כללי הכתב המכתב - מאמרו הנפלא של מר''ן ראש ישיבת כסא רחמים הנאמ''ן שליט''א

מחוברת תשרי תשס"ב (שנה ב') עד אלול תשס"ב (שנה ב')

אמר העורך: הנה בשנה הראשונה לירחוננו הבאנו במדור זה מדברי רבותינו זצ"ל ואשר המה חיים עדנה שיבלחט"א על מעלת כתיבת חידושי תורה. כעת הגיעה השעה ללמוד את כללי הכתיבה. ואין לנו בזה אלא להעתיק את מאמרו הנפלא של איש האשכולות מרן הגאון ראש הישיבה הנאמ"ן שליט"א על כללי הכתב והמכתב שנדפס בקובץ דרכי העיון (שיצא לאור בניסן תשמ"ו). ומפאת אורכו של המאמר נחלק אותו לכמה חלקים, וזה יצא ראשונה.

מאמר על כללי הכתב והמכתב

ומה דקה ורקה וחלקה
ואלמת – מדברת בחזקה?
והורגת בני אדם חרישית
ודם אילים במו פיה מריקה?
(ר' יהודה הלוי)

נדרשתי מאת ידי"ן רב חביבא הרב הכולל בישראל להלל הרה"ג ר' חיים אמסלם שליט"א לכתוב מאמר על כתיבת חידושי תורה כלליהם ופרטיהם ויהיה כעין המשך למאמרים שפורסמו בספר "יברך ישראל" ח"א וח"ב על דרך העיון. ואם כי אין עתי ועטי בידי כימי קדם מפני רוב טרדותי בעוה"ר, אמרתי לא עלי המלאכה לגמור ואין אני בן חורין ליפטר ממנה. רוב הכללים ככולם לקחה אזני מפי אבא מארי הגאון זצוק"ל בעתים מזומנות, ובפרט כשהיה מגיה ובודק חידושים שכתבתי בטל ילדותי, ועל כולם כשהגיה את ספר "ויאמר יצחק" למורי ורבי זצ"ל שאני הצעיר עסקתי בהכנתו לדפוס, ולא נמסר גליון לדפוס אלא אחרי שנבדק שבע בדיקות ושבע חקירות תחת ידיו הדייקניות של אמה"ג זצ"ל, ומפיו ומפי כתבו למדתי הרבה. ואין לי פה תוספת משלי רק דוגמאות ומשלים להמחיש את הדברים כמאז"ל אגמרה בסימנין ואסברה בדדמי לה (עירובין כ"א סע"ב). וזה החלי בס"ד.

ראשית כל נדבר על ערך מעלת הכתיבה. בגמרא חולין (ט.) אמר רב יהודה אמר רב, תלמיד חכם צריך שילמוד ג' דברים: כתב, שחיטה, ומילה. הנה הקדימה הגמרא את הכתיבה לשחיטה ומילה שהן לכאורה נחוצות יותר והן מ"ע דאורייתא. אמנם רש"י פירש שם "כתב, לכתוב שידע לחתום שמו אילו ישב בדין או לעדות", ומשמע שדי ללמוד לחתום שמו בלבד, מ"מ נראה דאזיל לשיטתיה בכמה דוכתי שהמשנה לא נכתבה עד סוף ימי האמוראים (עיין רש"י עירובין דף ס"ב סע"ב, וב"מ ל"ג ע"א וע"ב, ולהצל"ח פסחים דף ס"ב סוע"ב, והרש"ש שבועות דף ד' ע"א, וכ"ן מדברי הרא"ש פ"ב דכתובות סימן י"א לדעת רש"י שבימי רב אמי לא היו להם ספרים כתובים חוץ מתנ"ך, וכ"כ הריטב"א ותר"י הובאו בשיטה מקובצת כתובות י"ט ע"ב ע"ש. וע"ע בספר מבוא לתורה שבכתב ושבע"פ עמוד 96 ובהגהות היעב"ץ לע"ז דף יא ע"א בתוד"ה צנון. ואכמ"ל). ואם כן בימי רב ורב יהודה עוד לא הותרה תורה שבע"פ ליכתב, ולכן הוצרך לפרש שצריך ללמוד לחתום את שמו. אולם לדעת רב שרירא גאון ור' שמואל הנגיד והרמב"ם ועוד ראשונים (הובאו בס' מבוא לתורה שבכתב הנ"ל שם) שרבינו הקדוש כתב את המשנה משום עת לעשות לה' הפרו תורתך, אפשר לפרש בפשיטות שת"ח צריך ללמוד כתיבה שלפעמים יצטרך לכתוב הלכה ששמע מפי רבו למען תעמוד ימים רבים, ואם לא ילמד כללי הכתיבה עלול לכתוב בסגנון משובש ומגומגם שיטעה את הקורא ובמקום לכתוב למשל "הין מים שאובין פוסלין את המקוה", יכתוב "אין מים שאובין פוסלין את המקוה" ויהפוך הכוונה מן הקצה אל הקצה. ובזה יובן ג"כ מה שאמרו במשנה (גיטין סו:) שאפילו אמר לב"ד הגדול שבירושלים, תנו גט לאשתי, שילמדו (לכתוב) ויכתבו ויתנו, וכתב הרמב"ם בפירוש המשנה שם "אינו מן הנמנע שבית דין הגדול לא יהיו בקיאין בכתיבה לפי שהתנאי בב"ד שיהיו חכמים לא שיהיו סופרים" ולכאורה קשה מגמ' דחולין (ט.) שת"ח צריך ללמוד כתיבה, ולפי האמור ניחא, כי בימי התנאים בב"ד הגדול שבירושלים לא ניתנה תורה שבע"פ ליכתב והכל היה נמסר בע"פ מדור לדור ולכן אין צורך ללמוד כתיבה. (ולדעת רש"י שצריך ללמוד כתיבה עכ"פ לחתום שמו וכו', י"ל כמ"ש בתפארת ישראל בגיטין שם פ"ו אות מ"ב שתלמיד חכם אין צריך לאמן ידיו לכתוב האותיות כדינן שלא יתדמה שום אות לחבירו, ובזה צריך להיזהר בגט ע"ש). אבל בדורות האחרונים עיקר מסירת תורה שבע"פ הוא ע"י כתיבה, שאינו דומה הדורש בפני קהל רב לכותב דבר ומעלהו על ספר, שהראשון אינו בטוח שכולם יזכרו אותו בדיוק, ולפעמים יעידו שנים בשמו עדיות סותרות, כמו שמצינו בשבועות (כו.) רב כהנא ורב אסי כי הוו קיימי מקמיה דרב, מר אמר שבועתא דהכי אמר רב, ומר אמר שבועתא דהכי אמר רב, כי אתו לקמיה דרב אמר כחד מינייהו, אמר ליה אידך: ואנא בשיקרא אישתבעי? א"ל, לבך אנסך. ע"ש. אולם הכותב דבר על ספר הרי הוא כאילו דרשו לאלפים ולרבבות מישראל (הרמב"ם בפתיחתו למו"נ, והוא מאמר מפורסם בספרי חכמי ג'רבא), אם הוא כותבו בשפה ברורה וצחה שאינה משתמעת לשני פנים, הרי לא יפלו בדבריו ספיקות, וכשיעמוד אחד ויכחיש הדברים אומרים לו: "ניתי ספרא וניחזי"...

ורבנו שמואל הלוי הנגיד ז"ל, שהיה יועץ ומצביא למלך ספרד, ויחד עם זה מחבר ספרים בהלכה (דבריו מובאים בספרי רבותינו הראשונים הרמב"ן והרא"ש ועוד) ופייטן ומשורר ומדקדק, כותב באחת ממכתמיו: "תבונת איש במכתבו / וכל שכלו בפי עטו, וְיגע איש בעט אל מ/-עלת מלך בשרביטו". וידוע שהוא עצמו עלה לגדולה ע"י שהיה בקי בכתב ולשון צח בשפה הערבית. ומסופר עליו שהיה מחנך את ילדיו הקטנים בגיל שש-שמונה (!) להעתיק את חיבוריו בכתב נאה ויפה ומעניק להם פרסים ומתנות, ובנו ר' יוסף היה בקי בגיל עשר בששה סדרי משנה בע"פ, וכמו ששר עליו ר' יוסף בן חסדאי: "ואהבתי לבן פורת יהוסף / עלי כל אהבה גדלה ועצמה… צעיר ימים משעשע במשנה / ועלם רך מבאר תעלומה". ורבי יהודה הלוי, ראש המשוררים לפניו ואחריו, חרז על העט (הקולמוס) את החרוזים שהבאנו בראש המאמר: "ומה דקה ורקה וחלקה/ ואלמת - מדברת בחזקה" וכו'. ובדורות האחרונים מפורסמת המליצה אצל חכמי הספרדים וְקָנֶה (הקו"ף בקמץ) לך חבר", שיהא הקולמוס (שעשוי מקנה) חבר שלך להביע דרכו את מחשבותיך, וראה להגאון ר' משה חאגיז ז"ל בהערתו לשו"ת הלכות קטנות (ח"א סוס"י ד') וז"ל: רואה אני שכוונת אדוני אבי ז"ל בקיצור כדי שלא להכביד במשוי הוצאת הספר, ועכ"ז כפעם בפעם לא אשיב אחור ידי מלרשום קצת דברים שעמדתי עליהם ושלמדתי מרבותי הרשומות אצלי ע"י כתיבת הקנה אשר קניתי לי לחבר נכון ישר ונאמן. ע"כ. והרה"ג ר' אברהם קונקי ז"ל שהיה סמוך לדורו, בספרו מנחת קנאות כ"י (העתיקו מרן החיד"א בס' מדבר קדמות מערכת חי"ת אות טו"ב), הוא היה מונה עשר חכמות בלימוד התורה, והחכמה התשיעית היא חכמת הכתיבה, וז"ל: החכמה הט' המשרתת כל החכמות והידיעות עד שיהיו נמכרים באיטליז ונשקלים בליטרא היא חכמת מעשה הכתב, הוא אשר בכחו ימחץ רהב, וכל רוכבי הרכש עם כל שלטי הגבורים יפנו אליו עורף ולא פנים הפכו ביום קרב, ובעוזו יכחיש המוחש ויהפוך מזרח עולם למערב, יתן לו מכהו (צ"ל למכהו) לחי ישבע בחרפה ולחיכו יערב, עליו יאמרו המושלים נאמנים פצעי אוהב כחומץ לשרב. ומתנאיה שלא יהא נתפס בקולמוסו אצל יודעיו, ואל יבטח בשגגותיו על רעיו ומיודעיו, כי רבים ישמרו נפילתו, לא משנאתם אותו רק מקנאתו, ושתהיה כתיבתו יפה ומיושרת, עד שתהיה מוכתרת בנימוסיה ובעיטורי סופרים מעוטרת, ומתנאיה חכמת המליצה בכל שעריה ונתיבותיה הרבים, שיהיה בקי בהם ומלא מכולם כאשר ימלאו העבים, ולהזהר שלא תהיה מליצתו עמוסת התלאה קלה מסובים, ושתהא עריבה וצחה כוללת הרצון חוצבת להבים, ומכתה אנושה ונרגשת בדקדוק ההרגשה ושסועה משרתת בשתי שדראות ושני גבים. ע"כ. ואם כי עיקרי דבריו סובבים כנראה על חכמת המליצה והויכוח ועל זה כתב ובעוזו יכחיש המוחש וכו', מ"מ נקוט מיהא שחכמה זה היא שייכת לתורה ואיננה חכמה חיצונית כמו שחושבים רבים ח"ו, ודורשי רשומות אמרו "כי נעים כי תשמרם בבטנך" ראשי תיבות כתב, שע"י הכתיבה מסוגל האדם לזכור את לימודו מפני חידושים שחידש בו, ועד אחרן מורנו מוהרח"ך זצ"ל ראב"ד אי ג'רבא, בספרו "מנחת כהן" חלק ג' מערכת כ"ף, כותב: "כתיבת חידושי תורה כמעט הוא העמוד הגדול אשר כל בית ישראל נשען עליו, ומי לא יודע כי לולא דבר זה כבר נשתכחה תורה מישראל מרוב הגלות המר הזה, וכל המתבונן יראה מה העמיקו חכמי ישראל לראות מרחוק על העתיד לבוא שהתירו לכתוב תורה שבע"פ משום עת לעשות לה', אשר בלי זה ממש היינו כצאן בלי רועה". ע"ש שהאריך מאד בזה. ואבא מארי זצ"ל הוה מרגלא בפומיה: "מכתבו של אדם ניכר", והיה אומר עוד: "חכמת הכתב והמכתב ארבעה מאה פרקי אית בהו". ובמאמרו שבראש ס' דרך ישרה כתב: "התורה שאנו מדברים עליה במאמרנו זה, היא, ראשונה ידיעת עיון הגמרא ומפרשיה הדק היטב להבין בצדק ובקלות ולהגיד בע"פ בלי כשלון ובלא גמגום, וידיו רב לו לחדש עליהם אמרים אמת ודברי יושר, ולסדרם בכתב ולשון קב ונקי, גם שיהיו הדברים ארוכים ומסובכים יודע הוא לנפותם ולסלתם, ואחריה ידיעת דרכי ההוראה והפוסקים ובירור הלכה והספקות בדברים ישרים ואמתיים, ולסדרם ג"כ בכתב ולשון בר וצח". ולא יאומן כי יסופר, ועיני ראו ולא זר, כמה יגע אמה"ג זצ"ל בכתיבת שו"ת שלו, לסדרם בסדר נכון שלא להקדים המאוחר ושלא לאחר המוקדם, ושיהיו הדברים ברורים ובהירים מובנים בהשקפה ראשונה ללא סיבוכים. ולפעמים היה חוזר ומסדר את הפסק כולו מחדש בכי"ק למען ירוץ הקורא בו, והיה עושה זאת פעמיים שלש, ולא היה נחשב בעיניו לביטול זמן כלל, כי כך היה אומר: "על ידי הבעת הדברים בכתב, המחשבה מתבהרת, ולפעמים אינני מרגיש שיבוש שיש בדברים רק אחרי שאני מעלה אותם על הכתב". ועצם הכתיבה היתה בעיניו כתורה ממש. (וראה כיו"ב בספר אישים ושיטות, מהדורת תשי"ב עמוד 56, על הגר"ח מבריסק ז"ל). לכן בטוח אני בס"ד שזהו רצונו של צדיק לפרסם עיקרי כללים בתורת הכתב, יפוצו מעיינותיו חוצה ויהא רעוא דאימא מילתא דתתקבל קדם רבנן ותלמידיהון.

א) הכלל הראשון לכתוב בשפה ברורה שאינה צריכה לפירושים [וע' בשו"ת איש מצליח חיו"ד סוס"י נ"ב] ובלישנא דמשתמעא לתרי אנפי, שהראשונים כתבו כן לרוחב שכלם ובינתם ובדורות האחרונים צריך פירוש לפירושם. ונביא דוגמאות אחדות א) בגמרא ברכות (סב.) יש לחש לאדם שלא ישלוט בו כישוף מסויים: "לא לי לא לי לא תחים ולא תחתים (שמות הכשפים העשויים ע"י תחתוניות. רש"י) "לא הני ולא מהני". מה פירוש המשפט האחרון? רש"י כותב שני פירושים: "לא הני ולא מהני, לא כולן ולא מקצתן... לשון אחר, לא הני ולא מהני, לא יצלח ולא יועיל עוד מכשפות". ההבדל בין שני הפירושים בקריאה. לפי הפירוש הראשון המ"ם של "מהני" בציר"י, וביאור הלשון: "לא אלו ולא מאלו" (כמו מנא הני מילי בש"ס), והיינו לא כולן ולא מקצתן, ולפי הפירוש השני המ"ם בפתח והה"א בשוא (כך קריאתנו, ויש גורסים "מהני" המ"ם בשוא והה"א בפתח) מלשון הנאה ותועלת, והיינו לא יצלח ולא יועיל. אין בידינו להכריע איזה פירוש נאות יותר בלשון הגמרא. אך לו היה כתוב "לא הני ולא מן הני" פשוט שהעיקר כפירוש הראשון של רש"י, ואם היה כתוב לא אהני ולא מהני" פשוט שהעיקר כפירוש השני. ב) בירושלמי עירובין (פ"ז ה"ו) אמתני' דכיצד משתתפין במבוי, מובאת ברייתא אחת "תני אין מזכה להם בחבית שבמרתף. אמר רב הושעיא שמא ישכח וישתנה". המפרשים נדחקו מאד בביאור המלה "וישתנה", איזה שינוי שייך? אולם ראיתי פירוש קולע בספר סופרים וספרים להרב שלמה יוסף זוין זצ"ל (כמדומה בשם ספר שערי תורת א"י) שהקריאה היא "וישתנה" התי"ו בסגול והנו"ן בקמץ, והיינו שמא ישכח וישתה אותה את החבית. אין ספק שפירוש זה הוא אמת לאמתה של תורה. ועכשיו הגע בעצמך אם היה כתוב בירושלמי "וישתה אותה" כמה פלפולים פרחו מעיקרן. ג) בש"ע א"ח סימן תקס"ב סעיף ה': כל תענית שלא קיבלו עליו היחיד מבעוד יום אינו תענית, והוסיף מור"ם בהגה: "להתפלל עננו ולא לענין אם חייב תענית סתם ומתענה כך לא יצא ידי נדרו". הקורא לפום ריהטא יבין הכוונה, שאם לא קיבל התענית מבעוד יום אינו אומר עננו, אבל לא לענין שלא יצא ידי נדרו, כלומר, שבאמת יצא ידי נדרו אע"פ שלא קיבל התענית מבעוד יום. אולם זהו היפך האמת, והפירוש הנכון הוא שלא נחשב תענית לא לענין אמירת עננו ולא לענין שיוצא ידי נדרו, וכן ביאר הכה"ח (ס"ק ל"ג) ע"ש. ולו הוסיף הרמ"א מילה אחת: "לא להתפלל עננו ולא לענין" וכו' היו הדברים מחוורים כשמלה. ד) בשו"ע יו"ד סימן רמ"ג סעיף ז': מי שהעידו עליו שביזה ת"ח אפילו בדברים בית דין מנדים אותו ואין מתירים לו עד שירצה החכם שנידהו בשבילו. ע"ש. גם פה הלשון היולי: האם הכוונה עד שירצה "את" החכם, והמלה שירצה הרי"ש בפתח, או הכוונה עד שירצה החכם, כלומר שיתרצה החכם, והרי"ש בשוא? ועיין בש"ך שם (ס"ק י"ג) שהביא מהכ"מ (פ"ו מהלכות ת"ת וב"י סוס"י של"ד) דגרסינן שירצה היו"ד בשוא והרי"ש בפתח כלומר עד שיפייס את החכם וכו' ואם עשה מה שמוטל עליו וביקש מחילה כמה פעמים אע"פ שלא נתרצה מתירין לו. ע"ש. אותה שאלה קיימת גם בסעיף הבא בשו"ע: החכם עצמו מנדה לכבודו לעם הארץ שהפקיר כנגדו וכו' ואין מתירין לו עד שירצה החכם. ע"ש. מה הכונה? האם עד שיתרצה החכם, או עד שירצה את החכם? אולם בלשון הרמב"ם (פ"ו מהלכות ת"ת הי"ב) מפורש בדין האחרון: ואין מתירין לו עד שירצה את החכם. והמלה הקטנה "את" פתרה את כל הספיקות. והיא מגלה על הדין הקודם (שכתב הרמב"ם והמבזה את החכם בדברים וכו' אין מתירין אותו עד שירצה זה שנידוהו בשבילו) שהכוונה עד שירצה "את החכם" שנידוהו בשבילו. (ולפלא על מרן הכ"מ שם שלא נסתייע מלשון הרמב"ם בסיפא. ואולי לא היתה בגירסתו מלת את. והטור בסוס"י רמ"ג כתב "את" ובסי' של"ד דבריו סתומים). הא למדת, שלפעמים מלה קטנה פושטת ספיקות רבים. לזה צריך הכותב לשום עיניו ומעייניו על קוראי דבריו שלא יתעכבו בהבנתם ולא יסתפקו בכוונתו.

ובכלל זה שלא לכתוב במליצות רבות הלקוחות ע"פ רוב מתנ"ך ומאמרי רז"ל בענינים אחרים ואינם משתלבים יפה לענין. ומי לנו גדול ממרן החיד"א שהורגל מאד לכתוב בלשון מליצה ובכ"ז בספריו בהלכה ובפרט בספריו הקצרים להמוני העם (כגון קשר גודל ומורה באצבע וכדומה) נזהר לכתוב בשפה ברורה וקצרה, ולא לערבב מליצות ובקיאות רק או בתחלת הענין ובתחילת מכתב או בסופו. ואי לאו דמסתפינא אמינא שלכן באה נבואתו של מרע"ה בדברים ברורים בלא משל וחידה מה שאין כן שאר הנביאים (הרמב"ם פ"ז מהלכות יסודי התורה ה"ו), ומלבד הפשט שזה למעלתו של מרע"ה אדון הנביאים שנתנבא מפי הקב"ה ולא באמצעות מלאך (וכמ"ש הרמב"ם שם), י"ל עוד שזה היה הכרח שהתורה תכתב בלא משלים וחידות, מה שאין כן בשאר הנביאים שאינם רשאים להוסיף דבר על מצוות התורה כמ"ש אלה המצות שאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה. ולכן לא תמצא בתורה מליצות ומשלים רק מעט מזער המובנות לכל, כגון ערים גדולות ובצורות בשמים, שגם הפתי יודע שאין חומת הערים מגיעה לשמים אלא דרך גוזמא. וכן "ופרשו השמלה" לדעת חז"ל לשון משל מחוורים הדברים כשמלה (כפירש"י בחומש שם, וכן פסק הרמב"ם פ"ג מהלכות נערה בתולה וע"ש בכ"מ), שכן דרך לדבר בענינים אלה ברמזים (וכמ"ש הרמב"ם שם שהוא לשון כבוד, שנושאים ונותנים בסתרי הדבר) או שהיתה מליצה שגורה ומובנה לכל בזמנם (וגם בזה לדעת ראב"י בכתובות דף מ"ו סע"א דברים ככתבן שמלה ממש. ע"ש). אבל בשאר דיני התורה אין דרך לדבר במליצות ורמזים. ומכאן תשובה לאומרים שהפסוק "וקשרתם לאות על ידך" הוא דרך משל, כמו "קשרם על גרגרותיך כתבם על לוח לבך" (משלי ג' ג'). ולא ידעו ולא יבינו שלשון התורה איננו לשון ספר משלי. ועוד, שבספר משלי חוזר על המליצה בשינוי "קשרם על לבך תמיד ענדם על גרגרותיך" (משלי ו' כ"א) שכן דרך המליץ לשנות סגנון המליצה לייפות הלשון, ואילו בתורה מופיעה מצות תפילין ארבע פעמים ותמיד באותו נוסח כמעט "והיה לך לאות על ידך ולזכרון בין עיניך", "והיה לאות על ידכה ולטוטפות בין עיניך" "וקשרתם אותם לאות על ידך והיו לטוטפות בין עיניך" "וקשרתם אותם לאות על ידכם והיו לטוטפות בין עיניכם" תמיד האות על היד (יד אחת דוקא) והטוטפות או הזכרון בין העינים, ומבואר שהדברים כפשוטן ולא דרך משל (וע"ע בס' אם למקרא להרה"ג ר' אליהו בן אמוזג פרשת עקב (י"א ח"י) שהאריך בזה. וקבלת רבותינו א"צ חיזוק).

ובזה הסביר הגאון ר' ראובן מרגליות זצ"ל (בהגהותיו על הזוהר "ניצוצי זוהר" פרשת פקודי דף רמ"ח ע"א) כוונת הראב"ד בהשגות (פי"ב מהלכות מלכים) על מה שכתב הרמב"ם שם, שהפסוקים בישעיה וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ הם דרך משל וחידה, שיהיו ישראל יושבים לבטח עם רשעי האומות המשולים כזאב ונמר. והשיג הראב"ד וז"ל: והלא בתורה והשבתי חיה רעה מן הארץ. ע"כ. ולכאורה יפלא שגם בתורה נוכל לפרש שהוא דרך משל כמו שבארנו בישעיה (וכן תירצו באמת המגדל עוז והרדב"ז שם). אמנם לפי האמור הדבר מבואר שהכתוב בתורה עצמה הוא כפשוטו ממש, ואינו דומה לדברי שאר הנביאים (ובפרט ישעיה הנביא ע"ה שרוב דבריו הם דרך משל וחידה, עיין במו"נ ח"ב ריש פכ"ט). עכ"ד הרב מרגליות זצ"ל. ולעד"נ שגם הרמב"ם מודה שאין לפרש בתורה דרך משל וחידה, ומ"מ בפסוק והשבתי חיה רעה מן הארץ, לא קשיא ליה ולא מידי, שראיתי בשם תורת כהנים פרשת בחקותי "והשבתי חיה רעה מן הארץ ר' יהודה אומר מעבירם מן העולם, ר"ש אומר משביתם שלא יזיקו", וידוע דהלכה כר"י לגבי ר"ש (עירובין מו:), וא"כ הפירוש בפסוק הוא שהקב"ה מעביר את החיות הרעות מן הארץ שלא יזיקו לבריות כלל, וכמו שכן היום בא"י שהוכחד האריה מן הארץ ואינו מצוי רק בגני החיות. אבל בישעיה אי אפשר לפרש כן שהרי אומר וגר זאב עם כבש וגו' ולכן הוצרך הרמב"ם לפרש שהוא דרך משל. והראב"ד נקיט בפירוש קרא דפ' בחוקותי כר"ש שמשביתם שלא יזיקו, ומזה יצא לו לפרש קרא דישעיה כפשטיה. ועיין להרמב"ם במאמר תחיית המתים שהרחיק מאד לפרש וגר זאב עם כבש כפשוטו, שהרי נתן הכתוב סיבה כי מלאה הארץ דעה את ה' וגו' וכי הזאב והאריה טורפים עכשיו מפני היותם ממרים את ה', אתמהה. ע"ש. ונראה לדעתו שגם ר"ש בתורת כהנים אינו מתכוין על החיות הטורפות למלא רעבונם כמו האריה והנמר והזאב וכיו"ב אלא על החיות המזיקות בשליחותו של מלך כגון עקרב ונחש, שלעתיד לבוא משביתם שלא יזיקו ודו"ק. (ושו"ר בת"כ במקומו בהמשך הדברים, ומשם מבואר שר"ש מפרש וגר זאב עם כבש כפשוטו ע"ש. ולפ"ז הרמב"ם והראב"ד פליגי בפלוגתא דתנאי. והוא חידוש) עכ"פ למדנו מכל זה שבענייני הלכה אין לכתוב במליצות רק בלשון פשוטה ודברי צחות, והשביע נפש הקורא בצחצחות.

ב) הכלל השני ידיעה הכרחית בדקדוק הלשון ובסידור הדברים. מרן הב"י מעיר כמה פעמים על סגנון רבינו הטור שאינו מתוקן כל הצורך, ואין כוונתו להעיר כמו שמעירים לתלמיד המתחיל ח"ו אלא שלא יגרר הלומד אחר לשון בלתי מדוייקת. ועיין בשו"ת איש מצליח (חיו"ד סימן א') שהשואל כתב לאמה"ג המחבר זצ"ל בין הדברים כלשון זו "והנה בגף שהוא במקום היד בבהמה ועיין להדרישה ס"ק… ולה' חו (?) התירו ברפרוף הגף בעלמא", והשיבו מר אבא זצ"ל בקצרה: "בדרישה אין מזה, וחו לא ידענא מנו". וחזר החכם השואל והשיב (שם סימן ב') "מה שכתבתי הדרישה והח"ו, הם ט"ס והדרישה הוא הפרישה, והח"ו ג"כ טעות ובמקומה ה' שפתי דעת שעם משבצות זהב. והציון שציינתי להם הוא שבדבריהם כתוב שהגף היא במקום היד בבהמה, ומה שכתבתי התירו לא קאי על הפוסקים הנז' אלא על שאר הפוסקים... ואם מר נר"ו ישים נקודה קודם מלת "התירו" אז יבין דהא לחוד והא לחוד כמו שביארתי, רק אנכי קיצרתי וכתבתי בזריזות מאפס הפנאי". וחזר אמה"ג זצ"ל והשיבו גדולה תשובה (בסימן ג'): "על זה יש להמליץ מאמרם ז"ל חכמים הזהרו בדבריכם. וכבר ידועים דברי מהרש"ל למור"ם (בשו"ת הרמ"א סימן ו') על תיקון הלשון, ומרן בב"י תמיד מעיר על דקדוקים קלים בלשון הטור, שהלשון הוא יסוד הכתב. וכל שכן בכיוצא בזה שמאבד משמעות הדברים לגמרי, שאחרי אומרך ועיין להדרישה וכו' איך תסיים שוב סתם התירו, וכוונתך על זולתם שאינם בנושא המאמר... ועוד מכיון שלא באת להביא מהדרישה וכו' רק שכתבו כדבריך שהגף בעוף הוא במקום יד בבהמה, היה לך לומר "וכמו שכתבו" הדרישה וכו', ולא "ועיין" שאין כאן מקומה, כי גדר וסייג יש לכל מלה ומלה ולא כאשר יעלה המזלג. ובודאי עודך זכור כמה זמן היה מוציא מורנו ורבנו (שליט"א) עמנו בפרק זה ומלמדנו להועיל. צא ולמד מספרי הרבנים הספרדים המפורסמים כיצד לוית חן וחסד על לשונם הזהב". עד כאן. הדברים מדברים בעד עצמם. ואם רצונך לדעת מהיכן יצא לו לחכם השואל לכתוב "החו" במקום הרב שפתי דעת, ומהיכן ישגה "החו" בלי מים, אגלה לך סודו של דבר, כי ישנו פירוש על יורה דעה בשם "חוות דעת" להגאון מליסא, ובמוחו של הכותב התרוצצו שני הספרים שפתי דעת וחוות דעת, מפני ששניהם מסיימים במלת "דעת", ושפתי כהן ישמרו דעת, ומזה התחיל לכתוב "החו" ואח"כ נסוג קולמוסו אחור, ומבקש מקוראי דבריו שישימו "רק" נקודה קודם מלה פלונית ואז יבינו הכל...

ובא וראה עד כמה חייב החכם לדקדק בלשונו, בש"ע אה"ע (סימן ל"ד ס"א) כתב מרן לענין ברכת אירוסין "ואחר שיגמור הברכה יקדש", וכתבו המפרשים שם שזהו לאפוקי דעת קצת פוסקים הסוברים שהקידושין הם לפני הברכה שמא תחזור בה האשה ולא תרצה לקבל הקידושין. ע"ש. וכתב בחידושי הגרע"א שם בשם שו"ת מקור ברוך סימן כ"ב, שאם המקדש מעיר שנוהגים לברך מקודם, והמתקדש ממקום שנוהגים לברך אחר הקידושין או בהיפוך, אזלינן בתר המקדש שהוא העושה המצוה שעליו לקדש. ע"כ. והרה"ג ר' שמעון חירארי שליט"א במאמרו בירחון אור תורה (שנה ו' סימן כ"ג) הבין בכוונת רעק"א ש"המקדש" היינו החזן מסדר הקידושין, ו"המתקדש" הוא החתן, ומזה דן בנדונו שהיה ויכוח בברכה מסויימת בין החזן והקהל בבית הכנסת, דאזלינן בתר החזן, ע"ש. וכשראיתי הדברים בירחון הנ"ל לבי נקף אותי להאמין שזו כוונת רעק"א, שהרי סיים דאזלינן בתר המקדש שהוא העושה המצוה שעליו לקדש, וכי היכן מצינו שהמצוה על מסדר הקידושין לקדש? ולא שקטתי עד שפתחתי במקומו בשו"ת מקור ברוך וזה לשונו: "ויש לדון בספרדי שנשא אשכנזית או להיפך היכי נעשה למעשה בתר מי אזלינן, ונלע"ד דבתר האיש העושה המצוה אזלינן שהוא המצווה לקדש אע"פ שהחזן מברך מ"מ כמנהג האיש המקדש עושה". ע"כ. הרי מבואר דאזלינן בתר החתן, והוא הוא המקדש, והמתקדש היא האשה. והודעתי להרב שליט"א על כך ומודים דרבנן היינו שבחייהו (עיין באור תורה שם סימן מ'). וכל הטעות נבעה ממה שחיסר הגרע"א (או המעתיק דבריו או המדפיס) אות תי"ו במלת המתקדש, ואילו כתב לנכון "המתקדשת" בלשון נקבה, נמוגו ענני הספיקות.

ואמנם ידוע מ"ש הרשב"ץ בתשובה (ח"א סוס"י ל"ג) כי מדקדקי הלשון (הכוונה להראב"ע בפירושו לקהלת ה') השיבו כמה תשובות על ר' אלעזר הקליר שהיה מגדולי התנאים שמצאו בפיוטיו כמה שגגות לפי הדקדוק, לפי שאין זה פוגם מעלת החכם אם אינו יודע דקדוק הלשון והמלות. ע"ש. וכן שמענו מרבותינו זצ"ל בכל פעם שלמדנו בפי' בית שמואל על אבן העזר, שלא היה הגאון המחבר ז"ל בקי בדקדוק לה"ק וספרו מלא שגיאות בין זכר לנקבה ובין יחיד לרבים וכו' ואעפ"כ ספרו עטרה בראש כל אדם ונקטינן כוותיה לדינא נגד הרב חלקת מחוקק לפי שהוא בתראה (ובתונס היו לומדים ש"ע א"ח עם מגן אברהם, ש"ע יו"ד עם ש"ך, ש"ע אה"ע עם בית שמואל וש"ע ח"מ עם סמ"ע ואילו כאן בא"י נוהגים ללמוד אה"ע עם חלקת מחוקק). מכל מקום אין זה פוטר אותנו מללמוד דקדוק, ובפרט בדורות אחרונים שנתפשטה ידיעת לשון הקודש אצל אחינו שונאינו, ולא תהא כהנת כפונדקית? צא וראה כשלומד התלמיד בביה"ס בכיתות הנמוכות ילמד בחוברת "חיבור וסגנון" כללי הסגנון בשה"י פה"י בשועל שקטף זמורה ובכנפי הזבוב והדבורה, וילמד איך לכתוב מכתב ואיך לערוך חיבור ונושא החיבור והפתיחה לחיבור והסיום והכותרת וכו', ואילו תלמידי חכמים בעוה"ר אין מנהל למו, ואם יכתבו חידושי תורה וכ"ש שאלות ותשובות אין בודק דבריהם ואין יודע, אין מקיץ ואין משמיע, ומחוסר ידיעה יכתבו בשגיאות גסות לפי שפת הרחוב המשובשת. לדוגמא: משנים את לשון המחבר וכותבים לבסוף "עד כאן לשונו", ואינם יודעים שאם מעתיקים בשינוי לשון חייבים לסיים "עד כאן דבריו" ולא "לשונו" (וכמ"ש בשו"ת חות יאיר ר"ס א' על דברי הרב נחלת שבעה וז"ל: כי הדרישה לא בא להעתיק לשון רמ"א רק כתב המכוון משא"כ הרב שהעתיק וכתב עכ"ל ואיננו לשונו). ויש שמילא ספרו בלשון "התוס' במקום" "רש"י במקום" "השיטה מקובצת במקום" ולא ידעתי במקום מי ומה קאמר, ותחת לכתוב מלה קצרה וברורה "התוס' שם", נתפס ללשון הרחוב, והמקום ימלא חסרונו. ויש שכותבים מלה שחצי ארמית וחציה עברית, כגון: שקמ"ל, שאמרינן, שאנן סהדי, שקא מכסיף לן סבא. ואשאלם לדעת אם יש אפילו פעם אחת מלה כזאת בגמרא רש"י תוס' וראשונים, מהרש"א ופר"ח ועוד, רק בדברי אחרוני אחרונים הקרובים לזמננו. כי האות "ש" היא עברית ולא יתכן לצרפה למלה ארמית ולעשות מלה אנדרוגינוס. (וגם לצרף אות ד' למלה עברית אינו נכון, אלא שדשו בה רבים מפני רגילותה). וכן לכתוב "בעל מחבר ספר" טעות הוא, ויש למחוק תיבת בעל (וכמו שהעיר בזה הרב נחל אשכול בהקדמתו), וכן אין לכתוב "מטבעת הברכה" (וכמו שהעיר בזה הרב מרגליות זצ"ל בספריו) אלא "מטבע", אין לכתוב "המרשים" אלא "הרושם" (אע"פ שטעו בזה גדולים וטובים), אין לכתוב "חברותא שלי" או "אבא שלי" "אמא שלי" שהכל שיבוש, כי תיבת חברותא בלשון חז"ל פירושה חברה (או חברותא או מיתותא) ולא חבר, ומי שמשתמש בה במובן חבר, הופך שם עצם מופשט לשם תואר. וכן אבא ואמא פירושם אבי ואמי, ואין צורך לתוספת "שלי". (וכ"ש שלא לומר האבא של האבא שלי). וכן מה שנוהגים לקרוא לפלפול בהלכה בשם "חבורה", הוא פצע וחבורה, כי מה פחיתות יש בשמות הקדמונים פלפול או חלוקא דרבנן או שיעור וכדומה, ואיך לעשות משם פרטי "חבורה" שנאמר על חבורת לומדים, ולקרוא ללימוד עצמו בשם חבורה?

ובכלל זה שלא לשכוח לציין מקורות הספרים באיזה סימן ובאיזה דף ובאיזה עמוד, שלא יהיו הדברים בחינת עדות שאין אתה יכול להזימה. ופעם הראני חכם אחד ספרו בכ"י והתפאר בפני שקיבל פרס מקרן הפרסים ע"ש הגאב"ד פלוני. פתחתי אני לדודי, וראיתי שהשיג על שו"ת פלוני ולא ציין סימן, אמרתי לו מי ידע אם אתה צודק או המחבר ולמי יש פנאי לבדוק בכל הספר לדעת הכנים דברים אם אין? בהזדמנות אחרת התחבט בהגהה אחת בתוס' בקידושין (ד. בד"ה יציאה) המסיימת במלת ח"מ, וחשב שהכוונה לחלקת מחוקק, ונומיתי לו שהכוונה להרב "חכמת מנוח" (וכן הוא באמת בחכמת מנוח שם) כי אם הכוונה לחלקת מחוקק היה צריך לציין הסימן והס"ק. ואהיה כמבשר בעיניו. וכמה יש להצטער על מחלקי הפרסים בזמננו, המפזרים הון תועפות והמטרה מהם והלאה. ותחת לבדוק ולהגיה ולהעיר על מאמרי הכותבים (לפחות על מאמרי המובחרים שבהם שזכו לפרסים) ולהחזיר להם מתוקנים ומוגהים, לעודדם ולהמריצם לתקן את סגנונם ואת עיונם מכאן ולהבא, קובעים להם פרסים תחתיים שניים ושלישים, ואלה מפריסי הפרסה יתברכו בלבבם לאמר הגענו לגרם המעלות. ומי יבוא אחרי המלכים מאן מלכי רבנן לפקוח עיניים, והשם הטוב יכפר בעד.

ודע לך שאין צורך לאבד זמן רב בכללי הדקדוק מתוך ספרי הדקדוק האחרונים, שמיעוטן יפה ורובן קשה. ואם תרצה ללמוד סגנון יפה ונאה, צא נא בעקבי רועי הצאן, רבותינו הראשונים, רש"י ותוס' ומהרש"א, ומרן הב"י והמשנה למלך ושער המלך והחיד"א ועוד, שלשונם מדוייקת ובהירה ונקיה משגיאות, ותקבע לך חמשה פרקי תנ"ך לשבוע, לקרותם בקריאה בעלמא גם בלי מפרשים (לעת הצורך תעיין במצודות או בפירש"י להבין מלה קשה שרצית לעמוד עליה). ובמשך הזמן שפתך תתברר ותזדכך. וכבר הראיתי לדעת כמה שגיאות בספרי המילונים בזמננו, ואל תבעת ולבבך אל ימהר מפני המודעה בראש המלון שנתחבר ע"י צוות של מומחים ופרופסורים וכו' זה פרופסור לתלמוד וזה למשנה וזה להבדיל לבוטניקה ולזואולוגיה, והנה אחת משגיאותיהם: הביטוי "כהלכת גוברין יהודאין" חיפשו מקורו ולא מצאו, וחיפשו לו חבר בדניאל ולא נגע ולא פגע ולו שאלו רב פשוט מסדר קידושין, היה מראה להם שמקורו בנוסח הכתובה. לכן תדבק תמיד בספרי הראשונים ובספרי הדקדוק של רבותינו כגון הראב"ע והרד"ק והגר"א לחם הבכורים ושירי דוד וכיוצא בהם וכמו שאמר המשורר: "אפוד בקרבנו ואיך נשאל באוב? לוחות בידינו ולא נשברו!".

יש לשים לב לחשוב באותה שפה שאתה כותב בה, ולא לתרגם המחשבות משפה לשפה. ומכאן מקור לכמה שגיאות בספרי הקדמונים זיע"א. ולדוגמא הגאון מלבי"ם בארצות החיים (הובא בשו"ת יביע אומר ח"ו א"ח סימן ל' אות ד') כתב לדעת האר"י ז"ל שאין קורין מקרא בלילה, שמה שאמרו בגמרא (קידושין ל.) שיחלק אדם את השבוע שני ימים מקרא וכו' היינו בליל חמישי ובליל שישי שאז הרחמים מתעוררים, וביאר הגאון יביע אומר שליט"א (שם) שכוונתו לליל שישי וליל שבת ולא דק שפיר בלישניה. ע"ש. ובאמת כעין טעות זו נמצא בלשון הרמ"א (א"ח סימן תנ"ה ס"א) "כשחל פסח באחד בשבת יש לשאוב מים אור י"ג דהיינו בליל ה'" והרי ידוע שאם פסח חל באחד בשבת נמצא י"ג בניסן ביום שישי ואור י"ג היינו אור ליום שישי, ולא ליל חמישי, אלא שכוונתו ליל שישי ולא דק (ועיין לכה"ח שם אות כ"ז). וכיו"ב בחלקת מחוקק (אה"ע סימן נ"ה סק"ח) ובבית שמואל (שם סק"ה) ליל חמישי, והכוונה ליל שישי. ע"ש. וכל זה בא כנראה מפני שבאידיש מדברים כך, ולא יכלו הגאונים ז"ל להשתחרר מהשפעת האידיש בשעה שכתבו בלשון הקודש, לרבות הגאון מלבי"ם שהיה ענק בדקדוק לה"ק, ושגיאות מי יבין. ואסיים בדברי הגאון בעל חוות יאיר בסימן קכ"ד בהשמטות (והוכנס בפנים בין סוגריים) וז"ל: "ולימוד חכמת הדקדוק מיעוטו יפה ומוכרח לכל בר דעת לדעת הכללים הן בכינויים יחיד ורבים זכר ונקבה עבר הוה ועתיד נוכח ונסתר מדבר בעדו ואותיות המשמשות ומקומן וכו' וכן בנקודות דגש ורפה וכללותיהן מוטל על איש באשר הוא אדם ונפש חיה כתרגומו לידע, ואיך לא יבוש מי ששנה ולמד ולימד עד שהגיע להוראה יורה ידין, אם ישאלנו בסידור תפלה למה נשתנו נקודות ווי"ן ונשבחך ונפארך במלאפום ונמליך ונזכיר בשוא וכו'. ע"ש. והגאון יעב"ץ בספרו מגלת ספר (שהיה בידי לפי שעה) סיפר על גאון מפורסם בדורו (מפני כבודו לא אזכירנו) ששמע ש"ץ שקרא וראיתן על האבנים וגער בו שצריך לומר "האבנים" (האל"ף בשוא פתח והבי"ת בקמץ והנו"ן בחיריק), ע"פ דרשת חז"ל בשעה שכורעת לילד ירכותיה מצטננות כאבנים ולא ידע משפטי הקריאה והניקוד הפשוטים לדרדקי. וד"ב.

ג) הכלל השלישי שלא לקצר יותר מדאי. לא לדבר בסגנון הראב"ע ומהר"מ שיף שכתבו לפי רוחב שכלם וחריפות בינתם, ולא ראו את הגדיים הבאים לינוק ממעיינותם. גם את זה למדנו מפיו של הגאון חות יאיר ז"ל בהקדמתו וז"ל: שאין דעתנו מסכמת עם מחברי ספרים בלשונות עמוקים ונסתרים וחדודים כמ"ש הראב"ע, כי אין די התנצלות במה שעשו רז"ל כן בקצת דברי אגדה כי הם חכמות רמות נעלמות וכו' מה שאין כן במי שבא לפרש איך יוסיף מבוכה והעלם, כל שכן למחברי ספרים תורניים שיפרשו דבריהם באופן שיובנו. ע"ש. (וע"ע בהקדמת הרלב"ג לספרו מלחמות ה' בד"ה דע כי הסידור וכו'. וכעת אמ"א). ובוא וראה כמה פעמים נחלקו הראשונים כשהגמרא אומרת כאן בענין פלוני וכאן בענין פלוני, איפה "כאן" ואיפה "כאן". (ראה ב"אור תורה שנה ז' עמודים ט"ו ט"ז שמניתי שם כעשרה מקומות בש"ס, שרש"י מפרש בסדר במאי דסליק פתח, והרמב"ם מפרש בסדר על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון. וע"ע בכתובות דף כ"ז ע"א כאן בכרכום של אותה מלכות וכו' ובפירש"י ותוס' שם והרמב"ם פי"ח מהלכות איסורי ביאה הכ"ט, ובקידושין דף י"ח ע"א כאן בגניבה אחת וכו' ובפירש"י ובתוס' שם והרמב"ם פ"ג מהלכות גניבה הט"ו. ע"ש. ועיין להרא"ש בהלכות קטנות הלכות תפילין סימן ה' וז"ל: ולפי שתירץ התלמוד כאן לימינו וכו' כאן וכו' ולא פירש איזו נעמיד בקורא ואיזו נעמיד במניח חזר ופירש וכו' ע"ש. וצ"ל, לפי ששם אין שום סברא להכריע איזו בקורא ואיזו במניח ולכן חזר הש"ס ופירש, אבל בעלמא אין דרך התלמוד לפרש וסומך על המעיין. ובאמת אין שום כלל בזה, שלפעמים מתרץ הש"ס בסדר במאי דסליק פתח ולפעמים איפכא, רק במקום שהצדדים שקולים, הרמב"ם נוטה יותר לפרש בדרך על ראשון ראשון וכו' ורש"י נוטה יותר לפרש בדרך במאי דסליק פתח. ומיהו יש יוצאים מן הכלל בין למר ובין למר ואין הכרע. ועיין בדברינו באו"ת שם). ואילו היתה בידינו מהדורא קמא דרב אשי, יתכן מאד ששם באו הדברים בהרחבה יותר ולא היתה מחלוקת. ומקרוב למדנו בב"י יו"ד (סימן קפ"ו) באריכות רבה שיטות הראשונים בענין בדיקה בעדים לאחר תשמיש, שדעת רבנו חננאל והרמב"ם (והרי"ף דבריו סתומים ע' בב"י ובש"ך ועוד) שכל אשה צריכה בדיקה לאח"ת, וכל הראשונים ובראשם רש"י חולקים על כך וסוברים שלא נאמרה בדיקה זו בגמרא אלא באשה העסוקה בטהרות ולא בזה"ז. ואחרי העיון ראינו שכל מחלוקתם תלויה בשיקול הדעת כחוט השערה. כי בגמרא (נדה דף י"ב סע"ב) אמר רב יהודה אמר שמואל, הלכה כר' חנינא בן אנטיגנוס (שאמר משמשת בשני עדים), ופריך, ובמאי? אי בעסוקה בטהרות, הא אמרה שמואל חדא זימנא. ואי בשאינה עסוקה בטהרות, הא אמר כל לבעלה לא בעי בדיקה וכו'. ומשני, מאן דמתני הא לא מתני הא. רש"י מפרש, שלפי תירוץ הגמרא מדובר בעסוקה בטהרות, ואם תקשה קושית כפל (הא אמרה שמואל חדא זימנא) מאן דמתני הא לא מתני הא. והכריחו לזה שאם נאמר דאיירי בשאינה עסוקה בטהרות, ולקושית סתירה (הא אמר כל לבעלה לא בעיא בדיקה) נתרץ מאן דמתני הא לא מתני הא, לא יתכן, שהרי למעלה (יא:) רב יהודה אמר שמואל גופיה קאמר דאינה עסוקה בטהרות לא בעיא בדיקה, וקשיא דרב יהודה אדרב יהודה. עכת"ד. ואילו הרמב"ם ורבנו חננאל מפרשים כפירוש שדחה רש"י ולקושית רש"י מתרצים דאמוראי נינהו אליבא דרב יהודה, וזה נכלל בתירוץ הגמ' מאן דמתני הא לא מתני הא. והכריחם לזה, שהרי על כרחך רבי חנינא בן אנטיגנוס אינו מדבר בעסוקה בטהרות, שהרי הוא חוזר על דברי ר"מ (בברייתא שם) שאומר אשה שאין לה וסת אסורה לשמש וכו' ויוציא ולא מחזיר עולמית, ור"ח בן אנטיגנוס אומר משמשת בשני עדים הן עיותוה הן תיקנוה. ע"ש. וכמו שר"מ בודאי מדבר בכל אשה ולא רק בעסוקה בטהרות, דא"כ מה לו לגרשה עולמית, תחדל מהתעסק בטהרות ודיה, מסתמא גם ר"ח בן אנטיגנוס מדבר בכל אשה, ועל זה פסק רב יהודה בשם שמואל שהלכה כר"ח בן אנטיגנוס. ואע"פ שהגמרא צידדה מתחילה דשמואל מיירי בעסוקה בטהרות, היינו לפום סילוק הדעת, אבל לקושטא לא מסתבר דמוקי בהכי (והר"ן בפ"ב דשבועות והובא בב"י, נדחק לדעת רש"י דהלכה כר"ח בן אנטיגנוס בעסוקה דוקא, ולא תקשי היכי פסיק שמואל דלא כמאן, דאיכ"ל דסמיך אמתני' דפרק כל היד וכו'. ע"ש). זה תוכן הדברים. ועכשיו מי האיש החכם ויבן את זאת להכריע בין איתני עולם מאחר שלשון הגמרא מראה פנים לכל צד. (ותלמיד אחד העיר, שהלשון "מאן דמתני הא לא מתני הא" נוטה יותר שבא ליישב קושית כפל כפירש"י ולא קושית סתירה, דא"כ הול"ל אמוראי נינהו ואליבא דשמואל וכיוצא. וצריך חיפוש בש"ס אם דבריו נכונים). ואם היה כתוב בגמרא שתים שלש מלים לפני התירוץ "לעולם בעסוקה" או "לעולם בשאינה עסוקה" היה הכל ברור.

ומכל מקום אף במקום שרבותינו חכמי התלמוד סתמו דבריהם, מעולם לא ידלגו על העיקר ויפרשו הטפל, ומפורסמת הקושיא "וכי העיקר חסר מן הספר" (עיין בתוס' כתובות ו: יח. גיטין נא: ע"ז יז:) והגאון מהרש"ל בעירובין (קג:) כתב על פירש"י שם וז"ל: לולי פה קדוש היה נראה בעיני לפרש כפשוטו ולא שיאמר התלמוד דרך חידות וכו' ע"ש. וכיו"ב כתב הט"ז אה"ע (סימן ס"ב סק"ח) וכי ס"ד לומר דהפוסק יכתוב דבריו בחידות ולא במראה בפירוש, ואפילו באמורא תפסינן בגמרא דצריך לפרש דבריו וכ"ש בפוסקים. ע"ש. ומה נפלא סגנון הגר"א מווילנא ז"ל והגאון בעל משמרות כהונה, שקיצורם בהיר וברור ודבריהם מכילים את הכוונה במילים מועטות, מועט המחזיק את המרובה. לדוגמא כללי טומאה וטהרה להגר"א בראש סדר טהרות, שהם קיצור נמרץ מהקדמת הרמב"ם לסדר טהרות. או דוגמא שניה: מרן הב"י (א"ח ר"ס ע"ר) כותב שהנכון לומר פרק במה מדליקין לפני תפלת ערבית של שבת כמנהג בני ספרד "שע"י קריאת פרק זה יזכור השלשה דברים שצ"ל בתוך ביתו ויזהיר עליהם אבל אחר תפלת ערבית מה תועלת לו שיזכור הרי אין בידו לתקן מעתה". את זה מסכם הגר"א שם בקיצור נמרץ בזה"ל: נוהגין (לומר פרק במה מדליקין), שבו דיני הדלקה ושלשה דברים שצריך וכו', וז"ש והספרדים אומרים וכו' והוא הנכון דלאח"כ מנ"מ". אדם רשאי להאריך בדברי עצמו להסביר הדברים בלב הקורא, אך לסכם דברי אחרים עדיף הקיצור והבהירות. במקום אחר הראיתי שהמש"ך בב"ק (י:) קיצר דברי הגר"א שם בהגהותיו והעמידם על שליש בשפה ברורה ומובנה. ע"ש. ושמעתי בשם הרה"ג ר' ציון כהן זצ"ל (מח"ס שערי ציון), שהיה מעיר על ספר אלפי יהודה (חידושי מסכת שבועות) מהגאון ר' יהודה נג'אר ז"ל שלשונו קצרה יותר מדאי וילאה הקורא בהבנתו, והיה אומר: "קיצור כמו המשמרות כהונה – לחיי, הכל כתוב במילים מועטות, אך קיצור כזה שלפעמים העיקר חסר וההשערות בכוונתו כהררים התלויים בשערה – למה?". ותמיד תמהתי למה ס' אלפי יהודה שונה מכל ספרי הגר"י נג'אר זצ"ל (מועדי ה', חגי יהודה, שמחת יהודה, שבות יהודה, למודי ה', ועוד) שכולם כתובים בשפה ברורה ומובנה. עד שהתברר לי לאחרונה מתוך ספר כ"י להרב יוסף כהן טנוג'י שיד אחרים היתה בדבר. הוא מספר שם, שגביר אחד בתונס נדר ע"פ מעשה שאירע לו להוציא ספר מכי"ק חכמי תונס לאורה, כשהציעו לו ספר זה ראה שיעלה לו כסף רב, ויצא שכרו בהפסדו. מה עשה? מסרו לתלמידי חכמים שיקצרו ויצמצמו את לשונו בקיצור נמרץ ועשה חסד בזה עם החושקים ל"מדרש פליאה"...

ד) הכלל הרביעי שלא להאריך יותר מדאי, כמאמר חז"ל "לעולם ישנה אדם לתלמידו דרך קצרה". והמליצו על כך "ויאמר לקוצרים ה' עמכם". ובסדר הדורות (שנת ד' אלפים תתקכ"ז) כתב על רשב"ם נכדו של רש"י, שחיבר פירוש על כל הגמרא בחיי רש"י, ובראותו שהיה מאריך מאד בפירושו חרה אפו ושרפוהו לפניו, ויש אומרים שלא שרפו וצוה שלא ילמדו הגמרא עמו. ע"ש. עד כדי כך! (וכשלמדתי מסכת בבא בתרא בחו"ל עם תלמידים, נסינו להעמיק בלשון רשב"ם כמו שאנו רגילין בלשון רש"י לדייק בו מאד ולמצוא בו פנינים, ולא עלה בידינו, כי לשון רש"י מיוחד במינו ואין ערוך אליו, וכמו שכתוב בספר הישר לר"ת (כעת אמ"א) "שאין דומה עריכת לשונו לשאר עריכת שפתים"). והרמב"ם במאמר תחיית המתים כתב "אם יכולתי לשום כל התלמוד בפרק אחד, לא שמתי אותו בשני פרקים". והרמב"ן בדרשתו על קהלת (כתבי רמב"ן ח"א עמוד ר"ח) כתב על הרמב"ם: "וה"ר משה איננו מן המפזרים, והוא אשר גינה הפיזור, וכתב בענין הצדקה פרק אחד" וכו'. ודבריו תמוהים, שהרי ידוע כמה היה הרמב"ם פזרן ונדיב (והרמב"ן עצמו כותב עליו: הלא שאלתם עוברי דרך המאריכים לשון המפליגים מליצה וכו' בתהלת הרב הגדול במעלות חסידותו וכו' בגדולת יחוסו בנדבת כיסו. עיין כתבי רמב"ן ח"א עמוד ש"מ). ובא הגאון ר' משולם ראטה ז"ל והסביר שכוונת הרמב"ן פה שרבינו משה לא היה מן המפזרים בלשונם, ובמעלת הצדקה האריך וכתב פרק שלם. ודפח"ח (הובא בהערות הרח"ד שוול ז"ל שם).

ה) הכלל החמישי לא לכתוב ראשי תיבות משונים ומוזרים, וכמ"ש מהרש"ל בים של שלמה (פרק כיסוי הדם סימן ו') והובא בס' עין זוכר למרן החיד"א (מערכת רי"ש אות ט"ז) שאין דרך בעל הספר לכתוב ראשי תיבות כי אם דבר שהוא מורגל או שהזכירו שם פעם ופעמיים. ע"ש. כיום כותבים כמה אברכים ותלמידי חכמים: קרשמ"ע (במקום ק"ש) מצהב"ע (מצוה הבאה בעבירה), אבהע"ז (במקום אה"ע), כיוצב"ז (כיוצא בזה). וכן הלאה. ולפעמים לספר אחד מצויים ר"ת שונים ומשונים: מש"ל, מ"ל, מל"מ, מלמ"ל, משלמ"ל (משנה למלך), ואפשר עוד להוסיף עוד כהנה וכהנה. ומאידך אין לפענח המלים יותר מדאי. מלים שנתאזרחו בספרות הרבנית בראשי תיבות, מה טעם לטרוח ולמלאם בשלמות? המוני העם רוגנים לפעמים שספרי הרבנים (שו"ת, חידושי ש"ס וכדומה) מלאים בראשי תיבות. כסבורים הם, שאם ימלאו להם את התיבות, משובצים זהב במלואותם, יבינו הכל. אך נביא להם דוגמא לשבר את האוזן: בחכמת הכימיא או הרפואה או האלגברה ישנן נוסחאות, שעל פיהן מקצרים משפטים שלמים באותיות ספורות. כותבים למשל שהמים מורכבים משני אטומים מימן ואטום אחד חמצן בסימן כזה H2O(ורמז לדבר "מים", שיש בה שתי אותיות מ', והיינו שנים מימן, ואות י' נחה רמז לחמצן. ולכן "איש" ביו"ד רמז לנשימת האויר והחמצן, שעליו יחיה האדם. ואילו האש השורפת ומכלה את החמצן, נכתבת חסרה יו"ד. וכמה סודות ופליאות יש בתעלומות לשון הקודש). למי שמבין יספיק הסימן הנ"ל ולמי שאינו בקי מה יתן ומה יוסיף לו אם נכתוב בפירוש מימן וחמצן, והוא חושב שהחמצן הכוונה לחומץ, או לחמצן של עוברי עבירה.. ככה להבדיל בספרות הרבנית, בעיון הדק ובמשא ומתן עמוק של הלכה, אחת היא להמוני הפשוט אם נכתוב "הרב רבינו משה בר מימון" או אם נכתוב הרמב"ם, הוא יבין אמנם מי בעל דברים, אך את הדברים עצמם לא יבין ולא ידע.. לכן אין צורך לכתוב "הגאון רבינו יוסף חיים זכר צדיק וקדוש לברכה בספרו בן איש חי" כי אם בקצרה הגרי"ח בבא"ח, והחכמים יודעים במה מדובר. ולמען הקורא הפשוט, יכתוב המחבר ב"כלל העולה" דברים ברורים בשפה צחה המובנת לכל אדם. תן לחכם ויחכם עוד.

מתוך השיטה של קיצור הדברים בראשי תיבות, המציאו להם האחרונים סוג חדש של הגהות: מלה פלונית היתה כתובה בראשי תיבות, ובא המעתיק לפענחה וטעה. דוגמא קולעת שראיתי בס' סופרים וספרים (כמדומה בשם המרחשת): בס' בעלי הנפש להראב"ד מביא בענין אחד מלים שאין להם משמעות דז' להטומאה מתוך עיון בנושא מתברר שצ"ל דשבעה לה טומאה (מלשון שביעה. עיין מנחות כ"ד סע"א) אלא שהמעתיק חשב שהוא לשון מספר (שבעה) ויצר את זה וכתב דז' (כחס על הנייר), ואח"כ נתחברו לו שתי התיבות האחרונות ויצא לו "להטומאה". וזה אמת בלי ספק. אולם לפעמים מפליגים האחרונים בחריפותם, עד שממציאים השערות חריפות מאוד, ויש ליזהר שלא להגרר אחר הגהות מסוג זה. דוגמא: הרמב"ם בהלכות שבועות (פ"ה ה"ב) כותב על מי שנשבע שבנו או אשתו יזרקו צרור לים או לא יזרקו, שאינו לוקה מן התורה משום שבועת שוא "שהרי אפשר לאותן אחרים שישמעו ממנו ותתקיים שבועתו, ונמצא כשמתרים בו בעת שנשבע התראת ספק שאין לוקין עליה אלא אם היה לאו שבו מפורש בתורה כמו שיתבאר בהלכות סנהדרין". נושאי כליו של רבנו נתקשו מאד בדבריו, וביחוד שאין בהלכות סנהדרין רמז לחילוק זה בין לאו מפורש ובין לאו שאינו מפורש בתורה. והגר"א בביאורו ליו"ד (סימן רל"ו סק"ח) מגיה כך: "ונמצא כשמתרים בו בעת שנשבע התראת ספק ואח"כ (ואחר כך) הוא לאו שב"מ (שאין בו מעשה!) ואין לוקין עליו כמו שיתבאר בהלכות סנהדרין", ומסיים הגר"א : "ונתחלף שם, וכן הר"ת שב"מ נתחלף וכ' שמ"ב וכתבו שבו מפורש בתורה והוא טעות מפורסם". ע"כ. ואחר נשיקת עפרות רגליו, קשה מאד לקבל השערה זו. אם מצד הר"ת שב"מ (שאין בו מעשה) שאיננה נהוגה כלל, אם מצד החלפת "אלא אם כן" ל"ואחר כך" שגם כן יסודה בראשי תיבות (אא"כ ואח"כ) , אם מצד סירוס המלים "שאין לוקין עליה" להשאירן לבסוף (ולתקן "עליה" ל"עליו", שהרי חוזר על לאו שאין בו מעשה) , אם מצד תיקון "היה" ל"הוא". כמה יין חי שתה מעתיק דברי הרמב"ם כאן, עד ששגה חמש שגיאות בשורה אחת!

והאמת הפשוטה בכוונת הרמב"ם לענ"ד, שהוא ז"ל פסק בהלכות סנהדרין (פט"ז ה"ד) שאם עבר על לאו שניתק לעשה והתרו בו ועבר ולא קיים העשה (כגון אמרו לו אל תותיר, והוא הותיר ולא שרף את הנותר) הרי זה לוקה, שהתראת ספק התראה היא. ע"ש. ועל זה הוצרך לבאר כאן שפוטרו ממלקות מטעם התראת ספק, דלכאורה הרי התר"ס התראה היא? והסביר הרמב"ם שיש חילוק בין הענינים, שכל שהלאו מפורש בתורה (כגון ולא תותירו ממנו עד בוקר) קי"ל שלוקין על התראת ספק, אבל כשאין הלאו מפורש בתורה כגון כאן, שאינו מפורש בתורה שהנשבע שלא יזרוק פלוני צרור לים עובר בלאו דשבועת שוא, לית לן לאוקמי קרא בהכי. וזהו שיעור לשונו: "התראת ספק שאין לוקין עליה, אא"כ היה לאו שבו מפורש בתורה כמו (כדוגמא) שיתבאר בהלכות סנהדרין". והיינו דוגמת לאו הניתק לעשה הנ"ל, שהלאו עצמו מפורש בתורה. אומנם תשאר עוד קושיא על הרמב"ם מדין שתי ככרות אחת של איסור ואחת של תנאי וכמו שהעיר הלח"מ ע"ש, מ"מ אין זה מכריחנו להטות פשט דברי הרמב"ם. הלשון מוכיח על עצמו שלא נפלו בו טעיות סופר, ויגיע זמן שיימצאו כ"י ישנים ועתיקים מספרי הרמב"ם בהלכות שבועות והאמת תצוף מאליה.

כיוצא בזה ראיתי בחומש עם פירש"י וחידושי "שם אפרים" מהגאון ר' אפרים זלמן מרגליות זצ"ל (אוסטרהא תקפ"ו) שהיה בידי בחו"ל לפני כט"ו שנה, שעשה הגהה חריפה בפירש"י שמות (ה' י"ב), ואחר העיון נראה שא"ץ להגהה כלל. וז"ל רש"י: לקושש קש לתבן, לאסוף אסיפה ללקוט לקט לצורך תבן הטיט. קש לשון לקוט על שם שדבר המתפזר הוא וצריך לקוששו קרוי קש בשאר מקומות". המלים האחרונות "בשאר מקומות" היו תמוהים בעיני הרב ז"ל והגיה (כמדומה לי) דצ"ל "במדרש אגדה", ואיך נשתרבבה הטעות? על זה הסביר שהמעתיק כתב בראשי תיבות במ"א ואחריו פיענחו בטעות "במקומות אחרים" (ואח"כ העתיקו "בשאר מקומות"). אך מלבד שלא שמענו שנמצאים דברי רש"י הנ"ל במדרש אגדה, הנה יש פה (במחכ"ת) אי-הבנה ברש"י, ודבריו פשוטים ומבוארים לכל מעיין. רש"י הוקשה לו בלשון הכתוב "קש לתבן" שהרי הקש והתבן הם שני דברים שונים (כדמוכח בשבת קנ: ועיין תוס' שבת לו: וב"מ קג.) ואיך יקוששו קש לעשותו תבן? (ומה שנדחקו התוס' בב"מ שם שקוששו קש במקום התבן, לא משמע ליה לרש"י). ולכן פירש"י שהמלה "קש" כאן אינה שם עצם אלא שם הפעולה, וכאילו אמר לקושש קשקוש, ועל זה כתב רש"י בצחות לשונו "לאסוף אסיפה, ללקוט לקט לצורך תבן הטיט". ואח"כ הסביר רש"י גדולה מזו, שגם הקש בשאר מקומות בתנ"ך שהוא שם עצם, מקורו הוא מן הפעל "קושש", שלפי שהוא מתפזר וצריך לקוששו ולאספו קרוי קש בשאר מקומות, ודייק טובא לכתוב בשאר מקומות, כי כאן באמת אינו שם עצם כלל אלא שם הפעולה וכאמור. במלים אחרות: כוונת רש"י לומר שהשם (קש) נגזר מן הפעל (קושש) ולא להפך, וכאן בא על הוראתו הראשונה שהוא פעל ולא שם. ודו"ק.

ובכלל יש להתרחק מהרבות בהגהות, ולמעט בהן כמה שאפשר. כמה שתהיה ההגהה קצרה וקולעת, היא הנכונה באמת. (ופעם הראיתי לאבא מארי הגאון זצ"ל הגהה אחת של הגר"א בגמרא, ואמר לי בלשון זהירה מאד: "הגהות לחוד, ותיקוני טעויות לחוד"). ובחידותי בירחון "אור תורה" (שנה ט' ויו"ד) הראיתי בכמה מקומות שבתוספת נקודה או שתי נקודות הלשון ברור ופשוט, יקם סערה לדממה ויחשו גליהם. ומי לנו גדול מהגר"א, שבהיקף ידיעותיו ובבקיאותו וחריפותו עלה על כל חכמי ישראל בדורותיו, והגיה במס' סופרים (פי"ט ה"ט) בברכה שבירכו בית דין בקידוש החודש, שהיה כתוב בנוסחא ישנה: בא"י אשר גידל חורשי הורם ולמדם זמנים חדשים טובים ירח כליל לבנה וכו' והגיה הגר"א: אשר גילה סוד חידוש הירח הורם ולמדם זמנים חדשים וימים טובים". ותלמידו הגר"ח מוואלוזין זצ"ל אמר שנוסחא ישנה עיקר, וברכה זו מיוסדת ע"פ א"ב וכצ"ל: אשר בעגולה גידל דורשיו (הכוונה כנראה לסנהדרין שיושבים כחצי גורן עגולה) הורם ולימדם זמנים חדשים וכו' ושכן מוכח שם (הלכה י"א) "ואחריו אשר בעגולה כולה". (כמובא בסוף ספר עליות אליהו, בעלית קיר אות י"ד, ואם כי כתב שם שתלמיד הגר"א בהקדמתו לספר פאת השלחן (ואמ"א) הרעיש עליו וכו' וכתב שאין ממש בדבריו להדחיק גירסא ישנה וכו'. ע"ש. מ"מ לא ברעש ה'. והרמב"ן בתורת האדם העתיק כפי נוסחתנו אשר בעגלה גידל וכמ"ש בנח"י ע"ש). וכיוצא בזה מפורסמת הגהת הגר"א בפיוט "אמר ה' ליעקב" למוצאי שבת באות ז' "זכר זאת ליעקב" (במקום הנוסחא הישנה "זכר אלה ליעקב") וטעמו כי אלה הוא מעשה העגל כמ"ש גם אלה תשכחנה (עיין ברכות לב:). ויש סידורים שהדפיסו הגהת הגר"א בפנים והשכיחו הנוסחא הישנה מקרב ישראל. אך המסתכל יראה שכל חרוזי הפייטן נקיט בהו לישנא דקרא (ולפעמים נדחק להשמיט אות אחת כגון קול קול יעקב. ובאות רי"ש רני ושמחי ליעקב, צ"ל רנו שמחה ליעקב, מלשון הכתוב ירמיה ל"א ו'. וכ"ה בס"א) ואין בפסוק לא זכר זאת ליעקב, ולא זכר אלה ליעקב, רק זאת מצאנו (בישעיה מ"ד כ"א) זכר אלה יעקב וישראל כי עבדי אתה. ולכן די למחוק האות למ"ד מתיבת ליעקב וניחא הכל. וגם אין חשש שיובן על מעשה העגל, מאחר שאין הפייטן אומר שהקב"ה יזכור את "אלה" ליעקב, אלא להיפך שיעקב יזכור את אלה, ורומז על הכתוב כי עבדי אתה יצרתיך עבד לי אתה וגו' ולכן אל תירא עבדי יעקב. ואחר שנים מצאתי כן במחזור ישן כמנהג רומא (וינציא שס"ו) דף י"ד ע"א. וע"ע בסידור אוצר התפילות ע"ש.

עוד יש ליזהר להכיר את לשון המחבר שאנו רוצים להגיה בו ולא נעניק לו סגנון שאינו רגיל בו, ולא רגל על לשונו. לדוגמא בפרש"י שבת (יב. ד"ה הא ר"י) מסביר מלאכה שאינה צריכה לגופה "שברצונו לא תעשה ואינו צריך לעיקר תחילתה כי הכא שאינו צריך לזיבה זו שעל ידה בא הכיס הזה". והוגה שם בגמרא במקום מלת תחילתה "תכליתה", וכנראה שאבו הגהה זו ממ"ש מרן הכ"מ (פ"א מהלכות שבת ה"ז) בשם רבינו אברהם בן הרמב"ם, שמלאכה שאינה צריכה לגופה הוא מתכוין לגוף המלאכה אלא שאינו מכוין "לתכליתה". ע"ש. אך לא שמו לב שאין רש"י משתמש במלת תכלית כמנהג חכמי הספרדים (שמשתמשים מאד במלה זו במובן מטרה). ודברי רש"י פשוטים בלא הגהה, שלא היה צריך לעיקר תחלתה של המלאכה, והיינו הזיבה שעל ידה בא לכיס הזה, דניחא ליה טפי אם לא היה זב כלל. ופשוט. וכבר יצאנו מכוונתנו במאמר זה ונחזור לעניננו.

ו) הכלל הששי לא להאריך בציטוט והעתקת דברי אחרים, אלא לקחת העיקר מדבריהם ולכתוב בלשונם ממש בהשמטות קלות. ולכן נכון מאוד שיהיה הספר ביד הכותב בשעה שמעתיק תוכן דבריו, ולא יסגור את הספר ויכתוב תמצית דבריו בע"פ, כי עלול לשכוח ולשנות לחסר ולהחליף התעיף עיניך בו ואיננו. ועיין מ"ש ב"אור תורה" שנה ה' (עמוד תפ"א) בכוונת הרב מגיד משנה (פ"ב הי"ז מהלכות אישות) בד"ה ושיהיה בעיקרן גומות וכו' שכתב "וכן נראה שם" שכוונתו על הלכות הרי"ף שהזכיר לפני כן, והלח"מ העתיק בשם המ"מ "ונראה כן מן הגמרא" וכתב לא ידענא מנא ליה. ע"ש. וכהנה רבות. וכמה פעמים בונים הררים התלויים בשערה על דברי מחבר שהועתקו בספר אחר שלא בדיוק, ואחרי שפותחים המקור רואים שאין כאן לא יער ולא דובים. מי שרוצה ללמוד כלל זה כהלכתו, ישקוד על דלתות הגאון בעל משמרות כהונה, כי סגנונו סולת נקיה, ואם תשווה המובאות בו עם המקורות, תראה איך אמן האמנים היה בהעתקה. דוגמא קטנה, בדרך כלל אין המש"ך מעתיק דברי מהרש"א, כי ספרו מצוי בידי כל אדם, רק כותב דעתו ומציין לבסוף "ועיין למהרש"א" או שכותב בהתחלה "עיין מה שהקשה מהרש"א" ויש ליישב וכו' ופעם למדנו בעירובין (סז.) בתוד"ה כמאן וכו' קושית מהרש"א שם, ושמנו לב שמהרש"א מעיר על קושית התוס' למה לא הקשו כן לעיל מיניה, ובאמת עדיפא הוה ליה לאקשויי שקושייתו אינה מתורצת בתירוצם. שוב למדנו דברי המש"ך שם, ונוכחנו לדעת שהרגיש בזה, והעתיק קושית מהרש"א על תירוץ התוס' בסגנון זה, "דאכתי קשיא בהניחו עירובן בחיצונה" וכו'. ואמרתי לתלמידים תראו למה טרח הגאון ז"ל להעתיק קושית מהרש"א שלא כמנהגו, שבא להבליע בנעימה שהקושיא יותר חזקה על תירוץ התוס' וכנ"ל.

ובכלל זה לא למלא את הספר בציטוטים מספרים אחרים ולברוח מן העיקר. חכם אחד בן דורנו ברצותו להשיב על דברי הגאון הראש"ל שליט"א בשו"ת יבי"א ח"א בענין שני זוגות תפילין, מילא את ספרו בציטוטים מדברי אחרונים ששני זוגות תפילין שניהם אמת ושמרע"ה וחכמי התלמוד והגאונים הניחו שני זוגות וכו' וכו' וכמובן את יביע אומר וקושיותיו לא הזכיר כלל. אמרתי לו: מה הועילו חכמים בציטוטיהם? והקושיות כמו תבור בהרים לפניך. אמר: "כוונתי היא שאסור להקשות". ועמד ולא ענה עוד. ואני אומר אין זה דרך החכמים, ומוטב לומר אינני יודע ולהשאיר בצ"ע, מאשר לכפות על האמת פסכתר. צא ולמד מרבינו הרמב"ן ז"ל בפרשת ויגש (מ"ז ט"ו) שכתב ע"ד הראב"ע "זהב רותח יוצק בפי החכם הזה" על שפקפק בדברי חז"ל שיוכבד ילדה בת ק"ל שנה, אבל לא נשאר בזהב רותח ועמד שמה, אלא השיב תשובה ניצחת על דברי הראב"ע, שכל הקורא יאמר חז"ל אמת ודבריהם אמת. אולם בעוה"ר בדורות אחרונים נחלש שיקול הדעת עד מאוד, ואנן כי אצבעתא בקירא לסברא, ועל חכמים כאלה טען ר' שלמה בן גבירול בשעתו: "אם תאמרי – אין יודעים/ אם תצדקי או תכזבי. אם תכתבי אין יודעים/ אם תמחקי או תכתבי". ובאשר לפוטרו בלא כלום אי אפשר, מראים כחם וגבורתם בבקיאות נבובה, ונשארה השאלה העיקרית כקל וחומר שאין עליו תשובה, ורבה העזובה…

ובין הדברים שהאריך שם הביא הוכחה מס' בן יוחאי (מענה קכ"א) שהיה זכרון בישראל משני זוגות תפילין מעולם, מהגמרא ע"ז (מ"ד סוע"א) ועירובין (צה:) וכו'. וסיים: והגם דהרב בן יוחאי הביא כל זה כדי להוכיח ששתי הדעות קדומות אבל לעולם אפשר דפליגי אהדדי ומספק מחתינן לתרוויהו, אנן בדידן לאחר שזכינו לדעת האר"י ז"ל נאמר דאדרבא מכל האמור "מוכח שפיר" שהיו מניחין שני זוגות תפילין ולא מספק וכו' עכ"ד. ובאמת על ראיותיו של הרב בן יוחאי יש לדון הרבה ואכמ"ל, מכל מקום נפלאתי הפלא ופלא איך כתב שמהגמ' (עירובין צה:) מוכח שפיר שהיו מניחין שני זוגות תפילין, וכל מי שעינים לו יראה שהגמרא מקשה: הניחא דראש (שיש מקום להניח בו ב' תפילין) דיד מאי איכא למימר? ומסיק אלא כדאמר רב שמואל בר רב יצחק מקום יש בראש וכו' הכי נמי מקום יש ביד שראוי להניח בו שתי תפילין ע"ש. ומבואר שלא המקשה ולא המתרץ הניחו שני זוגות תפילין, דא"כ אין מקום לא לקושיא ולא לתירוץ, והיכי מוכח שפיר? ודברי הגמרא היפך מזה כנופך ספיר?

וכשאני לעצמי לא מצאתי כלל להאר"י ז"ל שמרע"ה וחכמי התלמוד עד הגאונים היו מניחים שני זוגות תפילין (וכמ"ש הבא"ח), כי בשער הכוונות (דרוש ו' דתפילין) כתב דאלו ואלו דברי אלקים חיים והסביר טעם בסוד לשתי הסברות, וכן הביא מהתיקונים דתפילין דר"ת הם דעלמא דאתי ודרש"י הם תפילין דהאי עלמא ע"ש (דף יו"ד ע"ד) והוא על דרך שאמרו בש"ס על מחלוקת ב"ש וב"ה אלו ואלו דברי אלקים חיים (עירובין יג:) כלומר, שיש לשניהם שורש למעלה, ולעולם י"ל שהאר"י ז"ל היה מניח שני זוגות מטעם ספק אם יש לנהוג למעשה כבחינה שרומזת אליה התפילין דר"ת או דרש"י, ולא מצינו כלל שאמר שמימות מרע"ה ועד הגאונים היו מניחין שני זוגות. (ואף שהוכיחו קצת אחרונים שרב האי גאון הניח שני זוגות, אכתי י"ל מטעם ספק. ובלא"ה אין הוכחתם מוכרחת וכמ"ש אצלי במקום אחר). ועל דרך זו כתב האר"י בשער הכוונות דרוש א' ענין תפילת השחר (די"ז ע"א) לענין המחלוקת בין אשכנז וספרד אם הודו לפני ברוך שאמר או אחרי ברוך שאמר, שאלו ואלו דברי אלקים חיים, והסביר טעם שניהם בסוד, והובאו דבריו בס' עוד יוסף חי סוף פרשת מקץ. ע"ש. אלא ששם הכריע שהעיקר כמנהג הספרדים. וכיוצ"ב בראש ס' עץ חיים לענין אם עמידת העולמות ביושר או בעיגולים שכ' ששתי הסברות אמת ע"ש ובזה נחה לנו פליאה נשגבה איך יהיו גדולי עולם ח"ו בסוג קרקפתא דלא מנח תפילין כל ימיהם, אם רש"י או ר"ת חלילה, ואף אם נאמר שבשגגה עשו כן ולבייהו אנסייהו לפי מה שהבינו בגמרא, הנה "לא עלה בידם מצוה כתקנה, וכהלכתה אשר ניתנה, למשה רעיא מהימנא, ומסרה לעדה נאמנה, וח"ו מהם תחסרנה, מצוה גדולה ועליונה, העומדת בראש פנה, הנוהגת בכל יומא ויומא ובכל זימנא ועידנא, ומלתא כדנא, אין הדעת תסבלנה" (לשון הגרי"ח בשו"ת רב פעלים ח"ד חאו"ח סי' ב). ועפ"ד האר"י ז"ל ניחא כי אלו ואלו דא"ח. אבל לומר שכל חכמי התלמוד הניחו שני זוגות תפילין, נגד המבואר והמפורש והמוכרח בכמה מקומות בש"ס, מהיכא תיתי, ולא עלתה על דעתו כזאת. ומה שאמרו בתיקוני זוהר חדש (הוצאת מוסד הרב קוק דף ק"א ע"ד) ובגין דלא בקיאין אלין דדרא בתראה שויין תרי זוגי תפילין מספיקא דלא ידעין ברזא דא דתרוויהו אצטריכו. ע"ש. הנה לא מבעיא לשיטת הגאון יעב"ץ והגר"א דלא גרסי "דתרוויהו אצטריכו" (וכמ"ש בשו"ת יבי"א ח"א חאו"ח סי' ג' אות ז') דאיכ"ל מטעם ספק אלא אפי' לגירסת מרן החיד"א בשו"ת חיים שאל ח"א (סי' א') דגריס תרוויהו אצטריכו, ושכ"כ העטרת זקנים ומצת שמורים ועוד. ע"ש. הנה מצאנו דוגמת זה ממש בזוהר פרשת פנחס (דף רל"א ע"ב) "ועל דא לא ידעי הני בבלאי רזא דיבבא ויללותא ולא ידעי דתרוייהו אצטריכו, יללותא דאיהו דינא תקיפא, תלת תברין דאיהו דינא רפיא, גנוחי גנח רפיא, אינון לא ידעי ועבדין תרוייהו ואנן ידעינן ועבדינן תרוייהו". ע"ש וכי תיסק אדעתין מפני שאמר "דתרוייהו אצטריכו" שחכמי המשנה תקעו שלשים קולות בר"ה, תשר"ת תש"ת תר"ת ג"פ? והרי משנה ערוכה (ר"ה לג:) סדר תקיעות שלש של שלש שלש, ואמר רבי יוחנן שמע תשע תקיעות בתשע שעות ביום יצא (ר"ה ל"ד סוע"א). ועל כרחך "דתרוייהו אצטריכו" לאו דוקא אלא למצוה מן מובחר לעשות כשתי הבחינות העליונות, ולעולם לא כולם הקפידו על זה ורוב חכמי התלמוד (הפשטנים עכ"פ) הניחו רק זוג אחד של תפילין. והעיקר למעשה הוא תפילין דרש"י דסוגיין דעלמא כוותיה ועליו מברכים גם על דרך הסוד, משא"כ על תפילין דר"ת כידוע. ועיין בראשית חכמה שער התשובה פ"ו (דקכ"ב ע"א) שכ' דבעל תשובה צריך ליזהר בשני זוגות תפילין כדי לקיים מצות ק"ש כראוי שלא יאמר עליו שמעיד עדות שקר בעצמו שהרי תפילין של זה פסולים לזה ונמצא שקרא ק"ש בלא תפילין לפי סברא אחת ע"ש. והרב ז"ל היה תלמידם של הרמ"ק והאר"י ז"ל ע"ש בספרו דף ע"ז סע"ב ועוד. ואכמ"ל יותר.

עוד זאת אדרש ליזהר בזמנים אחרונים שפשטו כל מיני ספרים ממחברים שונים, שלא כל מחבר ספר ראוי להזכיר את שמו, כי יש כאלה שאינם ראויים להכנס לבית המדרש. ואם אדם הוצרך לקרוא בהם בשעת הפנאי כד חליש ליביה מגירסא, א"ץ להזכיר את שמותם על שפתיו. ובזה נכשלו במחכ"ת מגדולי הספרדים האחרונים שבצדקתם ותומתם לא הכירו את פני המשכילים והמשכלים ומחבלים כרם בית ישראל. לדוגמא: הגרי"ח בס' עוד יוסף חי פרשת תולדות (הובא בס' משל ונמשל סי' מט) ע"פ ויגדלו הנערים, הביא משל מתוך ספר "דביר", והוא: כי מקן הנשר האדיר אשר על ראש המעוז נפל גוזל אחד ארצה אל הבקעה אשר היתה מרעה לעדרי עזים, וגדל הגוזל ההוא בחברתם עד אשר צמחו לו כנפים ואז התרומם לעוף השמימה למקום אשר הטהו טבעו הנשאה (לשון יפה של המשכילים במאה שעברה, טבע משמש אצלם זכר ונקבה כאחד..) והנה לקץ ימים ראהו אחד התיישים שגדל אתו ויכירהו ויאמר השלום אתה אחי הנשר, ויענהו הנשר לא לי ולך ולאחוה הן אמת בילדותנו התהלכנו יחד ולא נתבוששתי, כי שנינו היינו ערומים כי לי לא היו עודנה כנפי הכבוד, ולך לא היה עוד זקן מנבל פנים, אבל עתה תחת הזקן אשר צמח לבשתך, צמחו לי כנפים להתפאר. ע"כ. ובזה ביאר הרב ז"ל הכתובים בענין יעקב ועשו. עש"ב. והנה ספר דביר לא ראיתי מעודי, אך חזותו מוכיח עליו שהוא סגנון משכילי, ופירוש המשל כך הוא: בנו של משכיל ובנו של ת"ח למדו יחד ב"חדר", ולאחר זמן גדל ה"משכיל" ונעשה דוקטור וכיוצא, וחבירו גדל להיות ת"ח, ופגעו שניהם זה בזה, וצדיק בתומו פנה לדרוש בשלומו, ויענהו הדוקטור הדילטור בדברי קנטור, לך צמח זקן "מנבל פנים", ולו צמחו כנפים להתפאר, שעשה לו כנפיים באוניברסיטה ונעשה קוץ וד"ר ד"ר. ואין דבריו סובלים שום פירוש אחר, ולא בחנם קרא לזקן מנבל פנים, כי בקרבו ישים ארבו. אך מה הועיל להם, היטלר שר"י הכניס את כולם לכבשן, ובהדי הוצא לקי כרבא. ומקובל אצלנו מרבותינו שבעון "ההשכלה" באה השואה האיומה על אחב"י הי"ד. ולא עוד אלא, שאלה שבחסדי ה' ניצלו מתוך ההפכה, המאמנים שבהם האמונים על ברכי התורה ועל מסורת חז"ל, תוך זמן קצר חזרו למסלול החיים, והקימו בתים לתפארת, ואלה מצאצאי המשכילים או שחזרו בתשובה או כלו ואבדו.

והנה דוגמא שניה: בש"ע יו"ד דפוס וילנא, נדפסו "מילואים" מרב מופלא אחד (החפץ בעילום שמו) ליישב קושיית הש"ך על הלבוש. ובהוצאות האחרונות של כרכי איסור והיתר הנדפסים הושמטו, ראה למשל יו"ד (סי' קז) בהגהות "צבי לצדיק" שיש שם מקום חלק והוא מקום המילואים הנ"ל שהושמט וכן בכ"מ. וסיבת הדבר כי הרב מיימון ז"ל גילה סודו (בקובץ ר' יוסף קארו עמוד נ"ח, ובס' מדי חודש בחדשו מחזור ח' עמוד קלב) שהוא לאחד הסופרים החכמים בדור ההוא, מר מרדכי פלונגיאן שלא היתה תורתו אומנתו וכו' ע"ש. וע"ע בס' החזון איש בדורותיו הנד"מ עמו' כ"ה בהערה ע"ש. וכנראה חששו המו"ל האחרונים מפני ריח ההשכלה ולכן השמיטוהו ומחקוהו. אבל גדולה מזו היו צריכים לעשות במאמר על דקדוק לשון המשנה מאת שלמה לעוויזאהן (לויזון) הנדפס בתחלת משניות ווילנא עם ע"א פירושים, שכתב בהערה שם על ספר קהלת: "וימצא בספר זה כמה לשונות ע"ד תכונת לשון ארמי, והטעם ידוע למשכילי עם" ומי שהבין את הרעל הטמון במילים אלה, יתפלא איך לא הרגישו בזה המולי"ם והמדפיסים ולא מחקו זאת מתוך הספר וההי"ב.

ז) הכלל השביעי לעיין הרבה ולכתוב מעט, ולא לעיין מעט ולכתוב הרבה. וכבר הבאתי במבוא לספרי יברך ישראל (ח"א) דוגמא נפלאה מהש"ך (ביו"ד סי' ל"ד בנקודות הכסף) שעיין חמש שעות וכתב שורה אחת "וברור לי כשמש בצהרים שהאמת אתי לכן תדקדקו גם אתם ותכוונו לאמת". ותו לא. וע"ע ב"י או"ח (סי' ל"ב) בד"ה וכיוצ"ב כתב א"א ז"ל וכו', לענין מ"ם פתוחה שנסתמה, שדי לגרור החרטום ותשאר כצורת נו"ן כפופה ואח"כ יכתוב מה שגרד והוי שפיר חק ירכות, ושכן דעת גדולי הדור מהר"י בן חביב ובנו מהרלנ"ח וחכמי שלוניק"י, "ואע"פ שמה"ר דוד הכהן ז"ל חלק עליהם בתשובה והאריך להוכיח שצריך לגרוד כל האות אנו אין לנו אלא דברי הרבנים הנז' ז"ל דמסתבר טעמייהו". ובילדותי ראיתי תשובה זו בשו"ת הרד"ך (בית א') והיא ארוכה ורחבת ידים, ונסבה על "תקרה שאין עליה מעזיבה, היא תשובת הרשב"א העמוקה והרחבה" (כך לשונו שם), וברור הדבר שלא הכריע מרן להלכה נגד תשובת הרד"ך עד שקראה כולה בעיון, ואח"כ פטר אותה בקצרה "אנו אין לנו אלא דברי הרבנים (החולקים) דמסתבר טעמייהו" על ה"דמסתבר טעמייהו" צריך להקדיש שעות רבות של עיון. כי לא כל מה שניתן לחשוב ניתן לאמר, ולא כל מה שניתן לאמר ניתן לכתוב, ולא כל מה שניתן לכתוב ניתן לפרסום בדפוס.

וידוע שהגאון משנה ברורה ז"ל הקדיש עשרים ושמונה שנים לכתיבת ספרו, וזכה שנהפך לתל תלפיות למזרח ומערב ולכל הארצות היה מושיע ורב. ומרן הקדיש שלושים ושתים שנה לכתיבת חיבורו בית יוסף. וכמה פעמים אמר לי אמה"ג זצ"ל: "על הגהה זו (בגליון הספר) ישבתי שעות רבות, והקורא לא ידע כמה טרחתי עליה" וכיוצ"ב קרה לי בהגהת ספר קרני רמים לדפוס, בפרשת משפטים (כ"ג ט') ציין לרש"י בסנהדרין שפירש סורו גאותו. ע"ש ולא ציין דף. וחפשתי בכל המקומות שאני זוכר בגמ' שכתוב בהם "שסורו רע" לראות אם ציינו המציינים מקור לסנהדרין, ולא מצאתי. לבסוף ישבתי על האבנים ולקחתי סנהדרין והתחלתי מפרש"י בדף ב' עד שהגעתי לדף צ"ב ע"ב. וציינתי בקצרה בין סוגריים מרובעים [צב:]. אמנם מן השמים נתנו לי "פיצויים" כי אגב חיפושי מצאתי חידוש אחד או שנים בפירש"י סנהדרין. ברוך משלם שכר טוב ליראיו.

ח) הכלל השמיני לא לכתוב בחריפות על דברי המחברים. כמאמר חז"ל בירושלמי (ספ"ב דשקלים) האומר שמועה בשם אומרה יראה בעל שמועה כאילו עומד כנגדו. וידוע מ"ש הגרי"ח בהקדמת רב פעלים ח"א: "מי לנו גדול מרבינו הראב"ד בתורה ויראה, אשר השיג על רבינו הגדול הרמב"ם ז"ל כמה השגות וזלזל בכבודו וכו' וסוף דבר מה עלתה לו שבאו חכמי הדור שאחריו וקיימו דברי הרמב"ם וכו' וכבוד הרמב"ם הלוך וגדול בעיני כל חכמי הדורות ועלה על כבוד הראב"ד ז"ל עשר ידות בעוה"ז וכו' וכל העם עונים אחר ספר משנה תורה מקודש מקודש". ועוד האריך שם בדוגמאות מחכמי אשכנז שהשיגו בחריפותם על קודמיהם ולא עלתה להם. עש"ב. ובאמת טבע הוא באדם, שאם יראה דברים ברורים בשפה נעימה ולשון כבוד, ידון את הדברים לגופם ויכריע עם מי האמת, אבל כשיראה הדברים בחריפות, תהיה ראשית תגובתו לדחות את הדברים, והאלקים יבקש את נרדף.

ומצאתי בשלשה מקומות שהרמב"ם ז"ל בילדותו כתב דברים בחריפות, ובזקנותו עמד טעמו בו אבל ריכך את הדברים. א) בפירוש המשנה פסחים (סוף פ"ד) הביא הפירוש המקובל שחזקיה גנז ספר רפואות מפני שלא היו סומכין על השי"ת רק על התרופה, וקרא לפירוש זה הפסד ושגיאה ואולת וקלות דעת ושיבוש ושטות. ע"ש. ואילו בחיבורו מו"נ (ח"ג פל"ז) שחיבר בסוף ימיו, כתב בקצרה: והאמת אצלי שספר רפואות שגנז חזקיה מזה הכת היה בלי ספק (כלומר מעניני כישוף ואסטרולוגיה) ע"ש. והוא פירושו בפירוש המשניות דפסחים, אך בלי רעש וסערה נגד הפירוש האחר. ב) בפיה"מ תענית (פ"א) כתב: וארצות שיש בהם במרחשון הקיץ, והגשמים אינם להם טובים אלא ממיתין ומאבדין, היאך ישאלו אנשי זה המקום גשם במרחשון הלא זה מן השקר והאוולת. ע"כ. ובחיבורו הגדול (פ"ב מהלכות תפלה הי"ז) כתב בקצרה: מקומות שהם צריכין לגשמים בימות החמה כגון איי הים הרחוקים שואלין את הגשמים בעת שהם צריכים להם בשומע תפלה. ע"כ. ועיין בכ"מ שם. ג) בפיה"מ גיטין (ספ"ה): דע שזה הדבר המפורסם בכל המקומות שיהיה הכהן קורא בבית הכנסת ראשון בין שיהיה ת"ח או ע"ה, הנה הוא דבר שאין לו שורש בתורה כלל ולא נזכר זה בש"ס ולא היא זאת הכוונה וכו' ואני הפלא ופלא מערי הגלות (ס"א צרפת) שנוהגים בזה המנהג אחר היותם בריאים מחולאי המנהגות ומדעות האחרונים ודרכיהם ואין אצלם אלא ענינים ניאותים ללשון התלמוד (א"ה: עיין בב"י יו"ד סוס"י קצ"ג בשם הראב"ד, ובשו"ת יבי"א ח"ו חיו"ד סי' כ' אות ב' והבן. וע"ע להרמב"ם פי"א מהלכות איסורי ביאה ה"ז) ואינו יודע מאיזה מקום בא להם זה ההפסד וכו' ע"ש. ובחיבורו (פי"ב מהלכות תפלה הי"ח) פסק בקצרה: ומנהג פשוט הוא היום שאפילו כהן ע"ה קודם לקרות לפני חכם גדול ישראל. ע"ש. כי לא ברעש ולא ברוח ולא באש ה', ודרכיה דרכי נועם כתיב. והוא גברא דמאריה סייעיה שכל העם עונים אחרי ספר משנה תורה מקודש מקודש כמ"ש הגרי"ח הנ"ל. ואיתנח סימנא: הר"מ במז"ל – שספריו וחיבוריו נתקבלו במזל טוב.

ושמעתי מפי אבא מארי הגאון זצ"ל בשם רבו מוהרח"ך ז"ל שאין חריפות הלשון קובעת את עצם הדברים, לכתוב ולק"מ, וליתא, ושיבוש הוא וכו' (ואדרבא החריפות גורמת לתגובה נגדית וכנ"ל), רק עצם הדברים אם כנים הם יתקבלו לאזן השומע, אפילו ייכתבו בדרך ענוה כגון ולענ"ד אחר המחילה וכו' כי אזן מילין תבחן (ר"ת אמת). ורבותינו הראשונים התבטאו לפעמים בחריפות, כגון מה שאמר ר"ת נגד דעת סבו רש"י "שכל המאכיל אונא סרוכה באומא מאכיל טרפות לישראל" (תוס' חולין מז.) וההלכה כרש"י להתיר כמבואר בש"ע יו"ד סי' ט"ל ס"ד. וכן הרא"ש בכתובות (פי"ג סי' ו') השיג על דברי הרמב"ם וכתב אמרי נואש הם, ומרן בכ"מ (פי"ב מהלכות אישות הי"ח) תירץ כל קושיותיו ופסק בש"ע אה"ע (סי' צ"ג סי"ח) כהרמב"ם, ועיין בבית שמואל שם (אות כ"ט). והגאון פר"ח ז"ל שהיה חריף מאוד ולא נשא פני איש, וכל דבריו סלת נקיה בעיון זך ונקי כמפורסם, חריפותו גרמה לו שחכמי מצרים בירכו את ספריו בחייו (כמובא בשו"ת גינת ורדים), מפני שדיבר בתקיפות בריתחא דאורייתא נגד מרן ז"ל ושאר ראשונים. אמנם לאחר פטירתו הכירו כולם בגדולתו והתירו את החרם (עי' בשם הגדולים), ומ"מ בש"ע החדש לא נדפס ביאורו בשלימות רק קטעים קטנים. ובא וראה ענוות החיד"א ז"ל בכל ספריו, ומשנתו משנת חסידים שלא לדבר בגנות מחברים וספרים מעולם, רק ברמז הרומז על האר'ש (ראה בשה"ג ערך בנימין זאב ומגדל עז ועוד) וזכה שיש מקומות שקיבלו הוראותיו כקבלת דברי מרן, וכל העם עונים אחריו מקודש מקודש, ומתוך חביבות נקרא מרן החיד"א. והגר"א ז"ל בשנות אליהו נזהר שלא להביא פירושי המפרשים ולסתור אותם שלא יתכבד ח"ו קלונם (כ"כ עליו תלמידיו). ובביאורו לש"ע כותב "צריך עיון" על דברי מחברים אחרונים, ואינו משתמש בלשון, "וליתא" "ושיבוש הוא", וכדומה. רק לעיתים רחוקות יצא מגדרו כגון בענין איסור חדש (ביו"ד סי' רצג סק"ג), ובענין הפילוסופיא (שם סי' קעט סקי"ג), ובענין תרנגולת שקראה תרנגול (שם סק"ח) ועוד, ונער יספרם.

ובכלל זה שלא יכתוב על דברי המחברים ז"ל בלשון "ואין דבריו מוכרחים" ולדחותם כלאחר יד, כי אמנם אפי' לא יהיו דבריהם מוכרחים, מ"מ סברת רבותינו ז"ל תורה שלימה היא (כך שמעתי מאבא מארי הגאון זצ"ל). רק אם הקשו קושיא על דברי הפוסקים שקדמום, או שדעתם היא דעת מיעוט וכדומה, רשאי המעיין להעיר שאין הקושיא מוכרחת ואין הדברים מוכרחים ונקטינן כרבים. אבל להעמיד דעתו וסברתו נגד רב מפורסם בטענה ש"אין דבריו מוכרחים" וממילא סברתו היא עיקר, מהיכא תיתי, ואיפוך אנא. ואם רואה המעיין קושיא בולטת על דברי גאון מפורסם, אל ימהר להחליטה ולדחות דברי הגאון מפני כך, כי רובא דרובא הקושיא היא שיבוש, שלא היו הרבנים שמשיג עליהם בעלי עינים טרוטות, שלא ירגישו בגבשושית העומדת לנגדם, אלא שהוא לא ירד לסוף דעתם. וזה בדוק ומנוסה, וכ"ש וק"ו שלא יתרגל אדם במדה רעה מדת העקשנות, שיעמוד על דעתו ועל דבריו בכל מחיר, ועל זה אמרו חז"ל בתנא דבי אליהו רבה (פ"ו) בימי מלכי ישראל ובימי מלכי יהודה הגדולים הולכים ויושבים לפני המלכות, ונותן הפחות את עיניו במי שהוא גדול ממנו ואומר לו: אע"פ שאתה אומר כהלכה ואני איני אומר כהלכה יעברו דבריך ויתקיימו דברי, אפילו כל העולם כולו יחרב. וכן בדורות האחרונים וכו'. ע"ש. ישמע חכם ויוסף לקח.

ט) הכלל התשיעי, לברוח מזמורות זר בכרם ישראל. אין להרבות המרכאות ובסימני פיסוק, סימן שאלה, וסימן קריאה, שאלה וקריאה, קריאה ושאלה, סוגריים מרובעים בתוך סוגריים עגולים ולהיפך, ריבועא דאתי מגו עיגולא ועיגולא דאתי מגו ריבועא, מרכאות ומרכאות כפולות, הדגשות מיותרות, וכהנה וכהנה. היו חכמים שציינו כל ספר במרכאות, וככה כותבים: ה"משנה ברורה" וה"כף החיים" וה"משפטי עוזיאל", ויש מוספים לכתוב ה"רמב"ם" וה"רמב"ן" וה"טור" וכו' להג הרבה יגיעת בשר. פעם ראיתי מסכת ראש השנה מפוסקת עם הסכמת הגרא"י קוק זצ"ל, אבל הפיסוק היה עובר כל גבול, ועשו כללים בראש המסכת, מתי סימן שאלה קודם לסימן קריאה(?!) ומתי להיפך (!?) ומתי מרכא כפולה ומתי מרכאות פשוטות ועוד ועוד, מה שלא נשמע בשום ספר אף "המדעי" ביותר ואחרי הכל דברי הגמרא נשארו כספר חתום בפני מי שאינו רגיל בה. ומה הועילו חכמים בסימניהם? מר אבא זצ"ל היה ממעט בסוגריים ואומר לי: תראה את מרן בב"י שאינו עושה סוגריים כלל (כל הסוגריים ניתוספו בדפוסים אחרונים) ודבריו נקראים יפה.

אמנם הפסיק והנקודה עוזרים מאוד להבנה, והגאון רב פעלים ועוד, ספריהם מלאים בפסיקים, ואין בודקין מן המזבח ולמעלה. וראה במחזור אשכנז בסדר יום כפור קטן (ער"ח) שמובא שם פיוט מר"י ממודינא בזה"ל: "יום זה יהי משקל כל חטאתי/ בטל במיעוטו כדמות ירח/ היום לבד מספר זכיותי/ ירבה ויציץ ציץ ויהי פורח". והרב עץ יוסף שם (בסידור אוצר התפלות דף תל"ט ע"א) נדחק בפירושו, אך באמת צריך לשים פסיק קטן אחרי תיבת "היום" ולקרוא "בטל במיעוטו כדמות ירח היום" כלומר, כדמות ירח בערב ראש חדש שאינו נראה מחמת דקותו. (ומפני לחץ החרוז והמשקל הוצרך הפייטן לדחות תיבת "היום" למטה). ופשוט. ומכל מקום להרבות בסימני שאלה וקריאה ומרכאות וכו' אינו מן הראוי, שמיעוטן יפה ורובן קשה, ובפרט במאמרים תורניים. (במאמרי זה הרשיתי לעצמי להרבות קצת בסימנים הנ"ל כיון שמיועד לקהל רחב של קוראים, וסליחתם אבקש).

י) הכלל העשירי, לסכם את הדברים בסוף המאמר ולכתוב הכלל העולה, וא"ץ לעשות כן בסוף כל דיבור (כדרך שו"ת צמח צדק ליבואוויטש) אלא בסוף המאמר כולו, שיועיל לקורא לזכור עיקרי הדברים, ויועיל גם לכותב שלא ישתכח שום פרט בעוד הענינים רעננים בזכרונו. ושמעתי ממר אבא זצ"ל ששמע מרבו מוהרח"ך זצ"ל שבכוונה לא רצה לכתוב הכלל העולה בסופי תשובותיו, שלא יבואו אנשים פשוטים לסמוך עליו להלכה, כי היה מיראי הוראה מאד, רק המעיין ומסכים על אמיתתן של דברים יסמוך על עיונו ויפסוק. אולם בזמננו שרבו קצרנים ופסקנים לצבור, נכון מאד שהת"ח האמיתיים לא יחבאו אל הכלים, ובמקום שאין אנשים השתדל להיות איש.

יא) הכלל האחד עשר, לחזור על הדברים לאחר הכתיבה, לפני שישלח את המכתב או יפרסם את הדברים בדפוס (ואפי' לפני שיסגור את פנקס של חידושי תורה שלו), כי פעמים רבות אדם כותב לפום ריהטא ובלי עיון, ובחזרה יתגלו שגגותיו. והרמב"ם במאמר קידוש השם כתב כי "מה שיחוק האדם ויכתבהו על ספר, ראוי לו שיחזרהו אלף פעמים אילו יתכן זה", וקרא על מי ששלח אגרת בטופס ראשון והפיץ אותה בצבור "שלח חשך ויחשיך" וכיום נתפרסמו קטעים רבים מספר היד החזקה מכי"ק רבינו הגדול הרמב"ם, ורואים כמה מחיקות ותיקונים עשה בדבריו לפני שימסרם לצבור. וכן בפירוש המשנה יש מקומות שעשה בדבריו ארבע מהדורות (!) נאה דורש נאה מקיים.

יב) הכלל השנים עשר, ללמוד כתיבה בימי הנעורים כשהשכל עדיין שקט לקלוט וללמוד. ולא לזלזל בחידושים ודיבורים קלים, ואפי' הערה קטנה בגמרא הרב ימריץ את תלמידו לאמר: "שאלה יפה שאלת, תביא פנקס ואכתבנה לך". כי במשך הזמן מגדיים יעשו תיישים. וכך נהגו חכמי ספרד כמו שראינו למעלה בבניו של ר"ש הנגיד, והרמב"ן חיבר את ספר המלחמות בגיל ט"ז שנה, והרז"ה חיבר ספר המאור בגיל י"ט שנה. ומתוך לשונם אתה מכיר שהיו רגילים במלאכה זו (מלאכת הכתיבה) משחר נעוריהם. מה שאין כן אם נחכה לכל בחור עד שיגדל בתורה ויוכל לעשות "חבורות" ומערכות, הוא לא ידע איך לסדר את הדברים ובמה להתחיל ובמה לסיים, מאחר שלא התחיל מן הקל אל הכבד, ותופס הקס'ת לא יעמוד. ויש כאלה שכותבים לפי עומק חכמתם והם מרגישים שלא פירשו כל הצורך, כגון הגאון מהר"ם שיף ז"ל שכותב "ואין לומר" בתוך "ואין לומר" כמה פעמים, עד שילאה הקורא להבין תנא אהיכא קאי, אם בדחייה או בהוכחה או בקושיא או בתירוץ. וכן מרגישים זה אצל הגאון עמוד ההוראה בעל פרי מגדים, שלשונו קשה מאד וצריכה לפירושים. אבל כשיתרגל הילד מילדותו לכתוב דיבורים קלים ופשוטים, יעלה לאט לאט מן הקל אל הכבד ויכתוב דיבורים ארוכים ומורכבים ומסובכים בשפה קלה ומובנה, חן הוצק בשפתותיו. וצא וראה כמה דיבורים קצרים כותבים רבותינו בעלי התוס' ולא זלזלו בהם מחמת קלותם. ולא עוד אלא שהמחדש "חבורה", השומעים יסלחו לו מפני "בנייני הפאר" "שבונה" שלא יהרסו אותם על נקלה ויעלב, והמקלקל "בחבורה" פטור, אבל דיבור קצר קושיא או תירוץ השומעים ידונו לגופו של ענין וממילא רווחא שמעתא. וממש יתרון החכם מן הכסיל הוא במלאכת הכתיבה, כמו שמותר האדם מן הבהמה בכח הדיבור (ורמזו בר"ת ומותר האדם מן הבהמה אי"ן, אמירה ידיעה נשמה).

והגאון העצום ר' זלמן מווילנא תלמיד הגר"א, שהיה כל התלמוד והרמב"ם והטור וב"י במוחו כמונחים בקופסא, והיה בעל זכרון מדהים ומוח פורה שהפליא את רבותיו, אין לנו ממנו כמעט שום דבר בכתב, ועמו תמות חכמה, מלבד כמה הערות מעטות שנדפסו בשמו בס' תולדות אדם, וגם הן חלק גדול מהם לקוחים מספרים אחרים או שנתפרסמו בעולם התורה בשם אחרים, ואביא כאן כמה הערות שרשמתי בגליון ספר תולדות אדם (דפוס צילום א"י תשל"ב)

ח"א פ"ב (די"א ע"א) הפירוש בפסוק וישא לו יהוידע נשים שתים, מקורו בברכ"י אה"ע (סי' ל"א סק"ז) בשם הגאון מהר"א יצחקי ז"ל. ומהר"ץ חיות ביבמות (נט.) ייחס פירוש זה למהר"ז מווילנא בטעות, מפני שהובא בס' תולדות אדם.

שם ספ"ד (די"ט ע"א) אח"כ מצאתי בס' מ"ס. נ"ב מטפחת ספרים להיעב"ץ (פ"ט אות צ')

ספ"ה (דכ"א ע"א) מקור דברי הרמב"ם שהמתכבד בקלון חבירו וכו' בירושלמי חגיגה ובב"ר. נ"ב קדמו בזה הפר"ח בס' מים חיים.

ספ"ו (דכ"ו ע"ב) ואם בעסקי עוה"ז כל משכיל בוחר לנפשו דרך היותר בטוח וכו' נ"ב הוא לשון הר"ן בשו"ת הריב"ש סי' ש"ץ והובא בב"י או"ח (סי' תרץ)

פ"ז (דכ"ח ע"ב) פתשגן המשל לאמת יולד בן ויאמר להמון וכו' נ"ב הועתק מס' לישרים תהלה לרמח"ל זצ"ל.

פ"ח (דל"א ע"א) והנה רבים המתחכמים המה ראו זה המאמר כן תמהו וכו' נ"ב עיין בס' הברית ח"א (מאמר ט"ז פרק ג')

ספ"ח (דל"ג ע"ב) כל אחד אומר אני הרואה בספר הזוהר ולי נפתחו שערי הקבלה הרבה יש לדבר מזה אבל כשם שמצוה לומר דבר הנשמע וכו' נ"ב לשון הנוב"י קמא (חיו"ד סי' צג) בשינויים.

פ"ט (דל"ז ע"א) הסימנים בשם רבי זלמן גודו אילנא ודובב שפתי ישנים, הם ממהר"ם שי"ף בשם רבנו בחיי. ע' בדרושים נחמדים שבסוף ספרו (ונדפסו בסוף מסכת חולין ווילנא אחרי חי' מהר"ם שי"ף, די"ג ע"א).

פי"ב (דמ"ז ע"א) ואיך לא יבוש מי ששנה ולמד אם ישאלנו בסידור תפלה וכו'. נ"ב לשון הרב חות יאיר בהשמטות לסי' קכ"ד ע"ש.

שם (סע' ב') צוואה אחת שצוה חכם גדול את בניו וכו'. נ"ב הגאון בעל דבר שמואל (אבוהב) בהקדמה בקונטרס משמרת הקודש ע"ש.

שם הנח לאלו בעלי הגימטריאות ובעלי הנוטריקון וראשי התיבות ויעשו בהם כרצונם וכו' עד "שמעורבים בחרצנים וזגים ושמרים". נ"ב לשון הישר מקנדיא בספר אילים שלו דפוס ישן עמוד ס"ג.

פי"ג (ד"ן ע"ב) התואר להרמב"ם "הזוקף כפי האפשר את כפיפתנו" לקוח ממאור עינים לר' עזריה מן האדומים (ראיתיו לפי שעה), וגם הרעיון שדברי הזוהר בעון שז"ל הם דרך הפלגה לאיים וכו' כ"כ במאור עינים מהדורא קמא, והובא במ"ע הנדפס מחדש בהקדמת המו"ל עמוד 5.

פי"ד (דנ"ב ע"ב) והנה חכם אחד מבני עמינו אשר בפועל היה ירא ה' כאשר העיד עליו החכם יעב"ץ וכו' וכבר גדול בדורו צעק עליו וכו'. נ"ב הכונה לר"ע מן האדומים, עיין מטפחת ספרים דל"ג ע"ב (הובא בכתבי ר' מתתיה שטראשון סוף עמוד קעד בהערה), והגדול שצעק עליו הוא הגאון מהר"ל מפראג בבאר הגולה כידוע.

סוף פי"ד (דנ"ו ע"א) מה שפירש נצחוני בני מלשון נצחיות, כמדומה שראיתי בס' ערוגת הבושם דקדוק לר' שמואל ארקוולטי ז"ל (וכעת אמ"א), ועיין מהר"ץ חיות ב"מ (נט:). וכיוצ"ב כתב מהרש"א בח"א (פסחים קיז.) לפרש ניצוח מלשון נצח ע"ש.

ריש פט"ז (דנ"ח ע"א) למען דעת כל עמי הארץ וכו' לקוח מספר מאור עינים פנ"ה (כתבי ר"מ שטראשון עמוד קע בהערה)

ח"ב פ"א (דף ה' ע"ב) מה דהביא ראיה מקרא דמשלי עושה כולם ה', קדמו יד מלאכי סי' שלו.

בהשמטות מח"א (דכ"ד ע"ב) מה שהביא ראיה מהירושלמי דסוכה על פסוק גוים ואלהיו, כבר הביא ראיה זו הגאון מהר"י אלמושנינו בשו"ת עדות ביהוסף (ח"ב סי' לב), והוא עצמו הרב הדרשן ששאל להגאון שער אפרים, ותשובתו אליו ראה בשו"ת שער אפרים סי' ס"ה. ע"ש.

שם (דכ"ה ע"א) העיר על הש"ך ביו"ד סי' קנ"ט שלא ראה דברי הרמב"ם בהלכות ממרים (פ"ג הכ"ג). נ"ב כבר הרגיש בזה בנקודות הכסף שם.

שם מה שהגיה בלשון הרמב"ם "אלא" מחכמיהם, כ"ה בשו"ת מהר"ם אלשקר (סי' קיז) ע"ש.

הראיתיך בעיניך כמה חידושים בס' תולדות אדם שמקורן בספרים אחרים חדשים גם ישנים, ואילו הגר"ז עצמו היה כותב חידושיו מי יודע איזה עושר בלתי נדלה היינו מוצאים באוצרותיו. כמו שמצינו אצל גאוני הספרדים החיד"א והגר"ח פלאג'י והגרי"ח מבבל ז"ל שכל אחד מהם חיבר קרוב לששים ספרים, וחיבוריהם הפכו לנכסי צאן ברזל בהלכה ובעניני מוסר ומדות ואגדות ומדרשים ועוד. והמסתכל בעין חדה בס' תולדות אדם מראשו ועד סופו יראה שמשבח מאד לימוד הספרדים, ובפ"ג העתיק דברי הגאון יעב"ץ (כמדומה הוא בס' מגדל עז) שיפה כח הספרדים שלומדים תנ"ך ואח"כ גמרא על הסדר וכו' והגאון של"ה בווי העמודים כתב: חיי ראשי בזכרי נחתכו בני מעי וכו' שעברתי דרך אמשטרדם והייתי בבתי מדרשות שלהם וראיתי שהקטנים לומדים מקרא מבראשית עד לעיני כל ישראל ואח"כ כל הכ"ד ואח"כ שיתא סדרי משנה ואח"כ מתחילים ללמוד גפ"ת וגדלו והצליחו וגם עשו פרי (אמר הכותב, מביניהם גדל הגאון המפורסם ר' אברהם הכהן פימינטיל מח"ס מנחת כהן, שאין ערוך אליו בסדרנותו ויושר עיונו ובקיאותו. וכן הגאון הרמ"ז מח"ס קול הרמ"ז על המשניות, שעליו כתב הגאון ר' דוד פארדו שדבריו עמוקים כדיבורי התוס'. ועוד) ואני בכיתי ע"ז למה ועל מה זה לא יעשה כן בארצנו, הלואי שיתפשט מנהג זה בכל תפוצות ישראל וכו', והרב בעל שפתי ישנים כתב שראה בבתי מדרשות של הספרדים באמשטרדם ילדים רכים וקטנים כחגבים אבל היו בעיניו כענקים ברוב בקיאותם בכל המקרא ובחכמת הדקדוק ובכחם לחבר חרוזים ושירים ע"פ המשקל ולדבר צח בלה"ק אשרי עין ראתה כל אלה וכו' עש"ב. ובאמת כי הלבבות נתמעטו בדורותינו אלה, ואם לא יתחיל ללמוד גמרא עד שיגמור כל התנ"ך והמשנה כבר הגיע הבחור לפרקו, עכ"פ נקוט מיהא פלגא ללמוד כל חמשה חומשי תורה בטעמיה ודקדוקיה עם פירש"י לפני הכניסה לעולם הגמרא, וגם למדנו שחינכו את ילדי הספרדים לכתיבה מילדותם לחבר שירים וכו' ואנן בדידן נלמד לחנך אותם לכתיבת חידושי תורה בשפה ברורה.

וחדשות אני מגיד ששיטת הגר"א בלימוד שכל כך הרבו לדבר עליה כותבי תולדותיו, היא בעצם השיטה הספרדית מדורי דור. ולא בחידות אדבר אליך ידידי הקורא, ולא ברמזים, כי אם במראה מפורש שחור על גבי לבן. ידוע שספר מדבר קדמות למרן החיד"א נדפס לראשונה בליוורנו תקנ"ג, וביאור הגר"א לאו"ח נדפס לראשונה בשקלאוו תקס"ג. ועכשו אערוך לפניך דברי בני הגר"א ז"ל בהקדמתם לביאור מר אביהם הגאון על ש"ע או"ח בשיטת הלימוד, ולעומתם דברי החיד"א במדבר קדמות (מערכת חי"ת אות טו"ב) בשם הרב אברהם קונקי ז"ל שחי לפניו כמאה שנה, על חכמות התורה:

מדבר קדמות
החכמה הראשונה שיהיה בקי בכ"ד ספרים עם הנקודות והטעמים, ערוכים בכל ושמורים לועז אותם ללועזים, ואת האימים בשוה קריתים ואת הזוזים, עד שיבדקו אותו בכל אלה וימצא בדוק, ועל צבאם דגל חכמת הדקדוק.
החכמה השניה שתהא משנתו שגורה בפיו עם כללות פירושיה המפורסמות, ועל צבאה דגל גירסותיה השלמות....
החכמה החמישית דרכי העיון בים התלמוד והתוספות. ומתנאיה שיהיה קל העיון חוצב להבות נעים הויכוח בפנים צהובות מודה על האמת אפי' שיצא מפי התינוקות, ישר העיון ושונא הקושיות...

הקדמת בני הגר"א
בראשונה הזהיר (הגר"א) לעבוד עבודתו יתברך להיות בקי בראשונה בכל כ"ד ספרים עם הנקודות והטעמים, ערוכים בכל ושמורים, עד שבדק אותם בכל אלה, ועל צבאם דגל חכמת הדקדוק.
אחר צוה להיות ששה סדרי משנה שגורה בפיו עם כללות פירושיה המפורסמות. ועל צבאה דגל גרסותיה הנכונות.
אחר הזהיר על דרכי העיון בים התלמוד, ולעיין היטב בפירש"י כי הם נכוחים מאד למבין ובחידושי בעלי התוספות ז"ל. מתנאיה שיהא ישר העיון, שונא רב הקושיות מודה על האמת אפילו מפי תינוקות של בית רבן....

חלילה לנו מחשוד בבני הגר"א זצ"ל ב"גניבה ספרותית", אלא כיון שראו ששיטת אביהם הגאון ז"ל מתאימה בכל לשיטה הספרדית, שכבר כתובה וערוכה לפניהם בצחות לשון וחרוזים יפים מהר"א קונקי ז"ל מלאם לבם לקחת משם ולשים בכליהם, כי סדנא דאמת חד הוא.

כיצד למד הגר"א את השיטה הספרדית? הוא הפסיק בגיל שבע את הלימוד מפי סופרים, ושקד על לימוד מפי ספרים. שאב את דרך העיון מרש"י ותוספות והראשונים ומרן הב"י, ועמל להבינם על בוריים ועל אמיתתם. וצירף כל זאת לתכונה האשכנזית לחקור לכל תכלית ולהתעמק בכל דבר, וככה הוציא פרי לתפארת ויצמח ויהי לגפן אדרת. כי כידוע האשכנזים מרוב עמקותם אינם יכולים לבטא בשפתים ולא לכתוב בקולמוס העומק השוכן תוך לבם (כמ"ש בס' קורא הדורות הבאתיו בס' איש מצליח ח"א הנד"מ, בסופו דס"ט ע"ב), ולעומתם הספרדים אוהבים את הפשטנות והפשטות. ושילוב שניהם ביחד הוא ברכת ה' שאין להעריך את טובה ואת יופיה.

ומעודי תמהתי כשלמדתי בס' תורה תמימה להגאון ר' ברוך אפשטיין זצ"ל, שהלשון כ"כ רחבה ומוסברת ומבוארת, ונדמה כאילו זה סגנונו של הרב כנה"ג. ובשום אופן לא יכולתי להאמין שהמחבר הוא אשכנזי, שלשונם עמוקה מאד והוא ז"ל מרחיב ומסביר ומכפיל הדברים כאיש ספרדי. (ואותו דבר גם אצל מור אביו הגאון ר' יחיאל מיכל אפשטיין בספרו ערוך השולחן). עד שראיתי בס' פאר הדור ח"א (עמוד ל"ה הערה 9) שהביא מספר מקור ברוך להר"ב אפשטיין ז"ל שכתב כי שורש משפחתו מגלות ספרד ונקראת בתחילה "בנבנשתי" ובגלות ספרד נחלקו לשתים, חלק התיישבו בטורקיא וחלק בגרמניה בעיר אפשטיין שבמדינת הסן והחליפו את שם משפחתם מבנבנשתי לאפשטיין ע"ש. (וע"ע בס' שרי המאה ח"ו עמוד 85) אז אמרתי אכן נודע הדבר, שהתכונה הספרדית נשתמרה בקרבם מאות שנים. ואתנח סימנא, "אפשטיין" שאוהבים את הפשט, אפשטא דמילתא. וכן הגאון חזון איש ז"ל המפורסם באהבתו את הפשט, היה מזרעו של הג"ר אריה ליב אפשטיין בעל הפרדס כמ"ש בפאר הדור שם.

אך צריך להזהר מאד שהפשטות לא תהפך לשטחיות ולהבנה שטחית. ואביא כאן ארבע דוגמאות מס' תורה תמימה שבמחכ"ת אגב פשטותו לא ירד לעומק הדברים. א) בר"פ חיי שרה הביא מהגמ' (ברכות יח.) דכיון שמוטל עליו לקוברו כמוטל לפניו דמי שנאמר ויקם אברהם מעל פני מתו "ונאמר ואקברה מתי מלפני" (בתו"ת העתיק ואומר ואקברה מתי מלפני), ותמה הרב ז"ל מאי ראיה מייתי מן ויקם אברהם, הא אדרבא היא ראיה לסתור שהרי באותה שעה שקם היתה לפניו, עד שמצא גירסא מאירת עינים בדקדוקי סופרים. עש"ב. נראה שהבין הרב ז"ל מלשון "ונאמר" או "ואומר" שהיא ראיה נוספת, ובמחכ"ת ל"ד שאינה ראיה אחרת אלא שיעור הלשון כך: שנאמר ויקם אברהם מעל פני מתו (ואעפ"כ אומר) ואקברה מתי מלפני. אלמא אע"פ שקם מעל פני מתו כיון שמוטלת עליו לקוברה כלפניו דמי. וכן מפורש להדיא בפרש"י ברכות שם. וכיוצ"ב תמצא בברכות (נד:) כמה פעמים "ואומר" על כוונה זו, ע"ש בענין ארבעה צריכין להודות. וכן בפסחים (ז' סוע"ב) ואומר ויחפש בגדול החל וכו' ואומר בעת ההיא אחפש וכו' והכל ראיה אחת. ופשוט. ב) בפרשת וארא (פרק ח' אות ה') בפסוק אצבע אלקים היא, כתב הרב תורה תמימה דמשמע מכאן דבכלל לקו במצרים באצבע, "וכן כתב בעל ההגדה כמה לקו באצבע", ויש להעיר שבמכת דבר כתיב יד ה' הויה. ואפשר שבכל מכה לקו באצבע אחת, ובמכת דבר שהיא החמישית לקו בחמש אצבעות לכן כתיב בה יד. עכת"ד. ולא שת לבו במחכ"ת שזה נגד בעל ההגדה, שהרי בהגדה מפורש כמה לקו באצבע עשר מכות, ומזה למד המגיד שעל הים לקו חמשים מכות (וע"ע בב"ב קטז. ובשמות רבה פכ"ג אות ט), ולדבריו לקו באצבע רק מכה אחת, ולפ"ז על הים לקו חמש מכות. ואם דבריו כפי פשט המקרא למה הזכיר בקושיתו דברי בעל ההגדה, ולא עוד אלא שלפי הפשט לק"מ דבין יד ובין אצבע הכל כינוי לגבורתו של הקב"ה והכל אחד. ג) בר"פ קדושים (פי"ט אות ט') הביא קושית האחרונים על יעקב שהזכיר שם אביו יצחק, וריו"ס אמר מעשה באבא חלפתא וכתב הוא ז"ל: אני תמה בכלל מי מלל לרבותינו דיש בזה בכלל איסור מוחלט, והלא במקור הדברים בברייתא דקידושין מבואר מפורש שאין בזה כל איסור רק מדה או מנהג לבד ורק איזו חכמים נהגו כן ורק ברבים בעת דרשה בפני קהל ועדה וכו' וכיון שאין איסור בזה שוב אין להקשות ממה שמצינו וכו' ככל מדה ומנהג שזה היה מחזיק בה וזה לא החזיק. וצ"ע רב מנ"ל להפוסקים וכו' וצע"ג. ע"ש. ובמחכ"ת לו עיין בסוגיא דקידושין (לא:) שורה אחת אחרי הברייתא שהביא, היה רואה שהגמרא מקשה אהא דקתני ברייתא " תורגמן אינו משנה לא שם אביו ולא שם רבו", אבוה דמאן, אילימא אבוה דמתורגמן אטו תורגמן לאו בר חיובא הוא. ופירש"י אטו תורגמן לאו בר חיובא לכבד את אביו הוא. ע"ש. הרי מבואר מפורש דחיובא איכא וזה בכלל כיבוד אב, שאם זה רק סלסול בעלמא מה קושיא על התורגמן, ומה לשון "חיובא" דקאמר. וקושית האחרונים במקומה עומדת. ד) בתורה תמימה על מגילת אסתר (פרק א' אות ט"ו) נתקשה בפירש"י מגילה (יב.) בד"ה מתחוטטות, שלפי דבריו אינו מבואר כלל הראיה מהפסוק אבני נזר מתנוססות. ע"ש. ואילו עיין בדיבור שאחריו בד"ה וכן הוא אומר וכו' שעל נסיונות הרבה הן באין וכו' היה רואה שאמרותיו של רש"י ז"ל כאבני נזר מתנוססות. ותשקוט הארץ.

הגאון רבי עקיבא איגר ז"ל שקד מאד על ספרי חכמי הספרדים ומביא וקורא מהם בכל חיבוריו. וידוע ומפורסם בעיונו הזך והעמוק. והערותיו הקצרות בגמרא המסיימות בצ"ע, הן ע"פ רוב כמו הר גבוה שאין דרך לנטות ימין ושמאל. ואעפ"כ לפעמים החריפות היתירה במחכ"ת גורמת לו ז"ל לנטות מהפשט. לדוגמא: הש"ך ביו"ד (סי' סט סק"ל) הביא דברי הרמ"א בתשובה (סי' קלב) שנשאל עמ"ש הר"ן והביאו בתורת חטאת שלו שיכול להדיח הבשר לקדרה במי פירות, ודקדק הרב השואל הא הדחה ראשונה לא. ושאל, מה טעם? והשיב הרמ"א דאפשר לומר דשאר משקים מטרשי ליה (מקשים את הבשר). ועל זה העיר הש"ך בשתים. א', דליתא בר"ן אלא בתוס' חולין (לג.). ועוד, דהתם מוכח בהדיא דמיירי בהדחה ראשונה. דאם לא כן, הדרא קושיא לדוכתא שהרי הוכשר הבשר בהדחה קמייתא. ומ"ש התוס' לקדרה היינו לאפוקי צלי, דלא בעי הדחה כלל. (ולא כמו שהבין הרמ"א דלקדרה היינו לאפוקי הדחה ראשונה). עכת"ד. ויישב הגרע"א זצ"ל דכוונת הרמ"א בתורת חטאת , דודאי דעת התוס' בין בהדחה ראשונה ובין בהדחה אחרונה מותר במי פירות אלא דאנן סמכינן לדינא על התוס' בהדחה אחרונה דליכא מאן דפליג , אבל בהדחה ראשונה לא, דשמא התוס' סברי דטעם ההדחה משום דם בעין ולכך מותר גם במי פירות, אבל לטעם האומרים שהדחה משום ריכוך י"ל דמי פירות לא מהני (דמטרשי ליה), וממתני' גופא אין ראיה די"ל דמיירי לצלי כתירוצא קמא של התוס'. עכת"ד. ודבריו נכונים מאד ליישב דינו של מור"ם אך לומר שזוהי "כווונת הרמ"א בתורת חטאת", במחכ"ת הרמ"א לא כיוון לזה, שהרי הוא כותב (לפי העתקת הש"ך) "שאלת על מה שכתב הר"ן והבאתיו בת"ח שלי דיכול להדיח הבשר לקדרה במי פירות, ודקדקת הא הדחה ראשונה לא, ושאלת טעמא. ואפשר לומר, דשאר משקים מטרשי ליה". ומבואר דלשון "ודקדקת" מוסב על דברי הר"ן, שהשואל דקדק כן והרמ"א מסכים לו בעיקר הדקדוק ונותן טעם בדרך אפשר דשאר משקין מטרשי ליה. ואם כדברי הגאון ז"ל היה לו להרמ"א לדבר במראה ולא בחידות שהדקדוק אינו כלום, דכוונת הר"ן (או התוס') לאפוקי לצלי, ואין חילוק בין הדחה ראשונה לשניה , אלא דאנן לא נקטינן כהר"ן להקל בהדחה ראשונה משום דחיישינן דמי פירות מטרשי ליה. וגם מה לשון "ואפשר לומר" אם הוא נותן טעם לדברי עצמו, הול"ל טעמי הוא כך, ותו לא.

סוף דבר, ההבדל בין העיון ובין הפשטנות מחד גיסא והחריפות מאידך גיסא, בדוגמא אחת מחכמת ההנדסה: הפשטן יכול לחשוב שריבוע שארכו אמה על אמה יהיה שטחו ארבע אמות כהיקפו, ואיננו תופס ההבדל בין שטח להיקף (ועי' תוס' סוכה ח.) והחריף יפלפל ויעשה ק"ו ומה חמש על חמש שהיקפו עשרים שטחו כ"ה, אמה על אמה שהיקפו ארבע לא כ"ש שיהא שטחו חמש אלא דאמרינן דיו ויהא שטחו ארבע. והאמת לא כדברי זה ולא כדברי זה אלא שטחו אמה מרובעת. וזהו העיון.

ואתם הרי ישראל ראשי הישיבות רבנן ותלמידיהון ארזי התורה, אחלי רבותי קבלו את האמת ממי שאמרה. חנכו את תלמידיכם ושומעי לקחכם על ברכי העיון הישר, כי ממנו תוצאות חיים ותומכיהו מאושר, ובלעדיו יהיו דברי הש"ס והפוסקים כאיגרתא דלא מיקריא וכחלמא דלא מיפשר, ואחרי העיון יגיע תור החקירות וההגדרות והפלפולים המבריקים ומשוחים בששר. הלא לאמונה כמה פעמים נתקבלו במערכת "אור תורה" מאמרים מאברכי חמד שעשו עשרות שנים בבית המדרש ושמעו שיעורים מפי גדולי הדור, ויעשו גם המה כדוגמתם בכתב, ובהבחן דבריהם בכור העיון נתברר שלא הבינו לפעמים את הפיסוק הנכון בגמרא ורש"י. ומה גרם כל זאת? חוסר הדרכה בעיון והדרכה בכתב. בינו ודעו נאמנה כי השיטה הנקראת כיום "שיטה ספרדית" היא היתה לנחלה אצל רבותינו הראשונים וגדולי האחרונים אשכנזים וספרדים, אשרי שיאחז בסנסניה ואכל מעץ החיים וחי לעולם, והיתה לו שמחת עולם.

הלא כה דברי עמוס התלאות, מקוה רחמי אלקי צבאות, יעשה עמנו לטובה אות, ויראנו מתורתו נפלאות. הכותב וחותם ביום שני לסדר ה' נסי, בחמישי לחדש שבט שנת נזכירה דודיך "מיין מישרים אהבוך" (תשד"ם) לפ"ק.

נאמ"ן ס"ט

עד כאן מאמרו המאלף של מרן ראש הישיבה שליט"א בענין כללי הכתב והמכתב. אולם בהיות ומצאנו עוד כמה כללים קצרים בכללי הכתיבה במאמרו על דרך העיון שנדפס בראש ס' יברך ישראל ח"ב ויש בזה מה שאין בזה, ראינו לנכון להעתיקו כאן לחבר את האהל להיות אחד וז"ל שם:

רבים מאברכי זמננו לומדים כללי הכתיבה בבית ספר יסודי על שיבושיהם ושגיאותיהם, בין "השקרים המוסכמים" מקובל כיום – כנראה בהשפעת ספרות לעז – שאין מתחילים משפט בוי"ו החיבור, וכל שכן קטע שלם, ולא ישימו ו' החיבור אחרי נקודה רק אחרי פסיק. לכן נעלמו פתאום מהאופק הביטויים היפים שהיו משתמשים בהם רבותינו בראשי דיבורים: והנה, ואמנם, ואולם, וראיתי, ותבט עיני, וחזה הוית, או אפילו הביטויים: ברם, אכן, אלא, המוכיחים קשר בין קטע אחד למשנהו, אלא כל קטע נפרד בפני עצמו כדמות הרצאה. וטעות היא ביד מחוקקי הכלל הנ"ל, והרי שלשה חומשים מהתורה (שמות, ויקרא, במדבר) מתחילים דוקא בוי"ו החיבור (שגם ו' ההיפוך מורכבת מחיבור והיפוך, והראיה מאונקלוס שאינו משתמש בוי"ו ההיפוך כלל, ומ"מ משאיר את הוי"ו כגון: ויאמר, וידבר, ואמר, ומליל. ואכמ"ל). וכן מצינו נ"ב פסוקים בפ' שמות (החל מן וישימו עליו שרי מסים) שכולם מתחילים בוי"ו. וכבר הרגישו בזה מדקדקים אחרונים, אבל שבשתא כיון דעל על.

כן כותבים בטעות "הרבינו תם" הרבינו חננאל", ואינם יודעים שלא תבוא ה"א הידיעה עם כינוי (שאין לו הספרנו, הדודנו, אלא ספרנו, דודנו), ובראשונים לא נמצא מעולם רק רבנו תם, רבנו חננאל, וכיוצא, ובכלל ידיעת הדקדוק ירדה עשר מעלות אחורנית בין כותלי הישיבות, וכשרוצים לכתוב אגרת בעברית צחה יצטרכו לעיין בספרי מילונים וכיוצ"ב, שהם שאובים מכלי שני ושלישי מרבותינו הראשונים רש"י והרמב"ם ורד"ק וזולתם. כבר ראינו למעלה [בראשית מאמר העיון הנ"ל] בלשונות רש"י ביחזקאל ובפ' וישב, שאין לעמוד על כוונתם אלא בידיעה יסודית בדקדוק. ואביא כאן עוד שתי דוגמאות: א) בשבת (לו:) כירה שהסיקוה בקש ובגבבא וכו' ושם (לח:) כופח שהסיקוהו בקש ובגבבא הרי זה ככיריים, למה שינה התנא מלשונו ברישא ונקט ככיריים במקום ככירה? אלא שבא לרמוז מה שאמרו בגמ' (שם) א"ר יוסי בר חנינא כופח מקום שפיתת קדרה אחת, כירה מקום שפיתת שתי קדירות. ולכן נקט כאן גבי כופח ככיריים, לרמוז שהם כירים זוגיים ביחס לכופח. והבן. ב) הט"ז או"ח סי' ס"ו סק"ו הביא קושיא על מה שנוהגים לחתום בפיוטים במערבית ברוך אתה ה' מלך צור ישראל וגואלו, שהוא נגד התלמוד שצריך לחתום בברכות ק"ש גאל ישראל לשון עבר. וע"ש מ"ש בזה (ועיין ב"ח ומג"א סי' רל"ו). אולם ע"פ הדקדוק יש חילוק גדול בין "גואל ישראל" של ברכות י"ח ובין "צור ישראל וגואלו" שאומרים בפיוט, כי גואל ישראל הוא פעל (גואל את ישראל), וביאורו שיגאלם לעתיד, כמו הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא, אבל צור ישראל וגואלו הוא שם תואר, וביאורו "הגואל שלו" (ולא הגואל אותו), וא"כ ע"כ הכוונה שגאל אותו בעבר, שאין מתארים מישהו בתואר מסוים אלא על פעולה שעשה בעבר, וכמו שצור ישראל תואר כך גואלו תואר, משא"כ גואל ישראל משמע פעל, שעומד לגאול את ישראל, כמו מקבץ נדחי עמו ישראל וכדומה. ועיין בדקדוק הגר"א (שער הפעלים מאמר א' אות ה') שהבינוני והתואר הם שוים ולפי הענין יש להכירם, כמו השומר אחי אנכי - תואר, השומר אמת לעולם - בינוני. ע"ש.

כן עד לימי החת"ס או קרוב לו, אם כותבים וצ"ע בסוף הקושיא אין לאחר זה המשך. הכותב משאיר הדברים לאחרים העיון ואינו מנסה יותר למצוא פתרון, אא"כ כותב צ"ע בתחילת הדברים, אפשר שאח"כ יסיים בתירוץ. ולמדו רבותינו זאת מדרכי חז"ל בעלי התלמוד, כשאומרים "תסתיים" אפשר שנדחה התסתיים בהמשך הסוגיא, וכן "שמע מינה" אפשר שנדחה בהמשך הסוגיא. אבל אם כתוב תסתיים... תסתיים, או ש"מ…ש"מ, פעמיים, היא החלטה סופית. ומזה למדו לגבי וצ"ע הנאמר בסוף הקושיא. ובימינו אין נוהגים כך, אלא חותמים קושיא בצ"ע, ואחרי אריכות רבה חוזרים לתרץ אותה, והקשר בין קטעי המאמר רופף למדי ואינו ניכר לעיני הקורא.

וכהנה כמה כללים יקרים ונכבדים בתורת הכתב והמכתב דארבע מאה פרקי אית בהו, אך לדאבוני מה שהלב חושק הזמן עושק. ובירור ספר זה יברך ישראל ח"ב כמעט רובו ככולו אנן בסובלי חולאים מתנינן לה, השתא קשיא רישא ולמחר קשיא כריסא, ואם כי אין לנו בזה"ז דין ת"ח, מ"מ לענין מ"ש רז"ל מאן חולים רבנן (נדרים מט.) יש לנו בעוה"ר דין ת"ח וכו' ומ"מ בשבטי ישראל הודעתי נאמנה, שעברתי כמסת ידי יד כהה על כל הספר הנכבד לידידנו הרב המחבר נר"ו יקר רוח איש תבונה, ודבריו ישרים ונכונים ונאמרים בעומק הפשט אשר לו משפט הבכורה ממנו יתד ממנו פנה, וכל ההוגה בהם טועם טעם חיפוש האמת ויושר ההבנה. זה השער לה' צדיקים יבואו בו לעלות למדרגת אסוקי שמעתא אליבא דהלכתא ותצא דינ'א. כמבואר בב"ק (צב.) שהתפלל מרע"ה על יהודה דלא הוה ידע למישקל ולמטרי בהדי רבנן "ידיו רב לו", ואכתי לא סלקא ליה שמעתא אליבא דהלכתא עד שהתפלל עליו "ועזר מצריו תהיה". ולמדנו מזה שאין להגיע לאסוקי הלכתא עד שיקדם לו מישקל ומיטרי בשמעתא, ולא כמנהג כמה בחורים בימינו הקופצים לכתוב שו"ת (ואפי' לפרסם בדפוס) בטרם קדמה להם ידיעת העיון וההבנה הישרה על בורייה, שאע"פ שהקבלה והמעשה הם עמודים גדולים בהוראה (כמ"ש הרמב"ם פ"י מהלכות שמטה ויובל ה"ו) מ"מ האמת והשכל הם הם עיקר הראיות (הראב"ד בהשגותיו להרי"ף פ"ט דכתובות, בד"ה קריבתיה דרב נחמן). ואיך יגיע אדם לאמת, אם לא יתחנך בדרכי העיון הישר, לרדת לסוף דעתו של המחבר או הכותב מתוך הדיוקים הנכונים בלשונו?

הלא כה מתפלל מרן החיד"א בהקפות לשמחת תורה: ותזכנו לעסוק בתורה לשמה וכו' ולהוציא לאור כל חלקי פרד"ס תורתנו וכו' ותחננו מאתך חכמה בינה ודעת לחדש חידושים רבים אמתיים בפרד"ס תורתך הקדושה, וקושיות והויות וישובים אמתיים וחידושי דינים לאמיתה של תורה. ע"כ. ואין להוסיף על דבריו היקרים אפי' אות אחת. עכ"ל.

והננו להודות בזה למרן ראש הישיבה הנאמ"ן שליט"א על שנאות לנו להדפיס מאמרו על כללי הכתב והמכתב. ויה"ר שיזכה להרחיב גבולו בתלמידים גדולי תורה ויראה כאשר עם לבבו, ויזכה לראות פני משיח צדקנו בב"א.

המערכת