פ. מצות פרוק משא.
להסיר המשא מעל הבהמה שיגעה במשאה בדרך, שנאמר
(שמות כג ה) כי תראה חמור שנאך וגו'. השונא זה, פרושו ישראל. ואף על פי שכתוב
(ויקרא יט יז) לא תשנא את אחיך בלבבך, דהינו ישראל, אמרו חכמים
(פסחים קיג ב) שענין זה הוא כגון שראהו עובר עברה ביחיד והתרה בו ולא חזר, שזה מתר לשנאתו. ומה שאמר חמור לאו דוקא חמור אלא כל בהמה, אלא שדבר הכתוב בהווה, שהחמורים למשא. וכתיב
(שמות כג ה) עזב תעזב עמו, כלומר עזרהו, מלשון
(נחמיה ג ח) ויעזבו ירושלים. שהוא מלשון חזק.
משרשי המצוה, ללמד נפשנו במדת החמלה שהיא מדה משבחת, ואין צריך לומר שחובה עלינו לחמל על האיש המצטער בגופו, אלא אפילו
(על) המצטער באבדת ממונו, מצוה עלינו לחמל עליו ולהצילו.
דיני המצוה, כגון
(ב''מ לב ב) אם הבהמה של גוי ומשאוי של ישראל או בהפך, ודין הפוגע באוהבו ישראל ובשונאו, שמצוה בשונא לכף היצר, ואפילו אוהב לפרק ושונא לטען. ושונא זה אינו כשונא שזכרנו מחמת עברה אלא שאין לבו שלם עמו. ופרוש כי תראה מאימתי הוא החיוב, ושערו חכמים
(רמב''ם הל' רולח ושמירת נפש יג ו) שהוא אחד משבעה ומחצה במיל וזהו ריס. אבל רחוק מזה השעור, אין חיב להטות הדרך אליו, והעושה לפנים מן השורה, תבוא עליו ברכה. ודין
(שם ל ב) זקן או נכבד ואינה לפי כבודו שהכל נדון לפי מה שיהא עושה בשלו, ודין
(שם לב א) פריקה בחנם וטעינה בשכר, ושמדדה
(שם לג א) עמו עד פרסה, ונוטל שכר על הלויה, כמו שמבואר הכל בפרק שני ממציעא
[ח''ה סי' פד].
ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ובנקבות. והעובר עליה, בטל עשה, ומראה בעצמו מדת האכזריות שהוא מדה מכערת. וכל
(שבת ק נא ב) שאינו מרחם, אין מרחמין עליו מן השמים, שאין ראוי גופו לקבלת הרחמנות.