תקכה. שלא לערץ ולפחד במלחמה.
שנמנענו שלא לערץ ולפחד מן האויבים בעת המלחמה, ושלא נברח מפניהם, אבל החובה עלינו, להתגבר כנגדם ולהתחזק ולעמד בפניהם, ועל זה נאמר
(דברים ז כו) לא תערץ מפניהם, ונכפלה המניעה במקום אחר, באמרו
(שם ג, כב) ''לא תיראום''.
משרשי המצוה. שיש לכל אחד מישראל, לשום בשם יתברך מבטחו, ולא יירא על גופו במקום שיוכל לתת כבוד לשם ברוך הוא ולעמו.
דיני המצוה. כגון, מה שהזהירו זכרונם לברכה
(רמב''ם מלכים ז, טו) שלא יחשב אדם בעת המלחמה, לא באשתו, ולא בבניו, ולא בממונו, אלא יפנה לבו מכל דבר למלחמה. ועוד יחשב, שכל דמי ישראל תלויין עליו, והרי הוא כאילו שפך דמי כלם אם יפחד וישוב אחור ימינו, וכענין שכתוב
(שם כ ח) ולא ימס את לבב אחיו כלבבו, ומפרש בדברי קבלה
(ירמי' מח), ארור עושה מלאכת יי רמיה, וארור מונע חרבו מדם. ואמרו זכרונם לברכה
(רמב''ם שם) שכל הנלחם בכל לבבו וכונתו לקדש השם מבטח הוא שלא ימצא נזק ויזכה לו ולבניו להיות להם בית נכון בישראל ויזכה לחיי העולם הבא, וכענין שכתוב
(שמואל א כה, כח) כי עשה יעשה יי לאדני בית נאמן כי מלחמות יי אדני נלחם וגו'. ויתר פרטי המצוה, בפרק שמיני מסוטה
[הלכות מלכים פ''ו].
ונוהגת מצוה זו בזכרים, כי להם להלחם בזמן שישראל על אדמתן. והעובר על זה והתחיל לחשב ולהרהר ולהבהיל עצמו במלחמה עבר על לאו זה
(עי' רמב''ן בסהמ''צ לאוין נח בהשגתו על דברי הרמב''ם) וענשו גדול מאד, כמו שכתבנו.