סימן קצג - החושד בכשרים לוקה בגופו
מאת הרב איתן כרמי / מחוברת תשרי תשס"ב (שנה ב') סימן ד'
אמרתי אלקטה נא באומרי'ם, לכבוד המכובד באורים, בורא רוחות ויוצר הרים, בענין לוקה מי שחושד בכשרים, וזה החלי בעזרת צורי וגואלי.
נתעוררתי לברר דין זה, אחר ששואלי'ם הלכו בו אודות סתירה שהיתה להם בזה, ושאלוני לחוות דעי. והיות שהדברים שבזכרוני לא היו ברורים, וספרים במקום לא היו בנמצא, אז אמרתי שמצוה בחזר'ת וקנ'ה לך חבר, ופשט העני את ידו יד כהה. וזאת התורה אשר שם העני לפניכם היום.
כבר אמרו חז"ל שסתירת זקנים בנין (מגילה לא:) ואין זקן אלא מי שקנה חכמה (קידושין לב:), ועל סתירתם אבנה את בניני. והנה אמרו חז"ל מסכת שבת (צז.) ויומא (יט:), כל החושד בכשרים לוקה בגופו. ועוד אמרו באבות (פ"א משנה ו'), והוי דן את כל האדם לכף זכות. ובמסכת דרך ארץ (רבה פ"ה) ובמסכת כלה (רבתי פ"ט) אמרו חז"ל: לעולם יהיו כל בני אדם חשובים לפניך כליסטים, והוי מכבדם כרבן גמליאל. ומעשה ברבי יהושע, שהשכים אצלו אדם, ונתן לו אכילה ושתיה והעלהו לגג לשכב ונטל סולם מתחתיו. מה עשה אותו האיש, עמד בחצי הלילה, ונטל את הכלים וכרכן בטליתו, וכיון שביקש לירד, נפל מן הגג ונשברה מפרקתו [היא עצם הצואר, על שם שעשוי פרקים פרקים (עיין רד"ק בשמואל א' ד', יח'), ועיין להלן שלאחר הנפילה, שאלו ר' יהושע, וענה לו אותו אדם. ולפי זה צ"ל שאע"פ שנשברה מפרקתו, לא מת, והוא פלא! ואחר זמן ראיתי בס' ראשית חכמה (דרך ארץ, שער ג' אות כא) דגרס "ונשברה רגלו" ונלע"ד שכן נכון לגרוס]. לשחרית, השכים רבי יהושע ובא ומצאו (כשהוא נופל) [ובמסכת כלה ובס' ראשית חכמה ליתנהו שתי תיבות אלו], אמר לו, ריקה! כך עושים בני אדם שכמותך. אמר לו, רבי! לא הייתי יודע שנטלת את הסולם מתחתי. אמר לו, ריקה! אי אתה יודע שמאמש היינו זהירים בך. מכאן אמר רבי יהושע, לעולם יהיו כל בני אדם בעיניך כליסטים, והוי מכבדם כרבן גמליאל. ע"כ. והסתירה מבוארת, שאם אמרו ז"ל שהחושד בכשרים לוקה, א"כ היאך אמרו במקום אחר לחשוב כל אדם כליסטים?!
וחזה הוית בספר חרדים (פרק סו אות לג) שנרגש בזה, והא לך לשונו, אמרו זכרונם לברכה, כל אדם יהיה בעיניך כלסטים ומכבדו כרבן גמליאל. ותימה, שהרי אמרו והוי דן את כל האדם לכף זכות, ומשמע שיהיה צדיק בעיניו ולא יחשדנו כלל. ויש לומר, דאין הכי נמי, שצריך שיהיה גמור בעיניו לכבדו בלב שלם ולא כחונף, מכל מקום לענין להשמר ממנו, יחשבנו לרשע, אלא אם כן היה בדוק לו, כההיא דאבא חלקיה (תענית כג:), שחשד חכמי ישראל שבאו אצלו, ולא הניח אשתו עמהם, משום דלא בדק להו. ואע"פ שאשתו היתה בדוקה לו בצדקתה, מכל מקום לא סמך עליה, דאין אמונה באשה כי דעתה קלה, ולעולם צריכה שימור אף אם היא בעיניו ככסף צרוף מזוקק שבעתים, והעד, ברוריה (ע"ז יח:). וכעין זה נידון לכף זכות, אמרו (נדה סא.) בלשון הרע לא מקבלים, אבל מיחש חיישינן להשמר. עכ"ל. והביאו בספר "לתשובת השנה" על הרמב"ם (הלכות תשובה פ"ד הלכה ד'). ועיין בתענית (שם) ששאלו לאבא חלקיה מה הטעם שכשהגיעו לביתו, נתן לאשתו להכנס ראשונה, ואחר כך הוא, ואחר כך הם? והשיבם, "משום דלא בדיקתו לי" ופירש רש"י וז"ל: "אם כשרים אם פריצים, דאמר מר, כל אדם יהי בעיניך כליסטים" עכ"ל. ומדבריהם משמע בהדיא, דגם לענין עריות אמרו שכל אדם יהיה חשוד בעיניך, ואפילו לעשות מעשה. כעין מה שעשה אבא חלקיה, ופשוט. והיוצא מן הטהור, כי מה שאמרו "שיהיה בעיניך כל אדם כליסטים" היינו דוקא להשמר ממנו.
וכן משמע מדברי הרב ראשית חכמה (שם, אות כ') שכתב וז"ל: לעולם יכבד אדם את הבריות ויפליג בכבודם, ואפילו הכי ישמר מהם, ולא יאמין אלא במי שהוא בדוק אצלו, דתניא "לעולם יהיו וכו'" עכ"ל. וכן מבואר בפירוש לאבות לחסיד יעב"ץ (פ"א משנה ו'), דעל מה שאמר רבי יהושע בן פרחיה, הוי דן את כל האדם לכף זכות, כתב היעב"ץ, ומה שאמרו ז"ל, לעולם יהיו בני אדם בעיניך כליסטים, ונראה קצת סותר דברי התנא, אינו כן, כי דברי זה התנא אחר מעשה, ומאמרם ז"ל קודם מעשה, שיהו בעיניך כליסטים, כדי שלא תבוא לחשדם. אבל אם נגנב דבר מביתך, תתלה באבידה או בהעלמה. עכ"ל.
וכד תידוק קמעא, בדברי החרדים לעיל, במאי דקאמר "מכל מקום לענין להשמר ממנו, יחשבנו לרשע, אלא אם כן היה בדוק לו", ומדברי רש"י הנ"ל שכתב "משום דלא בדקיתו לי אם כשרים אם פריצים". וכן בדברי הראשית חכמה לעיל שכתב "ואפילו הכי ישמר מהם, ולא יאמין אלא במי שהוא בדוק אצלו", תמצא שהכל עולה בקנה אחד, דעל מי שאינו בדוק לו (כלומר, שאינו מכירו), קאמרי חז"ל שמותר לחושבו כליסטים. ומ"מ זהו דוקא לפני מעשה, אבל אחר מעשה, עיין בחפץ חיים (בפתיחה, עשין ג'), ועיין לו עוד (בכלל ג' הלכה ז'). ואכמ"ל.
ומקור מקומו טהור ובו מפורש כמו שתירצו הנך רבוותא, שלא אמרו לחושבו כליסטים אלא דוקא באינו בדוק לו, כלומר, שאינו מכירו. והוא מהגמרא במסכת כלה (שם) בזה"ל: "לעולם יהיו כל אדם בעיניך כליסטים. איני, והתנן אל תדין את חברך עד שתגיע למקומו? לא קשיא, כאן במכיר כאן בשאינו מכיר. רבא אמר [רבא נמי כשינויא קמא משני, אלא דמדיק לה מגופא דברייתא. הגר"ח קנייבסקי שם], הכא "כל אדם", הכא "חברך", מדקתני "חברך" מכלל דבידיע לא קאמר. [והקשו בגמרא] והא "כל אדם" קאמר, מאי לאו לאתויי חבר? לא, הא כדאיתא והא כדאיתא. עכ"ל. ורואים בעליל, שיש לחלק בין מכירו לשאינו מכירו, וכדעת הני רבוותא הנזכרים. [אלא שעדיין יש לדקדק, אמאי לא הקשתה הגמרא מהמשנה ד"הוי דן כל האדם". ומה היתה מתרצת אילו היתה מקשה. ודוחק לומר דקים להו לחז"ל, שמה שאמרו והוי דן הוא אחר מעשה, ולכן לא הקשו ממנו, ומה שאמרו "אל תדין את חברך", הוא אפילו לפני מעשה, ולכן הקשו ממאמר זה, שהרי גם הא דאמרו לעולם יהיו בני אדם בעיניך כליסטים, גם על לפני מעשה קאמר, ולשמור ממנו קאמר, וכמו שכתבתי לעיל. וצל"ע. ועיין בקושיא זו במשיב נפש על הרמב"ם (הלכות תשובה פ"ד, הלכה ד') ובתירוצו].
ועין רואה לגאון הגדול דרופתקא דאורייתא, הגר"ח קנייבסקי שליט"א בפירושו למסכת כלה (שם), שלחלק יצא, כי מה שאמרו חז"ל שבשאינו מכירו יכול לחושבו כלסטים, דוקא לענין ממון נאמר כיעו"ש בסוף ד"ה ל"ק. וקשה לי, ממה שראינו בדברי רש"י ומספר חרדים הנ"ל, דגם לענין עריות צריך לחושדם כשאינו מכירם כליסטים. וצ"ע. אמת אגיד ולא אכחד, דמקום היה בראש לחלק ולומר, שמה שאמרו שהחושד בכשרים לוקה, היינו לענין להגיד בפה, וכענין משה רבינו שאמר לה' יתברך על ישראל (שמות ד', א') "והן לא יאמינו לי", ולקה בצרעת כדכתיב בתריה (שם ו) "ויאמר ה' לו עוד, הבא נא ידך בחיקך, ויבא ידו בחיקו, ויצאה והנה ידו מצורעת כשלג", כדאיתא בשבת (שם) שדין זה נלמד ממשה רבנו, ושם הוא חשד בדיבור. כך עלה על לב לומר, ומצאתי שכוונתי לדעת מי שגדול בספר חסידים (סי' תתרפח) וז"ל: ומה שאמרו חכמים, החושד בכשרים לוקה, זה מי שחושד בפה, אבל לשמור ממנו – ישמור. ועתה אם חסיד לא יאמין לחסיד אחר על מאכלו ועל ממונו, לא יקפיד [על זה שחבירו אינו מאמינו, א"ך], כיון שאינו מדבר בפה. עכ"ל. ויש לדייק מדבריו, דס"ל ככל הני דאתינן, דלשמור ממנו אמרו לחושבו כלסטים. ועוד יש לדקדק, דלא סבירא ליה דרק לענין ממון אמרו לחושבו כלסטים, שהרי לשיטתו, אם חושדו על אפילו על מאכלו, אם זה בפה לוקה, ואם זה חשד בלב ובשמירה למעשה, שפיר דמי, שהרי לשיטתו כל החילוק הוא, אם זה בפה או בלב. ועוד יש לדייק, שדוקא אדם שאינו מאמינו קאמרי, ובלשון חז"ל ש"אינו מכירו". הא אם מכירו שירא בשלמות וחושדו, לוקה על זה. ואין חילוק, אם האדם שאינו מכירו חסיד או אדם פשוט, בכולהו קאמרי רבנן חשדהו כליסטים. כן משמע ממעשה דאבא חלקיה בתענית (שם), שההוא מעשה בזוגא דרבנן הוה, ע"ש. וכן משמע ממאי דכתב רבינו יהודה החסיד בספר חסידים, דאתינן לעיל. וכן כתב בהדיא במנחת שמואל (מאמר דרך הישר, אות י') וזה לשונו: ודייקו בלשונם הזהב, יהיו כל בני אדם חשובים בעיניך כליסטים ומכבדם כרבן גמליאל, הרי גם באדם גדול, שלפי הנראה בגדר רבן גמליאל נשיא ישראל אעפ"כ תחשדהו לליסטים. ע"כ.
ועתה הבוא נבוא לרבינו הנשר הגדול, אביא דבריו ואבינה אחריתם, בעזר יודע תעלומות לאמיתותם. וז"ל הרמב"ם בידו החזקה (הלכות תשובה פ"ד, הלכה ד'), והחושד בכשרים, אומר בלבו שאינו חטא, לפי שהוא אומר מה עשיתי לו, וכי יש שם אלא חשד, שמא עשה או לא עשה, והא אינו יודע שזה עון, שמשים אדם כשר בדעתו כבעל עבירה. עכ"ל הזהב. והנה בראש אמי'ר, נראה לדייק מדבריו דמדקאמר "שמא עשה או לא עשה", ולא קאמר "שמא יעשה או לא יעשה", משמע שחשדו על העבר, והוא כמו שכתבנו בשם כולם, שאם על מה שנעשה כבר חושדו, ולא דן אותו לכף זכות (אם שייך לדונו), בכלל חושד בכשרים יקרא.
והנה יש לחקור בדבריו, במאי דכתב "שמשים אדם כשר בדעתו כבעל עבירה" אם תיבת "בדעתו" קאי על הנחשד, כלומר שמשים אדם כשר בדעתו (שדעתו שלימה), כבעל עבירה, דאי לאו הכי, לכאורה הכי הוה ליה למימר, "שמשים בדעתו אדם כשר כבעל עבירה". או דילמא קאי על החושד, כלומר שהחושד משים בדעתו, אדם כשר כבעל עבירה. הן אמת שבספר "תשובה מאהבה" להרב ברזל שליט"א על הרמב"ם (שם), נראה מרוח דבריו, שהבין כמו שכתבנו באחרונה, וכ"כ בהדיא בספר "לתשובת השנה" על הרמב"ם (שם), אולם ראיתי להגאון ר' משה שטרנבוך שליט"א בספרו "הדרך לתשובה" על הרמב"ם (שם), יראה דהבין כמו שכתבנו בראשונה, והא לך לשונו, הרמב"ם דייק שמשים אדם כשר "בדעתו" בעל עבירות, ודבריו מדוייקים שאפילו לא ידוע לנו מאיזה עבירה אצלו, אם דעותיו אינם מכוונים מותר לחשוד בו וכו' ורק באדם כשר בדעותיו ומעשיו הוא דאסור לחשוד בו, ויש בזה מוסר השכל, שאלו עם דעות מקולקלות, יש מקום לחושדם שגם מעשיהם מקולקלים רק מסתירים הדבר, עכ"ל. בכל אופן גם אם נאמר שלדעת הרמב"ם אפילו אם רק חשד בדעתו לוקה, זהו דוקא אם חשד על העבר, וכלשונו "שמא עשה או לא עשה".
ובהיותי בזה אמרתי אסורה נא ואראה את פירוש הרמב"ם באבות (פ"א מ"ו), ובו מצאתי את שאהבה נפשי וז"ל: והוי דן את כל האדם לכף זכות, ענינו שאם היה אדם בלתי ידוע אצלך, שאינך יודע אם הוא צדיק או רשע, וראית שעשה מעשה או שאמר דבר, אם תפרשהו באופן אחר הוא רע, דון אותו לטוב ואל תחשוב בו רע. אבל אם היה אדם ידוע שהוא צדיק, ומפורסם במעשה טוב, וראית לו מעשה, שכל צדדיו מורים שהוא מעשה רע, ואי אפשר להכריע בו שהוא מעשה טוב אלא בדוחק גדול ובאפשרות רחוקה, הרי חובה לפרשו שהוא טוב, כיון שיש שם צד אפשרות שהוא טוב, ואסור לחשדו, ועל זה אומרים, כל החושד בכשרים לוקה בגופו, עכ"ל. ומכלל הדברים אתה למד שענין לא לחשוד בכשרים ולדון לכף זכות, הוא אם ראית שעשה מעשה כלומר אחר מעשה, ולא מיבעיא בצדיק אלא אפילו אדם שלא ידועים לך ענייניו. [דודאי לא ברשעים עסקינן, שאין מצוה לדונם לכף זכות אחר שהושלמו התנאים שבחפץ חיים (שם), ועיין לרמב"ם בסוף משנה זאת בזה, והרע"ב כאן כתב, אבל אדם שהוחזק ברשע, מותר לדונו לחובה, שלא אמרו אלא החושד בכשרים לוקה בגופו, מכלל שהחושד ברשעים איו לוקה, עכ"ל].
אבל לענין להשמר ממנו מצאתי לו להרמב"ם (שם) על מאמר "וקנה לך חבר", שכתב בתוך דבריו, ואוהב בטחון, הוא שיהא לאדם חבר שדעתו סומכת עליו, שאינו נשמר ממנו, לא במעשה ולא בדיבור, ומגלה לו כל ענייניו הטוב מהן והרע, בלי שיחוש ממנו שיבואהו בכך בזיון, לא אצלו ולא אצל זולתו וכו', ע"ש. והיוצא מהטהור, שאם הוא לא חבר שאפשר לסמוך עליו עד כדי כך, ורוב העולם אינם כאלו, כלומר אינם חבירנו שנוכל לסמוך עליהם בכל, אזי צריך להשמר ממנו, בין במעשה, ובין בדיבור, ויהיו לעולם כל בני האדם בעיניך וכו'. ואתה תחזה להרב מנחת שמואל (שם אות י') בענין הבדיקה שצריך לבדוק את החבר שכתב וז"ל: והגם שכל אדם בחזקת כשרות, וצריכים לדונו לכף זכות, זהו מן הסתם לנהוג בו כבוד וכיוצא בו, כי האדם יראה לעינים. אבל להתחבר עמו, להיות איש סודו ולגלות לו מצפוני לבו, צריך בדיקה. עכ"ל הטהור.