סימן קלז - יחוד עראי עם אחותו
מאת הרב יגאל כהן / מחוברת שבט תשס"א (שנה א') סי' ג
בס"ד כסלו תש"ן
שאלה: האם מותר לאדם להתייחד עראי עם אחותו או לא?
תשובה: קודם כל דברי בענין יחוד עראי עם אחותו, אמרתי לברר אם איסור יחוד עם העריות מן התורה או מדרבנן, וזה החלי בס"ד. הנה בקידושין דף פ' ע"ב איתא, א"ר יוחנן משום רבי ישמעאל רמז ליחוד מן התורה מנין שנאמר "כי יסיתך אחיך בן אמך" וכי בן אם מסית בן אב אינו מסית?! אלא לומר לך, בן מתייחד עם אמו ואסור להתייחד עם כל עריות שבתורה. פשטיה דקרא במאי כתיב? אמר אביי לא מבעיא קאמר, לא מבעיא בן אב דסני ליה וכו' ע"כ. ומדקאמר רבי יוחנן "רמז" ליחוד וכן מדקאמר תלמודא דפשטיה דקרא לאו להכי הוא דאתא, משמע לכאורה דאיסור יחוד עם העריות אינו מן התורה אלא מדרבנן ואסמכוה אקרא. אולם בגמ' ע"ז דף ל"ו ע"ב אהא דקאמר דיחוד בת ישראל דוד ובית דינו גזרו, פריך, יחוד בת ישראל "דאורייתא היא" דא"ר יוחנן וכו' רמז ליחוד מן התורה וכו'. ומשני, יחוד דאורייתא דאשת איש, ואתא דוד וגזר איחוד פנויה ע"כ. והכי איתא נמי בסנהדרין דף כ"א ע"ב ע"ש. הרי מבואר דיחוד דאשת איש ושאר עריות דמחד קרא נפקי אסירי מדאורייתא היפך משמעות דברי הגמ' בקידושין הנ"ל. ונראה ליישב הדבר ע"פ דברי הרמב"ם ז"ל בהקדמתו לפירוש המשנה שכ' וז"ל: הדינים הקבועים בתורה נחלקים לחמשה חלקים. החלק הראשון, הפירושים המקובלים מפי משה שיש להם רמז בכתוב או שאפשר ללמדם באחד המידות וכו' החלק השני, הם הדינים שבהם אמרו שהם הלכה למשה מסיני ואין עליהם ראיה וכו' עכ"ל. וכתב הרמב"ם בפכ"ב מהלכות איסורי ביאה ה"ב שאיסור יחוד העריות מן הקבלה ע"ש. נמצינו למדים שלדעת הרמב"ם איסור יחוד עם העריות הוא מפי הקבלה ממשה רבינו אלא שנרמז בכתוב והוא כאיסור תורה לכל דבר כמו הלכה למשה מסיני ועדיף ממנו שנרמז בתורה. ובזה נתיישבו דברי הגמ' הנ"ל, דלעולם איסור יחוד עם העריות מדאורייתא (ר"ל מפי משה), והא דקאמר רמז ליחוד משום דקרא לאו להכי הוא דאתא. ושו"ר למרן בב"י אה"ע סי' כב שהביא דברי הרמב"ם בספר היד הנ"ל וכ' עליו בזה"ל: וטעמא שאע"פ שאמרו יחוד דאורייתא לאו למימרא שהוא כתוב בתורה שהרי אמרו רמז ליחוד מן התורה מנין ולשון רמז מוכיח שאינו מפורש אלא רמז בעלמא עכ"ל. ומבואר יוצא שאיסור יחוד העריות מן התורה אלא שאינו כתוב מפורש והוא ברמ'ז הרומ'ז על האר'ש. וע"ע למרן בכ"מ בפ"א מהלכות אישות ה"ו ותמצא ראיה לדברינו. וכן כתבו המבי"ט בקרית ספר ומרן החיד"א ביעיר אוזן מערכת י' בדעת הרמב"ם ע"ש. וז"ל המאירי בקידושין (שם): ואע"פ שאין יחוד בכלל מנין המצות מ"מ איסור תורה הוא קרוי וכמו שהביאוה דרך אסמכתא מדכתיב בן אמך כדאיתא בגמ' וכן במס' ע"ז הקשו יחוד דאורייתא הוא עכ"ל. והוא כדעת הרמב"ם הנ"ל. וראיתי להסמ"ג לאוין קכ"ו שכ' וז"ל: כתב רבינו משה שאיסור עריות מן הקבלה. אמנם רמזוה על המקרא בפ"ד דקידושין. ובפרק אין מעמידין אמרינן בפירוש יחוד דאורייתא הוא עכ"ל. ולכאורה נראה מדברי הסמ"ג שהבין מדברי הרמב"ם דיחוד הוי מדרבנן, ומקשה מגמ' עבודה זרה דאיתא בהדיא דיחוד דאורייתא הוא. וכ"כ בס' דבר הלכה סי' א' אות ג' להוכיח מדברי הסמ"ג הנ"ל דלהרמב"ם יחוד העריות מדרבנן ע"ש. [וכ"נ שהבין הב"ח אה"ע סי' כב בדעת הסמ"ג. משה לוי ס"ט]. אולם נראה שיש לדחות דכוונת הסמ"ג היא שאף אמנם בגמ' קידושין רמזוה על המקרא, מ"מ כיון שבגמ' ע"ז אמרו דיחוד דאורייתא משמע שהוא מן התורה ממש, ולא מפי הקבלה בלבד . ובדרך זו יש לפרש דברי הב"ח בריש סי' כ"ב ע"ש. והוצרכתי להאריך בביאור דעת הרמב"ם בזה מפני שראיתי להרב עין יצחק ח"א חאה"ע סי' ח' אות ד', והרב טוב טעם ודעת מהדורא תליתאי ח"א סי' ה' ד"ה והנה אחר, שתפסו במושלם דלהרמב"ם איסור יחוד עם העריות מדרבנן, ולענ"ד נראה כמ"ש.
ובהיותי בזה ראיתי בס' דבר הלכה הנ"ל שכתב שהרב תרומת הדשן הבין בדעת הרמב"ם דיחוד העריות מדרבנן, שהרי כתב בסי' רמב (כצ"ל) וז"ל: מ"מ עוברת על דת מיקרי (אותה אשה שבנידונו) הואיל ונתייחדה מרצונה כמה פעמים בין הנכרים. דהא פריך תלמודא פרק המדיר הלכה בשוק וראשה פרוע דאורייתא היא דכתיב ופרע וכו' ופרש"י אמאי קרית ליה דת יהודית דת משה היא. ויחוד אשת איש נמי דאורייתא כדאיתא בפרק אין מעמידין. ואע"ג דרמב"ם כתב דאינו אלא מדברי קבלה, הא איהו נמי כתב דפריעת ראש באשה אינו אלא זהירות מדרבנן כדמוכח מלשונו, ומסתמא ס"ל הא דפריך תלמודא דאורייתא הוא, ר"ל רמז דאורייתא יש לה וא"כ הוא הדין יחוד. עכ"ל. לע"ד יש לדחות דר"ל דיחוד דאורייתא הוא וא"כ עוברת על דת משה מיקרי. ואע"ג דהרמב"ם כתב דאין איסור יחוד אלא מן הקבלה, וא"כ מצינן למימר דלא עברה על דת משה אלא דת יהודית , על זה השיב, דזה אינו, דהא פריעת ראש להרמב"ם אינו אלא זהירות מדרבנן ויש לו רמז מן התורה ואפ"ה אמרינן בגמ' דהוי דת משה א"כ הוא הדין יחוד דקאמר הגמ' דאורייתא היא , היינו שיש לו רמז מן התורה ומיקרי דת משה. ומה שכתב הרב דבר הלכה הנ"ל להוכיח מדברי מרן בב"י הנ"ל שלדעת הרמב"ם יחוד העריות מדרבנן, אחר המחילה רבה לא דק בלשונו של מרן ז"ל שכתב לאו למימרא שהוא "כתוב בתורה" שלדבריו הול"ל לאו למימרא שהוא "מן התורה" והוא פשוט לכל מעיין .
גם מה שכתב להביא ראיה ממ"ש הגר"א בביאור לשו"ע (שם סק"ד) בזה"ל: מכת מרדות. כמ"ש הרמב"ם שם. ואיסור יחוד מפי הקבלה, ר"ל דאסמכתא היא. ואף להסוברים שד"ת היא מ"מ אינו אלא עשה עכ"ל. וכתב, דאין לומר דכוונתו דהוא מהתורה ואסמכוה אקרא, דא"כ מה כתב ואף להסוברים שד"ת וכו' הא להרמב"ם נמי הוי דבר תורה והול"ל אף ללומדים מקרא. ועוד דהגר"א קאי ליישב את הרמב"ם שכתב מכת מרדות וכתב דהוי לשיטתו דיחוד מפי הקבלה. ועיין להרמב"ם בפ"א מהלכות איסורי ביאה דכתב דאין לוקין מרדות על איסורי ביאה דעשה, ורק על איסורי לאוין דרבנן לוקין מרדות עכ"ד. ולע"ד נראה שכוונת הגר"א דהוי מן התורה ואסמכוה אקרא, ומה שהקשה דא"כ הול"ל אף ללומדים מקרא, אינו מוכרח, דר"ל דאף להסוברים שדבר תורה היא, דהיינו שהוא מן התורה ממש. וזהו ביאור דברי הגר"א: מכת מרדות כמ"ש הרמב"ם דאיסור יחוד מפי הקבלה וקרא אסמכתא, ומש"ה לא לקי אלא מכת מרדות. ואף להסוברים דקרא לאו אסמכתא מ"מ אינו אלא עשה דבזה קבעו חז"ל שיש להלקותו מכת מרדות וכמ"ש הרמב"ם בפ"א מהלכות איסורי ביאה והיא גמ' ערוכה בקידושין דף פ"א ע"א. לכן נלע"ד ברור בכוונת הרמב"ם כמ"ש בעניותין ושכן הבינו מרן הב"י והמבי"ט ומרן החיד"א ועוד כמה פוסקים שהזכיר הרב דבר הלכה שם. ושכן דעת שאר הראשונים דהוי מן התורה ממש עש"ב. א"כ נמצינו למדים דיחוד העריות אסור מן התורה לדעת כל הנ"ל [וע"ע בס' אוצר הפוסקים סי' כב אות א' שהביא מחלוקת הפוסקים הנ"ל בדעת הרמב"ם אם איסור יחוד מן התורה ממש או לא. ושוב הביא דברי כל הראשונים שאיסור יחוד עם העריות מן התורה ע"ש.] והגם דלקמן יתבאר דלדעת התוס' שרי להתייחד עם כל העריות עראי, מ"מ מדברי הרמב"ם הנ"ל, והרשב"א בתשובה סי' אלף קע"ח, והחינוך סי' קפח, והסמ"ג שם, משמע דאפי' ביחוד עראי אסור מן התורה וכמ"ש הרב חקרי לב חאה"ע סי' טו"ב בסוף דבריו עש"ב. וכן נראה דעת מרן ז"ל סי' כ"ב ס"א שסתם וכתב, אסור להתייחד עם ערוה מהעריות, שאין לחלק בין יחוד קבע לעראי ע"ש. וזה ברור.
ואחרי הודיע אלקים אותנו את כל זאת, הבוא נבוא אל עמק יהושפט אם מותר להתייחד עם אחותו יחוד עראי. הנה בקידושין דף פ"א ע"ב אהא דתנן מתייחד אדם עם אמו ועם בתו איתא, א"ר יהודה אמר רב אסי מתייחד אדם עם אחותו ודר עם אמו ועם בתו. כי אמרה קמיה דשמואל אמר אסור להתייחד עם כל עריות שבתורה ואפילו עם בהמה. תנן מתייחד אדם עם אמו וכו' ותיובתא דשמואל. אמר לך שמואל, ולטעמיך, הא דתניא אחותו וחמותו וכו' אין מתייחד עמהם אלא בעדים. בעדים אין שלא בעדים לא? אלא תנאי היא, דתניא א"ר מאיר הזהרו בי מפני בתי וכו' ע"כ. ובתוס' ר"י הזקן כ"י הביאו מרן החיד"א בשו"ת יוסף אומץ סי' כ"ו כ' וז"ל: אסור להתייחד עם כל העריות שבתורה לבד מאמו קאמר דלא פליג אדרשא דבן אמך ובסמוך מבתו פריך. א"נ שמואל מחמיר מדרבנן. וצריך לדקדק כמאן הלכתא כרב אסי או כשמואל דאין זה בשל סופרים דיחוד דאורייתא הוא כדאמר בפרק שני דע"ז. מיהו איכא למימר דהלכה כרב אסי שהיה גדול משמואל וכו' ואמוראי דבסמוך היו מחמירים על עצמם. עכ"ל. ומשמע דמסיק דהלכתא כרב אסי. וכ"כ הרא"ש בפסקיו בשם תוס' דהלכתא כרב אסי ע"ש. ברם הרא"ש בתוספותיו כ' ושמא הלכה כרב אסי לפי שנראה דרב אסי גדול וכו' ע"ש. וכ"כ הסמ"ג שם בשם רבינו יצחק כמסתפק דשמא הלכה כרב אסי ע"ש. והעיר עליו מרן החיד"א שם דמלשון ר"י משמע דמסיק כרב אסי ע"ש. ולע"ד נראה דהסמ"ג והרא"ש בתוספותיו הבינו כן מלשון "וצריך לדקדק" וכו' מיהו "איכא למימר" שכתב ר"י הזקן. ומ"מ הרא"ש גופיה בפסקיו נטתה דעתו לומר דר"י שכתב מיהו איכ"ל דהלכה כרב אסי וכו', כך היא מסקנתו להלכה. וכן כתוב ברמזים דהלכתא כרב אסי והמחמיר שלא להתייחד עם שום ערוה ואפי' עם בהמה תבוא עליו ברכה. וכן פסק הסמ"ק מצוה צ"ט, והרי"ד בתוספותיו. והר"ן בהלכות אהא דאמר רבי יוחנן ואסור להתייחד עם כל העריות כ' דלאו דוקא דהא שרי להתייחד עם בתו ואחותו כדלקמן ע"ש. ולכאורה משמע דמסיק כרב אסי דשרי באחותו וכ"כ בספר דבר הלכה סי' ב' אות ג' להוכיח מדברי הר"ן הנ"ל כאמור ע"ש. אולם יש לדחות דהר"ן כתב כן משום דרבי יוחנן לא אתי כשמואל דהא שרי רבי יוחנן בבן עם אמו וא"כ ע"כ דס"ל כרב אסי דשרי עם אחותו. ומה שכתב הרב דבר הלכה הנ"ל להוכיח עוד ממ"ש הר"ן בדף פ"א בזה"ל: ובגמ' פרכינן עליה דשמואל ממתני' וכו' ומסקי תנאי היא והו"ל סתם במתני' ומחלוקת בברייתא והלכה כסתם ולפיכך פסקה הר"ם במז"ל בפכ"ב מהא"ב. עכ"ל. דמשמע, דפסק כרב אסי לגמרי משום דהלכה כסתם משנה דאי איתא דרק לענין אמו ובתו כסתם מתני' א"כ הו"ל לפרש דבריו. ועוד, דמלשונו משמע דרק על שמואל מקשינן ואי נימא דמתני' לא שרי אלא אמו ובתו א"כ הו"ל להקשות גם על רב אסי עכ"ד. ולע"ד גם זה אינה ראיה, דסתם מתני' היינו דשרי באמו ובתו ותו לא ואין כאן מה לפרש . והוכחתו השנית, לא זכיתי להבין, שהרי מבואר בגמ' שהקשו לשמואל ממתני' ולא לרב אסי והיינו משום דלרב אסי י"ל דמתני' תני הא דשרו אפי' ביחוד קבע, ואחותו לא שרי אלא עראי ומשום הכי לא תני לה, וא"כ מה זו הוכחה לומר שהגמ' תקשה על רב אסי ממתני', ולעולם אימא לך דסתם מתני' היינו דשרי באמו ובתו ותו לא מידי.
אולם הרמב"ם בפכ"ב מהלכות איסורי ביאה ה"א כתב וז"ל: אסור להתייחד עם ערוה מן העריות בין זקנה בין ילדה שדבר זה גורם לגלות ערוה חוץ מאם עם בנה והאב עם בתו והבעל עם אשתו נדה וכו' עכ"ל. והשמיט היתר יחוד עראי עם אחותו. וכן הטור באה"ע שם לא כתב היתר יחוד עם אחותו עראי ואחריהם נמשך מרן בשו"ע. משמע, דסבירא להו דאין להתייחד עם אחותו אפי' עראי. וראיתי להפרישה אות ג' שכתב ע"ד הטור בזה"ל: והוא הדין שעם אחותו ג"כ מותר והכי מסקינן בסוף פרק עשרה יוחסין אלא שרבינו נקט הני דתנן בהדיא שם במשנה להיתרא. עכ"ל. ואה"ר, דבריו דברי תימה, דאע"ג דבמתני' לא תנן אחותו מ"מ כיון דרב אסי הוצרך לבאר דאחותו נמי שרי ולשמואל אסיר אי הוה ס"ל להטור להקל בזה הו"ל לפרש. ושו"ר להגאון רבי חיים פלאג'י בשו"ת חיים ושלום סי' י"ט שדחה דברי הפרישה כמ"ש בעניותין ע"ש. ומהרש"ל בס' ים של שלמה הביא דברי הרא"ש בשם תוס' דפסקו כרב אסי ואח"כ כתב והרמב"ם נמי פסק להיתר כרב אסי ולא העיר שהרמב"ם לא התיר יחוד אחותו ע"ש. וכבר הרגיש עליו מרן החיד"א בשו"ת יוסף אומץ הנ"ל. ותנא דמסייע לן דהרמב"ם אוסר יחוד עראי עם אחותו הוא רבינו ירוחם נתיב כ"ג ח"א שכתב וז"ל: ונראה דשאר עריות אסור להתייחד ודוקא לדור אבל לפרקים מותר להתייחד עם כל העריות הקרובות כגון אחותו ודודתו וכיוצ"ב. והרמב"ם (כצ"ל) כתב סתם אסור להתייחד עם כל העריות שבתורה חוץ מאמו ובתו וכן נראה עיקר עכ"ל. וכן מתבאר מדברי הרדב"ז בתשובה ח"ז סי' ל"ב שהרמב"ם אוסר להתייחד עם אחותו כיעו"ש. וכן הבין הרב משנה למלך פ"א מהלכות סוטה ה"ג בדעת הרמב"ם כאשר עיני המעיין תחזינה. ודלא כמו שכתבו הרב דבר הלכה שם והרב ציץ אליעזר ח"ו עמו' רכ"א בשם המש"ל להיפך ע"ש. וכן כתבו הרב חקרי לב ומרן החיד"א ביוסף אומץ שם בדעת הרמב"ם.
ומכל מקום דברי הרמב"ם צריכים ביאור כדעת מי פסק, אם כרב אסי הו"ל להתיר באחותו ג"כ, ואם כשמואל היה לו לאסור אפי' באמו ובתו. וחזי הוית להרדב"ז בתשובה שם שעמד בזה, וכתב, שהרמב"ם פסק כסתם משנה ולא כרב אסי דלדידיה לא אתי מתניתין כפשטה. ורבי יוחנן דיליף מקרא דכי יסיתך אחיך בן אמך דבן מתייחד עם אמו ואסור להתייחד עם כל העריות שבתורה פליג על רב אסי ועל שמואל דהרי קאמר בן מתייחד עם אמו והיינו דלא כשמואל, וקאמר אסור להתייחד עם כל עריות שבתורה ובכללם אחותו והוי דלא כרב אסי. וא"כ פסק הרמב"ם כסתם משנה וכרבי יוחנן דהלכה כמותו לגבי רב ושמואל וכ"ש לגבי רב אסי תלמיד דרב ושמואל עכת"ד. וכדברים האלה ממש כתב מרן החיד"א בשו"ת יוסף אומץ שם ליישב דעת הרמב"ם מדנפשיה ולא זכר ש'ר תשובת הרדב"ז הנ"ל ע"ש. ולכאורה נראה דאישתמיטתייהו הא דקאמר רבי יוחנן בירושלמי קידושין (שם) כי יסיתך וכו' מתייחד אדם עם אמו ודר עמה וכו' עם אחותו ואינו דר עמה. ושמא י"ל דס"ל דתלמודא דידן דלא מייתי הך סיומא דמילתא דרבי יוחנן משמע דס"ל דרבי יוחנן לא התיר באחותו. ותרתי אני בלבי למצוא דרך אחרת לביאור הסוגיא לדעת הרמב"ם ומצאתי בדרך פלפול ולכן לא כתבתיו. איך שיהיה, דעת הרמב"ם הטור ומרן השו"ע לאסור יחוד עראי עם אחותו, וכן עיקר ובפרט בדורנו שהפרוץ מרובה על העומד בעוה"ר. וכן פסק הגרי"ח בס' עוד יוסף חי (פרשת שופטים אות ג). ולא אכחד כי ראיתי להרב חקרי לב (שם) שכתב להקל להתייחד עראי עם אחותו ורוב הפוסקים ס"ל להקל וגם דלמ"ש הו"ל ספק ספיקא להקל וגם נראה שהמנהג להקל עכ"ד. הנה מ"ש דרוב הפוסקים מקילים הוא ז"ל ס"ל שכן דעת הרי"ף והר"ן ובאמת שמדברי הר"ן אין הכרח ואי איכא למידק איפכא איכא למידק. ובדעת הרי"ף הנה הרדב"ז כתב שדעת הרי"ף להחמיר. ומ"ש דלמ"ש הו"ל ספק ספיקא, הנה אנכי יצאתי לחפש היאך מצא ספק ספיקא בזה ולא מצאתי. ואם כוונתו דספק ספיקא שמא כהמתירים ואת"ל כהאוסרים שמא לא אסיר אלא מדרבנן והו"ל ס"ס בדאורייתא וחד בדרבנן דמהני וכמ"ש הש"ך ביו"ד כללי הס"ס אות ט"ז. אחר המחילה רבה, אין זה ספק ספיקא, דבצד הראשון דאמרינן שמא כהמתירים, אני כולל אותם הפוסקים דס"ל דאסור מדרבנן שהרי אני דן ס"ס שאין כאן איסור תורה . ומ"ש עוד החק"ל שכן המנהג, יש להרגיש דהיאך סמך על המנהג והלא במקומו היו מקילים אפי' ביחוד עם העריות דאיהו נמי מודה דאין להתייחד עמהם. וצ"ל דעדותו ממיעוט האנשים המקפידים שלא להתייחד עם העריות ואפילו הכי נוהגים להקל באחות. ומכל מקום, מודה אני שבשעת הדחק יש להקל. והנלע"ד כתבתי. וצור ישראל יצילנו משגיאות אמן.
ועתה נציין מקורות מן הגמ' והפוסקים שהובאו בדברינו לעיל: קידושין (פ' ע"א ופ"א ע"ב), והר"ן בהלכות (שם), ע"ז ל"ו ע"ב, סנהדרין דף כ"א ע"ב, הרמב"ם בהקדמתו לפירוש המשנה, ובפכ"ב מהלכות א"ב ה"א, מרן בכ"מ פ"א מהלכות אישות ה"ו, סמ"ג לאוין סי' קכ"ו, מהרש"ג בטוטו"ד מהדורא תליתאי ח"א סי' ה' בד"ה והנה אחר, שו"ת עין יצחק ח"א חאה"ע סי' ח', ס' דבר הלכה סי' א' אות ג', וסי' ב' אות ג' וד'. שו"ת יוסף אומץ סי' כ"ו, הרדב"ז ח"ז סי' ל"ב, החינוך סי' קפח, המבי"ט בקרית ספר, סמ"ק סי' צ"ט, והרא"ש בפסקיו ובתוספותיו בקידושין (שם).