סימן נו - אכילה קודם נט"י כשסעודתו לפניו (אם נחשב בכלל גורם ברכה שא"צ)
מאת ה"ה א. רומנו / מחוברת סיון תשס"ב (שנה ב') סי' עח
ראיתי ונתון אל לבי מה שכתב הרב מגן אברהם (סי' ריא סק"ט) שמי ששולחן ערוך לפניו לאכול פת, אינו רשאי לאכול לפני הסעודה תבשיל ממין דגן שנפטר בברכת המוציא, מפני שאסור לגרום ברכה שאינה צריכה. ע"ש. והסכימו עמו כמה אחרונים ומהם: הגר"ז (סי' רמט סי"א), והרב חיי אדם (כלל מ"א דין ה') והמשנ"ב (סי' רי"א סקכ"ח, ובסי' רטו ס"ק י"ח) האם דבר זה מוסכם בדברי רבותינו הראשונים ומה דעת מרן ז"ל שקבלנו הוראותיו? וזה החלי בעזר צורי וגואלי.
הנה מקור הדין שאין לברך ברכה שאינה צריכה הוא ביומא (סח:) דתנן וכהן גדול עומד ומקבל וקורא אחרי מות ואך בעשור וגולל ספר תורה ומניחו בחיקו ואומר: יותר ממה שקראתי לפניכם כתוב כאן. ובעשור שבחומש הפקודים קורא על פה. ובגמ' (שם ע.) פריך, אמאי קורא על פה נגלול וניקרי. ומשני, מפני שאין גוללין ס"ת בציבור מפני כבוד הציבור. ופריך, ונייתו ס"ת אחרינא וניקרו? רב הונא בר יהודה אומר, משום פגמו של ראשון. וריש לקיש אמר, משום ברכה שאינה צריכה. ופרש"י, ברכה שאינה צריכה, שיהיה צריך לחזור ולברך. עכ"ל. ורצונו לומר, בהיות וכל זמן שאין מביאין ספר תורה אחר, אין הכהן צריך לברך שנית אלא נפטר בברכה שבירך בתחילה, אם יביא ס"ת אחר יצטרך לחזור ולברך, ונמצא גורם בזה לברכה שאינה צריכה. ומכאן למדו רבותינו הראשונים ז"ל לכמה עניינים שאין לגרום ברכה שאינה צריכה וקבצם כעמיר גרנה מוה"ר הגר"מ הלוי זצ"ל בספרו הבהיר ברכת ה' (ח"א פ"א הערה 15). מ"מ לא שמענו מכאן אלא למי שהוא פטור מן הברכה ומביא עצמו לידי חיוב ברכה כההיא דיומא (ע.) אבל באופן שעדיין חייב לברך אלא שיש בידו אפשרות לעשות פעולה ולהפטר מן הברכה כנידון המג"א, מאין הרגלים לומר שגם זה בכלל גורם ברכה שאינה צריכה.
ובאמת שכל היד המרבה לבדוק בספרי רבותינו הראשונים תמצא שהתירו לברך בכה"ג, ולא חששו לגורם ברכה שא"צ. כי הנה בס' הפרדס (סי' פח) כתב וז"ל: כך מנהגו של רבינו קלונימוס כשמביאין לפניו מאכל של טרייש ושל וורשליש הקרויין מלמולין כל רבנן הורין לריפות מברך בורא מיני מזונות ואח"כ מעין שלש על המחיה ועל הכלכלה ואח"כ מברך ברכת המוציא וברכת המזון. אבל אם לא היו מביאין לו המאכל הזה עד דמברך תחילה המוציא ואח"כ מביאין לו המאכל מברך במ"מ בתחילה ואח"כ אינו מברך מעין שלש דהכי ס"ל דהאי פוטרת כל מיני מאכל היינו מברכה שלאחריו אבל לא מברכה שלפניו. עכ"ל. הא קמן, שאע"פ שהיה יכול לפטור את עצמו מברכה אחרונה על ידי שיאכלם בתוך הסעודה, אעפ"כ היה אוכלם לפני ברכת המוציא, משמע שאין בזה משום גורם ברכה שא"צ. וכן מצאתי בספר הפרדס (בסי' ע) מפורש כתוב לאמר: דברים הבאים מחמת הסעודה והביאם בתוך הסעודה כגון בשר ודגים ומליח וביצים וכל בישול וכל ירקות כיון דלצורך סעודה הביאום לפניו, אינם טעונים ברכה לא לפניהם ולא לאחריהם. "ואם רוצה להרבות בברכות יברך קודם ברכת המוציא". עכ"ל. גם הכלבו (סי' כד) כתב כעין זה בלשון הזה: כתב אחד מתלמידי רבני צרפת על רבו כמה פעמים ראיתי מורי הרב שכשמביאים לפניו על השלחן בשר של חדוש או בשר מבושם או ביצים מטוגנים או דבר שהוא חביב בעיניו נוטל אותו דבר ומברך עליו קודם שיברך על הפת המוציא ואומר זה חביב עלי יותר מן הפת ונוח לי לברך עליו תחילה לשבח את קוני באשר אני אוהב. עכ"ל. וכ"כ באו"ח (סי' יט) ובמחזור ויטרי (סי' עג). והרי הוא כמבוא'ר. [ואין לומר, דשאני הכא דחביב עליו, דבכה"ג שיש ברכה מובררת יותר כגון ברכת המוציא, אין להקדים ברכת החביב וכמ"ש הראשונים ז"ל] וכן מתבאר ממ"ש באו"ח (הלכות ברכות אות יד) בשם מהר"ם וז"ל: כשאדם אוכל פירות ודעתו לשתות יין אחריהם, מברך קודם השתיה ברכה אחרונה על הפירות שהיא בורא נפשות רבות ואח"כ בורא פרי הגפן על היין כדי להרבות בברכות. וכ' ע"ז האו"ח, נראה מזה שדעתו שברכת מעין שלש פוטרת בורא נפשות ומה שאמרו חז"ל אסור להרבות בברכות ה"מ בחנם כגון מי שלא אכל כל צרכו ומברך ברכת המזון ואח"כ מברך המוציא כדי להרבות אבל כגון זה אין איסור כלל. וכן נראה דעת הרמב"ם בסוף הלכות ברכות שכתב לעולם יזהר אדם מברכה שא"צ, וירבה בברכות הצריכות. וכן אמר דוד בכל יום אברכך. עכ"ל. משמע שמחלק בין מקום שפטור מלברך ומביא עצמו לידי חיוב לבין מקום שחייב לברך ויכול למנוע זאת, שאינו חייב למנוע אלא רשאי לברך. ולכן מי שלא אכל כל צרכו אין לו לברך ברכת המזון ולברך שוב המוציא, כי הוא מרבה בברכות שהיה פטור מהם. אבל האוכל פירות וכבר נתחייב בברכת בנ"ר, אינו חייב לשתות יין ולגרום שברכת מעין שלש תפטור גם את הפירות אלא רשאי לברך תחילה בנ"ר שנתחייב בה. ואין בזה משום מרבה בברכות. וסיים האו"ח שכן נראה מדברי הרמב"ם. וכ"כ בס' תשב"ץ (סי' שי) שכשאוכל פירות ודעתו לשתות יין באחרונה, יברך קודם נפשות ואח"כ יברך על הגפן כדי להרבות בברכות. עכ"ל. וכ"כ הכלבו (סי' כד) בשם מהר"ם. וכן יש ללמוד מדברי ס' תניא רבתי (ענין ברכת היין עמו' 62) שכתב וז"ל: והשורה פתו ביין או בשום משקה כתב רבינו שלמה ז"ל שהפת פוטרתן ולעולם אינו חייב לברך בורא פרי הגפן או שהכל עד שישתה המשקה דרך שתיה לפיכך נראה שטוב לברך תחלה על המשקה ואח"כ ישרה בו פתו. וכן נמי שנותנים היין בקערה עם המלח כדי לטבול בו את הבשר א"צ לברך, דהו"ל בשר עיקר והבשר כבר נפטר בברכת המוציא. עכ"ל. ומשמעות דבריו כיון שאינו חייב לברך על המשקה רק דרך שתיה לכן כדי לא להפסיד את ברכת המשקה יברך עליו קודם שישרה פתו. אמנם ראיתי בברכת ה' (חלק ג פרק י ע"מ רפ) שכתב, כי מ"ש התניא "לפיכך נראה שטוב לברך על המשקה ואח"כ ישרה בו פיתו" חוזר על מה שכתב קודם לכן בסמוך ממש וז"ל: ולעולם אינו חייב לברך בורא פרי הגפן או שהכל "עד שישתה המשקה דרך שתיה" עכ"ל, והכי פירושו, כיון שכששותה המשקה דרך שתיה צריך לברך עליו אפילו בסעודה, לפיכך, טוב למי שרוצה לשרות פתו שפטור מלברך עליו, שיקדים לברך על המשקה וישתה ממנו קודם שישרה בו פתו שמא ישכח וישתה ממנו בלי ברכה בשעה שעסוק באכילת הפת ששורה בו שהרי הוא יושב בסעודה ודעתו גם לשתות ממנו דרך שתיה עכת"ד. ושמעתי ממו"ר הר"א מאזוז נר"ו, שקשה לפרש כן בלשון ספר התניא מפני שלדבריו לא קאי אלא אדיוקא שאם שותה בדרך שתיה צריך לברך ולכך טוב שיברך קודם שישרה כדי שלא ישכח. משא"כ לפירושנו הנ"ל , דכיון שאי אפשר לברך אם ישרה, טוב לחייב עצמו בברכה קודם שישרה בו פתו ביין. ואע"פ שיש מקום ליישב פירושו של הברכ"ה זצ"ל, דלאו אדסמיך ליה קאי, אלא כיון שכתב בתחילה שיש לברך על המשקה בסעודה ושוב כתב כששורה אין לברך ע"ז סיים דכדי שלא ישכח טוב שיברך קודם שישרה, מ"מ עדיין דוחק הוא להעמיס כן בכוונת ספר התניא החשש "שמא ישכח" שלא הזכירו על דל שפתיו. עכת"ד. והדברים ברורים.
גם בספר הפרנס (שיז) כתב וז"ל: ושינוי יין מברך הטוב והמטיב ורבנו שמואל כתב אם ידוע שהאחרון משתנה לעילויה והביאו שתיהן יחד מברך על הרע בורא פרי הגפן ועל הטוב, הטוב והמטיב עכ"ל ומבואר, שאע"פ שאם יברך על היין הטוב תחילה יפטר מברכת הטוב והמטיב מ"מ אינו מחויב לעשות כן. ומצאתי עוד בשו"ת רב פעלים ח"ב (חאו"ח סי' כז) שכתב לדקדק כן ממ"ש מרן (בסימן קעה ס"ג) שכתב וז"ל: הביאו לו יין רע ויין טוב כאחד, יברך מיד בורא פרי הגפן על הטוב, ופוטר את הרע. ולא יברך על הרע תחילה בורא פרי הגפן כדי לברך אחריו הטוב והמטיב, כי לעולם יש לו לברך על העיקר ועל החביב תחילה עכ"ל. ממ"ש הטעם שלא יברך על הרע תחילה כי לעולם יש לברך על החביב תחילה, ולא מטעם מרבה בברכות, נראה דבכהאי גוונא אין בזה משום גורם ברכה שאינה צריכה. ע"ש. ובאמת יש לחזק ראיה זו להוכיח כן מדברי המרדכי עצמו (בפרק הרואה סימן רטז בשם אבי העזרי) שהם מקור דברי מרן ז"ל הנ"ל שכתב בזה"ל: אם הביאו לו יין רע ויין טוב כאחד יש לו לברך מיד בורא פרי הגפן על היין הטוב ופוטר את הרע, "ולא יברך על הרע תחילה בורא פרי הגפן כדי לברך אחריו הטוב והמטיב כדי להרבות בברכות" כי לעולם יש לברך על העיקר והחביב תחילה כדאמרינן בפרק כיצד מברכין (נא.) עכ"ל. ומשמע, דבלאו האי טעמא רשאי להרבות בברכות בכה"ג. ומכ"ש לפמ"ש בספר בני ציון ליכטמן (סי' קעה עמוד מב) שמצא לראבי"ה (סי' תקט) שחזר בו ממ"ש בברכות והתיר לברך על היין הרע תחילה ושכן כתב בספר האגודה (ברכות פ"ט סי' רו) בשם הראבי"ה. כיעו"ש.
גם הרא"ש בפסקיו (פ' כיצד מברכין סי' כט) אחר שהביא מחלוקת הפוסקים אם צריך לברך על מים ושאר משקים בסעודה ונטתה דעתו שלא לברך, סיים וז"ל: והרוצה להסתלק מן הספק קודם נטילת ידים ישב במקומו ויברך על מים אדעתא לשתות תוך הסעודה עכ"ל. ולכאורה לפמ"ש המג"א וסיעתו שאסור לאדם להרבות בברכות גם באופן שעדיין אינו פטור מלברך שכל שיכול למעט, עליו לעשות כן. א"כ היאך נתן הרא"ש עצה לברך על מים קודם המוציא, והלא לדעתו יכול הוא לפוטרם בברכת המוציא, והרי הוא גורם ברכה שאינה צריכה? אלא ודאי דס"ל להרא"ש דבכה"ג שלא נפטר עדיין רשאי לברך על המים ואין בזה משום גורם ברכה שא"צ. כל קבל דנא ראיתי בברכת ה' (ח"א פ"א הערה 26) שכתב, שלא חשש הרא"ש בזה לגורם ברכה שא"צ מפני שבמקום מחלוקת הפוסקים אם מים נפטרים בהמוציא או לא, שפיר דמי לנהוג כן, ואין בזה משום גורם ברכה שאינה צריכה, שעושה כן כדי להנצל ממחלוקת. וכמו שלמדנו מדברי מרן בבב"י סימן קעד ס"א גבי הבדלה שהתיר מרן לכוין שלא לפטור יין שבסעודה ואז יצטרך לברך לכו"ע ואע"פ שגורם ברכה שאינה צריכה לדעת הסוברים שיין של הבדלה פוטר יין שבסעודה מ"מ כיון שיש סוברים שאינו פוטר ואם יכוין שלא לפטור יצטרך לברך לכו"ע שפיר דמי עכת"ד. אכן קשה לפרש כן בדברי הרא"ש, מפני שכל הטעם שמותר לגרום ברכה שאינה צריכה באופן שיש מחלוקת כדי לברך לכו"ע הוא מפני שיותר חמור לבטל ברכה הצריכה מאשר לגרום לברך ברכה שאינה צריכה, וא"כ אם היה בזה חשש כל שהוא של גורם ברכה שא"צ [ובפרט שלדעת הרא"ש שמעיקר הדין א"צ לברך על המים בסעודה] היה לו לרא"ש להציע שישב קודם הסעודה ויברך על יין או יברך על סוכר ויפטור את המים. ועוד, מה הלשון אומרת "הרוצה להסתלק מן הספק". ועוד, שהיה לו להרא"ש לבאר טעם זה שבכה"ג אין בזה משום ברכה שא"צ וכמו שמצאנו להרא"ש בתשובה (כלל כד דין ד) שהקשה בכיוצ"ב כיעו"ש. לכן נראה יותר שמה שהתיר הרא"ש לברך על מים הוא משום דס"ל כאותם ראשונים דלא חשיב גורם ברכה שאינה צריכה באופן שעדיין לא נפטר. ומעתה מרן בש"ע (סי' קעד ס"ז) שפסק כדברי הרא"ש להלכה, הם ראיה ברורה לנ"ד, שאין נחשב בכה"ג גורם ברכה שאינה צריכה.
ובהיותי בזה ראיתי למוה"ר הגר"מ הלוי זצ"ל בס' ברכ"ה (ח"א הערה 21 ו- 35) שכתב לסייע דברי המג"א הנ"ל מדברי הריטב"א בחידושיו ליומא (ע.) שכתב וז"ל: משום ברכה שא"צ, פירוש, וכל דאפשר שלא להרבות בברכות טפי עדיף. וכתב בתוספות כי מכאן נראה שיש להזהר שהשוחט הרבה בהמות או הרבה עופות ביחד אסור לו לשוח בין שחיטה זו לזו מפני שיצטרך לחזור ולברך כיון ששח בינתים הו"ל ברכה שאינה צריכה, ורבינו ז"ל [הרא"ה ז"ל] אומר בשם רבו הרמב"ן ז"ל כי רשאי לשוח וא"צ לחזור ולברך וכו' וסיים שם: מיהו דינם של רבותינו בעלי התוספות ז"ל אמת הוא לענין שאר דברים, וכגון הרוצה לאכול פירות דכל שאפשר לו לאכלם בתוך הסעודה כדי למעט בברכות הכי אית ליה למיעבד כל היכא שאפשר שלא ישנה סדר אכילתו עכ"ל. ובהשקפה ראשונה חשבתי שהברכ"ה ז"ל מפרש מ"ש הריטב"א "דכל שאפשר וכו'" היינו במי שנמצא לפני הסעודה, ועל זה קאמר, שיאכלם בתוך הסעודה כדי למעט בברכות. ומכאן הביא סייעתא להמג"א. אולם שוב הראוני שבח"ג (עמוד רנח) שפירש הברכ"ה ז"ל דברי הריטב"א הנ"ל במי שנמצא בתוך הסעודה שלא יניח אכילת הפירות לאחר ברכת המזון ואעפ"כ כתב שמדבריו סייעתא להמג"א וסיעתו כיעו"ש. ואינו מובן, שהרי אם נפרש דברי הריטב"א כן, אין מדבריו סיוע למגן אברהם וסיעתו, שבודאי יש לחלק בין מי שבירך המוציא וכל זמן שנמצא בתוך הסעודה פטור מלברך על הפירות לאחריו שהרי ברהמ"ז פוטרת אותם ואם יניחם לאכלם לאחר הסעודה יצטרך לברך גם ברכה אחרונה שהיה יכול להיפטר ממנה ע"י ברהמ"ז לבין נידון המג"א שעדיין לא נפטר מלברך, שיש לומר דלא חשיב בכלל גורם ברכה שאינה צריכה. ובאמת שע"כ לפרש דברי הריטב"א במי שנמצא בתוך הסעודה, שהרי הוא ז"ל כתב, כי דינם של התוספות אמת הוא לענין שאר דברים וכגון הרוצה לאכול פירות וכו' ואם נאמר שבכלל זה גם הרוצה לאכול פירות קודם הסעודה שאין לו לעשות כן אלא יניחם לאכלם בתוך הסעודה, א"כ אין זה דינם של התוספות מפני שלא דיברו אלא במי שפטור מלברך ומביא עצמו לידי חיוב ברכה. ועוד, שחידוש כזה לא היה לו לריטב"א להבליעו בתוך סתימות דבריו. אלא ודאי, שכוונת הריטב"א היא דוקא במי שנמצא בתוך סעודתו ואפשר לו לאכול את הפירות לפני ברכת המזון, צריך לאכלם כעת כדי למעט בברכות. וזה עולה בקנה אחד עם מה שלמדו תוספות מן הגמ' (שם). ברם יש להביא ראיה לדברי המג"א ממ"ש הריטב"א בברכות (מא.) אהא דפריך בגמ' שם ממאי דתניא היו לפניו צנון וזית מברך על הצנון ופוטר את הזית, דס"ד דמקשה דבאין הצנון עיקר ואפ"ה יקדים את הצנון שברכתו אדמה ויפטור את הזית, דהא אפי' בירך על הזית בורא פרי האדמה יצא כדאיתא במתני'. וסיים ע"ז הריטב"א שם: ואע"ג דהתם נמי בדיעבד ה"נ כדיעבד דמי, דכיון דאית ליה לברך על הצנון בורא פרי האדמה ומכי בריך על הצנון איפטר ליה זית ממילא, וטעמא כדי שלא ירבה בברכות, דריבוי בברכות שלא לצורך אסור דהו"ל כעין ברכה לבטלה. עכ"ל. משמע דאפי' בכהאי גוונא הו"ל גורם ברכה שאינה צריכה. ואף שיד הדוחה נטויה לומר שזהו דוקא לסברת המקשה אבל לפי המתרץ בגמ' שם דצנון עיקר, אין הכרח לזה, מ"מ יותר נראה שהריטב"א בשיטת הרא"ה רבו שנביא להלן בסמוך אזיל. וגם מדברי הרא"ה בחידושיו לברכות (מא.) אהא דאמרי' דכשאין ברכותיהן שוות מברך על זה וחוזר ומברך ע"ז, פירש, דהיינו לומר שיברך תחילה על החשוב כגון פרי האדמה ופרי העץ, פרי העץ עדיף. שכתב ע"ז בזה"ל: ואע"ג דאמרינן במתני' דאם בירך על פירות האילן בורא פרי האדמה יצא, ואם איתא הוה ליה לאקדומי בורא פרי האדמה כי היכי דלפטרו אידך כדי שלא להרבות בברכות ואע"ג דבורא פרי העץ עדיף, ומש"ה מקדים ליה הו"ל למימר בורא פרי האדמה כדי שלא להרבות בברכות כדקיי"ל דאסור לרבות בברכות בחנם כדמוכח ביומא (ע.) ובסוטה (מא.), איכא למימר דכי אמרינן דאם בירך על פירות האילן בורא פרי האדמה יצא, ה"מ כשמתכוין לצאת באותה ברכה אבל ודאי עיקר מצוותו לצאת בכל אחד בברכתו הראויה לו. עכ"ל. ומבואר יוצא מדבריו שאפי' בכה"ג שעדיין לא נפטר אם יכול לעשות פעולה כדי למנוע ברכות אחרות, יש לו לעשות כן, ואם לא עשה כן, הו"ל מרבה בברכות חנם. נמצא שמצאנו להריטב"א והרא"ה תנאי דמסייעי להמג"א וסיעתו הנ"ל. וע"ע בברכ"ה ח"ג (פ"י ס"ב) ובשו"ת יבי"א ח"ז (סי' לב עמו' פח בהערה).
ומ"מ לענין הדין נראה שהעיקר כדעת רוב רבותינו הראשונים ז"ל הנ"ל ועל צבאם הרמב"ם והרא"ש ומרן ז"ל שקבלנו הוראותיו, שבכהאי גוונא שעדיין אינו פטור מלברך לא חשיב גורם ברכה שאינה צריכה, וכן הסכימו הרבה אחרונים ומהם: הרב חמד משה (סוס"י רמט), הגר"ח בן עטאר בס' ראשון לציון (יו"ד סי' רס"ה דק"י ע"ג), והרב בני ציון ליכטמן (סוס"י רט"ו ובסי' ריא), וגם הגרי"ח בשו"ת ר"פ (שם) השבח השביח סברת הח"מ הנ"ל אלא שלמעשה חשש להגר"ז שהעתיק דברי המג"א ואילו ראה דברי כל הראשונים הנ"ל, היה מכריע כן למעשה. לכן ברור שכן עיקר למעשה. ואע"פ שבענייני ברכות אנו חוששים הרבה מ"מ זהו דוקא בברכה שא"צ ממש שיש אומרים שאיסורה מן התורה אבל בגורם ברכה שאינה צריכה שלכל הדעות איסורה מדברי סופרים וכמ"ש הברכ"ה (שם עמו' מא) בשם מרן החיד"א ושאר אחרונים, נראה שיש לנו לילך אחרי כללי ההוראה שהעיקר כדעת רוב הפוסקים וספר תורה גבן הוא מרן ז"ל שאין בזה חשש גורם כלל. ובפרט ששמעתי שכן המנהג בהרבה מקומות שאין מקפידים על זה. וישראל אם אינם נביאים בני נביאים הם. וע"ע בשו"ת יחו"ד (ח"ו סוס"י כו) מ"ש בנ"ד. והנלעד"כ. וציי"מ וימ"ן
ומידי דברי בענין ברכה שא"צ ראיתי לדון עוד במ"ש מוה"ר הגר"מ הלוי זצ"ל בספרו ברכת ה' (ח"ג פ"י סס"ג וסע"ח) שאדם שאכל קודם סעודה שיעור כזית מכל אוכל חוץ מתמרים ואוכל שעשוי מחמשת מיני דגן, ימתין מלברך ברכה אחרונה עד שיסיים את הסעודה קודם ברכת המזון. ושם במקור הברכה (הערה 295) כתב לדחות דברי מרן הראש"ל נר"ו בשו"ת יחוה דעת (סימן פב) שכתב שאין לברך משום סב"ל וטעמו שם שאין שייך לומר סב"ל אלא אם כן כבר בירך ברכת המזון אבל קודם שיברך ברכת המזון כיון שעדיין לא יצא ידי ברכה אחרונה עליהם אם יברך עליהם ברכה אחרונה אינו מברך לבטלה ואע"פ שעכ"פ גורם ברכה שאינה צריכה לדעת הסוברים שהאוכל שאכל קודם המוציא נפטר בברכת המזון מ"מ מוטב לגרום ברכה שאינה צריכה לדעה אחת מלבטל ברכה הצריכה לדעה אחרת עכ"ד. ע"ש. אולם לענ"ד נראה שהצדק עם מר"ן הראש"ל נר"ו וגם בכהאי גוונא שייך למימר סב"ל שהרי לאותם הסוברים שאוכל שנאכל קודם המוציא נפטר בברכת המזון אינו יכול לברך לאחריו דאם יברך נמצא מברך ברכה שאינה צריכה ולא חשיב גורם. וכן מוכח מדברי מרן בב"י (סי' תפו) שאחר שכתב שיש ראשונים שסוברים שצריך לאכול כזית מהכרפס כתב וז"ל: אבל נראה לומר דכיון שאם יאכל כזית צריך לברך אחריו לדעת ר"י כמו שנתבאר בסימן תע"ג ואם יאכל פחות מכזית אינו צריך לברך אחריו טפי עדיף לאכול פחות מכזית מלאכול כזית "שאם מברך אחריו לדעת רשב"ם הויא ברכה שאינה צריכה" ואם אינו מברך אחריו נהנה מהעולם הזה בלא ברכה לאחריו וכיון שאכילה זו אינה חובה אלא כדי שהיה היכר לתינוקות בפחות מכזית נמי סגי וכן ראוי לנהוג עכ"ל. הרי להדיא כותב מרן שאין לברך לאחריו מפני שלדעת רשב"ם כיון שבירך על הכרפס ממילא נפטר המרור והוי ליה הכרפס כחלק מהסעודה ואם יברך אחריו נפשות הויא היא גופה ברכה שאינה צריכה. ואין לומר בכונת מרן שהטעם שאין לברך לרשב"ם מפני שברכת הכרפס פוטר את המרור ואם יברך נפשות שוב יצטרך לברך בפה"א על המרור והוי ליה גורם ברכה שאינה צריכה כמש"כ מרן בסימן תע"ג, שהרי כיון שיש מחלוקת בין ר"י לרשב"ם אם ברכת המוציא פוטר את המרור ודאי שמר"ן יחוש לסב"ל ולא צריך לברך עליו א"כ מה איכפת לן אם יברך לאחריו לדעת רשב"ם אלא שעל כרחך לומר בכוונת מרן כמש"כ בעניותין. וכן יש לדקדק ממה שכתב מרן סי' תעג ס"ו וז"ל ויקח מהכרפס פחות מכזית ומטבלו בחומץ ומברך בפה"א ואוכל "ואינו מברך לאחריו" עכ"ל ומשמע שרצונו לומר שאפילו אכל כזית אינו מברך לאחריו והטעם כאמור וכ"כ המאמר מרדכי (שם ס"ק ג) בדעת מרן ומאותו טעם שמרן חשש לדעת רשב"ם וכ"כ הגאון ערך השולחן (סי' תעג אות יב) וכ"כ בספר נהר שלום (סי' תעג אות ה) וכ"כ המגן אברהם (סי' תעג ס"ק ח)וכ"כ עוד אחרונים וכן פסק בשו"ת חזון עובדיה ח"א סימן י"ח עש"ב.
ועוד יש להוכיח ממ"ש מרן (סימן קעד ס"א) גבי יין של הבדלה אם פוטר יין של סעודה שאחר שכתב שיכוין לא לפטור כתב שאם בירך ולא כיון סב"ל ולא יברך שוב על היין, ושאל ידי"ן רמ"פ הי"ו, אם איתא לדברי מוה"ר זצ"ל, מדוע מרן לא הציע שיברך ברכה אחרונה על היין של הבדלה ושוב יברך בפה"ג לכו"ע. ואין לומר שמרן קאי למי שלא שתה רביעית שהרי מרן בהלכות הבדלה (סימן רצ"ט ס"ח) כתב שלמ"ד שיין של הבדלה פוטר יין שבסעודה מברכה ראשונה גם אין לברך לאחריו ע"ש. על כרחך מיירי אפילו כששתה רביעית אולם לפמ"ש ניחא דאם יברך הויא היא גופה ברכה שאינה צריכה למ"ד שיין של הבדלה פוטר יין שבסעודה לכן מר"ן אמר סב"ל ולא הציע כן.
פירות הנושרין מכל האמור: מעיקר הדין רשאי אדם לאכול לפני סעודה כל אשר יחפוץ, ואפי' דברים הבאים מחמת הסעודה שנפטרים בברכת המוציא ואין בזה משום גורם ברכה שאינה צריכה שכן דעת רוב רבותינו הראשונים ז"ל ועל צבאם הרמב"ם והרא"ש, וכ"ן דעת מרן שקבלנו הוראותיו. ואצ"ל שרשאי לנהוג כן ביום השבת כדי להשלים מאה ברכות. ומי שאכל קודם הסעודה שיעור כזית מכל מאכל אשר יאכל חוץ מתמרים ומאכל העשוי מחמשת המינים, לא יברך ברכה אחרונה, מפני שיש אומרים שנפטר בברכת המזון, וסב"ל.
הערות על הנ"ל
שנדפסו במכתבים למערכת שבחוברת אלול תשס"ב (שנה ב')
בס"ד שבועות תשס"ב
לכבוד מערכת "וקנה לך חבר"
שלום וברכה!
ראיתי בירחון "וקנה לך חבר" גליון סיון תשס"ב (עמוד שפ"ז) שהביא הה"כ נר"ו דברי מוה"ר הגר"מ הלוי זצוק"ל במ"ש בספרו ברכת ה' (ח"ג פ"י סס"ג וסע"ח) גבי אדם שאכל קודם סעודה שיעור כזית מכל מאכל חוץ מתמרים וחמשת מיני דגן שימתין מלברך ברכה אחרונה עד שיסיים הסעודה קודם ברכת המזון ובהערה (295) כתת להשיב על דברי מרן הגרע"י שיבלחט"א ביחו"ד. וכתב ע"ז הה"כ נר"ו וז"ל: אולם לענ"ד הצדק עם מרן הראש"ל נר"ו וגם בכה"ג שייך למימר סב"ל שהרי לאותם הסוברים שאוכל שנאכל קודים המוציא נפטר בברכת המזון ואינו יכול לברך אחריו, דאם יברך נמצא מברך ברכה שא"צ ולא חשיב גורם וכן מוכח מדברי מרן בב"י (סי' תפו) מדין כרפס וכו' וכן יש לדקדק ממ"ש מרן בש"ע (סי' תעג ס"ו) וז"ל: ויקח מהכרפס פחות מכזית וכו' ואינו מברך לאחריו וכ"כ כמה אחרונים ע"ש. עכ"ד.
ולענ"ד יש ליישב דברי מוה"ר זצ"ל, דהנה אע"פ שנפטרת ברכת בנ"ר ע"י ברכת המזון הנה כל זמן שעוד לא בירך ברה"מ עוד לא נפטר מברכת בנ"ר ויש עליו חיוב לברכה. תדע, דאם לבסוף נמלך מלאכול הרי בודאי חייב בברכת נפשות וא"כ ה"ה נמי שכל עוד שלא בירך ברכת המזון חייב בברכת נפשות. ורק אם ימתין לסוף סעודתו גורם ברכה שא"צ שהרי יכול היה להפטר מנפשות ע"י ברכת המזון שבירך לבסוף אבל לקרוא לזה ברכה שא"צ מנ"ל הא התחייב לברכה ועוד לא נפטר ע"י ברכת המזון. ולפ"ז נדחה מ"ש הה"כ בתחילה.
גם מה שכתב וכן מוכח מהב"י. הנה מוה"ר זצ"ל כל רז לא אניס ליה ובפרט ב"י, ובהמשך הפרק בהערה הבאה (296) בד"ה אולם מי שטעה וכו' הב"ד מרן הנ"ל והאחרונים בזה וכתב עליהם, הטעם של סב"ל לא שייך כ"כ בנ"ד שכן אם מברך לפני ברה"מ שעדיין לא נפטר מברכה אחרונה לכו"ע לא הוי ברכה לבטלה אלא שגורם לברכה שאינה צריכה [כצ"ל] וזה איסור קל יותר מברכה לבטלה ובמקום שיש מחלוקת אדרבא עדיף לברך כדי שלא לבטל וכו' אלא הטעם שאין לברך אחריו מיד וכו' עכ"ל. הראת לדעת שמוה"ר זצ"ל ידע גם ידע מדברי הש"ע ומסביר דברי הש"ע דגורם ברכה שא"צ. ושו"ר בספרו ברכ"ה ח"א (עמוד לג) שהעתיק דברי הב"י (סי' תפו) הנ"ל וז"ל: ולדעת רשב"ם א"צ לברך אחריו ואם מברך אחריו הוי גורם ברכה שא"צ לדעת רשב"ם עכ"ד. ומשמע שמסביר מ"ש מרן "הוי ברכה לבטלה" ר"ל, גורם. וכמ"ש שם ממ"ש בש"ע (סי' תרעז) שהב"ד תה"ד (סי' קא) וכתב עליו ור"ל לגרום ברכה שא"צ. ע"ש.
ומה שכתב להקשות ע"ד מוה"ר זצ"ל מש"ע (סי' קעד ס"ד) שאלתי למו"ר הגאון ר' אליהו מאדאר שליט"א, ואמר לי שכבר הקשה כן ע"ד מוה"ר זצ"ל וצ"ע מדין זה עכ"ד.
ע"ה יצחק משה ס"ט
תשובת הכותב
קראתי כל הנ"ל וחזרתי שנית על המקרא. ובאמת שאין כל חדש בדברי הרב המשיג, וכבר ראיתי כל מ"ש מוה"ר הברכ"ה בכל המקומות שציין, ואעפ"כ נלע"ד שהצדק עם מרן הראש"ל נר"ו אלא שבעוניי קצרתי במקום שהיה לי להאריך. ואבאר שיחותי כעת. כי מ"ש הה"כ נר"ו שכל זמן שלא בירך ברכת המזון עדיין חייב בברכת בורא נפשות, לעד"נ שאינו כן, שהרי רבותינו הראשונים דס"ל שברכת בנ"ר נפטרת בברכת המזון, כתבו שאין לברך לאחריו כיון שאוכל סמוך לסעודה וא"כ הו"ל כדברים הבאים בתוך הסעודה שטעונים ברכה לפניהם ולא לאחריהם, וא"כ בשעה שאכל כזית לחם ונתחייב בברכת המזון נפקע ממנו חיוב ברכת בורא נפשות וה"ה אם עדיין לא אכל לחם כיון שדעתו לאכול לחם אינו חייב בברכת נפשות, ורק אם נמלך שאז לא נכנס כלל לחיוב ברכת המזון, מתחייב בברכת בנ"ר. וזהו סברת כמה אחרונים שנראה מדבריהם שתפסו במושלם דבכה"ג חשיב ברכה שאינה צריכה ממש ולא רק גורם. וכן פשט דברי מרן בב"י (סי' תפו) שכתב בזה"ל: שאין לברך לאחריו [לאחר הכרפס] דאם מברך לאחריו "הויא ברכה שאינה צריכה" ולא כתב גורם וכן הוא משמעות לשון התה"ד.
איך שיהיה, גם הה"כ ורבו נר"ו מסכימים שיש להקשות ע"ד מוה"ר זצ"ל מדברי מרן בב"י סי' קעד והניחו הדבר בצ"ע. וא"כ על כרחנו להסכים לכל האמור, וכמסקנת האחרונים דבכה"ג אמרינן סב"ל.
איתן רומנו