סימן קח - אם מלח את הבשר במלח דק כקמח
מאת אי"ל (אני יונה לגזיאל) ס"ט / מחוברת אדר תשס"א (שנה א') סי' טז
בחולין (קיג.) איתא, רב דימי מלח ליה במלחא גללינתא ומנפיץ ליה. ופרש"י, במלחא גללינתא, מלח גסה. ומנפיץ ליה, למלחא לאחר זמן, מפני שהדם נבלע בה אבל מלח דקה אין צריך לנפץ שהיא נתכת מעצמה. עכ"ל. ונראה מפירושו, שבכל מלח אפשר למלוח אלא שבא רב דימי ללמדנו שאם מולח במלח גסה צריך לנפצו קודם הדחה אחרונה, מפני שהדם נבלע במלח ונדבק בבשר ואינו יוצא ע"י הדחה בלבד. אבל אם מלח במלח דקה, א"צ לנפץ קודם הדחה מפני שהיא ניתכת מעצמה ולכן די לה הדחה בלבד. וראיתי בחי' אנשי שם הנדפס סביב הרי"ף שכתב לפרש דברי רש"י כשיטת הראב"ד דלקמן. כיעו"ש. ונראה, דלאו למימרא דרש"י כפירוש הראב"ד ממש, אלא כוונתו דלפרש"י נמי בעי הדחה אחר ניפוץ, לאפוקי דעת יש מפרשים שהביא הר"ן בהלכות (שם) בתחי"ד שפירשו שרק במלח גסה צריך ניפוץ.
אמנם רבינו גרשום פירש דרב דימי מלח במלח גסה ומניח המלח שעה בתוך הבשר שיוציא הדם ואח"כ מנפץ ליה למלח בהדי דם ולא בעי הדחה אחרונה. ע"כ. ויש לדקדק, שהרי אמרו בברייתא שם בסמוך שצריך להדיח הבשר אחר המליחה ולא שמענו קול נוגש. והיאך רב דימי חולק על תנא דברייתא. וי"ל, דרב דימי מפרש לה לברייתא בסתם מליחה שהיא במלח דקה ולכן צריך הדחה אבל במלח גסה א"צ הדחה אחר הניפוץ. וכן דעת הרא"ה בבדק הבית ב"ג ש"ג דף ע"ג ע"ב שאם מלח במלח גס א"ץ הדחה אחר הניפוץ. וכבר כתבתי לעיל שכ"כ הר"ן בהלכות בשם יש מפרשים. אבל מ"מ אין לסמוך על פירוש זה להלכה כי לכל שאר הפירושים של רבותינו הראשונים כמו שיתבאר להלן, אפי' מלח במלח גס צריך הדחה אחרונה. וכ"פ טוש"ע סי' ס"ט ס"ז. אלא שיש מקום לצרף סברא זו אם נתבשל בשר בלא הדחה אחרונה ממלח גס שעליו אלא שניפצו, שיש להתיר אפי' אין ששים כנגד המלח שעליו (קודם ניפוץ) שמא הלכה כדעת כמהר"ם דבכל חתיכה יש ששים כנגד המלח והדם שע"פ ואם תמצא לומר דהלכה כהחולקים על מהר"ם מ"מ שמא הלכה כרבינו גרשום וסיעתו הנ"ל שאחר הניפוץ אין דם כלל. ועוד, דאפשר דאפי' החולקים על מהר"ם יודו דבכה"ג איכא ששים בחתיכה נגד המלח והדם שנשאר אחר הניפוץ. וצ"ע עוד בזה. ולעת מצוא אשוב בל"ן.
והנה בס' בה"ג סי' ס"ה כ' וז"ל: רב דימי מנהרדעא מלח וכו' מילחא גללינתא דמחקא ליה לדמא ולא נעצריה לבישרא דקמיט ליה לבישרא נפיק לדמא והדר מנפיץ להי ממלחיה ונחוריה שפיר ושרי לבשולי עכ"ל. ולשון זו סתומה מאד וגם נוסחאות שונות יש בה כמו שיראה הרואה בפירוש הרע"ז הילדסהיימר. מ"מ מצאנו ראינו להריטב"א בחי' לחולין (שם) אהא דרב דימי שכתב וז"ל: יש שפירשו שבא ללמדנו שאין מולחין אלא במלח עבה וגס לפי שהמלח הדק נבלע בבשר ואינו מוציא דם. וצריך לנפץ המלח מן השבר קודם הדחה לפי שהמלח בלוע מן הדם הפולט וכן פירש רב יהודאי גאון ז"ל. עכ"ל וכ"כ הסמ"ג (ל"ת קל"ז דף מ"ח ע"ג) בשם רב יהודאי גאון בס' בה"ג. ונראה שכן פירשו דברי בה"ג הנ"ל. וכן פסק הרמב"ם (בפ"ו מהמ"א הי"א) בזה"ל: ואין מולחין אלא במלח עבה כחול הגס שהמלח דק כקמח יבלע בבשר ולא יוציא דם עכ"ל. משמע מדבריו שכל מלח שאינו דק כקמח חשיב כחול הגס ורשאי למלוח בו. ואפי' יהיה מלח גס יותר אם מלח בו כשר בדיעבד שלא הוציא מן הכלל שאין מועיל אפי' בדיעבד אלא מלח דק כקמח. נמצא שלפי פירוש זה רב דימי בא ללמדנו שגם אם מלח במלח גס ביותר מותר בדיעבד. וכ"כ הרב המגיד (שם) בפירושו השני בדרך "אפשר" אולם לפירוש זה קשה, היאך רב דימי הוה מלח במילחא גללינתא דמשמע שכן היה דרכו כל הימים למלוח במלח גס ביותר שאינו כשר לכתחילה!? ושמא נהג כן להורות הלכה למעשה שאף מלח עבה ביותר כשר. ודוחק. או כלך לדרך זו דהרמב"ם ז"ל ס"ל דכל מלח שאינו דק כקמח ואפי' עבה כשר למלוח בו לכתחילה. ויליף לה מרב דימי דמלח במילחא גללינתא וכל מלח שאינו דק כקמח נקרא מלחא גללינא וכמ"ש המאירי (שם.) ונראה שלזה נתכוין הרב מגיד משנה (שם) בפירושו הראשון בדברי הרמב"ם. ע"ש. וכן נראה שהבינו הראשונים ומכללם הראב"ד והרא"ש ז"ל בדברי הרמב"ם. ולכן הראב"ד ז"ל דחה דברי הרמב"ם, משום דא"כ עד דאתא רב דימי לא ידעינן היכי מלחינן!? וגם הרא"ש ז"ל בפכ"ה (סי' מ"ז) הביא דברי הרמב"ם הנ"ל שאין מולחין בדקה וכ' עליו: ולא מסתבר דיותר שהוא דק המלח יותר מתפזר על הבשר ופועל להוציא את הדם כי הוא נדבק אבל הגס שהופך את החתיכה למולחה מכל צד הוא נושר ממנה עכ"ל. ובאמת שלפירוש השני של הרב מגיד משנה בדעת הרמב"ם הנ"ל היה מקום ליישב דברי הרמב"ם מן ההשגות הנ"ל וכ"כ מרן בב"י בשם רבינו ירוחם נט"ו ח"ה אות כ"ה שכ' ולי נראה שצריך שתהיה דקה שלא תיפול הילך והילך ולא דקה מן הדקה כקמח ואולי שזו כוונת הרמב"ם עכ"ל. וכ' עליו מרן הנ"ל ודבריו נכונים. ע"כ. ונראה שמפרש דברי הרמב"ם כפירוש השני שכתב המ"מ הנ"ל, אלא שכבר הראנו הדוחק שבו. ולכן כתב רי"ו פירוש זה בדרך "אולי."
והנה ראינו להראב"ד ז"ל והובאו דבריו בס' תורת הבית להרשב"א (שם), שבכל מלח ואפי' דקה מן הדקה מולחין אלא עד דאתא רב דימי היו מולחין בכל מלח בלא ניפוץ והיו מדיחים את הבשר בכלי מנוקב כדי שלא יפול המלח במים וכיון דפסק כח המלח שמעל הבשר לא יפלוט עוד הבשר כלום והרי הוא חוזר ובולע מן המים שנבלע בהם הדם שבתוך המלח ומשום חשש זה היו מדיחין בכלי מנוקב עד דאתא רב דימי ולימד שבמולח במלח גס אם מנפצו יהי רשאי להדיחו אח"כ אף בכלי שאינו מנוקב. אבל אם מלח במלח דק שאינו מתנפץ צריך להדיחו בכלי מנוקב או לשפשף הבשר היטב קודם הדחתו ואח"כ להדיחו אפי' בכלי שאינו מנוקב. ע"ש והסכים לדבריו הרשב"א (שם).
פש גבן דעת הרא"ש שהזכרנו לעיל, הנה מרן ז"ל בב"י הביא דבריו וכתב עליו וז"ל: ומשמע שהוא מפרש דרב דימי אתא לאפוקי דלא נימא דאין מולחין אלא בדקה מפני שהוא מתפזר על הבשר וכו' קמ"ל דבגסה נמי מולחין. עכ"ל. ולכאורה משמע מדברי מרן ז"ל דסובר בדעת הרא"ש דמלח גס כשר למליחה אפי' לכתחילה כשם שמלח דק כשר לכתחילה, וליכא עדיפות זה על זה. אולם ידי"ן ר' יניב נתן הי"ו אמר, דלשון הרא"ש שכתב דיותר שהוא דק וכו' משמע שלדעתו למלוח במלח דק כקמח הוא עדיף ומצוה מן המובחר מפני שמכסה את כל הבשר ואין נושר מהחתיכה כלל. ושוב הראני שכן כתבו בס' או"ה סי' א' דין ח' ובת"ח כלל ט"ו דין י בדעת הרא"ש. עכת"ד. ולפ"ז צ"ל שמ"ש הטור "ומולח בין במלח דק בין במלח גס". ר"ל, שבשניהם אפשר למלוח לכתחילה. ומ"מ, ודאי שמן המובחר הוא למלוח במלח דק, כמשמעות לשון הרא"ש וכמ"ש האו"ה והת"ח בדעתו. וכן העלה הרב נחפה בכסף ח"ב עמו' ע"ד. אלא שיש להרגיש על הטור שלא כתב כן בביאור. ועיין להרב ערוך השולחן (שם אות כ"ד) מ"ש בזה. וי"ל. וראיתי להרב שולחן גבוה (סקי"ג) שכ' כי לדעת הרא"ש מותר למלוח במלח דק כקמח אבל אסור למלוח במלח הגס (עבה קצת) ע"ש. ואה"ר, דבריו צ"ע דא"כ היאך מלח רב דימי במלח גס!? עוד, כי הטור כתב שמולח בין בגס בין בדק. וכתבו הב"י והב"ח שזהו דעת אביו הרא"ש. וכן בדין, שכן הוא פשט דברי הרא"ש למעיין הולך ישר.
ועלה מן המקובץ, שלדעת רוב רבותינו הראשונים הנ"ל רשאי למלוח בין במלח דק בין במלח גס (אלא שיש תנאים לכל סוג מלח לכל אחד מן הדעות וכמו שנתבאר לעיל). אבל לדעת הרמב"ם ודעימיה אין למלוח במלח דק כקמח (ומשמע דאפי' בדיעבד לא יועיל). ולדעת הרא"ש אע"פ שרשאי למלוח בכל סוגי המלח מ"מ עדיף למלוח במלח דק. ולדעת רבינו ירוחם צריך שתהא דקה שלא תיפול הילך והילך ולא דקה מן הדקה כקמח. וכן פסק מרן ז"ל בשו"ע. ונראה שטעמו מפני שהעושה כדעת רי"ו יצא את הכל, בין להרא"ש שחושש לנשירת המלח ובין להרמב"ם שאוסר בדק כקמח. במה דברים אמורים, לכתחילה אבל אם אין לו אלא מלח דק כקמח או בדיעבד כשמלח בו שפיר דמי וכמ"ש הרמ"א ז"ל ואחרונים ז"ל. ואע"ג דאנן בתר מרן ז"ל אזלינן ואיהו ז"ל פסק שלא ימלח במלח דקה כקמח, מ"מ אפשר שגם מרן ז"ל לא החמיר בזה אלא לכתחילה, ולכן יש לנו ללכת אחר הסכמת רוב ככל הפוס' ראשונים ואחרונים ז"ל שיש לסמוך ע"ז בדיעבד או בשעת הדחק. וכ"פ הפר"ח (סקי"ח), והשו"ג (סקי"ג), והכה"ח (סקס"ב) ועיקר. זהו הנלע"ד וציי"מ וימ"ן.