סימן ריד - שלום בית
מאת ר' דוד ענתבי / מחוברת אדר א-ב תשס"ג (שנה ג') סי' לח
אמרו רבותינו (יומא ט:)"מקדש ראשון מפני מה חרב? מפני שלושה דברים שהיו בו: עבודת אלילים, גילוי עריות, שפיכות דמים אבל מקדש שני שהיו עוסקים בתורה במצוות וגמילות חסדים, מפני מה חרב? מפני שהיתה בו שנאת חינם, ללמדך ששקולה שנאת חינם כנגד שלוש עבירות, עבודת אלילים, גילוי עריות ושפיכות דמים". ע"כ. למדים אנו מכאן כמה חמור עון שנאת חינם, ואם הדברים אמורים בין אדם לחבירו, קל וחומר בין איש לאשתו שהשנאה מביאה לידי גירושין, ואמרו ע"ז (גיטין צ:) המגרש את אשתו הראשונה, אפילו מזבח מוריד דמעות. ועוד אמרו ז"ל (סנהדרין ז.): "כשאהבתנו היתה גדולה על רוחב הסייף היה לנו מקום, עכשיו כשאין אהבתנו עזה כל כך, לא די לנו מקום בין ששים אמות" ע"כ.
אחת הסיבות שזוגות לא חיים באושר מפני שכל אחד רוצה להגיד את המילה האחרונה. אם אחד מהם אמר מילה, השני אינו נשאר חייב, ומיד מחזיר בהתקפה. וכך נוצרת מריבה. ואז כל אחד חושב שהוא צודק, וקשה לבוא ולהשלים, כי היצר הרע מכניס גאוה בלב שניהם, ואומר להם: שהבן זוג יבקש סליחה, כי אם תוותר יכופפו אותך כל הזמן. והנה בספר בראשית (פרק יג פסוק ז) נאמר: "ויהי ריב בין רועי מקנה אברם ובין רועי מקנה לוט וגו'" ובפסוק שלאחריו נאמר: "ויאמר אברם אל לוט אל נא תהי מריבה ביני ובינך וגו'" ויש לדקדק מדוע שינה הכתוב לכתוב פעם "ריב" ופעם "מריבה"? אלא יש להקדים ולומר כי הנה "ריב" לשון זכר הוא וזכר אינו יולד לעומת זאת "מריבה" היא לשון נקבה שיולדת. אברהם אבינו אומר ללוט: אמנם התחיל הריב, אבל ריב אפשר לעצור מה שאין כן במריבה שמתרבה ויכולה להרוס עולמות. לכן כל בעל ואשה צריכים לדעת, שגם כאשר פרץ ביניהם ריב, עדיין לא מאוחר להרגיע אותו, ואפשר להחזיר את השלום והאחווה בקלות לבית. אבל כשזה הופך ל"מריבה", קשה מאוד להרגיע את הרוחות שהיצר הרע מראה לכל אחד שהוא צודק, ואז לא מדברים כלל והאוירה נעכרת, ואין צורך לומר, כמה הדבר הזה משפיע על הילדים הרכים שרואים שאבא ואמא לא מדברים. לכן כל בעל ואשה צריכים לחיות בהבנה ואהבה, ובפרט בבית ששומרים בו תורה ומצוות, שאין מקום למריבה כי הכל עפ"י דעת התורה.
והנה לעיתים בעל חוזר מאוחר בערב ואשתו מיד תוקפת אותו בשאלות: איפה היית כל היום? אני כל היום עסוקה בטיפול הילדים ובנקיונות הבית, ואין לי עזרה. והוא בבלי דעת מיד מחזיר בתקיפות: "תורתי אומנותי", גם אני עייף, ואת עוד מתלוננת?! לכן מיד כשבעל נכנס הביתה לפני שאשתו תתקוף אותו, יקדים רפואה למכה ומיד יפנה אל הרגש שלה ויאמר: אשתי היקרה כל היום דאגתי מאוד היאך את מסתדרת, ובמה אני יכול לעזור לך למרות כל עיסוקי! שמח אני לראות שהכל מוכן ומתוקן לסעודה, והבית נקי. בודאי שאז האשה תרגע ולא תוכל להשיבו בהתקפה, מכוון שהיא רואה שמעריכים את מעשיה. וגם באותו זמן יראה נכונות לעזרה, ולא יפתח ספר או גמרא וילמד על חשבון עזרתו לאשתו. ובמיוחד כשאשתו מנקה מסדרת ומתעייפת מרוב עבודות, הוא יושב בנחת לימודו גמרא עם פירוש רש"י ותוספות. מתוך כך אשתו תפתח לעצמה ח"ו שנאה לתורת בעלה, בטענה, שחלילה זה מה שהתורה מלמדת לא להתייחס לאשה ולילדים.
לפעמים אשה מדברת עם בעלה או שואלת אותו שאלה, ומיד הוא משיב לה: "זה ביטול תורה", או ילד קטן שבא לשחק אם אביו וכל הזמן האבא דוחה אותו ולא מתייחס ועוד אומר "עכשיו אני לומד תורה" מתוך זה גורם בעקיפין שאשתו או הילדים, לא יעריכו כראוי את התורה בטענה: כל זמן שרצינו להיות עם אבא הוא דחק אותנו לצד, בטענה של "ביטול תורה". וזאת מפני שהאבא מראה שבגלל לימוד התורה הוא דוחה את המשפחה. אבל האמת שזה צריך להיות ההיפך, כשבא הילד לשחק עם אביו, והאבא נמצא לומד, צריך האבא לומר לבנו: "בא ילד צדיק שב על אבא ונלמד ביחד תורה". ואז יראה הילד שהדבר שמקשר בינו לבין אביו זו התורה הקדושה. וממילא יתקשר בעבותות אהבה אל התורה הקדושה. שמעתי סיפור על אברך שבא לאדמו"ר שלו ובפיו שאלה: כל בוקר כשהוא הולך ל"כולל" אשתו מבקשת שיוריד את פח האשפה, האם הוא צריך לשמוע בקול אשתו או לא? האדמו"ר השיב לאברך, שאינו צריך לשמוע בקול אשתו. האברך שמח מהתשובה של רבו, והלך שמח לביתו. למחרת בבוקר נשמעה דפיקה בדלת ביתו של האברך, כשפתח האברך את הדלת הופתע לראות את האדמו"ר בפתח ביתו, מבקש לרוקן את פח האשפה. משראה האדמו"ר את תדהמת האברך, הוסיף ואמר: "אם הגעת למצב של שאלה כזאת, אני מוכן לרוקן לכם את פח האשפה..." ע"כ שמעתי. ע"כ הבעל והאשה חייבים לעזור ולשבח אחד את השני כמה שיותר, וליד הילדים יש להקפיד בזה ביתר שאת, שע"י זה ילמדו לכבד את ההורים, וכשיגדלו ילמדו לכבד את נשותיהם. שאלו פעם את הסטייפלר הקדוש, על אחד מאברכי הכולל שלו מה דעתו על בחור לגבי שידוך לבחורה? ענה הסטייפלר: "אני לא מכיר אותו". שאלו אותו: "רבינו, האברך הזה לומד שנים אצלך ואיך זה שאינך מכירו?" החזיר להם: "האברך כל היום לומד עם הסטנדר, הסטנדר מעולם לא היה חולה, הסטנדר מעולם לא ביקש שינקה את הבית, הסטנדר מעולם לא ביקש שיחליף טיטולים, עם הסטנדר הוא מסתדר מצויין, ואיך הוא יסתדר עם אשה, איני יודע? ע"כ. למדים אנו מדברי הסטייפלר הקדוש זצוק"ל מהו ערך של עזרת הבעל לאשה, שאע"פ שבתורה יכול להיות שקדן מעולה, אין זה מוכרח שידע להתנהג היטב עם אשתו.
שמעתי ממגידי אמת אודות אברך תלמיד חכם שבא לאחד מגדולי הדור ואמר לו:"כבוד הרב, אני רוצה להיתגרש" שאל אותו הצדיק: מדוע? החזיר לו האברך: "כבוד הרב! בתורה, ב"ה אני יודע, וראיה לזה כבודו יעשה לי מבחן סיכה. (מבחן סיכה, זהו מבחן שתוקעים סיכה בגמרא ואותו נבחן צריך לדעת איזו מילה מופיעה בכל הדפים הבאים במקום הנחת הסיכה). אותו צדיק אכן עשה לאברך את המבחן ולהפתעתו הצליח ביותר במבחן. שאל אותו הצדיק :"אתה ב"ה כל כך חכם, אז מדוע אתה חפץ בגירושין"? השיב לו האברך: "כל חיי למדו אותי גמרא ואף פעם לא למדו אותי היאך אני צריך להתנהג עם אשתי". ואכן באמת בעוה"ר לאחר בירור מעמיק, אותו אברך נתן גט לאשתו. ועוד סיפרו על אברך שסעד פעם על שולחנו של הבבא סאלי הקדוש זצוק"ל, באמצע הסעודה פתח האברך ספר והתחיל לעיין בו. אמר לו הבבא סאלי זצ"ל: "יש זמן לאכול ויש זמן ללמוד". ומכאן צריך אדם ללמוד שבזמן שיושב עם אשתו יקדיש את כל כולו רק לה ויאזין לה, מכיוון שרוב היום הבעל מחוץ לבית - יש מי שבכולל, ויש מי שבעבודה, אבל האשה רוב היום בבית עם הטיפול בילדים, בישולים ונקיונות, ומצפה מתי יבוא בעלה בערב לשוחח על עיניני היום, ולאכול אתו ארוחת ערב. ולאחר שהתייחס לאשתו וירצה אותה, יפתח ספר וימשיך ללמוד. ומה טוב אם ילמד עמה ביחד נושאים הקשורים לשניהם כמו:טהרת המשפחה, חינוך הילדים, ושלום בית וכיוצ"ב.
מסופר על הגאון רבי ישראל מסלנט זצ"ל ששאל פעם את תלמידו הגאון רבי נפתלי דב אמסטרדם זצ"ל גאב"ד אלקסוט לאחר נשואיו :"האם אתה עוסק במצוות גמ"ח? השיב לו רבי נפתלי: "רבי אין לי כסף, במה אוכל לעשות גמ"ח? החזיר לו רבי ישראל: "לא התכוונתי לגמ"ח בממון, אני מתכוון אם אתה עוסק בחסד בתוך ביתך עם אשתך? צריך אתה לדעת כי לא לקחת שפחה כדי שתשרת אותך, אשתך היא כגופך, ועליך לעזור לה. לפעמים אדם עושה חסד עם כל העולם, ורק בבית חושב שאין זה תפקידו". ישנם מקרים שהאשה טרודה בנקיון הבית או בישולים ובפרט בערב שבת שהשעה דחוקה והיא מבקשת מבעלה שישמור על הילדים וישחק אתם כדי שלא יפריעו בעבודות או הבישולים, והבעל חושב לתומו שאין זה מכבודו לשמור על הילדים אולם אין זה נכון כלל אלא הוא צריך לדעת שבאותה שעה הוא מקיים מצווה מין התורה של "עזוב תעזוב עמו" על ידי שמאפשר לאשתו לעשות בשקט את עבודתה.
אשה אחרי לידה
ידוע הדבר כי האשה אחרי לידה הרי היא חלשה מאוד נפשית וגופנית, לכן אם ראה הבעל את אשתו כועסת או עצבנית אסור לו לשפוט אותה ובטח לא לכעוס עליה, אלא אדרבה יחזק אותה ויעודד את רוחה ויעזור לה בסידור הבית וגידול הילדים ויכוון לקיים מצות "עזוב תעזוב עמו". ויחשוב עליה כי בנוסף לכל הצער שעבר על אשתו בזמן העיבור והלידה גם לאחר הלידה עדיין לא חזרה לעצמה כמו שאמרו בתלמוד (נדה ט.): "יולדת אבריה מתפרקין ואין נפשה חוזרת עד עשרים וארבע חודש". לכן על הבעל להשתדל לשמח אותה כמה שיותר כדי שתחזור לאיתנה כמה שיותר מהר, וחכם עיניו בראשו שאם יצער את אשתו הרי שהוא יסבול מכך מכוון שהוא יהיה גרמא בנזקין שאשתו תצטרך לשכב על מטתה, והוא יצטרך לטפל לבדו בכל צורכי הבית .
הבעל כראש הבית
רצוי מאוד שבבית יהיה ראש המשפחה אדם אחראי שיכריע בכל נושא של חילוקי דעות כמו שכתוב בתורה: "והוא ימשול בך" (בראשית ג טז), תפקיד זה של הבעל הוא לטובת כל המשפחה ,שהאשה יודעת שיש לה גב ומשענת בכל מקרה של ספק או שאלה ודבר זה גורם להוספת כוחות ושלוה בבית ולא כמו אותם מסכנים שרחוקים מתורה ומצוות שחושבים שבזה האשה מקופחת וברוב חוצפתם קוראים לכך "זכיות האשה" (חושבים שהבית החרדי הוא פרימיטיבי היות והבעל מעורב בכל מה שקורה עם אשתו) ורואים לצערנו את אחוזי הגירושין בקרב הציבור שאינו שומר תורה ומצוות.
האשה כעזר או כנגדו?
ישנם מקרים בהן האשה למדה לפני החתונה בסמינר של בנות, ולאחר החתונה, על כל הלכה שבעלה אומר: היא מיד מתייצבת כנגדו בפסק הלכה שלמדה בסמינר. ועל בעיה זו נראה לי לכתוב את הרעיון הבא: שלמה המלך בספר קהלת (פרק ז פסוק כו) אמר: "ומוצא אני מר ממוות את האשה" ובספר משלי (פרק יח פסוק כב) אומר: "מצא אשה מצא טוב ויפק רצון מה'". כביכול נראה שקיימת סתירה בדברי שלמה המלך ע"ה, מצד אחד קורא האשה "מר ממוות" , ומצד שני נקראית אשה "מצא טוב". ונראה לי בס"ד כך ההבדל בין האשה המוזכרת בקהלת לבין אשה הנזכרת במשלי, שבקהלת נכתב "האשה" עם ה' הידיעה ובמשלי נכתב "אשה" בלי ה', שהאות ה' מרמזת על חמישה חומשי תורה, שברגע שהאשה מראה את ידיעתה בפסיקת הלכות ובקיאות בתורה ונלחמת בבעל אז האשה מרה ממוות, אך כשהיא אשה המתבטלת לבעלה אזי "מצא אשה מצא טוב". עוד ישנו פרוש נוסף על הפסוקים הנ"ל: א - "מצא אשה מצא טוב" - כאשר אדם מצא את הטוב באשתו ועושה דברים טובים למענה אז זה יחס הדדי. ב - "ומוצא אני מר ממוות את האשה" - כאשר האדם מוצא רק את "האני" שלו ואת טובתו, אז זה הופך להיות הדדי גם מצד אשתו וחייהם מרים ממוות .
שמעתי פעם סיפור על אדם שהגיע לכפר וראה אדם כבן שמונים שנה ושאל האיש את הזקן "איך מגיעים לגיל כזה "? ענה לו הזקן:"איני יודע אבל אם תשאל את אבא שלי אולי הוא יוכל לענות לך". הלך אותו איש לצד השני של הכפר ומצא זקן כבן מאה, שאל אותו האיש :"איך מגיעים לכזה גיל"? אמר לו הזקן איני יודע אבל אם תשאל את אבא שלי הוא בטח יודע! התפלא אותו האיש, והלך לחפש אחרי הזקן הישיש. וכאשר הגיע לבקתה קטנה ראה בפנים זקן כבן מאה ועשרים שנה. שאל אותו האיש: "סבא יקר איך מגיעים לגיל כזה"? השיב לו הסבא: "אני אענה לך אבל לפני כן אני רואה שאתה באת מדרך ארוכה ואני רוצה לכבד אותך באבטיח". מיד קרא הזקן לאשתו ואמר לה :"יש לנו אורח חשוב תוציאי בבקשה אבטיח". מיד יצאה אשה זקנה מן המטבח ובידה אבטיח, דפק הזקן על האבטיח ואמר "האבטיח הזה אינו מספיק טוב בשביל אורח חשוב כזה, תביאי בבקשה אבטיח אחר". ושוב חזרה הזקנה עם אבטיח בידה, לקח הזקן את האבטיח דפק עליו ואמר:"האבטיח הזה לא מספיק טוב בשביל האורח החשוב". ושוב לקחה הזקנה את האבטיח ובלי לומר מילה הביאה עוד אבטיח מהמטבח. הזקן דפק על האבטיח ואמר: "זה אבטיח טוב". חתך אותו ואמר לאורח: "שאלת איך מגיעים לגיל כזה? אני אענה לך, כמה אבטיחים ראית שיש לי בבית?" השיב האורח:"ראיתי שלושה אבטיחים ". השיב לו הזקן ואמר: "האמת היא שהיה לי רק אבטיח אחד, רציתי להראות לך שאתה אורח חשוב,לכן כל פעם אמרתי לאשתי תביאי אבטיח אחר וכמו שראית היא לא אמרה מילה, זהו הסוד של אריכות ימים". כשהבעל והאשה עושים אחד את הרצון של השני בלי לריב, אפילו שלפעמים נראה שהמעשה של בין הזוג אין בו הגיון אז החיים שקטים ושלוים ומגיעים לאריכות ימים. ע"כ.
התורה שומרת על התא המשפחתי
לצערנו ישנם אנשים רחוקים מתורה ומצוות שחושבים שהתורה איננה מתאימה לרוח הזמן ח"ו ומתאימה לימים קדמונים ולא לעידן החדש כי בזה"ז העולם "מתקדם". כגון איסור קריבה ואפי' הסתכלות על נשים זרות לערוך חתונה מעורבת ח"ו וכ"ש שלא ללחוץ ידי אשה זרה וכן כל כיוצא בזה שהם אביזרייהו דגילוי עריות ועפ"ז למדנו פוסקי הדור שלפנינו שאין להכניס הביתה מכשיר טלויזיה וכל הדומה לו. ואחינו הטועים סבורים (בטעות) עפ"י השקפת והשפעת התשקורת הקלוקלת, שכביכול תוה"ק לא נותנת לאדם "לחיות" ושומרי התורה והמצוות הם חלילה אנשים מסכנים "מוגבלים" שלא יכולים ליהנות מהחיים. ברם דא עקא, שהם אינם מבינים שזה טעות גמורה, היות שהתורה הקדושה כל משפטיה אמת כדי לשמור ולשמר את הקן המשפחתי שישאר שלם, שהרי אם נסתכל ונתבונן על כל הדברים שהתורה אסרה עלינו, הרי הם מוסיפים לטובת חיי המשפחה. כפי שיבין וישכיל כל המתבונן היטב בכל דבר ודבר לאשורו.
אחת מן התועליות שבשמירת טהרת המשפחה
ישנם אנשים קלי דעת מן הנ"ל החושבים שזוג השומר טהרת משפחה הוא ח"ו זוג מסכן שסובל במשך כשבועיים בחודש, ולו חכמו ישכילו, שדוקא טהרת המשפחה היא הבונה את בני הזוג כי כאשר האשה אינה טהורה ושומרים על דיני הרחקה בתקופה זו - הרי הם חוזרים לאחר תקופה זו לחיות כחתן וכלה חדשים. ולעומתם אצל אנשים הרחוקים מתורה ומצוות שאינם שומרים טהרת משפחה, ואינם שומרים דיני הרחקות, הרי דבר זה של קרבה - הופך להרגל, כמו שיש הרגל ללכת לעבודה, לאכול ולישון, כן הדבר הזה שמתרגלים אחד לשני ואין התחדשות כלל. ולצערנו הרב, מטעם זה תמצא שהרבה מהם נותנים עינם באחרת מפני שאין כל התחדשות בחיי בני הזוג ובמשך הזמן משתעממים אחד מהשני משא"כ אצל השומרים וכנ"ל.
חתונה מעורבת, הרי זה סכנה!
כדי להבין עד היכן הדברים מגיעים, אספר מעשה נורא ששמעתי על זוג שהתחתן, ומיד לאחר שבוע כבר באו לרב להתגרש, שאל הרב את האשה: מדוע אתם רוצים להתגרש? האשה לא ידעה את התשובה. פנה הרב אל הבעל ושאל: ומדוע אתה רוצה להתגרש? השיב לו הבעל, שהאשה תצא, ואני אספר לך. האשה יצאה והבעל החל לספר: אני ואשתי התחתנו בחתונה מעורבת, באמצע החתונה במהלך הריקודים נגשה אלי אשה ואמרה לי: "מה שתשיג ממנה במחויבות, יכול אתה להשיג מאחרות בחינם". המשיך אותו הבעל ומספר לרב: מאז חיי אינם חיים, אני מרגיש שנפלתי ורוצה להתגרש. הרב לאחר ששמע את הסיבה, דיבר ללבו של הבעל, וב"ה עשה שלום בית אמיתי. כיום, זכו לחזור בתשובה והקימו בית של תורה. רואים עד כמה הסכנה גדולה כשהולכים לאירועים מעורבים שאפילו חתן בליל חופתו כמעט נכשל ע"י דיבור של מאן דהיא. ואם בחתן הדברים אמורים, קל וחומר שאדם הולך לארוע מעורב רק בתור אורח וחושב מה כבר יכול לקרות? שעבורו הסכנה גדולה פי כמה.
אין האשה מטרה ח"ו לפורקן כעס?
לעיתים כאשר הבעל לא מצליח בדבר מסויים ב"כולל" או בעבודה או שנתקע ב"פקקים" או שסתם רב עם מישהו, אז את כל הכעס שופך על אשתו, וצריך אותו אדם לדעת שאשתו אינה אשמה בכך ולהיפך "מתוך שדמעתה מצויה אונאתה קרובה" (ב"מ דף נט .), וע"י שיצער אותה ככה יורע מצבו יותר . ויותר מכך אם ח"ו מרים עליה יד,יכולים חלילה לבוא עליו יסורים, ואינו מבין מדוע, שהרי הקב"ה תובע עלבונה . לכן בעל כזה צריך לעשות תשובה מיד ויקבל על עצמו לא לצער את אשתו לעולם .
אחדות דעים בין בני הזוג
צריכים בני הזוג לדעת שעליהם להיות תמיד יד אחת ודעה אחת. לדוגמא: כשמישהו אומר דבר מסויים לאחד מבני הזוג שנשמע כעלבון חייב בן הזוג למחות ולהגן על הצד השני, דבר זה מתייחס גם לגבי הילדים. כשילד רואה שיש אחדות ותמימות דעים תמיד בין ההורים, אפילו אם יבקש דבר מה מאביו והלה סירב, לא ילך ויבקש מאמו, מכיון שיודע שהאמא לא תאמר דבר בניגוד לדעת בעלה. ובכך מחזקים בני הזוג אחד את השני ובונים מעין חומת מגן גם בחינוך הילדים, וגם כלפי החברה בחוץ. יה"ר מלפני אבינו שבשמים שנזכה כולנו לשלום בית אמיתי אמן.
וזאת למודע'י כי כמה רעיונות שבאו במאמרי הנ"ל, לקטתי מספר "שלום בית" (להרב אהרן זכאי שליט"א).