סימן יט - בדין טבילת עזרא
מאת הרב חיים רבי / מחוברת ניסן תשס"א (שנה א') סי' כה
רבינו המשנה ברורה בביאור הלכה (סוס"י קס"ד) מביא מחלוקת הראשונים מהו הטעם שצריך ליטול ידים לפני אכילת פת בסעודה. טעם ראשון משום "סרך תרומה", שהרי סתם ידים שני לטומאה. ואף שכיום אין דיני טומאה וטהרה, משום תרומה שאסור לכהן לאכול עד שיטול ידיו (עיין רמב"ם סוף מקואות וסוף תרומות). וכדי שלא תשתכח חובת נט"י מן הכהנים תיקנו נטילת ידים גם לחולין. ("סרך" תרומה מלשון שרוך המקשר בין שני צידי הנעל, כך משום קשר לתרומה שיש חובת נט"י תיקנו גם לחולין). וטעם שני משום טהרה וקדושה וכדברי חז"ל (ברכות נג:) "והתקדשתם - אלו מים ראשונים". וע"י נט"י מביא טהרה על ידיו. ונפקא מינה בין טעמים אלו, מי שבאמצע הסעודה נגע במקומות המכוסים או נכנס לבית הכסא. שלפי הטעם השני אף שאין כאן דיני טומאה וטהרה כמו בתרומה, אף על פי כן חייב ליטול ידיו שנית בברכה משום טהרה וקדושה. וזהו דעת רש"י והרמב"ן והרשב"א שצריך נט"י שנית, שמקומות המטונפים, אינם מקומות של טהרה כידוע. ונראה שגם לענין טבילת עזרא שתיקן טבילה לבעלי קריין, שנוי ג"כ במחלוקת הנ"ל, שמצינו בגמרא (ברכות כא:) שלדעת ריב"ל, בעל קרי אסור בדברי תורה שלומד סמוכין כמו בהר סיני, שצריך ללמוד תורה באימה וביראה וכו', וכן אמר ריב"ל, כל המלמד בנו תורה כאילו קיבלה מהר חורב. ורואים שלדעתו לימוד תורה קשור להר סיני, וצריך ללמוד בקדושה יתירה ובטהרה גדולה. ולכן בעל קרי שבא ללמוד תורה מתוך קלות ראש, צריך טבילה. וכן בירושלמי (פ"ק דקדושין) מבואר, על ריב"ל שהלך למקוה וחזר מיד לפני שטבל, כי נזכר שלא השלים לימודו עם בנו שזה כמו מעמד הר סיני ממש ע"ש. ויתכן שהטהרה והקדושה של ריב"ל בלימוד התורה נתנה לו את הכח להדבק בבעלי ראתן ולעסוק בתורה בלי פחד כלל ועיקר (עיין כתובות עז:).
אולם בגמרא (ברכות כב.) מצינו טעם נוסף, שלא יהיו מצויים וכו'. ויש נפקא מינה בין שני טעמים אלו, שלדעת ריב"ל צריך לכאורה מקוה ממש כמו נדה ללמוד בטהרה, ויש להזהר בחציצה והרי זה ממש כדין טומאת שרץ וכיוצא בזה, שיש כל הדינים של טהרה. והכי נמי לא שנא שצריך טהרה ממש, וכאילו תקנת עזרא חידשה חלות של טומאה כשהוא בעל קרי, עד שיטהר. (כי באמת גם טומאת מת התחדשה ע"י השם יתברך - חוקה חקקתי וכו'). ולפי הטעם שלא יהיו מצויים וכו', קיל טפי, שהרי זה בסך הכל גדר וסייג, ולכן הקילו בש"ס משום ביטול תורה, ומשום ביטול פריה ורביה. ואם זה היה ממש משום טהרה, מה שייך ביטול תורה, זמן תורה לחוד וזמן טהרה לחוד. וכן ביטול פריה ורביה, גם נדה צריכה להטהר כפי הדין ומאי שנא, אלא בודאי שזהו גדר וסייג בעלמא ולכן בטעם כל שהוא חז"ל הקדושים הקילו בזה. ומצאתי להרב משנה ברורה בביאור הלכה (סימן פח) שמביא בשם ספר האשכול לענין טבילת עזרא שאין דיני חציצה פוסל בזה. (והובא בשו"ת שבט הלוי ח"א סימן כד). וכן ארבעים סאה מים שאובים ג"כ כשרים לזה כי מרן המחבר בש"ע הביא טעם שלא יהיו מצויין בלבד, ע"ש. (ועיין שבט הלוי כ"ד סימן קיז שכתב: "אין בכוחנו לעשות מקוואות אנשים כנשים"). והוצרכתי לזה שלא יחשוב האדם כשקם בבוקר לעבודת השם יתברך להתפלל וללמוד תורה, כאילו יש "עליו" איזו רוח טומאה שצריך להטהר ממנה. ולא להיות מבולבל כלל מענין זה, כי יסודו מכח גזירה בלבד. ומיד שפותח עיניו בבוקר ואומר "מודה אני" מקבל רוח טהרה ממרום, והטומאה נשארת רק על כפות ידיו ומסתלקת ע"י טהרה במים ג' פעמים.
ויש לשאול, בזמן הזה שביטלו חובת הטבילה שתיקן עזרא הסופר מפני שאין הציבור יכולים לעמוד בה. האם אף על פי כן יש חובת נתינת תשעה קבין על גופו או לא צריך כלום? ונראה שגם זה תלוי בשני טעמים להתיר שנאמרו בגמרא. לדעת ריב"ב שסובר מדין אין ד"ת מקבלין טומאה שהתורה כמו אש, מה אש אינו מקבל טומאה, אף דברי תורה וכו'. לפי זה נראה, שאפילו תשעה קבין לא צריך לשפוך על עצמו, שהרי כל החומרא של עזרא שצריך להיות בקדושה כמו בהר סיני. ואם התורה נשארת בקדושתה ולא נפגעת כי הוא זה, טבילה זו למה. וכן תשעה קבין לא צריך. וכן משמע בראשונים שם. אבל לטעם השני שלא יהיו מצויין וכו' אף שביטלו הטבילה משום ביטול תורה וביטול פריה ורביה, יתכן שעדיין יש חיוב תשעה קבין. שהרי הטעם שלא יהיו מצויין סובר שת"ח צריכים להיות פרושין יותר וקדושים יותר. וממילא מספיק להקל להם שלא צריך טבילה אבל נתינת מים עדיין יתכן שנשארה התקנה של עזרא. והטעם לכך נראה, שבתשעה קבין אף שאין בזה דיני טהרה כלל ועיקר, יש בזה מצות הכון לקראת אלוקיך ישראל, שע"י הנקיות מתקרב לטהרה, שהרי רוחץ כל גופו. וכמו שאמרו (שבת נ:) רוחץ אדם פניו ידיו ורגליו כל יום לכבוד קונו. והרמב"ם (רפ"ד מהלכות תפילה) פסק הלכה זו כהכנה לפני תפילת שחרית. ויתכן להוסיף שזוהי מחלוקת עקרונית בתקנת עזרא שלדעת ריב"ב זה דין בחפצא, שהלימוד בה צריך להיות כמו בהר סיני, ולכן אם אין ד"ת מקבלין טומאה והיא נשארת קודש קודשים, אין שום פגיעה בחפצא, אבל לטעם השני שלא יהיו מצויין וכו' זה דין בגברא, שהרי זה מיוחד לת"ח. וצריך ת"ח להתקדש. (עיין רמב"ם הלכות דעות פרק ה' הלכה ד'). ולכן יש עליו חיובים יותר משאר בני אדם, לענין "הכון", וכיוצא בזה. ולכן יש דיון בגמרא לגבי בריא וחולה המרגיל כיצד יתנהגו בתשעה קבין.
ובזה יש ליישב שיטת הרמב"ם שכתב (סוף פ"ד מהלכות ק"ש) שביטלו טבילת עזרא מטעמו של ריב"ב, ובפרק ד' מהלכות תפילה הלכה ד' הביא הטעם שלא יהיו מצויין. ועל זה סיים שביטלו תקנה זו, מפני שאין כח לציבור לעמוד בה. ולמה לא הסתפק בטעם של ריב"ב? ללמדנו שלענין תפילה יש להחמיר יותר לשפוך עליו מים משום נקיות הגוף ויש בזה מצות הכון. ולכן כתב הרמב"ם הלכה זו בהלכות תפילה לאחר שהביא את הגמרא (שבת נ:) שיש מצוה לרחוץ ידיו ורגליו ופניו כל יום לפני התפילה שהנקיות מוסיפה טהרה לאדם. ובזה"ז עצם הרחיצה באמבטיא יש בה גם נקיות ותשעה קבין וגם הכון לקראת אלוקיך ישראל.
ומכאן יש ללמוד שהמהדר לרחוץ עצמו או לטבול שיעשה כן לפני התפילה ולא אחריה. ואם קשה לו קודם התפילה, מפני שחושש שהזמן יעבור או יפסיד תפילה בציבור או באופן מיוחד שיש פריצות ברחוב באותם מקומות, בודאי שבאופנים אלו מצוה לוותר על טבילה ורחיצה, ויסמוך על מרן בש"ע (סי' פח) שפסק, שביטלו תקנת עזרא ובעל קרי מותר בדברי תורה, בק"ש ובתפילה בלא טבילה ובלא רחיצה בתשעה קבין. וסיים מרן בש"ע: "וכן פשט המנהג". כלומר, התפשט המנהג בכל תפוצות ישראל להקל להתפלל וללמוד תורה בלי מקוה ובלי תשעה קבין, ופשוט.
ויש לחזק ולבאר כיצד נתפשט מנהג זה להקל. וגם רבינו הרמ"א קיבל מנהג זה באהבה. וכן לא ראינו שגדולי הדור וראשי הישיבות הקדושות שהזהירו את התלמידים על טבילה זו. ולשון המשנה ברורה (ס"ק ד): יש "אנשי מעשה" שנוהגין בתקנה זו לטבול וכו'. ע"ש. וגם אותם הטובלים עושין כן בשקט ובצניעות כי לא ברעש ה'. ומשמע, שרבים הם אנשי מעשה שאינם טובלים, ולמה? ונראה לבאר, שהרי בזה"ז אין דיני טומאה וטהרה והרי כולנו טמאי מתים. וכמעט שאין היום מי שאוכל חולין בטהרה, ומותר לאכול אוכלין טמאים (עיין רמב"ם סוף טומאת אוכלין). והרמב"ם זיע"א שדיבר על טבילת עזרא הדגיש וכתב בפרק ד' מהלכות תפילה, ולא מפני טומאה וטהרה נגעו בה. וכן בהלכות שביתת עשור (פרק ג' הלכה ג') כתב: "שאין הטובל בזמן הזה טהור מפני טומאת מת ואין הרחיצה מקרי לתפלה בזמן הזה אלא מנהג", ע"ש. ואפילו טבילת כלים חדשים הנקנים מגוי שחובה להטבילם מהתורה, מבואר בביאור הלכה (סימן שכג) שאין זה מדיני טומאה וטהרה. ולכן מותר להטבילם אפילו בשבת. ע"ש. ולפי זה צריך להבין את התמיהה הגדולה של כל ראשי הישיבות שבבבל על הרמב"ם למה היקל בדבר. והוא עצמו ענה להם, שמימיו לא ביטל טבילה זו. והרי"ף העתיק שיטת רבינו האי גאון זצ"ל שאסור להתפלל עד שיטבול והאחרונים הביאו עוד שגם בשו"ת מן השמים פסק כן, וכן במגיד מישרים למרן הבית יוסף ועוד ועוד ספרים. ומה נעשה לאחינו ביום שידובר בנו עם כל החיבורים היקרים והקדושים שמחמירים בזה מאוד. ואם טענה זו נכונה, קשה טובא על גדולי הדור וראשי הישיבות שלא הזהירו על כך כלל. ואדרבא הזהירו תמיד להתחזק בשקידה ועמל תורה ובשמירת עינים ומדות טובות ובעיקר מידת הענוה הטהורה שעליה אמר ריב"ל (ע"ז כ:) וענוה גדולה מכולן. ומרן החיד"א בספר עבודת הקודש כתב, שהגאוה אבי אבות הטומאה. ולמה לא הזהירונו רבותינו על מקוה טהרה בגלל רבינו האי גאון ועוד ראשונים, ובעיקר הרמב"ם שאמר על עצמו שמימיו לא ביטל טבילה זו (עיין רבינו יונה על הרי"ף), ולכאורה היא תמיהה גדולה.
ונראה ליישב בס"ד, שבאמת לפני פסק ההלכה של מרן בש"ע, בודאי צריכים לחוש ולבדוק בראשונים, האם להקל או להחמיר שהרי אחרי הכל עדיין אין הלכה ברורה ולכן ראשי הישיבות תמהו על הרמב"ם שהיקל בזה, כי לשיטתם עדיין יש מקום להחמיר כמו שמצינו בגמרא אמוראים שעשו במיוחד מקום עבור תשעה קבין, אבל לאחר שמרן בש"ע פסק להקל לגמרי. והוסיף שכך התפשט המנהג, נראה שיותר אין לחשוש לכלום שהרי יש לנו כבר פסק הלכה ממש שמקובל על כל העולם כולו, וידוע מה שכתבו הפוסקים שבשמים כיוונו את הש"ע מה לאסור ומה להתיר, ורוח ה' דיבר בו. וכבר האריך מרן שליט"א בספריו הקדושים מאוד מאוד בענין זה. ולכן למעשה זוהי הסיבה שגדולי ישראל וראשי הישיבות לא עשו מזה ענין גדול, כשיש הלכה ברורה כזו בש"ע בלי ספקות כלל ועיקר. ואני מוסיף, שיתכן גם מה שכתב בשו"ת מן השמים במעלת הטבילה, חוץ מהתירוץ הידוע "לא בשמים היא" ומרן שליט"א האריך בזה מאוד ביבי"א ח"א ע"ש. עוד בה, שיתכן גם לומר שלאחר פסק הש"ע גם בשמים חזרו בהם והסכימו לפסק הש"ע. מפני שבשמים פוסקים כפי ההלכה שנפסקה כאן בש"ע. והדברים עתיקים.
ואני הקטן עפר ואפר, לא מבין מה כל החרדה של האדמו"ר הגה"צ רבינו יקותיאל יהודה הלברשטאם זיע"א, שלאחר שהביא בספרו הקדוש שו"ת דברי יציב (ח"ב ס"ס רכח) במעלת כוחו של מרן הש"ע שמהשמים כיוונו אותו במה שפסק, ואין לחוש לחולקים כלל ועיקר, מדוע נטה קו בענין הטבילה להחמיר בזה כל כך, עד שהתיר בספרו הקדוש דברי יציב (ח"א ס"ס נה) להשאיר את המקוה פתוח בליל יום כיפור למי שיהיה לו מקרה לא טהור, ולא לחוש לדעת האוסרים. וזה תמוה, כאילו האוסרים הם סתם מחמירים, הרי זה פסק הרמב"ם ומרן בש"ע בהלכות יום הכיפורים "שאסור" לטבול. וכמה חשש בספר שבט הלוי עד שהתיר לחזן מבולבל לטבול, אבל לכל אדם, היתכן?! ולענ"ד הפחד הגדול של אותו אדם צריך להיות מעצם מקרה לא טהור ביום הטהור, ולא מהצורך לטבילה. וגם התיר הרב דברי יציב טבילה בחמין, וכידוע זוהי מחלוקת גדולה, ורבים לוחמים עליה. וגם התיר לשטוח את הבגד בשבת, ולא חשש למראית העין. וגם הביא שם את דברי מאור ושמש זיע"א שכתב דברים חמורים כשיש חוסר טבילה, וכל זאת לאחר פסק הש"ע. וצ"ע. ועיין למרן ביו"ד ס"ס רסח ובסימן רס"ז (סעיף ח') שאפילו ישראל מומר שחוזר בתשובה, אינו צריך לטבול, וכל הטבילה חומרא מדין "מעלה" כדברי חז"ל (ביצה יט.) מטבילין מגב אל גב וכו'. וגם מדברי חז"ל (יומא ל.) שאמרו "סרך טבילה היא זו", משמע שיש חילוק בין טהרה לטבילת עזרא. ע"ש. ודברי מרן ראש הישיבה הרב נאמ"ן שליט"א שנדפסו בספר עבד לעבדי ה' (דף ו') ערבים מאוד, שכתב: "החכם עיניו בראשו, אם יוכל לטבול בנקל בלי להפסיד תפלה "ותורה" בזמנה, אה"נ. ואם לאו, יסמוך על דינא דגמרא בשופי" .
ונראה עוד, כי דינא דגמרא וההלכה הם יסוד גדול לכל בן תורה לנהוג על פיהם ולהשלים עצמו בלימוד הש"ס והפוסקים. ועל זה צריך להשים דגש יום יום, שהעלייה הרוחנית בדפי גמרא ופרקי משנה ולימוד ההלכה בש"ע זהו העיקר בחיים. ואמר פעם האדמו"ר מצאנז בעל דברי יציב, שלימוד דף גמרא עם תוספות מכפר כמו תענית, ומי שעדיין לא למד ש"ס עם תוספות אסור לו לברך אנשים. ומרן שליט"א בספר הליכות עולם (ח"א עמוד קד) כתב דברים נמרצים על אלה שמכניסים דברי קבלה וחסידות היפך דינא דגמרא וההלכה. ע"ש. ואחד האברכים שלנו הי"ו הוכיח לי מדברי התוספות ר"פ הערל (יבמות ע.) שכתבו, אף שערל אסור בתרומה, תינוק לפני שמונה ימים מותר לסוכו בשמן של תרומה אע"פ שסיכה כשתיה, מפני שעדיין לא נתחייב במצות מילה ואין דינו כערל. ובזה פירש הגאון אור שמח בספר משך חכמה (פ' וירא) על אברהם אבינו עליו השלום שכתוב בתורה "ויפל אברהם על פניו", ולמה דוקא כשנצטוה על ברית מילה נפל על פניו, ולא פעמים קודמות שהשם יתברך דיבר אתו, מפני שקודם לכן לא נצטוה על המילה ואין דינו כערל. ומעתה כן י"ל לענין טבילה, אף שהיא חשובה מאוד, לאחר שנפסק בש"ע שמותר וכן פשט המנהג, אין בזה דיני טומאה כלל. ובזה אני מיישב מה שכתב בסידור יעב"ץ בתפילת העמידה, כשאומר אתה גבור לעולם ה' יכוין שם קדוש אגל"א, "רק כשטהור מאד מכל טומאה ובגדיו נקיים". והגאון מהרי"ח בספר הקדוש בן איש חי (בשלח אות יג) כתב לכוין כן ולא הזהיר על הטהרה. וכנראה שהיעב"ץ לשיטתו שכתב בתחילת הסידור בחומרא רבה על הטבילה, והבא"ח אפס קצהו בלבד. והמכוין כן יש לו על מי לסמוך. ולפי זה יש לומר, שגם בענין מחלוקת האחרונים אם תיקון חצות עדיף מתפילה בנץ או להיפך, נראה דלכו"ע תיקון חצות עדיף מטבילה, כשיושב על גבי קרקע ובוכה על כבוד שמים ועל בית המקדש שחרב בעוה"ר, ועושה חשבון נפש על מעשיו יום יום והוא על גבי קרקע. ובודאי שבזה מוסיף טהרה לעצמו ומשמח את הקב"ה וכדברי חז"ל (ברכות יב:) כל העושה עבירה ומתבייש בה מוחלין לו על כל עוונותיו. ויש עוד להאריך בזה ולקצר אני צריך. [ועיין מ"ש הרמב"ם (סוף הל' מקוואות). וכוונתו שיכול אדם להטהר בלי טבילה במים כמו ניקוי יבש, באופן שמקבל על עצמו עול תורה ומכוין להתקדש ולהיות צנוע ועניו. ואז יתקיים בו הפסוק "וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם". ואשרי המבין זאת].