סימן קצז - דברי חכמים בנחת, נשמעים!
מאת ר' יעקב מזרחי / מחוברת טבת שנה ב' (תשס"ב) סי' לה
איתא בגמרא גיטין דף ו' ע"ב אמר רב יהודה אמר רב, כל המטיל אימה יתירה בתוך ביתו סוף הוא בא לשלש עבירות גילוי עריות ושפיכות דמים וחילול שבת. אמר רבב"ח, הא דאמרי רבנן שלשה דברים צריך אדם לומר בתוך ביתו ערב שבת עם חשיכה עשרתן? ערבתן? הדליקו את הנר! צריך למימרינהו בניחותא, כי היכי דליקבלו מיניה. א"ר אשי, אנא לא שמיעא לי הא דרבב"ח, וקימתיה מסברא. א"ר אבהו, לעולם אל יטיל אדם אימה יתירה בתוך ביתו שהרי אדם גדול וכו'. ע"כ. בראשית מאמר, יש לשאול למה הפסיקה הגמ' בדברי רבב"ח בין מאמר רב חסדא למאמר רבי אבהו הקשורים בקשר אמיץ יותר, שהרי שניהם עסקו "במטיל אימה יתירה בתוך ביתו" ודברי רבב"ח לא דיבר בענין זה אלא רק שידבר האדם בנחת כדי שיתקבלו דבריו. ועוד יש לדקדק במה ששאלו המפרשים, מאי קאמר רב אשי "קיימיתיה מסברא" והרי רבב"ח נמי דקאמר "כי היכי דליקבלו מיניה" סברא קאמר?! ועוד, יש לשאול מה בא ללמדנו רב אשי באומרו שקיים דברי רבב"ח מסברא.
ובטרם אבוא להשיב על שאלתנו הראשונה צריך לבאר שרבב"ח הוצרך לבאר את המשנה שיש לומר שלשה דברים הללו בנחת, מכיון ומלשון המשנה ששנינו "הדליקו את הנר!" אפשר שהוא לשון ציווי תקיף כדי שלא יבואו לידי חילול שבת וא"כ גם שאלותיו הראשונות "עשרתן?" "ערבתן?" בתקיפות כדי לזרזן, קמ"ל שהכל צריך לומר בנחת. כי דברי חכמים בנחת, נשמעים. ומעתה זהו הקשר שיש בין מאמר רבב"ח למאמר רב חסדא שאם לא יאמר האדם: עשרתן, ערבן וכו' בניחותא, אז לא יתקבלו דבריו על אנשי ביתו, כלומר לא יעשו רצונו, ואז יבוא להטיל אימה יתירה בתוך ביתו ויגיע לשלש עבירות רח"ל. אי נמי, מה שאמר "כי היכי דלקבלו מיניה" אין כוונתו לומר שאם האדם לא יאמר דבריו בניחותא אז לא יעשו רצונו, אלא ר"ל שיעשו רצונו מתוך אימה. ולכל אחד מהפירושים הנ"ל האדם נקרא מטיל אימה יתירה בתוך ביתו.
ובאשר למה ששאלו המפרשים מאי קאמר רב אשי "ואנא קיימתיה מסברא", והרי ודאי רבב"ח נמי מסברא קאמר, נלע"ד בס"ד, שרב אשי סובר שאין צורך לבאר את המשנה ולומר שמה ששנינו עשרתם ערבתם וכו' צריך לאומרו בנחת כי זה דבר פשוט שהרי כל הזמן צריך לנהוג כן. וכמו שכתב הרמב"ן באגרתו המפורסמת "ותתנהג תמיד לדבר כל דבריך בנחת לכל אדם ובכל עת". ואף אם משמע מלשון המשנה שיש לומר ערבתן וכו' בתקיפות, אין צורך כלל להסביר שצריך לומר בניחותא מהסיבה הנ"ל. וזהו שאמר ר' אשי "קיימתיה מסברא" כלומר, בלא צורך של הסבר המשנה וכיוצא, שהרי ודאי כך הוא בכל דרך האדם בעבודת ה'. וזהו ההבדל ביניהם, שרב אשי בא ללמדנו שאין צורך להסביר את דברי משנה שיש לומר ג' דברים אלו בנחת מפני שכבר לימדונו חז"ל את הדרך להתנהג בה. ואחי ר' מאיר נר"ו כתב להעיר על הנ"ל, לכאורה אפשר לומר גינו מי שמטיל אימה "יתירה" בתוך ביתו, אלמא שיש להטיל מעט אימה על בני ביתו וכמו שאמרו חז"ל סוטה (מז.) יצר תינוק ואשה שמאל דוחה וימין מקרבת. וע"כ יש לפרש דברי המשנה "לימרנהו בנחת" כי היכי דליקבלו מיניה. ור"ל שבזמן ע"ש עם חשכה יש לנהוג בהנהגת ימין מקרבת מפני שבערב שבת בני הבית לחוצים מרוב דוחק הזמן עכ"ד נר"ו.
וראיתי למהר"ם שיף שתירץ תירוץ אחר לשאלה שניה בזה"ל: ואולי רבב"ח משמע ליה מלשון המשנה דקאמר "לומר" אמירה לשון רכה ולא קאמר לשאול או לצוות. גם לשון "בתוך ביתו" כמדבר עם עצמו, דאל"כ הול"ל "אל בני ביתו". והוא [ר' אשי] קאמר מסברא בלא דקדוק, עכ"ל. וכן ראיתי להגרי"ח זצ"ל בספרו בניהו בחי' לגיטין (ו:) שהסביר כי רבב"ח דקדק מלשון המשנה "בתוך ביתו" ופירש שהכוונה בשקט ושלא ישמע בחוץ. ע"כ. ויש לדקדק לפירוש מהר"ם שיף והגרי"ח זצ"ל הנ"ל, היאך יפרנסו מה שאמרו בגמ' לעיל "כל המטיל אימה יתירה בתוך ביתו וכו'", האם גם כאן הוא כמדבר אל עצמו (לפירוש מהר"ם שיף) או בשקט שלא ישמעו בחוץ (לפירוש הגרי"ח זצ"ל) ותירץ לי אחי היקר מאיר עיני חכמים נר"ו, דהמשנה בשבת דמיירי באדם שאומר דבר לבני ביתו ע"כ הול"ל "לבני ביתו" ולא "בתוך ביתו", וע"כ דקדקו המפרשים הנ"ל מה שדקדקו. לא כן במאמר לעולם אל יטיל אדם אימה יתירה בתוך ביתו שאין קושי בלשון זה כלל ולכן אע"פ שהיה אפשר לומר: כל המטיל אימה יתירה "על בני ביתו" מ"מ כיון דלא שייך כאן לשון אמירה, ודאי אין לדקדק מזה כלום.