סימן רה - עשרה דברים שנבראו בע"ש ביה"ש ורמזיהן
מאת הרב בנימין נבול / מחוברת סיון תשס"ב (שנה ב') סי' עה
באבות (פ"ה משנה ו) שנינו: עשרה דברים נבראו בע"ש בין השמשות, ואלו הן: פי הארץ, פי הבאר, פי האתון, הקשת, והמן, והמטה, והשמיר והכתב והמכתב, והלוחות. וי"א אף המזיקין, וקבורתו של משה, ואילו של אברהם אבינו. וי"א אף צבת בצבת עשויה. ע"כ. וממה שאמרו ז"ל שעשרה דברים אלו נבראו סמוך ונראה לסיום מעשה בראשית, משמע שאילו לא היו נבראים, היה העולם חסר. וצריך להבין, במה עשרה הדברים הללו, משלימים את הבריאה? ומדוע דוקא אלו נבראו ולא שאר הנסים ושינויי טבע שהיו בעולם במשך הדורות?
ידוע הדבר ומפורסם הענין מה שכתב הרמב"ם בביאורו למשנה הנ"ל שכל הנפלאות הושמו בטבעי הדברים ההם שנעשו בהם נסים מששת ימי בראשית. דרך משל, שיום שני בהחלק המים הושם בטבע שיחלק ים סוף למשה, והירדן ליהושע, וכן לאליהו וכן לאלישע. אמנם אלו העשרה בלבד נעשו בטבעי הדברים ההם בבין השמשות. אולם המאירי כתב לפרש בדרך אחרת בזה הלשון: עשרה דברים אלו – בהם קיום האומה הצלחתה ושלימות אמונתה. ואילולא הם לא היה קיום לזאת האמונה שבה תכלית המציאות וכוונת הבריאה עכ"ל. ובמאמרי זה אין הכוונה להציג דברי רבותינו הראשונים ז"ל בביאורה אלא לפרש בדרך המוסר כפי שראיתי ושמעתי מפי סופרים וספרים ובעניותי דליתי מדבריהם. וזה החלי בעזר צורי וגואלי.
א) פי הארץ – טמן ברמ'ז שגם אם ייגע האדם להעשיר עושר רב כמו קרח, הלא בין רגע היה ובין רגע נבלע הוא וכל אשר לו ולא נודע כי באו אל קרבנה. וכפי שאמר החכם באדם "לא יועיל הון ביום עברה" (משלי יא ד). כלומר, ביום דינו של אדם לא יועילו אוצרות ביתו. במקרה הטוב, יעזוב לאחרים חילו. ואם עשה עושר ולא במשפט אלא בדרך גזילה וגניבה, הרי עושר שמור לבעליו לרעתו, בחצי ימיו יעזבנו ואחריתו יהיה נבל. ואז או שיעזוב את ממונו ("החזר ציוד") או שממונו עוזב אותו. ורמז נפלא מצאנו לזה על הפסוק והיה נכון לבוקר ועלית בבוקר אל הר סיני ונצבת לי שם על ראש ההר. ואיש לא יעלה עמך וגם איש אל ירא בכל ההר גם הצאן והבקר אל ירעו אל מול ההר ההוא (שמות לד ב-ג). והיה נכון לבוקר - אם העוה"ז דומה ללילה הרי שהעוה"ב דומה לבוקר [בקר בהיפוך אותיות קבר] ולכן הכן עצמך להיות מוכן בעוה"ב הדומה לבוקר. ומכיון שעלית בבוקר אל הר סיני ונצבת לי שם על ראש ההר. ונצבת - לדין. ואיש לא יעלה עמך - לא חברים ולא ידידים ובני משפחה ולא בניך ובנותיך, אל תצפה לעזרה כלשהי מהם. גם הצאן והבקר אל ירעו - אפי' הרכוש שחשבת אותו לידיד נאמן, גם הוא לא יעזור ולא יגיע אל מול ההר ההוא. ואשרי המבין. ועוד רמז נאה לזה מצאנו במשנה (ספ"ב דשבת) ששנינו: "שלשה דברים צריך אדם לומר בתוך ביתו ע"ש עם חשכה. עשרתן? עירבתן? הדליקו את הנר!" וזה בא לרמוז: עשרתן - (בשי"ן ימנית) זהו עושרו של האדם. ביום פקודה ישאלוהו האם עשית עושר במשפט ובאמונה. ערבתן - ערבונו של אדם והם בניו ובנותיו של אדם, האם הם הולכים בדרך ה'. אם תשובותיו של אדם טובות. הרי אומרים עליו בבית דין של מעלה: הדליקו את הנר - רמז לתורה ומצוות כמו שנאמר: "כי נר מצוה ותורה אור" וכשהולך אדם לבית עולמו אחרי אריכות ימים ושנים, תורה ומצוות ומעשים טובים שעשה הולכים לפניו שנאמר: "והלך לפניך צדקך וכבוד ה' יאספך" (ישעיה נח ח).
ב) פי הבאר – בא סימן על האמונה שהאדם אוכל פירותיה בעולם הזה והקרן קיימת לעולם הבא. הפסוק אומר: "ויסעו בני ישראל מרעמסס סכתה כשש מאות אלף רגלי הגברים לבד מטף". מליוני בני אדם יוצאים ממצרים אל המדבר הגדול והנורא ללא ידיעה ברורה לאן פניהם מועדות, וגם צידה לא עשו להם, ואעפ"כ, לא שואלים שאלות! והקב"ה שולח להם את "בארה של מרים" והוא הולך ומתגלגל עמהם ממקום למקום, ארבעים שנה במדבר. (וזה מלבד המן וענני כבוד). וזכו לפירות אלו בעוה"ז, בזכות האמונה. והקרן קיימת לעוה"ב. ונזכרו על זה לשבח ישראל כמ"ש "זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה" (ירמיה ב ב ).
ג) פי האתון – רמז לתוכחת מגולה ביום הדין. כמו שאמרו חז"ל: אוי לנו מיום הדין אוי לנו מיום התוכחה, ומה בלעם חכם שבאומות העולם לא עמד בפני תוכחתה של אתונו, אנו מה נענה ביום שידובר בנו? אם יבוא אדם ויטען טענות לא אמיתיות, הרי יכחישוהו על פניו. כפי שמצינו בסדר אליהו זוטא (פרק יד מאמר א) מעשה ששאל אליהו התשבי צייד אחד, מה תענה ביום פקודה? אמר לו האיש, רבי יש לי דברים שאני משיבו, בינה ודעת לא נתנו לי מן השמים שאקרא ואשנה. ענה לו אליהו הנביא: בני, מה מלאכתך? אמר לו, צייד אני. אמר לו אליהו, ומי לימדך שתביא פשתן ותארוג מצודות ותשליכהו לים וכו' לזה נתנו לך בינה ודעת, ולדברי תורה שכתוב בהם "כי קרוב אליך הדבר מאוד בפיך ובלבבך לעשותו", לא נתנו לך דעה ובינה מן השמים?! מיד היה מרים קולו ובוכה ומתאנח. אמר לו אליהו ז"ל, בני, אל ירע לך אלא כל שאר בני אדם באי עולם הן משיבין תשובה זו על אותו ענין שהן עוסקין בו. אבל מעשיהן מוכחין עליהן. ע"כ המעשה. ומה נענה אנן אבתריה ביום הדין? ביומא (לה:) איתא, ת"ר עני ועשיר ורשע באין לדין. לעני אומרים לו: מפני מה לא עסקת בתורה? אם אומר, עני הייתי וטרוד במזונותי. אומרים לו, כלום עני היית יותר מהלל וכו' עשיר אומרים לו: מפני מה לא עסקת בתורה? אם אומר עשיר היית,י וטרוד הייתי בנכסיי. אומרים לו: כלום היית עשיר יותר מר' אלעזר בן חרסום שהניח לו אביו אלף עיירות ביבשה וכנגדן אלף ספינות בים וכו' רשע אומרים לו מפני מה לא עסקת בתורה? אם אומר נאה הייתי וטרוד ביצרי. אומרים לו: כלום היית נאה מיוסף וכו' וסימן נתנו לזה בפסוק: "רבות מחשבות בלב איש ועצת ה' היא תקום" היא ר"ת הלל, יוסף הצדיק, ור' אלעזר בן חרסום. שהלל מחייב את העניים, ויוסף הצדיק יחייב לעתיד לבוא את היפים והענוגים. ור"א בן חרסום יוכיח את העשירים שהעושר העבירם על דעתם ועל דעת קונם. לכן אשרי אדם מפחד תמיד ומקשה לבו יפול ברעה (משלי כח יד)
ד) הקשת – באה ללמדנו שהקב"ה ישתבח שמו, נאמן בבריתו וקיים במאמרו. בברכות (ז.) אמרו אריו"ח משום ר' יוסי כל דיבור ודיבור שיצא מפי הקב"ה לטובה אפי' על תנאי לא חזר בו, מנא לן? ממשה רבינו שאמר לו הקב"ה: "הרף ממני ואשמידם ואעשה אותך לגוי עצום ורב ממנו". ולמרות שביטל משה את הגזירה התקיים התנאי במשה שמבני בניו פרו ורבו למעלה ראש למעלה מששים רבוא(!) ומאידך גיסא, אם ח"ו נגזרה גזירה רעה על שונאי ישראל ושבו בתשובה - הקב"ה מבטלה ביטול גמור בזכות תשובה ומעשים טובים. ועוד בא ללמדנו שהקשת אינה תופעה טבעית שמתרחשת אחר ירידת הגשמים הראשונים אלא זהו רצון ה' ובריאה בפני עצמה, ומי שאמר לשמן וידלוק הוא יאמר לחומץ שידלק. והבן.
ה) המן – לא נתנה תורה אלא לאוכלי המן. ומי שזכה והתברר והתאמת אצלו מה חובתו בעולמו ולמה צריך שישים כל מגמתו. אזי זוכה הוא להשגחה פרטית למעלה מן הטבע. כי הרבה שלוחים למקום להמציא לכל אחד די מחסורו אשר יחסר לו. ואמרו ז"ל שבזמן ירמיה הנביא כשלא עסקו עם ישראל בתורה, הוציא להם ירמיה הנביא את צנצנת המן השמורה לדורות ואמר להם: ראו דבר ה' (שמעו לא נאמר אלא ראו). בזה התפרנסו אבותיכם ארבעים שנה במדבר. ובזמן ירידת המן היו בעם ישראל שלשה סוגים. צדיקים, בינוניים, ופחות מכך. לצדיקים - היה כל צדיק וצדיק מושיט ידו אוכל מעט ומתברך במעיו ושב לתורתו לעסו'ק אהב. הבינוניים - היו צריכים לצאת לשווקים ולרחובות ולבקש את שאהבה נפשם. והפחות מכן - היו צריכים לשוט וללקט ולדוך במדוכה ולבשל בפרור ובזיעת אפם אכלו לחמם. וכן תמיד בכל דור ודור השגחת הקב"ה על עמו ישראל מוצאים אנו שלש סוגי אנשים בעלי דרגות שונות של בטחון. א) עמלי תורה - העוסקים בתורה בהתמדה עצומה ותורתם אומנתם אשר זוכים לקבל פרנסתם (מילגתם) עד הסטנדר שבו הם לומדים. ב) קובעי עיתים לתורה - וגם עושים מלאכה לקיום עצמם ומשפחתם, אשריהם! שמשלבים תורה עם מלאכה ויגיעת שניהם משכחת עוון. ג) הציבור הכללי - שכל חייהם הם עובדים ובזיעת אפם יביאו לחמם. וטורחים הרבה על המחיה ועל הכלכלה. "ועוזרים" כביכול להקב"ה לפרנס אותם. וכבר נודע שהפרנסה אינה פועל יוצא של ההשתדלות. והמן יוכיח, שנאמר בו: "וילקטו המרבה והממעיט, וימודו בעומר ולא העדיף המרבה והממעיט לא החסיר איש לפי אכלו לקטו". (שמות טז יז-יח) ומזונותיו של אדם קצובים לו מתשרי לתשרי (חוץ מתשר"י) ואין אדם נוגע במוכן לחבירו אפי' כמלא נימא.
ו) והמטה – האותות והמופתים שהיו נעשים ע"י השם המפורש שהיה חקוק במטה, מאלפנו בינה שהכל נעשה מידו הגדולה יתברך. ומטעם זה נשמט שמו של משה רבינו רעיא מהימנא מהגדה של פסח, שלא יטעו לחשוב שהכל מידו של מרע"ה אלא הכל מרצונו יתברך לגאלנו. ומאידך, נאמר "אוי אשור שבט אפי" כלומר כל שונאינו ומבקשי רעתינו הם כשבט ומקל בידו של הקב"ה לרדות בעם ישראל אם לא ילך בדרך התורה והמצוות. ובאמת רבותינו ז"ל גילו לנו שבתקופת בוא משיח בן דוד "פני הדור כפני הכלב" שהכלב דרכו לנשוך את המקל המכה בו ולא את האוחז בו. ותפקידנו בימים טרופים אלה אשר דם ישראל נשפך כמים בעוה"ר להתקרב לבעל המקל ולרצותו בתשובה ומע"ט, ולא בדברים הדברים של חוסר אמונה שהכל מאתו יתברך.
ז) והשמיר – היא התולעת המופלאה שבכוחה לבקע אבנים. ובא ללמדנו שיש בכוחו של כל יהודי לעמוד ולקיים את כל המצוות, רמ"ח עשין ושס"ה לא תעשה. ואין שום דבר למעלה מכוחו. וממילא לא תהיה לאדם שום אמתלא ליום הדין. וכשאין עצה אחרת ובמקום שנגמרת ההשתדלות, שם מתחילה הסייעתא דשמיא. שהרי הצווי בבנית בית המקדש 'לא תניף עליהם ברזל' לכאורה קשה לקיימו, ואין הקב"ה בא בטרוניה לבריותיו. לכן שלח הקב"ה עזרו מקודש בדמות תולעת זו שתבצע את ההבקעה והפיתוח. בדומה לכך מצינו בהקמת המשכן שבו הצטוו ישראל לכסות את אהל מועד בעורות תחשים שהם חיות נדירות והקב"ה זימן להם חיות אלו למדבר לצורך מטרה זו.
ח) הכתב – הוא צורת האותיות שבלשון הקודש שבידיעתה דומה האדם למלאכי השרת. ובעזרתה אפשר להבין משמעות כל דבר ודבר. ובסנהדרין (קו:) הגמרא דורשת את הפסוק "איה סופר איה שוקל איה סופר את המגדלים" (ישעיה לג יח) על דואג האדומי שהיה שונה שלש מאות הלכות פסוקות במגדל הפורח באויר ופרש"י מגדל הפורח באויר, מתג עליונה שלמעלה מן הלמד מפני מה כפופה למטה.
ט) והמכתב – שהיה נקרא מכל הצדדים וזה בא ללמדנו שהתורה הקדושה יש גישה אליה מכל צד ומכל כיון שבו נמצא היהודי קרוב או רחוק, עשיר או עני, בריא אולם או בעל יסורים, כולם מחוייבים בלימודה באותה מידה. ובסוף תענית (לא.) אמר רבי אלעזר עתיד הקב"ה לעשות מחול לצדיקים והוא יושב ביניהם בג"ע וכל אחד ואחד מראה באצבעו שנאמר: "ואמר ביום ההוא וגו'" והטעם שהצדיקים יושבים במחול והקב"ה יושב באמצע ללמדנו שכל היושבים בעיגול קרובים במדה שווה למרכז, כך כל באי עולם במידה שישכילו ללמוד וללמד לשמור ולעשות ולקיים את הכתוב בתורה, יזכו לאותו מעמד.
י) והלוחות – שהיו עשויות סנפירינון. וללמדנו כלל: שומר מצוה לא ידע דבר רע. ואין הפסד יוצא משמירת המצוות. מנלן? ממשה רעיא מהימנא שהיה עסוק בנשיאת ארונו של יוסף בשעה שכל ישראל היו עסוקים בביזת הים עליה נאמר בשה"ש (א יא): "תורי זהב נעשה לך עם נקודות הכסף" ואמרו חז"ל (סוטה יג.) חכם לב יקח מצוות - זה משה. וזכה לפסולת של הלוחות וממנה התעשר עושר רב. וכשם שהלוחות מגלגל חמה באו זכה משה לקירון עור פניו כמו החמה. ומאחר והקב"ה ישתבח שמו גנז את האור הגנוז בתורה, הרי כל מי שעוסק בתורה בשקידה רבה יזכה לעתיד לבוא לאותו אור כמרע"ה.
וי"א אף המזיקין – שנבראו לענוש את הרשעים, וזהו ענין השכר ועונש, והוא מעיקרי האמונה שהקב"ה מעניש לרשעים ומשלם לרשע אל פניו - להאבידו מחיי עוה"ב. ומאידך גיסא, נותן לצדיק שכר טוב לעוה"ב "עין לא ראתה אלקים זולתך יעשה למחכה לו" (ישעיה סד ג).
וקבורתו של משה – להראות שסוף אדם למיתה. ואפי' אם הוא כמשה איש האלקים, מ"מ מי גבר יחיה ולא יראה מות. לכן צריך כל אדם להכין צידה לדרך ארוכה לחיי נצח, בעודו בחיים חיותו, וכל זמן שנותנים לו את האפשרות לעשות זאת, לפני שיגיעו ימים אשר יאמר אין לי בהם חפץ, ובטרם יחשכו כוכבי נשפו, אשרי איש ירא את ה' - בעודו איש. ואמרו בזוה"ק: אזיל בר נש בהאי עלמא וסבר דיליה הוא" וחושב שיחיה כאן לנצח. ואינו יודע שהוא כאורח נטה ללון, וידוע המעשה במר עוקבא בשעת פטירתו שעשה חשבון צדקותיו אשר עשה שעלה לסך שבעת אלפים דינרי זהב, ואמר: אורחין רחיקא וזוודין כלילא (כתובות סז:) כלומר, הכנתי צידה קלה לדרך רחוקה, ולכן חילק מחצית מנכסיו לצדקה. וכתב הרב פלא יועץ (ערך מיתה) שהחי יתן אל לבו מה אנוש ומה סופו של בשר ודם וגם הוא סופו זנוח ומספד יספידוהו ויורידוהו לבור ויקברוהו אמה על אמה, ויהיו כולם ממהרים לכסותו בעפר ואח"כ יניחוהו כערער בערבה. ולא יאמר אדם עוד חזון למועד הן אני בחור כארזים ויצר הרע אומר: שמח בחור בילדותך וכשיבואו ימי הזקנה תשוב אל בוראך. לא כן הוא, שהרי עינינו הרואות בחור בריא וחזק ופתאום יבוא אידו ולא יכירנו עוד מקומו. ומה יקרו דברי ר' אליעזר שהיה אומר שוב יום אחד לפני מיתתך. ישוב היום שמא ימות למחר, ונמצא כל ימיו בתשובה.
ואילו של אברהם אבינו – האיל מסמל את הדבקות המטרה והעקשנות החיובית בעסק תורה ובקיום המצוות. וזאת אנחנו למדים מאבי האומה אברהם אבינו, שאחר שהודיעו מלאך ה', אל תשלח ידך אל הנער ואל תעש לו מאומה, לא נחה דעתו עד שהקריב את האיל. וכתב רש"י (שם כב יג) בקרניו - השטן סובכו ומערבבו באילנות. שהאיל נאחז בקרניו בסבך של השטן שהערים קשיים בדרכו של אאע"ה, ובעל הטורים כתב על הפסוק וירא את המקום מרחוק - מרחק חסר כתיב קרי ביה שהשטן היה מרחיק המקום מלפניהם. ואעפ"כ לא התייאש אלא התעקש והצליח להכניעו והגיע למדרגה גבוהה ביותר של אמונה וירא"ש טהורה כפי שהעיד עליו מלאך ה': "עתה ידעתי כי ירא אלקים אתה ולא חשכת את בנך וגו'" (בראשית כב יב) ובשכר זה זכה שהקב"ה מביט וזוכר עקידתו של יצחק על גבי המזבח, ומניח דעתו בשעה שכועס על בניו ומוחל לעוונות עמו ישראל בכל הדורות.
ויש אומרים אף צבת בצבת עשויה – כלומר, כל מצוה ומצוה היא חוליה בשרשרת גדולה ומצוה גוררת מצוה, וזאת משום כשאדם מקיים מצוה שורה עליו רוח קדושה ונותנת לו אפשרות ותנאים נאותים ומכשירה לו את הקרקע לקיים עוד מצוה, גוררת את התיאבון לעוד ועוד מצוות. ולהיפך בעבירות, שכל עבירה ועבירה מורידה בעקבותיה רוח טומאה ששורה על האדם ומכשירה לפניו את הדרך לעבור עוד עבירה. ואם חלילה מתייצב על דרך לא טוב רע לא ימאס וממילא הולך מדחי אל דחי ואחריתו מי ישורנה. ובדרך שאדם רוצה לילך בה מולכין אותו שנאמר אם ללצים הוא יליץ ולענוים יתן חן (משלי ג לד) ועל כך דרשה הגמ' ביומא (לח:) בא ליטמא פותחין לו כלומר מספיקין בידו ואין מונעים אותו מן השמים לעכבו. בא ליטהר מסייעין בידו. אדם מטמא את עצמו מעט - מטמאין אותו הרבה. אדם מקדש עצמו מעט מקדשין אותו הרבה. אדם מקדש עצמו מלמטה מקדשין אותו מלמעלה. אדם מקדש עצמו בעוה"ז מקדשין אותו לעוה"ב. הא למדת, שהשטוף בדבר עבירה ומתדבק בה - מניחין אותו לפי שנתנה ברשות האדם הדרך שירצה לילך בה. אבל היודע ומהלך בדרך טובה מסייעין לו ומצילין אותו מן המקרים. הקב"ה יזכנו לעשות רצונו כרצונו ללמוד וללמד לשמור ולעשות ולקיים את כל דברי התורה.