סימן קה - טעם הדחה שלפני מליחה
מאת הרב חיים יפה / מחוברת שבט תשס"א (שנה א') סי' ד
עמדתי ואתבונן לראות איזה טעם תפסו מרן והרמ"א ז"ל לעיקר בהדחה ראשונה שלפני המליחה?
איתא בגמרא חולין (קיג.) אמר שמואל, אין הבשר יוצא מידי דמו אלא אם כן מולחו יפה יפה ומדיחו יפה יפה. איתמר, רב הונא אמר, מולח ומדיח. במתניתא תנא, מדיח ומולח ומדיח. ולא פליגי, הא דחללי בי טבחא, הא דלא חללי בי טבחא. ויש לדקדק, היאך רב הונא לא הזכיר את ההדחה הראשונה, והלא אמורא חייב לפרש דבריו? ובשלמא אשמואל לא קשיא, דיש לומר דבא להשמיענו, דכשעושה פעולת מליחה או הדחה יעשה אותם יפה יפה, אבל לא בא ללמדנו סדר מליחה. ולעולם, לשמואל נמי בעי הדחה תחילה. ונראה דבזמן רב הונא היו רגלים הטבחים להדיח תחילה, ולכן לא היה צריך להזכיר זה. אבל בזמן תנא דברייתא שלא היו רגילים הטבחים להדיח, הוצרך להזכירו. וזה ברור. נמצא, שלכל הדיברות חייב להדיח את הבשר קודם מליחה. וכן נפסק להלכה בש"ע יו"ד (סימן סט סעיף א). והנה, בטעם הדחה זו, רבו הדעות בספרי רבותינו הראשונים. ומהם כמה טעמים שמרן ז"ל והרמ"א לא חוששים להם כלל, ולכן לא אביא אלא שלש טעמים עיקריים שיש להסתפק איזה מהם עיקר למרן והרמ"א. וזה החלי בעזר צורי וגואלי.
א) כדי לרכך את הבשר ויצא דמו. זהו דעת הר"ן בהלכות פרק כל הבשר (מב.) אהא דאמר שמואל וכו'. וכן דעת הרשב"א במשמרת הבית (ב"ג ש"ג עג) בד"ה וכתב עוד. וכן נראה מדברי המאירי חולין (שם). וכ"כ המרדכי חולין (סימן תשכ"א) בשם י"א. (אמנם הפמ"ג בפתיחה להלכות מליחה בד"ה והטעם הב', לחלק יצא בין הר"ן לי"א שבמרדכי, דלהר"ן אין צריך לרכך אלא את הבשר מבחוץ מפני שנתייבש. ולדעת הי"א שבמרדכי, צריך לרכך את גוף החתיכה גם מבפנים כדי שיצא הדם. מכל מקום, מדברי הש"ך (סק"א) לא משמע כן, ועיין שפתי דעת שם.) ולדעת מרן ז"ל בב"י, גם הרא"ש סובר כן. ולפ"ז גם לדעת הי"א שהביא הרא"ש ס"ל כן כיעו"ש היטב.
ב) מפני שהמלח מתמלא מדם שע"פ הבשר ואין בו כח להפליט דמו. זהו דעת המרדכי (שם). וכ"כ הראב"ן הובא בשו"ת יבי"א ח"ו (חיו"ד סימן ה).
ג) משום שאם ימלח בלא הדחה יבלע הדם שעל פני הבשר. זהו דעת הסמ"ג (ל"ת קלז סימן מח), והסמ"ק (סימן רה), וכ"כ בשערי דורא סימן ה', ובהגהות שערי דורא (שם סוף הסימן), הריטב"א בחידושיו לחולין (שם) בד"ה אמר שמואל.
ומעתה הבוא נבוא לראות איזה טעם מהנ"ל תפס מרן ז"ל לעיקר. הנה מרן בב"י הביא טעמו של הר"ן הנ"ל, וכתב שהרא"ש מסכים לטעם הר"ן ז"ל (ודלא כהרא"ה). ושוב הביא דברי המדרכי שכתב וז"ל: וי"א שהדחה ראשונה היא ללחלח הבשר שיצא הדם על ידי מליחה ואינו, דאדרבה מטרשי ליה כדאמרינן גבי ריאה. ראבי"ה. ע"כ. וכתב עליו מרן ז"ל: ואין דבריו נראים אלא בארצות הקרות ובזמן הקור הגדול, ואז נראה שישימו המים באור עד שתפוג צינתן. עכ"ל. ופסק הלכה זה לא יכון אלא לטעם הר"ן דמשום ריכוך, אבל לשאר טעמים רשאי לכתחילה להדיח גם במים קרים להסיר הדם שע"פ, ואח"כ ימתין מעט (להפשרת הבשר) וימליחנו. א"כ משמע, שתפס מרן ז"ל לטעם ריכוך עיקר. וכן מצאתי להרמ"א בספר תו"ח (ריש כלל טו) שכתב, דמסקנת הב"י כטעם הר"ן. אמנם ראיתי להרב נחפה בכסף ח"ב (עמוד עג) שכתב על הת"ח הנ"ל, דלא ידענא מנ"ל, דלכאורה בדברי מרן ז"ל אין שום הוכחה, וכאשר יראה הרואה. ואי משום דתירץ קושיית המרדכי שהקשה להר"ן [פירוש, לי"א שכתב המרדכי דס"ל כטעם הר"ן], אי משום הא לא איריא. עכ"ל. ונראה, דר"ל דמרן ז"ל אפשר דבא ליישב קושיית המרדכי אליבא דהר"ן וליה לא ס"ל. אכן לעד"נ שפשט לשון מרן ז"ל שסיים: ואז נראה שישימו המים באור עד שתפוג צינתן. עכ"ל. פסק גמור הוא לדעתו ז"ל. ומה שסיים שם הרב נחפה בכסף, ואולי מ"ש דמסקנת מרן ז"ל כהר"ן, היינו משום דהרשב"א והרא"ש ס"ל כוותיה, ואינך כל אחד יחיד בטעמו. ע"כ. יש לדקדק, חדא, דמרן ז"ל לא הזכיר דברי הרשב"א בזה. ועוד, דלשון התו"ח שכתב מסקנת הב"י לא משמע כפירושו מפני שאין כאן מסקנא אלא סברא בדעת מרן ז"ל. לכן נ"ל עיקר בכוונת התו"ח כמ"ש. ומכל מקום, טעמו של הרב נחפה בכסף מצטרף לחזק סברתנו שכן דעת מרן ז"ל מפני שכן דעת רוב הפוסקים הלא המה: הר"ן, הרא"ש, הרשב"א, והי"א שבמרדכי וכמ"ש לעיל.
אמנם מרן בב"י גבי מלח בלא הדחה תחילה, הביא טעם הסמ"ג וסיעתו שלדעתם ז"ל אין תקנה לאותו בשר שבלע דם בעין שע"פ הבשר. ושוב הביא דברי הרא"ש שהתיר על ידי הדחה ומליחה שנית. והעלה להלכה, שאין להקל בזה ע"י הדחה ומליחה שנית אלא במקום הפסד מרובה או בערב שבת ואי אפשר להכין אחר. ע"ש. א"כ, מוכח דחושש לכתחילה לסברת הסמ"ג וסיעתו. מכל מקום, ממה שהתיר במקום הפסד מרובה על כרחנו שאין זה הטעם עיקר, אלא כמ"ש לעיל שהטעם העיקרי להלכה הוא כדי לרכך הבשר. ומה גם, שבשולחנו הטהור (שם סעיף ב) פסק בסתם כדברי האומרים שידיחנו וימלחנו שנית, והביא דברי האוסרים בשם י"א. וקי"ל, סתם ויש הלכה כסתם. וסתמות דבריו משמע, דלדעה ראשונה אפילו בהפסד מועט ידיחנו וימליחנו שנית, ועל כרחך לומר שחזר בו ממש בב"י להקל בזה רק בהפסד מרובה. וכן כתב המשבצות זהב בפשיטות בדעת מרן ז"ל. וכן צידד הרב מחב"ר ז"ל שמרן ז"ל חזר בו ממש בב"י, וכן העלה מרן הראש"ל נר"ו ביבי"א ח"ו (חיו"ד סימן ה אות ב). ואם כנים אנחנו בזה, מרן ז"ל לא חשש כלל לסברת סמ"ג וסיעתו, ודעת מרן ז"ל כטעם הר"ן וסיעתו.
ברם ראיתי למרן בש"ע (שם סעיף א) שפסק, שאם אחר שהדיח חתך כל נתח לשנים או לשלשה, צריך לחזור ולהדיחם. ומקורו טהור מדברי המרדכי שהובא בב"י שם. והיה טעמו, משום דאגב דוחקא דסכינא מפליט. ע"ש. והמרדכי אזיל לטעמיה, דהדחה ראשונה כדי שלא יתמלא המלח מדם ולא יפליטנו. אבל לטעם הר"ן ז"ל, אין צריך לחזור ולהדיחו שהרי נתרכך הבשר. ואע"פ שראיתי להב"ח שכתב, דלהר"ן צריך להדיחו שנית אם חתכו כיעו"ש. אני בעוניי לא זכיתי לרדת לסוף דעתו. ושוב ראיתי שכבר תמה עליו בזה הרב נחפה בכסף (שם). וכן מצאנו מפורש להר"ן בחידושיו לחולין (ב:) בד"ה הטבח וכו', שאם חתכו אח"כ לשנים אין צריך לחזור ולהדיחו. וכמ"ש הש"ך (סק"ג) בשמו. ואם כן, אם מרן ז"ל העלה על שולחנו דברי המרדכי, אפשר שטעם זה עיקר לדעתו ז"ל שהרי גם לדעת המרדכי אם מלח בלא הדחה מועיל הדחה ומליחה שנית. וא"כ עדיין יש לדון, אם מרן ז"ל תופס עיקר כהמרדכי או כהר"ן. ונפקא מינה, אם הדיח את הבשר הדחה מועטת, דלהר"ן לא מהני, ולהמרדכי מהני.
ובאמת שמצאנו ראינו להרב כנה"ג (הגהת ב"י אות עה) שכתב, כי מרן ז"ל לא פסיקא ליה איזה טעם עיקר, ונקיט ליה לחומרא שלא כדברי ספר תו"ח. ואולי, אע"פ שמסקנתו כהר"ן בטעם הדבר, לענין מעשה ראה להחמיר בדין של המרדכי. ע"ש. וכ"כ הפמ"ג (בפתיחה להלכות מליחה) שלדעת מרן ז"ל אפשר דס"ל כהמרדכי ואפשר דס"ל כהר"ן. ע"ש. ולפ"ז יש להחמיר שאם הדיח הדחה מועטת לא מהני כלל, וצריך לחזור ולהדיחו, ובפרט שטעם הר"ן ז"ל יותר מוסכם בין הראשונים מאשר טעם המדרכי, ומ"מ בדיעבד אם הדיחו הדחה מועטת ומלחו יש להקל. ולא אכחד כי ראיתי להרה"ג יצחק יוסף שליט"א בספר ילקוט יוסף ח"ח (עמוד רנד-רנז) שעמד וימודד אר'ש טובה ורחבה בנ"ד. והעלה, שלדעת מרן ז"ל טעם המרדכי עיקר, וחיליה, ממה שלא כתב מרן ז"ל להזהיר שצריך לשרות הבשר במים כחצי שעה כמ"ש הרמ"א בהגה (סעיף א). עש"ב. ואחר המחילה הרבה, לא כן אנכי עמדי, כי אע"פ שמנהג השריה מיוסד ע"פ טעם הר"ן כמ"ש הגר"א (סק"ד), ועיין תו"ח (כלל טו). מ"מ, ודאי דאף להר"ן ז"ל אם הדיחו יפה יפה מרכך את הבשר היטב גם בלי שריה כלל. תדע, דהרי רבותינו בתלמוד לא עלה על דל שפתם שריה כלל. ומה שכתב הרמ"א שיש לשרותו חצי שעה במים, מקורו מהגש"ד (סימן טו סק"א) שכתב שכן מנהג העולם. ע"ש. משמע, דלאו מדינא וכאמור. וגם הרב ילקו"י נר"ו בעצמו צידד, דאפשר לרכך את הבשר ע"י ההדחה היטב בלא שריה. וא"כ, אי אפשר להוכיח כלום ממה שלא כתב מרן ז"ל שצריך לשרותו במים. וז"ב. ומה שכתב עוד הרב נר"ו (שם עמוד רנה) לפרש מה שכתב הש"ך לקמן (ס"ק נד), דמ"ש מרן ז"ל (שם) פחות חצי שעה לאו דוקא אלא פחות מעט, דאזיל לשיטתיה בסעיף ב דמרן ז"ל לא חזר ממ"ש בב"י, ועיקר הטעם משום דם בעין ורק בהפסד מרובה סמכינן על טעמא דריכוך, ולכן כתב כאן דחצי שעה לאו דוקא. עכת"ד. ולענ"ד כוונת הש"ך פשוטה לפניה, דהוק"ל הואיל ואין הבשר נאסר במליחה אלא אחר ג' ימים מעת לעת, א"כ למה הפחית מרן ז"ל חצי שעה. ולזה כתב, דלאו דוקא אלא פחות מעט שאי אפשר לצמצם. ואין צריך לומר, דאזיל לשיטתיה, דאף אם נאמר דמרן ז"ל פסק להקל בסעיף ב אפילו בהפסד מועט, מ"מ אפשר שהוא מטעם המרדכי, ואינו בהכרח מטעם הר"ן. ויש עוד מה להאריך בזה ואין כאן מקומו. ומ"ש עוד (שם עמוד רנז) להעיר ע"ד הנחפה בכסף שכתב דרבים סוברים כטעם הר"ן, שאינו כן, דהר"ן יחיד בדבר חוץ מי"א שבמרדכי. ובטעם דם שעל פניו, רבים אוחזים בו הלא המה: המרדכי, הראב"ן, האו"ז, מהר"ם, הרשב"א, והרא"ה ועוד. עש"ב. ובאמת לאו כולהו בחדא מחתא מחתינהו, דאיכא תרי טעמי להנך דסברי דם בעין, י"א שיבלע דם שעל פניו, וי"א שהמלח יבלע מן הדם שעל פניו ולא יוציא את הדם, וי"א שאחר שיעור שהייתו י"ב שעות, יחזור ויבלע דם שעל פניו. והדברים מפורשים באר היטב בדבריהם. וא"כ אם נבוא למנין הפוסקים, נמצא דאין טעם שיש לו הרבה חברים כטעם ריכוך. ולזה התכוין הרב נחפה בכסף שכתב (שם), "ואינך כל אחד יחיד בטעמו".
וכעת נפנה לראות איזה טעם תפס הרמ"א ז"ל עיקר להלכה. הנה לפי מה שפסק הרמ"א בהגה (שם ס"ב) שאם מלח בלא הדחה, נוהגין לאוסרו אפי' לא נמלח רק מעט, ואפי' לא שהה במלחו שיעור מליחה. משמע, דנקיט כטעמו של סמ"ג ודעמיה, ולכן אסר אפי' בדיעבד. אמנם ממה שהתיר באופן שנמלח בלא הדחה בהפסד מרובה, לכאורה משמע שסמך על סברת הר"ן ז"ל דהדחה משום ריכוך. אלא שזה אינו, שהרי כתב הרמ"א שם בהגה שאם הדיחו הדחה מועטת או שהיה ששים בחתיכה כנגד הדם שעל פניו שרי בלא הדחה ומליחה שנית. משמע, שאינו חושש לדעת הר"ן, דא"כ אפי' בהדחה מועטת אסור, מפני שלא נתרכך הבשר. ומעתה לכאורה דברי הרמ"א סתרא'י נינהו, כי אם אנו סומכים על סברת הר"ן ולכן מתירים אנו בהפסד מרובה, א"כ למה התירו אפי' בהדחה מועטת ואפי' בהפסד מועט. ואם אנו לא סומכים על הר"ן אלא העיקר כדברי סמ"ג, א"כ היאך התיר בהפסד מרובה. ושוב ראיתי שכבר תמה הרב משבצות זהב סק"י על דברי הרמ"א בזה, ותירץ, דלעולם ס"ל שהעיקר כטעם המרדכי, שאם לא ידיחנו יבלע המלח מן הדם. ולא חושש לשאר טעמים אלא בהפסד מועט ולכתחילה. ולכן, אם מלח בלא הדחה בהפסד מועט חשש לסמ"ג שאסרו, ובהפסד מרובה סמך על המרדכי שהתיר ע"י הדחה ומליחה שנית. ואם הדיחו הדחה מועטת שהעביר דם שעל פניו, ודאי אף לסמ"ג ודעמיה אינו נאסר, ולכן התיר הרמ"א אפי' בהפסד מועט. וסיים המשב"ז: דלפ"ז אם מלח בלא הדחה ושוב הדיח מעט ואח"כ חזר ומלחו, לדעת הרמ"א מותר בדיעבד. אף שלדעת הר"ן צריך הדחה ומליחה שלישית, ולהסמ"ג נאסר הבשר במליחה ראשונה ואין לו תקנה, מ"מ להמרדכי שטעמו עיקר שרי, דמליחה ראשונה לא הזיקה, והדחה ומליחה שנית היא כראוי. ולכן הבשר מותר בלא הדחה ומליחה שנית. עכת"ד. ומ"מ, מצאנו שחשש הרמ"א לטעם הר"ן גבי הדחה ראשונה במי פירות וכמ"ש הרמ"א בתשובה סי' קל"ב דין יא. אכן בדיעבד אם הדיח הדחה ראשונה במי פירות שרי וכמ"ש הרב מנחת יעקב כלל ט"ו אות נ"ד. ע"ש. וברור.
וזאת עולה מן המדב'ר שלדעת מרן ז"ל הטעם להדחה ראשונה הוא משום ריכוך או שלא יתמלא המלח מדם וכמו שהעלה הפמ"ג בדעת מרן ז"ל. אבל נראה שאינו חושש לטעם הרא"ה או הסמ"ג וסיעתם. ולדעת הרמ"א חוששים לכתחילה לכל הטעמים שכתבו הפוסקים ז"ל, אבל בדיעבד אינו מעכב אלא טעמו של המרדכי. וציי"מ וימ"ן.