סימן כח - הקובע סעודה על פת הבאה בכיסנין אם מברך על נט"י
מאת הרב משה פרזיס / מחוברת שבט תשס"א (שנה א') סי' ו
שאלה: הקובע סעודה על פת הבאה בכיסנין האם צריך ליטול ידיו בברכה כדין האוכל כביצה לחם?
בראשית מאמר, עלינו לבאר אם הקובע סעודתו על פת הבאה בכיסנין צריך נט"י, ואחר כן יש לדון אם יברך על נטילה זו. הנה זו לשון הרמב"ם ז"ל (פרק ו מהלכות ברכות הלכה א) כל האוכל הפת שמברכים עליו המוציא, צריך נטילת ידים תחלה וסוף. והביאו מרן ז"ל בב"י (סי' קנח) וכ' ע"ד וז"ל: משמע מדבריו, דנטילת ידים תלויה בברכת המוציא דכל פת שאין מברכין עליה המוציא כגון פת הבאה בכיסנין או לחמניות דקות וכיוצא בהן הוא הדין שאינן טעונין נט"י וכן משמע מדברי רבינו שמשון. ולפי זה היכא דקבע סעודתיה על פת הבאה בכיסנין או לחמניות שצריך לברך עליהם המוציא, נראה שצריך נטילת ידים. ומיהו קשה בעיני שעל אותו לחם בעצמו, פעם יצטרך ליטול ידים ופעם לא יצטרך. ואפשר דלא מיקרי פת שמברכין עליו המוציא אלא פת שמברכין עליו לעולם המוציא אפילו כשאינו קובע עליו, אבל פת דכשאינו קובע עליו אינו מברך המוציא אף כשקובע עליו אינו צריך נטילת ידים. ואין לומר איפכא, דכיון דכשקובע עליו מברך המוציא, מיקרי פת שמברכין עליו המוציא ואף כשאינו קובע עליו צריך נטילת ידים, דהא משמע בירושלמי דפת הבאה בכיסנין אינו צריך נטילת ידים. אלא שמצאתי להרשב"א שכתב בתורת הבית (קצר בית ו סוף ש"א) האוכל כעכין וכיוצא בהם לתענוג ואינו קובע סעודתו עליהם, נוטל ידיו אחת. ומשמע מדבריו, שאם קובע סעודתו עליהם צריך נטילת ידים. עכ"ל הב"י בקוצר. ודבר ה' בפיהו אמת, שכן מפורש בדברי הרשב"א במשמרת הבית (שם) שלא שזפתו עינו הבדולח של מרן ז"ל כמ"ש הרב ארץ חיים (סתהון) בקונטרס הכללים (כלל ד') ע"ש. ומבואר יוצא מדברי מרן בב"י, שהגם שהסתפק בדעת הרמב"ם אם יש ליטול ידיו שקובע סעודתו על פת הבאה בכיסנין, מ"מ אחר שמצא דברי הרשב"א שנראה מדבריו שיש ליטול ידיו כשקובע סעודתו על פת הבאה בכיסנין, כן העיקר להלכה מפני שאין ספקו בדברי הרמב"ם מוציא מידי ודאו של הרשב"א. וכ"נ מדברי המאירי בקונדרס בית היד (ד"ה לא נאמרה) שאעתיק לשונו להלן בסמוך. וכן מתבאר ממה שכ' מרן בשלחנו הטהור (שם סעיף א) וז"ל: כשיבוא לאכול פת שמברכין עליו המוציא יטול ידיו אפילו אינו ידוע להם שום טומאה, ויברך על נטילת ידים, אבל לפת שאין מברכין עליו המוציא, כגון: לחמניות דקות או פת הבאה בכיסנין ואינו קובע סעודתו עליהם אין צריך נטילת ידים. עכ"ל לשון הזהב. ומדוייק, שאם קבע סעודתו על פת הבאה בכיסנין צריך נט"י. וכן הסכמת כל האחרונים להלכה ולמעשה.
ומעתה צריך לראות האם יברך על נטילה זו אם לאו. הנה הרשב"א במשמרת הבית (שם) כ' וז"ל: ואי קבע סעודה עלייהו [על פהב"כ], ודאי נוטל שתי ידיו ומברך עלייהו המוציא ושלש ברכות דפת גמורה היא וכו' עכ"ל. ואם דינו כפת גמורה, ודאי שנוטל ידיו בברכה. וגם מדברי המאירי (קונדרס בית יד ד"ה לא נאמרה) שכ' וז"ל: לא נאמרה נטילת ידים לסעודה אלא לאוכל פת הטעונה המוציא, אבל מי שאוכל פירות או כל דבר שאינו טעון המוציא אינו נוטל ידיו. עכ"ל. וממה שכתב "פת הטעונה" ולא כתב "פת שמברכין עליה המוציא" משמע שאף פת הבאה בכיסנין שמברכין עליהם בדרך כלל "מזונות", כל שקבע עליה והיא "טעונה" ברכת המוציא דינה כפת גמורה. ולא הסתפק מרן ז"ל אלא בלשון הרמב"ם שכתב "פת שמברכים עליה המוציא" שיש לפרשו בשני פנים, האחד, פת שרגילים תמיד לברך עליה המוציא. והשני, כל פת שמברך עליה כעת המוציא, הגם שבדרך כלל ברכתו מזונות. ושוב ראיתי להמאירי (שם ד"ה ואף) שכ' בזה"ל: ואף פת הבאה בכיסנין קודם סעודה, בזמן שאין קובע סעודתו עליה אין צריך ליטול אלא ידו אחת עכ"ל. והוא ממש כדברי הרשב"א הנ"ל. גם הכל בו (הלכות נטילת ידים) העתיק דברי הרשב"א הנ"ל בתורת הבית הקצר. ומסתמות דברי הראשונים והרשב"א במשמרת הבית נראה, שצריך נט"י בברכה כדין פת גמורה. וכן נראה ממ"ש מרן ז"ל בשו"ע הנ"ל: כשיבוא לאכול פת שמברכין עליו המוציא יטול ידיו וכו' ויברך על נטילת ידים. אבל לפת שאין מברכין עליו המוציא, כגון: לחמניות דקות או פת הבאה בכיסנין ואינו קובע סעודתו עליהם אין צריך נטילת ידים. עכ"ל. משמע, שאם קובע סעודתו עליהם דינם כדין פת גמורה שנט"י בברכה כמ"ש בתחילה. שאל"כ היה לו לבאר שאם קבע עליהם יטול ידיו בלא ברכה. ולכן אדם הקובע סעודה על פת הבאה בכיסנין [דהיינו שאכל 230 סמ"ק] צריך ליטול את ידיו בברכה כדין פת גמורה.
אולם ראיתי להלבוש (אות א) שכ' וז"ל: אבל הפת שאין מברכין עליו המוציא כגון: לחמניות דקות או פת הבאה בכיסנין [כצ"ל] ואינו קובע סעודתו עליהם, אין צריך נטילת ידים. ואם קבע סעודתו עליהם, נראה דיטול ידיו מספק, שיש מצריכים להם נטילה כשיקבע סעודתו עליהם וי"א שא"צ, לפיכך יטול ידיו ולא יברך עליהם מספק, דברכות אינם מעכבות ושמא יברך ברכה לבטלה. עכ"ל. והחרה החזיק אחריו השל"ה והובא בכה"ח (שם אות ז). ולא זכיתי להבין דבריהם, כי המעיין בב"י ישר יחזה פנימו שאין כאן מחלוקת אם צריך נט"י אם לאו, אלא שמרן ז"ל בתחילה הסתפק בדברי הרמב"ם ואח"כ מצא להרשב"א שצריך נט"י. ומה הלשון אומרת "ויש אומרים שאין צריך", ואף אם קורא הלבוש לאותו צד שצידד מרן בדעת הרמב"ם שא"ץ נט"י בשם "יש אומרים" מ"מ הואיל ובאמת מרן ז"ל הכריע לבסוף עפ"י הרשב"א שצריך נט"י, א"כ ה"ה שצריך לברך ומאן פלג בינייהו.
ושוב ראיתי בספר אליהו זוטא (שם אות א) שכתב לפקפק על דברי הלבוש ככל הדברים הנ"ל, ותלי"ת שכיוונתי לדעתו הרחבה. אך בזאת שכתב שם בסוף דבריו בזה"ל: עוד אני תמה שב"י למד כן ממשמעות הרשב"א, ואני מצאתי לרשב"א בספר משמרת הבית (דף קנח ע"ב) להדיא וכו', הלכך אני אומר דאין לספק בזה כלל אלא בעי נט"י וברכה. עכ"ל. כבר כתבתי בעניותין בס"ד לעיל בשם הרב ארץ חיים כי מרן ז"ל לא ראה ספר משמרת הבית. וגם המג"א (סק"ב) הביא דברי הלבוש והשל"ה הנ"ל, וכ' וז"ל: ולא ידעתי מי החולק בזה דאע"ג דהב"י מסתפק בדבר, מ"מ כיון שסיים אח"כ בשם הרשב"א שצריך נט"י משמע דפשיטא ליה בתר דמיבעיא ליה. וכ"כ הרמב"ם רפ"ו כל האוכל הפת שמברכים עליו המוציא יטול וכו' ובבד"ה ובמשמרת הבית כתבו להדיא דצריך נטילה כשקובע עליו ע"ש ולכן יברך על נטילת ידים. עכ"ל. והוא כמ"ש בס"ד. ומ"מ מ"ש בתוך דבריו וכ"כ הרמב"ם וכו' לא ירדתי לסוף דעתו היאך משמע ליה דגם פת הבאה בכיסנין בכלל. ועיין מה שכתבו עליו בזה, הרב מחה"ש והרב נתיב חיים. איך שיהיה, הנה המג"א והרב אליהו זוטא השיגו על דברי הלבוש ושל"ה והסכימו אל האמור שאין כאן מחלוקת. וז"ב.
כל קבל דנא חזי הוית להגאון יעב"ץ בספרו מר וקציעה (סימן קנח) שכתב, שמה שכתב מרן ז"ל בש"ע "אם אינו קובע סעודתו" ר"ל, שאם יקבע סעודתו על פת הבאה בכיסנין יטול ידיו בלא ברכה. מפני שמרן ז"ל חשש לדברי הרשב"א ולכן הצריך ליטול ידיו, אבל לא יברך שעדיין יש להסתפק בדעת הרמב"ם אם דוקא בפת גמורה שמברכים עליה המוציא לעולם צריך ליטול ידיו או אפילו על פת בכיסנין שקובע עליו סעודתו, וכמ"ש מרן בב"י שדוחק לומר שלחם אחד לפעמים צריך נט"י ולפעמים לא. ואע"פ שיש לדחות זאת, שהרי בפחות מכזית אין צריך נטילה, ובכזית צריך, מ"מ מלשון הרמב"ם משמע שדוקא בפת גמורה צריך ליטול ידיו. ושמא גם הרשב"א מצריך נטילה היינו לחומרא ובלי ברכה. עכת"ד. ואחר בקשת מחילה מהדר"ג, הנה מקום אתי להשיב על דבריו, כי מה שכתב לפרש דברי מרן ז"ל בש"ע שכתב "אם אינו קובע סעודתו" ר"ל, שכל שקובע סעודתו על פת הבאה צריך נטילת ידים, אבל בלא ברכה כי מרן ז"ל חשש לדברי הרשב"א ולכן הצריך ליטול ידיו אבל לא יברך מפני שעדיין יש להסתפק בדעת הרמב"ם. הנה המעיין בב"י יראה שמרן ז"ל הבין בדברי הרמב"ם, שכל שקובע סעודה על פת הבאה בכיסנין צריך ליטול ידיו ולברך המוציא. אלא שהיה קשה בעיני מרן ז"ל כיצד על לחם אחד בעצמו פעם יצטרך נט"י ופעם לא, ומחמת זה כתב מרן ז"ל לדחוק בדרך "אפשר" שלא נקרא פת שמברכין עליה המוציא אלא פת גמורה. אולם אחר שמצא להרשב"א בתורת הבית שמתבאר מדבריו, שאם קובע סעודתו עליהם צריך נטילת ידים, א"כ העיקר כמו שכתב בתחילת דבריו, וכפשט דברי הרמב"ם, שכל הקובע סעודתו על פת הבאה בכיסנין צריך ליטול ידיו. ולכן ודאי שדברי מרן בשו"ע יש לפרשם כפשוטם, וא"ץ לדחוק בכוונתו כמ"ש המו"ק (שם). גם מה שכתב הרב מו"ק "שמא גם הרשב"א מצריך נטילה לחומרא ובלי ברכה ולפיכך לא יברך". הנה הרב ז"ל כתב כן, מפני שלא ראה דברי הרשב"א במשמרת הבית שכתב שפת הבאה בכיסנין כשקובע סעודתו עליה, צריך ליטול ידיו כמו פת גמורה. ואם דינה כדין פת גמורה, פשוט שיש ליטול ידיו בברכה. וא"כ ודאי שזו כוונתו גם במ"ש בתורת הבית הנ"ל. וכן ראיתי למרן החיד"א (שם) שכתב, ואחר זמן ראיתי מה שכתב המו"ק. והמעיין יראה, דיש לדחות ודוק היטב והיום קצרה. עכ"ל. ונראה שנתכוין למה שכתבתי בס"ד.
ואע"פ שכלל גדול בידינו סב"ל ואפי' נגד מרן הש"ע. וא"כ ה"ה לכאורה בנ"ד, יטול ידיו בלא ברכה הואיל וסוף סוף כתבו כמה אחרונים שאין לברך על נטילה זו . אולם נראה שאין לחוש בנ"ד לסב"ל, שהרי המחלוקת היא במצוה ולא בברכה וכבר נודע בשערים המצויינים בהלכה דברי הרדב"ז בתשובה (ח"א סי' רכט) שכל שהמחלוקת היא במצוה ולא בברכה לא אמרינן סב"ל. ואע"פ שאין הלכה כדברי הרדב"ז הנ"ל, מ"מ במקום שמרן ז"ל פסק שיש לקיים את המצוה בברכה, אנן אתכא דמרן ז"ל סמכינן וברוכי נמי מברכינן. וכמו שלימדנו להועיל כלל זה מרן הראש"ל בשו"ת יביע אומר (ח"ה חאו"ח סימן מב סוף אות ד). ולכן בנ"ד שהמחלוקת היא אם הקובע סעודתו על פת הבאה בכיסנין צריך ליטול ידיו או לא ומרן ז"ל פסק שהיא טעונה נט"י, יש להורות ליטול ידים בברכה. ומעל פי הבא'ר יש להרגיש על הכה"ח (סופר שם אות ז) שכתב, הואיל והדבר לא יצא מידי מחלוקת יש לומר דסב"ל ואפי' כנגד מרן ז"ל. וא"כ, היה ראוי לפסוק לענין דינא שיטול בלא ברכה. אלא שהעולם נוהגין לברך ג"כ כסברת מרן ז"ל ודעימיה ובמקום מנהג לא אמרינן סב"ל ויכולים לברך. יעו"ש. אלא דנפקא מינה דאם ימצא איזה מקום שנהגו שלא לברך אין למחות בידם די"ל נהגו כן משום סב"ל. עכ"ל. וכ"פ בס' ילקו"י ח"ג (עמו' יז) ע"ש. ולפי האמור, נראה שאפילו במקום שאין להם מנהג ברור לברך, יש להורות להם ליטול ידים בברכה כדין. והנלע"ד כתבתי.
המורם מכל האמור: הקובע סעודה על פת הבאה בכיסנין צריך ליטול ידיו בברכה כדין האוכל כביצה לחם ואין לחוש בזה לסב"ל .
אמר הכותב: תשובה זו שלחתיה לפני כשנה אל מורנו ורבנו הגאון ר' משה הלוי זצוק"ל בטרם האיר וזרח ספרו הגדול והנורא ברכת ה' והשיב לי תשובה מאהבה, והדפסתי דבריו בשולי גליון. וכעת ראיתי אליו בספרו הנ"ל ח"ב (עמו' קמה - קמז) שהאריך בנ"ד והעלה כאמור, ובכמה דברים זכיתי לכוין לדעתו הגדולה כאשר יראה הרואה.