סימן צא - לקיחת סממנים לחולה שאין בו סכנה בשבת
מאת ר' שי אבידר / מחוברת ניסן תשס"א (שנה א') סי' כז
שאלה: האם מותר לחולה שנפל למשכב ואין בו סכנה, לקחת סממנין המרפאים (כדורים וכיו"ב) המוכנים אצלו מע"ש כדרך שלוקח בחול או שמא צריך לקחתם בשינוי דוקא?
תשובה: הנה מרן הש"ע (סימן שכח סעיף יז) פסק בדין זה כדעת הרמב"ן ולכן אמרתי לבאר תחילה דבריו בס"ד ומשם באר'ה. וז"ל הרמב"ן בספר תורת האדם (טעם המיחוש): מיחוש שאדם חולה ממנו ונופל למשכב ואין בו סכנה, התירו בו משום שבות שאין בו מעשה דהיינו אמירה לנכרי. וכן התירו בו שבות דמלאכה הנעשית בשינוי וכו' אבל שבות שיש בו מעשה, כלומר, דבר הנעשה על ידי ישראל והוא נעשה כדרכו בחול לא התירו וכו'. אבל חולי שיש בו סכנת אבר אחד אע"פ שאין הנשמה תלויה בו התירו לו כל שבות שבעולם וכו', וזהו משפט השני. אבל מיחוש שאין בו חולי ואין אדם חולה ממנו אלא מתחזק והולך כבריא בשוק, בזה לא התירו שבות כלל, ואפילו על ידי נכרי. ולא עוד אלא דברים שאין בהם משום מלאכה ולא כלום בעולם, גזרו משום שבות שחיקת סמנין. וזהו החושש בשיניו לא יגמע בהן את החומץ וכו'. עכ"ל. וכ"כ הרב המגיד (פרק ב' מהלכות שבת הלכה י) בשם הרשב"א והרמב"ן. וכ"כ הריטב"א בחידושיו (שבת קכט.). ומבואר יוצא מדבריהם, שחולה שנפל למשכב ואין בו סכנה מותר בשבות שאין בו מעשה, דהיינו אמירה לגוי וכן בשבות דמלאכה הנעשית בשינוי. אבל שבות הנעשה על ידי ישראל ונעשה כדרכו בחול, אסור. והנה לקחת סמנין המרפאים כמו הכדורים שבימינו יש בו איסור שבות, גזירה שמא ישחוק סמנין בשבת. וכמו שכן מוכח מדברי הרמב"ן עצמו ממה שכתב בתורת האדם (שם) בזה"ל: דבר שאין בו סכנה אומר לנכרי ועושה דהתירו שבות במקום חולי אע"פ שאין בו סכנה. "וכן אמרי סבור מינה הני מילי דשחיקי סמנין מאתמול". ראיה ג' דכוחלת יש בה משום שבות וכו'. עכ"ל. ושם מדבר הרמב"ן מענין השבותים, ומוכח דסובר דסמנין שנשחקו מאתמול יש בהם משום שבות. וכן כתב בחידושיו לעבודה זרה (כח:) גבי עין שמרדה, שהוכיח משם דהיכא דליכא סכנתא מחללין עליו באיסורי דרבנן, דאפילו היכא דשחיקי סמנין מאתמול איסורא דרבנן איכא, גזירה משום שחיקת סמנין בשבת. ע"ש. וכן כתב הר"ן בהלכות (פרק שמונה שרצים) בד"ה ומהא, דהיכא דאיכא סכנת אבר מתירין לו שבות דדבריהם אפילו על ידי ישראל שהרי אפילו היכא דשחיק סמנין מאתמול שבות דדבריהם יש בו גזירה משום שחיקת סמנין, ואפילו הכי שרי ליה ע"י ישראל אבל חולה שנפל למשכב ואין בו סכנה אין מתירין לו על ידי ישראל אפילו שבות דדבריהם. וסיים שם הר"ן וז"ל: ונמצאת למד, דחולה שיש בו סכנה, כל צרכיו נעשין ע"י גדולי ישראל. אין בו סכנת נפש אלא סכנת אבר, צרכיו במלאכות דאורייתא נעשין על ידי נכרי, ובשל דבריהם אפילו על ידי ישראל. אין בו סכנת אבר אלא חולי בעלמא, צרכיו נעשין על ידי נכרי ואפילו במלאכות של תורה "אבל לא על ידי ישראל אפילו בשל דבריהם". מיחוש בעלמא, כגון חושש בשיניו וכיוצא בו, אין מתירין לו כלום. ולא עוד אלא אפילו דברים המותרים לבריא אסורים לו כל שמעשיו מוכיחים שהוא מתכוין לרפואה. זהו דעת הרמב"ן ז"ל בדברים הללו בספר תורת האדם. עכ"ל. ומבואר שגם הר"ן מבין בדעת הרמב"ן שאוסר לחולה שנפל למשכב ואין בו סכנה לקחת סמנין המרפאים גזירה שמא ישחוק סמנים בשבת. אמנם זהו דוקא כשלוקח כדרך שלוקח בחול אבל אם על ידי שינוי מותר לדעת הרמב"ן וכנ"ל.
ולא אכחד שראיתי להרדב"ז בתשובה ח"ג (סימן תרמ) שדקדק מלשון הרמב"ן [וע"ש דנראה דקאי גם על הר"ן וכ"כ המנחת יצחק ח"א סימן קח בדעתו] שכתב גבי אדם שהולך ומתחזק כבריא בשוק דלא התירו לו כל שבות ואפילו על ידי נכרי. "ולא עוד אלא דברים שאין בהם מלאכה ולא כלום בעולם גזרו משום שחיקת סמנין". ששתיית סמנין המרפאים קיל טפי מאמירה לנכרי. וא"כ חולה שנפל למשכב ואין בו סכנה שמותר בו אמירה לנכרי כ"ש שתיית סמנין. וכן ראיתי למוה"ר הגר"מ הלוי זצ"ל בספרו מנוחת אהבה ח"א (סימן כא הערה 189) שדקדק גם הוא מדברי הרמב"ן הנ"ל כאמור, אלא שהעיר על זה דאם נדייק כן גם מדברי הרמב"ן שהביא הר"ן, יוצא א"כ דדברי הר"ן סתרא'י נינהו, שהרי מבואר בדבריו שאוסר לחולה שנפל למשכב ואין בו סכנה לקחת סמנין המרפאים בשבת. ותירץ המנו"א זצ"ל, דמה שכתב הר"ן "ולא עוד אלא אפילו דברים שהם מותרים לבריאים אסורים לו וכו'", אין הכוונה לסמנין המרפאים אלא רק לאוכלים ומשקים שהם מאכל בריאים רק שהוא לוקח אותם בדרך שמוכיחה שמתכוין לרפואה. ובזה סובר הר"ן דקיל משבות אמירה לנכרי במלאכה גמורה, כיון שלבריאים הוא מותר. אבל מיני סממנין העומדים לרפואה, שאין לוקחים אותם אלא חולים, זהו שבות כשאר השבותים דאית ביה מעשה וחמור מאמירה לנכרי. ולפ"ז יש חלוקה בין הרמב"ן להר"ן, דלפי הרמב"ן שתיית סמנין קיל טפי מאמירה לנכרי וכמ"ש הרדב"ז הנ"ל. וא"כ מותר לחולה שנפל למשכב ואין בו סכנה אמירה לנכרי, וכ"ש שתיית סמנין. ולפי דעת הר"ן אסור. עכת"ד.
ובאמת שעל הרדב"ז הנ"ל לא אתמה כיון שהמעיין בדבריו ישר יחזה פנימו שלא ראה את דברי הרמב"ן בתורה האדם בשרשן רק הביאו מהמגיד משנה. ואילו היה רואה דברי הרמב"ן בתורת האדם ובשורשן, ודאי לא היה מתיר. שהרי הוכחנו במישור לעיל מדברי הרמב"ן שם, שלקחיחת סמנין זהו שבות דאית ביה מעשה, ואסור לחולה כזה לקחת כדרך שלוקח בחול. אלא שעדיין אפשר להעיר על דברי הרדב"ז מדברי הרמב"ן בחי' עבודה זרה, וכן על משמעות דבריו שגם הר"ן מתיר וכנ"ל. אך על המנו"א זצ"ל קשה לי היאך הסכים כן בדעת הרמב"ן, והלא מוכח מדבריו שאוסר וכנ"ל, וגם מה שחילק בין הרמב"ן לר"ן, אחר המחילה הרבה, תמוה, דא"כ לא היה לו להר"ן לסתום דבריו ולומר שזהו דעת הרמב"ן בתורת האדם, בזמן דלא סבירא ליה כוותיה.
איברא עדיין צריך בירור למה נתכוין הרמב"ן במה שכתב (בחלוקה השלישית), גבי אדם שהולך כבריא בשוק דלא התירו לו שבות כלל, ואפילו על ידי נכרי "ולא עוד אלא דברים שאין בהם מלאכה ולא כלום בעולם", שאם נאמר שזהו סמנין המרפאים, א"כ יוצא לנו שהם קילי טפי מאמירה לנכרי וכמ"ש הרדב"ז והרב מנוחת אהבה בדעתו, ונמצא סותר עצמו, לכן נלע"ד שהר"ן עצמו הבין בדברי הרמב"ן הנ"ל שכ' "ולא עוד אלא דברים שאין בהם מלאכה" שהם דברים המותרים לבריא ואסורים לו כל היכא שמעשיו מוכיחים דלרפואה קמכוין. ולא מיירי בסמנין המרפאים שאין דרך בריאים לקחתם וכמ"ש הרדב"ז והרב מנוחת אהבה זצ"ל. וזהו שכתבו, בחולה שמתחזק והולך כבריא דאסור לגמוע החומץ אם חושש בשיניו.
ומצאתי און לי בדברי הרמב"ן (שם) שאחר שהביא את כל סוגיות התלמוד העוסקות בדינים אלו, כתב, דמשמע דדבר שאין בו סכנה מותר בו שבות אמירה לנכרי. וכן מותר בו שבות דדבריהם. והקשה, דאיכא למידק שמצינו שאסרו לחולה אפילו איסור דדבריהם "ולא עוד אלא דברים המותרים לבריא אסרו לחולה, כדתנן, חוץ ממי דקלים וכוס עיקרין" וכו'. ואח"כ כתב במסקנה את החלוקות הנ"ל, ושם לא מצינו שכתב חלוקה של "דברים המותרים לבריא ואסורים לו" אלא "דברים שאין בהם מלאכה ולא כלום בעולם" וכנ"ל, לכן נלע"ד דחדא מילתא היא, והשתא אתי שפיר מה שסיים הר"ן דזהו דעת הרמב"ן ז"ל בדברים הללו בספר תורת האדם וכנ"ל ודו"ק. וביאור הלשון של "הדברים שאין בהם משום מלאכה" היינו דברים שלא נעשו משחיקת סמנין גופא ולא שייכא בהו מלאכה, ואפילו הכי אסרו בחולה כזה, גזירה משום שחיקת סמנין וכיוצ"ב פירש מרן הב"י (סימן שכח) בדעת הרמב"ם. ודון מינה ואוקי באתרין.
וכן בקדש חזיתיה למרן הב"י (שם) שכתב וז"ל: ודע דהא דאמרינן דצרכי חולה שאין בו סכנה אסור בשבות הנעשה ע"י ישראל, אפילו החולה עצמו אסור לשים בידיו הרפואה או לעשות לרפואתו דבר שהוא משום שבות כו'. עכ"ל. ודבריו הם גם לדעת הרמב"ן כאשר יראה המעיין שם ואם תאמר הרי אמרו דכל צרכיו נעשים ע"י גוי, ומשמע שאוכל אוכלין המרפאים אותו ולמה לא חששו שמא ישחוק סמנין. הנה כבר תירץ לזה מרן בב"י (שם בד"ה כל אוכלין), שהטעם הוא מכיון שלא התירו לעשות מעשה הרפואה ע"י ישראל, ואפילו ע"י החולה עצמו. ע"כ. ור"ל, שהגוי עושה לו הרפואה איכא היכרא, ולא חיישינן לשחיקת סמנין. וכן כתב המאמ"ר (שם סק"ט) בדעת מרן. ודחה גם דברי הב"ח (שם) והט"ז (שם סק"ה) שכתבו דלפי מרן צריך שהעכו"ם יאכילו או ישקהו את הסמנין. וגם דברי הנהר שלום (שם סי' י). דחה דברי הב"ח והט"ז בזה. ומ"מ הדבר ברור שתפסו במושלם שדעת מרן ז"ל לאסור שתיית סמנין שנשחקו מאתמול לחולה שנפל למשכב ואיב"ס.
סוף דבר הכל נשמע, שהרמב"ן וסיעתו אוסרים לחולה שנפל למשכב ואין בו סכנה לקחת סממנין בשבת ואפי' המוכנים אצלו מערב שבת אלא אם כן יקחנו בשינוי. וכבר כתבנו בריש אמי'ר שמרן הש"ע (שם סי"ז) פסק כדעה שלישית שהביא בשו"ע שם והיא דעת הרמב"ן וכמו שהסכימו רוב האחרונים, כמ"ש בספר מנוחת אהבה (שם בהערה 188). וע"ע מה שכתבו בזה המשנ"ב (שם ס"ק קכא) והרב ילקוט יוסף (שם ס"ק כח) שנמשכו אחר הרדב"ז הנ"ל בזה. והנלע"ד כתבתי.