סימן קמו - דיבור לה"ר בין בעל לאשתו
מאת הרב ניצן ראובן / מחוברת ניסן תשס"ב (שנה ב') סי' ס
ראיתי ונתון אל לבי במה שכתב הגאון ר' מרדכי גרוס שליט"א בספרו "אום אני חומה" (סי' פז) בענין הנ"ל וז"ל השואל: בדבר דעתו של מו"ר הגרש"ז אוירבעך זצוק"ל דבבעל ואשתו ואיפכא אינו בכלל איסור לה"ר כשמספרים בדברים שמציק להם, כיון דהוא חיוב אישות דילהו שכל אחד יסיר מהשני דאגתו, ועדיפא טפי מספיקו דהחפץ חיים אם איכא איסור לה"ר כשאומרו משום דאגה בלב איש ישיחנה לאחרים.
והשיב הגאון הנ"ל ע"ז בזה"ל: לכאורה בהא הענין דאין לקבל אלא למיחש וכיוצ"ב קשה טפי, דבדרך כלל מתקבל אצל כל אחד מהם יותר מאשר טענת אחר, ומ"מ נראה דשרי מטעם הנזכר. אבל יש לעיין, בגוונא דלא הצרו לו אלא מפריע לו דברים או הנהגות מסויימות של זולתו אם גם מותר או דאמרינן איהו דמזיק לנפשיה. ודברים ששייכו להשקפות להעמידם על צביונם, נראה פשוט דשרי ולא הוי בכלל לה"ר, דהא בהא הוי העמדת ביתם ושייכא לתרוויהו ומותר להזכיר כל מי שנצרך, ובלבד שיכוין להדיא שהמכוון לרוחניות ולא לצרף נגיעות וכיוצ"ב כמבואר בח"ח שם. עוד יש לבאר דהא דהח"ח בהלכות לה"ר כלל י' סי"ד בהערה כתב דאפשר דמשום דאגה בלב איש ישיחנה מותר לספר, ומ"מ נצרך כל השבעה תנאים שהתנו שם. י"ל דהתם דההיתר הוי כיון דהוא כתועלת על להבא כדכתב שם להכי נצרך התנאים, משא"כ בין איש לאשתו אין הכוונה משום תועלת, אלא כיון דהוו כחדא לעניינים אלו שיסיר אחד מהשני מה דמציק לו שרי ולא נצרך לתנאים דאתמר שם. ומה דכתב הח"ח כלל ח' ס"י דאין לספר לנשותיהם כל מה שאירע להם עם פלוני ופלוני וכו' הוא בגוונא שמטרתו להגן על כבודו גרידא, וכדכתב בשבילי חיים שם. וכפי ששמעתי משמיה דאחד מגדולי המשגיחים שליט"א ששאל כיוצ"ב את מרן החזו"א זצ"ל, והשיבו להקל בזה. עכ"ל.
תחילה וראש לא ידענו איה מקום דברי הגרשז"א זצ"ל הנ"ל בין בעל ואשתו ואיפכא אין איסור לה"ר כשמספרים בדברים שמציק להם משום חיוב אישות והיינו שכל אחד יסיר מהשני דאגתו. כי לפי הנראה מדברי רבנו החפץ החיים בספרו הבהיר לא זו בלבד שלא מצאנו מקור נאמן לחילוק זה, אלא אדרבא מכמה מקומות ראינו סתירת דבר זה. על כן אמרתי לקבצם כעמיר גרנה והמעיין יבחר ויקרב.
הנה בהלכות לשון הרע בכלל ח' סעיף י' כתב וז"ל: דאין שום חילוק באיסור הסיפור בין אם הוא מספר לאנשים אחרים קרוביו או רחוקיו או אשתו אם לא דבר שהוא צריך להודיעם מפני התועלת וכו' ורבים משתבשים בזה שמספרים לנשותיהם כל מה שאירע להם עם פלוני ופלוני בבית המדרש ובשוק. והנה מלבד איסור לה"ר עוד הוא מרבה בזה מחלוקת כי היא בודאי תטור השנאה ותריב עבור זה עם פלוני או עם אנשי ביתו וכו' ע"כ השומר נפשו ישמור את עצמו מאוד שלא לגלות לאשתו מעניינים כאלו. עכ"ל. נמצא שאף שמן הסתם יש לבעל צער על מה שאירע עמו בשוק או שפגעו בכבודו ואעפ"כ הזהיר הח"ח שלא יספר הדבר לאשתו. אמנם ראיתי להרה"ג ר' משה קאופמן בבביאורו שבילי חיים (שם) [אשר סובב הולך על באר מים חיים להח"ח] שכתב על דברי הח"ח הנ"ל שאינו דומה למה שמצדד הח"ח בכלל י' סי"ד בהגה שמותר לספר מה שפלוני ציער אותו כדי להפיג דאגתו משום ששם ההיתר להוציא הצער מלבו אבל כאן שמן הסתם בא להגן על כבודו כי כבודו הוא שנפגע, הרי כוונתו בדוקא להראות עוולת חבירו ולגלות גנותו עכ"ל. הנה מלבד שיש ליישב מה שהרגיש ממה שצידד הח"ח בכלל י' סי"ד בהגה שלא התיר שם אלא בצירוף שאר התנאים המבוארים שם, משא"כ בכלל ח' ס"י שלא נתקיימו שאר התנאים, לכן אין לו היתר לספר אף שכוונתו להפיג דאגתו. וגדולה מזו אני אומר, שאפי' לדברי הרב שבילי חיים, מ"מ לדברי הגרשז"א הנ"ל, יש להתיר לספר לאשתו מה שאירע לו בבית המדרש כדי להסיר צערו והדאגה שבלבו, והח"ח קרי בחי'ל שאף דבר זה אסור מן הדין ומקורו טהור מאבות דרבי נתן (סוף פ"ז פסקא ג).
וכן מתבאר ממה שכתב (שם סי"ד) וז"ל: אין חילוק באיסור קבלת לשון הרע בין אם שומע מאנשים אחרים או מאביו ואמו ואנשי ביתו [א"ה: ביתו, זו אשתו כמ"ש בריש יומא] ואמרינן בשבת (נד:) כל מי שיש לו למחות באנשי ביתו נתפס לעתיד לבוא על אנשי ביתו ע"כ יהיה אדם רגיל תמיד בביתו להוכיח בעניינים אלה ורק בלשון רכה. ולהציע לפניהם גודל העונש והשכר למי שנזהר מזה. וביותר יזהר בעצמו לעולם שלא ישמעו אנשי ביתו מפיו שום דברי גנאי על חבירו כי לבד האיסור בעצמו הוא ג"כ קלקול גדול לענין זה כי שוב לא יהיה לו פתחון פה למנוע אותם מזה. ועל פי רוב תלויה הנהגת אנשי הבית בעניינים אחר הנהגת בעל הבית בעצמו עכ"ל. ולא העלה על דל שפתו ואפי' ברמז שיש מקום להתיר לבני הזוג לדבר כשבא להפיג צערו. ואם נפשך לומר, שסמך על מה שכתב להלן בכלל י' סי"ד בהגה שם, הנה כל מעיין בספר ח"ח, יודע שבכל מקום ומקום שיש פרטים נוספים להיתר או לאיסור לא חושך קולמוסו מלפרט כדי שלא יטעה הלומד בדבריו, כאשר יראה הרואה, ולדוגמא, לך נא ראה מה שכתב רבינו הח"ח בפתיחתו להלכות רכילות שכ': ואף שכמה דינים בהלכה זו היינו יכולים ללמוד אותם מעצם מהלכה ראשונה שהיא הלכות לה"ר אעפ"כ לא סמכנו ע"ז וביארנום בפירוש. עכ"ל.
וגם ממה שכתב בהליכות רכילות כלל ז' ס"ה מתבאר כנ"ל שכתב וז"ל: וענין איסור קבלת רכילות דינו הוא כמו בלה"ר בח"א בכלל ח' סעיפים יג - יד ע"ש. ע"כ יש להזהר מאוד שלא לקבל רכילות משום אדם ואפי' מאשתו. וכאשר נתבונן היטב, נמצא שבמה שמקבל רכילות מאשתו במה שספרה לו שפלוני דיבר עליו כך וכך, לבד הענין העצמי של קבלת רכילות הוא מביא לעצמו ע"י זה צרות רבות, כי בראותה שבעלה מקבל דבריה בסבר פנים יפות, תספר לו תמיד עניינים כאלה, ומביאתו ע"י זה לידי כעס ומצה ומריבה ודאבון נפש. על כן הנכון מאוד לבעל נפש לגעור באשתו שמספרת לו מעניינים כאלה. עכ"ל. ומעתה בואו חשבון מי זאת האשה הגדולה ששומעת שדברו סרה על בעלה ולא תדאג ויצבט לבה מרוב צער (עיין סוטה מ.) ובודאי לפי דברי הגרשז"א הנ"ל, חייב האדם לשמוע דברי אשתו משום חיוב יחסי אישות כדי להפיג צערה ודאגתה. וזהו היפך דברי רבינו הח"ח הנ"ל שלא נתן פתח להיתר לאשה לספר לבעלה דברים ששמעה עליו בשום צד ואופן שיהיה. ואם תאמר, שלא אסר הח"ח לאשה לספר אלא דברים הנוגעים לבעלה מטעם שיבוא לידי כעס ריב ומצה וכמו שסיים שם אבל שאר דברים הכואבים לה מותר לספר. זה אינו, כי בכל ענין וענין שיש לאשה צער וכאב ממנו, מן הסתם יגרום הדבר לבעל לבוא לידי ריב ומצה בין אם דברו עליו או על אשתו או ילדיו. ואע"פ שמצינו ראינו בגמ' סוטה (שם) שאשת ר' אבהו ספרה לבעלה דברי אשת המתורגמן, אפשר שנתקיימו שם כל התנאים שכתבם הח"ח בכלל י' ובהגה שם, ולכן היתה יכולה לספר לבעלה כדי להפיג צערה. א"נ ספרה לשם תועלת כדי שיזהר ר' אבהו מן המתורגמן שלא ישנה ממה שיאמר לו בזמן הדרשה.
ובהיותי בזה אמרתי להזכיר מה ששמעתי מפי מו"א ועט"ר שמעון ראובן הי"ו כשוחחתי עמו בנ"ד, ואמר להביא ראיה לדברינו ממה שמצינו אצל רבקה אמנו אשר הוגד לה ברוח הקדוש שעשו רוצה להרוג את בנה יעקב ושלחה את יעקב אל לבן אחיה לקחת לו משם אשה ולא ספרה ליצחק אבינו את הטעם האמיתי לסיבת שליחתו אלא אמרה לו "קצתי בחיי מפני בנות חת אם לוקח יעקב אשה מבנות חת כאלה למה לי חיים" ובודאי שרבקה אמנו חששה מאוד שמא עשו יהרוג את בנה האהוב יעקב וכמו שאמרה ליעקב: "קום ברח לך אל לבן אחי חרנה וגו' עד אשר תשוב חמת אחיך וגו' למה אשכל גם שניכם יום אחד". וא"כ מדוע לא אמרה ליצחק אבינו הטעם הנ"ל אלא תלתה הדבר בסיבת השידוך?! אלא ודאי הטעם מפני שהיתה יכולה לסבב התועלת באופן אחר שלא תצטרך לספר רכילות על עשו, נהגה כן. עכ"ד בתוספת נופך משלי. ובאמת שכבר ראיתי להרב אור החיים הקדוש (שם) על הפסוק קצתי בחיי שכ' וז"ל: לא רצתה לגלות הדבר ליצחק משום איסור רכילות ואמרה סיבה אחרת אבל מה שגילתה ליעקב אדרבא קיימה מצות לא תעמוד על דם רעך. עכ"ל. נמצא שדברי האו"ח הם תנא דמסייע למה שכתב הח"ח בהליכות רכילות כלל ט' סי"ב תנאי ד' שכ' אם יכול לסבב את התועלת בעצה אחרת, שלא יצטרך לספר גנות עליו, לא יספר. עכ"ל. וכבר נודע בשערים המצויינים בהלכה שכל דברי האו"ח בפירושו על התורה סובב הולך לאור ההלכה. וא"כ תורה יוצאה, שאין לחלק באיסור לה"ר ורכילות בין שאר בני אדם לבין בעל ואשתו ואפי' באופן שבאים לספר לתועלת אא"כ יתקיימו שאר התנאים המבוארים בח"ח (שם).
ועתה הבוא נבוא להתייחס לטעם ההיתר שכתבו בשם הגרשז"א הנ"ל בריש אמי'ר "משום חיוב אישות" בין בעל ואשתו ואיפכא. הנה אמר לי ע"ז מו"ר ועט"ר הרב יגאל כהן שליט"א שלא מצינו חיוב אישות שיש לאשה כלפי בעלה אלא רק הבעל יש לו חיוב אישות כלפי אשתו כגון שארה, כסותה, ועונתה. ובמשנה בכתובות (נט:) שמנתה חיובי האשה לבעלה, לא נזכר שום חיוב מעין זה. ואפי' הבעל שחייב בחיובי אישות כלפי אשתו ובכלל זה צריך לשמוע אותה ולהאזין לצרכיה כי עיניה נשואות אליו, מ"מ זהו דוקא בדברים המותרים אבל דברי לה"ר ורכילות איה איפוא מצאנו שהותרה הרצועה כדי להרגיע. הגע עצמך, מי שאשתו איננה טהורה והיא שרויה בצער גדול על מות הוריה האם יעלה בדעת להתירם בדברי קירוב כגון חו"ן כדי לנחמה. הס כי לא להזכיר! א"כ, למה יגרע חלקו של איסור לה"ר ורכילות משאר איסורים.
ואם לחשך אדם לומר, שבדברי אלה סג'ר עליהם המדב'ר, ואין הבעל או בעיקר אשה כאובת הלב יכולים לפרוק מעליהם צערם וח"ו יפלו ברוחם ואין הנזק שווה בצער המלך מלכו של עולם לראות בסבל בניו. אף אתה אמור לו, שכבר קדמו הכהן הגדול מאחיו בספרו הח"ח (כלל ו ס"ד) וז"ל: לפעמים מצוה לשמוע מה שאחד מספר דברי גנות על חבירו, כגון שהוא משער שע"י שמיעתו את הענין בשלימות יהיה אח"כ בכוחו להראות בפני המספר או שאר השומעים שאין המעשה כן כמו שנאמר עליו או שאר ענייני זכות. ועוד יש אופן אחר ג"כ דמצוה לשמוע כגון אם בא אחד לפניו לקבול על חבירו מאיזה דבר שעשה נגדו, והוא מכיר בהמספר שבזה שיתן אוזן לדבריו יהיה יכולת בידו להשקיט את אפו מעליו ולא ישוב עוד לספר לאנשים אחרים (כי אולי אחרים יאמינו לדבריו ויהיו מקבלי לה"ר) ובזה יתרבה השלום בישראל. אך בכל ההיתרים שאמרנו בענין השמיעה יזהר בנפשו מאוד שלא יאמין בעת השמיעה בהחלט רק לחוש לזה בלבד כדי שלא ילכד גם הוא ברשת עון קבלת לה"ר. עכ"ל. נמצא שיש אופן שמצוה לשמוע כשמציל את המדבר שלא ירבה במחלוקת, ע"י שיטה אליו אזנו וישקיט מעליו אפו, ובכך מנע ממנו ללכת לאחרים ויגרום להם להגדיל המריבה ויהיו בכלל מקבלי לה"ר, ומ"מ נראה שהמספר עבר על איסור לה"ר, ולא דיבר הח"ח בסעיף זה אלא מצד השומע, ללמדנו שבכה"ג עדיף לנו לשמוע ממנו כדי למנוע ממנו שלא יכשיל עוד רבים בשמיעת וקבלת לה"ר. ומעתה ה"ה בנ"ד אע"פ שהאשה המספרת לבעלה עוברת על איסור לה"ר (אם לא שהתקיימו שבעה תנאים המבוארים בכלל י' ס"ב) מ"מ הבעל יכול להטות אזנו ולשמוע דברי אשתו כדי להרגיע רוחה, ולהשתמש ג"כ בעצת הח"ח (כלל ה' ס"ג) בהגה שם, שכ' וזת"ד: כשבא להשקיט המריבה, רשאי לומר השומע למספר, שלא נתכוין אותו אדם שדבר עליו או איזה דבר שעשה לו, להתריס כנגדו רק סיבת שטותו גרמה לזה, כדי להקל השנאה שבלבו, ומצוה ג"כ יש בזה. ע"ש. ומ"מ יזהר שלא יאמין בהחלט, שלא ילכד בעון קבלת לה"ר.
ומ"ש הרב אום אני חומה בתוך דבריו וז"ל: "עוד יש לבאר דהא דהח"ח בהלכות לה"ר כלל י' סי"ד בהערה כתב דאפשר דמשום דאגה בלב איש ישיחנה מותר לספר, ומ"מ נצרך כל השבעה תנאים שהתנו שם. י"ל דהתם דההיתר הוי כיון דהוא כתועלת על להבא כדכתב שם להכי נצרך התנאים, משא"כ בין איש לאשתו אין הכוונה משום תועלת, אלא כיון דהוו כחדא לעניינים אלו שיסיר אחד מהשני מה דמציק לו שרי ולא נצרך לתנאים דאתמר שם". עכ"ל. לא זכיתי להבין מהו כוונתו "דהוו כחדא" וכי מפני שאשתו כגופו נחשב כמדבר אל עצמו?! ועוד, שכל התנאים שהזכיר הח"ח (שם) הכרחיים, ואלו הם: א) שיראה את הדבר בעצמו. ב) שיזהר שלא יחליט את הענין בדעתו לגזל ועושק או להיזק וכיוצ"ב. ג) שיוכיח את החוטא מתחילה ובלשון רכה. ד) שלא יגדיל את העוולה יותר ממה שהיא. ה) אם יכול לסובב את התועלת בדרך אחרת. ו) שלא יסובב ע"י הסיפור היזק לנידון יותר מכפי הדין שהיה יוצא הדין עליו בב"ד על הדבר הזה. והאם מפני שיש בין הבעל ואשתו חיוב אישות "דהוו כחדא" נפלו קרסו כל התנאים הנ"ל ויכולה האשה או הבעל להגדיל את העוולה או לגרום נזק יותר מכפי שהיה יוצא בבית הדין או שלא להוכיח את החוטא מתחילה וכן כל שאר התנאים המנויים לעיל? אתמהה
ומה שכתב עוד הרב אום אני חומה בסוף תשובתו: "וכפי ששמעתי משמיה דאחד מגדולי המשגיחים שליט"א ששאל כיוצ"ב את מרן החזו"א זצ"ל, והשיבו להקל בזה". עכ"ל. הנה קשה מאוד לסמוך על שמועה ששמע השומע בכיוצא בזה. ובפרט כשהדבר עומד מנגד למ"ש הח"ח בכמה מקומות הנ"ל וכן דעת הרב אור החיים הקדוש. ולכן עצתי לכל בעל ואשה לקבוע לעצמם זמן קצר בכל יום ללמוד שתי הלכות בהלכות אלו וממילא יתחזקו ויזהרו בלשונם. ובזכות זה נושע תשועת עולמם ולא ישמע שוד ושבר בגבולנו וישראל ישכון לבטח ושקט ושאנן ואין מחריד. ואסיים בלשון הזוהר פ' פקודי (דרס"ד ע"ב) מתורגם ללה"ק: יש רוח אחת שעומדת על אותם מדברי לה"ר שכאשר מתעוררים בנ"א בלה"ר או אדם אחד שמתעורר בלה"ר אז מתעוררת אותה הרוח הרעה הטמאה שלמעלה הנקראת סכסוכא, והיא שורה על אותה התעוררות של לה"ר שפתחו בה בני אדם והיא עולה למעלה וגורמת אותה התעוררות של לה"ר, מוות וחרב והרג בעולם, אוי לאותם שמעוררים לאותו צד רע ולא שומרים פיהם ולשונם ולא חוששים ע"ז וכו' וכולם מקטרגים לעורר לאותו נחש הגדול, שיהא מקטרג על העולם והכל בשביל התעוררות של לה"ר כאשר נמצאת התעוררות שלו למטה. עכ"ל. ואם נתקן עצמנו בזה, בודאי שנזכה לגאולה שלימה במהרה, כי בניסן נגאלו ובניסן עתידין להגאל.
המורם מכל האמור: שבדיני לשון הרע וכלליו אין הפרש בין אדם לחבירו לבין איש לאשתו. והיעב"א.