שמות - ספורנו

{א} ואלה שמות. אלה הנזכרים בכאן היו ראוים להודע בשם כי כל אחד מהם ראוי להיות נחשב איש על שמו המורה על צורתו האישיית. ואלה כל ימי חייהם היו למאורות, ולא יצא הדור לתרבות רעה. אמנם אחרי מותם לא היו הצדיקים שבבניהם כל כך חשובים בעיני אלהים ואדם:

{ו} וכל הדור ההוא. כל שבעים נפש, שלא בא הדור לקלקול גמור כל ימיהם:

{ז} פרו וישרצו. ואחר שמתו כל שבעים נפש נטו לדרכי שרצים, שרצים לבאר שחת, ובכן

{ח} ויקם מלך חדש על מצרים וכו'. אף על פי שהיה זכרון ממנו בדברי הימים למלכים בלי ספק, בפרט בענין החדוש אשר שם לחוק לא עלתה על לב המלך החדש אפשרות היותו מזה העם, ושהיה עם זה ראוי לשאת פנים לעמו בעבורו:

{י} הבה נתחכמה לו. לבא עליו בעקיפין: ועלה מן הארץ. מעצמו, מבלתי שנגרשם בכח בלתי סבה מבוארת לתת אותנו לשמצה בקמינו. וזה נעשה פן ירבה, והיה כי תקראנה מלחמה. כי תקראנה רעות וצרות של איזו מלחמה, כמו ותכל דוד, נפש דוד: ונוסף גם הוא על שונאינו. כי בהיותם נבדלים ממנו במילה ובלשון ובדעות העברים, באופן שלא יכלו המצרים לאכול את העברים לחם הם לנו לאויבים בלי ספק, ויגלו שנאתם אז בעת צרות המלחמה:

{יא} למען ענותו. כדי שיסכימו לצאת אל ארץ אחרת: ויבן ערי מסכנות. והם קבלו עליהם למס לבנות את הערים:

{יג} ויעבידו. כשראו אותם מבזים עצמם לפעולה פחותה שמו אותם לעבדים, וזה כי כפי מה שהיו מוסיפים חטאת על חטאת כן אבדה עצתם ויצאו מרעה לרעה:

{יד} וימררו את חייהם. כאשר הוסיפו לחטוא בדעות ובמעשים, כמו שהעיד הנביא באמרו וימרו בי ולא אבו לשמוע אלי, איש שקוצי עיניהם לא השליכו, ואת גלולי מצרים לא עזבו, ואומר לשפוך חמתי עליהם, לכלות אפי בהם בתוך ארץ מצרים וכן היתה יד צריהם עליהם הלוך וקשה:

{טו} למילדות העבריות. לאותן שהיו בעיר מצרים, כי אמנם בעם כל כך רב לא היו שתי מילדות בלבד. אבל אחר שבגדו במלך מילדות מצרים, אחר שדבר להן המלך בעצמו, לא שם לבו לבטוח במילדות שאר מקומות:

{יח} מדוע עשיתן. שבגדתן בי, כי הנה כשצויתי לא מאנתם לעשות מצותי, ובטחתי בכן שתמיתו הילדים, ותוחלתי נכזבה: ותחיין את הילדים. ולא די שלא עשיתן מצותי להמיתן כי גם נתתם עצות להחיותם:

{יט} כי חיות הנה. בקיאות במלאכת המילדת, ואם נחפוץ לעשות דבר או לדבר שלא כהוגן, תהיינה מרגישות בדבר ולא תקראנה עוד אותנו לילד, ולמלך אין שוה להמית אחד או שנים בלבד:

שמות פרק-ב

{ב} כי טוב הוא. יפה, כמו כי טובות הנה ראתהו יפה יותר ממה שהיה מורגל וחשבה שזה היה לתכלית מכוון מאת יוצרו, כי אמנם יופי התבנית יורה על טוב מזג החומר ושלמות הכח המצייר:

{ג} ותשם בסוף. מקום שלא יראו אותה עוברי דרך כשהיתה מניחה שם את התיבה, ועם זה בחרה במקום הסוף, להפוך גזרת השלכתו ביאור לעמידתו בסוף על שפת היאור:

{ד} לדעה מה יעשה לו. שחשבה שיקחהו איזה מצרי כשאר אסופי, כי רבים אסופים היו במצרים בלי ספק, כי מלאה הארץ זמה, כמו שהעיד הנביא באמרו וזרמת סוסים זרמתם:

{ה} לרחוץ על היאור. בחדר של מלך שהיה סמוך ליאור ומביט בו. כי אמנם כבודה בת מלך פנימה בלי ספק לא יצאה אל היאור: ונערותיה הולכות. לכן לא שלחה אחת מהן שלא היו אז שם עמה: ותשלח את אמתה. האמה המשרתת אותה אז לרחוץ. וכל זה ברצון אלהי שלא תשלח אחת מהנערות החשובות ותסמוך עליה, ואולי תבחר להשליכו אל היאור:

{ו} ותפתח ותראהו. ותרא אותו כי טוב הוא ויפה מאד: את הילד והנה נער בוכה. וראתה שעם היותו ילד היה נער בוכה, וזה כי הולד מעת הולדו עד היותו שלם בגידול יקרא ילד, כענין הילדים אשר גדלו אתו האמור ברחבעם וכן ילדים אשר אין בהם כל מום האמור בדניאל וחבריו ומעת היותו מתנער ומתנועע בתנועות בלתי שלימות להשיג תכלית יקרא נער. ומזה יקרא כל משרת נער, כי אמנם רב תנועותיו בלתי שלמות כפי הצריך להשיג התכלית המכוון מאדוניו. אמר, אם כן, שראתה שעם היותו ילד נולד מקרוב הנה היה נער בוכה, מתנער בתנועה נפלאה בבן גילו: ותחמול על. יו. שיהא ולד נאה. ומוכן לשלמות כזה נזרק ליאור: ותאמר מילדי העברים זה. אין זה אסופי נולד מזנות, באופן שיהיה מוכן לבגוד, כאמרו ילדי פשע, זרע שקר:

{ז} מינקת מן העבריות. שיהיה החלב יותר נאות למזגו: ותיניק. לך. לעמוד לפניך, מאחר שלפי יופיו והכנותיו לפני מלכים יתיצב:

{י} ותקרא שמו משה. ממלט ומושה את אחרים מצרה: ותאמר כי מן המים משיתיהו. הטעם שקראתיו משה להורות שימלט את אחרים הוא, כי אמנם משיתיהו מן המים אחר שהיה מוטל בתוכם, וזה לא היה כי אם בגזירת עירין כדי שימלט הוא את אחרים:

{יא} וירא בסבלותם. נתן לבו לראות כעוני אחיו: וירא איש מצרי מכה איש עברי מאחיו. ומצד האחוה התעורר להנקם:

{יג} ויאמר לרשע. מפני היות כל אחד מהם אחיו לא התעורר להנקם, אבל הוכיח במישור:

{יד} הלהרגני אתה אומר. אתה מעורר מדנים להרגני: ויירא משה. ובכן נשמר לנפשו וברח: ויאמר אכן נודע הדבר. כשאמר זה המוסר את דבריו אלה בפני רבים, ולכן לא הרג את המוסר מבלי אין תועלת בהריגתו אחר שכבר מסר:

{טו} וישב בארץ מדין. בחר לשבת איזה זמן בארץ מדין: וישב על הבאר. ובעברו בארץ קרה לו שישב סמוך לאיזה באר, כמו ויפגע במקום באיזה מקום, כמבואר למעלה:

{יז} ויקם משה ויושיען. בהיות שני בעלי הריב נכרים לא התעורר להנקם, גם. לא הקפיד לישר ארחותם בתוכחות מוסר, רק קם להושיע את העשוקים מיד עושקיהם:

{כ} למה זה עזבתן. מאחר שהוא. אורח ואיש חסד, היה לכן לגמול עמו חסד הכנסת אורחים:

{כא} לשבת את האיש. לרעות את צאנו, כמו שבה עמדי:

{כב} גר הייתי בארץ נכריה. גר בארץ שאינה ארץ מולדתי:

{כג} בימים הרבים ההם. מיום שברח משה ממצרים בילדותו עד שנולד גרשם שהיה משה אז קרוב לבן שמונים שנה, שהרי אליעזר נולד בדרך בלכתו בשליחות האל יתברך למצרים, ואז. היה בן שמונים שנה: וימת מלך מצרים. אותו המלך שהיה רודף את משה, ולכן קרא שם בנו אחר כך אליעזר, כי אז ידע היותו נמלט ונצול מחרב פרעה: ויזעקו. זעקו מכאב לב על עבודתם, כענין הלילי שער, זעקי עיר: ותעל. שועתם אל האלהים מן העבודה. לא בשביל תשובתם ותפלתם, אבל כמקנא על אכזריות המעבידים, כאמרו וגם ראיתי את הלחץ:

{כד} וישמע אלהים את נאקתם. ותפלת קצתם שהתפללו אז מצדיקי הדור, כאמרו ונצעק אל ה', וישמע קולנו: ויזכור אלהים את בריתו. שאמר והקימותי את בריתי ביני ובינך, ובין זרעך אחריך, להיות לך לאלהים ולזרעך אחריך וזה יעשה בכל קראנו אליו כמו שהעיד אחר כך באמרו וגם אני שמעתי את נאקת בני ישראל וכו' ואזכור את בריתי:

{כה} וירא אלהים את בני ישראל. השגיח עליהם ולא הסתיר עוד פניו מהם, כענין כי ראיתי את עני עמי, כי באה צעקתו אלי כמו שהעיד אחר כך באמרו ראה ראיתי את עני עמי אשר במצרים: וידע אלהים. ידע נגעי לבבם ושהיתה תפלתם וצעקתם בכל לב, כמו שספר ' אחר כך באמרו כי ידעתי את מכאוביו על הפך ויפתוהו בפיהם ולבם לא נכון עמו:

שמות פרק-ג

{א} ויבא אל הר האלהים חורבה. הוא לבדו להתבודד ולהתפלל, על דרך ויבא עד חברון:

{ב} וירא מלאך ה' אליו. במראה הנבואה, כי אמנם כאשר יגלו המלאכים בדמות אנשים בלתי נבואה, כענין לאברהם וללוט ולבלעם ולזולתם, לא יאמר עליהם וַיֵרָא, אבל יאמר עליהם וַיַרְא, כמו וירא והנה שלשה אנשים, וירא לוט, וירא את מלאך ה' נצב בדרך: וירא והנה הסנה בוער באש. דולק, וזה דרך חידת הנבואה, שהיה המלאך בתוך הסנה, והאש בוערת בסנה סביב המלאך, להורות שבהיות צדיקי ישראל, שהם מלאכי ה', בתוך הסנה של עם מצרים, שהיו להם סרבים וסלונים. הסנה יבער באש בצרת עשר מכות, אבל לא יכלו באותן הצרות, כמו שהורה באמרו והסנה איננו אכל, שהיה בלתי כלה באש המלהט בו. כי לא היתה נבואת משה רבינו עליו השלום אז כמו שהיתה אחר כך, כמו שהעיד באמרו כי ירא מהביט אל האלהים על הפך ותמונת ה' יביט אבל מיום מתן תורה ואילך שנגלה אז לכל ישראל פנים בפנים והם לא סבלו זה, כאמרם לא אוסיף עוד לשמוע את קול ה' וכו' והוא לבדו נשאר באותה מדרגה, כמו שאמר שובו לכם ואתה פה עמוד עמדי וכאמרו ויעמוד העם מרחוק ומשה נגש, היתה נבואת משה רבינו פנים בפנים ומראה ולא בחידות:

{ג} אסורה נא ואראה. אתבונן ואראה. מדוע לא יבער הסנה. למה לא יכלו המצרים ברב מכותם, כענין ודלקו בהם ואכלום:

{ד} וירא ה' כי סר לראות. להתבונן בדבר: ויקרא אליו אלהים. להודיעו, כאמרם ז''ל בא לטהר מסייעין אותו כענין ומשה עלה אל האלהים ויקרא אליו ה' מן ההר:

{ה} של. נעליך. אפילו במקום שאתה בו עתה:

{ז} ראה ראיתי את עני עמי. צדיקי הדור הנאנחים והנאנקים על עונות הדור ועל עניים ומתפללים, וכנגדם נגלה מלאך ה' תוך הסנה. וטעם ראה ראיתי, אמנם ראיתי. וזה טעם המקור בכל מקום כשיושם לכפל, כמו עלה נעלה יכול נוכל כי ענינו כטעם אמנם להורות שהאמת כך הוא, אף על פי שיטעון הטוען ויאמר הפך זה, כענין ידעתי בני ידעתי כלומר, אף על פי שראיתי את עני עמי אשר במצרים, כמו שהורה היות המלאך בתוך הסנה, ואף על פי שעל צריהם אשיב ידי כמו שהורה האש בסנה, מכל מקום לא יסופו המצרים הצרים אותם בכל מכות שאשלח בם, כמו שהורה ענין והסנה איננו אכל, כי אמנם אין הכונה במכות שאביא עליהם להכריתם ולהושיב ישראל במקומם, אבל להציל ישראל מידם ולהושיבם במקום אחר:

{ח} וזה טעם וארד להצילו. ולהעלותו מן הארץ ההיא אל ארץ. כלומר נגליתי במראה זו להצילו ולהעלותו, לא להכרית המצרים: זבת חלב ודבש. רבת המקנה ורבת המזון, ערב ומועיל, כאמרו אכול דבש בני כי טוב, ונפת מתוק:

{ט} ועתה. ובהיות זה כולו אמת, וזה טעם ועתה בכל מקום. אמר ובהיות זה אמת, שידעתי את מכאוביו ונגעי לבבו: הנה צעקת בני ישראל באה אלי. שקבלתי תפילתם, מאחר שקראוני באמת, לא על דרך ויפתוהו בפיהם: וגם ראיתי את הלחץ. ומצד רב הלחץ ראוי לענוש את הלוחצים, כענין וקצף גדול אני קוצף על הגוים השאננים אשר אני קצפתי מעט והם עזרו לרעה:

{י} ועתה. לכה ואשלחך. אליהם, להתרות בהם בטרם, שאענישם:

{יא} מי אנכי כי אלך. איך יחשוב את התראתי: וכי אוציא את בני ישראל. שאזכה להוציא את בני ישראל שהם עתה בלתי ראוים לכך:

{יב} כי אהיה עמך וזה לך האות. שתגזור אומר ויקם לך (איוב כב, כח) בכל אשר תפנה שם, ובזה יכירו הכל ששלחתיך ויחשיבו אותך ואת דבריך, כענין גם האיש משה גדול מאד בארץ מצרים: בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים על ההר הזה. אף על פי שאינם ראוים, הם מוכנים לעבוד את האלהים על ההר הזה בהוציאך אותם מבין הפושעים:

{יג} ואמרו לי מה שמו. הנה השם יורה על הצורה האישיית, והצורה היא סיבה עצמיית לפעולה המיוחדת לאיש. יאמרו אם כן באיזה פועל נמשך ממנו, שבו יקרא בשם מי ששלחך לה וציא נו:

{יד} אהיה אשר אהיה. ההוה תמיד על ענין אחד מצד עצמו, ומזה יתחייב שיאהב המציאות וישנא כל הפסד מנגד למציאות, כאמרו כי לא אחפוץ במות המת ומזה יתחייב שיאהב משפט וצדקה, אשר תכליתם מציאות, וישנא העול והאכזריות, המטים עקלקלות אל העדר והפסד, ובזה שנא חמס ואכזריות המצרים נגדכם:

{טו} ויאמר עוד אלהים אל משה כה תאמר אל בני ישראל. לחכמי הדור: ה' אלהי אבותיכם. מצד פעולתו המיוחדת לו, אשר יורה עליה השם המיוחד, ומצד היותו אלהי אבותיכם, שכרת עמם ברית להם ולזרעם: זה שמי לעולם. השם המיוחד, וזה השם הקודם המורה קדמותי מציאותי ונצחיותי, הוא זכרי לדור דור, הוא מה שהשיגו כל חכמי הדורות, חדשים גם ישנים, שיש בהכרח נמצא קדמון נצחי בלתי משתנה:

{טז} פקוד פקדתי אתכם. מצד היותכם זרעם: ואת העשוי לכם במצרים. מצד היותי שונא האכזריות והחמס:

{יח} ושמעו לקולך. בכל אשר תצום: אלהי העברים. אלהי המחזיקים בדעות עבר: נקרה עלינו. בעת שלא היינו מתכונים לנבואה, ולא מבקשים דבר מלפניו, רק להפקת דצונו צוה שנזבח:

{יט} כי לא יתן אתכם מלך מצרים להלוך. לא יסכים לעשות זה ברצונו, לבקשתי: ולא ביד חזקה. ואני אעשה שלא יתן אתכם להלוך כאשר תחזק ידי עליו, כי בסור המכות אחזק לבו שלא יירא שאוסיף: להכותו:

{כ} והכיתי את מצרים בכל נפלאותי. באופן שיפלא עליהן כל שומע, ורבים יראו וייראו אולי ישובו קצתם:

{כב} ונצלתם את מצרים. אף על פי שתקבלו הכל מהם דרך השאלה, ותהיו חייבים להחזיר, הנה תקנו אחר כך את הכל בדין, ברדפם אחריכם להלחם בכם ולשלול את שללכם. כי אמנם כאשר מתו באותה המלחמה, כי ה' נלחם, היה בדין מדה כנגד מדה כל שלל הרודפים לנרדפים, כמנהג בכל מלחמה:

שמות פרק-ד

{א} והן לא יאמינו לי ולא ישמעו לקולי. אחר שיראו שלא יתן אותם מלך מצרים להלוך. כי יאמרו לא נראה אליך ה' כי הוא אמד ויהי:

{ב} מה 'ה בידך. הנה המטה הוא דבר שאין בו רוח חיים, והיד היא דבר שיש בו רוח חיים, ואני אמית ואחיה, כי אמית היד בצרעת, ואתן רוח חיים במטה המת:

{ג} וינס משה מפניו. כי אמנם היה אז נחש גמור ורודף. אבל תניני החרטומים בלהטיהם לא היתה בהם תנועה, עם היותם על תמונת תנינים. כי אמנם הכשפים לא ימציאו נמצא טבעי באמת, כאמרם ז''ל (סנהדרין פרק ד' מיתות) האלהים אפילו כגמלא לא מצו ברו. ולפיכך אמר והמטה אשר נהפך לנחש ולא אמר לתנין:

{ח} והאמינו לקול האות האחרון. כי יותר רחוק אצל הטבע לרפאת את הצרעת העזה כשלג אשר היא כמו מות לאותו אבר אשר היא בו בלי ספק:

{ט} ולקחת ממימי היאור. כי היות הפשוט נהפך כלו למורכב בלתי אמצעי לא יצוייר כלל:

{י} לא איש דברים אנכי. בלתי מורגל במלאכת לשון למודים וסדרה לדבר לפני המלך: גם מתמול. בהיותי גר בארץ נכריה: גם משלשם. בהיותי בבית פרעה: גם מאז דברך אל עבדך. אף על פי שהיתה נפשי הדברית אז באור פני המלך לא קנתה לשון למודים: כי כבד פה וכבד לשון אנכי. וזה קרה לי, כי בהיות כלי הדבור שלי בלתי מוכנים לפיכך לא פנה לבי לדעת לעות את יעף דבר:

{יא} מי שם פה לאדם. מי נתן ההכנות הטבעיות בכח טבע האדם:

{יב} ואנכי אהיה עם פיך. להכין כלי הדבור: והוריתיו. לשון למודים:

{יג} שלח נא ביד תשלח. ביד מי שיהיה שליח מוכן לעשות שליחותך, ולא איש כמוני שיצטרך שתהיה עם פי ותוריני באופן שאתה תהיה המדבר:

{יד} הלא אהרן אחיך הלוי. אם היתה הכונה לשלוח איש מוכן לדבר, הלא אהרן אחיך שהוא לוי, בעל חכמה בלי ספק ככל אחיו הלוים: ידעתי כי דבר ידבר הוא. שמעצמו הוא בעל לשון למודים: וגם הנה הוא יוצא לקראתך וראך ושמח בלבו. ואף על פי שהוא יוצא לקראתך לכבדך מפני מעלתך עליו, ישמח בלי ספק ויהיה לך למליץ בלב שלם:

{טו} ושמת את הדברים בפיו וכו'. אך על פי שתשים את הדברים בפיו לא יספיק זה, אבל יצטרך שאהיה אנכי עם פיכם, באופן שיכנסו דבריכם בלב פרעה, ולא יתקומם עליכם ולא יגרש אתכם מעם פניו:

{טז} לא. להים. שיעשה נפלאות במצותיך:

{יז} ואת המטה הזה. ואף על פי שאינו ממין עץ חשוב, הנה קדשתיו להיות לך לאות. תקח בידך. לשבט מושל, שמניתיך לשנות את הטבע במצותך: אשר תעשה בו את האותות. שתצוה לטבע במצותי מצד מה שמניתיך לזה:

{יח} אלכה נא ואשובה. בין כך יהיו. אשתי ובני אצלך: לך לשלום. כי כן אעשה:

{יט} כי מתו כל האנשים. המלך ועבדיו אשר בקשו להרגך, כאשר באר למעלה באמרו וימת מלך מצרים:

{כ} וירכיבם על החמור. להוליכם מן המדבר למדין ולבית חמיו: וישב ארצה מצרים. הוא לבדו אחר שלוחיהם:

{כא} בלכתך לשוב מצרימה. בכל פעם שאשלחך מאהלך שיהיה חוץ לעיר מצרים, כאמרו כצאתי את העיר אפרוש כפי ואצוך שתשוב. למצרים לדבר אל פרעה: ראה כל המופתים אשר שמתי בידך. עיין בכל פעם בכל המופתים שיהיו אז מושמים בידך, לעשותם על האופן והסדר אשר אצוך: ועשיתם לפני פרעה. אז תצליח לעשותם לפני פרעה כשלא תשנה. כי כשיחטא האדם במצות בוראו בחסר וביתר יקלקל הכונה והיא לא תצלח, כמו שהיה הענין במי מריבה, וכן צוה בקיום המצות לא תוסיפו ולא תגרעו: ואני אחזק את לבו. כי בהיותו בלתי יכול לסבול המכות היה משלח את העם בלי ספק, לא מפני שיכנע לאל יתברך לעשות רצונו, ולזה חזק את לבו שיתאמץ לסבול המכות ולבלתי שלחם:

{כב} בני בכורי ישדאל. אף על פי שלקץ הימין אהפך אל העמים שפה ברורה, לקרוא כלם בשם ה', ולעבדו שכם אחד מכל מקום יחשב ישראל אצלי נכבד מכלם באשר הוא בני עובד כמו בן מאהבה, לא כעבד מאהבת שכר ויראת עונש. ומצד מה שהוא בכורי ראשון לעבודתי, בתעות כל האומות מעלי, כאמרו כי כל העמים ילכו איש בשם אלהיו וכו':

{כג} הנה אנכי הורג את בנך בכורך. כפי המשפט האלהי שהוא מידה כנגד מידה, כאמרו וכארח איש ימציאנו כי אמנם מכת בכורות לבדה היתה למשפט עונש לפרעה מכל המכות, אבל שאר המכות היו לאות ולמופת למען ישובו, כי לא יחפוץ במות המת כי לא נעל בפניהם דרכי התשובה אמתית כלל, לו חכמו לשוב אל האל יתברך מאהבת טובו ויראת גדלו, שהיא התשובה המגעת עד כסא הכבוד, אשר היא המצלת ונותנת חן בעיני אלהים, כאמרם ז''ל (יומא פרק יום הכפורים) עונות נחשבים לו כזכיות או לפחות לשוב כעבדים מיראת מה שיוכל להעניש. אבל מכת בכורות וטביעת פרעה וחילו בים היו שפטים לקיים מדה כנגד מדה:

{כד} ויהי בדרך במלון. בלכתו מן המדבר למדין עם אשתו ובניו. וספר זה אחר שהשלים כל מצות האל יתברך אליו בדבר השליחות: ויפגשהו ה'. קרה יום מילת בנו אשר בו תשרה שכינה לעמוד בברית, כענין נמולו אתו וירא אליו ה' ואולי זאת היא סבת המנהג להכין כסא כבוד במקום המילה: ויבקש המיתו. מלאך הממונה על זה ביקש להרוג את משה בשביל שנתרשל:

{כה} ותאמר כי חתן דמים אתה לי. עשיתי זה כי אתה כשנשאתני והיית חתן לי התנית עמי שנמול את בנינו ונוציא מהם דם ברית, וכל זה אמרה לזכות משה לפני המבקש להמית:

{כו} ויירף ממנוי אבל לא הניחו לגמרי: אז אמרה חתן דמים למולות. כשהיית חתן אמרת שנוציא דמים בשתי מילות שהן כריתת המילה והפריעה:

{כז} לך לקראת משה המדברה. כתלמיד מקביל פני הרב''כאמרו ואתה תהיה לו לאלהים: ויפגשהו בהר האלהים. בשובו, ממדין ללכת למצרים: וישק לו. כמנשק דבר קדוש, כענין וישקהו, ויאמר הלא כי משחך ה' על נחלתו לנגיד:

שמות פרק-ה

{ב} לא ידעתי את ה'. לא ידעתי שום נמצא מהוה אחר אפיסות מוחלט: וגם את ישראל לא אשלח. וגם שיתאמת מציאות זה הנמצא, לא בשביל זה אשלח את ישראל:

{ג} אלהי העברים. על שאמרת מי הוא זה, הנה הוא אלהי העברים המפודסמים המחזיקים בדעות עבר. ועל מה שאמרת שאף גם זאת לא תשלח, הנה מה טוב שתשמע בקולו פן יפגענו. אותנו ואותך:

{ה} הן רבים עתה עם הארץ. כי המשכילים לא יפנו אל דבריכם:

{טז} והנה עבדיך מוכים וחמאת עמך. והנה אנחנו המוכים ואנשי החטאת המכים כלנו עמך, וראוי לך להקפיד על שתי אלה:

{יז} נרפים אתם נרפים. אתם הנרפים ועצלים מתרפים אתם במלאכתכם, לפיכך הכבדתי עליכם לזרזכם: ע 'ל כן אתם אומרים נלכה נזבחה. מזה התבאר שאתם נרפים, שאין לחשוב שתאמרו נזבחה אלא כדי להתרפות מן המלאכה:

{כב} ל. מה זה שלחתני. אם היו ראוים לזה הפורענות, למה גלגלת אותו על ידי:

{כג} והצל לא הצלת. את שוטרי ישראל המוכים:

שמות פרק-ו

{א} עתה תראה. עתה שראית בפשע פרעה המתאמץ להחזיק בישראל בשבט עברתו, תראה כי ביד חזקה ישלחם, שיתאמץ מעוצר רעה ויגון לשלחם בכל כחו: וביד חזקה יגרשם מארצו. וכנגד מה שהפיץ עתה את ישראל בכל ארץ מצרים, יתאמץ לגרשם מארצו שלא ישאר בכלה אפילו אחד מהם:

פרשת וארא

{ב} אני ה'. מקיים המציאות, לא ממציאו בלבד, אבל גם מקיימו, שאין לנמצאות שום ישות וקיום זולתי מה שאני משפיע עליהם, כאמרו ואתה מחיה את כלם ומזה יתחייב שאין לשום נמצא קיום מציאות בלתי רצוני:

{ג} וארא. במראה הקודמת לנבואה, כענין וירא אליו ה': באל שדי. המורה שהמצאתי את המציאות כלו, כמבואר בפרשת לך לך: ושמי ה' לא נודעתי. להם. בי''ת באל שדי נמשכת לתיבת ושמי. אמר ובשמי ה' לא נודעתי להם, באותה המראה ולא שניתי בעדם שום טבע מטבעי הבלתי נפסדים. ולכן ראוי שאודיע זה לזרעם שלא קבלו זה מאבותם, למען הקים אותם לי לעם, ובכן אגאלם:

{ד} וגם הקימותי את בריתי. וסכה שנית לגאולתם היא הברית שכרתי עם אבותם:

{ה} וגם אני שמעתי. וסיכה ג' לגאולתם היא ששמעתי נאקתם ותפלתם בצר להם: ואזכור את בריתי. ובזה נעשו ראוים שאזכור להם בריתי, כענין וירא בצר להם בשמעו את רנתם, ויזכור להם בריתו:

{ו} לכן אמור לבני ישראל אני ה'. לכל אלה הג' סבות אמור לבני ישראל שאני הוא הנותן המציאות ההוה לכל הנמצאות, ובזה הכח אוציאם שאשנה טבע קצתם: והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים. מיום התחלת המכות ישקוט השעבוד: והצלתי. ביום צאתכם שתצאו מגבולם: וגאלתי. בטביעת המצרים בים, כמו שהעיד באמרו ויושע ה' ביום ההוא וכו', כי אחרי מות המשעבדים לא היו עוד עבדים בורחים:

{ז} ולקחתי אתכם לי לעם. במעמד הר סיני: וידעתם. הכירו והתבוננו שכל זה יתאמת כמו וידעתם היום, כי לא את בניכם: כי אני ה' אלהיכם המוציא. כי בהיותי אלהיכם, משגיח עליכם בפרט, ואני המוציא ומשתדל עתה להוציאכם, אין. ספק שאעשה כל מה שאמרתי:

{ח} והבאתי אתכם אל הארץ. כאשר תתבוננו בכל זה תהיו ראוים שאביאכם אל הארץ ואתננה לכם:

{ט} ולא שמעו אל. משה. להתבונן בכל זה בענין שיבטחו בישועת האל יתברך ויחשבה להם צדקה, כענין באברהם, וכן לא נתקיים בהם ונתתי אותה לכם אבל נתנה לבניהם: מקצר רוח. כי לא נאמנה את אל רוחם, ולא נתנו לב להתבונן: ומעבודה קשה. כי לולא העבודה הקשה היו נותנים לב לדברי משה, והיו מבינים מטענותיו שראוי לבטוח:

{יב} הן בני ישרא. ל לא שמעו אלי. כי חשב שהיה זה מפני שראו שמאז בא לדבר אל פרעה הרע הצורר ולא הציל השליח, כל שכן שיעשה זה פרעה שעשה כרצונו והגדיל: ואני ערל שפתים. כי חשב שלא צרף אהרן עמו אלא בדבור ראשון שהיה דברו לעם:

{יג} ויצום. מנה אותם לשרים, כמו ויסמוך את ידיו עליו ויצוהו וצוך לנגיד וזולתם: אל בני ישראל. על בני ישראל, כמו אל ההרים לא אכל: ואל פרעה מלך מצרים להוציא. ועל פרעה מלך מצרים מנה אותם לשרים בענין הוצאת ישראל ממצרים, באופן שישראל וגם פרעה ישמעו על כרחם למשה ולאהרן הממונים עליהם מאתו יתברך:

{יד} אלה ראשי בית אבותם. בדין מנה את אלה שרים על ישראל, כי הם היו נכבדים מכל האומה, וזה כי ראובן בכור ישראל, ולא היו מצאצאיו אנשים ראוים להקרא בשם זולתי בניו הנזכרים שהיו מכלל ע' נפש שכבר מתו, כמו שבאר באמרו וימת יוסף וכל אחיו וגו' וכך היה מבני שמעון, אבל לוי שהאריך ימים על כלם גדל גם את בני בניו להבין ולהורות, וכן קהת ועמרם, באופן שיצאו מהם משה ואהרן ומרים:

{כג} ואהרן לקח את אחות נחשון. החשוב בדורו, והוליד ראשי הדור שנבחרו אחר כך לכהונה. ואלעזר לקח מבנות פוטיאל שהיה גם כן חשוב בדורו, והוליד את פנחס שזכה לברית שלום:

{כה} אלה ראשי אבות הלוים. באופן שאלה משה ואהרן הנזכרים היו ראשי אבות הלוים:

{כו} הוא אהרן ומשה. ואלה הנכבדים מכל בית אבותם הם האנשים שבדין ובראוי אמר ה' להם הוציאו את בני ישראל, כי היו ראוים להיות דבריהם נשמעים אצל כל ישראל: על צבאותם. כל קהל עם פרטיו יחדיו:

{כז} הם המדברים. הם היו ראוים לדבר לפרעה ולהיות נשמעים ממנו:

{כח} ויהי ביום דבר ה' אל משה. כאשר דבר ה' אל משה, שידבר אל פרעה והוא השיב שלא ישמעו אליו הנה אחר שצוה אותו ואת אהרן לשרים על ישראל ועל פרעה, כאשר הזכיר באר שלא היה המכוון בהם שוה, אבל היה שיהיה משה אלהים לפרעה, ואהרן יהיה לו למתרגם ומליץ:

שמות פרק-ז

{ג} ואני אקשה. הנה בהיות האל חפץ בתשובת רשעים ולא במיתתם, כאמרו חי אני נאם ה', אם אחפוץ במות הרשע, כי אם בשוב הרשע מדרכו וחיה, אמר שירבה את אותותיו ואת מופתיו, וזה להשיב את המצרים בתשובה, בהודיע להם גדלו וחסדו באותות ובמופתים, כאמרו בעבור זאת העמדתיך, בעבור הראותך את כחי ועם זה היתה הכונה שישראל יראו וייראו, כאמרו למען שיתי אותותי אלה בקרבו, ולמען תספר, ואין ספק שלולא הכבדת הלב היה פרעה משלח את ישראל בלי ספק, לא על צד תשובה והכנעה לאל יתברך, שיתנחם מהיות מורד, אף על פי שהכיר גדלו וטובו, אלא על צד היותו בלתי יכול לסבול עוד את צרת המכות, כמו שהגידו עבדיו באמרם הטרם תדע כי אבדה מצרים וזאת לא היתה תשובה כלל. אבל אם היה פרעה חפץ להכנע לאל יתברך, ולשוב אליו בתשובה שלמה, לא היה לו מזה שום מונע. והנה אמר האל יתברך ואני אקשה את לב פרעה, שיתאמץ לסבול המכות ולא ישלח מיראת המכות את ישראל, למען שיתי אותותי אלה בקרבו, שמהם יכירו גדלי וטובי וישובו המצרים באיזו תשובה אמתית. ולמען תספר אתה ישראל הרואה בצרתם, באזני בנך להודיע שכל אלה יפעל אל עם גכר להשיבו אליו, וזה כשיפשפשו במעשיהם בבוא עליהם איזה פורענות:

{ד} ולא ישמע אליכם פרעה. לא קודם ההקשאה, גם לא אחרי כן עם ראותו רבוי האותות והמופתים, ולכן אעשה כהם שפטים, והם מכת בכורות וטביעת מצרים בים סוף, ששניהם בלבד היו על צד עונש להם מדה כנגד מדה. אבל שאר המכות היו אותות ומופתים להשיבם בתשובה, כאמרו בזאת תדע כי אני ה', בעבור תדע כי אני ה' בקרב הארץ, למען תדע כי לה' הארץ, למען שיתי אותותי אלה בקרבו, ולמען תספר וידעתם. אתה ישראל והמצרים. וגם כשהטביעם בים לעשות באופן שהנשארים במצרים יכירו וידעו כאמרו וידעו מצרים כי אני ה':

{ו} ויעש משה ואהרן כאשר צוה ה' אותם. בכל דבור ודבור שמרו זה הסדר המצווה, שהיה משה מדבר קודם כמו שליח מהאל יתברך ואחר כך היה אהרן מתרגם: כן עשו. לא הוסיפו ולא גרעו:

{ז} ומשה בן שמנים שנה. ועם כל זקנתם השכימו והזדרזו לרצון קונם. כי אמנם מי שהגיע לשמונים גם כימים ההם כבר עבר ימי השיבה והגיע לגבורות, כמו שהעיד בתפלתו באמרו ימי שנותינו בהם שבעים שנה וגו':

{ט} תנו לכם מופת. המופת הוא להורות על גודל המשלח ושראוי לשמוע בקולו, אמנם האות הוא עדות לשליח. לפיכך עשה אותות לעיני עם ישראל, שלא היה ספק אצלם על גודל המשלח ויכלתו, אבל היה על השליח אם הוא שליח אמת. אבל פדעה שהיה מסופק על המשלח או מכחישו, באמרו לא ידעתי את ה' שאל מופת לאמת גודל המשלח, באופן שיורה שראוי לשמוע בקולו. ואינו נמנע שיהיה דבר אחד בעצמו אות ומופת ביחס לאנשים מתחלפים:

{יב} ויהיו לתנינים. על תבנית ותמונת תנינים, אבל לא בתנועתם: ויבלע מטה אהרן את מטותם. שיראו שהאל יתברך לבדו הוא הנותן נשמה ורוח, ולא היה כח בחרטומים לתת תנועה בתנינים:

{יד} כבד לב פרעה. אף על פי שראה ההבדל בין המופת שעשיתם אתם ובין מעשה הכשפים:

{טו} נהפך לנחש. גם בתנועתו, כאמרו ויבלע וכן למעלה וינס משה מפניו:

{יז} בזאת תדע כי אני ה'. שאשנה טבע דבר בלתי נפסד והוא היאור:

{יח} והדגה אשר ביאור תמות. לא תשאר בו צורת המים עם מראית הדם, אבל תהיה בו צורת הדם בעצמותו ובמראיתו ולפיכך תמות הדגה: ונלאו מצרים. לחפור סביבות היאור מים לשתות, כאמרו ויחפרו כל מצרים סביבות היאור:

{כג} ולא שת לבו גם לזאת. להבין ההבדל אשר היה גם בזאת בין הפעל האלהי לפעל המכשפים, שפעולת האל יתברך היתה שנוי בטבע היאור, אשר הוא כלו בלתי נפסד, והפך אותו לטבע דם אמתי, עד שמתו בו הדגים, ופעולת החרטומים היה שינוי כדבר נפסד ואולי באחיזת עינים:

שמות פרק-ח

{ג} ויעלו את הצפרדעים. אבל לא יכלו להוליד אחרים כי אין לאל ידם להמציא בריה מתנועעת באמת:

{ד} העתירו אל ה'. כי כזאת שת לבו וראה יתרון פעולת האל יתברך על פעולת החרטומים:

{ה} למתי אעתיר לך. למען תכיר רב ההבדל בין פעולת החרטומים לפעולת האלהי, כאמרו למתי, וכאמרו רק ביאור תשארנה. וזה כי אמנם מעשה הכשוף יהיה לזמן מוגבל, וישוב הטבע לאיתנו תיכף כשיבוטל הכשוף, כי אז יסור המעיק לטבע, כאמרם ז''ל (סנהדרין פרק ד' מיתות) למה נקרא שמם כשפים, שמכחישין פמליא של מעלה. אמנם האל יתברך יצוה לטבע לשבות, ולהשתנות, ולפעול כפי קצתו, או כפי כלו, בזמן אשר יגביל לו, ולא ימרה את דברו:

{ו} כדברך. שאמרת ויסר הצפרדעים ממני ומעמי ולא בקשת להכדיתם מן העולם: ל. מען תדע כי אין כה' אלהינו. שאין שום כח מחדש שנוי בטבע כי אם לאיזה זמן קצוב, והנה הצפרדעים ביאור היה אז שינוי מחודש בטבע היאור, כל שכן בהיות אותם הצפרדעים משונים מכל בעל חי זולתם במה שמניעים לחי העליון, ומכניסים ואינם מוציאים, והנה האל יתברך יכריתם ממך ומבתיך בלבד:

{ז} וסרו הצפרדעים. ולא די שיכרית את אלה אבל יעשה שהנשארים לא יוסיפו עוד לעלות אל בתיך: ממך ומבתיך. אבל לא מכל הארץ, כי אמנם ימותו בארץ ויבאישו: רק ביאור תשארנה. לדורות ולא יעלו אל היבשה:

{ח} ויצעק. משה אל ה' על דבר הצפרדעים אשר שם לפרעה. שיסיר אותם הצפרדעים בלבד אשר שם לפרעה, וישארו ביאור, ובזה הוצרך לתפלת צעקה דפלגא מן שמיא לא יהבי (פרק סדר תעניות אלו):

{יא} כי היתה הרוחה. אף על פי שלא סר הרע לגמרי, שנשארה באשת הארץ, ונשארו הצפרדעים ביאור, המזיקים שם עוד היום: והכבד את לבו. התאמץ על טבעו שלא לירא מן הצפרדעים הנשארים, ולסבול רעת הכאשה, כדי שלא לשמוע בקול האל יתברך:

{יב} והך את עפר הארץ. לא התרה בפרעה בזאת ולא בשחין ולא בחשך, וזה כי תשע המכות שהיו לאותות ולמופתים היו דצ''ך עד''ש בא''ח בלבד, כי מכת בכורות לא היתה לאות ולא למופת, אבל היתה לעונש כמבואר למעלה (ד, כג; ז, ד). והנה דצ''ך היו אותות בשתי היסודות הכבדים, ועד''ש היו אותות בבעלי חיים, ובא''ח היו אותות באויר, ובכל שתים מהן התרה, ובשלישית נעשה האות בלתי התראה, כאמרו הן כל אלה יפעל אל, פעמים שלש עם גבר:

{יד} ולא יכולו. מבלי אין לאל ידם להמציא דבר מתנועע באמת:

{יז} וגם האדמה אשר הם עליה. קרקע אשר עליו הבתים ימלא נחשים וזולתם מהשוכנים במעבה האדמה, באופן שלא יהיו בטוחים גם בלילה בבית סגור:

{יט} ושמתי פדות בין עמי ובין עמך. שגם לקצת עמי שיבאו למקום הערוב לא יזיק הערוב כלל, ויזיק לעמך באותו המקום בעצמו:

{כו} ויעתר. להסיר הערוב באותו הזמן שקבע ובאותו האופן שייעד לפרעה כאמרו ויסר הערוב לא שיכרת וימות כמו שהיה בצפרדעים, וזה הורה באמרו ויעש ה' כדבר משה באופן הסרת המכה ובזמנה:

{כח} גם בפעם הזאת. כמו שעשה בצפרדעים, אף על פי שהיה לו לירא מהערוב שלא מת, אבל סר, ונקל זאת בעיני ה' להשיבו:

שמות פרק-ט

{ז} והנה לא מת ממקנה ישראל עד אחד ויכבד לב פרעה. אף ל על פי שהיה זה פלא מבואר, בלתי מתיחס בשום פנים זולתי לאל יתברך, כי אין מי שיוכל להבטיח בחיים זולתו:

{ח} 'לעיני פרעה. למען יראה שלא היתה מכה מסובכת מעפוש בליחות מצד האויר או המערכת אשר מהם תבא לפעמים מכת מדינה טבעית:

{יב} ויחזק ה'. כי לא היה סובל זה בלי ספק, כענין באיוב וגע אל עצמו ואל בשרו:

{יד} כי בפעם הזאת. כזה המין השלישי מהמכות באויר: אני שולח את כל מגפותי אל לבך ובעבדיך ובעמך. כל אחת מאלה שאשלח תהיה בלב כלכם גם אחר שתסור, כי גם אחרי כן תרגישו בהזק נמשך ממנה בקלקול הצמחים והמזונות ובחולי הגוף, כמכת החשך שקלקלה מזג האויר בלי ספק, ושלא קמו איש מתחתיו, שנמשכו אליהם חלאים רעים בלי ספק. אבל מהמכות הקודמות לא נמשך הזק מבואר אחר שסרו: בעבור תדע כי אין כמוני בכל הארץ. כאשר תראה יכלתי גם באויר המקיף. אמנם יכלתו בעליונים הודיעם על ים סוף בענין מלאך האלהים ועמוד הענן ועמוד האש, שכלם דברים אשר מציאותם בלתי טבעי:

{טז} בעבור הראותך את כחי. כדי שתחזור בתשובה, כי י לא אחפוץ במות המת: ולמען ספר שמי. ורבים תשיב מעון:

{יט} ועתה שלח העז את מקנך. כדי שימלטו העבדים אשר עם המקנה, כאמרם ז''ל ''חביב אדם שנברא בצלס''.

{כ} הירא את דבר ה' הניס. והטעם שאמרתי שלח העז, הוא מפני שראיתי בענין הדבר שהירא את דבר ה' הניס. ואשר לא שת לבו חטא ויעזוב, באופן שעם חטאו הפסיד, לכך אני מזהיר עתה כדי שלא ימות האדם אשר בשדה:

{כג} ותהלך אש ארצה. כי האויר הנלהב ירד לארץ בחוזק תנועת הברד המכביד עליו ברדתו למטה:

{כד} ואש מתלקחת בתוך הברד. בחוזק תנועת הברד ברדתו נלהב האויר ונתן קולות, וחוזק תנועתו היה בגדלו לקלקל הרך והקשה, כאמרו ואת כל עשב השדה הכה הברד, ואת כל עץ השדה שבר:

{כט} כצאתי את העיר. אף על פי שאמרת ורב מהיות קולות. אלהים וברד לא יחדל כל זה עד שאצא מן העיר: הקו, י. ות יחדלון והברד לא יהיה עוד למען תדע כי לה' הארץ. כל זה יהיה יחדיו כמו רגע, שלא כמנהג הטבע, וזה למען תדע, לא בשביל שאחשוב שכבר שבתם בתשובה, כי אמנם (ל) ידעתי כי טרם תיראון. עדיין לא תיראון:

{לא} והפשתה והשעורה נכתה. אף על פי שהפשתה והשעורה נכתה, וזה הזק רב במצרים, כאמרו ובושו כל עובדי פשתים:

{לב} והחטה והכסמת. בא וראה מה רב רשעם של פרעה ועבדיו כי אף על פי שהחטה והכסמת לא נכו, ומשה התפלל, וראה פרעה כי חדל כל הרע כתפלתו, כי באופן אחר היה כלה גם יתר הפלטה, מכל מקום הוסיף פרעה לחטוא והכביד לבו במזיד הוא ועבדיו:

{לה} ויחזק לב פרעה. לא מעצמו, אבל כאשר דבר ה' ביד משה קודם שצרף את אהרן עמו, שאמר לו ואני ידעתי כי לא יתן אתכם מלך מצרים להלוך שלא יניחכם להלוך ברצונו, ולא ביד חזקה, וארצה לא יעשה זה מיראת יד החזקה, שלא יוכל לסבלה. וכן עשה בזה המקום, כי אחר שהוסיף לחטוא במזיד, והכביד הוא עצמו את לבו נגד טבעו, אבל היה מסופק אם יוכל לסבול, התחזק לבו באותו האופן אשר דבר ה' ביד משה, ושם בלבו שלא יוסיף עוד להכותו:

פרשת בא

שמות פרק-י

{א} כי אני הכבדתי. אף על פי שאמר משה ידעתי כי טרם תיראון חשב שאף על פי שלא יכנע לאל יתברך מיראת גדלו, מכל מקום ישמע בהיותו בלתי יכול עוד לסבול את רעת המכות, וזה חשב כאשר ראה שמכח המכה אמר ה' הצדיק אמנם כאשר ראה שעם כל זה לא שמע חשב משה שהיתה ההתראה בו לריק, כי גם שלא יוכל לסבול לא ישמע, ולכן אמר לו ה' יתברך אף על פי שעתה גם הוא הכביד לבו הנה אנכי כבר הכבדתי את לבו בשחין, וזה להרבות האותות בקרב מצרים, כדי שישוב איזה מהם בתשובה, ולמען יספרו ישראל לדורות ויכירו גדלי וטובי, לפיכך ההתראה ראויה אף. על פי שלא ישמע פרעה: למען שיתי אותותי אלה בקרבו. כדי שבהם יכיר העם את גדלי וישוב מרשעתו:

{ב} ולמען תספר. למען ידעו דורות ישראל את כל אלה: וידעתם. אתה ודורותיך והמצרים:

{ג} עד מתי מאנת. הנה מאחר שאינך נכנע אפילו עתה שראית יכולתי על האויר המקיף, אשר לא תוכל לחיות בלעדיו אפילו כרגע, אין לקוות שתשוב מכח שום גודל מכות, אבל אולי תשוב מכח התמדתם זמן ארוך, לכך ראוי לשאול עד איזה זמן יהיה גבול התמדת המיאון עם התמדת המכות:

{ה} ואכל את כל העץ. יקלקלהו, כמו והיה לאכול. כי אכל את יעקב:

{י} כאשר אשלח אתכם ואת טפכם. כל שכן המקנה: ראו כי רעה נגד פניכם. ראו כי אתם הולכים בעסקכם זה אל הרע לכם ותמצאוהו, כענין הולך למות רגליה יורדות מות וכדבריהם ז''ל והם רצים לבאר שחת:

{יב} על ארץ מצרים בארבה. בצד הארבה, והוא הדרומי, כמו מצוה לארבה שיבא, כענין ונשא נס לגוים ושרק לו מקצה הארץ, והנה מהרה קל יבא:

{טז} וימהר פרעה. בטרם יאכל הארבה את שרשי החטה והכסמת ושאר העשבים:

{כא} נטה ידך על השמים. על אותו החלק מהאויר הנקרא שמים, כמבואר בפרשת בראשית: וימש חושך. ויסיר את החשך הטבעי של לילה. כי אמנם חשך הלילה הוא אויר מוכן לקבל האור, והוא חשוך בהעדר האור בלבד. אמנם זה החשך יהיה אויר בלתי מוכן לקבל האור לרוב עביו, ולא יפול עליו העדד האור בהיותו בלתי מוכן אליו, ולפיכך לא ראו איש את אחיו כי לא הספיק לזה אור נר ואבוקה:

{כט} לא אוסיף עוד ראות פניך. כי תמות, כענין לא תוסיפו לראותם עוד עד עולם. אמנם כאשר קרא למשה ולאהרן לילה קרא אותם על ידי עבדיו בלבד, כאמרו וירדו כל עבדיך אלה א לי:

שמות פרק-יא

{א} ישלח אתכם מזה כשלחו. באותו האופן ששלחו כבר מרצונו אותך ואת אהרן בשבט עברתו, כאמרו ויגרש אותם מאת פני פרעה באותו האופן ישלח אתכם עתה מוכרח בצרתו: כלה גרש יגרש אתכם. אבל אז גרש את שניכם בלבד ומפניו בלבד, אמנם עתה יגרש את כלכם מכל זה המקום. כי אמנם זו מדת צדקו של הקדוש ברוך הוא כשיתעקש אדם מעשות הראוי לבלתי עשות רצון קונו, יעשה מה שברח ממנו בצרה ויגון, ולא לרצון יהיה לו, כאמרו תחת אשר לא עבדת ועבדת את אויביך, אם לא כאשר דברתם באזני כן אעשה לכם כאמרם ז''ל המבטל את התורה מעושר, סופו לבטלה מעוני:

{ב} דבר נא באזני העם וישאלו. שלא ידאגו שמא בסבת הממון ימסרו עצמם לרדוף אחריהם, כי בזה תהיה תשועתם:

{ג} גם האיש משה גדול מאד. ולכבודו הרבו להשאיל:

{ה} מבכור פרעה עד בכור השפחה. מן הנכבד מכלם עד הנקלה מכלם, אבל מבכור פרעה עד בכור השבי הוא מן היותר חוטא בזה עד החוטא פחות מכלם:

{ו} אשר כמוהו לא נהיתה. אשר בלילה כמוהו לא נהיתה צעקה כזאת, וזה כי לא היה ליל מלחמת חיל אויבים, כי אמנם אז תרבה הצעקה בעיר, כענין קול צעקה משער הדגים, ויללה מן המשנה, ושבר גדול מהגבעות (צפניה א' י') אבל בלילה כזה שהיה ליל שלום במצרים לא נהיתה ולא תוסיף צעקה כזאת:

{ח} ואחרי כן אצא. לא אצא מיד כשתבקשו מלפני שאצא אלא אחרי כן, כי אמתין עד הבקר:

{ט} ויאמר ה' אל משה לא ישמע א 'ליכם פרעה כו'. אמר שבהיות שהאל יתברך אמר אל משה שטעם הכבדת הלב שהיתה לפרעה כי הקשה ה' את רוחו היה כדי להרכות מופתיו, כדי שבהם יכירו המצרים וישראל את גדלו וטובו, כאמרו וידעתם כי אני ה' והנה להשלים כונתו זאת משה ואהרן יחדיו התעסקו לעשות המופתים, לכן עתה כאשר גזר האל יתברך להעניש את המצרים ולהציל את ישראל מאותו העונש, עם היות קצתם ראוים לו בצד מה, ולהפיל את אלהי מצרים, כדי שיחול העונש, וכל זה בזבח הפסח, כאמרו ועברתי והכיתי אעשה שפטים ופסחתי, רצה שתהיה מצותו זאת לישראל על ידי משה ואהרן יחדיו, כמו שהשתדלו יחדיו להשיב את המצרים בתשובה ולהורות את בני ישראל, כדי שיזכו שניהם יחד להוציא לפועל את פרי פעולת השתדלותם:

שמות פרק-יב

{ב} החדש הזה לכם ראש חדשים. מכאן ואילך יהיו החדשים שלכם, לעשות בהם כרצונכם, אבל בימי השעבוד לא היו ימיכם שלכם, אבל היו לעבודת אחרים ורצונם, לפיכך ראשון הוא לכם לחדשי השנה. כי בו התחיל מציאותכם הבחיריי:

{ד} ושכנו הקרוב אל ביתו. אף על פי שיהיו מצריים רבים שוכנים בין בית עברי לבית רעהו, יקרא שכנו אותו העברי שהוא יותר קרוב לביתו משאר העברים:

{יא} מתניכם חגורים. מזומנים לדרך, כענין וישנס מתניו להורות על כטחון בלתי מסופק באל יתברך, בהיותם מכינים עצמם לדרך בעודם בבית כלא:

{יב} ועברתי. לפלס נתיב לאפי, שלא יוכל על זה השליח: והכיתי כל בכור. שאבחין בין טפה של בכור לטפה שאינה של בכור (בבבא מציעא פרק איזהו נשך): ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים. אשפיל שרי מעלה המנהיגים אותם עתה, כדי שיחול העונש יותר: אני ה'. ולא יאות כל זה בלתי לה' לבדו, כאמרו אני ה' אני הוא ולא אחר. ובזה נתן טעם לכל הקודם למה הוצרך שיעשה האל יתברך בעצמו את כל אלה, ולא כן עשה בסנחריב וזולתו:

{יג} ולא יהיה בכם נגף למשחית. לא יגע בכם נגף פי' מכה של אותה ההשחתה שאני עושה במצרים: בהכותי. שמלבד מכת הבכורות שלח בשאר העם עברה וזעם וצרה משלחת מלאכי רעים כי לולא הפסיחה שעשה בחמלתו על ישראל לא היו נמלטים משאר הצרות ששלח על שארית עם מצרים כענין פן תספה בעון העיר, וצוה עליהם מתנות הדם לאות, למען ימלטו, וזה למען שמו לבלתי החל כאמרו ואומר לך בדמי חיי:

{יז} ושמרתם את המצות. המורות על מהירות בלי המתנת חמוץ: כי בעצם היום הזה. ביום הזה בעצמו, שביום אחד נעשה קבוץ, שלא היו מספיקים אליו בטבע כמה ימים עם לילותיהם: הוצאתי את צבאותיכם. כל קהל וקהל כמות שהיה יחדיו:

{כב} מן הדם אשר בסף. שתהיה על כל הזאה טבילה, כמו שצוה האל באמרו על שתי המזוזות וזה קודם, ואחר כך על המשקוף, וזה לא יתכן זולתי בג' הזאות. להורות על ג' יודי''ן, כאמרם העולם הבא נברא ביו''ד וכן היה קודם חטא אדם הראשון וביום מתן תורה עד העגל, כי בם יהיה צור עולמים נצחיים, כי היו''ד תורה על פשיטות נצחי, ותורה היו''ד עליונה, מציאות היחיד בעולמו על שני עולמים נצחיים: ואתם לא תצאו. הנה הבית יהיה מצויין בדם, ואתם לא תצאו, ובזה האופן, ופסח על דרך והתוית תו:

{כג} לנגוף. את עם מצרים בעברה וזעם וכו', כי אמנם יאמר נגף על כל מכה גם בלתי מות, כאמרו ונגפו אשה הרה, ולא יהיה אסון: המשחית. את עם מצרים, בעברה וזעם וכו':

{כו} מה העבודה הזאת לכם. שאינה ביום מקרא קדש כשאר הקרבנות, ולא תוך זמן שאר הקרבנות שהוא מתמיד של שחר עד תמיד של בין הערבים, ולמה לא יספיק קרבן אחד לכל ישראל כמו בשאר קרבנות צבור:

{כז} זבח פסח הוא. זה הזבח נעשה בשביל הפסיחה שהיתה עתידה להעשות בחצי הלילה של אחריו, ומפני שאין זבח בלילה הוצרך לעשותו בזה הזמן הנמשך אחר הלילה של אחריו בענין הקרבנות. והוצרך כל אחד להקריב כי הנס נעשה לכל יחיד בפני עצמו ולא לציבור בכלל:

{כט} וה' הכה. כלומר ישראל התעסקו במצות הפסח, וה' הכה באותו הזמן בעצמו את בכורי מצרים לגאלם:

{לח} וצאן ובקר. של ערב רב שעלו עמם לגור בתוכם עם כל קנינם:

{לט} כי ליא חמץ. כי לא התחמץ, מפני קוצר הזמן שהיה משעת נסעם מרעמסס שהיא בארץ מצרים עד שהגיעו לסכות, שהיא חוץ לגבולם, כאמרם ז''ל שלא הספיק בצקן של אבותינו להחמיץ עד שנגלה עליהם וכו'. כי אמנם בהיותם בסכות חוץ לגבול מצרים נגלו עליהם עמודי הענן והאש, וה' הולך לפניהם:

{מ} אשר ישבו במצרים ת''ל שנה. תשלום ת''ל שנה מיום שהוציא את אברהם אבינו מאור כשדים להכניסו בברית בין הבתרים, כאמרו שם אני ה' אשר הוצאתיך מאור כשדים, ולזה אמרו בסדר עולם בן ע' שנה היה אברהם אבינו בברית בין הבתרים:

{מב} ליל שמורים הוא ל. ה' להוציאם. שהיה מצפה להוציאם, כי לא ענה מלבו, אבל לא מצא את ישראל מוכנים וראוים לגאולה עד אותה הלילה, ואותה היה משמר ומצפה כי חפץ ' ' חסד הוא, כאמרם ז''ל שהקבה מחשב את הקץ: הוא הלילה הזה לה' שמורים. וכמו שהיה משמר ומצפה לגאולת ישראל כל ימי גלותם במצרים, כן הוא משמר ומצפה לגאולת ישראל העתידה, כאמרו ולכן יחכה ה' לחננכם: לכל בני ישראל לדורותם. כאמרם בניסן נגאלו, ובניסן עתידין להגאל:

{מג} זאת חקת הפסח. לדורות בענין האוכלים והמקום, כי אמנם המצות האמורות למעלה חוץ משתי אלה לא נהגו לדורות, כאמרם ז''ל אין פסח דורות טעון הזאה על המשקוף ועל שתי המזוזות ואינו נאכל בחפזון:

שמות פרק-יג

{ב} קדש לי כל בכור. שיתחייבו כלם בפדיון כשאר כל הקדש, למען יהיו מותרים בעבודת חול, שלולי הפדיון היו אסורים לעשות כל מלאכת חול, כענין לא תעבוד בבכור שורך ופדיון נפשם הוא הערך המפורש לבן חדש בפרשת ערכין, בהיות אז זמן פדיונו, כאמרו ופדויו מבן חדש תפדה:

{ד} היום אתם יוצאים בחדש האביב. בזאת השנה קרה שיהיה חדש הלבנה ביציאתכם בחדש האביב, לפיכך שמור את היום הזה ועשו עבורי השנה באופן שיהיה לעולם זה החדש באביב שבו תעשו זה החג:

{ט} כי ביד חזקה הוציאך. בשנותו את טבע הבלתי נפסדים, כאמרו בענין בקיעת הירדן למען דעת כל עמי הארץ את יד ה' כי חזקה היא:

{יד} מה זאת. פדיון פטר חמור, שהוא בהמה טמאה ולא תחול עליה קדושת הגוף, ועריפת פטד חמור אם לא תפדה: בחוזק יד הוציאנו ה' ממצרים. בחוזק ידם של מצרים הוציאנו ה', כאמרו ותחזק מצרים על העם באופן שלא יכולנו לשאת נכסינו בעגלות כמנהג מצרים, והוצרכנו לשאת בחמורים, ונעשה בהם נס שהספיקו לזה בכמו רגע, וחלה עליהם איזו קדושה ראויה לפדיון:

{טו} ויהי כי הקשה פרעה. ובהיות שפרעה הקשה לשלחנו, והוא נמשל לחמור כאמרו אשר בשר חמורים בשרם, והיה יכול לפדות עצמו ועמו בשלחו את ישראל, שהם נמשלים לשה, כאמרו שה פזורה ישראל וכן כאמרו ואתנה צאני: ויהרוג ה'. והאל הרג את הנמשל לחמור כאשר לא נפדה בשה: כל בכור בארץ מצרים. והיו בכורי ישראל ראוים ללקות עמהם על דרך פן תספה בעון העיר והצילם במה שהקדישם לו, באופן שהיו בכורי האדם בישראל כמו נזירים או יותר, מיוחדים לעבודת האל יתברך, ואסורים בעבודת הדיוט: על כן אני זובח. בכור בהמה: וכל בכור בני אפדה. כדי שיהיו מותרים בעבודת חול:

פרשת בשלח

{יז} ויהי בשלח. ולא נחם אלהים דרך ארץ פלשתים. אף על פי שהכונה האלהית היתה להוליך את ישראל להר סיני לקבל התורה ומשם לארץ ישראל, כאמרו ולקחתי אתכם לי לעם והבאתי אתכם אל הארץ מכל מקום הכונה עתה היתה להוליכם לים סוף אשר לא היה דרך לאחד מאלה, וזה להטביע שם את פרעה וחילו, על דרך ומשכתי אליך אל נחל קישון את סיסרא, והנה הדרך הישר והקצר ללכת ממצרים לים סוף היה דרך ארץ פלשתים, אמר שהאל יתברך לא רצה לנחותם באותו הדרך: כי קרוב הוא. מפני שהיה אותו הדרך וסופו קרוב למצרים, וירבו עוברי דרך שם ומגידים משם למצרים וממצרים לשם: והנה בראותם מלחמה. בשמעם שיכין פרעה את עצמו לרדוף אחריהם עם כל חילו ינחם העם בלי ספק מיראת מלחמתם וישובו למצרים, ולפיכך הסיבם אל דרך לא עבר בה איש:

{יח} דרך המדבר ים סוף. שילכו לים סוף דרך המדבר, כי באותו הדרך לא יבאו מגידים ממצרים ולא ידעו ברדיפת פרעה עד שהשיג אותם, כאמרו וישאו בני ישראל את עיניהם, והנה מצרים וכו' ולא היה אז להם תקנה בשובם כי לא יקבלם פרעה וחילו: וחמושים עלו. וכל זה הוצרך לעשות אף על פי שהיו מזויינים, כי עם כל כלי זיינם לא היה להם אומץ לב להלחם במצרים ולהמלט כי לא נסו באלה:

{יט} ויקח משה את עצמות יוסף עמו. בהיותו אז נשיא הדור: כי השבע השביע את בני ישראל. והנה חיוב הדור מוטל על נשיאו:

{כא} וה' הולך לפניהם. מאז שהיו בסבות שהוא חוץ לגבול מצרים ונכנסו למדבר:

שמות פרק-יד

{ג} סגר עליהם המדבר. בעל צפון סגר את המדבר עליהם:

{ה} כי ברח העם. שלא הלכו במדבר על קו ישר, כמו שיעדו באמרם דרך שלשת ימים נלך במדבר אבל חזרו לאחוריהם כבורחים בלתי יודעים הדרך: ויהפך לבב פרעה. כי חשב שהיה בעל צפון יכול נגד האל יתברך: מה זאת עשינו כי שלחנו. ולא דרשנו את בעל צפון שהיה עוזר לנו ולא היינו מוכרחים לשלוח:

{ו} ואת עמו לקח עמו. מבחר פרשיו וחילו:

{ז} וכ. ל רכב מצרים. ההמוניים: ושלישים ע יל כלו. גם על ההמון שלא היו בכלל עמו וחילו הפקיד שלישים מלומדי מלחמה, כי אמנם כל תוקף הצבא תלוי בשר הצבא וחכמתו ותחבולותיו:

{ח} ובני ישראל יוצאים ביד רמה. כענין ידינו רמה היו מתאמצים לנצח את פרעה וחילו שלא היו רבים במספר כמותם. ובזה הודיע שלא היו יודעין ענין המלחמה, כי אמנם היה ראוי לירא מאותם המעטים מלומדי מלחמה יותר ממה שהיה ראוי לירא מכל המון מצרים הנוסע אחריהם אחר כך:

{ט} וירדפו מצרים אחריהם. אחרי היוצאים ביד רמה:

{י} ופרעה הקריב. את חיל ההמון של כל רכב מצרים:

{יא} לקחתנו למות במדבר. כי אפילו לא יתגר בנו מלחמה פרעה וחילו, הנה בעמדם לפנינו לשמור את דרך כל מחיה נמות במדבר ברעב ובצמא ובעירום ובחוסר כל:

{טו} מה תצעק אלי. כי אמנם הוא היה בכלל ויצעקו בני ישראל אל ה', אמנם צעקת משה לא היתה מיראת פרעה וחילו, כי כבר הגיד לישראל את מפלת המצרים ומיתתם כאמרו לא תוסיפו לראותם עוד עד עולם, ה' ילחם לכם אבל היתה צעקתו על שרי ישראל שהעיזו פניהם באמרם המבלי אין קברים וחשב בשביל זה שלא ישמעו לו להכנס בים, לפיכך אמר לו מה תצעק אלי בזה, כי אמנם אתה חושד בכשרים: דבר אל בני ישראל ויסעו. ולא ימרו את פיך:

{טז} הרם את מטך. אל הרוח קדים שישים הים לחרבה: ונטה את ידך על הים. שיחצו המים הנה והנה, כענין באליהו:

{יח} וידעו מצרים. הנשארים במצרים וישובו אלי, כי לא, אחפוץ במות המת:

{יט} ההולך לפני מחנה ישראל. בעמוד האש: וילך מאחריהם. להתיך אותם תהומות שיקפאו בלב ים לפני ישראל בעברם, כדי להפוך קרקע הים לטיט כאשר יעברו מצרים אחריהם, כי לא היה צריך אז שילך עמוד הענן לפני ישראל לנחותם הדרך, כי הדרך שנעשה בבקיעת הים היה מנהיגם: ויעמוד מאחריהם. מאחרי ישראל ומאחרי עמוד האש:

{כ} ויבא. המלאך בין מחנה מצרים ובין מחנה ישראל להנהיג את שני העמודים: ויהי הענן והחשך. חשך הלילה היה יחדיו עם הענן מאחריהם של ישראל ושל עמוד האש: ויאר את הלילה. המלאך בעמוד האש, כי בו הסיר חשך הלילה ולא היה שם ענן מפסיק בינם לאש המאיר, כמו שהיה לצד מצרים: ולא קרב זה אל זה. כי ההולכים בחשך הולכים לאט בהכרח, כי לא ידעו במה יכשלו:

{כא} וישם את הים לחרבה. רוח הקדים הקפיא טיט קרקע הים: ויבקעו המים. בנטיית יד משה על הים במצות בוראו:

{כב} הלכו ביבשה. כי קפאו תהומות ברוח הקדים ועברו על הטיט הנקפא:

{כד} וישקף ה' אל מחנה מצרים בעמוד אש וענן. שני העמודים שהיו מהלכים באמצע המרחק אשר בין מחנה מצרים ובין מחנה ישראל הקריבם לצד מחנה מצרים: ויהם. במיני חלאים כענין בפלשתים ותהי יד ה' בעיר מהומה גדולה מאד, ויך את אנשי העיר מקטן ועד גדול, וישתרו להם עפולים ואותם מיני חלאים הם מדוי מצרים הרעים והיא היד הגדולה אשר עשה ה' במצרים שראו ישראל וייראו, כאמרו אשר יגורת מפניהם, אמנם פרטי המכות שהזכירה התורה לא היה בהם שום חולי זולתי השחין, והנה התורה הזכירה שחין מצרים והזכירה גם כן מדוי מצרים:

{כה} ויסר את אופן. בעמוד האש: בכבדות. מכח הטיט: כי ה' נלחם להם. ובנוסנו לא ילחם בנו עוד:

{כז} לאיתנו. בשוא גליו אל דרך הבקיעה, שלא עשה כן מאז שנבקע: ומצרים נסים לקראתו. שמתחלת אשמורת הבקר יד ה' היתה בם להמם. ואז אמרו אנוסה ונסו עד פנות הבקר דרך הבקיעה, ובעת פנות בקר שב הים לאיתנו לשאת גליו במקום הבקיעה, אשר הגיעו שם מצרים באותה שעה ונמצאו נסים לקראת הים: וינער ה' את מצרים. המלך ועמו, נער אותם מעל המרכבות אל קרקע הים, כמו חצני נערתי, התנערי מעפר:

{כח} וישובו המים. ברבות הגלים אל מקום הבקיעה: ויכסו את הרכב. אחר שננערו מעליהם העם אשר בם: ואת הפרשים. רוכבי הסוסים: לכל חיל פרעה הבאים אחריהם. המון כל רכב מצרים ורוכביהם שבאו אחר הפרשים למלחמה:

{כט} ובני ישראל הלכו ביבשה. בעוד שמצרים היו טובעים בים, כי לא שב לאיתנו באותו הקצה שהיו שם ישראל:

{ל} ויושע ה' ביום ההוא את ישראל. במיתת המסתוללים בם לשעבדם נשארו הם בני חורין, כי עד עת מותם היו ישראל כעבדים בורחים:

{לא} היד הגדולה אשר עשה ה' במצרים. מדוי מצרים הרעים שלקו בם על הים: וייראו העם. כאמרו אשר יגורת מפניהם:

שמות פרק-טו

{א} אז ישיר. הסכים שישיר: כי גאה גאה. לו לבדו הגאות ליחס אליו על הטוב הנמצא, ולא לפרעה התנין הגדול אשר אמר לי יאורי ואני עשיתני: סוס ורוכבו רמה בים. סוס פרעה ורוכבו, כאמרו ונער פרעה וחילו בים סוף:

{ב} עזי וזמרת יה. עזו וזמרתו של הקדוש ברוך הוא רמה בים את סוס ורוכבו, כי בזה הראה עזו שהוא מלך על כל מלכים, ושראוי שיהללוהו הנושעים בקול זמרה, שמחים להיות לעבדים למלך עולם: ויהי לי לישועה. והוא אשר רמה את האויב בים היה לי לישועה, כאמרו ונודעה יד ה' את עבדיו, וזעם את אויביו: זה אלי. הוא הנצחי והקדמון אצלי, אשר בהכרח יעלו כל סבות הנפסדים אליו, וממנו תהיה נצחיות התמדתם: ואנוהו. אעשה נוה לשכנו בתוכנו, ובו אתפלל אליו בלבד ואעבוד כראוי למטיב ומריע, כאמרו ויתפלל אליו ויאמר הצילני כי אלי אתה, כי אמנם העבודה והתפלה מכוונים למצא חן: אלהי אבי. אלהי יעקב שהודיע באמרו אל אלהי ישראל שהוא נורא בגדלו ובהשגחתו, שהם מדת הרחמים ומדת הדין: וארוממנהו. בהשתחויה והכנעה ובהודיע לכל שהתכלית המכוון לעשות רצונו הוא הטוב מכל התכליות, בהיותו מרומם על כל ברכה ותהלה כענין למדני לעשות רצונך כי אתה אלהי:

{ג} ה' איש מלחמה ה' שמו. אף על פי שהוא איש מלחמה ומכרית הרשעים במדת הדין, מכל מקום ה' שמו במדת רחמים, כי בזה הוא נותן הויה ומציאות לעולמו, בהיותו מכלה קוצים מן הכרם שהם מחריבי עולם:

{ד} מרכבות פרעה וכו'. אחר שספרו אבדן סוס ורוכבו, שהוא פרעה וסוסו, ונתנו עליו הודאה לאל יתברך, ספרו מלחמתו בחיל פרעה ומבחר שלישיו, שהם היו עיקר כל הצבא:

{ו} ימינך ה' נאדרי בכח. לא ימין חיל פרעה ומבחר שלישיו הבוטחים בזרוע בשר. וזאת היא הודאה שנתנו לאל יתברך על מלחמתו זאת השנית: ימינך ה' תרעץ אויב. יהי רצון שיהיה כן לעתיד שתרעץ כל אויב לישראל, כענין כן יאבדו כל אויביך ה':

{ח} וברוח אפך נערמו מים. עתה ספר המלחמה הגדולה שנלחם האל יתברך בהמון מצרים, ואמר הנה ברוח אפך נבקע הים ונעשו המים כערמה וכנד. וקפאו תהומות, בקרקע הים באופן שיכלו ישראל לעבור:

{ט} וכאשר אמר אויב ארדוף. אחריהם בים: אשיג אחלק שלל: והם היו המון כל רכב מצרים שלא באו אלא לגזול ממונם של ישראל:

{י} נשפת ברוחך. באותו הרוח עצמו שהקפיא קרקע הים ונעשה דרך לעבור גאולים נשפת לכסות הרודפים ולאבדם: אדירים. שרים וראשי עם צללו כעופרת במים. ומהם היו השלישים על כולו שמינה פרעה על כל רכב מצרים:

{יא} מי כמוכה באלים. נתן שבח לאל יתברך על מלחמתו השלישית נגד המון רכב מצרים, ואמר מי כמוך בחזקים, שיוכל לשנות טבע הנמצאים הבלתי נפסדים בטבעם: נאדר בקדש. הנה הקדוש במוחלט הוא הבלתי נפסד כלל, כאמרם ז''ל (סנהדרין פרק חלק) מתים שעתיד הקדוש ברוך הוא להחיות אינם חוזרין לעפרם, שנאמר הנשאר בירושלם קדוש יאמר לו מה קדוש לעולם קיים וכו'. אמר, שאין כמו האל יתברך נודע לאדיר ומלך על כל אלהים קדושים ונצחיים, ולפיכך לו לבדו יאות לשנות טבע כל נמצא בלתי נפסד, כי, נצחיות כל נצחי לא יהיה זולתי מאתו יתברך: נורא תהלות. ומי שידע גודל תהלותיו ייראהו בשבילו, לא בשביל יראת עונש שיבא מאתו: עושה פלא. עושה מה שיפלא מן הטבע לעשות בשום אופן, כגון עמוד הענן ועמוד האש:

{יג} נחית בחסדך עם זו גאלת. מעת שגאלתם, וזה כשהוצאתם חוץ לגבול מצרים ובאו לסכות, התחלת לנחותם הדרך, כאמרו ויסעו מסוכות וה' הולך לפניהם: נהלת בעזך. נהלת לאטם ביבשה בתוך הים, כאמרו מוליכם בתהומות, כסוס במדבר, לא יכשלו: אל נוה קדשך. בדרך נכון ללכת אל נוה קדשך, לקדשם שם לעבודתך:

{טו} אז נבהלו אלופי אדום אילי מואב. כשראו אלו הנסים אף על פי שידעו שלא עליהם יעלה ישראל למלחמה, מכל מקום נבהלו לראות: יאחזמו רעד. יהי רצון שיאחזמו רעד ולא יתקוממו עלינו: נמוגו כל יושבי כנען. הנה יושבי כנען בשמעם כל אלה נמוגו בלי ספק, כי ידעו שעליהם עלו לגרשם, כאמרו ונשמע וימס לבבנו וכו':

{טז} תפול עליהם אימתה ופחד בגדול זרועך. יהי רצון שתפול עליהם אימתה ופחד, באופן שינוסו מפנינו מיראת זרועך, כענין אנוסה מפני בני ישראל, כי ה' נלחם: ידמו כאבן עד יעבור עמך ה'. וכן יהי רצון שלא יתקוממו נגדנו כאשר נעלה להלחם בם עד אחר שנעבור הנהרות והם ארנון והירדן, כי אמנם במעבר הנהרות תקשה כל מלחמה ונצטרך לנס גדול אשר אולי לא נהיה ראוים לו:

{יז} תביאמו ותטעמו. שלא יגלו ממנה: בהר נחלתך. בהר הבית שנאמר עליו בהר ה' יראה: מכון לשבתך פעלת ה'. כאמרו פה אשב כי אויתיה: מקדש ה' כוננו ידיך. כאמרו ועשו לי מקדש ככל אשר אני מראה אותך, וכן דוד אמר הכל בכתב, מיד ה' עלי השכיל בכל מלאכות התבנית:

{יח} ה' ימלוך לעולם ועד. יהי רצון שהוא לבדו ימלוך לעולם ועד, ואין עמו אל נכר:

{יט} כי בא סוס פרעה. וזה שאמרנו אז ישיר היה כאשר בא סוס פרעה ברכבו ופרשיו בים, והאל יתברך הטביעם בעוד שבני ישראל היו הולכים ביבשה בתוך הים, בטרם יצאו התחילו לשיר:

{כה} ושם נסהו. אם יקבל החק והמשפט אשר שם לו, ולא יחזור לסורו, וזה הנסיון היה כי אמנם אמר לישראל (כו) אם שמוע תשמע לקול ה' אלהיך. לקבל עליו אותו חק ששם לך, ומכאן ואילך הישר בעיניו תעשה והאזנת כו' אז תמלט מכל מדוי מצרים. אבל אם תקבל עליך עתה ואחר תבגוד ישים עליך כהנה וכהנה בלי ספק. וזה היה כענין אמרם ז''ל גר הבא להתגייר אומרים לו הוי יודע שעד שלא באת למדה זו אכלת חלב אינך ענוש כרת חללת שבת אינך חייב סקילה, אבל משבאת למדה זו אכלת חלב אתה ענוש כרת וכו': כי אני ה' רופאך. והטעם שאם תקבל ואחר כך תבגוד תהיה נענש, הוא כי אמנם כל מצוותי הם לרפאת את נפשך מחליי התאוות והדעות הנפסדות, למען תהיה קדוש לאלהיך, כאמרו ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי, ואם תבגוד, תחלה ותתחלל הנפש, וראוי שיענש מי שיחלל את קדש ה' אשר אהב:

{כז} ובאלים שתים עשרה עינות מים. ועם כל זה

שמות פרק-טז

{א} ויסעו מאלים. אל מדבר סין. כענין לכתך אחרי במדבר:

{ג} מי יתן מותנו. בשבתנו על סיר הבשר. אם היה האל יתברך חפץ להמיתנו היה טוב לנו שימיתנו שם בעודנו שבעים, כענין טובים היו חללי חרב מחללי רעב:

{ד} ממטיר לכם לחם. מזון: למען אנסנו הילך בתורתי. כשיהיה מתפרנס שלא בצער, כאמרם ז''ל לא נתנה תורה אלא לאוכלי המן:

{ה} והכינו את אשר יביאו והיה משנה. גם אחר ההכנה יהיה משנה כי לא יחסר בבשול. ואמר והכינו לעורר שיזדרזו לענג שבת במטעמים, ושכל זריזותם בזה יהיה מערב שבת:

{ו} ערב וידעתם. יהי רצון שמה שאמר לי שיתן לכם מזון יהיה באופן זה שיתן לכם בערב צרכי הערב, בענין שתדעו שהאל יתברך הוציא אתכם לגמרי מארץ מצרים, כי יוציאכם גם ממנהגיה, שהייתם יושבים שם על סיר הבשר, בלתי זמן סעודה קבועה כבהמות, כאמרם ז''ל בתחילה היו ישראל כתרנגולים המנקרים באשפה, עד שבא משה רבינו וקבע להם זמן סעודה:

{ז} ובקר. יהיה לכם לחם הבקר: וראיתם את כבוד ה'. וכן יהי רצון שתראו את ככוד ה' שיבא להגביל הזמנים, למען תדעו שתלונותיכם הם עליו והוא יהיה הנראה להסירם מעליו:

{ח} ויאמר משה בתת ה' לכם. אמר משה מה שהתפללנו שיתן ה' לכם המזון בערב, בענין שתדעו שהאל יתברך הוציא אתכם, רצוננו שיתן לכם בערב בשר לאכול, ולא לשבוע כמנהג המצרים אשר אין לפניהם בלתי אם גוייתם, ושבבקר יתן לכם לחם בלבד לשבוע, שיהיה מספיק די שבעכם: בשמוע ה' את תלונותיכם. ומה שהתפללנו שתראו את כבוד ה', רצוננו שיתן לכם אלה בענין שיראה לכם שתלונותיכם הם עליו, ושהוא שמע את תלונותיכם:

{ט} אמור אל כל עדת. כיון שידע שנתקבלה תפלתו, כענין רבי חנינא כשהיה מתפלל על החולים (ברכות פרק אין עומדין), או יותר מזה: קרבו לפני ה'. ההולך לפניהם בעמוד ענן:

{י} ויפנו אל המדבר. כי דרך המדבר היה הענן מהלך בנסעם:

{יד} והנה על פני המדבר דק. דבר שהגרגיר שלו היה דק, כאמרו כזרע גד הוא: דק ככסור. גם בהנחתו היה דק, שלא היה מונח גרגיר על גרגיר:

{טז} זה הדבר אשר צוה ה'. באמרו ובבקר תשבעו לחם: לקטו ממנו. כל אחד כרצונו, אחד המרבה ואחד הממעיט: איש לפי אכלו עמר לגלגלת מספר נפ שותיכם איש לאשר באהלו תקחו. כי בכל ענין שתלקטו, הן שתרבו ללקוט והן שתמעיטו, יהיה זה על כל פנים שיהיה הנלקט מזון לכל אחד כפי אכלו שישביע את הרגיל לאכול הרבה, ולא יתן מזון יותר מהראוי למי שהוא רגיל לאכול מעט, ושמה שילוקט הן על ידי המרבה ללקוט הן על ידי הממעיט יהי עמר לגלגלת, לא פחות ולא יותר, ושמי שילקוט בעד כל בני ביתו ילקוט עמר לכל אחד כמספר כל הנפשות אשר באהלו:

{כ} ויקצוף עליהם משה. כי אמנם לא קרה זה מפני היותו יותר מכדי שבעם, אבל הותירוהו לכתחלה לנסות:

{כא} בבקר בבקר. בכל בקר, כמו כדברה אל יוסף יום יום, וכן בבקר בבקר בהיטיבו את הנרות: וחם השמש ונמס. לפיכך היו מלקטים בבקר כדי שלא ימס בחום השמש.

{כג} את אשר תאפו. החלק ממנו שאתם חפצים לאפות בתנור, כענין ועשו אותו עגות: אפו. עתה מערב שבת: ואת אשר תבשלו. כענין ובשלו בפרור: בשלו. עתה:

{כה} אכלוהו היום. לעתים מזומנים מזה היום: כי שבת היום לה'. כי כל זה היום שבת לה', ובכלו מותר לאכול את המן הנותר מערב שבת, ולא יהיה מותר זה לאחר השבת: היום לא תמצאוהו. בכל יום שבת כמו שהוא היום, לא תמצאוהו.

{כז} יצאו מן העם. מן המחנה אל מקום רחוק חושבים למצא ממנו שם, כי לא נאמנה את אל רוחם: ללקוט. וזה היה חלול שבת בלי ספק אם היו מלקטים הדבר ממקום גדולו, כאמרם ז''ל (שבת פרק כלל גדול אמרו קז, ב) האי מאן דתלש כשותא מהזמי והיני חייב משום תולש:

{כח} עד אנה מאנתם לשמור. הנה החטא בשמירה נעשה בין כלכם, כי אתה אף על פי שלא יצאת עמהם ללקוט, גרמת שיצאו, שלא למדת אותם הלכות שבת וענינן, רק אמרת ששת ימים תלקטוהו ולא שבעת ימים, ובזה מרו את פיך, ואמרת וביום השביעי שבת לא יהיה בו והם לא האמינו לדברך. אבל לא למדתם מצוותי שבכלל מלאכה תהיה לקיטת המן שחייב בה הלוקט משום תולש והבאתו מרשות לרשות, שהיא מכלל המלאכות גם כן: ותורותי. ענין השבת וטעמו ומתן שכרו וענשו, אשר כל יודעיהם יזהרו לשבות בשבת בלי ספק:

{כט} ראו. התבוננו. כי ה' נתן לכם השבת. ואין זו מצוה בלבד אבל היא מתנה שלא נתנה לזולתם כאמרם ז''ל (שם פרק יציאות השבת) מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה ואני חפץ ליתנה לישראל וכן סדרו בתפלה ולא נתתו לגויי הארצות וכו' ערלים, כאמרו ושמרו בני ישראל את השבת, לעשות את השבת לדורותם והוא שישיגו יום שכלו שבת:

{לה} אכלו את המן תמורת לחם חטים וזולתו, כאמרם בלתי אל המן עינינו: עד באם אל ארץ נושבת. אל ארץ סיחון ועוג כי שם אכלו גם מלחם הארץ: את המן אכלו עד באם אל קצה ארץ כנען. ועם לחם הארץ אכלו מן אחר בואם אל ארץ סיחון ועוג עד שעברו את הירדן, כאמרו ויאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח וישבות המן ממחרת:

שמות פרק-יז

{א} לשתות העם. לשתיית העם, כמו לשבת אברם:

{ב} מה תריבון עמדי. הלא ידעתם שאני מצווה ועושה: מה תנסון את ה'. ואם ריבכם עמי הוא כדי לנסות המשלח, מה תנסון לרע לכם, כי זה הנסיון רב הסכנה, שאם יקצוף יראה פעלו להשחיתכם, ויהי הנסיון רע לכם, כאמרו בחנוני גם ראו פעלי, רצונו לומר לרע להם:

{ה} עבור לפני העם. ותכל תלונותם, בראותם שאתה משתדל להמציא צרכם: ומטך אשר הכית בו את היאור. ובהכאתו נלאו מצרים לשתות, עתה יעשה ההפך: והלכת. מן המחנה אל הצור:

{ו} והכית בצור. ושתה העם. ובזה יכירו שאין פעל המטה טבעי לו, כי הטבעי יעשה לעולם על ענין אחד. אמנם פעלו במצות פועל רצוניי הפועל פעולות הפכיות:

{ח} ויבא עמלק. לקול מריבה וצמאון, כאמרו ואתה עייף ויגע כענין לא מים עייף תשקה וכענין כארץ עיפה:

{ט} ומטה האלהים בידי. להראות לעם בו את זמן תפלתו, כדי שיכונו לבם ויתפללו עמו, כענין המניפים בסודרים באלכסנדריאה של מצרים (פרק בתרא דסוכה):

{יג} את עמלק ואת עמו. המקובץ מעם אחר להלחם:

{יד} כתוב זאת זכרון בספר. פרשת זכור: ושים בא, ני יהושע. ושים איזה זכרון באזני יהושע, וזה עשה משה בבנין המזבח ובתפלתו אז, ובמה שאמר כי יד על כס יה: מחה אמחה את זכר עמלק. שאחרים גם את בהמתם, כאמרו והחרמתם את כל אשר לו משור עד שה וכו':

{טו} ויקרא שמו. קרא שמו של הקדוש כרוך הוא בתפלתו, כענין קראתי שמך ה': ה' נסי. ה' יהיה רוממותי, כמו נתת ליראיך נס להתנוסס כלומר ה' הוא יהיה מעלתי ורוממותי על כל מתקומם, כענין ובשמך נבוס קמינו וכענין ובשמי תרום קרנו:

{טז} ויאמר כי יד על כס יה. אמר טעם תפלתי זאת הוא מפני שהאל יתברך נשבע שתהיה לו מלחמה בעמלק מדר דר, וחייבים אנו להלחם מלחמתו בכל דור ודור, כאמרם ג' מצוות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ, להעמיד להם מלך ולהכרית זרעו של עמלק, ולבנות בית המקדש, ולכן התפללתי שיהיה הוא נסי ורוממותי על האויב:

פרשת יתרו

שמות פרק-יח

{א} וישמע יתרו. הנה השמיעה תאמר על הדבר הבלתי הוה בזמן המסופר. כי אמנם על הדבר ההוה אז תפול ראיה לרחוק ולקרוב, כענין וירא יעקב כי יש שבר במצרים, וירא בלק, וראו כל עמי הארץ. ובהיות שיציאת ישראל ממצרים היתה אז דבר הוה, לפיכך אמרו ז''ל מה שמועה שמע קריעת ים סוף ומלחמת עמלק, מפני ששתי אלה כבר עברו אז. אמנם כשנפרש כי הוציא שהוא כמו כאשר הוציא, יאמר ששמע כל אשר עשה האל יתברך כאשר הוציא את ישראל ממצרים, והם המכות הגדולות והאותות והמופתים וכו'. ולכן נשאו לבו ללכת בעצמו אל המדבר, ולא שלח על ידי שליח למשה את אשתו ואת בניו, כי חפץ לדרוש אלהים, כענין מלך בבל אשר שלח לראות את המופת אשר היה בארץ:

{ב} אחר שלוחיה. אחר ששלחה אליו לדעת איזה מקום מנוחתו, והודיע שלא ינוח עד הר האלהים ששם יעבדוהו, כמו שיעד באמרו תעבדון את האלהים על ההר הזה ולפיכך אחר יתרו לבא עד היות משה ועמו שם:

{ד} ויצילני מחרב פרעה. כי בלידת אליעזר כבר מת אותו מלך מצרים שהיה רודף את משה, כאמרו ויהי בימים ההם. וימת מלך מצרים, ואז בטח להיות נמלט מחרב פרעה, כי עד מותו לא היה משה בטוח מחרבו בכל מקום שיהיה נודע אצל פרעה, כענין אם יש גוי וממלכה אשר לא שלח אדוני שם לבקשך והשביע את הממלכה ואת הגוי:

{ו} אני חותנך יתרו. הקדים להודיעו דרך מוסר למען יוכל להבין מקום לשבתם, כאמרם ז''ל (נדה פרק כל היד) אל תכנס לביתך פתאום, כל שכן לבית חבירך:

{ז} ויצא משה. לא חדל בשביל מעלתו לקדם פני מי ששלם לו טובה בעת צר לו, כענין ואת מאמר מרדכי אסתר עושה כו', וכענין יוסף עם אחיו במלכו. וההיפך ולא זכר שר המשקים את יוסך:

{ח} את כל אשר עשה ה' לפרעה ולמצרים על אודות ישראל. כמשיב נקם לצרי עמו, על דרך אשיב נקם לצרי וזה במה שלקו בגופם על הים, כאמרו ישלח בם חרון אפו עברה וזעם וצרה משלחת מלאכי רעים ובזה הורה כי בחר בישראל לסגולה מכל העמים: את כל התלאה אשר מצאתם בדרך. ברעב ובצמא ובמלחמת עמלק: ויצילם ה'. ובזה הורה השגחתו הפרטית עליהם, וסבת זה בהכרח היות דעותם ומעשיהם נכונים לעבדו שכם אחד:

{ט} ויחד יתרו על כל הטובה. לא שמח על אבדן מצרים כראוי למקנא לכבוד קונו, כענין ישמח צדיק כי חזה נקם אבל שמח על טובתם של ישראל, כמרחם על דמעת העשוקים:

{י} אשר הציל אתכם. משה ואת אהרן: מיד מצרים. בהכותכם אותם: ומיד פרעה. בבאכם להתרות בו: אשר הציל את העם. המשועבדים:

{יא} כי בדבר אשר זדו עליהם. כי הציל את העם באותו הדבר עצמו אשר זדו המצרים עליהם של ישראל, כמו כי יזיד איש על רעהו. וזה היה שהרג בכוריהם כמו שהרגו המצרים כל הבן הילוד לישראל, והטביעם בים כדרך שהטביעו הם הבנים ביאור, והרג את הבכורות כנגד כני בכורי ישראל ותמאן לשלחו והקשה את לבם אחרי שלא שמעו ברצונם. ובזה הורה גדולתו על כל האלהים כי לא חשבה שום אומה שיוכל שום אל מאלהיהם שרי מעלה לשלם מדה כנגד מדה בכל דבר, אבל חשבו שיוכל בדבר אחד מיוחד לו בלבד:

{יב} עולה וזבחים לאלהים. לאות קבלת עול מלכותו, כענין נעמן באמרו כי לא יעשה עוד עבדך עולה ומנחה לאלהים אחרים כי אם לה': לאכל לחם עם חותן משה. לשמוח עמו על שנכנס תחת כנפי שכינה, כענין ישמח ישראל בעושיו: לפני האלהים. לפני המזבח אשר עליו הקריבו אותם הזבחים, אם שהיה אותו המזבח שבנה משה באבדן עמלק אם שהיה זולתו ולא נזכר בנינו. והיתה אכילתם הזבחים לפני המזבח, כענין הנאכלים לפנים מן הקלעים:

{יג} ויעמוד העם על משה. להמתין שיוכל לפנות אליהם אחר עסקי הרבים וגדולי הדור:

{יד} מדוע אתה יושב לבדך. בעסקי צבור: וכל העם. הצריכים לאיזו סבה להקריב משפטם אליך צריכים להמתין מן בקר עד ערב:

{טו} לדרוש אלהים. הנשיאים וראשי הדור הבאים על עסקי הרבים וסדרם באים אלי בהכרח לדרוש אלהים, כי על פי ה' יחנו:

{טז} כי יהיה להם דבר. וכאשר לאלו הראשים הבאים על עסקי צבור יהיה דבר ריב ביניהם: בא אלי, ושפטתי בין איש ובין רעהו. בין אותם גדולי הדור הבאים על עסקי צבור: והודעתי את חקי האלהים ואת תורותיו. לאותם הגדולים כדי שידעום, כאמרו וישובו אליו אהרן וכל הנשיאים בעדה. ואחר כן נגשו כל בני ישראל וכמו שאמרו ז''ל (ערובין פרק כיצד מעברין) כיצד סדר משנה. ולשלש הסבות האלה יתחייב שימתינו העם מן הבקר עד הערב, עד שיסתלקו הגדולים ואוכל לפנות לשפוט עניי עם:

{יח} גם העם הזה אשר עמך. בית דינך: לא תוכל עשוהו לבדך. לשמוע כל עסקי הגדולים, ולשמוע עם זה את כל הצריכים לדבר עמך, על מה שלא יספיק להם זולתך:

{יט} היה אתה לעם מול האלהים. להודיעם המצוות והמשפטים שיצוה כמליץ בינותם ובין האל יתברך: והבאת אתה את הדברים אל האלהים. מה שלא שמעת, כענין עמדו ואשמעה וכענין ויקרב משה את משפטן:

{כא} ואתה תחזה מכל העם. תברור ותמנה, כי באלה הג' ענינים צריך שתהיה אתה בעצמך, ולא יספיק זולתך, אבל בעניני פסקי דינים פרטיים יספיקו שרי אלפים שרי מאות כו'. כי אמנם כשיהיו ד' מדרגות זו למעלה מזו, הנה ישפוט הקטן ראשונה, והצועק על פסק דינו יצעק אל הגדול ממנו, ומן השני אל השלישי ומן השלישי אל הרביעי, ובכן יהיו מעטים הבאים לפניך לדין:

{כב} והקל מעליך. דברי ריבות רבים שלא יצטרכו לבא לפניך: ונשאו אתך. כמה שתצטרך להיות אתה בעצמך הם יעזרוך, כענין ללמד דעת את העם אחר ששמעו מפיך, כמו שהזכירו כסדר משנה:

{כג} על מקומו יבא בשלום. אחר שיתברר הדין בכל כך בתי דינין, ידע כל בעל דין שפסק הדין היה אמתי ולא יוסיף לריב, כאמרם ז''ל דאזיל דיין דינא שקילי גלימיה, ליזיל ולזמר בארחא:

{כה} ויבחר משה אנשי חיל. אחר שבקש ולא מצא אנשים שיהיו בהם כל המעלות שהזכיר יתרו בחר באנשי חיל בקיאים וחרוצים לברר וללבן אמתות דבר ולהביאו אל תכלית, יותר מיראי אלהים בלתי אנשי חיל, כאמרם ז''ל (שבת פרק במה אשה יוצאה) אם תלמיד חכם כנחש חגרהו על מתניך, ואם עם הארץ חסיד הוא אל תדור בשכונתו:

{כז} וישלח משה את חותנו. כי לא רצה ללכת עם ישראל לארץ, כאמרו לא אלך כי אם אל ארצי ואל מולדתי אלך. וזה אולי מצד זקנתו כענין ברזלי באמרו ישוב נא עבדך ואמות בעירי, עם קבר אבי ואמי אבל בני יתרו הלכו עם ישראל לארץ בלי ספק, כאמרו ובני קיני חותן משה עלו מעיר התמרים וכו' ועליהם אמר בלעם איתן מושבך כו':

שמות פרק-יט

{א} ביום הזה. ביום החדש.

{ב} ויסעו מרפידים. ויבואו מדבר סיני. נסיעתם מרפידים היתה בכונת באם אל מדבר סיני, אשר שם הר האלהים, כי ידעו ששם יעבדוהו, כאמרו תעבדון את האלהים על ההר הזה:

{ג} ומשה עלה אל האלהים. אמר שישראל שמו פניהם אל עסקי החניה וצרכיה, ומשה עלה והכין עצמו לנבואה:

{ד} אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים. כמה הפצרתי כדי שישובו מרשעם, כי לא אחפוץ במות המת, ובהקשותם ערפם הוצרכתי להרבות אותותי ומופתי בקרבם ולהשחיתם: ואשא אתכם על כנפי נשרים. דרך לא עבר בה איש, כמו הנשר המוליך את בניו ברום האויר, אשר לא ילך בו שום מין עוף אחר, וזה להבדיל אתכם מכל העמים ועסקיהם להיות לי: ואביא אתכם אלי. אל הר האלהים המוכן לנבואה:

{ה} ועתה אם שמוע תשמעו בקולי. לקבל עליכם התורה והמצוה: ושמרתם את בריתי. הברית שאכרות על קבלתכם, והוא הברית שכרת אחר שאמרו נעשה ונשמע כאמרו הנה דם הברית אשר כרת ה' עמכם על כל הדברים האלה באופן שלא אצטרך לעשות לכם כמו שעשיתי למצרים: והייתם לי סגלה מכל העמים. אף על פי שכל המין האנושי יקר אצלי מכל יתר הנמצאים השפלים, כי הוא לבדו המכוון בהם, כאמרם ז''ל (אבות) חביב אדם שנברא בצלם מכל מקום אתם תהיו לי סגולה מכלם: כי לי כל הארץ. וההבדל ביניכם בפחות ויתר הוא, כי אמנם לי כל הארץ וחסידי אומות העולם יקרים אצלי בלי ספק:

{ו} ואתם תהיו לי ממלכת כהנים. ובזה תהיו סגולה מכלם כי תהיו ממלכת כהנים להבין ולהורות לכל המין האנושי לקרוא כלם בשם ה', ולעבדו שכם אחד, כמו שיהיה ענין ישראל לעתיד לבא, כאמרו ואתם כהני ה' תקראו וכאמרו כי מציון תצא תורה: וגוי קדוש. בלתי נפסדים, אבל תהיו קיימים לעד באיש, כמו שיהיה הענין לעתיד לבא, כאמרו והיה הנשאר בציון והנותר בירושלם קדוש יאמר לו ואז''ל (סנהדרין פרק חלק) מה קדוש לעולם קיים, אף הם לעולם קיימים. וזה כי אמנם היתה כונת האל יתברך במתן תורה לתת להם אז כל הטוב העתיד, לולי השחיתו דרכם בעגל, כאמרו אז ויתנצלו בני ישראל את עדים מהר חורב:

{ח} וישב משה את דברי העם. השיב מה שהבין מדבריהם להשיב שולחו, והוא שלא הבין מדבריהם זולתי שקבלו עליהם לעשות:

{ט} בעב הענן. אף על פי שכל נבואותיו של משה מעת מתן תורה והלאה היו באספקלריא המאירה, כאמרו ותמונת ה' יביט מכל מקום נבואתו זאת היתה בעב הענן: בעבור ישמע העם. וגם בך יאמינו לעולם. יאמינו אפשרות נבואתך שתהיה פנים אל פנים, כי אמנם אדבר עמהם פנים בפנים, בלתי שום חלום, כאמרו פנים בפנים דבר ה' עמכם והוא היות האדם מתנבא בעודו משתמש בחושיו, וזה חשבו לנמנע. עתה יאמינו גם בך שתהיה נבואתך באופן זה, כאמרו ודכר ה' אל משה פנים אל פנים ולכן אמרו היום הזה ראינו כי ידכר אלהים את האדם וחי כי אמנם לא היה ספק אצלם על אפשרות הנכואה, והיו יודעים שהאבות ומשה ואהרן ומרים כבר התנבאו, אבל לא היתה נבואת שום נביא עד הנה כי אם במראה ובחלום, כמו שבאר הוא יתברך באמרו במראה אליו אתודע, בחלום אדבר בו. אמנם בנבואת משה בעודו משתמש בחושיו היה ספק אצלם לולא התנבאו גם הם באופן זה עד הנה, ובזה יאמינו בדברי משה, ולא יוכל שום נביא לקום נגדם, כי לא תהיה נבואתם בזאת המדרגה: ויגד משה את דברי העם אל ה'. כאשר שמע תקנת קונו למען יאמינו באמתות נבואתו, הרגיש בספק העם והגיד דבריהם, בחשבו שהטעם שאמרו כל אשר דבר ה' נעשה, ולא אמרו כן נעשה בלבד, היה מפני שהיו מסופקים אם היתה נבואת משה באופן זה דברי ה' או על ידי מלאך, ושאולי אם יקבלו עליהם דברי מלאך ידקדק עליהם כחוט השערה, ולא יסלח, כאמרו כי לא ישא לפשעכם ובכן אמרו שלא יעשו זולתי דברי ה' בלבד:

{יא} והיו נכונים. שיהיה גם הגוף טהור ומוכן לנבואה, לא הנפש בלבד, וזה בהיות מדרגת הנבואה העתידה אז להם פנים בפנים, בעוד היותם משתמשים בחושיהם. ולזה נאסרה האשה למשה מאז שהגיע לזאת המדרגה, שתהיה כל נבואתו מעת מתן תורה והלאה פנים אל פנים, כאמרו לך אמור להם שובו לכם לאהליכם, ואתה פה עמוד עמדי כמו שבארוהו רבותינו ז''ל:

{יב} כל הנוגע בהר מות יומת. פן יהרסו אל ה' לראות ונפל ממנו רב ויערבבו שמחת האל בטמאם את המקום בפגריהם, ובהטילם אבל על קרוביהם, ולא תשרה שכינה עליהם:

{טז} ויהי קולות וברקים. כענין והנה ורוח גדולה וחזק ואחר הרוח רעש ואחר הרעש אש וכן העיד כאמרו ארץ רעשה, אף שמים נטפו כו':

{יז} לקראת האלהים. לקראת פמליא של מעלה דחלפי קמיה דקודשא בריך הוא כאמרו אחר כך וירד ה' על הר סיני:

{כא} רד העד בעם פן יהרסו. כשאהיה מדבר עמהם, שמא יחשבו שבהיותם עולים למדרגת נבואת פנים בפנים כמוך יוכלו לעלות אל מחיצתך:

{כג} וקדשתו. באמור להם אם בהמה אם איש לא יחיה כענין אדמת קדש הוא:

{כד} לך רד. עתה בהיותי מדבר היה עמהם למטה מן ההר: ועלית אתה ואהרן. אחר תשלום עשרת הדברות ופרשת משפטים, כאמרו ואל משה אמר עלה אל ה' אתה ואהרן וכו':

{כה} ויאמר אליהם. אזהרה זו עם העונש פן יהרסו ונפל ממנו רב:

שמות פרק-כ

{א} וידבר אלהים. אחר העדת משה ואזהרתו דבר אלהים אליהם כל אלה הדברות, כאמרו את כל הדברים האלה דבר ה' אל כל קהלכם בהר:

{ב} אנכי. לבדי, הוא: ה'. הנותן מציאות, הקדמון, הנודע אצלך בקבלה ובמופת: אלהיך. ומקיים אני מה שקבלת עליך להיות אלהיך, בלתי אמצעי, ולכן לי לבדי תתפלל ואותי תעבוד, בלתי שום אמצעי: אשר הוצאתיך מארץ מצרים. בפעולות מתנגדות לפעולות כל אמצעי שהם הטבע והמערכת, וזה כאשר קבלת באמרך אז זה אלי ואנוהו וכו': מבית עבדים. להסיר כל אונס, שאין עמו מקום לשום מצוה כתקנה:

{ג} לא יהיה לך אלהים אחרים. אף על פי שתקבלו מלכותי, לא תעבוד זולתי כעובד לעבד המלך, על דרך את ה' היו יראים, ואת אלהיהם היו עובדים: על פני. שאין חולקין כבוד לעבדים במקום המלך, ואני בכל מקום על אופן אחד בשוה:

{ד} לא תעשה לך פסלי. אפילו שלא לעבדו:

{ה} לא תשתחוה להם. לנמצאים עצמם אשר בשמים או בארץ: אל קנא. לא חפצתי שהעובד אותי יעבוד גם זולתי, כי אין ביני ובין זולתי שום הדמות, וראוי לקנא על כבודי שיותן לאחר בלתי ראוי לו: פוקד עון אבות. והטעם שאני מאריך אפים כל כך לקצת רשעים בעולם הזה, הוא מפני שאני ממתין שתתמלא סאתם להאבידם אפילו בעה''ז, וזה בהיותי פוקד עון אבות שהרעו, על בנים שאוחזים מעשה אבותיהם בידיהם, ומוסיפים יצר מחשבות לבם, וכן יוצאים מרעה אל רעה בכל דור ודור, כמו שקרה בירבעם: על שלשים. אם יוסיפו להרע מאבותם; כמו שקרה בזרע זמרי: ועל רבעים. כמו שקרה בזרע יהוא. אם לא יוסיפו מאבותם, אבל יגיעו למדרגה מן החטא שתהיה אצל הדור לקנין, בלתי תקות תשובה, ויתחייבו כליה, כענין כי לא שלם עון האמרי עד הנה:

{ו} ועושה חסד לאלפים. ולפעמים תהיה סבת האריכות שאני עושה חסד לאלפים בסבת איזה קדמון מאוהבי שזכה, ובזכותו אעשה חסד להאריך לבניו כמה דורות:

{ז} לא תשא. בשבועת האלה, על דרך ונשא בו אלה להאלותו: לשוא. לשקר, כי אין ספק שתחול באופן זה אלת השבועה על הנשבע: כי לא ינקה ה' את אשר ישא את שמו לשוא. להבל ובלתי צורך, כי אף על פי שישבע על האמת לא ינקה ה' אותו מאלת השבועה, כל שכן כשישבע לשקר, כי אין כבודו שישא האדם את שמו, זולתי לקיים איזה אמת אשר לא יקויים בלעדיו. אמנם השבועה בשמו כשתהיה לשקר, שאומר הנשבע זה אמת, כמו שהאל יתברך אמת, הנה הוא כופר ומחלל את שמו, כאומר שאין האל יתברך אמת, כאמרו ולא תשבעו בשמי לשקר, וחללת את שם אלקיך:

{ח} זכור את יום השבת. היה תמיד זוכר את יום השבת בעסקיך בימי המעשה, כמו זכור את אשר עשה לך עמלק, שמור את חדש האביב: לקדשו. וזה תעשה כדי שתוכל לקדשו. הזהיר שיסדר האדם עסקיו בימי המעשה, באופן שיוכל להסיח דעתו מהם ביום השבת:

{ט} ששת ימים תעבוד. בעסקי חיי שעה שהם עבודת עבד בלי ספק, שרוב ענינם הוא היות מצטער האדם על עולם שאינו שלו: ועשית כל מלאכתך. ההכרחית למסתפק:

{י} שבת לה' אלהיך. כלומר ללמוד וללמד לשמור ולעשות ולהתענג בו די העבודה לכבודו יתברך, כענין חמרא וריחני פקחוני (הוריות פרק כהן משיח): אתה ובנך ובתך. הקטנים העושים לדעת אביהם:

{יא} כי ששת ימים עשה ה'. והמכוון מהם שידמה האדם לבוראו כפי האפשר, וזה בעיון ובתלמוד ובמעשה הבחיריי לרצון לפניו: וינח ביום השביעי. שבו כבר נשלם כל הצריך להביא המכוון אל תכלית, ובשלמות תהיה המנוחה: על כן ברך ה' את יום השבת. בנפש יתירה, והיא הכנה יתירה לעבודת האל יתברך: ויקדשהו. שיהיה כלו לה':

{יב} למען יאריכון ימיוי. אלו החמשה דברות בשמירתן יאריכון ימיך, שיסבבו לך אורך ימים בלתי בעל תכלית שלא יפול בו רוחב, כאמרם ז''ל לעולם שכלו ארוך. כי אמנם ענין אלו החמשה דברות הוא כלו אומר כבוד לאל יתברך, אשר בו ינחל המכבד חיי עולם, וזה שנדעהו למהוה מאין, ולהיות אלהיך הוא לבדו, ולא נעבוד זולתו, ולא נמרה בו במחשבה בדבור ובמעשה, ונכבדהו, הלא הוא אבינו קננו: על האדמה. בשמירתם תזכה לזה שאותו אורך ימים שאמרתי תקנהו בשבתך על האדמה שלא תגלה ממנה. אמנם החמשה דברות אחרות, והן שלא נזיק לאדם בגופו בכבודו ובממונו, במעשה בדבור ובמחשבה, הן אזהרות שומרות מהעונש בעולם הבא והעולם הזה:

{יג} לא תנאף. עקרו באשת איש, שהוא היותר מורגל אצל עוברי עבירה, ובכללו כל ביאה פסולה: לא תגנוב. בכלל גנבה גנבת נפשות וגנבת ממון וגנבת דעת הבריות, אף על פי שעקר האזהרה על גנבת נפשות, דבר הלמד מענינו, כמו שלמדוהו ז''ל: לא תענה ברעך עד שקר. ובכלל זה הולך רכיל ומוציא שם רע, אף על פי שעקרו על מעיד בבית דין:

{יד} לא תחמוד. יהיה הדבר אצלך לנמנע גמור, כי הנמנע לא יחמדהו הטבע כלל, כענין ולא יחמוד איש את ארצך כי החמדה תגרום את הגזל, כענין עכן ואחמדם ואקחם:

{טו} רואים את הקולות. כמו ולבי ראה. התבוננו בענין הקולות שלא יוכלו לסבלם, כאמרם לא אוסיף עוד לשמוע את קול ה' אלהי, ואת האש הגדולה הזאת לא אראה עוד, ולא אמות: וירא העם. התבוננו מה לעשות: וינועו. כמתנועע תנועה בלתי מכוונת לגבול מה שאליו, יקרא נע, כענין ויניעם במדבר, תנוע ארץ כשכור, וזה כי מיראתם נסוגו אחור מגבול מה שממנו, בלתי מכוונים לגבול מה שאליו:

{יז} לבעבור נסות אתכם. להרגילכם אל הנבראה שזכיתם אליה פנים כפנים, כמו שהיה הענין באליהו, שהיתה אז נבואתו בהיותו משתמש בחושיו, כאמרו וילט פניו באדרתו ויצא ויעמוד פתח המערה, גם כי אולי לא היתה באספקלריא המאירה כענין משה רבינו שנאמר בו אשר ידעו ה' פנים אל פנים: בא האלהים. פמליא של מעלה, כמו שאמר למעלה לקראת האלהים: ובעבור תהיה יראתו על פניכם. כטעם מה שהשיב רבי יהושע לקיסר, באמרו יומא דחד מן שמשי דקיימי קמיה דקודשא בריך הוא, אמרת לא מצינא לאסתכלא ביה, שכינה לא כל שכן (פרק אלו טרפות):

{יט} אתם ראיתם כי מן השמים דברתי עמכם. כענין המגביהי לשבת, המשפילי לראות:

{כ} לא תעשון אתי אלהי כסף. ומאחר שראיתם שאין אתם צריכים לאמצעיים להתקרב אלי, לא תעשו אתי כאלה לאמצעיים:

{כא} מזבח אדמה תעשה לי. וגם כן לא תצטרך לעשות היכלות של כסף וזהב ואבנים יקרות למען אקרב אליכם, אבל יספיק מזבח אדמה: כל המקום אשר אזכיר את שמי. שאבחר לבית ועד לעבדי, כענין הזכירו כי נשגב שמו: אבא אליך וברכתיך. לא תצטרך למשוך הנהגתי אליך באמצעיים של כסף וזהב וזולתם כי אמנם אני אבא אליך וברכתיך:

{כב} לא תבנה אתהן גזית. ליפותן:

{כג} ולא תעלה במעלות. אף על פי שלא אטריחך לעשות מלאכות ויפוים לשכני בתוככם, מכל מקום השמר מלנהוג קלות ראש במזבח:

פרשת משפטים

שמות פרק-כא

{א} ואלה המשפטים. הנה בפרשה של מעלה היתה האזהרה שלא תחמוד כל אשר לרעך ואלה המשפטים אשר בם ידע האדם מה הוא כל אשר לרעך: אשר תשים לפניהם. שאין בהם עשה ולא תעשה כמו באזהרות הפרשה של מעלה, אלא כשיקרה הצורך לשפוט ישפטו בזה האופן:

{ז} לא תצא כצאת העבדים. אין ראוי לאדם כשר לקנות עבריה לשפחה שלא מדעתה, אבל תהיה מקנתו לקחתה לאשה לו או לבנו וכסף דמיה יהיו נתונים לקדושין לאביה שהוא זכאי בהם, כפי מה שבא בקבלתם ז''ל:

{ח} אם רעה בעיני אדוניה. אף על פי כן אם לא תישר בעיניו לא ישאנה שמא ישנאה, אבל ישתדל האב והאדון להפדותה: לעם נכרי לא ימשול למכרה בבגדו בה. האב בהיותו בוגד בבתו למכרה, כאמרו הלא נכריות נחשבנו לו כי מכרנו, וזה אחר שיראה פועל איש נכרי בישראל, שקנה איש ישראל את בת ישראל שלא לשם אישות, לא ימשול למכרה אחר כך לעם נכרי כזה:

{ט} כמשפט הבנות יעשה לה. בנו, שהם שאר כסות ועונה, אף על פי שהוא לא קנה אותה ולא קדשה:

{י} לא יגרע. שאין מותר להרבות נשים אלא היכא דמצי למיקם בספוקייהו (יבמות פרק הבא על יבמתו) באופן שלא יגרע את הראוי לראשונה:

{יג} והאלהים אנה לידו. שלא פשע לעשות דבר גורם זה, אלא שמגלגלין חובה על ידי חייב כאמרו וגם רשע ליום רעה: ושמתי לך מקום אשר ינוס. לכפר עונו בגלותו:

{יד} מעם מזבחי. אף על פי שכל מחנה לויה היה קולט במדבר: תקחנו למות. כענין המערת פריצים היה הבית הזה:

{כ} נקום ינקם. דם העבד, כי לא הורשה האדון להכות מכת אכזרי כזאת, אף על פי שהיה לו רשות להכותו ליסרו, כאמרו בדברים לא יוסר עבד:

{כא} כי כספו הוא. ועליו ליסרו, ופעמים ימרה העבד עד שיקצוף הרב להכותו מכה רבה, כאמרו אך מרי יבקש רע:

{כד} עין תחת עין. כך היה ראוי כפי הדין הגמור שהיא מדה כנגד מדה, ובאה הקבלה שישלם ממון (קמא פרק החובל) מפני חסרון השערתנו, פן נסכל ונוסיף על המדה לאשמה בה:

{כט} וגם בעליו יומת. בדיני שמים חייב, כשאין שם עדים שיחייבוהו בכופר:

{ל} אם כופר יושת עליו. אם יעידו עדים באופן שיחייבוהו דיינים בכופר:

{לב} כסף שלשים שקלים.כערך הנקבה, כי כמוה ענין העבד בקיום המצוות כדאיתא בחגיגה פרק קמא:

שמות פרק-כב

{ב} ונמכר בגנבתו. כי לולא זה היו רוב דלת העם גנבים, שאם יפסידו הגנבה או יאכלוה אין אומר השב, מבלי אין בידם לשלם, ותמלא הארץ חמס:

{ד} כי יבער איש שדה או כרם. בתוך שלו: ובער בשדה אחר. אף על פי שיצאה הבהמה מאליה אל שדה אחר: מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם. שהשן והרגל מועדות ברשות הניזק (קמא פרק ראשון):

{ו} כסף או כלים. שסתם אלה ישמרם איש עשיר בחנם:

{ז} אם לא שלח ידו. שאם שלח חייב אפילו באונסין:

{ח} אשר יאמר כי הוא זה. וכמו כן כשיאמר בעל דין הנתבע זה הוא אמת, ולא שאר טענותך, וזהו מודה במקצת: עד האלהים יבא דבר שניהם. התובע והנתבע לשבועה, בין שהם מפקיד ונפקד בין שהם מלוה ולוה שמודה במקצת: אשר ירשיעון אלהים ישלם שנים. אכל מי שירשיעוהו אלהים לגנב, שהיה טוען טענת גנב לשקר, ישלם שנים כדין גנב:

{ט} חמור או שור או שה. סתם אלה ישמרו אותם עניי עם בשכר:

{יב} יביאהו עד. כבר אמרו (שם) כל מקום שנאמר עד הרי כאן שנים ואמר אם כן אם טרוף יטרף על ידי חיה רעה שסתמה יש רואה, כי יקרא עליה מלא רועים, הנה אז יביא את הנטרף ואיזה זוג עדים שיעידו שזו היא שנטרפה באונס: הטרפה. באונס: לא ישלם. אבל אכלוה חיות מחסרון שמירה ישלם, כאמרם ז''ל (מציעא פרק השואל) זאב אחד אינו אונס כלב אחד אינו אונס ואין צריך לומר חתול ונמיה ודומיהם שיכול להציל:

{יד} אם בעליו עמו. במלאכתו בשעת שאלה: לא ישלם. שסתם משאיל בקרוב דעת כזה הוא נותן מתנה על דעת שיחזיר, וכיון שלא התנה אינו חייב להחזיר אלא כשהיא נמצאת בעין. שאפילו לדעת האומר שבמתנה על מנת להחזיר חייב באונסין, זהו מטעם שהתנאי של על מנת מבטל את המתנה אם לא יקויים התנאי. אבל בזה שהיא מתנה על דעת להחזיר בלתי תנאי שיבטל המתנה אם לא יחזירנה, הנה כל זמן שהיא בידי המקבל היא שלו אף על פי שלא יחזירנה אחר כך, ולא יתחייב על כל מה שיארע בה אפילו בפשיעה. ובכן באה הקבלה (שם) שיהיה פטור כל שומר בבעלים אפילו בפשיעה:

{יט} זובח לאלהים. לכל האלוהות יחדיו, אף על פי שבכללם יכוין לכלול את האל ית': יחרם. מנפש ועד בשר, כי חרם הם, אסורים בהנאה כלם, ומצד מה שיקבלום לאלוה, המקבל הוא חרם האמור בהם, כאמרו והיית חרם כמוהו: לה' לבדו. בלא שתוף אלהים אחרים:

{כא} לא תענון. אם ענה תענה אותו. אם כשתענה את היתום תהיה כונתך לענותו בלבד, אבל אם תענהו ליסרו ולהיטיב לו אין זה אלא גמילות חסדים:

{כג} וחרה אפי. ארחם על הצועק ואקצוף על המענה, כענין ישראל במצרים, ויהיה העונש מדה כנגד מדה, שמי שעינה את אלמנה ויתום ברצונו יסבב על כרחו ענוי אשתו ובניו:

{כד} אם כסף תלוה. אם יהיה זה שלא יתקיים בישראל מה שנאמר אפס כי לא יהיה בך אביון אבל יתקיים בהם כי לא יחדל אביון ואז יקרה שתלוה:

{כו} ושמעתי כי חנון אני. אף על פי שלא יוכל לצעוק עליך חמס שהרי הוא חייב לך, מכל מקום כשיצעק אלי על עניותו הגורם לו להיות ערום בלי לבוש על ידך, אתן לו קצת ממה שהייתי חונן אותך יותר על ספוקך כדי שתוכל לפרנס בו אחרים: כי חנון אני. והנני חונן כל צועק כשאין לו חונן זולתי, לפיכך טוב לך שאתה תחננהו בהשבת עבוט, באופן שיתמיד לך החן מאתי, שתוכל אתה להלוות ולפרנס אחרים:

{כז} אלהים לא תקלל. אף על פי שתחשוב שהטה את דינך הדיין לא תקללהו, שאין אדם רואה חובה לעצמו: ונשיא בעמך לא תאורי כי אמנם קללת המלך ורעתו תהיה על הרוב סבת רעה רבה והיזק לצבור, כאמרו ירא את ה' כני ומלך, ועם שונים אל תתערב:

{כח} מלאתך. תרומת הדגן, כענין מלאות וטובות: ודמעך. תרומת התירוש והיצהר הנוזלים: בכור בניך תתן. לי. לכל עבודת קדש, לעבודת המקדש ולתלמוד תורה כמו שהיה אחר כך בכהנים כאמרו כי שפתי כהן ישמרו דעת, ותורה יבקשו מפיהו:

{כט} כן תעשה לשורך לצאנך. שתתן לי הבכור כיון שיצא מכלל נפל, כאמרם בבכורות כל ששהא שלשים יום באדם אינו נפל, ח' ימים בבהמה אינו נפל:

{ל} ואנשי קדש תהיון לי. ובאופן זה תהיו אנשי קדש. כי כשתפרישו בכורות הבנים ומתנותיהם לעבודתי, הנה הבכורות ילמדו דעת את העם, והתקדשתם והייתם קדושים: ובשר בשדה טרפה. אפילו הטרפה שאינה מטמאה כלל:

שמות פרק-כג

{א} אל תשת ידך עם רשע. לחתום עמו על שטר, כאמרם על אנשי ירושלים שלא היו חותמים על השטר אלא אם כן יודעים מי חותם עמהם (סנהדרין פרק זה בורר): להיות עד חמם. שתהיה מעיד יחידי, שאין הרשע ראוי להעיד, ויוציא הדיין כל הממון מהנתבע על פיך בלבד שלא כדין:

{ב} לא תהיה אחרי רבים לרעות. להכריע לכף חובה בדיני נפשות, שאין דנין על פי דיין אחד בלבד לחובה: ולא תענה על ריב. כשישאלוך חביריך הדיינים מה דעתך: לנטות אחרי רבים. לא תהיה תשובתך שראוי לנטות אחרי רבים, אם היו עשרה מזכים ואחד עשר מחייבים: להמות. כדי להכריע על פיך לכף חובה שתהיו אז י''ב מחייבים, אלא אמור דעתך וסברתך, ולא יספיק לך שתאמר שראוי לנטות אחר דעת הרבים מבלתי שתאמר בזה שום סברא אלא זו שהם עודפים על המזכים ולהכריע אז על פי שנים לחובה:

{ו} לא תטה משפט אביונך בריבו. שלא יהא רך לזה וקשה לזה בעת המשפט שבעלי דינים מספרים טענותיהם, וכמו כן שלא יהא אחד עומד ואחד יושב ודומיהם:

{ז} מדבר שקר תרחק. מכל דבר שיוכל לסבב שקר, כאמרם ז''ל (אבות) הוי זהיר בדבריך, שמא מתוכם ילמדו לשקר:

{יא} תשמטנה. שמטת כספים, כאמרו וזה דבר השמטה, שמוט כל בעל משה ידו: ונטשתה ואכלו אביוני עמך. בשמטת קרקע יאכלו גם העניים: ויתרם. של עניים: תאכל חית השדה. שהעניים קודמים, כאמרם מאכל אדם אסור להאכילו לכלבים:

{יב} תשבות. אפילו מדברים שאינם מלאכה, אבל הם טורח כדרך חול, כאמרו וכבדתו מעשות דרכיך, ממצא חפצך ודבר דבר: למען ינוח שורך וחמורך. כשתשבות גם מכמו אלה: וינפש בן אמתך והגר. ומזה ימשך שינפש גם כן אמתך והגר, על הפך מה שקרה לך במצרים כשהיית שם עבד שלא היתה לך מנוחה, כאמרו תכבד העבודה על האנשים ובזה תזכור יציאת מצרים, כמו שאמר בדברות משנה תורה וזכרת כי עבד היית:

{יג} ובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו ושם אלהים אחרים לא תזכירו. בכל האזהרות שאמרתי צריך להשמר שלא לעבור עליהן, אבל באזהרת עבודה זרה לא יספיק להשמר מעבור עליה, אבל צריך להשמר אפילו מהזכיר שמה: לא ישמע על פיך. אפילו על ידי אחרים לא ישמע בהסכמתך:

{יד} תחוג לי. כענין ישמח ישראל בעושיו על הפך וירא את העגל ומחולות:

{טו} את חג המצות תשמור. כענין שמור את חדש האביב, ועשית פסח כמו שאמר בזה למועד חדש האביב, שמור שיהיה בחדש האביב, על ידי עבורי השנים והחדשים, כמו שבא בקבלה:

{טז} בצאת השנה. שכבר נאספו כל תבואותיה:

{יז} שלש פעמים בשנה יראה. להודות על החירות, ועל האביב ועל הקציר ועל האסיף, כי ממנו הכל: אל פני האדון. יאמר אדון על מנהיג עניינים הנפסדים. אמר אם כן שהוא אדון פני העם הנראים בפרט, ובהראותם לפניו הם כעבד המקביל פני רבו, והוא גם כן אדון הקרקע, כאמרו כי לי הארץ כי גרים ותושבים אתם עמדי, ושלזה ראוי להודות לפניו על האביב הקציר והאסיף ביבול הארץ. ולפיכך (יט) ראשית בכורי אדמתך. מבחר הבכורים, כמו וראשית שמנים ימשחו נקובי ראשית הגויים והם בכורי ז' המינים כפי מה שבא בקבלה: לא תבשל גדי בחלב אמו. לא תעשה כמו אלה הפעולות להרבות הפירות כמחשבת עובדי עבודה זרה, אלא ראשית בכורי אדמתך תביא, כאמרו וראשית כל בכורי כל, וכל תרומת כל וגו', להניח ברכה אל ביתך:

{כא} השמר מפניו. שלא לחלל כבודו, כענין של נעליך מעל רגליך האמור ביהושע: ושמע בקולו. לצאת בעקבותיו, הפך מה שאמרו אנה אנחנו עולים: אל תמר בו כי לא ישא לפשעכם. אם איש אחד יחטא ילקו הרבים, כמו שהיה הענין בעכן, כאמרו הלא עכן בן זרח מעל מעל בחרם, והוא איש אחד לא גוע בעונו: כי שמי בקרבו. ואין לאל ידו למחול על כבודי:

{כב} כי אם שמוע תשמע בקולו. ואיבתי את אויביך. ולא אחוס עליהם כדרכי טובי, על הפך ואני לא אחוס על נינוה:

{כג} כי ילך מלאכי לפניך. שלא ישא לפשעי האויבים:

{כד} לא תשתחוה לאלהיהם. שלא תעשה כמו שעשה אמציהו אחר שכבש את שעיר ויבא את אלהי בני שעיר ולהם השתחוה שאולי חשב לרצותם שלא יקצפו עליו על שהרג את עובדיהם:

{כה} ועבדתם את ה' אלהיכם. ובזה האופן תעבדוהו, כי אחר שיאבדו האומות ופסיליהם והמקומות אשר עבדו שם לא יהיה לכם מסית ומדיח מעבודתי: וברך את לחמך. שיזונו, ולא יולידו מותרות מחליאות: והסירותי מחלה מקרבך. הבאה מצד. האויר או המערכת:

{כו} לא תהיה משכלה ועקרה. באופן שתוכלו ללמד את בניכם: את מספר ימיך אמלא. שתחיו כמדת השמן אשר כנר אלהים, והוא הלחות השרשי בתולדה. והפך זה יקרה על הרוב שימות האדם קודם שיכלה הלחות השרשי בחלאים, יקרו מרוע בחירה או מצד המערכת והיסודות. והנה במלאת לאדם מספר ימיו יראה על הרוב כנים לבניו ויוכל ללמדם, כאמרו והודעתם לבניך ולבני בניך ויתוקן בחיי הזקנים עניני הדורות, כמו שספר שקרה בענין לוי קהת ועמרם:

{כז} והמותי. כמו שהיה הענין במצרים אנוסה מפני ישראל, כי ה' נלחם: ונתתי את כל אויביך אליך עורף. מפני האימה והמהומה שיעד באמרו את אימתי אשלח לפניך:

{לא} כי אתן בידכם את יושבי הארץ, וגרשתמו. הדבר מסור בידכם, ואתם אל תתעצלו בזה, כמו שהעיד בהם יהושע באמרו עד אנה אתם מתרפים לבא לרשת את הארץ אשר נתן לכם ה' אלהי אבותיכם:

{לג} לא ישבו בארצך. באותו החלק מהארץ שתכבוש ותשב בו אתה לא ישבו הם, הפך מה שעשו, כמו שהעיד באמרו וישב הכנעני בקרבו בגזר וישב בקרב הכנעני יושבי הארץ: כי יהיה לך למוקש. שבתם בארצך, שיגרום שתעבוד את אלהיהם:

שמות פרק-כד

{א} ואל משה אמר עלה. אחר שסיים אמרו כה תאמר אל בני ישראל אתם ראיתם, ופירש שלא יעלו אליו באמצעיים, ושיספיק מזבח אדמה, עם שמירת מצוותיו שפירש כדברות ובפרשת המשפטים, אמר הכתוב שכל אלה אמר וצוה בכלל לישראל, ואל משה אמר שיעלה, כמו שיעד אליו קודם מתן תורה באמרו לך רד ועלית אתה ואהרן עמך:

{ג} ויבא משה ויספר לעם את כל דברי ה'. מתחלת כה אמר עד ואלה המשפטים: ואת כל המשפטים. מתחלת ואלה המשפטים עד ואל משה אמר:

{ו} וחצי הדם זרק על המזבח. עשה את המזבח כשליח לאל יתברך לבדו לכרות הברית, ובכן קבל חצי הדם, וחציו האחר נזרק על העם הנכנסים עמו לברית:

{ז} ספר הברית. הספר שכתב בו דברי ה' והמשפטים שעליהם יכרתו הברית, כאמרו למעלה ויכתוב בספר: ויקרא באזני העם. שידעו מה הם מקבלים עליהם, שלא יהיו כמוטעים: נעשה ונשמע. נעשה לתכלית שנשמע בקולו כעבדים המשמשים את הרב י שלא על דרך לקבל פרס כענין עושי דברו לשמוע בקול דברו:

{ט} ויעל משה ואהרן. אחר שקיים מה שצוהו ה' יתברך, כאמרו כה תאמר אל בני ישראל קיים מה שצוהו אחר כך באמרו עלה אל ה' אתה ואהרן:

{י} ותחת רגליו. בארץ, שהיא שפל הכל, כאמרו והארץ הדום רגלי: כמעשה לבנת הספיר. עצם נעדר כל הצורות השכליות ומוכן לקבלם, כמו הספיר הלבן הנעדר מכל המראות. והוא עצם הנפש האנושית השכלית, הנעדרת מכל מדע ומוכנת לקבלם בעיון בחיריי: וכעצם השמים לטוהר. וראו שזה העצם הוא נבדל מן החומר האנושי וטהור ממנו, כמו שעצם השמים והוא נפש הגלגל בלתי מעורב עם חומר הגלגל או גופו כלל, אבל טהור ונקי ממנו, באופן שזה העצם הוא כעצם השמים ונפשו בענין הטוהר והנקיות מחומר:

{יא} ואל אצילי בני ישראל לא שלח ידו. להוציאם מחושיהם כדי שינבאו, כענין בשאר הנביאים בהיות עליהם יד ה', כאמרו ביחזקאל ותפול עלי שם יד ה' כי אז יבטלו פעולות חושיהם, כמו שקרה לשאול בהנבאו, כאמרו ויפשוט גם הוא בגדיו, ויתנבא גם הוא לפני שמואל, ויפול ערום כל היום ההוא וכל הלילה אמנם לאלה האצילים לא שלח ידו להוציאם מחושיהם כדי להשיג מה שראו אז: ויחזו את האלהים. במראה נבואיי: ויאכלו וישתו. עשו משתה אחרי כן בלתי השתנות בחושיהם, וזה עשו לשמחה על מה שהשיגו:

{יב} עלה אלי ההרה. לראש ההר, שאחר שנגש יותר מן העולים עמו, כאמרו ונגש משה לבדו ועם כל זה לא עלה אל ראש ההר, ובאותו המעמד השיגו הזקנים את המראה הגדול. אמר למשה שיעלה אל ראש ההר, ששם היה מראה כבוד ה', כאמרו ומראה כבוד ה' כאש אוכלת בראש ההר וכך במתן תורה אמר אל ראש ההר ויקרא ה' למשה אל ראש ההר: והיה שם. עמוד שם איזה זמן ארוך, כמו ויהיו שם כאשר צוני ה': והתורה. החלק העיוני ממנה: והמצוה. הוא חלק המעשי ממנה: אשר כתבתי. כי לולא חטאו בעגל היתה כל התורה נתונה חתומה מיד הבורא יתברך כמו הלוחות, כמו שהעיד באמרו ואתה מרבבות קדש וכו'. ומאז שחטאו בעגל לא זכו לכך, אבל כתבה משה במצותו, כאמרו אחר כך כתוב לך את הדברים האלה ולא הביא משה רבינו את הלוחות אלא כדי לשברם לעיניהם, לשבר את לבם הזונה, כדי שיחזרו בתשובה: להורותם. אתנם לך כדי שתורה אותם. כי אף על פי שהכל בכתב, כאמרם ז''ל (תענית פרק קמא) מי איכא מידי בנביאי וכתובי דלא רמזה משה באורייתא וכמאמר קצתם ז''ל (גטין) רב בכתב, ומעוט בעל פה הנה הרמזים אשר בה בעיון ובמעשה לא יובנו אצל רוב ישראל זולתי על ידי מורה צדק, ובזה צדק גם כן מאמר קצת רבותינו ז''ל באמרם רוב בעל פה ומעוט בכתב:

{יד} ואל הזקנים אמר. בנסעו מהם לעלות אל ראש ההר כמו שצוהו האל יתברך באמרו עלה אלי ההרה:

{יח} ויהי משה בהר. בכל פעם שעלה שם מכאן ואילך שהה ארבעים יום וארבעים לילה כימי יצירת הולד, לקנות תחתיו שם הויה נכבדת, ראויה לשמוע מפי הרב מה שלא ישיגהו זולתו, כמו שהעיד באמרו כי קרן עור פניו בדברו אתו, וקלקל זה חטאם בסוף ארבעים יום ראשונים, בעת שהיה ראוי להשיגו, כאמרו לך רד כי שחת עמך ובאמצעיים כפי הקבלה שהיו בכעס ולא זכו ליהנות מקרני הוד, והושג זה בארבעים יום אחרונים, ובהם נצטוה על מלאכת המשכן, כמו שבאר כאמרו ואל הארון תתן את העדות אשר אתן אליך וזה לא נתקיים בלוחות ראשונות שלא באו לשום ארון אלא שבריהם בלבד בלתי עדות, כאמרם ז''ל לוחות נשברו ואותיות פרחו וזה בעצמו באר באמרו ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם לא כמו שיעד קודם לכן, כאמרו מזבח אדמה תעשה לי בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבא אליך אבל עתה יצטרך לכהנים, וזה בעצמו התבאר באמרו ואתה הקרב אליך את אהרן אחיך. והנה לא נבחר שבט לוי לשרת עד אחר מעשה העגל, כמו שהעיד באמרו בעת ההיא הבדיל ה' את שבט הלוי לשרתו ולברך בשמי. ואמר אם כן שבכל פעם שעלה משה להר שהה ארבעים יום וארבעים לילה, והפעם אשר בה הושג זה התכלית היתה הפעם האחרונה לכלם, שבה צוה על מלאכת המשכן, ואחר שסיים מלאכת המשכן ובגדי כהונה והקטרת ושמן המשחה, באר שבסוף הראשונים נתן האל יתברך הלוחות הראשונות ולא סבב הוא יתברך שום איחור, כי לא ענה מלבו אלא שישראל השחיתו ענינם כאמרו כי שחת עמך, ובאמצעיים כפי קבלת רבותינו ז''ל היתה פרשת ראה אתה אומר אלי ופסל לך, ובשלישית היה כל הענין שספר באמרו ויהי שם עם ה' ארבעים יום וארבעים לילה ויכתוב על הלוחות וירד אז עם קרני ההוד וצוה על מלאכת המשכן:

פרשת תרומה

שמות פרק-כה

{ב} דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה. אמור לישראל שחפצתי שגבאים יגבו בעדי תרומה, וכן עשה משה ברדתו מן ההר, כאמרו ואחרי כן נגשו כל בני ישראל, ויצום את כל אשר דבר ה' אתו בהר סיני ואחר כך ויאמר משה אל כל עדת בני ישראל שהם הסנהדרין קחו מאתכם תרומה ובזה צוה להם שיגבו. וישראל לא המתינו שיגבו הסנהדרין, אבל תיכף יצאו מלפני משה והביאו עד בלי די ולפיכך לא נשאר על הנשיאים שחשבו לגבות זולתי האבנים והשמן שלא הביאו ישראל עדיין: מאת כל איש. צוה שלא יגבו בזרוע כענין שממשכנים על הצדקה, אבל יגבו מן המתנדבים בלבד:

{ג} וזאת התרומה. צוה שלא יקבלו כל שוה כסף כגון פירות ומרגליות ואבנים טוכות שאינן מאבני האפוד והחשן, אבל יקבלו תרומה שגופה נכנסת במלאכת המשכן, והם י''ג דברים האמורים בענין:

{ח} ושכנתי בתוכם.

{ט} ככל אשר אני מראה אותך וכו'. אשכון ביניהם לקבל תפלתם ועבודתם באותו האופן שאני מראה אותך שכינתי בהר על הכפרת בין שני הכרובים עם תבנית המשכן ועם תבנית כל כליו. כי אמנם תבנית המשכן תורה על כרובים, שהם שרפים עומדים ממעל לו הנראים לנביאים, ומהם בקדש, ומהם בקדש הקדשים, בשני מחברות מחוברות בקרסים להיות לאחדים לעבודת בוראם. וכן ראוי שיהיו בישראל כל קדושיו מחוברים אל ההמון להבין ולהורות. ובקדש הקדשים נתן התורה תוך גוף מצופה זהב מבית ומחוץ כאמרם ז''ל בזה (יומא פרק בא לו) כל תלמיד חכם שאין תוכו כברו אינו תלמיד חכם. ועל אותו הגוף שהוא הארון נתן כפורת כלו זהב, מורה על צלם אלהים בלתי מחובר עמו כלל. וכן כרובים פניהם איש אל אחיו מורים על פעולת המצאת המושכל וקבלתו, וזה בהביט אל התורה, כאמרו אל הכפרת יהיו פני הכרובים ובזה הם פורשים כנפים למעלה, כאמרו ארח חיים למעלה למשכיל ובזה יתעשת האלהים לנו כאמרו ואל זה אביט: וכן תעשו. אתם כדי שאשכון בתוככם, לדבר עמך ולקבל תפלת ועבודת ישדאל, לא כמו שהיה הענין קודם העגל כאמרו בכל המקום כו' אבא אליך:

{יב} פעמותיו. זויות שוליו: ושתי טבעות על צלעו האחת. הצד הארוך יקרא צלע. צוה אם כן שארבעתם תהיינה על ד' זויות השולים, וצוה גם כן שלא תושמנה על הצדדים הצרים, אבל תושמנה על הארוכים הנקראים צלעות, שתים מהן על צלעו האחת ושתים מהן על השנית:

{טז} ונתת אל הארון. באר ענינו בהיותו כלי בלתי נאות לעבודת שום זבח:

{כ} והיו הכרובים. כבר בארו הנביאים שהמלאכים במראה הנבואה נראים לחוזים כדמות כרובים, והם פני אדם ולהם כנפים. ובכל זה יורו ענין השכל הנבדל אשר כל הלוכו לצד מעלה, וזה להביט אל האלהים השכל וידוע אותו כל אחד מהשכלים הנבדלים כפי האפשר אצלו. וזה בעצמו הורה עתה באמרו והיו הכרובים פורשי כנפים למעלה כי בהיות השכל האנושי שכל בכוח אל השלמות השני, אשר יקנהו בעשותו כללים, ויפשיטם מחמר להשכיל ולדעת את בוראו כפי האפשר, וזה יעשה בהביט נפלאות מתורתו המורות במופת פלאות מעשיו ודרכי טובו. כי אמנם מהות הדבר וצורתו תודע לנו מצד פעולותיו, וזה יקרה לשכל האנושי כשישכיל ממציאות הבורא יתברך את האפשר אצלו, כאמרו הודיעני נא את דרכך ואדעך, למען אמצא חן בעיניך אמר שיהיו הכרובים פורשי כנפים למעלה. וכבר אמרו שהכרובים זכר ונקבה היו, המורים פעולת המצאת הכללים מופשטים, שהיא כפעלת הזכר הממציאו, ומורים קבלת אותם המופשטים שהיא כפעלת הנקבה. ואמר ופניהם איש אל אחיו, כי פעולת המצאת הכללים והפשטתם תביט ותכוין אל פעולת קבלת הכללים המופשטים מחומר, אשר בה קנין השלמות המכוון: ואמר אל הכפורת יהיו פני הכרובים. (כא) ונתת את הכפרת על הארון מלמעלה, ואל הארון תתן את העדות אשר אתן אליך. כי אמנם הבטת השכל והמצאתו הכללים והפשיטו אותם מחומר, וכן קבלתו כשיקבלם לעשותם קנין, הנה כל זה יעלה לו באמצעות העיון וההכנות המעשיות. אם כן יושג כל זה בהביט אל העדות אשר בארון אשר עליו הכפרת, כי אמנם בעדות שהם הדברות נמצאים כללי החלק העיוני והמעשי. ובזה יעד (כב) ונועדתי לך שם ודברתי אתך. כי בזה שרתה שכינה. ותשרה בכל מקום אשר שם חכמי הדור אשר מגמת פניהם השכל וידוע אותו כמו שיעד באמרו ושכנתי בתוכם ככל אשר אני מראה אותך, והוסיף ואמר וכן תעשו כמו שהעידו ז''ל שקרה להם בהיותם דורשים במעשה מרכבה, כאמרם ז''ל (חגיגה פרק אין דורשין) אתה דורש במעשה מרכבה ושכינה עמנו, ומלאכי השרת מלוים אותנו:

{כג} ועשית שלחן. אחר מעשה הארון שהיה כדמות כסא לשכינה, כאמרו ונועדתי לך שם. ציוה על שלחן ומנורה כמנהגם לפני השרים, כענין השונמית באמרה ונשים לו שם מטה ושלחן וכסא ומנורה, ובהיות זר השלחן מורה על כתר מלכות, כדבריהם ז''ל. וענין המלך בהנהגת המדינה הוא על ב' פנים הא' בענין המשפט וזולתו מסדרי המדינה, והב' להגין על המדינה מכל צר ואויב, כאמרו ושפטנו מלכנו וגו' ונלחם את מלחמותנו. הושמו בשלחן ב' כתרים, אחד מהם לשלחן עצמו, המורה על פרנסת המדינה וסדור עניניה, והב' למסגרת, המורה היות סוגר בעדה מכל מזיק והשבית אויב ומתנקם:

{כט} קערותיו וכפותיו. הידועות אז לשלחן מלכים:

{לא} ועשית מנורת זהב טהור. אחר סדור שני הכתרים, והם כתר תורה בארון וכתר מלכות בשלחן, סדר ענין מנורה:

{לו} כלה מקשה אחת. ואור נרותיה אחד, כאמרו והאיר על עבר פניה. וזה שיהיה אור נרות הימין ונרות השמאל מכוון אל האמצעי. וכן ראוי שיהיה ענין האור השכלי בחלק העיוני וגם כן אורו בחלק המעשי, שיהיו פונים אל האור העליון לעבדו שכם אחד, כי אז יאירו כלם, כמו שיעד במנורה באמרו בהעלותך את הנרות, אל מול פני המנורה וכו' וזה מעשה המנורה מקשה, כי בהיות כל האור מכוון לאחד בענין המקשה המורה אחדות, אז נראה אור כי יהל מן המאור הגדול:

שמות פרק-כו

{א} ואת המשכן תעשה. קרא היריעות בשם משכן כי בתוכם היו כסא שלחן ומנורה למשכן שכינה, והיו עשויות כרובים כענין שרפים עומדים ממעל לו וכענין וכל צבא השמים עומדים עליו מימינו ומשמאלו הנראים לנביאים במראות הנבואה:

{ג} חמש היריעות תהיין חוברות. במלאכות ציוריהן תהיה מלאכת כל אחת מהן מכוונת עם מלאכת חברתה. וזה להבדיל בין יריעות הקדש ויריעות קדש הקדשים, כי עם היות כלם מורים במלאכת הכרובים על שכלים נבדלים נתונים מרועה אחד, הם אמנם בלתי שוים במדרגה:

{ו} והיה המשכן אחד. כי עם היות המדרגות בלתי שוות, הן אמנם מסודרות בסדר אחד לעשות רצון קונם, כאמרו וקרא זה אל זה ואמר קדוש:

{ז} לאהל על המשכן. כי המשכן לא היתה הכונה בו שיאהיל, אבל שיהיו הכרובים סביב לכסא שלחן ומנורה:

{ט} וחברת את חמש היריעות לבד. שגם באהל יש הבדל בין מדרגות קצתם למדרגות קצתם, כענין במניעי הגלגל הנקראים אהל כאמרו לשמש שם אהל בהם:

{טו} עצי שטים עומדים. לא שוכבים זה על זה כשורות הבנין:

{כד} אל הטבעת האחת. אל אותה הטבעת אשר בעובי קרש המקצוע, אשר הוא שוה בהנחה לרוחב קרשי הצלע, כי באותו העובי היתה טבעת אחת למעלה מכוונת בקו טבעות קרשי הצלע של מעלה, וטבעת אחת באותו העובי למטה מכוונת בקו טבעות קרשי הצלע של מטה, והיו הבריחים נכנסים בטבעת עובי קרש המקצוע וטבעות קרשי הצלע למעלה ולמטה, ובזה היה מתחבר הכותל המערבי עם הצפוני ועם הדרומי:

{כט} ואת טבעותיהם. כי סתם בריחים נכנסים בטבעות, אם לא פורש הפכו כמו שפירש בבריח התיכון, כאמרו בתוך הקרשים שיכנס בעובי הקרשים ולא בטבעות:

{לה} ושמת את השלחן מחוץ ל. פרכת. אחר שסדר את הכסא בפנים סדר לפניו חוץ לפרוכת שלחן ומנורה הבאים לכבוד יושב הכסא, וסדר את המנורה בימין, והשולחן בשמאל, כאמרו אורך ימים בימינה, בשמאלה עושר וכבוד:

שמות פרק-כז

{ב} קרנותיו. הידועות לכל מזבח, וכן באמרו ויעיו ומזרקותיו וכו':

{ה} כרכוב המזבח. הרגיל להיות בכל כלי עץ, כאמרם ז''ל אלו הם גולמי כלי עץ, כל שעתידין לשוף ולכרכב:

{ח} נבוב לוחות. כמו תיבה בלי שולים ובלי מכסה: כאשר הראה אותך בהר. שימלאו חללו באדמה בשעת חנייתם, ועל האדמה אש תמיד תוקד:

{ט} מאה באמה.

{י} ועמודיו עשרים. כל חלל שביניהם עם עמוד שלו היה חמשה. אמנם לא היו עשרים עמודי צפון ועשרים עמודי דרום מתחילים אלה נכח אלה בקו ישר, אבל היתה התחלת הפאה האחת נמשכת מתחלת הפאה שכנגדה כמות אחד חלל, ועמודי המזרח והמערב היו מתחילים ברחוק מן הפאה הנמשכת כמות אחד חלל: וחשוקיהם. עגולים סובבים העמוד באמצעו לנוי:

{יט} לכל כלי המשכן בכל עבודתו. הכלים הצריכים לעבודתו, כגון פטיש ומקבות וזולתם הצריכים בשעת הורדה והקמה:

פרשת תצוה

{כ} ואתה תצוה. הנה מה שאמר עד עכשיו ועשית יובן שיעשה על ידי אחר, וזה שיצוה לאומנים שיעשו. ולפיכך באלו הג' מצוות שצוה הנה אמר ואתה, להודיעו שיעשה הוא בעצמו, שיצוה לישראל על עשיית השמן, ושיקריב אליו את אהרן ובניו ושידבר אל כל חכמי לב: ויקחו אליך. כשיצטרך, וזה יהיה בכלות השמן למאור שהתנדבו עתה בנדבת המשכן, שלא יחשבו שתהיה מצות הדלקת המנורה מצות שעה בשמן ההוא שהתנדבו בלבד:

שמות פרק-כח

{ב} לכבוד. לכבוד האל יתברך בהיותם בגדי קדש לעבודתו: ולתפארת. שיהיה כהן מורה נורא על כל סביביו, שהם תלמידיו החקוקים על לבו וכתפיו:

{ג} ואתה תדבר אל כל חכמי לב. שיעשו כל האמור למעלה: ועשו את בגדי אהרן. ויעשו גם כן את בגדי אהרן: לקדשו. לשם כך יעשו הבגדים:

{ה} והם יקחו את הזהב. וכמו שיכונו בעת העשייה כן יכונו כשיקחו את הזהב וכו':

{ו} אפוד. מלבוש ממתני אדם ולמטה, ושפתו העליון עשוי כמין אזור מלאכת מחשבת, ובו יחגור הלובש את האפוד על המעיל, כאמרו ויחגור אותו בחשב האפוד, ויאפד לו בו:

{ז} שתי כתפות חוברות. מכוונות במלאכת ציוריהם: אל שני קצותיו. אל מלאכת שתי קצות רחבו: וחבר. האפוד יחובר עם הכתפות על אופן מכוון במלאכתו עם מלאכת הכתפות:

{יב} על שתי כתפיו לזכרון. להשיג רחמים על ישראל בזכותם:

{יד} מגבלות. מכוונות מקצה הכתפות אל קצה החשן בצמצום:

{כא} והאבנים תהיין על שמות בני ישראל. כשיקדישום המתנדבים יהיה הקדשם לשם כך שיכתבו עליהם שמות השבטים: שתים עשרה על שמותם. ותהיינה שנים עשר כנגד שמותם, לא פחות ולא יותר: פתוחי חותם איש על שמו. וכן המפתח יפתח את האבן של כל אחד מהם על שמו, ולא יחליף לא האבן ולא הכונה מזה לזה:

{כב} גבלות. לא שרשרות להאריך ולקצר:

{כז} ממול פניו. שלא יהיה מול פניו: לעמת מחברתו. נכח מחברתו, בקו ישר נגד מקום חבור הכתפות עם האפוד:

{כט} לזכרון לפני ה' תמיד. שיזכור ה' זכותם ויפקוד את בניהם לשלום בזכותם:

{ל} משפט בני ישראל על לבו. שיתפלל עליהם שיזכו במשפט:

{לב} לא יקרע. לא יהיה לו בית הצואר נפתח לארכו לפניו, אבל יהיה עגול. ולשון יקרע יאמר על הדבר הפתוח לארכו, כמו וקרע לו חלוני שהיתה פתיחת החלונות ארוכה וצרה:

{מא} ומלאת את ידם. תשלים אותה, בענין שתהיה שלמה וראויה לעבוד עבודת הקדש:

שמות פרק-כט

{כב} כי איל מלואים הוא. לפיכך היה שוק הימין בזה נתן על גבי המזבח, ולא כן בשאר הקרבנות, כי השוק הימני בבהמה הוא במקום היד הימנית באדם, ולכן ראוי שיהיה שוק הקרבן על גבי המזבח מלואי יד ליד ימין הכהן המקריבו. כי אמנם עבודת הכהן ביד ימין היתה, כאמרם ז''ל כל מקום שנאמר אצבע וכהונה אינה אלא ימין:

{כד} והנפת. הנה התנופה תפול על חלקי כהנים, להורות דמשלחן גבוה קא זכו, וכאן הונף גם החלק שעלה על גבי המזבח, כי בו היה שוק הימין שהיה ראוי לכהן, ולמלא את ידו עלה על גבי המזבח:

{כט} ולמלא בם את ידם. ולא יצטרכו בניהם לקרבנות מלואים הכתובים כאן:

{מה} ושכנתי בתוך בני ישראל. לקבל עבודתם ברצון ולשמוע את תפלתם: והייתי להם. לאלהים. מנהיג ענינם בלתי אמצעי, ומאותות השמים לא יחתו, להיותם נכבדים לפני יותר מן השמים שהנהגתם על ידי מניעיהם, ומזה יתחייב נצחיותם:

שמות פרק-ל

{א} מזבח מקטר קטרת. שיספיק בו מעט אש לקטרת בלבד, ולא יצטרך להיות חלול ולמלאותו באדמה, כמו שהוצרך למזבח העולה לעשות האש תמיד על האדמה. אבל היה האש בזה המזבח על צפויו שהיה של זהב, וכהיות האש מועט לא הספיק לשרוף את גרם המזבח שהיה של עץ. ולא הוזכר זה המזבח עם שאר הכלים בפרשת תרומה, כי לא היתה הכונה בו להשכין האל יתברך בתוכנו, כמו שהיה הענין בשאר הכלים, כאמרו ושכנתי בתוכם, ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן ואת תבנית כל כליו, גם לא היה ענינו להוריד מראה כבודו בבית, כענין מעשה הקרבנות, כאמרו ונועדתי שמה לבני ישראל וכן העיד משה רבינו באמרו זה הדבר אשר צוה ה' תעשו, וירא אליכם כבוד ה'. אבל היה ענין זה המזבח לכבד את האל יתברך אחרי בואו לקבל ברצון עבודת עמו בקרבנות הבקר והערב, ולשחר פניו במנחת קטרת, על דרך הבו לה' כבוד שמו, שאו מנחה ובאו לפניו:

{ד} שתי צלעותיו. פאות הגובה: שני צדיו. צדי הרוחב:

פרשת כי תשא

{יב} ונתנו איש כופר נפשו. כי הכרח המנין באישי האדם הוא מצד ההשתנות הקורה באישיו מהויה והפסד, וזה בסבת חטאם, כאמרם (שבת פרק במה אשה יוצאה) אין מיתה בלא חטא, ובכן כל מנין הוא מזכיר עון לכן יאות שיתן כל אחד כפר נפשו לכבוד האל יתברך, והוא רחום יכפר עון, כאמרו לכפר על נפשותיכם ולזה אמר (טו) העשיר לא ירבה, והדל לא ימעיט. כי בזה לא נכר שוע לפני דל:

{יח} ועשית כיור. גם זה הכלי לא הוזכר למעלה עם שאר הכלים, כי לא היתה הכונה בו להשכין שכינה במקדש כענין הכונה באותם הכלים כמבואר למעלה, אבל היתה הכוונה להכין את הכהנים לעבודתם:

{כד} ושמן זית הין. אין ספק שזאת הקצבה מהשמן לא היתה מספקת לסוך את כל קצבת אותם הבשמים. אבל בשלו השמן עם מי בשול הבשמים, או הציפוהו על מי שרייתם עד תום המים על ידי בשול או על ידי חום מועט מתוך המים, ונשאר השמן כמעשה הרוקחים. ובזה היתה מחלוקת בין רבותינו ז''ל אם הספיק לבשלו עם מי בשולם או להציפו על מי שרייתם ולהתיכם באיד על ידי חום מועט:

{כה} רוקח מרקחת. רקוח של רקוח, שנרקח השמן במים המרוקחים:

{לא} יהיה זה לי לדורותיכם. שלא יקבל הפסד:

{לד} קח לך סמים. הנזכר בשמן המשחה והם מור קנה וקנמון וקדה, ועם אלה נטף ושחלת וחלבנה, ועמהם סמים הנודעים לתקון הסמים הנזכרים, כמו שנודע אצל הרוקחים שהשבולת דרך משל הוא מתקן הריאוברביר''ו ואבן המלח תתקן האגריק''ו ודומיהם, וקבלו רבותינו ז''ל שמתקני הסמים. הנזכרים הם שבלת נרד וכרכום וקשט: ולבונה זכה. שהיא בלתי צריכה תקון, ובכן הם אחד עשר סמנים שמנו רבותינו ז''ל לפטום הקטרת:

{לה} רקח. שילקט כל אחד מהסמים זה מזה ויעשה מהכל מורכב אחד: מעשה רוקח. שיהיה כל אחד מהסמים כתוש כפי הראוי לו, כי לא יאות לכל אחד מהסמים אופן אחד מהכתישה: ממולח. שיהיו הסמים מעורבים היטב שלא יהא אחד מהם נבדל: טהור. מנוקה מכל פסולת. והוצרך לזה מפני שההקטרה היתה נעשית בעצם הבושם, אבל בשמן המשחה לא הוצרך לזה מפני שלא היו גרמי הבשמים מעורבים בשמן כלל:

שמות פרק-לא

{ב} ראה קראתי בשם. ראה והבן כי לא אל חנם קראתיו, כי דבר עקרי הוא במלאכת הקדש שתהיה נעשית על ידי בחיר ה' המכוין בפעולתו שיושג תכלית המצוה:

{יג} אך את שבתותי תשמורו. אף על פי שצויתי על מלאכת המשכן מכל מקום את שבתותי תשמורו, ולא תדחו אותן בשבילה: כי אות היא ביני וביניכם. ואם תקלקלו זה האות אין שום מקום לעשות משכן לשכני בתוככם:

{יד} ושמרתם את השבת. ועוד מפני טעם אחר ראוי שלא תדחה השבת בשביל מלאכת המשכן: כי קדש היא לכם. במצות עשה: מחלליה מות יומת. במצות לא תעשה, ואין ראוי לדחות עשה ולא תעשה שיש בו מיתה כדי לקיים עשה של מלאכת המשכן: כי כל העושה בה מלאכה ונכרתה הנפש ההיא. גם כן ראוי שלא לדחות השבת, כי ענין חלולה הוא רב העונש, להיות נפש המחלל נכרתת, כי בזה הוא כופר בחדוש העולם, ולו אין חלק במשכן ולא בשוכן בתוכו: מקרב עמיה. ממדרגת נפשות העם אשר כערכה לחיי עד:

{טו} ששת ימים יעשה מלאכה. הנה בששת ימי המעשה תוכלו לעשות מלאכת המשכן, ואם כן אין ראוי שתדחו שבת מפניה, שאין שום מצוה דוחה שבת אלא אם כן יהיה לה זמן קבוע ויארע הזמן בשבת, כמו עבודה ומילה, אבל כשאפשר לעשות המצוה ביום אחר אינה דוחה את השבת כלל: שבת שבתון. הנה נאסר בה אפילו דבר שאינו מכלל המלאכות, כאמרו וביום השביעי תשבות וזה כדי שיהיה קדש לה', שיהיה האדם בו פונה לגמרי מחיי שעה לעסוק בעסקי חיי עולם לכבוד קונו: כ. ל העושה מלאכה יומת. ולכן דין הוא שהמבטל כונה זאת בעשיית מלאכה יומת:

{טז} ושמרו בני ישראל את השבת. בעולם הזה, לעשות את השבת ביום שכלו שבת:

{יז} וביום השביעי שבת. בו היתה המלאכה שלמה, ובשלמות תהיה מנוחה: וינפש. ולכן נעשה השביעי בעל נפש יתרה, והיא תוספת הכנה להשיג מה שכיון אליו האל יתברך בשלמות פעולתו באמרו נעשה אדם בצלמנו כדמותנו:

{יח} ויתן אל משה ככלותו. אחר שספר מה היה הטוב שהושג בסוף כל הפעמים ששהה משה בהר ארבעים יום, פירש הטעם מפני מה לא הושג התכלית שיעד האל יתברך במתן תורה, באמרו ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש ובאמרו מזבח אדמה תעשה לי בכל המקום אבא אליך עד שהוצרך לעשות משכן, והודיע שקרה זה בסבת רוע בחירת ישראל. כי אמנם בסוף ארבעים יום הראשונים נתן הלוחות מעשה אלקים לקדש את כלם לכהנים וגוי קדוש ככל דברו הטוב. והמה מרו והשחיתו דרכם ונפלו ממעלתם, כמו שהעיד באמרו ויתנצלו בני ישראל את עדים מהר חורכ: שני לוחות העדות. אותם שיעד באמרו ואתנה לך את לוחות האבן וטרם תתו התורה והמצוה אשר כתב כאשר יעד, התחילו במעשה העגל, ואמר למשה לך רד כי שחת עמך:

שמות פרק-לב

{ד} אלה אלהיך ישראל. אלה יהיו אצלך אלהים, שתתפלל. אליהם בכל צרכך, ואותם תעבוד להשיג חפצך:

{ה} חג לה' מחר. ולא תערבבו שמחתו באל אחר:

{ח} סרו מהר. קודם שאגמור לתת לך מה שיעדתי לתת, והם התורה והמצוה אשר כתבתי:

{ט} והנה עם קשה עורף הוא. גיד ברזל ערפם ולא יפנו לשמוע דברי שום מורה צדק, באופן שאין תקוה שישובו בתשובה:

{יא} למה ה' יחרה אפך בעמך. באותם שלא חטאו בעגל:

{יג} וכל הארץ הזאת אשר אמרתי אתן לזרעכם, ונחלו. בדור רביעי, כאמרו ודור רביעי ישובו הנה וזה לא יתקיים בזרעי בלבד עתה:

{טו} ושני לוחות העדות בידו. כי חשב שבשובו אליהם ישובו בתשובה, ואם אין ישברם לעיניהם לכלות עיניהם כדי שיחזרו בתשובה:

{יט} וירא את העגל ומחולות ויחר אף משה. כשראה שהיו שמחים בקלקול שעשו, כענין כי רעתכי אז תעלוזי ובזה התקצף ונואש שיוכל לתקון המעוות באופן שיחזרו לתמותם ויהיו ראוים לאותן הלוחות:

{כא} הבאת עליו חטאה גדולה. ששמחו בקלקול במחולות מפני שקבעת להם חג ליום המחרת, וזה הוא רע מן הפשע והמרד שעשו בעגל, ועל זה בקש רחמים יותר, כאמרו אתם חטאתם חטאה גדולה וכן בתפלתו אמר אנא חטא העם הזה חטאה גדולה וכן בסדר שלש עשרה מדות הזכיר עון ופשע וחטאה וכן בתפלתו שם וסלחת לעוננו ולחטאתנו, ולכן אמר אף על פי שנקהלו עליך להכריחך לעשות להם העגל, מה עשו לך שהוצרכת לקבוע להם חג ליום המחרת, שזאת היתה סבת המחולות שעשו לשמחת העגל שהיתה רעה מעשייתו:

{כב} כי ברע הוא. שכבר היו בענין רע, נצמדים לגלולי מצרים:

{כד} ואומר להם למי זהב. שמתי הדבר לנמנע שאין זהב מוכן: התפרקו ויתנו לי. והם התנדבו הזהב במהירות: ואשליכהו באש. בקשתי לאחר את הדבר והשלכתי את הזהב באש בזולת תחבולות הצורפים הצריכות להתיך את הזהב: ויצא העגל הזה. בלתי פעולת השתדלותי ולא המתינו שאעשהו אני כדבריהם. כי אמנם באמרו ויעשהו עגל מסכה לא אמר זה על אהרן, אבל רצונו עשה אותו העושה, כענין וסמך את ידו ושחט שרצונו וסמך המקריב ושחט השוחט. וכן העיד באמרו אשר עשו את העגל, אשר עשה אהרן שהם עשו את העגל אשר עשה בו מעשה אהרן, שציירו והשליך הזהב באש:

{כה} כי פרוע הוא. מגולה ומפורסם לרוע בהתגלות לבו בזה: כי פרעה אהרן. גלה שאין ביניהם צדיקים, שאם היו שם צדיקים עוזרים לאהרן כאשר נקהלו עליו לא היה אהרן עושה העגל כלל: לשמצה בקמיהם. לשם רע בין אויביהם, שיאמרו עליהם שלא נאמנו בבריתם ושביניהם אין עושה טוב אין גם אחד, ושלא נשאו פני נביא ונשיא בתוכם. וזה כי אף על פי שלא כלם ולא רובם נקהלו על אהרן היו כלם לשמצה על שלא מיחו בקמים:

{כז} עברו ושובו משער לשער. לכפר על הבלתי חוטאים שלא מיחו בחוטאים, וזה שכמו שלא מיחו בחוטאים כן לא ימחו בהורגיהם:

{כט} מלאו ידכם היום לה'. הקנו שלמות לידכם היום שתהיינה מוכנות לעבדו במקדשו: כי איש בבנו ובאחיו. כי כל אחד מכם כבר הוקדש לה' בבנו, בענין המילה שעשיתם במדבר, ובאחיו, בהריגת היום ולכן מלאו ידכם בטוב הכונה והשלימו הכנתכם לה' לעבודתו: ולתת עליכם היום ברכה. ומלאו ידכם גם כן באופן שיתן השם יתברך עליכם היום ברכה, וזה שתהיה מגמת פניכם לשמור משפטו ובריתו, כאמרו כי שמרו אמרתך ובריתך ינצורו. יורו משפטיך ברך ה' חילו ופעל ידיו תרצה:

{ל} אתם חטאתם חטאה גדולה. דעו גודל חטאתכם כי אמנם בידיעתו תהיה תשובה בלי ספק, כאמרו כי פשעי אני אדע וכאמרו אך דעי עונך:

{לב} אם תשא חטאתם ואם אין מחני נא מספרך. הן תרצה לשאת חטאתם והן שלא תרצה לשאת, מחה את הזכיות שלי מספרך ושים לחשבונם, כדי שיזכו לסליחה:

{לג} מי אשר חטא לי אמחנו מספרי. מי הוא שחטא לי שאמחה מספרי את זכיותיו כדי שיזכה לסליחת עון כנגדם זה לא היה לעולם, כי הדין לפני הוא הפך זה, כי אמנם ישא כל אחד עונש עונו ויקבל שכר זכיותיו שאין מצוה מכבה עבירה, כל שכן שלא אשים זכיותיך לחשבונם:

{לד} אל אשר דברתי לך. באמרו אעלה אתכם מעני מצרים אל ארץ טובה וגו': וביום פקדי. שיוסיפו לחטוא כמו במרגלים: ופקדתי עליהם חטאתם. זה החטא, ולא אוסיף עוד עבור לו, כענין ואם רעה תמצא בו ומת וכן הורה באמרו שם עד אנה ינאצוני העם הזה כי מאחר ששנו באולתם הם מוחזקים להוסיף לאשמה בה, כאמרם ז''ל (יומא פרק יום הכפורים) כיון שעבר אדם עבירה ושנה בה הותרה לו, כלומר נעשית עליו כהיתר:

{לה} על אשר עשו את העגל אשר עשה אהרן. בהסכמתם הוציא לפועל מי שעשה לעגל מסכה, אותו הדבר אשר עשה בו מעשה אהרן, בציירו ובהשליכו באש, כמו שהעיד באמרו ויצא העגל הזה:

שמות פרק-לג

{ב} ושלחתי לפניך מלאך. שר צבא ה' שנראה ליהושע:

{ג} אל ארץ זבת חלב ודבש. עלה מזה שהוא מקום חורב, וצריכים אתם להתפרנס בו על ידי נס שאינכם ראוים לו, ולך אל ארץ זבת חלב ודבש שיוכלו להתפרנס שם שלא על ידי נס: כי לא אעלה בקרבך. לפיכך אני אומר עלה מזה אתה והעם, ולא. תמתינו לחנות ולנסוע על פי ה', כי לא אעלה בקרבך: פן אכלך בדרך. כי בהיותי שוכן בתוככם יהיה עונש עונותיכם יותר גדול:

{ה} רגע אחד אעלה בקרבך וכליתיך. אתם מתאבלים על מה שאמרתי כי לא אעלה בקרבך והוא אמנם טוב לכם, שאם אעלה בקרבך אכלה אותך בהיותך עם קשה עורף בלתי פונה לשמוע קול מורים, עם היותך מוכן לשלמות בהכנה רוחנית קנויה במעמד הר סיני: ועתה הורד עדיך מעליך. אותה ההכנה הרוחנית הנתונה לך באותו המעמד הנכבד הורידה מעליך, כי האל יתברך אחר שנתן המתנה לא יקחנה מן המקבל בלתי רצון המקבל, כאמרם ז''ל (פרק סדר תעניות אלו) דגמירי דמיהב יהבי משקל לא שקלי: ואדעה מה אעשה. לך. שלא תהיה ראוי אז לעונש כל כך גדול:

{ז} וקרא לו אהל מועד. להודיע ששם יועד אליו ה' יתברך ולא במחנה ישראל:

{יא} פנים אל פנים. ולא נופל וגלוי עינים אבל בעודו משתמש בחושיו: כאשר ידבר איש אל רעהו. ולא בחידות: לא ימיש מתוך האהל. למנוע שלא יכנס שם אדם מישראל, מפני שהיו כלם נזופים אז, והמקום היה מוכן לשריית שכינה, כענין אל תקרב הלום שנאמר למשה, בהיותו אז בלתי מוכן במספיק למקום:

{יב} ראה. השגח ואל תסתיר פניך ממנו בזאת: אתה אומר אלי העל את העם הזה. כשאמרת לי לך עלה מזה אתה והעם: ואתה לא הודעתני את אשר תשלח עמי. שכשאמרתי ושלחתי לפניך מלאך וגרשתי, זה יובן בעת היותנו נכנסים לארץ, אבל בדרך אין עמנו לא שכינתך ולא שום מלאך: ואתה אמרת ידעתיך בשם. ומזה יתחייב שכשהטלת עלי לנחותם הדרך לא היה זה על צד עזיבה, כענין ואומר לא ארעה אתכם, המתה תמות והנכחדת תכחד, אבל חפצת שאהיה אני המלאך ההולך לפני מחנה ישראל:

{יג} ועתה. ומאחר שהסכמת שאהיה אני המלאך: הודיעני נא את דרכיך. הודיעני שני דרכיך הנפלאים. הא', הוא איך בידיעתך בלבד אתה נותן מציאות הנמצאים, כמבואר במופת. והב', איך בידיעתך הבלתי כוזבת בעתידות ישאר בהם טבע האפשר והבחירה: ואדעך. כי אמנם בידיעת הפעולות תהיה ידיעה מה מהצורה אשר ימשכו ממנה אותן הפעולות: למען אמצא חן בעיניך. כי בזה אמצא חן ושכל טוב בעיני אלהים, כאמרו כי אם בזאת יתהלל המתהלל, השכל וידוע אותי כי באלה חפצתי: וראה כי עמך הגוי הזה. כי בתוכם נודע שמך ולא בין האומות, כאמרו נודע ביהודה אלהים וכו' ואם כן אין ראוי שתמנע ממני מה ששאלתי מפני חטאתם, כאמרם ז''ל (סוכה פרק הישן) שלשים מהם ראוים שתשרה עליהם שכינה כמשה רבינו אלא שאין הדור ראוי לכך:

{יד} פני ילכו. בנסעכם ללכת אל ארץ ישראל ילכו פני לפניכם, לא בתוככם: והניחותי לך. אניח לך מכל אויביך מסביב באופן שתביאם לארץ בטח:

{טו} אם אין פניך הולכים. עתה בעודנו חונים, אם אין פניך שסלקת הולכים אלינו לשכון בתוכנו: אל תעלנו מזה. כי טוב לנו שבת במדבר מהכנס לארץ בזולת שכינתך, כי באופן זה נגלה ממנה מהר בלי ספק:

{טז} ובמה יודע אפא. אף על פי שנהיה נכנסים לארץ, שיגרש המלאך את האומות, במה יודע שיהיה זה דבר אלהי, הלא כן מנהג כל המלחמות התגבר אומה על אומה לפעמים ותגרש אותה: ה. לוא בלכתך עמנו ונפלינו. כענין נחית בחסדך עם זו גאלת נהלת בעזך, שמעו עמים ירגזון, כי בראות האומות שאתה עמנו נהיה בעיניהם נפלאים ונבדלים במעלה מכל שאר העמים, ולא יתאמצו להתקומם נגדנו, כמו שהעידה רחב באמרה כי שמענו את אשר הוביש ה' את מי ים סוף וכו', ולא קמה עוד רוח באיש מפניכם, כי ה' אלהיכם הוא אלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת:

{יח} את כבודך. איך ישפע מציאות כל נמצא ממציאותך עם רוחק היחס ביניהם, כאמרו מלא כל הארץ כבודו:

{יט} אני אעביר כל טובי על פניך. לא ימנע זה מצד היותי בלתי חונן, כי אמנם אעביר כל טובי על פניך: וקראתי בשם ה' לפניך. הנה קורא בשם ה' הוא המודיע ומלמד מציאות האל יתברך ודרכי טובו. אמר אם כן אני אעביר כל טובי על פניך, באופן שאם היו עיני הבנתך מספיקים לזה היית משיג כל רצונך, ועם זה אלמדך להועיל קצת דרכי טובי, שבידיעתם תקנה איזו ידיעה מעצמותי, כאמרו ויתיצב עמו שם, ויקרא בשם ה': וחנותי את אשר אחון. אתן לך אותו החן, שדרכי לתת לכל מוצא חן בעיני, שהוא בשפע רב בלתי שום כילות ובלתי צרות עין: ורחמתי את אשר ארחם. ארחם עליך שלא תמות לנגה ברק כבודי, כמו שדרכי לרחם על כל הגון וראוי לכך, כאמרו ושכותי כפי עליך עד עברי:

{כ} ויאמר לא תוכל לראות. לא יהיה זה נמנע ממך מפני חסרון השפעתי, אבל מפני חסרון קבלתך, שלא תוכל לקבל את שפע האור:

{כא} הנה מקום אתי. מקום מוכן למראות אלהים, כאמרם ז''ל (מגלה פרק הקורא) על מערה שעמדו בה משה ואליהו שהיא מי' דברים שנבראו בין השמשות:

{כג} וראית את אחורי. תראה איך תהיה פעולת כל מה שלמטה ממני: ופני לא יראו. אבל לא יהיה נראה אצל זולתי איך ממציאותי ישפע מציאות כל נמצא, כמו ששאלת:

שמות פרק-לד

{ה} ויתיצב עמו שם. ויתיצב משה עם האל יתברך, כמו שאמר לו ונצבת לי שם: ויקרא. האל יתברך: בשם ה'. קריאה מודיעה פעולות אלהיות:

{ו} ויקרא. האל יתברך: ה' ה'. הוא הממציא שעשה אינו ישנו, והוא המקיים מציאות כל נמצא, שאין לשום נמצא קיום מציאות זולתי השופע ממציאותו: אל. יכול על זה כמו פועל רצוניי, על הפך הפעולה הנמשכת מן הפועל הטבעיי, שהיא נמשכת ממנו בהכרח לא מצד יכולת בחיריי: רחום. על החייבים להקל ענשם בקראם אליו, כאמרו פני ה' בעושי רע וכו' צעקו וה' שמע. ורואה בעני נדכאים כענין וגם ראיתי את הלחץ: וחנון. עושה חן וגומל טוב לשואלים אף על פי שאינם ראוים לו: ארך אפים. לצדיקים, ולרשעים כדי שישובו: ורב חסד. מטה כלפי חסד בדינו, כאמרם ז''ל (פרק קמא דר''ה) מעביר ראשון ראשון, וכך היא המדה: ואמת. ורב אמת, מאריך אפיה וגבי דיליה, כאמרם ז''ל (שם) ועון עצמו אינו נמחל וכאמרם אשר לא ישא פנים אין אברהם מציל את ישמעאל ולא יצחק מציל את עשו, ולא יקח שוחד שאין מצוה מכבה עבירה:

{ז} נוצר חסד לאלפים. שומר זכות אבות לבנים, להיטיב לבנים בשביל אבותם: נושא עון. מזיד: ופשע. מרד במלכות: וחטאה. הכעסה נוספת על המדד, כענין כי רעתכי אז תעלוזי אבל אין נשיאות האחד כנשיאות האחר בלי ספק, ולכן ימנו למדות נפרדות: ונקה. אף על פי שהוא מנקה לשבים מאהבה, והיא תשובה המגעת עד כסא הכבוד כמו שאמרו ז''ל (יומא פ' יוה''כ) שעונות נחשבים להם כזכיות שנאמר עליהם חיו יחיה מכל מקום לא ינקה אפילו לשבים כאשר תהיה תשובתם מיראת עונש בלבד; כאמרם ז''ל שזדונות נחשבים להם כשגגות שנאמר כי כשלת בעונך: פוקד עון אבות על בנים. ממתין לאבד רשעי ארץ עד שתמלא סאתם, וזה המלוי הוא שיגיע עונו למדרגה מן הרע שלא תהיה עמה תקות תשובה, וזה יהיה על הרוב כשיתמיד רשעם בכמה דורות זה אחר זה: על שלשים. כשיוסיף הדור האחרון להרע מאבותיו, כענין ויקשו את ערפם, הרעו מאבותם: ועל רבעים. כשלא יוסיפו אבל יתמידו:

{ח} וימהר משה. לתוספת הכנעה כי אמנם מהירות ההשתחויה תורה על גדלות הדבר אשר לו יכנע המשתחוה, כאמרם ז''ל (ברכות פרק הרואה) רב ששת כי כרע, הוה כרע כי חזרא:

{ט} כי עם קשה עורף הוא. ויחטא על כל פנים. ואף על פי שבלכתך עמנו יהיה עון הדור יותר גדול, כמו שאמרת רגע אחד אעלה בקרבך וכליתיך מכל מקום טוב לנו שתלך אתה עמנו: וסלחת לעוננו. כי עמך הסליחה ונקוה לסליחתך, ולא ילך מלאך עמנו, אף על פי שעון המרי בו לא יהיה כל כך גדול, מאחר שאין עמו שום תקות סליחה, כאמרך כי לא ישא לפשעכם:

{י} הנה אנכי כורת ברית. להיות בקרבכם, כאמרם (מגלה פרק בני העיר) גלו לבבל שכינה עמהם, גלו לעילם שכינה עמהם, גלו לאדום שכינה עמהם: נגד כל עמך אעשה נפלאות. כשיתפללו על ידי מדות הללו: וראה כל העם אשר אתה בקרבו. אמנם מעשה ה' הנורא לעיני כל העם לא יהיה, זולתי לעיני אותו העם אשר אתה בקרבו, שיראו את מעשי ה': אשר אני עושה עמך. בזכותך, כאמרו כי מצאת חן בעיני וכו':

{יא} שמר לך את אשר אנכי מצוך היום. לא בלבד אזהירך שלא תמיר כבודך בלא יועיל, אבל אזהירך גם כן שלא תניח אחרים לעבוד לזולתי:

{יד} כי לא תשתחוה לאל אחר. לפיכך תתוץ מזבחו ולא תשא פניו, כי אין לך לכבד שום אלוה זולתי: כי ה' קנא שמו. כי שמו מורה על מין מציאות שלא ייוחס לשום נמצא זולתו, לפיכך אל קנא הוא, להפרע מן העובד אחר עמו:

{טו} פן תכרות ברית. והטעם שאמרתי שלא תכרות ברית ליושב הארץ הוא שאם תהיה עמו בברית תטעה באל אחר על אחד משני פנים אם שיקראך לאכול מזבחו, ותעבוד עמו אז את אלהיו להפיק רצונו, ואם שתעשה זה לאהבת הנשים, כמו שהיה הענין בפעור:

{יז} אלהי מסכה. הם הטלסמאות הנעשות בשעות ידועות בחבור מהכוכבים ולזה עושין אותן על ידי התוך, למען יעשו כל חלקי אותן הצורות יחדיו באותו רגע, ובם יחשבו עושיהם להשיג קנינים וצרכי הגופות, ואולי יחשוב החושב שאין זה מרד באל יתברך כשלא יקבלהו העובד עליו כאלוה. והוא אמנם הפך רצונו, כי חפץ שלא יפנו עובדיו לעזר אלוה זולתו, כאמרו ואנחנו לא נדע מה נעשה, כי עליך עינינו:

{יח} את חג המצות תשמור. אחר שאסר אלהי מסכה אשר בם חשבו עושיהם להשיג חיי שעה, הזכיר מצות אשר מהן ימשכו מיני הצלחות מדומות כאביב כקציר וכאסיף וכעסקי הקנינים, וסדר אותן כזאת הפרשה על הסדר שבו נתנו לישראל. הראשונה מהן היא חג המצות למועד חדש האביב אשר בה יבורך האביב. שנית, ענין הבכורות אשר בם יבורך המקנה, והיא המצוה שהיתה אחר חג המצות תיכף בצאתם ממצרים. שלישית, היא מצות השבת שנתנה במרה, ובו יבורכו ימי המעשה, כאמרו ששת ימים תעשה מעשיך ועמה דבר על השנה השביעית המברכת השנים כאמרו שש שנים תזרע. רביעית, היא חג הקציר אשר בו שבועות חקות קציר ישמור לנו. חמישית, חג האסיף שבו יבורך האסיף כאמרו כברכת ה' אלהיך אשר נתן לך ואחר אלה המצוות הזכיר מצוה כוללת לשלשת הרגלים והיא יראה כל זכורך ואחר כך הזכיר מצוות מיוחדות לחג המצות לא תשחט על חמץ ולא ילין, ואחר כך הזכיר מצוה מיוחדת על הרוב לחג הקציר והיא ראשית בכורי אדמתך כאמרם ז''ל מעצרת ועד החג מביא וקורא, ואחר כך הזכיר מצוה מיוחדת על הרוב לחג הסכות, והיא לא תבשל גדי כי אז זמן הגדיים, כמו שאמרו קצתם ז''ל (פרק קמא דר''ה) באחד בתשרי ר''ה למעשר בהמה:

{יט} כל פטר רחם לי. באדם ובבהמה הטהורה ובקצת הטמאה אבל יהיה זה על אופנים שונים, ולזה אמר וכל מקנך תזכר פטר שור ושה, וזה כי בפטר שור ושה תזכר, תהיה נזכר בחלק הקרבן הנקרא אזכרה, כאמרו אך בכור שור או בכור כשב או בכור עז לא תפדה קדש הם, את דמם תזרוק ואת חלכם תקטיר:

{כ} ופטר חמור תפדה בשה. וכל בכור בניך תפדה. בפדיון ערכו הקצוב:

{כא} ששת ימים תעבוד. וביום השביעי תשבות. גם כן תהיה הצלחתך כשתעבוד ששת ימים כאשר תשבות בשביעי: בחריש ובקציר תשבות. וכן כשתשבות אחת לשבע שנים בחריש ובקציר, וזה בשבתות השנים הנקראים גם כן שבת לה' תצליח בחריש ובקציר, כאמרו ושש שנים תזרע את ארצך, ואספת את תבואתה:

{כג} את פני האדון. המסדר עניניך בדברים הטבעיים, כענין ולאדון לכל ביתו: אלהי ישראל. מסדר עניני ישראל בענינים הרוחניים אשר למעלה מן הטבע, אשר לא יאותו זולתי לנבדלים הנקראים אלהים, כענין זובח לאלהים יחרם וכענין אלקין די חדרהון עם בשרא לא איתוהי, ולזה אמר על השדים לא אלוה מפני שהם בעלי חמר ומתים כבני אדם, כמו שהזכירו ז''ל. ויקראו השופטים המומחים גם כן אלהים כי הם ישפטו לפעמים מבלעדי החושים, כענין שלמה שנאמר עליו כי חכמת אלהים בקרבו לעשות משפט וכאמרו ולא למראה עיניו ישפוט, ולא למשמע אזניו יוכיח ולזה נקרא האל יתברך אלהי האלהים מסדר עניני המסדרים הבלתי טבעיים והם הנבדלים מחמר, ואדוני האדונים מסדר עניני המסדרים הטבעיים, והם הגרמים השמימיים. אמר אם כן יראה כל זכורך, להודות על הטוב הנמשך ממנו אליך בדברים הטבעיים באשר הוא אדון ישראל, והנמשך ממנו לחיי עולם באשר הוא אלהי ישראל:

{כו} ראשית בכורי אדמתך תביא. ובזה תשיג ההצלחה כפירות, כאמרו וראשית כל בכורי כל תתנו לכהן, להניח ברכה אל ביתך: לא תבשל גדי. כמעשה בני נכר החושבים להשיג בזה ההצלחה בפירות או במקנה:

{כז} כתב לך את הדברים האלה. אף על פי שקודם העגל אמרתי לתת לך את לוחות האבן והתורה והמצוה אשר כתבתי, עכשיו שחטאו אתה פסל לך הלוחות וכתבתי, ולא אתן לך גם כן התורה והמצוה אשר כתבתי, אבל כתב לך אתה:

{כח} ויהי שם עם ה'. בפעם האחרונה:

{לב} ויצום את כל אשר דבר ה' אתו. מלאכת המשכן ומשרתיו ותרומת בקע לגלגלת:

{לג} ויכל משה מדבר אתם. אבל בעוד שהיה מדבר אתם היה בלי מסוה, כענין והיו עיניך רואות את מוריך וכאמרם ז''ל (פרק קמא דעירובין) ואי חזיתיה מקמיה, הוינא מחדד טפי:

פרשת ויקהל

שמות פרק-לה

{א} ויקהל משה. אלה הדברים אשר צוה. מה שאמרתי למעלה, כשצויתי אתכם את כל אשר דבר ה' אתי בהר סיני הם הדברים שצוה לעשות בימי החול:

{ב} וביום השביעי יהיה לכם קדש. ולא תעשו בו אפילו מלאכת המשכן: כל העושה בו מלאכה יומת. אף על פי שהיא מלאכת מצוה:

{ג} לא תבערו אש. אף על פי שההבערה בעצמה היא קלקול על הרוב, מכל מקום בהיותה כלי לכל המלאכות או לרובן היא אסורה בשבת:

{ה} קחו מאתכם. אתם בחרו אנשים שיקבלו מאתכם תרומה לה': כל נדיב לבו. לא ילכו גבאים לגבותה בזרוע: יביאה את תרומת ה'. יביא הנדבה עם אותה תרומת ה' שאינה נדבה והיא תרומת בקע לגלגלת:

{י} (י-יא) את המשכן את אהלו. אותם שכבר פירש לישראל כאמרו ויצום את כל אשר דבר ה' אתו בהר סיני:

{כב} ויבאו האנשים על הנשים. עם הנשים המתנדבות באו האנשים שלהן להסכים בנדבה, כדי שיקבלו הגבאין מהן, שאין מקבלים מן הנשים אלא דבר מועט (פרק הגוזל בתרא): וכל איש אשר הניף תנופת זהב. ועם הנשים אשר התנדבו תכשיטי זהב בא גם כן כל איש אשר הניף תנופת זהב, כענין אמרם שורה שכלה כסף כסף, שכלה זהב זהב, לא היו מעורבים:

{כו} טוו את העזים. מעל העזים, כדבריהם ז''ל למען יהיה בטווי זהר נוסף, כי בהרבה מהפשוטים ימעט קצת מטוב איכותם כאשר יעקרו ממקום גדולם, כמו שיקרה בדבש. דבורים ובקאסיא''ה ובחלב ובזולתם:

שמות פרק-לו

{ד} איש איש ממלאכתו. ספר אמונת כל אחד מהאומנים ונדיכות ישראל בכל הצריך לכל אחת מהמלאכות:

{ה} למלאכה אשר צוה ה' לעשות אותה. הנה נדבת העם היא יותר ממה שצריך לאותה המלאכה שצוה ה' לעשות אותה בלבד בלי תוספת וגרעון, שנתן מדה וקצב למשכן ולכל כליו, עליהם אין להוסיף ומהם אין לגרוע, לא כענין בבנין שלמה והורדוס:

{ו} אל יעשו עוד מלאכה לתרומת הקדש. לא הכריז שלא יביאו נדבה כרצונם, אבל הכריז שלא יעשו עוד מלאכה, כמו מלאכת הטוויה שאמר ויביאו מטוה ומלאכת תיקון העצים שאמר עצי שטים לכל מלאכת העבודה הביאו ותיקון העורות וזולתם:

{ז} והמלאכה היתה דים. ומלאכת המתנדבים בכל דבר שהתנדבו היתה די לעושי מלאכת המשכן: לכל המלאכה. לכל מלאכה ומלאכה שבו: לעשות אותה והותר. לעשות אותה המלאכה ולהותיר, באופן שלא היו צריכים לצמצם אופן עשייתם מדאגה פן יחסר החומר:

{ח} ויעשו כלי חכם לב בעושי המלאכה. היותר חכמים שבהם עשו את המשכן שהיה מעשה חושב על צורות שונות משני עבריהם, כמו שהזכירו ז''ל, ולא היו היריעות עבות כמו הפרכת. וכפל בפרשה זו כל האמור למעלה בצווי בפרשת תרומה, להודיע שעשו הכל בכיון לעשות כרצון מי שצוה ולתכליתו. והארון שהיה המיוחד שבכלים נעשה על ידי בצלאל שהיה הגדול שבכלם, כאמרם ז''ל יודע היה בצלאל לצרף אותיות שבהם נבראו שמים וארץ:

שמות פרק-לז

{כט} ויעש את שמן המשחה קדש. בכונת היותו בלתי נפסד, כאמרו קדש יהיה זה לי לדורותיכם: ואת קטרת הסמים טהור. בבשמים מנוקים מפסולת, כאמרו ממולח טהור:

שמות פרק-לח

{ח} במראות הצובאות. שלא היה בכלל נחשת התנופה, כמו שמבואר בפרשת פקודי, באמרו ויעש בה וגו' ולא הזכיר כיור וכנו בכלל הנעשים ממנה: אשר צבאו פתח אהל מועד. לשמוע דברי אלהים חיים, כאמרו והיה כל מבקש ה' יצא אל אהל מועד. ואותן הנשים מאסו עניני תכשיטיהן, והקדישו מראותיהן להורות שאינן צריכות עוד להן:

פרשת פקודי

{כא} אלה פקודי המשכן. כל אחד מחלקי המשכן הכתובים למעלה הם אותם הפקודים שנאמר עליהם ובשמות תפקדו את כלי משמרת משאם ביד איתמר. וזה כי כל אחד מהם היה ראוי להיות נחשב ולהקרא בשם באשר הוא זה הפרטי, לא בלבד באשר הוא מזה המין, וכל שכן שצדק זה על כל אחד מכלי הקדש אשר במשא בני קהת. ולזה לא נפסדו, כאמרם ז''ל שמא תאמר אבד סברם ובטל סכוין, תלמוד לומר עצי שטים עומדים שעומדים לעד ולעולמי עולמים וגם כן לא נפל דבר להם ביד האויבים, על הפך מה שקרה למקדש שלמה וכליו כמבואר בחרבן בית ראשון על ידי נבוזראדן, שלא נזכר שם דבר מעניני משכן משה רבנו ע''ה: משכן העדות. ספר מעלות זה המשכן שבשבילם היה ראוי להיות נצחי ושלא ליפול ביד אויבים. ראשונה, שהיה משכן העדות, שהיו בו לוחות העדות. ב', אשר פקד על פי משה. ג', שהיתה עבודת הלויים ביד איתמר, כי אמנם משמרת כל חלקי המשכן ביד איתמר היתה. ד', ובצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה עשה, שהיו ראשי אומני מלאכת המשכן וכליו, מיוחסים וצדיקים שבדור, ובכן שרתה שכינה במעשי ידיהם ולא נפל ביד אויבים. אבל מקדש שלמה שהיו עובדי המלאכה בו מצור, אף על פי ששרתה בו שכינה נפסדו חלקיו, והוצרך לחזק את בדק הבית ונפל בסוף הכל ביד אויבים. אבל בית שני שלא היה בו גם אחד מכל אלה התנאים לא שרתה בו שכינה ונפל ביד אויבים, כי אמנם בית שני לא היה משכן העדות, שלא היו בו לוחות העדות, ולא פוקד כי אם על פי כורש ולא היו שם בני לוי, כמו שהעיד עזרא באמרו ואבינה בעם ובכהנים, ומבני לוי לא מצאתי שם ומן המתעסקים בבנינו היו צידונים וצורים, כמבואר בספר עזרא:

{כד} כל הזהב. העיד על קצבת הזהב והכסף והנחשת שנכנסה במלאכת המשכן שהיה דבר מועט מאד בערך אל העושר שהיה כבית ראשון כמבואר בספר מלכים ויותר ממנו העושר שהיה כבנין הורדוס (בסוטה פ' היה נוטל). ועם כל זה יותר התמיד מראה כבוד ה' במשכן של משה ממה שהתמיד במקדש ראשון, ולא נראה כלל במקדש שני. ובזה הורה שלא קצבת העושר וגודל הבנין יהיו סבה להשרות השכינה בישראל, אבל רוצה ה' את יריאיו ומעשיהם לשכנו בתוכם:

שמות פרק-לט

{א} בגדי שרד. בגדים שלא היתה להם שום תמונה מוגבלת וידועה זולתי המצוייר בשרד, כמספיק לכסות הכלים:

{ג} וירקעו את פחי הזהב. המתנדבים שהתנדבו הזהב לבגדי כהונה רקעו פחים להיותם מוכנים שיעשו האומנין מהם פתילים: וקצץ פתילים. האומן קצץ פתילים מאותם הפחים המרוקעים שהתנדבו:

{ה} כאשר צוה ה' את משה. בכל עשיה שעשו האומנין היתה כונתם לעשות רצון האל יתברך שצוה זה למשה:

{לב} ותכל. ויעשו בני ישראל. הפעולה כולה על שלימותה נעשתה על ידי כל ישראל, כי קצתם התנדבו ממון וקצתם עשו המלאכה בנדבת לבם לעשות רצון קונם: כן עשו. לא פחות ולא יותר:

{לג} ויביאו את המשכן. את היריעות מעשה חושב: את האהל. יריעות עזים: ואת כל כליו. של משכן, כי הקרסים והקרשים והבריחים והעמודים והאדנים כלי המשכן היו:

{מב} ככל אשר צוה ה' את משה כן עשו בני ישראל את כל העבודה. כסדר שצוה ה' את משה אחר כך בהקמת המשכן:

{מג} כן עשו. כאותו הסדר עצמו עשו האומנים בעשייתם ומביאי המשכן בהבאתם:

שמות פרק-מ

{יח} ויקם משה את המשכן. עשר היריעות מעשה חושב שנקראו משכן הוקמו קודם הקמת הקרשים, אם בידי אדם מחזיקין בו, ואם על דרך נס כדבריהם ז''ל, ועל זה הסדר נעשה והובא אל משה. כי אמנם אותן עשר יריעות הן היו עיקר בנין המשכן, ושאר הנכנס באותו הבנין והם האדנים והקרשים והבריחים והעמודים והאהל, היו להעמיד המשכן ולכסותו:

{לג} ויכל משה.

{לד} ויכס הענן. תכף אחר שכלה משה את המלאכה הצריכה להשרות השכינה, והיא מלאכת ההקמה, והעבודה בו, כסה הענן ושרתה שכינה: מלא את המשכן. נגלה בכל חלק מהמשכן ולא חוצה לו כלל:

{לה} אל אהל מועד. תוך היריעות מחוץ לפרכת:

{לו} ובהעלות הענן. וכל כך היתה שריית השכינה קבע במשכן שלא היה מסתלק כלל משם עד שהיו ישראל צריכים לנסוע. וזה לא היה בשילה ולא בבית ראשון ולא בבית שני. אבל יותר מזה יהיה בבית שלישי יוב''ב כאמרו ואני אהיה לה חומת אש סביב ולכבוד אהיה בתוכה: חסלת פרשת פקודי