מאת המהר''ל מפראג

והאדם אשר הוא חכם כאשר יעלה על דעתו מנהגינו ראוי שישתומם על זה, איך הפליא ה' מכותינו ואבדה חכמת חכמינו כי היינו לאחור ולא לפנים. כי הראשונים התנאים והאמוראים והגאונים וכל האחרונים התחילו בסדר המסודר, ללמוד תחלה מקרא ואחר כך משנה ואחר כך תלמוד, ובדור הזה מתחילין בתלמוד שמחנכין הנער בן שש ושבע בתלמוד ולבסוף יעלה אל המשנה, ולא ללמוד רק שמחפשים בהלכות פסוקות כמו שאמרנו, והנה מתחילין בתלמוד ומסיימין משנה. היה להם לחשוב אחר שהתכלית שבאים אל מדה זאת, היה להם ללמוד תחלה המשנה והיה נשאר אצלם המשנה, עכשיו לא נשאר לא תלמוד ולא שום דין ולא שום הוראה רק ע"י חפוש. אמנם הסבה הגורמת הקלקול הגדול הזה הוא השקר בתחלה יוליד בסוף העיוות והקלקלה, וזה כי מתחילין לפלפל דברי הבאי בהלכה אשר יודעים כי פיהם לא כן ידבר ומגלין פנים בתורה אשר לא כן ויאמרו לחדודי בעינא. ואף כי דבר כזה ח"ו לא תהא בישראל לחדודי בדברי שקר לבלות הזמן בשקר והתורה היא תורת אמת איך יעלה על דעת אדם כזה, הלא ראוי שיקרע אדם לבבו ע"ז להפוך האמת על שקר ויאמר לחדודי בעינא. ויותר מזה כי אף דבריהם אינם כלל. שאם היה הפלפול שהוא פלפול הבאי ושקר מתדמה אל פלפול אמת, אפשר לומר כי יעלה בסוף מפלפול זה שאין בו ממש לפלפול אמת, אבל אין הדבר כך, כי אין דומה בשום דימוי כלל לא הקושיות ולא התירוצים, ואיך יחדד עצמו בפלפול כמו זה עד שידע לפלפל בפלפול אמת. אדרבה, הדעת נותן בהפך, זה שהוא מטפש ולא יחכים, כי הורגל בפלפול שאינו דומה לשום חכמה כלל, ואיך יהיה האחד למוד אל השני, ודבר זה עינינו רואות ולא אחר. ואם יאמר, דסוף סוף הוא חדוד ואף כי אינו דומה אל פלפול של אמת, אם כן יותר יש ללמוד אומנות נגרות ושאר אומנות או שחוק הידוע שבו חדוד חכמה ותחבולה ויחדד עצמו גם כן בזה, וזה היה יותר ראוי ממה שיגלה פנים בתורה שלא כהלכה והרה עמל וילד שקר. כי כאשר האדם מרגיל עצמו בשקר כמו שהוא דבר הזה שהוא יודע ומכוין לשקר, כל מעשיו נמשכים אחר השקר ומשקר הוא במעשים גם כן כי הורגל השקר על שפתו ואיך יוליד השקר דבר אמת. ובמ"ח דברים שמנו חכמים שהתורה נקנית בהם [שנינו] אוהב את המישרים שהוא הרחקה מן השקר ומעמיד את חבירו על האמת ומכ"ש שהוא יעמוד על האמת וכולם הם מדות טובות וישרות, אבל לעוות בדברי תורה כדי לחדד בפלפול ובחדוד שאינו דומה ואין לו שום פנים אל פלפול האמת, הנהיה דבר כזה! וקורא אני עליהם וגם אני נתתי להם וגו'.

ואתם התלמידים היקרים אשר נתן ה' לכם לב שומע ודעת לקבל, חילכם לאורייתא ולא תתנו חילכם לזרים ולדברי שקרים, ויעלה על דעתיכם אחריתכם כמה גדול שכר של בעלי תורה, ולמה תוציאו ימיכם בדברים כמו אלו, ולמה אתם יגעים בדברי ריק שאין על זה שכר. וכי יעלה על דעתיכם שעל זה קבול שכר ואתם ידעתם בעצמכם כי הם דברים שאין להם שכר, הלא יש לחוש על נפשיכם מפני עלבונה של תורה, ואל יבטיח אתכם יצרכם או המורה לכם כי טוב הוא דבר זה, כי בשוא מבטיח אתכם על זה, ומי יתן שלא יצא שכר המורה בהפסדו, והלואי שיהיה כך. וראיתי בנים אשר לבם כפתחו של אולם עד שראויים לקבל כל התורה ואחריתם נאבדו והיו כלא היו כשאר עמי הארץ, חי ה' צבאות אם אין ראוי לקרוע על זה כמו על ספר תורה שנשרף, וכמו שאמרו (שבת קה:) העומד על יציאת הנפש חייב לקרוע, ופי' רש"י ז"ל הטעם, שהיה בכחו ללמוד תורה עוד ועכשיו נתבטל במיתתו, כל שכן שיש כאן באלו בטול התורה והפסדה וראוי לקרוע על זה כמו על ספר תורה שנשרף. ומי שפורש עצמו מזה הדרך השקר ויכריע עצמו ואחרים עמו בדרך אמת וישר, עליו נאמר (ירמיה ט"ו) אם תוציא יקר מזולל כפי תהיה, והתורה מגינה עליו בעולם הזה ובעולם הבא. אחר כך מצאתי בדברי החסיד שחבר ספר המדות האריך מאד מאד בשער ת"ת גם כן לפרש חסרון הדור ומומו ומה שאין חוזרין על תלמודם, אך לא היה גם כן בדורו הקלקלה והמכשלה הגדולה הזאת לחדד בדבר שקר והתול. גם יעשו קושיא בדברי רש"י, קורין אותם "חסרון", חסרונם ומומם בם. אוי לאזנים שכך שומעים! ולא זכיתי בעונותי העצומים לראות דברי ספר החסיד שהוא היה מוציא אותי מן המכשול הזה שהיה תחת ידי יותר מכל, תהא צערי כפרתי ותקון עויי שהעויתי. ואם באנו לכתוב איך הדבר הזה הוא למכשול ולפוקה בדור הזה הלא לא יספיק לנו הזמן. אך בדברי זה אני בוטח כי הדבר אשר לא כן ואין לו רגלים ומכל שכן כי לא ינוח שבט השקר על גורל האמת היא תורת אמת שנתן לנו הש"י, הוא יהיה הסבה כי שפתי אמת תכון לעד ולנצח ויסור מעלינו ההופכים ללענה משפט והאומרים למר מתוק אמן.

[מחוברת כסלו תשס"ג (שנה ג') סי' יב]