סימן מה - בדין האוכל ירקות בסעודתו ובקינוח סעודה

מאת הרב יוסף מיכאל / מחוברת אלול תשס"ב (שנה ב') סי' קג

שאלה: ירקות חיים או תבשיל מירקות שנאכלים בתוך הסעודה למזון ושובע או לגרר תאוות המאכל, האם כשחוזר ואוכל מהם לקינוח בסוף הסעודה צריך לברך עליהם?

תשובה: איתא בגמרא ברכות (מא:) א"ר פפא הלכתא דברים הבאים מחמת הסעודה בתוך הסעודה אין טעונים ברכה לא לפניהם ולא לאחריהם ושלא מחמת הסעודה בתוך הסעודה טעונים ברכה לפניהם ואין טעונים ברכה לאחריהם. לאחר הסעודה טעונים ברכה בין לפניהם בין לאחריהם ע"כ. ופירש"י, דברים הבאים מחמת הסעודה ללפת בהן את הפת עכ"ל. והתוספות (שם בד"ה הלכתא) הקשו על פירש"י, והביאו פירוש ר"י, דברים הבאים מחמת סעודה כגון בשר ודגים וכל מיני קדירה והיינו דברים שדרך בני אדם לאכלם למזון ושובע להשלמת אכילת הפת וכן פירשו רוב הראשונים ז"ל, אלא שיש לומר שדברים הבאים לגרר תאות המאכל ג"כ נחשבים לדברים הבאים מחמת הסעודה שאין צריכים ברכה. וכן מוכח מדברי התוספות בפסחים (קטו.) ד"ה והדר וז"ל: ונראה דאין צריך לברך בורא פרי האדמה (על המרור) אע"ג דהגדה הוי הפסק כדפרישית לעיל ולא מיפטר בברכה של טיבול ראשון מ"מ ברכת המוציא פוטרתן דהוה להו דברים הבאים הממשיכים את האכילה כגון דגים קטנים ותמרים וירקות והיו רגילים לאוכלם בתוך הסעודה בין מאכל למאכל ולכן פטר את הפרפרת לפי שבא לצורך שעל ידי כן אוכל יותר. ואין לומר דפרפרת היינו דבר שבא ללפת בו את הפת דהא הוי בכלל הא דקתני התם דמברך על העיקר ופוטר את הטפלה וקאמר נמי רבי חייא (ברכות מא:) פת פוטרת כל מיני מאכל דרב פפא נמי פסיק התם הלכתא דברים הבאים תוך הסעודה מחמת הסעודה והיינו פרפרת כדפרישית אין טעונים ברכה לא לפניהם ולא לאחריהם שלא מחמת הסעודה תוך הסעודה כגון תאנים וענבים שאינם באים להמשיך המאכל ולא ללפת אלא לתענוג צריכים ברכה לפניהם ולא לאחריהם. אחר הסעודה אפי' פרפרת טעונים ברכה לפניהם ולאחריהם. עכ"ל. וממה שכתבו דברים הבאים תוך הסעודה לאחר הסעודה והיינו פרפרת כדפרישית. ופרפרת פירשו דהיינו דברים הממשיכים את האכילה כגון דגים קטנים ותמרים וירקות, מבואר יוצא שגם דברים הבאים לגרר תאוות המאכל מיקרי דברים הבאים מחמת הסעודה. וכ"כ הרב שבולי הלקט (סי' קיח) בשם אחיו רבי בנימין. וכתב עוד שם, שכ"כ ה"ר אביגדור כהן צדק בשם ר"י בר שמואל ז"ל. וכ"כ המרדכי (ברכות סי' קלו) וכ"כ המאירי (שם מא:). וכן מוכח מדברי הרא"ש בפסקיו (פרק ע"פ סי' כד) כיעו"ש.

ובהיותי בזה ראיתי להריטב"א בחידושיו (ברכות מא:) ד"ה דברים הבאים מחמת הסעודה שכתב וז"ל: ופירות הבאים בתוך הסעודה מחמת הסעודה למלא רעבונו או ללפת בהם את הפת ונמשך בהם ואוכלם אחר הסעודה לתענוג בעלמא נראה שאין מברך עליהם לפניהם כלל וכו' שכיון שנפטרו פירות אלו והורשה לאכול מהם כל זמן שלא נמלך באכילתם הולך ואוכל מהם ואפי' אחר סעודתו. ואי קשיא לך מהא דאמרינן לקמן ברכות (מב:) ביין שבא לאחר המזון שטעון ברכה ואין יין שבתוך המזון פוטרו לפי שהם עניינים חלוקים שזה לשרות וזה לשתות, אף פירות אלו נמי כיון שהם עניינים חלוקים שאלו מחמת סעודה ואלו שלא מחמת סעודה אלא לתענוג לא יהיו נפטרים אלו באלו. יש להשיב, דלא דמי, שהיין הבא בתוך הסעודה מתוך שהוא בא לשרות עניינו כאכילה גמורה ואינו בדין שאכילה תפטור שתיה דהיינו יין שלאחר המזון שעניינו שתיה גמורה אבל כאן בפירות הכא והכא אכילה אלא שזו נאכלת לרעבונו וזו לתענוג וזו וזו אכילה היא כיון שנפטרה אי אפשר לה להתחייב עכ"ל. וכ"כ עוד בהלכות ברכות (פ"ג הלכה ב). ור"ל, שאם תחילה וסוף האכילה שווים במהותם שהכל "אכילה" אע"פ שזו לשם שביעה וזו לשם תענוג מ"מ כיון שהכל נכנס תחת מהות אחת שהיא "אכילה" אין לברך והסוף נגרר אחר ההתחלה. וכ"כ הרשב"א בחידושיו (מא:) ד"ה ונמצא. ועיין לרבנו אשר בר חיים בס' הפרדס (שער עשירי פ"ג אות ב'), ולהאו"ח (הלכות סעודה אות ה') מ"ש בשם הרשב"א. וכ"כ המאירי (שם) ד"ה דברים הבאים לאחר הסעודה כגון שגמר סעודתו והביאו לו פירות להנאתו או דרך כבוד שלא להשביע רעבונו ושלא להרבות בסעודה טעונות ברכה בין לפניהם בין לאחריהם מ"מ רוב המפרשים מסכימים שאם התחיל לאכול מהם בתוך הסעודה ונמשך בהם עד לאחר הסעודה אין מברכים לאחריהם שהכל הולך אחר התחלתם ואפי' פסק מהם וחזר וכן נראה מתלמוד מערב עכ"ל. והדבר ברור שמ"ש ואין מברכים לאחריהם, לאו דוקא קאמר, דאפי' לפניהם אינו מברך דזיל בתר טעמא שהכל הולך אחר התחלתם וכן מוכח מהמשך דבריו (שם) ע"ש. וכ"פ הרב אורחות חיים ורבנו אשר בר חיים בס' הפרדס (שם). ורבינו חייא בר שלמה מתלמידי הרשב"א בס' השלחן (עמו' של) ונמצא שלדעת כל רבותינו הראשונים הנ"ל אם אכל בתוך סעודתו דברים הבאים מחמת הסעודה או לגרר תאוות המאכל (שזהו ג"כ נקרא "מחמת הסעודה" וכמש"ל) ובסיום סעודתו אוכל מהם בתורת קינוח א"צ לברך שכבר נפטרו בתחילת אכילתם וכ"כ מרן בב"י (סי' קעז) בשם הרשב"א הנ"ל.

ועתה נתנה ראש לדברי מרן בש"ע (שם ס"א) שכתב וז"ל: דברים הבאים שלא מחמת הסעודה דהיינו שאין דרך לקבוע סעודה עליהם ללפת בהם את הפת כגון תאנים וענבים וכל מיני פירות אם אוכל אותם בלא פת טעונים ברכה לפניהם דברכת המוציא אינה פוטרתן, דלאו מעיקר סעודה הם. ואינם טעונים ברכה לאחריהם דכיון שבאו בתוך הסעודה ברכת המזון פוטרתם ואם בתחילת אכילתו אכל הפירות עם פת ובסוף אחר עמהם פת אפילו אם בינתים אכל מהם בלא פת אינם טעונים ברכה אף לפניהם עכ"ל. וממה שהצריך לאכול גם בסוף עם פת, מוכח דלא ס"ל למרן ז"ל סברת הריטב"א וסיעתו דהסוף נגרר אחר התחלה שאל"כ לא היה מצריך שיאכל בסוף עם פת מאחר והתחיל לאכול עם פת. ומ"ש מרן ז"ל, אפי' אם בינתים אכל עמהם בלא פת אינם טעונים ברכה. אין הטעם מפני שנגרר אחר תחילת אכילתו שהיא עם פת אלא כיון שאכל תחילה וסוף עם פת נחשבים כדברים הבאים מחמת הסעודה בתוך הסעודה דאין צריכים ברכה. וכ"כ המשנ"ב (שם סק"ח) ומ"מ יש לחוש לדעת הריטב"א וסיעתו בספק ברכות, ולכן אם התחיל לאכול פירות עם פת ובסוף הסעודה אוכלם לקינוח א"צ לברך שהסוף נגרר אחר ההתחלה. וע"ע בש"ע שם ס"ג שאם אותם פירות היו עיקר סעודתו בזה גם מרן ז"ל מודה דאפי' אם אוכלם לבסוף בקינוח סעודה, אינו מברך. ע"ש. וכ"כ מוה"ר הגר"מ הלוי זצ"ל בסה"ב ברכה ה' ח"ג (פ"י הערה 259).

כל קבל דנא חזי הוית למופת דורנו מרן הראש"ל רבנו עובדיה יוסף שליט"א בשו"ת יחו"ד (ח"ה סי' יט) שפסק שאם אכל ירק לקינוח בסוף הסעודה צריך לברך עליו ואפי' אם אכל ירקות בתוך הסעודה כשהם מבושלים. ע"ש. והניף ידו שנית בסה"ב הליכות עולם (ח"ב פ' נשא הלכה ט) וסמך שם בעיקר על מ"ש מרן החיד"א בברכ"י (ריש סי' קעז) דירקות חיים המנהג לברך עליהם כשאוכלם לקינוח סעודה, ובמקום מנהג לא אומרים סב"ל. ע"ש. וגדולה מזו כתב מר בריה הגר"י יוסף שליט"א בספרו ילקו"י ח"ג (סי' קעז ה"ו) דאפי' אכל ירק חי בתוך הסעודה עם פת אם בא לאוכלו בסוף הסעודה לקינוח מברך עליו בפ"א. כיעו"ש. ואנא זעירא, לא זכיתי להבין דב"ק דאף דקיימא לן שאין אומרים סב"ל במקום מנהג וכמ"ש התה"ד (סי' לד) וכן הסכמת האחרונים כידוע, מ"מ שאני אתרא דמרן החיד"א שהיו נוהגים לאכול ירקות לקינוח וכמבואר היטב בלשונו שם [אחר שהביא דברי המהרי"ל] ולכן שייך לומר שבמקום מנהג לא אומרים סב"ל ואפי' כשאכל מהם בתוך הסעודה וחוזר לאכול מהם בסוף הסעודה לקינוח. אבל בזה"ז שאין רגילות לאכול ירקות בסוף הסעודה לקינוח, גם מרן החיד"א יודה שאין לברך עליהם כשאוכלם לקינוח אם אכל מהם בתוך הסעודה, וכדברי הראשונים הנז"ל דסברי שהסוף נגרר אחר ההתחלה. ואין שייך לומר כאן במקום מנהג לא אומרים סב"ל. ופוק חזי מאי עמא דבר, שבכל מקום מגישים לקינוח סעודה פירות ומיני מתיקה וכדומה אבל לא ירקות. ואה"נ אם לא אכל מהם כלל בתוך הסעודה ובא לאכול מהם בסוף סעודתו לקינוח צריך לברך כמו כל דבר שאוכלו לקינוח סעודה [מלבד עוגות וכדומה] וכ"פ הריטב"א בהלכות ברכות (פ"ג ה"ג) וכ"כ בס' ברכת ה' (שם הערה 242) שאם לא אכל מהם כלל בתוך הסעודה ובא לאוכלם בסוף הסעודה לקינוח, צריך לברך. וביאר מוה"ר זצ"ל שם דברי מרן החיד"א הנ"ל דלאו מצד דאין אומרים סב"ל נגד מנהג אתי עלה, דא"כ העיקר חסר מן הספר ודלא כהרב פתח הדביר ולהבדיל בין החיים מרן הראש"ל נר"ו שהבינו דברי מרן החיד"א דמצד דאין אומרים סב"ל כנגד המנהג אתי עלה כיעו"ש. ודבריו ברורים.

איך שיהיה יוצא לנו איפוא שרק במקומו של מרן החיד"א ז"ל שנהגו לאכול ירקות רק לקינוח סעודה ולברך עליהם א"כ בכל גוונא אם אוכל מהם בסוף הסעודה לקינוח מברך עליהם ואפי' כשאכל מהם בתוך הסעודה. אבל במקומות שלא נהגו לאכול ירקות לקינוח סעודה ולברך עליהם אלא רק לאוכלם עם פת מחמת הסעודה או לגרר תאוות המאכל א"כ כשאכל מהם בתוך הסעודה לגרר תאות המאכל חוששים אנו לדעת רבותינו הראשונים הנ"ל דס"ל שאם אכל מהם בתוך הסעודה וחוזר ואוכל מהם בסוף הסעודה לקינוח, אינו מברך. וכן מצאתי להרב שערי תשובה סי' קעז אות א' שהביא דברי מרן החיד"א הנ"ל וכתב ע"ז בזה"ל: ובמדינתנו דאיכא עניים שאוכלים פת שחרית ומלפתים אותו עם צנון ובצלים וקישואים חיים, נראה שאם אוכלם תחילה ללפתן אף אם אח"כ אוכל אותם בלא פת א"צ לברך כמו בשאר פירות כמבואר בס"ק שאח"ז עכ"ל. וה"ה והוא הטעם במקומותינו כיום. וכאמור. וע"ע בהליכות עולם שם עמוד מ' סוף אות ב' שכתב בשם כמה אחרונים גבי שינה מקומו מחדר לחדר שמנהג כדעת מרן הש"ע לברך שנית וסב"ל במקום מנהג לא אמרינן וכתב שם הל"ע בזה"ל: אבל במקומות אלו אין אצלנו מנהג ברור בזה והדרינן לכללא דסב"ל ע"ש. ודון מינה לנ"ד שאין מנהג ברור לברך על ירקות חיים בסוף הסעודה הנאכלים לקינוח, מפני שאין רגילות לאוכלם "בתורת קינוח" ולכן אם אכל מהם בתוך סעודתו, אין לברך עליהם אם בא לאוכלם בסוף סעודתו לקינוח. וע"ע בשו"ת יחו"ד ח"ו עמוד עב. ודון מינה ואוקי באתרין.

ומה שכתב עוד מרן הראש"ל בהליכות עולם הנ"ל לסייע למה שכתב מרן החיד"א מדברי הריטב"א בהלכות ברכות (פ"א הלכה לד) שכתב שם שאם שלא בשעת סעודה אכל פרי חי ואח"כ אכל ממנו מבושל צריך לברך עליו דפנים חדשות באו לכאן. ע"ש. וס' חיים וחסד אמ"א ומ"מ מדברי הריטב"א בהלכות (שם) שנדפסו בהוצאת מכון הרב קוק מצאתי כתוב לאמר בזה"ל: יש ירקות שנאכלים חיים בלבד ולא מבושלים ויש שנאכלים מבושלים או שלוקים או כבושים ולא חיים. ויש שנאכלים בין חיים בין מבושלים כל שאוכלם כדרך שהעולם אוכלים מברך עליהם בורא פרי האדמה ואם לאו שהכל הרי שראויים לזה ולזה והתחיל לאכול חיים ובירך עליהם בורא פרי האדמה ואח"כ אכל מהם מבושלים אינו צריך לחזור ולברך אבל אם לא היו נאכלים חיים ואכל ובירך עליהם שהכל וחזר ואכל מהם מבושלים מברך עליהם בורא פרי האדמה. זה הכלל, כשאין ברכותיהן שוות חוזר ומברך אע"פ שהוא מין אחד וכן כל כיוצ"ב עכ"ל. וכ"כ בשמו בס' הפרדס לרבנו אשר בר חיים (ש"ג אות ג). וממ"ש שאם אכלם חיים ובירך עליהם בורא פרי האדמה ואח"כ כשאוכלם מבושלים אין צריך לברך, מבואר דאין לומר פנים חדשות באו לכאן אם ראויים לאוכלן חיים ומבושלים. ומה שהצריך בסיפא לברך, זהו מטעם אחר שכתב שם דהשתנה ברכתן. ומסתמות דברי הריטב"א משמע דאפי' לא היה דעתו על הפרי השני אינו חוזר ומברך וכמ"ש המו"ל בהערה שם. וא"כ יש ראיה מדברי הריטב"א הנ"ל דאפילו אכלם מבושלים וחוזר ואוכל מהם חיים אין לברך, והוא הדין להיפך. וכ"פ בס' קדשי דוד חסאן (סי' קעז) דאפי' אכל מהם מבושלים בתוך הסעודה וחוזר ואוכל מהם לקינוח בסוף הסעודה אינו מברך. וחששו לדבריו בס' אהלי יצחק (כהן) בחידושיו על הרמב"ם (הלכות ברכות פ"ד) ובשו"ת זכור ליצחק (סי' מח). וכ"ה בחס"ל (סי' קעז ס"ח) ובבא"ח (ש"ר פ' נשא הלכה יא) וכנלע"ד עיקר. וע"ע להגר"ב טולידאנו בקיצור שלחן ערוך שלו (סי' סו אות ג') שכתב דאף לפי מנהג החיד"א, אין למחות במי שאינו מברך עליהם דסב"ל. ע"ש. ונראה דס"ל כמ"ש בשו"ת חסד לאברהם (חאו"ח סי' חי ד"ה תו) דאפי' במקום שיש מנהג לברך מי שירצה לחוש למי שחולק וסובר שאין לברך, תע"ב. וכן דעת הגאון מהר"א ישראל בשו"ת קו"א ח"ב סי' א'. ומכ"ש לפי מה שנתבאר שאין מנהג החיד"א הנ"ל נוהג בזה"ז וישתנה הדין וכמבואר לעיל וכמו שפסק בס' קדשי דוד הנ"ל. והנלעד"כ וציי"מ וימ"ן.

בסיכום: האוכל ירקות חיים או תבשיל מירקות בתוך סעודתו למזון ושובע או לגרר תאוות המאכל, וחוזר ואוכל מהם בסוף הסעודה לקינוח א"צ לברך עליהם ואע"פ שבתוך הסעודה אכל מהם מבושלים ובסוף סעודתו אוכל מהם חיים או להיפך, בכל ענין לא יברך.