סימן קלג - הלכות ס"ת
מאת אברכי בית המדרש (ערך הרב יגאל כהן) / מחוברת אדר תשס"ב (שנה ב') סי' מח (מעמ' רכא)
ס"א מצות עשה על כל איש. מוכח מדברי מרן דאיש חייב במצוה זו ולא אשה וכ"כ הרמב"ם בס' המצות וכו'. ברכ"י סק"א. ובשיורי ברכה סק"א כתב בשם ס' החינוך, הטעם דנוהגת בזכרים מפני שהם חייבים בת"ת ולכתוב אותה ולא הנקבות ע"ש.
שם. ואפילו הניחו לו אבותיו ס"ת. מימרא דרבא בסנהדרין (כא:) וכמ"ש בב"י. והטור השמיטו מפני שהוא בכלל משמעות דבריו שכתב שיכתוב לו ס"ת וכו' ומשמע שאפי' יש לו ס"ת בירושה יכתוב לעצמו שיהיה נכתב בשבילו ולא בשביל אבותיו. ועמ"ש הב"ח.
שם. ז"ל מרן בב"י: בפרק ב' דסנהדרין אמר רבא אע"פ שהניחו לו אבותיו לאדם ס"ת מצוה לכתוב משלו שנאמר ועתה כתבו לכם את השירה. פירוש, כיון דקיי"ל דאין כותבין את התורה פרשיות דתורה חתומה ניתנה על כרחך לא קאמר שיכתבו שירת האזינו לבדה אלא היינו לומר שיכתבו כל התורה עד שירת האזינו שהיא גמר של תורה וכך הם דברי הרמב"ם בהלכות ס"ת עכ"ל. והקשו הלימוד הישיבה והלא עדיין אפשר לומר שיש מצוה לכתוב את שירת האזינו בלבד כמו שיש מצוה לכתוב מזוזה ותפילין אע"פ שהם פרשיות מן התורה. ושוב הראני ידי"ן ר' חביב כהן הי"ו שבס' תורה תמימה (פ' וילך) הרגיש בקושיא זו והניחה בצע"ג.
שם. כתב הטור כתבו או שהגיה בו אפי' אות אחת כאילו קיבלה מהר סיני. נ"ל שמכאן יצא המנהג שכל מי שכותב ספר תורה משאיר הסופר תיבות "לעיני כל ישראל" לכותבם או למלא אותם בבית בעל הספר בזמן הכנסת ספר תורה, כדי שיחשב לו כאילו כתבו בעצמו. ושוב ראיתי כן להשו"ג סוף סק"ג.
בהגה ואפי' אין לו מה יאכל רק ע"י הדחק (הגמ"י פ"ו) הציון כאן טעות הוא שכן דברי הרמ"א הם דברי עצמו שכתב כן לתרץ מה שהקשה הגמ"י על הרמב"ם והובא בב"י כיעו"ש. ושו"ר להרב באר הגולה שכתב כן.
שם. הטור והרמב"ם בפ"י מהלכות ס"ת ה"ב כתבו בזה"ל: "ואפי' אין לו מה יאכל". וכתב מרן בב"י, שם יתר על כן אמר רשב"ג אפי' אין לו מה יאכל ומכר ס"ת או בתו אינו רואה סימן ברכה לעולם. ומשמע דכיון דאינו רואה סימן ברכה אסור הוא למוכרו. עכ"ל. ותמהו עליו האחרונים ז"ל ממ"ש מרן ז"ל עצמו בב"י או"ח סי' תקפ"ה לדקדק מלשון אינו רואה סימן ברכה, דאיסורא מיהא ליכא. עיין בכנה"ג שהניח קושיא זו בצ"ע. ולע"ד נראה כי אע"פ שפשט לשון זה משמעותו דליכא איסורא אלא שאין בזה ברכה מ"מ בנ"ד מתוך הענין משמע שיש בזה איסור שהרי אמר רשב"ג "אפי' אין לו מה יאכל וכו'" וקאי ארישא דקתני לא ימכור אדם ס"ת אע"פ שאינו צריך לו יתר על כן אמר רשב"ג אפי' וכו' ואי איתא דסיפא איסורא ליכא אלא שאין בו סימן ברכה מאי אפי' דקאמר?! א"ו משמע דה"ק דכיון שאינו רואה סימן ברכה אסור הוא למוכרו. ושו"ר להט"ז סק"ב שכתב כן. ויד"ן ר' אייל אבידן נר"ו נתן טעם לדבר, דאי ליכא איסורא, וכי מפני שאין לו ברכה בדבר ימנע האדם מלמוכרו בשעה שאין לו מה יאכל כעת?!
וכתב עוד מרן בב"י וז"ל: וההגהות תמהו עליו [על הרמב"ם] דכיון שמותר למוכרו ללמוד תורה ולישא אשה כ"ש דמותר מפני חייו והכי אמרינן בירושלמי סוף מסכת ביכורים וגם מתלמודא דידן דקדקו דנראה דשרי עכ"ל. ובהשקפה ראשונה נראה שלכן השמיטו מרן ז"ל מפני שאין זה להלכה. אבל ראיתי למרן ז"ל בכ"מ (שם) שהביא דברי הגהות הנ"ל שהוכיחו כדבריהם מן הירושלמי ותלמודא דידן, וכתב ע"ז: ואני אומר שאין אלו ראיות דירושלמי הכי איתא וכו' וסיים: ומ"מ יש לתמוה היאך אפשר שלא התירו למכור ס"ת מפני חייו והלא פיקוח נפש דוחה כל מצות שבתורה י"ל דאה"נ שאם יהיה פיקוח נפש ממש כגון שאחזו בולמוס פשיטא דמותר למכור ס"ת כדי להחיותו והכא במאי עסקינן בשמזונותיו מצומצמים ביותר אבל לא הגיעו לגדר שיהיה בו פיקוח נפש. עכ"ל. ונראה ברור שבזה דבריו אלו נכתבו באחרונה. ואפשר דמש"ה השמיטו דאי איכא סכנת נפשות פשיטא דשרי למכור דפיקוח נפש דוחה כל מצות שבתורה. ואי במזונותיו מצומצמים יש ללמוד זה ממ"ש שאין מוכרים ס"ת אלא ללימוד תורה או לישא אשה מכלל דבכה"ג לא שרי למכור ס"ת. והשו"ג סק"ה כתב, ורבינו שהשמיט זה מספר הזה צל"ע. עכ"ל. והנלע"ד כתבתי.
ואינו רשאי למוכרו וכו' כתב הש"ך סק"א וז"ל: בבית יוסף כתב בשם ה"ר מנוח דוקא ס"ת העשוי לקרות בו ברבים אבל ספרי יחידים מוכרים לעשות מהדמים מה שירצו וכו' עיין ב"י וב"ח ביאור דבריו ועיין או"ח סי' קנג ס"י עכ"ל. וכוונתו לומר שדעת מרן ז"ל כרבינו מנוח שרשאי היחיד למכור ס"ת שלו ולעשות בדמיהם מה שירצה. וגם באו"ח (סי' קנג שם) כתב מרן בזה"ל: יש אומרים דיחיד בשלו אפי' ס"ת מותר למוכרו ולעשות בדמיו כל מה שירצה כל שלא הקדישו לקרות ברבים ויש מי שאוסר אא"כ ללמוד תורה או לישא אשה עכ"ל. ומבואר בב"י שם שדעה הי"א היא דעת הרא"ש, מרדכי בשם ראבי"ה, ונמק"י בשם רבינו משולם, ועד אחרן הטור. והיש מי שאוסר הוא הרמב"ם ז"ל. ומדקדוק לשון מרן ז"ל נראה שדעתו ז"ל כדעה ראשונה שכתבה בלשון רבים. וכן ראיתי להא"ר (שם אות כב). ומה שסתם מרן ז"ל כאן ואינו רשאי למוכרו וכו' דמשמע דקאי אס"ת שכתב לעצמו שאסור למוכרו, אינו מוכרח, מפני שגם בטור כתוב בסימן הזה בלשון יחיד ואעפ"כ סמך הטור על מה שביאר למעלה בטאו"ח סי' קנג שהיחיד רשאי למכור ס"ת ולעשות בדמיו כל מה שירצה וא"כ כן י"ל גם בדברי מרן הש"ע. אולם ראיתי להגאון ר' יעקב סופר זצ"ל בספרו קול יעקב סי' ער סק"א שכתב שמסתמיות דברי מרן ז"ל שקבלנו הוראותיו משמע דאפי' יחיד שכותב ס"ת לעצמו ולא הקדישה לקרות בה ברבים אינו רשאי למוכרה וכ"כ עו"ת בסי' קנג (כצ"ל) אות ל' וכ"מ מדברי מרן בסי' רפב סי"ח שהביא סברת האוסרים באחרונה משמע דהכי ס"ל ואע"ג דבאו"ח סי' קנג ס"י כתב י"א ואח"כ ויש מי שאוסר וכתב א"ר שם אות כב משמע דעיקר סברא ראשונה דרבים הם מ"מ אין לנו להניח בשביל דקדוק זה סתמיות דברי מרן כאן ומ"ש בסי' רפב. עכ"ל. ובאמת שאע"פ שסתמות מרן ז"ל כאן אינה מכרעת וכמש"ל מ"מ ראייתו מסימן רפב היא ראי'ה מהימנא, ועל כן יש לתפוס שדעת מרן ז"ל למעשה להחמיר בזה. ונראה שעזב דברי הרא"ש בזה מפני שאין הדבר מוכרח לומר שדעת הרא"ש להקל לכתחילה וכתבה מרן בב"י סי' קנג בדרך "אפשר" וכמו שיראה המעיין. ולכן אין להקל נגד דברי הרמב"ם ז"ל שהוא אחד מעמודי ההוראה. וכרגע נראה לי ספר השומר אמת (אדאדי) וראיתי מ"ש בזה, והנלעד"כ. ובהיותי בזה ראיתי מ"ש הפת"ש סי' רפב אות טז בשם הרב יד הקטנה שלא נחלקו הרא"ש והרמב"ם אלא ביחיד קונה ס"ת לעצמו דהוי כחוטף מצוה מן השוק אבל בס"ת שכתבו לעצמו או ששכר סופר לכתוב לו לקיים מ"ע של ועתה ודאי דאסור למכור ולכן כתב לעיל סי' ער ס"א ואינו רשאי למוכרו אע"ג דשם מיירי ביחיד ע"ש. אכן מדברי מרן בב"י או"ח סי' קנג משמע דמחלוקת הרמב"ם והרא"ש היא גם ביחיד שכתב ס"ת או ששכר סופר לכתוב לו כיעו"ש. ולכן אין לזוז מהכרעת הרב קול יעקב הנ"ל. ומ"מ כתב הרב קול יעקב (שם אות ג') בשם הריב"ש בתשובה הביאו הב"י בסי' קנג שאם יש טעות בס"ת אין בו קדושת ס"ת ויכול למוכרו.
ואפי' למכור ישן כדי לקנות חדש אסור. כן כתב הטור וכתב עליו מרן בב"י שם: בעיא דלא איפשיטא וכתב הר"ן ונקטי בה רבותי לחומרא וכן דעת הרי"ף וכו' וכ"פ הרמב"ם. וכתב ה"ר מנוח דטעמא משום פשיעותא הלכך אם היה חדש כתוב בבית הסופר ואינו חסר אלא נתינת הדמים מוכרין עכ"ל. ובאמת שדברי ה"ר מנוח, כבר תמהו עליהם הב"ח הדרישה והט"ז ז"ל ע"ש מ"ש ליישב דבריו. ומ"מ נראה שמרן ז"ל תפס לעיקר כהטור שסתם לאסור בכל ענין מפני שאין מעלה אותה בקדושה. וכן מדוקדק מלשון הב"י הנ"ל למעיין בו. וכ"פ הש"ך סק"ג.
אבל ללמוד תורה וכו' כתב הרב בית הלל מלשון זה משמע דדוקא ללמוד הוא עצמו או לישא אשה הוא בעצמו אבל באו"ח וכו' עכ"ל ונראה דמשמע ליה הכי מקאמר "ללמוד" ולא "ללימוד תורה". ואה"ר, אינו מוכרח. ומה גם, דזיל בתר טעמא דשרו למכור ס"ת ללימוד תורה מפני שמביא לידי מעשה ואשה נמי לא תהו בראה א"כ לפ"ז אין לחלק בינו לבין אחרים המוטלים עליו דוקא. וכן מוכח מדברי מרן ז"ל באו"ח סי' קנג ס"ו. וכבר הרגיש בזה הרב בית הלל שם בסוף דבריו כיעו"ש. וכ"כ השו"ג סק"ז.
בהגה וה"ה לצורך פדיון שבויים. כתב הפרישה (אות ו) ועמ"ש לעיל בסי' רנב (דרישה סק"ב) דאם מוכרה לפדיון שבויים פירושו לצורך פדיון נפשו דעצמו ע"ש שהארכתי. עכ"ל. ואחר העיון בדבריו לי הדל נראה שיש להשיב על דבריו. ואכן מפני שראיתי להש"ך סי' רנב סק"א והט"ז סק"ב שכבר קדמוני בזה כיעו"ש, ולכן לא ראיתי לכפול הדברים, קחנו משם.
שם אינו יוצא בזה. עי' ט"ז סוף סק"א. ולע"ד נראה דכוונת הרמ"א שאינו יוצא ידי מצות כתיבת ס"ת כראוי אבל ודאי יש לו מצוה וכמ"ש רש"י ז"ל.
ס"ב האידנא מצוה לכתוב חומשי תורה וכו' ולא ימכרם וכו' פירוש, כהיום שדרך בני אדם ללמוד תורה בחומשי תורה משנה וגמרא, גם כתיבתן [או הדפסתן] בכלל מצות כתיבת ס"ת וזה יותר מצוה מלכתוב ס"ת ולהניחו בבית הכנסת לקרוא ברבים. אבל לכתוב ס"ת לקרות בו [והיינו ללמוד בו] הוא ובניו פשיטא דגם האידנא זהו עיקר קיום מצות עשה שהרי הוא נוהג בו כמו שנוהגים דורות ראשונים. ב"י. וכן הסכים הט"ז (סק"ד). והשו"ג (סקי"ב) דרך קסת'ו להשיב על דברי הדרישה שדחה פירוש מרן ז"ל והסכים כפירוש מרן ז"ל ושכן המנהג גם בזמן הזה שאע"פ שאנו קונין כמה ספרים מהגמרא ופרושיה עכ"ז כותבים ס"ת נאה ע"י לבלר נאה ופורסין אותו בכלים נאים ונותנין אותו לקרות בו ברבים עכ"ד. ואע"פ שאין ראיה כ"כ מן המנהג כי זהו אפי' לדעת מרן ז"ל אינו עיקר המצוה וכמבואר בב"י מ"מ ודאי שהעיקר כפירוש מרן ז"ל והסכמת רוב האחרונים. וע"ע להרב קו"י (אות ה') שכתב בשם הברכ"י שכן מוכח מדברי גורי האר"י ז"ל וכן עיקר. עכ"ל. אמנם לא אכחד כי הראוני להרה"ג ר' יצחק רצאבי שליט"א בספרו ש"ע המקוצר (חיו"ד ח"ב עמוד קלד- קלז) שהאריך ליישב מנהג העולם שאין מקפידים לקיים מצות כתיבת ס"ת בזה"ז כדעת מרן ז"ל. אבל המעיין היטב יראה שיש להשיב ע"ד, ובפרט במה שכתב בדעת מרן ז"ל בש"ע.
סי' רעא
ס"א איו כותבין ס"ת וכו' הטור כתב אין כותבין ס"ת תפילין ומזוזות על עור בהמה טמאה וכו' כלשון מסכת סופרים (פ"א ה"א) שהביאה מרן בב"י. אבל מרן ז"ל כתב בש"ע אין כותבין ס"ת וכו' והשמיט תפילין ומזוזות משום שבהלכות ס"ת אנו עוסקים. ודין זה גבי תפילין כתבו באו"ח סי' לב סי"ב כי שם ביתו. אלא שיש לדקדק דלפ"ז היה לו לכתוב כן גם לקמן בהלכות מזוזה (סי' רפ"ח) מפני שאי אפשר ללומדה מס"ת ותפילין דחמירי בקדושה מינה. ושו"ר להשו"ג שהרגיש בזה והניח בצ"ע.
שם. ולא על עור דג משום דנפיש זוהמיה. כ"כ הט"ז. וקיצר הרב, דבעיא דלא איפשטא היא אי פסקא זוהמא מיניה ומשום דלא בריר לן פסקו לחומרא. וכמ"ש מרן בב"י וזהו כוונת הט"ז נמי באומרו דנפיש זוהמיה והוא לשון מרן עצמו באו"ח סי' לב בש"ע, וכלומר,דכיון דנפיש זוהמיה לא בריר לן אי פסיק ע"י העיבוד. ויותר על זה צריך לדחוק בלשון הרמב"ם שכתב בפ"א מפני הזוהמא שאין הזוהמא נפסקת בעיבודה וצ"ל שהכוונה שאין הזוהמא פוסקת בודאי בעיבודה וכו' ברכ"י אות א.
שם. ואפי' עור נבילות וטריפות שלהן. בשבת (ק"ח סוע"א) איתא וזו שאילה שאל ביתוסי אחד את ר' יהושע הגרסי מנין שאין כותבין תפילין על עור בהמה טמאה דכתיב למען תהיה תורת ה' בפיך מדבר המותר לפיך אלא מעתה על גבי עור נבילות וטריפות אל יכתבו א"ל אמשול לך משל למה"ד לשני בני אדם שנתחייבו הריגה למלכות אחד הרגו מלך ואחד הרגו איספקליטור איזה מהן משובח הוי אומר זה שהרגו מלך. אלא מעתה יאכלו? א"ל, התורה אמרה לא תאכלו כל נבלה ואת אמרת יאכלו?! א"ל, קאלוס [משובח טעם זה. רש"י]. וכתבו התוס' שם בד"ה איזה מהן חשוב אותו שהרגו מלך, וא"ת תינח מתו מאליהן נחורות ועקורות מאי איכא למימר. וי"ל, כיון דמתו שרי. א"כ מן המותר לפיך לאו דוקא אלא ממין המותר בפיך קאמר. עכ"ל. ויש לדקדק, מאין ידעו חז"ל דקרא ממין המותר לפיך קאמר, אימא דקרא כפשוטו מן המותר לפיך ממש קאמר ולפ"ז אף בהמה חיה ועוף אין לכתוב על נבלות וטריפות שלהם? ונראה הטעם משום דעל כרחנו קרא לאו לפיך ממש קאמר דבעור לא שייך מותר לפיך שאינו ראוי לאכילה. וא"כ יש לפרשו ממין המותר לפיך קאמר. ושוב הראוני למהרש"א בחידושי אגדות (שם) שכתב, דבמלתא בעלמא הוא דאוקמיה לאותו ביתוסי ועיקר טעמא דע"כ תורת ה' וגו' מן המותר בפיך היינו ממין המותר בפיך דבעור לא שייך המותר וכו' ע"ש. וששתי על דבריו. ועיין להט"ז סק"א, ולפי האמור נראה שטעמו אינו מספיק, והנלע"ד כתבתי.
שם. וצריך שיהיו העורות מעובדין ע"י ישראל וכו' וזהו לכתחילה שצריך להיות תחילת עיבודן ע"י ישראל אבל אם עבדן גוי כבר כתב מרן ז"ל באו"ח סי' לב ס"ט בזה"ל: אם עיבדו גוי להרמב"ם פסול אפי' א"ל ישראל לעבד לשמו ולהרא"ש כשר אם ישראל עומד ע"ג ומסייעו. עכ"ל. ולפמ"ש מרן בב"י כאן ובאו"ח (שם) נראה שמסקנתו כי מ"ש בשם הרא"ש "ומסייעו" היינו שמסייעו קצת בעיבוד העור. (ודלא כהפרישה אות ו' שפירש, מסייע לו בדיבורו להורתו איך יניחם בסיד. אמנם אני כשלעצמי נלע"ד קל'ה כמות שהיא שהפשט דברי הרא"ש כדברי הפרישה דלאו דוקא מסייעו וכמ"ש הגר"א בביאוריו לאו"ח שם) וא"כ לכאורה יש לדקדק מנין למרן ז"ל שיש מחלוקת בין הרמב"ם והרא"ש בזה והלא אפשר שבסיוע יודה הרמב"ם וכמ"ש באמת השו"ג סקי"א. ונראה דמרן ז"ל מספקא ליה אי להרמב"ם מהני במסייע דאפשר דלא יועיל ולא יציל משום דמסיייע אין בו ממש כדקי"ל בעלמא (שבת צג.). אכן מדברי מרן בש"ע סי' י"א ס"ב שכתב טוואן נכרי וישראל עומד ע"ג ואומר שיעשה לשמן להרמב"ם פסול להרא"ש כשר. ומבואר בב"י (שם) שלמד מחלוקת זו מדין עיבוד העור שבנ"ד כיעו"ש. הרי שלדעת הרא"ש אפי' לא סייעו כלל מועיל מה שישראל עומד ע"ג ואומר לו. וצ"ל שהעיקר כמ"ש מרן ז"ל בב"י או"ח סי' לב וביו"ד כאן דלהרא"ש אינו כשר אא"כ סייעו. ובפרט, שלהלכה ודאי שלא יניח מרן ז"ל דברי הרמב"ם שפסל מפני מה שאפשר לצדד בדעת הרא"ש להקל. וא"כ נראה שלהלכה דעת מרן ז"ל כהרמב"ם שפסל בעיבוד גוי ואפי' כשישראל עומד ע"ג ואומר לו שיעבד לשמה. ומ"מ אם סייעו בעבודה נראה שיש להקל מס"ס שמא להרמב"ם נמי מהני במסייע ושמא הלכה כהרא"ש ורבינו ברוך דבמסייע ש"ד.
שם. לשם ס"ת שיאמר בתחילת העיבוד וכו' בש"ע או"ח סי' לב ס"ט כתב מרן ז"ל בזה"ל: טוב שיוציא בשפתיו וכו' עכ"ל. הרי שאין זה מן הדין הגמור אלא שכן טוב לנהוג לכתחילה אבל בדיעבד אפי' במחשבה כשר. וכ"פ הקו"י (אות ה) ופשוט.
כשמשים אותם לתוך הסיד עורות אלו אני מעבד לשם ס"ת. כתב ב"י או"ח סי' לב אם מעובד לשם מזוזה פסול לתפילין דתפילין חמורה ממזוזה ודאי דה"ה אם מעובד לתפילין פסול לס"ת דקדושת ס"ת חמורה מתפילין עכ"ל ד"מ. ש"ך סק"ד.
כותבין ס"ת על הגויל וכו' ואם כתבו ס"ת על הקלף כשר. וכיום המנהג בא"י לפי הנשמע שהכל כותבין בקלף וכמ"ש מור"ם בהגה. ולא ידעתי למה עזבו הספרדים ובני עדות המזרח [ובפרט אותם עדות שבחו"ל כתבו ס"ת על הגויל], דברי מרן ז"ל שקבלו הוראותיו שפסק שיש לכתוב לכתחילה על הגויל, וכותבים על הקלף שאינו כשר אלא בדיעבד, ולא זו אף זו שמוציאים עליו ממון רב כדי לכותבו בתכלית ההידור, והוא כתוב על "קלף" שהוא כשר בדיעבד, ובפרט בזמן הזה דמסתמא אפשר לכתוב על גויל מעובד כראוי. ואם מפני שהקלף יפה יותר, וכי בימים ראשונים לא היה כן, ואעפ"כ העדיפו רבותינו ז"ל לכתוב על הגויל. ואפשר שהספרדים נמשכו בזה אחרי אחינו האשכנזים היוצאים ביד רמ"א, כמו שמצינו בכמה עניניים שעזבו מנהגי אבותיהם המיוסדים על אדני פז. ואם כנים אנחנו בזה, צריך להחזיר עטרה ליושנה, ולעורר על זה בציבור הספרדי, שיש לדרוש מן הסופרים שיכתבו ס"ת על הגויל דוקא.
על הקלף כשר והוא שיהיה כתוב בצד הפנימי שכלפי הבשר. כ' הטור קלף ודוכסוטוס הוא עור הנחלק וכו' וקלפים שלנו יש להם דין קלף ונכתבין בצד הפנימי שכלפי הבשר. וכתב מרן בב"י כ"כ התוס' בפרק המוציא יין ולאפוקי מדברי האומר שקלפים שלנו הם וכו' אלא ודאי קלף הם שמה שמגררים קליפתו העליונה אינו אלא כדי מה שצריך לתקנו ולהחליקו ואפי' אם היו חולקים העור לשנים היה צריך לגרר ממנו כך ומצד הבשר היו גוררין הרבה עד שאין נשאר אלא הקלף לבד בלבד וכן כתבו הרא"ש וסה"ת והגמ"י עכ"ל. סיום לשון מרן הנ"ל (המודגש) אינו מפורש בתוס' אבל הוא מוכרח בכוונתם שאל"כ מה השיבו התוס' בדבריהם שכתבו "דא"כ היאך כותבין עליהם תפילין דאין נכתבין אלא על הקלף" והלא זו אינה אלא ראיה שמנהג העולם לתפוס לקלפים שלנו דין קלף אבל אין בזה תשובה לטענת החולקים האומרים שקלפים שלנו דוכסוסטוס הם לפי שמגררים האומנים המתקנים אותו קליפתו העליונה. ולזה הוצרך מרן ז"ל לבאר בכוונתם שמה שמגררים וכו' ור"ל שבודאי אע"פ שזהו קלף וכותבים בו במקום בשר מ"מ גוררים אותו במקום שער כדי לתקנו ולהחליקו. וכן מתבאר יותר בב"י סי' לב שמרן ז"ל מבאר והולך טעם התוספות בזה. ונראה מדברי הרא"ש ושאר פוסקים שהזכירם מרן ז"ל עמו, שאפי' אם יגררו ממנו הרבה אעפ"כ השאר נקרא קלף מפני שגוררים ממנו הרבה בצד הבשר. וא"כ ע"כ שאף מרן ז"ל יסכים לזה. והוצרכתי לבאר כל הנ"ל מפני שראיתי לכמה ת"ח בירחון או"ת (סיון תשנ"ג סי' קיח, אדר תשנ"ה סי' עג, סיון תשנ"ה סי' קט וקיב, ובאדר תש"ס סי' עט) שפלפלו הרבה בענין כשרות הקלף בימינו ובכלל דבריהם נתקשו בדברי מרן הנ"ל ולע"ד נראה כמ"ש. ושו"ר בשו"ת שערי יושר ח"א סי' ה' תשובת ידי"ן הרה"ג ר' יעקב הכהן הי"ו שעמד וימדד אר'ש טובה ורחבה והשיב על טענות הסופר הרב יוסף כהן הי"ו שפקפק בכשרות הקלף בזמננו ותוך דבריו ביאר דברי מרן ז"ל כמ"ש והשיב לנכון על טענת הסופר שהוכיח מדברי רבינו האר"י כדברי הרמב"ם בתשובה. כיעו"ש באורך. גם יש לי להוסיף מה שפלפלו באו"ת על דברי מהר"ם גלאנטי סי' קו והוכיח הסופר ר' יוסף הכהן הי"ו כי טעמו של מרן ז"ל אינו עולה בקנה אחד עם טעם התוס' ממ"ש מהר"ם (שם): והביאו הרב בית יוסף ז"ל והשיב על מה שכתבו הטעם לפי שמגררים וכו' זה אינו כלום וכו' שר"ל שהשיב מרן על טעם התוס' וז"א דפשוט בכוונתו דר"ל והשיב מרן הב"י על טענת החולקים שהביאו התוס' שאמרו שקלפים שלנו דוכסוסטוס הם לפי שמגררים וכו' ופשוט הוא לכל מודה על האמת. וע"ע להרב פקודת אלעזר או"ח סי' לב שהאריך בנ"ד הרבה ויש מדבריו סיוע לדברי ידי"ן הרה"ג רי"ך הנ"ל.
סי' ערב
ס"א בהגה והעמוד שבתוך הספר י"א דמצטרף להיקף. כן מתבאר מדברי הרא"ש בדבריו בהלכות ס"ת אבל מדבריו בפ"ק דב"ב (סי' נב) נראה דספוקי מספק"ל ומדברי הרמב"ם בפ"ט משמע בהדיא דהיקף ו' טפחים בלא עמודים הם. זהו תורף דברי מרן בב"י. וכן נראה דעתו בש"ע שהעתיק לשון הרמב"ם. והכריע כן, מפני שהעיקר כהרמב"ם נגד הרא"ש. ועוד, דהרא"ש גופיה ספוקי מספקא ליה.
ס"ב אורך כל שיטה ל' אותיות כדי לכתוב למשפחותיכם שלשה פעמים וכו' ז"ל הטור: וכתב ר"ת בשם ר"ח דהיינו דוקא כשהכתיבה דקה אבל בכתיבה גסה הכל לפי הנוי ויכול לעשות שיטות ארוכות שאין עיניו משוטטות בו כשהכתיבה גסה. וכתב מרן בב"י כ"כ שם התוס' וכ"כ הרא"ש והגמ"י כתבו בפ"ז כדי לכתוב למשפחותיכם שלשה פעמים פירש ר"ח דהיינו שיעור טפח. משם כתב ר"ת דהיינו דוקא כתיבה דקה אבל כתיבה גסה הכל לפי הנוי דג' למשפחותיכם מכתיבה גסה הוא יותר מטפח ודעת רבינו המחבר נראה שכל ג' למשפחותיכם מאותה כתיבה עכ"ל. וסמ"ג ורי"ו כתבו דברי ר"ח ור"ת. עכ"ל. וכוונתו רצויה דלר"ת בשם ר"ח דוקא בכתיבה דקה צריך לכתוב שיטה בשיעור כתיבת למשפחותיכם שלשה פעמים והיינו שיעור טפח. אבל בכתיבה גסה שאין עיני אדם משוטטות רשאי לכתוב שיטה ארוכה אפי' אם יכתוב יותר מכדי ג' למשפחותיכם לפי אותה כתיבה שאם היה צריך לכתוב תמיד לכתוב כדי ג' למשפחותיכם לפי אותו כתיבה, היאך כתב ר"ח ששיעורו טפח, והלא בכתיבה גסה ג' למשפחותיכם הוא יותר מטפח?! א"ו כדאמרן. אכן מדברי הרמב"ם נראה שאפי' בכתיבה גסה צריך לכתוב כדי ג' למשפחותיכם לפי אותה כתיבה. ומרן ז"ל סתם בש"ע כדעת הרמב"ם. אמנם ראיתי להשו"ג סק"ו שכתב בדעת מרן ז"ל כאמור (בדרך אולי) וסיים: אך לא נהגו כן אלא שאם הכתיבה גסה מרחיבים הדף יותר מל' אותיות וכן יש כמה ספרים ישנים. וכ"כ הש"ך שנוהגין כן. עכ"ל. וכיום ראיתי נוהגים כדברי הרמב"ם ומרן ז"ל. וכן עיקר.
סי' רעג
ס"ה כל אלו הדברים וכו' עיין להשו"ג סקי"ד שכתב שדעת הש"ס והרמב"ם שאם כתב ג' אותיות מתיבה שהיא בת חמש אותיות מחוץ לשיטה פסול אפי' בדיעבד והניח בצ"ע דברי מהרי"ק ותה"ד שכתבו להכשיר בכה"ג בדיעבד. ע"ש באורך. ובמחכ"ת המעיין בדברי הטור בדעת אביו הרא"ש יראה שיש להכשיר בכה"ג בדיעבד וכ"ש להרמב"ם וגם דברי הרמב"ם יש לפרשם כן וכמ"ש מהרי"ק (שם) וכל מה שהרגיש בזה לפע"ד יש לדחות כאשר יראה הרואה. ואע"פ שראיתי להכנה"ג שיש בדבריו סיוע לדברי השו"ג מ"מ איהו גופיה כתב בסו"ד: אע"פ שאנו מדמין לא נעשה מעשה נגד הגאון מהרי"ק ומצאתי בס' משאת בנימין סי' נ"ו שהבין שמ"ש הטור וכו' קאי אכל דיני סימן זה עכ"ל. והטעם כמש"ל בעניותין.
סי' ערו
או יותר וכו' ואפי' פסוק שלם מותר לתלות דאין לחלק בין חסרון מרובה לחסרון מועט וכו משמע בירושלמי דמגילה פ"ק טעה והשמיט פסוק אחד אם יש לו שלש שיטין, מתקנו וקורא בו. ארבע, אינו קורא בו. ורשאי לכותבו בשנים מן השיטין או שלשה ואע"פ שיצטרך הקורא אחר שהשלים קריאתו לחזור למעלה אל הפסוק אפשר להקל בכך דאין לחוש לסירוס זה כיון שהכתיבה בתלייה בכתיבה דקה יותר מכתיבת שאר הדף ומינכרא מילתא דלשם תלייה כתב כך. וכן מוכח זה מהירושלמי וכו' ע"ש שהאריך. הרשב"ץ בתשובה שהובא בבד"ה.
לתלותה וכו' לכאורה משמע דדוקא תיבה אחת שלימה יכול לתלותה אבל מקצתה לא מדלא כתב מקצתה דאיכא רבותא וכ"ש שלימה אבל הרמב"ם כתב בפ"א מס"ת דין י"ו ובשאר תיבות אם שכח כותב מקצת התיבה בשיטה ומקצת למעלה וכו' ומוכרח כן מדקי"ל כר"ש שזורי דתולין כל השם ולא מקצתו כדלדקמן בסי' סי' ס"ו וכמ"ש רבינו בכ"מ. וא"כ יש לתמוה על הטור ורבינו למה לא העתיקו דברי הרמב"ם דאיכא רבותא טפי וי"ל דסמכו על המבין דכיון דכתבו לקמן גבי השם דכולו תולין מקצתו אין תולין מכלל דבשאר תיבות דקיל אפי' מקצתו תולין. שו"ג סק"ג. ואין אנו צריכים ליישבו אלא לדברי הטור אכן מרן ז"ל אין אנו צריכים לתירוץ השו"ג כי מרן ז"ל לעיל סי' רעג ס"ו צדיק עת'ק לשון הרמב"ם שם שכ' ושאר תיבות אם שכח כותב מקצת התיבה בשטה ומקצתה למעלה. ולפלא שנעלם דבר מעיני השו"ג.
ס"ג כשכותב השם אפי' מלך ישראל שואל בשלומו לא ישיבנו. ואם היה כותב ב' שמות זה אחר זה מותר להפסיק וכו' פירוש, רשאי להפסיק לכל אדם וכמ"ש בב"י בשם הנמק"י. ולא הוצרך לבאר משום דסעיף זה קאי בכל אדם, כדמוכח מלשונו דקאמר ואפי' מלך ישראל. והרב שו"ג סק"ט נדחק בזה ללא צורך במחכ"ת ע"ש מה שתירץ.
ס"ה כתב האזכרות בדיו וזרק עליהן זהב פסול. ראיתי להשו"ג סקי"ג שכתב וז"ל: כתב עוד רבינו בב"י: וכתב הריב"ש בתשובה נראה שאם עבר וגררן וכתבן בדיו כשר. ומיהו בכל האזכרות הספר אפי' בדיעבד פסול משום דמיחזי כמנומר. ע"כ. ולא ידעתי דבר, איך כשר לגרור השם אפי' בדיעבד דהא קיי"ל אסור למחוק אפי' אות א' מהשמות כדלקמן ס"ט והיא ברייתא בשבועות בלי שום מחלוקת ובודאי דהריב"ש לאו קטיל קני באגמא הוא וכל רז לא אניס ליה אלא שתשובה זו לא ידעתי איה מקומה לראות מה בפיו. עכ"ל. ובאמת שהיא נמצאת בשו"ת הריב"ש (סי' ז) שכתב וז"ל: אפשר לומר בכתב את האזכרות בזהב דא"א לתקן מפני שאסור למחוק את השם דאם עבר וגרד וכתבו בדיו הוכשר אלא שהמתקן עבר וכו' עכ"ל. הרי שדעת שפתי הריב"ש ברור מללו שאין קשר בין איסור המחיקה לכשרות הספר באופן שעבר ותיקן. וא"כ אע"פ שיש איסור גדול למחוק את השם הגדול ונורא מ"מ אם עבר ותיקן באיסור, הספר כשר, והאיש ההוא ישא את עוונו. ודבר זה אפשר ללומדו גם מדברי מרן בב"י בשם הריב"ש הנ"ל שכתב שאם עבר וגררן וכו' כשר. ור"ל שבודאי יש כאן דבר עבירה אבל מה שנעשה סוף סוף מכשיר את הספר. ופשוט.
ס"ו מותר לכתוב השם על מקום המחק ועל מקום הגרד. פירוש על מקום המחק אע"פ שאינו יפה וכ"ש על מקום הגרד שהוא יפה מן המחק. ולשון הרמב"ם מתוקן יותר שכתב בפ"א בזה"ל: מותר לכתוב את השם על מקום הגרר ועל מקום המחק. עכ"ל.
שם. כתב הש"ך (סק"ח) משמע קצת דעל המחק וגרד עדיף מלתלות וכמ"ש בב"י לדעת הרא"ש וכו' יש דעת וכו' עכ"ל. ובאמת שמלשון הרמב"ם שהעתיקו מרן בש"ע משמע שעדיף לתלות את השם מלכותבו על המחק או על הגרד. ושו"ר למרן החיד"א בברכ"י סקכ"א שהאריך לדחות דברי הש"ך בזה.
שם. כתב מרן בב"י בשם ס' התרומה בזה"ל: מההיא דירושלמי יש להוכיח שהדינים על גורר וכו' הוו כמו כן בנביאים ובכתובים כמו בס"ת דהא אל אלהים ה' כתוב בתהילים ושמא זהו דוקא כשהם בגליון שקדושים יותר ולא באותם שלנו ואפי' שנאמר בחומשים שלנו אין קפידא אמנם כיון דלכבוד ה' הוא בכל מקום הוא צריך להזהר. והמחמיר תע"ב. עכ"ל. כן היא נוסחת הב"י הישן. וכן הוא הנכון. ומה ששינו בב"י דפוס מכון ירושלים הלשון הוא עפ"י מה שראו בס' התרומה אבל האמת שהנוסח שבב"י הישן הוא הנכון ויש ט"ס בספר התרומה שלפנינו. ומ"מ צריך להוסיף תיבת להזהר כמו שהוא בס' התרומה שם, שאל"כ היאך סיים והמחמיר וכו' והלא מן הדין הוא אלא ודאי שאין כאן אלא זהירות בעלמא.
סימן רעח
ס"א אין תופרין ס"ת אלא בגידי בהמה או הטהורים. כ"כ הרמב"ם בפ"ט מהלכות ס"ת הי"ג וסיים: כדרך שתופרין את התפילין. ודבר זה הלכה למשה מסיני. לפיכך, אם תפרן שלא בגידין או בגידי בהמה טמאה פסול עד שיתירה ויחזור ויתפור כהלכה. עכ"ל. ועיין להכ"מ (שם) שכתב, כי דבר זה נלמד מתפילין. ולפ"ז יצא לנו להלכה שאם הדביק הסופר בית התפילין לפני שתפרו בגידין אין להכשירו אא"כ יפתחנו ויחזור ויתפרנו בגידין ואח"כ יחזור וידביקנו שנית. ולפלא שהרב ביאור הלכה סוס"י לב שעמד בזה והניח הדבר בצ"ע, ולא הכריע הדבר מדברי הרמב"ם הנ"ל. כן אמר אלי אחי הרה"ג ר' רונן כהן שליט"א בשם ידי"ן הרה"ג ר' אליהו מאדאר שליט"א, (ביום שב"ק פ' בא התשס"ב שבת אחים גם יחד עם הורי היקרים, בישיבת תפארת יצחק, רוממה, ירושלים). ולעד"נ שיש מקום בראש לחלק בין תפרן בפשתן וכיוצ"ב שעל זה נסובו דברי הרמב"ם ז"ל לבין אם הדביקן בדבק שיש לומר שבהיות ולא תפרן בדבר אחר לא פסל ורשאי לתופרן אף לאחר שהדביקן. ואע"פ שמצאנו בש"ע או"ח סי' שמ סי"ד שהמדבק ניירות או עורות בשבת חייב משום תופר, סוף סוף אין זו תפירה ממש. תדע, שאין זה אב מלאכה אלא תולדה. וא"כ אפשר שבכה"ג יהיה רשאי להדביק ואח"כ לתופרן בגידן. אלא ששוב אמר אלי אחי הנ"ל שבשו"ת הרשב"ש (סי' קכו) מפורש שאפי' אם הדביקן קודם צריך לפתוח הדבק ולתופרן מחדש ושכן דעת הרמב"ם כיעו"ש. והובא באחרונים ז"ל עכ"ד. וא"כ צריך לעורר על הדבר הזה בקרב סופרי סת"ם העוסקים בזה שלא יצא מכשול מתחת ידם.
ס"ב ישים בס"ת שני עמודים אחד בראשו ואחד בסופו וכו' עיין למוה"ר הגר"מ הלוי זצ"ל בשו"ת תפלה למשה ח"ב סי' ז"ן שהאריך להוכיח כי דעת מרן ז"ל ורוב הפוסקים שאין דין זה אלא לכתחילה אבל בדיעבד או בשעת הדחק אין עמודי ס"ת מעכבים. כיעו"ש באורך.
סי' רפב
ס"ז אסור לישב על המטה שספר תורה עליה. ולי נראה שראוי להחמיר שיהא מקום הס"ת גבוה ממנו עשרה טפחים ולא יפחות משלשה טפחים דכל בציר מהכי לא חשיב גובה כלל. ב"י. והביאו הש"ך (סק"ח) וכתב עליו, ונראה דמדת חסידות קאמר אבל מדינא סגי בגובה טפח לכ"ע כדאיתא בירושלמי ופוסקים הובאו בב"י. עכ"ל. וקשה והלא מרן ז"ל בב"י הביא דברי התוס' בפרק אלו מגלחין שדקדקו מן הגמ' שם שאפי' הס"ת מונח בגבוה ממנו אסור. וכן משמע מסתמות לשון הרמב"ם ז"ל (שהוא כלשון מרן ז"ל הנ"ל) וכתב מרן בכ"מ שדעת הרמב"ם כדעת התוס' הנ"ל. וא"כ היאך כתב הש"ך דמדינא סגי בגובה טפח לכו"ע. ולכן אע"פ שמן הדין הגמור נראה שיש מקום להקל אם המקום גבוה טפח, [מפני שיש כעין ס"ס בדבר שמא כדעת התוס' במנחות ומרדכי שפסקו להתיר לשבת על מטה שיש ס"ת עליה ושמא כראב"ד וסיעתו דבטפח סגי] מ"מ ראוי להחמיר ולהצריך שיהיה מקום הס"ת גבוה י' טפחים [שהוא רשות בפני עצמה] ועכ"פ לא יפחות מג' טפחים דבכל בציר מהכי לא חשיב גובה כלל להרמב"ם ותוס' בפרק אלו מגלחין וא"כ נמצא שיושב על מטה שס"ת עליה. ואין זו ממדת חסידות בעלמא.
שם בהגה. וה"ה שאר ספרים. כתב מרן בב"י וז"ל: וכתב עוד רבינו מנוח אית דאמרי דוקא ס"ת אבל ספרים אחרים לא מחמרינן בהו. וטוב להחמיר ודוקא שלא בשעת בית המדרש וכו' וכתב בעל ספר או"ח בסוף ספרו ונראה שאין להקל בדבר שלא יראה כמזלזל בכבוד הספרים. עכ"ל. אבל בש"ע כתב "אסור לישב על המטה שס"ת מונח עליה" ומשמע שדוקא בס"ת יש לאסור ולא בשאר ספרים, וה"ט שכיון שאפילו בס"ת דעת תוספות והמרדכי להתיר, אף דנקטינן כדעת הרמב"ם וסיעתו שאוסרים, מ"מ הבו דלא להוסיף עלה שאר ספרים, שאין קדושתם גדולה כמו ס"ת. ומ"ש הרמ"א בהגה "וה"ה שאר ספרים" טעמא דנפשיה קאמר, אבל מרן אינו סובר כן. שו"ת יבי"א (ח"ט חיו"ד סי' כב אות ב).