סימן קצה - דובב שפתי ישנים
ממדור חכמה ומוסר / מחוברת חשון תשס"ב (שנה ב') סי' יז
לרגל אזכרת יום השנה לפטירת מורנו ורבנו ועט"ר הגאון המופלא וכבוד ה' מלא ר' משה הלוי זצוק"ל שנלב"ע בליל י"א חשון תשס"א. אמרתי להעתיק כאן שתי שיחות מוסר שסדרם והדפיסם לפני כשלש שנים בס' לבנימין אמר (לידי"ן ר' בנימין חדאד ז"ל) עמו' 52-57 וזה לשונו לשון הזהב וההדר'ת:
לקט מכמה שיחות מוסר שאמרתי בס"ד בחודש אלול תשנ"ו ועשי"ת בתשרי תשנ"ז לפני קהל שומעי לקחי בכמה שיעורי תורה בנושא: אהבת הזולת, כבוד חברים, וסבר פנים יפות. ערכתי בס"ד לע"נ האברך היקר ר' בנימין בן זינה ז"ל שכפי הנשמע ממקורביו היו בו מידות טובות ביחס אל הזולת. תנצב"ה אמן.
אהבת הזולת
איתא בגמ' שבת (לא.) מעשה בנכרי אחד שבא לפני שמאי אמר לו: גיירני על מנת שתלמדני את כל התורה על רגל אחת. דחפו באמת הבנין שבידו. בא לפני הלל, גייריה, אמר לו: דעלך סני לחברך לא תעביד, זו היא כל התורה כולה ואידך זיל גמור. ע"כ. ונלע"ד שבודאי אותו נכרי לא התכוין ללמוד את כל דיני התורה כשהוא עומד על רגל אחת שבזמן קצר כזה בודאי לא יעלה על הדעת ללמוד הכל, וכוונתו היתה לברר, אם יש איזה יסוד בתורה שבלעדיו אי אפשר לקיים את דיני התורה כראוי או שכל מצוה עומדת לעצמה ואין יסוד שמחבר בין המצוות השונות. וכששמע זאת שמאי הקפיד מפני שחשב שכוונת אותו נכרי לדעת רק את היסוד שעליו קיימים דיני התורה מבלי להמשיך ללמוד את דיני התורה. ועל כן דחפו באמת הבנין שבידו, לרמוז לו, שכמו בנין שיש בו יסודות בלי ספק, אבל אין מספיק ליסד בו יסודות אלא צריך אח"כ לבנות עליהן בנין, כך אין מספיק שתדע את יסודות התורה מבלי להמשיך ללמוד את דיני התורה. אך הלל שמטבעו היה סלחן במקום לדחותו אמר לו בפירוש את היסוד, והוסיף מיד "ואידך זיל גמור" כלומר, שאין זה מספיק לדעת את היסוד אלא צריך אח"כ להמשיך וללמוד את דיני התורה.
ואיך שיהיה, לימדנו הלל שיסוד קיום דיני התורה תלוי במצוה פשוטה ביותר "אהבת הזולת" מה ששנאוי עליך לא תעשה לחברך. וצריך להבין למה באמת דבר זה הוא יסוד לקיום דיני התורה, ולמה לא יחשב העובר על זה רק כעובר על אחת ממצוות עשה שבתורה ולא כמבטל את כל התורה. ונלע"ד בס"ד, ע"פ מה שידוע שכל ישראל קבלו על עצמם בברית שכרת אתם משה בעבר הירדן קודם שנכנסו לארץ ישראל להיות כל אחד ואחד ערב בעד כל ישראל שיקיימו את "דיני התורה" ומטעם זה יכול אדם להוציא את חבירו במצוה אע"פ שכבר יצא בעצמו ידי חובת המצוה, וכמ"ש רש"י (ר"ה כט.) ע"ש. נמצא שאם אדם אינו אוהב את חבירו ואינו דואג לצרותיו וכיוצ"ב, וכ"ש אם ח"ו גם גורם ומסבב לחבירו רעה, א"כ הוא מגלה דעתו שאינו חפץ להיות ערב בעדו, והרי הוא מיפר את הברית שקבלו אבותינו על עצמם ועל זרעם להיות ערבים זה לזה בקיום דיני התורה וממילא כל המצוות שיקיים אינם חשובות לפני השי"ת אחר שהפר את התחייבותו להיות ערב בעד כל ישראל בקיום המצוות. ומפני כך יסוד קיום דיני התורה תלוי באהבת הזולת, שהאוהב את חבירו בודאי ידאג לו גם לצרכיו הרוחניים בקיום דיני התורה.
ומה שרצה השי"ת שיהיו כל ישראל ערבים זה בזה, אפשר לומר שהטעם בזה הוא מצד הדבקות במדותיו יתברך שמו ומדת האהבה והרחמנות היא אחת ממדותיו יתברך כידוע. וצריכים אנו לעשות ק"ו בעצמנו, ומה השי"ת שהוא כל כך גדול וענק שאי אפשר לצייר בדמיון כמ"ש דהע"ה בספר תהילים מזמור קמ"ה פסוק ג) "גדול ה' ומהולל מאוד ולגדולתו אין חקר", מ"מ הוא מתייחס לכל אחד ואחד מברואיו, זן ומפרנס את כל העולם מקרני רמים ועד ביצי כינים, משגיח עלינו בפרטות, שומר עלינו תמיד בכל עת ובכל שעה, אע"פ שכל ברואיו הם כאין וכאפס לנגדו וכמר מדלי וכשחק מאזנים נחשבו, שבאמת אין זה גורע מכבודו וגדולתו ח"ו אדרבא מגדיל את ההערצה האמיתית אליו מברואיו. וא"כ ק"ו אנחנו שכמה שנחשוב עצמנו לגדולים וחכמים מיוחדים לא נגיע אפי' לקצה קצהו של גדולתו יתברך, וא"כ איך לא נחוס על זולתינו בחשבנו שאנו מכובדים ממנו ואין זה כבוד להתייחס לזולתינו, וזו מחשבה זרה ותמוהה. ובאמת שכבר לימדנו להועיל התנא במסכת אבות (פ"ד מ"א) "איזהו מכובד המכבד את הבריות" ולא כמו שחושבים בטעות שמכובד זה מי שמכבדים אותו בגלל עושרו או חכמתו או כל סיבה גשמית אחרת, אדרבא המכובד האמיתי הנערץ על בני האדם זהו מי שיורד אליהם ומכבדם ומתייחס אליהם באהבה וכבוד כמו שמצאנו למשה ואהרן שהיו נערצים על בנ"י עד שלא רצו להאמין שאפשר שיפטרו מן העולם, וכל כך למה? מפני שהיו יורדים אל העם ושומעים את בקשותיו.
אם כן רבותי, חייבים אנו ליטע בלבנו אהבת זולתינו, ובזה, מלבד שאנו מקיימים מצוה חשובה ועושים נחת רוח להשי"ת, גם אנו יכולים לקיים את כל דיני התורה בשלימות ואז גם השי"ת יעניק לנו כל טוב, מדה כנגד מדה. ונזכיר כאן משל קטן בחשיבות אהבת הזולת ושכרה: מעשה באב ובנו שגרו ברוסיה הקפואה, כידוע כמעט כל חדשי השנה קר שם מאוד, וחודש או חודשיים קר פחות, ובהגיע אותו חודש דרך בני המקום ההוא להכין להם בגדים ומלבושים חמים מצמר לקראת החודשים הקרים הבאים. האב והבן הנ"ל גרו יחדו בבקתה דלה ולא היתה פרוטה מצויה בכיסם מלבד מה שהיו צריכים כדי להחיות את נפשם. והנה בבודקם את מעילי החורף שלהם הוברר להם שאחד המעילים כבר אי אפשר ללובשו בחורף הבא מחמת שנשחק ובלה. לקנות מעיל חדש לא היה ביכולתם, ובצר להם עמדו והתווכחו ביניהם מי מביניהם ילבש את המעיל האחד שנשאר ראוי ללבישה. האב טען, שכיון שהוא מבוגר וזקן א"כ הוא זכאי ללבוש את המעיל שנשאר שכן הקור מזיקו יותר מאשר לבן שהוא צעיר. והבן טען, אדרבא לו מגיע ללבוש את המעיל שנשאר, שכן הוא יוצא מחוץ לבית להביא מזון, ובחוץ קר הרבה יותר מבבית. והנה כל אחד עמד בדעתו ולא הגיעו לשום פשרה. החליטו ללכת לרב המקום לפסוק להם מי מביניהם ילבש את המעיל שנשאר. הרב ביקש ארכה של שלשה ימים, ואמר להם, שבעוד שלשה ימים יבואו אליו וישמעו את פסק ההלכה. כשחזרו האב והבן לביתם ועלו על יצועיהם לשכב התהפכו מחשבותיהם, האב הרהר בלבו שמן הסתם הרב יפסוק לטובתו כי טענתו חזקה משל בנו, ואז התחיל לרחם על בנו שיצטרך לצאת מהבית במזג אויר קריר כל כך בלי ללבוש מעיל חם, והחליט לוותר על המעיל וליתנו לבנו. והבן גם הוא הרהר בלבו שמן הסתם הרב יפסוק לטובתו כי טענתו חזקה משל אביו. ואז התחיל גם הוא לרחם על אביו שיצטרך לקפוא בלי מעיל חם והחליט לוותר על המעיל וליתנו לאביו. הבוקר אור, וכשנפגשו האב והבן, אמר האב לבן שהחליט לוותר על המעיל לטובתו. והבן אמר להיפך. וכך ישבו והתווכחו ביניהם עד שהחליטו לבוא שנית אל הרב ולספר לו על הויכוח החדש שביניהם. כששמע הרב את הטענות החדשות, אמר להם, המתינו רגע. נכנס לחדר הפנימי וחזר ובידו מעיל וכה אמר: קחו לכם מעיל זה ויהיה לכל אחד מכם מעיל לחורף. האב והבן תמהו ושאלו את הרב, למה לא הציע פתרון זה אתמול כשהתווכחו ביניהם על המעיל. השיב הרב: אתמול כל אחד מכם טען לטובתו בלבד והתעלם מטענות זולתו, אם ביניכם אין אהבה שוררת, למה שאני אוהב אתכם ואתן לכם מעיל במתנה? זה לא מגיע לכם. אבל עכשו כשהתהפכו טענותיכם וכל אחד טוען לטובת חבירו בלבד, ראיתי את גודל האהבה שביניכם ואמרתי ללבי גם אני אוסיף אהבה ואתן לכם במתנה את המעיל שלי.
רבותי! עם ישראל משולים לאב והבן הללו, והשי"ת משול לאותו רב. אם אין אהבה שוררת בינינו וכל אחד דואג לעצמו בלבד ומתעלם מזולתו השי"ת לא יעניק לנו שפע משלו, אבל אם אהבה שוררת בינינו וכל אחד דואג וחושב על זולתו, גם השי"ת שמח ומעניק לנו שפע גדול בכל התחומים1
* * *
כבוד חברים
בגמ' ברכות (כח:) ת"ר, כשחלה ר' אליעזר נכנסו תלמידיו לבקרו, אמרו לו, רבנו! למדנו אורחות חיים ונזכה בהן לחיי עוה"ב. אמר להם, "הזהרו בכבוד חבריכם" וכו' ובגמ' יבמות (סב:) אמרו שנים עשר אלף זוגות תלמידים היו לו לר"ע וכולם מתו בפרק אחד מפני "שלא נהגו כבוד זה בזה". ובמשנה (פ"א דאבות מ"י) רבי אליעזר אומר "יהי כבוד חברך חביב עליך כשלך". מורי ורבותי! להזהר בכבוד הזולת אין זה דבר קל, היצה"ר מפתה אותנו ומראה לנו שתמיד האשמה בזולתינו ואנחנו נקיים וצדיקים תמיד, לכן גם כשפוגעים בחבר נראה לנו שהוא האשם ולא בסיבתנו נגרם לו בזיון ח"ו. ולפעמים בכלל לא מרגישים שפוגעים בחבר, למשל, אדם מדבר עם חבירו ונראה לו שחבירו מפטפט ומדבר עמו דברים שלא לענין ורוצה לסיים עמו את השיחה, יש שירמוז בתנועות יד או עינים או בעקימת פיו לחבירו שירגיש שאין הוא רצוי אצלו כעת, והחבר נפגע. והלה אומר בלבו: כלום מה היה בידי לעשות, ביטול שזה מבטלני מד"ת חמור יותר. וזה אינו נכון, כי המלבין פני חבירו איסורו חמור יותר. וכנראה שזה היה מנהגם של תלמידי ר"ע שלרוב גדלותם בתורה סברו שביטול תורתם חשוב יותר מכבוד חבריהם. צריך להתנהג בסבלנות גם במקרים הללו ולהמשיך להסביר פנים לחבר ולהתנהג עמו בעדינות ולהתנצל לפניו ולבקש סליחתו על הפסקת השיחה עד שירגיש שאדרבא אתה מצטער על הפסקת השיחה, ובכך שניהם יצאו נשכרים. וידוע מ"ש בגמ' (כתובות קיא:) אמר רבי יוחנן, טוב המלבין שינים לחבירו יותר ממשקהו חלב שנאמר "ולבן שינים מחלב", אל תיקרי לבן שינים אלא ליבון שינים. (ופרש"י, שהשוחק שיניו נגלים). ובגמ' בתרא (ט:) אמר ר' יצחק, הנותן פרוטה לעני מתברך בשש ברכות. והמפייסו בדברים, מתברך באחת עשרה ברכות. וכתבו התוס' שם, שהמפייסו בדברים בלי לתת לו כלום, מתברך באחת עשרה ברכות. ע"ש. הרי לפנינו שיותר חשוב לפייס ולהאיר פנים לזולת מלתת לו ממון. כי המפייסו בדברים ומאיר לו פניו הרי הוא מעודד את "נפשו" של הזולת ומרומם את "רוחו" ואילו הנותן לו ממון בלבד בלי הארת פנים הוא מחיה את "גופו", וכבר ידוע שהאושר חשוב יותר מהעושר. ואפי' שמאי הזקן שידוע בקפדנותו כמבואר במעשים שהובאו בגמ' שבת (לא.) ומסיימת שם הגמ' שלימים נזדווגו שלשה האנשים שהוזכרו במעשים שם, ואמרו "קפדנותו" של שמאי בקשה לטורדנו מן העולם, אין זה ח"ו מצד שהיה מזלזל בבני אדם פחותים ממנו, חלילה לחשוב כך על תנא הקדוש כשמאי, ובפירוש אמרו במס' אבות (פ"א משנה ט"ו): שמאי אומר, עשה תורתך קבע וכו' "והוי מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות" אלא שאותם המעשים המובאים בגמ' שבת (שם) נגעו לכבוד הקב"ה ותוה"ק, והיה בהם סרך חילול ה' כאשר יראה (כצ"ל) המעיין באותם מעשים, לפיכך שמאי הקפיד וגער ודחפם באמת הבנין שבידו שבמקום חילול ה' אין חולקין כבוד לשום אדם. והקפיד מצד מה שאמרו הוי עז כנמר וכו' לעשות רצון אביך שבשמים. אבל לולי זאת אדרבא שמאי היה מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות שבודאי היה נאה דורש ונאה מקיים אלא שהלל הזקן מחמת ענותנותו היתירה וחיבתו הגמורה לבריות, נהג בדרך אחרת גם במקום חשש חילול ה', והיה נוהג כאהרן הכהן שבודאי מעשיו היו לפנים משורת הדין ומצד חסידות כמ"ש באבות (פ"א מי"ב) "הלל אומר, הוי מתלמידיו של אהרן אוהב שלום ורודף שלום אוהב את הבריות ומקרבן לתורה". וידוע שבגלל מדה זו של אהרן נגרם לו חטא מי מריבה, שחטאו של אהרן היה בזה שלא מיחה במרע"ה, שלאחר שראה שרוצה משה להכות את הסלע פעם נוספת היה צריך למחות בו ולהזכירו שה' ציוה לדבר אל הסלע בלבד, אבל אהרן החסיד והעניו לא היה יכול למחות במרע"ה רבן של ישראל והיה בטוח שמשה יודע מה שעושה. ובאמת שטעה בזה אהרן והיה לו למחות, שאין חולקין כבוד לרב במקום חשש חילול ה'. ואפשר שמטעם זה שמאי הקפיד מאוד במקום חילול ה' ולא נהג כהלל. אבל שלא במקום חשש חילול ה' בודאי שכולים מודים שצריך להאיר פנים לזולת אפי' במקום חשש ביטול תורה וכנ"ל. לפיכך חובה קדושה עלינו להתחזק במדה זו של אהבת הזולת ולכבד את הבריות כל כמה שנוכל, ובזכות מצוה חשובה זו השי"ת יערה עלינו רוח ממרום ויגאלנו גאולה שלימה וישלח לנו משיח צדקנו ויבנה לנו בית המקדש ונהיה כולנו שמחים בבנין ציון ואריאל. אמן. עכ"ל.
ויה"ר שיהיו דברי מוסר וחיזוק אלו לעילוי נשמתו הטהורה, אמן.