נון ונשיאי המטות ולכך הזכיר בנחלתך אשר תנחל וגו' וטעם המצוה הזאת שלא יחשוב אדם לומר אין חלקי אשר נתנו לי שוה כמו חלק חברי כי טעו החולקים או שיוציא בלבו לעז על הגורלות ולא יהיה זה בעיניו גזל כלל על כן צוה בכאן שלא יחלוק אדם על החלוקה ההיא ולא ישנה הגבולין כלל לא בסתר ולא בגלוי וזו מצוה מבוארת ממה שצוה (במדבר כו נו) על פי הגורל תחלק נחלתו בין רב למעט ואמר (שם לד יז) אלה שמות האנשים אשר ינחלו לכם וגו' ועל דעת רבותינו (ספרי שופטים קפח) שהוא אזהרה לעוקר תחומו של חבירו בארץ שעובר בשני לאוין יהיה טעם "אשר גבלו ראשונים" שלא ישנה התחום הישן בסתר ויאמר בכאן היה מעולם והזהיר הכתוב בהווה כי התחום החדש ניכר וידוע הוא ואין אדם משנה אותו וגם רבותינו עצמם הזכירו (שם) מנין לעוקר תחומין של שבטים שעובר בלא תעשה תלמוד לומר לא תסיג גבול רעך והוא באמת פשוטו של מקרא (הרמב"ן)

 בעל הטורים  סמך. לא תסיג גבול' רעך לרוצח. שלא תאמר הואיל ומותר להרוג הרוצח אסיג גבולו שלא יהא ממונו חמור מגופו: מישראל וטוב לך. לא תסיג. דבעון מסיג גבול נחרב הבית דכתיב הוי מגיעי בית בבית: לא תסיג גבול. אזהרה לב''ד שלא יחליפו אחת מערי מקלט בעיר אחרת: לרשתה. וסמיך ליה לא יקום עד אחד באיש. שאינו יכול להעיד עד כאן גכול תחומך והיינו ממון: לכל עון. היינו נפשות: לכל חטאת. היינו קרבן. למעלה כתיב על פי שנים עדים דהכא איירי בממון ואין מאיימין עליהם כל כך כמו בנפשות: (בעל הטורים)


{טו}  לֹא יָקוּם עֵד אֶחָד בְּאִישׁ לְכָל עָוֹן וּלְכָל חַטָּאת בְּכָל חֵטְא אֲשֶׁר יֶחֱטָא עַל פִּי שְׁנֵי עֵדִים אוֹ עַל פִּי שְׁלשָׁה עֵדִים יָקוּם דָּבָר:

 אונקלוס  לָא יְקוּם סָהִיד חַד בִּגְבַר לְכָל עַוָיָן וּלְכָל חוֹבִין בְּכָל חֵט דִי יֶחְטֵי עַל מֵימַר תְּרֵין סָהֲדִין אוֹ עַל מֵימַר תְּלָתָא סָהֲדִין יִתְקַיַם פִּתְגָמָא: (אונקלוס)

 יונתן  לָא יִתְקַיֵּים סַהֲדוּ דְּחַד בִּגְבַר לְכָל סָרְחָן נְפָשׁ וּלְכָל חוֹב מָמוֹן וּלְכָל חֵט דְּיֶחֱטֵי בְּרַם עַל מֵימְרָא דַיְיָ לְמִתְפַּרְעָא עַל טוּמְרַיָא עַל מַיָא סָהִיד חָד יוֹמֵי לְמִכְפּוֹר יַת מַה דְּמַסְהִיד עֲלוֹי וְעַל מֵימַר תְּרֵין סַהֲדִין אוֹ תְּלָתָא סַהֲדִין יִתְקַיֵּים פִּתְגָּמָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  עד אחד. זה בנה אב, כל עד שבתורה שנים, (ס) אלא אם כן פרט לך בו אחד (סוטה ב:): לכל עון ולכל חטאת. להיות חבירו (ע) נענש על עדותו, (פ) לא עונש גוף ולא עונש ממון, אבל קם הוא (צ) לשבועה (ספרי קפח.), אמר לחבירו תן לי מנה שהלויתיך, א"ל אין לך בידי כלום, ועד אחד מעידו שיש לו, חייב להשבע לו: על פי שני עדים. ולא שיכתבו עדותם (גיטין עא.) (ק) באגרת וישלחו לב"ד, ולא שיעמוד תורגמן (ר) בין העדים ובין הדיינים: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ס) ואם תאמר דלמא מכאן משמע כל עד שבתורה א' הוא דמה הכא כתיב עד וכתי' אחד אצלו אף כ"מ שכתוב עד אחד הוא וי"ל דאם כן לא הל"ל כאן אחד דהא עד ל' יחיד הוא והואיל וכתב רחמנא עד אחד ל"ל לומר דוקא כאן אחר הוא הא במקום שכתבו עד סתם שנים הוא. וא"ת ולמה לא פירש זה לעיל גבי לא יומת על פי עד אחד כבר תירצו התוספות בפרק קמא דסוטה דאחד דהתם לעדות מיוחדת לאפוקי זה רואה מחלון זה ועד שני רוא' מחלון אחר ועי"ל דלא יכולין למילף איפכא דכ"מ שנא' עד סתם הוא א' דאם כן מה דכתיב אחר זה כי יקום עד וגומר והנה עד שקר וגומר מיירי נמי באחד וזה אינו דהא כתיב אח"כ ועשיתם לו כאשר זמם והא לעיל כתיב לא יקום עד אחד וגומר אע"כ צ"ל דכ"מ שנאמר עד הוא שנים וכו' ובזה יתורץ נמי למה לא פירש רש"י זה לעיל גבי לא יומת על פי ע"א די"ל דלעיל ה"א איפכא אבל הכא א"א לומר איפכא כדפרישית ודו"ק היטב: (ע) פי' כאלו אמר לא יקום עד אחד באיש לחייבו שום עון ושום חטאת ופי' עון עונש כמו כי לא שלם עון האמורי וגו' וסתם עונש כולל של גוף וממון ולכל חטאת דכתיב בקרא פירושו קרבנות והא דלא פירש"י זה מפני שהוא נכלל במה שפי' ממון אך הכ' רצה לפרש אותן בפרטות: (פ) מפני שהעד אינו קם על העונש אלא על בעל העונש שע"פ עדותו נענש מי שהוא ראוי ליענש: (צ) רצ"ל ליכתב לא יקום וגו' סתם וממילא ה"ל במשמע בין עונש גוף ובין עונש ממון ומתרץ אי כתיב סתם אף שבועה היה במשמע לכך נאמר לכל עון ולכל חטאת הוא דאינו קם אבל קם הוא לשבועה: (ק) וא"ת ולמה לא פירש"י זה לעיל גבי ע"פ שנים או שלשה וי"ל דלעיל י"ל אורחא דקרא הוא נקט ע"פ אבל הכא קשה למה נקט קרא תרי זימני ע"פ ולמה לא כתיב ע"פ שנים או ג' וגומר אלא ע"כ למדרש אתא מולא שיכתבו וכו': (ר) כגון שאין הדיינים מכירים בלשון עדים דפי' ע"פ שנים עדים ע"פ שנים המעידי' בב"ד שהב"ד מקבלים העדות מפיהם: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  על כן לא יקום עד אחד. בין לרוצח בין למכה בין למסיג בין לכל דבר רק ע''פ שני עדים דרך קצרה כי במקום אחר ע''פ שנים עדים: (אבן עזרא)


{טז}  כִּי יָקוּם עֵד חָמָס בְּאִישׁ לַעֲנוֹת בּוֹ סָרָה:

 אונקלוס  אֲרֵי יְקוּם סָהִיד שְׁקַר בִּגְבָר לְאַסְהָדָא בֵהּ סַטְּיָא: (אונקלוס)

 יונתן  אֲרוּם יְקוּמוּן סַהֲדִין שִׁיקְרִין בְּבַר נַשׁ לְאַסְהָדָא בֵּיהּ סַטְיָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  לענות בו סרה. דבר שאינו, שהוסר העד הזה מכל העדות (ש) הזאת, כיצד, שאמרו להם והלא עמנו הייתם באותו היום במקום פלוני (ספרי קפט.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ש) משא"כ בשני עדים המכחישים זה את זה דהא מודים זה לזה דהיו במעשה אבל אלו אומרים כך היה המעשה ואלו אומרים כך היה אבל בעדים זוממים הוסר העד הזה מכל העדות שאלו אומרים עמנו הייתם ולא הייתם אצל המעשה זו: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  לענות בו סרה. כמו ע''ג: (אבן עזרא)


{יז}  וְעָמְדוּ שְׁנֵי הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר לָהֶם הָרִיב לִפְנֵי יְהֹוָה לִפְנֵי הַכֹּהֲנִים וְהַשֹּׁפְטִים אֲשֶׁר יִהְיוּ בַּיָּמִים הָהֵם:

 אונקלוס  וִיקוּמוּן תְרֵין גֻבְרִין דִי לְהוֹן דִינָא קֳדָם יְיָ קֳדָם כָּהֲנַיָא וְדַיָנַיָא דִי יְהוֹן בְּיוֹמַיָא הָאִנוּן: (אונקלוס)

 יונתן  וִיקוּמוּן תְּרֵין גּוּבְרִין דִּלְהוֹן תִּיגְרָא קֳדָם יְיָ קֳדָם כַּהֲנַיָא דַיָינַיָא דִיהוֹן בְּיוֹמַיָא הָאִינוּן: (תרגום יונתן)

 רש"י  ועמדו שני האנשים. בעדים הכתוב מדבר, (ת) ולמד שאין עדות בנשים, ולמד שצריכין להעיד עדותן מעומד (שבועות ל.): אשר להם הריב. אלו בעלי (א) הדין: לפני ה'. יהיה דומה להם כאלו עומדין לפני המקום, שנאמר בקרב אלהים ישפוט (תהלים פב, א.): אשר יהיו בימים ההם. יפתח בדורו כשמואל בדורו (ראש השנה כה:), צריך אתה לנהוג בו כבוד: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ת) דק"ל וכי שנים באים לדין ושלשה אינם באים לדין ועוד אנשים ל"ל הל"ל ועמדו אשר להם הריב שהרי אף הנשים באין לדין אלא ע"כ בעדים הכ' מדבר: (א) וכאלו אמר ועמדו שני האנשים ואשר להם הריב: (שפתי חכמים)

 בעל הטורים  הריב. ב'. אשר להם הריב לפני התגלע הריב נטוש זה''ש משבא לפניך הדין ואתה יודע להיכן הדין נוטה אי אתה רשאי לבצוע דמשעמדו האנשים אשר להם הריב ודרשו השופטים וגומר שישפטו ביניהם אבל לפני התגלע הריב נטוש: (בעל הטורים)


{יח}  וְדָרְשׁוּ הַשֹּׁפְטִים הֵיטֵב וְהִנֵּה עֵד שֶׁקֶר הָעֵד שֶׁקֶר עָנָה בְאָחִיו:

 אונקלוס  וְיִתְבְּעוּן דַיָנַיָא יָאוּת וְהָא סָהִיד שְׁקַר סָהֲדָא שִׁקְרָא אַסְהַד בַּאֲחוֹהִי: (אונקלוס)

 יונתן  וְיִתְבְּעוּן דַּיָינַיָא לְסַהֲדִין דְּמַזְמִין יַתְהוֹן טָבְאוּת וְהָא סַהֲדוּ דִשְׁקַר בְּפוּם סַהֲדִין שִׁיקְרָא אַסְהִידוּ בַּאֲחוּהוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  ודרשו השופטים היטב. על פי המזימין אותם, (ב) שבודקים וחוקרים את הבאים להזימם בדרישה ובחקירה: והנה עד שקר. כל מקום שנאמר עד, בשנים (ג) הכתוב מדבר: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ב) פי' הדרישה הזאת אינה על עדים הראשונים אלא על הבאים להזימם קאי ודרשו השופטים העדים הבאים להזים את הראשונים והנה נמצאו העדים הראשונים ששקר העדות ועשיתם להם כאשר זמם אבל אם נמצאו הראשונים בחקירת עצמן שהם משקרים לא נעשו זוממין אלא עדותן בטלה. והא דמהפך רש"י הקרא ומפרש שלא על סדר הקרא. י"ל דרש"י בא עוד להוכיח דודרשו השופטים וגו' קאי על המזימים מפני דכ"מ שנאמר עד שנים במשמע א"כ ע"כ ודרשו קאי על המזימים שצריכין להזים ב' העדים דאלו לא הזימו אלא א'מן העדים לא נעשו זוממים אבל אי קאי ודרשו וגו' על העדים הראשונים שהוכחשו ל"ל שנים אפי' אחד שהכחיש את חבירו בדרישות או בחקירות עדותן בטלה כמ"ש הטור בהל' עדות: (ג) ואע"פ שכבר פירש זה לעיל חזר וכתב זה כאן שאל נטע' לומר שאם הוזם אחד מהם יהא הוא נהרג כס"ד דיהודה בן טבאי שהרג עד זומם לכך חזר וכתב זה כאן כ"מ וכו' אם כן ממילא אין נעשו זוממין עד שיזומו שניהם: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ענה. כמו העיד גם כן במכות ובעונש: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  ודרשו השפטים היטב והנה עד שקר העד. לא פירש הכתוב איך יודע שהוא עד שקר כי בהיות הענין בשני עדים שמעידין על הדבר אפילו יבואו מאה ויכחישו אותם לא יתברר ששקר ענו ולא נוכל לומר שבא הרוג ברגליו כי לא יאמר בזה ודרשו השופטים היטב ועל כן באה הקבלה הנאמנת ופירשה כי ההזמה תהיה כשיאמרו והלא ביום פלוני עמנו הייתם (מכות ה) והטעם מפני שהעדות הזו היא על גופם של עדים והם אינם נאמנים על עצמם לומר לא עשינו כך שהרי יכולים הללו לומר עליהם שהרגו את הנפש או שחללו את השבת (הרמב"ן)

 ספורנו  והנה עד שקר העד שקר ענה באחיו. שהיתה עדותו שקר ובכוונה ממנו לענות שקר על אחיו לא כמוטעה או שוגג כענין בטעות שעות יום המעונן או בעבורו של חדש: (ספורנו)


{יט}  וַעֲשִׂיתֶם לוֹ כַּאֲשֶׁר זָמַם לַעֲשׂוֹת לְאָחִיו וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ:

 אונקלוס  וְתַעְבְּדוּן לֵהּ כְּמָא דִי חַשִׁיב לְמֶעְבַּד לַאֲחוֹהִי וּתְפַלֵי עָבֵד דְבִישׁ מִבֵּינָךְ: (אונקלוס)

 יונתן  וְתַעַבְדוּן לְהוֹן הֵיכְמָא דַחֲשִׁיבוּ לְמֶעֱבַד לַאֲחוּהוֹן וּתְפַלוּן עַבְדֵי דְבִישׁ מִבֵּינֵיכוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  כאשר זמם. ולא כאשר עשה, מכאן אמרו, הרגו (ד) אין נהרגין (מכות ה:): לעשות לאחיו. מה תלמוד לומר לאחיו, למד על זוממי בת כהן נשואה שאינם בשריפה, אלא במיתת הבועל שהוא בחנק, שנאמר באש תשרף (ויקרא כא, ט.), היא ולא בועלה, לכך נאמר כאן לאחיו, כאשר זמם לעשות לאחיו, ולא כאשר זמם לעשות לאחותו, אבל בכל שאר מיתות השוה הכתוב אשה לאיש, וזוממי אשה נהרגין כזוממי איש, כגון שהעידוה שהרגה את הנפש, שחללה את השבת, נהרגין במיתתה, שלא מיעט כאן אחותו אלא במקום שיש לקיים בהן הזמה (ה) כמיתת הבועל: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ד) דודאי אותו איש שנהרג חייב מיתה ממקום אחר ולכך נהרג. דאל"כ למה ראה הקב"ה עוות זה שזה נהרג מיתת ב"ד בחנם ולמה לא הקרה השם שיבואו עידי מזימין קודם שיהרג זה אלא ודאי חייב מיתת ב"ד ממקום אחר היה ולכן נתגלגל הדבר שנהרג קודם שבאו עדים זוממין ואין נהרגין. ועוד יש טעמים אחרים עיין בהמפרשי': (ה) אבל אי לא באין להרוג אלא אותה בלבד כגון שהרגה את הנפש או שחללה את השבת נהרגין במיתתה: (שפתי חכמים)

 הרמב"ן  כאשר זמם. ולא כאשר עשה מכאן אמרו הרגו אין נהרגין לשון רש"י מדברי רבותינו (מכות ה) והטעם בזה בעבור כי משפט העדים הזוממין בגזרת השליט שהם שנים ושנים והנה כאשר יבואו שנים ויעידו על ראובן שהרג את הנפש ויבואו שנים אחרים ויזימו אותם מעדותם צוה הכתוב שיהרגו כי בזכותו של ראובן שהיה נקי וצדיק בא המעשה הזה אילו היה רשע בן מות לא הצילו השם מיד ב"ד כאשר אמר (שמות כג ז) כי לא אצדיק רשע אבל אם נהרג ראובן נחשוב שהיה אמת כל אשר העידו עליו הראשונים כי הוא בעונו מת ואילו היה צדיק לא יעזבנו ה' בידם כמו שאמר הכתוב (תהלים לז לג) ה' לא יעזבנו בידו ולא ירשיענו בהשפטו ועוד שלא יתן ה' השופטים הצדיקים העומדים לפניו לשפוך דם נקי כי המשפט לאלהים הוא ובקרב אלהים ישפוט והנה כל זה מעלה גדולה בשופטי ישראל וההבטחה שהקב"ה מסכים על ידם ועמהם בדבר המשפט וזה טעם ועמדו שני האנשים אשר להם הריב לפני ה' (פסוק יז) כי לפני ה' הם עומדים בבואם לפני הכהנים והשופטים והוא ינחם בדרך אמת וכבר הזכרתי מזה בסדר ואלה המשפטים (שמות כא ו) (הרמב"ן)

 אור החיים  ועשיתם לו כאשר זמם. רבותינו ז''ל אמרו (מכות ה':) מכאן הרגו אין נהרגים כאשר זמם ולא כאשר עשה, וקשה דלמא אמר הכתוב כאשר זמם להתחייב אפילו לא עשה אלא מעת אשר ענה סרה וזמם לעשות רעה לאחיו נתחייב, וכשנעשה מעשה על ידו ונהרג יש כאן זמם ועשה וקורא אני בו גם כן זמם ונוסף שעשה ואין כאן טענת אין עונשין מן הדין:

אכן עיקר הדרשה היא ממה שהיה לו לומר כאשר ענה על אחיו וחוזר למה שאמר שקר ענה באחיו יעשו לו כאשר ענה, ובמאמר זה ישנו לחיוב בין נהרג בין לא נהרג שניהם נכללים במשמעות אשר ענה, ומה שלא אמר לשון הכולל והלך לבקש לשון זה אשר זמם לדיוק בא, לומר דוקא זמם ולא עשה כדבריהם ז''ל, וז''ל בברייתא אמרו אמר לו אביו לאו ק''ו הוא אמר לו למדתנו רבינו אין עונשין מן הדין וכו', אין להקשות מזה לדבריהם, כי בלא טעם אין עונשין מן הדין היה הק''ו מכריח לומר שלא בא הכתוב לפוטרן אם הרגו שהרי ק''ו הדברים ואין כח בדיוק לדחות הק''ו, ולאוקמי קרא שלא בדיוק, אם לא מטעם שדחה רבי אין עונשין מן הדין: (אור החיים)


{כ}  וְהַנִּשְׁאָרִים יִשְׁמְעוּ וְיִרָאוּ וְלֹא יֹסִפוּ לַעֲשׂוֹת עוֹד כַּדָּבָר הָרָע הַזֶּה בְּקִרְבֶּךָ:

 אונקלוס  וּדְיִשְׁתַּאֲרוּן יִשְׁמְעוּן וְיִדְחֲלוּן וְלָא יוֹסְפוּן לְמֶעְבַּד עוֹד כְּפִתְגָמָא בִישָׁא הָדֵין בֵּינָךְ: (אונקלוס)

 יונתן  וְרַשִׁיעַיָא דְמִשְׁתַּיְירִין יִשְׁמְעוּן וִידַחֲלוּן וְלָא יוֹסְפוּן לְמֶעֱבַד תּוּב כְּפִתְגָמָא בִּישָׁא הָדֵין בֵּינֵיכוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  ישמעו ויראו. מכאן שצריכין הכרזה, (ו) איש פלוני ופלוני נהרגין על שהוזמו בב"ד: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ו) דק"ל למה שינה כאן וכתב והנשארים ולא כתיב וכל ישראל וגו' כמו בפ' ראה גבי מסית ותירץ משום דצריך הכרזה בב"ד איש פלוני וכו' ולעדות פסולים הגזלנים והגנבים ומלוי בריבית ושאר פסולי עדות השנויים במשנה לכן לא כתב כל ישראל כיון שמי שהוא פסול לעדות א"צ לירא מזה כיון דבלא"ה הוא פסול מ"ה כתיב והנשארים וגומר כלומר הנשארים שכשרים להעיד והא דלא פירש רש"י הכא ממתינים עד הרגל כמו בתחלת הפרשה מתורץ ג"כ בזה: (שפתי חכמים)


{כא}  וְלֹא תָחוֹס עֵינֶךָ נֶפֶשׁ בְּנֶפֶשׁ עַיִן בְּעַיִן שֵׁן בְּשֵׁן יָד בְּיָד רֶגֶל בְּרָגֶל: (ס)

 אונקלוס  וְלָא תְחוּס עֵינָךְ נַפְשָׁא חֳלַף נַפְשָׁא עֵינָא חֳלַף עֵינָא שִׁנָא חֳלַף שִׁנָא יְדָא חֳלַף יְדָא רַגְלָא חֳלַף רַגְלָא: [ס] (אונקלוס)

 יונתן  וְלָא תֵיחוֹס עֵינֵיכוֹן נַפְשָׁא חֲלוּפֵי נַפְשָׁא דְמֵי עֵינָא חוּלַף עֵינָא דְמֵי שִׁינָא חוּלַף שִׁינָא דְמֵי יְדָא חוּלַף יְדָא דְמֵי רִיגְלָא חוּלַף רִיגְלָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  עין בעין. ממון (בבא קמא פד.), (ז) וכן שן בשן וגו': (רש"י)

 שפתי חכמים  (ז) פי' כמו שאמרו פרק החובל מכדי כתיב ועשיתם לו כאשר זמם ואי ס"ד יד ביד ממש יד ביד ל"ל ופירש רש"י דאי העיד באיש פלוני שקטע יד חבירו משלם ממון הניתן מיד ליד דאי כמשמעו הא כבר כתיב ועשיתם לו כאשר זמם: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  והטעם לא תחוס עינך. על עד שקר: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  יד ביד רגל ברגל. וסמיך ליה כי תצא למלחמה. לומר מחוסרי אבר אין יוצאין למלחמה: (בעל הטורים)

דברים פרק-כ

{א}  כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶךָ וְרָאִיתָ סוּס וָרֶכֶב עַם רַב מִמְּךָ לֹא תִירָא מֵהֶם כִּי יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ עִמָּךְ הַמַּעַלְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם:

 אונקלוס  אֲרֵי תִפּוֹק לַאֲגָחָא קְרָבָא עַל בַּעֲלֵי דְבָבָךְ וְתֶחֱזֵי סוּסָוָן וּרְתִכִּין עַם סַגִי מִנָךְ לָא תִדְחַל מִנְהוֹן אֲרֵי יְיָ אֱלָהָךְ מֵימְרֵהּ בְּסַעְדָךְ דְאַסְקָךְ מֵאַרְעָא דְמִצְרָיִם: (אונקלוס)

 יונתן  אֲרוּם תִּפְקוּן לְסִדְרֵי קְרָבָא עַל בַּעֲלֵי דְבָבֵיכוֹן וְתֵיחְמוּן סוּסְוָן וְאַרְתְּכִין עַמִּין גֵּיוְתָנִין וְטֵירוּנִין אַלִּימִין מִנְכוֹן לָא תִדַחֲלוּן מִנְהוֹן אֲרוּם כֻּלְהוֹן חֲשִׁיבִין כְּסוּסְיָא חַד וְכִרְתֵיכָא חַד קֳדָם יְיָ אֱלָהָכוֹן דְּמֵימְרֵיהּ בְּסַעַדְכוֹן דְּאַפְקְכוֹן פְּרִיקִין מֵאַרְעָא דְמִצְרָיִם: (תרגום יונתן)

 רש"י  כי תצא למלחמה. סמך הכתוב יציאת מלחמה לכאן, לומר לך, (ח) שאין מחוסר אבר יוצא למלחמה. דבר אחר, לומר לך, (ט) אם עשית משפט צדק, אתה מובטח שאם תצא למלחמה אתה נוצח, וכן דוד הוא אומר, עשיתי משפט וצדק בל תניחני לעושקי (תהלים קיט, קכא.): על אויבך. (י) יהיו בעיניך כאויבים, אל תרחם עליהם (כ) כי לא ירחמו עליך: סוס ורכב. בעיני כולם כסוס אחד, וכן הוא אומר והכית את מדין כאיש אחד (שופטים ו, טו.), וכן הוא אומר כי בא (ל) סוס פרעה (שמות טו, יט.): עם רב ממך. בעיניך הוא רב, (מ) אבל בעיני אינו רב: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ח) דק"ל דהיה לו להסמיך לכאן המשפטים דפרשת כי תצא וכי יהיה באיש חטא משפט מות כו' ושאר דיני מיתות שנאמרו שם ומתרץ לומר לך בו': (ט) דלפי א' קשה והא עין בעין וגו' דנאמר הכא מיירי בממון ולא במחוסר אבר ל"פ ד"א כו' ולפי ד"א לחוד קשה היה לו להסמיך לתחלת הסדרא דכתיב ושפטו את העם משפט צדק וכו' ל"צ הטעם הראשון: (י) דאל"כ ל"ל למכתב על אויביך ודאי אם יצאו למלחמה לא יצאו על אוהבים: (כ) וא"ת והא זה בהדיא כתיב סמוך והכית את כל זכורה לפי חרב וע"ק למה כתיב אחריו רק הנשים והטף וגו' וכאן משמע שלא ירחמו כלל עליהם וי"ל דלקמן איירי שלא בשעת מלחמה פנים אל פנים אלא במלחמות העיר קמיירי תדע דכתיב ונתנה ה' אלהיך בידך לכך כתיב נמי רק הנשים והטף וכאן איירי בשעת מלחמ' פנים אל פנים שלא תרחם עליהם כלל: (ל) והא דלא הביא רש"י הפסו' כל סוס פרעה הקדום לו י"ל מש"ה לא הביא הקרא דלעיל משום דכתיב כל סוס וכל רבוי הוא וכאלו כתיב כל סוס וסוס של פרעה לכן הביא קרא כי בא סוס דלא יכול לפרשו כן. (נח"י) נ"ל שהוא ט"ס ובספרי מביא פסוק סוס ורוכבו רמה בים: (מ) ר"ל הא כתיב סוס ורכב משמע שכולם בעיני הקב"ה כסוס אחד ואחריו כתיב עם רב ומתרץ בעיניך כו': (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  כי תצא למלחמה. דבקה עם לא תחום עינך עם מי שהוא חייב רק צאת למלחמה יש לך לחום על מארם ובונה ונוטע ורך הלבב: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  כי תצא למלחמה וגו' וראית סוס ורכב וגו'. זו מצוה מחודשת אמרה להם עתה בבואם במלחמות וטעם כי ה' אלהיכם ההלך עמכם להלחם לכם עם איביכם להושיע אתכם יזהירם שלא ירך לבבם ולא ייראו מן האויבים ויאמר שלא יבטחו בזה בגבורתם לחשוב בלבם גבורים אנחנו ואנשי חיל למלחמה רק שישיבו לבם אל השם ויבטחו בישועתו ויחשבו כי לא בגבורת הסוס יחפץ ולא בשוקי האיש ירצה כי רוצה ה' את יראיו את המיחלים לחסדו ואמר להלחם לכם עם אויביכם כי יפילם לפניכם לחרב ואמר להושיע אתכם שהם ינצלו במלחמה ולא יפקד מהם איש כי יתכן שינצחו את אויביהם וימותו גם מהם רבים כדרך המלחמות ועל כן צעק יהושע בנפול מהם בעי כשלשים וששה איש (יהושע ז ז-ט) כי במלחמת מצוה שלו לא היה ראוי שיפול משערת ראשם ארצה כי לה' המלחמה והנה הכהן שהוא העובד את השם יזהירם ביראתו ויבטיחם אבל השוטרים ידברו בנוהג שבעולם פן ימות במלחמה כי בדרך הארץ בכל המלחמות ימותו אנשים גם מכת הנוצחים וצוה על השלשה האלה לשוב כי לבו על ביתו וכרמו ועל אשתו וינוס (הרמב"ן)

 אור החיים   כי תצא למלחמה וגו'. אולי שרמז הכתוב מלחמת האדם עם יצרו, ובא להסיר מלבבו מורך, ואמר כי תצא למלחמה הידועה שאין גדולה ממנה, והנה במלחמה זו יש ב' דברים קשים לאדם שמתישים כוחו, א' הוא שאינו מלומד במלחמה כמו שהוא מלומד ורגיל במין מלחמה זו יצרו הרע, ב' שהרכבת האדם חובקת דברי היצר בכל אשר יאמר אליו בעניני האיסור לגנוב ולגזול ולגאות ולאכול כל אשר תאוה נפשו, וזה ימנעהו מלשמוע אל דברי התורה והמצות, ומה גם אחר שנכשל בעבירות רבות שיתוספו כוחות הרע שנולדו ממעשיו הרעים כמו שפירשתי במקומות אחרים והרי הוא ביניהם כחררה שאין לה הופכין:

לזה בא דבר ה' כאן ואמר כי תצא למלחמה וראית בעיני שכלך סוס ורכב, סוס כנגד מה שהוא היצר סוס מוכן למלחמה מה שאינו כן האדם, רכב כנגד הרכבת האדם שנוטה וחושקת לדברים, ואומרו עם רב ממך כנגד כוחות הרע שניתוספו ממנו מצד מעשיו הרעים כמו שאמרנו, אף על פי כן בא דברו הטוב ואמר לא תירא מהם, והטעם הוא כי ה' אלהיך עמך פירוש הן אמת אם היית בא למלחמה בכחך אין בך כח לעמוד במלחמה זו אבל כיון שה' אלהיך עמך כחו גדול להצילך, כי כשבא אדם ליטהר ימינו יתברך מקבלתו ונדבק לה' והוא יכניע מציריו:

וגמר אומר המעלך מארץ מצרים כי זה מופת חותך כי ה' מפרק הקליפה מן הקדושה ומבררה, והוא סוד העלאת ישראל ממצרים כידוע ליודעי חן, וזה לך האות כדי שתתחזק במלחמה, וכן הוא אומר (תהלים ל''ז) צופה רשע לצדיק וגו' ה' לא יעזבנו בידו, ואמרו ז''ל (קידושין ל':) שהכתוב מדבר על יצר הרע שהוא מתגבר על האדם וה' עוזרו ומצילו מידו:

להלחם וגו' להושיע וגו'. פירוש להלחם וגו' לאבד אויביכם, ואומרו להושיע וגו' פירוש שלא ימות מבני ישראל אחד במלחמה, וזה הוא עיקר הנס שתהיה המלחמה כבדה באויביהם ולא יפקד אחד מבני ישראל, ואולי כי לזה נתכוון במה שאמר בתחילת הכתוב ה' אלהיכם הזכיר הרחמים והדין, רחמים להושיע ישראל, דין לאבד אויביהם, וזולת זה היה די באומרו כי אלהיכם הולך: (אור החיים)

 ספורנו  כי תצא למלחמה. לחוצה לארץ שבמלחמת מצוה לא היו שם שבים מעורכי המלחמה אלא אפי' חתן מחדרו וכלה מחופתה (פ''ק סוטה): (ספורנו)

 כלי יקר  כי תצא למלחמה על אויבך. אנו צריכין למודעי חילוף הלשון מיחיד לרבים כמה פעמים, כי אמר וראית סוס ורכב ואחר כך אמר עם רב ממך, והמפרשים אמרו כי בעיני השם יתברך הם כולם כסוס ורכב אחד ואם הוא עם רב היינו ממך הוא רב ולא בעיני הש"י. ועוד כי תצא לשון יחיד ואח"כ אמר והיה כקרבכם לשון רבים, וכ"ף הדמיון של כקרבכם צריכה ביאור כי בקרבכם מבעי ליה.

ואומר אני שבהיות שלום בין האויבים, אז המלחמה מסוכנת ביותר כי כלם נוסדו פה אחד על ה' ועל משיחו, אבל כשחלק לבם ואינן באגודה אחת אין הסכנה גדולה כל כך. וזה הנס אשר הקב"ה עושה עם ישראל שאע"פ שבתחלת יציאתם למלחמה כל האומות נתחברו כאילו היו כלם סוס ורכב אחד כאיש אחד, מ"מ כקרבכם אל המלחמה ביני ביני ישלח ה' בהם את המהומה ויפרדו איש מעל אחיו ותהיה חרב איש ברעהו. כמ"ש (דברים כח.ז) בדרך אחד יצאו אליך ובשבעה דרכים ינוסו לפניך. לפי שבהתחלה הם בהסכמה אחת וביני ביני ישלח ה' בהם המהומה להיות חלק לבם עד שכל ז' אומות כל אחד מהם ינוסו בדרך אחד בפני עצמו כמ"ש (תהלים כא.יג) כי תשיתמו שכם וגו' דהיינו לחלקם לחלקים.

וזה"ש כי תצא למלחמה על אויבך. בלא יו"ד אצל הבי"ת המורה על אויב אחד וראית סוס ורכב עם רב ממך ר"ל עם רב כזה כולם נתוועדו אל עמק שוה בהתחלה כאיש אחד וכסוס ורכב אחד וכל אומה אומרת לחברתה כסוסי כסוסך וע"י זה מסתמא יכנס מורך בלבבך, לפיכך אמר אל תירא לא מהם ולא מהמונם כי לסוף יתפרדו איש מעל אחיו כמ"ש אתם קרבים היום למלחמה על אויביכם. לשון רבים כי בטרם יקרב אליהם ישראל הפיצם ה' ומסך רוח עועים בקרבם (ישעיה יט.יד) וחלק לבם זה מזה. ולעומת זה גם בישראל עושה הקב"ה נס שני כי אם בשעת היציאה למלחמה יצאו מתי מספר כאילו לא יצא כנגדם כ"א איש אחד מישראל כך בהתחלה נראין ישראל מועטים בעיני האויבים, ביני ביני ישלח ה' עזרו שהאויבים יראו צל ההרים כאנשים וכדרך שנאמר (מלכים ב' ז.ו) וה' השמיע את מחנה ארם וגו' קול חיל גדול וגו' מכאן ראיה שאפילו מועטים הקב"ה מראה אותם לאומות כאילו היו רבים כדי להפחידם, לכך נאמר והיה כקרבכם אל המלחמה וכ"ף הדמיון קאי על לשון רבים שבמלת כקרבכם לומר שאתם נראין כרבים אע"פ שלפי האמת אינו כן כי אתם המעט וזה פירוש יקר. (כלי יקר)


{ב}  וְהָיָה כְּקָרָבְכֶם אֶל הַמִּלְחָמָה וְנִגַּשׁ הַכֹּהֵן וְדִבֶּר אֶל הָעָם:

 אונקלוס  וִיהֵי כְּמִקְרָבְכוֹן לַאֲגָחָא קְרָבָא וְיִתְקְרִיב כַּהֲנָא וִימַלֵל עִם עַמָא: (אונקלוס)

 יונתן  וִיהֵי בִּזְמַן דְּאַתּוּן קָרֵיבִין לְאַגָּחָא קְרָבָא וְיִתְקָרֵב כַּהֲנָא וִימַלֵּל עִם עַמָּא: (תרגום יונתן)

 רש"י  כקרבכם אל המלחמה. סמוך לצאתכם (נ) מן הספר מגבול ארצכם: ונגש הכהן. המשוח לכך, והוא הנקרא (ס) משוח מלחמה (סוטה מב.): ודבר אל העם. בלשון (ע) הקודש (שם): (רש"י)

 שפתי חכמים  (נ) ר"ל דהיה לו לכתוב והיה כי תצאו למלחמה ל"פ סמוך כו' וא"ל מנ"ל דפי' סמוך לספר הוא דלמא בקרבתם למלחמה ממש הוא י"ל דהא כתיב בסמוך שמע ישראל וגו' א"כ הקרבה למלחמה אמור מת"ל והיה כקרבכם וגו' אלא סמוך לספר הכהן מתנה עליהם כל התנאים ועיין בסוטה (דף מב): (ס) מדכתיב אחריו ודברו השוטרים מקיש כהן לשוטרים מה שוטרים יש להן מי שממונה עליהם דהיינו דיינים אף כהן יש לו מי שממונה עליו דהיינו כהן גדול דכ"ג חשוב ממנו: (ע) מדכתי' הכא ודבר אל העם ולהלן בפרשת יתרו כתיב משה ידבר והאלהים יעננו בקול מה להלן בלשון הקודש דהיינו עשרת הדברות אף ודבר אל העם בלשון הקודש. (סוטה פ' משוח מלחמה). א"נ כתיב גבי יוסף כי פי המדבר אליכם מה להלן בלשון הקודש אף כאן בלשון הקודש: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ונגש הכהן. משוח מלחמה: (אבן עזרא)


{ג}  וְאָמַר אֲלֵהֶם שְׁמַע יִשְׂרָאֵל אַתֶּם קְרֵבִים הַיּוֹם לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֵיכֶם אַל יֵרַךְ לְבַבְכֶם אַל תִּירְאוּ וְאַל תַּחְפְּזוּ וְאַל תַּעַרְצוּ מִפְּנֵיהֶם:

 אונקלוס  וְיֵימַר לְהוֹן שְׁמַע יִשְׂרָאֵל אַתּוּן קְרִיבִין יוֹמָא דֵין לַאֲגָחָא קְרָבָא עַל בַּעֲלֵי דְבָבֵיכוֹן לָא יְזוּעַ לִבְּכוֹן לָא תִדְחֲלוּן וְלָא תִתְבַּהֲתוּן וְלָא תִתָּבְרוּן מִקֳדָמֵיהוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  וְיֵימַר לְהוֹן שְׁמָעוּ יִשְרָאֵל אַתּוּן מִתְקַרְבִין יוֹמָא דֵין לְסִדְרֵי קְרָבָא עַל בַּעֲלֵי דְבָבֵיכוֹן לָא יְזוּחַ לִבְּכוֹן לָא תְדַחֲלוּן וְלָא תִרְתְּחוּן וְלָא תִתְרְעוּן מִן קֳדָמֵיהוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  שמע ישראל. אפילו אין בכם זכות אלא קריאת שמע (פ) בלבד, כדאי אתם שיושיע אתכם (שם): על אויביכם. אין אלו אחיכם, שאם תפלו בידם אינם מרחמים עליכם, (צ) אין זו כמלחמת יהודה עם ישראל, שנאמר ויקומו האנשים אשר נקבו בשמות ויחזיקו בשביה וכל מערומיהם הלבישו מן השלל וילבישום וינעילום ויאכילום וישקום ויסיכום וינהלום בחמורים לכל כושל ויביאום יריחו עיר התמרים אצל אחיהם וישובו שומרון (דברי הימים-ב כח, טו.), אלא על אויביכם אתם הולכים, לפיכך התחזקו למלחמה: אל ירך לבבכם אל תיראו ואל תחפזו ואל תערצו. ארבע אזהרות, כנגד ארבעה דברים שמלכי האומות עושים, מגיפים בתריסיהם (ק) כדי להקישן זה לזה, כדי להשמיע קול שיחפזו אלו שכנגדם וינוסו, ורומסים בסוסיהם ומצהילין אותם, להשמיע קול שעטת פרסות סוסיהם, וצווחין בקולם ותוקעין בשופרות ומיני משמיעי קול (סוטה שם): אל ירך לבבכם. מצהלות (ר) סוסים: אל תיראו. מהגפת התריסין: ואל תחפזו. מקול הקרנות: ואל תערצו. מקול הצווחה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (פ) דאם לא כן שמע ישראל ל"ל הא כתיב ונגש הכהן ודבר אל העם וגו': (צ) דאל"כ הא כבר כתיב כי תצא למלחמה על אויביך: (ק) פי' מדביקים תריסיהם זה לזה כדי שינקשו התריסים זה לזה וישמיעו קול: (ר) פי' צעקת סוסים קורין צהלת: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  אל תיראו. בלב: ואל תחפזו. לנום: ואל תערצו. במעשה: (אבן עזרא)

 כלי יקר  ואמר אליהם שמע ישראל, פירש"י אפילו אין בידכם אלא זכות ק"ש בלבד כו'. אטו ק"ש מילתא זוטרתי היא, ונ"ל שהעיקר הוא על התפילין שבראש כי הקורא ק"ש מסתמא אינו קורא כ"א ע"י תפילין שלא יהא כמעיד עדות שקר בעצמו (ברכות יד:) וע"י תפילין שבראשו תפול אימתה ופחד על האויבים כמ"ש (דברים כח.י) וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך. ואמרו רז"ל (ברכות ו.) אלו תפילין שבראש ולדבר זה היו צריכין במלחמה שיראו השונאים וייראו מהם. ואף ק"ש של לילה כשם שמציל מכל מזיק ומחבל כך הוא מציל מן האומות אשר כחם מן שרים של מעלה, ולכך סמכו (במד"ר כ.כ) ק"ש אל פסוק לא ישכב עד יאכל טרף ודם חללים ישתה (במדבר כג.כד) כי פשוטו מדבר מסתמא בסתם מלחמה.

ובמס' ברכות (ה.) אמרו רז"ל לעולם ירגיז אדם יצ"ט על יצה"ר, שנאמר (תהלים ד.ה) רגזו ואל תחטאו אי אזיל מוטב אי לא יעסוק בתורה שנאמר אמרו בלבבכם, אי אזיל מוטב ואי לא יקרא ק"ש שנאמר על משכבכם, אי אזיל מוטב אי לא יזכור לו יום המיתה שנאמר ודומו סלה. וד' אלו נזכרו בפר' זו לפי שנאמר כי תצא מחנה על אויביך ונשמרת מכל דבר רע. פירש"י לפי שהשטן מקטרג בשעת הסכנה וקטרוג זה היינו שהשטן הוא יצר הרע המשתדל להחטיא את האדם במלחמה מקום הסכנה כדי להפילו ביד אויביו, על כן במלחמה צריך האדם יותר שמירה מן היצה"ר כי במקום מסוכן זה הוא מתגרה באדם יותר מבמקום אחר להטותו לדבר רע. ורז"ל (כתובות מו.) למדו מן פסוק ונשמרת מכל דבר רע שלא יהרהר אדם ביום ויבא לידי קרי בלילה. וכי דווקא בשעת מלחמה צריך להזהר ולא בזמן אחר אלא ודאי לפי שבמלחמה היצה"ר מתגרה בו ביותר הן בדבר ערוה הן בשאר עבירות כדי להפילו ביד אויביו, ע"כ למדם התורה שיהיו מזורזים במלחמה לעמוד כנגד יצרם שלא יביאם לידי חטא במקום הסכנה, ותדע שבעקידה ובשאר מפרשים ראיתי שפירשו כל המלחמות שבפרשה זו על מלחמות האדם עם יצרו ודבר זה רחוק מכליותי להוציא המקראות מפשוטם, ומה שכתבנו מסכים עם פשוטו מכל צד להורות הדרך אשר בו ינצחו האומות והוא כשיהיו שלמים במעשיהם במלחמה ולא נפקד מהם איש לעבירה.

על כן נאמר והיה כקרבכם אל המלחמה, עם האומות ואתם יראים מן העון שלא יכשיל אתכם היצר הרע כי הוא השטן המקטרג בשעת הסכנה אז יעסקו בתורה, זה"ש ונגש הכהן ודבר אל העם ובמס' סוטה (מב.) אמרו ודבר אל העם בלה"ק וילפינן מן ג"ש של משה ידבר הנאמר במתן תורה (שמות יט.יט) מה להלן בלשון הקודש אף כאן כן. ואני אומר אין ג"ש לחצאין מה להלן תלמוד תורה אף כאן הכהן מדבר אל העם דברי תורה, שהרי יהושע נענש על ביטול תלמוד תורה במלחמה שכן אמר לו המלאך עתה באתי (יהושע ה.יד) על ביטול תורה (עירובין סג:) וטעמו של דבר שת"ת מגין בעד היצה"ר השטן המקטרג ביותר בשעת סכנה, ואם באולי יש לך אדם שאינו בן תורה כי לא כולי עלמא תורה גמירי וא"כ אותן כיתות במה ינצלו מכף אויב פנימי זה במלחמה, לפיכך ואמר שמע ישראל דהיינו יקרא ק"ש אשר הכל יודעין לקרותו ובזה ינצלו כולם מראש פרעות אויב, ואם באולי יש לך עם הארץ שאפילו ק"ש אינו יודע או איזו איש קשה עורף אשר יצרו הרע חזק ממנו לא ישוב מפני כל תורה וק"ש ואז צריך להזכיר לו יום המיתה ואז ודאי אזיל, ע"כ השוטר משמיע מי האיש אשר בנה בית וגו' פן ימות במלחמה וגו', ובהזכרת המיתה של המלחמה יזכור אגב זה גם סתם יום המיתה ובזה ינצח יצרו ודאי כמ"ש (בראשית ד.ז) אם תטיב שאת ואם לא תטיב לפתח חטאת רובץ ר"ל יזכור לו פתח קברו ואז אע"פ שאליך תשוקתו מ"מ אתה תמשול בו.

ועל זה דרשו רז"ל (ברכות יח.) כי החיים יודעים שימותו (קהלת ט.ה) אלו הצדיקים כו', ור"ל שיודעים שימותו וע"כ זכרון יום המיתה תמיד לנגד עיניהם ודבר זה מצילם מן החטא, והמתים אינן יודעין מאומה. אלו הרשעים שבחייהן קרוין מתים שנאמר (יחזקאל כא.ל) ואתה חלל רשע וגו' אשר בא יומו בעת עון קץ. ר"ל הרשעים אינן יודעים מאומה כי אין זכרון יום המות לנגד עיניהם כלל וז"ש אשר בא יומו בעת עון קץ ר"ל בעבור העון של הקץ שלו כי לא היה זכרון קץ שלו לנגד עיניו כלל, לא כדוד שהתפלל ואמר הודיעני ה' קצי וגו' (תהלים לט.ה) אלא קרבם בתימו לעולם ועד וגו' (שם מט.יב) וזה פירוש יקר. (כלי יקר)


{ד}  כִּי יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם:

 אונקלוס  אֲרֵי יְיָ אֱלָהֲכוֹן דִמְדַבַּר קֳדָמֵיכוֹן לַאֲגָחָא לְכוֹן קְרָב עִם בַּעֲלֵי דְבָבֵיכוֹן לְמִפְרַק יָתְכוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  אֲרוּם יְיָ אֱלָהָכוֹן שְׁכִינְתֵּיהּ מַדְבָּרָא קֳדָמֵיכוֹן לְאַגָחָא מְטוּלְכוֹן עִם בַּעֲלֵי דְבָבֵיכוֹן לְמִפְרוֹק יַתְכוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  כי ה' אלהיכם וגו'. הם באים בנצחונו של בשר ודם ואתם באים בנצחונו של מקום, פלשתים באו בנצחונו של גלית, מה היה סופו, נפל ונפלו עמו: ההולך עמכם. זה (ש) מחנה הארון: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ש) דאין שייך על הקב"ה למימר ההולך עמכם דהא מלא כל העולם כבודו ל"פ זה מחנה וכו': (שפתי חכמים)


{ה}  וְדִבְּרוּ הַשֹּׁטְרִים אֶל הָעָם לֵאמֹר מִי הָאִישׁ אֲשֶׁר בָּנָה בַיִת חָדָשׁ וְלֹא חֲנָכוֹ יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ פֶּן יָמוּת בַּמִּלְחָמָה וְאִישׁ אַחֵר יַחְנְכֶנּוּ:

 אונקלוס  וִימַלְלוּן סָרְכַיָא קֳדָם עַמָא לְמֵימָר מָן גַבְרָא דִי בְנָא בֵיתָא חַדְתָּא וְלָא חָנְכֵהּ יְהַךְ וִיתוּב לְבֵיתֵהּ דִילְמָא יְמוּת בַּאֲגָחָא קְרָבָא וּגְבַר אָחָרָן יַחְנְכִנֵהּ: (אונקלוס)

 יונתן  וִימַלְלוּן סַרְכַיָא עִם עַמָּא לְמֵימָר מַאן גַּבְרָא דִי בְנָא בֵיתָא חַדְתָּא וְלָא קָבַע בֵּיהּ מְזוּזְתָּא לְשַׁכְלָלוּתֵהּ יְהַךְ וִיתוּב לְבֵיתֵיהּ דִּלְמָא יִגְרוֹם לֵיהּ חוֹבָא וְיִתְקְטֵיל בִּקְרָבָא וּגְבַר חוֹרַן יְשַׁכְלְלִינֵיהּ: (תרגום יונתן)

 רש"י  ולא חנכו. לא דר בו, חנוך לשון התחלה: ואיש אחר יחנכנו. ודבר של עגמת נפש (ת) הוא זה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ת) דאם לא כן מאי נפקא מיניה אם יחנכנו הוא או אחר: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  חנכו. כמו חנכת המזבח וכן חנוך לנער ומזה למדו רבותינו ז''ל מחנכין את הנערים והטעם כי לבו וכל תאותו לחנוך ביתו והנה לבו לביתו לא למלחמה על כן ינוס וינים א חרים: (אבן עזרא)

 ספורנו  פן ימות במלחמה ואיש אחר יחנכנו. שמא יש עליו עבירה שבשבילה יענש בזה העונש המבואר בתוכחות ויזיק לאחיו שיניא את לבם וזולתו: (ספורנו)


{ו}  וּמִי הָאִישׁ אֲשֶׁר נָטַע כֶּרֶם וְלֹא חִלְּלוֹ יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ פֶּן יָמוּת בַּמִּלְחָמָה וְאִישׁ אַחֵר יְחַלְּלֶנּוּ:

 אונקלוס  וּמָן גַבְרָא דִי נְצִיב כַּרְמָא וְלָא אַחֲלֵהּ יְהַךְ וִיתוּב לְבֵיתֵהּ דִילְמָא יְמוּת בַּאֲגָחָא קְרָבָא וּגְבַר אָחָרָן יְחַלִנֵהּ: (אונקלוס)

 יונתן  וּמַאן גַּבְרָא דִּי נְצַב כַּרְמָא וְלָא פַרְקֵיהּ מִן כַּהֲנָא וְאַחֲלֵיהּ יְהַךְ וִיתוּב לְבֵיתֵיהּ דִּלְמָא יִגְרוֹם לֵיהּ חוֹבָא דְלָא פָּרְקֵיהּ וְיִתְקְטֵיל בִּקְרָבָא וּגְבַר חוֹרַן יַחְלִינֵיהּ: (תרגום יונתן)

 רש"י  ולא חללו. לא פדאו בשנה הרביעית, שהפירות טעונין לאכלן בירושלים, או לחללן בדמים ולאכול הדמים בירושלים: (רש"י)

 אבן עזרא  חללו. מגזרת חלילים כי מנהגם היה לחול בכרמים: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  וטעם ולא חללו. שלא באה השנה הרביעית כי המנהג בכרם בבוא תבואתו שיחולו שם וילכו בו בחלילים וצוה הכתוב (ויקרא יט כד) שיהיה כל פריו קדש הלולים שיהללו את השם הנכבד בשמחה ההיא ויתכן שיהיה פירוש "ולא חללו" שלא עשאו חולין והוא הפדיון שהזכירו רבותינו (מעשר שני פ"ה מ"ד) מלשון כי חילל יהודה קודש ה' (מלאכי ב יא) ולא יחלל זרעו (ויקרא כא טו) (הרמב"ן)


{ז}  וּמִי הָאִישׁ אֲשֶׁר אֵרַשׂ אִשָּׁה וְלֹא לְקָחָהּ יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ פֶּן יָמוּת בַּמִּלְחָמָה וְאִישׁ אַחֵר יִקָּחֶנָּה:

 אונקלוס  וּמָן גַבְרָא דִי אֵרַס אִתְּתָא וְלָא נָסְבַהּ יְהַךְ וִיתוּב לְבֵיתֵהּ דִילְמָא יְמוּת בַּאֲגָחָא קְרָבָא וּגְבַר אָחֳרָן יִסְבִנַהּ: (אונקלוס)

 יונתן  וּמַאן גַּבְרָא דְקָדִשׁ אִתְּתָא וְלָא נַסְבָהּ יְהַךְ וִיתוּב לְבֵיתֵיהּ דְּלָא יִגְרוֹם לֵיהּ חוֹבָא דְלָא חָדֵי בְּאִנְתְּתֵיהּ וְיִתְקְטֵיל בִּקְרָבָא וּגְבַר חוֹרַן יַסְבִינָהּ: (תרגום יונתן)

 רש"י  פן ימות במלחמה. ישוב פן ימות, שאם לא ישמע לדברי הכהן, (א) כדאי הוא שימות: (רש"י)

 שפתי חכמים  (א) ר"ל דודאי חוזר כדי לכסות וכו' ואי אמר לו כהן שיחזור והוא אינו חוזר נמצא שעובר על דברי כהן וכדאי הוא שימות במלחמה בשביל עביר' זו ולעולם אימה לך אין מיתה בלא חטא. ובזה מתורץ למה פרש"י פן ימות במלחמה בסוף לא כסדר הכתוב בקרא משום דאילבא דר"י הגלילי מפרש. בשם מהרי"ץ והוא כעין מה שפירש הרא"ם: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ארש אשה ולא לקחה. בנשואין והנה זה הכתוב לאות כי יש מי שימות בבא יומו רק המת במלחמה מת בלא יומו על כן אמר דוד או במלחמה ירד ונספה: (אבן עזרא)


{ח}  וְיָסְפוּ הַשֹּׁטְרִים לְדַבֵּר אֶל הָעָם וְאָמְרוּ מִי הָאִישׁ הַיָּרֵא וְרַךְ הַלֵּבָב יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ וְלֹא יִמַּס אֶת לְבַב אֶחָיו כִּלְבָבוֹ:

 אונקלוס  וְיוֹסְפוּן סָרְכַיָא לְמַלָלָא עִם עַמָא וְיֵימְרוּן מָן גַבְרָא דְדָחֵל וּתְבִיר לִבָּא יְהַךְ וִיתוּב לְבֵיתֵהּ וְלָא יִתְּבַר יָת לִבָּא דַאַחוֹהִי כְּלִבֵּהּ: (אונקלוס)

 יונתן  וְיוֹסְפוּן סַרְכַיָא לְמַלָלָא עִם עַמָּא וְיֵימְרוּן מַאן הוּא גַבְרָא דְדָחֵיל מֵחוֹבֵי וְלִבֵּיהּ תְּבִיר יְהַךְ וִיתוּב לְבֵיתֵיהּ דִּלְמָא יְקַבְּלוּן אָחוֹי בְּחוֹבוֹי וְיִתְבַּר לִבְּהוֹן הֵיךְ לִבֵּיהּ: (תרגום יונתן)

 רש"י  ויספו השוטרים. למה נאמר כאן ויספו, מוסיפין זה על דברי הכהן, שהכהן מדבר ומשמיע מן שמע ישראל עד להושיע אתכם, ומי האיש ושני ושלישי כהן מדבר ושוטר משמיע, וזה שוטר מדבר ושוטר משמיע (סוטה מג.): הירא ורך הלבב. רבי עקיבא אומר, כמשמעו, שאינו יכול לעמוד בקשרי המלחמה ולראות חרב שלופה, רבי יוסי הגלילי אומר, הירא מעבירות שבידו, (ב) ולכך תלתה לו תורה לחזור על בית וכרם ואשה, לכסות על החוזרים בשביל עבירות שבידם, שלא יבינו שהם בעלי עבירה, והרואהו חוזר אומר, שמא בנה בית או נטע כרם או ארס אשה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ב) ר"ל ר"י הגלילי סבר אין מיתה בלא חטא ולכן אם אין עבירות בידו מה לו לירא מפני המלחמה אלא ודאי שירא מעבירות שבידו ועכשיו קשה לרש"י כיון דאין מיתה בלא חטא א"כ למה אמר וגזר קרא לחזור על בית וכרם ואשה אי אין בידם עבירות גם על בית וכרם ואשה אינן חוזרין לדברי ר"י הגלילי ומתרץ דודאי אין בידם עבירות ומה שגזר רחמנא שיחזרו כדי לכסות על החוזרין בשביל עבירות שבידם וכו'ותו קשה לרש"י לר"י הגלילי דאמר דלכך חוזר על ביתוכרם ואשה כדי לכסות על החוזרין א"כ למה כתיב בכל אחד פן ימות במלחמ' משמע בשביל מיתה חוזר ש"מ דיש מיתה בלא חטא ומתרץ דה"ק פן ימות במלחמה וכו': (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  הירא. להכות אחר: ורך הלבב. לסבול מכת אחר: את לבב. הנה את יראה נוסף רק טעמו כאשר פי' שהוא כעצם הדבר: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  ויספו השטרים לדבר אל העם ואמרו מי האיש הירא. על דעת רבי יוסי הגלילי (סוטה מד) כאשר הבטיח הכהן שהשם יושיעם ולא יפקד מהם איש ראוי שיבטחו בו הצדיקים ויזהירו השוטרים את היראים מעבירות שבידם ולכך תלתה לו התורה לחזור על ביתו וכרמו ואשתו לכסות על האחרים שחוזרין בשביל העבירות ויהיה טעם "פן ימות" שהוא יחשוב בלבו כן וינוס ועל דעת רבי עקיבא הוא כמשמעו כי מי שירא אחר הבטחת הכהן איננו בוטח בה' כראוי ולא יעשה לו הנס וטעם "ורך הלבב" שאינו בטבעו לראות מכת חרב והרג כי "הירא" הוא אשר לא יבטח ויחזיר אותו מפני מיעוט בטחונו ו"רך הלבב" מפני חולש טבעו כי ינוס או יתעלף ואמרו בירושלמי (סוטה פ"ח ה"ט) שכולם צריכים להביא ראיה לדבריהם כלומר שיביאו עדים על הבית ועל הכרם והאשה לפני שר הצבא ואז יתן לו רשות לחזור וכן אמרו גם לדעת רבי יוסי הגלילי שצריך להביא ראיה על העבירה שבידו ולולי כן היו מרבית העם חוזרים בטענות שקר אבל לדברי רבי עקיבא ברכות הלב שאיננו יכול לעמוד בקשרי המלחמה ולראות חרב שלופה אמר שאין צריך להביא ראיה שעדיו עמו

"ולא ימס את לבב אחיו" - עשאו בעל הלכות גדולות מצות לא תעשה שלא ימנע מלשוב שלא ימס את לבב אחיו כלבבו והוא כדרך ולא יאכל את בשרו (שמות כא כח) (הרמב"ן)

 בעל הטורים  הירא. ב' במס'. הירא ורך הלבב הירא את דבר ה' זהו שאמרו הירא מעבירות שבידו כדכתיב הירא את דבר ה': (בעל הטורים)

 אור החיים  מי האיש הירא וגו'. רבותינו ז''ל אמרו (סוטה מ''ד.) זה הירא מעבירות שבידו, פירוש על דרך אומרו (ישעי' ל''ג) פחדו בציון חטאים, שכל מי שיש בידו עבירות לבו ירא וחרד מעצמו, ואפילו אינו יודע שיש בידו עבירות הפחד הנכנס בלבבו במלחמה תודיעהו כי יש בידו עבירות, ורבותינו ז''ל (או''ח סי' נ''ד בשם הירושלמי) שיערו העון שיכנס בלבו הפחד מיוצרו שאפילו אין בידו אלא שדיבר בין ישתבח ליוצר, והטעם כי הנכנס למלחמה צריך לעשות לו נס להנצל מחרב אויב וכל שבידו מבחינת הרע אינו ראוי לנס ומזלו יפחידו: (אור החיים)


{ט}  וְהָיָה כְּכַלֹּת הַשֹּׁטְרִים לְדַבֵּר אֶל הָעָם וּפָקְדוּ שָׂרֵי צְבָאוֹת בְּרֹאשׁ הָעָם: (ס)

 אונקלוס  וִיהֵי כַּד יְשֵׁצוּן סָרְכַיָא לְמַלָלָא עִם עַמָא וִימַנוּן רַבָּנֵי חֵילָא בְּרֵישׁ עַמָא: [ס] (אונקלוס)

 יונתן  וִיהֵי כַּד פַּסְקִין סַרְכַיָא לְמַלָּלָא עִם עַמָּא וְיִמְנוּן רַבְרְבָנֵי חֵילִין בְּרֵישׁ עַמָּא: (תרגום יונתן)

 רש"י  שרי צבאות. שמעמידין זקפין מלפניהם ומאחריהם וכשילים של ברזל בידיהם, וכל מי שרוצה לחזור, הרשות בידו לקפח את שוקיו. זקפין, בני אדם עומדים בקצה המערכה לזקוף את הנופלים ולחזקם בדברים, שובו אל המלחמה ולא תנוסו, שתחלת (ג) נפילה ניסה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ג) דעת רש"י כל מי שינוס בא לידי נפילה שנאמר וינוסו אנשי ישראל מפני פלשתים ויפלו חללים בהרי הגלבוע וכן הוא בסוטה: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ופקדו. מגזרת פקוד: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  ופקדו שרי צבאות בראש העם. כי התורה תצוה בדרך הארץ ותעשה הנסים עם יראיו בהסתר ואין החפץ לפניו לשנות טבעו של עולם זולתי כאשר אין שם דרך בהצלה אחרת או להודיע שמו לצריו לעתים כאשר היה בקריעת ים סוף וכיוצא בו (הרמב"ן)

 ספורנו  ופקדו שרי צבאות. אחרי חזרת החוזרים שמא יפקדו לשר צבא אחד מהחוזרים וימס לבב כל צכאו כאמרו הך הכפתור וירעשו הספים: (ספורנו)


{י}   שביעי  כִּי תִקְרַב אֶל עִיר לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ וְקָרָאתָ אֵלֶיהָ לְשָׁלוֹם:

 אונקלוס  אֲרֵי תִקְרַב לְקַרְתָּא לַאֲגָחָא (קְרָבָא) עֲלַהּ וְתִקְרֵי לַהּ מִלִין דִשְׁלָם: (אונקלוס)

 יונתן  אֲרוּם תִּקְרְבוּן לְקַרְתָּא לְסַדְרָא עֲלָהּ סִדְרֵי קְרָבָא וּתְשַׁדְּרוּן לְוָותָהּ פּוּלִין לְמִקְרֵי לָהּ לִשְׁלָם: (תרגום יונתן)

 רש"י  כי תקרב אל עיר. במלחמת הרשות הכתוב מדבר, כמו שמפורש בענין, כן תעשה לכל הערים הרחוקות וגו': (רש"י)

 אבן עזרא  וקראת. קרא אליה מצוה ויתכן שהוא רשות: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  כי תקרב אל עיר להלחם עליה וגו'. במלחמת הרשות הכתוב מדבר כמו שמפורש בענין (פסוק טו) כן תעשה לכל הערים הרחוקות ממך מאד לשון רש"י כתב הרב זה מספרי (שופטים קצט) ששנו שם כלשון הזה במלחמת הרשות הכתוב מדבר והכונה לרבותינו בכתוב הזה אינה אלא לומר שהפרשה בסופה תחלק בין שתי המלחמות אבל קריאת השלום אפילו במלחמת מצוה היא שחייבים לקרא לשלום אפילו לשבעה עממים שהרי משה קרא לשלום לסיחון מלך האמורי ולא היה עובר על עשה ועל לא תעשה שבפרשה כי החרם תחרימם (פסוק יז) ולא תחיה כל נשמה (פסוק טז) אבל הפרש שביניהם כאשר לא תשלים ועשתה מלחמה שצוה הכתוב ברחוקות להכות את כל זכורה ולהחיות להם הנשים והטף בזכרים ובערי העמים האלה צוה להחרים גם הנשים והטף וכך אמרו רבותינו במדרש אלה הדברים רבה (ה יג) והוא עוד בתנחומא ובגמרא ירושלמי (שביעית פ"ו ה"א) אמר רבי שמואל ברבי נחמני יהושע בן נון קיים הפרשה הזו מה עשה יהושע היה שולח פרוסדיטגמא בכל מקום שהיה הולך לכבוש והיה כותב בה מי שמבקש להשלים יבוא וישלים ומי שמבקש לילך לו ילך לו ומי שמבקש לעשות מלחמה יעשה מלחמה הגרגשי פנה הגבעונים שהשלימו עשה להם יהושע שלום שלשים ואחד מלכים שבאו להלחם הפילם הקב"ה וכו' וכך אמר הכתוב בכולם (יהושע יא יט כ) לא היתה עיר אשר השלימה אל בני ישראל בלתי החוי יושבי גבעון את הכל לקחו במלחמה כי מאת ה' היתה לחזק את לבם לקראת המלחמה את ישראל למען החרימם מכלל שאם רצו להשלים היו משלימים עמם ונראה שיש הפרש עוד בשאלת השלום שבערים הרחוקות נשאל להם לשלום ושיהיו לנו למס ויעבדונו אבל בערי (הערים) העמים האלה נשאל להם לשלום ומסים ועבדות על מנת שיקבלו עליהם שלא לעבוד ע"ז ולא הזכיר הכתוב זה בפרשה הזאת שכבר נאסר לנו בעובדי ע"ז (שמות כג לג) לא ישבו בארצך פן יחטיאו אותך לי כי תעבוד את אלהיהם ויתכן שלא נצטרך להודיע להם רק השלום והמסים והשעבוד ואחרי שיהיו משועבדים לנו נגיד להם שאנו עושים משפטים בע"ז ובעובדיה בין יחיד בין רבים וכן מה שנאמר כאן (פסוק יח) למען אשר לא ילמדו אתכם לעשות ככל תועבותם ואמרו בספרי (שופטים רב) הא אם עשו תשובה אינן נהרגים בשבעת עממים הוא והתשובה הוא שיקבלו עליהם שבע מצות שנצטוו בני נח לא שיתגיירו להיותם גרי צדק ובמסכת סוטה אמרו (לה) שכתבו התורה על האבנים בשבעים לשון וכתבו למטה למען אשר לא ילמדו אתכם לעשות הא אם עשו תשובה מקבלים אותם ורש"י פירש שם להודיע לאומות היושבים חוץ מגבולם של ארץ ישראל שלא נצטוו להחרימם אלא על אותן שבתוך הגבולים כדי שלא ילמדו אותם מעשה קלקולם אבל אותם היושבים חוצה לה אומרים להם אם אתם חוזרים בתשובה נקבל אתכם ושבתוכה אין מקבלין אותם שמחמת יראה הם עושים וזה לשון הרב ואינו נכון כי בערי העמים האלה אשר ה' אלהיך נותן לך נחלה בהם אמר "למען אשר לא ילמדו אתכם" שאם עשו תשובה אינן נהרגין וכן אמר בהם (שמות כג לג) לא ישבו בארצך פן יחטיאו אותך לי כי תעבד את אלהיהם הא אם עזבו את אלהיהם מותרין לישב שם וזה הענין שעשה המלך שלמה שכתוב בו (מלכים א ט טו-כב) וזה דבר המס אשר העלה המלך שלמה לבנות את בית ה' ואת ביתו ואת המלוא ואת חומת ירושלים וגו' כל העם הנותר מן האמורי החתי הפרזי החוי והיבוסי בניהם אשר נותרו אחריהם בארץ אשר לא יכלו בני ישראל להחרימם ויעלם שלמה למס עובד עד היום הזה ומבני ישראל לא נתן שלמה עבד והענין הזה כתורה עשאו כי קבלו עליהם שבע מצות ודבר ברור הוא כי כיון שנתנם שלמה עושי מלאכתו גברה ידו עליהם ויכול היה להחרימם אלא שהיה מותר לקיימם כמו שכתבנו (הרמב"ן)

 אור החיים  (י~טו) כי תקרב וגו'. אולי פרשה זו תרמוז על פי מה שאמר הרשב''י בספר הזוהר (ח''ב ס''ב.) כי האדון ב''ה שולח נשמה יתירה להאדם מעולם העליון להדריכו בדרך ישר ובאמצעותה ימלט האדם מהמחטיאו, וצוה ה' לנשמה ואמר כי תקרב אל עיר זה הוא גוף האדם שנקרא עיר כאומרם בספר הזוהר (ז''ח רות צ''ז) בפסוק עיר קטנה וז''ל עיר קטנה דא גופא דבר נש ע''כ, למלחמה כי צריך כח להציל האדם מיד מרשיעו:

ודקדק לומר עליה פירוש בשביל העיר למלטה מיצר הרע על דרך אומרו (קהלת ט') ובא אליה וגו' ומלט העיר בחכמתו (נדרים ל''ב:), וקראת אליה לשלום פירוש שלא תבא אליה בפסיעותיך להטותו לדרך הטוב מן הקצה אל הקצה, אלא בתחילה בקרבך תקרא אליה לשלום שעשה יעשה גם לעולם העליון ויהנה בזה ובבא ויתן חלק לגופניות וחלק לרוחניות כי גם לעולם העליון צריך האדם למזונות ואם לא יטריח בעולם הזה בעד עולם הבא גם כן, נמצא שלא יגיעו ויאבד לעולם ועד ודרך זה יקרא דברי שלום שהוא הביצוע:

ואומרו והיה אם שלום. פירוש והיה לשון שמחה היא אם שלום תענך, ואמר ופתחה פירוש אין צורך אלא פתיחה לבד ואם יפתח כפתחו של מחט הקב''ה יפתח לו כפתחו של אולם, והוא מה שגמר אומר והיה כל העם הנמצא בה רמ''ח איברים ושס''ה גידים הכל ישתעבד לנשמה, בין בבחינת מצות עשה יהיו למס לעשות בגופם ובממונם וכו', בין בבחינת מצות לא תעשה ועבדוך פירוש כעבד הירא מרבו לבל נטות מדבריו ימין ושמאל:

ואומרו ואם לא תשלים וגו'. פירוש אם לא השלימה העיר ונטתה אשוריה מני דרך, ולפעמים יקר מקרה שאחר שהתחיל האדם להטיב מעשיו ישוב אחורנית, וכשאירע זה להאדם יגדיל רשע ויתחזק יצרו עליו יותר מבראשונה להלחם עם הנשמה, והוא אומרו ועשתה עמך מלחמה יצו ה' לצור על העיר בסיגופים וכמאמרם ז''ל (ברכות ה'.) לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע והרגזתו הוא לסגף עצמו בדברים המותרים לו, גם בתעניות ומלקיות ובכי להתיש כח הרע שבעיר, ומבטיחו ה' ליתנה בידו כאומרו ונתנה ה' אלהיך בידך, והכית כל זכורה הוא כח ס''מ וחיילותיו:

ואומרו לפי חרב על דרך אומרו (תהלים קמ''ט) רוממות אל בגרונם וחרב פיפיות בידם:

ואומרו רק הנשים והטף פירוש נשים הם נפש ורוח ונקראו נשים בערך הנשמה כידוע ליודעי חן, והטף הם מצות ומעשים טובים שעשה אדם קודם שהיה מתועב בעיני ה' בסוד (תהלים נ') ולרשע אמר אלהים מה לך לספר חקי, וכשאדם חוזר בו יחשבו לזכות:

גם על פי דבריהם ז''ל שאמרו (יומא פ''ו:) שגגות נעשות לו כזכיות ולהם יקרא טף:

ואומרו והבהמה הוא תאות החומר שיקרא בהמה, וכל אשר בעיר תבוז לך שהכל יהיה לתועלת הנשמה לתקן הצריך לתקן להשגת המושכלות, כי גם תאות הבהמי תסגל סגל הטוב במה שנוגע לה:

ואומרו כן תעשה לכל הערים וגו'. פירוש כל מצות האמורות בענין אינם אלא לעדים שהם הגופות שנתרחקו, על דרך אומרו (ישעי' נ''ז) לרחוק ולקרוב, שבעל עבירות יקרא רחוק מהשכינה שהיא מקור הקדושה שממנה היא מחצב הנשמה העליונה, אבל עיר שהיא מערי הגוים פירוש שאין לה קשר עם הקדושה ויצאתה ממקורה ברוב פשעיה ככל הגוים אין לנשמה חלק עמה ולא תקוה בה להשיבה, והוא אומרו אשר לא מערי הגוים וגו', כי בחינות ההם אין להם אלא להחרימם, וזו היתה שגגת משה בקבלת ערב רב (שמו''ר פמ''ב), וה' אמר אליו ששורשם רע ואינם עומדים בגדר הקדושה ומובדלים לחלק רע, וכשהיה מחיה אותם פירוש לקרבם לקודש אינו מחיה בם כל נשמה, דקדק לומר כל היא הרוח שזוכה ראשונה עם הנשמה:

חסלת פרשת שופטים (אור החיים)

 דעת זקנים  וקראת אליה לשלום. כי גדול השלום שהקב"ה שינה כשאמרה שרה ואדוני זקן וכן כתיב חבור עצבים אפרים הנח לו כדפרש"י לעיל ועוד כמה קולמוסין משתברין כמה דיו משתפך באחי יוסף אביך צוה לפני מותו לאמר כה תאמרון ליוסף וגו' ולא מצינו ביעקב שצוה כן אלא מפני השלום כתב וגם ברכת כהנים מסיים בשלום וכן שמונה עשרה ועוד שנו רבו' שואלין בשלום לעכו"ם מפני דרכי שלום. וגם המקדים שלום לחבירו צריך לכפול לו לשלום ולו' לו שלום עליך וברכה טובה וסמך ללשון זה מדכתיב כי תקדמנו ברכות טוב כלו' כי תקדמנו בשלום צריך להחזיר לו ברכת טוב פי' ברכה טובה ולכך אמר ר' יוחנן מימי לא הקדימני אדם לשלום ואפי' עכו"ם בשוק שאין דרך למהר כ"כ ולקדם לו שלום הקדמתי לו לפי שאם יקדים לי הייתי צריך לכפול לו שלום ואין כופלין שלום לעכו"ם. ועוד אמרו רבותי' מציאת חרש שוטה וקטן יש בהן גזל מפני דרכי שלום וכן מפרנסין עניי עכו"ם עם עניי ישראל מפני דרכי שלום ולכך בירך הקב"ה את עמו בשלום שנאמר ה' יברך את עמו בשלום: (דעת זקנים)


{יא}  וְהָיָה אִם שָׁלוֹם תַּעַנְךָ וּפָתְחָה לָךְ וְהָיָה כָּל הָעָם הַנִּמְצָא בָהּ יִהְיוּ לְךָ לָמַס וַעֲבָדוּךָ:

 אונקלוס  וִיהֵי אִם שְׁלַם תַּעֲנִנָךְ וְתִפְתַּח לָךְ וִיהֵי כָּל עַמָא דְיִשְׁתְּכַח בַּהּ יְהוֹן לָךְ מַסְקֵי מִסִין וְיִפְלְחֻנָךְ: (אונקלוס)

 יונתן  וִיהֵי אִין מִלִּין דִּשְׁלָם תְּתִיב לְכוֹן וְתִפְתַּח לְכוֹן פּוּלְוָותָהּ וִיהֵי כָּל עַמָּא דְּמִשְׁתַּכַּח בָּהּ יְהוֹן לְמִסְקֵי מִיסִין וְיִפְלְחוּנְכוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  כל העם הנמצא בה. אפילו אתה מוצא בה משבעה אומות (ד) שנצטוית להחרימם, אתה רשאי לקיימם (ספרי ר.): למס ועבדוך. עד שיקבלו עליהם מסים ושעבוד (שם): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ד) וא"ת ל"ל קרא תיפוק ליה מריבוי ושבית שביו לרבות כנעני' שבתוכן כדפירש רש"י לקמן וי"ל דאי מהתם ה"א דוקא כשנמצאו בעיר שלא השלימה שחייבים להכות את כל הזכרים שבתוכה הקל הכ' בכנעני' שבתוכה שיהיו ניצולי' עם הנשים והטף מאחר שהאנשים שהם עיקר עובדי ע"א נהרגו אבל כשנמצאו בעיר שהשלימה שכולן נצולין האנשים והנשים והטף אימא הכנענים שבתוכה נידוני' כאלו הם בעירם קמ"ל ואי מהכא ה"א דוקא כשנמצא בעיר של שאר אומות שהשלימה שהם כפופי' תחת ידינו הקל בהם הכ' גם בכנענים שבתוכה אבל כשנמצא בעיר של שאר אומות שלא השלימה שאנשיהם הם בהריגה אימא יהיו הכנענים שבתוכה גם כן בהריגה כאלו היו בעירם קמ"ל עכ"ל הרא"ם. וע' לקמן מה שכתבתי על זה: (שפתי חכמים)

 הרמב"ן  למס ועבדוך. עד שיקבלו עליהם מסים ושעבוד לשון רבינו שלמה ובספרי (שופטים ר) אמרו מקבלין אנו עלינו מסים ולא שעבוד שעבוד ולא מסים אין שומעין להם עד שיקבלו עליהם זו וזו וענין המסים שיעלה עליהם מלך ישראל או הסנהדרין מס לבנות בית למלך וערי המסכנות אשר לו וכן לבנין בית השם והשעבוד הוא שיוכל כל איש מישראל ליקח מהם לחטוב עציו ולשאוב מימיו ונותן לו שכר הראוי וזה טעם "למס עובד" הכתוב בשלמה (מלכים א ט כא) שקבלו עליהם מסים ועבדות כדין התורה לא כענין שכתוב (שופטים א כח) ויהי כי חזק ישראל וישם את הכנעני למס והורש לא הורישו כי שם איננו מזכיר עבדות אבל כמלך שנותן שוחד למלך תקיף ממנו שלא ילחם בו ודע כי ענין אנשי גבעון היה מפני שלא היו יודעין משפטם של ישראל בקריאת השלום והקדימו קודם שתבא להם פרוסדיטגמא של יהושע ולכך אמרו (יהושע ט כד) ונירא מאד לנפשותינו או שלא רצו מתחילה לשמוע לדברי יהושע ובסוף פחדו ועשו עצמם נכרים דכתיב (שם פסוקים ג ד) ויושבי גבעון שמעו את אשר עשה יהושע ליריחו ולעי ויעשו גם המה בערמה והיה מועיל להם עוד שלא יהיו להם לעבדים אלא יהיו עמם בעלי ברית ומפני זה הקפידו עליהם והיו נהרגין אלמלא שבועת הנשיאים מפני שהיה עליהם לקבל מסים ושעבוד כמו שאמרנו והם כרתו להם ברית להיותם שוים להם ובעלי ברית ועוזרים זה לזה במלחמותיהם ועשו עמהם שלום לפי שהיו סבורין שהם ערים רחוקות מאד מן העמים שאין דעתם לבא עליהם כלל ולפיכך קלל אותם יהושע ואמר (שם פסוק כג) ועתה ארורים אתם שהם מן העמים הארורים אשר אררם ה' ועשה להם כמשפט הראוי להעשות בהם לקיים מה שנאמר למס ועבדוך שיהיו חוטבי עצים ושואבי מים לעדה ולמזבח ה' והוא המס והשעבוד כמו שפירשנו ויש אומרים כי פירוש והיה אם שלום תענך בעת הקריאה אבל אם מאנו מתחילה שוב אין מקבלין אותם והגבעונים מאנו בפרוסדיטגמא ולא היה הדין לקבלם והרב רבי משה כתב (הל' מלכים פ"ו ה"ה) שהקפידו עליהם מפני שכרתו להם ברית והרי הוא אומר (שמות כג לב) לא תכרות להם ולאלהיהם ברית ואינו נכון בעיני כי הגבעונים בודאי קבלו עליהם שלא לעבוד ע"ז כמו שאמרו (יהושע ט ט) באו עבדיך לשם ה' אלהיך ולכך לא הוצרך יהושע אחרי כן לומר להם שיקבלו עליהם לעבוד את השם כיון שכן מותרין היו בברית ההוא כמו שהיו מותרין בישיבת הארץ ששתיהן לא נאסרו אלא קודם התשובה כמו שאמר (שמות כג לג) פן יחטיאו אותך לי וכן אמר לא תכרות להם ולאלהיהם ברית אבל הדבר כמו שאמרנו (הרמב"ן)


{יב}  וְאִם לֹא תַשְׁלִים עִמָּךְ וְעָשְׂתָה עִמְּךָ מִלְחָמָה וְצַרְתָּ עָלֶיהָ:

 אונקלוס  וְאִם לָא תַשְׁלֵם עִמָךְ וְתַעְבֵּד עִמָךְ קְרָב וּתְצוּר עֲלַהּ: (אונקלוס)

 יונתן  וְאִין לָא תַשְׁלִים עִמְכוֹן וְתַעֲבֵיד עִמְכוֹן קְרָבָא וְתֵקְפוּן עֲלָהּ: (תרגום יונתן)

 רש"י  ואם לא תשלים עמך ועשתה עמך מלחמה. הכתוב מבשרך, שאם לא תשלים עמך, סופה להלחם בך (ה) אם תניחנה ותלך: וצרת עליה. אף להרעיבה ולהצמיאה ולהמיתה מיתת תחלואים: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ה) ה"ק ואם לא תשלים עמך סופה שתעשה עמך מלחמה לכך וצרת עליה: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  תשלים. תעשה שלום: (אבן עזרא)


{יג}  וּנְתָנָהּ יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ בְּיָדֶךָ וְהִכִּיתָ אֶת כָּל זְכוּרָהּ לְפִי חָרֶב:

 אונקלוס  וְיִמְסְרִנַהּ יְיָ אֱלָהָךְ בִּידָךְ וְתִמְחֵי יָת כָּל דְכוּרַהּ לְפִתְגַם דְחָרֶב: (אונקלוס)

 יונתן  וְיִמְסְרִינָהּ יְיָ אֱלָהָכוֹן בִּידֵיכוֹן וְתִמְחֵי יַת כָּל דְּכוּרָהּ לְפִתְגָם דְּחָרֶב: (תרגום יונתן)

 רש"י  ונתנה ה' אלהיך בידך. אם עשית כל האמור בענין, סוף שה' נותנה בידך: (רש"י)


{יד}  רַק הַנָּשִׁים וְהַטַּף וְהַבְּהֵמָה וְכֹל אֲשֶׁר יִהְיֶה בָעִיר כָּל שְׁלָלָהּ תָּבֹז לָךְ וְאָכַלְתָּ אֶת שְׁלַל אֹיְבֶיךָ אֲשֶׁר נָתַן יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לָךְ:

 אונקלוס  לְחוֹד נְשַׁיָא וְטַפְלָא וּבְעִירָא וְכֹל דִי יְהֵי בְקַרְתָּא כָּל עֲדָאַהּ תֵּבוֹז לָךְ וְתֵיכוּל יָת עֲדָאָה דְסַנְאָךְ דִי יְהַב יְיָ אֱלָהָךְ לָךְ: (אונקלוס)

 יונתן  לְחוֹד נְשַׁיָא וְטַפְלָא וּבְעִירָא וְכָל דִּיהֵי בְקַרְתָּא כָּל עֲדָאָהּ תִּיבְזוּן לְכוֹן וְתֵיכְלוּן יַת עֲדֵי סַנְאֵיכוֹן דִּיהַב יְיָ אֱלָהָכוֹן לְכוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  והטף. אף טף של זכרים, ומה אני מקיים והכית את כל זכורה, בגדולים: (רש"י)


{טו}  כֵּן תַּעֲשֶׂה לְכָל הֶעָרִים הָרְחֹקֹת מִמְּךָ מְאֹד אֲשֶׁר לֹא מֵעָרֵי הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה הֵנָּה:

 אונקלוס  כֵּן תַּעְבֵד לְכָל קִרְוַיָא דִי רְחִיקִין מִנָךְ לַחֲדָא דִי לָא מִקִרְוֵי עַמְמַיָא הָאִלֵין אִנוּן: (אונקלוס)

 יונתן  הֵיכְנָא תַּעַבְדוּן לְכָל קִירְוַיָא דִרְחִיקִין מִנְכוֹן לַחֲדָא דְּלָא מִקִרְוֵי שִׁבְעָתֵי עַמְמַיָא הָאִלֵּין הִינוּן: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  הרחוקות ממך. שאינם משבעה גוים: (אבן עזרא)

 ספורנו  הרחוקות ממך מאד. הרחוקות מן המקום אשר בו מחנה ישראל עתה כי גבול ישראל שם רחוק מכל צד: (ספורנו)


{טז}  רַק מֵעָרֵי הָעַמִּים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לֹא תְחַיֶּה כָּל נְשָׁמָה:

 אונקלוס  לְחוֹד מִקִרְוֵי עַמְמַיָא הָאִלֵין דִי יְיָ אֱלָהָךְ יָהֵב לָךְ אַחֲסָנָא לָא תְקַיַם כָּל נִשְׁמָתָא: (אונקלוס)

 יונתן  לְחוֹד מִקִּרְוֵי עַמְמַיָא הָאִילֵן דַּיְיָ אֱלָהָכוֹן יָהֵיב לְכוֹן אַחֲסָנָא לָא תְקַיְימוּן כָּל נִשְׁמָא: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  לא תחיה. אסור שיאכילם או ישקם והכלל בימיהם היה חייב להמיתם אם יוכל ולא הזכיר הגרגשי כי הוא המעט והקטן שבהם: (אבן עזרא)


{יז}  כִּי הַחֲרֵם תַּחֲרִימֵם הַחִתִּי וְהָאֱמֹרִי הַכְּנַעֲנִי וְהַפְּרִזִּי הַחִוִּי וְהַיְבוּסִי כַּאֲשֶׁר צִוְּךָ יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ:

 אונקלוס  אֲרֵי גַמָרָא תְגַמְרִנוּן חִתָּאֵי וֶאֱמֹרָאֵי כְּנַעֲנָאֵי וּפְרִזָאֵי חִוָאֵי וִיבוּסָאֵי כְּמָא דִי פַקְדָךְ יְיָ אֱלָהָךְ: (אונקלוס)

 יונתן  אֲרוּם גַּמְרָא תְגַמְרִינוּן חִתָּאֵי וֶאֱמוֹרָאֵי כְּנַעֲנָאֵי וּפְרִיזָאֵי וְחִיוָואֵי וִיבוּסָאֵי הֵיכְמָא דְפַקֵּידְכוֹן יְיָ אֱלָהָכוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  כאשר צוך. לרבות את (ו) הגרגשי: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ו) ר"ל דו' אומות הוזכר. בקרא אבל גרגשי לא הוזכר וכאשר צוך מרבה גרגשי (מהר"ן) ומה שלא הוזכרו בפי' מפני שלא נתקיים בו כי החרם תחרימם וגומר כי הגרגשי עמד ופנה מהם כמו שפירש רש"י בפרשת כי תשא ומ"מ הוצרך לרבות אותו שמ"מ הוא בכלל לא תחיה כל נשמה ואם נמצא מהם בתוך הששה אומות שגם הם כמותם: (שפתי חכמים)


{יח}  לְמַעַן אֲשֶׁר לֹא יְלַמְּדוּ אֶתְכֶם לַעֲשׂוֹת כְּכֹל תּוֹעֲבֹתָם אֲשֶׁר עָשׂוּ לֵאלֹהֵיהֶם וַחֲטָאתֶם לַיהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם: (ס)

 אונקלוס  בְּדִיל דִי לָא יַלְפוּן יָתְכוֹן לְמֶעְבַּד כְּכָל תּוֹעֲבָתְהוֹן דִי עֲבָדוּ לְטַעֲוָתְהוֹן וּתְחוֹבוּן קֳדָם יְיָ אֱלָהֲכוֹן: [ס] (אונקלוס)

 יונתן  מִן בִּגְלַל דְּלָא יַלְפוּן יַתְכוֹן לְמֶעֱבַד כְּכָל מְרַחֲקַתְהוֹן דְּעָבָדוּ לְטַעֲוַותְהוֹן וּתְחוֹבוּן קֳדָם יְיָ אֱלָהָכוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  למען אשר לא ילמדו. הא אם עשו תשובה והתגיירו, (ז) אתה רשאי לקבלם: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ז) וא"ת כיון שעשו תשובה ונתגיירו פשיטא שמותר לקבלם ומה קמ"ל. וי"ל דהא קמ"ל דאע"פ שלא קבלו עליהם רק שבע מצות בני נח אתה רשאי לקבלם. רא"ם. א"נ י"ל דאפי' אם עשו תשובה ונתגיירו ה"א שלא יקבלם דלמא משום יראה נתגיירו ולא עשו תשובה גמורה קמ"ל: (שפתי חכמים)

 הרמב"ן  וטעם אשר לא ילמדו אתכם לעשות ככל תועבתם אשר עשו לאלהיהם. שילמדו אתכם לעבוד השם הנכבד בשריפת בניכם ובנותיכם וכל תועבת ה' אשר שנא וחטאתם לה' אלהיכם שהוא הזהיר אתכם שלא תאמר איכה יעבדו הגוים האלה את אלהיהם ואעשה כן גם אני (לעיל יב ל) והנה התורה הזהירה (שמות כג לג) לא ישבו בארצך פן יחטיאו אותך לי כי תעבוד את אלהיהם כי יהיה לך למוקש והיא אזהרה בעובדי כוכבים כי אם תכרות להם ולאלהיהם ברית ישבו בארצך ורבים מהם יפתוך לעבוד ע"ז וכאן הוסיף לבאר שלא תחיה כל נשמה כי אפילו היחיד הנשאר ביניכם לעבוד לך יזכיר לך עבודתם לאלהיהם ואולי תתפתה אתה לעשות כן לשם הנכבד ותחטא לפניו יתברך (הרמב"ן)


{יט}  כִּי תָצוּר אֶל עִיר יָמִים רַבִּים לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ לְתָפְשָׂהּ לֹא תַשְׁחִית אֶת עֵצָהּ לִנְדֹּחַ עָלָיו גַּרְזֶן כִּי מִמֶּנּוּ תֹאכֵל וְאֹתוֹ לֹא תִכְרֹת כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה לָבֹא מִפָּנֶיךָ בַּמָּצוֹר:

 אונקלוס  אֲרֵי תְצוּר לְקַרְתָּא יוֹמִין סַגִיאִין לַאֲגָחָא עֲלַהּ לְמִכְבְּשַׁהּ לָא תְחַבֵּל יָת אִילָנַהּ לַאֲרָמָא עֲלוֹהִי פַּרְזְלָא אֲרֵי מִנֵה תֵּיכוּל וְיָתֵהּ לָא תְקוּץ אֲרֵי לָא כַאֲנָשָׁא אִילַן חַקְלָא לְמֵיעַל מְקָדָמָךְ בִּצְיָרָא: (אונקלוס)

 יונתן  אֲרוּם תַּקְפוּן עַל קַרְתָּא כָּל יוֹמֵי שִׁבְעֲתָא לְאַגָּחָא קְרָבָא עֲלָהּ לְמִכְבְּשָׁהּ בְּשַׁבַּתָּא לָא תְחַבְּלוּן יַת אִילָנַיָהָא לְמֵישְׁדָא עֲלוֹי מָן דְּפַרְזְלָא אֲרוּם מִפֵּירוֹי תֵיכְלוּן וְיָתֵיהּ לָא תְקוּצוּן אֲרוּם לָא בְּבַר נַשׁ אִילָן דְּאַנְפֵּי בָרָא לִמְטַמְרָא מִקָּמֵיכוֹן בִּצְיָירָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  ימים. שנים: רבים. שלשה, מכאן אמרו, אין צרין על עיירות של נכרים פחות משלשה ימים קודם לשבת (ספרי רג. שבת יט.) (ח) . ולמד, שפותח בשלום שנים או ג' ימים, וכן הוא אומר, וישב דוד בצקלג ימים שנים (שמואל-ב א, א.), ובמלחמות הרשות (ט) הכתוב מדבר (ספרי שם): כי האדם עץ השדה. הרי כי משמש בלשון דלמא, שמא האדם עץ השדה להכנס בתוך המצור מפניך (י) להתייסר ביסורי רעב וצמא כאנשי העיר, למה תשחיתנו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ח) וא"ת והא לא הוזכר שבת בקרא וכמו שהקשה הרא"ם וי"ל הואיל ולמדו מכאן שצריך לפתוח להם בשלום ג' ימים ואם היו צרין על ערי עובדי אלילים פחות מג' ימים קודם לשבת אם כן הייתי צריך לפתוח בשלום גם בשבת וקרא כתיב ממצוא חפצך חפצי שמי' מותרין וחפציך אסורים בשבת ופתיחת שלום חפצך הוא לכך אין צרין פחות מג' ימים קודם שבת כדי שפתיחת שלום לא יהא בשבת ואפשר שגם הרא"ם כוון לזה במה שכ' ושמא י"ל משום דבעי למפתח להו לשלום וצריך ג' ימים לקחת העובדי אלילי' עצה ביניהם כדי להשיב להם: (ט) מדכתיב לתפשה משמע שלא באים אלא לתפוש אלמא במלחמת רשות דאי במלחמת א"י הכתוב מדבר הא כתיב לא תחי' כל נשמה: (י) ר"ל שמא עץ השדה כאדם כי דרך בני אדם שצרין על עיר כשתופסין א' מאנשי העיר מיסרים אותו ביסורי רעב וצמא כדי שיתיראו אותן שבעיר מפניהם להכנס בתוך המצור ולהתייסר ביסורי רעב וצמא ושמא אתה סבור שגם עץ השדה כך שאם כרתו ששאר אילנות יריאים מפניך להכנס בתוך המצור כאנשי העיר ומאחר שאינו כן למה תשחיתנו: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  כי האדם עץ השדה. כבר ביארתי בספר היסוד כי יתכן בכל לשון לקצר לאחוז דרך קצרה כמו חמור לחם רק מלת לא לא יתכן להיותה נחסרת כי הטעם יהיה להפך ומדקדק גדול ספרדי אמר כי חסר ה''א וכן הוא הכי האדם עץ השדה וזה הטעם איננו נכון כעיני כי מה טעם לאמר לא תשחית עץ פרי כי איננו כבני אדם שיוכל לברוח מפניך ולפי דעתי שאין לנו צורך לכל זה וזה פירושו כי ממנו תאכל ואותו לא תכרות כי האדם עץ השדה והטעם כי חיי בן אדם הוא עץ השדה וכמוהו כי נפש הוא חובל כי חיי נפש הוא חובל ואותו לא תכרות דבק עם לבא מפניך במצור הנה לא תשחית עץ פרי שהוא חיים לבן אדם רק מותר שתאכל ממנו ואסור לך להשחיתו כדי שתבא העיר מפניך במצור והעד על זה הפירוש שהוא נכון שאמר וכרת ובנית מצור: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  כי האדם עץ השדה. יפה פירש רבי אברהם כי שיעור הכתוב כי ממנו תאכל כי האדם עץ השדה ואותו לא תכרות לבא מפניך במצור וטעם כי האדם עץ השדה כמו כי נפש הוא חובל (להלן כד ו) אבל על דעת רבותינו (ב"ק צא) מותר לכרות עץ מאכל לבנות מצור ולא אמרה תורה רק עץ אשר תדע כי לא עץ מאכל הוא וגו' אלא להקדים ולומר שאילן סרק קודם לאילן מאכל אם כן פירוש הפרשה לדעתם שהזהירה תורה לא תשחית את עצה לכרות אותם דרך השחתה שלא לצורך המצור כמנהג המחנות והטעם כי הנלחמים משחיתים בעיר וסביב הארץ אולי יוכלו לה כענין שנאמר (מלכים ב ג יט) וכל עץ טוב תפילו וכל מעיני מים תסתמו ואתם לא תעשו כן להשחיתה כי תבטחו בשם שיתן אותה בידכם כי האדם עץ השדה הוא ממנו תאכל ותחיה ובו תבוא העיר מפניך במצור לומר אתה תחיה ממנו אחרי שתכבוש העיר וגם בהיותך במחנה לבא מפניך במצור תעשה כן וטעם אותו תשחית וכרת כי מותר אתה לכרות אותו לבנות המצור וגם להשחיתו עד רדתה כי לפעמים תהיה ההשחתה צורך הכבוש כגון שיהו אנשי העיר יוצאים ומלקטין עצים ממנו או נחבאים שם ביער להלחם בכם או שהם לעיר למחסה ולמסתור מאבן נגף (הרמב"ן)

 ספורנו  לא תשחית את עצה לנדוח עליו גרזן. לא תשחית את העץ כדי לנדוח עליו גרזן משחית בלבד שלא לצורך אלא להזיק לבני העיר: כי ממנו תאכל. כי אמנם כריתת העצים דרך השחתה בלבד יעשהו הצבא להזיק כאשר לא יהיה בטוח לנצח ולשבת בארץ אבל אתה הבטוח לכבוש את הארץ ולשבת בה אין לך להשחית עץ מאכל: כי ממנו תאכל. שתכבוש הארץ בלי ספק ותאכל ממנו כשלא תשחיתהו: כי האדם עץ השדה. כי האמנם עץ השדה האדם ראוי לבא מפניך בגללו העיר במצור למסור את עצמם בידך מכח מצור וכיון שאינו כן בזה גם שראוי להזיק ליושבי העיר בכלי מלחמה כמו בסוללות וזולתם להביא העיר במצור. הנה בהיות שלא תשיג זה בהשחתת האילנות אין ראוי להשחיתם כמו שראוי שתשחית האדם יושבי העיר: לבא מפניך במצור. כדי שתבא בשביל זה העיר מפניך במצור באופן שימסרו את עצמם בידך: (ספורנו)

 דעת זקנים  כי האדם עץ השדה. כי זה משמש כמו אלא כלומר אלא עץ שאדם יכול לבוא בו מפניך במצור כגון אם יש שם יער צומח עושה פירות לפני העיר ויכול אדם ליכנס שם ולהתחבא ולארוב לך ולבא מפניך במצור אשר אתה יושב יכול אתה להשחיתו. ד"א סרס המקרא ודרשהו וה"ק ואותו לא תכרות וגו' לבא מפניך במצור כלו' לעשות ממנו מצור לכבוש העיר. כי האדם עץ השדה לאכלה ולא תשחיתהו: (דעת זקנים)


{כ}  רַק עֵץ אֲשֶׁר תֵּדַע כִּי לֹא עֵץ מַאֲכָל הוּא אֹתוֹ תַשְׁחִית וְכָרָתָּ וּבָנִיתָ מָצוֹר עַל הָעִיר אֲשֶׁר הִוא עֹשָׂה עִמְּךָ מִלְחָמָה עַד רִדְתָּהּ: (פ)

 אונקלוס  לְחוֹד אִילָן דְתִדַע אֲרֵי לָא אִילַן דְמַאֲכָל הוּא יָתֵהּ תְּחַבַּל וּתְקוּץ וְתִבְנֵי כַרְקוֹמִין עַל קַרְתָּא דִי הִיא עָבְדָא עִמָךְ קְרָבָא עַד דְתִכְבְּשַׁהּ: [פ] (אונקלוס)

 יונתן  לְחוֹד אִילָן דְּתִנְדְּעוּן אֲרוּם לָא אִילָן עֲבִיד פֵּירֵי מֵיכַל הוּא יָתֵיהּ תְּחַבְּלוּן וְתִקְטְעוּן וְתִבְנוּן קַרְקוּמִין עַל קַרְתָּא מַרְדָא דְּעַבְדָא עִמְכוֹן קְרָבָא עַד דְתִכְבְּשׁוּנָהּ: (תרגום יונתן)

 רש"י  עד רדתה. לשון רדוי, (כ) שתהא כפופה לך: (רש"י)

 שפתי חכמים  (כ) מגזרת רדה בקרב אויביך כי לא יפול על עיר המור' על אנשי' ל' יריד' אלא על חומותיה: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  עד רדתה. כי לולי שהיתה נשגבה לא אמר הכתוב ימים רבים: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  מלחמה עד רדתה. בגי' זהו אף השבת: (בעל הטורים)

 ספורנו  רק עץ אשר תדע כי לא עץ מאכל הוא. אע''פ שיהיה ממין עצי מאכל כשתדע שהוא זקן או מקולקל באופן שאינו עושה פרי שיהי' ראוי שיטרח האדם בענינו אותו תשחית: (ספורנו)

 דעת זקנים  רק עץ אשר תדע כי לא עץ מאכל הוא אותו תשחית וכרת. לעשות ממנו מצור. ובפ"ק דתעניות מסיק מאי כי האדם עץ השדה וכי האדם עץ השדה הוא אלא בתלמיד חכם הכתוב מדבר כלומר אם תלמיד חכם הגון הוא ממנו תאכל ואותו לא תכרות ואם לאו אותו תשחית וכרת ולא תלמוד לפניו ואם בתלמיד שאינו הגון לא תניחנו לפניך: (דעת זקנים)

דברים פרק-כא

{א}  כִּי יִמָּצֵא חָלָל בַּאֲדָמָה אֲשֶׁר יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לְרִשְׁתָּהּ נֹפֵל בַּשָּׂדֶה לֹא נוֹדַע מִי הִכָּהוּ:

 אונקלוס  אֲרֵי יִשְׁתְּכַח קְטִּילָא בְּאַרְעָא דִי יְיָ אֱלָהָךְ יָהֵב לָךְ לְמֵירְתַהּ רָמֵי בְּחַקְלָא לָא אִתְיְדַע מַן קָטְּלֵהּ: (אונקלוס)

 יונתן  אֲרוּם יִשְׁתַּכַּח קְטִילָא בְּאַרְעָא דְלָא טָמִיעַ בְּאוּגְרָא בְּאַרְעָא דַּיְיָ אֱלָהָכוֹן יָהֵיב לְכוֹן לְמֵרְתָהּ רְמֵי וְלָא צְלוּב בְּקִיסָא בְּחַקְלָא וְלָא טָאִיף עַל אַנְפֵּי מַיָא לָא אִשְׁתְּמוֹדַע מַאן קַטְלֵיהּ: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  כי ימצא חלל. כאשר הזכיר המלחמה על האויב אמר ואם אדם ילחם עם אחד ונמצא חלל בארץ ישראל ולא נודע מי הכהו: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  כי ימצא חלל. סמך לפרשת מלחמה שבשעת מלחמה דרך למצא חללים: באדמה. בגי' בגלוי: (בעל הטורים)

 כלי יקר  כי ימצא חלל באדמה וגו'. הקשה מהרי"א על פר' זו שאין כאן מקומה בין ד' פרשיות המדברות מענין מלחמה ונתן הרב טעם חלוש בדבר גם שאר מפרשים הנגשים לפרש הסמיכות בשינויים דחוקים. ועתה שא נא עיניך וראה מ"ש רז"ל (סוטה מו.) תניא אמר רבי יוחנן בן שאול מפני מה אמרה תורה הבא עגלה ערופה, אמר הקב"ה תבא העגלה שלא עשתה פירות, ותערף במקום שאינו עושה פירות, ותכפר על זה שלא הניחוהו לעשות פירות, ומקשה בגמרא אילימא אפריה ורביה הכי נמי דאסריס ואזקן לא עריפנא אלא אמצות. ובפרשה שלפני זו נאמר כי ממנו תאכל ואותו לא תכרות רק עץ אשר תדע כי לא עץ מאכל הוא, ואמרו רז"ל במס' תענית (ז.) אם ת"ח הגון הוא ממנו תאכל ואותו לא תכרות רק עץ אשר תדע כי לא עץ מאכל הוא זה ת"ח שאינו הגון כו'. וא"כ כל משכיל יראה בעין שכלו שסמיכות שני פרשיות אלו מבואר מעצמו ממ"נ אם טעם העגלה ערופה על שלא הניחוהו לעשות פירות בפ"ו, שפיר נסמכה לפרשה הקודמת המקפדת על עץ עושה פרי שלא לכרות אותו ומה לי פרי האדם מה לי פרי האדמה משפט אחד להם שנאמר כי האדם עץ השדה הוא. ואם שלא הניחוהו לעשות פירות של מצות כפי המסקנא הרי גם בפרשה שלפניה הקפיד על זה שלא לכרות הת"ח עושה פרי עץ חיים למינו, ותמה אני על כל המפרשים שדבר פשוט כזה יהיה נעלם מנגד עיניהם.

ומה שדרשו רז"ל (תענית ז.) פסוק ממנו תאכל ואותו לא תכרות על הת"ח, נראה שלא כוונו לעולם להוציא המקרא מפשוטו אלא שרצו לתרץ למה הקפידה התורה כל כך על כריתת עץ מאכל, אלא ודאי כדי ללמוד ממנו ק"ו על האדם העושה פרי צדיק עץ חיים כי האדם עץ השדה הוא עושה פרי צדיק וצמח צדקה, ואם הקפידה תורה על עץ עושה פרי שאין בו דעת ותבונה ק"ו על פרי הצדיק השלם, וע"כ סמך מיד הפרשה של עגלה ערופה אשר ממנה נראה ג"כ הקפדה גדולה על פרי צדיק עץ חיים. (כלי יקר)


{ב}  וְיָצְאוּ זְקֵנֶיךָ וְשֹׁפְטֶיךָ וּמָדְדוּ אֶל הֶעָרִים אֲשֶׁר סְבִיבֹת הֶחָלָל:

 אונקלוס  וְיִפְּקוּן סָבָיךְ וְדַיָנָיךְ וְיִמְשְׁחוּן לְקִרְוַיָא דִי סַחֲרָנוּת קְטִילָא: (אונקלוס)

 יונתן  וְיִפְקוּן מִבֵּי דִינָא רַבָּא תְּרֵין מִן חַכִּימֵיךְ וּתְלַת מִן דַּיָינָךְ וְיִמְשְׁחוּן מֵאַרְבַּע טְרִיגוֹנִין יַת קִרְוַיָא דִּי בְּחַזְרָנוֹת קְטִילָא ג וִיהֵי קַרְתָּא דְקָרִיבָא לְקָטִילָא מִתְחַשְׁדָא נַסְבֵי דִינָא רַבָּא מַפְטְרִין וְיִסְבוּן חַכִּימֵי סָבֵי קַרְתָּא הַהִיא עֶגְלַת בְּרַת תּוֹרִין דְּלָא עֵירוֹבִין בְּרַת שַׁתָּא דְּלָא אִתְפְּלַח בָּהּ וְלָא נַגְדַת בְּנִיר: (תרגום יונתן)

 רש"י  ויצאו זקניך. מיוחדים שבזקניך (סוטה מד: סנהדרין יד.), אלו (ל) סנהדרי גדולה: ומדדו. ממקום (מ) שהחלל שוכב (סוטה מה.): אל הערים אשר סביבות החלל. לכל צד, לידע (נ) איזו קרובה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ל) פי' מדהל"ל זקני העיר דומיא דולקחו זקני העיר וכתב זקניך משמע המיוחדים שבזקניך והיינו סנהדר' ע"ש בגמ' סנהדרין (דף יד): (מ) ואע"פ שהכתוב לא גיל' רק סוף המדידה ולא ראש המדידה מסתברא דראש מהדידה אינה אלא מן החלל: (נ) לא שהוא חובה למדוד מן החלל עד כל עיר ועיר אלא המדידה היא לידע איזה היא היותר קרובה אל החלל לפיכך אם היה החלל סמוך לעיר שבודאי אין עיר קרובה הימנה אל החלל אין צריך מדידה: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  זקניך. זקני הערים הקרובות והשופטים: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  ומדדו. ב' דין ואידך ומדדו את תכנית שמודדין מראשו שהוא עיקר תכונת האדם: אשר. אותיות ראש שמודדין מראשו: אשר סביבות החלל. בגימטריא בראשו של הרוג: (בעל הטורים)

 דעת זקנים  ומדדו אל הערים. אמר הרב בכור שור דכל זה צוה הקב"ה לעשות כדי שיצא קול לנרצח ומתוך כך יבואו עדים ויעידו שהוא מת ולא תשב אשתו עגונה ומאי דאמרו רבותינו אין מעידין אלא על פרצוף פנים עם החוטם כגון שבא ואמר מעיד אני על חוטמו ופרצופו שהוא כך וכך ואין העדים מכירין אותו אלא מתוך דבריהם יבינו המכירים אותו שהוא זה אבל אם באים עדים שאומרים מכירין אנו בודאי שזהו ובטביעות עין גמור כאלו ראיתיו חי ודאי תנשא אשתו בעדות זו אפילו לאחר כמה שבועות ולפי' אפי' ממקום רחוק יכול לבא ולהתבונן בו וההוא דטבע בדגמ' ואסקוה אגשרא וכו' ואנסבה רבא לדביתהו אפילו לאחר חמשה יומי עדות סתם היה ודמיון ולא אמר מוחזקני בו: (דעת זקנים)


{ג}  וְהָיָה הָעִיר הַקְּרֹבָה אֶל הֶחָלָל וְלָקְחוּ זִקְנֵי הָעִיר הַהִוא עֶגְלַת בָּקָר אֲשֶׁר לֹא עֻבַּד בָּהּ אֲשֶׁר לֹא מָשְׁכָה בְּעֹל:

 אונקלוס  וּתְהֵי קַרְתָּא דִקְרִיבָא לִקְטִילָא וְיִדְבְּרוּן סָבֵי קַרְתָּא הַהִיא עֶגְלַת תּוֹרֵי דִי לָא אִתְפְּלַח בַּהּ דִי לָא נְגִידַת בְּנוּר: (אונקלוס)

 אבן עזרא  עגלת בקר אשר לא עבד בה. לחרוש: ולא משכה בעול. להביא אבנים כמנהג העגלות: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  לא עבד בה ולא משכה בעול. (בעל הטורים)


{ד}  וְהוֹרִדוּ זִקְנֵי הָעִיר הַהִוא אֶת הָעֶגְלָה אֶל נַחַל אֵיתָן אֲשֶׁר לֹא יֵעָבֵד בּוֹ וְלֹא יִזָּרֵעַ וְעָרְפוּ שָׁם אֶת הָעֶגְלָה בַּנָּחַל:

 אונקלוס  וְיֶחֱתוּן סָבֵי קַרְתָּא הַהִיא יָת עֲגַלְתָּא לְנַחֲלָא בַיָר דִי לָא יִתְפְּלַח בֵּהּ וְלָא יִזְדְרַע וְיִנְקְפוּן תַּמָן יָת עֲגַלְתָּא בְּנַחֲלָא: (אונקלוס)

 יונתן  וְיִחְתוּן חַכִּימֵי קַרְתָּא הַהוּא יַת עִיגְלְתָא לַחֲקַל בַּיַיר דְּלָא יִתְעֲבֵיד בֵּיהּ פּוּלְחַן אֲרַע וְלָא יִזְדְּרַע וְיִנְקְפוּן תַּמָּן יַת עֶגְלָתָא בְּקוֹפִיץ מִבַּתְרָהָא בִּמְצַע חַקְלָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  אל נחל איתן. קשה, (ס) שלא נעבד: וערפו. קוצץ ערפה בקופיץ, (ע) אמר הקב"ה תבא עגלה בת שנתה שלא עשתה פירות, ותערף במקום שאינו עושה פירות, לכפר על הריגתו של זה, שלא הניחוהו (פ) לעשות פירות: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ס) ר"ל איתן ל' חזק וקשה: (ע) דגמרינן עריפה עריפה מחטאת העוף מה להלן ממול עורף אף כאן. ופי' וערפו יסירו ערפה עמו מלת תזמור יסירו הזמורה: (פ) ואם תאמר לפי זה משמע שאם נהרג זקן או סריס שאין עושין פירות שאין מביאין עגלה ערופה וזה אינו דהא קרא לא מחלק. וי"ל פירות היינו מצות שלא הניחוהו לקיי מצות שגם הם נקראים פירות: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  איתן. תקיף: וערפו שם. יסירו עורף העגלה: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  אל נחל איתן. קשה שלא נעבד לשון רש"י ורבותינו אמרו (סוטה מו) שהוא נאסר לחרוש ולזרוע בו לעולם אם כן הן אזהרות שהזורע או העובד בו עובר בלאו הזה והטעם אשר יוציאו אותו אל נחל איתן כי לא יעבד בו ולא יזרע לעולם וטעם ונגשו הכהנים בני לוי לאמר כפר לעמך ישראל אשר פדית (פסוק ח) ושיעור הכתובים ונגשו הכהנים בני לוי וכל זקני העיר ההיא הקרובים אל החלל ירחצו את ידיהם וענו ואמרו והרחיצה במקצת מן הנזכרים והעניה במקצתם כדרך ואכלת לפני ה' אלהיך מעשר דגנך תירושך ויצהרך וגו' (לעיל יד כג) וענין העריפה אמר ר"א שהשם צוה לעשות כן על העיר הקרובה כי לולי שעשו עבירה כדומה לה לא נזדמן שיהרג אדם קרוב מהם ומחשבות ה' עמקו לאין קץ אצלנו אבל הרב אמר במורה הנבוכים (ג מ) כי הטעם לגלות על הרוצח ולבער דמו בעבור שברוב הפעמים יהיה הרוצח מן העיר אשר סביבות החלל וכשיצאו הזקנים ויתעסקו במדידה ההיא וזקני העיר ההיא יעידו לפני הבורא שלא התרשלו בתקון הדרכים ושמירתם ושאינם יודעים מי הרג את זה וכשיחקר הענין יאספו הזקנים ויביאו העגלה ירבו בני אדם לדבר בו אולי יגלה הדבר וכבר אמרו (ירושלמי סוטה פ"ט ה"א) שאפילו תבוא שפחה ותאמר פלוני הוא הרוצח לא תערף ואם יודע הרוצח ויחרישו ממנו ויעידו הבורא על נפשותם כי לא ידעוהו יהיה בזה זדון גדול וכל השומע שמץ דבר בענין יבוא ויגיד ויתפרסם הדבר ויהרג או על ידי ב"ד או המלך או גואל הדם ויתחזק הענין בהיות המקום אשר תערף בו העגלה לא יעבד בו ולא יזרע לעולם יכירו בו רואיו וידברו בו והנה לפי הטעם הזה יש בתחבולה הזו תועלת אבל המעשה איננו נרצה בעצמו והיה ראוי עוד שיעשה בשדה טוב ראוי לזריעה שיכירו בו רואיו כי בנחל איתן לא יודע מדוע לא יעבד בו ולפי דעתי יש בו טעם כענין הקרבנות הנעשים בחוץ שעיר המשתלח ופרה אדומה ולפיכך מנו חכמים עגלה ערופה מכלל החוקים (הרמב"ן)

 בעל הטורים  לא יעבד ולא יזרע. הרי ד' מצות לספר על ד' רוחות העולם וכן ד' פעמים חלל וד' פעמים עגלה בפרשה: (בעל הטורים)

 ספורנו  אל נחל איתן. שאין שם רגל מצויה: וערפו. שהיא מיתה נעלמת מעיני הנהרג מורה על שההריגה היתה בלי ספק במקום נעלם מעיני העם ושנעשתה ע''י רוצח שלא היה נודע לרוצח אצל ב"ד שאם היה נודע אצלם הרוצח היו מבערים אותו: (ספורנו)


{ה}  וְנִגְּשׁוּ הַכֹּהֲנִים בְּנֵי לֵוִי כִּי בָם בָּחַר יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לְשָׁרְתוֹ וּלְבָרֵךְ בְּשֵׁם יְהֹוָה וְעַל פִּיהֶם יִהְיֶה כָּל רִיב וְכָל נָגַע:

 אונקלוס  וְיִתְקָרְבוּן כָּהֲנַיָא בְּנֵי לֵוִי אֲרֵי בְהוֹן יִתִּרְעֵי יְיָ אֱלָהָךְ לְשַׁמָשׁוּתֵהּ וּלְבָרָכָא בִּשְׁמָא דַיְיָ וְעַל מֵימְרֵהוֹן יְהֵי כָּל דִין וְכָל מַכְתַּשׁ סְגִירוּ: (אונקלוס)

 יונתן  וִיקַרְבוּן כַּהֲנַיָא בְּנֵי לֵוִי אֲרוּם בְּהוֹן אִתְרְעֵי מֵימְרָא דַיְיָ אֱלָהָכוֹן לְשַׁמָשׁוּתֵיהּ וּלְבָרָכָא יַת יִשְרָאֵל בִּשְׁמֵיהּ וְעַל מֵימַר פּוּמְהוֹן יְהִי מִתְדָן כָּל דִּין וְכָל מַכְתַּשׁ צוֹרְעָא לְמִסְגוֹר וּלְמַחְלוֹט: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  הכהניס בני לוי. שהם בברור מבני לוי: ועל פיהם יהיה. עונש כל ריב וכל נגע: (אבן עזרא)

 ספורנו  לשרתו ולברך. ועל ידם תהיה כפרה מן הדם הנקי וברכה לארץ: ועל פיהם יהיה כל ריב וכל נגע. באופן שהם בקיאים בדרכי בני אדם ומזגיהם כמו שראו הם ואבותיהם, ואולי יכירו מי נתלכלך בחטא זה בידיעת דרכיו ומעלליו ויתגלה הדבר: (ספורנו)


{ו}  וְכֹל זִקְנֵי הָעִיר הַהִוא הַקְּרֹבִים אֶל הֶחָלָל יִרְחֲצוּ אֶת יְדֵיהֶם עַל הָעֶגְלָה הָעֲרוּפָה בַנָּחַל:

 אונקלוס  וְכֹל סָבֵי קַרְתָּא הַהִיא דִקְרִיבִין לִקְטִילָא יַסְחוּן יָת יְדֵיהוֹן עַל עֲגַלְתָּא דִנְקֶפְתָּא בְנַחֲלָא: (אונקלוס)

 יונתן  וְכָל חַכִּימֵי קַרְתָּא הַהוּא דְקָרִיבִין לְקָטִילָה יְשַׁזְגוּן יַת יְדֵיהוֹן עַל עֶגְלְתָא דִנְקִיפָא בְּחַקְלָא: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  וכל זקני העיר. זהו ויצאו זקניך: (אבן עזרא)


{ז}   מפטיר  וְעָנוּ וְאָמְרוּ יָדֵינוּ לֹא (שפכה) שָׁפְכוּ אֶת הַדָּם הַזֶּה וְעֵינֵינוּ לֹא רָאוּ:

 אונקלוס  וִיתִיבוּן וְיֵימְרוּן יְדָנָא לָא אַשְׁדוֹ יָת דְמָא הָדֵין וְעֵינָנָא לָא חֲזָאָה: (אונקלוס)

 יונתן  וִיתִיבוּן וְיֵימְרוּן גְלֵי קֳדָם יְיָ דְלָא אָתָא לִידֵינָן וּפַטְרִינֵיה מַן דְשַׁדָא יַת אִידְמָא הָדֵין וְעֵינָנָא לָא חָמוּן: (תרגום יונתן)

 רש"י  ידינו לא שפכו. וכי עלתה על לב שזקני בית דין שופכי דמים הם, אלא לא ראינוהו ופטרנוהו בלא מזונות ובלא לויה. והכהנים אומרים כפר (צ) לעמך ישראל: (רש"י)

 שפתי חכמים  (צ) דאם לא כן כהנים הכא מאי עבידתייהו בשלמא הזקנים דכתיב וכל זקני העיר ירחצו וגומר אלא הכהנים מאי בעי הכא אלא הם אומרים כפר לעמך ישראל: חסלת פרשת שופטים (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ה''א שפכה. תחת סימן הרבים כמו שפכה אשורי ועל דרך הדרש שישוב לאחת כי היד לשון נקבה ברוב: ועינינו לא ראו. ויתכן שהשם צוה לעשות כן העיר הקרובה כי לולי שעשו עבירה כדומה לה לא נזדמן להם שיהרג אדם קרוב מהם ומחשבות השם עמקו וגבהו לאין קץ אצלנו: וענו ואמרו. כמו וענית ואמרת ושם אפרשנו: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  לא שפכה. כתיב בה''א שלא נגענו בו בחמשה אצבעותינו ועוד כי הנפש יש לה ה' שמות ולכן נתן דוד ליואב ה' קללות כשהרג לאבנר זב ומצורע וכו': (בעל הטורים)

 ספורנו  ידינו לא שפכה. שלא הנחנו שום נודע לרוצח בארץ: ועיננו לא ראו. שלא היה זה במקום רואים שאם היו שם רואים היו מתקוממים ומגידים: (ספורנו)

 דעת זקנים  ידינו לא שפכה. כתוב בה"א לומר שחייב בעל הבית לעשות לאורח חמשה דברים אכילה שתיה לינה לויה מזון לדרך וגם מתנה ובמסכת סוטה פרק עגלה ערופה מסיק ידינו לא שפכה. וכי תעלה על דעתך שב"ד שופכי דמים הן אלא שלא בא לידינו ופטרנוהו בלא מזונות לא בא לידינו ופטרנוהו בלא לויה דמשמע אבל אם ראינוהו היינו עושין לו לויה ולא היה ניזוק דאמר רב יהודה אמר רב כל המלוה את חבירו אפילו ארבע אמות בעיר אינו נזוק רבינא אלווייהו לרב נחמן בר יצחק מטיא לידי הזיקא ואתציל. ות"ר הרב לתלמיד עד עיבורה של עיר חבר לחבר עד תחום שבת תלמיד לרב אין לו שיעור וכמה אמר רב ששת פרסה ורבו מובהק שלש פרסאות ותניא ר' מאיר אומר כופין ללויה ולויה אין לה שיעור שנאמר ויראו איש יוצא מן העיר ויאמרו אליו הראנו את מבוא העיר ועשינו עמך חסד וכתיב ויראם את מבוא העיר ומה חסד עשו עמו שהרגו כל העיר לפי חרב ואותו האיש ומשפחתו הצילו וכתיב וילך האיש ארץ החתים ויבן העיר ויקרא שמה לוז. וכשבא סנחריב לא בלבל' ונבוכדנצר לא החריבה ואף מלאך המות אין לו רשות לעמוד בה אלא זקנים שבתוכה שדעתן קצה בחייהן מוציאין אותם חוץ לחומה ומתים והלא דברים קל וחומר ומה כנעני זה שלא דבר בפיו ולא הלך ברגליו גרם הצלה לו ולזרעו עד סוף כל הדורות מי שעשה לויה בפיו וברגליו על אחת כמה וכמה ואמר ר' יהושע בשביל ארבע אמות שלווהו מצרים לאברהם אבינו נשתעבדו בבניו ארבע מאות שנה. ויש אומרים דלויה הוי שיעור מיל וסמך לדבר כי מלאכיו יצוה לך לשמרך בכל דרכיך וגו' מ"ם דמלאכיו יו"ד של יצוה למ"ד של לך הרי מיל ואז הוא בטוח להיות נשמר בכל דרכיו וכשהאורח יוצא לדרך אע"פ שנותן לו בעל הבית מעות צריך ליתן לו לחם שנא' ועל פת לחם יפשע גבר כי שמא יאחזנו בולמוס בדרך וימות ונמצא בעל הבית פושע על שהניחו לצאת בלא לחם. וא"ר יוחנן כל מי שאינו מלוה כאלו שופך דמים שאלו לווהו אנשי יריחו לאלישע לא גזר דובים בתינוקות שנא' ויעל משם בית אל והוא עולה בדרך ונערים קטנים יוצאים ויתקלסו בו ויאמרו עלה קרח עלה קרח אמרו הקרחת עלינו את המקום מאי נערים קטנים אמר ר' אלעזר בני אדם שמנוערין מן המצות קטנים שהיו מקטני אמנה וכתיב ויפן אחריו ויראם ויקללם בשם ה' מה ראה שמכולם נתעברה אמם ביום הכפורים ור' יוחנן אמר ראה שלא היה בהם שום לחלוחית של מצות לא בם ולא בזרעם ועוד גדולה לויה ממתנה דאלו מתנה בממונו ולויה בגופו ועוד שאחד המלוה ואחד הנילוה אינו ניזוק שנא' שלום שלום לרחוק דהיינו המתרחק מן העיר דהיינו המתלוה ולקרוב המתקרב מן העיר דהיינו המלוה שחוזר לעיר. ועוד איתא בירושלמי אפריון נמטייה למאן דמלוה פי' חן יגיע לאותן המלוין את המטין בדרך דאמר רבי יהושע בן לוי המהלך בדרך ואין לו לויה יעסוק בתורה שנאמר כי לוית חן הם לראשך: (דעת זקנים)


{ח}  כַּפֵּר לְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר פָּדִיתָ יְהֹוָה וְאַל תִּתֵּן דָּם נָקִי בְּקֶרֶב עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל וְנִכַּפֵּר לָהֶם הַדָּם:

 אונקלוס  כָּהֲנַיָא יֵימְרוּן כַּפַּר לְעַמָךְ יִשְׂרָאֵל דִי פְרַקְתָּא יְיָ וְלָא תִתֵּן חוֹבַת דַם זַכַּי בְּגוֹ עַמָךְ יִשְׂרָאֵל וְיִתְכַּפַּר לְהוֹן עַל דְמָא: (אונקלוס)

 יונתן  כַּהֲנַיָא יֵימְרוּן כַּפֵּר לְעַמָךְ יִשְרָאֵל דִּפְרַקְתָּא יְיָ וְלָא תְשַׁוֵי חוֹבַת אֲדַם זַכְּאַי בְּגוֹ עַמָּךְ יִשְרָאֵל וּגְלֵי מַן קַטְלֵיהּ וְיִתְכַּפֵּר לְהוֹן עַל דְּמָא וּמִן יַד נַפְקִין נְחִיל דְּמוֹרָנִין מִגוֹ פָּרָתָא דְעֶגְלְתָא נַגְדִין וְאָזְלִין עַד אַתְרָא דְקָטוֹלָא תַמָּן וְסַלְקִין עֲלוֹי וְאַחֲדִין בֵּי דִינָא יָתֵיהּ וְדַיְינִין יָתֵיהּ: (תרגום יונתן)

 רש"י  ונכפר להם הדם. הכתוב מבשרם, שמשעשו כן יכופר להם העון: (רש"י)

 אבן עזרא  כפר לעמך. ששגגו ולא שמרו הדרכים המסוכנים: ונכפר. חסר תי''ו כמו ונוסרו כל הנשים והם שנים בנינים בנין התפעל עם בנין נפעל: וטעם זכר אשר פדית. כאשר פדיתם ממצרים למען חסדיך כן פדם מזה הדם ועונשו: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  כפר לעמך ישראל. מכאן שכל ישראל ערבים זה לזה: כפר לעמך ישראל אשר פדית. ר''ת בגי' זה הכהנים: (בעל הטורים)

 ספורנו  כפר לעמך. כפר אתה בדם שופכו. כאמרם ז''ל (סנהדרין) מי שנתחייב הריגה לסטים באים עליו: ונכפר להם הדם. יכופר בדיני שמים בדם שופכו באופן שיהי' נראה כמתכפר מאליו: (ספורנו)


{ט}  וְאַתָּה תְּבַעֵר הַדָּם הַנָּקִי מִקִּרְבֶּךָ כִּי תַעֲשֶׂה הַיָּשָׁר בְּעֵינֵי יְהֹוָה: (ססס)

 אונקלוס  וְאַתְּ תְּפַלֵי אַשְׁדִי דַם זַכַּי מִבֵּינָךְ אֲרֵי תַעְבֵּד דְכָשַׁר קֳדָם יְיָ: ססס: [ססס] (אונקלוס)

 יונתן  וְאַתּוּן בֵּית יִשְרָאֵל תְּפַלוּן מִשְׁדֵי דַם זַכַּאי מִבֵּינֵיכוֹן אֲרוּם תַּעַבְדוּן דְכָשַׁר קֳדָם יְיָ: (תרגום יונתן)

 רש"י  ואתה תבער. מגיד, שאם נמצא ההורג אחר שנתערפה העגלה, הרי זה יהרג (כתובות לז:), והוא הישר בעיני ה':

חסלת פרשת שופטים: (רש"י)

 אבן עזרא  ואתה תבער הדם הנקי. פירושו עונש הדם הנקי או יהיה הדם דם הנקי ויש אומרים אתה חייב לבער שפיכות דמים והנכון בעיני הוא אשר הזכרתי כי לא ישפך דם נקי בארצך אם תעשה הישר בעיני ה' כסוד שכר עבירה עבירה ושכר מצוה מצוה:

חסלת פרשת שופטים (אבן עזרא)

 ספורנו  ואתה תבער. הנה האל ית' יכפר כשלא תדעהו ואתה אם תדעהו תבער קודם שיפעלו בו דיני שמים: (ספורנו)

 דעת זקנים  ואתה תבער הדם הנקי. פרש"י שאם נמצא הרוצח לאחר עריפת העגלה שאין פוטרין אותו ותמה דבכתובות פ"י אמר ר' לוי מסיק ואתה תבער הדם הנקי הוקשו שופכי דמים לעגלה ערופה לומר לך מה עגלה ערופה מן הצואר פי' ללמד דרוצח נדון בסייף. ופי' הרב רבינו משה ז"ל דההיא סוגיא אתיא כמ"ד חנק חמור וכן משמע בפרק ארבע מיתות דמפיק דרוצח בסייף מדכתיב והבאתי עליכם חרב נוקמת נקם ברית ומסיק אשכחן עבד בן חורין מנא לן ק"ו הוא קטל עבדא בסייף בן חורין לא כל שכן הניחא למ"ד חנק קל אלא למ"ד חנק חמור מאי איכא למימר כלומר מהיכא תפוק דהורג בן חורין בסייף דהשתא ליכא ק"ו ומשני נפקא ליה מדתניא ואתה תבער הדם הנקי הקשו שופכי דמים לעגלה ערופה מה להלן מן הצואר אף כאן מן הצואר מכלל דלמ"ד חנק חמור איצטריך ואתה תבער להקיש רוצח לעגלה ערופה ואם נמצא הרוצח לאחר עריפת העגלה דקי"ל חנק קל מסייף דהשתא נפקא לן רוצח בסייף מק"ו דעבד ואי קשיא לדידיה ולארץ לא יכופר וגו' למאי אתא י"ל דאצטריך שמא נמצא הרוצח לאחר יום הכפורים אין פוטרין אותו אע"ג דאיכא תרתי עריפת העגלה ויום הכפורים ואידך שמא לית ליה האי: (דעת זקנים)

---

פרשת כי תצא

---

{י}  כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶיךָ וּנְתָנוֹ יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ בְּיָדֶךָ וְשָׁבִיתָ שִׁבְיוֹ:

 אונקלוס  אֲרֵי תִפּוֹק לַאֲגָחָא קְרָבָא עַל בַּעֲלֵי דְבָבָךְ וְיִמְסְרִנוּן יְיָ אֱלָהָךְ בִּידָךְ וְתִשְׁבֵּי שִׁבְיְהוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  כי תצא אֲרוּם תִּפְקוּן לְסִדְרֵי קְרָבָא עַל בַּעֲלֵי דְבָבֵיכוֹן וְיִמְסְרִינוּן יְיָ אֱלָהָכוֹן בְּיֶדְכוֹן וְתִשְׁבֵי שִׁבְיָתָא מִנְהוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  כי תצא למלחמה. במלחמת הרשות הכתוב מדבר, שבמלחמת ארץ ישראל אין לומר ושבית שביו, (א) שהרי כבר נאמר לא תחיה כל נשמה: ושבית שביו. לרבות כנענים שבתוכה, (ב) ואע"פ שהן משבעה אומות: (רש"י)

 שפתי חכמים  (א) וא"ת דלמא לעולם במלחמת א"י הכתוב מדבר ומה שכתוב ושבית שביו היינו אם נמצא בה משאר עממים שלא מז' עממים. וי"ל דרש"י עצמו מתרץ קושיא זו במה שפירש אחריו ושבית שביו לרבות כנעניים שבתוכה ואע"פ שהם מז' עממים ש"מ דבכל מקום הולך אחר אנשי העיר דהא הכא אם אנשי העיר משאר עממים אף כנעניים שבתוכה מותר לקיימן והוא הדין אם אנשי העיר משבעת עממים אף שאר עממים שבתוכה אסור לקיימן ואו מדבר ממלחמת ארץ ישראל אין לומר ושבית שביו דאין לומר דקאי על שאר עממים שבתוכה דהא אף שאר אומות שבתוכה אסור לקיימם כדפרי' מצאתי בשם מהרי"ץ והרא"ם תירץ כיון דעיקר הפ' אינ' אלא להתיר יפת תואר לא הי' לו להתיר' אלא במלחמ' הרשו' שכל הנשי' הם בהית' ולא במלחמ' חוב' שכל הנשי' הם באיסו' לא תחי' מלבד אם אותה ששבה היא משאר עממים ושמא לא ישבה ואת"ל ישבה ה"ל מיעומא דמיעוטא: (ב) שנשיהם וטפס ניצולים כמותם דאל"כ שביו ל"ל עיין לעיל בפ' שופטים בפסוק כל העם הנמצא בה: (ג) רצ"ל דלשון ולקחת לך לאשה משמע דמצות עשה הוא שיקח ע"א לאשה וזה אינו דהא יותר טוב שיקח יהודית לאשה: (ד) ומה שפי' שלא כסדר הקרא י"ל דאין רצונו בו לפרש הקרא אלא קאי אפירוש דלעיל מיניה דפי' אם אין הקב"ה מתירה ישאנה באיסור ומדהוצרך להתיר יפת תואר ש"מ בלא יפת תואר אסור מן התורה וזה אינו דע"א אינה אסורה אלא מדרבנן כדאמרינן דחכמים גזרו דהבא על הע"א דחייב משום נשג"ז ומתרץ דודאי פנויה אינה אלא מדרבנן אבל כאן כתיב אשת דמשמע אפילו אשת איש ואין להקשות מנ"מ אם היא אשת איש והא אין קידושין לע"א דכתיב ואיש אשר ינאף את אשת רעהו ואמרינן אשת רעהו פרט לאשת ע"א שאין קידושין לע"א. מ"מ א"א אסור דהא אף בן נח מוזהר על א"א דכתיב על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו ואמרינן באשתו ולא באשת חבירו וכן באבימלך דכתיב והיא בעולת בעל ש"מ דאשת איש אסור אף לבני נח כ"ש לישראל אבל ביפת תואר התיר לו הקב"ה: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  כי תצא. זו הפרשה דבקה עם כי תצור אל עיר ונכנסה ביניהם פרשת עגלה ערופה בעבור החלל הנמצא בא''י. ולא כן חוצה לארץ. ואף כי במלחמה: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  כי תצא. למה כתיב פרשת עגלה ערופה בין שתי מלחמות הקדים לה מלחמה שאל יאמר השונא אהרוג כי עת מלחמה הוא ויאמרו האויבים הרגוהו במלחמה וכתיב מלחמה אחריה לומר תבער דם הנקי להרוג הרוצח ואח''כ תלך במלחמה ותנצח ולא היו מניחים לילך שונאים במלחמה ביחד שמא יהרגו זה לזה במלחמה: כי תעשה הישר. וסמיך ליה כי תצא למלחמה שאין יוצאין למלחמה אלא צדיקים: ה'. וסמיך ליה כי תצא למלחמה לומר שהשם יוצא עמך כענין שנאמר ויצא ה' ונלחם בגוים: כי תצא. צא אליהם ואל תניחם לבא עליך. פן ישחיתו הארץ: על אויבך. חסר יו''ד שבמלחמת יחיד הכתוב מדבר: שביו. בגי' ואם יהיו כנענים: (בעל הטורים)

 אור החיים   כי תצא למלחמה על אויביך וגו'. צריך לדעת למה הוצרך לומר כל זה שלא היה צ''ל אלא כי תראה בשביה אשת וגו', עוד אחר שאמר כי תצא למלחמה לא היה צריך לומר על אויביך, ואולי כי לפי שבא הכתוב להתיר יפת תואר שאסורה שלא בשעת מלחמה, גם להתיר קדלי דחזירי (חולין י''ז.) ושאר איסורין, חש הכתוב שביציאת ישראל למלחמה רגליהם לרע ירוצו כדי שיהנו מדבר איסור, לזה בא הכתוב והתנה ואמר כי תצא תהיה יציאתך למלחמה להנקם מאויביך שהם אויבי ה', על דרך אומרו (תהלים קל''ט) הלא משנאיך ה' אשנא וגו' לאויבים היו לי, לטעם זה תהיה יציאתך, ואם תעשה כן ונתנו ה' אלהיך בידך ושבית שביו, ומזה אתה למד שזולת כן אם תהיה יציאתך לטעם אחר והטעם מובן ממה שאמר בענין אינו מובטח שיתנהו ה' בידו:

ושבית שביו. מצוה, כדי שלא יראה כמזלזל במתנת מלך, או נתכוון לאסור יפת תואר כל עוד שלא שבו שביו, שלא יאמר אדם כיון שהותרה לי אחטפנה ואוליכנה ואבעלנה, תלמוד לומר ושבית שביו וראית בשביה פירוש כשתשבה אותה ותהיה שלך אם ראית בשביה וגו', וטעם אומרו שביו ולא אמר אותו, רבותינו ז''ל אמרו (ספרי) שהכתוב מדבר במלחמת רשות, ודקדק לומר שביו אפילו הוא מהכנעני שנאמר בו (לעיל כ' ט''ז) לא תחיה כל נשמה:

עוד ירצה לפי שנאמר ונתנו ה' וגו' בידך, לזה כשאמר ושבית גמר אומר שביו פירוש מה ששבוי ועומד לפניך, עוד רמז שהגם שתהיה אתה בגדר שביו לפי ערך המשתער ללוחם ונלחם אף על פי כן ושבית, ומזה עיניך תחזינה כי ה' הוא הנותנו לפניך ולא כחך ועוצם ידך עושה חיל: (אור החיים)

 ספורנו   כי תצא. אל חוצה לארץ: (ספורנו)

 כלי יקר  כי תצא למלחמה על אויביך וגו'. אויביך ביו"ד לשון רבים ואח"כ אמר ונתנו הל"ל ונתנם, על אויביך, כנגד אויביך הל"ל, ובילקוט מסיק בשם הספרי וז"ל על אויביך כנגד אויביך ונתנו ה' אלהיך בידך. אם עשית כל האמור בענין סוף שה' אלהיך נותנו בידך. ולא הבנתי דבריו מהו האמור בענין, אם זה הוא שאמר וגלחה את ראשה וגו' הרי כבר הוא נתון בידו קודם שעשה האמור בענין כי איך ישבה ממנו שבי אם עדיין אינו נתון בידו, ואף את"ל שאין ראיה מן השבויה כי לפעמים ישבו שבי במלחמה אף אם עדיין אין האויב מסור בידו, וראיה מן וישב ממנו שבי הנאמר פר' חקת (כא.א) מ"מ קשה מנא ליה לומר כן לפרש ונתנו סוף שיתנו בידך שמא פירושו שיתנהו לאלתר בידך.

ונראה שקשה לבעל מדרש זה ונתנו ונתנם הל"ל, אלא ודאי שמדבר באויב אחד פרטי שהיה בכלל אויביך הרבים שהזכיר כבר ומי הוא זה ואיזו הוא, אין זה כ"א צר ואויב פנימי והוא שטן הוא יצה"ר המקטרג ביותר בשעת הסכנה במלחמה כמבואר בפר' שופטים (כ.א) בפסוק כי תצא למלחמה. ועליו אמר ונתנו ה' אלהיך בידך וא"כ קשה איך הוא מבטיחו שיתנו הקב"ה בידו, הרי אחר זה נאמר ענין אשת יפת תואר שלא דברה תורה אלא כנגד היצה"ר כו' והרי אנו רואין שעוד טומאתו בו שהרי לא עצר כח לעמוד כנגד יצרו עד שהכשילו ביפת תואר זו ואיה הבטחת ונתנו ה' בידך. ע"כ פירש ונתנו סוף שיתנו בידך כי אם תעשה כל האמור בענין מגלוח ראשה ונוולה מה כתיב אחריו והיה אם לא חפצת בה. פירש"י הכתוב מבשרך שסופך לשנאותה ואז ודאי יצרו מסור בידו כשישנא אותה, ועיקר תחבולה זו היא כדרך שנאמר (קהלת ז.ב) טוב ללכת אל בית אבל וגו' כי על ידי זה יזכור יום המיתה ואז ודאי אזיל היצה"ר, וכשהיא בוכה ומתאבלת על אביה ואמה הרי הוא יושב בבית אבל תמיד וע"י זה יזכור ליצרו יום המיתה ואז ודאי אזיל ואז תשקוט תאותו ועל ידי זה ישנאה, ולפי שמבשרך שסופך לשנאותה לכך אמר סוף שה' אלהיך נותנו בידך.

ומטעם זה הוצרך לפרש על אויביך כנגד אויביך, כי לשון על לא יצדק כ"א בסתם מלחמה הבאה מן השמים מעל כי בסתם מלחמה מן השמים נלחמו הכוכבים ממסילותם (שופטים ה.כ), אמנם מדקאמר ונתנו לשון יחיד בעל כרחך אתה צריך לפרשו על היצה"ר וא"כ כשאמר כי תצא למלחמה על אויביך לשון רבים ודאי כלל בזה שני מיני אויבים הן אויב חיצוני הן אויב פנימי המקטרג בשעת סכנה, ויש ראיה לזה כי בפר' שופטים כתיב כי תצא למלחמה על אויבך בלא יו"ד אצל הבי"ת וזה מדבר בסתם אויב לבד וכאן נאמר אויביך ביו"ד המורה על אויבים רבים ודאי כלל החיצוני והפנימי יחד, ואמר ונתנו אחד מהם יתן תחילה וזה ודאי היצה"ר שאם אין יצרו נתון בידו תחילה אינו יכול לנצח אויב חיצוני זה כל זמן שהוא מלוכלך בחטא, ע"כ הוצרך לפרש על אויביך כנגד אויביך כי המלחמה שעם היצה"ר אינה באה מלמעלה כ"א האדם צריך להיות המתחיל וה' יגמור על ידו, זהו שאמר סוף שה' אלהיך נותנו בידך סוף היינו אחר כל המעשים שתעשה מעניני נצוח ותחבולות נגד יצרך וה' ישלח עזרו לסוף, אבל בסתם מלחמה הדבר בהפך כי קודם אשר הכינות לבך לצאת למלחמה כבר נלחמו עמו מן השמים ואתה הגומר כדי שתקרא על שמך.

כי תצא למלחמה וגו'. מהו כי תצא הל"ל כי תלך, או כי תלחום, ומהו למלחמה ללחום מבעי ליה, כי למלחמה משמע שאין אתה לוחם כ"א למען ראות המלחמה באת, על אויביך כנגד מבעי ליה, ושבית שביו כפל הלשון, ואע"פ שאמרו רז"ל (סוטה לה:) שבא לרבות כנענים שבתוכו מ"מ הל"ל ושבית שבי שביו למה לי.

והנה מקום אתי לפרש זה בשני פנים, האחד הוא, כדרך שפירש הרמב"ן פרשה זו על פסוק כי תצא מחנה על אויביך ונשמרת מכל דבר רע, היינו דבור רע והוא לשון הרע כדי שלא יהא ביניהם מחלוקת ויכו ביניהם מכה רבה מאד יותר מן האויבים, וזה דבר ברור שכשאין שלום בין הלוחמים הרי הם מנוצחים כמו שקרה לפריצי ישראל בבית שני, לכך אמר כי תצא בלשון יציאה מיעט המלחמה הפנימית תוך העיר, לומר שדווקא כצאתך העיר תפרוש כפך למלחמה אבל בתוך העיר יהיה שלום ביניכם, ודווקא למלחמה תצא ולא ממלחמה, ודווקא על אויביך תצא ולא על אוהביך לרעך כמוך, ושבית שביו של השונא ולא שתבקש לצוד את חבירך במצודתך, כי כל אלו דברים המזיקין במלחמה ואם את כל אלה תעשה אז ונתנו ה' אלהיך בידיך אבל לא זולת זה.

הדרך השני, שבא לבטל דעת יצרך הרע, אשר ישיאך לומר הלא שבויה זו באתה לידי ע"י כחי ועוצם ידי ונכנסתי בסכנת המלחמה עד שנצחתי ולמה יטיל ה' עלי כל התנאים הללו מגלוח ונוול, על כן הקדים לו לומר שקר אתה טוען כי לא בכחו יגבר ורק את אשר הורישך ה' אותו תירש ואין אתה הלוחם רק כי תצא מביתך לראות המלחמה אשר קדמך כבר מן השמים הכוכבים ממסילותם, וז"ש למלחמה לאותה מלחמה שהתחלתה היתה כבר על אויביך עליו ממש מן השמים מעל ולא מכנגד ממך כי כבר ישלח ה' חציו ויפיצם, ושבית שביו של הקב"ה כי כבר נשבית ע"י המלחמה ויען כי חפץ ה' לעשות לך שם תפארת בכל הארץ שתקרא המלחמה על שמך, ע"כ ונתנו ה' אלהיך בידך, כי כפי הנראה לכל העמים כאילו ידך עשו ויכלו להם אבל האמת אינו כן כי יד ה' עשתה זאת ומפני הכבוד נתנו בידך. (כלי יקר)

 דעת זקנים  ושבית שביו. פרש"י לרבות כנענים שבתורה ואע"פ שהם משבעה עממין ומקשי' העולם היכי משתמע לי' ושבית שביו וי"ל דה"ק ושבית שביו של אויביך כלומר אפי' הכנענים ששבו אויביך להם ושבת אותו: (דעת זקנים)


{יא}  וְרָאִיתָ בַּשִּׁבְיָה אֵשֶׁת יְפַת תֹּאַר וְחָשַׁקְתָּ בָהּ וְלָקַחְתָּ לְךָ לְאִשָּׁה:

 אונקלוס  וְתֶחֱזֵי בְּשִׁבְיָה אִתְּתָא שַׁפִּירַת חֵזוּ וְתִתִּרְעֵי בַהּ וְתִסְבַהּ לָךְ לְאִנְתּוּ: (אונקלוס)

 יונתן  וְתֵיחֲמוּן בִּשְׁבִיתָא אִתָּא שַׁפִּירַת רֵיוֵוי וְתִתְיַדְעוּן בָּהּ וְתִסְבוּנָהּ לְכוֹן לְאִינְתּוּ: (תרגום יונתן)

 רש"י  ולקחת לך לאשה. לא דברה תורה אלא כנגד יצר (ג) הרע, שאם אין הקדוש ב"ה מתירה, ישאנה באיסור, אבל אם נשאה, סופו להיות שונאה, שנאמר אחריו כי תהיינן לאיש וגו', וסופו להוליד ממנה בן סורר ומורה, לכך נסמכו פרשיות הללו: אשת. אפילו (ד) אשת איש: (רש"י)

 אבן עזרא  אשת. כבר דרשוהו חז''ל: יפת תאר. בעיניו: וחשקת בה. שתחזקנה לקחתה לאשה כי אחר כן יאמר ובעלתה וכמוהו ואקח אותה לי לאשה: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  אשת. בגי' בשר נבילה מאוסה כמו שדרשו חכמים מוטב שיאכלו ישראל בשר תמותות שחוטות ואל יאכלו בשר תמותות נבילות: לך לאשה והבאתה אל תוך ביתך. לומר לאחר שתגייר אותה תהיה לך לאשה ולא בגיותה: (בעל הטורים)

 אור החיים  (יא~יד) וראית בשביה אשת יפת תואר. הנה מאומרו יפת תואר משמע דוקא יפת תואר ומאומרו וחשקת בה דרשו בספרי אפילו כעורה, וזה מן התימה למה יאמר יפת תואר ויצטרך לרבות כעורה היה לו לומר וראית אשת ולא יכתוב לא יפת תואר ולא וחשקת:

ולישב הכתוב צריך להעיר בענין למה יצו ה' כדברים האלה לטמא אדם עצמו בבת אל נכר, ובפרט בעת מעשה הנס במקום שצריך להוסיף טהרה ודביקות בה' יתיר לעשות מעשה כיעור השנאוי אצלו יתברך, וזה יפעיל הרחקת דביקותנו בו יתברך, בשלמא התרת אכילת איסור מצינו לרמב''ם ז''ל (פ''ח הל' מלכים) שנתן טעם אם ירעב והוא טעם נכון, אבל מעשה זה יתעבנו עושנו, ורבותינו ז''ל אמרו (קידושין כ''א:) לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע, ומן הראוי הוא להכניעו ולאבדו מלב עם קדוש בזמן ההוא אשר מלכם בראשם להלחם להם:

אכן יסוד הדבר וסודו הוא על פי דבריהם ז''ל (ז''ח בלק נ''ג) שאמרו שבחטא אדם הראשון נשבו כמה נשמות יקרות ביד סטרא אחרא והם נשמות הגרים, וצא ולמד כמה וכמה גדולי עולם באים מהאומות ורות המואביה תוכיח וכמה גדולי עולם שמעיה ואבטליון ואונקלוס הגר וכאלה רבות:

עוד אגלה לך סוד אחד תמצא נשמה טהורה דבוקה בנשמה טמאה ואין כח בטהורה להטות הטמאה להטיב והיא מונחת שם עד עת דרור, וצא ולמד כיוצא בזה מנשמת ר' חנינא בן תרדיון שהיתה דבוקה בשכם בן חמור כרמוז בתיבת רחב''ת ידים (בראשית ל''ד) כאמור בדברי המקובלים (ליקוטי תודה וישלח) ומצינו שהנפש הלזו לא עשתה מפעל טוב בשכם ויצתה כשדבק בדינה מצאה הנפש מינה ונדבקה בו כאומרו (שם) ותדבק נפשו בדינה, ושמור לך כלל זה, ויש נפש קדושה בין הקליפה שבמקום שכונתה תטה לב השוכנת בתוכו להטיב ויגרשו חלק הרע או ימתקוהו, והם הגרים המתגיירים מן האומות מעצמן כרות המואביה וכנעמה, וכמו שראינו בעינינו גרים שמעצמם באים ומתגיירים:

והנה כבר כתבתי כמה פעמים כי באמצעות מעשה המצוה יתלבש באדם אור השכינה ויגרש ממנו חלק הרע כאומרו (קהלת ח') שומר מצוה לא ידע דבר רע, ובפרט שלוחי מצוה ועיין מה שפירשתי בפרשת שלח לך ששלוחי מצוה בשעת שליחותם אפילו מיצר הרע מצותם מצילתם, וכמו כן העוסק בעבירה מתלבשת בו רוח הטומאה ומעותת דרכו:

ואחרי הודיע ה' אותנו את כל זאת יאירו מאמרי אל עליון כשמש בצהרים במצוה זו, והוא לפי שהקדים כי תצא למלחמה וגו' שיציאתו היא לדבר מצוה כמו שפירשנו למעלה, אמר עוד אם ראה בשביה פירוש בשעת שביה, וכמו שכן דקדק רמב''ם בפ''ח מה' מלכים כי באותה שעה עודנו עוסק במצוה, אם יראה אשת יפת תואר פירוש אשת סמוך, ורבותינו ז''ל אמרו (קידושין כ''א:) אשת איש, ודבריהם אמת אלא שאם לדבריהם לכד יכוין היה לו לומר אשת איש לא אשת יפ''ת, אלא באה להעיר שבאמצעות היותו עוסק במצוה יגלה ה' את עיניו להכיר בגויה שיש בה יפת תואר שהיא נשמה הקדושה הנקראת יפת תואר, כי זוהר נשמות הקדושות מופלא ועצום הוא, וזאת האשה קנתה בה חלק זה הטוב, ולזה קראה הכתוב אשת יפת תואר והכרתה הוא על ידי שאתה רואה שאתה חושק בה בזמן שאתה דבוק בשכינה באמצעות היותך עסוק בשליחות מצוה כאמור זה יעירך שלדבר טוב חשקת:

ודקדק לומר בה ולא אמר אותה, להעיר כי לא לאשה אתה חושק אלא למה שבה שהיא יפת תואר שהוא חלק הטוב הדומה לנפש הטהורה וכפי זה הגם שכעורה האשה בכלל ההיתר כי אינו חוזר יפ''ת לגולם הנגלה כי אליו לא ימשך תאות ישראל במצב זה כמו שאמרנו, ואמר ולקחת לך לאשה, הנה בכל מאמר המתכנה לה אמר הכתוב בלשון כינוי והבאתה וגו' ובעלתה וגו' ושלחתה וכאן אמר ולקחת, שינה הכתוב להעירך שהלקיחה היא בנעלם שהיא נפש הקדושה שבאמצעות הענין יהיה לו בה לקיחה אחרת שיזכה ביפת תואר, כי כשידבק איש ישראל באשה שבה חלק מהטוב תכף יקנה מקומו חלק הטוב בישראל ויזכה בו כמו שזכתה דינה בת יעקב בנפש קדושה בפגוע בה שכם בן חמור:

והנה לפי שיש ב' בחינות בדביקות הקדושה בקליפה כמו שזכרנו למעלה, וזאת האשה אין ידוע אם חלק הדבוק בה הוא דבר היוצא בדביקה ראשונה כנזכד ונשארה האשה חלוטה בחלק הרע ונתרוקנה מחלק הטוכ, או אפשר שכולה נחלטת בחלק הטוב כרות וכנעמה, לזה יצו ה' והבאתה אל תוך ביתך וגו' וירחיק ממנו חלק דביקות בחינת הרע, ואז תבדק האשה אחר שלשים יום אם נתגיירה אשתו זו והרי היא כרות וכנעמה, והוא אומרו והיתה לך לאשה אם יחפוץ, ואם לא יחפוץ וגו' זה לך האות כי חלק הטוב שהיה בה יצא על ידי מעשה הראשון ונחלק הרע, ולצד שיש מקום שיתאוה האדם לאשה נכריה בדרך זנות, כי לא אמרנו שלא יתאוה לנכרית אלא אם יש בה נפש קדושה דוקא בזמן שהוא בדבר מצוה כמו שכתבנו, מה שאין כן אחרי כן, לזה צוה ה' וגלחה את ראשה ועשתה את צפרניה וגו' וכל הדברים המנוולים את האשה להסיר תאוה הטבעית, ואם נתגיירה וחפץ בה זה לך האות כי נתמתקה ונחלט ממנה חלק הרע ולזה והיתה לו לאשה, ואם לא יחפוץ בה, דקדק לומר בה להעיר כי החפץ הוא במה שבה שהוא חלק הטוב:

ואומרו ושלחתה לנפשה. דקדק לומר לנפשה, לתת טעם למה ישלחנה ולא ימכרנה ויהנה מדמיה כיון שהיא מכלל השביה שנתן לו ה', ואמר הטעם הוא לנפשה פירוש בשביל נפשה שהיא יפת תואר שרמז בתחילה אחר שנהנה ממנה, או על זה הדרך לנפשה פירוש הטמאה של הגויה לשלול כי נפש יפ''ת הטהורה כבר זכית בה ולא נשאר בה אלא נפש הגויה, ואומרו ומכור לא תמכרנה כי ה' חפץ שלא ינהגו ישראל עם בחינת הרע בדרך זה, על דרך אומרו (תהלים ס''ט) אשר הכית רדפו שרוח הקודש מתרעמת על האומות שאחר שרואים ישראל מוכים רודפים אותם, וזו כיוצא בה שאחר שהוציא בולעה מפיה לא יהנה עוד מכספה:

וגמר אומר תחת אשר עניתה פירוש אשר הוצאת ממנה עושרה וטובה שהיא יפת תואר ועשית אותה עניה עשית אותה מעונה עשית אותה עכורה, וזה יעיד עוד על דברינו, כי היתכן בעולם שישראל הבא על אשה הגויה הוא מענה אותה והלא אמרו ז''ל (ע''ז כ''ב:) חביבה עליהם בהמתן של ישראל יותר מנשותיהן ונשותיהם יותר מהם, ומה עינוי הוא זה לגויה, אלא הכוונה הוא עינוי הנעלם שהוא שלל קדש ממנה:

ובדרך רמז תתבאר הפרשה על זה הדרך הנה כל בנין העולם וקיומו תלוי במעשה עם בני ישראל אם יטיבו דרכיהם העולם קיים וישמחו השמים ותגל הארץ, גם ה' אלהינו ישמח ויגל בנו, ויושר דרכם של ישראל תלוי בנצחון יצר הרע ובא הכתוב להעיר האדם כי ביציאתו מעולם העליון לבא לעולם הזה יהיה מוכן למלחמה, כי לא יחשוב שאין צריך תגבורת לנצחון זה אלא אדרבה לזו יקרא מלחמה על דרך אומרם (אבות פ''ד) איזהו גבור הכובש את יצרו שאין גבורה גדולה מזו, ולזה אמר למלחמה בפת''ח תחת הלמ''ד:

ואומרו על אויביך, בא להעיר כי לא מלחמה זו כגבור הלוחם ללכוד עיר וכשיקוץ במלחמה יפנה וילך לעצמו אלא כאדם הלוחם עם אויבו שאם יתרשל יקום עליו והכהו, כמו כן אם יתרשל האדם מללחום את האויב יקום עליו ויאבדהו מן העולם, ומבטיחו הכתוב שהגם שתקיף הוא היצר מכח האנושי אף על פי כן יתנהו ה' בידו, ואומר ושבית שביו דקדק לומרו שביו ולא אותו, שאין בו ממש בעצמו והעדרו הוא המקווה אלא שביו פירוש מה ששבה הוא מבחינת הטוב ממך ומכיוצא בך בפיתויו ובנצחונו שכמה נשמות מעם בני ישראל שבויות ביד ו:

ואומרו וראית בשביה אשת יפת תואר. אמר אשת סמוך פירוש נשמת אדם, כי אין הס''מ שולט בנפש עד שתרד מטה ותכנס באדם ממנו הוא לוקחה בשבי, והנפש תקרא אשה, וקרא לזו יפת תואר כי הנפש יפה עד מאד אלא שמתנוולת במעשיה הרעים וכשינוצח היצר אז ישכיל האדם בנפשו מה יפה ומה נעימה היא:

ואמר וחשקת בה פירוש אז החשק שהיה לו בדברי היצר ובפיתויו ילבישם בה לתקן לה המושכלות ועולם הקיים שכולו טוב, ואומרו והבאתה אל תוך ביתך לפי שעל ידי פיתוי הרע מתרחקת הנפש מהגוף ושוכן חלק רע במקומה, כדרך אומרו (איוב י''ח) טורף נפשו באפו, והגוף יקרא בית על דרך אומרם (תענית י''א.) מי מעיד באדם קורות ביתו שהוא הגוף, וכשנוצח יצרו יביא נפשו לתוך ביתו ויקרא בעל נפש, ולהיות שהנפש שקנה ממקום טמא צריך לנקותה מתחלואי הרע הנדבק בה שהוא בחינת שער הראש, והוא אומרו וגלחה את ראשה, גם בחינת הקליפה הרמוזה בצפרנים אמר כנגדה ועשתה את צפרניה לשון תיקון, ותסיר מסוה הטומאה המתכסה בה הנפש מרוח הטומאה, והוא אומרו והסירה את שמלת שביה מעליה פירוש שקנתה משביתה במקום טמא, וזה יהיה על ידי מירוק החטאים ודרכי התשובה והכנת הדעת מול אלהי ישראל ב''ה, ויבחר מקום מושב לה בית מיוחד לישראל שהוא בית המדרש, והוא אומרו וישבה בביתך, ותתודה בבכי על אשר מעלה באביה ואמה ועל פרידתה מהם, אביה זה הקב''ה, אמה היא כנ''י (ברכות ל''ה), ירח ימים זה שיעור המספיק לשב, או ירמוז לחודש המיוחד לתשובה שהוא חודש אלול:

ואחר כז תבוא אליה. פירוש אתה תכנס ליהנות מאורה בסוד אומרו נפש עמל עמלה לו, ותסייעהו לעמוד בדרך הנאות, ותקרא אתה בעליה שקנית אותה בכח מעשיך והוא אומרו ובעלתה, גם ליום התחיה תהיה מיוחדת לך לחזור לגופך ותעמוד בה, והוא אומרו והיתה לך לאשה, וחזר הכתוב לצוות על הנפש שאם האיש לא נטה לבו לקוות להטיב לנפשו ולהתעצם להאיר לה בעולם העליון, על כל פנים יזהר שלא יריע לה כדרך שאמר שלמה (קהלת י''ב) והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה, ודרשו במס' שבת (קנ''ב:) תנה לו כמו שנתנה לך, והוא אומרו אם לא חפצת בה ושלחתה לנפשה פירוש שלא תמסרנה ביד שבאי אלא בת חורין ואין עליה יד מושל:

או ירצה על דרך מה שאמרו בזוהר (ח''ג ס''ז) בפסוק נפשי אויתיך בלילה שעל השכינה הוא אומר נפשי, והוא מה שרמז באומרו ושלחתה לנפשה שהוא השכינה שתחזור למקום שיצתה ממנו, ואומרו ומכור לא תמכרנה וגו' על דרך מה שדרשו בספר הזוהר (ח''ב צ''ז) בפ' לעם נכרי לא ימשול למכרה, ואומרו בכסף לפי שיאמר אדם איך ימשול אדם בנפשו למוכרה לזה אמר בכסף לשון כוסף, כי באמצעות תאות וכוסף לבות בני אדם ימכרו את נפשם ביד אויב, ורמזנו מזה בפסוק (ויקרא כ''ח ל''ז) את כספך לא תתן לו בנשך וגו', ואומרו לא תתעמר כמו שתרגם אונקלום לא תתגר פירוש לא תגרה בה מחבלים המתגרים בנפש החוטאת, תחת אשר עניתה כי החטא יקרא בערך הנפש עינוי: (אור החיים)

 כלי יקר  וראית בשביה וגו'. לרבותא נקט בשביה כי מה לאשה במלחמה ודאי לשם זנות הובאו הנה וע"כ היה מן הראוי שתמאס בה כי לא ינוח שבט הרשע על גורל הצדיקים, ואם ישיאך יצרך על כל פנים וחשקתה בה. אז ולקחתה לך לאשה. מלת לך מיותרת אע"פ שרז"ל דרשו (קידושין כב.) לך ולא לאביו או לבנו, מ"מ נוכל לפרש כפי הפשט לך ולא לזרעך, כי תועלת מדומי זה אינו כי אם לך אבל לזרעך אדרבה הדבר מזיק כי לסוף יהיה לך מינה בני דלא מעלי והיינו בן סורר ומורה, והבאתה אל תוך ביתך. היינו חדר לפנים מחדר כסות עינים לחרפתך שלא תגלה רעתך בקהל.

וגלחה את ראשה ועשתה את צפרניה. וגו' פירש הרמב"ן שהכל עניני אבילות המה ועיקר תחבולה זו כדי שיהיה הוא בבית אבל ויזכור ליצרו יום המיתה כענין שאמרו רז"ל (שם מ.) הרואה שיצרו מתגבר עליו ילבש שחורים ויתעטף שחורים כו' ואולי אזיל יצרו ע"י זכירת האבילות ואמר כאן שאם בכל אלה לא יוסר והוא עומד בחשק תאותו אז תבוא אליה ובעלתה והיתה לך לאשה. לך לבד היא נאותה ואתה נאה לה כי כמוה כמוך.

והיה אם לא חפצת בה. הכתוב מבשרך שסופך לשנאותה מלת והיה י"א שמורה על הודאי שכך יהיה ולפי דרכנו נגזר ודאי זה מלשון רז"ל שע"י זכירת יום המיתה ודאי אזיל היצה"ר ואז ממילא תפסק התשוקה, וקרוב לשמוע שדייק רש"י ממלת חפצת לשון עבר כי הל"ל אם לא תחפוץ בה להבא אלא שכל דבר הגלוי לפני השי"ת שכך יהיה דומה כאילו כבר נעשה הדבר מאז ומקדם לכך נאמר אם לא חפצת בה, ויתכן עוד לפרש לשון והיה שמשמע שהענין יהיה בהווייתו ולא ישתנה, ובזה הכתוב מבשרך שכאשר החילות להטיל עליה שנאה כך יהיה לעולם ולא ישתנה דעתך משנאה לאהבה וז"ש שסופך לשנאותה וזה מאת ה' שלא לערב ענבי הגפן בענבי הסנה והוא דקדוק נכון במלת והיה, ומיושב גם לשון אם המורה על הספק ולדברינו הוא מיושב שפיר. (כלי יקר)


{יב}  וַהֲבֵאתָהּ אֶל תּוֹךְ בֵּיתֶךָ וְגִלְּחָה אֶת רֹאשָׁהּ וְעָשְׂתָה אֶת צִפָּרְנֶיהָ:

 אונקלוס  וְתָעֵלִנַהּ לְגוֹ בֵיתָךְ וּתְגַלַח יָת רֵישַׁהּ וּתְרַבִּי יָת טוּפְרָנָהָא: (אונקלוס)

 יונתן  וְתַעֲלִינָהּ לְגוֹ בֵּיתָךְ וּתְסַפַּר יַת מַזְיָיא דְרֵישָׁהּ וְתִיצְמֵי יַת טוּפְרְיָיהָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  ועשתה את צפרניה. תגדלם (ה) כדי שתתנוול: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ה) עיין בפ' בראשית על פ' ויעש אלהים את הרקיע: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  והבאתה אל תוך ביתך וגלחה. י''א שמא בעבור שערה חשק בה על כן תגלח: ועשתה. תגדל כדי להיותה מאוסה בעיניו: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  ועשתה את צפרניה. תגדלם כדי שתתנוול לשון רש"י כדברי רבי עקיבא (יבמות מח) וכן פירש אונקלוס והנה לדעתם יהיה "ועשתה" כמו ועשת את התבואה (ויקרא כה כא) כי הצמיחה תקרא עשייה אבל בספרי (תצא ז) אמר ראיה לדברי רבי אליעזר ולא עשה רגליו ולא עשה שפמו ( יט כה) והיא ראיה גדולה לכך אני אומר כי כל אלה משפטי אבלות והכל נמשך אל ובכתה את אביה ואת אמה (פסוק יג) וצוה שתגלח ראשה כדרך האבילות כענין ויגז את ראשו (איוב א כ) דאיוב וכן גזי נזרך (ירמיהו ז כט) וכן קציצת הצפרנים אבלות כגלוח הראש ואמר והסירה את שמלת שביה מעליה כלומר תלבש בגדי אבל וישבה בביתך כאלמנה ולא תצא חוץ כלל ובכתה את אביה ואת אמה ותעשה כל זה ירח ימים כי כן דרך האבלים ועל דעת רבותינו (ספרי תצא יא) שאומרים שהכל לכער את יפיה צוה שתסיר הבגדים הנאים מעליה שהגוים ארורים הם בנותיהם מתקשטות במלחמה כדי לזנות אחריהן ותגלח את ראשה שהוא נוול גדול ותקוץ הצפרנים כי מנהג הנשים לגדל אותם ולצבעם במיני הפוך והצבעונים ויקרא הכתוב הקציצה עשייה בעבור כי שער הרגלים והשפם גם הצפרנים לגדלם יקצצו אותם והנראה בעיני כי הוא לשון מקוצר הרגילו לקצר בדבר המובן וטעמו לא עשה את רגליו ואת שפמו המעשה הנעשה בהם ירמוז לגלוח שער הרגלים והשפם או לרחיצת הרגלים עצמן וכן דעת יונתן בן עוזיאל שאמר לא שטף ית רגליה ולא ספר שפמיה וכן ועשתה את צפרניה מעשה הצפרנים והמפרשים (עיין רש"י בראשית א ז) אמרו כי טעם עשיה תקון וכן וימהר לעשות אותו (שם יח ז) והטעם בפרשה הזו מפני שהיא מתגיירת בעל כרחה ואין שואלין אותה אם תחפוץ לעזוב דתה ולהתיהד כאשר נעשה בגרים אבל יאמר לה הבעל שתשמור תורת ישראל בעל כרחה ותעזוב יראתה וזה טעם ובכתה את אביה ואת אמה כי תעזוב את עמה ואת אלהיה והוא מדרשו של רבי עקיבא אין אביה אלא עבודת כוכבים כענין שנאמר (ירמיהו ב כז) אומרים לעץ אבי אתה ולאבן את ילדתני והכלל כי היא מתאבלת על עזבה את דתה ותהיה לעם אחר ויתכן שב"ד מטבילין אותה בעל כרחה כמו שעושים בעבדים ומפני שאינה מתיהדת כמשפט הרחיק אותה הכתוב כל הזמן הזה וטעם האבלות והבכי על דעת רבותינו כדי שתתנוול אולי יעבור חשקו ממנה ור"א אמר כי נתנה לה התורה זמן כמשפט הבוכים על מת לכבוד אביה ואמה שמתו במלחמה והרב אמר במורה הנבוכים (ג מא) לחמלה עליה שתמצא מנוח לנפשה כי יש לעצבים מנוח והשקט בבכייתם ואבלם ובזמן ההוא לא יכריחנה להניח דתה ולא יבעלנה ועל דעתי אין הפנאי לחמול עליה רק שיעקר שם ע"ז מפיה ומלבה ולכבות עוד גחלת הנדוד והפרוד מאביה ומאמה ומעמה שאין הגון לשכב עם אשה אנוסה ומתאבלת כמו שהזכירו רבותינו ז"ל (נדרים כ) בממזרים בני גרושת הלב וכל שכן זאת הצועקת בלבה לאלהיה להצילה ולהשיבה אל עמה ואל אלהיה והנה כאשר יודיעוה שנכריחנה לעזוב את עמה ומולדתה ותתיהד נאמר לה תתנחמי על אביך ועל אמך ועל ארץ מולדתך כי לא תוסיפי לראותם עוד עד עולם אבל תהי אשה לאדוניך כדת משה ויהודית והנה אז ניתן לה זמן שתבכה ותתאבל כמשפט המתאבלים להשקיט ממנה צערה ותשוקתה כי בכל עצב יהיה מותר וניחום אחרי כן והנה בזמן הזה לקחה עצה בנפשה על הגירות ונעקר קצת מלבה ע"ז שלה ועמה ומולדתה כי נחמה עליהם ודבקה באיש הזה שידעה כי תהיה אליו והורגלה עמו ולכך אמר הכתוב והבאתה אל תוך ביתך ודרשו (ספרי ז) ביתך ולא אל בית אחר וכן וישבה בביתך שתשב כל הזמן הזה בבית שהוא משתמש בו (שם ט) אולי תחפוץ ותתרצה בו ועל הכלל כי זה כולו בעבור ההכרח אבל אם רצתה להתגייר בחפץ נפשה בבית דין כמשפט הרי היא מותרת מיד גם לו גם לאביו ולאחיו וכך אמרו בפרק החולץ (יבמות מז) ובכתה את אביה ואת אמה ירח ימים במה דברים אמורים שלא קבלה עליה אבל קבלה עליה מטבילה ומותרת מיד ואפשר כי בכל השבויות במלחמה נעשה כתורה הזאת כי מפני היראה תאמרנה להתגייר ואמר (פסוק יד) ושלחתה לנפשה שתעשה כרצונה ולא נכריחנה לשמור דת משה ויהודית כי המתגיירת ברצון נכריח אותה לשמור התורה ואם תחלל השבת תסקל ואם תאכל החזיר תלקה כדין ישראל המשתמד וגם זאת אם הודית בפיה הגירות בלא הכרח לא נשלח אותה לנפשה שאפילו נחשב שהיתה גירותה מפני היראה דינה כישראלית גמורה שכבר העלינו (יבמות כד) הלכה כולם גרים הם (הרמב"ן)

 בעל הטורים  וגלחה את ראשה. לפי שהיטיבה ראשה לפתותך: ועשתה את צפרניה. לפי שרמזה לך בהם לפתותך: (בעל הטורים)

 דעת זקנים  והבאתה אל תוך ביתך. כלומר שלא ילחצנה במלחמה לבא עליה יותר מביאה ראשונה ולא אסרה תורה אלא ביאה שנייה ואני או' לא ביאה שנייה ולא ביאה ראשונה אלא לאחר כל המעשים הללו. וי"מ שלא ילחצנה במלחמ' שלא יטול חליצ' הבגדים שעליה במלחמ' והכי משמע דקרא דבתריה והבאתה אל תוך ביתך והדר והסירה את שמלת שביה מעליה ודרכן להתקשט במלחמה בבגדים נאים: (דעת זקנים)


{יג}  וְהֵסִירָה אֶת שִׂמְלַת שִׁבְיָהּ מֵעָלֶיהָ וְיָשְׁבָה בְּבֵיתֶךָ וּבָכְתָה אֶת אָבִיהָ וְאֶת אִמָּהּ יֶרַח יָמִים וְאַחַר כֵּן תָּבוֹא אֵלֶיהָ וּבְעַלְתָּהּ וְהָיְתָה לְךָ לְאִשָּׁה:

 אונקלוס  וְתֶעְדֵי יָת כְּסוּת שִׁבְיַהּ מִנַהּ וְתֵיתַב בְּבֵיתָךְ וְתִבְכֵּי יָת אֲבוּהָא וְיָת אִמַהּ יְרַח יוֹמִין וּבָתַר כֵּן תֵּיעוּל לְוָתַהּ וְתִבְעֲלִנַהּ וּתְהֵי לָךְ לְאִנְתּוּ: (אונקלוס)

 יונתן  וּתְשַׁנֵי יַת כְּסוּת שִׁבְיָיתָהּ מִינָהּ וְתִטְבְּלִינָהּ וּתְגַיְירִינָהּ בְּבֵיתָךְ וְתִבְכֵּי עַל טַעֲוַות בֵּית אַבָּהּ וְאִמָּהּ וְתִשְׁהֵי תְּלַת יַרְחִין דִּי תֵדַע אִין הִיא מְעַבְּרָא וּמִן בָּתַר כְּדֵין תֵּיעוּל לְוָותָהּ וְתַפְרִין יָתָהּ וְתֶהֱוֵי לָךְ לְאִנְתּוּ: (תרגום יונתן)

 רש"י  והסירה את שמלת שביה. לפי שהם נאים, שהנכרים (ו) בנותיהם מתקשטות במלחמה, בשביל להזנות אחרים עמהם: וישבה בביתך. בבית שמשתמש בו, (ז) נכנס ונתקל בה, יוצא ונתקל בה, רואה בבכייתה, רואה בנוולה, כדי שתתגנה עליו: ובכתה את אביה. כל כך (ח) למה, כדי שתהא בת ישראל שמחה וזו עצבה, בת ישראל מתקשטת וזו מתנוולת: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ו) ר"ל לפי שדרך העולם שלובשים בגדים בזויים בדרך כדי שלא יתלכלכו הבגדים הנאים אם כן לא היה לו להסיר בגדים הללו כדי שתתגנה עליו ומתרץ דודאי אומה ישראלית דרכן בכך שלובשים בגדים בזויים כשיוצאין לדרך אבל ע"א וכו': (ז) רצל"ת דלא הל"ל רק וישבה ובכתה דודאי בביתך הוא שהרי לעיל כתיב והבאתה אל תוך ביתך ומתרץ דה"א אם היו לו שנים או שלשה בתים ואין דירתו אלא באחד שתשב באותו שאין דירתו בו. לכך נאמר וישבה בביתך בבית שמשתמש בו ר"ל שעיקר דירתו בו: (ח) ר"ל למה אמרה תורה שתתאבל בשביל אביה עו"א ותבכה הא היא גיורת ומתרץ בבכייה זו לא בשביל כבוד אביה אלא כדי כו': (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  והסירה את שמלת שביה. שמא בעבור יופי מלבושה חשק בה: ובכתה. כדי להסיר שמחתו בה: ירח ימים. אולי יקל חשקו וי''א וגלחה בעבור היותה טמאה וכן משפט המצורע: ועשתה. תיקון. ותקונה לכרות העורף וכן לא עשה שפמו ותחת מעשה מקשה והתיקון עיקר כל מעשה במקרא חוץ אם בא אחריו דבר מגונה גם יהיה רע שלם: והסירה את שמלת. כי היא מטונפת: וישבה בביתך ובכתה. והטעם תשב בביתך ירח ימים לבכות: את אביה ואת אמה. אם קרוב י''א כי זה הבכי על אביה ועל אמה שלא התיהדו ולפי דעתי שחייב כל אדם בשקול הדעת לכבד את אביו ואת אמו בחיים ובמות: וטעם ובכתה. שתתאבל עליהם כמשפט ישראלית כי היא מתייהדת אם נהרגו כאשר נשבת ואין צריך להזכיר תרחץ כי היא צריכה למי נדה כי כבר נכתב אתם ושביכם וחז''ל אמרו עד שלשה חדשים ואע''פ שאין צורך לחזוק הנה העד ויהי כמשלש חדשים והוא הזמן שיחל הולד להתנועע ואסור לשכב עם אשה בספק אם היא הרה בעבור הולד כי יש מי שיולד בחסרון שנים חדשים כמנהג ג''כ ביתרון רק הוא המעט: ירח ימים. כמו חדש ימים וכבר פירשתיו ונקרא החדש ירח כי עקרו הירח: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  ואחר כן תבוא אליה ובעלתה. אמרו בספרי (תצא יג) אין לך בה אלא מצות בעילה נתכוונו לומר שאין קדושי כסף ושטר תופסין בה וגם הבעילה לא לשם קדושין שדינה עדיין כעובדת כוכבים שאין קדושין תופסין בה אלא שיתיר לו הכתוב בעילתה ומפני שאמר והיתה לך לאשה יורה שהיא אשתו גמורה ואם זנתה תחתיו תדון כאשת איש וכך אמרו בגמרא במסכת קידושין (כב) ולקחת לך לאשה ליקוחין יש לך בה כלומר אחר המעשים הללו ובספרי (שם) והיתה לך לאשה כענין שנאמר שארה כסותה ועונתה לא יגרע א"כ היא אשתו לגמרי כי התורה הקנתה אותה לו ועל דרך הפשט יראה שאסור לבעול אותה עד שיעשה כל התורה הזאת וזה טעם ואחר כן תבוא אליה ובעלתה ומה שאמר וחשקת בה ולקחת לך לאשה שיקחנה להיות לו לאשה אחר המעשים האלה אשר יצוה וכן ואקח אותה לי לאשה (בראשית יב יט) אבל בגמרא במסכת קידושין (כא) אמרו שהוא מותר לבוא עליה ביאה ראשונה וזהו ולקחת לך לאשה ודרשו (שם כב) והבאתה אל תוך ביתך מלמד שלא ילחצנה במלחמה יחברו אותה למעלה ולקחת לך לאשה כשתביאנה אל תוך ביתך והנה הוא שובה אותה במלחמה ומביאה אל ביתו ואל עירו ובועל אותה לשבור את לבו הזונה ואחרי הביאה הראשונה תאסר עליו עד שיעשה לה את כל התורה הזאת וזה דרך הגמרא במקומות רבים אבל ראיתי בירושלמי במסכת סנהדרין (עי' ירושלמי מכות ב ו) רבי יוחנן שלח לרבנין דתמן תרין מילין אתון אמרין בשם רב ולית אינון כן אתם אומרים בשם רב יפת תואר לא הותרה אלא בעילה ראשונה בלבד ואני אומר לא בעילה ראשונה ולא שנייה אלא לאחר כל המעשים הללו ואחר כן תבוא אליה ובעלתה אחר כל המעשים האלו וזהו משמעותו של מקרא (הרמב"ן)

 בעל הטורים  ירח ימים. לא אמר חודש לומר לך מה ירח אורו פגום כנגד אור השמש אף כותית מאוסה היא כנגד בת ישראל: (בעל הטורים)

 ספורנו  ובכתה את אביה ואת אמה. שתעזבם ותתישב בזה בדעתה שלא לחשוב בם עוד כענין ושכחי עמך ובית אביך ואין הבכי על מיתתם כי אנחנו לא נמית אותם כלל: (ספורנו)


{יד}  וְהָיָה אִם לֹא חָפַצְתָּ בָּהּ וְשִׁלַּחְתָּהּ לְנַפְשָׁהּ וּמָכֹר לֹא תִמְכְּרֶנָּה בַּכָּסֶף לֹא תִתְעַמֵּר בָּהּ תַּחַת אֲשֶׁר עִנִּיתָהּ: (ס)

 אונקלוס  וִיהֵי אִם לָא תִתִּרְעֵי בַהּ וְתִפְטְּרִנַהּ לְנַפְשַׁהּ וְזַבָּנָא לָא תְזַבְּנִנַהּ בְּכַסְפָּא לָא תִתָּגַר בַּהּ חֳלַף דִי עִינִיתַהּ: [ס] (אונקלוס)

 יונתן  וִיהֵי אִין לָא תִתְרְעֵי בָּהּ וְתִפְטְרִינָהּ לְבִלְחוֹדָהּ בְּגִיטָא וְזַבָּנָא לָא תְזַבְּנִינָהּ בְּכַסְפָּא לָא תִתְגָר בָּהּ בָּתַר דְּשַׁמַּשְׁתָּ עִמָּהּ: (תרגום יונתן)

 רש"י  והיה אם לא חפצת בה. הכתוב מבשרך שסופך (ט) לשנאותה: לא תתעמר בה. לא תשתמש בה, בלשון פרסי קורין לעבדות ושימוש, עימראה, מיסודו של רבי משה הדרשן למדתי כן: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ט) כתב הרא"ם לא ידעתי מהיכן דרשו זה כו' ונראה דדרשו זה מדכתיב והיה אם וגומר משום דמלת והיה לשון ודאית ומש"ה דרשו מה שדרשו. וא"ל דקאי אסוף הפסוק דהל"ל אם לא תחפוץ שהוא לשון עתיד ולא חפצת שהוא ל' עבר אלא הכתוב מבשרך. וא"ת והא פירש"י לעיל אבל אם נשאה סופה להית שונאה כו' וא"כ ל"ל והי' וגומר לבשר על זה והא נלמד זה מכח סמיכות הפרשיות כדפירש"י לעיל וי"ל לפי שפי' התו' את דברי רש"י והביאם הרא"ם בספרו והאריך שם שפי' רש"י בפ"ק דקישוין אפי' ביאה ראשונה לא התירה התורה אלא לאחר כל המעשים הללו ונראה דהקרא ג"כ מסייעו מדכתיב ואחר כן תבא אליה ובעלתה וכתיב אחר כך והיתה לך לאשה ואם כן נוכל לומר דקרא דוהיה אם לא חפצת וגומר הבשורה היא אפי' ביאה ראשונה לא יבא עליה ומסמיכות הפרשיות למדנו מביאה שניה ואילך שאם יקח אותה ויגיירה בע"כ ויקחה לאשה שסופו לשנאותה כו': (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ושלחתה לנפשה. תעשה רצונה: ומכור לא תמכרנה בכסף. דבר הכ' במנהג הרב והטעם בשום דבר: לא תתעמר בה. כמו והתעמר בו ומכרו ואין להם שלישי ופירושו לפי מקומו בטעם רמאות: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  ושלחתה לנפשה. אמרו בספרי (תצא יד) ולא לבית אביה ולא ידעתי אם לומר שהיא יהודית ואין מניחין אותה לעזוב תורת ישראל ולשוב אל עמה ואל אלהיה או לומר שלא ישלחנה לבית אביה על ידי שלוחים כי יסייע ידי עוברי עבירה אבל הוא יוציאנה מביתו לגור באשר תמצא כי אולי תשאר בארץ ותלך אחרי הבחורים ותנשא לאחד מהם והנה כיון שהכתוב אומר שישלחנה לנפשה ומזהיר שלא ימכרנה בכסף ולא יתעמר בה כשפחה נלמוד שאינה צריכה ממנו גט אבל הכתוב עשה אותה אשת איש בהיותה עמו וכאשר ישנא אותה ישלחנה כאנוסה ויתכן כי טעם הכתוב לומר שאם יבעלנה ויחפוץ בה תהיה לו לאשה אבל אם יבעלנה ולא תהיה ערבה עליו ולא יחפוץ בה כענין אמנון עם תמר ( יג טו) ישלחנה לנפשה והכל תלוי בבעילה הזאת כי אם אחרי בעילתה תעמוד עמו ימים ויבא עליה אם יחזור וישנא אותה כאיש אשר ישנא את אשתו כבר נעשית אשתו והנה היא יהודית ומתגרשת בגט לא תתעמר בה כמו והתעמר בו ומכרו (להלן כד ז) ועשאו אונקלוס לשון סחורה ורבותינו בספרי (תצא טז) ובגמרא (סנהדרין פה) יעשו אותם לשון שמוש והנה הוא לשון אזהרה שלא ישתמש בה כשפחה כלל ואם נשתמש בה לוקה והנראה בעיני לפי פשוטו כי לא תתעמר הוא כמו לא תתאמר מלשון יתאמרו כל פועלי און (תהלים צד ד) וכן את ה' האמרת היום (להלן כו יז) וכן ובכבודם תתימרו (ישעיהו סא ו) בחלוף האל"ף ביו"ד וכלם רוממות וגדולה האמרת היום רוממת וגדלת אותו להיות לך לאלהים האמירך היום (להלן כו יח) רומם וגדל אותך על כל העמים להיות לו לעם סגולה וכולם נגזרו מן בראש אמיר (ישעיהו יז ו) יאמר לא תתרומם ותתגדל בה להיות אתה אדוניה למוכרה ולהשתמש בה כשפחה וכן יקראו בערבי האדון אמיר ושמוש העי"ן והאל"ף כאחד מורגל בלשון פדעהו מרדת שחת (איוב לג כד) פדאהו כמו שפירשתי (במדבר יב ד) במלת פתע וכן מעשה צעצועים (דהי"ב ג י) כמו באל"ף מן הצאצאים והצפיעות (ישעיהו כב כד) הבנים והבנות כי תרגום כרובים כרביא ובלשון חכמים עומדות אומדות בקיאין בקיעין עדין אדין עורכי הדיינין ארכי עריס אריס ושנינו (שבת עו) חלב כדי גמיעה ושאלו בגמרא (שם עז) גמיעה או גמיאה ותרצו הגמיאיני נא מעט מים (בראשית כד יז) ואעפ"כ אומרים ממנו מגמע לא יגמע ופולט אבל מגמע ובולע (שם קיא) ובמשנה במסכת כלים בתוספתא שנינו מרדא במקום מרדע ואין מקפידין כלל בחלוף שתי אותיות הללו וכן במקומות רבים ורש"י כתב לא תתעמר בה לא תשתמש בה בלשון פרסי קורין לעבודה ושמוש עמירה מיסודו של רבי משה הדרשן למדתי זאת וזה אמת שכן ראיתי בירושלמי תמן צווחין לפעלא טבא עמירא בפרק אמר רבי עקיבא (שבת פ"ט ה"א) ובפרק כל הצלמים (ע"ז פ"ג ה"ו) ומורגל הוא אף בלשון ארמי כמו שכתוב במגלת שושן ושדר מלכא דאתור על כולהון עמירה דנינוה ועל כל דעמרין על יד ימא ועל עמור דכרמלא ודגלעד ואהפיכו פתגמא דנבוכדנצר כולהון עמורייא דארעא ולא תדחלון מיניה וכן במקומות רבים בספר ההוא יקראו יושבי הארץ "עמורי ארעא" כלומר הנעבדים לארץ והמשתמשין בה או שצוה מלך אשור על אנשי המלחמה והם הנקראים "עבדי הארץ" כי הם הנעבדים למלך במלחמותיו הם אנשי מלחמתו ופרשיו כלשון עבדו את כדלעומר (בראשית יד ד) ועבדו בו גוים רבים (ירמיהו כז ז) תחת אשר עניתה אמרו בספרי (תצא טז) אפילו לאחר מעשה יחידי והוא מה שהזכרנו (בפסוק יג) שהם סבורים שמותר לבא עליה ביאה ראשונה מיד שהביאה אל תוך ביתו ומאותה שעה הוא מוזהר עליה בעמור ובמכירה (הרמב"ן)

 בעל הטורים  ושלחתה. לנפשה. בגימ' לנפשה לא בבית אביה הנכרי: סמך אשר עניתה 'לכי תהיין. לומר לך שלא יענה אותה בהויות של ביאה: (בעל הטורים)


{טו}  כִּי תִהְיֶיןָ לְאִישׁ שְׁתֵּי נָשִׁים הָאַחַת אֲהוּבָה וְהָאַחַת שְׂנוּאָה וְיָלְדוּ לוֹ בָנִים הָאֲהוּבָה וְהַשְּׂנוּאָה וְהָיָה הַבֵּן הַבְּכֹר לַשְּׂנִיאָה:

 אונקלוס  אֲרֵי תְהֶוְיָן לִגְבַר תַּרְתֵּין נְשִׁין חֲדָא רְחֶמְתָּא וַחֲדָא שְׂנִיאֲתָא וִילִידָן לֵהּ בְּנִין רְחֶמְתָּא וּשְׂנִיאֲתָא וִיהֵי בְּרָא בוּכְרָא לִשְׂנִיאֲתָא: (אונקלוס)

 יונתן  אֲרוּם תֶּהֶוְיָין לִגְבַר תַּרְתֵּין נְשִׁין חֲדָא רְחִימְתָּא לֵיהּ וַחֲדָא סְנִיתָא לֵיהּ וִילֵדַן לֵיהּ בְּנִין רְחוּמְתָּא וּסְנוּתָא וִיהֵי בִּיר בּוּכְרָא לִסְנֵיתָא: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  אהובה. בעיניו ולא לשם: לשניאה. תאר השם ונסמכה זו הפרשה בעבור וחשקת בה ולא חפצת בה: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  שתי נשים האחת אהובה והאחת שנואה. מרבה נשים מרבה כשפים לומד לך כיון שיש לו שתי נשים הא' עושה בכשפיה כדי שישנא השניה: והיה הבן הבכור לשניאה. והיינו בני השנואה שהוא מבני ט' מדות שמנו בנדרים ולכך סמך לו בן סורר ומורה שיהיה הבן סורר ומורה: לשניאה. אותיות לנשאיה לומר לך ששנואה בנשואיה שהם בפסולין. במדרש דורש לאיש זה הקב''ה. אהובה אלו העכו''ם שמראה להם פנים שנואה אלו ישראל שמסתיר מהם פנים: (בעל הטורים)

 אור החיים  והיה הבן הבכור וגו'. אמר הכתוב בדרך ודאית, על דרך אומרו (בראשית כ''ט) וירא ה' כי שנואה לאה, כי ה' יראה בנשברי לב לסומכם: (אור החיים)

 ספורנו  כי תהיינה לאיש שתי נשים. אחר נצחון המלחמה דבר בעניני בני המדינה והם עסקי הנשים והבנים והמקנה והתכשיטים והציד והבנין ועבודת האדמה והמלבוש: (ספורנו)

 דעת זקנים  כי תהיין לאיש. לכך נסמכו פרשיות הללו לכאן לו' לך עבירה גוררת עבירה דלפי שיקח יפת תאר תהיין לו שתי נשים ומריבה בתוך ביתו ולא עוד אלא שתשנא האחת ומה כתיב אחריו כי יהיה לאיש בן סורר ומורה שכן מצינו בדוד שלפי שלקח בת תלמי מלך גשור בצאתו למלחמה יצא ממנו אבשלום שבקש להרגו ושכב עם נשיו ועל ידו נהרגו כמה רבבות מישראל. ומה כתיב אחריו וכי יהיה באיש חטא משפט מות אם ינצל מזה לא ינצל מזה הרי עבירה גוררת עבירה: (דעת זקנים)


{טז}  וְהָיָה בְּיוֹם הַנְחִילוֹ אֶת בָּנָיו אֵת אֲשֶׁר יִהְיֶה לוֹ לֹא יוּכַל לְבַכֵּר אֶת בֶּן הָאֲהוּבָה עַל פְּנֵי בֶן הַשְּׂנוּאָה הַבְּכֹר:

 אונקלוס  וִיהֵי בְּיוֹמָא דְיַחְסֵן לִבְנוֹהִי יָת דִי יְהֵי לֵהּ לֵית לֵהּ רְשׁוּ לְבַכָּרָא יָת בַּר רְחֶמְתָּא עַל אַפֵּי בַר שְׂנִיאֲתָא בּוּכְרָא: (אונקלוס)

 יונתן  וִיהֵי בְּיוֹם אַחֲסִינְתֵּיהּ יַת בְּנוֹי יַת נִיכְסִין דִּיהֵי לֵיהּ לֵית לֵיהּ רְשׁוּ לְמִתַּן חוּלַק בְּכוֹרוֹתָא לְבַר רְחוּמְתָּא עַל אַנְפֵּי בִּיר סְנֵיתָא דְהוּא בּוּכְרָא: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  ביום הנחילו את בניו. בבריאות גופו או ביום מותו והוא שכיב מרע או ב''ד ינחילו: לבכר. בדבור ובמעלה: וטעם לא יוכל. כחבריו: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  לא יוכל לבכר את בן האהובה. אזהרה שלא יעשה זה וכן כולם לא תוכל לאכול בשעריך (לעיל יב יז) לא תוכל לתת עליך איש נכרי (לעיל יז טו) ואמר אונקלוס בכולם לית לך רשו והטעם לא תתן יכולת לנפשך לעשות ככה והוא מפליג באזהרה וכן כי את הבכר בן השנואה יכיר לתת לו פי שנים מצות עשה שינחילנו פי שנים והנה המשוה את הבכור לאחיו בנחלתו עובר בלא תעשה ועשה ואע"פ שאין דבריו קיימים בדין וכל שכן אם לא רצה להודיע שהוא הבכור וטען שהוא פשוט והנחילו כאחד מבניו מדעתו שהוא הבכור שעובר בהן ואלו מצות מחודשות וממה שאמר הכתוב "על פני בן השנואה הבכור" יראה לי שאין המצוה הזאת והדין הזה נוהג אלא בחיי הבכור אבל אם מת הבכור בחיי אביו אע"פ שהוא יורש חלק בכורתו בקבר ומורישו מן הדין לבניו אם רצה הזקן ואמר יירשו בני כך וכך בנכסי ובניו של בני הבכור יטלו כך וכך בנכסי דבריו קיימין כדרך שהם קיימים במקום שאין שם בכור וכן איננו עובר בלאו הזה אם לא הכיר הבכור לאחר מותו כי לא מצאתי "על פני" רק בחייו על פני אהרן אביהם (במדבר ג ד) על פני תרח (בראשית יא כח) וכן כולם (הרמב"ן)

 בעל הטורים  ביום הנחילו. לעתיד לבא. לא יוכל לבכר. כי אם בני בכורי ישראל: ביום הנחילו את בניו. ס''ת מותו רמז למאי דא''ר יהודה ג' שנכנסו לבקר החולה ביום רצו כותבין רצו עושין דין בלילה כותבין ואין עושין דין וזה מה שמצוה בשעת מיתה אם הוא ביום יש לו תורת דין: את אשר יהיה לו. בגימ' מלמד שהבן נוטל בראוי כבמוחזק: את אשר יהיה לו. ס''ת תורה שלא ינחיל לעבור על דברי תורה ואם נתן לאחר בלשון ירושה לא אמר כלום מפני שהתנה על מה שכתוב בתורה וכל המתנה על מה שכתוב בתורה אין בדבריו כלום: (בעל הטורים)

 אור החיים  הנחילו את בניו את אשר וגו'. ולא אמר ביום הנחילו את אשר יהיה לו את בניו, להסמיך תיבת הנחילו למאמר את בניו, לרמוז סברת חכמים שאמרו (ב''ב ק''ל.) שיכול האב להנחיל לבן אחד מבניו יותר ממה שנוגע לו כפי החלוקה:

לא יוכל לבכר וגו'. ואם ביכר עובר בלאו, ובזה יתיישב מה שהקשו התוספות שם בדיבור המתחיל תלמוד לומר לסברת רבנן: (אור החיים)

 ספורנו  לא יוכל לבכר את בן האהובה על פני בן השנואה הבכור. לא יעביר הבכורה מן הבן בשביל שנאת זו או אהבת זו אבל אם יעשה זה בסבת רשעת הבן הבכור אז ראוי להעביר כאמרם ז''ל (ב''ב פרק יש נוחלין) אם לא היה נוהג כשורה זכור לטוב וכן נראה שעשה יעקב אבינו כאמרו ובחללו יצועי אביו נתנה בכורתו לבני יוסף בן ישראל: (ספורנו)

 דעת זקנים  לא יוכל לבכר. ואם תאמר הרי יעקב בכר יוסף בן האהובה על פני ראובן בן השנואה כדכתיב וירא ה' כי שנואה לאה בפשיעתו של ראובן היה ונתנה ליוסף שפרנס אביו וא"ה לא יוכל לבכר ואם פשע באביו יביאנו לבית דין כדמפרש ואזיל: (דעת זקנים)


{יז}  כִּי אֶת הַבְּכֹר בֶּן הַשְּׂנוּאָה יַכִּיר לָתֶת לוֹ פִּי שְׁנַיִם בְּכֹל אֲשֶׁר יִמָּצֵא לוֹ כִּי הוּא רֵאשִׁית אֹנוֹ לוֹ מִשְׁפַּט הַבְּכֹרָה: (ס)

 אונקלוס  אֲרֵי יָת בּוּכְרָא בַר שְׂנִיאֲתָא יַפְרַשׁ לְמִתַּן לֵהּ תַּרְתֵּין חָלָקִין בְּכֹל דִי יִשְׁתְּכַח לֵהּ אֲרֵי הוּא רֵישׁ תָּקְפֵּהּ לֵהּ חָזְיָא בְכֵרוּתָא: [ס] (אונקלוס)

 יונתן  אֲרוּם יַת בּוּכְרָא בִּיר סְנֵיתָא יְהוֹדַע לְכוֹלָא דְהוּא בּוּכְרָא לְמִתַּן לֵיהּ תְּרֵין חוּלְקִין בְּכָל מַה דְּמִשְׁתְּכַח גַּבֵּיהּ אֲרוּם הוּא שֵׁירוֹי תוּקְפֵיהּ לֵיהּ חַזְיָא בְּכֵירוּתָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  פי שנים. כנגד שני (י) אחים (בבא בתרא קכב:): בכל אשר ימצא לו. מכאן שאין הבכור נוטל פי שנים, בראוי לבא (כ) לאחר מיתת האב, כבמוחזק: (רש"י)

 שפתי חכמים  (י) רצ"ל פי' שנים בכל אשר ימצא לו משמע פי שנים ממה שיש לו. ר"ל שיהיה לו שני חלקים שאם הניח ג' מנים והאחים היו ה' שיקח הבכור ב' מנים והד' אחים יקחו א' ומתרץ דבכל אשר ימצא לו לא קאי אפי שנים אלא ה"ק פי שנים כנגד ב' אחים ובכל אשר ימצא לו מילתא באפי נפשיה הוא: (כ) ר"ל דוקא בכל אשר ימצא לו דהיינו מה שיש לו עכשיו ומוחזק בו נוטל פי שנים אבל במה שראוי לו כגון שמת אחד ממורישי אביו לאחר מות אביו וה"ה אם היתה לאביו מלוה בלתי משכון כל זה הוא ראוי ואין לבכור פי שנים בזה: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  יכיר. יעשה לו הכרה או שיודה לפני אחרים מי שהוא בכור אם היה במקום שלא יודעו או הוא חייב מבתחלה שיכיר מי שהוא הבכור מבניו אם היו תאומים: לתת לו פי שנים. שיקח שני חלקים אם היו שלשה שיחשבו שהם ארבעה ויקח שני חלקים ואם שני בנים יחשבו שלשה וכן הכל ולפי דעתי שכן פירוש ויהי נא פי שנים ברוחך אלי כאשר פירשתי במקומו: כי הוא ראשית אונו. הנודע עם הישר ידבר וכל ישראל בחזקת ישרים: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  לתת לו פי שנים. בשביל שהוא נוטל פי שנים: יש באותיות של בכור ענין כפולות הבי''ת כפולה על האות שלפניה וכן הכ''ף על היו''ד שלפניה וכן הרי''ש. והוי''ו נכתבת כפולה שכותבין אותה שני ווי''ן: יכיר. בגימ' לאחר כדדרשינן יכירנו לאחרים: בכל אשר ימצא לו כי. ס''ת ראוי ולמ''ד דבכל ואל''ף דאשר הוא לא והיינו לא ראוי שאין הבכור נוטל פי שנים כראוי: ראשית אונו. כל ראשית הוא מובחר. ראשית דגנך קדש ישראל לה' ראשית תבואתה: לו משפט הבכרה. (בעל הטורים)


{יח}  כִּי יִהְיֶה לְאִישׁ בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה אֵינֶנּוּ שֹׁמֵעַ בְּקוֹל אָבִיו וּבְקוֹל אִמּוֹ וְיִסְּרוּ אֹתוֹ וְלֹא יִשְׁמַע אֲלֵיהֶם:

 אונקלוס  אֲרֵי יְהֵי לִגְבַר בַּר סָטֵי וּמָרֵי לֵיתוֹהִי מְקַבַּל לְמֵימַר אֲבוּהִי וּלְמֵימַר אִמֵהּ וּמַלְפָן יָתֵהּ וְלָא יְקַבֵּל מִנְהוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  אֲרוּם יְהֵי לִגְבַר בִּיר סוּרְהֲבָן וּמְרוֹד דְּלֵיתוֹי מְקַבֵּל לְמֵימָר אָבוֹי וּלְמֵימְרָא דְאִמֵּיהּ וְיִכְסְנוּן יָתֵיהּ וְלָא מְקַבֵּל אוּלְפַן מִנְהוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  סורר. סר מן הדרך: ומורה. מסרב בדברי אביו, לשון ממרים: ויסרו אותו. מתרין בו בפני שלשה (ל) ומלקין אותו (סנהדרין עא.). בן סורר ומורה אינו חייב עד שיגנוב ויאכל תרטימר (מ) בשר וישתה חצי לוג יין, שנאמר זולל וסובא, ונאמר אל תהי בסובאי יין בזוללי (נ) בשר למו (משלי כג, כ.), ובן סורר ומורה נהרג על שם סופו (סנהדרין עב.), הגיעה תורה לסוף דעתו, סוף שמכלה ממון אביו ומבקש לימודו ואינו מוצא, ועומד בפרשת דרכים ומלסטם את הבריות, (ס) אמרה תורה ימות זכאי ואל ימות חייב: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ל) לישנא דמתניתין נקט דתנן מתרין בו בפני שלשה ומלקין אותו ובגמ' מפרש דמתניתין לצדדין קתני דמתרין בפני שנים ומלקין בג'. וא"ת מנ"ל לרש"י שמלקין אותו. וי"ל מדכתיב הכא בן סורר ולהלן כתיב והיה אם בן הכות הרשע וילפינן בן בן לג"ש מה להלן מלקות אף כאן מלקות: (מ) דק"ל על מה מתרין בו עדיו ומפרש בן סורר ומורה אינו חייב כו' וא"כ מתרין בו שלא יגנוב ולא יאכל תרטימר בשר: (נ) ש"מ דל' זולל וסובא שייך בבשר ויין ותו קשה לרש"י וכי בשביל זה נהרג שגונב ואוכל תרטימר בשר ושותה חצי לוג יין ומפרש בן סורר ומורה נהרג ע"ש סופו כו' וא"ת מ"ש דבן סורר ומור' דהגיעה תורה לסוף דעתו ונהרג ע"ש סופו והא בישמעאל כתיב באשר הוא שם ופרש"י לפי מעשיו של עכשיו הוא נידון ולא לפי מה שהוא עתיד לעשות וכו' ע"ש בפירש"י בפרשת וירא וי"ל דהתם גבי ישמעאל כשהיה קטן לא התחיל כלל במידי דשייך לאותה עבירה שימית את ישראל בצמא אבל בן סורר ומורה התחיל באותה עבירה שהרי אוכל תרטימר בשר ועי"ל דאין ב"ד של מעלה דנין על שם סופו אבל מצוה לב"ד של מטה שידונו את הרשעים ע"ש סופן: (ס) ר"ל והורגן וא"ת ולמה נידון בסקילה שהיא חמורה הא רוצח בסייף הוא י"ל דלפעמים שמלסטם את הבריות בשבת והורגן נמצא שמחלל את השבת וחייב בסקילה משום נטילת נשמה: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  סורר ומורה. כנגד השם וכנגד האבות אם היו יראי השם: סורר. כמו כפרה סוררה שלא ישמור מצות עשה. ומורה. במצות לא תעשה: ויסרו אותו. בפני עדים מצוה שהם יתפשוהו ויוציאוהו ודברי הקבלה אמת: זולל. מפורש והוא זולל בשר רק הוא שם כלל לנותן בכל מה שיתאוה כל מה שיבוקש ממנו: וסובא. מרבה לשתות והוא המשתכר והנה זה כמו אפיקורום כי לא יבקש חיי העוה''ז כי אם להתענג בכל מיני מאכל ומשתה. ונסמכה זו הפרשה בעבור אשת יפת תאר והעד ושם אמו. והרמז שרמזתי בבני אהרן: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  בן סורר ומורה. על דעת רבותינו (סנהדרין סח) אינו קטן שהקטן פטור מכל עונשין שבתורה ומכל המצות אבל הוא המביא שתי שערות והנה יש עליו שני עונשין האחד שהוא מקלה אביו ואמו וממרה בהם והשני שהוא זולל וסובא עובר על מה שנצטוינו (ויקרא יט ב) קדושים תהיו ונאמר עוד (לעיל יג ה) ואותו תעבודו ובו תדבקון כאשר פירשתי (לעיל ו יג) שנצטווינו לדעת השם בכל דרכינו וזולל וסובא לא ידע דרך ה' ועל הכלל אין בו עתה חטא מות ועל שם סופו הוא נדון כמו שהזכירו רבותינו (סנהדרין עא) וזה טעם וכל ישראל ישמעו ויראו כי לא הומת בגודל חטאו אלא ליסר בו את הרבים ושלא יהיה תקלה לאחרים וכן דרך הכתוב שיזהיר כן כאשר ימיתו לגדר כדי שתהיה במיתתם תקנה לאחרים כי הזכיר כן בזקן ממרא (לעיל יז יג) לפי שאין בהוראתו חטא שיהיה ראוי למות בו רק הוא להסיר המחלוקת מן התורה כאשר פירשתי שם (בפסוק יא) וכן בעדים זוממין (לעיל יט כ) שנהרגין ולא הרגו וכן הזכיר במסית (לעיל יג יב) לפי שהוא נהרג בדבורו הרע בלבד אע"פ שלא עבד הניסת ע"ז ולא שמע אליו אבל מיתתו ליסר הנשארים וגם זו מצוה מחודשת או מבוארת מן כבד את אביך ואת אמך (שמות כ יב) ואיש אמו ואביו תיראו (ויקרא יט ג) (הרמב"ן)

 בעל הטורים  כי יהיה לאיש. לומר משפט בכורה לאיש ואין משפט בכורה לאשה: סורר. בגימ' זה אבשלום בן דוד: (בעל הטורים)

 אור החיים  כי יהיה לאיש וגו' איננו שומע. צריך לדעת אומרו איננו שהיה לו לומר אינו שומע, ואולי שבא להעיר כי כשאדם ממליך בתוכו יצר הרע נשללת ממנו הידיעה והשמיעה מהנאמר אליו, כי היצר עומד על מפתח הלב ומונע הדברים מהגיע אל הנפש כי הם יחייבוהו לצאת משם, והמשלתי הדבר למלך שהיו שועריו גנבים ולסטים והבאים לקבול לפני המלך מהם היתכן שהשוערים ההם יוציאו להם רשות ליכנם לחייבם למלך, כמו כן הדבר הזה, והוא אומרו כי יהיה לאיש וגו' איננו שומע וגו' פירוש מושלל הוא בערך השמיעה כי לא יגיעוהו הדברים מצד המונע היושב על מפתחי הלב כאומרם ז''ל (ברכות ס''א.):

בקול אביו ובקול אמו. טעם שהוצרך להזכיר אביו ולא הספיק לומר בקולו וחוזר לאביו שאמר שאמר בסמוך, העיר הכתוב כי בן סורר ומורה ליולדיו יסובבהו כן היותו מורד באביו ואמו שהם הקב''ה וכנסת ישראל (זוהר ח''ב פ''ה), על דרך אומרו (משלי א') שמע בני מוסר אביך ואל תטוש תורת אמך, כי לפי שיולדיו חושכים שבטם מבניהם ומניחים אותם לעשות הטוב והישר בעיניהם, זה יסובב שגם בהם ימרוד, וזה שיעור הכתוב כי יהיה לאיש וגו' דע שאיננו שומע בקול הקב''ה וכנסת ישראל ולזה הגם שיסרוהו לא ישמע אליהם פירוש מלבד שלא יקבל לחזור מעבירות שבינו ובין המקום עוד לו שלא ישמע אליהם: (אור החיים)

 ספורנו  סורר ומורה. כי מריו מסיר התקוה שישוב מסוררותו: (ספורנו)

 כלי יקר  כי יהיה לאיש בן סורר ומורה. אמרו רז"ל (סנהדרין עא.) בן סורר ומורה לא היה ולא יהיה ולמה נכתב בתורה אלא דרוש וקבל שכר, ומ"מ חל עלינו חובת ביאור דבר זה למה כתבה תורה דבר שאינו בנמצא כלל, גם יש להתבונן במה שנאמר כאן וכל ישראל ישמעו ויראו יותר מבשאר מצות פרטיות ועוד למה לא נאמר כאן ולא יזידון עוד כמ"ש בפר' שופטים (יז.יג) ואולי טעמו של דבר לפי שבן סורר ומורה לא היה ולא יהיה ולא נכתבה הפר' כ"א כדי שישמעו הבנים ויראו ולא יעשו כדבר הזה, ומ"ש וכל ישראל ישמעו היינו שישמעו פרשה זו ומשפט הכתוב בה ויראו הבנים מלמרות עיני כבודם של אב ואם ולכך לא נאמר ולא יזידון עוד. כי לשון עוד מורה על דבר הנעשה כבר שלא יהיה נעשה עוד וזה אינו שהרי בן סורר ומורה לא היה דברים מעולם ולא נכתבה פרשה זו כ"א להפיל אימתה ופחד על הבנים.

אך קשה לי וכל ישראל ישמעו וכל הבנים הל"ל, כי אין צורך לפחד זה כי אם לבנים, ובספר הזוהר דרש פרשה זו על כל ישראל. ואני אומר שאין צורך בזה כי גם מפשוטה של הפרשה יש מוסר נפלא לכל ישראל שנקראו בנים לאל חי ויש לחוש שיסמכו על זה ויאמרו מאחר שאנחנו בניו א"כ ודאי אם יהיו בנים סוררים לא יביט און ביעקב וירחם עליהם כרחם אב על בנים ויוותר להם כדרך שהאב מוותר לבנו ויאמרו הקב"ה וותרן, וכן אמר משה בניו מומם (דברים לב.ה) ר"ל מה שקראם בניו זהו מומם כי סמכו על זה ועשו עבירות חבילות חבילות ובטחו באביהם שלא ימסרם ביד מדת הדין, ע"כ כתבה התורה שהדין דין אמת שאפילו האב חייב להביא את בנו לב"ד ולמוסרו למיתה ועי"ז ישמעו פר' זו כל ישראל ויראו את ה' ולא יסמכו על מה שקראם בנים כי גם בב"ד שלמטה חייב האב למסור את בנו לב"ד וכן הדין גם בב"ד שלמעלה. (כלי יקר)

 דעת זקנים  כי יהיה לאיש בן סורר ומורה. על שם סופו הוא נהרג כדפרש"י ואי קשיא כיון שנהרג מפני שעתיד ללסטם את הבריות אין לחייבו במיתה חמורה מלסטים דאלו רוצח בסייף וזה בסקילה ונראה לומר מדכתיב איננו שומע בקול אביו ובקול אמו והוי כמו מקלל אביו ואמו שהוא בסקילה שנא' אביו ואמו קלל דמיו בו: (דעת זקנים)


{יט}  וְתָפְשׂוּ בוֹ אָבִיו וְאִמּוֹ וְהוֹצִיאוּ אֹתוֹ אֶל זִקְנֵי עִירוֹ וְאֶל שַׁעַר מְקֹמוֹ:

 אונקלוס  וְיֶחֱדוּן בֵּהּ אֲבוּהִי וְאִמֵּהּ וְיַפְּקוּן יָתֵהּ לָקֳדָם סָבֵי קַרְתֵּהּ וְלִתְרַע בֵּית דִין אַתְרֵהּ: (אונקלוס)

 יונתן  וְיֶחְדוּן בֵּיהּ אָבוֹי וְאִמֵּיהּ וְיַפְקוּן יָתֵיהּ לִקֳדָם חַכִּימֵי קַרְתָּא לִתְרַע בֵּי דִינָא דִבְאַתְרֵיהּ: (תרגום יונתן)


{כ}  וְאָמְרוּ אֶל זִקְנֵי עִירוֹ בְּנֵנוּ זֶה סוֹרֵר וּמֹרֶה אֵינֶנּוּ שֹׁמֵעַ בְּקֹלֵנוּ זוֹלֵל וְסֹבֵא:

 אונקלוס  וְיֵימְרוּן לְסָבֵי קַרְתֵּהּ בְּנָנָא דֵין סָטֵי וּמָרֵי לֵיתוֹהִי מְקַבֵּל לְמֵימְרָנָא זָלֵל בְּסָר וְסָבֵי חֲמַר: (אונקלוס)

 יונתן  וְיֵימְרוּן לְחַכִּימֵי קַרְתָּא עַבְרִינָן עַל גְּזֵירַת מֵימְרָא דַיְיָ בְּגִין כֵּן אִתְיְלִיד לָנָא בְּרָנָא דֵין דְּהוּא סוּרְהֲבָן וּמְרוֹד לֵיתוֹי צְיָית לְמֵימְרָנָא גַּרְגְּרָן בְּבִשְרָא וְשֵׁתָאֵי בְּחַמְרָא: (תרגום יונתן)

 בעל הטורים  בננו. חסר יו''ד כאלו עבר על עשרת הדברות: ומרה. חסר וי''ו כי מרה יהיה לו באחרונה: (בעל הטורים)

 ספורנו  זולל וסובא. כי סובא וזולל יורש וילסטם למלא נפשו: (ספורנו)


{כא}  וּרְגָמֻהוּ כָּל אַנְשֵׁי עִירוֹ בָאֲבָנִים וָמֵת וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ וְכָל יִשְׂרָאֵל יִשְׁמְעוּ וְיִרָאוּ: (ס)

 אונקלוס  וְיִרְגְמֻנֵהּ כָּל אֶנָשֵׁי קַרְתֵּהּ בְּאַבְנַיָא וִימוּת וּתְפַלֵי עָבֵד דְבִישׁ מִבֵּינָךְ וְכָל יִשְׂרָאֵל יִשְׁמְעוּן וְיִדְחֲלוּן: [ס] (אונקלוס)

 יונתן  וִיהֵי אִין דְּחִיל וּמְקַבֵּל עֲלוֹי אוּלְפָנָא וּבְעַן לְקַיְמוּתֵיהּ מְקַיְימוּנֵיהּ וְאִין תָּאִיב וּמְרִיד יְאַטְלוּנֵיהּ כָּל אַנְשֵׁי קַרְתֵּיהּ בְּאַבְנַיָא וִימוּת וּתְפַלּוּן עֲבִיד דְּבִישׁ מִבֵּינֵיכוֹן וְכָל יִשְרָאֵל יִשְׁמְעוּן וִידַחֲלוּן: (תרגום יונתן)

 רש"י  וכל ישראל ישמעו ויראו. מכאן שצריך (ע) הכרזה בב"ד, פלוני נסקל על שהיה בן סורר ומורה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ע) אין להקשות מנ"ל לרש"י שאין צריך אלא הכרזה והרי כתיב וכל ישראל ישמעו ולמה לא פירש"י שממתינים לו עד הרגל כמו שפי' בפרשת שופטים על וכל העם ישמעו האמור בזקן ממרא וי"ל דהתם כתיב יד העדים תהיה בו בראשונה להמיתו ויד כל העם באחרונה וכאן משמע דאנשי עירו יתחילו לרוגמו תחלה דכתיב ורגמוהו כל אנשי עירו אלא צריך לפרש הכי במעמד אנשי עירו כמו שפירש"י בסמוך על וסקלוה אנשי עירה שכתוב במוציא ש"ר במעמד אנשי עירה ואי אמרת כאן שממתינים לו עד הרגל למה אמר במעמד כל אנשי עירו והא הוי במעמד כל ישראל כיון שכל ישראל היו שם אלא ודאי אין ממתינים לו עד הרגל ומה שכתוב וכל ישראל ישמעו היינו שצריך הכרזה בב"ד. א"נ יש לומר דק"ל למה כתיב ורגמוהו כל אנשי עירו וגו' והא כתיב יד העדים תהיה בו בראשונה וגו' ואין לומר דהא דכתיב כל אנשי עירו במעמד כל אנשי עירו והא כתיב וכל ישראל ישמעו וגו' משמע שהיה במעמד כל ישראל הל"ל ורגמוהו כל ישראל א"כ הדרא קושיא לדוכתה והא יד העדים כתיב ומתרץ וכל ישראל להכרזה הוא דאתא ולעולם ורגמוהו וגו' במעמד כל העיר ועיין עוד מזה לעיל פ' שופטים: (שפתי חכמים)

 בעל הטורים  ובערת הרע מקרבך וכל ישראל. וסמיך ליה וכי יהיה באיש חטא. לומר לך שכל ישראל ערבים זה לזה לבער ולהוכיח החוטאים. לעיל כתיב ורגמוהו וסמך לו פרשת נתלין. לומר שכל הנסקלין נתלין: (בעל הטורים)


{כב}   שני  וְכִי יִהְיֶה בְאִישׁ חֵטְא מִשְׁפַּט מָוֶת וְהוּמָת וְתָלִיתָ אֹתוֹ עַל עֵץ:

 אונקלוס  וַאֲרֵי יְהֵי בִגְבַר חוֹבַת דִין דִקְטוֹל וְיִתְקְטֵל וְתִצְלוֹב יָתֵהּ עַל צְלִיבָא: (אונקלוס)

 יונתן  וַאֲרוּם אִין יְהֵי בִּגְבַר חוֹבַת דִּין קְטוֹל וְיִתְחַיֵּיב אַטְלוּת אַבְנִין וּבָתַר כְּדֵין יִצְלְבוּן יָתֵיהּ עַל קֵיסָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  וכי יהיה באיש חטא משפט מות. סמיכות הפרשיות מגיד, שאם חסים עליו אביו ואמו, סוף שיצא לתרבות רעה ויעבור עבירות ויתחייב מיתה בבית דין: ותלית אותו על עץ. רבותינו אמרו, (סנהדרין מה:) כל הנסקלין נתלין, (פ) שנאמר כי קללת אלהים תלוי, והמברך ה' בסקילה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (פ) דכתיב והומת ותלית דהוי כלל דמשמע כל המומתים נתלים ואחריו כתיב כי קללת אלהים תלוי דהוי פרט דמשמע דוקא מברך השם נתלה ולא שאר המומתין ואפילו אותן שחייבים סקילה ואי מקרבי להדדי הוי כלל ופרט ואין בכלל אלא מה שבפרט מברך השם אין מידי אחרינא לא השתא דמרחקי מהדדי אתא כלל ומרבה כל המומתין ואתי פרט ומיעט הכלל שאין נתלין אלא הנסקלין דוקא דדמי לפרט במקצת שהן בסקילה כמו מברך השם: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ותלית אותו. כבר קבלנו מחז''ל ענין הנתלים: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  ותלית אתו. "אמרו רבותינו (סנהדרין מא א): "כל הנסקלין - נתלין". וזה שנאמר "כי קללת אלהים תלוי" - זלזולו של מלך, שהאדם עשוי בדמות דיוקנו של מלך, וישראל בניו הם. משל לשני אחים דומים זה לזה וכו'", לשון רש"י.

ו"כל הנסקלים נתלין" דברי יחיד הם, והלכה כדברי חכמים (שם) שאינו נתלה אלא המגדף והעובד עבודה זרה. וזה טעם (דברים כא כג): "כי קללת אלהים תלוי", שיאמרו, מפני מה זה תלוי? - מפני שבירך את השם או שעבד עבודה זרה פלונית בכך וכך עבודה, וכך וכך אות ומופת ראה בה. והסיפור בה ובעבודתה ייקרא קללה.

או שהוא לשון זילזול, כאשר הזכיר הרב, מן (מלכים א ב ח): "והוא קללני קללה נמרצת", (שמואל א ג יג): "כי מקללים להם בניו", בוזים.

והמשל בשני האחים התאומים יש לו סוד, איננו כאשר חשב הרב בישראל שנקראו בנים למקום.

ועל דרך הפשט יאמר: כי יהיה באיש חטא גדול שראוי להמיתו עליו ולתלותו על עץ לגודל חטאו, אף על פי כן לא תלין נבלתו על העץ, כי הארור מכל האדם והמקולל בהם הוא התלוי, אין בכל המיתות מיתה מנוולת ובזויה כמוה, ואין ראוי שנטמא הארץ ותהיה קללת האלהים בארץ הקדושה, כי שם ציווה את הברכה חיים עד העולם.

ולכן צוה יהושע (יהושע י כ): "ויורידום מעל העצים".

ועל דעתי, הענין בבני שאול המוקעים (שמואל ב כא) מפני שלא היו תלויים בבית דין של ישראל ולא מיד ישראל כלל, אבל דוד נתנם לגבעונים לעשות בהם כרצונם, והם אשר הוקיעום ולא רצו לקברם, לפרסם נקמתם מהם והנשארים ישמעו וייראו. וכאשר נתך עליהם מים מן השמים, אז ידע דוד שנמחל עונם, ונעתר אלהים לארץ, כי פקד ה' את הארץ במטר ויכלה הרעב, ואז צוה וקברו אותם עם אבותם, לכבוד המלכות, לא לחיובו כלל, שלא נצטוינו אלא שלא נטמא אנחנו את הארץ במי שנתלה אותו. והנה, ה' לא רצה עוונם בתלייתם מיד, להודיע כי ה' אוהב גרים, כדברי רבותינו (יבמות עט).

ורבי אברהם אמר: על דרך הפשט, כי אלהים פועל, והקללה תבוא אל מקום קרוב מהתלוי, ויש לו סוד מודבק בנפש, על כן לא תטמא את אדמתך.

והנה, המלין תלוי על העץ עובר בלא תעשה ועשה. ורבותינו (סנהדרין מו) דרשו כן בכל המלין את מתו שלא לכבודו: "מה עץ שהוא נוול אף כל שהוא נוול". והנה, לדעתם "כי קללת אלהים תלוי" לומר, אע"פ שזה ראוי לנוולו לגודל חטאו לא תעשה כן, כי קללת אלהים תלוי.

ועל המשל של שני אחין יהיה כל המלין בטעם הזה, וכן הקללה שהזכיר רבי אברהם ממנה יהיה בכל בית אשר יהיה שם מת, ועל כן יטמא (במדבר יט יד): "כל הבא אל האהל וכל אשר באהל".

"ולא תטמא את אדמתך" - על דעת רבותינו, איננו טעם בלבד בעבור שלא תטמא את אדמתך, שאם-כן יהיה מותר בחוצה לארץ, אבל הוא לאו שני.

והנה, המלין התלוי או אפילו המת בארץ עובר בשני לאוין ועשה, ובחוצה לארץ בעשה ולא תעשה אחד, שהוא למד מן התלוי כאשר פירשתי. ומן הלאו הזה קבר יהושע מלכי כנען ביומן, אף על פי שאין בתלייתן הקללה שהזכירו רבותינו במגדף ועובד עבודה זרה, אבל היה בהם משום טומאת הארץ. או שחשש לקללת אלהים מן המשל של שני האחים, כאשר פירשתי. (הרמב"ן)

 אור החיים  וכי יהיה באיש חטא וגו'. סמך פרשה זו לשלפניה, לפי שהיה מסלסל סדר תיקון האדם, בתחילה העירו על עצמו כמו שפירשתי ברמז פרשת כי תצא, אחר כך העיר האב על הבן כמו שרמזנו בפסוק כי יהיה בן סורר וגו', וכאן העיר על חכמי הדור לפקוח עין על עושי עול, והוא אומרו כי יהיה באיש חטא משפט מות ונשאר עומד במרדו ולא חזר בתשובה עד שמת בחטאו, והוא אומרו והומת, ותלה ה' חסרונו על החכם כאומרו ותלית אותו על עץ זה החכם עץ עושה פרי שהוא יטול עונשו, כי ה' ציוהו להוכיח ולחזור ולהוכיח עד הכאה (ערכין ט''ז:) וכמו שכתבנו בפרשת קדושים, וכשהוא העלים עינו מאיש זה עד שמת מתחייב בו:

ואומרו לא תלין וגו'. בא לצוות להמון עם שלא יהרהרו אחר החכם, על דרך אומרם (תנדב''א פ''ג) אם ראית תלמיד חכם שעבר עבירה ביום אל תהרהר אחריו בלילה שמא עשה תשובה והעמידוה בודאי עשה תשובה, והוא אומרו לא תלין נבלתו כי החטא יקרא גם כן נבילה לא תהרהר אחריו בלילה שהוא זמן לינה אחת על העץ שהוא תלמיד חכם, כי קבור תקברנו לאותו חטא מעל העץ ביום ההוא עצמו, והטעם כי קללת אלהים שאם אינך עושה כן אתה מחלל שם שמים וכאלו אתה נוגע בכבודו יתברך:

וגמר אומר ולא תטמא את אדמתך, יתבאר על דרך אומר' ז''ל (שבת קי''ט:) לא חרבה ירושלים אלא על שהיו מבזים בה תלמוד חכמים שנאמר (דה''ב ל''ו ט''ז) ויהיו מלעיבים וגו', ולזה צוה ה' שלא יסובבו בביזוי תלמיד חכם טומאת הארץ בביאת גוים בנחלת ה' ויטמאוה: (אור החיים)


{כג}  לֹא תָלִין נִבְלָתוֹ עַל הָעֵץ כִּי קָבוֹר תִּקְבְּרֶנּוּ בַּיּוֹם הַהוּא כִּי קִלְלַת אֱלֹהִים תָּלוּי וְלֹא תְטַמֵּא אֶת אַדְמָתְךָ אֲשֶׁר יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה: (ס)

 אונקלוס  לָא תְבִית נְבִלְתֵּהּ עַל צְלִיבָא אֲרֵי מִקְבַּר תִּקְבְּרִנֵהּ בְּיוֹמָא הַהוּא אֲרֵי עַל דְחָב קֳדָם יְיָ אִצְטְלַב וְלָא תְסָאֵב יָת אַרְעָךְ דִי יְיָ אֱלָהָךְ יָהֵב לָךְ אַחֲסָנָא: [ס] (אונקלוס)

 יונתן  לָא תָבִית נִבְלַת גּוּשְׁמֵיהּ עַל קֵיסָא אֲרוּם מִקְבַּר תִּקְבְּרוּנֵיהּ בְּיוֹמָא הַהוּא אֲרוּם קִילוּתָא קֳדָם אֱלָהָא לְמִצְלוֹב גְּבַר אֱלָהֵן חוֹבוֹי גָרְמוּ לֵיהּ וּמִן בִּגְלַל דִּבְדִיוּקְנָא דַיְיָ אִתְעֲבֵד תְּקַבְּרוּנֵיהּ עִם מִטְמוֹעַ שִׁמְשָׁא דְּלָא יְקִילִין בִּרְיָיתָא בֵּיהּ וְלָא תְטוּפוּן בִּנְבֵילְתְּהוֹן דְּחַיָּיבָא יַת אַרְעֲכוֹן דַּיְיָ אֱלָהָכוֹן יָהִיב לְכוֹן אַחֲסָנָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  כי קללת אלהים תלוי. זלזולו של מלך הוא, (צ) שאדם עשוי בדמות דיוקנו, וישראל הם בניו, (ק) משל לשני אחים תאומים, שהיו דומין זה לזה, אחד נעשה מלך ואחד נתפס ללסטיות ונתלה, כל הרואה אותו אומר המלך תלוי. כל קללה שבמקרא לשון הקל וזלזול, כמו והוא קללני קללה נמרצת (מלכים-א ב, ח.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (צ) רצ"ל בזה האי כי מה נתינת טעם הוא אשלמעלה ומפרש זלזולו כו' והיינו למאן דאמר כל הנסקלין נתלין אבל לדברי חכמים דס"ל דאין נסקלין נתלין אלא מגדף ועובד ע"א שהוא נמי כמו מגדף צ"ל מה שכתוב כי קללת אלהים היינו מברך השם וקללת לשון קללה אלא לפי שישוב המקרא לפי המדרש הקרוב לפשוטו ומכח סמכיות הפרשיות דכל הנסקלין נתלין מפרש רש"י קללת לשון זלזול עיין בהרא"ם שהאריך כאן ועי"ל דלא תקשה מנ"ל לרש"י דכל הנסקלין נתלין דהא דפי' הכא דקללת לשון זלזול הוא דע"כ תרווייהו משמע מדכתיב קללת אלהים דאי למברך השם לחוד אתי ה"ל לכתוב מברך השם לשון נקיים אלא קללת ל' זלזול הוא ואי לשון זלזול לחוד הל"ל לשון זלזול בהדיא אלא למברך השם נמי אתא. מצאתי: (ק) ר"ל ובפרט ישראל שגם בניו הם לכך לא תלין נבלתו על העץ דמשל לשני אחין כו': (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  כי קללת אלהים תלוי. בעבור שברך השם ועל דרך הפשט כי אלהים פועל והקללה תבוא לכל מקום קרוב מהתלוי ויש לו סוד דבק בנפש על כן ולא תטמא את אדמתך ונסמכה זו הפרשה בעבור המלחמה כי בתחלה כי תצא והנה גבעון יוכיח כי משפט לא תלין איננו לכבוד המת רק לכבוד הארץ כי משפט הערלים והישראלים [איננו] (בס' מ''ח מ''ז) שוה: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  על העץ. וסמיך ליה כי קבור תקברנו לומר שגם העץ נקבר עמו ועוד לקבור בארון: (בעל הטורים)

 ספורנו  כי קללת אלהים תלוי. הנה כל עצם נבדל מחומר יקרא אלהים ומזה המין הוא עצם הנפש השכלית באדם הנקראת צלם אלהים. וע''ז הדרך אמרה בעלת אוב לשאול אלהים ראיתי עולים. ובהיות שהבזיון הנעשה למת אחר מיתה הוא בזיון לנפש השכלית אשר היא עצם נבדל הנשאר אחר מיתת הגוף אמר שהוא קללת אלהים כי הלנת התליה לגוף המת בלתי קבורה היא בזיון לאותו העצם הנצחי הנקרא אלהים: ולא תטמא. להשרות רוח הטומאה במקום המת הבלתי נקבר: (ספורנו)

 דעת זקנים  כי קללת אלהים תלוי. ע"י הוא נתקלל ונתלה ואם אין קוברין אותו לא יהיה כבוד של מעלה שלא יאמרו הרואים זה מחרף היה ופשט ידו במלך: (דעת זקנים)

דברים פרק-כב

{א}  לֹא תִרְאֶה אֶת שׁוֹר אָחִיךָ אוֹ אֶת שֵׂיוֹ נִדָּחִים וְהִתְעַלַּמְתָּ מֵהֶם הָשֵׁב תְּשִׁיבֵם לְאָחִיךָ:

 אונקלוס  לָא תֶחֱזֵי יָת תּוֹרָא דְאָחוּךְ אוֹ יַת אִמְרֵהּ דְטָעָן וְתִתְכְּבֵשׁ מִנְהוֹן אָתָבָא תָתֵבִנוּן לְאָחוּךְ: (אונקלוס)

 יונתן  לָא תֶחְמוּן יַת תּוֹרָא דַּאֲחוּכוֹן אוֹ יַת אִמְרֵיהּ טַעֲיָין וּתְפַלְגוּן דַּעְתְּכוֹן מִנְהוֹן אָתָבָא תְּתִיבִינוּן לֵיהּ: (תרגום יונתן)

 רש"י  והתעלמת. כובש עין (ר) כאילו אינו רואהו: לא תראה והתעלמת. לא תראה אותו (ש) שתתעלם ממנו, זהו פשוטו. ורבותינו אמרו, (בבא מציעא ל.) פעמים שאתה (ת) מתעלם וכו': (רש"י)

 שפתי חכמים  (ר) דא"ל שהוא מעלי' מלהגיד שמצא' דא"כ והתעלמת אות' מבע"ל: (ש) ר"ל דקרא משמע לא תראה אלא והתעלמת דמשמע דמותר להתעלם: (ת) הא כיצד היה כהן והשור בבית הקברות או שהוא זקן ואינו לפי כבודו: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  לא תראה את שור. אפי' אתה יוצא למלחמה וזה דרך דרש: ואספתו. אם היית שב או בצווי שתפקדנו ביד נאמן: והתעלמת. דבק עם לא תראה והזכיר שור ושה וכבר הזכיר החמור וכן משפט כל בהמה: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  לא תראה את שור אחיך או את שיו נדחים. זו מצוה מבוארת שאמר בתורה (שמות כג ד) כי תפגע שור אויבך או חמורו תועה השב תשיבנו לו והוסיף בכאן לאמר "נדחים" כי "תועה" שתעה מדרכו ויכול להטותו הדרך בלא עמל גדול ועתה הזכיר "נדחים" שברחו ממנו והרחיקו והזכיר "שה" שהוא כאבד ולכך ביאר בכאן ואם לא קרוב אחיך אליך ולא ידעתו ואספתו אל תוך ביתך ואמר וכן תעשה לחמורו שהוא בהמה טמאה וכן תעשה לשמלתו אע"פ שאין השמלה חביבה על בעליה כבעלי החיים ואין ההפסד בה מצוי כבהם שאפשר שימותו וכן תעשה לכל אבדת אחיך מכל כלי ביתו אף על פי שאינן חביבין כשמלתו אשר יכסה בה ועל מדרש רבותינו (ספרי מה ב"מ ל) הוסיף עוד בכאן דברים רבים כגון והתעלמת פעמים שאתה מתעלם השב אפילו מאה פעמים (ב"מ לא) תשיבם אפילו לגנתו ולחרבתו (שם) והחזירה בסימנים ודברים אחרים נדרשים בפרשה (הרמב"ן)

 בעל הטורים  לא תראה את שור אחיך. סמך השבת אבדה לקבורה שאם הוא כהן והוא בבית הקברות על זה נאמר והתעלמת. נותן לך. וסמיך ליה והתעלמת לומר לך כל שבשלו מחזיר אף בשל חבירו מחזיר: (בעל הטורים)

 אור החיים  לא תראה את שור וגו'. פרשת זו באה לרמוז בפרטות חיוב התוכחות שצריכין בני אל חי צדיקי עולם לעשות לעם ה', והן אלה צדיקים יקראו לצד מעלתם אחים, כמו שהעירותיך שכינוי זה הוא מדריגה היותר מעולה שבכל כינויים אשר יתכנו בהם יחידי עם, (שמות רבה נ''ב) ואותם צוה ה' כי תראה את שור אלה הם בני אדם שנמשלו כבהמות והם צאן קדשים ולזה קראם שור ושה, אחיך שהוא הקב''ה, ויחם לו שם זה להעיר אל מי מקדושיו הוא מצוה שהם הצדיקים כמו שכתבנו:

ואומרו נדחים על דרך אומרו (לעיל ד') ונדחת והשתחוית להם וגו' שהעובר פי ה' יקרא נדח, ויצו ה' לבל יתעלם אלא ישיבם לאחיו הוא אלהי עולם וכפל לומר השב תשיבם, נתכוון כי מתחילה ישיבם לדרך הטוב ובזה יתקרבו אל אביהם שבשמים, והוא אומרו תשיבם לאחיך:

ואומרו ואם לא קרוב אחיך וגו'. בזה העיר כי הוא מדבר על זמן גלות האחרון כי לא קרוב כדרך אומרו (במדבר כ''ד) אשורנו ולא קרוב, עוד לו ולא ידעתו שנסתם הקץ ואין יודע מתי קץ הפלאות, וזה יסובב הרחקת הלבבות מהאמונה ונטויי רגל כאשר עינינו רואות בדורות הללו, עם כל זה יצו ה' ואספתו אל תוך ביתך זה בית המדרש וילמדהו אורחות חיים ודרך ישכון אור לבל יטה מני אורח ולא ימצאהו אויבו במחשבות וטענות כוזבות כי אור תורה תצילהו, וזה יהיה עד שיתרצה ה' וידרשהו, והוא אומרו עד דרוש אחיך אותו, והשבותו לו פירוש מעלה עליו הכתוב כאילו הוא משיבו מני אובד:

או ירצה שצריך החכם להשתדל עם בני ישראל בכח התורה והמוסר עד יום פקודה שידרוש ה' נשמתו ואז הרוח תשוב אל האלהים, ודקדק לומר והשבותו לו שאם ימעדו קרסוליו לא תשוב הנפש אל האלהים ותלך לחרפות: (אור החיים)

 כלי יקר  לא תראה את שור אחיך וגו' והתעלמת מהם. דרשו רז"ל (ברכות יט:) פעמים שאתה מתעלם כגון זקן ואינו לפי כבודו, ויש לפתרו בדרך שאמרו רז"ל (אבות ד.כג) ואל תשתדל לראותו בשעת קלקלתו, ואין חילוק בין קלקול בגופו או בממונו הכל אחד אם הוא בענין שא"א להצילו ולהשיב את נדחו, ע"ז אמר לא תראה את שור אחיך או שיו נדחים, כשהם נדחים לגמרי כגון טובעים בנהר וכיוצא בהם והתעלמת מהם צריך אתה לעשות את עצמך כלא רואה, אמנם השב רצה לומר אם יש בהם כדי השבה שאינן נדחים לגמרי אלא אפשר לך להשיב את נדחם אז תשיבם לאחיך חייב אתה להשתדל לראותו כדי להצילו. (כלי יקר)


{ב}  וְאִם לֹא קָרוֹב אָחִיךָ אֵלֶיךָ וְלֹא יְדַעְתּוֹ וַאֲסַפְתּוֹ אֶל תּוֹךְ בֵּיתֶךָ וְהָיָה עִמְּךָ עַד דְּרֹשׁ אָחִיךָ אֹתוֹ וַהֲשֵׁבֹתוֹ לוֹ:

 אונקלוס  וְאִם לָא קָרֵב אֲחוּךְ לְוָתָךְ וְלָא יְדַעַתְּ לֵהּ וְתַכְנְשִׁנֵהּ לְגוֹ בֵיתָךְ וִיהֵי עִמָךְ עַד דְיִתְבַּע אֲחוּךְ יָתֵהּ וְתָתֵיבִנֵהּ לֵהּ: (אונקלוס)

 יונתן  וְאִין לָא קְרִיבָא דַעְתָּא דְאָחוּךְ עִמָךְ אוֹ לָא חַכִּימְתֵּיהּ וְתִכְנְשִׁינֵיהּ לְגוֹ בֵיתָךְ וִיהֵי מִתְפַּרְנֵס גַּבָּךְ עַד זְמַן דְּיִתְבַּע אָחוּךְ יָתֵיהּ וּתְתִיבִינֵיהּ לֵיהּ: (תרגום יונתן)

 רש"י  עד דרש אחיך. וכי תעלה בלבבך שיתנהו לו קודם שידרשהו, אלא דרשהו (א) שלא יהא רמאי (שם כח.): והשבותו לו. שתהא בו השבה, (ב) שלא יאכל בביתך כדי דמיו ותתבעם ממנו, מכאן אמרו כל דבר שעושה ואוכל יעשה ויאכל, ושאינו עושה ואוכל (ג) ימכר: (רש"י)

 שפתי חכמים  (א) ומלת אותו שב לאחיך כלומר שתדרוש את אחיך שהוא בעל אבידה מה סימנים היו לדבר שנאבד ממנו: (ב) ר"ל דלא הל"ל והשבותו לו אלא יהיה עמך עד דרוש אחיך ואם יודע לו שהוא אצלך ודאי חייב אתה להשיב לו: (ג) כדי שיוכל לקיים והשבותו לו: (שפתי חכמים)

 הרמב"ן  ואם לא קרוב אחיך אליך. שאינו קרוב אצלך כי אינך מתחייב ללכת אל ארץ אחרת עם האבדה להשיבה אליו או שלא ידעת אותו כלל ובספרי (תצא מז) אין לי אלא קרוב רחוק מנין תלמוד לומר ולא ידעתו וא"כ יאמר ואם לא קרוב אחיך אליך בעירך שתשאל עליו ותדענו יהיה עמך עד דרוש אחיך אותו (הרמב"ן)

 בעל הטורים  ואספתו. ב' במסו' דין ואידך ואספתו מצרעתו זהו שדרשו נגעים באים על צרי עין שאינו רוצה להשאיל כליו ואומר אין לי ולמחר נגעים באים על ביתו וצוה הכהן ופנו את הבית ומוציאין הכלים ורואין הכל שיש לו. וזהו ואספתו אל תוך ביתך שמאסף כליו אל תוך ביתו ואינו משאילם ואספתו מצרעתו שצרעת באה עליו ד''א החושד בכשרים לוקה בגופו ומי שאבדה לו אבדה חושד בכל אף בכשרים ולוקה בגופו בצרעת ונמצא כשתאסוף האבדה לביתך ותחזירנה לו אז לא יחשוד עוד באחרים ותאסוף אותו מצרעתו: עד דרוש אחיך אותו. פי' שידרוש האות שלו שיתן לו סימן בו וזה שדרז''ל דרשהו אם הוא רמאי אם לאו מאי לאו בסימנים שעליה: (בעל הטורים)

 כלי יקר  ואם לא קרוב אחיך וגו' והיה עמך עד דרוש אחיך אותו. רז"ל אמרו (ב"מ כז:) דרשהו אם הוא רמאי, ומ"מ אותו קאי על השור או שה כי הל"ל עד שיבקש אחיך אותו אלא שיבא אחיך וידרוש בדרישה וחקירה והיינו ע"י סימנים עד שיתברר לך שבאמת הוא דורש אותו זה השור ולא אחר וממילא שמעינן שצריך לדרוש אם אינו רמאי, אבל המקרא אינו יוצא מידי פשוטו כמו שפי' הרא"ם שאותו קאי על אחיך. ומ"ש לא תוכל להתעלם אחר שאמר ומצאתה דאתי לידיה משמע (שם כז.) לפי שהדבר מסור ללב שאם יבא אחיך וידרוש ויאמר שור בסימן זה וזה נאבד לי, וישיאך יצרך להתעלם ולהורות היתר לעצמך שמא ראה אותו אצל חבירו, או תרצה להטיל דופי בסימניו כדי להפטר ממנו בדיני אדם, מ"מ לא תוכל להתעלם מפני עין שלמעלה הרואה ומכיר בתחבולותיך. (כלי יקר)


{ג}  וְכֵן תַּעֲשֶׂה לַחֲמֹרוֹ וְכֵן תַּעֲשֶׂה לְשִׂמְלָתוֹ וְכֵן תַּעֲשֶׂה לְכָל אֲבֵדַת אָחִיךָ אֲשֶׁר תֹּאבַד מִמֶּנּוּ וּמְצָאתָהּ לֹא תוּכַל לְהִתְעַלֵּם: (ס)

 אונקלוס  וְכֵן תַּעְבֵּד לַחֲמָרֵהּ וְכֵן תַּעְבֵּד לִכְסוּתֵהּ וְכֵן תַּעְבֵּד לְכָל אֲבֵדַת אֲחוּךְ דִי תֵיבַד מִנֵהּ וְתַשְׁכְּחִנַהּ לֵית לָךְ רְשׁוּ לְאִתְכַּסָאָה: [ס] (אונקלוס)

 יונתן  וְהֵיכְדֵין תַּעֲבֵיד לְחַמְרֵיהּ וְהֵיכְדֵין תַּעֲבֵיד לִכְסוּתֵיהּ וְהֵיכְדֵין תַּעֲבֵיד לְכָל אֲבֵידְתָּא דְּאָחוּךְ דִּי מִתְבְּדָא מִנֵּיהּ וְתַשְׁכְּחָהּ לֵית לָךְ רְשׁוּ לְכַסָּאָהּ מִינֵיהּ אַכְרִיז עֲלָהּ וּתְהַדְרִינָהּ: (תרגום יונתן)

 רש"י  לא תוכל להתעלם. לכבוש עינך (ד) כאילו אינך רואה אותו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ד) (קצ"מ) הוצרך לפרש זה אע"ג שכבר פירש זה לעיל מפני שחזר לפרשו ע"פ משרז"ל פעמים שאתה מתעלם שנראה כאלו הוא מסופק בפירושו לכך אמר כאן שא"א לפרש לא תוכל להתעלם אלא שלא כו': (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  לא תוכל. כחביריו: (אבן עזרא)

 אור החיים  ואומרו וכן תעשה. לפי שיש באמצעות האדם ג' דברים, הא' הרכבת הגוף, ב' חלק הרוחני שבאדם ג' חלק התורה המאורסת לכל א' מישראל, כנגד הרכבת הגוף אמר כן תעשה לחמורו, כנגד חלק הרוחני אמר כן תעשה לשמלתו כי בחינה זו תקרא שמלה כאומרם במם' שבת (קנ''ב:) משל למלך שחלק בגדי מלכות, וכנגד חלק התורה אמר וכן תעשה לכל אבדת אחיך, וקראה הכתוב אבדה כמו שרמז רשב''י (קידושין ב':) משל למי שנאבדה לו אבדה מי מחזר על מי וכו', כי חלק העולה לאיש זה הנה הוא אבוד מהעולם כיון שאין זולתו יכול להשיגו כאמור בדברי המקובלים, ובאמצעות השבתו בתשובה הנה הוא מוצא אותה: (אור החיים)

 ספורנו  וכן תעשה לשמלתו. אע''פ שאין אבידתה מצויה כ''כ אל תחשבה לאבדה מדעת: (ספורנו)


{ד}  לֹא תִרְאֶה אֶת חֲמוֹר אָחִיךָ אוֹ שׁוֹרוֹ נֹפְלִים בַּדֶּרֶךְ וְהִתְעַלַּמְתָּ מֵהֶם הָקֵם תָּקִים עִמּוֹ: (ס)

 אונקלוס  לָא תֶחֱזֵי יָת חֲמָרָא דְאָחוּךְ אוֹ תוֹרֵהּ רָמָן בְּאָרְחָא וְתִתְכְּבֵשׁ מִנְהוֹן אֲקָמָא תְקִים עִמֵהּ: [ס] (אונקלוס)

 יונתן  לָא תֶחְמוּן יַת חֲמָרָא דַאֲחוּכוֹן אוֹ תוֹרֵי רְמָאָן בְּאוֹרְחָא וְתִכְבְּשׁוּן עֵינֵיכוֹן מִנְהוֹן מֵיקַם תְּקוּמוּן עִמֵּיהּ: (תרגום יונתן)

 רש"י  הקם תקים. זו טעינה (בבא מציעא לב.), (ה) להטעין משאוי שנפל מעליו: עמו. עם בעליו, אבל אם הלך וישב לו, ואמר לו הואיל ועליך מצוה, אם רצית לטעון, טעון, פטור (בבא מציעא שם): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ה) רצל"ת למה משנה הל' שכאן כתיב הקם תקים ובפרשת משפטי' כתיב עזוב תעזוב. ומתרץ דשם מדבר בפריקה לפרק המשא אבל זו טעינה: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  נופלים. כמו רובץ. ומלת נופלים כלל: הקם תקים עמו. ולא לבדך כמו עזוב תעזוב עמו: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  והתעלמת. לומר שפעמים אתה מתעלם כגון זקן ואינו לפי כבודו: (בעל הטורים)

 אור החיים  ואמר עוד לא תראה חמור אחיך וגו'. נתכוין בזה שלא יאמר הצדיק שלא נצטוה אלא על איש שנידח בעבירות אבל ישנו בהשב אבל אם נפל והרבה להרשיע הלנופלים תקומה ואבדה תקוה ממנו, לא כן הוא אלא לא תראהו ותתעלם וצריך להקים עמו, דקדק לומר עמו דוקא אם הוא מסייע בדבר שרוצה לשוב, אבל אם הוא נופל ואינו חפץ בהקמתך פטור אתה שזה נכנס בגדר לץ וכתיב (משלי ט') אל תוכח לץ פן ישנאך: (אור החיים)


{ה}  לֹא יִהְיֶה כְלִי גֶבֶר עַל אִשָּׁה וְלֹא יִלְבַּשׁ גֶּבֶר שִׂמְלַת אִשָּׁה כִּי תוֹעֲבַת יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ כָּל עֹשֵׂה אֵלֶּה: (פ)

 אונקלוס  לָא יְהֵי תִקוּן זֵין דִגְבַר עַל אִתְּתָא וְלָא יְתַקֵן גְבַר בְּתִקוּנֵי אִתְּתָא אֲרֵי מְרָחָק קֳדָם יְיָ אֱלָהָךְ כָּל עָבֵד אִלֵין: [פ] (אונקלוס)

 יונתן  לָא יִהְיֶה גּוּלְיַין דְּצִיצִית וּתְפִילִין דְּהִינוּן תִּקּוּנֵי גְבַר עַל אִיתָּא וְלָא יְסַפֵּר גְּבַר בֵּי שֵׁיחַיַא וְעִרְיְיתֵיהּ וּבֵי אַנְפּוֹי לְאִיתְחֲמָאָה הֵיךְ נְשָׁא אֲרוּם מְרַחֵק קֳדָם יְיָ אֱלָהָכוֹן הוּא כָּל דְּעָבִיד אִלֵּין: (תרגום יונתן)

 רש"י  לא יהיה כלי גבר על אשה. שתהא דומה לאיש כדי שתלך בין האנשים (ספרי רכו. נזיר נט.), שאין זו אלא לשם ניאוף: ולא ילבש גבר שמלת אשה. לילך לישב בין הנשים. (ו) דבר אחר, שלא יסיר שער הערוה (ז) ושער של בית השחי: כי תועבת. לא אסרה תורה אלא לבוש (ח) המביא לידי תועבה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ו) ר"ל שלא יתקשט בקישוט אשה וא"ת למה מפרש ד"א על סיפא של קרא היה לו ג"כ לפ' פי' אחר על רישא דקרא כדמפר' בגמ' ר"א בן יעקב אומר מנין שלא תלבש אשה כלי זיין ותצא למלחמה ת"ל לא יהיה כלי גבר על אשה והרא"ם כתב והה"נ שלא תצא אשה בכלי זיין למלחמה. ועי"ל משום דקשה לד"א דלמה כתיב ברישא לא יהי' כלי גבר על אשה ובסיפ' כתי' ולא ילבש גבר שמלת אשה הל"ל ולא יהיה כלי אשה על גבר ומדמשנה ודאי בשני ענינים משתעי קרא ולפי דבר אחר לחוד נמי קשה למה נקט ל' לבישה הל"ל לא יתקשט גבר בהתקשטות נשים ל"צ גם פי' ראשון: (ז) ר"ל דרך הנשים בכך: (ח) רצונו לפרש בזה מה שפירש לפניו שתהא דומה לאיש כדי שתלך בין האנשים וכן בסיפא לילך ולישב בין הנשים שלא תקשי ליה מנ"ל לפרש הכי דלמא בכל ענין אסור ללבוש דגזירת הכ' הוא. ומתרץ דהא קרא נותן טעם כי תועבת ה' וגומר משמע דלא אסרה תורה כו': (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  לא יהיה כלי גבר. נסמכה בעבור צאת למלחמה כי האשה לא נבראת כי אם להקים הזרע ואם היא תצא עם אנשים למלחמה תבא בדרך לידי זנות וכן לא ילבש גבר והטעם זכר שלא נתמלא זקנו יתערב עם הנשים וינאף הוא והן ואינו יודע וזה יורה כי מנהג ישראל היה וכן ברובי המלכיות להיות מלבוש האנשים איננו כמלבוש הנשים רק הפרש ביניהם וי''א על חוץ לדרך ואין צורך רק השם יתעב מי שישנה מעשה השם: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  כלי גבר על אשה. בגימ' כלי תורה רמז שלא ילמד אדם לבתו תורה: על אשה. ב' כלי גבר על אשה. אם נפתה לבי על אשה זהו שאמרו שמיירי באשה שלובשת כלי גבר כדי להתנכר ולזנות כדכתיב אם נפתה לבי על אשה ועל פתח רעי ארבתי: כי תועבת ה'. (בעל הטורים)


{ו}  כִּי יִקָּרֵא קַן צִפּוֹר לְפָנֶיךָ בַּדֶּרֶךְ בְּכָל עֵץ אוֹ עַל הָאָרֶץ אֶפְרֹחִים אוֹ בֵיצִים וְהָאֵם רֹבֶצֶת עַל הָאֶפְרֹחִים אוֹ עַל הַבֵּיצִים לֹא תִקַּח הָאֵם עַל הַבָּנִים:

 אונקלוס  אֲרֵי יְעָרַע קִנָא דְצִפְּרָא קֳדָמָךְ בְּאָרְחָא בְּכָל אִילָן אוֹ עַל אַרְעָא אֶפְרוֹחִין אוֹ בֵיעִין וְאִמָא רְבֵעָא עַל אֶפְרֹחִין אוֹ עַל בֵּיעִין לָא תִסַב אִמָא עַל בְּנַיָא: (אונקלוס)

 יונתן  אֲרוּם אִין אִזְדַמָּן שַׁרְכְּפָא דְּצִיפַּר דְּכֵי קַמָּךְ בְּאִסְרְטָא בְּכָל אִילָן אוֹ עַל אַרְעָא גּוֹזְלִין אוֹ בַּעֲיַין וְאִימָא רְבִיעָא עַל אֶפְרוֹחִין אוֹ עִילוֹי בַּעֲיַין לָא תִסַּב אִימָא מֵעַל בְּנַיָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  כי יקרא. פרט למזומן: לא תקח האם. בעודה (ט) על בניה (חולין קמ:): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ט) אבל אי פורחת באויר למעלה מן הבנים מותר ללקחה: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  כי יקרא. נסמכה זאת הפרשה בעבור בדרך. יקרא. כמו נקרא נקראתי והם מגזרת מקרה וקרוב מפגע. אל''ף אפרוחים נוסף כמו אל''ף ובאזרועך והטעם כי אכזריות הוא בלב להיות אם על בנים רוטשה וכן שור או שה: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  כי יקרא קן צפור לפניך. גם זו מצוה מבוארת מן אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד (ויקרא כב כח) כי הטעם בשניהם לבלתי היות לנו לב אכזרי ולא נרחם או שלא יתיר הכתוב לעשות השחתה לעקור המין אע"פ שהתיר השחיטה במין ההוא והנה ההורג האם והבנים ביום אחד או לוקח אותם בהיות להם דרור לעוף כאלו יכרית המין ההוא וכתב הרב במורה הנבוכים (ג מח) כי טעם שלוח הקן וטעם אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד כדי להזהיר שלא ישחוט הבן בעיני האם כי יש לבהמות דאגה גדולה בזה ואין הפרש בין דאגת האדם לדאגת הבהמות על בניהם כי אהבת האם וחנותה לבני בטנה איננו נמשך אחרי השכל והדבור אבל הוא מפעולת כח המחשבה המצויה בבהמות כאשר היא מצויה באדם ואם כן אין עיקר האיסור באותו ואת בנו רק בבנו ואותו אבל הכל הרחקה ויותר נכון בעבור שלא נתאכזר ואמר הרב ואל תשיב עלי ממאמר החכמים (ברכות לג) האומר על קן צפור יגיעו רחמיך כי זו אחת משתי סברות סברת מי שיראה כי אין טעם למצות אלא חפץ הבורא ואנחנו מחזיקים בסברא השניה שיהיה בכל המצות טעם והוקשה עליו עוד מה שמצא בב"ר (מד א) וכי מה איכפת לו להקב"ה בין שוחט מן הצואר לשוחט מן העורף הא לא נתנו המצות אלא לצרף בהם את הבריות שנאמר (משלי ל ה) כל אמרת אלוה צרופה וזה הענין שגזר הרב במצות שיש להם טעם מבואר הוא מאד כי בכל אחד טעם ותועלת ותקון לאדם מלבד שכרן מאת המצוה בהן יתברך וכבר ארז"ל (סנהדרין כא) מפני מה לא נתגלו טעמי תורה וכו' ודרשו (פסחים קיט) ולמכסה עתיק זה המגלה דברים שכסה עתיק יומין ומאי ניהו טעמי תורה וכבר דרשו בפרה אדומה (במדב"ר יט ג ד) שאמר שלמה על הכל עמדתי ופרשה של פרה אדומה חקרתי ושאלתי ופשפשתי אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני (קהלת ז כג) ואמר ר' יוסי בר' חנינא אמר לו הקב"ה למשה לך אני מגלה טעם פרה אדומה אבל לאחרים חקה דכתיב (זכריה יד ו) והיה ביום ההוא לא יהיה אור יקרות וקפאון יקפאון כתיב דברים המכוסים מכם בעולם הזה עתידין להיות צפויים לעולם הבא כהדין סמיא דצפי דכתיב (ישעיהו מב טז) והולכתי עורים בדרך לא ידעו וכתיב (שם) אלה הדברים עשיתים ולא עזבתים שכבר עשיתים לר' עקיבא הנה בארו שאין מניעות טעמי תורה ממנו אלא עורון בשכלנו ושכבר נתגלה טעם החמורה שבהם לחכמי ישראל וכאלה רבות בדבריהם ובתורה ובמקרא דברים רבים מודיעין כן והרב הזכיר מהן אבל אלו ההגדות אשר נתקשו על הרב כפי דעתי ענין אחר להם שרצו לומר שאין התועלת במצות להקב"ה בעצמו יתעלה אבל התועלת באדם עצמו למנוע ממנו נזק או אמונה רעה או מדה מגונה או לזכור הנסים ונפלאות הבורא יתברך ולדעת את השם וזהו "לצרף בהן" שיהיו ככסף צרוף כי הצורף הכסף אין מעשהו בלא טעם אבל להוציא ממנו כל סיג וכן המצות להוציא מלבנו כל אמונה רעה ולהודיענו האמת ולזוכרו תמיד ולשון זו האגדה עצמה הוזכרה בילמדנו (תנחומא שמיני ח) בפרשת זאת החיה וכי מה איכפת לו להקב"ה בין שוחט בהמה ואוכל או נוחר ואוכל כלום אתה מועילו או כלום אתה מזיקו או מה איכפת לו בין אוכל טהורות או אוכל טמאות אם חכמת חכמת לך (משלי ט יב) הא לא נתנו המצות אלא לצרף את הבריות שנאמר (תהלים יב ז) אמרות ה' אמרות טהורות ונאמר כל אמרת אלוה צרופה למה שיהא מגין עליך הנה מפורש בכאן שלא באו לומר אלא שאין התועלת אליו יתעלה שיצטרך לאורה כמחושב מן המנורה ושיצטרך למאכל הקרבנות וריח הקטרת כנראה מפשוטיהם ואפילו הזכר לנפלאותיו שעשה שצוה לעשות לזכר ליציאת מצרים ומעשה בראשית אין התועלת לו רק שנדע אנחנו האמת ונזכה בו עד שנהיה ראויים להיות מגן עלינו כי דבורנו וזכרנו בנפלאותיו מאפס ותוהו נחשבו לו והביא ראיה מן השוחט מן הצואר והעורף לומר שכולם לנו ולא להקב"ה לפי שלא יתכן לומר בשחיטה שיהא בה תועלת וכבוד לבורא יתברך בצואר יותר מהעורף או הניחור אלא לנו הם להדריכנו בנתיבות הרחמים גם בעת השחיטה והביאו ראיה אחרת או מה איכפת לו בין אוכל טהורות והם המאכלים המותרים לאוכל טמאות והם המאכלים האסורים שאמרה בהם התורה (ויקרא יא כח) טמאים המה לכם ורמז שהוא להיותנו נקיי הנפש חכמים משכילי האמת ואמרם אם חכמת חכמת לך הזכירו כי המצות המעשיות כגון שחיטת הצואר ללמדנו המדות הטובות והמצות הגזירות הגדורות במינין לזקק את נפשותינו כמו שאמרה תורה (שם כ כה) ולא תשקצו את נפשותיכם בבהמה ובעוף ובכל אשר תרמוש האדמה אשר הבדלתי לכם לטמא א"כ כלם לתועלתנו בלבד וזה כמו שאמר אליהוא (איוב לה ו) אם חטאת מה תפעל בו ורבו פשעיך מה תעשה לו ואמר (שם פסוק ז) או מה מידך יקח וזה דבר מוסכם בכל דברי רבותינו ושאלו בירושלמי בנדרים (פ"ט ה"א) אם פותחין לאדם בכבוד המקום בדברים שבינו לבין המקום והשיבו על השאלה הזאת אי זהו כבוד המקום כגון סוכה שאיני עושה לולב שאיני נוטל תפילין שאיני מניח והיינו כבוד המקום משמע דלנפשיה הוא דמהני כהדא אם צדקת מה תתן לו או מה מידך יקח אם חטאת מה תפעל בו ורבו פשעיך מה תעשה לו הנה בארו שאפילו הלולב והסוכה והתפילין שצוה בהן שיהו לאות על ידך ולזכרון בין עיניך כי ביד חזקה הוציאך ה' ממצרים אינן לכבוד ה' יתברך אבל לרחם על נפשותינו וכבר סדרו לנו בתפלת יום הכפורים אתה הבדלת אנוש מראש ותכירהו לעמוד לפניך כי מי יאמר לך מה תעשה ואם יצדק מה יתן לך וכן אמר בתורה (לעיל י יג) לטוב לך כאשר פירשתי (שם פסוק יב) וכן ויצונו ה' לעשות את כל החקים האלה ליראה את ה' אלהינו לטוב לנו כל הימים (לעיל ו כד) והכוונה בכלם לטוב לנו ולא לו יתברך ויתעלה אבל כל מה שנצטוינו שיהיו בריותיו צרופות ומזוקקות בלא סיגי מחשבות רעות ומדות מגונות וכן מה שאמרו (ברכות לג) לפי שעושה מדותיו של הקב"ה רחמים ואינן אלא גזרות לומר שלא חס האל על קן צפור ולא הגיעו רחמיו על אותו ואת בנו שאין רחמיו מגיעין בבעלי הנפש הבהמית למנוע אותנו מלעשות בהם צרכנו שאם כן היה אוסר השחיטה אבל טעם המניעה ללמד אותנו מדת הרחמנות ושלא נתאכזר כי האכזריות תתפשט בנפש האדם כידוע בטבחים שוחטי השורים הגדולים והחמורים שהם אנשי דמים זובחי אדם אכזרים מאד ומפני זה אמרו (קידושין פב) טוב שבטבחים שותפו של עמלק והנה המצות האלה בבהמה ובעוף אינן רחמנות עליהם אלא גזירות בנו להדריכנו וללמד אותנו המדות הטובות וכן יקראו הם כל המצות שבתורה עשה ולא תעשה גזירות כמו שאמרו (מכילתא בחדש ו) במשל המלך שנכנס למדינה אמרו לו עבדיו גזור עליהם גזירות אמר להם כשיקבלו מלכותי אגזור עליהם גזירות כך אמר הקב"ה קבלתם מלכותי אנכי ה' אלהיך (שמות כ ב) קבלו גזירותי לא יהיה לך וכו' (שם פסוק ג) אבל במדרשו של רבי נחוניא בן הקנה בשלוח הקן מדרש שיש במצוה סוד אמר רבי רחמאי מאי דכתיב שלח תשלח את האם ולא אמר את האב אלא שלח תשלח את האם בכבוד אותה בינה שנקראת אם העולם דכתיב (משלי ב ג) כי אם לבינה תקרא מאי ואת הבנים תקח לך אמר רבי רחמאי אותם בנים שגדלה ומאי ניהו שבעת ימי הסוכה ודיני שבעת ימי השבוע וכו' והנה המצוה הזאת רומזת לענין גדול ולכך שכרה מרובה למען ייטב לך והארכת ימים (הרמב"ן)

 בעל הטורים  כי יקרא קן צפור. לומר שלא יסתכל בעופות כשנזקקין זה לזה: יקרא קן. בגימ' פרט למזומן: אפרוחים או ביצים. בגימ' בצריכין לאמן:על הבנים. ב' הכא ואידך כה אמר ה' על הבנים והבנות הילודים במקום הזה ממותי תחלואים ימותו אם תקיים המצוה יאריכו ימיך ואם לאו כה אמר ה' ממותי תחלואים ימותו: (בעל הטורים)

 דעת זקנים  כי יקרא קן צפור. לכך נסמכו פרשיות הללו לומר דמצוה גוררת מצוה שע"י שלוח הקן יזכה לאורך ימים ושיבנה בית חדש ויעשה מצות מעקה ומה כתיב אחריו לא תזרע כרמך כלאים שתזכה לכרם ולזרוע ומה כתיב אחריו לא תחרוש בשור ובחמור יחדו שתזכה לשוורים וחמורי' ולא תחרוש בהם יחדו ומה כתיב אחריו לא תלבש שעטנז שתזכה לטלית נאה ותעשה בו ציצית וגדולה מצות ציצית כדמסיק בפרק במה מדליקין כל הזהיר במצות ציצית זוכה ומשמשין אותו שני אלפים ושמונה מאות עבדים שנא' ביום ההוא יחזיקו עשרה אנשים וכו'. ד"א כי יקרא זש"ה קורא דגר ולא ילד עושה עושר ולא במשפט מה כתיב אחריו כסא כבוד מרום מראשון מה ענין זה לזה ללמדך שהקורא הזה מביא ביצים משאר עופות ויושב עליהן עד שיוצאים מקליפתן ונעשים אפרוחים והן עולין עליו ומורטין את כנפיו ואוכלין אותו וכשהוא רוצה לברוח אינו יכול ומצא אותו חיה או שרץ ואוכלו מי גרם לו זה על שגזל ביצים שאינם שלו כך עכו"ם שפשטו ידיהם בכסא הכבוד שהחריבו ביתו ושרפו היכלו לסוף יאבד זכרם: (דעת זקנים)


{ז}  שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח אֶת הָאֵם וְאֶת הַבָּנִים תִּקַּח לָךְ לְמַעַן יִיטַב לָךְ וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים: (ס)

 אונקלוס  שַׁלָחָא תְשַׁלַח יָת אִמָא וְיָת בְּנַיָא תִּסַב לָךְ בְּדִיל דְיֵיטַב לָךְ וְתוֹרִיךְ יוֹמִין: [ס] (אונקלוס)

 יונתן  מִפְטַר תִּפְטוֹר יַת אִמָּא וְיַת בְּנַיָא תִסַּב לָךְ מִן בִּגְלַל דְּיוֹטַב לָךְ בְּעַלְמָא הָדֵין וְתוֹרִיךְ יוֹמִין בְּעַלְמָא דְאָתֵי: (תרגום יונתן)

 רש"י  למען ייטב לך וגו'. אם מצוה קלה שאין בה חסרון כיס, (י) אמרה תורה למען ייטב לך והארכת ימים, במתניתין קל וחומר למתן שכרן של מצות חמורות (חולין קמב.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (י) ר"ל דהל"ל כן בא' משאר המצות. ומתרץ דלכך נכתב כאן משום דמצוה זו קלה מכולן כו': (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ייטב לך. שהשם יחמול עליך וייטיב לך: והארכת ימים. כאשר לא תכרת כל הקן שעזבת העיקר: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  והארכת ימים. בגימ' בעולם שכולו ארוך: והארכת ימים. וסמיך ליה כי תבנה בית חדש. לומר אם בנית בית חדש עשה לו מעקה כדי שיאריכו בו ימים ולא יפלו ממנו ועוד עיקר אריכות ימים הוא בשביל בנין בית חדש שהוא בית המקדש ועל כן אף דבכיבוד אב ואם הקדים והארכת ימים ללמען ייטב לך לא כן הכא כדי להסמיך והארכת ימים לכי תבנה בית חדש. לעיל כתיב למען ייטב לך וסמך כאן כי יפול הנופל ממנו רמז למה שדרשו הרי שעלה באילן כדי לשלח את האם ונפל ומת היכן אריכות ימים של זה: (בעל הטורים)

 ספורנו  למען ייטב לך והארכת ימים. הנה בענין שלוח הקן יש איזה גמילות חסד להמון שלא להשחית זרע עופות השדה שהם הפקר וזה בשלוח האם. אמר שאפילו בזה הקצת של גמילות חסדים יהיה אוכל פירות בעולם הזה והקרן קיימת לעולם הבא: (ספורנו)

 כלי יקר  למען ייטב לך והארכת ימים, לשון זה נאמר גם אצל כבוד אב ואם בדברות שניות, ולשון למען ייטב לך משמע שממילא נמשך לך טובה מזה והנה בכבוד אב ואם הדבר פשוט שאם תכבד אביך ואמך אזי ממך יראו בניך וכן יעשו גם לך כשיגדלו, וכן כשיראו בניך שלוח האם בעופות ילמדו ק"ו שאם אתה נוהג כבוד במולידין אפילו בבעלי חיים ק"ו שינהגו כבוד במולידיהן, ושכר שניהם אריכות ימים לפי ששני מצות אלו מחזיקים האמונה בחידוש העולם כי כמו שיש סבה לכל סבה ומשתלשל הדבר עד הסבה הראשונה ית', כך כל נולד יש לו מוליד עד המוליד הראשון ית' ואליו ראוי לחלוק כבוד ומכבודו ית' חלק לכל המולידין המשתלשלים מאתו ית' מסבה לסבה, ע"כ הזכיר בכ"מ שמירת השבת אצל מצות כבוד אב ואם, כי השבת הבא לזכר חידוש העולם גורם לקיים מצות כיבוד או"א, להוציא מדעת מאמיני הקדמות האומרים שאין לעולם שום התחלה והכל מחויב המציאות ולפי סברתם הנבערה אין יתרון למוליד על הנולד, ואנחנו מאמינים שהמוליד הראשון ית' חלק מכבודו לכל המולידים המושפעים מאתו ית' וזהו טעם כיבוד אב ואם ושלוח הקן, ומטעם זה סמך המצוה למצות כי תבנה בית חדש ואמרו רז"ל (תנחומא תצא א.) קיימת מצות שלוח הקן תזכה לבנות בית חדש מה ענין זה לזה אלא לפי שמצות שלוח הקן מביאך לידי אמונת חידוש העולם שהקב"ה בנאו וחדשו על כן מדה כנגד מדה תזכה גם אתה לבנות בית חדש וזהו יסוד האמונה וכתיב (חבקוק ב.ד) וצדיק באמונתו יחיה. כי ע"י האמונה הוא דבק במקור חיים על כן שכרו אריכות ימים ולכן דרשו (בד"ר ו.ב) על שלוח הקן פסוק אורח חיים פן תפלס (משלי ה.ו). (כלי יקר)


{ח}   שלישי  כִּי תִבְנֶה בַּיִת חָדָשׁ וְעָשִׂיתָ מַעֲקֶה לְגַגֶּךָ וְלֹא תָשִׂים דָּמִים בְּבֵיתֶךָ כִּי יִפֹּל הַנֹּפֵל מִמֶּנּוּ:

 אונקלוס  אֲרֵי תִבְנֵי בֵּיתָא חַדְתָּא וְתַעְבֵּד תְּיָקָא לְאִגְרָךְ וְלָא תְשַׁוִי חוֹבַת דִין דִקְטוֹל בְּבֵיתָךְ אֲרֵי יִפֵּל דְנָפֵל מִנֵהּ: (אונקלוס)

 יונתן  אֲרוּם תִּבְנֶה בֵּיתָא חַדְתָּא וְתַעֲבֵיד תֵּיאַק גִּפוּפִין לְאִיגְרָךְ לָא תִגְרְמוּן לְאִסְתַּקְפָא חוֹבַת אֲדַם דִּיקְטוֹל בְּבֵיתָךְ דִּלְמָא יִפּוֹל דֵּין דְּחָמֵי לְמֵיפַל מִנֵּיהּ: (תרגום יונתן)

 רש"י  כי תבנה בית חדש. אם קיימת מצות שלוח הקן, סופך לבנות בית חדש ותקיים מצות מעקה, שמצוה גוררת מצוה, ותגיע לכרם ושדה ולבגדים נאים, לכך נסמכו פרשיות הללו: מעקה. גדר סביב לגג, ואונקלוס תרגם תיקא, כגון תיק שמשמר מה שבתוכו: כי יפול הנופל. ראוי זה ליפול, (כ) ואף עפ"כ לא תתגלגל מיתתו על ידך, שמגלגלין זכות ע"י זכאי וחובה ע"י (ל) חייב: (רש"י)

 שפתי חכמים  (כ) ר"ל לל"ל הנופל. ומתרץ דהנופל ר"ל ראוי זה ליפול ומפרש והולך כיון שראוי זה ליפול למה עובר זה בלאו אם לא עשה מעקה ונפל אדם ממנו. ומפ' ואעפ"כ לא תתגלגל כו': (ל) וא"כ כל העם מרננים אחריך שאתה חייב הואיל ונפל זה מן הגג שלך: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  כי תבנה בית חדש. נדבקה זאת הפרשה אחר שנלחמו והם בארץ החל במצות הבית: מעקה. טעמו ידוע מהקום (ס''א מהמקום) ואין ריע לו ומדקדק הוציאו מגזירת עקת רשע והביא עצמו בעקה: הנופל. נקרא על שם סופו וכן יומת המת וכן ובגדי ערומים תפשיט ויתרוצצו הבנים ומלות רבות לאין מספר נקראו על שם סופם ולא נדע אם כן דרך הלשון. או הוא דברי נבואה כמו וירדוף עד דן עד נחל אשכול על כן יעזב איש את אביו ואת אמו ואחר מצות הבית מצות הזרע והנטע כי אחר שהוא בארץ ובנה בית וזרע: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  ועשית מעקה. מצות המעקה מחודשת או מבוארת מלא תעמוד על דם רעך (ויקרא יט טז) אבל מצות הכלאים מבוארת שכבר אמר (שם פסוק יט) שדך לא תזרע כלאים והנה במשמע ההוא כל מקום הנזרע והוסיף בכאן כי אם יזרע הכרם כלאים יקדש הזרע אשר יזרע ותבואת הכרם לומר שיאסר בהנאה כהקדש וטעם "פן" כמו כי תקדש וכן ומפתח אהל מועד לא תצאו פן תמותו (שם י ז) וכן ולא תגעו בו פן תמותון (בראשית ג ג) ויתכן שפירושו כמו פן ינכרו צרימו פן יאמרו ידינו רמה (להלן לב כז) כענין שמא לומר לא תזרע אותו כלאים פן יצמח ויאסר עליך הכל כי אינן נאסרין אלא כמו ששנינו (כלאים פ"ז ה"ז) תבואה מתקדשת משתשריש וענבים משיעשו כפול הלבן (הרמב"ן)

 בעל הטורים  כי יפול הנופל. וסמיך ליה לא תזרע. רמז לדברי ר' יאשיה דאמר עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד: (בעל הטורים)

 ספורנו  ולא תשים דמים בביתך כי יפול הנופל. כאשר יקרה שיפול איזה נופל משם לא תהיה אתה הגורם באופן שיהיה עונש הדם בביתך: (ספורנו)

 כלי יקר  כי תבנה בית חדש וגו' כי יפול הנופל ממנו. מלשון רז"ל (שבת לב.) שבקיה לרויא דמנפשיה נפל, כך תיבת ממנו שב אל הנופל ואמר זה כדי שלא תאמר וכי המעקה מבטלת הגזירה כאשר זה ראוי ליפול. על כן אמר שאין הדבר כן כי אתה לא תשים דמים בביתך כי מי שדמיו בו וראוי ליפול למה יהיה זה בביתך, ומכל מקום הראוי ליפול לא ינצל על ידי המעקה כי יפול הנופל ממנו מנפשיה נפיל אפילו במקום מישור, אבל אם לא תעשה מעקה אז יפול ממך ולא ממנו מעצמו וה' רצה שהוא עצמו יפיל את עצמו כי מידו היתה זאת לו. וי"א ממנו שב אל המעקה כי הראוי ליפול יפול אפילו מן המעקה ואין המעקה מצלת כי אם הבלתי ראוי ליפול.

ורז"ל אמרו (תנחומא תצא א.) אם קיימת מצות מעקה תזכה לכרם, מה ענין המעקה אל הכרם אלא לפי שהיין מפיל את השכור כדמסיק בילקוט מה הגפן בוצרין אותו והוא שותק ואח"כ משקין לאדם ומפילין אותו כו' עיין סוף פר' וישב (מ.קמו) לפיכך דווקא אחר עשיית המעקה המצלת מן הנפילה תזכה לכרם ולא קודם לכן כי יפול הנופל ממנו, רמז לדבר כי יפול הנופל סוף תיבת עולה למספר יין. ותדע כי פרשת שלוח הקן מתחלת בכ"ף ומסיימת במ"ם דהיינו בין הכל סמ"ך וכן פרשת מעקה וכרם, מתחילות בכ"ף ומסיימות במ"ם על שם סומך ה' לכל הנופלים (תהלים קמה.יד) כי בשלוח הקן הרי שאמר לו אביו עלה לבירה והבא גוזלות ועלה ונפל ומת היכן אריכות ימיו של זה וסמכו ה' ליתן לו אריכות ימים לעולם שכולו ארוך (חולין קמב.) ובעשיית מעקה סמ"ך לכל הנופלין הראוין ליפול, ובלא תזרע כרמך כלאים שאינו חייב עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד (ברכות כב.) ועל ידי זה יגרום לו תוקד אש (קידושין נו:) אמנם כשאינו זורע ע"ז האופן סמך ה' לכל הנופלים במפולת יד. וקרוב לזה פירש הריב"ה ומתוכו תראה מה שהוספתי משלי. (כלי יקר)


{ט}  לֹא תִזְרַע כַּרְמְךָ כִּלְאָיִם פֶּן תִּקְדַּשׁ הַמְלֵאָה הַזֶּרַע אֲשֶׁר תִּזְרָע וּתְבוּאַת הַכָּרֶם: (ס)

 אונקלוס  לָא תִזְרַע כַּרְמָךְ עֵרוּבִין דִילְמָא תִסְתָּאַב דִמְעַת זַרְעָא דִי תִזְרַע וַעֲלָלַת כַּרְמָא: [ס] (אונקלוס)

 יונתן  לָא תִזְרְעוּן כַּרְמֵיכוֹן עֵירוּבִין דִּלְמָא תִתְחַיֵּיב יַקִידְתָּא דִּימְעַת זַרְעָא דְתִזְרְעוּן וַעֲלָלַת כַּרְמָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  כלאים. חטה (מ) ושעורה וחרצן במפולת יד (קידושין לט. חולין פב:): פן תקדש. כתרגומו תסתאב, כל דבר הנתעב על האדם, בין לשבח כגון הקדש בין לגנאי כגון איסור, נופל בו לשון קדש, כמו אל תגש בי כי קדשתיך (ישעיה סה, ה.): המלאה. זה מילוי ותוספת שהזרע מוסיף: (רש"י)

 שפתי חכמים  (מ) ולאו דוקא חטה ושעורה אלא ה"ה שני מיני זרעים אחרים ואם תאמר מנ"ל לרש"י שצריך שני מיני זרעים אחרים עם חרצן דלמא מין אחד עם חרצן סגי. וי"ל דא"כ הל"ל לא תזרע בכרמך כלאים דהוה משמע מין זרע אחר עם כרמך שהוא כלאים ומדכתיב לא תזרע כרמך כלאים משמע שהוא כלאים בלא כרמך. וא"ת והלא כבר הזהיר על הכלאים לעיל בפרשת קדושים דכתיב שדך לא תזרע כלאים. וי"ל דלעיל מיירי מכלאי זרעים כדכתיב שדך לא תזרע כלאים ואינו עובר אלא בלאו אחד וכאן עובר בשני לאוין משום כלאי זרעים ומשום כלאי כרם: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  לא תזרע כלאים. פירוש פן תקדש כבר פירשו מנחם בן סרוק הספרדי במחברתו והוא מגזרת קדש בעבור שיתערב זה עם זה: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  המלאה. ב' במס' פן תקדש המלאה כאשר תעיק העגלה המלאה לה עמיר וזהו שאמרו שצריך להרחיק בכלאים כמלא צמד בקר ושניהם רפויין שצריך למדוד בד''א שוחקות וא' יש דגש בעצמם בבטן המלאה: (בעל הטורים)


{י}  לֹא תַחֲרֹשׁ בְּשׁוֹר וּבַחֲמֹר יַחְדָּו:

 אונקלוס  לָא תִרְדֵי בְתוֹרָא וּבַחֲמָרָא כַּחֲדָא: (אונקלוס)

 יונתן  לָא תֶהֱווֹן רַדְיַין בְּתוֹרָא וּבְחַמְרָא וּבְכָל בִּרְיָיתָא בִּתְרֵין זְיָנִין קְטִירִין כַּחֲדָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  לא תחרוש בשור ובחמור. הוא הדין לכל שני מינים שבעולם, והוא הדין להנהיגם יחד קשורים (נ) זוגים בהולכת שום משא (בבא קמא נד:): (רש"י)

 שפתי חכמים  (נ) וא"ת מנ"ל דלמא דוקא שור וחמור ובחרישה וי"ל דילפינן שור שור משבת דכתיב ושורך וחמורך וכל בהמתך מה להלן כל בהמות אף כאן כל בהמות והואיל דשור וחמור לאו דוקא אף לא תחרוש לאו דוקא אלא ה"ה להנהיגם כו': (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  לא תחרוש בשור ובחמור. דבק עם הזריעה והשם חמל על כל מעשיו כי אין כח החמור ככח השור ובעבור הזריעה אמר שעטנז וכבר הזכירו על דרך כלל ובכאן פרט שהוא הצמר והפשתים לא אחרים: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  ואמר לא תחרש בשור ובחמר. והוא הדין לכל מיני הכלאים והיא מצוה מבוארת מן בהמתך לא תרביע כלאים (ויקרא יט יט) שדרך כל עובד אדמתו להביא צמדו ברפת אחת וירכיב אותן וביאר בשעטנז שאיננו רק בצמר ופשתים והזכיר לא תלבש ללמד שאין העליה אסורה אלא בענין לבישה (הרמב"ן)

 בעל הטורים  לא תחרוש בשור ובחמור. טהור וטמא רמז שלא ישתתף צדיק עם רשע: תחרוש. ב' דין ואידך לא תחרוש על רעך רעה זהו שמפרש טעם שלא לחרוש בשור ובחמור לפי שהשור מעלה גרה והחמור אינו מעלה גרה וכשיראה שהשור מעלה גרה יהיה סבור שהוא אוכל ומצטער וזהו אל תחרוש על רעך רעה שגורם לחמור שחורש על רעהו רעה: (בעל הטורים)

 דעת זקנים  לא תחרוש בשור ובחמור יחדו. לפי שהשור מעלה גרה ומצטער החמור כשישמע השור (והחמור) אוכל: (דעת זקנים)


{יא}  לֹא תִלְבַּשׁ שַׁעַטְנֵז צֶמֶר וּפִשְׁתִּים יַחְדָּו: (ס)

 אונקלוס  לָא תִלְבַּשּׁ שַׁעַטְנֵזָא עֲמַר וְכִתָּן מְחֻבַּר כַּחֲדָא: [ס] (אונקלוס)

 יונתן  לָא תֶהֱווֹן לָבְשׁוּן וּמִשְׁתַּחֲנִין בִּכְסוּ דְּשִׁיעַ וְעָזֵיל וְנֵיז עֲמַר וְכִיתָּן מְעַרְבִין כַּחֲדָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  שעטנז. לשון עירוב, ורבותינו פירשו (ס) שוע טווי ונוז: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ס) לאפוקי לבדים שאינן טווי ונוז אין בהם משום שעטנז וע' לעיל בפרשת קדושים: (שפתי חכמים)

 בעל הטורים  לא תלבש. בגימטריא אסורה להנות. שאפילו בגד ארוך ובו כלאים מצד אחד אסור להתכסות בה מצד השני: (בעל הטורים)

 דעת זקנים  לא תלבש שעטנז. לפי שהפרכת נעשה משש ושש כיתנא ומתכלת ותכל' עמרא הרי צמר ופשתים יחדיו ולא רצה הקב"ה שיעשו בניו דוגמתו כמו שמצינו בקטרת איש אשר יעשה כמוה להריח בה וגו' וכן אחז"ל לא יעשה אדם בית תבנית היכל אכסדרה תבנית אולם וכו' דבר אחר לפי שהקריב קין זרע פשתן והבל הביא מבכורות צאנו שהוא מין צמר לא רצה הקב"ה שיתחברו יחד לפי שלשם נחלקו: (דעת זקנים)


{יב}  גְּדִלִים תַּעֲשֶׂה לָּךְ עַל אַרְבַּע כַּנְפוֹת כְּסוּתְךָ אֲשֶׁר תְּכַסֶּה בָּהּ: (ס)

 אונקלוס  כְּרֻסְפְּדִין תַּעְבֶּד לָךְ עַל אַרְבַּע כַּנְפֵי כְסוּתָךְ דִי תְכַסֵי בַהּ: [ס] (אונקלוס)

 יונתן  בְּרַם לְאִצְטוֹלֵי כִיתָּן חוּטֵי צִיצְיַית מִן עֲמַר תְּהוֹן מַרְשַׁן לְמֶעֱבַד לְכוֹן עַל אַרְבַּע כַּנְפֵי גוּלְיַיתְכוֹן דְּתִתְעַטְפוּן בָּהּ בִּימָמָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  גדילים תעשה לך. אף מן הכלאים, לכך סמכן הכתוב (יבמות ד. ספרי רלג). (רש"י)

 אבן עזרא  גדלים תעשה לך. אמרו המכחישים שהוא מצוה בפני עצמה בלילה כמו הציצית ביום על כן כתוב אשר תכסה והמעתיקי' העתיקו כי זאת מצות הציצית ביום ופירוש גדלים כמו בבנינה גדלים מעשה שרשרות. והמכחישים הוציאוה מגזרת גדולה ואנחנו מאמינים בדברי קדמונינו לבדם והזכיר זה הכתוב לבאר על ארבע כנפות ונסמך לשעטנז בעבור הציצית שהוא מותר: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  גדלים. ב' הכא ואידך גדלים מעשה שרשרת וזה שאמרו ב''ה גדיל שנים דתרי גדלים כתיב ופתלהו מתוכו כדכתיב מעשה שרשרות כדרך שעושים שרשרות: אשר תכסה. בגימ' להביא בכסות סומא שהוא חייב: אשר תכסה בה כי יקח. רמז להא דאיתא בנדרים ר''א מגלה טפח ומכסה טפח בעת ביאה. ד''א אשר תכסה כי יקח רמז לת''ח שמאפיל בטליתו. ד''א רמז כי יקח אשר תכסה מלמד שמכסים לו על כל עונותיו: (בעל הטורים)


{יג}  כִּי יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה וּבָא אֵלֶיהָ וּשְׂנֵאָהּ:

 אונקלוס  אֲרֵי יִסַב גְבַר אִתְּתָא וְיֵעוּל לְוָתַהּ וְיִסְנִנַהּ: (אונקלוס)

 יונתן  אֲרוּם יִסַּב אֵינַשׁ אִיתָא בְּתוּלְתָּא וְיֵיעוֹל עֲלָהּ וּמִבָּתַר כְּדֵין יִסְנִינָהּ: (תרגום יונתן)

 רש"י  ובא אליה ושנאה. סופו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ע) ר"ל לל"ל ובא אליה ושנאה היה לו לכתוב כי יקח איש אשה ושם לה וגומר. ומתרץ דלכך נאמר ללמדך הואיל ושנא' סופו ושם לה וגומר: (פ) דאל"כ הזאת ל"ל. הקשה מהרי"ץ האי קרא ל"ל תיפוק ליה מהא דכתיב בפרשת משפטים לא תשא וגומר ופירש"י שלא ישמיע דבריו לדיין כו'. וי"ל לחייבו בלא תעשה ועשה למי שמשמיע דבריו קודם שבא בעל דין חבירו. (קצ"מ) ולפעד"נ דאי מהתם ה"א דווקא היכא שבעלי הדינים בעצמם טוענים אבל היכא שאין האשה עצמה מדברת כדבסמוך ה"א דיכול הבעל לטעון שלא בפניה קמ"ל: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  כי יקח איש אשה. נסמכה הפרשה לדעת המכחישים בעבור תכסה בה והאמת על דרך דרש שנסמכה בעבור הבית ואחר כן הבגד ואחר כן בעלת הבית: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  כי יקח איש אשה ובא אליה ושנאה. טעמו: כאשר יקח האיש אשה בלקוחי התורה, שהם הקדושין בכסף, והיא המאורסה אשר יזכיר (פסוק כג);

ואחרי ימים בא אליה ושנאה, שלא היתה עריבה אליו בביאתה;

והשכים בבקר ובא לבית-דין וטען שלא מצאה בתולה; והנה זה מתכוין להוציאה בלא מוהר הבתולות, שהיא הכתובה שכתב לה, ומפני כי בחזקת בתולה נתקדשה אליו הוא טוען עליה שזנתה תחתיו;

ולפיכך אמר הכתוב (דברים כב כ): "ואם אמת היה הדבר" כדברי הבעל, "וסקלוה"; והאמת לא יודע רק על פי שנים עדים.

ולפי שהכתוב יפרש בזנוני הבתולות, כי כאשר תהיה מאורסה תסקל וכאשר לא אורסה היא פטורה, לא הוצרך לפרש כאן "ואם אמת היה שזינתה בארוסיה ושזינתה ברצונה וסקלוה", ואמר ברמז (דברים כב יא): "כי עשתה נבלה בישראל לזנות בית אביה", והנבלה היא בעשותה כן לרצונה.

ו"לזנות" הוא כאשר תשטה אשה תחת אישה, כי הנערה אשר לא אורשה לא תקרא "זונה" בשכבה עם אחד העם, אבל היא מיועדת לו (שמות כב טו). (הרמב"ן)

 בעל הטורים  ובא אליה. ב' דין ואידך ובא אליה מלך גדול ודרשו אותו על יצה''ר גם בכאן בשביל שהלך אחרי יצרו הרע סופו לשנאתה ולהוציא עליה שם רע: (בעל הטורים)

 אור החיים  (יג~כ) כי יקח איש אשה וגו'. דברה תורה כנגד בני אדם גם בני איש אשר חוזרים פניהם מן התורה כאומרם כי היום קצר למה שצריך להשתדל על המחיה, ועליהם אמר הכתוב כי יקח איש אשה זאת התורה המאורסה, ובא אליה שכבר זרחה עליהם אורה של תורה בהר סיני וקבלו הלוחות, ושנאה פירוש שאין לבם חפץ לתת לה עונתה במשפט, וכשבא מוכיח לדבר אליו למה תמאם אשת נעורים משיב כי אין התורה זנה ומפרנסת והוא צריך למחיה, גם אינו רואה סימן ברכה מאמצעות לימודה הגם כי יעסוק בה אין נפתחין לו שערי פרנסה טובה, ואדרבא רואה כי כל האנשים שרחקוה ואינם חושבים בה כל עיקר בתיהם מלאים כל טוב, והוא אומרו ושם לה עלילות דברים, והוציא עליה שם רע באומרו את האשה הזאת לקחתי פירוש שאינו כופר בליקוחיה, אלא שאומר ואקרב אליה ולא מצאתי לה בתולים פירוש לשון חוזק כי עוסקיה סביב יחנו לדפוק על דלתי אחרים למצוא טרף, מודיע הכתוב כי הקב''ה שהוא הנקרא אבי הנערה וכנסת ישראל יתבעו עלבונה של תורה לפני בית דין הגדול, והוא אומרו ולקח אבי הנערה ואמה, והוציאו את בתולי הנערה רמז חוזק ועליה והשגות רמות יושגו באמצעותה ויתבעו עלבונה בב''ד כאומרו השערה, והוא מה שאמרו בזוהר (ח''ג פ') כי עתיד הקב''ה לתבוע עלבונה של תורה, וכאומרם במשנה (אכות פ''ו) אוי להם לבריות מעלבונה של תורה:

והנה טענת העומד לתבוע עלבונה כתובה לפנינו כאומרו ואמר אבי הנערה אל הזקנים את בתי נתתי לאיש הזה לאשה פירוש לא נתתיה לעגנה בקרן זויות אלא להתנהג עמה במנהג אשה לבל יגרע שארה כסותה ועונתה, כמו שמפורשים שלשת הדברים בס' הזוהר (תיקונים ו') שכולם צריכין לתורה, וישנאה כאן רמז סיבת ההרחקה ממנה שבאה מאותה בחינה הנקראת שנאה, ונותן טעם ההרחקה מפני שלא מצא בה תוקף וחוזק, והוא אומר והנה הוא שם עלילות וגו', דקדק לומר והנה הוא להעיר כי אין זה אמת שלא גרם לו אלא השונא השוכן בקרבו, ואלה בתולי בתי וגו' והיו הדברים ברורים כשמלה כמה מעלות וחוזק התורה, שתחילת כל דבר כל העולם כלו בה נברא, בשבילה נברא, ובה מתקיים, וכל טובה הצפונה לעולם הבא ואוצרות החיים והטוב נקנית בה:

ואמר הכתוב כי זה יהיה משפט האיש ההוא על פי בית דין, ראשונה ויסרו אותו על דרך אומרם ז''ל (ברכות ה'.) אם רואה אדם שיסורין באים עליו וכו' יתלה בביטול תורה פירוש על מה שבטל התורה, ונדחקו האחרונים בפירוש דבר זה בטענת הלא ביטול עון גדול הוא ולמה לא תלה בו עד שלא מצא, ויישוב הדבר הוא לפי שאין שיעור למה שצריך בעסק התורה כאומרם (אבות פ''ב) ואין אתה בן חורין להבטל ממנה, והגם שיראה בעיני אדם שעסק, כשיראה יסורין באים עליו באין עון ידע כי כמו שראוי לו לעשות לא עשה ועל זה ענשוהו:

ואומרו וענשו אותו מאה כסף, רמז למאה ברכות שחייב לברך בכל יום, כמו שדרשו (מנחות מ''ג:) מאומרו ועתה ישראל מה ה' אלהיך שואל אל תקרי מה אלא מאה ופסוק זה בבעל תשובה נאמר כאומרם בגמ' (ב''ר פכ''א) ועתה אין ועתה אלא תשובה דכתיב ועתה ישראל מה ה' אלהיך שואל וגו' ע''כ, שחייב להשתדל להשלימם:

ואומרו ונתנו לאבי הנערה, שכולן הם ברכות לה' שהוא אבי הנערה, ואומרו כי הוציא שם רע על בתולת ישראל שהיא השכינה שהיא כללות ישראל והיא מדה העשירית שכוללת מאה והיא נקראת תורה שבעל פה כידוע ליודעי חן, ואומרו ולו תהיה וגו' פירוש הגם שאין חיוב בתלמוד תורה אלא קביעות עתים אדם כזה שהוציא שם רע עליה צריך לשקוד על דלתותיה כל היום וכל הלילה לא יוכל לשלחה כל ימיו, וכזה מצינו להם לרבותינו ז''ל (ויק''ר פכ''ה) שאמרו שבעל תשובה אם היה רגיל ללמוד דף אחד ילמוד שנים וכן על זה הדרך, וזה בעל תשובה משאר העבירות אבל מוציא שם רע על התורה משפטו כל ימיו עמה ישב תורתו אומנתו:

ואומרו ואם אמת היה הדבר וגו', פירוש אם אירע כי תורה שלמד זה האיש ובחן בה שאין לה בתולים, שהיתה תורת מינות שלמדו צדוק ובייתוס ותורה כזו אין בה חוזק והיא חלק רע, לתורה כזו יצו ה' לרמות בה אבן לסוקלה ולאבדה כאומרו ומתה, הגם כי הן הנה הדברים שיצאו מפי הקב''ה אף על פי כן הכונה לא כן הוא, וכבר אמרו ז''ל (גיטין מ''ה:) על ספר תורה שכתבו מין ישרף, כי עשתה נבלה לזנות וגו' ובערת הרע כי זו תקרא חלק רע וצריך ביעור:

ואומרו עוד כי ימצא איש שוכב וגו' יתבאר על פי דבריהם ז''ל (סנהדרין נ''ט.) שאמרו גוי העוסק בתורה חייב מיתה ע''כ, והוא אומרו כי ימצא איש שוכב עם אשה שהיא מאורסת לבעלה שהיא התורה כלת ישראל, ומתו גם שניהם פירוש העכו''ם העוסק וגם התורה ההיא לא יהיה לה עליה אלא תדעך נרה ואין לה חיות כדרך אמרי תורה דכתיב (משלי ד') כי חיים הם: (אור החיים)

 ספורנו  כי יקח איש אשה. אחר הדבור בעניני הישוב דבר באזהרות המחייבות לשריית השכינה בישראל ולהשמר מלגרום הסתלקותה בפסול הזרע מצד העריות ומצד תערובת הפסולות ומצד טומאת המחנה כאמרו והיה מחנך מחנך קדוש ולא יראה בך ערות דבר ושב מאחריך: (ספורנו)


{יד}  וְשָׂם לָהּ עֲלִילֹת דְּבָרִים וְהוֹצִא עָלֶיהָ שֵׁם רָע וְאָמַר אֶת הָאִשָּׁה הַזֹּאת לָקַחְתִּי וָאֶקְרַב אֵלֶיהָ וְלֹא מָצָאתִי לָהּ בְּתוּלִים:

 אונקלוס  וִישַׁוִי לַהּ תַּסְקוֹפֵי מִלִין וְיַפֵּק עֲלַהּ שׁוּם בִּישׁ וְיֵימַר יָת אִתְּתָא הָדָא נְסֵבִית וְעַלִית לְוָתַהּ וְלָא אַשְׁכָּחִית לַהּ בְּתוּלִין: (אונקלוס)

 יונתן  וִישַׁוֵּי לָהּ עֲרַד דְּמִילִין וְיִפּוֹק עֲלָהּ טִיב בִּישׁ וְיֵימַר יַת אִתְּתָא הֲדָא נְסִיבִית וְשַׁמָּשִׁית עִמָּהּ וְלָא אַשְׁכָּחִית לָהּ סְהִידַווֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  ושם לה עלילת דברים. עבירה גוררת עבירה, עבר על לא (ע) תשנא (ויקרא יט, יז.), סופו לבא לידי לשון הרע: את האשה הזאת. מכאן שאין אומר דבר (פ) אלא בפני בעל דין (ספרי רלז.): (רש"י)

 אבן עזרא  עלילות. כמו סבות: דברים. הן אמת או שקר: בתולים. לשון רבים ולא יתפרדו וכן בחרות וזקונים ועלומים: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  והוצא עליה שם רע. חסר יו''ד כאלו עבר על י' הדברות וכן לא נחתם גזר דין על אבותינו עד שהוציאו י' המרגלים דבה: (בעל הטורים)


{טו}  וְלָקַח אֲבִי (הנער) הַנַּעֲרָה וְאִמָּהּ וְהוֹצִיאוּ אֶת בְּתוּלֵי (הנער) הַנַּעֲרָה אֶל זִקְנֵי הָעִיר הַשָּׁעְרָה:

 אונקלוס  וְיִסַב אֲבוּהָא (נ''א אֲבוּהִי) דְעוּלֶמְתָּא וְאִמַהּ וְיַפְּקוּן יָת בְּתוּלֵי עוּלֶמְתָּא לָקֳדָם סָבֵי קַרְתָּא לִתְרַע בֵּית דִין אַתְרָא: (אונקלוס)

 יונתן  וְיִסְבוּן אֲבוּהָא דְעוּלֵימְתָּא וְאִמָּהּ רְשׁוּ מִבֵּי דִינָא וְיִפְקוּן יַת שׁוֹשִׁיפָא בַּהֲדֵי סְהִידַווֹן דְּעוּלֵימְתָּא לְוַת חַכִּימֵי קַרְתָּא לִתְרַע בֵּי דִינָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  אבי הנערה ואמה. מי שגדלו גדולים (צ) הרעים, יתבזו עליה (שם רלה.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (צ) דאם לא כן והוציאו את הבתולה מבע"ל ולמה נאמר אבי הנערה ואמה אלא לדרשא ראו גידולים כו': (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  אבי הנערה ואמה. אם הם בחיים או ממונה בית דין: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  אבי הנער. כתיב חסר ה''א שהלכה כנער לכך הוציא עליה ש''ר: (בעל הטורים)


{טז}  וְאָמַר אֲבִי (הנער) הַנַּעֲרָה אֶל הַזְּקֵנִים אֶת בִּתִּי נָתַתִּי לָאִישׁ הַזֶּה לְאִשָּׁה וַיִּשְׂנָאֶהָ:

 אונקלוס  וְיֵימַר אֲבוּהָא דְעוּלֶמְתָּא לְסָבַיָא יָת בְּרַתִּי יְהָבִית לְגַבְרָא הָדֵין לְאִנְתּוּ וּסְנִנַהּ: (אונקלוס)

 יונתן  וְיֵימַר אֲבוּהָא דְעוּלֵימְתָּא לְחַכִּימַיָא יַת בְּרַתִּי קַדֵּישִׁית לְגַבְרָא הָדֵין לְאִנְתּוּ וּמִן בָּתַר דְּשַׁמֵּשׁ עִמָּהּ סַנָא לָהּ: (תרגום יונתן)

 רש"י  ואמר אבי הנערה. מלמד שאין רשות לאשה לדבר (ק) בפני האיש (שם): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ק) דהא אף האשה עומדת בב"ד כדכתיב ולקח אבי הנערה ואמה וכתיב אחריו ואמר אבי הנערה ולא כתיב ואמרה אם הנערה אלא מלמד כו' בשם מהרי"ץ. והרא"ם פי' דאל"כ ואמרה הנערה אל הזקנים הנה האיש הזה שם לי וגומר מיבעי ליה: (שפתי חכמים)

 בעל הטורים  את בתי נתתי. בגימ' הפה שאסר הוא הפה שהתיר: (בעל הטורים)


{יז}  וְהִנֵּה הוּא שָׂם עֲלִילֹת דְּבָרִים לֵאמֹר לֹא מָצָאתִי לְבִתְּךָ בְּתוּלִים וְאֵלֶּה בְּתוּלֵי בִתִּי וּפָרְשׂוּ הַשִּׂמְלָה לִפְנֵי זִקְנֵי הָעִיר:

 אונקלוס  וְהָא הוּא שַׁוִי תַּסְקוֹפֵי מִלִין לְמֵימַר לָא אַשְׁכָּחִית לִבְרַתָּךְ בְּתוּלִין וְאִלֵין בְּתוּלֵי בְרַתִּי וְיִפְרְסוּן שׁוֹשִׁיפָא קֳדָם סָבֵי קַרְתָּא: (אונקלוס)

 יונתן  וְהָא הוּא שַׁוֵי עֲרַד דְּמִילִין לְמֵימָר לָא אַשְׁכָּחִית לִבְרַתָּךְ סְהִידַווֹן וְאִילֵין סְהִידוֹי בְּרַתִּי וְיִפְרְסוּן שׁוֹשִׁיפָא קֳדָם חַכִּימֵי קַרְתָּא: (תרגום יונתן)

 רש"י  ופרשו השמלה. הרי זה משל, (ר) מחוורין הדברים כשמלה (שם רלז.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ר) דאם לא כן אפשר שנאבדה השמלה או שכובסה או מי יודע שזה השמלה שלה או אם הוא דם בתולים: (שפתי חכמים)

 הרמב"ן  ופרשו השמלה. הרי זה משל מחוורין הדברים כשמלה לשון רש"י והוא מדרשו של רבי ישמעאל בספרי (תצא רלז) ובמכילתא (משפטים יג) ואין צורך כי זאת לפנים בישראל מכניסין החתן והכלה לחופה ובודקין אותן והעדים משמרים להם מבחוץ והם שהחכמים קורין להם שושבינין וכאשר יפרדו נכנסין העדים שם ולוקחין השמלה אשר שכב אותה עליה ויראו הדמים וזה ידוע בתלמוד (כתובות מו ירושלמי שם פ"א ה"א) ובספרי אגדה וקורין השמלה ההיא סודר ולכך יאמר הכתוב שיפרשו אביה ואמה השמלה אשר לקחו מיד העדים ויאמרו אלה בתולי בתי ובודאי שצריך לחוור הדברים בענינים הרבה שהכתוב יקצר בהם אבל לא אמר הרי זה משל אלא המחייב מוציא שם רע אע"פ שלא בעל ופשוטו של מקרא כדברי האומר עד שבעל וכך אמרו בגמרא (שם מו) רבי אלעזר בן יעקב אומר שמלה ממש והלכה כדבריו וכן טעם הפרשה כי אמר הכתוב תחלה ולקח אבי הנערה ואמה והוציאו את בתולי הנערה ידבר בשניהם ואחר כן שב לאב לבדו ואמר אבי הנערה וגו' וחזר ואמר ופרשו השמלה בשניהם והטעם כי התביעה הזאת לאב לבדו הוא שהקנס שלו אבל שתף האם במעשה מפני שענין השמלה הנשים יתעסקו בה והן היודעות והבקיאות בדמים ולאם ראוי שתתפוש ותביא אותה לב"ד אבל טענת "את בתי נתתי לאיש הזה" לאב בלבד היא והאם לאו בעלת דברים דידיה היא או אחר שיסדר האב טענותיו בב"ד יתפוש בשמלה אשר הביאה אשתו תחת כנפות כסותה ויפרשו אותה שניהם בב"ד והנה לא הוזכרה האם בפרשה ולא באה לב"ד כלל אלא מפני ענין השמלה שהוא ממש כאשר פירשתי (הרמב"ן)


{יח}  וְלָקְחוּ זִקְנֵי הָעִיר הַהִוא אֶת הָאִישׁ וְיִסְּרוּ אֹתוֹ:

 אונקלוס  וְיִדְבְּרוּן סָבֵי קַרְתָּא הַהִיא יָת גַבְרָא וְיַלְקוּן יָתֵהּ: (אונקלוס)

 יונתן  וְיִסְבוּן חַכִּימֵי קַרְתָּא הַהוּא יַת גַּבְרָא וְיִלְקוּן יָתֵיהּ: (תרגום יונתן)

 רש"י  ויסרו אותו. (ש) מלקות: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ש) דילפינן ויסרו מויסרו ובן מבן, כתיב הכא ויסרו אותו ובבן סורר ומור' כתי' ויסרו אותו מה להלן מלקות אף כאן מלקות והתם מנלן משו' דכתיב בן סורר ומורה ובמלקות כתי' והי' אם בן הכות וגו' וילפינן בן מבן כדפרישית: (שפתי חכמים)


{יט}  וְעָנְשׁוּ אֹתוֹ מֵאָה כֶסֶף וְנָתְנוּ לַאֲבִי הַנַּעֲרָה כִּי הוֹצִיא שֵׁם רָע עַל בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל וְלוֹ תִהְיֶה לְאִשָּׁה לֹא יוּכַל לְשַׁלְּחָהּ כָּל יָמָיו: (ס)

 אונקלוס  וְיִגְבּוּן מִנֵהּ מְאָה סִלְעִין דִכְסָף וְיִתְּנוּן לַאֲבוּהָא דְעוּלֶמְתָּא אֲרֵי אַפֵּק שׁוּם בִּישׁ עַל בְּתוּלְתָּא דְיִשְׂרָאֵל וְלֵהּ תְּהֵי לְאִנְתּוּ לֵית לֵהּ רְשׁוּ לְמִפְטְּרַהּ כָּל יוֹמוֹהִי: [ס] (אונקלוס)

 יונתן  וְיִזְמוּן יָתֵיהּ מְאָה סַלְעִין דִּכְסַף וְיִתְּנוּן לְאָבוּהָא דְעוּלֵימְתָּא אֲרוּם אַפִּיק טִיב בִּישׁ עַל בְּתוּלְתָּא כַּשְׁרָא דְיִשְרָאֵל וְלֵיהּ תְּהֵי לְאִנְתּוּ לֵית לֵיהּ רְשׁוּ לְמִפְטְרָהּ כָּל יוֹמוֹי: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  וטעם כל ימיו. כי לעולם תהיה ברשותו עד יום מותו: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  וטעם וענשו אתו מאה כסף. אחרי המלקות הנדרש מ"ויסרו אותו" (כתובות מו) כי המנהג לכתוב לבתולה מוהר חמשים כסף והנה זה הוציא עליה שם רע בעבור ששנאה ורצה להוציאה בלא כלום ולכן ענשו הכתוב במאה כסף כי התורה תעניש בכפל כענין שנים ישלם (שמות כב ג) אע"פ שהכתובה מדבריהם למי שיתנה עמה או ישאנה סתם אבל המנהג היה לכתוב מוהר לבתולות כמו שנאמר (שם שם טז) כמהר הבתולות והרוב יעשו כן ואם לא היתה כתובה לאשה הזאת למה ישים עליה עלילות דברים מפני שבא עליה ושנאה יכתוב לה גט ויפטר ממנה דכתיב (מלאכי ב טז) כי שנא שלח (הרמב"ן)


{כ}  וְאִם אֱמֶת הָיָה הַדָּבָר הַזֶּה לֹא נִמְצְאוּ בְתוּלִים (לנער) לַנַּעֲרָה:

 אונקלוס  וְאִם קֻשְׁטָא הֲוָה פִּתְגָמָא הָדֵין לָא אִשְׁתְּכָחוּ בְתוּלִין לְעוּלֶמְתָּא: (אונקלוס)

 יונתן  וְאִין קְשׁוֹט הֲוָה פִּתְגָמָא הָדֵין לָא אִישְׁתַּכָּחוּ סְהִידַווֹן לְעוּלֵמְתָּא: (תרגום יונתן)

 רש"י  ואם אמת היה הדבר. בעדים והתראה, (ת) שזנתה לאחר אירוסין (שם מד:): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ת) דאל"כ למה נסקלה אפי' אם אמת הוא שזינתה דלמא זינתה קודם אירוסין ואפי' אם זינת' לאחר אירוסין דלמא בלא עדים והתראה זינתה ל"פ בעדים וכו': (שפתי חכמים)


{כא}  וְהוֹצִיאוּ אֶת (הנער) הַנַּעֲרָה אֶל פֶּתַח בֵּית אָבִיהָ וּסְקָלוּהָ אַנְשֵׁי עִירָהּ בָּאֲבָנִים וָמֵתָה כִּי עָשְׂתָה נְבָלָה בְּיִשְׂרָאֵל לִזְנוֹת בֵּית אָבִיהָ וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ: (ס)

 אונקלוס  וְיַפְּקוּן יָת עוּלֶמְתָּא לִתְרַע בֵּית אָבוּהָא וְיִרְגְמֻנַהּ אֱנָשֵׁי קַרְתַּהּ בְּאַבְנַיָא וּתְמוּת אֲרֵי עָבְדַת קְלָנָא בְּיִשְׂרָאֵל לְזַנָאָה בֵּית אֲבוּהָא וּתְפַלֵי עָבֵד דְבִישׁ מִבֵּינָךְ: [ס] (אונקלוס)

 יונתן  וְיִפְקוּן יַת עוּלֵימְתָּא לִתְרַע בֵּית אָבוּהָא וִיאַטְלוּנָהּ אִינְשֵׁי קַרְתָּא בְּאַבְנַיָא וְתֵימוּת אֲרוּם עָבְדַת קְלָנָא בְּיִשְרָאֵל לְמַפְקָא שׁוּם בִּישׁ דִּזְנוּ עַל בֵּית אָבוּהָא וּתְפַלּוּן עֲבִיד דְּבִישׁ מִבֵּינֵיכוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  אל פתח בית אביה. ראו גידולים שגדלתם: לזנות בית אביה. כמו בבית אביה: וסקלוה אנשי עירה. במעמד (א) כל אנשי עירה (ספרי רמ.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (א) נ"ל דמביא ראיה לפירושו שפירש בית אביה בבית אביה ר"ל שחסר ב' אחד והיכן מצינו שדרך הקרא לחסר ב' ומפרש אנשי עירה במעמד כל אנשי עיר' ר"ל דבקרא כתיב וסקלוה אנשי עירה באבנים משמע שהם מתחילי' וזה אינו דהא כתיב יד העדים תהיה בו בראשונה להמיתו וגו' וע"כ צ"ל באנשי עירה ר"ל במעמד כל אנשי עירה ש"מ שדרך הקרא לחסר בי"ת. ותו קשה לרש"י אם כן משמע מן הקרא דמ"ה חייבת בסקילה כי נבלה עשתה בבית אביה אם כן לפ"ז קשה למה חייבה התורה סקילה אם שכב עם הנערה המאורס' בעיר הא לא זינתה בבית אביה ל"פ ומצאה איש בעיר לפיכך שכב עמה פרצה קוראה לגנב כיון שהיא פרוצה כ"כ שלא ישבה בביתה כדרך הבתולות ודאי זינתה ג"כ בבית אביה ומ"ה היא בסקילה והשתא א"ש למה מהפך רש"י לפ' קראי שלא כסדר. ובזה יתורץ מ"ש הרא"ם לא ידעתי טעם נכון כו': (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  וסקלוה. שיתכן שאחר שארסה שכב איש אותה כי המארס לא ארם אותה רק היא אומרת שהיא בתולה ומעתיקי הדת בארו הדבר באר היטב ואלה הבתולים ימצאו עד זמן קצוב וכפי תולדת הנערות ובעבור וסקלוה נסמכה פרשת הבעולה והמאורסה גם פירושו זה כמו זה והנה פירוש זה עוד: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  אל פתח בית אביה וסקלוה. בגימ' זהו ראו אלו הגדולין שגידלתם: כי עשתה נבלה. וסמיך ליה כי ימצא איש שוכב רמז לאיש שהטיח באשתו תחת התאנה וסקלוהו: (בעל הטורים)


{כב}  כִּי יִמָּצֵא אִישׁ שֹׁכֵב עִם אִשָּׁה בְעֻלַת בַּעַל וּמֵתוּ גַּם שְׁנֵיהֶם הָאִישׁ הַשֹּׁכֵב עִם הָאִשָּׁה וְהָאִשָּׁה וּבִעַרְתָּ הָרָע מִיִּשְׂרָאֵל: (ס)

 אונקלוס  אֲרֵי יִשְׁתְּכַח גְבַר דְשָׁכֵב עִם אִתְּתָא אִתַּת גְבַר וְיִתְקַטְלוּן אַף תַּרְוֵיהוֹן גַבְרָא דְשָׁכֵב עִם אִתְּתָא וְאִתְּתָא וּתְפַלֵי עָבֵד דְבִישׁ מִיִשְׂרָאֵל: [ס] (אונקלוס)

 יונתן  אֲרוּם אִין מִשְׁתַּכַּח גְּבַר מְשַׁמֵּשׁ עִם אִתְּתָא אִתַּת גְּבַר חוֹרַן וְיִתְקַטְלוּן אוּף תַּרְוֵיהוֹן גַּבְרָא דִמְשַׁמֵּשׁ עִם אִתְּתָא וְאִתְּתָא וַאֲפִילוּ אִין מְעַבְּרָא לָא תִשְׁהוֹנֵיהּ עַד דְּתֵילִיד אֱלָהֵן בֵּי הִיא שַׁעְתָּא תִּקְטְלוּנוּן בְּשֵׁינוּקָא דְסוּדְרָא וּתְפַלּוּן עֲבִיד דְּבִישׁ מִיִּשְרָאֵל: (תרגום יונתן)

 רש"י  ומתו גם שניהם. להוציא מעשה חדודים (ספרי רמא.) (ב) שאין האשה נהנית מהם: גם. לרבות הבאים (ג) מאחריהם (ס"א מאחוריהם). דבר אחר גם (ד) שניהם, לרבות את הולד, שאם (ה) היתה מעוברת אין ממתינין לה עד שתלד (ערכין ז.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ב) ר"ל אם בא עליה בשאר איבריה שלא באותו מקום שאין האשה נהנית אפ"ה שניהן חייבין. שאני התם דאתרבאי ממשכבי אשה: (ג) יש כאן נוסחאות מתחלפות שבמקצת פירושים כתיב לרבות הבאים אחריהם בלא מ"ם. ר"ל כגון אם נגמר דינם למיתה אפ"ה אם בא הוא אחר כך על אשה אחרת או איש אחר בא עליה גם הם נהרגו ולא אמרינן דזה שנגמר דינו גברא קטילא הוא ונמצאו שאלו אחרים גבי מתים שכבו אלא אלו הבאי' אחריהם חייבים גם כן מיתה. ובמקצת פירושים כתיב לרבות הבאים מאחריהם במ"ם כלומר מאחוריהם דהיינו שלא כדרכה: (ד) דלטעם ראשון קשה דאם שכב עמה אפי' שלא כדרכ' פשיט' שהוא חייב דהא כתיב משכבי אשה מלמד שיש לה שני משכבים כדרכה ושלא כדרכה גם ל"ל ל"פ ד"א. ולפי ד"א קשה דהכי הל"ל ומתו שניהם האיש השוכב עם האשה וגם האשה ל"פ טעם ראשון: (ה) (נח"י) על ענין כיוצא בזה פרש"י בערכין (דף ז') מדהל"ל ומתו ואנא ידענא דאין ומתו פחות משנים עכ"ל: (שפתי חכמים)

 הרמב"ן  ומתו גם שניהם. להוציא לעושה מעשה חדודים שאין האשה נהנית מהם גם לרבות הבאים אחריהם לשון רבינו שלמה ולא הבינותי מהו וכי בתולה היא זו שנמעט או נצטרך לרבות הבאים אחריהם מה לי ראשון מה לי שני ושלישי ועוד היה לו לומר הבאים אחריו ובנוסחאות שלנו בספרי (תצא קב) שניהם ולא העושה מעשה חדודין כשהוא אומר גם שניהם לרבות הבאים מאחוריהם והיא ביאה שלא כדרכה וריבה אותה הכתוב בכאן וכל העריות למדות זו מזו ועל דרך הפשט גם שניהם האיש הפושע בחטא יותר שהוא התובע והמפתה והעושה מעשה וגם האשה והזכיר זה הכתוב ופירש גם שניהם האיש השוכב וגם האשה וכן דרך הכתובים לתלות החטא באיש כאשר פירשתי (ויקרא כ יז) בערות אחיו גלה ערירים יהיו ויש אומרים כי טעם האיש השוכב עם האשה והאשה תוספת ביאור כמו יביאה את תרומת ה' (שמות לה ה) אותו את נבוכדנצר (ירמיהו כז ח) ובספרי (שם) האיש השוכב עם האשה אע"פ שהיא קטנה והאשה אע"פ שנבעלה לקטן אם כן טעמו גם שניהם גם כל אחד מהם האיש או האשה המגיע מהם לחיוב (הרמב"ן)

 דעת זקנים  ומתו גם שניהם. פרש"י גם לרבות הבאים אחריהם ואמר שאם בא איש עליה לאחר שנגמר דינה שחייב מיתה. דסלקא דעתך אמינא דכמתה דמיא ולא לחייב עליה קמ"ל גם: (דעת זקנים)


{כג}  כִּי יִהְיֶה (נער) נַעֲרָה בְתוּלָה מְאֹרָשָׂה לְאִישׁ וּמְצָאָהּ אִישׁ בָּעִיר וְשָׁכַב עִמָּהּ:

 אונקלוס  אֲרֵי תְהֵי עוּלֶמְתָּא בְתֻלְתָּא דִמְאָרְסָא לִגְבַר וְיַשְׁכְּחִנַהּ גְבַר בְּקַרְתָּא וְיִשְׁכּוּב עִמַהּ: (אונקלוס)

 יונתן  אֲרוּם תֶּהֱוֵי עוּלֵימְתָּא בְתוּלְתָּא מִיקַדְשָׁא לִגְבַר וְיִשְׁכְּחִינָהּ גְּבַר חוֹרַן בְּקַרְתָּא וִישַׁמֵּשׁ עִמָּהּ: (תרגום יונתן)

 רש"י  ומצאה איש בעיר. לפיכך שכב עמה, פרצה קוראה לגנב, הא אלו ישבה בביתה לא אירע לה (ספרי רמב.): (רש"י)

 אבן עזרא  כי יהיה. כאשר יארע זה הדבר: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  על דבר אשר ענה את אשת רעהו. ולא יקרא ענוי רק השוכב באונס וזו כבר חייב אותה כמזנה לרצון אבל ענין הכתוב כי כאשר נראה שהאיש אוחז בה ושוכב עמה נדון האשה כמתרצה בעבור שהיתה יכולה להושע ממנו ונחשב האיש כמענה אותה כי לא פתה ולא דבר על לבה להשמע אליו ולא ידעתי בדין הצעקה אם ראינו נערה שהחזיק בה האיש והיא נלחמת בו בכל כחה ובוכה ואוחזת בבגדיו או בשערותיו להמלט ממנו ולא ידעה לצעוק למה תסקל אלא גם הצעקה בהווה לדון בה מן הסתם בעיר מפותה ובשדה אנוסה (הרמב"ן)


{כד}  וְהוֹצֵאתֶם אֶת שְׁנֵיהֶם אֶל שַׁעַר הָעִיר הַהִוא וּסְקַלְתֶּם אֹתָם בָּאֲבָנִים וָמֵתוּ אֶת (הנער) הַנַּעֲרָה עַל דְּבַר אֲשֶׁר לֹא צָעֲקָה בָעִיר וְאֶת הָאִישׁ עַל דְּבַר אֲשֶׁר עִנָּה אֶת אֵשֶׁת רֵעֵהוּ וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ: (ס)

 אונקלוס  וְתַפְּקוּן יָת תַּרְוֵיהוֹן לִתְרַע קַרְתָּא הַהִיא וְתִרְגְמוּן יָתְהוֹן בְּאַבְנַיָא וִימוּתוּן יָת עוּלֶמְתָּא עַל עֵסַק דִי לָא צְוָחַת בְּקַרְתָּא וְיָת גַבְרָא עַל עֵסַק דְעַנִי יָת אִתַּת חַבְרֵהּ וּתְפַלֵי עָבֵד דְבִּישׁ מִבֵּינָךְ: [ס] (אונקלוס)

 יונתן  וְתַפְקוּן יַת תְּרֵיהוֹן לִתְרַע בֵּי דִינָא דִּבְקַרְתָּא הַהִיא וּתְאַטְלוּן יַתְהוֹן בְּאַבְנַיָא וִימוּתוּן יַת עוּלֵימְתָּא מִן בִּגְלַל דְּלָא פָגְנַת בְּקַרְתָּא וְיַת גַּבְרָא מִן בִּגְלַל דְּשַׁמֵּשׁ עִם אִתַּת חַבְרֵיהּ וּתְפַלּוּן עֲבִיד דְּבִישׁ מִבֵּינֵיכוֹן: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  שער. מקום שבת זקני העיר הנה הכתוב קרא המאורסה אשת רעהו ולא נוכל לדעת האריסות כי אם בדברי קבלה: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  אשר לא צעקה. ואף אם יראה ממנו היתה יכולה לומר מחמת צער בתולים צועקת: (בעל הטורים)

 ספורנו  אשר ענה את אשת רעהו. הענה והשפיל אותה מכשרותה ופסל אותה מהיותה עוד ראויה לבעלה רעהו כענין נשי עמי תגרשון מבית תענוגיה: (ספורנו)


{כה}  וְאִם בַּשָּׂדֶה יִמְצָא הָאִישׁ אֶת (הנער) הַנַּעֲרָה הַמְאֹרָשָׂה וְהֶחֱזִיק בָּהּ הָאִישׁ וְשָׁכַב עִמָּהּ וּמֵת הָאִישׁ אֲשֶׁר שָׁכַב עִמָּהּ לְבַדּוֹ:

 אונקלוס  וְאִם בְּחַקְלָא יַשְׁכַּח גְבַר יָת עוּלֶמְתָּא דִמְאָרְסָא וְיִתְקֶף בַּהּ גַבְרָא וְיִשְׁכּוּב עִמַהּ וְיִתְקְטֵּל גַבְרָא דְשָׁכֵב עִמַהּ בִּלְחוֹדוֹהִי: (אונקלוס)

 יונתן  וְאִין בְּבָרָא יַשְׁכַּח גַּבְרָא יַת עוּלֵימְתָּא דְמִיקַדְשָׁא וְיִתְקַף בָּהּ גַּבְרָא וִישַׁמֵּשׁ עִמָּהּ וְיִתְקְטֵיל גַּבְרָא דְּשַׁמֵּשׁ עִמָּהּ בִּלְחוֹדוֹי: (תרגום יונתן)


{כו}  (ולנער) וְלַנַּעֲרָה לֹא תַעֲשֶׂה דָבָר אֵין (לנער) לַנַּעֲרָה חֵטְא מָוֶת כִּי כַּאֲשֶׁר יָקוּם אִישׁ עַל רֵעֵהוּ וּרְצָחוֹ נֶפֶשׁ כֵּן הַדָּבָר הַזֶּה:

 אונקלוס  וּלְעוּלֶמְתָּא לָא תַעְבֵּד מִדַעַם לֵית לְעוּלֶמְתָּא חוֹבַת דִין דִקְטוֹל אֲרֵי כְּמָא דִיקוּם גַבְרָא עַל חַבְרֵהּ וְיִקְטְּלִנֵהּ נְפַשׁ כֵּן פִּתְגָמָא הָדֵין: (אונקלוס)

 יונתן  וּלְעוּלֵימְתָּא לָא תַעַבְדוּן מִדָּעַם בִּישׁ לֵית לְעוּלֵימְתָּא דִין קְטוֹל אֱלָהֵן גַּבְרָא יִפְטְרִינָהּ מִנֵּיהּ בְּגִיטָא אֲרוּם הֵיכְמָא דְיִכְמוֹן גְּבַר עַל חַבְרֵיהּ וְיִקְטְלִינֵיהּ נְפָשׁ הֵיכְדֵין פִּתְגָמָא הָדֵין: (תרגום יונתן)

 רש"י  כי כאשר יקום וגו'. לפי פשוטו זהו משמעו, כי אנוסה היא ובחזקה עמד עליה, כאדם העומד על חבירו להרגו. ורבותינו דרשו בו, (סנהדרין עג. פסחים כה:) הרי זה בא ללמד (ו) ונמצא למד וכו': (רש"י)

 שפתי חכמים  (ו) ר"ל דבקרא משמע דרוצח בא ללמד על נערה המאורסה ואין למדין ממנו כלום ונמצא דרוצח נלמד מנערה המאורסה מה נערה המאורסה ניתן להצילה מן העביר' בנפשו של בועל כדמשמע ואין מושיע לה הא יש מושיע לה בכל דבר שיוכל להושיע יושיע לה אף רוצח ניתן להצילו בנפשו של רודף: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  כי. יתכן שלא הסכימה היא ולא ידעה עד שבא ואנסה על כן משל הרוצח: (אבן עזרא)

 ספורנו  אין לנערה חטא מות. אע''פ שהיה סופה ברצון כיון שהיתה תחלתה באונס פטורה שכיון שהתחיל' באיסור יצרה אנסה כאמרם ז''ל (כתובות פרק נערה) אפי' אומרת הניחו לו כו': כי כאשר יקום איש על רעהו וגו'. אין זה כענין הבהמה הנרבעת שכתוב בה ואת הבהמה תהרוגו כי אמנם הבהמה לא התקוממה כלל אבל זו שהיתה תחלתה באונס והתקוממה כפי יכלתה הנה קרה לה כמו שקרה לנרצח שנעבדה בו עבירה נגד רצונו לפיכך אין לה ענין כלל: (ספורנו)


{כז}  כִּי בַשָּׂדֶה מְצָאָהּ צָעֲקָה (הנער) הַנַּעֲרָה הַמְאֹרָשָׂה וְאֵין מוֹשִׁיעַ לָהּ: (ס)

 אונקלוס  אֲרֵי בְחַקְלָא אַשְׁכְּחַהּ צְוָחַת עוּלֶמְתָּא דִמְאָרְסָא וְלֵית דְפָרִיק לַהּ: [ס] (אונקלוס)

 יונתן  אֲרוּם בְּאַנְפֵּי בָּרָא אַשְׁכְּחָהּ פָּגְנַת עוּלֵּימְתָּא דְמִיקַדְשָׁא וְלָא אִזְדַמֵּן פַּרִיק לָהּ: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  צעקה. יתכן שצעקה: (אבן עזרא)

 ספורנו  צעקה הנערה. דנין אותה לכף זכות: (ספורנו)


{כח}  כִּי יִמְצָא אִישׁ (נער) נַעֲרָה בְתוּלָה אֲשֶׁר לֹא אֹרָשָׂה וּתְפָשָׂהּ וְשָׁכַב עִמָּהּ וְנִמְצָאוּ:

 אונקלוס  אֲרֵי יַשְׁכַּח גְבַר עוּלֶמְתָּא בְתֻלְתָּא דִי לָא מְאָרְסָא וְיֶחֱדִנַהּ וְיִשְׁכּוּב עִמַהּ וְיִשְׁתַּכְּחוּן: (אונקלוס)

 יונתן  אֲרוּם יַשְׁכַּח גְּבַר עוּלֵימְתָּא בְּתוּלְתָּא דְלָא מִיקַדְשָׁא וְיֵחוּד בָּהּ וּמְשַׁמֵּשׁ עִמָּהּ וּמִשְׁתַּכְּחִין: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  אשר לא אורשה. זאת אנוסה לא מפותה: (אבן עזרא)


{כט}  וְנָתַן הָאִישׁ הַשֹּׁכֵב עִמָּהּ לַאֲבִי (הנער) הַנַּעֲרָה חֲמִשִּׁים כָּסֶף וְלוֹ תִהְיֶה לְאִשָּׁה תַּחַת אֲשֶׁר עִנָּהּ לֹא יוּכַל שַׁלְּחָהּ כָּל יָמָיו: (ס)

 אונקלוס  וְיִתֵּן גַבְרָא דְיִשְׁכֻּב עִמַהּ לַאֲבוּהָא דְעוּלֶמְתָּא חַמְשִׁין סִלְעִין דִכְסַף וְלֵהּ תְּהֵי לְאִנְתּוּ חֳלַף דִי עַנְיַהּ לֵית לֵהּ רְשׁוּ לְמִפְטְרַהּ כָּל יוֹמוֹהִי: [ס] (אונקלוס)

 יונתן  וְיִתֵּן גַּבְרָא דְשַׁמֵּשׁ עִמָּהּ לְאָבוּהָא דְעוּלֵּימְתָּא דְמֵי בַּהֲתָהּ חַמְשִׁין סַלְעִין דִּכְסַף וְלֵיהּ תְּהֵי לְאִינְתּוּ חוֹלַף דְּעַנְיָיהּ לֵית לֵיהּ רְשׁוּ לְמִפְטְרָהּ בְּגִיטָא כָּל יוֹמוֹי: (תרגום יונתן)

דברים פרק-כג

{א}  לֹא יִקַּח אִישׁ אֶת אֵשֶׁת אָבִיו וְלֹא יְגַלֶּה כְּנַף אָבִיו: (ס)

 אונקלוס  לָא יִסַב גְבַר יָת אִתַּת אֲבוּהִי וְלָא יְגַלֵי כַּנְפָא דַאֲבוּהִי: [ס] (אונקלוס)

 יונתן  לָא יִסַּב גְּבַר יַת אִתְּתָא דְּאָנִיס אוֹ דְשַׁרְגִיג אָבוֹי וְכָל דְּכֵן אִתַּת אָבוֹי וְלָא יְגַלֵי כַנְפָא דְגַלֵּי אָבוֹי: (תרגום יונתן)

 רש"י  לא יקח. אין לו בה לקוחין (ז) ואין קדושין תופסין בה (קידושין סז:): ולא יגלה כנף אביו. שומרת יבם של אביו הראויה (ח) לאביו, והרי כבר מוזהר עליה משום ערות אחי אביך (ויקרא יח, יד.), אלא לעבור על זו (ט) בשני לאוין (יבמות צז.), ולסמוך לה לא יבא ממזר, ללמד שאין ממזר אלא מחייבי (י) כריתות, וק"ו מחייבי מיתות ב"ד, שאין בעריות מיתת ב"ד (כ) שאין בה כרת: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ז) רצ"ל הל"ל לא יגלה כדכתיב בסיפא לא יגלה ומתרץ דקיח' משמע אין לו בה קידושין ר"ל קידושי כסף דילפינן קיח' קיח' משדה עפרון ור"ל לאחר מיתת אביו דאל"כ תיפוק לי' דהיא אשת איש: (ח) ר"ל ל"ל עוד ולא יגלה כנף אביו אלא לרבות שומרת יבם כו': (ט) וא"ת והא שלשה לאוין הן דהא איכא לאו דלא תהיה אשת המת החוצה לאיש זר וי"ל דשני לאוין הללו אף לאחר מיתת אביו הם אבל לאו דלא תהיה אשת המת לאיש זר דוקא מחיים: (י) ר"ל וגם בשביל זה נכתב ולא יגלה כנף אביו כדי שיסמוך לה לא יבא וגו' ואם תאמר והא מפסיק קרא דלא יבא פצוע דכה וי"ל כיון דלאו בני בני' נינהו ולא שייך בהו ממזר לא חשיב הפסק: (כ) ר"ל שחל תקשי ליה והא אין עונשין מן הדין ל"פ שאין בעריות כו' והואיל ואיכא ביה כרת אם כן בלאו ק"ו נמי ממזר הוא כיון שהוא מחייבי כריתות ושומרת יבם של אביו ככרת שהיא דודתו: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  לא יקח איש את אשת אביו. האנוסה על כן נסמכה זאת הפרשה: (אבן עזרא)


{ב}  לֹא יָבֹא פְצוּעַ דַּכָּה וּכְרוּת שָׁפְכָה בִּקְהַל יְהֹוָה: (ס)

 אונקלוס  לָא יִדְכֵּי דְפָסִיק וְדִמְחַבַּל לְמֵעַל בִּקְהָלָא דַיְיָ: [ס] (אונקלוס)

 יונתן  לָא יִדְכֵּי דִמְסָרֵיס וּדְפָסִיק גִידָא לְמִיסַב אִיתָא מִקְהַל עַמָּא דַיְיָ: (תרגום יונתן)

 רש"י  פצוע דכה. שנפצעו או נדכאו (ל) ביצים שלו (שם עה.): וכרות שפכה. שנכרת הגיד, ושוב אינו יורה קילוח זרע, אלא שופך ושותת ואינו מוליד: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ל) דמדכתי' אחריו לא יבא ממזר מקיש פצוע דכה לממזר מה מזר פסול שלו מאותו מקום אף פצוע דכה פסול שלו מאותו מקום: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  פצוע דכה. ביצים בלא אבר [ס''א חסר] ואמרו המדקדקים כי הטעם בשרם שהוא דכא וזה רחוק: שפכה. זה האבר שממנו ישפך מימיו והזרע: בקהל ה'. הטעם שלא יחשב כאחד מקהל ה' שיקח בת ישראל וכן עמוני ולא עמונית מואבי ולא מואבית והעד הנאמן רות והכתוב שאמר לא תבאו בהם על נשי שבעת הגוים. גם הכתוב בעזרא ויבדילו כל ערב הם (הנזכרים) ושם פירשתיו: (אבן עזרא)


{ג}  לֹא יָבֹא מַמְזֵר בִּקְהַל יְהֹוָה גַּם דּוֹר עֲשִׂירִי לֹא יָבֹא לוֹ בִּקְהַל יְהֹוָה: (ס)

 אונקלוס  לָא יִדְכֵּי מַמְזֵרָא לְמֵעַל בִּקְהָלָא דַיְיָ אַף דָרָא עֲשִׂירָאָה לָא יִדְכֵּי לֵהּ לְמֵעַל בִּקְהָלָא דַיְיָ: [ס] (אונקלוס)

 יונתן  לָא יִדְכֵּי דְמִתְיְלִיד מִן זְנוּ דְבֵיהּ מוּמָא בִּישָׁא דְאִיתְיְהִיב בְּעַמְמַיָא חוֹלוֹנָאֵי לְמֵיסַב אִיתָא כַּשְׁרָא מִקְהַל עַמָּא דַיְיָ אוֹף דּוֹר עֲשִירָאֵי לָא יִדְכֵּי לֵיהּ לְמֵיעַל בִּקְהָלָא דַיְיָ: (תרגום יונתן)

 רש"י  לא יבא ממזר בקהל ה'. לא ישא (מ) ישראלית: (רש"י)

 שפתי חכמים  (מ) ואם תאמר ולמה לא פרש"י זה לעיל גבי פצוע דכה וי"ל דרש"י לא בא לפרש מאי בקהל ה' דמלתא דפשיטא הוא דקהל ה' הוא שלא ישא ישראלית אלא דקשה לרש"י למה כתיב דממזר לא יבא בקהל ה' והא ק"ו הוא ומה פצוע דכה שלא נוצר בעבירה אסור לבא בקהל ממזר שנוצר בעבירה לא כ"ש ל"פ לא ישא ישראלית כלומר אפי' אם נשאה כופין אותו להוצי' ופצוע דכה אם נשאה לא יוציא ולהכי לא מצי למילף ק"ו דנימ' דיו לבא מן הדין להיות כנדון: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ממזר. אחז''ל הבא מן העריות והשני ממי''ן נוספין כממי''ן נהרסו ממגורות ואחרים אמרו כי הוא שם גוי וישב ממזר באשדוד כי רחוק הוא שיקרא שם ישראל ואף כי בעת הישועה בשם גנאי והמתרגם תפש דרך קצרה ודרש: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  ממזר. שם לאיש מוזר מאחיו ויודעיו שלא יודע מאין בא כלשון וישב ממזר באשדוד והכרתי גאון פלשתים (זכריה ט ו) יאמר שלא ישב באשדוד זולתי איש נכרי וזר שיעבור בו כי יכרית גאון פלשתים ממנו והנה הנולד לאיש מאשת אביו הוא ירחיק אותו ולא יודה בו לבשתו ולכלמתו מן המעשה הרע שעשה וגם אמו תשליכנו בלילה כענין האסופי הנזכר בתלמוד (קידושין סט) והנה הוא ממזר בעיר מולדתו וכן כל העריות כדברי רבותינו בקדושין ירושלמי (פ"ג הי"ד) אמר ר' אבהו מהו ממזר מום זר (הרמב"ן)

 בעל הטורים  ממזר. ב' במסורה דין ואידך (זכריה ט'), וישב ממזר באשדוד. זה הוא שאחז''ל עתידין ממזרים ליטהר ויתישבו בארץ: לא יבא ממזר בקהל ה'. סמך ממזר לפצוע דכה שממזר אינו מוליד כפצוע דכא: (בעל הטורים)


{ד}  לֹא יָבֹא עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי בִּקְהַל יְהֹוָה גַּם דּוֹר עֲשִׂירִי לֹא יָבֹא לָהֶם בִּקְהַל יְהֹוָה עַד עוֹלָם:

 אונקלוס  לָא יִדְכּוּן עַמוֹנָאֵי וּמוֹאָבָאֵי לְמֵעַל בִּקְהָלָא דַיְיָ אַף דָרָא עֲשִׂירָאָה לָא יִדְכֵּי לְהוֹן לְמֵעַל בִּקְהָלָא דַיְיָ עַד עָלָם: (אונקלוס)

 יונתן  לָא יִדְכּוּן דְּכוּרֵי עַמּוֹנָאֵי וּמוֹאֲבָאֵי לְמֵיסַב אִיתָא מִקְהַל עַמָּא דַיְיָ בְּרַם דַּר עֲשִירָאֵי לָא יִדְכֵּי לְמֵיסַב אִיתָא מִקְהַל עַמָּא דַיְיָ עַד עָלְמָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  לא יבא עמוני. לא ישא (נ) ישראלית: (רש"י)

 שפתי חכמים  (נ) וא"ת והא כבר פירש לעיל גבי לא יבא ממזר בקהל ה'. י"ל כיון דעמון ומואב זכרים אסורים לבא בקהל ונקבות מותרות לבא בקהל הוצרך לפרש שהזכר לא ישא ישראלית אבל הנקבה מותרת בישראל וגם הקרא הוצרך לכתוב גבי עמוני ומואבי לא יבא בקהל ה' מטעם זה: (שפתי חכמים)

 בעל הטורים  וסמך עמוני ומואבי לממזר שבנות לוט נבעלו לאביהן וילדו ממזרים והנקבות מותרות לפי שהם נתכוונו לדבר מצוה: (בעל הטורים)

 אור החיים   לא יבא עמוני וגו' על דבר וגו'. קשה אומרו אשר לא קדמו והלא מצינו שאמר הכתוב (לעיל ב' כ''ט) כאשר עשו לי בני עשו וגו' והמואבים, ופירשו רבותינו ז''ל (רש''י שם) שחוזר למאמר אוכל בכסף, ב' אחר שהם שכרו עליהם בלעם לקללם מה מקום לחוש על שלא קדמו בלחם, ואולי שאמר על דבר וגו' להעיר שעל סיבה זו בלבד יתחייב הדין להרחיקם שלא יבואו בקהל, ופי' קדמו היא להוציא דורון לסעד לבם בלחם וכו' שהם חייבים לעשות כן מכל האומות כעל כל הגמולות אשר גמלם אברהם אבינו עליו השלום, כי מה שמכרו להם לחם ומים היה להנאתם של מואב גם לפתותם להפילם בעריות, והוא מה שדקדק הכתוב לומר לא קדמו אתכם פירוש להנאתכם:

עוד יתבארו הכתובים על פי דבריהם ז''ל ביבמות דף ע''ו שאמרו מנא הני מילי שמואבית מותרת אמר רבי יוחנן וכו' דקאמר קרא וגו' אמר ליה אבנר תנינא מואבי ולא מואבית אמר לו דואג אלא מעתה ממזר וכו' מצרי ולא מצרית שאני הכא דמפרש טעמא על דבר וגו' דרכו של איש וכו' ואין דרכה וכו' היה להם לקדם וכו' ונשים לקראת נשים בעו לאכרוזי עליה מיד ועמשא וגו' מלמד שחגר חרבו וכו' ואמר כל מי שאינו שומע הלכה זו ידקר בחרב מקובלני מפי בית דינו של שמואל מואבי ולא מואבית, מכל מקום קשיא תרגמא כל כבודה בת מלך פנימה, כתנאי עמוני ולא עמונית מואבי ולא מואבית דברי רבי יהודה רבי שמעון אומר על דבר אשר לא וגו' דרכו של איש לקדם וכו' עכ''ל, וכתבו התוספות בד''ה כתנאי וזה לשונם ואם תאמר לר' יהודה תקשי ליה מצרי, ואומר ר''י דגבי עמוני ומואבי היה לו לקצר ולכתוב עמון ומואב הלכך אית לן למדרש דלמעט עמונית ומואבית אבל מצרי אם היה כותב מצרים היה מאריך, והאי דכתב אדומי ולא כתב אדום אגב מצרי כתב אדומי עכ''ל:

ואין דברי התוספות נראים כי לא מצינו שיאמר הכתוב לשון בתחילה אגב מה שעתיד לומר אחריו ומה גם במקום שיש לטעות בהלכות, ועוד בשלמא אם חלוקת מצרי עצמה היה צריך הכתוב לכתוב מצרי יש מקום לומר ששינה הכתוב בשלפניה לדבר כיוצא בה, ואם מצרי עצמה לא דיבר הכתוב כהוגן שהיה צריך לכתוב מצרים לכלול מצרית אלא שאנו אומרים שלא רצה להאריך איך נאמר שאמר אדומי אגב מצרי שמצרי גופה עליה אני דן:

ולבא לעומק הדבר יש להעיר בדברי אבנר למה אחז החבל בב' ראשין מתחלה אמר דיוק מואבי כסברת רבי יהודה וחזר לתת טעם על דבר אשר לא קדמו וגו' כסברת ר' שמעון כי ממשמעות הלשון מוכח שכשאמר טעם שני לא חזר בו מטעם הראשון, והסברא נותנת כן שאם לא כן למה אמר אבנר טעם שסתירתו בצדו, בשלמא לר''י לדברי התוספות הגם שהקשינו עליהם לסברתם מיהא אמר דבריו מטעם שאמרו, אלא אבנר הרי גילה דעתו במה שחזר מקושית מצרי שאינו סובר לחלק כמו שחלקו התוספות:

אכן נראה כי כונת אבנר לסברת ר' יוחנן היא שדורש מאומרו מואבי ומאומרו על דבר אשר וגו', שזולת על דבר יש לסתור הדרשה ממצרי, וטעם על דבר אשר וגו' לבד אם היה אומר מואב ועמון הגם שאומר על דבר וגו' היינו אומרים הגם שהטעם אינו צודק אלא באנשים באה הגזירה על כולו כאחת, ועוד שהנשים באים גם כן מזרע פסול שהם הזכרים שאסורין ובכיוצא בזה אין אנו הולכים אלא אחר האב דכתיב למשפחותם לבית אבותם, ואם אמר עמוני ומואבי ולא היה לנו טעם על דבר היינו אומרים שאמר מואבי כמו שאמר מצרי ואדומי, ומשניהם דורש ולא עמונית ולא מואבית:

ולזה אמר אבנר ב' טעמים הנזכרים, ומחלוקת רבי יהודה ור''ש היא על זה הדרך, כי ר''י סובר דטעם מואבי לבד יתחייב לומר ולא מואבית, ומאמר על דבר אינו מחייבני לא לרבות ולא למעט כאשר אבאר הטעם, וטעם מצרי ואדומי משום שהטעם שנתן הכתוב מחייבני לכלול גם מצרית ואדומית שכ''כ הם אחים האנשים כנשים, גם גרות הארץ שהיינו בה שוים בה אנשים ונשים, ולא חש הכתוב לומר מצרי ואדומי כיון שאין מקום לטעות כנזכר, ולא סבר כר' שמעון להוכיח מאומרו על דבר או מטעם שכתבנו בפירוש דברי אבנר או מטעם שיש לחוש לדחייתו של דואג:

ומה שתרגמה בגמ' כל כבודה יש לצדד ולומר אפשר שלא אמר כל כבודה בת מלך פנימה אלא דוקא בכבודה לא בזונה אחר שאנו רואין מעשיה מעשה חצופות גלה כבוד מהם וחזר הדין לומר היה להם לקדם וכו' ונשים לנשים, ויש פנים לומר שאין להביא ראיה מהפקרתם לזנות מב' טעמים, א' אנוסים היו מצד שהפקירום האנשים, ב' התורה לא תקפיד עליהם למה לא עשו דבר שאין דרך ארץ לנשים לעשותו משום כל כבודה הגם שהם זלזלו בעצמן בדבר אחר, ומעתה הדברים שקולים ואין הוכחה מעל דבר והוכיח מדקדוק עמוני ומואבי:

ור' שמעון סובר בהכרעה כי לעולם ישנם בטענת כל כבודה ופטורים מהקדמת הלחם ודרשינן טעם הכתוב, ולדרך זה יתבאר אומרם בגמרא כתנאי שחוזר על מאמר כל כבודה בת מלך פנימה ולזה סמכה לה, כי לפי פירושינו כל עיקר מחלקותם של ר' יהודה ור' שמעון אינה אלא אם יאמר עליהם טענת כל כבודה או לא:

נמצאת אומר ג' סברות באגדה זו, לפי שמועת ר' יוחנן דורש מאומרו מואבי ומאומרו על דבר, ולסברת ר' יהודה מאומרו עמוני לבד, ולסברת ר' שמעון עיקר הדרשה הוא מאומ' על דבר:

ומעתה בשלמא לדברי ר' שמעון גם לשמועתו של ר' יוחנן יש טעם נכון למאמר על דבר, אלא לסברת רבי יהודה שאינו דורש אלא מתיבת עמוני ומואבי קושייתנו במקומה עומדת למה הוצרך לומר הכתוב על דבר, ויתישב כמו שכתבנו בתחילת הענין:

שוב עמדתי אל תוכן ענין זה וראיתי שאין טענה על הנקבות לקדם לנשים כי הגע עצמך שירצו בלבם לקדם היכול ילכו עשות בלא רשות בעליהן ומה גם בראות בעליהן אויבים להם אנוסים הם הגם שלא יקדמו אותם, ומעתה אין טענת אשר לא קדמו אלא על הזכרים ועמד הדין עמוני ולא עמונית מואבי ולא מואבית וטענת דואג טענת מין, וכמו שאמר אחיה השילוני כשאמרו לפניו קושיא זו הפירה ואמר מינאה כאמור במדרש (מדרש שמואל כ''ב): (אור החיים)


{ה}  עַל דְּבַר אֲשֶׁר לֹא קִדְּמוּ אֶתְכֶם בַּלֶּחֶם וּבַמַּיִם בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם וַאֲשֶׁר שָׂכַר עָלֶיךָ אֶת בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר מִפְּתוֹר אֲרַם נַהֲרַיִם לְקַלְלֶךָּ:

 אונקלוס  עַל עֵסַק דִי לָא עֲרָעוּ יָתְכוֹן בְּלַחְמָא וּבְמַיָא בְּאָרְחָא בְּמִפָּקְכוֹן מִמִצְרָיִם וְדִי אֲגַר עֲלָךְ יָת בִּלְעָם בַּר בְּעוֹר מִפְּתוֹר אֲרַם דִי עַל פְּרָת לְלַטָּיוּתָךְ: (אונקלוס)

 יונתן  עַל עֵיסַק דְּלָא זְמִינוּ לְכוֹן בְּלַחֲמָא וּבְמוֹי בְּאָרְחָא בְּמִפַּקְכוֹן מִמִּצְרַיִם וּדְאוֹגַר לְכוֹן יַת בִּלְעָם בַּר בְּעוֹר מִן פְּתוֹר חֶלְמַיָא דְּמִתְבַּנְיָא בְּאַרַע אֲרַם דְּעַל פְּרָת לְמֵילַט יַתְכוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  על דבר. על העצה (ספרי רנ.) (ס) שיעצו אתכם להחטיאכם: בדרך. כשהייתם בטירוף: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ס) דאל"כ דבר ל"ל הל"ל על אשר לא קדמו וגו' אלא ה"ק קרא על הדיבור כלומר על העצה אשר לא קדמו וגו' כלומר ובשביל דבר זה נמי ור"ל דאשר כמו ואשר: (שפתי חכמים)

 הרמב"ן  על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים. מצינו (לעיל ב כח כט) אכל בכסף תשבירני ואכלתי ומים בכסף תתן לי ושתיתי כאשר עשו לי בני עשו היושבים בשעיר והמואבים היושבים בער ורבים אמרו שהם לא קדמו אותם אבל ישראל קנו מהם וזה הבל כי די למחנה שימכרו להם כאשר ירצו לקנות ועוד כי ישראל לא באו בגבול מואב והמואבים הוציאו להם לחם ומים בכסף והכתוב יספר שעשו המואבים כאשר עשו בני עשו ולמה ירחיק המואבי לעולם בעבור זה ולא יתעב האדומי ור"א אמר (לעיל ב כט) כי טעם כאשר עשו לי בני עשו והמואבים על אעברה בארצך בדרך (שם פסוק כז) אבל לא מכרו להם לחם ומים כי הם עברו בהר שעיר ובער רק מלך אדום לא הניחם לעבור דרך מדינתו אשר הוא יושב בה והוא מה שאמר (במדבר כ יח) לא תעבר בי גם זה הבל כי הם אמרו אל מלך אדום אעברה בארצך וימאן אדום נתן את ישראל עבור בגבולו (שם פסוק כא) הנה לא נכנסו כלל בגבול אדום וכן כתוב (שם כא ד) ויסעו מהר ההר דרך ים סוף לסבב את ארץ אדום כי הוצרכו לשוב לאחור דרך ים סוף מהר ההר שהוא על גבול ארץ אדום ולא באו בארץ אדום עצמה כלל ויפתח אמר בביאור (שופטים יא טז-יח) כי בעלותם ממצרים וילך ישראל במדבר עד ים סוף ויבא קדשה וישלח ישראל מלאכים אל מלך אדום לאמר אעברה נא בארצך ולא שמע מלך אדום וגם אל מלך מואב שלח ולא אבה וישב ישראל בקדש וילך במדבר ויסב את ארץ אדום ואת ארץ מואב וגו' ויחנון בעבר ארנון ולא באו בגבול מואב הנה זה מפורש שלא באו כלל בארץ אדום ולא בארץ מואב ואלו באו שם היו מוכרין להם לחם ומים כי אין המנהג לנותן רשות לעם הצבא לעבור בארצו שלא ימכר להם לחם ומים והנראה אלי כי הכתוב הרחיק שני האחים האלה שהיו גמולי חסד מאברהם שהציל אביהם ואמם מן החרב והשבי (בראשית יד טז) ובזכותו שלחם השם מתוך ההפכה (שם יט כט) והיו חייבין לעשות טובה עם ישראל והם עשו עמהם רעה האחד שכר עליו בלעם בן בעור והם המואבים והאחד לא קדם אותו בלחם ובמים כאשר קרבו למולו כמו שכתוב (לעיל ב יח יט) אתה עובר היום את גבול מואב את ער וקרבת מול בני עמון והנה הכתוב הזהירם (שם פסוק יט) אל תצורם ואל תתגר בם והם לא קדמו אותם כלל כי היה הכתוב אומר "כאשר עשו לי בני עשו המואבים והעמונים" אבל לא הזכיר עמון שלא קדמו אותם והנה עמון הרשיע בזה יותר מכולם כי בני עשו והמואבים כאשר ידעו שהוזהרו ישראל שלא יתגרו בהם הוציאו לחם ומים חוץ לגבולם ועמון לא אבה לעשות כן וזה טעם "אשר לא קדמו" שלא יצאו לקראתם בלחם ובמים כאשר עשו האחרים ולכך הקדים הכתוב "עמוני" והקדים להזכיר פשעו על דבר אשר לא קדמו אתכם ואחרי כן הזכיר "מואבי" וחטאתו ורבותינו דרשו (יבמות עו) עמוני ולא עמונית מואבי ולא מואבית מפני שהאיש דרכו לקדם ואין האשה דרכה לקדם שתוציא מזון חוץ לגבול הארץ וכן הזכירו בירושלמי (שם פ"ח ה"ג) ובמגילת רות רבתי (ד ח) מפני שדרך האיש לשכור ואין דרך האשה לשכור (הרמב"ן)

 בעל הטורים  אשר לא קדמו. בגי' את הזכרים: אשר לא קדמו. אתכם ר''ת בגי' בלק. שהוא צוה לעשות כן: (בעל הטורים)

 ספורנו  אשר לא קדמו. שניהם לא קדמו אבל מואב נתן לחם ומים בכסף כאמרו אוכל בכסף תשבירני וכ' כאשר עשו לי בני עשו היושבים בשעיר והמואבים היושבים בער. ולא כן עשו העמונים. אמנם מואב הוסיף על חטאתו פשע אשר שכר עליך. ובכן לא תדרוש שלומם ששניהם לא קדמו ועמון לא נתן אפי' בכסף. ומואב שנתן שכר את בלעם: (ספורנו)

 כלי יקר  על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים. פירש"י על דבר העצה שיעצו להחטיאכם. ודבר זה אינו מפורש במקרא ועיקר חסר מן הספר, גם אין הדעת נותנת להרחיק ב' אומות בעבור שלא קדמום בלחם, אלא ודאי העיקר הוא בעבור שהחטיאום ודבר זה מבואר במקרא שלכך לא קדמום בלחם ומים כדי שיהיו רעבים וצמאים מיגיעת הדרך ועי"ז בהכרח יאכלו מזבחי אלהיהן וישתו מצרצור יין שלהם המרגילים לערוה, כדמסיק בסנהדרין (קו.) כי כל עיף ויגע לא יבקר בין אסור למותר ואוכל ושותה מכל מה שנותנין לו והקב"ה ידע כוונתם על זה האופן ע"כ נתרחקו, לכך נאמר על דבר אשר לא קדמו רצה לומר על אותו דבר נסתר אשר אליו כוונו במה שלא קדמום, ואע"פ שהנקיבות היו עיקר בזנות מ"מ עיקר האשמה תלויה באנשים שדרכן לקדם והאנשים התחילו בקלקלה והמה הכריחו בנותיהן לזנות, ומטעם זה החיו בני ישראל הנקיבות במלחמת מדין כי טעו בדין זה שנתרחקו דווקא הזכרים. וזה פירוש יקר יותר ממה שדברו בזה כל המפרשים והותרו כל הספיקות שהקשו. (כלי יקר)


{ו}  וְלֹא אָבָה יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹעַ אֶל בִּלְעָם וַיַּהֲפֹךְ יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לְּךָ אֶת הַקְּלָלָה לִבְרָכָה כִּי אֲהֵבְךָ יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ:

 אונקלוס  וְלָא אָבֵי יְיָ אֱלָהָךְ לְקַבָּלָא מִן בִּלְעָם וַהֲפַךְ יְיָ אֱלָהָךְ לָךְ יָת לְוָטִין לְבִרְכָן אֲרֵי רָחֲמָךְ יְיָ אֱלָהָךְ: (אונקלוס)

 יונתן  וְלָא צָבָא יְיָ אֱלָהָכוֹן לְקַבָּלָא מִן בִּלְעָם וְהָפַךְ יְיָ אֱלָהָכוֹן בְּפוּמֵיהּ מְטוֹלְכוֹן יַת לְוָוטִין לְבִרְכַן אֲרוּם רָחֵמִינְכוֹן יְיָ אֱלָהָכוֹן: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  ויהפך. שהיה בלב בלעם לקלל ולא עזבו השם: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  לשמוע אל בלעם. וסמיך ליה לא תדרש שלומם. כדאיתא בהניזקין מו. וסמך לא תתעב אדומי לומר אע''פ דכתיב וישטום עשו את יעקב לא תתעב אדומי. כי עמונים לא קדמו אותך בלחם ובמים והוא קדמך שנאמר כאשר עשו לי בני עשו: (בעל הטורים)

 אור החיים  ולא אבה וגו'. אומרו ולא אבה פירוש הגם שהיה מקום לשמוע מצד ענפי החטא שהיה בלעם נאחז בהם, אף על פי כן נתרצה ה' בלא טעם ולא שמע וגו', ונתן הטעם כי אהבך ה' פירוש לא לצד שהיית ראוי לדבר זה, ועיין מה שפירשתי בפסוק ולא אבה סיחון (לעיל ב' ל'): (אור החיים)

 כלי יקר  ויהפוך ה' אלהיך לך את הקללה לברכה. לשון זה צריך ביאור כי איך יתכן לומר שהקללה עצמה תהיה לברכה, אע"פ שבאו במקום הקללות ברכות מעין הדברים שרצה לקללם מ"מ אין הקללה עצמה לברכה, גם קשה על מה שארז"ל (סנהדרין קה:) מברכותיו של אותו רשע אתה למד מה היה בלבו לקללם כו' ומסיק כולם חזרו לקללה חוץ מבתי כנסיות כו' שנאמר ויהפוך ה' אלהיך לך את הקללה. קללות לא נאמר כו' משמע רק אחת מהם נהפכה לברכה, וקשה מה נשתנה ברכה זו מזולתה, ועוד מאי משמע מלשון הפסוק שדוקא בתי כנסיות חזרו לברכה.

והביאור לכל זה הוא, שבלעם קוסם היה והיה רואה באצטגנינות של ישראל שהיה מורה על כל הדברים הללו שבקש לקללם בו לא יהיה להם בתי כנסיות כו', לא תהא מלכותם מושכת כו', וידוע שאין הקב"ה משדד המערכה בעבור זכותם של ישראל כ"א במקום שאין שום דרך להסב פני המערכה לטובה אבל במקום שיש לקיים משפט המערכה ולפתרה על דרך אחר אזי אין הקב"ה משדדה, דוגמת כוכב ששמו רעה שהיה עולה לקראת ישראל והיה מורה על דם הפכו הקב"ה לדם מילה וכארז"ל (שבת קנו.) האי מאן דנולד במזל מאדים להוי טבחא כו' כמבואר למעלה בפר' בא (י.י) וכל הקללות שמנה שם בגמרא לא תשרה עליהם שכינה, לא תהא מלכותם מושכת, לא יהיה להם זיתים וכרמים כו', בכולם לא היה שום דרך לפרשם לטובה כדי לקיים משפט המערכה וישראל לא יהיו ניזוקין, על כן הוצרך הקב"ה לשדד המערכה מהוראות אלו מכל וכל לפיכך חזרו כולם לקללה כשחטאו ישראל ולא היה בידם זכות העומד בכחו נגד המערכה.

אבל בהוראת לא יהיה להם בתי כנסיות ובתי מדרשות, לא הוצרך הקב"ה לשדד המערכה כי היה מקום לקיים משפט המערכה שלא יהיה להם בתי כנסיות אבל לטובתם הוא, והיינו כדרך שפירש"י משכנותיך ישראל שהם ממושכנים בעונם שנאמר (איכה ד.יא) כלה ה' חמתו ויצת אש בציון. וזה ודאי טובה גדולה שיכלה ה' חמתו בעצים ואבנים ואנחנו נמלטנו כי מי שיש לו משכון ליתן אותו בחובו אינן גובין ממנו נפשות, והיינו הך שנאמר ויהפוך ה' אלהיך לך את הקללה לברכה כי נוסח הקללה עצמה שהיא לא יהיה להם בתי כנסיות נתהפכה לברכה כי ע"י שלא יהיה להם בתי כנסיות ינצלו הנפשות, והיינו שאמר בלעם מה טובו אוהליך יעקב משכנותיך ישראל. ר"ל טובתכם הוא שהם משכנותיך ממושכנים עליך ואתה ניצול ולפיכך לא חזר דבר זה לקללה שהרי נתקיימה משפט המערכה ולא שודד, על כן אין שייך לומר שתחזור הוראת המערכה לקדמותה כשאין ישראל זוכין. (כלי יקר)


{ז}  לֹא תִדְרֹשׁ שְׁלֹמָם וְטֹבָתָם כָּל יָמֶיךָ לְעוֹלָם: (ס)

 אונקלוס  לָא תִתְבַּע שְׁלָמְהוֹן וְטָבָתְהוֹן כָּל יוֹמָיךְ לְעָלָם: [ס] (אונקלוס)

 יונתן  לָא תִתְבְּעוּן שְׁלָמְהוֹן וְטָבְהוֹן כָּל יוֹמֵיכוֹן דַּאֲפִלּוּ מִתְגַיְירִין סְנָא נְטִיר בְּלִבְּהוֹן עַד עַלְמָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  לא תדרש שלמם. מכלל שנאמר עמך ישב בקרבך, יכול אף זה כן, (ע) תלמוד לומר לא תדרוש שלומם (שם רנא.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ע) ר"ל מהיכא תיתי תדרוש שלומם וטובתם ומתרץ מכלל וגומר. (קצ"מ) נלע"ד שצ"ל ברש"י לא תדרוש וגומר ועל סוף המקרא שנאמר וטובתם פירש זה שהרי בספרי תניא לא תדרוש שלומם מכלל שנאמר כי תקרב אל עיר וגומר. יכול אף כאן כן תלמוד לומר לא תדרש מכל מקום. וטובתם מכלל שנאמר בטוב לו לא תוננו יכול אף כאן ת"ל וטובתם כו' והמדפיסים לא הבינו כוונת רש"י והשמיטו מלת וגומר: (שפתי חכמים)

 הרמב"ן  לא תדרש שלמם. מכלל שנאמר (להלן פסוק יז) עמך ישב בקרבך יכול אף זה כן ת"ל לא תדרוש שלומם לשון רש"י והמדרש הזה בספרי (תצא רנא) מטובתם מכלל שנאמר שם בטוב לו לא תוננו הוציא את אלו מאותה טובה אבל לא תדרוש שלומם נדרש בספרי לפי שנאמר (לעיל כ י) כי תקרב אל עיר וקראת אליה לשלום יכול אף עמון ומואב כן ת"ל לא תדרוש שלומם וכן בתנחומא והנראה אלי כי מלחמת עמון ומואב אסרה הכתוב עלינו לדורות והכתוב שאמר (לעיל ב ט יט) "אל תתגר בם" אינה מצוה לשעה בלבד אבל היא מצות לא תעשה לדורות זהו שאמר (שם) כי לבני לוט נתתיה ירושה והנה ארצם להם לעולם כי היא נחלה שהנחילם השם אם כן הכתוב שאמר "לא תדרוש" יצוה אם נלחם עליהם בעיר שכבשו הם מן העמים שלא נקרא להם לשלום וכן אם יבואו הם להלחם בארצנו מותר לנו לרדוף אחריהם ולכבוש מהם המדינות להכות יושבי הערים שעשו עמנו הרעה כמו שעשה יפתח (שופטים יא לג) ויכם מערוער ועד בואך מנית עשרים עיר וכן עשה דוד לכל ערי בני עמון ( יב לא) בעבור שהם פרצו הגדר תחלה ונלחמו בו ואז לא נצטרך לקרא בשלומם ונכה בנלחמים בנו כל עיר מתים הנשים והטף אם נרצה ואמרו במדרש רבה (במדב"ר כא ו) והכיתם כל עיר מבצר וכל עיר מבחור וכל עץ טוב תפילו וכל מעיני מים תסתומו (מלכים ב ג יט) אמרו לו הכתוב אומר (לעיל כ יט) לא תשחית את עצה ואתה אומר כן אמר להם על כל האומות צוה וזו קלה ובזויה היא שנאמר (מלכים ב ג יח) ונקל זאת בעיני ה' ונתן את מואב בידכם שנאמר לא תדרוש שלומם וטובתם אלו אילנות טובים וכל זה להזיקם ולצערם אבל הארץ תשאר למשפחה ההיא שהיא נחלה שהנחילם השם וזה הענין מוזכר באגדות בבראשית רבה (עד יג) ובמדרש תילים (ס א) ועל דרך הפשט טעם לא תדרוש שלומם וטובתם כאומר אע"פ שהם בני משפחתכם ואברהם אביכם אהב את אביהם כאח לו יונק שדי אמו לא תהיו אתם לו כאחים דורשי שלום וטובה כי הם הפרו ברית אחוה ותהיה מופרת לעולם והנה השם שמר לבני לוט זכות אביהם שליוה את נביאו בדרך אשר שלחו ה' ולכך הנחילם מנחלת אברהם והעניש את בניו בחטאם שלא ידבקו בישראל וכן המצרים הרחיקם שלשה דורות מפני רשעם אשר עשו עמנו רעות רבות וצרות אבל לא יתעב אותם לעולם בעבור שהיינו גרים בארצם ונמלטנו עמהם בימי הרעב בכבוד שעשו לאבינו והמליכו עליהם ממנו קצין ומושל וכן עשה עם אדום שמר להם זכות אבות שהיו מזרע קדש והרחיקם שלשה דורות בעבור שיצאו לקראתינו בחרב ולא זכרו ברית אחים והקבלה מן רבותינו (יבמות עח) כי אין דור שלישי מימי משה אבל כאשר יתגייר אחד מהם יבא הדור השלישי שלו בקהל ה' (הרמב"ן)


{ח}   רביעי  לֹא תְתַעֵב אֲדֹמִי כִּי אָחִיךָ הוּא לֹא תְתַעֵב מִצְרִי כִּי גֵר הָיִיתָ בְאַרְצוֹ:

 אונקלוס  לָא תְרַחַק אֱדוֹמָאָה אֲרֵי אֲחוּךְ הוּא לָּא תְרַחַק מִצְרָאָה אֲרֵי דַיָר הֲוֵיתָא בְאַרְעֵהּ: (אונקלוס)

 יונתן  לָא תְרַחֲקוּן אֱדוֹמָאָה דְאָתֵי לְאִתְגַיְירָא אֲרוּם אֲחוּכוֹן הוּא לָא תְרַחֲקִין מִצְרָאָה דְּאָתֵי לְאִתְגַיְירָא אֲרוּם דַּיְירוּן הֲוֵיתוּן בְּאַרְעֲהוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  לא תתעב אדמי. לגמרי, (פ) אע"פ שראוי לך לתעבו שיצא בחרב לקראתך: לא תתעב מצרי. מכל וכל, (צ) אע"פ שזרקו זכוריכם ליאור, מה טעם, שהיו לכם אכסניא (ק) בשעת הדחק. לפיכך: (רש"י)

 שפתי חכמים  (פ) ר"ל הא כתיב אחריו בנים אשר יולדו להם דור שלישי יבא הא דור שני לא יבא אם כן מתועב הוא ולמה אמר ברישא לא תתעב ומתרץ מה שכ' לא תתעב ר"ל לגמרי לא תתעב אבל מעט תתעבם: (צ) משום דכתיב אחריו דור שלישי יבא הא דור שני לא יבא ולמה אמר לא תתעב מצרי ומתרץ דה"ק לא תתעב מכל וכל אבל מעט תתעבו כדפירש לעיל גבי לא תתעב אדומי ונקט כאן מכל וכל ר"ל משום שנאמר כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו וכל הבת תחיון ואע"פ שזרקו זכוריכם ליאור אפ"ה אל תתעבו מה טעם שהיו כו' וזה שנקט רש"י מכל וכל: (ק) יש מקשים ל"ל לרש"י לפרש הטעם למה דור שלישי יבא הא הכתוב עצמו מפרש הטעם כי גרים הייתם וגומר. וי"ל דקשה לרש"י וכי בשביל שהיו גרים בארצו יבאו בקהל אחר שעשו להם כל הרע הזה שהרגו זכוריהם וכי בשאר ארצות שיש שם גרים הורגים הזכרים שלהם וע"ז פי' מה טעם כו' ויהיה האי מה טעם פי' על כי גרים וגומר דכתיב בקרא: (שפתי חכמים)

 דעת זקנים  לא תתעב אדומי. י"א אע"פ שלא קדמו אתכם לא תתעבנו כי אחיך הוא ומזרעו של אברהם הוא ולפי זה צ"ל כאשר עשו לי בני עשו דמיירי לענין לעבור בארצם כדכתי' גבי יפתח וישלח ישראל מלאכים אל מלך מואב לאמר אעברה בארצך ולא אבה וגם אל מלך אדום שלח ולא אבה. אי נמי לא תתעב אדומי אע"פ שהיה לך לתעבו לפי שלא הניחך לעבור דרך ארצו לא תתעבנו כי אחיך הוא: לא תתעב מצרי. אף ע"פ שלסוף שעבדו בכם לא תתעבנו כי גר היית בארצו והטיבו לכם בראשונה: (דעת זקנים)


{ט}  בָּנִים אֲשֶׁר יִוָּלְדוּ לָהֶם דּוֹר שְׁלִישִׁי יָבֹא לָהֶם בִּקְהַל יְהֹוָה: (ס)

 אונקלוס  בְּנִין דִי יִתְיְלִידוּ לְהוֹן דָרָא תְלִיתָאָה יִדְכֵּי לְהוֹן לְמֵעַל בִּקְהָלָה דַיְיָ: [ס] (אונקלוס)

 יונתן  בְּנִין דְּמִתְיַלְדִין לְהוֹן דַּר תְּלִיתָאָה יִדְכּוּן לְמִסְבָּא מֵעַם קְהָלָה דַיְיָ: (תרגום יונתן)

 רש"י  בנים אשר יולדו להם דור שלישי וגו'. ושאר האומות מותרין מיד, (ר) הא למדת, שהמחטיא לאדם קשה לו מן ההורגו, (ש) שההורגו הורגו בעולם הזה, והמחטיאו מוציאו מן העולם הזה ומן העולם הבא, לפיכך אדום שקדמם בחרב לא נתעב, וכן מצרים שטבעום, ואלו שהחטיאום נתעבו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ר) ר"ל אל תאמר מה קנס זה שקנסן במה שתעבן עד דור שלישי הא אף שאר ע"א דינן כן ל"פ ושאר ע"א כו': (ש) כלומר אל תקשי לך למה לא נתעבו לגמרי הרי עמון ומואב לא עשו כלום אלא שהחטיאו את ישראל נתעבו לגמרי ואדומי ומצרי עמדו להרגן ולא נתעבו לגמרי וא"ל משום דלא קדמו אתכם וגומר דהא ע"כ צ"ל דאדום נמי לא קדמו דאל"כ למה נתן הכ' הטעם דלא תתעב אדומי בי אחיך הוא ולא נתן גם הטעם שקדמו ש"מ דאין זה עיקר הטעם וא"ל נמי משום דשכר את בלעם לקלל אותם ואדום לא שכר את בלעם דלמא הא דלא שכר אדום את בלעם משום דאדום לא ידע זה שאת אשר יאור בלעם יואר ובלק ידע זה ממלחמת סיחון וכמו שפרש"י לעיל. וכיון שהוא כן אין להחזיק לאדום טובה בשביל זה ואדרבה יותר היה לתעב אותם כיון שרצו להרוג אותם בחרב ואי משום שהוא אחיך הא עמון ומואב נמי קרובים הם עמנו וכמו שאמר אברהם ללוט כי אנשים אחים אנחנו. ומתרץ הא למדת כו': (שפתי חכמים)


{י}  כִּי תֵצֵא מַחֲנֶה עַל אֹיְבֶיךָ וְנִשְׁמַרְתָּ מִכֹּל דָּבָר רָע:

 אונקלוס  אֲרֵי תִפּוֹק מַשְׁרִיתָא עַל בַּעֲלֵי דְבָבָךְ וְתִסְתַּמַר מִכֹּל מִדַעַם בִּישׁ: (אונקלוס)

 יונתן  אֲרוּם תִּפְקוֹן מַשִׁירְוַיָן עַל בַּעֲלֵי דְבָבֵיכוֹן וְתִסְתַּמְּרוּן מִכָּל פִּתְגָם דְּבִישׁ מִפּוּלְחָנָא נוּכְרַיָא וְגִילוּי עֶרְיְיתָא וְשַׁדְיוּת אֲדַם זַכַּאי: (תרגום יונתן)

 רש"י  כי תצא וגו' ונשמרת. שהשטן מקטרג בשעת הסכנה: (רש"י)

 אבן עזרא  כי תצא מחנה. זהו המחנה שיצא אל האויב ושם הארון והוא מחנה קטן ואיננו מחנה הגדול כי שם מחיצות עשויות ובצאתם אל המלחמה הם קרובים סביבות הארון וברור כי טמא מקרה משחית ונסמכה זו הפרשה בעבור מלחמת מדין שהזכיר דבר בלעם כי צוררים הם בעבור אחותם והארון היה עם המחנה שיצא על מדין: מכל דבר רע. לנפש ולגוף כמו הקרי: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  ונשמרת מכל דבר רע. שהשטן מקטרג בשעת הסכנה לשון רש"י והנכון בעיני בענין המצוה הזאת כי הכתוב יזהיר בעת אשר החטא מצוי בו והידוע במנהגי המחנות היוצאות למלחמה כי יאכלו כל תועבה יגזלו ויחמסו ולא יתבוששו אפילו בניאוף וכל נבלה הישר בבני אדם בטבעו יתלבש אכזריות וחמה כצאת מחנה על אויב ועל כן הזהיר בו הכתוב ונשמרת מכל דבר רע ועל דרך הפשט היא אזהרה מכל הנאסר ובספרי (תצא קיט) ונשמרת מכל דבר רע שומע אני בטומאות ובטהרות ובמעשרות הכתוב מדבר ת"ל ערוה אין לי אלא ערוה מנין לרבות עבודת גלולים וגלוי עריות ושפיכות דמים וקללת השם ת"ל ונשמרת מכל דבר רע או יכול בטומאות ובטהרות ובמעשרות הכתוב מדבר ת"ל ערוה מה ערוה מיוחדת מעשה שגלו עליו כנענים ומסלק את השכינה אף כל מעשה שגלו עליו כנענים ומסלק את השכינה כשהוא אומר "דבר" אף על לשון הרע וגם זה מן הטעם שפירשנו כי מלבד האזהרות שבאו באלה העבירות החמורות יוסיף לאו במחנה שנשמר בו מכל אלו העבירות שלא תסתלק השכינה מישראל אשר שם כאשר אמר כי ה' אלהיך מתהלך בקרב מחנך והנה העושה העבירות הגדולות במחנה כאותם שכתוב בהם (ירמיהו ז ל) שמו שקוציהם בבית אשר נקרא שמי עליו לטמאו ועוד שלא יגברו עלינו האויבים אם נעשה כמעשים הגורמים להם שיגלו מפנינו וזהו ולתת אויביך לפניך (שם) והוסיפו בו לשון הרע כדי שלא ירבו ביניהם מחלוקת ויכו ביניהם מכה רבה מאד יותר מן האויבים (הרמב"ן)

 בעל הטורים  ונשמרת. בגי' מן שפיכת דמים. ובגי' מן קללת השם. ובגי' אין להסתכל באשה כלל: מכל דבר רע. זהו נבול פה (דרש רבר ל' דיבור): (בעל הטורים)

 אור החיים  כי תצא מחנה וגו'. פירוש הגם שיש דקדוקי עבירות שה' לא יעניש עליהם ואם יעניש יהיה עונש קל, מודיע הכתוב שבשעת הסכנה שהוא בזמן שיוצאים על אויביהם צריכין שמירה מכל דקדוקי עבירות כאומרו מכל דבר רע וגו', וכלל בתיבת דבר גם סיבות שממנו יסובב הרע, והעיר במה שצוה סמוך לזה כי יהיה בך איש אשר לא יהיה טהור וגו' ואמרו רבותינו ז''ל (כתובות מ''ו.) שהרהורי עבירה ביום מביאין לידי קרי בלילה, ונתכוין הכתוב בסמיכות זה לומר שעל כיוצא בזה יצו במאמר ונשמרת מכל וגו': (אור החיים)


{יא}  כִּי יִהְיֶה בְךָ אִישׁ אֲשֶׁר לֹא יִהְיֶה טָהוֹר מִקְּרֵה לָיְלָה וְיָצָא אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה לֹא יָבֹא אֶל תּוֹךְ הַמַּחֲנֶה:

 אונקלוס  אֲרֵי יְהֵי בָךְ גְבַר דִי לָא יְהֵּי דְכֵי מִקְרֵהּ לֵילְיָא וְיִפּוֹק לְמִבָּרָא לְמַשְׁרִיתָא לָא יֵעוּל לְגוֹ מַשְׁרִיתָא: (אונקלוס)

 יונתן  אֲרוּם יְהֵי בָךְ גְּבַר דְּלָא יְהֵי דְכֵי מִקִּרְיוּת הִרְהוּר לֵילְיָא וְיִפּוֹק לְמִבָּרָא לְמַשְׁרִיתָא לָא יֵיעוֹל לְמִצּוּעַ מַשְׁרִיתָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  מקרה לילה. דיבר הכתוב (ת) בהווה: ויצא אל מחוץ למחנה. זו מצות עשה: לא יבא אל תוך המחנה. זו מצות לא תעשה, ואסור להכנס למחנה לויה (א) וכל שכן למחנה שכינה (פסחים סח.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ת) דבלילה דרך שרואה קרי אבל ביום אין דרך שרואה קרי אבל בודאי מי שרואה קרי ביום גם הוא טמא: (א) ר"ל מדכתיב שני מחנות בפסוק וא"ת והא אפקיה לשני מחנות חד למ"ע וחד למצות ל"ת. וע"ק למה נקט כ"ש למחנה שכינה אלא היה לנקוט ואסור ליכנס למחנה לויה ולמחנה שכינה וי"ל דה"פ דר"ל בזה מה שכתוב ויצא אל מחוץ למחנה היינו ע"כ מחנה שכינה דמהיכי תיתי לרבות שאר מחנות ואחריו כתיב לא יבא אל תוך המחנה מרבה קרא אפי' מחנה לויה וא"כ קשה שאם נכנס בטומאת קרי למחנה שכינה שהוא קדושה חמורה אינו עובר אלא בעשה כדכתיב ויצא וגומר ואם נכנס למחנה לויה שאין בה קדושה כל כך עובר בלא תעשה שהוא חמור מעשה כדכתיב לא יבא וגו' ומתרץ דאם אסור ליכנס למחנה לויה בלא תעשה כ"ש כו'. וא"ת והרי אין עונשין מן הדין. וי"ל ה"מ היכא דלא רמז כלל בתורה אבל הכא כתיב שעובר בעשה אבל לא תעשה בא מן הדין בדבר זה עונשין. והרא"ם תירץ משום דתרווייהו מחנה שכינה ומחנה לויה משום קשושתה של שכינה הוא וכחד מחנה חשיבי להו כו' ע"ש כי האריך: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  מקרה. המ''ם משרת ומשקלו משדה אחוזתו: (אבן עזרא)


{יב}  וְהָיָה לִפְנוֹת עֶרֶב יִרְחַץ בַּמָּיִם וּכְבֹא הַשֶּׁמֶשׁ יָבֹא אֶל תּוֹךְ הַמַּחֲנֶה:

 אונקלוס  וִיהֵי לְמִפְנֵי רַמְשָׁא יַסְחֵי בְמַיָא וּכְמֵעַל שִׁמְשָׁא יֵעוּל לְגוֹ מַשְׁרִיתָא: (אונקלוס)

 יונתן  וִיהֵי לְעִידוֹנֵי רַמְשָׁא יַסְחֵי בְּמוֹי וּכְמִטְמוֹעַ שִׁמְשָׁא יֵיעוֹל לְגוֹ מַשְׁרִיתָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  והיה לפנות ערב. סמוך להערב שמשו יטבול, שאינו (ב) טהור בלא הערב השמש: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ב) ר"ל דודאי יכול לטבול כל היום מתי שירצה אלא ר"ל מ"ש בקרא והיה לפנות ערב ירחץ במים שלא תאמר אבל קודם לכן לא אלא קרא עצה טובה קמ"ל כמו שכתוב אחריו וכבא השמש יבא אל תוך המחנה כיון שאינו טהור בלא הערב שמש מה לו לטבול בעוד היום גדול. וזהו שנקט רש"י סמוך להערב שמשו יטבול שאינו כו': (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  לפנות ערב. כטעם כי פנה היום גם חזוק הוא זה לדברי רז''ל והמכחישי' אמרו כי לפנות כמו לפני ולא אמרו כלום וי''א כי טעמו כאשר יחל הערב לפנות והנה אחר שאמר הכתוב לפנות ערב אמר וכבוא השמש הנה קודם הערב וכן לפנות בקר קודם זרוח השמש: (אבן עזרא)


{יג}  וְיָד תִּהְיֶה לְךָ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וְיָצָאתָ שָׁמָּה חוּץ:

 אונקלוס  וַאֲתַר מְתַקֵן יְהֵי לָךְ מִבָּרָא לְמַשְׁרִיתָא וְתִפּוֹק תַּמָן לְבָרָא: (אונקלוס)

 יונתן  וְאָתַר מְזַמֵּן יֶהֱוֵי לָךְ מִבָּרָא לְמַשְׁרִיתָא וּתְשׁוּד תַּמָן מוֹי דְרִגְלָךְ: (תרגום יונתן)

 רש"י  ויד תהיה לך. כתרגומו, כמו איש על ידו (במדבר ב, יז.): מחוץ למחנה. חוץ (ג) לענן: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ג) וא"ת והלא משמת אהרן נסתלקו ענני כבוד כדפרש"י בפ' חקת. וי"ל אין מוקדם ומאוחר בתורה וזה נאמר קודם מיתת אהרן: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ויד. מקום כמו יד הירדן גם זו ראיה כי ממחנ' ישראל לא יצא בעל קרי ולא כל אדם בשעת הצורך ואף כי התינוקות והעד שאמר הכתוב וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש והטעם כל טמא מטמא ולא טמא יום: (אבן עזרא)


{יד}  וְיָתֵד תִּהְיֶה לְךָ עַל אֲזֵנֶךָ וְהָיָה בְּשִׁבְתְּךָ חוּץ וְחָפַרְתָּה בָהּ וְשַׁבְתָּ וְכִסִּיתָ אֶת צֵאָתֶךָ:

 אונקלוס  וְסִכְּתָא תְּהֵי לָךְ עַל זֵינָךְ וִיהֵי בְּמִיתְבָךְ לְבָרָא וְתַחְפַּר בַּהּ וּתְתוּב וּתְכַסֵי יָת מִפְּקָתָךְ: (אונקלוס)

 יונתן  וְסִיכָא תֶהֱוֵי קְבִיעָא לְכוֹן עַל מָנֵי זֵינֵיכוֹן אֲתַר דְּתִסְרוּן סְיָיפֵיכוֹן וִיהֵי בְּמִתְבָךְ לְבָרָא וְתֶהֱוֵי חָפַר בָּהּ וְתִפְנֵי תַמָּן וּתְתוּב וּתְכַס יַת רַעֲיָיךְ: (תרגום יונתן)

 רש"י  על אזנך. לבד משאר (ד) כלי תשמישך: אזנך. כמו כלי זיינך: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ד) כלומר שיתד זה תהיה לך לבד שאר כלי תשמישך כדי שתחפור בה: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  אל''ף אזנך. נוסף מגזרת והזונות רחצו: וכסית. כי כל דבר נראה לעינים והוא מגונה יוליד דמות גנאי בנפש: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  ויתד תהיה לך על אזנך. רמז שאם שמע נבול פה שיכוף אצבעו לתוך אזנו וזהו ויצאת חוץ שלא לשמוע נבול פה צא חוץ מן הבית או תכוף אצבעך לתוך אזנך. ובמדרש ויתד תהיה לך על זכות האבות שהוא כיתד תקוע לישראל. ויתד. בגימטריא והאבות: ויתד תהיה. לך על אזנך. בגימ' מדותי תהיה על אזנך. כלומר י''ג מדות יהיו כלי זיין שלך: וחפרת. ב' במס' דין ואידך (איוב יא) וחפרת לבטח תשכב. זהו מה שאמרו לעולם יבדוק אדם עצמו לצרכיו קודם שישן וחפרת וכסית את צאתך ואז וחפרת לבטח תשכב: (בעל הטורים)

 כלי יקר  ויתד תהיה לך על אזנך. במס' כתובות (ה.) דרש בר קפרא מ"ד ויתד תהיה לך על אזנך. אל תקרי אזנך אלא אזניך שאם ישמע אדם דבר שאינו הגון יניח אצבעו באזניו כי הם דומים ליתידות, ותנא דבי ר"י (שם ה:) מפני מה אזן כולה קשה ואליה שלה רכה שאם ישמע אדם דבר שאינו הגון יכוף אליה שלה לתוכו, והאליה סוף האוזן ע"כ הוא רכה כי המשכיל ישמיע לאזנו סופו של המחלוקת כי כל המחלוקת שאינה לש"ש אין סופה להתקיים וזכירת סופו מועיל לו לנטוש הריב ולעשות את עצמו כאיש לא שומע, אך דברי ב"ק צריכין ביאור כי מה ראה על ככה להוציא הפסוק מפשוטו מכל וכל ואין לו קשר לא למעלה ולא למטה ומה שדרש אזנך לשון אוזן הוא דבר שאין האוזן יכול לשמוע.

והקרוב בעיני שראה לדרוש פסוק זה, אמה שנאמר כי תצא מחנה על אויביך ונשמרת מכל דבר רע. ודרשו רז"ל (ספרי תצא קיט) דיבור רע דהיינו שישמור עצמו מלשון הרע ובילקוט מביא על זה פסוק בשוט לשון תחבא (איוב ה.כא) וטעמו של דבר פירש הרמב"ן כדי שלא ירבה ביניהם מחלוקת ויכו ביניהם מכה רבה יותר מן האויבים, והיה קשה לבר קפרא שנאמר ונשמרת מכל דבר רע. דיבור רע, ולא פירש במה יהיה נשמר ממנו ע"כ ראה לומר שפסוק ויתד תהיה לך מבאר מהות השמירה והיא כדרך שנאמר בשוט לשון תחבא. והיינו שיחביא ויסתיר את עצמו כמסתיר פנים ממנו ולעשות עצמו כלא שומע ולהיות מן הנעלבים ולא מן העולבין שומעין חרפתם ואינן משיבים, ובזה ישקיט הריב. כדרך שאמר חכם אחד מעולם לא חרפני אדם כי אם פעם אחד פירוש שלא השיב למחרפיו ועי"ז השתיקו שלא חזר לגלות על ערותו שנית ובזה כיסה את צאתו דהיינו חרפת קלונו שנמשל לקיא צואה בלי ספק וזה הוא עיקר כלי זיינו של אדם כי בשתיקה ינצח ולא כשישיב לו.

ולהנחה זו יהיה אזנך כפשוטו כלי זיין, ובוי"ו של ויתד נרמז כל דרוש זה כי כל וי"ו מוסיף על ענין ראשון לומר לך שהשמירה מכל דיבור רע של לה"ר הוא שיניח אצבעו הדומה ליתד לתוך אזנו וזהו כלי זיינו המצילו משוט לשון, ואמר הכתוב שכדומה לו יש עוד יתד נוסף על סתם כלי זיינו אשר בו יחפור בארץ לכסות צאתו כך הוי"ו מרבה בכיוצא בו אצבע הדומה ליתד אשר בו יחפור באוזן לעשות עצמו כלא שומע ובזה יכסה קלונו וצאתו, כמ"ש (משלי יב.טז) וכוסה קלון ערום. והאצבע הוא כלי זיינו נוסף על סתם כלי זיינו אשר בהם ילחם בסתם מלחמה שבידים, אבל במלחמה הבאה משוט לשון אין טוב כ"א להחבא באצבע וזהו כלי זיינו כנגד פי המדבר בלה"ר ויורו המורים בחץ שחוט לשונם ואין כתריס בעדם כי אם השתיקה, ובדרך זה אין צורך לשנות מילת אזנך כי היא כלי זיין כפשוטו וסמך הצלה זו לפסוק המדבר בכיסוי צואה כי שניהם ענין אחד. (כלי יקר)


{טו}  כִּי יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ מִתְהַלֵּךְ בְּקֶרֶב מַחֲנֶךָ לְהַצִּילְךָ וְלָתֵת אֹיְבֶיךָ לְפָנֶיךָ וְהָיָה מַחֲנֶיךָ קָדוֹשׁ וְלֹא יִרְאֶה בְךָ עֶרְוַת דָּבָר וְשָׁב מֵאַחֲרֶיךָ: (ס)

 אונקלוס  אֲרֵי יְיָ אֱלָהָךְ שְׁכִינְתֵּהּ מְהַלְכָא בְּגוֹ מַשְׁרִיתָךְ לְשֵׁזָבוּתָךְ וּלְמִמְסַר בַּעֲלֵי דְבָבָךְ קֳדָמָךְ וּתְהֵי מַשְׁרִיתָךְ קַדִישָׁא וִלָא יִתְחֲזֵי בָךְ עֲבֵרַת פִּתְגָם וִיתוּב מֵימְרֵהּ מִלְאוֹטָבָא לָךְ: [ס] (אונקלוס)

 יונתן  אֲרוּם יְיָ אֱלָהָכוֹן שְׁכִינְתֵּיהּ מְהַלְכָא בִמְצַע מַשִּׁירְיַתְכוֹן לְשֵׁיזָבוּתְכוֹן וּלְמִימְסַר סַנְאֵיכוֹן בִּידֵיכוֹן בְּגִין כֵּן תְּהֵי אֲתַר מַשִּׁרְיַתְכוֹן קַדִּישָׁא וְלָא יֶחֱמֵי בְכוֹן קְלָנָא דְּמִדַּעַם דְּלָא יְסַלֵּק שְׁכִינְתֵּיהּ מִבֵּינֵיכוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  ולא יראה בך. הקב"ה, (ה) ערות דבר: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ה) הנזכר בראש הפסוק דאל"כ לא יראה בצר"י תחת היו"ד מיבעי ליה: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ערות דבר. במעשה או דבור: ושב מאחריך. הטעם שלא ילך לפניך כי כן כתוב: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  ערות דבר. וסמיך ליה לא תסגיר עבד. רמז ערוה סגורה בעששית אסור לקרות קריאת שמע כנגדה: (בעל הטורים)

 ספורנו  והיה מחנך קדוש. מן הטומאה ומן המאוס: ולא יראה בך ערות דבר. טומאה או טנוף או פסול בזרע כאמרם ז''ל (קדושין פ' י' יוחסין) שאין השכינ' היתה שורה אלא על משפחות מיוחסות שבישראל ולכן אמרו שכל מי שהיה כתוב באסרטיא של מלכי בית דוד היה מיוחס בלי ספק: מאחריך. כאשר תפנה אליו עורף ולא תחוש לכבודו באחד מאלה: (ספורנו)


{טז}  לֹא תַסְגִּיר עֶבֶד אֶל אֲדֹנָיו אֲשֶׁר יִנָּצֵל אֵלֶיךָ מֵעִם אֲדֹנָיו:

 אונקלוס  לָא תִמְסַר עֶבֶד עַמְמִין לְיַד רִבּוֹנֵהּ דְיִשְׁתֵּזֵב לְוָתָךְ מִלְוָת רִבּוֹנֵהּ: (אונקלוס)

 יונתן  לָא תִימְסוֹר נוּכְרָאָה בִּידָא פַּלְחֵי טַעֲוָותֵי דְּאִישְׁתְּזִיב גַּבֵּיכוֹן לְמֶהֱוֵי תְּחוֹת טְלַל שְׁכִינְתִּי דְיִמְטוֹל הֵיכְנָא עֲרַק מִן פּוּלְחַן טָעוּתֵיהּ: (תרגום יונתן)

 רש"י  לא תסגיר עבד. (ו) כתרגומו. דבר אחר, אפילו עבד כנעני של ישראל שברח מחוצה לארץ לארץ ישראל: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ו) עבד עממין פי' עבד שהוא ישראל הנמכר לע"א כדאיתא בגיטין (דף מה) ולפי זה קשה למה קרא אותו הקרא עבד דהא ישראל הוא ל"פ ד"א כו'. ולפי' של ד"א קשה כיון דהאי קרא לא תסגיר לישנא דחירות הוא כמו שאמרו מכאן המוכר עבדו לע"א או לחוצה לארץ יצא לחירות אם כן קשה למה נקט לישנא דלא תסגיר הל"ל לא תעביד עבד אל אדוניו מ"ה צריך גם לטעם ראשון: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  לא תסגיר עבד. בלכתם למלחמה יתכן שיברח למחניהם עבד ואיננו ישראלי: מעם אדוניו. גם הוא איננו ישראל כי הוא בא לכבוד השם הנקרא על ישראל ואם העבד יסגירנו ישראל אל אדוניו הנה זה חלול השם על כן לא תוננו: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  וטעם לא תסגיר עבד אל אדניו. דבק למעלה שאם יברח העבד מאדוניו אשר יצאת עליו מחנה וינצל אל מחנך לא תסגירנו לו בממון אשר יתן לך ולפי שאמר במקום אשר יבחר נראה שהוא מצוה שיהיה בן חורין ולא נעבוד בו אנחנו והטעם במצוה הזו כי עמנו יעבוד את השם ואיננו הגון שנחזירנו אל אדוניו לעבוד ע"ז ועוד שיתכן שילמד דרך מבוא העיר כי בענין כזה ילכדו מדינות רבות על ידי העבדים והשבויים הבורחים משם ורבותינו אמרו (גיטין מה) אפילו בעבד כנעני של ישראל שברח מחוצה לארץ לארץ שגם זה יעמוד לפני יושבי ארץ השם וינצל מעבוד היושבים על אדמה טמאה ושאין כל המצות נוהגות שם (הרמב"ן)

 ספורנו  לא תסגיר עבד אל אדוניו. אחר שדבר במחנה הצובאים דבר בדברים הקורין בו לתקן ענינם והם ענין העבד הבורח וענין הנשים הקדשות המצויות במחנה הצובאים: (ספורנו)


{יז}  עִמְּךָ יֵשֵׁב בְּקִרְבְּךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ בַּטּוֹב לוֹ לֹא תּוֹנֶנּוּ: (ס)

 אונקלוס  עִמָךְ יִתֵּב בֵּינָךְ בְּאַתְרָא דִי יִתִּרְעֵי בַּחֲדָא מִן קִרְוָיךְ בִּדְיֵיטַּב לֵהּ לָא תוֹנִנֵהּ: [ס] (אונקלוס)

 יונתן  עִמְכוֹן יָתֵיב וְיִנְטוֹר מִצְוָתָא בֵּינֵיכוֹן אַלִּיפוּ יָתֵיהּ אוֹרַיְיתָא קָבְעוּ לֵיהּ מֶדְרָשָׁא בְּאַתְרָא דְצָבֵי בַּחֲדָא מִן קִרְיֵיכוֹן אִתְעַסְקוּ עִמֵּיהּ בִּדְיוֹטִיב לֵיהּ לָא תוֹנִינֵיהּ בְּמִלִּין: (תרגום יונתן)


{יח}  לֹא תִהְיֶה קְדֵשָׁה מִבְּנוֹת יִשְׂרָאֵל וְלֹא יִהְיֶה קָדֵשׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל:

 אונקלוס  לָא תְהֵי אִתְּתָא מִבְּנַת יִשְׂרָאֵל לִגְבָר עָבֵד וְלָא יִסַב גַבְרָא מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִתְּתָא אָמָא: (אונקלוס)

 יונתן  לָא תִפְסוּן בְּנָתֵיכוֹן לְמֶהֱוֵי נְפָקַת בָּרָא וְלָא יִתְפַּס גַּבְרָא בַּר יִשְרָאֵל יַת גַּרְמֵיהּ בִּזְנוּ: (תרגום יונתן)

 רש"י  לא תהיה קדשה. מופקרת, מקודשת ומזומנת לזנות: ולא יהיה קדש. מזומן למשכב זכור (סנהדרין נד:), ואונקלוס תרגם לא תהא אתתא מבנת ישראל לגבר עבדא, שאף זו מופקרת לבעילת זנות היא, מאחר (ז) שאין קדושין תופסין לו בה, שהרי הוקשו לחמור, שנאמר שבו לכם פה עם החמור (בראשית כב, ה.), עם הדומה לחמור. ולא יסב גברא מבני ישראל אתתא אמתא, שאף הוא נעשה קדש על ידה, שכל בעילותיו בעילות זנות, שאין קדושין תופסין לו בה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ז) כלומ' הואיל ואונקלוס תרגם כן אל תשיב לי תשובה מיניה מפני שיכולני לתרץ שגם ואנקלוס סובר כמותי שאף זו כו' וכך פי' בסמוך כן: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ונסמכה פרשת קדשה בעבור העבד ומעתיקי הדת אמרו כי הקדש הוא הנשכב והעד מבנ''י. ואמר אליהוא וחיתם בקדשים כי נפשם כנגד חיתם והנה קדשים כנגד' נועד וכתוב וגם קדש היה בארץ בתי הקדשים ושם כתוב אשר הנשים אורגות שם ואני לא אבין טעם קדשה וכאשר נחפשה היטב טעם המלה אז היא ידועה שהיא מזומנת לכל עובר ושב והעד איה הקדשה א''כ יהיה קדש כמעשה המצרים והמבין יבין ובעבור קדשה נסמכה פרשת אתנן זונה: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  לא תהיה קדשה מבנות ישראל. מקודשת ומזומנת לזנות ולא יהיה קדש מבני ישראל מזומן למשכב לשון רש"י והנה אם הלאו הזה אזהרה באשה הנשכבת ויזהיר בהיותה מקודשת ומזומנת לזנות אם כן אין הפנויה הנבעלת במקרה ובהצנע מחייבי הלאוין וכן הקדש למה יזכיר בהיותו קדש ומזומן ואפילו הנבעל בחדרי חדרים יש בו כרת ומיתת ב"ד ועוד שהיה ראוי שיאמר לא תהיה בכם קדשה ולא יהיה בכם קדש כי "מבנות ישראל" ו"מבני ישראל" כאלו בעם אחר ידבר והנראה בעיני בלאו הזה כי הוא אזהרה לב"ד שלא יניחו אחת מבנות ישראל להיות יושבת בפרשת דרכים בעינים על הדרך לזמה או שתתקן לה קובה של זונות כמנהג ארצות זרים יושבות על הפתח בתופים ובכנורות כענין שכתוב (ישעיהו כג טז) קחי כנור סובי עיר זונה נשכחה הטיבי נגן הרבי שיר למען תזכרי וכן יזהיר לב"ד על הקדש ועל דרך הפשט אפילו שישכב עם הנשים בקובה אשר יעשה לו מזומנת לזמה או שישב בעינים על הדרך הזהירם לבית דין ויראה לי שכן דעת אונקלוס אבל צירף לזה העבד והשפחה הבאים בישראל דרך נשואין מפני שהכל יודעין בעבד הזה שנשא בת ישראל שאין לו בה קדושין והיא עמו כאשה עם בעלה אם כן היא קדשה לעיני השמש וראיתי בספרי (תצא קכו) לא תהיה קדשה מבנות ישראל אין אתה מוזהר עליה באומות ולא יהיה קדש אין אתה מוזהר עליו באומות שהיה בדין ומה אם קדשה קלה אתה מוזהר עליה בישראל קדש חמור אינו דין שתהא מוזהר עליו בישראל או חלוף אם קדש חמור אי אתה מוזהר עליו באומות קדשה קלה אינו דין שלא תהא מוזהר עליה באומות וכו' ונראה מזה שאין מדרשם כדברי אונקלוס שהרי לדבריו אין חומר בקדש יותר מן הקדשה ועוד מהו זה שאומרים אין אתה מוזהר עליו באומות וכן אם היה מדרשם בקדש לזכר הנשכב כמדרשו של רבי ישמעאל במסכת סנהדרין (נד) גם בזה לא יתכן שיאמרו אי אתה מוזהר עליו באומות שהנשכב מן הגוי בסקילה הוא אבל נראה שדעת בעל הברייתא הזו כענין שהזכרנו יזהיר לב"ד שלא תעמוד האשה על אם הדרך לזנות כי שם תנאפנה מאיסורי הביאות קרובים ורחוקים ולכן מכסות פניהן לזנות גם מאחיהם וקרוביהם והוא מה שאמר (בראשית לח טו) ויחשבה לזונה כי כסתה פניה וכן יזהיר לב"ד על המזומן להיות נשכב מן הזכרים כענין שכתוב (מלכים א יד כד) וגם קדש היה בארץ עשו ככל התועבות הגוים ומלבד האזהרה בעושי העבירה יזהיר כאן בבית דין שלא יניחו להיות קדש בעינים על הדרך כידוע מהם בארץ מצרים שעומדים על הדרך מכוסי הפנים כנשים לעשות התועבה הזאת ודרשו בברייתא הזו שאין אנו מוזהרים באחרים זולתנו אם יעשו עם רעיהם כן שלא הוזהרנו אנחנו בגוים אלא בענין ע"ז בלבד ולשון קדש וקדשה על דעת המפרשים לשון הזמנה כי מצאו אני צויתי למקודשי (ישעיהו יג ג) וכן הקדיש קרואיו (צפניה א ז) קדשו עליה מלחמה (ירמיהו ו ד) ולפי דעתי כולם מלשון קדושה כי הפורש מן הזנות נקרא קדוש כמו שנאמר (ויקרא כא ז) אשה זונה וחללה לא יקחו ואשה גרושה מאישה לא יקחו כי קדוש הוא לאלהיו והנה הנשמרת מן הערוה והזמה קדושה והנפרדת מן הקדושה ונטמאת בזמה נקראה קדשה קרוב למה שנוהג הלשון לומר ובכל תבואתי תשרש (איוב לא יב) ודשנו את המזבח (במדבר ד יג) כי הזונה המפורסמת טמאת השם רבת המהומה נפרדת מכל קדושה ואין שם זה בה רק בהיותה מזומנת לתועבה הזאת שאין לה שעת הכושר וקדושה כלל ולשון "הקדיש קרואיו" מליצה כי העושה משתה מקדש קרואיו ומטהר אותם שלא יטמאו השולחן והלחם כענין שאמר (שמואל א כ כו) בלתי טהור הוא כי לא טהור וכן (ירמיהו ו ד) קדשו עליה מלחמה שיטהרו אותם כמטהר קרואיו שלא יבדלו החברים מהם (הרמב"ן)

 בעל הטורים  סמך לא תהיה קדשה ללא תסגיר עבד. דאיירי בבת ישראל הנשואה לעבד ועוד סמך עבד לבנות ישראל לאמר בתך בגרה שחרר עבדך ותן לה: (בעל הטורים)


{יט}  לֹא תָבִיא אֶתְנַן זוֹנָה וּמְחִיר כֶּלֶב בֵּית יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לְכָל נֶדֶר כִּי תוֹעֲבַת יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ גַּם שְׁנֵיהֶם: (ס)

 אונקלוס  לָא תָעֵל אֲגַר זַנִיתָא וְחוּלְפַן כַּלְבָא לְבֵית מַקְדְשָׁא דַיְיָ אֱלָהָךְ לְכָל נִדְרָא אֲרֵי מְרָחָק קֳדָם יְיָ אֱלָהָךְ אַף תַּרְוֵיהוֹן: [ס] (אונקלוס)

 יונתן  לָא תַעֲלוּן אֲגַר מוֹהֲבוֹת מַטְעִיתָא וּפֵירוּג דְּכֶלֶב לְקַרְבָא בְּבֵי מוּקְדְּשָׁא דַיְיָ אֱלָהָכוֹן לְכָל נִדְרָא כָּל דְּכֵן לִשְׁאַר קוּרְבָּנַיָא אֲרוּם מְרַחֵק קֳדָם יְיָ אֱלָהָכוֹן אוּף תַּרְוֵיהוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  אתנן זונה. נתן לה טלה באתננה פסול להקרבה: ומחיר כלב. החליף שה בכלב: גם שניהם. לרבות שנוייהם (בבא קמא סה:), כגון חטים (ח) ועשאן סלת: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ח) וא"ת והיכי שבק רש"י דברי ב"ה דאמרו הם ולא שינוייהם ומפרש כב"ש דדרש גם לרבות שינוייהם. וי"ל כיון דקאמר בגמרא גם לב"ה קשיא מ"ה פירש אליבא דב"ש: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  אתנן. כמו מתן והאל''ף נוסף והנו''ן כפול כפ''א נאפופיה וכרי''ש סגריר והטעם מה שלקחה הזונה שנתנו הזונים אחריה כי הוא אסור: ומחיר כלב. כי הוא דרך בזיון על כן אמר כי תועבת ה': (אבן עזרא)

 הרמב"ן  לא תביא אתנן זונה. הזונות יעשו באתנן שלהם מצות חושבות לכפר על חטאתן כמו שיזכירו רבותינו (ויק"ר ג א) במשל שלהן גייפא בתפוחייא ומפלגא לבאישייא ולכך אסרה תורה אתנן לכל נדר כי עתה יוסיפו לחטוא בהן וכן ענין מחיר כלב בעבור כי הצדים בכלבים ושומרי החומות יגדלו כלבים עזי נפש מזיקים את הרבים וידירו במחיריהם להיות כופר לנפשם וכן המנהג עד היום בפרשים אנשי הציד שיעמידו צורת כלביהם בשעוה לפני ע"ז שיצליחו בהם והמפרשים אמרו מפני שהוא דרך בזיון.

ואמר (דברים כג יט): "גם שניהם" - לרבות שנוייהם, כגון חטין ועשאן סולת, לשון רש"י. אבל בגמרא (בבא קמא סה ב) אמרו, שבית שמאי אוסרין ובית הלל מתירין, אלא הם ולא ולדותיהם הם ולא שנוייהם.

וטעם "גם שניהם", בעבור שהאחד באמת תועבה גדולה והוא האתנן כי בו נעשתה תועבת הזמה, אמר שגם שניהם יתעב ה';

וכמוהו (משלי יז טו): "מצדיק רשע ומרשיע צדיק תועבת ה' גם שניהם", יתלה הקטן בגדול.

וכן (דברים כב כב): "ומתו גם שניהם", כמו שפירשתי.

או טעמו, שהזהיר כבר על פסולי הקרבן במומין ואמר בהם (דברים יז א): "לא תזבח לה' אלהיך שור ושה אשר יהיה בו מום כל דבר רע כי תועבת ה' אלהיך הוא", הוסיף בכאן לומר כי גם האתנן והמחיר, שגופם תמים, גם הם תועבת ה' אלהיך כמותם, והוא הנכון.

וכן (משלי כ יב): "אוזן שומעת ועין רואה ה' עשה גם שניהם", ירמוז לאדם בכללו, יאמר שה' יצר את האדם ועשה גם אלו בו.

וכן (משלי כ י): "אבן ואבן איפה ואיפה תועבת ה' גם שניהם", ירמוז לגוזל וחומס וכל עושק, שהם תועבות גדולות מאלו ולא יזכירם. (הרמב"ן)

 בעל הטורים  ומחיר. ב' במסורה ומחיר כלב ומחיר שדה עתודים זהו שאמרו נתן לה חטין ועשאן סולת והיינו ומחיר שדה וכן עתודים נמי דהיינו שהחליף טלה בכלב: כי תועבת ה' אלהיך גם שניהם. וסמיך ליה לא תשיך לומר אחד המלוה והלוה והערב נתעבים: (בעל הטורים)

 כלי יקר  לא תביא אתנן זונה ומחיר כלב וגו'. לפי שגם הכלבים עזי נפש מזנים בפרהסיא על כן לא ידעו שבעה כי אבר קטן משביעו רעב, והזונה מצחה נחושה והרי שניהם שוים בזנות ובעזות, ע"כ אין נכון להביאם למקום הקדושה כי שם גדר ערוה ושם הציץ המכפר על ומצח אשה זונה היה לך (ירמיה ג.ג) והמה עדיין בעזותם ובפחזותם קיימים כי תועבת ה' אלהיך גם שניהם היינו שינוייהם. (כלי יקר)


{כ}  לֹא תַשִּׁיךְ לְאָחִיךָ נֶשֶׁךְ כֶּסֶף נֶשֶׁךְ אֹכֶל נֶשֶׁךְ כָּל דָּבָר אֲשֶׁר יִשָּׁךְ:

 אונקלוס  לָא תְרַבֵּי לַאֲחוּךְ רִבִּית כְּסַף רִבִּית עִבוּר רִבִּית כָּל מִדַעַם דְמִתְרַבֵּי: (אונקלוס)

 יונתן  לָא תַרְבֵּי מִדִּילָךְ לְחַבְרָךְ עַל מִזְפּוֹ דְּאוֹזְפָךְ לָא עַל מִזְפּוֹ דְּכָסִיף וּמִזְפּוֹ דְּמֵיכְלָא וְלָא עַל מִזְפּוֹ דְּכָל מִדַּעַם דְּמִתְרַבֵּי: (תרגום יונתן)

 רש"י  לא תשיך. אזהרה ללוה (ט) שלא יתן רבית למלוה (בבא מציעא עה:), ואח"כ אזהרה למלוה, את כספך לא תתן לו בנשך (ויקרא כה, לז. ספרי רסב.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ט) (נח"י) דאל"כ לא תשוך מבע"ל כי הלוה הוא הגורם למלו' שישכנו: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  לא תשיך לאחיך. בעבור שהזכיר העבד הנכרי אע''פ שכתוב בו לא תוננו יש לך רשות שתשיכנו: לא תשיך לאחיך. יש הפרש בין תשך לתשיך והטעם שלא תקבל מאחיך שיתן לך רבית גם הוא עובר על מצות רבית והנה המלה יוצאה לשנים פעולים ורבים אמרו כי תשיך כמו תשך אין הפרש ביניהם וכמו כן פעולים רבים במקרא: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  לא תשיך לאחיך. גם זו מצוה מבוארת (ויקרא כה לו לז) יוסיף בכאן אזהרה גם ללוה מה שאין כן בכל דיני ממונות שאם רצה הוא לזוק בנכסיו רשאי אבל מפני רגילות החטא הזה יזהיר בו גם הלוה וביאר בכאן שיהיה רבית הנכרי מותר ולא הזכיר כן בגזל ובגנבה כמו שאמרו (ב"ק קיג) גזל גוי אסור אבל הרבית שהוא נעשה לדעת שניהם וברצונם לא נאסר אלא מצד האחוה והחסד כמו שצוה (ויקרא יט יח) ואהבת לרעך כמוך וכמו שאמר (לעיל טו ט) השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל וגו' ועל כן אמר למען יברכך ה' אלהיך כי חסד ורחמים יעשה עם אחיו כאשר ילונו בלא רבית ותחשב לו לצדקה וכן השמיטה חסד באחים לכך אמר (שם פסוק ג) את הנכרי תגוש וקבע לו ברכה כי הכתוב לא יזכיר הברכה רק בצדקה ובחסדים לא בגזל ובגנבה ובאונאה והזכיר נשך כסף נשך אכל לבאר שהלוה סאה חטין בסאה וחצי יהיה נשך גמור אפילו לא יהיה שוה סאה וחצי בעת הפרעון כדמי סאה שהלוהו וביאר עוד כל דבר אשר ישך אפילו באבני הבנין ושאר הנלוים אולי יעלה על הדעת שאין הנשך רק בכסף שכל הדברים נקנין בו ובאוכל שהוא חיי האדם אבל בשאר הדברים נלך אחר שום הכסף לעת ההלואה והפרעון ורבותינו (ספרי קכט) עשו "לנכרי תשיך" לאו הבא מכלל עשה באחיך מפני שהוא מיותר שכבר אמר לא תשיך לאחיך (הרמב"ן)

 בעל הטורים  ישך. ב' במסורה כל דבר אשר ישך כנחש ישך. שהריבית דומה למי שנשכו נחש שעולה מעט מעט ואינו מרגיש בו עד שיעלה לממון רב כמו נשיכת הנחש. סמך נדר ללא תשיך שלא תאמר אלוה ברבית כדי לשלם נדרי: (בעל הטורים)

 ספורנו  לא תשיך לאחיך. אחר שהזהיר להשמר מן הדברים הגורמים שתסתלק השכינה מישראל הזהיר על מיני חסד הגורמים להשרות' בישראל. והם ענין הרבית והנדרים אשר מהם הצדקה שחייב עליה לאלתר דהא שכיחי עניים (פ''ק דר''ה) וענין אכילת פועל. וענין הגט אשר אין ראוי שינתן אלא בסבת ערות דבר להסיר כל מכשול ממזרות לא בזולת זה כאמרו כי ה' העיד בינך ובין אשת נעוריך אשר אתה בגדת בה והחסד לאשה חדשה והוא ושמח את אשתו והחסד לא יחבול רחים ורכב והשמירה ממזיקי הרבים והם גונבי הנפשות המצויים לגנוב קטנים. והשמירה בענין הצרעת להושיב המצורעים בדד שלא תזיק צרעתם בהדבקם. והשמר מהרכילות והוצאת דבה והחסד ללוה ולשכיר ולעני במיני האסיף והחמלה על הלוקה ועל הבהמה בדישה ועל המת בלי זרע שלא ימחה שמו: (ספורנו)


{כא}  לַנָּכְרִי תַשִּׁיךְ וּלְאָחִיךָ לֹא תַשִּׁיךְ לְמַעַן יְבָרֶכְךָ יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ בְּכֹל מִשְׁלַח יָדֶךָ עַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ: (ס)

 אונקלוס  לְבַר עַמְמִין תְּרַבֵּי וְלַאֲחוּךְ לָא תְרַבֵּי בְּדִיל דִיבָרֵכִנָךְ יְיָ אֱלָהָךְ בְּכֹל אוֹשָׁטוּת יְדָךְ עַל אַרְעָא דִי אַתְּ עָלֵל:לתַמָן לְמֵירְתַהּ: [ס] (אונקלוס)

 יונתן  לְבַר עַמְמִין תֵּיזוּף מִנֵּיהּ בְּרִיבִּיתָא וּלְאָחוּךְ לָא תֵיזוּף בְּרִיבִּיתָא מִן בִּגְלַל דִּיבָרְכִינָךְ יְיָ אֱלָהָךְ בְּכָל אוֹשָׁטוּת יְדָךְ עַל אַרְעָא דְאַנְתְּ עָלֵיל לְתַמָּן לְמֵירְתָהּ: (תרגום יונתן)

 רש"י  לנכרי תשיך. ולא לאחיך (בבא מציעא ע:), לאו הבא מכלל עשה, עשה, לעבור עליו בשני (י) לאוין ועשה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (י) לא תשיך לאחיך ולאחיך לא תשיך. ואין להקשות והא הוו ג' לאווין דכתיב לפני עור לא תתן מכשול. י"ל דהאי לאו הוא לאו שבכללות דהא דרשינן ביה מי שהוא עור בדבר כלומר לא תתן לו עצה שאינה הגונה ואין לוקין על לאו שבכללות אי נמי כיון דדרשו על העור בדבר מ"ה לא רצו למנות אותו בכלל הלאוין. והרא"ם פי' עובר בשני לאוין לאו דלא תשיך ולאו דלפני עור לא תתן וגומר והאריך שם. ומה שכתבתי כן מצאתי: (שפתי חכמים)

 אור החיים  לנכרי תשיך ולאחיך לא תשיך. קשה למה כפל לומר ולאחיך לא תשיך אחר שצוה בסמוך לא תשיך לאחיך וגו', ורבותינו ז''ל אמרו (ב''מ ע''ה:) לעבור עליו בב' לאוין, ואולי שנתכוין לומר שהגם שהנשיכה היא לגוי אם הדבר על ידי ישראל אסור כל עוד שישראל אינו מכיר הגוי בעד הלואתו או אם אין בידו משכון הגוי וכך הוא הדין:

עוד ירמוז למה שחלקו האחרונים (יו''ד סי' קנ''ט) שאפילו לגוי אסור להתמיד בזה משום שמא יבא ליתנו גם לישראל, והוא אומרו לנכרי תשיך ותנאי הוא הדבר שלא תעשה באופן שיצא מזה קלקול שתשיך לאחיך: (אור החיים)

 ספורנו  לנכרי תשיך. תתן לו הרבית אם התנית עמו ולא תבגוד: ולאחיך לא תשיך. אע''פ שהתנית עמו ושאתה מתרצה לפורעו אסור לך לתת לו רבית: למען יברכך. כשלא תבגוד בנכרי ולא תחלל את השם: (ספורנו)


{כב}  כִּי תִדֹּר נֶדֶר לַיהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לֹא תְאַחֵר לְשַׁלְּמוֹ כִּי דָרֹשׁ יִדְרְשֶׁנּוּ יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ מֵעִמָּךְ וְהָיָה בְךָ חֵטְא:

 אונקלוס  אֲרֵי תִדַר נְדַר קֳדָם יְיָ אֱלָהָךְ לָא תְאַחַר לְשַׁלָמוּתֵהּ אֲרֵי מִתְבַּע יִתְבְּעִנֵהּ יְיָ אֱלָהָךְ מִנָךְ וִיהֵי בָךְ חוֹבָא: (אונקלוס)

 יונתן  אֲרוּם תִּידְרוּן נִדְרָא קֳדָם יְיָ אֱלָהָכוֹן לָא תוֹחֲרוּן לְשַׁלְמוּתֵיהּ תְּלַת חַגִּין אֲרוּם מִתְבַּע יִתְבְּעִינֵיהּ יְיָ אֱלָהָכוֹן בְּקוּרְבָּנָא לָא יְהֵי חוֹב וּפְסוּלָא דִבְהַפְתִּיק מָרֵי עַלְמָא קָאִי וְלָא יְהֵי בָךְ חוֹבַת עִכּוּב נִדְרָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  לא תאחר לשלמו. שלשה רגלים, (כ) ולמדוהו רבותינו מן המקרא: (רש"י)

 שפתי חכמים  (כ) ר"ל דכתיב לעיל בסוף פרשת ראה בחג המצות ובחג השבועות ובחג הסוכות לא הל"ל רק במקום אשר יבחר ולא יראה וגו' שהרי ברישא דקרא כתיב שלש פעמים בשנה ומסתמא קאי על שלשה הללו ולמה נאמר אלא ליתן ג' רגלים לנדר שאם אינו משלם בג' רגלים עובר בלא תעשה ועשה: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  כי תדור נדר. בעבו' שהזכיר באתנן זונה לכל נדר: כי דרוש ידרשנו. משל כבני אדם שיבקש מה שנדרת: והיה בך חטא. עונש: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  לא תאחר. ד'. לא תאחר לשלמו מלאתך ודמעך לא תאחר (פרשת משפטים) כאשר תדור נדר לא תאחר לשלמו (קהלת ה) וישועתי לא תאחר (ישעיה מז) שאם תשלם נדריך ישועתי לא תאחר אבל הנודר ואינו משלם הוא מרחיק ישועה: (בעל הטורים)

 אור החיים  והיה בך חטא וגו'. פירוש על דרך אומרם ז''ל (שבת ל''ב:) בעון נדרים מתים אשתו ובניו של אדם ע''כ, והוא אומרו והיה בך חטא לשון חסרון שעל ידי איחור הנדר יחסר ממנו אשתו שהיא כגופו או זרעו שהוא גם כן חלק ממנו, ואומרו וכי תחדל לנדור לא יהיה בך חטא, יתבאר גם כן על דרך אומרם ז''ל (גיטין ז'.) אם רואה אדם שנכסיו מצומצמים יעשה מהם צדקה, ועוד אמרו (כתובות ס''ו:) מלח ממון חסר, והנה לפי שחביב על האדם ממונו אין נוח להוציאו ולזה תבא הסברא לאדם להתחכם לנדור נדר לה' שבזה יהיה לו נוח הרצון לתת מנכסיו, לזה בא דבר מלך והודיעו היוצא מחשש ביטול הנדר, והיוצא מחשש מניעת נתינת צדקה כפי המתחייב:

ואמר כנגד איחור הנדר שזה יסובב שיהיה החסרון בו, וכנגד מניעת נתינת צדקה אמר וכי תחדל לנדור הגם שאתה בא לידי מניעת נתינה הצדקה זה יסובב חסרון בממון אבל בך בודאי שלא יהיה חטא, והוא אומרו לא יהיה בך חטא: (אור החיים)

 ספורנו  כי תדור נדר לה' אלהיך. הנה ראוי שיאמן דברך עם הכל אמנם מה שתדור לה' אלהיך לא בלבד אתה חייב לשלם אבל עם זה צריך שיהיה התשלום בלי אחור: כי דרוש ידרשנו. שאם תאחר לשלם הוא יגבה ממך בעל כרחך: והיה בך חטא. ועם מה שתשלם באופן זה יהיה עליך עונש האיחור: (ספורנו)

 כלי יקר  לא תאחר לשלמו גו'. לפי שיצרו של אדם תוקפו בדבר הנדור דווקא וכל זמן שנדרו עליו אז היצה"ר מתגרה בו ביותר, ואומרים לו לא דייך מה שאסרה עליך התורה והבו דלא לוסיף עליה להרבות גרוי של היצה"ר בך לכך נאמר לא תאחר לשלמו שלא לעמוד ימים רבים במצודתו, ולכך נאמר וכי תחדל לנדור לא יהיה בך חטא היינו היצה"ר המחטיאך אבל אם תאחר לשלמו אז דרוש ידרשנו ה' מעמך וכל מה שהקב"ה דורש ממך היצה"ר מסיתך שלא תדרש לו לפיכך והיה בך חטא ודאי, כי זה היצר הרע ימצא מקום להתגרות בך ולומר דבר זה אין עליך חיוב גמור וכי בעבור דבור כל דהו יהיה חוב עליך לעשותו ואחר זה יבא להסיתו ולהדיחו גם מעל שאר מצות ה'. ומ"ש והיה בך חטא דומה למה שאמרו רז"ל (שבת קה:) לא יהיה בך אל זר זה יצה"ר וציווי של לא יהיה בך היינו שלא תגרה אותו בנפשך.

ד"א שאם תאחר לשלמו. כי ירע בעיניך לחסר מממונך תדע כי דרוש ידרשנו ה' מעמך ממקום אחר ויפסידך כל כך ממון כפי ערך הנדר והיה בך רושם החטא וגם הממון לא תרויח ותפסידו ממקום אחר. (כלי יקר)


{כג}  וְכִי תֶחְדַּל לִנְדֹּר לֹא יִהְיֶה בְךָ חֵטְא:

 אונקלוס  וַאֲרֵי תִתִּמְנַע לְמִנְדַר לָא יְהֵי בָךְ חוֹבָא: (אונקלוס)

 יונתן  וַאֲרוּם תִּתְמַנְעוּן מִלְּמֵידַר לָא יְהֵי בְכוֹן חוֹבָא: (תרגום יונתן)

 הרמב"ן  וכי תחדל לנדר לא יהיה בך חטא. בעבור שהמקריבים עולה וזבחים לאלהים יש להם שכר טוב כענין שכתוב (תהלים סו טו) עולות מחים אעלה לך עם קטרת אילים אעשה בקר עם עתודים סלה אבוא ביתך בעולות (שם פסוק יג) ואף בקרבנות הבאים בנדבה כתוב (ויקרא א ד) ונרצה לו לכפר עליו ואומר ריח ניחוח לה' ואם כן הרי הנדרים זרוז במצוה וכתוב (תהלים קטז יח) נדרי לה' אשלם נגדה נא לכל עמו לפיכך יאמר הכתוב השמר בנדריך כי אע"פ שהם זרוז בקרבנות השם אשר הם לך לרצון אם תדור תבא לידי חטא אם לא תשלם או שתאחר לשלמו ואם לא תדור לא תמצא חטא בענין כלל כי אפילו לא תקריב קרבן כל ימיך לא יהיה בך חטא אם כן תשמור מוצא שפתיך כאשר תוציא הדבר מפיך ועשית אחרי כן כאשר דברת להשלים כל אשר נדבה רוחך להוציא מפיך ועל הדרך הזה אמר שלמה (קהלת ה ג ד) כאשר תדר נדר לאלהים אל תאחר לשלמו כי אין חפץ בכסילים וגו' טוב אשר לא תדור משתדור ולא תשלם יאמר שאין חפץ בכסילים החושבים לעשות מצוה כאשר ידרו נדרים רבים להיות להם זרוז למצוה שחשבו לעשות ולא יחשבו בלבם ולא דעת ולא תבונה לאמר אולי לא תמצא ידי להשלים כל אלה אבל יחשוב כי הרצון אשר היה לו בעת נדרו יחשב לו לטובה ולפיכך יזהיר עוד (שם שם ה) אל תתן את פיך לחטיא את בשרך ואל תאמר לפני המלאך כי שגגה היא כלומר שלא תרבה בנדרים וכאשר לא תקריבם תאמר לפני המלאך האכזרי אשר ישולח בך כי שגגה היא שהייתי סבור להקריבם ובלב שלם נדרת אותם עתה לא מצאה ידך לעשות כן כי האלהים יקצוף על קול נדריך וחבל המלאך הנזכר את מעשה ידיך (הרמב"ן)


{כד}  מוֹצָא שְׂפָתֶיךָ תִּשְׁמֹר וְעָשִׂיתָ כַּאֲשֶׁר נָדַרְתָּ לַיהֹוָה אֱלֹהֶיךָ נְדָבָה אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ בְּפִיךָ: (ס)

 אונקלוס  אַפָּקוּת סִפְוָתָךְ תִּטַר וְתַעְבֵּד כְּמָא דִי נְדַרְתָּא קֳדָם יְיָ אֱלָהָךְ נְדַבְתָּא דִי מַלֶלְתָּא בְּפוּמָךְ: [ס] (אונקלוס)

 יונתן  מוֹמָתָא דְתִפּוֹק מִן שִפְוַותְכוֹן תְּקִימוּן מִצְוָותָא דְכַשְׁרִין לְאִתְעוֹבָדָא תַּעַבְדוּן וּדְלָא כַשְׁרִין לְאִתְעוֹבָדָא לָא תַעַבְדוּן וְהֵיכְמָא דִנְדַרְתּוּן תְּשַׁלְּמוּן חַטָּאתָא וְאַשְׁמָא עֲלַוָּון וְנִכְסְתָא קוּדְשִׁין תְּקַרְבוּן קֳדָם יְיָ אֱלָהָכוֹן וְנִיכְסְתָא תֵּיהוֹן וּנְבִזְבְּיַית בֵּית מוּקְדְּשָׁא דְמַלֵּילְתּוּן תִּתְּנוּן וּלְעַנְיֵי צִדְקָתָא מַה דְּאָמַרְתּוּן בְּפוּמְכוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  מוצא שפתיך תשמור. ליתן עשה (ל) על לא תעשה (ראש השנה ו.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ל) רצ"ל הא כתיב לעי' לא תאחר לשלמו ש"מ שצריך לקיימו: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  מוצא שפתיך. בכל דבר שיש בו זכר לשם: נדבה. כי כל נדר נדבה ואין כל נדבה נדר וזה הדבר ברור: אשר דברת בפיך. אחר שיצא הדבור לא תוכל להשיבו: (אבן עזרא)

 אור החיים  ואומרו מוצא שפתיך תשמור וגו', פירוש תמתין מלהוציא הנדר מפיך עד שתוכל לעשות פירוש לקיים הנדר אז תדור ותקיים הנדר, סמוך לנדרך, והוא אומרו ועשית כאשר נדרת, וכן היה הלל עושה שהיה מביא קרבנו לעזרה ואמר (פסחים ס''ו:) וכו', או שיעור הכתוב הוא על זה הדרך מוצא שפתיך תשמור מלדבר, ותעשה כאלו נדרת לה' אלהיך הגם שאינו אלא נדבה, והוא אומרו כאשר נדרת נדבה אשר נדבה רוחך, כי משמעות נדבה היא בלב כאומרו (שמות כ''ה ב') אשר ידבנו לבו, נדבה רוחו (שם ל''ה כ''א):

ואומרו אשר דברת בפיך יתבאר על דרך אומרם בזוהר (ח''ג רצ''ד.) בפסוק (קהלת י' כ') כי עוף השמים יוליך את הקול כי כשאדם חושב בדעתו מחשבה שפתותיו דובבות מעצמן בלא ידיעתו, והוא אומרו אשר דברת בפיך כי הגם שלא עשה אלא מחשבה פיך דיבר מה שחשב, ולזה דקדק לומר בפיך שאם לא כן למה הוצרך לומר בפיך וכי אין אנו יודעים כי הדיבור הוא בפה, ולדברינו יבא על נכון, ורבותינו ז''ל (ר''ה ו'.) דרשו הכתוב באופן אחר, וע' פנים לתורה: (אור החיים)


{כה}   חמישי  כִּי תָבֹא בְּכֶרֶם רֵעֶךָ וְאָכַלְתָּ עֲנָבִים כְּנַפְשְׁךָ שָׂבְעֶךָ וְאֶל כֶּלְיְךָ לֹא תִתֵּן: (ס)

 אונקלוס  אֲרֵי תִתָּגַר בְּכַרְמָא דְחַבְרָךְ וְתֵיכוּל עִנְבִין כְּנַפְשָׁךְ שִׂבְעָךְ וּלְמָאנָךְ לָא תִתֵּן: [ס] (אונקלוס)

 יונתן  אֲרוּם תֵּיעוּל לְמֵיסַב אַגְרָא כְּפוֹעֵל בְּכַרְמָא דְחַבְרָךְ וְתֵיכוּל כְּרַעֲוַות נַפְשָׁךְ עַד דְּתִסְבַּע וּלְוַות צַנָךְ לָא תִתֵּן: (תרגום יונתן)

 רש"י  כי תבא בכרם רעך. בפועל (מ) הכתוב מדבר (בבא מציעא פז:): ואל כליך לא תתן. מכאן שלא דברה תורה אלא בשעת הבציר, בזמן שאתה נותן לכליו של בעל הבית, אבל אם בא לעדור (נ) ולקשקש, אינו אוכל: כנפשך. כמה שתרצה: שבעך. ולא אכילה גסה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (מ) ומפרש והולך שאל תקשי מנלי' לפרש הכי שהרי כתיב ואל כליך לא תתן מכאן שלא דברה כו' אבל שכרו למדר ולקשקש אינו אוכל ש"מ דבפועל בבציר הכ' מדבר: (נ) פי' שמלקט הענבים הרעים מתוך הטובים: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  כי תבא בכרם רעך. לבצור מותר שתאכל ונסמכה זאת הפרשה כי משלך אתה חייב לתת בנדר ושל אחרים לא תקח לך: כליך. כמו עדיך: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  סמך כי תבוא בכרם רעך לנדר. רמז סחור סחור לכרמא לא תקרב שאם נדר בנזיר לא ישכיר עצמו למלאכת הכרם ולכך הקדים כרם לשדה מה שאין דרך להקדימו: לא תתן. וסמיך ליה כי תבא בקמת רעך. רמז שפעמים לא תתן אפילו לתוך פיך כגון עוסק במין זה שאינו אוכל ממין אחר: (בעל הטורים)

 אור החיים  ואל כליך לא תתן. אומרו ואל כליך בתוספת וא''ו להעיר, שקדמה מצוה אחרת והוא שלא יאכל אכילה גסה, והוא מה שדייק באומרו שבעך ודרשו ז''ל (ב''מ פ''ז:) לא אכילה גסה והוסיף עוד לומר ואל כליך לא תתן: (אור החיים)


{כו}  כִּי תָבֹא בְּקָמַת רֵעֶךָ וְקָטַפְתָּ מְלִילֹת בְּיָדֶךָ וְחֶרְמֵשׁ לֹא תָנִיף עַל קָמַת רֵעֶךָ: (ס)

 אונקלוס  אֲרֵי תִתָּגַר בְּקַמְתָא דְחַבְרָךְ וְתִקְטוֹף מְלִילָן בִּידָךְ וּמַגְלָא לָא תְרִים עַל קַמְתָא דְחַבְרָךְ: [ס] (אונקלוס)

 יונתן  אֲרוּם תֵּיעוּלוּ לְמֵיסַב אַגְרָא כְּפָעֵל בְּקַמְתָא דְחַבְרָךְ וְתִקְטוֹף פְּרוּכְיַין בִּידָךְ וּמַגְלָא לָא תְרִים עַל קַמְתָא דְחַבְרָךְ: (תרגום יונתן)

 רש"י  כי תבא בקמת רעך. אף זו (ס) בפועל הכתוב מדבר (שם): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ס) שהרי כתיב וחרמש לא תניף מכאן שלא דברה תורה אלא בשעת הקציר שאתה קוצר ונותן לכליו של בעל הבית אבל שכרו לחרוש או לשאר דבר אינו אוכל ש"מ דבפועל הכתוב מדבר: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  בקמת רעך. לקצור: וקטפת. כמו הקוטפים מלוח: מלילות. ידיעות מהמקום: חרמש. מלה מרובעת ובעבור תניף אמרו המכחישים כי כן לעוברי דרכים: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  בקמת רעך. וסמיך ליה כי יקח איש אשה לומר מה שדה נקנה בכסף ושטר אף קדושין: (בעל הטורים)

דברים פרק-כד

{א}  כִּי יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה וּבְעָלָהּ וְהָיָה אִם לֹא תִמְצָא חֵן בְּעֵינָיו כִּי מָצָא בָהּ עֶרְוַת דָּבָר וְכָתַב לָהּ סֵפֶר כְּרִיתֻת וְנָתַן בְּיָדָהּ וְשִׁלְּחָהּ מִבֵּיתוֹ:

 אונקלוס  אֲרֵי יִסַב גְבַר אִתְּתָא וְיִבְעֲלִנַהּ וִיהֵי אִם לָא תַשְׁכַּח רַחֲמִין בְּעֵינוֹהִי אֲרֵי אַשְׁכַּח בַּהּ עֲבֵרַת פִתְגָם וְיִכְתּוֹב לַהּ גֵט פִּטוּרִין וִיהַב בִּידַהּ וְיִפְטְּרִנַהּ מִבֵּיתֵהּ: (אונקלוס)

 יונתן  אֲרוּם יִסַב גְּבַר אִיתָא וְיֵיעוּל עֲלָהּ וִיהֵי אִין לָא הַשְׁכָּחַת רַחֲמִין בְּעֵינוֹי אֲרוּם אַשְׁכַּח בָּהּ עֲבֵירַת פִּתְגָם וְיִכְתּוֹב לָהּ סֵפֶר תִּירוּכִין קֳדָם בֵּי דִינָא וְיִתֵּן בִּרְשׁוּתָהּ וְיִטַיֵּיל יָתָהּ מִבֵּיתֵיהּ: (תרגום יונתן)

 רש"י  כי מצא בה ערות דבר. מצוה עליו (ע) לגרשה, שלא תמצא חן בעיניו (ס"א מצוה שלא תמצא חן בעיניו): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ע) דהא הקרא נותן טעם למה לא מצאה חן בעיניו כי מצא בה ערות דבר משמע דמצוה עליו כו' וזהו שנאמר מלת והיה שהוא לשון ודאי כלומר מצוה: (נח"י) דהל"ל והיה כי מצא בה ערות דבר ושלחה מביתו ל"ל דכתיב אם לא תמצא וגומר אלא הכתוב בא ללמד שלא תאמר אשלחנה אפי' לאחר זמן ויש לחוש שמא ביני וביני תמצא חן בעיניו ולא ישלחנה לכן מצוה עליו לגרשה וידעתי מה שכתב הרא"ם ואין רצוני להאריך: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  כי יקח איש אשה. גם הוא חשובה כשרה. [ס''א כשדה] חן בעיניו. שהיא הפך תולדתו: ומצא בה. ולא יוכל לגלות כי אין לו עדים והטעם או מצא בה כמו ומכה אביו ואמו: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  כי יקח איש. בגי' לא שיוקח: בה ערות דבר. ר''ת בעד שאין דבר שבערוה אלא בעדים: דבר וכתב. שצריך דבור עם הכתב: וכתב לה. לשמה: ספר כריתת. ג' תרי בהאי ענינא ואידך (ישעיה נ) ספר כריתת אמכם. זהו שאמרו ספר כורתה ואין דבר אחר כורתה ולכך כתיב תלת זמני ספר כריתת אע''פ שאשה נקנית בג' דרכים אין דבר אחר כורתה אלא ספר: (בעל הטורים)


{ב}  וְיָצְאָה מִבֵּיתוֹ וְהָלְכָה וְהָיְתָה לְאִישׁ אַחֵר:

 אונקלוס  וְתִפּוֹק מִבֵּיתֵהּ וּתְהַךְ וּתְהֵי לִגְבַר אָחֳרָן: (אונקלוס)

 יונתן  וּנְפָקַת מִבַּיְיתֵיהּ וּתְהַךְ וּתְהֵי לִגְבַר אוֹחֲרָן: (תרגום יונתן)

 רש"י  לאיש אחר. אין זה בן זוגו (פ) של ראשון, הוא הוציא רשעה מתוך ביתו, וזה הכניסה (גיטין צ:): (רש"י)

 שפתי חכמים  (פ) פי' אין זה השני הנושא אותה בן זוגו של ראשון שגרשה. בן זוגו פי' דומה לו דאל"כ אחר ל"ל: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ויצאה. שלא תשוב שם. ונודע הדבר שיצאה מהיותה בביתו: והיתה. בעול' לאיש: אחר. גם אחרון שמות התאר: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  ויצאה מביתו. לומר היא יוצאת משכונתו כשהיא גרושה ולא הוא: (בעל הטורים)


{ג}  וּשְׂנֵאָהּ הָאִישׁ הָאַחֲרוֹן וְכָתַב לָהּ סֵפֶר כְּרִיתֻת וְנָתַן בְּיָדָהּ וְשִׁלְּחָהּ מִבֵּיתוֹ אוֹ כִי יָמוּת הָאִישׁ הָאַחֲרוֹן אֲשֶׁר לְקָחָהּ לוֹ לְאִשָּׁה:

 אונקלוס  וְיִסְנִנַהּ גַבְרָא בַתְרָאָה וְיִכְתּוֹב לַהּ גֵטּ פִטּוּרִין וְיִתֵּן בִּידַהּ וְיִפְטְרִנַהּ מִבֵּיתֵהּ אוֹ אֲרֵי יְמוּת גַבְרָא בַתְרָאָה דְנָסְבַהּ לֵה לְאִנְתּוּ: (אונקלוס)

 יונתן  וְאַכְרִיזוּ עֲלָהּ מִן שְׁמַיָא דְיַסְנִינָהּ גַּבְרָא בַּתְרָאָה וְיִכְתּוֹב לָהּ סֵפֶר תִּירוּכִין וְיִתֵּן בִּרְשׁוּתָהּ וִיטַיֵּיל לָהּ מִבַּיְיתֵיהּ אוֹ אַכְרִיזוּ עֲלוֹי וְיֵמוּת גַּבְרָא בַּתְרָאָה דְנַסְבָהּ לֵיהּ לְאִנְתּוּ: (תרגום יונתן)

 רש"י  ושנאה האיש האחרון. הכתוב מבשרו שסופו לשנאותה, (צ) ואם לאו, קוברתו, שנאמר או כי ימות: (רש"י)

 שפתי חכמים  (צ) דאל"כ אם שנאה האיש האחרון מבע"ל: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  כריתות. משנכרת' בעילת' לעולם: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  או כי ימות האיש האחרון. ולא אמר השני לומר שהוא אחרון שאם נשאת לשני ומת לא תנשא עוד דבתרי זימני הוי חזקה: (בעל הטורים)


{ד}  לֹא יוּכַל בַּעְלָהּ הָרִאשׁוֹן אֲשֶׁר שִׁלְּחָהּ לָשׁוּב לְקַחְתָּהּ לִהְיוֹת לוֹ לְאִשָּׁה אַחֲרֵי אֲשֶׁר הֻטַּמָּאָה כִּי תוֹעֵבָה הִוא לִפְנֵי יְהֹוָה וְלֹא תַחֲטִיא אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה: (ס)

 אונקלוס  לֵית לֵהּ רְשׁוּ לְבַעֲלַהּ קַדְמָאָה דִי פָטְרַהּ לְמִתֻּב לְמִסְבַהּ לְמֶהֱוֵי לֵה לְאִנְתּוּ בָּתַר דִי אִסְתָּאָבַת אֲרֵי מְרָחָקָא הִיא קֳדָם יְיָ וְלָא תְחַיַב יָת אַרְעָא דִי יְיָ אֱלָהָךְ יָהֵב לָךְ אַחֲסָנָא: [ס] (אונקלוס)

 יונתן  לֵית לֵיהּ רְשׁוּת לְבַעֲלָהּ קַמָּאָה דְפַטְרָהּ מִן שֵׁירוּיָא לִמְתוֹב לְמִסְבָּהּ לְמֶהֱוֵי לֵיהּ לְאִנְתּוּ מִן בָּתַר דְּאִיסְתְּאָבַת אֲרוּם מְרַחֲקָא הִיא קֳדָם יְיָ וְלָא מְרַחֲקִין בְּנָהָא דְתֵלִיד מִנֵּיהּ וְלָא תְחַיֵּיב חוֹבַת מוֹתָנָא יַת אַרְעָא דַיְיָ אֱלָהָכוֹן יָהֵיב לְכוֹן אַחְסָנָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  אחרי אשר הטמאה. לרבות סוטה (ק) שנסתרה (יבמות יא:): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ק) פי' דאין לומר כמשמעו אם נשאת לאשי דאם כן הוה משמע דוקא אם בא עליה אסור להחזירה הא גרושתו מן האירוסין מותר לחזור וזה אינו דהא כתיב ושלחה מביתו ויצאה מביתו והלכה והיתה וגומר והיתה משמע הויה שהוא ל' קידושין ש"מ דאף גרושתו מן האירוסין אסור להחזיר א"כ אחרי אשר הוטמאה ל"ל אלא לרבות סוטה שנסתרה כלומר אחרי שהוא ספק שמא הוטמאה לא יבא עליה עד שישקנ' מים המאררים ואע"ג דאיסור סוטה שנסתרה בהדיא כתיב בה טומאה ואמרינן במסכת סוטה (דף ח) ונטמאה ג' חד לבועל וחד לבעל וחד לתרומה כבר תירצו בגמרא דאיצטריך קרא דהכא למיקם עלה בלאו: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  הטמאה. כנגד בעל ראשון והנה טעמו טמא' היא לו בעבו' שידע' איש אחר ודגשות הטי''ת בחסרון תי''ו התפעל וכן הכבד את הנגע: ולא תחטיא. צווי לישראל: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  אחרי אשר הטמאה. לרבות סוטה הנסתרת לשון רש"י ופירושו אשה שזנתה תחת בעלה אבל הסוטה הנסתרת בלבד לא נודע שהיא טמאה ואינו עובר עליה בלאו הזה וכך מפורש בפרק ראשון של יבמות (יא) מאי ונסתרה נבעלה ואמאי קרי ליה נסתרה לישנא מעליא נקט ושאלו נבעלה בהדיא כתיב בה טומאה (במדבר ה יג) ונסתרה והיא נטמאה למיקם עלה בלאו ואם כן יאמר הכתוב לא יוכל בעלה הראשון אשר שלחה לשוב לקחתה ואחרי אשר הטמאה והנה הם שני לאוין יזהיר במחזיר גרושתו משנשאת ויזהיר במחזיר אשתו שנטמאה בזנות ועל דרך הפשט אחרי אשר הוטמאה לבעל הראשון ירמוז כי כאשר ידעה איש אחר תחשב לו טמאה ואלו מצות מחודשות בגט ובחזירה וטעם הלאו הזה כדי שלא יחליפו נשותיהן זה לזה יכתוב לה גט בערב ובבוקר היא שבה אליו וזה טעם ולא תחטיא את הארץ כי זה סבה לחטאים גדולים ובספרי (תצא קלו) ולא תחטיא את הארץ להזהיר ב"ד על כך (הרמב"ן)

 בעל הטורים  ולא תחטיא. וסמיך ליה כי יקח איש אשה. שהיא מצלת את האדם מן החטא: נחלה. וסמיך כי יקח. לו' בית והון נחלת אבות וגומר (משלי יט) אבל כי יקח איש אשה מה' אשה משכלת. ועוד לומר שכתובת אשה ממקרקעי. ועוד לומר שהוקשה לנחלה ליקנות בג' דרכים: (בעל הטורים)

 ספורנו  כי תועבה היא. כי זה דרך מבוא לנאוף שיגרש איש את אשתו לבקשת הנואף שיקחנה לאיזה זמן וישוב בעלה הראשון לקחתה: (ספורנו)


{ה}   שישי  כִּי יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה חֲדָשָׁה לֹא יֵצֵא בַּצָּבָא וְלֹא יַעֲבֹר עָלָיו לְכָל דָּבָר נָקִי יִהְיֶה לְבֵיתוֹ שָׁנָה אֶחָת וְשִׂמַּח אֶת אִשְׁתּוֹ אֲשֶׁר לָקָח:

 אונקלוס  אֲרֵי יִסַב גְבַר אִתְּתָא חַדְתָּא לָא יִפּוֹק בְּחֵילָא וְלָא יֵעִבַר עֲלוֹהִי לְכָל מִדָעַם פָּנֵי יְהֵי לְבֵיתֵהּ שַׁתָּא חֲדָא וְיַחְדֵי יָת אִתְּתֵהּ דִי נְסַב: (אונקלוס)

 יונתן  אֲרוּם יִסַּב גְּבַר אִיתָא חַדְתָּא בְּתוּלְתָּא לָא יִפּוֹק בְּחֵילָא דְּלָא יֶאֱרַע עֲלוֹי כָּל מִדַּעַם בִּישׁ פָּנֵי יְהֵי בְּבֵיתֵיהּ שַׁתָּא חֲדָא וְיִחְדֵי עִם אִנְתְּתֵיהּ דְּנָסִיב: (תרגום יונתן)

 רש"י  אשה חדשה. שהיא חדשה לו, (ר) ואפילו אלמנה, פרט למחזיר גרושתו: ולא יעבור עליו. דבר הצבא: לכל דבר. שהוא צורך הצבא, לא לספק מים ומזון ולא לתקן דרכים, (ש) אבל החוזרים מעורכי המלחמה ע"פ כהן, כגון בנה בית ולא חנכו, או ארס אשה ולא לקחה, מספיקין מים ומזון ומתקנין את הדרכים (ספרי רעא. סוטה מד.): יהיה לביתו. אף בשביל ביתו, (ת) אם בנה בית וחנכו, ואם נטע כרם וחללו, אינו זז מביתו בשביל צרכי המלחמה: לביתו. זה ביתו (ספרי שם): יהיה. לרבות את כרמו: ושמח. ישמח את אשתו, ותרגומו ויחדי ית אתתיה, והמתרגם ויחדי עם אתתיה, טועה הוא, שאין זה תרגום של ושמח (א) אלא של ושמח: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ר) (ג"א) דאל"כ כי יקח איש בתולה מבע"ל: (ש) פי' עליו דכתיב בקרא מיעוט הוא דוקח עליו לא יעבור כל דבר השייך לצבא אבל על אחר עובר: (ת) פי' מלת יהיה רבוי הוא הוסיף לו הויה אחרת להיות כזה דהיינו הבונה בית וחנכו והנוטע כרם וחללו ולא עלתה להם שנה לחינוך וחילול שהם שוים לכונס אשה ולא עלתה לו שנה לחופתו שלא יזוז ממקומו ה"ה נמי גבי חינוך וחילול: (א) פי' בחיר"ק תחת השי"ן אלא של ושמח פי' בקמ"ץ תחת השי"ן: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  אשה חדשה. י''א בתולה ולדעת רבים חדשה כנגדו כי יוכל להשיב אשה גרושה אם לא נטמאה ועל כן חדשה: נקי יהיה לביתו. שלא יהיה עליו עול מלכות. נקי כמו אי נקי: למ''ד לכל דבר. נוסף כמו והשלישי לאבשלום: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  ולא יעבר עליו לכל דבר. דבר הצבא לכל דבר שהוא צורך הצבא לא לספק מים ומזון ולא לתקן דרכים אבל החוזרים מעורכי המלחמה על פי כהן כגון בנה בית חדש ולא חנכו ארש אשה ולא לקחה מספיקין מים ומזון ומתקנין את הדרכים לשון רש"י מדברי רבותינו (ספרי קלז סוטה מד) ואם כן יהיה "עליו" על הצבא הנזכר יאמר שלא יעבור האיש הזה על הצבא לכל דבר לא להיות פקיד על אנשי הצבא או מצביא את עם הארץ או לכל הצריך להם כגון סיפוק מים לא ישגיח עליהם רק בשמחתו והוא פירוש נכון (הרמב"ן)

 בעל הטורים  לכל דבר נקי. לו' שיהיה נקי בדבור כההיא דאמרינן הכל יודעין כלה למה היא נכנסת לחופה וכו' ד''א לכל דבר נקי יהיה לביתו שהנושא אשה מוחלין לו על כל עונותיו: נקי יהיה לביתו שנה. ס''ת שם של ד' אותיות לומר שהשם מעיד עליהם ומגיד שיחתן היתירה. ושמח מנין ימים של ושמח חייב בתשמיש המטה בשנה שהן כל ימות השנה חוץ מיה''כ. הפסוק מתחיל בכי יקח ומסיים בקיחה לומר נשא אשה בבחרותו ישא אשה בזקנותו. אשתו אשר לקח. וסמיך ליה לא יחבול. לומר לא יתבול אשתו בתשמיש המטה. ד''א על שם שהאשה היא משכונו של אדם דבעון נדרים אשתו של אדם מתה: (בעל הטורים)

 דעת זקנים  נקי יהיה לביתו. פרש"י אף בשביל ביתו יהיה לרבו' את כרמו נ"ל היינו הא דתנן במס' סוטה פרק משוח מלחמה ואלו שאין זזין ממקומן בנה בית וחנכו נטע כרם וחללו והנושא ארוסתו והכונס יבמתו שנא' נקי יהיה לביתו זה ביתו יהיה לרבות את כרמו ושמח את אשתו זו אשתו אשר לקח לרבות יבמתו וכל אלה אין מספיקין מים ומזון ואין מתקנים את הדרכים שנקיים הם מכל דבר: (דעת זקנים)


{ו}  לֹא יַחֲבֹל רֵחַיִם וָרָכֶב כִּי נֶפֶשׁ הוּא חֹבֵל: (ס)

 אונקלוס  לָא יִסַב מַשְׁכּוֹנָא רֵחַיָא וְרִכְבָּא אֲרֵי בְהוֹן מִתְעֲבֵד מָזוֹן לְכָל נְפַשׁ: [ס] (אונקלוס)

 יונתן  לָא יְמַשְׁכַּן גְּבַר רֵיחַיָא וְרִיכְבָא אֲרוּם צוֹרְכֵי דִבְהוֹן מִתְעֲבֵיד מָזוֹן לְכָל נַפְשָׁא הוּא מְמַשְׁכַּן וְלָא יֶהֱוֵי גְבַר אֲסַר חַתְנִין וְכַלִּין בְּחַרְשִׁין אֲרוּם נַפְשָׁא דְעָתִיד לְמֵיפַק מִנְהוֹן הוּא מְחַבֵּל: (תרגום יונתן)

 רש"י  רחים. היא התחתונה: ורכב. היא העליונה: לא יחבול. אם בא למשכנו על חובו בב"ד, (ב) לא ימשכננו בדברים שעושים בהן (ג) אוכל נפש (בבא מציעא קטו.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ב) ר"ל דלא יחבול משמע דאסור למשכן אותו בב"ד וזה אינו דהא מדהוצרך להזהיר השב תשיב לו את העבוט ש"מ דמותר להשכין ומתרץ דמה דכתיב כאן לא יחבול ר"ל אם בא למשכנו כו' כגון שבתחלה הלוהו בלא משכון ועכשיו בא למשכנו כו': (ג) משום דר"ל מ"ש כי נפש הוא חובל משמע כל דברי' שעושה בהם אוכל נפש וא"כ למה נאמר רחים ורכב דהא בחד סגי דהא תרווייהו כלי אוכל נפש הם אלא כדי ליתן לאו על רחים לחוד ועל רכב לחוד ואע"פ שזה צריך לזה מ"מ הואיל ושני כלים הם עובר על כל אחד ואחד: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  לא יחבול רחים ורכב. אמרו המכחישים כי נדבקה זאת הפרשה עם ושמח את אשתו כי רמז למשכב כי אסור שימנע מן המשכב וזה הבל וריק והביאו ראיה תטחן לאחר אשתי וכבר פירשתיו והאמת שהוא כמשמעו שאסור לאדם שיחבול רחים ותחסר מלת חובל כמו ויאמר ליוסף אשר ילדה אותה ללוי ורבים כן כי טעמם ויאמר לו האומר ילדה לו היולדת: רחים. שם שנים ולא יתכן להיותם נפרדים: ורכב. היא ההוה במים וי''א העץ שהוא על הרחים וי''א כי רחים התחתונ' ורכב העליונה: כי נפש הוא חובל. כי בו מחית נפשות והסומכים על הסמך הפרשיות איננה טענה כי כל מצו' עומדת בפני עצמה והסמיכות כדרך דרש וזאת הפרש' דבקה כי הזכיר שלא יגזול ענבים לתת אל כליו וחרמש בקמה ולקחת אשה והיתה לו גם לאחר ויצא מרשותו והלוקח אשה שישמח בה לא יהיה עשוק שיצא בצבא וחביל' הרחים עושק וגם גונב נפש וכן נגע הצרעת שלא ישמרו משפטיה תזיק הקרובים וכן לא תעשוק העני בעבוטו והשכיר והבנים הקטנים שלא ימותו בעון אביהם והטיית משפט גר יתום וחבול בגד אלמנה ושכחה בשדה כי היא לעני וכן לא תעולל וכן פן יוסיף ונקלה וחסימת השור עשק כי יגע ולא יאכל והממאן ליבם כדמות עשק והמחזקת במבושים עושקת אבן ואבן איפה ואיפה עשק ממש גם עמלק עשק לישראל: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  כי נפש הוא חובל. וסמך כי ימצא איש גונב. לומר שהגנב נוטל נפשו של אותו שגונב ממנו כענין שנאמר (משלי כב) וקבע את קובעיהם נפש: כי ימצא איש גונב נפש מאחיו מבני (ישראל). ר''ת בגי' זהו יוסף: (בעל הטורים)


{ז}  כִּי יִמָּצֵא אִישׁ גֹּנֵב נֶפֶשׁ מֵאֶחָיו מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהִתְעַמֶּר בּוֹ וּמְכָרוֹ וּמֵת הַגַּנָּב הַהוּא וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ: (ס)

 אונקלוס  אֲרֵי יִשְׁתְּכַח גְבַר גָנֵב נַפְשָׁא מֵאֲחוֹהִי מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִתָּגַר בֵּהּ וִיזַבְּנִנֵהּ וְיִתְקְטֵל גַנָבָא הַהוּא וּתְפַלֵי עָבֵד דְבִישׁ מִבֵּינָךְ: [ס] (אונקלוס)

 יונתן  אֲרוּם יִשְׁתַּכַּח בַּר נַשׁ גְּנִיב נְפָשׁ מֵאָחוֹי מִבְּנֵי יִשְרָאֵל וְיַעֲבֵיד בֵּיהּ פְּרַקְמַטְיָא וְיִזְבְּנִינֵיהּ וְיִתְקְטֵיל גַּבְרָא הַהוּא בְּשִׁינוּקָא דְסוֹדְרָא וּתְפַלֵּי עֲבִיד דְּבִישׁ מִבֵּינָךְ: (תרגום יונתן)

 רש"י  כי ימצא. בעדים (ספרי רעג.) והתראה, (ד) וכן כל ימצא שבתורה: והתעמר בו. אינו חייב עד שישתמש בו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ד) הוצרך לפרש שלא תאמר כיון דבנמצא בידו תלא רחמנא אפי' ליכא עדים בשעה שגנבו קמ"ל דסתם מציאה בעדים דאל"כ יכול לומר שלא גנבו אלא הוא מכר את עצמו: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  מאחיו. והוסיף מבני ישראל כי אדום נקרא אח: והתעמר. כחברו: (אבן עזרא)


{ח}  הִשָּׁמֶר בְּנֶגַע הַצָּרַעַת לִשְׁמֹר מְאֹד וְלַעֲשׂוֹת כְּכֹל אֲשֶׁר יוֹרוּ אֶתְכֶם הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִם תִּשְׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת:

 אונקלוס  אִסְתַּמַר בְּמַכְתַּשׁ סְגִירוּ לְמִטַּר לַחֲדָא וּלְמֶעְבָּד כְּכֹל דִי יַלְפוּן יָתְכוֹן כָּהֲנַיָא לֵוָאֵי כְּמָא דִי פַקֶדְתִּנוּן תִּטְרוּן לְמֶעְבָּד: (אונקלוס)

 יונתן  אִסְתַּמָּרוּ דְלָא לְמִקְטוֹעַ בִּישְרָא דְבֵיהּ בַּהֲקֵי אֱלָהֵן לְמִנְטוֹר לַחֲדָא לְמֶעֱבַד בֵּינֵי מַכְתַּשׁ צוּרְעָתָא לְמַכְתַּשׁ נוּתְקָא בֵּינֵי מְסָאָבָא לְבֵינֵי דַכְיָא הֵי כְּכָל מַה דְּיַלְפוּן יַתְכוֹן כַּהֲנַיָא דְּמִילְשֵׁבַט לֵוִי הֵיכְמָא דְפַקֵידְתִּינוּן תִּנְטְרוּן לְמֶעֱבַד: (תרגום יונתן)

 רש"י  השמר בנגע הצרעת. שלא תתלוש סימני טומאה (ה) ולא תקוץ את הבהרת: ככל אשר יורו אתכם. אם להסגיר, אם להחליט, אם לטהר: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ה) מפני שבתלישת סימני טומאה או בקציצת הנגע עצמו לא יוכל הכהן להבחין את הנגע אם הוא טהור או טמא: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  הכהנים הלוים. שהם מבני לוי: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  השמר בנגע הצרעת. גם זו מצוה מבוארת יוסיף לאו בקוצץ בהרתו או גם בנמנע מהראות נגעו לכהן ובדין הנגעים עצמם לא הזכיר כאן אלא הזהיר בכאן רק ככל אשר יורו אתכם הכהנים הלוים כאשר צויתים לפי שהכהנים זריזים הם ודי להם במה שצוה אותם כמו שפירשתי כבר (בתחלת הספר) (הרמב"ן)

 אור החיים   השמר בנגע וגו' זכור וגו'. לדבריהם ז''ל (שבת קל''ב:) שאמרו שבא להזהיר לבל יקוץ בהרתו, נתכוין בהסמכת זכור את אשר עשה ה' למרים להודיע שורש שממנו יהיה הנגע ואותו יצו ה' לקוץ ורפא:

(אור החיים)

 דעת זקנים  השמר בנגע הצרעת. הוצרך לכפול אזהרה זו לפי שהיא מכה משתלח' בכל אדם אפילו במלכים כדאשכחן בעוזיהו מלך יהודה שנצטרע ובושה גדולה היא לכך צריך לומר שאפילו נצטרע המלך צריך להרחיקו ולעשות לו ככל אשר יורו הכהנים ולכך נמי סמך לכאן זכור את אשר עשה ה' אלהיך למרים שהיתה אחות המלך ואחות כהן גדול ואפ"ה הרחיקוה והסגירוה כשאר המצורעים: (דעת זקנים)


{ט}  זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לְמִרְיָם בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם: (ס)

 אונקלוס  הֱוֵי דְכִיר יָת דִי עֲבַד יְיָ אֱלָהָךְ לְמִרְיָם בְּאָרְחָא בְּמִפָקְכוֹן מִמִצְרָיִם: [ס] (אונקלוס)

 יונתן  הֲווֹ זְהִירִין דְּלָא לְמֵחֲשַׁד חַד בְּחַבְרֵיהּ דְּלָא יִלְקֵי הֲווֹ דְּכִירִין מַה דְּעָבַד יְיָ אֱלָהָכוֹן לְמִרְיָם דְּחָשְׁדַּת לְמשֶׁה בְּמִלְתָא דְלָא הֲוַת בֵּיהּ וְלָקַת בְּצוֹרְעָא וְאִתְעַכְּבַת בְּאָרְחָא בְּמִפְקְכוֹן מִמִּצְרָיִם: (תרגום יונתן)

 רש"י  זכור את אשר עשה ה' אלהיך למרים. אם באת להזהר שלא תלקה בצרעת, (ו) אל תספר לשון הרע, זכור העשוי למרים שדברה באחיה ולקתה בנגעים (ספרי רעה.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ו) דאל"כ מה ענין זה לזה ול"נ דרש"י בא לתרץ יתורא דכתיב בקרא גבי נגע צרעת לשמור מאד ל"ל וע"ז פירש אם באת להזהר שלא תלקה כו': (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  למרים. הנה ראיה על דרש אל תקרי מצורע אלא מוציא שם רע: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  זכור את אשר עשה ה' אלהיך למרים. אם באת ליזהר שלא תלקה בצרעת לא תספר לשון הרע לשון רש"י ולפי דעתי שהיא מצות עשה ממש כמו זכור את יום השבת לקדשו (שמות כ ח) זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים (שם יג ג) זכור את אשר עשה לך עמלק (להלן כה יז) כולם מצוה אם כן גם זה כמותם והיא אזהרה מלדבר לשון הרע יצוה במצות עשה שנזכור העונש הגדול שעשה ה' לצדקת הנביאה שלא דברה אלא באחיה גמול חסדה אשר אהבתו כנפשה ולא דברה בפניו שיבוש ולא בפני רבים רק בינה לבין אחיה הקדוש בצנעה וכל מעשיה הטובים לא הועילוה גם אתה אם תשב באחיך תדבר בבן אמך תתן דופי לא תנצל ולשון ספרא (בחקותי פרשה א ב ג) כשהוא אומר ולא תעשו את כל המצות האלה (ויקרא כו יד) הרי מה שכתוב בתורה אמור אם כן למה נאמר ואם לא תשמעו לי להיות עמלים בתורה וכן הוא אומר זכור את יום השבת לקדשו יכול בלבך כשהוא אומר שמור הרי שמירת הלב אמורה הא מה אני מקיים זכור שתהא שונה בפיך וכן הוא אומר זכור אל תשכח וגו' וכן הוא אומר זכור את אשר עשה ה' אלהיך למרים יכול בלבך כשהוא אומר השמר בנגע הצרעת לשמר מאד ולעשות (פסוק ח) הרי שמירת הלב אמורה הא מה אני מקיים זכור שתהא שונה בפיך וכן הוא אומר זכור את אשר עשה לך עמלק יכול בלבך כשהוא אומר לא תשכח הרי שכחת הלב אמורה הא מה אני מקיים זכור שתהא שונה בפיך ופירושה כי אצלם השמר בנגע הצרעת מנגע הצרעת לשמר מאד שלא תבואך ולעשות בה ככל אשר יורו אתכם הכהנים וזכור את אשר עשה ה' אלהיך למרים שתהא מזכיר זה בפה תמיד ומכאן נראה שרבותינו יעשו אותה מצוה לא ספור ועצה בלבד להנצל מן הנגעים ואיך יתכן שלשון הרע שהוא שקול כשפיכות דמים לא תהיה בו בתורה לא תעשה גמור או לאו הבא מכלל עשה אבל בכתוב הזה אזהרה גדולה בו להמנע ממנו בין בגלוי בין בסתר בין במתכוין להזיק ולהבזות בין שאין מתכוין להזיק כלל וזו מצוה מכלל תרי"ג מצות ושכחה בעל הלכות גדולות וכל המונים המצות אחריו (הרמב"ן)


{י}  כִּי תַשֶּׁה בְרֵעֲךָ מַשַּׁאת מְאוּמָה לֹא תָבֹא אֶל בֵּיתוֹ לַעֲבֹט עֲבֹטוֹ:

 אונקלוס  אֲרֵי תַרְשֵׁי בְחַבְרָךְ רְשׁוּ מִדָעַם לָא תֵעוּל לְבֵיתֵהּ לְמִסַב מַשְׁכּוֹנֵהּ: (אונקלוס)

 יונתן  אֲרוּם תּוֹזְפוּן בְּחַבְרֵיכוֹן מִיזְפוּ דְמִדַּעַם לָא תֵיעוּל לְבֵיתֵיהּ לְמַשְׁכּוֹנֵי מַשְׁכּוֹנֵיהּ: (תרגום יונתן)

 רש"י  כי תשה ברעך. תחוב (ז) בחבירך: משאת מאומה. חוב (ח) של כלום: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ז) ויהיה פי' תשה מלשון לא תהיה לו כנושה ותרגומו ארי תשרשי גם זה לשון חובה הוא כמו ממארי רשותם פארי אפרע שפי' מבעל חובך אפילו סובין תקבל (ב"ק דף מז): (ח) אבל לא תפרש מלת מאומ' זה כשאר מאומה שכתיב בקרא שפירושו לא כלום: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  תשה. מגזרת נשה: ה''א מאומה. נוסף כה''א לילה: לעבוט. לקחת משכונו: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  כי תשה ברעך. סמך לצרעת לומר שע''י זה בא הצרעת שאומר לו חבירו השאילני כלי שלך והוא אומר אין לי ולמחר באים נגעים על ביתו וצוה הכהן ופנו את הבית והכל רואין שיש לו: (בעל הטורים)

 ספורנו  משאת מאומה. אפי' שכר כתף וזולתו כשזקפן עליו במלוה כמו שקבלו רז''ל: (ספורנו)


{יא}  בַּחוּץ תַּעֲמֹד וְהָאִישׁ אֲשֶׁר אַתָּה נֹשֶׁה בוֹ יוֹצִיא אֵלֶיךָ אֶת הָעֲבוֹט הַחוּצָה:

 אונקלוס  בְּבָרָא תְּקוּם וְגַבְרָא דִי אַתְּ רָשֵׁי בֵהּ יַפֵק לְוָתָךְ יָת מַשְׁכּוֹנָא לְבָרָא: (אונקלוס)

 יונתן  בְּשׁוּקָא תֵּיקוּם וְגַבְרָא דְאַנְתְּ מוֹזִיף בֵּיהּ יָפִיק לָךְ יַת מַשְׁכּוֹנָא לְשׁוּקָא: (תרגום יונתן)


{יב}  וְאִם אִישׁ עָנִי הוּא לֹא תִשְׁכַּב בַּעֲבֹטוֹ:

 אונקלוס  וְאִם גְבַר מִסְכֵּן הוּא לָא תִשְׁכּוּב בְּמַשְׁכּוֹנֵהּ: (אונקלוס)

 יונתן  וְאִין גְּבַר מִסְכֵּין הוּא לָא תָבִית וּמַשְׁכּוֹנֵיהּ גַּבָּךְ: (תרגום יונתן)

 רש"י  לא תשכב בעבטו. לא תשכב (ט) ועבוטו אצלך: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ט) דאי כמשמעו הא אסור משום רבית: (שפתי חכמים)

 הרמב"ן  ואם איש עני הוא. יקרא עני כאשר אין לו עבוט אחר כיוצא בו הא אלו היו לו שני כלים מאותו המין נוטל אחד ומחזיר אחד בין שהוא עני או עשיר בנכסים רבים (הרמב"ן)


{יג}  הָשֵׁב תָּשִׁיב לוֹ אֶת הָעֲבוֹט כְּבוֹא הַשֶּׁמֶשׁ וְשָׁכַב בְּשַׂלְמָתוֹ וּבֵרֲכֶךָּ וּלְךָ תִּהְיֶה צְדָקָה לִפְנֵי יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ: (ס)

 אונקלוס  אָתָבָא תָתֵב לֵהּ יָת מַשְׁכּוֹנָא כְּמֵעַל שִׁמְשָׁא וְיִשְׁכּוּב בִּכְסוּתֵהּ וִיבָרֵכִנָךְ וְלָךְ תְּהֵי זְכוּתָא קֳדָם יְיָ אֱלָהָךְ: [ס] (אונקלוס)

 יונתן  אוֹתָבָא תְתִיב לֵיהּ יַת מַשְׁכּוֹנָא כַּד מִטְמַע שִׁימְשָׁא וְיִגְנֵי בִּגְלוֹפְקְרֵיהּ וִיבָרְכִינָךְ וְלָךְ תְּהֵי זְכוּ דְּיַסְהִיד עֲלָךְ שִׁימְשָׁא קֳדָם יְיָ אֱלָהָךְ: (תרגום יונתן)

 רש"י  כבוא השמש. אם כסות לילה הוא, ואם כסות יום החזירהו בבקר, וכבר כתוב בואלה המשפטים עד בא השמש תשיבנו לו (שמות כב, כה.), כל היום תשיבנו לו, וכבא השמש תקחנו (בבא מציעא קיד:): וברכך. ואם אינו מברכך, מכל מקום ולך תהיה צדקה: (רש"י)

 אבן עזרא  תהיה צדקה. פירוש שתשקול חבירך במאזני צדק עמך שישכב בעבוטו ועל דעת המעתיקים כי יש הפרש במקומות בין צדק לצדקה וטעם העבוט כבר פירשתיו בפרש' ואלה המשפטים ושם פירשתיו בשמלתו: (אבן עזרא)

 כלי יקר  השב תשיב לו את העבוט כבא השמש וגו'. אם כסות לילה הוא כו' (ב"מ קיד:) אבל כסות יום הזכיר בפרשת משפטים (כב.כה) שנאמר עד בא השמש תשיבנו לו. ועל צד הרמז הוא מזהיר על העשירים אשר יצוו ליורשיהם שאחר מותם יחזירו המשכנות לעניים ועל זה אינן מקבלין שכר כלל כי אז אין הממון שלהם, ועוד שבזמן ההוא הם פטורין מן המצות והמתים חפשי מהם ע"כ הוא מזהירם עד בא השמש קודם הערב שמשך תשיבנו לו, וכאן אמר כבוא בכ"ף ר"ל סמוך להערב שמשך וקודם לו תשיבנו בעודך בר חיוב ובעוד העבוט שלך ובפר' משפטים הארכנו לדבר מזה.

ופשוטו כפל השב תשיב, לומר שבכל יום ויום ישיב לו וא"ת אם כן הפוכי מטרתא למה לי אם בכל לילה אני מחזיר לו ואין אני רק שומר שלו ביום, ע"ז אמר ולך תהיה צדקה לפני ה' אלהיך כי דומה לפני ה' אלהיך כאילו בכל יום ויום אתה נותן לו צדקה חדשה, וזה ראיה שב"ח קונה משכון דאל"כ צדקה מנין (פסחים לא:) וכפי הדין יש נפקותא בדבר שאין העני מוריש העבוט לבניו אם היו עשירים. ובאמרו ולך תהיה צדקה מיעט היורשים שאם לא תחזירו כי אם אחר הערב שמשך בעולם הזה אז לא לך יהיה הזרע לצדקה כי אם ליורשך ואם תחזירו בזמן החיוב בחייך אז יהיה לך כפי הרמז שהזכרנו.

וכפי פשוטו הורה בפסוק זה ענין יקר, והוא כמ"ש מונבז המלך שבזבז אוצרותיו כו' אבותי גנזו לאחרים ואני גנזתי לעצמי שנאמר ולך תהיה צדקה, אבותי גנזו במקום שהיד שולטת ואני גנזתי במקום שאין היד שולטת שנאמר (תהלים פט.טו) צדק ומשפט מכון כסאך (ב"ב יא:), והא בהא תליא כי לפי שהצדקה מונחת לפני ה' מכון כסאו על כן הוא לך ואין לזרים כי אין יד האדם שולטת שמה ע"כ נאמר ולך תהיה צדקה ולא לאחרים, ונתן טעם לדבר לפי שהצדקה מונחת לפני ה' אלהיך מכון כסאו ומי יעלה השמימה לקחת אותה מידך. (כלי יקר)


{יד}   שביעי  לֹא תַעֲשֹׁק שָׂכִיר עָנִי וְאֶבְיוֹן מֵאַחֶיךָ אוֹ מִגֵּרְךָ אֲשֶׁר בְּאַרְצְךָ בִּשְׁעָרֶיךָ:

 אונקלוס  לָא תַעֲשׁוֹק אֲגִירָא עַנְיָא וּמִסְכֵּנָא מֵאַחָיךְ אוֹ מִגִיוֹרָךְ דִי בְאַרְעָךְ בְּקִרְוָיךְ: (אונקלוס)

 יונתן  לָא תִטְלוֹמוּן חַבְרֵיכוֹן וְלָא תְשַׁנּוּן סוֹטְרֵיהּ דְּאַגְרָא עַנְיָא וּמִסְכְּנָא מִן אֲחֵיכוֹן אוֹ מִן גִּיּוֹרֵיכוֹן דְּמִתְגַּיְירִין בְּאַרְעֲכוֹן בְּקִירְוֵיכוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  לא תעשוק שכיר. והלא כבר כתוב, אלא לעבור על האביון בשני לאוין, לא תעשוק שכר שכיר שהוא עני ואביון, ועל העשיר כבר הוזהר לא תעשוק את רעך (ויקרא יט, יג.): אביון. התאב (י) לכל דבר (ויקרא רבה לד, ו.): מגרך. זה גר צדק: בשעריך. זה גר תושב (כ) האוכל נבילות: אשר בארצך. לרבות שכר בהמה וכלים: (רש"י)

 שפתי חכמים  (י) פי' תאב ואבה קרובים בענינם: (כ) וכאלו אמר או מגרך או אשר בארצך או בשעריך ומפני שאו בשעריך מורה על גר תושב ואו מגרך מורה על גר צדק ושניהם מכונים בשם גר פי' בשעריך אחר מגרך קודם אשר בארצך המורה על שכר בהמה וכלים ולא שכר גופם הוא. ול"נ דפי' בשעריך קודם בארצך כי היכי דנרבי מארצך שכר בהמה וכו' דאי לאו בשעריך ה"א בארצך לברות גר תושב אתא דמסתבר טפי: (שפתי חכמים)

 הרמב"ן  לא תעשק שכיר עני ואביון. ידבר הכתוב בהוה שהעניים והאביונים והגרים משכירים עצמם וכן אם כסף תלוה את עמי את העני עמך (שמות כב כד) וכן לגר ליתום ולאלמנה יהיה (להלן פסוק יט) שהם העניים ברוב וכן בהרבה מקומות ידבר בהוה כמו לא תחסם שור בדישו (להלן כה ד) לא תחרש בשור ובחמור יחדיו (לעיל כב י) ובספרי (תצא קמה) אמרו אם כן למה נאמר עני ואביון ממהר אני ליפרע על ידי עני ואביון יותר מכל אדם ודרשו מגרך זה גר צדק לעבור עליו בשני לאוין (הרמב"ן)

 בעל הטורים  לא תעשוק שכיר. סמך לכי תשה לומר אפי' אם הוא חייב לך אל תאמר אעכבנו בחובי אלא פרע לו שכרו מיד ואחר כך גבה חובך: ה' אלהיך. וסמיך ליה לא תעשק. לומר אם עשק העני כאלו עשק לשם דכתיב מלוה ה' חונן דל: (בעל הטורים)


{טו}  בְּיוֹמוֹ תִתֵּן שְׂכָרוֹ וְלֹא תָבוֹא עָלָיו הַשֶּׁמֶשׁ כִּי עָנִי הוּא וְאֵלָיו הוּא נֹשֵׂא אֶת נַפְשׁוֹ וְלֹא יִקְרָא עָלֶיךָ אֶל יְהֹוָה וְהָיָה בְךָ חֵטְא: (ס)

 אונקלוס  בְּיוֹמֵהּ תִּתֵּן אַגְרֵהּ וְלָא תֵעוּל עֲלוֹהִי שִׁמְשָׁא אֲרֵי עַנְיָא הוּא וְלֵהּ הוּא מְסַר יָת נַפְשֵׁהּ וְלָא יִקְרֵי עֲלָךְ קֳדָם יְיָ וִיהֵי בָךְ חוֹבָא: [ס] (אונקלוס)

 יונתן  בְּיוֹמֵיהּ תִּפְרַע לֵיהּ סוֹטְרֵיהּ וְלָא תִטְמוֹעַ עֲלוֹי שִׁמְשָׁא מְטוֹל דְּעַנְיָא הוּא וּמְטוּלְתֵּיהּ הוּא סָבַר לְקַיְימָא יַת נַפְשֵׁיהּ וְלָא יִקְבּוֹל עֲלָךְ קֳדָם יְיָ וִיהֵי בָּךְ חוֹבָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  ואליו הוא נושא את נפשו. אל השכר הזה הוא נושא את נפשו למות, עלה בכבש ונתלה (ל) באילן: והיה בך חטא. מכל מקום, (מ) אלא שממהרין ליפרע ע"י הקורא (ספרי רעט.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ל) פרש"י שמוסר נפשו עליו לעלות בכבש גבוה והיכן עצמו ליפול ולתלות באילן כשעלה עליו: (מ) ואפי' לא יקרא א"כ למה נאמר וקרא עליך אלא שממהרין כו': (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ביומו תתן שכרו שלא תבוא עליו השמש מצות לא תעשה לחזוק: ואל. יו. אל שכרו: הוא נושא את נפשו. להתפרנם ממנו על כן השכיר את עצמו: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  וטעם ביומו תתן שכרו ולא תבוא עליו השמש. על דרך הפשט ביאור ממה שנאמר בתורה (ויקרא יט יג) לא תלין פעולת שכיר אתך עד בקר כי דרך הכתובים לדבר בהוה והמנהג לשכור הפועל ביום אחד ולערב הוא יוצא טרם בא השמש ויצוה הכתוב לפרעו ביומו בהשלים מלאכתו מיד ושלא תבוא עליו השמש כדי שיקנה בשכרו לו ולאשתו ולבניו מה שיאכלו בלילה כי עני הוא כרובי הנשכרים ואל השכר הזה הוא נושא נפשו שיקנה בו מזון להחיות נפשו ילמד אותנו בכאן כי מה שאמר בתורה לא תלין פעולת שכיר אתך עד בקר הכונה בו שתפרענו ביומו שאם לא תפרענו בצאתו ממלאכתו מיד הנה ילך לביתו וישאר שכרו אתך עד בקר וימות הוא ברעב בלילה וכן כי היא כסותה לבדה היא שמלתו לעורו במה ישכב (שמות כב כו) יזכיר טעם המצוה ברובי הלאוין ורבותינו פירשו (ב"מ קי) כי הכתוב בתורה "עד בקר" בשכיר יום ושב לבאר בכאן דין שכיר לילה והנה לכל אחד זמן לפרעון שנים עשר שעות והוא האמת בקבלה והנאות בטעם נכון (הרמב"ן)

 בעל הטורים  ולא תבא. ג' דין ואידך ולא תבא דמעתך. ולא תבא עלינו רעה. ולא תבא עליו השמש כדי שלא תבא דמעתך. פי' שלא יבכה עליך שאין לו מה לאכול. ולא תבא עלינו רעה שאל''כ יקרא עליך אל ה' ויבא עליך רעה: והיה בך חטא. וסמיך ליה לא יומתו אבות על בנים ובנים לא יומתו על אבות. לומר שפעמים בחטאך ימותו בניך (ר''ל כשאוחזין מעשי אבותיהם בידיהם וערש''י): בחטאו יומתו לא תטה. לומר כל המטה דין חייב מיתה: (בעל הטורים)

 אור החיים  ואליו הוא נושא וגו' והיה בך חטא. הכונה שהגם שעושק שכר שכיר אינו אלא גוזל ממון אף על פי כן אין עונשו ממון אלא נפשות, והוא אומרו יהיה בך פי' בך בנפשך חטא על דרך (מ''א א') והייתי אני ובני שלמה חטאים, והקדים טעם העונש באומרו ואליו הוא נושא את נפשו ומעתה יהיה המשפט נפש תחת נפש: (אור החיים)


{טז}  לֹא יוּמְתוּ אָבוֹת עַל בָּנִים וּבָנִים לֹא יוּמְתוּ עַל אָבוֹת אִישׁ בְּחֶטְאוֹ יוּמָתוּ: (ס)

 אונקלוס  לָא יְמוּתוּן אֲבָהָן עַל פּוּם בְּנִין וּבְנִין לָא יְמוּתוּן עַל פּוּם אֲבָהָן אֱנַשׁ בְּחוֹבֵהּ יְמוּתוּן: [ס] (אונקלוס)

 יונתן  לָא יִתְקַטְלוּן אַבְהָן לָא בְּסַהֲדוּת וְלָא בְחוֹבֵי בְּנִין וּבְנִין לָא יִתְקַטְלוּן לָא בְסַהֲדוּת וְלָא בְחוֹבֵי אַבְהָן אִישׁ בְּחוֹבֵי עַל סַהֲדִין כְּשֵׁירִין יִתְקַטְלוּן: (תרגום יונתן)

 רש"י  לא יומתו אבות על בנים. בעדות בנים, ואם תאמר בעון בנים, כבר נאמר איש בחטאו יומתו, אבל מי שאינו איש, מת בעון אביו, והקטנים מתים בעון אבותם בידי שמים: (רש"י)

 אבן עזרא  ותועי רוח שאלו איך אמר הכתוב לא יומתו אבות ובמקום אחר אומר פוקד עון אבות ושאלתם תהו כי לא יומתו אבות על בנים מצוה על ישראל ופוקד עון אבות על בנים הוא הפוקד וכבר פירשתיו במקומו: (אבן עזרא)

 ספורנו  לא יומתו אבות על בנים. אפי' על חטא המרד במלכות ישראל (מציעא) שמנהג המלכים הקדמונים היה לחרוג גם את בניהם שלא יקומו לשונאים למלכות. בענין הכינו לבניו מטבח בעון אבותם בל יקומו ויירשו ארץ ומלאו פני תבל ערים. פי' שונאים כמו ויהי ערך. מ''מ אסרה תורה למלכי ישראל להרוג זה בשביל זה בחמלת ה' על עמו. וזה קיים אמציהו מלך יהודה כאמרו ויהי כאשר חזקה הממלכה בידו ויהרוג את עבדיו המכים את המלך אביו ואת בני המכים לא המית ככתוב בתורה בספר משה אשר צוה ה' לאמר לא יומתו אבות על בנים ובנים לא יומתו על אבות: (ספורנו)


{יז}  לֹא תַטֶּה מִשְׁפַּט גֵּר יָתוֹם וְלֹא תַחֲבֹל בֶּגֶד אַלְמָנָה:

 אונקלוס  לָא תַצְלֵי דִין גִיוֹרָא וְיִתַּמָא וְלָא תִסַב מַשְׁכּוֹנָא לְבוּשׁ אַרְמְלָא: (אונקלוס)

 יונתן  לָא תַצְלֵי דִין גִּיּוֹרָא וְיַתְמָא וְאַרְמְלָא וְלָא יְמַשְׁכַּן חַד מִנְכוֹן כְּסוּ דְאַרְמַלְתָּא דְלָא יְקוּמוּן שִׁיבְבוֹן בִּישִׁין וְיִפְקוּן עֲלָךְ טִיב בִּישׁ כַּד תְּהַדְרוּן מַשְׁכּוֹנָא לָהּ: (תרגום יונתן)

 רש"י  לא תטה משפט גר יתום. ועל העשיר כבר הוזהר, לא תטה משפט (דברים טז, יט.), ושנה בעני לעבור עליו בשני לאוין, לפי שנקל להטות משפט עני יותר משל עשיר, לכך הזהיר ושנה עליו: ולא תחבול. שלא בשעת (נ) הלואה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (נ) הוכרח רש"י לפרש פה אע"פ שפירש לעיל גבי לא יחבול כדי שלא תטעה לומר ל"ל לקרא למנקט ולא תחבול בגד אלמנ' והא לעיל כתיב השב תשיבנו לו אע" כלהכי נקט קרא גבי אלמנה לא תחבול דאפילו משכנה בשעת הלואה חייב להחזיר מ"ה פירש שלא בשעת הלואה אבל בשעת הלואה אין צריך להחזיר דלא תחבול לא שייך אלא שלא בשעת הלואה אבל בשעת הלואתו כיון שנותן מדעתו עין שייך בו לשון חבלה והא דנקט קרא ולא תחבול בגד אלמנה ללמד שאינה בהשבה משום שלא להשיאה שם רע בשכנותיה כדאמר בגמ' פי המקבל א"נ להשוות אלמנה בין ענייה ובין עשירה דאין ממשכנין אות': (שפתי חכמים)

 בעל הטורים  גר יתום. ולא אמר גר ויתום לומר לך גר שנתגייר כקטן שנולד דמי: ולא תחבול בגד אלמנה. (בעל הטורים)

 אור החיים  לא תטה משפט גר וגו'. פירוש שמא תאמר כיון שציוני ה' על הגר אטה דינו לזכותו ת''ל לא תטה וגו', וגמר אומר ולא תחבול בגד אלמנה פירוש רק בדבר הזה אני מצוך להטות לזכות שלא תחבול בגד של אלמנה שלא בשעת הלואה הגם שכל חוץ ממנה יחבול בגדיהם: (אור החיים)

 ספורנו  לא תטה משפט גר יתום. בעת הריב הזהר באלו שלא יסתתמו טענותם מפני שפלותם ופתח פיך לאלם במקום הראוי: (ספורנו)


{יח}  וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּמִצְרַיִם וַיִּפְדְּךָ יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ מִשָּׁם עַל כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ לַעֲשׂוֹת אֶת הַדָּבָר הַזֶּה: (ס)

 אונקלוס  וְתִדְכַּר אֲרֵי עַבְדָא הֲוֵיתָא בְּמִצְרַיִם וּפָרְקָךְ יְיָ אֱלָהָךְ מִתַּמָן עַל כֵּן אֲנָא מְפַקְדָךְ לְמֶעְבַּד יָת פִּתְגָמָא הָדֵין: [ס] (אונקלוס)

 יונתן  וְתֶהֱווּן דְּכִירִין אֲרוּם מְשַׁעַבְּדִין הֲוֵיתוּן בְּאַרְעָא דְמִצְרַיִם וּפְרַק יַתְכוֹן מֵימְרָא דַיְיָ אֱלָהָכוֹן מִתַּמָּן בְּגִין כֵּן אֲנָא מְפַקֵּיד לְכוֹן לְמֶעֱבַד יַת פִּתְגָמָא הָדֵין: (תרגום יונתן)

 רש"י  וזכרת. על מנת כן פדיתיך, לשמור חוקותי אפילו יש חסרון כיס בדבר: (רש"י)

 אבן עזרא  וזכרת כי עבד היית. בעבור כן זכר הגר שלא תטה משפטו ויש מאלה המשפטים שכבר הזכירם לאבות גם יזכירם שנית לבנים: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  וזכרת כי עבד היית. על מנת כן פדיתיך לשמור חקותי אפילו בדבר שיש בו חסרון כיס לשון רש"י והנכון שהוא חוזר על אזהרת הגר וכבר פירשתי טעמו (שמות כב כ) (הרמב"ן)

 בעל הטורים  וזכרת כי עבד היית במצרים. הזכיר זה על לא תחבול לומר שתזכור שהיית עבד ונתתי לך חן בעיני מצרים ושאלו לך כלי כסף וכלי זהב ושמלות ע''כ אני מצוך לא תחבול: (בעל הטורים)

 ספורנו  ויפדך ה' אלהיך משם. שהשגיח על שפלותכם ונכנס עמכם לפנים משורת הדין לפדותכם כאמרו וירא את ענינו ואת עמלנו ואת לחצנו: (ספורנו)


{יט}  כִּי תִקְצֹר קְצִירְךָ בְשָׂדֶךָ וְשָׁכַחְתָּ עֹמֶר בַּשָּׂדֶה לֹא תָשׁוּב לְקַחְתּוֹ לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה יִהְיֶה לְמַעַן יְבָרֶכְךָ יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ בְּכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶיךָ: (ס)

 אונקלוס  אֲרֵי תַחְצוֹד חֲצָדָךְ בְּחַקְלָךְ וְתִנְשֵׁי עֻמְרָא בְחַקְלָא לָא תְתוּב לְמִסְבֵהּ לְגִיוֹרָא לְיִתַּמָא וּלְאַרְמְלָא יְהֵי בְּדִיל דִיבָרֵכִנָךְ יְיָ אֱלָהָךְ בְּכֹל עוֹבָדֵי יְדָךְ: [ס] (אונקלוס)

 יונתן  אֲרוּם תְּחַצְדוּן חַצְדֵיכוֹן בְּחַקְלֵיכוֹן וְתִתְנְשׁוּן עוּמְרָא בְּחַקְלָא לָא תְתוּבוּן לְמִסְבֵיהּ לְגִיּוֹרָא לְיַתְמָא וּלְאַרְמַלְתָּא יְהֵי מְטוּל דִּי יְבָרְכֵכוּן מֵימְרָא דַיְיָ אֱלָהָכוֹן בְּכָל עוֹבָדֵי יְדֵיכוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  ושכחת עומר. ולא גדיש, (ס) מכאן אמרו, עומר שיש בו סאתים (ע) ושכחו, אינו שכחה: בשדה. לרבות שכחת קמה, (פ) ששכח מקצתה מלקצור: לא תשוב לקחתו. מכאן אמרו, (פאה פ"ו מ"ד) שלאחריו שכחה, שלפניו אינו שכחה, שאינו בבל תשוב: למען יברכך. ואע"פ (צ) שבאת לידו שלא במתכוין, (ק) ק"ו לעושה במתכוין, אמור מעתה, נפלה סלע מידו ומצאה עני ונתפרנס בה, הרי הוא מתברך עליה (ספרי רפג.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ס) גדיש היינו שיש בו סאתים: (ע) דאם הקפידה תורה על סאתים מה לי גדי מה לי עומר: (פ) פירוש אם אין בקמה סאתים אבל אם יש בה סאתים אינה שכחה דומיא דגדיש דלא הוה שכחה: (צ) פירוש שכששכח אותו ועדיין לא ידעו בו הבעלים כבר זכו בו העניים מיד שלא בכוונת בעלים ואפילו הכי כתיב למען יברכך: (ק) והוכחתו דמיירי שלא במתכוין מדכתיב למען יברכך וגומר דאי במתכוין מאי שנא דכתיב הכא למען יברכך יותר משאר מקומות דכתיב צדקה: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  למען יברכך. כי נתת משלך במחשבה והשם יתן לך משלו באמת: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  סמך כי תקצור קצירך בשדך ללא תטה משפט. לומר לך שצריך שתדע משפט הקציר כההוא דתנן שתים לקט שלש אינן לקט: למען יברכך. וסמיך ליה כי תחבוט זיתך לא תפאר אחריך. לו' לך (שהאזהרה) [שהזית] סימן ברכה: וסמך זית לשדה לו' כשם שמניחין פאה בשדה כך צריך להניח פאה באילן: (בעל הטורים)


{כ}  כִּי תַחְבֹּט זֵיתְךָ לֹא תְפַאֵר אַחֲרֶיךָ לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה יִהְיֶה:

 אונקלוס  אֲרֵי תַחְבּוֹט זֵיתָךְ לָא תְפַלֵי בַּתְרָךְ לְגִיוֹרָא לְיִתַּמָא וּלְאַרְמְלָא יְהֵי: (אונקלוס)

 יונתן  אֲרוּם תִּשְׁבְּטוּן זֵיתֵיכוֹן לָא תְבַקְרִינוּן מִן בַּתְרֵיכוֹן לְגִיּוֹרָא לְיַתְמָא וּלְאַרְמְלָא יֶהֱווֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  לא תפאר. לא תטול תפארתו (ר) ממנו (חולין קלא:), מכאן שמניחין פאה לאילן: אחריך. זו (ש) שכחה (שם): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ר) פירש"י לא תטול כל פריו ממנו עד שלא ישאר פאר ולשון לא תפאר מלשון ובכל תבואתי תשרש שם ירושו עיקרה: (ש) ר"ל שכחת אילן מדכתיב אחריך משמע מה שאחריך הוא בבל תשוב: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  כי תחבוט. כמו חובט חטים והוא פעל יחבט קצח בנין נפעל וכן כל אותיות אחעה''ר כאשר יבנה מהם בנין נפעל ואלה הם לא יאצר ולא יחסן. ולא יהרג. יעבד בו. יראה כל זכורך כי כן המשפט: לא תפאר. לא תחפש הפארות והם הסעיפים וכן ותעש בדים ותשלח פארות. גם הוא כתוב באל''ף. ואם נקרא בוי''ו וכן נאדות היין: (אבן עזרא)

 כלי יקר  (כ–כא) לא תפאר אחריך, לא תעולל אחריך. רז"ל דרשו (חולין קלא:) אחריך זו שכחה. וכפי הרמז הוא מזהירו על גזל עניים שלא יעזוב חילו ליורשיו אחריו כדרך שפרשתי אצל לוט שהיה מצטער על ממונו ואמר לו המלאך אל תביט אחריך כמבואר במקומו, (בראשית יט.יז) כך אמר לא תבקש לפאר מה שיהיה אחריך כי מי יגיד לאדם מה שיהיה אחריו וכן לא תבקש לעזוב העוללות למי שיהיה אחריך אלא לגר ליתום יהיה ואז תראה עולמך בחייך. ואל תדאג לומר אם לא אשאיר אחרי מאומה לזרעי מהיכן יתפרנסו, על זה אמר וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים חסר מכל וכל כי מה שקנה עבד קנה רבו ואע"פ כן זכית עכשיו לשדות וכרמים ברצון האל ית', הוא ישלח גם מלאכו לפני זרעך אחריך ויתן להם די מחסורם ועל כן טוב לך לעשות לצרכך לביתך הנצחי כי אדם קרוב אצל עצמו יותר מלבניו אחריו על כן לא יבקש וידרוש במה שיהיה אחריו, כדרך שעושין רוב עשירי דורינו עושים עושר ולא במשפט והם אבירי לבב הרחוקים מצדקה, וטוענים שהם עושים כן בעבור בניהם והמה מאומה לא ישאו בעמלם לעולם הנצחי אוי לאותה כלימה ובושה. (כלי יקר)


{כא}  כִּי תִבְצֹר כַּרְמְךָ לֹא תְעוֹלֵל אַחֲרֶיךָ לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה יִהְיֶה:

 אונקלוס  אֲרֵי תִקְטוֹף כַּרְמָךְ לָא תְעָלֵל בַּתְרָךְ לְגִיוֹרָא לְיִתַּמָא וּלְאַרְמְלָא יְהֵי: (אונקלוס)

 יונתן  אֲרוּם תַּקְפוּן כַּרְמֵיכוֹן לָא תְעָלֵיל מִן בַּתְרֵיכוֹן לְגִיּוֹרָא לְיַתְמָא וּלְאַרְמְלָא יֶהֱווֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  לא תעולל. אם מצאת בו עוללות לא תקחנה. ואיזו היא עוללת, כל שאין לה לא כתף ולא נטף, יש לה אחד מהם, הרי הוא לבעל הבית (פאה פ"ז מ"ד). וראיתי בגמרא ירושלמית (ירושלמי פאה שם), איזו היא כתף, פסיגין (ת) זה על גב זה, נטף, אלו התלויות בשדרה ויורדות: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ת) שרביט אמצעי שבאשכול קרויה שדרה שדומה לשדרה של אדם שמחברת את הצלעות וכן מחוברים לו אשכלות קטנות הנקראין פסיגין ופסיגין ל' חתיכה ונתח אותו על זה הן כמשאוי השוכבת על כתפות שלא אדם לכך קרוי כתף. ונטף הם גרגרי ענבים המחוברים הרבה בסוף השדרה ונטפין למטה כל אלו אינם לעניים אבל כשאין בהן לא כתף ולא נטף אלא מפוזרין זו היא לעניים. מצאתי. והרא"ם פירש כל שאין לה לא כתף ולא נטף והן התלויין בראשי הזמורות הנקראת בל' יון סביאה שאין בהם כתף שהן הפסיגין שזה על גבי זה כו' ולא נטף שהן הגרגרין התלויות בשדרות האשכולות ונקרא הכתף פסיגה מפני שמפסיק בינו לבין הכתף האחר מל' מפסיג ועולה שפירושו מפסיק ועולה עכ"ל ועיין לעיל בפרשת קדושים ושם מפורש יותר: (שפתי חכמים)


{כב}  וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם עַל כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ לַעֲשׂוֹת אֶת הַדָּבָר הַזֶּה: (ס)

 אונקלוס  וְתִדְכַּר אֲרֵי עַבְדָא הֲוֵיתָא בְּאַרְעָא דְמִצְרָיִם עַל כֵּן אֲנָא מְפַקְדָךְ לְמֵעְבַּד יָת פִּתְגָמָא הָדֵין: [ס] (אונקלוס)

 יונתן  וְתֶהֱווּן דְּכִירִין אֲרוּם מְשַׁעְבְּדִין הֲוֵיתוּן בְּאַרְעָא דְמִצְרַיִם בְּגִין כֵּן אֲנָא מְפַקֵּיד לְכוֹן לְמֶעֱבַד יַת פִּתְגָמָא הָדֵין: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  וזכרת. דבק עם לגר: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  גבי כרם כתיב וזכרת. ע''ש זכרו כיין לבנון: (בעל הטורים)

 ספורנו  וזכרת כי עבד היית. והיית צריך אז לעוללות בציר: (ספורנו)

דברים פרק-כה

{א}  כִּי יִהְיֶה רִיב בֵּין אֲנָשִׁים וְנִגְּשׁוּ אֶל הַמִּשְׁפָּט וּשְׁפָטוּם וְהִצְדִּיקוּ אֶת הַצַּדִּיק וְהִרְשִׁיעוּ אֶת הָרָשָׁע:

 אונקלוס  אֲרֵי יְהֵי דִין בֵּין גֻבְרַיָא וְיִתְקָרְבוּן לְדִינָא וִידוּנֻנוּן וִיזַכּוּן יָת זַכָּאָה וִיחַיְבוּן יָת חַיָבָא: (אונקלוס)

 יונתן  אֲרוּם יְהֵי תִיגְרָא בֵּין תְּרֵין גּוּבְרַיָא וְיִתְקַרְבוּן לְוַת דִּינָא וִידוֹנוּן יַתְהוֹן וְיִכְרְעוּן לִזְכוּתָא יַת זַכָּאָה וּלְחוֹבָא יַת חַיָּיבָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  כי יהיה ריב. סופם להיות נגשים אל (א) המשפט, אמור מעתה, אין שלום יוצא מתוך מריבה, מי גרם ללוט לפרוש מן הצדיק, הוי אומר זו מריבה (ספרי רפו.): והרשיעו את הרשע. יכול כל המתחייבין בדין לוקין, תלמוד לומר והיה אם בן הכות (ב) הרשע, פעמים לוקה פעמים אינו לוקה, ומי הוא הלוקה, למוד מן הענין, לא תחסום שור בדישו, לאו שלא (ג) נתק לעשה (מכות יג:): (רש"י)

 שפתי חכמים  (א) פי' מדהל"ל כי יגשו אנשים אשר יהיה להם המשפט ש"מ דה"ק אם יהיה ריב סופם שיגשו למשפט ולא יוכלו להתפשר כ"א ע"י משפט: (ב) כתרגומו וי"מ שהוא לשון בינה שהוא בר דעת לאפוקי חש"ו ויש מפרשים שקאי אשופט כלומר והיה אם השופט מבין שעבר וראוי להכות. מצאתי: (ג) הא ניתק לעשה אין לוקין וה"ה לאו שאין בו מעשה ושניתן לאזהרת מיתת ב"ד ושניתן לתשלומי' ולאו שבכללות כדאיתא במס' מכות (דף יג): (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ושפטום. השופטים כמו לא יחבול רחים: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  כי יהיה ריב בין אנשים. על דרך קבלת רבותינו (מכות יג) שהמלקות הוא בחייבי הלאוין מה ענין לו בריב אשר בין שני האנשים האוכל נבלה בביתו לוקה וכן הזורע שדהו או כרמו כלאים והבא על אחת מהנשים האסורות בלאו וכל שאר הלאוין ועוד מה טעם והצדיקו את הצדיק לפיכך דרשוהו בעדים זוממין (שם ב) יאמר הכתוב כי כאשר יהיה ריב בין שני אנשים ונגשו אל המשפט ושפטום על פי שני עדים כאשר נצטוו ואחרי כן יצדיקו את הצדיק וירשיעו את הרשע שלא כמשפט הראשון והיה אם בן הכות הרשע שלא נוכל לקיים בו ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו ויהיה זה כגון שהעידו עליו שהוא בן גרושה או עבד או ממזר או שהעידו עליו שעבר על אחד מן הלאוין ילקה ארבעים ויתכן שיהיה ריב בין אנשים וילקה בו כגון שחבל בו בפחות משוה פרוטה או שקלל חבירו בשם או שמשכן אותו בדברים שעושים בהם אוכל נפש וכיוצא בהם ודבר הכתוב בהווה כי בעל הריב יגישנו לבית דין ועל ידו ילקה וטעם הארבעים כפי מדרשו (תנחומא ישן במדבר כח) לפי שעבר על התורה שנתנה בארבעים יום וגרם מיתה לעצמו שנוצר לארבעים יום ילקה ארבעים ויצא ידי עונשין ענין היבום וסודו והחליצה וטעמה כבר הזכרתים (בראשית לח ח) (הרמב"ן)

 בעל הטורים  כי יהיה ריב. סמך ריב ללקט שע''י לקט שכחה ופאה מריבים העניים זה עם זה: המשפט ושפטום. השופט. לומר שמכות בשלשה: (בעל הטורים)


{ב}  וְהָיָה אִם בִּן הַכּוֹת הָרָשָׁע וְהִפִּילוֹ הַשֹּׁפֵט וְהִכָּהוּ לְפָנָיו כְּדֵי רִשְׁעָתוֹ בְּמִסְפָּר:

 אונקלוס  וִיהֵי אִם בַּר חַיָבָא לְאַלְקָאָה חַיָבָא וְיִרְמִנֵהּ דַיָנָא וְיַלְקִנֵהּ קֳדָמוֹהִי כְּמִסַת חוֹבְתֵהּ בְּמִנְיָן: (אונקלוס)

 יונתן  וִיהֵי אִין מִתְחַיֵּיב לְמִלְקֵי חַיָּיבָא וְיִרְבְּעִינֵיהּ דַּיָינָא וְיַלְקִינֵיהּ קֳדָמוֹי כְּמֵיסַת חִיּוּבֵיהּ בְּדִינֵיהּ: (תרגום יונתן)

 רש"י  והפילו השופט. מלמד, שאין מלקין אותו לא עומד ולא יושב, אלא מוטה: לפניו כדי רשעתו. ולאחריו כדי שתים, (ד) מכאן אמרו, מלקין אותו שתי ידות מלאחריו ושליש מלפניו (מכות כב:): במספר. ואינו נקוד במספר, (ה) למד שהוא דבוק לומר במספר ארבעים, ולא ארבעים שלמים (שם), אלא מנין שהוא סוכם ומשלים לארבעים, (ו) והן ארבעים חסר אחת: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ד) הרי ג' רשעיות אחת מלפניו כלומר שליש מלפניו וב' ידות מאחוריו. וי"מ כדי רשעתו היינו י"ג מכות משום דבן י"ג בר עונשין הוא ולפניו ר"ל כנגד לבו ולאחוריו על גבו דאותן ב' חלקים קנס הוא: (ה) ר"ל בפת"ח תחת הבי"ת: (ו) כלומר שצריך למנות ולהזכיר במנין מ'חסר אחת ולא שיאמר ל"ט אלא יאמר מ' חסר אחת והטעם כדי שלא ישכח וילקה אותו עוד מכה א' ויעבור על פן יוסיף וגו' מ"ה הוא מזכיר מ' חסר אחת כדי שיזכור ובזה נמי ניחא שמזכיר בקרא מ' ולא ל"ט: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  בן הכות. בחיר''ק כמו בן נון (ס''א בן) יקה והטעם כמו בן בליעל. וכן שבן לילה היה. והוא חייב. להכותו לפי דעתי שהכה חברו: והפילו השופט. בציווי וכן והכהו והעד לפניו: כדי רשעתו במספר. המכות. היה נראה לנו שיש עון שיוכה עליו עשר גם עשרים ופחות ויותר והעד כדי רשעתו רק לא יוסיף על ארבעים לולי דברי הקבלה והוא לבדו האמת וי''א כי טעם רשעתו במכות גדולות או קטנות וכלם במספר ארבעים: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  והיה אם בן הכות הרשע. בן הוא ל' בינה לומר לך שצריך שיכה בענין האמוד שאומדין אותו כמה מכות ראוי לקבל ושיכו אותו מכות הראויות להשתלש. וכן דברי אגור בן יקה שאגר הבינה והקיאה וכן יהושע בן נון שהיה מלא חכמה ובינה: והפילו השופט. והפילו בגימ' כפול שצריך שתהיה הרצועה כפולה: כדי. ב' במס' הכא ואידך והשיגה ידו ומצא כדי גאולתו שנגאל ונפטר: (בעל הטורים)

 אור החיים   אם בן הכות וגו'. אמר בן בחירק רמז שצריך להתבונן בו לדעת אם יכול לסבול המ', אבל אם אמדוהו לפחות מכן אינו לוקה אלא לפי מה שאמדוהו (מכות כ''ב:): (אור החיים)

 ספורנו  והפילו השופט. ימתחנו על העמוד: (ספורנו)

 כלי יקר  במספר, ארבעים יכנו. מלקין אותו שתי ידות מלאחריו ואחת מלפניו (מכות כג.) כי כל חוטא פונה עורף אל השכינה ועושה עין של מעלה כאילו אינו רואה, ויש לך חוטא שמעיז פניו נגד ה' כמ"ש (משלי כא.כט) העז איש רשע בפניו. וכשם שהחמירה תורה בגנב יותר מבגזלן והוטל עליו הכפל לפי שמכחיש עין של מעלה ואינו משוה עבד לקונו משא"כ בגזלן (ב"ק עט:), כך הוטל עליו הכפל ללקות פי שנים מאחוריו וחלק א' מלפניו כי בכל חטא יש לספק אם העז בפניו או אם פנה עורף אל ה' ואז חטאו כפול.

וי"א אחד לפניו, שהיה לו לזכור אחת לפניו, כי בא מטיפה סרוחה. ושתים מאחוריו, שהיה לו לזכור כי הוא הולך למקום רמה, ולזכור לפני מי הוא עתיד ליתן דין וחשבון והם לאחוריו, ונכון הוא.

וטעם למספר ל"ט, לפי שכפר באחד העולה למספר י"ג ובתורה שנדרשת בי"ג מדות ומרד ביצר טוב הבא אחר י"ג שנה. וכל חוטא נכנס בו רוח שטות והוא נעדר מן הבינה הבאה למ' שנה, לכך נאמר והיה אם בן אם נחקור את הבינה הבאה בשנת מ' והוא דומה כאילו לא הגיע לשנת מ' בזאת תדע כי ראוי להלקותו במספר שאינו ארבעים ממש אלא סמוך למספר זה כי לא עם בינות הוא. (כלי יקר)


{ג}  אַרְבָּעִים יַכֶּנּוּ לֹא יֹסִיף פֶּן יֹסִיף לְהַכֹּתוֹ עַל אֵלֶּה מַכָּה רַבָּה וְנִקְלָה אָחִיךָ לְעֵינֶיךָ:

 אונקלוס  אַרְבְּעִין יַלְקִנֵהּ לָא יוֹסֵף דִילְמָא יוֹסֵף לְאַלְקָיוּתֵהּ עַל אִלֵין מָחָא רַבָּא וְיֵקַל אֲחוּךְ לְעֵינָיךְ: (אונקלוס)

 יונתן  אַרְבְּעִין יַצְלִיף וְחָסִיר חַד יַלְקִינֵיהּ לָא יַשְׁלִים דִּלְמָא יוֹסִיף לְמִלְקֵיהּ עַל תְּלָתִין וְתֵשַׁע אִלֵּין מַלְקוּת יַתִּיר וְיִסְתַּכֵּן וְלָא יִתְבַּזֵי אָחוּךְ וְאַנְתְּ חָמֵי לֵיהּ: (תרגום יונתן)

 רש"י  לא יוסיף. מכאן (ז) אזהרה למכה את חבירו: ונקלה אחיך. כל היום קוראו רשע, ומשלקה קראו אחיך: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ז) דהא הכא בתחלה מכה בהיתר ואעפ"כ כתיב לא יוסיף כ"ש אם מכה את חבירו בחנם דמתחלתו באיסור שעובר בלא תעשה: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  וטעם ונקלה אחיך. שהוא דבר ידוע וגזירה מהשם להיות ארבעים לסבול הסובל כדין שמים ולא בחפץ ה ש ופט: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  ונקלה. ב'. הכא ואידך ונקלה כבוד מואב כיון שנקלה כבוד שלא לבזותו יותר: אחיך. בגימ' זבל שאם נתקלקל ברעי פטור: ונקלה אחיך לעיניך. וסמיך ליה לא תחסום. רמז שצריך ליתן לפני השמש מכל מין ומין: (בעל הטורים)

 ספורנו  מכה רבה. שלא יוכל לסבלה: ונקלה אחיך. שיתקלקל ברעי או במים מרוב הכאב: (ספורנו)


{ד}  לֹא תַחְסֹם שׁוֹר בְּדִישׁוֹ: (ס)

 אונקלוס  לָא תֵחוֹד פּוּם תּוֹרָא בִּדְיָשֵׁהּ: [ס] (אונקלוס)

 יונתן  לָא תְזַמְמוּן פּוּם תּוֹרָא בְּשַׁעַת דָּרְכֵיהּ בְּרַם יְבִימְתָּא דְאִיתְרְעַת קַמֵּיהּ לָקֵי שִׁיחְנָא וּדְלֵי חָמֵי לָא תִזְמָמוּנָהּ לֵיהּ: (תרגום יונתן)

 רש"י  לא תחסום שור בדישו. דבר הכתוב בהווה, והוא הדין לכל בהמה חיה ועוף (ח) העושים במלאכה שהיא בדבר מאכל (בבא מציעא פט.), א"כ למה נאמר שור, (ט) להוציא את האדם: בדישו. יכול יחסמנו מבחוץ, (י) תלמוד לומר לא תחסום שור מכל מקום (שם צ:), (כ ) ולמה נאמר דיש, לומר לך, מה דיש מיוחד דבר שלא נגמרה מלאכתו (למעשר ולחלה), וגדולו מן הארץ, אף כל כיוצא בו, יצא החולב והמגבן והמחבץ, שאין גדולו מן הארץ, יצא הלש והמקטף, שנגמרה מלאכתו לחלה, יצא הבודל בתמרים ובגרוגרות, (ל) שנגמרה מלאכתן למעשר: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ח) דילפינן שור שור כו' כדפי' לעיל: (ט) פי' כיון דשור לאו דוקא א"כ לכתוב רחמנא לא תדוש בחסימה: (י) ר"ל בדישו משמע דוקא בשעת דישה א"כ יכול יחסמנו מבחוץ שלא בשעת דישו ואח"כ יהא מותר לדוש כן בחסימה ת"ל כו': (כ) דאל"כ הל"ל לא תדוש בשור בחסימה דמשמע דוקא בשעת דישה אסור ומדכתיב לא תחסום משמע מ"מ ובדישו לדרשא אחרינא אתי כמו שמפרש והולך ולמה נאמר דיש כו' וכעין זה פירשתי בסוף פ' עקב על לא יתיצב איש וכו': (ל) ר"ל אם נותנן על הגג לייבשן ונתקשרו זה עם זה וצריך להפרידם זה מזה אם רוצה ליטלן. ופי' שבאלו המלאכות אפילו מצוה ליכא אבל במלאכו' שהן גידולי קרקע ולא נגמרה מלאכתן אע"פ שאינו עובר בלאו כדנפקא משור ולא אדם מ"מ מצוה איכא אם לא התנה עמו אבל באלו אפילו תנאי לא צריך: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  בי''ת בדישו. אמרו המכחישים שהוא קודם דישה ואין צ ורך: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  סמך לא תחסום למלקות שרצועה שמלקין בה היא של עגל משום ידע שור קונהו וזה לא ידע קונו לפיכך יפרע ברצועה של עגל: (בעל הטורים)


{ה}  כִּי יֵשְׁבוּ אַחִים יַחְדָּו וּמֵת אַחַד מֵהֶם וּבֵן אֵין לוֹ לֹא תִהְיֶה אֵשֶׁת הַמֵּת הַחוּצָה לְאִישׁ זָר יְבָמָהּ יָבֹא עָלֶיהָ וּלְקָחָהּ לוֹ לְאִשָּׁה וְיִבְּמָהּ:

 אונקלוס  אֲרֵי יֵתְבוּן אַחִין כַּחֲדָא וִימוּת חַד מִנְהוֹן וּבַר לֵית לֵהּ לָא תְהֵי אִתַּת מֵתָנָא לְבָרָא לִגְבַר אוֹחֲרָן יְבָמַהּ יֵעוּל עֲלַהּ וְיִסְבַהּ לֵהּ לְאִנְתּוּ וְיִבְּמַהּ: (אונקלוס)

 יונתן  כַּד דַּיְירִין בְּעַלְמָא הָדֵין שָׁעָה חֲדָא אַחִין מִן אַבָּא דִּמְיַחֲדִין בְּאַחְסַנְתָּא לָא תֶהֱוֵי אִתַּת שְׁכִיבָא הֶפְקֵרָא בְּשׁוּקָא לִגְבַר חִילוֹנָאֵי יְבָמָהּ יֵיעוּל עֲלָהּ וְיִסְבִּינָהּ לֵיהּ לְאִינְתּוּ וְיַבֵּם יָתָהּ: (תרגום יונתן)

 רש"י  כי ישבו אחים יחדו. שהיתה להם ישיבה אחת בעולם, פרט לאשת אחיו שלא היה בעולמו (יבמות יז:): יחדו. המיוחדים בנחלה, (מ) פרט לאחיו מן האם: ובן אין לו. עיין עליו (שם כב:), בן (נ) או בת, או בן הבן, או בת הבן, (או בן הבת), או בת הבת: (רש"י)

 שפתי חכמים  (מ) ר"ל דוקא המיוחדים בנחלה שזה יורש את זה אם מת דהיינו אחים מן האב פרט לאחים מן האם שאין זה יורש את זה שכל קרובי אביו יורשין אותו ולא אחיו מאמו וא"ת ל"ל יחדו תיפוק ליה מג"ש דאחים אחים מבני יעקב כתיב הכא אחים וכתיב התם שנים עשר עבדיך אחים וגו' מה להלן מן האב אף כאן מן האב וי"ל כיון שמצינו דנקראו אחים אפילו קרובים כדכתיב אנשים אחים אנחנו ה"א אפילו קרובים חייבין לייבם כמו שמצינו גבי בועז לכך כתיב יחדו המיוחדים בנחלה כו' ובגמרא פ"ב דיבמות תירצו בענין אחר ע"ש והביא' הרא"ם ע"פ: (נ) ר"ל מדכתיב אין ביו"ד דהל"ל אן חסר יו"ד כמו שנכתב בסמוך מאן יבמי חסר יו"ד ומדכתיב ביו"ד קוראו אין ואל"ף מתחלף בעי"ן והוי כאלו כתיב עיין ר"ל עיין עליו שאם יש לו בן או בת כו' שפטורה מן החליצה ומן היבום: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  כי ישבו אחים יחדו. גם הם אמרו כי אינם אחים ממש כי אם קרובים והביאו ראיה מבועז ולא אמרו כלום כי אין שם זכר יבום כי אם גאול' ומה טעם להזכיר יחדו ואם היו במדינ' אחת או בחצר אחד או שהיו אוהבים זה את זה. ואמרו כי הנה הכתוב אמר ויבמה וזה אות כי איננה יבמה כי אם בשם כמו שבה יבמתך והנה נואלו ונסכלו כי הנה מפורש בבני יהודה ויבם אותה והוא יבמה גם יבמתך בעבור היותן לשני אחים וכל איש דעת ידע כי המצות שנתנו למשה שהם מצות לא תעשה לא היו אסורות קודם לכן ואילו היה אדם מונע עצמו מהן וקדם משה לא היה הדבר רע בעיני השם אף כי שכתב כי את כל התועבות האל עשו אנשי הארץ אשר לפניכם ולא מצאנו נביא שהזהירם והנה הכתוב אמר על אונן שלא נתן זרע לאחיו וירע בעיני ה' על כן אנחנו נסמוך על הקבל' שהם אחים ממש: ובן אין לו. כי אם יש לו בן אין צורך כי היא אסורה: ופירוש יחדו. כדברי המעתיקים: לאיש זר. פי' החוצה אם ירצה היבם: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  כי ישבו אחים יחדו. סמך ללא תחסום לומר לך יבמה שנפלה לפני מוכה שחין אין חוסמין אותה: ובן אין לו. ס''ת אונן עם אל''ף דאין כלו' לא יעשה כאונן שהיה דש מבפנים וזורה מבחוץ ולכך סמך לו בדישו: לאשה ויבמה. בגימ' ויבמה בעל כרחה: (בעל הטורים)

 אור החיים  לא תהיה אשת המת וגו'. אזהרה לה ולבאיה וחייבת מלקות היא והבא עליה, ואומרו יבמה יבא עליה רמז שאין חיוב על היבם אלא ביאה אחת, וכמאמר ר' יוסי (שבת קי''ח:) ה' בעילות בעלתי וחמש נטיעות נטעתי, ואמרו בירושלמי (יבמות פ''א ה''א) שנפלו לו ה' יבמות מה' אחים ונזקק פעם אחת לכל אחת, ואומרו ולקחה שלא תאמר שאוסרה עליו מכאן ואילך תלמוד לומר ולקחה לו לאשה שהרשות בידו אם ירצה לקיימה עולמית, ואומרו ויבמה שלא תאמר שלא נאמרו כל הדברים האמורים אלא רשות לפי שאסרה הכתוב לעולם התירה ליבם אבל התורה לא חייבתו בדבר, תלמוד לומר ויבמה: (אור החיים)

 ספורנו  ויבמה. יסיר אותה מהיות עוד יבמתו אבל תהיה כאשתו לכל דבר אפילו לגרשה בגט ולהחזירה: (ספורנו)


{ו}  וְהָיָה הַבְּכוֹר אֲשֶׁר תֵּלֵד יָקוּם עַל שֵׁם אָחִיו הַמֵּת וְלֹא יִמָּחֶה שְׁמוֹ מִיִּשְׂרָאֵל:

 אונקלוס  וִיהֵי בּוּכְרָא דִי תְלִיד יְקוּם עַל שְׁמָא דַאֲחוּהִי מֵתָנָא וְלָא יִתִּמְחֵי שְׁמֵהּ מִיִשְׂרָאֵל: (אונקלוס)

 יונתן  וִיהֵי בּוּכְרָא דְתוֹלִיד יְקוּם בְּאַחְסַנְתָּא עַל שׁוּם אָחוֹי שְׁכִיבָא וְלָא יִתְמְחֵי שְׁמֵיהּ מִיִּשְרָאֵל: (תרגום יונתן)

 רש"י  והיה הבכור. גדול האחים (ס) הוא מייבם אותה: אשר תלד. פרט לאילונית (ע) שאינה יולדת: יקום על שם אחיו. זה שייבם את אשתו, יטול נחלת (פ) המת בנכסי אביו: ולא ימחה שמו. פרט לאשת (צ) סריס, ששמו מחוי (שם כד.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ס) ר"ל שמצוה בגדול לייבם וא"ת דלמא אם אין בכור פטורים מיבום וי"ל דא"כ לא הל"ל כי ישבו אחים יחדו דהוא בא ללמדך פרט לאשת אחיו שלא היה בעולמו כדפירש"י ואם אחיו שאינו בכור אין מייבם למה איצטריך למעט אשת אחיו שלא היה בעולמו פשיטא דהא לאו בכור הוא אלא ודאי שמע מינה דאף אחיו שאינו בכור מייבם ומה שכתוב בכור בא ללמדך שמצוה בגדול מן אחים כדפירש"י: (ע) ושיעור הכתוב כך הוא ולקחה לו לאשה והיה הבכור כלומר המייבם יהיה בכור. אשר תלד ואותה יבמה תהא ראויה לילד פרט לאילונית כו': (פ) (בגמ') אתה אומר לנחלה או אינו אלא שאם שמו יוסף קורין שמו יוסף יוחנן קורין שמו יוחנן נאמר כאן שם אחיו ונאמר להלן על שם אחיהם יקראו בנחלתם מה להלן נחלה אף כאן נחלה: (צ) ותנן ביבמות (דף עט) אם הי' סריס חמה פירש"י שלקה ממעי אמו שלא ראה חמה שעה אחת בכשרותו אבל סריס אדם שהיתה לו שעת הכושר חולץ וחולצין לאשתו: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  הבכור אשר תלד. יקרא בשם אחיו: ולא ימחה שמו. על הנחלה ידבר. וכבר פירשתי אשר תלד בפסוק לעם נכרי: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  וטעם והיה הבכור אשר תלד יקום על שם אחיו המת. איננו כפשוטו שיקראו הבן הראשון בשם המת ראובן או שמעון כמוהו שהרי בבעז נאמר כן (רות ד י) ולא יכרת שם המת מעם אחיו ומשער מקומו ולא קראו אותו מחלון אבל הכתוב הזה על דרך האמת הבטחה והנה הוא כפשוטו וסמכו בו רבותינו (ספרי קנו יבמות כד) מדרש שיהא גדול האחים מיבם ושהאילונית אינה מתיבמת וכן אשת הסריס ששמו מחוי וזה כולו אסמכתא כי האילונית ואשת הסריס מגופיה דקרא נפקי (הרמב"ן)

 ספורנו  ולא ימחה שמו מישראל. שיהי' הולד נחשב אצל ה' יתעלה קיום פריה ורביה למת שהרי נולד ע''י קדושיו של מת ואין היבם צריך לקדשה קדושין אחרים וזה מאס אונן בשנאתו את אחיו ובזאת הי' עליו קצף: (ספורנו)


{ז}  וְאִם לֹא יַחְפֹּץ הָאִישׁ לָקַחַת אֶת יְבִמְתּוֹ וְעָלְתָה יְבִמְתּוֹ הַשַּׁעְרָה אֶל הַזְּקֵנִים וְאָמְרָה מֵאֵן יְבָמִי לְהָקִים לְאָחִיו שֵׁם בְּיִשְׂרָאֵל לֹא אָבָה יַבְּמִי:

 אונקלוס  וְאִם לָא יִצְבֵי גַבְרָא לְמִסַב יָת יְבִמְתֵּהּ וְתִסַק יְבִמְתֵהּ לִתְרַע בֵּית דִינָא לָקֳדָם סָבַיָא וְתֵימַר לָא צָבֵי יְבָמִי לַאֲקָמָא לַאֲחוּהִי שְׁמָא בְּיִשְׂרָאֵל לָא אָבֵי לְיַבָּמוּתִי: (אונקלוס)

 יונתן  וְאִם לָא יִצְבֵי גַבְרָא לְמֵיסַב יַת יְבִימְתֵּיהּ וְתִיסַק יְבִימְתֵּיהּ לִתְרַע בֵּי דִינָא קֳדָם חַמְשָׁא חַכִּימִין וִיהוֹן תְּלָתָא לְדַיְינִין וּתְרֵין לְסַהֲדִין וְתֵימַר בְּלִישַׁן בֵּית קוּדְשָׁא קֳדָמֵיהוֹן מְסָרֵב יְבָמִי לְמִקְמָא לְאָחוֹי שְׁמָא בְּיִשְרָאֵל לָא צָבֵי לְיַבָּמוּתִי: (תרגום יונתן)

 רש"י  השערה. כתרגומו לתרע (ק) בית דינא: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ק) ואינו כמו בשעריך תאכלנו שפירושו עיר דהא אל הזקנים כתיב ומושב הזקנים הוא בשער ב"ד: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  יבמי. האמת כי היו''ד סימן הפעול: (אבן עזרא)


{ח}  וְקָרְאוּ לוֹ זִקְנֵי עִירוֹ וְדִבְּרוּ אֵלָיו וְעָמַד וְאָמַר לֹא חָפַצְתִּי לְקַחְתָּהּ:

 אונקלוס  וִיקְרוּן לֵהּ סָבֵי קַרְתֵּהּ וִימַלְלוּן עִמֵהּ וִיקוּם וְיֵימַר לָא רְעֵנָא לְמִסְבַהּ: (אונקלוס)

 יונתן  וְיִקְרוֹן לֵיהּ חַכִּימֵי קַרְתֵּיהּ וִימַלְלוּן עִמֵּיהּ מִילְכָּא קְשִׁיטָא וִיקוּם בְּבֵי דִינָא וְיֵימַר בְּלִישָׁן בֵּית קוּדְשָׁא לָא רָעֵינָא לְמִיסְבָּהּ: (תרגום יונתן)

 רש"י  ועמד. בעמידה: ואמר. בלשון הקודש, ואף היא דבריה (ר) בלשון הקודש (סוטה לב.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ר) דילפינן ואמר ואמרו בג"ש כתיב הכא ואמר ולהלן בפ' כי תבא כתיב ואמרו אל כל וגו' מהלהלן בלה"ק אף כאן בלה"ק והתם מנלן ילפינן עניה עניה מהדדי דהכא כתיב וענו הלוים ובפ' יתרו הוא אומר משה ידבר והאלהים יעננו בקול מה להלן בלה"ק אף כאן בלה"ק: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ועמד ואמר. עד שישמעוהו הזקנים: (אבן עזרא)


{ט}  וְנִגְּשָׁה יְבִמְתּוֹ אֵלָיו לְעֵינֵי הַזְּקֵנִים וְחָלְצָה נַעֲלוֹ מֵעַל רַגְלוֹ וְיָרְקָה בְּפָנָיו וְעָנְתָה וְאָמְרָה כָּכָה יֵעָשֶׂה לָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא יִבְנֶה אֶת בֵּית אָחִיו:

 אונקלוס  וְתִתְקְרַב יְבִמְתֵּהּ לְוָתֵה לָקֳדָם סָבַיָא וְתַשְׁרֵי סֵינֵהּ מֵעַל רַגְלֵהּ וְתֵרוֹק בְּאַנְפּוֹהִי וְתָתֵב וְתֵימַר כְּדֵין יִתְעֲבֵד לִגְבַר דִי לָא יִבְנֵי יָת בֵּיתָא דַאֲחוּהִי: (אונקלוס)

 יונתן  וְתִתְקָרֵיב יְבִימְתֵּיהּ לְוָתֵיהּ לִקֳדָם חַכִּימַיָא וִיהֵי נָעֵיל בְּרִיגְלֵיהּ דִּיבִימָהּ סַנְדְּלָא דְּלֵיהּ עֲקֵיבָא דְחַיֵּיט בִּשְׁנָצֵי וּבְפוּם סַנְדְּלָא שְׁנָצֵי קְטוּרִין וִיחַכֵּם רִיגְלֵיהּ בְּאַרְעָא וּתְקִים אִינְתְּתָא וְתִשְׁרֵי שְׁנָצֵי וְתִשְׁלוֹף סַנְדְּלֵיהּ מֵעִלַּוֵי רִיגְלֵיהּ וּמִן בָּתַר כְּדֵין תֵּירוֹק קֳדָמוֹי רוֹקָא נְפִישָׁא דְמִתְחַמֵּי לְחַכִּימַיָא וּתְתִיב וְתֵימַר כְּדֵין חָמֵי לְאִתְעוֹבָדָא לְגַבְרָא דְּלָא יִבְנֶה יַת בֵּיתָא דְאָחוֹי: (תרגום יונתן)

 רש"י  וירקה בפניו. על גבי (ש) קרקע (יבמות קי:): אשר לא יבנה. מכאן למי שחלץ שלא יחזור וייבם, דלא כתיב אשר לא בנה אלא אשר לא יבנה, כיון שלא בנה שוב לא יבנה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ש) ופי' בפניו כנגד פניו לא בפניו ממש פי' משום דוירקה דבוק לעיל למלת לעיני הזקנים כאלו אמר לעיני הזקנים וירקה וישאר בפניו לבוד וע"כ צ"ל שפירושו כנגד פניו ומשום דהרוק הוא דוקא כנגד פניו חשוב כאלו הוא בפניו ממש לכן כתיב בפניו ולא לפניו: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  וחלצה. כמו חלצו שד והטעם תסיר: בפניו. מפורש בדברי הקבל' שהוא כמו לפניו ודרך הפשט לפני הנעל כמו והיא כתובה פנים ואחור: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  הזקנים. ה' זקנים לומר לך שמצות חליצה בחמשה: וירקה בפניו. לפי שהרוק דומה לש''ז כלומר שאינו חפץ להקים זרע: (בעל הטורים)

 אור החיים  וענתה וגו'. אמר לשון עניה, פירוש תשובה לדברי היבם שאמר לא חפצתי לקחתה תענה היא ותאמר ככה יעשה לאיש וגו': (אור החיים)

 ספורנו  ככה יעשה לאיש אשר לא יבנה את בית אחיו. ראוי הוא לזה הבזיון מאחר שלא חפץ להשלים בנין הבית שהתחיל לבנות אחיו בקדושיו כאמרם ז''ל (כתובות פרק נערה) לא קראתי לאשתי אלא ביתי: (ספורנו)


{י}  וְנִקְרָא שְׁמוֹ בְּיִשְׂרָאֵל בֵּית חֲלוּץ הַנָּעַל: (ס)

 אונקלוס  וְיִתְקְרֵי שְׁמֵהּ בְּיִשְׂרָאֵל בֵּית שְׁרִי סֵינָא: [ס] (אונקלוס)

 יונתן  וְכָל דְּקַיְימִין תַּמָּן יִכְרְזוּן עֲלוֹי וְיִקְרוּן שְׁמֵיהּ בְּיִשְרָאֵל בֵּי שְׁלִיף סַנְדְּלָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  ונקרא שמו וגו'. מצוה על כל העומדים שם (ת) לומר חלוץ הנעל (שם): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ת) פירוש דק"ל מלת בישראל ל"ל ומתרץ מצוה כו' ויהיה פי' בישראל במעמד ישראל שיהיו שם בשעת חליצה לקרוא חלוץ הנעל ואע"ג דכתיב בקרא בית חלון י"ל דמלת בית לדרשא אתי בית א' הוא בונה ולא שתי בתים פי' שאם כונס יבמתו אסור לו לייבם את צרתה: (שפתי חכמים)


{יא}  כִּי יִנָּצוּ אֲנָשִׁים יַחְדָּו אִישׁ וְאָחִיו וְקָרְבָה אֵשֶׁת הָאֶחָד לְהַצִּיל אֶת אִישָׁהּ מִיַּד מַכֵּהוּ וְשָׁלְחָה יָדָהּ וְהֶחֱזִיקָה בִּמְבֻשָׁיו:

 אונקלוס  אֲרֵי יִנְצוּן גֻבְרִין כַּחֲדָא גְבַר וַאֲחוּהִי וְתִתְקְרֵב אִתַּת חַד לְשֵׁזָבָא יָת בַּעֲלַהּ מִיַד מָחוּהִי וְתוֹשֵׁט יְדַהּ וְתִתְקֵף בְּבֵית בַּהֲתְּתֵהּ: (אונקלוס)

 יונתן  אֲרוּם מִתְגַּרְיָין בְּנֵי אֱנָשָׁא כַּחֲדָא גְּבַר וְחַבְרֵיהּ וְתִתְקָרֵב אִתַּת חַד מִנְהוֹן לְשֵׁיזָבָא יַת בַּעֲלָהּ מִיַּד מְחָהִי וְתוֹשִׁיט יְדָהּ וְתִתְקֵיף בְּבֵית בְּהַתְתֵיהּ: (תרגום יונתן)

 רש"י  כי ינצו אנשים. סופן לבא לידי מכות, (א) כמו שנאמר מיד מכהו, אין שלום יוצא מתוך ידי (ב) מצות (ספרי רצב.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (א) דאל"כ הל"ל כי יכה איש את אחיו וקרבה וגו' ומתרץ דע"י מצות סופו לבא לידי מכות: (ב) הא דנקט לשון מצה ולא נקט לשון ריב כמו שנקט למעלה אין שלום יוצא מתוך מריבה משום דלשון הקרא נקט דלמעלה כתיב כי יהיהריב נקט מריבה וכאן כתיב כי ינצו נקט מצות: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  כי ינצו. הפך כי ישבו אחים יחדו ואלה האנשים זרים או אחים: במבושיו. ביציו מגזרת בושה והוא עזות מצח לגלות דבר הנסתר שהוא ערוה גם הוא מקום מסוכן: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  כי ינצו אנשים. סמך כי ינצו לחלוץ הנעל שע''י חליצה מריבה באה כדאמרינן כיון שבנים לבניך שלום על ישראל דאפטרה מחליצה ויבום: והחזיקה. ב' במסורה דין ואידך והחזיקה בו ונשקה לו העיזה פניה דוקא אם החזיקה במזיד כדכתיב העיזה פניה ותאמר לו אבל אם שגגה פטורה: (בעל הטורים)

 אור החיים  להציל וגו' ושלחה ידה וגו'. ולא אמר הכתוב ושלחה ידה וגו' להציל את אישה, העיר בזה שאם לא היה לה מציאות להציל בעלה מיד מכהו אלא על ידי זה לפי שאין כח בה להציל אלא בדרך זה פטורה, ודוקא שהיה חברו מכהו מכת נפש, לזה הקדים מאמר להציל קודם מאמר ושלחה לומר שאם ידענו שלא שלחה אלא להציל פטורה: (אור החיים)

 ספורנו  וקרבה אשת האחד להציל את אישה. אע''פ שהיבמה מצווה לבזות את אחי בעלה על שלא חס על בעלה לא הותר לאשה לבייש את הנלחם עם בעלה: (ספורנו)


{יב}  וְקַצֹּתָה אֶת כַּפָּהּ לֹא תָחוֹס עֵינֶךָ: (ס)

 אונקלוס  וּתְקוּץ יָת יְדַהּ לָא תְחוּס עֵינָךְ: [ס] (אונקלוס)

 יונתן  וְתִקְטְעוּן יַת פִּיסַת יְדָהּ לָא תְחוּסַן עֵינֵיכוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  וקצתה את כפה. ממון דמי בשתו, הכל לפי המבייש והמתבייש, או אינו אלא ידה ממש, נאמר כאן לא תחוס ונאמר להלן בעדים זוממין לא תחוס (לעיל יט, יג.), מה להלן ממון אף כאן ממון: (רש"י)

 אבן עזרא  וקצותה את כפה. כמו עין תחת עין אם לא תפדה כפה תקוץ: לא תחום עינך. אם היתה ענייה: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  כפה. ב' דין ואידך כפה פרשה לעני מה להלן ממון אף כאן ממון: עינך. וסמיך ליה לא יהיה לך בכיסך. לומר לך שלא יסתכל בכיס במבושיו ובערותו ד''א עינך לא יהיה לך בכיסך למנות מה שבו כי אין הברכה מצויה אלא בדבר הסמוי מן העין: וקצותה את כפה. וסמיך ליה לא יהיה לך בכיסך. לומר דקצותה את כפה הוא ממון דבר המוטל בכיס: (בעל הטורים)


{יג}  לֹא יִהְיֶה לְךָ בְּכִיסְךָ אֶבֶן וָאָבֶן גְּדוֹלָה וּקְטַנָּה:

 אונקלוס  לָא יְהֵי לָךְ בְּכִיסָךְ מַתְקַל וּמַתְקָל רַבְּתָא וּזְעֶרְתָּא: (אונקלוס)

 יונתן  לָא יֶהֱוֵי לְכוֹן בְּנַרְתֵּיקֵיכוֹן מַתְקְלִין דִּנְכִיל מַתְקְלִין רַבְרְבִין לְמֶהֱוֵי זַבִּין בְּהוֹן וּמַתְקְלִין זְעִירִין לְמֶהֱוֵי מְזַבִּין בְּהוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  גדולה וקטנה. גדולה כשמכחשת את (ג) הקטנה, שלא יהא נוטל בגדולה ומחזיר בקטנה (ספרי רצד.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ג) כגון ששניהם מנה שלם או שניהם חצי מנה אלא זה מכחיש את זה כלומר שאחת גדולה ואחת קטנה: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  בכיסך. מקום למאזנים או יוציא מן הכיס בדרך רמאות והראשון הוא נכון והעד כיס אחד יהיה לכלנו משקל אחד. ומגזרת תכוסו על השה ואם הוא משורש אחר ורבים פירשו כמו חריט ואין צורך: (אבן עזרא)

 כלי יקר  לא יהיה לך בכיסך אבן ואבן גדולה וקטנה. יש לדקדק אם הפירוש גדולה יותר מן הראוי והקטנה יותר מן הראוי ושניהם שקר ושוקל לעצמו בגדולה ולאחרים בקטנה, א"כ קשה מהו שאמר אבן שלימה וצדק יהיה לך. כי תואר השלימה קאי ודאי על הקטנה יותר מהראוי שצריך להשלים חסרונה שתהיה שלימה ובלתי חסרה, ולמה לא אמר דבר המתנגד אל הגדולה ובעל כרחך אתה צריך לומר שתיבת וצדק אמר כנגד הגדולה השקרית, וקשה הרי הצדק הוא הפך שניהם ושלימה למה לי, אלא ודאי כך פירושו שגדולה היא המשוערת כראוי וקטנה היא החסירה מן הראוי ומה שאמר אבן שלימה וצדק קאי הכל על הקטנה כי לשון צדק דרשו רז"ל (ב"ב פח:) צדק משלך ותן לו. ע"כ אמר דרך לא זו אף זו אבן שלימה ובלתי חסירה יהיה לך שלא תחסר את חבירך כלום ולא זו שלא תחסר לו אלא אפילו וצדק צדק משלך ותן לו יותר מהראוי לבא לו, ואם כן הוא שהגדולה היא הישרה למה אמר לא יהיה בכיסך הגדולה למה לא תהיה בכיסו הישרה, ועו"ק מ"ש כי תועבת ה' אלהיך כל עושה אלה כל עושה עול תרתי למה לי ומדקאמר כל עושה עול ש"מ שכל עושה אלה אינו עול וצריך להבין מהו זה.

ביאור הדבר הוא כדרך שאמר שלמה, אבן ואבן איפה ואיפה תועבת ה' גם שניהם (משלי כ.י) אם שניהם שקרים מהו גם שניהם מהיכא תיתי לחלק ביניהם, ומהו לשון גם, אלא ודאי שמדבר באחד שקרי ואחד אמיתי והורה שגם הישר נקרא תועבה לפי שהאבן הישרה גורמת לו לשקול בשקרית, כי אם לא היה לו האבן הישרה היה מתירא לשקול לכל העולם בקטנה השקרית כי כל הקונים בבואם לביתם ימצאו משקלם חסר ותבא לבית דין עליו צעקת רבים לומר שלכלנו שקל בקטנה, מאי אית לך למימר שמא בביתכם נעשה חסר וכי לכולם נחסר בביתם דבר זה אינו שכיח. מה הוא עושה הולך ושוקל לקצתם בקטנה החסירה ולקצתם בגדולה הישרה והיה אם יבואו לב"ד הבריות אשר להם שקל חסר, הוא יטעון בב"ד הרי מכרתי להרבה בריות וישאל אותם ששקל בישרה ויעידו שאינן חסרין כלום ויכחישו הטוענים ששקל חסר, וממילא יתרץ הדיין לומר שאצלכם נעשה חסר דאל"כ מה גבר מגוברין (סנהדרין סה:) ולמה אלו אינן חסרין כלום, וכשישלח הב"ד אחר משקלו ישלח הישרה ונמצא שאלמלא הישרה לא היה יכול למכור לכולם בקטנה והרי לכך הוא מחזיק הישרה כדי לאמת שקר שלו לכך גם הישרה תועבה, וזהו שפירש"י גדולה המכחשת את הקטנה כי ע"י הגדולה יוכל להכחיש בב"ד מעשה הקטנה, ועל כן אמר כי תועבת ה' כל עושה אלה. על מה ששקל בישרה כי גם זה תועבה מאחר שאינו שוקל בישרה כי אם כדי לרמאות העולם, כל עושה עול. היינו השקרית אבל הראשונה אינה עול ואע"פ כן היא תועבה וע"ז אמר שלמה תועבת ה' גם שניהם לרבות הישרה.

ובזה מיושב הסמיכות זכור את אשר עשה לך עמלק. פירש"י אם שקרת במדות ובמשקולות הוי דואג מן גרוי האויב שנאמר (משלי יא.א) מאזני מרמה תועבת ה'. וכתיב בתריה (שם יא.ב) בא זדון ויבא קלון ואת צנועים חכמה. וקשה מה ענין גרוי האויב למשקולות ועוד קשה וכי עמלק בא עליהם בעבור ששקרו במשקולות, גם על הראיה קשה למה קראה מאזני מרמה מאזני שקר מבעי ל"ל, ומהו הקלון שאמר, ואיך נקשר סוף הפסוק ואת צנועים חכמה לתחילתו. אלא ודאי שלאבן הגדולה הישרה קרא מאזני מרמה שלכך הוא שוקל בה כדי לרמאות כאמור והשוקל בה הרי הוא כמסתיר רעתו מן הבריות ועושה עין של מעלה כאילו אינו רואה, וכך מדתו של הקב"ה כדרך שנאמר (שם כו.כו) תכסה שנאה במשאון תגלה רעתו בקהל. וכדרך שאמרו בסוטה (ט.) היא עשתה בסתר הקב"ה מגלה קלונה, כך אמר לרמאים אלו, אתם עושים בסתר עושק וגזל, הקב"ה שולח השונא אשר יקח כל אשר לך בגלוי ואז למפרע יתגלה קלונך כי ידעו הכל למפרע שאתה עשית בסתר עושר ולא במשפט, זה"ש בא זדון זה האויב שיבא בזדון ובגלוי ויבא לאור קלון שלך וזהו שמסיק בילקוט בשם המכילתא (בשלח פר' א.ח) רבי אליעזר אומר ויבא עמלק שבא בגלוי פנים לפי שכל הבאות שבא לא בא אלא במטמוניות אבל ביאה זו בא בגלוי פנים עד כאן לשונו. וזה ראיה גדולה לדברינו שכל מה שעשו ישראל במטמוניות בא עמלק בגלוי כדי להביא לאור קלונם כי לא עביד הקדוש ברוך הוא דינא בלא דינא, וכששולח את האויב שיקח את אשר לך ודאי היה זה בעבור שבסתר עשית עושק ונלוז והעושים כך סוברים כי חכמים המה להרע, כאשר בדורנו חושבים לחכם את כל מי שהוא חריף לרמות והכתוב אומר (בראשית כז.לה) בא אחיך במרמה ולא בחכמה ויקח את אשר לך, אמנם מי שהוא מקיים והצנע לכת עם אלהיך ואינו עושה שקר לחבירו אפילו בצנעה הוא הנקרא חכמה וזהו שאמר ואת צנועים חכמה והוא הפך המאזני מרמה שהזכיר.

ועל דבר זה בא עמלק, שנאמר (שמות יז.ז–ח) ועל נסותם את ה' לאמר היש ה' בקרבנו אם אין ויבא עמלק. ומסיק בילקוט (בשם המכילתא בשלח פר' ו.ז) רבי אליעזר אומר אם הוא מספיק לנו כל צרכינו נעבדנו כו', מזה אנו למידין שלא היו בטוחים בה' שיתן להם כל צרכיהם ומסתמא היו עסוקים בעניני רמאות שלא היו יכולים להוציא מהם בדין ועשו עין של מעלה כלא רואה כמ"ש היש ה' בקרבנו אם אין. על כן ויבא עמלק וילחם עם ישראל ברפידים ודרשוהו (שם פר' א.ח) לשון רפיון ידים, והיינו שרפו ידי דייניהם כי לא יכלו להוציא בדין מה שחמסו בסתר, וכן כאן נאמר ואתה עיף ויגע ולא ירא אלהים. הן אלהים ממש, כי הדבר המסור ללב נאמר בו ויראת מאלהיך. הן אלהים דיינים, כי מי שיש לו אבן גדולה וקטנה אינו נתפס על שקריו בדיינים. ועל כן חתך עמלק המילה וזרקה כלפי מעלה (תנחומא י.) כי מילה החיצונית תכליתה להביא את האדם לידי מילת ערלת הלב וכשלבם תכין מרמה ע"י שטומן משקלותיו במלח א"כ אין תועלת גם במילה החיצונית כל זמן שהם ערלי לב. ועוד לרז"ל (תנחומא פר' צו.יד) שהמילה משלמת שם של שדי והמה אמרו כמסופקין היש ה' בקרבנו אם אין אם כן אין צורך במילה וק"ל. ולא נתפסו ביד עמלק כי אם הנחשלים אחריך שהיה הענן פולטם מחמת חטאם כי כל בעל מרמה נדחה ממחיצת השכינה כמו שנאמר (תהלים ה.ה) לא יגורך רע. ודובר שקרים לא יכון לנגד עיניו ית' (שם קא.ז) וכל שכן עושה שקרים. וזהו ברפידים ברף ידים דהיינו חסירי כח והיו עיף ויגע כי לא היו נשואים על כנפי נשרים כמו אלו שבתוך הענן אשר אין עיף ואין כושל בהם.

ובדרך דרש יש לומר, כשם שפר' זכור את אשר עשה לך עמלק סמוכה לפרשת משקלות, כך אנו עושים פר' זכור אחר פר' שקלים הבאה לכפרה על עון העגל שנעשה משקלי זהב ע"י שהיו להוטים אחר הממון ביותר כמבואר למעלה פר' כי תשא (ל.יג) וכל הלהוט אחריו משקר גם במשקולות ובעון זה בא המן על ישראל מזרע עמלק בשקלי כסף ומרדכי צוה שלא ישלחו ידיהם בבזה לתקן זה, ואין כאן מקומו להאריך בו. (כלי יקר)


{יד}  לֹא יִהְיֶה לְךָ בְּבֵיתְךָ אֵיפָה וְאֵיפָה גְּדוֹלָה וּקְטַנָּה:

 אונקלוס  לָא יְהֵי לָךְ בְּבֵיתָךְ מְכִילָא וּמְכִילָא רַבְּתָא וּזְעֶרְתָּא: (אונקלוס)

 יונתן  לָא יֶהֱוֵי לְכוֹן בְּבָתֵּיכוֹן מְכִילַן דִּנְכִיל מְכִילַן רַבְרְבִין לְמֶהֱוֵי זַבִּין בְּהוֹן וּמְכִילַן זְעִירִין לְמֶהֱוֵי מְזַבִּין בְּהוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  לא יהיה לך. אם עשית כן, (ד) לא יהיה לך כלום: אבן ואבן. (ה) משקלות: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ד) דאל"כ לך ל"ל לא יהיה בכיסך אבן ואבן מיבעי ליה ויהיה פי' הקרא הכי לא יהיה לך כלומר אם יהיה בכיסך אבן ואבן אז לא יהיה לך מפני שא"א לומר אם אתה עושה כן כו' אלא לאחר שתפרש הבנת גדולה וקטנה פירש תחלה גדולה וקטנה ואח"כ לא יהיה לך שלא ע"ד המקרא: (ה) ר"ל וכי אסור להיות אבנים בביתו ומתרץ משקלות ששוקלין בהן דומיא דאיפה שהוא שם מדה ה"ה באבנים: (שפתי חכמים)

 ספורנו  לא יהיה לך בביתך איפה ואיפה. אחר שהזכיר דרכי השראת שכינה בישראל הזהיר שלא בלבד שנא האל את עוות הדין אבל ישנא ג''כ המחזיק בכלים מוכנים לעשות עול ושצריך להרחיק אותם הכלים פן תגעל נפשו אותנו כאמרו כי תועבת ה' אלהיך כל עושה אלה: (ספורנו)


{טו}  אֶבֶן שְׁלֵמָה וָצֶדֶק יִהְיֶה לָּךְ אֵיפָה שְׁלֵמָה וָצֶדֶק יִהְיֶה לָּךְ לְמַעַן יַאֲרִיכוּ יָמֶיךָ עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ:

 אונקלוס  מַתְקִלִין שָׁלְמִין דִקְשׁוֹט יְהוֹן לָךְ מְכִילָן שָׁלְמִין דִקְשׁוֹט יְהוֹן לָךְ בְּדִיל דְיוֹרְכוּן יוֹמָיךְ עַל אַרְעָא דַיְיָ אֱלָהָךְ יָהֵב לָךְ: (אונקלוס)

 יונתן  מַתְקְלִין שַׁלְמִין וּמִסְחֲאָתָא דִקְשׁוֹט יֶהֱוֵי לְכוֹן מְכִילַן שַׁלְמִין וּקְסָטִין דִּקְשׁוֹט יֶהֱוֵי לְכוֹן מִן בִּגְלַל דְּיִסְגוּן יוֹמֵיכוֹן עַל אַרְעָא דַיְיָ אֱלָהָכוֹן יָהֵיב לְכוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  אבן שלמה וצדק יהיה לך. אם עשית כן, (ו) יהיה לך הרבה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ו) דלך בתרא דומיא דלך קמא שהוא דבק עם עונש עבירה אף לך בתרא דבק עם שכר המצוה: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  שלמה. שלא יהיה מקום חסר. ואיפת צדק להיותה כמדת השוק: למען יאריכו ימיך. כי זה ידוע כי כל מלכות צדק תעמוד כי הצדק כבנין והעיוות כהריסו' ברגע יפול הקיר: (אבן עזרא)


{טז}  כִּי תוֹעֲבַת יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ כָּל עֹשֵׂה אֵלֶּה כֹּל עֹשֵׂה עָוֶל: (פ)

 אונקלוס  אֲרֵי מְרָחָק קֳדָם יְיָ אֱלהָךְ כָּל עָבֵד אִלֵין כֹּל עָבֵד שְׁקַר: [פ] (אונקלוס)

 יונתן  אֲרוּם מְרַחֵק קֳדָם יְיָ אֱלָהָכוֹן כָּל דְּעָבֵיד אִלֵּין נִיכְלַיָא כָּל דְּעָבֵיד שִׁיקְרָא בִּפְרַקְמַטְיָא: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  כל עושה אלה. איפה ואיפה אבן ואבן והכלל כל עושה עול בפה ובמעשה בסתר או בגלוי: (אבן עזרא)

 אור החיים  כל עושה אלה כל עושה עול. פירוש כל עושה אלה אבן ואבן איפה ואיפה, כל עושה עול הדומה לאלה, שלא תאמר שגזירת הכתוב הוא על ב' דברים אלו ולא על דומיהם תלמוד לומר כל וגו': (אור החיים)


{יז}   מפטיר  זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם:

 אונקלוס  הֲוֵי דְכִיר יָת דִי עֲבַד לָךְ עֲמָלֵק בְּאָרְחָא בְּמִפָּקְכוֹן מִמִצְרָיִם: (אונקלוס)

 יונתן  הֲווֹ דְּכִירִין יַת דְּעָבָדוּ לְכוֹן דְּבֵית עֲמָלֵק בְּאָרְחָא בְּמִפַּקְכוֹן מִמִּצְרָיִם: (תרגום יונתן)

 רש"י  זכור את אשר עשה לך. אם שקרת במדות ובמשקלות, הוי דואג מגרוי האויב, שנאמר מאזני מרמה תועבת ה' (משלי יא, א.), וכתיב בתריה בא זדון (ז) ויבא קלון (שם ב.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ז) ר"ל בא האויב ויתגרה בך מלחמה ויהיה לך לקלון: (שפתי חכמים)

 הרמב"ן  זכור את אשר עשה לך עמלק. כבר הזכרתי (לעיל כד ט) המדרש שדרשו בו בספרא (בחקותי פרשה א ג) יכול בלבך כשהוא אומר לא תשכח הרי שכחת הלב אמורה הא מה אני מקיים זכור שתהא שונה בפיך וכן בספרי (תצא קסו) זכור את אשר עשה לך עמלק בפה לא תשכח בלב ולא ידעתי מה היא הזכירה הזו בפה אם לאמר שנקרא פרשת עמלק בציבור ונמצינו למדין מן התורה בשניה זכור (מגילה כט) ויהיה סמך למקרא מגלה מן התורה והנכון בעיני שהוא לומר שלא תשכח מה שעשה לנו עמלק עד שנמחה את שמו מתחת השמים ונספר זה לבנינו ולדורותינו לומר להם כך עשה לנו הרשע ולכך נצטוינו למחות את שמו וכן במעשה מרים נצטוינו להודיעו לבנינו ולספר בו לדורות ואע"פ שהיה ראוי גם להסתירו שלא לדבר בגנותן של צדיקים אבל צוה הכתוב להודיעו ולגלותו כדי שתהא אזהרת לשון הרע שומה בפיהם מפני שהוא חטא גדול וגורם רעות רבות ובני אדם נכשלים בו תמיד כמו שאמרו (ב"ב קסה) והכל באבק לשון הרע (הרמב"ן)

 אור החיים  זכור וגו'. שאין כיוצא בהם שיצא על ישראל בלא קדימות ידיעתם ממנו אלא כאשר ידאה הנשר והוא קרך בדרך: (אור החיים)


{יח}  אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ וְאַתָּה עָיֵף וְיָגֵעַ וְלֹא יָרֵא אֱלֹהִים:

 אונקלוס  דִי עָרְעָךְ בְּאָרְחָא וְקָטֵל בָּךְ כָּל דַהֲווֹ מִתְאַחֲרִין בַּתְרָךְ וְאַתְּ מְשַׁלְהֵי וְלָאֵי וְלָא דָחֵיל מִן קֳדָם יְיָ: (אונקלוס)

 יונתן  דְּאַרְעוּ יַתְכוֹן בְּאָרְחָא וַהֲוָה קָטִיל בְּכוֹן כָּל דַּהֲוָה מְהַרְהֵר לְמִסְטֵי בָּתַר מֵימְרִי הִינוּן גּוּבְרַיָא מִשִּׁבְטָא דְבֵית דָּן דַּהֲוָה בִידֵיהוֹן פּוּלְחָנָא נוּכְרָאָה וַהֲוָה עֲנָנָא פָּלִיט יַתְהוֹן וּדְבֵית עֲמָלֵק מְקַבֵּל יַתְהוֹן וְקָטַע בֵּית גִּבָּרֵיהוֹן וְשָׁדֵי לְעֵילָא וְאַתּוּן בֵּית יִשְרָאֵל הֲוֵיתוּן לְעִיַין וּמְשַׁלְהִין מִסּוּגֵי שִׁעֲבּוּדָא דְמִצְרָאֵי וּמִן דְּלוּחֵי גְּלִילֵי יַמָּא דַּעֲבַרְתּוּן בְּמִצְעֵיהוֹן וְלָא דַחֲלוּן בֵּית עֲמָלֵק מִן קֳדָם יְיָ: (תרגום יונתן)

 רש"י  אשר קרך בדרך. לשון מקרה. דבר אחר, לשון קרי וטומאה, שהיה מטמאן במשכב זכור. דבר אחר, לשון קור וחום, צננך והפשירך (ח) מרתיחתך, שהיו האומות יראים להלחם בכם, ובא זה והתחיל והראה מקום לאחרים, משל לאמבטי רותחת שאין כל בריה יכולה לירד בתוכה, בא בן בליעל אחד קפץ וירד לתוכה, אף על פי שנכוה, (ט) הקרה אותה בפני אחרים: ויזנב בך. מכת זנב, חותך מילות וזורק (י) כלפי מעלה: כל הנחשלים אחריך. חסרי כח, (כ) מחמת חטאם, (ל) שהיה הענן פולטן: ואתה עיף ויגע. עיף בצמא, דכתיב ויצמא שם העם למים (שמות יז, ג.), וכתיב אחריו, ויבא עמלק (שם ח.): ויגע. בדרך: ולא ירא. עמלק (מ) אלהים, מלהרע לך: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ח) ר"ל כדבר חם שהכל יראים ממנו כך האו"ה היו יראים מכם אבל עמלק ציננך והפשירך ל' מים פושרין: (ט) ר"ל הראה אות' קר בפני אחרים: (י) כלומר שהטיח דברים כלפי מעלה לומר מצוה שצוית לעמך ישראל מה הועיל' להם: (כ) דנחשלים הוא מל' חלש דהרבה תיבות מצינו שנתחלפו כמו כשב כבשוכן אפילות פרש"י בפרשת וארא בסופו פלאי פלאות וכן שמלה שלמה: (ל) שנפלטו מן הענן נחתך מילתן מעמלק: (מ) שלא תפרש שהוא תואר לישראל שלא היו ישראל יראי אלהים דומיה דעיף ויגע לכ"פ עמלק כו' ודרשו כך מדנקוד קמ"ץ תחת היו"ד אם כן הוא פועל עבר כמו כי זקן יצחק ואלו היה תואר ה"ל לנקוד בשו"א תחת היו"ד: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  אשר קרך. מגזרת כל הקורות אותם: ויזנב בך. כרת זנבך והם הנחשלי' אחריך שלא היה בם כח ללכת ויתכן להיות מלת נחשלים כמו נחלשי' וכן כבש כשב: ואתה עיף. כי ברפידים בא והעם צמא למים כי כן כתוב: ויגע. מן הדרך: ולא ירא. שב אל עמלק והוא פעל עבר כמו כי כבד ממך כי זקן יצחק כאשר אהב: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  אשר קרך בדרך. קרך בגי' סרס: ויזנב בך. בגימטריא זה מילה: כל הנחשלים אחריך. בגימטריא זה היה שבטו של דן: (בעל הטורים)

 אור החיים  אשר קרך. יתבאר על פי דבריהם ז''ל (ד''ה ג'.) שאמרו שהענן היה מכסה על ישראל ולא היה מקומם ידוע לעולם אלא כשמת אהרן נסתלקו ענני כבוד ובא הכנעני וילחם עם ישראל, ואם כן תקשה מנין ידע עמלק מקום חניית ישראל לבא אצלם להלחם עמם, לזה אמר אשר קרך פירוש יקר מקרהו וידע מחניהם בדרך, ואומרו ויזנב בך וגו' פירוש לא שהענן הניחו ליכנם לפנים למחנה ישראל אלא באותן שהיה הענן פולטן, והוא אומרו ויזנב בך אותם הנחשלים אחריך:

ואתה עיף ויגע וגו'. עיף עדיין משעבוד מצרים ויגע מטורח הדרך, ואומרו ולא ירא אלהים פירוש ובזה בא המורך בלבבך יותר ממפעל עייפות ויגיעות על דרך אומרו (ישעי' ל''ג) פחדו בציון חטאים, אבל אם היו צדיקים לא יפחדו ולא ירהו במלחמתו, והעיר הכתוב בטעמים שמשניאים אותו בלבנו כי הצר לישראל צרה גדולה שבא עליהם כאשר ידאה הנשר בלא ידיעה כמו שרמז גם כן במאמר קרך והם יגעים ועייפים ודבר המעמיד הכח ביכולת הנעלם אין עמם מה שלא היה כן בשאר כל המלחמות שמלבד שלא ייעפו ולא ייגעו במלחמות עוד להם כלם צדיקים יראי אלהים נמוכי לב:

חסלת פרשת כי תצא (אור החיים)

 דעת זקנים  ויזנב בך כל הנחשלים. שהכה אותם מכת זנב שהיה חותך מילותיהם של ישראל וזורקן כלפי מעלה ואומר בזה בחרת טול חלקך וזש"ה והשב לשכנינו שבעתים אל חיקם השב להם מה שעשו לנו במילה הנתונה בחיקו של אדם. ד"א מה שעשו לתורה שנאמר מזוקק שבעתים. מה שעשו בבית המקדש שנתון בחיקו של עולם שנא' ומחיק הארץ עד העזרה התחתונה. ואמרו ישראל לפני הקב"ה רבון העולמים אתה אומר לנו זכור שיש לנו שכחה אתה שאין לפניך שכחה זכור ה' וכו' את יום ירושלים האומרים ערו ערו עד היסוד בה ואע"פ שמלכות ארם לא החריבו ירושלים אלא מלכות בבל היו שואלין כך מתוך שמחה ולמה עמלק דומה לכלב שהוא להוט ללקק דם כך הוא להוט ללקק דמן של ישראל וזהו עמלק עם לק: ולא ירא אלהים. במשקולות לכך נסמך לפ' לא יהיה לך בביתך וגו' לפי שלא קיימו מורא דמשקולות דכתיב בהו ויראת מאלהיך לכך בא עמלק וזש"ה מאזני מרמה תועבת ה' וגו' וכתיב בתריה בא זדון ויבא קלון. וגם כאן כתיב כי תועבת ה' כל עושה אלה: (דעת זקנים)


{יט}  וְהָיָה בְּהָנִיחַ יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לְךָ מִכָּל אֹיְבֶיךָ מִסָּבִיב בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לְרִשְׁתָּהּ תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם לֹא תִּשְׁכָּח: (פפפ)

 אונקלוס  וִיהֵי כַּד יְנִיחַ יְיָ אֱלָהָךְ לָךְ מִכָּל בַּעֲלֵי דְבָבָךְ מִסְחוֹר סְחוֹר בְּאַרְעָא דִי יְיָ אֱלָהָךְ יָהֵב לָךְ אַחֲסָנָא לְמֵירְתַהּ תִּמְחֵי יָת דוּכְרָנָא דַעֲמָלֵק מִתְּחוֹת שְׁמַיָא לָא תִּתִּנְשֵׁי: [פפפ] (אונקלוס)

 יונתן  וִיהֵי כַּד יָנִיחַ יְיָ אֱלָהָכוֹן לְכוֹן מִן כָּל בַּעֲלֵי דְבָבֵיכוֹן מִן חֲזוֹר חֲזוֹר בְּאַרְעָא דַיְיָ אֱלָהָכוֹן יָהֵיב לְכוֹן אַחֲסָנָא לְמֵירְתָהּ תִּמְחוּן יַת דּוּכְרָנָא דַעֲמָלֵק מִתְּחוֹת שְׁמַיָא וַאֲפִילוּ לְיוֹמֵי מַלְכָּא מְשִׁיחָא לָא תִתְנְשֵׁי: (תרגום יונתן)

 רש"י  תמחה את זכר עמלק. מאיש ועד אשה, (נ) מעולל ועד יונק, משור ועד שה, שלא יהא שם עמלק נזכר אפילו על הבהמה, לומר בהמה זו משל עמלק היתה:

חסלת פרשת תצא: (רש"י)

 שפתי חכמים  (נ) כלו' שלא תשאר אחריו זכר שתהא זכרו עליו לומר זה של עמלק היתה דאל"כ תכה מבע"ל: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  בהניח ה' אלהיך. הטעם כי זאת המצוה תלוי' אחר שירשו את הארץ ושקט' הארץ ממלחמה מכל סביבותיה כי כל זמן שיתעסקו עם מלחמות הקרובים אליהם אינם חייבים להלחם בעמלק: תמחה את זכר עמלק. זהו והמתה מאיש ועד אשה מעולל ועד יונק משור ועד שה שלא יאמר זה השור היה משלל עמלק ודברי התורה כלל ודברי שמואל הנביא פרט: לא תשכח. אחר זכור לחזוק וכן משפט מצות רבות בתורה:

חסלת פרשת כי תצא (אבן עזרא)

 ספורנו  תמחה את זכר עמלק. משור עד שה מגמל ועד חמור כמו שצוה לשאול וזה כדי להנקם מעמלק על שהעיז פניו באל יתעלה כמקנאים לכבודו: (ספורנו)

---

פרשת כי תבוא

---

דברים פרק-כו

{א}  וְהָיָה כִּי תָבוֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּ בָּהּ:

 אונקלוס  וִיהֵי אֲרֵי תֵעוּל לְאַרְעָא דִי יְיָ אֱלָהָךְ יָהֵב לָךְ אַחֲסָנָא וְתֵירְתַהּ וְתֵיתֵב בַּהּ: (אונקלוס)

 יונתן  והיה וִיהֵי אֲרוּם תֵּיעֲלוּן לְאַרְעָה דַיְיָ אֱלָהָכוֹן יָהֵיב לְכוֹן אַחֲסָנָא וְתֵירְתוּנָהּ וְתֵיתְבוּן בָּהּ: (תרגום יונתן)

 רש"י  והיה כי תבוא. וירשתה וישבת בה. מגיד שלא נתחייבו בבכורים, עד שכבשו (א) את הארץ וחלקוה (קידושין לז:): (רש"י)

 שפתי חכמים  (א) ואם תאמר למה לא מפרש רש"י זה לעיל בפ' שופטים גבי פרשת מלך דהתם ג"כ כתיב וירשתה וישבת בה. וי"ל דדעת רש"י לתרץ לל"ל כאן וירשתה וישבת בה דהא ממלך גמרי' דילפינן ביאה ביאה מהדדי מה התם אינן חייבים אלא אחר כיבוש וחילוק אף הכא כן והאי ג"ש גמירי דהיא הלכה למשה מסיני כמו שפרש"י בפרשת שלח גבי חלה על בבואכם אל הארץ משונה ביאה זו מכל ביאות שבתורה כו' וכיון שפרט לך באמת מהן כו' ר"ל וכיון שפרט לך במלך שאינו אלא לאחר ירושה וישיבה אף כלן כן אלמא גד"ש גמורה הוא ואם כן ל"ל לומר כאן וירשתה וישבתה בה ומתרץ מגיד שלא נתחייבו בבכורים כו' וא"כ בענין אכילה מדבר וה"א דמיד חייבים בבכורים קודם שנהנין מהן כדאמרינן כל הנהנה מן העוה"ז בלא ברכה כאלו מעל ולא הוה ילפינן גז"ש ממלך לכן צריך לפרש ביה בהדיא וירשתה וישבת בה אבל לעיל בפ' שופטים לא הוה ילפינן לא מביכורי' דה"א מיד כשנכנסים לארץ מחוייבים להעמיד מלך דהא בשביל זה משימין עליהם מלך כדי שיצא לפניהם למלחמה ואין לך צורך יותר גדול משעת כיבוש וחילוק דאז היה עיקר מלחמ' ולכן צריך לפרש בה וירשתה וישבת בה שאינה אלא לאחר כיבוש וחילוק כדי שיתלו הכיבוש בהקב"ה ולא במלך בשר ודם: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  והיה כי תבא. בעבור שכתוב בהניח ה' אמר השם כי יש מצות הן קודם בהניח ה' רק כאשר תבא והם הבכורים והמעשר וכתיבת התורה על האבנים ובנות מזבח והברכה והקלל' על שני ההרים: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  כי תבוא. כתיב לעיל מיניה תמחה את זכר עמלק וסמיך ליה והיה כי תבוא אל הארץ, שנצטוו למחות את זכר עמלק מיד בכניסתן לארץ על זה שרצה לעכב ביאתם לארץ, שהוא הגיד למלך מצרים כי ברח העם. וכן הגיד ללבן כי ברח יעקב. וע''כ סמך לו פרשת ביכורים שמזכיר בה ארמי אובד אבי. כי תבוא. כי עולה למנין ל'. תבוא. אותיות אבות. וזהו שדרשו בגיד הנשה שאין בא''י פחות מל' צדיקים שחשובים כאבות: (בעל הטורים)

 אור החיים   והיה כי תבא אל הארץ. אמר והיה לשון שמחה, להעיר שאין לשמוח אלא בישיבת הארץ על דרך אומרו (תהלים קכ''ו) אז ימלא שחוק פינו וגו':

אשר ה' אלהיך נותן לך נחלה וירשתה וגו'. צריך לדעת מה היא גזירת הכתוב, אם ולקחת וגו' הוה ליה למימר תקח מראשית כיון שהוא התחלת הציווי, ונראה שכוונת הכתוב היא שיצו ה' ד' מצות, אחד שידע בלבו כי לא בכוחו ולא בעוצם גבורתו בא לרשת הארץ אלא מתת ה', והוא אומרו אשר ה' אלהיך נותן לך, ודקדק לומר ה' אלהיך להעיר שעל מנת שיקבל אלהותו עליו הוא נותן, ב' להוריש הארץ מיושביה הגם שיש לו דבר המספיק לו בארץ אף על פי כן יגרש אויבי ה' מארצו, והוא אומרו וירשתה שלישית ישיבת הארץ שהיא מצוה בפני עצמה כמו שמצינו כמה הפליגו רבותינו ז''ל (כתובות קי''א.) במצות ישיבת הארץ, רביעית הבאת הבכורים כאומרו ולקחת וגומר: (אור החיים)

 כלי יקר  והיה כי תבוא אל הארץ וגו'. לא מצינו לשון וירשתה וישבת בה כי אם כאן ובפר' המלך, לפי שאחר ישיבה וירושה ישמן ישראל ויבעט וישאלו להם עניני שררות ככל הגוים, כך בפר' ביכורים היתה הכוונה להכניע רום לבבם אשר אחר ירושה וישיבה ישיאם לבם לומר כי להם הארץ ובחרבם ירשוה וישכחו את ה', זה"ש והיה כי תבוא אל הארץ אשר ה' אלהיך נותן לך נחלה. כי באמת לא בתורת ירושה אתה בא אל הארץ כי בית והון נחלת אבות אבל מה' הארץ נתונה לך במתנה על מנת להחזיר אליו גמולו ולשמור כל מצותיו, ולבבך לא כן ידמה אלא וירשתה. שתחזיק בה כיורש כאילו היא ירושה לך מאבותיך, וישבת בה. כתושב לא כמו שנאמר (ויקרא כה.כג) והארץ לא תמכר לצמיתות כי לי הארץ כי גרים ותושבים אתם וגו'. וכל זה יביאך לידי רום שתשכח את ה' על כן אנכי מצוך מצות הביכורים וכן פירש הרמב"ם שעיקר טעם מצוה זו ההכנעה וההשתעבדות אל השי"ת, והעד על זה מ"ש הגדתי היום לה' אלהיך. הגדתי לשון עבר והלא עדיין לא הגיד כלום, אלא שר"ל שבהליכה והבאה זו כבר דומה כאילו הגדתי דרך וידוי כי באתי אל הארץ וגו' ר"ל לא בתורת ירושה כי אם באופן זה שנשבע ה' לאבותינו לתת לנו, ומעיד אני על עצמי בהבאת הביכורים כי מאת ה' היתה הארץ לי למנה ומתנה, וז"ש ולקחת מראשית. ונתת לא נאמר אלא ולקחת לומר לך שמראשית זה אשר תביא בית ה' ליתן הודיה וכבוד לשמו ית' ממנו תקח את כל פרי האדמה ותזכה בכל פרי האדמה אחר שכבר הודית כי תביא הראשית מארצך אשר ה' אלהיך נותן לך כי ארץ זו לא תקרא ארצך כי אם אחר הבאת הראשית וע"י הבאה זו תקח לך כל פרי האדמה. והבאה זו היא ההגדה האמורה בפסוק הגדתי היום. (כלי יקר)

 דעת זקנים  והיה כי תבא וגו' אשר נשבע ה' לאבותינו. ולכך אמרו רבותינו שהגר מביא ואינו קורא שאינו יכול לומר לאבותינו, אלא בתפלה (אבל) אומר אלהינו ואלהי אבותינו שאנו סומכים על הירוש' שאומר שכל הגרים נקראים על שם אברהם ולכך נקרא אב המון גוים: (דעת זקנים)


{ב}  וְלָקַחְתָּ מֵרֵאשִׁית כָּל פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר תָּבִיא מֵאַרְצְךָ אֲשֶׁר יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ וְשַׂמְתָּ בַטֶּנֶא וְהָלַכְתָּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם:

 אונקלוס  וְתִסַב מֵרֵישׁ כָּל אִבָּא דְאַרְעָא דִי תָעֵל מֵאַרְעָךְ דִי יְיָ אֱלָהָךְ יָהֵב לָךְ וּתְשַׁוֵי בְסַלָא וּתְהַךְ לְאַתְרָא דִי יִתִּרְעֵי יְיָ אֱלָהָךְ לְאַשְׁרָאָה שְׁכִנְתֵּהּ תַּמָן: (אונקלוס)

 יונתן  וְתִסְבוּן מִן שֵׁירוֹי בִּכּוּרַיָא דְמִתְבַּשְׁלִין מִן שֵׁירוּיָא בְּכָל אִבָּא דְאַרְעָא דְתָעֵיל מֵאַרְעָךְ דַיְיָ אֱלָהָכוֹן יָהֵיב לְכוֹן וּתְשַׁווּן בְּסַלָא וּתְהָכוּן לְאַתְרָא דְיִתְרְעֵי יְיָ אֱלָהָכוֹן לְאַשְׁרָאָה שְׁכִינְתֵּיהּ תַמָן: (תרגום יונתן)

 רש"י  מראשית. ולא כל ראשית, (ב) שאין כל הפירות חייבין בבכורים אלא שבעת המינין בלבד, נאמר כאן ארץ ונאמר להלן ארץ חטה ושעורה וגו' (לעיל ח, ח.), מה להלן משבעת המינין שנשתבחה בהם ארץ ישראל, אף כאן שבח ארץ ישראל, שהן שבעה מינין: זית שמן. זית אגורי, (ג) ששמנו אגור בתוכו (ברכות לט.): ודבש. הוא דבש תמרים: מראשית. אדם יורד לתוך (ד) שדהו ורואה תאנה (ה) שבכרה, כורך עליה גמי לסימן, ואומר הרי זה בכורים (בכורים פ"ג מ"א): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ב) כך היא הנוסחא ברוב ספרים שבידינו והקשה ע"ז הרא"ם ל"ל מראשית תיפוק ליה מג"ש דארץ ארץ שאין חייבין בבכורים אלא ז' מינין בלבד ועוד מ"ש הכא דדרשינן מראשית ולא כל ראשית למעט שלא יהיו ראשית כל האילונת חייבים בביכורים אלא מקצתן בלבד ומ"ש גבי חלה דדרשינן מראשית ולא כל ראשית למעט שלא יעשה כל עידתו חלה והאריך בזה וע' בנח"י באריכות: (ג) והא דבפרשת עקב פי' זית שמן זית העושה שמן כי יש זיתים שאין עושין שמן ולמה לא פי' התם כמו שפי' הכאוי"ל דלעיל מיירי בשבח א"י ועל זה פי' זיתים העושים שמן הלומר בשאר ארצות שי זיתים שעין עושים שמן לאפוקי בארץ ישראל כל הזיתים שבה כולן עושין שמן והכא מיירי קרא בביכורים שאין מביאין ביכורים אלא מפירות א"י ומשבח פירות ארץ ישראל כדילפינן מג"ש דארץ ארץ והוי כאלו נכתבו נמי בהדיא הפירות בפרשת ביכורים וזית דהכא מיירי בזיתים דא"י שכולן עושין שמן כדפרש"י בפרשת עקב ואם כן אתי שפיר מה שפירש זית שמן ששמנו אגור בתוכו כו' כי יש זתים ששמנן זב מהן בעת הגשם ואינה טובים כ"כ ל"פ זית אגורי כו' ובזה יתורץ גם כן מה שמקשים דברי הרא"ם אהדדי: (ד) רצ"ל מלת ראשית ל"ל לא הל"ל אלא ולקחת מפרי וגומר: (ה) לאו דוק' תנה אלא ה"ה שאר מינין והא דנקט תאנה לפי שממהר להתבשל יותר מכל שאר פירות: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  בטנא. כדמות סל וחברו טנאך וזאת המצוה על הקרובים אל מקום המקדש: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  ולקחת מראשית כל פרי האדמה אשר תביא מארצך. שתקח מראשית כל הפרי אשר תביא אל הבית מארצך אשר ה' אלהיך נותן לך יצוה שיפריש הפרי בשדה ויקרא עליו שם ויביאנו לביתו וישים אותו בכלי ראוי להוליכו לבית הבחירה ולא נתן הכתוב שיעור בהם אלא אפילו גרגיר אחד מכל המין ההוא פוטר כל השדה כדין תרומה שחטה אחת פוטרת את הכרי

"והלכת אל המקום אשר יבחר ה' אלהיך" - כפי פשוטו יזהיר שלא תקריב בכורים באחד משעריך משנבחר הבית כי כמו שהזהיר בשחוטי חוץ בקרבנות כן יזהיר בבכורים אבל חובת הבכורים לאחר שכבשו וחלקו מיד כדברי רש"י (בפסוק א) ובספרי (תבוא ב) והלכת אל המקום אשר יבחר ה' אלהיך לשכן שמו שם זה שילה ובית עולמים ושמא יאמרו כי הבמות אסורות בשני הזמנים האלו אבל גם בנוב וגבעון יקריבו הבכורים אבל בבמת יחיד אינן קריבין דמזבח כתיב ואולי ממה שכתוב (שמות כג יט) ראשית בכורי אדמתך תביא בית ה' אלהיך לא קרבו באהל ובמשכן אלא בשילה שהיה שם בית אבנים ובבית העולמים (הרמב"ן)

 בעל הטורים  ולקחת. בגימ' בשבעה המינין: מראשית. ולא כל ראשית. ראשית דגנך קדש ישראל לה' ראשית תבואתו ראשית ירימו חרם לה' קטן היודע לדבר אביו מלמדו תורה: (בעל הטורים)

 אור החיים  מראשית. פירוש שאם בכרו הרבה כאחת אינו חיב להביא כל ראשית אלא אשר יחפוץ מהם, ומה שאמרו ז''ל (ביכורים פ''א מ''ו) שאין להביא אלא מז' המינים נלמד הדבר בגזרה שוה נאמר כאן ארץ וגו', (מנחות פ''ד:) ואומרו כל פרי פירוש כל הפירות ששבחתי לך בהם ה א רץ:

אשר ה' אלהיך נותן לך. פירוש לפי ששייר ה' לו חלק בארץ והוא שנת השמיטה (ויקרא כ''ה ד') דכתיב ובשנה השביעית וגו' שבת לה', לזה בא דברו הטוב שאינו מצוה אלא על זמן הנתינה לך שהם ו' שנים אבל שנת השמיטה אין בה הבאת ביכורים לפי שאינם שלו אלא מופקרת לכל: (אור החיים)

 ספורנו  מראשית כל פרי האדמה אשר תביא מארצך. המשובחים שבכל פירותיה כמו וראשית שמנים ימשחו נקובי ראשית הגוים. והמשובחים הם ז' מינין שנשתבחה בהם ארץ ישראל כמו שבא בקבלה. וזה באור מה שצוה למעלה כאמרו ראשית בכורי אדמתך תביא. וביאר שבאמרו ראשית בכורי אדמתך היתה הכונה שתביא הבכורים ממבחר פירות אדמתך והם ז' המינים שנשתבחה בהם: (ספורנו)


{ג}  וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֵן אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם וְאָמַרְתָּ אֵלָיו הִגַּדְתִּי הַיּוֹם לַיהֹוָה אֱלֹהֶיךָ כִּי בָאתִי אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְהֹוָה לַאֲבֹתֵינוּ לָתֶת לָנוּ:

 אונקלוס  וְתֵיתֵי לְוָת כַּהֲנָא דִי יְהֵי בְּיוֹמַיָא הָאִנוּן וְתֵימַר לֵהּ חַוֵיתִי יוֹמָא דֵין קֳדָם יְיָ אֱלָהָךְ אֲרֵי עַלִית לְאַרְעָא דִי קַיִים יְיָ לַאֲבָהָתָנָא לְמִתַּן לָנָא: (אונקלוס)

 יונתן  וּתְעַטְרוּן בְּסַלַיָא וְצִינַיָא וּפֵיפוּרַיָא וְתֵיעֲלוּן לְוַת כַּהֲנָא דִי יֶהֱוֵי מְמַנֵי לְכַהֵן רַב בְּיוֹמַיָא הָאִינוּן וְתֵימְרוּן לֵיהּ אוֹדִינָן יוֹמָא דֵין קֳדָם יְיָ אֱלָהָךְ אֲרוּם עָלֵינָן לְאַרְעָא דְקַיֵים יְיָ לְאַבְהָתָן לְמִתַּן לָנָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  אשר יהיה בימים ההם. אין לך אלא כהן שבימיך כמו שהוא: ואמרת אליו. שאינך (ו) כפוי טובה (ספרי רצט.): הגדתי היום. פעם אחת בשנה (ז) ולא שתי פעמים (שם): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ו) דאל"כ למאי צריך לומר הכי וכי קודם לכן לא ידע הקב"ה כל זאת שבא אל הארץ. כפוי הוא מלשון הכפישני באפר: (ז) פי' אם היו לו פירות יותר ממין אחד ומין אחד ממהר להתברר יותר מהשני והוא הביא המין המתבכר לירושלים וקורא ואח"כ כשנתבכר המין השני מביאו ג"כ א"ל לקרוא פעם שנית והוכחתו מדכתיב היום דמשמע מיעוטא דאל"כ היום ל"ל: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  וטעם בימים ההם. שזה חיוב כל זמן ששם כהן גדול: הגדתי. הטעם כדי שישמעו הקטנים או הוא כדמות הודיה שהשם השלים שבועתו והעד הפרי: וענית. יתכן שישאלו הכהנים לאמר מה זה שהבאת על כן וענית או כדמות תחלה וכן ויען איוב הראשון: אובד אבי. מלת אובד מהפעלים שאינם יוצאים ואילו היה ארמי על לבן היה הכתוב אומר מאביד או מאבד ועוד מה טעם לאמר לבן בקש להאביד אבי וירד מצרימה ולבן לא סבב לרדת אל מצרים והקרוב שארמי הוא יעקב כאלו אמר הכ' כאשר היה אבי בארם היה אובד והטעם עני בלא ממון וכן תנו שכר לאובד והעד ישתה וישכח רישו והנה הוא ארמי אובד היה אבי והטעם כי לא ירשתי הארץ מאבי כי עני היה כאשר בא אל ארם גם גר היה במצרים והוא היה במתי מעט ואחר כן שב לגוי גדול ואתה ה' הוצאתנו מעבדות ותתן לנו ארץ טובה ואל יטעון טוען איך יקרא יעקב ארמי והנה כמוהו יתרא הישמעאלי והוא ישראלי כי כן כתוב: במתי. סמוך כי לא נמצא לשון יחיד. ומתים לשון רבים ורבי יונה דקדק אותה כולה באר היטב בערך מתה: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  וטעם אל הכהן אשר יהיה בימים ההם. אל הכהן אשר יהיה שם בימים ההם כי הם נתונים לאנשי משמר ככל הקרבנות לא שיוליך עמו כהן מעירו להקריב בכוריו ורש"י כתב אין לך אלא כהן שיהיה בימיך כמות שהוא ולא הבינותי זה כי בענין הזקן ראוי לומר "אל השופט אשר יהיה בימים ההם" (לעיל יז ט) אע"פ שאינו גדול וחכם כשופטים הראשונים אשר היו לפנינו מן העולם צריך לשמוע לו יפתח בדורו כשמואל בדורו אבל בהקרבת הבכורים למי יביאם אם לא לכהן אשר יהיה בימיו וכן ראיתי בספרי (תבוא ג) ובאת אל הכהן אשר יהיה זו היא שר' יוסי הגלילי אומר וכי תעלה על דעתך כהן שאינו בימיך אלא כהן שהוא מוחזק וכשר לך באותן הימים היה קרוב ונתרחק כשר וכן הוא אומר (קהלת ז י) אל תאמר מה היה שהימים הראשונים היו טובים מאלה וגו' ונראה שהם ידרשו בזה שאם הקריב בכורים או עולה וקרבנות בכהן שהוא בחזקת כשר ולאחר זמן נמצא שהוא בן גרושה הקרבנות כשרין כמו שמוזכר בפרק האחרון של קידושין (סו) ויכנס בו עוד שאם היה קרוב ונתרחק כשר וזה לענין הזקן שאינו נדון על פי קרוב ואינו ענין בבכורים

"הגדתי היום" - בפרי הזה שהבאתי הגדתי והודיתי לשם אלהיך שהביאני לארץ אשר נשבע לאבותינו לתת לנו והנה השם מקיים דבריו ואני מודה ומשבח לשמו וטעם הגדתי כמו ספרתי וכן ויגד משה את דברי העם אל ה' (שמות יט ט) ספור או יהיה פירושו הגדתי לך הכהן ולכל העומדים האלה וההגדה הזו היא לה' אלהיך כלומר לשמו כי באתי אל הארץ אשר נשבע לאבותינו כי הוא הביאני אליו לעבדו בארץ (הרמב"ן)

 אור החיים  נשבע וגו' לתת לנו. למעט הגר שאינו קורא (ביכורים פ''א) ולא מיעטו אלא בקריאה ולא בהבאה: (אור החיים)

 ספורנו  אל הכהן אשר יהיה בימים ההם. אע''פ שלא יהיה גדול בחכמה לא תחדל מלדבר עמו בכבוד באמרך ה' אלהיך אע''פ שזה לא יאמר זולתי לאנשי השם כמו למלכים ולנביאים מכל מקום בהיותך מביא אליו את הבכורים כמביא דורון לאל יתעלה שהוא בעל הקרקע ראוי שתדבר עמו בזה דרך כבוד: הגדתי היום. הודעתי לכל מתוך מעשי אלה כמו כי הגדת היום כי אין לך שרים ועבדים: כי באתי אל הארץ. שבאתי מארץ אחרת אל זאת הארץ. אשר נשבע ה' לאבותינו לתת לנו. כאמרו ונתתי לך ולזרעך אחריך וכו'. ולפיכך אני הגר שבאתי אל הארץ לתושב בכח מתנתו הבאתי הבכורים הראוים לנותן קרקע במתנה או באריסות: (ספורנו)

 כלי יקר  ובאת אל הכהן אשר יהיה בימים ההם. לפי שארז"ל (כתובות קה:) וכי אלישע אוכל ביכורים היה אלא ללמדך שכל המביא דורון לת"ח כאילו מקריב ביכורים, ומדתלה דורון של ת"ח בבכורים סד"א שלא יתנו הביכורים כ"א לכהן ת"ח שיהיה באותו משמר ואם אין בו ת"ח סד"א שימתין עד שיבא משמר של איזו כהן ת"ח, ת"ל אשר יהיה בימים ההם. ובזה נסתלקו דברי הרמב"ן שכתב ולא הבינותי זה כו'. ואמרת אליו הגדתי, כבר בהבאה זו אע"פ שאין שם אומר ודברים ע"ד שנאמר (תהלים יט.ב–ד) ומעשה ידיו מגיד הרקיע וגו', אין אומר ואין דברים וגו'. כך הבאה זו מגידה ומעידה עלי כי באתי אל הארץ לא בצדקתי כי אם משמרו את השבועה אשר נשבע ה' לאבותינו.

ולפי שהוידוי הוא מזבח כפרה, לכך ולקח הכהן הטנא מידך והניחו לפני מזבח ה'. לומר הנה סר עונך וחטאתך תכופר, ואחר הכפרה וענית ואמרת, בקול רם לא כמו הוידוי שהיה בלחש כי חציף הוא מאן דמפרט חטאיה ברבים אבל דבר זה יכול לומר בקול רם להסיר הפשע מזרע יעקב ולתלותו במקולקל בזרע האם שהיתה מארמי ואומר ארמי אובד אבי, לא הזכיר את לבן בשמו אלא לומר שלפי שהיה מן ארם על כן נהג מנהג מקומו וממנו נמשכה מדה רעה זו האמורה בפסוק וירשת וישבת בה לבקש ישיבה של שלוה בעה"ז כדמסיק בב"ר (פר' לט.ח) אמר רבי לוי בשעה שהיה אברהם מהלך בארם נהרים ובארם נחור וראה בני אדם אוכלין ושותין ופוחזים אמר הלואי לא יהי חלקי בארץ הזאת כו', ולפי שמשם לקח יצחק את רבקה, ויעקב את נשיו, משם למד יעקב לבקש ישיבה של שלוה בעה"ז ועי"ז קפצה עליו רוגזו של יוסף, ועי"ז נתגלגל הדבר שירדו מצרימה ושם היו גרים ובאו בכור הברזל למרק אותו עון וזה"ש ארמי אובד אבי וירד מצרימה. והזכיר זה דרך התנצלות על מה שנאשמו באומרו וירשת וישבת בה כאמור לומר שמעון זה נשאר רושם קצת לדורות, לכך אמר אובד אבי. אובד לשון הוה לומר שנשאר רושם זה גם לדורות. (כלי יקר)


{ד}  וְלָקַח הַכֹּהֵן הַטֶּנֶא מִיָּדֶךָ וְהִנִּיחוֹ לִפְנֵי מִזְבַּח יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ:

 אונקלוס  וְיִסַב כַּהֲנָא סַלָא מִידָךְ וְיַחְתִנֵהּ קֳדָם מַדְבְּחָא דַיְיָ אֱלָהָךְ: (אונקלוס)

 יונתן  וְיִסַב כַּהֲנָא יַת סַלָא דְבִכּוּרַיָא מִן יְדָךְ וְיוֹבֵל וְיֵיתֵי וְיָרִים וְיָחִית וּמִבָּתַר כְּדֵין יַחְתוּנֵיהּ קֳדָם מַדְבְּחָא דַיְיָ אֱלָהָכוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  ולקח הכהן הטנא מידך. להניף אותו (ספרי ש.), כהן מניח ידו (ח) תחת יד הבעלים ומניף (סוכה מז:): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ח) פירשתי בפרשת צו ובפרשת תצוה ובפרשת אמור והכחתו מדהל"ל ולקח הכהן הטנא והניחו לפני מזבח ה' וגומר מידך ל"ל אלא מידך מופנה לג"ש נאמר כאן יד ונאמר בבעלים דשלמים יד מה להלן תנופה כדמפרש שם אף יד דהכא לענין תנופה והתנופ' דהכא פרש"י בפרק לולב וערבה שהבעלים אוחזים בשפת הטנא וכהן מניח ידו תחת שוליו של טנא ואף ע"פ דגבי שלמי' הכהן מניח ידו תחת יד בעלים ממש משום דגבי שלמים ליכא שפה ושולים מש"ה ידו של כהן תחת יד הבעלים ממש: (שפתי חכמים)

 בעל הטורים  טנא. בגימ' ס'. רמז לבכורים אחד מס'. ולכך נעלם סי' בפ' בכורים: (בעל הטורים)

 ספורנו  והניחו לפני מזבח ה' אלהיך. להראות ולהודיע שהבכורים לא הובאו לכהן אבל הובאו אל האל ית' והוא נתנם לכהן עם שאר מתנות כהונה: (ספורנו)


{ה}  וְעָנִיתָ וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה וַיָּגָר שָׁם בִּמְתֵי מְעָט וַיְהִי שָׁם לְגוֹי גָּדוֹל עָצוּם וָרָב:

 אונקלוס  וְתָתֵיב וְתֵימַר קֳדָם יְיָ אֱלָהָךְ לָבָן אֲרָמָאָה בָּעָא לְאוֹבָדָא יָת אַבָּא וּנְחַת לְמִצְרַיִם וְדָר תַּמָן בְּעַם זְעֵר וַהֲוָה תַמָן לְעַם רַב תַּקִיף וְסַגִי: (אונקלוס)

 יונתן  וְתָתִיבוּן וְתֵימְרוּן קֳדָם יְיָ אֱלָהָכוֹן לַאֲרַם נַהֲרַיָא נַחֲתַת אָבוּנָן יַעֲקב מִן שֵׁירוּיָא וּבְעָא לְאוֹבְדוֹתֵיהּ וְשֵׁזְבֵיהּ מֵימְרָא דַיְיָ מִן יְדוֹי וּמִבָּתַר כְּדֵין נָחַת לְמִצְרַיִם וְאִיתוֹתַב תַּמָן לְעַם קָלִיל וַהֲוָה תַמָן לְאוּמָא רַבָּא וְתַקִיפָא וּמְסַגְיָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  וענית. לשון (ט) הרמת קול: ארמי אובד אבי. מזכיר חסדי המקום, (י) ארמי אובד אבי, לבן בקש לעקור את הכל כשרדף אחר יעקב, ובשביל שחשב (כ) לעשות, חשב לו המקום כאילו עשה, שאומות העולם עובדי אלילים (ל) חושב להם הקב"ה מחשבה כמעשה: וירד מצרימה. ועוד אחרים (מ) באו עלינו לכלותנו, שאחרי זאת ירד יעקב למצרים: במתי מעט. בשבעים נפש: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ט) אבל אינה מל' ענייה ותשובה שאין תשובה זולת קורא או שואל והכא מי קראו או שאלו מה: (י) כלומר שמזכיר חסדיו של הקב"ה שנתן להם את הארץ הזאת מזכיר נמי שאר חסדים שעש' עם אבותינו דאל"כ מה ענינו דארמי אובד אבי גבי ביכורים: (כ) ר"ל בזה והלא לא האבידו ואם כן מה זה דכתיב אובד דמשמע שהאבידו ויהי' אובד פועל יוצא כאלו אמר מאבד אף שאינו לפי הדקדוק לכן צריך לפרש לפי מדרש רז"ל: (ל) רצונו בזה והלא אין הקב"ה מצרף מחשבה למעשה חוץ מבע"ז ל"פ שהעו"א כו' ר"ל אפי' בלא ע"ז ודוקא בישראל הוא כן: (מ) ר"ל דמשמע מכח זה שהארמי אובד אבי וירד מצרימה וזה אינו ל"פ ועוד אחרים כו' וענין בפני עצמו הוא: (שפתי חכמים)

 אור החיים  וענית ואמרת. אמר וענית יש מפרשים לשון התחלה וכמו (איוב ג') ויען איוב, ואפשר שהוא עוני כאדם פחות שקבל טובה גדולה ממלך שמעני עצמו לפניו בלב נשבר כמו כן הוא יכניע עצמו לפני ה', ויאמר ארמי אובד אבי כי אבינו היה אובד ותועה וגולה במצרים במתי מעט וגו', ויוציאנו ה' ממצרים ויביאנו וגו', וכנגד מאמר זה שיש בו עילוי וחשיבות אמר ואמרת, וכיוצא בזה אמרו רבותינו ז''ל (פסחים קט''ז.) בענין הגדת פסח מתחיל בגנות ומסיים בשבח:

והצצתי בפרשה זו שרומזת גם כן ביאת ארץ העליונה, ואמר והיה כי תבא שאין ראוי לאדם לשמוח אלא כשיבא לארץ העליונה על דרך אומרו (משלי ל''א) ותשחק ליום אחרון, כי שמחת עוה''ז אינה אלא הבל ורעות רוח, וחזר ופירש על איזה ארץ מדבר ואמר אשר ה' אלהיך נותן לך נחלה כי לזו יקרא נחלת עולם, ודקדק לומר נותן לך, כי בערך מה ששוה עולם העליון כל מה שיסגל אדם בעדו לא יגיע לחלק מאלף אלפים משוויו, ולזה אמר נותן לך בתורת מתנה, ולצד שצריך האדם לטרוח בעולם הזה לקיים תורה ומצות לז''א וירשתה, ואמר וישבת בה על דרך אומרם (ברכות ל''ה.) צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם, ואומרו ולקחת וגו' על דרך אומרו בס' הזוהר (ח''ב נ''ט) כי כל אשר יעשה האדם מהמצות ומעשים טובים בעודו חי מתקבץ על יד על יד עד יום נסיעתו ובהם מקבל פני המלך כדרך אומרו (ישעי נ''ח) והלך לפניך צדקך, והוא אומרו ולקחת מראשית כל פרי וגו' פירוש לא יקח בידו להקביל פני ה' אלא מדברים המובחרים שעשה בעולם הזה:

עוד רמז אל התורה שנקראת ראשית (ב''ד פ''א), ואומרו אשר ה' אלהיך נותן לך יתבאר על דרך אומרם ז''ל (ברכות ל''ה.) כתיב לה' הארץ ומלואה וכתיב והארץ נתן לבני אדם לא קשיא כאן קודם ברכה כאן לאחר ברכה ע''כ, הרי שאחר שיעשה האדם מה שציוהו ה' נחשב הדבר שבאמצעותו עשה המעשה שהוא נתון לו במתנה, שזולת זה כל מעשה האדם אין לנו בו יתרון כי לפי שמפעלו כלו הוא באמצעות עולם שהוא בו ולה' הארץ ומלואה, לזה אמר אשר ה' אלהיך נותן לך:

ואומרו ושמת בטנא. ירמוז שצריך כל מפעלות הטובות שעשה יהיו על פי דבריהם, כאומרו (לעיל י''ז י''א) על פי התורה אשר יורוך ועל המשפט וגו', והתורה והמשפטים ביארו אותם חכמים בס' מסכתות כמנין טנא, שזולת זה הגם שיעשה כל מצות שבעולם ישרף הוא והם, ואומרו והלכת אל המקום וגו' לפי שבעלית הנפש לעולם העליון לא תלך תכף ומיד להקביל פני ה' עד שיכין עצמו בפרוזדור, ויש שמתעכבים עד שבעה ימים, או חודש, או ימים, כאמור בס' הזוהר (ח''א פ''א), ואחר כך עולה לגן עדן העליון הנקרא צרור החיים, והוא המקום אשר יבחר ה' לשכן שמו שם:

ואומרו ובאת אל הכהן. על דרך אומרם ז''ל (חגיגה י''כ.) כי מיכאל עומד לכהן לפני ה' להקריב הנפשות לפני אלהי עולם, ואליו יאמר כדברים האלה הגדתי היום וגו', ואומרו אשר יהיה בימים ההם יתבאר על פי דבריהם שאמרו שישתנה הכהן העומד שם, צא ולמד מה שאמרו בזוהר חדש (פ' לד) בענין מיכאל אימתי זכה להיות במצב זה שהוא מעת שהעלה נפשו של דוד לג''ע העליון אחר שבנה שלמה בית המקדש וכו', הרי שלפעמים ישתנה הכהן, לז''א אשר יהיה בימים ההם, ואמרת אליו הגדתי היום לה' כי באתי אל הארץ היא ארץ שממנה בא, ואמר נשבע ה' לתת לנו היא ארץ ישראל שבאמצעותה ישיגו קיום התורה ומצות ומעשים טובים, ואמרו ולקח הכהן הטנא מידך פירוש שלא יקבל שר עליון אלא הבא בידו מיוסד על דברי תורה שבעל פה הרמוז בתיבת טנא כמו שכתבנו, והניחו לפני וגו':

ואומרו וענית ואמרת וגו'. פירוש לפי שכל אשר יעשה האדם מהטובות בעה''ז אין די לרצות מלך עליון, צא ולמד ממה שאמרו רבותינו ז''ל (ערובין י''ז.) אם יבא במשפט עם אברהם יצחק ויעקב אינן יכולין לעמוד לפניו כי מה יצדק אנוש, וכתיב (איוב ד') אם מעושהו יטהר גבר, לזה אמרה תורה שיתן תשובה לה' והתנצלות על אשר לא עשה רצונו יתברך כמצטרך, והוא אומרו וענית ואמרת לפני ה', ארמי אובד אבי ארמי זה יצה''ר שהוא רמאי גדול כאומרו (בראשית ג' א') והנחש היה ערום, שמרמה הבריות לאבדם, והוא אומרו אובד אבי פירוש אדם הראשון על דרך אומרו (ישעי' מ''ג כ''ז) אביך הראשון חטא, ואבדו וגרם מיתה לו ולדורות הבאים אחריו והשריש בכל הנפשות חלק הרע, והוא סוד ערלה הדבוקה באדם מבטן ומהריון, עוד ירצה באומרו אובד אבי על דרך אומרו (תהלים י''ד) אמר נבל בלבו אין אלהים:

עוד ירצה באומרו אבי שהיא הנשמה שכל מועצותיו של השטן לאבד הנשמה והנשמה נקראת אב כאומרם בזוהר פרשת לך לך (ע''ו.) והוא הוא המונע האדם מעשות חיובו בעבודת ה', ולא זו בלבד אלא וירד מצרימה פירוש המקום שבא בו היצר שהוא גופו של אדם הוא מצריו של היצר הקרובים אליו בסוד (ישעי ס''ה) ונחש עפר לחמו, וחפצים באשר יחפוץ מדברי עולם הזה ומטעמיו אשר התעיב ה', כי ד' יסודות שבו הן היום אחר חטא האדם נגשמו ונטמאו שלסיבה זו גזר ה' מיתה להאדם, ובזה נשמעים דבריו ופיתוייו ליסודי האדם, גם יקרא הגוף מצרים לפי שמצר לנפש בתאוותיו, ואומרו ויגר שם כי בתחלה נכנס כגר כאומרו (ש''ב י''ב) ויבא הלך וגו', (סוכה נ''ב:) במתי מעט פירוש בכחות מועטים, ואח''כ מתרבים כוחותיו על ידי האדם עצמו והוא אומרו ויהי שם לגוי גדול עצום, ורב בסוד (תהלים כ''ה) וסלחת לעוני כי רב הוא, ופירוש הרב האר''י ז''ל שחוזר אל המפתה כי רב הוא, והראיה שצוה ה' ביום הכיפורים גורל א' לה' וגורל א' לעזאזל: (אור החיים)

 ספורנו  ארמי אובד אבי. הנה אבי שהיה יעקב היה זמן מה ארמי אובד שלא הי' לו בית מושב ובכן לא היה מוכן להעמיד גוי ראוי לרשת ארץ: (ספורנו)

 דעת זקנים  וענית ואמרת. קריאת הבכורים הויא בקול רם אבל קריאת ודוי מעשר בערתי הקודש מן הבית הוי בקול נמוך דלא כתיב וענית כי אם ואמרת וזהו שייסד הפייט וידוי נמוך ומקרא רם תענה: (דעת זקנים)


{ו}  וַיָּרֵעוּ אֹתָנוּ הַמִּצְרִים וַיְעַנּוּנוּ וַיִּתְּנוּ עָלֵינוּ עֲבֹדָה קָשָׁה:

 אונקלוס  וְאַבְאִישׁוּ לָנָא מִצְרָאֵי וְעַנְיָנָא וִיהָבוּ עֲלָנָא פָּלְחָנָא קַשְׁיָא: (אונקלוס)

 יונתן  וְאַבְאִישׁוּ לָנָא מִצְרָאֵי וְצַעֲרוּ יָתָנָא וִיהָבוּ עֲלָנָא פּוּלְחָנָא קַשְׁיָא: (תרגום יונתן)

 אור החיים  ואומרו וירעו אותנו המצרים וגו'. פירוש שבאמצעות יסודות האדם גרמו גם לנפש להרשיע כמותם, והוא אומרו וירעו אותנו פירוש עשו אותנו רעים כמותם כי המזג כשיסריח ימשוך אליו רצון הנפש, ואומרו ויענונו זה אפיסת כח הלוחם כנגד היצה''ר, צא ולמד ממעשה רב עמרם חסידא (קידושין פ''א.) שלא היה בו כח להתעצם כנגד המחטיא עד שקרא נורא בי עמרם וכו', ואומרו ויתנו עלינו עבודה קשה פירוש שלא נהג היצר בדרך זה בעתים מרוחקים אלא תמיד בכל שעה ובכל רגע מתגבר על האדם ולזו יקרא עבודה קשה, עוד נתכוון על פי דבריהם ז''ל (שם ל:) שאמרו בכל יום מתחדש היצר על האדם בתגבורת חדש וכנגד זה אמר עבודה קשה כל אלה הדברים יאמר עבד ישראל לפני הבורא להתנצל על מנחה קטנה: (אור החיים)

 ספורנו  ויענונו ויתנו עלינו עבודה קשה. ואחר שהיה לגוי לא היה ראוי לקבל מתנה שהיה תחת עבדות ומה שקנה עבד קנה רבו: (ספורנו)


{ז}  וַנִּצְעַק אֶל יְהֹוָה אֱלֹהֵי אֲבֹתֵינוּ וַיִּשְׁמַע יְהֹוָה אֶת קֹלֵנוּ וַיַּרְא אֶת עָנְיֵנוּ וְאֶת עֲמָלֵנוּ וְאֶת לַחֲצֵנוּ:

 אונקלוס  וְצַלֵינָא קֳדָם יְיָ אֱלָהָא דַאֲבָהָתָנָא וְקַבִּיל יְיָ צְלוֹתָנָא וּגְלֵי קֳדָמוֹהִי עַמְלָנָא וְלֵאוּתָנָא וְדוּחֲקָנָא: (אונקלוס)

 יונתן  וְצַלֵינָא קֳדָם יְיָ אֱלָהָא דְאַבְהָתָן וְקַבֵּל יְיָ צְלוֹתָנָא וּגְלֵי קֳדָמוֹי צַעֲרָן וְלֵיעוּתָן וְדַחֲקָן: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  ענינו. בחסרון עושר: עמלנו. בבנין: לחצנו. כטעם אצים לאמר כלו מעשיכם: (אבן עזרא)

 אור החיים  ואומרו ונצעק אל ה' כאן רמז שצריך האדם להתפלל לה' בכל יום שיצילהו מיצר הרע, והוא אומרו ונצעק אל ה' וגו', ואומרו וישמע ה' את קולנו וגו' פירוש הגם שה' הוא שברא יצר הרע לבחון האדם בעבודת בוראו אף על פי כן כשצועקים אליו שומע קולם מטעם שראה את הרשום שהוא ענינו ועמלנו ולחצנו, העוני הוא אפיסת כח הלוחם שאין כח בנו המספיק להלחם בו לגרשו ממנו, העמל הוא שאנו צריכין לעמול במלחמתו, הלחץ הוא הדחק שדוחק היצר את האדם לחטוא בעל כרחו, ולג' סיבות שמע ה' את קולנו, עוד ירצה ענינו זה העניות הנסבך עם לומדי תורה כאומרם ז''ל (מדרש תהלים ה') שאמרה תורה מפני מה בני עניים, והגם שימצא בן תורה שאין שבט עוני עליו אף על פי כן יתנהג במדת עוני כאומרם (אבות פ''ו) כך היא דרכה של תורה וגו', ואת עמלינו על דרך אומרם (בדכות י''ז.) אשרי מי שעמלו בתורה וגו', ומה גם בדורות האחרונים שרב עמלה להוציא לאור משפט א' והלכה אחת, ואת לחצנו כי כל הנסמך לתורה רבו לוחציו ועיני כל אליו ישברו: (אור החיים)

 כלי יקר  ונצעק אל ה' אלהי אבותינו. כי לולא זכות אבות לא היה שומע תפלתנו לפי שהיו במצרים רעים וחטאים כדאיתא בנבואת יחזקאל (כ.ח) ז"ש וירא את ענינו ואת עמלינו ואת לחצינו. ותדע כי בעוני ולחץ כתיב בפר' שמות (ג.ז–ט) ראיתי את עני עמי וגו', וגם ראיתי את הלחץ וגו'. אבל ראיית עמלינו לא מצינו כתוב ע"כ נראה שעמלינו היינו שהביט עמל ואון ביעקב ובבני ישראל שאפילו בזמן שהיו בעוני ולחץ מ"מ איש שקוצי עיניו לא השליכו וראה הקב"ה שטר ושוברו העוני והעמל שלנו ואם כן ודאי לולא זכות אבותינו לא היה נעתר לנו. ויוציאנו ה' ממצרים ביד חזקה. נגד מה"ד שקטרגה עלינו לומר מה נשתנו אלו מאלו הללו עובדי ע"ז והללו עובדי ע"ז כו' ומכל זה ראיה על ויביאנו אל המקום הזה ויתן לנו, במתנה הארץ. ועתה מה שעבר עבר ומכאן ולהלן חושבנא כי עתה אני מודה כי לה' הארץ והמופת על זה כי הנה הבאתי וגו' והנחתו לפני ה' כי מאז נתקרב אל ה'.

ומהרי"א פירש, והנחתו, שיעזבנו שם מלשון ותנח בגדו אצלה (בראשית לט.טז) שלא יחזור ויקח הטנא משם אלא יעזבהו לכהני ה'. (כלי יקר)


{ח}  וַיּוֹצִאֵנוּ יְהֹוָה מִמִּצְרַיִם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה וּבְמֹרָא גָּדֹל וּבְאֹתוֹת וּבְמֹפְתִים:

 אונקלוס  וְאַפְּקָנָא יְיָ מִמִצְרַיִם בִּידָא תַקִיפָא וּבִדְרָעָא מְרַמְמָא וּבְחֶזְוָנָא רַבָּא וּבְאָתִין וּבְמוֹפְתִין: (אונקלוס)

 יונתן  וְהַנְפָקָנָא יְיָ מִמִצְרַיִם בִּידָא תַקִיפְתָּא וּבִדְרַע מְרַמְמָא וּבְחֶזְוָונָא רַבָּא וּבְאָתִין וּבְתִמְהִין: (תרגום יונתן)

 אור החיים  (ח~ט) ואומרו ויוציאנו ה' ממצרים. זו הצלת יצר הרע וכוחותיו המצירים אותנו, כי הוא המציל מיצר הרע כאומרם ז''ל (קידושין ל':) שלולי שה' עוזר לאדם כנגד יצר הרע אין אדם שליט להנצל ממנו דכתיב צופה רשע זה יצר הרע לצדיק להמיתו ה' לא יעזבנו בידו, ואומרו ביד חזקה וגו' רמז לדברים שבאמצעותם יצילהו ה' וכו' והוא על דרך אומרם ז''ל (שם) אמר הקב''ה בראתי לכם יצר הרע בראתי לו תבלין שהיא התורה, והוא אומרו ויוציאנו ה' וגו', ביד חזקה זו תורה שנתנה מימינו של הקב''ה דכתיב (לקמן ל''ג ב') מימינו אש דת למו, גם נתנה בגבורות מתוך האש:

ואומרו ובזרוע נטויה וגו' רמז לג' דברים שבאמצעותם ניצול אדם מיצר הרע כאומרם ז''ל (מנחות מ''ג:) כל מי שיש לו תפילין בזרועו וציצית בבגדו ומזוזה בפתחו לא במהרה הוא חוטא, כנגד תפילין בזרועו אמר ובזרוע נטויה שמצות תפילין בזרוע, ואמר ובמורא גדול כנגד תפילין של ראש, וכנגד ציצית אמר ובאותות כי מצות ציצית הוא סימן לנו שאנו עבדי הקב''ה וכמו שפירשנו בפרשת ציצית (פ' שלח) גם תקרא כן ברמז התכלת שבו כמו שכתב רמב''ן (פ' שלח) שרומז אל מדה הכוללת שנקרא אותות, וכנגד המזוזה אמר ובמופתים כמשמעה, גם תקרא המזוזה מופת להיותה מופת לזוז מות מישראל כאומרם בספר הזוהר (ח''ג רס''ה) שכמה כתות הקליפות נרתעים בראותם שם שדי על פתח בית ישראל:

עוד אפשר שכל הכתוב ירמוז אל התורה שבה ינצל אדם מיצר הרע ומתאוות עולם הזה, ואמר ה' ענינים כנגד ה' חומשי תורה, ביד חזקה כנגד ספר בראשית כי שם נאמר מעשה ידי יוצר אשר כוננו ידיו עולם ומלואו, ואמר ובזרוע נטויה כנגד ספר שמות כי בו חשף את זרועו והרא' גבורותיו במעשה מצרים ובים ובנתינת התורה, ואמר ובמורא גדול כנגד ויקרא כי שם צוה מעשה [עבודת] המשכן ושכונת שכינתו וצוה על מורא המקום וקידש הבית בב' גדולי ישראל ולזה יחס לספר זה מורא גדול, ואמר ובאותות כנגד ספר חומש הפקודים על שם (במדבר ב' ב') איש על דגלו באותות, ואמר ובמופתים כנגד ספר דברים כי בו דבר משה אל כל ישראל והוכיח במופתים על פחזותם ועל טוב ה' וחסדו עמהם, והוכיח כי לא שלם ה' להם כמעשיהם הרעים וגבר עליהם חסדו, גם בו נאמר מופתי הנביאים שבהם יצדיקו הנביא, ואומרו ויביאנו אל המקום הזה מדבר על עולם העליון שהנשמה בו, והנה אין הנשמה מגעת לדבר כל הדברים האלה אלא אחר עלייתה לעולם העליון שנקרא גן עדן של מעלה אחר שכבר שבעה ימים בגן עדן שלמטה, ולזה כנגד עמידתה לפני ה' לדבר הדברים האלו אומר:

ויביאנו אל המקום הזה כי עמידת הנפש שם לבד יש לה בו שעשוע גדול וכנגד גן עדן שלמטה שכבר זכה בו אמר ויתן לנו את הארץ הזאת ארץ זבת חלב ודבש על דרך אומרו (שה''ש ד') דבש וחלב תחת לש ונך: (אור החיים)


{ט}  וַיְבִאֵנוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה וַיִּתֶּן לָנוּ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ:

 אונקלוס  וְאַיְתָנָא לְאַתְרָא הָדֵין וִיהַב לָנָא יָת אַרְעָא הָדָא אַרְעָא עָבְדָא חֲלַב וּדְבָש: (אונקלוס)

 יונתן  וְאַנְטֵיל יָתָנָא לְאַתְרָא הָדֵין וִיהַב לָנָא יַת אַרְעָא הָדָא אֲרַע דְפֵירָהָא שְׁמֵינִין כַּחֲלָב וְחַלְיַין כִּדְבָשׁ: (תרגום יונתן)

 רש"י  אל המקום הזה. זה בית המקדש: ויתן לנו את הארץ. (נ) כמשמעו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (נ) ואם כן בע"כ צ"ל הא דכתיב אל המקום היינו ב"ה אבל אם פירוש דויתן לנו את הארץ לאו כמשמעו היינו יכולים לפרש אל המקום היינו ארץ ישראל: (שפתי חכמים)

 בעל הטורים  ויבאנו אל המקום הזה. ויבאנו חסר יו''ד. שנסינו אותו עשר נסיונות, והביאנו לארץ: (בעל הטורים)

 ספורנו  ויתן לנו את הארץ הזאת. ואחר שיצאנו מסבלות מצרים לא היה לנו שום חלק ארץ לשבת בו ונתן לנו זאת שהיא ארץ נבחרת זבת חלב ודבש: (ספורנו)


{י}  וְעַתָּה הִנֵּה הֵבֵאתִי אֶת רֵאשִׁית פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לִּי יְהֹוָה וְהִנַּחְתּוֹ לִפְנֵי יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לִפְנֵי יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ:

 אונקלוס  וּכְעַן הָא אַיְתֵתִי יָת רֵישׁ אִבָּא דְאַרְעָא דִיהַבְתְּ לִי יְיָ וְתַחְתִנֵהּ קֳדָם יְיָ אֱלָהָךְ וְתִסְגוּד קֳדָם יְיָ אֱלָהָךְ: (אונקלוס)

 יונתן  וּכְדוֹן הָא אַיְתֵיתִי יַת שֵׁירוֹי בִּיכּוּרֵי אִבָּא דְאַרְעָא דִיהַבְתְּ לִי יְיָ וְתַחְתוּנֵיהּ קֳדָם יְיָ אֱלָהָךְ וְתִסְגוֹד קֳדָם יְיָ אֱלָהָךְ: (תרגום יונתן)

 רש"י  והנחתו. (ספרי) מגיד שנוטלו אחר הנפת (ס"א הנחת) הכהן, (ס) ואוחזו בידו כשהוא קורא, וחוזר ומניף (ספרי שא.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ס) דאל"כ והנחתו למה לי הרי כבר כתיב והניחו והא דפירש חוזר ומניף והכחתו מהכא דגמרינן והנחתו מוהניחו לפני ה' מה והניחו דרישא קודם הנחה הי' מניף אף וכו': (שפתי חכמים)

 אור החיים  (י~יא) ואומרו ועתה הנה. פירוש אומרו ועתה לשון תשובה ששב לפני ה' על פרטי דקדוקי המצות, והגם שהכתוב מדבר במי שכבר זכה בגן עדן שלמטה אף על פי כן כדי לזכות לגדר עליון ידקדקו עליו ביותר, והוא סוד המשפט שישפוט ה' לעתיד לבא בעמק יהושפט (מדרש תהלים ח') שממנו פחד ורהב שמואל כשהעלתו בעלת אוב (חגיגה ד:):

ואומרו הנה הבאתי את ראשית וגו' אשר נתת לי. כמו שפירשתי למעלה במאמר אשר ה' אלהיך נותן לך:

ואומרו והשתחוית לפני ה'. בזה העיר רוח חיים בטובה המופלאת בעדות המופלג אשר יזכו אליו הצדיקים, והוא שתתקרב נפש הצדיק לפני אור הנערב ותשתחוה לפניו באין מסך מבדיל אשרי נפש אדם שתגיע לגדר מופלג כזה, והוא אומרו והשתחוית לפני ה' אלהיך שם תכיר הנפש אלהיה, ואמר סמוך לזה ושמחת בכל הטוב על דרך אומרו (תהלים קמ''ה) טוב ה', ולהעירך על זה אמר בכל הטוב פירוש דבר הכולל כל הטוב ואין זה אלא הקב''ה שהוא מקור הטוב, אשר נתן לך פירוש כי דבר זה אין ערך אליו אלא מתנת חנם:

ואמר לך, לשלול זולתו לא מלאך ולא שרף יזכה לזה, גם ירמוז במאמר בכל הטוב אל התורה כאומרם ז''ל (ברכות ה'.) ואין טוב אלא תורה, שאם היו בני אדם מרגישין במתיקות ועריבות טוב התורה היו משתגעים ומתלהטים אחריה ולא יחשב בעיניהם מלא עולם כסף וזהב למאומה כי התורה כוללת כל הטובות שבעולם:

ואומרו ולביתך. כי לא לנשמה לבד יגיע הטוב אלא גם לבית הנשמה שהיא רוח ונפש שהם משכן הנשמה כל א' יתעדן כפי יכלתו:

ואומרו והלוי. יתבאר על פי דבריהם ז''ל שאמרו בזוהר (ח''ב צ''ד) וזה לשונם זכה יתיר יהבין ליה נשמתא וכו' זכה יתיר יהבין ליה נשמתא מאור אצילות וכו' ע''כ, ולבחינה זו יקרא הכתוב לוי לפי שמתלות עם האדם מחדש:

ואומרו והגר. יתבאר על פי דבריהם ז''ל (זוהר ח''ג רי''ז.) שאמרו כי כשיגיע ליד אדם מצוה מאותם מצות שאינם נוהגות תמיד אותם הנשמות שכבר נסתלקו מהעולם והם חסרי מצוה זו באים וגרים עם העושה המצוה על זה הדרך קרובים לשכר ורחוקים מן ההפסד כאמור באורך בדברי המקובלים, וכנגד בחינה זו אמר והגר אשר בקרבך: (אור החיים)

 ספורנו  ועתה. מאחר שידעתי מה רב טובך וחסדך עלינו שעשיתנו לגוי ראוי לרשת ארץ ולהוציאנו ממצרים באופן שנוכל לקבל מתנה שתהיה שלנו ונתת לנו זאת שהיא צבי לכל הארצות ומבחר המקומות: הנה הבאתי את ראשית פרי האדמה אשר נתתה לי ה'. הבאתי מבחר פירות אותה הארץ שנתת לי לתת תודה לשמך עליה: (ספורנו)


{יא}  וְשָׂמַחְתָּ בְכָל הַטּוֹב אֲשֶׁר נָתַן לְךָ יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ וּלְבֵיתֶךָ אַתָּה וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר אֲשֶׁר בְּקִרְבֶּךָ: (ס)

 אונקלוס  וְתֶחֱדֵי בְכָל טַבְתָא דִי יְהַב לָךְ יְיָ אֱלָהָךְ וְלֶאֱנַשׁ בֵּיתָךְ אַתְּ וְלֵוָאֵי וְגִיוֹרָא דִי בֵינָךְ: [ס] (אונקלוס)

 יונתן  וְתֶחֱדֵי בְּכָל טַבְתָּא דִיהַב לָךְ יְיָ אֱלָהָךְ וּלְאֵינַשׁ בָּתֵּיכוֹן וְתֶהֱנוּן וְתֵיכְלוּן אַתּוּן וְלֵיוָאֵי וְגִיוֹרֵי דְבֵינֵיכוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  ושמחת בכל הטוב. מכאן אמרו, אין קורין מקרא בכורים אלא בזמן שמחה, (ע) מעצרת ועד החג, שאדם מלקט תבואתו ופירותיו ויינו ושמנו, אבל מהחג ואילך, מביא ואינו קורא (בכורים פ"א מ"ו): אתה והלוי. אף הלוי חייב בבכורים אם נטעו בתוך (פ) עריהם: והגר אשר בקרבך. מביא ואינו קורא, (צ) שאינו יכול לומר לאבותינו (שם מ"ד מכות יט.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ע) (דב"ט) מה שמחה שייך כאן שכתב ושמחת וגו' והלא אינן נאכלים לזרים דאיתקשו לתרומה. לכ"פ מכאן אמרו כו' ולכן נמי גבי הלוי והגר א"ל כמו בפרשת ראה שאתה מחוייב לשמח אותם עמך כיון דאסורים להם. לכ"פ שגם הם מחוייבים בבכורים: (פ) פי' במ"ח עריהם: (צ) דקשה לרש"י והא הגר חייב בכל המצות האמורו' בתורה ופשיטא דחייב בביכורים ולא הי' לו לכתוב אלא אתה והלוי ומשני מביא ואינו קורא ולהכי חילק: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  וטעם אתה והלוי והגר. שאתה חייב לשמחם בפרי אדמתך: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  ושמחת בכל הטוב. וסמיך ליה כי תכלה לעשר, שבשביל המעשר תשמח בכל הטוב. כמו שדרשו עשר, בשביל שתתעשר: הטוב. עולה כ''ב. בשביל התורה שנתנה בכ''ב אותיות: (בעל הטורים)

 דעת זקנים  ושמחת בכל הטוב. מכאן אמרו רבותינו בפסחים בפרק כל שעה מעצרת ועד החג מביא וקורא דהוא זמן הבאת הבכורים ולכך נקרא שבועות יום הבכורים וכל התבואות מתבכרות בין שני זמנים הללו מחג ועד חנוכה מביא דאכתי איכא פירות ואינו קורא דלא שייך למימר הנה הבאתי מראשית פרי האדמה דהשתא ליכא ראשית. מחנוכה ואילך אינו מביא ואינו קורא דכתיב אשר תביא מארצך והשתא ליכא כלל דאפילו לחיה שבשדה הוא כלה באותו זמן: והגר אשר בקרבך. תימה להה"ר יוסף קרא מה ענין גר אצל בכורים והלא בכורים אינן נתנים אלא לכהנים. ועוד אשר תביא מארצך כתיב למעוטי גרים שאין להם חלק בארץ עד שבא אצל ר' יום טוב והראה לו מדרש ברור וראיה במס' בכורים פרק אלו מביאים ולא קורין שאין יכולים לו' אשר נשבע לאבותינו לתת לנו גר אם לא היתה אמו מישראל מביא ואינו קורא וכשהוא מתפלל בינו לבין עצמו אומר אלהי אבות ישראל ואם היתה אמו מישראל אומר אלהינו ואלהי אבותינו ואמר על הדא משנה בתלמוד ירושלמי תני ר' אבהו בשם ר' יהודה גר עצמו מביא וקורא טעמא מאי כי אב המון גוים נתתיך לשעבר היית אב לארם מכאן ואילך אב לכל הגוים אמר ר' יהושע בן לוי הלכה כר' יהודה. אתא עובדא קומי ר' ואורי כר' יהודה: (דעת זקנים)


{יב}   שני  כִּי תְכַלֶּה לַעְשֵׂר אֶת כָּל מַעְשַׂר תְּבוּאָתְךָ בַּשָּׁנָה הַשְּׁלִישִׁת שְׁנַת הַמַּעֲשֵׂר וְנָתַתָּה לַלֵּוִי לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה וְאָכְלוּ בִשְׁעָרֶיךָ וְשָׂבֵעוּ:

 אונקלוס  אֲרֵי תְשֵׁצֵי לְעַשָׂרָא יָת כָּל מַעְשַׂר עֲלַלְתָּךְ בְּשַׁתָּא תְלִיתָאָה שְׁנַת מַעְשְׂרָא וְתִתֵּן לְלֵוָאֵי לְגִיוֹרָא לְיִתַּמָא וּלְאַרְמְלָא וְיֵכְלוּן בְּקִרְוָיךְ וְיִשְׂבְּעוּן: (אונקלוס)

 יונתן  אֲרוּם תְּשֵׁיצוּן לְעַשְרָא יַת כָּל מַעֲשַר עֲלַלְתָּךְ בְּשַׁתָּא תְלִיתֵיתָא דִשְׁמִיטִיתָא וְתִתְּנוּן מַעַשְרָא קַמָאָה לְלֵיוָאֵי מַעַשְרָא תִּנְיָינָא הוּא מַעֲשַר מִסְכְּנַיָא לְגִיוֹרָא לְיַתְמָא וּלְאַרְמַלְתָּא וְיֵיכְלוּן בְּקִרְוָוךְ וְיִשְבְּעוּן: (תרגום יונתן)

 רש"י  כי תכלה לעשר את כל מעשר תבואתך בשנה השלישית. כשתגמור להפריש מעשרות של שנה השלישית, (ק) קבע זמן הביעור והוידוי בערב הפסח של שנה הרביעית, שנאמר מקצה שלש שנים תוציא וגו' (דברים יד, כח.), (ר) נאמר כאן מקץ, (ש) ונאמר להלן מקץ שבע שנים (שם לא, י.) לענין הקהל, מה להלן רגל אף כאן רגל, אי מה להלן חג הסוכות אף כאן חג הסוכות, תלמוד לומר כי תכלה לעשר, מעשרות של שנה השלישית רגל שהמעשרות כלין בו, וזהו פסח, שהרבה אילנות יש שנלקטין אחר הסוכות, נמצאו מעשרות של שלישית כלין בפסח של רביעית, וכל מי ששהה מעשרותיו, הצריכו הכתוב לבערו מן הבית: שנת המעשר. שנה שאין נוהג בה אלא מעשר אחד (ת) משני מעשרות שנהגו בשתי שנים שלפניה, ששנה ראשונה ושניה של שמטה נוהג בהן מעשר ראשון, כמו שנאמר כי תקחו מאת בני ישראל את המעשר (במדבר יח, כו.), ומעשר שני, שנאמר ואכלת לפני ה' אלהיך מעשר דגנך תירושך ויצהרך (דברים יד, כג.), הרי שתי מעשרות, ובא ולמדך כאן בשנה השלישית, שאין נוהג מאותן שתי מעשרות אלא האחד, ואיזה, זה מעשר ראשון, ותחת מעשר שני יתן מעשר עני, שנאמר כאן. ונתתה ללוי. את אשר לו הרי מעשר ראשון. לגר ליתום ולאלמנה. זה מעשר עני: ואכלו בשעריך ושבעו. תן להם (א) כדי שבען, מכאן אמרו אין פוחתין לעני בגורן פחות מחצי קב (ב) חטים וכו' (פאה פ"ח מ"ה. ספרי שג.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ק) פי' לא כשתגמור להפריש המעשר של שנה שניה כפי המובן מן בשנה השלישית דמשמע שאתה עומד בשנה שלישית ומפריש מעשר של שנה שניה דאם לא כן הל"ל כי תכלה לעשר את כל מעשר תבואות השנה השלישי' לפי הוצרך ל' שפי' בשנה השלישית שבשנה השליש' וחסר שי"ן כמו את הדרך ילכו בה שילכו בה ושנה השלישית הוא שנה שלישית של שמטה: (ר) רצונו בזה להוכיח שיקבע זמן הביעור והוידוי בערב פסח ופסוק זה כתיב בפרשת ראה גבי מעשר: (ש) לאו דוקא כאן בפרשה זו אלא ר"ל נאמר על מעשר של שנה שלישית מקץ והוי כמו שכתוב כאן מאחר שמדבר כאן גם כן במעשר של שנה שלישית: (ת) דקשה למה קרא שנה השלישית שנת המעשר וכי שאר שנים שנה א' וב' אינן שנים של מעשר ומתרץ שנה שאין נוהג כו': (א) קשה לרש"י וכי אם אינו רוצ' לאכול מה לעשות. ל"פ תן לו כו' עשה מה שעליך יש לעשו': (ב) שהוא שנים חעשר ביצים אבל שעורים צריך ליתן לו קב ודוקא בגורן צריך ליתן לו חצי קב חטים אבל בעיר א"צ ליתן לו חצי קב שבעיר יכול לילך ג"כ לאחרים מה שא"כ בגרנות שהגרנות רחוקים זה מזה: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  לעשר. מהבנין הכבד הנוסף ואין ריע לו: שנת המעשר. זהו מעשר עני: ללוי לגר ליתום ולאלמנה. לאשר תרצה מהם: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  תכלה לעשר את כל מעשר. ר''ת בגימ' בחג של פסח: (בעל הטורים)


{יג}  וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ בִּעַרְתִּי הַקֹּדֶשׁ מִן הַבַּיִת וְגַם נְתַתִּיו לַלֵּוִי וְלַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה כְּכָל מִצְוָתְךָ אֲשֶׁר צִוִּיתָנִי לֹא עָבַרְתִּי מִמִּצְוֹתֶיךָ וְלֹא שָׁכָחְתִּי:

 אונקלוס  וְתֵימַר קֳדָם יְיָ אֱלָהָךְ פַּלֵתִי קֹדֶשׁ מַעְשְׂרָא מִן בֵּיתָא וְאַף יְהָבִתֵּהּ לְלֵוָאֵי וּלְגִיוֹרָא לְיִתַּמָא וּלְאַרְמְלָא כְּכָל פִּקוּדָךְ דִי פַקִדְתַּנִי לָא עֲבָרִית מִפִּקוּדָיךְ וְלָא אִתִּנְשֵׁיתִי: (אונקלוס)

 יונתן  וּמַעֲשַר תְּלִיתָאֵי תֵיסַק וְתֵיכוּל קֳדָם יְיָ אֱלָהָךְ וְתֵימַר הָא אַפְרַשְׁנָן קוּדְשַׁיָא מִן בֵּיתָא וּלְחוֹד יְהַבְנַן מַעֲשְרָא קַמָאָה לְלֵיוָאֵי מַעַשְרָא תִנְיָנָא לְגִיוֹרֵי לְיַתְמָא וּלְאַרְמְלָא הֵי כְּכָל תַּפְקֵידְתָּךְ דְפַקֵידְתָּנִי לָא עָבְרַת חֲדָא מִן פִּקוּדַיִךְ וְלָא אַנְשֵׁיִית: (תרגום יונתן)

 רש"י  ואמרת לפני ה' אלהיך. התודה (ג) שנתת מעשרותיך (סוטה לב:): בערתי הקדש מן הבית. זה מעשר שני ונטע רבעי (ספרי שג.), (ד) ולמדך, שאם שהה מעשרותיו של שתי שנים (ה) ולא העלם לירושלים, שצריך להעלותם עכשיו: וגם נתתיו ללוי. זה מעשר ראשון. וגם, לרבות תרומה (שם) (ו) ובכורים: ולגר ליתום ולאלמנה. זה מעשר עני: ככל מצותך. נתתים כסדרן, לא הקדמתי תרומה לבכורים, ולא מעשר לתרומה ולא שני לראשון, שהתרומה קרויה ראשית, (ז) שהיא ראשונה משנעשה דגן, וכתיב מלאתך ודמעך לא תאחר (שמות כב, כח.), לא תשנה את הסדר: לא עברתי ממצותיך. לא הפרשתי ממין על שאינו מינו, (ח) ומן החדש על הישן (ולא מן התלוש על המחובר ולא מן המחובר על התלוש): ולא שכחתי. מלברכך על הפרשת (ט) מעשרות: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ג) כלומר התודה אל לבך. דאם לא כן ה"ל. לומר ואמרת לה' אלהיך מאי לפני כמו דכתיב לעיל גבי הבאת בכורים (ג"א) דאי כמשמעו מה צורך לומר להק' ב"ה הא כבר ידוע לפניו: (ד) כדפרש"י לעיל בפרשת קדושים שמעשר שני ונטע רבעי הם נקראים קודש: (ה) ר"ל והרי אין מעשר שני נוהג בשנה שלישית אם כן לא היה ליה להתודות אלא על מעשר עני שהוא נוהג בשנה השלישית ונמשכת עד פסח של שנה רביעית כדלעיל ל"פ ולמדך כו': (ו) כתב תרומות ל' רבים לכלול גם תרומת מעשר כי היכי דבמתני' שלהי מעשר שני כלל ביכורים בכלל תרומה כדפי' שם הר"ש כדכתיב ותרומת ידך וארז"ל אלו בכורי' ורש"י הזכירם בפי' דלאו כל אינשי שמעתא גמירי: (ז) רצונו בזה היכן הקפידה התורה בזה על הסדר: (ח) פי' חיטין על שעורין: (ט) כ' הרא"ם פי' מלברכך מלשבחך בעת הפרשת מעשרות ולא מלברך ברכת הפרשת מעשרת שהוא נוסח הברכו' שתקנהו אנשי כנס' הגדול' שברכות על המצות אינו אלא מדרבנן: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  בערתי הקדש. שהוא המעשר. וגם שלא הפקדתיו רק נתתיו לאשר אני חייב לתת לו: לא עברתי. בזדון: ולא שכחתי. שלא הוצאתי המעשר או פירושו על שני המעשרים: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  לא עברתי ממצותיך. בגימ' לא מן התלושים על המחוברים: (בעל הטורים)

 ספורנו  בערתי הקדש מן הבית. בחטאינו ובעונות אבותינו הוסרה העבודה מהבכורות אשר להם היו ראויות תרומות ומעשרות באמרו ואטמא אותם במתנותם בהעביר כל פטר רחם וזהו וידוי מעשר שהזכירו רז''ל: וגם נתתיו ללוי. טעם גם כטעם אע''פ כמו גם הייתי הלילה לאיש וגם ילדתי בנים. יאמר א''כ מודה אני כי גדול עוני שגרמתי לבער הקדש מן הבית ואע''פ שנתתיו ללוי וזולתו כמצותך אני מתפלל שתשקיף השקפה לטובה במקום ההשקפה לרעה הראויה בעוני: (ספורנו)


{יד}  לֹא אָכַלְתִּי בְאֹנִי מִמֶּנּוּ וְלֹא בִעַרְתִּי מִמֶּנּוּ בְּטָמֵא וְלֹא נָתַתִּי מִמֶּנּוּ לְמֵת שָׁמַעְתִּי בְּקוֹל יְהֹוָה אֱלֹהָי עָשִׂיתִי כְּכֹל אֲשֶׁר צִוִּיתָנִי:

 אונקלוס  לָא אֲכָלִית בְּאֶבְלִי מִנֵהּ וְלָא פַלֵתִי מִנֵהּ בִּמְסָאָב וְלָא יְהָבִית מִנֵהּ לְמִית קַבֵּלִית לְמֵימְרָא דַיְיָ אֱלָהָי עֲבָדִית כְּכֹלּ דִי פַקִדְתַּנִי: (אונקלוס)

 יונתן  לָא אֲכָלִית בְּיוֹמֵי אֶבְלִי מִנֵיהּ וְלָא אַפְרֵישִׁית מִנֵיהּ בִּמְסָאָב וְלָא יְהָבִית מִנֵיהּ תַּכְרִיכִין לְנֶפֶשׁ דְמִית שְׁמַעֲנָן בְּקַל מֵימְרָא דַיְיָ עֲבָדִית כְּכָל מַה דְפַקֵדְתָּנִי: (תרגום יונתן)

 רש"י  לא אכלתי באני ממנו. מכאן שאסור (י) לאונן: ולא בערתי ממנו בטמא. בין שאני טמא והוא טהור, (כ) בין שאני טהור והוא טמא, והיכן הוזהר (ל) על כך, לא תוכל לאכול בשעריך (דברים יב, יז.) זו אכילת טומאה, כמ"ש בפסולי המוקדשים בשעריך תאכלנו הטמא והטהור וגו' (שם טו, כב.), אבל זה לא תוכל לאכול דרך אכילת שעריך האמור במקום אחר (יבמות עג: מכות יט:): ולא נתתי ממנו למת. לעשות לו (מ) ארון ותכריכין (ספרי שג.): שמעתי בקול ה' אלהי. הביאותיו (נ) לבית הבחירה (מעשר שני פ"ה מי"ב): עשיתי ככל אשר צויתני. שמחתי ושמחתי (ס) בו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (י) (קצ"מ) דאל"כ מאי נ"מ אם אכל אם לא אכל ואע"פ שהוידוי הוא בכל המעשרות והתרומות כמו שדרשו רז"ל מקרא דוגם נתתיו וגומר כדלעיל מ"מ מלת ממנו משמע מעשר אחד ואין זה אלא מעשר שני שנקרא קודש וע"ש: (כ) ר"ל התרומה בין שהוא טמא ואני טהור: (ל) וא"ת ונימא נמי מכאן הוזהר כמ"ש לעיל מכאן שאסור לאונן וי"ל בודאי איסור למדין מכאן ל"פ והיכן הוזהר על כך ר"ל כדי שיעבור עליו בלאו וילקה אבל גבי אונן שאכל אינו אלא איסור בעלמא ולא מלקות והא דכתי' לא אכלתי באוני אינו אלא סיפור דברים אבל אינו אזהרה כי אזהרה לא שייך אלא מפי הקב"ה. ל"פ אזהרה מנין כו': (מ) רבותא קמ"ל אפי' ארון ותכריכין שהוא של מצוה וכל שכן של חול וע' בקצ"מ: (נ) דאם לא כן מת"ל שמעתי בקול ה' הרי כבר התודה שקיים כל מה שצוה עליו ושנשמר מכל מה שהוזהר עליו ומזה הטעם עצמו דרשו גבי עשיתי ככל אשר צויתני שמחתי ושימחתי בו. רא"ם: (ס) ר"ל אחרים: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  לא אכלתי באוני. כמו בן אוני ולחם אונים והטעם רמזתי על לשון הקודש וטעם אוני כמו אבלי כי אם הייתי אבל לא אכלתי (קודם) [ס''א קודש] המעשר: ולא בערתי ממנו. הטעם השחתי מהקדש: בטמא. בדבר טמא: למת. לצרכי מת וי''א לעבודת כוכבים והטעם באלה הדברים כי אסור הוא שיוציא מהדגן לשום דבר עד תת המעשר שהוא קדש כי אם יתן מהמותר הוא דרך בזיון. ואף כי אם נתן בטמא וכאשר נשמרתי אני ושמרתי הדגן בעבור להוציא הקדש כן שמור אלהינו ארצנו וזה טעם ואת האדמה: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  לא אכלתי באני ממנו. אע"פ שהוידוי בכל המעשרות כמדרש וגם נתתיו ללוי ולגר וליתום ולאלמנה (ספרי יג מעשר שני פ"ג ה"י) אבל "לא אכלתי באוני ממנו" יחזור על הקדש לבדו שהוא מעשר שני ונטע רבעי והם שאסורין באונן ובטומאה ולא נתתי ממנו למת לעשות לו ארון ותכריכין לשון רש"י ולא הבינותי זה שהרי מפורש בכתוב (לעיל יד כה כו) שמעשר שני אין מחללין אותו חוץ לירושלים אלא על כסף צורה ובירושלים יתן הכסף על דבר הראוי לאכילה בבקר ובצאן וביין ובשכר ויאכל לפני ה' והרב רבי משה כתב בחבורו (הל' מעשר שני פ"ג ה"י) מעשר שני ניתן לאכילה ושתייה שנאמר ואכלת שם לפני ה' אלהיך וסיכה כשתייה ואסור להוציאו בשאר צרכיו כגון שיקח בו כלים ובגדים ועבדים שנאמר ולא נתתי ממנו למת כלומר לא הוצאתי אותו בדבר שאינו מקיים את הגוף עשה מלת "למת" בכאן כנוי לדברים אשר לא יחיה האדם בהם ואלו דברי הבאי ואחרים מפרשים שמתודה שלא נתן ממנו על ארון ותכריכין אפילו למת שהוא מצוה וכל שכן לחי בטלית וחלוק ובספרי (תבוא יד) ולא נתתי ממנו למת לעשות לו ארון ותכריכין דברי רבי אליעזר אמר לו רבי עקיבא אם למת אסור אף לחי אסור ומה ת"ל לא נתתי ממנו שלא החלפתיו אפילו בדבר טהור פירוש רבי עקיבא דורש ולא נתתי ממנו שלא עשיתי ממנו חליפין אפילו בדבר טהור הראוי לאכילה כענין ששנינו (מעשר שני פ"א מ"א) אין מוכרין אותו ואין מחליפין אותו ולא יאמר אדם לחבירו בירושלים הא לך יין ותן לי שמן ויהיה "למת" על דעתו מחובר למעלה לא אכלתי ממנו באוני למת שאין אנינות אלא למת וראיתי בירושלמי (מעשר שני פ"ב ה"א) רבי אליעזר בשם רבי סימאי אומר לא נתתי ממנו למת מה אנן קיימין אם להביא ארון ותכריכין דבר שאסור לחי לחי אסור כל שכן למת איזה דבר שמותר לחי ואסור למת זו סיכה גם זה לא ידעתי מהו שאם סך בשמן מעשר למת הרי בערו בטומאה וכבר התודה עליו "לא בערתי ממנו בטמא" ובגמרא בפרק הערל (יבמות עד) אמר רבי שמעון בן לקיש משום רבי סימאי מנין למעשר שני שנטמא שמותר לסוכו שנאמר ולא נתתי ממנו למת למת הוא דלא נתתי הא לחי דומיא דמת נתתי איזהו דבר ששוה בחיים ובמתים הוי אומר זו סיכה ושם הקשו ואימא ליקח לו ארון ותכריכין ופירושו שיהיה מותר בחי ליקח לו חלוק כשנטמא כיון דלא קרינא ביה ואכלת שם לפני ה' אלהיך ופירקו "ממנו" מגופו נשאר עכשיו כי הוידוי ב"לא נתתי ממנו למת" מחובר עם "לא בערתי ממנו בטמא" יתודה עליו שלא אכל ממנו טמא ולא נתן מן הטמא למת לסוך אותו אבל במשנה (מעשר שני פ"ה מי"ב) שנינו כדברי רבי אליעזר לא נתתי ממנו למת לא לקחתי ממנו ארון ותכריכין למת לא נתתיו לאוננים אחרים ומשמעות זה שהם דורשים בו שלא נתנו למת לא לגופו של מת בארון ותכריכין ולא לאוננים שלו שהוא מתודה על אנינות שלו ושל אחרים ומפני אנינות של אחרים יתודה על הארון והתכריכין אע"פ שאפילו לחי אסור (הרמב"ן)

 בעל הטורים  ולא נתתי. ב'. דין. ואידך ולא נתתי לחטוא חכי. זה הוא שדרשו בספרי לא שכחתי מלהזכיר שמך עליו ומלברכך. פי' בדבורי לא חטאתי בו: למת. ב'. דין. ואידך על תבכו למת ואל תנודו לו. כלו' לא נתתי ממנו לצורך מת, לא למבכות, ולא למקוננות: (בעל הטורים)


{טו}  הַשְׁקִיפָה מִמְּעוֹן קָדְשְׁךָ מִן הַשָּׁמַיִם וּבָרֵךְ אֶת עַמְּךָ אֶת יִשְׂרָאֵל וְאֵת הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לָנוּ כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתֵינוּ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ: (ס)

 אונקלוס  אִסְתְּכִי מִמְדוֹר קוּדְשָׁךְ מִן שְׁמַיָא וּבָרֵךְ יָת עַמָךְ יָת יִשְׂרָאֵל וְיָת אַרְעָא דִי יְהַבְתְּ לָנָא כְּמָא דִי קַיֶמְתָּא לַאֲבָהָתָנָא אֲרַע עָבְדָא חֲלַב וּדְבָשׁ: [ס] (אונקלוס)

 יונתן  אוֹדִיק מִמְדוֹר בֵּית שְׁכִינַת קוּדְשָׁךְ מִן שְׁמַיָא וּבְרִיךְ יַת עַמָךְ יַת יִשְרָאֵל וְיַת אַרְעָא דִיהַבְתְּ לָנָא הֵיכְמָא דְקַיְימִית לְאַבְהָתָנָא אַרְעָא דְפֵירָהָא שְׁמֵינִין כַּחֲלָב וְחַלְיָין כִּדְבָשׁ: (תרגום יונתן)

 רש"י  השקיפה ממעון קדשך. עשינו מה שגזרת עלינו, עשה אתה מה שעליך (ע) לעשות (ספרי שג.), שאמרת אם בחקותי תלכו ונתתי גשמיכם בעתם (ויקרא כו, ד.): אשר נתתה לנו כאשר נשבעת לאבותינו. לתת לנו, וקיימת (פ) ארץ זבת חלב ודבש: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ע) דאל"כ מה מקום לתפלה זו לכאן אלא מכיון שעשינו כו' ראוי לך לעשו' מה שהבטחתנו אבל עכ"פ תפלה הוא ולא כמ"ש הרא"ם ודב"ט: (פ) ר"ל במה שמוסיף מלת לתת לנו כו' שבשבועה לא הוזכר ארץ זבת חלב ודבש וא"כ איך כתיב הכא כאשר נשבעת וגומר ל"פ לתת לנו כלומר כאשר נשבעת לתת לאבותינו וקיימת ההבטחה שהבטחת ליוצאי מצרים לתת להם ארץ זבת חלב ודבש יותר ממה שנשבעת לאבותינו: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  וטעם ארץ זבת חלב ודבש. להיותה כן תמיד: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  אשר נתת לנו כאשר נשבעת לאבתינו. לתת לנו וקיימת ארץ זבת חלב ודבש לשון רש"י ואם כן שיעור הכתוב ואת האדמה אשר נתת לנו ארץ זבת חלב ודבש כאשר נשבעת לאבותינו ור"א אמר כי טעמו להיותה כן תמיד כלומר וברך את האדמה אשר נתת לנו להיותה ארץ זבת חלב ודבש ואין צורך בכל זה כי בכלל הדבור או השבועה הנתינה אומר אדם לחברו "נשבעת לי שדה שלך" "אמרת לי מנה" וכן כאשר דבר ה' אלהי אבותיך לך ארץ זבת חלב ודבש (לעיל ו ג) וכבר פירשנו (שם) וכן ויתן לו בית ולחם אמר לו וארץ נתן לו (מלכים א יא יח) ולא יקשה בעיניך בכאן כי לא נזכר בשבועות האבות "ארץ זבת חלב ודבש" כי מאחר שהארץ ההיא בעת ההיא ארץ זבת חלב ודבש הנה נשבע להם בארץ זבת חלב ודבש או "לאבותינו" יוצאי מצרים שנאמר להם (שמות ג ח) אל ארץ זבת חלב ודבש כענין וירעו לנו מצרים ולאבותינו (במדבר כ טו) (הרמב"ן)

 בעל הטורים  השקיפה. עולה בגימ' ת''ק. כלומר השקיפה ממהלך ת''ק שנה שמשמים לארץ. ותגין על הקו''ף, לומר בזכות אברהם שהוליד למאה שנה: וברך. ג'. דין. ואידך וברך את נחלתך. הואל וברך את בית עבדך. זהו שדורש בספרי וברך את עמך את ישראל. בבנים ובבנות. והיינו הואיל וברך את בית עבדך. ואת האדמה בטל ומטר. והיינו וברך את נחלתך: זבת חלב ודבש. וסמיך ליה: (בעל הטורים)

 אור החיים  השקיפה ממעון וגו'. צריך לדעת למה כפל לומר ממעון וגו' מן השמים, ואם לכנות שם מקומו יתברך בלשון קדושה היה לו לומר על זה הדרך השקיפה ממעון וגו' השמים, ונראה שהכתוב יעיר סוד אחד והוא כי האדון ברוך הוא הכין ב' השפעות למעלה, א' השפעת הרוחניות שהם הנפשות הטהורות, ואחד השפעת הטוב לחיות הנבראים שהוא מזון לכל, ושנים אלו יקראו להם רבותינו ז''ל (זוה''ק) זיווג, שכל שיש בבחינת משפיע ובחינת נשפע יתכנו בשם זיווג, ואמרו המקובלים שמיום שנחרב הבית נפסק השפעת הנשמות ולא נשאר אלא השפעת חיות העולמות שהוא מוכרח לקיום העולמות, והוא אומרו השקיפה ממעון קדשך כנגד השפעת הנשמות, והשקפה זו היא עליונה במקום גבוה הנקרא קודש, וכבר גילו המקובלים (זוהר ח''ב קכ''א.) מה בין הדרגת קודש להדרגת קדוש כי קדוש למעלה והמשכיל יבין, וכנגד השפעת חיות העולמות אמר מן השמים זה זיווג למטה מהראשון, ואמר כנגד מאמר השקיפה וברך את עמך ופירשו רבותינו ז''ל (מע''ש פ''ה מי''ג) בבנים ובנות, וזה יצדיק פירושינו שעל זווג הנשמות הוא אומר, וכנגד מאמר את השמים אמר ואת האדמה שהיא ברכת המזון ונכון: (אור החיים)

 ספורנו  וברך את עמך ואת האדמה אשר נתת לנו. באותו האופן אשר נשבעת לאבותינו כשאמרת אעלה אתכם מעני מצרים אל ארץ טובה ורחבה וכו': (ספורנו)

 כלי יקר  השקיפה ממעון קדשך וגו'. לפי שאמר למעלה עשיתי ככל אשר צויתני פירש"י שמחתי ושמחתי את אחרים ע"כ השקיפה ממעון כמו שאנו אומרים שהשמחה במעונו ומשם תחזור ותשמחנו. ובמס' חגיגה (יב:) אמרו מעון שבו כיתות של מלאכי השרת שאומרות שירה בלילה וחשות ביום מפני כבודן של ישראל שנאמר (תהלים מב.ט) יומם יצוה ה' חסדו ובלילה שירה עמי. ופירש רש"י יומם יצוה ה' חסדו יצוה למלאכים לשתוק כדי לעשות חסד לצריכים חסד והם התחתונים עכ"ל והנה קרוב לשמוע שהקב"ה עושה חסד זה בזכות החסד שהתחתונים עושים זה עם זה והמעשר הוא בכלל החסד, ע"כ אמר בזכות החסד שעשיתי במעשר זה עם הצריכים חסד השקיפה ממעון לעשות חסד לצריכים חסד, כי אותם שמים ששמו מעון מיוחד לזה ומיוחד לשמחה כי במקום שמחה יש שירה ולא במקום שאין שמחה, ועוד בזכות לא עברתי ממצותיך מלשון אין מעבירין על המצות שלא עברתי ממצוה להקדים המאוחר, כך השקיפה ממעון קדשך שלא להקדים המאוחר שהרי מחשבתן של ישראל קדמה לעולם והרי הם קדומים אפילו למלאכים ע"כ דין שלא יאמרו המלאכים שירה עד שיאמרו ישראל תחילה ביום ואח"כ המלאכים בלילה כמ"ש (דברים לג.כז) מעונה אלהי קדם. דהיינו אלהי ישראל הקדומים ומתחת הם המלאכים שנקראו זרועות עולם כי במעון ישראל קודמים כאמור. ורז"ל אמרו (תנחומא תשא יד) כל השקיפה לרעה חוץ ממתנת עניים המהפך רוגז לרחמנות, והוא בזכות מדת הרחמנות שבאדם שמהפך מדת אכזריות שבו לרחמנות כך הקב"ה מהפך רוגז לרחמנות. (כלי יקר)


{טז}   שלישי  הַיּוֹם הַזֶּה יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ מְצַוְּךָ לַעֲשׂוֹת אֶת הַחֻקִּים הָאֵלֶּה וְאֶת הַמִּשְׁפָּטִים וְשָׁמַרְתָּ וְעָשִׂיתָ אוֹתָם בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ:

 אונקלוס  יוֹמָא הָדֵין יְיָ אֱלָהָךְ מְפַקְדָךְ לְמֶעְבַּד יָת קְיָמַיָא הָאִלֵין וְיָת דִינַיָא וְתִטַר וְתַעְבֵּד יָתְהוֹן בְּכָל לִבָּךְ וּבְכָל נַפְשָׁךְ: (אונקלוס)

 יונתן  יוֹמָא דֵין יְיָ אֱלָהָכוֹן מְפַקֵיד לְכוֹן לְמֶעֱבַד יַת קְיָימַיָא הָאִלֵין וְיַת דִינַיָא וְתִטְרוּן וְתַעַבְדוּן יַתְהוֹן בְּכָל לִבְּכוֹן וּבְכָל נַפְשְׁכוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  היום הזה ה' אלהיך מצוך. בכל יום יהיו בעיניך חדשים, כאילו בו ביום נצטוית עליהם: ושמרת ועשית אותם. בת קול מברכתו, (צ) הבאת בכורים היום תשנה לשנה הבאה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (צ) דק"ל בודאי להכי נסמכה פ' זו דהכא לפרשת ביכורים שיהא נמי הא דכתי בושמרת קאי אפרשת ביכורים ואיך נופל אפרשת ביכורים ושמרת ועשית אותם וגו' כיון שבפרשת ביכורים כתיב שכבר עשה המעשה שכבר הביא הביכורים כדמשמע מהשקיפה ממעון קדשך וגו' ל"פ בת קול מברכתו כו'. הרא"ם. ול"נ דק"ל דאם הקרא כפשוטו ל"ל דכתיב היום הזה כו' הא כבר הזהיר על זה בפרשת והיה אם שמוע ובפרשת ואהבת אלא ע"כ צ"ל דכל הענין קאי על הבא' ביכורים וא"כ האי דכתיב ושמרת ועשית על מה קאי ואיך נתקשר ודבוק עם את ה' האמרת כו' אלא ע"כ ברכה שבת קול מברכת אותו כו': (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  היום הזה. אלה דברי משה: ושמרת. בלבך: ועשית אותם. בארץ: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  היום הזה ה' אלהיך מצוך לעשות. הנה השלים משה לבאר את התורה ולחדש כל המצות אשר צוה אותו השם לחדש להם ולכך אמר היום הזה ה' אלהיך מצוך לעשות את החקים האלה ואת המשפטים כי כבר השלמתי לך הכל והזכיר ושמרת ועשית אותם בכל לבבך ובכל נפשך והלב והנפש כבר פירשתים (לעיל ו ה) (הרמב"ן)

 בעל הטורים  היום הזה ה' אלהיך מצוך לעשות. רמז למה שנאמר ויתן להם ארצות גוים, בעבור ישמרו חקיו ותורותיו ינצורו: בכל לבבך ובכל נפשך. וסמיך ליה את ה' האמרת. דבכל לבבך ובכל נפשך היינו ק''ש, דכתיב ביה בכל לבבך ובכל נפשך. והיינו דאמרינן אתם עשיתוני חטיבה אחת בארץ, היינו ק''ש: (בעל הטורים)

 אור החיים  היום הזה וגו'. וכי היום הוא מצוה והלא כבר צוה בהר סיני, ורש''י ז''ל פירוש בכל יום יהיו בעיניך חדשים. ונראה שכונת הכתוב היא על זה הדרך לפי שכל התורה צוה אותה ה' בהר סיני בין דברים שיש בהם קום עשה באותו זמן בין דברים שאינם בקום עשה אלא לאחר זמן כאותם האמורים בפרשה זאת בכורים ומעשרות שאינם נוהגים אלא בארץ, וצוה ה' אותם הגם שלא היה זמנם מטעם כדי ללמוד אותם ולקבל שכר על קבלתם, ואמר להם משה כי הן היום מצוה אותם לעשות החוקים האלה שהם בכורים ומעשרות שעד היום נצטוו ללמוד דיניהם לבד והיום הזה מצוה אותם לעשות כי הגיעו לארץ, ותיבת היום לאו דוקא אלא זכר זמן המוכן בשם היום הזה: (אור החיים)

 ספורנו  היום הזה. שאתה נכנס עמו לברית. הנה ענין הברית הוא שהאל ית' מצוך לעשות את החוקים והמשפטים לטוב לך ואתה מקבל עליך לשמרם: בכל לבבך. שתכיר בלי שום ספק שראוי לעשות רצונו: ובכל נפשך. שלא יניא אותך כח מתאוה בהיותך מכיר מעלת מי שצוה ותועלת מצותיו ובזה: (ספורנו)

 כלי יקר  היום הזה ה' אלהיך מצוך וגו'. אחר שפיך ענה בך כי לה' תבל ומלואה ומידו ית' נתן לך הכל מעתה תקבל עליך לשמור מצות ה'. את ה' האמרת היום וגו' וה' האמירך היום וגו'. כי אתה האמרת אותו בהגדות אלו שבבכורים ומעשר ואמרת שמעתי בקול ה'. ולעומת זה גם ה' האמירך להשקיף ממעון קדשו מן השמים ולברך אותך ביתר שאת על כל העמים, אע"פ שכל השקפה לרעה מ"מ אצלך ישתנה הענין כדבר סגולה שאין בו טעם זהו שאמר וה' האמירך היום להיות לו לעם סגולה. וי"א שגם השקפה זו לרעה ור"ל השקיפה על האומות המכעיסים אותך ותן אותם כופר על עמך ישראל לכך לא נאמר השקיפה לברך אלא וברך הוא מילתא באפי נפשיה, ועל פי דרך זה שפיר קאמר וה' האמירך היום להיות לו לעם סגולה וגו', ולתתך עליון על כל הגוים, כי דבר זה מבואר בהשקיפה אשר בו האמירנו ה'. וגם אם האמרת והאמירך לשון חטיבה (ברכות ו.) מ"מ הוא מבואר ע"ז הדרך ומדקאמר בשניהם לשון היום ש"מ שקאי אפרשה שלמעלה של בכורים ומעשר כי בהם מבוארים שני האמרות אלו. (כלי יקר)


{יז}  אֶת יְהֹוָה הֶאֱמַרְתָּ הַיּוֹם לִהְיוֹת לְךָ לֵאלֹהִים וְלָלֶכֶת בִּדְרָכָיו וְלִשְׁמֹר חֻקָּיו וּמִצְוֹתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וְלִשְׁמֹעַ בְּקֹלוֹ:

 אונקלוס  יָת יְיָ חֲטַּבְתָּ יוֹמָא דֵין לְמֶהֱוֵי לָךְ לֶאֱלָהּ וְלִמְהַךְ בְּאָרְחָן דְתָקְנָן קֳדָמוֹהִי וּלְמִטַר קְיָמוֹהִי וּפִקוּדוֹהִי וְדִינוֹהִי וּלְקַבָּלָא לְמֵימְרֵהּ: (אונקלוס)

 יונתן  יַת יְיָ חֲטַבְתּוּן חֲטִיבָא חֲדָא בְּעַלְמָא יוֹמָנָא דְהָכִין כְּתִיב שְׁמַע יִשְרָאֵל יְיָ אֱלָהָנָא יְיָ חָד מְטוֹל לְמֶהֱוֵי לָךְ לֵאלָהָא וְלִמְהַךְ בְּאָרְחָן דְתַקְנָן קֳדָמוֹי וּלְמִנְטוֹר קְיָימוֹי וּפִקוּדוֹי וְדִינוֹי וְלִמְקַבְּלָא לְמֵימְרֵיהּ: (תרגום יונתן)

 רש"י  האמרת והאמירך. אין להם עד מוכיח במקרא, ולי נראה שהוא לשון הפרשה והבדלה, הבדלתיו לך (ק) מאלהי הנכר להיות לך לאלהים, והוא הפרישך אליו (ר) מעמי הארץ להיות לו לעם סגולה, ומצאתי להם עד, והוא לשון (ש) תפארת, כמו יתאמרו כל פועלי און (תהלים צד, ד.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ק) זהו ופי' של האמרת היום וגו': (ר) זהו פי' של וה' האמירך וגומר: (ש) האמרת שבחת כמו יתאמרו כל פועלי און ישתבחו שדרכן צלחה (רש"י חגיגה ד"ג): (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  האמרת. מלשון גדולה וקרוב מגזרת בראש אמיר ויאמר רבי יהודה הלוי הספרדי נ''ע כי המלה מגזרת ויאמר והטעם כי עשית הישר עד שיאמר שהוא יהי' אלהיך גם הוא עוש' לך עד שאמרת שתהי' לו לעם סגולה ויפה פירש והנה תהיה מלת האמרת פעל יוצא לשנים פעולים: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  וטעם את ה' האמרת היום. כיון שקבלתם עליכם כל התורה בפירושיה ובדקדוקיה ובחדושיה הנה גדלתם השם ורוממתם אותו שיהיה הוא לבדו לכם לאלהים לא תודו באל אחר כלל

"וללכת בדרכיו" - שתעשו הטוב והישר ותגמלו חסד איש את רעהו ולשמר חקיו ומצותיו ומשפטיו יזכיר בפרט החוקים והמשפטים כאשר פירשתי (לעיל ד ה) ויכלול במצותיו כל המצות מצות עשה ולא תעשה ולשמע בקלו ככל אשר יצוה לכם משאר המעשים על ידי או על יד שאר הנביאים כאשר פירשתי (לעיל יג ה) ויתכן שיהו "מצותיו" מצות עשה ו"לשמוע בקולו" המניעות כלומר מצות לא תעשה (הרמב"ן)

 בעל הטורים  את ה' האמרת היום. גימ' זה בקריאת שמע: את ה' האמרת. כאן רמז ו' סדרים. להיות לך לאלהים, זה סדר זרעים. שמתחיל בק''ש. ועוד שיש בו תרומות ומעשרות שהם יראת השם. דברים שבינינו לבין השם. וללכת בדרכיו, זה סדר מועד. דכתיב אם תשיב משבת רגלך. ולשמור חקיו, זה סדר נשים. שמדבר בעריות שנא' בהם ושמרתם את חקותי. ומצותיו, זה סדר קדשים. שמדבר בקרבנות דכתיב בהו אלה המצות. ומשפטיו, זה סדר נזיקין. ולשמוע בקולו, זה סדר טהרות. דכתיב ביה אמרות ה' אמרות טהורות. וכנגדם אמר ו' דברים. להיות לו לעם סגולה, ולתתך עליון. לתהלה. ולשם. ולתפארת. ולהיותך עם קדוש: (בעל הטורים)

 אור החיים  את ה' האמרת היום להיות וגו'. אומרו היום יתבאר על דרך אומרם ז''ל (כתובות ק''י:) כל הדר בחוץ לארץ דומה כמי שאין לו אלוה ע''כ, והוא אומרו את ה' האמרת היום דוקא פירוש כיון שהיו בארץ המקודשת, והגם שעדיין היו בארץ סיחון ועוג עם כל זה כבר כתבנו שהיא מקודשת כיון שנכבשה כבוש רבים על פי נביא, וכמו שהוכחנו בפרשת מטות (ל''ב ג') ומעתה אין מקומה נחשב חוצה לארץ ולזה האמירו ה' להיות להם לאלהים, והוא אומרו להיות לך לאלהים:

עוד ירצה על דרך אומרם ז''ל (זוהר ח''א ק''ח:) ששאר הארצות נמסרו ביד שרי מעלה מה שאין כן ארץ ישראל אין עליה שופט מבלעדי ה', והוא אומרו את ה' האמרת היום בכניסתך לארץ להיות לך לאלהים על דרך אומרו (תהלים י''ז) מלפניך משפטי יצא ולא יבא משפטינו לפני שר ושופט:

עוד נתכוין לומר כי יאמירו ה' הגם כי יביאם במשפט לתת לאיש כדרכיו וכמעשיו הרעים, והוא אומרו את ה' האמרת וגו' להיות לך לאלהים, וידוע כי אלהים הוא מדת הדין אף על פי כן יאמיר ה' ויברך על הרעה מעין הטובה:

ואומרו וללכת בדרכיו, פירוש הגם שלא צוה ה' ללכת בהם אף על פי כן כשיכירו בהם שהם דרכי ה' כל אשר הוא עושה יעשו כן בני ישראל, כגון ביקור חולים קבורת מתים וכדומה שמצינו לה' עושה אותם ילכו גם הם בדרכיו, חקיו הם מצות שאין בהם טעם, מצותיו הם מצות שהשכל גם כן מסכים עליהם, משפטיו הם דינים שמסר לשפוט בין איש ובין רעהו, ולשמוע בקולו זה תלמוד תורה, ודקדק לומר בקולו על דרך אומרם ז''ל (במד''ר פ' י''ד) וז''ל מנין לשומע מפי קטן וכו' כשומע מפי הגבורה דכתיב (לעיל ט''ו ה') אם שמוע תשמע בקול ה' אלהיך, וטעם שצוה על עסק התורה באחרונה, להעיר שהגם שהשיג אדם לדעת כל האמור וקיימו אף על פי כן לא יאמר מה לי ללמוד תורה אם לדעת מה יעשה ישראל הנה ידעתי וקיימתי כל דברי ה' אלא אף על פי כן חייב הכתוב תלמוד תורה, והוא אומרו אחר כל מה שחייב לעשות ולשמוע בקולו כי מצות תלמוד תורה היא מצוה בפני עצמה שאין זמן ליפטר ממנה עד יום מותו דכתיב (במדבד י''ט י''ד) זאת התורה אדם כי ימות באהל: (אור החיים)

 ספורנו  את ה' האמרת היום. כשקבלת עליך להכנס בברית בשבועת האלה אשר בה אבדן כל טוב גשמי אם תעבור עליו האמרת ודוממת את האל ית' בזה שיהיה יותר נכבד אצלך קיום רצונו מכל טוב גשמי: להיות לך לאלהים. שיהא הוא אצלך הנבדל הנכבד מכל העצמים הנבדלים וממנו כל הנהגת וקיום עניניך בלי שום אמצעי כראוי לנצחי באופן שראוי לך לעבוד ולהכנע לו לבדו כראוי לעליון ומנהיגך ולהתפלל אליו בהיותו הוא לבדו מנהיגך: וללכת בדרכיו. להדמות לנכבד מכל שאר הנמצאים: ולשמוע בקולו. כראוי לעבדיו: (ספורנו)

 דעת זקנים  את ה' האמרת היום וה' האמירך. אתמר בפ"ק דברכות אמר הקב"ה אתם חטבתם אותי חטיבה אחת בעולם שאתם אומרים שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד ואני אעשה אתכם חטיבה אחת בעולם שנאמר מי כעמך ישראל גוי אחד בארץ ד"א האמרת לשון תמורה וחלוף כלומר בשביל ה' החלפת כל האלהות ובחרת בהקב"ה וה' האמירך החליף כל האומות שבעולם ובחר בך להיותך לו לעם סגולה ודומה לו יתאמרו כל פועלי און שמחליפין דבריהם ואינם עומדים בדבורם. ד"א לשון אמיר וענף שהוא לשון גבהות כדכתיב שנים שלשה גרגרים בראש אמיר וכאן את ה' האמרת הגבהת על כל אלהים וה' האמירך הגביהך על כל האומות וכן יתאמרו כל פועלי און שמגביהין עצמן מרוב גסות שבהן ושמעתי שבתרגום ירושלמי אתה האמרת המלכת שכן בלשון ערבי קורין למלך אמיר: (דעת זקנים)


{יח}  וַיהֹוָה הֶאֱמִירְךָ הַיּוֹם לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָךְ וְלִשְׁמֹר כָּל מִצְוֹתָיו:

 אונקלוס  וַיְיָ חָטְבָךְ יוֹמָא דֵין לְמֶהֱוֵי לֵהּ לְעַם חַבִּיב כְּמָא דִי מַלִיל לָךְ וּלְמִטַר כָּל פִּקוּדוֹהִי: (אונקלוס)

 יונתן  וּמֵימְרָא דַיְיָ חֲטִיב יַתְכוֹן חֲטִיבָא חֲדָא בְּעַלְמָא יוֹמָנָא דְהָכִין כְּתִיב מַאן כְּוַות עַמְךָ יִשְרָאֵל עַם יְחִידָאֵי בְּאַרְעָא מְטוֹל לְמֶהֱוֵי לֵיהּ לְעַם חָבִיב הֵיכְמָא דְמַלֵיל לְכוֹן וּלְמִנְטַר כָּל פִּקוּדוֹי: (תרגום יונתן)

 רש"י  כאשר דבר לך. והייתם לי סגולה (שמות יט, ה.): (רש"י)

 הרמב"ן  ואמר וה' האמירך היום. כי היום הזה לכם כיום סיני והשם רומם וגדל אתכם בקבול התורה שתהיו לו לעם סגולה מכל העמים ולשמר כל מצותיו כי לכם לבדכם יתן תורתו ויצוה אתכם בכל המצות הרצויות לפניו לא לעם אחר כענין שכתוב (תהלים קמז יט כ) מגיד דבריו ליעקב חקיו ומשפטיו לישראל לא עשה כן לכל גוי (הרמב"ן)

 אור החיים  וה' האמירך וגו'. אומרו להיות לו לעם סגולה, שהגם שתבא אומה אחרת ותטיב מעשיה ותשתדל להדבק בשכינה לא ישיגו מדרגת ישראל, ובחינה זו תקרא סגולה וזו היא גדולתם, ואומרו כאשר דבר לך, במעשה הר סיני דכתיב (שמות י''ט ה') והייתם לי סגולה מכל העמים:

או ירצה שהגם שיהיה זמן שיכעיסו ישראל את הבורא אף על פי כן לא ימיר אותם באומה אחרת, ואומרו כאשר דבר כאומרם ז''ל (ברכות ז') בפסוק (שמות ל''ג ט''ז) ונפלינו אני ועמך, שבקש משה מה' שלא ישרה שכינתו על האומות, ופירשנוהו במקומו (חפץ ה') שהכוונה היא הגם שתכשיר מעשיה אומה מאומות וישראל עוברי רצונו והסכים ה' ודבר לעשות כדברי משה:

ולשמור כל מצותיו. יש להעיר בדבר הלא דבר זה הוא מתנאי הכבוד שרשם במעשה ישראל לה' כמו שכתוב בפסוק את ה' האמרת ומה מקום להזכירו בדברים שמה' לישראל:

ואולי כי תפארת ישראל היא מה שהעלה ורומם אותם בתת להם כל המצות, מה שלא עשה כן לראשונים שהגם שנתן מצותיו יתברך לאדם ולנח ולהאבות לא נתן אלא ב' ג' גרגרים אבל לישראל נתן שמירת כל מצותיו יתברך, ויש לך לדעת כי כל המצות אינם אלא שמירה מהתיעוב ומלכלוך הנפש ובהשלמת שמירת המצות יהיה האדם שלם מכל מום ומכל לכלוך:

ב') ירצה כי ה' יחזק זרועות לשמור כל המצות, כי לא הכל זוכים לדבר זה הגם שיחפצו לשמור לא יזדמן לידם, ואם יזדמן לא תשיג ידם, ואם תשיג לחלק מהמצות לא תשיג לכל המצות, ואמר כאן כי ה' האמירם לשמור כל מצותיו:

ג') ירצה על דרך אומרו (קהלת ח') שומר מצוה לא ידע דבר רע, ואמרו ז''ל (פסחים ח:) שלוחי מצוה אינם ניזוקין, והוא מאמר הכתוב כאן ולשמור פירוש ה' ישמור כל מצותיו לבל יצא מהם דבר תקלה:

ד') ירצה להעירם בדבר שלא השיגו משה עצמו ע''ה הגם היותו בכלל עם סגולה, והוא על דרך אומרם ז''ל (סוטה י''ד.) בענין תפלת משה ליכנס לארץ וכי לאכול מפירותיה וגו' אלא אמר משה יש הרבה מצות שתלויות בארץ וכו' ע''כ, והוא מה שנתכוון לומר להם ראו מעלתכם שה' האמיר אתכם וגו' ולשמור כל מצותיו, ולזה דקדק לומר האמירך היום פירוש בזמן זה שאתה באים אל הארץ ושם תשמרו כל המצות, וזו מעלה שלא השיגה אפילו משה:

והנה תמצא ו' מעלות בפסוק את ה' האמרת, א' להיות לך לאלהים, ב' ללכת בדרכיו, ג' לשמור חקיו, ד' ומצותיו, ה' ומשפטיו, ו' ולשמוע בקולו, כנגדם אמר ה' שש מעלות לכנסת ישראל, א' להיות לו לעם סגולה זה כנגד להיות לך לאלהים, ב' ולשמור כל מצותיו זה כנגד ללכת בדרכיו, ג' ד' וה' ולתתך עליון וגו' לתהלה ולשם לתפארת הם כנגד שמירת חקיו ומצותיו ומשפטיו, ו' ולהיותך עם קדוש לה' זה כנגד ולשמוע בקולו כי על ידי עסק התורה יתייחס להם שם זה של קדוש, ואומרו כאשר דבר דכתיב (שמות י''ט ו') ואתם תהיו לי וגו' וגוי קדוש אלה הדברים אשר תדבר אל בני ישראל: (אור החיים)

 ספורנו  וה' האמירך היום. במה שהוא נכנס בברית עמך נתן לך מעלה בזה: להיות לו לעם סגולה. כדי שישיג בכם מה שחפץ להשיג מן המין האנושי: ולשמור כל מצותיו. ונתן לך ג''כ מעלה במה שבחר בך לשמור כל מצותיו אשר בם תמצא חן בעיניו: (ספורנו)


{יט}  וּלְתִתְּךָ עֶלְיוֹן עַל כָּל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר עָשָׂה לִתְהִלָּה וּלְשֵׁם וּלְתִפְאָרֶת וְלִהְיֹתְךָ עַם קָדשׁ לַיהֹוָה אֱלֹהֶיךָ כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר: (פ)

 אונקלוס  וּלְמִתְּנָךְ עִלָאָה עַל כָּל עַמְמַיָא דִי עֲבַד לְתֻשְׁבָּחָא וּלְשׁוּם וְלִרְבוּ וּלְמֶהֱוָךְ עַם קַדִישׁ קֳדָם יְיָ אֱלָהָךְ כְּמָא דִי מַלִיל: [פ] (אונקלוס)

 יונתן  וּלְמַנָאָה יַתְכוֹן רָמִין וְגֵיוְתָנִין עַל כָּל עַמְמַיָא דְעָבַד לִרְבוּ וּלְשׁוּם דִיקַר וּלְשִׁיבְהוֹרָא מְטוּל לְמֶהֱוֵי עַם קַדִישׁ קֳדָם יְיָ אֱלָהָכוֹן הֵיכְמָא דְמַלֵיל: (תרגום יונתן)

 רש"י  ולהיותך עם קדוש כאשר דבר. והייתם לי קדושים (ויקרא כ, כו.): (רש"י)

 אבן עזרא  ולתתך עליון. זה הוא שכר האמיר': (אבן עזרא)

 הרמב"ן  ולתתך עליון על כל הגוים אשר עשה לתהלה. שיהללוך כל עמי הארץ בהיות ה' קרוב בכל קראך אליו ולשם שיצא לך שם בגוים בהדרו אשר שם עליך כי אתה נעלה על כלם ולתפארת כי תתפאר עליהם לעשות בהם כל אשר תחפוץ תגזור אומר ויקם לך כענין פן יתפאר עלי ישראל לאמר ידי הושיעה לי (שופטים ז ב) ולהיותך עם קדוש לדבקה בו בסוף ועל דרך האמת לתהלה כי אלהי ישראל הוא תהלתך ושמו הגדול הוא אלהיך ובזה תפארתך כענין שנאמר כי תפארת עוזמו אתה (תהלים פט יח) תפארת ישראל (איכה ב א) (הרמב"ן)

 בעל הטורים  ולתתו עליון. רמז לטוטפות דקוב''ה דכתיב ביה אשריך ישראל: לתהלה ולשם ולתפארת. כלומר מה שישראל משבחים ומהללים לשם, הוא להם לתפארת. והיינו דאמרינן עתיד הקב''ה להיות עטרה בראש כל צדיק וצדיק. שאותה עטרה שמעטרים להקב''ה בתפלתם מחזירה להם. אבל מי ששח שיחת חולין בבהכ''נ מקיפין לו כל גופו בקוצים. לכך שיר השירים לית. וכנגדו כקול הסירים: אשר עשה. בגימט' שבעים אומות: ולהיתך. חסר ו'. שאין הוויית קדושתן ניכרת כל כך בעה''ז: קדש. חסר וי''ו. לו' קדש עצמך מעט למטה ויקדשו אותך למעלה. וכן ו''פ קדוש ישראל בקרייה: ולהיותך עם קדוש. וסמיך ליה: (בעל הטורים)

 ספורנו  ולתתך עליון. להבין ולהורות באמרו ואתם תהיו לי ממלכת כהנים: לתהלה ולשם ולתפארת. לאל ית' כאמרו ישראל אשר בך אתפאר: ולהיותך עם קדוש. נצחי לחיי ע''ה: כאשר דבר. באמרו ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש: (ספורנו)

דברים פרק-כז

{א}   רביעי  וַיְצַו מֹשֶׁה וְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הָעָם לֵאמֹר שָׁמֹר אֶת כָּל הַמִּצְוָה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם:

 אונקלוס  וּפַקִיד מֹשֶׁה וְסָבֵי יִשְׂרָאֵל יָת עַמָא לְמֵימָר טַר יָת כָּל תַּפְקֶדְתָּא דִי אֲנָא מְפַקֵד יָתְכוֹן יוֹמָא דֵין: (אונקלוס)

 יונתן  וּפַקֵיד משֶׁה וְסָבֵי יִשְרָאֵל יַת עַמָא לְמֵימָר טוּרוּ יַת כָּל תַּפְקֵידְתָּא דַאֲנָא מְפַקֵיד לְכוֹן יוֹמָנָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  שמור את כל המצוה. לשון הווה, (ת) גרדנ"ט בלע"ז (בעאבאכטענד): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ת) פי' הווה שומר המצוה הזאת תמיד לא ל' ציווי ד"כ היה לינקד השי"ן בשו"א ואין לפרשו שהוא מקור דאם כן שמור תשמור מבע"ל כמו שפתוח תפתח נתון תתן. רא"ם: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ויצו משה. בצווי השם: וזקני ישראל. אמר כן להקל וכן רבים וכבר הזכרתים: שמור את כל המצוה. ומה היא והקמות לך אבנים גדולו' להכיל התורה ויאמר הגאון ז''ל כי כתוב עליהם מספר המצות כמו הכתובות בהלכות גדולות בענין אזהרות ויפה אמר: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  וטעם ויצו משה וזקני ישראל. כי אחרי שהשלים משה דבריו צוה לזקנים שידברו גם הם עמו ויזהירו בעם לשמור כל המצות כי כל עם הולך בעצת זקניו וכתיב אשר אנכי מצוה אתכם ולא "אנחנו" כי עיקר הדיבור למשה והזקנים ירימו קולם לאמר לעם שמעו והאזינו ועשו וכן וידבר משה והכהנים הלוים אל כל ישראל וגו' (פסוק ט) כי אמרו הכהנים לעם הסכת ושמע ישראל ומשה אמר היום הזה נהיית לעם אבל ר"א אמר כי שמור את כל המצוה מצות האבנים אשר יזכיר ואיננו נכון (הרמב"ן)

 בעל הטורים  ויצו משה. אזהרה לב''ד שיעשוך לקדש עצמך: (בעל הטורים)

 אור החיים   ויצו משה וזקני ישראל. טעם זכרון זקני ישראל כאן, נתכוון משה בזה מה שאמרו רבותינו ז''ל (ברכות י''ט:) שבמקום שיש חילול ה' אין חולקין כבוד לרב דכתיב (משלי כ''א ל') אין חכמה וגו' לנגד ה', והוא אומרו ויצו משה ולפניו שהוא רבן של ישראל עשה שגם הזקנים יצוו ויזהירו על הדבר לאמר שמור וגו', דקדק לומר שמור להעיר כי בדבר זה שהוא מצות לא תעשה (מכות י''ג:) הוא שאמרו אין חולקין כבוד לרב כידוע: (אור החיים)

 ספורנו  ויצו משה וזקני ישראל. שתף עמו הזקנים מפני שהם יהיו במעמד בעברם הירדן: (ספורנו)


{ב}  וְהָיָה בַּיּוֹם אֲשֶׁר תַּעַבְרוּ אֶת הַיַּרְדֵּן אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ וַהֲקֵמֹתָ לְךָ אֲבָנִים גְּדֹלוֹת וְשַׂדְתָּ אֹתָם בַּשִּׂיד:

 אונקלוס  וִיהֵי בְּיוֹמָא דִי תַעְבְּרוּן יָת יַרְדְנָא לְאַרְעָא דַיְיָ אֱלָהָךְ יָהֵב לָךְ וּתְקִים לָךְ אַבְנִין רַבְרְבִין וּתְסוּד יָתְהוֹן בְּסִידָא: (אונקלוס)

 יונתן  וִיהֵי בְּיוֹמָא דְתַעַבְרוּן יַת יוֹרְדְנָא לְאַרְעָא דַיְיָ אֱלָהָכוֹן יָהִיב לְכוֹן וּתְקוּמוּן לְכוֹן אַבְנִין רַבְרְבִין וּתְשׁוּעוּן יַתְהוֹן בְּגִירָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  והקמות לך. בירדן, ואחר כך תוציאו משם אחרות ותבנו מהן מזבח בהר עיבל, נמצאת אתה אומר שלשה מיני אבנים היו, (א) שנים עשר בירדן, וכנגדן בגלגל, וכנגדן בהר עיבל, כדאיתא במסכת סוטה (דף לה:): (רש"י)

 שפתי חכמים  (א) מן המקראות דהכא לא מוכח מידי אלא מן המקראות שביהושע מוכח הכל דביהושע כתיב שנים עשר אבנים הקימו בירדן במקום כפות רגלי הכהנים ושנים עשר אבנים הקימו בגלגל במלון ראשון של א"י ועל אותם אבנים כתב מתחלה בהר עיבל כל התורה ומשום דכתיב ביהושע שני מיני אבנים דהיינו ירדן וגלגל מש"ה נקט רש"י תחלה שני מקומות אלו אע"פ שמתחלה הקימו אותן בהר עיבל כיון שקלפו אותן ולקחו והקימו אותם בגלגל מ"ה נקטינהו בהדדי וע"ז כתב רש"י כדאיתא במסכת סוטה דהתם מביא הקרא דספר יהושע וג' מיני אבנים שכתב רש"י ר"ל ג' מינינ מקומות ובזה יתורצו קושיות הרא"ם שהקש' על רש"י ז"ל ממסכת סוטה פרק אלו נאמרין: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  וטעם בשיד. שיעמדו: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  והקמת לך. ב' במסור'. והקמת לך אבנים גדולות. והקמת את המשכן. לומר ששקולה להם הקמת אלו האבנים כהקמת המשכן: (בעל הטורים)


{ג}  וְכָתַבְתָּ עֲלֵיהֶן אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת בְּעָבְרֶךָ לְמַעַן אֲשֶׁר תָּבֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהֹוָה אֱלֹהֵי אֲבֹתֶיךָ לָךְ:

 אונקלוס  וְתִכְתּוֹב עֲלֵיהוֹן יָת כָּל פִּתְגָמֵי אוֹרַיְתָא הָדָא בְּמֶעְבְּרָךְ בְּדִיל דִי תֵעוּל לְאַרְעָא דַיְיָ אֱלָהָךְ יָהֵב לָךְ אַרְעָא עָבְדָא חֲלַב וּדְבַשׁ כְּמָא דִי מַלִיל יְיָ אֱלָהָא דַאֲבָהָתָךְ לָךְ: (אונקלוס)

 יונתן  וְתִכְתּוֹב עֲלֵיהוֹן יַת כָּל פִּתְגָמֵי אוֹרַיְיתָא הֲדָא בְּמֶעֱבַרְכוֹן מִן בִּגְלַל דְתֵיעֲלוּן לְאַרְעָא דַיְיָ אֱלָהָכוֹן יָהִיב לְכוֹן אַרְעָא דְפֵירָהָא שְׁמֵינִין כַּחֲלָב וְעַבְדִין דְבַשׁ הֵיכְמָא דְמַלִיל אֱלָהָא דְאַבְהַתְכוֹן לְכוֹן: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  למען. כי השם יעזרך אם החלות לשמור מצותיו וזאת המצוה הראשונה לביאתם לבנות להם מזבח חדש להודות לשם שהחלו להיותם בארץ: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  וכתבת עליהן את כל דברי התורה הזאת. אמר ר"א בשם הגאון שכתבו עליהם מנין המצות כמו הכתובות בהלכות גדולות כעין אזהרות וטעם "באר היטב" (פסוק ח) הכתיבה ורבותינו אמרו (סוטה לב) בשבעים לשון ומצינו בספר תאגי שהיתה כל התורה כתובה בהן מבראשית עד לעיני כל ישראל בתאגיה וזיוניה ומשם נעתקו התאגין בכל התורה ויתכן שהיו האבנים גדולות מאד או שהיה ממעשה הנסים

"למען אשר תבא אל הארץ" - אמר רבי אברהם כי השם יעזרך אם החלות לשמור מצותיו כי זאת היא המצוה הראשונה לביאתם לארץ ולפי דעתי "למען אשר תבא" רמז לכל דברי התורה יאמר שתכתוב על האבנים כל דברי התורה הזאת בעברך בירדן מיד למען אשר באת אל הארץ כי בעבור התורה באת שמה וכן למען ינוח עבדך ואמתך כמוך וזכרת כי עבד היית (לעיל ה יד טו) ינוח עבדך ואמתך כמוך למען תזכור כי עבד היית או טעמו תכתוב עליהם את כל דברי התורה הזאת להיות לך לזכרון למען אשר תבא אל הארץ ותכבוש אותה ותירש את כל העמים ההם בהיותך זוכר התורה ושומר כל מצותיה (הרמב"ן)

 אור החיים  למען אשר תבא. ראב''ע פירוש אם החלות לשמור מצותיו וזו מצוה ראשונה וכו', ורמב''ן פירש לרמוז אל התורה וכו', ואין הכתוב מתיישב לב' הפירושים, ויש להעיר עוד אומרו כאשר דבר ה' אלהי אבותיך לך שלא היה צריך לומר תיבת לך אחר שאמר אשר תבא אל הארץ כאשר וגומר הדבר מובן שאליהם הוא הדבר:

אכן כוונת הכתוב לפי שקדם מאמר משה לישראל כי ביאת הארץ לא בזכות ישראל כאומרו (לעיל ט, ה,) לא בצדקתך וגו' אלא ברשעת הגויים וגו' ולמען הקים וגומר, לזה בא דברו כאן כי באמצעות המעשה האמור בענין תהיה ביאתם לארץ בזכות עצמם, וגזירת הכתוב היא תיבת לך האמור לבסוף, וזה שיעור הכתוב למען אשר תבא פירוש תהיה ביאתך לארץ אשר ה' אלהיך נותן לך כאשר וגו' לך פירוש למען שאתה ראוי ולא תצטרך לזכות ברית אבות והבן: (אור החיים)


{ד}  וְהָיָה בְּעָבְרְכֶם אֶת הַיַּרְדֵּן תָּקִימוּ אֶת הָאֲבָנִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם בְּהַר עֵיבָל וְשַׂדְתָּ אוֹתָם בַּשִּׂיד:

 אונקלוס  וִיהֵי בְּמֵעֲבָרְכוֹן יָת יַרְדְנָא תְּקִימוּן יָת אַבְנַיָא הָאִלֵין דִי אֲנָא מְפַקֵד יָתְכוֹן יוֹמָא דֵין בְּטּוּרָא דְעֵיבָל וּתְסוּד יָתְהוֹן בְּסִידָא: (אונקלוס)

 יונתן  וִיהֵי בִּזְמַן דְתַעַבְרוּן יַת יוֹרְדְנָא תְקִימוּן יַת אַבְנַיָא הָאִילֵין דַאֲנָא מְפַקֵיד יַתְכוֹן בְּטַוְורָא דְעֵיבָל וּתְשׁוּעוּן יַתְהוֹן בְּגִירָא: (תרגום יונתן)

 בעל הטורים  תקימו. ב' במס'. תקימו את האבנים. ופסל ומצבה לא תקימו. כנגד מה שצויתי אתכם לא תקימו, אני מצוה אתכם תקימו את האבנים: (בעל הטורים)


{ה}  וּבָנִיתָ שָּׁם מִזְבֵּחַ לַיהֹוָה אֱלֹהֶיךָ מִזְבַּח אֲבָנִים לֹא תָנִיף עֲלֵיהֶם בַּרְזֶל:

 אונקלוס  וְתִבְנֵי תַמָן מַדְבְּחָא קֳדָם יְיָ אֱלָהָךְ מַדְבַּח אַבְנִין לָא תְרִים עֲלֵיהוֹן פַּרְזְלָא: (אונקלוס)

 יונתן  וְתִבְנוּן תַּמָן מַדְבְּחָא קֳדָם יְיָ אֱלָהָכוֹן מַדְבַּח אַבְנִין לָא תְרִים עֲלֵיהוֹן פַּרְזְלָא: (תרגום יונתן)


{ו}  אֲבָנִים שְׁלֵמוֹת תִּבְנֶה אֶת מִזְבַּח יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ וְהַעֲלִיתָ עָלָיו עוֹלֹת לַיהֹוָה אֱלֹהֶיךָ:

 אונקלוס  אַבְנִין שָׁלְמִין תִּבְנֵי יָת מַדְבְּחָא דַיְיָ אֱלָהָךְ וְתַסֵק עֲלוֹהִי עֲלָוָן קֳדָם יְיָ אֱלָהָךְ: (אונקלוס)

 יונתן  אַבְנִין שַׁלְמִין תִּבְנוּן יַת מַדְבְּחָא דַיְיָ אֱלָהָכוֹן וְתִסְקוּן עֲלוֹי עֲלַוָון קֳדָם יְיָ אֱלָהָכוֹן: (תרגום יונתן)


{ז}  וְזָבַחְתָּ שְׁלָמִים וְאָכַלְתָּ שָּׁם וְשָׂמַחְתָּ לִפְנֵי יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ:

 אונקלוס  וְתִכּוֹס נִכְסַת קוּדְשִׁין וְתֵיכוּל תַּמָן וְתֶחֱדֵי קֳדָם יְיָ אֱלָהָךְ: (אונקלוס)

 יונתן  וְתִיכְסוּן נִכְסַת קוּדְשִׁין וְתֵיכְלוּן תַּמָן וְתֵיחֲדוּן קֳדָם יְיָ אֱלָהָכוֹן: (תרגום יונתן)

 ספורנו  ושמחת לפני ה' אלהיך. על שתכנס או עמו לברית בהר גריזים ובהר עיבל: (ספורנו)


{ח}  וְכָתַבְתָּ עַל הָאֲבָנִים אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת בַּאֵר הֵיטֵב: (ס)

 אונקלוס  וְתִכְתּוֹב עַל אַבְנַיָא יָת כָּל פִּתְגָמֵי אוֹרַיְתָא הָדָא פָּרַשׁ יָאוּת: [ס] (אונקלוס)

 יונתן  וְתִכְתְּבוּן עַל אַבְנַיָא יַת כָּל פִּתְגָמֵי אוֹרַיְיתָא הֲדָא כְּתַב חָקִיק וּמְפָרַשׁ מִתְקְרֵי בְּחַד לִישָׁן וּמִיתַרְגֵם בְּשִׁבְעִין לִישָׁנִין: (תרגום יונתן)

 רש"י  באר היטב. (ב) בשבעים לשון (שם לב.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ב) ע"ל פ' דברים ושם פירשתי. (נח"י) והטעם שנכתב בע' ל' היינו כדאיתא במסכת סוטה (דף לה) שיוכלו האומות להעתיקה: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  באר היטב. הכתיבה: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  התורה הזאת באר היטב. בגימ' גם בשבעים לשונות. בפ' זו נעלם ס', לומר אף על פי שכתוב ביום אשר תעברו את הירדן, נתרחקו ס' מילין קודם שהקימו האבנים, כדאיתא בסוטה: (בעל הטורים)


{ט}  וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה וְהַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר הַסְכֵּת וּשְׁמַע יִשְׂרָאֵל הַיּוֹם הַזֶּה נִהְיֵיתָ לְעָם לַיהֹוָה אֱלֹהֶיךָ:

 אונקלוס  וּמַלִיל מֹשֶׁה וְכָהֲנַיָא לֵוָאֵי לְכָל יִשְׂרָאֵל לְמֵימָר אֲצֵית וּשְׁמַע יִשְׂרָאֵל יוֹמָא הָדֵין הֲוֵיתָא לְעַמָא קֳדָם יְיָ אֱלָהָךְ: (אונקלוס)

 יונתן  וּמַלֵיל משֶׁה וְכַהֲנַיָא בְּנֵי לֵוִי עִם כָּל עַמָא לְמֵימָר צַיְיתוּ וּשְׁמָעוּ יִשְרָאֵל יוֹמָנָא הָדֵין אִתְבְּחַרְתּוּן לְמֶהֱוֵי עַמָא קֳדָם יְיָ אֱלָהָכוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  הסכת. כתרגומו: היום הזה נהיית לעם. בכל יום יהיו בעיניך (ג) כאילו היום באת עמו בברית: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ג) פי' מדכתיב נהיית לעם לה' אלהיך ולא כתיב תהיה משמע שעל הברית הקודם קמיירי ומדכתיב היום הזה למדנו שרמז להם שבכל יום יהיו בעיניך כאלו היום באת כו' הרא"ם ול"נ דמהיום הזה דייק כמו גבי היום הזה ה' אלהיך מצוך דאין לו' כמשמעו שהרי באותו היום קבלו עליהם הברכות והקללות האמורות הר גריזים ובהר עיבל. דאי מש"ה נאמר היום הזה א"כ ה"ל להקדים ולומר ויצו משה את העם וגומר שהוא פרשת הקללות ואחר כך ה"ל למנקט פרשת היום הזה דאין שייך לומר הכא אין מוקדם ומאוחר בתורה כיון דהוא עיקר הטעם לפי שנאמר היום הזה: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  וידבר משה והכהנים הלוי. כאשר כתוב וזקני ישראל והעיקר משה: הסכת. פירושו לפי מקומו כי אין ריע לו: היום הזה נהיית לעם. שיכרות עמך ברית: (אבן עזרא)

 ספורנו  וידבר משה והכהנים הלוים. שתף עמו הכהנים להזהיר על העיון בתורה בהיות מוטל על הכהנים ללמד דעת את העם כאמרו יורו משפטיך ליעקב: הסכת. צייר במחשבתך כמו את סכות מלככם: ושמע. והתבונן: ושמעת בקול ה' אלהיך. כשתצייר זה ותבין תשמע בקולו בלי ספק: (ספורנו)


{י}  וְשָׁמַעְתָּ בְּקוֹל יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ וְעָשִׂיתָ אֶת מִצְוֹתָו וְאֶת חֻקָּיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם: (ס)

 אונקלוס  וּתְקַבֵּל לְמֵימְרָא דַיְיָ אֱלָהָךְ וְתַעְבֵּד יָת פִּקוּדוֹהִי וְיָת קְיָמוֹהִי דִי אֲנָא מְפַקְדָךְ יוֹמָא דֵין: [ס] (אונקלוס)

 יונתן  וּתְקַבְּלוּן לְמֵימְרָא דַיְיָ אֱלָהָכוֹן וְתַעַבְדוּן יַת פִּקוּדוֹי וְיַת קְיָימוֹי דַאֲנָא מְפַקֵיד לְכוֹן יוֹמָא דֵין: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  ושמעת. היום בקולו. ועשית את מצותיו. לעתיד: וטעם הכהנים הלוים. כי הם האומרים ארור האיש. על הברכה בני הגבירות ועל הקללה בני השפחות ואם יחסרו שנים ובני לאה רבים ונלקחו הגדול והקטן: (אבן עזרא)


{יא}   חמישי  וַיְצַו מֹשֶׁה אֶת הָעָם בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר:

 אונקלוס  וּפַקִיד מֹשֶׁה יָת עַמָא בְּיוֹמָא הַהוּא לְמֵימָר: (אונקלוס)

 יונתן  וּפַקֵיד משֶׁה יַת עַמָא בְּיוֹמָא הַהוּא לְמֵימָר: (תרגום יונתן)


{יב}  אֵלֶּה יַעַמְדוּ לְבָרֵךְ אֶת הָעָם עַל הַר גְּרִזִּים בְּעָבְרְכֶם אֶת הַיַּרְדֵּן שִׁמְעוֹן וְלֵוִי וִיהוּדָה וְיִשָּׂשׂכָר וְיוֹסֵף וּבִנְיָמִן:

 אונקלוס  אִלֵין יְקוּמוּן לְבָרָכָא יָת עַמָא עַל טוּרָא דִגְרִזִים בְּמֵעֲבָרְכוֹן יָת יַרְדְנָא שִׁמְעוֹן וְלֵוִי וִיהוּדָה וְיִשָׂשכָר וְיוֹסֵף וּבִנְיָמִין: (אונקלוס)

 יונתן  אִלֵין שִׁבְטַיָא יְקוּמוּן לְבָרְכָא יַת עַמָא עַל טַוְורָא דִגְרִיזִים בְּמֶעֱבַרְכוֹן יַת יוֹרְדְנָא שִׁמְעוֹן וְלֵוִי וִיהוּדָה וִישָשׁכָר וְיוֹסֵף וּבִנְיָמִין: (תרגום יונתן)

 רש"י  לברך את העם. כדאיתא במסכת סוטה (דף לב.), ששה שבטים עלו לראש הר גרזים וששה לראש הר עיבל, והכהנים והלוים והארון למטה באמצע, הפכו לוים פניהם כלפי הר גרזים ופתחו בברכה, (ד) ברוך האיש אשר לא יעשה פסל ומסכה וגו', ואלו ואלו עונין אמן, חזרו והפכו פניהם כלפי הר עיבל ופתחו בקללה, ואומרים ארור האיש אשר יעשה פסל וגו', וכן כולם עד ארור אשר לא יקים: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ד) אף על גב דכתיב שמעון ולוי ויהודה וגומר משמע דאותן ששה שבטים היו מברכי' ולא שבט לוי לבד וי"ל מדכתי' ואלה יעמדו על הקללה בהר עיבל ובע"כ צ"ל על הקללה אצל הקללה ר"ל שהלוים הפכו פניהם להן ולכן נקראו אצל יותר מאותן שהיו עומדים על הר גריזים אף שהיו קרובים להן כמו אלו כיון שלא יתכן לפרש כמשמעו שאין שייך לומר אלה יעמדו על הקללה וכי יש ממשות בקללה שדורסין עליה ברגלים אלא בע"כ פירושו אצל הקללה כלומר אצל אותן המקללים א"כ ש"מ שהן עצמן אינן מקללין ממילא הא דכתיב אלה יעמדו לברך וגומר נמי הן עצמן אינן המברכים ועכשיו סברא הוא שהם שבט לוי מדכתיב וענו הלוים וגומר. וא"ת א"כ מאי זה דכתיב אלה יעמדו לברך את העם וגומר והרי משמע דהם עצמן היו המברכין. י"ל דה"פ אלה יעמדו אצל הלוים בשעה שעמדו הלוים לברך את העם על הר גריזים שמעון וגומר כ"ש בשם א' מהגדולים. ול"נ דהוכחתו מדכתיב וענו הלוים ואמרו אל כל איש ישראל וגומר ש"מ דהלוים היו המקללין והוא הדין המברכין דהא קודם שאמרו ארור האיש היו אומרים ברוך האיש וא"ל דהא דכתיב וענו הלוים פירושו דענו הלוים תחל' כלומר שהם התחילו ואח"כ כל העם אחריהן דאם כן הכי הל"ל וענו הלוים וכל איש ישראל ואמרו וגו' ועוד מאי אל כל איש ישראל שהרי הם עצמן היו ג"כ מן המקללין אלא ע"כ שהלוים היו המברכין והמקללין והיו הופכים פניהם כדפירש רש"י ופי' דקרא דאלה יעמדו לברך את העם כאלו אמר אלה יעמדו על הר גרזים כשיבאו הלוים לברך את העם ומי הם העומדים על הר גרזים שמעון ולוי וגו'. וא"ת והרי כתיב ואלה יעמדו לברך את העם שמעון לוי ויהודה וגו' א"כ משמע שגם לוי היה עומד על הר גרזים כמו שאר שבטים ואיך פי' הוא ז"ל והכהנים והלוים והארון למטה באמצע כו'. וי"ל שני מיני לוים הם מהם הראוים לשירה דהיינו עד שיגיע לנ' שנים ושאינן ראוין לשירה דהיינו מס' ואילך ואותן הראויין לשירה עומדין למטה ואותן שאינן ראויין לשירה עומדין על ההר ברייתא פרק אלו נאמרין (דף לו): (שפתי חכמים)

 בעל הטורים  גריזים. בגימ' הברכה יהיה בו: (בעל הטורים)

 כלי יקר  אלה יעמדו לברך את העם וגו'. ובקללות לא נאמר אלה יעמדו לקלל, לפי שהטובות באות מאת ה' בפועל אבל הקללות אינן באים כ"א מעצמם ע"י הסתרת פניו ית' כי מפי עליון לא תצא הרעות (איכה ג.לח) לכך נאמר ואלה יעמדו על הקללה ולא לקלל כ"א ליעד ביאת הקללות, והדבר בספק אם יבואו או לא כי מאחר שאינן באים כ"א בהסתרת פנים א"כ עדיין הדבר תלוי בהוראת המערכה.

ומה שנאמרו כל הארורים בפירוש ונשארו הברכות בדיוק ולא להפך, לפי שעיקר הברכה לעה"ב הנסתר ורק מפירותיהן יאכלו בעה"ז להיות להם הכנה שיוכלו לקיים המצות ע"י מציאות הברכות ע"כ הסתירם הכתוב. ועוד רמז בזה שברצות ה' דרכי איש אז יהפוך לו הקללה לברכה שאפילו הארורים יתהפכו לברכות ע"ד ארז"ל (מו"ק ט:) תזרע ולא תחצד כמבואר למעלה בפר' בא (י.י) בפסוק ראו כי רעה נגד פניכם. ועוד רמז שהברכה בכלל הארורים כי מאחר שהקללה היתה סבה שמיראתה בא לידי סור מרע ועשה טוב אם כן מפאת הקללות נמשכו הברכות.

ומה שבאו במספר י"א, לפי ששם של יה הוא מדת הדין שנאמר (תהלים קיח.יח) יסור יסרני יה, וכן (שם צד.יב) אשרי הגבר אשר תיסרנו יה, וכן עזי וזמרת יה כמבואר פר' בשלח (טו.ב) ונמצא שוי"ו ה"א שבשם הגדול הוא מדה"ר וכן כתב רבינו בחיי על פסוק כי יד על כס יה (שמות יז.טז) ורצה הקב"ה לברא את העולם במה"ד היינו בשם של יה שנאמר (ישעיה כו.ד) כי ביה ה' צור עולמים. וראה שאינו מתקיים עד ששיתף גם ו"ה לי"ה וע"כ אמרו (ב"ב ט:) הנותן פרוטה לעני מתברך בשש ברכות, לפי שעיקר שכרו בעה"ז הנגבל בשש קצוות כי שכרו ממגד שמים מעל, ומתהום רובצת תחת, ופרצת ימה, וקדמה, וגו'. אבל המפייסו בדיבור הרוחני שבו אז עיקר שכרו לעולם הנעלם בשם של ו"ה דהיינו י"א ברכות כי דווקא לעה"ב השם מלא ע"כ באו הברכות במספר י"א, וכן אפילו הארורים אין הקב"ה שולח בשטף חימה לאלתר כ"א ברחמים תחילה מעט מעט אולי ישובו כדרך שעשה לדור המבול שאם יחזרו יהיו גשמי ברכה כך אפילו הקללות באים מצד הרחמים מעט מעט ע"כ באו ג"כ במספר י"א המורה על הרחמים, ומטעם זה כל התוכחות הן של תורת כהנים, הן שבפרשה זו, מתחילין בוי"ו ומסיימין בה"א להורות שאפילו ברוגז רחם יזכור.

ובסוטה (לז:) דרשו כל י"א אלו, על נואף ונואפת חוץ מן מטה משפט גר יתום ואלמנה פירש"י לא ידעתי לפרשו, ואני אומר שכך פירושו כי אם ינאף את אשת רעהו ותלד בן ממנו ובמותו יפסוק הדיין שהוא יורש עם שאר אחיו הקטנים הרי הוא גוזל היתום, וגם ממעט לאלמנה מחלקה. והראב"ע כתב שכל אלו דברים שבסתר וכן פירש בחזקוני, ולפי שאין יכולת ביד בית דין לעמוד כנגדם על כן החרימם בארור וזה דעת נכון והראיה עליו שלא הזכיר לשון סתר כ"א בע"ז שנאמר ושם בסתר ובמכה רעהו בסתר כי שנים אלו כוללים כל התורה והמצות כי כלם נכללו בשני סוגים אלו דהיינו בדברים שבין אדם למקום ב"ה, ובדברים שבין אדם לחבירו, ופרט י"א אלו לדבר בהוה כי בהם הדבר מצוי להסתירם והוא הדין בכל מצות התורה שחזר וכללם בארור אשר לא יקים את דברי התורה. ומה מאד מסכים לזה מה שדרשו אשר לא יקים זה הלומד תורה שלא לשמה והיינו דבר שבסתר שהוא לומד לשם יוהרא ואין כוונתו כדי לקיים המצות ומי יוכל לעמוד על דעתו ואפילו מהש"ר טעו בזה כארז"ל (ב"מ פה.) על מה אבדה הארץ דבר זה נשאל לחכמים ולנביאים ולמלאכים ולא פירשוה עד שפרשה הקב"ה בעצמו ויאמר על עזבם תורתי וכו', כי בנגלה היו רואים אותם עסוקים בתורה אבל לא ידעו שלמדו שלא לשמה וכשבאו לידי מעשה עזבוה כמנהג רוב דורינו, ע"כ אמר אשר לא יקים את דברי התורה מה שהוא מדבר בפיו אינו מקיים ש"מ שהוא לומד שלא לשמה ואין לך סתר גדול מזה ע"כ החרימו בארור. (כלי יקר)


{יג}  וְאֵלֶּה יַעַמְדוּ עַל הַקְּלָלָה בְּהַר עֵיבָל רְאוּבֵן גָּד וְאָשֵׁר וּזְבוּלֻן דָּן וְנַפְתָּלִי:

 אונקלוס  וְאִלֵין יְקוּמוּן עַל לְוָטַיָא בְּטוּרָא דְעֵיבָל רְאוּבֵן גָד וְאָשֵׁר וּזְבוּלֻן דָן וְנַפְתָּלִי: (אונקלוס)

 יונתן  וְאִלֵין שִׁבְטַיָא יְקוּמוּן עַל לְוָטַיָא בְּטַוְורָא דְעֵיבָל רְאוּבֵן גָד וְאָשֵׁר וּזְבוּלֻן דָן וְנַפְתָּלִי: (תרגום יונתן)


{יד}  וְעָנוּ הַלְוִיִּם וְאָמְרוּ אֶל כָּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל קוֹל רָם: (ס)

 אונקלוס  וִיתִיבוּן לֵוָאֵי וְיֵימְרוּן לְכָל אֱנַשׁ יִשְׂרָאֵל קָלָא רָמָא: [ס] (אונקלוס)

 יונתן  וְיִכְרְזוּן לֵיוָאֵי וְיֵימְרוּן לְכָל אֵינַשׁ יִשְרָאֵל בְּקָלָא רָמָא: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  וענו. כמו וענית ואמרת וחז''ל אמרו כי טעם לברך ברוך האיש אשר לא יעשה פסל ומסכה וכן הכל ועל דרך הפשט הברכה היא ברוך אתה בעיר והקללה הפך זה. והעד בספר יהושע. וטעם להזכיר אלה י''א עבירות בעבור שיוכל לעשותם בסתר והעד ושם בסתר כי אם יעשה בגלוי יומת וכן מכה רעהו בסתר והחל מהעיקר שהוא בינו ובין בוראו ואחר כן בינו ובין אבותיו כי מי ידע אם יקלה אותם: (אבן עזרא)

 אור החיים  וענו הלוים. פירוש והתחילו שהם יתחילו לדבר והעם יענו אחריהם אמן, ואונקלוס תרגום ויתיבון, ולדבריו וענו הלוים תשובה להעמדת ישראל בסדר זה על ההרים שהוא להשמיעם אמרות האמורות מפיהם ברוך אשר וגו' וארור אשר, ויונתן תרגם ויכרזון לואי, וקשה לי הרי הוא אומר קול רם, ואולי כי ההכרזה תהיה בקול לבד הרמת קול במאמר עצמו: (אור החיים)


{טו}  אָרוּר הָאִישׁ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה פֶסֶל וּמַסֵּכָה תּוֹעֲבַת יְהֹוָה מַעֲשֵׂה יְדֵי חָרָשׁ וְשָׂם בַּסָּתֶר וְעָנוּ כָל הָעָם וְאָמְרוּ אָמֵן: (ס)

 אונקלוס  לִיט גַבְרָא דִי יַעְבֵּד צֶלֶם וּמַתְּכָא מְרָחָקָא קֳדָם יְיָ עֹבַד יְדֵי אֳמָן וְשַׁוִי בְסִתְרָא וִיתִיבוּן כָּל עַמָא וְיֵימְרוּן אָמֵן: [ס] (אונקלוס)

 יונתן  שִׁיתָּא שִׁבְטִין קָמוּ עַל טַוְורָא דִגְרִיזִים וְשִׁיתָּא עַל טַוְורָא דְעֵיבָל וַאֲרוֹנָא וְכַהֲנַיָא וְלֵיוָאֵי בִּמְצִיעָא מְבָרְכַיָא הֲווֹן הָפְכִין אַפֵּיהוֹן כֻּלוֹ קֳבֵיל טַוְורָא דִגְרִיזִים וְאָמְרִין בְּרִיךְ יֶהֱוֵי גַבְרָא דְלָא יֶעֱבַד צְלַם וְצוּרָה וְכָל דְמוּ מַה דִמְרַחֵק קֳדָם יְיָ עוֹבַד יְדֵי אוּמַן וְלָא יְשַׁוֵי בְטוּמְרָא מְלַטְטַיָא הֲווֹן הָפְכִין אַפֵּיהוֹן כֻּלוֹ קֳבֵיל טַוְורָא דְעֵיבָל וְאָמְרִין לִיט יֶהֱוֵי גַבְרָא דְיַעֲבֵיד צְלַם וְצוּרָה וְכָל דְמוּ מַה דִמְרַחֵק קֳדָם יְיָ עוֹבַד יְדֵי אוּמַן וְשַׁוֵי בְטוּמְרָא הֲווֹן עַנְיַין כּוּלְהוֹן כַּחֲדָא וְאָמְרִין אָמֵן: (תרגום יונתן)

 אור החיים  וענו כל העם ואמרו. ולא הספיק לומר ואמר כל העם כדרך שאמר בכל הארורים האמורים בענין, העיר ה' בראשונה שצריך שישראל ישובו זה לא שהלוים יצטרכו לומר ואמר כל העם אלא דברי הכתוב הוא שמצוה שיענו העם ויאמרו אמן, ואין על הלוים לומר ואמר כל העם וגו': (אור החיים)

 ספורנו  ארור האיש. הנה כל הארורים אמרו תחלה בלשון ברוך כמו שבא בקבלה ולזה אמר אלה יעמדו לברך את העם. אמנם הזכירם הזכירם הכתוב בלשון ארור בלבד כי עיקר הכונה באלו הארורים היה לקלל את העובדים על אלה כדי שהם לבדם ישאו עונם ולא יחיו שאר העם ערבים. להם וזה כי החוטאים האלה היו על הרוב ראשי העם שלא היה על ההדיוטות למחות כידם כמו שהעיד יחזקאל באמרו נשיאי ישראל איש לזרועו היו כך למען שפוך דם אב ואם הקלו בך כו' ובאותה הפרשה הזכיר הנביא רוב אלה הארורים או כולם ואמר שנעשו אלו העונות בירושלים לא שהעיר כולה חטאה בזה אבל הנשיאים הם חטאו בכמו אלה. אמנם בהזכירו שם עונות הצבור האשים את העיר באמרו קדשי בזית ואת שבתותי חללת: (ספורנו)

 דעת זקנים  ארור האיש אשר יעשה. בסוטה פרק אלו נאמרין מסיק וכי העובד ע"ז בארור סגי ליה אלא זה הבא על הערוה והוליד בן והלך לבין האומו' ועבד ע"ז אמר הקב"ה ארור אביו ואמו שהן גרמו לו ופרש"י שיש אחד עשר ארורים כנגד י"א שבטי' וכנגד שמעון לא כתיב ארור לפי שלא נתברך כשברך יעקב לבניו וגם לא עלה בלבו של משה רבינו לברכו כשברך האחרים לפני מותו ואי קשיא מה נשתנו אלו הי"א דברים מכל שאר דברים י"ל משום דכל הני ישנן בינו לבין קונו ואין שום בריה יכולה להכיר ולידע בהם ואיתא בשוחר טוב לימד ולמד שמר ועשה ויש ספק בידו למחות ולא מיחה הרי הוא בכלל ארור אשר לא יקים את דברי התורה הזאת לא למד ולא לימד לא שמר ולא עשה כגון שהיה חבוש בבית האסורין והיה ספק בידו למחות ומיחה הרי הוא בכלל ברוך אשר קיים את דברי התורה הזאת: (דעת זקנים)


{טז}  אָרוּר מַקְלֶה אָבִיו וְאִמּוֹ וְאָמַר כָּל הָעָם אָמֵן: (ס)

 אונקלוס  לִיטּ דְיִקְלֵי אֲבוּהִי וְאִמֵהּ וְיֵימַר כָּל עַמָא אָמֵן: [ס] (אונקלוס)

 יונתן  לִיט דִמְזַלְזֵל אִיקְרָא דְאָבוֹי וּדְאִמֵיהּ עַנְיַין כּוּלְהוֹן כַּחֲדָא וְאָמְרִין אָמֵן: (תרגום יונתן)

 רש"י  מקלה אביו. מזלזל, לשון ונקלה אחיך (דברים כה, ג.): (רש"י)

 אבן עזרא  מקלה. לשון קלון פועל יוצא: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  התחיל בעכו''ם שהיא שקולה כנגד כל התורה כולה: וסמך לעכו''ם: מקלה אביו ואמו. דג' שותפין יש באדם. וסמך למקלה אביו: (בעל הטורים)

 אור החיים  ארור מקלה וגו'. צריך לדעת למה לא בחר מכל העבירות לומר עליהם הארורים אלא אלו, גם בעריות למה לא יחד הארורים אלא לאלו והלא יש עריות חמורים כאלו והם הבא על אשת איש, ואולי כי לא אמר כאן אלא העבירות הטמונים והנסתרים, ולזה רשם בראשונה ואמר ושם בסתר כי העושה בדרך שיהיה מתגלה הנה נתחייבו ישראל בערבות זה על זה, וכן מה שאמר ארור מקלה פירוש שיעשה לו קלון בדרך שאינו נתפס עליו בבית דין של מטה, וכן השגת גבול הוא דבר שאינו ניכר, וכן משגה עור בדרך אין רואה, וכן הטית משפט השפלים, וכן הבא על אשת אביו ועל הבהמה ועל אחותו וחותנתו כלם אין הרגש לזולת המצאו עמהם לחקור בו, וכן מכה רעהו דקדק לומר בסתר, וכן לוקח שחד וגו' כגון שהיו בית דין שקול ובא אחד והכריע בסברתו בשביל שוחד גם זה הוא מדברים המסורים ללב ואין הרגש לזולת, וטעם שכתב ארור שוכב עם בהמה בין אשת אביו לאחותו, לומר כי כל כך מרוחק הדבר של אשת אב ואחות כשוכב עם בהמה שהוא דבר זר ומתועב לטבע אנושי: (אור החיים)


{יז}  אָרוּר מַסִּיג גְּבוּל רֵעֵהוּ וְאָמַר כָּל הָעָם אָמֵן: (ס)

 אונקלוס  לִיטּ דְיַשְׁנֵי תְּחוּמָא דְחַבְרֵהּ וְיֵימַר כָּל עַמָא אָמֵן: [ס] (אונקלוס)

 יונתן  לִיט דְיַשְׁנֵי תְּחוּמָא דְחַבְרֵיהּ הֲווֹן עַנְיַין כֻּלְהוֹן כַּחֲדָא וְאָמְרִין אָמֵן: (תרגום יונתן)

 רש"י  מסיג גבול. מחזירו לאחוריו וגונב את הקרקע, לשון והוסג אחור (ישעיה נט, יד.): (רש"י)

 אבן עזרא  מסיג גבול רעהו. כי הוא דבר נסתר ומשגה עור ג''כ לא יוכל לפרסם מי שהשגהו: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  מסיג גבול רעהו. לו' שהבא על אשת איש שהוא מסיג גבול רעהו, גורם לבן שמקלה אביו, שאינו מכיר אביו. וסמך לו: (בעל הטורים)


{יח}  אָרוּר מַשְׁגֶּה עִוֵּר בַּדָּרֶךְ וְאָמַר כָּל הָעָם אָמֵן: (ס)

 אונקלוס  לִיט דְיַטְעֵי עַוִירָא בְּאָרְחָא וְיֵימַר כָּל עַמָא אָמֵן: [ס] (אונקלוס)

 יונתן  לִיט דְיִטְעֵי אַכְסַנְיָא בְּאוֹרְחָא דְהוּא מְדַמֵי לְסַמְיָא הֲווֹן עַנְיַין כֻּלְהוֹן כַּחֲדָא וְאָמְרִין אָמֵן: (תרגום יונתן)

 רש"י  משגה עור. הסומא בדבר, (ה) ומשיאו עצה רעה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ה) דגמרינן משגה משגה מפ' קדושי' והתם גופא מנלן עיין בפ' קדושים: (שפתי חכמים)

 בעל הטורים  משגה עור. לו' לא תיעץ לו לפי דרכך כדי להסיג גבולו: משגה. ב'. משגה עור. משגה ישרים בדרך רע. זה שדרשו משגה עור, שמיעצו לחטוא. זה משגה ישרים בדרך רע, שהוא ישר ונותן לו עצה לעקם דרכיו. וסמך לו: (בעל הטורים)


{יט}  אָרוּר מַטֶּה מִשְׁפַּט גֵּר יָתוֹם וְאַלְמָנָה וְאָמַר כָּל הָעָם אָמֵן:

 אונקלוס  לִיטּ דְיַצְלֵי דִין דַיַר יִתַּמָא וְאַרְמְלָא וְיֵימַר כָּל עַמָא אָמֵן: (אונקלוס)

 יונתן  לִיט דְיַצְלֵי דִין דַיָיר יִתַּם וְאַרְמְלָא הֲווֹן עַנְיַין כֻּלְהוֹן כַּחֲדָא וְאָמְרִין אָמֵן: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  מטה משפט גר יתום. כי אין להם עוזר והנה גם הוא בסתר והזכיר הגר גם היתום והאלמנה כי אם יטה הדיין משפט אחרים יערערו עליו ויפרסמוהו והגר והיתום והאלמנה אין להם כח. ושוכב עם אשת אב ואחות וחותנת אינו נחשד להתייחד עמה על כן הוא דבר נסתר ואין כן שאר העבירות: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  מטה משפט. שהיודע הדין ומטהו בראיותיו. או טוען שקר הוא משגה עור: (בעל הטורים)


{כ}  אָרוּר שֹׁכֵב עִם אֵשֶׁת אָבִיו כִּי גִלָּה כְּנַף אָבִיו וְאָמַר כָּל הָעָם אָמֵן: (ס)

 אונקלוס  לִיט דְיִשְׁכּוּב עִם אִתַּת אֲבוּהִי אֲרֵי גַלִי כַּנְפָא דַאֲבוּהִי וְיֵימַר כָּל עַמָא אָמֵן: [ס] (אונקלוס)

 יונתן  לִיט דִמְשַׁמֵשׁ עִם אִתַּת אָבוֹי אֲרוּם גְלֵי כַנְפָא דְגַלֵי אָבוֹי הֲווֹן עַנְיַין כֻּלְהוֹן כַּחֲדָא וְאָמְרִין אָמֵן: (תרגום יונתן)

 הרמב"ן  וטעם כי גלה כנף אביו. דרך כבוד לאב כי בתורה הזכיר (ויקרא כ יא) ערות אביו גלה וכן הזכיר באשת אחיו ואשת אחי אביו ערותם כי שם יחייב עונש גדול מיתה או כרת והוצרך לנבל הרעה שעשו על כן הזכיר בהם הערוה אבל בכאן להיותו לאלה די להזכיר כי גלה כנף אביו כי בגלוי כנף האב בלבד מחוייב קללה כי מקלה את כבודו וכל מקלה את אביו ארור וכן לא יקח איש את אשת אביו ולא יגלה כנף אביו (לעיל כג א) דרך כבוד שלא יקרב אליה כי אין ראוי לגלות כנפו אשר פרש על אשה דרך חופה כטעם ופרשת כנפך על אמתך (רות ג ט) ולא כמי שמרבה בו אנוסת אביו (יבמות צז) (הרמב"ן)


{כא}  אָרוּר שֹׁכֵב עִם כָּל בְּהֵמָה וְאָמַר כָּל הָעָם אָמֵן: (ס)

 אונקלוס  לִיט דְיִשְׁכּוּב עִם כָּל בְּעִירָא וְיֵימַר כָּל עַמָא אָמֵן: [ס] (אונקלוס)

 יונתן  לִיט דִמְשַׁמֵשׁ עִם כָּל בְּעִירָא הֲווֹן עַנְיַין כּוּלְהוֹן כַּחֲדָא וְאָמְרִין אָמֵן: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  עם כל בהמה. זכד או נקבה כי אין לה פה שתצעק ותערער כמו הזכור על כן לא הזכירו: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  סמך שוכב עם בהמה לאשת אביו. לפי שהוא עמה בבית וכרוך אחריה כבהמה. וכן אחותו וחותנתו שהם תדירים עמו. וסמך לו: מכה רעהו בסתר. שהוא בצנעה כמו זנות חותנתו ואחותו שהוא בצנעה בביתו: (בעל הטורים)


{כב}  אָרוּר שֹׁכֵב עִם אֲחֹתוֹ בַּת אָבִיו אוֹ בַת אִמּוֹ וְאָמַר כָּל הָעָם אָמֵן: (ס)

 אונקלוס  לִיט דְיִשְׁכּוּב עִם אֲחָתֵהּ בַּת אֲבוּהִי אוֹ בַת אִמֵהּ וְיֵימַר כָּל עַמָא אָמֵן: [ס] (אונקלוס)

 יונתן  לִיט דִמְשַׁמֵשׁ עִם אַחְתֵיהּ בְּרַת אָבוֹי אוֹ בְּרַת אִמֵיהּ הֲווֹ עַנְיַין כּוּלְהוֹן כַּחֲדָא וְאָמְרִין אָמֵן: (תרגום יונתן)


{כג}  אָרוּר שֹׁכֵב עִם חֹתַנְתּוֹ וְאָמַר כָּל הָעָם אָמֵן: (ס)

 אונקלוס  לִיט דְיִשְׁכּוּב עִם חֲמוֹתֵהּ וְיֵימַר כָּל עַמָא אָמֵן: [ס] (אונקלוס)

 יונתן  לִיט דִמְשַׁמֵשׁ עִם חֲמוֹתֵיהּ הֲווֹן עַנְיַין כּוּלְהוֹן כַּחֲדָא וְאָמְרִין אָמֵן: (תרגום יונתן)


{כד}  אָרוּר מַכֵּה רֵעֵהוּ בַּסָּתֶר וְאָמַר כָּל הָעָם אָמֵן: (ס)

 אונקלוס  לִיט דְיִמְחֵי לְחַבְרֵהּ בְּסִתְרָא וְיֵימַר כָּל עַמָא אָמֵן: [ס] (אונקלוס)

 יונתן  לִיט דְיִמְחֵי חַבְרֵיהּ בְּלִישַׁן תְּלִיתָאֵי בְּטוּמְרָא הֲווֹן עַנְיַין כּוּלְהוֹן כַּחֲדָא וְאָמְרִין אָמֵן: (תרגום יונתן)

 רש"י  מכה רעהו בסתר. על לשון הרע (ו) הוא אומר. ראיתי ביסודו של רבי משה הדרשן, י"א ארורים יש כאן (ז) כנגד י"א שבטים, וכנגד שמעון לא כתב ארור, לפי שלא היה בלבו לברכו לפני מותו כשברך שאר השבטים, לכך לא רצה לקללו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ו) דאל"כ בסתר ל"ל וכי אם יכהו בקגלוי הכאה ממש מותר בתמיה והלא כתיב לא יוסיף פן יוסיף בפ' כי תצא: (ז) וא"ת למה סמך ר' משה הדרשן לגבי מכה רעהו בסתר. וי"ל בשלמא בלא זה ל"ק מידי למה כתיב י"א ארורים כדי להוציא ראובן מכלל הארור משום דכתיב ארור שוכב עם אשת אביו והוא בלב יצועי אביו מ"ה לא נאמרו אלא י"א ארורים כדי להוציא ראובן אבל עכשיו לפי מה שפירשתי דמכה רעהו בסתר על לשון הרע הוא אומר א"כ לא ה"ל לומר אלא י' ארורים ולהוציא גם את יוסף שהוציא דבה על אחיו וסיפר עליהם לשון הרע ותירץ ראיתי כו' וק"ל. וראיתי שיש גורסים ראיתי כו' על אשר לא יקים וה"פ ראיתי ביסודו של ר' משה הדרשן י"א ארורים כו' עד לא רצה לקללו וקשה הרי י"ב הם עם ארור אשר לא יקים וגו' ומתרץ כאן בארור אשר לא יקים וגו' כולל את כל התורה וגם הארורים דלעיל נכללו בארור אשר לא יקים וגו' ואם כן קשה דארורים דלעיל יתירים הם ולמה נכתבו אלא ודאי כמו שראיתי ביסודו של ר' משה הדרשן: (שפתי חכמים)

 בעל הטורים  בסתר. בגי' בל' הרע ובגימ' מסר ממון חבירו. וסמך: (בעל הטורים)


{כה}  אָרוּר לֹקֵחַ שֹׁחַד לְהַכּוֹת נֶפֶשׁ דַּם נָקִי וְאָמַר כָּל הָעָם אָמֵן: (ס)

 אונקלוס  לִיטּ דִי מְקַבֵּל שׂחֲדָא לְמִקְטַל נְפַשׁ דַם זַכַּי וְיֵימַר כָּל עַמָא אָמֵן: [ס] (אונקלוס)

 יונתן  לִיט דִמְקַבֵּל שׁוֹחֲדָא לְמִיקְטוֹל בַּר נַשׁ לְמִשְׁדֵי אֲדַם זַכַּאי הֲווֹן עַנְיַין כּוּלְהוֹן כַּחֲדָא וְאָמְרִין אָמֵן: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  לוקח שוחד. לפי דעת רבים שהוא הדיין ולפי דעתי שהוא עד שקר: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  לוקח שוחד להכות נפש. לומר הולך רכיל למען שפוך דם. (בעל הטורים)

 ספורנו  לוקח שוחד להכות. כענין דואג האדומי והזיפים למצוא חן בעיני שאול או להרויח: (ספורנו)


{כו}  אָרוּר אֲשֶׁר לֹא יָקִים אֶת דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת לַעֲשׂוֹת אוֹתָם וְאָמַר כָּל הָעָם אָמֵן: (ס)

 אונקלוס  לִיט דִי לָא יְקַיַם יָת פִּתְגָמֵי אוֹרַיְתָא הָדָא לְמֶעְבַּד יָתְהוֹן וְיֵימַר כָּל עַמָא אָמֵן: [ס] (אונקלוס)

 יונתן  תַּרְתֵּיסְרֵי שִׁבְטַיָא כָּל חַד וְחַד הֲוָה אָמַר בִּרְכָתָא בִּכְלָלָא וּלְוָוטַיָא בִּכְלָלָא מְבָרְכַיָא הֲווֹן הָפְכִין אַפֵּיהוֹן לְכָל מִילָא וּמִילָא כֻּלוֹ קֳבֵיל טַוְורָא דִגְרִיזִים וְאָמְרִין בְּרִיךְ יֶהֱוֵי גַבְרָא דִי יְקִים יַת פִּתְגָמֵי אוֹרַיְיתָא הֲדָא לְמֶעֱבַדְהוֹן מְלַטְטַיָא הָפְכִין אַפֵּיהוֹן כֻּלוֹ קֳבֵיל טַוְורָא דְעֵיבָל וְאָמְרִין לִיט יֶהֱוֵי גַבְרָא דְלָא יְקִים יַת פִּתְגָמֵי אוֹרַיְיתָא הֲדָא לְמֶעֱבַדְהוֹן הֲווֹן עַנְיַין כֻּלְהוֹן כַּחֲדָא וְאָמְרִין אָמֵן פִּתְגָמַיָא אִלֵין אִתְאַמָרוּ בְּסִינַי וְאִתַּנְייוּ בְּמַשְׁכַּן זִמְנָא וְאִיתְלֵיתוּן בְּמֵישְׁרֵי מוֹאָב תַּרְתֵּיסְרֵי מִלִין מִן מִלְתָא לְכָל שִׁבְטַיָא וְעַל כָּל פִּיקוּדָא וּפִיקוּדָא אִתְגְזַר עֲלָהּ תְּלָתִין וְשִׁית קַיָמִין: (תרגום יונתן)

 רש"י  אשר לא יקים. כאן כלל את כל התורה כולה, וקבלוה עליהם באלה ובשבועה: (רש"י)

 אבן עזרא  אשר לא יקים. י''א על כל התורה וי''א על אלה הנזכרים ולא אמרו כלום בעבור שכתוב לעשות אותם והנכון בעיני כי קלל על מצות לא תעשה הנזכרים וקלל מי שלא ישמור גם בסתר מצות עשה על כן אמר לעשות אותם: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  אשר לא יקים את דברי התורה הזאת. כאן כלל את כל התורה כולה וקבלוה עליהם באלה ובשבועה לשון רש"י ולפי דעתי כי הקבלה הזאת שיודה במצות בלבו ויהיו בעיניו אמת ויאמין שהעושה אותן יהיה לו שכר וטובה והעובר עליהן יענש ואם יכפור באחת מהן או תהיה בעיניו בטלה לעולם הנה הוא ארור אבל אם עבר על אחת מהן כגון שאכל החזיר והשקץ לתאותו או שלא עשה סוכה ולולב לעצלה איננו בחרם הזה כי לא אמר הכתוב אשר לא יעשה את דברי התורה הזאת אלא אמר אשר לא יקים את דברי התורה הזאת לעשות כטעם קיימו וקבלו היהודים (אסתר ט כז) והנה הוא חרם המורדים והכופרים ובירושלמי בסוטה (פ"ז ה"ד) ראיתי אשר לא יקים וכי יש תורה נופלת רבי שמעון בן יקים אומר זה החזן רבי שמעון בן חלפתא אומר זה בית דין של מטן דמר רב יהודה ורב הונא בשם שמואל על הדבר הזה קרע יאשיהו ואמר עלי להקים אמר רבי אסי בשם רבי תנחום בר חייא למד ולימד ושמר ועשה והיה ספק בידו להחזיק ולא החזיק הרי זה בכלל ארור ידרשו בהקמה הזאת בית המלך והנשיאות שבידם להקים את התורה ביד המבטלים אותה ואפילו היה הוא צדיק גמור במעשיו והיה יכול להחזיק התורה ביד הרשעים המבטלים אותה הרי זו ארור וזה קרוב לענין שפירשנו ואמרו על דרך אגדה זה החזן שאינו מקים ספרי התורה להעמידן כתקנן שלא יפלו ולי נראה על החזן שאינו מקים ספר תורה על הצבור להראות פני כתיבתו לכל כמו שמפורש במסכת סופרים (יד יד) שמגביהין אותו ומראה פני כתיבתו לעם העומדים לימינו ולשמאלו ומחזירו לפניו ולאחריו שמצוה לכל אנשים והנשים לראות הכתוב ולכרוע ולומר וזאת התורה אשר שם משה וגו' (לעיל ד מד) וכן נוהגין (הרמב"ן)

 בעל הטורים  וסמך: אשר לא יקים להכות נפש. לומר השופך דם כעובר על כל התורה: אמן. בגימ' הוי' אדנ''י. ולכן גדול העונה אמן יותר מן המברך, שעולה שני שמות: (בעל הטורים)

 אור החיים  ארור אשר לא יקים וגו' לעשות וגו'. יש במשמעות הכתוב שכונתו לומר על דברים האמורים בענין, ויש במשמעותו שעל כל התורה הוא מדבר וכן פירשוהו ז''ל (סוטה ל''ז.), לדבריהם ז''ל טעם אומרו יקים לעשות, שאם היה אומר אשר לא יקים לבד או אשר לא יעשה לא היתה תקומה לשונאי ישראל כי מי הוא זה שיוכל לקיים את דברי התורה הזאת, ומה גם מי שאין סיפוק בידו לקיים כגון אין לו שדה לקיים מצות התלויות בה או אין לו עבד לקים מצות התלויות בו, לזה אמר לעשות פירוש שאינו בכלל ארור אלא מי שלא יקים עליו לעשות כשתשיג ידו עשות, ולזה לא אמר אשר לא יקים או אשר לא יעשה אלא אשר לא יקים לעשות פירוש יקים בלבו הדברים לעשותם כשתשיג ידו: (אור החיים)

 ספורנו  אשר לא יקים את דברי התורה הזאת לעשות אותם. שלא יקיים ויודה שראוי לעשות את כולם אבל תהיה איזו מצוה מהם לבטלה אצלו והוא החשוד לדבר אחד: (ספורנו)

דברים פרק-כח

{א}  וְהָיָה אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע בְּקוֹל יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל מִצְוֹתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם וּנְתָנְךָ יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ עֶלְיוֹן עַל כָּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ:

 אונקלוס  וִיהֵי אִם קַבָּלָא תְקַבֵּל לְמֵימְרָא דַיְיָ אֱלָהָךְ לְמִטַר לְמֶעְבַּד יָת כָּל פִּקוּדוֹהִי דִי אֲנָא מְפַקְדָךְ יוֹמָא דֵין וְיִתְּנִנָךְ יְיָ אֱלָהָךְ עִלָאָה עַל כָּל עַמְמֵי אַרְעָא: (אונקלוס)

 יונתן  וִיהֵי אִין קַבָּלָא תְּקַבְּלוּן לְמֵימְרָא דַיְיָ אֱלָהָכוֹן לְמִנְטַר וּלְמֶעֱבַד יַת כָּל פִּקוּדוֹי דַאֲנָא מְפַקֵיד לְכוֹן יוֹמָנָא וְיִתְנִינְכוֹן יְיָ אֱלָהָכוֹן רָמִין וְגֵיוְתָנִין עַל כָּל עַמְמֵי אַרְעָא: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  עליון על כל גויי הארץ. זאת הברכה כלל שלא תהיה אומה בעולם כמוכם: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  שמוע תשמע. בגימ' לד''ת ולדברי חכמים: (בעל הטורים)

 אור החיים   והיה אם שמוע וגו'. צריך לדעת מקום גזירת הכתוב, אם הוא מאמר ונתנך וגו' היה לו לומר יתנך ה', כי מאומרו ונתנך משמע שמוסיף על הקודם, ואולי שגזירת הכתוב הוא תשמע בקול ה', והכונה בזה כי על ידי עסק התורה יעלה במעלות לזכות שה' ידבר בו, והוא אומרו תשמע בקול ה' אלהיך, עוד ימשך לך מהשמיעה לשמור ולעשות שהתורה מצלת מן החטא הרמוז בשמירה, גם תלמוד תורה גדול כחו שמביא לידי מעשה, והוא אומרו ולעשות ועוד לך ונתנך ה' עליון וגו', וחוץ מדרכינו יכוין הכתוב לומר שצריך שיעסוק בתורה בגדר מעלתם על הדברים שממקום קדוש עליון באו, והוא אומרו תשמע פירוש תהיה שמיעתך אותם כפי ערך המדבר אותם שהוא ה' אלהיך, ועוד לשמור ולעשות על דרך אומרם ז''ל (אבות פ''ד) הלומד על מנת ללמד מספיקין בידו ללמוד וללמד והלומד על מנת לעשות וכו' ע''כ, הרי שמובחר הלימוד הוא לקיים, והוא אומרו אם שמוע תשמע וגו' פירוש שתשמע לשמור ולעשות:

ונתנך ה' עליון וגו'. הנה האדון חלק יעודי הטובה כנגד קיום המצות כל אחד כפי מה שראוי לו, כללות המצות הם ג' הרשומים בפסוק אם שמוע תשמע, והם תלמוד תורה, ושמירת לא תעשה, וקיום מצות עשה, כנגד תלמוד תורה יעד ברכה ונתנך ה' עליון ובאו עליך כל הברכות האלה והשיגוך, ופירוש הכתוב שזה יהיה כנגד שכר אם שמוע וגו' במה שגמר אומר כי תשמע בקול ה' אלהיך הרי שיעוד זה הוא כנגד שכר תלמוד תורה, והוא גם כן מכוון אליו כי באמצעות התורה ישתנו למעלה מכל האומות שאינם בני תורה, ואמר עוד ובאו עליך כל הברכות וגו' פירוש נוסף על יעוד ונתנך ה' עליון עוד לו ברכות אלו בשכר תורה, ואומרו והשיגוך יתבאר על דרך אומרם ז''ל (ילקוט ראובני פ' ויקרא) כי האדון אלהי ישראל מדותיו רחמים על הדופק על רחמיו ימלא ה' משאלותיו להריק עליו טובה כאשר יחפוץ אלא שבהגעת הטוב ההוא למטה ישפטו סנהדרי מעלה אם ראוי אם אינו ראוי לא יגיעו, לזה אמר והשיגוך הברכות שזה הוא עיקר ההבטחה שלא יתעכבו בבתי דינים שלמטה:

והנה תמצא שכל הברכות האמורות בענין הם מכוונים כנגד שכר תלמוד תורה על זה הדרך, אומרו ברוך אתה בעיר וגו' על דרך אומרם ז''ל (ע''ז י''ט:) דבר זה כתוב בתורה ושנוי בנביאים ומשולש בכתובים כל העוסק בתלמוד תורה נכסיו מוצלחים, ואומרו ברוך פרי בטנך צא ולמד מעובד אדום הגיתי אשר נכנם אצלו ארון התורה מה עצמו פרי בטנו בזמן מועט כאומרם ז''ל (ברכות ס''ג:) שאשתו וח' כלותיו ילדו כאחד ששה בכרם אחד:

ואומרו ברוך אתה בבואך וגו' שתהיה יציאתו מן העולם בלא חטא וכו', (ב''מ ק''ז.), וזה יהיה באמצעות תלמוד תורה שתגין עליו מהחטא:

ואומרו יתן ה' את אויביך וגו' על דרך אומרו (דה''ב כ') ובעת החלו ברינה נתן ה' מארבים על בני עמון והר שעיר וגו' וינגפו, ואמרו רבותינו ז''ל (שמו''ר פמ''ז) אין רינה אלא תורה:

ואומרו יצו ה' אתך את הברכה וגו', גם לא סדר ברכה זו למעלה עם הצלחות קנייני הטובות כי שם מקומה ולא אחר מפלת אויב, בא להבטיח שלא יארע לו אשר יארע לבעל הנס אשר יתקנאו בו המקטריגים על שנעשה לו דבר חדש ושמשוהו עליונים וזה הפך הטבע, וצא ולמד ממעשה רבא (תענית כ''ד:) שהוריד גשמים שלא בעתם וכדומה לזה, אשר על כן אמר סמוך למאמר יתן ה' את אויביך וגו' שזה הוא נס יצו ה' אתך את הברכה שלא ישלוט עין הרע בה, גם אמר וברכך בארץ וגו' פירוש שלא יאספו האומות עליכם לנקום נקמת הנגפים כמו שאמר יעקב לבניו במעשה שכם (וישלח ל''ד ל'): (אור החיים)


{ב}  וּבָאוּ עָלֶיךָ כָּל הַבְּרָכוֹת הָאֵלֶּה וְהִשִּׂיגֻךָ כִּי תִשְׁמַע בְּקוֹל יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ:

 אונקלוס  וְיֵיתוּן עֲלָךְ כָּל בִּרְכְּתָא הָאִלֵין וְיִדְבְּקֻנָךְ אֲרֵי תְקַבַּל לְמֵימְרָא דַיְיָ אֱלָהָךְ: (אונקלוס)

 יונתן  וְיֵיתוּן עֲלֵיכוֹן כָּל בִּרְכָתָא הָאִלֵין וְיִדְבּוּקַנְכוֹן אֲרוּם תְּקַבְּלוּן לְמֵימְרָא דַיְיָ אֱלָהָכוֹן: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  וטעם ובאו. שיבואו מעצמם: והשיגוך. ואם לא תבקשם והטעם שלא תיגע: (אבן עזרא)

 ספורנו  ובאו עליך כל הברכות האלה והשיגוך. אע''פ שלא תשתדל אתה להשיגם: כי תשמע בקול ה' אלהיך. וזה כשתהיה תורתך קבע ומלאכתך עראי ולפי' ישיגוך הברכות בלתי השתדלות והנה הזכיר ברכות בית ראשון ואמר שיזכו להן בכל עת שישמרו את המצות עד אמרו יקימך ה' לו לעם קדוש וזה היה בתחילת בית שני כמו שספרו ז''ל על ברכות שמעון הצדיק והנסים של בית המקדש כל ימיו: (ספורנו)

 כלי יקר  ובאו עליך כל הברכות האלה והשיגוך. בענין היותם עליון על כל גויי הארץ נאמר ונתנך ה' תלה הדבר בהקב"ה, ובמציאת שאר הברכות נאמר ובאו מעצמם משמע ומי ירדוף אחריהם שאמר והשיגוך. הביאור הוא שכל הרודף אחר השררה היא בורחת ממנו והבורח מן השררה השררה רודפת אחריו (תנחומא ויקרא ג.) והשררה מקור לכל הברכות כי מה שקנה עבד קנה רבו, לפיכך אמר ונתנך ה' עליון וגו' כי זהו השררה אשר לא יאות לך לבקש אותה ולהשתדל אחריה ומ"מ יתן ה' אותה לך ומאז והלאה תהיה השררה רודפת אחריך ותשיגך, ואגב השררה יבואו מעצמם כל הברכות האלה כי הולכים לרגל השררה הרודפת אחריך כך כל הברכות ירדפו אחריך מבלי שתחזור אחריהם והשיגוך אגב השררה, כי תקנה על ידה כל הברכות של כל גויי הארץ כי מה שקנה עבד קנה רבו. (כלי יקר)


{ג}  בָּרוּךְ אַתָּה בָּעִיר וּבָרוּךְ אַתָּה בַּשָּׂדֶה:

 אונקלוס  בְּרִיךְ אַתְּ בְּקַרְתָּא וּבְרִיךְ אַתְּ בְּחַקְלָא: (אונקלוס)

 יונתן  בְּרִיכִין אַתּוּן בְּקַרְתָּא וּבְרִיכִין אַתּוּן בְּחַקְלָא: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  בעיר. ברכה שהיא תוספו' כל מיני סחורה: בשדה. בזריעה ובנטיע': (אבן עזרא)

 דעת זקנים  ברוך אתה בעיר. במצות אשר אתה עושה בעיר כגון סוכה ומזוזה ומעקה וברוך אתה בשדה במצות לקט שכחה ופאה. ד"א ברוך אתה בעיר זו ירושלים שנקראת עיר הקדש וברוך אתה בשדה זו ציון שנאמר בה ציון שדה תחרש: (דעת זקנים)


{ד}  בָּרוּךְ פְּרִי בִטְנְךָ וּפְרִי אַדְמָתְךָ וּפְרִי בְהֶמְתֶּךָ שְׁגַר אֲלָפֶיךָ וְעַשְׁתְּרוֹת צֹאנֶךָ:

 אונקלוס  בְּרִיךְ וַלְדָא דִמְעָךְ וְאִבָּא דְאַרְעָךְ וּוַלְדָא דִבְעִירָךְ בַּקְרֵי תוֹרָיךְ וְעֶדְרֵי עָנָךְ: (אונקלוס)

 יונתן  בְּרִיכִין וַלְדֵי מֵעֵיכוֹן וּפֵירֵי אַרְעֲכוֹן בַּקְרֵי תוֹרֵיכוֹן וְעֶדְרֵי עָנֵיכוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  שגר אלפיך. ולדות בקרך, שהבהמה משגרת ממעיה: ועשתרות צאנך. כתרגומו, ורבותינו אמרו (חולין פד:) למה נקרא שמם עשתרות, (ח) שמעשירות את בעליהן ומחזיקות אותם, כעשתרות הללו שהן סלעים חזקים: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ח) ע"ל בפרשת עקב ושם פירשתי: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  פרי בטנך. בבנים והבטן כנוי: שגר ועשתרות. פירשתים: (אבן עזרא)

 כלי יקר  ברוך פרי בטנך וגו'. ואח"כ אמר ברוך טנאך ומשארתך. ובקללות שינה הסדר, שהזכיר טנאך ומשארתך קודם פרי בטנך, לפי שהסברה נותנת שלעולם יעשה הקב"ה נס נסתר יותר ממה שיעשה נס נגלה וברכת פרי הבטן ופרי האדמה הכל נס נסתר אף אם ירבו יותר מן הנהוג אין זה חוץ לטבע, אבל טנאך ומשארתך שהם פירות תלושים אשר הונחו כבר בכלי אם ירבו זה נס נגלה בין אם יניח שנים וימצא ג' כדרך שנאמר (מלכים א' יז.יד) כד הקמח לא תכלה וגו', בין אם יאכל קמעא ויתברך במעיו, הכל נס נגלה. ע"כ אמר בברכות לא זו נס נסתר שיעשה לך אלא אפילו נס נגלה יעשה לך ובקללות הוא להיפך לא זו אף זו.

ומה שנאמר מיד אחר ברוך אתה בצאתך יתן ה' את אויביך נגפים לפניך. ובקללות לא הזכיר מיד שיהיו מנוצחים כי אם אחר כמה פסוקים, לפי שהסברה נותנת שמיד כאשר יראו האויבים שכל יושבי הארץ ההיא מוצלחים וברוכים הם בבואם ובצאתם, אז יתקנאו האומות בישראל ויצאו מביתם ללחום עם ישראל לגרשם מן הארץ הטובה ההיא ועל זה נאמר בדרך אחד יצאו אליך וגו', משמע שהאומות יבואו על ישראל אבל בקללות נאמר בדרך אחד תצא אליו משמע אדרבה שישראל יצאו מארצם ללחום עם האומות, וזה לפי שבקללות האומות אשר ראו מכות הארץ ואת תחלואיה מסתמא לא יבקשו הארץ של ישראל כי לא יראו בה שום הצלחה לכך לא נאמר אחר ארור אתה בצאתך יתנך ה' נגף לפני אויביך. באויבים שיבואו עליך כי ודאי לא יבואו אלא אתה תצא מארצך אליהם כי תראה שארצם טובה מארצך, אבל לא לאלתר כי אם אחר שיתקיימו כל היעודים הרעים שהזכיר מן ישלח ה' בך את המארה עד יתן ה' מטר ארצך אבק ועפר וגו', והיו שמיך אשר על ראשך נחושת והארץ אשר תחתיך ברזל. על ראשך ותחתך למה לי וכי עדיין לא ידענו שהשמים על ראשך והארץ תחתך אלא שר"ל אותו חלק דווקא שעל ראשך ותחתיך יהיו מקולקלים אבל השמים והארץ שממעל ומתחת של ארצות שאר העמים לא יהיו מקולקלין, ודווקא מטר ארצך אבק ועפר לא מטר ארצות שאר האומות, ועל כן ישיאך לבך לצאת מביתך אל ארצות שאר האומות הטובים מארצך אולי תוכל לגרשם לישב במקומם, ע"כ אמר יתנך ה' נגף לפני אויביך בדרך אחד תצא אליו ובשבעה דרכים תנוס לפניו וזה טעם יקר. (כלי יקר)


{ה}  בָּרוּךְ טַנְאֲךָ וּמִשְׁאַרְתֶּךָ:

 אונקלוס  בְּרִיךְ סַלָךְ וְאַצְוָתָךְ: (אונקלוס)

 יונתן  בְּרִיךְ סַלֵי בִּיכּוּרֵיכוֹן וְחַלַת שֵׁירוֹי אַצְוַותְכוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  ברוך טנאך. פירותיך. דבר אחר טנאך, דבר לח שאתה מסנן (ט) בסלים: ומשארתך. דבר יבש, (י) שנשאר בכלי ואינו זב: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ט) פי' כגון יין ותירוש: (י) כגון כל מיני פירות ונקרא משארתך בעבור שהם נשארים בסל ולפי פירוש ראשון דפי' פירותיך א"כ לא יהיה פי' של משארתך כלום וצ"ל שהוא כמשמעו כמו משארותם צרורות בשמלותם וכאלו אמר ברוכים פירותיך ועיסתך ולפי' ראשון קשה למה לא נאמר פירותיך כמשמעו ולמה נאמר טנאך ל"פ ד"א טנאך דבר שמסנן כו' ולפי ד"א קשה דהא ברכת הענבים נכללים בברכת הפירות ולמה קבע לו ברכה לעצמו וא"ל דנתן ברכה ליין בפ"ע שאף שלא תהיה ברכה מרובה בענבים אפ"ה יהיה הרבה יין זה אינו כיון שהברכה מרובה בפירות גם הענבים בכלל ומסתמא יהיה ריבוי יין לכן צריך גם לטעם ראשון: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  טנאך. מקום הלחם והוא מוקדם ומאוחר עם משארותיך. או מקום שיושם שם הקמח: (אבן עזרא)

 דעת זקנים  ברוך טנאך. אלו הבכורים שנאמר בהם ולקח הכהן הטנא מידך: ומשארתך. זו חלה: (דעת זקנים)


{ו}  בָּרוּךְ אַתָּה בְּבֹאֶךָ וּבָרוּךְ אַתָּה בְּצֵאתֶךָ:

 אונקלוס  בְּרִיךְ אַתְּ בְּמֵעֲלָךְ וּבְרִיךְ אַתְּ בְּמִפְּקָךְ: (אונקלוס)

 יונתן  בְּרִיכִין אַתּוּן בְּמֵיעֲלְכוֹן לְבָתֵּי מֶדְרָשֵׁיכוֹן וּבְרִיכִין אַתּוּן בְּמִפַּקְכוֹן לִפְרַקְמַטְיֵיכוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  ברוך אתה בבואך וברוך אתה בצאתך. שתהא יציאתך מן העולם (כ) בלא חטא כביאתך לעולם (בבא מציעא קז.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (כ) פי' מה ביאתך לעולם בלא חטא אף יציאתך מן העולם בלא חטא והוכחתו מדכתיב ברישא בבואך ואחר כך בצאתך ודרך העולם לצאת תחלה מן הבית ואחר כך לבא ועוד למה בירך ביאתו ויציאתו לא הליכתו ושאר תנועותיו ל"פ הכ' על ביאתו בלא חטא ושיעור הכ' כך הוא ברוך היית בבואך שלא היה בך חטא וככה תהיה ברוך בצאתך שלא יהיה בך חטא וא"ת מה נעשה גבי קללה דהתם נמי כתיב ארור אתה בבואך בירשא דהתם ליכא למימר כביאתך לעולם בחטא כו' וכמו שהקשה הרא"ם ז"ל אבל בשם מהרר"א מפראג מצאתי כתוב דל"ק מידי דה"פ ארור אתה בבואך כמו בצאתך דבצאתך בודאי היתה בך חטא אף בבואך תהיה ארור כלומר מלא חטא ואין לתמוה קטן הנולד במה חטא וי"ל דהקב"ה פוקד עון אבות על בנים ועוד נאמרו בזה דברים רבים. ונראה לי לפרש על דרך שאמרו בפרק התינוקות למה הולד דומה במעי אמו לפנקס מקופל כו' ומלמדין אותו כל התורה כולה כו' ועל זה נאמר ארור אתה בבאך שמשכחין ממך כל התורה וארור אתה בצאתך שתשכח גם כם התורה שתלמוד בזה העולם ותחלת דינו של אדם הוא עסקת בתורה. עי"ל דביאתו של אדם לז העולם הוא בבכיה כי כן דרך התינוק כשבא לאויר העולם שהוא בוכה כך יציאתו מן העולם יהיה ג"כ בבכיה וזהו סימן רע לו כדאמרינן מת מתוך שחוק סימן יפה לו מתוך בכיה סימן רע לו כו' וק"ל ר"ל: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  בצאתך. לחוג ולסחור ולשלול או בכל ביאה ויציא' בכל יום ויום והטעם בכל אשר תעשה תצליח וההפך כתוב: (אבן עזרא)


{ז}   שישי  יִתֵּן יְהֹוָה אֶת אֹיְבֶיךָ הַקָּמִים עָלֶיךָ נִגָּפִים לְפָנֶיךָ בְּדֶרֶךְ אֶחָד יֵצְאוּ אֵלֶיךָ וּבְשִׁבְעָה דְרָכִים יָנוּסוּ לְפָנֶיךָ:

 אונקלוס  יִתֵּן יְיָ יָת בַּעֲלֵי דְבָבָךְ דְקָיְמִין עֲלָךְ תְּבִירִין קֳדָמָךְ בְּאָרְחָא חַדָא יִפְּקוּן לְוָתָךְ וּבְשִׁבְעָא אָרְחָן יֵעִרְקוּן מִקֳדָמָךְ: (אונקלוס)

 יונתן  יְשַׁוֵי מֵימְרָא דַיְיָ יַת בַּעֲלֵי דְבָבֵיכוֹן דְקַיְימִין לְקוּבְלֵיכוֹן לִמְבָאֲשָׁא תְּבִירִין קֳדָמֵיכוֹן בְּאוֹרְחָא חַד יְהוֹן נַפְקִין לְוַותְכוֹן לְסִדְרֵי קְרָבָא וּבְשִׁבְעָא אָרְחִין טַעֲיַין יֶהֱווּן עַרְקִין מִן קֳדָמֵיכוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  ובשבעה דרכים ינוסו לפניך. כן דרך הנבהלים לברוח, להיות מתפזרין (ל) לכל צד: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ל) הרא"ם פי' כי דרך הל' לשום שבעה במקום ריבוי כמו עד עקרה ילדה שבעה כו': (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ואחר שאמר שתהיה עליון על כל הגוים אמר כי אם יקשרו אויביך על כן אמר הקמים עליך: ובשבעה. לשון רבים בעבור שוב ימי השבוע כי הוא תלוי בעליונים: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  ינוסו לפניך. וסמיך ליה יצו ה' אתך את הברכה באסמיך. שתמלא בתים מלאים כל טוב: (בעל הטורים)


{ח}  יְצַו יְהֹוָה אִתְּךָ אֶת הַבְּרָכָה בַּאֲסָמֶיךָ וּבְכֹל מִשְׁלַח יָדֶךָ וּבֵרַכְךָ בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ:

 אונקלוס  יְפַקֵד יְיָ עִמָךְ יָת בִּרְכְּתָא בְּאוֹצָרָךְ וּבְכֹל אוֹשָׁטוּת יְדָךְ וִיבָרְכִנָךְ בְּאַרְעָא דַיְיָ אֱלָהָךְ יָהֵב לָךְ: (אונקלוס)

 יונתן  יְפַקֵיד יְיָ עִמְכוֹן יַת בִּרְכָתָא בְּאוֹצְרֵיכוֹן וּבְכָל אוֹשָׁטוּת יְדֵיכוֹן וִיבָרְכֵיכוֹן בְּאַרְעָא דַיְיָ אֱלָהָכוֹן יָהֵיב לְכוֹן: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  באסמיך. באוצרותיך מטעם המקום: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  באסמיך. בגי' זהו סמוי. שאין הברכה מצויה אלא בדבר הסמוי מן העין: (בעל הטורים)

 כלי יקר  יצו ה' אתך את הברכה באסמיך. לפי שנאמר (איוב כב.כח) ותגזר אומר ויקם לך. כשהצדיק גוזר גזירה הקב"ה מסכים על ידו כמו שמש בגבעון דום (יהושע י.יב) וכמו אליהו שאמר כד הקמח לא תכלה (מלכים א' יז.יד) ובמס' תענית (כה.) בר"ח בן דוסא איכו נימטו כשוריך, וכאלה רבים לכך נאמר יצו ה' אתך את הברכה כשאתה מצוה על הברכה אז יצוה ה' אתך ויסכים על הברכה ועל הציווי שלך.

ומדקאמר באסמיך, ובכל משלח ידך, וברכך בארץ, ש"מ שמילי מילי קתני וכל אחת ברכה בפני עצמה. ואולי המה כנגד מה שנאמר (משלי ו.כב) בהתהלכך תנחה אותך, בעה"ז, בשכבך תשמור עליך, בקבר, והקיצות היא תשיחך, לעה"ב, (אבות ו.ט) וכשאמר הברכה באסמיך, רמז לעה"ב הסמוי מן העין כי אין הברכה מצויה לא בדבר המדוד והמנוי כ"א בסמוי מן העין (ב"מ מב.) רמזו בזה שאין הצלחת עה"ז תכלית הברכה, לפי שכולם דבר מדוד ומנוי שיש לו קצבה וגבול וסוף ואינן נצחיות חוץ מן שכר עה"ב אשר עין לא ראתה הוא נצחי והוא עיקר כמ"ש (תהלים קלג.ג) כטל חרמון שיורד על הררי ציון וגו'. הוא הטל שעתיד הקב"ה להחיות בו המתים והוא היורד על הררי ציון כי שם שער השמים ומקום לעליית הנשמות לגן עדן, ואמר כי שם צוה ה' את הברכה חיים עד העולם. לפי שהחיים ההם נצחיים ועד העולם ע"כ שם עיקר הברכה אבל לא בדבר המדוד והמנוי אשר יש לו תכלה וקץ, ועל ברכה זו אמר יצו ה' אתך את הברכה באסמיך בעה"ב הסמוי מן העין וע"כ אמר אתך כי קנין זה הוא אתך ודבוק בך שהרי השארות הנפש אינו חוץ ממנו אלא תמיד הדבר אתו עמו, לא כן שכר עה"ז שהוא משולח ממנו וכמ"ש הרמב"ם (בשמונה פרקים) שקנין הממון חוץ ממנו ואינו דבק בו אלא הוא משולח מיד ליד כי גלגל הוא החוזר בעולם ועליו אמר ובכל משלח ידך שהוא שכר בהתהלכך בעה"ז.

ואח"כ הזכיר הגבול האמצעי, אשר בין שני גבולים אלו והוא בשכבך בקבר בארץ, שמתי ארץ ישראל אין להם צער חיבוט הקבר וגלגול מחילות וחיין תחילה וע"ז אמר וברכך בארץ, בזמן שכבך בקרב הארץ אשר ה' אלהיך נותן לך כי דווקא מתי א"י מסוגלים בזה. ואחר שהזכיר זמן השכיבה בארץ הזכיר זמן הקימה ואמר יקימך ה' לו לעם קדוש וקימה זו היא כדרך שנאמר (דברים לא.טז) הנך שוכב עם אבותיך וקם היינו הקימה שלעתיד וכמ"ש (ישעיה כו.יט) יחיו מתיך נבלתי יקומון הקיצו ורננו שוכני עפר וגו'.

ואם נפשך לומר, שראוי לסדר ג' זמנים אלו כסדר הווייתן כדרך שנזכרו בפסוק בהתהלכך תנחה אותך. אזי נוכל לומר שמה שאמר יצו ה' אתך את הברכה באסמיך ובכל משלח ידך מדבר בשכר עה"ז כפשוטו. וברכך בארץ היינו בשכבך בקבר. יקימך ה' לו היינו בזמן הקימה לעה"ב.

ד"א באסמיך היינו אוצרות תבואה, ולפי שדרך האוצרות להתקיים על ידי שנותנין לתוכן מן הקרקע של אותו מקום כמו שפירש"י על פסוק שדה העיר אשר סביבותיה נתן בתוכה. (בראשית מא.מח) ע"כ אמר כאן וברכך בארץ. על ידי שתתן מן הארץ לתוך האוצר יתקיים.

ומ"ש יפתח ה' לך את אוצרו הטוב, היינו אותו אוצר שהקב"ה עושה בשמים מיראת ה' אשר בך כי היא אוצרו כמ"ש (ישעיה לג.ו) יראת ה' היא אוצרו. ר"ל של הקב"ה כמו שפירש רבינו בחיי (שמות יט.ה) שכל מלך עושה אוצר וסגולה מדבר שאינו מצוי בידו בכל עת כמו אבני יקר וכן הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים (ברכות לג:) ע"כ הקב"ה עושה אוצר מיראת ה' אשר בך. ושמא תטעה לומר שיש אליו ית' איזו צורך באוצר זה ע"כ אמר יפתח ה' לך את אוצרו הטוב. אין לו ית' שום צורך באותו אוצר כ"א לך הוא שמור ליתן לך משם כל צרכך ולפרנסך משם, ואין הקב"ה מוסר מפתח של אוצר זה אל השליח אלא הקב"ה בעצמו ובכבודו מחזיקו בידו כי האוצר הלזה חביב עליו מאד. ובזה מיושב מה שאמרו רז"ל במס' תענית (ב.) ג' מפתחות לא נמסרו בידי שליח, של חיה, ושל גשמים, ושל תחיית המתים. בשלמא חיה ותחיה שפיר כי הוא ית' מקור חיים לכל הנולדים ולזמן התחיה, אמנם גשמים מה נשתנו משאר דברים. אלא לפי שמקורה מן אותו אוצר של יראת ה', הה"ד יפתח לך את אוצרו הטוב את השמים לתת מטר ארצך, כי המטר מונח באותו חדר אשר שם אוצרו של ה'. (כלי יקר)


{ט}  יְקִימְךָ יְהֹוָה לוֹ לְעַם קָדוֹשׁ כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לָךְ כִּי תִשְׁמֹר אֶת מִצְוֹת יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ וְהָלַכְתָּ בִּדְרָכָיו:

 אונקלוס  יְקִימִנָךְ יְיָ לֵהּ לְעַם קַדִישׁ כְּמָא דִי קַיִים לָךְ אֲרֵי תִטַר יָת פִּקוּדַיָא דַיְיָ אֱלָהָךְ וּתְהַךְ בְּאָרְחָן דְתָקְנָן קֳדָמוֹהִי: (אונקלוס)

 יונתן  יְקוּם יַתְכוֹן מֵימְרָא דַיְיָ קֳדָמוֹי לְעַם קַדִישׁ הֵיכְמָא דְמַלֵיל לְכוֹן אֲרוּם תִּנְטְרוּן יַת פִּיקוּדַיָא דַיְיָ אֱלָהָכוֹן וְתַהֲכוּן בְּאָרְחָן דְתַקְנָן קֳדָמוֹי: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  לעם קדוש. והקדוש' לשמור המצות: וטעם יקימך. יעמידך: תשמור. בלב: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  יקימך ה' לו לעם קדוש כאשר נשבע לך. יקרא שבועה הברית אשר כרת עמהם בהר סיני על כל הדברים האלו כי שם נאמר (שמות יט ו) ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש או שהברית אשר כרת עם אברהם (בראשית יז ז) להיות לך לאלהים ולזרעך אחריך יכלול זה וכן אמר (להלן כט יב) למען הקים אותך היום לו לעם והוא יהיה לך לאלהים כאשר דבר לך וכאשר נשבע לאבותיך לאברהם ליצחק וליעקב כי לכולם בא בברית (הרמב"ן)

 אור החיים  יקימך ה' וגו'. מכאן עד יפתח ה' לך את אוצרו הטוב הוא יעוד הטוב שכנגד שמירת מצות לא תעשה שרשם בתיבת לשמור, והוא מה שגמר אומר כי תשמור את מצות ה', ואומרו והלכת בדרכיו לומר שלא צוה ה' אלא על הדברים שהוא מרחקם ויעוד זה מכוון הוא כנגד שמירת מצות לא תעשה כי באמצעות שיהיה האדם נשמר מהעבירות יקרא קדוש, דכתיב קדושים תהיו ופירוש הכתוב הדברים שבהם יהיו קדושים איש אמו וגו' ואת שבתותי וגו' אל תפנו אל וגו' ושאר אזהרות האמורים, וגם לדברי חז''ל (ויק''ר פכ''ד) שעל אזהרת העריות נאמר קדושים, הנה היא בכלל לשמור, ולזה אמר כנגד שמירת מצות לא תעשה יקימך ה' לו לעם קדוש, ודקדק לומר תיבת לו להעיר שיהיו ישראל במקום המלאכים שברר ה' לו לעמוד לפניו שנקראים קדושים דכתיב (דניאל ח') ויאמר אחד קדוש, יקים ה' אותנו במקומם לעם קדוש ויהיו המלאכים שיריים להם, וכן אמר (במדבר כ''ג) כעת יאמר ליעקב וגו' (במד''ר פ''כ):

ואומרו וראו כל עמי הארץ וגו' גם זה הוא מכוון כנגד שמירת מצות לא תעשה, כי כל זמן שהאדם שומר עצמו מהעבירות אין צלם אלהים עובר מעל פניו וכל הנבראים אדם ובהמה מזדעזעים ממנו משא''כ המתעב מעשיו מעבירין ממנו הצלם וכמאמר קין (בראשית ד' י''ד) והיה כל מוצאי וגו':

והותירך ה' לטובה בפרי בטנך. הגם שכבר אמר למעלה ברוך פרי בטנך, לפי שיעוד הראשון הוא כנגד תלמוד תורה ויעוד זה הוא כנגד שמירת המצות לזה הוצרך לפרט שכר כל א' שאין א' נלמד מחברו, ודקדק לומר והותירך ה' לטובה ולא אמר ברוך פרי בטנך, לפי שיעוד זה הוא מדה טובה שמכוונת כנגד שמירת מצות לא תעשה, והכוונה היא כי לפי שבאמצעות שמירת האדם עצמו מהעבירות לא ידבקו בו כוחי הרע שמזה יסובב שהבנים היוצאים ממנו יהיו מבחינת הרע, ועיין מה שכתבנו באורך בפרשת ויחי בפסוק ראובן בכורי אתה ויערבו לך הדברים, לזה אמר ביעוד שמירת מצות לא תעשה והותירך ה' לטובה בפרי בטנך שיהיו הבנים הנותרים אחריך למדה טובה ולא למדה רעה, ואומרו בפרי בהמתך ובפרי אדמתך לומר שמצד שמירת מל''ת יתקיימו בידו ב' דברים אלו כמו שיעדם לשכר תלמוד תורה ככתוב למעלה: (אור החיים)


{י}  וְרָאוּ כָּל עַמֵּי הָאָרֶץ כִּי שֵׁם יְהֹוָה נִקְרָא עָלֶיךָ וְיָרְאוּ מִמֶּךָּ:

 אונקלוס  וְיֶחֱזוּן כָּל עַמְמֵי אַרְעָא אֲרֵי שְׁמָא דַיְיָ אִתְקְרֵי עֲלָךְ וְיִדְחֲלוּן מִנָךְ: (אונקלוס)

 יונתן  וְיֶחֱמוּן כָּל עַמְמֵי אַרְעָא אֲרוּם שְׁמָא דַיְיָ חָקִיק בִּזְמַן דִתְּפִילִין עֲלָךְ וִידַחֲלוּן מִנָךְ: (תרגום יונתן)

 בעל הטורים  שם ה' נקרא. ר''ת שי''ן פי' של תפילין: ויראו ממך. וסמיך ליה והותירך ה', לומר בזכות התפילין יותיר ימיך. דכתיב אדני עליהם יחיו: (בעל הטורים)

 ספורנו  וראו וגו'. כמו שספרו ז''ל על אלכסנדר שהשתחוה לפניו: (ספורנו)


{יא}  וְהוֹתִרְךָ יְהֹוָה לְטוֹבָה בִּפְרִי בִטְנְךָ וּבִפְרִי בְהֶמְתְּךָ וּבִפְרִי אַדְמָתֶךָ עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְהֹוָה לַאֲבֹתֶיךָ לָתֶת לָךְ:

 אונקלוס  וְיוֹתְרִנָךְ יְיָ לְטָבָא בְּוַלְדָא דִמְעָךְ וּבְוַלְדָא דִבְעִירָךְ וּבְאִבָּא דְאַרְעָךְ עַל אַרְעָא דִי קַיִים יְיָ לַאֲבָהָתָךְ לְמִתַּן לָךְ: (אונקלוס)

 יונתן  וִישַׁיְירִנְכוֹן מֵימְרָא דַיְיָ לְטָבָא בְּוַולְדָא דִמְעֵיכוֹן וּבְוַולְדָא דִבְעִירֵיכוֹן וּבְאִבָּא דְאַרְעֲכוֹן עַל אַרְעָא דְקַיֵים יְיָ לְאַבְהַתְכוֹן: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  וטעם והותירך. אם תהיה רעה בארץ ורעב מארה אתה תשאר לטובה: (אבן עזרא)

 ספורנו  והותירך ה' לטובה. שתהי הצלחתך בקנינים וזולתם יתרה מהצלחת שאר המצליחים בהם. ובאלה הברכות שהיו בבית שני סיים: (ספורנו)


{יב}  יִפְתַּח יְהֹוָה לְךָ אֶת אוֹצָרוֹ הַטּוֹב אֶת הַשָּׁמַיִם לָתֵת מְטַר אַרְצְךָ בְּעִתּוֹ וּלְבָרֵךְ אֵת כָּל מַעֲשֵׂה יָדֶךָ וְהִלְוִיתָ גּוֹיִם רַבִּים וְאַתָּה לֹא תִלְוֶה:

 אונקלוס  יִפְתַּח יְיָ לָךְ יָת אוֹצָרֵהּ טָבָא יָת שְׁמַיָא לְמִתַּן מְטַר אַרְעָךְ בְּעִדָנֵהּ וּלְבָרָכָא יָת כָּל עוֹבָדֵי יְדָךְ וְתוֹזֵף לְעַמְמִין סַגִיאִין וְאַתְּ לָא תְזוּף: (אונקלוס)

 יונתן  אַרְבְּעָא מַפְתְּחִין בִּידֵי דְמָארֵי עַלְמָא דְלָא מְסָרִינוּן בִּידָא דְטַפְסְרָא מַפְתְּחָא דְחַיְיתָא וּדְקִבְרַיָא וְדִמְזוֹנֵי וּדְמִטְרָא וְכֵן אָמַר משֶׁה נְבִיָא הָכָא יִפְתַּח יְיָ לְכוֹן יַת אוֹצָרֵיהּ טַב דְעִמֵיהּ בִּשְׁמַיָא לְמִתַּן מְטַר אַרְעֲכוֹן בְּזִמְנֵיהּ בַּכִּיר בְּמַרְחֶשְׁוָן וְלָקִישׁ בְּנִיסָן וּלְבָרְכָא יַת כָּל עוֹבָדֵי יְדֵיכוֹן וְתוֹזְפוּן לְעַמְמִין סַגִיאִין וְאַתּוּן לָא תִצְטַרְכוּן לְמֵיזִיף: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  אוצרו. שהוא בכחו לצאת וכן אוצרות שלג על כן אחר הותירך אמר דבר הגשם כי העוצר סבת הרעב: והלוית גוים רבים. כי ירעבו ולא יבא זמן שתלוה אתה והכלל שתהיה לעולם לראש: (אבן עזרא)

 אור החיים  יפתח ה' וגו'. מכאן מתחיל יעוד הטוב שכנגד מעשה המצות עד לבסוף, ולזה גמר אומר כי תשמע אל מצות ה' אלהיך אלו מצות עשה, והנה יעודים אלו הם מכוונים כנגד קיום המצות כי על ידי המצות מתפתחים צינורי השפע ומתייחדים המדות העליונות:

ואמר יפתח ה' לך בכינוי שמבטיחו ה' שיפתח לו פירוש בשבילו לבד, הכוונה הגם שיסובבו אחרים לסתום באמצעות הצדיק יפתח אוצר הטוב ושם הטוב הוא סוד הנהר, והוא סוד (משלי י') צדיק יסוד עולם, ואומרו את השמים הוא סוד השפעה עליונה למעלה כידוע ליודעי חן, ואומרו והלוית גוים רבים ואתה לא תלוה, הנה ידוע שבזמן שישראל עושים רצונו של מקום השפע של כל העולם בא על ידי ישראל והעולם כלו ניזון מתמצית עם בני ישראל ולהיפך ניזונין ישראל מתחת ידי האומות, לזה אמר והלוית גוים רבים ואתה לא תלוה ממנו, הוצרך לומר ואתה לא תלוה, שאם לא כן אין היכר לברכה כי דרך העולם הוא שהגדולים והעשירים לווים זה מזה ולאחר מכן חוזר גם כן המלוה ולוה ממנו, לזה אמר ואתה לא תלוה ובזה יהיה היכר למאמר והלוית, ואומרו ונתנך ה' לראש וגו', פירוש שיהיו ישראל תחת ממשלת ראש העולם שהוא אלהי ישראל, ולא לזנב שהם שרי מעלה ובזה תמיד יהיו במדרגה העליונה כאומרו והיית רק למעלה ולא תהיה למטה, על דרך אומרם ז''ל (מדרש תנחומא ד''פ ויצא) בפסוק (ירמי' ל') ואתה אל תירא עבדי יעקב שראה יעקב בסולם עולים ואחר כך יורדים חשב שגם הוא כן אחר שיעלה ירד ת''ל אל תירא וגו', והוא אומרו ולא תהיה למטה, הטעם כי תשמע וגו' פירוש כנגד מצות עשה כמו שגמר אומר ולעשות, וטעם שלא אמר בפירוש כי תעשה מצות, לפי שיש מצות כמה וכמה שאינם ביד האדם לעשותם, לזה אמר כי תשמע וגו' ולעשות פירוש תקבל עליך לעשות, וטעם אומרו לשמור ביעוד זה, בא הכתוב להודיע כי אין יעוד למצות עשה אלא אחר שהקדים להם שמירת מצות לא תעשה, שאם לא כן זבחי רשעים תועבה, וכל מצוה שעושה בעל עבירות שורה עליה סטרא אחרא ואינה עושה פרי, לזה הקדים לומר לשמור ואחר כך אמר ולעשות שהוא מעשה המצות שעליו באו היעודים הטובים האמורים מוהותירך עד סוף: (אור החיים)


{יג}  וּנְתָנְךָ יְהֹוָה לְרֹאשׁ וְלֹא לְזָנָב וְהָיִיתָ רַק לְמַעְלָה וְלֹא תִהְיֶה לְמָטָּה כִּי תִשְׁמַע אֶל מִצְוֹת יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לִשְׁמֹר וְלַעֲשׂוֹת:

 אונקלוס  וְיִתְּנִנָךְ יְיָ לְתַקִיף וְלָא לְחַלָשׁ וּתְהֵי בְּרַם לְעֵלָא וְלָא תְהֵי לְתַחְתָּא אֲרֵי תְקַבֵּל לְפִקוּדַיָא דַיְיָ אֱלָהָךְ דִי אֲנָא מְפַקְדָךְ יוֹמָא דֵין לְמִטַר וּלְמֶעְבָּד: (אונקלוס)

 יונתן  וְיִמְנֵי מֵימְרָא דַיְיָ יַתְכוֹן לְמַלְכִין וְלָא לְהֶדְיוֹטִין וְתֶהֱווּן לְחוֹד מְנַטְלִין וְלָא תְהוֹן לְמָאִיסִין אֲרוּם תְּקַבְּלוּן לְפִקוּדַיָא דַיְיָ אֱלָהָכוֹן דַאֲנָא מְפַקֵיד לְכוֹן יוֹמָנָא לְמִנְטוֹר וּלְמֶעֱבַד: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  כי תשמע. בלב לשמור ולעשו' והכלל שלא תסו' מאחרי השם לעבוד עבודת כוכבים כי הוא עיקר כל העבירות לכפור בעיקר והפך זה יחוד השם לשמור ולעשות כי עיקר השמיר' המעש': (אבן עזרא)

 הרמב"ן  וטעם לראש ולא לזנב. ביאורו לראש לכל העמים ולא לזנב לאחד מכל הגוים כי יתכן שיהיה לראש על עמים רבים וזנב לעם אחד נכבד ממנו והנכון שיתנך לראש מעתה ולא לזנב עד עולם באחד מכל העתים וכן רק למעלה תמיד ולא תהיה למטה לעולם (הרמב"ן)


{יד}  וְלֹא תָסוּר מִכָּל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם יָמִין וּשְׂמֹאול לָלֶכֶת אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים לְעָבְדָם: (פפפ)

 אונקלוס  וְלָא תִסְטוּן מִכָּל פִּתְגָמַיָא דִי אֲנָא מְפַקֵד יָתְכוֹן יוֹמָא דֵין יַמִינָא וּשְׂמָאלָא לִמְהַךְ בָּתַר טַעֲוַת עַמְמַיָא לְמִפְלְחִנוּן: [פפפ] (אונקלוס)

 יונתן  וְלָא תִסְטוּן מִן כָּל פִּתְגָמַיָא דַאֲנָא מְפַקֵיד לְכוֹן יוֹמָנָא לְיַמִינָא וְלִשְמָאלָא לִמְהַךְ בָּתַר טַעֲוַות עַמְמַיָא לְמִפְלַחְהוֹן: (תרגום יונתן)

 הרמב"ן  ולא תסור מכל הדברים. נמשך עם "כי תשמע" (פסוק יג) שיבואו עליך כל הברכות האלה כאשר תשמע למצותיו וכאשר לא תסור ימין ושמאל מכל הדברים אשר אנכי מצוך בענין עבודה זרה שאם תלך אחרי אלהים אחרים לעבדם כבר סרת מכל מצותיו ואין חפץ כלל בכל המצות שתעשה ואיננו כדברי בעל ההלכות שמנאו מצות לא תעשה (הרמב"ן)

 ספורנו  ולא תסור מכל הדברים אשר אנכי מצוה אתכם היום ימין ושמאל. שלא ישנו את מצות האל ית' בפרט ענין המשפט. ולא ימירו את שאר המצות במנהגי הדיוט ומצות אנשים מלומדה כ''ש כשיעשו זה לכבוד קדמונים שהנהיגו אותם המנהגים לא לכבוד קונם ולא לשמור מצותיו. אמנם התוכחות עד יולך ה' אותך ואת מלכך היו בבית שני בימי אנטיוכס וזולתו עד שצרו מלכי בית חשמונאי זה על זה וגלה אחד מהם במצות פומפיא''ו לרומ''ה ומשם והלאה עד ונסחתם היו עד חרבן הבית על יד רומיים ומשם והלאה הם תוכחות בגלות נמשכות אליו. והתחיל בתוכחות באמרו אם לא תשמע בקול ה' אלהיך לשמור לעשות את כל מצותיו וחוקותיו אשר אנכי מצוך היום וזה בלי ספק כאשר הומרה שמירת מצות התורה במנהגים שונים וזולתם והוסג אחור משפט. וכן אחר שאמר יולך ה' אותך ואת מלכך שהוא החלק השני חזר ואמר כי לא שמעת בקול ה' אלהיך לשמור מצותיו וחוקותיו אשר צוך כלומר אבל שמרת מה שצוו או הנהיגו אחרי' זולתו אשר לא כתורתו כמו שספרו ז''ל (גטין) שלא היו תורמין ולא מעשרין והוצרכו לתקון יוחנן כ''ג ולגזור על הדמאי והיו נועלי' דלת בפני לוין מפני השמטה והוצרך הלל לתקן פרוזבול ובטלו מי סוטה ועגלה ערופה וסנהדרין מרוב הפושעים בסוף בית שני באופן שבטל כל משפט כמו שספרו ז''ל שגברו בעלי זרוע. ובכן ירדו לטמיון הם ונכסיהם ובאלה התבאר' סבת חורבן בית שני והתמדת חורבנו בהתמדת סבתו: (ספורנו)


{טו}  וְהָיָה אִם לֹא תִשְׁמַע בְּקוֹל יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל מִצְוֹתָיו וְחֻקֹּתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם וּבָאוּ עָלֶיךָ כָּל הַקְּלָלוֹת הָאֵלֶּה וְהִשִּׂיגוּךָ:

 אונקלוס  וִיהֵי אִם לָא תְקַבַּל בְּמֵימְרָא דַיְיָ אֱלָהָךְ לְמִטַר לְמֶעְבַּד יָת כָּל פִּקוּדוֹהִי וּקְיָמוֹהִי דִי אֲנָא מְפַקְדָךְ יוֹמָא דֵין וְיֵיתוּן עֲלָךְ כָּל לְוָטַיָא הָאִלֵין וְיִדְבְּקֻנָךְ: (אונקלוס)

 יונתן  כַּד פָּתַח משֶׁה נְבִיָא לְמֵימָר פִּתְגָמֵי אוֹכְחוּתָא הָאִלֵין אִתְרְגִישַׁת אַרְעָא וּשְׁמַיָא זָעוּ שִׁמְשָׁא וְסִיהֲרָא קָדְרוֹן וְכוֹכְבַיָא כְנָשׁוּ זִיוְוהוֹן אַבְהַת עַלְמָא צְוָוחִין מִבֵּית קְבוּרְתְּהֶן וְכָל בִּרְיָיתָא שָׁתְקִין וְאִלָנַיָיא לָא טִלְטֵל זָאזֵיהוֹן עַנְיַין אַבְהַת עַלְמָא וְאָמְרִין חֲבוֹל עַל בְּנֵינָן כַּד יְחוֹבִין וְיִמְטוּן עֲלֵיהוֹן לְוָוטַיָא אִלֵין הֵיךְ יָכְלִין לְסוֹבָרוּתְהוֹן וְדִלְמָא יֶעֱבַד בְּהוֹן שֵׁצְיוּ וְלָא תְהֵי זְכוּתִין מְגַנָא עֲלֵיהוֹן וְלָא יֶהֱוֵי גַבְרָא דִיקוּם וִיצַלֵי אַמָטוּלְתְּהוֹן בְּרַת קָלָא נָפְלַת מִן שְׁמֵי מְרוֹמָא וְכֵן אֲמָרַת לָא תִדְחֲלוּן אַבְהַת עַלְמָא דַאֲפִילוּ פָּסְקָא זְכוּתְהוֹן דְכָל דָרַיָא זְכוּתְכוֹן לָא יִפְסוֹק וּקְיָימָא דְקַיֵימִית עִמְכוֹן לָא מְבַטְלָא וּתְהֵי מְגַנָא עֲלֵיהוֹן עָנֵי משֶׁה נְבִיָא וַאֲמַר אַף עַל גַב דַאֲנָא מוֹכַח יַתְכוֹן עַל תְּנָאָה מִתְוַוכְּחִין לְמֵימָר דְאִין לָא תְקַבְּלוּן לְמֵימְרָא דַיְיָ אֱלָהָכוֹן דְלָא לְמִטוּר לְמֶעֱבַד יַת כָּל פִּקוּדֵי וּקְיָמֵי דַאֲנָא מְפַקֵיד לְכוֹן יוֹמָא דֵין וְיֵיתוּן עִילַוֵיכוֹן כֻּלְהוֹן לְוָטַיָא הָאִלֵין וְיִדְבְּקוּנְכוֹן: (תרגום יונתן)

 אור החיים  והיה אם לא תשמע וגו'. התנה הכתוב על ג' דברים תלמוד תורה, ושמירת מצות לא תעשה, וקיום מצות עשה, שצריך שיהיו שלשתם יחד, הכוונה שהגם שלמד תורה אם לא ישמור, או אם ישמור ולא יעשה, או אם יעשה שניהם ויבטל מתלמוד תורה, יבואו עליו הקללות רח''ל כאשר יבאר מה שנוגע לכל אחת מהנה עונש כל אחד בפני עצמו, והתחיל בעונש ביטול תלמוד תורה ואמר ארור אתה בעיר וגו' עד מאמר ועד אבדך מהר, וגמר אומר מפני רוע מעלליך אשר עזבתני, הרי שהקללות החמורות עד עתה הם כנגד עזיבת התורה כי העוזב תורה כעוזב ה', וכן תמצא שהקפיד ה' כל כך על עזיבת התורה ואמר (ירמי' ט') על מה אבדה הארץ ויאמר ה' על עזבם את תורתי, והוא אומרו כאן ועד אבדך מהר מפני רוע מעלליך אשר עזבתני: (אור החיים)

 כלי יקר  והיה אם לא תשמע וגו'. כל הקללות הללו נאמרו בלשון יחיד ואותן שבפר' בחקותי נאמרו כולם בלשון רבים ואם לא תשמעו וגו'. כי גם באלו יש הרבה מכות אל הכלל כמו והיו שמיך אשר על ראשך נחושת. וכן יולך ה' אותך ואת מלכך וגו'. והרבה זולתם, ומאי טעמא היו אותן שבתורת כהנים מ"ט ואלו כפולות במספר צ"ח הלא דבר הוא.

והטעם אל זה הוא, לפי שאותן שבתורת כהנים נאמרו קודם הערבות אשר קבלו עליהם ישראל בשבועת הר גריזים והר עיבל וע"כ באו במספר מ"ט, לפי שנ' שערי בינה נבראו בעולם וכולם נמסרו למשה חסר א' (נדרים לח.) מזה אתה למד שהדבר אפשרי למין האנושי להכנס תוך חדר היכל החכמה והבינה ע"י מ"ט שערים הפתוחים לפניו והם שערי צדק אשר לפני ה' צדיקים יבואו בו להבין מתוכם בינה ודעת את ה'. והחוטא אשר נכנסה בו רוח שטות ולבו טח מהבין וראה מ"ט שערי בינה פתוחים לפניו והוא לא נכנס בשום אחת מהם ע"כ ילקה במספר מ"ט, וקודם הערבות נאמר ואם לא תשמעו בלשון רבים לומר דווקא שאם כולם סג יחדיו נאלחו אז הם ראוין לאותן מכות כוללות אבל הצדיק אשר בתוכם הוא את נפשו ימלט, אבל כאן אחר הערבות כל אחד יסבול עונו ועון חבירו על כן באו במספר צ"ח כפול כנגד עונו ועון חבירו, ונאמר והיה אם לא תשמע. בלשון יחיד והמכות כלליות לומר לך שאפילו יחיד החוטא מסבב קללה אל הכלל, כמ"ש (דברים כט.יז–כא) פן יש בכם איש או אשה וכו', וכתיב וראו את מכות הארץ. ש"מ שרבים ישאו עון היחיד כמו שהיה במעשה של עכן (יהושע ז.) לכך נאמר ואם לא תשמע. שאפילו יחיד שלא ישמע גורם מכות לרבים והם המכות הכלליות הנזכרים בפרשה.

ד"א לפי שנאמר ולא נתן לכם אלהים לב לדעת וגו' עד היום הזה. וכתיב (משלי ב.ג–ד) כי אם לבינה תקרא לתבונה תתן קולך, אם תבקשנה ככסף וכמטמונים תחפשנה. ודרשו בזה מ"ט מונים שני פעמים דהיינו מ"ט פנים טהור מ"ט פנים טמא (כמנין ודגלו ירושלמי סנהדרין פרק ד' הל.ב) ולא יכול האדם לבא לידי חקירה זו כי אם מתוך בינת הלב המשכיל במ"ט שערי בינה, שהרי הקדים לומר כי אם לבינה תקרא. כי הבינה כפל מן החכמה כי הנבון מבין דבר מתוך דבר, והכתוב אומר שלא היה להם לב לדעת דהיינו הבינה עד היום לפיכך דווקא ביום הזה נתיעדו צ"ח קללות על שלא דרשו התורה בשני פעמים מ"ט, אבל אותן שבתורת כהנים נאמרו קודם שנעשו בני בינה להבין דבר מתוך דבר דהיינו מ"ט מתוך מ"ט, על כן לא באו כי אם במספר מ"ט כי היה להם להבין לפחות המושכלות ראשונות הבאים במספר מ"ט לכל הפחות. (כלי יקר)


{טז}  אָרוּר אַתָּה בָּעִיר וְאָרוּר אַתָּה בַּשָּׂדֶה:

 אונקלוס  לִיטּ אַתְּ בְּקַרְתָא וְלִיט אַתְּ בְּחַקְלָא: (אונקלוס)

 יונתן  לִיטִין אַתּוּן בְּקַרְתָּא וְלִיטִין אַתּוּן בְּחַקְלָא: (תרגום יונתן)


{יז}  אָרוּר טַנְאֲךָ וּמִשְׁאַרְתֶּךָ:

 אונקלוס  לִיט סַלָךְ וְאַצְוָתָךְ: (אונקלוס)

 יונתן  לִיטִין סַלֵי בִּכּוּרֵיכוֹן וְחַלַת שֵׁירוֹי אַצְוַותְכוֹן: (תרגום יונתן)


{יח}  אָרוּר פְּרִי בִטְנְךָ וּפְרִי אַדְמָתֶךָ שְׁגַר אֲלָפֶיךָ וְעַשְׁתְּרֹת צֹאנֶךָ:

 אונקלוס  לִיטּ וַלְדָא דִמְעָךְ וְאִבָּא דְאַרְעָךְ בַּקְרֵי תוֹרָיךְ וְעֶדְרֵי עָנָךְ: (אונקלוס)

 יונתן  לִיטִין וַולְדֵי מֵעֵיכוֹן וּפֵירֵי אַרְעֲכוֹן בַּקְרֵי תּוֹרֵיכוֹן וְעֶדְרֵי עָנֵיכוֹן: (תרגום יונתן)

 הרמב"ן  פרי בטנך. ואחר כך טנאך ומשארתך (פסוקים ד ה) כי פרי הבטן הטוב והחביב יותר ובקללה אחר אותו כי העונש יגיעהו תחלה לנכסיו ואם לא ישוב ישיגהו בפרי בטנו וכן הקדים בברכות נגיפת האויבים קודם הברכה באסמיך ובכל משלח ידך (פסוקים ז ח) כי נצוח האויבים הוא להם הכבוד והצורך הגדול בכבוש הארצות ובישיבתם לבטח בין העמים ובקללות הקדים המארה בכל משלח ידך ואחר הנגיפה מפניהם (פסוקים כ כה) כי הוא העונש שיגיע אליהם באחרונה וכן יגלו בסוף (הרמב"ן)


{יט}  אָרוּר אַתָּה בְּבֹאֶךָ וְאָרוּר אַתָּה בְּצֵאתֶךָ:

 אונקלוס  לִיט אַתְּ בְּמֵעֲלָךְ וְלִיט אַתְּ בְּמִפְּקָךְ: (אונקלוס)

 יונתן  לִיטִין אַתּוּן בְּמַעַלְכוֹן לְבָתֵּי קִיאַטְרוֹנֵיכוֹן וְקוֹרְקִיסַתְכוֹן לְמִבַטְלָא פִּתְגָמֵי אוֹרַיְיתָא וְלִיטִין אַתּוּן בְּמִיפַּקְכוֹן לִפְרַגְמַטְיֵיכוֹן: (תרגום יונתן)


{כ}  יְשַׁלַּח יְהֹוָה בְּךָ אֶת הַמְּאֵרָה אֶת הַמְּהוּמָה וְאֶת הַמִּגְעֶרֶת בְּכָל מִשְׁלַח יָדְךָ אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה עַד הִשָּׁמֶדְךָ וְעַד אֲבָדְךָ מַהֵר מִפְּנֵי רֹעַ מַעֲלָלֶיךָ אֲשֶׁר עֲזַבְתָּנִי:

 אונקלוס  יְגָרֵי יְיָ בָּךְ יָת מֵאַרְתָּא וְיָת שִׁגוּשַׁיָא וְיָת מְזוֹפִיתָא בְּכָל אוֹשָׁטוּת יְדָךְ דִי תַעְבֵּד עַד דְתִשְׁתֵּצֵי וְעַד דְתֵיבַד בִּפְרִיעַ מִן קֳדָם בִּישׁוּת עוֹבָדָיךְ דִשְׁבַקְתָּא דַחַלְתִּי: (אונקלוס)

 יונתן  יְגָרֵי מֵימְרָא דַיְיָ בְּכוֹן יַת לְוָוטְתָא לְלַטָטָא מָמוֹנְכוֹן וְיַת עַרְבּוּבָא לְעַרְבָּבָא שְׁלַמְכוֹן וְיַת מְזוֹפִיתָא בְּכָל אוֹשָׁטוּת יֶדְכוֹן דְתַעַבְדוּן עַד דְתִשְׁתֵּיצוּן וְעַד דְתוֹבְדוּן בְּסַרְהוּבַיָא מִן קֳדָם בִּישׁוּת עוֹבָדֵיכוֹן דִשְׁבַקְתּוּן דַחַלְתִּי: (תרגום יונתן)

 רש"י  המארה. חסרון, כמו צרעת ממארת (ויקרא יג, נב.): המהומה. שגוש, קול בהלות: (רש"י)

 אבן עזרא  המארה. המגרע': המהומה. שלא יוכלל להשלים המעש': המגערת. שלא ישמח במעשיו רק ידאג בו אחר יגיע ת ו: (אבן עזרא)


{כא}  יַדְבֵּק יְהֹוָה בְּךָ אֶת הַדָּבֶר עַד כַּלֹּתוֹ אֹתְךָ מֵעַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ:

 אונקלוס  יַדְבֵּק יְיָ בָּךְ יָת מוֹתָא עַד דִישֵׁיצֵי יָתָךְ מֵעַל אַרְעָא דִי אַתְּ עָלֵל לְתַמָן לְמִירְתַהּ: (אונקלוס)

 יונתן  יְאַדֵיק מֵימְרָא דַיְיָ בְּכוֹן יַת מוֹתָא דִישֵׁיצֵי יַתְכוֹן מֵעִילַוֵי אַרְעָא דְאַתּוּן עַלְלִין תַּמָן לְמֵירְתָהּ: (תרגום יונתן)

 אור החיים  ידבק ה' וגו'. עונש זה וקללות האמורות עד ואתה תהיה לזנב, הם כנגד ביטול מצות לא תעשה, ולזה גמר אומר ובאו עליך כל הקללות וגו' כי לא שמעת בקול ה' לשמור מצותיו, הרי שקללות האמורות בענין הם על ביטול מצות לא תעשה, והמשכיל יבין בכל הקללות שהם רעות הנמשכות מהעבירות ואומרו ידבק ה' בך וגו', לפי שהעובר אפילו עבירה אחת קונה לו חלק רע שיהיה נדבק בנפשו לטמאה, והוא סוד תחלואי הנפש כידוע, וחלק הרע נקרא דבר על דרך אז''ל (תוס' מם' שבת פ''ט. ד''ה תורה) בפסוק (חבקוק ג') לפניו ילך דבר, שידבר על ס''מ הרשע שנקרא דבר, וידוע שכל כוחי הרע הם ענפיו של ס''מ ויקראו על שמו, גם קללת שחפת וקדחת וכו' הם דברים המסובבים מהעבירות על דרך אומרם בגמ' (שבת נ''ה.) אמר ר' אמי אין מיתה בלא חטא ואין יסורין בלא עון, כי העון יוליד תחלואים בגוף כאומרו (ירמי' כ') תיסרך רעתך וגו', וכן אומרו והיו שמיך וגו' על דרך אומרם ז''ל (זוהר ח''א ו') שבאמצעות העבירות יסתתמו פתחי ההשפעות בסוד (איוב י''ד) ונהר יחרב ויבש, וכן אומרו יתנך ה' נגף וגו' גם זה יסובבו העבירו' כרמוז בפסוק (קהלת ח') אשר ישלוט האדם באדם לרע לו, פירוש לסיבת הרע אשר לו דבוקה בו כרמוז במאמר ידבק ה' בך את הדבר, וכן כל הקללות האמורים בענין יסובבו ממעשה הרעה:

ואומרו והיו בך לאות ולמופת. (להלן פסוק מו) כי העובר עבירה אחת נרשמת על מצחו:

ואומרו ובזרעך עד עולם. כי נפש אדם רע על ידי שדבוקים בה חלקי הטומאה כמו שאמרנו בניהם אשר יולידו כמוהם יהיו, כמו שביארנו באר היטב דבר זה בפרשת ויחי בפסוק ראובן בכורי אתה, גם זה הוא סוד מיתה שנגזרה על אדם ועל כל דורות הבאים ממנו מטעם שכל היוצאים ממנו טעמו מות בחטאו, והוא סוד ערלת אדם, לזה אמר ובזרעך עד עולם כי כשידבק חלק הרע עם האדם ישתלשל מזה לזה עד עולם וצריך עוצם רב לנקותו מנפשו: (אור החיים)


{כב}  יַכְּכָה יְהֹוָה בַּשַּׁחֶפֶת וּבַקַּדַּחַת וּבַדַּלֶּקֶת וּבַחַרְחֻר וּבַחֶרֶב וּבַשִּׁדָּפוֹן וּבַיֵּרָקוֹן וּרְדָפוּךָ עַד אָבְדֶךָ:

 אונקלוס  יִמְחִנָךְ יְיָ בְּשַׁחֶפְתָּא וּבְקַדַחְתָּא וּבִדְלֶקְתָּא וּבְחַרְחוּרָא וּבְחַרְבָּא וּבְשִׁדְפוֹנָא וּבְיַרְקוֹנָא וְיִרְדְפֻנָךְ עַד דְתֵיבָד: (אונקלוס)

 יונתן  יִמְחֵי יַתְכוֹן מֵימְרָא דַיְיָ בְּשַׁחְפוּתָא וּבְקַדְחוּתָא וּבְאֵישָׁא דְגַרְמַיָא דְדַלְקָא מוֹחַיָא וּבְחַרְחוּרֵי דְלוּחֵי צִירְתָא דְלִבָּא וּבִשְׁלוּפֵי חַרְבָּא וּבְשִׁדָפוֹנָא וּבְיַרְקוֹנָא דְמַקְדוֹנַיָא וְיִרְדְפוּנְכוֹן עַל שִׁוְויֵיכוֹן עַד דְתֵיבְדוּן: (תרגום יונתן)

 רש"י  בשחפת. שבשרו נשחף ונפוח: ובקדחת. לשון כי אש קדחה באפי (דברים לב, כב.), והוא אש של חולי מלוו"י בלע"ז (פיעבערהיטצע) שהיא חמה מאוד: ובדלקת. חמה יותר מקדחת, ומיני חלאים הם: ובחרחר. חולי המחממו תוך הגוף וצמא תמיד למים, ובלע"ז אשרינמנ"ט (בראנד), לשון ועצמי חרה מני חרב (איוב ל, ל.), נחר מפוח מאש (ירמיה ו, כט.): ובחרב. יביא עליך (מ) גייסות: שדפון וירקון. מכות תבואה (נ) שבשדות. שדפון. רוח קדים אשילד"ה בלע"ז (זאנענפערבראנט). ירקון. יובש, ופני התבואה מכסיפין ונהפכין לירקון, קמ"א בלע"ז (געלב): עד אבדך. תרגום עד דתיבד, (ס) כלומר עד אבוד אותך, שתכלה מאליך: (רש"י)

 שפתי חכמים  (מ) ק"ל דהא עד כאן מנה מיני חלאים וחרב מה חולי הוא ומתרץ דקללה בפ"ע הוא שיביא עליך גייסות א"נ דק"ל היאך החרב מכה מעצמו: (נ) גם כן קשה לו כמו כן ומפרש דמכות תבואה הן ועד כאן מנה מכות של גוף וכאן מונה מכות תבואה: (ס) דלפי פשוטו משמע דירדפך הקב"ה עד שתאבד ממנו וימצאך אחר וזה אינו דאם יאבד מהקב"ה מי ימצאנו ויצילו מידו ולכן מביא התרגום עד דתיבד שהוא ל' כליון מן העולם וקשה לרש"י וא"כ הכנוי ל"ל לא ה"ל לומר אלא עד אבוד וע"ז פי' כלומר עד אבוד אותך פי' דאי לא נאמר ך' הכנוי ה"א מלת אבד הוא מקור כמו אבד תאבדון ופי' עד שתאבד אתה דבר מה ויהיה כפרת חטאתך לכן הוסיף ך' הכנוי כדי שישוב מלת אבד עליו כלומר עד אבוד אותך ומ"מ פירש כתרגומו שתכלה מאליך ודוק היטב. ובזה יתורץ מה שכתב רא"ם ולא ידעתי איך יתיישב מה שכ' תחלה עד דתיבד וסיים בו עד אביך אותך דמשמע שה פירושו עד דתיבד וכתב אחר זה שתכלה מאליך וזה אינו אלא לפי המתרגם עכ"ל: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  בשחפת. י''א שהם מיני חלאים: בקדחת. בכל יום. מגזרת כי אש קדח' באפי. ומהומה ומגערת ושחפת וקדחת ודלקת שם התואר: וטעם ובדלקת. שלישית או רביעית: ובחרחור. מגזרת וחרה נחושת': ובחרב. מגזרת חורב: ובשדפון. נפיחות וכן שדופות קדים וי''א הפוך והטעם דקוק: ובירקון. כמשמעו בלשון קדר וי''א כי אלה חליים בזרע ובשדפון כמו שדופות קדים והעד הכיתי אתכם בשדפון ובירקון. על כן אחריו והיו שמיך וכן בפרשת אם בחקותי: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  יככה ה'. ד' פעמים כתיב בתוכחות יככה ה'. כנגד ד' גליות. ויש בזה הפסוק ז' ענינים בשחפת. ובקדחת. ובדלקת. ובחרחר. ובחרב. ובשדפון. ובירקון. כנגד ז' תועבות כלבו: (בעל הטורים)


{כג}  וְהָיוּ שָׁמֶיךָ אֲשֶׁר עַל רֹאשְׁךָ נְחשֶׁת וְהָאָרֶץ אֲשֶׁר תַּחְתֶּיךָ בַּרְזֶל:

 אונקלוס  וִיהוֹן שְׁמַיָךְ דִי עִלָוֵי רֵישָׁךְ חֲסִינִין כִּנְחָשָׁא מִלְאֲחָתָא מִטְרָא וְאַרְעָא דִי תְחוֹתָךְ תַּקִיפָא כְפַרְזְלָא מִלְמֶעְבַּד פֵּרִין: (אונקלוס)

 יונתן  וִיהוֹן שְׁמַיָא דְעִילַוֵיכוֹן הֵי כִּנְחָשָׁא דִמְזִיעַ וְלָא מְסַפְּקִין לְכוֹן טַלִין וּמִטְרִין וְאַרְעָא דִתְחוֹתְכוֹן הֵי כְּפַרְזְלָא דְלָא מַזִיעַ דְלָא מַרְטִיבָא אִילָנֵי וְאַסְפַּרְמְקֵי וּמְגָדֵי וְיַרְקֵי: (תרגום יונתן)

 רש"י  והיו שמיך אשר על ראשך נחשת. קללות הללו משה מפי עצמו אמרן, (ע) ושבהר סיני מפי הקב"ה אמרן כמשמעו, וכן נאמר ואם לא תשמעו לי (ויקרא כו, יד.), (פ) ותלכו עמי קרי (שם כא.), וכאן הוא אומר לקול ה' אלהיך, ידבק ה' בך, יככה ה'. הקל משה בקללותיו לאמרן בלשון יחיד, וגם כן בקללה זו הקל, שבראשונות הוא אומר את שמיכם כברזל וארצכם כנחושה (שם יט.), שלא יהיו השמים מזיעין כדרך שאין הברזל מזיע, ומתוך כך יהא חורב בעולם, והארץ תהא מזיעה כדרך שהנחשת מזיע והיא מרקבת פירותיה, וכאן הוא אומר שמיך נחשת וארצך ברזל, שיהיו שמים מזיעין, אע"פ שלא יריקו מטר מכל מקום לא יהיה חורב של אבדון בעולם, והארץ לא תהיה מזיעה כדרך שאין הברזל מזיע, ואין הפירות מרקיבין, ומכל מקום קללה היא, (צ) בין שהיא כנחושת בין שהיא כברזל לא תוציא פירות, וכן השמים לא יריקו מטר: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ע) ה"פ משה ביקש מהקב"ה שיתן לו רשות לקללם הכי ונתן לו הקב"ה רשות וא"כ הכל אץש הוא דאמרינן אפי' אות אחת לא חידש מעצמו ר"ל בלי רשות הקב"ה והא דפירש מפי עצמו אמרן רצ"ל שהוא היה מבקש מהקב"ה והתו' כתבו פרק בני העיר משה מפי עצמו אמרן וברוח הקודש ע' שם: (פ) ואם משה אמרן לא שייך למימר תשמעו לי וגומ': (צ) רצונו בזה שלא תקשי הרי הוא רוצה לקללם ומאי קללה בזה והיו שמיך אשר על ראשך נחשת: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  נחשת. כנחשת וכן ברזל: (אבן עזרא)


{כד}  יִתֵּן יְהֹוָה אֶת מְטַר אַרְצְךָ אָבָק וְעָפָר מִן הַשָּׁמַיִם יֵרֵד עָלֶיךָ עַד הִשָּׁמְדָךְ:

 אונקלוס  יִתֵּן יְיָ יָת מְטַר אַרְעָךְ אַבְקָא וְעַפְרָא מִן שְׁמַיָא יֵחוּת עֲלָךְ עַד דְתִשְׁתֵּצֵי: (אונקלוס)

 יונתן  יְגָרֵי יְיָ בָּתַר מִטְרִין דְנַחְתִין עַל אַרְעֲכוֹן רוּחָא דְמַסְקָא אַבְקָא וְעַפְרָא עִילַוֵי עִשְבֵּי חַקְלֵיכוֹן מִן שְׁמַיָא יֵחוֹת פּוּרְעָנוּ עֲלֵיכוֹן עַד דְתִשְׁתֵּיצוּן: (תרגום יונתן)

 רש"י  מטר ארצך אבק ועפר. זיקא דבתר מטרא (תענית ג:), (ק) מטר יורד ולא כל צרכו ואין בו כדי להרביץ (ר) את העפר, והרוח באה ומעלה את האבק, ומכסה את עשב הזרעים שהן לחים מן המים, ונדבק בהם ונעשה טיט, ומתייבש ומרקיבין: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ק) זהו ל' גמרא ורצונו של רש"י לתרץ איך שייך לומר שהמטר יהיה אבק ועפר שני הפכים הם ושני הפכים בנושא אחד א"א ל"פ זיקא דבתר כו': (ר) להרביץ הוא מל' רובן תחת משאו: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  אבק ועפר. ברוב החורב וכח הרוחות: עד השמדך. מלה זרה כמו ביום הבראך: (אבן עזרא)


{כה}  יִתֶּנְךָ יְהֹוָה נִגָּף לִפְנֵי אֹיְבֶיךָ בְּדֶרֶךְ אֶחָד תֵּצֵא אֵלָיו וּבְשִׁבְעָה דְרָכִים תָּנוּס לְפָנָיו וְהָיִיתָ לְזַעֲוָה לְכֹל מַמְלְכוֹת הָאָרֶץ:

 אונקלוס  יִתְּנִנָךְ יְיָ תְּבִיר קֳדָם סָנְאָךְ בְּאָרְחָא חֲדָא תִּפּוֹק לְוָתֵהּ וּבְשִׁבְעָא אָרְחָן תֵּעִרוֹק מִקָדָמוֹהִי וּתְהֵי לְזִיעַ לְכָל מַלְכְּוַת אַרְעָא: (אונקלוס)

 יונתן  יְשַׁוֵי יַתְכוֹן מֵימְרָא דַיְיָ תְּבִירִין קֳדָם בַּעֲלֵי דְבָבֵיכוֹן בְּאָרְחָא חַד תִּפְקוּן לִקְדָמוּתְהוֹן לְסִדְרֵי קְרָבָא וּבְשִׁבְעָתֵי אָרְחָן טַעֲיָין תֶּהֱווֹן מַפְכִין (י"ג עַרְקִין) מִן קֳדָמֵיהוֹן וְתֶהֱווֹן לְרִיחוּק לְכָל מַלְכוּת אַרְעָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  לזעוה. לאימה ולזיע, שיזועו כל שומעי מכותיך ממך, ויאמרו אוי לנו שלא יבא עלינו כדרך שבא על אלו: (רש"י)

 אבן עזרא  לזעוה. הפוך כמו כבש כשב: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  נגף. ג' במסורה. דין. ואידך אך נגוף נגף הוא לפנינו, וירא ארם כי נגף לפני ישראל. אם שמוע תשמעו ינוסו לפניך כדכתיב וירא ארם וגו'. ואם לא תשמעו יתנך ה' נגף: (בעל הטורים)


{כו}  וְהָיְתָה נִבְלָתְךָ לְמַאֲכָל לְכָל עוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְבֶהֱמַת הָאָרֶץ וְאֵין מַחֲרִיד:

 אונקלוס  וּתְהֵי נְבִלְתָּךְ מְשַׁגְרָא לְמֵיכַל לְכָל עוֹפָא דִשְׁמַיָא וְלִבְעִירַת אַרְעָא וְלֵית דְמָנִיד: (אונקלוס)

 יונתן  וּתְהֵי נְבֵלְתְּכוֹן מְשַׁגְרָא לְמֵיכַל לְכָל עוֹפָא דִשְׁמַיָא וְלִבְעִירָא דְאַרְעָא וְלֵית דְמָנִיד יַתְהוֹן מֵעִילַוֵי נְבֵילְתְּכוֹן: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  ואין מחריד. לעוף ולבהמה: (אבן עזרא)


{כז}  יַכְּכָה יְהֹוָה בִּשְׁחִין מִצְרַיִם (ובעפלים) וּבַטְּחֹרִים וּבַגָּרָב וּבֶחָרֶס אֲשֶׁר לֹא תוּכַל לְהֵרָפֵא:

 אונקלוס  יִמְחִנָךְ יְיָ בְּשִׁחֲנָא דְמִצְרַיִם וּבִטְּחוֹרִין וּבְגַרְבָּא וּבַחֲרִיס יַבִּישׁ דִי לָא תִכּוּל לְאִתַּסָאָה: (אונקלוס)

 יונתן  יַמְחִינְכוֹן מֵימְרָא דַיְיָ בְּשִׁיחְנֵי דִי לָקוּ בְּהוֹן מִצְרָאֵי וּבִטְחוֹרַיָא דִמְסַמְיָין חֶזְוָותָא וּבְגַרְבָּא וּבְחִכּוּכָא דְלָא תֵכְלוּן לְאִיתְּסָאָה: (תרגום יונתן)

 רש"י  בשחין מצרים. רע היה מאד, (ש) לח מבפנים ויבש מבחוץ, כדאיתא בבכורות (מא:): גרב. שחין לח: חרס. שחין יבש (ת) כחרס: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ש) דאל"כ למה אמר בשחין מצרים הל"ל סתם שחין: (ת) פי' מדכתיב ובחרס הוי גרב לח וע"ל בפרשת אמור: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  והנשארים יוכו בשחין מצרים: ובטחורים. הם היוצאים במקום הנסתר על כן כתוב ובעפולים והוא מגזרת ויבא אל העופל: ובגרב. כן בלשון ישמעאל: ובחרס. י''א שיצטרך אל חרס כאיוב ואם הוא בסמ''ך וי''א במכת השמש. והנכון שהוא שם חולי כנזכרי' ואין לו חבר והשגעון והעורון והתמהון שלשתן בלב: (אבן עזרא)


{כח}  יַכְּכָה יְהֹוָה בְּשִׁגָּעוֹן וּבְעִוָּרוֹן וּבְתִמְהוֹן לֵבָב:

 אונקלוס  יִמְחִנָךְ יְיָ בְּטַפְשׁוּתָא וּבְסַמְיוּתָא וּבְשַׁעֲמָמוּת לִבָּא: (אונקלוס)

 יונתן  יַמְחִינְכוֹן מֵימְרָא דַיְיָ בְּשַׁוְויָיתָא דִמְטַפְּשָׁא מוֹקְדָא וּבְסַמְיָתָא וּבְשִׁיעֲמָמוּת לִבָּא: (תרגום יונתן)

 רש"י  ובתמהון לבב. אוטם הלב, אשטורדישו"ן בלע"ז (בעטייבונג): (רש"י)

 בעל הטורים  בשגעון. ב'. יככה ה' בשגעון. והוא בשגעון ינהג. כלומר לא די שיככה, אלא שכל מנהגך יהיה בשגעון: (בעל הטורים)


{כט}  וְהָיִיתָ מְמַשֵּׁשׁ בַּצָּהֳרַיִם כַּאֲשֶׁר יְמַשֵּׁשׁ הָעִוֵּר בָּאֲפֵלָה וְלֹא תַצְלִיחַ אֶת דְּרָכֶיךָ וְהָיִיתָ אַךְ עָשׁוּק וְגָזוּל כָּל הַיָּמִים וְאֵין מוֹשִׁיעַ:

 אונקלוס  וּתְהֵי מְמַשֵׁשׁ בְּטִּהֲרָא כְּמָא דִי מַשֵׁשׁ עַוִירָא בְּקַבְלָא וְלָא תַצְלַח יָת אָרְחָתָיךְ וּתְהֵי בְּרַם עָשִׁיק וְאָנִיס כָּל יוֹמַיָא וְלֵית דְפָרִיק: (אונקלוס)

 יונתן  וְתֶהֱווֹן תְּבִיעִין מִילְכָּא טָבָא לִרְוָחֵי עֲקַתְכוֹן וְלָא יֶהֱוֵי בְּכוֹן מְחַוֵי קוּשְׁטָא הֵיכְמָא דִמְמַשֵׁשׁ סַמְיָא בְּקִיבְלָא דְלֵית לַעֲדֵי אוֹרְחָא לְמֶחֱמֵי לִמְכַוָונוּתְהוֹן בְּאָרְחָא וְלָא תַצְלְחוּן יַת אָרְחַתְכוֹן וְתֶהֱווֹן בְּרַם עַצְיַין וַאֲנִיסִין כָּל יוֹמַיָא וְלֵית דְפָרִיק: (תרגום יונתן)

 רש"י  עשוק. בכל מעשיך יהיה (א) ערעור: (רש"י)

 שפתי חכמים  (א) דא"ל כמו לא תעשוק את רעך שפי' כובש שכר שכיר שאינו מענין הפ' וגזלה כבר אמור ל"פ מענין ויקרא שם הבאר עשק כי התעשקו: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  והיית ממשש. פירוש בעורון: תצליח. פעל יוצא: עשוק וגזול. מאויב ואין מושיע והחל לפרש איך יהיה עשוק: (אבן עזרא)


{ל}  אִשָּׁה תְאָרֵשׂ וְאִישׁ אַחֵר (ישגלנה) יִשְׁכָּבֶנָּה בַּיִת תִּבְנֶה וְלֹא תֵשֵׁב בּוֹ כֶּרֶם תִּטַּע וְלֹא תְחַלְּלֶנּוּ:

 אונקלוס  אִתְּתָא תֵירוֹס וּגְבַר אָחֳרָן יִשְׁכְּבִנַהּ בֵּיתָא תִבְנֵי וְלָא תֵיתֵב בֵּהּ כַּרְמָא תִצוֹב וְלָא תְחַלִנֵהּ: (אונקלוס)

 יונתן  אִיתָא תְּקַדֵשׁ וּגְבַר חוֹרַן יְשַׁמֵשׁ עִמָהּ בֵּיתָא תִבְנֵי וְלָא תִיתַב בֵּיהּ כַּרְמָא תִנְצוֹב וְלָא תַחְלִינֵיהּ: (תרגום יונתן)

 רש"י  ישגלנה. לשון שגל, פילגש, (ב) והכתוב כינהו לשבח (ג) ישכבנה, (מגילה כה:) ותקון סופרים (ד) הוא זה: תחללנו. בשנה הרביעית לאכול פריו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ב) פי' אשה פלגש כלו' אשה תארס ואיש אחר יקחנה לו לפלגש: (ג) פי' הל"ל ישכבנה אלא שכינוי זה ישגלנה לשבח כלו' שלא ישכב אותה בדרך זנות אלא שיקח אותה לפילגש: (ד) כבר פירשתיו בפרשת וירא: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ישגלנה. כנוי לשכיבה וכן שגל המוכנת למטה: תחללנו. מגזרת חליל': (אבן עזרא)


{לא}  שׁוֹרְךָ טָבוּחַ לְעֵינֶיךָ וְלֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ חֲמֹרְךָ גָּזוּל מִלְּפָנֶיךָ וְלֹא יָשׁוּב לָךְ צֹאנְךָ נְתֻנוֹת לְאֹיְבֶיךָ וְאֵין לְךָ מוֹשִׁיעַ:

 אונקלוס  תּוֹרָךְ יְהֵי נָכֵס לְעֵינָיךְ וְלָא תֵיכוּל מִנֵהּ חֲמָרָךְ יְהֵי אָנֵס מִקֳדָמָךְ וְלָא יְתוּב לָךְ עָנָךְ מְסִירִין לְבַעֲלֵי דְבָבָךְ וְלֵית לָךְ פָּרִיק: (אונקלוס)

 יונתן  תּוֹרֵיכוֹן יְהוֹן נְכִיסִין וְאַתּוּן חַמְיַין וְלָא תֵיכְלוּן מִנְהוֹן חַמְרֵיכוֹן יֶהֱוְיָין אֲנִיסִין מִן קֳדָמֵיכוֹן וְלָא יְתוּבוּן לְכוֹן עָנֵיכוֹן מְסִירִין לְבַעֲלֵי דְבָבֵיכוֹן וְלֵית לְכוֹן פָּרִיק: (תרגום יונתן)


{לב}  בָּנֶיךָ וּבְנֹתֶיךָ נְתֻנִים לְעַם אַחֵר וְעֵינֶיךָ רֹאוֹת וְכָלוֹת אֲלֵיהֶם כָּל הַיּוֹם וְאֵין לְאֵל יָדֶךָ:

 אונקלוס  בְּנָיךְ וּבְנָתָיךְ מְסִירִין לְעַמָא אָחָרָן וְעֵינָךְ חֲזָן וִיסוּפָן בִּגְלָלְהֵן כָּל יוֹמָא וְלֵית חֵילָא בִּידָךְ: (אונקלוס)

 יונתן  בְּנֵיכוֹן וּבְנָתֵיכוֹן מְסִירִין לְעַם חִילוֹנֵי וְעֵינֵיכוֹן חַמְיָין וְחַשְׁכָן עֲלֵיהוֹן כָּל יוֹמָא וְלֵית בִּידֵיכוֹן עָבְדִין טָבְיָן דְתִיתוֹקְפָן יְדֵיכוֹן בִּצְלוֹ קֳדָם יְיָ אֲבוּכוֹן דְבִשְׁמַיָא דְיִפְרוֹק יַתְכוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  וכלות אליהם. מצפות אליהם שישובו ואינם שבים, כל תוחלת שאינה באה קרויה כליון עינים: (רש"י)

 אבן עזרא  וכלות. כמו נכספה וגם כלת' וכן ותכל דוד ואינו חסר נפש כאשר פירש חסר הדעת כי ותכל פועל יוצא ולא נזכר הפועל כמו אשר ילדה אותה: (אבן עזרא)


{לג}  פְּרִי אַדְמָתְךָ וְכָל יְגִיעֲךָ יֹאכַל עַם אֲשֶׁר לֹא יָדָעְתָּ וְהָיִיתָ רַק עָשׁוּק וְרָצוּץ כָּל הַיָּמִים:

 אונקלוס  אִבָּא דְאַרְעָךְ וְכָל לֵאוּתָךְ יֵכוּל עַמָא דִי לָא יְדַעַתְּ וּתְהֵי בְּרַם עָשִׁיק וּרְעִיעַ כָּל יוֹמַיָא: (אונקלוס)

 יונתן  פֵּירֵי אַרְעֲכוֹן וְכָל לֵיעוּתְכוֹן יְגַמֵר עַמָא דְלָא חַכִּימְתּוּן וְתֶהֱווֹן בְּרַם טְלִימִין וּדְרִיסִין כָּל יוֹמַיָא: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  ורצוץ. בחזקה: (אבן עזרא)


{לד}  וְהָיִיתָ מְשֻׁגָּע מִמַּרְאֵה עֵינֶיךָ אֲשֶׁר תִּרְאֶה:

 אונקלוס  וּתְהֵי מִשְׁתַּטֵה מֵחֵזוּ עֵינָיךְ דִי תֶחֱזֵי: (אונקלוס)

 יונתן  וְתֶהֱווֹן מִשְׁתַּטְיָין מִפּוּרְעֲנוּתָא וּמִן מֶחְמֵי עֵינֵיכוֹן דְתֵיחְמוּן תְּזוּעוּן: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  ופי' בשגעון. שיראה גופו מלא שחין: (אבן עזרא)


{לה}  יַכְּכָה יְהֹוָה בִּשְׁחִין רָע עַל הַבִּרְכַּיִם וְעַל הַשֹּׁקַיִם אֲשֶׁר לֹא תוּכַל לְהֵרָפֵא מִכַּף רַגְלְךָ וְעַד קָדְקֳדֶךָ:

 אונקלוס  יִמְחִנָךְ יְיָ בְשִׁחֲנָא בִישָׁא עַל רְכֻבַיָא וְעַל שָׁקַיָא דִי לָא תִכּוּל לְאִתַּסָאָה מִפַּרְסַת רַגְלָךְ וְעַד מוֹחָךְ: (אונקלוס)

 יונתן  יַמְחִינְכוֹן מֵימְרָא דַיְיָ בְּשִׁיחְנָא בִישָׁא עַל רְכוּבַיָא מְטוֹל דְחַמִיטְתוֹן לְפִתְגַם עֲבֵירְתָּא וְעַל שַׁקְיָיא דִרְהָטוּ לָהּ וְאִין לָא תְתוּבוּן לְאוֹרַיְיתָא לָא תֵכְלוּן לְאִיתַּסָאָה אֱלָהֵן תִּילְקוּן בֵּיהּ מִפַּרְסַת רִיגְלֵיכוֹן וְעַד מוֹקְדָא דְרֵישֵׁיכוֹן: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  על הברכים ועל השוקים. כי בהיות השחין שם קשה לסור: אשר לא תוכל להרפא. בעבור היותם מחוץ לגוף: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  קדקדך יולך ה' אותך ואת מלכך. רמז לקדקד יהויקים שלא ניתן לקבורה: (בעל הטורים)


{לו}  יוֹלֵךְ יְהֹוָה אֹתְךָ וְאֶת מַלְכְּךָ אֲשֶׁר תָּקִים עָלֶיךָ אֶל גּוֹי אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתָּ אַתָּה וַאֲבֹתֶיךָ וְעָבַדְתָּ שָּׁם אֱלֹהִים אֲחֵרִים עֵץ וָאָבֶן:

 אונקלוס  יַגְלֵי יְיָ יָתָךְ וְיָת מַלְכָּךְ דִי תְקִים עֲלָךְ לְעַם דִי לָא יְדַעַתְּ אַתְּ וְאַבָהָתָיךְ וְתִפְלַח תַּמָן לְעַמְמַיָא פָּלְחֵי טַעֲוָתָא אָעָא וְאַבְנָא: (אונקלוס)

 יונתן  יַגְלֵי יְיָ יַתְכוֹן וְיַת מַלְכְּכוֹן דְתִמְנוּן עֲלֵיכוֹן לְאוּמָא דְלָא חַכִּימְתּוּן אַתּוּן וְאַבְהַתְכוֹן וְתֶהֱווֹן מַסְקֵי אַרְנוּנִין לְפַלְחֵי טַעֲוָון דְקַיְסִין וְאַבְנִין: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  ועבדת שם. ולא יועיל לך רק תהיה לשמה כל רואיך ישומו: (אבן עזרא)


{לז}  וְהָיִיתָ לְשַׁמָּה לְמָשָׁל וְלִשְׁנִינָה בְּכֹל הָעַמִּים אֲשֶׁר יְנַהֶגְךָ יְהֹוָה שָׁמָּה:

 אונקלוס  וּתְהֵי לְצָדוּ לִמְתַל וּלְשׁוֹעֵי בְכֹל עַמְמַיָא דִי יִדְבְּרִנָךְ יְיָ לְתַמָן: (אונקלוס)

 יונתן  וְאִין יְהַרְהֵר לִבְּכוֹן לְמִפְלַח לְטַעֲוַותְהוֹן תֶּהֱווֹן לְשַׁעֲמוֹן לְמִתְלִין וְלִתְנוּיָין בֵּינֵי עַמְמַיָא דִי בַּדַר יַתְכוֹן יְיָ לְתַמָן: (תרגום יונתן)

 רש"י  לשמה. [כמו תמהון] אשטורדישו"ן [צור בעטייבונג] כל הרואה אותך ישום עליך: למשל. כשתבא מכה רעה על אדם, יאמרו זו דומה למכת פלוני: ולשנינה. לשון ושננתם (דברים ו, ז.), ידברו בך, וכן תרגומו ולשועי, לשון ספור, ואשתעי: (רש"י)

 אבן עזרא  למשל. באוזן: ולשנינה. בפה מגזר' ושננתם: ינהגך ה'. בעונך וקודם זה יבא עליך שנת רעב ואתה עודך בא רצך: (אבן עזרא)


{לח}  זֶרַע רַב תּוֹצִיא הַשָּׂדֶה וּמְעַט תֶּאֱסֹף כִּי יַחְסְלֶנּוּ הָאַרְבֶּה:

 אונקלוס  בַּר זְרַע סַגִי תַּפֵּק לְחַקְלָא וּזְעֵר תִּכְנוֹשׁ אֲרֵי יַחְסְלִנֵהּ גוֹבָא: (אונקלוס)

 יונתן  בַּר זְרַע סַגִי תִפְקוּן לְחַקְלָא וּזְעֵיר תִּכְנְשׁוּן אֲרוּם יְקַרְסוּם יָתֵיהּ גוֹבָאֵי: (תרגום יונתן)

 רש"י  יחסלנו. יכלנו, ועל שם כך נקרא (ה) חסיל, שמכלה את הכל: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ה) פי' במ"א קרא לארבה חסיל ולמה אלא על שם שהוא מכלה הכל: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  יחסלנו. יכריתנו והוא מן חסיל מין ממיני הארבה: (אבן עזרא)


{לט}  כְּרָמִים תִּטַּע וְעָבָדְתָּ וְיַיִן לֹא תִשְׁתֶּה וְלֹא תֶאֱגֹר כִּי תֹאכְלֶנּוּ הַתֹּלָעַת:

 אונקלוס  כַּרְמִין תִּצוּב וְתִפְלַח וְחַמְרָא לָא תִשְׁתֵּי וְלָא תִכְנוֹשׁ אֲרֵי תֵיכְלִנֵהּ תֹּלַעְתָּא: (אונקלוס)

 יונתן  כְּרָמִין תִּנְצְבוּן וְתִפְלְחוּן וְחַמְרָא לָא תִשְׁתּוּן וְלָא תְעַצְרוּן לְמִכְנוֹשׁ אֲרוּם יְגַמְרִינֵיהּ זַחֲלָא: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  תטע. תיגע בנטיע' ובעבוד': ולא תשת'. בשעת הבציר: ולא תאגר. תקבץ והוא פעל כמו אגרה בקציר: (אבן עזרא)


{מ}  זֵיתִים יִהְיוּ לְךָ בְּכָל גְּבוּלֶךָ וְשֶׁמֶן לֹא תָסוּךְ כִּי יִשַּׁל זֵיתֶךָ:

 אונקלוס  זֵיתִין יְהוֹן לָךְ בְּכָל תְּחוּמָךְ וּמִשְׁחָא לָא תְסוּךְ אֲרֵי יִתְּרוּן זֵיתָיךְ: (אונקלוס)

 יונתן  זֵיתִין יְהוֹן לְכוֹן בְּכָל תְּחוּמְכוֹן וּמְשַׁח לָא תְשׁוּטוּן אֲרוּם יְנַתְּרוּן זֵיתֵיכוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  כי ישל. (ו) ישיר פירותיו, לשון ונשל הברזל (שם יט, ה.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ו) ולא הספיק לומר ל' נשירה מפני שהוא פועל יוצא לאחר וחסר הפעול שהם הפירות ולכן אמר ישיר פירותיו כמו ונשל הברזל שהוא גם כן פועל יוצא ופירושו שנשל הברזל חתיכה מן העץ המתבקע והיא הלכה והרגתו. רא"ם: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  לא תסוך. כמשפט וסוך לא סכתי. וזה הפך ושמן על ראשך: כי ישל. מבנין נפעל: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  זיתים יהיו לך בכל גבולך. זה הפסוק מתחיל ומסיים בזית, לומר שאין הזית מתקבל באילן אחר. וזהו בניך כשתילי זיתים שלא יתערבו באחרים. לכך סמך לו בנים ובנות תוליד: (בעל הטורים)


{מא}  בָּנִים וּבָנוֹת תּוֹלִיד וְלֹא יִהְיוּ לָךְ כִּי יֵלְכוּ בַּשֶּׁבִי:

 אונקלוס  בְּנִין וּבְנָן תּוֹלִיד וְלָא יְהוֹן לָךְ אֲרֵי יְהָכוּן בְּשִׁבְיָא: (אונקלוס)

 יונתן  בְּנִין וּבְנָן תּוֹלְדוּן וְלָא יֶהֱוְויָין מְהַנְיָין לְכוֹן אֲרוּם יִזְלוּן בְּשִׁבְיָיתָא: (תרגום יונתן)


{מב}  כָּל עֵצְךָ וּפְרִי אַדְמָתֶךָ יְיָרֵשׁ הַצְּלָצַל:

 אונקלוס  כָּל אִילָנָךְ וְאִבָּא דְאַרְעָךְ יַחְסְנִנֵהּ סַקָאָה: (אונקלוס)

 יונתן  כָּל אִילָנֵיכוֹן וּפֵירֵי אַרְעֲכוֹן יְשֵׁצֵי חֲלָנוּנָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  יירש הצלצל. יעשנו הארבה רש מן הפרי: יירש. יעני: צלצל. (ז) מין ארבה. ואי אפשר לפרש יירש לשון ירושה, שא"כ היה לו לכתוב יירש, (ח) ולא לשון הורשה וגרושין, שא"כ היה לו לכתוב יוריש: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ז) להכי נקרא צלצל שהוא מל' צלצל ותרועה כלומר באין הרבה ביחד ובאין בקול ובמהומה: (ח) בחיר"ק תחת היו"ד ראשונה והשניה נחה: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  יירש. מהכבד הדגוש והטעם כמו להוריש גוים: צלצל. מלה מרובע' אין לו ריע ופירושו כפי מקומו: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  הצלצל. על דעת רש"י מין ממיני הארבה וא"כ ראוי היה שיצרף אותו עם פסוק הארבה והתולעת (פסוקים לח לט) ויותר נראה שיהיה צלצל שם למחנה האויב אמר (בפסוק מא) בנים ובנות תוליד ולא יהיו לך לעבוד אותך ולכלכל את שיבתך כי ילכו בשבי לפני האויב ואמר כל עצך ופרי אדמתך אשר לא ישאו לך פירות כאשר הזכיר יירש האויב הבא עליך כי השנה שיבואו עליך יתנו להם חילם והם יאכלום ויקרא החיל "צלצל" בעבור שישמיעו קול מלחמה במחנה וקול שופר ורעם שרים ותרועה מלשון צלצלי שמע וצלצלי תרועה (תהלים קנ ה) ובמנענעים ובצלצלים ( ו ה) וכן ארץ צלצל כנפים (ישעיהו יח א) ארץ המשמעת צלצול כנפיה שהולכות למרחקים כאשר ידאה הנשר ובגמרא (ב"ק קטז) נטלוה מסיקין מאן דתני מסיקין לא משתבש דכתיב יירש הצלצל ומתרגמינן יחסנינה סקאה ומאן דתני מציקים לא משתבש דכתיב במצור ובמצוק כי הוא אצלם שם למביאי האדם במצור ובמצוק ודע כי התוכחות במארה ובמהומה ובמגערת ובדבר והעץ ופרי האדמה ושאר כל התוכחות הם כולם עד כלותו אותך מעל האדמה אשר אתה בא שמה לרשתה אבל אחרי הגלות לא יקלל אותם רק לעבוד שם אלהים אחרים עץ ואבן אבל פעמים שיחזור להוכיחם בארץ כאשר אמר (פסוק לו) יולך השם אותך ואת מלכך אשר תקים עליך אל גוי אשר לא ידעת אתה ואבותיך ועבדת שם אלהים אחרים והוא הגלות שגלינו לרומי על לכת אגריפס המלך שם ואחרי כן ישוב ויאמר (פסוק לח) זרע רב תוציא השדה וגו' ואלה התוכחות בהיותם בארץ כי כן יאמר אחריו (פסוק סג) ונסחתם מעל האדמה שהוא הגלות ועל דעתי גם זה מרמיזותיו אמר יולך ה' אותך ואת מלכך אשר תקים עליך אל גוי אשר לא ידעת על לכת אגריפס המלך לרומי גם יתכן שירמוז למלך אחר קודם לאגריפס והוא אריסתובלוס שתפסו שר צבא רומי ויוליכהו שמה בנחושתים והיו למשל ולשנינה בכל העמים שהיו תמהים על גבורתם אשר מעולם איך נפלו גבורים ויאבדו כלי מלחמתם ואחרי כן בא אגריפס שנית עם שליח מלך רומי בארץ וכבש בארץ יהודה מדינות גדולות מאד ואז נתקיים מה שאמר (פסוק מח) ועבדת את אויביך אשר ישלחנו ה' בך ברעב ובצמא וגו' ואמר ישא ה' עליך גוי מרחוק (פסוק מט) כי באו אספסינוס וטיטוס בנו עם חיל גדול מרומיים בארץ ולכדו כל ערי יהודה הבצורות והצר להם מאד כאשר ידוע בספרים שלכדו גם חומות ירושלים ולא נשאר רק בית המקדש וחומת העזרה והיו אוכלים בשר בניהם ובנותיהם וכאשר נלכדה גם היא אז נתקיים ונסחתם מעל האדמה ואז שבו הרומיים לארצם ובידם גלות ירושלים וביד עמים רבים אשר אתם מיון ומצרים וארם ויתר עמים רבים ונתקיים (פסוק סד) והפיצך ה' בכל העמים וגו' והכתובים הבאים אחר כן עונשם בגלות וכן והיו חייך תלאים לך מנגד (פסוק סו) מפני פחדותינו בגלות ביד העמים הגוזרים עלינו גזירות תמיד והנכון שהוא רמז לדורות ההם שהיו בזמן חרבן הבית השני כי היו מתנכלים להם להאבידם לגמרי על כן אמר אחריו (פסוק סח) והשיבך ה' מצרים באניות שהיה זה כאשר כלו להוציאם מן הארץ ורבותינו אמרו (פתיחתא דאסתר רבה) ולמה למצרים לפי שכעור ורע לעבד כשהוא חוזר לרבו הראשון אם כן הזכיר מצרים דרך תוכחות אבל אחרי היותנו בגלות בארצות אויבינו לא נתקללו מעשה ידינו ולא אלפינו ועשתרות צאננו ולא כרמינו וזיתינו ואשר נזרע בשדה אבל אנחנו בארצות כשאר העמים יושבי הארץ ההיא או בטוב מהם שרחמיו עלינו כי ישיבתנו בגלות היא בהבטחה שאמר לנו (ויקרא כו מד) ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים ולא געלתים לכלותם להפר בריתי אתם כי אני ה' אלהיהם וכבר פירשתי בסדר אם בחקותי (שם שם טז) סוד הברית הזאת וכי הוא על זמן גלותנו היום ביד החיה הרביעית ואחר כן יבטיח בגאולה ממנו (הרמב"ן)

 בעל הטורים  יירש הצלצל. וסמיך ליה: (בעל הטורים)


{מג}  הַגֵּר אֲשֶׁר בְּקִרְבְּךָ יַעֲלֶה עָלֶיךָ מַעְלָה מָּעְלָה וְאַתָּה תֵרֵד מַטָּה מָּטָּה:

 אונקלוס  תּוֹתַב עָרֵל דִי בֵינָךְ יְהֵי סְלִיק עֵיל מִנָךְ לְעֵלָא לְעֵלָא וְאַתְּ תְּהֵי נָחֵת לְתַחְתָּא לְתַחְתָּא: (אונקלוס)

 יונתן  עַרְלָאָה דְדַיַיר בֵּינֵיכוֹן יִסוֹק עֲלֵיכוֹן מְסוּקְיָין עַל מְסוּקְיָין וְאַתּוּן תְּחוּתוּן דְרַע מִנֵיהּ מְחוּתִין מִן מְחוּתִין: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  מעלה מעלה. פעמים שאין למעלה ממנו או תמיד וכן מטה מטה הטעם מאד מאד: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  הגר אשר בקרבך. רמז לכי ימוך אחיך ונמכר לגר: מטה מטה. בגימ' גיהנם: (בעל הטורים)


{מד}  הוּא יַלְוְךָ וְאַתָּה לֹא תַלְוֶנּוּ הוּא יִהְיֶה לְרֹאשׁ וְאַתָּה תִּהְיֶה לְזָנָב:

 אונקלוס  הוּא יוֹזְפִנָךְ וְאַתְּ לָא תוֹזְפִנֵהּ הוּא יְהֵי לְתַקִיף וְאַתְּ תְּהֵי לְחַלָשׁ: (אונקלוס)

 יונתן  הוּא יַזְפוּנְכוֹן וְאַתּוּן לָא תוֹזְפוּן לְהוֹן הוּא יֶהֱוֵי שַׁלִיט וְאַתּוּן תֶּהֱווֹן הֶדְיוֹטִין: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  הוא יהיה לראש. כטעם ועבד לוה לאיש מלוה: (אבן עזרא)


{מה}  וּבָאוּ עָלֶיךָ כָּל הַקְּלָלוֹת הָאֵלֶּה וּרְדָפוּךָ וְהִשִּׂיגוּךָ עַד הִשָּׁמְדָךְ כִּי לֹא שָׁמַעְתָּ בְּקוֹל יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹר מִצְוֹתָיו וְחֻקֹּתָיו אֲשֶׁר צִוָּךְ:

 אונקלוס  וְיֵיתוּן עֲלָךְ כָּל לְוָטַּיָא הָאִלֵין וְיִרְדְפֻנָךְ וְיִדְבְּקֻנָךְ עַד דְתִשְׁתֵּצֵי אֲרֵי לָא קַבֶּלְתָּא לְמֵימְרָא דַיְיָ אֱלָהָךְ לְמִטַר פִּקוּדוֹהִי וּקְיָמוֹהִי דִי פַקְדָךְ: (אונקלוס)

 יונתן  וְיֵיתוּן עִילַוֵיכוֹן כָּל לְוָטַיָא הָאִלֵין וְיִרְדְפוּנְכוֹן וִיעַרְקִינְכוֹן עַד דְתִשְׁתֵּיצוּן אֲרוּם לָא קַבֵּילְתּוּן לְמֵימְרָא דַיְיָ אֱלָהָכוֹן לְמִטַר פִּקוּדוֹי וּקְיָימוֹי דִי פַקֵיד יַתְכוֹן: (תרגום יונתן)


{מו}  וְהָיוּ בְךָ לְאוֹת וּלְמוֹפֵת וּבְזַרְעֲךָ עַד עוֹלָם:

 אונקלוס  וִיהוֹן בָּךְ לְאָת וּלְמוֹפֵת וּבִבְנָיךְ עַד עֳלָם: (אונקלוס)

 יונתן  וִיהוֹן בְּכוֹן לְאָתִין וּלְתִמְהִין וּבִבְנֵיכוֹן עַד עָלְמָא: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  לאות. מהשם שתזכור כי מרדת בו ולא בך לבדך כי גם בזרעך כטעם אבותינו חטאו ואינם וכבר פירשתיו: (אבן עזרא)


{מז}  תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב מֵרֹב כֹּל:

 אונקלוס  חֳלָף דִי לָא פְלַחְתָּא קֳדָם יְיָ אֱלָהָךְ בְּחֶדְוָא וּבְשַׁפִּירוּת לִבָּא מִסְגֵי כֹּלָא: (אונקלוס)

 יונתן  חוֹלַף דְלָא פְלַחְתּוּן קֳדָם יְיָ אֱלָהָכוֹן בְּחֶדְוָוא וּבִשְׁפִּירוּת לִבָּא מִסוֹגְעֵי כָּל טוּבָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  מרוב כל. בעוד שהיה לך (ט) כל טוב: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ט) עשה מ"ם מרוב כמו בי"ת כמו מ"ם מסיני בא כאלו אמר ברוב כל שפירושו בעוד רוב כל כלומר בעוד שהיה לך כל טוב: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  מרב כל. אשר תתאוה או כל צורך: (אבן עזרא)

 אור החיים  תחת אשר לא עבדת וגו'. עונש זה והבא אחריו עד אומרו אם לא תשמור הוא כנגד ביטול מצות עשה שרשם בפסוק (כח) אם לא תשמור לעשות וגו'; ואמר תחת אשר לא עבדת את ה' פירוש לעשות מצות אשר צוך לעשות בשמחה לזה ועבדת את אויביך ברעב ובצמא וגו', אתה פרקת עול המצוה מעליך יתן אויביך עול ברזל על צוארך, ועונשים אלי הם מכוונים כנגד פריקת עול מצות עשה, אתה שלא רצית לטרוח להבין ולהשכיל סדר מעשה המצות ישא ה' עליך גוי אשר לא תשמע לשונו וגו' וכן כולן:

וגמר אומר אם לא תשמור לעשות, להודיע כי על קיום מצות עשה הוא מעניש, וכלל כל מצות עשה במצות היראה כי היא מצות עשה כמו שכתב רמב''ם בתחלת ספר המדע (הל' יסודי התורה פ''ב) וז''ל השם הנכבד וכו' מצוה ליראה וכו', וטעם שלא אמר אם לא תעשו, כתבתי למעלה (כ''ז כ''ו) טעם שלא יחייב לעשות בדרך כלל אלא לשמור לעשות כשיבא לידו וכשישיג לעשות:

או אפשר שפסוק זה בא לומר על דרך אומרו (ויקרא כ''ו כ''ג) ואם באלה לא תוסרו לי פירוש שאם אחר כל האמור לא ישמור לעשות וגו' ליראה ה' הנכבד והנורא, שאחר שהביא עליו כל הקללות יהיה בעיניו נורא מאוד כי ראה אשר יסרו, ודקדק לומר תשמור לעשות כנגד מצות לא תעשה ומצות עשה, והודיע שיפליא ה' עוד בו מכות גדולות וכל האמור בענין, וגמר אומר ונשארתם במתי מעט וגו' תחת אשר וגו' כי לא שמעת בקול ה' אלהיך זה כנגד מה שלא עשה תשובה על ביטול תלמוד תורה, והיה כאשר שש וגו' לבל יאמר אדם אחר שידענו כי ה' אלהינו מדותיו כלן מדות החסד והרחמים מדותיו ימנעוהו מהאריך עוד בצרות וירף ידו, לזה הודיע כי שמחה היא לו כאשר שש וגו' וכפי זה אין הטבע קץ מהשמחות, וכיוצא בזה אמר הכתוב (משלי י''א) באבוד רשעים רנה, וכן דרשו רבותינו ז''ל (סנהדרין ל''ט:) בפסוק (מ''א כ''ג) ותעבור הרינה שהיה באבוד אחאב בן עמרי רינה לפני ה', ויונתן תרגם ישיש ה' יחדי מימרא דה' עליכון עממין נוכראין וכו' ודקדק ישיש פועל יוצא לאחרים, אף על פי כן פשט הכתוב אינה נעקרת ממקומה וכמו שתרגם אונקלוס, אלא שיונתן בן עוזיאל דרש הכתוב:

וראיתי להעיר למה לא נאמרו נחמות בקללות האלו כסדר האמור בקללות שבפרשת בחקותי, גם יש להעיר למה כפל הקללות ולא הספיק קללות שאמר בפרשת בחקתי:

ונראה כי הוצרך לכפול הקללות לפי שקללות שבפרשת בחקתי נאמרו לכללות ישראל שכן נאמרו כולם בלשון רבים מתחלתם ועד סופם, ויש מקום לומר שאם חלק מישראל יטיבו מעשיהם אין ה' מקפיד על חלק המרשיע, לזה באו קללות האמורים בפרשה זו ונאמרו כולן בל' יחיד, ונתכוון לדבר בין בערך יחיד ממש בין בערך חלק מישראל הגם שיהיו רבים בערך כללות ישראל יתיחס להם יחיד, ולזה תמצא שאמר והיו שמיך אשר על ראשך וגו' ישא ה' עליך גוי מרחוק, זה כנגד חלק מישראל הגם שהם רבים יאמר להם לשון יחיד מטעם שכתבנו, ואמר גם כן אשה תארש וגו' בית תבנה וגו' סתמו ביחיד ממש:

ומעתה הרוחנו למה לא נאמרה נחמה בהם, כי לא נאמרה נחמה אלא בקללה שהם לכללות ישראל כי לא יעזבם לכלותם ושיזכור להם ברית אבותם גם יזכור הארץ, משא''כ היחידים מהם כי ירשיעו אש תאכלם עד עולם, והלא תמצא שצוה ה' לאבד עיר מישראל ולשומה תל עולם והיא עיר הנדחת, ואין צריך לומר אדם כי ירשיע להמיתו בבית דין, ומה נחמה יש לזה אחר אובדו, וכן תמצא בפרשת נצבים כשהזכיר ה' רשעת משפחה אחת ושבט אמר (כ''ט י''ט) ומחה ה' את שמו וגו' ולא הזכיר נחמתו, וכמו כן בקללות האמורים בפרשה זו להיותם ליחידים מישראל. ואל יקשה בעיניך מה שדיבר הכתוב ב' או ג' תיבות בפרשה זו בלשון רבים כאומרו ונשארתם מתי מספר, להאביד אתכם, והתמכרתם, כי אחר שקדם לדבר בלשון יחיד לא הקפיד לגמור אומר בלשון רבים, כי הדברים מובנים שעל רבים שביחידים הוא אומר, והעד לאויביך לשון יחיד:

ואם תאמר היה לו לומר קללות שבבחקותי בלשון יחיד ולא היה צריך לכפול קללות אלו, שהייתי אומר שלא יעניש הכתוב כל העונש החמור אלא ליחידים אבל לכללות ישראל לא, או הגם שנאמר שחטאם גדול ונלמד מעונש היחידים אין לנו הבטחת הנחמה שיזכור ה' את ברית האבות, תלמוד לומר קללות שבבחקותי לומר שגם הכללות יענשו כזה, וכי יש להם נחמה לבל יפר ה' ברית אבותינו ושב את שבותינו:

נמצינו אומרים שיענש ה' על ביטול תלמוד תורה, ועל העובר על מצות לא תעשה ועל המבטל מצות עשה, והגם שאמרו בגמרא (מנחות מ''א.) שאין מענישים על עשה אלא בעידן ריתחא, יש מצות עשה שחייבין עליהם כגון מילה ופסח, גם המסכים בדעתו לכפור במצות עשה לבל עשות אותם את זה יקלל ה' ויכינהו לפורענות ככל הכתוב:

(נט) מכות גדולות ונאמנות וחלים רעים ונאמנים. אומרו נאמנים נתכוון לומר שהגם שיעשו להם רפואה טבעית שיוסרו בה אף על פי כן נאמנים בשליחותם מהם לא יזועו עד בא דבר ה' לסור ממנו: (אור החיים)


{מח}  וְעָבַדְתָּ אֶת אֹיְבֶיךָ אֲשֶׁר יְשַׁלְּחֶנּוּ יְהֹוָה בָּךְ בְּרָעָב וּבְצָמָא וּבְעֵירֹם וּבְחֹסֶר כֹּל וְנָתַן עֹל בַּרְזֶל עַל צַוָּארֶךָ עַד הִשְׁמִידוֹ אֹתָךְ:

 אונקלוס  וְתִפְלַח יָת בַּעֲלֵי דְבָבָךְ דִי יְגָרִנֵהּ יְיָ בָּךְ בְּכַפְנָא וּבְצַחוּתָא וּבְעַרְטִּלְיָתָא וּבַחֲסִירוּת כֹּלָא וְיִתֵּן נִיר פַּרְזְלָא עַל צַוְארָךְ עַד דִישֵׁיצֵי יָתָךְ: (אונקלוס)

 יונתן  וְתִפְלְחוּן יַת בַּעֲלֵי דְבָבֵיכוֹן דִיגָרִינוּן מֵימְרָא דַיְיָ בְּכוֹן בְּכַפְנָא וּבְצָחוּתָא וּבְעַרְטִלְיוּתָא וּבְחוּסְרַן כָּל טַבְתָּא וְיִשְׁווֹן נִירֵי פַּרְזְלָא עַל צַוָורֵיכוֹן עַד זְמַן דִישֵׁיצֵי יַתְכוֹן: (תרגום יונתן)


{מט}  יִשָּׂא יְהֹוָה עָלֶיךָ גּוֹי מֵרָחֹק מִקְצֵה הָאָרֶץ כַּאֲשֶׁר יִדְאֶה הַנָּשֶׁר גּוֹי אֲשֶׁר לֹא תִשְׁמַע לְשֹׁנוֹ:

 אונקלוס  יַיְתִי יְיָ עֲלָךְ עַם מֵרָחִיק מִסְיָפֵי אַרְעָא כְּמָא דִי מִשְׁתְּדִי נִשְׁרָא עַמָא דִי לָא תִשְׁמַע לִישָׁנֵהּ: (אונקלוס)

 יונתן  יְטַיֵיס מֵימְרָא דַיְיָ עֲלֵיכוֹן אוּמָא מִן רָחִיק מִן סְיָפֵי אַרְעָא קְלִילִין כְּמָא דְטַיֵיס גִישְׁרָא אוּמָא דְלָא תִשְׁמַע לִישְׁנֵיהּ: (תרגום יונתן)

 רש"י  כאשר ידאה הנשר. פתאום, (י) ודרך מצלחת ויקלו סוסיו: לא תשמע לשונו. לא תכיר לשונו, וכן תשמע חלום לפתור אותו (בראשית מא, טו.), וכן כי שומע יוסף (שם מב, כג.), אינטינדר"י בלע"ז (פערשטעהען): (רש"י)

 שפתי חכמים  (י) ק"ל וכי לא יכול לבוא הנשר מקרוב ל"פ פתאום כו' כלומר כאשר ידאה הנשר זהו ענין בפני עצמו ולא קאי אגוי מרחוק וגו' דסמיך ליה אלא קאי ארישא דקרא ישא ה' עליך גוי פתאום כאשר ידאה כו': (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ידאה. יעוף וכן וידא על כנפי רוח: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  ידאה הנשר. בגימ' עשרה. כדאיתא בסוכה דהיינו אלכסנדרוס ששיער לבא ביו''ד ימים ובא ביום א': (בעל הטורים)


{נ}  גּוֹי עַז פָּנִים אֲשֶׁר לֹא יִשָּׂא פָנִים לְזָקֵן וְנַעַר לֹא יָחֹן:

 אונקלוס  עַם תַּקִיף אַפִּין דִי לָא יִסַב אַפִּין לְסָבָא וְעַל יָנְקָא לָא מְרַחֵם: (אונקלוס)

 יונתן  אוּמָא חֲצוּפֵי אַפִּין דְלָא נְסִיב אַפִּין לְסָבָא וְעַל עוּלֵים לָא חַיִיס: (תרגום יונתן)


{נא}  וְאָכַל פְּרִי בְהֶמְתְּךָ וּפְרִי אַדְמָתְךָ עַד הִשָּׁמְדָךְ אֲשֶׁר לֹא יַשְׁאִיר לְךָ דָּגָן תִּירוֹשׁ וְיִצְהָר שְׁגַר אֲלָפֶיךָ וְעַשְׁתְּרֹת צֹאנֶךָ עַד הַאֲבִידוֹ אֹתָךְ:

 אונקלוס  וְיֵיכוּל וַלְדָא דִבְעִירָךְ וְאִבָּא דְאַרְעָךְ עַד דְתִשְׁתֵּצֵי דִי לָא יַשְׁאַר לָךְ עִבוּרָא חַמְרָא וּמִשְׁחָא בַּקְרֵי תוֹרָיךְ וְעֶדְרֵי עָנָךְ עַד דְיוֹבֵד יָתָךְ: (אונקלוס)

 יונתן  וְיִגְמְרוּן וַולְדֵי דִבְעִרֵיכוֹן וּפֵירֵי אַרְעֲכוֹן עַד דְתִשְׁתֵּיצוּן דְלָא יְשַׁיְירוּן לְכוֹן עִבּוּר מְשַׁח וַחֲמַר בַּקְרֵי תוֹרֵיכוֹן וְעֶדְרֵי עָנֵיכוֹן עַד זְמַן דִי יְהוֹבְדוּן יַתְכוֹן: (תרגום יונתן)


{נב}  וְהֵצַר לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ עַד רֶדֶת חֹמֹתֶיךָ הַגְּבֹהֹת וְהַבְּצֻרוֹת אֲשֶׁר אַתָּה בֹּטֵחַ בָּהֵן בְּכָל אַרְצֶךָ וְהֵצַר לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ בְּכָל אַרְצְךָ אֲשֶׁר נָתַן יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לָךְ:

 אונקלוס  וְיָעֵק לָךְ בְּכָל קִרְוָיךְ עַד דְיִכְבַּשׁ שׁוּרָיךְ רָמַיָא וּכְרִיכַיָא דִי אַתְּ רָחֵץ לְאִשְׁתֵּזָבָא בְּהֵן בְּכָל אַרְעָךְ וְיָעֵק לָךְ בְּכָל קִרְוָיךְ בְּכָל אַרְעָךְ דִי יְהַב יְיָ אֱלָהָךְ לָךְ: (אונקלוס)

 יונתן  וְיָעִיקוּן לְכוֹן בְּכָל קִירְוֵיכוֹן עַד זְמַן דִי יֵחְתוּן אֲכוֹלֵיכוֹן רָמַיָא וְתָלִילַיָא דְאַתּוּן רְחִיצִין בְּהוֹן לְאִשְׁתֵּיזְבָא בְּהוֹן בְּכָל אַרְעֲכוֹן וְיָעִיקוּן לְכוֹן בְּכָל קִירְוֵיכוֹן בְּכָל אַרְעֲכוֹן דִיהַב יְיָ אֱלָהָכוֹן לְכוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  עד רדת חמתיך. לשון רדוי (כ) וכבוש: (רש"י)

 שפתי חכמים  (כ) ויחסר בי"ת מן חומותיך שהיה לו לכתוב עד רדת בחומותיך כמו לנמוך והחומות כבר הם עומדים בנמוך על הארץ ומ"ה פי' אותו הרב מל' רדוי וכבוש ואף שרדת ממשקל שבת י"ל דס"ל שהוא ממלות הזרים שבאים הרבה בתורה ואף שכתוב והורד המשכן יורידו המשכן שגם המשכן היה עומד על הארץ שאני מלת רדת שהוא פועל עומד בעצמו לאפוקי יורידו והורד פעל יוצא לשני: (שפתי חכמים)


{נג}  וְאָכַלְתָּ פְרִי בִטְנְךָ בְּשַׂר בָּנֶיךָ וּבְנֹתֶיךָ אֲשֶׁר נָתַן לְךָ יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ בְּמָצוֹר וּבְמָצוֹק אֲשֶׁר יָצִיק לְךָ אֹיְבֶךָ:

 אונקלוס  וְתֵיכוּל וַלְדָא דִמְעָךְ בְּשַׂר בְּנָיךְ וּבְנָתָיךְ דִי יְהַב לָךְ יְיָ אֱלָהָךְ בִּצְיָרָא וּבְעַקְתָא דְיָעֵק לָךְ סַנְאָךְ: (אונקלוס)

 יונתן  וְיִגְמְרוּן וַולְדֵי מְעֵיכוֹן דְתֵיכְלוּנוּן בְּכַפְנָא בְּשַר בְּנֵיכוֹן וּבְנָתֵיכוֹן דִיהַב יְיָ אֱלָהָכוֹן לְכוֹן בְּצַעֲרוּ וּבְעָקָא דִיעִיקוּן לְכוֹן סַנְאֵיכוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  ואכלת פרי בטנך בשר בניך וגו' במצור. מחמת שיהיו צרים על העיר, (ל) ויהיה שם מצוק עקת רעבון: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ל) פי' אין המצור מורה על הרעבון שבעבורו יאכלו בשר בניהם רק המצור מחייב שיהיה שם מצוק שהוא עקב רעבון שבעבורו יאכלו בשר בניהם וי"ו של ובמצוק נוסף כוי"ו של ואיה וענה: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ואכלת פרי בטנך. במצור: יציק לך. כל אחד מאויבך או הוא כן בעבור היותו בסוף: (אבן עזרא)


{נד}  הָאִישׁ הָרַךְ בְּךָ וְהֶעָנֹג מְאֹד תֵּרַע עֵינוֹ בְאָחִיו וּבְאֵשֶׁת חֵיקוֹ וּבְיֶתֶר בָּנָיו אֲשֶׁר יוֹתִיר:

 אונקלוס  גַבְרָא דְרַכִּיךְ בָּךְ וְדִמְפַנַק לַחֲדָא תַּבְאֵשׁ עֵינֵהּ בְּאָחוּהִי וּבְאִתַּת קְיָמֵהּ וּבִשְׁאָר בְּנוֹהִי דִי יַשְׁאַר: (אונקלוס)

 יונתן  גַבְרָא דְמֶחְטֵי בְּכוֹן וְדִימְפַרְנֵק לַחֲדָא תַּבְאֵשׁ עַיְינֵיהּ בְּאָחוֹי וּבְאִתְּתָא דְדָמְכָה בְּעוֹבֵיהּ וּבְשָׁיֵיר בְּנוֹי דִישַׁיֵיר: (תרגום יונתן)

 רש"י  הרך בך והענוג. הוא הרך הוא הענוג, לשון פינוק, ומהתענג ומרך מוכיח עליהם ששניהם אחד, אע"פ שהוא מפונק ודעתו קצה בדבר מאוס, ימתק לו לרעבונו בשר בניו ובנותיו, עד כי תרע עינו (מ) בבניו הנותרים מתת לאחד מהם מבשר בניו, אחיהם אשר יאכל. דבר אחר הרך בך, הרחמני ורך הלבב, מרוב רעבתנות יתאכזרו, ולא יתנו מבשר בניהם השחוטים לבניהם הנותרים: (רש"י)

 שפתי חכמים  (מ) פי' עינו יהיה צר מליתן להם ולמי תרע עינו באותן הנזכרים בקרא באחיו ובאשת חיקו אבל לא שתהיה עינו רעה בעצמו כלומר שתהא עינו רעה כי באחיו הבא אחריו ימאן זה הפי': (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  אשר יותיר. האויב או יותירם בהחבא וכל זה בעבור המצור: (אבן עזרא)

 כלי יקר  האיש הרך בך והענוג מאד וגו'. הל"ל האיש הרך והענוג בך, ולמה אמר בך אחר הרך ומאד אחר והענוג, וגבי האשה אמר והענוגה ולא אמר מאד, ועוד שלא אמר האשה הרכה בך ואמר סתם הרכה בך, ואצל האיש אמר תרע עינו באחיו ובאשת חיקו. אבל גבי האשה אמר תרע עינה באיש חיקה ולא הזכיר אחיה, וגבי האשה אמר כי תאכלם בחוסר כל בסתר. ואצל האיש לא הזכיר זה, ועו"ק מה ענין תרע עינו או עינה אל הרכות והעונג כי מילתא דפסיקא שכל מפונק הוא טוב עין.

והביאור הוא הרכות שהזכיר אינו רכות של עונג, אלא רכות הלב כי מי שהוא רחמן בטבע יש לו לב רך ולא יאמץ לבבו, על כן אמר שהאיש הרך בך בכל ישראל אפילו לרחוקים היה טוב עין ולבו רך לרחם אפילו בך בכל ישראל ועכשיו תרע עינו אפילו באחיו וגו', וכן הענג מאד שלא היה אוכל כי אם למעדנים עכשיו יאכל בשר בניו, אבל מלת בך לא יצדק ע"ז האופן אחר והענג. ולפי שכל איש בטבע אינו בעל תענוג כמו האשה ע"כ הוצרך להוסיף לשון מאד אחר והענג לומר דווקא שהענג מאד אשר יצא מגדר שאר אנשים אצלו הדבר חידוש שהענג מאד יאכל מבשר בניו אבל סתם ענג אין הדבר חידוש אצלו שיאכל מבשר בניו כי האיש קשה בטבע, אבל אצל האשה הדבר חידוש אפילו בסתם ענוגה בלא מאד, שתאכל דבר מאוס כזה לפי שהאשה בלאו הכי רכה בטבע רכות של תענוג כענין שאמר אח"כ מהתענג ומרוך. דהיינו רכות של תענוג, אבל מ"ש הרכה בך, היינו רכות של עין טובה כאמור, ולפי שסתם נשים צרי עין באורחים וזו יצתה מגדר סתם נשים והיא רחמנית ודומה כאילו אינה אשה אלא דרך אנשים לה לכך לא נאמר האשה הרכה, ולפי שהאיש יש בידו כח ליתן משלו לאחיו ולא יתן ע"כ אמר תרע עינו באחיו, אבל האשה רשות אחרים עליה ואינה רשאה ליתן לאחיה כלום ע"כ לא אמר תרע עינה באחיה. וא"ת א"כ מהו שאמר תרע עינה באיש חיקה איך לא תתן לאישה הרי הכל שלו ואיך לא תתן לו, ע"ז אמר כי תאכלם בסתר, שתסתיר מן בעלה האכילה אבל הנתינה לאחיה היא מפחדת פן יתגלה הדבר ואולי אחיה עצמו יגלה אח"כ כי אין דבר נסתר על ידי אחר. (כלי יקר)


{נה}  מִתֵּת לְאַחַד מֵהֶם מִבְּשַׂר בָּנָיו אֲשֶׁר יֹאכֵל מִבְּלִי הִשְׁאִיר לוֹ כֹּל בְּמָצוֹר וּבְמָצוֹק אֲשֶׁר יָצִיק לְךָ אֹיִבְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ:

 אונקלוס  מִלְמִתַּן לְחַד מִנְהוֹן מִבְּשַׂר בְּנוֹהִי דִי יֵיכוּל מִדְלָא אִשְׁתָּאַר לֵהּ כֹּלָא בִּצְיָרָא וּבְעַקְתָא דִי יָעֵק לָךְ סָנְאָךְ בְכָל קִרְוָיךְ: (אונקלוס)

 יונתן  מִן לָא לְמִתַּן לְחַד מִנְהוֹן מִבְּשַר בְּנוֹי דִי יֵיכוּל מִן דְלָא אִשְׁתְּיַיר לֵיהּ מִדַעַם בְּצַעֲרוֹי וּבְעָקָא דִי יְעָקוּן לְכוֹן סַנְאֵיכוֹן בְּכָל קִירְוֵיכוֹן: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  בכל שעריך. בכל מקום: (אבן עזרא)


{נו}  הָרַכָּה בְךָ וְהָעֲנֻגָּה אֲשֶׁר לֹא נִסְּתָה כַף רַגְלָהּ הַצֵּג עַל הָאָרֶץ מֵהִתְעַנֵּג וּמֵרֹךְ תֵּרַע עֵינָהּ בְּאִישׁ חֵיקָהּ וּבִבְנָהּ וּבְבִתָּהּ:

 אונקלוס  דְרַכִּיכָא בָךְ וְדִמְפַנְקָא דִי לָא נַסִיאַת פַּרְסַת רַגְלַהּ לַאֲחָתָא עַל אַרְעָא מִמְפַנְקוּ וּמֵרַכִּיכוּ תַּבְאֵשׁ עֵינַהּ בִּגְבַר קְיָמַהּ וּבִבְרַהּ וּבִבְרַתַּהּ: (אונקלוס)

 יונתן  דִמְחַטַיְיתָא בְכוֹן וּדְמִפְרַנְקָא דְלָא נַסְיַית פַּרְסַת רִיגְלָהּ לְמִדְרַס עַל אַרְעָא מִן פַּרִינְקָא וּמִן חִיטוֹיָא תִּבְאַשׁ עֵינָהּ בִּבְעֵיל דְדָמִיךְ בְּעוֹבָהּ וּבִבְרָהּ וּבִבְרַתָּהּ: (תרגום יונתן)

 רש"י  תרע עינה באיש חיקה ובבנה ובבתה. הגדולים: (רש"י)


{נז}  וּבְשִׁלְיָתָהּ הַיּוֹצֵת מִבֵּין רַגְלֶיהָ וּבְבָנֶיהָ אֲשֶׁר תֵּלֵד כִּי תֹאכְלֵם בְּחֹסֶר כֹּל בַּסָּתֶר בְּמָצוֹר וּבְמָצוֹק אֲשֶׁר יָצִיק לְךָ אֹיִבְךָ בִּשְׁעָרֶיךָ:

 אונקלוס  וּבִזְעֵר בְּנָהָא דְיִפְּקוּן מִנַהּ וּבִבְנָהָא דִי תְלִיד אֲרֵי תֵיכְלִנוּן בַּחֲסֵירוּת כֹּלָא בְּסִתְרָא בִּצְיָרָא וּבְעַקְתָא דִי יָעֵק לָךְ סָנְאָךְ בְּקִרְוָיךְ: (אונקלוס)

 יונתן  וּבִשְׁפִיר שִׁלְיְתָא דְתִיפּוֹק מִבֵּית תּוֹרְפָהּ בְּעִידָן מוֹלְדָהּ וּבִבְנָהּ דְתוֹלִיד אֲרוּם תֵּיכְלוּנוּן בְּחוֹסְרַן כָּל מִדַעַם בְּטוּמְרָא בְּצַעֲרוּ וּבְעָקָא דִי יְעִיקוּן לְכוֹן סַנְאֵיכוֹן בְּקִירְוֵיכוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  ובשליתה. בניה הקטנים, בכולן תהא עינה צרה כשתאכל את האחד, מליתן לאשר אצלה מן הבשר: (רש"י)

 אבן עזרא  ובשליתה. הוא מקום הולד בשבתו בבטן אמו: מבין רגליה. כנוי כמו ולא עשה את רגליו: (אבן עזרא)


{נח}  אִם לֹא תִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת הַכְּתֻבִים בַּסֵּפֶר הַזֶּה לְיִרְאָה אֶת הַשֵּׁם הַנִּכְבַּד וְהַנּוֹרָא הַזֶּה אֵת יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ:

 אונקלוס  אִם לָא תִטַר לְּמֶעְבַּד יָת כָּל פִּתְגָמֵי אוֹרַיְתָא הָדָא דִכְתִיבִין בְּסִפְרָא הָדֵין לְמִדְחַל יָת שְׁמָא יַקִירָא וּדְחִילָא הָדֵין יָת יְיָ אֱלָהָךְ: (אונקלוס)

 יונתן  אִין לָא תִנְטְרוּן לְמֶעֱבַד יַת כָּל פִּקוּדַיָיא דְאוֹרַיְיתָא הָדָא דִכְתִיבִין בְּסִפְרָא הָדֵין לְמִדְחַל יַת שְׁמָא יַקִירָא וּדְחִילָא הָדֵין יַת יְיָ אֱלָהָכוֹן: (תרגום יונתן)

 כלי יקר  אם לא תשמור לעשות את כל דברי התורה הזאת וגו'. לא ניחא למרייהו דתימא הכי שאם לא תעשה את כל דברי התורה ואפילו אם לא חיסר מהם כ"א אחת אז והפלא ה' מכותך וזה גזירה שאין הצבור יכולין לעמוד בה, ומהו שאמר ליראה את השם הנכבד והנורא למה הזכיר תוארים אלו כאן יותר מבשאר מקומות, ועו"ק במס' שבת (קלח:) דרשו מן פסוק והפלא ה' את מכותך שעתידה תורה שתשתכח מישראל שנאמר והפלא ה' וכתיב להלן (ישעיה כט.יד) לכן הנני יוסיף להפליא את העם הפלא ופלא ואבדה חכמת חכמיו. וכי מדתו של הקב"ה לנעול שערי חכמה מישראל כדי שימקו בעונם.

אלא ודאי שהנביא ישעיה מדבר בדור המקייים המצות, אך לא מיראת ה' כי אם מחמת איזו תכלית חיצוני המכריחם על זה או מחמת יראת איזו אדם המכריחם על העשיה שלא בטובתם ודבר זה גורם חילול השם כי בלי ספק שהקב"ה בוחן לבות שאין עשייתם לשמה ומענישם על רוע מחשבתם והרואים אותם עסוקים בתורה ומצוה יקראו תגר על ה', ע"כ ארז"ל (ברכות סג.) אם ראית דור שאין התורה חביבה עליו כנס כו'. לא אמרו דור שאינן לומדין תורה כל עיקר אלא לומדין אבל לא לש"ש ועל כן אין התורה חביבה עליהם בעצם וראשונה אלא התכלית המדומי חביב עליו, והמוכרח בדבר ודאי אין שם חבה ובדור כזה כנס דבריך הנעימים לא ישמע על פיך ללמד תורה ומוסר לדור תהפוכות כזה אשר כל תורתם ומעשיהם אינן כי אם מן השפה ולחוץ, גם ה' יסבב סבות לאבד חכמת חכמיו מן דור כזה כי אין נחת רוח לפניו ית' בתורה ומצוה כזה.

וע"ז אמר הנביא (ישעיה כט.יג–יד) יען כי נגש העם הזה. כי המה נגושים ואנוסים בכל מעשיהם ואינן עושין מיראת ה' כי אם מיראת אנשים המכריחים אותם על העשיה, ונמשך מזה שבפיו ושפתיו כבדוני ולבם רחק ממני. כי המכריח אין בידו להכריחו כ"א על דבר שפתים אבל לא על כונת הלב כי מי יודע מסתוריו של חבירו, ותהי יראתם אותי מצות אנשים מלומדה. שקוראים יראתי מה שאינו כ"א מצות אנשים כי הוא מצוה מן האנשים המכריחים אותו על העשיה ואינו מצות השם, לכן הנני יוסיף להפליא את העם הפלא ופלא ואבדה חכמת חכמיו. אין הפירוש שחלילה החכמים יהיו אבודים שהרי לא נאמר ואבדו החכמים גם אין הפירוש שהחכמה תהיה אבודה מן החכמים שהרי לא נאמר ואבדה החכמה מחכמיו אלא הפירוש שחכמתם תהיה אבודה מן אנשי הדור, כי יתן ה' בלבם שלא ישמיעו בחוץ קולם ויכניסו חכמתם, בדור שאין התורה חביב עליהם כדי שלא ידעו ולא יבינו בחשיכה יתהלכו וימקו בעונם, מאחר שגלוי לפניו ית' שאף אם היו לומדין ועושין לא היו לומדין ועושין לשמה כי כל דבר הנעשה על צד ההכרח אין בו שלימות כי בסור המכריח ישוב לסורו, ע"כ צוה ה' לפרסם עליהם ולגלה רעתם בקהל בדור שאין עושין כ"א מהכרח איזו תכלית מדומי כעושר וכבוד אשר אליו הוא נושא את נפשו כמנהג דורינו זה, ע"ז אמר אם לא תשמור וגו' והוא מדבר בדור השומר ולומד ועושה אך לא מיראת ה' זהו שנאמר אם לא תשמור לעשות את כל דברי התורה וגו' ליראה את ה'. ר"ל באמת תשמור כל דברי התורה אבל לא ליראה את השם הנכבד והנורא כ"א מיראת אנשים המכריחין אותך ואתה מחליף וממיר יראת השם הנכבד והנורא ביראת אנוש חציר ינתן האחוז בחבלי בוז וקצף, כי אתה ירא פן לא ישרו מעשיך בעיני האנשים כדרך החנפים שבדורינו העושים כדי למצא חן בעיניהם שיכבדום ויעשירום. אז והפלא ה' את מכותך זו הפלאת תורה ויגרום שאנשי אמת יאספו נגה תורתם במקום אשר לא יראה ולא ימצא ואל יהי חלקם עמכם ואז ידעו כל העמים כי משפטי ה' אמת. (כלי יקר)


{נט}  וְהִפְלָא יְהֹוָה אֶת מַכֹּתְךָ וְאֵת מַכּוֹת זַרְעֶךָ מַכּוֹת גְּדֹלֹת וְנֶאֱמָנוֹת וָחֳלָיִם רָעִים וְנֶאֱמָנִים:

 אונקלוס  וְיַפְרַשׁ יְיָ יָת מְחָתָךְ וְיָת מָחַת בְּנָיךְ מָחָן רַבְרְבָן וּמְהֵימְנָן וּמַכְתְּשִׁין בִּישִׁין וּמְהֵימְנִין: (אונקלוס)

 יונתן  וִיכַסֵי מֵימְרָא דַיְיָ מִנְכוֹן רוּחַ קוּדְשָׁא כַּד יֵיתוּן מַחְתִין עֲלֵיכוֹן וּמַחְתִין עַל בְּנֵיכוֹן מַחַן רַבְרְבִין וּמְהֵימְנָן דְלָא לְמִשְׁבַּקְכוֹן וּמַרְעִין בִּישִׁין וּמְהֵימְנִין דְמִתְעַתְּקִין עַל גוּשְׁמֵיכוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  והפלא ה' את מכתך. מופלאות ומובדלות משאר מכות: ונאמנות. ליסרך לקיים שליחותן: (רש"י)

 אבן עזרא  מכתך. לשון יחיד עם רבים מורכבת וכן ועדותי זו אלמדם: טעם והפלא. להיות דבר מופלא שלא נראה ולא נשמע כמוהו: ונאמנים. שלא יסורו: (אבן עזרא)


{ס}  וְהֵשִׁיב בְּךָ אֵת כָּל מַדְוֵה מִצְרַיִם אֲשֶׁר יָגֹרְתָּ מִפְּנֵיהֶם וְדָבְקוּ בָּךְ:

 אונקלוס  וְיָתֵב בָּךְ יָת כָּל מַכְתְּשֵׁי מִצְרַיִם דִי דְחֶלְתָּא מִקֳדָמֵיהוֹן וְיִדְבְּקוּן בָּךְ: (אונקלוס)

 יונתן  וִיתִיב בְּכוֹן יַת כָּל אַרְעַיָא דְאִתְגְרִייוּ בְּמִצְרָאֵי דִדְחִילַת מִן קֳדָמֵיהוֹן וְיִתְאַדְקוּן בְּכוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  אשר יגרת מפניהם. מפני המכות, כשהיו ישראל רואים מכות משונות הבאות על מצרים, היו יראים מהם שלא יבואו גם עליהם, תדע, שכן כתיב והיה אם שמוע תשמע וגו' כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך (שמות טו, כו.), אין מיראין (נ) את האדם אלא בדבר שהוא יגור ממנו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (נ) אבל מהכא דכתיב אשר יגורת מפניהם אין להוכיח מידי דיכולים למימר אשר יגורת מפניהם קאי אמצרים וה"פ כל מדוה מצרים ואיזה מצרים אשר יגורת מפניהם לכך הוכרח להוכיח מאם שמוע וגו': (שפתי חכמים)


{סא}  גַּם כָּל חֳלִי וְכָל מַכָּה אֲשֶׁר לֹא כָתוּב בְּסֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֹּאת יַעְלֵם יְהֹוָה עָלֶיךָ עַד הִשָּׁמְדָךְ:

 אונקלוס  אַף כָּל מְרַע וְכָל מָחָא דִי לָא כְתִיבִין בְּסִפְרָא דְאוֹרַיְתָא הָדָא יַיְתִנוּן יְיָ עֲלָךְ עַד דְיִשְׁתֵּצָךְ: (אונקלוס)

 יונתן  לְחוֹד כָּל מְרָא וְכָל מְחָא דְלָא כְּתִיבִין בְּסֵפֶר אוֹרַיְיתָא הָדֵין יַסְקִינוּן מֵימְרָא דַיְיָ עֲלֵיכוֹן עַד דְתִשְׁתֵּיצוּן: (תרגום יונתן)

 רש"י  יעלם. לשון (ס) עליה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ס) והמ"ם בו מ"ם השימוש וכינוי לרבי' ואיננו מל' העלמה כמו אל תעלם אזנך ויהיה פי' כמו והפלא ה' את מכותך כלו' שיהיו מופלאות ונעלמות מעיני כל חי שא"כ הי' העי"ן נקוד בשו"א כמו אל תעלם אזנך והעלם יעלימו ועוד הי' ראוי להיות יעלימם ה' עליך מאחר שהוא שב אל המכות. רא"ם. וקשה דהא בכל הספרים נקוד יעלם בשו"א כמו והעלם יעלימו שהוא נמי נקוד בשו"א וע"כ צ"ל דרש"י אינו מחלק בין נקוד שו"א או חט"ף שו"א ועיקר הוכחתו הוא דה"ל לכתוב יעלימם א"נ הוכחתו דאם הוא מל' העלמה איך נופל ל' עליך וק"ל: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  יעלם ה'. מגזרת העלה ואם הוא חטוף וי''א כמו יביאם לשון ארמי: (אבן עזרא)


{סב}  וְנִשְׁאַרְתֶּם בִּמְתֵי מְעָט תַּחַת אֲשֶׁר הֱיִיתֶם כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם לָרֹב כִּי לֹא שָׁמַעְתָּ בְּקוֹל יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ:

 אונקלוס  וְתִשְׁתַּאֲרוּן בְּעַם זְעֵר חֳלָף דִי הֲוֵיתוּן כְּכוֹכְבֵי שְׁמַיָא לְמִסְגֵי אֲרֵי לָא קַבֶּלְתָּא לְמֵימְרָא דַיְיָ אֱלָהָךְ: (אונקלוס)

 יונתן  וְתִשְׁתַּיְירוּן בְּאוּמָה קַלִילָא חוֹלַף דִי הֲוֵיתוּן הֵי כְכוֹכְבֵי שְׁמַיָא לְסוֹגֵי אֲרוּם לָא קַבֵּילְתּוּן לְמֵימְרָא דַיְיָ אֱלָהָכוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  ונשארתם במתי מעט תחת וגו'. מועטין חלוף (ע) מרובין: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ע) פי' אין כוונת הכתוב בזה שישארו מתי מעט שלא יוכלו לעמוד כנגד אויביהם דאם כן מה טעם ככוכבי השמים לרוב מה לי אם היו מרובין מתחלתן או מועטין אבל כונתו שילכו ויתמעטו כפרי החג וגם א"ל שבמקו' שהיו רבים בהפלאה יהיו עכשיו מועטים בהפלאה דאם כן מועטים חלוף המרובים מבע"ל דמשמע חלוף מרובים הראשונים לא חלוף מרובים דמשמע איזה שיהיו. רא"ם: (שפתי חכמים)


{סג}  וְהָיָה כַּאֲשֶׁר שָׂשׂ יְהֹוָה עֲלֵיכֶם לְהֵיטִיב אֶתְכֶם וּלְהַרְבּוֹת אֶתְכֶם כֵּן יָשִׂישׂ יְהֹוָה עֲלֵיכֶם לְהַאֲבִיד אֶתְכֶם וּלְהַשְׁמִיד אֶתְכֶם וְנִסַּחְתֶּם מֵעַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ:

 אונקלוס  וִיהֵי כְּמָא דְחַדֵי יְיָ עֲלֵיכוֹן לְאוֹטָבָא יָתְכוֹן וּלְאַסְגָאָה יָתְכוֹן כֵּן יֶחֱדֵי יְיָ עֲלֵיכוֹן לְאוֹבָדָא יָתְכוֹן וּלְשֵׁצָאָה יָתְכוֹן וְתִטַלְטְלוּן מֵעַל אַרְעָא דְאַתְּ עָלֵל לְתַמָן לְמֵירְתַהּ: (אונקלוס)

 יונתן  וִיהֵי הֵיכְמָא דְחָדֵי מֵימְרָא דַיְיָ עֲלֵיכוֹן לְאוֹטָבוּתְכוֹן וּלְאַסְגָאָה יַתְכוֹן הֵיכְדֵין יֶחְדֵי מֵימְרָא דַיְיָ עֲלֵיכוֹן עַמְמִין נוּכְרָאִין לְהוֹבְדָא יַתְכוֹן וּלְמֵשַׁצְיָא יַתְכוֹן וְתִיתְעַקְרוּן מֵעִילַוֵי אַרְעָא דְאַתּוּן עַלְלִין לְתַמָן לְמֵירְתָהּ: (תרגום יונתן)

 רש"י  כן ישיש ה'. את אויביכם (מגילה י:) (פ) עליכם להאביד וגו': ונסחתם. לשון עקירה, וכן בית גאים יסח ה' (משלי טו, כה.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (פ) ר"ל במה שהוסיף מלת אויביכם שהשמחה מוסב על האויבים כלומר הקב"ה ישיש האויבים עליכם דאם לא כן הל"ל ישוש דהוה משמע הוא בעצמו ישוש ועוד הרי אין הקב"ה שמח במפלתן של רשעים: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  וטעם כאשר שש. שלא תחשוב כי יזיק לשם או יתאבל כטעם אם צדקת מה תתן לו: ונסחתם. מבנין נפעל והוא חסר נו''ן. מגזרת יסח ה': (אבן עזרא)

 דעת זקנים  והיה כאשר שש ה' עליכם להטיב אתכם ולהרבות אתכם. הוא אינו שש בפורענות אבל אחרים ששים ומפסוק זה נרמז הקץ שכתוב בדניאל ומעת הוסר התמיד ולתת שקוץ שומם ימים אלף מאתים ותשעים וה"ק והיה כאשר שש ה' עליכם להטיב אתכם במדבר ובארץ ישראל שהיתה שכינה עמכם ולהרבות אתכם במצרים שנאמר וירבו ויעצמו דהיינו אלף ומאתים ותשעים. ת' של גלות מצרים ות"פ מיציאת מצרים עד שנבנה הבית כדכתיב ויהי בשמונים וארבע מאות שנה לצאת בני ישראל מארץ מצרים ויבן את הבית לה'. ות"י שנה שעמד בית ראשון כמנין בזא"ת יבא אהרן הרי בין הכל אלף קק"צ כמו כן ימשך הגלות וזש"ה כי למועד מועדים וחצי וגו' תכלינה כל אלה. למועד הראשון מתפרש זמן כמו למועד הזה ומועדים וחצי ר"ל שני זמנים כמו מועד צאתך ממצרים כשני מועדים של מצרים וחצי ר"ל חצי השני מועדים דהיינו מועד שלישי והרי הן שלש מועדים כמו שעמדו במצרים כפי' הכתוב ומושב בני ישראל אשר ישבו במצרים שלשים וארבע מאות שנה. ושלשה פעמים ת"ל עולים אלף מאתים ותשעים ואז יכלה הגלות וכן אמר הכתוב האחר ויתיהבון בידיה עד עדן עדנים ופלג עדן ואי בעי הוי אמר בפירוש ג' מועדים אלא שרצה לסתום את דבריו וכאן רמז משה כן בתורה וכן אמר הושע וענתה שמה כימי נעוריה וכיום עלותה מארץ מצרים וענתה לשון מעון כמו וענה איים בארמנותיו כימי גלות נעוריה דהיינו גלות מצרים וכימי עלותה מארץ מצרים זהו מיציאת מצרים עד שחרב בית המקדש וזהו אלף מאתים ותשעים כדפריש לעיל ונמצא זה כתוב בתורה ושנוי בנביאים ומשולש בכתובים והקץ אחר דכתיב בסוף דניאל אשרי המחכה ויגיע לימים אלף שלש מאות שלשים וחמשה הוא נרמז בפ' אתם נצבים דכתיב ואנכי הסתר אסתיר פני מהם ביום ההוא וגו' הסת"ר אסתי"ר עולה בגימ' אלף שלש מאות שלשים וששה בעזר שדי אך משיח יבא כג"ה לסוף אלף קק"צ שהוא מ"ה שנים קודם אמנם אין אנו יודעים מהיכן מתחיל להמנין שנדע מתי יסיים. וכן מצינו בקץ מצרים שאמר הקב"ה וענו אותם ארבע מאות שנה וזה נאמר שלשים שנה קודם שנולד יצחק שהרי אברהם היה בן שבעים שנה באותו פרק ובן מאה היה כשנולד יצחק הרי שלשים שנה בין זה לזה. ושבט אפרים מנו ארבע מאות מברית בין הבתרים וטעו שלשים והרגום אנשי גת כדכתיב בדברי הימים ויש שהתחילו המנין משירדו למצרים וטעו ויש שמנו משהתחיל השעבוד וטעו והאמת היה שהארבע מאות שנה התחילו משנולד יצחק אך לא נודע על נכון עד שיצאו ממצרים. וכן על גלות בבל דאמר לו הקב"ה לירמיה לפי מלאת לבבל שבעים שנה וחשב בלשצר וטעה ומנה אחשורוש וטעה כמו שמפורש בפרק קמא דמגלה. כך קץ זה שמא מתחיל משנת ביטול התמיד בימי הורקנוס וארסתובלוס כדתניא בשלהי מסכ' סוטה תנו רבנן כשצרו מלכי בית חשמונאי זה על זה היה הורקנוס מבחוץ וארסתובלוס מבפנים וכו' ואז נתבטל התמיד וכשיבא משיח במהרה בימינו אז יתבררו ויתלבנו הדברים ואז נדע למפרע מהיכן התחיל. ואומר הרב בכור שור כי קץ זה נרמז באלפא ביתא של תשר"ק כי תשר"ק עולה אלף צפע"ס עולה שלש מאות ואז נמל"ך תוכן המלוכה לישראל כי כבר בא משיח י' שנים לסוף אלף קק"צ יטח"ז עולה ל"ד הרי תחלת שנת ל"ה וזהו אלף שלש מאות שלשים וחמשה. ואחר יטחז הד"ג ב"א התענוג בא שאז יכבש כל העולם תחת יד ישראל ר"ל הלויתן יבא לעשות סעודה לצדיקים: (דעת זקנים)


{סד}  וֶהֱפִיצְךָ יְהֹוָה בְּכָל הָעַמִּים מִקְצֵה הָאָרֶץ וְעַד קְצֵה הָאָרֶץ וְעָבַדְתָּ שָּׁם אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתָּ אַתָּה וַאֲבֹתֶיךָ עֵץ וָאָבֶן:

 אונקלוס  וִיבַדְרִנָךְ יְיָ בְּכָל עַמְמַיָא מִסְיָפֵי אַרְעָא וְעַד סְיָפֵי אַרְעָא וְתִפְלַח תַּמָן לְעַמְמַיָא פָּלְחֵי טַעֲוָתָא דִי לָא יְדַעְתְּ אַתְּ וַאֲבָהָתָךְ אָעָא וְאַבְנָא: (אונקלוס)

 יונתן  וִיבַדְרְכוֹן יְיָ בֵּינֵי כָּל עַמְמַיָא מִסְיָיפֵי אַרְעָא וְעַד סְיָיפֵי אַרְעָא וְתֶהֱווֹן מְסַק אַרְנוֹנָא לְפַלְחֵי טַעֲוָותָא דְלָא יְדַעְתּוּן אַתְּ וְאַבְהָתָךְ דְמִן קִיסִין וְאַבְנִין: (תרגום יונתן)

 רש"י  ועבדת שם אלהים אחרים. כתרגומו, לא עבודת אלהות ממש, (צ) אלא מעלים מס וגולגליות לכומרי עבודת אלילים: (רש"י)

 שפתי חכמים  (צ) דאין שייך לו' שהקב"ה יבשרם שיעבדו ע"א: (שפתי חכמים)


{סה}  וּבַגּוֹיִם הָהֵם לֹא תַרְגִּיעַ וְלֹא יִהְיֶה מָנוֹחַ לְכַף רַגְלֶךָ וְנָתַן יְהֹוָה לְךָ שָׁם לֵב רַגָּז וְכִלְיוֹן עֵינַיִם וְדַאֲבוֹן נָפֶשׁ:

 אונקלוס  וּבְעַמְמַיָא הָאִנוּן לָא תְנוּחַ וְלָא יְהֵי מְנָח לְפַרְסַת רַגְלָךְ וְיִתֵּן יְיָ לָךְ תַּמָן לֵב דָחֵל וְחַשְׁכַת עַיְנִין וּמַפְּחַן נְפָשׁ: (אונקלוס)

 יונתן  וְאִין יִתְפְּלֵג דַעְתְּכוֹן לְמִפְלַח לְטַעֲוַותְהוֹן וְאִיגְרֵי בֵּינֵיכוֹן וּבֵינֵי עַמְמַיָא הָאִינוּן וְלָא תְּנוּחוּן וְלָא יֶהֱוֵי מַנַח לְפִירְסַת רִגְלֵיכוֹן וְיִתֵּן מֵימְרָא דַיְיָ לְכוֹן תַּמָן לִבָּא דַחֲלָא דְמֵחַשְׁכָן עַיְינִין וּמַפְחַת נְפָשׁ: (תרגום יונתן)

 רש"י  לא תרגיע. לא תנוח, כמו וזאת המרגעה (ישעיה כח, יב.): לב רגז. לב חרד, כתרגומו דחיל, כמו שאול מתחת רגזה לך, (שם יד, ט.) שמעו עמים ירגזון (שמות טו, יד.), מוסדות השמים ירגזו (שמואל-ב כב, ח.): וכליון עינים. מצפה לישועה ולא תבא: (רש"י)


{סו}  וְהָיוּ חַיֶּיךָ תְּלֻאִים לְךָ מִנֶּגֶד וּפָחַדְתָּ לַיְלָה וְיוֹמָם וְלֹא תַאֲמִין בְּחַיֶּיךָ:

 אונקלוס  וִיהוֹן חַיָיךְ תְּלָן לָךְ מִקָבֵל וּתְהֵי תָוֵה לֵילְיָא וִימָמָא וְלָא תְהֵימִין בְּחַיָיךְ: (אונקלוס)

 יונתן  וִיהוֹן חַיֵיכוֹן תַּלְיַין לְכוֹן מִקְבֵיל וְתֶהֱווֹן דַחֲלִין יֵימָם וְלֵילֵי וְלָא תְהֵימְנוּן בְּחַיֵיכוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  חייך תלואים לך. על הספק. כל ספק קרוי תלוי, שמא אמות היום בחרב הבאה עלינו. ורבותינו דרשו, (מנחות קג:) זה הלוקח תבואה מן השוק: ולא תאמין בחייך. זה הסומך (ק) על הפלטר: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ק) וזה גרוע יותר מהלוקח תבוא' מן השוק דהלוקח תבואה מן השוק יכול ליקח בפעם אחת הרבה שיש סיפוק לזמן רב משא"כ בסומך על הפלטר והקללה הוא דשמא פעם אחת לא ימצא ליקח וימות ברעב: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  תלואים. באל''ף תחת ה''ח השורש: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  תלאים. ב' במס'. והיו חייך תלואים. ועמי תלואים למשובתי. והיינו דאמרינן בינונים תלוים ועומדין בין ר''ה ליוה''כ, זכו נכתבין לחיים לא זכו נכתבין למיתה. וזהו ועמי תלואים, שתלוים ועומדים עד שיעשו תשובה: (בעל הטורים)


{סז}  בַּבֹּקֶר תֹּאמַר מִי יִתֵּן עֶרֶב וּבָעֶרֶב תֹּאמַר מִי יִתֵּן בֹּקֶר מִפַּחַד לְבָבְךָ אֲשֶׁר תִּפְחָד וּמִמַּרְאֵה עֵינֶיךָ אֲשֶׁר תִּרְאֶה:

 אונקלוס  בְּצַפְרָא תֵימַר מָן יִתֵּן רַמְשָׁא וּבְרַמְשָׁא תֵימַר מָן יִתֵּן צַפְרָא מִתַּוְהוּת לִבָּךְ דִי תְהֵי תָוֵה וּמֵחֵזוּ עֵינָיךְ דִי תְהֵי חָזֵי: (אונקלוס)

 יונתן  בְּצַפְרָא תֶהֱווֹן אָמְרִין לְוַאי דִיהֵי רַמְשָׁא דְעָקַן מְאַרְכָן שְׁעֵי יוֹמָא בְּאַפֵּיכוֹן וּבְרַמְשָׁא תֶּהֱווֹן אָמְרִין לְוַאי דִיהֵי צַפְרָא דְעָקַן מְאַרְכָן שְׁעֵי לֵילְיָא בְּאַפֵּיכוֹן מִתַּוְוהִית לִבְּכוֹן דְתֶהֱווֹן תַּוָון וּמִן מֵחְמֵי עֵינֵיכוֹן דְאַתּוּן חַמְיָין פּוּרְעֲנוּתָא וְדַחֲלוּן: (תרגום יונתן)

 רש"י  בבוקר תאמר מי יתן ערב. ויהיה הערב של (ר) אמש (סוטה מט.): ובערב תאמר מי יתן בוקר. של שחרית, שהצרות מתחזקות (ש) תמיד, וכל שעה מרובה קללתה משלפניה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ר) דק"ל דהא הסברא הפוכה היא דהא אמרי' בב"ב (דף טו) אידלא יומא אידלא קצירא ש"מ שהחולי תכבד בערב יותר מבבקר ועל זה פירש ויהיה ערב של אמש: (ש) רצונו בזה להוכיח שפירושו כך ואין פירושו מי יתן ערב שעתיד עדיין להיות: (שפתי חכמים)

 בעל הטורים  ובערב. ד' במס'. הוא. ואידך ובערב יהיה על המשכן. ובערב חתרתי לי בקיר. ומקטירים לה' עולות בבקר בבקר ובערב. חתרתי כשיצאו לגולה, ותאמר מי יתן בקר, שנאמר בו ומקטירים כו' בבקר ובערב, וכאותו שנאמר ובערב יהיה על המשכן, שהי' כבוד שכינה עמנו: (בעל הטורים)


{סח}  וֶהֱשִׁיבְךָ יְהֹוָה מִצְרַיִם בָּאֳנִיּוֹת בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר אָמַרְתִּי לְךָ לֹא תֹסִיף עוֹד לִרְאֹתָהּ וְהִתְמַכַּרְתֶּם שָׁם לְאֹיְבֶיךָ לַעֲבָדִים וְלִשְׁפָחוֹת וְאֵין קֹנֶה:

 אונקלוס  וְיָתֵיבִנָךְ יְיָ מִצְרַיִם בִּסְפִינָן בְּאָרְחָא דִי אֲמָרִית לָךְ לָא תוֹסֵף עוֹד לְמֶחְזְיַהּ וְתִזְדַבְּנוּן תַּמָן לְבַעֲלֵי דְבָבָךְ לְעַבְדִין וּלְאַמְהָן וְלֵית דְקָנֵהּ: (אונקלוס)

 יונתן  וְיַגְלִינְכוֹן מֵימְרָא דַיְיָ לְמִצְרַיִם בְּאִילְפַיָא בְּגוֹ יַמָא דְסוּף בְּאָרְחָא דַעֲבַרְתּוּן וַאֲמָרִית לְכוֹן לָא תֵיסְפוּן תּוּב לְמֶחֱמֵי יָתָהּ וְתִזְדַבְּנוּן תַּמָן בְּשֵׁירוּיָא לְבַעֲלֵי דְבָבֵיכוֹן בְּדָמִין יַקִירִין הֵיךְ מָרֵי אוּמְנָוָון וּמִן בָּתַר כְּדֵין בְּדָמִין זוֹלִין כְּעַבְדִין וְאַמְהָן עַד דְתִיזַלְזְלִין לְמִשְׁתַּעַבְּדָא מַגָן וְלֵית דְמַכְנִישׁ: (תרגום יונתן)

 רש"י  באניות. בספינות (ת) בשביה: והתמכרתם שם לאויביך. אתם מבקשים להיות נמכרים להם לעבדים ולשפחות: ואין קנה. כי יגזרו עליך הרג וכליון: והתמכרתם. בלע"ז איפורוונדרי"ץ ווי"ש (איר ווערדעט אייך אליין פערקויפען) ולא יתכן לפרש והתמכרתם בלשון ונמכרתם ע"י מוכרים אחרים, (א) מפני שנאמר אחריו ואין קונה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ת) הוסיף מלת בשביה בעבור שבזולת זה אין זו קללה אם ישובו עם הספינו' למצרים רא"ם והיה זה קללה יותר משאם הוליכ' ברגלים משום דזה הי' מכה קשה שהיו מעצמם נטבעים בים: (א) כל' ונמכרתם מבנין נפעל כמו כי נמכרנו אני ועמי ומדכתי' והתמכרת' מבנין התפעל יורה שפי' והתמכרתם שתבקשו להמכר ולא תוכלו מפני שאין קונה: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  והתמכרתם. אינו כמו ונמכרתם רק פירושו אתם תבקשו למכור עצמכם אנשים ונשים ואין קונה והנה זאת הברית במצות השם בערבות מואב: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  והשיבך ה'. בגימ' זה יהיה בימי ירמיה. כ''ו שמות בתוכחה, כנגד כ''ו שמות בתפלת י''ח חוץ מברכת המינים, להגן מכ''ו שמות שבתוכחה: (בעל הטורים)

 ספורנו  והתמכרתם. שתשתדלו לעשות מיני מלאכות להתפרנס בהן: ואין קונה. אין איש מהם חפץ במלאכתך כדי שלא תוכל להתפרנס בה: (ספורנו)

 דעת זקנים  באניות. ויהיו שבים טף ונשים שאם היו מוליכין אותן ברגל לא היו שבים רק הגדולים היכולים ללכת ברגל: ואין קונה. פי' ה"ר יוסף קרא שיאמרו המצריים אם תתנו לנו בחנם לא נקח אותם לעבדים לפי שאבותינו נשתעבדו בהם ולקו בכל מיני מכות וכשיראו השבאים כך שאין שוים להם כלום יהיו חובטין אותם במקלות וירעיבו אותם: (דעת זקנים)


{סט}  אֵלֶּה דִבְרֵי הַבְּרִית אֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה אֶת מֹשֶׁה לִכְרֹת אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּאֶרֶץ מוֹאָב מִלְּבַד הַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַת אִתָּם בְּחֹרֵב:

 אונקלוס  אִלֵין פִּתְגָמֵי קְיָמָא דִי פַקִיד יְיָ יָת מֹשֶׁה לְמִגְזַר עִם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּאַרְעָא דְמוֹאָב בַּר מִקְיָמָא דִי גְזַר עִמְהוֹן בְּחֹרֵב: (אונקלוס)

 יונתן  אִלֵין פִּתְגָמֵי קְיָימָא דְפַקֵיד יְיָ יַת משֶׁה לְמִגְזוֹר עִם בְּנֵי יִשְרָאֵל בְּאַרְעָא דְמוֹאָב בַּר מִן קַיָמָא דְגָזַר עִמְהוֹן בְּחוֹרֵב: (תרגום יונתן)

 רש"י  לכרות את בני ישראל. שיקבלו עליהם את התורה באלה ובשבועה: מלבד הברית. קללות שבתורת כהנים שנאמרו בסיני: (רש"י)

דברים פרק-כט

{א}   שביעי  וַיִּקְרָא מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אַתֶּם רְאִיתֶם אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה יְהֹוָה לְעֵינֵיכֶם בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם לְפַרְעֹה וּלְכָל עֲבָדָיו וּלְכָל אַרְצוֹ:

 אונקלוס  וּקְרָא מֹשֶׁה לְכָל יִשְׂרָאֵל וַאֲמַר לְהוֹן אַתּוּן חֲזֵיתוּן יָת כָּל דִי עֲבַד יְיָ לְעֵינֵיכוֹן בְּאַרְעָא דְמִצְרַיִם לְפַרְעֹה וּלְכָל עַבְדוֹהִי וּלְכָל אַרְעֵהּ: (אונקלוס)

 יונתן  וּקְרָא משֶׁה לְכָל יִשְרָאֵל וְאָמַר לְהוֹן אַתּוּן חֲמִיתוּן יַת כָּל מַחְוָותָא דְעָבַד מֵימְרָא דַיְיָ לְעֵינֵיכוֹן בְאַרְעָא דְמִצְרַיִם לְפַרְעה וּלְכָל עַבְדוֹי וּלְכָל יַתְבֵי אַרְעֵיהּ: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  ויקרא משה אל כל ישראל. לכרות הברית על כן אחריה אתם נצבים היום: וטעם אתם ראיתם. ואחר כך ואולך אתכם ואחר כן ויצא עוג כי יש מהם שראו האותות שעשה השם במצרים והם והבאים אחריהם ראו מופת המן שלא אכלו לחם זולתו ואלה הבנים ראו כי השם עזרם והכו שני המלכים: וטעם (אבן עזרא)

 הרמב"ן  וטעם ויקרא משה אל כל ישראל. כי אחרי שהשלים לאמר להם דברי הברית קראם עוד שמע ישראל אתם ראיתם וגו' כי לא הלכו מלפניו שהכל מחובר הוא (הרמב"ן)

 אור החיים   ויקרא משה אל כל ישראל וגו'. הגם שעד עתה היה מדבר אל כל ישראל, הוסיף לקבץ הנשים והטף והגרים כאמור בסמוך אתם נצבים היום כלכם וגו' טפכם וגו':

חסלת פרשת תבא (אור החיים)


{ב}  הַמַּסּוֹת הַגְּדֹלֹת אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ הָאֹתֹת וְהַמֹּפְתִים הַגְּדֹלִים הָהֵם:

 אונקלוס  נִסִין רַבְרְבִין דִי חֲזָאָה עֵינָךְ אָתַיָא וּמוֹפְתַיָא רַבְרְבַיָא הָאִנוּן: (אונקלוס)

 יונתן  נִסִין רַבְרְבִין דַחֲמִיתוּן בְּעֵינֵיכוֹן אָתַיָא וְתִמְהַיָא רַבְרְבַיָא הָאִינוּן: (תרגום יונתן)


{ג}  וְלֹא נָתַן יְהֹוָה לָכֶם לֵב לָדַעַת וְעֵינַיִם לִרְאוֹת וְאָזְנַיִם לִשְׁמֹעַ עַד הַיּוֹם הַזֶּה:

 אונקלוס  וְלָא יְהַב יְיָ לְכוֹן לִבָּא לְמִדַע וְעַיְנִין לְמֶחֱזֵי וְאֻדְנִין לְמִשְׁמַע עַד יוֹמָא הָדֵין: (אונקלוס)

 יונתן  וְלָא יְהַב מֵימְרָא דַיְיָ לְכוֹן לִבָּא לְמִנְשֵׁי אֱלָהֵן לְמִנְדַע וְעַיְינִין לְמִרְמְזָא אֱלָהֵין לְמֶחֱמֵי וְאוּדְנִין לְטַמְטְמָא אֱלָהֵין לְצַיְיתָא וְאַתּוּן נְשִׁיתוּן אוֹרַיְיתָא דְלִבְּכוֹן וּרְמַזְתּוּן בְּעַיְינֵיכוֹן וְטַמְטַמְתּוּן אוּדְנֵיכוֹן בִּזְמַן יוֹמָא הָדֵין: (תרגום יונתן)

 רש"י  ולא נתן ה' לכם לב לדעת. להכיר את חסדי הקב"ה (ב) ולהדבק בו: עד היום הזה. שמעתי שאותו היום (ג) שנתן משה ספר התורה לבני לוי, כמ"ש ויתנה אל הכהנים בני לוי (דברים לא, ט.), באו כל ישראל לפני משה ואמרו לו, משה רבינו, אף אנו עמדנו בסיני וקבלנו את התורה ונתנה לנו, ומה אתה משליט את בני שבטך (ד) עליה, ויאמרו לנו יום מחר, לא לכם נתנה, לנו נתנה, ושמח משה על הדבר, ועל זאת אמר להם, היום הזה נהיית לעם וגו' (דברים כז, ט.), היום הזה הבנתי שאתם דבקים וחפצים במקום: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ב) לא לדעת המסות הגדולו' והאותו' והמופתים כפי המובן מפשט הכ' כי לא יפול בם לומר ולא נתן ה' לכם לב לדעת וגומר: (ג) ר"ל איך יתכן זה דלא היה להם קודם לכן עינים ואזנים: (ד) פי' על התורה: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  לב לדעת. בעבור שנסו השם עשר פעמים ולא הזכירו האותות שראו: וטעם נתן. כי מאתו העלילה הראשונה ועוד כי ראו שלא הוצרכו ללחם ויין: וטעם (אבן עזרא)

 בעל הטורים  ולא נתן ה' לכם לב לדעת. וסמיך ליה ואולך אתכם ארבעים שנה, רמז שעד מ' שנה אין אדם עומד על דעת רבו: (בעל הטורים)

 ספורנו  ולא נתן ה' לכם לב לדעת. אע''פ שהוא יתעלה השתדל בתורותיו ומופתיו לתת לכם לב לדעת כאמרו למען תספר וידעתם כי אני ה'. לא הושג זה המכוון מרוב מריכם: (ספורנו)


{ד}  וָאוֹלֵךְ אֶתְכֶם אַרְבָּעִים שָׁנָה בַּמִּדְבָּר לֹא בָלוּ שַׂלְמֹתֵיכֶם מֵעֲלֵיכֶם וְנַעַלְךָ לֹא בָלְתָה מֵעַל רַגְלֶךָ:

 אונקלוס  וְדַבָּרִית יָתְכוֹן אַרְבְּעִין שְׁנִין בְּמַדְבְּרָא לָא בְלִיאַת כְּסוּתְכוֹן מִנְכוֹן וּמְסָנָךְ לָא עַדוֹ מֵעַל רַגְלָךְ: (אונקלוס)

 יונתן  וַהֲלִיכִית יַתְכוֹן אַרְבְּעִין שְׁנִין בְּמַדְבְּרָא לָא בָלְמוּ כְסוּתְכוֹן מֵעִילַוֵי גוּשְׁמֵיכוֹן וְסַנְדְלֵיכוֹן לָא אִיטָלְעוּ מֵעִילַוֵי רִיגְלֵיכוֹן: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  לא בלו. פירשתיו. ומכת סיחון ועוג שהיה קרוב על כן אתם חייבים לשמור הברית: (אבן עזרא)

 ספורנו  ואולך אתכם. אמנם עתה אחר שראיתם רוב חסדיו עמכם במדבר למען תדעו והביאכם עתה אל ארץ סיחון ועוג שיש לכם אחוזת ארץ שתוכלו לקיים בה המכוון ראוי לכם שמכאן והלאה תתנו לב לדעת: (ספורנו)


{ה}  לֶחֶם לֹא אֲכַלְתֶּם וְיַיִן וְשֵׁכָר לֹא שְׁתִיתֶם לְמַעַן תֵּדְעוּ כִּי אֲנִי יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם:

 אונקלוס  לַחְמָא לָא אֲכַלְתּוּן וַחֲמַר חֲדַת וְעַתִּיק לָא שְׁתֵיתוּן בְּדִיל דְתִדְעוּן אֲרֵי אֲנָא יְיָ אֶלָהֲכוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  לַחֲמָא דְעִיבּוּרָא לָא אֲכַלְתּוּן וַחֲמַר וּמֵירַת לָא שְׁתִיתוּן וַהֲוַת אוֹרַיְיתָא תְּדִירָא מִסְתְּרָא בְּמֶדְרָשֵׁיכוֹן מְטוֹל דְתִתְעַסְקוּן בָּהּ וְתִנְדְעוּן אֲרוּם אֲנָא הוּא יְיָ אֱלָהָכוֹן: (תרגום יונתן)

 הרמב"ן  לחם לא אכלתם ויין ושכר לא שתיתם. הטעם לא אכלתם ממנו שתוכלו לחיות ממנו כי עיקר מחיתם במן היתה למען תדעו כי אני ה' אלהיכם המחיה אתכם במעשה הנס ואין טעמו שלא אכלו לחם כלל כמו לחם לא אכלתי ומים לא שתיתי (לעיל ט ט) כי בקצת העתים היה לישראל במדבר לחם כמו שכתוב (שם ב כח כט) אכל בכסף תשבירני ואכלתי ומים בכסף תתן לי ושתיתי כאשר עשו לי בני עשו היושבים בשעיר והמואבים היושבים בער ורבותינו הזכירו (יומא עה) דברים שתגרי אומות העולם מביאים להם במדבר ואפשר עוד כי מעת שירד המן עד בואם אל שעיר לא אכלו לחם כלל כי הלכו במדבר הגדול והנורא אבל בשנת הארבעים קרבו לישוב ונאמר להם (לעיל ב ד ו) ואת העם צו לאמר אתם עוברים בגבול אחיכם בני עשו אכל תשברו מאתם ושם (פסוק ז) כתוב זה ארבעים שנה ה' אלהיך עמך לא חסרת דבר ומן העת ההיא היו האדומים והמואבים מקדימים אותם בלחם ובמים והיו גדולי ישראל קונים מהם ואוכלים לתענוג לא לצורך ולא לשבעה ועיקר המחיה שלהם במן (הרמב"ן)


{ו}   מפטיר  וַתָּבֹאוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה וַיֵּצֵא סִיחֹן מֶלֶךְ חֶשְׁבּוֹן וְעוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן לִקְרָאתֵנוּ לַמִּלְחָמָה וַנַּכֵּם:

 אונקלוס  וַאֲתֵתוּן לְאַתְרָא הָדֵין וּנְפַק סִיחוֹן מַ לְכָּא דְחֶשְׁבּוֹן וְעוֹג מַ לְכָּא דְמַתְנָן לָקֳדָמוּתָנָא לַאֲגָחָא קְרָבָא וּמְחוֹנוּן: (אונקלוס)

 יונתן  וְאָתֵיתוּן לְאַתְרָא הָדֵין וּנְפַק סִיחוֹן מַלְכָּא דְחוּשְׁבְּנָא וְעוֹג מַלְכָּא דְמַתְנָן לִקְדָמוּתָנָא לְסִדְרֵי קְרָבָא וּמְחוּנוּן: (תרגום יונתן)

 רש"י  ותבאו אל המקום הזה. עתה אתם רואים עצמכם בגדולה וכבוד, (ה) אל תבעטו במקום ואל ירום לבבכם, ושמרתם את דברי הברית הזאת. דבר אחר ולא נתן ה' לכם לב לדעת, שאין אדם עומד על סוף דעתו של רבו וחכמת משנתו עד ארבעים שנה (עבודה זרה ה:), ולפיכך לא הקפיד עליכם המקום עד היום הזה, אבל מכאן ואילך יקפיד, ולפיכך: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ה) ויהיה פירושו דאל המקום על המקום הזה כלומר למעלה ולגדול' הזאת וכן לד"א ג"כ פירושו למעלה הזאת שלפי' הראשון שפירש לב לדעת להכיר חסדי המקום שכל המעלות והגדולות והכבוד שלכם הם מן המקום יהיה פירושו מאחר שבאתם אל המדרגה הזאת להכיר שכל הצלחו' שלך הן מן המקום ולא מידכם ראוי שתשמרו את דברי הברי' הזאת למען תצליחו בכל אשר תעשון והל' האחרון שפירש לב לדעת להשיג חכמות רבו יהיה פירושו אחר שבאתם אל המדרגה הזאת להשיג חכמתו יתברך מעתה הוא מדקדק עמכם בשמירת המצות לכן ראוי הוא שתשמרו את דברי הברית הזאת שהן מצותיו יתברך למען תשכילו ולא תכשלו בכל אשר תעשון. כתב הרא"ם אבל לא ידעתי איך יתוקן ההפסק של ויצא סיחון וגומר בין ותבאו אל המקום הזה ובין ושמרתם וגומר כיון שהם דבקים זה לזה ונ"ל לפרש לפי פי' ראשון שפירש אתם רואים עצמכם בגדולה וכבוד והכרתם חסדי ה' למכה מלכים גדולים לסיחון ולעוג מלכי האמורי כי לעולם חסדו לכן אל תבעטו כו' ולפי פי' אחרון ה"פ מאחר שהגעתם אל המדרגה הזאת שתוכלו להשיג חכמתו יתברך שהוא התורה והמצות ותוכלו גם כן להשיג שכל הצלחתכם הם ע"י קיום התורה והמצות עד שהכיתם את שני מלכי האמורי לכן מעתה הוא מן הראוי שתשמרו וגומר כדי שתצליחו בכל אשר תעשו ואם לאו לא תצליחו כי מעתה הוא מדקדק עמכם: חסלת פרשת כי תבא (שפתי חכמים)


{ז}  וַנִּקַּח אֶת אַרְצָם וַנִּתְּנָהּ לְנַחֲלָה לָראוּבֵנִי וְלַגָּדִי וְלַחֲצִי שֵׁבֶט הַמְנַשִּׁי:

 אונקלוס  וּנְסִבְנָא יָת אַרְעֲהוֹן וִיהָבִנַהּ לְאַחֲסָנָא לְשִׁבְטָּא דִרְאוּבֵן וּלְשִׁבְטָא דְגָד וּלְפַלְגוּת שִׁבְטָא דִמְנַשֶׁה: (אונקלוס)

 יונתן  וּכְבַשְׁנָן יַת אַרְעֲהוֹן וִיהָבָנָא אַחֲסָנָא לְשֵׁיבַט רְאוּבֵן וּלְשֵׁיבַט גָד וּלְפַלְגוּת שֵׁיבַט מְנַשֶׁה: (תרגום יונתן)


{ח}  וּשְׁמַרְתֶּם אֶת דִּבְרֵי הַבְּרִית הַזֹּאת וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם לְמַעַן תַּשְׂכִּילוּ אֵת כָּל אֲשֶׁר תַּעֲשׂוּן: (פפפ)

 אונקלוס  וְתִטְרוּן יָת פִּתְגָמֵי קְיָמָא הָדָא וְתַעְבְּדוּן יָתְהוֹן בְּדִיל דְתִצְלְחוּן יָת כָּל דִי תַּעְבְּדוּן: [פפפ] (אונקלוס)

 יונתן  וְתִנְטְרוּן יַת פִּתְגָמֵי קְיָימָא הָדָא וְתַעַבְדוּן יַתְהוֹן מִן בִּגְלַל דְתַצְלְחוּן יַת כָּל דְתַעַבְדוּן: (תרגום יונתן)

 רש"י  ושמרתם את דברי הברית הזאת וגו':

חסלת פרשת כי תבוא: (רש"י)

 אבן עזרא  למען תשכילו. כמו תצליחו והוא פעל יוצא לב' פעולים והעד תעשון כמו ויהי דוד לכל דרכיו משכיל:

חסלת פרשת תבוא (אבן עזרא)

 ספורנו  ושמרתם את דברי הברית הזאת. שתקבלו עליכם בהר גריזים ובהר עיבל: למען תשכילו את כל אשר תעשון. שתשיגו המכוון בכל מעשיכם לחיי עולם ולחיי שעה: חסלת פרשת כי תבוא (ספורנו)

 כלי יקר  ושמרתם וגו', ועשיתם אותם למען תשכילו את כל אשר תעשון. לפי שמצוה גוררת מצוה (אבות ד.ב) על כן אמר שמצוה אחת גורמת שתשכילו את כל אשר תעשון כי כל אחת גוררת חברתה וז"ש (שם ד.ב) ששכר מצוה מצוה, וז"ש ושמרתם ועשיתם אותם כי השמירה תגרור העשיה ושכר העשיה הוא למען תשכילו עוד להבא את כל אשר תעשון. (כלי יקר)

---

פרשת נצבים

---

{ט}  אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם זִקְנֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם כֹּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל:

 אונקלוס  אַתּוּן קָיְמִין יוֹמָא דֵין כֻּלְכוֹן קֳדָם יְיָ אֱלָהֲכוֹן רֵישֵׁיכוֹן שִׁבְטֵיכוֹן סָבֵיכוֹן וְסָרְכֵיכוֹן כָּל אֱנַשׁ יִשְׂרָאֵל: (אונקלוס)

 יונתן  אתם אָמַר משֶׁה נְבִיָא לָא בְטוּמְרָא אֲנָא מַסְהִיד בְּכוֹן אֱלָהֵן כַּד אַתּוּן מְעַתְּדוּן יוֹמָנָא כּוּלְכוֹן קֳדָם יְיָ אֱלָהָכוֹן רֵישֵׁי סַנְהֶדְרִין דִלְכוֹן וַאֲמַרְכְּלֵי שִׁבְטֵיכוֹן סָבֵיכוֹן וְסַרְכֵיכוֹן כָּל אֵינַשׁ יִשְרָאֵל: (תרגום יונתן)

 רש"י  אתם נצבים. מלמד, שכינסם (א) משה לפני הקב"ה ביום מותו (ב) להכניסם בברית: ראשיכם שבטיכם. (ג) ראשיכם לשבטיכם: זקניכם ושטריכם. החשוב חשוב קודם, ואחר כך כל איש ישראל: (רש"י)

 שפתי חכמים  (א) וא"ת מנ"ל הא דלמא לא כינסם אלא כל אחד ואחד עמד בחנייה שלו והוא עמד באמצע. ועוד קשה ל"ל לפרש להכניסם בברית הרי כתיב בהדיא בקרא וי"ל דמה שפירש להכניסם בברית מזה מוכח שכינסם דהרי אין כריתות ברית אלא דרך העבר' כדלקמן ואם כן מדכתיב בקרא שהכניסם בברית ממילא עקרם ממקומם וכנסם יחד כדי להעבירם בברית: (ב) מדכתיב היום משמע היום מלאו ימי ושנותי ביום הזה אמות. רא"ם. א"נ דאל"ת הכי למה כינסם עכשיו יותר מכל מ' שנה הניחא אם הוא יום א"ש דאם לא עכשיו אימתי אבל אם לא היה ביום מותו למה עכשיו יותר מכל מ' שנה: (ג) דאל"כ אלא ראשיכם ושבטיכם כל חד וחד בפני עצמו קשה ראשיכם למה לי מדכתיב שבטיכם גם הראשים בכלל וגם שאר הפרטים למה לי שהרי כלן בכלל שבטיכם הם. בשלמא כשפירושו ראשיכם לשבטיכם יש לומר בתחלה נקט ראשיכם ואח"כ זקניכם ואחר כך שוטריכם ואחר כך כל ישראל החשוב חשוב קודם אבל אי הוה ראשיכם ושבטיכם תרי מילי א"כ ראשיכם ל"ל וכי תימא א"כ אמאי כתיב ראשיכם ולא כתיב ראשי שבטיכ' ל"ל וכי תימא א"כ אמאי כתיב ראשיכם ולא כתיב ראשי שבטיכ' די"ל ללמדנו דנשיא הדור הוא שקול ככל הדור: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  אתם נצבים לפני ה' אלהיכם. סביבו' הארון: ראשיכם. כמו האהלה שרה אמו והנבוא' עודד הנביא וכן הוא ראשיכ' שהם ראשי שבטיכ' כמו ונירם. והטעם כי הנשיאי' סמוכים ואחריה' הזקני' ואחריה' השוטרים ואחריה' כל איש ישראל הזכרי' ואחריה' הטף הזכרים ואחריה' הנשים ואחריה' הגרים: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  אתם נצבים היום לפני ה' אלהיכם. שאתם עומדים ומזומנים לפני השם כדי לעמוד בבריתו כי לקבל התורה בבאורה נאספו אליו או שהיו עומדים לפני הארון והברית הוא השבועה והאלה אשר יזכיר לעברך בברית ה' אלהיך ובאלתו ויתכן שכרת עוד עמם ברית כברית הראשונה אשר כרת אתם בהר סיני (שמות כד ה-ח) שהקריב עליהם עולה ולקח חצי הדם לזרוק על המזבח וחצי הדם זרק על העם אבל לא הוצרך להזכיר זה ועל דרך האמת כבר הודעתיך הברית הזאת וטעם ראשיכם שבטיכם ראשיכם ראשי שבטיכם כמו והנבואה עודד הנביא על דעת ר"א ועל דעתי הכתוב יכלול ויפרוט והכלל ראשיכם וכל שבטיכם וחזר ופרט זקניכם ושטריכם שהם ראשיכם כי זקן ונשוא פנים הוא הראש וכן אמר (להלן לא כח) הקהילו אלי את כל זקני שבטיכם ושוטריכם כי כל איש אשר לו שררה ומנוי על הצבור יקרא ראש נאמר בנשיאים (במדבר א טז) "ראשי אלפי ישראל" כי הם במעלה הגדולה לכל אלפי ישראל ונאמר במרגלים (שם יג ג) "ראשי בני ישראל "המה" שהם ראשים בבני ישראל לא ראשים לכל בני ישראל וכלם בכלל ראשיכם וחזר ואמר כל איש ישראל שהם שבטיכם והזכיר עוד הטף והנשים והגרים וחוטבי עצים ושואבי מים אשר להם מערב רב והביא שם הטף להביאם בברית כי אפילו עם הדורות העתידים יכרות ברית או כדי לזכותם כטעם שאמרו בהקהל (חגיגה ג) ורבותינו אמרו (יבמות עט) שבאו קצת כנענים בימי משה כדרך שבאו בימי יהושע ונתנם חוטבי עצים ושואבי מים לעדה ולמשכן ה' ואין הכונה לומר שרמו אותו אבל באו אליו להשלים עמו כי כן המשפט כאשר ביארנו (לעיל כ י יא) וכך מצאתי במדרש תנחומא (נצבים ב) ללמדך שבאו אצל משה ולא קבלם כלומר שלא יכלו לרמותו לכרות להם ברית אבל עשאם מיד חוטבי עצים ושואבי מים (הרמב"ן)

 בעל הטורים  נצבים. כדרך שנאמר בסיני ויתיצבו בתחתית ההר. בו בל' אמר כאן אתם נצבים: לפני ה' אל. היכם ראשיכם. הקיש ראשיכם לאלהיכם לומר מורא רבך כמורא שמים: ישראל. וסמיך ליה: (בעל הטורים)

 אור החיים   אתם נצבים. צריך לדעת כוונת מאמר זה, עוד למה הוצרך לפרט ראשיכם וגו' טפכם וגו' ולא הספיק לומר בדרך כלל כלכם. עוד צריך לדעת טעם הברית הזה הלא בסמוך אמר אלה דברי הברית, ואם רצה לכלול גם האמור בפרשה זו בכלל הברית היה לו להקדים הדברים ויאמר על הכל אלה דברי הברית:

ונראה כי כוונת משה בברית זה הוא להכניסם בערבות זה על זה כדי שישתדל כל אחד בעד חברו לבל יעבור פי ה' ויהיו נתפסים זה בעד זה, והעד הנאמן מה שגמר אומר הנסתרות לה' אלהינו והנגלות לנו וגו' הרי שעל הערבות מדבר הכתוב, ואין זה הברית שאמר בסוף פרשת תבא כי אותו ברית הוא על עצמן, וזה שיתחייב כל אחד על אחיהו העברי כפי היכולת שביד כל אחד:

ומעתה באנו להבין מאמר אתם נצבים שהכוונה הוא על דרך אומרו (רות ב') הנצב על הקוצרים ל' מינוי, ואומרו כלכם פירוש כולם יש עליהם עול זה כל א' לפי מה שהוא על דרך אומרם ז''ל במסכת שבת (נ''ד:) כל מי שיש בידו למחות בכל העולם נתפס על כל וכו' וכל מי שיש בידו למחות באנשי עירו נתפס על אנשי עירו, וכל מי שיש בידו למחות בבני ביתו נתפס על וכו', והוא מה שפרט הכ' כאן ואמר ראשיכם וגו' שכל אחד יתחייב כפי מה שיש בידו, ראשיכם הם הגדולים שבכולן שיכולין למחות בכל ישראל אלו יתחייבו על הכל, שבטיכם כל שבט ושבט יתחייב על שבטו, זקניכם ושוטריכם כל זקן יתחייב על משפחתו, כל איש ישראל הם ההמון כל אחד יתחייב על בני ביתו, לזה הפסיק הכתוב כאן וסדר טפכם וגו' בפני עצמם כי אלו אחרים נתפסים עליהם שהם הרשומים בפסוק שלפניו כל אחד כפי מה שהוא, ואין הם נתפסים על אחרים, שהטף אינם בני דעה, והנשים כמו כן, הגרים גם כן אין להם להשתרר על ישראל, וכמו שדרשו ז''ל (יבמות מ''ה:) בפסוק (לעיל י''ז ט''ו) שום תשים עליך וגו' כל משימות שאתה שם עליך לא יהיה אלא מקרב אחיך ולא גרים, אבל ישראל חיבין עליהם כאומרם ז''ל (נדה י''ג) קשים גרים לישראל כספחת ופירשוהו לפי שאינם מלמדים אותם ככל הצורך, הא למדת שנתפסים עליהם:

עוד רמז באומרו אתם נצבים וגו' לפני ה' לפי שכל שהוא מרוחק מהקדושה קומתו נמוכה וראשו שפלה (ב''ר פי''ב ו'), לזה אמר כי להיות לפני ה' נצבו ונשאו ראשם: (אור החיים)

 ספורנו  אתם נצבים לפני ה' אלהיכם. ומי שיטעה אותי לא יוכל להטעות אותו ועל דעתו תקבלו עליכם: ראשיכם שבטיכם זקניכם ושוטריכם. ראשיכם שהם שבטיכם שבטי המושלים והם הנשיאים והשרים אשר בידם שבט המושל. וזקניכם. הם השופטים. ושוטריכם אשר להם כח להכריח בעלי הדין. ועל כל אלו הראשים מוטל להורות להמון מה טוב להם שיקבלו עליהם או ימאנו: (ספורנו)

 כלי יקר  אתם נצבים היום כולכם לפני ה' אלהיכם. פירש"י החשוב חשוב קודם ואח"כ כל ישראל, ראשיכם שבטיכם כמו לשבטיכם. ומ"מ הלמד חסירה ולא לחנם, גם מה ראה משה לסדרם על זה האופן במצב זה יותר מבכל שאר קהילות כשהקהילם.

והנכון הוא שרצה עתה לכרות עמהם ברית חדשה, תחת הברית הראשון אשר נתקלקל ע"י העגל אשר נעשה מצד שלא היו עדיין ערבים זה בעד זה ע"כ כל איש הישר בעיניו יעשה ואין אומר השב, ע"כ ראה להביאם במסורת ברית של הערבות ע"י שבועת הר גריזים והר עיבל כי הערבות סבה גדולה להשיב רבים מעון פן יהיה נתפס עליו, כי כל ערב הרואה שהלוה מפזר ממונו אזי הוא מוכיחו מיראה פן יצטרך לשלם בעבורו, כך בזמן שישראל ערבים זה בעד זה אזי כל מי שיש בידו להוכיח בראותו יחיד או רבים נוטים מדרך השכל הוא מחזירו למוטב ואם העלם יעלם עיניו ממנו הרי הוא במקומו ועמו במחיצתו וחטא הרבים תלוי בו, אבל מי שאין בידו להוכיח אין הסברא נותנת שיהיה נתפס בעון זולתו דאל"כ לא שבקת חיי לכל בריה ואדעתא דהכי לא נכנסו בברית הערבות, ואם מצינו לפעמים שהגדולים נתפסים אף בעון הדור הנסתר כמו שקרה בחטא של עכן זהו לפי שקודם זה לא הטילו מוראם על הכלל והעלימו עיניהם מסוררים ואחרי לא יועילו הלכו (ירמיה ב.ח). לומר שלא תועיל להם התוכחה, עד אשר בסבה זו כל חוטא ורב מרי נותן ברכת שלום לעצמו בחשבו כי הותרה הרצועה של מרדות וע"כ הוא עושה עבירות חבילות חבילות לפעמים בגלוי לפעמים בסתר, אבל אם היו הגדולים תמיד מיסרים האנשים הפושעים אז היו יראים לעשות אפילו בצנעה פן יודע הדבר ואם כן דין הוא שבכל חטא ואשמה יד הסגנים במעל ראשונה כי כל סבה קודם למסובב.

וע"כ נאמר (יחזקאל ט.ו) וממקדשי תחלו. ודרשו רז"ל (שבת נה.) ממקודשי וכן דרשו (ב"ק ס.) פסוק כי תצא אש ומצאה קוצים שאין הפורענות בא לעולם כ"א בעבור הרשעים ואינו מתחיל כ"א מן הצדיקים כו', וטעמו של דבר לפי שבידם שבט מושלים להשיב רבים מעון ורפו ידיהם מלחזק ידים רפות בתורה וברכים כושלות באמונה. וע"כ אמרו רז"ל (ר"ה ח:) מלך נכנס לדין קודם לציבור כו', כי מי יוכל ומי יחוש חוץ ממנו להטיל מורא שמים על הבריות כי בידו שבט ומחוקק לשום משטרו בארץ. וכן אמרו רז"ל (תנחומא אמור כב) בערב ר"ה הגדולים יצאו לקראתו תחילה ואח"כ יצאו הבינונים כו', ואחר כך כל ישראל ביום כיפורים, לפי שכל החשוב חשוב יותר מזולתו הוא נכנס לדין תחילה והוא קודם ליתן את הדין יען כי אשמת העם תלויה בראשיהם.

על כן סדרם משה במסורת הברית הזה על זה האופן, כי מצד שיכנסו בערבות אז יהיו הגדולים לעולם קודמין ליתן את הדין מן מי שתחתיהם, והקדים הראשים ראשיכם שבטיכם כי הראשים קודמים אל הזקנים בכ"מ כי לעולם יותר נשמעים אל מי שמכריחם על העשיה בחזקת היד ושבט מוסר ירחיקנה ביותר ממה שמוכיח בדבור לבד כמ"ש (משלי כט.יט) בדברים לא יוסר עבד ונאמר (שם כו.ג) ושבט לגו כסילים. אע"פ שתחת גערה במבין מהכות כסיל מאה (שם יז.י) מ"מ אצל הכסילים לא כך היא המדה, וכמו כן היו בישראל תמיד שבט ומחוקק כמ"ש (בראשית מט.י) לא יסור שבט מיהודה ומחוקק מבין רגליו. שבט אלו ראשי גליות שבבבל שרודים את העם בשבט, ומחוקק, אלו נשיאי א"י המלמדין תורה ברבים כי זהו שררת המלכות ושררת הסנהדרין זה בשבט ואלו ברוח שפתותיהם, ולפי שהחוטא ורב מרי ביותר נשמע אל הרודה בשבט ממה שהוא נשמע אל המוכיחו בפה כי אמר אך דבר שפתים הוא ע"כ המלך קודם לכולם ליתן את הדין על אשמת העם, ע"כ אמר גם כאן שראשיכם המה בראש ערבים קבלנים בעד כל העם.

ונתן טעם לדבר, לפי שראשיכם היינו שבטיכם המה בעצמם שבט הנוגש בכם כד"א (ישעיה י.ה) הוי אשור שבט אפי. קרא לאשור שבט כך קרא לראשים שבט לומר כי המה בעצמם שבטיכם ובידם להוכיח יותר מן הזקנים על כן הם קודמים ליכנס בערבות. ואחריהם כל ישרי לב זקני ישראל מחוקקים אשר ברוח שפתותיהם ימיתו רשע וגם המה יש להם שוטרים הרודין בעם אמנם לא כמו הראשים כי הראשים יש להם יותר ממשלה מן הזקנים, ואח"כ כל איש פרטי מישראל קודם לנשים וטף כי הנשים והטף נשמעים אל הגברים וכן הגר משועבד ג"כ אל כל איש פרטי מישראל. (כלי יקר)

 דעת זקנים  אתם נצבים היום כלכם. במעמד א' ראשי השבטים ומשבטים עצמם השוטרים: כל איש ישראל. אלו הבינונים והנשים והטף והגרים שבאו לגור בקרב המחנה: (דעת זקנים)


{י}  טַפְּכֶם נְשֵׁיכֶם וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בְּקֶרֶב מַחֲנֶיךָ מֵחֹטֵב עֵצֶיךָ עַד שֹׁאֵב מֵימֶיךָ:

 אונקלוס  טַפְלְכוֹן נְשֵׁיכוֹן וְגִיוֹרָךְ דִי בְּגוֹ מַשְׁרִיתָךְ מִלָקֵטּ אָעָיךְ עַד מְלֵי מַיָיךְ: (אונקלוס)

 יונתן  טַפְלְכוֹן וּנְשֵׁיכוֹן וְגִיוֹרֵיכוֹן דִי בְּגוֹ מַשִׁירְוַיֵיכוֹן מִקְטוֹעַ קִיסֵיכוֹן עַד מִלוּאֵי מֵימֵיכוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  מחוטב עציך. מלמד שבאו כנענים להתגייר בימי משה (ד) כדרך שבאו גבעונים בימי יהושע, וזהו האמור בגבעונים, ויעשו גם המה בערמה (יהושע ט, ד.), ונתנם משה חוטבי עצים ושואבי מים (תנחומא נצבים פ"ב): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ד) ואין הכונה לומר שרימו את משה כמו שרימו את יהושע ח"ו שרימו את מי שנא' עליו בכל ביתי נאמן הוא אלא שבאו אליו להשלים עמו ולא קבלן ונתנן לחוטבי עצים ולשואבי מים ופי' גם המה וגו' שבאו אבל לא שיכלו לרמות אותו: (שפתי חכמים)

 בעל הטורים  טפכם. לומר שיהיו ישראל בעיני הראשים לנהלם ולהדריכם כטפם: נשיכם. וסמיך ליה וגרך, רמז שלא הוזהרו כשרות להנשא לפסולין: (בעל הטורים)

 ספורנו  טפכם נשיכם. שראוי שיהיו מעשיהם בהסכמות האבות והבעלים: מחוטב עציך עד שואב מימיך. מן הראשון שבחוטבים עד האחרון שבשואבים כמו מעולל ועד יונק משור ועד שה מגמל ועד חמור: (ספורנו)

 דעת זקנים  מחטב עציך. אלו העבדים: עד שואב מימיך. אלו השפחות. וזש"ה קטון וגדול שם הוא. ד"א קטון וגדול קטון זה דוד שנאמר ודוד הוא הקטן וגדול זה משה שנאמר והאיש משה גדול מאד. ד"א ועבד חפשי מאדוניו אלו ישראל שכל זמן שהאדם הוא בחיים הוא עבד לעשות רצון קונו וכשהוא מת נעשה חפשי מן המצות. ד"א אתם נצבים היום כולכם אעפ"י שהקללות הללו באין על שונאיכם יש לכם עמידה. ד"א אתם נצבים מפני מה עשאן מצבה מפני שנשתנו מדעתו לדעת יהושע ואף יהושע עשאן מצבה ועתה התיצבו ואשפטה אתכם לפני ה'. ד"א אימתי תהיה להם הצבה והעמדה היום כלכם כשתהיו באגודה אחת כולכם: (דעת זקנים)


{יא}  לְעָבְרְךָ בִּבְרִית יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ וּבְאָלָתוֹ אֲשֶׁר יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ כֹּרֵת עִמְּךָ הַיּוֹם:

 אונקלוס  לְאָעָלוּתָךְ בִּקְיָמָא דַיְיָ אֱלָהָךְ וּבְמוֹמָתֵהּ דִי יְיָ אֱלָהָךְ גְזַר עִמָךְ יוֹמָא דֵין: (אונקלוס)

 יונתן  לְאַעֲלוּתְכוֹן בִּקְיָימָא דַיְיָ אֱלָהָכוֹן וּלְאַזְהְרוֹתְכוֹן בְּמוֹמָתֵיהּ דַיְיָ אֱלָהָכוֹן גְזַר עִמְכוֹן יוֹמָנָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  לעברך. להיות עובר (ה) בברית. ולא יתכן לפרשו כמו להעבירך, אלא כמו לעשותכם (ו) אותם (דברים ד, יד.): לעברך בברית. דרך העברה, כך היו כורתי בריתות עושין, מחיצה מכאן ומחיצה מכאן ועוברים בנתיים, כמו שנאמר העגל אשר כרתו לשנים ויעברו בין בתריו (ירמיה לד, יח.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ה) ר"ל אתה בעצמך תהא עובר ולא ע"י אחרים וזהו שפי' ולא יתכן כו' פי' ע"י אחרים דאם כך איך יפול אחריו ל' בברית ה' אלהיך כיון שפירש להעבירך ועוד איך יפורש להעבירך והא הוה מודעה רבה לקבלת הברית לאמר אנוסים היינו: (ו) דפירוש לעשות אותם כלומר אתם מעצמכם ולא ע"י אחרים: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  לעברך. שם הפועל. כטעם ויעברו בין בתריו. והנה מלת עבר בחסרון בי''ת להפך: (אבן עזרא)

 אור החיים  לעברך בברית וגו' ובאלתו. טעם אומרו ובאלתו ולא הספיק בברית, יתבאר בהעיר עוד למה מעיקרא הוצרך לברית ולא הספיק גזירת מלך במורא העונשים הכתובים בתורה. אכן טעם הדבר הוא לפי שתבא הסברא לאדם לומר שיעבור עבירה אחת והוא שימרוד בעיקר ויענש עונש א' על עבירה אחת, ויותר נכון הוא לו מהיות מודה בה' ובתורתו ויתחייב על ל''ו כריתות וכמה מיתות ועונשים, אשר על כן נתחכם ה' והעבירם בברית לחייבם על כל פרט ופרט, וביאר השבועה שהוא על זה הדרך שנשבעין לקיים כל דבר ואם יעברו ויבטלו אחד מהם תבא עליו האלה הכתובה, והוא אומרו בברית וגו' ובאלתו, ומעתה הגם שיחשבו לכפור בעיקר לא יספיק להם עונש אחד על עון זה ויתחייבו על כל עון ועון ככל אלות הברית: (אור החיים)

 ספורנו  לעברך בברית. אתם נצבים עם כל זה הסדר וההסכמה מוכנים להיות עוברים בברית ומזה נראה שכולכם חפצים לקבל עליכם בלב שלם: אשר ה' אלהיך כורת עמך היום למען הקים אותך וכו'. והנה האל ית' מכוין כזה הברית להקים אותך לו לעם כדי שיהיה הוא לך לאלהים ובזה תקנה חיי עולם. ובהיות תכלית זה הברית כל כך נכבד צריך שתהיה קבלתו בתכלית השלימות: (ספורנו)

 כלי יקר  לעברך בברית ה' אלהיך. מה שמזכירם בכל הפרשה בלשון רבים זולת בפסוק שהזכיר העברת הברית הזכירם בלשון יחיד, זה מופת חותך שעיקר ברית הוא בעבור הערבות כי מצד הערבות יהיו כל ישראל כאיש אחד שבזמן שיש לו מכה באיזה אבר פרטי אז כל גופו מרגיש וחולה כך בזמן שאחד חוטא כולם מרגישים, כמ"ש בחטא של עכן חטא ישראל (יהושע ז.יא) וכן אמרו במדרש (ויק"ר ד.ו) שה פזורה ישראל (ירמיה נ.יז) למה נמשלו ישראל לשה מה השה בזמן שלוקה באחד מאבריו כולן מרגישין אף ישראל עכן לבדו חטא וכתיב חטא ישראל. ולי נראה שכל הדרוש הזה הוציא מן מלת פזורה כי יאמר מאחר שהם כשה שבזמן שלוקה באחד מאבריו כולם מרגישים וא"כ הרי הם כאיש אחד שכאב אבר אחד שדי תכלא בכוליה ועי"ז מן הדין שיהיו כולם באגודה אחת כאיש אחד ואע"פ כן הם פזורים ויפרדו איש מעל אחיו לא ידרוש שלום חבירו וטובתו כל הימים ולא יאמר בלבבו הלא כל המאורעות הרעות של חבירי עלי דידי הדר וגם עלי יעבור כוס שלו. לכך נאמר כאן לעברך בברית ה' לשון יחיד כי ע"י ברית זה בהכרח תהיו באגודה אחת כאיש אחד ועל ערבות זה יתבארו כל פסוקי פרשה זו אשר יבא ביאורם בסמוך בעז"ה.

אתם נצבים היום. במדרש (תנחומא א) למה נסמכה פר' אתם נצבים לקללות לפי ששמעו ישראל מאה קללות חסר שתים חוץ מן מ"ט שבתורת כהנים הוריקו פניהם כו', עיין כל הנוסח ברש"י. וכאן יש מקום לספק ספק גדול במה שקבלו ישראל תנחומין של הבל כי מה שלא עשה בהם כלייה עד הנה לפי שעדיין לא נתמלא סאתם שיחולו עליהם כל האלות של התוכחה, וא"ת שהרבו כעסים למקום ב"ה והגדילו אשמה עד שהיו ראוין לכל אותן האלות ואעפ"כ הש"י ברחמיו לא עשה עמהם כלה ככל חטאתם, אם כן משה כתב להם שטר ושוברו עמו ובחנם יעד להם כל אותן התוכחות כי לעולם לא יפחדו מהם ומורא לא יעלה על ראשם מן אותן קללות כי יאמרו הרי כבר חטאנו כאלה וכאלה ולא רבצה בנו האלה, גם האיש משה הבטיחנו שגם אם יוספים אנחנו לחטוא לא יגע בנו רע וא"כ עשה משה תרי דברים דסתרי אהדדי כי מתחילה יעד להם הקללות כדי שיראו מהם ואח"כ נחם אותם וידבר על לבם שאף אם יהיו חוטאים לא יכלו מצד הקללות, וא"ת שהקללות יחולו אבל לא יהיה בהם כדי לכלותם לגמרי הרי כבר הובטחו על זה מפי הגבורה שנאמר (ויקרא כו.מד) לא מאסתים ולא געלתים לכלותם וגו'. ועו"ק למה לא נבהלו מן אותן מ"ט קללות שבת"כ כי גם בהם יש די השיב כל פנים לירקון, ועוד יש לדקדק בנוסח הלשון למה אמר מאה חסר שתים כי אם חסרו שתים אין כאן מאה והל"ל צ"ח כדרך שאמר חוץ מן מ"ט כו', ומהו שאמר כך האיר לכם ועתיד להאיר לכם כו' עתיד מאן דכר שמיה, ומנלן שמשה אמר כל הדברים הללו.

והנראה לומר בזה שבכל האלות המפורשות בת"כ, ובפר' כי תבא, בכולם יש מקום לאיש קשה עורף להסיר יראת ה' מנגד עיניו וליתן ברכת שלום לעצמו לבקש הצלה מה ע"י איזו תחבולה אנושית כדרך שאמר בדור המבול קל הוא על פני המים (איוב כד.יח) יש לנו ספינות קטנות קלות שישוטו על פני המים וכן באלות אלו, דרך משל כתיב והיו שמיך אשר על ראשך ברזל משמע דווקא מה שעל ראשך ולא מה שעל ראש שאר האומות כי שם יהיה מטר אם כן יקשה ערפו לומר אלך ואקנה תבואה מן שאר האומות כי יש שבר אצלם, וכן דבר וחרב יאמר אמלטה על נפשי וכמ"ש (משלי כב.ה) צנים פחים בדרך עקש שומר נפשו ירחק מהם, ואם כן בכל הקללות לא הוריקו פניהם כי אמרו יש מקום להנצל מהם ע"י תחבולה אנושית, אמנם אם תגזם לאדם לעשות לו איזו דבר ולא תפרש ענשו א"כ אינו יכול להשמר ממך כי לא ידע ממה יהיה נזהר, והנה באותן קללות של ערבות מואב ודאי מאה הם כי בעל המדרש מנאם ומנה מאה אך שנכללו בהם שנים שלא פורש מהותם מה הם והוא מ"ש גם כל חלי וכל מכה אשר לא כתוב בספר התורה הזה. ובלי ספק שבעל מדרש זה לא מנה כל חלי וכל מכה בכלל מספר צ"ח אבל מנה צ"ח זולתם ועמהם יש ק' אך מן אותן ק' חסר ב' לא חסרו ממש אלא חסרו שלא פורש מהותם וא"כ א"א להשמר מהם, ע"כ נבהלו נחפזו רעדה אחזתם בעבור שתים אלו שחסרו ונסתם מהותם ויראו מהם שיעשה בהם כליון.

וידבר משה על לבם אין הדבר כן כמו שחשבתם, שלכך העלים מהות שתים אלו כדי שלא יהיה לכם מקום להשמר מהם שהרי הרבה פעמים כעסתם ולא חלו שתי קללות אלו אע"פ שהייתם ראוין שיחולו, ואם תאמרו א"כ למה נאמרו ביעוד הקללות ולמה לא נתפרשו, לפי שהם מדברים בעונש עה"ב הנעלם כי מצד היות האדם מסובך בחשכת חומרו אינו יכול להבין מהות העונש ההוא כדרך שהעלימה התורה מהות השכר הרוחני מזה הטעם, וביאור הענין שמשה אמר הנני מיעד לכם צ"ח קללות כולם בעה"ז גם כל חלי וכל מכה השייך אל החוטא לעה"ב כדי רשעתו אשר לא כתוב בספר התורה הזה כי התורה לא דברה מן זה העונש כלום גם הוא על ראש רשעים יחול, וזה"ש אתם נצבים היום כיום הזה המאפיל ומאיר כך אתם קיימין בקיום נצחי וגם אחר שתחשך השמש והירח ביום המיתה תשובו לאור באור ה' הנצחי לעה"ב, ואחר שהונח שיש מציאות לאדם גם אחר מותו הנה בזה תבינו פירוש הפסוק גם כל חלי וכל מכה אשר לא כתוב בספר התורה הזאת. וזה"ש כך האיר לכם ועתיד להאיר כי כשם שאור לכם בעה"ז כך זורח הוא שם גם לעתיד והקללות והיסורין מקיימין אתכם ומציבים אתכם לפני, כמ"ש (ברכות ה.) ג' מתנות טובות נתן הקב"ה לישראל וכולן ע"י יסורין ואחד מהם עה"ב שנאמר (משלי ו.כג) ודרך חיים תוכחות מוסר. ואחר שגלה להם משה סוד עה"ב אשר לפנים לא ידעו הנה בזה נתקררה דעתם ע"י הבנת ב' מכות אלו הנעלמים כאמור. (כלי יקר)

 דעת זקנים  לעברך בברית. ועתה אתם מוכנים כאחד לעבור בברית שהרי אתם יחד ולא יוכל לפקפק איש ולומר אני לא הייתי שם ולא קבלתי הברית עלי כי אחרי שתעברו את הירדן ותתפזרו איש לנחלתו אי אפשר לאסוף אתכם יחד שלא יהיה בכם זקן או חולה או חגר או סומא אבל עתה כלכם יחד לעברך כאיש אחד: (דעת זקנים)


{יב}   שני  לְמַעַן הָקִים אֹתְךָ הַיּוֹם לוֹ לְעָם וְהוּא יִהְיֶה לְּךָ לֵאלֹהִים כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָךְ וְכַאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב:

 אונקלוס  בְּדִיל לַאֲקָמָא יָתָךְ יוֹמָא דֵין קֳדָמוֹהִי לְעַמָא וְהוּא יְהֵי לָךְ לֶאֶלָהּ כְּמָא דִי מַלִיל לָךְ וּכְמָא דִי קַיִים לַאֲבָהָתָךְ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב: (אונקלוס)

 יונתן  מִן בִּגְלַל לְקַיָימָא יַתְכוֹן יוֹמָנָא לֵיהּ לְאוּמָא בְּרִירָא וְהוּא יֶהֱוֵי לְכוֹן לֶאֱלָהָא הֵיכְמָא דְמַלֵיל לְכוֹן וְהֵיכְמָא דְקַיֵים לְאַבְהַתְכוֹן לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקב: (תרגום יונתן)

 רש"י  למען הקים אותך היום לו לעם. כל כך הוא נכנס (ז) לטרוח, למען קיים אותך לפניו לעם: והוא יהיה לך לאלהים. לפי שדבר לך ונשבע לאבותיך שלא להחליף את זרעם באומה אחרת, לכך הוא אוסר אתכם בשבועות הללו, שלא תקניטוהו, אחר שהוא אינו יכול להבדל מכם, עד כאן פירשתי לפי פשוטו של פרשה. ומדרש אגדה (תנחומא נצבים פ"א), למה נסמכה פרשת אתם נצבים לקללות, לפי ששמעו ישראל מאה קללות חסר שתים חוץ ממ"ט שבתורת כהנים, הוריקו פניהם, ואמרו מי יוכל לעמוד באלו, התחיל משה לפייסם, אתם נצבים היום, הרבה הכעסתם למקום ולא עשה אתכם כלייה, והרי אתם קיימין לפניו: היום. כיום הזה שהוא קיים והוא מאפיל ומאיר, כך האיר לכם וכך עתיד להאיר לכם, והקללות והיסורין מקיימין אתכם ומציבין (ח) אתכם לפניו, ואף הפרשה שלמעלה מזו (ט) פיוסין הם, אתם ראיתם את כל וגו'. דבר אחר אתם (י) נצבים, לפי שהיו ישראל יוצאין מפרנס לפרנס, ממשה ליהושע, לפיכך עשה אותם מצבה כדי לזרזם. וכן עשה יהושע, וכן שמואל התיצבו ואשפטה אתכם (שמואל-א יב, ז.), כשיצאו מידו ונכנסו לידו של שאול: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ז) ק"ל אם בא להודיענו בלמען זה אמה שכרת עמהם ברית זה לא יתכן הואיל וכתב אחריו למה כרת עמהם ברית דכתיב פן יש בכם איש או אשה או משפחה או שבט וגומר ואם כן אמה קאי למען הזה ל"פ כ"כ הוא נכנס לטרוח כו' כלומר רצונו דקרא לתרץ בלמען וגו' שלא תקשה למה היה הקב"ה מטריח ואוסר אותם בשבועה לא היה לו להזהירם אלא באזהרה בעלמא ואם ישמעו טוב ואם לא ישמעו יתן להם עונש כבכל שאר ציוויים אלא לכך נכנס כל כך לטרוח וכו' לפי שכבר נשבע לאבותיך שלא להחליף כו' לכך הוכרח להכניסם כו': (ח) פי' שע"י הקללות אתם נזהרים מלעבור המצות לעולם ועוד שהם ממרקין העונות ותהיו חיים וקיימים לעולם וכן אמרו (פ"ק דע"ז דף ד ובמסכת ברכות דף ה): (ט) בזה מוכח שדבר משה דברי פיוסים שלא תקשי איך שייך שדבר פיוסים הרי כל הפ' משמע תוכחה וגם לעיל מיניה הכל תוכחה: (י) דלטעם ראשון קשה דהא לפי מצב ל' הפרשה הוא תוכחה ולא פיוס ל"פ ד"א כו' ולפי ד"א קשה למה אמר אתם נצבים היום יום דכתיב בקרא ל"ל: (שפתי חכמים)

 אור החיים  למען הקים אותך וגו'. פירוש טעם שאני מבקש להרבות בעונשים ובאלות הוא למען הקים אותך לו לעם ולא תכפרו בו כי תפחדו מעוצם האלות אשר תתחייבו שתכפרו באלהותו ובזה תתקיימו לעם ה':

עוד ירצה לתת טעם לברית הערבות, שלא יאמר אדם למה יעשה ה' כה לעבדיו להכביד עולם לחייבם במעשה הזולת, לזה אמר כי אלהים חשבה לטובה למען הקים אותך לו לעם פירוש שזולת זה יהיו ישראל חוזרים לאחוריהם היום יפשע אחד בקלה ולמחר בחמורה והיו נשמטים מעדת הקדושה מעט מעט עד שיפשע ישראל מהיות עם ה', ובמה שעשאם ערבים יתנו לב לעובר עבירה אחת קלה כבחמורה ויתקיימו לעם סגולה, הא למדת שכל מעשה ה' אינו אלא לטובתינו להקימנו: (אור החיים)


{יג}  וְלֹא אִתְּכֶם לְבַדְּכֶם אָנֹכִי כֹּרֵת אֶת הַבְּרִית הַזֹּאת וְאֶת הָאָלָה הַזֹּאת:

 אונקלוס  וְלָא עִמְכוֹן בִּלְחוֹדֵיכוֹן אֲנָא גְזַר יָת קְיָמָא הָדָא וְיָת מוֹמָתָא הָדָא: (אונקלוס)

 יונתן  וְלָא עִמְכוֹן בִּלְחוֹדֵיכוֹן אֲנָא גְזַר יַת קְיָימָא הָדָא וּמַסְהִיד יַת מוֹמָתָא הָדָא: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  ולא אתכם לבדכם. רק עמכם ועם הבאים אחריכם שהם בניכם ובני בניכם: (אבן עזרא)

 אור החיים  ולא אתכם לבדכם וגו' כי את אשר וגו'. קשה למה הוצרך לומר ולא אתכם וגו' ולא הספיק באומרו את אשר ישנו וגו' שהם אותם שהיה מדבר עמהם ואת אשר וגו' ומובן הדבר שלא אתם לבדם הוא כורת וגו'. אכן כוונת הכתובים הוא שבא לחייבם לקבל עליהם הברית והאלה ועל זרעם הבאים אחריהם עד עולם, והוא אומרו ולא אתכם לבדכם פירוש לחייב אתכם לבד אני כורת אלא בין אותם שהם עמנו בין אותם וגו', ומעתה אם לא היה אומר אלא את אשר וגו' ואת אשר וגו' אנכי כורת לא היה נשמע אלא שה' מחייב גם הבאים אחריהם אבל אינו מחייב את אשר ישנו עומד שם על זרעם אחריהם, ומאומרו לא אתכם לבדכם גילה כוונתו שבאלה עצמה שכורת עם העומדים שם מוסיף לחייבם על הדורות, ושיעור הכתוב הוא לא אתכם לבדכם אני מחייב על האמור אלא אף על דורות הבאים אחריכם, וזה לא היה נשמע אם לא היה אומר אלא את אשר וגו' ואת אשר וגו' אנכי כורת ברית, שהייתי אומר שהם דברי ה' על הבאים אחריהם לא שיתחייבו העומדים שם לקבל עליהם בעד הבנים: (אור החיים)

 כלי יקר  ולא אתכם לבדכם אנכי כורת הברית הזאת וגו'. רוב המפרשים נתקשו מאד בשבועה זו שהיתה עליהם ועל זרעם שלא היו בעולם עדיין ואיך יכנסו בברית השבועה, ושורש קושיא זו תמצא בעקידה ונמשך אחר דעתו גם מהרי"א ושאר מפרשים, ודעת רז"ל (תנחומא נצבים ג.) שכל הנשמות שעתידין להבראות היו שם, ויש שדקדקו זה משינוי הלשון שבפסוק כי את אשר ישנו פה עמנו עומד היום לפני ה' אלהינו ואת אשר איננו פה עמנו היום. ולא אמר ואת אשר איננו פה עמנו עומד היום לפני ה' ש"מ שמדבר בנשמות שאף על פי שאינם פה עמנו מכל מקום הם עומדים לפני ה' תמיד תחת כסא כבוד כמלאכים שנקראו עומדים כמ"ש (זכריה ג.ז) ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה. גם נראה לדקדק זה מלשון עמנו כי הל"ל ואת אשר איננו פה היום אלא לדקדק מזה שדווקא עמנו איננו אבל ישנו עם ה' ועומד לפניו, ומה שהקשו וכי יכול להשביע את הנשמה מצינו דוגמא לזה שאמרו רז"ל במס' נדה (ל:) שביום הלידה משביעין את האדם הוי צדיק ואל תהי רשע וכו'.

ונראה כי כל המשך הפסוקים מדברים מענין זה, כי יש להקשות מה שאמר כי אתם ידעתם את אשר ישבנו וגו', וכן שני פעמים פן למה לי פן יש בכם איש, פן יש בכם שורש פורה, ליערבינהו וליתנינהו. אלא שבא ליתן טעם למה יצטרך להשביע הבנים שעדיין לא נולדו, ע"כ אמר דרך משא ומתן כי אתם ידעתם את אשר ישבנו בארץ מצרים. ושם היינו עבדים לפרעה ויפדנו ה' משם על מנת שנקבל עלינו מצות ה', אבל בניכם אשר לא ישבו בארץ מצרים ולא נפדו יטענו למה נקבל עלינו עול מצותיו כי אותנו לא פדה ה' על כן אני צריך להביא את בניכם בברית, ואם תאמרו א"כ למה יצטרך להשביע אותנו הלא דין יש לו ית' עלינו כי על מנת כן פדה אותנו ע"ז אמר ואת אשר עברנו בקרב הגוים ותראו את שקוציהם וגו'. והרי שטר ושוברו עמו כי מצד שישבנו בארץ מצרים לא היה צריך להשביענו אבל מצד שראיתם שיקוצי הגוים אשר עברנו בתוכם יש לחוש פן יש בכם איש או אשה וגו' על כן צריך להשביעם.

ואם תאמרו א"כ הדרא קושיא לדוכתא, כי בשלמא אותנו הוצרך להשביענו כי ראינו שיקוצי הגוים ויש לחוש פן נלך אחריהם אבל בנינו אשר לא ראו השיקוצים ההם למה יזונו אחריהם, ע"ז אמר פן יש בכם שורש פורה ראש ולענה. כי באמת הבנים הנולדים מצד עצמם אין בית מיחוש שילכו אחרי ע"ז כי לא ראו אותה מעולם, אבל יש לחוש שמשורש נחש יצא צפע כי יכול להיות שאחד מכם נקט טינא בלבו ומעשה אבות ירשו בנים כי טבע הבן נמשך אחר האב כמו הענף שנמשך אחר השורש על כן אני צריך להשביע גם הבנים ע"ז, ובזה מיושב היטב שני פן אלו כי פן ראשון קאי על האבות אשר ראו שיקוצי העמים פן ילכו אחריהם, פן שני קאי על הבנים הנולדים כי אע"פ שלא ראו שיקוצי העמים מ"מ יש לחוש שיקבלו טבע השורש דהיינו האבות שהם שורש מר פורה ראש.

או יוכל לומר שכל הסיפור, מן כי אתם ידעתם עד פן יש בכם שורש וגו' הכל נתינת טעם על האבות, כי יאמר מאחר שישבתם בארץ מצרים ויצאתם משם ולא היה יכולת באלהי מצרים להציל את מצרים ואחר כך עברתם בקרב הגוים אשר לא נתן לכם ה' רשות לירש את ארצם, הנה בזה תבואו לידי טעות לומר שלכך נעשה דין באלהי מצרים ולא באלהי העמים אשר עברתם בתוכם לפי שאלהיכם חזק מאלהי מצרים אבל לא מאלהי הגוים אשר עברנו בתוכם ותאמרו כי מטעם זה לא יכולתם לעשות כלום לאותן הגוים כי אלהיהם עמהם להצילם זהו שאמר ותראו את שיקוציהם וגו' כסף וזהב אשר עמהם. במלת עמהם חתם כל טעותם כי יאמרו שאלהיהם עמהם להצילם, ואילו לא ישבנו בארץ מצרים לא היה הטעות חזק כל כך כי אולי אין הקב"ה מתקנא באלהי העמים אלילים ע"כ אינו עושה בהם שפטים, אבל מאחר שבאלהי מצרים עשה שפטים ולא באלהי העמים אשר עברנו בתוכם מתוך זה אתם קרובים לבא לידי טעות לומר שאלהי העמים עמהם להצילם, ואחר כך אמר כנגד הבנים פן יש בכם שורש פורה כדרך שנתבאר למעלה. (כלי יקר)


{יד}  כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶשְׁנוֹ פֹּה עִמָּנוּ עֹמֵד הַיּוֹם לִפְנֵי יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ וְאֵת אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹּה עִמָּנוּ הַיּוֹם:

 אונקלוס  אֲרֵי יָת מָן דְאִיתוֹהִי הָכָא עִמָנָא קָאֵם יוֹמָא דֵין קֳדָם יְיָ אֱלָהָנָא וְיָת מָן דְלֵיתוֹהִי הָכָא עִמָנָא יוֹמָא דֵין: (אונקלוס)

 יונתן  אֲרוּם יַת כָּל דָרַיָא דְקָמוּן מִן יוֹמֵי עַלְמָא כֻּלְהוֹן הִנוּן דְקַיְימִין הָכָא עִמָנָא יוֹמָנָא קֳדָם יְיָ אֱלָהָנָא וְיַת כָּל דָרַיָא דַעֲתִידִין לְמֵיקוּם עַד סוֹף כָּל עַלְמָא כּוּלְהוֹן הִינוּן קַיְימִין הָכָא עִמָן יוֹמָנָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  ואת אשר איננו פה. ואף עם דורות (כ) העתידים להיות: (רש"י)

 שפתי חכמים  (כ) ולא יתכן לפרש כמשמעו אף שאיננו פה שהלכו להם דהרי כתיב אתם נצבים היום כלכם ועוד יש לומר איך שייך לכרות ברית עם מי שאינו פה דלמא אם היה בא מן הדרך והיה פה לא היה מקבל הברית אבל אי קאי על העתידים להיות א"ש דאף אם הגופים לא היו שם אבל הנשמות היו שם וקבלו הבנים הבאים אחריה' גם כן בכלל הברית: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  נו''ן ישנו. נוסף: ואת אשר איננו. עם אשר איננו רק יבא אחרינו ואינו כטעם האומדים כי רוחות הבאים היו שם: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  ואת אשר איננו פה עמנו. וגם עם הדורות העתידים להיות (הרמב"ן)

 ספורנו  ואת אשר איננו פה עמנו היום. והם הדורות הבאים ולפיכך צריך שתודיעם שמתנת הארץ וזולתה היתה לכם על תנאי קיום הברית ובאותו התנאי בעצמו יירשו מכם: (ספורנו)


{טו}   שלישי  כִּי אַתֶּם יְדַעְתֶּם אֵת אֲשֶׁר יָשַׁבְנוּ בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם וְאֵת אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בְּקֶרֶב הַגּוֹיִם אֲשֶׁר עֲבַרְתֶּם:

 אונקלוס  אֲרֵי אַתּוּן יְדַעְתּוּן יָת דִיתֵבְנָא בְּאַרְעָא דְמִצְרָיִם וְיָת דִי עֲבַרְנָא בְּגוֹ עַמְמַיָא דִי עֲבַרְתּוּן: (אונקלוס)

 יונתן  אֲרוּם אַתּוּן יְדַעְתּוּן סְכוּם שְׁנַיָא דְיָתִיבְנָא בְּאַרְעָא דְמִצְרַיִם וּגְבוּרָן דְעָבַד לָנָא בֵּינֵי עַמְמַיָא דַעֲבַרְתּוּן: (תרגום יונתן)

 רש"י  כי אתם ידעתם וגו' ותראו את שקוציהם. לפי שראיתם (ל) האומות עובדי אלילים, ושמא השיא לב אחד מכם אותו ללכת אחריהם: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ל) דק"ל מאי נתינת טעם הוא אמה שלפניו אאת אשר איננו פה עמנו היום ל"פ שראיתם וכו' עד לפיכך אני צריך להשביעכם כלומר נתינת טעם אש לפני פניו אלעברך בברית וגומר ונ"ט הוא למה היה הקב"ה חושד לישראל שיעבדו ע"א וצריך להשביעם על זה אלא לכך היה חושדן שאמר להם לפי שראיתם כו' ויהיו שני פסוקים הללו כי אתם ודעתם וגומר ותראו את שקוציהם וגומר הם דבוקים עם פן יש בכם הבא אחריהם ויחסר וי"ו מן מלת פן וגומר לכ"פ ותראו וגו' אחר פן יש בכם: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  כי אתם ידעתם. יש מכם שרא' תועבת מצרים והטעם אלהיהם וכלכם ראיתם תועבו' הגוים אשר עברתם אליהם באדום ועמון ומואב ומדין: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  כי אתם ידעתם. וגו' ותראו את שקוציהם לפי שראיתם את האומות עובדי עבודת כוכבים ושמא השיא לב אחד מכם ללכת אחריהם (הרמב"ן)

 אור החיים  כי אתם ידעתם וגו'. צריך לדעת לאיזה דבר נותן הכתוב טעם כי אתם ידעתם, ורמב''ן ז''ל פירש שהוא טעם להאמור אחריו בסמוך פן יש בכם וגו', והוא קצת דוחק להקדים טעם למה שעתיד לומר אחרי כן, ואולי שדבר הכתוב בסדר זה להעיר דבר אחד, והוא כי לפי שהצריכם הכתוב להכנס לחייב עמהם גם הבאים אחריהם יאמר האומר ששורת הדין מנגדת הדבר שהרי אין חבין לאדם שלא בפניו ולא תועיל קבלה זו שיקבלו האבות על הבנים, לזה אמר כי אתם ידעתם וגומר ותראו וגו' פירוש ראיתם שאינם אלא שקץ ותועבה, ומעתה אינכם אלא זוכים להם לרחקם מתועבות הגוים ולבחור באלהים חיים ויכולין אתם לחייבם כמותכם, והוא מה שדקדק לקרותם שקוציהם וגלוליהם לומר שידעו והשכילו השפלתם ומאיסותם: (אור החיים)

 ספורנו  כי אתם ידעתם את אשר ישבנו. ולפיכך ראוי לחוש: (ספורנו)

 דעת זקנים  כי אתם ידעתם את אשר ישבנו בארץ מצרים. מלמד שהיה שם מיוצאי מצרים מכאן שלא נגזרה גזרה על פחות מבן עשרים: (דעת זקנים)


{טז}  וַתִּרְאוּ אֶת שִׁקּוּצֵיהֶם וְאֵת גִּלֻּלֵיהֶם עֵץ וָאֶבֶן כֶּסֶף וְזָהָב אֲשֶׁר עִמָּהֶם:

 אונקלוס  וַחֲזֵיתוּן יָת שִׁקוּצֵיהוֹן וְיָת טַעֲוָתְהוֹן אָעָא וְאַבְנָא כַּסְפָּא וְדַהֲבָא דִי עִמְהוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  וְחָמִתּוּן יַת מְרַחְקַתְהוֹן וְיַת טַעֲוָון דִלְהוֹן דְמִן קֵיסָא וְאַבְנָא דְרַמְיָין בְּאוֹשְׁקְקֵי וְטַעֲוָון דִכְסַף וּדְהַב דִיהִיבִין עִמְהוֹן בְּבָתַּיָא אַחֲדִין דָמִין בַּתְרֵיהוֹן דְלָא יִתְגַנְבוּן: (תרגום יונתן)

 רש"י  ותראו את שקוציהם. על שם שהם מאוסים כשקצים: גלוליהם. שמוסרחים ומאוסין כגלל: עץ ואבן. אותן של עצים ושל אבנים ראיתם בגלוי, (מ) לפי שאין העובדי אלילים יראים שמא יגנבו, אבל של כסף וזהב עמהם בחדרי משכיתם הם, לפי שהם יראים שמא יגנבו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (מ) ר"ל אמאי שינה הקרא בלשונו וכתב בעץ ובאבן תראו ובכסף ובזהב לא כתב תראו: (שפתי חכמים)


{יז}  פֶּן יֵשׁ בָּכֶם אִישׁ אוֹ אִשָּׁה אוֹ מִשְׁפָּחָה אוֹ שֵׁבֶט אֲשֶׁר לְבָבוֹ פֹנֶה הַיּוֹם מֵעִם יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ לָלֶכֶת לַעֲבֹד אֶת אֱלֹהֵי הַגּוֹיִם הָהֵם פֶּן יֵשׁ בָּכֶם שֹׁרֶשׁ פֹּרֶה רֹאשׁ וְלַעֲנָה:

 אונקלוס  דִילְמָא אִית בְּכוֹן גְבַר אוֹ אִתְּתָא אוֹ זַרְעִית אוֹ שִׁבְטָא דִי לִבֵּהּ פָּנֵי יוֹמָא דֵין מִדַחַלְתָּא דַייָ אֱלָהָנָא לִמְהַךְ לְמִפְלַח יָת טַעֲוַת עַמְמַיָא הָאִנוּן דִילְמָא אִית בְּכוֹן גְבַר מְהַרְהַר חֶטְאִין אוֹ זָדוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  אִזְדַהֲרוּן דִלְמָא אִית בְּכוֹן הַשְׁתָּא וְלָא יֶהֱוֵי בָּתַר דְנָא בַּר נַשׁ אוֹ אִיתָא אוֹ גְנִיסָא אוֹ שִׁיבְטָא דְלִבֵּיהּ מִתְפְּנֵי לְמִטְעֵי יוֹמָנָא מִדַחַלְתָּא דַיְיָ אֱלָהָנָא לְמִפְלַח יַת טַעֲוַות עַמְמַיָא הָאִינוּן דִלְמָא אִית בְּכוֹן טְעוּ דְשָׁרִישׁ דְלִבֵּיהּ מְהַרְהַר עֲלוֹי בָּתַר חִיטָאֵיהּ דְשֵׁירוֹי חִיטָאֵיהּ חוֹלִי וְסוֹפֵיהּ מְרִיר כְּאַגְרָנַיָא דְמוֹתָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  פן יש בכם וגו'. לפיכך אני צריך להשביעכם: פן יש בכם. שמא (נ) יש בכם: אשר לבבו פנה היום. מלקבל עליו הברית: שרש פרה ראש ולענה. שרש מגדל עשב מר (ע) כגידין שהם מרים, כלומר מפרה ומרבה רשע בקרבכם: (רש"י)

 שפתי חכמים  (נ) יש מקשים והא כתיב לעיל בפרשת ואתחנן פן תשכח את הדברים ופן תשא עיניך וגו' ובפ' עקב פן יפתה לבבכם ולא פי' שם שהוא ל' שמא ולפי מה שפירש הרא"ם דהאי פן יש בכם הוא מדברי רש"י ולא בא לפרש אלא משום חבור הקרא נקט אותו רש"י ל"ק ולא מידי ואפי' בלא"ה נמי י"ל דהא דפרש"י כאן פי' של פן ולא לעיל יש לומר דלעיל הוא ל' לא תעשה כמו שאמרו כל מקום שנא' השמר פן ואל אינו אלא לא תעשה אבל הכא ע"כ ליכא לפרש שהוא לא תעשה כלומר שלא יעשה זאת דהא כתיב פן יש בכם דפי' שכבר ישנם לכן פרש"י שהוא ל' שמא: (ע) כגידין מין עשב מר הוא וכן מרה כלענה במשלי לענה וראש באיכה ת"י גידין: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  וטעם פרה ראש ולענה. כי הראש מזיק השלמים והוא מהחליי' המדביקים: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  פן יש בכם וגו'. לפיכך אני צריך להשביעכם לשון רש"י ויפה פירש והטעם לומר אני צריך להביאכם באלה ובשבועה עתה בברית הזאת מיראתי אולי נפתה לב קצתכם לשקוצי מצרים כאשר עשיתם בעגל או לשקוצי עמון ומואב אשר ראיתם בדרך כאשר היה לכם בבעל פעור כי בברית הראשונה של שעת מתן תורה לא היו שם אלות וקללות והזכיר איש או אשה מפני שהאשה דעתה קלה עליה וכן יעשה בענין ע"ז (לעיל יז ב) והזכיר יחידים ומשפחה ושבט שהוא עם רב ולא אמר על כולם דרך כבוד או שלא יתכן שיהיה לב כולם פונה היום לע"ז כי לא היו באים בברית השם ובאלתו כי מי יכריחם אבל משפחה או שבט יבואו בברית מפני פחד הרוב ואמר פן יש בכם וגו' אשר לבבו פנה היום על הנפתה כבר לע"ז והוא בלבו מאמין בה היום הזה או פן יש בכם שרש רע שיפרח וישגה ובימים הבאים יוציא פרחים רעים ויצמיח מרורות וזה על אשר איננו פה עמנו היום כי האב שרש והבן נצר משרשיו יפרה והזכיר השרש לומר כי הוא יכול להביא באלה הדורות הבאים שהשרש אשר ממנו יצמחו הוא לפניו היום והוא בא בברית ובאלה הזאת ואמר פרה ראש לרמוז כי משרש מתוק לא יצא מר וכל אשר לבבו שלם עם השם הנכבד ולא הרהר כלל בע"ז לא יוליד מודה בה ואל תקשה עלי בזה מן הכתוב (יחזקאל יח י) והוליד בן פריץ כי אמת הדבר וסוד גדול לא אוכל לפרש בו

"וראש ולענה" - עשבים מרים או ממיתים ושמם כן בלשון הקדש או הם כנויים יקראו האחד "ראש" שהוא ראש המרורים מר מכולם והשני יקראו "לענה" מענין לענות מפני (שמות י ג) כי האוכל אותו נגש ונענה לענות נפשו יאכלנו (הרמב"ן)

 בעל הטורים  פרה. חסר וי''ו, קדי ביה פרה. רמז כפרה סוררה סרר ישראל: (בעל הטורים)

 אור החיים  פן יש בכם וגו' ללכת לעבוד וגו'. כאן הזהיר הכתוב על מחשבת עבודה זרה שמזהיר כאומרו פן על אשר לבבו פונה ללכת לעבוד וגו':

פן יש בכם וגו' שורש וגו'. צריך לדעת מה הוא השורש פרה ראש וגו', אם חוזר לאשר לבבו פונה וגו' האמור בסמוך לא היה לו לומר פן יש בכם פעם ב' אלא היה לו לומר על זה הדרך פן יש בכם איש וגו' שורש פרה ראש ולענה אשר לבבו וגו', עוד צריך לדעת כוונת הדברים עצמן של שורש פרה וגו' שנראה שאינו פרה ראש ולענה, אלא שורש עוד צריך לדעת ברכה זה שמתברך זה השורש פרה ראש בלבבו במה מתברך, עוד אומרו לאמר, עוד נתינת טעם זה שאומר כי בשרירות וגומר, ומה הוא אומרו למען וגומר:

אכן כוונת הכתוב הוא לבל יחשוב אדם בדעתו להקל מעליו עול העונש ויסבור בדעתו שאינו עושה עול בזה אלא משתדל בשכלו לבל יתחייב בכל הקללות ולעולם אינו חושב בדעתו לעבור פי ה' גדולה וקטנה, וכנגד זה אמר הכתוב פן יש בכם שורש פרה ראש ולענה פירוש שעתה אינו אלא שורש, ומודיע שממנו יפרה ראש ולענה כאשר אבאר, ופירש הכתוב מה הוא השורש ואמר והיה בשמעו את דברי האלה, אמר והיה לשון שמחה כי ישמח בשומעו שהדבר חיובו הוא מצד האלה שזה יגיד שזולת האלה לא יתחייב, והתברך בלבבו יבטח שלא תבא עליו הקללה בסיבת לבבו על זה הדרך, לאמר פירוש יאמר שלום יהיה לי כי בשרירות וגו' פירוש הגם שישביעם משה ויענה אמן הוא יבטלנו בלבו, והעיקר בשבועה הוא הלב, וכדברי ר' עקיבא שאמר (שבועות כ''ו) האדם בשבועה שצריך שיהיה לבו ופיו שוים, וכל שמבטל בלבו הגם שמוציא בשפתיו אין אנו הולכים אלא אחר מחשבת הלב, והוא אומרו כי בשרירות לבי אלך כי העיקר שתלוי בו ענין השבועה הוא הלב ולזה כינה לו השרירה, ובמה שלא יקבל השבועה בלבו לא יתחייב כל העונש האמור בין על עצמו לא יתחייב אלא עונש עבירה אחת כמו שכתבנו, בין הבנים בניו לא יחייבם בכח שבועתו, בין בענין הערבות על הזולת, והוא אומרו למען ספות הרוה את הצמאה פירוש ספות ל' כריתה, ופירוש רוה הוא כינוי לריבוי, וצמאה הוא כינוי למועט, והכוונה שמתחכם לכרות ריבוי העונש לעשותו מועט במה שמבטל בלבו השבועה:

ודבר זה קראו משה שורש, שממנו יפרה ראש ולענה, הטעם כי כלום עיקר טעם השבועה הוא, כדי שבזה יתחזק נגד המחטיא, כדרך אומרו (תהלים קיט קו) נשבעתי ואקיימה, וכמעשה בועז שנשבע ליצרו (במדב''ר טו טז). ולזה אדם שחושב מחשבה זו הוא פיתוי בחינת הרע, שמשריש בו שורש רע, כדי שאחר כן יהיה נקל להשריש במעיו שורש רשע להתעיב מעשיו, ויאמר אליו כלום הדבר תלוי אלא בשבועה, אתה לא נשבעת, קום עשה לך אלהים ועשה אשר תתאו עשות:

וקרא למעשה הרע ראש ולענה, לצד שהעבירות טעמם ראש ולענה, והוא סוד טיפה מרה שבחרב מלאך המות (ע''ז כ:), שתתהוה מעבירות האדם, בסוד תיסרך רעתך (ירמיה ב יט), ולהיפך במעשה הטוב בסוד טעמו וראו כי טוב ה' (תהלים לד ט):

וייחד הכתוב עונש לזה יתר על המקבלים הברית, ואמר לא יאבה וגו', פירוש הגם שה' מדתו היא למחול ולסלוח לעונות עמו ישראל כשמחלין פניו כידוע, זה האיש לא יאבה ה', אמר לשון זה לא יאבה, נתכוין לומר שה' יהפוך בו רצונו שסולח ולא יאבה לסלוח. והיוצא מדבר זה כשלא יאבה ה' סלוח לו, הוא כי אז יעשן אף ה', אומרו אז, פירוש כשיחטא אחר כך שפרה ראש ולענה אז במקום שחשב להקל עונשו, ונהפוך הוא שיעשן אף ה' וקנאתו באיש ההוא ורבצה בו כל האלה הכתובה בספר הזה:

ונמצא כי מלבד שלא הרויח כלום במחשבתו הרעה שהרי כל הרעה תבואנו, עוד לו שתרבוץ בו כל האלה, מה שלא יהיה לו כן אם יקבל השבועה עתה, שהגם שיתחייב בה בבוא עליו הרע ויקרא אל ה' יסלח לו, ולא תרבוץ בו כל האלה, כיון שעשה מה שעליו וקבל האלה עתה, אלא שהתנצח מיצרו ירחמהו עושהו, מה שאין כן אדם הבליעל שיבטל השבועה עתה בלבו שהוא מקשה עצמו לדעת וגורם רעה לעצמו:

והנה הגם שאמר הכתוב באיש ההוא, הוא הדין משפחה, או שבט, וכמו שגילה הכתוב לבסוף כאומרו (פסוק כא) ואמר הדור האחרון וגו' וראו את מכות הארץ ההיא וגו', הרי כי לא לאיש אחד ייחד עונש האמור, אלא גם לרבים אשר יזמו ככה:

ואומרו ומחה ה' את שמו מתחת השמים. דע כי שורש נשמות עם בני ישראל יסודתם בהררי קודש תחת השמים, בסוד השמים כסאי (ישעיה סו א), והנשמות הם חצובות מתחת כסא כבודו יתברך, והבן:

וכבר ידעת סוד השם כי הוא הנשמה, וכמו שהארכנו במקומות אחרים, ואמר הכתוב על המשתרר בלבבו ומחה ה' את שמו, שהיא נשמתו, משורשה, שהוא תחת השמים, וזו היא כריתות הנפש משרשה: (אור החיים)

 ספורנו  פן יש בכם איש או אשה. פן נפתה לבם להבלי המואבים בשבתם עמהם ויחשבו לבטל קבלת הברית בלבב' ולכן אמרתי שכולכם נצבים לפני ה' בוחן כליות ולב שלא תוכלו להטעותו: פן יש בכם שרש פורה ראש ולענה. חושב להדיח רבים אל דעותיו הנפסדות: (ספורנו)

 דעת זקנים  פן יש בכם. זאת היא נתינת טעם אחר לקבלת הברית אשר לבבו פונה היום ותהיה מחשבתו לרעה לעזוב את השם לזה יש לחוש. ועוד פן יש בכם שורש פורה ראש ולענה ותפרה ותרבה מחשבה רעה עד שיביאנה למעשה כדמפרש ואזיל והיה בשמעו וגו' כלומר לאחר מכן כשמעו דברי האלה שקבלו ישראל והתברך יחשוב בלבו שלום יהיה לי כלומר מה לי ולצער הזה הרי לא קבלתי האלה וא"כ בשרירות לבי אלך למען ספות הרוה כלומר שירצ' להוסיף החטאי' שהוא רוה ונשבע מהם שאין בהם יצ"ה כגון לבישת כלאים עם הצמאה עם החטאים שהוא תאב וצמא להם כגון גזל ועריות. אבל עכשיו שתבואו כלכם בברית ותקבלו האלות והשבועות תדעו כי העובר על הברית לא יאבה ה' סלוח לו כי אז יעשן אף ה' וקנאתו שהתניתם לו לעמוד ולא תעמודו ומתוך כך לא תבואו לידי מחשבות רעות הללו ותעמדו בבריתו שאם לא תעמדו בבריתו ורבצה בו כל האלה ומחה ה' את שמו של עובר מתחת השמים לא נין לו ולא נכד בעמו. והבדילו ה' לרעה הוא חושב להבדל מישראל ללכת בשרירות לבו ויבדל לרע לו: (דעת זקנים)


{יח}  וְהָיָה בְּשָׁמְעוֹ אֶת דִּבְרֵי הָאָלָה הַזֹּאת וְהִתְבָּרֵךְ בִּלְבָבוֹ לֵאמֹר שָׁלוֹם יִהְיֶה לִּי כִּי בִּשְׁרִרוּת לִבִּי אֵלֵךְ לְמַעַן סְפוֹת הָרָוָה אֶת הַצְּמֵאָה:

 אונקלוס  וִיהֵי בְּמִשְׁמְעֵהּ יָת פִּתְגָמֵי מוֹמָתָא הָדָא וִיחַשַׁב בְּלִבֵּהּ לְמֵימַר שְׁלָמָא יְהֵי לִי אֲרֵי בְּהַרְהוֹר לִבִּי אֲנָא אָזֵל בְּדִיל לְאוֹסָפָא לֵהּ חֶטְאֵי שָׁלוּתָא עַל זְדָנוּתָא: (אונקלוס)

 יונתן  וִיהֵי בְּמִשְׁמְעֵיהּ יַת פִּתְגָמֵי מוֹמָתָא הָדָא וְיִתְיָיאֵשׁ בְּלִבֵּיהּ לְמֵימָר שְׁלָמָא יְהֵא לִי אֲרוּם בִּתְקוֹף יִצְרָא בִישָׁא דְלִבִּי אֵיזִיל מִן בִּגְלַל לְמוֹסְפָא חוֹבֵי שָׁלוּתָא עַל זְדוֹנוֹתָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  והתברך בלבבו. לשון ברכה, יחשוב בלבו ברכת שלום (פ) לעצמו לאמר, לא יבואוני קללות הללו, אך שלום יהיה לי: והתברך. בנדיר"א שוי"א בלע"ז (ווירד זיך זעגנען) כמו והתגלח, והתפלל: בשרירות לבי אלך. במראות לבי, כמו אשורנו ולא קרוב (במדבר כד, יז.), כלומר מה שלבי רואה לעשות: למען ספות הרוה. לפי שאוסיף לו פורענות (צ) על מה שעשה עד הנה בשוגג, והייתי מעביר עליהם, וגורם עתה שאצרפם עם המזיד (ק) ואפרע ממנו הכל, וכן תרגם אונקלוס בדיל לאוספא ליה חטאי שלותא על זדנותא, שאוסיף לו אני השגגות על הזדונות: הרוה. שוגג, שהוא עושה כאדם שכור, שעושה שלא מדעת: הצמאה. שהוא עושה מדעת ובתאוה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (פ) ר"ל גם אם לא ישיג הקללות מה ברכה יש בזה אם לא יהיה לו מעלה יתירה כלומר רב טוב. לכך פירש ברכת שלום כלומר כשיש שלום זהו הברכה כדכתי' ה' יברך את עמו בשלום ואותה ברכה של שלום יחשוב בלבו: (צ) דקשה לו כיון דכתיב כי בשרירות לבי אלך משמע שהוא מזיד וא"כ מאי למען ספות הרוה וגו' ותירץ למען אוסיף לו פורענות כו' וק"ל: (ק) תיקן בזה כמה ענינים שפירש ספות מלשון הוספה ולא מענין כלייה כמו פן תספה ועוד שינה ואמר למען שאוסיף מפני שספות מקור ויסבול למען שיספה העובר ההוא וגם הוסיף מלת לו כי לולא מלת לו לא יובן למי יוסיף ובלי תוספת פורעניות יובן שיוסיף השגגות על הזדונות פי' שיחשבו זדונות כשגגות או ההיפוך ופי' של קרא הכי הוא פעולותיו אלו שהולך אחרי שרירות לבו הם סבה לו שאוסיף לו פרעניות השגגות עם פורעניות הזדונות. רא"ם: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  וטעם את האלה הזאת. ארור האיש אשר יעשה פסל ומסכה: והתברך בלבבו. אמר רבי יהודה הלוי ז''ל כי והתברך הוא כמשמעו כאשר ישמע הקלל' יתברך בלבבו והוא אומר שלום יהיה לי. כאומר בשמעו החרם חוץ ממני: למען ספות. אמר רבי יהודה הלוי נ''ע ל' כריתה כמו האף תספ'. כלומר שיחשוב המתברך לבטל דברי הצדיק שהוא כנוי במלת רוה עם דבר הצמא' והנה כנה הצדיק ברוה. כמו כעץ שתול על מים. והרשע בצמאה כמו כערער בערבה. ויחשוב כי גם ברכתו בלבו תפסיק הקללה ויפה פיר' לולא שמלת רוה תואר השם והיה ראוי להיות רווי את הצמא. ויאמר רבי יונה המדקדק כי טעמו בעבור שיראה שיכלה התם עם הרשע על כן יחשוב בלבו רע ואין זה נכון בעבור שלום יהיה לי. ולפי דעתי שמלת ספות לשון תוספת כמו ספות חטאת. והטעם שלום יהיה לי אע''פ שאלך בשרירות לבי כי בצדקת הצדיקים אחיה. כי הם רבים ואני יחיד חוטא. על כן כתוב אחריו לא יאבה ה' סלוח לו כי אז והטעם מיד יכרת גם זה הפסוק לעד על פירושי במלת ונסלח לו. והנה ספות כי הרוה תוסיף על הצמאה ומשל הצדיק ברוה כטעם כעץ שתול על פלגי מים והרשע בצמאה כטעם כערער בערבה והעד שכתוב בתחלה שרש פורה ראש ולענה והוא במקום צמא: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  והתברך בלבבו לאמר. כשישמע האחרים מתקללים באלות האלה הוא יתברך במחשבתו ויאמר בלבו שלום יהיה לי מכל אלה כאשר אלך בתאות לבי והשם לא יסלח לו אבל יעשן עליו אפו אז כשיחטא לדור או לדורות או יהיה טעם "כי" לאמר יהיה לי שלום בעבור שאינני מקבל עלי השבועה כי בשרירות לבי אלך כל ימי וכל חפצי אעשה ולא יאבה ה' בעבור שאיננו מקבל אלתו לסלוח לו אבל יעשן עליו אפו כיון שבא בבריתו לפני עם כל ישראל התאוה הגוברת ומתחזקת בלב תקרא שרירות כלשון חכמים (בבא בתרא קס) שריר וקיים וכן בשרירי בטנו (איוב מ טז) ופירוש למען ספות הרוה את הצמאה להוסיף השבעה עם המתאוה כי נפש שבעה תקרא רוה כענין ורויתי נפש הכהנים דשן ועמי את טובי ישבעו (ירמיהו לא יג) והיתה נפשם כגן רוה (שם פסוק יא) והמתאוה תקרא צמאה צמאה לך נפשי (תהלים סג ב) והטעם כי נפש האדם הרוה שאיננה מתאוה לדברים הרעים לה כאשר תבא בלבו קצת התאוה והוא ימלא תאותו אז יוסיף בנפשו תאוה יתירה ותהיה צמאה מאד לדבר ההוא שאכל או שעשה יותר מבראשונה ותתאוה עוד לדברים רעים שלא היתה מתאוה להם מתחלה כי המתאוה לזמת הנשים היפות כשיהיה שטוף בזמתן תבואהו תאוה לבוא על הזכר ועל הבהמה וכיוצא בזה בשאר התאוות וכענין שהזכירו חכמים (סוכה נב) משביעו רעב מרעיבו שבע ולכך יאמר הכתוב בהולך בשרירות לבו שהוא אם ימלא נפשו בתאוות השרירות והחזקות עליו אשר היא צמאה להם יוסיף נפשו הרוה עם הצמאה כי יתאוה ויצמא למה שהיה שבע ממנו וכאשר השביע נפשו בו ולפי שהזכיר "שרש פורה" אמר בלשון הזה כי יוסיף השרש הוא כפתו אשר היא רוה ורעננה עם הצמאה ותשובנה כולם צמאות ואין "למען" במקום הזה טעם שאלך בשרירות לבי בעבור שאספה הרוה עם הצמאה אבל הוא כמו "לספות" יאמר הכתוב כי בעבור זה יהיה כך כי בכל סבה עם עלול יאמר "למען" בין שיעשה אדם הגורם לרצותו בעלול כמו למען (אשר) ייטב לך בין שיהיה אדם הגורם כן שלא מדעתו כמו למען למוג לב (יחזקאל כא כ) למען יאשמו (שם ו ו) כספם וזהבם עשו לי עצבים למען יכרת (הושע ח ד) ורבים כאלה וזה הטוב והישר בעיני בפסוק הזה מכל הנכתב עליו בהרבה פנים גם יתכן לפרש שהוא שב אל שרש פורה וראש ולענה יאמר כי יתברך בלבבו לאמר שלום יהיה לי למען שיוסיף פארתו הרוה אשר תגדל ותצמיח הלענה וראש על הצמאה אשר לא היתה צומחת או יהיה "הרוה" כנוי ללענה הנזכרת שיוסיף הלענה הרוה הצומחת וגדלה מאד על הצמאה אשר לא היתה גדלה רק מעט ותהיינה שתיהן צומחות והכונה בזה לומר כי כל אשר ישמע האלה ויתברך ממנה ויתחזק בשרירותו סעיפיו ישיבוהו לחטוא ויצמיחו פשעים יותר מבראשונה וגם זה פירוש נכון (הרמב"ן)

 ספורנו  והתברך בלבבו. יקבל האלה בפיו ויתברך בלבבו לבטל אותה. לאמר שלום יהיה לי כי בשרירות לבי אלך. וענין ההתברך בלבו הוא שיאמר גם שאני מקבל האלה בפי אני מבטלה בלבי ואומר שלום יהיה לי: למען ספות הרוה את הצמאה. והטעם שיקבל האלה בפיו הוא כדי להוסיף את נפשו הרוה ושבעה בכל תאוותיה עם עדת אל הצמאה ונבדלת מן התאוות הגשמיו' כדי לשמוח עמהם בברכותם: (ספורנו)

 כלי יקר  והתברך בלבבו לאמר שלום יהיה לי וגו'. כל הסיפור הזה מדבר במי שחוטא במחשבה לבד כמ"ש אשר לבבו פונה וגו', והתברך בלבבו וגו', כי בשרירות לבי אלך, כי ע"ז עיקרה במחשבה כי אין אמונה כי אם בלב וע"כ נאמר בע"ז (יחזקאל יד.ה) למען תפוש את בית ישראל בלבם. ובכל זכרון ע"ז לא נזכר כי אם המעשה כמ"ש (דברים כז.טו) ארור האיש אשר יעשה פסל ומסכה וגו'. ומזה יקרה ב' מיני טעיות כי יאמר אשר יעשה ולא מן העשוי כבר דהיינו אלהי הגוים ההם שהזכיר למעלה, טעות שני הוא שיאמר דווקא מעשה אסור ולא מחשבה, זה"ש והיה בשמעו את דברי האלה הזאת. ר"ל אותה אלה המרמזת על עבודה זרה בפרטית שמשמעות הענין דווקא על המעשה, ע"כ ימצא מקום לתלות בו טעותו והתברך בלבבו לאמר שלום יהיה לי. שיתן ברכת שלום לעצמו בעבור היות הדבר בלבבו, וז"ש כי בשרירות לבי אלך למען ספות הרוה את הצמאה. כי יסמוך על זה להנצל מן העונש לומר בתוך עמי אנכי יושב והמשקה שדה צמאה למים ישקה אגב אותה שדה גם הרוה, כך ע"י שישלח ה' את הברכה אל הצדיקים הצמאים לדבר ה' כמ"ש (תהלים סג.ב) צמאה לך נפשי וגו'. יקבלו אגבן הברכה גם הרשעים השבעים מעבודת השם עד שבוחרים להם עבודות זרות חדשים מקרוב באו כי שבעה נפשם מעבודת השם. גם יאמר מאחר שהעולם נידון על פי רובו א"כ זכות הצדיקים יעמוד גם לי ויסלח לי בעבורם.

על כן אמר לא יאבה ה' סלוח לו, כי הרהורי עבירה של ע"ז קשים מן עבירה עצמו יען עיקר הדבר בלב כי בעובד ע"ז כתיב (הושע ד.יז) חבור עצבים אפרים הנח לו. שהקב"ה מאריך אפו אפילו בע"ז אמנם כשחלק לבם מעם ה' כתיב (שם י.ב) חלק לבם עתה יאשמו. לכך נאמר כי אז יעשן אף ה' מילת אז מורה על הזמן של עתה כי אז תיכף ומיד יעשן אף ה' וקנאתו באיש ההוא. ר"ל בו לבד כי מאחר שחטא בנסתר אין אחרים נתפסים בעונו ורבצה בו כל האלה הכתובה בספר הזה. היינו האלות שבפרשת בחוקותי אמנם שם נזכרו כל האלות בלשון רבים סד"א שרבים ימקו בעונו, על זה אמר והבדילו ה' לרעה מכל שבטי ישראל ככל אלות הברית הכתובה בספר התורה הזה היינו האלות שבפרשת כי תבא שנאמרו בלשון יחיד להורות כי הוא יחיד לבדו ימות בעונו וכל ישראל נקיים.

ומה שקרא תורת כהנים סתם ספר, והקללות שבפרשת כי תבא קרא ספר התורה, לפי שכל ה' ספרים בכלל נקראו תורה וכל ספר בפני עצמו נקרא ספר לפיכך ספר ת"כ נקרא ספר כי אינו כולל כל התורה רק שהוא ספר אחד מן מספר חמש ספרים, אבל ספר חמישי זה נקרא תורה כי הוא כולל כל התורה כי לכך נקרא משנה תורה כמ"ש (דברים א.ה) הואיל משה באר את התורה הזאת. וז"ש לענין ההבדלה והבדילו ה' לרעה וגו' ככל אלות הברית הכתובה בספר התורה הזה כי כולם נאמרו בלשון יחיד המורה על הבדלה זו לבטל ממנו סברת למען ספות הרוה את הצמאה שלא יאמר בתוך עמי אנכי יושב, ומטעם זה קרא הראשונים אלה והאחרונים אלות לפי שהאחרונים כפולים מן הראשונים כי במקום כל אלה אחת נמצאו כאן שתים מן הטעם שבארנו בפרשת כי תבא (כח.טו) או כנגד מ"ט שערי בינה, או כנגד התורה שנדרשת במ"ט פנים כנגד כל אחד מכה אחת וכאן שתים בעבור הערבות, ומה שאמר ורבצה בו כל האלה דווקא אותה אלה שבת"כ לפי שכאן מדבר בחטא ע"ז וכן האלה שבת"כ מדברת גם כן מעון ע"ז שנאמר (ויקרא כו.ל) והשמדתי את במותיכם והכרתי את חמניכם וגו'. אבל אותן אלות שבערבות מואב לא נזכר בהם עון ע"ז, ע"כ אמר באלה ראשונה ורבצה בו כי היא לבדה תרבץ אצלו אמנם לענין ההבדלה לבד שיבדילו ה' לרעה מכל שבטי ישראל אמר ככל אלות הברית וגו' כי אלו האלות נאמרו בלשון יחיד, ומה שנאמר אח"כ וראו את מכות הארץ וגו' ש"מ שבעונש רבים הוא מדבר זה קאי על מה שנאמר למעלה או משפחה או שבט כי זה מדבר ברבים החוטאים ואז יראו מכת הארץ כמו שיתבאר בסמוך. (כלי יקר)


{יט}  לֹא יֹאבֶה יְהֹוָה סְלֹחַ לוֹ כִּי אָז יֶעְשַׁן אַף יְהֹוָה וְקִנְאָתוֹ בָּאִישׁ הַהוּא וְרָבְצָה בּוֹ כָּל הָאָלָה הַכְּתוּבָה בַּסֵּפֶר הַזֶּה וּמָחָה יְהֹוָה אֶת שְׁמוֹ מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם:

 אונקלוס  לָא יֵיבֵי יְיָ לְמִשְׁבַּק לֵהּ אֲרֵי בְּכֵן יִתְקֵף רָגְזָא דַיְיָ וְחֶמְתֵהּ בְּגַבְרָא הַהוּא וְיִדְבְּקוּן בֵּהּ כָּל לְוָטַּיָא דִכְתִיבִין בְּסִפְרָא הָדֵין וְיִמְחֵי יְיָ יָת שְׁמֵהּ מִתְּחוֹת שְׁמַיָא: (אונקלוס)

 יונתן  לָא יְהֵי רַעֲוָא מִן קֳדָם יְיָ לְמִשְׁבַּק לֵיהּ אֲרוּם בְּכֵן יִתְקוֹף רוּגְזָא דַיְיָ וְחֵימְתֵיהּ בְּבַר נְשָׁא הַהוּא וְתָחֵיל בֵּיהּ כָּל פִּתְגָמֵי לְוָוטַיָא דִכְתִיבִין בְּסִפְרָא הָדֵין וְיִמְחֵי יְיָ יַת שׁוּם דוּכְרָנֵיהּ מִתְּחוֹת שְׁמַיָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  יעשן אף ה'. ע"י כעס הגוף מתחמם, והעשן יוצא מן האף, וכן עלה עשן באפו (שמואל-ב כב, ט.), ואע"פ שאין זו לפני המקום, הכתוב משמיע את האוזן כדרך שהיא רגילה ויכולה לשמוע כפי דרך הארץ: וקנאתו. לשון חמה אנפרטמנ"ט (אפייער) אחיזת לבישת נקמה, (ר) ואינו מעביר על המדה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ר) רצונו בזה ואיך שייך לו' אנקמה ל' קנאה וע"ל בריש פ' פנחס ושם מבוא' היטב: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  יעשן אף. ישרפנו אש האף עד שיראה העשן והנה אם הוא יחיד ימות מיד ואם היא משפחה ורבצה בו כל האלה והטעם שתרבץ האלה במשפחה עד שימח' שמה ואם הוא שבט והבדילו ה' לרעה וכמוהו והיה לה' והעלתיהו עולה כאשר פירשתיו: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  יעשן אף ה' וקנאתו באיש ההוא. אלת היחיד איש או אשה ומחה ה' את שמו אלת המשפחה כי שם אחד לראש בית אבותם והבדילו ה' לרעה לשבט מכל שבטי ישראל הנשארים (הרמב"ן)

 ספורנו  לא יאבה ה' סלוח לו. בחללו שבועת האלה שקבל בפיו אע''פ שבטלה בלבו: (ספורנו)


{כ}  וְהִבְדִּילוֹ יְהֹוָה לְרָעָה מִכֹּל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל כְּכֹל אָלוֹת הַבְּרִית הַכְּתוּבָה בְּסֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה:

 אונקלוס  וְיַפְרְשִׁנֵהּ יְיָ לְבִישָׁא מִכֹּל שִׁבְטַיָא דְיִשְׂרָאֵל כְּכֹל לְוָטֵי קְיָמָא דִכְתִיבִין בְּסִפְרָא דְאוֹרַיְתָא הָדֵין: (אונקלוס)

 יונתן  וְיַפְרִישִׁינֵיהּ יְיָ לְבִישָׁא מִכָּל שִׁבְטַיָא דְיִשְרָאֵל הֵי כְּכָל לְוָוטֵי קְיָימָא דִכְתִיבִין בְּסִפְרָא הָדֵין: (תרגום יונתן)

 רש"י  הכתובה בספר התורה הזה. ולמעלה הוא אומר בספר התורה הזאת, גם כל חלי וכל מכה וגו' (דברים כח, סא.), הזאת לשון נקבה מוסב על התורה, הזה לשון זכר מוסב על הספר, וע"י פיסוק הטעמים הן נחלקין לשתי לשונות, בפרשת הקללות הטפחא נתונה תחת בספר, והתורה הזאת דבוקים זה לזה, לכך אמר הזאת, וכאן הטפחא נתונה תחת התורה, נמצא ספר התורה דבוקים זה לזה, לפיכך לשון זכר נופל אחריו, שהלשון נופל על הספר: (רש"י)

 בעל הטורים  והבדילו ה' לרעה. בגימט' הנה זה ירבעם: (בעל הטורים)

 אור החיים  ואומרו והבדילו ה' לרעה. קשה אחר שמחה ה' את שמו מה מקום להבדלה. אכן לפי מה שקדם לנו כי כל נשמות עם בני ישראל שורש אחד להם כאומרו (ישעיה ס כב) נצר מטעי, וכמו שרמזו רבותינו ז''ל (ויק''ר ד ו) בפסוק (כל הנפש הבאה לבית יעקב וגו') [ויהי כל נפש יוצאי ירך יעקב שבעים נפש] (שמות א ה) שהגם שהם שבעים קראם נפש, לצד בחינת השורש:

לזה כשאמר הכתוב ומחה ה' את שמו, ביאר הכתוב שלא ישלוט עליו חלק הרע לאבדו לאיש המשתרר בלבו עד שיבדילו ה', ויגביל החלק שישלוט בו הרצועה רעה, כי הקליפה השולטת תקרא רעה, וכן היא מדת ה' כשנתן רשות למחבל מגביל לו מקום אשר ישלוט בו. וצא ולמד ממעשה רבא (תענית כד:) כשהטריח לה' כביכול לעשות נס שצוה עליו אביו לבל יישן במקומו ושלטו המחבלים במטתו ולא חוץ ממנה והוא מטעם זה עצמו:

ואומרו מכל שבטי ישראל. לפי שהנפש מסתבכת עם כל השבטים, לזה יבדילהו מכולם לבל תגיע רעתו לזולתו:

או יאמר על זה הדרך והבדילו וגו', פירוש שאחר שימחה ה' את שמו שהיא נשמתו, יבדילו לרצועה הרעה, להומו ולאבדו בכוסות המרים אשר מוכנים לו, והוא אומרו ככל אלות וגו', לומר שהרעה שישלוט ה' עליו, היא רעה שכוללת כל האלות אשר נתחכם הוא להמלט ממנה: (אור החיים)


{כא}  וְאָמַר הַדּוֹר הָאַחֲרוֹן בְּנֵיכֶם אֲשֶׁר יָקוּמוּ מֵאַחֲרֵיכֶם וְהַנָּכְרִי אֲשֶׁר יָבֹא מֵאֶרֶץ רְחוֹקָה וְרָאוּ אֶת מַכּוֹת הָאָרֶץ הַהִוא וְאֶת תַּחֲלֻאֶיהָ אֲשֶׁר חִלָּה יְהֹוָה בָּהּ:

 אונקלוס  וְיֵימַר דָרָא בַתְרָאָה בְּנֵיכוֹן דִי יְקוּמוּן מִבַּתְרֵיכוֹן וּבַר עַמְמִין דִי יֵיתֵי מֵאַרְעָא רְחִיקָא וְיֶחֱזוּן יָת מְחָתָא דְאַרְעָא הַהִיא וְיָת מַרְעָהָא דִי אַמְרַע יְיָ בַּהּ: (אונקלוס)

 יונתן  וְיֵימְרוּן דָרַיָא בַּתְרָאֵי בְּנֵיכוֹן דִי יְקוּמוּן מִן בַּתְרֵיכוֹן וּבַר עַמְמֵי דְיֵיתֵי מֵאַרַע רְחִיקָא וְיֶחְמוּן יַת מַחֲוָותָא דְאַרְעָא הַהִיא וְיַת מַרְעָהָא דְגָרֵי יְיָ בָּהּ: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  ואמר הדור האחרון. שהם בניכם גם הנכרים הרואים את מכת הארץ: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  ואמר הדור האחרון בניכם אשר יקומו. כי שבטי ישראל בדור הראשון כבר ידעו זה כי הם שמעו אלות הברית ויתכן כי הכתוב הזה יחזור על שרש פורה ראש ולענה כי כשיקרה זה בדורות הבאים אז ישאלו כן (הרמב"ן)

 בעל הטורים  אשר יקומו מאחריהם. ר''ת אחאב, ירבעם, מנשה, שהם הרשיעו בעכו''ם יותר מכלם: חלה. ב' במס' מתרי עניני. דין. ואידך וכהצר לו חלה את פני ה' וגומר ונעתר לו. ודרשינן ויחתר לו, מלמד שחתר הקב''ה חתירה תחת כסא הכבוד וקבלו בתשובה. והיינו מה חלה דהכא לשון שבירה בארץ, אף חלה דגבי מנשה ל' חתירה, שנעשה לו חתיכה ברקיע: (בעל הטורים)

 אור החיים  ואמר הדור וגו' וראו וגו'. קשה למה הקדים האמירה לראיה, שעליה הם אומרים, שהיה לו לומר וראו הדור האחרון וגו' והנכרי וגו' ואמרו וגו', ומה גם שלא היה צריך לומר ואמר וגו' שהרי הוא אומר אחר כך ואמרו וגו'. עוד למה התחיל לדבר לשון יחיד וגמר אומר ואמרו לשון רבים, ואמרו כל הגוים:

ונראה שכוונת הכתוב הוא על זה הדרך, ואמר הדור האחרון שהם בניכם, והוצרך לפרט לפי שיש דורות מהאומות, ולא הוא בלבד אמר אלא גם הנכרי אשר יבא וגו', פירוש נכרי הסמוך וגם הבא מארץ רחוקה, וכאילו אמר ואשר יבא וגו' וראו פירוש הנכרים ההם קרוב ורחוק את מכות הארץ וגו':

ואמרו כל הגוים, גם הם נוסף על מאמר הדור האחרון בניכם וגו' על מה עשה וגו', והזכיר וראו בנכרים ולא בדור האחרון בניהם, לפי שאלו מצויים הם במחוז ישראל ורואים הנעשה, ולא הוצרך לומר בו וראו, ואומרו כל הגוים, יודיע הכתוב כי הרואים יגידו לכל את אשר הפליא ה' עשות בעיר ההיא:

וכל מאמר זה הוא כנגד חלוקה ראשונה שהזכיר הכתוב פן יש בכם איש וגו' או משפחה או שבט וגו' ללכת לעבוד וגו', לפי שהקללות שיחד עד עתה היו כנגד חלוקה ב' בעל שורש פורה ראש ולענה וכבר מחה את שמו מתחת השמים, ומכאן הוא מתחיל עונש הראשון וראו את מכות וגו':

ואומרו על אשר עזבו וגו', וילכו ויעבדו וגו'. כרשום בתחילת המאמר ללכת לעבוד, ולזה לא אמר ומחה ה' את שמם אלא שממון ארצם ולהגלותם מעל אדמתם וישליכם אל ארץ אחרת וגו': (אור החיים)

 כלי יקר  ואמר הדור האחרון וגו'. יש בענין זה ספיקות, כי לא פורש במקרא מה יאמר הדור האחרון והנכרי אשר יבא מארץ רחוקה, כי אין לומר שיאמרו על מה עשה ה' ככה לארץ הזאת שהרי ע"ז אמר ואמרו כל הגוים על מה עשה ה' ככה וא"כ בניכם מה יאמרו, ומהו שאמר תחילה והנכרי ואח"כ אמר ואמרו כל הגוים, ועוד שעל כרחך קודם שיראו מכות הארץ לא יאמרו כלום ואם כן למה אמר ואמר הדור האחרון קודם וראו את מכות הארץ.

והר"י אברבנאל פירש, שפסוק ראשון לא פורש בו עדיין מה שיאמרו אלא אמר סתם ואמר הדור האחרון בניכם אשר יקומו מאחריכם והנכרי כי שניהם ידברו מענין זה, ואחר כך פירש מה שיאמרו כל הגוים על ישראל על מה עשה ה' ככה, ובניכם ישיבו על אשר עזבו וגו' ופירושו אינו מספיק לכל הספיקות שהזכרנו כי מתחילה קראו נכרי ואחר כך אמר כל הגוים, סוף דבר פירושו אינו מספיק כלל ליישב המקראות על אופנם.

ואומר אני שפסוקים אלו מילי מילי קתני, כי מתחילה אמר פן יש בכם איש או אשה או משפחה או שבט. ובפסוק זה הוא מדבר הן ביחיד החוטא הן ברבים החוטאים, ואח"כ חזר ופירש על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון. כי מן והיה בשמעו את דברי האלה הזאת עד וראו את מכות הארץ. הכל מדבר בעונש יחיד החוטא, ומן וראו את מכות הארץ עד סוף הפרשה הכל מדבר בחטא הרבים, וצריך שתדע שכך מדתו של הקב"ה כי בזמן שיחיד חוטא אז הוא לוקה בגופו כדי רשעתו, אבל בזמן שרבים חוטאים א"א לקיים בהם מ"ש אצל היחיד ומחה ה' את שמו מתחת השמים כי לאבד את שם ישראל א"א הן מצד שכבר נשבע ה' לאבות שלא להחליפם באומה אחרת, הן מצד שי"ב שבטי ישראל הם כנגד י"ב מזלות שברקיע ובביטול אפילו שבט אחד יפול המזל שברקיע הנשען עליו, ע"כ הקב"ה מכלה חמתו בעצים ואבנים ובארץ ההיא גפרית ומלח שרפה כל ארצה. והדין נותן שתלקה הארץ כי היא היתה סבה לחטא ראשון של אדה"ר ע"י החומר שנתנה בו כאשר הוכחנו בראיות ברורות למעלה בפר' אחרי מות (יח.כה) בפסוק ותטמא הארץ ואפקוד עונה עליה וגו'. ע"כ בכל חטא הרבים תלקה הארץ כמו בדור המבול כתיב ותשחת הארץ. וכן ותקיא הארץ את יושביה. כי היא דומה לחולה המקיא ואינו סובל מאכלות הראוי לו כך האדמה תלקה כי היא היתה סבה לכל חטאת ועון המצוי בכל דור ודור, אבל בחטא יחיד, אם תלקה הארץ יגיע הנזק אף למי שלא חטא.

וזהו שאמר תחילה בעונש איש או אשה אשר לבבו פונה מעם ה', כי אז יעשן אף ה' באיש ההוא וגו', והבדילו ה' לרעה וגו', ואמר הדור האחרון בניכם וגו', והנכרי אשר יבא מארץ רחוקה. כי שניהם ידברו ויספרו ענין פלאי פלאות מכות אשר שלח ה' על היחיד ההוא ואע"פ שלא פורש במקרא מה ידברו מ"מ דומה זה ממש למה שנאמר בתוכחה (דברים כח.לז) והיית למשל ולשנינה. פירש"י ולשנינה לשון דבור ידברו בך כתרגומו ולשועי אע"פ שגם שם לא נתפרש מה שיאמרו אלא מסתמא שידברו ממה שיראו בך מן גודל הפלאות המכות, כך מה שנאמר כאן ואמר הדור האחרון וגו' והנכרי וגו' שניהם יאמרו דרך חידוש מה שקרה לאיש ההוא ודווקא הדור האחרון או הנכרי אשר יבא מארץ רחוקה יאמרו וידברו זה לזה דרך חידוש מה שקרה לאיש הזה. אבל אותו דור וכן הגוים הקרובים אשר ראו בעיניהם אותן המכות ומכירין את האיש ואת שיחו ודאי ידונו אותו לכף חובה ויצדיקו עליו את הדין, אמנם הדור האחרון והנכרי אשר לא הכירוהו יאמרו זה לזה ממה שקרה לו ויהיה אצלם למשל ולשועי.

ואח"כ חזר לפרש על אחרון אחרון, והוא על מ"ש למעלה או משפחה או שבט. והם בלי ספק יעבדו עבודה זרה בנגלה כי אם יחיד יתברך בלבבו, הנה ברבים שנתקבצו לרעה אין שייך לומר שיעבדוהו בסתר וא"כ אם כל עדת ישראל לא ימחו בהם דין הוא שיתפסו כולם בעון אותה משפחה או שבט, וע"ז אמר וראו את מכות הארץ כי בזמן שרבים סרו מן הדרך אשר לכלותם א"א על כן יכלה ה' חמתו בארץ ההיא מקצת, ובהם מקצת כי יגלו ממנה וראו כל העמים את מכות הארץ ההיא וגו', גפרית ומלח שרפה כל ארצה וגו'. וע"ז יתמהו כל הגוים בין קרובין בין רחוקים על מה עשה ה' ככה לארץ הזאת ר"ל על מה אבדה הארץ לא פשעה ולא חטאתה, המה מקשים והמה מפרקים ואמרו על אשר עזבו את ברית ה' אלהי אבותם. דומה לחטא של אדה"ר שאמרו רז"ל (סנהדרין לח: ועיי"ש בפירוש רבנו חננאל) כופר בעיקר היה, והארץ היא שגרמה לו ע"י חומר עב ועכור שנתנה בו יותר ממה שצוה לה ה' ועי"ז שנתקלל האדם על עונו נפקדה גם היא על עונה ונתקללה שנאמר (בראשית ג.יז) ארורה האדמה בעבורך, ע"כ גם אלו שהיו כופרים בעיקר דין הוא שילקו שניהם הארץ והעובדים הע"ז זה"ש ויחר אף ה' בארץ ההיא וגו', ויתשם ה' מעל אדמתם. לחלק העונש ביניהם כי בזה לא יכלה את זרע ישראל כי יתחלק העונש לשנים, וישליכם אל ארץ אחרת. שלא יהיו באותה ארץ אשר ממנה נתגדל החומר שלהם אשר גרם להם לחטוא.

ומה שבאה למ"ד גדולה במלת וישליכם, רמז שאחר ל' דור יגלו מארצם כי מן אברהם ועד שלמה ט"ו דור ומן שלמה ועד צדקיהו גם כן ט"ו דור כדאיתא ברבתי (שמות טו.כו) בפסוק החדש הזה לכם. שמלכות של ישראל נמשל לירח שלא עמד כי אם ל' דור כימות הלבנה לכך באה למ"ד גדולה בוישליכם אל ארץ אחרת. ומ"ש כיום הזה לומר לך לפי שהם קיימים כיום הזה על כן לכלותם א"א לפיכך נתחלק העונש בינם ובין הארץ.

ואמר הנסתרות לה' אלהינו וגו', לתרץ השינוי הנאמר למעלה בחטא איש או אשה והבדילו ה' לרעה וכל ישראל נקיים, ובחטא משפחה או שבט כתיב וראו את מכות הארץ וגו' משמע שכל ישראל בכלל העונש. על זה אמר הנסתרות לה' אלהינו. כי היחיד אשר יתברך בלבבו לאמר שלום יהיה לי מי יודע מה שבלבו בלתי ה' לבדו על כן והבדילו ה' לרעה. אבל חטא המשפחה או שבט א"א שיהיה הדבר בנסתר על כן על כל ישראל חל חובת ביעור הגילולים מן הארץ והנגלות לנו ולבנינו עד עולם ואם לא יבערום מן הארץ אז דין הוא שכולם יהיו נתפסים בעון אותו שבט זהו שאמר והנגלות לנו ולבנינו וגו'. זה הנראה ישר ונכון בישוב כל המקראות על אופנם. (כלי יקר)


{כב}  גָּפְרִית וָמֶלַח שְׂרֵפָה כָל אַרְצָהּ לֹא תִזָּרַע וְלֹא תַצְמִחַ וְלֹא יַעֲלֶה בָהּ כָּל עֵשֶׂב כְּמַהְפֵּכַת סְדֹם וַעֲמֹרָה אַדְמָה (וצביים) וּצְבוֹיִם אֲשֶׁר הָפַךְ יְהֹוָה בְּאַפּוֹ וּבַחֲמָתוֹ:

 אונקלוס  גָפְרֵתָא וּמִלְחָא יְקִידַת כָּל אַרְעַהּ לָא תִזְרַע וְלָא תַצְמַח וְלָא יִסַק בַּהּ כָּל עֶסְבָּא כְּמַהְפֶּכְתָּא דִסְדֹם וַעֲמֹרָה אַדְמָה וּצְבוֹיִם דִי הֲפַךְ יְיָ בְּרָגְזֵהּ וּבְחֶמְתֵהּ: (אונקלוס)

 יונתן  כּוּבְרֵיתָא וּמִלְחָא עִם אֵשָׁא מְצַלְהֲבָא תְּהֵי יָקְדָא כָּל אַרְעָא לָא תִתְכַּשַׁר לְבַר זְרַע וְלָא תַרְבֵּי צְמָחִין וְלָא יִסַק בָּהּ כָּל עִשְבָּא תִּשְׁתְּקַע הֵיךְ תְּהַפְכָנוּתָא דִסְדוֹם וַעֲמוֹרָא אַדְמָה וּצְבוֹיִים דְהָפַךְ מֵימְרָא דַיְיָ בְּרוּגְזֵיהּ וּבִכְלִיתֵיהּ: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  גפרית. תפלה לשם שתהי' כל ארצה שרופה בגפרית ומלח כמהפכת המקומות הנזכרים ויש מפרשים אומרים כי ואמרו כל הגוים שנוי בעבור שארכו הדברים כמשפט הלשון ואמרו הקדמונים וטעם אלהי אבותם שעזבו שידעו הם ואבותם ועבדו אשר לא ידעו: (אבן עזרא)

 ספורנו  גפרית ומלח. כמהפכת סדום אשר הפך ה' יכירו שאין זה מקרה אבל אצבע אלהים שהרי עשה בה כמו שעשה בסדום שנודע שהוא הפך אותה: (ספורנו)


{כג}  וְאָמְרוּ כָּל הַגּוֹיִם עַל מֶה עָשָׂה יְהֹוָה כָּכָה לָאָרֶץ הַזֹּאת מֶה חֳרִי הָאַף הַגָּדוֹל הַזֶּה:

 אונקלוס  וְיֵימְרוּן כָּל עַמְמַיָא עַל מֶה עֲבַד יְיָ כְּדֵין לְאַרְעָא הָדָא מָא תְקוֹף רָגְזָא רַבָּא הָדֵין: (אונקלוס)

 יונתן  וְיֵימְרוּן כָּל עַמְמַיָא מְטוּל מַה עָבַד יְיָ הֵיכְנָא לְאַרְעָא הָדָא מַה הֲוָה תְּקוֹף רוּגְזָא רַבָּא הָדֵין: (תרגום יונתן)

 ספורנו  ואמרו כל הגוים. כאשר יגלו ביניהם: (ספורנו)

 דעת זקנים  על מה עשה ה'. אם בעון רציחה וניאוף הרי יש ג"כ בשאר האומות ואין ארצם שממה כזאת. ואמרו כלומר והשיבו בדין עשה לה כך כי באו בבריתו של הקב"ה מרצונם ואחר עזבוהו אבל שאר אומות לא באו עמו בברית ואינו חושש מהם ומתוך כך יצדיקו עליהם הדין ויודו כי בפשעיהם נתשם ה' מעל אדמתם לפי שעברו על הברית אשר קבלו מה שלא קבלו שאר אומות וכן אמר יחזקאל העולה היא על רוחכם היו לא תהיה שאתם אומרים נהיה כגוים וכמשפחות האדמה לשרת עץ ואבן חי אני נאם ה' אם לא ביד חזקה ובחמה שפוכה אמלוך עליכם ואביא אתכם במסורת הברית כלומר כי אתם עמי מקוימים בברית לא הם ואז"ל כל כי האי ריתחא לירתח רחמנא עלן וליפריקינן: (דעת זקנים)


{כד}  וְאָמְרוּ עַל אֲשֶׁר עָזְבוּ אֶת בְּרִית יְהֹוָה אֱלֹהֵי אֲבֹתָם אֲשֶׁר כָּרַת עִמָּם בְּהוֹצִיאוֹ אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם:

 אונקלוס  וְיֵימְרוּן עַל דִשְׁבָקוּ יָת קְיָמָא דַיְיָ אֱלָהָא דַאֲבָהָתְהוֹן דִי גְזַר עִמְהוֹן בְּאַפָּקוּתֵהּ יָתְהוֹן מֵאַרְעָא דְמִצְרָיִם: (אונקלוס)

 יונתן  וְיֵימְרוּן מְטוּל דִשְׁבָקוּ יַת קְיָימָא דַיְיָ אֱלָהָא דְאַבְהַתְהוֹן דְגָזַר עִמְהוֹן בְּאַפְקוּתֵיהּ יַתְהוֹן מֵאַרְעָא דְמִצְרָיִם: (תרגום יונתן)


{כה}  וַיֵּלְכוּ וַיַּעַבְדוּ אֱלֹהִים אֲחֵרִים וַיִּשְׁתַּחֲווּ לָהֶם אֱלֹהִים אֲשֶׁר לֹא יְדָעוּם וְלֹא חָלַק לָהֶם:

 אונקלוס  וַאֲזָלוּ וּפְלָחוּ לְטַעֲוַת עַמְמַיָא וּסְגִידוּ לְהוֹן דַחֲלָן דִי לָא יְדָעֻנוּן וְלָא אוֹטִיבָא לְהוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  וַאֲזָלוּ בָּתַר יִצְרָא בִּישָׁא וּפְלָחוּ לְטַעֲוַות עַמְמַיָא וְסַגִידוּ לְהוֹן דַחֲלָן דְלָא יַדְעִינוּן וְלָא אִתְפַלְגוּן לְהוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  לא ידעום. לא ידעו בהם (ש) גבורת אלהות: ולא חלק להם. לא נתנם לחלקם. ואונקלוס תרגם ולא אוטיבא להון, לא הטיבו להם שום טובה, ולשון לא חלק, אותו אלוה שבחרו להם, לא חלק להם שום נחלה ושום חלק: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ש) והא דמהפך רש"י ופי' שלא על סדר הקרא משום דבא להוכיח מה דכתיב בקרא לא ידעום היינו לא ידעו בהם גבורות אלהות מדכתיב לא חלק להם שלא נתנם לחלקם אם כן פשיטא הוא שלא ידעום לא ידעום ל"ל. אלא על כרחך לא ידעו בהם גבורות אלהו והרא"ם פירש מפני שהיה לו לומר אשר לא חלק להם ולא ידעום כדי לומר תחלה שאותן האלוהו' שהשתחוו להם אינם מחמת שנתנם להם השם לחלקם ואחר כך בא לומר גם לא בחרו אותם הם מעצמם מחמת שהכירו בהם גבורות אלהות: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ולא חלק להם. פירשתיו: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  אלהים אשר לא ידעום. לא ידעו בהם גבורת אלהות ולא חלק להם ולא נתנם לחלקם ואונקלוס תרגמו ולא אוטיב להון לא הטיב להם שום טובה ולשון "חלק" אותו אלוה שבחרו להם לא חלק להם שום נחלה וחלק לשון רש"י והנכון אלהים אשר לא ידעום באלהים כלומר שלא ידעו אותם בכח אלהות שימצא להם מעצמו ולא חלקם ה' אלהי אבותם להם שלא נתן אותם שרים על ישראל כאשר שמם על האומות וכבר פירשתי זה (ויקרא יח כה) (הרמב"ן)

 בעל הטורים  וישתחוו. מלא וי''ו, הוא הדין שאר עבודה שהיא כעין פנים: (בעל הטורים)

 ספורנו  אלהים אשר לא ידעום. שלא ידעו מציאותם בשום פנים ועזבו אלהיהם שהוא אלהי אמת שבא מופת על מציאותו ויכלתו והשגחתו: ולא חלק להם. שיראו שאין שום מזל מתקן ענינם: (ספורנו)

 דעת זקנים  ולא חלק להם. כלומר אין זה חלק שלהם כי אני חלקם שנאמר חלקי ה' אמרה נפשי וכתיב ה' מנת חלקי וכוסי: (דעת זקנים)


{כו}  וַיִּחַר אַף יְהֹוָה בָּאָרֶץ הַהִוא לְהָבִיא עָלֶיהָ אֶת כָּל הַקְּלָלָה הַכְּתוּבָה בַּסֵּפֶר הַזֶּה:

 אונקלוס  וּתְקֵף רָגְזָא דַיְיָ בְּאַרְעָא הַהִיא לְאַיְתָאָה עֲלַהּ יָת כָּל לְוָטַיָא דִכְתִיבִין בְּסִפְרָא הָדֵין: (אונקלוס)

 יונתן  וּתְקֵיף רוּגְזָא דַיְיָ בְּאַרְעָא הַהִיא לְאַיְתַיָא עֲלָהּ יַת כָּל לְוָוטַיָא דִכְתִיבִין בְּסִפְרָא הָדֵין: (תרגום יונתן)


{כז}  וַיִּתְּשֵׁם יְהֹוָה מֵעַל אַדְמָתָם בְּאַף וּבְחֵמָה וּבְקֶצֶף גָּדוֹל וַיַּשְׁלִכֵם אֶל אֶרֶץ אֲחֶרֶת כַּיּוֹם הַזֶּה:

 אונקלוס  וְטַּלְטְּלִנוּן יְיָ מֵעַל אַרְעֲהוֹן בִּרְגַז וּבְחֵמְתָא וּבִתְקוֹף רְגַז וְאַגְלִנוּן לְאַרְעָא אָחֳרִי כְּיוֹמָא הָדֵין: (אונקלוס)

 יונתן  וְטַלְטְלִינוּן יְיָ מֵעִלַוֵי אַרְעֲהוֹן בִּרְגוֹז וּבִכְלוּ וּבִתְקוֹף רַב וְטַלְקִינוּן בְּגָלוּתָא לְאַרַע חוֹרַן כִּזְמַן יוֹמָא הָדֵין: (תרגום יונתן)

 רש"י  ויתשם ה'. כתרגומו וטלטלינון, וכן הנני נותשם מעל אדמתם (ירמיה יב, יד.): (רש"י)

 אבן עזרא  ויתשם. בחסרון נו''ן לנתוש רק הוא מובלע כמשפט: וטעם כיום הזה. דברי המשיבים: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  ויתשם ה' מעל אדמתם. כי יגלה השבט העושה הרע בעיני ה' כענין ויגלם לראובני ולגדי (דברי הימים א ה כו) והנכון כי עתה ירמוז לגלות כל ישראל להיותם כלם רעים ויגלו גלות שלימה וכן בפרשה הבאה אחרי כן (להלן ל א) והיה כי יבאו עליך כל הדברים האלה על גלות כל ישראל יהיה כמו שאמר (שם) בכל הגוים אשר הדיחך ה' אלהיך שמה וגו' והפרשה כולה (הרמב"ן)

 בעל הטורים  באף ובחמה ובקצף. בגימטריא שבעים. כנגד שבעים שנה של גלות בבל: וישלכם. למ''ד גדולה, וחסר יו''ד. לומר שאין השלכה לעשרת השבטים (עי' ב''ר פ' ע''ג): (בעל הטורים)


{כח}  הַנִּסְתָּרֹת לַיהֹוָה אֱלֹהֵינוּ וְהַנִּגְלֹת לָנוּ וּלְבָנֵינוּ עַד עוֹלָם לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת: (ס)

 אונקלוס  דְמִטַמְרָן קֳדָם יְיָ אֱלָהָנָא וּדְמִגַלְיָן לָנָא וְלִבְנָנָא עַד עֳלָם לְמֶעְבַּד יָת כָּל פִּתְגָמֵי אוֹרַיְתָא הָדָא: [ס] (אונקלוס)

 יונתן  טְמִירְתָּא גַלְיַין קֳדָם יְיָ אֱלָהָנָא וְהוּא יִפְרַע מִנְהוֹן וְגַלְיָיתָא יִתְמַסְרָן לָנָא וְלִבְנָנָא עַד עַלְמָא לְמֶעֱבַד לְהוֹן דִינָא מְטוּל לְקַיָימָא יַת כָּל פִּתְגָמֵי אוֹרַיְיתָא הָדָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  הנסתרות לה' אלהינו. ואם תאמרו מה בידינו לעשות, (ת) אתה מעניש את הרבים על הרהורי היחיד, שנאמר פן יש בכם איש (א) וגו' ואח"כ וראו את מכות הארץ ההיא, והלא אין אדם יודע מטמונותיו של חבירו, אין אני מעניש אתכם על הנסתרות, שהן לה' אלהינו והוא יפרע מאותו יחיד, אבל הנגלות לנו ולבנינו, לבער הרע מקרבנו, ואם לא נעשה דין בהם, יענוש את הרבים. נקוד על לנו ולבנינו, לדרוש שאף על הנגלות לא ענש את הרבים עד שעברו את הירדן (סנהדרין מג:), (ב) משקבלו עליהם את השבועה בהר גרזים ובהר עיבל, ונעשו ערבים זה לזה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ת) רצ"ל בזה איך תולה הנסתרות בהאי פרשה: (א) דמשמע יחיד חטא ואחר כך וראו את מכות הארץ ההיא דמשמע דכל הארץ נענשו בשבילו: (ב) פירוש דאי לאו הנקודה ה"א כך היא המדה לעולם באה הנקודה לדרוש דהא דכתיב הנגלות לנו ולבנינו לאו עד הנה נוהגת מדה זו אלא מכאן ואילך דכל נקודה בא למעט. ואם תאמר לא הוה ליה לנקוד אלא לה' לבד דמשמע שפיר מיניה דהן לה' אלהינו ומשמע נמי מכח הנקודה דהן לנו ולא לה' והא כיצד אלא לדרוש שאף על הנגלות כו' ועוד קשה למה נקודה העי"ן שבעד יש לומר דלכך נקוד העי"ן שבעד כדי לנקוד י"א אותיות כנגד י"א אותיות שבשם לאשמועינן שהנקודה ראוי' להיות על השם למעט אלא שאין דרך לנקוד את השם מצאתי בשם מהרי"ץ והרא"ם פירש דהנקודה שבעד מורה שאין כאן מקום מלה זו רק קאי אנסתרות לומר דמדה זו מעולם ועד העולם ואף על גב דבלא נקודה שבעד ידענו דאנסתרות קאי ואל אנגלו' כדלעיל מכל מקום אלמלא הנקודה שבעד המלמדת שנכתב שלא במקומ' היה נרא' כדמות טעות מפני שכותב אותו גבי הנגלות אבל עם הנקוד' כאלו כתב בפי' שאין כאן מקומו אלא למעלה. ואם תאמר גבי עכן למה נענשו כבר תירצו בגמרא משום דהוו ידעי ביה אשתו ובניו: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  הנסתרות. הטעם מי שיעבוד עבודת כוכבים בסתר לה' אלהינו והטעם כי משפטו ביד השם והוא יפרע ממנו ואם היתה בגלוי חיוב לנו ולבנינו לעשות ככתוב בתורה. וי''א כי הנסתרות והנגלות הם לה' ואין לנו כי אם לעשות דברי התורה וזה הפי' בלא ראש ורגל ומה טעם יש להזכיר כן במקום הזה ובעבור שאמר וישליכם אל ארץ אחרת אמר כי אם תשוב אל ה' אע''פ שאתה חוצה לארץ השם ישיב שבותך ועל דעת רבי יהודה המדקדק הראשון כי הוא יניח. והטעם ימצא מנוח' לנשבים ויתן להם רחמים ואחר כן ישוב ויקבץ: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  הנסתרות לה' אלהינו. על דעת המפרשים יאמר כי השם אלהינו לו לעשות משפט בעובדי עבודה זרה בסתר כי כל התעלומות גלויות לפניו והנגלות עלינו ועל בנינו לעשות להם את כל דברי התורה הזאת להכות עובדי עובדה זרה כדין התורה וגם כפי המדרש (סנהדרין מג) כן הוא ודעתי בדרך הפשט כי "הנסתרות" הם החטאים הנסתרים מן העושים אותם כמו שגיאות מי יבין מנסתרות נקני (תהלים יט יג) יאמר הנסתרות לשם לבדו הם אין לנו בהן עון אשר חטא אבל הנגלות שהם הזדונות לנו ולבנינו עד עולם לעשות את כל דברי התורה הזאת חוקת עולם שכך קבלנו על אשר ישנו פה ועל אשר איננו פה לדורות עולם ולפי שהביא באלה לעשות כל המצוה הוציא מן החרם העושה בשגגה שלא יתקלל באלה הזאת ודברי אונקלוס מטין כן שאמר דמטמרן קדם ה' אלהנא ואם כדברי המפרשים ראוי לו לומר דמטמרין לה' אלהנא (הרמב"ן)

 בעל הטורים  נקוד על עי''ן שבעד, כדאיתא בפרק נגמר הדין שע' יום הי', מאחד בשבט שהתחיל לבאר התורה, עד י' בניסן שעברו הירדן, שאין לנו ולבנינו ליענש. ד''א רמז לע' שנה של גלות בבל: (בעל הטורים)

 אור החיים  הנסתרת וגו' והנגלת. פירוש היא תשובת ישראל למשה, שהנסתרות לא יתחייבו בהם, אבל הנגלות קיימו וקבלו עליהם הערבות. ואומרו ולבנינו עד עולם, כאן קבלו עליהם ועל זרעם אחריהם כמו שהתנה משה בפסוק (יג) ולא אתכם וגו' כמו שפירשנו: (אור החיים)

 ספורנו  הנסתרות לה' אלהינו. אע''פ שאמרתי שאתם נצבים כולכם לפני ה' שלא יוכל אדם להטעותו והוא יפרע מן הבוגד הנה זה יהיה בנסתרות בלבד: והנגלות לנו ולבנינו עד עולם. אבל בנגלות הדבר מוטל עלינו ועל בנינו וראוי לנו לעשות את כל דברי התורה הזאת לענוש החוטאים: (ספורנו)

 דעת זקנים  הנסתרות לה' אלהינו. לפי שכתוב והבדילו ה' לרעה ואח"כ הדור האחרון דמשמע דכל הארץ ילקו ע"י איש אחד או משפחה אחת לכך כתי' הנסתרות לה' אלהינו והוא דיין ליפרע מן העושה הרעה לשלם לו גמולו ולא ילקו ישראל עליו אבל הנגלות העבירות שעשו בגלוי לנו ולבנינו העונש אם לא נבער הרע מקרבנו. ובסנהדרין מסיק למה נקוד לנו ולבנינו ועל עי"ן שבעד עולם שלא ענש על הנסתרות עד שעברו את הירדן פי' שאז קבלו התורה כאחד ונעשו ערבים זה לזה אז הנסתרות לנו ולבנינו. ואי קשיא א"כ דממעטי' נסתרות מלה' היה לו לינקד על ה' אלהינו י"ל שאין זה דרך כבוד לינקוד על השם שיהא נמחק ולפי שדין הנקודה להיות על ה' אלהינו ומהפכין אותה ליתנה על לנו ולבנינו לפיכך נקודה ע' שבעד להשלים י"א אותיות נקודות כנגד לה' שיש בו י"א אותיות. ובמסורת הגדולה שנינו דבעי על הנקודה הזאת דלנו ולבנינו למאי אתא. ומשני שכך אמר עזרא הסופר כשכתב בתורה אם יבא משה רבינו וישאל למה כתבת זה אומר לו לכך נקדתי עליהם ואם יאמר יפה כתבת אעביר הנקודה מעליהם משמע שהיה מסופק בנגלות אם הם לנו ולבנינו קודם שעברו ישראל את הירדן אם לאו ולפי' נקד עליהם. ומכאן קצת ראיה לאותם הכותבים פסוק בלא שרטוט שנוקדין על ב' תיבות קודם שיכתבו השלישי לפי שהנקודה כמחק מדקאמר עזרא לפיכך נקדתי עליהם והוי כאלו לא כתבתים: (דעת זקנים)

דברים פרק-ל

{א}   רביעי - במחוברות שני  וְהָיָה כִי יָבֹאוּ עָלֶיךָ כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה אֲשֶׁר נָתַתִּי לְפָנֶיךָ וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ בְּכָל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הִדִּיחֲךָ יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ שָׁמָּה:

 אונקלוס  וִיהֵי אֲרֵי יֵיתוּן עֲלָךְ כָּל פִּתְגָמַיָא הָאִלֵין בִּרְכָן וּלְוָטִין דִי יְהָבִית קֳדָמָךְ וּתְתוּב לְלִבָּךְ בְּכָל עַמְמַיָא דִי אַגְלָךְ יְיָ אֱלָהָךְ לְתַמָן: (אונקלוס)

 יונתן  וִיהֵי כַד יֵיתוּן עִילַוֵיכוֹן יַת כָּל פִּתְגָמַיָא הָאִילֵן בִּירְכַן וְחִילוּפֵהוֹן דְסַדָרִית קֳדָמֵיכוֹן וְתֵיתְבוּן עַל לִבְּכוֹן לְמֵיתַב לְפוּלְחָנִי בְּכָל גַלְוַות עַמְמַיָא דְאַגְלֵי יַתְכוֹן יְיָ לְתַמָן: (תרגום יונתן)

 הרמב"ן  והיה כי יבאו עליך כל הדברים האלה. כבר הזכרתי (ויקרא כו טז) כי הפרשה הזאת עתידה כי כל עניניה לא היו ולא נבראו אבל הם עתידין להיות (הרמב"ן)

 אור החיים   והיה כי יבאו עליך כל הדברים וגו'. צריך לדעת למה הוצרך לומר כל הדברים האלה, ולא הספיק באומרו כי יבואו עליך הברכה והקללה אשר נתתי לפניך:

ואולי שיכוין על דרך אומרם ז''ל במסכת ברכות (נד.) חייב אדם לברך על הרעה כשם שהוא מברך על הטובה, והעמידוהו בגמרא (שם ס:) לקבל הרעה בשמחה כדרך ששמח על הטובה:

והוא אומרו והיה שהוא לשון שמחה (ב''ד מב ג), כי יבואו עליך כל הדברים תקבלם בשמחה, בהשואה יחד הברכה והקללה, ואם היה אומר כי יבואו עליך הברכה והקללה אשר נתתי לפניך, היה נשמע הכתוב על זה הדרך, והיה שהוא השמחה כי יבואו עליך הברכה, ותיבת והקללה נמשכת עם מאמר אשר נתתי לפניך שלאחריה, ולא הייתי יודע שחוזר מאמר והיה גם על הקללה:

עוד הצצתי ואראה מה נעמה חיבת הקודש אשר חבב אלהינו אותנו, הלא תראה כי בזכרון הברכה הגיע אותה עלינו, ואמר כי יבואו עליך הברכה, ובזכרון הקללה אמר והקללה אשר נתתי לפניך ולא עליך, ולטעם זה אמר אשר נתתי לפניך, ולא הספיק במאמר כל הדברים האלה:

גם אם היה אומר כי יבואו עליך הברכה והקללה אשר נתתי לפניך, הייתי מפרש מאמר אשר נתתי לפניך על שניהם, אבל מאומרו כל הדברים האלה גילה בזה יתור אשר נתתי לפניך, שבא להבדיל בין הברכה לקללה כמו שפירשתי, ולדרך זה אומרו כל הדברים האלה, חוזר אל הברכה האמורה בסמוך לה, ואל ירע בעיניך אומרו הדברים לשון רבים, והברכה לשון יחיד, כי הרבה דברים טובים נכללו בברכה:

הברכה והקללה. פירוש לא מיבעיא בעוד הטובה עליהם, אם הרשיעו וחזרו בתשובה שיהיו מרוצים אל ה', אלא אפילו אחר שנמאסו בעיני ה' ושלח בם חרון אפו והדיחם מעל פניו, ולצד הצרה אשר תסובבם חוזרים בתשובה, כאומרו והשבות וגו' בכל הגוים, אף על פי כן ישיב ה' שבותם:

ויש להעיר למה הוצרך לומר הברכה, כיון שדבר הסובב התשובה הוא מורא הקללה, לא היה לו לומר אלא כי יבא עליך הקללה. ונראה כי בא להעיר דבר שבו ישיב אל לבו לשוב בתשובה, והוא כי ישכיל בהטיבו מעשיו לפני ה' ברוך הוא הברכה אשר תסובבנו, ועת אשר יסור מני אורח החיים הקללה אשר תבואהו, ומזה ישכיל להשיב אל לבו, כי זולת מבחן הברכה שיהיה בה בעשות רצונו יתברך, לא יצדיק סיבת הקללה שהיא לצד עוזבו את ה':

והשבת אל לבבך. פירוש לצד שהרשעים לבבם טועה, לזה אמר והשבות אל לבבך שניהם הטועים בדרך לא טוב, ואומרו בכל הגוים וגו' פירוש בכח טענת היותו גולה ונידח בכל הגוים, ויאמר ללבו ראה מה גרמו מעשי הרעים וידע כי רע ומר עוזבו את ה', והוא אומרו והשבות אל לבבך בטענת כל הגוים אשר הדיחך ה' שמה, וכאילו אמר כאשר הדיחך ה' בכל הגוים:

וטעם שדיבר הכתוב בדרך זה, להיות שימצא המסית טענה לסתור הוכחת הגליות, באומרו כי הלא כמה וכמה מהאומות שיקרה להם כזה שיגלו מעל אדמתם, לזה אמר בכל הגוים, כי אין גלות כגלות ישראל אשר נתפזרו בארבע רוחות העולם, והוא אומרו בכל הגוים אשר הדיחך ה' שמה: (אור החיים)

 ספורנו  והשבות אל לבבך. התבונן בחלקי הסותר ותשיבם אל לבבך יחדיו להבחין האמת מן השקר ובזה תכיר כמה רחקת מן האל יתעלה בדעות ובמנהגים אשר לא כתורתו: (ספורנו)

 כלי יקר  והיה כי יבואו עליך כל הדברים האלה וגו'. יש להתבונן כי מתחילה אמר בכל הגוים אשר הדיחך ה' אלהיך שמה. ואח"כ אמר בכל הגוים אשר הפיצך ה' אלהיך שמה. כי יש הבדל בין לשון הפיצך, ללשון הדיחך, כי הפיצך יאמר על הגלות, והדיחך יאמר על המצות, כי בהיות ישראל בארצות העמים הם נדחים מן המצות הן מצד מ"ש בתוכחה (דברים כח.לו) ועבדתם שם אלהים אחרים. הן מצד שרוב המצות תלויות בארץ, וע"י הדחה זו ישראל קרובים לבא לידי טעות ולומר שאין הקב"ה חפץ עוד במעשיהם כלל, על דרך שנאמר (ישעיה א.יא) למה לי רוב זבחיכם יאמר ה' ועי"ז יתיאשו לגמרי מן הגאולה כי יאמרו שהקב"ה הדיחם מן המצות בכוונה גמורה, וטעות הוא בידם כי הקב"ה לא נתכוין בעצם וראשונה כ"א על הפיזור להפיצם זה מעל זה כי כינוס לרשעים רע להם (סנהדרין עא:) אמנם מה שנדחו מן המצות נמשך במקרה מן ההפצה ולא שיתכוין הש"י בעצם וראשונה להדיחם מן המצות.

וזהו המכוון בפרשה זו, והיה כי יבואו עליך כל הדברים האלה הברכה והקללה אשר נתתי לפניך והשבות אל לבבך. שתחשוב בלבבך דבר, ומהו הדבר אשר הדיחך ה' אלהיך שמה. כי תחשוב שה' אלהיך הדיחך מן המצות בכונה ועצם וראשונה כי אינו חפץ לא בך ולא בשמירת מצותיך עוד, ועי"ז תתיאש מן התשובה כי תאמר לו חפץ ה' בנו לא תקראנה אותנו כאלה מידו ית', ע"ז אמר שאתה חושב תועה על ה' ואין הדבר כן אלא במצותיך חפץ מאד לעולם, ובזה יבחן הדבר במ"ש ושבת עד ה' וגו' כי מיד כאשר תגמר בלבך לשוב בתשובה שלימה עד ה', אע"פ שעדיין לא עשית הדבר הראוי להעשות בפועל שהרי לא נאמר כאן עדיין ועשית את כל מצותיו כמ"ש בסמוך, בזה הורה באצבע לומר ראה איך אתה טועה בדעתך כי לא זו שבמצותיך חפץ מאד אלא אפילו תיכף שתשוב עד ה' ושמעת בקולו ככל אשר אנכי מצוך היום בכל לבבך ובכל נפשך. שעיקר השמיעה בקול ה' היא בכל לבבך לבד שיראה ה' בך סימני טהרה שנכון לבך אל ה' אך שהמניעה היא שלא תוכל לעשות בפועל כל מצותיו, ומ"מ תיכף ושב ה' אלהיך את שבותך ורחמך ושב וקבצך וגו'.

שתי פעמים ושב שהזכיר בזה אחר זה הראשון מדבר במחילת העון הקודם הנקרא שבותך, כמו הבת השובבה (ירמיה לא.כא) וכמו וילך שובב בדרך לבו (ישעיה נז.יז) וכמו שובה משובה ישראל (ירמיה ג.יב) וכן רבים, ע"ז אמר ושב ה' אלהיך את שבותך ורחמך כי אפילו שבותך המתיחס אליך דהיינו העון יתהפך לזכות כאמרו רז"ל (יומא פו:) שע"י התשובה נעשין הזדונות כזכיות זהו שנאמר ורחמך שהוא לשון אהבה ר"ל שיהיה הקב"ה אוהב את שבותך יען כי הזדונות יהיו בעיניו ית' כזכיות ואוהבם מאד.

והשני מדבר בשיבת ישראל מן הגלות, זהו שנאמר ושב וקבצך מכל העמים אשר הפיצך ה' אלהיך שמה. לא כמו שחשבת שהדיחך ה' אלהיך ונתכוון בעצם וראשונה להדיחך מעל שמירת המצות, אלא בעצם וראשונה נתכוין ה' להפיצך אמנם ההדחה מן המצות נמשך במקרה מן הניפוץ ומ"מ אם יהיה נדחך בקצה השמים כי באמת אתה מודח מן המצות אבל אין לייחס הדבר אליו ית' כ"א אליך ונקרא נדחך, כי אתה עשית וגרמת לך הדחה זו מבית ומחוץ ואע"פ שאתה גרמת לך להיות מודח מן מקום קיום המצות רחוק מאד, מ"מ משם יקבצך ה' ומשם יקחך. משם יקבצך זהו קיבוץ גליות, ומשם יקחך אליו לסייע לך לשמירת המצות. והביאך אל הארץ וגו' והטיבך והרבך מאבותיך אין הפירוש מאבותיך יותר מאבותיך שהרי בסמוך אמר כאשר שש על אבותיך משמע לא יותר מהם אלא שוה להם אלא מאבותיך לומר לך מאחר אשר אתה הכינות לבך אל ה' אבל עדיין לא יצאה מחשבתך אל הפועל כי לא קיימת המצות עדיין ע"כ עדיין אין זכותך מספיק לך להטיב לך ולהרבותך כ"א זכות אבותיך הוא שעמדה לך להטיב לך ולהרבותך, זה"ש מאבותיך שדבר זה נמשך לך מאבותיך, אמנם מ"מ מאחר שלבך שלם עם ה' וגמרת בלבך לעשות כל מצות ה' גם בפועל אם תבא המצוה לידך גם לעומת זה ה' יגמור בעדך.

ומל ה' אלהיך את לבבך ואת לבב זרעך לאהבה את ה'. שיתן בלבך לעבדו מאהבה לא מיראה כי העושה מאהבה עובד את ה' בשמחה, אך שכל זמן שאין הקב"ה מתנקם מאויביך תמיד מורא אויביך עליך פן יחזרו להלחם בך ועל כן אין לבך פנוי לעבוד את ה' בשמחה, ע"כ ונתן ה' אלהיך את כל האלות האלה על אויביך ועל שונאיך אשר רדפוך. ומאז תהיה בטוח שלא יבואו עליך עוד וישמח צדיק כי חזה נקם (תהלים נח.יא) הנה מאז תהיה מוכן לעשות כל מצות ה' בשמחה גם בפועל זה"ש ואתה תשוב ושמעת בקול ה' ועשית את כל מצותיו. ואז לא תצטרך לזכות אבותיך זה"ש ואתה כי בך לבד תלה הדבר, ואז ישוב ה' לשוש עליך כאשר שש על אבותיך כי תהיה שוה לאבותיך כי יש בידך זכות עצמך ואל ההרים לא תאכל כמו שדרשו רז"ל (סנהדרין פא.) מן פסוק אל ההרים לא אכל (יחזקאל יח.ו) שלא אכל בזכות אבותיו. וע"י ביאור זה נתיישבו הרבה ספיקות בכל המשך פרשה זו כמבואר לכל מבין במעט התבוננות. (כלי יקר)


{ב}  וְשַׁבְתָּ עַד יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ וְשָׁמַעְתָּ בְקֹלוֹ כְּכֹל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם אַתָּה וּבָנֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ:

 אונקלוס  וּתְתוּב לְדַחַלְתָּא דַיְיָ אֱלָהָךְ וּתְקַבֵּל לְמֵימְרֵהּ כְּכֹל דִי אֲנָא מְפַקְדָךְ יוֹמָא דֵין אַתְּ וּבְנָיךְ בְּכָל לִבָּךְ וּבְכָל נַפְשָׁךְ: (אונקלוס)

 יונתן  טוּבֵיכוֹן דְצַדִיקַיָא מָרֵי תְּתוּבָא דְכַד תְּחוֹבוּן וּתְתוּבוּן מַטְיָא תְּיוּבְתְּכוֹן עַד כּוּרְסֵי יְקָרָא דַיְיָ אֱלָהָכוֹן אִין תְּקַבְּלוּן לְמֵימְרֵיהּ כְּכָל מַה דַאֲנָא מְפַקֵיד לְכוֹן יוֹמָנָא אַתּוּן וּבְנֵיכוֹן בְּכָל לִבְּכוֹן וּבְכָל נַפְשְׁכוֹן: (תרגום יונתן)

 הרמב"ן  וטעם ושבת עד ה' אלהיך ושמעת בקלו ככל אשר אנכי מצוך היום אתה ובניך. שתשוב אל ה' בכל לבבך ובכל נפשך ותקבל עליך ועל בניך לדורותם לעשות ככל אשר אנכי מצוך היום כאשר עשו בגאולה השנית דכתיב (נחמיה י ל) ובאים באלה ובשבועה ללכת בתורת האלהים אשר נתנה ביד משה עבד האלהים ולשמור ולעשות את כל מצות ה' אדנינו ומשפטיו וחקיו או יהיה "מצוך אתה ובניך" כמו מצוך לך ולבניך כענין ואתה צוית (בראשית מה יט) וכן וירעו אותנו (לעיל כו ו) לנו ולפי דעתי יש בו סוד גדול כי ירמוז למה שאמרו (יבמות סג) אין בן דוד בא עד שיכלו כל הנשמות שבגוף וכבר דברתי בו (הרמב"ן)

 אור החיים  ושבת עד ה' אלהיך. אומרו ושבת, ולא הספיק במה שאמר והשבות אל לבבך, לפי מה שפירשתי כי והשבות אל לבבך וגו' הוא טענת הנצחון ללבו הטועה, וזה לענין להכיר כי לא טוב עשה, והתשובה לפני ה' להטיב דרכיו הוא מאמר ושבת עד: (אור החיים)

 ספורנו  ושבת עד ה' אלהיך. תהיה תשובתך כדי לעשות רצון קונך כלבד. וזו היא התשובה שאמרו ז''ל (יומא פרק יום הכפורים) שמגעת עד כסא הכבוד: ושמעת בקולו ככל אשר אנכי מצוך היום. לא מצות אנשים מלומדה כמו שעשית קודם לכן: אתה ובניך. גם ילידי הדור יכירו זה כאמרו כי כולם ידעו אותו למקטנם ועד גדולם: בכל לבבך. שלא תסתפק בזה: ובכל נפשך. שלא תמנע מזה נפש המתאוה בהכירך גודל הענין: (ספורנו)

 דעת זקנים  ושבת עד ה' אלהיך. וכתיב ושב ה' אלהיך את שבותך ורחמך וגו' כל כך למה כדא"ר יונתן בפ"ב דיומא גדולה תשובה שמקרבת את הגאולה שנ' ובא לציון גואל מה טעם משום ולשבי פשע ביעקב וכו' מענין גדולה תשובה כדאי' התם. ועוד תני ר' יוסי בר' יהודה אומר אדם עובר עבירה פעם ראשונה מוחלין לו כו' רביעית אין מוחלין לו שנאמר כה אמר ה' על שלשה פשעי ישראל ועל ארבעה לא אשיבנו והטעם שמעתי מרמ"ל לפי שיש לו שלש מחיצות לפני הקב"ה ראשונה רעש ואחר הרעש אש ואחר האש רוחו ואחר הרוח קול דממה דקה ששם שכינתו של הקב"ה ובכל מחיצה יש לה מלאכים וכאשר יחטא הראשון בא למחיצה הראשונה הן מעכבין אותו ואין מניחין אותו לעבור ונמחל וכן השלישי נמחל במחיצה שלישית וכשאדם חוטא רביעית שבא לפני הקב"ה עד מחיצתו אינו נמחל. זש"ה הוי המכעיסים אותי על פני הוי שמכעיסין כמה פעמים עד שבא פשעם לפני: (דעת זקנים)


{ג}  וְשָׁב יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ וְרִחֲמֶךָ וְשָׁב וְקִבֶּצְךָ מִכָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר הֱפִיצְךָ יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ שָׁמָּה:

 אונקלוס  וִיתוּב יְיָ אֱלָהָךְ יָת שְׁבִי גַלְוָתָךְ וִירַחַם עֲלָךְ וִיתוּב וְיִכְנְשִׁנָךְ מִכָּל עַמְמַיָא דִי בַדְרָךְ יְיָ אֱלָהָךְ לְתַמָן: (אונקלוס)

 יונתן  וִיקַבֵּיל מֵימְרֵיהּ בְּרַעֲוָא יַת תְּיוּבְתְּכוֹן וִירַחֵם עֲלֵיכוֹן וִיתוּב וְיִכְנוֹשׁ יַתְכוֹן מִכָּל עַמְמַיָא דְבַדַר יְיָ אֱלָהָכוֹן יַתְכוֹן לְתַמָן: (תרגום יונתן)

 רש"י  ושב ה' אלהיך את שבותך. היה לו לכתוב והשיב את שבותך, רבותינו למדו מכאן, כביכול שהשכינה שרויה עם ישראל בצרת גלותם, וכשנגאלין הכתיב גאולה לעצמו שהוא ישוב עמהם. ועוד י"ל שגדול יום קבוץ גליות, ובקושי, כאילו הוא עצמו צריך להיות אוחז בידיו ממש איש איש ממקומו, כענין שנאמר ואתם תלקטו (ג) לאחד אחד בני ישראל (ישעיה כז, יב.), ואף בגליות שאר האומות מצינו כן, ושבתי את שבות מצרים (יחזקאל כט, יד.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ג) על גלות בבל נאמרה נבואה זו. וא"ת והא בפ' וארא פירש"י בפסוק והפלתי שהוא ל' הפרשה וכן לא נפלאת היא ממך וגו' וכאן פירש שהוהא ל' עכוסה כו' כבר תירץ הרא"ם קושיא זו בפר' שופטים בפסוק כי יפלא פרש"י ל' הבדלה ופרישה וכו' ע"ש: (שפתי חכמים)

 אור החיים  ושב ה' וגו'. פירוש חלקי הקדושה שנשבו מצד מעשיך הרעים שקדמו, ישיבם ה' מהשבאי, זה כנגד גאולת שבית הנעלם, וכנגד שבית הנגלה אמר ושב וגו': (אור החיים)

 ספורנו  ושב וקבצך. בקבוץ גליות: (ספורנו)


{ד}  אִם יִהְיֶה נִדַּחֲךָ בִּקְצֵה הַשָּׁמָיִם מִשָּׁם יְקַבֶּצְךָ יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ וּמִשָּׁם יִקָּחֶךָ:

 אונקלוס  אִם יְהֵי גַלְוָתָךְ בִּסְיָפֵי שְׁמַיָא מִתַּמָן יִכְנְשִׁנָךְ יְיָ אֱלָהָךְ וּמִתַּמָן יְקָרְבִנָךְ: (אונקלוס)

 יונתן  אִין יְהוֹן מְבַדְרֵיכוֹן בִּסְיָפֵי שְׁמַיָא מִתַּמָן יִכְנוֹשׁ יַתְכוֹן מֵימְרָא דַיְיָ אֱלָהָכוֹן עַל יְדוֹי דְאֵלִיָהוּ כַּהֲנָא רַבָּא וּמִתַּמָן יְקָרֵב יַתְכוֹן עַל יְדוֹי דְמַלְכָּא מְשִׁיחָא: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  בקצה השמים. כנגד ארץ ישראל: (אבן עזרא)


{ה}  וֶהֱבִיאֲךָ יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יָרְשׁוּ אֲבֹתֶיךָ וִירִשְׁתָּהּ וְהֵיטִבְךָ וְהִרְבְּךָ מֵאֲבֹתֶיךָ:

 אונקלוס  וְיָעֵלִנָךְ יְיָ אֱלָהָךְ לְאַרְעָא דִירִיתוּ אֲבָהָתָךְ וְתֵרְתַהּ וְיוֹטֶב לָךְ וְיַסְגִנָךְ מֵאֲבְהָתָךְ: (אונקלוס)

 יונתן  וְיָעֵלִינְכוֹן מֵימְרָא דַיְיָ אֱלָהָכוֹן לְאַרְעָא דְיָרִיתוּ אַבְהַתְכוֹן וְתֵרְתָהּ וְיוֹטֵב לְכוֹן וְיַסְגִינְכוֹן יַתִּיר מִן אַבְהַתְכוֹן: (תרגום יונתן)


{ו}  וּמָל יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ אֶת לְבָבְךָ וְאֶת לְבַב זַרְעֶךָ לְאַהֲבָה אֶת יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ לְמַעַן חַיֶּיךָ:

 אונקלוס  וְיֶעְדֵי יְיָ אֱלָהָךְ יָת טַפְשׁוּת לִבָּךְ וְיָת טַּפְשׁוּת לִבָּא דִבְנָיךְ לְמִרְחַם יָת יְיָ אֱלָהָךְ בְּכָל לִבָּךְ וּבְכָל נַפְשָׁךְ בְּדִיל חַיָיךְ: (אונקלוס)

 יונתן  וְיַעֲדֵי יְיָ אֱלָהָכוֹן יַת טִפְּשׁוּת לִבְּכוֹן וְיַת טִפְּשׁוּת לִבָּא דִבְנֵיכוֹן אֲרוּם יְבַטֵל יִצְרָא בִּישָׁא מִן עַלְמָא וְיִבְרֵי יִצְרָא טָבָא דִי יַמְלְכִינְכוֹן לְמִירְחַם יַת יְיָ אֱלָהָכוֹן בְּכָל לִבְּכוֹן וּבְכָל נַפְשְׁכוֹן מִן בִּגְלַל דְיוֹגְדוּן חַיֵיכוֹן עַד עַלְמִין: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  ומל ה' אלהיך. כי לו נתכנו העלילות הראשונות. ואחר שאמר תשוב לשמוע בקולו הוא יעזרך וימול לבבך ולבב זרעך לא כמולת הבשר שאתה חייב למול אותו: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  ומל ה' אלהיך את לבבך. זהו שאמרו (שבת קד) הבא לטהר מסייעין אותו מבטיחך שתשוב אליו בכל לבבך והוא יעזור אותך ונראה מן הכתובים ענין זה שאומר כי מזמן הבריאה היתה רשות ביד האדם לעשות כרצונו צדיק או רשע וכל זמן התורה כן כדי שיהיה להם זכות בבחירתם בטוב ועונש ברצותם ברע אבל לימות המשיח תהיה הבחירה בטוב להם טבע לא יתאוה להם הלב למה שאינו ראוי ולא יחפוץ בו כלל והיא המילה הנזכרת כאן כי החמדה והתאוה ערלה ללב ומול הלב הוא שלא יחמוד ולא יתאוה וישוב האדם בזמן ההוא לאשר היה קודם חטאו של אדם הראשון שהיה עושה בטבעו מה שראוי לעשות ולא היה לו ברצונו דבר והפכו כמו שפירשתי בסדר בראשית (ב ט) וזהו מה שאמר הכתוב בירמיה (לא ל- לב) הנה ימים באים נאם ה' וכרתי את בית ישראל ואת בית יהודה ברית חדשה לא כברית אשר כרתי את אבותם וגו' כי זאת הברית אשר אכרות את בית ישראל אחרי הימים ההם נתתי את תורתי בקרבם ועל לבם אכתבנה וזהו בטול יצר הרע ועשות הלב בטבעו מעשהו הראוי ולכך אמר עוד (שם פסוקים לב לג) והייתי להם לאלהים והמה יהיו לי לעם ולא ילמדו עוד איש את רעהו ואיש את אחיו לאמר דעו את ה' כי כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם ובידוע כי יצר לב האדם רע מנעוריו וצריכים ללמד אותם אלא שיתבטל יצרם בזמן ההוא לגמרי וכן נאמר ביחזקאל (לו כו כז) ונתתי לכם לב חדש ורוח חדשה אתן בקרבכם וגו' ועשיתי את אשר בחקי תלכו והלב החדש ירמוז לטבעו והרוח לחפץ ולרצון וזהו שאמרו רבותינו (שבת קנא) והגיעו שנים אשר תאמר אין לי בהם חפץ (קהלת יב א) אלו ימות המשיח שאין בהם לא זכות ולא חובה כי בימי המשיח לא יהיה באדם חפץ אבל יעשה בטבעו המעשה הראוי ולפיכך אין בהם לא זכות ולא חובה כי הזכות והחובה תלויים בחפץ (הרמב"ן)

 בעל הטורים  את לבבך ואת לבב. ר''ת אלול. לכך נהגו להשכים להתפלל סליחות מר''ח אלול ואילך. וכן לולא האמנתי לראות בטוב ה', לולא, אותיות אלול. שמאלול ואילך חרדתי נגד ה': את לבבך ואת. בגימ' זה לימות המשיח. (בעל הטורים)

 אור החיים  ומל ה' אלהיך וגו'. יש להעיר אחר שאמר למעלה ושבת עד ה' ושמעת בקולו, מה מקום לומר עוד ומל ה'. עוד רואני שאומר עוד אחר כך ואתה תשוב וגו', שנראה שמה שקדם עדיין לא הגיע לתשובה, וזה אינו, כי אחר שמל לבו לאהבה את ה' בכל לבו ובכל נפשו, אין לך תשובה גדולה מזו:

אכן לפי מה שפירשתי בפרשת כי תבא (לעיל כח טו) בין בענין הברכות בין בענין הקללות שיש שלשה דברים כלליות במצות ה', א' היא עסק התורה, שנית שמירת מצות לא תעשה, שלישית קיום מצות עשה:

לזה כשבא לומר תיקון התשובה סדר שלשתם, כנגד תשובת תלמוד תורה, אמר תשובה ראשונה ושבת עד ה', וגמר אומר ושמעת בקולו שהוא תלמוד תורה, ולא הזכיר עמו דבר אחר, וזו היא התחלת התשובה שצריך השב עשות, ואמר כנגדה ושב ה' את שבותך ושב וקבצך וגו', כאומרם ז''ל (זוה''ק ח''ג ער.) שבזכות עסק התורה יהיו ישראל נגאלין. גם אמר על מה אבדה הארץ וגו', ויאמר ה' על עזבם את תורתי (ירמיה ט יא יכ), לזה כשישובו לתלמוד תורה יקבצם ה' ויביאם אל הארץ אשר ירשו וגו':

וכנגד שמירת מצות לא תעשה אמר ומל ה' אלהיך את לבבך וגו', וידוע כי ערלת הלב הוא עשות רשע ואהבת הרשע, שלבו של אדם מחמדתו, וכנגדו אמר ומל וגו' לאהבה את ה', פירוש שתלביש האהבה אשר תיכן בך התוכן בריאתך בנעימות ידידות חיבת אלהיך, ויחד שכר לזה שיהפוך ה' כל הצרות מעלינו על שונאינו כאומרו ונתן וגו' על אויביך וגו':

וכנגד קיום מצות עשה, אמר ואתה תשוב וגו' ועשית את כל מצותיו הרי זה מצות עשה, ויחד להם שכר הקרבת התועלת כאומרו והותירך וגו' וישוב לשוש וגו': (אור החיים)

 ספורנו  ומל ה' אלהיך את לבבך ואת לבב זרעך לאהבה. יגלה עיניך לסור מכל טעות מערבב השכל מידיעת האמת כשתשתדל לדבקה בו באופן שתכיר טובו ותאהבהו בהכרח. וזה יעשה למען חייך לעולמי עד: (ספורנו)


{ז}   חמישי - במחוברות שלישי  וְנָתַן יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ אֵת כָּל הָאָלוֹת הָאֵלֶּה עַל אֹיְבֶיךָ וְעַל שֹׂנְאֶיךָ אֲשֶׁר רְדָפוּךָ:

 אונקלוס  וְיִתֵּן יְיָ אֱלָהָךְ יָת כָּל לְוָטַיָא הָאִלֵין עַל בַּעֲלֵי דְבָבָךְ וְעַל סָנְאָךְ דִי רְדָפוּךְ: (אונקלוס)

 יונתן  וְיִגְרֵי מֵימְרָא דַיְיָ אֱלָהָכוֹן יַת לְוָוטַיָא הָאִלֵין עַל בַּעֲלֵי דְבָבֵיכוֹן דְאָעִיקוּ יַתְכוֹן בְּגַלְוַותְכוֹן וְעַל סַנְאֵיכוֹן דְרָדָפוּ מִן בַּתְרֵיכוֹן עַד דִי אָנְסוּ יַתְכוֹן: (תרגום יונתן)


{ח}  וְאַתָּה תָשׁוּב וְשָׁמַעְתָּ בְּקוֹל יְהֹוָה וְעָשִׂיתָ אֶת כָּל מִצְוֹתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם:

 אונקלוס  וְאַתְּ תְּתוּב וּתְקַבַּל לְמֵימְרָא דַיְיָ וְתַעְבֵּד יָת כָּל פִּקוּדוֹהִי דִי אֲנָא מְפַקְדָךְ יוֹמָא דֵין: (אונקלוס)

 יונתן  וְאַתּוּן תְּתוּבוּן וּתְקַבְּלוּן לְמֵימְרָא דַיְיָ וְתַעַבְדוּן יַת כָּל פִּקוּדוֹי דַאֲנָא מְפַקֵיד לְכוֹן יוֹמָנָא: (תרגום יונתן)

 בעל הטורים  ואתה תשוב וסמיך ליה והותירך. שאם תשוב בתשובה שלימה מיד תהא נגאל: (בעל הטורים)

 ספורנו  ואתה תשוב. תנוח כמו בשובה ונחת וזה בהגלות משיח צדקנו ואתה תעמוד בשובה ונחת שלא יוסיף להגלותך כמו שבאר הנביא באמרו אם תשוב ישראל אלי תשוב ולא תנוד: (ספורנו)


{ט}  וְהוֹתִירְךָ יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ בְּכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶךָ בִּפְרִי בִטְנְךָ וּבִפְרִי בְהֶמְתְּךָ וּבִפְרִי אַדְמָתְךָ לְטֹבָה כִּי יָשׁוּב יְהֹוָה לָשׂוּשׂ עָלֶיךָ לְטוֹב כַּאֲשֶׁר שָׂשׂ עַל אֲבֹתֶיךָ:

 אונקלוס  וְיוֹתְרִינָךְ יְיָ אֱלָהָךְ בְּכֹל עוֹבָדֵי יְדָךְ בְּוַלְדָא דִמְעָךְ וּבְוַלְדָא דִבְעִירָךְ וּבְאִבָּא דְאַרְעָךְ לְטָּבָא אֲרֵי יְתוּב יְיָ לְמֶחֱדֵי עֲלָךְ לְטָב כְּמָא דִי חֲדִי עַל אֲבָהָתָךְ: (אונקלוס)

 יונתן  וִישַׁיְירִינְכוֹן יְיָ אֱלָהָכוֹן לְטָבָא דְתַצְלְחוּן בְּכָל עוֹבָדֵי יְדֵיכוֹן בְּוַולְדָא דִמְעֵיכוֹן וּבְוַולְדָא דִבְעִירְכוֹן וּבְפֵירֵי אַרְעֲכוֹן לְטָבָא אֲרוּם יְתוּב מֵימְרָא דַיְיָ לְמֵיחֲדֵי אַמְטוּלְכוֹן לְאוֹטָבָא לְכוֹן הֵיכְמָא דְחָדֵי עַל אַבְהַתְכוֹן: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  וטעם והותירך. בעבור שיתן הקללות על השונאים: כאשר שש על אבותיך. שנחלו הארץ כי עם הגולים ממנה ידבר: (אבן עזרא)

 ספורנו  (ט-י) והותירך ה'. יתן לך הצלחה יתירה מכל הצלחה הקודמת: לטוב. הכתובה בספר התורה הזה. כאמרו והתהלכתי בתוככם והייתי לכם לאלהים ואתם תהיו לי לעם. וזה יעשה כאשר ישוב לשוש עליך לטוב כי תשמע כמו ששש על אבותיך לא בזכות אבות וזה מפני שתהיה תשובתך בכל לב ובכל נפש באופן שעונות נחשבים כזכיות ותהיה לרצון לפניו כמו שהיו אבותיך: (ספורנו)


{י}  כִּי תִשְׁמַע בְּקוֹל יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹר מִצְוֹתָיו וְחֻקֹּתָיו הַכְּתוּבָה בְּסֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה כִּי תָשׁוּב אֶל יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ: (ס)

 אונקלוס  אֲרֵי תְקַבַּל בְּמֵימְרָא דַיְיָ אֱלָהָךְ לְמִטַר פִּקוּדוֹהִי וּקְיָמוֹהִי דִכְתִיבִין בְּסִפְרָא דְאוֹרַיְתָא הָדֵין אֲרֵי תְתוּב קֳדָם יְיָ אֱלָהָךְ בְּכָל לִבָּךְ וּבְכָל נַפְשָׁךְ: [ס] (אונקלוס)

 יונתן  אֲרוּם תְּקַבְּלוּן לְמֵימְרָא דַיְיָ אֱלָהָכוֹן לְמִינְטַר פִּקוּדוֹי וּקְיָימוֹי דִכְתִיבִין בְּסֵפֶר אוֹרַיְיתָא הָדֵין אֲרוּם תְּתוּבוּן לִדְחַלְתָּא דַיְיָ אֱלָהָכוֹן בְּכָל לִבְּכוֹן וּבְכָל נַפְשְׁכוֹן: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  הכתובה בספר התורה הזה. כי עיקר כל המצות שם ואם הם צריכים פירוש קבלה ולא תהיה שמורה עד שיהיה הלב שלם על כן בכל לבבך כי מצות השמירה עם הלב: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  כי תשמע בקול ה' אלהיך. בגימ' זהו לקול של התלמיד חכם: כי תשוב אל ה' אלהיך. וסמיך ליה: (בעל הטורים)


{יא}   שישי  כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לֹא נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ וְלֹא רְחֹקָה הִוא:

 אונקלוס  אֲרֵי תַּפְקֶדְתָּא הָדָא דִי אֲנָא מְפַקְדָךְ יוֹמָא דֵין לָא מַפְרְשָׁא הִיא מִנָךְ וְלָא רְחִיקָא הִיא: (אונקלוס)

 יונתן  אֲרוּם תַּפְקֵידְתָּא הָדָא דַאֲנָא מְפַקֵיד לְכוֹן יוֹמָנָא לָא מְכַסְיָא הִיא מִנְכוֹן וְלָא רְחִיקָא הִיא: (תרגום יונתן)

 רש"י  לא נפלאת הוא ממך. לא מכוסה היא ממך, כמו שנאמר כי יפלא (דברים יז, ח.), ארי יתכסי, ותרד פלאים (איכה א, ט.), ותרד במטמוניות, מכוסה, חבושה בטמון: (רש"י)

 אבן עזרא  נפלאת. נסתרת או דבר פלא שתלאה לעשותו: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  וטעם כי המצוה הזאת. על כל התורה כולה והנכון כי על כל התורה יאמר (לעיל ח א) "כל המצוה אשר אנכי מצוך היום" אבל "המצוה הזאת" על התשובה הנזכרת כי והשבות אל לבבך (בפסוק א) ושבת עד ה' אלהיך (בפסוק ב) מצוה שיצוה אותנו לעשות כן ונאמרה בלשון הבינוני לרמוז בהבטחה כי עתיד הדבר להיות כן והטעם לאמר כי אם יהיה נדחך בקצה השמים ואתה ביד העמים תוכל לשוב אל ה' ולעשות ככל אשר אנכי מצוך היום כי אין הדבר נפלא ורחוק ממך אבל קרוב אליך מאד לעשותו בכל עת ובכל מקום וזה טעם בפיך ובלבבך לעשותו שיתודו את עונם ואת עון אבותם בפיהם וישובו בלבם אל ה' ויקבלו עליהם היום התורה לעשותה לדורות כאשר הזכיר (לעיל פסוק ב) אתה ובניך בכל לבבך כמו שפירשתי (שם) (הרמב"ן)

 בעל הטורים  כי המצוה הזאת. לומר שקולה היא התשובה כנגד כל המצות כולן: (בעל הטורים)

 אור החיים  כי המצוה וגו' אשר אנכי מצוך וגו'. צריך לדעת אומרו היום. עוד אומרו לא נפלאת וגו' ולא רחוקה, הלא בכלל ההפלאה היא ההרחקה. עוד אומרו ולא מעבר לים וגו', בשלמא אומרו לא בשמים היא דכך נמנע מהשגה, כי מי יעלה השמימה, אבל מעבר לים הלא אניות יעברו ויקחוה, הגם שתהיה באיי הים הרחוקים מאד:

ואולי שיכוין הכתוב לשני פרטי המניעה, א' מצד השגת ידיעת התורה עצמה, ושניה מצד קיום מצותיה. כנגד מניעת ידיעת התורה אמר לא נפלאת היא וגו', וחזר ופירש מה היא ההפלאה ואמר לא בשמים וגו', כנגד העדר השגתה אמר לא בשמים היא וגו' כאשר היתה בתחילה, שהרי משה עלה בשמים ולקחה לנו, והנה היא לפנינו:

וכנגד מניעת השגת קיום מצותיה אמר ולא רחוקה, וחזר ופירש מה הוא הריחוק, ואמר ולא מעבר לים היא לאמר וגו', פירוש כמו שאירע למשה שהגם שעלה שמים והוריד התורה נמנעו ממנו השגת קיום מצותיה התלויות בארץ, שהם כמה וכמה כמעט רובי תורה, מה שאין כן הם שהשיגו לעבור הים לבא אל הארץ לקיים מצוותיה:

והגם שאמר מי יעבר לנו אל עבר הים ויקחה לנו, כלל יחד מניעת השגתה עם מניעת קיום מצותיה, ולעולם עיקר הדבר שנתכוון אליו במעבר לים הוא על מניעת קיום מצותיה:

ודקדק לומר היום, פירוש בזמן שהיו סמוכים ליכנס בארץ שאז היה קרוב אליהם הדבר לעשות, וקרא לירדן ים לפי שנשפך לתוך ים המלח כאמור ביהושע (ג טז) והיורדים על ים הערבה ים המלח תמו נכרתו: (אור החיים)

 ספורנו  כי המצוה הזאת. והטעם שאמרתי והשבות אל לבבך בכל הגוים שצריך שהתשובה תהי' בעודך בגלות למען תושע הוא כי אמנם זאת המצוה של תשובה אשר אנכי מצוך היום כאמרו בכל חטא בפרשת ויקרא ואשם ואשמו שהענין כולם הוא שיכיר החוטא את חטאו כמו שפירש אח''כ באמרו והיה כי יאשם לאחת מאלה והתודה אשר חטא עליה וכן באמרו איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם ואשמה הנפש ההיא והתודו את עונם. לא נפלאת היא ממך. שתצטרך לנביאים. לא רחוקה היא. שתצטרך לחכמי הדור הרחוקים שיפרשו לך באופן שתוכל לעשותה אפי' בעודך בגלות ובאר זה באמרו לא בשמים היא לאמר. לא יקרה לך בענין התשובה שתצטרך בה להגדת נביא: (ספורנו)

 כלי יקר  כי המצוה הזאת וגו' לא נפלאת היא ממך. ואח"כ לא אמר ממך ואמר סתם ולא רחוקה היא, הנה מקום אתי לפרש פרשה זו בשני דרכים הן על סתם מצות התורה, הן על התשובה אשר הזכיר למעלה.

דרך א', על כל מצות התורה. שיש בכל מצוה שני בחינות האחת היא העשיה עצמה לעשות המצוה בפועל, השניה הוא כוונת המצוה להבין ולהשכיל בסודות התורה אשר העלים ה' מן האומות, כמ"ש (תהלים כה.יד) סוד ה' ליראיו וגו'. וכתיב (שם קמז.כ) לא עשה כן לכל גוי ומשפטים בל ידעום. כי העלים ה' מן האומות סודות התורה ומסרה לישראל ע"כ אמר לא נפלאת היא ממך. כי אם יעלה על לבבך לומר איך אעשה המצוה בלא כוונה כחמור נושא ספרים ע"ז אמר אין הדבר כן אלא לא נפלאת היא ממך, כי אם נפלאים מעשה ה' מן האומות אבל לא ממך כמ"ש (שם קלט.יד) נפלאים מעשיך ונפשי יודעת מאד. כי הלוחות מעשה אלהים המה ונפלאים באמת מן האומות אבל נפשי יודעת מאד כי שמעת תפלתי, אל תסתר ממני מצותיך (שם קיט.יט) הנאמר על סודות התורה. ועל העשיה בפועל אמר ולא רחוקה היא לא ממך לבד אלא מן כל האומות אינן רחוקים כי לא צוה ה' לך להביא ממרחק איזו מצוה, כי בקרבנות אמרו רז"ל (ויק"ר כז.ו) שאמר הקב"ה לא הטרחתי עליך להביא קרבן מן המינים שאינן ברשותך כ"א מן בקר וצאן שברשותך כו', ומהם תקיש אל כל המצות שלא צוה לך הקב"ה להביא ממרחק איזו דבר למצוה כי אם בדברים המצויין אצלך.

וחזר ופירש על ראשון ראשון, כי מה שאמרתי לא נפלאת היא ממך. זהו החכמה הנתונה מן השמים כי ה' יתן חכמה מפיו דעת ותבונה (משלי ב.ו) וכדי שלא תאמר שמעשה המצות בפועל נתן ה' לארץ אבל לא החכמה כי עדיין היא בשמים, ע"ז אמר לא בשמים היא וגו'. כי גם המעשה, גם העיון ודרך השכל, את הכל נתן ה' לארץ, ומה שאמרתי ולא רחוקה היא. ע"ז אמר ולא מעבר לים היא. כי לא צויתי לך להביא דבר מעבר לים למצוה, כי קרוב אליך הדבר בפיך ובלבבך לעשותו. בלבבך הוא מקום העיון והחכמה, ובפיך מקום העשיה כי אפילו בזמן שלא תבא לידך איזו מצוה יש לאל ידך לעשותה בפיך כאמרו רז"ל (מנחות קי.) כל העוסק בתורת עולה כאילו הקריבה כו', וזה היקש על כל שאר המצות שהעוסק בהם כאילו עשאם זה"ש בפיך ובלבבך לעשותו. כי יכול אתה לשלם פרים בשפתיך ודומה כאילו עשית אותם, וכן אפילו חשב בלבבו לעשות איזו מצוה ונאנס ולא עשאה מעלה עליו הקב"ה כאילו עשאה (ברכות ו.), זה"ש בפיך ובלבבך לעשותו.

דרך שני הוא. שמאמר כי המצוה הזאת מדבר בתשובה שהזכיר בפרשה של מעלה, ועליה אמר לא נפלאת היא ממך כי אין לך התנצלות לומר כי לא ידעת שהקב"ה מקבל תשובת החוטאים כי אתה ידעת ענין התשובה יותר מן כל האומות כי ישראל והתשובה קדמו לעולם (פסחים נד.), וא"כ כשברא ה' התשובה שם היית גם אתה ואם האומות צריכין זירוז על התשובה כאנשי ננוה, הנה אתה אינך צריך זירוז עליה כי סוד התשובה גלוי לך מאז ומקדם ולא נפלאת היא ממך, כי לא בשמים היא לאמר מי יעלה לנו השמימה ויקחה לנו. לומר שלא בקש ה' מידינו רמוס חציריו איש חוטא ורב מרי ומי יעלה השמימה לשאל את פי ה' אם יקבל אותנו אליו בתשובה כי סוד זה כבר גלוי לך. או קאי על מה שנאמר למעלה ושבת עד ה' אלהיך. וא"ת אם עונותי הטו אלה שנסתלקה השכינה מתחתונים ועלתה לה למרום א"כ אני אשוב אליו והוא לא ישוב אלי כי אני גרמתי הריחוק זה ואיך אשוב עד ה' הרי אצטרך לעלות השמימה ולשוב אליו ית' וא"כ פליאה דעת בעיני אנה אלך לרוחו ית' ע"ז אמר לא נפלאת היא ממך אפילו ממך לא נפלא ענין התשובה עד ה' ואין אתה צריך לעלות לשמים אליו ית' כ"א כאשר אתה הכינות את לבך לשוב אליו ית' אז הוא ית' יחזור וישוב אליך להוריד שכינתו ית' אליך.

ולא רחוקה היא. לפי שארז"ל (יומא פו:) ה"ד בעל תשובה כגון שבא אותו מעשה לידו ופירש ממנה מחוי רב יהודה באותו פרק ובאותו מקום ובאותה אשה, וא"כ מי שחטא באשה מעבר לים שמא תאמר שאין לו תקנה עד שיעבור ארחות ימים לאותו מקום שחטא בו שער שעבר בו וע"י זה ימנע מן התשובה, על זה אמר שאין הדבר כן כי קרוב אליך הדבר. בפיך, הוידוי, ובלבבך, החרטה, ואז די לך בזה כי פיך ולבבך מקום החטא כי לב הותל הטה אותך והוא מקום התיקון בתשובה דהיינו נמי באותו מקום כי לא אמר באותה אשה אלא לרווחא דמלתא אבל אין עיקר התשובה תלוי בזה.

וי"א שאמר על התשובה, כי מצד רוממות האל יתברך התשובה נפלאת מאד הפלא ופלא כי כל בעל המגרש אשתו לא ישוב לקחתה אחרי אשר הוטמאה ואיך יקרב מלך רם ונשא אליו אנשים החטאים בנפשותם אשר סרו מאחריו וזנו אחרי אלהי נכר. אבל ממך דהיינו מצדך לא נפלאת על דרך שנאמר (תהלים קג.יד) זכור כי עפר אנחנו. כי מצד החומר, אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא (קהלת ז.כ) על כן מן הראוי שיקבל תשובתך ואולי שעל זה אמר לא בשמים היא כי אינה מצויה בצבא מרום הרוחנים כ"א בך אדם מעפר יולד על כן מצדך התשובה דבר ראוי ומתקבל בדרך שנתבאר. (כלי יקר)


{יב}  לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא לֵאמֹר מִי יַעֲלֶה לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה:

 אונקלוס  לָא בִשְׁמַיָא הִיא לְמֵימָר מָן יִסַק לָנָא לִשְׁמַיָא וְיִסְבַהּ לָנָא וְיַשְׁמְעִנָנָא יָתַהּ וְנַעְבְּדִנַהּ: (אונקלוס)

 יונתן  לָא בִשְׁמַיָא הִיא לְמֵימָר מַן יִסוֹק בְּדִילָנָא בִּשְׁמַיָא וְיִסְבִינָהּ לָנָא וְיַשְׁמַע יָתָהּ לָנָא וְנַעַבְדִינָהּ: (תרגום יונתן)

 רש"י  לא בשמים היא. שאלו היתה בשמים היית צריך לעלות (ד) אחריה וללמדה (עירובין נה.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ד) דקשה ליה הרי רישא דקרא וסיפא דקרא סתרי אהדדי שמתחלה כתיב לא בשמים היא לאמר מי יעלה לנו משמע אלא קרובה היא ויכול לשלוח שליח אחריה אם כן משמע שאינה כל כך קרובה עד שלא יצטרך לשלוח שליח אחריה ואחר כך כתיב כי קרוב אליך הדבר וגומר דמשמע דלא נצרך לשליח כלל. ל"פ לא בשמים היא שאלו היתה בשמים אי אפשר לשלוח אחריה ואם בקשהת ללמדה בע"כ אתה בעצמך היית צריך לעלות אחריה ואם כן א"ש הא דכתיב כי קרוב אליך והא דכתיב ויקחה לנו דמשמע להביא' לנו רבותא קאמר כלומר לאו דוקא לעבור או לעלות שם ודאי לא תוכלו אלא אפי' אם נמצא שום איש עולה או עובר כדי להביאה ללמדה לא ימצא. רא"ם: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  לא בשמים היא. פירוש נפלאת: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  מי יעלה לנו השמימה. ר''ת מילה. והס''ת הוי'. לו' שאינו יכול לעלות אצל השם אם לא שיהא נימול וכן התהלך לפני והיה תמים, שנאמר על המילה: (בעל הטורים)

 דעת זקנים  "מי "יעלה "לנו "השמימה. הרי מילה בראשי תיבות רמז שבזכות מילה עלה משה לשמי' לקבל התורה: (דעת זקנים)


{יג}  וְלֹא מֵעֵבֶר לַיָּם הִוא לֵאמֹר מִי יַעֲבָר לָנוּ אֶל עֵבֶר הַיָּם וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה:

 אונקלוס  וְלָא מֵעִבְרָא לְיַמָא הִיא לְמֵימַר מָן יֵעִבַר לָנָא לְעִבְרָא דְיַמָא וְיִסְבַהּ לָנָא וְיַשְׁמְעִנָנָא יָתַהּ וְנַעְבְּדִנַהּ: (אונקלוס)

 יונתן  וְלָא מִן הַאָל לְעִיבַר יַמָא רַבָּא הִיא לְמֵימָר מַאן יְעִיבַר בְּדִילָנָא לְעִיבַר יַמָא רַבָּא וְיִסְבִינָהּ לָנָא וְיַשְׁמַע יָתָהּ לָן וְנַעַבְדִינָהּ: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  מעבר לים. פירוש רחוקה ויתכן שהוא הים הגדול שלא יוכל אדם להכנס ברחבו מפני חשכת המים: (אבן עזרא)

 ספורנו  ולא מעבר לים היא. גם כן לא תצטרך בה לחכמי הדור הרחוקים שיפרשו לך. באופן שיהיה זה אפשר לך בח''ל ולא יקשה עליך כמו שיקרה באיזו מצוה שנפל בה ספק ותצטרך לפירוש חכמי הדור או שהיא נמנעת בח''ל: (ספורנו)


{יד}  כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ: (ס)

 אונקלוס  אֲרֵי קָרִיב לָךְ פִּתְגָמָא לַחֲדָא בְּפוּמָךְ וּבְלִבָּךְ לְמֶעְבְּדֵהּ: [ס] (אונקלוס)

 יונתן  אֲרוּם קָרִיב לְכוֹן פִּתְגָמָא בְּבֵית מֶדְרָשֵׁיכוֹן פְּתָחוּ פֻּמְכוֹן לְמֶהֱוֵי הַגְיַין בְּהוֹן בְּדֵירוּ לִבְּכוֹן לְמֶעֱבַד יַתְהוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  כי קרוב אליך. התורה נתנה לכם (ה) בכתב ובעל פה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ה) דק"ל והא אף כי היא לפנינו קשה הבנת התורה מצד עומק המושג וקוצר המשיג ועז"פ התורה נתנה בכתב ובעל פה ואם כן מתוך תורה שבע"פ הבנת התורה קרובה מאד ות"ל: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  בפיך ובלבבך. שכל המצות עיקרם הלב ויש מהם זכר בפה לחזוק הלב ויש מעשה כדי שיזכור בפה: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  בפיך ובלבבך לעשותו. בפיך כי חיים הם למוצאיהם. ובלבבך אברא רשמעתא סברא: (בעל הטורים)

 ספורנו  בפיך ובלבבך לעשותו. להכיר בלבבך את חטאך ואת האל ית' שחטאת לו ולהתחרט ולהתודות על זה בפיך: (ספורנו)


{טו}   שביעי - במחוברות רביעי  רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם אֶת הַחַיִּים וְאֶת הַטּוֹב וְאֶת הַמָּוֶת וְאֶת הָרָע:

 אונקלוס  חֲזֵי דִיהָבִית קֳדָמָךְ יוֹמָא דֵין יָת חַיֵי וְיָת טַבְתָא וְיָת מוֹתָא וְיָת בִּישָׁא: (אונקלוס)

 יונתן  חָמוּן דִי סַדָרִית קֳדָמֵיכוֹן יוֹמָנָא יַת אָרְחָא דְחַיֵי דְבֵיהּ מִשְׁתְּלַם אֲגַר טַב לְצַדִיקַיָא וְיַת אָרְחָא דְמוֹתָא דְבֵיהּ מִשְׁתְּלַם אֲגַר בִּישׁ לְרַשִׁיעַיָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  את החיים ואת הטוב. זה תלוי בזה, אם תעשה טוב הרי לך חיים (ו) ואם תעשה רע הרי לך המות, והכתוב מפרש והולך היאך: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ו) ק"ל הל"ל דבר וחילופו את החיים ואת המות ואתה טוב ואת הרע כדבסמוך ועוד קשה ראה נתתי וגומר דמשמע דביד הקב"ה הוא מעשה האדם וזה אינו שהרי אמרו הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים ל"פ זה תלוי בה שאם תעשה וכו' פי' שאם תעשה מעצמך טוב אתן לך אני את החיים ואם תעשה אתה רעה אתן לך את המות כי בידך לבחור מהטוב ומהרע ואי זה שתרצה תבחר: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  החיים. אורך ימים: הטוב. בעושר ובריאות הגוף והכבוד: והמות והרע. הפך: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  ראה נתתי לפניך היום. יחזור להזהירם עוד להגיד להם כי שני הדרכים בידם וברשותם ללכת באשר יחפצו בה ואין מונע ומעכב בידם לא מן התחתונים ולא מן העליונים ויעיד בהם את השמים ואת הארץ פעם שנית (פסוק יט) אחר שאמר (לעיל ד כו) העידתי בכם היום את השמים ואת הארץ כי אבד תאבדון מהר כי עתה יאמר העדותי בכם היום את השמים ואת הארץ כי החיים והמות נתתי לפניך שהם הברכה והקללה וכי יעצתיך שתבחר בחיים למען תחיה אתה וזרעך והנה הוא כמחתים העדים בסוף דבריו כולם (הרמב"ן)

 בעל הטורים  את החיים ואת הטוב. בגימ' תוצאות. כי ממנו תוצאות חיים: (בעל הטורים)

 ספורנו  את החיים. לעד: ואת הטוב. הערב בחיי שעה: ואת המות. לעד: ואת הרע. בעד חיי שעה: (ספורנו)

 כלי יקר  ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב. כי אם חיים אתה מבקש צפה לטוב לעשות הטוב בעיני ה', וא"ת למה לא הקדים הטוב שהרי ע"י מעשה הטוב יזכה לחיים, תשובה לדבר שבא להזהירו שלא יבקש לעשות הטוב בעיני ה' כדי שיחיה אלא יחיה כדי שיעשה טוב, שלא יבקש חיים גופני כי אם יבקש החיים כדי שיוכל לעבוד בימי חייו את בוראו כמ"ש (תהלים לד.יג) מי האיש החפץ חיים אוהב ימים לראות טוב. שלכך אוהב ימים כדי שיוכל לראות בהם בטוב ה' בתורה ומצוה כמ"ש בסמוך לאהבה את ה' אלהיך ולדבקה בו כי הוא חייך. ר"ל זהו תכלית חייך כי אין הקב"ה נותן לך חיים כ"א בעבור תכלית זה, וזה"ש כאן לאהבה את ה' אלהיך וגו' וחיית ורבית. כאן הקדים אהבת ה' אל וחיית ורבית, ובסמוך אמר למען תחיה אתה וזרעך, לאהבה את ה'. הקדים החיים לאהבת ה', כי באמת הא בהא תליא כי אהבת ה' מביאה החיים ומ"מ אתה לא תבקש החיים לצרכך כי אם לאהבה את ה'.

ואם יפנה לבבך, שתפנה לבך לבטלה ולא תעסוק כל הימים בעבודת האל ית' אז ונדחת סופך להיות מודח מכל וכל מן ה' והשתחוית לאלהים אחרים. כי הבטלה מביאה לידי שיעמום ותסיר לבבך מן ה', הגדתי לכם היום וגו', לא תאריכון ימים וגו'. והיינו שאמרו רז"ל (אבות ג.ה) המפנה לבו לבטלה מתחייב בנפשו. (כלי יקר)


{טז}  אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לְאַהֲבָה אֶת יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לָלֶכֶת בִּדְרָכָיו וְלִשְׁמֹר מִצְוֹתָיו וְחֻקֹּתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וְחָיִיתָ וְרָבִיתָ וּבֵרַכְךָ יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ בָּאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ:

 אונקלוס  דִי אֲנָא מְפַקְדָךְ יוֹמָא דֵין לְמִרְחַם יָת יְיָ אֱלָהָךְ לִמְהַךְ בְּאָרְחָן דְתָקְנָן קֳדָמוֹהִי וּלְמִטַר פִּקוּדוֹהִי וּקְיָמוֹהִי וְדִינוֹהִי וְתֵיחֵי וְתִסְגֵי וִיבָרֵכִנָךְ יְיָ אֱלָהָךְ בְּאַרְעָא דִי אַתְּ עָלֵל לְתַמָן לְמֵירְתַהּ: (אונקלוס)

 יונתן  דַאֲנָא מְפַקֵיד לְכוֹן יוֹמָנָא לְמִרְחַם יַת יְיָ אֱלָהָךְ וְלִמְהַךְ בְּאוֹרְחַן דְתַקְנָן קֳדָמוֹי וּלְמִנְטַר פִּקוּדוֹי וּקְיָימוֹי וְדִינוֹי וְתֵיחוּן וְתִסְגוּן וִיבָרֵכִינְכוֹן יְיָ אֱלָהָךְ בְּאַרְעָא דְאַתּוּן עָלְלִין לְתַמָן לְמֵירְתָהּ: (תרגום יונתן)

 רש"י  אשר אנכי מצוך היום לאהבה. הרי הטוב ובו תלוי: וחיית ורבית. הרי החיים: (רש"י)

 אבן עזרא  לאהבה. העיקר: ללכת בדרכיו. שלא תשנה מדרכי מעשיו ומצותיו שצוך ואם לא תדע למה נתנו החוקים והמשפטים: והנה וחיית, פירוש החיים: ורבית. פירוש הטוב כי הוא רבוי הגוף בבנים ובעושר: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  וברכך. ב' במס'. דין. ואידך גבי עבד עברי לא יקשה בעיניך וגומר וברכך ה' אלהיך. וזהו שאחז''ל שאין עבד עברי נוהג בחוץ לארץ, כמו הכא דכתיב וברכך בארץ וגו', התם נמי דוקא בארץ: (בעל הטורים)

 ספורנו  וחיית. לעד: (ספורנו)


{יז}  וְאִם יִפְנֶה לְבָבְךָ וְלֹא תִשְׁמָע וְנִדַּחְתָּ וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לֵאלֹהִים אֲחֵרִים וַעֲבַדְתָּם:

 אונקלוס  וְאִם יִפְנֵי לִבָּךְ וְלָא תְקַבֵּל וְתִטְּעֵי וְתִסְגוּד לְטַּעֲוַת עַמְמַיָא וְתִפְלְחִנוּן: (אונקלוס)

 יונתן  וְאִין יְהַרְהַר לִבְּכוֹן וְלָא תְקַבְּלוּן וְתִטְעוּן וְתִסְגְדוּן לְטַעֲוַות עַמְמַיָא וְתִפְלְחוּנוּן: (תרגום יונתן)

 רש"י  ואם יפנה לבבך. הרי הרע: (רש"י)

 אבן עזרא  ואם יפנה ל. בבך. כי הלב הוא העיקר: ונדחת. פירשתיו: (אבן עזרא)


{יח}  הִגַּדְתִּי לָכֶם הַיּוֹם כִּי אָבֹד תֹּאבֵדוּן לֹא תַאֲרִיכֻן יָמִים עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אַתָּה עֹבֵר אֶת הַיַּרְדֵּן לָבוֹא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ:

 אונקלוס  חַוֵיתִי לְכוֹן יוֹמָא דֵין אֲרֵי מֵיבַד תֵּיבְדוּן לָא תוֹרְכוּן יוֹמִין עַל אַרְעָא דִי אַתְּ עָבֵר יָת יַרְדְנָא לְמֵעַל לְתַמָן לְמֵירְתַהּ: (אונקלוס)

 יונתן  חֲוֵיתִי לְכוֹן יוֹמָנָא אֲרוּם מֵיבַד תֵּיבְדוּן וְלָא תֵגְדוֹן יוֹמִין עַל אַרְעָא דְאַתּוּן עָבְרִין יַת יוֹרְדְנָא לְמֵיעַל לְתַמָן לְמֵירְתָהּ: (תרגום יונתן)

 רש"י  כי אבד תאבדון. הרי המות: (רש"י)

 אבן עזרא  כי אבוד תאבדון. פירוש המות והרע כי יאבדו הם ובניהם והונם: לא תאריכון ימים. הפך וברכך ה' אלהיך בארץ: (אבן עזרא)

 ספורנו  כי אבוד תאבדון. לעד: (ספורנו)


{יט}  הַעִדֹתִי בָכֶם הַיּוֹם אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ הַחַיִּים וְהַמָּוֶת נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים לְמַעַן תִּחְיֶה אַתָּה וְזַרְעֶךָ:

 אונקלוס  אַסְהֵדִית בְּכוֹן יוֹמָא דֵין יָת שְׁמַיָא וְיָת אַרְעָא חַיֵי וּמוֹתָא יְהָבִית קֳדָמָךְ בִּרְכָן וּלְוָטִין וְתִתִּרְעֵי בְּחַיֵי בְּדִיל דְתֵיחֵי אַתְּ וּבְנָיךְ: (אונקלוס)

 יונתן  לָא סַהֲדִין דְעָבְרִין מִן עַלְמָא אֲנָא מַסְהִיד בְּכוֹן יוֹמָנָא אֱלָהֵן שְׁמַיָא וְאַרְעָא חַיֵי וּמוֹתָא סַדָרִית קוּמֵיכוֹן בִּרְכָתָא וְחִילוּפָהּ וּתְתֵירְעוּן בְּאָרְחָא דְחַיֵי הִיא אוֹרַיְיתָא מִן בִּגְלַל דְתֵיחוּן בְּחַיֵי עַלְמָא דְאָתֵי אַתּוּן וּבְנֵיכוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  העדתי בכם היום את השמים ואת הארץ. שהם קיימים לעולם, וכאשר תקרה אתכם הרעה, (ז) יהיו עדים שאני התריתי בכם בכל זאת. דבר אחר העידותי בכם היום את השמים וגו', אמר להם הקב"ה לישראל, הסתכלו (ח) בשמים שבראתי לשמש אתכם, שמא שנו את מדתם, שמא לא עלה גלגל חמה מן המזרח והאיר לכל העולם, כענין שנאמר וזרח השמש ובא השמש (קהלת א, ה.), הסתכלו בארץ שבראתי לשמש אתכם, שמא שנתה מדתה, שמא זרעתם אותה ולא צמחה, או שמא זרעתם חטים והעלתה שעורים, ומה אלו שנעשו לא לשכר ולא להפסד, אם זוכין אין מקבלין שכר ואם חוטאין אין מקבלין פורענות, לא שנו את מדתם, אתם, שאם זכיתם תקבלו שכר ואם חטאתם תקבלו פורענות, על אחת כמה וכמה: ובחרת בחיים. אני מורה לכם שתבחרו בחלק החיים, כאדם האומר לבנו בחר לך חלק יפה בנחלתי, ומעמידו על חלק היפה, ואומר לו את זה ברור לך, ועל זה נאמר ה' מנת חלקי וכוסי אתה תומיך גורלי (תהלים טז, ה.), הנחת ידי על גורל הטוב לומר את זה קח לך:

חסלת פרשת נצבים: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ז) רצונו בזה והרי עדיין לא עשו כלום ואמה יעידו ל"פ וכאשר תקרה וכו' כלומר עדי התראה הם: (ח) דלטעם ראשון קשה הל"ל העדותי בכם בפני השמים והארץ מפני שהם יהיו עדי התרא' לכן אמר ד"א וכו' ולפי' של ד"א קשה למה אמר ל' העדותי שהיא ל' עדות או התרא' ל"פ גם הטעם הראשון: חסלת פרשת נצבים. (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  את השמים ואת הארץ. בעבור היות' עומדים וכן על האבן תהיה בנו לעדה וכן שמעו הרים את ריב ה': החיים והמות. הם הברכה והקללה והנה יש לך לבחור בחיים: למען תחיה. בגוף או בזכר. ופירש כי החיים הם לא הבה: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  ובחרת בחיים. בחיים עולה ע'. לומר בשבעים פנים התורה נדרשת בהן. וכן סו''ד ה' ליראיו. וחיי האדם ע' שנה: (בעל הטורים)

 אור החיים  העדתי בכם וגו'. פסוק זה מיותר שהרי אמר בסמוך ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב וגו'. עוד צריך לדעת למה שינה מסדר שאמר למעלה שעושה חלוקת הטוב בפני עצמו כאומרו (פסוק טו) את החיים ואת הטוב את המות ואת הרע, וכאן אמר החיים והמות וגו' הברכה והקללה. עוד צריך לדעת למה לא אמר אלא ובחרת בחיים, ולא אמר ואת הטוב:

ונראה בהעיר למה הפסיק במאמר נתתי לפניך בין מאמר החיים והמות, למאמר הברכה והקללה, שהיה לו להקדים ולומר נתתי לפניך החיים וגו', או אחר שיאמר והקללה יאמר נתתי לפניך:

אכן כוונת הכתוב היא להעיר, כי שני יעודים אחד טוב ואחד רע הם בעולם הזה. ולזה אמר בפסוק זה החיים והמות נתתי לפניך, פירוש שכר ועונש הנתונים לפניך, פירוש בעולם הזה, הם החיים והמות, אם יטיבו יחיו, ואם ירשיעו ימותו, אלו השנים הם לפניך בעולם הזה:

ויש שנים אחרים, והם הברכה והקללה, הם יעודים לעולם הבא, ואינם לפניו אלא לאחר מיתה, על דרך אומרו (לעיל כח ו) ברוך אתה בבואך וברוך אתה בצאתך, ולהיפך ארור הוא וגו', ואמרו רבותינו ז''ל (כ''מ קז.) שמדבר על יציאתו מן העולם, ולזה הפסיק במאמר נתתי לפניך בין שני יעודים הראשונים לשנים האחרונים:

ולזה גמר אומר ובחרת בחיים, שהוא יעוד עולם הזה, כי יתקרב לב האדם ביותר למה שלפניו, כדרך אומרו (לעיל יא יג) והיה אם שמוע תשמעו וגו' ונתתי מטר ארצכם, הרי שלא הזכיר להטות לבב אנוש אלא בדברים הנגלים בעולם הזה:

כמו כן אמר כאן ובחרת בחיים, פירוש יתחייב הדבר אפילו כפי טבע הגשמי לבחור בחיים, והגם שבפסוק שלפני זה (פסוק טו) אמר ראה נתתי לפניך החיים והטוב יחד, שם נתכוון במאמר לפניך לבחור בהם, וכאן נתכוון במאמר לפניך לומר מה שלפניך, והעיר על זאת הכוונה במה שסדרה באמצע היעודים כמו שפירשתי, גם במה שגמר אומר ובחרת בחיים כמו שפירשתי: (אור החיים)

 ספורנו  ובחרת בחיים. בחיי עד: למען תחיה אתה וזרעך לאהבה את ה' אלהיך. ואמרתי שתבחר בחיים לא כעובד על מנת לקבל פרס. אבל אמרתי שתבחר מה שהוא חיים באמת בלבד למען תחפוץ בחיי שעה לזה התכלית בלבד שתאהב את ה' אלהיך בהכירך טובו עם רב גדלו: (ספורנו)

 כלי יקר  למען תחיה אתה וזרעך. הזכיר כאן וזרעך לפי שאמרו במדרש העידותי בכם היום את השמים ואת הארץ. הסתכלו בחמה שבראתי לשמשכם שמא שנתה מדתה כו' ומה אלו שלא נבראו לא לשכר ולא להפסד ואינן חסים על בניהם ועל בנותיהם לא שנו את מדתם. אתם שנבראו לשכר ועונש ואתם חסים על בניכם ועל בנותיכם ע"א כו"כ שלא תשנו מדתכם כך היא הנוסחא בילקוט פר' האזינו (לב.תתקמב). ומנא ליה לבעל מדרש זה שהזכיר בק"ו זה בנים ובנות, אלא לפי שמצא כתוב אחר עדות זה, פסוק למען תחיה אתה וזרעך, וקשה ליה למה הזכיר ביעוד זה זרעו יותר מבכל היעודים אלא שכך אמר לו הקב"ה אם אין אתה יוצא מאצטגנינות מעשיך הרעים בגינך כי ההנאה המוחשית תלחץ אותך שלא תחוש בעתיד לפחות צא בגין זרעך כי אין להם חלק בהנאה זו אבל בעונש יש להם חלק.

ואמר העידותי בכם היום. כי תסתכל בגלגל יומי שעובד מאהבה, כך אתה, לאהבה את ה' וגו', וכמו שנאמר (שופטים ה.לא) ואוהביו כצאת השמש בגבורתו ועיין ביאור כל מאמר זה בחיבורי הקטן אורח לחיים מאמר ו'. (כלי יקר)


{כ}  לְאַהֲבָה אֶת יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹעַ בְּקֹלוֹ וּלְדָבְקָה בוֹ כִּי הוּא חַיֶּיךָ וְאֹרֶךְ יָמֶיךָ לָשֶׁבֶת עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְהֹוָה לַאֲבֹתֶיךָ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לָתֵת לָהֶם: (פפפ)

 אונקלוס  לְמִרְחַם יָת יְיָ אֱלָהָךְ לְקַבָּלָא לְמֵימְרֵהּ וּלְאִתְקְרָבָא לְדַחַלְתֵּהּ אֲרֵי הוּא חַיָיךְ וְאוֹרָכוּת יוֹמָיךְ לְמִתַּב עַל אַרְעָא דִי קַיִים יְיָ לַאֲבָהָתָךְ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לְמִתַּן לְהוֹן: [פפפ] (אונקלוס)

 יונתן  לְמִירְחַם יַת יְיָ אֱלָהָכוֹן לְקַבָּלָא לְמֵימְרֵיהּ וּלְמִקְרַב לִדְחַלְתֵּיהּ אֲרוּם אוֹרַיְיתָא דְאַתּוּן עֲסִיקִין בָּהּ הִיא חַיֵיכוֹן בְּעַלְמָא הָדֵין וְאוֹגְדוּת יוֹמֵיכוֹן בְּעַלְמָא דְאָתֵי וְתִתְכַּנְשׁוּן בְּסוֹף גַלְוָותָא וְתֵיתְבוּן עַל אַרְעָא דְקַיֵים יְיָ לְאַבְהַתְכוֹן לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקב לְמִתַּן לְהוֹן: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  כי הוא חייך. על דעת המפרשים שהוא שב אל קול השם ולפי דעתי שהוא השם כאשר אמר המשורר ה' ישעי ואלהי חסדי ומגיני וחרבי:

חסלת פרשת נצבים (אבן עזרא)

 אור החיים  לאהבה את ה' וגו'. מאמר זה סמוך עם מה שלמעלה ממנו, שאמר למען תחיה אתה וזרעך, וגמר אומר לאהבה וגו', פירוש שטעם חפץ בחיים הוא לאהבה את ה' לשמוע בקולו וגו', ונתן טעם כי הוא חייך, כי מה לאדם חיים אם לא רצונו יתברך, שעשיית רצונו היא תסובב שידבק האדם בקונו, כאומרו ולדבקה בו, וזה הוא עצמו החיים בעולם הזה ואורך ימים לעולם הבא, והוא אומרו ואורך ימיך:

ואומרו לשבת על וגו'. כאילו אמר ולשבת וגו', ודבר זה גם כן הוא מהשגת השלימות, כי ישיבת הארץ היא מצוה כוללת כל התורה, צא ולמד ממאמרם ז''ל (כתובות קיא.) שכל ההולך בה ארבע אמות יש לו חלק לעולם הבא שכולו חיים:

חסלת פרשת נצבים (אור החיים)

 ספורנו  ולדבקה בו. שתהיינה כל פעולותיך לשמו: כי הוא חייך. כי הדבוק בו הוא סבת החיי' הנצחיים: ואורך ימיך לשבת על האדמה. ומזה ימשך גם כן אורך ימיך לשבת על האדמה בחיי שעה אשר בם תזכה לחיי עד בעיון ובמעשה כאמרם ז''ל (אבות פ' בן זומא) התקן עצמך בפרוזדור כדי שתכנס לטרקלין:

חסלת פרשת נצבים (ספורנו)

---

פרשת וילך

---

דברים פרק-לא

{א}  וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל:

 אונקלוס  וַאֲזַל מֹשֶׁה וּמַלִיל יָת פִּתְגָמַיָא הָאִלֵין עִם כָּל יִשְׂרָאֵל: (אונקלוס)

 יונתן  וילך וַאֲזַל משֶׁה לְמַשְׁכַּן בֵּית אוּלְפָנָא וּמַלֵיל יַת פִּתְגָמַיָא הָאִלֵין עִם כָּל יִשְרָאֵל: (תרגום יונתן)

 רש"י  וילך משה וגו': (רש"י)

 אבן עזרא  וילך. הלך אל כל שבט ושבט להודיע שהוא מת שלא יפחדו וחזק לבם בדברי יהושע על כן כתוב אחריו ואתה תנחילנה אותם ולפי דעתי כי אז ברך השבטים ואם ברכותיהם מאוחרות במכתב: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  וילך משה. כאשר השלים כל דבריו אז הלכו כל הנצבים לפניו והטף והנשים איש לאהליו ולא הוצרך הכתוב להזכיר זה כי כבר אמר (לעיל כט ט יא) אתם נצבים היום כלכם לפני ה' אלהיכם וגו' לעברך בברית ה' אלהיך ואחר עברם בברית ילכו מפניו ויאמר הכתוב עתה כי משה הלך ממחנה לויה אל מחנה ישראל לכבדם כמי שירצה להפטר מחבירו ובא ליטול רשות ממנו (הרמב"ן)

 בעל הטורים  וילך. ב''ג המלך שבת תשובה וילך. פי' ב''ג המלך כשחל ר''ה יום ב' או ג' אז נצבים וילך נפרדים: וילך משה. לעיל מיניה כתיב לאברהם ליצחק וליעקב וסמיך ליה וילך משה, שהלך אליהם להגיד להם כי קיים הקב''ה את שבועתו והכניס ישראל לארץ. ואיתא במדרש מכאן שהמתים מספרים זה עם זה: (בעל הטורים)

 אור החיים   וילך משה. צריך לדעת להיכן הלך, ויונתן תרגם שהלך למשכן בית אולפנא, והמפרשים אמרו (עיין רמב''ן ורבינו בחיי) שהלך ממחנה לויה למחנה ישראל כאדם הנפטר מחבירו, והכתוב סתום הוא, ואין ממנו היכר לאחד מהדרכים. עוד צריך לדעת מי העיר את רוח משה לדעת שמלאו ימיו ושנותיו, והלא אמרו בגמרא (שבת ל.) שאין מודיעין לאדם ימיו ושנותיו, ומי הודיעו למשה:

ונראה לפרש על פי דבריהם ז''ל (זוה''ק ח''א ריח.) שאמרו כי ארבעים יום קודם הפטירה נשמת האדם הולכת ממנו, כאומרו (שה''ש ד ו) ונסו הצללים, ומבקרת מקום חנייתה במקום עליון, והצדיקים יכירו בדבר, וצא ולמד מרבי שמעון בר יוחאי שהכיר ברבי יצחק כאמור בספר הזוהר (שם):

ואמרו עוד כי השמות שיש לישראל הם שמות הנשמות. וכבר העירותי בזה בפירוש פסוק ושם רשעים ירקב (משלי י ז), וכמאמר חז''ל שאמרו (זוהר חדש רות פד ע''ג) שאין הרשעים זוכרים את שמם. והטעם הוא כי הרשע אין לו נפש, וכמו שרמוז בפסוק ושמת סכין בלועך אם בעל נפש אתה (משלי כג ב), הא למדת שהרשע אינו בעל נפש, כי נשבית היא ממנו, ולזה אין הרשעים מכירים את שמם, כי אינם בעלי נפש בעלת השם:

וכאן אמר וילך משה, פירוש רוח החיים שבו שתקרא משה, הלכה כסדר הרגיל למי שמגיע קצו, וכינה לנפשו לשון זכר, כי הוא סימן לגודל הנפש כשתהיה במדרגת זכר, והודיע הכתוב במה שאמר וידבר את וגו', שהרגיש בהליכתה והכיר שהגיע קצו ביום ההוא, כאומרו בן מאה וגו' אנכי היום, ואמרו ז''ל (סוטה יג:) היום מלאו ימי ושנותי:

ואם תאמר מנין ידע משה בדיוק יום המיתה. הלא אמרו ז''ל כי מיום שינוסו הצללים עד יום המיתה הם ארבעים יום, ומי יודע הדברים יותר ממשה, והשכיל וידע יום קצו, והכרה כזו מושגת היא לגדולי עולם, ועיין מה שכתבתי בפסוק ויקרבו ימי ישראל (בראשית מז כט):

וידבר את (כל) הדברים וגו'. אומרו את (כל) הדברים, להעיר שהגם שהגיע יום פטירתו כאומרו אנכי היום פירוש היום מלאו ימי וגו', אף על פי כן היה בו כח היכול דבר כל הדברים הנאמרים מכאן ועד סוף הספר, מה שאין כח בזולתו עשות כן, בין בכח הגופיי בין בכח השכל: (אור החיים)

 ספורנו  וילך משה. התעורר לזה כמו וילך איש מבית לוי. וילך ויעבוד ודומיהם. וזה שאחר שהשלים עניני כריתת הברית התעורר לנחם את ישראל על מיתתו כדי שלא יערבבו שמחת הברית הראויה להם להורות על היותם מקבלים הברית בשמחה על דרך ישמח ישראל בעושיו כאמרו וזבחת שלמים ואכלת שם ושמחת לפני ה' אלהיך: (ספורנו)

 כלי יקר  וילך משה וידבר את הדברים האלה. כל המפרשים נדחקו בהליכה זו כי לא פורש להיכן הלך ולי נראה לפרש אותה בשני פנים. האחד הוא, לפי שרצה משה לומר לא אוכל עוד לצאת ולבא. ומלת לא אוכל יש לו שני פנים או לא אוכל ממש מבלתי יכולת, או לא אוכל איני רשאי מלשון לא תוכל לאכול בשעריך (דברים יב.יז), ובאמת שכאן פירושו איני רשאי עוד לצאת ולבא לפי שכבר נתנה הרשות ליהושע, והיה משה ירא פן יבינו ישראל לא אוכל כמשמעו מבלתי יכולת לילך לבא ולצאת לפניהם כפעם בפעם, מה עשה משה הלך לפני כל ישראל בזריזות לארכה ולרחבה כי בזה הראה להם כי ככחו אז כן עתה לילך ולצאת ולבא לפניהם, ואז יבינו מעצמם מאמר לא אוכל שכוונתו איני רשאי לכך נאמר וילך משה. שהלך בפני כל ישראל בזריזות להראותם שהוא יכול לילך אבל אינו רשאי, ומטעם זה אמר להם בן מאה ועשרים שנה אנכי היום. ואעפ"כ ככחי אז כן עתה כי בכל הימים הללו לא סר כחי וזה מופת שיכול אני אבל איני רשאי. ובדרך זה י"ל וילך משה גם לדבר אחר שפירש"י לא אוכל לצאת ולבא בדבר הלכה, ע"כ וילך משה שהלך לפניהם בדבר הלכה ותורה ובזה הראה להם שככחו אז כן עתה בדבר הלכה ויכול אבל אינו רשאי כי נתנה הרשות ליהושע ובהכרח נסתמו ממנו מעינות החכמה וסתימה זו שאינו רשאי כאמור.

השני הוא. שרצה משה לזרזם על התשובה אשר עיקרה בדברים, כמ"ש (הושע יד.ג) קחו עמכם דברים ושובו אל ה'. לכך נאמר וילך משה וידבר את הדברים האלה אל כל ישראל. ומדקאמר אח"כ ויאמר אליהם בן מאה ועשרים שנה אנכי היום. אם כן דבור ראשון להיכן אזל, אלא שהוא דבור קשה של מוסר ולכן אמרו אל כל ישראל, לומר כל מי שיש לו להשיב יבא וישיב כמו שפירש"י על מ"ש אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל (דברים א.א). וכן כאן אמר לכולם ענין התשובה התלויה בדברים, ולפי שאין אדם רואה חובה לעצמו לעולם וכל חוטא ורב מרי לעולם לא ילך הוא אל החכם הרופא לבקש תרופה למחלתו בחלי הנפש והלואי שישמע בקראו אליו החכם ההולך אליו ומדבר על לבו לפתותו ע"ד התשובה, ע"כ אמר וילך משה שהוא הלך מאהל לאהל אל כל אחד מישראל והיה מדבר על לבו את הדברים האלה היינו עניני התשובה התלויה בדברים והוא מוסב על מ"ש למעלה כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך. דהיינו ענין קחו עמכם דברים.

ואולי הוא ענין השלום, שדרשו על פסוק בקש שלום ורדפהו (תהלים לד.טו) כי השלום אינו כשאר המצות כי כל שאר המצות כציצית ומזוזה וחלה אם תבא לידך אתה מחויב לעשותה אבל אין אתה מחויב לחזר אחריה אבל השלום אתה מחויב לחזור אחריו (ויק"ר ט.ט) ויש ליתן טעם בדבר מה נשתנה השלום יותר מכל שאר מצות שבתורה, ויבא על נכון אם נאמר ששלום זה הוא לעשות שלום בין ישראל לאביהם שבשמים ע"י התשובה, וע"כ אתה צריך לחזר אחריו משני צדדים אם מצד שהחוטא לא ישים אשם בנפשו לעולם ואינו רואה חובה לעצמו לעולם כמו שאתה רואה חובתו ע"כ צריך אתה לחזור אחריו כי לא יחזר הוא אחריך, אם מצד שאתה צריך אל זה השלום כי כל ישראל ערבים זה בעד זה. ורז"ל אמרו (יומא פו:) גדולה תשובה שאפילו בזמן שיחיד עשאה מוחלין לו ולכל העולם כולו שנאמר (הושע יד.ה) ארפא משובתם כי שב אפי ממנו. אם כן שלום זה הוא להנאתך דין הוא שתחזר אתה אחריו.

ואף אם השלום כפשוטו בין איש לרעהו, מ"מ יש בו צורך גדול אל התשובה כדי שיהיו השבים רבים כי בכל ימות השנה אין הקב"ה מקבל כי אם תשובת הרבים ויחיד אימת בעשרת ימי תשובה דווקא ע"כ נאמר (ישעיה נז.יט) שלום שלום לרחוק ולקרוב. כי מי שהוא רחוק ונתקרב צריך לשני שלומות אלו הן שלום בינו ובין אלהיו, הן שלום בינו לרעהו, ואז אמר ה' ורפאתיו. וכמו ששלום זה המסבב התשובה חייב כל אדם לחזר אחריו כך עשה משה, זה"ש וילך משה כי הוא הלך אחריהם וזרזם על התשובה ועל הדרכים המסבבים התשובה דהיינו השני שלומות שהזכרנו ושניהם נכללו באמרו וידבר את הדברים האלה. הן דברי וידוי בין אדם למקום, הן דברי פיוס בין אדם לחברו, כי על שניהם נאמר קחו עמכם דברים ושובו אל ה'. (כלי יקר)


{ב}  וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם בֶּן מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה אָנֹכִי הַיּוֹם לֹא אוּכַל עוֹד לָצֵאת וְלָבוֹא וַיהֹוָה אָמַר אֵלַי לֹא תַעֲבֹר אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה:

 אונקלוס  וַאֲמַר לְהוֹן בַּר מְאָה וְעֶשְׂרִין שְׁנִין אֲנָא יוֹמָא דֵין לֵית אֲנָא יָכִיל עוֹד לְמִפַּק וּלְמֵעָל וַיְיָ אֲמַר לִי לָא תֵעִבַר יָת יַרְדְנָא הָדֵין: (אונקלוס)

 יונתן  וַאֲמַר לְהוֹן בַּר מְאָה וְעֶשְרִין שְׁנִין אֲנָא יוֹמָנָא לֵית אֲנָא יָכִיל תּוּב לְמִפַּק וּלְמֵיעַל וּמֵימְרָא דַיְיָ אֲמַר לִי לָא תְעִיבַר יַת יוֹרְדְנָא הָדֵין: (תרגום יונתן)

 רש"י  לא אוכל עוד לצאת ולבוא. יכול שתשש כחו, תלמוד לומר לא כהתה עינו ולא נס לחה (דברים לד, ז.), אלא מהו לא אוכל, איני רשאי, שנטלה ממני הרשות ונתנה ליהושע: וה' אמר אלי. זהו פירוש לא אוכל עוד (א) לצאת ולבוא לפי שה' אמר אלי: אנכי היום. היום מלאו ימי ושנותי, ביום זה נולדתי וביום זה אמות (ראש השנה יא.). דבר אחר, לצאת ולבוא בדברי תורה, מלמד שנסתמו ממנו מסורות (ב) ומעינות החכמה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (א) כאלו אמר לפי שה' אמר אלי לא תעבור יהושע הוא עובר אבל לא מפני שתשש כחו כי כתיב לא כהת' עונו וגומר דא"ל שוה' הוא באנפי נפשיה כאלו אמר אל אוכל ועוד שה' אמר אלי דכיון שפירש לא אוכל איני רשאי אם כן היינו שהקב"ה אמר אליו לא תעבור לכ"פ שוה' אמר הוא פי' אל פניו כלומר לא אוכל לפי שה' אמר וגומר והוי"ו וה' הוא כמו ואדם אין ופירושו לפי שאדם אין: (ב) והטעם כדי שלא יצטער שנטלה הגדולה ממנו ונתנה ליהושע דכיון שנסתמ' ממנו מסורות החכמה למה לו חיים. ואם תאמר למה מהפך רש"י ומפרש בתחלה לא אוכל עוד לצאת ולבא ואחר כך מפ' אנכי היום שלא ע"ד הקרא. ועוד קשה האי ד"א הל"ל מיד קודה אנכי היום. ויש לתרץ על דרך פלפול לא אוכל עוד לצאת ולבא יכול כו' עד לפי שה' אמר אלי וגו' ומקה רש"י ע"פ זה ואם תאמר והרי איתא במדרש היום מלאו ימי וכו' א"כ ש"מ דבלא טעם זה וה' אמר אלי וגומר לא היה יכול עוד לצאת ולבא ומתרץ לעולם וכו' כמו שפירשתי ודקא קשיא לך הרי איתא במדרש היום מלאו ימי וכו' דמשמע דבלא טעם שה' אמר אלי וגומר לא היה עוד יכול לצאת ולבא. י"ל שהמדרש מפ' לצאת ולבא בע"א ד"א לצאת ולבא בד"ת וכו' בשם מהרי"ץ. ולפי ד"א צ"ל וה' אמר וגו' כמשמעו ועוד שה' אמר הרא"ם: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  לצאת ולבוא. במלחמה והטעם כי אילו לא הייתי מת עתה אין בי יכולת להלחם ואין לכם צורך למי שיעזור אתכם כי השם ישמיד הגוים גם יהושע והעד מה שראיתם בעיניכם במלחמת סיחון ועוג: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  ויאמר אלהם בן מאה ועשרים שנה אנכי היום. וזה לנחם אותם על ענינו כלומר אני זקן ואין לכם עוד תועלת ממני ועוד כי השם צוני שלא אעבור שם ואל תפחדו ואל תיראו כי ה' יעבור עמכם לא יסלק שכינתו מכם בעבורי ויהושע הוא העובר לפניכם במקומי ואע"פ שמשה רבינו היה בתקפו ובבריאותו כאשר העיד הכתוב (להלן לד ז) לא כהתה עינו ולא נס לחה אמר להם כן לנחמם ורש"י כתב לא אוכל עוד לצאת ולבוא לפי שה' אמר אלי לא תעבור את הירדן ואינו נכון ועל דעת ר"א לצאת ולבוא למלחמה כי חלשו כחותיו בזקנותו וגם זה איננו נכון ורבותינו אמרו (סוטה יג) מלמד שנסתתמו ממנו מעיינות חכמה והיה זה במעשה נס שלא ידאג לתת גדולה ליהושע בפניו (הרמב"ן)

 בעל הטורים  ו. לבוא. מלא וי''ו. שלא אוכל עוד לבוא בששה סדרי משנה: (בעל הטורים)

 אור החיים  לא אוכל עוד וגו'. לפי מה שפירשתי שהכיר בסילוק הנשמה הנקראת משה, אמר לא אוכל על דרך אומרם בספר הזוהר (ח''א ריז:) וז''ל כד נפקת נשמתא מבר נש באינון (ארבעין) [תלתין] יומין לית בר נש שליט בנשמתיה:

עוד נתכוון לומר להם טעם שהכיר שהיום מלאו ימיו ושנותיו, והגם שאמרנו הטעם מדרך הצדיקים להעלים השגתם, אשר ישיגו יותר על בני דורם, ולזה אמר להם טעם הכרתו בדבר משני טעמים. אחד, לא אוכל עוד לצאת ולבא שניטלה ממני הרשות ונתנה ליהושע. שנית, שה' אמר אליו לא תעבור את הירדן הזה, מזה הכיר כי קרבו ימי הפקידה:

ולדרך זה וה' נתן טעם להם לכיוון היום, ויבינו בה על הזמן המזדמן לפניו, שיתיחס אליו זכרון של היום, כמו שפירשנו במקום אחר:

עוד נתכוין בסמיכות וה' אמר אלי למאמר לא אוכל וגו', להודיע נאמנות עבדותו לבורא ברוך הוא, שהגם שלא יוכל עוד לצאת ולבא, אם יאמר אליו ה' עבור את הירדן יהיה מתאזר ועומד ומשמש להכניסם לארץ, ולא היה נמנע מצד שלא היה יכול לצאת ולבא, אלא שה' אמר אליו לא תעבור וגו': (אור החיים)

 ספורנו  בן מאה ועשרים שנה אנכי היום. ואין להתעצב על מיתתי שלא הייתי ראוי להיות עוד בטבע: לא אוכל עוד לצאת ולבא. וגם אם הייתי חי לא הייתי יכול לצאת ולבא לפניכם בזקנתי: וה' אמר אלי לא תעבור. וגם אם הייתי יכול לצאת ולבא הנה ה' אמר אלי לא תעבור ואם כן טוב לכם שאמות כדי שתוכלו לעבור: (ספורנו)

 דעת זקנים  בן מאה ועשרים שנה אנכי היום לא אוכל עוד לצאת ולבא. כי זקנתי ועוד כי ה' אמר אלי לא תעבור את הירדן וגו'. ואתם אין לכם הפסד בדבר כי ה' אלהיך הוא עובר לפניך ואין לכם כמוהו. ד"א לא אוכל עוד לצאת ולבא ולא משום חלישות אלא משום שה' אמר אלי לא תעבור וגו': (דעת זקנים)


{ג}  יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ הוּא עֹבֵר לְפָנֶיךָ הוּא יַשְׁמִיד אֶת הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה מִלְּפָנֶיךָ וִירִשְׁתָּם יְהוֹשֻׁעַ הוּא עֹבֵר לְפָנֶיךָ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהֹוָה:

 אונקלוס  יְיָ אֱלָהָךְ מֵימְרֵהּ עֲבַר קֳדָמָךְ הוּא יְשֵׁצֵי יָת עַמְמַיָא הָאִלֵין מִקֳדָמָךְ וְתֵירְתִנוּן יְהוֹשֻׁעַ הוּא עֲבַר קֳדָמָךְ כְּמָא דִי מַלִיל יְיָ: (אונקלוס)

 יונתן  יְיָ אֱלָהָכוֹן וּשְׁכִינְתֵּיהּ עָבִיר קֳדָמֵיכוֹן הוּא יְשֵׁיצֵי יַת עַמְמַיָא הָאִלֵין וְתֵירְתִינוּן יְהוֹשֻׁעַ הוּא יְטַיֵיל קֳדָמֵיכוֹן הֵיכְמָא דְמַלֵיל יְיָ: (תרגום יונתן)

 בעל הטורים  ה' אלהיך הוא עובר לפניך. הפ' מתחיל ומסיים בשם, לומר שהקב''ה הולך לפני ישראל ולאחריהם. וכן כתיב כי הולך לפניכם ה' ומאספכם אלהי ישראל: (בעל הטורים)

 אור החיים  ה' אלהיך הוא וגו' הוא ישמיד וגו'. הוצרך לומר שני פעמים הוא ולא הספיק באחת. נתכוון לנחמם על פטירתו, ואשר יחסרו שני דברים גדולים וטובים, האחת, כי היה להם למגן לפני ה' לבלתי כלותם כמו שמצינו בעגל ובמרגלים, לולי משה בחירו. שנית, כי הוא אבד ושיבר שני מלכי האמורי סיחון ועוג, ומי יקום במקומו ללחום המלחמות הגדולות אשר הם מעותדים לפניהם:

לזה אמר כנגד מה שנוגע לה' אמר ה' אלהיך הוא עובר לפניך, על דרך אומרו (שמות יז ה) עבור לפני העם, פירוש כי הוא העובר על פשעכם ואליו תחזיקו הטוב ולא לי, כמו שכן מצינו שהוא העיר את רוח משה להתפלל עליהם במעשה העגל, דכתיב (שם לב י) הניחה לי וגו', ואין בהעדר משה העדר העברת על פשע כי הוא יעבור לפניך:

וכנגד גבורת המלחמה אמר, כי לא כחו של משה הוא העושה חיל, אלא ה' הוא הלוחם, והוא אומרו הוא ישמיד וגו', ולצד האמצעיות אמר יהושע הוא עובר לפניך:

ודקדק לומר הוא, יתבאר על דרך מה שאמר הנביא במלחמת העי כשנפל מישראל כשלשים וששה איש ונפל יהושע על פניו אמר אליו ה' קום לך למה זה אתה נופל על פניך (יהושע ז י), ואמרו רבותינו ז''ל (סנהדרין מד.) שאמר ה' אליו אתה גרמת, שלא יצאת עמהם, והוא מה שאמר משה הוא עובר, פירוש הדבר תלוי שיעבור הוא בעצמו לפניך ולא שלוחו: (אור החיים)

 ספורנו  ה' אלהיך הוא עובר לפניך. וכמו כן אין לכם להתעצב על מה שתאבד מכם הנהגתי כי אמנם ה' אלהיך עובר לפניך ובכן תזכו להנהגה יותר טוב מהנהגתי: יהושע הוא עובר לפניך כאשר דבר ה'. כי אמנם יהושע אינו המנהיג אבל הוא עובר לפניך במצות האל יתעלה שהוא המנהיג: (ספורנו)


{ד}   שני  וְעָשָׂה יְהֹוָה לָהֶם כַּאֲשֶׁר עָשָׂה לְסִיחוֹן וּלְעוֹג מַלְכֵי הָאֱמֹרִי וּלְאַרְצָם אֲשֶׁר הִשְׁמִיד אֹתָם:

 אונקלוס  וְיַעְבֵּד יְיָ לְהוֹן כְּמָא דִי עֲבַד לְסִיחוֹן וּלְעוֹג מַלְכֵי אֱמוֹרָאָה וּלְאַרְעֲהוֹן דִי שֵׁצִי יָתְהוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  וְיַעֲבֵיד יְיָ פּוּרְעָנוּת דִינָא מִנְהוֹן הֵיכְמָא דְעָבַד לְסִיחוֹן וּלְעוֹג מַלְכֵי אֱמוֹרָאֵי וּלְעַמְמֵי אַרְעֲהוֹן דְשֵׁיצֵי יַתְהוֹן: (תרגום יונתן)


{ה}  וּנְתָנָם יְהֹוָה לִפְנֵיכֶם וַעֲשִׂיתֶם לָהֶם כְּכָל הַמִּצְוָה אֲשֶׁר צִוִּיתִי אֶתְכֶם:

 אונקלוס  וְיִמְסְרִנוּן יְיָ קֳדָמֵיכוֹן וְתַעְבְּדוּן לְהוֹן כְּכָל תַּפְקֶדְתָּא דִי פַקֵדִית יָתְכוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  וְיִמְסְרִינוּן מֵימְרָא דַיְיָ קֳדָמֵיכוֹן וְתַעַבְדוּן לְהוֹן הֵי כְּכָל תַּפְקֵידְתָּא דְפַקֵידִית יַתְכוֹן: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  ועשיתם להם. לשבור מצבותם: (אבן עזרא)


{ו}  חִזְקוּ וְאִמְצוּ אַל תִּירְאוּ וְאַל תַּעַרְצוּ מִפְּנֵיהֶם כִּי יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ הוּא הַהֹלֵךְ עִמָּךְ לֹא יַרְפְּךָ וְלֹא יַעַזְבֶךָּ: (ס)

 אונקלוס  תְּקִיפוּ וְאַלִימוּ לָא תִדְחֲלוּן וְלָא תִתָּבְרוּן מִקֳדָמֵיהוֹן אֲרֵי יְיָ אֱלָהָךְ הוּא דִמְדַבַּר קֳדָמָךְ לָא יִשְׁבְּקִנָךְ וְלָא יַרְטֵשִׁנָךְ: [ס] (אונקלוס)

 יונתן  אִיתוֹקְפוּ וְאִתְחַיְילוּ לָא תִדַחֲלוּן וְלָא תִתְיַרְעוּן מִן קֳדָמֵיהוֹן אֲרוּם יְיָ אֱלָהָכוֹן שְׁכִינְתֵּיהּ מִידַבְּרָא קֳדָמֵיכוֹן לָא יִשְׁבְּקִינְכוֹן וְלָא יַרְחְקִינְכוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  לא ירפך. לא יתן לך רפיון להיות (ג) נעזב ממנו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ג) הא דלא פירש"י האי לא ירפך במקום אותך כמנהגו בכל מקום שפי' לא יעשה אותך רפוי לפני סיחון ועוג נרא' מפני כי כל כי נתינת טעם קאי אדלעיל מיניה דכתי' לא תערצו מפני ה' מפני שלא יעש' אותך רפוי ע"ה לא תירא הניחא אי פי' של לא ירפך לאיתן לך רפיון להיות נעזב ממנו א"ש משו"ה לא תיר' כיון שאינך נעזב מן השם אבל אם היה פי' לא יעשה אותך רפוי לא יפול עליו לא תערצו כי אין זה סיבה שלא תערצו וכ"ה גם כן דברי הרא"ם: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  חזקו ואמצו. אחר שתדעו שה' הולך עמכם בכל מקום שתלכו להלחם: (אבן עזרא)

 ספורנו  לא ירפך. כי יחזיק בידך בעת המלחמה: ולא יעזבך. אחרי כן שלא יגרע ממך עיני השגחתו ולא יתקוממו סביבותיך: (ספורנו)

 כלי יקר  כי ה' אלהיך הוא ההולך עמך. מצינו לשון הליכה בפר' זו בג' פנים, כי אצל ישראל כתיב כי ה' אלהיך הוא ההולך עמך, משמע מחזיק בידך מדריכך בדרך תלך אבל ביהושע כתיב וה' הוא ההולך לפניך. ובמשה כתיב סתם וילך משה בלא סעד כלל. כי זה דומה למה שנאמר בנח שהיה מקטני אמנה, את האלהים התהלך נח (בראשית ו.ט) שהיה צריך סעד לתמכו כך ישראל כתיב אצלם כי ה' אלהיך הוא ההולך עמך. כי היו צריכין סעד לתמכם ביראת ה', אבל יהושע נאמר בו וה' הוא ההולך לפניך והוא אחריו כי לא היה צריך כל כך סעד לתומכו כמו ישראל אבל מ"מ לא הגיע למדריגת האבות שנאמר בהם (טו.מח) האלהים אשר התהלכו אבותי לפניו. משמע שהשכינה היתה אחריהם, ולמדריגה זו הגיע משה שנאמר וילך משה משמע הלך לבדו בלא סעד כלל, כי ההולך אחרי ה' יש לו קצת סעד אבל לא כמי שהולך עם ה', ומטעם זה אמרו (ב"ב עה.) פני משה כפני חמה, כמו החמה שאינה מקבלת אור מגלגל אחר כך משה האיר בצדקו מאליו ויהושע כלבנה שצריכה סעד מן אור החמה, אבל ישראל נמשלו לכוכבים כי אורם זעיר שם זעיר שם עד שצריכין סעד גדול ביותר, וחכמי התכונה אמרו שמה שיסבבו הכוכבים בע' שנים יסבבו החמה והלבנה ביום א', כך השלמים כמשה ויהושע קונין עולמם ביום אחד לקנות מן השלימות ביום אחד מה שלא יכול אדם בינוני לקנות כ"א בע' שנה, זמן בינוני אשר קצב ה' לכל אדם לקנות בו שלימתו ולפעמים גם שיבה זרקה בו והוא לא ידע. (כלי יקר)


{ז}   שלישי - במחוברות חמישי  וַיִּקְרָא מֹשֶׁה לִיהוֹשֻׁעַ וַיֹּאמֶר אֵלָיו לְעֵינֵי כָל יִשְׂרָאֵל חֲזַק וֶאֱמָץ כִּי אַתָּה תָּבוֹא אֶת הָעָם הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְהֹוָה לַאֲבֹתָם לָתֵת לָהֶם וְאַתָּה תַּנְחִילֶנָּה אוֹתָם:

 אונקלוס  וּקְרָא מֹשֶׁה לִיהוֹשֻׁעַ וַאֲמַר לֵהּ לְעֵינֵי כָל יִשְׂרָאֵל תְּקַף וְאַלִים אֲרֵי אַתְּ תֵּעוּל עִם עַמָא הָדֵין לְאַרְעָא דִי קַיִים יְיָ לַאֲבְהָתְהוֹן לְמִתַּן לְהוֹן וְאַתְּ תַּחְסְנִנַהּ יָתְהוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  וּקְרָא משֶׁה לִיהוֹשֻׁעַ מִן גוֹ עַמָא וַאֲמַר לֵיהּ לְמֵיחֲמֵיהוֹן דְכָל יִשְרָאֵל אִיתוֹקַף וְאִתְחַיָיל אֲרוּם אַנְתְּ מִתְמַנֵי לְמֵיעוּל עִם עַמָא הָדֵין לְאַרְעָא דְקַיֵים מֵימְרָא דַיְיָ לְאַבְהַתְהוֹן לְמִתַּן לְהוֹן וְאַנְתְּ תַּפְלִיג יָתֵיהּ לְהוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  כי אתה תבוא את העם הזה. ארי את תיעול עם עמא הדין, משה אמר ליהושע, זקנים שבדור יהיו עמך, (ד) הכל לפי דעתן ועצתן, אבל הקב"ה אמר ליהושע כי אתה תביא את בני ישראל אל הארץ אשר נשבעתי להם (לקמן פסוק כג.), תביא על כרחם, הכל תלוי בך, טול מקל והך על קדקדן, דבר (ה) אחד לדור ולא שני דברים לדור (סנהדרין ח.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ד) דק"ל דלקמן כתיב כי אתה תבוא וגומר א"כ סתרי קראי אהדדי וא"ל כי אתה תבוא פי' כמו כי אתה תביא ז"א שהרי אונקלוס תרגם על כי אתה תבוא וגומר ארי את תיעול עם עמא הדין ושם תרגם ית ומתרץ דה"פ משה אמר לו: (ה) דבר פי' מנהיג: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  חזק ואמץ. גם כן אמר משה ליהושע שהוא הפקיד עליהם כי אתה תבוא את העם הזה. ענין את כמו עם: (אבן עזרא)

 אור החיים  כי אתה תבוא. ולא אמר תביא, כי ה' המביא אותם, כמו שאמר למעלה ה' אלהיך הוא העובר וגו' הוא ישמיד, אלא שהוא יבוא בראשם. והגם שאמרו ז''ל (שם ח.) בפסוק שאמר בסוף הפרשה (להלן פסוק כג) כי אתה תביא, שאמר הקדוש ברוך הוא דבר אחד לדור, לפי שמשמעות תבוא סובלת גם כן אחרים עמו, לזה רצה הקדוש ברוך הוא שיפרש דבריו, ולעולם כוונת משה היתה להעיר כי ה' הוא המביא, נמצאת אומר אמר תבוא לקבוע המעשה (בשם) [בה'] כי הוא המביא, ואמר תביא לשלול זולתו ממין האנושי: (אור החיים)

 ספורנו  כי אתה תבוא. אע''פ שאני לא זכיתי לזה: (ספורנו)

 כלי יקר  ויקרא משה ליהושע ויאמר אליו לעיני כל ישראל וגו'. וכי כל העם היו רואים את הקולות מהו ויאמר לעיני כל ישראל, ומהו חזק ואמץ וכי בו תליא כי אם ה' לא יחזק ידו ויהושע מה הוא כי יאמר לו חזק ואמץ, גם יש לכל משכיל להתבונן בשינוים שבאו בין דברי משה ליהושע ובין דברי הקב"ה ליהושע, כי משה אמר כי אתה תבוא את העם. והקב"ה אמר כי אתה תביא. ומה שפירש"י שמשה אמר זקנים שבדור עמך הכל לפי דעתם ועצתם לכך אמר כי אתה תבוא אבל הקב"ה אמר כי אתה תביא בעל כרחם טול מקל והך על קדקדם, יש להקשות על זה איך סתר הקב"ה דברי משה כי כל דבריו נאמרו בנבואה ומפי ה', משה אמר את העם והקב"ה אמר כי אתה תביא את בני ישראל, משה אמר אל הארץ אשר נשבע ה' לאבותם תלה ירושת הארץ באבותם והקב"ה אמר כי אתה תביא את בני ישראל אל הארץ אשר נשבעתי להם ולא תלה באבותם, משה אמר ואתה תנחילנה אותם והקב"ה לא אמר כן אלא אמר ואנכי אהיה עמך, כל השינוים הללו הלא דבר הוא.

ואני אומר שדבר זה דומה ממש בעיני, למ"ש הקב"ה למשה (במדבר כ.יב) יען לא האמנתם בי להקדישני לעיני בני ישראל לכן לא תביאו את הקהל וגו'. התחיל בבני ישראל וסיים בקהל וכבר בארנו למעלה פרשת חקת (כ.יב) שהיו בישראל תמיד שני כיתות, בני ישראל הם זרע אברהם יצחק ויעקב מאמינים בני מאמינים, אבל הערב רב וכן הפחותים שבישראל נקראו בשם קהל או עם, והנה מה שחטא משה בהכאת הסלע שלא גרם אל הרואים להביאם לידי אמונה בה' ללמוד ק"ו מן הסלע כמו שפירש רש"י שם וכמו שנאמר יען לא האמנתם בי. שלא גרמתם להאמין בי ואילו לא היו שם כי אם בנים מאמינים לא היה צריך לעשות לעיניהם דבר הגורם להם חיזוק באמונה, אבל מצד שהיה שם קהל גרים הצריכים חיזוק באמונה על כן הקפיד ה' ואמר יען לא האמנתם בי לעיני בני ישראל לכן לא תביאו את הקהל. כי אילו היו כולם בני ישראל לא הייתי חושש אבל מאחר שיש בהם גם קהל בנים לא אמון בם והם צריכים תמיד למעשים אשר יחזקו ברכים כושלות באמונה, על כן לא תביאו את הקהל אל הארץ. כי אותו קהל צריכין לאיש אשר רוח בו אשר יעשה תמיד לעיניהם ניסים המחזיקים ידים רפות באמונה.

ודומה לזה ממש אמר משה ליהושע, לעיני כל ישראל חזק ואמץ כי אתה תבא את העם הזה. ומלת לעיני כל ישראל מוסב אשלמטה לומר לעיני כל ישראל כל לרבות הגרים והמוקצים שבעם לעיני כולם חזק ואמץ, ר"ל עשה לעיניהם דברים הגורמים חיזוק באמונה יען כי אתה תבא את העם הזה כי יש בבני ישראל גם מוקצים שנקראו בשם עם, והם אינן חזקים באמונה כי ברע הם תמיד, ע"כ צריך אתה לעשות לעיניהם דברי חיזוק ואימוץ באמונה כדי שלא יקרה לך כדרך שקרה לי, כי מצדם נאמר לי לכן לא תביאו את הקהל אל הארץ יען לא הקדשתם השם לעיני בני ישראל ע"כ אני מזהירך שלעיני כל ישראל תהיה חזק ואמץ בדברים המסבבים האמונה ואז אתה תבא את העם הזה אל הארץ ולא יקרה לך כדרך שקרה לי.

ובהצעה זו מיושבים כל השינוים הנזכרים, כי בדברי משה ליהושע נאמר כי אתה תבוא את העם וזה מדבר במוקצים שבעם מן הטעם שהזכרנו כי מצדם הוצרך להזהירו לעיני כל ישראל חזק ואמץ וע"כ אמר כי אתה תבוא את העם הזה לומר זקנים שבדור עמך הכל לפי דעתם ועצתם כי באמת תחת גערה במבין מהכות כסיל מאה (משלי יז.י) והמוקצים שבעם אינן מקבלים מרות כל עיקר ואין דרכם לישא בעול ולקבל עליהם דברי מנהיגיהם ע"כ אמר משה כי אתה תבוא את העם הזה הכל לפי דעתם ועצתם, ואמר אל הארץ אשר נשבע ה' לאבותם וגו'. כי מצד עצמם אינן זוכין לבא אל הארץ כ"א מצד אשר נשבע ה' לאבותם כי זכות אבותם וזכותך יעמוד להם, לכך נאמר אשר נשבע ה' לאבותם לתת להם ואתה תנחילנה אותם. כי גם זכותך יעמוד להם להנחילם את הארץ אבל להם אין זכות מצד עצמם.

אבל הקב"ה אמר ליהושע סתם חזק ואמץ בתורה ומצוה, ולא אמר לעיני בני ישראל כי הוא מדבר בטובים שבישראל שאינן צריכין חיזוק באמונה והטובים מקבלים מרדות מנהיגיהם, ע"כ אמר כי אתה תביא את בני ישראל כי הטובים שבהם שנקראו בני ישראל שומעים בקול מנהיגיהם אף בדבר שהוא כנגד דעתם שהוא כמוכרח בעשיה לכך נאמר תביא בעל כרחם כי הטובים מקבלים מרדות ומרות כאמור, ואמר אל הארץ אשר נשבעתי להם. לא הזכיר לאבותם לפי שהטובים שבישראל זוכים אל הארץ מצד עצמם ואינן צריכין לזכות אבות, ואמר ואנכי אהיה עמך כי זכותם של ישראל גרמה לך שאנכי אהיה עמך כי כל מנהיגי ישראל אינן עולים לגדולה כ"א בזכות ישראל, כמ"ש (שמות כח.א) ואתה הקרב אליך את אהרן אחיך מתוך בני ישראל.

וי"א שמשה למדו דרך ההנהגה המדינית, שצריכה להיות לפי דעתם ועצתם מן הטעם שנתבאר בפר' פנחס (כז.יח) בפסוק וסמכת את ידך עליו. והראיה על זה סוף הפסוק שאמר ואתה תנחילנה אותם. אבל הקב"ה למדו דרך ההנהגה בתורה ומצוה שכך נאמר בסוף הפסוק ואנכי אהיה עמך. ובזה ודאי אין שייך לומר שיהיה הכל לפי דעתם אלא טול מקל כו' לכופם על שמירת התורה.

ד"א לעיני כל ישראל חזק ואמץ. לפי שעיני כל ישראל עליו וממנו יראו וכן יעשו על כן ביותר הוא צריך להתחזק בתורה ויראת ה' לעיניהם על דרך קשוט עצמך תחילה (ב"מ קז:) כי הוא כיתד שהכל תולין בו וז"ש כי אתה תבוא את העם. ר"ל הטובים שבישראל אינן חושדין בכשרים כל כך כמו הפחותים ובעבורם צריך אתה להיות נזהר ביותר לעיניהם. (כלי יקר)


{ח}  וַיהֹוָה הוּא הַהֹלֵךְ לְפָנֶיךָ הוּא יִהְיֶה עִמָּךְ לֹא יַרְפְּךָ וְלֹא יַעַזְבֶךָּ לֹא תִירָא וְלֹא תֵחָת:

 אונקלוס  וַיְיָ הוּא דִמְדַבַּר קֳדָמָךְ מֵימְרֵהּ יְהֵי בְסַעְדָךְ לָא יִשְׁבְּקִנָךְ וְלָא יַרְחֵקִנָךְ לָא תִדְחַל וְלָא תִתְּבַר: (אונקלוס)

 יונתן  וּמֵימְרָא דַיְיָ שְׁכִינְתֵּיהּ מִידַבְּרָא קֳדָמָךְ וּמֵימְרֵיהּ יְהֵי בְסַעֲדָךְ לָא יִשְׁבְּקִינָךְ וְלָא יַרְחֲקִינָךְ לָא תִדְחַל וְלָא תִתְיָרַע: (תרגום יונתן)

 אור החיים  וה' הוא ההולך לפניך וגו'. ולא אמר אלהיך, כדרך שאמר לישראל (פסוק ג), לפי שאין מיחד שמו יתברך על הצדיק בחיים חייתו (תנחומא תולדות ז), אבל לכללות ישראל יתיחד שמו כאומרו (שמות כ ב) אנכי ה' א להיך:

ואומרו הוא ההולך. ולא הספיק לומר וה' הולך לפניך, להעיר שלא יחשוב ביכולת המצוי בישראל (לשמור) [לשמוד] כי יכול יוכל לכל המלחמות המזומנות לפניו, כי לא ביכולתם תלוי הדבר, אלא בה' לבד הוא תלוי, והוא אומרו הוא ההולך, ולא בשיתוף כח אחר:

הוא יהיה עמך. אומרו הוא, להודיע כי מדריגה הגדולה שהיא כללות השכינה ההולכת לפני מחנה ישראל הדרגה זו תהיה עמו, והוא אומרו הוא יהיה עמך, פירוש בחינה המוזכרת בסמוך: (אור החיים)


{ט}  וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת וַיִּתְּנָהּ אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי לֵוִי הַנֹּשְׂאִים אֶת אֲרוֹן בְּרִית יְהֹוָה וְאֶל כָּל זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל:

 אונקלוס  וּכְתַב מֹשֶׁה יָת אוֹרַיְתָא הָדָא וִיהָבַהּ לְכָהֲנַיָא בְּנֵי לְוֵי דְנָטְלִין יָת אֲרוֹן קְיָמָא דַיְיָ וּלְכָל סָבֵי יִשְׂרָאֵל: (אונקלוס)

 יונתן  וּכְתַב משֶׁה יַת אוֹרַיְיתָא הָדָא וּמְסָרָהּ לְכַהֲנַיָא בְּנֵי לֵוִי דְנַטְלִין יַת אֲרוֹן קְיָימָא דַיְיָ וּלְכָל חַכִּימֵי יִשְרָאֵל: (תרגום יונתן)

 רש"י  ויכתוב משה וגו' ויתנה. כשנגמרה כולה (ו) נתנה לבני שבטו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ו) (מהר"ן) כונת רש"י שפי' התורה הזאת הנזכר כאן ר"ל כל התורה מבראשית עד לעיני כל ישראל ולא כמו התורה הזאת שכתוב אחר זה שר"ל משנה התורה לבד דלמה יתן להם רק משנה תורה לכהנים ואל כלה: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ויתנה אל הכהנים בני לוי. שהם מורי התורה: ואל כל זקני ישראל. הסנהדרין או טעמו כמו ויצו משה וזקני ישראל: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  ויכתב משה את התורה הזאת. מתחלת בראשית עד לעיני כל ישראל ואע"פ שבכאן (פסוק יא) כתוב תקרא את התורה הזאת נגד כל ישראל והוא רומז לספר הזה של אלה הדברים על דעת רבותינו (סוטה מא) אבל בזה חזר ובאר (פסוק כד) ויהי ככלות משה לכתב את דברי התורה הזאת על ספר עד תמם וזה יכלול כל התורה כולה (הרמב"ן)

 ספורנו  את התורה הזאת. פרשת המלך שצוה עתה שיקרא בהקהל: ויתנה אל הכהנים בני לוי. שמידם יקבלנה המלך הקורא כאותה ששנינו הסגן נותנו לכ''ג וכ''נ למלך: הנושאים את ארון. שנשאו בעת התחדש נס בו: ואל כל זקני ישראל. שמידם יקבלו הכהנים את התורה בהקהל כאותה ששנינו חזן הכנסת נותן לראש הכנסת וראש הכנסת לסגן: (ספורנו)


{י}   רביעי  וַיְצַו מֹשֶׁה אוֹתָם לֵאמֹר מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים בְּמֹעֵד שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה בְּחַג הַסֻּכּוֹת:

 אונקלוס  וּפַקִיד מֹשֶׁה יָתְהוֹן לְמֵימָר מִסוֹף שְׁבַע שְׁנִין בִּזְמַן שַׁתָּא דִשְׁמִטְתָא בְּחַגָא דְמְטַלַיָא: (אונקלוס)

 יונתן  וּפַקֵיד משֶׁה יַתְהוֹן לְמֵימָר בְּסוֹף שְׁבַע שְׁנִין בְּאִשׁוֹנֵי שַׁתָּא דִשְׁמִיטָתָא בְּחַגָא דִמְטָלַיָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  מקץ שבע שנים. בשנה ראשונה של שמטה שהיא שנה שמינית, ולמה קורא אותה שנת השמטה, שעדיין שביעית נוהגת בה, בקציר של שביעית (ז) היוצא למוצאי שביעית: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ז) פי' אם היה זורע באיסור בשמטה אסור אחר השמטה כמו בשמטה א"נ ספיח דשמטה: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  מקץ שבע שנים. תחלת השנה: (אבן עזרא)


{יא}  בְּבוֹא כָל יִשְׂרָאֵל לֵרָאוֹת אֶת פְּנֵי יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחָר תִּקְרָא אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת נֶגֶד כָּל יִשְׂרָאֵל בְּאָזְנֵיהֶם:

 אונקלוס  בְּמֵיתֵי כָל יִשְׂרָאֵל לְאִתְחֲזָאָה קֳדָם יְיָ אֱלָהָךְ בְּאַתְרָא דִי יִתִּרְעֵי תִּקְרֵי יָת אוֹרַיְתָא הָדָא קֳדָם כָּל יִשְׂרָאֵל וְתַשְׁמְעִנוּן: (אונקלוס)

 יונתן  בְּמֵיתֵי כָּל יִשְרָאֵל לְאִתְחַמָאָה קֳדָם יְיָ אֱלָהָכוֹן בְּאַתְרָא דְיִתְרְעֵי תִּיקְרוּן יַת אוֹרַיְיתָא הָדָא קֳבֵיל כָּל יִשְרָאֵל בְּמִשְׁמְעֲהוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  תקרא את התורה הזאת. המלך היה קורא מתחלת אלה הדברים, כדאיתא במס' סוטה (דף מא.), על בימה של עץ שהיו עושין בעזרה: (רש"י)

 בעל הטורים  בבוא כל ישראל. מלא וי''ו, כי ו' היו באים. כהנים, וזקנים, אנשים, ונשים, וטף, וגרך: (בעל הטורים)

 כלי יקר  תקרא את התורה הזאת נגד כל ישראל באזניהם. הנה כל הקורא לחבירו באזניו אינו עומד כנגדו כי אם מצדו, ואולי מכאן למדו רבותינו (סוטה מא.) במוצאי י"ט ראשון של חג עושין למלך בימה של עץ בעזרה וגו', וקורא מתחילת אלה הדברים כו', ומהיכן למדו לומר כן שמתחיל מן אלה הדברים כי יותר היה נכון לומר שיאמר מן הואיל משה באר את התורה הזאת. אלא שלמדו זה ממ"ש נגד כל ישראל, כי כל פסוק אלה הדברים, היה מתנגד לכל ישראל כי היה מזכיר ברמז כל המקומות שהכעיסו בהם להקב"ה מפני כבודן של ישראל, והדבר האמור ברמז דומה כאילו היה מלחש באזניו שאין השומעים מבינים שום דבר כ"א מי שמרגיש בעצמו שחטא בדבר ההוא הוא המבין הרמיזה ההיא, וע"ז אמר שיקרא את התורה הזאת שהיא נגד כל ישראל ובאזניהם ר"ל התורה המתנגדת לישראל ואמירה באזניהם ברמז, ושם נאמר אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל. לכך אמר כאן נגד כל ישראל. כי בהקהל זה א"א שיהיו שם כל ישראל שבכל הארץ, אך שהוא מדבר מן אמירת משה שהיתה במעמד כל ישראל.

ומכאן לימוד לכל דברי תוכחות עלי עון, שצריך המוכיח לדבר ברמז מן חטא שחטא בו איזו איש פרטי באופן שלא יכנס הדבר כי אם באזניו, ולא יבינו בו אחרים מפני כבודו כדרך שעשה משה. (כלי יקר)


{יב}  הַקְהֵל אֶת הָעָם הָאֲנָשִׁים וְהַנָּשִׁים וְהַטַּף וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ לְמַעַן יִשְׁמְעוּ וּלְמַעַן יִלְמְדוּ וְיָרְאוּ אֶת יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם וְשָׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת:

 אונקלוס  כְּנוֹשׁ יָת עַמָא גֻבְרַיָא וּנְשַׁיָא וְטַּפְלָא וְגִיוֹרָךְ דִי בְקִרְוָיךְ בְּדִיל דְיִשְׁמְעוּן וּבְדִיל דְיַלְפוּן (נ''א דְיֵלְפוּן) וְיִדְחֲלוּן מֵקֳדָם יְיָ אֱלָהֲכוֹן וְיִטְרוּן לְמֶעְבַּד יָת כָּל פִּתְגָמֵי אוֹרַיְתָא הָדָא: (אונקלוס)

 יונתן  כְּנוּשׁוּ יַת עַמָא גוּבְרַיָא לְמֵילַף וּנְשַׁיָא לְמִשְׁמַע אוּלְפָנָא וְטַפְלַיָא לְקִיבּוּלֵי עֲלֵיהוֹן אַגְרָא דְמַיְיתִין יַתְהוֹן וְגִיוֹרַיָא דִבְקִירְוֵיכוֹן דְיֶחֱמוּן אִיקַר אוֹרַיְיתָא וִידַחֲלוּן כֻּלְהוֹן מִן קֳדָם מֵימְרָא דַיְיָ אֱלָהָכוֹן וְיִטְרוּן לְמֶעֱבַד יַת כָּל פִּתְגָמֵי אוֹרַיְיתָא הָדָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  האנשים. ללמוד: והנשים. לשמוע : והטף. למה באו, לתת שכר (ח) למביאיהם (חגיגה ג.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ח) דקרא דלמען ישמעו שב אל הנשים ולמען ילמדו שב אל האנשים והטף אינן לא בכלל שמיט' ולא בכלל למוד אלא ליתן שכר למביאיהם: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  למען ילמדו. כל השנה ג''כ השבת: וגרך. אולי יתיהד. וכאשר ישמעו ישאלו וילמדו מי שאינו חכם והבנים שהם קטנים: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  למען ישמעו ולמען ילמדו. האנשים והנשים כי גם הן שומעות ולומדות ליראה את ה' ובניהם אשר לא ידעו ישמעו ולמדו הם הטף כי ישמעו וישאלו והאבות ירגילום ויחנכו אותם כי אין הטף הזה יונקי שדים אבל הם קטני השנים הקרובים להתחנך וזה טעם ולמדו ליראה בעתיד כי למעלה אמר ולמדו ויראו אבל רבותינו אמרו (חגיגה ג) האנשים ללמוד והנשים לשמוע והטף למה בא ליתן שכר למביאיהם (הרמב"ן)

 בעל הטורים  העם האנשים. בגי' זה שהם באים ללמוד: (בעל הטורים)

 אור החיים  הקהל את העם וגו' למען ישמעו ולמען ילמדו וגו'. צריך לדעת למה כפל שני פעמים תיבת למען, ולא הספיק לומר למען ישמעו וילמדו, וכמו שאמר בפסוק שאחרי זה שאמר ישמעו ולמדו:

ונראה כי לפי שאמר הכתוב הקהל את העם האנשים והנשים והטף לקרות ספר תורה באזניהם, וכבר קדם לנו כי הנשים אינם בני תלמוד תורה, דכתיב (לעיל יא יט) ולמדתם אותם את בניכם, ודרשו ז''ל (קידושין כט:) ולא בנותיכם:

לזה חלק הכתוב שתי הדרגות במצוה זו, ואמר בתחילה חלוקה שהיא שוה באנשים ובנשים, והוא למען ישמעו, פירוש שישמעו מצות התורה שחייבין הם לעשות, ודבר זה שוים הם בו, שגם הנשים חייבין במצות לא תעשה ובמצות עשה שאין הזמן גרמא:

ואחר כך אמר חלוקה בפני עצמו כנגד האנשים לבד, והוא ולמען ילמדו שהוא תלמוד תורה, ולזה לא אמר למען ישמעו וילמדו, שאז היה נשמע ששניהם בעונש אחד:

שוב ראיתי מאמר חז''ל (חגיגה ג.) שאמרו וז''ל הנשים לשמוע והאנשים ללמוד, עד כאן. והם דברינו עצמם, ונתחכמו להקדים הנשים לאנשים כסדר שהקדים הכתוב, למען ישמעו, ואחר כך ולמען ילמדו, וכמו שכתבנו: (אור החיים)

 ספורנו  למען ישמעו. יבינו חכמי העם: ולמען ילמדו. ולמען ילמדו מהם הבלתי מבינים: ויראו את ה' אלהיכם. בהבינם גדלו הבא בתורתו במופתים שכליים: (ספורנו)

 כלי יקר  הקהל את העם האנשים והנשים והטף. אמרו רז"ל (חגיגה ג.) אנשים באו ללמוד נשים לשמוע טף למה באים ליתן שכר למביאיהן. משמע מזה שמדבר בטף שלא הגיעו לחינוך דאל"כ לא הוצרכו לטעם ליתן שכר כו' וזה דוחק גדול כי זה דומה כאילו צוה שישאו עליהם משא מעצים ואבנים לבית ה' כדי ליתן שכר למביאיהם.

ונראה שכל עיקר צורך הקהל זה היה בעבור התשובה, לפי שאמרו רז"ל (ויק"ר ל.ז) שיום ראשון של חג נקרא ראשון לחשבון עונות, ע"כ הם צריכים לעשות תיכף הכנה אל התשובה והכנה זו היא הקהל זה שהמלך מקהיל את העם וקורא לפניהם מן אלה הדברים כי רוב הספר דברי תוכחות עלי עון ודברי כבושים, וכבר ידוע שההקהל יש בו צורך גדול אל התשובה כי ע"י שהם מקוהלים יהיו אגודה אחת ויטו שכם אחד לשוב אל ה' כדי שיהיו השבים רבים, לפי שדווקא בעשרה ימים שבין ר"ה ליה"כ הקב"ה מקבל תשובת היחיד אבל בכל ימות השנה אין הקב"ה מקבל כי אם תשובת הרבים, (ר"ה יח.) וזהו שדרשו רז"ל ולקחתם לכם ביום הראשון וכי ראשון הוא והלא ט"ו הוא אלא ראשון לחשבון עונות כו'. ולמה הזכיר הכתוב ענין זה דווקא בפסוק המדבר מן לקיחת ד' מינים ולמה לא הזכיר זה בפסוק המדבר מישיבת הסוכה, אלא לפי שבלקיחת ד' מינים נרמזו כל ד' כיתות של ישראל שיהיו באגודה אחת כמבואר למעלה בפר' אמור (כג.מ) והוצרך הפסוק ליתן טוב טעם ודעת למה דווקא ביום זה נצטוו לעשות מצוה זו שיש בה הוראה שיהיו כל ישראל אגודה אחת שיכפרו אלו על אלו, אלא לפי שמן ר"ה עד יום כיפור הקב"ה מקבל אפילו תשובת היחיד על כן אינן צריכן עדיין להיות אגודה אחת כדי שיהיו השבים רבים, ומן י"כ עד חג הסוכות אין עושין עונות כי כל אחד עוסק במצות סוכה ולולב ומצוה גוררת מצוה ע"כ מסתמא לא יאונה לצדיק כל און עד יום ראשון של סוכות שהוא ראשון לחשבון עונות, ע"כ צריכין לעשות הכנה אל התשובה והכנה זו היא שיהיו כולם אגודה אחת כמו ד' מינים אלו לכך נאמר ולקחתם לכם ביום הראשון כנותן טעם לשבח למה זה צויתי לכם על לקיחת ד' מינים אלו באגודה ביום זה דווקא, לפי שהוא יום הראשון לחשבון עונות ע"כ אתם צריכין לעשות הכנה אל התשובה של כל ימות השנה והכנה זו היא כשתהיו באגודה אחת כמו ד' מינים אלו אז יקבל ה' תשובתכם כי הן אל כביר לא ימאס.

וזהו ג"כ טעם הקהל זה, כי נוסף על לקיחת ד' מינים אלו ביום ראשון של חג צוה ה' לעשות עוד רושם דומה לזה מקץ שבע שנים. כי שנת השמטה גורם ג"כ ההקהל והשלום ע"י שלא יזרע ולא יצמיח בו ואכלו אביוני עמו כי אינו רשאי להחזיק בתבואת שנת השבע כבעל הבית, וזה בלי ספק סיבת השלום כי כל דברי ריבות נמשכין ממדת שלי שלי זה אומר כולה שלי וכל זה אינו כל כך בשנה השביעית כי בקום ועשה אין הכל שוים אבל בשב ואל תעשה הכל שוין וזה באמת ענין השלום, וכן בחג הסוכות שכל אחד יוצא מדירת קבע לדירת עראי ויושב תחת סוכת שלומו הנה ביום א' של חול המועד נצטוה המלך לעשות רושם אל השלום, וזהו ענין ההקהל כי כל זה הכנה אל התשובה וקורא לפניהם מן אלה הדברים בדברי כבושים ותוכחות, וזה"ש אנשים ללמוד כו' טף למה באים ליתן שכר למביאיהם, כי בזמן שישראל עושים תשובה אז מבקשים תחנונים מלפניו ית' על מחילת העון ויאמרו אם לא למענינו יעשה אזי יעשה בשביל גמולי חלב שלא פשעו כדאיתא בנוסח של אבינו מלכנו חמול עלינו ועל עוללינו וטפינו, וכן אומרים עשה למען גמולי חלב כו', וזהו השכר הניתן למביאיהם מן הטף שיאמרו לפניו ית' עשה למען טף אלו המובאים בית ה' כדרך שנאמר ביואל (ב.טז) אספו עם קדשו קהל קבצו זקנים אספו עוללים ויונקי שדים וגו'.

ולפי פשוטו מדבר בטף שכבר הגיעו לחינוך, כמ"ש למען ישמעו אלו הנשים ולמען ילמדו אלו האנשים ובניהם אשר לא ידעו ישמעו ולמדו זה טף שהגיע לחינוך. (כלי יקר)


{יג}  וּבְנֵיהֶם אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּ יִשְׁמְעוּ וְלָמְדוּ לְיִרְאָה אֶת יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם כָּל הַיָּמִים אֲשֶׁר אַתֶּם חַיִּים עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים אֶת הַיַּרְדֵּן שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ: (פ)

 אונקלוס  וּבְנֵיהוֹן דִי לָא יָדְעוּן יִשְׁמְעוּן וְיַלְפוּן (נ''א וְיֵלְפוּן) לְמִדְחַל יָת יְיָ אֱלָהֲכוֹן כֹּל יוֹמַיָא דִי אַתּוּן קְיָמִין עַל אַרְעָא דִי אַתּוּן עָבְרִין יָת יַרְדְנָא תַּמָן לְמֵירְתַהּ: [פ] (אונקלוס)

 יונתן  וּבְנֵיהוֹן דְלָא יָדְעוּ יִשְׁמְעוּן וְיִלְפוּן לְמִדְחַל מִן קֳדָם יְיָ אֱלָהָכוֹן כָּל יוֹמַיָא דְאַתּוּן קַיָימִין עַל אַרְעָא דְאַתּוּן עָבְרִין יַת יוֹרְדְנָא תַּמָן לְמֵירְתָהּ: (תרגום יונתן)

 אור החיים  ובניהם אשר וגו'. חלוקה זו כנגד הטף שהזכיר בפסוק הקהל, אמר הטעם הגם שלא הגיעו עדיין ללמוד, אף על פי כן ישמעו ולמדו ליראה את השם, פירוש לחנכם ליראה את ה':

ולזה לא אמר כדרך שאמר בפסוק הקהל ילמדו ויראו, שהם שני דברים, אלא ולמדו ליראה, פירוש שבזה ילמדו יראת שמים. ואומרו כל הימים, כי כשהקטנים מתחנכים מתחילתם ליראה יתייסד בהם יראת ה' כל ימיהם:

ורבותינו ז''ל אמרו (שם) וז''ל והטף למה, ליתן שכר למביאיהם, עד כאן. ואולי שנותנים טעם לקטני קטנים שאינם מבינים דבר שגם הם נכללים בכלל הטף שאמר הכתוב, ומה שנתן הכתוב טעם ישמעו ולמדו, הוא לבניהן אשר יתחילו הבן: (אור החיים)

 ספורנו  ובניהם אשר לא ידעו. שלא היו יודעים לשאול בהיותם טף: ישמעו. שמיעת האזן או ששמעו שנאמרו דברים בה: ולמדו. ישאלו בגדלם וילמדו מן המבינים: (ספורנו)

 כלי יקר  ובניהם אשר לא ידעו וגו'. אם זה מדבר בטף שהגיעו לחינוך שפיר קאמר ישמעו ולמדו ליראה את ה'. כי עדיין אינן יודעין דבר מענין יראת ה', אבל בגדולים אמר למען ישמעו ולמען ילמדו ויראו את ה' שאינן צריכין כ"א לשמוע וללמוד המצות אבל היראה מעצמם יראו את ה' כי כבר הורגלו ביראת ה' כל היום, אבל אם פסוק זה מדבר בדורות הבאים, נראה לפרש זה על דרך שנאמר פר' עקב (י.יב) ועתה ישראל מה ה' שואל מעמך כ"א ליראה וגו'. לפי שכתוב בתריה כי לא את בניכם אשר לא ידעו ואשר לא ראו מוסר אלהיכם וגו' עד כי עיניכם הרואות את כל מעשה ה' הגדול. כי רצה לתרץ בזה מ"ש למעלה ועתה ישראל מה ה' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה. אטו יראה מלתא זוטרתי היא, ע"ז אמר כי אילו הייתי מדבר עם בניכם אשר לא ראו מוסר ה' ולא נשרשו ביראת ה' ודאי הייתי שואל מהם דבר גדול מאד, אמנם אני מדבר עמכם כי עיניכם הרואות את כל מעשה ה' אשר עשה האלהים שיראו מלפניו כמ"ש (שמות כ.יז) ובעבור תהיה יראתו על פניכם וגו'. ואצלכם ודאי דבר קטן אני שואל, כי עם היות שהיראה דבר גדול הערך היא מאד מ"מ אצלכם בנקל לקיימה כי כבר נשרשתם ביראה זהו שאמר ועתה ישראל. במלת ועתה חתם כל דבריו לאמר שעתה בדור זה מילתא זוטרתי היא ומה ה' שואל מעמך עתה כי אם ליראה, וזה"ש כאן על אותו דור למען ישמעו ולמען ילמדו ויראו את ה' כי על היראה אינן צריכין זירוז כ"כ ומעצמם יראו את ה'. ובניהם אשר לא ידעו. דומה ממש למאמר כי לא את בניכם אשר לא ידעו גו'. ורצה בזה כי בניכם אשר לא ידעו מוסר ה' ולא ראו את גדלו המה צריכין זירוז ולימוד על היראה, וזה"ש ישמעו ולמדו ליראה את ה' כי אצלם היראה דבר גדול מאד. (כלי יקר)


{יד}   חמישי - במחוברות ששי  וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל מֹשֶׁה הֵן קָרְבוּ יָמֶיךָ לָמוּת קְרָא אֶת יְהוֹשֻׁעַ וְהִתְיַצְּבוּ בְּאֹהֶל מוֹעֵד וַאֲצַוֶּנּוּ וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה וִיהוֹשֻׁעַ וַיִּתְיַצְּבוּ בְּאֹהֶל מוֹעֵד:

 אונקלוס  וַאֲמַר יְיָ לְמֹשֶׁה הָא קְרִיבוּ יוֹמָיךְ לִמְמַת קְרָא יָת יְהוֹשֻׁעַ וְאִתְעֲתָּדוּ בְּמַשְׁכַּן זִמְנָא וֶאֱפַקְדִנֵהּ וַאֲזַל מֹשֶׁה וִיהוֹשֻׁעַ וְאִתְעַתָּדוּ בְּמַשְׁכַּן זִמְנָא: (אונקלוס)

 יונתן  תְּלָתָא צַדִיקַיָא אִתְאַמָרַת קְרֵיבוּתָא בְּמִיתַתְהוֹן מְטוֹל דְלָא מָטוּ לְיוֹמֵי אַבְהַתְהוֹן וְכָל חַד וְחַד מַנֵי פַּרְנָסָא בְּיוֹמֵיהּ יַעֲקב אָבוּנָן וְדָוִד מַלְכָּא וּמשֶׁה נְבִיָא דְהָכִין כְּתִיב וַאֲמַר יְיָ לְמשֶׁה הָא קְרִיבַן יוֹמָךְ לִמְמַת קְרֵי יַת יְהוֹשֻׁעַ וְתִתְעַתְּדוּן בְּמַשְׁכַּן זִמְנָא וְאַפְקְדִינֵיהּ וַאֲזַל משֶׁה וִיהוֹשֻׁעַ וְאִתְעַתָּדוּ בְּמַשְׁכַּן זִמְנָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  ואצונו. (ט) ואזרזנו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ט) דא"ל ציווי ממש שהרי לא כתיב אחריו שום ציווי: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  קרבו ימיך למות. כי לכל א' יש לו עתים קצובות וכבר פירשתי זה: וילך משה. ממחנה ישראל כי שם היה ובא אל מחנה השכינה: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  ואצונו. ואזרזנו לשון רש"י ואין צורך כי דבר השם (להלן פסוק כג) "חזק ואמץ כי אתה תביא" מצוה היא ואילו היה מתעצל ולא יעשה כן היה חייב מיתה ויתכן שיהיה פירוש "ואצונו" שאמנה אותו נגיד ומצוה על ישראל כמו שפירשתי בפסוק וצויתה אותו לעיניהם (במדבר כז יט) (הרמב"ן)

 בעל הטורים  הן קרבו ימיך למות. אמר מרע''ה, רבש''ע, בזה הלשון שבחתיך שאמרתי הן לה' אלהיך השמים וכו' ובדרך זה אתה מבשרני למות. א''ל הקדוש ברוך הוא וכי לא אמרת והן לא יאמינו לי. וכן כתוב יען לא האמנתם בי: (בעל הטורים)

 אור החיים  הן קרבו ימיך וגו'. טעם אומרו הן, להצדיק מאמר משה שאמר בן מאה ועשרים שנה אנכי היום, ודרשו רז''ל (סוטה יג:) היום מלאו ימי וכו', עד כאן. ובא דבר ה' אליו, ואמר הן כדבריך קרבו ימיך. ואומרו קרבו ימיך ולא אמר קרב יומך, על דרך אומרו (בראשית מז כט) ויקרבו ימי וגו' ופירשנוהו שם:

עוד ירצה באומרו הן קרבו וגו' על זה הדרך, הנה הימים שלך קרבו אצלך, והימים הם חלקי הנשמה המתקרבים בסוד תוסף רוחם יגועון (תהלים קד כט), וכמו שפירשנו שם בפרשת ויחי, והודיעו כי טעם קרבת חלקי הנשמה הנקראים ימים הוא למות:

והתיצבו וגו'. כאן צוה שיתנהג יהושע בשררה לפני משה, והוא אומרו והתיצבו לשון מינוי ושררה שניהם בהשואה, על דרך שפירשנו בפרשת אתם נצבים (לעיל כט ט). ואומרו ואצונו, לשון מלכות, על דרך אומרו (ש''א יג יד) (ויצוני) [ויצוהו] ה' לנגיד, וכן הוא אומר כי אתה תביא (פסוק כג), ודרשו ז''ל (סנהדדין ח.) (קח) [טול] מקל והך על קדקדם: (אור החיים)

 כלי יקר  הן קרבו ימיך למות. ברבתי (ט.ו) מסיק אמר משה להקב"ה בהן קלסתיך שנאמר (דברים י.יד) הן לה' אלהיך השמים וגו'. ובהן אתה קונס עלי מיתה, א"ל הקב"ה זכור מה שאמרת והן לא יאמינו לי (שמות ד.א). ומדרש זה צריך ביאור וכי נקנס עליו מיתה בעבור שאמר והן לא יאמינו לי.

ונ"ל שאמת נכון הדבר שמה שאמר והן לא יאמינו לי. גרם לו שנקנסה עליו מיתה, כי מאחר שהעיד משה על ישראל שהם בנים לא אמון בם א"כ היה לו לדבר אל הסלע כדי לחזק ידים רפות באמונה, כי אילו לא אמר משה והן לא יאמינו לי הייתי אומר שהיו מוחזקים בעיני משה במאמינים ומאחר שהם חזקים באמונה אין חילוק אם ידבר אל הסלע או יכה בו, כי עיקר טעם ודברתם אל הסלע הוא כדי שילמדו ק"ו מן הסלע כו' וכמו שנאמר (במדבר כ.יב) יען לא האמנתם בי. אמנתם לא נאמר אלא האמנתם לשון מפעיל יוצא לשני שלא גרמתם לישראל שיאמינו בי ע"י הסלע כי ילמדו ממנו ק"ו, ואם היה משה מחזיקם בחזקת מאמינים לא היתה אשמתו גדולה כל כך שיהיה ראוי לקנוס מיתה אבל מאחר שאמר והן לא יאמינו לי, הרי החזיקם בחזקת בלתי מאמינים והיו צריכין חיזוק באמונה הנה עי"ז גדלה אשמתו מאד מה שלא דבר אל הסלע לחזק ברכים כושלות באמונה, לכך נאמר הן קרבו ימיך למות. אותו הן שאמרת והן לא יאמינו לי, גרם שקרבו ימיך למות.

ד"א לפי שאמרו רז"ל (שבת צז.) החושד בכשרים לוקה בגופו, מנא לן ממשה שאמר והן לא יאמינו לי כו'. אמר הקב"ה למשה אתה אין סופך להאמין שנאמר יען לא האמנתם בי. ואע"פ שפשוטו הוא שלקה בצרעת מ"מ נראה בעיני יותר נכון לפרש שכל החושד בכשרים לוקה בגופו, ר"ל שילקה בגופו באותו חשד שחשד בו זולתו יהיה הוא נחשד בו כי כל הפוסל במומו פוסל (קידושין ע.) וזהו בעצם ענין לוקה בגופו, וראיה ממשה שאמר והן לא יאמינו. ולסוף לקה בגופו באותו חשד עצמו שנאמר יען לא האמנתם בי. כי למדרש זה קאי לא האמנתם על משה א"כ אותו הן קרב קצו כי מאחר שאמר והן לא יאמינו לי גרם רעה לעצמו שנכשל במה שנאמר יען לא האמנתם בי. ועי"ז נקנסה עליו מיתה וזה"ש הן קרבו ימיך למות. (כלי יקר)

 דעת זקנים  הן קרבו ימיך למות. אמר משה לפני הקב"ה בלשון הן שבחתי לפניך דכתיב הן לה' אלהיך השמים ושמי השמים וגו' ובלשון הן אתה ממיתני אמר לו אף בלשון הן קראת תגר לפני דכתיב הן בני ישראל לא שמעו אלי. ד"א אמר לו משה בהן שבחתי לפניך כדפירש"י ובהן קנסת עלי מיתה למה אתה מודד מדה רעה תחת מדה טובה אמר לו הקב"ה גם זו מדה טובה דכתיב הן צדיק בארץ ישולם. ועוד שלעה"ב אעלך בכבוד על כסא של מרגליות ואשימך ראש על נ"ה רבוא צדיקים כמנין הן. ד"א הן אין לו זוג כיצד א' אחד ט' תשעה הרי עשרה ב' שנים ח' שמונה הרי עשרה ה' אין לה זוג וכן נו"ן אין לה זוג כיצד יו"ד עשרה צ' תשעים הרי מאה מ' ארבעים ס' ששים הרי מאה נו"ן אין לה זוג ומשה אין לו זוג דכתיב ולא קם נביא עוד בישראל כמשה ולפיכך קרבו ימיך למות ובחרתיך בחלקי: (דעת זקנים)


{טו}  וַיֵּרָא יְהֹוָה בָּאֹהֶל בְּעַמּוּד עָנָן וַיַּעֲמֹד עַמּוּד הֶעָנָן עַל פֶּתַח הָאֹהֶל:

 אונקלוס  וְאִתְגְלִי יְיָ בְּמַשְׁכְּנָא בְּעַמוּדָא דַעֲנָנָא וְקָם עַמוּדָא דַעֲנָנָא עַל תְּרַע מַשְׁכְּנָא: (אונקלוס)

 יונתן  וְאִתְגְלֵי אִיקַר שְׁכִינְתָּא דַיְיָ בְּמַשְׁכְּנָא בְּעַמוּדָא דַעֲנָנָא וְקָם עַמוּדָא דַעֲנָנָא עַל תְּרַע מַשְׁכְּנָא וּמשֶׁה וִיהוֹשֻׁעַ קָמוֹן מִן לְבַר: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  וירא ה' באוהל. הידוע הטעם כי עמוד הענן היה על הפתח והשם היה נראה באהל וזהו הכבוד ודבור ואצונו זהו ויצו את יהושע בן נון במצו' השם יתברך על כן אמר אשר נשבעתי להם ואח''כ פרשת הנך שוכב עם אבותיך ואין מוקדם ומאוחר בתורה וכן פ' ויהי ככלות משה לכתוב דבקה עם ויכתוב משה את התורה הזאת: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  וירא ה' באהל בעמוד ענן. הטעם כי עמוד הענן היה על הפתח והשם היה נראה באהל וזהו הכבוד על דעת ר"א ועל דעתי הוא כמו וירד ה' בעמוד ענן ויעמד פתח האהל (במדבר יב ה) והנה כבוד ה' נראה בענן (שמות טז י) והטעם כי רצה לדבר עם משה שישמע יהושע ושם יצוה את יהושע עצמו והנה למשה נאמר (שם כה כב) ונועדתי לך שם ודברתי אתך מעל הכפרת אבל יהושע לא היה במעלה ההיא ואסור היה ליכנס באהל כלל והנה ויעמד עמוד הענן על פתח האהל שב לבאר כי היה הענן ובו הכבוד על פתח האהל חופף עליו והנה הוא באהל (הרמב"ן)


{טז}  וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל מֹשֶׁה הִנְּךָ שֹׁכֵב עִם אֲבֹתֶיךָ וְקָם הָעָם הַזֶּה וְזָנָה אַחֲרֵי אֱלֹהֵי נֵכַר הָאָרֶץ אֲשֶׁר הוּא בָא שָׁמָּה בְּקִרְבּוֹ וַעֲזָבַנִי וְהֵפֵר אֶת בְּרִיתִי אֲשֶׁר כָּרַתִּי אִתּוֹ:

 אונקלוס  וַאֲמַר יְיָ לְמֹשֶׁה הָא אַתְּ שָׁכֵב עִם אֲבָהָתָךְ וִיקוּם עַמָא הָדֵין וְיִטְּעֵי בָּתַר טַעֲוַת עַמְמֵי אַרְעָא דִי הוּא עַל תַּמָן בֵּינֵיהוֹן וְיִשְׁבְּקוּן דַחַלְתִּי וְיַשְׁנוּן יָת קְיָמִי דִי גְזָרִית עִמְהוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  וַאֲמַר יְיָ לְמשֶׁה הָא אַנְתְּ שְׁכִיב בְּעַפְרָא עִם אַבְהָתָךְ וְנִשְׁמָתָךְ תֶּהֱוֵי גְנִיזָא בִּגְנִיז חַיֵי עַלְמָא עִם אַבְהָתָךְ וִיקוּמוּן רַשִׁיעֵי עַמָא הָדֵין וְיִטְעוּן בָּתַר טַעֲוַות עַמְמַיָא דְהִינוּן עַלְלִין תַּמָן בֵּינֵיהוֹן וְיִשְׁבְּקוּן דַחַלְתִּי וְיִשְׁנוּן יַת קְיָימַי דִי גְזָרִית עִמְהוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  נכר הארץ. גויי (י) הארץ: (רש"י)

 שפתי חכמים  (י) לאפוקי שתפרש שנכר קאי אאלהי וכאלו אמר אלהיי של נכר הארץ וכ"ת ה"נ דא"כ הל"ל לאלהים נכרים דלא מצינו אלהי דבוק עם מלה שלאחריו וזה יוכיח אלהי אברהם כו' דפי' אלהי של אברהם וכו' ואין אלה' דבוק למלה שלאחריו ועוד דאם אלהי דבוק למלה של נכר אם כן מלת הארץ אין נופל עליו מצאתי בשם מהרי"ץ. וכ' הרא"ם מ"ט קרי ע"א נכרי בעבור שהם כנכרים נחשבים בארץ שאין הארץ שלהם שכבר נגזרה עליהם שיגרשו משם: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  וקם העם הזה. לא יתכן היותו דבק עם אשר לפניו כי מה טעם העם הזה וזנה: וטעם וזנה. לצאת במחשבתו מתחת רשותו: אחרי אלהי נכר הארץ. ידענו כי השם אחד והשנוי יבוא מהמקבלים והשם לא ישנה מעשיו כי כולם בחכמה. ומעבודת השם לשמור כח הקבול כפי המקום על כן כתוב את משפט אלהי הארץ על כן אמר יעקב הסירו את אלהי הנכר והפך המקום הדבק בעריות שהם שאר. והמשכיל יבין: וטעם בקרבו. שב אל נכר כאילו אמר וזנה אחרי אלהי עם נכר שהם אלהי הארץ. והקרוב כי בקרבו שב אל הארץ כי נמצא לשון זכר כמו ולא נשא אותם הארץ. נעתם הארץ: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  אלהי נכר הארץ. גויי הארץ לשון רש"י ואיננו כן אבל האלהים שהוא נכר בארץ הזאת כי השם הנכבד נקרא אלהי הארץ כענין שנאמר (מלכים ב יז כו) כי לא ידעו את משפט אלהי הארץ וכן וידברו אל אלהי ירושלים כעל אלהי עמי הארץ (דברי הימים ב לב יט) וכתיב (הושע ט ג) לא ישבו בארץ ה' והזכיר זה רבי אברהם וכבר פירשתיו (ויקרא יח כה) וטעם אשר הוא בא שמה בקרבו שהוא בא בקרב עמו ועבדיו או "בקרבו" בקרב הארץ כמו ולא נשא אותם הארץ (בראשית יג ו) נעתם ארץ (ישעיהו ט יח) כדברי רבי אברהם (הרמב"ן)

 בעל הטורים  וקם העם. תגין על הקו''ף, לו' שימאסו בק' ברכות. ובבנין של שלמה שהיה היכלו ק' אמה: העם הזה וזנה אחרי. בגימ' זה הוא מנשה: (בעל הטורים)

 אור החיים  וקם העם הזה וגו'. קשה וכי קימה היא לו והלא ירידה והשפלה היא לו הזונה אחרי אלהי נכר. ואולי שיכוון לומר על דרך אומרו (להלן לב טו) וישמן ישורון ויבעט, והוא אומרו וקם העם, פירוש היתה לו קימה בעולם בירושת הארץ, ועושר וכבוד וישמן, ומזה יצא לו שיבעט וזנה אחרי וגו'. וכן אמר בסמוך (פסוק יט) כתבו לכם את השירה הזאת וגו' כי אביאנו וגו' ואכל ושבע ודשן ופנה אל אלהים אחרים וגו', הרי שהקדים שבע ודשן לופנה, כמו כן במה שלפנינו הקדים לומר וקם ואחר כך וזנה:

עוד ירצה, כי לא הדור ההוא עצמו יזנה אחרי אלהי נכר, אלא הדור שיקום ממנו, וכן הוא אומר בספר שופטים (ב ח יב) וימת יהושע וגו', וגם כל הדור ההוא נאספו אל אבותיו ויקם דור אחר וגו' ויעשו בני ישראל את הרע בעיני ה' ויעבדו את הבעלים וגו' מאלהי העמים אשר סביבותיהם, והוא אומרו וקם וגו' וזנה וגו' אשר הוא בא שמה בקרבו: (אור החיים)

 כלי יקר  הנך שוכב עם אבותיך וקם העם וגו'. רז"ל (סנהדרין צ:) למדו מכאן סמך לתחיית המתים מן התורה שנאמר הנך שוכב עם אבותיך וקם. ולימוד זה תמוה מאד כי מי לא ידע בכל אלה שמאמר וקם סמוך אל העם וזנה. ונ"ל שדרשו מן יתור מלת וקם כי הל"ל וזנה העם מהו וקם, אלא כך פירושו שלשון וקם הוא מלשון כאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש (דברים כג.כו). וכשם שכל תלמיד האומר הלכה בשם רבו שפתותיו דובבות בקבר (עיין יבמות צז.) כך בזמן שהתלמיד מקדיח תבשילו ברבים אין לרבו מנוחה בקבר, כי היה לו להזהיר אזהרה אחר אזהרה את תלמידו שלא יבא לידי חטא ואם לא למדו כראוי יאמרו או לרבו של זה שכך למדו ובזה דומה כאילו התלמיד החוטא קם על רבו כאויב ואורב ומבטלו ממנוחתו בקבר. וזהו שנאמר הנך שוכב עם אבותיך. בהשקט ובבטחה בקבר אין שטן ואין פגע רע ופתאום יקומו עליך אורבים עדת מרעים כי ע"י קלקול מעשיהם הרי הם קמים עליך לכך נאמר וקם העם הזה וזנה וגו' כי ע"י שיזנו אחר ע"ז הרי הם קמים עליך, ואם כן מכאן ראיה לת"ה מן התורה שאם לא יחיו המתים אם כן הגוף בקבר כאבן דומם לא חלה ולא מרגיש ויהיה מה שיהיה אחרי מותו ואיך אמר שע"י שיזנו אחר ע"ז יקומו עליו, אלא ודאי שיש תחיית המתים וגוף השלמים עודנו באבו לא נקטף מכל וכל ויודע ומרגיש כל הנעשה ע"כ יש לו לחוש פן יקומו עליו אחרי שיזנו אחר ע"ז, לפיכך אתה צריך לחזור ולהזהירם אזהרה אחר אזהרה, ופירוש זה מוכרח הן מצד יתור לשון וקם הן מצד אומרו הנך שוכב עם אבותיך כי הל"ל הנך מת אלא שרצה להזהירו שישכב עם אבותיו בהשקט ע"י שיזהירם עוד על ע"ז. (כלי יקר)


{יז}  וְחָרָה אַפִּי בוֹ בַיּוֹם הַהוּא וַעֲזַבְתִּים וְהִסְתַּרְתִּי פָנַי מֵהֶם וְהָיָה לֶאֱכֹל וּמְצָאֻהוּ רָעוֹת רַבּוֹת וְצָרוֹת וְאָמַר בַּיּוֹם הַהוּא הֲלֹא עַל כִּי אֵין אֱלֹהַי בְּקִרְבִּי מְצָאוּנִי הָרָעוֹת הָאֵלֶּה:

 אונקלוס  וְיִתְקוֹף רָגְזִי בְהוֹן בְּיוֹמָא הַהוּא וְאַרְחֵקִנוּן וֶאֱסַלֵק שְׁכִנְתִּי מִנְהוֹן וִיהוֹן לְמִבַּז וִיעָרְעַן יָתְהוֹן בִּישָׁן סַגִיאָן וְעָקָן וְיֵימַר בְּיוֹמָא הַהוּא הֲלָא מִדְלֵית שְׁכִינַת אֱלָהַי בֵּינִי עָרְעוּנִי בִּישַׁיָא הָאִלֵין: (אונקלוס)

 יונתן  וְיִתְקוֹף רוּגְזִי בְּהוֹן בְּיוֹמָא הַהוּא וְאַרְחִיקִינוּן וַאֲסַלֵק שְׁכִינְתִּי מִנְהוֹן וִיהוֹן לְבִיזָא וִיאַרְעָן יַתְהוֹן בִּישָׁן סַגִיאִין וְעָקָן וְיֵימְרוּן בְּעִידָנָא הַהִיא בִּשְׁבוּעָא מְטוֹל דְלֵית שְׁכִינַת אֱלָהַי שַׁרְיָא בְּמִצְעִי אִירְעוּנִי בִּישָׁתָא הָאִלֵין: (תרגום יונתן)

 רש"י  והסתרתי פני. כמו שאיני (כ) רואה בצרתם: (רש"י)

 שפתי חכמים  (כ) פי' הסתרת פנים הוא העדר השגחתו כי כל מי שאינו רואה דבר אין משגיח בו: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ועזבתים. כלם: והיה. כל אחד לאכול לאויב: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  וטעם ואמר ביום ההוא הלא על כי אין אלהי בקרבי. איננו וידוי גמור כענין והתודו את עונם אבל הוא הרהור וחרטה שיתחרטו על מעלם ויכירו כי אשמים הם וטעם ואנכי הסתר אסתיר פני פעם אחרת כי בעבור שהרהרו ישראל בלבם כי חטאו לאלהים ועל כי אין אלהיהם בקרבם מצאום הרעות האלה היה ראוי לרוב חסדי השם שיעזרם ויצילם שכבר כפרו בע"ז וכענין שאמר (ירמיהו ב לה) הנני נשפט אותך על אמרך לא חטאתי ולכך אמר כי על כל הרעה הגדולה שעשו לבטוח בע"ז יסתיר עוד פנים מהם לא כמסתר פנים הראשון שהסתיר פני רחמיו ומצאום רעות רבות וצרות רק שיהיו בהסתר פני הגאולה ויעמדו בהבטחת פני רחמיו (ויקרא כו מד) ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים ולא געלתים וגו' עד שיוסיפו על החרטה הנזכרת וידוי גמור ותשובה שלימה כמו שנזכר למעלה (ל ב) ושבת עד ה' אלהיך וגו' (הרמב"ן)

 בעל הטורים  והסתרתי פני מהם והיה לאכול. ס''ת בגימט' המן. וזהו שדרשו בחולין, ואנכי הסתר אסתיר, רמז לאסתר: ומצאהו. חסר וי''ו, לומר ששה פעמים גלו. ג' ע''י סנחריב. וג' ע''י נבוזראדן: הרעות האלה. בגי' ארבע גליות: (בעל הטורים)

 אור החיים  ועזבתים וגו' והסתרתי פני וגו'. הכוונה כי אם יתן ה' דעתו לדעת הצרות אשר יבואו עליהם, יהמו רחמיו ויסלק חרון אפו, לזה הוא מודיע כי יסתיר פניו, ובזה ימצאוהו צרות רבות:

ואומרו ואמר ביום וגו'. פירוש שישערו בדעתם לרוב הצרה שרואין שאין זה אלא לצד הסתרת פני מהם, והוא אומרו הלא, פירוש ודאי שעל שאין אלהי בקרבי מצאוני וגו' שאם היה בקרבי לא היו כל כך צרות באין עלינו, וצא ולמד שאמר הנביא (שופטים י טז) ותקצר נפשו בעמל ישראל, כביכול: (אור החיים)

 ספורנו  ועזבתים. ביד מחריבי הבית שיגברו עליהם: והסתרתי פני מהם. אעלים עיני חמלתי מהם כבלתי רואה בצרתם: על כי אין אלהי בקרבי מצאוני הרעות. בשביל שסלק שכינתו מתוכנו היו אלה לנו ובחשבם זה לא יפנו להתפלל ולא לשוב בתשובה: (ספורנו)

 כלי יקר  ומצאוהו רעות רבות וצרות. במס' חגיגה (ה.) ר' יוחנן כי מטי להאי קרא (לא.כא) והיה כי תמצאן אותו רעות רבות וצרות בכי, אמר עבד שרבו ממציא לו רעות רבות תקנה יש לו. מאי וצרות אמר רב שנעשו צרות זו לזו כגון זיבורא ועקרבא ושמואל אמר זה הממציא לעני מעות בשעת דחקו, רצה לומר לא קודם, אמר רבא היינו דאמרי אינשי זוזי לעללא לא שכיחי לתליתא שכיחא. רש"י פירש ששמואל קאי על הפסוק שדרש למעלה אם טוב ואם רע (קהלת יב.יד), ור"ת הקשה על דבריו למה הפסיק בדברי רבי יוחנן אלא ודאי ששמואל קאי על דברי רבי יוחנן וכן משמע גם בילקוט (לא.תתקמא) שמביא דברי שמואל על פסוק והיה כי תמצאן אותו.

ויש לספק בדברי ר' יוחנן שאמר, עבד שרבו ממציא לו רעות רבות וכי הקב"ה הוא הממציא הרעות הלא מפי עליון לא תצא הרעות (איכה ג.לח). אלא הרעה באה מעצמה ע"י הסתרת פניו ית' כמ"ש והסתרתי פני מהם והיה לאכול. והיינו ממילא יהיה לאכול ואין זה קרוי ממציא, גם יש לספק והלא כבר כתיב ומצאוהו רעות רבות וצרות. ולמה לא בכה רבי יוחנן בקראו פסוק זה הנכתב קודם פסוק והיה כי תמצאן אותו. כי מדקאמר כי מטא להאי קרא משמע שקרא הפרשה מתחילה, הן אמת שנוכל לומר שדקדק מלשון והיה המורה על הודאי כמ"ש (דברים כא.יד) והיה אם לא חפצת בה, פירש רש"י מגיד הכתוב שסופה לשנאותה, ופירש מוהר"ר נתן שדקדק רש"י מלשון והיה שמשמע שכך יהיה בודאי, כך והיה כי תמצאן מורה שודאי ימצאוהו אבל למעלה לא נאמר כ"א והיה לאכול אבל בומצאוהו רעות רבות וצרות זו לזו לא הזכיר לשון והיה כאילו הדבר בספק אם ימצאוהו או לא.

ודברי שמואל תמוהים מאד, לפרש פסוק זה על המלוה לעני בשעת דחקו כאילו כל התוכחות לא יחזירוהו למוטב כי אם צרה זו שילוה לו בשעת דחקו ולא קודם לכן וכאילו זה מחייב לו לאמר ביום ההוא הלא על כי אין אלהי בקרבי מצאוני הרעות האלה,ויהי רצון שלא תהיה על ישראל צרה גדולה מזו ואיך תכלול הפרשה תוך עונשים גדולים ונוראים ענין המלוה לעני בשעת דחקו זה הדבר שימאן השכל לקבלו כלל, ועוד צריך יישוב הדבר שנתקשו בו המפרשים כי מהו שאמר הכתוב ואמר ביום ההוא הלא על כי אין אלהי בקרבי מצאוני הרעות האלה, ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא. הלא עיקר ע"ז בלב הוא כי כל דבר התלוי באמונה שרשו ומקורו בלב כי מטעם זה נאמר בע"ז (יחזקאל יד.ה) למען תפוש את בית ישראל בלבם. וזה שאמר הלא על כי אין אלהי בקרבי הודה בפה מלא כי כל אלהי העמים אלילים וכפר בע"ז ומה יש לו עוד צדקה לזעוק פני המלך ה' (שמואל ב' יט.כט) ואיך כפל ענשו אחר הוידוי ואמר ואנכי הסתר אסתיר. וי"א שהסתר זה הוא שיסתיר פניו על הרעה אשר עשה וכי פנה לשון אע"פ, לומר שאפילו מן רעה גדולה זו יסתיר ה' פניו כמ"ש (תהלים סו.יח) און אם ראיתי בלבי לא ישמע ה'.

ואומר אני לפרש דברי ר' יוחנן כלפי הערבות, שנעשו כל ישראל ערבים זה בעד זה עד שכל יחיד חטא רבים נשא וזה דבר שאין הציבור יכולין לעמוד בו, על כן בכה עליו רבי יוחנן כי מטא להאי קרא והיה כי תמצאן אותו רעות רבות. כי מלת אותו נראה שהוא מיותר כי הל"ל והיה כי ימצאוהו רעות רבות. כמ"ש למעלה ומצאוהו רעות רבות. אלא שבמלת אותו הראה באצבע על היחיד שישא עליו הרעות דהיינו העבירות של כיתות רבות כמ"ש (ישעיה נג.יב) והוא חטא רבים נשא. ומה שנקט רבות לפי שכל חוטא תש כחו כנקבה כדרך שאמר משה התשתם כחי כנקבה כמו שפירש"י פר' ואתחנן (ה.כד) בפסוק ואת תדבר אלינו.

ואמר וצרות, לפי שבזמן שיש שלום וריעות בין ישראל אז אין הערבות מזיק להם כ"כ, ואדרבה מועיל כי בזמן שרואה את חבירו שהוא נוטה מדרך השכל אז הוא מדריכו בדרך ילך להחזירו למוטב מיראת הערבות, כי אין התוכחה מצויה כ"א מן האוהב לנאהב כמ"ש (משלי ג.יב) כי את אשר יאהב ה' יוכיח. וכן נסמכה מצות הוכח תוכיח את עמיתך (ויקרא יט.יז) למצות ואהבת לרעך כמוך (שם יט.יח). כי אין התוכחה מצויה כ"א בזמן שאוהבים זה לזה אבל בזמן שאין שלום במעגלותם אז לא די שאינו מוכיחו אלא אדרבה שמח במפלתו כדי להדיח עליו הרעה ושיספה בעונו. ואת"ל שהמצא ימצא איזו איש שלם שיוכיח גם את שונאו, הנה השונא אינו מקבל תוכחה ממנו כי הוא חשוד בעיניו שאינו מתכוין לטובתו, וא"כ הערבות מכה רבה בישראל בזמן שאין שלום ביניהם והם כצרות זו לזו כזיבורא ועקרבא, כי מה שנראה טוב וישר בעיני זה נראה רע בעיני חבירו וכן להפך עד שלעולם אינן בהסכמה אחת מה שזה אוסר זה מתיר.

ע"כ ר' יוחנן כי מטי להאי קרא והיה כי תמצאן אותו רעות רבות. דקדק ממלת אותו שביחיד מדבר ואפילו היחיד ישא רעות רבות, הרעות שעשו רשעים שנמשלו לנקיבות רבות, וסיבה לכל זה הוא וצרות שכל ישראל נעשה כל אחד כצרה לחבירו כזיבורא ועקרבא ואינן בהסכמה אחת לעולם כי אילו היו בהסכמה אחת לא היה נמשך נזק מן הערבות, ע"כ בכי רבי יוחנן ואומר עבד שרבו ממציא לו רעות רבות ומטיל עליו שיסבול הוא עון רבים בזמן שכולם כצרות זו לזו, וכי יש לו תקנה, ודאי אין לו תקנה כלל בזה האופן. וכמ"ש ורדף אתכם קול עלה נדף. כמו שבארנו בפר' בחוקותי (כו.לו) שמדבר מזה הענין שכל אחד מישראל נרדף מן ישראל חבירו על כן נאמר מיד וכשלו איש באחיו (כו.לז) ואמרו רז"ל (סנהדרין כז.) בעון אחיו, זש"ה ומצאוהו רעות רבות וצרות ואמר ביום ההוא הלא על כי אין אלהי בקרבי מצאוני הרעות האלה. כי אילו היה אלהי בקרבי בלבבי ובמחשבתי והיה כל אחד אומר דעתו לש"ש בהתאסף ראשי עם יחד. אז לא היו מחולקין כי התכלית האמיתי מאחדם. אמנם לפי שלא היה דעתו לש"ש רק שמבחוץ היה כל אחד מראה את עצמו כאילו דעתו לשם ה' כדרך הצבועים החנפים, אבל בקרבי לא היה אלהי אלא כל אחד היה דורש תועלת עצמו או לקנטר את שונאו ע"כ יצא משפט מעוקל כי לעולם לא יתברר האמת מתוך משא ומתן שאינו לש"ש.

ולפי זה אין וידוי זה וידוי החטא של ע"ז, כי החטא ישאר קיים עכ"פ אך שהוא מודה שאין כונת תוכו לשמים עוד היום, כי לא אמר על כי לא היה אלהי בקרבי משמע שרוצה לשוב מן אותו דרך מעוקל אלא על כי אין אלהי בקרבי עוד היום ואז הוא גרוע ממה שהיה כי יודע רבונו ומתכוין למרוד בו, ע"כ כפל ההסתר ואמר על כל הרעה אשר עשה כי פנה אל אלהים אחרים. ואין פניה אלא בלב כמ"ש ואם יפנה לבבך (דברים ל.יז), ור"ל מבחוץ היה מראה עצמו כשר כאילו כונתו לשמים ובקרבו פנה אל אלהים אחרים וכונות זרות, אשר ע"כ לא היו לעולם בהסכמה אחת ולא נתברר האמת אצלם לעולם.

אך מדקאמר ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא. נ"ל על דרך שפרשנו בחבורינו עוללות אפרים (חלק א' מאמר פ"ג) על מאמר רז"ל (בר"ר לח.ו) אפילו בזמן שישראל עובדים ע"ז ושלום ביניהם הנח לו שנאמר (הושע ד.יז) חבור עצבים אפרים הנח לו אמנם כשחלק לבם עתה יאשמו (שם י.ב) לפי שבזמן ששלום ביניהם אז ודאי יתוכחו ביניהם כל עובדי הע"ז ההיא ויתברר מתוך הויכוח ההוא ששקר נחלו עובדיה, וע"כ הנח לו שהקב"ה מאריך להם אפו כדי שמעצמם יבינו כי כל מעשיהם תוהו. אבל בזמן שחלק לבם של העובדים ואין שלום במעגלותם אף אם ישאו ויתנו בדבר לעולם לא יתברר האמת בין אנשים המתוכחים בדבר ולבם חלק זה מזה כי דעת כל אחד לסתור דברי חבירו, ע"כ נאמר עתה יאשמו, תיכף ומיד כי למה יתן להם ארכא בחנם. ע"כ נאמר גם כאן וחרה אפי בו ביום ההוא. תיכף באותו יום שיתחילו לעבדה לפי שפרשה זו מדברת בזמן שישראל כצרות זו לזו ואינן בהסכמה אחת ע"כ עתה יאשמו בלא הרחבת זמן, וכן מורה הוידוי על כי אין אלהי בקרבי בדרך שנתבאר למעלה שמודה שמעולם לא אמר דעתו לש"ש בפה ולב שוה כי אם בפיו שלום את רעהו ידבר ובקרבו ישים ארבו (ירמיה ט.ז) ע"כ נאמר ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא תיכף כמ"ש עתה יאשמו והוא רמז נכון מאד.

ושמואל אמר שפרשה זו מאשמת את ישראל לאמר, כי זה דרכם כסל למו שאינן עושין תשובה לעולם כ"א אחר ההכרח, כי בזמן שהיסורין מורכבים על כתיפיו אז הוא נודר נדרים ליתן ממונו לצדקה או לשוב אל ה' כמבואר פר' בחוקותי (כז.ב) בסמיכות כי יפליא לנדור נדר לפרשת התוכחה, כי גם רז"ל חלקו בין עושין תשובה מאהבה לעושים מיראה כדאיתא במס' יומא (פו:) אר"ל גדולה תשובה שזדונות נעשות לו כשגגות שנאמר (הושע יד.ב) שובה ישראל עד ה' אלהיך כי כשלת בעוניך. עון מזיד הוא וקרי ליה מכשול, איני והאר"ל גדולה תשובה שזדונות נעשות לו כזכיות שנאמר (יחזקאל לג.יט) ובשוב רשע מרשעתו וגו' עליהם הוא יחיה. פירש"י על כל מה שעשה אפילו על העבירות, לא קשיא הא מאהבה הא מיראה. ועדיין הדבר צריך ביאור לפרש משמעות הפסוקים, כי אע"פ שפירש"י עד ה' אלהיך עד דלא יתעבד סניגוריא לקטיגוריא, הרי מיראה מחמת מדת הדין, שלא יעשה מן ה' מדת רחמים לאלהיך מדת הדין, מ"מ כי כשלת לשון עבר אינו מתישב שהרי עכשיו ע"י התשובה נעשה עון למכשול.

ונ"ל שכונת הכתוב להזהירו שישוב מאהבה, כי כל ירא מתרחק מזה שהוא ירא ממנו וכל אוהב מתקרב אל אהובו לכך נאמר שובה ישראל עד ה' אליו ממש כדרך האוהב המתחבר אליו. וע"ז ארז"ל (פסחים נ: עיי"ש) כתיב (תהלים נד.יא) כי גדול עד שמים חסדך. וכתיב (שם קח.ה) כי גדול מעל שמים חסדך. הא בעושים מאהבה כו' ר"ל כי העושה מיראה אינו מתחבר אליו ית' ואין חבורו כ"א עד שמים ולא עד בכלל ע"כ גם החסד הוא עד שמים אבל העושה מאהבה מתדבק מעל שמים אליו ית' על כן גם החסד הוא מעל שמים. ואמר לפי שעד עכשיו לא עשית תשובה כי אם מיראה זה"ש כי כשלת בעוניך, ר"ל לשעבר כשעשית תשובה מיראה לא נקית מכל וכל כי אם לחצאין כי כבר כשלת בעוניך שנעשה מן העון המזידי מכשול שוגגי ואם כן רושם המכשול נשאר בך ולא היית מנוקה מכל וכל מן העון שהרי נעשה ממנו שוגג ועדיין אתה צריך לקרבן הבא על השוגג, אבל כשתשוב עד ה' מאהבה דהיינו מעל שמים אז תהיה מנוקה מכל וכל ואין אתה צריך אפילו לקרבן כי אם אל וידוי דברים זהו שאמר (הושע יד.ג) קחו עמכם דברים ושובו אל ה'. אליו ממש, אמרו אליו כל תשא עון. שמכל וכל תשא עון לא לחצאין כדרך השב מיראה שאין עונו מנושא כולו אלא לחצאין לעשות מן המזיד שוגג, אמנם ע"י שתשוב מאהבה אז אמרו כל תשא עון מכל וכל תשא עון שיהיה כמצוה דבר המנושא וגבה מאד, לא כמו שנאמר (מיכה ז.יט) ותשליך במצולות ים כל חטאתם. אלא העון יהיה מנושא, וקח טוב. שיקחו הקדוש ברוך הוא אליו כדבר טוב כאילו היה העון זכות דבר טוב ואז לא תצטרך גם לקרבן, זהו שאמר ונשלמה פרים שפתינו. אמנם ביחזקאל (לג.יד) כתיב ובאמרי לרשע מות תמות ושב מחטאתו וגו' חיו יחיה. ולא נאמר עליהם חיו יחיה לפי שזה מדבר בשב מיראה מחמת גיזום מות תמות דהיינו מיראה.

אמנם אחר כך אמר ובשוב רשע מרשעתו, דהיינו לא מיראת המות כי אם מרשעתו מעצמו כי יכיר שלא טוב הדרך אשר הוא הולך בו אז עליהם הוא יחיה כי זה שב מאהבה מבחינת רשעתו לבד.

ומה שנאמר (שם יח.כז) ובשוב רשע מרשעתו וגו', ולא כתיב שם עליהם חיו יחיה לפי שמדבר בשב מיראה שהרי נאמר שם (יח.כח) ויראה וישב וגו'. ומלת ויראה הוא לשון ראייה והוא שמסתכל ביסורין שבאו עליו, לכך נאמר שם תיכף (יח.ל) שובו והשיבו וגו' ולא יהיה לכם למכשול עון. כי ידוע שהשב מיראה אינו מבקש כ"א להציל את עצמו ואינו מבקש להשיב אחרים אבל השב מאהבה משיב גם אחרים כי האוהב את המלך רוצה שהכל יאהבוהו, לכך נאמר שובו והשיבו ואז לא יהיה לכם למכשול עון אלא תהיו מנוקים מכל וכל ולא ישאר רושם המכשול, נראה מזה שהשב מיראה גרוע מן השב מאהבה, אבל השב אחר ההכרח שכבר באו יסורין עליו הוא גרוע יותר כי בסור המכריח ישוב לסורו. כמ"ש בפרעה (שמות ח.יא) וירא כי היתה הרוחה והכבד את לבו. וכמ"ש (שם י.ג) עד מתי מאנת לענות מפני. ר"ל לא מחמת יסורין כי אם מפני, ההכנעה שבאה ע"י היסורין אינה כלום כי אחר שיעברו היסורין אתה חוזר לסורך, כך כל תשובה הנעשית מתוך הכרח היסורין אינה כלום כי כעבור סופה וסערה אז ישוב לקדמותו, כמו שנאמר (ישעיה כח.כד) הכל היום יחרוש החורש וכל המשל ההוא נאמר על זה הענין.

וזה"ש ומצאוהו רעות רבות וצרות, ואמר ביום ההוא הלא על כי אין אלהי בקרבי מצאוני הרעות האלה. הנה בשני תיבות אלו, ביום ההוא, חתם כל הענין כי מיעט בהם הן הימים הקודמים, הן הימים המאוחרים, כי קודם שמצאוהו רעות רבות וצרות פשיטא שלא היה נותן אל לבו מעצמו לשוב אל ה', אלא אפילו אחר שמצאוהו הרעות ההם מ"מ אינו מתודה כ"א ביום ההוא שהצרות צרורות על שכמו אבל לא ביום המחרת כי מיד למחרתו כעבור סופה וסערת ה' חימה אז תיכף יחזור לסורו, לפיכך ואנכי הסתר אסתיר פני גם ביום ההוא אפילו ביום שמתוודה אסתיר פני, ויותר מהמה ממה שהסתרתי פני לשעבר כ"א בכפלים פי שנים הסתר אסתיר פני כי ראה הצרות צרורות באמתחתו ואעפ"כ אין לבו שלם עם ה', כי יודע ה' שהיום יאמר בהכנעה, כגונב דעת עליונה ולמחר יחזור לסורו. וז"ש שמואל זה המלוה לעני בשעת דחקו, ובשעת דחקו אינו קאי על דוחק שיש לעני אלא על דוחקו של המלוה, כי זהו המלוה שאינו מלוה לעני כלום כי אם בשעת דחקו של הנותן שהצרות דוחקים אותו ליתן צדקה מממונו וכאשר יעבור הדוחק ההוא אז לבו חזק ואמיץ כבראשונה. ונקט מצוה אחת דהיינו הצדקה שבנוהג שבעולם שנודרים בעת צרתם ואחר הצרה מתחרטין ואינן נותנין כלום, והוא הדין לשאר מצות שאינן נעשין כ"א בשעה שההכרח מורכב על כתיפו ועל צד הרמז ירמוז לכל מצות התורה שהם כמו הלוואה וצדקה אל הילד מסכן דהיינו היצר הטוב כמו שאמר הלל שהלך לגמול חסד להאי אכסנאי כו' (ויק"ר לד.ג).

ואמר רבא היינו דאמרי אינשי זוזי לעללא לא שכיחי לתליתא שכיחא. לעללא היינו זמן הזול בזמן שהזול בעולם וזהו ממש שעת השלוה כי בזמן שהזול בעולם השלוה בעולם כי הא בהא תליא כמ"ש (תהלים קמז.יד) השם גבולך שלום חלב חטים ישביעך. ובאותו זמן שהעללא דהיינו התבואה שכיחא בעולם באותו זמן לא שכיחא כלל שיתן מן ממונו לצדקה וישמן ישורון ויבעט. אבל לתליתא שכיחא הן לפירש"י שפירש תליתא לשון הפסד ואיבוד, הן לפי ר"ת שפירש לתליתא אימת המושל המפחידו, בין כך ובין כך הוא מדבר בזמן שהצרות מצויות בעולם דהיינו הפסד ואיבוד או אימת מושלי האומות המושלים בישראל הכל מדבר בזמן ההכרח ואין זה תשובה שלימה, גם ירמוז אל הנדחק בבית דין שלמטה על הצדקה שכופין אותו בב"ד על הצדקה, כל אלו התשובות אינן שלימות כי אין מציאתם כי אם בזמן שההכרח מצוי ובסור המכריח ישוב לסורו, לכך נאמר ועתה כתבו לכם את השירה הזאת. במלת ועתה חתם כל הענין לומר עתה תיכף ומיד בעוד שאתם בשלוותכם עד אשר לא יבואו ימי הרעה כתבו לכם את השירה הזאת שתהיה חקוקה על לבבכם למען תשובו אל ה' תשובה שלימה לא על צד ההכרח.

ובחיבורי הקטן אורח לחיים פירשנו כל פרשה זו בדרך אחר, שפני הנזכרים כאן הם פנים של זעם כמו ושמתי פני באיש ההוא (ויקרא כ.ה) ואמר שאחר הוידוי השלם הזה יסתיר ה' פני זעמו ע"כ כפל ההסתר כי מדה טובה כפולה, על כל הרעה וגו'. רבותא נקט אע"פ שעשה רעה אחת הכוללת כל הרעות כי המודה בע"ז ככופר בכל התורה (ספרי שלח טו.כב) לכך נאמר על כל הרעה, אף על כל הרעה הגדולה אשר עשה כי פנה אל אלהים אחרים מ"מ הסתר אסתיר פנים של כעס ממנו והכל שרי ומחיל אחר הוידוי השלם, ובאמרו ואמר ביום ההוא וגו' בארנו שם שפסוק זה כולל כל יסודי התשובה לשכנו תדרשו ושם תמצאו כל הענין מבואר. (כלי יקר)

 דעת זקנים  והסתרתי פני מהם. זהו דרך חבה כאדם שחטא לו בנו ואומר לרבו להלקותו והוא אינו יכול לראות בצרת בנו שרחמיו עליו ומסתיר פניו שלא יראה בהכאת בנו: רעות רבות וצרות. רעות שנעשו צרות זו לזו כגון זיבורא ועקרבא שמים צוננין מעלי לעקיצת דבורים ומים חמים לעקיצת עקרב וחלופא סכנתא מי שעקצו זיבורא ועקרבא אינו יודע מה לעשות שמה שמועיל לזה מזיק לזה וכך הן צרותיהן של ישראל בגלות כשהעכו"ם מיצר לו ירא לצעוק עליו פן ישניאהו ואם לא יצעק עליו ירגיל להיות מיצר לו: על כי אין אלהי בקרבי. שגרמתי לו לסלק שכינתו ממני באו עלי וגו': (דעת זקנים)


{יח}  וְאָנֹכִי הַסְתֵּר אַסְתִּיר פָּנַי בַּיּוֹם הַהוּא עַל כָּל הָרָעָה אֲשֶׁר עָשָׂה כִּי פָנָה אֶל אֱלֹהִים אֲחֵרִים:

 אונקלוס  וַאֲנָא סַלָקָא אֶסַלֵק שְׁכִנְתִּי מִנְהוֹן בְּיוֹמָא הַהוּא עַל כָּל בִּישָׁא דִי עֲבָדוּ אֲרֵי אִתְפְּנִיוּ לְטַעֲוַת עַמְמַיָא: (אונקלוס)

 יונתן  וַאֲנָא מְסַלְקָא אֲסַלֵק שְׁכִינְתִּי מִנְהוֹן בְּעִידָנָא הַהִיא עַד דְיִתְמַקְמְקוּן וִיקַבְּלוּן פּוּרְעָנוּת חוֹבֵיהוֹן עַל כָּל בִּישָׁתָא דְעָבָדוּ אֲרוּם אִתְפְּנִיוּ בָּתַר טַעֲוַות עַמְמַיָא: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  וטעם הסתר אסתיר. שאם יקראו אלי לא אענם והמשל כאדם שלא ירא' ולא ידע מה יעש'. וכן מנהג לשון לדבר בכפל ובעלי הרקדוק יבינו זה: כי פנה. היא הרעה הגדול' כאשר פירשתי שאין למעלה ממנה: (אבן עזרא)

 אור החיים  ואנכי הסתר אסתיר. קשה למה יסתיר פניו אחרי שהתודו את חטאתם ואמרו הלא על כי אין אלהי בקרבי, ואם נותן הכתוב טעם למה שעבר עד עתה שהסתיר פניו מהם, זה אינו צריך לאומרו כי רואה אני שהטעם שהסתיר הוא לפי שזנו אחרי אלהי נכר כמו שאמר למעלה. עוד יש להעיר בפסוק למה כפל הסתר אסתיר. עוד צריך לדעת למה האריך לשון לומר על כל הרעה וחזר לפרש כי פנה:

אכן הכתוב בא לתת טעם להסתרת פנים, כי יאמר האומר ח''ו שה' לא שפט בצדק ח''ו משפט זה, כי אמר הנביא (ישעיה כז ח) בסאסאה בשלחה וגו', ואמרו רבותינו ז''ל (סוטה ח:) במדה שאדם מודד בה מודדין לו והוא ישפוט בצדק אל אמונה ואין עול:

והנה בהסתרת פני ה' מהם, יכול להיות שיהיו נפרעים על חטאתם יותר משיעור הראוי להם לפי עונשם, כי אין השופט חפץ לדעת את אשר יבא עליהם מהצרות והרעות, ואין זה משפט צדק ח''ו, ואולי כי זה כלול במאמר שאומרים הלא על כי אין אלהי בקרבי מצאוני וגו':

ובא הכתוב להשיב תשובה נכונה ואמר ואנכי הסתר, פירוש הסתרה זו יש לי בדין שאסתיר פני מהם, ולזה כפל הסתר אסתיר ביום ההוא, פירוש ביום שזנה אחרי אלהי נכר, ואמר הטעם על כל הרעה אשר וגו', פירוש על דרך אומרם ז''ל (ספרי ראה יא כה) כל המודה בעבודה זרה ככופר בכל התורה כולה, והוא אומרו שטעם ההסתרה הוא על כל הרעה אשר עשה, ומה הוא כי פנה אל אלהים אחרים. ומעתה הגם שיבואו עליו כל הצרות שבעולם מחמת הסתרת פנים, ראוי הוא לזה כשם שהוא עשה כל הרעה, יבואו עליו כל הצרות, וכך שורת הדין נותנת:

ודע כי אין צרה ואין רעה בעולם שאינה כנגד עבירה אחת, כי ה' יסד יסורין כנגד כל החטאים, כדרך שקבע שכר כנגד כל מעשה הטוב, וכיון שכן אדם שעבר על כל התורה כולה, או על עבודה זרה ששקולה ככל התורה, עונש הוא לבא עליו כל עונשין שבעולם, ולזה הסתיר ה' פניו מהם: (אור החיים)

 ספורנו  ואנכי הסתר אסתיר פני מהם. לא כמו שחשבו הם באמרם שאיני בקרבם כי אמנם בכל מקום שיהיו תהיה שכינתי מצויה שם כאמרם ז''ל (מגלה פרק בני העיר) בכל מקום שגלו כו' אבל אסתיר פני מהצילם: על כל הרעה אשר עשה. הוא לעצמו: כי פנה אל אלהים אחרים. כי בצרות המוצאות אותם על מה שחטאו הם אינם פונים אלי לעזרה בתשובה ובתפלה אבל פונים להמלט באמצעות אחרים: (ספורנו)

 דעת זקנים  ואנכי הסתר אסתיר. מכאן לאסתר מן התורה כלו' בימי אסתר אסתיר פני מהם ויבקש המן לאבדם: (דעת זקנים)


{יט}  וְעַתָּה כִּתְבוּ לָכֶם אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת וְלַמְּדָהּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שִׂימָהּ בְּפִיהֶם לְמַעַן תִּהְיֶה לִּי הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְעֵד בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל:

 אונקלוס  וּכְעַן כְּתִיבוּ לְכוֹן יָת תֻּשְׁבַּחְתָּא הָדָא וְאַלְפַהּ יָת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שַׁוְיַהּ בְּפוּמְהוֹן בְּדִיל דִתְהֵי קֳדָמַי תֻּשְׁבַּחְתָּא הָדָא לְסָהִיד בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל: (אונקלוס)

 יונתן  וּכְדוֹן כְּתִיבוּ לְכוֹן יַת תּוּשְׁבַּחְתָּא הֲדָא וְאַלְפָהּ יַת בְּנֵי יִשְרָאֵל שַׁוְויָהּ בְּפוּמְהוֹן בְּדִיל דְתֵהֵי תּוּשְׁבַּחְתָּא הֲדָא קֳדָמוֹי לְסָהִיד בִּבְנֵי יִשְרָאֵל: (תרגום יונתן)

 רש"י  את השירה הזאת. האזינו השמים (לקמן לב, א.), עד וכפר אדמתו עמו (שם מג.): (רש"י)

 אבן עזרא  כתבו לכם. מצוה שיכתוב אותה משה גם כל מבין לכתוב: ולמדה. הטעמים הקשים שיבאר להם: שימה בפיהם. שידעו' בגרסא: ומלת ולמדה גם שימה זרה כי המשפט להיות ה''א ולמדה קמוץ ותחת הדל''ת פת''ח קטן: לעד בבני ישראל. דבק בטעם עם כי אביאנו. גם יתכן להיותו מובדל בעבור וענתה כטעם לא תענה ברעך כאילו השיר' עונה לאשר יאמרו למה מצאתנו כל זאת: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  ועתה כתבו לכם את השירה הזאת. על דרך הפשט למשה ויהושע שניהם יצוה שיכתבוה כי רצה לעשות יהושע נביאו בחיי משה והנה משה כתבה ויהושע עומד עמו וקורא ורואה וזה טעם ויכתב משה (פסוק כב) ולמדה את בני ישראל למשה שהוא העיקר כי ממנו ישמעו וילמדו כי גם יהושע היה מלמד עמו כמו שאמר בסוף (להלן לב מד) הוא והושע בן נון וטעם השירה הזאת השירה אשר אגיד לך עתה והיא האזינו ויקראה שירה כי ישראל יאמרוה תמיד בשיר ובזמרה וכן נכתבה כשירה כי השירים יכתבו בהם הפסק במקומות הנעימה (הרמב"ן)

 בעל הטורים  ולמדה את בני ישראל. כגי' הן תורה בכתב: שימה בפיהם. בגימ' זה תלמוד: (בעל הטורים)

 אור החיים  ועתה כתבו וגו'. אומרו ועתה, הגם שלא היה משה מתעכב לעשות מאמר ה' תיכף ומיד, נתכוון לזרזו לכתוב תיכף ומיד קודם צוותו את יהושע את האמור בסמוך דכתיב (לעיל פסוק יד) קרא את יהושע, שהגם שהועד היה לצוות יהושע דכתיב קרא את יהושע וגו' ואצונו, אף על פי כן חפץ ה' להקדים הכתיבה של השירה ולימודה:

וכן תמצא שאמר הכתוב (פסוק כב) ויכתוב משה את השירה וגו' וילמדה וגו' ואחר כך אמר ויצו את יהושע וגו', שהוא הקדוש ברוך הוא צוה את יהושע וחזקו להביא את ישראל, ומן הראוי היה לו לגמור כל מאמר יתברך אשר יצוה, ואחר כך יקיימו מצותיו לכתוב השירה וללמדה, אלא הטעם הוא לפי שה' צוה לכתוב וללמד תיכף וזריזות זו לא בא אלא שלא לעכב עד שיצווה את יהושע:

ולמדה וגו' שימה בפיהם וגו'. שלש מצות צוה ה'. אחת, לכתוב. שנית, ללמדה את בני ישראל שידעו כוונת דברי השירה. שלישית, לשימה בפיהם לידע קריאתה:

ושלשתן עשה משה, דכתיב ויכתוב משה את השירה. ב' וילמדה את בני ישראל. ג' וידבר משה באזני כל קהל ישראל את דברי השירה הזאת, פירוש קרא אותה בגירסא להם בדרך שידעו לאומרה כדרך שאמרה להם, והוא אומרו שימה בפיהם: (אור החיים)


{כ}   שישי - במחוברות שביעי  כִּי אֲבִיאֶנּוּ אֶל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לַאֲבֹתָיו זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ וְאָכַל וְשָׂבַע וְדָשֵׁן וּפָנָה אֶל אֱלֹהִים אֲחֵרִים וַעֲבָדוּם וְנִאֲצוּנִי וְהֵפֵר אֶת בְּרִיתִי:

 אונקלוס  אֲרֵי אָעֵלִנוּן לְאַרְעָא דִי קַיֵמִית לַאֲבָהָתְהוֹן עָבְדָא חֲלַב וּדְבַשׁ וְיֵיכְלוּן וְיִשְׂבְּעוּן וְיִתְפַּנְקוּן וְיִתְפְּנוּן בָּתַר טַּעֲוַת עַמְמַיָא וְיִפְלְחֻנוּן וְיִרְגְזוּן קֳדָמַי וְיַשְׁנוּן יָת קְיָמִי: (אונקלוס)

 יונתן  אֲרוּם אֵיעֲלִינוּן לְאַרְעָא דְקַיֵימִית לְאַבְהַתְהוֹן עַבְדָא חֲלַב וּדְבַשׁ וְיֵיכְלוּן וְיִשְבְּעוּן וִידַהֲנוּן וְיִתְפְּנוּן לְטַעֲוַות עַמְמַיָא וְיִפְלְחוּנוּן וְיִרְגְזוּן קָדָמַי וְיִשְׁנוּן יַת קְיָימִי: (תרגום יונתן)

 רש"י  ונאצוני. והכעיסוני, וכן כל נאוץ לשון כעס: (רש"י)


{כא}  וְהָיָה כִּי תִמְצֶאןָ אֹתוֹ רָעוֹת רַבּוֹת וְצָרוֹת וְעָנְתָה הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְפָנָיו לְעֵד כִּי לֹא תִשָּׁכַח מִפִּי זַרְעוֹ כִּי יָדַעְתִּי אֶת יִצְרוֹ אֲשֶׁר הוּא עֹשֶׂה הַיּוֹם בְּטֶרֶם אֲבִיאֶנּוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבָּעְתִּי:

 אונקלוס  וִיהֵי אֲרֵי יְעָרְעָן יָתֵהּ בִּישָׁן סַגִיאָן וְעָקָן וְתָתֵב תֻּשְׁבַּחְתָּא הָדָא קֳדָמוֹהִי לְסָהִיד אֲרֵי לָא תִתְנְשֵׁי מִפּוּם בֵּנֵיהוֹן ארֵי גִלֵי קֳדָמַי יָת יִצְרְהוֹן דִי אִנוּן עָבְדִין יוֹמָא דֵין עַד לָא אָעֵלִנוּן לְאַרְעָא דִי קַיֵמִית: (אונקלוס)

 יונתן  וִיהֵי אֲרוּם יְעַרְעָן יַתְהוֹן בִּישַׁן סַגִיאָן וְעָקָן וְתַסְהִיד תּוּשְׁבַּחְתָּא הֲדָא קֳדָמֵיהוֹן לְסַהֲדוּ אֲרוּם גְלֵי קֳדָמַי דְלָא תִתְנְשֵׁי מִפּוּם בְּנֵיהוֹן אֲרוּם גְלֵי קֳדָמַי יַת יִצְרֵהוֹן בִּישָׁא דְאִינוּן עַבְדִין יוֹמָנָא עַד לָא אַעֲלֵיכוֹן לְאַרְעָא דְקַיֵימִית: (תרגום יונתן)

 רש"י  וענתה השירה הזאת לפניו לעד. שהתריתי בו בתוכה (ל) על כל המוצאות אותו: כי לא תשכח מפי זרעו. הרי זו הבטחה לישראל שאין תורה משתכחת מזרעם (מ) לגמרי: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ל) ואין להם פתחון פה לומר אלו היינו יודעים בכל אלו הרעות לא היינו עוברים על מצות השם ואז יקראו אתה שירה הזאת שכתוב בה בפי' ההתראה שהתרה בם על כל הרעות: (מ) ר"ל הרי עינינו רואות שהלבבות מתמעטות ומה זה דכתיב כי לא תשכח וגומר: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  לפניו. כמו נגדו והטעם שלא יזוז העד ממנו רק עמו יהיה תמיד: כי ידעתי את יצרו. כי אילו לא הייתי יודע את העתידות כבר ידעתי מה שעשו עד היום הזה: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  וטעם כי ידעתי את יצרו אשר הוא עשה היום. כטעם כי עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה (בראשית כב יב) שהיא הידיעה בפועל כי הידיעה בעתיד ידיעה בכח ואם לא חטאו ישראל במדבר ולא נודע יצרו בפועל לא היה הגון שיעיד בהם שירה לומר הגלוי לפניו שתחטאו ואעידה בכם שתמצאנה אתכם רעות רבות וצרות כזה וכזה אבל היה הראוי שיתן להם התורה בידיעה סתם אם תאבו ושמעתם טוב הארץ תאכלו ואם תמאנו ומריתם חרב תאוכלו אבל עתה שנודע גם להם יצרם הרע ולבם הזונה יגיד להם כל הקורות אותם כענין שנאמר (ישעיה מח ד ה) מדעתי כי קשה אתה וגיד ברזל ערפך ומצחך נחושה ואגיד לך מאז בטרם תבוא השמעתיך (הרמב"ן)

 ספורנו  כי ידעתי את יצרו אשר הוא עושה היום. שאינם מצפים להכנס לארץ כדי לעבדני בה כמו שהוא המכוון מאתי כאמרו בעבור ישמרו חוקיו אבל מצפים אותה להשביע נפשם המתאוה וימשך מזה כל הרע שנבא כאמרו וישמן ישורון ויבעט: (ספורנו)


{כב}  וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת בַּיּוֹם הַהוּא וַיְלַמְּדָהּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:

 אונקלוס  וּכְתַב מֹשֶׁה יָת תּוּשְׁבַּחְתָּא הָדָא בְּיוֹמָא הַהוּא וְאַלֵפִנַהּ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל: (אונקלוס)

 יונתן  וּכְתַב משֶׁה יַת תּוּשְׁבַּחְתָּא הֲדָא וְאַלְפָהּ יַת בְּנֵי יִשְרָאֵל: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  ביום ההוא. שלא איחר הדבר ויתכן שהיה יום מותו אחר מכתב דברי התורה כי השירה כתב משה עמה: (אבן עזרא)


{כג}  וַיְצַו אֶת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן וַיֹּאמֶר חֲזַק וֶאֱמָץ כִּי אַתָּה תָּבִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לָהֶם וְאָנֹכִי אֶהְיֶה עִמָּךְ:

 אונקלוס  וּפַקִיד יָת יְהוֹשֻׁעַ בַּר נוּן וַאֲמַר תְּקֵף וְאַלִים אֲרֵי אַתְּ תָּעֵל יָת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְאַרְעָא דִי קַיֵמִית לְהוֹן וּמֵימְרִי יְהֵי בְסַעְדָךְ: (אונקלוס)

 יונתן  וּפַקֵיד יַת יְהוֹשׁוּעַ בַּר נוּן וַאֲמַר אִיתוֹקַף וְאִתְחַיֵיל אֲרוּם אַנְתְּ תָּעֵיל יַת בְּנֵי יִשְרָאֵל לְאַרְעָא דְקַיֵימִית לְהוֹן וּמֵימְרִי יְהֵי בְּסַעֲדָךְ: (תרגום יונתן)

 רש"י  ויצו את יהושע בן נון. מוסב למעלה כלפי שכינה, כמו שמפורש (נ) אל הארץ אשר נשבעתי להם: (רש"י)

 שפתי חכמים  (נ) כלומר דקראי אדלעיל ויאמר ה' אל משה הנך שוכב עם אבותיך וגומר ואחר שסיים דבריו עם משה צוה את יהושע אבל אינו דבוק עם ויכתוב משה וגומר שא"כ שמשה היה המצוה ה"ל לומר אשר נשבע להם לא אשר נשבעתי להם אבל לא יכול רש"י להוכיח מדכתיב ואנכי אהיה עמך והוא יהיה עמך מבע"ל כיון שמשה היה המצוה דיש לומר דפי' הוא ואנכי אהיה וגומר כלומר זכותי יהיה עמך מ"ה מוכרח רש"י להוכיח מאשר נשבעתי אבל אי לאו דכתיב אשר נשבעתי היינו מפרשים האי כי אתה תביא כלפי משה שמשה צוה ליהושע והאי דקאמר לעיל כי אתה תבוא כו' היינו דרך עצה בעלמא מ"ה הוכיח רש"י דמוסב כלפי שכינה ממלת אשר נשבעתי: (שפתי חכמים)

 הרמב"ן  ויצו את יהושע בן נון. מוסב למעלה כלפי שכינה כמו שמפורש אל הארץ אשר נשבעתי להם ואנכי אהיה עמך לשון רש"י ויפה פירש ועל דעת ר"א (בפסוק טו) ויצו את יהושע משה במצות השם ועל כן אמר אשר נשבעתי להם וכן מצינו שאמר משה ונתתי מטר ארצכם בעתו (לעיל יא יד) וכן ונתתי עשב בשדך לבהמתך (שם פסוק טו) וכן למען תדעו כי אני ה' אלהיכם (לעיל כט ה) וכן ישלח ה' בך את המארה מפני רוע מעלליך אשר עזבתני (לעיל כח כ) וכבר דברתי בהם (לעיל ה יב) (הרמב"ן)

 ספורנו  ויצו את יהושע. האל ית' מנה אז את יהושע לנגיד כמו צויתי שופטים וצוך לנגיד ודומיהם: (ספורנו)


{כד}  וַיְהִי כְּכַלּוֹת מֹשֶׁה לִכְתֹּב אֶת דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת עַל סֵפֶר עַד תֻּמָּם:

 אונקלוס  וַהֲוָה כַּד שֵׁצֵי מֹשֶׁה לְמִכְתַּב יָת פִּתְגָמֵי אוֹרַיְתָא הָדָא עַל סִפְרָא עַד דִשְׁלִימוּ: (אונקלוס)

 יונתן  וַהֲוָה כְּמִפְסַק משֶׁה לְמִכְתּוֹב יַת פִּתְגָמֵי אוֹרַיְיתָא הֲדָא עַל גְוִוילָא עַד דִי אַשְׁלִימוּנוּן: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  עד תומם. דבק עם דברי: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  וטעם ויהי ככלות משה לכתב. כי מתחלה כתב את התורה ויתנה אל הכהנים כאשר נאמר למעלה (פסוק ט) ולא אמר להם אנה יניחו אותה ואחרי כן נצטוה בשירה הזאת ויכתוב אותה וילמדה את בני ישראל בו ביום והנה הוסיף אותה על התורה ויהי ככלות משה לכתוב הכל בספר התורה אז צוה את הכהנים לקוח את ספר התורה הזה ושמתם אותו מצד ארון ברית ה' אלהיכם שיהיה מונח בארון מן הצד כי מעתה לא יגעו בו כלל להוסיף או לגרוע וזה טעם ויהי ככלות משה לכתב וגו' עד תמם ועל כן אמר ר"א (בפסוק א) כי וזאת הברכה מוקדמת ומקומה למעלה כאשר נאמר וילך משה וידבר את כל הדברים האלה אל כל ישראל ויתכן כי אחרי שכתב השירה וילמדה את בני ישראל איש איש לשבטיהם שהביאם לפניו אל בית המדרש כתבה בספר התורה וצוה את הכהנים לקוח את ספר התורה לומר שגם השירה תהיה מונחת בארון עם התורה שהיא מכלל התורה כי היא שם לעד ואמר להם שיקהילו אליו עוד כל זקני השבטים והשוטרים והעם יאספו עמהם כי כן נאמר בסוף (להלן לב מד) ויבא משה וידבר את כל דברי השירה הזאת באזני העם והנה עשו הכהנים כן ויקהילו אליו כל העם והעיד בהם את השמים ואת הארץ בהקהל באזני הכהנים וכל העם ואז אמר לו השם יתברך (שם פסוק מט) עלה אל הר העברים הזה ונתחייב לעשות כן מיד ועמד וברך אותם וזאת הברכה ויכתוב אותה בסוף הספר שנתן לכהנים ואז עשו הכהנים מה שצוה אותם ונתנו הספר שלם מצד ארון הברית והנה הכל כסדר האמור בתורה (הרמב"ן)

 ספורנו  על ספר עד תומם. עם פרשת האזינו ופרשת וזאת הברכה: (ספורנו)


{כה}   שביעי  וַיְצַו מֹשֶׁה אֶת הַלְוִיִּם נֹשְׂאֵי אֲרוֹן בְּרִית יְהֹוָה לֵאמֹר:

 אונקלוס  וּפַקִיד מֹשֶׁה יָת לֵוָאֵי נָטְלֵי אֲרוֹן קְיָמָא דַיְיָ לְמֵימָר: (אונקלוס)

 יונתן  וּפַקֵיד משֶׁה יַת לֵיוָאֵי נַטְלֵי אֲרוֹן קְיָימָא דַיְיָ לְמֵימָר: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  ויצו משה את הלוים. דרך קצרה כאילו אמר הלוים הנזכרים שהם הכהנים ולא כל הלוים כי אינם נוגעים בארון: וטעם נושאי ארון ברית ה'. בצווי וכן רבים: (אבן עזרא)


{כו}  לָקֹחַ אֵת סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה וְשַׂמְתֶּם אֹתוֹ מִצַּד אֲרוֹן בְּרִית יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם וְהָיָה שָׁם בְּךָ לְעֵד:

 אונקלוס  סִיבוּ יָת סִפְרָא דְאוֹרַיְתָא הָדֵין וּתְשַׁוּוּן יָתֵהּ מִסְטַר אֲרוֹן קְיָמָא דַיְיָ אֱלָהֲכוֹן וִיהֵי תַמָן בָּךְ לְסָהִיד: (אונקלוס)

 יונתן  סָבוּ יַת סִפְרָא דְאוֹרַיְיתָא הָדָא וּתְשַׁווּן יָתֵיהּ בְּקוּפְסָא מִן צְטַר יְמִינָא דַאֲרוֹן קְיָימָא דַיְיָ אֱלָהָכוֹן וִיהֵי תַּמָן בְּכוֹן לְסָהִיד כז אֲרוּם גְלֵי קֳדָמַי יַת סוּרְהַבְנוּתְכוֹן וְיַת קְדַלְכוֹן קַשְׁיָא הָא עַד זְמַן דַאֲנָא בְּחַיִים בֵּינֵיכוֹן יוֹמָא דֵין מְסַרְהֲבִין הֲוֵיתוּן קֳדָם יְיָ וְאוּף כָּל דְכֵן בָּתַר דְאֵימוּת: (תרגום יונתן)

 רש"י  לקח. כמו זכור, (ס) שמור, הלוך: מצד ארון ברית ה'. נחלקו בו חכמי ישראל בבבא בתרא (יד:), יש מהם אומרים דף היה בולט מן הארון מבחוץ ושם היה מונח, ויש אומרים מצד הלוחות היה מונח בתוך הארון: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ס) שהוא ל' הווה ולא ל' ציווי כלומר עליכם לקחת את ס"ת הזה ולשום אותה מצד הארון להיות לעד כל הימים: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  והיה שם בך לעד. עם כל ישראל ידבר והכהנים בכללם כאשר דבר לישראל. וטעמו הראובני והגדי לבדם כאשר פירשתי: (אבן עזרא)

 ספורנו  והיה שם בך לעד. יעיד שידעתי שתעזבו את תורת האל ית' שבשביל זה הוצרכתי לשים ספר תורה אחד במקום שלא יכנס שם אדם זולתי כ''ג אחת בשנה ויעיד זה הספר שכל מה שימצא כתוב בספר התורה שימצאו ביד צדיקי הדור הן הן הדברים שנאמר לו למשה מסיני בלי תוספת וחסרון ובזה לא יולד ספק לכם עליהם. אמנם הספר שמצא חלקיהו נראה שהיה הספר שנתן משה אל הכהנים נושאי ארון ברית ה' שהוזכר למעלה שהיה פרשת המלך בלבד ובו כתב יהושע הברית שחדש עם ישראל בשכר שקבלו עליהם בו לעבוד את האל יתעלה באמת ובתמים שהוא בעיון ובמעשה וכשקרא בו יאשיהו וראה שרחקו מכל זה חרד ודרש את ה' על זאת: (ספורנו)

 דעת זקנים  לקוח את ספר התורה. מדרש באותו יום של שבעה באדר קודם פטירת משה רבינו כתב י"ג ספרי תורה לשנים עשר שבטים וקרא לכל שבט ושבט והוכיחן והזהירן על התורה ועל המצות אנשים בפני עצמן ונשים בפני עצמן ואמר להם הזהרו כלכם בספר התורה הזה שאני נותן לכם לשמור ולעשות וספר תורה אחד לקח והניחו לצד ארון הברית שנא' לקוח את ספר התורה הזה ושמתם אותו מצד ארון ברית ה'. וי"א שירד גבריאל ונטל את התורה מידו של משה והעלה אותה לב"ד הגדול שבשמים הרי להודיע צדקתו של משה בפמליא של מעלה שנא' צדקת ה' עשה וגו' ולא עוד אלא שצדיקים שבמרום קורין בו בשני ובחמישי ובשבתות ובראשי חדשים וימים טובים בפ"ק דב"ב פליגי ר' מאיר ור' יהודה חד אמר שהספר תורה היה מונח בארון וחד אמר מצדו וכו' כדאיתא התם: (דעת זקנים)


{כז}  כִּי אָנֹכִי יָדַעְתִּי אֶת מֶרְיְךָ וְאֶת עָרְפְּךָ הַקָּשֶׁה הֵן בְּעוֹדֶנִּי חַי עִמָּכֶם הַיּוֹם מַמְרִים הֱיִתֶם עִם יְהֹוָה וְאַף כִּי אַחֲרֵי מוֹתִי:

 אונקלוס  אֲרֵי אֲנָא יְדַעְנָא יָת סַרְבָנוּתָךְ וְיָת קְדָלָךְ דְקַשְׁיָא הָא בְעַד אֲנָא קַיָם עִמְכוֹן יוֹמָא דֵין מְסָרְבִין הֲוֵיתוּן קֳדָם יְיָ וְאַף אֲרֵי בָּתַר דְאֵמוּת: (אונקלוס)

 אבן עזרא  ואף כי אחרי מותי. גם כי ידעתי אחרי מותי כי כן אמר לי השם וקם העם הזה אחר שתשכב עם אבותיך וזהו אחרי מותי: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  ואף כי אחרי מותי. כ''י שנים אחרי מותי. יהושע פרנס את ישראל כ''ח שנה וב' שנים האריכו הזקנים: (בעל הטורים)

 אור החיים  הן בעודני חי עמכם. יתבאר על דרך אומרם ז''ל (ברכות יח.) צדיקים במיתתם קרוים חיים, והוא אומרו בעודני חי עמכם, פירוש בעוד שהחיים שלי עמכם, הא למדת שאחרי כן הוא חי גם כן אלא שאינו עמהם:

ואומרו היום. רמז שאין לו עוד עמהם אלא יום זה, ופשט הכתוב הוא עד היום:

ואומרו הייתם. לשון עבר, כי אפשר שהרהרו תשובה באותה שעה, וכדין המקדש אשה על מנת שהוא צדיק גמור, אף על פי שנמצא שהיה רשע גמור אנו אומרים שהיא מקודשת, שמא הרהר תשובה באותה שעה (קידושין מט:): (אור החיים)


{כח}   מפטיר  הַקְהִילוּ אֵלַי אֶת כָּל זִקְנֵי שִׁבְטֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם וַאֲדַבְּרָה בְאָזְנֵיהֶם אֵת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וְאָעִידָה בָּם אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ:

 אונקלוס  כְּנִישׁוּ לְוָתִי יָת כָּל סָבֵי שִׁבְטֵיכוֹן וְסָ רְכֵיכוֹן וֶאֱמַ לֵל קֳדָמֵיהוֹן יָת פִּתְגָמַיָא הָאִלֵין וְאַסְהֵד בְּהוֹן יָת שְׁמַיָא וְיָת אַרְעָא: (אונקלוס)

 יונתן  כְּנוּשׁוּ לְוָותִי יַת כָּל חַכִּימֵי שִׁבְטֵיכוֹן וְסַרְכֵיכוֹן וַאֲמַלֵיל בְּמִשְׁמְעֵהוֹן יַת כָּל פִּתְגָמַיָא הָאִילֵין וְאַסְהִיד בְּהוֹן יַת שְׁמַיָא וְיַת אַרְעָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  הקהילו אלי. ולא תקעו אותו היום (ע) בחצוצרות להקהיל את הקהל, לפי שנאמר עשה לך (במדבר י, ב.), ולא השליט יהושע עליהם, ואף בחייו נגנזו (פ) קודם יום מותו (ס"א ביום מותו), לקיים מה שנאמר, ואין שלטון ביום המות (קהלת ח, ח.): ואעידה בם את השמים ואת הארץ. ואם תאמר הרי כבר העיד למעלה העידותי בכם היום וגו' (לעיל ל, יט.), התם לישראל אמר, אבל לשמים ולארץ לא אמר, ועכשיו בא לומר האזינו השמים וגו': (רש"י)

 שפתי חכמים  (ע) ר"ל אמאי לא כתיב שיתקעו כמו דכתיב בפ' בהעלותך כשיקהיל אותם: (פ) פי' אם תמצא לומר יהושע לא השליט עליהם מ"מ היה לו לתקוע שהרי משה עדיים היה קיים ל"פ ואף בחייו כו' כלומר בשלמא אם היה יהושע שלוט בהם אחרי מות משה היו תוקעים בהם אף באותו יום שמת משה אבל מדלא השליט יהושע בהן אחרי מות משה דין הוא שיגנזו באותו יום שמת משהו לא ינהג בהם משה שררה ביום המיתה לקיים מה שנאמר אין שלטון ביום המות כלומר אין שררה הנוהג באדם כל ימיו נוהגת ביום מותו ואין להקשות למה נגנזו אף אם לא יגנזו לא יתקעו בהן וי"ל דגם זה היה שררה שאף שהיו בעין לא השליט בהם יהושע ולכן נגנזו וכן מצינו בדוד המלך ע"ה בכ"מ שמזכירו הזכירו דוד המלך ובאותו יום שמת כתיב ויקרבו ימי דוד למות מהאי טעמא ואין שלטון וגו': (שפתי חכמים)

 ספורנו  ואדברה באזניהם את הדברים האלה. דברי שירת האזינו: ואעידה בם את השמים ואת הארץ. כאמרו האזינו השמים כו': (ספורנו)


{כט}  כִּי יָדַעְתִּי אַחֲרֵי מוֹתִי כִּי הַשְׁחֵת תַּשְׁחִתוּן וְסַרְתֶּם מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוִּיתִי אֶתְכֶם וְקָרָאת אֶתְכֶם הָרָעָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים כִּי תַעֲשׂוּ אֶת הָרַע בְּעֵינֵי יְהֹוָה לְהַכְעִיסוֹ בְּמַעֲשֵׂה יְדֵיכֶם:

 אונקלוס  אֲרֵי יְדַעְנָא בָּתַר דְאֵמוּת אֲרֵי חֲבָּלָא תְחַבְּלוּן וְתִסְטוּן מִן אָרְחָא דִי פַקֵדִית יָתְכוֹן וּתְעָרַע יָתְכוֹן בִּשְׁתָּא בְּסוֹף יוֹמַיָא אֲרֵי תַעְבְּדוּן יָת דְבִישׁ קֳדָם יְיָ לְאַרְגָזָא קֳדָמוֹהִי בְּעוֹבָדֵי יְדֵיכוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  אֲרוּם חַכִּימַת דְמִן בָּתַר דְאֵמוּת אֲרוּם חַבָּלָא תְחַבְּלוּן עוֹבָדֵיכוֹן וְתִטְעוּן מִן אָרְחָא דְפַקֵידִית יַתְכוֹן וְתֶאֱרַע יַתְכוֹן בִּישְׁתָּא בְּסוֹף כָּל יוֹמַיָא אֲרוּם תַּעַבְדוּן דְבִישׁ קֳדָם יְיָ לְאַרְגָזָא קֳדָמוֹי: (תרגום יונתן)

 רש"י  אחרי מותי כי השחת תשחתון. והרי כל ימות יהושע לא השחיתו, שנאמר ויעבדו ישראל את ה' כל ימי יהושע (יהושע כד, לא.), מכאן שתלמידו של אדם חביב עליו כגופו, כל זמן שיהושע חי, היה נראה (צ) למשה כאילו הוא חי:

חסלת פרשת וילך: (רש"י)

 שפתי חכמים  (צ) ולפיכך כינה מיתתו של יהושע שהיא מיתתו של משה וכתב אחרי מותי במקום אחרי מות יהושע: חסלת פרשת וילך. (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  וטעם וקראת. כמו וחטאת עמך ושם מפורש:

חסלת פרשת וילך (אבן עזרא)

 בעל הטורים  הרעה באחרית הימים. ר''ת עולה בגי' גוג: וקראת. ד'. וקראת אתכם הרעה. וקראת שמו ישמעאל. וקראת שמו עמנואל. וקראת ישועה חומותיך. כשתקרה אתכם הרעה, וקראת. שמע אל, שתתפלל לאל שישמע אליך, ושיהיה עמנו אל, ותשוב אליו בתשובה, אז וקראת ישועה חומותיך: (בעל הטורים)

 ספורנו  כי ידעתי. אגיד באותה השירה ואעיד בכם שידעתי שתעשו באופן שתקרה לכם הרעה כדי שלא תיחסו העתיד אל המקרה אבל תיחסו אל מה שהשחתם ותתנו לב לשוב כענין ואגיד לך מאז בטרם תבא השמעתיך פן תאמר עצבי עשם: (ספורנו)


{ל}  וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה בְּאָזְנֵי כָּל קְהַל יִשְׂרָאֵל אֶת דִּבְרֵי הַשִּׁירָה הַזֹּאת עַד תֻּמָּם: (פפפ)

 אונקלוס  וּמַלִיל מֹשֶׁה קֳדָם כָּל קְהָלָא דְיִשְׂרָאֵל יָת פִּתְגָמֵי תּוּשְׁבַּחְתָּא הָדָא עַד דִשְׁלִימוּ: [פפפ] (אונקלוס)

 יונתן  וּמַלֵיל משֶׁה בְּמִשְׁמַע כָּל קְהָלָא דְיִשְרָאֵל יַת כָּל פִּתְגָמֵי שִׁבְחָא הָדָא עַד דִי שְׁלִימוּ: (תרגום יונתן)

 ספורנו  את דברי השירה הזאת עד תומם. עד פרשת כי ידין וכי אשא אע''פ שאינם מכלל דברי ההעדאה:

חסלת פרשת וילך (ספורנו)

---

פרשת האזינו

---

דברים פרק-לב

{א}  הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם וַאֲדַבֵּרָה וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ אִמְרֵי פִי:

 אונקלוס  אַצִיתוּ שְׁמַיָא וֶאֱמַלֵל וְתִשְׁמַע אַרְעָא מֵימְרֵי פֻמִי: (אונקלוס)

 יונתן  האזינו וַהֲוָה דִי מָטָא קִיצֵיהּ דְמשֶׁה נְבִיָא לְמִתְכַּנְשָׁא מִגוֹ עַלְמָא אָמַר בְּלִבֵּיהּ לֵיתָנָא מַסְהִיד בְּעַמָא הָדֵין סַהֲדִין דְטַעֲמִין מִיתוּתָא בְּעַלְמָא הָדֵין הָאֲנָא מַסְהִיד בְּהוֹן סַהֲדִין דְלָא טַעֲמִין מִיתוּתָא בְּעַלְמָא הָדֵין בְּרַם סוֹפֵיהוֹן לְאִתְחַדְתָּא לְעַלְמָא דְאָתֵי יְשַׁעְיָה נְבִיָא כַּד הֲוָה מִתְנַבֵּי בִּכְנִישַׁתְהוֹן דְיִשְרָאֵל יְהַב שְׁמִיעָא לִשְׁמַיָא וְצַיְיתָא לְאַרְעָא מִן בִּגְלַל דַהֲוָה קָרִיב לְאַרְעָא וְרָחִיק מִן שְׁמַיָא בְּרַם משֶׁה נְבִיָא כַּד הֲוָה מִתְנַבֵּי בִּכְנִישַׁתְהוֹן דְיִשְרָאֵל יְהַב שְׁמִיעָא לְאַרְעָא וְצַיְיתָא לִשְׁמַיָא מִן בִּגְלַל דַהֲוָה קָרִיב לִשְׁמַיָא וְרָחִיק מִן אַרְעָא דְהָכִין כְּתִיב אַצִיתוּ שְׁמַיָא וַאֲמַלֵיל וְתִשְׁמַע אַרְעָא מַמְלַל פֻּמִי: (תרגום יונתן)

 רש"י  האזינו השמים. שאני מתרה בהם בישראל, (א) ותהיו אתם עדים בדבר שכך אמרתי להם (ב) שאתם תהיו עדים, וכן ותשמע הארץ. ולמה העיד בהם שמים וארץ, (ג) אמר משה, אני בשר ודם למחר אני מת, (ד) אם יאמרו ישראל לא קבלנו עלינו הברית מי בא ומכחישם, לפיכך העיד בהם שמים וארץ, עדים שהם קיימים לעולם, ועוד שאם יזכו יבואו העדים ויתנו שכרם, הגפן תתן פריה והארץ תתן יבולה והשמים יתנו טלם, ואם יתחייבו, תהיה בהם יד העדים תחלה, ועצר את השמים ולא יהיה מטר והאדמה לא תתן את יבולה (דברים יא, ז.), ואח"כ ואבדתם מהרה (שם) על ידי האומות: (רש"י)

 שפתי חכמים  (א) משום דק"ל מה לו למשה לצוות לשמים וכי הוא מושל על השמים וע"ק למה לקח עדות על ישראל הרי עדיין לא חטאו ל"פ שאני מתרה בהם בישראל כדכתיב לעיל העידותי בכם היום את השמים ואת הארץ וזהו ל' התראה הוא וכמו העד העיד בנו האיש וגו' כי עדיין לא דבר עם השמים והארץ כלום ועכשיו דבר עמהם: (ב) דק"ל דלמא ישראל לא יקבלו שמים וארץ להיות עדים ל"פ שאמרתי להם ר"ל כבר אמרתי להם: (ג) פי' אל תאמר מדלא כתי' האזינו השמים והארץ ואדברה ודאי שני ענינים הם אלא ר"ל וכן ותשמע הארץ שאני מתרה בהם בישראל ותהיה עד בדבר והא דכתיב גבי שמים האזינו וגבי הארץ ותשמע משום דמרע"ה היה קרוב שהיה קרוב למיתה והיתה עתה נשמתו דבקה למעלה וכשאדם קרוב לחבירו שעומדקרוב אצלו אומר לו האין לכך אמר האזינו אבל היה רחוק מן הארץ לכך שייך בה ל' שמיעה ומ"ה לא כלל אותם כאחד לומר האזינו השמים והארץ ואדברה וגו' והרא"ם פירש דמ"ה לא כלל אותן בדיבור אחד מפי שהשמים הם יותר נכבדים מן הארץ ולפי פירושו קשה למה שינה הקרא בלשונו דגבי שמים כתיב ל' האנה וגבי הארץ כתיב ל' שמיעה: (ד) וא"ת והא בפרשת נצבים פי' שם ט"א בפ' העידותי בכם את השמים וגומר וי"ל דלעיל גבי התראה שצריכים העדים להתרות באדם הרוצה לעבוד עביר' שלא יעבור ואם כן ק"ל איך יעשו השמים והארץ התראה הא אין יכולין לדבר דאין לפרש דמשה התר' בהם בישראל בפני השמים והארץ שלא יעברו דהא באותו זמן לא רצו לעבור והוי התראת ספר ולא שמיה התראה ועל זה פרש"י הסתכלו וכו' והסתכלות בזה הוא כאלו דברו ההתראה בפה והכא בשירה זו מדבר בעונשן של ישראל שאם יעברו על מצות השם ויעבדו ע"א וגבי העונש כתיב יד העדים תהיה בו בראשונה ל"פ כאן טעם אחר: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  האזינו. כבר פירשתי בספרי כי מלת האזינו מגזרת אזן כאילו אמר הטו אזן וכבר הודעתיך שהגאון אמר כי טעם השמים. המלאכים: וטעם הארץ. אנשי הארץ. או עדות הגשם היורד מן השמים והארץ תתן יבולה והנכון בעיני כי העיקר בעבור היותם עומדים לעולם וכן שמעו הרים גם אבן יהושע ושם כתוב כי היא שמעה וכבר רמזתי לך על נשמת האדם שהיא אמצעות בין הגבוהי' לשפלי' והיא תדמה הכל על צורת היכלה. ואף כי להבין גם היושבת בהיכל. על כן תגביה השפלי' ותשפיל הגבוהים: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  האזינו השמים. על דרך הפשט צדקו דברי ר"א כי הכתובים יתנו עדיהם בכל הדברים שהם קיימים ועומדים וכן שמעו הרים את ריב ה' (מיכה ו ב) וגם אבן יהושע כי שם כתיב (יהושע כד כז) כי היא שמעה ועל דרך האמת הם השמים והארץ הראשונים הנזכרים בבראשית כי הם יבואו בברית עם ישראל על כן אמר שיאזינו השמים וישמעו התנאים ואיך יעשה בהם (הרמב"ן)

 בעל הטורים  האזינו. לעיל מיניה כתיב את השירה הזאת עד תמם, וסמיך ליה האזינו. כמו שהאזנתם ושמעתם לד''ת כן האזינו לדברי השירה הזאת. כפי הפשט האזינו השמים, פי' יושבי ערים הגדולות ובצורות בשמים: ותשמע הארץ. יושבי הארץ. פי' יושבי כפרים וערים הקטנים: השמים ואדברה. עולה תרי''ג. כלומר האזינו לתרי''ג מצות. הפסוק מתחיל בה''א ומסיים ביו''ד, שכלל השם בראש השירה. ויש בו ז' תיבות, והיינו חצבה עמודיה שבעה, כנגד ז' רקיעים. וז' ארצות. וז' ימי המעשה: ותשמע. ב' במס'. דין. ואידך ותשמע ותושיע. שאם תשמעו אמרי פי תהיו נושעים, וזהו ותשמע ותושיע: (בעל הטורים)

 אור החיים   האזינו השמים וגו'. יש להעיר ראשונה למה אמר ואדברה, ולא אמר על זה הדרך האזינו השמים דברי:

ב' למה לא כלל אותם יחד ויאמר האזינו השמים והארץ, או שמעו שמים וארץ:

ג' למה לשמים אמר לשון האזנה ולארץ אמר לשון שמיעה:

ד' למה לשמים אמר לשון ציווי האזינו לנוכח, ולארץ אמר ותשמע שהיה לו לומר ושמעי הארץ:

ה' למה לשמים אמר ואדברה דיבור קשה ולארץ אמר אמרי פי אמירה רכה:

ו' למה דקדק לומר אמרי פי ולא אמר אמרי:

וראיתי לרבותינו ז''ל (בספרי) שאמרו משה שהיה קרוב לשמים אמר האזינו השמים וגו', ישעיה שהיה רחוק מן השמים אמר שמעו שמים (ישעיה א ב), עד כאן. ולדבריהם נתיישבו קצת מהדקדוקים לא כולם, וחוץ מדרכם נראה לומר, וקודם נשכיל על דבר משמעות תיבת האזינו, והנה היא סובלת שני דרכים, אחד, הטה אזן, והשני, תאזין אזנך:

לדרך הראשון יגיד שהשומע רחוק וצריך להטות אזנו, כדי שיוכל לשמוע, שבלא הטיית אזנו אינו יכול לשמוע, ולדרך השני יגיד שכל כך אוזן השומע קרובה למשמיע שלזה אמר האזן. ודרך זה בו בחרו חז''ל, וכיון שהמלה סובלת גם כן דרך הראשון, ואין הכרע, אנו נלך בו, ובזה יתיישבו כל הדקדוקים על נכון:

והגם שקדמונינו בחרו דרך אחר, כבר אמרנו ששבעים פנים לתורה (במדב''ר יג טז), ובענין האגדה יכולים לפרש הגם שיהיה הפירוש מנגד לדבריהם כל שאין הניגוד בדבר הלכה, ומה גם שיש לנו להסביל שני הדרכים בפסוק כאשר אבאר בסמוך:

הנה הדרך שאנו מיישבים בו כל הדקדוקים הוא על זה הדרך, לפי שהשמים הם עליונים כפשט הענין, לזה קרא להם משה שיטו אזנם, ואמר להם האזינו, פירוש הטו אזנכם לשמוע דברי, ולארץ אמר ותשמע, פירוש מעצמה בלא הטיית אוזן, כי לפניו היא עומדת, ויכולה לשמוע חיתוך המאמר היוצא מפיו, והוא אומרו אמרי פי, להיותה כל כך קרובה אצלו:

ולדרך זה הרווחנו יישוב כל הדקדוקים, כי לפי שאחד רחוק ואחד קרוב לזה חלק ההערה לכל אחד כפי הראוי לו, לרחוק קרא שיטה אזנו, והתנה על עצמו לקרא בקול גדול, והוא אומרו ואדברה, ולקרוב כפי הראוי לו העירו שגם אליו ידבר, אלא שאינו צריך לקריאה, כי מעצמו ישמע הגם שלא יקרא בקול גדול, אלא בחיתוך אותיות מפיו תשמע בו:

ולדרך זה יתיישבו דברי ישעיה שאמר (ישעיה א ב) שמעו שמים והאזיני ארץ, שנתן שמיעה לשמים, הגם שהם רחוקים ממנו, והאזנה לארץ הגם שהיא קרובה. הטעם הוא, כמו שגמר אומר ישעיה עצמו ואמר כי ה' דיבר, פירוש טעם שאמר בסדר זה להם כי ה' דיבר, ובערך המדבר שהוא הקדוש ברוך הוא יותר הם קרובים השמים, דכתיב (תהלים קטו טז) השמים שמים לה', וכתיב (ישעיה סו א) השמים כסאי והארץ הדום רגלי, ולזה אמר שמעו שמים מה שדיבר ה', כי אינם צריכים הטיית אזן, והאזיני ארץ להיותה רחוקה, צריכה להטיית אזנה לשמוע:

ואולי שתיבת האזינו יוצדקו בה שני הדרכים, על זה הדרך, בערך בחינת פה משה המחתך האותיות תהיה הכוונה כדברינו, ובערך נשמתו שהיא הרוחניות תהיה הכוונה כדברי רבותינו ז''ל, והדברים מוכיחים כן, שעל נשמתו של משה הוא שאמרו חז''ל (בספרי) לפי שהיה קרוב לשמים, כי עצמותו בארץ ידבר, ואין להכחיש המ ו ח ש:

עוד נתכוון שדיבר עם שני הרכבות שמהם בנוי האדם, אחד חלק הרוחני שיתיחס בשם השמים, ואחד חלק הגופני שיתיחס בשם הארץ, וכדרך שרמזו רבותינו ז''ל (סנהדרין צא:) בפסוק יקרא אל השמים מעל וגו' (תהלים נ ד):

וכשדיבר לרוחניות שבאדם קרא אליו ואמר האזינו השמים, פירוש חלקי השמים שלהיותם טמונים בנסתר, לזה קראם להאזין, ואמר כנגדו דיבור קשה, כי הנפש תסבול מרות בעניני הבורא, כי תכיר חיובה:

וכנגד הגוף שהוא בנגלה, אמר ותשמע הארץ, פירוש חלקי הארץ, אמרי פי כי הגוף להיות טבעו רחוק מהמושכלות צריך אמירה רכה לשמוע:

עוד נתכוון לדבר עם הדרגות הנמצאים בישראל, אחד הם גדוליהם וראשיהם, ב' המה המון העם שאין להם שם בעם, וכינה לגדולים בשם שמים שהם במדריגה גדולה, והקדימם ודיבר להם בצווי האזינו השמים, ואחר כך אמר ותשמע הארץ, פירוש מעצמם ישמעו ההמון הנמשלים לארץ, כשיראו גדוליהם הולכים בדרך נכון, וכאומרם ז''ל (עיין זוה''ק ח''ג קיד.) וז''ל אי רישא דעמא אתתקן כולא א תתקן:

עוד ירמוז אם יאזינו דברי תורה אז יהיו נקראים שמים, והוא אומרו האזינו בזה אתם נחשבים שמים, על דרך אומרו (תהלים פב ו) אני אמרתי אלהים אתם, וכמו שהארכנו בפרשת בראשית שעל ידי מעשה הצדיקים גם החומר מהפכים אותו ועושים אותו צורה, ועל ידי מעשה הרשעים מהפכים הצורה לחומר:

וכבר אמרנו כי הצורה תתיחם בשם שמים, והחומר יתיחס בשם ארץ, ואומרו ואדברה, פירוש לא בשעת הטובה לבד תאזינו, אלא אפילו בשעה שידבר קשות בתוכחות על עון צריכין להאזין:

ואומרו ותשמע הארץ וגו'. פירוש שאפילו אחר פרידת הנפש מהגוף ותשאר בחינת הארץ לבדה, אף על פי כן תשמע הארץ אמרי פי, פירוש על דרך אומרם בספר הזוהר (זוהד חדש בראשית בפסוק ויאמד אלהים יהי מאורות) וז''ל צאינה וראינה וגו', עתידה בת קול לאתערא בכל ציונא וציונא דבתי קברים ואומרת צאינה וראינה פוקו מתחות בליאותא דעפרא ואיתערו משנתכון בנות ציון כמה דאת אמר מה הציון הלז, עד כאן:

הוא המאמר שמבטיח ה' לצדיקים שישמע גופם אחר שיהיה בארץ, והוא אומרו ותשמע הארץ אמרי פי, וממוצא דבר אתה למד שמי שלא יאזין דבר ה' לא ישמע גופו השוכן בארץ את קול הכרוז ההוא ולא יהיה עפרו ננער: (אור החיים)

 כלי יקר  (א-ב) האזינו השמים ואדברה ותשמע הארץ אמרי פי. פירש"י למה העיד בהם שמים וארץ שאם יאמרו ישראל לא קבלנו עלינו הברית מי בא ומכחישם ע"כ העיד בהם שמים וארץ עדים שהם קיימים לעולם ועד שאם יזכו וכו'. לספרים דגרסינן שהם קיימים לעולם ועד שאם יזכו וכו' אם כן הכל חד טעמא, אבל לספרים דגרסינן ועוד שאם יזכו אם כן הוא שני טעמים. וקשה לטעם ראשון וכי השמים והארץ יש להם פה להעיד, ואין לומר שוודאי אין שם אומר ודברים זולת מתוך שיתנו השמים טל ומטר והאדמה תתן יבולה כשעושין רצונו של מקום, ולא יתנו כשאין עושין רצונו זה מופת שקבלו ישראל הברית, א"כ מהו שאמר ועוד שאם יזכו כו' היינו הך של טעם הראשון.

ונראה ליישב גירסא זו, לפי שאמרו רז"ל (שבת פח.) יום הששי ה"א יתירה לומר שכולם תלוין ועומדים עד יום ששי בסיון אם יקבלו ישראל התורה מוטב ואם לא יחזור העולם לתוהו ובוהו, וא"כ מאחר שאנו רואין כהיום ששמים וארץ קיימים ולא הוחזרו לתוהו ובוהו זה מופת חותך שקבלו ישראל התורה וזה"ש על כן העיד בהם שמים וארץ ומהו העדות שיעידו, שהם קיימים לעולם כי קיומם נותן עדות ה' נאמנה שכבר קבלו ישראל התורה דאל"כ לא היו קיימים ועומדים אלא היו חוזרים כבר לתוהו ובוהו.

וטעמו של דבר שקיום שמים וארץ תלוי בתורה, לפי שהעליונים ותחתונים הם שני הפכים וצריכים לאמצעי המצרפם והוא האדם המורכב מן חומר וצורה והרכבה זו היא ע"י התורה, כי זולת התורה היה האדם נמשל לבהמה ולא היה בו חלק מן העליונים לפיכך העוסק בתורה משים שלום בין פמליא של מעלה ושל מטה שלא יהיו מתנגדים זה לזה כי האמצעי מצרפם. זה"ש יערוף כמטר לקחי כי כל נצוק חיבור וכמו המטר היורד מן השמים עד לארץ דומה כאילו הוא מחבר שמים לארץ כי כל נצוק דומה לחיבור, כך לקחי דהיינו התורה הלקוחה מן השמים לארץ היא מקום דנשקי ארעא ורקיע.

האזינו השמים ואדברה. כבר כתבנו למעלה פר' וילך (לא.ז) שמשה אמר ליהושע כי אתה תבא את העם. זקנים שבדור עמך הכל לפי דעתם ועצתם אבל הקב"ה אמר ליהושע כי אתה תביא, בעל כרחם כו', ולא סתרי אהדדי כי משה מדבר כנגד הפחותים שקרא בשם העם הבועטים בכל דברים הקשים ואינן מקבלים מרות ומרדות ע"כ צריך לדבר עמהם בנחת ורכות לפי דעתם ועצתם, אבל הקב"ה מדבר כנגד הטובים שבהם כי כן משמע הלשון כי אתה תביא את בני ישראל ולא קראם בשם עם לפי שבגדולי ישראל הוא מדבר המקבלים מרות ומרדות לכך אמר כי אתה תביא, בעל כרחם ועמהם מדברים כל דבור הקשה ושם הוכחנו כל זה בראיות ברורות ע"ש.

לכך נאמר האזינו השמים, הם הגבוהים במעלה כגבוה שמים מעל הארץ ואדברה כי כל דבור קשה כמ"ש (בראשית מב.ל) דבר האיש אדוני הארץ אתנו קשות. כי הגבוהים במעלה מקבלים מרדות דבור קשה אבל הפחותים שנמשלו לארץ אמר ותשמע הארץ אמרי פי, כי עמהם צריך אני לדבר אמירה רכה.

יערוף כמטר לקחי. הם הדברים שלקחתי מפי הגבורה כי הקב"ה אמר ליהושע כי אתה תביא את בני ישראל, בעל כרחם טול מקל כו', והם הם דברים קשים וממנו ית' לקחתי ולמדתי לדבר קשות אבל לא עם כל אדם. כי הדברים הקשים דומים מכל צד למטר היורד בגבורה אבל אין הכל שמחים בו, כך דברים קשים אשר לקחתי ולמדתי מפי הגבורה לדבר בהם אין הכל שמחים בהם כי אנשי המעלה לבד שמחים בהם אבל לא רוב ההמון עם, ע"כ צריך המוכיח למעט בהם מפני כבודן של ישראל זעיר שם זעיר שם כמטר היורד טיף טיף לכך נאמר יערוף שהוא לשון טיפה, אמנם תזל כטל אמרתי מה שאמרתי משלי ליהושע כי אתה תבוא את העם, הכל לפי דעתם ועצתם כי זהו הדבר שהכל שמחים בו כטל זה שהכל שמחים בו לפיכך אין אני צריך למעט באותן הדברים ע"כ אמר תזל המורה על ריבוי נזילה.

ובזה מיושב מה שהזכיר אצל המטר יערוף, ואצל הטל תזל, ודרך העולם הוא בהפך שהמטר נוזל והטל מטפטף אלא להורות על הענין שהזכרנו שכל זה משל ודרך הנהגתו עם השומעים דבריו, ומ"ש לקחי, היינו דיבור קשה שהזכיר הדומה כאילו לקחו בזרוע בחזקת היד ומכריחו לקבל דבריו ומ"ש אמרתי, היינו אמירה רכה כאמור.

כשעירים עלי דשא. פירש רבינו בחיי שעירים כמו צעירים והוא המטר הדק דומה לטל והוא יפה עלי דשא שהוא כלל לבישת הארץ בדשאים שנקרא דשא והוא רמז לכל כלל ההמון עם אשר עמהם הוא צריך לדבר בדברים רכים בלתי מורגשים כמטר דק זה שאינו פועל בחזקה, וכרביבים, היינו המטר הרב והגס היורה כרביב וכחץ הוא יפה עלי עשב כי כל עשב לעצמו נקרא עשב רמז ליחידי סגולי הדור שאינן נכנסים בערבוביא עם כל ההמון עם והם חברים מקשיבים בקול דברים קשים היורים כרביב וכחץ.

וקרוב לפירוש זה כתב מהרי"א במרכבת המשנה, שהשמים כינוי לזכרים והארץ כינוי לנקיבות כי כאשר ירד הגשם והשלג מן השמים וגו' והולידה והצמיחה (ישעיה נה.י). וכתיב במתן תורה (שמות יט.ג) כה תאמר לבית יעקב, אלו הנשים תאמר להם אמירה רכה, ותגיד לבני ישראל, אלו הזכרים תגיד להם דברים קשים כגידין, לכך נאמר האזינו השמים ואדברה דבור קשה עם הזכרים ותשמע הארץ אמרי פי אמירה רכה לנקיבות.

ונראה לפרש בהפך זה, כי השמים היינו גסי הרוח אשר דעתם גסה עליהם ועמהם דבר קשות אמנם הצדיקים מכניעים עצמם עד לארץ ועמהם דבר רכות, ע"ד שנאמר (משלי יז.י) תחת גערה במבין מהכות כסיל מאה.

ויש אומרים שאמר האזינו השמים שיעמדו וישתקו מתנועתם, ואם תאמרו כל הזמן ההוא במה יתקיים העולם על זה אמר יערוף כמטר לקחי שיתקיים העולם בזכות התורה העומדת במקום מטר וטל כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם (דברים ח.ג). ואולי שע"ז אמר כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלהינו. כי כשאקרא בשם ה' לגזור איזו דבר כנגד מנהגו של עולם כמו שמש בגבעון דום וגו' (יהושע י.יב) וכמו יהיה טל על הגיזה וחורב על הארץ (שופטים ו.לז) וכיוצא בהם אז הבו גודל לאלהינו, ותשמעו לדברי הגוזר עליכם בשם ה' כדרך שעשיתם עכשיו בגזירת האזינו השמים דהיינו השתיקה מתנועתם.

ומ"ש האזינו השמים לשון ציווי, ותשמע הארץ אינו לשון ציווי אלא משמע שתשמע מעצמה, נראה שכך פירושו כי מאחר שלכך העיד בהם שמים וארץ שאם לא ישמעו ישראל אזי השמים לא יתנו מטר והאדמה לא תתן יבולה, על כן אמר דרך ציווי לשמים לומר שאני מצוה לכם שאם לא ישמרו ישראל התורה אז לא תתנו להם מטר, אבל על הארץ אין אני צריך לצוות כי אם לא יתנו השמים מטר איך תתן האדמה יבולה בלא מטר, על כן אמר ותשמע הארץ אמרי פי שודאי תשמע מעצמה בלא גזירה שלא תתן יבולה כי זה נמשך מזה. (כלי יקר)

 דעת זקנים  האזינו השמים. משה אמר האזנה לשמים והשמיעה לארץ וישעיה בהפך שאמר שמעו שמים והאזיני ארץ לפי שאומנתו של משה בשמים ודרך הוא לומר למי שאצלו האזן הסכת ולארץ לפי שהיא רחוקה ממנו אמר שמיעה. וישעיה לארץ שהיתה קרובה לו אמר לשון האזינו שמי שהוא אצלו אינו צריך אלא שיטה אזנו לשמוע ולפי שהוא רחוק צריך השמעה בקול ורש"י פי' שלכך שינה הדברים לפי ששמים וארץ עדים דכתיב העידותי בכם היום את השמים ואת הארץ ועדים כשעדותן מכוונת עדותן קיימת ואלו לא בא ישעיה ונתן שמיעה לשמים והאזנה לארץ היו שמים מעידים ואומרים כשנקרינו בעדות בימי משה בהאזנה שמענו והארץ מעידה אני נקראתי בלשון שמיעה ואין עדותן מכוונת בא ישעיהו והחליף הדברים נמצאו שניהם בלשון האזנה ושניהם בלשון שמיעה ואמר רב הונא בשם רב אחא מדברי שניהם נלמוד שעליונים מרובים מן התחתונים שהרי משה אמר לשמים האזינו בלשון רבים ולארץ ותשמע בלשון יחיד וכן ישעיה אמר לשמים שמעו ולארץ והאזיני לשון יחיד. ושמא לכך נקראו העליונים שמים בלשון רבים והתחתונים ארץ בלשון יחיד: (דעת זקנים)


{ב}  יַעֲרֹף כַּמָּטָר לִקְחִי תִּזַּל כַּטַּל אִמְרָתִי כִּשְׂעִירִם עֲלֵי דֶשֶׁא וְכִרְבִיבִים עֲלֵי עֵשֶׂב:

 אונקלוס  יְבַסַם כְּמִטְרָא אוּלְפָּנִי יִתְקַבַּל כְּטַלָא מֵימְרִי כְּרוּחֵי מִטְרָא דְנָשְׁבִין עַל דִתְאָה וְכִרְסִיסֵי מַלְקוֹשָׁא דִי עַל עִשְׂבָּא: (אונקלוס)

 יונתן  יִנְקוֹף עַל מְרוֹדַיָא הֵיךְ מִטְרָא סַפְּחָא אוּלְפָנִי וְתִתְקַבֵּל בְּרַעֲוָא עַל מְקַבְּלֵי אוּלְפָנָא הֵיךְ טַלָא מְמַלְלֵי דִילִי כִּרְבִיעִית רוּחֵי מִיטְרָא דְמִינַתְבִין עַל דִתְאִין בְּיֶרַח מַרְחֶשְׁוָון וְכַרְסִיסִין לְקוֹשִׁין דִמְרַוִוין צִמְחוֹנֵי אַרְעָא בְּיַרְחָא דְנִיסָן: (תרגום יונתן)

 רש"י  יערוף כמטר לקחי. זו היא העדות, שתעידו (ה) שאני אומר בפניכם תורה שנתתי לישראל שהיא חיים לעולם, כמטר הזה שהוא חיים לעולם (ספרי שו.) כאשר יערפו (ו) השמים טל ומטר: יערוף. לשון יטיף, וכן ירעפון דשן (תהלים סה, יב.), יערפו טל (לקמן לג, כח.): תזל כטל. שהכל שמחים (ז) בו, לפי שהמטר יש בו עצבים לבריות (ס"א יש עצבים בו), כגון הולכי דרכים ומי שהיה בורו מלא יין (ספרי שו.): כשעירם. לשון רוח סערה, (ח) כתרגומו כרוחי מטרא, מה הרוחות הללו מחזיקין את העשבים ומגדלין אותם, אף דברי תורה מגדלין את לומדיהן: וכרביבים. טיפי מטר, ונראה לי על שם שיורה כחץ נקרא רביב, כמה דאת אמר רובה קשת (בראשית כא, כ.): דשא. ארברי"ץ (גראזיכט) עטיפת הארץ (ט) מכוסה בירק: עשב. קלח אחד קרוי עשב, וכל מין ומין לעצמו קרוי עשב: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ה) דק"ל היאך תלוי זה הדבר בכאן ומפרש דשפיר תלוי בכאן דזו היא העדות וכו': (ו) י"ל שרוצה לפר' היאך משמע זה מפסוק שאמר להם לישראל כן שהתורה היא כמטר ומפרש שה"ק קרא כאשר וכו'. ומנליה לרש"י לפרש דלקחי הוא התורה משום דכתיב כי לקח טוב נתתי לכם וגו' טעמא מאי משום דלקחה מיד אל יד שנאמר מימינו אש דת למו ר"ל משרע"ה לקחה מימינו של הקב"ה ולמה נקרא תורה חיים משום שנאמר עץ חיים היא למחזיקים בה: (ז) משא"כ במטר ואח"כ מדמה אותה לרוח דהוא נמי טוב יותר מן הטל והוא מוסיף והולך: (ח) דסמ"ך ושי"ן מתחלפין: (ט) פי' דשא כולל מיני עשבים רבים שהוא לבישת הארץ וכיסוי' ונקרא שדא והעשב הוא כל מין ומין בפי עצמו קרוי עשב וע' בפרשת בראשית: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  יערף. מגזרת יערף מזבחותם כטעם ירד: לקחי. מה שיקח אחד ממנו כטעם למוד וכן כי לקח טוב: כשעירם. הנכון בעיני שהם דקים: וכרביבים. מגזרת רב ושניהם שמות התאר והעד כי עשב חזק מדשא. וי''א כי שעירים מגזרת שער ואחרים אמרו מגזרת סערת ה' ואם הוא בשי''ן וכן וישתער עליו כמו ויסתער עליו גם יתכן שאין לו אח במקרא והנה הטעם כפול כדרך כל הנבואות לחזוק ועיקר הטעם שהתפלל משה שיהיו דבריו כטל וכמטר שלא ישובו ריקם כי אם הרוו את הארץ כי כן כתוב והטע' שיכנסו דבריו בלבו' השומעי' כמעשה הגשם על הארץ להולידה ולהצמיחה: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  ואמר יערף כמטר לקחי. כי מה שלקח מן השמים ואמרתו על הארץ יערף על ישראל ותזל עליהם כטל כי שם ה' אקרא בשמים הבו גדל לאלהינו בארץ ועם כל ישראל ידבר וכן אבן יהושע רמז על הארץ הזאת כי משם רועה אבן ישראל וכבר פירשתיו (בראשית מט כד) וכן אבן מאסו הבונים היתה לראש פנה מאת ה' היתה זאת וגו' (תהלים קיח כב כג) ועל כן אמר יהושע (יהושע כד כז) האבן הזאת תהיה בנו לעדה וכן כי הנה האבן אשר נתתי לפני יהושע על אבן אחת שבעה עינים וגו' (זכריה ג ט) והמשכיל יבין (הרמב"ן)

 בעל הטורים  יערף. ב' במס'. דין. ואידך יערוף מזבחותם ישודד מצבותם. זכה ולמד תורה כמו משה, נעשית לו סם חיים. והיינו יערוף כמטר. ותרגום אונקלוס יערוף, יבסם. לא זכה שלמד שלא לשמה נעשית לו סם המות. והיינו יערוף, מזבחותם. שהוא ל' עריפה. כמו וערפו שם את העגלה: לקחי. ג' במס'. דין. ואידך לקחי נא לי פת לחם. זך לקחי. הכא משתעי בתורה, שאין לקח אלא תורה, שנאמר כי לקח טוב נתתי לכם. וזהו שאמרו אם אין קמח אין תורה: יערף כמטר לקחי. מתי זך לקחי. לקחי לי פת לחם, וזהו קמח, אם יש קמח יש תורה: לקחי. בגימ' קמח: כטל. ב' במס'. תזל כטל. אהיה כטל לישראל. לומר שהתורה היא כטל, לישראל דוקא. אבל לעו''ג בהפך, כדכתיב ראה ויתר גוים, שמסיני התיר וכו': כמטר. כטל. כשעירים. כרביבים. ד' מדות כנגד ד' מדות בלומדים. וכן ביד כל אחד ואחד מישראל ד' פעמים. כדאי' בעירובין גבי כיצד סדר המשנה: וכרביבים עלי עשב: (בעל הטורים)

 אור החיים  יערוף כמטר לקחי. פירוש על דרך אומרם ז''ל (אבות פ''ג מי''ז) אם אין קמח אין תורה וכו', יכוין הכתוב במאמר זה כי כמו שה' נותן מטר לזון ולפרנס כמו כן צריכין הם ללמוד תורה, וזה שיעור הכתוב יטיף כמו שאני מטיף המטר לקחי, וכאלו אמר יערוף לקחי כמטר, שאין הקדוש ברוך הוא שואל מהאדם ללמוד תורה עד שמכין לו כדי פרנסתו, וממוצא דבר אתה למד שאם לא יטיפו מפיהם טיפי תורה אין חפץ ה' לתת מטר, והוא מה שפירשנו במאמר התנא (שם) אם אין קמח אין תורה פירוש אם ראית שאין קמח דע שאין תורה, וטעם שכינה ללימוד תורה לשון זה יערוף, לדמות למעשה המטר שהוא מטיף:

עוד ירמוז כי כדרך שהמטר מניעתו תסובב מיתה להאדם כמו כן מניעת התורה תערפנו, על דרך אומרו (ישעי' א' יט כ) אם תאבו וגו' ואם תמאנו וגו' חרב וגו', וכפל לומר במלות שונות לקחי אמרתי, כנגד שני תורות תורה שבכתב ותורה שבעל פה, כנגד תורה שבכתב אמר לקחי שה' נתנה מידו ליד משה כתובה באצבע אלהים, והגם שלא נתן אלא עשרת הדברות, בהם כלולים כל מה שכתוב בספר התורה כמאמרם ז''ל (זוה''ק ח''ב צג:):

וכנגד תורה שבעל פה אמר אמרתי שהם דברים שנמסרו במאמר פה אל פה, וכינה לתורה שבכתב מטר ולתורה שבעל פה טל, לפי שהתורה שבכתב היא העיקר ויסוד כל דבר, ותורה שבעל פה הם תיקונים ודקדוקים שאינם מפורשים בה אלא נרמזים, והוא ענין שלקח הכתוב בדמיונה שדימה תורה שבכתב למטר שהוא יסוד ועיקר הכל, ותורה שבעל פה לטל שהוא תיקון והעמדה מה שעשה המטר כמו שהיא תורה שבעל פה לתורה שבכתב:

עוד ירצה על דרך אומרם אנשי אמת (באר היטב או''ח סי' רל''ח בשם האריז''ל) כי מצות עסק תורה שבכתב אינה אלא ביום ולא בלילה, וכן אמרו בברייתא (מדרש שוח''ט יט ז) שמשה באותן מ' יום שהיה אצל ה' היה מכיר בין היום ללילה מהלימוד שהיה ה' מלמדו כשהיה מלמדו משנה היה יודע שהוא לילה, ויש טעם בדבר שאין לימוד מקרא בלילה:

ולזה כינה תורה שבכתב למטר שאינו תמיד אלא בימות הגשמים אבל לא בימות החמה, וצא ולמד מה שאירע לרבא (תענית כ''ד:) על שהטריח להוריד גשמים שלא בעתם, כמו כן המקרא הוא דוקא בזמנו המוגבל לו יום ולא לילה, ודימה תורה שבעל פה לטל כמו שהטל לא מפסיק קיץ וחורף יומם ולילה כמו כן תורה שבעל פה אין לך זמן שאינו זמנה, ואל תקשה שהטל יפריחנו השמש כי אין המניעה מצד הטל:

כשעירם וגו'. יתבאר על דרך אומרם בברייתא (מדרש משלי י') אמר רבי ישמעאל כשמעמידין את האדם בדין אם יש בידו מקרא שואלין ממנו למה לא שנה ואם יש בידו משנה שואלין ממנו תלמוד וכן על זה הדרך, הנה מעומק דברי הברייתא מוכיחים הדברים שמי שיש בידו מקרא אין שואלין ממנו מעשה מרכבה אלא מדרגה אחת כפי יכולתו יותר ממה שטרח שעליו היה לטרוח גדר למעלה מזו, והוא אומר כשעירים וגו' וכרביבים וגו' פירוש כשיעור שימטיר ה' טיפין קטנים על הדשא שהוא קטן וכרביבים שהם טיפין גדולים ועבים עלי עשב שהוא גדול שיכול לסבול כדמיון זה מצות התורה כל אחד כפי כח שיכול להשיג, ויש בזה להקל ולהחמיר להקל על מי שאינו יכול להשיג יותר, ולהחמיר על מי שיכול הרבה ששואלין ממנו הכל ואפילו מעשה מרכבה: (אור החיים)

 ספורנו  יערוף כמטר לקחי. הנה תורתי היא תערוף ותבא בשטף כמטר למבינים המוכנים לקבל מבוע מקור חכמה: תזל כטל אמרתי. ונותנת ג''כ כפי הנגלה ממנה איזו ידיעה להדיוטות שעם היותה מועטת היא טובה מאד כטל באופן שהיא כשעירים עלי דשא שהמשכילים יביטו נפלאות ממנה. וכרביבים עלי עשב. שגם ההדיוטות יקנו בה איזה מדע להכיר בו בוראם באופן מה. א''כ אתם ישראל שקבלתם אותה: (ספורנו)

 כלי יקר  יערוף כמטר לקחי תזל כטל אמרתי. נ"ל על דרך ששמעתי פירוש על פסוק אדם ובהמה תושיע ה' (תהלים לו.ז) על פי הירושלמי (מכות ב.ו) שאלו לנבואה חוטא מה יעשה ויתכפר השיבה הנפש החוטאת תמות, שאלו לתורה חוטא מה יעשה ויתכפר השיבה יביא קרבן ויתכפר, שאלו להקב"ה חוטא מה יעשה ויתכפר השיב יעשה תשובה ויתכפר שנאמר (תהלים כה.ח) טוב וישר ה' על כן יורה חטאים בדרך. וא"כ מתוך דברי הנבואה אין תשועה לאדם החוטא, ומתוך תשובת התורה אין תשועה לבהמה, שעל כל פנים תלך למיתה לכפרת עון האדם, אבל מתוך תשובת הקב"ה שאמר יעשה תשובה ויתכפר הנה בזה מצא תשועה לשניהם לאדם ולבהמה לכך נאמר אדם ובהמה תושיע ה'.

ועל זה האופן יתבארו פסוקים הללו, על פי המדרש שמסיק בילקוט (האזינו לב.תתקמב) הסתכלו בשמים שמא שינו מדתם כו' ותשמע הארץ הסתכלו בארץ שמא שנתה מדתה כו' וענין שינוי המדה באדם הוא המשנה רצון בוראו ויוצא מגדר התורה והמצוה, ע"כ אמר אח"כ שאם תשנו מדתכם הנה כפי דעת הנבואה והתורה א"א להפטר מן ההריגה או לאדם, או לבהמה, אבל אמרת ה' צרופה לפטור אדם ובהמה מן ההריגה והחוטא ישוב אל ה' ורפא לו זה"ש יערוף כמטר לקחי. ואמרו רז"ל (תענית ז.) אין עריפה אלא הריגה שנאמר (דברים כא.ד) וערפו שם את העגלה. ולקחי כינוי לתורה ולנבואה כי התורה נקראת לקח טוב וכן הנבואה לקוחה מאתו ית' ואמר משה שלקחי היינו מה שלקחתי אני מאת ה' התורה והנבואה שניהם יעריפו כי מתוך שניהם תצא הריגה לאחד מהם או לאדם או לבהמה והרי המה כמטר הזה שאין הכל שמחים בו כך לעולם אין כאן שמחה או לאדם או לבהמה, אמנם תזל כטל אמרתי כי אמרת אלוה צרופה משמחת אדם ובהמה כטל זה שהכל שמחים בו כך אדם ובהמה תושיע ה' והכל שמחים בתשועת ה', כמ"ש (הושע יד.ב–ה–ו) שובה ישראל, ארפא משובתם אוהבם נדבה כי שב אפי ממנו, אהיה כטל לישראל יפרח כשושנה וגו'. ורז"ל (יומא פו:) למדו מכאן שאפילו יחיד שעשה תשובה מוחלין לו ולכל העולם שנאמר ארפא משובתם לשון רבים וכתיב כי שב אפי ממנו.

ולדברינו יאמר ארפא משובתם, על האדם והבהמה, כמו שאמר למעלה (הושע יד.ג) ונשלמה פרים שפתינו. כי ע"י וידוי שפתינו נשלם חובותינו כי בזה יפטרו גם הפרים מן ההקרבה, כי טעם הקרבן הוא לפי שכח הבהמי שבאדם בו הוא משותף לשאר בהמות וחיתו ארץ על כן באה הבהמה תמורת האדם ובחמלת ה' על כל ברואיו בין אדם בין בהמה הורה דרך התשובה לבת השובבה, ואע"פ שלשון משובה אינו שייך כ"א על האדם החוטא ולא על הבהמה מ"מ כשאדם מביא קרבן וסומך ידו עליו ומתודה עליו דומה כאילו כל עונותיו נשואים באותה בהמה כמ"ש (ויקרא טז.כב) ונשא השעיר עליו את כל עונותם. לכך שייך לכלול גם הבהמה בתיבת משובתם, ואמר אוהבם נדבה, כי לא על צד החיוב אהבתים כי אם בנדבה כי כן בראתים לכתחילה בנדבה כך גם עתה אוהב אני כל מעשה ידי בנדבה, כי שב אפי ממנו, מן האדם ע"כ נפטרו שניהם האדם והבהמה, כי אהיה כטל לישראל, כטל זה שהכל שמחים בו, יפרח כשושנה, כי כל בעל תשובה דומה כאילו נולד באותו יום כמ"ש (תהלים קג.ג–ה) הסולח לכל עוניכי וסמיך ליה תתחדש כנשר נעוריכי. (כלי יקר)


{ג}  כִּי שֵׁם יְהֹוָה אֶקְרָא הָבוּ גֹדֶל לֵאלֹהֵינוּ:

 אונקלוס  אֲרֵי בִּשְׁמָא דַיְיָ אֲנָא מְצַלֵי הָבוּ רְבוּתָא קֳדָם אֱלָהָנָא: (אונקלוס)

 יונתן  וַוי לְהוֹן לְרַשִׁיעַיָא דִמְדַכְרִין שְׁמָא קַדִישָׁא בְּגִידוּפִין אֲרוּם משֶׁה דַהֲוָה רַבְּהוֹן דְיִשְרָאֵל לָא הֲוָה אֶפְשַׁר לֵיהּ לְמִדְכַּר יַת שְׁמָא קַדִישָׁא עַד דַהֲוָה מְחַנִיךְ פּוּמֵיהּ בְּרֵישׁ שִׁירָתָא בִּתְמַנְיָין וְחַמְשָׁא אָתִין דְהִינוּן עַשְרִין וְחַד מִלִין וּמִן בָּתַר כְּדֵין אָמַר אֲרוּם בִּשְׁמָא דַיְיָ אֲנָא מְצַלֵי וְאַתּוּן עַמָא בֵּית יִשְרָאֵל הָבוּ אִיקַר וּרְבוּתָא קֳדָם אֱלָהָנָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  כי שם ה' אקרא. הרי כי משמש בלשון כאשר, (י) כמו כי תבואו אל הארץ (ויקרא כג, י.), כשאקרא ואזכיר שם ה', אתם הבו גודל לאלהינו וברכו שמו, מכאן אמרו, שעונין ברוך שם כבוד מלכותו (כ) אחר ברכה שבמקדש (תענית טז:): (רש"י)

 שפתי חכמים  (י) דא"א לפרש שהוא נתינת טעם אש למעל': (כ) וא"ת דלמא עניית אמן. ותו מנליה לפרש במקדש דלמא במדינה נמי. וי"ל הואיל דכתיב הבו גודל ואמן לאו גדולה היא אלא האמנת דברי המברך וכתיב נמי כי שם ה' אקרא משמע שם של ד' באותיותיו ואסור להזכיר השם של ד' בגבולין כי אם במקדש היו מזכירים השם באותיותיו: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  הבו גודל. שב אל השמים והארץ כמו שאמר השמים מספרים כבוד אל כאשר פירשתיו וכן יהללוהו שמים וארץ: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  כי שם ה' אקרא. מכאן שמתפללין על עצירת גשמים. דבר אחר עלי עשב כי שם ה' אקרא. מכאן שמברכין על כל מין ומין כדאיתא בברכות: (בעל הטורים)

 אור החיים  כי שם ה' אקרא. הכוונה כי הדבר אשר אליו יכוין במאמריו הוא שם ה' על דרך אומרם ז''ל (זוהר ח''ג צ''ח:) כל התורה כולה שמותיו של הקב''ה, ועליה הוא אומר יערוף כמטר לקחי שהיא התורה שהיא שמו יתברך ופירש אקרא מלשון יקר:

עוד רמז שהגם שתלה להם עסק התורה בטל ומטר לא תהיה הכוונה בלימוד על זה, אלא לקרות בספר תורת ה', והוא אומרו כי פירוש יהיה טעם שם ה' אקרא פירוש לקרות בתורתו שהיא שמו יתברך כדי שיתן גודל לאלהינו, וזו תקרא תורה לשמה לגדל ולפאר שם כבודו, ואומרו אקרא הוא מה שיעשה כל אחד מהם, או על דרך אומרם ז''ל (תיקוני זוהר תיקון סט דף קיב.) שנפשות כל עוסקי תורה הם ניצוצי משה ולא דור המדבר לבד אלא עד סוף כל הדורות כל העוסק בתורה כרוך הוא במשה, ולזה כינה עסק התורה של ישראל אליו ואמר אקרא והבן:

עוד ירצה אומרו כי שם ה' וגו' נתינת טעם להנאמר אחר כך שהוא הבו גודל לאלהינו, והוא על דרך מה שאמרו ז''ל (שוח''ט כט יב) בפסוק (תהלים כב ד) יושב תהלות ישראל שלא ישב ה' על כסא התהלות עד שאמרו צבא השמים ברוך ה' אלהי ישראל ולא היה לו נחת רוח כשאמרו לו אלהי שמים וארץ ואלהי המלאכים, ולזה בא דברו הטוב כאן ואמר הבו גודל ומעלה לדבר זה שאינו חפץ ליקרא אלא אלהינו, והוא אומרו לאלהינו כי באמצעות שקוראים בתורה שהוא שם ה', והוא אומרו כי שם ה' אקרא בזה כשמשבחין העליונים ואומרים ברוך ה' אלהי ישראל שבח זה יש בו גדולה ושבח, מה שאין כן כשאין ישראל עוסקים בתורה ואומרים המלאכים ברוך ה' אלהי ישראל שבח זה גרוע מאד מטה מטה וישתקע הדבר שהרי הם מכחישים חס ושלום כשאין עוסקין בתורתו שבאמצעותה יחס אלהותו עלינו, ורבותינו ז''ל דרשו הרבה דרשות (ספרי) וכפטיש וגו': (אור החיים)

 ספורנו  כי שם ה' אקרא. הנה קורא שם ה' הוא המתפלל כאמרו קראתי שמך ה' מבור תחתיות וכן ושמואל בקוראי שמו קוראים אל ה' והוא יענם. אמר א''כ כאשר אתפלל על קבוץ גליות באמרי כנשר יעיר קנו ועל ביאת המשיח באמרי ה' בדד ינחנו ובסוף השירה באמרי הרנינו גוים עמו אתם שידעתם גדלו במופתים שכליים מבוארים בתורתו. הבו גודל לאלהינו. אל תיחסו אליו השתנות על מה שיסופר בשירה מהעתידות לישראל ושיהפך לכם לאויב כי ידעתם במופתי תורתו שהוא הצור בלתי משתנה לא קצרה ידו מהושיע ולא ככדה אזנו משמוע וגם כן לא תיחסו אליו עול אחרי שידעתם במופתים כי תמים פעלו במציאות. עליו אין להוסיף וממנו אין לגרוע. ובזה נודע: (ספורנו)


{ד}  הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ כִּי כָל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט אֵל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא:

 אונקלוס  תַּקִיפָא דְשָׁלְמִין עוֹבָדוֹהִי אֲרֵי כָּל אֹרְחָתֵהּ דִינָא אֱלָהָא מְהֵימְנָא דְמִן קֳדָמוֹהִי עַוְלָה לָא נָפֵק מִן קֳדָם דְזַכַּי וְקַשִׁיט הוּא: (אונקלוס)

 יונתן  אָמַר משֶׁה נְבִיָא כַּד סְלֵיקַת לְטַוְורָא דְסִינַי חָמִית רִבּוֹן כָּל עָלְמַיָא יְיָ מְרַבַּע יוֹמָא לְאַרְבָּעָא חוּלְקִין תְּלַת שָׁעִין עָסִיק בְּאוֹרַיְיתָא וּתְלַת עָסִיק בְּדִינָא וּתְלַת מְכַרְזֵג בֵּין גְבַר לְאִיתָא וּגְזַר לִמְרוֹמָם וּמָאִיךְ וּתְלַת מְפַרְנֵס כָּל בִּרְיָיתָא דְהָכִין כְּתִיב תַּקִיף דְשַׁלְמִין עוֹבָדוֹי אֲרוּם כָּל אָרְחָתוֹי דִינָא אֱלָהָא מְהֵימְנָא דְמִן קֳדָמוֹי עַוְלָא לָא נָפִיק דְזַכַּאי וְקָשִׁיט הוּא: (תרגום יונתן)

 רש"י  הצור תמים פעלו. אע"פ שהוא חזק, (ל) כשמביא פורענות על עוברי רצונו, לא בשטף הוא מביא, כי אם בדין, כי תמים פעלו: אל אמונה. לשלם לצדיקים צדקתם לעולם הבא, (מ) ואע"פ שמאחר את תגמולם, סופו לאמן את דבריו: ואין עול. אף לרשעים משלם שכר צדקתם (נ) בעולם הזה: צדיק וישר הוא. הכל מצדיקים עליהם את דינו, (ס) וכך ראוי וישר להם, צדיק מפי הבריות, וישר הוא (ע) וראוי להצדיקו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ל) דק"ל למה קרא מרע"ה להקב"ה צור ותו מאי תמים דהזכיר הכא וכי ס"ד שפעולתו של הקב"ה אינה תמימה ל"פ אע"פ כו': (מ) דק"ל למה אמר הל' של אמונה ומפרש דקאי אמתן שכרן של צדיקים שהוא לזמן ארוך בעה"ב לכן שייך ביה ל' אמונה: (נ) ר"ל דפסוק זה כפל ל' הוא מדכתיב אל אמונה ודאי אין עושה עול אלא אף לרשעים דה"א דלא משלם להם שכרן אלא מנכה להן מצוה נגד עבירה אלא משלם להם שכר המצות בעה"ז כדכתיב ומשלם לשונאיו אל פניו וגו' כדי שיהא עונש של עבירות בעוה"ב מרובה: (ס) ר"ל שרוצה לפרש מלת צדיק וכו' דל' צדיק נאמר על מי שקונה בעצמו שלימות הרבה וזה אין שייך בהקב"ה חלילה ומתרץ הכל מצדיקין כו' והרא"ם פי' הוצרך לפרש הכל מצדיקין כו' מפני שא"א לומר שהכ' מעיד על צדקתו יתברך כי לא יעלה על דעת היפך זה וכ"ש אחר שנאמר עליו שהוא אל אמונה ואין עול ומפני שיש לטעות ולומר שמלת צדיק וישר הם תוארים להקב"ה מ"ה פי' דשניהם והא תואר השם מפי הבריות וכו' ר"ל שהכל מצדיקין עליהם את דינו: (ע) ר"ל שישר לבריות לעשות כן וקאי וישר על הבריות אבל א"ל שקאי וישר על הקב"ה כיון דצדיק קאי אבריות ולא אהקב"ה ה"ה נמי מלת וישר קאי נמי אבריות ולא אהקב"ה וק"ל: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  והחל הצור תמים פעלו. להודיע כי כל מה שאירע לישראל בעבור מעשיהם הרעים היה: וטעם הצור. שהוא עומד תמיד כצוד. ואל תתמה. כי כן יאמר הכתוב כארי' ישאג כי לא יוכל המדבר לדמות מעשי השם ית' כי אם אל מעשיו. כי הכל מעשיו. וכן צור לבבי כמו משען ותוקף ועמידה. וי''א מלשון צורה וכן וצורם לבלות שאול. ועיקר שאין לו עצם מקבל רק הוא צור קדמון והראשון נכון בעיני: תמים פעלו. כי כל מפעל פועל חסר בעבור הצטרכו לאשר הוא למעלה ממנו לבד מפעל השם הנכבד והכל (שנים) (בם' מ''ח גרס שונים) חוץ מיוצר הכל: כי כל דרכיו משפט. שלא ישתנו רק הם על משפט אחד וזו היא התהלה (התחלה) וכל הנבראים ישתנו מעשיהם כפי צרכיהם ומעשי השם (לכבודו) (בם' הנ''ל גרס לבדו) בגבורה כפי החכמה. ואין לטעון מעמידת השמש כי סודו ברור במלת וירח בעמק אילון כאשר פירשתי במקומו: אל אמונה ואין עול. הוא לבדו יש לו גבורת אמת כי כל גבורה בגבורים הוא מקרה מיד אחר. והטעם אחר שהוא אל אמונה לא יתכן שיעשה עול ויתכן להיות ואין עול בדרכיו. או מלת אל מושכת עצמה ואחרת עמה: צדיק וישר הוא. בעבור שאמר שחת לו אמר כי צדקתו שחתו עם נפתל והנה הוא לבדו ישר ויושר הישר לתקן המעות על כן טעם לו בעבור שהיו לו בתחלה: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  הצור תמים פעלו. רמז למדת הדין ואמר "תמים פעלו" כי הפועל הבא ממנו תמים ושלם לא ימוט ולא ישתנה לעולם כי כל דרכיו משפט הרחמים הם ולא תבוא בפועל חסרון אך במשפט כי המשפט לאל אמונה ואין עול בצור והמשפט צדיק והצור ישר (הרמב"ן)

 בעל הטורים  כי שם ה' אקרא הצור תמים. לומר שמברכין ברוך דיין האמת: צדיק וישר הוא שחת. לו. שחייב לו לומר יפה דנתני: הוא עשך ויכוננך. וסמיך ליה: (בעל הטורים)

 אור החיים  הצור תמים פעלו. פירוש לפי שקדם ואמר שעסק התורה יסובב טל ומטר, לזה העיר שאם האדם עסק בתורה ומזונותיו קשים ולחם אין, או שרואה אדם שאין עליו עול תורה ומואס בלומדיה ומודדין לו במדה גסה אכול ושבוע והותר כיעודים שנאמרו ללומדי תורה ונהפוך הוא, לא מפני זה יבעט ותולד בו ח''ו מינות אלא יצדיק הדין עליו ויאמר ה' אמת ודינו דין אמת, והוא אומרו הצור פירוש לשון תוקף וחוזק וזה יגיד אל יד ה' הרודה באדם אף על פי כן תצדיק ותאמר תמים פעלו, זה כנגד מה שרואה את שדרכו למדוד בגסה של טובה ומדדו בדקה, וגמר אומר כי כל דרכיו משפט כלל בזה גם את שדרכו למדוד טובה בדקה ומדדו לו בגסה, כי כל דרכיו משפט כי לא הביא יסורין על הצדיק עד שנתחייב בהם ולא הביא טובה על הרשעים אלא אם זכו לה כפי מעשיהם:

וגמר אומר אל אמונה וגו' ואמרו רבותינו ז''ל (ספרי) אל אמונה לשלם לצדיקים צדקתם לעולם הבא ואין עול לשלם לרשעים צדקתם בעולם הזה, והכונה במאמר זה על פי דבריהם שאמרו (שוח''ט ד) בפסוק נתת שמחה בלבי מעת דגנם ותירושם רבו (תהלים ד ח) שאמר דוד כי מעת שראה שלות הרשעים נשא קל וחומר בעצמו ומה לאלו שהם עוברי רצונו כך וכו', והוא אומרו אל אמונה פירוש יצדיק הצדיק אמונת שכרו בה' כשיראה מדת ואין עול שהוא שכר הרשעים שבעולם הזה על מיעוט זכותם:

צדיק וישר הוא. פירוש כי האדון ה' צבאות ברא העולם במשפט דכתיב (משלי כ''ט ד) במשפט יעמיד ארץ, ואמרו ז''ל (תנחומא שופטים) שנשבע ה' שיעמוד העולם על המשפט, אבל מצינו לו י''ג מדות שכולם רחמים, ואם נשבע על המשפט מה מקום לרחמים, אכן הסדר הוא על זה הדרך כי מתחילה כשיושב על המשפט הוא מעמיד המשפט על תלו וכשבא להשתלם מתרצה ברחמים ומתפייס בתחנונים, והוא על דרך אומרו (תהלים קמ''ה) צדיק ה' בכל דרכיו וחסיד בכל מעשיו פירוש כשהוא בא להדריך דבר הוא מדריכו על קו הדין, אבל במעשיו פירוש בשעת מעשה כשבא אדם ומתחנן אל רחום וחנון ירחמהו, והוא אומרו צדיק וישר הוא פירוש צדיק על קו הדין, וכפירוש רש''י במה שאמרו בגמרא (ע''ז ו'.) ודילמא נח טריפה הוה ומתרץ תמים כתיב ביה ומקשו ודלמא צדיק בדרכיו תמים במעשיו ופירש (רש''י) צדיק בדרכיו על פי הדין וכו', וזה בתחלה אבל אחר כך וישר פירוש ישר לפנים משורת הדין כאומרם ז''ל (ב''מ ק''ח:) בפירוש פסוק ועשית הישר והטוב (לעיל ו' י''ח וברש''י שם): (אור החיים)

 ספורנו  כי כל דרכיו משפט. דרכי טובו ומדת דינו כולם משפט בלי ספק: אל אמונה. נאמן במה שנשבע לאבות להיטיב לבנים בזכותם של אבות: ואין עול. בהביאו פורענות: צדיק. צדקות אהב ובצדקתו לא יטוש את עמו: וישר הוא. שלא לקפח שכר כל בריה: (ספורנו)

 כלי יקר  הצור תמים פעלו. מבואר כדרך שאמר שלמה (קהלת ז.כט) אשר האלהים עשה את האדם ישר והמה בקשו חשבונות רבים. והוא כדי להסיר מלב האדם מחשבות און לדבר על ה' תועה שהאומן אשר בראו נתן בו החומר שיש לו נטיה אל התאות המוחשות ומידו היתה לו השחתה זו שכן אנו אומרים דרך התנצלות זכור כי עפר אנחנו (תהלים קג.יד) וכן אמר איוב (י.ט) זכר נא כי כחומר עשיתני וגו' ואולי יבא החוטא לתלות אשמתו ביוצרו, ע"ז אמר שאין הדבר כן אלא הצור אשר יצר את האדם בחכמה, תמים פעלו. כי אין צייר כאלהינו (ברכות י.) וכל פעולתו תמים בלא חסרון, והמופת על זה כי כל דרכיו משפט, ואילו היה האדם חסר מצד יצירתו א"כ לא היה בעל בחירה כי היה כמוכרח במעשיו ולא היה מן הראוי לבא במשפט על מעשיו, והרי אתה מודה שכל דרכי ה' משפט וחלילה לשדי מעול, כי אל אמונה, לשלם לצדיקים, ואין עול, לשלם אפילו לרשעים וכשם שאתה מודה שבדין הוא נותן שכר טוב לעושי רצונו כך בדין הוא מעניש לרשעים לפי שצדיק וישר הוא, ועשה את האדם ישר מכל צד, והמה בקשו חשבונות רבים, כי מצדם באה ההשחתה ולא מצדו ית' זה"ש שחת לו, כתרגומו חבילו להון ולא ליה, כי החבלה תלויה בהון מצד רוע בחירתם ולא ליה כי אין לתלות החבלה בו ית' כלל, לא בניו מומם, לומר שאין הדבר כמו שחשבו לתלות מומם במה שהם בניו לאמר לך אל האומן אשר עשני בעל חומר כי מידו היתה זאת לי, אלא עיקר מומם מצד עצמם מה שהם דור עקש ופתלתל. ואין להם שום מום וחסרון מצד שהם בניו ית' כי הצור פעלם בתמימות בלא חסרון, והמה בחרו להם דרכים מקולקלים אשר לא צוה ה'. גם לפירש"י אתי שפיר שפירש לו כלפי הקב"ה ור"ל שהשחתה זו ליחסה לו ית', לא, ר"ל זה אינו כן אלא בניו היו וההשחתה מומם מום שלהם.

ד"א שחת לו, לייחס ההשחתה לו ית', לא, זה אינו אלא בניו מומם, שעיקר מומם הוא מה שקראם הקב"ה בניו וגדלם ורוממם על כן פשוט בעיניהם שירחם ה' עליהם כרחם אב על בנים, ולא יביט באוניות שלהם. ועוד שמתוך זה גבה לבם עד להשחית ומתוך רום לבבם באו לידי חטא ובסמוך יתבאר פסוק זה עוד, ועיין בפר' בן סורר ומורה ביטול דעה זו. (כלי יקר)

 דעת זקנים  הצור תמים פעלו. דין הוא שתתנו לו גודל כי הוא צור ותקיף ועושה פעולתו בתמימות ואינו מראה כעס למכעיסים לפניו: צדיק וישר הוא. לעושי רצונו ואינו מקפח שכרם. ולפי שהיה רוצה לספר היאך נוקם נקמה מישראל כשמכעיסין לפניו ואחר כך מן האומות המשעבדים בהן לפי' הצדיק דין תחלה: (דעת זקנים)


{ה}  שִׁחֵת לוֹ לֹא בָּנָיו מוּמָם דּוֹר עִקֵּשׁ וּפְתַלְתֹּל:

 אונקלוס  חַבִּילוּ לְהוֹן לָא לֵהּ בְּנַיָא דִי פְלָחוּ לְטַעֲוָתָא דָרָא דְאַשְׁנִיוּ עוֹבָדוֹהִי וְאִשְׁתַּנִיוּ: (אונקלוס)

 יונתן  חַבִּילוּ עוֹבָדֵיהוֹן טַבְיָא בְּנַיָא חֲבִיבַיָא אִשְׁתַּכַּח מוּמָא בְּהוֹן דָרָא עוּקְמָנָא דְאַשְׁנִייוּ עוֹבָדֵיהוֹן וְאוּף סֵדֶר דִינֵיהּ דְעַלְמָא אִשְׁתַּנֵי עֲלֵיהוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  שחת לו וגו'. כתרגומו חבילו להון (פ) ולא ליה: בניו מומם. בניו היו, (צ) והשחתה שהשחיתו היא מומם: בניו מומם. מומם של בניו היה, (ק) ולא מומו: דור עקש. עקום ומעוקל, כמו ואת כל הישרה יעקשו (מיכה ג, ט.), ובלשון משנה, חולדה ששיניה עקומות ועקושות: ופתלתל. אנטורטי"לייש (פערדרעהט) כפתיל הזה שגודלין אותו ומקיפין אותו סביבות (ר) הגדיל. פתלתל, מן התיבות הכפולות, כמו ירקרק, אדמדם, סחרחר, סגלגל: (רש"י)

 שפתי חכמים  (פ) ר"ל ולא ליה להקב"ה והכי משמע הקרא השחיתו ולמי השחיתו וקאמר לא ליה כלומר לא להקב"ה ויהיה לפי ה מלת לו דבקה עם מלת לא הבא אחריו לא עם מלת שחת ולפי ל' הכ' ה"ל לתרגם וליה לא אלא שתרגם אותו אחר לשון הנהוג והוצרך להוסיף מלת להון אחר מלת שחת כי בזולת זה אין לו הבנה לקרא דלמי שחת ולא יפול עליו מלת לו לא כיון שאין אנו יודעים למי שחת. רא"ם: (צ) דק"ל למה קרוא אותן בניו כיון שחטאו. (ק) דק"ל למה כתיב מומם ולא כתיב מום סתם ויהיה מלת בניו דבקה עם שחת כאלו אמר שחתו בניו וזהו שתרגם חבילו להון והוא עצמו מה שאמר למעלה שחת לו לא אלא שכפל הענין במלות שונות כמנהג השירות והנבואות. רא"ם: (ר) כמו שעושין פתילה לנר של שמן שמקיפין סביב הקש: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  לא בניו. אלה שאמרו שאינם בניו וכן בנים לא אמון בם. והטעם שלא יודו שהוא בראם ואם יודו בפה לא יודו בלב והעד שלא יראו מהשם. ולמ''ד לו משרת עצמו ואחר עמו והוא למומם והטעם בעבור מומם שהוא דור עקש ופתלתל. ופתלתל. מתחזק ומתנצח בעקשותו וכן נפתולי אלהים. י''א כי טעם שחת לו כמו שחתו להם והטעם לנפש' ואל תתמה בעבור שהמלה לשון יחיד כי כן משפט הל' הלא תראה זכור ימות עולם בינו שנות דור ודור והנכון בעיני שהוא כן שחת לשם והטעם השחתת דרכי השם הנטועים והחקים שצוה כאילו אמר שחת לו דור עקש שהם לא בניו וזהו מומם והעד כי כן פירושו הבא אחריו והוא הלה' תגמלו זאת וכבר פירשתי טעם הה''א בספר מאזנים: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  שחת לו לא בניו מומם. המום יקרא השחתה כמו שנאמר (ויקרא כב כה) כי משחתם בהם מום בם וכן וזובח משחת לה' (מלאכי א יד) יאמר כי מומם של ישראל שחת לצור עמו ונחלתו וקראם "לא בניו" כאשר יקראם בניו בעת רצון ואמר כי הם דור עקש ופתלתל כי העקשות הפך הישר כענין שנאמר (מיכה ג ט) ואת כל הישרה יעקשו והפתלתל הפך הצדיק ואחרי שהוא צדיק וישר והעם בהפך מזה אינם בניו אבל הם משחיתים לו ושיעור הכתוב שחת לו מומם את לא בניו דור עקש ופתלתל והנה הטעם שלא בא חסרון מעלתם מפועל הצור כי הוא תמים ולא יבוא בו חסרון לעולם אבל מומם הוא המשחית אותם לפני אביהם וטעם "לא בניו" כמו ואמרתי ללא עמי עמי אתה (הושע ב כה) וכן הם קנאוני בלא אל (פסוק כא) במי שאיננו אל וישבעו בלא אלהים (ירמיהו ה ז) או יאמר שחת לו מומם שאינם בניו כי הם דור עקש ופתלתל הפך ממנו (הרמב"ן)

 אור החיים  שחת לו לא בניו. פירוש כשמשחיתים דרכם גורמים רעה לעצמם, ומה רעה גורמים לא בניו פירוש שאינם נקראים בני אל חי כאומרם ז''ל (ב''ב י'.) כשישראל הולכים בדרכו של מקום נקראים בנים וכשאין הולכים וכו' נקראים עבדים, והוא אומרו שחת לו שלא יקראו בניו של הקדוש ברוך הוא, ואומרו מומם לפי שיש מקום לומר סוף סוף יגיע הדבר לאב מום הבנים ח''ו, לזה אמר מומם פירוש המום מהם בא לא מאבינו כי הוא ברא את האדם ישר, וכמאמר הנביא (ישעי' ה' א ב) כרם היה וגו' ויעזקהו ויסקלהו ויטעהו שורק וגו' ויקו לעשות ענבים וגו', והוא אומרו מומם פירוש המום מהם בא, ופירוש מום על דרך אומרם ז''ל (סוטה ג'.) אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנסה בו רוח שטות, שהוא רוח רעה והיא תקרא מום בסוד אומרו (לעיל ט''ו כא) מום רע, והמשכת חלק זה הרע אינו אלא מצד מעשה האדם:

דור עקש ופתלתול וגו'. שאם יהיה עקש לבד, דברי התורה תשים המעקשים למישור, ומי גרם לזה שנשחת היותו עקש ופתלתול פירוש מתחזק בעקשותו, כאשר עינינו רואות בדורות הללו מיני אפיקורסות דרך עקש וכשאדם מישר עקשותיהם הם מתחזקים בארחות עקשים קשים, וזה אובדן מולדת בית: (אור החיים)

 ספורנו  שחת לו לא בניו מומם דור עקש ופתלתול. אבל דור עקש ופתלתול לא בניו בתמימות הנה מומם בעגל שחת לאל יתעלה את המכוון כאמרו כי שחת עמך. כי הוא אמנם כיון לקדש את ישראל ולקדש שמו בעולמו על ידם שיהיו למאורות במין האנושי להבין ולהורות כאמרו כי לי כל הארץ ואתם תהיו לי ממלכת כהנים. והם השחיתו כל זה בעגל: (ספורנו)

 כלי יקר  שחת לו לא בניו מומם. בילקוט פר' האזינו (לב.תתקמב) מסיק הסתכלו בשמים שבראתי לשמשכם שמא שינו מדתם כו' ומה אלו שנבראו לא לשכר ולא להפסד ואינן חסים על בניהם ועל בנותיהם לא שינו מדתם, אתם שיש לכם שכר והפסד ואתם חסים על בניכם ועל בנותיכם עאכ"ו שלא תשנו את מדתכם. ומי הגיד לבעל מדרש זה שהזכיר בנות או בנים בק"ו זה, ולמעלה פר' נצבים (ל.יט) פרשתי שלמד זה ממ"ש שם העידותי בכם את השמים ואת הארץ, וכתיב בתריה למען תחיה אתה וזרעך, ולמה הזכיר ביעוד זה זרעו יותר מבשאר כל היעודים אלא כך אמר לו אם אין אתה עושה למען חייך עשה נא למען חיי זרעך שהרי אתה חס בטבע על בן ובת. וכן בפר' זו אחר שאמר האזינו השמים וגו', אמר שחת לו לא בניו מומם. מתחילה אמר שחת לו שהחוטא ורב מרי משחית לו לעצמו, ולא זו לו אלא אפילו על חיי בניו אינו חס כאילו לא בניו המה וזהו מומם הגדול כי לפעמים חמדת שעה תלחצהו שאינו מתבונן בסוף העונש כי יבא, אבל בניו מה חטאו לו כי אין להם חלק בהנאה זו אבל יש להם חלק בעונש.

וזה"ש בסמוך וירא ה' וינאץ מכעס בניו ובנותיו. כי בשלמא מה שלא היה חס על עצמו אינה הכעסה גדולה כל כך לפי שישמן ישורון ויבעט שמנת עבית וגו'. ר"ל הנאת שעה תלחצהו אבל בניו ובנותיו שאין להם אפילו הנאת שעה איך לא יחוס עליהם להביאם במצודת העונש ההוא זהו הדבר המכעיס להקב"ה ביותר, זה"ש מיד אחר שמנת עבית וגו', וירא ה' וינאץ מכעס בניו ובנותיו, שינאץ ה' עליו ממה שהוא מכעיס בניו ובנותיו לכך נזכרו כאן שני השחתות אלו והגדיל ביותר ההשחתה שגורם לבניו ממה שהוא משחית נפשו, כי לכך נאמר וירא ה' וינאץ מכעס בניו ובנותיו, וכאן שחת לו לא בניו מומם, אע"פ ששיחת לו לעצמו מ"מ אין מום זה שבו גדול כל כך כמו המום שהוא פוגם בבניו כי דומה לו כאילו לא בניו המה זהו עיקר מומם.

ד"א בניו מומם. זה עיקר מומם שהם בניו של השי"ת ולא הביטו אל צור אשר חוצבו ממנו כי הצור תמים פעלו. והיה להם ללכת בדרכי אביהם שבשמים כמ"ש (דברים יג.ה) אחרי ה' אלהיכם תלכו, הלך אחרי דרכיו כמו שנאמר הלא הוא אביך קנך, והיה לך לילך בדרכיו.

ד"א שבניו רמז למעשיו שנקראו תולדותיו של אדם, הן תולדותיהן של צדיקים מעשים טובים, הן מעשה הרשעים כמו שנאמר (תהלים ז.טו) והרה עמל וילד שקר. והרשע אינו מודה על האמת לעולם ובכל תולדותיו הרעים שהוא מוליד יאמר כי לא בניו המה, וזהו עיקר המום שבהם שלא ישים אשם בנפשו בכל תולדותיו הרעים וכחש לאמר כי לא בניו המה לא אני ילדתים, וסבה לזה לפי שהם דור עקש ופתלתל. כי מצד היותו דור עקש אינו מודה על האמת לעולם ואומר לכל מוכיח לא פעלתי און. סבה שנייה מצד היותו עובר עבירה ושנה בו ומורגל לעשותה פעמים רבות עד שנעשה הדבר אצלו כהיתר (יומא פו:), וזה"ש ופתלתל, כפתילה זו המשולשה כך העובר ושנה ושלש נעשה לו כהיתר ואינו שב מן דרכו לעולם. (כלי יקר)

 דעת זקנים  שחת לו לא בניו. כלו' אם שחת האדם מעשיו ועושה רשע לא לו ההשחתה שהרי הוא אינו נפסד בכך אלא לבניו מומיו המום כדכתי' לא אותי הכעיסו כי אם אותם למען בשת פניהם. וכן תרגום אונקלוס חבילו להון לא ליה וגו' וקשיא לרב ר' משה מפונטריס"א דלפי זה הי' לו לכתוב שחת לא לו הראשון בא' והשני בוי"ו לכן פי' שחת לו לא בניו מומם מום שלהם הוי שהקב"ה אומר עליהם כי לא בניו הם כשחוטאין וכן אמר הושע כי היא לא אשתי והם לא בני כי בני זנונים המה: (דעת זקנים)


{ו}  הַלְיהֹוָה תִּגְמְלוּ זֹאת עַם נָבָל וְלֹא חָכָם הֲלוֹא הוּא אָבִיךָ קָּנֶךָ הוּא עָשְׂךָ וַיְכֹנְנֶךָ:

 אונקלוס  הָא קֳדָם יְיָ אַתּוּן גָמְלִין דָא עַמָא דְקַבִּילוּ אוֹרַיְתָא וְלָא חַכִּימוּ הֲלָא הוּא אֲבוּךְ וְאַתְּ דִי לֵהּ הוּא עָבְדָךְ וְאַתְקְנָךְ: (אונקלוס)

 יונתן  הַאֶפְשַׁר דִלְשׁוּם מֵימְרָא דַיְיָ אַתּוּן גָמְלִין דָא עַמָא דְהַווֹן טִפְּשִׁין וְקַבִּילוּ אוֹרַיְיתָא וְלָא חַכִּימוּ הֲלָא הוּא אֲבוּכוֹן דִי קְנָא יַתְכוֹן הוּא בְּרָא יַתְכוֹן וְשַׁכְלֵיל יַתְכוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  הלה' תגמלו זאת. לשון תימה, וכי לפניו אתם (ש) מעציבין, שיש בידו להפרע מכם ושהיטיב לכם בכל הטובות: עם נבל. ששכחו את העשוי להם: ולא חכם. להבין את הנולדות שיש בידו להיטיב ולהרע: הלא הוא אביך קנך. שקנאך, (ת) שקננך (א) בקן הסלעים ובארץ חזקה, שתקנך בכל מיני תקנה: הוא עשך. אומה (ב) באומות: ויכננך. אחרי כן בכל מיני בסיס (ג) וכן. מכם כהנים, מכם נביאים, ומכם מלכים, (ד) כרך שהכל תלוי בו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ש) ר"ל אתם עושים מעשי' מעציבי' ולמה אין ראויח לעשות שיש בידו להפרע מכם ועוד שהיטיב לכם כל טובות וא"ל מנ"ל לרש"י שאלו שני הטעמים אמר להם י"ל כדמפרש ואזיל דכתיב עם נבל ששכחו את העשוי להם דהיינו שהטיב להם ולא חכם להבין את הנולדו' דהיינו שיש בידו להפרע מהם כמו שעשה לדור המבול ולדור הפלגה ולאנשי סדום ש"מ דמלת הלה' וגומר כולל נמי שני טעמים: (ת) ל' קנין: (א) ל' קן. פי' דק"ל מדכתיב קנך שהוא ל' קנין איך שייך לומר אביך דהא לגבי אביו אין נופל ל' קנין ל"פ שהוא לשון קננך ותו ק"ל דאם הוא לשון קן הי"ל לנקוד בחיר"ק תחת הקו"ף וגם ה"ל להדגיש הנו"ן מל' כנשר יעיר קנו ל"פ שוהא מל' תיקון וא"ל מנ"ל שהוא ל' תיקון דלמא הוא מל' קנין ומל' קן אם כן הוה ליה לנקוד קונך בחולם מל' קונה שמים וארץ ואין לפרש מל' תקון ול' קננך לחוד ולא ל' קנין א"כ חסר תי"ו של מלת תיקון אע"כ צ"ל כל ג' לשונות: (ב) דק"ל מה שבח זה שעשה אותם הא כל העולם עשה. ל"פ אומה באומות ר"ל בחר בך מכל אוה"ע: (ג) בפת"ח וכן הוא נמי ל' בסיס אלא בסיס מל' ארמית וכן מל' עברית: (ד) משא"כ בשאר אומות דלוקחין מלך ממדינה אחרת: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  נבל. במעשיו: ולא חכם. בלב והנה כלו חסר במחשבה ובמעשה: אביך. בעבור שאמר שאינם בניו: קנך. כטעם ה' קנני: הוא עשך. תקנך: ויכוננך. לקבל התיקון: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  עם נבל ולא חכם. ששכחו הטוב שעשה להם ולא חכם להבין את הנולד שיש בידו להטיב ולהרע לשון רש"י ואונקלוס תרגם עמא דקבילו אורייתא עשאו מן נבל תבל (שמות יח יח) שפירש בו מלאה תלאה יאמר עם שנלאו בעשיית התורה ולא יתחכמו שהיא לטוב להם כל הימים וכן אמר בגוי נבל (פסוק כא) בעמא טפשא שנלאו להיות חכמים או בעלי דת ור"א אמר נבל במעשה ולא חכם בלב ולפי דעתי העושה טובת חנם יקרא נדיב ומשלם רעה למי שהטיב עמו יקרא נבל והוא שאמר (ישעיהו לב ה) לא יקרא עוד לנבל נדיב כי הוא הפכו ולכך אמרו על נבל הכרמלי (שמואל א כה כה) כשמו כן הוא נבל שמו ונבלה עמו כי דוד עשה עמו טובה גדולה ושמר את כל אשר לו והוא לא רצה לשלם לו גמול ויעט במלאכיו ויבזהו וזהו טעם הכתוב בחבריו של איוב (איוב מב ח) לבלתי עשות עמכם נבלה כי היו הם מלמדים זכות על מעשה השם הנכבד והנורא שהוא במשפט ואם ירע להם תראה נבלה ויתכן שיקרא כן בעבור שהוא נופל מבני אדם כאשר יאמר כאלה נובלת עליה (ישעיהו א ל) כמו נופלת עליה ויקראו המתה "נבלה" שנפלה לארץ ומתה כמו שאמר (שופטים יד ח) לראות את מפלת האריה אם כן יאמר הכתוב הזאת תגמלו את השם על הטובות שעשה עמכם עם נבל שהוא משלם רעה תחת טובה ולא חכם לדעת כי לנפשם גמלו הרעה הזאת לא לאל כענין שנאמר (איוב לה ו ז) אם חטאת מה תפעל בו ורבו פשעיך מה תעשה לו אם צדקת מה תתן לו או מה מידך יקח הלא האל הוא אביך כי הולידך וגדלך והוא קנך ששמך קנין כי הוציאך מאין והיית יש וכל יש יש לו קנין כענין שנאמר ה' קנני ראשית דרכו (משלי ח כב) וכן קונה שמים וארץ (בראשית יד יט) כאשר פירשתיו והוא צור עשך ויכוננך כלשון ויכוננו ברחם אחד (איוב לא טו) (הרמב"ן)

 אור החיים  הלה' תגמלו זאת. אמר לשון גמול להעיר שבמקום שיגמלוהו טובות כעל כל אשר גמלם הנה הם משלמים רעה תחת טובה, ואומרו עם נבל ולא חכם ואין חכם הפכיות הנבל, לומר שהגם שיהיו עם נבל מטבעם אם היו חכמים לא היו נבלים עם ה', כי הנבל יכיר שחושך מיושר אך למחסור ולא יהיה נבל:

והוא מה שגמר אומר הלא הוא אביך וגו', סדר ד' חלוקות, א' שהוא ברא את האדם וכנגד זה אמר הוא אביך, שנית שקנה אותנו לעבדים במה שהוציאנו מיד פרעה והחיה אותנו במדבר והביא אותנו לארץ מלאה כל טוב וכנגד זה אמר קנך, ג' שתקן אותנו תיקון מעולה ורם בתת שכינתו בתוכנו וניבא אותנו, וזה תיקון גדול שעשה אותנו כלי ראוי לקבל הנבואה, וכנגד זה אמר עשך פירוש מעשה חדש מלבד הבריאה הרמוזה במאמר אביך, ד' שתכן אותנו התכוננות הנצחי לזכות בו חיי עולם הבא שהוא העיקר, והכוונה בכל זה הוא שאין הנבל עושה נבלה עם גדר זה אם לא לצד היותו סכל והוא אומרו נבל ולא חכם: (אור החיים)

 ספורנו  הלה' תגמלו זאת. אחר שכיון לתתכם ממלכת כהנים. האמנם ראוי שתגמלו לו זאת שתקלקלו מכוונתו לחלל את שם קדשו ולמנוע שלא ישיג את התכלית שכיון באמרו נעשה אדם בצלמנו כדמותנו: עם נבל. בזוי בהיותך כפוי טובה ומשלם גמול רע למיטיב על היפך הנדיב הנכבד בהיטיבו למי שלא היטיב עמו מעולם: ולא חכם. כמדיניות להבין אחרית דבר מה יהיה המושג: הלא הוא אביך קנך. לא אב טבעי הנותן מציאות מה במקרה אבל הוא אב רצוניי שנתן לך מציאות למען תהיה קנינו מוכן להשיג בך חפצו וסגולתו וזה כי הוא עשך. לגוי כי לא היית גוי נחשב כלל: ויכוננך. נתן לך הכנות שתהיה מוכן בהם להיות לו לעם סגולה: (ספורנו)

 כלי יקר  הלה' תגמלו זאת עם נבל ולא חכם וגו'. קישור פסוקים אלו עם הפסוקים הקודמים נ"ל על דרך שנאמר (איוב לה.ו–ז) אם חטאת מה תפעל בו ורבו פשעיך מה תעשה לו, אם צדקת מה תתן לו או מה מידך יקח. כאותו סדר שנזכרו שם נזכרו גם כאן כי קודם שנכנס עמהם בדברי תוכחה הניח להם הקדמה זו שלא יחשבו על ה' תועה לאמר שיש אל השי"ת נפקותא בדבר אם תעשה רע או טוב, ותחשוב לומר שהשי"ת תועלת עצמו דורש לדחות מעליו הנזק המגיע לו מן פשעיך, ולקרב אליו התועלת הנמשך לו מן קיום המצות, עז"א שאתה טועה בשניהם כי בענין ההשחתה אמר תחילה שחת לו לא כתרגומו חבילו להון ולא ליה, כ"א רבו פשעיך מה תעשה לו. ועיקר ההשחתה להם היא ומומם היא ולא של הש"י, ואח"כ אמר על קיום המצות כי לשון גמול נופל על איזו גמול טוב ואמר הלה' תגמלו זאת, ה"א של הלה' רבתי לרמוז על ה' חומשי תורה וכי אתה חושב לגמול להקב"ה איזו טובה בקיומך ה' חומשי תורה שנקראו זאת, שנאמר (דברים ד.מד) וזאת התורה.

עם נבל ולא חכם. אע"פ שאין ולא חכם הפכו של עם נבל, מ"מ נ"ל שכך פירושו כי במלת נבל באו פירושים שונים בדברי המפרשים. ואני אומר שכל מי שאינו נדיב לב נקרא נבל וראיה ממה שנאמר (ישעיה לב.ה) לא יקרא עוד לנבל נדיב ולכילי לא יאמר שוע. מכלל שהנבל הפך הנדיב ונבל הכרמלי יוכיח כי הוא אמר (שמואל א' כה.יא) ולקחתי את לחמי וגו' ונתתי לאנשים אשר לא ידעתי אי מזה המה. ועליו נאמר (שם כה.כה) כי כשמו כן הוא נבל שמו ונבלה עמו. ואולי נגזר שם זה מן לשון יובל ויבולה שפירושו אף מה שאתה מוביל לה כך זה שאינו נדיב לב, כל היום הוא מוביל מאחרים אליו אבל הוא לא יתן כלום לאחרים והנה זה הטועה חושב שיש להקב"ה איזו צורך במצותיו מי הביאו הלום לחשוב מחשבה נפסדה זו, אין זה כי אם מצד שהוא עצמו נבל ולא נדיב ורחוק בעיניו שאחד יעשה איזו טובה לזולתו בחנם אם לא שיודע שהמקבל טובתו יחזור וישלם לו כגמול ידו כי אם אינו מצפה לתשלום גמול למה יעשה טובה לזולתו בחנם, כך הוא חושב גם על הקב"ה בראותו גודל הטובות אשר עשה ה' אתו יחשוב למה זה עושה הטובות ההם עמדי בחנם אין זה כ"א לכדי שיקבל גם הוא תועלת ממני יותר מהמה, ע"כ קרא לחושב מחשבה זה נבל ולא נדיב כי רחוק בעיניו שיעשה ה' אליו הטובות על צד הנדיבות והחסד לכך נאמר בסמוך וינבל צור ישועתו, רצה לומר דבר עליו כדבר על אחד הנבלים ועל כן מדה כנגד מדה בגוי נבל אכעיסם. עוד קראו לא חכם כי מלבד מה שהוא נבל ולא נדיב הנה הוא בן לא חכם כי לא מחכמה שאל על זאת.

ואח"כ ביאר על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון, כי מ"ש עם נבל על זה אמר הלא הוא אביך קנך, כי לו הונח הן יהי כדבריך, שאין שום אדם עושה טובה לזולתו בחנם, הני מילי לאיש נכרי אבל האב לבנו אפילו מי שהוא צר עין בזולתו, מ"מ וכי אין דרך העולם שהאב עושה לבנו כמה טובות מיום הולדו על צד הנדיבות בחנם ואינו מצפה לתשלום גמול, כך הקב"ה הלא הוא אביך קנך, והוא מרחם עליך כרחם אב על בנים אף על פי שאין לו שום תועלת ממך, ועל מה שקראו בן לא חכם רצה להוכיח זה באמרו הוא עשך ויכוננך, מאחר שהוא עשך אם כן כל מה שאתה עושה יכול הוא ית' גם כן לעשותו בק"ו כי אם עשה אותך אם כן כל אשר תמצא בכחך לעשות פשיטא שיש גם בכחו ית' לעשותו, כמ"ש (תהלים צד.ט) הנוטה אוזן הלא ישמע היוצר עין הלא יביט. וכמ"ש (שם נ.יב) אם ארעב לא אומר לך כי לי תבל ומלואה. ע"כ אמר הוא עשך והרי עשה אותך ואת כל אשר תמצא בכחך לעשותו ביחד, ואם כן היה הוא ית' יכול לעשות כל מה אשר אתה עושה אם היה לו איזו צורך בו ומאחר שלא הבנת דבר זה משכלך ודאי אתה בן לא חכם.

ואח"כ אמר זכור ימות עולם. אתה הנבל ולא נדיב שרחוק בעיניך שעשה הקב"ה דבר על צד הנדיבות מבלי שיצפה לתשלום גמול, זכור ימות עולם. הימים אשר בהם ברא הקב"ה העולם כי בזה תצטרך להודות על כל פנים שעולם חסד יבנה, שהרי קודם שנברא העולם היה הוא ית' לבדו ומציאתו היה מספיק בעצמו ולא היה צריך אז לשום נמצא כי לא היה עדיין שום דבר במציאות, ואם כן בימות עולם כשברא עולמו ודאי לא בראו כ"א מנדבת לבו ורצונו כמ"ש (שם פט.ג) עולם חסד יבנה. בינו שנות דור ודור, פירש"י דור המבול ודור הפלגה כי בשני דורות אלו היה מעשה כל באי עולם מקולקלים ובזה רצה להחזיק מה שאמר הוא עשך ויכוננך כי אילו היה לו צורך במעשיך איך עשה הקב"ה בשני דורות מקולקלים אלו אשר השחיתו התעיבו דרכם על הארץ, וירא הקב"ה כי אין איש וגו' ותושע לו זרעו וצדקתו היא סמכתהו (ישעיה נט.טז). ולא היה מקבל תועלת משום נמצא ובדורות הללו חזר העולם לתוהו ובוהו ואעפ"כ הוא ית' עשאו ויכוננהו על מכונו כבראשונה לא חסר דבר, וע"כ אמר בינו כלפי מה שקראו בן לא חכם ורצה להוכיח שטותו מן הוא עשך ויכוננך, ועכשיו חזר להוכיח שהוא נעדר מן החכמה והבינה ממ"ש בינו שנות דור ודור, כי לא עם בינות הוא אשר לא נתבונן בשנות דור ודור.

ואח"כ חזר לפרש על ראשון ראשון, על מ"ש הלא הוא אביך קנך ורצה להוכיח מזה שמצד היות הקב"ה אביך ע"כ הוא מטיב עמך על צד הנדבה כרחם אב על בנים האם גם בזה תהיה מסופק שמא גם האב לא יעשה דבר לבנו בחנם, על זה אמר שאל אביך ויגדך, כי יגיד לך כל מה שהוא מטיב עמך על צד הנדבה וממנו תקיש גם אל אביך שבשמים. ועל שקראו בן לא חכם ורצה להוכיח מן הוא עשך ויכוננך, וממה שאמר בינו שנות דור ודור. ע"ז אמר אם עכ"פ לא יהיה בך חכמה ובינה להבין במה שהיה לשעבר אז שאל זקינך ויאמרו לך, פירש"י זקינך הם החכמים והמה יאמרו לך דברי חכמה ממה שהיה לשעבר ובדרך זה מחובר הלא הוא אביך קנך, אל מה שקראו עם נבל. ואחריו נמשך פסוק זכור ימות עולם, ופסוק שאל אביך ויגדך, כי הכל נמשך אל מה שקראו עם נבל. וכן לאידך גיסא מה שקראו בן לא חכם נמשכו אחריו פסוקים הוא עשך ויכוננך, בינו שנות דור ודור, זקינך ויאמרו לך.

ונראה לפרשם עוד בדרך אחר, כי כבר אמרנו שעשה הוכחה מן עשך ויכוננך, שבן לא חכם אתה ואח"כ עשה הוכחה על הוכחת הוא עשך ויכוננך. כי אולי תכחיש גם את זה לאמר מאן יאמר כי ה' אלהים הוא עשנו שמא כל הנולדים נולדו בטבע איש מן איש, כדעת האפקורסים האומרים שהעולם קדמון ואישי הנולדים נמשך בטבע מעולם מאיש לאיש תמיד דור הולך ודור בא (קהלת א.ד), והעולם קדמון כמו הקב"ה שהוא גם כן קדמון עם העולם, ואולי תחזור לסורך לומר שיש לו איזו צורך במעשיך. ע"ז אמר בינו שנות דור ודור כי מן אדם עד נח היו שני חיי האדם מגיע כמעט לאלף שנים, ואח"כ לכמה מאות, ומשם והלאה היו שנות כל דור ודור הלוך וחסור עד דורות הללו שהועמדו על ע' שנה, וזה מופת שהעולם מחודש ואינו קדמון ע"כ חיו האנשים ההמה שהיו קרובים אל זמן בריאות העולם זמן רב יותר מן הדורות שנתרחקו מן זמן הבריאה מן הטעמים שהניחו המפרשים, כי י"א כי בהיות העולם מחודש היה האויר עדיין טוב בתכלית כי לא נתקלקל עדיין בהמשך הזמן, וי"א כדי שיולידו הרבה בנים ובנות בימים הרבים ההם, וי"א כדי שיוכלו ללמוד באותן השנים כל עניני חכמה ומלאכה שהיה העולם צריך להם, כי בכמה מאות שנים לא היו יכולין ללמוד כל כך דברים מחודשים כמו שיכול ללמוד בדורות הללו בשנה אחת וכן האריך מזה בעקידה. סוף סוף שנות דור ודור מופת גדול על חידוש העולם וממנו תלמוד כי הוא עשך ויכוננך.

ואם תכחיש גם את זה, לאמר מאן יימר שחיו אותן הדורות זמן רב יותר מן הדורות הללו ע"ז אמר שאל זקינך ויאמרו לך. כי הזקנים החכמים החוקרים לדעת הדברים הקודמים שהיו מימות עולם קבלו דבר זה איש מפי איש עד הדורות ההם, ונקט זקינך כי הזקנים שקפצה עליהם זקנה בדורות הללו המה יאמרו ההבדל שבין שנותם לשנות אבות כי אף אם לא יחקרו אחר חידוש העולם כי אין להם נפקותא כל כך בדבר, מ"מ הזקנים אשר קפצה עליהם זקנה בשנים מועטות המה יחקרו אם היה כן לעולמים וע"י החקירה יודע להם באמת כי שנות כל דור ודור היה הולך וחסור מחמת קלקול האויר שנתהוה בהאריך הימים ובזה יודע לך באמת כי הוא ית' עשך ויכוננך, וזה מופת חותך שאין לו ית' צורך בך ולא במעשיך.

ומ"ש בהנחל עליון גוים וגו'. נתן מופת על הטעות שהזכיר ואמר ראה איך אתה טועה באמרך שיש להקב"ה צורך ותועלת במה שאתה עושה מצותיו, כי בלי ספק אילו היה מקבל ממך איזו תועלת א"כ למה לא נתן התורה לכל העמים ומסרה לך מתי מספר עד שכנגד כל איש מישראל היה אומה שלימה כי הציב גבולות עמים למספר בני ישראל. כי ע' אומות היו כנגד ע' מישראל וכי לא היה לו יותר טוב אילו היה מקבל אותו תועלת מן עמים רבים, ודוק לאידך גיסא בשלמא אי אמרת שלא נתן התורה כ"א לצרף בה הבריות לא קשה למה לא חש לצרף עמים רבים לפי שחלק ה' עמו יעקב חבל נחלתו, וכל האומות הם כקליפות ע"כ לא היה חש לגדור כ"א שדהו כי מצאו שדה בור כמדבר הזה חסר מכל שלימות זה"ש ימצאהו בארץ מדבר ובתוהו יליל ישימון, ר"ל היו חסרים מכל, פרץ גדירו והיה למרמס (ישעיה ה.ה) על כן יסובבנהו יבוננהו כי במה שלמדו תורה נעשה מסובב ומשומר כאישון בת עין ובסמוך יתבארו כל הפסוקים בדרך אחר.

ד"א זכור ימות עולם, הוא על דרך שאמרו רז"ל (אבות ה.א) בעשרה מאמרות נברא העולם ומה ת"ל והלא במאמר אחד יכול להבראות אלא להפרע מן הרשעים שמאבדין את העולם שנברא בעשרה מאמרות, ר"ל שאומרים לרשע רע ראה כי דבר גדול אתה מאבד שהרי נברא בעשרה מאמרות וכן בששה ימים מזה הטעם שהיה יכול להבראות ברגע אחד אלא שאומרים לרשע שבחטאו הוא מאבד דבר גדול שנברא בששה ימים, ובעשרה מאמרות, ועשה לו הקב"ה כונניות בתורה שבכתב הכלולה בעשרת הדברות, ובתורה שבע"פ הכלולה בששה סדרים, להורות שקיום העולם תלוי בהם. ע"כ אמר זכור ימות עולם, שנברא העולם בששה ימים והשמר לך שלא תאבד דבר גדול זה וכן בינו שנות דור ודור, הם עשרה דורות מן אדם עד נח, ומן נח עד אברהם, על דרך שנאמר (קהלת ח.יב) אשר חוטא עושה רע מאת ומאריך לו וגו'. ותחשוב לומר מאחר שהקב"ה מאריך אף ואינו גובה דידיה לאלתר לית דין ודיין וע"כ יהיה מלא לבך לעשות רע, הנה בשקר אתה בוטח ותבין בינה מן אותן דורות שהיו מכעיסים לפניו ית' עד שהביא עליהם מי המבול, ועד שבא אברהם וקבל שכר כולם. וכמו שמסיק בפרקי אבות אחר בעשרה מאמרות כו' הזכיר מיד ענין עשרה דורות אלו להודיע כמה ארך אפים לפניו ית', כך אין לך לסמוך על תנחומי הבל אלו וכשם שנסמכו בפסוק זה כך סמכם התנא בפרקי אבות כי שניהם מוסר אל החוטאים כאמור. (כלי יקר)

 דעת זקנים  עם נבל. ששכחו הטובה העשוי להם: ולא חכם.שהוא רשע ואינו רוצה להתחכם ולראות את הנולד מה יהיה בסופו: (דעת זקנים)


{ז}   שני  זְכֹר יְמוֹת עוֹלָם בִּינוּ שְׁנוֹת דֹּר וָדֹר שְׁאַל אָבִיךָ וְיַגֵּדְךָ זְקֵנֶיךָ וְיֹאמְרוּ לָךְ:

 אונקלוס  אִדְכַּר יוֹמִין דְמִן עָלְמָא אִסְתַּכַּל בִּשְׁנֵי דַר וְדַר שְׁאַל אֲבוּךְ וִיחַוִּי לָךְ סָבָיךְ וְיֵימְרוּן לָךְ: (אונקלוס)

 יונתן  אִידְכָּרוּ מִן יוֹמַת עַלְמָא אִתְבּוֹנְנוּ בִּשְׁנַתְהוֹן דְכָל דָר וְדָר קְרוֹן בְּסִפְרֵי אוֹרַיְיתָא וְיִתְנוּן לְכוֹן וּבְסִפְרֵי נְבִיָא וְיֵימְרוּן לְכוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  זכור ימות עולם. מה עשה בראשונים שהכעיסו לפניו: בינו שנות דור ודור. דור אנוש שהציף עליהם מי אוקינוס, ודור המבול ששטפם. דבר אחר, לא נתתם לבבכם על (ה) שעבר, בינו שנות דור ודור, להכיר להבא, שיש בידו להיטיב לכם ולהנחיל לכם ימות המשיח והעולם הבא: שאל אביך. אלו הנביאים שנקראים אבות, כמו שנאמר באליהו אבי אבי רכב ישראל (מלכים-ב ב, יב.): זקניך. אלו (ו) החכמים (קידושין לב:): ויאמרו לך. הראשונות: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ה) ר"ל היה ראוי לכם לזכור ימות עולם וכיון דלא עשיתם לכל הפחות בינו שנות דור ודור להבא כו' והוצרך לפרש ד"א וכו' משום דלפי' ראשון קשה כפל ל' דהא כבר נאמר זכור ימות עולם וגם דור אנוש ודור המבול בכללם ל"פ ד"א ולפי ד"א לחוד נמי קשה כי אין שייך לו' לשון הבנה אדבר שאינו בעולם הזה אלא בעוה"ב אשר עין לא ראתה בלתי אלהים לבדו ל"פ גם טעם ראשון: (ו) פי' כי מלת זקן נוטריקון זה שקנה חכמה: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ימות. עם ימי שתי לשונות וכן שנות עם שני: עולם.זמן שעבר: שאל אביך. בעבור שאמר זכור אם שכחת מה שספרו לך אבותיך שאל אותם: ויגדך. כמו ויגד לך. וכן כי ארץ הנגב נתתני. בני יצאוני: זקניך. הטעם כפל כי כן דרך צחות: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  שאל אביך. רמז למבינים וכן זקניך והטעם כמו שאמר (לעיל ד יט) אשר חלק ה' אלהיך אותם וגו' כי לכל חלק במטה חלק למעלה וטעם למספר בני ישראל כי צורת יעקב חקוקה בכסא הכבוד והוא סוד גדול והעד כי חלק ה' עמו וזאת מעלה גדולה שלא עשה כן לכל גוי על כן אמר הלה' תגמלו זאת עם נבל ולא חכם שנפל ממעלתו באולתו וזה טעם אביך קנך כי קנהו לכבודו וילמדהו כאשר יפרש במעשה האב עם הבן לשון ר"א ודברי פי חכם חן ואם כן יהיה פירוש זכר ימות עולם שיתנו לב לזכור ששת ימי בראשית הטובה שעשה להם בעת היצירה כמו שיאמר בהנחל עליון גוים וגו' בינו שנות דר ודר שיבינו לדעת מה שנעשה להם בדורות מעת ששרתה שכינה ביניהם כאשר יספר ימצאהו בארץ מדבר וגו' ורש"י כתב ימצאהו בארץ מדבר אותם מצא לו נאמנים בארץ המדבר שקבלו עליהם תורתו ומלכותו ועולו מה שלא עשו ישמעאל ועשו ובתהו ילל ישמון ארץ ציה ושממה מקום יללת תנינים ובנות יענה אף שם נמשכו אחר האמונה ולא אמרו למשה היאך נצא למדבר וזה איננו מטעם הפרשה כי הכתוב מוכיח את ישראל ומזכיר הטובות אשר עשה השם עמהם והם גמלו להם רעה תחת טובה (הרמב"ן)

 בעל הטורים  זכור. כלומר זכור היאך עשה אותך, ויכוננך, בבטן מטיפה סרוחה: שאל אביך ויגדך זקניך. הרי ג' דורות. וסמיך ליה: (בעל הטורים)

 אור החיים  זכור ימות עולם. אמר ד' חלוקות כנגד ד' דברים שאמר בפסוק שלפני זה, כנגד אומרו הלא הוא אביך שרמז בו שהוא הבורא אמר זכור ימות עולם שהם ששת ימי בראשית שם ימצא כי הוא היוצר הוא הבורא, וכנגד אומרו קנך שרמז ליציאת מצרים ושאר הטובות שבהם קנה אותנו אמר בינו שנות דור ודור שיתבונן במה שפעל ה' בשנים של ב' דורות שהם דור היוצא ממצרים ודור רביעי הנכנס לארץ ובהם יכיר מעשיו יתברך לעם ישראל שבהם קנך, וכנגד אומרו עשך שהוא תיקון עליון שפירושנו בו שנתן שכינתו בתוכנו וניבא אותנו אמר שאל אביך ויגדך אביך הם הנביאים, וכן פירשוה רבותינו ז''ל (ספרי), וכנגד ויכוננך שפירשנוה על הכנות עולם הבא אמר זקניך ויאמרו לך פירוש הם חכמי ישראל המכירים בהכנת הדבר והמושג לעולם הבא הם יאמרו לך: (אור החיים)

 ספורנו  זכור ימות עולם. אחר שהשלים הקדמת השירה אשר בה הודיע שהמכוון ממנו הוא להגיד צדקת האל יתעלה שהוא אל אמונה להיטיב לעושי רצונו וברך ולא ישיבנה ואין עול במדת דינו נגדם. הואיל משה באר זה בהגדת העבר והעתיד להודיע ראשונה כמה היתה כוונת האל ית' להשיג זה התכלית בכל המין האנושי בימות עולם ובשנות דור ודור ואיך כשלא עלה זה הגדיל ה' לעשות להעלות את ישראל אל גרם המעלות כאשר יעשה באחרית הימים עם השרידים אשר יקרא. שנית שנתן להם מקום נכון לעבדו בשמחה ובטוב לבב מרב כל והמה מרדו ושלמו רעה תחת טובה ומי שהחטיא כוונתו עם כל אלה אין ספק שהוא ראוי לעונש נמרץ. שלישית שבגודל עונם נפלו במכמורי רשעים והיו ראוים לכליון חרוץ לולי חלול ה' שמנע מזה. רביעית הודיע סבה אשר בגללה תהיה להם כאלה באחרית הימים. חמישית הודיע אופן הגאולה ורחמי האל ית' על שארית עמו והם חלקי פרשת האזינו שזכרו ז''ל ונתנו בהם סימנין. הזי''ו ל''ך. אמר אם כן זכור ימות עולם ותבין דרכי טובו וכמה כיוון להיטיב למין האנושי בכלל כשתזכור ראשונה מה שהיטיב לאדם הראשון בתחלת ימי עולם ויניחהו בגן עדן והוא קלקל ענינו: בינו שנות דור ודור. ותבין שנית כמה היטיב לדורות והם השחיתו עד המבול. וכן שלישית מן המבול עד הפלגה והם קלקלו: (ספורנו)

 דעת זקנים  זכור ימות עולם. עתה מזכיר והולך החסדים שעשה הקב"ה עם ישראל:

בינו שנות דור ודור. כי קודם שהיו בעולם הייתי מתקן להם מקום בכל דור ודור כדמפרש ואזיל: (דעת זקנים)


{ח}  בְּהַנְחֵל עֶלְיוֹן גּוֹיִם בְּהַפְרִידוֹ בְּנֵי אָדָם יַצֵּב גְּבֻלֹת עַמִּים לְמִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:

 אונקלוס  בְּאַחֲסָנָא עִלָאָה עַמְמַיָא בְּפָרָשׁוּתֵהּ בְּנֵי אֲנָשָׁא קַיִים תְּחוּמֵי עַמְמַיָא לְמִנְיַן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: (אונקלוס)

 יונתן  בְּאַחְסָנוּת עִלָאָה עַלְמָא לְעַמְמַיָא דִי נְפָקוּ מִבְּנוֹי דְנחַ בְּאַפְרָשׁוּתֵיהּ מִכְתָּבִין וְלִישְׁנִין לִבְנֵי נְשָׁא בְּדָרָא דְפַלְגוּתָא בֵּי הוּא זִמְנָא רָמָא פִיצְתָא עִם שׁוּבְעִין מַלְאָכַיָא רַבְרְבֵי עַמְמִין דְאִתְגְלֵי עִמְהוֹן לְמֶחֱמֵי קַרְתָּא וּבֵי הוּא זִמְנָא אָקִים תְּחוּמֵי אוּמַיָא כִּסְכוּם מִנְיַין שׁוּבְעִין נַפְשָׁתָא דְיִשְרָאֵל דִנְחָתוּ לְמִצְרַיִם: (תרגום יונתן)

 רש"י  בהנחל עליון גוים. כשהנחיל הקב"ה למכעיסיו את חלק נחלתם, (ז) הציפם ושטפם: בהפרידו בני אדם. כשהפיץ דור הפלגה היה בידו להעבירם מן העולם, ולא עשה כן, אלא יצב גבולות עמים, קיימם ולא אבדם: למספר בני ישראל. בשביל מספר בני ישראל שעתידין לצאת מבני שם, (ח) ולמספר שבעים נפש של בני ישראל שירדו למצרים, (ט) הציב גבולות עמים. שבעים לשון: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ז) ר"ל מה היה חלק נחלתן הציפ' ושטפם: (ח) דאל"כ למספר ל"ל והכי משמע הקרא בהפרידו בני אדם דהיינו כשהפיץ דור הפלגה יצב גבולות עמים ר"ל שלא העבירם מן העולם ולמה עשה כן למספר בני ישראל ר"ל בשביל ישראל שיצא מן שם: (ט) ר"ל שרוצה לפרש עוד ענין אחד וה"ק הפסוק יצב גבולות עמים ר"ל עשה אומות הרבה וכמה עשה ומפרש למספר בני ישראל ר"ל במספר של ע' נפש שירדו למצרים עשה דהיינו ע' אומות ויהיה מאמר יצב גבולות עמים נדרש לפניו ולאחריו כדפי' והוצרך רש"י לשני טעמים דלטעם ראשון קשה למה לי למלת גבולות לא היה לו לכתוב רק יצב עמים למספר בני ישראל גבולות למה לי ולטע0 אחרון קשה כיון שהכעיסו לפניו למה לא איבדם מן העולם לכן צריך גם לטעם ראשון: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  בהנחל עליון גוים. אמרו המפרשים על דור הפלגה שנפצה כל הארץ כי אז גזר השם להיות ארץ שבעה גוים לישראל והוא שתספיק למספרם על כן למספר בני ישראל: יצב. י''א שהוא שם הפועל כמו הנה לא ידעתי דבר. וי''א שהוא פועל עתיד תחת פועל עבר כמו יעשו עגל בחורב. והנכון בעיני כי שאל אביך רמז למביני' וכן זקניך והטעם כמו אשר חלק ה' אלהיך כי לכל חלק למטה חלק למעלה: וטעם למספר בני ישראל. כאשר אחז''ל כי צורת יעקב אבינו חקוקה בכסא הכבוד והוא סוד גדול והעד כי חלק ה' עמו וזו היא המעלה הגדולה שלא עשה כן לכל גוי על כן אמר הלה' תגמלו זאת עם נבל ולא חכם שנפל ממעלתו באולתו וזה טעם אביך קנך כי קנהו לכבודו וילמדהו כאשר יפרש כמעשה האב עם הבן: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  בהנחל. לומר כל שהוא, ובנו, ובן בנו, ת''ח. הרי היא לו כנחלה שאין לו הפסק: גבלת. חסר ווי''ן, לומר י''ב מזלות יצב למספר בני ישראל: (בעל הטורים)

 אור החיים  בהנחל עליון גוים. פירוש כשהנחיל ה' ב''ה את הגוים לשרי מעלה זה יגיד אשר הם פחותים אצלו אשר לא רצה שיתכנו לשמו ונתנם לשרי מעלה:

בהפרידו בני אדם. פירוש שלא מסר ה' כל האומות ביד שר אחד אלא הפרידם ונתן חלק לכל שר ושר, ואופן החלוקה שעשה בהם כשיצב גבולם היתה למספר בני ישראל, פירוש יש לך לדעת כי כל מעשה ה' עשה זה לעומת זה וטוב ורע וכל נפשות שבנבראים נטעם ה' מב' אילנות אילן א' טוב וא' רע, אילן הטוב הוא אדם הראשון, אילן הרע הוא ס''מ אדם בליעל, וכשחטא אדם הראשון ונתערב רע בטוב חזרו להיות יוצאים מהולדת אדם הראשון גם נפשות רעות עד שיצאה נפש אחת טהורה שבה כלולות כל הנשמות הקדושות ונתברר האילן הטוב מחדש וזה הוא יעקב אבינו עליו השלום, ולזה אמרו (ב''מ פ''ד. זוה''ק ח''ג רמד,) שופריה דיעקב אבינו מעין שופריה דאדם קדמאה והבן הדברים:

ואילן זה יש בו ע' ענפים והם ע' נפש שירדו למצרים, ואשר על כן כאשר הפריד ה' האומות הציב גבולם למספר בני ישראל עשה מהם ע' כנגד ע' ענפי הקדושה:

והכוונה בזה כדי שתהיה כל בחינה ובחינה של כל ענף מענפי הקדושה מושלת על שכנגדה בחלק הרע, וזה סוד (משלי ה' ה) רגליה יורדות מות, שרגלים של הקדושה דורכים על ראשי הקליפה, ונמצאים ענפי יעקב שולטים ומולכים על האומות, ואמר כי חלק ה' עמו פירוש טעם לזה, להיות שהאומה אשר בחר לו ה' שיהיה הוא המושל עליה הם ישראל לזה נתכוון ה' והמליך ונישא את בני ישראל על כל האומות ובזה כאשר הוא מולך על ישראל הנה הוא מולך על כל העולם כולו, ואומרו חלק ה' עמו יכוין אל ישראל אחר שקבלו התורה שאז יקראו בשם עם ה', ואומרו יעקב חבל פירוש החבל שהוא ראש הנחלה, והוא מה שהעירותיך אליו ברמז אומרם ז''ל שופריה דיעקב כו':

עוד יכוין לומר להיות שיש ב' בחינות בנשמות, יש שבאה מעולם עליון ולזה יאמר חלק ה' פירוש חלק מה' ב''ה כביכול, ויש נפשות שבאות ממקום הנקרא נחלת שדי ולזה יקרא יעקב חבל נחלתו, ודקדק לומר חבל לרמוז ענין גדול אשר גילו יודעי חן כי כל נפש החיוני שבאדם יש לה חוט א' דבוק עם שורשה והוא יוצא מהנחירים ודבוק בשורשו למעלה ומשם יונקת הנפש לחיות, ועל נפש הרשע אמר הכתוב (במדבר ט''ו לא) הכרת תכרת וגו' פירוש שאותו השורש הדבוק מהנפש למקום שממנו חוצבה יכריתנו ה' ושוב אין לה יניקה וזו היא מיתה רח''ל, ובצדיקים נאמר (דברים ד' ד) ואתם הדבקים בה' אלהיכם חיים וגו', והוא אומרו חבל נחלתו והבן: (אור החיים)

 ספורנו  יצב גבולות עמים. והציב גבולות עמים בהפלגה ולא אבדם לגמרי כמו שהיו חייבים: למספר בני ישראל. בשביל בני ישראל שהיו מתי מספר והיו עתידים אז לצאת מאותם העמים. (ספורנו)

 כלי יקר  בהנחל עליון גוים בהפרידו בני אדם. מעתה התחיל לספר החסדים שעשה הקב"ה עם ישראל ביתר שאת על כל העמים והראה כי ישראל שקולים כנגד כולם. ע"ז אמר בהנחל עליון גוים, כשחלק העולם לנחלה לכל הגוים באותו פעם הפריד והבדיל מהם את אברהם ואמר לו לך לך מארצך (בראשית יב.א). זה"ש בהפרידו בני אדם, כי אתם קרוין אדם ולא האומות, והפרידם הקב"ה מן האומות ולקחם לצד אחד ויצב גבולות עמים למספר בני ישראל, ע' אומות כנגד ע' נפש של יעקב כי בזה הורה שכל איש פרטי מהם שקול כאומה שלימה כמו שפירש בעקידה פר' בהעלותך על פסוק (תהלים פז.ד–ה) אזכיר רהב ובבל וגו', ולציון יאמר איש ואיש יולד בה.

כי חלק ה' עמו וגו'. הורה שבג' מיני מספר הראה הקב"ה חבת ישראל כי המה שקולים כנגד כל המציאות. מספר א', בשבעים נפש ירדו אבותינו מצרימה כנגד ע' אומות וע' שרים של מעלה על זה אמר יצב גבולות עמים למספר בני ישראל. מספר ב', הוא שנים עשר שבטי ישראל כנגד י"ב מזלות אשר חלק ה' לכל העמים כמ"ש פר' ואתחנן (ד.יט) ופן תשא עיניך השמימה וראית את השמש וגו' אשר חלק ה' לכל העמים. כנגד זה אמר כאן כי חלק ה' עמו ר"ל שאותן שנים עשר מזלות מסר לחלק כל העמים. אמנם חלק ה' עמו, כי הם גם כן במספר י"ב שבטי ישראל חלק כחלק יהיו שוה בשוה. מספר ג', הוא ג' עולמות הכוללים כל המציאות ע"ז אמר יעקב חבל נחלתו. כחבל זה המשולש כך העמיד ג' אבות יסוד לכל המציאות. (כלי יקר)

 דעת זקנים  בהנחל עליון גוים. שהנחיל לכל אומה ואומה נחלתם: בהפרידו בני אדם. בדור הפלגה שהפרידם והפליגם והלכו איש ואיש למקומו כד"א ויפץ א' אותם משם וגו': יצב גבולות עמים למספר בני ישראל. בירר נחלה לשנים עשר שבטים אע"פ שעדיין לא נולדו כיצד שמסר ארץ ישראל לבני כנען שהם עבדים לבני שם כדי שלא יוכלו לערער עליהם כשיבואו ליטלה מידם. ובני כנען שנים עשר היו דכתיב וכנען ילד את צידון בכורו ואת חת ואת היבוסי ואת האמורי ואת הגרגשי ואת החוי ואת הערקי ואת הסיני ואת הארודי ואת הצמרי ואת החמתי הרי י"א וכתיב ואחר נפוצו משפחות הכנעני דמשמע דאחד מן המשפחות נחלקה לשנים זהו הפריזי שאינו מנוי כאן הרי י"ב וזהו למספר בני ישראל: (דעת זקנים)


{ט}  כִּי חֵלֶק יְהֹוָה עַמּוֹ יַעֲקֹב חֶבֶל נַחֲלָתוֹ:

 אונקלוס  אֲרֵי חֳלָקָא דַיְיָ עַמֵהּ יַעֲקֹב עֲדַב אַחֲסַנְתֵּהּ: (אונקלוס)

 יונתן  וְכֵיוַן דְנָפַל עַמָא קַדִישָׁא בְּפִיצְתָא דְמָארֵי עַלְמָא פָּתַח מִיכָאֵל פּוּמֵיהּ וַאֲמַר אֲרוּם חוּלַק טָב דְשׁוּם מֵימְרָא דַיְיָ עַמֵיהּ פָּתַח גַבְרִיאֵל פּוּמֵיהּ בְּתוּשְׁבְּחָא וַאֲמַר דְבֵית יַעֲקב עֲדַב אַחְסַנְתֵּיהּ: (תרגום יונתן)

 רש"י  כי חלק ה' עמו. למה כל זאת, לפי שהיה חלקו (י) כבוש ביניהם, ועתיד לצאת, ומי הוא חלקו, עמו, ומי הוא עמו. יעקב חבל נחלתו. והוא השלישי באבות, (כ) המשולש בשלש זכיות, זכות אבי אביו וזכות אביו וזכותו, הרי ג', כחבל הזה שהוא עשוי בג' גדילים, והוא ובניו היו לו לנחלה, (ל) ולא ישמעאל בן אברהם ולא עשו בנו של יצחק: (רש"י)

 שפתי חכמים  (י) משום דכל כי הוא נתינת טעם אלעיל מיני' ה"נ משמע שרוצה ליתן טעם אלעיל: (כ) ר"ל לכך קרא ליעקב חבל נחלתו: (ל) דק"ל למה לא כתיב אברהם או יצחק ומתרץ הוא ובניו היו לו לנחלה אבל לאברהם היה ישמעאל דלאו נחלתו הוא וליצחק הי' עשו ואע"פ שכבר נא' למעלה מה שלא אבדם הוא בעבור מספר בני ישראל שהם מבני שם מ"מ עדיין לא פירש שם מה ענינם של מספר בני ישראל עד שינצלו אנשי דור הפלגה בעבורם ופירש כאן הטעם מפני כייעקב וגומר היה כבוש ביניהם אע"פ שמאמר כי חלק וגו' לא יובן שהי' כבוש ביניהם אך כיון שהוא נתינת טעם למה שכתוב למעל' יצב גבולות עמים בעבור מספר ב"י שעתידים לצאת מהם דהיינו שהיה כבוש ביניהם. רא"ם: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  חבל. כמו גורל כמו חבלים. כי בחבל ימודו הארץ: (אבן עזרא)

 ספורנו  יעקב חבל נחלתו. שהוא ובניו עבדים לאל יתעלה: (ספורנו)


{י}  יִמְצָאֵהוּ בְּאֶרֶץ מִדְבָּר וּבְתֹהוּ יְלֵל יְשִׁמֹן יְסֹבְבֶנְהוּ יְבוֹנְנֵהוּ יִצְּרֶנְהוּ כְּאִישׁוֹן עֵינוֹ:

 אונקלוס  סַפִּיק צָרְכֵּיהוֹן בְּאַרְעָא מַדְבְּרָא וּבֵית צַחֲוָנָא אֲתַר דִי לֵית מַיָא אַשְׁרִנוּן סְחוֹר סְחוֹר לִשְׁכִנְתֵּהּ אַלֵפִנוּן פִּתְגָמֵי אוֹרַיְתָא נְטָרִנוּן כְּבָבַת עֵינֵיהוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  אֲרַע יַתְהוֹן שַׁרְיָין בְּמַדְבְּרָא בִּצְדִיוּת אֲתַר דִמְיַלְלִין שֵׁידִין וִידוּרִין וּבֵית צָחוֹתָא אָגִין עֲלֵיהוֹן שִׁבְעָתֵי עֲנָנֵי אִיקְרֵיהּ אַלֵיפִינוּן יַת אוֹרַיְיתֵיהּ נַטְרִינוּן הֵיכְמָא דִשְׁכִינָא נַטְרָא בְבֵי רְעִיוֹנֵיהּ: (תרגום יונתן)

 רש"י  ימצאהו בארץ מדבר. אותם מצא לו (מ) נאמנים בארץ המדבר, שקבלו עליהם תורתו ומלכותו ועולו, מה שלא עשו ישמעאל ועשו, שנאמר וזרח משעיר למו הופיע מהר פארן (לקמן לג, ב.): ובתהו ילל ישמן. ארץ ציה ושממה, מקום יללת תנינים ובנות יענה, אף שם נמשכו אחר האמונה, ולא אמרו למשה היאך נצא למדברות מקום ציה ושממון, כענין שנאמר לכתך אחרי במדבר (ירמיה ב, ב.): יסבבנהו. שם סבבם והקיפם בעננים, וסבבם בדגלים לארבע רוחות, וסבבם בתחתית ההר שכפהו (נ) עליהם כגיגית: יבוננהו. שם בתורה ובינה: יצרנהו. מנחש שרף ועקרב ומן האומות: כאישון עינו. הוא השחור שבעין (ס) שהמאור יוצא הימנו, ואונקלוס תרגם ימצאהו, יספיקהו כל צרכו במדבר, כמו ומצא להם (במדבר יא, כב.), לא ימצא לנו ההר (יהושע יז, טז.). יסבבנהו, אשרינון סחור סחור לשכינתיה, (ע) אוהל מועד באמצע וארבעה דגלים לארבע רוחות: (רש"י)

 שפתי חכמים  (מ) רצינו בזה מ"ט לא רצה נמי עשו וישמעאל לנחלתו שהם מבני אברהם ויצחק כמו בניו של יעקב: (נ) והטובה בה כדי שיהיו כמו אנוסים ולא יוכל לשלחם כל ימיו כדין אנוסה וכן פירשתי בפ' וישמע יתרו ואין להקשו' מנ"ל לשלש' אלו י"ל דהי מינייהו מפקת א"נ דהקרא מפרש שלשתן דקאמר יסובבנהו יבוננהו שסיבב אותן בשע' נתינת התורה דהיינו כפה עליהם הר כגיגית יסובבנהו יצרנהו מנחשים דהיינו שהקיפן בענני כבוד והרג כל הנחשים והעקרבים יסובבנהו יצרנהו כאישון מן האומות דהיינו שסבבן בדגלים: (ס) (נח"י) ולמה נקרא אישון משום דנראה בו כדמות אי שקטן כמו שנראה דמות איש במראות הנשים דאישון ל' איש וע"ש: (ע) פי' שהתרגום מתרגם כך על יסובבנהו ומפרש זה אוהל מועד וכו': (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ימצאהו בארץ מדבר. פי' אביך קנך: וטעם ימצאהו. כי במדבר נכנם הכבוד עמם. ועוד כי היו במדבר כאיש תועה במדבר לא עבר בו איש כי כן כתוב ובמדבר תוהו: ילל. מקום יללת חיות כתנים ובנות יענה שישום השומע מקולם: יסובבנהו. על העננים: יבוננהו. התורה: יצרנהו. מן האויבים: כאישון עינו. כבר פירשתי אישון: וטעם עינו. כלשון בני אדם והטעם שישמרם מכל אויב ואורב: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  וטעם כאישון עינו. רמז לניצור יאמר שינצור השם אותו כאשר יצור הוא עצמו את עינו או תחסר מלת "איש" יצרנהו כאיש אישון עינו כי מן הסתם באיש ידבר וכן רבים (הרמב"ן)

 בעל הטורים  יבוננה. מלא וי''ו שבוי''ו בסיון נתן להם ו' דברים ואלו הן תורה עדות, פקודי, מצוה, יראה, משפט: (בעל הטורים)

 אור החיים  ימצאהו בארץ מדבר ובתהו וגו'. נראה כי יכוין הכתוב על דרך אומרם ז''ל (ברכות ט:) לא יצאו ישראל ממצרים עד שעשאוה כמצולה שאין בה דגים כו', ואמרו עוד (לקוטי תורה וירא) שאם היו ישראל מתעכבין במצרים היו נטמעים שם לעד לעולם כי היו נכנסים בנ' שערי טומאה, לזה אמר ימצאהו בארץ שהיא מדבר פירוש חרבה ואין בה ממש, ולזה לא אמר ימצאהו במדבר אלא בארץ מדבר והבן:

ואמר עוד שמלבד שהארץ מדבר מבלי ניצוץ קדושה אלא שהוא תהו יליל ישימון פירוש מלאה טינופת וטומאה, ותמצא שאמרו בזוהר (ח''א ט''ז.) כי תהו הוא בחינת קליפה אחת וכמו כן יליל ישימון שהם בחינת הרע, שהמקום מושלל מהטוב ומוכלל מהרע, ולזה ה' סבבו פירוש לשון שמירה, ואמר לשון עתיד לומר שאותה שמירה שעשה לו לא נעדרה ועודנה תהיה תמיד, והכוונה בזה שהוציאם ממקום הרע ההוא שלא נטמעו שם עוד שבאותו מקום עצמו כשהיה מביא ה' המכות על מצרים היה שומר אותם, על דרך אומרו (שמות ט' ו') וממקנה ישראל וגו', בארץ גושן וגו' (שם שם כ''ו) ולכל בני ישראל היה אור וגו' (שם י' כ''ג) ולא יתן המשחית וגו' (שם י''ב כ''ג) והוא אומרו יסובבנהו:

ואומרו יבוננהו פירוש על ידי שנתן להם תורה שהיא מקור הבינה שבזה יצרנהו כאישון עינו על דרך אומרו (משלי ב' יא) תבונה תנצרכה, ואומרו כאישון עינו כמאמר הנביא (זכרי' ב' יב) (כל) [כי] הנוגע בכם כנוגע בבבת עינו, והכוונה בזה כדרך שאין העין סובלת נגיעת אצבע האדם בה, והטעם לצד כי גוף האצבע עכור והעין זכה ואין הרוחני סובל הגשמי, והוא סוד מאמר הרשב''י (זוהר ח''ב ריא:) שאמר ווי לה לנשמתא דסבלא אשא נוכראה, פירוש האש שבו נכנסת להענישה היא אש נכריה בערך אש הנשמה, ולזה תמצא שם שנפש הצדיק תטבול באש הנקרא נהר דינור פירוש בעוד שלא נתרחק האש ולא נגשם שבזה לא יצטערו והבן סודן של דברים:

והוא אומרו כאן כאישון עינו כי הם רוחניים וכל חוץ מהם גשמי ולזה ירעו וישחיתו בהם אפילו נגיעת העכור כמו שיריע נגיעת יד באישון עין, וזה היה אחר שהנחילם התורה, ולזה קדם לומר יבוננהו ואחר כך אמר יצרנהו כאישון עינו, והוא טעם מצות לא תעשה והבן:

עוד ירצה אומרו יבוננהו יצרנהו על דרך אומרם ז''ל במסכת (שבת) [ברכות נ''ד:] ג' צריכין שמירה וא' מהם הוא תלמיד חכם, והטעם לפי שהמזיקין מתקנאים ממעלת בן תורה ומתגרים בו, לזה אמר יבוננהו פירוש יתן לו התורה שנקראת תבונה (משלי ב יא) לזה חל עליו לשומרו כאומרו יצרנהו וגו': (אור החיים)

 ספורנו  ימצאהו בארץ מדבר. מצא לבבו של חלקו זה נאמן לפניו בארץ מדבר. כאמרו לכתך אחרי במדבר: יסובבנהו. להר סיני כאמרו והגבלת את העם סביב: יבוננהו. כאמרו והתורה והמצוה אשר כתבתי להורותם: יצרנהו. משעבוד מצרים וממלאך המות: כאישון עינו. כמו שנצר את אישון עינו של אדם כשיצרו שסבב את העין בכתנות עור כדי שלא יפסד עם היותו מוכן לכך: (ספורנו)

 כלי יקר  ימצאהו בארץ מדבר וגו'. פסוק זה יש לפרשו בשבחן של ישראל לומר שאפילו בארץ מדבר מקום תוהו הלכו אחריו ית', כמ"ש (ירמיה ב.ב) לכתך אחרי במדבר וגו' כפירש"י, אך שכפי משמעות הפרשה שבא להוכיחם כמ"ש (דברים לא.כז) כי ידעתי את מריך ואת ערפך הקשה וגו', נוכל לומר שבגנותן הוא מדבר כי ידוע שבארץ מצרים היו רעים וחטאים לה' מאד כדאיתא ביחזקאל (כ.ה–ז) ואודע להם בארץ מצרים וגו' ואומר אלהם איש שקוצי עיניו השליכו וגו' ולא אבו לשמע וגו'. וסמך זה לתוכחות של מעלה ואמר שעל כל המעלות אשר חלקתי לכם ביתר שאת על כל העמים מ"מ לא נדבקתם בי, ואף גם זאת בהיותכם בכור הברזל בארץ מצרים לא היו היסורים ההם מחזירים אתכם למוטב עוד אכלם בפיהם, (תהלים עח.ל) אך כאשר הוציאם אל המדבר מקום תוהו יליל ישימון לא זרע ותאנה, לא לחם לאכול, לא מים לשתות, או אז יכנע לבבם הערל ושבו אל ה' זה"ש ימצאהו בארץ מדבר, לא קודם לכן אע"פ שסבלו יסורין במצרים לא מצא ה' את לבבם שלם עמו כ"א במדבר לגודל לחץ רעב וצמא אז מצא ה' את לבבם שלם עמו אז יסובבנהו, בענני כבודו, יבוננהו, דעה בינה והשכל בנתינת התורה, ויצרנהו כאישון עינו, לא עיני בשר אליו ית'. והרמב"ן פירש שקאי על האדם כמו שהאיש ינצור את אישון עינו.

ועל צד הרמז ירמוז אל התורה, שהיתה כתובה באש שחורה על גבי אש לבנה כעין זה שיש בו שחור ולבן כך התורה יש בה נגלה כמראה לבן ונסתר כמראה שחורה, על כן יצרנהו הקב"ה כמו שהם נוצרים התורה שנמשלה לאישון עין כי שני שמירות אלו תלויים זה בזה.

כנשר יעיר קנו על גוזליו ירחף. הרי הנשר למעלה והגוזלים למטה, ואח"כ יפרוש כנפיו יקחהו ישאהו על אברתו. הרי הגוזלות למעלה מן הנשר, מסכים לדעת המדרש (שהש"ר ג.כא) שהביא הרמב"ן פר' חיי שרה (כד.א) שישראל נקראו בת ואחות ואם וכו', כי כפי הנראה אין זה כסדר המדריגות, ונראה שמתחילה קרא הקב"ה לישראל בת, שמעי בת וגו' (תהלים מה.יא). כי כמו שהאם מושלת על הבת כך הקב"ה מושל בישראל, ואח"כ קראם אחותי כי כל אח ואחות שוין כך הצדיקים דומים כאלו נעשו שותפים להקב"ה כו', ואח"כ קראם אם כמו שהאם מושלת על הבת כך צדיק מושל ביראת ה' כאמרו רז"ל (מו"ק טז:) אמר הקב"ה מי מושל בי הצדיק וכו', וכבר בארנו כל זה בפר' יתרו (יט.ד) בפסוק ואשא אתכם על כנפי נשרים וגו'. ואי קשיא לך הרי שם מבואר פסוק ואשא אתכם על כנפי נשרים בזמן שהוא קורא אותם בת, כאשר ישא האומן את היונק. וכאן בעל כרחך תפרש יקחהו ישאהו על אברתו. לומר שצדיק מושל ביראת ה'. תשובה לדבר כי שם הזכיר הכנפים אבל לא על גופו וכאן הזכיר במקום הכנפים אברתו, ומצאתי בהדיא כתוב בדברי המחברים שאברה היינו הנוצה שעל גופו ממש, וזו באמת הוראה על שהשליט הקב"ה את הצדיק עליו שהוא יתברך גוזר גזירה והצדיק מבטלה ושני קצוות אלו נזכרו כאן והשמיט הממוצעת שבין שתי קצוות אלו.

ואם תרצה לפרש יפרוש כנפיו יקחהו. היינו אליו ולא עליו, נרמזו כאן כל ג' מדריגות כסדרם כי מתחילה על גוזליו ירחף, הרי הגוזלות למטה ממנו ית' זהו כשקראם בת, ואח"כ יפרוש כנפיו יקחהו אליו דומה לו זהו שקראם אחותי, ואח"כ ישאהו על אברתו הגוזלות למעלה ממנו ית' כביכול זהו כשקראם אם, כדרך שנזכרו שלשה מדריגות אלו בפר' יתרו עיין שם כל הענין ותמצאנו באר היטב. (כלי יקר)

 דעת זקנים  ימצאהו בארץ מדבר. כמו ימציאהו שהמציא להן כל צרכן כגון באר ושלו שמלתם לא בלתה ורגלם לא בצקה: ובתהו יליל ישימון. ובאותו תהו דמדבר שהוא מקום שממה ויללה שאין שם רק תנים ובנות יענה שמספידין ומיללין כד"א אעשה מספד כתנים וגו' שם המציא כל צרכן וכן תרגום אונקלוס. ד"א ימצאהו בארץ מדבר מציאה גדולה מצא ישראל במדבר מן התורה שנתנה להם שם: ובתהו ילל ישימון. שעד שלא נתנה התורה היה העולם חשוך ושמם כלילה וכשנתנה היה אור שנא' כי נר מצוה ותורה אור: יסובבנהו. בסכוך עננים. ד"א בהר סיני כשכפה עליהם ההר כגיגית: יבוננהו. שהבינם בתורה. ד"א לשון בנין המשכן: יצרנהו כאישון עינו. ששמרן מאומות ומעמלק: (דעת זקנים)


{יא}  כְּנֶשֶׁר יָעִיר קִנּוֹ עַל גּוֹזָלָיו יְרַחֵף יִפְרֹשׂ כְּנָפָיו יִקָּחֵהוּ יִשָּׂאֵהוּ עַל אֶבְרָתוֹ:

 אונקלוס  כְּנִשְׁרָא דִמְחִישׁ לְקִנֵהּ עַל בְּנוֹהִי מִתְחוֹפֵף פָּרִיס גַדְפּוֹהִי מְקַבֶּלְהוֹן מְנַטֶלְהוֹן עַל תְּקוֹף אֵבָרוֹהִי: (אונקלוס)

 יונתן  הֵיךְ נִישְׁרָא דִמְעוֹרֵר וּמֵחִישׁ לְשַׁרְכַפְתֵּיהּ וְעַל חָסִילוֹי מְחוֹפֵף כְּדֵין שְׁכִינְתֵּיהּ מְעוֹרֵר לְמַשִׁירְיַתְהוֹן דְיִשְרָאֵל וְחָפָא עֲלֵיהוֹן טוֹל שְׁכִינְתֵּיהּ וְהֵיכְמָא דְנִישְׁרָא פָּרִיס גַדְפוֹי עַל בְּנוֹי וְטָעִין יַתְהוֹן וְסָבִיל יַתְהוֹן עַל אֵיבָרוֹי כְּדֵין טַעֲנִינוּן וְסַבְלִינוּן וְאַשְׁרִינוּן עַל תְּקוֹף כָּרְכֵי אַרְעָא דְיִשְרָאֵל: (תרגום יונתן)

 רש"י  כנשר יעיר קנו. נהגם ברחמים ובחמלה, (פ) כנשר הזה, רחמני על בניו ואינו נכנס לקנו פתאום, עד שהוא מקשקש ומטרף על בניו בכנפיו בין אילן לאילן, בין שוכה (צ) לחברתה, כדי שיעורו בניו ויהא בהם כח לקבלו: יעיר קנו. יעורר בניו: על גוזליו ירחף. אינו מכביד עצמו עליהם, אלא מחופף, נוגע ואינו נוגע, אף הקב"ה שדי לא מצאנוהו שגיא כח (איוב לז, כג.), (ק) כשבא ליתן תורה לא נגלה עליהם מרוח אחת אלא מארבע רוחות, שנאמר ה' מסיני בא (ר) וזרח משעיר למו הופיע מהר פארן ואתה מרבבות קדש (לקמן לג, ב.), אלוה מתימן יבא (חבקוק ג, ג.) זו רוח רביעית: יפרוש כנפיו יקחהו. כשבא ליטלן ממקום למקום, אינו נוטלן ברגליו כשאר עופות, לפי ששאר עופות יראים מן הנשר, שהוא מגביה לעוף ופורח עליהם, לפיכך נושאן ברגליו מפני הנשר, אבל הנשר אינו ירא אלא מן החץ, לפיכך נושאן על כנפיו, אומר, מוטב שיכנס החץ בי ולא יכנס בבני, אף הקב"ה, ואשא אתכם על כנפי נשרים (שמות יט, ד.), כשנסעו מצרים אחריהם והשיגום (חונים) על הים, היו זורקים בהם חצים ואבני בליסטראות, מיד ויסע מלאך האלהים וגו' ויבא בין מחנה מצרים וגו' (שם יד, יט-כ.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (פ) מכאן והלאה חר לספר הטובות שעש' להם מעת צאתם ממצרים והם שכחו את הכל: (צ) פי' שוכה ענך עצים: (ק) רש" אומר כן וה"פ שדי דהיינו הקב"ה לא מצאנוהו שגיא כח ר"ל דאע"ג דהוא שגיא דהיינו חק לא נוהג בכח עם הבריות: (ר) מסיני בא אינו מן מנין ד' רוחות אלא שיצא מסיני לקראת ישראל ואלו הן הד' רוחות וזרח משעיר למו הופיע מהר פארן ואתה מרבבות קודש אלוה מתימן יבוא ויש מקשים והא רש"י פי' לעיל קרא וזרח משעיר למו וגו' על העו"א שלא רצו לקבל עליהם את התורה וכ"פ רש"י לקמן בפ' וזאת הברכה וכאן פי' הקרא לד' רוחות העולם וי"ל דתרווייהו איתנייהו ביה לד' רוחות לחוד נכתב הקרא א"כ קשה למה קרא שמות הרוחות בשמות אלו מה שלא קרא ד' רוחות העולם בשמות אלו בכל התורה כולה אלא ע"כ צ"ל דקאי נמי על העו"א ואלו לעו"א לחוד הוה אתי למה לא הזכירן בשמותן בהדיא אלא ע"כ תרווייהו איתנייהו ביה ולעיל בפסו' ימצאהו שמספר בשבחן של ישראל מביא הטעם שדרשו על העו"א שלא רצו לקבל התורה ובפסוק כנשר יעיר קנו שבא לספר בטובתו של מקום שהיטיב לישראל מביא טעם השני: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  כנשר יעיר קנו. פועל יוצא והטעם שיוליכם ממקום אל מקום: גוזליו. הם הקטנים וכן ותור וגוזל ומלת גוזל שם כלל עם שם כנוי האפרוחים כמו צפור: ירחף. בנסעם מגזרת מרחפת וכן הענן עליהם בנסעם: יפרש כנפיו יקחהו. יקח כל גוזל וגוזל עד שישאהו על אברתו כי אין בו כח לעוף וזה פירושו. רק פי' על כנפי נשרים דבק עם ואביא אתכם אלי והטעם שיצאו ביד רמה ובאו במהרה אל הר סיני כטעם מי אלה כעב תעופינה: (אבן עזרא)

 אור החיים  כנשר יעיר קנו. רז''ל (ספרי) דרשו מה שדרשו בו, (עיין רש''י ז''ל) וחוץ מדבריהם יתבאר על דרך אומרם ז''ל (ויק''ר פי''ז) כי כשישראל עוברים רצונו אין בעל הדין נוגע בנפשות תחילה אלא מתחיל להעירו בנגעי בתים אחר כך בנגעי בגדים וכו', והוא מאמר כנשר יעיר קנו כמו כן ה' מעורר בניו, גם מעוררם כפי היכולת שיוכלו עמוד בו כאומרם ז''ל (ב''ר נ''ה ב) שאין ה' מנסה האדם אלא בשיעור שיוכל לסבול:

ואומרו יפרוש כנפיו וגו' על דרך אומרם (ספרי דברים ג' כ''ט) ימינו פשוטה לקבל שבים, שאם על ידי הערה שיעיר ה' לישראל יתעוררו לשוב בתשובה תיכף ימינו פשוטה, ואמר יפרוש לעתיד זה שיעורה טעם שיפרוש כנפיו מעיקרא הוא בשביל שיקחהו לאיש ישראל החוזר בתשובה, שזולת זה לא היה פורש כנפיו, ואומרו ישאהו וגו' על דרך אומרם ז''ל (תיקוני זוהר תיקון ע קלא.) בפסוק (קהלת י' כ) ובעל כנפים יגיד דבר, כי יש כת אחת של מלאכים שנקראים בעלי כנפים ושירותם היא שכל דבור טוב וברכת ה' היוצאת מפי איש יהודי ישאוה כנפיהם, והוא אומרו ישאהו על אברתו פירוש ישא הבא ממנו מהטוב: (אור החיים)

 ספורנו  כנשר יעיר קנו. יהי רצון שכמו שחשב לעשות בסיני לולי חטאו בעגל יעשה לעתיד וקבל האל ית' תפלתו אז כאמרו אשרקה להם ואקבצם כי פדיתים: על גוזליו ירחף. כאמרו והביאו בניך בחצן: יפרוש כנפיו יקחהו. כאמרו ואתם תלוקטו לאחד אחד בני ישראל: ישאהו על אברתו. כאמרו מי אלה כעב תעופינה: (ספורנו)


{יב}  יְהֹוָה בָּדָד יַנְחֶנּוּ וְאֵין עִמּוֹ אֵל נֵכָר:

 אונקלוס  יְיָ בִּלְחוֹדוֹהִי עֲתִיד לְאַשְׁרָיוּתְהוֹן בְּעָלְמָא דְּהוּא עָתִיד לְאִתְחַדָתָא וְלָא יִתְקַיַם קֳדָמוֹהִי פָּלְחַן טַּעֲוָן: (אונקלוס)

 יונתן  מֵימְרָא דַיְיָ בִּלְחוֹדֵיהוֹן יַשְׁרִינוּן בְּאַרְעֲהוֹן וְלָא מַשְׁרֵי בֵּינֵיהוֹן פַּלְחֵי פּוּלְחָנָא נוּכְרָאָה: (תרגום יונתן)

 רש"י  ה' בדד. ה' בדד ובטח (ש) נהגם במדבר: ואין עמו אל נכר. לא היה כח באחד (ת) מכל אלהי הגויים להראות כחו ולהלחם עמהם. ורבותינו דרשוהו על (א) העתיד, וכן תרגם אונקלוס, ואני אומר דברי תוכחה הם, (ב) להעיד השמים והארץ, ותהא השירה להם לעד, שסופן לבגוד ולא יזכרו הראשונות שעשה להם ולא הנולדות שהוא עתיד לעשות להם, לפיכך צריך ליישב הדבר (ג) לכאן ולכאן, וכל הענין מוסב על זכור ימות עולם בינו שנות דור ודור, כן עשה להם וכן עתיד לעשות, כל זה היה להם לזכור: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ש) וה"ק הפסוק וה' נהג את ישראל בדד ובטח אבל א"ל וה' היה בדד דזה פשיטא אלא מלת בדד שב אל העם כלומר שלא היו צריכין לשום אומה ללכת עמהם מרוב בטחונם ויהיה מלת ינחנו עתיד תחת עבר: (ת) ר"ל זהו פירוש בטח כלומר שלא פחדו שמא יקום שום אחד מכל אלהי הגוים להראות כחו להלחם עמהם משום דלא היה כו': (א) ר"ל קרא דה' בדד: (ב) רצונו בזה דאין שייך לפרשו על העתיד כיון שעכשיו מדבר דברי תוכחות עמהם א"כ איך יתכן שיתנבא בכאן באמצע התוכחה על העתיד ל"פ ואני אומר כו' כלו' אף שהוא דבור על העתיד מ"מ גם הם דברי תוכחה כל הענינים וכו': (ג) ר"ל כך הקרא של ה' בדד ינחנו הוא משמע להבא ולעבר: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  בדד ינחנו. השם לבדו כטעם על פי ה' יחנו ויסעו ואין עם השם שותף ויתכן להיות בדד על ישראל כמו הן עם לבדד ישכון: ואין עמו אל נכר. עם ישראל והעד על זה הפי' יקניאהו בזרים: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  ה' בדד ינחנו. השם ישכון בישראל בטח בדד ואין עמו כנוי לשם או לישראל והענין כי אין לישראל שר ומושל מכל בני אלהים שינחנו או יעזור בהנחותו בלתי השם לבדו כי הוא חלקו ונחלתו כאשר הזכיר וכבר כתבתי זה (ויקרא יח כה) ובספרי (האזינו יב) ה' בדד ינחנו אמר להם הקב"ה כדרך שישבתם יחידים בעולם הזה ולא נהניתם מן האומות כלום כך אני עתיד להושיבכם יחידים לעתיד לבוא ואין אחד מן האומות נהנה מכם כלום ואין עמו אל נכר שלא תהא רשות לאחד משרי אומות העולם לבוא ולשלוט בכם כענין שנאמר ואני יוצא והנה שר יון בא (דניאל י כ) ושר מלכות פרס עומד לנגדי (שם פסוק יג) אבל אגיד לך את הרשום בכתב אמת וגו' (שם פסוק כא) (הרמב"ן)

 בעל הטורים  ינחנו. ב' במס'. בדד ינחנו. מתן אדם ירחיב לו ולפני גדולים ינחנו. לומר מי שנותן צדקה הקב''ה בדד ינחנו: (בעל הטורים)

 אור החיים  ה' בדד ינחנו. יתבאר על דרך אומרם ז''ל (תנחומא צו ז) בפסוק (הושע ד' יז) חבור עצבים אפרים הנח לו, כשישראל יש ביניהם אחדות אפילו עובדי עבודה זרה הנח לו, פירוש על דרך (אסתר ב' יא) והנחה למדינות עשה, והוא אומרו ה' בדד פירוש כשהעם בדד לשון בד ה' ינחנו, ואומרו ואין עמו אל נכר פירוש הגם שהם עובדי עבודה זרה אין ה' מחשיב לו עון זה, ומאמר אין עמו תתפרש על דרך שדרשו ז''ל (סוכה מא.) בפסוק (ירמי' ל' יז) דורש אין לה, מכלל שיש לה, כמו כן במה לפנינו אמר אין עמו מכלל שיש עמו אלא שאין ה' מיסרו על זה:

עוד ירצה על זה הדרך אימתי ה' בדד ינחנו כשנגמר חלק הרע מישראל, והוא אומרו ואין עמו אל נכר שהוא חלק הרע הדבוק באדם מחטא האדם והמשכיל יבין: (אור החיים)

 ספורנו  ואין עמו אל נכר. כאמרו כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה' וכאמרו אלהי כל הארץ יקרא: (ספורנו)

 כלי יקר   ה' בדד ינחנו ואין עמו אל נכר. במס' ברכות (ו.) דרשו פסוק את ה' האמרת היום (דברים כז.יז). אתם עשיתם אותי חטיבה אחת בעולם שנאמר (שם כז.יח) שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד. וה' האמירך וגו' (שם ו.ד) לעשות אתכם חטיבה אחת בעולם שנאמר (ד"ה א' יז.כא) ומי כעמך ישראל גוי אחד. ז"ש ה' בדד ינחנו ר"ל עשה את ישראל חטיבה אחת בעולם כי נהגם בדד כמ"ש (במדבר כג.ט) הן עם לבדד ישכון. ובדד קאי על ישראל שהבדילם מן העמים להיותם עם אחד מיוחד אליו ית', בדד המה לבדם ולא האומות. אך בתנאי זה כשאין עמו עם ישראל אל נכר ר"ל שיעשו אותו ית' חטיבה אחת בעולם, אז גם את זה לעומת זה עשה האלהים (קהלת ז.יד). (כלי יקר)


{יג}   שלישי  יַרְכִּבֵהוּ עַל בָּמֳתֵי אָרֶץ וַיֹּאכַל תְּנוּבֹת שָׂדָי וַיֵּנִקֵהוּ דְבַשׁ מִסֶּלַע וְשֶׁמֶן מֵחַלְמִישׁ צוּר:

 אונקלוס  אַשְׁרִנוּן עַל תָּקְפֵּי אַרְעָא וְאוֹכָלִנוּן בִּזַת סָנְאֵיהוֹן וִיהַב לְהוֹן בִּזַת שַׁלִיטֵי קִרְוִין וְנִכְסֵי יָתְבֵי כְּרַכִּין תַּקִיפִין: (אונקלוס)

 יונתן  אַשְׁרִינוּן עַל כַּרְכֵי אַרְעָא דְיִשְרָאֵל וְאַיְיכוֹל יַתְהוֹן תַּפְנוּקֵי עַלְלַת חַקְלָאָה וְאוֹנִיק יַתְהוֹן דוּבְשָׁא מִפֵּירָהָא דְמִתְרַבְיָין עַל כֵּיפִין וּמִשְׁחָא מִזֵיתָהָא וּמְלַבְלְבִין מִטִנְרִין תַּקִיפִין: (תרגום יונתן)

 רש"י  ירכבהו על במותי ארץ. כל המקרא (ד) כתרגומו: ירכבהו וגו'. על שם שארץ ישראל גבוה מכל הארצות: ויאכל תנובת שדי. אלו (ה) פירות ארץ ישראל, שקלים לנוב ולהתבשל מכל פירות הארצות: וינקהו דבש מסלע. מעשה באחד (ו) שאמר לבנו (ז) בסיכני, הבא לי קציעות מן החבית, הלך ומצא הדבש צף על פיה, (ח) אמר לו זו של דבש הוא, אמר לו השקע ידך לתוכה ואתה מעלה קציעות מתוכה (ספרי שטז.): ושמן מחלמיש צור. אלו זיתים של (ט) גוש חלב (מנחות פה:): במותי ארץ. לשון גובה: שדי. לשון שדה: חלמיש צור. תקפו וחזקו של סלע. כשאינו דבוק לתיבה שלאחריו נקוד חלמיש, (י) וכשהוא דבוק נקוד חלמיש: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ד) פי' שיתן להם א"י וכ"ת א"כ הל"ל וינחילנו וגו' מאי ירכיבהו וכו' וכדמפרש ואזיל (ה) ק"ל וכי במקום אחר לא יאכלו ל"פ אלו פירות כו': (ו) דק"ל והיאך בא זה שהיו יונקים דבש מן הסלע: (ז) בסיכני שם מקום: (ח) וקציעות הם קשים כמו סלע ואפ"ה היה דבש עליהם וא"כ היו יונקים דבש מן הסלע: (ט) גוש חלב שם מקום: (י) דק"ל למה נקוד חלמיש בשו"א תחת הלמ"ד ה"ל למינקד חלמיש בקמץ כמו חלמיש למעינו מים לכך מפ' כשאינו דבוק כו' אבל כאן דבוק: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ירכיבהו על במתי ארץ. ארץ כנען שהיא אמצעית כל הישוב וירכיבהו לשון צחות: במותי. בוי''ו לא ישתנה מגזרת על במותימו תדרוך ואין כמוהו ואת (רשעים) (במ''ח גרס עשיר) במותיו: תנובות. כמו פרי מגזרת חיל כי ינוב: שדי. תאר השם על משקל חכם והיו''ד תחת ה''א כוי''ו שלו הייתי והעד יעלוז שדי שהוא לשון יחיד: וינקהו דבש מסלע. דרך משל כמו יעטפו ההרים עסים והטעם רוב הדבש והשמן. כי מארץ כנען יובלו כי כן כתוב: מחלמיש צור. רפה הלמ''ד כי הוא דבק והנה הוא הפך מצור החלמיש וכן חרבו' צורים עם צור חרבו: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  על במותי ארץ. מלא וי''ו, על ששה עממים: וינקהו. חסר יו''ד. מיו''ד דכרות יונקת כל התורה: (בעל הטורים)

 אור החיים  ירכיבהו על במתי וגו'. אין זה נמשך עם האמור למעלה אלא התחלת ענין ונמשך למטה, וגזירת הדברים הוא וישמן ישרון וגו': (אור החיים)

 ספורנו  ירכיבהו על במתי ארץ. וזה יעשה מאחר שלא השיג חפצו במתן תורה הנזכר ויבקש זה שנית בתת להם הארץ בעבור ישמרו חוקיו להשלימם בהרכיבם על חלק מהארץ נשא במקום ובמעלה כאמרו צבי היא לכל הארצות וזה בהכנסם לארץ עתה: ויאכל תנובות שדי. שלא טרחו בם כאמרו כרמים וזיתים אשר לא נטעתם אתם אוכלים: (ספורנו)

 כלי יקר  ירכיבהו על במותי ארץ וגו'. במלת במתי כתיב וי"ו יתירה ופירש בה בעל הטורים מה שפירש. ואני אומר שוי"ו יתירה זו רמז אל ו"פ ארץ שנזכרו בפר' עקב (ח.ז–ט) בשבח א"י לכך אמר במותי ארץ כאלו אמר ששה ארץ וקל להבין. ואח"כ אמר וינקהו דבש מסלע, במלת ויניקהו חסר יו"ד, נ"ל שרמז בזה שבעבור שהניק להם דבש מסלע ישמן ישורון ויבעט ושכחו התורה הכלולה בעשרת דברות וזה יותר נכון ממה שפירש בעל הטורים, וכן צור ילדך תשי יו"ד קטנה כי בעבור שעברו על י' דברות גרמו תשות כח כלפי מעלה כביכול, ובמלת יצב גבלת עמים פירש בעל הטורים גבלת חסר וי"ו לומר י"ב מזלות יצב למספר בני ישראל פירוש לפירושו כשתכתוב ו"ו הנעלם ממנו ג"כ ו' ככה המזלות ששה משרתים ביום הנגלה וששה משרתים בלילה הנסתרת ולפי שאין מזל לישראל (שבת קנו.) ע"כ גבלת חסר ו"ו לומר שאין להם ממשלה על י"ב שבטים כי אם על העמים לכך נאמר יצב גבלת עמים. (כלי יקר)

 דעת זקנים  ירכיבהו על במתי ארץ. כד"א ואתה על במותימו תדרוך: ויאכל תנובות שדי. מאחר שבאו לארץ אכלו תנובת השדה ופסק המן כדכתיב וישבות המן ממחרת הפסח ויאכלו מעבור הארץ כדי שיתחזקו לכבוש את הארץ ואמרינן התם דקריב עומר והדר אכול. והקשה הרב נתן האופניא"ל למה המתינו עד לאחר הקרבת העומר יבא עשה דבערב תאכלו מצות וידחה לא תעשה דולחם וקלי וכרמל וכו' כמו שעשה דמילה דוחה לא תעשה דצרעת ותירץ גזרה כזית ראשון אטו כזית שני דמכזית ראשון שיאכל מן המצה אקיים ליה עשה ונמצא עובר לאו בכזית שני דבכי האי גוונא אמרינן ביבמה שנפלה לפני כהן גדול דלא מיבמה יבא עשה דיבמה יבא עליה וידחה ל"ת דאלמנה לא יקחו ומשני גזרה ביאה ראשונה אטו ביאה שנייה דמביאה ראשונה אקיים ליה עשה הכא נמי דכותה: ויניקהו דבש מסלע. שהיו עושים הדבורים דבש בנקיקי הסלעים. וגם התמרים גדלים על הסלעים ויוצא הדבש: ושמן מחלמיש צור. שהזתים הגדלים בסלעים הם טובים מאותן שבבקעה לפי שחמה זורחת עליהם תמיד וממתקן כד"א וממגד תבואות שמש: (דעת זקנים)


{יד}  חֶמְאַת בָּקָר וַחֲלֵב צֹאן עִם חֵלֶב כָּרִים וְאֵילִים בְּנֵי בָשָׁן וְעַתּוּדִים עִם חֵלֶב כִּלְיוֹת חִטָּה וְדַם עֵנָב תִּשְׁתֶּה חָמֶר:

 אונקלוס  יְהַב לְהוֹן בִּזַת מַלְכֵיהוֹן וְשַׁלִיטֵיהוֹן עִם עוֹתַר רַבְרְבֵיהוֹן וְתַקִפֵיהוֹן עַמָא דְאַרְעֲהוֹן וְאַחֲסַנְתְּהוֹן עִם בִּזַת חֵילֵיהוֹן וּמַשִׁרְיָתְהוֹן וְדַם גִבָּרֵיהוֹן יִתָּשַׁד כְּמַיָא: (אונקלוס)

 יונתן  יְהַב לְהוֹן לְוָואִי שְׁמֵינֵי תוֹרִין מִן בִּיזַת מַלְכֵיהוֹן וְחֶלְבָּא מִבַּכִּירֵי עַנִין מִן עָדֵי שִׁלְטוֹנֵיהוֹן עִם טוּב פְּטִימִין וְדִכְרִין בְּנֵי דְעָנִין שְׁמֵנִין מִמַתְנָן וְגַדָאִין אָמַר משֶׁה נְבִיָא אִין נַטְרִין הִינוּן עַמָא בֵּית יִשְרָאֵל מִצְוָותָא דְאוֹרַיְיתָא אִתְאַמַר עָלַי בִּנְבוּאָה דִיְהֶוְיָן גַרְגִרֵי חִיטֵיהוֹן הֵיךְ כּוּלְיַין דְתוֹרֵי וַחֲמַר סוּמַק מִן עִנְבָא חָד מַפְקִין כּוֹר חָד: (תרגום יונתן)

 רש"י  חמאת בקר וחלב צאן. זה היה בימי שלמה, שנאמר עשרה בקר בריאים ועשרים בקר רעי ומאה צאן (מלכים-א ה, ג.): עם חלב כרים. זה היה בימי עשרת השבטים, שנאמר ואוכלים כרים מצאן (עמוס ו, ד.): חלב כליות חטה. זה היה בימי שלמה, שנאמר ויהי לחם שלמה וגו' (מלכים-א ה, ב.): ודם ענב תשתה חמר. בימי עשרת השבטים השותים במזרקי יין (עמוס ו, ו.): חמאת בקר. הוא שומן הנקלט מעל גבי החלב: וחלב צאן. חלב של צאן, וכשהוא דבוק (כ) נקוד חלב, כמו בחלב אמו: כרים. כבשים: ואילים. (ל) כמשמעו: בני בשן. שמנים היו: כליות חטה. חטים שמנים כחלב כליות וגסין (מ) ככוליא: ודם ענב. תהי שותה טוב, (נ) וטעם יין חשוב: חמר. יין בלשון ארמי: חמר. אין זה שם דבר, אלא לשון משובח בטעם, ווינ"ש בלע"ז (ווייניכט), ועוד יש לפרש שני מקראות הללו אחר תרגום של אונקלוס, אשרינון על תוקפי ארעא וגו': (רש"י)

 שפתי חכמים  (כ) דק"ל למה נקוד וחלב בשו"א תחת החי"ת וציר"י תחת הלמ"ד ה"ל למכתב וחלב כולו בקמ"ץ: (ל) נראה דהצעת רש"י כך הוא כרים כבשים והשתא א"ש דאילים הוי פירושו כמשמעו דבלא זה ה"א דאילים הם כבשים ולמה נקראו אילים שמחזיקים ומעשרים את בעליהן ואילים מל' ואת אילי הארץ לקח שהוא ל' חוזק אבל השתא שפירש כרים כבשים אין אנו צריכים לדחוק ולפרש דאילים מלשון חוזק אלא אילים פירוש כמשמעו: (מ) דאל"כ למה מדמה לחלב כליות לא לשאר חלב: (נ) ר"ל שכך הפי' של פסוק ודם ענב הייה שותה וכו': (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  חמאת בקר. רוב הבשר וחלב צאן. לולי הקבלה היה זה הכתוב חוזק לדבר החלב שהזכרתי במקומו או טעם חלב כרים החלב השמן והטוב כמו כל חלב יצהר: בני בשן. שגדל בהר הבשן: חלב כליות חטה. דרך משל כי החלב על הכליות גם גרגיר החטה דומה לאחת הכליו': ודם ענב. היין והנה היא רבת דבש ושמן ובשר ולחם ויין וכל פרי וזהו תנובות שדי וי''א כי דבש דבש תמרים: חמר. כמו יין וכן כרם חמר ותי''ו תשתה לנכח והטעם כמדבר לחבירו כל כך הוא רב שתשת' חמר בכל עת. וי''א כי ענב לשון נקבה ואיננו כלום כי היה ראוי להיות התי''ו פתח עד שיצא לאחרים וי''א על לשון קהלה כי ישראל לשון זכר ולשון נקב' וזה קרוב מעט: (אבן עזרא)

 ספורנו  ודם ענב תשתה חמר. מיץ הענבים היה ראוי לשתיה בלתי רב מלאכה בו ובכן היו מתפרנסים שלא בצער וכל זה עשה להם האל ית' כדי שיהיה להם פנאי לעסוק בתורה ובמצות: (ספורנו)

 דעת זקנים  עם חלב כרים ואילים. מיטב של כבשים ואילים כמו ואכלו את חלב הארץ: עם חלב כליות חטה. כליות ממש לפי שבכליות יש חריץ מדמה אותם בחטה:

ודם ענב תשתה חמר. שיהא היין אדום כדם וחשיבות הוא כד"א אל תרא יין כי יתאדם: (דעת זקנים)


{טו}  וַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן וַיִּבְעָט שָׁמַנְתָּ עָבִיתָ כָּשִׂיתָ וַיִּטּשׁ אֱלוֹהַּ עָשָׂהוּ וַיְנַבֵּל צוּר יְשֻׁעָתוֹ:

 אונקלוס  וְעַתַּר יִשְׂרָאֵל וּבְעַט אַצְלַח תְּקוֹף קְנָא נִכְסִין וּשְׁבַק פָּלְחַן אֱלָהָא דְעָבְדֵהּ וְאַרְגֵז קֳדָם תַּקִיפָא דְפָרְקֵהּ: (אונקלוס)

 יונתן  וְעַתָּרוּ בֵּית יִשְרָאֵל וּפָחֲזוּ אַצְלָחוּ תְּקוֹף קָנִין נִכְסִין וּשְׁבָקוּ פּוּלְחַן אֱלָהָא דִבְרָא יַתְהוֹן וְאַרְגִיזוּ קֳדָם תַּקִיפָא דְפַרְקִינוּן: (תרגום יונתן)

 רש"י  עבית. לשון עובי: כשית. כמו כסית, לשון כי כסה פניו בחלבו (איוב טו, כז.), כאדם ששמן מבפנים וכסליו נכפלים מבחוץ, וכן הוא אומר ויעש פימה עלי כסל (שם): כשית. יש לשון קל (ס) בלשון כסוי, כמו וכוסה קלון ערום (משלי יב, טז.), ואם כתב כשית דגוש, היה נשמע כסית את אחרים, (ע) כמו כי כסה פניו (איוב טו, כז.): וינבל צור ישעתו. גנהו ובזהו, כמו שנאמר אחוריהם אל היכל ה' וגו' (יחזקאל ח, טז.), אין נבול גדול מזה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ס) רצונו בזה כיון שהוא מל' כסוי ה"ל להדגיש השי"ן כמו שמצינו בכ"מ שלשון כסוי מודגש: (ע) אבל עכשיו הוא משמע שאת המכסה את עצמך: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  וישמן ישורון. ישראל ויתכן להיות מגזרת ישר והטעם שמן זה שהיה ישר וי''א שהוא מגזרת אשורנו והראשון הוא הישר בעיני והעד שהוא לשון יחיד: ויבעט. כמו למה תבעטו לפי טעם המקום: שמנת. ולא חשבו לאמר לנפשו: עבית. כמו קטני עבה: כשית. י''א שהוא כמו כסה פניו בחלבו כי ימצא מהבנין הקל ואחרים אמרו שהוא כמו תעיתי כשה אובד וזה (ס''א לא) ימצא באחד מהפעלים והנכון בעיני שאין למלה הזאת אח וטעמה כמו בעטת: ויטוש. מצות אלהיו: וינבל. במחשבה ובפה. והנכון שחלל השם שלא הושיעו הוא סבב על כן כתוב צור ישועתו גם זה הפסוק על פי' הצור תמים פעלו: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  וינבל צור ישועתו. גנוהו ובזוהו כמו שנאמר (יחזקאל ח טז) אחוריהם אל היכל ה' ופניהם קדמה אין נבול גדול מזה לשון רש"י ור"א אומר וינבל שגרם לחלל את השם שלא יוכל להושיעו וגם זה איננו נכון בעיני כי אינו מטעם המקום שעדיין יספר את חטאיהם ולא יזכיר עונש ונקמה שיעשה בהם עד ויאמר אסתירה פני מהם והנכון בעיני מה שהזכרתי למעלה (פסוק ו) כי הנבלה תשלום רעה תחת טובה יאמר שנטש אלוה שבראו בעבור זרים וינבל בפיו ובמחשבתו צור שהיה מושיעו לאמר שאין בעבודתו רק גמול רע בעבדם הזרים ישבעו לחם ובעבדם את הצור יהיו נבזים ושפלים לכל העמים כאשר אמרו סכלינו (מלאכי ג יד טו) שוא עבוד אלהים ומה בצע כי שמרנו משמרתו וכי הלכנו קדורנית מפני השם צבאות ועתה אנחנו מאשרים זדים וגו' וכאשר תאמרנה הנשים הארורות (ירמיהו מד יח) ומן אז חדלנו לקטר למלכת השמים וגו' חסרנו כל וכן אל תנאץ למען שמך אל תנבל כסא כבודך (שם יד כא) שיאמרו עליו שהוא משלם רעה תחת טובה לעמו ועבדיו כמו שאמר (שם) אל תפר בריתך אתנו (הרמב"ן)

 ספורנו  וישמן ישורון ויבעט. והנה גם בעלי העיון שבהם הנקראים ישורון מן אשורנו ולא קרוב עשו כמו הבהמות הבועטות בבני אדם שנותנים להם מזון: שמנת עבית כשית. הנה אתה ישורון קהל תופשי התורה ובעלי העיון פנית אל התענוגים הגשמיים ובזה עבית מהבין דקות האמת כאמרו וגם אלה ביין שגו ובשכר תעו כהן ונביא. כשית. כאמרו כי טח מראות עיניהם מהשכיל לבותם: ויטוש אלוה עשהו. ולפיכך נטש ההמון אלוה עשהו: וינבל צור ישועתו. בזהו כי מרעה אל רעה יצאו: (ספורנו)


{טז}  יַקְנִאֻהוּ בְּזָרִים בְּתוֹעֵבֹת יַכְעִיסֻהוּ:

 אונקלוס  אַקְנִיאוּ קֳדָמוֹהִי בְּפָלְחַן טַעֲוָן בְּתוֹעֶבְתָּא אַרְגִיזוּ קֳדָמוֹהי: (אונקלוס)

 יונתן  קָנוֹן יָתֵיהּ בְּפוּלְחָנָא נוּכְרַיָא בְּמַרְחַקַתְהוֹן אַרְגִיזוּ קֳדָמוֹי: (תרגום יונתן)

 רש"י  יקנאהו. הבעירו חמתו (פ) וקנאתו: בתועבות. במעשים תעובים, כגון משכב זכור וכשפים שנאמר בהם תועבה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (פ) פירוש שכל לשון קנאה הוא המתחרה לנקום נקמת דבר: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  יקנאהו. במחשבתם כמו לא יבצר מהם: בזרים. באלהים זרים: בתועבות. הם אלילים: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  בתועבת יכעיסהו. הבעירו חמתו בתועבות ומעשים מכוערים כגון משכב זכר וכשפים שיש בהם תועבה לשון רש"י וכן איתא בספרי (האזינו שיח) אבל אין בשירה תוכחת אלא על ע"ז בלבד וטעם בזרים נמשך אל אלוה עשהו יקניאוהו באלהים זרים כלשון אלהים אחרים וטעם בתועבות השדים לשרוף את בניהם באש לאלהים אחרים שכל זה מתועב לפניו כמו שנאמר (לעיל יב לא) כי כל תועבת ה' אשר שנא עשו לאלהיהם כי גם את בניהם ואת בנותיהם ישרפו באש לאלהיהם וכתיב (ירמיהו לב לה) אשר לא צויתים (ולא דברתי) ולא עלתה על לבי לעשות התועבה הזאת (הרמב"ן)

 ספורנו  בתועבות יכעיסוהו. לגרום לשכינה שתסתלק מישראל: (ספורנו)

 דעת זקנים  בתועבות יכעיסוהו. בגזל ועריות שנא' בהם כי את התועבות האל עשו: (דעת זקנים)


{יז}  יִזְבְּחוּ לַשֵּׁדִים לֹא אֱלֹהַּ אֱלֹהִים לֹא יְדָעוּם חֲדָשִׁים מִקָּרֹב בָּאוּ לֹא שְׂעָרוּם אֲבֹתֵיכֶם:

 אונקלוס  דבָּחוּ לשֵׁדין דִלֵית בְּהוֹן צְרוֹךְ דַחֲלָן דְלָא יְדָעֻנוּן חַדְתִּין דִי מִקָרִיב אִתְעֲבִידוּ לָא אִתְעַסְקוּ בְהוֹן אֲבָהָתְכוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  יְדַבְּחוּן לְטַעֲווֹת דִמְתִילִין לְשֵׁידִין דְלֵית בְּהוֹן מִדַעַם דִצְרִיךְ טַעֲוָון דְלָא יַדְעוּנוּן דַחֲלָן חֲדַתַּן דִמִזְמַן קָרִיב אִתְעֲבִידוּ וְלָא אִתְעַסְקוּ בְּהוֹן אַבְהַתְכוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  לא אלה. כתרגומו דלית בהון צרוך, (צ) אילו היה בהם צרוך (ק) לא היתה קנאה כפולה (ר) כמו עכשיו: חדשים מקרוב באו. אפילו האומות לא היו רגילים בהם (ספרי שיח.), נכרי שהיה רואה אותם היה אומר, זה צלם יהודי: לא שערום אבתיכם. לא יראו מהם, (ש) לא עמדה שערתם מפניהם, דרך שערות האדם לעמוד מחמת יראה, כך נדרש בספרי (שם). ויש לפרש עוד, שערום, לשון ושעירים ירקדו שם (ישעיה יג, כא.). שעירים הם (ת) שדים, לא עשו אבותיכם שעירים הללו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (צ) צרוך פירוש כח ויכולת והוצרכו לפרש כן מדכתיב אחריו אלהים לא ידעום ואם היה פי' לא אלוה כמשמעו איך קראו אחר זה אלהים. הרא"ם: (ק) רצ"ל שלא תקשי מדכתיב לא אלהים משמע אבל אם היה בו צרוך כגון כוכבים ומזלות לא היו מקניטים לו ואיך יתכן ה הרי כתי' ופן תשא עיניך וגו' לירח או לכל צבא השמים: (ר) וא"ת והא לעיל בפ' כי תשא פירש"י למה יחרה אפך כלום מתקנא אלא גבור בגבור וכו' וא"כ למה תהא קנאה כפולה וי"ל לעיל גבי תפלה לפייס הש"י אמר משה למה יחרה אפך כלום מתקנא וכו' אבל לענין עונש כשבא הקב"ה לענוש על ע"א העובדים אותם אז העונש יותר גדול במי דלית ביה צרוך: (ש) ויהיה כנוי שערום כמו בני יצאוני יצאו ממני פן תשבענו תשבע ממנו: (ת) ויהיה ג"כ פה כנוי שערום מהם רק פי' מהם פירוש ממין השעירים שהם השדים הנזכרים למעלה ופירוש שערום עשו שעירים כמו מאלמים עשו אלומים. רא"ם: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  לשדים. כמו לשעירים אשר הם זונים על כן פירש רבי יצחק בן שאול נ''ע לא שערום אבותיכם מגזרת לשעירים למ''ד לשדים מושכת עצמה ואחרת עמה. וכן הוא לשדים וללא אלוה. ולפי דעתי שאין צורך רק פירושו לשדים שאינם אלהים ונקראו שדים על טעם אמים משוד הדעת: אלהים לא ידעום. ואיך חשבו שהם אלהים ולא ידעו זה בראי' וזאת מלת ידעום ולא בהעתקה וזהו לא שערום אבותיכם: חדשים מקרוב באו. מימים מעטים אינם קדמונים אפי' אבותיכם ולא ידעום: שערום. פי' לא שערו מהם. מגזרת וישתער עליו כטעם תסמר שערת בשרי וקרוב הוא מגזרת סערה ואם הוא בסמ''ך וכמוהו בני יצאוני יצאו ממני חזקתני ותוכל חזקת ממני. והנה טעמו ולא פחדו מהם: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  יזבחו לשדים לא אלה. פירשתיו (ויקרא יז ז) (הרמב"ן)

 אור החיים  לא אלוה. פירוש גם הם אינם זובחים להם לצד היותם אלוה אלא לעשות להם צורכיהם ומבוקשם, וכנגד מה שעושים לעבודת אלילים אמר אלהים לא ידעום פירוש הגם שאינם יודעים אותם מה טיבם של האלילים הם עובדים אותם, ואומרו חדשים מקרוב באו וגו', עיין מה שפירשתי בפסוק (לעיל י''ג ז') כי יסיתך אחיך וגו': (אור החיים)

 ספורנו  לשדים לא אלוה. שאינם נצחיים כמו שאמרו ז''ל על השדים שהם מתים כבני אדם: אלהים לא ידעום חדשים מקרוב באו. כשהיו רואים איזה מין מן הנמצאות שלא ידעו מציאותו קודם לכן היו חושבים שיהיה לו איזה מסבב קדמון מיוחד אליו והיו עובדים אותו: (ספורנו)

 דעת זקנים  יזבחו. לע"ז שהוא דבר נמאס לא אלוה שאין לו כח ולא חוזק כמו ואת אילי הארץ לקח. ואונקלוס תרגם דלית בהון צרוך אך אם היה בהם שום צורך לא היתה קנאה כפולה כמו שהיא עכשיו. ואמר ליה ההוא רומאה לר' שמעון אלהכון קנאי הוא דכתיב אל קנא כלום מתקנא אלא גבור בגבור וכתיב הם קנאוני בלא אל ואני אקניאם בלא עם. א"ל אמשול לך משל למה הדבר דומה לאדם שנשא אשה יפת תואר ביותר וחזר ולקח אחרת עליה כעורה ביותר כעסה עליו הראשונה ואמרה לו אלו לקחת הגונה לא הייתי מקפדת עכשיו שהיא כעורה הקפידה כפולה כך אמר הקב"ה כיון שאתם יודעים שאין בהם ממשות הרי הקנאה כפולה: אלהים לא ידעום. לא הכירום שיהיה בהם שום תועלת. והרב יוסף קרא פירש לפי שבהקב"ה כתיב כי ידעתי את מכאוביו אבל הם לא ידעו בצרותיהם ולא עמדו להם: חדשים מקרוב באו. לא נקראו אלוה עד עכשיו: לא שערום אבותיכם. לא פקדום פוקד מתרגמינן מסער: (דעת זקנים)


{יח}  צוּר יְלָדְךָ תֶּשִׁי וַתִּשְׁכַּח אֵל מְחֹלְלֶךָ:

 אונקלוס  דַחֲלַת תַקִיפָא דִבְרָאָךְ אִתְנְשֵׁתָא שְׁבַקְתָּא פָלְחַן אֱלָהָא דְעָבְדָךְ: (אונקלוס)

 יונתן  דַחֲלַת תַּקִיפָא דִבְרָא יַתְכוֹן אִתְנַשְׁתּוּן וְאַנְשֵׁיתוּן מֵימַר אֱלָהָא דְעָבַד יַתְכוֹן מְחִילִין מְחִילִין: (תרגום יונתן)

 רש"י  תשי. תשכח. ורבותינו דרשו, כשבא להיטיב לכם, אתם מכעיסין לפניו ומתישים כחו (א) מלהיטיב לכם: אל מחוללך. מוציאך מרחם, לשון יחולל אילות (תהלים כט, ט.), חיל כיולדה (שם מח, ז.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (א) והוא מל' תשש כחו כנקבה ולפירוש ראשון יהי' מלת תשי מגזירת נשיתי טוב': (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  צור ילדך תשי. דבר הנביא ותמה איך שכחת אשר ילדך ועבדת חדשים גם זה צור ילדך כמו הביטו אל צור חוצבתם כאילו ממנו היה כי הכל בגבורת השם כמו רוקע הארץ מאתי והתימ' מתועי לב בעבור אני היום ילדתיך ושכחו זה הכתוב. תשי כמו לא תנשה והנח הנעלם אחר התי''ו תחת הדגש שהוא אלף הבלוע והיו''ד תחת ה''א וכן אל תמחי ובאו שניהם מלעיל להפריש בין זכר לנקבה בפעלים שהאות האחרון ה''א נח והנכון בעיני כי היו''ד נוסף והוא על משפט אל תט מאמרי פי: מחוללך. כמו ילדך והנה אל שהוא גבור ותקיף כמו צור ויתכן היות גזרת מחוללך מחיל כמו הרה תקריב ללדת תחיל. גם כן כתוב וינאץ השקד. או הוא פועל עומד: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  תשי. יו''ד קטנה. נתן לך יו''ד דברים, ונסית אותו בי' נסיונות. ולכך יו''ד דיגדל נא, גדולה. לומר לך זכור לאברהם שנסיתו בעשרה נסיונות: (בעל הטורים)

 אור החיים  צור ילדך תשי. יתבאר על דרך אומרם ז''ל (זוה''ק ח''ג רז:) בשעה שרצה הקדוש ברוך הוא לברא את האדם נמלך במלאכים ואמרו לפניו מה אנוש וגו' (תהלים ח ה) ונתעצם ה' נגד דברי המלאכים ובראו והעניש המנגדים ע''כ, ולזה כשישראל עוברים רצונו מחלישים טעם לידתו של אדם, והוא אומרו ילדך תשי:

ותשכח אל מחוללך. תתפרש לשון עדי כדרך אומרו (הושע ב') ותעד נזמה וחלייתה, והכונה שעשאך מחול עדי על כל הנבראים אפילו על המלאכים כאומרו (תהלים ס''ו יב) הרכבת אנוש לראשינו, או על דרך אומרו (ישעי' מ''ט ג) ישראל אשר בך אתפאר, שעשאך עדי לו יתברך ורז''ל אמרו (ספרי) דרשות וכפטיש וגו': (אור החיים)

 ספורנו  צור ילדך תשי. וגם אתה ישורון המעיין בפנותך אל התענוגים תנשה חכמתך וידיעתך בגדלו: ותשכח אל מחוללך. שהטיב עמך כאמרו אנכי אנכי הוא מנחמכם ותשכח ה' עושך נוטה שמים כו': (ספורנו)

 דעת זקנים  צור ילדך תשי. הקב"ה שבראך במעי אמך והולידך שכחת בשביל החדשים שאינן שוים כלום: ותשכח אל מחוללך. כפול הענין: (דעת זקנים)


{יט}   רביעי  וַיַּרְא יְהֹוָה וַיִּנְאָץ מִכַּעַס בָּנָיו וּבְנֹתָיו:

 אונקלוס  וּגְלֵי קֳדָם יְיָ וּתְקֵף רָגְזֵהּ מִדְאַרְגִיזוּ קֳדָמוֹהִי בְּנִין וּבְנָן: (אונקלוס)

 יונתן  וּגְלֵי קֳדָם יְיָ וַהֲוָה רְגַז מִן קֳדָמוֹי מִן דְאַרְגִיזוּ קֳדָמוֹי בְּנַיָא חֲבִיבַיָא דְאִתְקְרוּן עַל שְׁמֵיהּ בְּנִין וּבְנָן: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  בניו ובנותיו. אנשים ונשים כי גם (במ''ח הם) קטרו לע '' ג: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  מכעס בניו ובנתיו. הזכיר הכתוב הבנות בכאן שלא כמנהג כאשר אמר למעלה (פסוק ה) לא בניו וכן בכל מקום יזכיר הבנים והבנות הן בכלל אבל זה מרמזותיו כי יהיה בדור החורבן רשע הנשים ופשעיהם גדול מאד להכעיסו כי היו נצמדות לע"ז ביותר והן שמפתות את האנשים לעבדה כאשר מפורש בדברי ירמיהו (מד טו) ויענו כל האנשים היודעים כי מקטרות נשיהם לאלהים אחרים וכל הנשים העומדות קהל גדול והן שהעיזו פניהם בנביא לאמר לו (שם פסוק יז) עשה נעשה את כל הדבר אשר יצא מפינו לקטר למלכת השמים וכתוב עוד שם (פסוק ה) מפורש להכעסני במעשי ידיכם לקטר לאלהים אחרים וכתוב עוד שם (פסוק ט) השכחתם את רעות אבותיכם ואת רעות מלכי יהודה ואת רעות נשיו ואת רעותיכם ואת רעות נשיכם וביחזקאל (ח יג יד) נאמר עוד תשוב תראה תועבות גדולות אשר המה עושים ויבא אותי אל פתח שער בית ה' וגו' והנה שם הנשים יושבות מבכות את התמוז (הרמב"ן)

 ספורנו  וינאץ מכעס בניו ובנותיו. ואחר שלא השיג שלמותם בארץ בחר שלישית לצרפם בגלות ובזה ומאס בכעסו את בניו ואת בנותיו לא רחם על הקטנים ולא על כבוד הבנות: (ספורנו)


{כ}  וַיֹּאמֶר אַסְתִּירָה פָנַי מֵהֶם אֶרְאֶה מָה אַחֲרִיתָם כִּי דוֹר תַּהְפֻּכֹת הֵמָּה בָּנִים לֹא אֵמֻן בָּם:

 אונקלוס  וַאֲמַר אֶסַלֵק שְׁכִנְתִּי מִנְהוֹן גְלֵי קֳדָמַי מָה יְהֵי בְסוֹפֵיהוֹן אֲרֵי דָרָא דְאַשְׁנִיוּ אִנוּן בְנַיָא דִלֵית בְּהוֹן הֵימָנוּ: (אונקלוס)

 יונתן  וַאֲמַר מְפַלְגָא אִיפְלִיג אַפֵּי רְעוּתִי מִנְהוֹן נֶחְמֵי מַה יֶהֱוַון בְּסוֹפֵיהוֹן אֲרוּם דַר דְהַפְכִינָן הִינוּן בְּנִין דְלֵית בְּהוֹן הֵימְנוּתָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  מה אחריתם. מה תעלה בהם (ב) בסופם: כי דור תהפוכות המה. מהפכין רצוני (ג) לכעס: לא אמון בם. אין גדולי נכרים (ד) בהם, כי הוריתים דרך טובה וסרו ממנה: אמון. לשון ויהי אומן (אסתר ב, ז.), נודריטור"ה בלע"ז (ערציהונג). דבר אחר אמון, לשון אמונה (ה) כתרגומו, אמרו בסיני נעשה ונשמע, ולשעה קלה בטלו הבטחתם ועשו העגל: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ב) כי המבוקש הוא אינו רק לדעת מה יהא עליהם באחרונה לא מה יהא אחריתם כי אחריתם היא המיתה ובלאו הסתרת פנים כל הילודים למות אלא מה יהא עליהם פורעניות בשביל הסתרת פנים: (ג) לא שהם מתהפכין כפי המובן והוכחתו מדכתי' כי וגו' וכל כי הוא נתינת טעם אש למעלה וק"ל: (ד) ופירוש אמן מל' ויהי אומן את הדסה והוסיף מלת נכרים כי בזולת התוספת יהא המובן ממנו שאין גדולי בם כלומר שלא גדלתים לכן הוסיף מלת נכרים: (ה) דלטעם ראשון היה קשה למה לא נא' אומן בוי"ו ל"פ ד"א וכו ולד"א קשה הל"ל אמון: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ויאמר. השם אל לבו או אל המלאכים: אסתירה. כדרך לשון בני אדם וכן אעלים עיני והטעם כאשר יבקשוני לא ימצאו עזר: אראה מה אחריתם. י''א כי אני אסתיר פני מהם בעבור שאני רואה מה יעשו באחרונ' והנכון שהוא כמשמעו עד שארא' מה יעשו בצר להם: כי דור תהפוכת. דבק עם אסתירה פני: תהפוכת. שנהפכו לעבוד אלהים זולתי והם היו בני כי אני ילידתים והנה אין אמונה בהם והוא שם או תאר כי אין בהם איש אמונים כי מצאנו כי פסו אמונים כנגד חסיד גם שומר אמונים: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  ויאמר. ה' אל לבו או אל המלאכים אסתירה פני מהם כדרך לשון בני האדם וכן אעלים עיני מכם (ישעיהו א טו) והטעם כי כאשר יבקשוני לא ימצאוני אראה מה אחריתם יש אומרים אני אסתיר את פני מהם בעבור שאני רואה מה יעשו באחרונה והנכון שהוא כמשמעו עד שאראה מה יעשו בצר להם דברי ר"א ואין טעם "ויאמר" רק המחשבה והרצון לפניו לעשות כן כדרך "ויאמר אלהים" במעשה בראשית וכבר פירשתי (בראשית א ג) וטעם "פני" על דרך האמת פירשתיו (שמות ג ב שם כ ג) והנה "אסתירה פני" שאסלק שכינתי וטעם אראה מה אחריתם כטעם ארדה נא ואראה (בראשית יח כא) וכבר פירשתיו כי דור תהפכת המה ולא יעמדו בפני בנים לא אמן בם כי אין להם אומן ומגדל והמשכיל יבין והנה עד הנה בשירה זו משה ישיר בה והוא מדבר בלשון עצמו ומן הכתוב הזה ואילך שהזכיר וירא ה' וינאץ וגו' ויאמר אסתירה פני כולם דברי השם הנכבד הם קנאוני כעסוני וכל השירה כן (הרמב"ן)

 אור החיים  כי דור תהפוכות וגו'. פירוש לפי שאמר הכתוב בסמוך אסתירה פני וגו' ובזה לא ישקיף ויראה הגם שיעשה תשובה ויחננו קולם ואין זה מן הנכון לעשות כן, לזה גמר אומר הטעם כי דור תהפוכות פירוש מתהפכים מטובה לרעה, ואומרו בנים פירוש אפילו יחשבו להטיב לבא אל גדר שיהיו נחשבים בנים לא אמון בם כי ישובו להרשיע ואין חזרתם שלימה ואשר על כן ראוי הוא להסתיר וגו': (אור החיים)

 ספורנו  אסתירה פני מהם. מן הבנים והבנות: אראה מה אחריתם. רואה אני שאין בהם תקות תשובה באחרית: כי דור תהפוכות המה. הפכו להם לב אחר נוטה מדרכי האל ית': בנים לא אמון בם. שלא למדו מאבותם דבר אמתי: (ספורנו)

 כלי יקר  אראה מה אחריתם כי דור תהפוכות המה. ישראל נקראו בג' שמות יעקב ישראל ישרון וס"ת שלהם לבן על שם שבזכותו של יעקב ילבין ה' עונותם, והמה הפכו מלת לבן לנבל כמ"ש למעלה עם נבל ולא חכם. כאמרו רז"ל (סנהדרין צז.) דור של משיח יתהפך הכל למינות מאי קרא שנאמר (ויקרא יג.יג) כולו הפך לבן טהור הוא, ר"ל כי היפוך תיבת לבן הוא נבל, ע"כ אמר כאן אראה מה אחריתם כי אחרית של ג' שמות אלו אותיות לבן המרמז על שילבינו מעשיהם והמה דור תהפוכות שהפכו לבן לנבל כמ"ש עם נבל ולא חכם. ולמעלה פרשתי פסוק עם נבל במי שאוהב כסף והוא כילי ועליו נאמר (ירמיה יז.יא) עושה עושר ולא במשפט וגו' ובאחריתו יהיה נבל. כמ"ש כאן אראה מה אחריתם.

וקצת ראיה לסמך זה, כי הענין מתחיל בנבל ומסיים בנבל מתחיל בו שנאמר וינבל צור ישועתו, ומסיים בו שנאמר בגוי נבל אכעיסם. זה"ש כי דור תהפוכות המה שמהפכין לבן לנבל ומזה הצד הם בנים לא אמון בם. הם קנאוני בלא אל, כי הפכו גם מלת אל שהוא בהפוכו לא כי כחשו בה' ויאמרו לא הוא (שם ה.יב) כעסוני בהבליהם להפך כל המלות וכנגד שני הפוכים אלו אני אקניאם בלא עם, לאמר להם לא עמי אתם (הושע ב.א) בלא חטאו ובלא ילקו, בנבל חטאו ובנבל ילקו, זה"ש בגוי נבל אכעיסם. לכך נאמר לו חכמו יבינו לאחריתם, שהוא לבן שילבנו מעשיהם ע"י התשובה לשוב אל ה' שנאמר בו (דניאל ז.ט) לבושיה כתלג חיור ושער רישיה כעמר נקי. ואז היה מקיים בהם אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו ואם יאדימו כתולע כצמר יהיו (ישעיה א.יח). (כלי יקר)

 דעת זקנים  ויאמר אסתירה פני מהם. כתרגום אסלק שכינתי מנהון ומאחר שאני מסלק אראה מה אחריתם. מה יועילו להן אותן אלוהות שבחרו: כי דור תהפוכות. שמחשבין הטובה שעשיתי עמהם לרעה הרי הם כופרים בי ומואסי' במצותי: (דעת זקנים)


{כא}  הֵם קִנְאוּנִי בְלֹא אֵל כִּעֲסוּנִי בְּהַבְלֵיהֶם וַאֲנִי אַקְנִיאֵם בְּלֹא עָם בְּגוֹי נָבָל אַכְעִיסֵם:

 אונקלוס  אִנוּן אַקְנִיאוּ קֳדָמַי בְּלָא דַחֲלָא אַרְגִיזוּ קֳדָמַי בְּפָלְחַן טַעֲוָן וַאֲנָא אַקְנִנוּן בְּלָא עַם בְּעַמָא טַּפְּשָׁא אַרְגֵזִנוּן: (אונקלוס)

 יונתן  הִינוּן אַקְנוּן קֳדָמוֹי בִּדְלָא אֱלָהָא אַרְגִיזוּ קֳדָמוֹי בְּהַבְלֵיהוֹן וַאֲנָא אַקְנִינוּן בְּאוּמָא דְלָא אוּמָא בְּבַּבְלָאֵי עַמָא טַפְּשָׁא נִרְגוֹז יַתְהוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  קנאוני. הבעירו חמתי: בלא אל. בדבר שאינו אלוה: בלא עם. באומה שאין לה שם, שנאמר הן ארץ כשדים זה העם לא היה (ישעיה כג, יג.), ובעשו הוא אומר בזוי אתה מאד (עובדיה א, ב.): בגוי נבל אכעיסם. אלו הכופרים, וכן הוא אומר אמר נבל בלבו אין אלהים (תהלים יד, א.): (רש"י)

 אבן עזרא  קנאוני. קל העי''ן להקל על הלשון: בלא אל. הטעם שאין לו כח להציל: בהבליהם. ולא בדבר אמת: אקניאם. מהבנין הכבד הנוסף והוא יצא לשני פעולים: בלא עם. שלא הם עמי והנה פי' איך יכניסם שיביא עליהם לבדם צרות משונות ויותר מהכל גוי נבל שהכסיל והנבל איננו יודע ועל כן יהרוג ולא יחמול: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  הם קנאוני בלא אל. בדבר שאין אלוה לשון רש"י ואם כן ירמוז לשדים הנזכרים והנכון שיאמר הם קנאוני בלא אל אמת כי אין אלוה מבלעדי ה' ומושיע אין בלתו כענין שנאמר (דהי"ב טו ג) וימים רבים לישראל ללא אלהי אמת כעסוני בהבליהם השדים ואני אקניאם בלא עם הכשדים שנאמר בהם (ישעיהו כג יג) הן ארץ כשדים זה העם לא היה שפירושו העם שלא היה נחשב לגוי והקב"ה גדל אותם לרדות בהם את עולמו כמו שאמר (ירמיהו נא כ) מפץ אתה לי כלי מלחמה בגוי נבל אכעיסם עשו שהוא נבל ולא זכר ברית אחים וירמוז לשני הגלויות (הרמב"ן)

 בעל הטורים  בלא עם. בגימ' הם הבבליים: (בעל הטורים)

 ספורנו  הם קנאוני בלא אל. האבות קנאוני בלא אל בבית ראשון: כעסוני בהבליהם. בבית שני: ואני אקניאם בלא עם. בבית ראשון שהחריבוהו כשדים שנאמר בהם הן ארץ כשדים זה העם לא היה: בגוי נבל אכעיסם. שהחריבה אותו מלכות שלא היתה הוגנת שלא היה להם לא כתב ולא לשון: (ספורנו)

 דעת זקנים  ואני אקניאם בלא עם. מדה כנגד מדה ונר' שעל (החובלים ויקופש) הוא אומר שהם מצירים לישראל בכל מקום והם קרוין לא עם שהרי הם בזוין מכל טכסיסי בני אדם: (דעת זקנים)


{כב}  כִּי אֵשׁ קָדְחָה בְאַפִּי וַתִּיקַד עַד שְׁאוֹל תַּחְתִּית וַתֹּאכַל אֶרֶץ וִיבֻלָהּ וַתְּלַהֵט מוֹסְדֵי הָרִים:

 אונקלוס  אֲרֵי קִדוּם תַּקִיף כְּאֶשָׁא נְפַק מִקָדָמַי בִּרְגַז וְשֵׁצֵי עַד שְׁאוֹל אֲרָעִית וְאָסֵף אַרְעָא וַעֲלַלְתַּהּ וְשֵׁצְיַת עַד סְיָפֵי טוּרַיָא: (אונקלוס)

 יונתן  אֲרוּם קִידוֹם תַּקִיף כְּאֵישָׁא נְפַק מִן קֳדָמַי וּבְעָרַת בִּתְקוֹף רוּגְזִי וְאַיְקִידַת עַד שְׁיוֹל אַרְעַיָא וּסְיָיפַת אַרְעָא וַעֲלַלְתָּהּ וְשַׁלְהוֹבַת יְסוֹדֵי טַוְורַיָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  קדחה. בערה: ותיקד. בכם עד (ו) היסוד: ותאכל ארץ ויבולה. ארצכם ויבולה: ותלהט. ירושלים המיוסדת (ז) על ההרים, שנאמר ירושלים הרים סביב לה (שם קכה, ב.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ו) הוסיף מלת בכם וכן מלת ארצכם דבלא"ה לא היינו יודעים את מי תוקד או לאיזה ארץ: (ז) דאם לא כן מוסדי הרים ל"ל הרי כבר כתיב שתאכל הארץ בכלל. אלא ר"ל ירושלים שהיא מיוסדת על ההרי' ויחדה בפני עצמה לחשיבותה: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  קדחה. הקנאה או זאת שיעשו כי מצאנו זאת המלה יוצאת כמו כי אש קדחתם באפי ויתכן להיות קדחה כמו נקדחה כמו כל אלה חברו נחברו כל זה כנוי לחרון האף: עד שאול תחתית. כטעם גפרי' ומלח שרפה כל ארצה: ותאכל ארץ. ישראל: ותלהט. מגזרת להט החרב: הרים. הרי ישראל: (אבן עזרא)

 ספורנו  כי אש קדחה באפי. כי יסרתים כדי שיבועו. ותוקד עד שאול תחתית. הוסיפו על חטאתם פשע באופן שהבעירו את חמתי עד שאורידם לשאול תחתית כענין אחז כאמרו ובעת הצר לו ויוסף למעול מעל בה': ותלהט מוסדי הרים. הסירה מהם כל ראשי העם כאמרו אסיר מירושלים ומיהודה משען ומשענה גבור ואיש מלחמה יועץ ונביא כו': (ספורנו)

 דעת זקנים  ותלהט מוסדי הרים. זש"ה אין חשך ואין צלמות להסתר שם פועלי און: (דעת זקנים)


{כג}  אַסְפֶּה עָלֵימוֹ רָעוֹת חִצַּי אֲכַלֶּה בָּם:

 אונקלוס  אָסֵף עֲלֵיהוֹן בִּישִׁין מַכְתָּשַׁי אֱשֵׁצֵי בְהוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  וְכַד הִינוּן יְהִיבִין בְּבָבֶל הִינוּן פְּלָחִין לְטַעֲוַותְהוֹן בְּגִין כֵּן אֲמָרִית בְּמֵימְרִי לִמְכַנְשָׁא עֲלֵיהוֹן בִּישְׁתָּא גִירֵי מְחַת פּוּרְעָנוּתִי אֲשֵׁיצֵי בְּהוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  אספה עלימו רעות. אחביר רעה על רעה, לשון ספו שנה על שנה (ישעיה כט, א.), ספות הרוה (דברים כט, יח.), עולותיכם ספו על זבחיכם (ירמיה ז, כא.). דבר אחר אספה, אכלה, (ח) כמו פן תספה (בראשית יט, טו.): חצי אכלה בם. כל חצי אשלים בהם, וקללה זו לפי הפורענות לברכה היא, חצי כלים והם אינם כלים: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ח) כלומר כל רעות אכלה בם שלא תשאר שום רעה מהרעות אלא כולה יכלו עליהם ע"ד חצי אכלה בם שכל חצי אזרוק בם והוצרך לד"א כי לטעם ראשון קשה ה"ל לכתוב אספו מל' ספו שנה על שנה ולא אספה בה"א מל' תספ' ולד"א לחוד נמיקש' דהא כתי' אחריו חצי אכלה בם דהא החצים נמי בכלל רעות הם ויש מקשים לעיל בפ' אתם נצבי' פירש"י ספות הרוה לפי שאוסיף לו כו' וכאן פיר' ספות הרוחה מל' חיבור וי"ל דכל הוספה שהוא מוסיף על דבר אחר ממילא הוא מתחבר אליו ולפי זה יהיה הוספה וחיבור פי' א' וענין א' להם ופירש לעיל לשון הוספה לפי ענינו דלא שייך לומר אחביר דהא אין לו עונש על השוגג ואיך יאמר אחביר פורעניות לפורעניות מש"ה פי' ל' הוספה וכאן שלא הזכיר יום שוגג אלא המזיד פי' לפי ענינו ל' חיבור ועוד נ"ל לישב די"ל דפשוטו של אספה בכ"מ לשון הוספה הוא אך כאן א"א לפרש ל' הוספה דהוי משמע דהקב"ה יוסיף עליהם פורעניות יותר ממה שחטאו וזה אינו דאין הקב"ה נפרע הלא כפי שהרשיע האדם לפניו לכן הוצרך לפרש כאן שהוא ל' חיבור ולכן הביא רש"י כל הני קראי ופירש אותם מל' חיבור כדי שלא תקשה בתחלת המחשבה על פי' שפירש מלת אספה מל' חיבור מכל הני מקראות שהביא ודוק וכעין זה פירשת' לעיל גבי וירק את חניכיו ע"ש: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  אספה. י''א כמו אוסיף והנכון כמו אכלה מגזרת האף תספה ואם הוא מבנין אחר והטעם שלא תשאר רעה שלא תביאם. ודמה הדעות לחצים תבאנה פתאום ואין יכולת להשמר מהם: (אבן עזרא)

 דעת זקנים  אספה עלימו רעות. כלומר לא אשאיר שום רעה בעולם שלא אביא עליהם: חצי אכלה בם. כפל מלה הוא שלא אניח חץ שלא אהיה יורה בהם: (דעת זקנים)


{כד}  מְזֵי רָעָב וּלְחֻמֵי רֶשֶׁף וְקֶטֶב מְרִירִי וְשֶׁן בְּהֵמֹת אֲשַׁלַּח בָּם עִם חֲמַת זֹחֲלֵי עָפָר:

 אונקלוס  נְפִיחֵי כָפָן וַאֲכוּלֵי עוּף וּכְתִישֵׁי רוּחִין בִּישָׁן וְשֵׁן חֵיוַת בָּרָא אֱגָרֵי בְהוֹן עִם חֲמַת תַּנִינַיָא דְזָחֲלִין בְּעַפְרָא: (אונקלוס)

 יונתן  אַגְלֵי יַתְהוֹן בְּמָדַי וּבְעֵלָם מִגוֹ שִׁבְיַת בָּבֶל אָעִיקוּ לְהוֹן דְבֵית אֲגַג דִי מְתִילִין לְשֵׁידִין מְנַפְחֵי כְפָן וּלְמַזִיקֵי אֲכִילֵי עוֹף וְלִבְנֵי טִהֲרִירֵי כְּתִישֵׁי רוּחִין בִּישִׁין וְלִילִין וּמְרַוְוחֵי רְוָוחִין בִּישִׁין וְעַכּוּ"ם דִנְכִיתִין בְשִׁינֵיהוֹן הֵיךְ חֵיוַות בְּרָא אִיגְרֵי בְּהוֹן וַאֲטַלְטְלִינוּן בְּיַד אֲרַמָאֵי דְמַלְיָין אֲרִיסַן כְּחֵיוִין חוֹרְמָנַיָא זוֹחֲלוֹי דְעַפְרָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  מזי רעב. אונקלוס תרגם נפיחי כפן, ואין לי עד מוכיח עליו, ומשמו של רבי משה הדרשן מטולושא שמעתי, שעירי רעב, אדם כחוש מגדל שער על בשרו: מזי. לשון ארמי שער מזיא, דהוה (ט) מהפך במזיא: ולחומי רשף. השדים נלחמו בהם, שנאמר ובני רשף יגביהו עוף (איוב ה, ז.), והם שדים: וקטב מרירי. וכריתות שד ששמו מרירי: קטב. כריתה, כמו אהי קטבך שאול (הושע יג, יד.): ושן בהמות. מעשה היה, (י) והיו הרחלים נושכין וממיתין (ספרי שכא.): חמת זוחלי עפר. ארס נחשים, המהלכים על גחונם על העפר כמים הזוחלים על הארץ. זחילה, לשון מרוצת המים על העפר, וכן כל מרוצת דבר המשפשף על העפר והולך: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ט) זה ל' הגמ' רצונו בה שיש לו ראיה לפירושו של ר' משה הדרשן: (י) רצונו בזה דהל"ל ושן חיות כיון שחיות הן עומדי' לנשוך ואל בהמו': (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  מזי רעב. כמו שרופי רעב מגזרת למזא לאתונא: ולחומי רשף. אכולי עוף כמו ובני רשף יגביהו עוף והנכון בעיני שהזכיר הארבעה השפטי' הרעים והם רעב וזהו מזי רעב. ולחומי רשף וקטב מרירי זה הדבר. ושן בהמות אשלח בם חיה. וחרב מחוץ תשכל חרב. והנה יהיה פירוש רשף כמו רשפיה רשפי אש. והטעם שיתחמם האויר. וקטב כמו הכרתה: מרירי. מרירות באויר כמו כמרירי יום וכן כתוב מקטב ישוד צהרים כמו הדבר. ולחומי רשף כמו אכולי וכן רבים: עם חמת זוחלי עפר. לנשוך והחמה כנוי לנשיכה. וטעם עפר כמו השרפי' ומלת זוחלי מיראה כי כל רואם ייראם כטעם האימים כי יש תואר השם וחבירו באליהוא בן ברכאל: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  מזי רעב. מזכיר ה' דברים. מזי רעב. ולחומי רשף. וקטב מרירי. ושן בהמות. עם חמת זוחלי עפר. כנגד מה שעברו על ה' חומשי תורה. וה' ניאופים, בהושע. וה' תועבות שראה יחזקאל. וכנגד ה' המקטירי'. לבעל. לשמש. ולירח. ולמזלות. ולכל צבא השמים:, (בעל הטורים)

 דעת זקנים  מזי רעב. שדופי רעב כמו ואמר למזא לאתונא על חד שבעה שהיו נחרים ונקמטי' עורם מפני זלעפות רעב: ולחומי רשף. שיתלחמו בגחלים ובשריפה כמו רשפיה רשפי אש: וקטב. לשון כריתות כמו אהי קטבך שאול: מרירי. לשון מרירות כמו מרורת פתנים בקרבו ובערבי פסחים מפרש לה לשון שדים ומסיק התם דתרי קטב היו חד מקמי טיהרא וחד בתר טיהרא כדאיתא התם: (דעת זקנים)


{כה}  מִחוּץ תְּשַׁכֶּל חֶרֶב וּמֵחֲדָרִים אֵימָה גַּם בָּחוּר גַּם בְּתוּלָה יוֹנֵק עִם אִישׁ שֵׂיבָה:

 אונקלוס  מִבָּרָא תְּתַכֵּל חַרְבָּא וּמִתְּוָנַיָא חַרְגַת מוֹתָא אַף עוּלֵמֵיהוֹן אַף עוּלֵמָתְהוֹן יָנְקֵיהוֹן עִם אֱנַשׁ סָבֵיהוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  עַמָא דְגָלוּ מִבָּרָא לְאַרְעָא דְיִשְרָאֵל תַּתְכֵּיל יַתְהוֹן מָחַת חַרְבָּא וּדְמִשְׁתַּיְירִין בְּאַרְעָא דְיִשְרָאֵל בְּגוֹ קִיטוֹנֵי מִדַמִיכֵיהוֹן אִיגְרֵי בְּהוֹן חַרְגַת מוֹתָא אֵילֵךְ וְאֵילֵךְ יִשְׁתֵּיצוּן לְחוֹד עוֹלֵימֵיהוֹן וּלְחוֹד בְּתוּלַתְהוֹן יְנִיקַתְהוֹן עִם גוּבְרֵיהוֹן וְסָבֵיהוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  מחוץ תשכל חרב. מחוץ לעיר תשכלם חרב גייסות: ומחדרים אימה. כשבורח ונמלט מן החרב, חדרי לבו נוקפים עליו מחמת אימה, (כ) והוא מת והולך בה. דבר אחר ומחדרים אימה, שבבית תהיה אימת דבר, (ל) כמו שנאמר כי עלה מות בחלונינו (ירמיה ט, ב.), וכן תרגם אונקלוס. דבר אחר מחוץ תשכל חרב, על מה שעשו בחוצות, שנאמר ומספר חוצות ירושלים שמתם מזבחות לבושת (שם יא, יג. ספרי שם): ומחדרים אימה. על מה שעשו בחדרי חדרים, שנאמר אשר זקני ישראל עושים איש בחדרי משכיתו (יחזקאל ח, יב.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (כ) (מהר"ן) דאי כמשמעו בחדרי הבית הל"ל ומחדרים פחד של' פחד יופל על דבר הקרוב ואימה על דבר הרחוק כדכתב רש"י בפרשת בשלח בפסוק תפול עליהם: (ל) כי לפי' ראשון קשה היכן מצינו בקרא שחדרי לב נקראים בשם חדרים סתם ל"פ ד"א וכו' ויהיה פי' חדרים כמשמעו ולד"א קשה למה אמר בחדרים אימה דהא בעיר היה נמי דבר הל"ל ומבפנים אימה היפך ממלת מחוץ לכן אמר עוד ד"א על עבירות שעשו בחוץ כלומר בגלוי ועל שעשו בכדרי חדרים שלא יראה אותן שום אדם ולפי' זה של הד"א קשה א"כ יהיה' מקרא קצר שא נקט קרא ל' עשייה א"כ ה"ל לינקד המ"ם של מחדרים בחיר"ק דהוה פי' כמו מן עבירות שעשו בפנים לכן צריך לד"א ולשני פירושים אלו קשה למה נקט קרא אימה ה"ל לומר מחדרים דבר לכן צריך גם לטעם ראשון: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  גם בחור. דבק עם תשכל חרב: וטעם גם. כמשפט הלשון כאשר פירשתי. והנה חבר הכל בחורי' וגם בתולות זקנים עם נערים: (אבן עזרא)

 ספורנו  ומחדרים אימה גם בחור גם בתולה. ומחדרים תשכל האימה את הבחורים והבתולות: (ספורנו)


{כו}  אָמַרְתִּי אַפְאֵיהֶם אַשְׁבִּיתָה מֵּאֱנוֹשׁ זִכְרָם:

 אונקלוס  אֲמָרִית יֵחוֹל רוּגְזִי עֲלֵיהוֹן וֶאֱשֵׁצִנוּן אֱבַטַל מִבְּנֵי אֲנָשָׁא דוּכְרָנֵיהוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  אֲמָרִית בְּמֵימְרִי לְמֵיכְלֵי מִנְהוֹן רוּחַ קוּדְשִׁי אֲשַׁיֵיר בְּהוֹן קָלִיל כִּגְבַר דְחָצִיד חַקְלֵיהּ וּמְשַׁיֵיר אַרְעָא חֲדָא אַבְטוֹל מִסְפָּר יֵיחוּס אֱנוֹשׁ דוּכְרָנֵהוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  אמרתי אפאיהם. אמרתי בלבי אפאה אותם, ויש לפרש אפאיהם אשיתם פאה, להשליכם מעלי הפקר, ודוגמתו מצינו בעזרא, ותתן להם ממלכות ועממים ותחלקם לפאה (נחמיה ט, כב.), להפקר, וכן חברו מנחם. ויש פותרים אותו כתרגומו, (מ) יחול רוגזי עליהון, ולא יתכן, שאם כן היה לו לכתוב אאפאיהם, אחת לשמוש ואחת ליסוד, כמו אאזרך (ישעיה מה, ה.), אאמצכם במו פי (איוב טז, ה.), והא' (נ) התיכונה אינה ראויה בו כלל, ואונקלוס תרגם אחר לשון הברייתא (ס) השנויה בספרי (שכב.), החולקת תיבה זו לשלשה תיבות, אמרתי אף אי הם, אמרתי באפי אתנם כאילו אינם, שיאמרו רואיהם עליהם איה הם: (רש"י)

 שפתי חכמים  (מ) פי' יש פותרים כפי הנגלה שיהיה אפאיהם מל' אף ויהיה האלף ראשונה ל' המדבר כאלו אמר אשים אפי עליהם או בהם וזה לא יתכן וכו': (נ) ועוד סתירה אחרת: (ס) כונתו של אונקלוס במה שפי' יחול רוגזי עליהון ל' הברייתא וכו' שהמכוון בזה הוא שיחול ורגזי עליהן שיהיו כאלו אונס ואין פי' כמשמעו כמו שמבינים אותו היש פותרים: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  אפאיהם. יש אומרים שהם שלש מלות והנכון שאין לו ריע וטעמו כמו אשחיתם בעבור שיש אחריו אשביתה מאנוש זכרם והנה כולם ימותו ואילו הי' כדעת המדקדקים שהטעם אפיצם בכל פאה לא ידבק הטעם. ויש אומרים אחריבם באפי והנה טעמו אכריתם כמו אשביתם ויבא הטעם כפול וזה נכון לולי אל''ף אפיהם שהיה ראוי להיות אנפיהם והטעם אאנף בם והראשון נכון: וטעם אמרתי. כלשון בני אדם אמרתי בלבי: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  אפאיהם. אמרו המדקדקים אפזרם בכל פאה ואם כן יהיה טעם "אמרתי" שהיה הרצון לפניו במדת הדין שיהיו ככה לעולם מפוזרים בכל פאה ושיהיה זכרם מאנוש נשבת לעד לולי כעס אויב אגור ועל דעתי היא מלה מורכבת כאשר הזכירו בספרי (האזינו כו) אף אי הם אבל טעמה שאשיתם במקום פאה ובענין שיאמרו עליהם גם אי הם לומר שלא ישאר להם שם ושאר בגוים ולא יודע מקומם איה והנה ירמוז לגלות עשרת השבטים שגלו לנהר גוזן (מלכים ב יז ו) הוא שהחכמים קורין סמבטיון כי נקרא גוזן מלשון ויגז שלוים (במדבר יא לא) אתה גוזי (תהלים עא ו) כי העומדים אחריו מוסרים מבני אדם וקורין אותו סמבטיון מפני שביתתו בשבת כי יום השבת בלשון ההוא סבט כאשר הוא בערבי ונהוג בלשונם להוסיף בתארים "יון" אזוביון חוריון מוליון וכן הרבה אשביתה מאנוש זכרם גלותנו בין העמים אנחנו יהודה ובנימין שאין לנו זכר בעמים ולא נחשב לעם ואומה כלל והנה יאמר הכתוב כי היה במדת הדין להיותנו כן בגלות לעולם לולי כעס אויב ויורה זה כי בגלותנו עתה תמה זכות אבות ואין לנו הצלה מיד העמים רק בעבור שמו הגדול ית' כענין שאמר ביחזקאל (כ מא מד) וקבצתי אתכם מן הארצות אשר נפוצותם בם ונקדשתי בכם לעיני הגוים וידעתם כי אני ה' בעשותי אתכם למען שמי לא כדרכיכם הרעים וכעלילותיכם הנשחתות בית ישראל וכן נאמר עוד (שם פסוק ט) ואעש למען שמי לבלתי החל לעיני הגוים וגו' ולכך הזכיר משה בתפלתו (במדבר יד טו) ואמרו הגוים אשר שמעו את שמעך לאמר וגו' והשם יתברך הודה לו בזה (שם פסוק כ) ויאמר ה' סלחתי כדברך והטעם בטענה הזאת איננו כרוצה להראות כחו בין שונאיו כי כל הגוים כאין נגדו מאפס ותוהו נחשבו לו אבל השם ברא את האדם בתחתונים שיכיר את בוראו ויודה לשמו ושם הרשות בידו להרע או להטיב וכאשר חטאו ברצונם וכפרו בו כולם לא נשאר רק העם הזה לשמו ופרסם בהם באותות ובמופתים כי הוא אלהי האלהים ואדוני האדונים ונודע בזה לכל העמים והנה אם ישוב ויאבד זכרם ישכחו העמים את אותותיו ואת מעשיו ולא יסופר עוד בהם ואם אדם יזכיר כן יחשבו כי היה כח מכחות המזלות והכוכבים וחלף ועבר והנה תהיה כוונת הבריאה באדם בטלה לגמרי שלא ישאר בהם יודע את בוראו רק מכעיס לפניו ועל כן ראוי מדין הרצון שהיה בבריאת העולם שיהיה רצון מלפניו להקים לו לעם כל הימים כי הם הקרובים אליו והיודעים אותו מכל העמים וזה טעם כי ידין ה' עמו ועל עבדיו יתנחם (פסוק לו) שיזכור ה' ברחמים כי הם עמו מאז ויזכור כי הם עבדיו שעמדו לו בגלותם כעבדים לסבול הצרות והשעבוד וכענין שנאמר (ישעיהו סג ח) ויאמר אך עמי המה בנים לא ישקרו וכבר רמזתי בבריאת האדם סוד נשגב ונעלם צריך ממנו שנהיה לו לעם והוא יהיה לנו לאלהים כענין שנאמר (ישעיהו מג ז) כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו וגו' (הרמב"ן)

 בעל הטורים  אשביתה מאנוש זכרם. ס''ת למפרע משה. לולי משה בחירו עמד בפרץ: (בעל הטורים)

 אור החיים  אמרתי אפאיהם. פירוש אפאיהם אסמיך אפי עמהם עד שיושבתו מאנוש: (אור החיים)

 ספורנו  אמרתי אפאיהם. אשאיר איזו פאה מהם והמותר אכלם כמו שאעשה באחרית הימים אחרי שלא השגתי שלמותם לא במתן תורה ולא בארץ ישראל ולא בגלות כאמרו כי בהר ציון ובירושלים תהיה פליטה כאשר אמר ה' ובשרידים אשר ה' קורא: (ספורנו)

 כלי יקר  אמרתי אפאיהם אשביתה מאנוש זכרם. אפאיהם פירש"י אמרתי לשיתם הפקר כפאה, וכי הפאה לבדה הפקר והלא לקט שכחה ופאה כולם הפקר ולמה נקט פאה דווקא. ונראה שהזכיר כאן הפאה, והשכחה, כי אפאיהם, היינו פאה, אשביתה מאנוש זכרם, היינו שכחה, כי אם ישבית זכרם כי לא יזכור אותם הרי הם הפקר כמו השכחה שאין לבעל הבית חלק בפאה ושכחה, כך במקום שנאמר כי חלק ה' עמו, אסירם מנגד פני כי לא יקראו על שמי עוד, אבל לקט לא הזכיר כי אמרו רז"ל (פאה ו.ה) שנים לקט שלשה אינו לקט וכאן יהיו המפוזרים יותר מן שנים ע"כ אין להם דין לקט האסור לבעליו אלא עתיד הקב"ה ללקטם שנאמר (ישעיה כז.יב) ואתם תלקטו לאחד אחד וגו'.

ומ"ש תלקטו בשורק משמע ע"י אחר כי יהיו נלקטים ע"י מלך המשיח, ולפי ששנים במקום אחד הוי לקט ע"כ יהיו נלקטים דוקא ע"י מלך המשיח שנאמר בו (זכריה ט.ט) עני ורוכב על חמור, ועני מותר בלקט של אחד אחד דהיינו שתים דהוי לקט לכך נאמר ואתם תלקטו לאחד אחד דהיינו שתים, אבל כשהמפוזרים רבים יותר משנים במקום אחד אז הקב"ה בעל הבית של כל העולם ילקט בעצמו ובכבודו ית' ז"ש (ישעיה יז.ה) וזרועו שבלים יקצור והיה כמלקט שבלים בעמק רפאים, משמע שהקב"ה בזרועו ילקטם לא ע"י אחר לפי שלא הזכיר שמה לאחד אחד משמע שהנלקטים יותר מן שנים במקום אחד והם לא יצאו מן רשות בעל הבית לעולם. וזה רמז נכון ויקר. (כלי יקר)

 דעת זקנים  אמרתי אפאיהם. אכלה בם אכה מהם שלא אשאיר בהם כלום אלא אשביתה מאנוש זכרם: (דעת זקנים)


{כז}  לוּלֵי כַּעַס אוֹיֵב אָגוּר פֶּן יְנַכְּרוּ צָרֵימוֹ פֶּן יֹאמְרוּ יָדֵנוּ רָמָה וְלֹא יְהֹוָה פָּעַל כָּל זֹאת:

 אונקלוס  אִלוּלָפוֹן רָגְזָא דְסָנְאָה כְּנִישׁ דִילְמָא יִתְרַבְרַב בְּעֵל דְבָבָא דִילְמָא יֵימְרוּן יְדָנָא תְקִיפַת לָנָא וְלָא מִן קֳדָם יְיָ הֲוַת כָּל דָא: (אונקלוס)

 יונתן  אִלוּלָפוֹן רוּגְזָא דְסַנָאָה דְחִיל דִלְמָא יִתְרַבְרְבוּן לְקִיבְלֵי מְעִיקֵיהוֹן דִלְמָא יֵימְרוּן יְדֵינָן מִתְפַּרְעוּן לָן מִבַּעֲלֵי דְבָבֵינָן וְלָא מִן קֳדָם יְיָ אִתְגַזָרַת כָּל דָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  לולי כעס אויב אגור. אם לא שכעס אויב כנוס עליהם להשחית, (ע) ואם יוכל להם וישחיתם, (פ) יתלה הגדלה בו ובאלהיו ולא יתלה הגדלה בי, וזהו שנאמר פן ינכרו צרימו, ינכרו הדבר לתלות גבורתם בנכרי שאין הגדולה שלו. פן יאמרו ידנו רמה וגו'. כי אותו גוי אובד עצות המה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ע) פירוש שמלה האת מורכבת מן לו שפירושו אם ומן לא אעפ"י שהמלה כתובה ביו"ד לפי שהמלה נקראת בציר"י והציר"י מביא אל"ף והוסיף שתי מלות עליהם להשחית מפני שבזולת עליהם לא היינו יודעים על מי הכעס ועוד מה הוא ענין הכעס: (פ) הוסיף כל זה שבזולת זה לא יתכן לומר ידינו רמה וגו' כיון שלא השחיתם מה רמה ידם: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  אגור. אפחד מגזרת ויגר מואב והמתרגם אמר מגזרת אגרה בקציר והנכון שהוא מלשון תגרה והכתוב דבר כדרך בני אדם להבין השומעים: ינכרו. הפך יכירו כמו ויתנכר אליהם: פעל כל זאת. על השבטים: (אבן עזרא)

 אור החיים  לולי כעס אויב וגו'. פירוש שכמה וכמה הכעסות הכעיסוני אויביהם והוא אומרו אגור מלשון (משלי ו' ח) אגרה בקציר שאגור הוא כעסו של אויב ועומדים הם לכליון, וכשיראו שהשבתי שם ישראל ח''ו ינכרו צרימו פירוש יחשבו כי ישראל אמונתם נכריה ולא צדיק ויתחזק דבר אמת לשקר ח''ו, ועוד חושש פן יאמרו ידינו רמה פירוש מלבד שיכחישו אמונת ישראל ודתם יוסיפו לחטוא לומר שאמונתם אמונה ראויה, והוא אומרו פן יאמרו ידינו רמה וטובתם ושלותם לא מה' היא אלא מעבודה זרה אשר הם עובדים:

והוא אומרו ולא ה' פעל כל זאת פירוש כל טובתם והצלחתם, והראיה שלא עשו ישראל דבר רע מה שהם אינם עושים ויותר מהמה והם משלו בהם ויאבדום:

או ירצה שכל הפעולה הזאת שעשו השחתה גדולה בישראל והשביתו מאנוש זכרם יאמרו שלא עשה כל זה ה' אלא בצירוף כח ורצון עבודת ע''ז שהיא השליטתם עליהם: (אור החיים)

 ספורנו  לולי כעס אויב אגור. שמתוך כעס שיכעסו על אותם השרידים יש לחוש: פן יאמרו. לאותם השרידים: ידנו רמה. להכחיד את ישראל מגוי ונשארתם מתי מספר: ולא ה' פעל כל זאת. שתחשבו להמלט על ידו. אבל בהיות ישראל רבים ונפוצים בארצות רבה לא יעלה על לב להשתדל בזה כאמרם מאי דכתיב צדקות פרזונו בישראל צדקה עשה הקב''ה בישראל שפזרם: (ספורנו)

 דעת זקנים  לולי כעס אויב אגור. הכעס שעשה לי האויב אגור אני ירא כמו לא תגורו מפני איש: פן ינכרו צרימו. ויתלו ההצלחה בנפשם: (דעת זקנים)


{כח}  כִּי גוֹי אֹבַד עֵצוֹת הֵמָּה וְאֵין בָּהֶם תְּבוּנָה:

 אונקלוס  אֲרֵי עַם מְאַבְּדֵי עֵצָה אִנוּן וְלֵית בְּהוֹן סוּכְלְתָנוּ: (אונקלוס)

 יונתן  אֲרוּם אוּמָא מְאַבְּדָן עֵיטִין טָבָן הִנוּן וְלֵית בְּהוֹן סוּכְלְתָנוּ: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  כי גוי אובד עצות. הנכון שזה הגוי הם צרי ישראל ומלת אבד שם התאר והיא סמוכה על כן נפתח הבי''ת וידוע כי מלת אבד מהפעלי' העומדי' רק פי' עצות שב אל אבד כמו נובלת עליה וכן ותאבדו דרך שהוא סמוך אל דרך והנה השכיל המתרגם שאמר מאבדי עצה: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  כי גוי אבד עצות המה. וכל הפרשה על האויב הנזכר כדברי רבי נחמיה (ספרי כח) וטעם כי לא כצורנו צורם גם כן דברי האויב יאמר הכתוב שהיה להם לחשוב ולהשכיל זאת הנעשה בישראל כי הוא פעל השם על עונם ויבינו ממנה לאחרית נפשם כי כן יעשה בסוף לכל הגוים כי הם מורדים בשם יותר מישראל ישכיל ויאמרו איכה ירדוף אחד אלף מישראל אם לא כי צורם מכרם כי צורם הוא תקיף ובעל היכולת לעזור ולהציל יותר מצורנו ואיבינו פלילים היו בנו מתחלה לעשות בנו שפטים כרצונם ועתה למה בורחים מפנינו אלף מפני גערת איש אחד לולי צורם התקיף שמכרם והביא מורך בלבבם ונפלו ורודף אין פלילים מלשון אשר פללת לאחותך (יחזקאל טז נב) ויעמוד פנחס ויפלל (תהלים קו ל) (הרמב"ן)

 בעל הטורים  ואין בהם תבונה. ס''ת המן. שלא היה בהם תבונה שנהנו מסעודת אחשורוש: (בעל הטורים)

 אור החיים  כי גוי אובד עצות. פירוש שאין חשש שהגוי יראה ויקח מוסר ויאמר ומה אלו על שהכעיסו מעט ראה מה עלתה בידם וכו' ויטיב מעשיו, והוא אומרו כי גוי אובד עצות פירוש אין בטבעו דבר זה ואבוד הוא מעצות כאלו, ואין בהם תבונה להבין דבר מתוך דבר כמו שאמרנו לו חכמו ישכילו זאת פירוש חרי האף הבא על ישראל ומזה יבינו לאחריתם מה תהיה על מעלם: (אור החיים)

 ספורנו  כי גוי אובד עצות המה. הבבליים: (ספורנו)

 דעת זקנים  כי גוי אובד עצות המה. אותם האויבים שמסרתי ישראל בידם אבדה עצתם ואין בהם תבונה: (דעת זקנים)


{כט}   חמישי  לוּ חָכְמוּ יַשְׂכִּילוּ זֹאת יָבִינוּ לְאַחֲרִיתָם:

 אונקלוס  אִלוּ חַכִּימוּ אִסְתַּכָּלוּ בְדָא סְבָרוּ מָה יְהֵי בְסוֹפֵיהוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  אִלוּ הֲווֹ חַכִּימִין הֲווֹן מִסְתַּכְּלִין בְּאוֹרַיְיתָא וְהִינוּן מִתְבּוֹנְנִין מַה יְהֵי עָתִיד לְמֶהֱוֵי בְּסוֹפֵיהוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  ואין בהם תבונה. שאלו היו חכמים, (צ) ישכילו זאת איכה ירדוף וגו': יבינו לאחריתם. יתנו לב להתבונן לסוף פורענותם (ק) של ישראל: (רש"י)

 שפתי חכמים  (צ) הוסיף שי"ן על מלת לו מפני שמאמר לו וגומר אינו התחלת הדיבור רק הוא ראיה על מאמר כי גוי אובד עצות המה שאלו היו חכמי וכו': (ק) פי' ולא לאחרית של עצמם ואיכה ירדוף וגומר הוכחה לזה שקאי עליו סוף פורעניות ישראל כי איכה ירדוף אלף הוא פי' מלת זאת ימלת אחריתם: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  לו חכמו. אילו היו חכמי' שישכילו כי השם פעל כל זאת לישראל בעבור עונם אז יבינו לאחריתם כי כן יעשה השם בעבור עונם: (אבן עזרא)

 ספורנו  לו חכמו ישכילו זאת. איך נפלו ישראל בידם נגד הטבע בעונם: יבינו לאחריתם. ובזה היו מבינים מה יהיה באחריתם ברוב פשעיהם: (ספורנו)

 דעת זקנים  לו חכמו ישכילו זאת. שאלו חכמו היה להם להשכיל זאת ולהבין מה יהיה באחרית ולהכין לב איך נדע דבר זה כי עם כזה שהיו כבר גדולים על כל אומה ועתה אחד ממנו ירדוף אלף: (דעת זקנים)


{ל}  אֵיכָה יִרְדֹּף אֶחָד אֶלֶף וּשְׁנַיִם יָנִיסוּ רְבָבָה אִם לֹא כִּי צוּרָם מְכָרָם וַיהֹוָה הִסְגִּירָם:

 אונקלוס  אֶכְדֵין יִרְדוֹף חַד אַלְפָא וּתְרֵין יֶעֶרְקוּן לְרִבּוֹתָא אֶלָהֵן (אֲרֵי) תַּקִיפְהוֹן מְסָרִנוּן וַייָ אַשְׁלֵמִנוּן: (אונקלוס)

 יונתן  הֵיכְדֵין יְהֵי סַנְאָה חַד רָדִיף אֶלֶף מִנְהוֹן וּתְרֵין יְעִירְקוּן לְרִבּוּתָא מִנְהוֹן אֱלָהֵן מְטוֹל דְתַקִיפְהוֹן מְסָרִינוּן וַיְיָ אַשְׁלֵימִינוּן: (תרגום יונתן)

 רש"י  איכה ירדוף אחד. ממנו (ר) אלף מישראל: אם לא כי צורם מכרם וה' הסגירם. מכרם ומסרם בידנו דילבר"ר בלע"ז (איבערגעבען): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ר) לא אחד מישראל אלף ממנו דהא קללה תחשב כאן יש מקשים והא מדה טובה מרובה ממדת פורעניות והנה במד' טוב' כתיב ורדפו מכם חמשה מאה ובפורעניו' ירדוף אחד מהם אלף מישראל. ויש לתרץ הפורעניות שנא' בשירה זו יוצא משורת הדין והא שנא' במגילת איכה ותרד פלאים שהיתה ירידתם בדרך פלא שלא כדין המדות: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  איכה ירדוף. הטעם לו חכמו ישראל שישכילו איך ירדוף אחד מהצרים אלף מישראל אין זה כי אם בעבור שעזבם צורם ויש אומרים איך היו ישראל בתחלה רודף אחד מהם אלף ועתה נחלשו: כי צורם מכרם. כמו נתנם וכן ימכר ה' את סיסרא והטעם כאילו נתנם בשכר מעשיהם והנה היא מכירה ממש: הסגירם. כטע' יסגור על איש או כמו ולנו הסגירו: (אבן עזרא)

 אור החיים  איכה ירדוף. יש לפרשו הערה לגוי שאינו מתעורר בהערה נרגשת שהיא איכה ירדוף אחד וגו' פירוש אחד מהאומות אלף מישראל, פירוש כי בכל מלחמות הרגילים בין האומות לא ימצא דבר כזה שאין שונא משיג כח וגבורה כזו בין העמים:

איכה ירדוף אחד אלף. פירוש א' המיוחד מהאומות אלף מישראל וכו', ועיין מה שפירשתי בפרשת בחקתי בפסוק (ויקרא כ''ו ח') ורדפו מכם חמשה מאה וגו':

אם לא כי צורם. פירוש מדת הדין, וכמו שפירשתי בפסוק (ד') הצור תמים וגו', ואומרו וה' הסגירם פירוש מדת רחמים עם מדת הדין שזולת זה לא היה כל כך ירידה לישראל שיפלו אלף לפני אחד: (אור החיים)

 ספורנו  איכה ירדוף אחד אלף. היה להם להבין שאין זה בטבע שאחד ירדוף אלף: אם לא כי צורם מכרם. הוא נלחם בם והסיר תקפם ובכן נשתה גבורתם והיו לנשים: (ספורנו)

 דעת זקנים  אם לא כי צורם מכרם. לשון ימכור ה' את סיסרא: וה' הסגירם. בידינו על כל הרעות שעשו: (דעת זקנים)


{לא}  כִּי לֹא כְצוּרֵנוּ צוּרָם וְאֹיְבֵינוּ פְּלִילִים:

 אונקלוס  אֲרֵי לָא כְתָקְפָּנָא תָּקְפְהוֹן וּבַעֲלֵי דְבָבָנָא הֲווֹ דַיָנָנָא: (אונקלוס)

 יונתן  אֲרוּם לָא כְתַקִיפְהוֹן דְיִשְרָאֵל טַעֲוַותְהוֹן דְעַמְמַיָא אֲרוּם תַּקִיפֵהוֹן דְיִשְרָאֵל כַּד יְחוֹבוּן מַיְיתִי עֲלֵיהוֹן פּוּרְעֲנוּתָא וְכַד פַּרְסִין יְדֵיהוֹן בִּצְלוֹ עָנֵי וּמְשֵׁזִיב יַתְהוֹן אֲבָל טַעֲוַותְהוֹן דְעַמְמַיָא עַכּוּ"ם לֵית בְּהוֹן צְרוֹךְ וְעַל דִי אַרְגִיזְנָן קֳדָמוֹי וְלָא הֲדַרְנָן לְפוּלְחָנֵיהּ אִתְעֲבִידוּ בַּעֲלֵי דְבָבֵינָן סַהֲדֵינָן וְדַיָינֵינָן: (תרגום יונתן)

 רש"י  כי לא כצורנו צורם. כל זה היה להם לאויבים להבין, שהשם הסגירם ולא להם ולאלהיהם הנצחון, שהרי עד הנה לא יכלו כלום אלהיהם כנגד צורנו, כי לא כסלענו סלעם, כל צור שבמקרא (ש) לשון סלע: ואויבינו פלילים. ועכשיו אויבינו שופטים אותנו, שהרי צורנו מכרנו להם. (ס"א הרי שצורנו מכרנו להם): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ש) רצ"ל והאיך נזכר סלע במקרא: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  כי לא כצורנו צורם. דברי משה פירוש כי גוי אובד עצות והטעם כי צורנו מכרנו ואין להם צור כצורנו ולא הם טובים ממנו וכן הוא אומר ולא אויבינו פלילים וגו' כמו ולא למדתי חכמה וגו' וי''א שהוא כן ואויבינו יודו כן לכן איננו דבק עם מגפן סדום: ומשדמות. כפול וכן אשכלות מרורות: (אבן עזרא)

 אור החיים  כי לא כצורנו וגו'. פירוש הטעם שיתלו טעם אחד אלף כי צורם מכרם וה' הסגירם ולא יתלו לומר מבלתי יכולת ה' וגו' ח''ו וכמאמר משה לה' במעשה המרגלים, כי התוקף של ישראל אינו כתוקפם של האומות, שאין לך עבודה זרה שעמדה ימים רבים, בסוד (משלי י''ב יט) ועד ארגיעה לשון שקר, וצא ולמד מעבודה זרה של כמוש אשר תעו אחריה רוב האומות וכמה הפליאה עשות ככתוב בדברי רבינו סעדיה גאון ואף על פי כן והיה כלא היה ורבות כאלה, אבל צורנו שגיא כח מעלין בקודש ואפילו הגוים יסכימו על זה כאמור בדברי הנביא (מלאכי א' יא) כי גדול שמי בגוים, וכשיראו מפלת ישראל בדרך זה גם הם ישפוטו כן, והוא אומרו ואויבינו פלילים לשון דיינים כאומרו (שמות כ''א כ''ב) ונתן בפלילים פירוש ישפוטו גם הם שלא כצורנו צורם, אלא כשרואים השחתת ישראל ינכרו את האמת כמו שכתוב פן ינכרו וגו' פן יאמרו וגו': (אור החיים)

 ספורנו  ואיבינו. אע''פ שכשדים שהיו אויבי ה' ואויבי עמו כמו שהעיד באמרו לולי כעס אויב אגור ובאמרו מראש פרעות אויב: פלילים. הם בעלי מחשבות שכליות: (ספורנו)

 דעת זקנים  כי לא כצורנו צורם. ועוד כי ידעו וראו שצורם אינו כצורנו שכל זמן שישראל עושים רצונו של מקום לא יכלו לא הם ולא צורם על ישראל כי אדרבה עשה הקב"ה בהם ובאלהיהם שפטים. וגם בדגון מפני הארון כדאמר כי כבדה ידו עלינו ועל דגון אלהינו ועכשיו אויבינו פלילים ושופטים אותנו כרצונם. ד"א כי לא כצורנו צורם ולא נעשו אויבינו פלילים על צורנו אחר שנעשו פלילים על צורם ואחר שאינם יודעים לתת לב לכל זה אגור פן יכעיסוני בזה שיתלו כל השררה בהם והיה להם להבין כי מאחר שלקו ישראל שהם בניו של מקום על רוע מעלליהם יש להם לישא ק"ו בעצמם ועתה מפרש והולך מה אחריתם: (דעת זקנים)


{לב}  כִּי מִגֶּפֶן סְדֹם גַּפְנָם וּמִשַּׁדְמֹת עֲמֹרָה עֲנָבֵמוֹ עִנְּבֵי רוֹשׁ אַשְׁכְּלֹת מְרֹרֹת לָמוֹ:

 אונקלוס  אֲרֵי כְפֻרְעֲנוּת עַמָא דִסְדוֹם פֻּרְעֲנוּתְהוֹן וְלָקוּתְהוֹן כְּעַם עֲמֹרָה מָחָתְהוֹן בִּישִׁין כְּרֵישֵׁי חֶוְיָן וְתֻשְׁלָמַת עוֹבָדֵיהוֹן כִּמְרָרוּתְהוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  אֲרוּם עוֹבָדֵיהוֹן דְעַמָא הָאִלֵין דַמְיָין לְעוֹבָדֵי עַמָא דִסְדוֹם וַעֲצַתְהוֹן בִּישִׁין כְּעֵיצַתְהוֹן דְעַם עֲמוֹרָה מַחֲשַׁבְתְּהוֹן בִּישִׁין כְּרֵישֵׁי חִיוְנַיָא חוּרְמְנַיָא בְּגִין כֵּן תְּהוֹן תּוּשְׁלָמוּתְהוֹן מְתַכְלִן וּמְמַרְרִין לְהוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  כי מגפן סדום גפנם. מוסב למעלה, אמרתי בלבי אפאיהם ואשבית זכרם, לפי שמעשיהם מעשה סדום ועמורה: שדמות. שדה תבואה, כמו ושדמות לא עשה אוכל (חבקוק ג, יז.), בשדמות קדרון (מלכים-ב כג, ד.): ענבי רוש. עשב מר: אשכלות מרורות למו. משקה מר ראוי להם, לפי מעשיהם פורענותם, (ת) וכן תרגם אונקלוס ותושלמת עובדיהון כמררותהון: כי מגפן סדום גפנם. של אומות עובדי אלילים: ומשדמת עמורה וגו'. ולא ישימו לבם לתלות הגדולה בי: ענבמו ענבי רוש. הוא שאמר לולי כעס אויב אגור על ישראל, להרעילם ולהמרירם, לפיכך אשכלות מרורות למו, להלעיט אותם על מה שעשו לבני: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ת) כאלו אמר בעבור שמגפן סדום גפנם לכן אשכלות מרורו' ראוי להם: (שפתי חכמים)

 הרמב"ן  כי מגפן סדם גפנם. יאמר כי העובדי גלולים אובדי עצות המה ולא ישכילו ולא יבינו ולא יחשבו רק רע כל היום כי משרש רע היו ולא יעשו רק פרי רע ומר האוכל ממנו ימות והענין כי ישראל מודים ומתודים ועושים תשובה בעת צרתם לאמר ולמה מצאתנו כל זאת (שופטים ו יג) אבל העובד כוכבים אובד עצות אין לו עצה ולא תבונה רק הולך אחר ע"ז שלו וכופר בשם הנכבד לעולם כי כן ירש מאבותיו והנה הוא משרש פורה ראש ולענה ואין בהם תועלת לעולם אבל ישראל ששרשם טוב אם יכרת ועוד יחליף ויעשה פרי טוב (הרמב"ן)

 אור החיים  כי מגפן וגו'. פירוש נותן טעם למכירתם ולהקודם לה אמרתי אפאיהם, ואומדו מגפן כבר הודעתי כי דבר שבקדושה יש כנגדו בסטרא אחרא כאומרו (קהלת ז' יד) גם את זה לעומת זה עשה וגו', וישראל נמשלו לגפן (ב''ר צט ח) דכתיב (תהלים פ' ט) גפן ממצרים תסיע, וכנגדם כשהרשיעו אמר מגפן סדום, וגפן היא אילן הרע של אחיזת הרשעים כמו שגמר אומר ענבימו ענבי רוש וגו', ולפי שאינם אלא אוחזים בה ואין כל ענפם ממנה, לזה אמר מגפן ולא אמר כי גפן סדום גפנם, ובחר מכל דומה הרע סדום, לפי שנתמלאה סאתם כסדום:

ואומרו ומשדמות עמורה כי כמו שבענפי אילן הקדוש יש גדר למעלה מגדר והעליון יתיחס אליו שם זכר להיותו משפיע והתחתון יתיחס אליו שם נקבה להיותו נשפע כמו כן המשיל אחיזות בשורשו הרע לב' גדרים, גדר הראשון יקרא גפן, וגדר ב' נקרא שדה, והמשכיל יבין בדוגמתם בקדושה ויאורו עיניו: (אור החיים)

 ספורנו  כי מגפן סדום גפנם. והטעם שאין בהם תבונה בזה הענין הוא מפני שהם מתגאי' ונותני' כל מחשבתם להשיג תענוגי גופם בלבם כמו אנשי סדום ולהשיג זה היו מואסים כל מיני גמילות חסדים כמו שהעיד הנביא באמרו הנה זה היה עון סדום אחותך גאון שבעת לחם ושלות השקט היה לה ולבנותיה ויד עני ואביון לא החזיקה: ענבמו ענבי רוש. ומזה הגפן יצמחו אצלם ענבי רוש שהם מעשים רעים ומזיקים לבריות וזה בהשתדלם לשים עיניהם ולבם על בצעם ועל דם הנקי לשפוך: אשכלות מרורות למו. ובזה יקנו דעות רעות וכוזבות לדבר על ה' תועה ויאמרו לא יראה יה: (ספורנו)

 דעת זקנים  כי מגפן סדום גפנם. ויצא כוס פורענות עליהם. חמת תנינים יינם שישכר אותם. וראש פתנים אכזר יינם נמי יהי' כרוש ולענה. הלא הוא הפורענו' שאביא עליה' כעס עמדי: (דעת זקנים)


{לג}  חֲמַת תַּנִּינִם יֵינָם וְרֹאשׁ פְּתָנִים אַכְזָר:

 אונקלוס  הָא כְמָרַת תַּנִינַיָא כַּס פֻּרְעֲנוּתְהוֹן וּכְרֵישׁ פְּתָנֵי חֶוְיָן אַכְזְרָאִין: (אונקלוס)

 יונתן  הֵי כִּמְרִירַתְהוֹן דְתַנִינַיָא כַּד הִינוּן הֲווֹן מִן חֲמָרֵהוֹן בְּגִין כֵּן יְהֵי מָרִיר כַּס דִלְוַוט דְיִשְׁתּוּן בְּיוֹם פּוּרְעֲנוּתְהוֹן וְהֵיךְ רֵישֵׁי פִּיתוּנַיָא הֵיכְדֵין אִינוּן אַכְזְרָאִין: (תרגום יונתן)

 רש"י  חמת תנינם יינם. כתרגומו הא כמרת תניניא כס פורענותהון, הנה כמרירות נחשים כוסם משתה פורענותם: וראש פתנים. כוסם, (א) שהוא אכזר לנשוך, אויב אכזרי (ב) יבא ויפרע מהם: חמת תנינים יינם. מוכן להשקותם על מה שעושין להם: (רש"י)

 שפתי חכמים  (א) כוסס פירושו של פתנים: (ב) ר"ל וה"פ של קרא אויב אכזרי וכו': (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  חמת. והנה היין כסם חמת התנינים בחמה: וראש פתנים. כמו על חור פתן ואם הוא באל''ף הוא כחבריו בוי''ו: אכזר. תקיף והאל''ף נוסף כאל''ף אצבע ואזרוע: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  תנינם. חסר יו''ד. לפי שעברו על עשרה דברים שבלא תלמד לעשות ועברו על עשרת הדברות: (בעל הטורים)

 ספורנו  חמת תנינים יינם. והנה באותם אשכולות נמצא יין שהוא חמת תנינים משומר בענביו והוא פורענות: (ספורנו)


{לד}  הֲלֹא הוּא כָּמֻס עִמָּדִי חָתוּם בְּאוֹצְרֹתָי:

 אונקלוס  הֲלָא כָל עוֹבָדֵיהוֹן גְלָן קֳדָמַי גְנִיזִין לְיוֹם דִינָא בְּאוֹצְרָי: (אונקלוס)

 יונתן  הֲלָא עוֹבָדֵיהוֹן דְאִנוּן עַבְדִין בְּטוּמְרָא קֳדָמַי כּוּלְהוֹן גַלְיָין חֲתִימִין וּמְתַקְנֵי בְּאַפּוֹתִיקַיֵי: (תרגום יונתן)

 רש"י  הלא הוא כמוס עמדי. כתרגומו, כסבורים הם ששכחתי מעשיהם, כולם גנוזים ושמורים לפני: הלא הוא. פרי (ג) גפנם ותבואת שדמותם כמוס עמדי: כמוס עמדי. אותו הכוס שנאמר כי כוס ביד ה' וגו' (תהלים עה, ט.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ג) רצ"ל האי דכתי' הלא הוא וגו' לשון יחיד הלא הם וגו' הל"ל לפי מה שיהיה פי' של כמוס וגו' כסבורים הם ששכחתי מעשיהם כו' דהיינו ל' רבים ל"פ הלא הוא פרי גפנם כלו' הא דכתיב לעיל גפנם וגו' פירוש פרי גפנם ועל זה קאי הלא הוא וגו' וא"ש דפרי נמי ל' יחיד הוא ולכן נמי אמר הוא ל' זכר ולא היא ואע"פ שתבוא' ל' נקבה כיון דפרי הוא ל' זכר: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  הלא הוא כמוס עמדי. דברי השם י''א על הגזרות והקרוב אלי שהוא יינם שהוא ראש פתנים הוא שמור עד שישתוהו ומלת כמוס מטעם המקום ידועה כי אין לה משפחה: חתום באוצרותי. שלא תגע בו יד רק הוא שמור להם להנקם מהם: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  הלא הוא כמס עמדי. ראש הפתן האכזרי שלהם שמתי באוצרותי להאכילם מפרי מעשיהם כי לי נקם ושלם לנקום נקמת ישראל מידם ולי שלם לשלם להם כפעלם שכחשו בי לעת תמוט רגלם כשתתמלא סאתם כענין כי לא שלם עון האמורי עד הנה (בראשית טו טז) ור"א אמר שטעמו וגם רשע ליום רעה (משלי טז ד) והוא סוד גדול (הרמב"ן)

 אור החיים  הלא הוא כמוס עמדי וגו'. פירוש הגם שבשביל כעס אויב נמנעתי מעשות בהם משפט המתחייב להם על מעשיהם לא מפני זה יפטרו מעונש המגיע להם הלא הוא כמום עמדי חתום באוצרותי ליום הדין, ועל זה אמר הנביא (ישעי' י' ג) ומה תעשו ליום פקודה, וצא ולמד מה שחרד שמואל מפחד יום הדין כאומרם ז''ל (חגיגה ד':) במעשה בעלת אוב, וכפל לומר כמוס עמדי חתום וגו', על דרך אומרו (שמות ל''ד ז') נושא עון, וכשיגיע לגדר שיאמר נלאתי נשוא (ישעיה א יד) יחתמהו באוצרות וינקום הוא מעושי רשעה בהוצאת שמש מנרתיקה (נדרים ח':) ולהט אותם יום ה', והוא אומרו לי נקם פירוש שינקום הוא בעצמו כביכול: (אור החיים)

 ספורנו  הלא הוא כמוס עמדי חתום באוצרותי. כאמרו כי סתומים וחתומים הדברים: (ספורנו)


{לה}  לִי נָקָם וְשִׁלֵּם לְעֵת תָּמוּט רַגְלָם כִּי קָרוֹב יוֹם אֵידָם וְחָשׁ עֲתִדֹת לָמוֹ:

 אונקלוס  קֳדָמַי פֻּרְעֲנוּתָא וַאֲנָא אֲשַׁלֵם לְעִדָן דְיִגְלוּן מֵאַרְעֲהוֹן אֲרֵי קָרִיב יוֹם תְּבָרְהוֹן וּמַבַּע דְעָתִיד לְהוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  קֳדָמַי פּוּרְעֲנוּתָא וַאֲנָא אַשְׁלִים לְעִדָן דְתִימוֹט רַגְלֵיהוֹן לְגָלוּתָא אֲרוּם קָרִיב לְמֵיתֵי יוֹם תְּבַרְהוֹן וּמִבְעָא בִּישָׁתָא דִמְעַתְּדָא לְהוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  לי נקם ושלם. עמי נכון (ד) ומזומן פורענות (ה) נקם, וישלם להם כמעשיהם, הנקם ישלם להם גמולם. ויש מפרשים ושלם, שם דבר, כמו ושלום, (ו) והוא מגזרת והדבר אין בהם (ירמיה ה, יג.), (ז) כמו והדבור. ואימתי אשלם להם: לעת תמוט רגלם. (ח) כשתתם זכות אבותם שהם סמוכין עליו: כי קרוב יום אידם. כשארצה להביא עליהם יום אידם, קרוב ומזומן (ט) לפני להביא על ידי שלוחים הרבה: וחש עתדות למו. ומהר יבאו העתידות להם: וחש. כמו ימהר יחישה (ישעיה ה, יט.). עד כאן העיד עליהם משה דברי תוכחה, להיות השירה הזאת לעד, כשתבא עליהם הפורענות ידעו שאני הודעתים מראש, מכאן ואילך העיד עליהם דברי תנחומין שיבאו עליהם ככלות הפורענות, ככל אשר אמר למעלה, והיה כי יבואו עליך כל הדברים האלה הברכה והקללה וגו' (לעיל ל, א.) ושב ה' אלהיך את שבותך וגו' (שם ג.): לעת תמוט רגלם. כענין שנאמר תרמסנה רגל (ישעיה כו, ו.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ד) ר"ל איך נופל לשון לי על הקב"ה דלי משמע שיבא אליו מזולתו וזה לא יתכן לומר גבי הקב"ה דמאין יבא לי הרי כבר הכל ביד הקב"ה הוא ל"פ לי כמו עמי: (ה) ורצונו בזה שלא תקשי וכי יש ממשות בנקמה דכתי' לי נקם ושילם דהיינו פירוש עמי דמשמע שיש ממשות בה: (ו) ופי' לי הנקם והשלם שאנקם מהם ואשלם להם כפעלם: (ז) רצונו בה להביא ראיה אף שלא כתיב בוי"ו שהוא שם דבר אפ"ה יכול להיות פירושו כמ"ש שם והדבר: (ח) פי' האי לעת תמוט רגלם על ושלם לחודיה קאי ולא על נקם כי פורעניות הנקמה לעולם הוא נכון ומזומן עמו: (ט) ר"ל מה דכתיב כי קרוב וגו' הרי עכשיו כשהוכיחן משה עדיין לא חטאו וגם הוא בעצמו תולה בזכות אבות ועדיין זכות אבות במקומה עומדת מאי כי קרוב וגו': (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  לי נקם ושלם. שם כמו הלא את הקטר והטעם לי הנקם ולי השלם לשלם להם כמעשיהם: לעת תמוט רגלם. והטעם שיפלו ולא יוכלו לעמוד: וטעם לעת. כמו וגם רשע ליום רעה והוא סוד גדול: כי קרוב. ואל יחשבו כי הנקמה תהיה בזרעם: וחש עתידות למו. וחש כל אחד מהם מהעתידות כמו בנות צעדה או חש יום עתידות והראשון נכון ומלת חש מהשניים: וטעם עתידות. הרעות העתידות לבא עליהם: (אבן עזרא)

 אור החיים  לי נקם ושלם. יתבאר על דרך אומרם ז''ל (שם) שלעתיד לבא יוציא ה' חמה מנרתיקה הרשעים נידונים בה ולהטה אותם והצדיקים מתרפאין בה, והוא אומרו לי נקם ושלם פירוש נקם לרשעים ושלם שכר טוב לצדיקים, ואומרו לעת תמוט רגלם הוא סוד מאמר (סוטה מ''ט) עקבות משיחא, והוא בירורי ניצוצי רגלי ס''מ כשתמוט רגלם של עושי רשעה ותגמר ממה שנגע בה מדבר המעמיד כידוע ליודעי חן, ואומרו כי קרוב יום וגו' הוא מאמר הנביא (צפני' א' ז) כי קרוב יום ה' וגו', ואומרו וחש עתידות למו, הם הנחמות העתידות כשישתלמו עושי רשעה תיכף ימהר לקיים הבטחות העתידות לצדיקים: (אור החיים)

 ספורנו  לי נקם. עלי מוטל להשיב נקם לצדי: ושלם. וגם כן תשלום מדה כנגד מדה: לעת תמוט רגלם. כשתתמלא סאתם: (ספורנו)

 דעת זקנים  לי נקם ושלם. עלי הוא לעשות נקמה בהם ולשלם להם תשלומי רע ושלם שם דבר כמו ושלום: לעת תמוט רגלם. כשתגיע העת שתתמוטט רגלם ואשלם להם הפורענות: כי קרוב יום אידם. ומזומן בידי להביאו עליהם: וחש עתידות למו. הפורענות העתידות לבא עליהם בעתם אחיש אותם כד"א בעתה אחישנה. ואימתי יהיה האות הזה כי ידין ה' עמו כשידין ה' דין עמו ויקח נקמתו ודינו מהם: (דעת זקנים)


{לו}  כִּי יָדִין יְהֹוָה עַמּוֹ וְעַל עֲבָדָיו יִתְנֶחָם כִּי יִרְאֶה כִּי אָזְלַת יָד וְאֶפֶס עָצוּר וְעָזוּב:

 אונקלוס  אֲרֵי יְדִין יְיָ דִינָא דְעַמֵהּ וּפֻרְעֲנוּת עֲבְדוֹהִי צַדִיקַיָא יִתְפְרַע אֲרֵי גְלֵי קֳדָמוֹהִי דִבְעִדָן דְתִתְקֵף עֲלֵיהוֹן מָחַת סָנְאָה יְהוֹן מִטַלְטְלִין וּשְׁבִיקִין: (אונקלוס)

 יונתן  אֲרוּם דָאִין מֵימְרָא דַיְיָ בִּרְחָמוֹן דִינָא דְעַמֵיהּ יִשְרָאֵל וְעַל בִּישָׁתָא דִגְזַר עַל עַבְדוֹהִי יְהֵי תָּהָן קֳדָמוֹי אֲרוּם גְלֵי קֳדָמוֹי דִבְעִידָן דִיחוֹבוּן וְתִתְקַף עֲלֵיהוֹן מָחַת סַנָאָה וְתִתְנַטֵל סָעִיד מִידֵיהוֹן וִיהוֹן פַּסְקִין מְהֵימְנַיָא מִדֵי עוֹבְדִין טָבִין וִיהוֹן מִיטַלְטְלִין וּשְׁבִיקִין: (תרגום יונתן)

 רש"י  כי ידין ה' עמו. בלשון זה (ד) משמש כי ידין בלשון דהא, (ה) ואין ידין לשון יסורין, אלא כמו כי יריב את ריבם מיד עושקיהם, כי יראה כי אזלת יד וגו': כי ידין ה' עמו. כשישפוט אותם ביסורין (י) הללו האמורים עליהם, כמו כי בם ידין עמים (איוב לו, לא.), כי זה אינו משמש בלשון דהא, לתת טעם לדברים של מעלה, אלא לשון תחלת דבור, כמו כי תבאו אל הארץ (ויקרא כה, ב.), כשיבאו עליהם משפטים הללו, ויתנחם הקב"ה על עבדיו (כ) לשוב ולרחם עליהם: יתנחם. לשון הפך מחשבה, להיטיב או להרע: כי יראה כי אזלת יד. כשיראה כי יד (ל) האויב הולכת וחוזקת מאד עליהם, ואפס בהם עצור ועזוב: עצור. נושע ע"י עוצר ומושל שיעצור בהם: עזוב. ע"י עוזב. עוצר, הוא המושל העוצר בעם שלא ילכו מפוזרים בצאתם לצבא על האויב, בלשון לע"ז מיינטינדו"ר (האנדהאבער). עצור, הוא הנושע במעצור המושל. עזוב, מחוזק, כמו ויעזבו את ירושלים עד החומה (נחמיה ג, ח.), איך לא עזבה עיר תהלה (ירמיה מט, כה.). עצור, מייטונדי"ר (געהאנדהאפט). עזוב, אינפורצי"ד (בעפעסטיגט): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ד) פי' נתינת טעם הוא אלמעלה: (ה) פירוש לפירושו דר' נחמיה שפירש קרא דכי ידין וגו' כי יריב את ריבם ויהיה פי' כי מלשון דהא ופי' למה אמר לי נקם ושלם לעו"א מפני שיריב ריבם של ישראל מיד עושקיהם: (י) אבל אין לפרש כמשמעו כשידין אותם אם לזכות אם לחובה. דאם כן מאי שוב על עבדיו יתנחם דפי' ירחם על עבדיו דלמא דינם יצא לזכות ואז לא יצטרכו לרחמים: (כ) הוצרך להפוך משום שאחר היסורים היא הנחמה ואחר כך להודיע שהיא על עבדיו ומפני שחזר הכתוב ואמר ועל עבדיו ולא הספיק לו במלת עמו הקודם לו יחוייב ג"כ שיכפול השם וכאלו אמר כי ידין ה' עמו ויתנחם הקב"ה על עבדיו: (ל) תיקן בזה כמה ענינים שפירש כי יראה כשירא' כי מלת כי דהכא כמו כי תבואו וגו' שפי' כשתבאו. ואזלת ר"ל הולכת ומלת יד שב אל האויב ואף שלא נזכר פה והוסיף מלת עליהם להודיע על מי אזלת היד. ואפס ר"ל תם מל' אפס כסף. ועצור רוצ' לומר מכונס ע"י המושל. ועזוב ר"ל מחוזק והוסיף מלת בהם אחר מלת ואפס מפני שמלת תם לא יפול רק בהם כלומר תם בהם היות עצורים ועזובים והוסיף מלת הקב"ה אחר מלת ואמר להודיע שהאומר אי אלהימו הוא הקב"ה ואמר מלת עליהם להודיע על מי נאמר אלהימו שהוא על עבדיו הנזכרים לעיל ויהי' וי"ו ואמר כוי"ו ושמר ה' אלהיך שפירושו ישמור ויהי' פי' המקראו' כך שכאשר ייסר השם את עמו בכל אותן היסורי' ויחזור ויתנחם עליהם כשיראה שיד האויב הולכת ומתחזקת עליהם ותם בהם עצור ועזוב להיות בלתי שוטר ומושל יאמר הקב"ה אליהם איה ע"א שלכם שהייתם בוטחים בהם יקומו ויעזרוכם לכן ראוילכם שתבינו מכל הרעות שהבאתי עליכם ולא היה לכם שום מושיע מכל העבודות אלילים שבטחתם בהם ולא היה בהם כח למחות בידי מפני שאני הוא שבידי להשפיל ולהרים ואין מידי מציל ואחר כך התחיל להזכיר הנקמות שינקום מהאויבים: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  כי ידין ה' עמו. יקח דין עמו מהם כמו שפטני אלהים וריבה ריבי: יתנחם. פירשתיו: אזלת יד. אזלת יד ישראל והטעם הכח והתי''ו תחת ה''א כי גם שתיהן סימני הנקבה וכן ושבת לנשיא: ואפס עצור ועזוב. כאשר יהיו הנשבי' רבים ילקחו מהם ויעזובו מהם ועתה כמעט יאבד הכל: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  אזלת יד. בגי' זו גלות: כי יראה כי אזלת. בגי' אין בם תורה: (בעל הטורים)

 אור החיים  כי ידין ה' עמו וגו'. אחר שגמר ענין מכעיסי אל עד סופם חזר להבטיח לכללות ישראל שלא לעולם יריב אתם, כי ידין ה' עמו פירוש יעמיד במשפט כוסות התרעלה אשר עברום ויראה צרות שעברו על הצדיקים מהם הרגו מהם שרפו מהם הפשיטום ובשביל הצדיקים אשר נצטערו יתנחם, והוא אומרו ועל עבדיו יתנחם פירוש בשבילם יתנחם לומר די צרות הגלות, ועוד כשיראה ה' שאין כח בישראל להציל עצמן מהגלות, וכח אין בצדיקים ליסר בשבט מוסר למרגיזי אל, גם לא ישארו בישראל אנשים גדולים ונביאים חוזים בעלי רוח הקודש ואין אשכול וגו' (מיכה ז'), והוא אומרו כי אזלת יד, ובזה אפס עצור פירוש על דרך (ש''א' ט יז') יעצור בעמי פירוש שאין כח למדריכים בדרכי ה' להדריכם, ועזוב פירוש ומצד זה נשאר העם עזוב, ואמר ישראל אי אלהימו הגם שאין מעשיהם מהוגנים אף על פי כן יבא בטענה לפני האלהים הרמוז בתיבת צור, והוא חסיו בו כי ישראל הגם שירשיעו ויעברו על חלק ממצות ה' אף על פי כן כל מחסיהם בה', ועליו סובלים דלות ושפלות, ונהרגים על קדושת שמו, ועומדים ומצפים לצור גואלם והוא אומרו חסיו בו: (אור החיים)

 ספורנו  ועל עבדיו יתנחם. יתנחם על הרעה הראויה לעמו וירחם עליהם בשביל עבדיו שבתוכם כאמרו כן אעשה למען עבדי לבלתי השחית הכל: כי יראה כי אזלת יד. והטעם שיתנחם אז על הרעה הראויה לעמו ושזה יעשה בשביל עבדיו: ואפס עצור ועזוב. ויראה שאין להם עוד ממון עצור בבית ולא עזוב בשדה: (ספורנו)

 דעת זקנים  ועל עבדיו יתנחם. ועל ישראל יתנחם במה שהרגיזו לפניו: ואפס עצור ועזוב. ושאין בהם עוצר כח ואין בהם מי שיסייעם והוא כמו עזוב תעזוב עמו. ואמר האויב אי אלהימו שהיו עובדין בזמן שבית המקדש קיים: (דעת זקנים)


{לז}  וְאָמַר אֵי אֱלֹהֵימוֹ צוּר חָסָיוּ בוֹ:

 אונקלוס  וְיֵימַר אָן דַחֲלָתְהוֹן תַּקִיפָא דַהֲווֹ רְחִיצִין בֵּהּ: (אונקלוס)

 יונתן  וְיֵימַר סַנְאָה הָאן הוּא דַחַלְתְּהוֹן דְיִשְרָאֵל תַּקִיפָא דִרְחִיצוּ בֵיהּ: (תרגום יונתן)

 רש"י  ואמר. הקב"ה עליהם: אי אלהימו. עבודת אלילים שעבדו: צור חסיו בו. הסלע שהיו מתכסין בו מפני החמה והצנה, כלומר שהיו בטוחין בו להגין עליהם מן הרעה: ואמר אי אלהימו. האויב יאמר אי אלהימו של ישראל, כמו שאמר טיטוס הרשע כשגידר את הפרוכת, כענין שנאמר ותרא אויבתי ותכסה בושה האומרה אלי איו ה' אלהיך (מיכה ז, י.): (רש"י)

 אבן עזרא  ואמר. האויב: צור חסיו בו. כאשר פירשתי: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  ואמר אי אלהימו. האויב יאמר איה אלהי ישראל כענין למה יאמרו הגוים איה נא אלהיהם (תהלים קטו ב) אשר חלב זבחימו יאכלו כי היו ישראל תדירים בעבודת הקרבנות והנסכים מכל גוי לאלהיו והזכיר לשון רבים יאכלו וישתו אלהימו שהוא לשון הרבים ואצל העמים רבים הם ולכך חזר ואמר ראו עמים כולם אני אני הוא יחיד ואין אלהים עמדי לעזור לי ואין כנגדי להציל ולמחות בידי מלעשות כל רצוני להמית ולמחוץ ולהחיות ולרפוא (הרמב"ן)


{לח}  אֲשֶׁר חֵלֶב זְבָחֵימוֹ יֹאכֵלוּ יִשְׁתּוּ יֵין נְסִיכָם יָקוּמוּ וְיַעְזְרֻכֶם יְהִי עֲלֵיכֶם סִתְרָה:

 אונקלוס  דִי תְרַב נִכְסָתְהוֹן הֲווֹ אָכְלִין שָׁתָן חֲמַר נִסְכֵּיהוֹן יְקוּמוּן כְּעַן וִיסַעֲדוּנְכוֹן יְהוֹן עֲלֵיכוֹן מָגֵן: (אונקלוס)

 יונתן  דִתְרֵיב נִכְסַתְהוֹן הֲווֹן אָכְלִין שָׁתָן חֲמַר נִיסוּכֵיהוֹן יְקוּמוּן כְּדוֹן וִיסַעֲדוּנְכוֹן יְהֵי עֲלֵיכוֹן מֵגִין בְּמֵימְרֵיהּ: (תרגום יונתן)

 רש"י  אשר חלב זבחימו. היו אותן אלהות אוכלים, שהיו מקריבין לפניהם ושותין יין נסיכם: יהי עליכם סתרה. אותו הצור יהיה לכם מחסה ומסתור: (רש"י)

 אבן עזרא  יאכלו. כדברי האויבים שחשבו כי העולות מאכל לשם וכן בלשון רבים כדבריהם ע''כ כתוב אני אני הוא לבדי אחד ואין אלהים עמדי: יין נסיכם. כמו ונסכו יין ויהיו שני שמות י''א יין מלכם כמו נסיכי מדין כי המלאך היה נותן יין העולה והראשון קרוב אלי: ויעזרוכם. כמו ברכנוכ' ואם תאמרו שהוא אחד יסתירכם מהצרות הבאות: (אבן עזרא)

 אור החיים  ואומרו אשר חלב זבחימו וגו'. הוא מאמר ה' נגד דבריהם, והרדפת הדברים הוא על זה הדרך כי ידין וגו' ויתנחם על מה שסבלו עבדיו ועוד כי יראה כי אזלת יד וגו' ואמר וגו', והשיב ה' אשר חלב וגו' יקומו, ומובן הדבר מעצמו הכרתם של אוכלי זבחימו כי לא יועילו ולא יצילו, ויכירו כי ה' הוא לבדו מושיע, והוא מה שגמר אומר ראו עתה כי אני וגו':

יקומו ויעזרכם וגו'. לפי שיש ב' מיני עובדי עבודה זרה, יש שעובד עבודה זרה לאלוה גמור, ויש שעובד עבודה זרה לאמצעי, ועל שניהם צוה ה' כמו שפירשנוהו במקומו (שמות כ' ד'), לזה אמר כנגד העובד עבודה זרה לאמצעי אמר יקומו ויעזרכם עזר בעלמא כי לסיבה זו עשאוה לעזור להועיל ביניהם ובין אלהי עולם, וכנגד העובד עבודה זרה לאלוה גמר אומר יהי עליכם סתרה: (אור החיים)

 דעת זקנים  אשר חלב זבחימו יאכלו. בזמן הקרבת הקרבנות ישתו יין נסיכם שהיו מנסכין על גבי המזבח: יקומו ויעזרוכם. כל אלוהות: יהי עליכם סתרה. הקדוש ברוך הוא אלהיכם: (דעת זקנים)


{לט}  רְאוּ עַתָּה כִּי אֲנִי אֲנִי הוּא וְאֵין אֱלֹהִים עִמָּדִי אֲנִי אָמִית וַאֲחַיֶּה מָחַצְתִּי וַאֲנִי אֶרְפָּא וְאֵין מִיָּדִי מַצִּיל:

 אונקלוס  חֲזוֹ כְּעַן אֲרֵי אֲנָא אֲנָא הוּא וְלֵית אֱלָהּ בַּר מִנִי אֲנָא מֵמִית וּמְחַיֵה מָחֵינָא וְאַף מַסֵינָא וְלֵית מִן יְדִי מְשֵׁזֵב: (אונקלוס)

 יונתן  כַּד יִתְגְלֵי מֵימְרָא דַיְיָ לְמִפְרוֹק יַת עַמֵיהּ יֵימַר לְכָל עַמְמַיָא חֲמוֹן כְּדוֹן אֲרוּם אֲנָא הוּא דַהֲוֵויתִי וַהֲוִית וַאֲנָא הוּא דְעָתִיד לְמֶהֱוֵי וְלֵית אֱלָהָא חוֹרַן בַּר מִינִי אֲנָא בְּמֵימְרִי מֵמִית וּמָחֵי מָחִיתִי יַת עַמָא בֵּית יִשְרָאֵל וַאֲנָא אָסֵי יַתְהוֹן בְּסוֹף יוֹמַיָא וְלֵית דִמְשֵׁזִיב מִן יְדַי גוֹג וּמַשִׁרְיָיתֵיהּ לִמְסַדְרָא סִדְרֵי קְרָבָא עִמְהוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  ראו עתה. הבינו מן הפורענות שהבאתי עליכם ואין לכם מושיע, ומן התשועה שאושיעכם ואין מוחה בידי: אני אני הוא. אני להשפיל (מ) ואני להרים: ואין אלהים עמדי. עומד כנגדי למחות: עמדי. דוגמתי וכמוני: ואין מידי מציל. הפושעים בי: ראו עתה כי אני וגו'. אז יגלה הקב"ה ישועתו (ו) ויאמר, ראו עתה כי אני אני הוא, מאתי באת עליהם הרעה, (ז) ומאתי תבא עליהם (ח) הטובה: ואין מידי מציל. מי שיציל אתכם מן הרעה אשר אביא עליכם: (רש"י)

 שפתי חכמים  (מ) ר"ל אני אני ב' פעמים ל"ל: (ו) דלפירוש רש"י יהיה פי' ראו שבידי להמית ולהחיות ולא כאותן ע"א שעבדתם אבל פירוש רבי נחמיה שפירש אי אלהימו קאי ארשע שיאמר לישראל אי אלהימו וגו' איך יאמר ראו עתה והבינו שבידי להמית ולהחיות ולכן הוסיף אז יגלה ישועתו שפי' תהפך מחשבות האויב ממה שהית' טרם הגלות ישועתו: (ז) פירוש לעו"א: (ח) פי' לישראל: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  אני אני. פעמיים כמו אנכי אנכי או כי אני הוא ולא אשנה והוא הנכון כי אין עמו פועל אני הוא שהמתי את ישראל ואני אחיה אותם והנה הם לא נצולו ואין מציל אתכם מידי גם אתם מידי עד עשותי את המשפט בכם. ורבים אומרים כי מזה הכתוב נלמוד חיי העולם הבא והעד שאמר בתחל' אמית ואחר כך אחיה וכן ה' ממית ומחיה והעד ה' מוריד שאול ויעל ואחרים אמרו מפסוק ואך את דמכם לנפשותיכם גם וצדקה תהיה לנו כי היא חייך בעוה''ב ואורך ימיך בעולם הזה למען ייטב לך. ורבינו האי ז''ל אמר כי לא הוצרך הכתוב לפרש דבר העוה''ב כי היה ידוע בהעתק' ולפי דעתי שהתורה נתנה לכל לא לאחד לבדו ודבר העוה''ב לא יבינו א' מני אלף כי עמוק הוא ושכר העוה''ב תלוי בדבר הנשמה והנה הוא חלף עבודת הלב ועבודתו להתבונן מעשה השם כי הם הסולם לעלות בו אל מעלת דעת השם שהוא העיקר והנה גם התורה ביארה למשכיל דבר עץ החיים והנה יש כח לנצח הכרובים והאוכל מעץ החיים וחי לעולם כמלאכי השרת וכן במזמור לבני קרח שמעו זאת כל העמים והסוד אך אלהים יפדה נפשי מיד שאול כי יקחני סלה וכן אחר כבוד תקחני והנה עם שניהם לקיחה כאשר עם דבר חנוך ואליהו ואחר שאמר ויקר פדיון נפשם איך אמר יפדה נפשי והמשכיל יבין: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  כי אני אני הוא אני אמית. ג''פ אני, כנגד ג' גליות. ואני, כנגד גלות ד'. דכתיב ואני בתוך הגולה. לומר שבכל הגליות הקב''ה עמנו להצילנו: ואין מידי מציל. מידי בגימ' דין. שאין ניצול מיום הדין: (בעל הטורים)

 אור החיים  ראו עתה כי אני אני הוא וגו'. כפל לומר ב' פעמים אני אני כנגד שתי טעיות של עבודה זרה שרמזנו בפסוק שלפני זה, לזה אמר אני פירוש ולא אחר שאתם חושבים בו לאלוה גמור, וכנגד עבודה זרה שעושים לאמצעי אמר אני הוא פירוש לבדי, וגמר אומר ואין אלהים עמדי אמצעי ביני לבין הנבראים:

אני אמית ואחיה. זה כנגד כת האומרים שפועל הרע אינו פועל הטוב וב' יכולות יש, לזה אמר אני אמית ואחיה, ולא בפרט זה בלבד אלא אפילו בפרטי פועלי הרע אני מחצתי ואני ארפא, ורז''ל דרשו (פסחים סח.) יעש''ד:

ואין מידי מציל. פירוש שכל הנבראים ימותו, ולזה דייק לומר ואין מידי ולא אמר ואין מציל מידי: (אור החיים)

 ספורנו  ראו עתה כי אני אני הוא. שהייתי מביא עליכם פורענות: ואין אלהים עמדי. ולא היה זה מכח שרי מעלה וצבא השמים: אני אמית ואחיה. כאמרו והעליתי אתכם מקברותיכם: מחצתי. במכת נע ונד כאמרו והכה ה' את ישראל כאשר ינוד הקנה במים: ואני ארפא. כאמרו ביום חבש ה' את שבר עמו ומחץ מכתו ירפא: (ספורנו)

 כלי יקר  ראו עתה כי אני אני הוא. כפל לומר אני אני להוציא מדעת האומרים שתי רשויות הם אחד מושל על הטובות ואחד מושל על הרעות וכן אמרה חנה (שמואל א' ב.ג) אל תרבו תדברו גבוהה גבוהה, לומר שיש שני גבוהים כאמור אלא הכל יצא מהתחלה אחת, ה' מוריש ומעשיר, ה' ממית ומחיה (שם ב.ו). כי הוא ית' פועל כל ההפכים, ופירש הר"ר משה מקוצי בתחילת מצות עשה בשם רבינו סעדיה להשיב לכופרים האומרים שתי רשויות הם, אם שניהם רשאים לעשות כל אחד מה שירצה ובקש האחד להחיות את האדם והאחד להמיתו ראוי שיהיה האיש ההוא מת חי חי מת לאלתר כהרף עין כו'. לכן אמר כאן אני אני הוא מושל על הטובות ועל הרעות ואין אלהים עמדי. והמופת על זה אני אמית ואחיה ואין מידי מציל. ואילו היה אחד עמדי היה מציל מידי והיה מת חי חי מת כהרף עין ומזה תבין ותשכיל כי אין אלהים עמדי.

ורז"ל (פסחים סח.) למדו מכאן לתחית המתים מן התורה, שנאמר אני אמית ואחיה יכול שתהא מיתה באחד וחיים באחד ת"ל מחצתי ואני ארפא מה מחצתי ורפואה באחד אף מיתה וחיים באחד, וסמך לדבריהם מה שהקדים מיתה לחיים כי כל אדם חי קודם שמת, אלא שמדבר בחיים הבאים לאחר מיתה. ראיה שניה, שנאמר אני אמית ואחיה כי מלת אני קאי על שניהם ובמחצתי הכניס אני באמצע מחצתי ואני ארפא לפי שבמיתה וחיים יש מקום לטעות ולומר מיתה באחד וחיים באחד על כן לא הכניס אני באמצע שלא להפריד ביניהם, אבל במחיצה ורפואה אין מקום לטעות כי אין רפואה בלא מחץ ובודאי הכל באחד. (כלי יקר)

 דעת זקנים  ראו עתה כי אני אני הוא. והקב"ה משיב אל האויבים אתם אומרים אי אלהימו ראו עתה כי אני אלהיכם אני הוא שאראה לכם גבורתי. ומה שאתם מצרפין שאר אלוהות אלי. ואין אלהים עמדי. אלא אני אמית ואחיה בידי להמית ולהחיות ואם המתי אני בעצמי אחיה אותם. מחצתי ואני ארפאם. ועל מה שאמרתם יקומו ויעזרוכם אין מי שיוכל לעזור להם כי אני לבדי אעזור להם אבל אתם אין מידי מציל: (דעת זקנים)


{מ}   שישי  כִּי אֶשָּׂא אֶל שָׁמַיִם יָדִי וְאָמַרְתִּי חַי אָנֹכִי לְעֹלָם:

 אונקלוס  אֲרֵי אַתְקֵנִית בִּשְׁמַיָא בֵּית שְׁכִנְתִּי וַאֲמָרִית קַיָם אֲנָא לְעָלְמִין: (אונקלוס)

 יונתן  אֲרוּם זְקָפִית בִּשְׁבוּעָה יַת יְדַי בִּשְׁמַיָא וַאֲמָרִית הֵיכְמָא דַאֲנָא קַיָים הֵיכְדֵין לָא אַבְטִיל שְׁבוּעָתִי לְעַלְמִין: (תרגום יונתן)

 רש"י  כי אשא אל שמים ידי. כי בחרון אפי אשא ידי אל עצמי (נ) בשבועה: ואמרתי חי אנכי. לשון שבועה הוא, [כמו חי אני נאם ה' אם לא כאשר דברתם באזני (במדבר יד, כח.), אף כאן] אני נשבע חי אנכי: כי אשא אל שמים ידי. כמו כי נשאתי, (ט) תמיד אני משרה מקום שכינתי בשמים, כתרגומו, אפילו חלש למעלה וגבור למטה, אימת העליון על התחתון, וכל שכן שגבור מלמעלה וחלש מלמטה: ידי. מקום שכינתי, כמו איש על ידו (במדבר ב, יז.), והיה בידי להפרע מכם, אבל אמרתי שחי אנכי לעולם, איני ממהר לפרוע לפי שיש לי שהות בדבר, כי אני חי לעולם, ובדורות אחרונים אני נפרע מהם, והיכולת בידי להפרע מן המתים ומן החיים, מלך בשר ודם שהוא הולך למות ממהר נקמתו להפרע בחייו, כי שמא ימות הוא או אויבו, ונמצא שלא ראה נקמתו ממנו, אבל אני חי לעולם, ואם ימותו הם ואיני נפרע בחייהם, אפרע במותם: (רש"י)

 שפתי חכמים  (נ) ר"ל והרי כתיב השמים כסאי וגו' וא"כ הוא עצמו יושב בשמים ואין שייך לומר שישא ידו לאשר הוא שם ל"פ הא דכתיב אל השמים פי' לעצמי ר"ל אל עצמי ומה שפי' כי בחרון אפי וכו' ר"ל הרי אין המנהג לישבע אלא כשמבטיח את חבירו אז נשבע לו המבטיח לאמן את דברו א"כ הכא הוא אמאי נשבע כיון שלא הבטיח שום הבטחה. ל"פ כי בחרון אפו כו' כלו' מ"מ מרוב חרון אפו על האויב להנקם ממנו ושלא יתנחם מזה הוצרך לישבע שינקם ממנו. כתב הרא"ם אבל מלת כי של כי אשא אל שמים ידי לא ידעתי פירושה כי אינה סובלת שום אחד מד' לשונות של כי שהם אי דלמא אלא דהא ונראה דהכי פי' כיון שאין המנהג שנשבעין אלא א"כ שמבטיח לאדם ליתן או לעשות שום דבר כמו שמצינו בבועז חי ה' שכבי וגו' והוא נשבע לקיים דברו וההבטחה שהבטיח אותם או הדבר שדבר לעשות להן יהיה פירושו הכי כיון שהמנהג הוא לישבע על אשר הוא רוצה לעשות גם אנכי בשביל החרון אף שבדעתי לחרות בעו"א אשא אל שמים ידי לישבע אשר שנותי ברק חרבי וכו' ויהיה פירוש כי דהכא כמו דהא ויהי' פי' של אם שנותיכמו עד אם דברתי שפירושו אשר. ופירוש הקרא כך כיון שהמנהג הוא לישבע על ההבטחה שמבטיח אדם לחבירו גם אנכי כן אעשה ואשא אל עצי ידי ואמרתי חי אנכי שהיא השבועה ויהי' פי' אל שמים ר"ל אל עצמו הנקרא שמים שהוא כסאו כאלו אמר בחיי עצמותי לא שהוא מודעי שהוא חי וקים לעולם וגם אינו ר"ל שתפס השמים בידו ונשבע בנקיטת חפץ מפני שהחפץ שנוטל הנשבע בידו אינוא אל כדי שיוסיף כוונה ויראה בשבועתו ואין זה נופל בהשם יתברך ואל תשיבני מכי יד על כס יה ופירש"י שם שידו של הקב"ה הורמה לישבע בכסאו דהתם לא כתיב ל' שמורה על שבוע' כמ"ש פה. מהרא"ם: (ט) כלומר כבר נשואה היא ידי בשמים פירוש שתמיד אני משרה שכינתי וכו' אבל א"א לפרש מל' שבוע' כיון שכבר כתי' פורענויות אמת תנינים יינם וגו' ראו עתה וגו' ואם כן אמאי ישבע עכשיו אבל לפי פשוטו שפירש"י לעיל דקאי אישראל אתי שפיר שנשבע שינקום מהם וכן לרבי יודא אבל לר' נחמיה שמפרש כל הפ' כלפי עו"א א"א לפרש מל' שבועה: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  כי אשא אל שמים ידי. שבועה בדבר קיים ואשא כמו וירם ימינו ושמאלו אל השמים ומלת אשא כדרך בן אדם להבין את השומעים: חי אנכי. כאשר אני חי כן אעשה זה: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  כי אשא אל שמים ידי. על דרך הפשט ענין שבועה בכסאו ואמר "אשא" כי כל נשבע נושא ידו ונוגע בחפץ אשר הוא נשבע בו ועל דרך האמת בעבור כי בעת הגלות השליך משמים ארץ תפארת ישראל יאמר שישאנה עתה בעת רצון אל השמים העליונים והיא היד הגדולה הנלחמת לישראל וזה טעם ואמרתי חי אנכי לעולם כי אני מחיה ידי החזקה בהיותי משנן ברק חרבי וסומך אותם לאחוז במשפטן של ישראל ולהשיב נקם לצרי כי אז יהיה השם שלם והכסא שלם והמשכיל יבין והנה השירה הזאת אשר היא בנו לעד אמת ונאמן תגיד כל המוצאות אותנו בביאור הזכירה תחלה החסד שעשה עמנו הקב"ה מאז שלקחנו לחלקו והזכירה הטובות שעשה לנו במדבר ואשר הנחילנו ארצות הגוים הגדולים והעצומים ורוב הטובה והעושר והכבוד אשר הנחילנו בה וכי מרוב כל טובה מרדו בה' לעבוד ע"ז והזכירה הכעס אשר היה מלפניו עליהם עד ששלח בהם בארצם דבר ורעב וחיה רעה וחרב ואחרי כן פזר אותם בכל רוח ופאה וידוע כי כל זה נתקיים ויהי כן ואמרה השירה כי בסוף ישיב נקם לצריו ולמשנאיו ישלם והטעם כי הם עשו כל הרעות עמנו לשנאתו של הקב"ה כי לא ישנאו את ישראל בעבור שעשו ע"ז כהם רק בעבור שלא יעשו כמעשיהם ויעבדו את הקב"ה וישמרו את מצותיו ולא יתחתנו בהם ולא יאכלו מזבחיהם ויבוזו ע"ז שלהם ויבערו אותה ממקומותיהם וכענין שאמר (תהלים מד כג) כי עליך הורגנו כל היום אם כן לשנאתו של הקב"ה יעשו בנו כל הרעות האלה והם צריו ומשנאיו ועליו להנקם מהם וזה דבר ברור כי על הגאולה העתידה יבטיח כי בבנין בית שני לא הרנינו גוים עמו רק לעגו עליהם (נחמיה ג לד) מה היהודים האמללים עושים והיו גדוליהם עבדים בהיכל מלך בבל וכולם משועבדים לו ובימים ההם לא השיב נקם לצריו ולא כפר אדמתו עמו והנה אין בשירה הזאת תנאי בתשובה ועבודה רק היא שטר עדות שנעשה הרעות ונוכל ושהוא יתברך יעשה בנו בתוכחות חימה אבל לא ישבית זכרנו וישוב ויתנחם ויפרע מן האויבים בחרבו הקשה והגדולה והחזקה ויכפר על חטאתינו למען שמו אם כן השירה הזאת הבטחה מבוארת בגאולה העתידה על כרחן של מינין וכך הזכירו בספרי (האזינו מג) גדולה שירה זו שיש בה עכשיו ויש בה לשעבר ויש בה לעתיד לבוא ויש בה בעולם הזה ויש בה לעולם הבא ולזה רמז הכתוב שאמר (פסוק מד) ויבא משה וידבר את כל דברי השירה הזאת באזני העם הזכיר "כל" להגיד שהיא כוללת כל העתידות למו ואם היא קטנה בדבור כי ביאר להם עניניה הרבים ואלו היתה השירה הזאת מכתב אחד מן החוזים בכוכבים שהגיד מראשית אחרית כן היה ראוי להאמין בה מפני שנתקיימו כל דבריה עד הנה לא נפל דבר אחד ואף כי אנחנו נאמין ונצפה בכל לב לדברי האלהים מפי נביאו הנאמן בכל ביתו אשר לא היה לפניו ואחריו כמוהו עליו השלום (הרמב"ן)

 בעל הטורים  ואמרתי חי אנכי. לעלם. לעלם כתיב חסר וי''ו, לאחר ששת אלפים שנה שאז יהיה נשגב ה' לבדו, ונחסר וי''ו, שששה ימים נדונים הרשעים: (בעל הטורים)

 אור החיים  כי אשא אל שמים וגו'. פירוש לשון שבועה, שנשבע בנשיאות ידיו לשנן חרבו לנקום מצריו, והוא אומרו אם שנותי ברק וגו', ואומרו ותאחז במשפט פירוש יתקוף במידת הדין:

או ירצה שתסכים גם מדת הרחמים ותתחזק במשפט להשיב נקם לצרי ה' שהם אויבי ישראל שאינם שונאים אותנו אלא על דביקותינו בה', ואומר ולמשנאי הם כת המעברת ישראל על דת: (אור החיים)

 ספורנו  כי אשא אל שמים ידי. להשבע כענין וירם ימינו ושמאלו אל השמים: ואמרתי חי אנכי לעולם. אשבע שכמו שאני חי לעולם כענין אמרו וישבע בחי העולם: (ספורנו)

 דעת זקנים  כי אשא אל שמים ידי. כי בידי אשבע אל השמים לעשות נקמה בהם: ואמרתי חי אנכי לעולם. כד"א גבי שבועה חי אני נאם ה' ולאחר שעשיתי משפטי ודיני בישראל אשיב נקם לצרי ולמשנאי אשלם מה ששעבדו בהם: (דעת זקנים)


{מא}  אִם שַׁנּוֹתִי בְּרַק חַרְבִּי וְתֹאחֵז בְּמִשְׁפָּט יָדִי אָשִׁיב נָקָם לְצָרָי וְלִמְשַׂנְאַי אֲשַׁלֵּם:

 אונקלוס  אִם עַל חַד תְּרֵין כְּחֵיזוּ בַרְקָא מִסוֹף שְׁמַיָא וְעַד סוֹף שְׁמַיָא תִּתְגְלִי חַרְבִּי וְתִתְקֵף בְּדִינָא יְדִי אָתֵב פֻּרְעֲנוּתָא לְסָנְאַי וּלְבַעֲלֵי דְבָבַי אֱשַׁלֵם: (אונקלוס)

 יונתן  אִין שְׁנִינָא הִיא בְּרַק סַיְיפִי וְתִתְקֵיף בְּדִינָא יְדַי אַחֲזוֹר פּוּרְעֲנוּתָא לִמְעִיקֵי עַמִי וּלְסַנְאֵיהוֹן אַשְׁלִים אֲגַר עוֹבָדֵיהוֹן בִּישַׁיָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  אם שנותי ברק חרבי. אם אשנן את להב (ס) חרבי, כמו למען היות לה ברק (יחזקאל כא, טו.) פלנדו"ר (גלאנץ): ותאחז במשפט ידי. להניח מדת רחמים באויבי (ע) שהרעו לכם, אשר אני קצפתי מעט (פ) והמה עזרו לרעה. דבר אחר, ותאחז ידי את מדת (צ) המשפט, להחזיק בה ולנקום נקם: אשיב נקם וגו'. למדו רבותינו באגדה מתוך לשון המקרא שאמר ותאחז במשפט ידי, לא כמדת בשר ודם מדת הקב"ה, מדת בשר ודם זורק חץ ואינו יכול להשיבו, והקב"ה זורק חציו ויש בידו להשיבן כאילו אוחזן בידו, שהרי ברק הוא חצו, שנאמר כאן ברק חרבי ותאחז במשפט ידי, והמשפט הזה לשון פורענות (ק) הוא בלע"ז יושטיצא"ה (שטראפגערעכטיקייט): אם שנותי ברק חרבי. הרבה אם יש שאינם תלויין, כשאשנן ברק חרבי ותאחז במשפט ידי וכו', כמו שפירשתי למעלה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ס) ר"ל בזה איך יתכן שישנן הברק כיון שאין בו ממשות דברק הוא המראה של הלהב ל"פ את להב כו' כלומר אם אחדד הברזל של חרבי שהשינון בכל מקום הוא ל' חידוד ולהב החרב הוא הברזל כמו להבת חניתו ונקרא כן מפני שהחרב בהתלהטו דומה ללהב וברק כמו לברק שפירושו להיות לה לברק: (ע) פי' ותאחז ידי במדת משפט להחזיק בה כדי להנקם ולהניח הרחמים שאל להשתמש בה עם אויבי שהרעו לכם ובאויבי שהרעו לכם דבוק עם ותאחז במשפט לא עם להניח מדת הרחמים ויהי' פירוש המקראות כך נשאתי אל שמים ידי ונשבעתי חי אנכי שאשנן את חרבי לעשות לה ברק כמנהג יוצא למלחמה ושתאחז במשפט ידי להשיב נקם לצרי להנקם מהם מפני שהרעו לכם שאני קצפתי עליכם מעט והמה עזרו לרעה: (פ) רצונו בה שלא תאמר מה חטאו עו"א בזה שהרי אתה מסרתם בידם כדי שיתיסרו מידם: (צ) לטעם ראשון קשה מדת הרחמים מאן דכר שמיה ולפירוש ד"א קשה הוה ליה לכתוב ותאחז ידי במשפט. ל"פ גם טעם ראשון. הרא"ם. ומפי מורי מהר"ל שמעתי דהאי ד"א ט"ס הוא והכל פירוש אחד הוא: (ק) ויהי' מלת ותאחז דבוק עם ברק חרבי שהברק הוא חצו של הקב"ה שנא' ויצא כברק חצו והא הפורעניות אלב אי הוה פירושו כמשמעו לא הי' נשמע מיניה מידי שהרי גם מלך בו"ד כשיושב במשפט יכול להטות המשפט לאיזה צד שירצה ועכשיו שפי' פורענות שפיר משמע מיניה לא כמדת בו"ד וכו' ומקרא מסורס הוא לפי האגדה וה"ק ותאחז ידי ברק חרבי במשפט: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  אם שנותי. מפעלי הכפל כמו וחנותי לבני בטני מגזרת חץ שנון: ותאחז במשפט ידי. החרב משפט גבור מלחמה: אשיב נקם. טעם אשיב כאשר עשו לישראל וכן אשלם: (אבן עזרא)

 ספורנו  אם שנותי. אע''פ שחדדתי נגד ישראל בימי החורבן את ברק חרבי לא פי חרבי: ותאחז במשפט ידי. ואע''פ שאח''כ תאחז במשפט ידי נגדם: כי ידין ה' עמו. מכל מקום: (ספורנו)


{מב}  אַשְׁכִּיר חִצַּי מִדָּם וְחַרְבִּי תֹּאכַל בָּשָׂר מִדַּם חָלָל וְשִׁבְיָה מֵרֹאשׁ פַּרְעוֹת אוֹיֵב:

 אונקלוס  אֱרַוֵי גִירַי מִדְמָא וְחַרְבִּי תִּקְטוֹל בְּעַמְמַיָא מִדַם קְטִילָן וְשִׁבְיָן לְאַעְדָאָה כִתְרִין מֵרֵישׁ סָנְאָה וּבְעַל דְבָבָא: (אונקלוס)

 יונתן  אֵירַוֵי גִירְרַי מִן אֲדַם קְטוֹלֵיהוֹן וּסְיָיפַי תִגְמוֹר בִּשְרֵיהוֹן מִדַם קְטִילִין וְשִׁיבִין מִשֵׁירוֹי פּוּרְעָנוּת סַנְאֵיהוֹן דְעַמִי: (תרגום יונתן)

 רש"י  אשכיר חצי מדם. (ר) האויב: וחרבי תאכל בשר. בשרם: מדם חלל ושביה. זאת תהיה להם מעון דם חללי (ס"א חללי דם) (ש) ישראל ושביה ששבו מהם: מראש פרעות אויב. מפשע תחלת פרצות האויב, (ת) כי כשהקב"ה נפרע מן האומות, פוקד עליהם עונם ועונות אבותיהם, מראשית פרצה שפרצו בישראל: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ר) ויהי' מלת מדם כמו מן דם האויב ואל יהי' מ"ם מדה מ"ם הסיבה כמ"ם מדם חלל וגו' ול' אשכיר מל' שכורת ולא מיין: (ש) פירוש ויהי' מ"ה של מלת מדם מ"ם הסיבה והרא"ם פי' זאת הפורעניות שאמרתי אשכיר חצי וגו' הוא מפני עון החלל לא בעבור חללי דם שהרגו מישראל ויהי' מדם כמו הפוך והוי כמו מחללי דם מפני שהעון שעשו הוא בעבור הדם ומה שכתב למעלה אשכיר חצי מדם אין פי' של מדם חלל רק הוא פי' מדם שבראש הפסוק והוא דרך משל שהשכרות של חצי הוא רק מרוב שתיית דם האויב: (ת) מפני שהוא דבוק עם מדם חלל ושביה שפירושו מפשע חללי דם ומפשע השביה אם כן צריך ג"כ לפרש מפשע ראש פרעות אויב ופרעות לשון פרצות ומפני שתחלת הפרצה היתה בישראל מימי אבותיהם של אלו למדו מכאן שהקב"ה נפרע מן העו"א נפרע מן וכו' ומפני שתחלת פרצות האויב אינו מובן שפרצו בישראל הוצרך לחזור ולפרש מראש פרצה שפרצו בישראל: רא"ם: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  מדם חלל. פירוש אשכיר: וטעם ושביה. הפצועים: מראש. פירוש תאכל בשר: וטעם מראש. להתיז הראש: פרעות. כמו בפרוע פרעות גם קדמונינו אמרו הנפרע: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  וחרבי. אותיות חרב י''ו. לומר לך שחרב של הקב''ה יש לה י''ו פנים. כדאיתא במדרש שוחר טוב. נקם ברית. לנקום על כל מצוה ומצוה שנכרתו עליה י''ו בריתות. ולכך ט''ז פעמים חרב בפ' יורדי בור (ביחזקאל לב). ד''פ נקם בפרשה, וכנגדם אמר דוד ד''פ עד אנה. וד''פ פנה אלי. נ''ב פסוקים בהאזינו, ולפי שעברו עליהם, לכך לא עבר איש ביהודה נ''ב שנה: (בעל הטורים)

 דעת זקנים  מראש פרעות אויב. שאפרע מראש האויב: (דעת זקנים)


{מג}  הַרְנִינוּ גוֹיִם עַמּוֹ כִּי דַם עֲבָדָיו יִקּוֹם וְנָקָם יָשִׁיב לְצָרָיו וְכִפֶּר אַדְמָתוֹ עַמּוֹ: (פ)

 אונקלוס  שַׁבָּחוּ עַמְמַיָא עַמֵהּ אֲרֵי פֻּרְעֲנוּת עַבְדוֹהִי צַדִיקַיָא יִתְפְּרַע וּפֻרְעֲנוּת יָתֵיב לְסָנְאוֹהִי וִיכַפֵּר עַל אַרְעֵהּ וְעַל עַמֵהּ: [פ] (אונקלוס)

 יונתן  שַׁבְּחוּ אוּמַיָא עַמֵיהּ בֵּית יִשְרָאֵל אֲרוּם אֲדַם עַבְדוֹי דְאִשְׁתַּיְדֵי הוּא פָּרְעוּ נְטַר וּנְקָמָה דְפוּרְעָנוּתָא יַחֲזוֹר עַל בַּעֲלֵי דְבָבוֹי וְהוּא בְּמֵימְרֵיהּ יְכַפֵּר עַל אַנְפֵּי אַרְעֵיהּ וְעַמֵיהּ: (תרגום יונתן)

 רש"י  הרנינו גוים עמו. לאותו הזמן ישבחו האומות את ישראל, ראו מה שבחה של אומה זו, שדבקו בהקב"ה בכל התלאות שעברו עליהם ולא עזבוהו, יודעים היו בטובו ובשבחו: כי דם עבדיו יקום. שפיכות דמיהם כמשמעו: ונקם ישיב לצריו. על הגזל (א) ועל החמס, כענין שנא' מצרים לשמה תהיה ואדום למדבר שממה מחמס בני יהודה (יואל ד, יט.), ואומר מחמס אחיך יעקב וגו' (עובדיה א, י.): וכפר אדמתו עמו. ויפייס אדמתו ועמו (ב) על הצרות שעברו עליהם ושעשה להם האויב: וכפר. לשון רצוי ופיוס, כמו אכפרה פניו (בראשית לב, כא.), אנחיניה לרוגזיה: וכפר אדמתו. ומה היא אדמתו, עמו, כשעמו מתנחמים ארצו מתנחמת, וכן הוא אומר רצית ה' ארצך (תהלים פה, ב.), במה רצית ארצך, שבת שבות יעקב (שם). בפנים אחרים היא נדרשת בספרי (שכז.), ונחלקו בה רבי יהודה ורבי נחמיה, רבי יהודה דורש כולה כנגד ישראל ורבי נחמיה דורש כולה כנגד האומות, רבי יהודה דורשה כלפי ישראל, אמרתי אפאיהם כמו שפירשתי עד ולא ה' פעל כל זאת. כי גוי אובד עצות המה, אבדו תורתי שהיא להם עצה נכונה. ואין בהם תבונה, להתבונן איכה ירדוף אחד מן האומות אלף מהם, אם לא כי צורם מכרם. כי לא כצורנו צורם, הכל כמו שפירשתי (ג) עד תכליתו. ורבי נחמיה דורשה כלפי האומות עובדי אלילים, כי גוי אובד עצות המה, כמו שפירשתי תחלה עד ואויבינו פלילים: (רש"י)

 שפתי חכמים  (א) לא על שפיכת דמים שכבר נאמר כי דם עבדיו יקום: (ב) פי' אדמתו דהיינו עמו: (ג) משמע דאין הפרש בין פירושו ובין פרש"י אלא בקרא כיגוי אובד עצות המה שרש"י פירש על העו"א ורבי יודא דורשו על ישראל אע"פ שהם מתחלפים בפירוש כי מגפן סדום גפנם שרש"י פירש שמעשיהם מעשה סדום ועמורה ורבי יודא דורש וכי מגפנם של סדום אתם או ממטע של עמורה והלא אתם ממטע קדוש מ"מ שניהם שוים שוהא כלפי ישראל אבל גבי אי אלהימו שרש"י פי' יאמר הקב"ה לישראל איה וכו' ורבי יודא דורש שיאמרו ישראל לעו"א י"ל שמה שכתב רש"י שדברי רבי יודא הם כפירושו ממש עד תכליתו חוץ מגוי אובד עצות המה אינו אאל על פירוש ואמר שרש"י ורבי יודא סוברים שאין ואמר דברי העו"א כדעת רבי נחמיה שפירש ואמר האויב שהוא טיטוס וכיוצא בו אבל לא על אלהימו דאם כן מאי רבי יודא דורשו כלפי ישראל דקאמר הא כלפי העו"א דורשו אבל על כל פנים אין דברי רש"י ור' יודא שוים לגמרי שהרי רש"י פירש ואמר ישראל. רא"ם: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  הרנינו גוים עמו. אז ישבחוהו כאשר יקום השם דמם וי''א מגזרת ותעבור הרנה והטעם הכרוז והכריזו עליהם בכל מקום שיהיו: וכפר אדמתו עמו. י''א שהוא חסר וי''ו והטעם וכפר אדמתו ועמו ובדרש כי הארץ תכפר בעד כמו גם הוא נכון בטעם רק אינו מטעם המקום ועוד כי האדמה ל' נקבה והה''א העד הנאמן ותחתיו התי''ו והנה איננו וכפרה. ולפי דעתי שפירושו שהעם יכפר על האדמה כי כן מצאנו אבנים שחקו מים גם נמצא כפור בלא מלת על כמו וחטאת אותו וכפרתהו והטעם כי ישראל יעשו נקמה בגוים והם יכפרו על ארץ ישראל בעבור הדם ששופך בה כמו ולארץ לא יכופר והוא דבר בטעם המקום. או פירוש וכפר כמו וטהר וכמו וכפרתהו וכן אמר יחזקאל על סוף המלחמות וטהרו את הארץ והנה ישראל יטהרוה: (אבן עזרא)

 אור החיים  הרנינו גוים וגו'. פירוש כי בעשות ה' נקמה באויבי ישראל וירומם מדרגת ישראל ירננו הגוים על עמו ישראל לשבחם ולרוממם כאומרו (תהלים קמ''ד) אשרי העם וגו', ואומרו כי דם וגו' ונקם וגו' פירוש שלא דם לבד אלא גם צריו אשר חרשו און לו ישיב ה' להם נקם שחשבו לעשות, על דרך אומרו (שם ז') ישוב עמלו בראשו, ואומרו וכפר אדמתו עמו הוא גמר הדברים שהתחיל לומר כי ידין ה' עמו וגו' וגמר אומר כי הנמצא עדיין מהחטאים על ישראל תכפר עליהם הארץ אשר היתה לשמה ולחרפה שנים רבות זה יהיה לכפרת עון עם ה': (אור החיים)

 ספורנו  הרנינו גוים. שיכירו כולם כי ישר ה' ולא עולתה בו כאמרו ישמחו וירננו לאומים כי תשפיט עמים מישור: עמו. והרנינו עמו שיתנו תודה וקול זמרה: וכפר אדמתו. בהשמה מהם ממה שנעשה בה: עמו. ויכפר ג''כ עמו כל מה שעשו מחלול ה' וזולתו באופן שישיב שכינתו בתוכם כאמרו יחדו ירננו כי עין בעין יראו בשוב ה' ציון: (ספורנו)

 דעת זקנים  הרנינו גוים עמו. אז ישבחו האומות לישראל שהם עמו של הקב"ה ויאמרו אשרי העם שככה לו שהקב"ה נפרע מצריה' כדמפרש ואזיל כי דם עבדיו יקום ונקם ישיב לצריו שישפך דמם כמו ששפכו דמם של ישראל וזש"ה ידין בגוים מלא גויות שעתיד הקב"ה שיאמר לאומות למה שפכתם דמן של ישראל והם ירצו לכפור שלא עשו כך והקב"ה מראה להם מלבושיו שהוא מלא גויות פי' גופי הקדושים ולא יוכלו לכפור ואז ידין לכל אחד כדין שעשה לישראל וזהו שייסד הפייט התאזר בקדושים וכן בעקידה אל דמי לדמי גם בפורפירא מלא גויות: וכפר אדמתו עמו. ישראל עמו יכפרו אדמתו של הקב"ה דכתיב ולארץ לא יכופר לדם אשר שופך בה כי אם בדם שופכו: (דעת זקנים)


{מד}   שביעי  וַיָּבֹא מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר אֶת כָּל דִּבְרֵי הַשִּׁירָה הַזֹּאת בְּאָזְנֵי הָעָם הוּא וְהוֹשֵׁעַ בִּן נוּן:

 אונקלוס  וַאֲתָא מֹשֶׁה וּמַלִּיל יָת כָּל פִּתְגָמֵי תֻשְׁבַּחְתָּא הָדָא קֳדָם עַמָא הוּא וְהוֹשֵׁעַ בַּר נוּן: (אונקלוס)

 יונתן  וְאָתָא משֶׁה מִן מַשְׁכַּן בֵּית אוּלְפָנָא וּמַלֵיל יַת כָּל פִּתְגָמֵי תּוּשְׁבַּחְתָּא הֲדָא בְּמִשְׁמָעֵיהוֹן דְעַמָא הוּא וְהוֹשֵׁעַ בַּר נוּן: (תרגום יונתן)

 רש"י  הוא והושע בן נון. שבת של דיוזגי (י) היתה, נטלה רשות מזה ונתנה לזה (סוטה יג:), העמיד לו משה מתורגמן ליהושע שיהא דורש בחייו, כדי שלא יאמרו ישראל בחיי רבך לא היה לך להרים ראש, ולמה קוראו כאן הושע, לומר שלא זחה דעתו עליו, (כ) שאע"פ שניתנה לו גדלה, השפיל עצמו כאשר מתחלתו (ספרי שלד.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (י) פירוש ב' מלות הן וכפל ל' הוא ופירוש של דיו וזוג הוא שניים, זוג הוא מתרגום בבלי ודיו הוא ל' יוני ורצונו לתרץ בזה דקשה לו אם משה דבר באזני העם שהוא היה מלכם ונשיא שלהם אבל יהושע מה ענינו בדבר הזה הרי הוא לא היה נשיא עליהם אלא אחר מיתת משה לזה קאמר שבת של דיוזגי וכו': (כ) כלו' שהתורה מעידה עליו שאל זחה דעתו עליו ולכך קוראו הושע ולא יהושע ומלת זחה פי' גבה לב וגס הרוח: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ויבא משה. להורות כי אחר שהלך אל כל שבט ושבט וציום בבואו אל אהל מועד ושם נקהלו אליו כל בני ישראל אז דבר השירה הזאת: הוא והושע בן נון. כמו אז ישיר משה ובני ישראל גם זאת להגדיל מעלת יהושע לעיני הכל. וקראו הכתוב הושע בשם שהיו כל ישראל יודעין אותו כי מי ידע שכנה שמו משה יהושע כי אם קריאי מועד לבדם ודרך הדרש ידועה: (אבן עזרא)

 אור החיים  הוא והושע בן נון. פירוש היה עומד עמו אבל הדיבור לא דיבר אלא משה כאומרו וידבר, וכן אמר ה' ולמדה את בני ישראל שימה בפיהם לשון יחיד אל משה, ואומרו והושע ולא אמר ויהושע כמו שקרא לו משה, לפי שתוספת היו''ד היא ליקר וגדולה כרמוז במאמר (במדבר י''ג ט''ז) ויקרא משה להושע וגו' וכשהשוום הכתוב ואמר הוא והושע בן נון הסיר היו''ד, על דרך אומרו (ישעי, י, טו) היתפאר הגרזן וגו': (אור החיים)

 כלי יקר  הוא והושע בן נון. לפי שלא קראו יהושע כ"א על שם יה יושיעך מעצת מרגלים וכל זמן שאחד מן אותו דור היה קיים היה נקרא בשם יהושע, וכאשר תם כל הדור ההוא לא היה מקום לתפלה זו וחזר וקראו הושע. (כלי יקר)


{מה}  וַיְכַל מֹשֶׁה לְדַבֵּר אֶת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל:

 אונקלוס  וְשֵׁצִי מֹשֶׁה לְמַלָלָא יָת כָּל פִּתְגָמַיָא הָאִלֵין עִם כָּל יִשְׂרָאֵל: (אונקלוס)

 יונתן  וּפְסַק משֶׁה מִן לְמַלָלָא יַת כָּל דְבִירַיָא הָאִלֵין עִם כָּל יִשְרָאֵל: (תרגום יונתן)


{מו}  וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם שִׂימוּ לְבַבְכֶם לְכָל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר אָנֹכִי מֵעִיד בָּכֶם הַיּוֹם אֲשֶׁר תְּצַוֻּם אֶת בְּנֵיכֶם לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת:

 אונקלוס  וַאֲמַר לְהוֹן שַׁווּ לִבְּכוֹן לְכָל פִּתְגָמַיָא דִי אֲנָא מַסְהֵד בְּכוֹן יוֹמָא דֵין דִי תְפַקְדִנוּן יָת בְּנֵיכוֹן לְמִטַר לְמֶעְבַּד יָת כָּל פִּתְגָמֵי אוֹרַיְתָא הָדָא: (אונקלוס)

 יונתן  וַאֲמַר לְהוֹן שַׁווּן לִבְּכוֹן לְכָל פִּתְגָמַיָא דַאֲנָא מַסְהִיד בְּכוֹן יוֹמָנָא דְתַפְקְדוּנוּן יַת בְּנֵיכוֹן מְטוֹל לְמִינְטוֹר וּלְמֶעֱבַד יַת כָּל פִּתְגָמֵי אוֹרַיְיתָא הָדָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  שימו לבבכם. צריך אדם שיהיו עיניו ואזניו ולבו מכוונים לדברי תורה, וכן הוא אומר בן אדם ראה בעיניך ובאזניך שמע ושים לבך וגו' (יחזקאל מ, ד.), הרי דברים קל וחומר, ומה תבנית הבית שהוא נראה לעינים ונמדד בקנה, צריך אדם שיהיו עיניו ואזניו ולבו מכוונים להבין, דברי תורה שהן כהררין התלוין בשערה (ל) על אחת כמה וכמה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ל) פי' כי הרבה דברים יש בתורה שהן דקין כחוט השערה ונרמזין בכ"א הרבה דברים כהרים: (שפתי חכמים)

 ספורנו  אשר אנכי מעיד בכם היום. בשירת האזינו שאני מעיד ומתרה בישראל שכמו שנתן להם האל ית' פרנסה שלא בצער כדי שיעבדוהו כן ישחיתם בהחטיאם כוונתו: אשר תצוום את בניכם. בסוף ימיכם הזכירו בצוואתכם לבניכם כל אלה הדברי' ותצוום שישמרו מאוד לנפשם פן ישחיתון כמו שצוה דוד לשלמה בנו: לשמור לעשות. כדי שהבנים ישמרו ויעשו: (ספורנו)


{מז}  כִּי לֹא דָבָר רֵק הוּא מִכֶּם כִּי הוּא חַיֵּיכֶם וּבַדָּבָר הַזֶּה תַּאֲרִיכוּ יָמִים עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים אֶת הַיַּרְדֵּן שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ: (פ)

 אונקלוס  אֲרֵי לָא פִתְגָם רֵקָא הוּא מִנְכוֹן אֲרֵי הוּא חַיֵיכוֹן וּבְפִתְגָמָא הָדֵין תּוֹרְכוּן יוֹמִין עַל אַרְעָא דִי אַתּוּן עָבְרִין יָת יַרְדְנָא תַּמָן לְמֵירְתַהּ: [פ] (אונקלוס)

 יונתן  אֲרוּם לֵית פִּתְגָם רֵיקָם בְּאוֹרַיְיתָא אֱלָהֵן לִדְעַבְרִין עֲלָהּ אֲרוּם הוּא חַיֵיכוֹן וּבְפִתְגָמֵי הָדֵין תּוֹרְכוּן יוֹמִין עַל אַרְעָא דְאַתּוּן עָבְרִין יַת יוֹרְדְנָא תַמָן לְמֵירְתָהּ: (תרגום יונתן)

 רש"י  כי לא דבר רק הוא מכם. לא לחנם אתם יגעים בה, כי הרבה שכר תלוי בה, (מ) כי היא חייכם. דבר אחר, אין לך דבר ריקן בתורה שאם תדרשנו שאין בו מתן שכר, (נ) תדע לך שכן אמרו ואחות לוטן תמנע (בראשית לו, כב.), (ס) ותמנע היתה פילגש וגו' (שם יב.), לפי שאמרה איני כדאי להיות לו לאשה, הלואי ואהיה פילגשו, וכל כך למה, להודיע שבחו של אברהם שהיו שלטונים ומלכים מתאוים לידבק בזרעו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (מ) פי' ומהו השכר ומפרש כי הוא חייכם וגו': (נ) הוצרך לפירוש ד"א כי לפי' ראשון קשה לא הל"ל רק שימו לבבכם וגומר את כל דברי התורה הזאת כי הוא חייכם וגו' ולמה ל"ל כי לא דבר רק הוא מכם ל"פ ד"א וכו' ושני עניינים הם וה"פ אין לך דבר ריקם בתורה פי' שיהא נכתב שלא לצורך ועוד שאם תדרשנו וכו' וה"פ אין לך דבר שבתורה שאם תדרשנו וכו' ולכן כתיב מכם לרמוז על מתן שכר שהוא עצמותו של אדם ותכלי' הצלחתו ולפי ד"א קשה לל"ל כי הוא חייכם הא כבר נתן הטעם לשימה הזאת א"נ ה"ל להפוך דה"ל לכתוב אחר דברי התורה הזאת כי הוא חייכם ואחר כך כי לא דבר רק וגו' ל"פ גם טעם ראשון: (ס) פי' מזה מביא ראיה שאין לך דבר בתורה שיהא נכתב בחנם שלא לצורך אבל אקיבול שכר אם תדרשנו אינו מביא ראיה מזה: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  כי הוא חייכם. כטעם יראת ה' תוסיף ימים ועוד שתהיו בארץ טובה ולא בגלות: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  כי לא דבר רק הוא. תגין על הקו''ף, לומר שאפילו על התגין של תורה תילי תילים של הלכות: רק. ב' במסור'. והבור רק. ודין. לומר כמו שהבור ריק ואינו מתמלא מחולייתו כן התורה לא יוכל אדם להתמלאות ממנה: (בעל הטורים)


{מח}   מפטיר  וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל מֹשֶׁה בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה לֵאמֹר:

 אונקלוס  וּמַלִיל יְיָ עִם מֹשֶׁה בִּכְרַן יוֹמָא הָדֵין לְמֵימָר: (אונקלוס)

 יונתן  וּמַלֵיל יְיָ עִם משֶׁה בְּשַׁבְעָא בְּיַרְחָא דְאָדָר בִּכְרַן יוֹמָא הָדֵין לְמֵימָר: (תרגום יונתן)

 רש"י  וידבר ה' אל משה בעצם היום הזה. בשלושה מקומות נאמר (ע) בעצם היום הזה, נאמר בנח בעצם היום הזה בא נח וגו' (שם ז, יג.), במראית אורו של יום, לפי שהיו בני דורו אומרים, בכך וכך אם אנו מרגישין בו אין אנו מניחין אותו ליכנס בתיבה, ולא עוד, אלא אנו נוטלין כשילין וקרדומות ומבקעין את התיבה, אמר הקב"ה, הריני מכניסו בחצי היום וכל מי שיש בידו כח למחות יבא וימחה, במצרים נאמר בעצם היום הזה הוציא ה' (שמות יב, נא.), לפי שהיו מצרים אומרים, בכך וכך אם אנו מרגישין בהם אין אנו מניחין אותן לצאת, ולא עוד, אלא אנו נוטלין סייפות וכלי זיין והורגין בהם, אמר הקב"ה, הריני מוציאן בחצי היום, וכל מי שיש בו כח למחות יבא וימחה, אף כאן במיתתו של משה נאמר בעצם היום הזה, לפי שהיו ישראל אומרים, בכך וכך אם אנו מרגישין בו אין אנו מניחין אותו, אדם שהוציאנו ממצרים, וקרע לנו את הים, והוריד לנו את המן, והגיז לנו את השליו, והעלה לנו את הבאר, ונתן לנו את התורה, אין אנו מניחין אותו, אמר הקב"ה, הריני מכניסו בחצי היום וכו': (רש"י)

 שפתי חכמים  (ע) וא"ת ולמה אינו מונה בעצם היום הזה דנאמר גבי אברהם דכתי' בעצם היום הזה נימול אברהם ופרש"י ביום ולא בליל' ולא נתיירא וכו'. וי"ל דהא דכתיב גבי אברהם בעצם היום הזה איכא למימר כמו שפרש"י דאתא לאשמועינן דביום שנצטווה נימול לכן לא נקט רש"י אלא ג' מקומות: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  בעצם היום הזה. היום שאמר השירה: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  וידבר ה' אל משה בעצם. עשרה דסמיכי בלא לאמר כנגד י' דברות: (בעל הטורים)

 אור החיים  בעצם היום הזה לאמר. אומרו לאמר, שיאמר להם לישראל שהוא עולה למות, וזה מכוון לדבריהם ז''ל שדרשו (ספרי) באומרו בעצם היום הזה לפי שהיו ישראל אוטרים וכו' יעש''ד: (אור החיים)

 כלי יקר  בעצם היום הזה. לפי שיום המות נקרא הערב שמשו של אדם ומשה במותו לא כהתה עינו ולא נס ליחה, ע"כ היה דומה כאלו היה עומד עדיין באמצע ימיו דהיינו בעצם היום הזה כשהשמש בעצומו. (כלי יקר)


{מט}  עֲלֵה אֶל הַר הָעֲבָרִים הַזֶּה הַר נְבוֹ אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ מוֹאָב אֲשֶׁר עַל פְּנֵי יְרֵחוֹ וּרְאֵה אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לַאֲחֻזָּה:

 אונקלוס  סַק לְטוּרָא דַעֲבָרָאֵי הָדֵין טוּרָא דִנְבוֹ דִי בְּאַרְעָא דְמוֹאָב דִי עַל אַפֵּי יְרֵחוֹ וַחֲזֵי יָת אַרְעָא דִכְנַעַן דִי אֲנָא יָהֵב לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לְאַחֲסָנָא: (אונקלוס)

 יונתן  וַהֲוָה כֵיוַן דַאֲמַר לֵיהּ מֵימְרָא דַיְיָ סוּק לְטַוָור עִבְרָאֵי הָדֵין טַוְורָא דִנְבוֹ חָשֵׁב בְּלִבֵּיהּ וַאֲמַר דִלְמָא דַמְיָיא מְסוּקְתָא דָא לִמְסוּקְתָא דְטַוְורָא דְסִינַי אָמַר אִיזֵל וְאִיקְדֵישׁ יַת עַמָא אָמַר לֵיהּ מֵימְרָא דַיְיָ לָא כָּל הֵיאֵךְ אֱלָהֵן סוֹק וַחֲמֵי יַת אַרְעָא דִכְנָעַן דַאֲנָא יָהֵיב לִבְנֵי יִשְרָאֵל לְאַחְסָנָא: (תרגום יונתן)

 ספורנו  וראה את הארץ. לתת שם ברכתך: (ספורנו)


{נ}  וּמֻת בָּהָר אֲשֶׁר אַתָּה עֹלֶה שָׁמָּה וְהֵאָסֵף אֶל עַמֶּיךָ כַּאֲשֶׁר מֵת אַהֲרֹן אָחִיךָ בְּהֹר הָהָר וַיֵּאָסֶף אֶל עַמָּיו:

 אונקלוס  וּמוּת בְּטוּרָא דִי אַתְּ סָלֵק לְתַמָן וְתִתְכְּנֵשׁ לְעַמָךְ כְּמָא דְמִית אַהֲרֹן אֲחוּךְ בְּהוֹר טוּרָא וְאִתְכְּנִישׁ לְעַמֵהּ: (אונקלוס)

 יונתן  וּשְׁכוֹב בְּטַוְורָא דְאַנְתְּ סָלֵיק לְתַמָן וְאִתְכְּנֵשׁ לְעַמָךְ אוּף אַנְתְּ הֵיכְמָא דְשָׁכַב אַהֲרן אָחוּךְ בְּטַוְורוֹס אוּמָנוֹס וְאִתְכְּנַשׁ לְעַמֵיהּ מִן יַד פָּתַח משֶׁה פּוּמֵיהּ בִּצְלוֹתָא וְכֵן אָמַר רִבּוֹנֵיהּ דְעַלְמָא בְּבָעוּ מִנָךְ לָא אֱהִי מְתִיל כְּבַר נַשׁ דַהֲוָה לֵיהּ בִּיר יְחִידָאֵי וְאִשְׁתְּבֵי אָזַל פַּרְקֵיהּ בְּמָמוֹן סַגִי אַלְפֵיהּ חָכְמָתָא וְאוּמָנוּתָא קַדִישׁ לֵיהּ אִיתָא נְצִיב אַבְוַורְנְקִי דְמַלְכַיָא בְּנָא לֵיהּ בֵּית חֲתָנוּתָא אַתְקִין לֵיהּ פּוּרְיָינָא וְקָטַר לֵיהּ גְנָנָא בְּגַוֵיהּ זַמִין לֵיהּ שׁוּשְׁבִינֵי אַפָא פִּתֵּיהּ נְכַס נִיכְסֵיהּ מְזַג חַמְרֵיהּ כֵּיוַון דְמָטָא לְמֶחֱדֵי בְּרֵיהּ עִם אִנְתְּתֵיהּ וּבָעוּ שׁוּשְׁבִינֵי לְמִכְרַךְ רִפְתָּא אִתְּבַע הַהוּא בַּר נַשׁ לְבֵי דִינָא קַמֵי מַלְכָּא וְאִתְקְנֵס דִין קְטוֹל וְלָא דָלוּ מִנֵיהּ עַד דְחָמֵי בְּחֶדְוָות בְּרֵיהּ הֵיכְדֵין אֲנָא טְרָחִית בְּעַמָא הָדֵין אַפִּיקִית יַתְהוֹן בְּמֵימְרָךְ מִמִצְרַיִם אַלִיפִית יַתְהוֹן אוֹרַיְיתָךְ בָּנִיתִי לְהוֹן מַשְׁכְּנָא לִשְׁמָךְ וְכַד מָטָא זִמְנָא לְמֵיעֲבַר יַת יוֹרְדְנָא לְמֵירוֹת יַת אַרְעָא אֲנָא מִתְקְנַס לִמְמַת אִי נִיחָא לְקַמָךְ דַלֵי מִנִי וְאֶעֱבוֹר יַת יוֹרְדְנָא וְאֶחֱמֵי בְּטוּבָתָא דְיִשְרָאֵל וּמִבָּתַר כְּדֵין אֵימוּת: (תרגום יונתן)

 רש"י  כאשר מת אהרן אחיך. באותה מיתה שראית וחמדת (פ) אותה, שהפשיט משה את אהרן בגד ראשון והלבישו לאלעזר וכן שני וכן שלישי, וראה בנו בכבודו, א"ל משה, אהרן אחי, עלה למטה, ועלה, פשוט ידיך, ופשט, פשוט רגליך, ופשט, עצום עיניך, ועצם, קמוץ פיך, וקמץ והלך לו, אמר משה אשרי מי שמת במיתה זו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (פ) דאם לא כן כאשר מת אהרן אחיך ל"ל והלא לא הוא לבדו מת: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ומות. לתקן עצמו כי הוא יקבור את עצמו כאשר אפרש וכבר רמזתי מה שאמר אחד מחכמי הדור במלת ויאסף: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  כאשר מת אהרן. בגימ' הן בנשיקה מת אהרן: (בעל הטורים)

 אור החיים  ומות בהר. פירוש התרצה למות שאין הקדוש ברוך הוא לוקח נפשות חסידיו אלא לרצונם, ואומרו והאסף אל עמיך על דרך אומרם (כתובות ק''ד.) שיוצאים הצדיקים להקביל פני צדיק, ולזה אמר ה' אליו שיאסף אל עמיו הבאים לקראתו:

עוד יתבאר על זה הדרך כי בא לתת שלשה טעמים למיתת איש האלהים, וזה שיעור הכתוב ומות, והטעם בהר פירוש על דרך אומרם ז''ל (סוטה י''ד.) למה נקבר משה בהר נבו בשביל עון פעור כי בכל זמן שיזקוף ראשו פעור ימצא כנגדו משה ונכנע, וכאומרו (לקמן ל''ד ו') ויקבור אותו בגיא מול בית פעור, טעם ב' אשר אתה עולה שמה פירוש כדי שיוכל להשיג האושר שהשיג באמצעות מעשים טובים הנוראים מה שאין יכול להשיג בעודו משותף עם הגוף שאינו יכול להשיג המעלה ההיא, והוא אומרו אשר אתה עולה שמה פירוש בעולם העליון, ג' והאסף אל עמיך על דרך אומרם ז''ל (במ''ר פי''ט), בפסוק (לקמן ל''ג כ''א) ויתא ראשי עם וגו' שבאמצעות משה יזכו דור המדבר, והם מתיחסים אליו כאומרו (שמות ל''ב ז') רד כי שחת עמך, והוא אומרו והאסף אל פירוש לסיבת עמיך להביאם לעולם הבא, והגם שבאהרן מצינו שאמר כן גם כן (כאן) ויאסף אל עמיו במקום שיש לדרוש דורשין: (אור החיים)

 ספורנו  ומות בהר. קבל עליך המיתה לכפרה על אשר מעלתם: והאסף אל עמיך. ובזה תאסף בצרור החיים עם הכשרים כמוך:

חסלת פרשת האזינו (ספורנו)


{נא}  עַל אֲשֶׁר מְעַלְתֶּם בִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמֵי מְרִיבַת קָדֵשׁ מִדְבַּר צִן עַל אֲשֶׁר לֹא קִדַּשְׁתֶּם אוֹתִי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:

 אונקלוס  עַל דִי שַׁקַרְתּוּן בְּמֵימְרִי בְּגוֹ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמֵי מַצוּת רְקָם מַדְבְּרָא דְצִין עַל דִי לָא קַדִשְׁתּוּן יָתִי בְּגוֹ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: (אונקלוס)

 יונתן  אָתִיב לֵיהּ מָרֵי עַלְמָא וְכֵן אָמַר מִן בִּגְלַל דְשַׁקַרְתּוּן בְּמֵימְרִי בִּמְצַע בְּנֵי יִשְרָאֵל בְּמוֹי מַצוֹת רְקַם מַדְבְּרָא דְצִין מְטוֹל דְלָא קַדִישְׁתּוּן יָתִי בִּמְצַע בְּנֵי יִשְרָאֵל: (תרגום יונתן)

 רש"י  על אשר מעלתם (צ בי.) גרמתם למעול בי: על אשר לא קדשתם אותי. גרמתם לי שלא אתקדש, אמרתי לכם ודברתם אל הסלע (במדבר כ, ח.), והם הכוהו, והוצרכו להכותו פעמים, ואלו דברו עמו ונתן מימיו בלא הכאה, היה מתקדש שם שמים, שהיו ישראל אומרים, ומה הסלע הזה שאינו לשכר ולא לפורענות, אם זכה אין לו מתן שכר, ואם חטא אינו לוקה, כך מקיים מצות בוראו, אנו לא כל שכן: (רש"י)

 שפתי חכמים  (צ) ה"ג על אשר מעלתם בי גרמתם למעול בי וכן הוא בספרים מדוייקים ופי' אתם גרמתם למה שיהיו ממרים את פי' ה' וכו' לא שמשה ואהרן מעלו אלא שגרמו לישראל למעול בהקב"ה: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  אשר לא קדשתם. פירשתיו: (אבן עזרא)

 אור החיים  על אשר מעלתם וגו' על אשר לא קדשתם וגו'. עיין מה שפירשתי בפרשת חקת בענין זה באורך: (אור החיים)


{נב}  כִּי מִנֶּגֶד תִּרְאֶה אֶת הָאָרֶץ וְשָׁמָּה לֹא תָבוֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל: (פפפ)

 אונקלוס  אֲרֵי מִקֳבֵל תֶּחֱזֵי יָת אַרְעָא וּלְתַמָן לָא תֵעוּל לְאַרְעָא דִי אֲנָא יָהֵב לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל: [פפפ] (אונקלוס)

 יונתן  אֲרוּם מִקָבֵיל תֶּחֱמֵי יַת אַרְעָא וְתַמָן לָא תֵיעוּל לְאַרְעָא דַאֲנָא יָהִיב לִבְנֵי יִשְרָאֵל: (תרגום יונתן)

 רש"י  כי מנגד. (ק) מרחוק: תראה וגו'. כי אם (ר) לא תראנה עכשיו לא תראנה עוד בחייך: ושמה לא תבוא. וידעתי כי חביבה היא לך, על כן אני אומר לך עלה וראה:

חסלת פרשת האזינו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ק) לאפוקי שלא תפרש כמו נגד ההר שי' למזרחו של הר דא"כ מאי נ"מ למשה אם יראה הארץ מצד מזרח או משאר רוחות: (ר) רצ"ל ושמה לא תבא ל"ל דבוודאי אם לא רשאי כ"א לראות מרחוק בודאי לא יבא ל"פ כי אם כו' כלומר אדלעיל קאי אמה דכתיב עלה אל הר העברים וגומר ולמה כי שמה לא תבא ואני כן אם לא תראנה עכשיו אימתי. וא"ת איני חושש לה. לכן פירש וידעתי וכו': (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  אל הארץ. פירושו ושמה:

חסלת פרשת האזינו (אבן עזרא)

 אור החיים  כי מנגד תראה וגו'. פירוש על דרך אומרו (לקמן ל''ד א') ויראהו ה' את כל הארץ, ועיין מה שפירשתי שם:

ושמה לא תבוא אל הארץ וגו'. קשה אחר שאמר ושמה לא תבוא מה מקום לחזור ולומר אל הארץ וגו', ויתבאר על דרך אומרם ז''ל (דב''ר ב ט) שעתיד משה ליכנס לארץ עם האבות לעתיד לבא, ואמרו בזוהר (ח''ב קכ.) כי הוא יביא את ישראל אל הארץ בבא גאולתם, ולזה כשאמר ה' ושמה לא תבוא חש שיהיו הדברים נשמעים שמחליט לו ביאת הארץ לעולם ועד, לזה אמר אל הארץ אשר אני נותן וגו' פירוש עתה ולא אל אשר יתן לעתיד, ועיין מה שפירשתי בפסוק (לעיל ג' כ''ה) אעברה נא:

חסלת פרשת האזינו (אור החיים)

 דעת זקנים  כי מנגד תראה את הארץ ושמה לא תבוא. שני דברים שאלת אעברה נא ואראה אעברה לא ינתן לך אראה ינתן לך שלא אשיב פניך ריקם מן הכל: (דעת זקנים)

---

פרשת וזאת הברכה

---

דברים פרק-לג

{א}  וְזֹאת הַבְּרָכָה אֲשֶׁר בֵּרַךְ מֹשֶׁה אִישׁ הָאֱלֹהִים אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי מוֹתוֹ:

 אונקלוס  וְדָא בִרְכְּתָא דִי בְרִיךְ מֹשֶׁה נְבִיָא דַיְיָ יָת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל קֳדָם מוֹתֵהּ: (אונקלוס)

 יונתן  וזאת וְדָא סֵדֶר בִּרְכָתָא דִבְרִיךְ משֶׁה נְבִיָא דַיְיָ יַת בְּנֵי יִשְרָאֵל קֳדָם דִימוּת: (תרגום יונתן)

 רש"י  וזאת הברכה. לפני מותו. סמוך למיתתו (ספרי שמב.), (א) שאם לא עכשיו אימתי: (רש"י)

 שפתי חכמים  (א) פירוש שאם לא תפרש דהאי דכתיב לפני מותו דהוה סמוך למיתתו לא הוה ידעינן אימתי וזהו נמי דנקט רש"י אם לא עכשיו אימתי כיון שהוא לפני מותו וסמוך למיתתו א"נ הוכחתו מדכתיב לפני מותו דפשיטא דלא ברכה לאחר מותו אלא אי לא הוה כתיב לפני מותו ה"א זמן רב היה לפני מותו כשברך אותם לכן כתיב לפני מותו ללמדנו דסמיך למיתתו היה. ספרי, והביאו הרא"ם: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  וזאת הברכה. כברכת יעקב: איש האלהים. להודיע כי בנבואה ברך אותם: לפני מותו. סמוך למותו והטעם ביום מותו: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  איש האלהים. להגיד כי ברכתו מקויימת כי איש האלהים היה ותפלת ישרים רצונו והנה יקרא הכתוב למשה רבינו "איש האלהים" וכן שאר הנביאים ואליהו וזולתם ולא יאמר הכתוב "איש ה'" אבל יאמר משה עבד ה' (להלן לד ה) והטעם ידוע לכל משכיל וכן על דרך האמת וזאת היא הברכה כי מאת ה' היתה זאת (תהלים קיח כג) וכן ביעקב נאמר (בראשית מט כח) וזאת אשר דבר להם אביהם זאת הברכה הוא שאמר דוד (תהלים קיט נו) זאת היתה לי כי פקודיך נצרתי ירמוז לציון עיר דוד כי שם צוה ה' את הברכה חיים עד העולם והמשכיל יבין ולזה הסוד נתכוונו רבותינו במדרש שאמרו בבראשית רבה (ק יג) וזאת אשר דבר להם אביהם עתיד אדם כיוצא בי לברך אתכם וממקום שפסקתי אני משם הוא מתחיל כיון שעמד משה רבינו פתח להם בוזאת הברכה מאותו מקום שפסק להם אביהם הוי וזאת אשר דבר להם אביהם אמר להם הברכות הללו אימתי מגיעות אתכם משעה שתקבלו את התורה שכתוב בה וזאת התורה וגו' כי המלה הזאת תרמוז לברכה שהיא התורה והיא הברית דכתיב (בראשית יז י) זאת בריתי וכבר הזכרתי זה (ויקרא טז ג) (הרמב"ן)

 בעל הטורים  וזאת הברכה. לעיל מיניה כתיב אשר אני נותן לבני ישראל, וסמיך ליה וזאת הברכה. לומר אני מסכים על ברכתם. וזאת הברכה. בגימ' זו היא התורה. כי בזכות התורה ברכה: משה איש האלהים. ר''ת מאה. וס''ת משה. וזהו ה' אלהי אבותיכם יוסף עליכם ככם אלף פעמים. שאמר תנו לו ק' ברכות בכל יום, וכל ברכה וברכה י' זהובים הרי אלף. לכך אמר יוסף ה' עליכם ככם אלף פעמים, משלי. ויברך אתכם משלו. הפסוק מתחיל בוי''ו ומסיים בוי''ו לומר שבירך י''ב שבטים: (בעל הטורים)

 אור החיים   וזאת הברכה. צריך לדעת אומרו וזאת בתוספת וא''ו בתחלת ענין, עוד צריך לדעת לאיזה ענין נאמר כל הכתוב אם להודיע המברך והמתברך הלא ניכרים הם הדברים בלא פסוק זה אם היה מתחיל מפסוק ויאמר וגו', ואם להודיע כי זה היה לפני מותו סמוך למיתתו מובנים הם הדברים ממה שלפניו ולאחריו שסמוך למיתתו היו הדברים. ומה גם כי מה צורך יש בהודעת הזמן:

ונראה שנתכוון הכתוב לשבח איש האלהים מה גדלו מעשיו, הנה בפרשה הקודמת לזה סמוך למאמר וזאת הברכה מלפניה אמר הכתוב החלט הגזירה על משה למות באומרו (לעיל לב מט) עלה אל הר העברים וגו' ומות וגו' על אשר וגו', ואם כן יאמר האומר כי זה משה האיש טינא היה בלבו על מיתתו אשר היה לה סיבה עם בני ישראל אחר שרץ אחריהם כסוס (מדרש תנחומא) גרמו לו מיתה בחוץ לארץ ומנעוהו מעבור לארץ אשר נכספה וגם כלתה נפשו לה, וטבע אנוש ירחיק הסובב רע, והגם שידוע הוא הצדיק לסבלן אחר היכולת, זה יועיל שלא לשנוא אותם, אבל קורבת הלב היא נמנעת על כל פנים, לזה בא דבר ה' בתורתו והעיד על הצדיק ואמר כי מלבד שלא שנא אותם ולא הרחיקם מלבו עוד לו זאת הברכה וגו':

ולזה אמר וזאת בתוספת וא''ו להעיר גדר הקודם שיסתובב מהמאמר הסמוך והבן, וגמר אומר לפני מותו פירוש סמוך למיתתו, להעיד עוד על הפלגת צדקותו, דהגם דזמן ההרגש שהוא פרק הנסיעה שהדבר יחייב לשנוא אף על פי כן ברך אותם, והעיד הכתוב על הברכה היותה מעולה ושלימה בכל לבו במה שכתב וא''ו בתחילת תיבה להעיר על מה רב גודלה:

עוד ירצה באומרו וזאת וגו' להיות שקדמו ברכות אחרים אברהם בירך את יצחק ויצחק ליעקב ויעקב לבניו וכולן נתקבצו לראש ישראל, לזה כשבא משה לברך ישראל דקדק בדבריו כי ברכתו היא תוספת על הראשונים, על דרך שפירשו ז''ל (ספרי) בפסוק (דברים א' י''א) ה' אלהי אבותיכם יוסף וגו' ויברך אתכם וגו', שהכוונה זו היא משלי ויברך אתכם וגו', הרי שמקפיד לדקדק אשר הוא מוסיף לברך, וכמו כן העיד כאן כי ברכתו היא תוספת על ברכות הראשונים, והוא מה שרמז במאמר וזאת, ואומרו הברכה בה''א מעידה התורה שהיא המעולה והמשובחת יותר מכולן, וגמר הכתוב לומר הדברים שבהם תתעלה על כל ברכה:

הא') אשר ברך משה וידוע הוא מעלתו כמו שכתב אלהי עולם בהוכיחו אהרן ומרים (סוף פ' בהעלותך) ושם פירשתי:

ב') איש האלהים וצא ולמד מה עצמו רז''ל (מדרש תנחומא ב) לדרוש בתיבה זו עד שהגיעו לומר שהוא על דרך אומרו (דות א' ג) איש נעמי, והכוונה שמשה היה גוזר וה' מקיים והבן, ועיין מה שנפרש בסייעתא דשמיא בסמוך:

ג') את בני ישראל שהם כלי מוכן לקבל הברכות מה שלא היה עד עתה, וצא ולמד שלא שרתה שכינה בכללותם אלא על בני ישראל כי נתקבצו כחות הקדושה שהם במספר ס' רבוא, ואומרו את בני ישראל ולא הספיק לומר בני, אולי שנתכוין לצרף עמהם הנעלמה מעיני כל חי שהיא השכינה שהיא עם ישראל אפילו בצרה דכתיב (תהלים צ''א טו) עמו אנכי בצרה, וידיעת ההפכים שוה, שנתכוון משה שהוא השושבין לברכה עמהם:

ד') לפני מותו כי הגם שגדול ערך משה תוסף רוחו וכחו בעת אשר יגיע העת אשר יאסף אל עמיו, ולצד הד' טעמים הגדילה ה' וייחדה למעלה מכולם באומרו וזאת הברכה:

עוד ירמוז באומרו וזאת על דרך אומרם ז''ל (ילקוט ועיין ספרי כאן) שלא זכה משה שיקרא איש האלהים עד שבירך את ישראל, והוא מה שהעיר באומרו וזאת פירוש מלבד כל אשר פעל ועשה מהיושר כשהוסיף זאת הברכה אשר בירך משה את בני ישראל בזה נקרא איש האלהים:

איש האלהים. יתבאר הכתוב על דרך אומרם ז''ל (ערכין י''ז.) וז''ל אם יבוא הקדוש ברוך הוא לישב בדין עם אברהם יצחק ויעקב אינם יכולים לעמוד בפניו ע''כ, הא למדת כי מה שמועילים הצדיקים במעשיהם ובהתעצמותם בעולם הזה אינו אלא לזכות מכח הרחמים אבל בדין לא, וכמאמר דוד (תהלים קמ''ג ב) ואל תבוא במשפט את עבדך כי לא יצדק לפניך כל חי פירוש כל צדיק שיקרא חי, וכאן הודיע הכתוב כי צדיק זה נתעצם ופעל הטוב אפילו בערך בחינת הדין הרמוז באלהים, והוא אומרו איש האלהים ואם יבוא ה' לעמוד עמו בדין יוכל כי הפליא לעשות הטוב והישר:

עוד נתכוון במאמר זה להעיד עליו כי כל התעצמו במדות הטובות הידועות לו לא היו אלא לצד יראתו מאלהיו לא שהיה טבעו מסייעו אל הדבר, כאומרם ז''ל (יומא כ''ב:) שאול באחת ולא עלתה לו ודוד כו' כי שאול היה מטבעו מזוג ולא היה חם ומהיר לטעות ולזה באחת ששגג יצתה ממנו המלוכה לפי טבעו משערים בני עליון שאם היה כטבעו של דוד אדמוני היה עושה כדוד עשר ידות, והן האיש משה יש מקום לחשוב שהיה עניו מטבעו והיה בכולן [סבלן] מטבעו, לזה העידה התורה עליו שכל התעצמותו ותגבורתו הרמוז בתיבת איש היה לצד האלהים היה ירא, והוא אומרו איש האלהים:

עוד ירמוז על זה הדרך איש המיוחד לאלהים שלא קם ולא יקום כמותו, ונתכוון הכתוב בסמיכות את בני ישראל למאמר איש האלהים להגיד שמדרגה זו השיגה עם בני ישראל, פי' באמצעות מה שטרח בהם ומה שסבל מהם והמסתעף מאמצעות הנהגתו הטובה עמהם השיג מדרגה זו ליקרא איש האלהים: (אור החיים)

 ספורנו  וזאת הברכה אשר ברך משה. כשהראהו האל ית' את כל הארץ לפני מותו כדי שיברך את הארץ ואת ישראל בה כמו שהיתה כוונתו באמרו אעברה נא ואראה. וכן כוונת האל ית' כאשר אמר לו וראה את הארץ זאת היא הברכה שבירך: (ספורנו)

 כלי יקר  וזאת הברכה אשר ברך משה. מלת וזאת מיותרת כולה גם וי"ו העיטוף של וזאת צריכה יישוב. ונראה שקאי על מ"ש פר' דברים (א.י–יא) ה' אלהיכם הרבה אתכם והנכם היום ככוכבי השמים לרוב, ה' אלהי אבותיכם יוסף עליכם ככם אלף פעמים וגו'. וארז"ל (ספרי דברים א.יא) אמרו ישראל משה קצבה אתה נותן לברכותינו אמר להם זו משלי היא וה' יברך אתכם כאשר דבר לכם. ואם כן כבר ברכם משה בריבוי וברכה זו היתה משלו לא מצד היותו איש האלהים, וגם אותה ברכה היתה לפני מותו כמו שפירש"י שם (א.ג) לכך נאמר כאן וזאת בוי"ו העיטוף שנוסף על אותה ברכה שברכם משה משלו סמוך למותו, אף גם זאת הברכה ברכם אבל לא משלו כמו הראשונה אלא מצד היותו איש האלהים, כי כל ברכה זו באה לו בנבואה מאת האלהים ולא משלו היתה כמו הברכה הראשונה, ונתן טעם למה נעשה עתה איש האלהים יותר מברכה ראשונה לפי שהיה זה לפני מותו סמוך למותו ממש, יותר ממה שהיה בברכה ראשונה שהרי ביני ביני למד לישראל כל ספר משנה תורה א"כ ודאי עכשיו היה סמוך למותו יותר ממה שהיה בברכה ראשונה, ומ"מ לא ייחד הש"י עליו שמו המיוחד כי אם בשם אלהים המשותף לאלהים ואדם. אבל במותו נאמר (דברים לד.ה) וימת שם משה עבד ה' כי אז ייחד עליו השם המיוחד.

ד"א במדרש (דב"ר יא.א) אמרו, משה התחיל ברכותיו ממקום שפסק יעקב, שנאמר (בראשית מט.כח) וזאת אשר דבר להם אביהם, ומשה התחיל בוזאת. ונראה לפרש מדרש זה בשני פנים. האחד הוא, שמלת וזאת לשון נקיבה, כי כל שירות עה"ז נאמרו בלשון נקיבה כי בכולם יש צער ולעתיד בלשון זכר כזכרים לא יולדים. ויעקב בקש לגלות הקץ דהיינו העתיד ונסתם ממנו. ע"כ היו כל ברכותיו ביעוד עוה"ז מראש ועד סוף ע"כ חתם הברכות במלת וזאת. כי כל יעוד העולם הזה יש בו צער, אבל משה שהיה איש האלהים ושרתה עליו השכינה ע"כ התחיל בזאת אבל לא חתם ברכתו בזאת, כי תחילת דבריו היו ג"כ ביעודי עוה"ז כי המה הכרחיים להשיג על ידם השלימות האחרון אשר לא תושג בלעדם, אבל סוף דבריו ביעוד העה"ב באומרו אשריך ישראל. וכן מסיק בילקוט כאן (תתקסד) שכל פסוק זה מדבר באושר האמיתי לעוה"ב אשריך ישראל מה מתוקן וגנוז לך לעוה"ב כו', וכן מ"ש ויראהו ה' את כל הארץ וגו', עד הים האחרון (לד.א–ב). דרשו בו עד היום האחרון (ספרי לא.ב) דהיינו לעוה"ב, א"כ הוא היה הפך יעקב שנסתם הקץ ממנו ולמשה נגלה על כן התחיל ממקום שפסק יעקב כי סוף ברכותיו לא היו כי אם יעודי העוה"ז, אבל משה תחילת ברכותיו היו יעודי עוה"ז אבל סופם היו ביעודי עוה"ב כאמור.

השני הוא, שלכך פתח ממקום שפסק יעקב, לפי שכל ברכותיו היו מעין ברכותיו של יעקב כמ"ש וישכון ישראל בטח בדד עין יעקב (לג.כח). למדך שכל ברכותיו היו מעין ברכותיו של יעקב, ובודאי הוסיף בכל ברכה איזו דבר לכך נאמר וזאת הברכה שנוסף על ברכותיו של יעקב שנחתמו בוזאת ברכם גם הוא בתוספת בכל ברכה וברכה מצד היותו איש האלהים, נגלו אליו תעלומות חכמה ביותר ומה שיהיה לישראל עד יום האחרון ועד בכלל. (כלי יקר)

 דעת זקנים  וזאת הברכה אשר ברך משה. פי' הר' יוסף קרא שלפיכך כתב איש האלהים לומ' שעל פיו של הקב"ה ברכן: לפני מותו. אמרו רבותינו בשעה שמלאך המות בא ליטול נשמתו של משה נטלו משה וכפתו וברך השבטים כל אחד ואחד ברכתו לפניו: (דעת זקנים)


{ב}  וַיֹּאמַר יְהֹוָה מִסִּינַי בָּא וְזָרַח מִשֵּׂעִיר לָמוֹ הוֹפִיעַ מֵהַר פָּארָן וְאָתָה מֵרִבְבֹת קֹדֶשׁ מִימִינוֹ (אשדת) אֵשׁ דָּת לָמוֹ:

 אונקלוס  וַאֲמַר יְיָ מִסִינַי אִתְגְלִי וְזֵהוֹר יְקָרֵהּ מִשֵׂעִיר אִתְחֲזֵי לָנָא אִתְגְלִי בִגְבֻרְתֵּהּ מִטוּרָא דְפָארָן וְעִמֵהּ רִבְבַת קַדִישִׁין כְּתַב יַמִינֵהּ מִגוֹ אֶשָׁתָא אוֹרַיְתָא יְהַב לָנָא: (אונקלוס)

 יונתן  וַאֲמַר יְיָ מִן סִינַי אִתְגְלֵי לְמִתַּן אוֹרַיְיתָא לְעַמֵיהּ בֵּית יִשְרָאֵל וּדְנַח זִיו אִיקַר שְׁכִינְתֵּיהּ מִגַבְלָא לְמִיתְּנָהּ לִבְנוֹי דְעֵשָו וְלָא קַבִּילוּ יָתָהּ הוֹפַע בְּהַדְרַת אִיקַר מִטַוְורָא דְפָארָן לְמִיתְנָהּ לִבְנוֹי דְיִשְׁמָעֵאל וְלָא קַבִּילוּ יָתָהּ הֲדַר וְאִתְגְלֵי בִּקְדוּשָׁא עַל עַמֵיהּ בֵּית יִשְרָאֵל וְעִמֵיהּ רִיבַן רִיבְווָן מַלְאָכִין קַדִישִׁין כְּתַב יְמִינֵיהּ וְאוֹרַיְיתָא מִגוֹ שַׁלְהוֹבִית אֵישָׁתָא פִּקוּדַיָא יְהַב לְהוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  ויאמר ה' מסיני בא. פתח תחלה בשבחו של מקום (ב) ואחר כך פתח בצרכיהם של ישראל (ספרי שמג.) ובשבח שפתח בו יש בו הזכרת זכות לישראל, (ג) וכל זה דרך רצוי הוא, כלומר, כדאי הם אלו שתחול עליהם ברכה: מסיני בא. יצא לקראתם (ד) כשבאו להתיצב בתחתית ההר, כחתן היוצא להקביל פני כלה, שנאמר לקראת האלהים (שמות יט, יז.) למדנו שיצא כנגדם: וזרח משעיר למו. שפתח לבני עשו שיקבלו את התורה ולא רצו (ספרי שמג.): הופיע. (ה) להם: מהר פארן. שהלך שם ופתח לבני ישמעאל שיקבלוה ולא רצו (שם): ואתה. (ו) לישראל: מרבבות קדש. ועמו מקצת רבבות מלאכי קדש, (ז) ולא כולם ולא רובם, ולא כדרך בשר ודם שמראה כל כבוד עשרו ותפארתו ביום חופתו: אש דת. שהיתה כתובה מאז לפניו באש שחורה על גבי אש לבנה, (ח) נתן להם בלוחות כתב יד ימינו. דבר אחר אש דת, (ט) כתרגומו, שנתנה להם מתוך האש: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ב) ר"ל מה ענין שבחו של מקום גבי ברכות של שבטים ל"פ פתח תחל' וכו': (ג) דאם לא כן למה לא פתח בשבח שברא העולם או שאר שבחות של מקום ול"פ ובשבח וכו': (ד) ר"ל למה כתיב מסיני לסיני הל"ל ל"פ יצא לקראתם וכו' פיר' כבר היה בסיני וכשבאו ישראל יצא לקראתם מסיני שנאמר ויוצא משה את העם לקראת האלהים מן המחנה ול' לקראתם אינו נופל אלא כשבאים זה לקראת זה: (ה) ר"ל למה לא פירש למי הופיע ל"פ להם דהיינו לישראל אבל גבי וזרח משעיר לא היה צריך לפרש מדכתיב למו דקאי אישראל דסמיך ליה לעיל מיניה: (ו) ר"ל למה לא כתיב למי אתה הוצרך לפרש לישראל: (ז) ר"ל דמ"ם מרבבות הוא מ"ם מקצת ולא מ"ם ממנו והוכחתו דלא מצינו מקום ששמו רבבות ע"כ צ"ל מ"ם מקצת וק"ל. והרא"ם פי' דאם יהי' מ"ם ממנו שאז יהי' פי' שהשם פירש מרבבות קודש ובא לבדו וזולת למת ועמו יהיה פי' ואתה מקצת רבבות קודש ואין לו טעם בלא מלת ועמו והוסיף מלאכי קודם מלת קודש מפני שמלת קודש נופל על דבר כמו ואנשי קודש ופה הם המלאכים עכ"ל: (ח) כמנהג העולם לכתוב בדיו על הנייר והקרא מסורס לפי פי' זה כאלו כתיב מימינו למו דת אש ויהיה פי' דקרא הכי מכתב יד ימינו נתן למו דת דהיא התורה כתוב' באש שחורה על גבי אש לבנה. רא"ם: (ט) דלטעם ראשון קשה דצריך לסרס המקרא ל"פ ד"א וכו' ולפי ד"א לחוד קשה הל"ל מאש דת דאז היה פירושו מן אש כלומר מתוך אש לכן הוצרך גם לטעם ראשון: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  מסיני בא. ויאמר הגאון ז''ל כי הר סיני ושעיר ופארן קרובים וזה הכתוב הוא על מעמד הר סיני ואמר סיני כי מסיני כמו בסיני וכן משעיר: מרבבות קדש. הם המלאכים והטעם על השכינה שירדה: אש דת למו. התורה שנתנה באש וברק ואמר כי טעם ה' מסיני בא דרך תפלה כאומר אתה שבאת בסיני והנחלת תורה יחי ראובן וזה רחוק כי היה ראוי להיות החיה ואל תמית. וחסרי אמונ' אמרו כי טעם משעיר על דת אדום. ופארן על דת ישמעאל ואלה תועים הלא ראו כי לא החל בתחלה כי אם לברך ישראל לבדם וכן כתוב אשר ברך משה איש האלהים את בני ישראל ואמר וזרח משעיר למו שפירושו להם כמו ואין למו מכשול. והנכון בעיני שהפרשה היא ברכה כלל לכל ישראל ואח''כ פרט לכל שבט ושבט ואחר כן כללם במקום אין כאל ישורון. והנה מצאנו שאמרה דבורה ה' בצאתך משעיר בצעדך משדה אדום והנה אין שדה אדום הר כאשר אמר הגאון כי שלשה הרים הם סמוכים או לנכח ובס' תהלות אלהים בצאתך לפני עמך בצעדך בישימון סלה ואחריו כתוב ארץ רעשה ובצעד השכינה בישימון לא היה יום מתן תורה. כי אחר מדבר פארן באו בישימון ואמר חבקוק אלוה מתימן יבוא שהוא מבני אדום תימן אומר כטעם משדה אדום. והנה הכל במלחמות ידבר והעד יקום אלהים יפוצו אויביו וכאשר יושיע השם את עבדיו ידמה הכתוב רדת עזר מהשם והארץ תמוג וההרי' ימסו והשמים ירעשו והעד בשירו' דוד ותגעש ותרעש הארץ. וטעם זה סיני פירשתיו במקומו. וכן הוא הפירוש השם בא והטעם הכבוד שנכנס בישראל ותחלת הכנסו מסיני וזרח משעיר והטעם כל השנים שהיו ישראל במדבר לא הראה השם גבורה בעמים עד בא ישראל אל שדה אדום וכן כתוב בהררם שעיר עד איל פארן והנה הם קרובים שעיר ופארן והטעם מפורש כי ממקום שעיר כאשר באו לשעיר אז זרח הכבוד לישראל והופיע מהר פארן והטעם כפול כי פה הראה יפעתו: ואתה מרבבות קדש. על דעתי שהוא דבק עם מימינו והטעם שבא אש מרבבות קדש מימין השם לסבב ישראל כטעם סוסי אש ורכב אש סביבות אלישע. וטעם דת. שעומדת תמיד: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  ה' מסיני בא. יאמר כי השם מסיני בא לישראל כי משם השכין שכינתו בתוכם ושוב לא נסתלקה מהם והענין כי ירד הכבוד בהר סיני כמו שנאמר (שמות יט כ) וירד ה' על הר סיני אל ראש ההר ויקרא ה' למשה וגו' ושם היה כל הימים שהיה משה עולה ויורד כמו שנאמר (שם כד יז) ומראה כבוד ה' כאש אוכלת בראש ההר וגו' וכאשר נתנו לו הלוחות האחרונות שכן הכבוד באהל מועד כמו שנאמר (שם לג ט) והיה כבא משה האהלה ירד עמוד הענן ועמד פתח האהל ודבר עם משה וכתיב (שם פסוק יא) ודבר ה' אל משה פנים אל פנים וגו' וכאשר הוקם המשכן שכן הכבוד במשכן שנאמר (שם מ לד) ויכס הענן את אהל מועד וכבוד ה' מלא את המשכן ומשם היו לו כל הדברות כל ימי המדבר וזרח משעיר למו כי אחרי נסעם מסיני במסע ראשון שכן הענן במדבר פארן ומשם שלח מרגלים שנאמר (שם יג ג) וישלח אותם משה ממדבר פארן ונתנדה העם ולא היה הדבור עם משה עד שבאו לשעיר בגבול בני עשו בסוף הארבעים (לעיל ב ב) כמו שנאמר שם (פסוק ז) כי ה' אלהיך ברכך בכל מעשה ידך ידע לכתך את המדבר הגדול הזה זה ארבעים שנה ה' אלהיך עמך והנה אז בבואם בשעיר היה השם להם לאור עולם ושלמו ימי אבלם וצוה אותם להשמר משעיר ועמון ומואב ואמר שיחלו לרשת את ארצם וירשו ארץ סיחון ועוג שני מלכי האמורי הגדולים הופיע מהר פארן שנסתכל בהם ושם ענינם למאור פניו מהר פארן והטעם כי תחלת הכנסם במדבר הגדול היה מפארן כמו שנאמר (במדבר י יב) ויסעו וגו' ממדבר סיני וישכן הענן במדבר פארן והנה השם הופיע עליהם לראות מה הם צריכים במדבר הגדול והנורא מלשון ועל עצת רשעים הופעת (איוב י ג) נסתכלת וראית באורך הגדול כל סתרי מחשבותיהם ואתה מרבבת קדש מימינו אש דת למו יאמר כי בא הכבוד לישראל מרבבות קדושי עליון אשר ירדו עמו על ההר כענין שנאמר (תהלים סח יח) רכב אלהים רבותים אלפי שנאן ה' בם סיני בקדש מימינו אש דת למו פירוש מימין תפארתו היה להם אש דת לא מיד המלאכים הנזכרים רק מימין השם בעצמו ובכבודו ויתכן כי "מרבבות קדש" מרבוי קדושתו כי קדוש קדוש קדוש ה' צבאות בכל מיני קדושה וטעם "אש דת למו" כמו "דת אש" כמו שאמר (לעיל ה כא) ואת קולו שמענו מתוך האש או טעמו כמו "אש ודת למו" יזכיר שהראה להם האש העליונית והשמיעם הדת וזה כענין שנאמר (לעיל ד לו) ועל הארץ הראך את אשו הגדולה ודבריו שמעת מתוך האש ועל דרך האמת יגיד גם כן שהאש שהוא הדת היא מימינו כי מדת הדין כלולה ברחמים ועל דעת רבותינו טעם הכתוב כי מסיני בא לתת תורה לישראל שנגלה להם משם וזרח משעיר להם לישראל כי נגלה על בני עשו לתת להם התורה וכאשר לא רצו בני עשו לקבל אותה האיר פניו לישראל ונתנה להם בימינו ובזרועו ואור פניו כי רצם והופיע והראה להם יפעתו והדרת פניו מהר פארן כאשר לא רצו בני ישמעאל בתורה יזכיר כי היה זכות לישראל גדולה כאשר לא רצו שאר האומות לקבל את התורה והנה הזכיר כל זרע אברהם שאחד מהם לא היה חפץ בתורה זולתי ישראל אבל על כל האומות גם כן נגלה לתת אותה להם ולא רצו בה כפי הבא בקבלת רבותינו (ע"ז ב) (הרמב"ן)

 בעל הטורים  וזרח משעיר. ג'. וזרח בחשך. וזרח השמש וזרח משעיר. שנגלה לעשו לקבל התורה ולא רצו, על כן וזרח בחשך, שנענשו ונהפך להם לחושך ולאפלה. אבל ישראל שקבלוה וזרח השמש. שנאמר מצות ה' ברה מאירת עינים: הופיע. ג'. הופיע מהר פארן. מציון מכלל יופי אלהים הופיע. אל נקמות ה' אל נקמות הופיע. [לאומות]. אבל ישראל שקבלוה זכו למה שנא' מציון מכלל יופי אלהים הופיע: מרבבות. ב'. ואתה מרבבות קדש. לא אירא מרבבות עם. למה כי אתה ה' מרבבות קדש, לעזרני: (בעל הטורים)

 אור החיים  ויאמר ה' מסיני בא וגו'. רז''ל אמרו (ספרי) יצא לקראת ישראל מסיני, וזרח משעיר שפתח לבני עשו ליתן להם התורה, הופיע מהר פארן שהלך גם כן לישמעאל, וקשה למה התחיל במאוחר שהוא מסיני בא שזה היה אחר שפתח לשעיר ולפארן ולא קבלו ויצא לקראת ישראל כשרצה ליתנה להם, עוד צריך לדעת למה שינה לדבר בג' לשונות בא זרח הופיע והיה לו לכוללם יחד על זה הדרך מסיני בא ומשעיר ומפארן, עוד למה בסיני הקדים זכרון המקום ואחר כך מה שהיה ממנו ובפארן ושעיר הקדים הבא ואחר כך המקום:

אכן יתבאר הענין בהעיר אומרם ז''ל למה לא זכו האבות ובפרט יעקב שהיתה מטתו שלימה לתת להם ה' תורתו, ואמרו (בראשית רבה ע ט עד יד) שהטעם הוא לפי שאין שכינה שורה על פחות מס' ריבוא, ונתינת התורה צריכה היתה השראת שכינה, כמו שכן מצינו (שמות י''ט כ') וירד ה' על הר סיני, והנה יאמר האומר הלא מצינו שאפילו שנים שיושבים ועוסקים בתורה אמרו במשנה (אבות פ''ג מ''ב) שכינה שרויה ביניהם, לזה אמרו קדמונינו יודעי דעת כי מה שאנו אומרים שצריך ס' רבוא הוא על השראת כללות השכינה, ומה שזוכים עשרה שיושבים ועוסקים בתורה או שנים הוא על אות א' שמאיר ממנה המופיע במי שיתעורר להדבק בקדושה כל אחד כפי כחו, ואין דומה הארה ב' לג' וג' לד', אבל כללות השכינה אינה שורה אלא על ס' רבוא מישראל:

והוא מאמר הכתוב ה' פירוש כללות השכינה מסיני בא להקביל ישראל, ובצאת השכינה להקביל עם נבחר עם יציאתה יצאו ב' אורות ובאו אחד דרך הר שעיר ואחד דרך הר פארן לישראל שעברו דרך שם לסיבה ידועה, ולזה הקדים מסיני בא שהיא ביאת כללות השכינה ואחר כך הודיע חלקי אורה שבאו דרך מקומות הלז, ודקדק לומר זרח והופיע להעיר שלא הלך דרך שם אלא זריחה אחת והופעה אחת ממנו, ולשון הופעה יאמר על חלק מועט מהקדושה כדרך אומרם ז''ל (מכות כ''ג:) הופיעה רוח הקודש במדרשינו, שהוא גדר קטן שבבחינת השראת אור השכינה, ויחס לבני שעיר גדר גדול מגדר של ישמעאל כפי מדרגתו כי הוא למעלה מישמעאל:

ובזה נתישבו כל הדקדוקים, גם מה שהקדים זכרון סיני לביאה ובשעיר ובפארן הקדים לזריחה והופעה כי במקום זכרון ה' הוא מאמר הופיע וזרח והבן, והכוונה בכל המאמר להעיר מעלתם להרבות בברכתם כי ראוים הם לברכה, וזה מדרך הרוצה לברך בכל לבו לעורר הדברים להלהיב הלב לברך בכל לבו, וכן תמצא שעשה יצחק כשרצה לברך יעקב היה מקרבו אליו ואמר לו (בראשית כ''ז כ''ו) גשה נא ושקה לי בני, וזה מדברים המעוררים:

ועיין מה שפירשתי בפרשת ויחי בפסוק (מ''ח ח') מי אלה בא' מן הדרכים, וכמו כן האדון משה בחר לו לעורר אהבת לבו אליהם ממה שה' אהבם והעלה אותם, ונפשו הקדושה תתלהב לאהוב אהובי עליון, וזה אחד, משלימות אהבתו בהקדוש ברוך הוא:

ואתה מרבבות קודש. הראשונים (רש''י בשם ספרי) אמרו שנתכוון לומר שהביא עמו חלק מרבבות ולא כל ולא רוב להודיע ענוותו יתברך, ולדבריהם יפרשו תיבת ואתה במקום והביא, ואין זה פשט התיבה, ואם יפרשו ואתה הוא ובא, אין מפורש אם הביא אפילו קצתם, ואולי שסוברים שהבאת המקצת אין הכתוב צריך לאומרו, ומה שלמדנו מן הכתוב הוא שלא הביא עמו הרבבות קודש והניחם שם:

וחוץ מדרכם נראה שהכוונה הוא להעיר מעלתם של ישראל, כי הניח ה' צבא מעלה רבבות קודש ובא אצל ישראל, ופירוש ואתה בא בהחלט מהם ועשה במקומם עמו ונחלתו, וכן היה ששם בסיני צוה לישראל (שמות כ''ה ח') ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם ועזב עליונים, ותמצא בספר הזוהר (תרומה ק''מ:) כמה נצטערו צבא השמים כשקבע ה' דירת שכינתו בתחתונים אשר בחר לו:

מימינו אש דת למו. פירוש טעם שבחר ה' לשכון שמה בתחתונים ואתה מן רבבות קודש לפי שמימינו אש דת למו, והוא על דרך מה שאמרו ז''ל (שמ''ר פל''ג א) בפסוק ויקחו לי תרומה משל למלך שהשיא בתו כו' אמר המלך קחי גם אותי עמה, והוא הטעם שנתן כאן לואתה מרבבות מטעם מימינו אש דת למו פירוש לישראל, ואומרו אש דת ולא אמר דת אש, להסמיך תיבת אש לתיבת מימינו להעיר שנתנה התורה מימין ומשמאל, (ספרי כאן), והוא אומרו מימינו זה ימין, אש זה שמאל שהוא גבורה הרמוזה בבחינת האש משניהם דת למו, והוא סוד (דב''ר ג יב, תנחומא יתרו טז) אש לבנה על גבי שחורה, והוא סוד קריאת התורה תושיה (יבמות סב ילק''ש רמז כג) מצד הגבורה ונותנת עוז וממשלה מצד החסד: (אור החיים)

 ספורנו  ויאמר. וקודם שהתחיל הברכה המתחלת ברזל ונחשת מנעליך אמר זאת ההקדמה והתפלל על השכטים למען תחול ברכתו כי אמנם דברי הברכה בכל מקום מדברים עם המבורך כאמרו אמור להם. וכן כל דבריו מברזל ונחשת עד תדרוך היו עם ישראל אבל דבריו הקודמים היו עם האל לבקש מלפניו על אמו: ה'. לשון קריאה: מסיני בא וזרח כו' אש דת למו. הזכיר זכותם של ישראל כדי שתקוכל תפלתו עליהם ותחול ברכתו ואמר אל האל ית' הנה מסיני בא וזרח והופיע ממקומות שונים לישראל קדש של אש דת והוא החלק העיוני הבא מרבבות קדש מצד ימין של קדש כי אמנם נתן באספקלריא המאירה: (ספורנו)

 כלי יקר  ויאמר ה' מסיני בא וזרח משעיר למו וגו'. הל"ל לסיני בא, ורש"י פירש שיצא לקראתם כחתן כו', ועדיין קשה למה מסיני בא ולא ממכון שבתו השמים, גם צריך יישוב למה הזכיר זריחה בשעיר והופעה בפארן, גם קשה לדעת רז"ל שאמרו (ספרי ב.ב) חזר הקב"ה על בני עשו וישמעאל לקבל התורה ולא קבלוה למה הזכיר שעיר והר פארן ולא הזכירם בשמם עשו וישמעאל, גם מלת למו צריך יישוב, כי יש אומרים מלת למו חוזר על ישראל כי לפי שהאומות לא רצו לקבל התורה וישראל קבלוה ע"כ נתוספה לישראל זריחה והופעה ואין לשון המקרא משמע כן.

ונראה לפי שכל שמות האלו מתייחסים אל אומה מיוחדת, כי שעיר מיוחד לעשיו איש שעיר, (בראשית כז.יא) והר פארן מיוחד לישמעאל, שנאמר בו (שם טז.יב) והוא יהיה פרא אדם ופרא נגזר מלשון פארן, ע"כ לא הזריח ה' גילוי שכינתו אל אותן שני אומות עצמן כי ידע הקב"ה שאין סופן לקבל התורה ולא בא אליהם כ"א לבעבור שלא יהיה להם פתחון פה לומר אילו היה נותנה לנו היינו מקבלים אותה, ע"כ לא הופיע ה' שכינתו על האומות כי לא היו ראויין לכך והופיע עליהם מן אותן המקומות המתיחסים אל אותן האומות. ובזה מדוקדק הלשון וזרח משעיר למו. אמנם עדיין אנו צריכין למודעי לנו למה נקט כאן זריחה וכאן הופעה, וכאן הזכיר למו אבל בהופעה לא הזכיר למו.

ונראה שכך פירושו. כי לשון זריחה מצינו אצל השמש כמו וזרח השמש (קהלת א.ה) וכן רבים אבל לשון הופעה לא מצינו כ"א אצל גילוי שכינתו ית' יושב הכרובים הופיעה (תהלים פ.ב) ולפי שישמעאל עשה תשובה אבל לא עשו לכך הזריח מן שעיר המתיחס לעשו בזריחה הנמשלת לזריחת אור השמש, ורמז עוד לעשו שמונה לחמה, ולכך נאמר למו שאותה זריחה מועטת הגיע למו ואולי הזריח להם השמש ממש, אבל לישמעאל שעשה תשובה בחייו הוסיף לשון הופעה דהיינו גילוי שכינתו מהר פארן המתיחס אליהם, אבל לא זכו מ"מ שיגיע אותו אור גדול אליהם ממש לכך לא נאמר למו כי לא הגיע אליהם אך ראו את האור בהר פארן מרחוק, אבל עשו להיות אותו אור רק אור השמשי ע"כ זרח משעיר למו ממש, אבל לישראל בא מהר סיני בלא שום זריחה והופעה כי לאומות הוצרך לבא ע"י זריחה והופעה לדבר עמהם בפנים מאירות אולי יתפתו לקבל התורה שלא יהיה להם פתחון פה לומר אילו היה בא לנו בפנים מאירות היינו מקבלים אותה. אבל ישראל שחשקה נפשם בתורה ואהבוה מאוד, לא הוצרך להזריח ולהופיע עליהם אלא מסיני בא ביאה בעלמא. ומתחילה ירד ה' אל הר סיני ומשם בא אל ישראל כי אותו הר מתיחס אל ישראל כי הוא הנמוך שבהרים וישראל המעט מכל העמים.

וכמו שאמרו (אבות א.א) משה קבל תורה מסיני, ולא אמרו על סיני, אלא לפי שמשה לרוב ענותנותו חשב את עצמו לשפל אנשים לומר מה אני שתנתן תורה על ידי, אך כאשר שמע דבר ה' בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים על ההר הזה (שמות ג.יב). אז נקט בלביה למה דווקא על ההר הזה וכי אין בעולם הרים גבוהים ממנו אלא שכך מדתו של הקב"ה שבוחר ביותר בשפלים לשכון את דכא ושפל רוח, הנה מאז שוב לא היה משה מסרב בשליחתו והיה מקבל עליו שתנתן התורה על ידו לכך נאמר משה קבל תורה מסיני, כי מן סיני למד זה שהוא ראוי לקבל התורה יותר מזולתו, וז"ש רז"ל מגילה כט.) על פסוק למה תרצדון הרים גבנונים (תהלים סח.יז). כולכם בעלי מומין אצל הר סיני כמה דאת אמר או גבן או דק (ויקרא כא.כ). ומה מום מצא באותן הרים או מה ענין גבן להרים כי גבן הוא מום שבעינים, אלא שרמז כאן שרום לב הוא מום גדול בתורת ה' והרים אלו להיותם גבוהים מום בם. וכנגד זה באדם עינים רמות הוא מום שבעין לכך מביא ראיה מן או גבן וע"כ אין הרים אלו מתיחסים אל ישראל כ"א הר סיני, ועליו ירד ה' מתחילה כי בזה הורה להם שהקב"ה שוכן את דכא ביותר ויקחו ראיה מכאן שלא מרבכם מכל העמים חשק ה' בכם כי אתם המעט וע"כ המה נאים לתורה ותורה נאה להם לכך נאמר ה' מסיני בא. והוא באמת, שבח גדול זה לישראל עד שיהיו ראויין לקבל הברכות.

ואתה מרבבות קדש. י"א שבא מן רבבות קדש מלאכים אשר אמרו חמדה גנוזה אתה בא ליתנה לב"ו, אך מ"מ בא הקב"ה מהם לפי שקדושים הם ואין בהם יצה"ר וניאוף וגזילה ע"כ מצד היותם רבבות קדש בא לישראל להשלים חסרונן ולצרף חלודת חומר שלהם כזהב המצורף באש לכך נאמר מימינו אש דת למו, כדי לצרף אותם לבלתי יטו לשמאל כ"א לימין כי לב חכם לימינו (קהלת י.ב). (כלי יקר)


{ג}  אַף חֹבֵב עַמִּים כָּל קְדֹשָׁיו בְּיָדֶךָ וְהֵם תֻּכּוּ לְרַגְלֶךָ יִשָּׂא מִדַּבְּרֹתֶיךָ:

 אונקלוס  אַף חַבִּיבִנוּן לְשִׁבְטַיָא כָּל קַדִישׁוֹהִי בֵית יִשְׁרָאֵל בִּגְבוּרָא אַפֵּקִנוּן מִמִצְרָיִם וְאִנוּן מִדַבְּרִין תִּחוֹת עֲנָנָךְ נָטִלִין עַל מֵימְרָךְ: (אונקלוס)

 יונתן  אוּף כָּל מַה דְאוֹדָאָה לְעַמְמַיָא מְטוֹל לִמְחַבְבָא עַמֵיהּ בֵּית יִשְרָאֵל כֻּלְהוֹן קָרָא לְהוֹן קַדִישִׁין לְמֵקוּם בַּאֲתַר בֵּית שְׁכִינְתֵּיהּ וְכַד הִנוּן נַטְרִין מִצְוָותָא דְאוֹרַיְיתָא מְדַבְּרִין לְרֶגֶל עֲנָנֵי יְקָרָךְ נַיְיחִין וְשַׁרְיַין כְּמִין פִּסָא דְבַר: (תרגום יונתן)

 רש"י  אף חובב עמים. גם חבה יתירה חבב את השבטים, (י) כל אחד ואחד קרוי עם, שהרי בנימין לבדו היה עתיד להוולד כשאמר הקב"ה ליעקב גוי וקהל גוים יהיה ממך (בראשית לה, יא.): כל קדשיו בידך. נפשות הצדיקים גנוזות אתו, כענין שנאמר, והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים את ה' אלהיך (שמואל-א כה, כט.): והם תכו לרגלך. והם ראוים לכך, שהרי תכו עצמן לתוך תחתית ההר (כ) לרגלך בסיני, תכו לשון פועלו, הותווכו לתוך מרגלותיך: ישא מדברתיך. נשאו עליהם עול תורתך: מדברתיך. המ"ם בו קרוב ליסוד, (ל) כמו וישמע את הקול מדבר אליו (במדבר ז, פט.), ואשמע קול מדבר אלי (יחזקאל ב, ג.), כמו מתדבר אלי, אף זה מדברותיך, (מ) מה שהיית מדבר להשמיעני לאמר להם טישפורפלידור"ש בלע"ז (דיינע אונטעררעדונגען), ואונקלוס תרגם שהיו נוסעים על פי דבריך, והמ"ם בו שמוש משמשת לשון מן. דבר אחר אף חבב עמים, אף בשעת חבתן של אומות העולם, (נ) שהראית להם פנים שוחקות ומסרת את ישראל בידם: כל קדושיך בידך. כל צדיקיהם וטוביהם דבקו בך ולא משו מאחריך, ואתה שומרם: והם תכו לרגלך. והם מתמצעים ומתכנסים לתחת צלך: ישא מדברותיך. מקבלין גזרותיך ודתותיך בשמחה. ואלה דבריהם: (רש"י)

 שפתי חכמים  (י) ר"ל אמה קאי אף דאין מלת אף נופל אלא אם נזכר דבר קודם לכן כיוצא בו לכן פי' אף חיבה וכו' פי' כבר הוזכר לעיל איך שחיבב ישראל במה שיצא לקראתם מסיני וכיוצא בזה עוד חיבה יתירה וכו': (כ) פי' תכו כמו תוך והוא מבנין פועל כלומר שנכנסו לתוך מרגלותיו דהיינו תחתיתו של הר שהם כדמות רגליו ואמר והם ראויים לכך כדי לקשר הדיבור והם תכו לרגליך עם דבור של כל קדושיו בידך כאלו אמר ולמה זכו נפשותם להיות גנוזות תחת כסא וכו' יותר משאר בני אדם מפני שהם תכו וגו': (ל) ר"ל המ"ם ל"ל כיון שפירושו תורתך: (מ) דאין לפרש שהוא מ"ם השימוש כמו מן דא"כ היה משמע שלא קבלו עליהם כל התורה ובאמת הם קבלו כל תרי"ג מצות וההפרש בין מתדבר ובין מדבר י"ל מפני שמלת מדבר משמעותו הוא שהקב"ה מדבר עם האדם ואין זה דרך כבוד למעלה שידבר לנוכח האדם כמו בשר ודם שמדבר עם חבירו אבל מתדבר פי' היה מדבר בינו לבין עצמו והוא שומע מאליו וזהו שפירש"י מה שהיית מדבר וכו' ויו"ד של ישא מדברותיך עתיד במקום עבר מפני שבעת שברך משה לישראל כבר קבלו כל התורה ואמר עול תורתך מפני דלגבי דבור אין נופל בו לשון משא לכן הוסיף מלת עול דלגבי עול שייך ל' משא: (נ) ולפי' זה לא קאי מלת אף אלעיל מיניה ופי' זה נכון יותר שלפי פי' ראשון אינו מיושב שפיר איך תולה אף חובב וכו' בכאן ולפי' ד"א קשה איך שייך למכתב לגבי עו"א ל' חיבה דאם הוא מראה להם פנים שוחקות משום שרוצה למסור ישראל בידם אבל חיבה אין כאן לכך צריך גם לפירוש ראשון: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  אף חובב. מגזר' ארמית מל' והייתם לי סגולה ועמים הם ישראל כמו אחריך בנימין בעממיך. עמים הר יקראו: וכל קדושיו. בני לוי: בידך. שהם סביבות הארון: והם תכו לרגלך. ילכו על דרכך וטעם בידך. שתשמר': ישא מדברותיך. כי הם ילמדו התורה והם המעתיקים על תורה שבעל פה: ישא. כל א' ואם הם רבים: וטעם מדברותיך. כי אשר דברת ישאו כי הם נושאי התורה. כי גם הם ישאו את הארון: וטעם ישא כמו. ולא תשא שמע שוא: תכו. בלא אח וי''א מל' מתוך כאילו הולכים בתוך רגלך ואחרים אומרים כי התי''ו במקום ה''א כתי''ו תרגלתי לאפרים כטעם אפילו שיוכו בשבילך לא יעזבו דבריך וזה רחוק. והנכון שהוא כמו נמשכו והטעם שילכו אל המקום ששם הארון שהוא הדום רגלי השם וזאת היא הברכ' שהשם יהיה חומת אש סביב ישראל ויהיה סגולתו והלוים יורו התורה תמיד: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  אף חבב עמים. פירשו בו שהוא מלשון ארמית ותהון קדמי חביבין (שמות יט ה) יאמר אף חובב את ישראל שהוא עמים רבים כענין אחריך בנימין בעממיך (שופטים ה יד) וכל קדושיו של ישראל הם הלוים הם בידך כי הקרבתם אליך להיות חונים סביבות הארון והנראה אלי כי "חובב" מגזרת לטמון בחובי עוני (איוב לא לג) מענין חדר בחדר להחבא (דהי"ב יח כד) ושם חביון עזו (חבקוק ג ד) יאמר גם אתה בידיך מחביא ומסתיר עמים כל קדושי ישראל הנזכר ירמוז כי כל העדה כלם קדושים והשם יסתירם בידו כטעם ואשים דברי בפיך ובצל ידי כסיתיך (ישעיהו נא טז) כענין סתרי ומגני אתה (תהלים קיט קיד) וכן ויתיעצו על צפוניך (שם פג ד) וזה רמז למה שאמר (במדבר יד יד) אשר עין בעין נראה אתה ה' ועננך עומד עליהם וכן אמר בשירה (לעיל לב י) יסובבנהו יבוננהו יצרנהו כאישון עינו והם תכו כמו הכו כאשר בא תרגלתי לאפרים (הושע יא ג) במקום הרגלתי וכאשר הומרה ה"א הנקבה בתי"ו באם אתן שנת לעיני (תהלים קלב ד) עושה רע מאת (קהלת ח יב) וכן רבים יאמר שהם מוכים בכל מכה במדבר ללכת אחריך בכל אשר תלך לא יחושו לרעב ולצמאון ומכת נחש ועקרב רק יצאו לרגליך ואחריך ירוצו וזה כענין שנאמר (ירמיהו ב ב) זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה ישא מדברתיך כמו לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא (שמות כ ז) ובל אשא את שמותם על שפתי (תהלים טז ד) ישא ביום ההוא לאמר (ישעיהו נ ז) מדברותיך כמו ומדברך נאוה (שיר השירים ד ג) יאמר שישא דבריך על שפתיו ויהגה בהם תמיד (הרמב"ן)

 בעל הטורים  אף חבב עמים. בגימט' גרים. שאף גרים העתידין להתגייר עמדו בסיני. וכן, את אשר ישנו פה. ס''ת תורה. שכולם היו שם בעת מתן תורה. ואמר בל' אף, משום דאיירי בבעלי יסורים שמתייסרים על דברי תורה: קדושיו. ב'. כל קדושיו בידך. יראו את ה' קדושיו. למה יראו את ה' קדושיו, כי כל קדושיו בידך: תכו. ב' במס'. והם תכו לרגלך. על מה תכו. מה התם ל' הכאה, אף הכא ל' הכאה. ולומר שהם מוכים להכנס וללכת אחריך: תכו לרגלך ישא מדברותיך. ר''ת תלים. שעל כל קוץ וקוץ תלי תלים של הלכות: (בעל הטורים)

 אור החיים  אף חובב עמים וגו' רז''ל אמרו (ב''ב ח'.) אף שחבב ה' העמים והגלה ישראל ביניהם אף על פי כן כל קדושיו בידיך והם וגו' שאין על לומדי תורה מנדה בלו והלך, ונראה שיכוין הכתוב לתת טעם להליכתו לשעיר ולפארן שהוא לחרות בהם אף ה' ביום הדין כשיאמרו לא הודעתנו אותה, לזה קדם להם הסיבה ואמר להם אתם רוצים לקבל התורה, ושיעור הכתוב הוא על זה הדרך אף הוא מה שחובב עמים שהלך להזמינם לתורה, ואומרו כל קדושיו וגו' פירוש על דרך אומרם ז''ל (ילקוט סוף פ' קדושים) בפסוק ואבדיל אתכם מן העמים אילו אמר ואבדיל את העמים מכם לא היתה תקומה לאומות ומאומרו ואבדיל אתכם וגו' מכאן שאם יבואו מהעמים להתגייר הנה הם מקובלים כאחד ישראלי, והוא אומרו כל קדושיו פירוש מעלה זו עודנה להם פירוש להתגייר שהבא להתקדש מהם בידיך פירוש הוא נכנם ומקובל תחת כנפיך (עיין יבמות מ:):

או תהיה כוונת הכתוב על זה הדרך אף חובב פירוש חיבה אחת נשארה לעמים והוא שכל קדושיו בידיך כמו שפירשתי, ואומרו והם פירוש עם ישראל שבהם הוא כל עיקר המאמר יש להם הפרש להתגדר על קדושיו של הבאים מן שאר הגוים, שישראל תוכו לרגלך, פירוש כאומרם ז''ל (יבמות קג:) ישראל שעמדו על הר סיני פסקה זוהמתם, וזה היה מצד מה שתוכו פירוש נתמרקו על ידי כח הדיבור המופלא ששמעו דברי האלהים, ואמרו ז''ל (שבת פ''ח:) שיצאה נשמתם כרמוז בפסוק (שה''ש ה' י) נפשי יצאה בדברו, ובזה פסקה זוהמתם, מה שאין כן הגרים שהגם שיתקבלו כאחד שבטי ישראל לא פסקה זוהמא מהם כידוע מדבריהם (זוהר ח''ג י''ד:):

וגמר אומר ישא מדברותיך פירוש לשון ממשלה, על דרך אומרו (תהלים מ''ז ד) ידבר עמים תחתינו, הכוונה בזה שאין נותנים שום ממשלה על ישראל אלא למי שהוא מזרע ישראל ולא ממשפחת הגרים, וכמו שדרשו ז''ל (יבמות מה:) מפסוק (לעיל י''ז טו) שום תשים עליך מלך כל משימות שתשים עליך לא יהיו אלא מקרב אחיך, וצא ולמד מברייתא (סוטה מ''א.) של אגריפם המלך כשקרא בבית המקדש זלגו עיניו דמעות וכל הענין, והוא אומרו ישא מדברותיך פירוש כל שהוא מזרע עם בני ישראל הוא יכול להתרומם בגדולות שישנם על ישראל עמך, ואומרו ישא לשון יחיד כאמרם (סנהדרין ח'.) דבר א' לדור ולא שני דברים:

עוד ירצה באומרו ישא מדברותיך שהוא טעם תוכו, על דרך אומרם ז''ל (שבת פ''ח.) שכפה ה' עליהם ההר כגיגית לקבל התורה, ובימי המן בטלו טענת מודעא רבא וקיימו מרצונם מה שקבלו באונס, ופירשתי הדבר במקומו (שמות י''ט ה') כי מה שמיאנו לקבל התורה עד שהוצרך להפוך עליהם ההר היה על גזירת חכמים ודבריהם ותקנותיהם אשר רבו שעשו להזהיר ישראל ולהעמידם במקום המשתמר מלעבור על דברי ה', והוא אומרו תוכו לרגליך כדי שישא מדברותיך חלק מהדברות שלא רצו לקבל, כי על כללות התורה כתוב יושר (שמות כ''ד ז') כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע, אלא על חלק מהדברות שצוה עליהם לקבל תורת חכם על זה תוכו לרגליך שהוא הר סיני שעמד ה' עליו ואותו כפה ה' עליהם כגיגית:

או תתפרש מדברותיך לשון הנהגה פירוש תורות המנהיגים את ישראל שהם הם המחדשים תקנות וגזירות וגדרים וסייגים, ובימי מרדכי כשראו אשר יפליא צדיק עשות קבלו תורת חכם מקור חיים:

עוד ירצה אומרו ישא מדברותיך על דרך אומרם ז''ל (שהש''ר עה''פ ישקני) שכל דיבור ודיבור שהיה יוצא מפי הקדוש ברוך הוא היה מדבר עם כל איש ואיש מישראל ואמר לו אתה מקבלני עליך והוא אמר לו הן היה נושקו כו' ועולה ומתעטר לראשו, והוא אומרו והם תכו וגו' ישא כל אחד ואחד מהם מדברותיך על ראשו, ודקדק לומר מדברותיך ולא אמר דברותיך לפי שהדברים עצמם היו מדברים להם ואומר לכל אחד אתה מקבלני כו' כאמור:

ואומרו ישא לעתיד לפי שאחר מעשה העגל נקלפו מהם העטרות ההם שנשאו על ראשם שהם המדברים אותם והורידו עדיים בהר חורב (שמות ל''ג), וזכה בהם משה (שבת פ''ח.) כאומרם (חגיגה ט''ו.) זכה נוטל חלקו וחלק חברו בגן עדן, והוא סוד אומרו (שמות ל''ג ח') והביטו אחרי משה שאמרו ז''ל (סנהדרין ק''י.) שחשדוהו באשת איש פירוש היא התורה המאורסה לישראל שנטל משה כל חלקם, לזה אמר ישא שעתידים לחזור להם לעתיד לבא, ואמרו עוד רז''ל (סידור ר' אשר בשם האר''י ז''ל) שביום שבת חוזרים העטרות לראש ישראל ולא נשאר למשה אלא חלקו המגיע לו, ולזה הוא שאנו אומרים ביום שבת ישמח משה במתנת חלקו פירוש ישמח הגם שאין לו אלא מתנת חלקו שכבר החזיר לישראל חלקם בחיים:

עוד ירצה על דרך אומרם ז''ל (הוריות ח:) אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענום, וישבנו מאמר זה עם מאמר (מכילתא יתרו) שכל עשרת הדברות נאמרו בדבור אחד, כי ה' אמר כולם בדיבור אחד אבל בערך השומעים לא יכלו לקבל מהם אלא אנכי ולא יהיה לך שמעו אותם בגבורות בדבור אחד ויצתה נשמתם באמצעותם, והוא אומרו תוכו לרגליך ואפס כח עד שיצתה נשמתם, הטעם לישא מדברותיך פירוש חלק מהדברות המופלאים שהם אנכי ולא יהיה לך אבל השאר משה צוה אותם כאומרם ז''ל (שם), והוא מה שגמר אומר תורה צוה לנו משה וגו', ותמצא שכל המצות שצוה ה' בין מצות עשה בין מצות לא תעשה הם בפרטות תרי''ג מצות, והמשכיל לתיבת תורה ימצא בה מנין תרי''א (מכות כג:) עם ב' הרמוזים במאמר הסמוך ישא מדברותיך הרי הם תרי''ג ונכון:

עוד ירצה על דרך אומרם ז''ל במסכת מגילה (כ''ט.) באותו מעשה שרצו המלאכים לדחותו לרב ששת מכנישתא מפני השכינה עד שטען ואמר רבונו של עולם עלוב ושאינו עלוב מי נדחה מפני מי ואמר להם ה' שבקוהו, והוא אומרו והם תוכו פירוש וכשהם בירידה עלובים ומעונים ובאים בטענה זו, ישא מעליו מדברותיך שהם מלאכים העומדים לשרת את פני ה' שהם הממונים על דבר כבוד שמו ולא ידחו מפניהם:

עוד ירמוז על פי דבריהם ז''ל (ברכות ה'.) ג' מתנות טובות נתן הקדוש ברוך הוא לישראל וכולם לא נתנם אלא על ידי יסורין שהם תורה וכו', ואמרו עוד (שם ס''ג:) בפסוק (משלי ל' לב) אם נבלת בהתנשא שכל המנבל עצמו על דברי תורה סופו להיות מתעלה, והוא אומרו תוכו לרגליך וצערו עצמם בזה ישא פירוש יתעלה מצד דברותיך, שהתורה היא המרוממת ומנשאת כאומרו (משלי ח' טו) בי מלכים ימלוכו וגו':

עוד ירצה באומרו תוכו וגו' ישא וגו'. על פי דבריהם ז''ל (נדרים לח.) שאמרו בפסוק ותחסרהו מעט מאלהים (תהלים ח ו), שמ''ט שערי בינה נמסרו למשה בסיני, ושער החמשים הלא הוא כמוס את ה'. והוא מה שפירשתי בפסוק כי מלאה הארץ דעה את ה' (ישעיה יא ט), פירוש הדעה שעדיין היא את ה', ולא מסרה למשה, ובהגלות משיחנו יתן ה' הטוב ההוא:

והוא אומרו תוכו לרגליך, בחלק שכבר קבלו ועוד לעתיד ישא מדברותיך, ויחס אליו לשון נשיאות ומעלה שחלק ההוא עליון מאוד, וכבר כתבנו מזה באורך במקומות אחרים: (אור החיים)

 ספורנו  אף חובב עמים. ואע''פ שאתה חובב עמים ובזה הודעת שכל המין האנושי סגולה אצלך. כאמרם ז''ל (אבות) חביב אדם שנברא בצלם. מ''מ כל קדושיו בידך. הנה אמרת שכל קדושיו של קודש של אש דת הם בידך כצרור הכסף: והם תכו. נשברו כמו איש תככים התפללו ברוח נשברה: לרגלך. להדום רגליך בסיני: ישא מדברותיך תורה צוה לנו משה. אמרו אל האל ית' ישא אלינו משה את מדברותיך שהם התורה שצוה לנו ואמר מדברותיך כאמרו וישמע את הקול מדבר אליו: (ספורנו)

 כלי יקר  אף חובב עמים כל קדושיו בידך וגו'. יאמר שאף בזמן שהקב"ה מראה חיבה אל העמים מ"מ אין דומה חבת ישראל לחבת העמים כי כל קדושיו היינו ישראל, קדש ישראל לה' (ירמיה ב.ג) הם בידך מושגחים מידך יתברך כי לא מסרתם אל הנהגת המערכה, והם, דהיינו העמים תכו לרגליך. כי הם מסורים אל המערכה אשר תחת רגליו ית', והדין נותן זה כי האומות נדמה להם למשא וטורח דבר ה' זה"ש ישא מדברותיך, שכל דבריך ישא כי כמשא כבד יכבדו מהם (תהלים לח.ה), אבל ישראל אינן כן אלא תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב, אע"פ שצוה לנו משה לאותו דור מ"מ היא מורשה לכל קהלת יעקב שבכל דור ודור כולם קימו וקבלו עליהם להוריש ולהנחיל את התורה לבניהם אחריהם, וכל זה מורה על ההפך שאין דבר ה' עליהם למשא אלא קימו וקבלו עליהם ועל זרעם בשמחה לעשותו.

ועוד אמר ישא מדברותיך. אפילו דברך הטוב אשר ישמעו מפיך הרי הוא על העמים למשא אבל ישראל אינו כן אלא אומרים אפילו התורה שצוה לנו משה שלא שמענו מפי הגבורה מ"מ היא מורשה לכל קהלת יעקב לפיכך ויהי בישורון מלך, דווקא בישראל נודע אלהים למלך אבל לא באומות. (כלי יקר)


{ד}  תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה מוֹרָשָׁה קְהִלַּת יַעֲקֹב:

 אונקלוס  אוֹרַיְתָא יְהַב לָנָא מֹשֶׁה מְסָרַהּ יְרֻתָּא לְכִנְשַׁת יַעֲקֹב: (אונקלוס)

 יונתן  אָמְרִין בְּנֵי יִשְרָאֵל אוֹרַיְיתָא פַּקֵיד לָנָא משֶׁה יְהָבָהּ יַרְתוּ לִקְהַל שִׁבְטַיָא דְיַעֲקב: (תרגום יונתן)

 רש"י  תורה. אשר צוה לנו משה, מורשה היא לקהלת יעקב, אחזנוה ולא נעזבנה: (רש"י)

 אבן עזרא  תורה צוה לנו משה. זהו שישא ויאמר דור לדור כך העתקנו מפי משה ירושה בידינו ויהיה למ''ד לנו מושך עצמו ואחר עמו. וכן היא מורשה לקהלת יעקב כמו והנבואה עודד הנביא ויהי מורשה מורשה קהלת יעקב: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  תורה צוה לנו משה. הטעם שישא תמיד ויאמר תורה צוה לנו משה והיא תהיה מורשה לקהלת יעקב כי לדורות עולם כל בני יעקב יירשוה וישמרו אותה כי לא תשכח מפי זרעו ודרשו רבותינו (מדרש תהלים א) שלא אמר מורשה בית יעקב או זרע יעקב ואמר "קהלת יעקב" לרמז שיקהלו רבים עליהם ותהיה התורה לעולם מורשה ליעקב ולכל הנקהלים עליו הם הגרים הנלוים על ה' לשרתו ונספחו על בית יעקב ונקראו כלם קהלתו (הרמב"ן)

 בעל הטורים  מורשה. שנים במסרה. מורשה קהלת יעקב. ונתתי אותה לכם מורשה. והיינו ויתן להם ארצות גוים, בעבור ישמרו חקיו ותורותיו ינצורו. דבר אחר זהו שאחז''ל התורה אינה ירושה לך. כמו התם ונתתי אותה לכם מורשה אני ה'. מורשה, ולא ירושה. אף הכי נמי. קהלת יעקב. משום דכתיב ביעקב איש תם יושב אוהלים. מה טובו אוהליך יעקב. אימתי התורה מתקיימת כשמתאספים קהלת יעקב: (בעל הטורים)

 אור החיים  תורה צוה לנו משה וגו'. יש להעיר כיון שהוא המדבר, היה לו לומר תורה צויתי לכם וגו'. ואולי כי פסוק זה נסמך למה שלפניו, על זה הדרך, ישא עם ישראל מדברותיך בקול אחד כולם תורה צוה לנו משה וגו', וכן הם הדברים שכל ישראל יחדיו ישאו קולם בפתיחת התורה:

ואומרו תורה צוה לנו וגו', אנו מקבלים אותה מורשה קהלת וגו', ופירוש צוה לנו אפשר לפרשה לעוז מלכות, כאומרם ז''ל אין צו אלא מלכות. שהמליכה עלינו שעל פיה יקום דבר, וגם המלך אשר ימליכו עליהם יהיה על פי התורה, ואותה יכתוב וישים לפניו כאומרו (לעיל יז יח) וכתב לו וגו', והוא מאמר הכתוב (משלי ח טו) בי מלכים ימלוכו. ולמעלה בפסוק אף חובב פירשנו הכתוב באופן אחר על נכון: (אור החיים)

 ספורנו  מורשה קהלת יעקב. שהיא למורשה לקהלת יעקב מקובלת לנו ולבנינו למורשה: (ספורנו)


{ה}  וַיְהִי בִישֻׁרוּן מֶלֶךְ בְּהִתְאַסֵּף רָאשֵׁי עָם יַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל:

 אונקלוס  וַהֲוָה בְיִשְׂרָאֵל מַלְכָּא בְּאִתְכַּנָשׁוּת רֵישֵׁי עַמָא כַּחֲדָא שִׁבְטַיָא דְיִשְׂרָאֵל: (אונקלוס)

 יונתן  וְהוּא הֲוָה מַלְכָּא בְּיִשְרָאֵל בְּאִתְכַּנָשׁוּת רֵישֵׁי עַמָא כַּחֲדָא מִשְׁתַּמְעִין לֵיהּ שִׁבְטַיָא דְיִשְרָאֵל: (תרגום יונתן)

 רש"י  ויהי. הקב"ה: בישרון מלך. תמיד עול (ס) מלכותו עליהם: בהתאסף. בכל התאסף ראשי (ע) חשבון אסיפתם: ראשי. כמו כי תשא את ראש (שמות ל, יב.), ראוין אלו (פ) שאברכם. דבר אחר בהתאסף, בהתאספם יחד באגודה אחת ושלום ביניהם, (צ) הוא מלכם, ולא כשיש מחלוקת ביניהם: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ס) דק"ל וכי אין לו מלוכה להקב"ה אלא על ישראל והרי מלכותו בכל משלה ל"פ עול מלכותו וכו' פי' בודאי גם הוא מלך על עו"א אבל אינן מקבלים עליהם עול מלכותו כמו ישראל פי' שהם כפופים לו תמיד לקיים כל המצות שגזר עליהם: (ע) כלו' ראויים הם לברכה ומפרש ואיך בא מלת ראש לחשבון. ל"פ ראשו כמו כי תשא את ראש כלומר כ"מ שהם מתאספים לענין המנין הוא לכבודך ומקבלין עול מלכותך עליהם: (פ) והוא דבוק אל הבא אחריו כאלו אמר ובעבור זה יחי ראובן וגו'. ויהיה מאמר ויהי בישורון מלך דבוק למעלה שכשגוזרין עליהם גזרות רעות הם מתחזקים ואומרים תורה צוה לנו משה נחזיקנה ולא נעזבנה והקב"ה תמיד עול מלכותו עליהם: (צ) ויהיה מאמר ויהי בישורון דבוק עם בהתאסף וגו' וזה יותר נכון אבל לפי' ד"א קשה למה נקט מלת ראשי ל"פ גם טעם ראשון וק"ל: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  מלך. הוא משה ששמעו ראשי עם התורה מפורשת מפיו והטעם כי הוא היה כמלך והתאספו אליו ראשי השבטים ויחזיק זה הפי' שאמר הכתוב כי התורה נתנה לכהנים שהם לפי דעתי כל קדושיו בידיך ואל כל זקני ישראל זהו בהתאסף ראשי עם גם שם כתוב הקהילו אלי כל ראשי שבטיכם. ויאמר רבי יהודה הלוי ז''ל כי המלך רמז לתורה וכן היה מפרש אין מלך בישראל: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  ויהי בישרון מלך. רמז אל השם הנזכר שהיה למלך על ישראל בהיותם ישרים ונאספו כל ראשי העם וכל שבטי ישראל יחד וגם זה הכתוב דבוק והטעם כי ישראל יאמרו תמיד התורה אשר צוה לנו משה תהיה ירושה לכל קהלת יעקב לעדי עד לא נחליף ולא נמיר אותה לעולם ויאמרו שהיה השם למלך על ישראל בהתאסף ראשינו זקנינו ושופטינו וכל שבטי ישראל שכולנו יחד קבלנו מלכותו עלינו לדור ודור ואנחנו חייבין לשמור תורתו ומלכותו לעולמים וזו המצוה הוא דבור אנכי והיא קבלת מלכות שמים כאשר פירשתי שם (שמות כ ב) והנה הזכיר התורה בכלל ומלכות שמים בפרט שכל המודה במלכות שמים כופר בע"ז ומודה בכל התורה כולה ורמזו כי הם וראשיהם קבלו מלכות שמים מפי הגבורה וראו שהוא מלך ישראל וגואלו והתורה קבלו מפי משה שקבלו עליהם ועל זרעם להאמין בו ולעשות כל אשר יצוה מטעם המלך כאשר אמרו (לעיל ה כד) ואת תדבר אלינו את כל אשר ידבר ה' אלהינו אליך ושמענו ועשינו וזה הפירוש ברור ונכון בכתוב הזה על דרך שהזכירו בגמרא במסכת ראש השנה (לב) אלא מלכיות תלתא הוא דהויין ה' ימלוך לעולם ועד (שמות טו יח) ה' אלהיו עמו ותרועת מלך בו (במדבר כג כא) ויהי בישורון מלך וכן שנינו בספרי (ברכה שמו) מושב זקנים בישיבה של מטה שמו הגדול משתבח למעלה שנאמר ויהי בישרון מלך בהתאסף ראשי עם יחד שבטי ישראל אין אסיפה אלא זקנים שנאמר (במדבר יא טז) אספה לי וגו' יחד שבטי ישראל כשהן עשויין אגודה אחת ולא כשהן עשויין אגודות אגודות וכן הוא אומר (עמוס ט ו) הבונה בשמים מעלותיו וגו' ובמדרש רבה (במדב"ר טו יד) נמי אמרו כביכול כסאו מבוסס למעלה בזמן שישראל עשויין אגודה אחת לכך נאמר הבונה בשמים מעלותיו ואגודתו על ארץ יסדה וכן ויהי בישורון מלך בהתאסף ראשי עם וגו' וגם זה על הדרך שפירשתי ידרשו שהיה מלך עליהם מפני שנתאספו ויחדו כולם קבלו מלכותו עליהם וכן יהיה מורשה לקהלת יעקב והמלך הוא הקב"ה וכן נהגנו לומר בתקיעתא דברי רב אבל יש במקצת האגדות שמפרשין אותו על משה אומרים משה מלך שנאמר ויהי בישורון מלך בהתאסף וגו' וא"כ (ס"א וג"כ) אמר הכתוב תורה צוה לנו משה להיותה מורשה לקהלת יעקב והוא היה מלך עלינו ועל כל שבטינו יחד וראוי לנו לעשות דבריו ומצותיו כי מלך גדול וחכם היה עלינו יספר הכתוב גם בכבוד השליח שהיה גדול וראוי להאמין בו והנכון והאמת מה שפירשנו והנה הזכיר כי השם שוכן בישראל והנה קבלו תורתו ומלכותו כל שבטיהם יחד עליהם ועל זרעם לדורותם אם כן הנם ראויים לברכה (הרמב"ן)

 אור החיים  ויהי בישרון מלך בהתאסף וגו'. פירוש שהוויית המלך בישראל צריך שתהיה בהתאסף ראשי עם יחד, כאומרם ז''ל (תוספתא סנהדרין פ''ג) אין ממנין מלך אלא על פי בית דין של שבעים ואחד, והוא שנתכוון במאמר ראשי עם, ובאומרו יחד שבטי ישראל, שצריך שיהיו ציבור מרוצים ממנו:

עוד יתבאר לפי שאמר בסמוך כי התורה היא המולכת עלינו, כאומרו (משלי ח ו) נגידים אדבר, לזה גמר אומר ויהי בישורון מלך, פירוש והויית מלך בישראל זה יהיה אם יתקבצו ראשי עם וישאלו מלך אז הוא שיהיה מלך, והוא אומרו בהתאסף ראשי עם וגו', אז הוא שיהיה מלך בישורון מלבד התורה:

וכמו כן מצינו שהיה מינוי מלך על ישראל בסדר זה, דכתיב בשמואל (ש''א ח ד) ויתקבצו כל זקני ישראל ויבואו אל שמואל וגו' שימה לנו מלך לשפטנו, והוא עצמו מאמר בהתאסף וגו', אבל זולת זה תהיה זאת התורה לבד למלך על ישראל, והוא מאמר הנביא להם (שם יב יב) וה' אלהיכם מלככם, שהיא התורה, שכולה שמו של הקדוש ברוך הוא:

ואולי כי לזה רמז בתיבת ויהי שיורה על הצער (מגילה י:), דכתיב שם (ח ו) וירע הדבר בעיני שמואל כאשר אמרו תנה לנו מלך לשפטנו, וכתיב (שם שם ז) ויאמר ה' וגו' כי אותי מאסו ממלוך עליהם, ועל זה נתנבא משה ואמר ויהי וגו':

עוד רמז, כי מלכות ישראל תהיה מתקיימת כשיהיו ישראל מתאספים ראשיהם יחד, ולא יהיו בד בבד שבזה יהיה סיבה שיתיחדו יחד שבטי ישראל. וכשישראל בגדר זה הנה הנם ברום גדר ההצלחות, ומלכותם תהיה בה הויה של קיום, וצא ולמד כי מיום שנחלקו הלבבות ונחלקו המלכיות מה עלתה בידם, וזאת סיבת עגלי ירבעם והבאים אחריו, כי ראש האובדן הוא הפירוד, וכלי המחזיק הברכה הוא השלום (סוף עוקצין) ויחוד ה לבב ות: (אור החיים)

 ספורנו  ויהי בישורון מלך. ואז מי שהיה מלך בישורון והוא האל ית' שהיה מלך בין המעיינים ותופשי התורה: בהתאסף ראשי עם. במתן תורה כאמרו ותקרבון אלי כל ראשי שבטיכם וזקניכם. וכאמרו הן הראנו ה' אלהינו את כבודו וגו': יחד שבטי ישראל. היה מלך על כל שבטי ישראל יחדיו שאז הודו וקבלו מלכותו כאמרם ואת תדבר אלינו את כל אשר יאמר ה' אלהינו אליך ושמענו ועשינו: (ספורנו)

 כלי יקר  ויהי בישורון מלך. בין שקאי על הקב"ה בין על משה כך פירושו כי ישרון לשון ראיה. ובנוהג שבעולם שלפעמים אדם עולה לגדולה אף אם אינו ראוי לה מצד שהבריות אינן מביטים בו היטב לראות מה טיבו על כן מניחין אותו בגדולתו כי עינים להם ולא יראו אחריו מה טיבו, אבל אם המה יביטו יראו במהותו כי אין בו ממש יורידוהו מגדולתו, אבל משה אינו כן אע"פ שנאמר (שמות לג.ח) והביטו אחרי משה, שהיו מדקדקים אחריו מ"מ לא מצאו בו שמץ פסול לכך ויהי בישרון מלך אפילו במביטים. ובדרך זה יפורש גם על מלכות שדי כי תמיד היו מהרהרים אחריו בכמה נסיונות ומצאו בכולם כי הוא ית' מלכם. (כלי יקר)

 דעת זקנים  ויהי בישורון מלך בהתאסף וגו'. כלומר כשישראל יחד באחוה ורעות אז הקדוש ברוך הוא מלך עליהם אבל בשעת מחלוקת כביכול הם עושין כאלו אין הקב"ה מלך עליהם: (דעת זקנים)


{ו}  יְחִי רְאוּבֵן וְאַל יָמֹת וִיהִי מְתָיו מִסְפָּר: (ס)

 אונקלוס  יְחִי רְאוּבֵן לְחַיֵי עַלְמָא וּמוֹתָא תִנְיָנָא לָא יְמוּת וִיקַבְּלוּן בְּנוֹהִי אַחֲסַנְתְּהוֹן בְּמִנְיָנְהוֹן: [ס] (אונקלוס)

 יונתן  יֵיחֵי רְאוּבֵן בְּעַלְמָא הָדֵין וְלָא יֵימוּת בְּמִיתוּתָא דְמַיְיתִין בָּהּ רַשִׁיעַיָא לְעַלְמָא דְאָתֵי וִיהֵי עוּלֵימוֹי מִתְמַנְיָין עִם עוּלֵימֵיהוֹן דְאָחוֹי בֵּית יִשְרָאֵל: (תרגום יונתן)

 רש"י  יחי ראובן. (ק) בעולם הזה: ואל ימות. (ר) לעולם הבא, שלא יזכר לו מעשה בלהה: ויהי מתיו מספר. נמנין (ש) במנין שאר אחיו, דוגמא היא זו, כענין שנאמר וישכב את בלהה, ויהיו בני יעקב שנים עשר (בראשית לה, כב.), שלא יצא מן המנין: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ק) פי' שלא ימות מיתת כרת: (ר) פי' צדיקים אפי' במיתתן קרויים חיים: (ש) (ד"ט) ק"ל דקללה הוא זה ל"פ נמנין וכו': (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  יחי ראובן. הנה החל מהבכור כי כן המשפט ולא הזכיר שמעון בעבור בעל פעור כי העובדים היו שמעונים ומספרם לעד גם נשיאם נהרג או הלך על דרך יעקב שלא ברך שמעון ולוי ובעבור כבוד אהרן נתלה השבט ממנו ולא היה בשבט שמעון גדול כמותו. ואם יטעון טוען למה בירך ראובן. התשובה כי יעקב ברכו והברכ' היא אל תותר שיהיה כאחד מאחיו. ואחר ראובן הזכיר יהוד' שהוא בעל דגל והוא עולה בתחלה למלחמה ואחר כן לוי ואחריו בנימין בעבור היות הלוים דרים בירושלים שהיתה בין יהודה ובין בנימין כן כתוב. ואחר כן שבט יוסף שלא יאחרנו וכבר הקדים אחיו הקטן ואחר כן זבולון בעבור שהוא נלחם ואחר כן יששכר. וכאשר תמו בני הגבירות החל מגד שהוא עם דגל בני הגבירו' ואחר כן דן שהוא בעל דגל ואחר כן נפתלי כי הוא גדול מאשר: יחי ראובן. תפלה ואל ימות שיתכן שיהיה כבן אדם לחיות שנים קצובות וימות: ויהי מתיו מספר. ואל יהי מתיו מספר כמו ולא למדתי חכמה ובי''ת באל שדי כאשר פירשתי רבים כי יתכן שיחיה לעולם ויהיו מעטים וכל דבר שיספר הוא מעט. וכן ואני מתי מספר: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  יחי ראובן. אמר ר"א כי החל מראובן שהוא הבכור ולא הזכיר שמעון בעבור עון פעור כי העובדים היו שמעונים ומספרם לעד גם נשיאם נהרג וכן דעת רש"י והמפרשים ולפי דעתי אין מספרם ראיה בעבור כי עדיין יחסרו שלשה עשר אלף ויותר מלבד המתים במגפה וגם משאר השבטים יחסרו קצת כי בני גד חסרו חמשת אלפים ובני אפרים שמונת אלפים ועוד כי הכתוב שאומר (במדבר כה ג) ויצמד ישראל לבעל פעור ואמר (שם פסוק ד) קח את כל ראשי העם נראה שהיו בהם מכל השבטים וכל דייניהם ישפוטו בם וכן אמר (שם פסוק יא) ולא כליתי את בני ישראל בקנאתי ואל תשיב עלי מדבר עכן שאמר (יהושע ז יא) חטא ישראל כי שם לא נתגלה החטא ויזכירם סתם וכן המוכה איננו ראיה כי היה נשיא בית אב בהם לא נשיא השבט והנועדים על ה' בעדת קרח גדולים ונכבדים ממנו שהיו נשיאי עדה ולא הלכו כל שבטיהם אחריהם והמזמור הזכיר דתן ואבירם וענינם בשמם (תהלים קו יז) תפתח ארץ ותבלע דתן ותכס על עדת אבירם והזכיר ויצמדו לבעל פעור (שם פסוק כח) עם וימאסו בארץ חמדה (שם פסוק כד) לכלל העם וחלילה שימנע משה מלברך את שמעון ולא ימחה שבט מישראל שכבר כלו הנצמדים לבעל פעור כמו שאמר (לעיל ד ג) כי כל האיש אשר הלך אחרי בעל פעור השמידו ה' אלהיך מקרבך ואלה הנשארים כולם כתיב בהם (שם פסוק ד) ואתם הדבקים בה' אלהיכם חיים כולכם היום ולמה לא יברכם והנה כולם עשו את העגל וחטאו במרגלים ונתכפר להם וברכם וראיתי במדרש רבה (במדב"ר כא ט) ששה משפחות נחסרו על הזנות בעצת בלעם ומנה משפחה אחת לשמעון וחמשה מבני בנימין והנה לדעתם בנימין חטא יותר משמעון באותו החטא והוא בכלל הברכה והנכון בעיני כי הכתוב לא ימנה בשבטי ישראל רק שנים עשר וכך אמר בברכת יעקב (בראשית מט כח) כל אלה שבטי ישראל שנים עשר והנה יעקב הזכיר בניו השנים עשר והזכיר יוסף בשבט אחד ומשה ראה להזכיר ביוסף שני שבטים כמו שאמר (פסוק יז) והם רבבות אפרים והם אלפי מנשה והיה זה בעבור שני דברים האחד כי אחר שצוה הקדוש ברוך הוא ועשאם שני שבטים בחנכת המזבח ובדגלים ובנחלת הארץ הנה הוא צריך למנותם שנים בברכתם ועוד שהזכיר יהושע המנחילם את הארץ והוא מאפרים הקטן והוצרך להזכיר אחיו שגדול ממנו והנה רצה לברך את לוי כי מברכתו יתברכו כל ישראל שיהיו קרבנותיו לרצון להם לפני השם והוצרך להשאיר אחד מן השבטים שאינן נימנין בשום מקום רק שנים עשר כנגד שנים עשר מזלות ברקיע ושנים עשר חדשים בשנה ושנים עשר גבולי אלכסונין שאמרו במדרש שהם הן זרועות עולם וכמו שהזכירו חכמים במסכת ברכות (לב) אמר הקב"ה לנביא לך ואמור לכנסת ישראל בתי שנים עשר מזלות בראתי ברקיע כנגד שנים עשר שבטים וכן בהר גריזים והר עיבל (לעיל כז יב) שמנה לוי לא נגזר שם יוסף לשני שבטים וכן תראה בחלוק יחזקאל (מח ד ה) שמנה בחלוקת הארץ יוסף לשני שבטים ולא הזכיר לוי וכשמנה תוצאות העיר הזכיר (שם פסוק לא) שער לוי אחד ולא מנה שבט יוסף לשני שבטים אבל אמר (שם פסוק לב) שער יוסף אחד כי לעולם לא ימנו שבטי ישראל רק שנים עשר וכבר זכרתי זה בסדר ויקח קרח (במדבר יז יז) והנה השאיר שמעון שלא היה שבטו גדול ולא היתה בו ברכת יעקב אביהם מרובה אבל חלקם ביעקב והפיצם בישראל (בראשית מט ז) והנה יתברכו גם הם מברכת שאר השבטים אשר המה בתוכם וסדר זאת הברכה היתה ברוח הקדש על דרך נחלתם החל מראובן כי לקח נחלתו בראשונה ועוד כי הוא הבכור ומשה התפלל עליו שלא ימחה שמו בחטאו ולכך נתן לו בברכתו משפט הבכורה ואחר כן הקדים יהודה כי הוא הנוחל הראשון בארץ ולנגיד ממנו והוא העולה בתחלה למלחמה אשר בה יברך אותו והנה ברכתו כוללת כל ישראל ואחר כן ברך לוי החונים עם בני יהודה (ס"א ועיר ירושלים) בירושלים ושם יהיו קרבנותם לרצון ואחרי כן ברך בנימין שהיתה נחלתם עם בני יהודה ועיר ירושלים ובית המקדש בין בני יהודה ובין בני בנימין והלוים יחנו עם שניהם ואחרי כן ברך בני יוסף כי כן היתה נחלתם שנאמר (יהושע יח יא) ויעל גורל מטה בני בנימין למשפחותם ויצא גבול גורלם בין בני יהודה ובין בני יוסף ואחרי כן השלים לברך בני הגבירות והקדים זבולון ליששכר כאשר עשה יעקב (בראשית מט יג יד) וכן נפל גורלם השלישי לבני זבולון (יהושע יט י) והגורל הרביעי לבני יששכר (שם פסוק יז) ואחרי כן ברך בני השפחות דן ונפתלי ואשר כסדר תולדותם והוא הדגל שלהם והקדים גד לכל בני השפחות כי לקח נחלתו תחלה עם ראובן המוקדם והוא היה מדגל הראובני וטעם יחי ראובן שיחיה שבטו ולא ימות לעולם ויהי מתיו מספר כמו ולא למדתי חכמה ודעת קדושים אדע (משלי ל ג) ואל יהיו מתיו מספר שלא יהיו מעטים שכל דבר שיספר הוא מעט וכן ואני מתי מספר (בראשית לד ל) לשון ר"א ויותר נכון לפרש יחי ראובן בישראל ואל ימות שלא יכרת שבטו באחד מכל הזמנים ויהי פקודיו במספר בני ישראל לעולם יתפלל עליו שלא יגרום חטאו והכעס הגדול אשר כעס עליו אביו בחללו יצועיו להכרית שמו מישראל וזה כענין שנאמר שם (שם לה כב) וילך ראובן וישכב את בלהה פילגש אביו וישמע ישראל ויהיו בני יעקב שנים עשר כי הודיע שלא יצא בחטאו מן המספר וכן פירש רש"י וטעם "מתיו" שכל אנשיו יזכו בזה ולא יכרת אפילו מקצת השבט בחטאו ואולי "מתיו" רמז לראשי משפחותיו הארבע ויהיה טעם "מספר" כמו במספר וכן לזנות בית אביה (לעיל כב כא) ירחצו מים (שמות ל כ) ורבים כן או טעמו שיהיו מתיו מספר ישראל שימנה ראשון כמשפט הבכור כי האחד הוא המספר כי ממנו הכל ואונקלוס תרגם ויקבלון בנוהי אחסנתהון במנינהון יתכוין למה שפירשנו יאמר שיחיה ראובן ולא יכרת ויהיו מתיו במספרם לעולם לא ימחה שבטו מישראל ולא ימנו ביותר מספרם להיותן שני שבטים שלל ממנו הבכורה והבטיחו בשבט אחד לעולם ויש מפרשים כי הברכה הזאת על כבוש הארץ יאמר שיחיה ראובן בעברם חלוצים למלחמה לפני בני ישראל והטעם שיתגברו ולא ינוצחו כטעם ועל חרבך תחיה (בראשית כז מ) ואל ימות שלא יפלו מהם במלחמה ויהי מתיו מספר שיחזרו לאהליהם במספרם ולא יפקד מהם איש וכן בברכת גד חבירו הזכיר זה הענין והפירוש הזה קרוב אבל הראשון נכון יותר בעיני כי ברכת משה כדרך אשר הזכיר יעקב וכענין ההוא ועל דרך האמת יחי ואל ימות מטעם פוקד עון אבות על בנים ושם (שמות כ ה) רמזתי סודו והועילה ברכת משה לכפר לו מעשה בלהה שלא יכרת וימות בו לעולם אבל פקד עליו עם שאר השבטים מעשה יוסף כפי הבא בפרקי היכלות (הרמב"ן)

 אור החיים  יחי ראובן וגו' ויהי מתיו וגו'. אומרו יחי ראובן, רבותינו ז''ל אמרו (בספרי) שהתפלל על ראובן שיהיה לו חלק לעולם הבא. ואולי אפשר לומר שנתכוון על גדולי השבט שמתו בעדת קרח, כאומרם ז''ל (במדב''ר יח ג) כי מאתים וחמשים איש כולן היו ראשי סנהדראות ורובן משבט ראובן כאומרם ז''ל (רש''י במדבר טז א). ולפי שיש מקום לומר שעדת קרח אין להם חלק לעולם הבא (עיין סנהדרין קט:), לזה התפלל יחי ראובן פירוש שבטו, והגם שלא היו אלא מאתיים וחמשים איש, להיותם גדוליהם יתכנה השבט כולו עליהם:

או אפשר שעל ראובן עצמו הוא אומר, אלא שהוא מהטעם עצמו כי כשיתקצצו ענפים של גדול השבט יגרע מצדיק שהוא ראובן עינו, לזה התפלל שיחיה לעולם הבא, וזה מסכים כסברת האומר (שם קח.) עדת קרח יש להם חלק לעולם הבא:

ואומרו ויהי מתיו מספר. התפלל עליהם שיהיו צדיקים, לפי שנמקו השרשים במאורע גדוליהם במעשה קרח כאמור בסמוך, לזה התפלל ויהי מתיו מספר, פירוש על דרך אומרם ז''ל (שם כו.) שאמר חזקיה לפני הקדוש ברוך [הוא] רבים אשר את שבנא וגו', והשיב הקדוש ברוך הוא אין מנין לרשעים, לזה אמר משה במתק לשונו מתיו מספר, פירוש שלא יהיו רשעים, שאז אין מנין להם, ותועיל תפלת צדיק על הדבר בסוד צדיק מושל ביראת אלהים (ש''ב כג ג, עיין שבת סג.): (אור החיים)

 ספורנו  יחי ראובן. אע''פ שבחר ראובן מעבר לירדן שאינה מארץ ה'. ולפי זה אינה כל כך מוכנת לזכות בה לחיי עולם. מ''מ יחי לבבו לעד: ואל ימות ויהי מתיו מספר. ואל ימות בעולם הזה באופן שיהיו אנשיו מועטים כענין ואני מתי מספר אע''פ שכתוב למען ירבו ימיכם על האדמה: (ספורנו)

 כלי יקר  יחי ראובן ואל ימות ויהי מתיו מספר. ברכה ראשונה זו, היא מעין ברכותיו של יעקב שאמר יתר שאת ויתר עז (בראשית מט.ג) הנה יעקב ברכו בשני ברכות אחת נקראת שאת, ואחת עז, כי השאת הוא שיהיו אנשיו רבים עד שיהיו צריכין למספר כי הדבר שהוא רב הכמות צריך מספר, ושיהיו אנשיו גבורים כי ראובן שהיה יושב על הספר היה צריך לכל זה שיהיו אנשיו רבים וגבורים כי אז לא ימותו במלחמה. והנה שאת הוא לשון מספר כמו כי תשא את ראש (שמות ל.יא). נשא את ראש (במדבר ד.כב). ועז לשון גבורה, והנה מצד שבלבל יצוע אביו היה ראוי שינטלו שניהם ממנו אך מצד הברכה נתנם לו במתנה ואמר, בדין הוא שיהיה לך יתר שאת ויתר עז. יותר מספר וגבורה פי שנים על כל השבטים אך פחז כמים אל תותר (בראשית מט.ד). אל תקח המותרות, אבל מ"מ שוה לכל השבטים תהיה בשאת ועז. וזה שגם משה ברכו בגבורה שנאמר יחי ראובן ר"ל יהיה איש חי רב פעלים במלחמה ואז אל ימות, ויהי מתיו מספר, זהו ענין השאת שהזכרנו.

והוסיף ואל ימות, לפי שאמרו רז"ל (תמיד לב.) מה יעשה אדם ויחיה ימית א"ע אבל הוא יחיה ולא יצטרך להמית א"ע וכמ"ש (תהלים פט.מט) מי גבר יחיה ולא יראה מות כי אם יחיה את עצמו אז בלי ספק ימית א"ע וכן בהפך. ורז"ל אמרו (סנהדרין צב.) יחי ראובן בעה"ז, ואל ימות לעוה"ב, ולפי שעוה"ב נעלם על כן נשארו חיי עוה"ב בדיוק של ואל ימות ברמז וסמיך ליה וזאת ליהודה, כי גם הוא נתברך בעה"ב לפי שהיו עצמותיו מתגלגלין וכפירש"י. או לפי שנאמר (יחזקאל לג.יא) כי אם בשוב רשע מדרכו וחיה וראובן היה בעל תשובה לכך נאמר יחי ראובן וגו', וזאת ליהודה. כי מי גרם לראובן שיודה יהודה וכו' (סוטה ז:). (כלי יקר)

 דעת זקנים  יחי ראובן ואל ימות. כשיעבור לפני החלוץ לפני אחיו כמו שהתנו בני גד ובני ראובן אל ימות אחד מהם במלחמה: ויהי מתיו מספר. שבאותו מספר שיעברו ישובו שלא ישאר מהם איש או אל ימות דלעיל קאי כלו' אל יהי מתיו מספר שירבו ואל יספרו מרוב: (דעת זקנים)


{ז}  וְזֹאת לִיהוּדָה וַיֹּאמַר שְׁמַע יְהֹוָה קוֹל יְהוּדָה וְאֶל עַמּוֹ תְּבִיאֶנּוּ יָדָיו רָב לוֹ וְעֵזֶר מִצָּרָיו תִּהְיֶה: (פ)

 אונקלוס  וְדָא לִיהוּדָה וַאֲמַר קַבֵּל יְיָ צְלוֹתֵהּ דִיהוּדָא בְּמִפְּקֵהּ לְאַגָחָא קְרָבָא וּלְעַמֵהּ תָּתֵיבִנֵהּ לִשְׁלָם יְדוֹהִי יַעְבְּדָן לֵהּ פֻּרְעֲנוּתָא מִסָנְאוֹהִי וְסָעִיד מִבַּעֲלֵי דְבָבוֹהִי הֲוֵי לֵהּ: [פ] (אונקלוס)

 יונתן  וְדָא בִּירְכָתָא לְשִׁבְטָא דִיהוּדָה וְזַוֵג בְּחוּלְקֵיהּ וּבְבִירְכָתֵיהּ לְשִׁמְעוֹן אָחוֹי וְכֵן אָמַר קַבֵּל יְיָ צְלוֹתֵיהּ דִיהוּדָה בְּמִפְקֵיהּ לְסִדְרֵי קְרָבָא וּלְוַות עַמֵיהּ תַּעֲלִינֵיהּ מִסִדְרֵי קְרָבָא בִּשְׁלָם יְדוֹי יִתְפַּרְעַן לֵיהּ מִן בַּעֲלֵי דְבָבוֹי וּסְעִיד וּסְמִיךְ מִסַנְאוֹי תֶּהֱוֵי לֵיהּ: (תרגום יונתן)

 רש"י  וזאת ליהודה. סמך יהודה לראובן, מפני ששניהם הודו על קלקול שבידם שנאמר אשר חכמים יגידו וגו' (איוב טו, יח.) להם לבדם וגו' ולא עבר (ת) זר בתוכם (שם יט.) ועוד פירשו רבותינו, (מכות יא: בבא קמא צב.) שכל מ' שנה שהיו ישראל במדבר, היו עצמות יהודה מתגלגלין בארון, מפני נדוי שקבל עליו, שנאמר וחטאתי לאבי כל הימים (בראשית מד, לב.), אמר משה, מי גרם לראובן שיודה, (א) יהודה וכו': שמע ה' קול יהודה. תפלת דוד ושלמה ואסא מפני הכושים, ויהושפט מפני העמונים וחזקיה מפני סנחריב: ואל עמו תביאנו. לשלום מפני המלחמה (ס"א מן המלחמה): ידיו רב לו. יריבו ריבו וינקמו נקמתו: ועזר מצריו תהיה. על יהושפט התפלל, על מלחמת רמות גלעד ויזעק יהושפט וה' עזרו (דברי הימים-ב יח, לא.). דבר אחר שמע ה' קול יהודה, כאן רמז ברכה לשמעון מתוך ברכותיו של יהודה (ספרי שמח.), (ב) ואף כשחלקו ארץ ישראל נטל שמעון מתוך גורלו של יהודה, שנאמר מחבל בני יהודה נחלת בני שמעון (יהושע יט, ט.) (ומפני מה לא ייחד לו ברכה בפני עצמו, שהיה בלבו עליו על מה שעשה בשטים, כ"כ באגדת תהלים (מדרש תהלים צ, ג.)): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ת) פי' ואין זר לדמות להם א"נ שסמך ברכת יהודה לראובן ואל בירך לוי אחר ברכת ראובן: (א) וא"כ לפי זה וזאת ליהודה הוא בל' בתמיה. והא דפי' מי גרם לראובן וכו'. ה"פ מי גרם לראובן שיודה בפרהסיא יהודה אבל קודם לכן הודה בצנעה כדפירש"י לעיל בפ' וישב דראובן הי' עוסק בשקו וכו' וזה היה קודם מעשה תמר ויהודה ש"מ דקודם לזה נמי הודה היה עוסק בשקו אפי' בפרהסי' וכן תירצו התוס' פרק החובל: (ב) כי לפי' ראשון קשה הל"ל קבל ה' קול יהודה שאם ישמע אליו ולא יקבל תפלתו מה תועלת יש בשמיעה ל"פ ד"א וכו'. ויהיה מלת שמע רמז לשם שמעון. ולפי' ד"א קשה למה רמז לברכת שמעון בברכת יהודה ולמה לקח שמעון חלק בתוך נחלת יהודה ל"פ גם טעם ראשון: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  וזאת ליהודה. וכן אמר ליהודה שיחיה ולא ימות והוסיף עוד שמע ה' קול יהודה בבואו למלחמה כי הוא יעלה בתחלה: ואל עמו תביאנו. אל המחנה אשר בגלגל או תפלה על היוצאים להלחם על ארץ אויב: רב לו. יספיקו לו ידיו ואין לו צורך למי שיעזור אותו כי אם עזרת השם לבדו וי''א מל' מריבה והטעם ידיו יריבו בעדו ואחרים אמרו כמו וברקים רב מגזרת ורבו: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  וזאת ליהודה. וכן אמר ליהודה שיחיה ולא ימות והוסיף לו עוד שמע ה' קול יהודה דעת רבי אברהם וזה איננו נכון על פירושנו כי אין יהודה בכרת הזה שיתפלל עליו כן כאשר לא הזכיר זה בשאר השבטים אבל הוא כפשוטו וזאת הברכה אשר ליהודה ועל דרך האמת ייחד המדה הזאת ליהודה בעבור כי להם המלחמה וממנו המלכות לעולם והיא העזר מצריו והוא סוד הכתוב שאמר ( א יח) ללמד בני יהודה קשת הנה כתובה על ספר הישר כי הוא הקשת הנראה בענן שנאמר בה (בראשית ט יז) זאת אות הברית שמע ה' קול יהודה יתפלל עליו בצאתו למלחמה כי הוא יעלה בתחלה ולנגיד ממנו שילחם באויבי ישראל וכן אמר יעקב (שם מט ח) ידך בערף אויביך ואל עמו תביאנו שישוב לשלום ידיו רב לו יהיו ידיו רב לו שלא יצטרך לעזר אחר זולתי עזרת השם שיענהו בתפלתו ככל הכתוב בדברי אונקלוס וכן דעת המפרשים ועל דעתי עוד ירמוז למלחמתו הראשונה אל הכנעני שאמר השם יהודה יעלה בתחלה (שופטים א ב) ואמר "ידיו רב" שיקח מצריו ויכבוש מהם ארצות רבות יותר מן הראוי לו בנחלתו ירמוז שינחיל מנחלתו לשמעון אחיו הוא שנאמר (יהושע יט ט) מחבל בני יהודה נחלת בני שמעון כי היה חלק בני יהודה רב מהם וינחלו בני שמעון בתוך נחלתם והנה הזכיר שמעון ברמז עם יהודה (הרמב"ן)

 בעל הטורים  שמע ה' קול. ר''ת בגימ' יהושפט. שהתפלל על יהושפט במלחמת רמות גלעד: ידיו רב לו. ס''ת בגימ' דוד: (בעל הטורים)

 אור החיים  שמע ה' קול יהודה. פירוש לפי שיהודה חטא במעשה תמר והתודה על חטאו באומרו (בראשית לח כו) צדקה ממני, ביקש משה שיקבל ה' קולו בהודאתו:

ואמר ענין זה לומר אחריו ואל עמו תביאנו, פירוש לפי מה שכתבנו בפסוק מטרף בני עלית (שם מט ט), כי באמצעות מעשה תמר הוציא טרף אדם שאכל הבליעל, והוא מה שרמז באומרו ידיו, פירוש כח מעשיו רב לו הגדיל וקנה רבנות בתוספת גדר עליון כמו שהארכנו שם:

ואומרו ועזר מצריו תהיה. פירוש שהגם שהרויח פרץ וזרח בכח מעשה תמר, אף על פי כן עדיין לא האירה מלכות בית דוד, כי צריכה לניצוץ הקדושה שעדיין בין האומות והיא רות המואביה, לזה אמר ועזר מצריו תהיה לשון נקבה, גם עזר יורה אל הנקבה, כאומרו (שם ב יח) אעשה לו עזר וגו', ועיין מה שכתבתי בפסוק וחטאתי לאבי וגו' (שם מג ט): (אור החיים)

 ספורנו  וזאת ליהודה. וזאת הבקשה אני מבקש ומתפלל גם על ארץ יהודה אשר בתוכה נחלת שמעון מפוזרת שלא ימותו במלחמה כי יחדיו היו יוצאים למלחמה: ויאמר שמע ה' קול יהודה. ומלבד מה שאמר וזאת ליהודה אמר ג''כ שמע ה' קול יהודה כשיתפלל במלחמה או זולתה: ידיו רב לו ועזר מצריו תהיה. אתה היה ידיו נלחם בעדו ותהיה ג''כ רב לו ונוקם נקמתו וג''כ עזר מצריו כשילחמו עליו: (ספורנו)

 כלי יקר  וזאת ליהודה ויאמר שמע ה' קול יהודה. רז"ל אמרו (ספרי לג.ז) שרמז ברכה לשמעון במ"ש שמע ה' גו' כי שמע נגזר מלשון שמעון, והדבר צריך ביאור. והקרוב אלי לומר שלמדו זה ממש"כ וזאת ליהודה, שנראה מיותר כי הל"ל וליהודה אמר. אלא כך פירושו, כי בקשת ואל עמו תביאנו, היתה על שמעון כי יעקב אמר לו ואפיצם בישראל, שיהיו ממנו מלמדים ועניים והנפוץ צריך קיבוץ אל עמו כי אע"פ שהיו נפוצים בתוך בני ישראל מ"מ מתוך שהוא נפוץ מפוזר ומפורד ממשפחתו ומבית אביו אינו אצל עמו, ע"כ התפלל עליו יהודה ואמר אנא ה' תביאנו אל עמו ומולדתו שלא יהיה נפוץ על פני כל הארץ.

וידוע שלתפלה זו היה גם יהודה צריך, כמובן מתוך שני פירושי רש"י הסובר שתפלת ואל עמו תביאנו קאי על יהודה, ואני אומר שיהודה התפלל תפלה זו על שמעון וכל המתפלל על חבירו והוא צריך לאותו דבר הוא נענה תחלה (ב"ק צב.), וא"כ אותה תפלה שהתפלל יהודה על שמעון היא שעמדה גם לו וזה"ש וזאת ליהודה אותה תפלה שהתפלל על שמעון עמדה גם ליהודה, וזה"ש ויאמר שמע ה' קול יהודה, אותו קול שיתפלל בו על שמעון, ואל עמו תביאנו, ר"ל ליהודה כפשוטו לפי שבאותו קול התפלל על שמעון ע"כ דין הוא שיהיה הוא נענה תחילה ותביא גם אותו אל עמו. ולפי שתפלה זו עמדה לשניהם ע"כ אמר אח"כ ידיו רב לו הוסיף מלת לו כי ברכה זו היתה לו לבדו ולא היה לשמעון צורך בברכת ידיו רב לו. רק ליהודה שהיה מלך היה צריך בברכה זו. (כלי יקר)

 דעת זקנים  וזאת ליהודה. כלומר וזאת הברכה אשר ברך את ראובן כן ברך את יהודה שעל שניהם התפלל שיצליחו במלחמ' על ראובן כדפרישית ועל יהודה לפי שלעולם עולה במלחמה תחלה כדכתיב מי יעלה לנו ויאמר יהודה יעלה ורבו' פירשו על עצמותיו שהיו מגולגלין בארון לפי שאמר וחטאתי לאבי כל הימים דאע"ג דנר' שהחזירוהו לבנימין שהרי נמנה עם יורדי מצרים ולא עם יוסף ובניו שהיו במצרים מכל מקום קללת חכם אפילו על תנאי היא באה וכן מצינו בפרק שני דמכות בשעה שכרה דוד שיתין קפא תהומא ובעא למשטפא עלמא ופתח דוד ואמר כל מאן דידע מלתא למהדרי ולא אמר יחנק בגרונו והיה שם אחיתופל ושרא ליה למכתב שם ושדייה על התהום וכתי' ויצו אל ביתו ויחנק ובפרק שני דמכות מסיק עוד שאמר משה על שהיו עצמות יהודה מתגלגלין בארון מי גרם לראובן שיודה בפרהסיא על בלבול יצועי אביו יהודה שהודה ברבים על מעשה דתמר וזאת ליהודה בתמיה שמע ה' קול יהודה וכו' כדאי' התם. ושמעון לא ברך כמו שלא ברכו אביו משום מעשה דשכם אמר אתם עכרתם אותי ועוד הוסיף על חטאתו פשע במעשה זמרי ואף על פי שגם לוי היה באותו מעשה דשכם ולא ברכו אביו מ"מ ברכו משה לפי שתקן המעוות בעגל שנא' ויאספו אליו כל בני לוי ומיהו נרמזה ברכתו קצת שנא' שמע ה' קול יהודה: (דעת זקנים)


{ח}   שני  וּלְלֵוִי אָמַר תֻּמֶּיךָ וְאוּרֶיךָ לְאִישׁ חֲסִידֶךָ אֲשֶׁר נִסִּיתוֹ בְּמַסָּה תְּרִיבֵהוּ עַל מֵי מְרִיבָה:

 אונקלוס  וּלְלֵוִי אֲמַר תּוּמַיָא וְאוּרַיָא אַלְבֶּשְׁתָּא לִגְבַר דְאִשְׁתְּכַח חֲסִידָא קֳדָמָךְ דִי נַסִיתוֹהִי בְּנִסֵתָא וַהֲוָה שְׁלִים בְּחַנְתּוֹהִי עַל מֵי מַצוּתָא וְאִשְׁתְּכַח מְהֵימָן: (אונקלוס)

 יונתן  וּלְשֵׁיבַט לֵוִי בְּרִיךְ משֶׁה נְבִיָא וַאֲמַר תּוּמַיָא וְאוּרַיָא אַלְבֵּישְׁתָּא לְאַהֲרן גְבַר דְאִשְׁתַּכַּח חָסִיד קֳדָמָךְ דִנְסֵית יָתֵיהּ בְּנִיסְתָא וַהֲוָה שְׁלִים בְּדַקְתֵּיהּ בְּמוֹי מַצוֹת רְקָם וְאִשְׁתַּכַּח מְהֵימָן: (תרגום יונתן)

 רש"י  וללוי אמר. ועל לוי (ג) אמר: תומיך ואוריך. כלפי שכינה הוא מדבר: אשר נסיתו במסה. שלא נתלוננו עם שאר המלינים: תריבהו וגו'. (ד) כתרגומו. דבר אחר תריבהו על מי מריבה, נסתקפת לו לבוא בעלילה, (ה) אם משה אמר שמעו נא המורים (במדבר כ, י.) (ו) אהרן ומרים מה עשו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ג) מדאמר תמיך ואוריך וזה בודאי כלפי שכינה אמר וכמו שפירש"י וא"כ ע"כ צ"ל שלא עם לוי היה מדבר אלא על לוי: (ד) תריבהו כתרגומו בחנתוהי על מי מצותא ואשתכח מהימן פי' ע"י המריבה שהריבות אותו על מי מריבה בחנת לבו ונמצא נאמן. הרא"ם: (ה) מה שכתב לבא בעלילה הוא פי' על נסתקפת דהוא מל' עלילה כדפירש"י לעיל בפ' מקן בפסוק ולהתגולל עלינו ע"ש: (ו) כלומר ונקנסה עליו מיתה בשביל זה ושלא יכנס לארץ אהרן ומרים מה חטאו ולמה נקנסה עליהם מיתה ושלא יכנסו לארץ וגם זה שבח לשבט לוי. והוצרך לטעם ד"א כי לטעם ראשון קשה דהא לא נמצא מהימן דהא מכל כעס בא לידי טעות וכעס במקום שלא היה לו לכעוס ל"פ ד"א וכו' ולפי' של ד"א קשה וכי אהרן ומרים היו שניהם שקולים כנגד כל שבט לוי עד שאמר עליהם הקרא תריבהו וגומר דמשמעותו של קרא הוא דקאי אכל שבט לוי ל"פ גם טעם ראשון שכל השבט היו נאמנים חוץ ממשה שחטא: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  וללוי אמר. בעבור לוי אמר לשם כמו אמרי לי אחי הוא: לאיש חסידך. לאיש שהוא חסידך: אשר נסיתו במסה. שם כמו בנסיון והטעם שהיה חסיד ולא נמצא בו דופי חוץ מדבר מריבה שכבר הענשתו עליו גם זה יחזיק פירושי בדבר העגל כי לכבוד השם עשהו: וטעם תומיך ואוריך. שיהיו תמיד לו ולזרעו: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  וללוי אמר. על לוי אמר לשון רש"י (ס"א ר"א וכן) דעת המפרשים והוא כלשון אמרי לי אחי הוא (בראשית ב יג) וישאלו אנשי המקום לאשתו (שם כו ז) והרבה כן ולפי דעתי כי בעבור שהזכיר משה בברכתו שם ראובן ויהודה יחי ראובן קול יהודה ולא יזכיר שם שאר השבטים בברכתם יזכיר הכתוב וללוי אמר לבנימין אמר יגיד כי השבטים לפניו ויקרא ללוי וישים עיניו עליו ויאמר תומיך ואוריך וכן בכל שבט ושבט פנים בפנים יברך אותם אשר נסיתו במסה שנסית אותו בנסיון והטעם שהיה חסיד בכל אשר נסית אותו ולא נמצא בו דופי חוץ ממי מריבה שכבר הענשתו עליו כי העגל לכבוד השם עשהו לשון ר"א ובספרי (ברכה שמט) אשר נסיתו במסה הרבה נסיתו ונמצא שלם בכל הנסיונות תריבהו על מי מריבה סקופים נסקפת לו על מי מריבה אם משה אמר (במדבר כ י) שמעו נא המורים אהרן ומרים מה עשו והנכון בעיני בדרך הפשט כי "במסה" כפשוטו הוא המקום אשר נסו השם ברפידים (שמות יז ז) יאמר תומיך ואוריך יהיו לעולם לאיש חסידך ולזרעו אחריו אשר נסית אותו במסה כאשר חטאו בני ישראל וינסו את השם על המים ולא היה בתוך העדה הנועדים שם על השם כי האמין בשם ובדברו שיוציא להם מים מצור החלמיש ובפעם השנית תריבהו ותעניש אותו על מי מריבה של ישראל כי בעבור מריבתם היה עליו העונש ולא שמעל הוא בה' כי גם מתחלה האמין כי אתה ההפכי הצור אגם מים אף כי בפעם הזאת שכבר ראה כן ירמוז משה כי החטא ההוא היה מפני העם כי בעבור מריבתם חשבו משה ואהרן שיצטרכו לעשות מה שעשו שמא נסתלקה השכינה בעבור ענשם והוא שנאמר (תהלים קו לב) ויקציפו על מי מריבה וירע למשה בעבורם וטעם "תריבהו" כמו ריבה ה' את יריבי (שם לה א) ששלמת לו משפט הריב שרבו בני ישראל את ה' ויתכן שיהיה פירושו כמו שאמר בספרי שהם סקופים כלומר עלילות ירמוז למיעוט החטא וגודל העונש כדרך בקרובי אקדש (ויקרא י ג) וכן דעת אונקלוס שאמר דנסיתוהי בנסיתא והוה שלים מריב בני ישראל ומנסותם את ה' וכיון שהיה שלם בפעם הראשונה כל שכן בשניה שהיה מאמין בדבר השם ובחנת לבו על מי מריבה ומצאת לבבו נאמן לפניך כי גלוי וידוע לפני כסא כבודך שהוא מאמין בך ובדבריך אבל בשביל ישראל היה העונש עליו כמו שפירשתי בפסוק גם בי התאנף ה' בגללכם (לעיל א לז) והנה מתחלה דבר בכהנים כי אמר ללוי שיהיו האורים והתומים לאיש חסידו מהם ואחרי כן בכל השבט שנסה אותם בעגל ובמצרים ובמדבר ועל כן יורו משפטיו ליעקב וכן דעת אונקלוס שאמר כשירין אילין דילפין דינך וגו' או על העתיד ידבר בהם כדברי ר"א וירו משפטיך על כולם וישימו קטורה על הכהנים מהם (הרמב"ן)

 אור החיים  וללוי אמר תמיך וגו'. פירוש יתקיים בידו דבר זה ולזרעו אחריו כהונת עולם:

אשר נסיתו במסה. פירוש לפי שיעקב אמר על לוי בשיתוף עם שמעון כלי חמס וגו' ארור אפם כי עז וגו' (בראשית מט ה ז), לזה אמר כי לוי נתנסה שאינו בעל אף ועברה שנתנסה במסה, פירוש לא שנסהו ה', אלא שראה בו נסיון, שכל שבטי ישראל ניסו ה' דכתיב (שמות יז ז) ועל נסותם את ה', ולא כן לוי הא למדת ששכך רוגזם: (אור החיים)

 ספורנו  תומיך ואוריך לאיש חסידך. הנה חתומים וגם האורים נתתם לאהרן שהיה איש וראש לשבט החסיד שהוא שבט לוי. ובזה התבאר שהיה מדבר ברוח הקדש ושכינה שורה עליו כאמרם ז''ל כל כהן שמדבר ברוח הקדש ושכינה שורה עליו נשאלים בו באורים ותומים: אשר נסיתו במסה. בכל מסה שנסו ישראל את האל ית' כאמרו וינסו אותי זה עשר פעמים לא נסוהו שבט לוי ולכן לא נגזרה עליהם גזירת מרגלים: תריבהו על מי מריבה. שהפחדת את שני ראשיו שהם משה ואהרן בסבת מי מריבה: (ספורנו)

 כלי יקר  וללוי אמר תומיך ואוריך לאיש חסידך וגו'. לפי שיעקב קללו ואמר ארור אפם כי עז ועברתם כי קשתה (בראשית מט.ז). ואולי מאותה קללה נכשל משה בכעסו באמרו שמעו נא המורים (במדבר כ.ז). ע"כ אמר משה שדברי יעקב נתאמתו כבר אצלו והלואי שלא תהיה עוד כזאת בשבט לוי לפי שהם מורים הוראה בישראל וכל כעס מביא לידי טעות, ע"כ התפלל משה ואמר ללוי תומיך ואוריך לאיש חסידך, שתאיר לו הדרך שלא יכשל עוד בכעסו וא"ת ומה אעשה לדברי אבא ישראל סבא שקלל אפם, ע"ז אמר אשר נסיתו במסה וגו', כי שם כבר נתקיימה קללתו ומעתה תכלה השנה וקללותיה ומה שקרה למשה יהיה כפרה על כל השבט כי די בזה כשנתקיימו דברי הזקן ושוב לא תקראנה כאלה עוד יען כי אותו שבט מורה הוראה בישראל. (כלי יקר)


{ט}  הָאֹמֵר לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ לֹא רְאִיתִיו וְאֶת אֶחָיו לֹא הִכִּיר וְאֶת (בנו) בָּנָיו לֹא יָדָע כִּי שָׁמְרוּ אִמְרָתֶךָ וּבְרִיתְךָ יִנְצֹרוּ:

 אונקלוס  דְעַל אֲבוֹהִי וְעַל אִמֵהּ לָא רַחֵם כַּד חָבוּ מִן דִינָא וְאַפֵּי אֲחוֹהִי וּבְנוֹהִי לָא נְסִיב אֲרֵי נְטָרוּ מַטְרַת מֵימְרָךְ וּקְיָמָךְ לָא אַשְׁנִיוּ: (אונקלוס)

 יונתן  נַפְקִין שֵׁיבַט לֵוִי לְפוּלְחַן מַשְׁכַּן זִמְנָא וּמִתְפַּרְשִׁין מִן מַשְׁכְּנֵיהוֹן אָמְרִין לַאֲבוּהוֹן וּלְאִימַתְהוֹן לָא חַמִיתִינוּן וְיַת אֲחוּהוֹן דְלָא בְּנֵי תְּלָתִין שְׁנִין לָא אִשְׁתְּמוֹדְעוּן יַתְהוֹן וְיַת בְּנֵיהוֹן לָא יָדְעִין מְטוֹל דְקַיְימִין עַשְרִין שְׁנִין בְּמַטַרְתְּהוֹן בְּמֵימְרָךְ וּקְיַים פּוּלְחַן קוּדְשָׁךְ נַטְרִין: (תרגום יונתן)

 רש"י  האומר לאביו ולאמו לא ראיתיו. כשחטאו בעגל ואמרתי מי לה' אלי (שמות לב, כו.), נאספו אלי כל בני לוי, וצויתים להרוג את אבי אמו והוא מישראל, או את אחיו מאמו או בן בתו וכן עשו, ואי אפשר לפרש אביו ממש ואחיו מאביו וכן בניו ממש, שהרי לויים הם, ומשפט לוי לא חטא אחד מהם, שנאמר כל בני לוי: כי שמרו אמרתך. לא יהיה לך (ז) אלהים אחרים: ובריתך ינצורו. ברית מילה, שאותם שנולדו במדבר, של ישראל לא מלו את בניהם, (ח) והם היו מולין ומלין אתבניהם, (ס"א אותם שנולדו במדבר, שישראל לא מלו את בניהם והם היו מולין): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ז) (דב"ט) פי' מה שאמרת להם בעצמך שאנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמעו. דאל"כ שומרי תורתך מבע"ל: (ח) ר"ל והרי כתיב ואראך מתבוססת בדמיך ודרשו רז"ל שני דמים דם פסח ודם מילה שמע מיניה דכל ישראל היו נמולין במצרים ובמדבר ואם כן מאי ובריתך ינצרו ל"פ דקאי על הנולדים במדבר (נח"י) אבל היוצאים ממצרים אלו אלו היו מולים ופסוק מלא הוא (יהושע ה) כי מולים היו כל העם היוצאי' וכל העם הילודים במדבר בדרך בצאתם ממצרים לא מלו ולפיכך נקט הרב במדבר: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  האומר. על השבט ידבר כמו שמואל שבא כאשר נגמל אל בית ה' להרגילו. ואת בניו לא ידע. יש מהם אחד שהוליד בנים לעבוד השם: כי שמרו אמרתך. כמו שמרו עדותיו וחק נתן למו עד שיורום לישראל ויש אומרים על דבר מי לה' אלי: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  ואת בנו. חסר י'. שלא היה בי' נסיונות: (בעל הטורים)

 אור החיים  (ט~י) האמר וגו' יורו משפטיך וגו'. יתבאר על דרך אומרם ז''ל (ב''ב ס.) במעשה שבאו לדון על אילן שהיה מזיק לדרך הרבים וכו' ואמר להם עד למחר וכו' ושלח וקץ וכו', ע''כ. והוא אומרו האומר וגו', אדם כזה ראוי להורות משפט וכו', כי אין מקום לומר לו טול קורה כו' (שם טו:), וזה לך האות האומר לאביו ולאמו:

עוד ירצה, לפי שצוה שופטים וגו' לשבטיך, ואמרו רבותינו ז''ל (ספרי) שצריך שימנה דיינים לכל שבט, לזה אמר כי שבט לוי לצד מה שהוכחנו שלא נשאו פנים לאב ולאח ולבן ראויים הם להתמנות על כל שבטי ישראל, והוא אומרו יורו משפטיך ליעקב בדרך כלל, כי אין לחוש שישאו פנים לשבטם יותר משבט זולתם: (אור החיים)

 ספורנו  האומר לאביו. בענין העגל: ואת בניו לא ידע כי שמרו אמרתך. לא הקפיד על חיי בניו במדבר כדי לשמור אמרתך והוא מצות מילת הבנים אע''פ שהיו מתים רבים מהם כאמרם ז''ל (פ''ק דיומא) מפני שלא נשבה להם רוח צפונית: ובריתך ינצורו. כאמרם ז''ל שבטו של לוי לא עכדו ע''ג וזה התאמת במצרים ובמדבר: (ספורנו)

 כלי יקר  האומר לאביו ולאמו לא ראיתיו וגו'. כי רז"ל אמרו (מגילה יז. עיי"ש) כל העוסק בתורה פטור מן כיבוד או"א וראיה מיעקב שלא נענש על אותן י"ד שנים שהיה נטמן בבית שם ועבר שלא קיים בהם מצות כיבוד או"א, זה"ש האומר לאביו ולאמו לא ראיתיו, שאינו צריך לראות אחריהם וכ"ש שגם את אחיו לא הכיר, אינו צריך לידע ממנו, ואת בניו לא ידע, כדאיתא במס' עירובין (כב.) מ"ד שחורות כעורב רבא אמר במי אתה מוצא התורה במי שנעשה אכזרי על בניו כעורב כי הא דרב אדא בר מתנא כי הוה אזיל לבי רב אמרה ליה דביתהו ינוקא מאי נעביד להו אמר לה איכא קרמי באגמא, זה"ש כאן ואת בניו לא ידע, שגם את בניו יעשה א"ע כלא יודע וכל כך למה כי שמרו אמרתיך ובריתך ינצורו, יורו משפטיך ליעקב וגו', ר"ל מצד שהם צריכין לעסוק בתורה תמיד ע"כ גם את בניו לא ידע כאמור.

ישימו קטורה באפיך וגו'. כי העוסק בתורת קרבנות כאילו הקריבם (מנחות קי.), ברך ה' חילו, כחו כי התורה מתשת כחו של אדם ע"כ אמר ברך ה' חילו, היינו כחו, ופועל ידיו תרצה, שיעסוק בתורה כדי לשמור ולעשות, מחץ מתנים קמיו וגו', כי אם פגע בך מנוול זה השונא הפנימי שנקרא מנוול משכהו לבית המדרש (סוכה נב:). (כלי יקר)


{י}  יוֹרוּ מִשְׁפָּטֶיךָ לְיַעֲקֹב וְתוֹרָתְךָ לְיִשְׂרָאֵל יָשִׂימוּ קְטוֹרָה בְּאַפֶּךָ וְכָלִיל עַל מִזְבְּחֶךָ:

 אונקלוס  כָּשְׁרִין אִלֵין דְיַלְפוּן דִינָיךְ לְיַעֲקֹב וְאוֹרַיְתָךְ לְיִשְׂרָאֵל יְשַׁוּוּן קְטוֹרֶת בּוּסְמִין קֳדָמָךְ וּגְמִיר לְרַעֲוָא עַל מַדְבְּחָךְ: (אונקלוס)

 יונתן  כַּשְׁרִין אִינוּן לְמַלְפָא סִידְרֵי דִינָךְ לִדְבֵית יַעֲקב וְאוֹרַיְיתָךְ לִדְבֵית יִשְרָאֵל יְשַׁווּן אֲחוּהוֹן כַּהֲנַיָא קְטוֹרֶת בּוּסְמִין עַל מַחְתַּיָא וְיֵיכְלוּן מִיתָנָא בְּיוֹם רוּגְזָךְ וְקָרְבַּן גְמִיר לְרַעֲוָא עַל גַּבֵּי מַדְבְּחָךְ: (תרגום יונתן)

 רש"י  יורו משפטיך. ראוין (ט) אלו לכך: וכליל. (י) עולה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ט) ר"ל כאן שבירך שבט לוי כמו שאר שבטים אמאי היה מספר בשבח שבט לוי קודם הברכה יותר מכל ברכות שאר שבטים ל"פ ראוים הם וכו' כלומר אי לא היה מספר בשבחם מקודם היו מריבים ישראל עם משה במה שברכם יורו משפטיך וגו' דהיינו הברכה המעולה מכל הברכות והיו אומרים לפי שהם בני שבטו משום הכי ברכם בברכה טובה לכך היה מספר שבחם מקודם לכן ואח"כ אמר ראוים אלו לברכה זו מרוב מעלתם: (י) ונקרא כן מפני שהיא עולה כולה לגבוה: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ישימו קטורה. הכהנים מהם: וכליל. היא העולה: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  יורו משפטיך ליעקב. שיפוצו בכל ישראל ללמוד תורה. וכן אמר יעקב ואפיצם בישראל. ישימו קטורה. בגי'. כמו מעשיר: וכליל. ב'. וכליל על מזבחך. אז תחפוץ זבחי צדק עולה וכליל. אע''פ שזר מקריב בבמה, אינו זבחי צדק אלא מה שקרב בפנים ע''י כהן. וזהו וכליל על מזבחך, אז תחפוץ זבחי צדק עולה וכליל: (בעל הטורים)

 ספורנו  יורו משפטיך ליעקב. ומאחר שהוא שבט כשר תן להם חן ושכל טוב שיורו משפטיך כאמרם ז''ל (חגיגה) אם דומה הרב למלאך ה' צבאות יבקשו תורה מפיהו: (ספורנו)


{יא}  בָּרֵךְ יְהֹוָה חֵילוֹ וּפֹעַל יָדָיו תִּרְצֶה מְחַץ מָתְנַיִם קָמָיו וּמְשַׂנְאָיו מִן יְקוּמוּן: (ס)

 אונקלוס  בָּרֵךְ יְיָ נִכְסוֹהִי וְקוּרְבַּן יְדוֹהִי תְּקַבֵּל בְּרַעֲוָא תְּבַר חַרְצָא דְסָנְאוֹהִי וּדְבֵעֲלֵי דְבָבוֹהִי דְלָא יְקוּמוּן: [ס] (אונקלוס)

 יונתן  בְּרִיךְ יְיָ נִכְסוֹי דְבֵית לֵוִי דְיַהֲבִין מַעַשְרָא מִן מַעַשְרָא וְקָרְבַּן יְדוֹי דְאֵלִיָהוּ כַּהֲנָא דִמְקָרֵב בְּטַוְורָא כַּרְמְלָא תְּקַבֵּל בְּרַעֲוָא תְּבִיר חַרְצָא דְאַחְאָב סַנְאֵיהּ וּפוּרְקַת נְבִיֵי שִׁקְרָא דְקַיְימִין לְקוּבְלֵיהּ וְלָא יְהֵי לְסַנָאוֹי דְיוֹחָנָן כַּהֲנָא רַבָּא רֶגֶל לְמֵיקוּם: (תרגום יונתן)

 רש"י  מחץ מתנים קמיו. מחץ קמיו מכת מתנים, כענין שנאמר ומתניהם תמיד המעד (תהלים סט, כד.), ועל המעוררין על הכהונה אמר כן. דבר אחר, ראה שעתידין (כ) חשמונאים ובניו להלחם עם היונים, והתפלל עליהם לפי שהיו מועטים, י"ב בני חשמונאי ואלעזר כנגד כמה רבבות, לכך נאמר ברך ה' חילו ופועל ידיו תרצה: ומשנאיו מן יקומון. מחץ קמיו ומשנאיו (ל) מהיות להם תקומה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (כ) דלפי' ראשון קשה למה בירך שבט לוי בברכה זו דהא הם לא יצאו למלחמה כשאר שבטים דהא בהיכל המלך הם יושבים ל"פ ד"א וכו' ולדבר אחר קשה למה אמר קמיו דהא היו קמיו של כל ישראל דהא עיקר גזירתם היה להעביר על המצות ל"פ גם לטעם ראשון: (ל) ר"ל דמחץ נמיקאי אמשנאיו דאל"כ לא יתכן לפרש איך מחובר ומשנאיו אדלעיל: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ברך ה' חילו. הבכורים והמעשר: ופעל ידיו. הקרבנות: מחץ מתנים. הטעם מחץ קמיו: מן יקומון. מן אשר יקומון עליהם כמו לים מכסי': (אבן עזרא)

 הרמב"ן  וטעם ברך ה' חילו. שיהיו חיל גדול והטעם שירבו ולא ימעטו בבואם אל הקדש כטעם אל תכריתו את שבט משפחות הקהתי (במדבר ד יח) וכן נאמר באזהרות שלהן (שם פסוק יט) ולא ימותו ואונקלוס אמר נכסוהי מלשון ואת כל מקנהם ואת כל חילם (שם לא ט) יתכוין למה שאמרו רבותינו (יומא כו) בקטורת שהיא מברכת והוא דבק אל ישימו קטורה באפך כי ממנה יתברך חילו כמו ששנינו (שם) חדשים לקטורת ובספרי (ברכה שנב) ברך ה' חילו בנכסים מכאן אמרו רוב כהנים עשירים הם משום אבא דורש אמרו נער הייתי גם זקנתי ולא ראיתי צדיק נעזב (תהלים לז כה) זה זרעו של אהרן (הרמב"ן)

 בעל הטורים  ופועל ידיו תרצה. בגי' שירות: (בעל הטורים)

 אור החיים  ומשנאיו מן יקומון. אומרו מן יקומון, לדבריהם ז''ל (ב''ר צט ב) שנתנבא על מלכות יון שעתידה ליפול ביד בני חשמונאי. לזה אמר ומשנאיו מן יקומון, פירוש אפילו מן הזמן עצמו שתהיה להם לשונאים קימה, וישראל שפלים בזמן עצמו מחץ מתנים קמיו וגו', וכן היה, ודבר זה היא הצלחה בנס ופלא: (אור החיים)

 ספורנו  ברך ה' חילו. ברך נכסיהם באופן שיספיק להם מעט עסק בם ויהיה להם פנאי להבין ולהורות: ופועל ידיו תרצה. עבודתם במקדש תהיה לרצון לפניך: מן יקומון. שלא יוכלו לקום עליהם כענין קרח ועזיהו המלך: (ספורנו)


{יב}  לְבִנְיָמִן אָמַר יְדִיד יְהֹוָה יִשְׁכֹּן לָבֶטַח עָלָיו חֹפֵף עָלָיו כָּל הַיּוֹם וּבֵין כְּתֵפָיו שָׁכֵן: (ס)

 אונקלוס  לְבִנְיָמִן אֲמַר רְחִימָא דַיְיָ יִשְׁרֵי לְרָחְצַן עֲלוֹהִי יְהֵי מָגֵן עֲלוֹהִי כָּל יוֹמַיָא וּבְאַרְעֵהּ תִּשְׁרֵי שְׁכִנְתָּא: [ס] (אונקלוס)

 יונתן  לְשִׁבְטָא דְבִנְיָמִין בְּרִיךְ משֶׁה נְבִיָא וַאֲמַר חֲבִיבֵיהּ דַיְיָ יִשְׁרֵי לְרוֹחֲצָן עֲלוֹי יְהֵי מֵגִין עֲלוֹי כָּל יוֹמַיָא וּבְגוֹ תְּחוּמֵיהּ שְׁכִינְתֵּיהּ שַׁרְיָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  לבנימן אמר. לפי שברכת לוי בעבודת הקרבנות, (מ) ושל בנימין בבנין בית המקדש בחלקו, סמכן זה לזה, וסמך יוסף אחריו, שאף הוא משכן שילה היה בנוי בחלקו, שנאמר וימאס באהל יוסף וגו' (שם עח, סז.), ולפי שבית עולמים (נ) חביב משילה, לכך הקדים בנימין ליוסף: חופף עליו. מכסה אותו ומגין עליו: כל היום. לעולם, (ס) משנבחרה ירושלים לא שרתה שכינה במקום אחר: ובין כתפיו שכן. בגובה ארצו (ע) היה בית המקדש בנוי, אלא שנמוך עשרים ושלש אמה מעין עיטם, ושם היה דעתו של דוד לבנותו, כדאיתא בשחיטת קדשים (זבחים נד:), אמרי נחתי ביה פורתא משום דכתיב ובין כתפיו שכן, אין לך נאה בשור יותר מכתפיו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (מ) ר"ל הרי הוא היה הצעיר ולמה הוקדם בברכתו: (נ) רצ"ל הו"ל לכל הפחות להקדים יוסף דהא משכן שילה היה גם כן בחלקו ל"פ לפי וכו': (ס) (נח"י) לאפוקי שלא תפרש לעוה"ב והוקשה לו והלא חרוב הוא ואיל זה לעולם ומתרץ משנבחרה ירושלים וכו' ר"ל הקדושה היא לשעתה ולע"ל וגם לא שרתה שכינה אח"כ במקום אחר משא"כ בגלגל ונוב ושילה: (ע) פי' בכתף שהוא גבוה מכל האיברי' וכ"ת א"כ הו"ל לבנותו ברשון של הר דהוא גבוה יותר ל"פ אלא שנמוך כו' פי' המקום שהי' בו בהמ"ק היה כ"ג אמות נמוך מעין עיטם ולכן כתי' בין כתפיו ולא על ראשו וכ"ת מנ"ל ומפרש דהרי שם הי' דעתו של דוד לבנותו ומ"ט לא עביד הכי אמרי כו' ש"מ דלא ניחא ליה להקב"ה לבנותו בגובה ארצו בתכלית וכתב מ"ט לא ניחא ליה לבנותו בגובה אלא בין כתפיו לפי שאין לך נאה וכו' מצאתי בשם מהרי"ן: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  לבנימן אמר. בעבור בנימין שהוא ידיד השם ישכון בנימין לבטח על השם והשם שוכן בין כתיפיו: חופף עליו. על הכבוד שהיה דר בירושלם בחלק בנימין כי כן כתוב: וטעם בין כתפיו. באמצע נחלתו או שהיה נראה גם להיות דבק עם חופף: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  ידיד ה' ישכן לבטח עליו. יקרא לבנימין ידיד ה' יאמר בנימין שהוא ידיד השם ישכון בארצו לבטח על השם והשם יהיה חופף עליו כל הימים ומשרה שכינתו בתוך ארצו ובין כתפיו ירמוז למה שדרשו בו רבותינו (זבחים נד) ועל דרך האמת ידיד ה' ישכון על בנימין ויהיה זה לבטח לבנימין שיבטחו בה' עדי עד כי ביה ה' צור עולמים והוא יהיה חופף ומגין על בנימין כל היום ולא יבושו בעת צרה ובין כתפיו של בנימין ישכון לעד ומכאן נקרא שלמה ידידיה בעבור ה' ( יב כה) ובנה ידידות משכנותיו כאשר נקרא שלמה גם כן לומר שמדתו שלימה בשלום ולפיכך נכתב בה"א ואמרו במדרש של ר' נחוניא בן הקנה אמר לו הקב"ה הואיל ושמך כשם כבודי אתן לך את בתי דכתיב (מלכים א ה כו) וה' נתן חכמה לשלמה ולא פירש והיכן פירש להלן (שם ג כח) כי ראו כי חכמת אלהים בקרבו לעשות משפט וגו' ונכון הדבר שירמוז בשלש השכינות הללו על שלשה מקדשים יאמר במקדש ראשון ישכון לבטח עליו כענין שנאמר (דהי"ב ז א) וכבוד ה' מלא את הבית ואמר על בית שני חופף עליו כל היום שלא שרתה בו השכינה רק היתה מכסה ומגינה עליו או חופף ממש כמו שהוזכר בפרקי היכלות ובין כתפיו שכן לימות המשיח כי ביום ההוא יקראו לירושלים כסא ה' (ירמיהו ג יז) ועל דרך זה נדרש בספרי (ברכה שנב) (הרמב"ן)

 בעל הטורים  ישכן לבטח. לאחר שיטרוף העכו''ם כזאב, ישכון לבטח. וכן ברכו יעקב ולערב יחלק שלל במנוחה: ובין כתיפיו. בגי' ובירושלם: ובין כתפיו שכן: (בעל הטורים)

 אור החיים  לבנימן אמר. פירוש תיבת לבנימין הוא דברי משה, ותיבת אמר הוא דברי הכתוב, שאם לא כן במה יובן הדבר שעל בנימין הוא אומר, וכן ליוסף ולזבולן וגו':

ואומרו ישכן לבטח עליו. פירוש מה טעם ישכון לבטח, עליו, פירוש על היותו שכנו של שוכן הבירה, כי מי יבא אחר המלך: (אור החיים)

 ספורנו  ידיד ה'. כאמרם ז''ל (שבת פ' במה אשה) שבנימין מת בעטיו של נחש והזכיר זכותו לפניו: ישכון לבטח עליו. שלא ימרדו במלכ' עם עשרת השבטים: (ספורנו)

 כלי יקר  לבנימין אמר ידיד ה' ישכון לבטח עליו. לפי שיעקב אמר בנימין זאב יטרף בבקר יאכל עד וגו' (בראשית מט.כז). והטורף טרף אינו אכלו בבטח כי לבו נקפו פן יחזור עליו זה שחטפו ממנו, ע"כ אמר ישכון לבטח עליו ומלת עליו חוזר על אותו שלל שהזכיר יעקב. ולפי שיעקב אמר בבקר יאכל עד ולערב יחלק שלל, ופירש התרגום שקאי על הקרבנות שמקריבין ערב ובקר בבהמ"ק שבחלקו, על זה הוסיף לומר חופף עליו כל היום, שלא יחרב כמו שילה ונוב וגבעון אלא תמיד תשאר השכינה בבית עולמים, ובין כתיפיו שכן, כי שם היו נושאי האפוד כי השכינה היתה באורים ותומים שנשא הכהן בין שתי כתפיו זה"ש ובין כתפיו שכן. (כלי יקר)


{יג}   שלישי  וּלְיוֹסֵף אָמַר מְבֹרֶכֶת יְהֹוָה אַרְצוֹ מִמֶּגֶד שָׁמַיִם מִטָּל וּמִתְּהוֹם רֹבֶצֶת תָּחַת:

 אונקלוס  וּלְיוֹסֵף אֲמַר מְבָרָכָא מִן קֳדָם יְיָ אַרְעֵהּ עָבְדָא מִגְדָנִין מִטַלָא דִשְׁמַיָא מִלְעֵלָא וּמִמַבּוּעֵי עֵינָוָן וּתְהוֹמִין דְנָגְדָן מִמַעֲמַקֵי אַרְעָא מִלְרָע: (אונקלוס)

 יונתן  וּלְשֵׁיבַט יוֹסֵף בְּרִיךְ משֶׁה נְבִיָא דַיְיָ וַאֲמַר בְּרִיכָא תֶהֱוֵי מִן קֳדָם יְיָ אַרְעֵיהּ דְיוֹסֵף מִטוּב שְׁמַיָא תְּהֵי עַבְדָא מַגְדִין מִטַלָא וּמִטְרָא דְנַחְתִין מִן לְעֵיל וּמִן טוּב מַבּוּעֵי תְהוֹמָא דְסַלְקִין וְנַגְדִין וּמְרַוִין צִמְחַיָא מִלְרַע: (תרגום יונתן)

 רש"י  מברכת ה' ארצו. שלא היתה בנחלת השבטים ארץ מלאה כל טוב (פ) כארצו של יוסף: ממגד. לשון עדנים ומתק: ומתהום. שהתהום עולה ומלחלח אותה מלמטה. (צ) אתה מוצא בכל השבטים (ק) ברכתו של משה מעין ברכתו של יעקב: (רש"י)

 שפתי חכמים  (פ) ר"ל וכי ששאר ארצות של שבטים אינן מבורכות ל"פ שלא היו וכו' כלומר שאר ארצות היו נמי מבורכות אבל נחלת בני יוסף יותר מכולן: (צ) פי' עולה מלמטה: (ק) רצונו להוכיח בזה מנ"ל שפי' של ומתהום רובצת תחת הכי דלמא שום דבר אחר רובץ תחת התהום ל"פ את מוצא כו' והתם גבי יעקב כתיב ברכות שמים מעל וברכות תהום רובצת תחת והתם בודאי פי' התהום עולה מלמטה דומיא דהטל בא מלמעלה ואם כן אף הכא נמי כן: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ממגד. שיתנו השמים: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  ממגד שמים. מגד לשון מעדנים ומתק וממגד תבואת שמש שהיתה ארצו פתוחה לחמה וממתקת את הפירות גרש ירחים יש פירות שהלבנה מבשלתן והן קשואין ודלועין גרש ירחים שהארץ מגרשת ומוציאה מחדש לחדש לשון רש"י ואם כן יהיה עם פרי מגדים (שיר השירים ד יג) פרי ממתקים יברך אותו שתהיה ארצו ממתק השמים שיהיה מן הטל ותהיה מבורכת מן התהום שתהיה רובצת תחת ארצו להיות עינות ותהומות יוצאים בבקעה ובהר ויתכן שהפירות יקראו מגדים ויאמר שתהיה ארצו מבורכת מפרי השמים שהוא הטל ובעבור היות המגדים בטל יקרא מגד ותהיה מבורכת מתהום תחתיה וברכתו כעין יעקב שאמר (בראשית מט כה) ברכות שמים מעל ברכות תהום רובצת תחת וטעם "גרש ירחים" המגדים אשר יגרשו הירחים כי כל האילנות בחדשיהם יציצו ויפרחו לשאת ענף ולעשות פרי וזה טעם לחדשיו יבכר (יחזקאל מז יב) בחדשיו הידועים לפרי ההוא יבכר לפני כל שאר האילנות (הרמב"ן)

 בעל הטורים  וליוסף. רמז כי בתחלה יהיה בחלקו של יוסף משכן שילה: (בעל הטורים)

 אור החיים  מברכת ה' ארצו. אולי לפי שעתידין לומר בני יוסף ליהושע שצר להם המקום להיותם עם רב (יהושע יז יר) לזה ברך ארצם להתרחב. עוד לפי שיוסף זן ופרנס כל ישראל, ומצינו שהעלה ה' עליו בשביל זה כאילו ילדם דכתיב (תהלים עז טז) בני יעקב ויוסף סלה, ואמרו ז''ל (סנהדרין יט:) לפי שפרנסם נקראו על שמו, לזה ברכו ברוב טובת הארץ מדה כנגד מדה: (אור החיים)

 ספורנו  מבורכת ה' ארצו. הנה חלקו של יוסף היא ארץ מבורכת בטבע: ממגד שמים מטל. והנני מתפלל שברכתה תהיה ג''כ מצד מגדנות המתבשלות בכחות השמים מטל גם בלי מטר ומתהום וממגד תבואות כו': (ספורנו)

 כלי יקר  וליוסף אמר מבורכת ה' ארצו. ברכה זו היא ממש מעין ברכת יעקב שברכו בריבוי התבואות על שהיה זן ומפרנס את כל בית ישראל, והוסיף כאן ממגד תבואות שמש וירח, כי כבר נשתעבדו לו בחלומו, והנה השמש והירח וגו' (בראשית לז.ט).

ומראש הררי קדם וממגד גבעות עולם. מה שלא הזכיר לשון מגד אצל הררי קדם, נוכל לומר שרמז שכל זכות אבות והאמהות תהיין לראש יוסף כי אברהם ושרה לא ילדו כ"א יצחק ויצחק אע"פ שהוליד עשו ויעקב מ"מ כי ביצחק יקרא לך זרע (שם כא.יב). במקצת זרעו של יצחק ולא בכל זרעו וא"כ יעקב עיקר תולדותיו וביעקב כתיב (שם לז.ב) אלה תולדות יעקב יוסף, א"כ יוסף עיקר תולדות כולם לכך כל זכות אבות ואמהות המכונים בהרים וגבעות הכל שייך ליוסף, זה"ש ומראש הררי קדם כי האבות קדמו לעולם וזכותם יעמוד לו לנגח כל אפסי ארץ כי לאנשים המלחמה ולא לנשים, אבל הנשים מסוגלים בעשיית פרי הבטן ע"כ זכותם יעמוד לו להיות ארצו מלאה מגדים וז"ש וממגד גבעות עולם. וזה שביאר שני מיני ברכה אלו באומרו בכור שורו הדר לו. כי זה ענין ריבוי תבואות שבזכות האמהות גבעות עולם. כי רב תבואות בכח שור (משלי יד.ד). וקרני ראם קרניו, זהו ענין נצחון במלחמה שבזכות ראש הררי קדם.

והם רבבות אפרים. כי שמו על שם כי הפרני אלהים (בראשית מא.נב). ונתנו לו הרבבות מן ברכת יעקב ושמו מורה על ריבוי הפירות ועל ריבוי יוצאי יריכו, משא"כ במנשה לכך נאמר והם אלפי מנשה. (כלי יקר)


{יד}  וּמִמֶּגֶד תְּבוּאֹת שָׁמֶשׁ וּמִמֶּגֶד גֶּרֶשׁ יְרָחִים:

 אונקלוס  וְעָבְדָא מִגְדָנִין וַעֲלָלָן מִיבוּל שִׁמְשָׁא וְעָבְדָא מִגְדָנִין מֵרֵישׁ יְרַח בִּירַח: (אונקלוס)

 יונתן  וּמִטוּב מַגְדִין וְעַלְלִין דִמְבַשְׁלָא אַרְעֵיהּ מִן יְבוּל שִׁמְשָׁא וּמִן טוּב בּוּכְרֵי פֵּירֵי אִילָנַיָא דִמְבַכְּרָא אַרְעֵיהּ בְּכָל רֵישׁ יֶרַח וְיֶרַח: (תרגום יונתן)

 רש"י  וממגד תבואות שמש. שהיתה ארצו פתוחה לחמה וממתקת הפירות: גרש ירחים. יש פירות שהלבנה מבשלתן, ואלו הן קשואין ודלועין. דבר אחר גרש ירחים, שהארץ מגרשת ומוציאה מחדש (ר) לחדש: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ר) דקשה לו היה לו לומר גרש ירח ל' יחיד מאי ירחים ומפרש הארץ מגרשת וכו' כלומר כח חדש וחדש חוזר ומוציא לכך כתיב ירחים ל' רבים: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  תבואות שמש. כי תבואות הזרע והכרם תלויה בשמש: גרש. מגזרת ויגרשו מימיו והוא שיעשה האויר בלחותו כי אין חומו ככח השמש. ואמר ירחים בעבור שיתחדשו והן רבים בשנה אחת: (אבן עזרא)


{טו}  וּמֵרֹאשׁ הַרֲרֵי קֶדֶם וּמִמֶּגֶד גִּבְעוֹת עוֹלָם:

 אונקלוס  וּמֵרֵיש טוּרַיָא בַכִּירַיָא וּמִטוּב רָמָן דְלָא פָסְקָן: (אונקלוס)

 יונתן  וּמִטוּב רֵישֵׁי טַוְורָא בְּכִירְתָא דְאוֹרִיתוּ לֵיהּ בִּרְכָתָא אַבְהָתָא דְמִן שֵׁרוּיָא דִמְתִילִין לְטַוְורַיָא וּמִן טוּב רָמָתָא דְלָא מְפַסְקָן עֲלָלַיָא דְאַחְסִינוּ לֵיהּ בִרְכָתָא אַמְהָתָא דְמִן עַלְמָא דִמְתִילִין לִגְלִימָתָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  ומראש הררי קדם. ומבורכת מראשית בישול הפירות, (ש) שהרריה מקדימין לבכר בישול פירותיהם. דבר אחר, מגיד שקדמה בריאתן (ת) לשאר הרים: גבעות עולם. גבעות העושות פירות לעולם (א) ואינן פוסקות מעוצר הגשמים: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ש) הוסיף מלת מבורכת להודיע שמלת ומראש דבקה עם מבורכת דרישא דקרא והא דהוצרך רש"י לפרש פה שמלת ומראש דבוק עם מבורכת דרישא דקרא יותר מקרא וממגד תבואות שמש וגו' דהוא נמי דבוק עם רישא דקרא י"ל דאם לא פירש הכא ה"א דהאי קרא ומראש הררי קדם וגו' מילתא אחריתא הוא ופי' שיתברך בברכת ארצו וכל המקראות דבוקים לרישא דקרא: (ת) והמעלה והשבח בזה שהשגחת הקב"ה על ארצו יותר מעל שאר ארצות כיון שהיא קדומה בבריאה השגחת הש"י נמי קדומה עליה והא דפי' ד"א משום דלטעם ראשון קשה קדם דכתי' בקרא ל"ל דהא הכל נכלל במלת ומראש ל"פ ד"א ולד"א לחוד קשה קשה מאי ברכה היא זו אע"פ שהוא שבח ומעלה כדפרישית מ"מ לאו ברכה היא לכף הוצרך גם לטעם ראשון: (א) פירוש מכח עצירת גשמים אינן פוסקים מלעשות פירות וכאלו אמר וממתק הגבעות שהוא תמיד בלתי פוסק דאל"כ מה ענין הגבעות לכאן: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ומראש. הטעם וממגד ראש הררי קדם: גבעות עולם. כפול: (אבן עזרא)


{טז}  וּמִמֶּגֶד אֶרֶץ וּמְלֹאָהּ וּרְצוֹן שֹׁכְנִי סְנֶה תָּבוֹאתָה לְרֹאשׁ יוֹסֵף וּלְקָדְקֹד נְזִיר אֶחָיו:

 אונקלוס  וּמִטוּב אַרְעָא וּמָלָאַהּ וְרָעֵי לֵהּ דִשְׁכִנְתֵּהּ בִּשְׁמַיָא וְעַל מֹשֶׁה אִתְגְלִי בַאֲסָנָא יֵיתוּן כָּל אִלֵין לְרֵישָׁא דְיוֹסֵף וּלְגַבְרָא פָּרִישָׁא דַאֲחוֹהִי: (אונקלוס)

 יונתן  וּמִטוּב שְׁבַח פֵּירֵי אַרְעָא וּמַלְיָהּ רְעֵי לֵיהּ אֱלָהָא דְאִתְגְלֵי בְּאִיקַר שְׁכִינְתֵּיהּ עַל משֶׁה בִּסְנַיָא יִתְכַּנְשָׁן כֻּלְהוֹן בִּרְכָתָא אִלֵין וְיִתְעַבְדָן כְּלִיל דִרְבוּ לְרֵישֵׁיהּ דְיוֹסֵף וּלְקָדְקָדֵיהּ דְגַבְרָא דַהֲוָה רַב וְשַׁלִיט בְּאַרְעָא דְמִצְרַיִם וַהֲוָה זָהִיר בְּאִיקְרָא דְאָחוֹי: (תרגום יונתן)

 רש"י  ורצון שוכני סנה. כמו שוכן סנה, ותהא ארצו מבורכת מרצונו ונחת רוחו של הקב"ה, הנגלה עלי תחלה בסנה: רצון. נחת רוח ופיוס, וכן כל רצון שבמקרא: תבואתה. ברכה זו (ב) לראש יוסף: נזיר אחיו. שהופרש מאחיו במכירתו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ב) רצ"ל במה שהוסיף מלת ברכה דבלאו הכי לא היה נשמע מה תבא לראש יוסף לכך הוסיף ברכה זו: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  וממגד ארץ. כפול ארץ המישור: ומלואה. מאשר היא מלאה: ורצון שכני סנה. הוא השמים: תבואתה. הברכה הזאת והתחברו שנים סימנין התי''ו והה''א כמו עזרתה ישועתה בצרתה ובעבור שהזכיר התבואה דמה השבט לשור ואמר בכור שורו כי יש לו כח רב כי הוא ראשית און: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  וממגד ארץ ומלאה. ממגד ארץ המישור ומאשר היא מלאה כי הזכיר ההרים והגבעות ויזכיר הבקעה וארץ המישור כדברי רבי אברהם ועל דעתי מגד ארץ ומלואה ברכות שדים ורחם כי כל האדם וכל הרמש אשר הוא חי יקרא מלואה וכן ירעם הים ומלואו (תהלים צו יא) כי אם מלאתיך אדם כילק (ירמיהו נא יד) והנה זה כטעם ברוך פרי בטנך ופרי אדמתך ופרי בהמתך (לעיל כח ד) ורצון שכני סנה נמשך למעלה ומרצון שוכני סנה ויקרא השם הנכבד "שוכני סנה" כי שם נראה אליו בתחלה ושכן ימים רבים על הר סיני שהוא מקום סנה ומסיני בא ושכן בישראל וטעם הכתוב שתהיה ארצו מבורכת מרצון השם כטעם רצית ה' ארצך (תהלים פה ב) וארצה בו ואכבדה (חגי א ח) וטעם "תבואתה" הברכה הזאת תבוא לראש יוסף ולקדקד נזיר אחיו או טעמו רצון שוכני סנה תבוא לראש יוסף ואל תתמה על החפץ שיכנה אותו בלשון נקבה כי כן בלשון ארמית ורעות מלכא (עזרא ה יז) ולשון חכמים חפצת נפשו ועל דרך האמת יאמר שהרצון ששכן בסנה היא תבוא לראש יוסף שבה ירים ראש והזכיר סמוך במקום מוכרת וכמוהו רבים או יסמוך אל השם הנכבד הנזכר ורצון ה' השוכן בסנה תבוא לראש יוסף וזאת ברכת יעקב (בראשית מט כה) מאל אביך ויעזרך ואת שדי ויברכך (הרמב"ן)

 אור החיים  ורצון שכני סנה וגו'. פירוש שיתרצה בו ה' להטיבו גם בזמן שישראל בצער, והוא סימן שכינת סנה:

ואומרו תבואתה לר א ש יוסף ולקדקד וגו'. פירוש טעם האמור הוא כנגד שני מדות טובות שנמצאו בו, אחד שהגם שגלה וירד למצרים, וכמה סיבות הרשע הקיפוהו עמד בצדקתו, כאומרם ז''ל (רש''י שמות א ה) בפסוק ויוסף היה במצרים הוא יוסף וגו', והוא מה שרמז באומרו לראש יוסף:

וכנגד מה ששילם לאחיו טובה תחת רעה, אמר נזיר אחיו, שהזירוהו אחיו מן אחוותם, כמו שדרשו ז''ל (רש''י בראשית לז יז) בפסוק נסעו מזה, ואף על פי כן ויכלכל יוסף וגו': (אור החיים)

 ספורנו  ורצון שוכני סנה. וגם רצון האל שנגלה בסנה אשר בו הורה ענין עמו אנכי בצרה. כל אלה תבואתה לראש יוסף. מלבד ברכותיו עם הצבור תבואנה על ראשו מאת אלהי מרום שהוא יברך בלתי אמצעי: ולקדקד נזיר אחיו. כי אמנם ראוי הוא לזה כי אמנם היה בעל נזר וכתר מלכות בקרב אחיו והתנהג עם כלם בחסידות: (ספורנו)


{יז}  בְּכוֹר שׁוֹרוֹ הָדָר לוֹ וְקַרְנֵי רְאֵם קַרְנָיו בָּהֶם עַמִּים יְנַגַּח יַחְדָּו אַפְסֵי אָרֶץ וְהֵם רִבְבוֹת אֶפְרַיִם וְהֵם אַלְפֵי מְנַשֶּׁה: (ס)

 אונקלוס  רַבָּא דִבְנוֹהִי זִיוָא לֵהּ וּגְבוּרָן דְאִתְעֲבִידָא לֵהּ מִקֳדָם דְתוּקְפָא וְרוּמָא דִילֵהּ בִּגְבֻרְתֵּהּ עַמְמַיָא יִקְטֵל כַּחֲדָא עַד סְיָפֵי אַרְעָא וְאִנוּן רִבְוָתָא דְבֵית אֶפְרַיִם וְאִנוּן אַלְפַיָא דְבֵית מְנַשֶׁה: [ס] (אונקלוס)

 יונתן  בְּכוֹרוֹתָא הֲוָת חַמְיָא לִרְאוּבֵן וְאִתְנְטִילַת וְהִינוּן רִבְוָותָא דִקְטוֹל יְהוֹשֻׁעַ בַּר נוּן בְּגִילְגְלָא דְהוּא מִדְבֵית אֶפְרַיִם וְהִנוּן אַלְפַיָא דִקְטוֹל גִדְעוֹן בַּר יוֹאָשׁ בִּמְדִינָאֵי דְהוּא מִדְבֵית מְנַשֶׁה: (תרגום יונתן)

 רש"י  בכור שורו. יש בכור שהוא לשון גדולה (ג) ומלכות, שנאמר אף אני בכור אתנהו (תהלים פט, כח.), וכן בני בכורי ישראל (שמות ד, כב.): בכור, מלך היוצא ממנו, והוא יהושע: שורו. שכחו קשה (ד) כשור לכבוש כמה מלכים: הדר לו. נתון לו, שנאמר ונתתה מהודך עליו (במדבר כז, כ.): וקרני ראם קרניו. שור כחו קשה ואין קרניו נאות, (ה) אבל ראם קרניו נאות ואין כחו קשה, נתן ליהושע כחו של שור ויופי קרני ראם: אפסי ארץ. שלשים ואחד מלכים, אפשר שכולם מארץ ישראל היו, (ו) אלא אין לך כל מלך ושלטון שלא קנה לו פלטרין ואחוזה בארץ ישראל, שחשובה לכולם היא, שנאמר נחלת צבי צבאות (ז) גוים (ירמיה ג, יט.): והם רבבות אפרים. אותם המנוגחים הם הרבבות שהרג יהושע שבא מאפרים: והם אלפי מנשה. הם האלפים שהרג גדעון במדין, שנאמר וזבח וצלמונע בקרקע וגו' (שופטים ח, י.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ג) וא"כ אף בכור דהכא הוא מל' גדולה ופירוש מלך היוצא וכו': (ד) רל"ת לענין מה מדמהו לשור: (ה) ר"ל אמאי לא מדמה אותו בקרניו ג"כ לשור למה מדמהו בקרניו לראם וכו' ובזה יתורץ הא דפירשו רז"ל ורש"י מביא' בפ' בלק ראם מל' רום או שדים ולא ראם ממש דהתם בא לאשמועינן גבורתו ותקפו של הקב"ה וראם הוא חלוש בתכלית החולשה: (ו) פי' ל' בתמיה הוא והא א"י לא היתה אלא ד' מאות פרסה על ד' מאות פרסה איך היה אפשר של"א מלכים כולם ימלכו בא"י: (ז) והוא מל' בצביונם וכו': (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  הדר לו. גוף גדול והטעם מספר רב: וקרני ראם. בכח: רבבות אפרים. כדברי יעקב: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  בכור שורו הדר לו. יש בכור שהוא לשון גדולה ומלכות אף אני בכור אתנהו (תהלים פט כח) וכן בני בכורי ישראל (שמות ד כב) מלך היוצא ממנו הוא יהושע כחו קשה כשור לכבוש כמה מלכים וקרני ראם קרניו שור כחו קשה ואין קרניו נאות ראם קרניו נאות ואין כחו קשה נתן ליהושע כחו של שור ויופי קרני ראם והם רבבות אפרים אותם המנוגחים הם הרבבות שהרגם יהושע הבא מאפרים והם אלפי מנשה האלפים שהרג גדעון במדין שנאמר (שופטים ח י) וזבח וצלמונע בקרקר וכמה אלפים נמנו שם לשון רש"י והנה הכתוב מבולבל מאד בפירוש הזה כי "קרני ראם קרניו" כנוי לבכור השור שהוא יהושע ואם כן איך ינגח בהם אלפי מנשה שהם הרוגי גדעון ולשון ספרי (ברכה שנג) לפי שלא פירש לנו כמה הרג יהושע בכנענים תלמוד לומר וזבח וצלמונע בקרקר הכל קל"ה אלף לכך נאמר והם אלפי מנשה וכונתם בזה לדרוש כי גם "בהם ינגח יחדו אפסי ארץ" רמז ליהושע ואמר שאפסי ארץ אלה שינגח הם הרבבות שהרג אפרים הוא יהושע והם האלפים שהרג מנשה אחרי כן שכולם הרגם יהושע ובניהם הקמים אחריהם הרג מנשה בקצתם אלפים וכן שנו שם בהם עמים ינגח יחדו וכי מה כבש יהושע והלא לא כבש אלא שלשים ואחד מלך מלמד שכבש מלכים ושלטונות שהיו מסוף העולם ועד סופו יחדו אפסי ארץ וכי מה ארצות כבש יהושע והלא לא כבש אלא פרטום (חלק) זה קטן אלא כל מלכים ששעבד היו מלכים ושלטונות ופשוטו של מקרא כי בעבור שבירך יוסף בתבואות דמה אותו לשור כי ורב תבואות בכח שור (משלי יד ד) ואמר שיהיה לבכור אשר יוליד הדר מלכות ירמוז ליהושע שהוא ראשון לבית יוסף ויהיה לו גדולה ומלכות וקרני ראם קרניו של שור הנזכר ובקרניו ינגח יחדו אפסי ארץ ואמר כי קרניו שהם שנים הם רבבות אפרים והם אלפי מנשה הקרן הימין לאפרים והשמאל למנשה והנה הזכיר בברכתו שהיו לרבבות ולאלפים כטעם רבבות אלפי ישראל (במדבר י לו) (הרמב"ן)

 אור החיים  בכור שורו וגו'. כאן בירך שני גדולים היוצאים מיוסף, ואמר כנגד מנ. שה הבכור בכור שורו הדר לו, רמז לגדעון, וכינה לו את השור, רמז למה שאמר מלאך ה' לגדעון (שופטים ו כה) קח את פר השור אשר לאביך וגו' ולקחת את הפר השני והעלית עולה וגו':

ואומרו הדר לו, כאומרו שם (ז ב) ויאמר ה' אל גדעון רב העם אשר אתך מתתי את מדין בידם פן יתפאר עלי ישראל לאמר ידי הושיעה לי. והוא הפאר הוא ההדר האמור כאן, שלא עלו מישראל אלא אנשים מועטים, ובזה תהיה התשועה הדר למושיע, והוא אומרו הדר לו:

ואומרו וקרני ראם קרניו. הוא כנגד יהושע הבא מאפרים, שהיה שמעו בכל הארץ, אשר גדלו ה' והרים מעלתו כקרני ראם, בהם עמים ינגח וגו', כי כשמוע מלכי האמורי את אשר היה ה' עמו לא קמה עוד רוח בהם מפניו:

וחזר ופירש משה דבריו כי שני הברכות שאמר הם כנגד שני השבטים, והוא אומרו והם רבבות אפרים והם אלפי מנשה, והגם שבברכה הקדים לומר בכור שורו שהוא כנגד מנשה, לפי שברכתו קטנה מברכת אפרים, התחיל במועט להוסיף ולעלות בברכה, וכשהזכירם הקדים ברכת אפרים כפי גדולתן, שגדולת יהושע גדולה מגדולת גדעון: (אור החיים)

 ספורנו  בכור שורו. והוא יוסף בכור שורו של שוכני סנה שאע''פ שהמלכות ליהודה ונקרא אריה הנה אחריו במעלה היה יוסף כמו השור אחר הארי כאמרם ז''ל מלך בחיות אריה. בבהמות שור. ובזה היה שבטו של יוסף ראשון בשבטים אחר שבט יהודה כאמרו כדבר אפרים רתת: הדר לו. אע''פ שאין לו הוד מלכות הוא ראוי להדר ומעלה: בהם עמים ינגח יחדו. כאמרו וסרה קנאת אפרים וצוררי יהודה יכרתו ועפו בכתף פלשתים ימה יחדיו יבוזו את בני קדם: (ספורנו)


{יח}   רביעי  וְלִזְבוּלֻן אָמַר שְׂמַח זְבוּלֻן בְּצֵאתֶךָ וְיִשָּׂשׂכָר בְּאֹהָלֶיךָ:

 אונקלוס  וְלִזְבוּלֻן אֲמַר חֲדֵי זְבוּלֻן בְּמִפְּקָךְ לַאֲגָחָא קְרָבָא עַל בַּעֲלֵי דְבָבָךְ וְיִשָׂשׂכָר בִּמְהָכָךְ לְמֶעְבַּד זִמְנֵי מוֹעֲדַיָא בִּירוּשְׁלֵם: (אונקלוס)

 יונתן  וּלְשֵׁיבַט זְבוּלוּן בְּרִיךְ משֶׁה נְבִיָא דַיְיָ וַאֲמַר חֲדוֹן דְבֵית זְבוּלוּן בְּמִפַקְכוֹן לִפְרַקְמַטְיֵכוֹן וּדְבֵית יִשָשׁכָר בְּמוֹשְׁכְּנֵי בָּתֵּי מֶדְרָשֵׁיכוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  ולזבולן אמר. אלו חמשה שבטים שברך באחרונה, (ח) זבולון גד דן נפתלי ואשר, כפל שמותיהם לחזקם ולהגבירם, לפי שהיו חלשים שבכל השבטים, הם הם שהוליך יוסף לפני פרעה, שנאמר ומקצה אחיו לקח חמשה אנשים (בראשית מז, ב.), לפי שנראים חלשים ולא ישים אותם לו שרי מלחמתו: שמח זבולן בצאתך ויששכר באהליך. זבולן (ט) ויששכר עשו שותפות, זבולן לחוף ימים ישכון ויוצא לפרקמטיא בספינות, ומשתכר ונותן לתוך פיו של יששכר, והם יושבים ועוסקים בתורה, לפיכך הקדים זבולן ליששכר, שתורתו של יששכר על ידי זבולן היתה: שמח זבולן בצאתך. הצלח בצאתך לסחורה: ויששכר. הצלח בישיבת אהליך לתורה לישב ולעבר שנים ולקבוע חדשים כמו שנאמר ומבני יששכר יודעי בינה לעתים ראשיהם מאתים (דברי הימים-א יב, לג.), ראשי סנהדראות היו עוסקים בכך. ועל פי קביעות עתיהם ועבוריהם: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ח) ר"ל טעם כפל שמו של זבולון מה שלא עשה עד הנה לשון שבט: (ט) רל"ת הקדמת זבולן לפני יששכר: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  שמח זבולון בצאתך. למלחמה וכן זבולן עם חרף נפשו למות: באהליך. כמו וירא מנוחה כי טוב: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  וטעם שמח זבולן בצאתך. בעת צאתך באניות סוחר ירמוז כי לחוף ימים ישכון ואתה יששכר באהליך ירמוז כי ראה מנוחה כי טוב ואת ארצו כי נעמה כברכת יעקב (הרמב"ן)

 בעל הטורים  שמח. ב'. שמח זבולון. שמח בחור. על שם שהיו. וצאים בדרכים לפרקמטיא היו בחורים וגבורים: באהליך. ב'. דין. ואידך אל תשכן באהליך עולה. תשכן נוטריקון, תורה. שטר. כתובים. נביאים. כמו שדרשו זה המשהה בביתו שטר פרוע. וספר שאינו מוגה. ובני יששכר היו יושבי אוהלים ועוסקים בתורה על כן מזהיר אותם אל תשכן באהליך עולה: (בעל הטורים)

 אור החיים  שמח זבולן וגו'. הגם שבענייני עולם הזה בכללות אין לשמוח בהם, דכתיב (קהלת ב ב) ולשמחה מה זה עושה, אמר הנביא שזבולון ישנו כשמחה, הגם ביציאתו מבית המדרש לסחורה, והטעם כדי שיתקיים יששכר באהלו כאומרו ויששכר באהליך:

עוד ירצה, לפי שאין אדם יודע ביציאתו לסחורה אם יצליח אם לא עד שיחזור מוצלח, לזה אמר לזבולון שמח מעת יציאתך, כי בודאי שתצליח, והטעם כיון שיששכר באהליך שליח מצוה אתה לזון לומדי תורה, וכינה אהל יששכר לזבולון, כי הוא הבונה אהלו:

או ירצה באהליך, כינוי ליששכר, ואמר לשון אוהל, לשתי סיבות, אחד שאין עושין עיקר בעולם אלא ישיבת עראי, ועיקר דירתם הוא בית עולמים. ב', כינוי למאהיל עליהם, שהיא השכינה שנקראת אהל, הגם שעוסקים בסחורה, עליהם נאמר (תהלים פה יד) צדק לפניו יהלך וגו': (אור החיים)

 כלי יקר  ולזבולון אמר שמח זבולון בצאתך ויששכר באוהליך. לפי שיעקב ברכם זבולון לחוף ימים, עוסק בסחורה, ויששכר חמור גרם, עוסק בתורה, נמצא זה יוצא לסחורה וזה יושב אוהלים. ושמעתי לפי שהממון אין לו שום שלימות כ"א ע"י הוצאה כי ההוצאה טוב בו מהקיבוץ לכך נאמר שמח זבולון בצאתך. אבל שלימות התורה הוא גם באהליך כי אין שלימותה תלוי בהוצאה לכך נאמר ויששכר באהליך. ועוד שקנין הממון הוא חוץ ממנו ואינו דבק בו לכך נאמר בו לשון יציאה, אבל קנין התורה מתעצם ודבק בו והיו לבשר אחד באהלו לכך נאמר באהלך. וי"א לפי שכל הולך בסחורה אינו שמח עדיין בצאתו לדרך כי לא ידע אם ירויח או לא, אבל לזבולון אמר שישמח גם בצאתו לדרך כי נכון לבו בטוח שישכיל בכל דרכיו לפי שיששכר באהלך עוסק בתורה עליו וזכותו יעמוד גם לו, יען כי זבולון היה נותן לתוך פיו של יששכר.

עמים הר יקראו. ר"ל שיקראו אהלי זבולון ויששכר הר כי כמו ההר הטוב והלבנון מקריבים בו זבחים לה' כך בשני אהליהם גם שם יזבחו זבחי צדק. כי זבולון העוסק בפרקמטיא ונותן לתוך פיו של יששכר אין לך צדקה גדולה מזו כמ"ש (ישעיה לב.כ) אשריכם זורעי על כל מים ואין זריעה אלא צדקה שנאמר (הושע י.יב) זרעו לכם לצדקה. ואין מים אלא תורה שנאמר (ישעיה נה.א) הוי כל צמא לכו למים. ורצה בזה שהזריעה שהיא על כל מים והיא המחזיק ידי לומדי תורה אין לך צדקה כמותה וכתיב (משלי כא.ג) עשוה צדקה ומשפט נבחר לה' מזבח, א"כ דין היא לקרא לאהל זבולון הר כי העולה אליו כעולה להר ה' שמקריבין בו עולה וזבחים לאלהים כי גם באהלו מקריבין זבחי צדק. וכן אהלו של יששכר שעוסקים בו בתורה וכל העוסק בתורת עולה כו' לכך ראוי לקרא לאהלו הר הקודש כי גם שם יזבחו זבחי צדק.

כי שפע ימים ינקו וגו'. כי היו זוכים בעוה"ז ובעוה"ב כי בעוה"ז שפע ימים ינקו, ולעוה"ב שפוני טמוני חול, רמז לרב טוב הצפון לצדיקים לעוה"ב ורמז עוד להשגת החכמה שנאמר בה (ישעיה יא.ט) ומלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים. זה"ש כי שפע ימים ינקו, וישיגו סודות התורה הנעלמים זה"ש ושפוני טמוני חול, משל על הדברים הטמונים וספונים שם ימצאו בינה והשכל. (כלי יקר)

 דעת זקנים  זבולן לחוף ימים ישכון. והי' יוצא לסחורה לצור ולצידון לארץ מרחקים לפיכך התפלל משה עליו שיצליח בסחורתו: ויששכר באהליך. ארצו הית' ראוי' לזריע' והי' יושב באהלי' לשמור שדותיו והתפלל עליו שישמח בשדותיו וכן אמר לו יעקב רובץ בין המשפתי' רובץ בין הגבולי' לשמור שדותיו: (דעת זקנים)


{יט}  עַמִּים הַר יִקְרָאוּ שָׁם יִזְבְּחוּ זִבְחֵי צֶדֶק כִּי שֶׁפַע יַמִּים יִינָקוּ וּשְׂפֻנֵי טְמוּנֵי חוֹל: (ס)

 אונקלוס  שִׁבְטַּיָא דְיִשְׂרָאֵל לְטוּר בֵּית מַקְדְשָׁא יִתְכַּנְשׁוּן תַּמָן יִכְסוּן נִכְסַת קוּדְשִׁין לְרַעֲוָא אֲרֵי נִכְסֵי עַמְמַיָא יֵיכְלוּן וְסִימָא דְמִטַמְרָא בְחָלָא מִתְגַלְיָא לְהוֹן: [ס] (אונקלוס)

 יונתן  אוּמִין סַגִיעִין לְטַוָור בֵּית מַקְדְשָׁא יִצְלוּן תַּמָן יִקְרְבוּן קוּרְבָּנִין דִקְשׁוֹט אֲרוּם עַל סְפַר יַמָא רַבָּא שָׁרָן וְיִתְפַּרְנְקוּן מִן טָרִיתָא וְחַלְזוֹנָא יְאַחְדוּן וְיִצְבְּעוּן מֵאַדְמֵיהּ תִּיכְלָא לְחוּטֵי גוּלְיַתְהוֹן וּמִן חָלָא מַפְקִין אִסְפַּקְלְרִין וּמָנֵי זְגוּגִיתָא אֲרוּם גְנִיזַיָא דִתְהוֹמַיָא גַלְיָין לְהוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  עמים. של שבטי ישראל: הר יקראו. להר המוריה יאספו, (י) כל אסיפה ע"י קריאה היא, ושם יזבחו ברגלים (כ) זבחי צדק: כי שפע ימים יינקו. יששכר וזבולן, ויהא להם פנאי (ל) לעסוק בתורה: ושפני טמוני חול. כסויי טמוני חול, טרית (מ) וחלזון וזכוכית לבנה היוצאים מן הים ומן החול (מגילה ו.), ובחלקו של יששכר וזבולן היה, כמ"ש במסכת מגילה (שם), זבולן עם חרף נפשו למות (שופטים ה, יח.), (נ) משום דנפתלי על מרומי שדה, שהיה מתרעם זבולן על חלקו, לאחי נתת שדות וכרמים וכו': ושפני. לשון כסוי, כמו שנאמר ויספון את הבית (מלכים-א ו, ט.), וספון בארז (שם ז, ג.), ותרגומו ומטלל (ס) בכיורי (ס"א בכסוי) ארזא. דבר אחר עמים הר יקראו, (ע) ע"י פרקמטיא של זבולון, תגרי אומות העולם באים אל ארצו, והוא עומד על הספר, והם אומרים, הואיל ונצטערנו עד כאן, נלך עד ירושלים ונראה מה יראתה של אומה זו ומה מעשיה, והם רואים כל ישראל עובדים לאלוה אחד ואוכלים מאכל אחד, לפי שהעכו"ם אלוהות של זה לא כאלוהות של זה, ומאכלו של זה לא כמאכלו של זה, והם אומרים, אין אומה כשרה כזו ומתגיירין שם, שנאמר שם יזבחו זבחי צדק: כי שפע ימים יינקו. זבולן ויששכר, הים נותן להם ממון בשפע: (רש"י)

 שפתי חכמים  (י) פי' לרגל וא"ת א"כ הל"ל ל' אסיפה ומאי יקראו ל"פ כל אסיפה וכו' וא"כ אף אסיפ' דהכ' אע"פ שלא על ידי קריאה היא אלא מעצמן הן נאספין אפי' הכי כתב ל' קריאה. כתב הרא"ם ולבי מגמגם בה דה"ל לכתוב יקראו הקו"ף בקמ"ת והרי"ש בציר"י מבנין נפעל וכו' ול"נ דאסיפה דהכא בלא קריא' היא כדפרישית אלא הם מעצמם יתאספו במצות השם עליהם שיעלו לרגל ומפני דשאר אסיפות חות מזו הם ע"י קריאה כתב הכא יקראו במקום יתאספו ולעולם לאו נפעל הוא לכן לא ננקד בניקוד הנפעל ודוק. עוד כתב הרא"ם אך איני יודע מה ענין אסיפת השבטים אל הר המוריה בתוך ברכתן של יששכר וזבולן ובאמת לא ידעתי למה אינו יודע דהא רש"י בעצמו היה נזהר מקושיא זו וכתב וע"פ קביעות עתיהם ועיבוריהם עמים של שבטי ישראל הר יקראו להר המוריה וכו' ואפשר דגירסא מוטעת היה ביד הרב מש"ה כתב מה שכתב וק"ל נ"ל: (כ) רצונו בזה לחבר חיבור הקרא אהדדי ומש"ה הוסיף וי"ו לומר שברגלים יזבחו זבחי צדק אף שבכל ימות השנה היו מקריבין שם קרבנות אלא מש"ה הוסיף וי"ו כדי לחבר חיבור הקרא: (ל) ר"ל דמה ברכה יש בזה: (מ) טרית מין דג הוא ושמו טולינו: (נ) התם קאי אזבולן שבקש לעצמו המות כאשר נפתלי על מרומי השדה וע"ז מתמי' בגמרא עם חרף נפשו וכי בשביל זאת ביקש מות לעצמו בשביל שנפתלי על מרומי שדה ומתרץ היה מתרעם וכו' ולי לא נתת אלא ימים והשיב לו הקדוש ב"ה לך נתתי ים שממנו תוציא טרית כו': (ס) פי' הוא מכסה הקורות בארזים: (ע) דלטעם ראשון קשה למה נאמר שם יזבחו וגו' הא כל הקרבנות יזבחו שם ועוד מאי זבחי צדק והא כל הזבחים זבחי צדק ל"פ ד"א וכו' ולד"א נמי ק' דהל"ל בפי' דהא קודם הזביחה צריך גיור מע"א שלו לכן צריך גם לטעם ראשון: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  עמים הר יקראו. בעבור שזבולן דר לחוף אניות יהיה עשרו רב וזהו כי שפע ימים יינקו והוא מגזרת שפעת גמלים: ושפוני טמוני חול. אין לו אח וטעמו כמו טמוני וכן אדמת עפר והטעם שיהא להם עושר רב עד שיטמנהו בחול ובעבור עשרם יבואו רובם אל הר השם לזבוח זבחי תודה לשם: (אבן עזרא)

 ספורנו  עמים הר יקראו. יששכר וזבולון יקראו אומות העולם אל ההר הטוב במיני סחורתם הבלתי נמצאים בין האומות: שם יזבחו זבחי צדק. גם תגרי האומות שזבחו זבחיהם לשמש ולירח הנה בבואם אל ההר הטוב יזבחו שם זבחי צדק: כי שפע ימים יינקו. יששכר וזבולון יהיה להם מיני סחורה הבאים מן הים ומהם שספונים וטמונים בחול כמו דם חלזון וזכוכית לבנות בחולסית שבחול: (ספורנו)

 דעת זקנים  עמים הר יקראו. כי כשראו עמים רבים באים בים והיו נודרין ומתנדבין בעצמן מפני פחד הים ללכת אל הר ציון לזבוח שם זבחי צדק אם ינצלו מן הים כדאמרינן בחולין איש איש מלמד שהעכו"ם נודרים נדרים ונדבות כישראל: כי שפע ימים יינקו. כי בשפע תבוא להם הסחורה דרך הים ומרויחין: ושפוני טמוני חול. כמו מהספינות הנשברות בנמל והנטבעות בים משליכין לחוץ הכל והמוציאין הספינה טומנין הממון בחול וקאמר שגם הספינה והממון הנטמן בחול שימצאו הכל ויקחו לעצמן ולפי הפשט הזה יש לשאול למה הקדים זבולון ליששכר אבל לפי המדרש שעשו שותפות שזבולון יעסוק בפרקמטי' ויששכר יעסוק בתורה ניחא שמח זבולון בצאתך בשביל יששכר שעוסק באהליך: (דעת זקנים)


{כ}  וּלְגָד אָמַר בָּרוּךְ מַרְחִיב גָּד כְּלָבִיא שָׁכֵן וְטָרַף זְרוֹעַ אַף קָדְקֹד:

 אונקלוס  וּלְגָד אֲמַר בְּרִיךְ דְאַפְתֵּי לְגָד כְּלֵיתָא שָׁרֵי וְיִקְטוֹל שִׁלְטוֹנִין עִם מַלְכִין: (אונקלוס)

 יונתן  וּלְשִׁבְטָא דְגָד בְּרִיךְ משֶׁה נְבִיָא דַיְיָ וַאֲמַר בְּרִיךְ דְאַפְתֵּי תְחוּמֵיהּ דְגָד נְיָיח כְּאַרְיָא לְמֵישְׁרֵיהּ וְכַד נְפִיק לְסִדְרֵי קְרָבָא קֳבֵל בַּעֲלֵי דְבָבוֹי מִקְטַל מַלְכִין עִם שִׁלְטוֹנִין וּקְטוּלוֹי חַכִּימִין מִן כָּל קָטוֹלַיָא דְמִגְרַר אֶדְרְעָא עִם קוֹדְקְדָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  ברוך מרחיב גד. מלמד, שהיה תחומו של גד מרחיב (פ) והולך כלפי מזרח: כלביא שכן. לפי שהיה סמוך לספר, (צ) לפיכך נמשל כאריות, שכל הסמוכים לספר צריכים להיות גבורים: וטרף זרוע אף קדקד. הרוגיהם היו ניכרין, חותכים הראש עם הזרוע במכה אחת: (רש"י)

 שפתי חכמים  (פ) ר"ל והלא תחומו היה עד הירדן לבד א"כ מאי האי דכתיב ברוך מרחיב גד ל"פ לצד מזרח היה מרחיב ולא לצד מערב והירדן היה למערב: (צ) כתב הרא"ם לא הבינותי כוונת הרב בזה מנ"ל דמשום דסמוך לספר היה נמשל לארי' דילמא משום דגבור היה כאריה מש"ה נמשל לאריה ושמא י"ל משום שנמשל קד לאריה ולא יהודה שנמשל כן בברכתו של יעקב מש"ה צריך לפרש שכל השוכן בספר צריך להיות גבור כארי עכ"ל ולי נראה דרש"י פי' הכא לפי מה שפי' לעיל בסמוך דהוכפל שמותם לחזקם ולהגבירם לפי שהיו חלשים וע"פ פי' זה פי' הכא לפי שהיה סמוך כו' דא"ל משום היותו גבור כאריה דהא מן החלשים היה וק"ל: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  מרחיב גד. דמהו לאריה כל רואיו יברחו ממנו ואין מי יצר לו: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  ברוך מרחיב גד. מלמד שהיה תחומו של גד מרחיב כלפי מזרח לשון רש"י מספרי (ברכה שנה) ור"א פירש כי בעבור שידמה אותו לאריה אמר ברוך המרחיב גד שנתן לו גבורה וכל רואיו יברחו ממנו ואין מי יצר לו והנכון שהוא על נחלתו כי שני השבטים אשר לקחו נחלתם בעבר הירדן לא לקחו אותה בגורל אבל נתן להם משה כל ממלכות סיחון ועוג ונחלתם רחבה ונסבה למעלה מכל השבטים ולא הזכיר בראובן זה כי די בתפלתו ואפשר גם כן כי לקחו בני גד יותר מבני ראובן כי היו גבורים ונתן להם כל הספר והערים אשר בנו רבות מאשר לראובן ועוד כי הם אשר בקשו הארץ ההיא תחלה כאשר פירשתי שם (במדבר לב ב) והנה הם סבת הרחבה הזאת (הרמב"ן)

 בעל הטורים  ולגד אמר. בברכתו של גד תמצא כל אלפא ביתא. לפי שמרע''ה קבור בחלקו שקיים כל התורה כולה מאל''ף ועד תי''ו. וכן בברכת יוסף. לפי שארונו של יוסף היה מהלך אצל הארון, לומר קיים זה מה שכתוב בזה: וטרף. ב'. וטרף זרוע. אשר אם עבר ורמס וטרף ואין מציל. לומר כל מה שטרף אין מציל מידו: נפתלי שבע רצון. ר''ת נשר. שהיה קל כנשר לעשות רצון אביו שבשמים: (בעל הטורים)

 אור החיים  מרחיב גד. פירוש הרחיב ה' לו בנכסים רבים דכתיב (במדבר לב א) ומקנה רב היה [לבני ראובן] ולבני גד וגו', והטעם כמו שאמר שם הכתוב (לא נג) אנשי הצבא בזזו איש לו, ולהיות בני גד גבורי כח בזזו יותר מכולם, והוא מה שסמך למאמר מרחיב וגו' כלביא שכן וטרף וגו': (אור החיים)

 ספורנו  ברוך מרחיב גד. שנתן לו חלק גדול מחלק כל אחד משאר השבטים בעבר הירדן כי אמנם ארץ סיחון ועוג היתה גדולה בכמות אע''פ שלא היתה זבת חלב ודבש כמו עבר הירדן: כלביא שכן. ראוי הוא לזאת ההרחבה מפני שהוא שוכן כמו אריה לאכול את סביביו: (ספורנו)

 כלי יקר  ולגד אמר ברוך מרחיב גד וכו' לפי שאמר בסמוך צדקת ה' עשה וגו' ולעושה צדקה שייך לשון גד גו"מל ד"לים והקב"ה מרחיב לו כהנה וכהנה פי שנים כפלים, ובזכות זה כלביא שכן וטרף זרוע אף קדקוד כארז"ל (ב"ק יז.) כל העוסק בתורה ובג"ח אויבים נופלים לפניו חללים כו'. ועדיין לא פירש מה הצדקה שעשה גד ע"כ אמר וירא ראשית לו, כי הוא בעצמו ראה לפסוק על עצמו מה שלא היה מחויב לעשותו מצד הדין ומהו שפסק על עצמו וירא ראשית לו כי פסק על עצמו לצאת בראש החלוץ כי סמך על זכות שבחלקו נקבר מחקק שתהיה ארצו יושבת בהשקט ובמנוחה כל זמן שיהיו המה במלחמה, ויתא ראשי עם, בראש החלוץ כי בזה עשה צדקת ה' כמו שהקב"ה עשה צדקה זו עם ישראל שנאמר (שמות יג.כא) וה' הולך לפניהם וגו' כך גם המה עשו צדקה זו אבל ומשפטיו עם ישראל, כי כפי שורש המשפט לא היו צריכין לילך כ"א עם ישראל בשוה ועל צד הצדקה קבלו עליהם לצאת בראש החלוץ.

וגם לדברי המפרשים ויתא ראשי עם על משה, כך פירושו כי בכל מלחמה הלך משה לפניהם וכך צוה גם ליהושע שנאמר (דברים ג.כח) כי הוא יעבור לפני העם. ומ"מ בכל משפטיו היה עם ישראל שוה להם כי לא היה מבקש קדימה עליהם. ומ"ש וטרף זרוע אף קדקוד לפי שעור בעד עור וגו' כשמכים בחרב מלמעלה אז המוכה מרים ידו להציל בה את ראשו ואז הוא חותך תחילה לשנים היד ואח"כ הקדקוד כי החרב יעבור דרך שניהם לכך הקדים זרוע לקדקוד ומיושב לשון אף. (כלי יקר)

 דעת זקנים  ברוך מרחיב גד. לפי שנחלתו של גד במקום מרעה כד"א ומקנה רב היה לבני גד וכו' שייך למימר ביה לשון הרחבה כדכתיב ורעו במרחב: וטרף זרוע אף קדקד. פי' הרב בכור שור כי כשהיה מכה והמוכה מגביה זרועו שלא יכה בראשו היה חותך הזרוע שלפני הראש והראש עמו ומעמיק המכה עד סוף הכתף: (דעת זקנים)


{כא}  וַיַּרְא רֵאשִׁית לוֹ כִּי שָׁם חֶלְקַת מְחֹקֵק סָפוּן וַיֵּתֵא רָאשֵׁי עָם צִדְקַת יְהֹוָה עָשָׂה וּמִשְׁפָּטָיו עִם יִשְׂרָאֵל: (ס)

 אונקלוס  וְאִתְקַבֵּל בְּקַדְמֵתָא דִילֵהּ אֲרֵי תַמָן בְּאַחֲסַנְתֵּהּ מֹשֶׁה סָפְרָא רַבָּא דְיִשְׂרָאֵל קְבִיר וְהוּא נָפֵק וְעַל בְּרֵישׁ עַמָא זַכְוָן קֳדָם יְיָ עֲבַד וְדִינוֹהִי עִם יִשְׂרָאֵל: [ס] (אונקלוס)

 יונתן  וַחֲמָא אַרְעָא טַבְתָּא וְקַבֵּיל חוּלְקֵיהּ בְּשֵׁירוּיָא אֲרוּם תַּמָן אֲתַר מִקְבַּע אַבְנִין טָבִין וּמַרְגַלְיָין דְבֵיהּ משֶׁה סַפְרֵיהוֹן דְיִשְרָאֵל גְנִיז וְהֵיכְמָא דַהֲוָה עָלֵיל וְנָפִיק בְּרֵישׁ עַמָא בְּעַלְמָא הָדֵין הֵיכְדֵין יְהֵי עָלֵיל וְנָפִיק בְּעַלְמָא דְאָתֵי מְטוֹל דְזַכְוָון קֳדָם יְיָ עָבַד וְסִידְרֵי דִינוֹי אַלִיף לְעַמֵיהּ בֵּית יִשְרָאֵל: (תרגום יונתן)

 רש"י  וירא ראשית לו. ראה ליטול לו חלק בארץ סיחון ועוג, שהיא ראשית (ק) כבוש הארץ: כי שם חלקת מחקק. כי ידע אשר שם בנחלתו חלקת (ר) שדה קבורת מחוקק, והוא משה: ספון. אותה חלקה ספונה וטמונה (ש) מכל בריה, שנאמר ולא ידע איש את קבורתו (לקמן לד, ו.): ויתא. גד: ראשי עם. הם היו הולכים לפני החלוץ בכבוש הארץ לפי שהיו גבורים, וכן הוא אומר ואתם תעברו חלוצים לפני אחיכם וגו' (דברים ג, יח.): צדקת ה' עשה. שהאמינו דבריהם, ושמרו הבטחתם לעבור את הירדן עד שכבשו וחלקו. דבר אחר, ויתא משה ראשי עם. צדקת ה' עשה. על (ת) משה אמור: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ק) רצונו בזה במה שהוסיף מלת כיבוש כדי שיהא מלת ראשית דבוק עם מלה שלאחריו שאין לך ראשית שאינ' דבוק' עם מלה שלאחרי' וכ"פ רש"י בהדיא בריש פרשת בראשית: (ר) הוכרח לפרש כן כי מפשוטו של קרא משמע שכבר היה מחוקק שם קבור וזה אינו אמת ל"פ כי ידע בקבלה או בנבוא' עוד תיקן דמקרא משמע שהי' למחוקק חלק בארץ מדכתיב שם חלקת מחוקק ספון. לכ"פ חלקת שדה קבורת מחוקק והוסיף מלת שדה מפני שמלת חלקת מורה על חלק בדבר מש"ה הוסיף מלת שדה: (ש) הוצרך לזה שלא תאמר שהמחוקק טמון רק מקום קבורתו כלומר אותה חלקה שהוא קבור בה כדכתיב ולא ידע איש את קבורתו. יש מקשין והיאך אפשר לומר שקבורת משה היא בנחלת בני גד והלא קבורת משה היא בהר נבו כמ"ש לקמן ויעל משה מערבות מואב אל הר נבו וגו' והר נבו היה בנחלת בני ראובן כמו שכתוב בפ' מטות ובני ראובן בנו את חשבון וגו'. ונ"ל דמישור של נבו היה גדול והעיר היתה עומדת במישור וההר היה בחלקו של גד ומפני שמתחלה היה ההר והעיר של אדם א' נקרא ההר של שם העיר גם לא היה רחוק כ"כ מן העיר והיה עומד במישור של עיר מש"ה נקרא ההר על שם העיר וק"ל: (ת) דלטעם ראשון קשה למה אמר בגד ויתא ראשי עם דהא גם ב"ר וחצי שבט מנשה הלכו לפני אחיהם ל"פ ד"א ולד"א קשה למה מזכיר צדקתו של משה בברכת גד ל"פ טעם ראשון: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  וירא ראשית לו. הטעם שראה לנפשו ויבקש לו נחלה קודם לישראל: כי שם חלקת. כמו חלק ומחוקק הוא הגדול והשליט כמו לבי לחוקקי ישראל וספון כמו וספון בארז (בתוכם ספונים) [צ''ל בבתיכ' ספוני'] שטעמו שהם ספונים וכן קירות הספון והטעם כי ראה ארמונים ספונים שהיו חלק גדולי האמורי: ויתא. חסר אל''ף והטעם שבאו ראשי גד עם ישראל חלוצי צבא ומשה ראה זה בנבואה: צדקת ה' עשה. שמלא בידו את אשר דבר בפיו שנדרו בני גד שיצאו עם ישראל להלחם עם אויביהם ולא הזכיר ראובן ויתכן כי זה בעבור שהיו בני גד גבורים יותר מבני ראובן והנה דברי הימים לעד שאמר על בני גד ופני אריה פניהם ולא תמצא כן בבני ראובן: (אבן עזרא)

 אור החיים  וירא ראשית לו. פירוש היה ראוי ראשית שהיא התורה לו, וטעם לדבר כי שם חלקת, פירוש חלקו של מחוקק שהוא משה ספון, או חלק ממחוקק כי חלק הגדול עלה למעלה, ולא נשאר שם אלא גופו הקדוש החי ספון. וטעם הדבר להביא ראשי עם, כאומרם ז''ל (ספרי כאן) להביא דור המדבר לעולם הבא. והוא אומרו ויתא וגו', וקראם ראשי עם לפי שהם תחילת קניית ישראל לה' לעם סגולה:

עוד ירצה, וירא ראשית, הנחלה שנחלו ישראל, שהיא ארץ סיחון ועוג לו, פירוש ליטלה לחלקו, ולחשש סגולת הארץ שכל הדר בה או כל הקבור בה יש לו חלק לעולם הבא (עי' כתובות קי:). אמר טעם שלא חש לדבר זה כי שם פירוש במקום ההוא שלקח לנחלתו שם חלקת מחוקק, שהוא משה, ספון, ויתא ראשי עם, ומעתה גם הוא יבא עם ראשי עם לעולם הבא:

צדקת ה' עשה. פירוש חוזר אל משה, שנותן טעם למה זכה לכל המעלה שיביא אחרים עמו לעולם הבא, ואמר צדקת ה' וגו', פירוש שעשה הצדק בדבר הנוגע לה':

או אפשר שיכוין לומר שעשה יותר מחיובו עם ה', וכמו שרמזנו בפסוק וצדקה תהיה לנו וגו' (לעיל ו כה), גם משפטיו עם ישראל עשה, פירוש שהיה מתדיין תמיד עם ה' על ישראל והיה מכריע הדין לכף זכות, כאמור בענין העגל ומרגלים ועדת קרח, ועיין מה שפירשנו בהם, וכפי זה שיעור אומרו ומשפטיו, פירוש משפטים של ה' עם ישראל, עשה אותם, פירוש עשה תיקן:

עוד ירצה על זה הדרך, צדקת ה' עשה במה שנוגע לעצמו, ומה שנשפט הוא במשפטים אלו למות בעבר הירדן וסתם תפלתו הוא עם ישראל, פירוש הוא בדברים שהם עם ישראל, כגון מי מריבה, ושאר הסיבות שמהם:

או יתפרש אומרו צדקת ה' וגו', על גד שעשה עם ה' דבר שיחשב לו לצדקה, והוא שעבר הירדן להלחם מלחמת מצוה עם ישראל, ודבר זה כפי הדין בינו לבין ה' אינו חייב בו, כי באה נחלתם במקום שבחרו, ואין להם חיוב לעבור להלחם עם יושבי הארץ, וכמו שטענו בטענותיהם בפרשת מטות, וכמו שפירשנום שם, וכמו שהוכיח המעשה שהסכים ה' על נחלתם כי באה שמה:

ומה שעברו הירדן להם תחשב לצדקה, וזה למה שנוגע למה שבינם לבין ה', אבל למה שנוגע לבינם ובין ישראל כך שורת הדין נותנת:

והוא אומרו ומשפטיו עם ישראל, וכמו שפירשתי שם בתשובת משה על טענותיהם, שכולם הם כדי שיהיו נקיים מה' ומישראל, כי אין צורך לה' לעזרת גבורתם, ויודע היה ה' שלא היתה כוונתם בשאלת הארץ לשום מיחוש רע, וכל הטענות שטען להם משה לא היו אלא בערך ישראל אחיהם: (אור החיים)

 ספורנו  וירא ראשית לו. וג''כ ראוי הוא לכך כי אמנם כשבחר גד את ארץ סיחון ועוד אע''פ שאינה כקדושת עבר הירדן היתה כוונתו להשיג דבר עקרי אצלו כי שם בארץ סיחון ועוג חלקת מחוקק ספון היתה אותה החלקה שהמחוקק קבור בה שהוא משה: ויתא ראשי עם. ושם בארץ סיחון ועוג אתא המחוקק בראשי העם לכבוש את הארץ: צדקת ה' עשה ומשפטיו עם ישראל. ושם עשה המחוקק את צדקת ה' לישראל. שבאר שם את תורתו ושם נשפט עם ישראל והתוכח משפטי ה' ודיניו עליהם כענין שמואל באמרו התיצבו ואשפטה אתכם את כל צדקות ה': (ספורנו)

 דעת זקנים  וירא ראשית לו. ראה גד ובחר לו ראשיתה של א"י דהיינו ארץ סיחון ועוג אשר בעבר הירדן כי שם חלקת מחוקק ספון כתרגום לפיכך נטלה לחלקו אע"פ שעמון ומואב מערערין עליה כי יודע היה שעתיד הקב"ה לקבור שם משה רבינו ואלו היתה עתידה לחזור ליד עמון לא היה הקב"ה קוברו שם בחוצה לארץ: ויתא ראשי עם. גד היה הולך למלחמה בראשי עם ישראל: צדקת ה' עשה. שעמד בתנאו ובקיומו כמשפט שהתנה עם ישראל לעבור לפני החלוץ: (דעת זקנים)


{כב}   חמישי  וּלְדָן אָמַר דָּן גּוּר אַרְיֵה יְזַנֵּק מִן הַבָּשָׁן:

 אונקלוס  וּלְדָן אֲמַר דָן תַּקִיף כְּגוּר אַרְיְוָן אַרְעֵהּ שָׁתְיָא מִן נַחֲלַיָא דְנָגְדָן מִן מַתְנָן: (אונקלוס)

 יונתן  וּלְשִׁבְטָא דְדָן בְּרִיךְ משֶׁה נְבִיָא דַיְיָ וַאֲמַר שִׁבְטָא דְדָן מְדַמֵי לְגוּר בַּר אַרְיְוָון אַרְעֵיהּ שַׁתְיָא מִנַחֲלַיָא דְנַגְדִין מִן מַתְנָן וּתְחוּמֵיהּ יְהֵי מָטֵי עַד בּוּתְנַיֵי: (תרגום יונתן)

 רש"י  דן גור אריה. אף הוא היה סמוך לספר, לפיכך מושלו כאריות: יזנק מן הבשן. כתרגומו, שהיה הירדן יוצא מחלקו (א) ממערת פמייאס (פטאלאמעוס) (ב) והיא לשם, שהיא בחלקו של דן, שנאמר ויקרא ללשם דן (יהושע יט, מז.), (ג) וזינוקו (ד) וקילוחו מן הבשן. דבר אחר, מה זינוק זה יוצא ממקום אחד ונחלק לשני מקומות, (ה) כך שבטו של דן נטלו חלק בשני מקומות, תחלה נטלו בצפונית מערבית עקרון וסביבותיה, ולא ספקו להם, ובאו ונלחמו עם לשם שהיא פמייאס, והיא בצפונית מזרחית, שהרי הירדן יוצא ממערת פמייאס, והוא במזרחה של ארץ ישראל, ובא מהצפון לדרום וכלה בקצה ים המלח, שהוא במזרח יהודה שנטל בדרומה של ארץ ישראל, כמו שמפורש בספר יהושע, והוא שנאמר ויצא גבול בני דן מהם ויעלו בני דן וילחמו עם לשם וגו' (שם), יצא גבולם מכל אותו הרוח שהתחילו לנחול בו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (א) פי' מחלקו של דן: (ב) מערת פמייאס זהו בלשון תלמוד ובלשון מקרא נקרא לשם: (ג) כלומר לפי שהיה בחלקו: (ד) פי' זינוקו של הנהר שהולך דרך אספמיא שהיה בחלקו אותו נהר יוצא מן הבשן פי' שם מקום ואינו מארצו של דן: (ה) דלטעם ראשון קשה דפשוטו של קרא משמע דקאי אשבט דן עצמו ולא על הירדן כי הירדן אין בו שום רמז בקרא ל"פ ד"א כו'. ולד"א לחוד נמי קשה למה כתיב יזנק מן הבשן דהא לאו בבשן נטל חלקו ל"פ גם טעם ראשון: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  יזנק. אין לו חבר במקרא והטעם דמהו בגבורתו לגור אריה כאשר ידלג מהר בשן: (אבן עזרא)

 אור החיים  גור אריה. אולי שנתכוין אל שמשון ששיסע הארי כשסע הגדי (שופטים יד ו). ואומרו יזנק, רמז לצליחת עליו רוח ה' ודלג לשסעו כמדלג מהר בשן: (אור החיים)

 ספורנו  גור אריה יזנק מן הבשן. הנה האריה לא יזנק מן הבשן שהוא מקום מבחר המקנה כאמרו אבירי בשן פרות הבשן זולתי בהיותו בטוח לטרוף איזה טרף שיזדמן לו חוץ לבשן וכן יהיה דן בטוח לכבוש סביבותיו ויצא עליהן בטח: (ספורנו)

 כלי יקר  לדן אמר דן גור אריה. לפי שיעקב אמר דן ידין עמו. וכל דיין צריך להיות גבור כארי כמ"ש (שמות יח.כא) ואתה תחזה מכל העם אנשי חיל. שלא יגור מן בעלי דינין אם יש בהם איזה אלם ע"כ אמר לדן שיהיה גור אריה יזנק מן הבשן, הבשן הוא מקום חיות רעות הטורפים כך הדיין כל קילוסו מן פרות הבשן להציל טרף מידם ע"כ צריך הדיין להיות גם הוא לבבו כלב האריה. (כלי יקר)

 דעת זקנים  דן גור אריה. שהיה עומד על הספר ושוקד ושומר על ישראל שלא יכנסו (אויבים) לארץ: יזנק מן הבשן. ששותה מי הירדן שמקלח מן הבשן שהירדן יוצא ממערת פמייס שהיא מארץ דן שלכך נקרא שמו ירדן יורד דן והוא מפסיק בין ארץ הבשן שארץ עוג לשפת הירדן היתה לצד א"י והארץ העומדת על הירדן טובה מאד שנא' ויבחר לו לוט את כל ככר הירדן כי כלה משקה וגו': (דעת זקנים)


{כג}  וּלְנַפְתָּלִי אָמַר נַפְתָּלִי שְׂבַע רָצוֹן וּמָלֵא בִּרְכַּת יְהֹוָה יָם וְדָרוֹם יְרָשָׁה: (ס)

 אונקלוס  וּלְנַפְתָּלִי אֲמַר נַפְתָּלִי שְׂבַע רַעֲוָא וּמְלֵי בִּרְכָן מִן קֳדָם יְיָ מַעֲרָב יָם גִנוֹסַר וְדָרוֹמָא יֵרָת: [ס] (אונקלוס)

 יונתן  וּלְשִׁבְטָא דְנַפְתָּלִי בְּרִיךְ משֶׁה נְבִיָא דַיְיָ וַאֲמַר נַפְתָּלִי שְבַע רַעֲוָא וְחָדֵי בְּנוּנֵי יַמָא דִי נְפָלוּ בְּחוּלְקֵיהּ וּמְלֵי בִּרְכָאָן מִן פֵּירֵי דְבִקְעַת גִינוּסַר דְאִתְיְהִיבוּ לֵיהּ מִן קֳדָם יְיָ יַמָא דְסוּפְנֵי וְיַמָא דִטְבֶרְיָא יֵירָת: (תרגום יונתן)

 רש"י  שבע רצון. שהיתה ארצו שבעה כל רצון יושביה: ים ודרום ירשה. ים כנרת נפלה בחלקו, ונטל מלא חבל חרם (ו) בדרומה לפרוש חרמים ומכמורות: ירשה. לשון צווי, (ז) כמו עלה רש (דברים א, כא.), והטעם שלמעלה ברי"ש מוכיח, כמו ירש, ידע, לקח, שמע, כשמוסיף בו ה"א יהיה הטעם למעלה, שמעה, ידעה, סלחה, לקחה, אף כאן ירשה לשון צווי, ובמסורת הגדולה מצינו באלפא ביתא לשון צווי דטעמיהון מלעיל: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ו) פי' נטל מלא חבר לפרוש שם חרמים ומכמורות. חרמים גם הוא ל' מכמורות וכפל לשון הוא: (ז) (ד"ט) דקשה ליה דמשמע שכבר ירש וזה לא הי' לכן פירש ל' ציווי: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  שבע רצון. שם התאר. וכן הוא יהיה שבע רצון: ים ודרום. שנחלתו יהיה מערבית דרומית: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  נפתלי שבע רצון. שהיתה ארצו שבעה כל רצון יושביה לשון רש"י והנכון שהוא נמשך אל השם הנכבד יאמר שבע ומלא רצון השם הנכבד וברכתו אבל במדרש של רבי נחוניה בן הקנה אמרו בכתוב הזה אמר רבי אמורא מאי דכתיב ומלא ברכת ה' ים ודרום ירשה כך אמר משה אם תלך בחקותי תירש העולם הבא שהוא נמשל לים שנאמר (איוב יא ט) ורחבה מני ים והעולם הזה שהוא נמשל לדרום שנאמר (יהושע טו יט) כי ארץ הנגב נתתני ומתרגמינן ארעא דרומא ומאי דכתיב ירשה ירש היה לו לומר אלא אפילו הקב"ה בכלל והיינו רש יה למה הדבר דומה למלך שהיו לו שני אוצרות והקצה האחד מהם לסוף ימים רבים אמר לבנו טול מה שיש בשני אוצרות הללו אמר הבן שמא לא יתן לי מה שהקצה אמר לו טול הכל והיינו דכתיב ים ודרום ירשה יה רש הכל נתון לך ולואי תשמור דרכיו ועוד אמרו ומלא ברכת ה' ים ודרום ירשה אין ים אלא תורה שנאמר ורחבה מני ים וכל המדרש שם אם כן יהיה סוד הכתוב נפתלי שבע הרצון הממלא ברכת ה' שהיא הים הכלולה בכל מן הכל כענין שכתוב (קהלת א ז) כל הנחלים הולכים אל הים והוא ביתו של מלך משל למבקשים לראות את המלך שואלים אנה ביתו של מלך ואחר כך שואלים אנה המלך וגם העולם הזה הנגוב והיבש מן הרצון יירש בי"ה והמשכיל יבין (הרמב"ן)

 ספורנו  נפתלי שבע רצון ומלא ברכת ה' ים ודרום ירשה. אתה נפתלי ירשת ים ודרום שבע רצון ומלא ברכת ה' ואיני צריך להתפלל על ברכת ארצך וזה כי בחלקו יהיו פירות גינוסר הראשונים להתבשל ומהם יהיו בכורים רצויים לפניו: (ספורנו)

 כלי יקר  ולנפתלי אמר נפתלי שבע רצון. יעקב ברכו בברכת אילה שלוחה הנותן אמרי שפר. שפירותיו ממהרים להתבשל וע"כ מביאים מארצו בכורים תחילה זה"ש הנותן אמרי שפר כי בהבאת ביכורים משבחים ומודים לה', לכך נאמר כאן ע"י שהוא שבע רצון כי השביעו ה' כל רצונו ע"כ הוא מלא ברכת ה' כי הוא יברך את ה' תחילה ע"י הבאת ביכורים כי במקום שאמר יעקב הנותן אמרי שפר אמר כאן ומלא ברכת ה'. ים ודרום ירשה, שיש לו חלק בים כנרת ובדרום. (כלי יקר)

 דעת זקנים  נפתלי שבע רצון. ארצו ממהרת לבשל פירותיה ושבע מהם כרצונו כי מקום שפירותיו מאוחרין אין משביעין להם ברצון כי צריך להתאוות להם קודם שיבואו: ומלא ברכת ה'. שכל הבא לארץ נפתלי ורואה פירותיו מבוכרין ואילנות מלבלבין משבח ומברך את ה' על החדש וכן אמר יעקב הנותן אמרי שפר. ורבותינו דרשו מכאן בברכות דכל הממלא כוס של ברכה זוכה ונוחל שתי עולמות שנא' ומלא ברכת ה' ים ודרום ירשה. ותימה דשני עולמות היאך נפקי מהכא. וי"ל דים זה מערב וזהו העולם הזה שהיא דומה ללילה ודרום הוא מקום שלעולם החמה שם בין בימות החמה בין בימות הגשמים וזהו העוה"ב שהוא דומה ליום ושניהם ירושה למי שממלא כוס של ברכה: (דעת זקנים)


{כד}  וּלְאָשֵׁר אָמַר בָּרוּךְ מִבָּנִים אָשֵׁר יְהִי רְצוּי אֶחָיו וְטֹבֵל בַּשֶּׁמֶן רַגְלוֹ:

 אונקלוס  וּלְאָשֵׁר אֲמַר בְּרִיךְ מִבִּרְכַּת בְּנַיָא אָשֵׁר יְהֵי רַעֲוָא לְאַחוֹהִי וְיִתְרַבֵּי בְּתַפְנוּקֵי מַלְכִין: (אונקלוס)

 יונתן  וּלְשִׁבְטָא דְאָשֵׁר בְּרִיךְ משֶׁה נְבִיָא דַיְיָ וַאֲמַר בְּרִיךְ הוּא מִבְּנַיָא דְיַעֲקב אָשֵׁר יְהֵי מַרְעֵי לְאָחוֹי וּמְסַפֵּק לְהוֹן מְזוֹנֵי בִּשְׁנֵי שְׁמִיטָתָא וּתְחוּמֵיהּ יְהֵי מַרְבֵּי זֵיתִין סַגִיעִין עָבְדִין מְשַׁח מְסַפְּקִין לְמִטְבוֹל בֵּיהּ רִיגְלוֹי: (תרגום יונתן)

 רש"י  ברוך מבנים אשר. ראיתי בספרי (שנה.) אין לך בכל השבטים שנתברך בבנים כאשר, ואיני יודע כיצד: יהי רצוי אחיו. שהיה מתרצה לאחיו בשמן אנפיקינון (ח) ובקפלאות, והם מרצין לו בתבואה. דבר אחר יהי רצוי אחיו, שהיו בנותיו נאות, (ט) והוא שנאמר בדברי הימים (ח"א, לא.) הוא אבי ברזית, שהיו בנותיו נשואות לכהנים גדולים (י) הנמשחים בשמן זית: וטובל בשמן רגלו. שהיתה ארצו מושכת שמן כמעין, ומעשה שנצטרכו אנשי לודקיא לשמן, מנו להם פולמוסטוס (כ) אחד וכו' (ספרי שנה.), כדאיתא במנחות (פה:): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ח) (בפסחים דף מב) תניא ר"י אומר אנפיקינון שמן זית שלא הביא שליש ולמה סכין אותו מפני שמשיר את השער ומעדן את הבשר: (ט) דלטעם ראשון קשה למה הי' הוא מרוצה לאחיו יותר מאחיו לו דהא אחיו היו מרצין לו בתבואה ולפי' של ד"א קשה ה"ל לומר ברוך מבנות אשר כיון שהיו בנותיו יפות ולכל הפחות היה לו לכלול הבנות עם הבנים ולכתוב הכי ברוך בבנים ובנות ל"פ גם טעם ראשון: (י) וא"ת א"כ בת זית הל"ל. וי"ל דבני בנותיו הרי הן כבניו דבני בנים הרי הם כבנים ועליהן נאמר ברזית. בשם מהרי"ץ: (כ) פי' שליח והלך ומצא שמן הרבה בארצו: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  רצוי. כמו אהוב: וטובל בשמן רגל. ו. מרוב השמן כטעם כבס ביין לבושו וכן אמר יעקב שמנה לחמו: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  ברוך מבנים אשר. אם המ"ם תבוא ליתרון כמ"ם תבורך מנשים (שופטים ה כד) הנחמדים מזהב ומפז רב (תהלים יט יא) וחברותיה יהיה תימה איך ימעט משה שאר השבטים לאמר שיבורך אשר יותר מכל בני יעקב ועוד שלא תתקיים ברכתו כי לא היה כן ורש"י כתב ראיתי בספרי (ברכה שנח) אין לך בכל השבטים שנתברך מבנים כאשר ואיני יודע כיצד והנה רבותינו נתכוונו לפרש "ברוך מבנים" שיהיה מבורך בבנים רבים שיוליד כמ"ם מבורכת ה' ארצו ממגד שמים מטל (פסוק יג) ולכך אמרו שכל שאר השבטים ברך אותם בגבורה או בנחלתם ואשר לבדו נתברך בבנים וגרסת הנוסחאות שלנו בספרי אין לך שנתברך בבנים כאשר אבל קיום הברכה הזאת לא נתבאר ואולי היא ממה שכתוב בדברי הימים (א ז מ) כל אלה בני אשר ראשי בית האבות ברורים גבורי חילים ראשי הנשיאים והתיחסם בצבא במלחמה מספרם אנשים עשרים וששה אלף ולא נאמר שם בשאר השבטים כשבח הזה ועל דרך הפשט ברוך מבנים אשר כטעם יהי רצוי אחיו יאמר שיהיה אשר מבורך מפי כל בני יעקב אביהם ורצוי לכל אחיו והטעם כי ארצו שמנה ומשם יבואו כל מעדני מלך לכל השבטים וכולם יאמרו תמיד יברך ה' הארץ הזאת אשר תוציא כפירות האלה ויהיה מ"ם "מבנים" כמ"ם מה' יצא הדבר (בראשית כד נ) מאל אביך (שם מט כה) ואונקלוס תרגם בריך מברכת בניא אשר נראה שרצה לומר כי יבואו מכל השבטים לאשר לקנות השמן ויהיו יהודה וישראל רוכליו בחטי מנית ופנג ודבש וצרי וכל זמרת הארץ שיביאו הכל וימכרו לו ויקנו השמן והנה הוא מבורך מכל הטוב הנמצא לכל השבטים והוא טעם "רצוי אחיו" שימכרו לו ויקנו ממנו לרצון להם ושוב מצאתי בבראשית רבה (עא יג) ותאמר לאה באשרי כי אשרוני בנות (בראשית ל יג) אמר רבי לוי לא לן אשר באכסניא מימיו ירש אשר גבי פלטריות מה שלא ירש יהודה ארצות ובני אשר ימנה וישוה וישוי ובריעה וסרח אחותם וגו' הוא אבי ברזית (דהי"א ז ל לא) רבי לוי ורבי סימון אמרו שהיו בנותיהם נאות והיו נשואות לכהנים שנמשחו בשמן זית וכו' (הרמב"ן)

 בעל הטורים  ברוך מבנים אשר. לכך ברכו משה בדברים הללו, לפי שכשמכרו השבטים את יוסף החרימו שלא יגלו אותו, וסרח בת אשר ידעה ממכירתו בנבואה, ואמרו השבטים מהיכן ידעה אם לא מאביה, מפני דשותא דינוקא, או מאבא או מאמא, עמדו ונדוהו. ובא מרע''ה והתירו. כי מנודה אסור בתשמיש המטה, אמר ברוך מבנים. היו אחיו בדלין הימנו, אמר יהי רצוי אחיו. היה אסור בסיכה אמר וטובל בשמן רגלו, שיהא מותר לסוך בשמן. היה אסור בנעילת הסנדל, אמר ברזל ונחשת מנעלך: מבנים אשר יהי רצוי. ר''ת מאיר. על שם השמן שהוא מאיר פניהם. ומאיר למנורה: (בעל הטורים)

 אור החיים  ברוך מבנים אשר וגו'. פירשתי בפרשת נשא בפסוק נשיא לבני אשר וגו' (במדבר ז עב): (אור החיים)

 ספורנו  ברוך מבנים אשר. הנה אשר בזה יהיה ברוך מכל שאר השבטים כי אמנם על כל עשיר תהיה קנאת אחיו ושנאתם בצד מה והפך זה יקרה לשבטו של אשר כי אמנם יהי רצוי אחיו: וטובל בשמן רגלו. וזה שהוא היה נותן זול בשמן בין אחיו לרב השמן אצלו: (ספורנו)

 כלי יקר  ולאשר אמר ברוך מבנים אשר. לפי שבלידתו כתיב (בראשית ל.יג) באשרי כי אשרוני בנות, ע"כ הוסיף לומר שגם מבנים יהא מבורך ומאושר כי גם בן גם בת כולם יאשרוהו ויברכוהו.

ומ"ש וכימיך דבאך. רמז לארז"ל (חולין כד:) שמן שסכתה לי אמי בילדותי הוא שעמד לי בזקנותי, ע"כ אמר כאן וטובל בשמן רגלו, וע"י השמן יהא חזק ובריא אולם בימי הזקנה כמו בילדותו זה"ש וכימיך דבאך. ולדעת האומרים שאשר נתברך בבנים הרבה ע"י שקיים מצות פו"ר בבחרותו ובזקנותו כמ"ש (קהלת יא.ו) בבוקר זרע את זרעך ולערב וגו' זה"ש וכימיך דבאיך וכמו שפרש"י שבא להשוות ימי הזקנה לימי הנעורים. (כלי יקר)

 דעת זקנים  ברוך מבנים אשר. שכל הבנים יברכוהו כמו שאומר יהי רצוי אחיו ולמה לפי שטובל בשמן רגלו שתהא ארצו משופעת בשמן וממציא שמן לכל אחיו וזהו גוש חלב שיהא בחלקו כדפרי' בפ' ויחי יעקב. ומפרש הרב ר' אליהו הכהן בשם דודו הרב ר' משה לפיכך אמר ברוך מבנים כי דוק ותשכח שהוא מרובה באוכלוסין במנין דפינחס לפי מנינו של מדבר יותר מבני שאר אחיו וזהו שנתברך מבנים יותר משאר אחיו: (דעת זקנים)


{כה}  בַּרְזֶל וּנְחשֶׁת מִנְעָלֶךָ וּכְיָמֶיךָ דָּבְאֶךָ:

 אונקלוס  תַּקִיף כְּפַרְזְלָא וּנְחָשָׁא מוֹתָבָךְ וּכְיוֹמֵי עוּלֵמָתָךְ תָּקְפָּךְ: (אונקלוס)

 יונתן  בְּרִירִין הִינוּן שִׁבְטָא דְאָשֵׁר הֵיךְ פַּרְזְלָא וַחֲסִימִין הֵיךְ נְחָשָׁא רִיגְלֵיהוֹן לְטַיְילָא עַל שִׁינֵי כֵיפַיָא וְהֵי כְיוֹמֵי טַלְיוּתְהוֹן הֵיכְדֵין יֶהֱווּן תַּקִיפִין בְּסִיבוּתְהוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  ברזל ונחשת מנעליך. עכשיו הוא מדבר נגד כל ישראל, שהיו גבוריהם יושבים בערי הספר, ונועלים אותה שלא יוכלו האויבים ליכנס בה כאלו היא סגורה במנעולים ובריחים של ברזל ונחשת. דבר אחר (ל) ברזל ונחשת מנעליך, ארצכם נעולה בהרים שחוצבין מהם ברזל ונחשת, וארצו של אשר היתה מנעולה (מ) של ארץ ישראל: וכימיך דבאך. וכימיך שהם טובים לך, שהן ימי תחלתך ימי נעוריך, כך יהיו ימי זקנתך, שהם דואבים זבים (נ) ומתמוטטים. דבר אחר וכימיך דבאך, (ס) וכימיך שהם טובים לך כמנין ימיך, (ע) כל הימים אשר אתם עושים רצונו של מקום יהיו דבאך, שכל הארצות דובאות כסף וזהב לארץ ישראל, שתהא מבורכת בפירות וכל הארצות מתפרנסות הימנה וממשיכות לה כספם וזהבם, אשקולנ"ט (לאססטן צופליעסען), הכסף והזהב כלה מהם שהם מזיבות אותם לארצכם: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ל) דלטעם ראשון קשה איך יפול נחושת על מנעולים דהא אין מנהג לעשות מנעולים אלא מברזל וגם בריחים לא נזכרו בקרא ל"פ ד"א כו' ולטעם של ד"א קשה למה נקט זה גבי אשר דוקא דהא גם שאר השבטים היו יושבים על הספר והיו הרים סביב לחלקם לכן צריך גם לטעם ראשון וק"ל: (מ) רצונו בזה אמאי הזכיר זה בברכת אשר יותר מכל השבטים כיון שהיא ברכה הכוללת לכל השבטים: (נ) רל"ת ואיך באים ימי זקנה לדבאך: (ס) דלטעם ראשון קשה הל"ל וכנעוריך דבאך לכן פי' ד"א וכו'. ולד"א לחוד קשה הל"ל וכמעשיך דבאך לכן צריך גם לטעם ראשון: (ע) כלומר כל זמן שימיך קרויין ימים דהיינו כל הימים שאתה עושה רצונו של מקום אז יהיו דבאך שכל הארצות וכו' אבל כשאין אתה עושה רצונו של מקום אז ימיך אינם קרויים ימים כדאמרינן רשעים אף בחייהם קרויים מתים: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ברזל ונחשת מנעליך. כי בחלקו יהיה הרי ברזל ונחשת: וכימיך דבאך. אין לו ריע וטעם המתרגם ידוע כי תוקף יהיה לך כל ימיך ויש אומרים שהאל''ף תחת אות הכפל כמו אשר בזאו נהרים ארצו והטעם מגזרת דובב שפתי ישנים. וזה הטעם בלי טעם: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  ברזל ונחשת מנעלך. היה אשר בסוף ארץ ישראל כמו שכתוב בו (יהושע יט כו) ופגע בכרמל הימה וכתיב (שם פסוק כט) והיו תוצאותיו הימה ונאמר בו (שופטים א לא) אשר לא הוריש את יושבי עכו שהוא על ים הגדול כמו שאמרו (ב"ר כג יא) בראשונה עלה עד עכו ובשניה עד יפו ואם כן הנה ארצו מנעול ארץ ישראל ולכך אמר ברזל ונחשת מנעלך שיהיו לו דלתות נחושה ובריחי ברזל וכל הארץ נעולה בהם והוא רמז שישמור ה' כל הארץ מאויב ומתנקם או יאמר שלא יבואו זרים לשלול השמן כי לכל הארץ יובא מארצו באניות סוחר וכימיך דבאך הנראה לי במלה הזאת שהיא כמו זבאך כי האותיות האלה יתחלפו תמיד יאמר שבתה מדהבה (ישעיהו יד ד) במקום מזהבה וכל הארמית כן בכל לשון זביחה (שמות כ כא) וכן כל לשון זכירה (בראשית ח ח) וכן זהב (שם ב יא) זקן (ויקרא כא ה) זנב (שופטים טו ד) זרה הלאה (במדבר יז ב) ורבים ובלשון זיבה עצמה זב וזבה בכל לשונם יתחלפו לדל"ת כן ואמר ימי נזעכו (איוב יז א) במקום נדעכו וכן זחלתי ואירא (שם לב ו) כמו דחלתי ויאמר הכתוב וכימיך יהיה זבאך שתהיה ארצך זבת השמן הנזכר ואתה תהיה בו טובל רגלך כל ימיך לעולם גם אפשר ונכון הוא מה שפירשו בו שהוא הפוך מן דאבון נפש (לעיל כח סה) ויקראו ימי הזקנה דאבון כי הם ימי הרעה והצער ויקראו זמן הבחרות "ימיו" כי הם שלו לשמוח בהם ולהיטיב לבו הנה הטעם וכימי ילדותיך תהיה זקנתך וזה רמז שתתקיים שלותו וכבודו עוד כל ימי הארץ וראיתי בתרגום ירושלמי כיומי עולימתהון כיומי סיבתהון הוא הדבר שפירשתי (הרמב"ן)

 ספורנו  ברזל ונחושת מנעליך וכימיך דבאך. אין כאל ישורון. אחר שסיים תפלתו על השבטים התחיל בברכת ישראל בכלל ואמר אתה ישורון בהיות כי אין כאל יכול על כל ובלתי משתנה תהי מלכותך נבדלת מכל שאר המלכיות בשתים. ראשונה שלא יכנסו בה אומות להלחם ולא יחמוד איש את ארצך מיראתך כמו שהיה כל ימי יהושע וכל ימי הזקנים אשר האריכו ימים אחרי יהושע. כאלו תהיה הארץ נעולה במנעולי ברזל ונחשת. שנית שלא תהיה מלכותך עולה ויורדת וכימיך שהם ימי הנעורים ותחלת כניסתך לארץ כן יהיה דבאך ועת זקנתך כי תוליד בנים ובני בנים ונושנתם בארץ. וברכתי זאת תחול: כי אין כאל. המנהיג עניניך: רוכב שמים בעזרך. כי אמנם האל שהוא בעזרך הוא רוכב שמים שהוא עליון מהם ומנהיגם על הפך דעת אנשי הצאב''ה שאמרו שאין לחשוב דבר נכבד יותר מן השמים. ובכן לא תהיה המלכות הבאה מאתו עולה ויורדת בעלות המזלות וברדתם: ובגאותו שחקים מעונה. ובמעלתו הוא רוכב שחקים שהוא הגלגל היומי אשר אין בו כוכב ולא צורה והמניע שלו הוא כח בלתי נראה כענין מעונת האריה אשר בה כח רב נסתר: (ספורנו)

 דעת זקנים  ברזל ונחשת. אלו הגידים והעצמות שהן נעילה לגוף כמו מנעול לדלת שמתוך שמן שהיה לו יהיה נמשח תמיד ויתחזקו גידיו ועצמותיו כאלו הן ברזל ונחשת וזהו וכימיך דבאך כימי נעורותיך יהיו ימי זקוניך כדא"ר חנינא חמין ושמן שסכתני אמי בילדותי עמדו לי בזקנותי: (דעת זקנים)


{כו}  אֵין כָּאֵל יְשֻׁרוּן רֹכֵב שָׁמַיִם בְּעֶזְרֶךָ וּבְגַאֲוָתוֹ שְׁחָקִים:

 אונקלוס  לֵית אֱלָהּ כֶּאֱלָהָא דְיִשְׂרָאֵל דִשְׁכִנְתֵּהּ בִּשְׁמַ יָא בְּסַעְדָךְ וְתָקְפֵּהּ בִּשְׁמֵי שְׁמַיָא: (אונקלוס)

 יונתן  לֵית אֱלָהָא כָּאֱלָהָא יִשְרָאֵל דְאַשְׁרַי שְׁכִינְתֵּיהּ וּרְכוּבֵיהּ בִּשְׁמַיָא הוּא יֶהֱוֵי בְּסַעַדְכוֹן וְיָתִיב עִם כּוּרְסֵיהּ יְקָרָא בְּגַוְותָנוּתֵיהּ בִּשְׁמֵי שְׁחָקֵי מְרוֹמָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  אין כאל ישורון. דע לך ישורון, שאין כאל בכל אלהי העמים, (פ) ולא כצורך צורם: רוכב שמים. הוא אותו אלוה שבעזרך, ובגאותו (צ) הוא רוכב שחקים: (רש"י)

 שפתי חכמים  (פ) הא דנקט רש"י ולא כו' ללא צורך. י"ל דקשה לרש"י למה לא נקט אין כאלהי ישורון כמו שנאמר כל כל אלהי העמים אלילים ולמה נקט קרא אין כאל ועל זה פירש ולא כו' ואל לשון חוזק הוא כמו שנאמר ואת אילי הארץ לקח לכן נאמר ג"כ אין כאל שהוא לשון חוזק: (צ) וחסר שי"ן כמו את הדרך ילכו בה כי בזולת זה אין טעם למאמר ובגאותו שחקים שפי' ובגאותו שוכן שחקים שמלת רוכב שבראש הפסוק קאי אף אשחקים דסיפא דקרא: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  אין כאל ישורון. שב לברך הכלל: רוכב שמים. פירוש שהוא תקיף והעד שהוא רוכב שמים ובגאותו שחקים הטעם בגאותו הם עומדים: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  שחקים. ב'. ובגאותו שחקים. ועוזו בשחקים איתא במדרש ששם בשמים יש רקיע ששמו שחקים, ששם שוחקים מן לצדיקים. ועוזו בגימטריא המן. ועל שם כן שהוא לבן ועז כשלג: (בעל הטורים)

 אור החיים  אין כאל ישרון. פירוש אין כאל של ישורון שעושה דבר זה להם, והוא שרוכב שמים פירוש רוכב על השמים בשביל עזרת ישראל, והוא אומרו בעזרך, להלחם בשבילך, כאומרו (שמות יד יד) ה' ילחם לכם, וכשהוא בא ונלחם להם כל השמים הם מרכבתו, ומעתה כל כחות השמים ומערכתם באים לעזרת ישראל שהסוס טפל לרוכב: (אור החיים)

 דעת זקנים  אין כאל ישורון. עתה מדבר לכל ישראל ואומר להם עבדו והתחזקו ביראת אלהיכם כי אין כמוהו רוכב שמים להיות בעזרך ואין שום עוזר כמוהו כי בגאותו הוא יושב בשחקים והוא מושל על העליונים והתחתונים: (דעת זקנים)


{כז}   שישי  מְעֹנָה אֱלֹהֵי קֶדֶם וּמִתַּחַת זְרֹעֹת עוֹלָם וַיְגָרֶשׁ מִפָּנֶיךָ אוֹיֵב וַיֹּאמֶר הַשְׁמֵד:

 אונקלוס  מְדוֹר אֱלָהָא דִי מִלְקַדְמִין בְּמֵימְרֵהּ אִתְעֲבֵד עָלְמָא וְתָרִיךְ מִקֳדָמָךְ סָנְאָה וַאֲמַר שֵׁצִי: (אונקלוס)

 יונתן  מְדוֹרֵי דֶאֱלָהָא הֲוָה מִן לְקַדְמִין וּמִן תְּחוֹת אֶדְרַע גְבוּרְתֵּיהּ עַלְמָא סָבִיל דִיבוּדוֹר בַּעֲלֵי דְבָבֵיכוֹן מִן קֳדָמֵיכוֹן וְיֵימַר בְּמֵימְרֵיהּ לִמְשֵׁיצְיָיא יַתְהוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  מעונה אלהי קדם. למעון הם השחקים לאלהי קדם, (ק) שקדם לכל אלהים, ובירר לו שחקים לשבתו ומעונתו, (ר) ומתחת מעונתו כל בעלי זרוע שוכנים: זרעת עולם. סיחון ועוג ומלכי כנען שהיו תקפו וגבורתו של עולם, לפיכך על כרחם יחרדו ויזועו וכחם חלש מפניו, לעולם אימת הגבוה על הנמוך, והוא שהכח והגבורה שלו בעזרך: ויגרש מפניך אויב. ואמר לך (ש) השמד אותם: מענה. כל תיבה שצריכה למ"ד בתחלתה הטיל לה ה"א בסופה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ק) שהפסוק הזה דבוק עם הקודם לו ופי' רוכב בגאותו שחקים שהם מעונה אלהי קדם ונקרא אלהי קדם במקום הזה להודיע הסבה שבחר לו השחקים לישיבתו מפני שהוא קדום לכל אלהים: (ר) פי' ומתחתיו שוכנים כל בעלי זרוע כגון סיחון ועוג וכו' ומה שהוצרך להודיע שהם תחתיו הוא כדי להודעי חולשתם שאע"פ שהמה הגבורים מעולם מ"מ כיון שהם שוכנים תחתיו יחרדו ממנו כי לעולם אימת וכו' ומאחר שבעל הכח בעזרך הנה יגרש מפניך כל אויביך ויאמר לך השמד אותם. הרא"ם: (ש) הוסיף מלת לך אחר ויאמר להודיע למי היתה האמירה וגם הוסיף מלת אותם אחר מלת השמד להודיענו שמלת השמד שב אל האויב האמור למעלה וכאלו אמר ויאמר לך השמד את האויב: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  מעונה אלהי קדם. דע כי מעון כמו סוכה והעד ויהי בשלם סוכו ומעונתו בציון ורבים כן והטע' כי מעונה שלך הוא אלהי קדם כמו עליון שמת מעונך. מעין אתה היית לנו. ולעול' המעון למעלה על החוסה בו והמקום למטה: ומתחת זרועות. שיתמכו אותך: וטעם עולם. שכן יהיו נצח ולא תחלשנה והמעון שלך לא יסור כי הוא אלהי קדם והטעם קדמון שאין לו ראשית ואחרית. וטעם ראשית ואחרית כנגד הנבראים והגאון אמר כי ומתחת פירוש ומתחת השם ולא פירש כלום: (אבן עזרא)

 ספורנו  אלהי קדם. אלוה קדמון וכל זולתו מחודש מאתו: ומתחת זרועות עולם. ולמטה מן השמים הוא אלהי זרועות ומנהיגי הנמצאים העולמיים והם ההוויים ונפסדים הנופלים תחת הזמן כמו איכיות היסודות והטבע הזן והמגדל והמוליד והמצייר בצמחים ובבעלי חיים: ויגרש מפניך אויב ויאמר השמד. והנה הוא גרש מפניך את האויב שהיה תושב הארץ ואמר לך השמד כי לא בחרבך ירשת ארץ באופן שתוכל לחשוב שבסור כחך באורך הזמן או בבא חליפתו יגברו האויבים כי אמנם הוא היה המגרשם ואיך יכנסו נגד רצונו: (ספורנו)

 דעת זקנים  מעונה אלהי קדם. השמים הם מעוניו של הקב"ה שהוא קודם לכל דבר ומתחת זרועות עולם כלו' ומתחת השמים הוא מושל כמו בעליונים והוא תקפו וחזקו של עולם שהוא מושל של עולם מטה ומעלה. ויגרש מפניך אויב כל אויביך מלפניו ויאמר השמד ויאמר אלי השמד אויב שלך כמו שמצינו גבי עמלק שצוה תמחה את זכר עמלק וכן גבי כנעני לא תחיה כל נשמה. וישכון ישראל בטח בדד כל אותם שהם מעין יעקב שלו כלו' מעין שלו כגון גרי הצדק ישכנו לבטח ובדד שבשמחתם לא יתערב זר וכן אמר בלעם הן עם לבדד ישכון ובגוים לא יתחשב אבל המינין והמלשינים והמוסרים והפורשים מדרכי צבור לא ישכנו עמהם שהם זרע יעקב לא נאמר אלא עין יעקב: (דעת זקנים)


{כח}  וַיִּשְׁכֹּן יִשְׂרָאֵל בֶּטַח בָּדָד עֵין יַעֲקֹב אֶל אֶרֶץ דָּגָן וְתִירוֹשׁ אַף שָׁמָיו יַעַרְפוּ טָל:

 אונקלוס  וּשְׁרָא יִשְׂרָאֵל לְרָחְצָן בִּלְחוֹדוֹהִי כְּעֵין בִּרְכְּתָא דְבָרֵכִנוּן יַעֲקֹב אֲבוּהוֹן לְאַרְעָא עָבְדָא עִבוּר וַחֲמָר אַף שְׁמַיָא דְעִלָוֵיהוֹן יְשַׁ מְשֻׁנוּן בְּטַלָא: (אונקלוס)

 יונתן  וּשְׁרוֹן יִשְרָאֵל לְרוֹחֲצָן מִן לְקַדְמִין כְּעֵין בִּרְכָתָא דְבָרְכִינוּן יַעֲקב אֲבוּהוֹן דְבִזְכוּתֵיהּ אַחֲסִין יַתְהוֹן אַרְעָא טַבְתָּא דְעַבְדָא עִבּוּר וַחֲמַר לְחוֹד שְׁמַיָא דְעִלַוֵיהוֹן דְסַיַין לְהוֹן טַלִין דְבִרְכָתָא וּמִטְרִין דְרַעֲוָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  בטח בדד. כל יחיד ויחיד, (ת) איש תחת גפנו ותחת תאנתו מפוזרין, ואין צריכין להתאסף ולישב יחד מפני האויב: עין יעקב. כמו ועינו כעין (א) הבדולח (במדבר יא, ז.), כעין הברכה שברכם יעקב, לא כבדד שאמר ירמיה בדד ישבתי (ירמיה טו, יז.), (ב) אלא כעין הבטחה שהבטיחם יעקב, והיה אלהים עמכם והשיב אתכם אל ארץ אבותיכם (בראשית מח, כא.): יערפו. יטיפו: אף שמיו יערפו טל. אף ברכתו של יצחק נוספת על ברכתו (ג) של יעקב, ויתן לך האלהים מטל השמים וגו' (שם כז, כח.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ת) רצ"ל מלת בדד למה לי כיון דכתיב בטח דהא רש"י פירש לעיל בפ' האזינו ה' בדד ובטח וכו' וא"כ בדד נמי ל' בטח הוא. ומתרץ בדד דהכא פי' כל א' וא' וכו': (א) שפירושו כדוגמת הבדולח וכתוארו אף כאן כדוגמת ברכת יעקב: (ב) רצ"ל למה הוצרך הכתוב לומר שהברכה היא דוגמת ברכת יעקב דמשמע ולא כדוגמת ברכה אחרת. ל"פ לא כדוגמת ברכת ירמיה וכו': (ג) פירוש לא ברכתו של יעקב לבד יתקיים בכם אלא אף ברכתו של יצחק דר"ל מאי אף כלומר הברכה הזאת היא מעין ברכת יעקב ואף מברכתו של יצחק שנאמר בה ויתן לך האלהים מטל השמים לכך מרמז ברכתו של יצחק בל' יערפו טל: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  עין יעקב. כל מי שיצא ממעין יעקב. וכן ומימי יהודה יצאו: אל ארץ. כמו הארץ וכן והתפללו אל המקום הזה: אף שמיו. שמי הארץ או ישראל והטעם כי תולדות הארץ להוציא דגן ותירוש אף השמים יתנו תמיד טלם ואין צורך להשקות: (אבן עזרא)

 אור החיים  וישכן ישראל בטח. אימתי כשיהיה בדד, ומאמר וישכון נמשך עם מאמר שלמעלה ממנו שהוא ויאמר השמד, שצוה ה' לישראל להשמיד כל נשמה מיושבי הארץ, ובזה וישכון ישראל בטח בדד:

ואומרו עין יעקב. לומר שהגם שתהיה עינם אל ארץ דגן ותירוש, פירוש לאכול מפריה ולשבוע מטובה, אף על פי כן לא יבעטו כשלא יהיו יושבים מהעמים עמהם בא רץ: (אור החיים)

 ספורנו  וישכון ישראל בטח. כאמרו והארץ שקטה ממלחמה: בדד עין יעקב אל ארץ דגן ותירוש אף שמיו יערפו טל. יהי רצון שלקץ הימין עין יעקב והוא האדון אשר אתם מבקשים אשר הוא עין ישראל בסוף ובעקב הכל וכן שמיו יערפו טל יביעו טל בשפע אל ארץ דגן ותירוש כי אמנם המשיח יערוף לקחו כטל שהכל שמחים בו וג''כ השמים יביעו טל בשפע אל ארץ דגן ותירוש. כמו שהיה הענין בששת ימי בראשית קודם חטא של אדם הראשון כי לא המטיר ואדם אין לעבוד ואיד יעלה והשקה באופן שבהיות הארץ מעצמה ארץ דגן ותירוש בבא עליה עריפת טל לברכה מספיק להתפרנס את יושביה שלא בצער כאשר היתה הכוונה שיתפרנס אדם הראשון קודם חטאו כאמרם ז''ל (פרק בתרא דכתובות) עתידה ארץ ישראל שתוציא גלוסקאות וכלי מילת: (ספורנו)


{כט}  אַשְׁרֶיךָ יִשְׂרָאֵל מִי כָמוֹךָ עַם נוֹשַׁע בַּיהֹוָה מָגֵן עֶזְרֶךָ וַאֲשֶׁר חֶרֶב גַּאֲוָתֶךָ וְיִכָּחֲשׁוּ אֹיְבֶיךָ לָךְ וְאַתָּה עַל בָּמוֹתֵימוֹ תִדְרֹךְ: (ס)

 אונקלוס  טוּבָּךְ יִשְׂרָאֵל לֵית דִכְוָתָךְ עַמָא דְפֻרְקָנֵהּ מִן קֳדָם יְיָ תַּקִיף בְּסַעְדָךְ וּדְמִן קֳדָמוֹהִי נִצְחָן גִבַּרְוָתָךְ וִיכַדְבוּן סָנְאָךְ לָךְ וְאַתְּ עַל פְּרִיקַת צַוָארֵי מַלְכֵיהוֹן תִּדְרֹךְ: [ס] (אונקלוס)

 יונתן  טוּבְכוֹן יִשְרָאֵל מַן כְּוַותְכוֹן בְּכָל עַמְמַיָא עַמָא דְמִתְפָּרְקִין בְּשׁוּם מֵימְרָא דַיְיָ וְהוּא תְּרִיס סְעוּדְכוֹן וְדִי חַרְבֵּיהּ תְּקוֹף גֵיוְתָנוּתְכוֹן וְיִתְכַּדְבוּן סַנְאֵיכוֹן לְקוּבְלֵיכוֹן מִן רְתֵיתָא וְאַתּוּן עַל פִּירְקַת צַוְורֵי מַלְכֵיהוֹן תִּדְרוֹךְ: (תרגום יונתן)

 רש"י  אשריך ישראל. לאחר שפרט להם הברכות, אמר להם מה לי לפרוט לכם, כלל דבר הכל שלכם: אשריך ישראל מי כמוך. תשועתך בה' (ד) אשר הוא מגן עזרך (ואשר הוא) חרב גאותך: ויכחשו איביך לך. כגון הגבעונים שאמרו מארץ רחוקה באו עבדיך וגו' (יהושע ט, ט.): ואתה על במותימו תדרוך. כענין שנאמר שימו את רגליכם על צוארי המלכים האלה (שם י, כד.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ד) אמר תשועתך במקום עם נושע מפני שהל"ל עם נושע מה' לכן תיקן במלת תשועתך בה' ויהי' פי' תשועתך תלוי בו והוסיף מלת אשר שבזולת אשר יהיה מגן עזרך בלתי מקושר לא לפניו ולא לאחריו: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  מי כמוך. בגוים: מגן עזרך. שלא יגע בך רע: ואשר חרב. ואשר הוא החרב שתתגאה בו על כל אויביך: תדרוך. כמו מדרוך כמו מדרך כף רגל כדברי גדעון: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  אשריך. ב' במסורה. אשריך ישראל. אשריך וטוב לך: (בעל הטורים)

 אור החיים  אשריך וגו' נושע בה'. פירוש שכל האומות שריהם נלחמים להם כידוע, ובזה יש לחוש שיגבה עליו שר שכנגדו, או ה' יגפנו, כאומרו (שמות יד ל) וירא ישראל את מצרים מת וגו', ואמרו רבותינו ז''ל (שמו''ר כא ה) שהראם ה' שרו של מצרים מת לפניהם, מה שאין כן ישראל אשריהם שתשועתם היא בה', שהוא בכבודו נלחם להם, ובזה חרבם גבוהה ועומדת בלא מיחוש:

עוד ירצה באומרו נושע בה', פירוש שהמלך נושע בתשועתו, כאומרו (לעיל ל ג) ושב ה' אלהיך את שבותך, ואמרו ז''ל (מגילה כט.) והשיב לא נאמר אלא ושב אשריו וכו', והוא אומרו אשריך מי כמוך שאתה עם נושע עם ה' שהוא מגן עזרך, ואשר הוא חרב גבהותך, שאין חרב גדולה כחרב לה' בשולפו אותה מתערה: (אור החיים)

 ספורנו  אשריך ישראל. ואז תגיע אל האושר שהוא המדרגה העליונה האפשרית לעם: מי כמוך. כאמרו ואשרו אתכם כל הגוים: עם נושע בה'. שלא תהיה תשועתך ע''י מלחמתך אבל ה' ילחם לכם: מגן עזרך. הוא שעזר אותך בזמן החורבן שלא כלית כאמרו לולי ה' שהיה לנו אזי המים שטפונו עזרנו בשם ה': ואשר חרב גאותך. והוא אשר יהי' חרב גאותך שתתרומם על האומות במלחמתך עליהם כאומרו כי באש ה' נשפט ובחרבו את כל בשר: ויכחשו איביך לך. שהם כבר בזו אותך ויכחשו עצמם כאשר יכבדוך כאומרו והשתחוו על כפות רגליך כל מנצאיך: ואתה על במותימו תדרך. שאפילו מלכיהם יהיו נכנעים לך כאומרו והיו מלכים אומניך וכו' אפים ארצה ישתחוו לך: (ספורנו)

 דעת זקנים  ואשר חרב גאותך. הוא חרבך להשמיד אויביך עד שמגביה אותך על הכל: (דעת זקנים)

דברים פרק-לד

{א}  וַיַּעַל מֹשֶׁה מֵעַרְבֹת מוֹאָב אֶל הַר נְבוֹ רֹאשׁ הַפִּסְגָּה אֲשֶׁר עַל פְּנֵי יְרֵחוֹ וַיַּרְאֵהוּ יְהֹוָה אֶת כָּל הָאָרֶץ אֶת הַגִּלְעָד עַד דָּן:

 אונקלוס  וּסְלֵיק מֹשֶׁה מִמֵישְׁרָא דְמוֹאָב לְטוּרָא דִנְבוֹ רֵישׁ רָמָתָא דִי עַל אַפֵּי יְרֵחוֹ וְאַחְזְיֵהּ יְיָ יָת כָּל אַרְעָא יָת גִלְעָד עַד דָן: (אונקלוס)

 יונתן  וּסְלֵיק משֶׁה מִן מֵישְׁרָא מוֹאָב לְטַוְורָא דִנְבוֹ רֵישׁ רָמָתָא דְעַל אַפֵּי יְרֵיחוֹ וְאַחֲוֵוי לֵיהּ מֵימְרָא דַיְיָ יַת כָּל תַּקִיפֵי אַרְעָא יַת גְבוּרָן דְעָתִיד לְמֶעֱבַד יִפְתָּח דְמִן גִלְעָד וְנַצְחָנִין דְשִׁמְשׁוֹן בַּר מָנוֹחַ דְמִן שֵׁיבַט דָן: (תרגום יונתן)

 רש"י  מערבות מואב אל הר נבו. כמה מעלות היו, (ה) ופסען משה בפסיעה אחת: את כל הארץ. הראהו את כל ארץ ישראל בשלותה, (ו) והמציקין העתידים להיות מציקין לה: עד דן. הראהו בני דן עובדים עבודה זרה שנאמר ויקימו להם בני דן את הפסל (שופטים יח, ל.), והראהו שמשון שעתיד לצאת ממנו למושיע: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ה) דאל"כ לא הל"ל אלא ויעל משה אל הר נבו מערבות מואב ל"ל וכי עדיין אין אנו יודעין שהיה משה בערבות מואב דהא משנה תורה כולה נשנית בערבות מואב: (ו) ר"ל לא הל"ל אלא את כל הארץ עד הים האחרון ול"ל הפרטים כולם את הגלעד וגו' ומזה הטעם הוצרך לפרש ואת הנגב ואת הככר: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ויעל משה. לפי דעתי כי מזה הפסוק כתב יהושע כי אחר שעלה משה לא כתב ובדרך נבואה כתבו והעד ויראהו ה' גם ויאמר ה' אליו גם ויקבור: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  ויראהו ה' את כל הארץ. כל ארץ ישראל אשר מעבר לירדן ואחרי כן הזכיר שהראה לו את גלעד עד דן והנה משה היה בחלקו של ראובן וחצי הר הגלעד ועריו היה לבני ראובן והחצי למנשה על כן פירושו מן הגלעד עד דן או היה גלעד בלבנון בארץ ישראל כדכתיב (ירמיהו כב ו) גלעד אתה לי ראש הלבנון והזכיר "עד דן" שהוא סוף תחום ארץ ישראל דכתיב ( כד ב) שוט נא בכל שבטי ישראל מדן ועד באר שבע והזכיר אפרים ומנשה שהיו בצפונה של ארץ ישראל וארץ יהודה שהוא בדרום כדכתיב (יהושע יח ה) יהודה יעמוד על גבולו מנגב ובית יוסף יעמדו על גבולם מצפון ויהודה נטל כל דרומה של ארץ ישראל מן הירדן ועד הים (ס"א הגדול ומנשה ואפרים כל צפונה ג"כ מן הירדן ועד הים) ודן נטל בצפונית מערבית והזכיר נפתלי הסמוך ליהודה ממזרח (שם יט לד) ולא הזכיר אשר ויששכר כי היו בתוך אפרים ומנשה דכתיב (שם יז י) ובאשר יפגעון מצפון וביששכר ממזרח ולא הזכיר שמעון כי מחלק בני יהודה נחלת שמעון (שם יט א) ולא הזכיר בנימין שהיה גבול גורלם בין בני יהודה ובין בני יוסף הנזכרים סמוך להם והזכיר עד הים האחרון לזבולון שהיה על חוף ימים או שהיה בכלל הנגב והככר ויזכיר בקעת ירחו בעבור היותה בקעה עמוקה ולא היתה נראית מראש ההר אבל הראהו במעשה נס והכלל שהראהו כל נחלת ישראל דכתיב (פסוק ד) זאת הארץ אשר נשבעתי וגו' ולרבותינו בספרי (ברכה שנז) מדרשים במקומות האלה אשר יזכיר בכתוב וטעם המראה הזאת אשר הראהו בעבור שהיתה הארץ מלאה כל טוב צבי לכל הארצות ומאשר היה גלוי לפניו רוב האהבה שהיה משה רבינו אוהב את ישראל שמחו ברבות הטובה בראות עיניו (הרמב"ן)

 אור החיים   ויראהו ה' את כל וגו'. פירוש הפעיל ה' בו ראות, מה שאין גבול בעין לראות באחד משני דרכים. או יאיר עיניו מאור זרוע לצדיק שהוא אור ששת ימי בראשית גנוז לצדיקים, שאמרו רבותינו ז''ל (חגיגה יב.) שבו יביט האדם מסוף העולם. או הקריב הארץ למול עיניו והראה אותה לו לפניו: (אור החיים)

 דעת זקנים  את הגלעד עד דן. שהוא גבול ארץ ישראל כדכתיב למדן ועד באר שבע: (דעת זקנים)


{ב}  וְאֵת כָּל נַפְתָּלִי וְאֶת אֶרֶץ אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה וְאֵת כָּל אֶרֶץ יְהוּדָה עַד הַיָּם הָאַחֲרוֹן:

 אונקלוס  וְיָת כָּל נַפְתָּלִי וְיָת אַרְעָא דְאֶפְרַיִם וּמְנַשֶׁה וְיָת כָּל אַרְעָא דִיהוּדָה עַד יַמָא מַעַרְבָא: (אונקלוס)

 יונתן  וְיַת אַלַּוּף סַרְכוּן מִדְּבֵית נַפְתָּלִי דְּמִתְחַבְּרִין עִם בָּרָק וְיַת מַלְכַיָא דְעָתִיד לְמִקְטַל יְהוֹשֻׁעַ בַּר נוּן דְמִן שֵׁיבַט אֶפְרַיִם וּגְבוּרָן דְגִדְעוֹן בַּר יוֹאָשׁ דְמִן שֵׁבַט מְנַשֶׁה וְיַת כָּל מַלְכַיָּא דְיִשְרָאֵל וּמַלְכוּתָא דְּבֵית יְהוּדָה דִשְׁלִיטוּ בְּאַרְעָא עַד דְאִצְתַּדֵי בֵּית מוּקְדְשָׁא בַּתְרָאָה: (תרגום יונתן)

 רש"י  ואת כל נפתלי. הראהו ארצו בשלותה וחורבנה, והראהו דבורה וברק מקדש נפתלי, נלחמים עם סיסרא וחיילותיו: ואת ארץ אפרים ומנשה. הראהו ארצם בשלותה ובחורבנה, והראהו יהושע נלחם עם מלכי כנען שבא מאפרים, וגדעון שבא ממנשה נלחם עם מדין ועמלק: ואת כל ארץ יהודה. בשלותה ובחורבנה, והראהו מלכות בית דוד ונצחונם: עד הים האחרון. ארץ המערב בשלותה ובחורבנה. דבר אחר אל תקרי הים האחרון אלא היום האחרון הראהו הקב"ה כל המאורעות שעתידין ליארע לישראל עד שיחיו המתים: (רש"י)


{ג}  וְאֶת הַנֶּגֶב וְאֶת הַכִּכָּר בִּקְעַת יְרֵחוֹ עִיר הַתְּמָרִים עַד צֹעַר:

 אונקלוס  וְיָת דָרוֹמָא וְיָת מֵישְׁרָא בִּקְעֲתָא דִירֵחוֹ קַרְתָּא דְדִקְלַיָא עַד צוֹעַר: (אונקלוס)

 יונתן  וְיַת מְלִיךְ דָּרוֹמָא דְמִתְחַבֵּר עִם מְלִיךְ צִיפוּנָא לְחַבְּלָא יַתְבֵי אַרְעָא וְעַמּוֹנָאֵי וּמוֹאֲבָאֵי יַתְבֵי מֵשְׁרָא דִּמְעִיקִין לְהוֹן לְיִשְרָאֵל וְיַת גַּלְוַות תַּלְמִידֵי אֵלִיָהוּ דְגַלַן מִן בִּקְעָתָא דִירֵיחוֹ וְיַת גַלְוַות תַּלְמִידֵי אֱלִישָׁע דְּגָלוּ מִן קִרְוַות דִּקְלַיָּא עַל יַד אֲחוּהוֹן בֵּית יִשְרָאֵל מָאתָן אַלְפִין גּוּבְרִין וְיַת עָקַת כָּל דָּר וְדָר וּפוּרְעָנוּת אַרְמַלְגּוֹס רַשִּׁיעָא וְסִדְרֵי קְרָבָא דְגוֹג וּבְעִידַן צַעֲרָא רַבָּא הַהוּא מִיכָאֵל יְקוּם בִּדְרָעָא לְפָרוּקָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  ואת הנגב. ארץ הדרום. דבר אחר, מערת המכפלה, שנאמר ויעלו בנגב ויבא עד חברון (במדבר יג, כה.): ואת הככר. הראהו שלמה יוצק כלי בית המקדש, שנאמר בככר הירדן יצקם המלך במעבה האדמה (מלכים-א ז, מו.): (רש"י)


{ד}  וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֵלָיו זֹאת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לֵאמֹר לְזַרְעֲךָ אֶתְּנֶנָּה הֶרְאִיתִיךָ בְעֵינֶיךָ וְשָׁמָּה לֹא תַעֲבֹר:

 אונקלוס  וַאֲמַר יְיָ לֵהּ דָא אַרְעָא דִי קַיֵמִית לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לְמֵימָר לִבְנָיךְ אֶתְּנִנַהּ אַחֲזִיתָךְ בְּעֵינָיךְ וּלְתַמָן לָא תְעִבַּר: (אונקלוס)

 יונתן  וַאֲמַר יְיָ לֵיהּ דָא הוּא סֵיפָא דְמִלְתָא בְּאַרְעָא וְדָא אַרְעָא דְּקַיֵּימִית לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקב לְמֵימָר לִבְנֵיכוֹן אֶתְּנִינָהּ אַחְמְיַית יָתָהּ בְּעֵינָךְ וְתַמָּן לָא תְעִבַּר: (תרגום יונתן)

 רש"י  לאמר לזרעך אתננה הראיתיך. כדי שתלך ותאמר לאברהם ליצחק וליעקב, (ז) שבועה שנשבע לכם הקב"ה קיימה, וזהו לאמר, לכך הראיתיה לך, אבל גזרה היא מלפני (ח) ששמה לא תעבור, שאלולי כך, (ט) הייתי מקיימך עד שתראה אותם נטועים וקבועים בה, ותלך ותגיד להם: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ז) רצ"ל לאמר ל"ל אלא כדי שתלך ותאמר וכו' ולפי זה צ"ל שהמקרא מסורס ומלת הראותיך צריך להיות קודם וכאלו אמר זאת הארץ אשר נשבעתי וגו' הראיתיך בעיניך לאמר לזרעך אתננה. הרא"ם: (ח) רצה לומר א"כ למה לא היה מעבירו ואז יותר היה יכול לראות ויכול להגיד להם: (ט) פירוש לולא השבועה אע"פ שכבר כתיב בן מאה ועשרים שנה אנכי היום היום מלאו ימי וכו' וא"כ בלא שבועה היה ג"כ מת כיון שמלאו מ"מ הייתי מקיימך וכו' בשם מהרי"ץ. ול"נ דמה שפירש"י היום מלאו וכו' דעתו לומר במה שפי' מלאו ימי כלומר ביום זה נולדתי וביום זה אמות אבל שנותיו לולא החטא בעבור זכותו היה מאריך שנים כמו שהאריך אביו והיה זוכה לבוא אל הארץ אבל בשביל החטא לא האריך ונשלמו שנותיו לעת הזאת ואין שייך לו' בזה קיצור ימים כיון דימי שנותינו הם ע' שנים והמאריך ימים הוא בשביל זכותו ודוק: (שפתי חכמים)

 בעל הטורים  הראיתיך. מלא י'. כי י' פסוקים בתורה שכתוב בהם אשר נשבע להם להביאם לארץ. והראהו י' קדושות שבא''י: (בעל הטורים)

 אור החיים  לאמר לזרעך אתננה. אומרו לאמר, לפי שלא אמר נוסח זה של לזרעך אתננה לשלשתם, לזה אמר לאמר, פירוש שמכוון המאמר הוא זה לזרעך אתננה, ורבותינו ז''ל (ברכות יח:) דרשו שצוהו שילך ויאמר להם לאבות כו', ע''כ. ואולי כי רצה ה' שיאמר להם משה הדברים להחזיק לו האבות טובת חן וחסד על אשר טרח ויגע הוא בעדם עד הביאם אל המקום:

ושמה לא תעבר. אולי שנתכוין לומר לו שלא יצטרך לעבור שמה לעלות דרך שם משער השמים שהוא שמה, ואמרו רבותינו ז''ל שאין הנפשות עולות אלא דרך שם. ומשה לפי שנאסף אל השכינה הנה מקומו בקודש במקום שהוא שם. וזה הוא שיעור הכתוב ושמה לא תצטרך לעבור אל מקומך, וסמך אומר וימת שם וגו' על פי ה', והבן: (אור החיים)

 ספורנו  הראיתיך בעיניך. למען תברכנה: ושמה לא תעבר. כדי שלא תגיענה ברכתך באופן שלא תחרב בסוף כמו שכבר נגזר עליהם לכשתתמלא סאתם: (ספורנו)


{ה}  וַיָּמָת שָׁם מֹשֶׁה עֶבֶד יְהֹוָה בְּאֶרֶץ מוֹאָב עַל פִּי יְהֹוָה:

 אונקלוס  וּמִית תַּמָן מֹשֶׁה עַבְדָא דַיְיָ בְּאַרְעָא דְמוֹאָב עַל מֵימְרָא דַיְיָ: (אונקלוס)

 יונתן  בְּשַׁבְעָא יוֹמִין לְיַרְחָא דַאֲדָר אִתְיְלִיד משֶׁה רַבְּהוֹן דְּיִשְרָאֵל וּבְשַׁבְעָא יוֹמִין לְיַרְחָא דַאֲדָר אִתְכְּנִישׁ מִגּוֹ עַלְמָא בְּרַת קָלָא נָפְלַת מִן שְׁמַיָּא וְכֵן אָמְרַת אָתוּן כָּל עַלְלֵי עַלְמָא וְחָמוֹן בְּצַעֲרֵי דְמשֶׁה רַבְּהוֹן דְּיִשְרָאֵל דְּטָרַח וְלָא אִתְהַנֵי וְאִתְרַבֵּי בְּאַרְבַּעַת כְּלִילִין טָבִין כְּלִילַת דְּאוֹרַיְיתָא דִידֵיהּ דְּשָׁבָא יָתָהּ מִשְּׁמֵי מְרוֹמָא וְאִתְגְלֵי עֲלוֹי אִקַר שְׁכִינְתָּא דַּיְיָ בִּתְרֵין אַלְפִין רִיבְוָון דְּמַלְאָכִין וּבְאַרְבְּעִין וְתַרְתֵּין אַלְפִין אַרְתְּכִין דְּנוּר כְּלִילָא דִכְהוּנְתָּא דִידֵיהּ הֲוַות שִׁבְעָתֵי יוֹמֵי אַשְׁלָמוּתָא כְּלִילָא דְמַלְכוּתָא אַחֲסִינוּ יָתֵיהּ מִן שְׁמַיָּא לָא חַרְבָּא שָׁלָף וְלָא סוּסָא אָסַר וְלָא מַשִּׁרְיָּן אַרְגִּישׁ כְּלִילָא דִּשְׁמָא טָבָא קָנָא בְּעוֹבָדִין טָבִין וּבְעִנְוָותָנוּתֵיהּ בְכֵן אִתְכְּנַשׁ תַּמָן משֶׁה עַבְדָּא דַיְיָ בְּאַרְעָא דְמוֹאָב עַל נְשִׁיקַת מֵימְרָא דַיְיָ: (תרגום יונתן)

 רש"י  וימת שם משה. אפשר משה מת וכתב וימת שם משה, אלא עד כאן כתב משה מכאן ואילך כתב יהושע. רבי מאיר אומר אפשר ספר התורה חסר כלום, והוא אומר לקוח את ספר התורה הזה (לעיל לא, כו.), אלא הקב"ה אומר, ומשה כותב (י) בדמע (בבא בתרא טו.): על פי ה'. בנשיקה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (י) י"מ בדמעח ולא בדיו ליתן הבדל בין שמונה פסוקים הללו ובין כל התורה כולה כדי שיהא יחיד קורא אותם ולא שנים שלא להפסיק ביניהם וי"מ שהיה מוריד דמעות בשעה שהיה כותב: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  וימת שם משה עבד ה'. שאפי' במותו עשה מה שצוהו כעבד: על פי ה'. כי הוא אמר לו עלה ומות וכן ' ' נכתב על אהרן על' פי ה' וכן על פי ה' יחנו: (אבן עזרא)

 אור החיים  וימת שם. פירוש שם לבד הוא שמת אבל הוא חי במקום אחר קדוש ועליון על פי ה': (אור החיים)

 דעת זקנים  וימת שם משה. בשעת מיתתו אמר לו משה להקב"ה לא אמות כי אחיה. א"ל אי אתה יכול כי זה דרך כל האדם א"ל דבר אחד אני מבקש ממך ויבקעו כל השערים ותהומות הארץ ויראו הכל שאין זולתך שנא' וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה' הוא האלהים מיד פתח משה ואמר אין עוד א"ל הקב"ה אתה אמרת אין עוד גם אני אומר עליך ולא קם נביא עוד בישראל כמשה מיד ירד הקב"ה בכבודו ושלשה מלאכים עמו מיכא"ל וגבריא"ל וזגנא"ל גבריא"ל הציע מטתו מיכא"ל פירש עליה ארגמן זגנא"ל הניח כסות של מילת במראשותיו באותה שעה עמד הקב"ה בראשו וזגנא"ל במרגלותיו מיכא"ל מצד זה וגבריא"ל מצד זה. אמר לו הקב"ה תכף רגלך זה לזה וכן עשה. א"ל השכב עפעפי עיניך זו על גב זו וכן עשה מיד קרא הקב"ה לנשמתו של משה ואמר לה בתי ק"כ שנה קצבתי אותך להיות בגופו של משה צאי ואל תאחרי שהגיע קצך לצאת מיד השיבה להקב"ה יודעת אני שאתה אלהי הרוחות והנשמות ובידך נפש כל חי ואשר יצרתני ונתתני בגופו של משה מי יש לך גוף טהור שתתנני בו יותר ממשה שאין בו רימה ותולעה מעולם ולא נראו עליו זבובים מעולם ולא היה צר עין איני רוצה לצאת ממנו שוב א"ל אל תאחרי כי הגיע קצך לצאת ואני מעלה אותך לשמי השמים העליונים ואושיבך בכרוב תחת כסא כבודי אצל שרפים ואופנים ומלאכים אמרה לו רבון העולמים טוב לי להיות בגופו של משה יותר מכרובים ומלאכים שהרי מהם ירדו שנים עוזא ועזאל וחמדו את בנות הארץ ובאו עליהם וגם השחיתו דרכן עד שמחית אותם אבל משה משנגלית עליו בסנה לא שב לאשתו בבקשה ממך הניחני במקומי כיון שראה כך נשקו ונטל נשמתו בנשיקה שנא' על פי ה' באותה שעה בכה הקב"ה עליו אמר מי יקום לי עם מרעים מי יתפלל לפני על בני. ומלאכי השרת בוכים ואומרים והחכמה מאין תמצא ונעלמה מעיני כל חי ושמים בוכים ואומרים אבד חסיד מן הארץ. והארץ בוכה ואומרת וישר באדם אין וכל סדרי בראשית בוכים ואומרים הצדיק אבד ואין איש שם על לב. וחמה ולבנה בוכים ואומרים בינו בוערים בעם וכל המזלות בוכים ואומרים וכסילים מתי תשכילו ורוח הקודש בוכה ואומרת ולא קם נביא עוד בישראל כמשה ויהושע בקש את משה ולא מצאו בכה ואמר הושיעה ה' כי גמר חסיד כי פסו אמונים מבני אדם וכל ישראל בוכי' ואומרים ויתא ראשי עם צדקת ה' עשה ומשפטיו עם ישראל. ואחז"ל שמונה פסוקים הללו יחיד קורא אותן ותימא שהרי גם כל הפרשיות שבתורה אמרינן במס' מגילה אחד קורא ולא שנים ומה שנהגו עתה לקרוא שנים הקורא והחזן אנו סומכין על מה ששנינו במסכת בכורים בתחלה כל שהיה יודע לקרות קורא ומי שאינו יודע לקרות מקרין לו והיו מתביישין התקינו שיהו מקרין הכל והכי נמי בהני שמונה פסוקים השליח צבור מקריא עם הכל: (דעת זקנים)


{ו}  וַיִּקְבֹּר אֹתוֹ בַגַּי בְּאֶרֶץ מוֹאָב מוּל בֵּית פְּעוֹר וְלֹא יָדַע אִישׁ אֶת קְבֻרָתוֹ עַד הַיּוֹם הַזֶּה:

 אונקלוס  וּקְבַר יָתֵהּ בְּחֵילָתָא בְּאַרְעָא דְמוֹאָב לְקֳבֵל בֵּית פְּעוֹר וְלָא יְדַע אֱנַשׁ יָת קְבֻרְתֵּה עַד יוֹמָא הָדֵין: (אונקלוס)

 יונתן  בְּרִיךְ שְׁמֵיהּ דְמָארֵי עַלְמָא דְאַלִיף לָן אָרְחָתֵיהּ תַּקְנֵי אַלִּיף יָתָן לְמִלְבַּשׁ עַרְטְלָאִין מִן דְּאַלְבֵּישׁ אָדָם וְחַוָּה אַלִיף יָתָן לִמְזַוְגָּא חַתְנִין וְכַלָּן מִן דְּזַוֵיג חַוָה לְוַת אָדָם אַלִּיף יָתָן לִמְבַקְרָא מַרְעִין מִן דְּאִתְגְּלֵי בְּחֶזְוֵוי מֵימְרֵיהּ עַל אַבְרָהָם כַּד הֲוָה מְרַע מִגְזֵרַת מָהוּלְתָּא אַלִּיף יָּתָן לִמְנַחְמָא אֶבְלִין מִן דְּאִתְגְּלֵי לְיַעֲקב תּוּב בְּמֵיתוֹי מִפַּדַן בַּאֲתַר דְּמִיתַת אִמֵּיהּ אַלִּיף יָתָן לִמְפַרְנְסָא מַסְכְּנִין מִן דְּאָחַת לִבְנֵי יִשְרָאֵל לַחֲמָא מִן שְׁמַיָּא. אַלִיף יָתָן לְמִקְבַּר מֵיתַיָּא מִן משֶׁה דְאִתְגְלֵי עֲלוֹי בְּמֵימְרֵיהּ וְעִמֵּיהּ חֲבוּרַן דְמַלְאֲכֵי שֵׁירוּתָא מִיכָאֵל וְגַבְרִיאֵל אַצִיעוֹן דַּרְגְּשָׁא דְּדַהֲבָה מִקְבְּעָא בְּיוֹרְכִין וְסַנְדַּלְכִין וּבוּרְלִין מְתַקְנָא כְּבִסְתַּרְקֵי מִלַּת וְסוּכְנִין דְּאַרְגְּוָון וְאוֹצִיטִילִין חִוְורִין מְטַטְרוֹן וְיוֹפִיאֵל וְאוֹרִיאֵל וִיפִיפְיָה רַבָּנֵי חָכְמָתָא אַרְבְּעִין יָתֵיהּ עֲלָהּ וּבְמֵימְרֵיהּ דַּבְּרֵי אַרְבַּעֲתֵּי מִלִּין וּקְבַר יָתֵיהּ בְּחֵילְתָא כֻּלּוֹ קָבֵיל בֵּית פְּעוֹר דְּכָל אֵימַת דְּזַקִּיף פְּעוֹר לְמִדְכַּר לְיִשְרָאֵל חוֹבַתְהוֹן מוֹדִיק בְּבֵית קְבוּרְתֵּיהּ דְמשֶׁה וּמִתְכְּבִישׁ וְלָא חַכִּים בַּר נַשׁ יַת קְבוּרְתֵּיהּ עַד זְמַן יוֹמָא הָדֵין: (תרגום יונתן)

 רש"י  ויקבור אותו. הקב"ה בכבודו. (כ) רבי ישמעאל אומר הוא קבר את עצמו, וזה הוא אחד משלשה אתין שהיה רבי ישמעאל דורש כן, וכיוצא בו ביום מלאת ימי נזרו יביא אותו (במדבר ו, יג.), הוא מביא את עצמו, כיוצא בו והשיאו אותם עון אשמה (ויקרא כב, טו.), וכי אחרים משיאים אותם, אלא הם משיאים את עצמם: מול בית פעור. קברו היה מוכן שם מששת ימי בראשית לכפר על מעשה פעור, וזה אחד מן הדברים שנבראו בערב שבת בין השמשות (אבות פ"ה מ"ו): (רש"י)

 שפתי חכמים  (כ) דדרשינן סמיכות על פי ה' ויקבור אותו: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ויקבר אותו. הוא קבר עצמו שנכנס במערה בגיא וכן וירעו הרועים אותם ויראו שוטרי בני ישראל אותם ודע כי הר העברים שהוא הר נבו שהוא צלם ככב הוא בעצמו הגיא שהוא ראש הפסג' שהוא מול בית פעור והעד שאמר הכתוב כי נסע ישראל מבמו' אל הגיא אשר בשדה מואב ראש הפסגה וכתיב ויעל משה מערבות מואב אל הר נבו ראש הפסגה ושם מת ושם קבורתו וכתיב ונשב בגיא מול בית פעור והנה אחר שישבו ישראל בגיא אמר הכתוב ויסעו בני ישראל ויחנו בערבות מואב וכתוב אחר ויחנו בהרי העברים לפני נבו ויסעו מהרי העברים ויחנו בערבות מואב והנה דבר ברור כי במקום שמת משה שם קבודתו: עד היום הזה. דברי יהושע. ויתכן שכתב זה באחרית ימיו: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  ויקבר אותו בגי. חסר אל''ף. שלא ידע איש את קבורתו. ואפי' מרע''ה לא ידע, כי גם משה נקרא איש. אלא יחידו של עולם ב''ה וב''ש וברוך זכרו אמן: (בעל הטורים)

 אור החיים  עד היום הזה. הם דברי ה', שהיה אומר ומשה כותב, וכמו כן מאמרים הקודמים לזה, וימת שם משה, ויקבור אותו:

וראיתי להרב ר' אברהם בן עזרא שכתב שיהושע כתב כן. ואין ראוי לכתוב כדברים האלה בפשטי הכתובים, שמשה לא השלים הספר תורה שמסר ללוים, שבאזני שמעתי מבני עמנו מסתבכים בדבר זה ומסעפים מזה כפירה בתורה, וזו היא טענת הגוים (האפיקורסים) שמבני ישראל תקנו המכתב ונמצא בה מה שלא היה ולא היה מה שהיה. וישתקע הדברים ודומיהם, הסבי עיניך מנגדם. והעיקר שכל הספר תורה כתבו משה, וכאומרם (ב''ב טו.) השלימו בדמע: (אור החיים)

 ספורנו  ויקבר אותו. אם הוא קבר את עצמו כדברי קצתם ז''ל עשתה זאת נפשו הנבדלת כי הוא מת בהר ראש הפסגה שמשם ראה את הארץ כאמרו וימת שם משה והקבורה היתה בגיא: (ספורנו)


{ז}  וּמֹשֶׁה בֶּן מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה בְּמֹתוֹ לֹא כָהֲתָה עֵינוֹ וְלֹא נָס לֵחֹה:

 אונקלוס  וּמֹשֶׁה בַּר מְאָה וְעַשְׂרִין שְׁנִין כַּד מִית לָא כְהַת עֵינוֹהִי וְלָא שְׁנָא זִיו יְקָרָא דְאַפּוֹהִי: (אונקלוס)

 יונתן  וּמשֶׁה בַּר מְאָה וְעֶשְרִין שְׁנִין כַּד שְׁכִיב לָא כַהֲיָין גִלְגוּלֵי עֵינוֹי וְלָא נַתְרוֹן נִיבֵי לִסְתֵיהּ: (תרגום יונתן)

 רש"י  לא כהתה עינו. אף משמת: ולא נס לחה. לחלוחית שבו, לא שלט בו רקבון (ל) ולא נהפך תואר פניו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ל) דהיינו ולא נס לחה. ולא נהפך תואר פניו היינו ולא כהתה עינו כלומר שלא נשתנה צורתו אף משמת דאל"כ ה"ל לכתוב ומשה בן מאה וגו' במותו בערבות מואב לא כהתה וגו' כמו דכתיב לעיל גבי אהרן ואהרן בן מאה וגו' במותו בהר ההר אלא לכך לא נכתב כאן בערבות מואב כדי להסמיך במותו ללא כהתה עינו ללמ דשאף במותו לא כהתה וגו' ודוק נ"ל. והרא"ם פי' וז"ל ומ"ש אף משמת אינו אלא ע"פ המדרש דאל"כ מנ"ל הא דילמא בחייו קמיירי כמ"ש גבי לא אוכל עוד לצאת ולבוא וכמו שפירש"י לעיל בפ' נצבים: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  לחה. הה''א תחת וי''ו כמו בתוך אהלה מגזרת לח כי היבשות תתגבר על הזקן: וטעם. נס. הפך מתח: (אבן עזרא)

 אור החיים  בן מאה ועשרים שנה במותו. פירוש עם יציאת נפשו נגמרו המאה ועשרים שנה. עוד נתכוון להסמיך במותו למאמר לא כהתה עינו, להעיר שאחר מיתה הוא אומר לא כהתה וגו': (אור החיים)


{ח}  וַיִּבְכּוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת מֹשֶׁה בְּעַרְבֹת מוֹאָב שְׁלֹשִׁים יוֹם וַיִּתְּמוּ יְמֵי בְכִי אֵבֶל מֹשֶׁה:

 אונקלוס  וּבְכוֹ בְנֵי יִשְׂרָאֵל יָת מֹשֶׁה בְּמֵישְׁרַיָא דְמוֹאָב תְּלָתִין יוֹמִין וּשְׁלִימוּ יוֹמֵי בָכִיתָא אֶבְלָא דְמֹשֶׁה: (אונקלוס)

 יונתן  וּבְכוֹן בְּנֵי יִשְרָאֵל יַת משֶׁה בְּמֵישְׁרַיָא דְמוֹאָב תְּלָתִין יוֹמִין וּשְׁלִימוּ יוֹמֵי בָּכוּתָא דְאֶבְלֵיהּ דְמשֶׁה בִּתְמַנְיָא בְּנִיסָן וּבְתִשְׁעָא בְּנִיסָן אַתְקִינוּ עַמָא בֵּית יִשְרָאֵל יַת מָאנֵיהוֹן וּטְכוּסוּ יַת בְּעִירֵיהוֹן וַעֲבָרוּ יַת יוֹרְדְנָא בְּעַשְרָא בְּנִיסָן וּפְסַק לְהוֹן מַנָא בְּשִׁיתֵיסַר בְּנִיסָן הִשְׁתְּכָחוּ אָכְלִין יַת מַנָא בִּזְכוּתֵיהּ דְמשֶׁה בָּתַר דְשָׁכִיב תְּלָתִין וְשַׁבְעָא יוֹמִין: (תרגום יונתן)

 רש"י  בני ישראל. הזכרים, אבל באהרן, מתוך שהיה רודף שלום ונותן שלום בין איש לרעהו ובין אשה לבעלה, נאמר כל בית ישראל (במדבר כ, כט.), זכרים ונקבות: (רש"י)

 אבן עזרא  בני ישראל. ובאהרן כל בית ישראל בעבור כבוד משה: ויתמו. וכאשר תמו ימי בכי אבל משה שמה שמעו בני ישראל אל יהושע: (אבן עזרא)

 אור החיים  ויבכו בני ישראל. ובאהרן אמר (במדבר כ כט) כל בית ישראל, רבותינו ז''ל (אדר''נ פדק יב) נתנו טעם לפי שהיה אוהב שלום כו':

ורבי אברהם בן עזרא כתב שבכו כל בית ישראל לכבוד משה שהיה חי. ואין להאמין לפירושו שאין להטיל מום במעשה הטוב שעשו ישראל שעשאוהו בשביל משה שהיה חי, ולמשה עצמו כשמת העלימו מהחם בהספדו:

ואולי יש לתת טעם כי אהרן לא ידעו במיתתו קודם שמת, וראו פתאום שמת, ודבר כזה יעורר כל לב לפתוח מקור דמעת עינו, מה שאין כן משה שכבר ידעו מיתתו, ובכל דבריו ותוכחותיו אשר עשה היה אומר להם (לעיל ד כב) כי אנכי מת וגו' אינני עובר וגו', ולזה לא הוחם הספדו כאהרן:

עוד אפשר כי מיתת אהרן הרגישתם ביותר, לפי שתיכף נסתלקו ענני כבוד והוסר מסוכתם, וזה סיבב ביאת הכנעני וגו', לזה נתעוררו יחד כל ישראל לבכות, מה שאין כן במיתת משה הגם שניטלו עננים כו', לא העירו על זה, גם נטרדו בשמחת ביאת הארץ הטובה:

עוד אפשר, שבמיתת משה תיכף ראו דבר חדש, ששרתה שכינה על יהושע ולקחו נחמה, משל למי שנאבדה לו מרגלית ומצא אחרת במקומה, לו יהיה שאינה דומה אף על פי כן יתנחם בה, ולזה לא בכו כולן, והוא מה שסמך למאמר ויבכו ויהושע בן נון וגו'. מה שאין כן במיתת אהרן אבדו מרגליות ולא מצאו במה יתנחמו, והגם שנתמנה אלעזר תחתיו לכהן גדול, אף על פי כן לא בוכים על חסרון כהונה גדולה, אלא על חסרון תועליות שמעצמו, שלא היה להם תמורתו: (אור החיים)

 ספורנו  ויתמו ימי בכי אבל משה. ויהושע בן נון מלא רוח חכמה. כי בימי הבכי אין חכמה ואין עצה: (ספורנו)


{ט}  וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן מָלֵא רוּחַ חָכְמָה כִּי סָמַךְ מֹשֶׁה אֶת יָדָיו עָלָיו וַיִּשְׁמְעוּ אֵלָיו בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּעֲשׂוּ כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה אֶת מֹשֶׁה:

 אונקלוס  וִיהוֹשֻׁעַ בַּר נוּן מְלֵי רוּחַ חָכְמְתָא אֲרֵי סְמַךְ מֹשֶׁה יָת יְדוֹהִי עֲלוֹהִי וְקַבִּילוּ מִנֵהּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַעֲבָדוּ כְּמָא דִי פַּקִיד יְיָ יָת מֹשֶׁה: (אונקלוס)

 יונתן  וִיהוֹשֻׁעַ בַּר נוּן אִתְמְלֵי רוּחַ חָכְמְתָא אֲרוּם סְמַךְ משֶׁה יַת יְדוֹי עֲלוֹי וְקַבִּילוּ אוּלְפַן מִנֵיהּ בְּנֵי יִשְרָאֵל וַעֲבָדוּ הֵיכְמָא דְפַקֵיד יְיָ יַת משֶׁה: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  מלא רוח חכמה. היא דוח ה' והעד כי סמך משה את ידיו עליו כי לא ימצא כמותו בישראל שישען עליו: ויעשו כאשר צוה ה' את משה. שישמעו אל יהושע: פנים אל פנים. פירשתיו: (אבן עזרא)

 ספורנו  ויעשו. יהושע וישראל: ככל אשר צוה ה' את משה. כאמרו ושאל לו במשפט האורים לפני ה' על פיו יצאו ועל פיו יבאו הוא וכל בני ישראל אתו וכל העדה: (ספורנו)


{י}  וְלֹא קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמֹשֶׁה אֲשֶׁר יְדָעוֹ יְהֹוָה פָּנִים אֶל פָּנִים:

 אונקלוס  וְלָא קָם נְבִיָא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמֹשֶׁה דִי אִתְגְלִי לֵהּ יְיָ אַפִּין בְּאַפִּין: (אונקלוס)

 יונתן  וְלָא קָם נְבִיָא תּוּב בְּיִשְרָאֵל כְּמשֶׁה אֲרוּם חַכִּים יָתֵיהּ מֵימְרָא דַיְיָ מַמְלֵל כֻּלוֹ קֳבֵיל מַמְלֵל: (תרגום יונתן)

 רש"י  אשר ידעו ה' פנים אל פנים. שהיה לבו גס (מ) בו ומדבר אליו בכל עת שרוצה, כענין שנאמר ועתה אעלה אל ה' (שמות לב, ל.), עמדו ואשמעה מה יצוה ה' לכם (במדבר ט, ח.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (מ) ר"ל איך שייך לומר על הקב"ה ל' פנים דהא אין לו שום דמות וצורה ל"פ אין פי' כמשמעו אלא כאדם הגס בחבירו ומדבר עמו בכל עת שרוצה: (שפתי חכמים)

 הרמב"ן  אשר ידעו ה' פנים אל פנים. שהיה לבו גס בו ומדבר אליו בכל שעה ושעה שירצה כענין שנאמר ועתה אעלה אל ה' (שמות לב ל) עמדו ואשמעה מה יצוה ה' לכם (במדבר ט ח) לשון רש"י ואיננו נכון כי היה אומר אשר ידע את השם פנים אל פנים אבל הוא מלשון ואדעך בשם (שמות לג יז) ואתה אמרת ידעתיך בשם (שם פסוק יב) יאמר שלא קם נביא עוד בישראל כמשה אשר גדלו השם להיות אליו פנים אל פנים בדבור וכן מה אדם ותדעהו (תהלים קמד ג) שתעשה לו כבוד לשום דעתך עליו כמו מה אנוש כי תגדלנו (איוב ז יז) ויתכן כי בעבור ששני אנשים המתראים פנים אל פנים נודעים זה לזה בראיה ההיא אמר "ידעו ה' פנים אל פנים" כי לא רצה להזכיר שידעו משה כן לכבוד של מעלה ואל תתמה במה שאמר בשבח משה אשר ידעו ה' פנים אל פנים ואמר (שמות לג יא) ודבר ה' אל משה פנים אל פנים ובכל ישראל נאמר גם כן (לעיל ה ד) פנים בפנים דבר ה' עמכם כי שם באר "מתוך האש" לומר ששמעו קולו מתוך האש בלבד ולא ראו הפנים וכן פירש (לעיל ד לו) ועל הארץ הראך את אשו הגדולה ודבריו שמעת מתוך האש ועל דרך האמת שידעו השם פנים אל פנים לדבקה בו בעת שתבוא הרוח במשה רבינו וכן היה בעת מתן תורה אבל לא השיגו הם אלא לקול מתוך האש והנה באר שכל נבואותיו של משה כיום מתן תורה ושאר הנביאים היתה עליהם יד ה' והבן זה (הרמב"ן)

 אור החיים  ולא קם נביא עוד. פירוש ולא קם עד עתה. ואומרו עוד, פירוש ולא יקום עוד כמוהו:

ואומרו בישראל. רמז שכל השגת נבואתו היתה באמצעות ישראל, וצא ולמד מהשנים שהיו ישראל נזופים לא נדבר עמו ה'. ורבותינו ז''ל דרשו (ספרי כאן) אבל באומות העולם וכו':

ואומרו לכל האותות וגו'. נמשך עם מה שלמעלה ידעו ה' פנים אל פנים לכל האותות, פירוש לצורך האותות וגו', והכוונה שעל כל אות ומופת ששלחו ה' לעשות, היה יודעו פנים בפנים:

עוד יתבאר על פי מה שכתב הרמב''ם בהלכות דעות שהנביא שיקום בישראל אין צריך שיעשה מופתים גדולים כאותם שעשה משה, אלא כל שהוא מהמופתים שיעשה וכו', ותמצא שבשני מקומות אמרה התורה חוזק האמונה במשה. א', על הים דכתיב (שמות יד לא) ויאמינו בה' ובמשה עבדו. ב', במתן תורה דכתיב (שם יט ט) וגם בך יאמינו לעולם:

ועיין מה שפירשתי בפסוק דבר אתה עמנו ונשמעה (שם כ טז), שפירשתי ונקבלה שכבר הצדיקו נבואתו בהצדקה מורגשת וגלויה להם, ולזה בא דבר ה' ואמר ולא קם נביא עוד בישראל וגו':

הטעם כי משה נתן כל האותות, מה שאין נביא אחר עושה כזה, ואין צריך לומר כולן, ועוד לכל היד החזקה שהוא קריעת ים סוף שבו האמינו, ולכל המורא הגדול שהוא במעמד הר סיני, שבו גמרו להאמין לא יקום עוד נביא שיעשה כזה:

וגמר אומר לעיני כל ישראל, פירוש שהם בעצמן ראו הדברים, ולא לצד האמונה כסדר שעושים בשאר הנביאים הבאים אחריו, אלא בעיניהם ראו כי משה נביא ה' אמת ותורתו תורת אלהים חיים אמת:

חסלת פרשת וזאת הברכה (אור החיים)

 ספורנו  ולא קם נביא עוד בישראל כמשה. לא הגיע שום נביא למדרגת נבואתו ובזה התבאר שאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה על דרך אמרם אין ב''ד יכול לבטל דברי ב''ד חבירו אלא אם כן גדול ממנו בחכמה ובמנין: אשר ידעו ה'. הנה הנביא יקנה תוספת אור שכלי בלי ספק באור פני מלך בהיותו מתנבא כאמרו והתנבית עמהם ונהפכת לאיש אחר ולכן כאשר הגיד חסדי האל על עמו אמר ואקח מבניכם לנביאים. ובהיות כל פעולת האל ית' בידיע' עצמו בלבד אמר אשר ידעו להורות שפעל בו בידיעתו לטוב כמו מה אדם ותדעהו ואדעך בשם וידע אלהים יודע ה' דרך צדיקים ורבים זולת אלה: פנים אל פנים. בעודו משתמש בחושיו: (ספורנו)


{יא}  לְכָל הָאֹתֹת וְהַמּוֹפְתִים אֲשֶׁר שְׁלָחוֹ יְהֹוָה לַעֲשׂוֹת בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם לְפַרְעֹה וּלְכָל עֲבָדָיו וּלְכָל אַרְצוֹ:

 אונקלוס  לְכָל אָתַיָא וּמוֹפְתַיָא דִי שָׁלְחֵהּ יְיָ לְמֶעְבַּד בְּאַרְעָא דְמִצְרָיִם לְפַרְעֹה וּלְכָל עַבְדוֹהִי וּלְכָל אַרְעֵהּ: (אונקלוס)

 יונתן  לְכוּלְהוֹן אָתַיָא וְתִמְהֵי פְרִישָׁתָא דִי שַׁדְרֵיהּ מֵימְרָא דַיְיָ לְמֶעֱבַד בְּאַרְעָא דְמִצְרַיִם לְפַרְעה וּלְכָל עַבְדוֹי וּלְכָל עַם אַרְעֵיהּ: (תרגום יונתן)

 הרמב"ן  וטעם לכל האתת. דבק עם ולא קם נביא עוד בישראל כמשה לכל האותות או יאמר שידעו השם פנים אל פנים באותות ובמופתים שכולם נעשו בשמו הגדול כמו שאמר (לעיל ד לז) ויוציאך בפניו בכחו הגדול וכבר פירשתי (לעיל יג ב) כי האותות הם הדברים שהזהיר בהם בתחלה כמו למחר יהיה האות הזה (שמות ח יט) ויאמר על כל הדבר שיקדים הנביא לאמר כן יבוא ויאתה לעתיד והמופתים הם הדברים שיעשו בשנוי התולדות כמו המטה אשר נהפך לנחש (שם ז ט) והנה גם לשאר הנביאים נעשו אותות ומופתים כאליהו ואלישע שעשו מופתים רבים אבל ההפלגה למשה רבינו בהם אמרו במדרש כל הנביאים כולם היו עושים נסים על ידי תפלה כחמה ליהושע ובן הצרפית ועצירת גשמים לאליהו ובן השונמית לאלישע אבל משה מיד היה עושה ואין המדרש הזה ברור והרב אמר במורה הנבוכים (ב לה) כי ההפלגה למשה רבינו הוא מה שאמר "לפרעה לכל עבדיו ולכל ארצו" ו"לעיני כל ישראל" כי היו לעיני החולקים עליו והמסכימים עמו אבל שאר הנביאים יעשו אותם ליחידים מבני אדם כענין שנאמר (מלכים ב ח ד) ספרה נא לי את כל הגדולות אשר עשה אלישע ואיננו נכון בעיני כי עצירת הגשמים לאליהו העצירה והביאה נתפרסמו מאד וגם היה בגזרה ממנו חי ה' אם יהיה השנים האלה טל ומטר כי אם לפי דברי (מלכים א יז א) ובהמשך ענין שלש השנים נתגלה מאד ובגוים נשמע וכתיב אם יש גוי וממלכה אשר לא שלח אדני וגו' וסוף הענין ההוא מגולה ומפורסם לחולקים עליו ולמסכימים עמו במעמד אחד דכתיב (שם פסוק יט) שלח קבץ אלי את כל ישראל אל הר הכרמל ואת נביאי הבעל ארבע מאות וגו' וכן עמידת השמש ליהושע היה באמת לעיני כל ישראל וראו אותה כל מלכי כנען הנלחמים בו והנשארים ורבותינו (ב"ר ו יד) יזכירו כן שראו אותם מסוף העולם ועד סופו והכתוב מפליג בו מאד (יהושע י יד) ולא היה כיום ההוא לפניו ואחריו לשמוע ה' בקול איש ובקריעת הירדן ובקריעת ים סוף לא נעשה ליחידים רק לכל ישראל וכתוב בה עוד (שם ה א) ויהי כשמוע כל מלכי האמורי אשר בעבר הירדן ימה וכל מלכי הכנעני אשר הוביש ה' את מי הירדן אבל לפי פשוטו של מקרא הכל קשור ומחובר יאמר שלא קם נביא עוד בישראל כמשה אשר ידעו השם פנים אל פנים ולעשות אותות ומופתים ביד חזקה ומורא גדול כמשה ואם עשו מקצת מהם לא הגיעו לרובם ולא למעלה הגדולה שבהם כי לא היה כיום סיני לפניו ואחריו וכן לא הגיעו אותות הנביאים לזמן הגדול אשר הגיע הוא עליו השלום כי אות המן תמידי ארבעים שנה ועמוד האש והענן גם הבאר והשלו על דעת רבותינו (תענית ט) ולכתם המדבר הגדול והנורא נחש שרף ועקרב וצמאון אשר אין מים ולא חסרו דבר ועל דרך האמת יאמר כי אותותיו ומופתיו של משה היו פנים אל פנים כמו שפירשתי (בפסוק י) (הרמב"ן)

 ספורנו  לכל האותות. וזאת הידיעה בו פנים בפנים הניעתהו כאשר שלחו ה' לעשות אותות ומופתים במצרים. כי אמנם המראה שנגלית עליו בסנה לא היתה באופן זה כאמרו כי ירא מהביט אל האלהים על הפך ותמונת ה' יביט: (ספורנו)


{יב}  וּלְכֹל הַיָּד הַחֲזָקָה וּלְכֹל הַמּוֹרָא הַגָּדוֹל אֲשֶׁר עָשָׂה מֹשֶׁה לְעֵינֵי כָּל יִשְׂרָאֵל: (חזק)

 אונקלוס  וּלְכֹל יְדָא תַקֶפְתָּא וּלְכֹל חֵזְוָנָא רַבָּא דִי עֲבַד מֹשֶׁה לְעֵינֵי כָּל יִשְׂרָאֵל: [חזק] (אונקלוס)

 יונתן  וּלְכָל גְבוּרַת יְדָא תַקִיפְתָּא הֵיךְ סוֹבַר יַת חוּטְרָא דְמַתְקְלֵיהּ אַרְבְּעִין סָאִין וּבְזַע יַת יַמָא וּמְחָא יַת כֵּיפָא וּלְכָל דְחֵיל רַב דְעָבַד משֶׁה בִּזְמַן דְקַבֵּל תְּרֵין לוּחֵי אֲבַן סַמְפִּירִינוֹן וּמַתְקַלְהוֹן אַרְבְּעִין סָאוִין וְסוֹבְרִינוּן בְּתַרְתֵּין יְדוֹי לְמֵיחְמֵהוֹן דְכוּלְהוֹן יִשְרָאֵל:

חזק (תרגום יונתן)

 רש"י  ולכל היד החזקה. שקבל את התורה (נ) בלוחות בידיו: ולכל המורא הגדול. נסים וגבורות שבמדבר הגדול והנורא: לעיני כל ישראל. שנשאו לבו לשבור (ס) הלוחות לעיניהם, שנאמר ואשברם לעיניכם (דברים ט, יז.), והסכימה דעת הקב"ה לדעתו, (ע) שנאמר אשר שברת (שמות לד, א.), יישר כחך ששברת (שבת פז.):

חסלת פרשת וזאת הברכה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (נ) פי' ולכל היד החזקה קאי על משה פי' שהיה בו כח וחוזק ליטול בידיו הלוחות אף שהיו כבדים עד מאד אבל אין פירושו כמו בכל מקום שקאי על הקב"ה דא"כ הל"ל ולכל סיד החזקה אשר עשה משה על פי ה': (ס) רל"ת דהל"ל לבני ישראל לעיני ל"ל: (ע) ר"ל שהרי עכשיו בא לספר בשבחו של משה וכי זה שבחו של משה ששיבר את הלוחות. ל"פ והסכימה כו' ואם תאמר מנ"ל למדרש אשר שברת יישר כחך ששברת דילמא אשר פירושו כבכל מקום כבר תירץ רשב"א במסכת שבת (דף פז) דאל"כ שהסכים הקב"ה עמו אמאי אמר להניחח את שברי הלוחות בארון כיון שאין קטיגור נעשה סניגור: חסלת פרשת וזאת הברכה. (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  היד החזקה. פליאות הים: המורא הגדול. מעמד הר סיני:

חסלת פרשת וזאת הברכה (אבן עזרא)

 הרמב"ן  ולכל היד החזקה. קריעת ים סוף שנאמר בו (שמות יד לא) וירא ישראל את היד הגדולה ולכל המורא הגדול מעמד הר סיני שנאמר בו (שם כ כ) לבעבור תהיה יראתו על פניכם ולפיכך הזכיר באלו שנעשו לעיני כל ישראל שכבר הזכיר כל הנעשה לפרעה ולכל עבדיו ולכל ארצו ובספרי (בסופו) ולכל היד החזקה זו מכת בכורות שנאמר בו (שמות ו א) כי ביד חזקה ישלחם ולכל המורא הגדול זו קריעת ים סוף ד"א ולכל המורא הגדול זו מתן תורה ועל דרך האמת "היד החזקה" זו מדת הדין כלשון היתה עלי יד ה' (יחזקאל לז א שם מ א) וכן כי יד ה' עשתה זאת (ישעיהו מא כ) ולכן יאמרו במשפט (רות א יג) כי יצאה בי יד ה' "והמורא הגדול" מדת הרחמים כענין שכתוב (ישעיהו ח יג) אותו תקדישו והוא מוראכם ולזה מתכוונים בספרי במכת בכורות ובקריעת ים סוף כי כתוב בם (שם סג יד) לעשות לך שם תפארת וטעם אשר עשה משה שהכין והראה זה לעיני כל העם כלשון ואת הנפש אשר עשו בחרן (בראשית יב ה) וימהר לעשות אותו (שם יח ז) לעשות את יום השבת (לעיל ה טו) כי משה לא עשה היד החזקה והמורא הגדול רק הכין אותם ובעבורו נעשו לעיני כל ישראל.

נשלמו חמשה הספרים האלה אשר קצרה בהם חכמת אגור ואיתיאל ואלפי ברכות והודאות לאל אשר גמלני כרחמיו וכרוב חסדיו ויבא אשר לבבי שואל והוא למען שמו יואל ובא לציון גואל במהרה בימינו יעמוד מיכאל לבנות הבית והאריאל ויקיים מקרא שכתוב על ידי יחזקאל (לז כח) וידעו הגוים כי אני השם מקדש את ישראל בהיות מקדשי בתוכם לעולם וברוך ה' אלהי ישראל מן העולם ועד העולם. (הרמב"ן)

 בעל הטורים  היד החזקה. בגימט' אף חימה. שמשה כבשן: (ולכל) המורא הגדול. בגימ' פי הבאר: אותיות ראשונות של כל נ''ד פרשיות שבתורה עולין תשצ''א כמנין ודבר ה' בפיך אמת. ר''ץ פרשיות פתוחות עולה כמנין על פי ה' יחנו. תרס''ט פתוחות וסתומות שבתורה עולה כמנין גמטריאות. וה' יראנו מתורתו נפלאות. ויצילנו משגיאות אכי''ר: (בעל הטורים)

 ספורנו  ולכל היד. שפעל האל על ידו בבלתי נפסדים לשנות טבעם כענין בקיעת הים ופתיחת פי הארץ והורדת המן מן השמים וזולתם: ולכל המורא הגדול. של מתן תורה: אשר עשה משה לעיני כל ישראל. כשראו ועמדו מרחוק במתן תורה ומשה נגש אל הערפל כי אז קנה המדרגה העליונה בנבואת פנים אל פנים. ועשה את משה אז נורא בקרני הוד: לעיני כל ישראל. כאמרו וירא אהרן וכל בני ישראל את משה כי קרן עור פניו וייראו מגשת אליו: חסלת פרשת וזאת הברכה (ספורנו)

 כלי יקר  לעיני כל ישראל. שמעתי אומרים טעם על מה שהתורה מתחלת בבי"ת ומסיימת בלמ"ד, לפי שכל אותיות השם הגדול יו"ד וי"ו ה"א אם תסמוך אחת מהם אל בי"ת או אל למ"ד יהיה ממנו תיבה אחת שלימה והם בי בו בה לי לו לה מה שלא תמצא כן בכל אלפא ביתא שיהא תיבה שלימה מכל השלשה אם יסמכו לאיזה אות, כגון לעשות מן א' אי או אה שהרי אה אינו תיבה וכן לעשות מן מ' מי מו שהרי מו אינו תיבה, והביאור לזה הוא שבזה נרמז שתבל ומלואה הכל תלוי בו יתברך ושלו הכל ותואר הבי"ת שהקב"ה מדבר בעדו ואומר בי ר"ל הכל תלוי בי ונבראיו אומרים בו שהכל תלוי בו יתברך ולשון בו בה היינו דכר ונוקבא שהזכירו חכמי האמת המקובלים, וכן הקב"ה אומר לי תבל ומלואה ונבראיו אומרים כי לו ית' תבל ומלואה וכן לה בדרך שנתבאר והכל ענין אחד כי לפי שהכל תלוי בו ית' ע"כ הכל לו יתברך וזה רמז על אחדותו ית' והוא יסוד התורה ודבר זה הפותח והסוגר ע"כ פתח התורה בבי"ת ומסיימת בלמ"ד להורות כי השי"ת הפותח והסוגר והכל תלוי בו בשמו יתברך כאמור.

נשלם ספר אלה הדברים, בעזר יוצר כל יצורים. (כלי יקר)