סימן רכא - המכנה שם לחבירו, ואונאת אשתו
מאת הרב אברהם ישראל / מחוברת אלול תשס"ד (שנה ד') סי' לז
בראשית מאמר אזכיר את דברי הזוהר הקדוש (פ' משפטים דף קכב): ישראל נקראים קודש, ומשום שהם קודש, אסור לאדם לקרוא לחבירו בשם של ביזיון, ולא לכנות שם לחבירו, ועונשו של המכנה שם גדול. ע"כ. והגאון יעב"ץ (הוב"ד בס' והארכת ימים) פירש טעם האיסור לכנות שם לחבירו, כי אותו אדם שמכנה שם לחבירו, מראה בזה שאינו מחשיבו לקרותו בשמו, וכמו שאמרו במדרש, שהיה דוד המלך ע"ה מתרעם על שקראו לו "בן ישי" כאילו אין לו שם. וכתב השל"ה הקדוש (שער האותיות): ופלא שאיסור כינוי שם לחבירו נראה קל בעיני הבריות, והוא חמור מאוד, שהרי השווהו חז"ל לבא על אשת איש שהוא ב"יהרג ואל יעבור". ותימה גדולה על עיורון ושיגעון העולם החוטאים בזה, ומאבדים את עצמם לדראון עולם.
כעת הבוא נבוא לבאר בס"ד מהו גדר מכנה שם לחבירו, גרסינן בגמרא בבא מציעא (נח:), כל היורדים לגיהנם עולים, חוץ משלשה שיורדים ואין עולים, ואלו הן; הבא על אשת איש, והמלבין פני חבירו ברבים, והמכנה שם רע לחבירו. והקשו בגמרא מה ההבדל בין מכנה שם למלבין? ותירצו, אע"ג דדש ביה בשמיה. ופרש"י, דדש ביה, כבר הורגל בכך שמכנים אותו כן ואין פניו מתלבנות ומ"מ זה להכלימו מתכוין. עכ"ל. ומבואר שאפילו אם כבר הורגל בכך שמכנים אותו באותו שם, ואין פניו מתלבנות, מכל מקום אם מתכוין להכלימו, הרי זה לא עולה מגיהנם. ואם כן, באופן שאין מתכוין לבייש את חבירו, וחבירו אינו מתבייש באותו כינוי, משמע שאין איסור לכנותו באותו כינוי.
וזכר לדבר מצינו בדברי התוספות (פסחים קי"ב ד''ה צוה) שהביאו דברי הגמרא בבכורות (נח.), שהיה בן עזאי אומר, כל חכמי ישראל דומין לפני כקליפת השום, חוץ מן הקרח הזה [רבי עקיבא], וקרא לו כן דרך בדיחותא. ע''כ. ומוכח שאם אינו מתכוין לבייש וגם חבירו אינו מתבייש, אין בכך חשש איסור. וכן כתב בשלחן ערוך (חושן משפט סימן רכח ס''ה), שכל האיסור הוא דווקא אם כונתו לביישו.
ועין רואה בשו''ת תורה לשמה (סימן תכא) שנשאל אודות מי שחוטמו גדול, האם מותר לקראו 'בעל החוטם', או נחשב הדבר לגנות ואסור? והשיב, שדבר זה נידון לפי העת והזמן ולפי דעתן של בני אדם אם דרכם להקפיד על זה או לא, שאם אותו כינוי אינו שגור ומצוי בין בני אדם, הרי זה חשיב גנות ואסור, אבל אם אין דרך להקפיד על אותו כינוי, אין זה נחשב לגנות. עיין שם. ולפי דרכו, כיום שרגילים לכנות אדם שלא יודעים את שמו בשם "ג'ינג'י", לכאורה אין לחוש בזה לאיסורא כשאינו מתכון לביישו, מפני שאין רגילות להקפיד על כך.
וחבלים נפלו לי בנעימים באוצר י"ד החיים (לגאב"ד בוסקא סימן תרכז) שהביא ירושלמי (ברכות פרק ט) שאיש אחד היה נקרא 'אבא סמיקתא' [אבא האדום], והביא ראיה משם שאין איסור של מכנה שם לחבירו כשאומר לו כינוי של "האדום". ע''כ. ומזה נלמד לענין כינוי - "ג'ינג'י", שיש להקל לקרוא לחבירו בשם זה כשאינו מתכוון לגנותו. ועיין עוד בשו''ת מעין גנים (עבדי, יורה דעה סימן טז) ובשו''ת שער שמעון אחד (חלק ג סימן עד), ובמה שכתב מרן הג"ר עובדיה יוסף שליט"א בספר מאור ישראל על מסכת עירובין (נד.). ודו''ק.
ולא אכחד שבספר הזהרו בכבוד חבריכם (עמוד רמד) כתב שהרב בעל ה"חידושי הרי''ם", שמע פעם שאדם אחד קורא: "יוסי העִור בֹּא הֵנַה יש לי מה למסור לך". הזדעזע הרב ושאל אותו; מי התיר להעליב נפש עלובה? אמר אותו האיש: הרי כל האנשים קוראים לו ככה?! אמר לו הרב: ומה בכך, הרי הגיהנם גדול ורחב ידים, ויש בו מקום לכל חוטאים. ועוד מסופר שם על רבי אברהם מגור שנכנסה אליו אשה ממשפחתו, ותוך כדי דיבור, הזכירה אדם שהיה בעל פנים כהִים, וכינתה אותו "משה השחור", והרב הזהיר אותה שלא לומר כן על יהודי. ועל פי זה כתב שם המחבר שליט''א שבימינו רבים "נכשלים" לקרוא ג'ינג'י. ע''כ.
אולם כבר בארנו לעיל בס''ד, שאין למחות ביד אותם שאומרים "ג'ינג'י. ומה שהקפידו האדמורי"ם מגור זיע''א, היינו דווקא כשמכנה את חבירו בשם שגורם לו בושה, כגון לומר "עיור" למי שהוא עיור, או לומר "כושי" למי שהוא שחור, וכן לומר "ג'ינג'י" למי שהוא ג'ינג'י [עיין בגמרא ברכות (נח:)]. אבל אם אומרים למישהו - "ג'ינג'י בא רגע" בגלל שלא יודעים את שמו, ואינם מתכונים לפגוע בו, ולא מזכירים לו מום שיש בו, אין בזה חשש. [וראה עוד בספר עלינו לשבח (ח"ג עמוד תעא) וי"ל.]
וראיתי בספר והארכת ימים (מהדו"ג סימן כו) שכתב, שיש עצה פשוטה כדי לדעת אם חבירו מקפיד ומתבייש מהכינוי, והיא - שיחשוב על עצמו אם היה רוצה שיכנו אותו בכינוי זה, ומה דעלך סני לחברך לא תעביד. ועל כל פנים, ראוי ונכון להימנע מלכנות שום שם לחבירו אפילו שחברו אינו מקפיד על כך, דכבר אמרו בגמרא מגילה (כז:): שאלו תלמידיו את רבי זכאי; במה הארכת ימים? אמר להם: מימי לא כיניתי שם לחברי. ופרשו שם התוספות - אפילו שם של גנאי. ועוד אמרו שם (בדף כח.) על רבי זירא שהאריך ימים כי לא קרא לחבירו בחכינתו, דהיינו אפילו שחבירו כבר כינה לו בשם הזה וקוראים לו כך, הוא לא קרא אותו כך. ומזה שהאריכו ימים בשל כך, נלמד שראוי ונכון לא לכנות שום שם לחבירו אלא לקוראו בשמו, ואם לא מכיר את שמו אזי ישתדל לקרוא לו ללא הזכרת כינוי שמות.
בענין - איסור אונאת אשתו
אמרו בגמרא בבא מציעא (נט.) לעולם יהא אדם זהיר באונאת אשתו [באונאת דברים לצערה. רש''י], שמתוך שדמעתה מצויה אונאתה קרובה (פורענות אונאתה קרובה לבוא. רש''י). וכן פסק בשלחן ערוך (שם ס''ג).
ובגמרא כתובות (דף ס"ב) מסופר על ר' רחומי שהיה עוזב את אשתו והולך לבית המדרש ללמוד תורה, והיה רגיל לבקרה כל ערב יום כיפור. שנה אחת נגרר ונמשך אחר לימודו ושכח שצריך הוא להגיע לביתו, ואשתו מצפה, מייחלת וממתינה לו באומרה - "עתה יבוא" "עתה יבוא", וכיון שראתה שלא בא, גלגלה דמעה חמה על לחיה מתוך צער, ומיד באותה שעה הגג אשר עליו ישב ר' רחומי ללמוד, התמוטט, ונפל הרב ונפטר. צא ולמד עד היכן מגיע חומרת הענין של אונאת אשתו.
וכבר כתב רבי משה קורדובירו זיע''א: "רוב הבעלים המצערים את נשותיהם, מקצרים ימיהם רחמנא ליצלן". וכאן המקום להזכיר מה שכתב הגאון רבי משה כלפון הכהן בהקדמת ספרו 'שואל ונשאל' (חלק ב): מעשה שהיה עם אמו, שבשנות נישואיה הראשונות לא ילדה לאביו בנים, כי אם 3 בנות, ואחר כך עמדה מלדת. ויהי בראות אביו רבי שלום שאשתו אינה יולדת עוד, החליט לשאת אשה נוספת, כדי להקים לעצמו זרע של קיימא. אשתו הצדקת הפצירה בו מאוד שימתין עמה עוד שנה אחת, ואם לא תלד, ישא אשה אחרת עליה. אבל ר' שלום פנה לאחת השדכניות, והיא הציעה לו אשה אחרת, והוא החליט לשאת אותה ללא ידיעת אשתו.
ויהי ביום חתונתו, לא אמר דבר לאשתו, אלא רק הודיע לה שהוא צריך לסדר ענין כלשהו בעיר אחרת, ולכן לא ישוב הלילה לישון בבית. אשתו לא חשדה במאומה, אבל למחרת משראתה שהשעה מאוחרת ובעלה עדיין לא שב, החלה לדאוג לשלומו, ונצבה ליד פתח הבית להמתין לו.
אשה מנשות העיר שעברה במקום, וראתה שהיא ממתינה ליד הפתח, שאלה אותה למי היא ממתינה? השיבה לה: לבעלי. אמרה לה האשה: אוי, יונה תמימה, הלא בעלך התחתן אמש עם אשה שניה! כששמעה זאת, מרוב צערה, אמרה: לבעלי אינני מאחלת מיתה, רק עוני, אבל השדכנית שהכניסה צרתי לביתי, ושרפה את לבי, תמות בשריפה. ואכן רבי שלום איבד את כל נכסיו הרבים, ואותה שדכנית נשרפה. ובאותה שנה נולדה לאשתו הראשונה בן, והוא - הגאון רבי משה כלפון זצ''ל. אתה הראת לדעת עד כמה יש ליזהר שלא לצער את אשתו, גם אם מתכוין לשם שמים.
ובספר עולמו של צדיק (עמוד 122) מסופר על הצדיק רבי סלמאן מוצפי זיע''א שהיה מקפיד לבדוק בעצמו את העוף לכל אבריו, מחשש של המצאות דבר המטריף, ולא סמך על אשתו. אולם, יחד עם זאת נזהר שלא לפגוע בכבודה. לשם כך נהג להכנס למטבח בדיוק בשעת פתיחת העוף והוצאת האברים הפנימיים, ותמיד נכנס באמתלאות שונות - פעם לשתות דבר מה, פעם לרחוץ ידיו, פעם להציע את עזרתו בניקוי העוף, ומשראה שהכל כשורה חזר ללימודו, וכל זה כדי שלא לגרום צער ופגיעה לאשתו. ועיין עוד בספר עלינו לשבח (ויקרא עמוד שלד) כיצד נזהר החזון איש שלא יגרם צער לאשה.
על כן יש ליזהר שלא לכנות שם רע לחבירו, ועונשו של המכנה שם לחבירו גדול, מפני שגורם לו בושה וצער. ואם חבירו רגיל באותו כינוי וכך רגילים כולם לכנותו, ואינו מתבייש מאותו כינוי, מותר לכנותו באותו שם, באופן שאינו מתכוין לביישו והמחמיר גם בזה, קדוש יאמר לו. וכמו כן יש לאדם להזהר מאוד באונאת אשתו וה' יזכנו שלא נכשל לעולם ועד.