סימן קסא - חידושי מס' ברכות (לח – מ)
מאת ה"ה מ. מזרחי / מחוברת אב תשס"ב (שנה ב') סי' צו
דף לח ע"א רש"י ד"ה והוא שאכלן וכו' חצי כיכר של שמונה ביצים, דהוי חציו ארבע ביצים וכו' עכ"ל. ונ"ל לומר דרש"י הוצרך לפרש מהו החצי של שמונה ביצים אע"פ שדבר פשוט הוא, שלא נטעה לחשוב שהככר של שמונה ביצים הוא החצי, והשלם הוא ששה עשר. כלומר כך היינו טועים: "חצי כיכר" שחציו הוא "שמונה ביצים", לכן רש"י הוסיף "דהוי חציו ארבע ביצים" כדי שנבין על נכון. וק"ל.
תוספות ד"ה והא תנן וכו' וא"כ כל דבר שיש בו מחמשת המינים ואינו עשוי לסעוד כי אם לשתות כגון שכר וכיוצ"ב מברך שהכל, ע"כ. וקשה לי מדוע משקה השתיתא העשויה מחמשת המינים ירדה פלאים מברכת בורא מיני מזונות, שהרי כל שיש בו הוא, לברכת שהכל, והא סילקא כשבישלו ושותה את מימיו מברך ב"פ האדמה כדלקמן (לט.), וק"ו בשתיה מחמשת המינים דכל שיש בו הוא. ולפחות לא יגרע מקמח קליות דמברך עליו אדמה כסילקא דמברך ברכת עצמו? ותירץ הראשל"ץ דכיוון שקמח שהכל הוא, מברך שהכל על השתיה דנשאר בברכתו ע"כ. וקשה לי על תירוצו דהא בדף לז. התוס' בד"ה הכוסס את החיטה, פסקו התם דעל קמח חיטים מברך אדמה כר' יהודה [לשיטת תוס' קמח חיטים הוא חיטים קלויות כמו שכתבו בדף לו. בד"ה קמחא דחיטי וכן שתיתא עשוי מחיטים קלויות כדפרש"י הכא] ואין לומר דשאני הכא הואיל ושתיתא לרפואה עבדי ליה לכן גרע בברכה, דזה אינו, דהרי אניגרון נמי עשוי לרפואה ובכ"ז מברך על השמן זית כברכתו בורא פרי העץ כמש"כ בגמרא דף לו. ואף שיש לחלק ולומר דשאני אניגרון דיש רגילות לשתותו לכן נשאר בברכתו, אך שתיתא כיוון דאין רגילות לשתותו גרע בברכה, מ"מ נראה בהדיא דאין זה הטעם של התוס' כדאמרו טעמם דמשום דלשתיא עבידא ולא משום שאין רגילות לשתותו. (ואח"כ ראיתי להבית יוסף סימן רד ס"ק ט' ד"ה "מצאתי כתוב בשם הר"א" דדחה פירוש זה בגמ' כמ"ש בס"ד). א"כ הדרא קושיא לדוכתא, מנין לתוספות דשתיה יורדת מברכת בורא מיני מזונות לשהכל? והקרוב אלי לומר דשאני מי סילקא דהתם לשתיה עבידא לכן נשאר בברכתו, אך כיוון שקמח גרע מתכליתו של פת והפך לשתיה לכן יברך שהכל, כדמצינו מחלוקת ר"נ ור"י (דף לו.) גבי קמחא דחיטי דהתם נחלקו על קמחא דחיטי שעתיד להיות עילויא, מיהא כשעושה ממנו שתיה לכ"ע יברך שהכל. וזה מה שאמרו תוס' ואינו עשוי לסעוד, כלומר דאין לו עילויא אחרינא בפת. וכן ראיתי להרב ברכת אברהם שכך תירץ, ויגל לבי.
דף לח ע"ב תוס' ד"ה משכחת ליה בתומי וכרתי וכו' ונראים הדברים שכל וכו' נראה לי לומר שכוונתם שיש דבר שעיקר אכילתו הוא בחיותו אך נאכל בשופי גם כשהוא מבושל ויש דבר שעיקר אכילתו כשהוא מבושל אך נאכל גם כשהוא חי, ולכן כפלו לשונם "שכל דבר שהוא כ"כ טוב מבושל כמו חי [שעיקר אכילתו כשהוא חי ונאכל גם מבושל כמו שהוא חי] וחי כמו מבושל [שעיקר אכילתו לאחר בישול אך גם בחיותו נאכל] כמו מיני קטניות [שעיקר אכילתן בבישול אך נאכלות חיות כגון הכוסס את החיטה וכו'] וכן תפוחים [הנאכלים חיים בעיקר] וכו' שכ"כ "שווין" כלומר אף שעיקר אכילתן במצב האחד, עדיין הם שווין במצב השני. וזה מה שסיימו על היין המבושל ששווה כמו יין חי.
דף ל"ט ע"א תוס' ד"ה בצר ליה שיעוריה וכו' ברוך שם כבוד וכו' ע"כ. נלע"ד לפרש שהתיקון שיעשה באמירה זו, אם בירך ברכה לבטלה, הוא כאילו אמר- מה שבירכתי לאו דוקא על הפרי שלא נמצא בידי, אלא אני כעת משבח את המלך הגדול שמלכותו קיימת לעולם ועד, וגילה למפרע שבירכתו הראשונה היתה שבח בעלמא ואין נחשב לו לברכה לבטלה כיון שלא בירך אלא שיבח.
דף מ' ע"א אמר רבא אין הבוצע רשאי לבצוע עד שיביאו מלח או לפתן לפני כל אחד ואחד, ע"כ. יש לעמוד מדוע רבא השתמש בלשון בוצע ולא בלשון מברך, דלשון מברך מדוקדק יותר, שהרי תפקידו לברך ולא לבצוע? ואפשר לומר לענ"ד דרבא רצה לחדש דאף אם המברך בירך, ויש מי שיוצא ידי חובה בברכה זו, ולפני השומע עדיין לא הביאו מלח או לפתן, לא יבצע השומע (במקרה שמונח לפני כל אחד מן המסובין פת), עד אשר יביאו לפני השומע מלח ולפתן, ואף שיש לפני המברך מלח או לפתן.
שם מלח או לפתן וכו'. כתבו התוס' (ד"ה הבא מלח) בשם המדרש כי מלח רומז למלח ברית, ועוד כתב בשה"מ פ' עקב שמלח אותיות לחם (ע"ש כוונות בזה). והנה ראינו כי התורה נמשלה ללחם כדכתיב "לכו לחמו בלחמי". וכוונת משל זו לומר לנו מה באמצעות הלחם יש לאדם כח ללחום עם אויביו אף עם התורה יש לאדם כוחות ללחום עם יצרו. וכיוון שע"י האכילה יכול האדם להכניע הס"א והרבה קליפות בשעת האכילה (כמבואר ביסוד ושורש העבודה שער ז' באורך). וזהו בדיוק ג"כ עבודת הקורבנות, להכניע הקליפות (כמבואר שם) ולהוציא ניצוצות קדושה, לכן אנו מביאים מלח שהוא אותיות לחם, בכדי שנזכור שזוהי שעת מלחמה כמו שכתוב בזוה"ק "שעת אכילה שעת מלחמה" כי זוהי השעה להכניע הקליפות, כיון שהמלח מזכיר את מלח הברית כדי שתהיה האכילה ממש דומיא דקורבנות, דהיינו להכניע הקליפות. ולכן אמרה הגמ' בהמשך לאחר כל אכילתך אכול מלח כלומר שתעשה בשעת האכילה את עבודת המלח ברית באותו אופן שהיה בקורבנות – להוציא ניצוצי קדושה. או שר"ל אחר כל אכילתך אכול מלח אותיות לחם אחר כל אכילתך אכול מלחמה של תורה כדי שיהיה הבירור שלם כמש"כ הבא"ח פ' בהר/בחוקותי בפתיחה, שע"י דיבור של דברי תורה בשעת הסעודה נעשה בירור שלם, וכך ע"י התורה המשולה ללחם יתגבר האדם על הס"א בעזה"י.
שם מלח או ליפתן ס"ת: נוח, ר"ל שע"י המלח או הלפתן נוח לאכול הפת לכן צריך לאכול עמהן כיוון שכך ראוי לברך על הפת.
שם. "ואמר רבא בר שמואל משמיה דר' חייא, אין מי רגלים כלים אלא בישיבה, אמר רב כהנא ובעפר תיחוח – אפילו בעמידה, ואי ליכא עפר תיחוח יעמוד במקום גבוה וישתין למקום מדרון" ע"כ. נ"ל לבאר בדרך הרמז – אין מי רגלים [לשון מרגלים] כלים [היינו אין בעלי לשון הרע שהם כמו המרגלים שנשלחו לתור את הארץ בדור המדבר שהוציאו דיבה על הארץ, ר"ל אין הם כלים] אלא בישיבה [ר"ל ע"י שישבו ויעסקו בתורה, וילמדו הלכות לשון הרע וידעו כיצד להזהר מהעוון החמור הזה], ואם יש עפר תיחוח [היינו אם האדם משים עצמו כעפר ויש בו ענוה] אפילו בעמידה [אותיות דמעה, אזי הקב"ה ודאי יקבל תפילתו להנצל מעוון זה כי שערי דמעה לא ננעלו], ואי ליכא עפר [ר"ל שהאדם הוא גאוותן ובודאי מדבר סרה בלא משים, שכידוע העון הזה נמשך הרבה ממידת הגאווה, אז אדם כזה] עומד במקום גבוה [גבהות הרוח] ומשתין [ר"ל מזלזל] במקום מדרון [ר"ל בענוים, ואין לו תקנה אלא לשים עצמו כעפר וללמוד את התורה הקדושה].
מדרון – אותיות מד-רון, דהיינו כמות מדידה של רון [שמחה] לרמז שכל מי שמשפיל עצמו כמדרון, תמיד תהיה לו מד מה של רון, כלומר שמחה, כיון שהשם אוהב ענוים.
דף מ' ע"ב בנימין רעיא וכו' נ"ל לומר דרב כר' יוסי ס"ל, ומקשה הגמ' מאי קמ"ל, דהרי לא ראינו שר' יוסי חולק על המשנה בסוטה שברהמ"ז נאמרת בכל לשון, ומתרץ רב – דס"ד אמינא שיאמרה ר' יוסי דוקא כי היכי דתקינו בלשון הקודש אבל בריך רחמנא מאריה לא, קמ"ל. ומה שר' יוסי מחלק בין ברכה ראשונה של נהנין שלא יצא אם שינה מהנוסח שקבעו חכמים, לבין ברהמ"ז שיצא אם שינה, נלע"ד דכיון שהתירה התורה לאומרה בכל לשון ממילא התירה התורה לשנות אף את הנוסח, אך גבי ברכות הנהנין שחז"ל תיקנוה שאף בלשון אחרת לא נאמרת, ה"נ דלא יצא בנוסח אחר. וראה כסף משנה שפירש דגבי מה נאה פת זו לא יצא כיוון ששינה לגמרי ממטבע שטבעו חכמים, אך גבי בריך רחמנא מריה, יש דימוי מעט בתוכן לברכת המזון.