סימן מב - לגרום ברכה שא"צ כדי לצאת ממחלוקת

מאת הרב משה פרזיס / מחוברת אייר תשס"ב (שנה ב') סי' סט

הנה בלומדי דברי מוה"ר הגר"מ הלוי זצ"ל בסה"ב ברכת ה' ח"א ראיתי אליו בפרק א הלכה ז שכתב וז"ל: במקום שנחלקו הפוסקים אם פטור לברך או לא, מותר לעשות איזו פעולה כדי שיהיה חייב בודאי לברך, אע"פ שגורם ברכה שאינה צריכה לדעת הפוסקים שסוברים שהיה פטור מלברך, מ"מ עדיף לגרום ברכה שאינה צריכה לדעת חלק מהפוסקים מלבטל ברכה הצריכה לדעת חלק מהפוסקים. עכ"ל. וסמך על כלל זה סמיכה גדולה בהרבה מקומות מספריו. אולם ראיתי בספרו הנ"ל בחלק ג (פרק י הלכה ח) שאחר שהביא מחלוקת בפוסקים גבי מי שאכל פרכיה עם גבינה יחד ואח"כ תאב לאכול מהגבינה לבדה קודם שבירך בורא נפשות על הפרכיה שיש אומרים שצריך לברך על הגבינה ויש אומרים שלא, אסיפא דמילתא העלה, שצריך לחוש לשתי הדעות לפיכך לא יברך ולא יאכל עד שיברך תחילה "בורא נפשות" על מה שאכל, ואח"כ יברך ברכת שהכל על הגבינה שרוצה לאכול. ושם במקור הברכה (הערה 30) כתב בזה"ל: על פי מ"ש בח"א פרק א סעיף ז שמוטב לגרום ברכה שאינה צריכה לדעת חלק מהפוסקים מלבטל ברכה הצריכה לדעת חלק מהפוסקים וכו'. עכ"ל. והנה אע"פ שהכלל הנ"ל אמת ויציב ונכון וקיים וכמו שיתבאר להלן, מ"מ לפענ"ד יש לחלק בין מה שכתב בח"א למ"ש בח"ג גבי הפרכיה וכל כיו"ב בכמה מקומות וכמו שאבאר בס"ד, וזה החלי בעזר צורי וגואלי.

ובטרם אתחיל לפרש שיחי, אמת יהגה חכי, ואשר עם לבבי אשיחה כי למודע'י אני צריך, שיודע ועד חוקר לבות וכליות דלאו ברמות רוחא כתבינן הכי, אלא רק מה שיש להשיב על מו"ר זצ"ל שאנו תלמידי תלמידיו בדרך הלימוד, וזהו כבודו, דהמעיין ישר יחזה פנימו להסתכל בדברי אותו פוסק ובמה שנתקשינו בו ישמע חכם ויוסף לקח, ואולי ימצא ליישב את דברי מו"ר זצ"ל [ועיין בשו"ת אגרות משה ח"א חאו"ח סימן קט].

?????בראשית אמרתי בס"ד להביא כאן מקור הדין שאסור לגרום ברכה שאינה צריכה. איתא במשנה יומא (סח:) תנן, וכהן גדול עומד ומקבל וקורא אחרי מות ואך בעשור, וגולל ספר תורה ומניחו בחיקו, ואומר: יותר ממה שקראתי לפניכם כתוב כאן. ובעשור שבחומש הפקודים קורא על פה. ובגמ' (שם ע.) פריך, אמאי קורא על פה, נגלול וניקרי? ומשני, לפי שאין גוללים ספר תורה בציבור מפני כבוד הציבור. ואקשינן, וניתי ספר תורה אחרינא וניקרי? ומשנינן, רב הונא בר יהודה אמר מפני פגמו של ראשו. וריש לקיש אמר משום ברכה שאינה צריכה. והסכימו לדבריו הרבה ראשונים. ומבואר מדברי הגמרא הנ"ל שאע"פ שאם יביא ספר אחר צריך לחזור ולברך עליו ואין כאן ברכה לבטלה, מ"מ כיון שאפשר לקרוא בעל פה, ובכך להמנע מלברך ברכה נוספת, אם אינו עושה כן, אלא מביא ספר תורה אחר הרי הוא גורם לברך שלא לצורך. מ"מ כל זה כשהדבר מוסכם לכל הדעות, אבל במקום שנחלקו הפוסקים אם פטור מלברך או לא, מותר לעשות איזו פעולה כדי שיהיה חייב בודאי לברך, אע"פ שגורם ברכה שאינה צריכה לדעת הפוסקים שסוברים שהיה פטור מלברך, כי עדיף לגרום ברכה שאינה צריכה לדעת חלק מהפוסקים מלבטל ברכה הצריכה לדעת חלק מהפוסקים וכמ"ש הרב ברכת ה' זצ"ל. אלא לפענ"ד נראה שיש לחלק בזה בין אם נכנס כבר למחלוקת הפוסקים שלדעת חלק מהפוסקים אינו צריך לברך ולדעתם הוי ברכה שאינה צריכה ממש, לבין אם עדיין לא נכנס לסלע המחלוקת שאז לכל הדעות רשאי לברכה אלא שרק לדעה אחת יכול למונעה וכמו שיתבאר להלן.
?????
?????ועתה הבוא נבוא לדברי הרב ברכת ה' הנ"ל. הנה הרב זצ"ל כתב להוכיח כללו הנ"ל מדברי מרן ז"ל בסימן קעד שאחר שהביא מחלוקת בפוסקים גבי אדם שרוצה לסעוד אחר ההבדלה ורוצה לשתות יין בסעודתו, אם ברכת בורא פרי הגפן שבירך על היין שבהבדלה פוטרת את היין שבתוך הסעודה, או אינה פוטרת, כתב בזה"ל: ולענין הלכה נראה, שאם מבדיל עד שלא נטל ידיו, יכוין שלא להוציא יין שבתוך הסעודה לאפוקי נפשיה מספק, ובדיעבד שלא כיון פטר יין שבתוך הסעודה דספק ברכות להקל. עכ"ל. וכ"פ בש"ע (שם סעיף ד). וכן הביא ראיה מדברי הפר"ח יו"ד (סימן יט סק"ח) שאחרי שהביא שנחלקו הפוסקים גבי אדם ששח שיחה בטלה בין שחיטה לשחיטה, אם צריך לחזור ולברך על השחיטה השנית או לא כתב וז"ל: דעת האחרונים ז"ל דשיחה הוי הפסק וצריך לחזור ולברך. ולי נראה להזהיר לשוחטים לצאת ידי ספק ברכה, שיגמרו בדעתם ויכוונו שלא לצאת בברכה ראשונה אלא כל זמן שלא ישיחו שיחה בטלה, דהשתא לכולי עלמא אם הפסיק בשיחה תו לא מהניא ברכה קמייתא ואזדא ליה. וזה נכון. עכ"ל. וכתב הרב ברכת ה' זצ"ל ע"ז: ולכאורה איך מותר לכוין שלא להוציא יין שבתוך הסעודה, או לכוין שלא לפטור שחיטה נוספת אם שח בנתיים, והרי למאן דאמר שיין הבדלה פוטר יין שבסעודה, וכן למאן דאמר דשיחה לא חשיבא הפסק בין שחיטה לשחיטה, הרי הוא גורם להרבות בברכות שלא לצורך וכמ"ש בשו"ת מהר"ם גלאנטי (סימן לח) שאם נמצאים לפניו הרבה מיני פירות שברכתן שוה, אסור לכוין שלא לפטור את שאר המינים, דהו"ל גורם ברכה שאינה צריכה כיון שנפטרים בברכה אחת. ע"ש. וכן הסכמת האחרונים. וצ"ל דשאני הכא שעושה כן כדי להוציא עצמו מספק אם לברך או לא. וכן ראיתי להרב ערך השלחן (סימן קעד אות א) שכתב, שמדברי מרן הנ"ל מבואר דבמקום פלוגתא דרבוותא בספק ברכות, יכוון שלא לצאת בברכה אחת, ואין כאן חשש של ברכה שאינה צריכה כיון שעושה כן לאפוקי נפשיה מפלוגתא. עכ"ל הרב ברכת ה'. ואחר המחילה כיאות, מדברי מרן והפר"ח הנ"ל מבואר יוצא שרק במקום שנחלקו הפוסקים אם אדם פטר בברכתו דבר זו או אחר עדיף שלא להיכנס למחלוקת מתחילה ולכן יכוין שלא לצאת בברכה אחת, הואיל ובכה"ג עדיין לא נכנס לסלע המחלוקת ואינו חשיב גורם ברכה שאינה צריכה אלא רק היה יכול למונעה וכמ"ש לעיל, תדע שכן הוא, דלמה לו להכניס עצמו למחלוקת הפוסקים בזמן שיכול למנוע זאת מתחילה, אבל בדבר שכבר נכנס למחלוקת הפוסקים אם צריך לברך עליה או לא כמו בנידון הפרכיה עם הגבינה שבשעה שרוצה לאוכל את הגבינה לבדה נחלקו הפוסקים אם צריך לברך או לא, מאן לימא לן שאפשר לבוא בקום עשה ולברך ברכה אחרונה והרי זה גורם בידיו ברכה שאינה צריכה לדעת כמה פוסקים. וחילוק זה מבואר היטב גם בדברי ערוך השלחן וכמו שיתבאר בס"ד להלן. ואם כנים אנו בזה, שכן מבואר להדיא מדברי מרן ז"ל והוא ממה שלא הציע שיבדיל כרגיל ויברך ברכת מעין שלש ואח"כ יברך שוב על היין מבואר יוצא שבשעה שכבר נכנס למחלוקת אסור לגרום ברכה אלא עדיף שלא לכוין מעיקרא ובכך לא יכנס למחלוקת כלל, ואין לומר שמרן ז"ל מיירי באדם ששותה פחות מרביעית ולא התחייב ברכה אחרונה שהרי קי"ל שבהבדלה סגי במלא לוגמיו ואה"נ שאם ישתה רביעית יצטרך לברך ברכה אחרונה ואח"כ לחזור ולברך ברכת הגפן, דזה אינו, חדא שרוב בני האדם שותים רביעית שהוא שיעור מועט. ועוד, היה לו למרן ז"ל להורות שישתה רביעית ויברך ברכה אחרונה. ושוב הראני ידי"ן ר' איתן רומנו הי"ו שמרן ז"ל בסימן רצט (סעיף ח) כתב במפורש, שאף כששתה רביעית, אינו מברך ברכה אחרונה. כיעו"ש. לך נא ראה. ומבואר שבזמן שכבר נכנס למחלוקת הפוסקים אסור לעשות פעולה ולגרום לברך כי אסור לגורם ברכה שאינה צריכה כדברי הגמרא הנ"ל. ולפענ"ד זו ראיה אלימתא. ומה גם, שמ"ש הפר"ח שיגמרו בדעתם ויכוונו שלא לצאת בברכה ראשונה אלא כל זמן שלא ישיחו שיחה בטלה אין זה "ודאי" גורם ברכה אלא "ספק" כי אולי לא ידבר ולא יצטרך לדבר ומשו"ה שפיר דמי להתנות. ובלאו הכי אין דברי הפר"ח מוסכמים לכו"ע כמ"ש להלן. ועפ"ז יש לדקדק קצת על הגאון מהר"י טייב זצ"ל בספרו ערך השלחן הנ"ל שכתב דבמקום פלוגתא דרבוותא בספק ברכות, יכוין שלא לצאת בברכה אחת, ואין כאן חשש של ברכה שאינה צריכה כיון שעושה כן לאפוקי נפשיה מפלוגתא, מפני שבמקום שמכוין שלא לצאת בברכה אחת אין זה בכלל ברכה שאינה צריכה אלא רק ברכה שיכול למונעה.

?????עוד כתב הרב זצ"ל להביא ראיה לדבריו ממ"ש הרב תבואות שור (סימן יט סעיף ט) בזה"ל: שח בין שחיטה לשחיטה בדבר שאינו מצורכי השחיטה אפילו מילה אחת יש מחלוקת בין הפוסקים אם צריך לברך ברכה אחרת או לא, ולכן צריך ליזהר שלא ישיח כלל בין שחיטה לשחיטה. ואם אירע ששח, נראה לי כדי להוציא נפשו מפלוגתא, יסיח דעתו מהשחיטה על ידי שיעקור ממקומו ויעסוק בדברים אחרים וכו' שאז כשיחזור לשחוט יהיה חייב מדינא לברך. עכ"ל. וכתב שם (בס"ק יז) וז"ל: אע"ג דלכאורה אסור להרבות בברכות כמו שהוכיחו הפוסקים מהא דיומא (ע.) דאמרינן דלא הביאו ספר תורה אחרת משום ברכה שאינה צריכה, מ"מ נראה לי היכא דאיכא ספיקא אם יברך או לא עדיף טפי להסיח דעתו וכו' דעדיף טפי לגרום ברכה בספק, מספיקא דלא לברך כלל. עכ"ל. הנה אע"פ שדברי התבואות שור הנ"ל מתאימים למ"ש מו"ר זצ"ל בח"ג גבי הפרכיה, מ"מ כבר כתבנו לעיל בס"ד שאין כן דעת מרן ז"ל ואילו היה רואה דבריו היה חוזר בו. ומה גם, שאין דבריו מוסכמים להלכה וכבר דחאו בזה הגר"ש קלוגר בשו"ת ובחרת בחיים (סימן נה) והביאו בשו"ת יבי"א ח"ו (חיו"ד סו"ס יב). ע"ש. וכן מתבאר מדברי הרבה אחרונים שלא כתבו כדבריו אלא פסקו שלא יברך שסב"ל (הוב"ד בכה"ח חיו"ד סימן יט ס"ק מב).

?????עוד ראיה הביא לדבריו הרב זצ"ל מדברי החק יעקב (סימן תלג סק"א) שדן גבי אדם שבדק ביתו מחמץ בליל י"ג בניסן לאור הנר, שדעת הב"ח שצריך לחזור ולבדוק בליל י"ד לאור הנר כתקנת חכמים, והוא ז"ל חלק עליו והוכיח מכמה מקומות שמותר לכתחילה לבדוק בליל י"ג לאור הנר ואין צריך לחזור ולבדוק בליל י"ד וסיים: היכא דבדק בליל י"ג לאור הנר כדינו, יצא, ושוב אין צריך לבדוק. ואם רוצה להחמיר על עצמו, עכ"פ לא יברך להכניס עצמו לחשש ספק ברכה. "אך יחזור וישתמש בתוך הבית חמץ ואז יוכל לחזור ולברך ולבדוק". עכ"ל. ולפענ"ד אין דברי הרב חק יעקב דומים למ"ש מו"ר זצ"ל בח"ג, כי בנידונו של החק יעקב מעיקר הדין רשאי הוא לאכול חמץ בזה הזמן, ולכן גם החולקים בזה יודו שהואיל ומעיקר הדין מותר לו להכניסו לביתו ואין אנו רשאים לומר לו אל תכניס ואע"פ שכתוצאה מזה יצטרך לבדוק שוב את ביתו בברכה, מ"מ לא איכפת לן שהרי באותו הזמן מעשהו בהיתר, ומשום הכי אינו חשיב גורם ברכה שאינה צריכה. ואם נפשך לומר, שבאמת דברי החק יעקב כדברי הרב זצ"ל ואין לחלק כאמור, מ"מ אין כן דעת מרן ז"ל וכמ"ש לעיל בס"ד ובפרט שאין דבריו מוסכמים, שהרי השו"ג (שם ס"ק כה) ונהר שלום (שם סק"ח) ועוד, אחר שהביאו דברי הב"ח שצריך לחזור לבדוק בליל יד ודעת הפר"ח שחולק עליו וסובר שאין צריך, כתבו שהעיקר כדברי הפר"ח ומי שרוצה לבדוק בליל י"ד כהב"ח לא יברך. ע"ש. וממה שלא הכריעו כדבריו משמע דלא שמיעא להו כלומר לא ס"ל כדברי החק יעקב הנ"ל.

?????עוד ראיה הביא הרב זצ"ל לדבריו ממ"ש הרב חמד משה (סימן תל"ב סק"ג) בענין מה שנחלקו הפוסקים באדם ששכח לברך על ביעור חמץ ונזכר לאחר שגמר לבדוק, שיש אומרים שצריך לברך למחרת בשעת ביעור חמץ, ויש אומרים שהפסיד הברכה ואינו מברך כלל. וכתב הרב חמד משה וז"ל: ונראה לי כיון דהוי ספיקא דדינא, יראה להכניס עצמו בחיוב ברכה שנית, דהיינו, יצוה שיחזרו וישתמשו חמץ באיזה חדר מהחדרים שכבר בדק, וא"כ בהכרח יהיה שיחזור ויבדוק ואז יצטרך לברך לכו"ע. עכ"ל. ומבואר שסובר שמותר לגרום להרבות ברכה כדי לברך לכל הדעות. ע"ש. הנה גם בנ"ד יש לחלק כמ"ש לעיל בס"ד, שהואיל ומעיקר הדין רשאי הוא לאכול חמץ בזה הזמן אם כן גם החולקים יודו שרשאי לאכול חמץ כעת אף שכבר בדק את ביתו, מפני שמעיקר הדין מותר לו להכניס לתוך ביתו אין אנו רשאים לומר לו אל תכניס אע"פ שכתוצאה מזה יצטרך לבדוק שוב את ביתו בברכה. ואם נפשך לומר שדברי החמד משה כדברי הרב זצ"ל, מ"מ אין כן דעת מרן ז"ל ז"ל שקבלנו הוראותיו, מה גם שהב"ח (שם) פסק שאין לברך כי סב"ל והסכים לזה האליה רבה (שם סק"ג) וכתב שיברך בלא שם ומלכות וכן פסקו עוד כמה אחרונים והביאם בכה"ח (סופר, שם ס"ק יב) וממה שלא כתבו כדברי החמד משה הנ"ל משמע דלא ס"ל כוותיה.
?????
?????עוד ראיה הביא לדבריו הרב זצ"ל ממ"ש הרב שערי תשובה (סוס"י תרלט) בענין אדם שמסופק אם בירך ברכת לישב בסוכה שכתב בשו"ת שבות יעקב ח"א (סימן לב) שאינו חוזר לברך, דספק ברכות דרבנן להקל. מה הדין, אם רוצה עוד לאכול, האם מותר שיעשה הפסק כגון שיצא מהסוכה לעינינו על דעת שלא לחזור לאלתר, ואח"כ יחזור לאכול בסוכה וחייב לברך, וצידד בזה, ואסיפא דמילתא מסיק, שיברך בהמ"ז על מה שאכל ויצא מהסוכה מעט לצורכו, ושוב יטול ידיו ויברך המוציא ולישב בסוכה. ואין חוששים לברכה שאינה צריכה כיון שעושה כן להנצל מספק שלא יאכל בלא ברכה. ע"כ. והסכים לדבריו הבא"ח (ש"ר פרשת האזינו אות ה). הנה כבר כתבנו לעיל שלדעת מרן ז"ל אסור לעשות כן ולדבריו שומעים, מה גם אין דברי השערי תשובה מוסכמים להלכה, כי הנה ערוך השלחן (סימן תרלט סעיף כז) כתב להדיא בנ"ד שלא יהדר להביא עצמו לידי חיוב כדי שלא יכשל בברכה לבטלה. ע"ש. ואע"פ שמו"ר זצ"ל הביאו והוסיף שכן משמע מדברי המג"א והעיר עליו בזה"ל: ומ"מ צריך עיון על הרב ערוך השלחן הנ"ל, מה יענה למ"ש מרן בסימן קעד סעיף ד גבי ברכת יין הבדלה שיכוין שלא להוציא בברכתו וכו' וכן פסק גם ערוך השלחן בעצמו בסימן קעד סעיף ז ולכאורה הרי הוא גורם להרבות בברכות וכמ"ש ערוך השלחן בעצמו בסימן רו (סעיף יב) וז"ל: מי שיש לפניו מיני פירות הרבה וכו' מברך אחת לכולן "ואסור לו לברך על מין אחד ולכוין שלא לפטור בברכה זו שאר מינים ואח"כ יברך על השני וכן על השלישי וכו'. עכ"ל. ולכאורה על כרחך צריך לומר דשאני ההיא דסימן קעד סעיף ד' שמכוין שלא לפטור היין שבסעודה כדי שיוכל לברך עליו לכו"ע וזה סותר למ"ש הערוה"ש בסימן תרלט שאסור לאדם לחייב עצמו בברכה אפילו במקום שיש ספק אם לברך. וכן מצאתי הלום בספר ערוך השלחן יו"ד (סימן יט סעיף י) בענין מי ששח שיחה בטלה בין שחיטה לשחיטה שנחלקו הפוסקים אם צריך לברך על השחיטה הבאה או לא, שכתב וז"ל: וטוב שאם שח בין שחיטה לשחיטה שיסיח דעתו לגמרי ויפסיק הפסק גדול (תבואות שור). עכ"ל. ומבואר שסובר שאף כשפטור מלברך טוב שיביא עצמו לידי חיוב ברכה, וזה סותר מ"ש בסימן תרלט לענין מי שמסופק אם בירך לישב בסוכה שלא יהדר להביא עצמו לידי חיוב ברכה, וצ"ע. עכ"ל מו"ר זצ"ל. ולכאורה לפ"ז אין להסתמך על דברי ערוך השלחן הנ"ל, כי הוא ז"ל לא השווה מידותיו בזה. הנה לפענ"ד נראה שיש ליישב מעט דברי ערוך השלחן שבאמת לדעתו ז"ל אסור לגרום ברכה שאינה צריכה, ומה שהקשה עליו מו"ר זצ"ל מדברי מרן ז"ל בסימן קעד גבי הבדלה, הנה כבר כתבנו לעיל בס"ד דשאני התם שעדיין לא נכנס לסלע המחלוקת ובכך שמכוין שלא לפטור שפיר דמי משא"כ בנידון הפרכיה עם הגבינה (וכל כיו"ב) שכבר נכנס הוא למחלוקת הפוסקים, ואם כן מאן לימא לן שאפשר לעשות מעשה כולי האי לברך ברכה אחרונה בכדי לגרום לברך שוב. מ"מ מודה אני שמדבריו בסימן יט לא משמע כן. ואף אם נאמר שהוא ז"ל ס"ל כהתבואות שור הנ"ל, מ"מ אין דבריו מוסכמים וכמ"ש לעיל והו"ל סב"ל, ומכל שכן שגם מדברי המג"א הנ"ל גבי נט"י לסעודה משמע שאסור לגרום ברכה שאינה צריכה ואף שהרב זצ"ל בסמוך שם חילק בדעתו, מ"מ דוחק הוא וכמו שמתבאר מתוך דבריו. ואף אם נפשך לומר, שהעיקר כדברי השערי תשובה הנ"ל, מ"מ מדברי מרן ז"ל בשולחנו הטהור לא משמע כן וכמו שנתבאר לעיל.

?????עוד ראיה הביא לדבריו הרב זצ"ל מדברי הרא"ש בפסקיו (פרק כיצד מברכין סימן כט) שאחר שהביא מחלוקת הפוסקים אם צריך לברך על מים ושאר משקים בסעודה, והכריע שלא לברך, סיים: והרוצה להסתלק מן הספק, קודם נטילת ידים ישב במקום סעודתו ויברך על המים אדעתא לשתות תוך הסעודה. עכ"ל. וכ"פ הטוש"ע (סימן קעד סעיף ז). ולכאורה לפמ"ש המג"א ועוד אחרונים שאסור לברך לפני המוציא על דבר שנפטר בברכת המוציא דהו"ל גורם ברכה שאינה צריכה אם כן בנ"ד כיון שיש אומרים שהמים נפטרים בברכת המוציא ובפרט שכן דעת הרא"ש מעיקר הדין, א"כ איך מותר לברך עליהם לפני המוציא, והרי הוא גורם ברכה שאינה צריכה ועל כרחך כיון שיש אומרים שאינם נפטרים בברכת המוציא מוטב לברך עליהם לפני המוציא ולא לבטל ברכה לדעת חלק מהפוסקים. ע"כ. ודבריו נכוחים למבין וכמ"ש בריש אמיר, מ"מ שאני נידונו של הרא"ש שעדיין לא נכנס לסלע המחלוקת ובכך שמכוין שלא לפטור שפיר דמי ולכן הסכים המג"א לדין זה, כי אע"פ שלדעתו אסור לברך קודם המוציא על דבר שנפטר בברכת המוציא, מ"מ גבי מים שיש מחלוקת בזה שפיר דמי, מפני שזה אינו גורם ממש לברך אלא רק היה יכול למונעה מלברך, ולא דמי לדין הפרכיה עם הגבינה שכתב מו"ר זצ"ל בח"ג, כי בזה כבר נכנס למחלוקת הפוסקים ואם כן מאן לימא לן שאפשר לעשות מעשה כולי האי ולברך ברכה אחרונה בכדי לגרום לברך שוב. מה גם שאין נידונו של הרא"ש מוסכם כי ישנם כמה ראשונים שהביאו דעות לכאן ולכאן גבי אם פת פוטר משקים ואפילו הכי פסקו שלא יברך וממה שלא הכריעו כדברי הרא"ש משמע דלא ס"ל כוותיה. [ובפרט שאין דברי המג"א מוסכמים בזה. ומ"ש הרב זצ"ל (בח"א עמוד מז הערה 35) שהריטב"א (יומא ע.) שכ' שהרוצה לאכול מיני פירות, כל שאפשר לו לאוכלם בתוך הסעודה, יעשה כן כדי למעט בברכות. ע"ש והוא תנא דמסייע לדברי המג"א וסיעתו. עכ"ד. שמעתי ממו"ר הרי"ך נר"ו, דאפשר לפרש כוונת הריטב"א, דר"ל שכל שאפשר לאוכלו בתוך הסעודה יאכלנו בתוך הסעודה, ולא יניחנו לאחר הסעודה כי גורם בזה ברכה שאינה צריכה ממש מפני שאם יאכלנו כעת הוא נפטר בסעודתו. עכ"ד.] ואם נפשך לומר, שדברי הרא"ש תואמים למ"ש גבי הפרכיה, הגע עצמך, שלפי זה דברי מרן ז"ל סותרים זה את זה כי ממה שלא כתב גבי הבדלה שיברך ברכה אחרונה וכנ"ל משמע דס"ל שכל שכבר נמצא האדם במחלוקת אסור לו לברך ברכה אחרונה ולגרום לברכה אלא ודאי כדאמרן. שוב ראיתי למרן ז"ל בב"י סימן רצא (סעיף ג) שעל מ"ש הטור "אבל אם הגיע זמן המנחה יכולין לעשותה מיד אחר סעודת שחרית וכן היה אדוני אבי הרא"ש ז"ל היה מברך ברכת המזון והיה נוטל ידיו ומברך עליהם ומברך המוציא והיה אומר שיותר טוב לעשות כן כיון שנמשכה סעודת הבוקר עד אחר המנחה ואם לא היה עושה מיד השלישית לא היה יכול לאכול אח"כ אלא אכילה גסה" כתב בב"י בזה"ל: הוא ז"ל כתב בתשובה (כלל כב סימן ד) שכך ראה לרבותיו וכו' ואע"פ שתוספות כתבו שר"י אומר שאין להפסיק באמצע סעודה משום איסור ברכה שאינה צריכה תירץ הוא ז"ל דכיון שהוא מפסיק לכבוד שבת אין כאן משום מרבה ברכות שלא לצורך וכו'. עכ"ל. ומבואר יוצא שבשאר ימות השבוע חשיב ברכה שאינה צריכה ואם לא נחלק כמ"ש לעיל נמצאו דברי הרא"ש סתראי נינהו, אלא ודאי שמה שהתיר הרא"ש לברך על המים קודם הסעודה מפני שאינו חשיב ברכה שאינה צריכה אלא ברכה שיכול למונעה ובמקום שיש מחלוקת בפוסקים שפיר דמי משא"כ בסימן רצא שרק ביום שבת התיר מפני שזהו בכלל גורם ברכה שאינה צריכה שאסור.

?????עוד ראיה הביא לדבריו הרב זצ"ל ממ"ש המרדכי (פרק כיצד מברכין סימן קלה) בשם מהר"ם שמי שאוכל באמצע סעודתו פירות עם פת יש להסתפק אם נפטרים בברכת המוציא שכיון שאין דרך ללפת את הפת בפירות, אם כן אין דעת האדם לפוטרם בברכת המוציא או אולי נפטרים בברכת המוציא שדעת האדם על כל דבר שבא ללפת הפת וסיים: וירא שמים האוכל פירות בסעודה יאכל מהם קצת תחילה בלא פת ויברך עליהם ואח"כ יאכלם בין בפת בין בלא פת. ע"ש. וכ"כ סמ"ק (סימן קנא) ועוד. ולכאורה למה לא חששו שגורם ברכה שאינה צריכה לפי הצד שנפטרים בברכת המוציא, ועל כרחך לומר שכיון שלפי צד אחר הרי הוא אוכל בלי ברכה, מוטב לגרום ברכה שאינה צריכה וכו'. ע"כ. והנה גם מדבריו לפענ"ד אין ראיה שהרי גם בנידונו עדיין לא נכנס לסלע המחלוקת ובכך שמכוין שלא לפטור שפיר דמי ואינו חשיב ברכה שאינה צריכה אלא ברכה שהיה יכול למונעה, משא"כ בנידון הפרכיה שכתב בח"ג ששם כבר נכנס הוא למחלוקת הפוסקים, מאן לימא לן שאפשר לעשות מעשה כולי האי ולברך ברכה אחרונה בכדי לגרום לברך שוב. ואם נפשך לומר שאין לחלק בזה, הנה לפע"ד המרדכי לא נסתפק כלל שהרי הוא ז"ל כתב בזה"ל: והיכא דבאמצע סעודה אוכל פירות איכא למימר כיון שאין דרך ללפת בהם את הפת טעונים ברכה לפניהם והא דא"ל שיבקן בתר מזונך ולא לאמצע המזון משום ברכה דלבסוף קאמר ליה וירא שמים האוכל פירות בסעודה יאכל קצת מהם תחילה בלא פת ויברך עליהם ואח"כ יאכלם בין בפת בין שלא בפת. עכ"ל. הרי שכתב בלשון "איכא למימר" ולא בלשון "יש להסתפק" כמ"ש בראש דבריו.

?????וכאשר דימיתי כן מצאתי למרן ז"ל שהבין כן בדעת המרדכי, כי הנה זו לשון הטור "מי שהביאו לפניו פירות בתוך הסעודה ואין עיקר סעודתו עליהן אע"פ שמלפת [אח"כ] בהם הפת אם אוכל מהם תחילה מעט בלא פת צריך לברך עליהם". עכ"ל. וכתב מרן בב"י שהטור למד כן מדברי הרא"ש והוסיף שגם המרדכי כתב כדברי הרא"ש והעתיק לשונו הנ"ל ואח"כ מרן ז"ל כתב בהבנת דברי הרא"ש והמרדכי בזה"ל: והיכא שעיקר סעודתו מדברים הבאים מחמת הסעודה והביאו לו פירות באמצע הסעודה אע"פ שהוא מלפת בהם את הפת לא חשיבי כדברים הבאים מחמת הסעודה כיון שעיקר קבע סעודתו על בשר ודגים וכיוצא בהם הילכך אם בא לאכול מאותם הפירות בלא פת צריך לברך עליהם תחילה דאילו הפירות עם הפת משמע שאינו מברך עליהם כל וכו'. עכ"ל. ומבואר שמרן ז"ל הבין שהמרדכי לא נסתפק בזה כלל, אלא הוא ז"ל סובר שצריך לברך. ולפ"ז צ"ל שמ"ש וירא שמים וכו' כוונתו שהואיל ואמר כן מסברא ובלאו הכי צריך לברך מה איכפת לן לאוכלו תחילה בלא פת ובזה נרוויח גם את הצד שאולי אינו נפטר ואין לומר איפכא שהרי מדבריו מבואר להדיא שמי שאינו רוצה להחמיר בזה צריך לברך עליהם תחילה. ומעתה דעת לנבון נקל, שאין להוכיח כלום מדברי המרדכי כי אין זה חשוב כגורם ברכה שאינה צריכה ודו"ק. והן הם הדברים אמורים גבי הסמ"ק הנ"ל שתוכן לשונו מכוון ללשון המרדכי הנ"ל.

?????עוד ראיה הביא לדבריו הרב זצ"ל ממ"ש תר"י (ברכות מא:) בשם הירושלמי וז"ל: רב הונא אכל תמרי עם פיתא, אמר ליה רבי חייא בר אבא, פליג את על רבך? שבקינהו בתר מזונך ואת מברך עליהם תחילה וסוף. אמר ליה אינון עיקר נגיסתין. פירוש, רב הונא היה אוכל תמרים אחר שאכל את הפת ולא היה מברך עליהם לא לפניהם ולא לאחריהם. אמר ליה רבי חייא, אתה חולק על רבך רב וכל האמוראים האחרים שאמרו הביאו לפניהם תאנים וענבים בתוך הסעודה טעונים ברכה לפניהם וחולקים על רבי חייא [דודו של רב] דאמר פת פוטרת כל מיני מאכל. טוב הוא שתניח לאכול מהם עד לאחר המאכל קודם בהמ"ז כדי שתברך עליהם תחילה וסוף ותעשה כדברי הכל. ורב הונא השיב לו, אינון עיקר נגיסתין. כלומר, עיקר אכילתי הן, שמתחילה עליהן קבעתי סעודתי וכיון שמתחילה קבעתי עליהם אע"פ שעכשיו אני אוכל אותם בלא פת איני צריך לברך, דכי אמרינן טעונים ברכה לפניהם זהו כשלא הביאו אותם ללפת את הפת כלל. עכ"ל. ומבואר יוצא מדברי הירושלמי שמוטב לאכול את התמרים בסוף הסעודה ולברך עליהם לדברי הכל, מלאוכלם באמצע הסעודה בלי ברכה אע"פ שלדעת רבי חייא אם אוכלם באמצע הסעודה אינו צריך לברך עליהם, שמ"מ כיון שלשאר האמוראים צריך לברך עליהם מוטב לגרום ברכה שאינה צריכה לדעת רבי חייא מלאכלם בלי ברכה לדעת שאר האמוראים וכו' ע"כ. והנה גם בנידון הירושלמי עדיין הוא לא נכנס לסלע המחלוקת ובכך שמכוין שלא לפטור אינו חשיב כברכה שאינה צריכה אלא ברכה שיכול למונעה ובכה"ג שרי, כי למה לו להיכנס למחלוקת במקום שיכול למנוע מזאת משא"כ בנידון הפרכיה עם הגבינה שכבר נכנס הוא למחלוקת הפוסקים ואם כן מאן לימא לן שאפשר לעשות מעשה כולי האי ולברך ברכה אחרונה בכדי לגרום לברך שוב. וכן מתבאר מדברי ערוך השלחן שחילק כאמור וכמו שנתבאר בס"ד לעיל. ואף למטוניה של הרב זצ"ל לכאורה אין להביא ראיה מדברי הירושלמי הנ"ל, כי שם רב הונא יחידי בזה ולא היה לו לסמוך על עצמו בזמן שרוב האחרונים חולקים עליו ולכן מה שאמר לו רבי חייא אינו מפני שעדיף לגרום ברכה שאינה צריכה, אלא מפני שהיה לו לבטל דעתו מפני דעתם דקי"ל שלא חוששים לדעה יחידאה. ואף אם נפשך לומר שאין חילוקנו הנ"ל נכון, אעפ"כ אין להוכיח כלום מדברי הירושלמי הנ"ל, מפני שאין סברא לומר שאסור לאדם להשאיר דבר לסוף הסעודה מפני שהיה יכול לאוכלו באמצע הסעודה בלא ברכה, כי לפ"ז היאך יתקיימו דברי מרן ז"ל שכתב להדיא בריש סימן קעז שדברים הבאים שלא מחמת הסעודה דהיינו שאין דרך לקבע סעודתו עליהם ללפת בהם את הפת כגון תאנים וענבים וכל מיני פירות אם אוכל אותם בלא פת טעונים ברכה לפניהם וכו'. ע"כ. ומבואר מדבריו שאין הפירות נפטרים בברכת המוציא. ואעפ"כ כתב שם בסעיף ג' שאם קובע לפתן סעודתו על הפירות הוו לה הפירות כדברים הבאים מחמת הסעודה ואפילו אם אוכל מהפירות בתחילת סעודתו ללא פת אינו מברך לפניהם. ולכאורה כיון שיכול לקבוע עליהם סעודתו (או לאכלם עם פת יחד וכמ"ש בסעיף א) היאך רשאי להשאירם לסוף סעודתו ולברך עליהם תחילה הרי הו"ל גורם ברכה. אלא הואיל והכל תלוי בדעתו, שאם רוצה רשאי לאוכלם בסוף הסעודה ולברך עליהם ברכה ראשונה ואם רוצה רשאי לאוכלם יחד עם הפת ולא לברך עליהם ואינו חשיב כגורם ברכה שאינה צריכה וזו גם כוונת הירושלמי הנ"ל. ומלבד כל זה, מה שפירשו תר"י בפירוש הירושלמי, אינו מוסכם, עיין במפרשים שם.

?????סוף דבר הכל נשמע, במקום שנחלקו הפוסקים אם אדם פטר בברכתו דבר זו או אחר עדיף שלא להיכנס למחלוקת מתחילה ולכן יכוין שלא לצאת בברכה אחת, כי בכה"ג שעדיין לא נכנס לסלע המחלוקת, אינו נחשב כגורם ברכה שאינה צריכה אלא רק שהיה יכול למנוע, כי למה לו להכניס את עצמו לכתחילה למחלוקת הפוסקים בזמן שיכול למנוע זאת. וכגון, לברך על שתיה קודם הסעודה או לכוין בהבדלה שלא לפטור את היין שישתה בסעודה, אבל במקום שכבר נכנס לסלע המחלוקת אם צריך לברך ברכה ראשונה או לא אינו רשאי לברך ברכה אחרונה ולחייב עצמו בברכה ראשונה. וכמו שמתבאר להדיא מדברי מרן ז"ל בסימן קעח סעיף ו' שאע"פ שבב"י הביא מחלוקת ראשונים אם תפילה באמצע הסעודה הוי הפסק או לא, מ"מ פסק בשולחנו הטהור (שם) דלא הוי הפסק שסב"ל, וממה שלא פסק שיברך ברכת המזון ואח"כ יברך על כל האוכלים לכל הדעות, מוכח כמש"ל שכיון שנכנס כבר לסלע המחלוקת אינו רשאי לעשות כן. וכן מתבאר ממה שפסק עוד שם (סעיף ז) גבי אדם שישן בתוך סעודתו שנת עראי, דלא הוי הפסק. וגם דין זה אינו מוסכם וכמו שכתב בב"י, ולכאורה היה לו לומר שיברך ברכת המזון ואח"כ יברך ברכה ראשונה לכל הדעות. וכן מתבאר מדבריו בסימן קעד גבי הבדלה שלא כתב שיבדיל כרגיל ואח"כ יברך מעין שלש ואח"כ יצטרף לברך על היין. ואין לומר, שממה שכתב מרן ז"ל בסימן קעח סעיף א גבי מי שיצא לפתח ביתו באמצע סעודתו שצריך לברך למפרע על מה שאכל וחוזר ומברך תחילה המוציא הואיל ושינה מקומו. מבואר דס"ל שמותר לגרום ברכה שאינה צריכה מאשר לאכול בלא ברכה לדעת פוסקים, כי מה שפסק שם שצריך לברך למפרע על מה שאכל וחוזר ומברך המוציא אינו מכח הכרעתו לאחר שראה בזה מחלוקת הפוסקים, אלא משום שכן פסק הרמב"ם שהרי העתיק לשונו בש"ע כמעט מילה במילה. וז"פ. ואע"פ שראיתי הלום בשו"ת אור לציון ח"א (סימן יז) שכתב, שממ"ש מרן ז"ל בסימן רצא (סעיף ג) שאם נמשכה סעודת הבוקר עד שהגיע זמן המנחה, יפסיק הסעודה ויברך ברהמ"ז, ויטול ידיו ויברך המוציא ויסעוד וזאת אע"פ שרשאי לעשות סעודה שלישית בפירות (עיין מה שכתבו במשנ"ב ובכה"ח סימן קפח על דברי מרן ז"ל בסעיף ח) מבואר שלדעתו ז"ל מותר לגרום ברכה שאינה צריכה אף שמברך ברכה אחרונה שהרי לדעת מי שסובר שאפשר לעשותה בפירות הו"ל ברכה שאינה צריכה. ע"ש. מ"מ שאני התם שעושה כן לצורך שבת וכמ"ש לעיל בס"ד וכ"כ מרן החיד"א בברכ"י (סימן רצ סק"א) שרק ביום שבת מותר לעשות כן משא"כ בשאר ימות השבוע. ועוד קי"ל שמותר להרבות בברכות בשבת להשלמת מאה ברכות וכמ"ש בספר ברכת ה' ח"א (פרק א כלל י). ומזה הטעם לא הביא הרב ברכת ה' ראיה לדבריו מדברי מרן ז"ל בסימן רצא משום שיש לחלק כאמור. ושו"ר לספר ילקו"י (ח"ג עמוד ריא) שהשיב על דברי האור לציון הנ"ל ע"ש. ומעתה גם אם המצא ימצא לאיזה פוסק שיכתוב להדיא שמוטב לגרום ברכה שאינה צריכה מאשר לדעת כמה פוסקים לאכול בלי ברכה אף במקום שכבר נכנס לסלע המחלוקת העיקר כדברי מרן ז"ל שקבלנו הוראותיו, ובפרט דסב"ל. ועם הגאון זצ"ל הסליחה שנטיתי מהשורה כי האמת אהובה לי מכל. וכן מתבאר מדברי מרן הראש"ל שיבלחט"א שבהרבה מקומות פסק סב"ל ולא כהצעתו של מוה"ר זצ"ל וחלקם ממש באותם נידונים שמו"ר זצ"ל פסק שיברך ברכה אחרונה. [ולפ"ז העיקר להלכה כמ"ש מרן הראש"ל בספר הליכות עולם ח"ב (ש"ר פרשת בהעלותך אות ג) ודלא כמו שהעיר עליו הרב ברכת ה' ח"ג (עמוד תמב סוף הערה 40) על פי הכלל הנ"ל. ומה שסיים שם שגם מרן הראש"ל שליט"א כתב להדיא כלל זה בשו"ת יבי"א ח"ח (חאו"ח סימן כו (אות ד). אכן לפמ"ש לעיל אין כאן סתירה, כי זו לשון מרן הראש"ל שם: "ועוד שעכ"פ כל שנתכוין בפירוש שלא לצאת בברכתו על דבר שיש בו ספק ופלוגתא דרבוותא, שפיר דמי, ולא חשיב כגורם ברכה שאינה צריכה שיש צורך בדבר להינצל ממחלוקת, וכההיא דמרן הש"ע (סימן קעד ס"ד) בענין מחלוקת הפוסקים אם בורא פרי הגפן של הבדלה פוטרת היין שבסעודה אשר על כן יכוין בהבדלה שלא להוציא י"ח ברכת היין שבסעודה וכו'. עכ"ל. הרי שלא התיר מרן הראש"ל שליט"א אלא כההיא דמרן ש"ע בסימן קעד ששם עדיין לא נכנס למחלוקת הפוסקים אבל במקום שכבר נכנס למחלוקת הפוסקים אסור לגרום ברכה שאינה צריכה וכמ"ש לעיל שכן דעת מרן ז"ל בסימן קעד ועוד כמה מקומות. וז"פ. וכן מה שהעיר הרב זצ"ל שם (בעמוד תמד במקור הברכה הערה 43) על דברי הרמ"א והרבנים חסד לאלפים ובא"ח על פי הכלל הנ"ל, לפי האמור דבריהם ברורים והעיקר להלכה כמותם. ע"ש. ע"ע לו בח"ג פרק יא הלכות י', י"ג, ט"ו וט"ז ]

תשובת העורך על הנ"ל בקצרה

ראה ראיתי כל מה שהאריך ידי"ן הה"כ נר"ו עליון למעלה, יישר כוחו וחילו לאורייתא. ובאמת שרוב ככל דבריו בנויים על נקודה אחת בלבד, והיינו, שלא נאמר כלל זה אלא כשעדיין לא נכנס למחלוקת הפוסקים אבל אם כבר נכנס למחלוקת אינו רשאי לעשות פעולה כדי להתחייב בברכה לכו"ע. הנה לפי טעמו של כלל הנ"ל "שעדיף לגרום ברכה שאינה צריכה לדעת חלק מהפוסקים מלבטל ברכה הצריכה לדעת חלק מהפוסקים". אין מקום לחלק בזה. ועוד, שגם במקרה שדיבר בו מרן ז"ל בב"י סי' קעד כבר נכנסנו למחלוקת הפוסקים, כי בשעה שבא לברך על היין בהבדלה ורוצה לכוין שלא לפטור את היין שבתוך הסעודה, זהו דבר התלוי ועומד במחלוקת הפוסקים אם ברכת היין בהבדלה פוטרת את היין שבסעודה, ולדעת הסוברים שברכה זו פוטרת, אינו רשאי לכוין שלא לפטור, כי בזה גורם לברכה שאינה צריכה, ואעפ"כ כתב מרן ז"ל שרשאי לכוין, והטעם כי עדיף לגרום וכו' וכאמור. [או יותר נראה הטעם, מפני שאין זה גורם ברכה שא"צ, כי צריכה היא כדי להנצל ממחלוקת הפוסקים. וכ"נ מדברי מרן הראש"ל בהל"ע הנ"ל]. ברם מה שהקשה הה"כ נר"ו מדוע כתב מרן ז"ל "ובדיעבד שלא כיון כך פוטר יין שבתוך הסעודה דסב"ל" והלא עדיין יכול לתקן הדבר ע"י שישתה רביעית ויברך ברכה אחרונה, ושוב יברך על היין בסעודה, זו קושיא נכונה. ושמעתי ששאלו את מוה"ר זצ"ל על הדבר הזה, והשיב, כי מרן ז"ל דיבר כפי עיקר הדין שא"צ לשתות רביעית. ע"כ. ואחר בקשת המחילה כראוי, הוא דוחק, דסמא בידיה דמרן ללמדנו שישתה רביעית לאפוקי נפשיה מפלוגתא, גם אם לא כיון. ומכח זה נלע"ד כדברי הה"כ נר"ו אבל לא מטעמו אלא מפני שלדעת הסוברים שברכת היין של הבדלה פוטרת היין שבתוך הסעודה, גם ברכת המזון פוטרת את היין של ההבדלה מברכה אחרונה, ונמצא שברכת מעין שלש על היין של ההבדלה היא אינה צריכה ממש ולא רק גורם. זהו הנלע"ד, וצריך להתיישב עוד בזה.