סימן נב - כשבירך על פירות בסתם אם פוטר אחרים
מאת ה"ה מ. מזרחי / מחוברת טבת תשס"ב (שנה ב') סי' לו
שאלה: מי שבירך על הפירות שלפניו, ושוב הביאו לפניו מאותו המין או ממין אחר שברכתו כברכת הפירות שבירך עליהם, האם צריך לחזור ולברך עליהם מפני שלא נתכוין עליהם במפורש בשעה שבירך על הראשונים או שמא נפטרו בברכתו הראשונה?
תשובה: כתב מרן בשולחנו הטהור סימן רו סעיף ה': מי שבירך על פירות שלפניו ואח"כ הביאו לו יותר מאותו המין או ממין אחר שברכתו כברכת הראשון אינו צריך לברך. עכ"ל. מסתמות דבריו נראה דאף אם בירך בסתם על הפירות אין צריך לחזור ולברך. ואף שכתב מרן, ואח"כ "הביאו לו" אין הכוונה דוקא באורח שכן דרך הפוסקים לומר "הביאו לו" אף שמדובר בבעל הבית ומקורם טהור בברכות (מא:) איתמר "הביאו לפניהם", והתם הגמרא לא מיירי באורח אלא בבעל הבית. וכן "הביאו לו מליח" (שם מד.) ופשוט. וכן משמע מדברי הרמ"א (שם) שכתב: "וטוב להיזהר לכתחילה להיות דעתו על כל מה שיביאו לו". ומבואר יוצא שהרמ"א מבין בדעת מרן שאפילו אם בירך בסתם ולא התכוון לפטור את הפירות שיביאו אחר כך א"צ לברך. וכן כתב המאמ"ר (ס"ק ו) בדעת מרן.
והנה ראיתי למוה"ר הגאון ר' משה הלוי זצ"ל בספרו הבהיר ברכת ה' (ח"ג פ"ט הל' ב' הערה 12) שכתב להוכיח שאין כן דעת מרן, וכדמוכח ממ"ש מרן בשו"ע (סימן קעט סעיף ה): הקרואים אצל בעל הבית לאכול מיני פירות ומביאים להם בזה אחר זה אינם צריכים לברך אלא על הראשון. עכ"ל. ומשמע שדוקא אורח אצל בעה"ב א"צ לברך על הפירות שהביאו לו לאחר מכן אם בירך בסתם כיון שסמוך על שולחנו של בעה"ב, משא"כ בעה"ב עצמו שצריך לברך על הפירות שהביאו לאחר מכן אם בירך בסתם. ולכן פירש שמה שכתב מרן השו"ע בסימן רו סעיף ה' שאין צריך לברך על פירות שהביאו לפניו לאחר שבירך על הראשונים זהו בדוקא אם כיון בהדיא לפטור הפירות שיביאו לו, אבל אם בירך בסתם צריך לברך עליהם אע"פ שקבע סעודתו על הפירות. והוסיף הרב ברכ"ה זצ"ל שכן כתבו המג"א (סימן רו ס"ק ט) והפר"ח (יו"ד סימן יט סק"ט) בדעת מרן ז"ל.
אולם אחר המחילה רבה נלע"ד שמדברי מרן בב"י סי' קעט, לא משמע כן. שהרי הביא מרן הב"י (שם) מה שכתב הכלבו (הל' סעודה יז ע"ג) בשם הר"ם (תשב"ץ אות שי) שכשאוכלים שני מיני פירות או שלושה או אפילו מין אחד, אם אין כולם לפניו בשעה אחת מברך על כל אחד ואחד לבדו ברכה ראשונה מפני היסח הדעת אבל לא ברכה אחרונה. עכ"ל. וכתב עליו: ורבינו כתב בסימן ר"ו מי שבירך על פירות שלפניו ואח"כ הביאו לו יותר מאותו המין א"צ לברך אע"פ שלא היו לפניו כשבירך. וסיים מרן שם: שכבר כתב בסי' קע"ז שנראים דברי הטור. ע"ש. והנה ממ"ש מהר"ם לברך על כל אחד מפני היסח הדעת משמע שמתחילה ברך סתמא בלא כונה מפורשת לפטור את הפירות הבאים לאחר מכן, וסובר שצריך לחזור ולברך על שאר פירות שיביאו לו לאחר מכן. שהרי כתב "מברך וכו' מפני היסח הדעת", ואי דעתיה עליהו מאי היסח הדעת איכא. וכיון שכתב מרן על דבריו שהטור כתב בסי' ר"ו שאם הביאו לו יותר ממין שבירך א"צ לחזור ולברך, משמע שר"ל שהטור פליג אמהר"ם. ולזה סיים מרן ז"ל שנראים דברי הטור. וא"כ ע"כ שמבין מרן שאף הטור מיירי בסתם שאל"כ במאי פליגי?
ואמנם הרב ברכת ה' (שם) בנה עליותיו לדקדק כדבריו דמ"ש הטור והשו"ע (שם) שא"צ לברך על פירות שיביאו אח"כ ה"מ כשהיתה דעתו עליהם, ממ"ש מרן לבאר דברי הטור "הביאו לו יותר מאותו המין" דלא בעינן מאותו המין ממש, אלא היינו לומר שיהיה ממין ברכת הראשון וכו' ע"ש. שאם הטור מיירי בסתמא בודאי שיש לחלק בין אם הביאו לפניו מאותו מין שאכל שמן הסתם דרך אדם להגרר לאכול עוד מהמין שאכל לבין אם הביאו לפניו מין אחר וכמ"ש באמת הדרישה והב"ח (שם). עכ"ד. ועוד דקדק כן ממ"ש מרן שדברי הטור מקורן ממ"ש הרשב"א גבי דברים הבאים מחמת הסעודה בשם הרז"ה וכו' והרי שם מדובר בסעודת פת שבודאי דעתו על כל מה שיביאו לפניו בסעודה ללפת את הפת. עכת"ד. אולם לפענ"ד אין מזה הכרח. דמ"ש ללמוד ממאי דפשיטא למרן שאין לחלק בין אותו המין למין אחר, אפשר דס"ל למרן דמה שדרך להגרר מאכילה קטנה לגדולה זהו משום שנפתחה האצטומכה ויש לאדם תאבון לאכול, וא"כ מה לי אותו המין או מין אחר. ומ"ש להוכיח ממ"ש מרן מקור לדברי הטור מדברי הרשב"א בשם הרז"ה, י"ל שאף שדעת האדם ללפת את הפת מ"מ אין דרך ללפת עם פירות. אלא דאמרינן מן הסתם גם זה נכלל בכלל שאם יביאו פירות ילפת בהם. וא"כ דמי ממש למה שאדם ממשיך לאכול אחר שגמר פירות שלפניו דאף שם י"ל מן הסתם כיוון לזה ג"כ שפעמים שאדם נגרר לאכול יותר1.
והבאתי את השלישית שהזכיר מוה"ר זצ"ל לראיה מדברי מרן בסימן קע"ז שהביא שהרשב"א כתב בשם ה"ר זרחיה (כט. ד"ה אמר) דלפי פירש"י רב פפא אשמועינן שאע"פ שלא היו הפירות לפניו בשעה שבירך על הפת כיון דללפת את הפת הם באים אינם טעונים ברכה כלל. וכתב על זה מרן שהכלבו (סי כד יח.) כתב שיש אומרים דפירות שהובאו אחר המוציא ואוכל אותם עם הפת בטלה דעתו וצריך ברכה לפניהם אבל אם הובאו על השולחן קודם המוציא שוב א"צ ברכה לא לפניהם ולא לאחריהם. וכתב על זה מרן שנראים דברי ה"ר זרחיה, "דכיון דדעתיה עליהו", כי אינם בשולחן מאי הוי. וסיים מרן שכן נראה שהוא דעת הטור שכתב בסימן רו מי שבירך על פירות שלפניו ואח"כ הביאו לו יותר מאותו המין א"צ לברך אע"פ שלא היו לפניו כשבירך, ומשמע דמאותו המין לאו דווקא אלא כל שברכותיהן שוות מאותו המין קרי ליה, והוא נפטר בברכתו של זה כאילו היה לפניו בשעה שבירך". עכ"ד. ומבואר להדיא שמרן מפרש דברי הטור (סימן רו) הנז' שהייתה דעתו עליהם וכו' ע"ש. אמנם לפי האמור יוצא שא"א לפרש כן. שהרי מוכח מדברי מרן בסימן קעט שהטור מיירי באופן שלא חשב על מה שיובא לאחר מכן, ואעפ"כ נפטרים בברכת הפירות הראשונה. ומ"ש מרן "דדעתיה עליהו" כבר עמד בזה הנהר שלום וכתב דע"כ א"א לומר שכוונת הב"י שהיה דעתו על אותם פירות בשעת המוציא, דהא מלשון הרז"ה משמע שאע"פ שלא כיוון בברכת המוציא ללפת הפת עם הפירות ושוב הביאו לו פירות א"צ ברכה [א"ה: וכן מבואר להדיא בדברי הרשב"א בשם הרז"ה וכמבואר בחידושיו שם], וכ"כ בש"ע שם כיון דללפת את הפת הם באים אינם טעונין ברכה. א"כ ע"כ מ"ש הב"י דכיון דדעתיה עליהו, ר"ל שדעתו מן הסתם על כל מה שיביאו לו אף שאינו לפניו בשעת ברכת המוציא. ומייתי ראיה מדברי הטור דהכא דאע"ג שלא היו לפניו בשעת ברכה אמרינן דדעתו לאכול כל מה שיובא לפניו בעודו אוכל, עכ"ד. וכיו"ב כתב הא"ר (שם ס"ק ט') בקצרה ע"ש.2
ומה שכתב הרב ברכ"ה זצ"ל להוכיח מדברי מרן (בסי' קעט ס"ה) דדוקא אורח אצל בעה"ב א"צ לברך על פירות שהביאו לו לאחר מכן, אבל בעה"ב עצמו צריך לברך עליהם וכאמור, נלע"ד ליישב, דהנה מרן מקורו טהור ממ"ש התוס' (ברכות מב. ד"ה אתכא דריש גלותא סמכינן) וז"ל: וכשרגיל לאכול מיני פירות ומביאין להם בזה אחר זה יש אומר שצריך לברך אכל חד וחד לפי שאינן יודעים אם יתן להם בעה"ב יותר ונראה שאין צריך לברך לפי שסומכין על שלחן בעה"ב והיינו דבי ריש גלותא. עכ"ל. ומשמעות דבריהם לומר שאף שהאורח הסיח דעתו, מ"מ אין זה חשוב היסח הדעת לפי שסומכין על שולחן בעה"ב. וא"כ אף בדברי מרן (שם) י"ל כן דמיירי באופן שהסיח האורח דעתו מלאכול יותר כיון שלא ידע שיביאו יותר, דבכהאי גוונא דוקא באורח לא חשיב היסח דעת כיוון שאפשר שבעה"ב יביא יותר משא"כ בבעה"ב שיודע שלא יביא יותר אם הסיח דעתו חשוב ודאי היסח הדעת. ואם ימלך להביא עוד צריך לחזור ולברך. א"כ לעולם י"ל שאף בבעה"ב אם לא חשב בדעתו שלא להביא יותר אפשר שאף שנגמר מה שלפניו שאין זה חשוב היסח הדעת ואין צריך לברך. ועוד אמר לי מו"ר הרב אהרן מאזוז שיל"ד מדברי תוס' הנזכרים שכלל לא התכוונו לאפוקי בעה"ב שצריך לברך. אלא להיפך דבבעה"ב שיודע שיביאו עוד ודאי אין כאן היסח הדעת אלא שי"א דאורח מיהא שאינו יודע אם יביא עוד פירות חשוב היסח הדעת. ולזה כתבו התוס' דזה אינו, שאף אורח אינו מסיח דעתו כיוון שסומך על שלחן בעה"ב ע"ש. ולפ"ז אף בדברי מרן יש לפרש כן, והיינו דלא מבעיא בעה"ב שיודע אם יביא עוד, א"כ כל זמן שלא נמלך בדעתו שלא להביא אין צריך לברך, אלא אף הקרואים בבית בעה"ב שאינם יודעים אם יביא עוד אעפ"כ אין זה חשוב הסח הדעת וא"צ לברך. ולאפוקי מי שנזדמן לבית חברו שצריך לברך בכל פעם ופעם וכמו שכ' מרן שם בסעיף שקודם זה ע"ש. ומעתה כיון שאין הכרח מדברי מרן בסימן קעט בדין זה, א"כ יש לנו לתפוס כפשט דבריו בסי' רו ס"ה שאם ברך על פירות בסתמא ושוב הביאו לו פירות שא"צ לחזור ולברך עליהם וכבר כתבתי שכן מוכח מדברי מרן בב"י ס' קעט בכוונתו בהלכה זו. וכן כתב המ"ב סימן קע"ט (ס"ק יז) בדעת מרן. וכן דעת הש"ך והט"ז ביו"ד (סי' יט) וכן דעת הדרישה והאליה רבה וכן נראה מדברי הגר"א. ועיין ב"י יו"ד סימן יט, ע"ש. וכן דעת המהרי"ף, והרב גו"ר (כלל א' סי' ד עד סי' ז), ופעולת צדיק (ח"א סי' קמה) וע"ש שהביא עוד פוסקים דס"ל הכי.
עוד ראיתי להרב ברכת ה' (שם הערה 13) שהביא מ"ש מרן הראש"ל בספרו הליכות עולם (פ' בלק ש"ר הל' ב') שכיוון שיש מחלוקת בדעת מרן על כן בכל גוונא אין לברך על אוכלים שמביאים לפניו, ואף באכילת עראי לאחר שסיים אכילתו א"צ לברך, ואפילו אם בירך על שכר וסיים לשתותו והביאו לו מאכל שברכתו שהכל ג"כ דינא הכי. והעיר על דבריו כיון שלדעת מרן לעולם צריך לברך על אוכלין שבאו אחר ברכתו כל שלא היתה דעתו עליהם ולא נתכוון לפטרם, לכן אף דחיישינן לדברי האחרונים שאם קובע סעודתו על הפרות או אפילו באכילת עראי אם נשאר לפניו ממין ראשון שא"צ לברך על אוכלים שבאו לאחר הברכה. מ"מ באכילת עראי שנגמר מין הראשון או אם ברך על משקה ושוב הביאו לפניו מאכל או להיפך שאף לדעת האחרונים צריך לברך אין לנו לחוש בזה ויש לברך בכל כה"ג, ע"ש. אמנם כבר בארנו בעניו' שאין הכרח שדעת מרן שלעולם צריך לברך, ואדרבא מדברי מרן בב"י סי קעט נראה דס"ל שכל שברך בסתם פוטר כל מה שיביאו לפניו כמו שהארכנו לעיל. וכן דעת הרבה אחרונים וכנז' שם. וא"כ נראה ודאי שיש לחוש בזה לדעת מרן וכמ"ש מרן הגרע"י שליט"א בהליכות עולם.
והנה ראיתי לרב ילקוט יוסף (ח"ג סימן ריא ס"ד דף תקכ"ו) שכתב ברכה אחת שמברך "בורא פרי העץ" פוטרת כל מיני העץ שלפניו, ואפילו אינם לפניו אם היה בדעתו עליהן "וכיוון לפטרם", יצא, ואין צריך לחזור ולברך. ע"כ. ומבואר יוצא שאם לא כיוון לפטור את הפירות שלא מונחים לפניו יצטרך לברך עליהם. וזה לא כמו שכתב בהליכות עולם הנז'. אמנם קושטא קאי דאיהו גופיה ס"ל כדבר אביו הגאון הראש"ל שלעולם פוטר כל מה שיביאו לו אח"כ כמ"ש שם ס' רו (סכ"א דף תס"ד) וז"ל: מי שבירך על פירות שלפניו, ואחר כך הביאו לו יותר מאותו המין, או ממין אחר שברכתו כברכת הראשון, אפילו אחר שכבר סיים אכילת הפירות הראשונים, אין צריך לברך. ואפילו אם לא היה דעתו בהדיא על כל מה שיביאו, רק שבירך על פירות אלו שהיו לפניו בסתם. שבזה פוטר כל מה שיביאו לו עוד מאותו המין או מין אחר שברכתו כמותו. שדרך האדם להיגרר מאכילה קטנה לאכילה גדולה, וחשיב כאילו דעתו היתה על הפירות האחרים שיביאו לו. אבל אם חשב בדעתו בפירוש שלא לאכול יותר מאותו הפרי, ואחר כך הביאו לו עוד מאותו פרי, צריך לברך שנית על הפרי שהביאו לפניו וכו'. ע"ש. ולכאורה דבריו סתראי נינהו. ושו"ר להרב ילקו"י בשארית יוסף ח"ג (דף שמב) שעמד בזה וכתב דמה שכתב בהלכה בעמוד תקכ"ו, הוא מדברי מרן הראש"ל שליט"א בקול סיני. ותירץ דהתם מיירי באופן שלא נשארו לפניו ממין הראשון, וע"כ לפרש כן שלא יסתרו דברי אביו ממ"ש מרן בשו"ע ס' רו ס"ה שברכת מין שלפניו פוטרת אף מה שיביא לאחר מכן ומשמע אף שלא כיוון בהדיא. וסיים שם וז"ל: ועיין בש"ע הגר"ז (ס"ט) שכתב, שכאשר בירך היה דעתו גם על השני לאוכלו, אפי' לא היה דעתו בפירוש לפוטרו בברכה זו, אינו מברך. [ולפ"ז יש לומר דזה מ"ש בעמוד תס"ד]. אבל אם לא היתה דעתו עליו בשעת ברכה, צריך לחזור ולברך אם סיים הראשונים [ולזה הכוונה בעמ' תקכ"ו], עכ"ל. (ומה שכתוב בסוגרים המרובעים הם דברי הרב שארית יוסף). ונראה שהרב רצה לתרץ ב' תירוצים, האחד לחלק בין אם סיים הפירות המונחים לפניו שבזה אם בירך בסתם צריך לחזור ולברך כמו שפסק בדף תקכ"ו, ולבין אם עדיין לא סיים הפירות שלפניו והביאו לו אחרים, שבזה אין חוזר ומברך כמו שפסק בדף תס"ד. ותירוץ שני ע"פ מ"ש הגר"ז, שהמברך בסתם שפוטר אף מה שלא היה לפניו זהו דוקא אם היה בדעתו על המין השני לאוכלו, ואינו מברך אף אם סיים לאכול את המין הראשון, וזה מ"ש בדף תס"ד. ואם לא היתה דעתו על המין השני לאוכלו ובירך בסתם, צריך לחזור ולברך אם סיים את הראשונים וכמו שכתב בדף תקכ"ו. ולפע"ד א"א ליישב כן, שמה שתירץ שבדף תס"ד איירי בדווקא שעדין לא סיים הפירות הראשונים, הנה לישנא לא משמע הכי, דכתב: "מי שבירך על פירות שלפניו, ואח"כ הביאו לו יותר מאותו המין או ממין אחר וכו' "אפילו אחר שכבר סיים אכילת הפירות הראשונים" ואפילו אם לא היה דעתו בהדיא על כל מה שיביאו וכו'. ומשמע דמיירי שהביאו אותם אחר שסיים אכילת הפירות הראשונים. ועוד שבהערה למטה הביא שורה של פוסקים להוכיח נגד הרב בא"ח, שכתב שאם סיים הפירות המונחים לפניו לכ"ע צריך לחזור ולברך אם בירך בסתם [וע"ש דלא דק בהעתקת לשון הבא"ח]. ובסוף דבריו כתב ולכן מה שכתב בבא"ח הנ"ל דלכולי עלמא וכו', לא זכר שר דברי החולקים, ואם כן ספק ברכות להקל". ע"כ. ומה שכתב בתירוץ השני דס"ל כדברי הגר"ז, הנה בדף תס"ד משמע בהדיא דלא ס"ל הכי אלא מדין גרירה, ולא מטעם שהיה דעתו על הפירות. ועוד שלא זכר הרב ילקו"י דברי הגר"ז בהערה כלל, ואם איתא שבנה ההלכה ע"פ דברי הגר"ז היה לו להביאו. אמנם לפי הנראה בעמ' תקכו לא נחית כלל לבאר דיני היסח הדעת בברכות, אלא לדיני קדימה בברכות ולכן לא כתב חילוקי דינים הנזכרים בעמ' תסד אלא כתב עיקר הדין אם כיוון לשאר פירות פטרם. ואה"נ שכל אופן שנוכל לומר עליו שיש בו כונה לפטור שאר פירות דינם כן, וביאור אופנים אלו בעמ' תסד. ודו"ק.
מסקנא דמילתא: המברך על מאכל שלפניו בסתם ושוב הביאו לו מאותו המין או מין אחר שברכתו כברכת הראשון א"צ לברך ואפי' הביאו לפניו אחר שנגמר מין הראשון בין שברך על אוכל והביאו לפניו משקה או להיפך וכמו שפסק מרן הראשל"צ בהליכות עולם וכאמור.