סימן קנג - חידושי משלי
מאת הרב יצחק וקיים / מחוברת אדר תשס"ב (שנה ב') סי' נ'
ראיתי לנכון להציג כאן חידושים שנתחדשו לי בס"ד בקוראי בספר משלי ביום חג השבועות אשתקד, בתוספת נופך כעת בשעת הדפסה. ויה"ר שיהיו לנחת רוח לפניו.
פרק יח פסוק ט - גם מתרפה במלאכתו אח הוא לבעל משחית. רגילים אנשים לחשוב שהמושג "משחית" הוא אדם שהורס או שובר "בידיו" והיינו בקום ועשה. אבל אין הדבר כן, כי תורתנו הקדושה מלמדת אותנו שגם רפיון בעבודה, הגורם להפחתה בייצור, זהו סוג של השחתה. ואדם שמתרפה במלאכתו חבר הוא לאיש משחית, כלומר, לאדם שבפועל משחית בקום ועשה. לדוגמא: יש אדם שבאמצע העבודה משוחח עם פלוני ואלמוני שיחות פרטיות, ולפעמים זה נעשה גם בטלפון של העבודה, ופעמים שעושים בזמן העבודה עבודות פרטיות או שמאחרים לעבודה ונותנים לאחר להדפיס את הכרטיס בזמן וכיוצ"ב שהוא בודאי גזל גמור. וזו עצת היצר הרע האומר לאדם טענות שוא כגון: "בעל הבית אינו מקפיד" או "מסתמא הוא מוחל" או "יש לי משכורת קבועה" (בשכיר) ועל זה אמר שלמה המלך ע"ה דגם דבר זה חבר לאיש משחית. ולכאורה יש לדקדק, שהרי רבותינו אמרו, אתין וגמין מרבין, וא"כ מה בא לרבות שלמה המלך בתיבת "גם" שפתח בו את הפסוק. ונלע"ד בס"ד דפעמים מתרפה אדם במלאכתו מחמת שראה אדם אחר שמתרפה ולמד ממנו. בפרט אם הוא אדם חשוב וירא ה' מרבים שהכל למדים ממנו. וגם לזה שלמדו ממנו קורא עליו שלמה: חבר הוא לאיש משחית, שהוא השורש והמקור.
וכמו שיש דברים כאלה בענייני העוה"ז, כן שייכים הדברים ביתר שאת ויתר עז בענייני העוה"ב [שיש בו גם יצה"ר המשכנע כל אדם להפילו בעניינים אלה] אדם שמתרפה בעבודת ה' הוא חבר לאיש משחית, ודייק הפסוק לומר "מלאכתו" והיינו מלאכת שמים שזהו עיקר מלאכתו של אדם בעוה"ז, וזו המטרה העיקרית שבשבילה בא אדם לעולם. וכמו שאמר התנא באבות "היום קצר והמלאכה מרובה והפועלים עצלים ובעל הבית דוחק". וכאשר אדם מתרפה בעבודת ה' זה גורם שיש פחות שפע לעם ישראל ובעוה"ר באים צרות רבות ורעות ב"מ. וכיוצ"ב ראיתי בס' אור דניאל (עמוד רכו) שכתב בשם הרב יעקב שכנזי שליט"א בספרו קול יעקב שדקדק על הפסוק "והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל וכאשר יניח ידו וגבר עמלק". מדוע לא סיים הפסוק וכאשר "יוריד" משה ידו שהוא היפך מתיבת "ירים". ותירץ עפ"י מה שאמרו בחגיגה (טו.) ששאל אחר את ר"מ: מה פירוש הפסוק "לא יערכנה זהב וזכוכית ותמורתה כלי פז (איוב כח) והשיב לו, דברי תורה קשים לקנותן כזהב ונוחין לאבדן ככלי זכוכית ופרש"י, שכלי זכוכית א"צ לשברם כדי שישברו אלא די שעוזב אחיזתו מהם. וזה רמז לדברי תורה שב"היסח הדעת" מספיק לאדם כדי שישכחם. וזה רומזת התורה שלאבד רכוש התורה א"צ להוריד ידים אלא אפי' אם רק יניח ידו ברפיון, וגבר עמלק מזרע עשו המשכח הלימוד ח"ו. עכת"ד. וכן אמרו רבותינו על הפסוק "ויבא עמלק וילחם עם ישראל ברפידים" שעמלק בא מפני שרפו ידיהם מן התורה, שפסקו ללמוד לא נאמר, אלא שרפו ידיהם כי די בזה בשביל שיבוא עמלק ח"ו וכעין זה דרשו על הפסוק הקול קול יעקב וגו' שתיבת הקול הראשונה נכתבה בס"ת "הקל" חסר וא"ו לרמוז כשקל קול יעקב והיינו כשקולו של יעקב שעוסק תורה פוחת, אזי ידים ידי עשו שולטות על שונאיהם של ישראל. ולפ"ז אפשר לפרש "חבר הוא לאיש משחית" ר"ל לשונאי ישראל שבאים להשחית כרם ישראל. וזהו ע"י שמתרפה האדם במלאכת שמים מפני שהוא מגדיל כח הס"מ כידוע.
ומאידך, זה לעומת זה עשה האלקים, אם האדם מתחזק בתורה ויראת שמים מרחיק מעל ישראל כל שונאי ישראל ומקרב את הגאולה וכמו שכתב הגר"י צדקה בספרו קול יהודה בפ' יתרו על הפסוק "ויסעו מרפידים ויבואו מדבר סיני" שהדבר ידוע שבאו מרפידים ומה בא הפסוק ללמדנו באומרו ויסעו מרפידים. ותירץ בשם הרב אור החיים כיון שנסעו מרפיון ידים זכו להגיע למדבר סיני והיינו לתורה שקבלוה מסיני. כי כאשר יש רפיון לא יוכלו לקבל את התורה, כי היא דורשת עוז ותעצומות. וכך היה עמנו בימי מלחמת העולם השניה כשהגרמנים ימ"ש התקרבו לא"י והרב הצדיק סלמאן מוצפי פעל ועשה תפילות רבות וצעקות וסליחות, והלך לקברי אבות. וברוך ה' נושענו מהגרמנים ימ"ש, והראו לו בחלום את הפסוק "לא הפנו אבות אל בנים מרפיון ידים" וביארו לו, כי הרפיון בתורה מעכב את הגאולה שהרי הלכתם לקברי אבות ולא נעניתם לגאולה השלימה. ע"כ. וזהו שדרשו חז"ל על הפסוק אם בחוקתי תלכו וגו' שתהיו "עמלים" בתורה משמע שאם לא כן אין לנו זכות מספיק כדי לקבל את השפע שהבטיחה תורה.
נמצינו למדים מהאמור כי תיבת "גם" באה לרבות אדם שמתרפא במלאכת שמים וממנו לומדים אחרים שגם הוא אח לבעל משחית, כגון אם הוא מתבטל או מאחר לסדרי הלימוד או מפטפט באמצע הלימוד, וממנו יראו וכן יעשו ח"ו. וע"כ צריך כל אדם להזהר שלא יהא גורם לרפיון ח"ו. וכיוצא בזה שמעתי מהגר"י סופר שליט"א על מאמר רבותינו, שאדם עתיד ליתן "דין וחשבון", שפירשו בשם הגר"א, ש"דין" הוא על העבירה שעשה. ו"חשבון" הוא על מה שהיה יכול לעשות מצוות באותו זמן. והוסיף עוד, שיש מתרצים שדין על העבירה שעשה וחשבון על מה שלמדו ממנו אחרים וכן עשו.
ואפשר עוד לומר, דהפסוק בא ללמד שאם אדם יכול ללמוד דברים עמוקים יותר כגון גמרא בעיון וכדומה ועוסק כל היום בדברים קלים כגון בקריאת תהילים ולימוד מוסר (שצריך עכ"פ מעט כקב חומטן לכור תבואה) אזי הוא בגדר מתרפה במלאכתו וממילא חבר הוא לאיש משחית. ובדרך כלל אדם יודע ערכו ומעלתו במה יוכל לעסוק וללמוד, [ואם אינו ברור לו, יעשה שאלת חכם] וזה מדוקדק בפסוק "במלאכתו" מלאכתו הראויה לו. ע"כ צריכים אנחנו לנצל כל רגע ורגע לעסוק במלאכת שמים ובפרט שבכך יכול להכריע את עצמו ואת העולם כולו לכף זכות ואם עשה עבירה ח"ו והכריע לכף חובה הרי הוא חבר לאיש משחית שהוא השטן הוא מלאך המות השם יצילנו.
פרק יח פסוק טז - מתן אדם ירחיב לו ולפני גדולים ינחנו. נ"ל לפרש בס"ד שבא שלמה המלך ללמדנו כי אע"פ שבהשקפה ראשונה נראה שאדם הנותן, הרי הוא ממעט מממונו, ועל כן אין כדאי לו לתת, מ"מ תורתנו הקדושה מלמדת אותנו, שאינו כן, ולא זו בלבד שאין ממונו מתמעט אלא אדרבא כשאדם נותן מממונו, הקב"ה מרחיב לו. וכמו שרמזו דורשי רשומות על הפסוק ונתנו איש כופר נפשו וגו' שתיבת ונתנו נקראת ישר והפוך, לרמוז לנו, שאדם הנותן הוא מקבל כנגד זה מהקב"ה. וגדולה מזו אמרו, אדם שנותן, למעשה הוא לוקח לעצמו כמו שאמרו על הפסוק ויקחו לי תרומה שהיה צ"ל ויתנו לי תרומה אלא בא לומר שהנותן למעשה הוא לוקח לעצמו. ויש לומר דלא דברה תורה אלא כנגד יצה"ר שהרי עפ"י התורה הקדושה, אדם צריך לתת הלואה לחבירו ללא ריבית, אע"פ שלמראה עיניו נראה שירד ערך כספו, ע"ז אומר שלמה בחכמתו, הנתינה שאתה נותן לא רק שלא תפסיד ממנה אלא גם תרויח מן הדבר הזה. וכעין זה אמרו גבי מעשר כספים בגמ' תענית (ט.) אמר רבי יוחנן מאי דכתיב עשר תעשר, עשר בשביל שתתעשר. כלומר, הנתינה גורמת לעושר. ואע"פ שזהו נגד השכל הפשוט, ע"ז כבר אמרו בדרך צחות במקום שנגמר ההגיון, שם מתחילה האמונה. ואמרו ז"ל שמלוה לעני כביכול מלוה לשם יתברך שנאמר מלוה ה' חונן דל. וא"כ, נאמן הוא בעל מלאכתך שישלם לך שכר פעולתך שהוא מקור הברכה. ומה שסיים הפסוק: ולפני גדולים ינחנו. ר"ל, שאחר שירחיב לו הקב"ה א"כ יצא שמו, וזה יגרום שהוא יגיע לפני גדולים ויכבדו אותו על מעשיו הטובים ועזרתו לזולת.
א"נ אפשר לפרש פסוק זה על התורה הקדושה, ור"ל, שלפעמים יש אברכים בני עליה שזכו להסתופף בחצרות בית ה', וספגו הרבה תורה ויראת שמים במשך שנים רבות. ופעמים שפונים אליהם ומציעים להם לפתוח שיעור תורה לזכות את הרבים הצמאים לדבר ה'. והם דוחים את ההצעה על הסף, באמרם, היום קצר והמלאכה מרובה ובעל הבית דוחק. כלומר, יש לנו הרבה ללמוד ומתי נספיק וכדומה. ועל כן בא שלמה המלך ומגלה לנו סוד גדול שאע"פ שבהשקפה ראשונה נראה שהשיעור יגביל אותו שלא יוכל ללמוד הרבה. אבל באמת אין זה נכון כלל, כי כשאדם נותן לאחרים ממה שזוכה ללמד הוא לומד בעצמו הרבה מאוד, ודבר זה ירחיב לו, וכמו שאמרו ז"ל ומתלמידי יותר מכולם. וכמה טעמים לזה:
א. אדם שצריך ללמד חייב ללמוד את הדברים יותר לעומק עם כל פרטיהם לבאר כל חמיר'א, ולהתייחס לכל המסתעף מן הנלמד. נמצא שהוא לומד טוב יותר ובהיקף רחב יותר מאשר היה לומד בעצמו.
ב. ופעמים שמלמד בשיעור נושא שלא היה לומד אותו אם היה לומד לבדו.
ג. במסגרת השיעור שואלי'ם הלכו בו בדברים שלא נרגש בהם בלימוד העצמי שלו כלל. ובזכות זה עומד ומעיין או שואל רב גדול בענין ההוא, ומתבררים לו דברים שלא ידע ולא היה יודע כלל אם לא נשאל על זה.
ד. והמעלה הגדולה מן הכל – שהוא לומד לשמור על זמנו ולנצלו היטב כי לשיעור צריך הכנה דרב'ה. וממילא דבר זה מרחיב לו זכויותיו לעוה"ב.
ופעם שמעתי מהגר"י סופר שליט"א כי כשם שאדם מפריש מעשר כספים כמו כן צריך להפריש מעשר זמן. וכבר נודע מעלת זיכוי הרבים שאין ערוך אליה. וכל המציל נפש אחת מישראל כאילו הציל עולם מלא. ואחת הזכיות להנצל ביום הדין הוא כאשר אדם שותף בזיכוי הרבים, כי לא יקל בעת משקל זכות הציבור שצריך לו, ודנים אותו לכף זכות. וזכורני ששמעתי ממרן הראש"ל נר"ו בשיעורו בקבוע במוצש"ק בלוין שסיפר על אחד מגדולי מחזירי התשובה בדורנו, שהיתה לו הצעה לתת שיעור באיזה מקום, וזמן הנסיעה לשם הוא כחצי שעה, וחשב לסרב לה כי זהו ביטול זמן. ובא ושאל אותי על זה, וגערתי בו. מה הספק שיש לך! סע כל יום ותתן שיעור. עכ"ד.
ומה שסיים הפסוק ולפני גדולים ינחנו. ר"ל, שלבסוף אותו אברך יעלה ויבוא ויגיע למעלות נפלאות בתורה וירא"ש, והיה שמו כשם הגדולים אשר בארץ. ואפשר לומר שהרעיון הנ"ל רמוז גם בפ' חוקת (כז יח –יט) וממדבר מתנה וממתנה נחליאל ומנחליאל במות וגו' כלומר, אדם שזכה ללמוד תורה שנתנה במדבר, ויודע להתנהג בענוה ובשפלות ולא מחזיק טיבותא לנפשיה, והולך ומלמדה לאחרים, והוא גם במצב שיודע לדבר ולהשפיע ונותן לאחרים לקרבם לאביהם שבשמים אז ה' מרחיב לו, והוא ממתנה נחליאל - נוחל ומקבל חלק מהקב"ה בין ברוחניות בין בגשמיות, וממילא משם יעלה "במות" לדרגה שלפני גדולים ינחנו, והם הם גדולי התורה והיראה. אך בזאת צריך להזהר שלא יתגאה בעצמו כמו שאמרו חז"ל ואל תחזיק טובה לעצמך כי לכך נוצרת. והשם יתברך יזכנו ללמוד וללמד לשמור ולעשות אכי"ר.