סימן לח - להניח חתיכות לחם בתוך כבישה כדי לתת טעם
מאת הרב יוסף מיכאל / מחוברת אלול תשס"א (שנה א') סי' עט
שאלה: האם מותר לגרום לפת לבוא לידי מיאוס ובזיון כשיש צורך לאדם בזה?
תשובה: איתא בגמרא ברכות (נ:) ת"ר, ארבע דברים נאמרו בפת, אין מניחין בשר חי על הפת, ואין מעבירין כוס מלא על הפת, ואין זורקין את הפת, ואין סומכין את הקערה בפת. אמימר ומר זוטרא ורב אשי כרכי ריפתא בהדי הדדי, אייתו לקמייהו תמרי ורימוני. שקל מר זוטרא פתק לקמיה דרב אשי דסתנא. א"ל, לא סבר לה מר להא דתניא, אין זורקין את האוכלין. ההיא בפת תניא. והתניא, כשם שאין זורקין את הפת כך אין זורקין את האוכלין. א"ל, והתניא, אע"פ שאין זורקין את הפת אבל זורקין את האוכלין. אלא לא קשיא, הא במידי דממאיס, הא במידי דלא ממאיס. וכתבו התוס' (שם) בד"ה אין זורקין את האוכלין, בהני שלשה מודה שמואל, אין מעבירין כוס מלא, וגם אין חותכין עליו בשר חי, ואין זורקין את הפת אפי' לא ממאיס. וכן בשאר אוכלין אסור לזרוק במידי דממאיס. עכ"ל. מבואר יוצא מדבריהם שיש מעלה בפת יותר משאר מאכלים, שהרי כתבו שאין לזרוק פת אפילו אם לא ימאס בזריקתו וכגון שזורקו על מקום נקי משא"כ בשאר מאכלים שאין איסור לזורקו אא"כ נמאס. וכן משמע מלשון הטור (רס"י קעא) שכתב בזה"ל: ואין זורקין את הפת משום בזיון אוכלים וכשם שאין זורקין את הפת כך אין זורקין כל האוכלים הנמאסים ע"י זריקה כגון תותים ותאנים אבל במידי דלא ממאיס כגון רמונים ואגוזים שרי. עכ"ל. הרי שלא חילק בפת בין אם זורקו ונמאס לבין אם זורקו ולא נמאס כמו שחילק גבי שאר אוכלים. והוא כמ"ש התוס' הנ"ל. וכן ראיתי למרן הב"י (שם) שכתב וז"ל: וכיון דקאסר לזרוק את הפת משמע דאפילו בזורקו על גבי מקום נקי אסר שמפני חשיבות הפת אסור לזורקו אע"פ שאינו נמאס כלל מפני שזלזול הוא לו שיזרקוהו וכ"כ התוס' וכו' עכ"ל. וכ"פ בש"ע (שם ס"א). וכתב המשנ"ב (שם אות ט') וז"ל: ומבואר בב"י ושארי פוסקים דפת חשיבא טפי משאר אוכלין, ובדידה אסור אפי' אם לא נמאס ע"י זריקה כגון שזורקו ע"ג מקום נקי דזלזול הוא לפת. עכ"ל. והרי הוא כמבואר .
והנה ראיתי להמג"א בהקדמתו לסי' קע"א שכתב וז"ל: איתא בשבת (ק"ח.) שורה פת ביין ומניחה ע"ג העין, ש"מ אפילו מידי דממאיס אם עושה לרפואה שרי. ומוכח בגמ' בכמה דוכתי דשרי לזלף הקרקע ביין ולעשות ממנו משרה וכבושה, ולסוך הגוף ביין אפילו שלא לרפואה. וטעמא כמ"ש הרמב"ם אין מפסידין האוכלין דרך ביזוי ובעיטה ע"כ. משמע דדבר שהוא צורך האדם ליכא ביזוי ובעיטה וכן משמע בשבת דף נ' (כצ"ל, כן הגיה המחה"ש) דטעמא משום הפסד אוכלין. וא"כ כל היכא (כצ"ל) שעושה לצורכו ליכא פסידא ומה"ט נוטלין לידים במשקין אי ליכא מים וכמ"ש סימן ק"פ סי"ב ע"ש. ובזה א"צ לדברי הב"ח. עכ"ל. ומשמעות דבריו נראה, שאפי' בפת רשאי לעשות בה אפי' דבר שנמאסת בו אם הוא צורך לאדם. וכן נראה מדברי המשנ"ב (שם אות ד') והכה"ח (שם אות א') שהבינו כן מדברי המג"א הנ"ל. ובאמת שיש להקשות על זה, והלא נפסק להלכה כשמואל שאמר שאין אדם עושה צרכיו בפת כשהפת נמאסת. וא"כ אע"פ דלצורך רפואה אמרינן בגמ' (שבת קח:) בהדיא דשרי אע"ג דהפת נמאסת וכמ"ש המג"א בתחי"ד, מ"מ כל שאר דברים שאין בהם צורך רפואה מנין לנו להתיר, ושאר ראיות שכתב המג"א שמצינו שהתירו לעשות דברים לצורך האדם, הם מיין וזיתים אבל בפת לא מצאנו. ונראה להוכיח כן ממה שאמרו בגמרא (ברכות נ:) ת"ר ממשיכין יין בצינורות לפני חתן וכלה, וזורקין לפניהם קליות ואגוזים בימות החמה אבל לא בימות הגשמים. אבל לא גלוסקאות, לא בימות החמה ולא בימות הגשמים. ע"כ. וכתב הרשב"א בחידושיו לברכות (שם) וז"ל: והא דתניא ממשיכין יין בצנורות לפני חתן וכלה אע"פ שנמאסים, התם משום דעיקר שמחת חתן וכלה בכך כדי לשמחן (כצ"ל) שרי. וכ"כ רבנו יונה (דף ל"ז ע"ב מדפי הרי"ף ד"ה ממשיכין וד"ה זורקין). וכ"כ רבנו מנוח בשם הראב"ד. וכ"כ המאירי בשם י"א. ומבואר מדבריהם שבגלוסקאות אע"פ שעושה כן לצורך חתן וכלה אסור ואפילו בימות החמה שאינן נמאסין, משום בזיון אוכלין. וא"כ ה"ה לשאר צרכי בני אדם. ואע"פ שמרן הב"י (סוס"י קעא) כתב בדעת הרשב"א ורבינו יונה דאין להתיר לאבד יין ממש אלא מיירי במקבלן לתוך כלי מ"מ אף לשיטה זו ע"כ לחלק בין גלוסקאות לשאר דברים וכמבואר בברייתא. ועיין בב"ח (שם ד"ה ממשיכין), וגם להגאון יעב"ץ בס' מו"ק (סי' קעא) מה שהשיג על דברי מרן הב"י הנ"ל. וא"כ אין לנו שום ראיה דבפת יהיה מותר כל שהוא צורך האדם בדבר אע"פ שאינו לצורך רפואה. ועיין בביאור הלכה (שם ד"ה לא).
אחר הדברים האלה האלוקים אינה לידי ספר הליכות עולם (ח"א פ' בחקותי אות ד') למרן מופת הדור והדרו הגר"ע יוסף שליט"א שכתב להעיר על מ"ש הבא"ח (שם) לאסור לתת חתיכת פת בתוך פירות כבושים במים ומלח כדי שיהיה לפירות הכבושים טעם יפה מטעם שהפת נמאסת ומתקלקלת ע"י כך. ומרן הראש"ל נר"ו כתב ע"ז וז"ל: ולי נראה שיש להם על מה שיסמוכו, כי ידוע מה שנחלקו בזה רש"י ותוס' (שבת נ:) אם עושה כן למתק הפרי, רש"י אוסר, ותוס' מתירים, שכיון שהוא לצורך תיקון האוכל לא חיישינן להפסד אוכלים וכן התירו הרשב"א והמאירי והר"ן בחידושיהם שם. וה"נ כיון שעושה לצורך תיקון מאכל שפיר דמי. ואע"פ שיש לדחות ולומר שאין להתיר אלא לתיקון המאכל עצמו, מ"מ שפיר דמי, כיון שיש באוכלים ההם צורך לאדם. וכ"כ המג"א להוכיח מדין משרה וכביסה וכו' ע"כ ואחר מה שכתבנו להוכיח מן התלמוד שפת חמורה משאר אוכלין, ונפסק להלכה שאין אדם עושה צרכיו בפת כל שנמאסת. וראיותיו של מרן הראש"ל נר"ו הם מיין ושאר פירות, ונתבאר לעיל שיש לחלק בין פת לשאר דברים, וא"כ אין להוכיח משאר דברים לגבי פת כלום. ועל כן נראה לפי האמור, שאין לתת פת בתוך כבושים כדי לתת טעם באוכל (מלבד צורך רפואה שהתירו במפורש) וכמ"ש הבא"ח ז"ל. ויעב"א.