דרכי ההוראה – לאורם של רבותינו
[מחוברת תשרי-טבת תשס"ד (שנה ד') סי' א]
אשתקד לקטנו אורות מדברי רבותינו זצוק"ל נ"ע ושיבלחט"א על דרך הלימוד, ויש עוד מקום להאריך בזה הרבה כמו שיראה הרואה בדברי מרן גאון ישראל הגר"ע יוסף שליט"א בפתיחה לספרו שו"ת יבי"א ח"א, ובמאמרי "דרכי העיון" הנפלאים של מרן ראש הישיבה הגאון הנאמ"ן שליט"א שנדפסו בראש ספר יברך ישראל (לידי"ן ש"ב הרה"ג ר' ישראל כהן שליט"א, עורך ירחון אור תורה) ח"א וח"ב כיעו"ש. ונדפסו שנית בספרו "קובץ מאמרים" (סימנים א-ב) הנד"מ מאמרים על דרכי העיון מגדולי ישראל בדורות האחרונים, אכן כעת הגיעה השעה להביא מן החדש, מאמרים מפי גדולי ישראל על "דרכי ההוראה" - שכן זהו תכלית הלימוד שידע האדם להגיע מתוך לימודו לפסק הלכה למעשה - לדעת את הדרך ילך בה ואת המעשה אשר יעשה. ואמרו ז"ל (קידושין ל.) גדול תלמוד שמביא לידי מעשה. ונפתח במאמרו של הגאון האדיר רשכבה"ג רבנו יוסף חיים זצוק"ל בפתיחת ספרו שו"ת רב פעלים שכתב וז"ל (בדילוג דברים שאינם ענין לנ"ד):
שנינו במשנה באבות, משה קיבל תורה מסיני, ומסרה ליהושע, ויהושע לזקנים, וזקנים לנביאים, ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה. והנה רבינו האר"י זצ"ל בשער רוה"ק דף ב' ע"ב פירש, מקום אחיזת הדורות להזקנים והשופטים בפני עצמם, והנביאים בפ"ע, ואנשי כנה"ג בפ"ע, והזוגות בפ"ע, והתנאים בפ"ע, והאמוראים בפ"ע, ורבנן סבוראי בפ"ע, והגאונים בפ"ע, והפוסקים בפ"ע, והדורות שאחר הפוסקים בפ"ע. יע"ש. ונראה דהפוסקים דנקיט רבינו ז"ל, קאי על הרי"ף והרמב"ם והרמב"ן והרמ"ה והרז"ה והרשב"א והר"ן ורבינו יונה (והרשב"א) [והריטב"א] (כ"נ דצ"ל), וגם רבותינו הצרפתים, ועוד ועוד כיוצא בהם מן הראשונים המפורסמים, אמנם שאר הדורות שאחר הראשונים הנז' וכיוצא בהם, המה נקראים בעלי תשובות, ועד עתה רבני הזמן המה בכלל בעלי תשובות ובעלי אסופות.
והנה בבעלי תשובות יש שני סוגים, כי יש נשאל באיזה ענין שאלה אחת או חקר חקירה אחת, והוא נכנס לתוך החדר של אותו ענין, ורואה שם שולחן ערוך מוכן ומוצג לפניו קערות מלאות תבשיל מבושל ומבוסם עם כל פרי מגדים, זה אומר בכה וזה אומר בכה (כצ"ל), והוא עורך תשובה לאותה שאלה או החקירה, ממה שאסף ולקח מן השלחן הערוך לפניו. והנה בודאי צריך לזה חכמה, לברר מן השלחן הערוך לפניו ברור נקי ובר ומנוקה הראוי ונוגע לאותה שאלה, ולא יתלה תניא בדלא תניא, אך זה חכים יתקרי, רבי לא יתקרי.
ויש נשאל באיזה ענין שאלה או חקר חקירה, והוא משדד עמקים באותו ענין, ומן הענין ההוא פותח לו דרכים ושבילים חדשים לצאת וללכת בהם לחדרים אחרים, ימה וקדמה צפונה (כצ"ל) ונגבה, ובכל מקום אשר נכנס שם עולה ויורד, קושר ומתיר, מכניס ומוציא, ומכל אלה עורך תשובה שלימה ברורה ונקיה מנופה בי"ג נפות, הנה לזה חכם יתקרי ורבי יתקרי, ועליו נאמר: רבות בנות עשו חיל ואת עלית על כלנה.
עוד יש בבעלי תשובות שני סוגים בענין אחר, והוא יש דרכו לדבר בתחילת תשובתו התנצלות לפתיחת פיו, והעברת קלמוסו באותו אשר משיב לשואליו, ומדבר במענה לשונו בדברי ענוה ושפלות שמשפיל עצמו למאוד. ויש נחדל מלדבר דברים כאלה, אלא בראשית מאמר פותח יד בתשובה, ולאו בר מות רוחא עביד הכי, אלא טעמו ונימוקו עמו דקמי שמיא גלייא, וממ"נ אם הוא עניו ושפל באמת בפ"ע למה יפרסם ענוה שלו, ואם באמת אינו עניו ושפל בפ"ע, ורק היד כותבת דברי ענוה אלו, הנה זה עון פלילי להתעטף בטלית שאינה שלו ואין לך גאוה גדולה מזו יושבת בצפוני הלב, וחרושה על לוח לבו.
ועוד יש בבעלי תשובות שני סוגים בענין אחר, והוא יש אם נשאל איזה בענין אחד, הוא זריז ונשכר לדפוק על דלתי הספרים של כל בעלי התשובות, ראשונים ואחרונים ואחרוני אחרונים למקטון ועד גדול עד זמנו, ואפילו על ספרים אשר המחברם עודנו בחיים, וכונתו לחפש חיפוש מחיפוש כדי לראות ולידע דעת כל חכם וחכם, אשר דיבר בענין זה שנשאל בו. והנה דרך זה הוא מה טוב ומה נעים, חדא אם ימצא חכם מחבר שנכנס בענין כזה, וגם הוא מסכים בענין כהסכמתו, נמצא הדין אשר נשאל עליו לעשות מעשה נפסק על פי דבריו וע"פ דברי אותו חכם, ואין זה דן יחידי. והשנית, הנה בודאי אי אפשר למדרש בלא חידוש, ולא יבצר מהיותו מוצא בספרי המחברים איזה סברא או חילוק או איזה ראיה והוכחה מדברי ראשון או מדברי הגמרא, אשר זה החכם שנשאלה ממנו אותה השאלה ולא ידעה ולא הכירה ולא הרגיש בה אע"פ שהוא חכם גדול וגאון מובהק, אשר ידיו רב לו במלחמתה (כצ"ל) של תורה ובקי בחדרי תורה עשר ידות על החכם המחבר הספר ההוא, ובדרך זה נוהגין חכמי הספרדים בתשובות ופסקים שלהם, לתור ולדרוש מכל הספרים ראשונים ואחרונים ואחרוני אחרונים כל אשר תשיג ידם, כדי לברר ההלכה בתשובותיהם, ועליהם נאמר: יפוצו מעינותיך חוצה.
ויש שאין דרכם לתור ולדרוש בספרי האחרונים בכל ענין אשר יבוא לפניהם, אלא פונים דוקא אלא דברי הפוסקים הראשונים, וכותבים מה שנראה להם באותו ענין לפי הכרעת דעתם וסברתם, כאשר תשיג ידם באותו ענין, לקיים מה שנאמר: "כי תשב ללחום את מושל בין תבין את אשר לפניך", ובדרך זה מתנהגים על הרוב גאוני אשכנז. והנה אע"פ שבודאי הגמור לאו ברמות רוחא נהיגי בהכי, עכ"ז אני אומר אחר אלף מחילות מכבוד תורתם, לא טוב זה הדבר אשר עשו, כי זה כלל גדול בתורה, אין התורה נקנית אלא בחבורה, ולכן נקראו (כצ"ל) החכמים בעלי אסופות, ותמיד תמצא שהגדולים צריכים לקטנים. והתנא הגדול אמר: הרבה תורה למדתי מרבותי, ויותר מחברי, ומתלמידי יותר מכולם. ועל כן, אם המחבר הספר הוא אחרון, וזה החכם בעל התשובה הבא להשיב על השאלה שנשאל הוא חכם גדול ורב מובהק, למה לא יבקש לדעת מה כתב זה המחבר באותו ענין של השאלה, הן מסברת עצמו, הן ממה שאסף וקיבץ לו מן הראשונים ואחרונים באותו ענין ושמא ואולי עלתה במצודתו של המחבר הזה דבר חדש וסברא (כצ"ל) חדשה אשר נעלמה מאותו רב המובהק. ואם זה הרב המובהק השקיף על דברי המחבר הזה ולא מצא דבר חדש, מה הפסיד בהשקפה זו, הלא בודאי הגמור על כל אופן שיהיה מהשקפה זו רווחא שמעתתא טפי גביה, וכאשר מצינו [ב"מ פה.] שהיה רבי יוחנן מצפה לקושיות תלמידיו שמקשים לו כדי שעל ידי כן רווחא שמעתתא גביה, והיה נח לו בזה יותר מאותו דאמר הא תנא מסייע לך, וגם כאן אם ימצא איזה שגיאה וטעות בדברי המחבר באותו ענין, הנה אדרבא מזה רווחא שמעתתא טפי.
עוד יש בבעלי תשובות שני סוגים בענין אחר, והוא, יש מדברים בענוה ודרך כבוד, בשקלא וטריא שעושין בדברי חכמי הדור שקדמו להם, וגם לאשר בזמנם, ואם ימצאון איזה שגיאה גדולה בדבריהם, הן בסברא ועיון, והן בהשמטה דאשתמיט להו, לא יחליטו השגיאה לחכמי הדור אלא יתחילו בלשון לכאורה, ויסיימו בלשון צ"ע.
ויש מפני שרואין חריפותם ובקיאותם כי רבה היא, והמה חכמים גדולים בעיניהם ידברו קשות נגד חכמי הדור שקדמו להם, ויחשבום (כצ"ל) לטועים ויחליטו בדעתם ההשגה עד שברור להם שאין לקושייתם תשובה. ובאמת מנהג זה אשר נוהגים בו הוא טעות ואיננו נכון. ראו מי לנו גדול מרבנו הראב"ד וכו' ע"ש שהאריך הרב ז"ל להראות מכמה וכמה גדולים ראשונים ואחרונים שדברו קשות כנגד הקודמים להם בחריפות גדולה, והבאים אחרים השיבו על דבריהם, והצדיקו את הצדיק דמעיקרא. וסיים בסוף מאמרו הגאון היר"ח זצ"ל בזה"ל: ועל כן, אל יתהלל המשיג על הגדולים לא בהשגות כאלה ולא בהשגות של העלמה ושכחה, כי אין זה חידוש, ואין זה גרעון בחיק הגדולים בזה"ז, אשר רבו הטרדות מצד מקרי הזמן ונתמעטו הלבבות, ורק בדבר הנוגע לדין והלכה ראוי למשיג להעלות השגתו על ספר, ובתנאי שלא יהיה נבהל להשיב, ויהיו דבריו בענוה וכבוד ודרך ארץ, וכונתו לשם שמים לא להתגדל ולהתפאר בהשגותיו. והשי"ת ברחמיו יעזרנו לברר האמת ולאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא, ולא נכשל בדבר הלכה, ויקיים בנו תפילת חנינה בן הקנה, ויזכנו ללמוד תורה לשמה, ויאיר עינינו באור תורתו, תורת חיים, אכי"ר. עכ"ל.
[מחוברת שבט-אייר תשס"ד (שנה ד') סי' יא]
מאת הגאון הגדול רבי כלפון משה הכהן זצוק"ל ראב"ד אי ג'רבא ומח"ס שו"ת שואל ונשאל ועוד, ממ"ש בספרו ברית כהונה השלם (חאו"ח מערכת ל' אות טו) בקצ'ר אמיץ כיצד יוכל כל תלמיד להתקדם בלימוד ההוראה וז"ל שם:
לימוד - השלמת לימוד התורה אינו מספיק להיות רק מעיין בגמרא לבד ואין לו יד בהוראה שאם לא תהיה לו ידיעה גם בדרכי הפסק לברר כל ספק אזי תקשה עליו מאוד אח"כ בהוראה אפי' דבר קל שבקלים, כי אינו יודע למצוא מקום הדין בפוסקים לברר משם אותו הספק הבא אליו. וכן יקשה עליו דרכי ההכרעה במה שתלוי בפלוגתא בכל חלקי ארבע השולחנות. וראיתי פה [אי ג'רבא] שכמעט לימודם כולו בש"ס ואין לומדים כלל דרכי הדין וההוראה. וגם מי שהוא מעיין נפלא מתמיד כמעט כל ימיו רק בש"ס לשם מצות לימוד ולא לשם הפרי הנדרש לפסוק הדין ולברר איזה ספק. ומזה בעוה"ר חסרה התורה וההוראה והרבה עיירות וכפרים משתוקקים לרב ומורה צדק ולא ימצאו. ואם היו קובעים איזה זמן לזה ואיזה זמן לזה היה עולה בידם זה וזה. כי העיקר בלימוד ללמוד וללמד לשמור ולעשות. ובלתי ידיעת דרכי ההוראה אין בידו אלא רק שכר לימוד. וכן שמעתי בשם מר זקני מהרי"ך זצ"ל שהיה מצטער מאוד מזה וכפעם בפעם היה מעורר חכמי דורו על זה.
ומזה נהגו רבים מהרבנים הי"ו בימינו אלה להשתמש בדרכי החינוך לתלמידים גם בפסקים ולתת להם איזה ספר ולהראות להם איזה מראה מקומות הנצרכים והם ישתדלו לערוך בכתב שאלה ותשובה על זה כפי מה שידם משגת, ויציגו זה לפני רבם לראות אם צדקו בבירורם, ואח"כ עולים ממדרגה למדרגה עד כי לא יצטרך רבם לצין להם שום מראה מקום והתלמידים עצמם טורחים למצוא בירור לאותו ספק וכותבים אותו על ספר ומציעים מה שביררו בזה לפני רבם, לראות אם כיוונו אל האמת ואם לא כיוונו אל האמת הרב משיבם על דבריהם ומורה להם הדרך הנכונה. ולימוד כזה כמעט הוא יסוד ועיקר הלימוד כי כל פרי הלימוד הוא לדעת מצות ה' חקיו ומשפטיו אם לעצמו או גם להורות לרבים אם הוא ראוי לכך. ואם אין גדיים אין תיישים והוא צורך גדול ליחיד ולרבים ובפרט בדור יתום זה למען דעת מה יעשה ישראל. וכבר כתבתי בזה בארוכה במאמרי עץ חיים אשר בראש ספר ישיב משה ובמבואי לספר שלום דוד ח"ב ובברית אבות פ"ג משנה י"ז אם אין קמח וכו' משם אבי מורי ז"ל על שם מז"ק מהרי"ך ז"ל ואכמ"ל.
ולהיות כי יש רבנים מרביצי תורה אשר לא ניסו באלה ומחסרון הזמן לא יוכלו להרגיל את עצמם הם בזה כדי שיהיה להם יכולת גם ללמד כנז' לתלמידיהם או שבאמת הם יודעים ואין להם פנאי ללמד את התלמידים דרכי הוראה. לכן כל ת"ח אשר הוא מכיר בעצמו שבאמת גמר עיונו התלמודי, והסימן המובהק לזה הוא בהיותו בהרבה פעמים מתכוין לדברי הראשונים התוספות הרשב"א הריטב"א והר"ן ולשאר דברי המפרשים ז"ל מהרש"א והרב משמרות כהונה וכיוצא לקושיותיהם ותירוציהם (וכמו שכן זכורני שהביאו המפרשים ז"ל בחינה זו), אזי יקבע לו עת ללמוד בו דרכי ההוראה. ומראשית יקח לו ספר אחד מספרי התשובות המפורסמים כמו הרב בית יהודה הרב זרע אמת הרב חיים שאל וכיוצא, וירשום בקונטרסו אותה השאלה. כן ירשום ציוני מראה המקומות בפוסקים הנזכרים בתשובה הנזכרת, בדרך כללי ספר פלוני סי' כך וכך ובס' פלוני וכו' ולא יעיין כלל בגוף התשובה הנז', והוא עצמו ישתדל אח"כ לברר זה מאותם הציונים הנמצאים אצלו לעיין במקורן של דברים למצוא פתרון לשאלה הנז' ויכתוב המתברר לו בזה ואח"כ יעריך דבריו עם דברי התשובה אשר שאב ממנו השאלה וציוני בירורם ואם יראה כי המכוון אחד מה טוב, ואם לאו יעיין למצוא הסיבה לזה וכן ינסה כזאת בכמה תשובות מחלק או"ח יו"ד אה"ע ח"מ. עד אשר יראה את עצמו מוכשר למצוא בירור שאלתו גם בלתי ציון מראה מקומות. ואז ירשום בקונטרסו רק השאלה לבד. והוא עצמו יטרח למצוא מיצוי הדין ועומק ההלכה ויעריך מה שבירר הוא עם דברי הרב הפוסק בתשובתו ויראה אם כיוונו לדעה אחת מה טוב ואם לאו יתבונן בטעם וסיבת ההפרש. ואחרי ההרגל בזה אזי ירגיל עצמו ג"כ למצוא פתרון ותשובה אל איזה ספק אשר יבוא לידו הוא או ישמע איזה ספק מזולתו. וראש כל פנה יפנה אל הש"ע ולבית יוסף ולכנה"ג ואח"כ לשאר פוסקים ובזה על הרוב ילך לבטח דרכו בעה"ו.
והנה כללי הלימוד בפוסקים נחלק לשני אופנים. א) קביעות לימוד בש"ע ומבאריו ולכתוב המתברר לו ע"פ סברת מרן ז"ל וזו היא הדרך שהלך בה החיד"א ז"ל בברכ"י ובמחב"ר ובשיו"ב. והעה"ש בספריו ורבים זולתם הלכו בדרך זו. ב) לקבוע הלימוד בספיקות הבאים אליו ובדרך זו הלכו רבים מהפוסקים כמו הרב יהודה עייאש ז"ל והרב זרע אמת ז"ל ורבים זולתם. ולעד"ן דצריך לאדם שני פנקסים באחד יכתוב הספיקות הבאים אליו ומה שמצדד או שמכריע הוא. ודרך זו הלכו בה רבים מהפוסקים כמו הכנה"ג ז"ל שחיבר חיבוריו ע"ד הטור וחיבר ג"כ הרבה תשובות. וכן הרב מר וקציעה על הטור ועוד שני חיבורים שאילת יעב"ץ וכן הרב שולחן גבוה על הש"ע ואהל יוסף תשובות ורבים כאלה ובדרך כלל מה שלומד אדם על הספק הבא אליו יכתבהו על סדר הש"ע ושם ג"כ יביא בקצרה מה שכבר כתב בתשובה לרמוז ולציין אליהם כמו אם יהיה כו"כ עמ"ש בתשובה סי' פלוני.
ובענין ההרגל בתשובות [כתב כתבתי איזה הדרך ישכון אור]. וכבר כתבתי בריש ספר ישיב משה מאמר בשם עץ חיים כעין שו"ת ומשם יבואר יותר ע"ש.
ובענין ההרגל בחידושי ש"ע יש שני דרכים. א) לעיין הדבר במקורו מהש"ס והרי"ף והרא"ש והרמב"ם ז"ל וטוב"י. ב) לעיין לפחות בטוב"י וזה תלוי באדם לפי זמנו וכחו כי מי שהוא קל בעיון ויש לו זמן לרעות בגנים וללקוט שושנים ולהשתעשע בכל דבר יקח הדרך הראשון. ומי שהוא כבד העיון יקח הדרך השניה. ובדרך כלל אמרו שמושה יותר מלימודה, כי ענייני ההוראה צריכים לשימוש בהוראה זמן רב, ומזמן לזמן עולה ממדרגה למדרגה, כי אי אפשר להשיג ביום הראשון מה שמשיג אחרי חדש ואחרי שנה ושנתיים, וכן על זה הדרך. עכ"ל הרב ברית כהונה (שם)
[מחוברת סיון-אלול תשס"ד (שנה ד') סי'כג]
טרם אכלה מדור "דרכי ההוראה", ראיתי ונתון אל לבי להעתיק תורף דברי מרן הראש"ל נר"ו בפתיחה לשו"ת יבי"א ח"א [בהשמטת רוב המקורות] מפני שהיא כוללת דברים יסודיים ונפלאים בהוראה. ועל ידי זה ידעו צעירי הצאן דרך הפסיקה הלכה למעשה, ולא נכשל בדבר הלכה אכי"ר.
הורונו רבותינו בירושלמי (ר"פ ר"א דמילה) כל תורה שאין לה בית אב אינה תורה. והשמיעונו כי אין להורות הלכה למעשה אלא ע"פ יסודות נאמנים בתלמוד. ולכן מוטלת חובה קדושה עלינו לפנות תחילה אל התלמוד כי מן הבאר ההיא ישקו העדרים. ואם ד"ת עניים במקומן, הם עשירים במקום אחר. וכמ"ש בירושלמי (פ"ג דר"ה ה"ה). וכל דבר שאין הדבר מבואר כל הצורך מרבים בראיות לחזק הדבר ולאפושי גברא נמי וכדאמרינן בירושלמי (פ"ב דברכות ה"ג) א"ר יוחנן כל מילתא דלא מחוורא מסמכין לה מן אתרין סגיאין ע"ש.
ומ"מ אף שעיקר ויסוד ההלכה בתלמוד, אין בכחנו להוציא דין מן הגמרא בלא עיון בפוסקים ראשונים ואחרונים. אשר על כן ראוי להתבסס בעיקר ע"פ פסקי הראשונים אשר מפיהם אנחנו חיים, עם חקירת וידיעת טעמן ונימוקן ע"פ התלמוד, והא בלא הא לא סגיא. צא ולמד ממ"ש הרא"ש בתשובה (כלל לא סי' ט) וז"ל: כל המורים מתוך דברי הרמב"ם ז"ל ואינם בקיאים בגמרא לדעת מהיכן הוציא דבריו, טועים הם להתיר האסור ולאסור המותר וכו' עכ"ל. ועי' בסוטה (כב.) המורין הלכה מתוך משנתן, הרי זה מבלי עולם. וכ' מהרש"א בח"א שם, וז"ל: ובדורות הללו אותם שמורים הלכה מתוך ש"ע והרי הן אינם יודעים טעם הענין של כל דבר, אם לא ידקדקו בדבר מתוך התלמוד שהוא שימוש ת"ח, טעות נופל בהוראותם והרי הן בכלל מבלי עולם, ויש לגעור בהם. ע"כ. וכ"כ בסמ"ע בהקדמתו לש"ע חו"מ.
וידוע מ"ש רז"ל יומא (ט:) טובה צפורנם של ראשונים מכריסם של אחרונים, ולכן ברור שאין להקל ראש כנגדם לסמוך על הכרעתנו מן התלמוד כי מה נודע ולא ידעו הם, אא"כ בראיה ברורה ובהסכמת חכמי הדור. וזה קשה מאוד במציאות. וכיוצ"ב אמרו בירושלמי (ספ"ח דכתובות) אם רק הוא, מכם. ומה כחנו לדחות דברי ראשונים אשר מי יתן ונזכה להבין דבריהם הקדושים.
ולאפוקי ממה שראיתי לכמה ממחברי זמנינו אשר לא ייראו ולא יחתו מאימת רבותינו הראשונים אשר מימיהם אנו שותים, וגדולת חכמתם לא תבעתימו, לכתוב עליהם כדבר איש אל רעהו (בדור החופש הדרור...) ופני זקנים לא נהדרו. ובזה גורמים לתת תורת כל אחד בידו לחלוק על הראשונים אשר משאתם יגורו אילים. וע' בהרא"ש פ"ו דסנהדרין סי' ו' שכ' בשם הראב"ד, וקרוב לומר שאפי' היה הדיין חולק על פסק הגאון גם זה טועה בדבר משנה הוא, "משום שאין לנו עתה לחלוק ע"ד גאון" אם לא בקושיא מפורסמת וזהו דבר שאינו בנמצא. ואף הרא"ש שם שחולק עליו בזה, (וזה בדורו שהיה סמוך לראשונים), הרי כתב שם, שצריך שיהיו נגד הגאון ראיות המקובלים לחכמי דורו. ע"ש. משא"כ לסמוך על סברתינו נגד הראשונים לא אמרה אדם מעולם. ואף בראיה חותכת, יש לחתור להשיב כדי ליישב דברי הגאונים דכל רז לא אניס להו. וע' בתשובת מהר"ם אלשקר (סי' נג) שכ' שאין יחס לדורות אלו עם הראשונים אפי' כיחס הקוף עם האדם, והלואי שיבינו דורות אלו הקל שבדברי הראשונים, כ"ש בדורות הבאים שהדורות והלבבות מתמעטים והולכים וכו' וכן ראינו לגדולי האחרונים שמבטלין דעתן מפני דעת הראשונים וכמ"ש הרשב"א והר"ן לגבי הרי"ף ביבמות בדין עד אחד במלחמה, ובדין אם צ"ל קברתיו. ע"ש. וע' בשו"ת גו"ר (חיו"ד כלל ג סי ג') שהביא מה שהרעישו רבני דורו על הפר"ח, שכתב לחלוק על הראשונים, וכ' שהעושה כן מזלזל בכבוד גדולי ישראל וגדול עוונו מנשוא, שעי"ז ירבו העבדים המתפרצים באדוניהם, כי ילמדו ההמון לפקפק ולזלזל בדברי הראשונים. ונמצא שם שמים מתחלל. ע"ש ואם כלפי הארז אשר בלבנון רבינו הפר"ח הטיחו דברים קשים כגידים והתנהגו עמו בכל חומר הדין כיעו"ש. מה יענו איזובי קיר כמונו היום. וע"ע בנוב"י קמא (חאו"ח ר"ס לח) ובנוב"י תנינא (חיו"ד סי' צו) נגד הגאון ר' זאב הלוי בעל חי' הרז"ה. וע"ע למרן החיד"א במחב"ר או"ח (סי' קנג וסי' קע) נגד הגאון יעב"ץ שהטיח דברים כנגד הראשונים.
והנה דרכי ההוראה ונתיבותיה (מלבד מה שמבואר בהדיא בש"ס ופוסקים אשר מפיהם אנחנו חיים) על ידי ההיקש והגיון הברור לדמות מילתא למילתא, ולהבין ולהשכיל אחרית דבר מראשיתו על פי המדות שהתורה נדרשת בהן, וכללי גמרא ופוסקים. וגם כשיש מקום לחילוקים, הסברא הישרה מכרעת הפסק על פי דרכי העיון המקובלים. ועי' להרמ"א בהגה יו"ד (סי' רמב סעיף ל) שכתב ובזמן הזה עיקר הרבנות אינו תלוי במי שלימדו פלפולים וחילוקים, רק במי שלימדו פסק ההלכה והעיון והעמידו על האמת והיושר. ע"כ.
ומכללן של דברים יש ללמוד כי חובה קדושה מצד גדולי ישראל וראשי הישיבות די בכל אתר ואתר, להדריך את לומדי הישיבות (אשר עליהם גאוותנו כי הם הם אשר יהוו בעזה"י את המנהיגות הרוחנית העליונה לדורות יבואו, ומהם תצא תורה לכל ישראל), בהדרכה מתאימה והשגחה יתרה על סדר לימודיהם, ולכלכל דבריהם במשפט ולחנכם בנתיבות ההוראה, בארחות העיון הישר, להבין ולהורות, לשעה ולדורות, שעל זה אמרו (קידושין מ:) "גדול תלמוד שמביא לידי מעשה". ולעסוק בהלכות הנדרשות מידי כל רב בישראל. ומה מאוד יש להצטער בראותינו כמה מבחירי בחורי ישראל המבלים כל זמנם רק בפלפולים של הבל, מבלי להבחין אם יכונו דבריהם על פי ההלכה והסברא הישרה, וחבל מאוד על כשרונותיהם המזהירים, שהיה אפשר לנצלם לידיעת וליבון הלכות ובעיות אקטואליות, ותחת זאת משקיעים את מרצם בפלפולי סרק, המקנים חדות נפש בת חלוף, ועליהם יאות להמליץ, עוזבים חיי עולם ועוסקים בחיי שעה (שבת י.). ולאיש אשר אלה לו קרוב לודאי כי גם כשיצטרך לפסוק דין יטה דרך הכרמים ללכת באורחות עקלקלות.
וחזינן לקמאי דצווחי טובא על החילוקים שהיו נהוגים בדורותיהם ומפיהם לפידים יהלוכו, ומתוכם כעין החשמל גדול האחרונים מהר"ל מפראג בדרך החיים (פ"ו דאבות דקי"ז ע"ד), שהפליג לומר שהם מגלים פנים בתורה שלא כהלכה, ושראוי לקרוע ע"ז כמו על ס"ת שנשרף וכו' ע"ש. [אמר העורך: וכבר הארכנו והבאנו בירחון וקנה לך חבר שנה ג' מידי חודש בחודשו במדור "דרך הלימוד" מאמר אחר מאמר מגדולי הדורות בענין זה כיעו"ש].
ודעת לנבון נקל שתכלית הלימוד ועיקרו הוא בכדי לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא, להלכה ולמעשה. וכמ"ש חז"ל קידושין (מ:) תלמוד גדול שהתלמוד מביא לידי מעשה. ולכן עיקר הלימוד צריך להיות בעניני או"ח ויו"ד הנוהגים למעשה גם בזמן הזה, כדי שידע לקיים המצוות כהלכתן, וגם להמנע מלהכשל באיסורי תורה ואיסורים דרבנן. ולא כמו שנוהגים מקצת ת"ח בישיבות מסויימות שעוסקים בכל זמנם בסדר קדשים וטהרות שאינם נוהגים בזה"ז כלל, אלא הלכתא למשיחא, שהיא בבחינת דרוש וקבל שכר ואילו בענינים הנוהגים בזה"ז אין להם חלק ונחלה, ואינם בקיאים אפי' בהלכות שבת והלכות תפלה וברכות, גם בענינים הנוהגים באופן תמידי, ופעמים רבות שנכשלים גם בדברים הידועים אפי' לבעלי בתים הקובעים עתים לתורה באו"ח ויו"ד. וכבר צווחו ע"ז קמאי דקמאי (בברכות מט.) ברכת מזונא לא גמרינן ואתנויי מתנינן?
והנה הרוצה לזכות לכוין לאמתה של תורה, להורות הלכה למעשה, בודאי שעליו לחפש בספרי האחרונים אשר הם לנו לעינים ויהיה זריז ונשכר לדפוק על דלתות ספריהם הקדושים, כי הם המראים לנו דרך הישר בנתיבות ההוראה, ותשועה ברוב יועץ. וע' בשו"ת ר"פ (ח"א בפתיחת הספר) שכתב, ויש שאין דרכם לתור ולחפש בספרי האחרונים, אלא פונים דוקא לספרי הראשונים וכותבים מה נראה להם לפי הכרעת דעתם וסברתם כאשר תשיג ידם ובדרך זו מתנהגים על הרוב גאוני אשכנז. ואע"פ שבודאי לא ברמות רוחא נהיגי הכי וכו' עכ"ז אחר אלף מחילות מכת"ר לא טוב עשו כי זה כלל גדול בתורה שאינה נקנית אלא בחבורה וכו' ולכן אפי' רב מובהק וחכם גדול למה לא יבקש לדעת מה שכתב בספר האחרון, הן מסברת עצמו, הן ממה שאסף וקיבץ מהראשונים והאחרונים באותו ענין ושמא ימצא שם דבר חדש וכו' ואפי' אם לא ימצא דבר חדש, יועיל מה שימצא לו חבר כסברתו, ואין זה דן יחידי. ובדרך זו נוהגים חכמי הספרדים בפסקים ובתשובות שלהם, לתור ולדרוש מכל הספרים ראשונים ואחרונים ואחרוני אחרונים ככל אשר תשיג ידם לברר ההלכה בתשובותיהם ע"כ. וש"י מד"נ. ובאמת שאפי' אם לא ימצא המעיין באחרוני הזמן שום סברא חדשה שראוי להעלותה על שלחן מלכים, ואדרבא יראה שהמחבר הלזה הנדחה וצולעה יקבץ, ואין בסברותיו ודמיונותיו נכונות, סמא בידיה לאזור כגבר חלציו להפיץ ולהדיח ולסתור ראיותיו, ולהכריע שלא כדבריו, כי תורת אמת כתיב בה (ע"ז ד:) ואין משוא פנים בדבר. והכל לשם שמים. ובזה יוציא מלב הטועים דלא ליגררו אבתריה של המחבר ההוא, וגם לא יבוא מאן דהוא לומר עליו אילו הוה שמיע ליה דברי המחבר ההוא הוה הדר ביה. ולפע"ד זוהי הדרך שיבור לו האדם לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא.
וביותר יש להזהיר את הדן דיני ממונות לחפש ולבדוק הרבה בספרי האחרונים, שהרי ע"פ סברת שני פוסקים המזכין את הנתבע מצי המחזיק לומר קים לי כסברתם, אפי' יש מאה פוסקים המחייבים. והרי כל היד המרבה לבדוק בספרי האחרונים יוכל למצוא שנים מזכין עכ"פ על ידי עמל ויגיעה, כי יגעתי ומצאתי האמן (מגילה ו:) ומכיון שאין צורך שהבעל דבר בעצמו יטעון קים לי, רק על הדיין לחקור ולדעת אם יש ב' פוסקים (ואפי' אחרונים) המסייעים את המחוזק. והא ודאי יקשה על הדיין לפסוק ולהוציא ממון, מבלי לטרוח ולעיין בספרי האחרונים כדי שלא יהיה בסוג מוציא ממון שלא כדין. ואפי' בדיעבד שפסק להוציא ממון דעת כמה פוסקים דהדר דינא. ואכמ"ל. ומכל שכן שישנם כמה חילוקי דינים ופרטי פרטים המובאים רק באחרונים. ועכ"פ טוב אחרית דבר מראשיתו, כלומר שאחר שיודע יסוד ושורש הדין מהש"ס והראשונים, אח"כ יפנה אל הש"ע והאחרונים. אבל המורים הלכה מתוך הש"ע או מתוך ספרי קיצורים בלבד מבלי לדעת את מקורות ההלכה הרי הם בכלל מבלי עולם, ומטעין העולם בהוראותיהם, וכמ"ש לעיל מהרש"א בח"א (סוטה כב.).
עוד רגע אחד אדבר על דבר המצפצפים ומהגים שאין לחלוק על ספרי האחרונים, ובראותם ספר חדש שבא להכריע כנגד איזה אחרון צווחי ככרוכיא בדברים הדברים. וכל הידוע ספר עיניו רואות נכוחה שזהו דרך כל רבותינו למימי התנאים והאמוראים ועד אחרוני הפוסקים. ולכן אין למחבר ספר או למורה ודיין להיות רק כחמור נושא ספרים או כמליצת חז"ל (מגילה כה:) צנא מלא ספרי וע' פרש"י שם. אלא עליו לעיין היטב ולהכריע בהלכה כאשר תשיג יד עיונו (אם הרשוהו גדולי דורו לכך). והיה ה' עם השופט. ובלבד שיהיה מתון בדין, ולא ימהר לחרוץ משפט, פן יהיו דמיונותיו וסברותיו בכזיב, אלא ישקול בפלס סברותיו ואחר העיון כדת יוכל ג"כ לחלוק על ספרי אחרונים כשלבו לשמים. ומכ"ש כשמוצא סעד לדבריו באחרונים אחרים.
ובאמת שאע"פ שהורשינו לחלוק על דברי הפוסקים, כשיש לנו ראיות נכונות, והכרעות מיוסדות על אדני פז, מ"מ צריכים לשלוט ברוחנו לדבר בענוה טהורה, בחרדת קודש ובהכנעה יתירה. וק"ו שלא יעיז לדבר גבוהה גבוהה נגד גדולי עולם אשר קטנם עבה ממתנינו. (עד כאן הכל מדברי פתיחה לשו"ת יבי"א ח"א בקיצור נמרץ בהשמטת המקורות. ואם נפשך לדעתם, לך נא ראה בשו"ת יבי"א שם ותרווה צמאונך).
ואם נפשך חפצה לדעת עוד פרטים ופרטי פרטים כיצד להגיע להכרעת ההלכה בדרך ארוכה או קצרה לך נא ראה בדברי מוהרח"ך זצ"ל במאמרו "דרכי הוראה" שנדפס בס' הלכה למשה (להרה"ג ר' משה מימון זצ"ל רבה של קרית אתא) והובא גם בס' "דמות הכסא" ח"ב (עמודים ז – יז). וה' הטוב יזכנו לכוין אל האמת.