סימן ג - צורת הפתח המפרידה בין בית הכסא למקום נטילה
מאת ר' יונה לגזיאל / מחוברת אב תשס"א (שנה א') סי' סז
עמדתי ואתבונן לדעת האם מועילה צורת הפתח להפריד בין בית הכסא לברז המים הסמוך לו על מנת שיוכל ליטול ידיו במקום ההוא?
הנה מרן בב"י (סימן ד) הביא דברי הראשונים שמצריכים נטילה אחר יציאה מבית הכסא בזה"ל: כתב ה"ר דוד אבודרהם בסוף ספרו בשם התשב"ץ (קטן סימן רעו), שבעה דברים צריכים נטילה לאחריהם וכו' והיוצא מבית הכסא כו' וכן כתוב בכלבו סימן כ"ג. וכן כתוב במרדכי פרק אלו דברים (ברכות סימן קצד). עכ"ל. וכ"פ בשולחנו הטהור (שם סעיף י"ח), אלו דברים צריכים נטילה במים וכו' והיוצא מבית הכסא וכו'. ע"כ. ובשערי תשובה (שם אות יב) הביא דברי הרב מחזיק ברכה, שטעם הנטילה ליוצא מבית הכסא הוא משום רוח רעה השורה בבית הכסא. ע"ש. וגם הרב משנה ברורה (שם סק"מ) כתב, שיוצא מבית הכסא אפי' לא עשה צרכיו צריך ליטול ידיו. והטעם הוא משום שרוח רעה שורה שם. ובשער הציון אות ס' כתב, שמקורו מספר ארצות החיים בשם כמה תשובות. וסיים: וממג"א סי' רכז סק"ב אין ראיה להיפך וכמ"ש הפמ"ג. וגם הרב כף החיים (סופר) ס"ק ס"ה הביא דברי כרם שלמה שכתב כי מדברי המג"א (שם) מבואר דדוקא בעשה צרכיו צריך ליטול ידיו וסיים: ועיין פמ"ג. והעיר ע"ז הכה"ח וז"ל: וראינו בפמ"ג בא"א סק"ז שכ"כ בתחילת דבריו ולבסוף סיים די"ל למג"א דהיוצא מבית הכסא קבוע בלא עשה צרכיו צריך ליטול ידיו וכו'. גם הגאון החיד"א בספר ברית עולם על ספר חסידים (סימן תתכ"ג) כתב בשם הזוהר, דאם נכנס לבית הכסא על הכניסה לבד שורה עליו רוח רעה אפי' לא עשה צרכיו. וכ"כ הרב כתם פז על הזוהר, וכ"כ כף החיים (סי' ח אות ח"י). וכ"כ עמודי השולחן על קיצור שו"ע (סי' ב אות יוד), בא"ח שם. עכ"ל כף החיים. ולכאורה יש ראיה לזה ממ"ש מרן להלן (סעיף כב) שהמקנח ידיו בכל מידי דמנקי יועיל לתפילה אבל לא להעביר רוח רעה ע"ש. הרי שטעם הנטילה הוא משום רוח רעה. אלא שיש לדחות שדברי מרן ז"ל שם הם על נטילת ידים של הבוקר. והנה מרן הראש"ל נר"ו בשו"ת יחוה דעת ח"ג ס"א אסף איש טהור את כל הנ"ל ועוד מקומות שטעם הנטילה ביוצא מבית הכסא הוא משום רוח רעה. ושם כתב שכן מתבאר בזוהר הקדוש (בהקדמת ספר בראשית דף י' ע"ב) שאדם שנכנס לבית הכסא לא יברך ולא יקרא בתורה כלל עד שיטול ידיו, ואת"ל שהטעם הוא משום שהתלכלכו ידיו, אינו כן, וכי במה התלכלכו? אלא משום שרוח רעה שורה בבית הכסא הנהנית מאותו לכלוך וטינוף שבבית הכסא ומיד כשנכנס אדם שם, שורה רוח רעה על קשרי אצבעותיו. עכ"ל.
והנה לפנינו בגמ' ברכות (כה:) הכי איתא, איתמר, צואה על בשרו או ידו מונחת בבית הכסא - רב הונא אמר, מותר לקרות ק"ש. רב חסדא אמר, אסור לקרות ק"ש. ע"כ. אבל הרי"ף העתיק לשון הגמ' הכי, איתמר, צואה על בשרו או ידו מטונפת מבית הכסא רב הונא אמר מותר וכו' גם מדברי הרמב"ם (בפ"ג מהלכות ק"ש הי"א) נראה שהיתה גירסתו בגמ' כגירסת הרי"ף שהרי כתב (שם) בזה"ל: היתה נטישת צואה על בשרו או ידיו מטונפות מבית הכסא ולא היה להן ריח רע כלל מפני קטנן או יבשותן מותר לקרות לפי שאין להם ריח רע וכו'. וכמה גאונים הורו שאסור לו לקרות אם היו ידיו מטונפות, וכן ראוי לעשות. עכ"ל. ופסקו הרי"ף והרמב"ם הנ"ל כרב הונא שמותר לקרות ק"ש. ומבואר יוצא מדבריהם, שדוקא אם ידיו מטונפות צריך נקיון לחומרא, אבל אם ידיו נקיות אחר שיצא מבית הכסא, אין צריך נטילה כלל. ואע"פ שרבינו יונה והרא"ש (שם) תמהו על גירסת הרי"ף והרמב"ם הנ"ל ודחאוה מן ההלכה, מ"מ, זהו דוקא לגבי מי שידיו מלולכות בצואה וכיוצא. אבל למה שמתבאר מדברי הרי"ף והרמב"ם שהיוצא מבית הכסא וידיו נקיות, שא"ץ נטילה כלל, נראה שהן הם יודו שאין צורך כלל בנטילה. וגם מפשט דברי המג"א על מ"ש מרן (סי' רכ"ז ס"ג) וז"ל: היה יושב בבית הכסא ושמע קול רעם או ראה ברק, אם יכול לצאת ולברך תוך כדי דיבור יצא, ואם לאו לא יצא. שכתב (שם סק"ז) בזה"ל: תוך כדי דיבור, וכגון שלא נגע עדיין במקום הטנופת ולא עשה צרכיו עדיין או שיכול ליטול ידיו, עיין ססי"ד. עכ"ל. משמע דפשיט"ל כסברת הרי"ף והרמב"ם הנ"ל, שהיוצא מבית הכסא לא צריך נטילה כלל, אלא שכבר כתבתי לעיל שהאחרונים ז"ל דחו ראיה זו. וע"ע בשו"ת יבי"א ח"ב (סי' א' אותיות א' וג') מ"ש בנדון הנ"ל. [ולמחלוקת הזוהר והמקובלים נגד הפוסקים הפשטנים, עיין בשו"ת יבי"א ח"ד חאו"ח (סי' ב אות ו'), וברכת ה' ח"א פ"ב הערה 37.]
ובברכות (כה:) אהא דתניא גרף של רעי ועביט של מי רגלים וכו' לא יקרא כנגדם עד שיוצאם או שיניחם תחת המטה וכו', אמר רב יוסף, בעאי מיניה מרב הונא פחות משלושה פשיטא לי כלבוד דמי (פרש"י, במניחן תחת המטה ורגליה קצרים שאין הימנה ולקרקע שלשה טפחים כלבוד דמי והרי הן כטמונים) שלשה, ארבעה עד תשעה מהו? א"ל לא ידענא, עשרה ודאי לא מבעיא לי. (פרש"י, עשרה ודאי, לא שאלתי ממנו דנראה כאילו אינה תחתיה מאחר שיש הפסק כ"כ, אין זה כיסוי.) אמר אביי, שפיר עבדת דלא איבעי לך, כל עשרה רשותיה אחריתי היא. אמר רבא, הלכתא פחות משלושה כלבוד דמי, עשרה רשותא אחריתי היא. ע"כ. ואפשר לפרש בדעת רש"י אין זה כיסוי ואסור לקרות או אע"פ שאין זה כיסוי מ"מ רשותא אחריתי כמו שכתוב בגמרא. וראיתי להמאירי (שם) שכתב וז"ל: היתה גבוה עשרה רשות בפני עצמה היא וכו' מ"מ נראה כדעת ראשון, ואם היה הוא על המטה ועביט או גרף תחתיה נראה שרשות בעצמו הוא וכל שאין רוח רע מגיעו מותר לקרות. עכ"ל. וכ"כ הרשב"א (שם) וז"ל: דרבא הכי קאמר פחות מג' פשיטא לי, ועשרה נמי פשוט דרשותא אחריתי היא עכ"ל. ועיין בתר"י (שם) שהאריכו בביאור הגמרא לדעת רש"י ורב האי גאון. ומסיק, שמעל עשרה רשותא אחריתי ומותר לקרות. והדין הנ"ל הובא בטור בסימן ע"ט וז"ל: היתה במקום גבוה עשרה טפחים או עמוק עשרה או שהיתה בבית אחד והוא בבית אחר אפילו הפתח פתוח ויושב בצדה ורואה אותה, אם אין לה ריח יכול לקרות דכיון שהיא ברשות אחרת קרינן ביה שפיר והיה מחניך קדוש. עכ"ל. ובב"י על דין שהיתה בבית אחד והוא בבית אחר כתב, וכ"כ הרא"ש סימן מו (ברכות) וז"ל: אבל כשהוא גבוה עשרה או נמוך עשרה כשהוא רואה אותה מותר, דכיון שהוא במקום מיוחד לעצמו קרינן ביה והיה מחניך קדוש. ולפי זה נראה, דאם צואה לפני הפתח מותר לקרות בבית אפילו רואה אותה, אפי' בתוך ארבע אמות אם אין הריח מגיע אליו רשות אחרת היא דפתח כנעול דמי והוי ליה כצואה בעששית ע"כ. וכן נראה לי לדקדק מדין חצר קטנה שנפרצה לגדולה כמו שאכתוב בסמוך בס"ד. ואע"פ שהרשב"א (ד"ה והיה, תשו' סימן תע"ד) כתב, דהא דתניא היה מקום גבוה עשרה או נמוך עשרה יושב בצדה וקורא, כשאינו רואה את הצואה הוא, דאילו ברואה אותה לעולם אסור, נראה לי, כדברי הרא"ש עיקר. ומיהו לכתחילה טוב להיזהר כדברי הרשב"א. עכ"ל הב"י.
עוד כתב הטור (שם), חצר קטנה שנפרצה במלואה לגדולה והגדולה עודפת עליה מכל צד, אם צואה בגדולה אסור לקרות בקטנה. אם צואה בקטנה, מותר לקרות בגדולה. ע"כ. וכתב הב"י וז"ל: פשוט מפרק כל הגגות (עירובין צב), וטעמא דמילתא, דקטנה כיון שנפרצה במילואה לגדולה לא חשיבא בית בפני עצמה אבל הגדולה כיון שכותליה עודפים על של הקטנה מצד זה ומצד זה חשיבא כבית בפני עצמה. ומכאן נראה לדקדק, שאם צואה לפני הפתח מותר לקרות בבית אפילו רואה אותה ואפילו בתוך ד' אמות כמו שכתבתי בסמוך בשם הרא"ש דהא הכא בכהאי גוונא עסקינן, כלומר שרואה אותה או שאינו מרוחק ממנה ד' אמות דאם לא כן אפילו הוא עם הצואה בבית אחד שרי ואפילו הכי כשהצואה בקטנה מותר לקרות בגדולה וע"כ טעמא מפני שמאחר שהוא במקום מיוחד לעצמו קרינן ביה והיה מחניך קדוש. עכ"ל ב"י.
ובשולחנו הטהור (שם סעיף ב') פסק וז"ל: היתה במקום גבוה עשרה טפחים וכו' או שהיתה בבית אחד והוא בבית אחר אפילו הפתח פתוח ויושב בצדה ורואה אותה, אם אין לה רוח יכול לקרות דכיוון שהיא ברשות אחרת קרינן ביה שפיר והיה מחניך קדוש לרא"ש. אבל להרשב"א דוקא כשאינו רואה אותה וכו'. ובס"ג כתב וז"ל: חצר קטנה שנפרצה במלואה לגדולה והגדולה עודפת עליה מן הצדדים קטנה לא חשיבא כבית בפני עצמה כיוון שנפרצה במלואה לגדולה אבל הגדולה כיון שכותליה עודפים על של קטנה מצד זה ומצד זה חשיבא כבית בפני עצמה. עכ"ל.
המשך המאמר מחוברת תשרי תשס"ב (שנה ב') סי' ה
ועתה הבוא נבוא לנ"ד, הנה קיימא לן בעלמא שצורת הפתח הרי היא כמחיצה גמורה כמו שמצינו בש"ע (סימן שס"ד ס"א) שכתוב בזה"ל: מבוי המפולש בשני ראשיו לר"ה או צד אחד לר"ה וצדו השני לכרמלית. הגה או שני פתחים לכרמלית (ריב"ש סימן ת"ה) צריך צורת הפתח מכאן לחי או קורה מכאן וכו' עכ"ל. וכתב הרב משנה ברורה (שם אות ב), הטעם דע"י צורת הפתח נעשה כסתום במחיצה מההוא צד והוא כמבוי סתום מב' צדדיו וסגי בצד השני בלחי או בקורה. עכ"ל. וע"ע לעיל סימן שס"ב ס"י ובביאור הלכה (שם) ד"ה כשכל הרוחות ע"י צורת הפתח. אם כנים אנו בזאת, זכינו לדין שאחר שעשו צורת הפתח הוי רשות בפני עצמה, מותר מן הדין לקרות ק"ש וכ"ש ליטול ידיו. ועוד, שיש בנ"ד מעין ס"ס, שמא כדעת הרמב"ם וסיעתו שהיוצא מבית הכסא אם אין ידיו מטונפות אין צריך נטילה ושמא צורת הפתח מועילה.
ואם תשאלך נפשך, הרי הדינים המובאים לעיל מסימן ע"ט הם נאמרו לצואה, אבל לא לרוח רעה השורה בבית הכסא, שאפשר שהיא חזקה יותר ששם הטינוף גדול יותר. זה אינו, שמוכח מדברי הזוהר שהובא לעיל שהרוח הרעה השורה בבית הכסא נובעת מהלכלוך והטינוף, ואמרו חז"ל במסכת בבא קמא (כד:) וכמה דוכתי, שדיו לבא מן הדין להיות כנידון, ודין דאורייתא הוא, ולמדו דבר זה ממה שנאמר אצל מרים, דתניא, מדין ק"ו כיצד? ויאמר ה' אל משה ואביה ירוק ירק בפניה הלא תכלם שבעת ימים, ק"ו לשכינה ארבעה עשר, אלא דיו לבא מן הדין להיות כנדון. ופירש"י הטעם, מכיון שאם לא היה הנדון לא היה מתחיל הק"ו. א"כ גם בנידוננו הרוח הרעה צריכה להעצר בצורת הפתח מכיון שאם לא היתה צואה לא היתה שורה רוח רעה בבית הכסא. וכן ראיתי להרב פרי מגדים במשבצות זהב סי' פג אות א' שכתב, והוי יודע להמחבר כל שהוא ברשות אחרת מהני לביה"כ ובע"ט צואה ברשות אחרת מותר. מהו רשות אחרת אם דוקא ד' מחיצות או ג' מחיצות או אפילו ב' מחיצות גבוהות י"ט ורחבן ד' על ד' טפחים, הוי רה"י. עיין סי' שס"ב ובט"ז שם. אלא שראיתי להב"ח כאן שכתב מחיצות מכל צד גבוה י' משמע דבעינן רה"י גמור עם פתח הא רוח רביעית פרוץ במילואו, כרמלית הוי. ואנן בעינן רה"י דוקא כעין מ"ש הפר"ח בע"ט להרא"ש והבן וצ"ע. עכ"ל. יוצא שכל ספיקו לד' או ג' מחיצות אפילו אם לג' מחיצות יש צורת הפתח ודאי הוי רה"י כמו שכתוב בב"י סימן שמ"ה בד"ה וסתם רבינו ד"ה ומ"ש ואין להם לחי.
ומ"ש שבית הכסא דינו שווה לדין צואה, כן מצאתי בב"י (סוף סימן פב) שכתב וז"ל: משמע לי דהא דאסרינן לקרות ק"ש כנגד בית הכסא דוקא בבית כסא שאין לו מחיצות כמו בתי כסאות שבזמן חכמי התלמוד, אבל אם יש לו מחיצות כמו בתי כסאות דידן אע"פ שיש בו צואה קורא כנגדו בסמוך ואינו חושש דכיון דמחיצה מפסקת הוי רשות בפני עצמו וכו'. ואפשר דאפילו מחיצות שאינן גבוהות עשרה כל שאין קרקע הבית כסא נראה לו שרי לקרות כנגדה דדמי לכפה כלי על הצואה או מי הרגלים דשרי לקרות בסמוך להם ואע"ג דאיכא למימר שאני בית הכסא דחמיר שאע"פ שאין בו צואה אסור לקרות כנגדו מ"מ כיון שיש בו מחיצות המעכבות מלראות קרקע בית הכסא הדעת נוטה להתיר לקרות כנגדו עכ"ל. הננו רואים שמרן ז"ל מדמה דין בית כסא לענין צואה. ואע"ג שהאחרונים חלקו על מרן בדין זה, זהו דוקא במשמעות בית כסא או למקצת מן האחרונים ז"ל מכיון שאת המחיצות עצמם דנין כצואה.
ובטרם אכלה, אומר שיש להוכיח כן מדברי הגמרא שם, שרק לגבי ספר תורה הצריכו מחיצה עשרה טפחים, וכן נפסק בשו"ע (או"ח סימן ר"מ ס"ו וביו"ד סי' רפ"ב ס"ח). מה שאין כן לדין ק"ש, שמספיק שיהיה רשות אחרת. והרי הוא כמבואר. והסברא היא, דלגבי צואה כתוב וכסית את צאתך וע"י צורת הפתח הוי מכוסה כמו צואה בעששית כמו שפסק מרן בסימן ע"ו ס"א ולגבי ערוה הדבר תלוי בראיה וכל שרואים צריך לכסות, לכן צריך מחיצה. וכיוצא בזה כתב הפר"ח סימן ע"ט סק"ב. ולסברא זו קשה מדברי מ"א סק"ג בסימן שט"ו שעל דברי הרמ"א שכתב, אבל אסור לעשות מחיצה בפני אור הנר כדי שישמש מטתו וכן לפני הספרים כדי לשמש או לעשות צרכיו, כתב המג"א בזה"ל: והנה נ"ל לדקדק מלשון המרדכי שכתב שמהר"ם עשה בכל לילה מחיצה י"ט גובה לפני הספרים כו' משמע אע"פ שהספרים היו עומדים מגולין למעלה מהמחיצה שרי להשתין דהוי ליה כאילו הוא ברשות אחר וכמש"כ סי' ע"ט ס"ב ולכן אסור לעשותה בשבת דבזה עושה רשות בפני עצמו וכו' עכ"ל. יוצא מדבריו שטעם ההיתר הוא משום רשות אחרת וצריך דוקא מחיצות לענין תשמיש, וא"כ ה"ה לק"ש. ואפשר לפרש בכוונת המג"א ז"ל, שאם זה רשות אחרת גם צורת הפתח רשות אחרת ויהיה מותר בק"ש ונטילת ידים. ועוד י"ל, שלספרים החמירו והצריכו מחיצה מה שאין כן לגבי ק"ש מספיק שיהיה רשות אחרת. ועוד, שהרבה אחרונים פירשו מחיצה זו בענין אחר שהספר לא יראה כלל ולאו דוקא ע"י המחיצה אלא אפילו ע"י כיסוי. וכן כתב בס' שער אפרים סי' קי"ט והובא בבית שמואל אה"ע (סי' כה סק"ה) דאסור כי ערוה בראיה תליא מילתא ועדיין נראים הספרים, מיהו בכיסוי כל דהו סגי וא"צ מחיצה. וכן משמע בתשובת חות יאיר סימן קפ"ד שהובאה בפת"ש יו"ד סי' רפב סק"י שמצריך כיסוי לספר וע"י מחיצות מהני דוקא אם הספר אינו מעל המחיצות ע"ש. ובסק"ט הביא תשובת פנים מאירות ח"א סי' ע"ד שמצריך כיסוי אפי' מחדר לחדר. ע"כ. ומשמע מדבריו שהעיקר הוא הכיסוי ולא הפרדה או שינוי רשות. וכן המג"א עצמו (סימן ר"מ סקט"ו) שהצריך שהספרים יהיו מכוסים מן העין שאין נראין, סיים וז"ל: וממ"ש רס"י שט"ו משמע קצת דשרי עכ"ל. ומוכח מהדברים שדבריו כאן זו משנה אחרונה, ונוטה להחמיר יותר. יוצא מדברי האחרונים הנ"ל שדוקא לגבי ס"ת צריך כיסוי מלא אבל לגבי צואה סגי בשינוי רשות.
ועוד יש להוסיף את סברת החזון איש שהובאה בשו"ת יבי"א (ח"ג סי' ב' אות ב) שאע"פ שהקערה מצופה בהיתוך כעין זכוכית ואין עליה דין גרף של רעי, מ"מ כשאנו דנין על הבית יש לו דין בית הכסא ושוב כ' לצדד בזה, וסיים, שהעולה לדינא בתוך בית הכסא דידן שהקערות מצופות כעין היתוך זכוכית או מתכת ומפנהו תיכף הדבר ספק אם יש עליהם דין בית הכסא ע"ש וסיים ביבי"א שם: ונראה שהנכון בזה לעשות איזו מחיצה של נסרים בגובה עשרה ורוחב ארבעה בין ביה"כ לברז המים עכ"ל. ונראה לי דלאו דוקא מחיצה אלא הוא הדין גם צורת הפתח מכיון שאח"כ הביא מחלוקת הרא"ש והרשב"א לענין שינוי רשות המובאת לעיל והם דבריו לכל שינוי רשות שהרי מחלוקותם לענין חצר שנפרצה שיותר דומה לצורת הפתח לכן כל שיש צורת הפתח הוי רשות אחרת ומותר לקרות ק"ש וכ"ש ליטול ידיו וסיים מרן שלענין ק"ש ראוי להחמיר ע"ש. ועוד כתב ביבי"א (אות ד) דבשעת הדחק כשא"א ליטול במקום אחר, יש להתיר אפילו ללא מחיצה וכמ"ש הרב מנחת יצחק בשם האחרונים ויש לצרף גם סברת האומרים שאין רוח רעה מצויה בינינו. ע"ש.
וראיתי בספר אור לציון ח"א ס"א שדן בנידון דידן, ודימה דין בתי כסאות שלנו לבית כסא דפרסאי. ועוד כתב, שעיקר הזוהמא היא באסלה דוקא. וקצת קשה על זה מלשון הזוהר שהבאנו לעיל ששם כתוב שמיד שנכנס לבית הכסא שורה עליו רוח רעה ובודאי נכנס לחדר ושם שורה הרוח רעה, והתיר ע"י צורת הפתח. וכן נלע"ד אבל לא מטעמו. אמנם ראיתי בספר שארית יוסף ח"א סעיף י' שכתב שאין להקל ע"י צורת הפתח. אולם לע"ד אינו מוכרח, ואפשר שאף מרן הגר"ע יוסף שליט"א יודה להקל ע"י צורת הפתח, ומה שכתב ביבי"א (שם) מחיצה, לאו דוקא הוא, שהרי ע"י צורת הפתח ג"כ הוי רשות אחרת.
ולענין הלכה נראה שמכיון שלדעת כמה מהראשונים היוצא מבית הכסא אין צריך נטילה, וגם נראה עיקר לדינא שצורת הפתח נראה שמועילה גם בעניננו להחשב כמחיצה בין בית הכסא למקום נט"י. ואף אם לו יהי הדבר כספק מ"מ יש לנו כעין ס"ס להקל, שמא אין צריך נטילה כלל ואפילו אם צריך נטילה שמא צורת הפתח מועילה (לפי דרכנו למדנו ששינוי רשות אינו ספק כלל אבל בכל זאת החשבנוהו כספק) ומלבד זה יש לצרף ספקו של החזון איש שבתי כסאות שלנו אין להם דין בית כסא. ועל כן נראה להלכה ולא למעשה שמותר ליטול ידיו בברז הנמצא בשירותים ע"י צורת הפתח ויברך בחוץ. והמחמיר גם בזה תע"ב.