מעלת הכתיבה – מקולמוסם של גדולי ישראל
שנדפסו במדור-מעלת הכתיבה/ חוברות שבט - אלול תשס"א (שנה א')
[מחוברת שבט תשס"א (שנה א')]
אמר העורך: במדור זה יבואו בל"ן מידי חודש בחדשו מדברי רבותינו זצ"ל ואשר המה חיים עדנה יצ"ו על מעלת הכתיבה וכלליה. וראיתי להדפיס בראשונה את דברי מורנו ורבנו ועטרת ראשנו, הגאון הגדול ר' רחמים חי חויתה הכהן זצוק"ל ראב"ד ג'רבא, מתוך ספרו מנחת כהן ח"ג (מערכת כ') במעלת הכתיבה, וזה לשונו לשון הזהב וההדר'ת:
כתיבת חידושי תורה. כמעט הוא העמוד הגדול אשר כל בית ישראל נשען עליו. ומי לא יודע כי לולא דבר זה כבר נשתכחה תורה מישראל מרוב הגלות המר הזה. וכל המתבונן יראה מה עמקו חכמי ישראל לראות מרחוק על העתיד לבוא שהתירו לכתוב תורה שבעל פה משום עת לעשות לה', אשר בלי זה ממש היינו כצאן בלי רועה ומנהל בידיעת דיני תורתנו הקדושה העמוקים והרחבים מני ים, ואז ח"ו אבדנו ונתערבנו בין האומות ונתבוללנו איתם חלילה. אך הקב"ה, יתעלה שמו לעד, בזכרו את השבועה אשר נשבע לבל תמוש התורה מפינו, העיר את רוח חכמי ישראל ובראשם רבינו הקדוש לכתוב את התורה שבעל פה ומשם ואילך נחתמו שני התלמודים והמדרשים. וספרי הגאונים ותשובותיהם וספרי הפוסקים הראשונים והאחרונים ואחרוני האחרונים לאלפים ולרבבות עד אין חקר ואין מספר. אלה בחי' הגמרא, ואלה בחי' הרמב"ם, ואלה בחי' הטוש"ע, ואלה בפסקים ותשובות, ואלה בדרושים, ואלה במוסר, ואלה בדרך האמת. וכיוצא בזה בכל חלקי התורה וסניפיה.
כי על כן האיש הירא את דבר ה' ושוקד על דלתי התורה והיראה ישים לבו לענין יקר זה אשר אין ערוך אליו. ואם חננו ה' יתברך באיזה חידוש מחידושי תורה באיזה חלק מחלקיה יעלהו על ספר בדיו למען יעמוד ימים רבים ולא יאבד זכרו מן הארץ. ומלבד התועלת המגיע לו כמאמר רז"ל שיהיו שפתותיו דובבות בקבר. עוד בה, שהוא נמנה עם מזכי הרבים שאין קץ לשכרם, ואין חטא בה על ידו. וכבר רבינו הגדול הרמב"ם ז"ל כתב כי הכותב ספר ומוציאו לאור עולם מעלה עליו הכתוב כאלו דרשו בתוך רבבות אלפי ישראל. ואל יחוש לטענת היצר הצורר המראה לו בזה ענוה פסולה שאיך יתוש שכמותו יכתוב חידושי תורה לעשות עצמו כחכמי ישראל? כי טענה זו מזוייפת היא. כי ה' יראה ללבב וכל כונתו היא לשמו יתברך וה' לא ימנע טוב להולכים בתמים. ועוד, שאם נחוש לדברי תוהו אלה, כל אחד יחשוב ויאמר כדברים האלה, ומה נעשה אז באחרית הימים, כי על כן ישים אדם אל לבו כי זהו רצונו יתברך ואל יחוש לטענות היצר, או לבני האדם המלעיגים עליו בזה, כי אדרבה בזה יגדל שכרו כי לפום צערא אגרא וכפי אותו צער ועלבון שהוא מקבל מאותם אנשים יגדל שכרו, וישים אל לבו כי אותם אנשים שלוחים אליו מצד הסטרא אחרא לבטלו ממחשבתו זאת, ואז אדרבה יתחזק הוא לעשות כתורה ולא יחוש לדבריהם.
ושמעתי בשם רז"ל, שכל דבר שיעשה אדם בענינים של מצוה וימצא מתנגדים לו, זה סימן אמיתי שאותו דבר רצוי ומקובל מאוד בעיני ה' יתברך, ולכן הסטרא אחרא וגונדא דיליה מתאמצים ומתחזקים להתנגד לו לבטלו ממעשיו. ואם בן דעת הוא יוסיף אומץ וחוזק בעבודתו. וכל זה הוא באינשי דעלמא, ומה גם לחכמים ורבנים גדולי ישראל העומדים על מדין אשר ראוי והגון להם, ליתן דעתם לענין זה לחבר ספרים, פסקים ותשובות הלכה למעשה ולהפיצם על פני כל הארץ, לרעות ולהשקות את הצמאים התאוים לתורת ה' הנחוץ להם לדעת ולהבין את דבר ה'. ובפרט בעוה"ר בזמנינו זה אשר דלו תופסי תורה ובטלו שוחריה וכמה וכמה מקומות אשר היו לפנים מלאים בגודש רב בתורה ויראה, עתה בזה הזמן בעוה"ר ירדו פלאים בשפל המדרגה. ואין דורש ואין מבקש למלאות את המחסור האיום והנורא הזה. ועל כל פנים, כאשר ישתדלו הרבנים להוציא לאור את ספריהם תפרוץ הדעת ותרבה החכמה ולהם חלק גדול מזכות הרבים. זאת ועוד, אפשר שיש להם איזה ספרים חדשים שאינם בנמצא רק אצלם, חסד גדול להם כאשר יחברו ספר והוא אוסף מדברי הפוסקים. ויבוא אותו ספר ביד מי שאין לו אותם הספרים, ובודאי יאורו עיניו בזה אם הוא אינו גדול כל כך בתורה. ואף אם הוא גדול כל כך בתורה, מכל מקום לפעמים קשה בעיניו לעשות מעשה באופן שלא מצאהו מפורש בספרי הפוסקים, וכאשר יבוא לידו ספר זה אולי ימצא בו מפורש זה הענין הנדרש אליו, ויהיה ליבו בטוח ושאנן בהוראתו. וגם לפעמים יבוא לידו איזה דין של תובע ונתבע, דקייימא לן דהמוחזק מצי למימר קים לי כפוסקים המסייעים אותו. ואינו יכול לומר קים לי כסברא יחידאה, כל שאין שנים מהפוסקים מזכים אותו. ואולי ימצא שלא ראה רק פוסק אחד המזכה למוחזק, וכפי הדין אינו יכול לומר קים לי, וכשיראה אותו ספר שהביא בו סברת פוסק אחר, הוו תרתי ויזכה המוחזק בדין. וכן בדיני איסור והיתר, שלפעמים כפי הספרים הנמצאים אצלו יראה רוב הפוסקים לאסור או להתיר, וכאשר יבוא לידו ספר אחר שהוא מאסף, לפעמים הדר דינא ותהי להפך, כי רוב הפוסקים אינו כן. באופן, כי כמה מיני תועליות יוצאות ממחברי ספרים, ואפילו הם רק בעלי אסופות וכמבואר לעיל. ובימינו אלה, כמעט ספרי בעלי אסופות הם נחוצים יותר משאר ספרים, כי התורה אזלא ומדלדלא, ומי זה יוכל לסמוך על עיונו והכרעותיו מבלי שימצא הדבר מבואר ומפורש בפוסקים. ועל כן, מי שחננו ה' יתברך בהרבה ספרים, למצוה רבה תחשב לו להקציע חלק אחד מעיתותיו לרשום אצלו אסיפת דינים מבעלי השאלות ותשובות אם הוא בר הכי, כי מלבד התועלת הנמשכת לו כי בזה יהיו שמורים אצלו ולא ישכחו ממנו. עוד בה, תועלת גדולה היא לרבים כאשר יחוננהו ה' להוציאו לאור עולם. עכ"ל.
[מחוברת אדר תשס"א (שנה א') סי' יד]
הגאון הגדול חסידא קדישא ופרישא ר' אליעזר פאפו זצוק"ל בספרו הנפלא "פלא יועץ" כתב במעלת הכתיבה בערך "חדוש" ובערך "כתיבה". ומתוך חיבת הקודש לדברי מוסר היוצאים מן הלב, אמרתי להעתיק דבריו ככתבם וכלשונם, הגם שיש בזה מקצת ממה שיש בזה, וגם מקצת מן הדברים אינם קשורים בקשר אמיץ לענייננו. מכל מקום, הדגשתי דבריו השייכים למעלת הכתיבה. וזה לשונו לשון הזהב בערך "חדוש":
ידוע מעלת המחדש חידושי תורה שהוא חשוב מאוד בשמים ממעל עד שאמרו בזוהר הקדוש (בהקדמה דף ד) שבונה שמים חדשים ועליו הכתוב אומר (ישעיה נא טז): "לנטוע שמים וליסוד ארץ ולאמר לציון" - שערים המצויינים בהלכה – "עמי אתה", אל תקרי "עַמִּי", אלא "עִמִּי" (שם דף ה.) שנעשה שותף להקב"ה. וכל אדם אינו חייב אלא כשיעורו, רק שיעמול בכל כוחו לחדש חידושי תורה. דהיינו, להקשות ולתרץ בתנ"ך ובש"ס או לפרש פירושים בפרד"ס על תנ"ך וש"ס, והוא תיקון גדול לכל עון ולכל חטאת, ובפרט לעון פגם הברית שהזרע יוצא מן המח, ותיקונו שיטרח במוחו לחדש חידושי תורה. ובפרט בשבת חשוב מאוד כשמחדש חידושי תורה, כאשר הפליג בשבחו בזוהר הקדוש (ח"ג דף קעג) מה מגיע אליו, ומה נעשה יקר וגדולה לנפש אביו ואמו (וכבר יצא עת'ק לשון הזוהר בקונטרס "אורות אלים"). ולמי שאין ידו משגת לחדש חידושי תורה מדעתו, כבר יש תקנה שילמד חידושי תורה את אשר כבר עשהו ונכתב בספר, כל אשר ילמד וידע את אשר לא ידעו חשוב כאילו חידשו. ועל זאת ישתדל מאוד כל היודע ספר, לפחות ללמוד בשבת דבר חדש, ואם אינו יודע ספר ישתדל לשמוע בלימודים מפי סופרים דבר חדש אשר לא ידעו. וגם לימוד בספר הזוהר הקדוש אף באין מבין חשוב כאילו חידש חידושים. ואחד המרבה ואחד הממעיט, ובלבד שיכון לבו לשמים.
וכל אשר יחדש יכתוב ידו בספר ואל יהי בז להם, וכן יכתוב ידו כל אשר ישמע דבר חדש, שהרי כתבו המפרשים (ברית עולם על ספר חסידים סימן תקל) שעכשיו שאין בית המקדש קיים ואין קרבנות, הכותב חידושי תורה מכפר עליו כאילו הקריב קרבנות, ואסמכוה אקרא (תהילים מ ז) עולה וחטאה לא שאלת אז אמרתי הנה באתי במגילת ספר כתוב עלי. וכתבו גם כן שעתיד אדם ליתן את הדין על שגילו לו חידושי תורה ולא כתבם, שלא גילו לו אלא על מנת שיכתבם ויהנו ממנו ולמטי ליה הנאה שיהיו שפתותיו דובבות בקבר. ומי יתן והיה שיכתוב אדם כל אשר שומע חידושי תורה מילדותו והיה יכול לעשות טוב מדברים מתוקים מדבש ונחמדים מזהב, ואף שיש דברים שכבר המה בכתובים, אבל יש הרבה שעדיין לא נתנו ליכתב, ועל כל פנים היה יותר טוב מאוד ללקט ביחד כל אשר ישמע דברים מתוקים וחריפים, וחסד היה עושה עם אותם שאין בידם אותם ספרים וילמדו הדבר מתוך ספרו, ומינה ומניהו יתקלס עלאה.
וכאשר גדלה מעלת הלומד חידושי תורה כל קבל דנא רע ירוע למי שאוהב לשמוע חידושי והבלי העולם הזה. רעתו רבה שמתוך כך מרבה ביטול תורה, בכל צואה יתגלע והן הם מערבבים את מוחו בשעת התפילה וכל עבודתו פסולה. ול'ו בכח יגבר איש אשר יגבר עליו יצרו והורגל בכך להיות אוהב לשמוע חידושים, יחיש מפלט לו וידחק את עצמו לשנוא את החידושים שאינם צריכים לו לצורך פרנסתו באמור: מה יתן ומה יוסיף לי ידיעת הבלי עולם, ההעדר טוב ממציאות הרע. וכבר אמרו רבותינו ז"ל (כתובות ה:) אל ישמיע אדם לאזניו דברים בטלים שהם נכוות תחילה לאיברים. ולכל דבר טוב שלא הורגל בו ולמשוך ידו מעשות כל רע שהורגל בו צריך חיזוק ושיעשה מלחמה עם היצר הרע בתחבולות וזה כאחד מהם יתחזק לעשות חיל ויהפך רע בטוב וה' יתן הטוב. עכ"ל הגאון הנז' בערך חדוש.
ובערך "כתיבה" בא בשניו'ת מדברי סופרים הגאון הנז' על מעלת הכתיבה בזה"ל:
כתיבה מה רב טובה! וזו מצות האב על הבן ללמדו מלאכת הכתיבה, כי בלעדיה לא ירים איש את ידו לא במילי דעלמא ולא במִילֵי דשמיא. ואשר לא שת לבו ואינו יודע מלאכת הכתיבה על מתכנתה בלשון הקדש ובלעז, תכסהו בושה וכלמה, ומכלל השלמות להשתדל ללמוד גם כתיבת המרובע, ומה טוב ומה נעים אם יוכל לקיים בעצמו מצות כתיבת ספר תורה לעצמו, ולמי שהוא בתכסיס תלמיד חכם, חובה מוטלת עליו שירגיל עצמו ולהתלמד לכתוב בלשון הקדש במליצה טובה דבר דבור על אפניו, כי מתוך הדברים אדם נכר אם תלמיד חכם הוא, ואם ידבר בלעגי שפה ולישנא קטיעא ומלא טעיות, יהיה ללעג וקלס, ומגרעות נתן לעצמו. אי לזאת, האיש השלם החפץ לקנות השלמות, גם לזאת יפקח עיניו. ותועלת הכתיבה רבו מלמנות, אשרי שיאחז בהם, וארשם בכתב מקצת מהם, ישמע חכם ויוסף לקח.
הנה מי שחננו ה' דעת ושֹם חלקו מיושבי בית המדרש, מה טוב שירשום בכתב כל אשר חננו ה' לחדש דבר קטֹון ודבר גדול, ואל יתרשל שכבר אמרו (ספר חסידים סימן תקל וע"ש בברית עולם) שעתיד אדם לתן את הדין על אשר לא כתב בספר כל אשר גילו לו מן השמים חידושי תורה. ועוד אמרו (שם) שהכותב חידושי תורה, מעלים עליו כאילו הקריב קרבנות, ועל ידי הכתיבה מתגלה הדבר, והרי הוא כאלו דרשו בתוך רִבבות אלפי ישראל, כמו שכתב הרמב"ם, ויבוא זמן שיהיו שפתותיו דובבות בקבר, ותשֹביע בצחצחות נפשו, ואם חננו ה' לשון לימודים לדעת להוכיח בשבט פיו, ויכתוב בספר תוכחות מוסר וקיצורי דינים הנצרכים וכדומה, ולא יבצר בזמן מן הזמנים שיעשו דבריו פירות אפילו לאחד מני אלף, ואז אשריו ואשרי חלקו, שאילו לא בא לעולם אלא לזה - די.
וכן על ידי הכתיבה יוכל לכתוב זכרון דברים הנצרכים לו, הן לזכור הן לומר בפה, כגון תפלות ותחנונים וכדומה. ואי לזאת טוב לגבר שילמֵּד גם את בתו מלאכת הכתיבה, למען תלמד לברך ולהתפלל וללמוד ספרי הלועזים ותלמד ליראה את ה'. וגם על ידי הכתיבה יכתוב זכרון כתבי חֻשְבָּנֵּהּ למי חייב ומי חייב לו וכל ענייני חנותו, ולא ימוט. וגם על ידי הכתיבה יכתוב אגרת שלומים לאנשי ביתו ולקרוביו הרחוקים ממנו למצוה רבה תחשב לו להחיות לב נדכאים באופן שאף למי שתורתו אומנותו אין לו לחוש על איבוד הזמן לענין זה וכזה. אך בתנאי שיזהר שלא יהיה חץ שחוט לשונו לדבר סרה בכתיבתו ולהיות משלח מדנים, חס ושלום. מה אדבר ולמפורסמות אין צריך ראיה, שמלאכת הכתיבה צריכה רבה והיא דבר השוה לכל נפש. אי לזאת ל'ו בכח יגבר איש ללמד לבנו או לעצמו מלאכת הכתיבה בכל תנאיה ופרטיה, כי רבו טובותיה. עכ"ל.
[מחוברת ניסן תשס"א (שנה א') סי' כד]
מתוך ספר "שבט מוסר" להגאון ר' אליהו הכהן זצ"ל
ימי הבחרות וימי הזקנה צריך האדם לערבם יחד לטובה. רצוני לומר, שמה שכתב אדם בבחרותו, יערבהו עם מה שכותב בזקנותו, שבאים הדברים מתוקנים ומוטעמים יותר, כיון שבא לכלל זקנה ראה ספרים הרבה אין קץ, ויש בידו על כל דבר ודבר חבילות חבילות של ראיות. (פרק י"ד אות א')
ומה טוב ומה נעים שכל חידוש שיחדש האדם בתורה אפילו חידוש קטן, להעלותו כרגע על הספר בדיו, למען יעמוד ימים רבים שלא ישכחהו. כמו שראיתי בספר אחד (עיין ספר חסידים סי' תק"ל) שאדם שאינו כותב חידושיו בתורה בעבור שהוא קטן בעיניו, עתיד ליתן דין וחשבון על זה, משום שאומרים לו: בפנקס הסחורות כותב אדם מה שחייבים לו וחייב לאחרים, ואפי' עד חצי פרוטה. וכי יותר חביב היה בעיניך חצי פרוטה שכתבת אותה שלא לשכוח לאבדה, מחידוש של תורה אפי' שיהיה קטן?! לכן צריך אדם לכתוב כל מה שמחדש בתורה שלא ישכח, ואפי' חידוש קטן. ונראה דזהו שאמרו רבותינו ז"ל (כתובות עז:) אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו. ירצה, תלמודו דייקא, שמביא בידו כל מה שלמד וחידש שלא שכחו, כיצד? שכתבו, שע"י כך אינו נשכח אותו חידוש מן העולם, ומוליכו בידו במותו. וזהו ג"כ כוונת התנא (אבות ג, ה) כל השוכח דבר אחד ממשנתו, כאילו מתחייב בנפשו. שהכוונה כל שהשוכח דבר אחד ממשנתו דייקא, שהוא משנתו שחידש. וכיצד לא ישכח? יכתוב אותו על ספר, שכל זמן שישכח רואה ויזכור. ויש תועלת גדול מחידוש אפילו קטן, לקשר עמו איזה ענין או לבוא להבין עמו ענין גדול. והוא משל לאבנים הקטנות שמשימין בבנין אבנים גדולות בין אבן לאבן להעמיד הבנין. ונמצא שהאבנים הקטנות גורמים בקיום הגדולות שלא יפלו ויעמוד כל הבנין הגדול. כך על ידי חידוש קטן נבנה בנין גדול. וזה מעשה בכל יום בין החכמים, ובפרט בין כת חכמים הדורשים רשומות, שע"י חידוש או הקדמה קטנה בונים מגדל אחד חזק בנוי לתלפיות, נחמד למראה ומתוק לנפש. לכן אין לבזות מלכתוב חידוש אפילו קטן, וגם אין לבזות מלשמוע אפילו חידוש קטן, שהכל בכלל תורה הוא. (פרק כב אות טו).
ונראה שכשם שעל ידי המצוות והימים שאין אדם חוטא בהם נארג מלבוש, כך מכל חידושי תורה שאדם כותב נבנים למעלה היכלות וחופות נפלאים שתתעדן בהם הנשמה. דלכן, לרמזו שמהאותיות נבנים בנינים, נקראים אבנים כדאיתא בספר יצירה (פ"ד מי"ב): שתי אבנים בונות – הרי קורא לאותיות אבנים, לרמוז על האמור. ובהיות כן, ראוי לאדם שכל חידוש שמחדש יעלהו על הספר, כדי שיפעל למעלה הבנין (ע' ספר חסידים סי' תק"ל) ואפי' חידוש קטן אל יהא קל בעיניו, לפי שאפילו בנין אבנים גדולות ויקרות אין מתקיים אלא ע"י אבנים קטנות הניתנים בין אבן לאבן, כן למעלה בבנין שנעשה מאותיות שנתהוו מהכתיבה. ואל תקשה לומר: איך יתכן שבעבור שאני כותב כאן יתהוה בנין למעלה? – ק"ו הוא מדיבור שאין בו ממש, ועם כל זה גורם לפעול באדם דבר, שאין בו תפיסה, שהוא הבל פיו של אדם עושה רושם בגופו, כתיבה שהוא מעשה נראה בעין לא כל שכן שיפעל לבנות בנינים לנפש. ומה גם, שמרובה מדה טובה ממדת פורענות (סנהדרין ק:). בהיות דבפרקים דלעיל הארכתי בזה קצרתי כאן תראהו משם. (פרק לה אות מט)
[מחוברת אייר תשס"א (שנה א') סי' לד]
הנה נודע בשערים המצויינים בהלכה ספר שו"ת מן השמים למהר"י ממרוויש זצ"ל שהיה שואל שאלות מן השמים ומשיבים לו. והנה באחת משאלותיו (שם סי' לב) שאל על החכמים שכותבים בחוה"מ פירושי פסוקים או הלכה האם מותר לעשות כן. ומתוך התשובה שהשיבו לו מן השמים, נלמד שבח המגיע לכתבי'ם. וז"ל השאלה והתשובה:
גם שאלתי על החכמים שכותבים בלי שינוי אם יפרשו פירוש פסוק או הלכה ומחדשים בה חידוש, ובעבור שלא ישכחו כותבים אותו חידוש בחולו של מועד ואומרים שאין לך דבר האבד גדול מזה, ואם לא יכתוב עתה שמא ישכח. ושאלתי, האם מותר לכתוב הפירושים ההם או לאו? והשיבו: אוהב ה' שערי ציון מכל משכנות יעקב, אוהב ה' שערים המצויינים בהלכה. ולא הבנתי התשובה. ובלילה השנית שניתי ושאלתי לפרש לי התשובה או להשיב תשובה אחרת מבוארת. והשיבו לי כבראשונה ופירשו לי, אוהב ה' שערים המצויינים בהלכה כשמחדשים חידוש בהלכה ומעמידים אותה על בירור, אותם השערים נאהבים לפני המלך הגדול יותר מכל משכנות יעקב המקיימים בהם שאר המצוות. וכל מי שמחשב מחשבות וסובר סברות בהלכות החמורות ופסקים החמורים נאהב ונחמד לפני המלך העליון. וזהו שאמרו, אגרא דשמעתתא סברא. והדברים והמחשבות ההם הם כמרגליות היקרות בעיניו, ואם על אבדת כסף אחד או שוה כסף התירה תורה לעשות מלאכה בחולו של מועד, כל שכן שיש לחוש על אבדת המרגליות ההם לכותבם ולחותמם למען לא יאבדו. והכותב והחותם מקבל שכר עליהם. כל זה פירשו לי, ושמו בפי באמת. עכ"ל. ישמע חכם ויוסף לקח.
[מחוברת סיון תשס"א (שנה א') סי' מג]
מתוך ספר יסוד ושורש העבודה (שער ו' פ"ו) להגאון ר' אלכסנדר זיסקינד זצוק"ל, אלא שקטעי הזוהר תורגמו ללשון הקודש כפי שתורגם בספר הנ"ל מהדורת יהושע העשיל זינקובר, ירושלים תשמ"ז. גם הוספנו קטעי זוהר שרמז אליהם הגאון הנ"ל, והובאו בשלימות במהדורא הנ"ל. והן הנה דברים השייכים גם לחג מתן תורתנו הקרב ובא. וזו לשונו (שם):
גודל מעלת האדם שמחדש חידושי התורה מבואר בזוהר הקדוש בכמה מקומות. וזה לשונו בהקדמת בראשית (דף ד:) :
למדנו: באותה שעה שדבר תורה מתחדש מפי האדם, הדבר ההוא עולה ומתייצב לפני הקדוש ברוך הוא, והקדוש ברוך הוא לוקח אותו הדבר ומנשק אותו ועוטר אותו בשבעים עטרות מפותחות ומחוקקות. ודבר החכמה שנתחדש עולה ויושב על ראש צדיק חי העולמים, ומשם עף ושט בשבעים אלף עולמות, ועולה אצל עתיק יומין וכו'. באותה שעה עתיק יומין מריח באותו הדבר, ורצוי לפניו יותר מכל. אז לוקח את הדבר ההוא ומעטר אותו בשלוש מאות ושבעים אלף עטרות. והדבר [שנתחדש] מעופף ועולה ויורד ונעשה ממנו רקיע אחד, וכן כל דבר ודבר של חכמה נעשים רקיעים עומדים בקיום שלם לפני עתיק יומין, והוא קורא להם "שמים חדשים", כלומר, שמים מחודשים שהם סתומים של סודות החכמה העליונה. וכל שאר דברי תורה המתחדשים [שאינם מבחינת חכמה העליונה], עומדים לפני הקדוש ברוך הוא ועולים ונעשים "ארצות החיים", ויורדים ומתעטרים אל ארץ אחת, ונתחדש ונעשה הכל "ארץ חדשה" מכח הדבר ההוא שנתחדש בתורה וכו' זכאים הם העוסקים בתורה. עכ"ל. ועוד מענין זה בפרשת ויחי (דף רמג.) ע"ש*. וחיוב גדול הוא על האדם לכתוב כל מה שמחדש בתורה, כי הוא תקון גדול בעולמות העליונים הקדושים כמבואר בכתבי האר"י ז"ל, וגם הוא מועיל לשכחה, ודי בהערה זו.
הערה * : - וזה לשון הזוהר (שם) "דודי צפנתי לך" – מכאן למדנו: כל מי שעוסק בתורה ויודע להתבונן בדברים ולחדש, אלו הדברים עולים עד הכסא של המלך, וכנסת ישראל פותחת להם שערים וצופנת אותם. ובשעה שהקב"ה נכנס לגן עדן להשתעשע עם הצדיקים, מוציאה [כנסת ישראל] אותם לפניו, והקב"ה עוסק בהם ושמח. אז הקב"ה מתעטר בעטרות עליונות ושמח במטרוניתא. זהו שכתוב: "חדשים וגם ישנים דודי צפנתי לך". ומאותה שעה ואילך דבריו כתובים בספר [העליון], זהו שכתוב" "ויכתב ספר זכרון לפניו".
גודל העונש רחמנא ליצלן, אם חידושו אינו על דרך האמת, ח"ו.
לעצור במילין מי יוכל ולכבוש עין מסוררים מדרך האמת להתייצב על דרך לא טוב, ומבלים ימיהם בפלפול שאינו של אמת, כי תועבת ה' הוא עושה אלה, ועונשו גדול עד מאד כמבואר בזוהר הקדוש בכמה מקומות, ועל כן יזהר האדם בזה מאד. וזה לשון הזוה"ק בהקדמת ספר בראשית (דף ה.): בוא וראה, אותו שאין דרכו בסודות התורה וחידש דברים שאינו יודע אותם לאמיתם כראוי, אותו דבר החידוש עולה, ויוצא לקראת אותו הדיבור איש תהפוכות לשון שקר מתוך נקבת התהום הגדול, והוא מדלג חמש מאות פרסאות לקבל את הדבר ההוא, ולוקח אותו והולך עם הדבר אל הנקבה שלו, ועושה בה רקיע שוא הנקרא תוהו. ואותו איש תהפוכות מעופף ברקיע השוא ההוא ששת אלפים פרסאות בבת אחת, ואחר שרקיע שוא זה עומד, מיד יוצאת אשת זנונים ומחזיקה באותו רקיע השוא ומשתתפת בו, ומשם היא יוצאת והורגת כמה אלפים ורבבות, כי וכו' אמר רבי שמעון לחברים: בבקשה מכם, שלא תוציאו מפיכם דבר תורה שלא ידעתם ולא שמעתם מהאילן הגדול כראוי, בשביל שלא תהיו גורמים לאותו חטאה להרוג המוני בני אדם חנם. פתחו כולם ואמרו: הרחמן יצילנו!
וזה לשונו פרשת יתרו (דף פז.): רבי יצחק פתח: "אל תתן את פיך לחטיא את בשרך". כמה יש לו לאדם להזהר בדברי תורה, כמה יש לו לאדם להזהר שלא יטעה בהם ולא יוציא דבר בתורה מה שאינו יודע ומה שלא קבל מרבו, שכל מי שאומר בדברי תורה מה שאינו יודע ולא קבל מרבו, עליו כתוב: "לא תעשה לך פסל וכל תמונה". ועתיד הקדוש ברוך הוא להפרע ממנו בעולם הבא, בזמן שנשמתו רוצה להכנס למקומה, כי דוחים אותה לחוץ וכו'. עכ"ל.
וזה לשונו פרשת בלק (דף קפה:): כל אלו העוסקים בתורה ומחדשים בה חידושים, מיד נכתבים אלו הדברים לבני הישיבה, ואז כל בני הישיבה באים לראותו וכו' אם הדברים שחידש הם כראוי – אשרי לו, כי כמה עטרות נוצצות מעטרים אותו כל בני הישיבה. ואם דבר אחר הוא [כלומר, שאינו לפי דרכי הקדושה] – אוי לו לאותו בזיון, דוחים אותו לחוץ ועומד אצל העמוד עד שמכניסים אותו לדין, הרחמן יצילנו. ויש אחרים שמעלים אותם וכו'. עכ"ל.
אחי ורעי! הביטו נא וראו אם יש מכאוב כמכאוב מי שמחדש חידושין באורייתא שלא אליבא דאמת, ומה עוון נושא, שעליו נאמר : "לא תעשה לך פסל וכל תמונה", ובוטל מדברי תורה וגורם רעה לעצמו. וביום רעה רא'ה את צאן ההרגה לאלפים ולרבבות מישראל, חס ושלום, שגורם רעה גדולה גם כן לאחרים, חס ושלום, ודי הערה בזה. עכ"ל הרב יסוד ושורש העבודה. וה' הטוב יזכנו ללמוד תורתו תורת אמת, ולחדש בה חידושים אמיתיים, אכי"ר.
[מחוברת תמוז תשס"א ( שנה א') סי' נד]
מתוך ספר זרע יעקב להרה"ג ר' רפאל כדיר צבאן זצ"ל (שהיה רבה של נתיבות, וחבר מועצת הרבנות הראשית לישראל) אשר כתב בהקדמתו לספרו הנ"ל מהדורא שניה, על דרך הלימוד והעיון בעיר מולדתו אי ג'רבא. ובכלל זה, שרטט וכתב גם על דרך הכתיבה ומעלתה בזה"ל:
הכתיבה – חינכו את התלמידים מנעורים לחדש ולכתוב חידושי תורה. וזה התחיל ממש בשחר ילדותם גם לפני שהתחילו גמרא, כתבו חידושים בחומש גם בדרך רמז ודרש. כפי שרמזו על הפסוק "כי נעים כי תשמרם בבטנך" ר"ת כתב, שהכתיבה מחזקת ומעוררת את הזכרון מלבד כמה וכמה מעלות רבות. שמעתי רמז נפלא לנעוץ סוף התורה לתחילתה, שמצוה אחרונה בתורה ועתה כתבו לכם את השירה (כצ"ל) הזאת וגו'. וכתבו הפוסקים שבזה"ז גם כתיבת חידושי תורה וביאוריה ופירושיה הם בכלל המצוה (עיין טור וב"י יו"ד סי' ער), ומצוה ראשונה בתורה פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשוה. ומלבד הפשט לפרות ולרבות ולהעמיד תולדות בעולם, יכלול ג"כ כוונה שניה לפרות ולרבות בחידושי תורה (וכפי שנוהגים לומר בימים נוראים: "שערי פריה ורביה בתורה ובבנים") והתורה כוללת פרד"ס. וזהו הרמז פר"ו ורבו פרו נוטריקון פשט רמז ודרש, ומלאו את הארץ כלשון רז"ל על תלמידי רבי עקיבא (בראשית רבה פרשה ס"א אות ג') "עמדו ומילאו כל ארץ ישראל תורה" וכבשוה רמז לדרך הרביעית מפרד"ס והיא דרך הסוד כבשונו של עולם וכמ"ש רז"ל (בחגיגה י"ג סוע"א) כבשים ללבושך דברים שהם כבשונו של עולם יהיו תחת לבושך. ולכן באה וכבשה חסרה וי"ו בלשון יחיד (עיין יבמות דף ס"ה ע"ב) כי דרך הסוד אינה כבושה לרבים רק לחכם ומבין מדעתו, וכמו ששנינו חגיגה (יא:) אין דורשין במעשה בראשית בשנים ולא במרכבה ביחיד.
בכלל לימוד הכתיבה, לימוד כללי הכתב והמכתב והלשון. וגם להתרגל בדרך ענוה ולא לכתוב ביטויים קשים נגד המפרשים ז"ל כגון "וליתא" "ושיבוש הוא" ואפילו "אינו מחוור" "ולא נהירא" לא היו באוצר המילים של חכמי ג'רבא. היתה הבחנה ברורה בין "קשה לי" "וקשה קצת" "ולא זכיתי להבין" "ונוראות נפלאתי", וכן בסיום הקושיא בין הלשונות: "וצריך ישוב" "וצריך עיון" "וצריך עיון גדול" "וצריך להתיישב עוד בזה" כל משפט שיהיה במקומו הראוי לו. ולא לעשות מקושיא קלה ודקדוקי עניות ונוראות נפלאתי או צע"ג. כל הכללים האלה ומאות כיוצא בהם אי אפשר להם מצד עצם טבעם להכתב בספר, רק נלמדים במשך הזמן מפי הרב והמחנך, וקובץ על יד ירבה.
ההתכתבות - בכלל לימוד הכתיבה היו מחנכים הרבנים לתלמידיהם להתכתב בד"ת עם גדולי חכמי הדור, וגם עם חובשי בית המדרש גדולים וקטנים, וקנאת סופרים תרבה חכמה. מה נעימה היתה ההפתעה בבוא הדוור (נושא המכתבים) לבית המדרש בחארה כבירה [ברובע הגדול], וקורא בשמו של תלמיד פלוני בגיל 14 "יש לך מכתב מחארה צגירה [מרובע הקטן]", והוא רצוף בד"ת, תשובה למכתבו, וממשיכים לשלוח חליפות מכתבים שנית ושלישית ורביעית, תורה לשמה ללא פגיעה וקנטור ח"ו. גם בזה היתה ידם של הרבנים והמחנכים באמצע. הרב מסביר לתלמידו: כך כותבים ולא כך, פה חברך צודק ועליך להודות על האמת, פה אפשר ליישב דבריך ע"פ הקדמה פלונית, וכדומה. לעולם לא יישכחו המאמרים היפים בירחון "מקבציאל" (בעריכת ידידנו הגאון המנוח ר' שלמה מאזוז זצ"ל) איך שהיו חכמי ג'רבא משיבים בדרכי נועם בד"ת איש על חברו על שלשים ועל רבעים, בסגנון "ראיתי מה שכתב ידידנו רב חביבא... ולענ"ד י"ל..." וכן הלאה. וכל זה מלבד המעלה והחשק בלב התלמיד כשהוא מתכתב עם גאוני הדור ומקבל מהם תשובה כהלכה. עכ"ל. ודברי פי חכם חן.
[מחוברת אב תשס"א (שנה א') סי' סג]
מתוך איגרת "מוסר אב" ששלח הגאון ר' אהרן עזריאל זצוק"ל מגדולי רבני ירושלים (חי בשנים תקע"ט - תרל"ט לפ"ק) אל בנו החה"ש משה המכונה בכור זצ"ל ביום כ"ח שבט שנת כת"ר, בהיותו שוהה באי קורפו כשד"ר מטעם ק"ק חסידים בית אל. והיא ל'ו נדפסה בראש ספרו אוזן אהרן שיצא לאור בשנת תרמ"ו ע"י נכדו ר' אברהם עזריאל זצ"ל. ומן הראוי היה להעתיק כאן את כל דברי האיגרת ללמוד את הדרך ילכו בה ואת המעשה אשר יעשון בעבודת ה' יתברך כאשר יראה הרואה. אכן ליראת האריכות אמרתי להעתיק רק מה שנוגע למעלת הכתיבה וז"ל (שם אות ז' וי"א):
התקן עצמך ללמוד תורה - פירוש, שתשתדל בלימודך לחדש איזה דבר יהיה תירוץ או קושיא בכל מה שתלמוד וזה הנרצה באומרם התקן עצמך כי מי שלא ניסה באלה ילמוד כחותה על הגחלים מבלי שימת לב אל עומק הדברים ותכליתם. ולעולם לא ישיג השלמות האמיתי האמור לעיל באות ד' לעשות איזה פסק או דרוש הנצרך אליו ולברר איזה דין בירור גמור אלא עד שידע לכתוב חידושים מדעתו וזה יגיעהו מיום אל יום ממדרגה למדרגה וממעלה למעלה זכר לדבר וקנ'ה לך חבר. וכל החכמים שאתה רואה בעיניך שחיברו חיבורים גדולים עד שנתמלא הבית כותלי בית המדרש מהם ותמיד מימיהם אנו שותים לא הגיעו למעשה זו אלא ע"י לימוד עם הכתיבה.
פקח עיניך להישיר הכתיבה ולנאותה הלא ידעת כמה נצטערתי עליך על דבר זה כי באמת הוא שלימות גדול אל האדם עם צירוף המליצה הנז"ל יתקרב האדם אל הרחוקים ע"י איגרת כי ליופי הכתב והלשון יאהבוהו וישבחוהו וכו'. דע באמת כי כל מין מהשלימות אשר יוכל האדם להשיגו ואפי' ע"י טורח אם יתרשל ממנו הוא מאבד הון עתק וסופו מתחרט ואין בידו לתקן וכו'.
הן אלה קצות דרכי המלמדים להועיל בדרכי הלימוד וכללתי בה גם הכתיבה יען גם היא נצרכת אל הלימוד והיא ביד החכם כגרזן ביד החוצב בו. עכ"ל.
[מחוברת אלול תשס"א (שנה א') סי' עד]
בו יבוא ברנה מכתב שכתב עטרת תפארת הפוסקים בדורנו מרן הראש"ל הגר"ע יוסף שליט"א למשגיח רוחני באחד הישיבות אשר בארץ, (שנדפס בבטאון "אומר ודברים" גליון מס' 1 שיצא לאור באייר תשנ"ה). ובו תשובה לשאלתו לדעת אי זה הדרך ישכון אור בדרך הלימוד לבני הישיבה הצעירים. ובהיות והדברים מתאימים מאוד לזמן הנוכחי (שהוא תחילת זמן הלימודים בישיבות), ובתוך דבריו הזכיר גם ענין הכתיבה אמרתי להעתיקו כאן וז"ל :
לכבוד ידידנו הדגול איש חיל רב פעלים לתורה ולתעודה, עושה ומעשה ומזכה הרבים הרה"ג...
שלום וישע רב וכט"ס!
לאשר ביקש לומר את דעתי לבני ישיבתו הקדושה בדבר דרך הלימוד לבני הישיבה הצעירים, הנה אין ספק שחלילה לפסוק הלכה מבלי ללמוד היטב על בוריין את סוגיית הש"ס בעומק העיון. ובכל מסכת אשר עוסקים בלימודה בישיבה, ילמדו בעיון הדק היטב בדברי רבותינו הראשונים, הרי"ף הרא"ש והר"ן, אשר הם לנו לעינים, ראשונים כמלאכים. ולהבטחת ההבנה האמיתית בגמרא פרש"י ותוספות ולהבין את הדברים על בוריין, עשה לך רב את מהרש"א, שיושר עיונו מבעית, מעט המחזיק את המרובה, בהבנת עומק דברי הגמרא, ואין ספק שיש ללמוד ולהגות בדברי הקצות החושן ודישרן סמיכין עלוהי מה שנוגע לסוגיא, אשר דבריהם נאמרים בטוב טעם ודעת, גם דברי המשנה למלך שער המלך ומחנה אפרים, יהיו לכם לעינים, להדריך בחידושי תורה אשר יחדשו, ולהעלותם על הכתב כי אמרו וקנה (קוף בקמץ) לך חבר, ולהתרחק מאהבת הניצוח, ולהודות על האמת, כי האמת תורה דרכה ואהובה יותר, ומודים דרבנן היינו שבחייהו, שע"י כך תזכו לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא (עי' עירובין יג:) ועיין במה שכתב בס' אוזן אהרן להגאון ר' אהרן עזריאל זצ"ל (בעל שו"ת כפי אהרן) במוסר אב (אות ד').
והנני לחזק את בני הישיבה ה' עליהם יחיו, שיתחזקו בלימוד הש"ס, כי זמנכם רגעיכם ושעותיכם, לא יסולאו בפז, כל רגע יקר ממש, וקובץ על יד ירבה, לידיעת הש"ס, ורק לאחר שהוא ממצא את כל הנידון בהיקף הענין, איבעית אימא סברא איבעית אימא גמרא, רק לאחר מכן אפשר להגיע לידי פסק הלכה חתוך וברור, להבין ולהורות לשעה ולדורות, וכמ"ש ג"כ מהרש"א בחי' לסוטה (כב.) "ובדורות הללו אותן שמורין הלכה מתוך הש"ע והרי הם אינם יודעים טעם הענין של כל דבר, אם לא ידקדקו תחילה בדבר מתוך התלמוד, שהוא שימוש תלמידי חכמים, טעות נופלת בהוראותיהם, והרי הם בכלל מבלי עולם, ויש לגעור בהם". ע"כ. ויה"ר שתגדלו ותעלו מעלה מעלה במעלות התורה והיראה, ותזכו לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא, בלימוד נכון ואמיתי, לגאון ולתפארת.
(וחתים) עובדיה יוסף
זכרון להולכים
קוים לדמותו של האברך ר' מרדכי אלי ז"ל
מאת: ר' יוסף בני ישראל נ"י
במפעל החיים לתורה ויראה, בבית מדרשנו "עטרת חכמים", התארחה לכמה חדשים נשמה מיוחדת במינה, נשמה אשר לצייר קוים לדמותה רבה המלאכה.
נשמה אשר בתוכנו חשקה לבנות את שורשה לדורות ולהקים קן של מידות.
נשמה טובה אשר זכתה להיות בין הבודדים שהם בעלי המידות.
נשמה עדינה, חייכנית וביישנית, שהנאה לכל חי, עליה להביט.
נשמה מיוחדת, עם ענוה טהורה. השקט והשלוה - תמיד היו מנת חלקה.
נשמה שידעה מקומה בעולמנו הקטן, ולעולם לא חשבה על דאגות העתיד וזכרונות העבר. לעולם לא דברה על אחרים לרעה, תמיד עין טובה בה התברכה.
נשמה שהיתה עומדת על מקומה ולא מיהרה להגיב, אפילו שלום התביישה מלהשיב.
נשמה שלא שייכת לכאן, מתוקנת במידות והתבטלות לתורה. קשה מאוד להזכר בדבר הנורא, איך שבחברתנו הקדושה אבדה מאתנו מרגלית יקרה.
כל מי שזכה ראה דוגמא לנשמה מצוינת בהנהגה, בטלה ומבוטלת למרא דאתרא. כל נשימה שלקחה, דעת תורה מהרב שאפה. וכל רצונה היה להחיות נפשה בדברי תורה והיראה. את פניו החמודות שתמיד היו מאירות לא נשכח מהרה. ר' מרדכי אלי ז"ל היקר היה בחייו ואף בלכתו מאתנו ישר ותמים פעלו. לא ראינו מעולם את ר' מרדכי היקר נרגש ונסער, רק לפתע פעם אחת באמצע השעור סח מה שבלבו, על עול שנעשה לבחורה מסויימת שהוריה לא רצו שתחזור בתשובה, ולבסוף נפטרה אותה בחורה בלא תשובה. זה חרה לו מאוד, וזאת הפעם היחידה בכל זמן שהותו בינינו שראינו אותו נרגש. ואע"פ כן, שמר על יראת כבוד ודיבר בנימוס, מפה למדנו על לבו הטוב והישר כמה כאב לו על אותה בחורה שלא זכתה, וכאב את כאבו של הקב"ה שרצה לראות את בתו חוזרת בתשובה.
כשהגיע ר' מרדכי היקר לבית מדרשנו, לא ידע מה יהיה, אם יקבלוהו אם לאו, שאלתיו "ר' מרדכי, מה אתה חושב לעשות? אולי לא יקבלו אותך" אמר לי בפנים שוחקות עם מלא אמונה אמיתית וטהורה "אני קטן, ה' גדול, אני רק אעשה השתדלות ואבוא ללמוד", וכך היה, ולבסוף זכה להתקבל לבית מדרשנו. ומאז תמיד היה הראשון שנכנס לבית המדרש וישב ולמד בשקידה גדולה.
ר' מרדכי היקר נלקח מאתנו לפתע פתאום, חשבון שמים לא נדע, רק נאמר תמיד באמונה, ברוך דיין האמת, אבי היתומים והאלמנות. ותנצב"ה.
על הורתו של מכון הסת"ם "חיים ביד"
ע"ש רשכבה"ג הגרי"ח זצ"ל
שע"י מוסדות "עטרת חכמים"
ממדור קול'ן של סופרים/ חוברות כסלו תשס"ג (שנה ג) סימן כ
אמר הכותב: בחורף אשתקד למדנו עם חברים מקשיבים מטובי אברכי בית המדרש, טוב"י ש"ע ונושאי כליו בחיו"ד, הלכות מילה (באותו זמן השתתף עמנו ידידנו המוהל ר' יעקב בן משה הי"ו וסייע לנו רבות בהבנת ההלכות מתוך ידיעותיו המקיפות בנושא זה הלכה למעשה, זכרה לו אלקי לטובה ולברכה, וגם פרסמנו אשתקד בירחוננו חידושי ש"ע בהלכות הללו מאשר העלינו בשיעור), הלכות גירות, ס"ת ומזוזה (וגם בזה למדו עמנו האחים שלא יתפרדו הלא המה: ר' פנחס ור' יניב צורישדי העוסקים במלאכת שמים זו וסייעו רבות בענין זה, זכרה להם אלקי לטובה ולברכה.) ובאותם שיעורים עלה במחשבה הצורך לפתוח מכון סת"ם באיזור חולון וסביבה כדי לזכות את הרבים בסת"ם כשרים כדת וכדין, הן ברכישתם והן בבדיקתן, כפי מנהגי הספרדים הי"ו (שכן רוב ככל ציבור שומרי התורה והמצוות באיזור זה הם מבני עדות המזרח) בכל מכל כל. ובפרט שרבים מן העם קונים תפילין ומזוזות מכל הבא ליד (יש מהם שאינם כשרים לכתחילה, ויש מהם שפסולים לדעת רבותינו ז"ל), ואינם מטריחים עצמם לנסוע לבני ברק.
על כן, דברנו בזה עם ידידנו כמוהר"ר הרה"ג ר' חיים רבי שליט"א ראש בית המדרש, שעל פיו ישק דבר בכל ענייני בית המדרש, על הדבר הזה, וב"ה קיבל רעיון זה בברכה, ואמר שיש להתחיל לפעול בזה. ועל כן, שוחחנו עם כמה מאברכי בית המדרש הלא המה ידידנו ר' יו"ט סימן טוב הי"ו (סופר ומגיה מוסמך שהעביר קורסים בהלכות סת"ם ברבים זה שלשה מחזורים) ואשר על ידו השנ'י ר' יניב הנ"ל הי"ו הבקיאים במלאכת שמים זו ללמוד לחזור ולשנן הלכות אלו בקיץ תשס"ב. וגם השתתפו בקביעות בשיעוריו של סרו"י הרה"ג ר' שלמה מועלם שליט"א ראש מכון "יד רפאל" שע"י מוסדות ישיבת "כסא רחמים" בב"ב. ונסעו אליו פעם בשבוע לשמש אותו בהלכות אלו. ולפני מספר שבועות התחיל ידידנו ה"ה חיים סולימאני נר"ו ממנהלי בית המדרש לארגן מקום וציוד מתאים למכון הנ"ל. ולא זו בלבד אלא שדברנו עם הרש"ם הנ"ל שהמכון הנ"ל יעמוד תחת פיקוחו והדרכתו של ועדת הכשרות של מכון הסת"ם "יד רפאל" הנ"ל, וב"ה נענה לבקשתנו. ובע"ה בימי החנוכה הבעל"ט יפתח מכון הסת"ם שיקרא "חיים ביד" ע"ש רשכבה"ג הגרי"ח זצ"ל לציבור הרחב.
והנה השבוע ביום שני (ו' כסלו תשס"ג) אחר הצהרים, בא לבית מדרשנו הרש"ם הנ"ל לשיחה ראשונה עם הסופרים חדשים גם ישנים כדי לעורר על חשיבות וזהירות במלאכת שמים זו, הן מצד ידיעתם על בוריין היטב, והן מצד שצריך להיות האדם ירא וחרד לדבר ה' במלאכת שמים זו, כגון, אם לא קידש שמות ה', והסופר אין יראת ה' נגעה בלבו, יכול להכשיל את הרבים בהם דורות רבים, כי לא ידעו שפסולים הם, וכן עזה"ד. עוד סיפר כמה מעשים מסמרי שיער עד כמה רבה המכשלה בתחום זה. ולבסוף, ענה לכמה שאלות ששאלו הסופרים הע"י. וקרא לפניהם כמה מהוראות ועדת הכשרות הנ"ל השייכים לסופרים שאין כאן מקום להאריך בהם ועוד חזון למועד.
וכעת ראינו שנכון להציב מדור מיוחד לזה בירחוננו "וקנה לך חבר" בו יבואו דברים וספיקות אשר התעוררו במכון הנ"ל למען ישוטטו רבים ותרבה הדעת, ומלאה הארץ דעה כמים לים מכסים.
ואין לנו אלא לבקש מאל נורא עלילה שתעלה מחשבתנו לטובה ולברכה לשמו יתברך כדי לזכות את הרבים בסת"ם כשרים כדת וכדין, וגם למהדרין מן המהדרין. ולא תצא תקלה תחת ידינו, ובזכות זה נזכה לגאולה השלימה במהרה בימינו, אמן.
פרטים נוספים על מכון "חיים ביד" אפשר לקבל בטלפון 6515415-03
ממני הצעיר יגאל כהן ס"ט