עוד מכתבם של ששה מגדולי רבני אשכנז
מפי כתבם של ששה מגדולי רבני אשכנז לדורותיהם שגילו דעתם הרחבה על דרך הלימוד בקצ'ר אמיץ, הלא המה: מהרש"א, הגאון רבי יהונתן אייבשיץ, הגאון שאגת אריה, הגאון מליסא, הגר"א. והגאון חזון איש זצוק"ל. ואין סדר למקרא אלא כפי המזדמן לפני. העורך.
מפי הגאון רבי שמואל אידלס זצ"ל
הנודע בחיבורו המפורסם על הש"ס ונקרא בפי כל "מהרש"א"
על מה שאמרו בגמ' (ב"מ פה.) ר' זירא כי סליק לארעא דישראל יתיב מאה תעניתא דלשכח תלמודא בבלאה מיניה, כי היכי נטרידיה וכו' כ' מהרש"א בחידושי אגדות (שם) בזה"ל: שבני בבל אפשר שהיו מפלפלים דוגמת החילוקים שבדור הזה אשר כל מי שיודע לכוין על הצד היותר בפלפול של הבל, הרי זה משובח, וכל אחד מכוין לדחות דברי חבירו כדקרי להו מחבלים, שאין נוחין זה לזה בהלכה, וע"י כך לא סלקא להו שמעתתא אליבא דהלכתא, כדקרי להו נמי התם במחשכים הושיבני, והוא שאמר דלא נטרדיה, כי פלפול כזה מטריד את האדם מן האמת, ואין מגיעו לתכלית המבוקש. עכ"ל.
מפי הגאון רבי יהונתן אייבשיץ זצ"ל
מח"ס כרתי ופלתי, אורים ותומים ועוד.
בספר יערות דבש (ח"א דרוש ב) כתב בזה"ל: וא"כ אהבת ישראל שרשו מאהבת ה' אשר זהו חלקנו ומנת כוסנו אבל בעוונותינו הרבים גם אהבת ה' אינה שלימה אצלנו, כי איך אוהבים אותו בכל לב בעזבם שקידת תורתו ובהשגחה להרבות גדיים ותיישים, אוי לי אמי כי ילדתני, בראותי שפלת הדור בכל חלקי אירופא ממש, אין ישיבת לומדי תורה לשמה מומחים שוקדים על התורה בעומק הלכה של אמת אלא בעו"ה בפלפול של הבל מבלי הודה על האמת. אין דורש להבין דרכי התורה על בוריה. ואליכם אישים אקרא זכו לחולקיכון שעוסקים בתורה בתמידות מחיל אל חיל ילכו אבל כל למודכם, גמרא, משניות, מדרש, של"ה, ואין אחד נותן לב ללמוד או"ח על בוריו לדעת הלכות תפילין, ציצית, תפלה, ברכות, נט"י, ברהמ"ז, הלכות שבת והלכות יו"ט על בוריים. אשרי איש שימלט ולא ישגה בהן, כי בהן הלכות רבות והידיעה להמונים מעוטה, ובפרט דיני מוקצה מלאכות שבת יו"ט וחוה"מ ברכות הנהנין וכדומה. עכ"ל. וע"ע שם דרוש י"ג מ"ש בנחיצות לימוד הלכות שבת. וע"ע שם (ח"ב דרוש ה') שכתב, כי עיקר הלימוד צריך להיות בדברים השכיחים. כיעו"ש.
מפי הגאון רבי אריה ליב זצ"ל
הנודע למשגב בספרו שאגת אריה
הנה בהקדמתו לספר שאגת אריה כתב וז"ל: והנה ראוי לכל אדם לתור ולדרוש בחכמה עד מקום שיד שכלו מגעת והנה דרך זה אחזתיו מנעורי וגם עד זקנה ושיבה לא אעזבנה ולא ארפנה ללון בעומקה של הלכה. והנה כל מה שכתבתי מנעורי והיה רשום אצלי הוא ממה שחידשתי על גמרא פירש"י תוספות ופוסקים, כי זולת זה מה שפלפלתי לחדד את התלמידים או דרך דרוש לא העליתי על ספר כי את הכל ישא רוח ואין זה אלא הבל ורעות רוח אף שנזהרתי בכל מה דאפשר שיהיה עיקר הפלפול באמיתה של תורה מ"מ אי אפשר שלא יתערב בו דברים שאינן לאמיתה וכו' עכ"ל.
עוד כתב בספרו הנ"ל בחדשות (קונטרס חובת קרקע סי' ג') וז"ל: ואני אינני מכניס ראשי בפלפולים ודקדוקים כאלו שאין זו דרכה של תורה, ולא דרכו בהן רבותינו הגדולים והקדמונים, ורק דקדוקים קלושים שלימדו את עצמם בדורות האחרונים לחדד את התלמידים משנתמעטו הלבבות וננעלו שערי בינה, והרגילו עצמם בזה עד שההרגל נעשה טבע ומשתמשים בזה הדרך גם בפסקים ודינים, ומעתה בטל כבוד התורה, וכל איש חכם בעיניו מחבר חיבורים בתשובות ודינים, ובודאי שראוי לקרוע על זה כמו על ספר תורה שנשרף, התורה חוגרת שק עליהם והשם הטוב יכפר בעד. ע"כ.
מפי הגאון ר' יעקב אב"ד מליסא
מח"ס חוות דעת על שו"ע יו"ד
בסידורו "דרך החיים" (דקמ"ה סע"ג) אחר שהביא דברי הגאון ר' יהונתן אביישיץ בנחיצות לימוד הלכות שבת כתב וז"ל: ועל זה ידוו כל הדווים שכמה ת"ח מופלגים בתורה עוסקים בפלפול וחריפות, ואילו הלכות שבת אינם בקיאים, ובאים לידי חילול שבת, אוי לנו מיום הדין אוי לנו מיום התוכחה. ע"כ.
ובצואתו לבני ביתו שנדפסה בסוף ספרו "דרך החיים" על שו"ע או"ח כתב (שם אות ב), אם תזכו ותהיו לומדים תקבעו לעצמכם שיעור פשוט בכל יום לא פחות מדף אחד גמרא כסדר הש"ס מלבד שיעור עיון ויהיה זה לחק ולא יעבור. ואם יהיה לאל ידכם לפלפל בח"ת [בחידושי תורה] תקבעו בכל יום שעה אחת ללמוד שיעור עיון כי עיקר השאלה הוא פלפלת בחכמה, והעיון שתלמוד יהיה אליבא דהלכתא לא בפלפול הנהוג בעוונותינו הרבים בדור הזה. עכ"ל. וע"ע שם שמזהיר ללמוד בכל יום מקרא,משנה, ודף או עמוד ש"ע או"ח. ובשבת ילמוד זוה"ק. וכל מה שילמד תיכף יחזור עליו שלא ישכחנו. ושיקרא בכל יום חמשה מזמורי תהילים עם ביאורם כי בזה מלהיב הלב לעבודת השי"ת ואין בו חשש שלא לשמה. ע"ש.
מפי הגאון ר' אליהו מוילנא (הגר"א)
כתוב בס' עליות אליהו (אות ע"ז ד"ל ע"ב) בשם הגאון מהר"ח מוולוז'ין, שסיפר כי הרב החריף מהר"ר צבי מסמיאטיץ תלמיד הגר"א היה נוהג דרך לימודו על דרך החריפות, וכשנדפס האורים ותומים להגאון ר' יהונתן אייבשיץ, היה שמח מאוד בפלפוליו החריפים, ולא זז מחבבו לפני הגר"א, א"ל הגאון בחר איזה חידוש מספר "אורים ותומים" והגד לפני, וכאשר הציע לפניו דבר חריף וטוב מה"תומים", ענהו הגר"א: אם באנו לפלפל כן הרי אפשר להוסיף כהנה וכהנה, והאריך לו במילי דחדודי במהירות רבה, עד שכמעט קצרה יד שכלו החריף להשיג הכל, וכה סיים רבינו הגר"א: כשלומדים באופן זה יוכל האדם לטעות בעצמו, לאחר שבכל יום ויום יוסיף חידוד על חידוד, ויוכל לחשוב כי הוא הולך וגדל, ויבוא לידי גסות הרוח להתגאות בחריפותו ולהעריך עצמו שהוא כדאי לדבר נגד המחברים הראשונים ז"ל, אבל כשלומדים תורה על דרך העיון האמתי כדרכם של הראשונים ז"ל אזי מתרגלים בכל יום להכיר פחיתות ערכנו נגד הראשונים ז"ל, כי מה שאנו מתיגעים זמן רב, מוצאים אחר כך שרש"י ושאר הראשונים ז"ל הרגישו בזה ותירצו לפי דרכם בקודש במילים קצרות. ע"כ. וע"ע בהקדמת בני הגר"א על חיבור אביהם על השו"ע. ישמע חכם ויוסף לקח.
מפי הגאון ר' אברהם ישעיהו קרליץ זצ"ל
"החזון איש"
בספרו אמונה ובטחון (פ"ג אות יח) שרטט וכתב דברים בענין חובת לימוד ההלכה ומתוך דבריו נראה בעליל איזו היא דרך ישרה שיבור לו האדם בלימוד התורה שבה יגיע האדם למדרגת ת"ח שעליה דברו חז"ל ואין בלתה. וזה לשונו (שם):
מן החיוב להאריך בחיוב לימוד ההלכה מפני מיעוט התלמידים בדורנו, והשרידים – מהנדחים לכל אפסים בים ההבלים של רוח עועים – מעטים וספורים המה, וממדת אהבה והחמלה לשקוד על השרידים היחידים האלה שלא ידח מהם נדח אבל להקושיים הטבעיים לקנות דברי תורה ולהוספת כשלון מצד השוטנים, רבה העזובה בבית המדרש פנימה, הגורם להתרשל מעיון ההלכה הדק היטב, ולכלות הזמן ברעיונות ומחשבות בדיות לב, ולחדש חידושים אין בהם ממה שנאמר למשה מסיני, אף שהן שיחות של יראת שמים ותיקון המידות, או חקר חיצוני בהלכה, אבל אינן מספיקות את התכלית המבוקש מהאדם עלי חלד, כל שאינן מתלוים עם ידיעת התורה הדינית וכמו שנתבאר לעיל, והנה אותן שמעמידין חכמתם על שיחות מוסריות, והגיונות חיצונות בהלכה, נכשלים להאמין כי זהו חובתו של אדם בעולמו, ובעיניהם כי כן התנהגו התנאים והאמוראים, וחלק ההלכה האמיתי היה אצלם עראי, ובאמת קשה להוציא טעות מושרשת מאז ומעורה מרוב הימים, ואמנם אין להתעלם שזה שקר מוחלט, ואין ספק שאם שמענו מבעלי השיחות שמשתבח בפלוני דגברא רבה הוא, הכונה בשיחות והגיונות מקסימות ומושכי לב, ואם כה היתה כונת רבא ב"ק (מ.) על ר"א ב"י, היה מן הראוי לשאלו מדרש ואגדה, וכשבא לפניו שאלו בהלכות, למדנו שהתפעלות הנפש של גברא רבא היינו בלימוד ההלכה וכו' והיה המנהג למנקט שוקא לצורבא מרבנן, וכשבאו לבחנו (ב"ב כב.) שאלו אותו הלכה, וכשמצאוהו שאינו משיב החליטוהו שאינו ת"ח, וכשעמדו לפני פטירתו של ר"א הגדול (אדר"נ פכ"ה) היו שואלין לו בטהרות בטמאות במקואות, ועוד הפליג שם ר"א לפני מותו בעונש ההתרשלות מלימוד ההלכות. סנהדרי גדולה שישבה בלשכת הגזית שזה מרכז התורה ע"פ התורה, והממרא על דבריהם במיתה, ועל פיהם יוצאין למלחמה, ועל פיהם מעמידים מלך- מה דרשו מהם? בקיאות בהלכה, בדיני איסור והיתר, בדיני ממונות, וביתר ההלכות כמבואר בר"מ (פ"ד מהלכות סנהדרין ה"ח) וכו'
עוד כתב (שם אות כג) והנה עומדת לפנינו השאלה מה דינו של ת"ח, ומה שמו דורש ממנו, מה הוא מהותו, ובמה כוחו גדול. והנה בדברים קצרים השכיל הרמ"א ז"ל יו"ד (סי' רמ"ג ס"ב) להציג את תמונתו המאירה בקרני הודה, וז"ל שם: שיודע לישא וליתן בתורה ומבין מדעתו ברוב המקומות התלמוד ופירושיו ובפסקי הגאונים. [ע"כ]. מבואר דשם ת"ח היינו חכם גדול בהלכה היודע את עומק המשא ומתן של הלכה ע"פ המקובל בידינו מדור דור, ולמד רוב מקומות התלמוד, ואם אינו חכם בזה, אף שלמד ספרי הגדה וספרי יראה, אינו בכלל ת"ח, ואין הדין פוטרו מתשלומי מכס, אף שתורתו אומנותו, כמבואר ברמ"א שם. וגם שלמה המלך קראו הקב"ה חכם בשעה שתיקן עירובין ונט"י שהוסיף בתורה חכמת התורה הכלולה בהלכות עירובין ונט"י וכדאמרו (עירובין כא:) בשעה שתיקן שלמה עירובין ונט"י יצתה בת קול ואמרה, בני! אם חכם לבך ישמח לבי גם אני. ואמרו (ע"ז לה.) ערבים עלי דברי דודיך [דברי סופרים, רש"י] יותר מיינה של תורה, והיינו שהוסיפו חכמים גזירות והעמידו הדברים בהלכות מרובות דקי העיון ועומק תבונות, וכנסת ישראל מתפארת בהן שהם ערבים עליה וכו'
עוד כתב (שם אות כז), ומה רב ההפסד של האנשים בימי הבינים של צבאם, אשר לו זכו להויות דאביי ורבא בילדותם, ואמנם זכו לדעת כי השבת בבית ה' כל ימי החיים הם החיים האמיתים תחת השמש, ומרוב מרצם והשתדלותם זכו לסדר חייהם בבית המדרש, ושם בבית המדרש יבלו זמנם לריק וכחם לבטלה, ולא ידעו חובת האדם על דרך האמת, ואת עמל התורה בהלכה יעזבו, ולא יחייבו את עצמם, ומרעה אל רעה יצאו להקל בכבוד תורת ההלכה פעם בלבם פעם בשפתם, והנטיה להגן על כבוד עצמם שלא תהיה העדרותם בהלכה להם לקלון, תאיץ בם לחפש מומין בחכמי התורה, ולפי קטן דעתם נדמה להם כי אמנם החכמים הם במדרגה התחתונה והם נמצאים ברום המעלה, כי טבע הגאוה לנוח בחיק כסילים, כי בחיק זה מנוחתה עריבה, ומה אפשר לתבוע מזה שלא טעם טעם חכמה מימיו. לזאת יתאמץ האדם להתרומם על כל אויביו ולחזק לבו ללימוד הלכה, ואל יסב אל היאוש – המשחית האכזרי וכו'.
ושם (סוף אות זך) סיים בלשון זה: חזק נא בן אדם חזק ולבוש אומץ, חגור מרץ, והוי שקוד ללמוד הלכה. עכ"ל. ישמע חכם ויוסף לקח.