סימן קפב - אמונה ובטחון
מאת ר' אהרן שטרקמן [ז"ל]/ מחוברת סיון תשס"א (שנה א') סי' נב
הנה כבר שמענו הרבה על חובת האמונה בהשגחתו הפרטית של הבורא יתברך, וכי אין אדם נוגע במוכן לחברו אפילו כמלא נימא (יומא לח:). וכמה אנו צריכים ללכת בעקבות גדולי ישראל אשר היתה להם אמונה מוחשית בה' יתברך עד שלא סטו מקו הישר כמלא נימא, ולא שתו לבם הטהור להרהר אחר הנהגתו יתברך, גם כשהיה מדובר בסכום עתק של ממון (עיין מסכת מכות כד ע"א, וברש"י שם ד"ה רב ספרא). ועל כן, לכאורה היה תמוה לי מה שראיתי בגמרא בגיטין (לז:) שאחר שהביאה את המשנה בשביעית (פ"י מ"ח) "המחזיר חוב בשביעית (פי' מוצאי שביעית, שאין שביעית משמטת אלא בסופה), צריך שיאמר לו (המלוה ללוה) משמט אני. ואם אמר לו (הלוה למלוה), אף על פי כן (פי' אעפ"כ אני רוצה להחזירו). יקבל הימנו. הביאה מעשה ברבי אבא בר מרתא שלוה כסף מרבה. והלך אליו להחזיר לו את כספו במוצאי שביעית. ואמר לו רבה, משמט אני. לקחם רבי אבא והלך לו. ולא אמר אף על פי כן. כשבא אביי מצא את רבו רבה שהיה עצוב. ושאלו, מדוע עצוב אדוני? וסיפר רבה לאביי את המעשה הנ"ל. הלך אביי אל ר' אבא, ואמר לו: האם החזרת את הכסף לאדוני? א"ל, כן. א"ל, ומה אמר לך? א"ל משמט אני. א"ל אביי, האם אמרת לו אעפ"כ? א"ל, לא. א"ל, אם היית אומר לרבה אעפ"כ היה לוקח את כספו בחזרה. לכן, לך אליו ותאמר לו אעפ"כ. הלך ר' אבא ועשה כדבריו ולקח רבה את כספו בחזרה. אמר רבה, לא היה בדעתו של אותו ת"ח לומר מתחילה אעפ"כ. ע"כ דברי הגמ' שם. ויש לתמוה, היאך התעצב רבה בגלל שלא אמר לו ר' אבא אף על פי כן? וכי לרבה היה חוסר ביטחון בשם יתברך ח"ו על כך שלא קיבל בחזרה ממונו? ועוד, שלא היה לו להצטער על הפסד הממון, אלא לשמוח על שקיים מצות "לא יגוש", מפני שהעושה מצוה צריך לשמוח שמחה גדולה עד אין קץ. ואע"פ שגם אם היה אומר לו ר' אבא אעפ"כ והיה מקבל את כספו, ג"כ מקיים מצות "לא יגוש", מ"מ הצער על הממון לא היה צריך להשפיע עליו כלל מול השמחה של מצוה שקיים. ונלע"ד לתרץ על פי מה ששנינו בשביעית (פ"י מ"ט) "המחזיר חובו בשביעית (מוצאי שביעית), רוח חכמים נוחה הימנו". וזה ביאורו: לוה שאמר למלוה אעפ"כ רוח חכמים נוחה הימנו. ומעתה י"ל כי בהיות ורבי אבא היה תלמיד חכם ולא החזיר חובו בשביעית ע"י שיאמר אעפ"כ, חשש רבה כי אפשר שיגרום ר' אבא להמון העם שיזלזלו אף הם ולא להחזיר חובם בשביעית, ולא יחושו לדברי המשנה שאין רוח חכמים נוחה עמהם, וע"ז היה הצער של רבה על התקלה הזו, וחשש שמא ידקדקו מן השמים עם ר' אבא על כך. ולא ח"ו שהצטער על ממונו. על כן, כשהחזיר ר' אבא את חובו ע"י שאמר אעפ"כ, הליץ רבה בעדו ואמר, שזה שלא אמר כן מתחילה מפני שהיה שוגג ולא ידע הדין שצריך לומר אעפ"כ, כי אם היה יודע מתחילה היה אומר כן.
ועל פי זה יש לתרץ מה שיש לדקדק עוד בגמרא הנ"ל, והלא רבה גופיה קאמר לעיל ותליא ליה עד דאמר הכי ופרש"י אם היה רוצה לחזור בו יתלנו על עץ אם גברה ידו עד דאמר ליה אעפ"כ. עכ"ל. וא"כ מדוע לא נהג רבה בדרך כל שהיא לכוף את ר' אבא שיאמר לו אעפ"כ. וכבר הראוני להגאון יעב"ץ בחי' שכתב וז"ל: אשכחיה דהוה עציב נ"ב. משום דעני הוה כדאיתא במו"ק (ח.) ואפ"ה לא עבד כשמעתיה. עכ"ל. ולפי דרכנו הנ"ל התירוץ מבואר, שבאמת לא היה צערו על כסף זה למרות היותו עני, מפני שהכל מאתו יתברך, אלא התעצב רבה על התקלה שיצאה לר' אבא בדבר. וכדפרישית.
אמונה ובטחון
[הוספה על המאמר הנ"ל]
מאת הרב חיים רבי / מחוברת תמוז תשס"א (שנה א') סי' נה
ראה ראיתי מה שכתב הבחור היקר ר' אהרן שטקרמן (הי"ו) [ז"ל] בירחוננו הקודם (סיון תשס"א) סי' נ"ב לתמוה על מה שסיפרו בגמ' גיטין (לז:) שרבה הצטער על שלא אמר לו ר' אבא משמט אני וכי לרבה היה חוסר בטחון על כך שלא קיבל בחזרה ממונו? ותירץ, כי רבה הצטער על שר' אבא גורם במעשיו שגם המון העם יזלזלו אף הם ולא יחושו לדברי המשנה שאין רוח חכמים נוחה מהם, וידקדקו עמו בשמים ע"ז. עכ"ד נר"ו. ולעניות דעתי גם זה קשה לומר על רבה, כי דרך הנהגת המוסר היא, שלא לעשות חשבונות של חסידות על אחרים. ולכן הואיל ועל פי הדין שביעית משמטת ופטור ר' אבא מן התשלום, רבה צריך לשמוח בדין ולא בחסידות שיכפה על אחרים כי אם על עצמו. ומה שכתב שחשש רבה שילמדו מר' אבא, היה אפשר לומר ולתרץ שרבה סירב לקבל, ולעורר את ר' אבא על ההלכה הזאת. אבל מכאן ועד לעצבות רחוק המקום. ומעתה הקושיא חוזרת למקומה איה איפוא האמונה ובטחון של רבה.
ונלע"ד עיקר כמ"ש היעב"ץ שהזכיר הבחור הנ"ל במאמרו שם, שרבה היה עני. ור"ל, ומש"ה דבר זה הפריע לו מאוד בלימוד התורה וע"ז היה הצער. גם ר' אליעזר בן פדת שהשי"ת דיבר עמו (תענית כה.) היה בצער גדול על שהוא עני ע"ש. וע"ע במו"ק (כח.) כמה סבל מעניות, וזה הרבה יותר מאברכים שבזמן הזה. ולכן צער הגוף זה דבר נורא שלא ניתן למחילה. ומצינו עוד בתענית (כא.) שאילפא הפסיק לימודו ויצא לעבוד בגלל עניות. וידוע הדבר כי עניות זהו ניסיון קשה מאוד, וה' יצילנו מכך. ולכן אף שרבה היה לו בטחון בה', רשאי להיות עצוב כשקשה. ומה שהקשה עוד הבחור הנ"ל והלא רבה עשה מצוה בממונו ולא היה לו להצטער אלא לשמוח ע"ז, לא קשיא, כי לרבה לא חסר לו מצוות, ובפרט שאפשר לעשות מצוה זו בסכום קטן. וזוהי הסיבה שרבה באמת לקח את הכסף, כי היה לחוץ מאוד אף שבתחילה ר' אבא לא כיון לזה.
ומכאן יש ללמוד עוד יסוד באמונה, שהגם שהכל מן השמים ויש לקבל באהבה, מ"מ כשזה במציאות מפריע לאדם בלימוד התורה ושאר עבודת ה' ומזה יש לו צער ועצבות, אין זה פוגע באמונתו. ויהיה האדם בזה בבחינת "עין במר בוכה (על צערו) ולב שמח (שמקבל הכל באהבה)" (מתוך פיוט "עת שערי רצון").