---

פרשת כי תשא

---

כי תשא יום ראשון תורה

יכוין בקריאת ששה פסוקים אלו שהם כנגד וֵ דמילוי יו''ד דשם ב''ן להשאיר בו הארה מתוספת נשמה משבת שעברה:

(יא) וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹֽר: וּמַלִיל יְיָ עִם משֶׁה לְמֵימָר: (יב) כִּי תִשָּׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵֽי יִשְׂרָאֵל לִפְקֻֽדֵיהֶם וְנָתְנוּ אִישׁ כֹּפֶר נַפְשׁוֹ לַֽיהוָֹה בִּפְקֹד אֹתָם וְלֹא יִֽהְיֶה בָהֶם נֶגֶף בִּפְקֹד אֹתָֽם: אֲרֵי תְקַבֵּל יָת חֻשְׁבַּן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְמִנְיָנֵיהוֹן וְיִתְּנוּן גְבַר פֻּרְקַן נַפְשֵׁהּ קֳדָם יְיָ כַּד תִּמְנֵי יָתְהוֹן וְלָא יְהֵי בְהוֹן מוֹתָא כַּד תִּמְנֵי יָתְהוֹן:

 רש''י   כי תשא. לשון קבלה, כתרגומו, כשתחפוץ לקבל סכום מנינם לדעת כמה הם, אל תמנם לגלגולת, אלא יתנו כל אחד מחצית השקל ותמנה את השקלים ותדע מנינם: ולא יהיה בהם נגף. שהמנין שולט בו עין הרע והדבר בא עליהם, כמו שמצינו בימי דוד:

(יג) זֶה יִתְּנוּ כָּל הָֽעֹבֵר עַל הַפְּקֻדִים מַֽחֲצִית הַשֶּׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ עֶשְׂרִים גֵּרָה הַשֶּׁקֶל מַֽחֲצִית הַשֶּׁקֶל תְּרוּמָה לַֽיהֹוָֽה: דֵין יִתְּנוּן כָּל דְעָבַר עַל מִנְיָנַיָּא פַּלְגוּת סִלְעָא בְּסִלְעֵי קוּדְשָׁא עֶסְרִין מָעִין סִלְעָא פַּלְגוּת סִלְעָא אַפְרָשׁוּתָא קֳדָם יְיָ:

 רש''י   זה יתנו. הראה לו כמין מטבע של אש, ומשקלה מחצית השקל, ואמר לו כזה יתנו: העבר על הפקודים. דרך המונין מעבירין את הנמנין זה אחר זה, וכן לשון (ויקרא כז לב) כל אשר יעבור תחת השבט, וכן (ירמיה לג יג) תעבורנה הצאן על ידי מונה: מחצית השקל בשקל הקדש. במשקל השקל שקצבתי לך לשקול בו שקלי הקדש, כגון שקלים האמורין בפרשת ערכין ושדה אחזה: עשרים גרה השקל. עכשיו פרש לך כמה הוא: גרה. לשון מעה, וכן בשמואל (שמואל א' ב לו) יבוא להשתחות לו לאגורת כסף וככר לחם: עשרים גרה השקל. השקל השלם, שהשקל ארבעה זוזים, והזוז מתחלתו חמש מעות, אלא באו והוסיפו עליו שתות והעלוהו לשש מעה כסף, ומחצית השקל הזה, שאמרתי לך, יתנו תרומה לה':

(יד) כֹּל הָֽעֹבֵר עַל הַפְּקֻדִים מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמָעְלָה יִתֵּן תְּרוּמַת יְהוָֹֽה: כֹּל דְעָבַר עַל מִנְיָנַיָא מִבַּר עֶסְרִין שְׁנִין וּלְעֵלָא יִתֵּן אַפְרָשׁוּתָא קֳדָם יְיָ:

 רש''י   מבן עשרים שנה ומעלה. למדך כאן, שאין פחות מבן עשרים יוצא לצבא ונמנה בכלל אנשים:

(טו) הֶֽעָשִׁיר לֹֽא יַרְבֶּה וְהַדַּל לֹא יַמְעִיט מִֽמַּֽחֲצִית הַשָּׁקֶל לָתֵת אֶת תְּרוּמַת יְהֹוָה לְכַפֵּר עַל נַפְשֹֽׁתֵיכֶֽם: דְעַתִּיר לָא יַסְגֵי וּדְמִסְכֵּן לָא יַזְעֵר מִפַּלְגוּת סִלְעָא לְמִתַּן יָת אַפְרָשׁוּתָא קֳדָם יְיָ לְכַפָּרָא עַל נַפְשָׁתֵיכוֹן:

 רש''י   לכפר על נפשתיכם. שלא תנגפו על ידי המנין. דבר אחר לכפר על נפשותיכם, לפי שרמז להם כאן שלש תרומות, שנכתב כאן תרומת ה' שלש פעמים אחת תרומת אדנים, שמנאן כשהתחילו בנדבת המשכן ונתנו כל אחד ואחד מחצית השקל, ועלה למאת ככר, שנאמר (שמות לח כה) וכסף פקודי העדה מאת ככר, ומהם נעשו האדנים, שנאמר (שמות לח כז) ויהי מאת ככר הכסף וגו' . והשנית אף היא על ידי מנין שמנאן, משהוקם המשכן, הוא המנין האמור בתחלת חמש הפקודים (במדבר א א) באחד לחדש השני בשנה השנית, ונתנו כל אחד מחצית השקל, והן לקנות מהן קרבנות צבור של כל שנה ושנה, והשוו בהם עניים ועשירים, ועל אותה תרומה נאמר לכפר על נפשותיכם, שהקרבנות לכפרה הם באים. והשלישית היא תרומת המשכן, כמו שנאמר (שמות לה כד) כל מרים תרומת כסף ונחשת, ולא היתה יד כלם שוה בה, אלא איש איש מה שנדבו לבו:

(טז) וְלָֽקַחְתָּ אֶת כֶּסֶף הַכִּפֻּרִים מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְנָֽתַתָּ אֹתוֹ עַל עֲבֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד וְהָיָה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לְזִכָּרוֹן לִפְנֵי יְהֹוָה לְכַפֵּר עַל נַפְשֹֽׁתֵיכֶֽם: (פ) וְתִסַב יָת כְּסַף כִּפּוּרַיָא מִן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְתִתֵּן יָתֵהּ עַל פָּלְחַן מַשְׁכַּן זִמְנָא וִיהֵי לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לְדָכְרָנָא קֳדָם יְיָ לְכַפָּרָא עַל נַפְשָׁתֵיכוֹן:

 רש''י   ונתת אתו על עבודת אהל מועד. למדת שנצטוה למנותם בתחלת נדבת המשכן אחר מעשה העגל, מפני שנכנס בהם מגפה, כמו שנאמר (שמות לב לה) ויגוף ה' את העם. משל לצאן החביבה על בעליה, שנפל בה דבר, ומשפסק אמר לו לרועה בבקשה ממך, מנה את צאני ודע כמה נותרו בהם, להודיע שהיא חביבה עליו. ואי אפשר לומר, שהמנין הזה הוא האמור בחומש הפקודים, שהרי נאמר בו (במדבר א א) באחד לחדש השני, והמשכן הוקם באחד לחדש הראשון, שנאמר (שמות מ ב) ביום החדש הראשון באחד לחדש תקים וגו' , ומהמנין הזה נעשו האדנים משקלים שלו, שנאמר (שמות לח כז) ויהי מאת ככר הכסף לצקת וגו' , הא למדת שתים היו אחת בתחלת נדבתן אחר יום הכפורים בשנה ראשונה, ואחת בשנה שניה באיר משהוקם המשכן. ואם תאמר, וכי אפשר שבשניהם היו ישראל שווים שש מאות אלף ושלשת אלפים וחמש מאות וחמשים, שהרי בכסף פקודי העדה נאמר כן, ובחומש הפקודים אף בו נאמר כן (במדבר א מו) ויהיו כל הפקודים שש מאות אלף ושלשת אלפים וחמש מאות וחמשים, והלא בשתי שנים היו, ואי אפשר שלא היו בשעת מנין הראשון בני תשע עשרה שנה שלא נמנו ובשנייה נעשו בני עשרים. תשובה לדבר, אצל שנות האנשים בשנה אחת נמנו, אבל למנין יציאת מצרים היו שתי שנים, לפי של יציאת מצרים מונין מניסן, כמו ששנינו במסכת ראש השנה (ב:) , ונבנה המשכן בראשונה והוקם בשנייה שנתחדשה שנה באחד בניסן, אבל שנות האנשים מנויין למנין שנות עולם המתחילין מתשרי, נמצאו שני המנינים בשנה אחת המנין הראשון היה בתשרי לאחר יום הכפורים, שנתרצה המקום לישראל לסלוח להם, ונצטוו על המשכן, והשני באחד באיר: על עבודת אהל מועד. הן האדנים שנעשו בו:

---

נביאים - מלכים א - פרק יח

(כ) וַיִּשְׁלַח אַחְאָב בְּכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּקְבֹּץ אֶת הַנְּבִיאִים אֶל הַר הַכַּרְמֶל: וְשָׁלַח אַחְאָב בְּכָל בְּנֵי יִשְּׂרָאֵל וּכְנָשׁ יָת נְבִיֵּי שִׁקְרָא לְטוּר כַּרְמֶלָא : (כא) וַיִּגַּשׁ אֵלִיָּהוּ אֶל כָּל הָעָם וַיֹּאמֶר עַד מָתַי אַתֶּם פֹּסְחִים עַל שְׁתֵּי הַסְּעִפִּים אִם יְהוָה הָאֱלֹהִים לְכוּ אַחֲרָיו וְאִם הַבַּעַל לְכוּ אַחֲרָיו וְלֹא עָנוּ הָעָם אֹתוֹ דָּבָר: וְקָרִיב אֵלִיָּהוּ לְוָת כָּל עַמָּא וַאֲמַר עַד אֵימָתַי אַתּוּן פְּלִיגִין לִתְרֵין פַּלְגְוָן הֲלֹא יְיָ אֱלֹהִים פְּלָחוּ קָדֳמוֹהִי בִּלְחוֹדוֹהִי וְלָמָּה אַתּוּן טְעָן בָּתַר בַּעֲלָא דְּלֵית בֵּיהּ צְרוּךְ וְלָא אָתִיבוּ עַמָּא יָתֵהּ פִּתְגָם :

 רש''י   שתי הסעפים . שתי המחשבות , שאינכם מבינים להכריע מי האלהים : ואם הבעל . האלהים , לכו אחריו : ולא ענו העם אותו דבר . שלא היו יודעין להבחין :

(כב) וַיֹּאמֶר אֵלִיָּהוּ אֶל הָעָם אֲנִי נוֹתַרְתִּי נָבִיא לַיהוָה לְבַדִּי וּנְבִיאֵי הַבַּעַל אַרְבַּע מֵאוֹת וַחֲמִשִּׁים אִישׁ: וַאֲמַר אֵלִיָּהוּ לְעַמָּא אֲנָא אִשְׁתְּאָרִית נְבִיַּיָּא קֳדָם יְיָ בִּלְחוֹדִי וּנְבִיֵּי בַּעֲלָא אַרְבַּע מְאָה וְחַמְשִׁין גַּבְרָא : (כג) וְיִתְּנוּ לָנוּ שְׁנַיִם פָּרִים וְיִבְחֲרוּ לָהֶם הַפָּר הָאֶחָד וִינַתְּחֻהוּ וְיָשִׂימוּ עַל הָעֵצִים וְאֵשׁ לֹא יָשִׂימוּ וַאֲנִי אֶעֱשֶׂה אֶת הַפָּר הָאֶחָד וְנָתַתִּי עַל הָעֵצִים וְאֵשׁ לֹא אָשִׂים: וְיִתְיָהֲבוּן לָנָא תְּרֵין תּוּרֵי וְיִבְחֲרוּן לְהוֹן תּוּרָא חָד וִיהַדְמוּנֵיהּ וִישַׁוּוּן עַל אָעַיָּא וְאֶשָׁתָא לָא יְשַׁוּוּן וַאֲנָא אֶעֱבָד יָת תּוּרָא חָד וְאֶתֵּן עַל אָעַיָּא וְאֶשָׁתָא לָא אֲשַׁוִּי : (כד) וּקְרָאתֶם בְּשֵׁם אֱלֹהֵיכֶם וַאֲנִי אֶקְרָא בְשֵׁם יְהוָה וְהָיָה הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר יַעֲנֶה בָאֵשׁ הוּא הָאֱלֹהִים וַיַּעַן כָּל הָעָם וַיֹּאמְרוּ טוֹב הַדָּבָר: וְתִיקְרוּן בְּשׁוּם טַעֲוָתְכוֹן וְלָא תִּתְעַנּוּן מִן קֳדָם דְּלֵית בֵּיהּ צְרוּךְ בְּרָם אֲנָא אֲצָלֵי בִּשְׁמָא דַּיְיָ וְיִשְׁלַח מֵימְרֵיהּ וְיֵחוֹת אֶשָׁתָא אֲרֵי יְיָ הוּא אֱלֹהִים וְאָתִיב כָּל עַמָּא וְאָמְרוּ תַּקִּין פִּתְגָמָא : (כה) וַיֹּאמֶר אֵלִיָּהוּ לִנְבִיאֵי הַבַּעַל בַּחֲרוּ לָכֶם הַפָּר הָאֶחָד וַעֲשׂוּ רִאשֹׁנָה כִּי אַתֶּם הָרַבִּים וְקִרְאוּ בְּשֵׁם אֱלֹהֵיכֶם וְאֵשׁ לֹא תָשִׂימוּ: וַאֲמַר אֵלִיָּהוּ לִנְבִיֵּי בַּעֲלָא בַּחֲרוּ לְכוֹן תּוּרָא חָד וַעֲבִידוּ קַדְמִיתָא אֲרֵי אַתּוּן סַגִּיאִין וּקְרוּ בְּשֵׁם טַעֲוָתְכוֹן וְאֶשָׁתָא לָא תְּשַׁוּוּן :

---

כתובים - משלי - פרק יח

(כ) מִפְּרִי פִי אִישׁ תִּשְׂבַּע בִּטְנוֹ תְּבוּאַת שְׂפָתָיו יִשְׂבָּע: מִן פְּרִי פוּמֵיהּ דְּגַבְרָא תִסְבַּע כְּרֵיסֵיהּ וּמִן עֲלַלְתָּא דְשִּׂפְוָתֵיהּ נִסְבַּע : (כא) מָוֶת וְחַיִּים בְּיַד לָשׁוֹן וְאֹהֲבֶיהָ יֹאכַל פִּרְיָהּ: מוֹתָא וְחַיֵּי בִּידָא דְלִישְׁנָא וּדְרָחֵם לֵיהּ נֵיכוּל מִן פֵּרוֹי :

 רש''י   ואהביה יאכל פריה . אוהב את לשונו ומרגיל לתורה אוכל שכרה בעה''ז :

(כב) מָצָא אִשָּׁה מָצָא טוֹב וַיָּפֶק רָצוֹן מֵיְהוָה: דְּמַשְׁכַּח אִתְּתָא טָבְאתָא מַשְׁכַּח וּמְקַבֵּל רְעוּתֵיהּ מִן אֱלָהָא :

 רש''י   מצא אשה מצא טוב . מצא תורה , וכמשמעו אשה טובה : ויפק רצון . ויוציא , זה פשוטו , ד''א אדם שמצא אשה ומצא טוב ויפק רצונו אותו האיש מוציא רצון מהקב''ה , רבי יוסף קרא :

(כג) תַּחֲנוּנִים יְדַבֶּר רָשׁ וְעָשִׁיר יַעֲנֶה עַזּוֹת: תַּחֲנוּנֵי נְמַלֵּל מִסְכְּנָא וְעַתִּירָא נְמַלֵּל עֲשִׁינָתָא :

 רש''י   תחנונים ידבר רש . דרך זה בכך ודרך זה בכך למדך דרך ארץ שאע''פ שעשיר יענה עזות הרש ידבר תחנונים וכן הענין הרב לתלמיד :

(כד) אִישׁ רֵעִים לְהִתְרֹעֵעַ וְיֵשׁ אֹהֵב דָּבֵק מֵאָח: אִית חַבְרֵי דְמִתְחַבְּרִין וְאִית רָחֲמָא דָבֵק מִן אָח :

 רש''י   איש רעים להתרועע . אדם שקונה לו רעים עוד יבוא יום שיצטרך להם ויקרבהו ואם תאמר מה בכך יש אוהב דבק מאח שיקרבהו יותר מקרוביו ואחיו :

יט (א) טוֹב רָשׁ הוֹלֵךְ בְּתֻמּוֹ מֵעִקֵּשׁ שְׂפָתָיו וְהוּא כְסִיל: טָב מִסְכֵּינָא דִמְהַלֵךְ בִּתְמִימוּתָא מִן הוּא דִמְעַקְּמָן אָרְחָתֵיהּ וְהוּא סָכָל :

---

משנה דמאי פרק ד

א. הַלּוֹקֵחַ פֵּרוֹת מִמִּי שֶׁאֵינוֹ נֶאֱמָן עַל הַמַּעַשְׂרוֹת, וְשָׁכַח לְעַשְּׂרָן, וְשׁוֹאֲלוֹ בַשַּׁבָּת, יֹאכַל עַל פִּיו. חָשֵׁכָה מוֹצָאֵי שַׁבָּת, לֹא יֹאכַל עַד שֶׁיְּעַשֵּׂר. לֹא מְצָאוֹ, אָמַר לוֹ אַחֵר שֶׁאֵינוֹ נֶאֱמָן עַל הַמַּעַשְׂרוֹת, מְעֻשָּׂרִין הֵן, אוֹכֵל עַל פִּיו. חָשֵׁכָה מוֹצָאֵי שַׁבָּת, לֹא יֹאכַל עַד שֶׁיְּעַשֵּׂר. תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר שֶל דְּמַאי שֶׁחָזְרָה לִמְקוֹמָהּ, רַבִּי שִׁמְעוֹן שְׁזוּרִי אוֹמֵר, אַף בַּחֹל שׁוֹאֲלוֹ וְאוֹכְלוֹ עַל פִּיו:

 ברטנורה   (א) הלוקח פירות. בשבת יאכל על פיו. דאימת שבת עליו, שמתיראים לעבור עבירה ולשקר בשבת יותר מבחול: תרומת מעשר של דמאי. להכי נקט תרומת מעשר דעמי הארץ נחשדו עליה דסברי אינה במיתה כל זמן שלא הופרש מעשר ראשון, אבל תרומה גדולה לא נחשדו עליה, ותרומת מעשר הויא אחד ממאה, וכשחזרה למקומה לפחות ממאה, חזרה ומדמעת: שואלו ואוכלו על פיו. דמאחר שנקרא לה שם תרומה אימת דמוע על עם הארץ, וירא לשקר. והלכה כרבי שמעון שזורי:

ב. הַמַּדִּיר אֶת חֲבֵרוֹ שֶׁיֹּאכַל אֶצְלוֹ, וְהוּא אֵינוֹ מַאֲמִינוֹ עַל הַמַּעַשְׂרוֹת, אוֹכֵל עִמּוֹ בַּשַּׁבָּת הָרִאשׁוֹנָה, וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ מַאֲמִינוֹ עַל הַמַּעַשְׂרוֹת, וּבִלְבַד שֶׁיֹּאמַר לוֹ מְעֻשָּׂרִין הֵן. וּבְשַׁבָּת שְׁנִיָּה, אַף עַל פִּי שֶׁנָּדַר מִמֶּנּוּ הֲנָיָה, לֹא יֹאכַל עַד שֶׁיְּעַשֵּׂר:

 ברטנורה   (ב) המדיר את חבירו שיאכל עמו. דאמר ליה קונם מה שאתה נהנה לי אם אין אתה סועד אצלי: שבת הראשונה. של סעודת נשואין לבחור שנשא בתולה, התירו לו לאכול עמו, משום איבה:

ג. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, אֵין אָדָם צָרִיךְ לִקְרוֹת שֵׁם לְמַעְשַׂר עָנִי שֶׁל דְּמַאי. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, קוֹרֵא שֵׁם וְאֵין צָרִיךְ לְהַפְרִישׁ:

 ברטנורה   (ג) אין צריך לקרות שם למעשר עני של דמאי. דלא נחשדו עמי הארץ על מעשר עני, שהם יודעים שפירות הטבולים למעשר עני הם במיתה ומפרישים אותו, ולוקחים אותו לעצמן: וחכמים אומרים. אף על פי כן קורא לו שם שהרי אינו מפסיד כלום בזה דאין צריך להפריש וליתן לעני, משום דעני הוה בזה מוציא מחבירו, והמוציא מחבירו עליו הראיה:

ד. מִי שֶׁקָּרָא שֵׁם לִתְרוּמַת מַעֲשֵׂר שֶׁל דְּמַאי וּלְמַעְשַׂר עָנִי שֶׁל וַדַּאי, לֹא יִטְּלֵם בַּשַּׁבָּת. וְאִם הָיָה כֹהֵן אוֹ עָנִי לְמוּדִים לֶאֱכֹל אֶצְלוֹ, יָבוֹאוּ וְיֹאכֵלוּ, וּבִלְבַד שֶׁיּוֹדִיעֵם:

 ברטנורה   (ד) מי שקרא שם לתרומת מעשר של דמאי. שאמר תרומת מעשר שאני חייב להפריש מכרי זה יהא מונח בצפונו או בדרומו ולא הפרישה. ותרומת מעשר של דמאי דנקט לפי שהישראל קורא לה שם ונותנה לכהן ולוקח המעשר לעצמו, אבל תרומת מעשר של ודאי אין הישראל קורא לה שם, אלא הוא נותן מעשר ללוי, והלוי מפריש תרומת מעשר ונותנה לכהן: לא יטלם. כדי ליתנם לכהן או לעני שבחצר ושבמבוי, שאסור ליתן מתנות לכהן ולעני בשבת, אבל בלמודים לאכול אצלו, כלומר הרגילין לאכול על שלחנו שרי, ובלבד שיודיעם שהם של תרומת מעשר, או של מעשר עני, שאם אינו מודיעם והם סבורים שמשלו הוא מאכילם, הוה ליה כמאכיל אורחיו תרומות ומעשרות שהוא אסור:

ה. הָאוֹמֵר לְמִי שֶׁאֵינוֹ נֶאֱמָן עַל הַמַּעַשְׂרוֹת, קַח לִי מִמִּי שֶׁהוּא נֶאֱמָן וּמִמִּי שֶׁהוּא מְעַשֵּׂר, אֵינוֹ נֶאֱמָן. מֵאִישׁ פְּלוֹנִי, הֲרֵי זֶה נֶאֱמָן. הָלַךְ לִקַּח מִמֶּנּוּ, וְאָמַר לוֹ לֹא מְצָאתִיו וְלָקַחְתִּי לָךְ מֵאַחֵר שֶׁהוּא נֶאֱמָן, אֵינוֹ נֶאֱמָן:

 ברטנורה   (ה) אינו נאמן. דאפילו ימצא שלקח ממי שאינו נאמן מצי לאשתמוטי ולומר בעיני היה נאמן אבל כי אמר ליה מאיש פלוני לא מצי לאשתמוטי דהא אינו רשאי ליקח מאחר:

ו. הַנִּכְנָס לָעִיר וְאֵינוֹ מַכִּיר אָדָם שָׁם, אָמַר, מִי כָאן נֶאֱמָן. מִי כָאן מְעַשֵּׂר. אָמַר לוֹ אֶחָד, אֲנִי, אֵינִי נֶאֱמָן. אִישׁ פְּלוֹנִי נֶאֱמָן, הֲרֵי זֶה נֶאֱמָן. הָלַךְ לִקַּח מִמֶּנּוּ, אָמַר לוֹ, מִי כָאן מוֹכֵר יָשָׁן. אָמַר לוֹ, מִי שֶׁשְּׁלָחֲךָ אֶצְלִי, אַף עַל פִּי שֶׁהֵן כְּגוֹמְלִין זֶה אֶת זֶה, הֲרֵי אֵלּוּ נֶאֱמָנִין:

 ברטנורה   (ו) איש פלוני נאמן הרי זה נאמן. אף על גב דלא היה ראוי להאמינו כיון שהוא עצמו חשוד קולא היא שהקילו באכסנאי משום חיי נפש. ודוקא כשאין מכיר אדם שם, אבל אם מכיר אדם שם, לא יטול אלא מן המומחה: מי כאן מוכר ישן. שירא שמא יאכילוהו חדש קודם שיקרב העומר, ורוב עמי הארץ אין חשודים על החדש והוי כדמאי, דרוב עמי הארץ מעשרים הן, הלכך לא החמירו עליהן כל כך דנימא שהם גומלים חסד זה לזה, תעיד אתה עלי ואני אעיד עליך:

ז. הַחַמָּרִים שֶׁנִּכְנְסוּ לָעִיר, אָמַר אֶחָד, שֶׁלִּי חָדָשׁ וְשֶׁל חֲבֵרִי יָשָׁן, שֶׁלִּי אֵינוֹ מְתֻקָּן וְשֶׁל חֲבֵרִי מְתֻקָּן, אֵינָן נֶאֱמָנִין. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, נֶאֱמָנִין:

 ברטנורה   (ז) החמרים. המביאים תבואה ממקום הזול למקום היוקר: אין נאמנים. דודאי גומלים זה את זה, ומשבח של חבירו בעיר זו, כדי שישבח חבירו את שלו בעיר אחרת: ר' יהודה אומר נאמנים. הואיל ורוב עמי הארץ מעשרים הם, בדמאי הקילו משום חייהן של בני העיר, שיהיו מוכרי תבואה ופירות רגילין לבא שם, ואין הלכה כרבי יהודה:

---

גמרא ברכות דף י''ד ע''ב

אָמַר עוּלָא כָּל הַקּוֹרֵא קְרִיאַת שְׁמַע בְּלֹא תְּפִלִּין כְּאִלּוּ מֵעִיד עֵדוּת שֶׁקֶר בְּעַצְמוֹ. אָמַר רִבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר רִבִּי יוֹחָנָן כְּאִלּוּ הִקְרִיב עוֹלָה בְּלֹא מִנְחָה וְזֶבַח בְּלֹא נְסָכִים. וְאָמַר רִבִּי יוֹחָנָן הָרוֹצֶה שֶׁיְּקַבֵּל עָלָיו עוֹל מַלְכוּת שָׁמַיִם שְׁלֵימָה יִפְנֶּה וְיִטּוֹל יָדָיו וְיַנִּיחַ תְּפִלִּין וְיִקְרָא קְרִיאַת שְׁמַע וְיִתְפַּלֵּל וְזוּ הִיא מַלְכוּת שָׁמַיִם שְׁלֵימָה. אָמַר רִבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר רִבִּי יוֹחָנָן כָּל הַנִּפְנֶה וְנוֹטֵל יָדָיו וּמַנִּיחַ תְּפִלִין וְקוֹרֵא קְרִיאַת שְׁמַע וּמִתְפַּלֵּל מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ בָּנָה מִזְבֵּחַ וְהִקְרִיב עָלָיו קָרְבָּן דִּכְתִיב (תהלים כ''ו) אֶרְחַץ בְּנִקָּיוֹן כַּפָּי וַאֲסוֹבְבָה אֶת מִזְבַּחֲךָ ה' אָמַר לֵיהּ רָבָא לֹא סָבַר לָהּ מָר כְּאִלּוּ טָבַל דִּכְתִיב אֶרְחַץ בְּנִקָּיוֹן וְלֹא כְּתִיב אֶרְחַץ כַּפָּי. אָמַר לֵיהּ רְבִינָא לְרָבָא חֲזִי מָר הָאי צוּרְבָא מֵרַבָּנָן דַּאֲתָא מִמַּעֲרָבָא וְאָמַר מִי שֶׁאֵין לוֹ מַיִם לִרְחוֹץ יָדָיו מְקַנֵּחַ יָדָיו בֶּעָפָר וּבִצְרוֹר וּבְקִסְמִית. אָמַר לֵיהּ שַׁפִּיר קָאָמַר מִי כְתִיב אֶרְחַץ בַּמַּיִם בְּנִקָּיוֹן כְּתִיב כָּל מִידֵי דִמְנַקֵי דְּהָא רַב חַסְּדָּא לַיֵּיט אֲמָאן דִּמְהַדֵּר אֲמַיָּא בְּעִידַן צְלוֹתָא וְהַנֵי מִילֵי לִקְרִיאַת שְׁמַע אֲבָל לִתְפִלָּה מְהַדֵּר וְעַד כַּמָּה עַד פַּרְסָה וְהַנֵּי מִילֵי לְקָמֵיהּ אֲבָל לַאֲחוֹרֵיהּ אֲפִלּוּ מִיל אֵינוֹ חוֹזֵר וּמִינָהּ מִיל הוּא דְאֵינוֹ חוֹזֵר הָא פָחוּת מִמִּיל חוֹזֵר:

 רש''י  כאלו מעיד עדות שקר בעצמו. לישנא מעליא: כאלו הקריב עולה בלא מנחה. שחייבו הכתוב להקריב עמה שנאמר ועשירית האפה וגו' אף הקורא ואינו מקיים אינו גומר את המצוה: נסכים. הוא היין המתנסך ע''ג המזבח אחר העולה והזבח כדכתיב ונסכיהם חצי ההין וגו' והוא הדין דמצי למימר כאילו הקריב עולה בלא מנחה ונסכים דהא עולה נמי טעונה נסכים אלא לישנא דקרא נקט עולה ומנחה זבח ונסכים: יפנה. לנקביו: דכתיב ארחץ בנקיון. משמע ארחץ כל הגוף ולא כתיב ארחץ כפי לדרשא אתא לומר שמעלה עליו שכר רחיצת כפים כאלו טבל כל גופו: קסמים. קיסם:

---

זוהר תשא דף קפ''ח ע''א

פָּתַח אִידָךְ (ס''א רִבִּי חִיָּיא) וְאָמַר (משלי י''ב) שְׂפַת אֱמֶת תִּכּוֹן לָעַד וְעַד אַרְגִיעָה לְשׁוֹן שָׁקֶר. תָּא חֲזֵי אִילוּ כָּל בְּנֵי עַלְמָא הֲווֹ פַלְחִין לְשִׁקְרָא הָיָה הָכִי אֲבָל הָאי נְהוֹרָא וְזִהֲרָא דְנָהִיר וַדָּאי קְשׁוֹט אִיהוּ כּוֹכְבֵי רוּמָא דִרְקִיעָא קְשׁוֹט אִינוּן. אִי בִטְפִשׁוּ וְחֶסְרוֹנָא דְדַעְתָּא דִילְהוֹן אִינוּן אַמְרֵי וְקָרָאן לְהוּ אֱלָהָא לָא בָעֵי קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְשֵׁיצָאָה עוֹבָדוֹי מֵעַלְמָא. אֲבָל לְזִמְנָא דְאָתֵי לָא יִשְׁתֵּצוּן כּוֹכָבַיָּיא וּנְהוֹרִין דְּעַלְמָא. אֲבָל מָאן יִשְׁתְּצֵי אִינוּן דְּפַלְחֵי לוֹן. וּקְרָא דָא הָכִי הוּא. שְׂפַת אֱמֶת תִּכּוֹן לָעַד אִלֵין יִשְׂרָאֵל דְּאִינוּן שְׂפַת אֱמֶת. (דברים ו) יְיָ אֱלֹהֵינוּ יְיָ אֶחָד. וְכֹלָּא אִיהוּ אֱמֶת וְרָזָא דֶאֱמֶת וּמְסַיְימֵי יְיָ אֱלֹהֵיכֶם אֱמֶת. וְדָא אִיהוּ שְׂפַת אֱמֶת תִּכּוֹן לָעַד. וְעַד אַרְגִּיעָה. וְעַד רֶגַע מִבְעֵי לֵיהּ. מָאי אַרְגִּיעָה. אֶלָּא עַד כַּמָּה יְהֵא קִיוּמָא דִילְהוֹן בְּעַלְמָא. עַד זִמְנָא דְיֵיתֵי וִיְהֵא לִי נַיְיחָא מִפּוּלְחָנָא קַשְׁיָא דְעָלָי. וּבְזִמְנָא דְאַרְגִּיעָה יִשְׁתְּצֵי לְשׁוֹן שֶׁקֶר אִינוּן דְּקָרָאן אֱלָהָא לְמָאן דְּלָאו הוּא אֱלָהָא. אֲבָל יִשְׂרָאֵל דְּאִינוּן שְׂפַת אֱמֶת כְּתִיב בְּהוּ (ישעיה מ''ג) עַם זוּ יָצַרְתִּי לִי תְּהִלָּתִי יְסַפֵּרוּ. אַדְכַּרְנָא חָדָא זִמְנָא דַּהֲוֵינָא אָזִיל בַּהֲדֵי רִבִּי אֶלְעָזָר פָגַע בֵּיהּ הֶגְמוֹנָא אָמַר לֵיהּ לְרִבִּי אֶלְעָזָר אַנְתְּ יַדְעַת מֵאוֹרַיְיתָא דִיהוּדָאֵי. אָמַר לֵיהּ יָדַעְנָא. אָמַר לֵיהּ לֵית אָתוּן אַמְרִין דִּמְהֵימְנוּתָא דִילְכוֹן קְשׁוֹט וְאוֹרַיְיתְכוֹן קְשׁוֹט וַאֲנָן דִּמְהֵימְנוּתָא דִילָן שֶׁקֶר וְאוֹרַיְיתָא דִילָן שֶׁקֶר וְהָא כְתִיב שְׂפַת אֱמֶת תִּכּוֹן לָעַד וְעַד אַרְגִיעָה לְשׁוֹן שָׁקֶר. אֲנָן מִיּוֹמִין דְּעַלְמָא קַיְימִין בְּמַלְכוּתָא וְלָא אַעְדֵּי מִינָן לְעַלְמִין דָּרָא בָתָר דָּרָא תִּכּוֹן לָעַד וַדָּאי. וְאָתוֹן זְעֵיר הֲוָה לְכוּ מַלְכוּתָא וּמִיַד אַעְדֵּי מִנְּכוֹן וּקְרָא אִתְקְיָים בְּכוּ דִּכְתִיב וְעַד אַרְגִּיעָה לְשׁוֹן שָׁקֶר. אָמַר לֵיהּ חָמֵינָא בָךְ דְּאַנְתְּ חַכִּים בְּאוֹרַיְיתָא. תִּפַּח רוּחֵיהּ דְּהַהוּא גַבְרָא. אִילוּ אָמַר קְרָא שְׂפַת אֱמֶת כּוֹנֶנֶת לָעַד הֲוָה כִּדְקָאַמְרַת אֲבָל לָא כְתִיב אֱלָּא תִּכּוֹן. זְמִינָא שְׂפַת אֱמֶת דְּתִכּוֹן מַה דְּלָאו הָכִי הַשְׁתָּא דְּהַשְׁתָּא שְׂפַת שֶׁקֶר קַיְימָא וּשְׂפַת אֱמֶת שְׁכִיב לְעַפְרָא וּבְהַהוּא זִמְנָא דֶּאֱמֶת יָקוּם עַל קִיּוּמֵיהּ וּמִגּוֹ אֶרֶץ תִּצְמָח כְּדֵין שְׂפַת אֱמֶת תִּכּוֹן לָעַד וְכוּלִי אָמַר לֵיהּ הַהוּא הֶגְמוֹן זַכָּאָה אַנְתְּ וְזַכָּאָה עַמָּא דְאוֹרַיְיתָא דִקְשׁוֹט יַרְתִין בָּתַר יוֹמִין שְׁמַעְנָא דְאִתְגַּיֵיר אָזְלוּ מָטוּ חָד בֵּי חֲקָל וְצַלּוּ צְלוֹתֵיהוֹן כֵיוָן דְּצַלּוּ צְלוֹתְהוֹן אָמְרוּ מִכָּאן וּלְהָלְאָה נִתְחַבֵּר בִּשְׁכִינְתָּא וְנֵיזֵיל וְנִתְעַסֵק בְּאוֹרַיְיתָא:

 תרגום הזוהר  פָּתַח אַחֵר וְאָמַר, שְׂפַת אֱמֶת תִּכּוֹן לָעַד וְעַד אַרְגִּיעָה לְשׁוֹן שָׁקֶר. בֹּא וּרְאֵה, אִם כָּל בְּנֵי הָעוֹלָם הָיוּ עוֹבְדִים לַשֶּׁקֶר, הָיָה כֵּן, שֶׁהָיוּ מִתְבַּטְלִים, אֲבָל אוֹר וָזֹהַר הַזֶּה הַמֵּאִיר מִן הַשֶּׁמֶשׁ, וַדַּאי אֱמֶת הוּא. וְכֵן הַכּוֹכָבִים שֶׁבְּרוּם הָרָקִיעַ, אֱמֶת הֵם. וְאִם בִּכְסִילוּת וּבְחִסָּרוֹן דַּעְתָּם, הֵם אוֹמְרִים וְקוֹרְאִים אוֹתָם אֱלֹהִים, אֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא צָרִיךְ מִשּׁוּם זֶה לְכַלּוֹת מַעֲשָׂיו מִן הָעוֹלָם, אֲבָל גַּם לְעָתִיד לָבֹא, לֹא יִכְלוּ הַכּוֹכָבִים וְהָאוֹרוֹת מִן הָעוֹלָם, אֶלָּא מִי יִכְלֶה. אֵלּוּ שֶׁעוֹבְדִים לָהֶם הֵם יִכְלוּ. וּמִקְרָא זֶה כָּךְ הוּא. שְׂפַת אֱמֶת תִּכּוֹן לָעַד, אֵלּוּ הֵם יִשְׂרָאֵל, שֶׁהֵם שְׂפַת אֱמֶת, שֶׁאוֹמְרִים ה' אֱלֹקֵינוּ ה' אֶחָד. וְהַכֹּל אֱמֶת וְסוֹד הָאֱמֶת, וּמְסַיְּמִים קְרִיאַת שְׁמַע, ה' אֱלֹקֵיכֶם אֱמֶת. וְזֶה הוּא שְׂפַת אֱמֶת תִּכּוֹן לָעַד. שׁוֹאֵל, וְעַד רֶגַע הָיָה צָרִיךְ לוֹמָר, מַהוּ אַרְגִּיעָה. וּמֵשִׁיב, אֶלָּא עַד כַּמָּה יִהְיֶה לָהֶם קִיּוּם בָּעוֹלָם, עַד לְעָתִיד לָבֹא, וְאָז יִהְיֶה לִי מְנוּחָה מֵעֲבוֹדָה קָשָׁה שֶׁלָּהֶם, כִּי אַרְגִּיעָה פֵּרוּשׁוֹ יִהְיֶה לִי מְנוּחָה. וּבַזְּמָן שֶׁאַרְגִּיעָה, יִכְלֶה לְשׁוֹן שָׁקֶר, הַיְנוּ אֵלּוּ שֶׁקּוֹרְאִים אֱלֹהִים לְמִי שֶׁאֵינוֹ אֱלֹהִים, אֲבָל יִשְׂרָאֵל שֶׁהֵם שְׂפַת אֱמֶת, כָּתוּב בָּהֶם, עַם זוּ יָצַרְתִּי לִי תְהִלָּתִי יְסַפֵּרוּ. אֲנִי זוֹכֵר, פַּעַם אַחַת, שֶׁהָיִיתִי הוֹלֵךְ עִם רַבִּי אֶלְעָזָר, פָּגַע בּוֹ הֶגְמוֹן. אָמַר לוֹ לְרַבִּי אֶלְעָזָר, יוֹדֵעַ אַתָּה מִתּוֹרַת הַיְהוּדִים. אָמַר לוֹ אֲנִי יוֹדֵעַ. אָמַר לוֹ אֵין אַתֶּם אוֹמְרִים שֶׁהָאֱמוּנָה שֶׁלָּכֶם אֱמֶת וְתוֹרַתְכֶם אֱמֶת. וְאָנוּ אֱמוּנָתֵנוּ שֶׁקֶר וְתוֹרָתֵנוּ שֶׁקֶר. וַהֲרֵי כָּתוּב, שְׂפַת אֱמֶת תִּכּוֹן לָעַד וְעַד אַרְגִּיעָה לְשׁוֹן שָׁקֶר. אָנוּ מִימֵי עוֹלָם, עוֹמְדִים בַּמַּלְכוּת וְלֹא סָרָה מִמֶּנּוּ לְעוֹלָם, דּוֹר אַחַר דּוֹר, הֲרֵי, תִּכּוֹן לָעַד וַדַּאי. וְאַתֶּם זְמָן מוּעָט הָיָה לָכֶם מַלְכוּת וּמִיָּד סָרָה מִכֶּם. וְהַמִּקְרָא נִתְקַיֵּם בָּכֶם, שֶׁכָּתוּב וְעַד אַרְגִּיעָה לְשׁוֹן שָׁקֶר. אָמַר לוֹ רָאִיתִי בְּךְ שֶׁאַתָּה חָכָם בַּתּוֹרָה, תִּפַּח רוּחוֹ שֶׁל אִישׁ הַהוּא, אִלּוּ אָמַר הַכָּתוּב שְׂפַת אֱמֶת כּוֹנַנְתָּ לָעַד הָיָה כְּמוֹ שֶׁאָמַרְתָּ, אֲבָל לֹא כָּתוּב אֶלָּא תִּכּוֹן לָעַד שֶׁפֵּרוּשׁוֹ, עֲתִידָה שְׂפַת אֱמֶת שֶׁתִּכּוֹן, מַה שֶּׁאֵין כֵּן עַתָּה, שֶׁעַתָּה שְׂפַת שֶׁקֶר עוֹמֶדֶת, וּשְׂפַת אֱמֶת שׁוֹכֶבֶת עָפָר. וּבַזְּמָן הַהוּא שֶׁהָאֱמֶת יָקוּם עַל עָמְדוֹ וְתִּצְמָח מִן הָאָרֶץ, אָז, שְׂפַת אֱמֶת תִּכּוֹן לָעַד וְגוֹ'. אָמַר לוֹ הֶגְמוֹן הַהוּא אַתָּה צוֹדֵק. וְאַשְׁרֵי הָעַם שֶׁתּוֹרַת אֱמֶת יָּרְשׁוּ. לְאַחַר יָמִים, שָׁמַעְנוּ שֶׁנִּתְגַיֵּר. הָלְכוּ, הִגִּיעוּ לְשָׂדֶה אֶחָד, וְהִתְפַּלְּלוּ תְּפִלָּתָם. אַחַר שֶׁהִתְפַּלְּלוּ תְּפִלָּתָם, אָמְרוּ מִכָּאן וּלְהָלְאָה נִתְחַבֵּר עִם הַשְּׁכִינָה וְנֵלֶךְ וְנַעֲסֹק בַּתּוֹרָה.

---

הלכה פסוקה

הרמב''ם הלכות ק''ש פרק ג'

א. שְׁנַיִם שֶׁהָיוּ יְשֵׁנִים בְּטַלִּית אַחַת כָּל אֶחָד מֵהֶן אָסוּר לִקְרוֹת אַף עַל פִּי שֶׁיְּכַסֶּה מִתַּחַת לִבּוֹ עַד שֶׁתְּהֵא טַלִּית מַפְסֶקֶת בֵּינֵיהֶן כְּדֵי שֶׁלֹּא יִגַּע בָּשָׂר זֶה בְּבָשָׂר זֶה מִמָּתְנָיו וּלְמַטָּה וְאִם הָיָה יָשֵׁן עִם אִשְׁתּוֹ אוֹ בָנָיו וּבְנֵי בֵיתוֹ הַקְּטָנִים הֲרֵי גוּפָן כְּגוּפוֹ וְאֵינוֹ מַרְגִישׁ מֵהֶן לְפִיכָךְ אַף עַל פִּי שֶׁבְּשָׂרוֹ נוֹגֵעַ בָּהֶם מַחֲזִיר פָּנָיו וְחוֹצֵץ מִתַּחַת לִבּוֹ וְקוֹרֵא: ב. עַד אֵימָתַי הֵם קְטַנִּים לְעִנְיַן זֶה עַד שֶׁיְּהֵא הַזָּכָר בֵּן שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שָׁנָה וְיוֹם אֶחָד וְהַנְּקֵבָה בַּת אַחַת עֶשְׂרֵה שָׁנָה וְיוֹם אֶחָד. וְהוּא שֶׁיְּהֵא תַּבְנִיתָם כְּתַבְנִית גְדוֹלִים שָׁדַיִם נָכוֹנוּ וּשְׂעָרֵךְ צִמֵּחַ וְאַחַר כָּךְ לֹא יִקְרָא עַד שֶׁתַּפְסִיק טַלִּית בֵּינֵיהֶן אֲבָל אִם עֲדַיִין לֹא הָיוּ שָׁדַיִם נָכוֹנוּ וּשְׂעָרֵךְ צִמֵּחַ קוֹרֵא עִמָּהֶן בְּקִירוּב בָּשָׂר וְאֵינוֹ צָרִיךְ הֶפְסֵק עַד שֶׁיִּהְיֶה הַזָּכָר בֶּן שְׁלש עֶשְׂרֵה שָׁנָה וְיוֹם אֶחָד וְהַנְּקֵבָה בַּת שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שָׁנָה וְיוֹם אֶחָד:

---

מוסר

מספר שערי קדושה ח''ב שער ד'

שִׂנְאָה עַל יְדֵי כָּךְ חוֹטֵא לַחֲבֵירוֹ לְהָרַע לוֹ בְּכָל מִינֵי רָעָה וְאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה שִׂנְאַת הַבְּרִיּוֹת מוֹצִיא אֶת הָאָדָם מִן הָעוֹלָם וְהוּא שׂוֹנֵא כְּבַיָּכוֹל לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל שֶׁבָּרָא אוֹתוֹ וְהִנֵּה כֻלָּנוּ בָנִים לַה' אֱלֹהֵינוּ וְשׂוֹנֵא אֶת אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב שֶׁיָּצָא מֵהֶם זֶה. וְהִנֵּה כָּל הַנְּשָׁמוֹת נֶאֶחָזוֹת בְּהַשֵׁם יִתְבָּרֵךְ וְצוֹרֶךְ גָּבוֹהַּ מֵהֶם אֲשֶׁר בָּהֶם יִתְפָּאֵר וְאֵיךְ תִּשְׂנָאֵהוּ. וְאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה בַּיִת שֵׁנִי הָיוּ בוֹ צַדִּיקִים וַחֲכָמִים גְּדוֹלִים וְלֹא נֶחֱרַב אֶלָּא בַּעֲוֹן שִׂנְאַת חִנָּם וְלֹא נִתְאֲרֵךְ הַקֵּץ וְלֹא נֶעֱלָם אֶלָּא לְסִבַּת שִׂנְאַת חִנָּם וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁשְׁאָר הָעֲבֵירוֹת אֵינוֹ עוֹבֵר עֲלֵיהֶן אֶלָּא בְּשָׁעָה שֶׁעוֹבֵר עֲלֵיהֶן אֲבָל שִׂנְאַת חִנָּם בְּלֵב הִיא תָמִיד וּבְכָל רֶגַע עוֹבֵר עַל (ויקרא י''ט) לֹא תִשְׂנָא וגו' וּבִטֵּל מִצְוַת עֲשֵׂה (שם) וְאָהַבְתָ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךְ וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁעַל מִצְוָה זוּ אָמְרוּ שֶׁזֶּה כְּלַל גָּדוֹל שֶׁבַּתּוֹרָה שֶׁכֻּלָּם תְּלוּיִם בָּה וְלֹא זָכָה מֹשֶׁה לְכָל מַעֲלוֹתָיו אֶלָּא שֶׁהָיָה אוֹהֵב לְיִשְׂרָאֵל וּמִצְטָעֵר בְּצָרָתָם כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה עַל פָּסוּק (שמות ב') וַיַּרְא בְּסִבְלוֹתָם וְעַל פָּסוּק (שם ל''ב) וְעַתָּה אִם תִּשָׂא חַטָּאתָם וְאִם אַיִן מֵחֵנִי נָא וְגו' וְלָכֵן הָיָה שָׁקוּל כְּכָל יִשְׂרָאֵל כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (ישעי' ס''ג) וַיִּזְכּוֹר יְמֵי עוֹלָם מֹשֶׁה עַמּוֹ:

---

כי תשא יום שני תורה

יכוין בקריאת ארבע פסוקים אלו שהם כנגד דֲ דמילוי יו''ד דשם ב''ן להשאיר בו הארה מתוספת הרוח משבת שעברה:

(יז) וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹֽר: וּמַלִיל יְיָ עִם משֶׁה לְמֵימָר: (יח) וְעָשִׂיתָ כִּיּוֹר נְחֹשֶׁת וְכַנּוֹ נְחֹשֶׁת לְרָחְצָה וְנָֽתַתָּ אֹתוֹ בֵּֽין אֹהֶל מוֹעֵד וּבֵין הַמִּזְבֵּחַ וְנָֽתַתָּ שָׁמָּה מָֽיִם: וְתַעְבֵּד כִּיוֹרָא דִנְחָשָׁא וּבְסִיסֵהּ נְחָשָׁא לְקִדוּשׁ וְתִתֵּן יָתֵהּ בֵּין מַשְׁכַּן זִמְנָא וּבֵין מַדְבְּחָא וְתִתֵּן תַּמָן מַיָא:

 רש''י   כיור. כמין דוד גדולה ולה דדים המריקים בפיהם מים: וכנו. כתרגומו ובסיסיה, מושב מתקן לכיור: לרחצה. מוסב על הכיור: ובין המזבח. מזבח העולה שכתוב בו, שהוא לפני פתח משכן אהל מועד, והיה הכיור משוך קמעא ועומד כנגד אויר שבין המזבח והמשכן, ואינו מפסיק כלל בנתים, משום שנאמר (שמות מ כט) ואת מזבח העולה שם פתח משכן אהל מועד, כלומר מזבח לפני אהל מועד ואין כיור לפני אהל מועד, הא כיצד, משוך קמעא כלפי הדרום, כך שנויה בזבחים (נט א) :

(יט) וְרָֽחֲצוּ אַֽהֲרֹן וּבָנָיו מִמֶּנּוּ אֶת יְדֵיהֶם וְאֶת רַגְלֵיהֶֽם: וִיקַדְשׁוּן אַהֲרֹן וּבְנוֹהִי מִנֵהּ יָת יְדֵיהוֹן וְיָת רַגְלֵיהוֹן:

 רש''י   את ידיהם ואת רגליהם. בבת אחת היה מקדש ידיו ורגליו, וכך שנינו בזבחים (יט ב) כיצד קדוש ידים ורגלים, מניח ידו הימנית על גבי רגלו הימנית, וידו השמאלית על גבי רגלו השמאלית, ומקדש:

(כ) בְּבֹאָם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד יִרְחֲצוּ מַיִם וְלֹא יָמֻתוּ אוֹ בְגִשְׁתָּם אֶל הַמִּזְבֵּחַ לְשָׁרֵת לְהַקְטִיר אִשֶּׁה לַֽיהוָֹֽה: בְּמֵיעַלְהוֹן לְמַשְׁכַּן זִמְנָא יְקַדְשׁוּן מַיָא וְלָא יְמוּתוּן אוֹ בְמִקְרָבְהוֹן לְמַדְבְּחָא לְשַׁמָשָׁא לְאַסָקָא קֻרְבָּנָא קֳדָם יְיָ:

 רש''י   בבאם אל אהל מועד. להקטיר קטרת שחרית ובין הערבים, או להזות מדם פר כהן המשיח ושעירי עבודה זרה: ולא ימותו. הא אם לא ירחצו ימותו, שבתורה נאמרו כללות, ומכלל לאו אתה שומע הן: אל המזבח. החיצון, שאין כאן ביאת אהל מועד אלא בחצר:

---

נביאים - מלכים א - פרק יח

(כו) וַיִּקְחוּ אֶת הַפָּר אֲשֶׁר נָתַן לָהֶם וַיַּעֲשׂוּ וַיִּקְרְאוּ בְשֵׁם הַבַּעַל מֵהַבֹּקֶר וְעַד הַצָּהֳרַיִם לֵאמֹר הַבַּעַל עֲנֵנוּ וְאֵין קוֹל וְאֵין עֹנֶה וַיְפַסְּחוּ עַל הַמִּזְבֵּחַ אֲשֶׁר עָשָׂה: וּנְסִיבוּ יָת תּוֹרָא דְּיָהַב לְהוֹן וַעֲבָדוּ וְקָרוּ בְּשׁוּם בַּעֲלָא מִצַפְרָא וְעַד עִדָּן טִיהֲרָא לְמֵימָר בַּעֲלָא עֲנֵינָא וְלֵית קָל וְלֵית דְּעָנֵי וְאֶשְׁתַּטּוּ עַל אֲגוֹרָא דַּעֲבַד :

 רש''י   אשר נתן להם . שהיה נשמט מהם , שלא יקרב לעבודה זרה , וברח לו תחת כנפיו של אליהו אמר לו : לך , בשניכם יתקדש המקום (במדבר רבה כג ט , ילקוט שמעוני כאן רמז ריד) : ויפסחו על המזבח אשר עשה . תרגם יונתן : ואשתטו , היו מרקדין כמשפטן על מזבחותם : ויפסחו . כמו ויפסעו :

(כז) וַיְהִי בַצָּהֳרַיִם וַיְהַתֵּל בָּהֶם אֵלִיָּהוּ וַיֹּאמֶר קִרְאוּ בְקוֹל גָּדוֹל כִּי אֱלֹהִים הוּא כִּי שִׂיחַ וְכִי שִׂיג לוֹ וְכִי דֶרֶךְ לוֹ אוּלַי יָשֵׁן הוּא וְיִקָץ: וַהֲוָה בְּעִדָּן טִיהֲרָא וְחַיִּיךְ בְּהוֹן אֵלִיָּהוּ וַאֲמַר קָרוּ בְּקוֹל רָב אֲרֵי אַתּוּן אֲמָרִין דַּחֲלָא הוּא דִּילְמָא שׁוּעֵי לֵיהּ אוֹ אִשְׁתַּדָּפָא אִשְׁתְּדִיף אוֹ אוֹרֵחַ הֲוָת לֵיהּ אוֹ דִּילְמָא דָּמוּךְ הוּא וְיִתְעָר :

 רש''י   כי אלהים הוא . (תרגום :) ארי אתון אמרין דחלא הוא : כי שיח וכי שיג לו . שמא יש לו דבר עם יועציו עכשיו , או משיג ורודף הוא עכשיו במלחמה : וכי דרך לו . לבית הכסא :

(כח) וַיִּקְרְאוּ בְּקוֹל גָּדוֹל וַיִּתְגֹּדְדוּ כְּמִשְׁפָּטָם בַּחֲרָבוֹת וּבָרְמָחִים עַד שְׁפָךְ דָּם עֲלֵיהֶם: וְקָרוּ בְּקוֹל רָב וְאִתְחַמָּמוּ כְּנִמּוּסֵיהוֹן בִּסְיָפִין וּבְרוֹמָחִין עַד דְּאִשְׁתַּפִּיךְ דָּמָא עֲלֵיהוֹן :

 רש''י   ויתגודדו . לשון שריטה בכלי , וכן היה נימוסיהן :

(כט) וַיְהִי כַּעֲבֹר הַצָּהֳרַיִם וַיִּתְנַבְּאוּ עַד לַעֲלוֹת הַמִּנְחָה וְאֵין קוֹל וְאֵין עֹנֶה וְאֵין קָשֶׁב: וַהֲוָה כְּמֵעִיבָר טִיהֲרָא וְאִשְׁתַּטִּיאוּ עַד לְמֵיסָק מִנְחָתָא וְלֵית קָל וְלֵית דְּעָנֵי וְלֵית דְּמָצִית :

 רש''י   ויתנבאו . (תרגום :) ואשתטיאו :

---

כתובים - משלי - פרק יט

(ב) גַּם בְּלֹא דַעַת נֶפֶשׁ לֹא טוֹב וְאָץ בְּרַגְלַיִם חוֹטֵא: מַן דְּלָא יָדִיעַ נַפְשֵׁיהּ לָא שַׁפִּיר לֵיהּ וּדְקָלִיל בְּרִגְלוֹי לְבִישְׁתָּא חָטְיָא הוּא :

 רש''י   גם בלא דעת נפש לא טוב . אין טוב לאדם שהוא בלא תורה : ואץ ברגלים חוטא . החוטא רופס ודש העונות בעקביו ואומר קל הוא זה אעבור עליו , ורבותינו פירשו גם בלא דעת , בכופה את אשתו לתשמיש המטה בעל כרחה : ואץ ברגלים חוטא . זה הבועל ושונה , ד''א זה המהלך על גבי עשבים בשבת :

(ג) אִוֶּלֶת אָדָם תְּסַלֵּף דַּרְכּוֹ וְעַל יְהוָה יִזְעַף לִבּוֹ: שַׁטְיוּתָא דְבַר נָשָׁא מְטַלְטְלָא אָרְחָתֵיהּ וְעַל אֱלָהָא מִתְרְעֵם לִבֵּיהּ :

 רש''י   אולת אדם תסלף דרכו . בעונו בא לו הרע כי באולתו תסלף דרכו ועבר עבירו' ונפרעין ממנו ובבוא לו הצרה זועף לבו על הקב''ה וממהר אחר מדת הדין כגון אחי יוסף שאמרו מה זאת עש' אלהים לנו (בראשית מב) :

(ד) הוֹן יֹסִיף רֵעִים רַבִּים וְדָל מֵרֵעהוּ יִפָּרֵד: מַזָלָא מוֹסִיף חַבְרֵי סַגִיאֵי וּמִסְכְּנָא פָרֵישׁ חַבְרֵיהּ מִנֵיהּ :

 רש''י   הון יוסיף רעים רבים . אוהבים רבים ויש לפותרו במי שלמד תורה :

(ה) עֵד שְׁקָרִים לֹא יִנָּקֶה וְיָפִיחַ כְּזָבִים לֹא יִמָּלֵט: סָהֲדָא דְשִׁקְרָא לָא נִזְדְּכֵי וּדְמַוְעֵי כַדְבוּתָא לָא נִתְמְלֵט :

---

משנה שבת פרק כא

א. נוֹטֵל אָדָם אֶת בְּנוֹ וְהָאֶבֶן בְּיָדוֹ, וְכַלְכָּלָה וְהָאֶבֶן בְּתוֹכָהּ. וּמְטַלְטְלִין תְּרוּמָה טְמֵאָה עִם הַטְּהוֹרָה וְעִם הַחֻלִּין. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אַף מַעֲלִין אֶת הַמְדֻמָּע בְּאֶחָד וּמֵאָה:

 ברטנורה   (א) נוטל אדם את בנו. בחצר: והאבן בידו. ולא אמרינן דמטלטל לאבן: כלכלה. סל: והאבן בתוכה. והוא שיהיו פירות בסל, שאם אין בו פירות נעשה בסיס לדבר האסור ואסור לטלטלו. וצריך נמי שיהיו בתוכו פירות שאם ישליכם בארץ ימאסו, כגון תותים וענבים וכיוצא בהם, אבל אם היו בו פירות כגון אגוזים ושקדים, מנער את הפירות והן נופלים. ופירות הנמאסים נמי כגון תותים וענבים אם אפשר לסלקם לצדי הכלכלה ולנער האבן לבדה ולהשליכה, אסור לטלטלה עם האבן. ומתניתין איירי כגון שנפחת מצדי הכלכלה או שוליה והאבן דופן לה שאי אפשר להשתמש בכלכלה בלא האבן: תרומה טמאה עם הטהורה ועם החולין. אגב הטהורה ואגב החולין, אבל טמאה באנפי נפשה לאו בת טלטול היא: אף מעלין את המדומע באחד ומאה. סאה של תרומה שנפלה במאה סאים של חולין, מותר להעלות לסאה של תרומה מהן בשבת ויהיו כולן חולין ומותרים לזרים, ולא אמרינן מתקן הוא, דתרומה שנפלה בחולין חשבינן לה כאילו מונחת לבדה ואינה מעורבת, וכשעולה באחד ומאה התרומה עצמה שנפלה עולה, הילכך לאו מתקן הוא. ואין הלכה כרבי יהודה:

ב. הָאֶבֶן שֶׁעַל פִּי הֶחָבִית, מַטָּהּ עַל צִדָּהּ וְהִיא נוֹפֶלֶת. הָיְתָה בֵין הֶחָבִיּוֹת, מַגְבִּיהָהּ וּמַטָּהּ עַל צִדָּהּ וְהִיא נוֹפֶלֶת. מָעוֹת שֶׁעַל הַכַּר, נוֹעֵר אֶת הַכַּר וְהֵן נוֹפְלוֹת. הָיְתָה עָלָיו לִשְׁלֶשֶׁת, מְקַנְּחָהּ בִּסְמַרְטוּט. הָיְתָה שֶׁל עוֹר, נוֹתְנִין עָלֶיהָ מַיִם עַד שֶׁתִּכְלֶה:

 ברטנורה   (ב) מטה על צדה. מטה החבית על צדה אם צריך לטול מן היין והאבן נופלת, ולא יטול אותה בידים: היתה בין החביות. ומתירא שלא תפול האבן על החביות ותשברם, מגביה לחבית כולה ומסלקה מבין החביות ושם מטה אותה על צדה: נוער את הכר והן נופלות. כשהוא צריך לכר ואינו צריך למקום הכר. אבל אם צריך למקומו, מגביה הכר עם המעות שעליו. ולא אמרן אלא כששכח המעות על הכר מערב שבת, אבל הניחן שם במתכוין נעשה הכר בסיס לדבר האסור ואסור לטלטלו ולא לנער המעות שעליו: לשלשת. דבר של טנוף כגון רוק או רעי או צואה: מקנחה בסמרטוט. ולא יתן עליה מים, דסתם כר של בגד הוא ובגד שרייתו במים זהו כבוסו: היתה על כר של עור. דלאו בר כבוס הוא: נותן עליה מים עד שתכלה. ותלך הלשלשת. אבל כבוס ממש לא, דהואיל וסתם כרים וכסתות רכים נינהו שייך בהו כבוס בעורות רכים. ומיהו שרייתן לא זהו כבוסן:

ג. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, מַגְבִּיהִין מִן הַשֻּׁלְחָן עֲצָמוֹת וּקְלִפִּין. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, נוֹטֵל אֶת הַטַּבְלָה כֻלָּהּ וּמְנַעֲרָהּ. מַעֲבִירִין מִלִּפְנֵי הַשֻּׁלְחָן פֵּרוּרִין פָּחוֹת מִכַּזַּיִת וְשֵׂעָר שֶׁל אֲפוּנִין וְשֵׂעָר שֶׁל עֲדָשִׁים, מִפְּנֵי שֶׁהוּא מַאֲכַל בְּהֵמָה. סְפוֹג, אִם יֵשׁ לוֹ עוֹר בֵּית אֲחִיזָה, מְקַנְּחִין בּוֹ, וְאִם לָאו, אֵין מְקַנְּחִין בּוֹ. (וַחֲכָמִים אוֹמְרִים) בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ, נִטָּל בַּשַּׁבָּת, וְאֵינוֹ מְקַבֵּל טֻמְאָה:

 ברטנורה   (ג) בית שמאי אומרים מגביהין מעל השלחן עצמות וקליפין. בגמרא קאמר שאין אנו סומכין על משנתנו כמות שהיא שנויה, אלא מוחלפת השיטה. שבית הלל אומרים מגביהין מעל השלחן עצמות וקליפין, ובית שמאי אומרים מסלק את הטבלא, שיש עליה תורת כלי, אבל לא יטלטל העצמות והקליפין בידים, דבית הלל כרבי שמעון ובית שמאי כרבי יהודה. ומיהו לא שרו בית הלל אלא בעצמות וקליפין דחזו למאכל בהמה אע''ג דלא חזו למאכל אדם, אבל אי לא חזו אף למאכל בהמה מודו בית הלל דאסורים לטלטל, דבכהאי גוונא אפילו רבי שמעון מודה: מעבירין מעל השלחן פרורין פחות מכזית. אפילו פחות מכזית, וטעמא כדמפרש בסמוך שהן ראויין למאכל בהמה: ושער של פולין. שרביטים שהקטנית גדל בהן: עור בית אחיזה. בית אחיזה של עור שיאחזנו בו: אין מקנחין בו. שכשאוחזו נסחט בין אצבעותיו, והוי פסיק רישיה ולא ימות, דמודה ביה רבי שמעון: בין כך ובין כך. בין יש לו בית אחיזה בין אין לו בית אחיזה: ניטל בשבת. כשהוא נגוב: ואינו מקבל טומאה. דאינו לא כלי עץ ולא בגד ולא שק ולא מתכת:

---

גמרא שבת דף קמ''ב ע''ב

מָעוֹת שֶׁעַל הַכָּר וכו'. אָמַר רַב חִיָּיא בַּר אַשֵּׁי אָמַר רַב לֹא שָׁנוּ אֶלָּא בְּשׁוֹכֵחַ אֲבָל בְּמַנִּיחַ נַעֲשֶׂה בָּסִיס לְדָבָר הָאָסוּר. אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רִבִּי יוֹחָנָן לֹא שָׁנוּ אֶלָּא לְצוֹרֶךְ גּוּפוֹ אֲבָל לְצוֹרֶךְ מְקוֹמוֹ מְטַלְטְלוֹ וְעוֹדָן עָלָיו. אָמַר רִבִּי אוֹשַׁעְיָא שָׁכַח אַרְנְקִי בֶּחָצֵר מַנִּיחַ עָלֶיהָ כִּכָּר אוֹ תִינוֹק וּמְטַלְטְלָהּ. אָמַר רִבִּי יִצְחָק שָׁכַח לְבֵינָה בֶּחָצֵר מַנִּיחַ עָלֶיהָ כִּכָּר אוֹ תִינוֹק וּמְטַלְטְלָהּ. אָמַר רִבִּי יְהוּדָה בַּר שִׁילָא אָמַר רִבִּי אַסֵּי פַּעַם אַחַת שָׁכְחוּ דִסְקַיָּא מְלֵיאָה מָעוֹת בִּסְרַטְיָא וּבָאוּ וְשָׁאֲלוּ אֶת רִבִּי יוֹחָנָן וְאָמַר לָהֶם הַנִּיחוּ עָלֶיהָ כִּכָּר אוֹ תִינוֹק וְטַלְטְלוּהָ. אָמַר מַר זוּטְרָא הִלְכְתָא כְּכָל הַנֵּי שְׁמַעְתְּתָא בְּשׁוֹכֵחַ. רַב אַשֵׁי אָמַר אֲפִלּוּ שָׁכַח נַמֵּי לֹא. וְלֹא אָמְרוּ כִּכָר אוֹ תִינוֹק אֶלָּא לְמֵת בִּלְבָד. אַבַּיֵי מָנַח כַּפָּא אֲכִיפֵי. רָבָא מָנַח סַכִּינָא אֲבַר יוֹנָה וּמְטַלְטְלָהּ. אָמַר רַב יוֹסֵף כַּמָּה חֲרִיפָא שְׁמַעְתְּתָא דְּדַרְדְּקֵי אִימוּר דְּאָמוּר רַבָּנָן בְּשׁוֹכֵחַ לְכַתְּחִלָּה מִי אָמוּר. אָמַר אַבַּיֵּי אִי לָאו דְאָדָם חָשׁוּב אֲנָא כַּפָּא אֲכִיפֵי לָמָה לִי הָא חָזוּ לְמִזְגָא עֲלַיְיהוּ אָמַר רָבָא אֲנָא אִי לָאו דְאָדָם חָשׁוּב אֲנָא סַכִּינָא אֲבַר יוֹנָה לָמָה לִי הָא חָזוּ לֵיהּ לְאוּמְצָא. טַעְמָא דְחָזֵי לְאוּמְצָא הָא לֹא חָזֵי לְאוּמְצָא לֹא לְמֵימְרָא דְרָבָא כְּרִבִּי יְהוּדָה סְבִירָא לֵיה וְהָאָמַר רָבָא לְשַׁמְעֵיהּ טְוֵי לִי בַּר אַוָּוזָא וּשָׁדֵי מֵיעֵיהּ לְשׁוּנְרָא. הָתָם כֵּיוָן דְּמִסְרַח דַעְתֵּיהּ עִילָוֵֹיהּ מֵאֶתְמוֹל. הָכִי נַמֵּי מִסְתַּבְרָא דְרָבָא כְּרִבִּי יְהוּדָה סְבִירָא לֵיהּ. דְּדָרַשׁ רָבָא אִשָּׁה לֹא תִּכָּנֵס לְבֵית הָעֵצִים לִיטוֹל מֵהֶם אוּד. וְאוּד שֶׁנִּשְׁבַּר אָסוּר לְהַסִּיקוֹ בְּיוֹם טוֹב לְפִי שֶׁמַּסִּיקִין בְּכֵלִים וְאֵין מַסִּיקִין בְּשִׁבְרֵי כֵלִים. שְׁמַע מִינָהּ:

 רש''י  לא שנו. דמנער: נעשה. הכר בסיס למעות ואף הכר אסור בטלטול: לא שנו. דמנערה ואינ' מטלטל' בעודו עליה: אלא שצריך לגופו. של כר לשכב עליו הלכך בניעור סגיא ושדי לי' באתרייהו: אבל צריך למקומו. של כר מטלטלה עם המעות למקום אחר: דסקיא מלאה מעות. גרסינן: בסרטיא. רשות הרבים: הניח עליה ככר או תינוק. דלישתרו לטלטלה אגבייהו תוך ארבע אמות וטלטלהו פחות פחות מארבע אמות במחיצ' של בני אדם כדאמר בעירובין: בשוכח. אבל במניח מדעת בערב שבת לא התירו לו לטלטל' ע''י ככר או תינוק: אלא למת. משום כבוד הבריות כשמוטל בחמה: אביי מנח כפא אכיפי. מניח תרווד על העמודים לטלטלן אגב תרווד: אבר יונה. חי (בלא) מליח: חריפא שמעתא דדרדקי. סבורים הם שהם חריפים: אימור דאמור רבנן. בארנקי ודיסקיא מניח עליה ככר או תינוק בשכח' ובמקום התורפה ומשום הפסד ממון: אמר אביי. אנא שפיר מטלטלנא כיפי ואפילו בלא תרווד: אי לאו דאדם חשוב אנא. ואנא מחמיר על עצמי שלא ילמדו ממני להקל באיסורין: כפא אכיפי ל''ל. בלאו כפא נמי שרי לטלטלינהו דהא חזו למזגא עלייהו: לאומצא לאוכלו חי בשבת שיש בני אדם שדעתן יפה ואוכלים בשר חי וקרו לה אומצא: הא לא חזי לאומצ' לא. ואע''ג דחזי לשונרא דאמרי' מוכן לאדם לא הוי מוכן לכלבים: כר''י. במסכת ביצה: טוי לי בר אווזא. ביום טוב: ושדי מעיה לשונרא. אלמא מטלטל להו משום שונרא ואף ע''ג דהאידנא לא חזי לאדם דלאו אורח ארע' למיכלא ביום טוב ומיהו אתמול לאדם הוו קיימי: התם כיון דמסרח. מעיי' אי מצנע לי' עד אורתא מאתמול דעתי' עלייהו לשונרא ובין השמשות נמי מוכן לבהמה הוא: אוד. פורגו''ן דסתם עצי' להסק' ניתנו ולא לטלטל כלי: ואוד שנשבר. ביום טוב: בשברי כלים. שנשברו היום דהו''ל נולד: ש''מ. דכר''י ס''ל דאית ליה מוקצה:

---

זוהר תשא דף קפ''ח ע''ב

פָּתַח רִבִּי יוֹסֵי וְאָמַר (ישעיה מ''א) הֵן יֵבוֹשׁוּ וְיִכָּלְמוּ כֹּל הַנֶּחֱרִים בָּךְ וְגוֹמֵר. זַמִּין קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְמֶעְבַּד לְיִשְׂרָאֵל כָּל אִינוּן טָבָאן דְּקָאמַר עַל יְדֵי נְבִיאֵי קְשׁוֹט וְיִשְׂרָאֵל סַבְּלוּ עֲלֵיהוֹן כַּמָּה בִישִׁין בְּגָלוּתֵיהוֹן. וְאִלְמָלֵא כָל אִינוּן טָבָאן דְּקָא מְחַכָּאן וְחָמָאן כְּתִיבִין בְּאוֹרַיְיתָא לָא הֲווֹ יָכְלִין לְמֵיקָם וּלְמִסְבַּל גָלוּתָא אֲבָל אַזְלִין לְבֵי מִדְרָשׁוֹת פַּתְחִין סִפְרִין וְחָמָאן כָּל אִינוּן טָבָאן דְּקָא מְחַכָּן וְחָמָאן כְּתִיבִין בְּאוֹרַיְיתָא דְּאַבְטַח לוֹן קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עָלַיְיהוּ וּמִתְנַחֲמִין בְּגָלוּתְהוֹן. וּשְׁאַר עַמָּן מְחָרְפִין וּמְגַדְּפִין לוֹן וְאַמְרֵי אָן הוּא אֱלָהֲכוֹן אָן אִינוּן טָבָאן דְּאָתוּן אַמְרִין דִּזְמִינִין לְכוֹן וְכִי כָל עַמִּין דְּעַלְמָא יִכְסְפוּן מִנַּיְיכוּ הֲדָא הוּא דִּכְתִיב (שם ס''ו) שִׁמְעוּ דְבַר יְיָ הַחֲרֵדִים אֶל דְּבָרוֹ אָמְרוּ אֲחֵיכֶם שׂוֹנְאֵיכֶם וְגוֹמֵר. מָאי הַחֲרֵדִים אֶל דְּבָרוֹ. אִינוּן דְּסַבְלוּ כַמָּה בִישִׁין כַּמָּה שְׁמוּעוֹת שַׁמְעֵי אִלֵּין עַל אִלֵּין אִלֵּין בָתָר אִלֵּין וְחָרִידוּ עֲלֵיהוֹן כְּמָה דְאַתְּ אָמַר (ירמיה ל') כִּי וְגוֹמֵר קוֹל חֲרָדָה שָׁמָעְנוּ פַּחַד וְאֵין שָׁלוֹם וְגוֹמֵר. אִינוּן חֲרֵדִים תָּדִיר אֶל דְּבָרוֹ כַּד אִתְעֲבִיד דִּינָא. אָמְרוּ אֲחֵיכֶם שׂוֹנְאֵיכֶם אִלֵּין אִינוּן אֲחוּכוֹן בְּנֵי עֵשָׂו. מְנַדֵּיכֶם כְּמָה דְאַתְּ אָמַר (איכה ד') סוּרוּ טָמֵא קָרְאוּ לָמוֹ. דְּלֵית עַמָּא דְּקָא מְבָזִין לוֹן בְאַנְפֵּי וּמְרַקְּקִין בְּאַנְפַּיְיהוּ לְיִשְׂרָאֵל כִּבְנֵי אֱדוֹם וְאַמְרֵי דְכֻלְּהוּ מִסְאֲבִין כַּנִּדָה וְדָא אִיהוּ מְנַדֵּיכֶם. לְמַעַן שְׁמִי יִכְבַּד יְיָ אֲנָן דְּאָמְרִין בְּנוֹי דְאֵל חַי. דִּי בַן יִתְיְיקַר שְׁמֵיהּ. אֲנָן שַׁלְטָנִין עַל עַלְמָא בְּגִין הַהוּא דְאִקְרֵי גָּדוֹל. (בראשית כ''ז) עֵשָׂו בְּנוֹ הַגָּדוֹל. וּבִשְׁמָא דָא אִקְרֵי קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא גָּדוֹל (תהלים קמ''ה) גָּדוֹל יְיָ וּמְהֻלָּל מְאֹד. אֲנָן בְּנֵי הַגָּדוֹל וְאִיהוּ גָּדוֹל וַדָּאי לְמַעַן שְׁמִי יִכְבַּד יְיָ אֲבָל אָתוּן זְעִירִין מִכֹּלָּא יַעֲקֹב בְּנָהּ הַקָּטָן כְּתִיב אָן הוּא אֱלָהֲכוֹן אָן הוּא אִינוּן טָבָאן דְּיִכְסְפוּן כָּל עַמְּמַיָּא מֵחֶדְוָה דִילְכוֹן, מָאן יִתֵּן וְנִרְאֶה בְּשִׂמְחַתְכֶם כְּמָה דְאָתוּן אַמְרִין וְהֵם יֵבוֹשׁוּ (רוּחַ הַקֹּדֶשׁ אוֹמֵר וְהֵם יֵבוֹשׁוּ) כְּמָאן דְּתָלֵי קִלְלְתָא בְאַחֲרָא בְּגִין דְּאָתוּן אַמְרִין דִּכְדֵּין יְבוֹשׁוּ וְיִכָּלְמוּ וּבְגִין דָּא רוּחַ קוּדְשָׁא הֲוָה אָמַר מִלָּה הָכִי וְעַל דָּא הֵן יֵבוֹשׁוּ וְיִכָּלְמוּ כֹּל הַנֶּחֱרִים בָּךְ. מָאי כָּל הַנֶּחֱרִים בָּךְ דְּאִתְקָפוּ נְחִירֵהוֹן בְּרוּגְזָא עֲלָךְ בְּגָלוּתָא דָא. בְּהַהוּא זִמְנָא יֵבוֹשׁוּ וְיִכָּלְמוּ מִכָּל טָבִין דִּיֶּחֱמוּן לְהוֹן לְיִשְׂרָאֵל:

 תרגום הזוהר  פָּתַח רַבִּי יוֹסֵי וְאָמַר, הֵן יֵבוֹשׁוּ וְיִכָּלְמוּ כָּל הַנֶּחֱרִים בָּךְ וְגוֹ'. עָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לַעֲשׂוֹת לְיִשְׂרָאֵל כָּל הַטּוֹב הַזֶּה שֶׁאָמַר עַל יְדֵי נְבִיאֵי הָאֱמֶת, וְיִשְׂרָאֵל סָבְלוּ עֲלֵיהֶם הַרְבֵּה רָע בַּגָּלוּת. וְלוּלֵא כָּל הַטּוֹב הַזֶּה שֶׁמְּחַכִּים וְרוֹאִים כָּתוּב בַּתּוֹרָה, לֹא הָיוּ יְכוֹלִים לַעֲמֹד וְלִסְבֹּל הַגָּלוּת. אֲבָל הוֹלְכִים לְבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת פּוֹתְחִים סְפָרִים וְרוֹאִים כָּל הַטּוֹב הַזֶּה הַמְּקוּוֶה, וְרוֹאִים כָּתוּב בַּתּוֹרָה שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הִבְטִיחַ לָהֶם, וְהֵם מִתְנַחֲמִים בַּגָּלוּת. וּשְׁאָר הָעַמִּים מְחָרְפִים וּמְגַדְּפִים אוֹתָם, וְאָמַר אַיֵּה הוּא אֱלֹקֵיכֶם, אַיֵּה הוּא הַטּוֹב שֶׁאַתֶּם אוֹמְרִים שֶׁעָתִיד לִהְיוֹת לָכֶם, וְכִי כָּל עַמֵּי הָעוֹלָם יֵבֹשוּ מִכֶּם. זֶה שֶׁנֶאֱמַר שִׁמְעוּ דְּבַר ה' הַחֲרֵדִים אֶל דְּבָרוֹ אָמְרוּ אֲחֵיכֶם שׂוֹנְאֵיכֶם וְגוֹ'. מַהוּ הַחֲרֵדִים אֶל דְּבָרוֹ. אֵלּוּ הֵם שֶׁסָּבְלוּ הַרְבֵּה רָעוֹת, כַּמָּה שְׁמוּעוֹת רָעוֹת אֵלּוּ עַל אֵלּוּ וְאֵלּוּ אַחַר אֵלּוּ שָׁמְעוּ וְחָרְדוּ עֲלֵיהֶם. כְּדִכְתִיב כִּי וְגוֹ' קוֹל חֲרָדָה שָׁמַעְנוּ פַּחַד וְאֵין שָׁלוֹם וְגוֹ'. אֵלּוּ חֲרֵדִים תָּמִיד עַל דְּבָרוֹ כְּשֶׁיֵּשׁ דִּין. אָמְרוּ אֲחֵיכֶם שׂוֹנְאֵיכֶם, אֵלּוּ הֵם אֲחֵיכֶם בְּנֵי עֵשָׂו. מְנַדֵּיכֶם, כְּדִכְתִיב, סוּרוּ טָמֵא קָרְאוּ לָמוֹ. שֶׁאֵין עָם, שֶׁיִּבְזוּ בִּפְנֵיהֶם שֶׁל יִשְׂרָאֵל וְיִרְקְּקוּ בִּפְנֵיהֶם, כִּבְנֵי אֱדוֹם. וְאוֹמְרִים עַל יִשְׂרָאֵל שֶׁכֻּלָּם טְמֵאִים כַּנִּדָּה, וְזֶהוּ מְנַדֵּיכֶם. לְמַעַן שְׁמִי יִכְבַּד ה', שֶׁאוֹמְרִים, אָנוּ בְּנֵי אֵל חָי, וּבָנוּ יִתְכַּבֵּד שְׁמוֹ, אָנוּ שׁוֹלְטִים עַל הָעוֹלָם, מִשּׁוּם אוֹתוֹ הַנִּקְרָא גָּדוֹל, שֶׁכָּתוּב, עֵשָׂו בְּנוֹ הַגָּדוֹל. וּבְשֵׁם זֶה גָּדוֹל נִקְרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁכָּתוּב, גָּדוֹל ה' וּמְהוּלָל מְאֹד. אָנוּ בְּנוֹ הַגָּדוֹל, וְהוּא גָּדוֹל, וַדַּאי עָלֵינוּ נֶאֱמַר, לְמַעַן שְׁמִי יִכְבַּד ה'. וְאוֹמְרִים לְיִשְׂרָאֵל, אֲבָל אַתֶּם קְטַנִּים מִכֹּל, שֶׁכָּתוּב, יַעֲקֹב בְּנָהּ הַקָּטָן, אַיֵּה הוּא אֱלֹקֵיכֶם, אַיֵּה הוּא הַטּוֹב, שֶׁכָּל הָעַמִּים יֵבֹשוּ מִשִׂמְחָה שֶׁלָּכֶם, מִי יִתֵּן וְנִרְאֶה בְּשִׂמְחַתְכֶם כְּמוֹ שֶׁאַתֶּם אוֹמְרִים. וְהֵם יֵבוֹשׁוּ, הָיוּ צְרִיכִים לוֹמַר, וְאַתֶּם תֵּבוֹשׁוּ, אֶלָּא כְּמִי שֶׁתּוֹלֶה קִלְלָתוֹ בַּאֲחֵרִים, כִּי הֵם אָמְרוּ, שֶׁאָז יֵבֹשוּ וְיִכָּלְמוּ יִשְׂרָאֵל. אֶלָּא שֶׁאָמְרוּ וְהֵם יֵבוֹשׁוּ, כְּמִי שֶׁתּוֹלֶה קִלְלָתוֹ בַּאֲחֵרִים. וּמִשׁוּם זֶה רוּחַ הַקֹּדֶשׁ הָיָה אוֹמֵר מִלָּה זוֹ כָּךְ, אֲשֶׁר בֶּאֱמֶת הֵם יֵבֹשוּ, וְעַל זֶה, נֶאֱמַר, הֵן יֵבוֹשׁוּ וְיִכָּלְמוּ כָּל הַנֶּחֱרִים בָּךְ. מַהוּ כָּל הַנֶּחֱרִים בָּךְ. הַיְנוּ שֶׁהִתְּקִיפוּ נְחִירֵי אַפָּם בְּכַעַס עָלֶיךְ, בַּגָּלוּת הַזֶּה. כִּי בַּזְּמָן הַהוּא, לְעָתִיד, יֵבוֹשׁוּ וְיִכָּלְמוּ מִכָּל הַטּוֹב שֶׁיִּרְאוּ בְּיִשְׂרָאֵל.

---

הלכה פסוקה

הרמב''ם הלכות ק''ש פרק ד'

א. נָשִׁים וַעֲבָדִים וּקְטַנִּים פְּטוּרִים מִקְּרִיאַת שְׁמַע. וּמְלַמְּדִין אֶת הַקְּטָנִים לִקְרוֹתָהּ בְּעוֹנָתָהּ וּמְבָרְכִין לְפָנֶיהָ וּלְאַחֲרֶיהָ כְּדֵי לְחַנְּכָן בְּמִצְוֹת. מִי שֶׁהָיָה לִבּוֹ טָרוּד וְנֶחְפָּז לִדְבַר מִצְוָה פָּטוּר מִכָּל הַמִּצְוֹת וּמִקְּרִיאַת שְׁמַע. לְפִיכָךְ חָתָן שֶׁנָּשָׂא בְּתוּלָה פָּטוּר מִקְרִיאַת שְׁמַע עַד שֶׁיָּבֹא עָלֶיהָ לְפִי שֶׁאֵין דַּעְתּוֹ פְּנוּיָה שֶׁמָּא לֹא יִמְצָא בְּתוּלִים וְאִם שָׁהָה עַד מוֹצָאֵי שַׁבָּת וְלֹא בָּעַל חַיָּיב לִקְרוֹת מִמּוֹצָאֵי שַׁבָּת וְאֵילָךְ שֶׁהֲרֵי נִתְקַרְרָה דַעְתּוֹ וְלִבּוֹ גַס בָּה אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא בָעַל: ב. אֲבָל הַנּוֹשֵׂא אֶת הַבְּעוּלָה אַף עַל פִּי שֶׁעוֹסֵק בְּמִצְוָה חַיָּיב לִקְרוֹת הוֹאִיל וְאֵין לוֹ דָבָר שֶׁמְּשַׁבֵּשׁ דַּעְתּוֹ וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:

---

מוסר

מספר שערי קדושה ח''ב שער ד'

הַקִּנְאָה הִיא גְרָמָא לָבֹא לִידֵי שִׂנְאָה וְגַם הִיא יוֹתֵר קָשָׁה כִּי מוֹרֵד עַל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לָמָה הִשְׁפִּיעַ טוֹבָה לַחֲבֵירוֹ יוֹתֵר מִמֶּנּוּ. וְאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה הַקִּנְאָה וְהַתַּאֲוָה וְהַכָּבוֹד מוֹצִיאִין אֶת הָאָדָם מִן הָעוֹלָם. צֵא וּלְמַד כִּי כָּל הָרִאשׁוֹנִים לֹא נֶעֱנְשׁוּ אֶלָּא בִּשְׁבִיל הַקִּנְאָה כִּי הִנֵּה קַיִן הַמְדַבֵּר פֶּה אֶל פֶּה עִם הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ נִטְרַד מִן הָעוֹלָם הוּא וְזַרְעֲיוֹתָיו עַל שֶׁקִּנֵּא לִתְאוּמָתוֹ שֶׁל הֶבֶל וְעַל יְדֵי כֵן עָבַר כָּל אוֹתָן הָעֲבֵירוֹת. וַעֲשֶׂרֶת הַשְּׁבָטִים לֹא גָלוּ לְמִצְרַיִם אֶלָּא בְּעָוֹן וַיְקַנְאוּ בוֹ אֶחָיו וְסוֹף סוֹף נֶעֶנְשׁוּ בַּעֲשָׂרָה הֲרוּגֵי מַלְכוּת. וְיָרָבְעָם שֶׁכָּל חַכְמֵי דוֹרוֹ לְפָנָיו כְּעִשְׂבֵּי הַשָּׂדֶה נִטְרַד מִן הָעוֹלָם בְּקִנְאָתוֹ מִמַּלְכֵי בֵּית דָּוִד. גַּם שָׁאוּל בְּחִיר ה' כְּבֶן שָׁנָה שֶׁלֹּא טָעַם טַעַם חֵטְא וְלֹא הָיָה בְּמַלְכוּתוֹ שׁוּם דּוֹפִי כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה. נִטְרַד מִמַּלְכוּתוֹ וְנֶהֱרַג הוּא וּשְׁלֹשֶת בָּנָיו וְנֶהֱרַג נוֹב עִיר הַכֹּהֲנִים וְגָלוּ יִשְׂרָאֵל בְּיַד פְּלִשְׁתִּים וְנֶחֱרַב מִשְׁכַּן שִׁילֹה וְהַכֹּל עַל שֶׁקִּנֵּא לְדָוִד בְּעִנְיַן גָּלְיָת סָרָה מֵעָלָיו רוּחַ הַקּוֹדֶשׁ וְנָחָה עָלָיו רוּחַ עִוְעִים. ה' יַצִילֵנוּ מִכָּל מִדּוֹת רָעוֹת וִיזַכֵּנוּ לַעֲשׂוֹת רְצוֹנוֹ תָּדִיר כֵּן יְהִי רָצוֹן:

---

כי תשא יום שלישי תורה

יכוין בקריאת חמשה פסוקים אלו שהם כנגד הֶ דמילוי הה ראשונה דשם ב''ן להשאיר בו הארה מתוספת נפש משבת שעברה:

(כא) וְרָֽחֲצוּ יְדֵיהֶם וְרַגְלֵיהֶם וְלֹא יָמֻתוּ וְהָֽיְתָה לָהֶם חָק עוֹלָם לוֹ וּלְזַרְעוֹ לְדֹֽרֹתָֽם: (פ) וִיקַדְשׁוּן יְדֵיהוֹן וְרַגְלֵיהוֹן וְלָא יְמוּתוּן וּתְהֵי לְהוֹן קְיָם עָלָם לֵהּ וְלִבְנוֹהִי לְדָרֵיהוֹן:

 רש''י   ולא ימותו. לחייב מיתה על המשמש במזבח ואינו רחוץ ידים ורגלים, שממיתה הראשונה לא שמענו אלא על הנכנס להיכל:

(כב) וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹֽר: וּמַלִיל יְיָ עִם משֶׁה לְמֵימָר: (כג) וְאַתָּה קַח לְךָ בְּשָׂמִים רֹאשׁ מָר דְּרוֹר חֲמֵשׁ מֵאוֹת וְקִנְּמָן בֶּשֶׂם מַֽחֲצִיתוֹ חֲמִשִּׁים וּמָאתָיִם וּקְנֵה בֹשֶׂם חֲמִשִּׁים וּמָאתָֽיִם: וְאַתְּ סַב לָךְ בּוּסְמִין רֵישָׁא מֵירָא דַכְיָא מַתְקַל חֲמֵשׁ מְאָה וְקִנְמָן בֶּשֶׂם פַּלְגוּתֵהּ מַתְקַל מָאתָן וְחַמְשִׁין וּקְנֵה בוּסְמָא מַתְקַל מָאתָן וְחַמְשִׁין:

 רש''י   בשמים ראש. חשובים: וקנמן בשם. לפי שהקנמון קליפת עץ הוא, יש שהוא טוב ויש בו ריח טוב וטעם, ויש שאינו אלא כעץ, לכך הצרך לומר קנמן בשם, מן הטוב: מחציתו חמשים ומאתים. מחצית הבאתו תהא חמשים ומאתים, נמצא כלו חמש מאות, כמו שיעור מר דרור, אם כן, למה נאמר בו חצאין, גזרת הכתוב היא להביאו לחצאין, להרבות בו שתי הכרעות, שאין שוקלין עין בעין, וכך שנויה בכרתות (דף ה א) : וקנה בשם. קנה של בשם לפי שיש קנים שאינן של בשם, הצרך לומר בשם: חמשים ומאתים. סך משקל כלו:

(כד) וְקִדָּה חֲמֵשׁ מֵאוֹת בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ וְשֶׁמֶן זַיִת הִֽין: וּקְצִיעֵתָא מַתְקַל חֲמֵשׁ מְאָה בְּסִלְעֵי קוּדְשָׁא וּמְשַׁח זֵיתָא מְלֵא הִינָא:

 רש''י   וקדה. שם שרש עשב, ובלשון חכמים קציעה: הין. שנים עשר לוגין, ונחלקו בו חכמי ישראל רבי מאיר אומר בו שלקו את העקרין. אמר לו רבי יהודה והלא לסוך את העקרין אינו ספק, אלא שראום במים, שלא יבלעו את השמן, ואחר כך הציף עליהם השמן עד שקלט הריח וקפחו לשמן מעל העקרין:

(כה) וְעָשִׂיתָ אֹתוֹ שֶׁמֶן מִשְׁחַת קֹדֶשׁ רֹקַח מִרְקַחַת מַֽעֲשֵׂה רֹקֵחַ שֶׁמֶן מִשְׁחַת קֹדֶשׁ יִֽהְיֶֽה: וְתַעְבֵּד יָתֵהּ מְשַׁח רְבוּת קוּדְשָׁא בּוֹסֶם מְבַסָם עוֹבַד בּוּסְמָנוּ מְשַׁח רְבוּת קוּדְשָׁא יְהֵא:

 רש''י   רקח מרקחת. רקח שם דבר הוא, והטעם מוכיח שהוא למעלה, והרי הוא כמו רקח, רגע, ואינו כמו (ישעיה נא טו) רגע הים, וכמו (ישעיה ו מב ה) רקע הארץ, שהטעם למטה, וכל דבר המעורב בחברו, עד שזה קופח מזה או ריח או טעם קרוי מרקחת: רקח מרקחת. רקח העשוי על ידי אמנות ותערובות: מעשה רוקח. שם האמן בדבר:

---

נביאים - מלכים א - פרק יח

(ל) וַיֹּאמֶר אֵלִיָּהוּ לְכָל הָעָם גְּשׁוּ אֵלַי וַיִּגְּשׁוּ כָל הָעָם אֵלָיו וַיְרַפֵּא אֶת מִזְבַּח יְהוָה הֶהָרוּס: וַאֲמַר אֵלִיָּהוּ לְכָל עַמָּא אִתְקָּרִיבוּ לְוָתִי וְקָרִיבוּ כָּל עַמָּא לְוָתֵיהּ וּבָנָא יָת מַדְבְּחָא דַּיְיָ דַּהֲוָה מְפַגֵּר :

 רש''י   וירפא את מזבח ה' ההרוס . בנה מזבח , והזכיר לישראל להיות מזבח ה' עולה על לבם ושגור בפיהם , שהיה הרוס ונפגר ובטל שמו והזכרתו מפי כל עשרת השבטים , כך שמעתי פשוטו . ומדרשו שמעתי , ששאול בנה מזבח בהר הכרמל , וזהו שאמר (שמואל א טו יב) : בא שאול הכרמלה והנה מציב לו יד , ולהלן (בראשית לג כ) הוא אומר : ויצב שם מזבח , ומלכי ישראל הרסו כל המזבחות והבמות שבארצם שנעשה לשם שמים , ובנה אליהו מזבח זה של שאול , שהיה הרוס :

(לא) וַיִּקַּח אֵלִיָּהוּ שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה אֲבָנִים כְּמִסְפַּר שִׁבְטֵי בְנֵי יַעֲקֹב אֲשֶׁר הָיָה דְבַר יְהוָה אֵלָיו לֵאמֹר יִשְׂרָאֵל יִהְיֶה שְׁמֶךָ: וְנָסִיב אֵלִיָּהוּ תַּרְתָּא עֲסָרֵי אֲבָנַיָּא לְמִנְיָן שִׁבְטֵי בְּנֵי יַעֲקֹב דִּי הֲוָה פִּתְגָמָא דַּיְיָ עִימֶּיהּ לְמֵימָר יִשְּׂרָאֵל יְהִי שְׁמָךְ :

 רש''י   אשר היה דבר ה' אליו לאמר ישראל יהיה שמך . למה נאמר כאן , לפי שביום שנגלתה שכינה על יעקב בבית אל וקראו ישראל , בו ביום אמר לו : גוי וקהל גוים יהיה ממך , עתידין בניך להקהל כשאר עמים , ולבנות מזבח להקטיר עליו בשעת איסור הבמות , ואני מתרצה בדבר , בבראשית רבה (פב ה) :

(לב) וַיִּבְנֶה אֶת הָאֲבָנִים מִזְבֵּחַ בְּשֵׁם יְהוָה וַיַּעַשׂ תְּעָלָה כְּבֵית סָאתַיִם זֶרַע סָבִיב לַמִּזְבֵּחַ: וּבָנָא יָת אֲבָנַיָּא מַדְבְּחָא בִּשְׁמָא דַּיְיָ וַעֲבַד מַזִּיקָתָא כְּבֵית סָאתָא זַרְעָא סְחוֹר סְחוֹר לְמַדְבְּחָא :

 רש''י   תעלה . פושאד''ו בלעז : כבית סאתים . רחבו בית סאתים , מאה על חמשים , כחצר המשכן :

(לג) וַיַּעֲרֹךְ אֶת הָעֵצִים וַיְנַתַּח אֶת הַפָּר וַיָּשֶׂם עַל הָעֵצִים: וְסִדֵּר יָת אָעַיָּא וְהֵדִים יָת תּוּרָא וְשַׁוִּי עַל אָעַיָּא : (לד) וַיֹּאמֶר מִלְאוּ אַרְבָּעָה כַדִּים מַיִם וְיִצְקוּ עַל הָעֹלָה וְעַל הָעֵצִים וַיֹּאמֶר שְׁנוּ וַיִּשְׁנוּ וַיֹּאמֶר שַׁלֵּשׁוּ וַיְשַׁלֵּשׁוּ: וַאֲמַר מַלּוּ אַרְבַּע כַּדִּין מַיָּא וַאֲרִיקוּ עַל עֹלָתָא וְעַל אָעַיָּא וַאֲמַר תְּנוּ וּתְנוּ וַאֲמַר תְּלִיתוּ וְתָלִיתוּ :

 רש''י   כדים מים . להגדיל את הנס : ויצקו . אלישע (יצק) על ידיו , ונעשו אצבעותיו כמעיינות ונתמלאה התעלה , הוא שנאמר (מלכים ב ג יא) : פה אלישע בן שפט אשר יצק מים על ידי אליהו , ונעשה נס במים על ידיו , ראוי הוא שיעשה הנס במים על ידיו (אליהו רבה פרק יז) :

---

כתובים - משלי - פרק יט

(ו) רַבִּים יְחַלּוּ פְנֵי נָדִיב וְכָל הָרֵעַ לְאִישׁ מַתָּן: סַגִיעֵי דִמְשַׁמְשִׁין קֳדָם רַבָּא וְדִלְבִישִׁין יָהֵיב מוּהַבְתָּא :

 רש''י   רבים יחלו פני נדיב וכל הרע . הכל נעשים רעים : לאיש מתן . יש לפותרו בנותני צדקה ויש לפותרו במרביצי תורה :

(ז) כָּל אֲחֵי רָשׁ שְׂנֵאֻהוּ אַף כִּי מְרֵעֵהוּ רָחֲקוּ מִמֶּנּוּ מְרַדֵּף אֲמָרִים (לא) לוֹ הֵמָּה: כֻּלְהוֹן רָחֲמוֹי דְמִסְכְּנָא סָנְיָן לֵיהּ וְאַף חַבְרוֹי רָחֲקִין מִנֵיהּ אִיכָּא דְטָרֵךְ בְּמִלוֹי לָא שְׁרִיר :

 רש''י   כל אחי רש . קרוביו : אף כי מרעהו רחקו . וכל שכן מרעיו ושושביניו ואוהביו : מרדף אמרים . לא המה . אומר פלוני ופלוני קרובי ופלוני ופלוני מרעי והכל דברי הבל , ויש לפותרו במי שהוא רש בתורה ובמעשים טובים : מרדף אמרים . לא המה . מחזר להורות הלכ' ולאו בידו , והמדרש פותרו ביוסף שהיה מוציא על אחיו דבה ואמר לאביו שהן חשודין על אבר מן החי לכך שנאוהו ונקרא רש לפי שהיה מוציא דבת שקר עליהם . ומחזר אחר אמרים לא המה . לו קרינן ומרדף אמרים להנאתו ולענין יוסף לו המה , כי עליו חזרו דבתו הוא היה אומר שהיו אוכלים אבר מן החי והכתוב מעיד עליהם אפילו בשעת הקלקלה היו שוחטין שעיר עזים שנאמר וישחטו שעיר עזים (שם לו) הוא אמר שהיו מזלזלין בבני השפחות לכך לעבד נמכר יוסף , הוא אמר שהיו נותנים עיניהם בבנות הארץ אמר הקב''ה חייך שאני מגרה בך את הדוב לכך ותשא אשת אדוניו וגו' (שם לט) (בב''ר) :

(ח) קֹנֶה לֵּב אֹהֵב נַפְשׁוֹ שֹׁמֵר תְּבוּנָה לִמְצֹא טוֹב: קָנֵי לִבָּא טָבָא רָחֵם נַפְשֵׁיהּ נָטֵר בְּיוּנָה מַשְׁכַּח טָבְתָא : (ט) עֵד שְׁקָרִים לֹא יִנָּקֶה וְיָפִיחַ כְּזָבִים יֹאבֵד: סָהֲדָא דְשִׁקְרָא לָא נִזְדְּכָא וּדְמַוְעִי כַדְבוּתָא נֵאבַד : (י) לֹא נָאוֶה לִכְסִיל תַּעֲנוּג אַף כִּי לְעֶבֶד מְשֹׁל בְּשָׂרִים: לָא יָאֵי לְסַכְלָא פִנוֹקָא אַף לָא לְעַבְדָא דְנִשְׁתְּלַט בְּרַבְרְבָנִין :

 רש''י   לא נאוה לכסיל תענוג אף כי לעבד . ק''ו הוא שאין נאה שעבד ימשול בנדיבים :

---

משנה כתובות פרק ה

א. אַף עַל פִּי שֶׁאָמְרוּ בְּתוּלָה גּוֹבָה מָאתַיִם וְאַלְמָנָה מָנֶה, אִם רָצָה לְהוֹסִיף אֲפִלּוּ מֵאָה מָנֶה, יוֹסִיף. נִתְאַרְמְלָה אוֹ נִתְגָּרְשָׁה בֵּין מִן הָאֵרוּסִין בֵּין מִן הַנִּשּׂוּאִין, גּוֹבָה אֶת הַכֹּל. רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה אוֹמֵר, מִן הַנִּשּׂוּאִין, גּוֹבָה אֶת הַכֹּל. מִן הָאֵרוּסִין, בְּתוּלָה גּוֹבָה מָאתַיִם וְאַלְמָנָה מָנֶה, שֶׁלֹּא כָתַב לָהּ אֶלָּא עַל מְנָת לְכָנְסָהּ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אִם רָצָה כּוֹתֵב לִבְתוּלָה שְׁטָר שֶׁל מָאתַיִם וְהִיא כוֹתֶבֶת הִתְקַבַּלְתִּי מִמְּךָ מָנֶה, וּלְאַלְמָנָה מָנֶה וְהִיא כוֹתֶבֶת הִתְקַבַּלְתִּי מִמְּךָ חֲמִשִּׁים זוּז. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, כָּל הַפּוֹחֵת לִבְתוּלָה מִמָּאתַיִם וּלְאַלְמָנָה מִמָנֶה, הֲרֵי זוֹ בְּעִילַת זְנוּת:

 ברטנורה   (א) אף על פי. אם רצה להוסיף אפילו מאה מנה יוסיף. ולא אמרינן שאינו רשאי כדי שלא לבייש את מי שאין לו: שלא כתב לה. תוספת מדעתו, אלא על מנת לכונסה: והיא כותבת. אע''פ שלא נתקבלה מוחלת וכותבת שנתקבלה: ר' מאיר אומר כו'. והלכה כר''מ בגזירותיו:

ב. נוֹתְנִין לִבְתוּלָה שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ מִשֶּׁתְּבָעָהּ הַבַּעַל לְפַרְנֵס אֶת עַצְמָהּ. וּכְשֵׁם שֶׁנּוֹתְנִין לָאִשָּׁה, כָּךְ נוֹתְנִין לָאִישׁ לְפַרְנֵס אֶת עַצְמוֹ. וּלְאַלְמָנָה שְׁלשִׁים יוֹם. הַגִּיעַ זְמַן וְלֹא נִשְּׂאוּ, אוֹכֶלֶת מִשֶּׁלּוֹ וְאוֹכֶלֶת בַּתְּרוּמָה. רַבִּי טַרְפוֹן אוֹמֵר, נוֹתְנִין לָהּ הַכֹּל תְּרוּמָה. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, מֶחֱצָה חֻלִּין וּמֶחֱצָה תְּרוּמָה:

 ברטנורה   (ב) נותנין לבתולה. זמן לכנסה לחופה מיום שתבעה הבעל לאחר שקידשה להזהירה על עסקי חופה להכין תכשיטיה: לפרנס עצמה. בתכשיטיה י''ב חודש, דכתיב (בראשית כ''ד) תשב הנערה אתנו ימים, ומאי ימים, שנה, דכתיב (ויקרא כ''ד) ימים תהיה גאולתו: לפרנס עצמו. בצרכי סעודה וחופה: ולאלמנה שלשים יום. שאינה טורחת כ''כ בתכשיטיה שכבר יש בידה: ולא נשאו. שהבעלים מעכבים. ואיידי דתנא רישא בדידהי תנא סיפא נמי בדידהי: ואוכלת בתרומה. ואם כהן הוא והיא ישראלית שמשעה שקידשה אוכלת בתרומה מן התורה, דכתיב (שם כ''ב) וכהן כי יקנה נפש קנין כספו, והאי קנין כספו הוא, אלא דרבנן גזור על בת ישראל המאורסת לכהן שלא תאכל בתרומה גזירה שמא ימזגו לה כוס בבית אביה ותשקה לאחיה ולאחיותיה, וכשהגיע הזמן ולא נישאת שאוכלת משלו אינה אוכלת בבית אביה אלא בעלה כהן מייחד לה מקום ומאכילה שם וליכא למגזר תו שמא תשקה מכוס של תרומה לאחיה ולאחיותיה: נותנים לה הכל תרומה. אם ירצה. וכשיגיעו ימי טומאתה תמכרנה ותקח חולין: ר' עקיבא אומר מחצה חולין. לאכול בימי טומאתה:

ג. הַיָּבָם אֵינוֹ מַאֲכִיל בַּתְּרוּמָה. עָשְׂתָה שִׁשָּׁה חֳדָשִׁים בִּפְנֵי הַבַּעַל וְשִׁשָּׁה חֳדָשִׁים בִּפְנֵי הַיָּבָם, וַאֲפִלּוּ כֻּלָּן בִּפְנֵי הַבַּעַל, חָסֵר יוֹם אֶחָד בִּפְנֵי הַיָּבָם, אוֹ כֻלָּן בִּפְנֵי הַיָּבָם, חָסֵר יוֹם אֶחָד בִּפְנֵי הַבַּעַל, אֵינָהּ אוֹכֶלֶת בַּתְּרוּמָה. זוֹ מִשְׁנָה רִאשׁוֹנָה. בֵּית דִּין שֶׁל אַחֲרֵיהֶן אָמְרוּ, אֵין הָאִשָּׁה אוֹכֶלֶת בַּתְּרוּמָה, עַד שֶׁתִּכָּנֵס לַחֻפָּה:

 ברטנורה   (ג) היבם אינו מאכיל בתרומה. בעודה שומרת יבם, דכתיב (ויקרא כ''ב) וכהן כי יקנה נפש קנין כספו, והאי קנין אחיו הוא: עשתה ששה חדשים בפני הבעל. מהנך י''ב חודש הקבועים לה משתבעה הבעל: או אפילו כולן בפני הבעל ואחד בפני היבם. אף על גב דרובא בפני הבעל, סוף סוף לא נתחייב במזונותיה בחייו. והוא הדין נמי אם נתחייב בחייו לא אכלה משמת, דקנין כספו פקע, אלא דאי כולם בפני הבעל הוא אכלה מיהא בחייו: או כולן בפני היבם. ואצ''ל אם היו כולן בפני היבם: זו משנה ראשונה. דמשהגיע זמן אוכלת בתרומה: אין האשה אוכלת. דחיישינן שמא ימצא בה מום ונמצאת זרה למפרע שהיה מקחו מקח טעות. ולמשנה ראשונה שמא ימצא בה מום לא חיישינן, וליכא למיחש נמי שמא תשקה לאחיה ולאחיותיה דהא מייחד לה דוכתא, הילכך שרי לה לאכול בתרומה משהגיע זמן:

ד. הַמַּקְדִּישׁ מַעֲשֵׂי יְדֵי אִשְׁתּוֹ, הֲרֵי זוֹ עוֹשָׂה וְאוֹכֶלֶת. הַמּוֹתָר, רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, הֶקְדֵּשׁ. רַבִּי יוֹחָנָן הַסַנְדְּלָר אוֹמֵר, חֻלִּין:

 ברטנורה   (ד) הרי זו עושה ואוכלת. שתקנו מזונות תחת מעשה ידיה, לפיכך עושה ואוכלת לדברי הכל: המותר. הקדיש את מותר מעשה ידי אשתו מה שהיא עושה יותר על הראוי למזונותיה, ולא הקדיש מעשה ידיה עצמן: ר' מאיר אומר הקדש. דסבר אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם. ואין כן הלכה, אלא הלכה כר' יוחנן בן הסנדלר דאמר חולין, שאין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם:

ה. אֵלּוּ מְלָאכוֹת שֶׁהָאִשָּׁה עוֹשָׂה לְבַעְלָהּ, טוֹחֶנֶת, וְאוֹפָה, וּמְכַבֶּסֶת, מְבַשֶּׁלֶת, וּמְנִיקָה אֶת בְּנָהּ, מַצַעַת (לוֹ) הַמִּטָּה, וְעוֹשָׂה בַצֶמֶר. הִכְנִיסָה לוֹ שִׁפְחָה אַחַת, לֹא טוֹחֶנֶת וְלֹא אוֹפָה וְלֹא מְכַבֶּסֶת. שְׁתַּיִם, אֵינָהּ מְבַשֶּׁלֶת וְאֵינָהּ מְנִיקָה אֶת בְּנָהּ. שָׁלשׁ, אֵינָהּ מַצַעַת (לוֹ) הַמִּטָּה וְאֵינָהּ עוֹשָׂה בַצֶמֶר. אַרְבַּע, יוֹשֶׁבֶת בַּקַּתֶּדְרָא. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, אֲפִלּוּ הִכְנִיסָה לוֹ מֵאָה שְׁפָחוֹת, כּוֹפָהּ לַעֲשׂוֹת בַּצֶמֶר, שֶׁהַבַּטָּלָה מְבִיאָה לִידֵי זִמָּה. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, אַף הַמַּדִּיר אֶת אִשְׁתּוֹ מִלַּעֲשׂוֹת מְלָאכָה, יוֹצִיא וְיִתֵּן כְּתֻבָּתָהּ, שֶׁהַבַּטָּלָה מְבִיאָה לִידֵי שִׁעְמוּם:

 ברטנורה   (ה) טוחנת. ברחים של יד שהם קטנים. ואם רחים גדולים הם, מכינה כל צרכי הטחינה, כגון נותנתו באפרכסת וקולטת הקמח: הכניסה לו שפחה אחת. מעות או נכסים כדי לקנות בהם שפחה אחת: יושבת בקתדרא. על כסא מנוחה ואינה הולכת בשליחותו לכאן ולכאן ואעפ''כ מוזגת לו את הכוס ומצעת לו את המטה ורוחצת לו פניו ידיו ורגליו שמלאכות אלו אין משתמשים בהם באשה אלא באשתו בלבד: שעמום. בהלה. תרגום ובתמהון לבב (דברים כ''ח) ובשעמימות לבא. ופלוגתייהו דר' אליעזר ורבן שמעון בן גמליאל הוי באשה שאינה בטלה אלא משחקת במיני הצחוק דלידי זמה איכא, לידי שעמום ליכא, שאין שעמום אלא ביושב ותוהה ובטל לגמרי. והלכה כר' אליעזר:

ו. הַמַּדִּיר אֶת אִשְׁתּוֹ מִתַּשְׁמִישׁ הַמִּטָּה, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, שְׁתֵּי שַׁבָּתוֹת. בֵּית הִלֵּל אוֹמְרִים, שַׁבָּת אֶחָת. הַתַּלְמִידִים יוֹצְאִין לְתַלְמוּד תּוֹרָה שֶׁלֹּא בִרְשׁוּת, שְׁלשִׁים יוֹם. הַפּוֹעֲלִים, שַׁבָּת אֶחָת. הָעוֹנָה הָאֲמוּרָה בַתּוֹרָה, הַטַּיָּלִין, בְּכָל יוֹם. הַפּוֹעֲלִים, שְׁתַּיִם בַּשַּׁבָּת. הַחַמָּרִים, אַחַת בַּשַּׁבָּת. הַגַּמָּלִים, אַחַת לִשְׁלשִׁים יוֹם. הַסַפָּנִים, אַחַת לְשִׁשָּׁה חֳדָשִׁים, דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר:

 ברטנורה   (ו) המדיר את אשתו מתשמיש המטה. כגון שאמר יאסר הנאת תשמישך עלי. אבל הנאת תשמישי אסור עליך, לא מתסרא, דהא משועבד לה, דכתיב (שמות כ''א) ועונתה לא יגרע: ב''ש אומרים שתי שבתות. אם הדירה שתי שבתות תמתין, שכן מצינו ביולדת נקבה שטמאה שבועים: וב''ה אומרים שבת אחת. שכן מצינו בנדה שטמאה שבעה. וגמרינן מידי דשכיח, הכעס שכועס אדם על אשתו ומדירה דהוא מידי דשכיח, מנדה שהוא מידי דשכיח. לאפוקי לידה דלא שכיח כולי האי. וב''ש סברי גמרינן מידי דהוא גרם לה, נדר האיש שהוא גורם לה לשהות, מלידה שעל ידו באה לה. לאפוקי נדה דממילא קאתי לה. ויותר על שבת אחת לבית הלל או שתי שבתות לבית שמאי יוציא ויתן כתובה, ואפילו היה גמל שעונתו לשלשים יום או ספן שעונתו לששה חדשים: תלמידים וכו' שלשים יום. ומתניתין ר' אליעזר היא. ופליגי רבנן עליה ואומרים אפילו שתים ושלש שנים, והלכה כחכמים: הטיילים. שאין להם מלאכה ולא סחורה: החמרים. שיוצאים לכפרים להביא תבואה: הגמלים. מביאין חבילות על הגמלים ממקום רחוק: הספנים. המפרשים לים הגדול. ומי שהיה בתחלתו בעל אומנות שעונתו קרובה ובקש ליעשות בעל אומנות שעונתו רחוקה אשתו מעכבת עליו, חוץ מתלמוד תורה, שאין האשה יכולה לעכב על בעלה שהיה טייל או פועל שלא ייעשה תלמיד חכם:

ז. הַמּוֹרֶדֶת עַל בַּעְלָהּ, פּוֹחֲתִין לָהּ מִכְּתֻבָּתָהּ שִׁבְעָה דִינָרִין בַּשַּׁבָּת. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, שִׁבְעָה טַרְפְּעִיקִין. עַד מָתַי הוּא פוֹחֵת, עַד כְּנֶגֶד כְּתֻבָּתָהּ. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, לְעוֹלָם הוּא פוֹחֵת וְהוֹלֵךְ, שֶׁמָא תִּפּוֹל לָהּ יְרֻשָּׁה מִמָּקוֹם אַחֵר, גּוֹבֶה הֵימֶנָּה. וְכֵן הַמּוֹרֵד עַל אִשְׁתּוֹ, מוֹסִיפִין לָהּ עַל כְּתֻבָּתָהּ שְׁלשָׁה דִינָרִין בַּשַּׁבָּת. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, שְׁלשָׁה טַרְפְּעִיקִין:

 ברטנורה   (ז) המורדת. מתשמיש. אבל ממלאכה כופין אותה לעשות מלאכה ולא דיינינן לה כמורדת: טרפעיקין. כל טרפעיק הוא משקל ארבעים ושמונה שעורות של כסף צרוף, כמשקל שלשה דרכמונים שקורין בערבי דראה''ם שכל דרכמון שש עשרה שעורות בינוניות של כסף: עד כנגד כתובתה. ואח''כ נותן לה גט ויוצאה בלא כתובה. אבל אינו משהה אותה כדי לפחות על הנכסים שנפלו לה מבית אביה ולהפסידם ממנה: מוסיפין על כתובתה שלשה דינרים. משום דצערא דגברא קשה כשהוא נמנע מן התשמיש יותר מצערא דאתתא, לפיכך כשהיא מורדת ומצערתו פוחתין לה שבעה דינרין, וכשהוא מורד ומצערה אין מוסיפין לה אלא ג' דינרים. והיכא דמורדת אמרינן בגמרא חזרו ונמנו שיהיו מכריזין עליה ארבע שבתות זו אחר זו בבתי כנסיות ובתי מדרשות ואומר פלונית מרדה בבעלה ושולחין לה מבית דין הוי יודעת שאפילו כתובתיך מאה מנה הפסדת את כולן, אחת ארוסה ואחת נשואה ואפילו נדה ואפילו חולה ואפילו שומרת יבם. וקודם הכרזה מודיעים לה שרוצים להכריז עליה, ואחר הכרזה מודיעין אותה שכבר שלמה ההכרזה, ואם עמדה במרדה תצא בלא כתובה:

ח. הַמַּשְׁרֶה אֶת אִשְׁתּוֹ עַל יְדֵי שָׁלִישׁ, לֹא יִפְחוֹת לָהּ מִשְּׁנֵי קַבִּין חִטִּין, אוֹ מֵאַרְבָּעָה קַבִּין שְׂעוֹרִים, אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, לֹא פָסַק (לָהּ) שְׂעוֹרִים, אֶלָּא רַבִּי יִשְׁמָעֵאל שֶׁהָיָה סָמוּךְ לֶאֱדוֹם. וְנוֹתֵן לָהּ חֲצִי קַב קִטְנִית וַחֲצִי לֹג שֶׁמֶן, וְקַב גְּרוֹגְרוֹת, אוֹ מָנֶה דְבֵלָה. וְאִם אֵין לוֹ, פּוֹסֵק לְעֻמָּתָן פֵּרוֹת מִמָּקוֹם אַחֵר. וְנוֹתֵן לָהּ מִטָּה, מַפָּץ, וּמַחֲצֶלֶת. וְנוֹתֵן לָהּ כִּפָּה לְרֹאשָׁהּ, וַחֲגוֹר לְמָתְנֶיהָ, וּמִנְעָלִים מִמּוֹעֵד לְמוֹעֵד, וְכֵלִים שֶׁל חֲמִשִּׁים זוּז מִשָּׁנָה לְשָׁנָה. וְאֵין נוֹתְנִין לָהּ, לֹא חֲדָשִׁים בִּימוֹת הַחַמָּה, וְלֹא שְׁחָקִים בִּימוֹת הַגְּשָׁמִים. אֶלָּא נוֹתֵן לָהּ כֵּלִים שֶׁל חֲמִשִּׁים זוּז בִּימוֹת הַגְּשָׁמִים, וְהִיא מִתְכַּסָה בִּבְלָאוֹתֵיהֶן בִּימוֹת הַחַמָּה, וְהַשְּׁחָקִים שֶׁלָּהּ:

 ברטנורה   (ח) המשרה את אשתו על ידי שליש. שנותן מזונותיה על ידי אפוטרופוס ואינה אוכלת עמו. תרגום ויכרה להם כרה גדולה (מלכים ב' ו'), שירותא: לא יפחות לה. בשבוע: לא פסק לה שעורים. כפלים מן החטים, אלא ר' ישמעאל שהיה סמוך לאדום ששם השעורים רעות ביותר: דבילה. תאנים דרוסות בעיגול ונמכרות במשקל ולא במדה: מפץ. רך ממחצלת: כיפה. צעיף אחד: ומנעלים ממועד למועד. מנעלים חדשים לכל שלש רגלים: חדשים. קשים לה בימות החמה לפי שהם חמים, ויפים לה בימות הגשמים: והשחקים שלה. אף כשיקנה לה חדשים, מפני שמתכסה בהן בימי נדתה:

ט. נוֹתֵן לָהּ מָעָה כֶסֶף לְצָרְכָּהּ, וְאוֹכֶלֶת עִמּוֹ מִלֵּילֵי שַׁבָּת לְלֵילֵי שַׁבָּת. וְאִם אֵין נוֹתֵן לָהּ מָעָה כֶסֶף לְצָרְכָּהּ, מַעֲשֵׂה יָדֶיהָ שֶׁלָּהּ. וּמָה הִיא עוֹשָׂה לוֹ, מִשְׁקַל חָמֵשׁ סְלָעִים שְׁתִי בִּיהוּדָה, שֶׁהֵן עֶשֶׂר סְלָעִים בַּגָּלִיל, אוֹ מִשְׁקַל עֶשֶׂר סְלָעִים עֵרֶב בִּיהוּדָה, שֶׁהֵן עֶשְׂרִים סְלָעִים בַּגָּלִיל. וְאִם הָיְתָה מְנִיקָה, פּוֹחֲתִים לָהּ מִמַּעֲשֵׂה יָדֶיהָ, וּמוֹסִיפִין לָהּ עַל מְזוֹנוֹתֶיהָ. בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים, בֶּעָנִי שֶׁבְּיִשְׂרָאֵל. אֲבָל בַּמְּכֻבָּד הַכֹּל לְפִי כְבוֹדוֹ:

 ברטנורה   (ט) נותן לה מעה כסף. בכל שבת לצורך דברים קטנים: ואוכלת עמו לילי שבת. אע''ג דבכל שאר הימים יכול לתת מזונותיה על ידי שליש אם ירצה, בליל שבת שהוא ליל עונה חייב לאכול עמה: מעשה ידיה. מותר מעשה ידיה כלומר מה שעושה יותר על מזונותיה: שתי. קשה לטוות כפלים כשל ערב. ומשקל של יהודה כפלים כשל גליל: הכל לפי כבודו. וכפי מנהג המדינה נמי:

---

גמרא כתובות דף ס''ד ע''ב

וַחֲצִי לוֹג שֶׁמֶן וְאִלּוּ יַיִן לֹא קָתָּנֵי מְסַיְיעָא לֵיהּ לְרִבִּי אֶלְעָזָר דְּאָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר אֵין פּוֹסְקִין יֵינוֹת לְאִשָּׁה. וְאִם תֹּאמַר (הושע ב') אֵלְכָה אַחֲרֵי מְאַהֲבַי נוֹתְנֵי לַחְמִי וּמֵימַי צַמְרִי וּפִשְׁתִּי שַׁמְנִי וְשִׁקּוּיָי דְּבָרִים שֶׁהָאִשָּׁה מִשְׁתּוֹקֶקֶת עֲלֵיהֶן וּמָאי נִינְהוּ תַּכְשִׁיטִין. דָּרַשׁ רִבִּי יְהוּדָה אִישׁ כְּפַר גִּבּוֹרַיָּא וְאַמְרֵי לָהּ אִישׁ כְּפַר גִּבּוֹר חַיִל מְנַיִן שֶׁאֵין פּוֹסְקִין יֵינוֹת לְאִשָּׁה שֶׁנֶּאֱמַר (שמואל א. א') וַתָּקָם חַנָּה אַחֲרֵי אָכְלָה בְשִׁילֹה וְאַחֲרֵי שָׁתֹה. שָׁתֹה וְלֹא שָׁתַת. מְתִיבֵי רְגִילָה נוֹתְנִין לָהּ. רְגִילָה שָׁאֲנֵי. דְּאָמַר רַב חִינְנָא בַּר כַּהֲנָא אָמַר שְׁמוּאֵל רְגִילָה בִּפְנֵי בַעְלָהּ שְׁנֵי כוֹסוֹת שֶׁלֹּא בִּפְנֵי בַעְלָהּ נוֹתְנִין לָהּ כּוֹס אֶחָד אֵינָהּ רְגִילָה בִּפְנֵי בַעְלָהּ אֶלָּא כוֹס אֶחָד שֶׁלֹּא בִּפְנֵי בַעְלָהּ אֵין נוֹתְנִין לָהּ כָּל עִיקָר. תָּנָא כּוֹס אֶחָד יָפֶה לְאִשָּׁה. שְׁנַיִם נִיווּל הוּא. שְׁלשָׁה תּוֹבַעַת בְּפֶה. אַרְבָּעָה אֲפִלּוּ חֲמוֹר תּוֹבַעַת בַּשּׁוּק וְאֵינָה מַקְפֶּדֶת. אָמַר רָבָא לֹא שָׁנוּ אֶלָּא שֶׁאֵין בַּעְלָהּ עִמָּהּ אֲבָל בַּעְלָהּ עִמָּהּ לֵית לָן בָהּ. וְהָא חַנָּה דְבַעְלָהּ עִמָּהּ הֲוָאי אַכְסְנָאי שַׁאֲנֵי דְּאָמַר רַב הוּנָא מְנַין לְאַכְסְנָאי שֶׁאָסוּר בְּתַשְׁמִישׁ הַמִּטָּה שֶׁנֶּאֱמַר (שם) וַיַשְׁכִּימוּ בַבֹּקֶר וַיִּשְׁתַּחֲווּ לִפְנֵי ה' וַיָּשׁוּבוּ וַיָּבוֹאוּ אֶל בֵּיתָם הָרָמָתָה וַיֵּדַע אֶלְקָנָה וגו' הַשְׁתָּא אִין מֵעִיקָרָא לֹא. דְּבֵיתְהוּ דְרַב יוֹסֵף בְּרֵיהּ דְּרָבָא אֲתָאֵי לְקָמֵיהּ דְּרַב נְחֶמְיָה בְּרֵיהּ דְּרַב יוֹסֵף אָמְרָה לֵיהּ פְּסוֹק לִי מְזוֹנֵי. פָּסַק לָהּ. פְּסוֹק לִי חַמְרָא. פָּסַק לָה. אָמַר לָהּ יַדְעֲנָא בְּהוּ בִּבְנֵי מְחוֹזָא דְּשָׁתוּ חֲמְרָא. דְּבֵיתְהוּ דְרַב יוֹסֵף בְּרֵיהּ דְּרַב מְנַשְׁיָא מִדְּוִיל אֲתָאֵי לְקָמֵיהּ דְּרַב יוֹסֵף אָמְרָה לֵיהּ פְּסוֹק לִי מְזוֹנֵי פָּסַק לָהּ. פְּסוֹק לִי חַמְרָא פָּסַק לָהּ. פְּסוֹק לִי שִׁירָאֵי אָמַר לָהּ שִׁירָאֵי לָמָה אָמְרָה לֵיהּ לָךְ וּלְחַבְרָךְ וּלְחַבְרוּרָךְ. וְאִם הָיְתָה מֵינִיקָה וכו'. דָּרַשׁ רִבִּי עוּלָא רַבָּה אֲפִיתְחָא דְבֵי נְשִׂיאָה אַף עַל פִּי שֶׁאָמְרוּ אֵין אָדָם זָן אֶת בָּנָיו וּבְנוֹתָיו כְּשֶׁהֵם קְטַנִּים אֲבָל זָן קְטַנֵּי קְטַנִּים. עַד כַּמָּה עַד בֶּן שֵׁשׁ כִּדְרִבִּי אָסֵּי דְּאָמַר רִבִּי אָסֵּי קָטָן בֶּן שֵׁשׁ יוֹצֵא בְעֵירוּב אִמּוֹ. מִמָּאי מִדִּקָתָנֵי הָיְתָה מֵינִיקָה פּוֹחֲתִין לָהּ מִמַּעֲשֵׂה יָדֶיהָ וּמוֹסִיפִין לָהּ עַל מְזוֹנוֹתֶיהָ. מָאי טַעְמָא לָאו מִשׁוּם דְּבָּעֵי לְמֵיכַל בַּהֲדָהּ. וְדִילְמָא מִשּׁוּם דְּחוֹלָה הִיא. אִם כֵּן לִיתְנֵי אִם הָיְתָה חוֹלָה מָאי אִם הָיְתָה מֵינִיקָה. וְדִילְמָא הָא קָא מַשְׁמַע לָן דִּסְתָם מֵינִיקוֹת חוֹלוֹת נִינְהוּ. אִתְמַר אָמַר רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי מוֹסִיפִין לָהּ יַיִן שֶׁהַיַּיִן יָפֶה לְחָלָב:

 רש''י  אין ב''ד פוסקין יינות לאשה. שהיין מרגילה לתאות תשמיש: רגילה שאני. כיון דאינו לה חידוש כבר דשה בו ואינו מזיח לבה: תובעת בפה. תשמיש: ויבאו אל ביתם. והדר וידע אלקנה את חנה: לחברך ולחברורך. שלא אתבזה על הבריות מכבודי הראשון ולא בפניך ולא בפני חבירך: יוצא בעירוב אמו. ערבה אמו לצפון ואביו לדרום אמו מוליכתו אצלה ואין אביו מוליכו אצלו שעדיין הוא צריך לאמו ובתרי' שדיוה רבנן אלמא עד שש צריך סיוע מאמו וכשם שהבעל זן אותה כך זן אותו עמה:

---

זוהר תשא דף קפ''ט ע''ב

פָּתַח וְאָמַר (שיר ב') כְּשׁוֹשַׁנָּה בֵּין הַחוֹחִים כֵּן רַעְיָתִי בֵּין הַבָּנוֹת. בָּעָא קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְמֶעְבַּד לוֹן לְיִשְׂרָאֵל כְּגוֹוָנָא דִלְעֵילָא וּלְמֶהֱוֵי שׁוֹשַׁנָּה חָדָא בְאַרְעָא כְּגוֹוָנָא עִלָּאָה. וְשׁוֹשַׁנָּה דְסַלְקָא רֵיחָא וְאִתְבְּרִיר מִכָּל שְׁאָר וְורָדִין דְּעָלְמָא לָא הֲוֵי אֶלָּא הַהִיא דְסַלְקָא בֵּין הַחוֹחִים. וְדָא אַרְחַת כִּדְקָא יָאוּת. וְעַל דָּא זָרַע שִׁבְעִין זוּגִין דְּהָווֹ שִׁבְעִים נֶפֶשׁ וְאָעִיל לוֹן בֵּין הַחוֹחִים. וְאִינוּן חוֹחִים מִיַּד דְּהָווֹ אִינוּן זוּגִין תַּמָן סְלִיקוּ עַנְפִּין וְטַרְפִּין וּשְׁלִיטוּ עַל עַלְמָא וּכְדֵין פַּרְחַת שׁוֹשַׁנָּה בֵּינַיְיהוּ. כֵּיוַן דְּבָעָא קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְאַפָּקָא שׁוֹשַׁנָּה וְלָקִיט לָהּ מִבֵּינַיְיהוּ כְּדֵין יֵבֹשׁוּ חוֹחִים וְאִזְדְּרִיקוּ וְאִשְׁתְּצִיאוּ וְלָא אִתְחַשְׁבוּ לִכְלוּם. בְּשַׁעְתָּא דְאָזִיל לְמִלְקַט שׁוֹשַׁנָּה דָא לְאַפָּקָא בְרֵיה בּוּכְרֵיהּ בְּהַהוּא זִמְנָא אָזַל מַלְכָּא גוֹ כַמָּה חַיָּילִין רַבְרְבָנִין וְשַׁלִּיטִין עִם דְּגָלִין פְּרִישָׁן וְאַפִיק לִבְרֵיהּ בּוּכְרֵיהּ בְּכַמָּה גְבוּרָן וְאַיְיתֵי לֵיהּ לְהֵיכְלֵיהּ וְיָתִיב סַגִּי בְּבֵי מַלְכָּא. כֵּיוַן דְּחַב לְגַבֵּי אֲבוּהָ אוֹכַח לֵיהּ וְאַלְקֵי לֵיהּ דִּכְתִיב וַיִּחַר אַף יְיָ בְּיִשְׂרָאֵל וַיִּתְּנֵם בְּיַד שׁוֹסִים וְגוֹמֵר. סָרַח כְּמִלְּקַדְמִין וּמָרַד בְּאָבוּהָ אַפְקֵיהּ מִבֵּיתֵיהּ. מַה עַבְדוּ יִשְׂרָאֵל חָמוּ דְּהָא אִתְבַּדְּרוּ לְבָבֶל אִתְעָרְבוּ בְּעַמְמַיָּיא נְסִיבוּ נָשִׁין נָכְרִיּוֹת וְאוֹלִידוּ בְּנִין מִנְּהוֹן עִם כָּל דָא אִימָא קַדִּישָׁא הֲוַות אַפּוֹטְרוֹפוֹסָא עֲלַיְיהוּ. וְעַל דְּעָבַד הָכִי קֻדְּשָׁא בְּרִיךְ הוּא אָמַר הוֹאִיל וְכִסוּפָא אִיהוּ לֵיתֵי בְּרִי אִיהוּ מִגַּרְמֵיהּ דְּהוֹאִיל וְחִלֵּל יְקָרִי לָא אִתְחֲזֵי דַּאֲנָא אֵיזִיל תַּמָן לְאַפָּקָא לֵיה וּלְמֶעְבַּד לֵיהּ נִסִין וּגְבוּרָן כְּמִלְּקַדְמִין. תָּבוּ אִינוּן בְּלָא סִיּוּעָא דְאִתְחֲזֵי לוֹן בְּלָא פְלִיאָן וְנִסִין אֶלָּא כֻלְּהוּ מִתְבַּדְּרָן כֻּלְּהוּ לָאָן בְּמִסְכְּנוּ וְתָבוּ לְהֵיכְלָא דְמַלְכָּא בְּכִסוּפָא וְאִימָא קַדִּישָׁא עַרְבַת לוֹן. חָאבוּ כְּמִלְקַדְמִין מַה עָבַד קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אַפִּיק לְהָאי בְּרָא כְּמִלְּקַדְמִין מֵהֵיכְלֵיהּ וְאִמֵּיהּ בַּהֲדֵיה. אָמַר מִכָּאן וּלְהָלְאָה אִימָא וּבְרָהּ יִסְבְּלוּן כַּמָּה בִישִׁין כַּחֲדָא הָדָא הוּא דִּכְתִיב (ישעיה נ') וּבְפִשְׁעֵיכֶם שֻׁלְּחָה אִמְּכֶם. וְעַל דָּא כְתִיב (דברים ד') בַּצַר לְךָ וּמְצָאוּךָ כֹּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים. מָאי בְּאַחֲרִית הַיָּמִים. אֶלָּא דָא הִיא אִימָא קַדִּישָׁא דְהִיא אַחֲרִית הַיָמִים וְעִמָּהּ סַבְּלוּ כַל מַה דְּסַבְלוּ בְגָלוּתָא. וְאִילוּ יְהַדְּרוּן בְּתִיּוּבְתָּא אֲפִלּוּ חָד בִּישׁ אוֹ חָד צַעְרָא דִיעָבַר עָלַיְיהוּ אִתְחֲשֵׁב עָלַיְיהוּ כְּאִילוּ סַבְלוּ כֹלָּא. וְאִי לָאו סָתִים קִצָהּ (ל''ג בִּישָׁא) וְכָל דָרִין דִּילֵיהּ כְּמָה דְאָמַר בּוּצִינָא קַדִּישָׁא דִּכְתִיב (ויקרא כ''ה) לַצְמִיתוּת לַקּוֹנֶה אוֹתוֹ לְדוֹרוֹתָיו. וְכָל דָּא בְּתִיּוּבְתָּא תַלְיָיא מִלְתָא:

 תרגום הזוהר  פָּתַח וְאָמַר כְּשׁוֹשַׁנָּה וְכוּ'. פָּתַח וְאָמַר, כְּשׁוֹשַׁנָּה בֵּין הַחוֹחִים כֵּן רַעְיָתִי בֵּין הַבָּנוֹת. רָצָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לַעֲשׂוֹת אֶת יִשְׂרָאֵל כְּעֵין שֶׁל מַעְלָה, וְשֶׁיִּהְיוּ שׁוֹשַׁנָּה אַחַת בָּאָרֶץ כְּעֵין שׁוֹשַׁנָּה הָעֶלְיוֹנָה, וְשׁוֹשַׁנָּה הַמַּעֲלֵית רֵיחַ, וּמוּבְחֶרֶת מִכָּל שׁוֹשַׁנִּים שֶׁבָּעוֹלָם, אֵינָהּ, אֶלָּא אוֹתָהּ שֶׁגְּדֵלָה בֵּין הַחוֹחִים, וְזוֹ מֵרִיחָה כָּרָאוּי. וְעַל כֵּן זָרַע שִׁבְעִים זוּגוֹת, שֶׁהֵם שִׁבְעִים נֶפֶשׁ, וְהֵבִיאָם בֵּין הַחוֹחִים, שֶׁהֵם הַמִּצְרִים, וְאֵלּוּ הַחוֹחִים מִיָּד שֶׁבָּאוּ אֵלּוּ הַזּוּגוֹת שָׁם, הֶעֱלוּ עֲנָפִים וְעָלִים, וְשָׁלְטוּ עַל הָעוֹלָם. וְאָז פָּרְחָה הַשּׁוֹשַׁנָּה בֵּינֵיהֶם. כֵּיוָן שֶׁרָצָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, לְהוֹצִיא הַשּׁוֹשַׁנָּה וְלִלְקֹט אוֹתָהּ מִבֵּינֵיהֶם, אָז יָבְשׁוּ הַחוֹחִים, וְנִזְרְקוּ, וְנִשְׁחֲתוּ, וְלֹא נֶחְשְׁבוּ כְּלוּם. בְּשָׁעָה שֶׁהָלַךְ לִלְקֹט שׁוֹשַׁנָּה זוֹ, דְּהַיְנוּ, לְהוֹצִיא בְּנוֹ בְּכוֹרוֹ, בַּזְּמָן הַהוּא הָלַךְ הַמֶּלֶךְ תּוֹךְ כַּמָּה צְבָאוֹת, שָׂרִים וְשַׁלִּיטִים, עִם דְּגָלִים פְּרוּשִׂים, וְהוֹצִיא בְּנוֹ בְּכוֹרוֹ, בְּכַמָּה גְּבוּרוֹת, וְהֵבִיאוֹ לְהֵיכָלוֹ, וְיָשַׁב כָּרָאוּי בְּבֵית הַמֶּלֶךְ. כֵּיוָן שֶׁחָטָא לְאָבִיו, הוֹכִיחַ אוֹתוֹ וְהִכָּה אוֹתוֹ, שֶׁכָּתוּב, וַיִּחַר אַף ה' בְּיִשְׂרָאֵל וַיִּתְּנֵם בְּיַד שׁוֹסִים וְגוֹ'. חָטָא כְּמִקֹּדֶם, וּמָרַד בְּאָבִיו, הוֹצִיאוֹ מִבֵּיתוֹ. מֶה עָשׂוּ יִשְׂרָאֵל, רָאוּ כִּי נִתְפַּזְּרוּ לְבָבֶל, נִתְעָרְבוּ בָּעַמִּים, לָקְחוּ נָשִׁים נָכְרִיּוֹת וְהוֹלִידוּ בָּנִים מֵהֶם. עִם כָּל זֶה, אִמָּא הַקְּדוֹשָׁה הָיְתָה אַפּוֹטְרוֹפְסָא עֲלֵיהֶם. וְעַל שֶׁעָשׂוּ כָּךְ, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, כֵּיוָן שֶׁבּוּשָׁה הִיא לִי, יָבֹא בְּנִי מֵעַצְמוֹ, כֵּיוָן שֶׁחִלֵּל כְּבוֹדִי, אֵינוֹ רָאוּי שֶׁאֲנִי אֵלֶךְ שָׁמָּה לְהוֹצִיאוֹ וְלַעֲשׂוֹת לוֹ נִסִּים וּגְבוּרוֹת כְּמִקֹּדֶם בְּמִצְרַיִם. הֵם חָזְרוּ בְּלֹא עֶזְרָה הָרְאוּיָה לָהֶם, בְּלֹא פְּלִיאוֹת וְנִסִּים, אֶלָּא כֻּלָּם הָיוּ נִדְחִים, כֻּלָּם עֲיֵפִים בַּעֲנִיּוּת, וְחָזְרוּ לְהֵיכָל הַמֶּלֶךְ בְּבוּשָׁה, וְאִמָּא הַקְּדוֹשָׁה, עָרְבָה לָהֶם. חָטְאוּ כְּמִקֹּדֶם. מֶה עָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, הוֹצִיא אֶת הַבֵּן מֵהֵיכָלוֹ כְּבַתְּחִלָּה, וְאִמּוֹ אִתּוֹ, אָמַר מִכָּאן וּלְהָלְאָה הָאֵם וּבְנָהּ בְּיַחַד, יִסְבְּלוּ כַּמָּה רָעוֹת, זֶה שֶׁנֶּאֱמַר וּבְפִשְׁעֵיכֶם שֻׁלְּחָה אִמְּכֶם. וְעַל זֶה כָּתוּב, בַּצַר לְךְ וּמְצָאוּךְ כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים מַהוּ בְּאַחֲרִית הַיָּמִים. זוֹ הִיא אִמָּא הַקְּדוֹשָׁה, שֶׁעִמָּהּ יַחַד סָבְלוּ כָּל מַה שֶּׁסָּבְלוּ בַּגָּלוּת. וְאִלּוּ יַחְזְרוּ בִּתְשׁוּבָה, אֲפִלּוּ רָעָה אַחַת אוֹ צַעַר אֶחָד שֶׁעָבַר עֲלֵיהֶם, הָיָה נֶחֱשָׁב לָהֶם, כְּאִלּוּ סָבְלוּ כָּל צָרוֹת הַגָּלוּת. וְאִם לֹא, שֶׁאֵינָם חוֹזְרִים בִּתְשׁוּבָה, צְרִיכִים לְהַמְתִּין עַד שֶׁיִּסְתַּיֵּם הַקֵּץ, וְכָל הַדּוֹרוֹת שֶׁלּוֹ. כְּמוֹ שֶׁאָמַר הַמָּאוֹר הַקָּדוֹשׁ, שֶׁכָּתוּב לִצְמִיתוּת לַקּוֹנֶה אוֹתוֹ לְדוֹרוֹתָיו. דְּהַיְנוּ עַד שֶׁיֵּצְאוּ כָּל הַדּוֹרוֹת הַמֻּקְדָּמִים לַקֵּץ. וְעִם כָּל זֶה, הַדָּבָר תָּלוּי בִּתְשׁוּבָה.

---

הלכה פסוקה

הרמב''ם הלכות ק''ש פרק ג'

א. קָבְרוּ אֶת הַמֵּת וְחָזְרוּ הָאֲבֵלִים לְקַבֵּל תַּנְחוּמִים וְכָל הָעָם הוֹלְכִים אַחֲרֵיהֶם מִמָּקוֹם הַקֶּבֶר לְמָקוֹם שֶׁעוֹמְדִים בּוֹ הָאֲבֵלִים לַעֲשׂוֹת שׁוּרָה לְקַבֵּל תַּנְחוּמִין אִם יְכוֹלִין הָעָם לְהַתְחִיל וְלִגְמוֹר אֲפִלּוּ פָּסוּק אֶחָד קוֹדֶם שֶׁיַּגִּיעוּ לְשׁוּרָה יַתְחִילוּ וְאִם לָאו לֹא יַתְחִילוּ אֶלָּא יְנַחֲמוּ אֶת הָאֲבֵלִים וְאַחַר שֶׁיִפְטְרוּ מֵהֶן יַתְחִילוּ לִקְרוֹת. בְּנֵי אָדָם הָעוֹמְדִים בְּשׁוּרָה הַפְּנִימִית שֶׁהֵן רוֹאִין פְּנֵי הָאֲבֵלִים פְּטוּרִין מִקְּרִיאַת שְׁמַע וְהַחִיצוֹנִים הוֹאִיל וְאֵינָן רוֹאִין אֶת הָאֲבֵלִים חַיָּיבִין בִּקְרִיאַת שְׁמַע בִּמְקוֹמָן: ב. כָּל מִי שֶׁהוּא פָּטוּר מִלִּקְרוֹת קְרִיאַת שְׁמַע אִם רָצָה לְהַחֲמִיר עַל עַצְמוֹ לִקְרוֹת קוֹרֵא. וְהוּא שֶׁתְּהֵא דַעְתּוֹ פְּנוּיָה עָלָיו. אֲבָל אִם הָיָה זֶה הַפָּטוּר מִלִּקְרוֹת מְבוּהָל אֵינוֹ רְשָׁאי לִקְרוֹת עַד שֶׁתִּתְיַישֵׁב דַּעְתּוֹ:

---

מוסר

מספר שערי קדושה ח''ב שער ד'

אֵין בֶּן דָּוִד בָּא עַד שֶׁתּוּסְרָה הַקִּנְאָה כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (ישעי' י''א) אֶפְרַיִם לֹא יְקַנֵּא אֶת יְהוּדָה וגו' וְלֹא עוֹד אֶלָּא כִּי אֲפִלּוּ מַלְאֲכֵי מָרוֹם נָפְלוּ מִקְּדוּשָׁתָן עַל זֶה כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ בְּפִרְקֵי רִבִּי אֱלִיעֶזֶר עַל סמ''אל שֶׁהָיָה גָדוֹל מִן הַשְּׂרָפִים שֶׁאֵין לָהֶם רַק שֵׁשׁ כְּנָפַיִם וְהוּא הָיָה לוֹ שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה כְּנָפַיִם וְנֶעֱקַר מִן הַקְּדוּשָׁה בִּשְׁבִיל קִנְאָה עַל אָדָם. וְכֵן הַנְּפִילִים עַזָּ''א וַעֲזָ''אֵל נִטְרְדוּ מִן הָעוֹלָם עַל שֶׁנִּתְקַנְּאוּ בָּאָדָם וְכָל מִי שֶׁיֵּשׁ בּוֹ קִנְאָה עַצְמוֹתָיו מַרְקִיבִין וְלָכֵן רָאוּי לְאָדָם לִהְיוֹת בְּחֶלְקוֹ שָׂמֵחַ אַף אִם מְעַט הוּא כִּי לֹא טוֹב הוּא מֵהִלֵּל הַזָּקֵן וְרִבִּי חֲנִינָא בֶּן דּוֹסָא וְרִבִּי יְהוּדָה בַּר אֶלְעָאי וְרִבִּי אֶלְעָזָר בֶּן פְּדָת וְזוּלָתָם וְיִתֵּן אֶל לִבּוֹ כִּי הָעוֹלָם הַזֶּה הֲבֵל הֲבָלִים וְהָעִיקָר הוּא עוֹלָם הַבָּא עוֹלָם הָאֱמֶת וְיִבְטַח בַּה':

---

כי תשא יום רביעי תורה

יכוין בקריאת ששה פסוקים אלו שהם כנגד וָ דמילוי וו דשם ב''ן לקנות הארת מתוספת נפש יתרה משבת הבאה:

(כו) וּמָֽשַׁחְתָּ בוֹ אֶת אֹהֶל מוֹעֵד וְאֵת אֲרוֹן הָֽעֵדֻֽת: וּתְרַבִּי בֵהּ יָת מַשְׁכַּן זִמְנָא וְיָת אֲרוֹנָא דְסַהֲדוּתָא:

 רש''י   ומשחת בו. כל המשיחות כמין כי יונית, חוץ משל מלכים שהן כמין נזר:

(כז) וְאֶת הַשֻּׁלְחָן וְאֶת כָּל כֵּלָיו וְאֶת הַמְּנֹרָה וְאֶת כֵּלֶיהָ וְאֵת מִזְבַּח הַקְּטֹֽרֶת: וְיָת פָּתוֹרָא וְיָת כָּל מָנוֹהִי וְיָת מְנַרְתָּא וְיָת מָנָהָא וְיָת מַדְבְּחָא דִקְטֹרֶת בּוּסְמַיָא: (כח) וְאֶת מִזְבַּח הָֽעֹלָה וְאֶת כָּל כֵּלָיו וְאֶת הַכִּיֹּר וְאֶת כַּנּֽוֹ: וְיָת מַדְבַּח דַעֲלָתָא וְיָת כָּל מָנוֹהִי וְיָת כִּיוֹרָא וְיָת בְּסִיסֵהּ: (כט) וְקִדַּשְׁתָּ אֹתָם וְהָיוּ קֹדֶשׁ קָֽדָשִׁים כָּל הַנֹּגֵעַ בָּהֶם יִקְדָּֽשׁ: וּתְקַדֵשׁ יָתְהוֹן וִיהוֹן קֹדֶשׁ קוּדְשַׁיָא כָּל דְיִקְרַב בְּהוֹן יִתְקַדָשׁ:

 רש''י   וקדשת אתם. משיחה זו מקדשתם להיות קדש קדשים, ומה היא קדשתם, כל הנגע וגו' , כל הראוי לכלי שרת משנכנס לתוכו קדוש קדשת הגוף לפסל ביוצא ובלינה ובטבול יום, ואינו נפדה לצאת לחלין, אבל דבר שאינו ראוי להם אין מקדשין. ושנויה היא משנה שלמה אצל מזבח, מתוך שנאמר (שמות כט לז) כל הנגע במזבח יקדש, שומע אני בין ראוי בין שאינו ראוי, תלמוד לומר כבשים, מה כבשים ראוים אף כל ראוי. כל משיחת משכן וכהנים ומלכים מתורגם לשון רבוי, לפי שאין צורך משיחתן אלא לגדלה, כי כן יסד המלך, שזה חנוך גדלתן, ושאר משיחות כגון (שמות כט ב) רקיקין משוחין, (עמוס ו ו) וראשית שמנים ימשחו, לשון ארמית בהן כלשון עברית:

(ל) וְאֶת אַֽהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו תִּמְשָׁח וְקִדַּשְׁתָּ אֹתָם לְכַהֵן לִֽי: וְיָת אַהֲרֹן וְיָת בְּנוֹהִי תְּרַבִּי וּתְקַדֵשׁ יָתְהוֹן לְשַׁמָשָׁא קֳדָמַי: (לא) וְאֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תְּדַבֵּר לֵאמֹר שֶׁמֶן מִשְׁחַת קֹדֶשׁ יִהְיֶה זֶה לִי לְדֹרֹֽתֵיכֶֽם: וְעִם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תְּמַלֵל לְמֵימָר מְשַׁח רְבוּת קוּדְשָׁא יְהֵי דֵין קֳדָמַי לְדָרֵיכוֹן:

 רש''י   לדרתיכם. מכאן למדו רבותינו לומר שכלו קים לעתיד לבא: זה. בגימטריה תריסר לוגין הוו:

---

נביאים - מלכים א - פרק יח

(לה) וַיֵּלְכוּ הַמַּיִם סָבִיב לַמִּזְבֵּחַ וְגַם אֶת הַתְּעָלָה מִלֵּא מָיִם: וְאָזְלוּ מַיָּא סְחוֹר סְחוֹר לְמַדְבְּחָא וְאַף יָת מַזִּיִקָתָא מָלֵי מַיָּא : (לו) וַיְהִי בַּעֲלוֹת הַמִּנְחָה וַיִּגַּשׁ אֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא וַיֹּאמַר יְהוָה אֱלֹהֵי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיִשְׂרָאֵל הַיּוֹם יִוָּדַע כִּי אַתָּה אֱלֹהִים בְּיִשְׂרָאֵל וַאֲנִי עַבְדֶּךָ (ובדבריך) וּבִדְבָרְךָ עָשִׂיתִי אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה: וַהֲוָה בְּמֵיסָק מִנְחָתָא וְקָרִיב אֵלִיָּהוּ נְבִיַּיָּא וַאֲמַר יְיָ אֱלָהֵיה דְּאַבְרָהָם יִצְחָק וְיִשְּׂרָאֵל יוֹמָא דֵּין יִתְיְדָע אֲרֵי אַתְּ יְיָ דִּשְׁכִנְתָּךְ שַׁרְיֳא בְּיִשְּׂרָאֵל וַאֲנָא עַבְדָךְ וּבְפִתְגָּמָךְ עָבְדִית יָת כָּל פִּתְגָּמַיָּא הָאִלֵּין :

 רש''י   ובדברך עשיתי . שהקרבתי בבמה בשעת איסור הבמות :

(לז) עֲנֵנִי יְהוָה עֲנֵנִי וְיֵדְעוּ הָעָם הַזֶּה כִּי אַתָּה יְהוָה הָאֱלֹהִים וְאַתָּה הֲסִבֹּתָ אֶת לִבָּם אֲחֹרַנִּית: קַבֵּל צְלוֹתִי יְיָ בְּאֶשָׁתָא קַבֵּל צְלוֹתִי יְיָ בְּמִטְרָא וְיֵדְעוּן עַמָּא בְּמַעְבָּדָךְ לְהוֹן נִסָּא אֲרֵי אַתְּ יְיָ אֱלֹהִים וְאַתְּ בְּרַחֲמָתָךְ יָתְהוֹן מִשְׁתָּאִיל לְהוֹן בְּמֵימְרָךְ לַאֲתְבוּתְהוֹן לְדַחֲלְתָּךְ וְאִנּוּן יָהֲבוּ יָת לִבְהוֹן פָּלִיג :

 רש''י   ענני ה' ענני . ענני באש , (ובמים) ענני במטר , כך תרגם יונתן . ורבותינו אמרו (ברכות ט ב) : ענני באש , ענני שלא יאמרו מעשה כשפים הם : וידעו העם הזה כי אתה ה' וגו' . וכשתשלחני לבשרם לעתיד לבא , יאמינו בי אם היום תענני : ואתה הסבות את לבם . נתת להם מקום לסור מאחריך , ובידך היה להכין לבבם אליך (שם לא ב) . ומדרש אגדה (במדבר רבה יח יב) : אם לא תענני , אף אני אהיה כופר ואומר , אתה הסבות את לבם , וכן אמר משה (במדבר טז כט) : אם כמות כל האדם ימותון אלה , אף אני כופר ואומר , לא ה' שלחני לדבר את התורה והמצות , וכך אמר מיכיהו (לקמן כב כח) : אם שוב תשוב בשלום , לא דבר ה' בי :

(לח) וַתִּפֹּל אֵשׁ יְהוָה וַתֹּאכַל אֶת הָעֹלָה וְאֶת הָעֵצִים וְאֶת הָאֲבָנִים וְאֶת הֶעָפָר וְאֶת הַמַּיִם אֲשֶׁר בַּתְּעָלָה לִחֵכָה: וְנָפְלַת אֵשָׁתָא מִן קֳדָם יְיָ וְאָכְלָת יָת עֹלָתָא וְיָת אָעַיָּא וְיָת אֲבָנַיָּא וְית עֲפָרָא וְיָת דְּבִמְזִיקָתָא לְחֵכָת : (לט) וַיַּרְא כָּל הָעָם וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם וַיֹּאמְרוּ יְהוָה הוּא הָאֱלֹהִים יְהוָה הוּא הָאֱלֹהִים: וְחָזוּ כָּל עַמָּא וְנָפְלוּ עַל אַפֵּיהוֹן וַאֲמָרוּ יְיָ הוּא אֱלֹהִים יְיָ הוּא אֱלֹהִים :

 רש''י   ה' הוא האלהים . ולא הבעל האלהים :

(מ) וַיֹּאמֶר אֵלִיָּהוּ לָהֶם תִּפְשׂוּ אֶת נְבִיאֵי הַבַּעַל אִישׁ אַל יִמָּלֵט מֵהֶם וַיִּתְפְּשׂוּם וַיּוֹרִדֵם אֵלִיָּהוּ אֶל נַחַל קִישׁוֹן וַיִּשְׁחָטֵם שָׁם: וַאֲמַר אֵלִיָּהוּ לְהוֹן אוֹחֲדוּ יָת נְבִיֵּי בַּעֲלָא גְּבָר אַל יִשְׁתֵּיזִיב מִנְּהוֹן וַאֲחַדִינוּן וְאַחְתִּינוּן אֵלִיָּהוּ לְנַחֲלָא דְּקִישׁוֹן וְנַכְסִינוּן תַּמָּן :

---

כתובים - משלי - פרק יט

(יא) שֵׂכֶל אָדָם הֶאֱרִיךְ אַפּוֹ וְתִפאַרְתּוֹ עֲבֹר עַל פָּשַׁע: שִּׂכְלֵיהּ דְּבַר נָשָׁא נְגִידוּת אָרְחֵיהּ וְשִׁבְהוֹרֵיהּ דְּנַעֲבַר עַל חוֹבָא :

 רש''י   שכל אדם האריך אפו . כמו להאריך , אם עשה כן שכל הוא לו : ותפארתו . הוא שיעבור על מדותיו :

(יב) נַהַם כַּכְּפִיר זַעַף מֶלֶךְ וּכְטַל עַל עֵשֶׂב רְצוֹנוֹ: נָהֵם הֵיךְ אַרְיָא זַעֲפֵיהּ דְּמַלְכָּא וְהֵיךְ טַלָא עַל עִסְבָּא רְעוּתֵיהּ :

 רש''י   נהם ככפיר זעף מלך . הקב''ה :

(יג) הַוֹּת לְאָבִיו בֵּן כְּסִיל וְדֶלֶף טֹרֵד מִדְיְנֵי אִשָּׁה: בַּר סַכְלָא קָשֵׁיהּ הוּא לַאֲבוּי הֵיךְ קִרְסֵי וְהֵיךְ דָּלְפָא דְדָלֵף תִּגְרֵי דְאִתְּתָא :

 רש''י   ודלף טורד . דלף גשמים היורד בבית ומטריח וטורד ליושבי הבית כך מדיני אשה רע' :

(יד) בַּיִת וָהוֹן נַחֲלַת אָבוֹת וּמֵיְהוָה אִשָּׁה מַשְׂכָּלֶת: בֵּיתָא וּמַזָלָא וִירוּתְתָּא הוּא דַאֲבָהָן וּמִן אֱלָהָא מִתְמַסְרָא אִתְּתָא לְגַבְרָא : (טו) עַצְלָה תַּפִּיל תַּרְדֵּמָה וְנֶפֶשׁ רְמִיָּה תִרְעָב: עַטְלוּתָא יַהֲבָא שִׁנְתָא וְנַפְשָׁא רְמִיתָא תִכְפַן :

 רש''י   עצלה תפיל תרדמה . העצלות מביאה לידו שינה , זו היא המליצה , אבל המשל על המתעצל בתלמודו סוף ששואלין דבר חכמה ממנו והוא נרדם : ונפש רמיה תרעב . סוף שיהא עני וכן הרמאי בתלמודו לעשות תורתו חבילות סוף שהוא ישכח :

(טז) שֹׁמֵר מִצְוָה שֹׁמֵר נַפְשׁוֹ בּוֹזֵה דְרָכָיו (יומת) יָמוּת: דְּנָטֵר פּוּקְדָנָא נָטֵר נַפְשֵׁיהּ וּדְמֵשִׁיט אָרְחָתֵיהּ יְמוּת :

 רש''י   שומר מצוה שומר נפשו בוזה דרכיו ימות . שאינו נותן לבו לשקלן :

---

משנה בבא בתרא פרק א

א. הַשֻׁתָּפִין שֶׁרָצוּ לַעֲשׂוֹת מְחִצָה בֶּחָצֵר, בּוֹנִין אֶת הַכֹּתֶל בָּאֶמְצַע. מָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לִבְנוֹת גָּוִיל, גָּזִית, כְּפִיסִין, לְבֵנִים, בּוֹנִים. הַכֹּל כְּמִנְהַג הַמְּדִינָה. בְּגָוִיל, זֶה נוֹתֵן שְׁלשָׁה טְפָחִים, וְזֶה נוֹתֵן שְׁלשָׁה טְפָחִים. בְּגָזִית, זֶה נוֹתֵן טְפָחַיִם וּמֶחֱצָה, וְזֶה נוֹתֵן טְפָחַיִם וּמֶחֱצָה. בִּכְפִיסִין, זֶה נוֹתֵן טְפָחַיִם, וְזֶה נוֹתֵן טְפָחַיִם. בִּלְבֵנִים, זֶה נוֹתֵן טֶפַח וּמֶחֱצָה, וְזֶה נוֹתֵן טֶפַח וּמֶחֱצָה. לְפִיכָךְ אִם נָפַל הַכֹּתֶל, הַמָּקוֹם וְהָאֲבָנִים שֶׁל שְׁנֵיהֶם:

 ברטנורה   (א) השותפין שרצו לעשות מחיצה. בחצר שאין בה דין חלוקה מיירי שאין בה כדי ארבע אמות לכל אחד מן השותפין. להכי קתני שרצו דמשמע דוקא שניהם רוצים. אבל אין אחד מהם יכול לכוף את חברו. דאילו בחצר שיש בו דין חלוקה. כל אחד יכול לכוף את חברו לחלוקה. והשתא אשמועינן דכיון שרצו לחלוק והחזיק כל אחד מהם ברוח המגיע לו כפי מה שנתפשרו: בונין את הכותל באמצע. שזה נותן מחלקו חצי מקום עובי הכותל וכן זה: גויל. אבנים שאינם משופות ומתוקנות: גזית. אבנים משופות ומגוררות במגרה: בפיסין. אריח שהוא חצי לבנה. והוא טפח ומחצה. והלבנה ג' טפחים: הכל כמנהג המדינה. הכל לאתויי אתרא דנהיגי לעשות מחיצה בלולבי גפנים וענפי עצים. שעושים כפי המנהג ובלבד שתהא המחיצה עבה שלא יוכל אחד מהם להביט בשל חבירו דהיזק ראיה שמיה היזק. וגובה הכותל והמחיצה אין פחות מד' אמות: זה נותן שלשה טפחים. שכותל הגויל צריך טפח יותר מכותל הגזית בשביל ראשי האבנים שבולטות לחוץ שאינן חלקות: ובכפיסים זה נותן טפחיים. שעובי כותל הכפיסי' טפח יותר מעובי כותל הלבנים לפי שמשים אריח מכאן ואריח מכאן. שהם ג' טפחים וטפח באמצע שנותן שם טיט לחברן. וכותל העשוי מלבנים נותן לבנה שלימה לעובי הכותל שהיא ג' טפחים ואין צריך טיט באמצע: המקום והאבנים של שניהם. הא קמ''ל דאף על גב דנפלו האבנים לרשותא דחד מינייהו. א''נ דקדים חד ופנינהו לרשותיה מהו דתימא להוי אידך המוציא מחברו עליו הראיה. קמ''ל:

ב. וְכֵן בַּגִּנָּה, מָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לִגְדֹּר מְחַיְּבִין אוֹתוֹ. אֲבָל בַּבִּקְעָה, מָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ שֶׁלֹּא לִגְדֹּר אֵין מְחַיְּבִין אוֹתוֹ, אֶלָּא אִם רוֹצֶה כּוֹנֵס לְתוֹךְ שֶׁלּוֹ וּבוֹנֶה, וְעוֹשֶׂה חָזִית מִבַּחוּץ. לְפִיכָךְ אִם נָפַל הַכֹּתֶל, הַמָּקוֹם וְהָאֲבָנִים שֶׁלּוֹ. אִם עָשׂוּ מִדַּעַת שְׁנֵיהֶן, בּוֹנִין אֶת הַכֹּתֶל בָּאֶמְצַע, וְעוֹשִׂין חָזִית מִכָּאן וּמִכָּאן. לְפִיכָךְ אִם נָפַל הַכֹּתֶל, הַמָּקוֹם וְהָאֲבָנִים שֶׁל שְׁנֵיהֶם:

 ברטנורה   (ב) וכן בגנה. כי קאמר וכן בגנה סתם במקום שנהגו לגדור הוא. ומחייבי' אותו שלקח מקום שם לגדור: אבל בבקעה. סתם הרי הוא כמקום שנהגו שלא לגדור. כונס בתוך שלו: ועושה לו חזית. סימן להיכר שהכותל שלו. והסימן מפרש בגמרא שטח ראש הכותל אמה בסיד לצד חברו. ולא בצד שלו. שמא יטוח גם חברו מן הצד שלו. ויאמר שהכותל של שניהם הוא. אבל כשטח לצד חברו. ואינו טח לתוך שלו הוי סימן שהכותל שלו ואם יקלפנו חברו. קלופה מידע ידיע: ועושין חזי' מכאן ומכאן. להודיע ששניהם עשו אותו:

ג. הַמַּקִּיף אֶת חֲבֵרוֹ מִשָּׁלשׁ רוּחוֹתָיו, וְגָדַר אֶת הָרִאשׁוֹנָה וְאֶת הַשְּׁנִיָּה וְאֶת הַשְּׁלִישִׁית, אֵין מְחַיְּבִין אוֹתוֹ. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, אִם עָמַד וְגָדַר אֶת הָרְבִיעִית, מְגַלְגְּלִין עָלָיו אֶת הַכֹּל:

 ברטנורה   (ג) אין מחייבין אותו. דהא לא אהני לי' מידי שעדיין קרקע שלו פתוחה. אבל אם גדר את הרביעית. דהשתא ודאי אהני ליה. מחייבין אותו לשלם מחצית דמי קנים בזול. אבל לא חצי יציאותיו דאמר ליה לדידי סגי לי במחיצה של קנים ואי אפשי ביציאה של גדר אבנים: מגלגלין עליו את הכל. מחצית יציאותיו כפי מה שגדר. והיינו דאיכא בין תנא קמא לר' יוסי והלכה כר' יוסי. ואין צריך לומר אם הנקף הוא שגדר רוח רביעית. דגלי דעתיה דניחא ליה במה שגדר חברו שמגלגלין עליו את הכל ומשלם לחבירו חצי יציאותיו:

ד. כֹּתֶל חָצֵר שֶׁנָּפַל, מְחַיְּבִין אוֹתוֹ לִבְנוֹתוֹ עַד אַרְבַּע אַמּוֹת. בְּחֶזְקַת שֶׁנָּתַן, עַד שֶׁיָּבִיא רְאָיָה שֶׁלֹּא נָתָן. מֵאַרְבַּע אַמּוֹת וּלְמַעְלָה, אֵין מְחַיְּבִין אוֹתוֹ. סָמַךְ לוֹ כֹתֶל אַחֵר, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נָתַן עָלָיו אֶת הַתִּקְרָה, מְגַלְגְּלִין עָלָיו אֶת הַכֹּל. בְּחֶזְקַת שֶׁלֹּא נָתַן, עַד שֶׁיָּבִיא רְאָיָה שֶׁנָּתָן:

 ברטנורה   (ד) כותל חצר. של שותפין: עד ארבע אמות. דבהכי סגי ליה להיזק ראיה: בחזקת שנתן. כשזה תובעו חצי היציאה. וזה אומר כבר נתתי חלקי נאמן. עד שיביא התובע עדים שתבעו ולא נתן דמשפט זה גלוי לכל שחובה עליו לסייעו ולא היה זה בונהו משלו אלא היה מביאו לבית דין: סמך לו כותל אחר. לאחר שבנה האחד למעלה מארבע אמות הרבה ולא רצה לסייעו בהגבהתו. סמך השני כותל אחר כנגד כותל זה כדי לסכך ולתת תקרה מכותל לכותל אף על פי שלא נתן עליו עדיין התקרה: מגלגלין עליו את הכל. דגלי דעתי' דניחא ליה בהגבהה דהאיך: בחזקת שלא נתן. אם בא הראשון ותבעו לדין לאחר שסמך את כותלו לכותל ראשון. ואומר לו תן חלקך במה שהגבהתי אותו. וזה אומר נתתי חלקי. אינו נאמן אלא בעדים. שאין משפט זה גלוי. ועד שחייבוהו בית דין אינו עשוי ליתן:

ה. כּוֹפִין אוֹתוֹ לִבְנוֹת בֵּית שַׁעַר וְדֶלֶת לֶחָצֵר. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, לֹא כָל הַחֲצֵרוֹת רְאוּיוֹת לְבֵית שָׁעַר. כּוֹפִין אוֹתוֹ לִבְנוֹת לָעִיר חוֹמָה דְּלָתַיִם וּבְרִיחַ. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, לֹא כָל הָעֲיָרוֹת רְאוּיוֹת לַחוֹמָה. כַּמָּה יְהֵא בָעִיר וִיהֵא כְאַנְשֵׁי הָעִיר. שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ. קָנָה בָהּ בֵּית דִּירָה, הֲרֵי הוּא כְאַנְשֵׁי הָעִיר מִיָּד:

 ברטנורה   (ה) כופין אותו. את בן החצר שאינו רוצה לסייע לבני החצר: לבנות. לחצר בית שער להיות שומר הפתח יושב שם בצל ומרחי' את בני רה''ר מלהציץ בחצר: ודלת. לשער החצר: לא כל החצרות ראויות לבית שער. חצר שאינה סמוכה לרשות הרבים אינה ראויה לבית שער. ואין הלכה כרשב''ג דאפילו שאינ' סמוכ' לרשות הרבים. זמנין דדחקי רבים ועיילו ואתו: לא כל העיירות ראויות לחומה. עיר שאינה סמוכה לגבול האויבים אינה צריכה לחומה. ואין הלכה כרשב''ג דאפילו אינה סמוכה לגבול האויבים צריכה לחומה. דזמנין דמקרו ואתו גייסות: ויהא כאנשי העיר. לשאת עמהם בעול: שנים עשר חודש. והאידנא דניידי נהוג עלמא שלשים יום:

ו. אֵין חוֹלְקִין אֶת הֶחָצֵר, עַד שֶׁיְּהֵא אַרְבַּע אַמּוֹת לָזֶה וְאַרְבַּע אַמּוֹת לָזֶה. וְלֹא אֶת הַשָּׂדֶה, עַד שֶׁיְּהֵא בָהּ תִּשְׁעָה קַבִּין לָזֶה וְתִשְׁעָה קַבִּין לָזֶה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, עַד שֶׁיְּהֵא בָהּ תִּשְׁעַת חֲצָאֵי קַבִּין לָזֶה וְתִשְׁעַת חֲצָאֵי קַבִּין לָזֶה. וְלֹא אֶת הַגִּנָּה, עַד שֶׁיְּהֵא בָהּ חֲצִי קַב לָזֶה וַחֲצִי קַב לָזֶה. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, בֵּית רֹבַע. וְלֹא אֶת הַטְּרַקְּלִין, וְלֹא אֶת הַמּוֹרָן, וְלֹא אֶת הַשּׁוֹבָךְ, וְלֹא אֶת הַטַּלִּית, וְלֹא אֶת הַמֶּרְחָץ, וְלֹא אֶת בֵּית הַבַּד, עַד שֶׁיְּהֵא בָהֶן כְּדֵי לָזֶה וּכְדֵי לָזֶה. זֶה הַכְּלָל, כָּל שֶׁיֵּחָלֵק וּשְׁמוֹ עָלָיו, חוֹלְקִין. וְאִם לָאו, אֵין חוֹלְקִין. אֵימָתַי, בִּזְמַן שֶׁאֵין שְׁנֵיהֶם רוֹצִים. אֲבָל בִּזְמַן שֶׁשְּׁנֵיהֶם רוֹצִים, אֲפִלּוּ בְפָחוּת מִכָּאן, יַחֲלוֹקוּ. וְכִתְבֵי הַקּדֶשׁ, אַף עַל פִּי שֶׁשְּׁנֵיהֶם רוֹצִים, לֹא יַחֲלוֹקוּ:

 ברטנורה   (ו) אין חולקין את החצר. אין אחד מן השותפין יכול לכוף את חברו לחלק החצר עד שיהא בו ארבע אמות לכל אחד מן השותפין חוץ מן הפתחים. שכל בית שבחצר צריך שיהיה לפני פתחו ד' אמות לפרק משאו מעל חמורו. וחוץ מאותן ד' אמות צריך שיהיה בחצר ד' אמות אחרות לכל אחד מן השותפין לשאר תשמישים ואז יהיה בחצר דין חלוקה: ר' יהודה אומר ט' חצאי קבין. מר כי אתריה. ומר כי אתריה. ולא פליגי. באתריה דר''י היתה עושה תבואה שדה בת ט' חצאי קבין כשדה בת ט' קבין באתרייהו דרבנן: בית רובע. מקום לזרוע בו רובע הקב. ופסק הל' אין דין חלוקה בקרקעות העומדות לחרישה ולזריעה. אלא אם כן ישאר לכל אחד מן השותפים קרקע כדי עבודת יום אחד בחרישה [או בזריעה]. וכיוצא בהן: מורן וטרקלין. מיני פלטין הן: כדי לזה וכדי לזה. כדמפרש ואזיל שלאחר שיחלוקו ויטול כל אחד חלקו. יהיה בחלק כל אחד מהם מקום ראוי שיקרא טרקלין או מורן. שישאר בקצתו. השם שהיה בכולו: בזמן שאין שניהם רוצין. אין יכול האחד לכוף את חברו לחלוק על כרחו. אבל יכול לכופו לענין גוד או אגוד. כלו' קנה חלקי. או מכור לי חלקך במה שהוא שוה: וכתבי הקודש. תורה. נביאים. וכתובים: לא יחלוקו. ודוקא כשהם בכרך אחד. אבל בכרכים הרבה. כל ספר בפני עצמו. אם רצו חולקים:

---

גמרא בבא בתרא דף ט' ע''ב

אָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר גָּדוֹל הָעוֹשֶׂה צְדָקָה בַּסֵּתֶר יוֹתֵר מִמֹשֶׁה רַבֵּינוּ דְּאִלּוּ בְמשֶה רַבֵּינוּ כְּתִיב (דברים ט') כִּי יָגֹרְתִּי מִפְּנֵי הָאַף וְהַחֵמָה. וְאִלּוּ בְּעוֹשֶׂה צְדָקָה כְּתִיב (משלי כ''א) מַתָּן בַּסֵתֶר יִכְפֶּה אָף וְשׁוֹחַד בַּחֵיק חֵמָה עַזָּה. וּפְלִיגָא דְרִבִּי יִצְחָק דְּאָמַר רִבִּי יִצְחָק אַף כּוֹפֶה חֵמָה אֵינוֹ כוֹפֶה שֶׁנֶּאֱמַר וְשׁוֹחַד בַּחֵיק חֵמָה עַזָּה אַף עַל פִּי שֶׁשׁוֹחַד בַּחֵיק חֵמָה עַזָּה. אִיכָּא דְאַמְרֵי אָמַר רִבִּי יִצְחָק כָּל דַּיָּן שֶׁנּוֹטֵל שׁוֹחַד מֵבִיא חֵמָה עַזָּה לָעוֹלָם. וְאָמַר רִבִּי יִצְחָק כָּל הַנּוֹתֵן פְּרוּטָה לֶעָנִי מִתְבָּרֵךְ בְּשֵׁשׁ בְּרָכוֹת וְהַמְפַיְּיסוֹ בִּדְבָרִים מִתְבָּרֵךְ בְּאַחַת עֶשְׂרֵה בְרָכוֹת. הַנּוֹתֵן פְּרוּטָה לֶעָנִי מִתְבָּרֵךְ בְּשֵׁשׁ בְּרָכוֹת דִּכְתִיב (ישעי' נ''ח) הֲלֹא פָרוֹס וגו' וַעֲנִיִּים מְרוּדִים תָּבִיא בָיִת וגו' כִּי תִרְאֶה עָרוֹם וגו' וְהַמְפַיְּיסוֹ בִּדְבָרִים מִתְבָּרֵךְ בְּאַחַת עֶשְׂרֵה בְּרָכוֹת שֶׁנֶּאֱמַר (שם) וְתָפֵק לָרָעֵב נַפְשֶׁךָ וְנֶפֶשׁ נַעֲנָה תַּשְׂבִּיעַ וְזָרַח בַּחשֶךְ אוֹרֶךָ וַאֲפֵלָתְךָ כַּצָהֳרָיִם וְנָחֲךָ ה' תָּמִיד וְהִשְׂבִּיעַ בְּצַחְצָחוֹת נַפְשֶׁךָ וגו' וּבָנוּ מִמְּךָ חָרְבוֹת עוֹלָם מוֹסְדֵי דוֹר וָדוֹר תְּקוֹמֵם וגו' וְאָמַר רִבִּי יִצְחָק מָאי דִכְתִיב (משלי כ''א) רוֹדֵף צְדָקָה וָחָסֶד יִמְצָא חַיִּים צְדָקָה וְכָבוֹד מִשּׁוּם דְּרוֹדֵף צְדָקָה יִמְצָא צְדָקָה אֶלָּא לוֹמַר לָךְ כָּל הָרוֹדֵף אַחַר צְדָקָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַמְצִיא לוֹ מָעוֹת וְעוֹשֶׂה בָּהֵן צְדָקָה. רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַמְצִיא לוֹ בְנֵי אָדָם הַמְהוּגָנִים לַעֲשׂוֹת לָהֶם צְדָקָה כְּדֵי לְקַבֵּל עֲלֵיהֶם שְׂכָרוֹ לַאֲפוּקֵי מָאי לַאֲפוּקֵי מִדְּדָרַשׁ רַבָּה דְּדָרַשׁ רַבָּה מָאי דִּכְתִיב (ירמי' י''ח) וְיִהְיוּ מֻכְשָׁלִים לְפָנֶיךָ בְּעֵת אַפֶּךָ עֲשֵׂה בָהֶם אָמַר יִרְמִיָה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם בְּשָׁעָה שֶׁכּוֹפִין אֶת יִצְרָן וּמְבַקְשִׁים לַעֲשׂוֹת צְדָקָה לְפָנֶיךָ הַכְשִׁילֵם בִּבְנֵי אָדָם שֶׁאֵינָם מְהוּגָנִים כְּדֵי שֶׁלֹּא יְקַבְּלוּ עֲלֵיהֶם שָׂכָר רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי אָמַר כָּל הָרָגִיל לַעֲשׂוֹת צְדָקָה זוֹכֶה וְהַוְיָין לוֹ בָנִים בַּעֲלֵי חָכְמָה בַּעֲלֵי עוֹשֶׁר בַּעֲלֵי הַגָּדָה. בַּעֲלֵי חָכְמָה דִּכְתִיב יִמְצָא חַיִּים. בַּעֲלֵי עוֹשֶׁר דִּכְתִיב צְדָקָה. בַּעֲלֵי הַגָּדָה דִּכְתִיב וְכָבוֹד. כְּתִיב הָכָא וְכָבוֹד וּכְתִיב הָתָם (משלי ג') כָּבוֹד חֲכָמִים יִנְחָלוּ:

 רש''י  אף וחמה. ב' לגיונות קשי' הן לפרע מן החוטאים: אע''פ ששחד בחיק. שהוא עושה צדקה בסתר חמה עזה עדיין היא בתוקפ' ור''א סבר דהאי שוחד בחיק ארישא קאי ושוחד בחיק יכפה חמה עזה: ותפק לרעב נפשך. היא פיוס דברי ניחומים: ימצא צדקה. משמע יבא לידי עניות וימצא בני אדם שיעשו לו צדקה: ויהיו מוכשלים לפניך. את אנשי ענתות היה מקלל שהיו מבקשין נפשו: ימצא חיים. וכתיב גבי חכמה כי מוצאי מצא חיים: בעלי הגדה. מתוך שהן דרשנין ומושכין את הלב הכל מכבדין אותם:

---

זוהר תשא דף קפ''ח ע''ב

כְּגַוְנָא דָא עַד לָא חָאבוּ יִשְׂרָאֵל. בְּשַׁעְתָּא דְקַיְימוּ יִשְׂרָאֵל עַל טוּרָא דְסִינַי אִתְעֲבָר מִנַּיְיהוּ זוֹהֲמָא דְהָאי חִוְיָא דְּהָא כְדֵין בִּיטוּל יֵצֶר הָרָע הֲוָה מֵעַלְמָא וְדָחוּ לֵיהּ מִנַיְיהוּ וּכְדֵין אִתְאֲחִידוּ בְּאִילָנָא דְחַיֵּי וּסְלִיקוּ לְעֵילָא וְלָא נַחְתוּ לְתַתָּא. כְּדֵין הֲווֹ יַדְעִין וַהֲווֹ חָמָאן אַסְפָּקָלַרְיָין עִלָּאִין וְאִתְנָהֲרָן עֵינַיְיהוּ וְחָדָאן לְמִנְדַּע וּלְמִשְׁמַע. וּכְדֵין חָגַר לוֹן קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא חֲגִירִין דְּאַתְוָון דִּשְׁמָא קַדִּישָׁא דְלָא יָכִיל לְשׁלְטָאָה עֲלַיְיהוּ בְּהָאי חִוְיָיא וְלָא יְסָאֵב לוֹן כִּדְבְּקַדְמִיתָא. כֵּיוַן דְּחָטוּ בְעֶגְלָא אִתְעֲבָרוּ מִנַּיְיהוּ כָּל אִינוּן דַּרְגִין וּנְהוֹרִין עִלָּאִין וְאִתְעֲבַר מִנַּיְיהוּ חֲגִירוּ מִזַיְינִין דְּאִתְעֲטָרוּ מִשְּׁמָא קַדִישָׁא עִלָּאָה. וְאַמְשִׁיכוּ עָלַיְיהוּ חִוְיָא בִישָׁא כְמִלְּקַדְמִין וְגָרִימוּ מוֹתָא לְכָל עַלְמָא וּלְבָתָר מַה כְּתִיב וַיַרְא אַהֲרֹן וְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת מֹשֶׁה וְהִנֵּה קָרַן עוֹר פָּנָיו וַיִּירְאוּ מִגֶשֶׁת אֵלָיו. תָּא חֲזֵי מַה כְּתִיב בְּקַדְמִיתָא. (שמות י''ד) וַיַרְא יִשְׂרָאֵל אֶת הַיָּד הַגְּדוֹלָה וְכֻלְּהוּ חָמָאן זָהֲרִין עִלָּאִין וְאִתְנָהֲרִין בְּאַסְפְּקָלַרְיָיא דְנָהֲרָא דִּכְתִיב (שם כ') וְכָל הָעָם רֹאִים אֶת הַקּוֹלוֹת. וְעַל יַמָּא הֲווֹ חָמָאן וְלָא דַחֲלִין דִּכְתִיב זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ לְבָתָר דַּחֲטוּ פְּנֵי הַסִרְסוּר לָא הֲווֹ יַכְלֵי לְמֶחֱמֵי מַה כְּתִיב וַיִּיְראוּ מִגֶּשֶׁת אֵלָיו. וְתָא חֲזֵי מָה כְתִיב בְּהוּ. וַיִּתְנַצְלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת עֶדְיָם מֵהַר חֹרֵב. דְּאִתְעֲבָרוּ מִנַּיְיהוּ אִינוּן מְזַיְינִין דְּאִתְחֲבָרוּ בְהוּ בְּטוּרָא דְּסִינַי בְּגִין דְּלָא יִשְׁלוֹט בְּהוּ הַהוּא חִוְיָא בִישָׁא. כֵּיוַן דְּאִתְעֲבָר מִנַּיְיהוּ מָה כְתִיב וּמֹשֶׁה יִקַּח אֶת הָאֹהֶל וְנָטָה לוֹ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה הַרְחֵק מִן הַמַּחֲנֶה. אָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר מָאי הָאי קְרָא לְגַבֵּי הָאי. אֶלָּא כֵיוָן דְּיָדַע מֹשֶׁה דְאִתְעֲבָרוּ מִנַּיְיהוּ דְיִשְׂרָאֵל אִינוּן זַיְינִין עִלָּאִין אָמַר הָא וַדָּאי מִכָּאן וּלְהָלְאָה חִוְיָיא בִישָׁא יֵיתֵי לְדַיְירָא בֵינַיְיהוּ וְאִי יְקוּם מַקְדְּשָׁא הָכָא בֵּינַיְיהוּ יִסְתְּאָב. מִיַּד. וּמֹשֶׁה יִקַּח אֶת הָאֹהֶל וְנָטָה לוֹ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה הַרְחֵק מִן הַמַּחֲנֶה בְּגִין דְּחָמָא מֹשֶׁה דְהָא כְדֵין יִשְׁלוֹט חִוְיָיא בִישָׁא מַה דְּלָא הֲוָה מִקַּדְמַת דְּנָא:

 תרגום הזוהר  כְּעֵין זֶה, מִטֶּרֶם שֶׁחָטְאוּ יִשְׂרָאֵל, בְּשָׁעָה שֶׁעָמְדוּ עַל הַר סִינַי נֶעֱבָר מֵהֶם זוּהֲמַת הַנָּחָשׁ, כִּי אָז הָיָה בִּטּוּל יֵצֶר הָרַע מִן הָעוֹלָם, וְדָחוּ אוֹתוֹ מֵהֶם. וְאָז נִתְאָחְזוּ בְּעֵץ הַחַיִּים וְעָלוּ לְמַעְלָה לַמַּדְרֵגוֹת הָעֶלְיוֹנוֹת, וְלֹא יָרְדוּ לְמַטָּה. אָז הָיוּ יוֹדְעִים, וְהָיוּ רוֹאִים מַרְאוֹת הָעֶלְיוֹנוֹת וְהֵאִירוּ עֵינֵיהֶם, וְהָיוּ שְׂמֵחִים לָדַעַת וְלִשְׁמֹעַ. וְאָז חָגַר אוֹתָם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא חֲגוֹרוֹת שֶׁל אוֹתִיּוֹת הַשֵּׁם הַקָּדוֹשׁ, שֶׁהוּא סוֹד עֶדְיָם מֵהַר חוֹרֵב, שֶׁהַנָּחָשׁ לֹא יוּכָל לִשְׁלֹט עֲלֵיהֶם, וְלֹא יְטַמֵּא אוֹתָם כְּבַתְּחִלָּה, כִּבְמִצְרַיִם. כֵּיוָן שֶׁחָטְאוּ בָּעֵגֶל, נֶעֱבָר מֵהֶם כָּל אֵלּוּ הַמַּדְרֵגוֹת וְהָאוֹרוֹת הָעֶלְיוֹנִים, וְנֶעֱבָר מֵהֶם חֲגוֹרוֹת מְזֻיָּנוֹת שֶׁנִּתְעַטְּרוּ מִן הַשֵּׁם הַקָּדוֹשׁ הָעֶלְיוֹן. וְהִמְשִׁיכוּ עֲלֵיהֶם אֶת נָחָשׁ הָרַע כְּבַתְּחִלָּה, וְגָרְמוּ שׁוּב מָוֶת לְכָל הָעוֹלָם וְאַחַר כָּךְ מַה כָּתוּב, וַיַּרְא אַהֲרֹן וְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת מֹשֶה וְהִנֵּה קָרַן עוֹר פָּנָיו וַיִּירְאוּ מִגֶּשֶׁת אֵלָיו. שֶׁאֲפִלּוּ מֵאוֹר פְּנֵי מֹשֶה הָיוּ מִתְיָרְאִים. בֹּא וּרְאֵה, מַה כָּתוּב בַּתְּחִלָּה. וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת הַיָּד הַגְּדוֹלָה. שֶׁכֻּלָּם הָיוּ רוֹאִים אוֹרוֹת הָעֶלְיוֹנִים שֶׁהֵאִירוּ בַּמַּרְאָה הַמֵּאִירָה, שֶׁכָּתוּב, וְכָל הָעָם רוֹאִים אֶת הַקּוֹלוֹת. וְעַל הַיָּם הָיוּ רוֹאִים וְלֹא יָרְאוּ, שֶׁכָּתוּב, זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ. וְאַחַר שֶׁחָטְאוּ, פְּנֵי הַמְּתָוֵךְ לֹא יָכְלוּ לִרְאוֹת. מַה כָּתוּב, וַיִּירְאוּ מִגֶּשֶׁת אֵלָיו. וּבֹא וּרְאֵה, מַה כָּתוּב בָּהֶם, וַיִּתְנַצְלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת עֶדְיָם מֵהַר חֹרֵב. שֶׁנֶּעֱבָר מֵהֶם הַזַּיִן שֶׁקִּבְּלוּ בַּהַר סִינַי כְּדֵי שֶׁלֹּא יִשְׁלֹט בָּהֶם הַנָּחָשׁ הָרַע, כֵּיוָן שֶׁנֶּעֱבָר מֵהֶם, מַה כָּתוּב, וּמֹשֶה יִקַּח אֶת הָאֹהֶל וְנָטָה לוֹ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה הַרְחֵק מִן הַמַּחֲנֶה. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, מַה מִּקְרָא הַזֶּה, וַיִּתְנַצְלוּ וְגוֹ' לַמִּקְרָא הַזֶּה, וּמֹשֶה יִקַּח וְגוֹ', וּמֵשִׁיב, אֶלָּא כֵּיוָן שֶׁיָּדַע מֹשֶׁה שֶׁנֶּעֱבָר מִיִּשְׂרָאֵל הַזַּיִן הָעֶלְיוֹן, אָמַר, הֲרֵי וַדַּאי מִכָּאן וּלְהָלְאָה, יָבֹא נָחָשׁ הָרַע לָדוּר בֵּינֵיהֶם, וְאִם יַעֲמֹד כָּאן הַמִּקְדָּשׁ, דְּהַיְנוּ אֹהֶל מוֹעֵד, בֵּינֵיהֶם, יִטְמָא. מִיָּד, וּמֹשֶה יִקַּח אֶת הָאֹהֶל וְגוֹ', כִּי רָאָה מֹשֶה שֶׁהַנָּחָשׁ הָרַע יִשְׁלֹט עֲלֵיהֶם מַה שֶּׁלֹּא הָיָה מִקֹּדֶם לָכֵן.

---

הלכה פסוקה

הרמב''ם הלכות תפלה פרק א'

א. מִצְוַת עֲשֵׂה לְהִתְפַּלֵּל בְּכָל יוֹם שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כ''ג) וַעֲבַדְתֶּם אֵת ה' אֱלֹהֵיכֶם מִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ שֶׁעֲבוֹדָה זוּ הִיא תְפִלָּה שֶׁנֶּאֱמַר (דברים נ''א) וּלְעָבְדוֹ בְּכָל לְבַבְכֶם אָמְרוּ חֲכָמִים אֵי זוּ הִיא עֲבוֹדָה שֶׁבְּלֵב זוּ תְפִלָּה וְאֵין מִנְיַן הַתְּפִלּוֹת מִן הַתּוֹרָה וְאֵין מִשְׁנֶה הַתְּפִלָּה הַזֹּאת מִן הַתּוֹרָה. וְאֵין לִתְפִלָּה זְמַן קָבוּעַ מִן הַתּוֹרָה: ב. וּלְפִיכָךְ נָשִׁים וַעֲבָדִין חַיָּיבִין בִּתְפִלָּה לְפִי שֶׁהִיא מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁלֹּא הַזְּמַן גְרָמָא אֶלָּא חִיּוּב מִצְוָה זוּ כַּךְ הוּא שֶׁיְּהֵא אָדָם מִתְחַנֵּן וּמִתְפַּלֵּל בְּכָל יוֹם וּמַגִּיד שְׁבָחוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְאַחַר כַּךְ שׁוֹאֵל צְרָכָיו שֶׁהוּא צָרִיךְ לָהֶם בְּבַקָשָׁה וּבִתְחִנָה וְאַחַר כַּךְ נוֹתֵן שְׁבַח וְהוֹדָיָה לַה' עַל הַטּוֹבָה שֶׁהִשְׁפִּיעַ לוֹ כָּל אֶחָד לְפִי כוֹחוֹ: ג. אִם הָיָה רָגִיל מַרְבֶּה בִּתְחִנָּה וּבַקָּשָׁה וְאִם הָיָה עֲרַל שְׂפָתַיִם מְדַבֵר כְּפִי יְכָלְתּוֹ וּבְכָל עֵת שֶׁיִּרְצֶה וְכֵן מִנְיַן הַתְּפִלּוֹת כָּל אֶחָד כְּפִי יְכָלְתּוֹ. יֵשׁ מִתְפַּלֵּל פַּעַם אַחַת בַּיּוֹם וְיֵשׁ מִתְפַּלֵּל פְּעָמִים הַרְבֵּה. וְהַכֹּל יִהְיוּ מִתְפַּלְּלִין נוֹכַח הַמִּקְדָּשׁ בְּכָל מָקוֹם שֶׁיִּהְיֶה. וְכֵן הָיָה הַדָּבָר תָּמִיד מִמֹּשֶׁה רַבֵּינוּ וְעַד עֶזְרָא:

---

מוסר

מספר שערי קדושה ח''ב שער ד'

הַחֶמְדָּה אַב הַטֻּמְאָה כִּי הִיא מְבִיאָה לְשִׂנְאָה וְקִנְאָה וּמְבִיאָה לִידֵי גֶזֶל וּשְׁבוּעַת שֶׁקֶר וְלִידֵי רְצִיחָה וְהִיא הָעֲשִׂירִית שֶׁבַּעֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת שְׁקוּלָה כְּכֻלָּן כִּי עֵינוֹ לֹא תִשְׂבַּע עוֹשֶׁר כְּעֵין הַנָּחָשׁ שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ (ישעי' ס''ה) וְנָחָשׁ עָפָר לַחְמוֹ וּכְתִיב (משלי כ''ח) נִבְהָל לַהוֹן אִישׁ רַע עָיִן וְגוֹ' וְאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה הַתַּאֲוָה מוֹצִיאָה אֶת הָאָדָם מִן הָעוֹלָם כִּי מַטְרִידוֹ מֵעֵסֶק הַתּוֹרָה וּמִקִּיוּם מִצְוֹתָיו וְהוּא כוֹפֵר בְּהַשְׁגָּחָה וְאֵינוֹ מַאֲמִין שֶׁהַכֹּל עַל יְדֵי הַשְׁגָּחָתוֹ יִתְבָּרַךְ וּכְמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה כָּל מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ פַת בְּסַלּוֹ וְאוֹמֵר מָה אוֹכַל לְמָחָר הֲרֵי זֶה מִקְּטַנֵּי אֲמָנָה וְעָלָיו נֶאֱמַר (זכר י' ד') כִּי מִי בַז לְיוֹם קְטַנּוֹת מִי גָרַם לַצַדִּיקִים שֶׁיִּתְבַּזְבֵז שֻׁלְחָנָם לְעָתִיד לָבֹא קַטְנוּת אֱמוּנָה שֶׁהָיְתָה בָּהֶם. אֲבָל הַבִּטָּחוֹן אֵין מַעֲלָה כָּמוֹהָ וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב אַשְׁרֵי כָּל חוֹסֵי בוֹ כִּי מַאֲמִין שֶׁיֵּשׁ בָּעוֹלָם אֱלוֹהַּ שֶׁיָּכוֹל וּמַשְׁגִיחַ וּכְתִיב (ירמי' י''ז) בָּרוּךְ הַגֶּבֶר אֲשֶׁר יִבְטַח בַּה' וְהָיָה ה' מִבְטַחוֹ וּמֻבְטַח הוּא שֶׁלֹּא יַחְסְרוּ מְזוֹנוֹתָיו כְּמוֹ שֶׁאָמַר הַכָּתוּב (תהלים נ''ח) הַשְׁלֵךְ עַל ה' יְהָבְךָ וְהוּא יְכַלְכְלֶךָ. וּבִתְנַאי שֶׁיִּהְיֶה בֶּאֱמֶת וּבְכָל לִבּוֹ בְּלִי שׁוּם פִּקְפּוּק. וְעוֹד כִּי בִּהְיוֹתוֹ בּוֹטֵחַ יַעֲסוֹק בַּתּוֹרָה וּמִצְוֹת בְכָל לִבּוֹ בְּלִי הִרְהוּר כְּלָל:

---

כי תשא יום חמישי תורה

יכוין בקריאת חמשה פסוקים אלו שהם כנגד הִ דמילוי הה אחרונה דשם ב''ן לקנות הארת רוח יתרה משבת הבאה:

(לב) עַל בְּשַׂר אָדָם לֹא יִיסָךְ וּבְמַתְכֻּנְתּוֹ לֹא תַֽעֲשׂוּ כָּמֹהוּ קֹדֶשׁ הוּא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶֽם: עַל בִּסְרָא דַאֲנָשָׁא לָא יִתְנַסַךְ וּבִדְמוּתֵהּ לָא תַעְבְּדוּן כְּוָתֵהּ קוּדְשָׁא הוּא קוּדְשָׁא יְהֵי לְכוֹן:

 רש''י   לא ייסך. בשני יודי''ן, לשון לא יפעל, כמו (דברים ה טו) למען ייטב לך: על בשר אדם לא ייסך. מן השמן הזה עצמו: ובמתכנתו לא תעשו כמהו. בסכום סמניו לא תעשו אחר כמוהו במשקל סמנין הללו לפי מדת הין שמן, אבל אם פחת או רבה סממנין לפי מדת הין שמן מתר, ואף העשוי במתכנתו של זה, אין הסך ממנו חיב אלא הרוקחו: ובמתכנתו. לשון חשבון, כמו (שמות ה ח) מתכנת הלבנים, וכן במתכנתה של קטורת:

(לג) אִישׁ אֲשֶׁר יִרְקַח כָּמֹהוּ וַֽאֲשֶׁר יִתֵּן מִמֶּנּוּ עַל זָר וְנִכְרַת מֵֽעַמָּֽיו: (ס) גְבַר דִי יְבַסֵם דִכְוָתֵהּ וְדִי יִתֵּן מִנֵהּ עַל חִלוֹנָי וְיִשְׁתֵּצֵי מֵעַמֵהּ:

 רש''י   ואשר יתן ממנו. מאותו של משה: על זר. שאינו צורך כהנה ומלכות:

(לד) וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל מֹשֶׁה קַח לְךָ סַמִּים נָטָף וּשְׁחֵלֶת וְחֶלְבְּנָה סַמִּים וּלְבֹנָה זַכָּה בַּד בְּבַד יִֽהְיֶֽה: וַאֲמַר יְיָ לְמשֶׁה סַב לָךְ בּוּסְמִין נְטוֹפָא וְטוּפְרָא וְחֶלְבְּנֵתָא בּוּסְמִין וּלְבוּנְתָא דָכִיתָא מַתְקַל בְּמַתְקַל יְהֵי:

 רש''י   נטף. הוא צרי, ועל שאינו אלא שרף הנוטף מעצי הקטף קרוי נטף ובלעז גומ''א , והצרי קורין לו תירייק''א : ושחלת. שרש בשם חלק ומצהיר כצפורן, ובלשון המשנה קרוי צפורן, וזהו שתרגם אנקלוס וטופרא: וחלבנה. בשם שריחו רע וקורין לו גלבנא, ומנאה הכתוב בין סמני הקטורת, ללמדנו, שלא יקל בעינינו לצרף עמנו באגדת תעניותינו ותפלותינו את פושעי ישראל שיהיו נמנין עמנו: סמים. אחרים: ולבנה זכה. מכאן למדו רבותינו אחד עשר סמנין נאמרו לו למשה בסיני מעוט סמים שנים, נטף ושחלת וחלבנה שלשה, הרי חמשה, סמים, לרבות עוד כמו אלו, הרי עשרה, ולבונה הרי אחד עשר ואלו הן הצרי והצפורן, החלבנה והלבונה, מור וקציעה, שבולת נרד וכרכם, הרי שמונה, שהשבולת ונרד אחד, שהנרד דומה לשבולת, הקושט והקלופה והקנמון הרי אחד עשר. בורית כרשינה אינו נקטר אלא בו שפין את הצפורן ללבנה שתהא נאה: בד בבד יהיה. אלו הארבעה הנזכרים כאן יהיו שווין משקל במשקל, כמשקלו של זה כך משקלו של זה, וכן שנינו (כריתות ו א) הצרי והצפורן, החלבנה והלבונה משקל שבעים שבעים מנה. ולשון בד נראה בעיני שהוא לשון יחיד, אחד באחד, יהיה זה כמו זה:

(לה) וְעָשִׂיתָ אֹתָהּ קְטֹרֶת רֹקַח מַֽעֲשֵׂה רוֹקֵחַ מְמֻלָּח טָהוֹר קֹֽדֶשׁ: וְתַעְבֵּד יָתַהּ קְטוֹרֶת בּוּסְמִין בּוֹסֶם עוֹבַד בּוּסְמָנוּ מְעָרַב דְכֵי קוּדְשָׁא:

 רש''י   ממלח. כתרגומו מעורב, שיערב שחיקתן יפה יפה זה עם זה. ואומר אני שדומה לו (יונה א ה) ויראו המלחים, (יחזקאל כז כז) מלחיך וחבליך, על שם שמהפכין את המים במשוטות, כשמנהיגים את הספינה, כאדם המהפך בכף ביצים טרפות לערבן עם המים, וכל דבר שהאדם רוצה לערב יפה יפה, מהפכו באצבע או בבזך: ממלח טהור קדש. ממלח יהיה וטהור יהיה וקדש יהיה:

(לו) וְשָֽׁחַקְתָּ מִמֶּנָּה הָדֵק וְנָֽתַתָּה מִמֶּנָּה לִפְנֵי הָֽעֵדֻת בְּאֹהֶל מוֹעֵד אֲשֶׁר אִוָּעֵד לְךָ שָׁמָּה קֹדֶשׁ קָֽדָשִׁים תִּהְיֶה לָכֶֽם: וְתִשְׁחוֹק מִנַהּ וְתַדִיק וְתִתֵּן מִנַהּ קֳדָם סַהֲדוּתָא בְּמַשְׁכַּן זִמְנָא דִי אֱזַמֵן מֵימְרִי לָךְ תַּמָן קֹדֶשׁ קוּדְשִׁין תְּהֵי לְכוֹן:

 רש''י   ונתתה ממנה וגו' . היא קטרת שבכל יום ויום שעל מזבח הפנימי, שהוא באהל מועד: אשר אועד לך שמה. כל מועדי דבור שאקבע לך, אני קובעם לאותו מקום:

---

נביאים - מלכים א - פרק יח

(מא) וַיֹּאמֶר אֵלִיָּהוּ לְאַחְאָב עֲלֵה אֱכֹל וּשְׁתֵה כִּי קוֹל הֲמוֹן הַגָּשֶׁם: וַאֲמַר אֵלִיָּהוּ לְאַחְאָב סָק אֱכוֹל וְאֵשְׁתְּ אֲרֵי קָל אִתְרַגּוּשָׁת מִטְרָא : (מב) וַיַּעֲלֶה אַחְאָב לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת וְאֵלִיָּהוּ עָלָה אֶל רֹאשׁ הַכַּרְמֶל וַיִּגְהַר אַרְצָה וַיָּשֶׂם פָּנָיו בֵּין (ברכו) בִּרְכָּיו: וְסָלַק אַחְאָב לְמֵיכָל וּלְמִשְׁתֵּי וֵאלִיָּהוּ סָלִיק לְרֵישׁ טוּרָא דְּכַרְמֶלָא וְגָחִין לְאַרְעָא וְשַׁוִּי אַפּוֹהִי בֵּין בִּרְכּוֹהִי :

 רש''י   ויגהר ארצה . (תרגום :) וגחין לארעא , להתפלל על הגשמים :

(מג) וַיֹּאמֶר אֶל נַעֲרוֹ עֲלֵה נָא הַבֵּט דֶּרֶךְ יָם וַיַּעַל וַיַּבֵּט וַיֹּאמֶר אֵין מְאוּמָה וַיֹּאמֶר שֻׁב שֶׁבַע פְּעָמִים: וַאֲמַר לְעוּלְמֵיהּ סָק כְּעָן סָכֵי לְאוֹרַח מַעֲרָבָא וְסָלִיק וְסָכָא וַאֲמַר לֵית מִדְעָם וַאֲמַר תּוּב שֶׁבַע זִמְנִין :

 רש''י   דרך ים . אם תראה ענן עולה מן הים :

(מד) וַיְהִי בַּשְּׁבִעִית וַיֹּאמֶר הִנֵּה עָב קְטַנָּה כְּכַף אִישׁ עֹלָה מִיָּם וַיֹּאמֶר עֲלֵה אֱמֹר אֶל אַחְאָב אֱסֹר וָרֵד וְלֹא יַעַצָרְכָה הַגָּשֶׁם: וַהֲוָה בְּזִמְנָא שְׁבִיעָתָא וַאֲמַר הָא עֲנָנָא סָלִיק זְעִירָא כְּפִיסָת יָד גְּבָר סָלִיק מִמַּעֲרָבָא וַאֲמַר סָק אֲמַר לְאַחְאָב אִזְדָרַז וַחוּת וְלָא יְעַכְּבִיִנָךְ מִטְרָא :

 רש''י   אסור ורד . אסור מרכבותיך ורד מהר הכרמל לשוב לביתך , פן ידחק אותך הגשם בדרך :

(מה) וַיְהִי עַד כֹּה וְעַד כֹּה וְהַשָּׁמַיִם הִתְקַדְּרוּ עָבִים וְרוּחַ וַיְהִי גֶּשֶׁם גָּדוֹל וַיִּרְכַּב אַחְאָב וַיֵּלֶךְ יִזְרְעֶאלָה: וַהֲוָה עַד דְּמִזְדָרַז וְנָחִית וּשְׁמַיָּא אִתְחַפִּיהוּ עֲנָנָא וְרוּחָא וַהֲוָה מָטָר סָגֵי וְרָכִיב אַחְאָב וַאֲזַל לְיִזְרְעֵאל :

 רש''י   עד כה ועד כה . בתוך שהלך השליח ובתוך שאסר המרכבה , והשמים התקדרו :

---

כתובים - משלי - פרק יט

(יז) מַלְוֵה יְהוָה חוֹנֵן דָּל וּגְמֻלוֹ יְשַׁלֶּם לוֹ: מַן דְּבָעֵי דִנְזִיף לֵאלָהָא מִתְרְחֵם עַל מִסְכְּנָא וּפוּרְעֲנוּתָא טָבְתָא מְשַׁלֵם לֵיהּ :

 רש''י   מלוה ה' חונן דל וגמולו ישלם לו . כשיחלה ויטה למות צדקתו מליצה עליו לפני מדת הדין לומר העני היתה נפשו מפרכסת לצאת ברעב וזה פרנסה והחזיר' לגופה אף אני אחזיר לו נפשו :

(יח) יַסֵּר בִּנְךָ כִּי יֵשׁ תִּקְוָה וְאֶל הֲמִיתוֹ אַל תִּשָּׂא נַפְשֶׁךָ: רְדֵי בְרָךְ מְטוּל דְּאִית סִכְוְיָא וּלְמִיתוּתֵיהּ לָא תְרִים נַפְשָׁךְ :

 רש''י   יסר בנך כי יש תקוה ואל המיתו אל תשא נפשך . אל תכהו מכת מות :

(יט) (גרל) גְּדָל חֵמָה נֹשֵׂא עֹנֶשׁ כִּי אִם תַּצִּיל וְעוֹד תּוֹסִף: גַבְרָא חֶמְתָּנָא מְקַבֵּל תַּכָּא וּכְמָה דְמִתְעֲלֵי עַל טוּעֲנֵיהּ מוֹסִיף :

 רש''י   גדל חמה נשא עונש וגו' . אם תעביר על חמתך ותציל את שונאך אם ראית רעה באה לו עוד תוסיף ימים וטובה :

(כ) שְׁמַע עֵצָה וְקַבֵּל מוּסָר לְמַעַן תֶּחְכַּם בְּאַחֲרִיתֶךָ: שְׁמַע עֵצְתָא וְקַבֵּל מַרְדּוּתָא מְטוּל דְּתִתְחַכַּם בְּסוֹפָךְ : (כא) רַבּוֹת מַחֲשָׁבוֹת בְּלֶב אִישׁ וַעֲצַת יְהוָה הִיא תָקוּם: סַגִיאָן מַחְשְׁבָתָא בְּלִבֵּיהּ דְּגַבְרָא וְעֵצְתָא דֶּאֱלָהָא הִיא תְקוּם :

---

משנה מנחות פרק ז

א. הַתּוֹדָה הָיְתָה בָאָה חָמֵשׁ סְאִין יְרוּשַׁלְמִיּוֹת, שֶׁהֵן שֵׁשׁ מִדְבָּרִיּוֹת, שְׁתֵּי אֵיפוֹת, וְהָאֵיפָה שָׁלשׁ סְאִין, עֶשְׂרִים עִשָּׂרוֹן, עֲשָׂרָה לֶחָמֵץ וַעֲשָׂרָה לַמַּצָה. עֲשָׂרָה לֶחָמֵץ, עִשָּׂרוֹן לְחַלָּה. וַעֲשָׂרָה לַמַּצָה, וּבַמַּצָה שְׁלשָׁה מִינִין, חַלּוֹת וּרְקִיקִין וּרְבוּכָה, נִמְצְאוּ שְׁלשָׁה עֶשְׁרוֹנוֹת וּשְׁלִישׁ לְכָל מִין, שָׁלשׁ חַלּוֹת לְעִשָּׂרוֹן. בְּמִדָּה יְרוּשַׁלְמִית הָיוּ שְׁלשִׁים קַב, חֲמִשָּׁה עָשָׂר לֶחָמֵץ, וַחֲמִשָּׁה עָשָׂר לַמַּצָה. חֲמִשָּׁה עָשָׂר לֶחָמֵץ, קַב וָחֵצִי לְחַלָּה. וַחֲמִשָּׁה עָשָׂר לַמַּצָה, וְהַמַּצָה שְׁלשָׁה מִינִין, חַלּוֹת וּרְקִיקִים וּרְבוּכָה, נִמְצְאוּ חֲמֵשֶׁת קַבִּים לְכָל מִין, שְׁתֵּי חַלּוֹת לְקָב:

 ברטנורה   (א) התודה. חמש סאין ירושלמיות שהן שש מדבריות. חמש סאין של ירושלמיות הן שש מאותן שהיו במדבר בימי משה. שהוסיפו על המדה שהיתה בימי משה שתות. דקיימא לן מוסיפין על המדות ואין מוסיפין יותר משתות. ואותו שתות הוא שתות מלבר: שתי איפות. כלומר, הנך שש סאין הם שתי איפות, שהם עשרים עשרון, שהרי בכל איפה עשרה עשרונות: עשרה לחמץ. עשרה עשרונים לעשר חלות חמץ שבתודה: רבוכה. חלוטה במים רותחין קרויה רבוכה. ורמב''ם פירש, רבוכה מרובה בשמן וקלויה בו, לפי שהיה בה שמן כנגד החלות והרקיקים: נמצאו שלשה עשרונות ושליש לכל מין ומין. שבמצה: שלש חלות לעשרון. דהוו להו עשר חלות לשלשה עשרונות ושליש: במדה ירושלמית. שלא היו בה עשרונות אלא קבים, הוו הנך חמש סאין שלשים קבין. שהסאה ששה קבים. ובגמרא בברייתא מייתי מגזירה שוה שכל מין ומין מארבעה מינים שבתודה היו באים עשר חלות, ואמרו, נאמר כאן והקריב ממנו אחד מכל קרבן תרומה לה', ונאמר בתרומת מעשר [ממנו] תרומה לה', מה להלן אחד מעשר, אף כאן אחד מעשר. ולמדנו שמין אחד של חמץ היה עשרה עשרונים כנגד שלשה מינים של מצה, כדכתיב (ויקרא ז) על לחם חמץ, אמרה תורה כנגד חמץ הבא מצה:

ב. הַמִּלּוּאִים הָיוּ בָאִים כְּמַצָה שֶׁבַּתּוֹדָה, חַלּוֹת וּרְקִיקִים וּרְבוּכָה. הַנְּזִירוּת הָיְתָה בָאָה שְׁתֵּי יָדוֹת כְּמַצָה שֶׁבַּתּוֹדָה, חַלּוֹת וּרְקִיקִים, וְאֵין בָּהּ רְבוּכָה, נִמְצְאוּ עֲשָׂרָה קַבִּים יְרוּשַׁלְמִיּוֹת, שֶׁהֵן שִׁשָּׁה עֶשְׂרוֹנוֹת וַעֲדוּיָן. וּמִכֻּלָּן הָיָה נוֹטֵל אֶחָד מֵעֲשָׂרָה תְּרוּמָה, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא ז), וְהִקְרִיב מִמֶּנּוּ אֶחָד מִכָּל קָרְבָּן תְּרוּמָה לַה'. אֶחָד, שֶׁלֹּא יִטּוֹל פָּרוּס. מִכָּל קָרְבָּן, שֶׁיְּהוּ כָל הַקָּרְבָּנוֹת שָׁוִין, וְשֶׁלֹּא יִטּוֹל מִקָּרְבָּן לַחֲבֵרוֹ. לַכֹּהֵן הַזּוֹרֵק אֶת דַּם הַשְּׁלָמִים לוֹ יִהְיֶה, וְהַשְּׁאָר נֶאֱכָל לַבְּעָלִים:

 ברטנורה   (ב) המלואים. שהיו בימי משה כשנתחנך אהרן ובניו לכהונה: היו באים כמצה שבתודה חלות ורקיקים ורבוכה. דכתיב במלואים (ויקרא ח) ומסל המצות אשר לפני ה' לקח חלת מצה אחת וחלת לחם שמן אחת ורקיק אחד, חלת מצה אלו חלות, וחלת לחם שמן זו רבוכה דמוסיף בה שמן כנגד חלות ורקיקים, ורקיק זה רקיק: נזירות. לחמי נזיר, שנאמר (במדבר ו) וסל מצות סולת חלות בלולות בשמן ורקיקי מצות משוחים בשמן. ורבוכה לא הוזכר שם: שני ידות. שני חלקים של מיני מצה שבתודה היו בנזירות. וכדמפרש ואזיל: נמצאו. לנזירות: עשרה קבין. שהרי בשלשה מיני מצה שבתודה היו חמשה עשר קבין, והוו להו עשרה שני ידות של חמשה עשר: שהן ששה עשרונות ועדוין. כלומר, ועוד שנוסף עליהן. שהרי היו שלשה עשרונים ושליש לכל מין כדאמרן לעיל גבי מצה שבתודה, נמצא לשני מינים ששה עשרונות ושני שלישי עשרון. והיינו דקאמר ששה עשרונות ועדוין: ומכולן. מכל ארבעה מינים שבתודה היו הכהנים נוטלים אחד מעשרה תרומה: שלא יטול פרוס. שבור וחתוך: שיהיו כל הקרבנות שוין. המינים יהיו שוין, עשר חלות לכל מין: שלא יטול תרומה מקרבן על חברו. שאם היו ממין זה חמשה וממין זה חמשה עשר, נמצא מפריש מזה על זה:

ג. הַשּׁוֹחֵט אֶת הַתּוֹדָה בִּפְנִים, וְלַחְמָהּ חוּץ לַחוֹמָה, לֹא קָדַשׁ הַלֶּחֶם. שְׁחָטָהּ עַד שֶׁלֹּא קָרְמוּ בַּתַּנּוּר, וַאֲפִלּוּ קָרְמוּ כֻלָּן חוּץ מֵאֶחָד מֵהֶן, לֹא קָדַשׁ הַלֶּחֶם. שְׁחָטָהּ חוּץ לִזְמַנָּהּ וְחוּץ לִמְקוֹמָהּ, קָדַשׁ הַלֶּחֶם. שְׁחָטָהּ וְנִמְצֵאת טְרֵפָה, לֹא קָדַשׁ הַלֶּחֶם. שְׁחָטָהּ וְנִמְצֵאת בַּעֲלַת מוּם, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, קָדַשׁ, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, לֹא קָדַשׁ. שְׁחָטָהּ שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ, וְכֵן אֵיל הַמִּלוּאִים וְכֵן שְׁנֵי כִבְשֵׂי עֲצֶרֶת שֶׁשְּׁחָטָן שֶׁלֹּא לִשְׁמָן, לֹא קָדַשׁ הַלָּחֶם:

 ברטנורה   (ג) השוחט את התודה בפנים. לפנים מן העזרה: ולחמה חוץ לחומה. בגמרא מוקמינן לה חוץ לחומת בית פאגי. רבותי פירשו חוץ לחומה החיצונה של ירושלים. [אבל חוץ לעזרה קדוש]. ואע''ג דכתיב (ויקרא ז) והקריב על זבח התודה חלות, דמשמע לכאורה שיהא הלחם אצלה בשעת זביחה, לא דרשינן על בסמוך. והרמב''ם גורס בית בגי. ומפרש שהוא מקום קרוב להר הבית אלא שהוא חוץ לחומת הר הבית ושם אופים המנחות, ועל שם כך היו קורים לו בית בגי, לשון פת בג המלך: עד שלא קרמו בתנור. לאו לחם נינהו אלא עיסה בעלמא: שחטה. על מנת לאכלה חוץ לזמנה, קדש הלחם ונפגל. על מנת לאכלה חוץ למקומה, קדש הלחם ונפסל. וטעמא דקדש הלחם, משום דפסולו בקודש, וקיימא לן כל שפסולו בקודש הקודש מקבלו: שחטה ונמצאת טריפה לא קדש הלחם. דפסולו קודם שחיטה הוא: שחטה ונמצאת בעלת מום רבי אליעזר אומר קדש. בגמרא מוקי לה בדוקין שבעין, דבכי האי מומא סבר רבי אליעזר דאם עלו לא ירדו הואיל ואין מומן ניכר, הלכך קדש הלחם. ואין הלכה כרבי אליעזר: שלא לשמה. לא קדש הלחם, דכתיב (ויקרא ז) על חלות לחם חמץ יקריב קרבנו על זבח תודת שלמיו, על זבח שנזבח לשם תודת שלמיו: וכן איל המלואים. לפי שהם היו תחלה לכל הקרבנות, נקט איל המלואים. והוא הדין לאיל נזיר. דמלואים כקרבן יחיד הן חשובים:

ד. נְסָכִין שֶׁקָּדְשׁוּ בַכֶּלִי וְנִמְצָא הַזֶּבַח פָּסוּל, אִם יֵשׁ שָׁם זֶבַח אַחֵר, יִקְרְבוּ עִמּוֹ. וְאִם לָאו, יִפָּסְלוּ בְלִינָה. וַלֶד תּוֹדָה וּתְמוּרָתָהּ, וְהַמַּפְרִישׁ תּוֹדָתוֹ וְאָבְדָה וְהִפְרִישׁ אַחֶרֶת תַּחְתֶּיהָ, אֵינָן טְעוּנִין לֶחֶם, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא ז), וְהִקְרִיב עַל זֶבַח הַתּוֹדָה, הַתּוֹדָה טְעוּנָה לֶחֶם, וְלֹא וְלָדָהּ וְלֹא חֲלִיפָתָהּ וְלֹא תְמוּרָתָהּ טְעוּנִין לָחֶם:

 ברטנורה   (ד) נסכים שקדשו בכלי. לאו דוקא בכלי. שאין נסכים מתקדשים ליפסל ביוצא ובלינה ואע''פ שקדשו בכלי, אלא בשחיטת הזבח, דכתיב זבח ונסכים, הנסכים תלויים בזבח: ונמצא הזבח פסול. שנפסל בזריקה. דאילו בשחיטה נפסל, לא קדשו נסכים: אם יש שם זבח אחר יקרבו עמו. בנסכים של צבור מוקמינן לה למתניתין, משום דלב בית דין מתנה עליהם, אם הוצרכו לזבח זה הוצרכו ואם לאו יהיו לזבח אחר, אבל בנסכים של יחיד אין כשרים לזבח אחר. ואפילו נסכים של צבור אין קרבים עם זבח אחר אלא אם כן היה אותו זבח זבוח כשנפסל הזבח הראשון. אבל אם לא היה זבוח בשעה שנפסל הזבח הראשון, אין קרבים עם הזבח האחר. ומתניתין חסורי מחסרא והכי קתני, יקרבו עמו, במה דברים אמורים שהיה זבח זבוח באותה שעה, אבל אם לא היה זבח זבוח באותה שעה, נעשה כמו שנפסלו בלינה ופסולים. והכי מפרשא מתניתין בגמרא. וכל זמן שלא נתקדשו נסכים בכלי, אע''פ שנשחט הזבח, יכולים להקריב נסכים אפילו אחר כמה ימים. דקיימא לן מביא אדם קרבנו היום ונסכו אפילו אחר כמה ימים. בין נסכים של יחיד בין נסכים של צבור. וכן מצורע מביא אשמו היום, ולוג שמן שלו לאחר כמה ימים: ולד תודה. שהפריש תודה מעוברת וילדה: וכן המפריש תודתו ואבדה והפריש אחרת תחתיה אינה טעונה לחם. הראשונה, אם נמצאת לאחר הקרבת שניה. וכן שניה אם נמצאת הראשונה קודם הקרבתה והקריב ראשונה, שוב אין השניה טעונה לחם: חליפתה. היינו מפריש תודה ואבדה והפריש אחרת תחתיה: תמורתה. כגון שעומדת בעין ואומר זו תמורת זו, וכתיב (ויקרא כז) והיה הוא ותמורתו יהיה קודש:

ה. הָאוֹמֵר הֲרֵי עָלַי תּוֹדָה, יָבִיא הִיא וְלַחְמָהּ מִן הַחֻלִּין. תּוֹדָה מִן הַחֻלִּין וְלַחְמָהּ מִן הַמַּעֲשֵׂר, יָבִיא הִיא וְלַחְמָהּ מִן הַחֻלִּין. תּוֹדָה מִן הַמַּעֲשֵׂר וְלַחְמָהּ מִן הַחֻלִּין, יָבִיא. (הַתּוֹדָה) הִיא וְלַחְמָהּ מִן הַמַּעֲשֵׂר, יָבִיא. וְלֹא יָבִיא מֵחִטֵּי מַעֲשֵׂר שֵׁנִי, אֶלָּא מִמְּעוֹת מַעֲשֵׂר שֵׁנִי:

 ברטנורה   (ה) יביא היא ולחמה מן החולין. ולא מן המעשר. דכיון דאמר הרי עלי, הוי ליה דבר שבחובה, וכל דבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין: ואם אמר הרי עלי תודה מן החולין ולחמה מן המעשר יביא היא ולחמה מן החולין. דלחם נגרר אחר תודה, וכיון דאמר הרי עלי תודה מן החולין, בעל כרחיה איחייב ליה בלחם, הלכך האי דמהדר ואמר לחמה מן המעשר לאו כלום הוא: תודה מן המעשר ולחמה מן החולין יביא. כלומר, יביא כמו שנדר. ולאו חובה. דכל שכן אם יביא שניהם מן החולין דשפיר עבד. אלא אם רצה להביא כמו שנדר, יביא: ולא יביא הלחם מחטי מעשר שני עצמו. דלחם דומיא דשלמים בעינן, מה שלמים ממעות מעשר שני ולא ממעשר שני עצמו, אף לחם כן:

ו. מִנַּיִן לָאוֹמֵר הֲרֵי עָלַי תּוֹדָה, שֶׁלֹּא יָבִיא אֶלָּא מִן הַחֻלִּין, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים טז), וְזָבַחְתָּ פֶּסַח לַה' אֱלֹהֶיךָ צֹאן וּבָקָר, וַהֲלֹא אֵין פֶּסַח בָּא אֶלָּא מִן הַכְּבָשִׂים וּמִן הָעִזִּים. אִם כֵּן לָמָּה נֶאֱמַר צֹאן וּבָקָר, אֶלָּא לְהַקִּישׁ כָּל הַבָּא מִן הַבָּקָר וּמִן הַצֹאן לַפֶּסַח, מָה הַפֶּסַח שֶׁהוּא בָא בְחוֹבָה אֵינוֹ בָא אֶלָּא מִן הַחֻלִּין, אַף כָּל דָּבָר שֶׁהוּא בָא בְחוֹבָה, לֹא יָבוֹא אֶלָּא מִן הַחֻלִּין. לְפִיכָךְ, הָאוֹמֵר הֲרֵי עָלַי תּוֹדָה, הֲרֵי עָלַי שְׁלָמִים, הוֹאִיל וְהֵם בָּאִים חוֹבָה, לֹא יָבוֹאוּ אֶלָּא מִן הַחֻלִּין. וְהַנְּסָכִים בְּכָל מָקוֹם לֹא יָבוֹאוּ אֶלָּא מִן הַחֻלִּין:

 ברטנורה   (ו) מה פסח שהוא בא בחובה אינו בא אלא מן החולין. דפסח מצרים לא בא אלא מן החולין, שעדיין לא היתה להם שום תבואת מעשר שני שאין מעשר אלא משנכנסו לארץ, ומה פסח מצרים לא בא אלא מן החולין, אף פסח דורות אינו בא אלא מן החולין, שהרי הוא אומר (שמות יג) ועבדת את העבודה הזאת בחודש הזה, שיהו כל עבודת החודש הזה כזה של מצרים: אף כל דבר דבחובה נמי וכו'. לפיכך, האומר הרי עלי תודה או שלמים הואיל והן באים חובה דקאמר הרי עלי, לא יביא אלא מן החולין: והנסכים. אפילו אמר הרי עלי להביא ממעשר, לא יביא אלא מן החולין. דכי שרא רחמנא לאתויי שלמים ממעשר הני מילי שלמים גופייהו דבני אכילה נינהו, אבל נסכים דכליל הם, לא יביאו מן המעשר:

---

גמרא מנחות דף צ''ט ע''א

מְנָא לָן דְּמַעֲלִין בַּקֹּדֶשׁ אָמַר רִבִּי אַחָא בַר יַעֲקֹב דְּאָמַר קְרָא (במדבר י''ז) אֵת מַחְתּוֹת הַחַטָּאִים הָאֵלָּה בְּנַפְשׁוֹתָם וְעָשׂוּ אוֹתָם רִקּוּעֵי פַחִים צִפּוּי לַמִּזבֵּחַ וְגוֹ' בַּתְּחִלָּה תַּשְׁמִישֵׁי מִזְבֵּחַ וְעַכְשָׁיו גּוּפוֹ שֶׁל מִזְבֵּחַ. (דברים י') אֲשֶׁר שִׁבַּרְתָּ וְשַׂמְתָּם בָּאָרוֹן תָּנֵי רַב יוֹסֵף מְלַמֵּד שֶׁהַלּוּחוֹת וְשִׁבְרֵי לוּחוֹת מוּנָחִין בָּאָרוֹן מִכָאן לְתַלְמִיד חָכָם שֶׁשָּׁכַח תַּלְמוּדוֹ מֵחֲמַת אוֹנְסוֹ שֶׁאֵין נוֹהֲגִין בּוֹ מִנְהַג בִּזָּיוֹן. אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ פְּעָמִים שֶׁבִּטוּלָהּ שֶׁל תּוֹרָה זוּ הִיא יְסוֹדָהּ (שמות ל''ד) דִּכְתִיב אֲשֶׁר שִׁבַּרְתָּ אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶה יְיַשָׁר כֹּחֲךָ שֶׁשִּׁבַּרְתָּ. וְאָמַר רֵישׁ לָקִישׁ תַּלְמִיד חָכָם שֶׁסָּרַח אֵין מְבַזִּין אוֹתוֹ בְּפַרְהֶסְיָא שֶׁנֶּאֱמַר (הושע ד') וְכָשַׁלְתָּ הַיּוֹם וְכָשַׁל גַּם נָבִיא עִמְּךָ לָיְלָה. כַּסֵּהוּ כַּלַּיְלָה. וְאָמַר רֵישׁ לָקִישׁ כָּל הַמְשַׁכֵּחַ דָּבָר אֶחָד מִלִּמּוּדוֹ עוֹבֵר בְּלָאו. שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ד') רַק הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמוֹר נַפְשְׁךָ מְאֹד פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת הַדְּבָרִים וְכִדְרִבִּי אָבִין אָמַר רִבִּי אִילְעָא דְּאָמַר רִבִּי אָבִין אָמַר רִבִּי אִילְעָא כָּל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר הִשָּׁמֶר פֶּן וְאַל אֵינוֹ אֶלָּא לֹא תַעֲשֶׂה. רְבִינָא אָמַר הִשָּׁמֶר וּפֶן שְׁנֵי לָאוִין נִינְהוּ. רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק אָמַר בִּשְׁלשָה לָאוִין שֶׁנֶּאֱמַר הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמוֹר נַפְשְׁךָ מְאֹד פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת הַדְּבָרִים יָכוֹל אֲפִלּוּ מֵחֲמַת אוֹנְסוֹ תַּלְמוּד לוֹמַר וּפֶן יָסוּרוּ מִלְּבָבְךָ בִּמְסִירָם מִלִּבּוֹ הַכָּתוּב מְדַבֵּר. רִבִּי דוּסְתָּאי בַּר יַנַאי אָמַר יָכוֹל אֲפִלּוּ תָּקְפָה עָלָיו מִשְׁנָתוֹ תַּלְמוּד לוֹמַר רַק. רִבִּי יוֹחָנָן וְרִבִּי אֶלְעָזָר דְּאַמְרֵי תַּרְוַויְיהוּ תּוֹרָה נִתְּנָה בְּאַרְבָּעִים וּנְשָׁמָה נוֹצְרָה לְאַרְבָּעִים כָּל הַמְשַׁמֵּר אֶת הַתּוֹרָה נִשְׁמָתוֹ מִשְׁתַּמֶּרֶת וְכָל שֶׁאֵינוֹ מְשַׁמֵּר אֶת הַתּוֹרָה אֵין נִשְׁמָתוֹ מִשְׁתַּמֶּרֶת. תָּנָא דְבֵי רִבִּי יִשְׁמָעֵאל מָשָׁל לְאָדָם שֶׁמָּסַר צִפּוֹר דְּרוֹר לְעַבְדּוֹ וְאָמַר לֵיהּ כִּמְדוּמֶה אַתָּה שֶׁאִם אַתָּה מְאַבְּדָהּ שֶׁאֲנִי נוֹטֵל מִמָּךְ אִיסָר בְּדָמֶיהָ נִשְׁמָתָךְ אֲנִי נוֹטֵל מִמָּךְ לְפִיכָךְ כָּל הַמְשַׁמֵּר אֶת הַתּוֹרָה נִשְׁמָתוֹ מִשְׁתַּמֶּרֶת:

 רש''י  אשר שברת ושמתם בארון. שישים השברים בארון: שביטולה של תורה. כגון שמבטל תורה להוצאת המת ולהכנסת כלה: זהו יסודה. כלו' מקבל כאלו יושב ומייסדה ועוסק בה שנאמר אשר שברת ולא אמר ליה בלשון כעס שמע מינה הסכימה עמו דעת השכינה כשביטל תורה ושיברן כיון דנתכוון לטובה: תקפה. שלא יכול להעמיד גרסתו: רק. מיעוט היא: נוצרה לארבעים. צורת הולד לארבעים יום במס' נדה:

---

זוהר תשא דף קצ''ד ע''א

וְקָרָא לוֹ אֹהֶל מוֹעֵד. וְכִי לָא הֲוָה בְקַדְמֵיתָא אֹהֶל מוֹעֵד אֶלָּא בְּקַדְמֵיתָא אֹהֶל סְתָם הַשְׁתָּא אֹהֶל מוֹעֵד. מָאי מוֹעֵד. רִבִּי אֶלְעָזָר אָמַר לְטָב. רִבִּי אַבָּא אָמַר לְבִישׁ. רִבִּי אֶלְעָזָר אָמַר לְטָב. מַה מוֹעֵד דְּאִיהוּ יוֹם חֶדְוָה דְסִיהֲרָא דְאִתּוֹסְפָא בֵּיה קְדוּשָׁה לָא שַׁלְטָא בָּהּ פְּגִימוּתָא אוּף הָכָא קָרֵי לָהּ בִּשְׁמָא דָא לְאַחְזָאָה דְהָא אִתְרְחִיק מִבֵּינַיְיהוּ וְלָא אִתְפְּגִים. וְעַל דָּא וְקָרָא לוֹ אֹהֶל מוֹעֵד כְּתִיב. וְרִבִּי אַבָּא אָמַר לְבִישׁ דְּהָא בְּקַדְמֵיתָא הֲוָה אֹהֶל סְתַם כְּמָה דְאַתְּ אָמַר (ישעי' ל''ג) אֹהֶל בַּל יִצְעָן בַּל יִסַע יְתֵדוֹתָיו לָנֶצַח וְהַשְׁתָּא אֹהֶל מוֹעֵד. בְּקַדְמֵיתָא לְמֵיהַב חַיִּין אֲרוּכִין לְעַלְמָא דְּלָא יִשְׁלוֹט בְּהוּ מוֹתָא. מִכָּאן וּלְהָלְאָה אֹהֶל מוֹעֵד כְּמָה דְאַתְּ אָמַר (איוב ל') וּבֵית מוֹעֵד לְכָל חָי. הַשְׁתָּא אִתְיְיהִיב בֵּיהּ זִמְנָא וְחַיִּין קְצוּבִין לְעַלְמָא בְקַדְמֵיתָא לָא אִתְפְּגִים וְהַשְׁתָּא אִתְפְּגִים. בְּקַדְמֵיתָא חֲבוּרְתָּא וְזִוּוּגָא לְסִיהֲרָא בְּשִׁמְשָׁא דְלָא יַעְדּוּן. הַשְׁתָּא אֹהֶל מוֹעֵד זִוּוּגָא דִילְהוֹן מִזְּמַן לִזְמַן וּבְגִין כַּךְ וְקָרָא לוֹ אֹהֶל מוֹעֵד מַה דְּלָא הֲוָה קוֹדֶם. וְעַל דָּא אֹהֶל מוֹעֵד קָרֵי לֵיהּ דְהָא שַׁרְיָיא בֵיהּ זְמַן קָצִיב לְכָל עַלְמָא. וְעַל דָּא רָזָא דְמִלָּה אִית יְמִינָא לְעֵילָא וְאִית יְמִינָא לְתַתָּא אִית שְׂמָאלָא לְעֵילָא וְאִית שְׂמָאלָא לְתַתָּא. אִית יְמִינָא לְעֵילָא בִקְדוּשָׁה עִלָּאָה וְאִית יְמִינָא לְתַתָּא דְאִיהוּ בְסִטְרָא אַחֲרָא. אִית שְׂמָאלָא לְעֵילָא בִקְדוּשָׁה עִלָּאָה לְאַתְעֲרָא רְחִימוּתָא לְאִתְקַשְּׁרָא סִיהֲרָא בְאָתָר קַדִּישָׁא לְעֵילָא לְאִתְנָהֲרָא. וְאִית שְׂמָאלָא לְתַתָּא דְאַפְרִישׁ רְחִימוּתָא דִלְעֵילָא וְאִתְפְּרִישׁ לָהּ מִלְּאַנְהֲרָא בְשִׁמְשָׁא וּלְאִתְקָרְבָא בַהֲדֵיהּ וְדָא הוּא סִטְרָא דְחִוְיָיא בִישָׁא. דְּכַד שְׁמָאלָא דָא דִּלְתַתָּא אַתְעֲרַת כְּדֵין מָשִׁיךְ לָהּ לְסִיהֲרָא וְאַפְרִישׁ לָהּ מִלְּעֵילָא וְאִתְחַשְׁכַת נְהוֹרָאָה וְאִתְדְבָקַת בְּחִוְיָיא וּכְדֵין שְׁאִיבַת מוֹתָא לְתַתָּא לְכֹלָּא דְאִתְדְּבָקַת בְחִוְיָיא וְאִתְרָחֲקַת מֵאִילָנָא דְחַיֵּי וְעַל דָּא גָרִים מוֹתָא לְכָל עַלְמָא וְדָא הוּא כַּד אִסְתְּאַב מַקְדְּשָׁא עַד זִמְנָא קָצִיב דְּאִתְתְּקָנַת סִיהֲרָא וְתָבַת לְאַנְהָרָא וְדָא הוּא אוֹהֶל מוֹעֵד. וְעַל דָּא יְהוֹשֻׁעַ לָא מִית אֶלָא בְעֵיטָא דְנָחָשׁ דָּא דְקָרִיב וּפָגִים מִשְׁכְּנָא כִדְקַדְמֵיתָא וְדָא הוּא רָזָא דִּכְתִיב וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן נַעַר. דְּאַף עַל גַּב דְּאִיהוּ נַעַר לְתַתָּא לְקַבְּלָא נְהוֹרָא לֹא יָמִישׁ מִתּוֹךְ הָאֹהֶל כְּמָה דְּאִתְפְּגִים דָּא הָכִי נָמֵי אִתְפְּגִים דָּא. אַף עַל גַּב דְּזִינָא קַדִּישָׁא הֲוָה לֵיה כֵּיוַן דְּאִתְפְּגִים סִיהֲרָא הָכִי הוּא וַדָּאי לָא אִשְׁתְּזִיב בִּלְחוֹדוֹי מִנֵּיהּ מֵהַהוּא גוֹוָונָא מַמָּשׁ וְהָא אִתְמָר זַכָּאִין אִינוּן צַדִיקַיָּיא דְיַדְעִין רָזִין דְּאוֹרַיְיתָא וּמִתְדַבְּקִין בָּהּ בְּאוֹרַיְיתָא וּמְקַיְּימִין קְרָא דִּכְתִיב (יהושע א') וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה וְגוֹמֵר וּבְגִינָהּ יִזְכוּן לְחַיֵּי עַלְמָא דְאָתֵי דִּכְתִיב (דברים ל') כִּי הוּא חַיֶּיךָ וְאֹרֶךְ יָמֶיךָ וְגוֹמֵר בילא''ו:

 תרגום הזוהר  וְקָרָא לוֹ אֹהֶל מוֹעֵד. שׁוֹאֵל, וְכִי מִתְּחִלָּה לֹא הָיָה אֹהֶל מוֹעֵד. וּמֵשִׁיב, אֶלָּא מִתְּחִלָּה הָיָה אֹהֶל סְתָם, עַתָּה קָרָא לוֹ אֹהֶל מוֹעֵד, מַהוּ מוֹעֵד. רַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר, לְטוֹב. רַבִּי אַבָּא אָמַר, לָרַע. רַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר לְטוֹב, מַה מּוֹעֵד, שֶׁהוּא יוֹם שִׂמְחָה שֶׁל הַלְּבָנָה, שֶׁנִּתּוֹסְפָה בָּהּ קְדֻשָּׁה, וְאֵינוֹ שׁוֹלֵט בָּהּ פְּגָם, אַף כָּאן קָרָא לָהּ בְּשֵׁם זֶה, מוֹעֵד, לְהַרְאוֹת, נִתְרַחֵק מִבֵּינֵיהֶם וְלֹא נִפְגָם. וְעַל כֵּן וְקָרָא לוֹ אֹהֶל מוֹעֵד כָּתוּב. וְרַבִּי אַבָּא אָמַר, לָרַע. כִּי מִתְּחִלָּה הָיָה, הַמַּלְכוּת, אֹהֶל סְתָם. כְּדִכְתִיב אֹהֶל בַּל יִצְעָן בַּל יִסַּע יְסוֹדוֹתָיו לָנֵצַח. וְעַתָּה הוּא אֹהֶל מוֹעֵד, בַּתְּחִלָּה הָיָה הָאֹהֶל, נוֹתֶנֶת חַיִּים אֲרֵכִּים לָעוֹלָם, שֶׁלֹּא יִשְׁלֹט בָּהֶם הַמָּוֶת, מִכָּאן וּלְהָלְאָה אֹהֶל מוֹעֵד, כְּדִכְתִיב, וּבֵית מוֹעֵד לְכָל חָי, כִּי עַתָּה נִתָּן בָּהּ זְמָן וְחַיִּים קְצוּבִים בִּשְׁבִיל הָעוֹלָם. בַּתְּחִלָּה לֹא הָיָה בָּהּ פְּגָם וְעַתָּה נִפְגְּמָה. בַּתְּחִלָּה הָיָה חִבּוּר וְזִוּוּג אֶל הַלְּבָנָה, בְּשִׁמְשָׁא, שֶׁאֵינוֹ נִפְסָק, עַתָּה הַזִּוּוּג שֶׁלָּהֶם הוּא מִזְּמָן לִזְמָן, וּמִשּׁוּם זֶה, וְקָרָא לוֹ אֹהֶל מוֹעֵד, מַה שֶּׁלֹּא הָיָה מִקֹּדֶם. וְעַל כֵּן קָרָא לָהּ אֹהֶל מוֹעֵד, כִּי שׁוֹרֶה בָּהּ זְמָן קָצוּב שֶׁל חַיִּים לְכָל הָעוֹלָם. וְעַל כֵּן סוֹד הַדָּבָר, יֵשׁ יָמִין לְמַעְלָה וְיֵשׁ יָמִין לְמַטָּה, יֵשׁ שְׂמֹאל לְמַעְלָה וְיֵשׁ שְׂמֹאל לְמַטָּה. וּמְפָרֵשׁ, יֵשׁ יָמִין לְמַעְלָה, הַיְנוּ בַּקְּדֻשָּׁה הָעֶלְיוֹנָה. וְיֵשׁ יָמִין לְמַטָּה, שֶׁהוּא בַּסִּטְרָא אָחֳרָא. יֵשׁ שְׂמֹאל לְמַעְלָה, הַיְנוּ בַּקְּדֻשָּׁה הָעֶלְיוֹנָה, לְעוֹרֵר אַהֲבָה, שֶׁתִּתְקַשֵּׁר הַלְּבָנָה, שֶׁהוּא הַמַּלְכוּת, בְּמָקוֹם קָדוֹשׁ לְמַעְלָה, בְּזָ''א, כְּדֵי שֶׁתָּאִיר. וְיֵשׁ שְׂמֹאל לְמַטָּה, הַמַּפְרִיד אֶת הָאַהֲבָה הָעֶלְיוֹנָה וּמַפְרִיד אוֹתָהּ, אֶת הַמַּלְכוּת, מִלְּהָאִיר עַל יְדֵי הַשֶּׁמֶשׁ וּמִלְּהִתְקָרֵב אֵלָיו. וְזֶה הוּא הַצַד שֶׁל נָחָשׁ הָרַע. כִּי כְּשֶׁהַשְׂמֹאל הַזֶּה שֶׁל מַטָּה מִתְעוֹרֵר אָז, מוֹשֵׁךְ אֶצְלוֹ הַלְּבָנָה, וּמַפְרִידָהּ מִלְּמַעְלָה, מִזָ''א, וְאוֹרָהּ נֶחֱשָׁךְ, וּמִתְדַבֶּקֶת בַּנָּחָשׁ, וְאָז שׁוֹאֶבֶת מָוֶת לְמַטָּה לְכָל אֵלּוּ שֶׁנִּדְבְּקוּ בַּנָּחָשׁ וְנִתְרַחֲקוּ מֵעֵץ הַחַיִּים. וְעַל כֵּן גָּרַם מָוֶת לְכָל הָעוֹלָם. עַל יְדֵי הַחֵטְא שֶׁל עֵץ הַדַּעַת. וְזֶה הוּא שֶׁנִּטְמָא הַמִּקְדָּשׁ, שֶׁהוּא הַמַּלְכוּת. עַד זְמָן מְסֻיָּם שֶׁהַלְּבָנָה מִתְתַּקֶּנֶת וְחוֹזֶרֶת לְהָאִיר. וְזֶה הוּא שֶׁנִּקְרֵאת אֹהֶל מוֹעֵד. וְעַל כֵּן יְהוֹשֻׁעַ לֹא מֵת אֶלָּא בְּעֵצָה שֶׁל הַנָּחָשׁ הַזֶּה שֶׁקָּרַב וּפָגַם הַמִּשְׁכָּן, שֶׁהִיא הַמַּלְכוּת, כְּמִקֹּדֶם לָכֵן. וְזֶה הוּא סוֹד שֶׁכָּתוּב, יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן נַעַר, שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁהוּא נַעַר לְמַטָּה, דְּהַיְנוּ בִּבְחִינַת מַטַּטְרוֹן שֶׁנִּקְרָא נַעַר, הַמְּקַבֵּל אוֹר מִן הַמַּלְכוּת, לֹא יָמִישׁ מִתּוֹךְ הָאֹהֶל, שֶׁפֵּרוּשׁוֹ, שֶׁהוּא דּוֹמֶה לְהָאֹהֶל, שֶׁהִיא הַמַּלְכוּת, וּכְמוֹ שֶׁנִּפְגָּם זֶה הָאֹהֶל, כָּךְ נִפְגָּם זֶה, יְהוֹשֻׁעַ, אַף עַל פִּי שֶׁהָיָה לוֹ הָעֲדִי הַקָּדוֹשׁ מֵהַר סִינַי, כִּי כֵּיוָן שֶׁנִּפְגְּמָה הַלְּבָנָה כָּךְ הוּא וַדַּאי שֶׁלֹּא נִצָל בִּלְבַדּוֹ מִמֶּנָּהּ, מֵאוֹתוֹ הַפְּגָם מַמָּשׁ. וּכְבָר לָמַדְנוּ. אַשְׁרֵי הֵם הַצַדִּיקִים הַיּוֹדְעִים סוֹדוֹת הַתּוֹרָה וּמִתְדַבְּקִים בַּתּוֹרָה, וּמְקַיְּמִים הַמִּקְרָא שֶׁכָּתוּב, וְהָגִיתָ בוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה. וּבִשְׁבִילָהּ יִזְכּוּ לְחַיֵּי עוֹלָם הַבָּא. שֶׁכָּתוּב, כִּי הוּא חַיֶּיךְ וְאוֹרֶךְ יָמֶיךְ וְגוֹ'. בָּרוּךְ יְיָ לְעוֹלָם אָמֵן וְאָמֵן:

---

הלכה פסוקה

הרמב''ם הלכות תפלה פרק א'

א. עֶזְרָא וּבֵית דִּינוֹ תִּקְנוּ שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה בְרָכוֹת עַל הַסֵּדֶר שָׁלשׁ רִאשׁוֹנוֹת שֶׁבַח לַה' וְשָׁלש אַחֲרוֹנוֹת הוֹדָיָה וְאֶמְצָעִיּוֹת יֵשׁ בָּהֵן שַׁאֲלַת כָּל הַדְּבָרִים שֶׁהֵן כְּמוֹ אָבוֹת לְכָל חֶפְצֵי אִישׁ וָאִישׁ וּלְצָרְכֵי הַצִבּוּר כֻּלָּן כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ עֲרוּכוֹת בְּפִי הַכֹל וְיִלְמְדוּ אוֹתָן וְתִהְיֶה תְּפִלַּת אֵלּוּ הָעִלְּגִים תְּפִלָּה שְׁלֵמָה כִּתְפִלַת בַּעַל הַלָּשׁוֹן הַצָחָה. וּמִפְּנֵי עִנְיַן זֶה תִּקְנוּ כָּל הַבְּרָכוֹת וְהַתְּפִלּוֹת מְסוּדָרוֹת בְּפִי כָל יִשְׂרָאֵל כְּדֵי שֶׁיְּהֵא עִנְיַן כָּל בְּרָכָה עָרוּךְ בְּפִי הָעִלֵּג. וְכֵן תִּקְנוּ שֶׁיְּהֵא מִנְיַן הַתְּפִלוֹת כְּמִנְיַן הַקָּרְבָּנוֹת שְׁתֵּי תְּפִלּוֹת בְּכָל יוֹם כְּנֶגֶד שְׁנֵי תְמִידִין וְכָל יוֹם שֶׁיֵּשׁ קָרְבַּן מוּסָף. תִּקְנוּ בּוֹ תְּפִילָה שְׁלִישִׁית כְּנֶגֶד קָרְבָּן מוּסָף וּתְפִלָּה שֶׁהִיא כְּנֶגֶד תָּמִיד שֶׁל בֹּקֶר הִיא הַנִקְרֵאת תְּפִלַּת הַשַּׁחַר. וּתְפִלָּה שֶׁכְּנֶגֶד תָּמִיד שֶׁל בֵּין הָעַרְבַּיִם הִיא הַנִּקְרֵאת תְּפִלַּת מִנְחָה וּתְפִלָּה שֶׁכְּנֶגֶד הַמּוּסָפִין הִיא הַנִּקְרֵאת תְּפִלַּת הַמּוּסָפִין:

---

מוסר

מספר שערי קדושה ח''ב שער ד'

תַּאֲוַת הַתַּעֲנוּגִים רָעָה מִכָל הַנִּזְכָּר לְעֵיל כִּי בִּהְיוֹתוֹ גַּרְגְּרָן יְבִיאֵהוּ לִידֵי חֶמְדָה וְגָזֵל וּשְׁבוּעַת שֶׁקֶר וְשִׂנְאַת הַבְּרִיּוֹת וְקִנְאָה דוֹמֶה לְעֵשָׂו שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ (בראשית כ''ה) הַלְעִיטֵנִי נָא וגו' וְעָלָיו נֶאֱמַר (משלי כג) וְשַׂמְתָּ סַכִּין בְּלוֹעֶךָ אִם בַּעַל נֶפֶשׁ אָתָּה כִּי עַל יְדֵי כֵן יֹאכַל נְבֵלוֹת וּטְרֵפוֹת וְכָל מַאֲכָלוֹת אֲסוּרוֹת וּכְתִיב (קהלת ו') כָּל עֲמַל הָאָדָם לְפִיהוּ וּכְתִיב (משלי י''ג) וּבֶטֶן רְשָׁעִים תֶּחְסָר וּכְתִיב (דברים ל''ב) וַיִּשְׁמַן יְשׁוּרוּן וגו' וַיִּטּוֹשׁ אֱלוֹהַ עָשָׂהוּ כִּי מְבִיאוֹ לִכְחוֹשׁ בְּשֵׁם יִתְבָּרַךְ כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (משלי ל') פֶּן אֶשְׂבַּע וְכִחַשְׁתִּי וְאָמַרְתִּי מִי ה' וְעַל כָּל הָעֲבֵירוֹת אֵין הַקָּטָן נֶעֱנַשׁ וּבֶן סוֹרֵר וּמוֹרֶה שֶׁאָכַל טַרְטִימָר בָּשָׂר וַחֲצִי לוֹג יַיִן נִסְקַל וְאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה מִנְהַג הָרְשָׁעִים (ישעי' כ''ב) אָכוֹל בָּשָׂר וְשָׁתוֹת יָיִן וכו' וּכְתִיב (שם) אִם יְכֻפַּר הֶעָוֹן הַזֶּה לָכֶם עַד תְּמוּתוּן וְאָמַר אֵלִיָּהוּ זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה לְרִבִּי יְהוּדָה לֹא תִרְוֵי וְלֹא תֶחֱטָא:

---

כי תשא ליל שישי תורה

צרוף יִהִוִהִ

(לז) וְהַקְּטֹרֶת אֲשֶׁר תַּֽעֲשֶׂה בְּמַתְכֻּנְתָּהּ לֹא תַֽעֲשׂוּ לָכֶם קֹדֶשׁ תִּהְיֶה לְךָ לַֽיהוָֹֽה: וּקְטֹרֶת בּוּסְמִין דִי תַעְבֵּד בִּדְמוּתַהּ לָא תַעְבְּדוּן לְכוֹן קוּדְשָׁא תְּהֵי לָךְ קֳדָם יְיָ:

 רש''י   במתכנתה. במנין סממניה: קדש תהיה לך לה'. שלא תעשנה אלא לשמי:

(לח) אִישׁ אֲשֶׁר יַֽעֲשֶׂה כָמוֹהָ לְהָרִיחַ בָּהּ וְנִכְרַת מֵֽעַמָּֽיו: (ס) גְבַר דִיַעְבֵּד דִכְוָתַהּ לַאֲרָחָא בַהּ וְיִשְׁתֵּצֵי מֵעַמֵּהּ:

 רש''י   להריח בה. אבל עושה אתה במתכנתה משלך כדי למסרה לצבור:

לא (א) וַיְדַבֵּר יְהוָֹה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹֽר: וּמַלִיל יְיָ עִם משֶׁה לְמֵימָר: (ב) רְאֵה קָרָאתִי בְשֵׁם בְּצַלְאֵל בֶּן אוּרִי בֶן חוּר לְמַטֵּה יְהוּדָֽה: חֲזֵי דְרַבֵּיתִי בְשׁוּם בְּצַלְאֵל בַּר אוּרִי בַּר חוּר לְשִׁבְטָא דִיהוּדָה:

 רש''י   קראתי בשם. לעשות מלאכתי, את בצלאל:

(ג) וָֽאֲמַלֵּא אֹתוֹ רוּחַ אֱלֹהִים בְּחָכְמָה וּבִתְבוּנָה וּבְדַעַת וּבְכָל מְלָאכָֽה: וְאַשְׁלֵמִית עִמֵהּ רוּחַ מִן קֳדָם יְיָ בְּחָכְמְתָא וּבְסוּכְלְתָנוּ וּבְמַדַע וּבְכָל עִבִידָא:

 רש''י   בחכמה. מה שאדם שומע מאחרים ולמד: ובתבונה. מבין דבר מלבו, מתוך דברים שלמד: ובדעת. רוח הקדש:

(ד) לַחְשֹׁב מַֽחֲשָׁבֹת לַֽעֲשׂוֹת בַּזָּהָב וּבַכֶּסֶף וּבַנְּחֹֽשֶׁת: לְאַלָפָא אוּמַנְוָן לְמֶעְבַּד בְּדַהֲבָא וּבְכַסְפָּא וּבִנְחָשָׁא:

 רש''י   לחשב מחשבת. אריגת מעשה חשב:

(ה) וּבַֽחֲרֹשֶׁת אֶבֶן לְמַלֹּאת וּבַֽחֲרֹשֶׁת עֵץ לַֽעֲשׂוֹת בְּכָל מְלָאכָֽה: וּבְאָמָנוּת אֶבֶן טָבָא לְאַשְׁלָמָא וּבְנַגָרוּת אָעָא לְמֶעְבַּד בְּכָל עִבִידָא:

 רש''י   ובחרשת. לשון אמנות, כמו (ישעיה מ כ) חרש חכם, ואונקלוס פרש ושנה בפירושן, שחרש אבנים קרוי אמן, וחרש עץ קרוי נגר: למלאת. להושיבה במשבצת שלה במלואה, לעשות המשבצת למדת מושב האבן ועביה:

(ו) וַֽאֲנִי הִנֵּה נָתַתִּי אִתּוֹ אֵת אָֽהֳלִיאָב בֶּן אֲחִֽיסָמָךְ לְמַטֵּה דָן וּבְלֵב כָּל חֲכַם לֵב נָתַתִּי חָכְמָה וְעָשׂוּ אֵת כָּל אֲשֶׁר צִוִּיתִֽךָ: וַאֲנָא הָא יְהָבִית עִמֵהּ יָת אָהֳלִיאָב בַּר אֲחִיסָמָךְ לְשִׁבְטָא דְדָן וּבְלִבָּא כָל חַכִּימֵי לִבָּא יְהָבִית חָכִמְתָא וְיַעְבִּדוּן יָת כָּל דִי פַקֵדִתָּךְ:

 רש''י   ובלב כל חכם לב וגו' . ועוד שאר חכמי לב יש בכם, וכל אשר נתתי בו חכמה ועשו את כל אשר צויתיך:

(ז) אֵת אֹהֶל מוֹעֵד וְאֶת הָֽאָרֹן לָֽעֵדֻת וְאֶת הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עָלָיו וְאֵת כָּל כְּלֵי הָאֹֽהֶל: יָת מַשְׁכַּן זִמְנָא וְיָת אֲרוֹנָא לְסַהֲדוּתָא וְיָת כַּפֻּרְתָּא דִי עֲלוֹהִי וְיָת כָּל מָנֵי מַשְׁכְּנָא:

 רש''י   ואת הארן לעדת. לצורך לוחות העדות:

(ח) וְאֶת הַשֻּׁלְחָן וְאֶת כֵּלָיו וְאֶת הַמְּנֹרָה הַטְּהֹרָה וְאֶת כָּל כֵּלֶיהָ וְאֵת מִזְבַּח הַקְּטֹֽרֶת: וְיָת פָּתוֹרָא וְיָת מָנוֹהִי וְיָת מְנַרְתָּא דָכִיתָא וְיָת כָּל מָנָהָא וְיָת מַדְבְּחָא דִקְטּוֹרֶת בּוּסְמַיָא:

 רש''י   הטהרה. על שם זהב טהור:

(ט) וְאֶת מִזְבַּח הָֽעֹלָה וְאֶת כָּל כֵּלָיו וְאֶת הַכִּיּוֹר וְאֶת כַּנּֽוֹ: וְיָת מַדְבְּחָא דַעֲלָתָא וְיָת כָּל מָנוֹהִי וְיָת כִּיוֹרָא וְיָת בְּסִיסֵהּ: (י) וְאֵת בִּגְדֵי הַשְּׂרָד וְאֶת בִּגְדֵי הַקֹּדֶשׁ לְאַֽהֲרֹן הַכֹּהֵן וְאֶת בִּגְדֵי בָנָיו לְכַהֵֽן: וְיָת לְבוּשֵׁי שִׁמוּשָׁא וְיָת לְבוּשֵׁי קוּדְשָׁא לְאַהֲרֹן כַּהֲנָא וְיָת לְבוּשֵׁי בְנוֹהִי לְשַׁמָשָׁא:

 רש''י   ואת בגדי השרד. אומר אני לפי פשוטו של מקרא אי אפשר לומר שבבגדי כהנה מדבר, לפי שנאמר אצלם ואת בגדי הקדש לאהרן הכהן ואת בגדי בניו לכהן, אלא אלו בגדי השרד, הם בגדי התכלת והארגמן ותולעת שני, האמורין בפרשת מסעות (במדבר ד יב) ונתנו עליו בגד תכלת, (שם יג) ופרשו עליו בגד ארגמן, (שם ח) ופרשו עליהם בגד תולעת שני. ונראין דברי, שנאמר (שמות לט א) ומן התכלת והארגמן ותולעת השני עשו בגדי שרד לשרת בקדש, ולא הזכר שש עמהם, ואם בבגדי כהנה מדבר, לא מצינו באחד מהם ארגמן או תולעת שני בלא שש: בגדי השרד. יש מפרשים לשון עבודה ושרות, כתרגומו לבושי שמושא, ואין לו דמיון במקרא. ואני אומר, שהוא לשון ארמי, כתרגום של קלעים, ותרגום של מכבר, שהיו ארוגים במחט עשוים נקבים נקבים לצידי''ץ בלעז [רשת] :

(יא) וְאֵת שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וְאֶת קְטֹרֶת הַסַּמִּים לַקֹּדֶשׁ כְּכֹל אֲשֶׁר צִוִּיתִךָ יַֽעֲשֽׂוּ: (פ) וְיָת מִשְׁחָא דִרְבוּתָא וְיָת קְטוֹרֶת בּוּסְמַיָא לְקוּדְשָׁא כְּכֹל דִי פַקֵדִתָּךְ יַעְבְּדוּן:

 רש''י   ואת קטרת הסמים לקדש. לצרך הקטרת ההיכל שהוא קדש:

(יב) וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹֽר: וַאֲמַר יְיָ לְמשֶׁה לְמֵימָר: (יג) וְאַתָּה דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אַךְ אֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ כִּי אוֹת הִוא בֵּינִי וּבֵֽינֵיכֶם לְדֹרֹתֵיכֶם לָדַעַת כִּי אֲנִי יְהוָֹה מְקַדִּשְׁכֶֽם: וְאַתְּ מַלֵל עִם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְמֵימַר בְּרַם יָת יוֹמֵי שַׁבַּיָא דִי לִי תִּטְּרוּן אֲרֵי אָת הִיא בֵּין מֵימְרִי וּבֵינֵיכוֹן לְדָרֵיכוֹן לְמִדַע אֲרֵי אֲנָא יְיָ מְקַדִשְׁכוֹן:

 רש''י   ואתה דבר אל בני ישראל. ואתה, אף על פי שהפקדתיך לצוותם על מלאכת המשכן, אל יקל בעיניך לדחות את השבת מפני אותה מלאכה: אך את שבתתי תשמרו. אף על פי שתהיו רדופין וזריזין בזריזות מלאכה שבת אל תדחה מפניה. כל אכין ורקין מיעוטין, למעט שבת ממלאכת המשכן: כי אות הוא ביני וביניכם. אות גדולה היא בינינו שבחרתי בכם, בהנחילי לכם את יום מנוחתי למנוחה: לדעת. האמות [בה] כי אני ה' מקדשכם:

(יד) וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַשַּׁבָּת כִּי קֹדֶשׁ הִוא לָכֶם מְחַֽלְלֶיהָ מוֹת יוּמָת כִּי כָּל הָֽעֹשֶׂה בָהּ מְלָאכָה וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִקֶּרֶב עַמֶּֽיהָ: וְתִטְּרוּן יָת שַׁבְּתָא אֲרֵי קוּדְשָׁא הִיא לְכוֹן מְחַלְלִנַהּ אִתְקְטָלָא יִתְקְטֵל אֲרֵי כָּל דְיַעְבֶּד בַּהּ עִבִידָא וְיִשְׁתֵּצֵי אֲנָשָׁא הַהוּא מִגוֹ עַמֵּהּ:

 רש''י   מות יומת. אם יש עדים והתראה: ונכרתה. בלא התראה: מחלליה. הנוהג בה חול בקדשתה:

(טו) שֵׁשֶׁת יָמִים יֵֽעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן קֹדֶשׁ לַֽיהוָֹה כָּל הָֽעֹשֶׂה מְלָאכָה בְּיוֹם הַשַּׁבָּת מוֹת יוּמָֽת: שִׁתָּא יוֹמִין יִתְעֲבֵד עִבִידָא וּבְיוֹמָא שְׁבִיעָאָה שְׁבַת שַׁבְּתָא קוּדְשָׁא קֳדָם יְיָ כָּל דְיַעְבֵּד עִבִדְתָּא בְּיוֹמָא דְשַׁבְּתָא אִתְקְטָלָא יִתְקְטֵל:

 רש''י   שבת שבתון. מנוחת מרגוע ולא מנוחת עראי: שבת שבתון. לכך כפלו הכתוב לומר שאסור בכל מלאכה, אפלו אוכל נפש, וכן יום הכפורים שנאמר בו (ויקרא כג לב) שבת שבתון הוא לכם, אסור בכל מלאכה, אבל יום טוב לא נאמר בו כי אם ביום הראשון שבתון וביום השמיני שבתון (שם) אסורים בכל מלאכת עבודה, ומתרים במלאכת אוכל נפש: קדש לה'. שמירת קדשתה לשמי ובמצותי:

(טז) וְשָֽׁמְרוּ בְנֵֽי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשַּׁבָּת לַֽעֲשׂוֹת אֶת הַשַּׁבָּת לְדֹֽרֹתָם בְּרִית עוֹלָֽם: וְיִטְרוּן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל יָת שַׁבְּתָא לְמֶעְבַּד יָת שַׁבְּתָא לְדָרֵיהוֹן קְיַם עָלָם: (יז) בֵּינִי וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אוֹת הִוא לְעֹלָם כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה יְהוָֹה אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שָׁבַת וַיִּנָּפַֽשׁ: (ס) בֵּין מֵימְרִי וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אָת הִיא לְעָלָם אֲרֵי שִׁתָּא יוֹמִין עֲבַד יְיָ יָת שְׁמַיָא וְיָת אַרְעָא וּבְיוֹמָא שְׁבִיעָאָה שְׁבַת וְנַח:

 רש''י   וינפש. כתרגומו ונח, וכל לשון נופש והוא לשון נפש, שמשיב נפשו ונשימתו בהרגיעו מטורח המלאכה. ומי שכתוב בו (ישעיה מ כח) לא ייעף ולא ייגע, וכל פעלו במאמר, הכתיב מנוחה לעצמו, לשבר האזן מה שהיא יכולה לשמוע:

(יח)  שני  וַיִּתֵּן אֶל מֹשֶׁה כְּכַלֹּתוֹ לְדַבֵּר אִתּוֹ בְּהַר סִינַי שְׁנֵי לֻחֹת הָֽעֵדֻת לֻחֹת אֶבֶן כְּתֻבִים בְּאֶצְבַּע אֱלֹהִֽים: וִיהַב לְמשֶׁה כַּד שֵׁיצֵי לְמַלָלָא עִמֵהּ בְּטוּרָא דְסִינָי תְּרֵין לוּחֵי סַהֲדוּתָא לוּחֵי אַבְנָא כְּתִיבִין בְּאֶצְבְּעָא דַיְיָ:

 רש''י   ויתן אל משה וגו' . אין מקדם ומאחר בתורה. מעשה העגל קודם לצווי מלאכת המשכן ימים רבים היה, שהרי בשבעה עשר בתמוז נשתברו הלוחות, וביום הכפורים נתרצה הקדוש ברוך הוא לישראל, ולמחרת התחילו בנדבת המשכן והוקם באחד בניסן: ככלתו. ככלתו כתיב חסר, שנמסרה לו תורה במתנה ככלה לחתן, שלא היה יכול ללמוד כלה בזמן מועט כזה. דבר אחר מה כלה מתקשטת בעשרים וארבעה קשוטין, הן האמורים בספר ישעיה (ישעיה ג יח. כד) אף תלמיד חכם צריך להיות בקי בעשרים וארבעה ספרים: לדבר אתו. החקים והמשפטים שבואלה המשפטים: לדבר אתו. מלמד שהיה משה שומע מפי הגבורה וחוזרין ושונין את ההלכה שניהם יחד: לחת. לחת כתיב שהיו שתיהם שוות:

לב (א) וַיַּרְא הָעָם כִּֽי בֹשֵׁשׁ מֹשֶׁה לָרֶדֶת מִן הָהָר וַיִּקָּהֵל הָעָם עַֽל אַֽהֲרֹן וַיֹּֽאמְרוּ אֵלָיו קוּם עֲשֵׂה לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵֽלְכוּ לְפָנֵינוּ כִּי זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶֽעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֹא יָדַעְנוּ מֶה הָיָה לֽוֹ: וַחֲזָא עַמָא אֲרֵי אוֹחַר משֶׁה לְמֵחַת מִן טוּרָא וְאִתְכְּנֵשׁ עַמָא עַל אַהֲרֹן וַאֲמָרוּ לֵהּ קוּם עֲבֵד לָנָא דַחֲלָן דִיְהָכוּן קֳדָמָנָא אֲרֵי דֵין משֶׁה גַבְרָא דִי אַסְקָנָא מֵאַרְעָא דְמִצְרַיִם לָא יְדַעְנָא מָא הֲוָה לֵהּ:

 רש''י   כי בשש משה. כתרגומו, לשון אחור, וכן בשש רכבו, (שופטים ה כח) , ויחילו עד בוש (שם ג כה) כי כשעלה משה להר אמר להם לסוף ארבעים יום אני בא בתוך שש שעות. כסבורים הם, שאותו יום שעלה מן המנין הוא, והוא אמר להם שלמים, ארבעים יום ולילו עמו, ויום עליתו אין לילו עמו, שהרי בשבעה בסיון עלה, נמצא יום ארבעים בשבעה עשר בתמוז. בששה עשר בא השטן וערבב את העולם והראה דמות חשך ואפלה וערבוביא לומר ודאי מת משה, לכך בא ערבוביא לעולם. אמר להם מת משה, שכבר באו שש שעות ולא בא וכו' , כדאיתא במסכת שבת (דף פט) . ואי אפשר לומר שלא טעו אלא ביום המענן בין קודם חצות בין לאחר חצות, שהרי לא ירד משה עד יום המחרת, שנאמר וישכימו ממחרת ויעלו עולות: אשר ילכו לפנינו. אלהות הרבה אוו להם: כי זה משה האיש. כמין דמות משה הראה להם השטן, שנושאים אותו באויר רקיע השמים: אשר העלנו מארץ מצרים. והיה מורה לנו דרך, אשר נעלה בה, עתה צריכין אנו לאלהות, אשר ילכו לפנינו:

(ב) וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אַֽהֲרֹן פָּֽרְקוּ נִזְמֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר בְּאָזְנֵי נְשֵׁיכֶם בְּנֵיכֶם וּבְנֹֽתֵיכֶם וְהָבִיאוּ אֵלָֽי: וַאֲמַר לְהוֹן אַהֲרֹן פְּרִיקוּ קָדָשֵׁי דְדַהֲבָא דִי בְאוּדְנֵי נְשֵׁיכוֹן בְּנֵיכוֹן וּבְנָתֵיכוֹן וְאַיְתִיוּ לְוָתִי:

 רש''י   באזני נשיכם. אמר אהרן בלבו הנשים והילדים חסים על תכשיטיהן, שמא יתעכב הדבר, ובתוך כך יבא משה, והם לא המתינו ופרקו מעל עצמן: פרקו. לשון צווי, מגזרת פרק ליחיד, כמו ברכו, מגזרת ברך:

(ג) וַיִּֽתְפָּֽרְקוּ כָּל הָעָם אֶת נִזְמֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר בְּאָזְנֵיהֶם וַיָּבִיאוּ אֶֽל אַֽהֲרֹֽן: וְאִתְפְּרִיקוּ כָּל עַמָא יָת קָדָשֵׁי דְדַהֲבָא דִי בְאוּדְנֵיהוֹן וְאַיְתִיוּ לְאַהֲרֹן:

 רש''י   ויתפרקו. לשון פריקת משא, כשנטלום מאזניהם נמצאו הם מפורקים מנזמיהם, דישקריי''ר בלעז : את נזמי. כמו מנזמי, כמו (שמות ט כט) כצאתי את העיר, מן העיר:

(ד) וַיִּקַּח מִיָּדָם וַיָּצַר אֹתוֹ בַּחֶרֶט וַֽיַּֽעֲשֵׂהוּ עֵגֶל מַסֵּכָה וַיֹּאמְרוּ אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶֽעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָֽיִם: וּנְסִיב מִידֵיהוֹן וְצַר יָתֵהּ בְּזִיפָא וְעָבְדֵהּ עֵגֶל מַתְּכָא וַאֲמָרוּ אִלֵין דַחַלְתָּךְ יִשְׂרָאֵל דִי אַסְקוּךְ מֵאַרְעָא דְמִצְרָיִם:

 רש''י   ויצר אותו בחרט. יש לתרגמו בשני פנים האחד, ויצר לשון קשירה, בחרט לשון סודר, כמו (ישעיה ג כא) והמטפחות והחריטים, (מלכים ב ה כג) ויצר ככרים כסף בשני חריטים. והשני, ויצר לשון צורה, בחרט כלי אמנות הצורפין, שחורצין וחורטין בו צורות בזהב כעט סופר החורט אותיות בלוחות ופנקסין, כמו (ישעיה ח א) וכתב עליו בחרט אנוש. וזהו שתרגם אנקלוס וצר יתיה בזיפא, לשון זיוף הוא כלי אמנות שחורצין בו בזהב אותיות ושקדים, שקורין בלעז ניאי''ל ומזיפין על ידו חותמת: עגל מסכה. כיון שהשליכו לכור, באו מכשפי ערב רב שעלו עמהם ממצרים ועשאוהו בכשפים ויש אומרים מיכה היה שם שיצא מתוך דמוסי בנין שנתמעך בו במצרים, והיה בידו שם, וטס שכתב בו משה עלה שור, עלה שור, להעלות ארונו של יוסף מתוך נילוס, והשליכו לתוך הכור ויצא העגל: מסכה. לשון מתכת. דבר אחר מאה עשרים וחמשה קנטרין זהב היה בו, כגימטריא של מסכה: אלה אלהיך. ולא נאמר אלה אלהינו, מכאן שערב רב שעלו ממצרים, הם שנקהלו על אהרן, והם שעשאוהו, ואחר כך הטעו את ישראל אחריו:

(ה) וַיַּרְא אַֽהֲרֹן וַיִּבֶן מִזְבֵּחַ לְפָנָיו וַיִּקְרָא אַֽהֲרֹן וַיֹּאמַר חַג לַֽיהוָֹה מָחָֽר: וַחֲזָא אַהֲרֹן וּבְנָא מַדְבְּחָא קֳדָמוֹהִי וּקְרָא אַהֲרֹן וַאֲמַר חַגָא קֳדָם יְיָ מְחָר:

 רש''י   וירא אהרן. שהיה בו רוח חיים, שנאמר (תהלים קו כ) בתבנית שור אוכל עשב, וראה שהצליח מעשה שטן, ולא היה לו פה לדחותם לגמרי: ויבן מזבח. לדחותם: ויאמר חג לה' מחר. ולא היום, שמא יבא משה קודם שיעבדוהו, זהו פשוטו. ומדרשו בויקרא רבה (י, ג) דברים הרבה ראה אהרן, ראה חור בן אחותו, שהיה מוכיחם והרגוהו, וזהו ויבן מזבח לפניו. ויבן מזבוח לפניו. ועוד ראה ואמר מוטב שיתלה בי הסרחון ולא בהם, ועוד ראה ואמר אם הם בונים אותו המזבח, זה מביא צרור וזה מביא אבן, ונמצאת מלאכתן נעשית בבת אחת, מתוך שאני בונה אותו ומתעצל במלאכתי, בין כך ובין כך משה בא: חג לה'. בלבו היה לשמים, בטוח היה שיבא משה, ויעבדו את המקום:

(ו) וַיַּשְׁכִּימוּ מִֽמָּחֳרָת וַיַּֽעֲלוּ עֹלֹת וַיַּגִּשׁוּ שְׁלָמִים וַיֵּשֶׁב הָעָם לֶֽאֱכֹל וְשָׁתוֹ וַיָּקֻמוּ לְצַחֵֽק: (פ) וְאַקְדִימוּ בְּיוֹמָא דְבַתְרוֹהִי וְאַסִיקוּ עֲלָוָן וְקָרִיבוּ נִכְסִין וְאַסְחַר עַמָא לְמֵיכַל וּלְמִשְׁתֵּי וְקָמוּ לְחַיָכָא:

 רש''י   וישכימו. השטן זרזם כדי שיחטאו: לצחק. יש במשמע הזה גלוי עריות, כמו שנאמר (בראשית לט יז) לצחק בי, ושפיכות דמים, כמו שנאמר (שמואל ב' ב יד) יקומו נא הנערים וישחקו לפנינו, אף כאן נהרג חור:

---

כי תשא יום שישי תורה

כדי להשלים כל הסדרה שנים מקרא ואחד תרגום הצגנו תשלום כל הסדרה ותרגום והפטרה:

(ז) וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל מֹשֶׁה לֶךְ רֵד כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ אֲשֶׁר הֶֽעֱלֵיתָ מֵאֶרֶץ מִצְרָֽיִם: וּמַלִיל יְיָ עִם משֶׁה אִזֵל חוּת אֲרֵי חַבִּיל עַמָּךְ דִי אַסֶקְתָּא מֵאַרְעָא דְמִצְרָיִם:

 רש''י   וידבר. לשון קושי הוא, כמו (בראשית מב ז) וידבר אתם קשות: לך רד. מגדלתך, לא נתתי לך גדלה אלא בשבילם. באותה שעה נתנדה משה מפי בית דין שלמעלה: שחת עמך. שחת העם לא נאמר אלא עמך, ערב רב שקבלת מעצמך וגירתם ולא נמלכת בי, ואמרת טוב שידבקו גרים בשכינה, הם שחתו והשחיתו:

(ח) סָרוּ מַהֵר מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוִּיתִם עָשׂוּ לָהֶם עֵגֶל מַסֵּכָה וַיִּשְׁתַּֽחֲווּ לוֹ וַיִּזְבְּחוּ לוֹ וַיֹּאמְרוּ אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶֽעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָֽיִם: סָטוּ בִּפְרִיעַ מִן אוֹרְחָא דִי פַקֶדְתִּנוּן עֲבָדוּ לְהוֹן עֵגֶל מַתְּכָא וּסְגִידוּ לֵהּ וְדַבָּחוּ לֵהּ וַאֲמָרוּ אִלֵין דַחַלְתָּךְ יִשְׂרָאֵל דִי אַסְקוּךְ מֵאַרְעָא דְמִצְרָיִם: (ט) וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל מֹשֶׁה רָאִיתִי אֶת הָעָם הַזֶּה וְהִנֵּה עַם קְשֵׁה עֹרֶף הֽוּא: וַאֲמַר יְיָ לְמשֶׁה גְלִי קֳדָמַי עַמָא הָדֵין וְהָא עַמָא קְשֵׁי קְדַל הוּא:

 רש''י   קשה ערף. מחזרין קשי ערפם לנגד מוכיחיהם, וממאנים לשמוע:

(י) וְעַתָּה הַנִּיחָה לִּי וְיִֽחַר אַפִּי בָהֶם וַֽאֲכַלֵּם וְאֶֽעֱשֶׂה אֽוֹתְךָ לְגוֹי גָּדֽוֹל: וּכְעַן הַנַּח בָּעוּתָךְ מִן קֳדָמַי וְיִתְקֵף רוּגְזִי בְהוֹן וְאֵישֵׁיצִנוּן וְאֶעְבֵּד יָתָךְ לְעַם סַגִי:

 רש''י   הניחה לי. עדין לא שמענו, שהתפלל משה עליהם, והוא אומר הניחה לי, אלא כאן פתח לו פתח והודיעו, שהדבר תלוי בו, שאם יתפלל עליהם לא יכלם:

(יא) וַיְחַל מֹשֶׁה אֶת פְּנֵי יְהוָֹה אֱלֹהָיו וַיֹּאמֶר לָמָה יְהוָֹה יֶֽחֱרֶה אַפְּךָ בְּעַמֶּךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּכֹחַ גָּדוֹל וּבְיָד חֲזָקָֽה: וְצַלִי משֶׁה קֳדָם יְיָ אֱלָהֵהּ וַאֲמַר לְמָא יְיָ יִתְקֵף רוּגְזָךְ בְּעַמָךְ דִי אַפֶּקְתָּא מֵאַרְעָא דְמִצְרַיִם בְּחֵיל רַב וּבִידָא תַקִיפָא:

 רש''י   למה ה' יחרה אפך. כלום מתקנא אלא חכם בחכם, גבור בגבור:

(יב) לָמָּה יֹֽאמְרוּ מִצְרַיִם לֵאמֹר בְּרָעָה הֽוֹצִיאָם לַֽהֲרֹג אֹתָם בֶּֽהָרִים וּלְכַלֹּתָם מֵעַל פְּנֵי הָֽאֲדָמָה שׁוּב מֵֽחֲרוֹן אַפֶּךָ וְהִנָּחֵם עַל הָֽרָעָה לְעַמֶּֽךָ: לְמָא יֵימְרוּן מִצְרָאֵי לְמֵימַר בְּבִישְׁתָּא אַפֶּקְתִּנוּן לְקַטָלָא יָתְהוֹן בֵינֵי טוּרַיָא וּלְשֵׁיצָיוּתְהוֹן מֵעַל אַפֵּי אַרְעָא תּוּב מִתְּקוֹף רוּגְזָךְ וְאָתֵיב מִן בִּשָׁתָא דְמַלֶלְתָּא לְמֶעְבַּד לְעַמָךְ:

 רש''י   והנחם. התעשת מחשבה אחרת להטיב להם: על הרעה. אשר חשבת להם:

(יג) זְכֹר לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּֽלְיִשְׂרָאֵל עֲבָדֶיךָ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לָהֶם בָּךְ וַתְּדַבֵּר אֲלֵהֶם אַרְבֶּה אֶֽת זַרְעֲכֶם כְּכֽוֹכְבֵי הַשָּׁמָיִם וְכָל הָאָרֶץ הַזֹּאת אֲשֶׁר אָמַרְתִּי אֶתֵּן לְזַֽרְעֲכֶם וְנָֽחֲלוּ לְעֹלָֽם: אִדְכַּר לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיִשְׂרָאֵל עַבְדָיךְ דִי קַיֶמְתָּא לְהוֹן בְּמֵימְרָךְ וּמַלֶלְתָּא עִמְהוֹן אַסְגֵי יָת בְּנֵיכוֹן כְּכוֹכְבֵי שְׁמַיָא וְכָל אַרְעָא הָדָא דִי אֲמָרִית אֶתֵּן לִבְנֵיכוֹן וְיַחְסְנוּן לַעֲלָם:

 רש''י   זכר לאברהם. אם עברו על עשרת הדברות, אברהם אביהם נתנסה בעשרה נסיונות ועדין לא קבל שכרו, תנהו לו, ויצאו עשרה בעשרה: לאברהם ליצחק ולישראל. אם לשרפה הם, זכור לאברהם שמסר עצמו לשרף עליך באור כשדים. אם להריגה, זכור ליצחק שפשט צוארו לעקידה. אם לגלות, זכור ליעקב שגלה לחרן, ואם אינן נצולין בזכותן, מה אתה אומר לי (פסוק י) ואעשה אותך לגוי גדול, ואם כסא של שלש רגלים אינו עומד לפניך בשעת כעסך, קל וחמר לכסא של רגל אחת: אשר נשבעת להם בך. לא נשבעת להם בדבר שהוא כלה, לא בשמים ולא בארץ לא בהרים ולא בגבעות, אלא בך, שאתה קים ושבועתך קימת לעולם, שנאמר (ברא' כב טז) בי נשבעתי נאם ה', וליצחק נאמר (שם כו ג) והקימותי את השבועה אשר נשבעתי לאברהם אביך, וליעקב נאמר (שם לה יא) אני אל שדי פרה ורבה, נשבע לו באל שדי:

(יד) וַיִּנָּחֶם יְהוָֹה עַל הָרָעָה אֲשֶׁר דִּבֶּר לַֽעֲשׂוֹת לְעַמּֽוֹ: (פ) וְתַב יְיָ מִן בִּישְׁתָא דִי מַלִיל לְמֶעְבַּד לְעַמֵהּ: (טו) וַיִּפֶן וַיֵּרֶד מֹשֶׁה מִן הָהָר וּשְׁנֵי לֻחֹת הָֽעֵדֻת בְּיָדוֹ לֻחֹת כְּתֻבִים מִשְּׁנֵי עֶבְרֵיהֶם מִזֶּה וּמִזֶּה הֵם כְּתֻבִֽים: וְאִתְפְּנֵי וּנְחַת משֶׁה מִן טוּרָא וּתְרֵין לוּחֵי סַהֲדוּתָא בִּידֵהּ לוּחֵי כְּתִיבִין מִתְּרֵין עִבְרֵיהוֹן מִכָּא וּמִכָּא אִנוּן כְּתִיבִין:

 רש''י   משני עבריהם. היו האותיות נקראות, ומעשה נסים היה:

(טז) וְהַלֻּחֹת מַֽעֲשֵׂה אֱלֹהִים הֵמָּה וְהַמִּכְתָּב מִכְתַּב אֱלֹהִים הוּא חָרוּת עַל הַלֻּחֹֽת: וְלוּחַיָא עוֹבָדָא דַיְיָ אִנוּן וּכְתָבָא כְּתָבָא דַיְיָ הוּא מְפָרַשׁ עַל לוּחַיָא:

 רש''י   מעשה אלהים המה. כמשמעו הוא בכבודו עשאן. דבר אחר כאדם האומר לחברו כל עסקיו של פלוני במלאכת פלונית, כך כל שעשועיו של הקדוש ברוך הוא בתורה: חרות. לשון חרת וחרט אחד הוא, שניהם לשון חקוק אנטייליי''ר בלעז :

(יז) וַיִּשְׁמַע יְהוֹשֻׁעַ אֶת קוֹל הָעָם בְּרֵעֹה וַיֹּאמֶר אֶל מֹשֶׁה קוֹל מִלְחָמָה בַּֽמַּֽחֲנֶֽה: וּשְׁמַע יְהוֹשֻׁעַ יָת קַל עַמָא כַּד מְיַבְּבִן וַאֲמַר לְמשֶׁה קַל קְרָבָא בְּמַשְׁרִיתָא:

 רש''י   ברעה. בהריעו, שהיו מריעים ושמחים וצוחקים:

(יח) וַיֹּאמֶר אֵין קוֹל עֲנוֹת גְּבוּרָה וְאֵין קוֹל עֲנוֹת חֲלוּשָׁה קוֹל עַנּוֹת אָֽנֹכִי שֹׁמֵֽעַ: וַאֲמַר לָא קַל גִבָּרִין דְנַצְחִין בִּקְרָבָא וְאַף לָא קַל חַלָשִׁין דְמִתַּבְּרִין קַל דִמְחַיְכִין אֲנָא שְׁמָע:

 רש''י   אין קול ענות גבורה. אין הקול הזה נראה קול ענית גבורים הצועקים נצחון ולא קול חלשים שצועקים וי או ניסה: קול ענות. קול חרופין וגדופין המענין את נפש שומען כשנאמרין לו:

(יט) וַיְהִי כַּֽאֲשֶׁר קָרַב אֶל הַֽמַּֽחֲנֶה וַיַּרְא אֶת הָעֵגֶל וּמְחֹלֹת וַיִּֽחַר אַף מֹשֶׁה וַיַּשְׁלֵךְ (מידו) מִיָּדָיו אֶת הַלֻּחֹת וַיְשַׁבֵּר אֹתָם תַּחַת הָהָֽר: וַהֲוָה כַּד קָרִיב לְמַשְׁרִיתָא וַחֲזָא יָת עֶגְלָא וְחִנְגִין וּתְקֵיף רוּגְזָא דְמשֶׁה וּרְמָא מִידוֹהִי יָת לוּחַיָא וְתַבַּר יָתְהוֹן בְּשִׁפּוֹלֵי טּוּרָא:

 רש''י   וישלך מידיו וגו' . אמר מה פסח שהיא אחת מן המצות, אמרה תורה (שמות יב מג) כל בן נכר לא יאכל בו, התורה כלה כאן, וכל ישראל משמדים ואתננה להם: תחת ההר. לרגלי ההר:

(כ) וַיִּקַּח אֶת הָעֵגֶל אֲשֶׁר עָשׂוּ וַיִּשְׂרֹף בָּאֵשׁ וַיִּטְחַן עַד אֲשֶׁר דָּק וַיִּזֶר עַל פְּנֵי הַמַּיִם וַיַּשְׁקְ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵֽל: וּנְסֵיב יָת עֶגְלָא דִי עֲבָדוּ וְאוֹקֵד בְּנוּרָא וְשַׁף עַד דַהֲוָה דַקִיק וּזְרָא עַל אַפֵּי מַיָא וְאַשְׁקֵי יָת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:

 רש''י   ויזר. לשון נפוץ, וכן (איוב יח טו) יזרה על נוהו גפרית, וכן (משלי א יז) כי חנם מזורה הרשת, שזורין בה דגן וקטניות: וישק את בני ישראל. נתכון לבדקן כסוטות. שלש מיתות נדונו שם אם יש עדים והתראה בסייף, כמשפט אנשי עיר הנדחת שהן מרבים, עדים בלא התראה במגפה, שנאמר (פסוק לה) ויגף ה' את העם, לא עדים ולא התראה בהדרוקן, שבדקום המים וצבו בטניהם:

(כא) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶֽל אַֽהֲרֹן מֶה עָשָׂה לְךָ הָעָם הַזֶּה כִּֽי הֵבֵאתָ עָלָיו חֲטָאָה גְדֹלָֽה: וַאֲמַר משֶׁה לְאַהֲרֹן מָא עֲבַד לָךְ עַמָא הָדֵין אֲרֵי אַיְתֵיתָא עֲלוֹהִי חוֹבָא רַבָּא:

 רש''י   מה עשה לך העם הזה. כמה יסורים (סבלת) שיסרוך [סבלת] , עד שלא תביא עליהם חטא זה:

(כב) וַיֹּאמֶר אַֽהֲרֹן אַל יִחַר אַף אֲדֹנִי אַתָּה יָדַעְתָּ אֶת הָעָם כִּי בְרָע הֽוּא: וַאֲמַר אַהֲרֹן לָא יִתְקֵף רוּגְזָא דְרִבּוֹנִי אַתְּ יְדַעְתְּ יָת עַמָא אֲרֵי בְּבִישׁ הוּא:

 רש''י   כי ברע הוא. בדרך רע הם הולכין תמיד ובנסיונות לפני המקום:

(כג) וַיֹּאמְרוּ לִי עֲשֵׂה לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵֽלְכוּ לְפָנֵינוּ כִּי זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶֽעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֹא יָדַעְנוּ מֶה הָיָה לֽוֹ: וַאֲמָרוּ לִי עִבֵיד לָנָא דַחֲלָן דִי יְהָכָן קֳדָמָנָא אֲרֵי דֵין משֶׁה גַבְרָא דִי אַסְקָנָא מֵאַרְעָא דְמִצְרַיִם לָא יְדַעְנָא מָא הֲוָה לֵהּ: (כד) וָֽאֹמַר לָהֶם לְמִי זָהָב הִתְפָּרָקוּ וַיִּתְּנוּ לִי וָֽאַשְׁלִכֵהוּ בָאֵשׁ וַיֵּצֵא הָעֵגֶל הַזֶּֽה: וַאֲמָרִית לְהוֹן לְמָן דַהֲבָא פְּרִיקוּ וִיהָבוּ לִי וּרְמִיתֵהּ בְּנוּרָא וּנְפַק עֶגְלָא הָדֵין:

 רש''י   ואמר להם. אמרתי להם דבר אחד למי זהב לבד, והם מהרו והתפרקו ויתנו לי: ואשלכהו באש. ולא ידעתי שיצא העגל הזה ויצא:

(כה) וַיַּרְא מֹשֶׁה אֶת הָעָם כִּי פָרֻעַ הוּא כִּֽי פְרָעֹה אַֽהֲרֹן לְשִׁמְצָה בְּקָֽמֵיהֶֽם: וַחֲזָא משֶׁה יָת עַמָא אֲרֵי בְטִיל הוּא אֲרֵי בָטֵילִנוּן אַהֲרֹן לַאֲסָבוּתְהוֹן שׁוּם בִּישׁ לְדָרֵיהוֹן:

 רש''י   פרוע. מגלה. נתגלה שמצו וקלונו, כמו (במדבר ה יח) ופרע את ראש האשה: לשמצה בקמיהם. להיות להם הדבר הזה לגנות בפי כל הקמים עליהם:

(כו) וַיַּֽעֲמֹד מֹשֶׁה בְּשַׁעַר הַֽמַּֽחֲנֶה וַיֹּאמֶר מִי לַֽיהוָֹה אֵלָי וַיֵּאָֽסְפוּ אֵלָיו כָּל בְּנֵי לֵוִֽי: וְקָם משֶׁה בִּתְרַע מַשְׁרִיתָא וַאֲמַר מָן דַחֲלַיָא דַיְיָ יֵיתוּן לְוָתִי וְאִתְכַּנָשׁוּ לְוָתֵהּ כָּל בְּנֵי לֵוִי:

 רש''י   מי לה' אלי. יבא אלי: כל בני לוי. מכאן שכל השבט כשר:

(כז) וַיֹּאמֶר לָהֶם כֹּֽה אָמַר יְהוָֹה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל שִׂימוּ אִישׁ חַרְבּוֹ עַל יְרֵכוֹ עִבְרוּ וָשׁוּבוּ מִשַּׁעַר לָשַׁעַר בַּֽמַּֽחֲנֶה וְהִרְגוּ אִֽישׁ אֶת אָחִיו וְאִישׁ אֶת רֵעֵהוּ וְאִישׁ אֶת קְרֹבֽוֹ: וַאֲמַר לְהוֹן כִּדְנַן אֲמַר יְיָ אֱלָהָא דְיִשְׂרָאֵל שַׁווּ גְבַר חַרְבֵּהּ עַל יַרְכֵּהּ עִבַרוּ וְתוּבוּ מִתְּרַע לִתְרַע בְּמַשְׁרִיתָא וּקְטוּלוּ גְבַר יָת אָחוּהִי וּגְבַר יָת חַבְרֵהּ וֶאֱנַשׁ יָת קָרִיבֵהּ:

 רש''י   כה אמר וגו' . והיכן אמר, (שמות כב יט) זובח לאלהים יחרם, כך שנויה במכילתא: אחיו. מאמו והוא מישראל:

(כח) וַיַּֽעֲשׂוּ בְנֵֽי לֵוִי כִּדְבַר מֹשֶׁה וַיִּפֹּל מִן הָעָם בַּיּוֹם הַהוּא כִּשְׁלשֶׁת אַלְפֵי אִֽישׁ: וַעֲבָדוּ בְנֵי לֵוִי כְּפִתְגָמָא דְמשֶׁה וּנְפַל מִן עַמָא בְּיוֹמָא הַהוּא כִּתְלָתָא אַלְפִין גַבְרָא: (כט) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה מִלְאוּ יֶדְכֶם הַיּוֹם לַֽיהֹוָה כִּי אִישׁ בִּבְנוֹ וּבְאָחִיו וְלָתֵת עֲלֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָֽה: וַאֲמַר משֶׁה קָרִיבוּ יֶדְכוֹן קֻרְבָּנָא יוֹמָא דֵין קֳדָם יְיָ אֲרֵי גְבַר בִּבְרֵהּ וּבְאָחוּהִי וּלְאַיְתָאָה עֲלֵיכוֹן יוֹמָא דֵין בִּרְכָן:

 רש''י   מלאו ידכם. אתם ההורגים אותם, בדבר זה תתחנכו להיות כהנים למקום: כי איש. מכם ימלא ידו בבנו ובאחיו:

(ל) וַֽיְהִי מִֽמָּחֳרָת וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָעָם אַתֶּם חֲטָאתֶם חֲטָאָה גְדֹלָה וְעַתָּה אֶֽעֱלֶה אֶל יְהֹוָה אוּלַי אֲכַפְּרָה בְּעַד חַטַּאתְכֶֽם: וַהֲוָה בְּיוֹמָא דְבַתְרוֹהִי וַאֲמַר משֶׁה לְעַמָא אַתּוּן חַבְתּוּן חוֹבָא רַבָּא וּכְעַן אֶסַק קֳדָם יְיָ מָאִים אֵכַפֵּר עַל חוֹבֵיכוֹן:

 רש''י   אכפרה בעד חטאתכם. אשים כפר וקנוח וסתימה לנגד חטאתכם, להבדיל ביניכם ובין החטא:

(לא) וַיָּשָׁב מֹשֶׁה אֶל יְהוָֹה וַיֹּאמַר אָנָּא חָטָא הָעָם הַזֶּה חֲטָאָה גְדֹלָה וַיַּֽעֲשׂוּ לָהֶם אֱלֹהֵי זָהָֽב: וְתַב משֶׁה לִקֳדָם יְיָ וַאֲמָר בְּבָעוּ חַב עַמָא הָדֵין חוֹבָא רַבָּא וַעֲבָדוּ לְהוֹן דַחֲלָן דִדְהָב:

 רש''י   אלהי זהב. אתה הוא שגרמת להם, שהשפעת להם זהב וכל חפצם, מה יעשו שלא יחטאו. משל למלך שהיה מאכיל ומשקה את בנו ומקשטו ותולה לו כיס בצוארו ומעמידו בפתח בית זונות, מה יעשה הבן שלא יחטא:

(לב) וְעַתָּה אִם תִּשָּׂא חַטָּאתָם וְאִם אַיִן מְחֵנִי נָא מִֽסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָֽבְתָּ: וּכְעַן אִם שַׁבְקַת לְחוֹבֵיהוֹן וְאִם לָא מְחֵנִי כְעַן מִסִפְרָךְ דִי כְתַבְתָּא:

 רש''י   ועתה אם תשא חטאתם. הרי טוב, איני אומר לך מחני. ואם אין, מחני, וזה מקרא קצר, וכן הרבה: מספרך. מכל התורה כלה, שלא יאמרו עלי, שלא הייתי כדאי לבקש עליהם רחמים:

(לג) וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל מֹשֶׁה מִי אֲשֶׁר חָֽטָא לִי אֶמְחֶנּוּ מִסִּפְרִֽי: וַאֲמַר יְיָ לְמשֶׁה מָן דִי חַב קֳדָמַי אֶמְחִנֵהּ מִסִפְרִי: (לד) וְעַתָּה לֵךְ נְחֵה אֶת הָעָם אֶל אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי לָךְ הִנֵּה מַלְאָכִי יֵלֵךְ לְפָנֶיךָ וּבְיוֹם פָּקְדִי וּפָֽקַדְתִּי עֲלֵהֶם חַטָּאתָֽם: וּכְעַן אִיזֵל דַבַּר יָת עַמָא לַאֲתַר דִי מַלֵלִית לָךְ הָא מַלְאָכִי יְהַךְ קֳדָמָךְ וּבְיוֹם אַסַעֲרוּתִי וְאַסְעַר עֲלֵיהוֹן חוֹבֵיהוֹן:

 רש''י   אל אשר דברתי לך. יש כאן לך אצל דבור במקום אליך, וכן (מל''א ב יט) לדבר לו על אדוניהו: הנה מלאכי. ולא אני: וביום פקדי וגו' . עתה שמעתי אליך מלכלותם יחד, ותמיד תמיד כשאפקוד עליהם עונותיהם ופקדתי עליהם מעט מן העון הזה עם שאר העונות, ואין פרענות באה על ישראל שאין בה קצת מפרעון עון העגל:

(לה) וַיִּגֹּף יְהוָֹה אֶת הָעָם עַל אֲשֶׁר עָשׂוּ אֶת הָעֵגֶל אֲשֶׁר עָשָׂה אַֽהֲרֹֽן: (ס) וּמְחָא יְיָ יָת עַמָא עַל דִי אִשְׁתַּעְבָּדוּ לְעֶגְלָא דִי עֲבַד אַהֲרֹן:

 רש''י   ויגף ה' את העם. מיתה בידי שמים, לעדים בלא התראה:

לג (א) וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל מֹשֶׁה לֵךְ עֲלֵה מִזֶּה אַתָּה וְהָעָם אֲשֶׁר הֶֽעֱלִיתָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּֽלְיַֽעֲקֹב לֵאמֹר לְזַֽרְעֲךָ אֶתְּנֶֽנָּה: וּמַלִיל יְיָ עִם משֶׁה אִיזֵל סַק מִכָּא אַתְּ וְעַמָא דְאַסֶקְתָּא מֵאַרְעָא דְמִצְרַיִם לְאַרְעָא דִי קַיֵמִית לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לְמֵימַר לִבְנָיךְ אֶתְּנִנַהּ:

 רש''י   לך עלה מזה. ארץ ישראל גבוהה מכל הארצות, לכך נאמר עלה, דבר אחר כלפי שאמר לו בשעת הכעס (שמות לב ז) לך רד, אמר לו בשעת רצון לך עלה: אתה והעם. כאן לא נאמר ועמך:

(ב) וְשָֽׁלַחְתִּי לְפָנֶיךָ מַלְאָךְ וְגֵֽרַשְׁתִּי אֶת הַֽכְּנַֽעֲנִי הָֽאֱמֹרִי וְהַֽחִתִּי וְהַפְּרִזִּי הַֽחִוִּי וְהַיְבוּסִֽי: וְאֶשְׁלַח קֳדָמָךְ מַלְאָכָא וְאֵתָרֵךְ יָת כְּנַעֲנָאֵי אֱמוֹרָאֵי וְחִתָּאֵי וּפְרִזָאֵי חִוָאֵי וִיבוּסָאֵי:

 רש''י   וגרשתי את הכנעני וגו' . שש אמות הן, והגרגשי עמד ופנה מפניהם מאליו:

(ג) אֶל אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ כִּי לֹא אֶֽעֱלֶה בְּקִרְבְּךָ כִּי עַם קְשֵׁה עֹרֶף אַתָּה פֶּן אֲכֶלְךָ בַּדָּֽרֶךְ: לְאַרְעָא עַבְדָא חֲלָב וּדְבָשׁ אֲרֵי לָא אֲסַלֵק שְׁכִנְתִּי מִבֵּינָךְ אֲרֵי עַם קְשֵׁי קְדַל אַתְּ דִילְמָא אֲשֵׁצִינָךְ בְּאָרְחָא:

 רש''י   אל ארץ זבת חלב ודבש. אני אומר לך להעלותם: כי לא אעלה בקרבך. לכך אני אומר לך ושלחתי לפניך מלאך: כי עם קשה ערף אתה. וכששכינתי בקרבכם ואתם ממרים בי מרבה אני עליכם זעם: אכלך. לשון כליון:

(ד) וַיִּשְׁמַע הָעָם אֶת הַדָּבָר הָרָע הַזֶּה וַיִּתְאַבָּלוּ וְלֹא שָׁתוּ אִישׁ עֶדְיוֹ עָלָֽיו: וּשְׁמַע עַמָא יָת פִּתְגָמָא בִישָׁא הָדֵין וְאִתְאַבָּלוּ וְלָא שַׁוִיוּ גְבַר תִּקוּן זֵינֵהּ עֲלוֹהִי:

 רש''י   הדבר הרע. שאין השכינה שורה ומהלכת עמם: איש עדיו. כתרים שנתנו להם בחורב, כשאמרו נעשה ונשמע:

(ה) וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל מֹשֶׁה אֱמֹר אֶל בְּנֵֽי יִשְׂרָאֵל אַתֶּם עַם קְשֵׁה עֹרֶף רֶגַע אֶחָד אֶֽעֱלֶה בְקִרְבְּךָ וְכִלִּיתִיךָ וְעַתָּה הוֹרֵד עֶדְיְךָ מֵֽעָלֶיךָ וְאֵֽדְעָה מָה אֶֽעֱשֶׂה לָּֽךְ: וַאֲמַר יְיָ לְמשֶׁה אֵימַר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אַתּוּן עַם קְשֵׁי קְדַל שָׁעָה חֲדָא אֲסַלֵק שְׁכִנְתִּי מִבֵּינָךְ וְאֵשֵׁיצִינָךְ וּכְעַן אַעְדִי תִּקוּן זֵינָךְ מִנָךְ וּגְלֵי קֳדָמַי מָה אַעְבֵּד לָךְ:

 רש''י   רגע אחד אעלה בקרבך וכליתיך. אם אעלה בקרבך, ואתם ממרים בי בקשיות ערפכם, אזעום עליכם רגע אחד, שהוא שיעור זעמו, שנאמר (ישעיה כו כ) חבי כמעט רגע עד יעבר זעם, ואכלה אתכם, לפיכך טוב לכם שאשלח מלאך: ועתה. פרענות זו תלקו מיד, שתורידו עדיכם מעליכם: ואדעה מה אעשה לך. בפקדת שאר העון. אני יודע מה שבלבי לעשות לך:

(ו) וַיִּתְנַצְּלוּ בְנֵֽי יִשְׂרָאֵל אֶת עֶדְיָם מֵהַר חוֹרֵֽב: וְאַעְדִיאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל יָת תִּקוּן זֵינֵיהוֹן מִטוּרָא דְחוֹרֵב:

 רש''י   את עדים מהר חורב. את העדי שהיה בידם מהר חורב:

(ז) וּמֹשֶׁה יִקַּח אֶת הָאֹהֶל וְנָֽטָה לוֹ מִחוּץ לַֽמַּֽחֲנֶה הַרְחֵק מִן הַֽמַּֽחֲנֶה וְקָרָא לוֹ אֹהֶל מוֹעֵד וְהָיָה כָּל מְבַקֵּשׁ יְהֹוָה יֵצֵא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד אֲשֶׁר מִחוּץ לַֽמַּֽחֲנֶֽה: וּמשֶׁה נְסִיב יָת מַשְׁכְּנָא וּפַרְסֵהּ לֵהּ מִבָּרָא לְמַשְׁרִיתָא אַרְחֵיק מִן מַשְׁרִיתָא וְקָרֵי לֵהּ מַשְׁכַּן בֵּית אוּלְפָנָא וִיהֵי כָּל דְתָבַע אוּלְפַן מִן קֳדָם יְיָ נְפַק לְמַשְׁכַּן בֵּית אוּלְפָנָא דִי מִבָּרָא לְמַשְׁרִיתָא:

 רש''י   ומשה. מאותו עון והלאה: יקח את האהל. לשון הוה הוא, לוקח אהלו ונוטהו מחוץ למחנה, אמר מנדה לרב, מנדה לתלמיד: הרחק. אלפים אמה, כענין שנאמר (יהושע ג ד) אך רחוק יהיה ביניכם וביניו כאלפים אמה במדה: וקרא לו. והיה קורא לו אהל מועד, הוא בית ועד למבקשי תורה: כל מבקש ה'. מכאן למבקש פני זקן כמקבל פני השכינה: יצא אל אהל מועד. כמו יוצא. דבר אחר והיה כל מבקש ה' אפלו מלאכי השרת כשהיו שואלים מקום שכינה, חבריהם אומרים להם הרי היא באהלו של משה:

(ח) וְהָיָה כְּצֵאת מֹשֶׁה אֶל הָאֹהֶל יָקוּמוּ כָּל הָעָם וְנִצְּבוּ אִישׁ פֶּתַח אָֽהֳלוֹ וְהִבִּיטוּ אַֽחֲרֵי מֹשֶׁה עַד בֹּאוֹ הָאֹֽהֱלָה: וַהֲוָה כַּד נְפַק משֶׁה לְמַשְׁכְּנָא קַיְמִין כָּל עַמָא וּמִתְעַתְּדִין גְבַר בִּתְרַע מַשְׁכְּנֵהּ וּמִסְתַּכְּלִין אֲחוֹרֵי משֶׁה עַד דְעָלֵל לְמַשְׁכְּנָא:

 רש''י   והיה. לשון הוה: כצאת משה מן המחנה. ללכת אל האהל: יקומו כל העם. עומדים מפניו ואין יושבין עד שנתכסה מהם: והביטו אחרי משה. לשבח, אשרי ילוד אשה שכך מבטח, שהשכינה תכנס אחריו לפתח אהלו:

(ט) וְהָיָה כְּבֹא מֹשֶׁה הָאֹהֱלָה יֵרֵד עַמּוּד הֶֽעָנָן וְעָמַד פֶּתַֽח הָאֹהֶל וְדִבֶּר עִם מֹשֶֽׁה: וַהֲוָה כַּד עָלֵל משֶׁה לְמַשְׁכְּנָא נָחִית עַמוּדָא דַעֲנָנָא וְקָאִים בִּתְרַע מַשְׁכְּנָא וּמִתְמַלֵל עִם משֶׁה:

 רש''י   ודבר עם משה. כמו ומדבר עם משה. תרגומו ומתמלל עם משה שהוא כבוד שכינה, כמו (במדבר ז פט) וישמע את הקול מדבר אליו. ואינו קורא מדבר אליו. כשהוא קורא מדבר פתרונו הקול מדבר בינו לבין עצמו, וההדיוט שומע מאליו, וכשהוא קורא מדבר משמע שהמלך מדבר עם ההדיוט:

(י) וְרָאָה כָל הָעָם אֶת עַמּוּד הֶֽעָנָן עֹמֵד פֶּתַֽח הָאֹהֶל וְקָם כָּל הָעָם וְהִֽשְׁתַּֽחֲווּ אִישׁ פֶּתַח אָֽהֳלֽוֹ: וַחֲזָן כָּל עַמָא יָת עַמוּדָא דַעֲנָנָא קָאֵם בִּתְרַע מַשְׁכְּנָא וְקַיְמִין כָּל עַמָא וְסָגְדִין גְבַר בִּתְרַע מַשְׁכְּנֵהּ:

 רש''י   והשתחוו. לשכינה:

(יא) וְדִבֶּר יְהֹוָה אֶל מֹשֶׁה פָּנִים אֶל פָּנִים כַּֽאֲשֶׁר יְדַבֵּר אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ וְשָׁב אֶל הַֽמַּֽחֲנֶה וּמְשָׁרְתוֹ יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן נַעַר לֹא יָמִישׁ מִתּוֹךְ הָאֹֽהֶל: (פ) וּמִתְמַלֵל יְיָ עִם משֶׁה מַמְלַל עִם מַמְלַל כְּמָא דִמְמַלֵל גְבַר עִם חַבְרֵהּ וְתָב לְמַשְׁרִיתָא וּמְשׁוּמְשָׁנֵהּ יְהוֹשֻׁעַ בַּר נוּן עוּלֵימָא לָא עֲדֵי מִגוֹ מַשְׁכְּנָא:

 רש''י   ודבר ה' אל משה פנים אל פנים. ומתמלל עם משה: ושב אל המחנה. לאחר שנדבר עמו, היה משה שב אל המחנה ומלמד לזקנים מה שלמד. והדבר הזה נהג משה מיום הכפורים עד שהוקם המשכן ולא יותר, שהרי בשבעה עשר בתמוז נשתברו הלוחות, ובשמונה עשר שרף את העגל ודן את החוטאים, ובתשעה עשר עלה, שנאמר (שמות לב ל) ויהי ממחרת ויאמר משה אל העם וגו' , עשה שם ארבעים יום ובקש רחמים, שנאמר (דב' ט יח) ואתנפל לפני ה' וגו' , ובראש חדש אלול נאמר לו (שמות לד ב) ועלית בבקר אל הר סיני, לקבל לוחות האחרונות, ועשה שם ארבעים יום, שנאמר בהם (דברים י י) ואנכי עמדתי בהר כימים הראשונים וגו' , מה הראשונים ברצון אף האחרונים ברצון, אמור מעתה אמצעיים היו בכעס. בעשרה בתשרי נתרצה הקדוש ברוך הוא לישראל בשמחה ובלב שלם, ואמר לו למשה סלחתי כדברך, ומסר לו לוחות אחרונות. וירד והתחיל לצוותם על מלאכת המשכן ועשאוהו עד אחד בניסן, ומשהוקם לא נדבר עמו עוד אלא מאהל מועד: ושב אל המחנה. תרגומו ותב למשריתא, לפי שהוא לשון הוה, וכן כל הענין. וראה כל העם, וחזן. ונצבו, וקיימין. והביטו, ומסתכלין. והשתחוו, וסגדין. ומדרשו ודבר ה' אל משה שישוב אל המחנה, אמר לו אני בכעס ואתה בכעס, אם כן מי יקרבם:

(יב)  שלישי  וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל יְהֹוָה רְאֵה אַתָּה אֹמֵר אֵלַי הַעַל אֶת הָעָם הַזֶּה וְאַתָּה לֹא הֽוֹדַעְתַּנִי אֵת אֲשֶׁר תִּשְׁלַח עִמִּי וְאַתָּה אָמַרְתָּ יְדַעְתִּיךָ בְשֵׁם וְגַם מָצָאתָ חֵן בְּעֵינָֽי: וַאֲמַר משֶׁה קֳדָם יְיָ חֲזֵי דְאַתְּ אָמַר לִי אַסֵיק יָת עַמָא הָדֵין וְאַתְּ לֹא הוֹדַעְתַּנִי יָת דִי תִשְׁלַח עִמִי וְאַתְּ אָמַרְתְּ רַבִּיתָךְ בְּשׁוּם וְאַף אַשְׁכַּחְתָּא רַחֲמִין קֳדָמָי:

 רש''י   ראה אתה אומר אלי. ראה, תן עיניך ולבך על דבריך. אתה אומר אלי וגו' ואתה לא הודעתני וגו' , ואשר אמרת לי (שמות כג כ) הנה אנכי שולח מלאך, אין זו הודעה, שאין אני חפץ בה: ואתה אמרת ידעתיך בשם. הכרתיך משאר בני אדם בשם חשיבות, שהרי אמרת לי (שמות יט ט) הנה אנכי בא אליך בעב הענן וגו' וגם בך יאמינו לעולם:

(יג) וְעַתָּה אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ הֽוֹדִעֵנִי נָא אֶת דְּרָכֶךָ וְאֵדָעֲךָ לְמַעַן אֶמְצָא חֵן בְּעֵינֶיךָ וּרְאֵה כִּי עַמְּךָ הַגּוֹי הַזֶּֽה: וּכְעַן אִם כְּעַן אַשְׁכָּחִית רַחֲמִין קֳדָמָךְ הוֹדַעְנִי כְעַן יָת אוֹרַח טּוּבָךְ וְאִדַע רַחֲמָךְ בְּדִיל דְאַשְׁכַּח רַחֲמִין קֳדָמָךְ וּגְלֵי קֳדָמָךְ אֲרֵי עַמָךְ עַמָא הָדֵין:

 רש''י   ועתה. אם אמת שמצאתי חן בעיניך הודיעני נא את דרכך, מה שכר אתה נותן למוצאי חן בעיניך: ואדעך למען אמצא חן בעיניך. ואדע בזו מדת תגמולך מה היא מציאת חן שמצאתי בעיניך, ופתרון למען אמצא חן, למען אכיר כמה שכר מציאת החן: וראה כי עמך הגוי הזה. שלא תאמר ואעשה אותך לגוי גדול, ואת אלה תעזוב, ראה כי עמך הם מקדם, ואם בהם תמאס, איני סומך על היוצאים מחלצי שיתקימו, ואת תשלום השכר שלי בעם הזה תודיעני, ורבותינו דרשוהו במסכת ברכות (דף ז א) ואני לישב המקראות על אפניהם ועל סדרם באתי:

(יד) וַיֹּאמַר פָּנַי יֵלֵכוּ וַֽהֲנִחֹתִי לָֽךְ: וַאֲמַר שְׁכִנְתִּי תְהַךְ וְאָנִיחַ לָךְ:

 רש''י   ויאמר פני ילכו. כתרגומו, לא אשלח עוד מלאך, אני בעצמי אלך, כמו (שמו''ב יז יא) ופניך הולכים בקרב:

(טו) וַיֹּאמֶר אֵלָיו אִם אֵין פָּנֶיךָ הֹֽלְכִים אַֽל תַּֽעֲלֵנוּ מִזֶּֽה: וַאֲמַר קֳדָמוֹהִי אִם לֵית שְׁכִנְתָּךְ מֵהַלְכָא בֵינָנָא לָא תַסְקִינָנָא מִכָּא:

 רש''י   ויאמר אליו. בזו אני חפץ, כי על ידי מלאך אל תעלנו מזה:

(טז) וּבַמֶּה יִוָּדַע אֵפוֹא כִּֽי מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אֲנִי וְעַמֶּךָ הֲלוֹא בְּלֶכְתְּךָ עִמָּנוּ וְנִפְלִינוּ אֲנִי וְעַמְּךָ מִכָּל הָעָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָֽאֲדָמָֽה: (פ) וּבַמֶה יִתְיַדַע הָכָא אֲרֵי אַשְׁכָּחִית רַחֲמִין קֳדָמָךְ אֲנָא וְעַמָךְ הֲלָא בְּמֵהַךְ שְׁכִנְתָּךְ עִמָנָא וְיִתְעַבְּדַן לָנָא פְרִישָׁן לִי וּלְעַמָךְ מְשַׁנֵי מִכָּל עַמָא דִי עַל אַפֵּי אַרְעָא:

 רש''י   ובמה יודע אפוא. יודע מציאות החן, הלא בלכתך עמנו. ועוד דבר אחר אני שואל ממך שלא תשרה שכינתך [עוד] על אמות העולם: ונפלינו אני ועמך. ונהיה מבדלים בדבר הזה מכל העם, כמו (שמות ט ד) והפלה ה' בין מקנה ישראל וגו' :

(יז) וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל מֹשֶׁה גַּם אֶת הַדָּבָר הַזֶּה אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ אֶֽעֱשֶׂה כִּֽי מָצָאתָ חֵן בְּעֵינַי וָֽאֵדָֽעֲךָ בְּשֵֽׁם: וַאֲמַר יְיָ לְמשֶׁה אַף יָת פִּתְגָמָא הָדֵין דִי מַלֶלְתָּא אֶעְבֵּד אֲרֵי אַשְׁכַּחְתָּ רַחֲמִין קֳדָמַי וְרַבִּיתָךְ בְּשׁוּם:

 רש''י   גם את הדבר הזה. שלא תשרה שכינתי עוד על אמות העולם, אעשה, ואין דבריו של בלעם על ידי שרית שכינה, אלא נופל וגלוי עינים, כגון (איוב ד יב) ואלי דבר יגנב, שומעין על ידי שליח:

(יח)  רביעי  וַיֹּאמַר הַרְאֵנִי נָא אֶת כְּבֹדֶֽךָ: וַאֲמַר אַחֲזֵינִי כְעַן יָת יְקָרָךְ:

 רש''י   ויאמר הראני נא את כבודך. ראה משה שהיה עת רצון ודבריו מקבלים, והוסיף לשאול להראותו מראית כבודו:

(יט) וַיֹּאמֶר אֲנִי אַֽעֲבִיר כָּל טוּבִי עַל פָּנֶיךָ וְקָרָאתִי בְשֵׁם יְהוָֹה לְפָנֶיךָ וְחַנֹּתִי אֶת אֲשֶׁר אָחֹן וְרִֽחַמְתִּי אֶת אֲשֶׁר אֲרַחֵֽם: וַאֲמַר אֲנָא אַעְבַּר כָּל טוּבִי עַל אַפָּיךְ וְאֶקְרֵי בִשְׁמָא דַיְיָ קֳדָמָךְ וְאֵחוֹן לְמָן דְאֵחוֹן וְאֵרַחֵם עַל מָן דְאֵרַחֵם:

 רש''י   ויאמר אני אעביר וגו' . הגיעה שעה, שתראה בכבודי מה שארשה אותך לראות, לפי שאני רוצה וצריך ללמדך סדר תפלה, שכשנצרכת לבקש רחמים על ישראל, הזכרת לי זכות אבות, כסבור אתה, שאם תמה זכות אבות אין עוד תקוה, אני אעביר כל מדת טובי לפניך על הצור, ואתה צפון במערה: וקראתי בשם ה' לפניך. ללמדך סדר בקשת רחמים אף אם תכלה זכות אבות, וכסדר זה שאתה רואה אותי מעטף וקורא שלש עשרה מדות הוי מלמד את ישראל לעשות כן, ועל ידי שיזכירו לפני רחום וחנון יהיו נענין כי רחמי לא כלים: וחנתי את אשר אחן. אותן פעמים שארצה לחון: ורחמתי. עת שאחפוץ לרחם. עד כאן לא הבטיחו אלא עתים אענה עתים לא אענה, אבל בשעת מעשה אמר לו (שמות לד י) הנה אנכי כורת ברית, הבטיחו שאינן חוזרות ריקם:

(כ) וַיֹּאמֶר לֹא תוּכַל לִרְאֹת אֶת פָּנָי כִּי לֹֽא יִרְאַנִי הָֽאָדָם וָחָֽי: וַאֲמַר לָא תִיכוּל לְמֶחֱזֵי יָת אַפֵּי שְׁכִנְתִּי אֲרֵי לָא יֶחֱזִינַנִי:אֶנָשָׁא וְיִתְקַיָם:

 רש''י   ויאמר לא תוכל וגו' . אף כשאעביר כל טובי על פניך איני נותן לך רשות לראות את פני:

(כא) וַיֹּאמֶר יְהֹוָה הִנֵּה מָקוֹם אִתִּי וְנִצַּבְתָּ עַל הַצּֽוּר: וַאֲמַר יְיָ הָא אָתַר מַתְקַן קֳדָמָי וְתִתְעַתַּד עַל טִנָרָא:

 רש''י   הנה מקום אתי. בהר אשר אני מדבר עמך תמיד, יש מקום מוכן לי לצרכך שאטמינך שם שלא תזוק, ומשם תראה מה שתראה, זהו פשוטו. ומדרשו על מקום שהשכינה שם מדבר ואומר המקום אתי, ואינו אומר אני במקום, שהקדוש ברוך הוא מקומו של עולם ואין עולמו מקומו:

(כב) וְהָיָה בַּֽעֲבֹר כְּבֹדִי וְשַׂמְתִּיךָ בְּנִקְרַת הַצּוּר וְשַׂכֹּתִי כַפִּי עָלֶיךָ עַד עָבְרִֽי: וִיהֵי בְּמֵעֲבַר יְקָרִי וְאֵשַׁוִינָךְ בִּמְעָרַת טִנָרָא וְאָגֵין בְּמֵימְרִי עֲלָךְ עַד דְאֶעֱבַר:

 רש''י   בעבר כבדי. כשאעבור לפניך: בנקרת הצור. כמו (במדבר טז יד) העיני האנשים ההם תנקר, (משלי ל יז) יקרוה עורבי נחל, (מלכים ב' יט כד) אני קרתי ושתיתי מים, גזרה אחת להם, נקרת הצור כרית הצור: ושכתי כפי. מכאן שנתנה רשות למחבלים לחבל, ותרגומו ואגין במימרי, כנוי הוא לדרך כבוד של מעלה, שאינו צריך לסוכך עליו בכף ממש:

(כג) וַֽהֲסִרֹתִי אֶת כַּפִּי וְרָאִיתָ אֶת אֲחֹרָי וּפָנַי לֹא יֵֽרָאֽוּ: (פ) וְאַעְדֵי יָת דִבְרַת יְקָרִי וְתֶחֱזֵי יָת דְבַתְרָי וְדִקֳדָמַי לָא יִתְחֲזוּן:

 רש''י   והסרותי את כפי. ואעדי ית דברת יקרי, כשאסלק הנהגת כבודי מנגד פניך ללכת משם ולהלן: וראית את אחרי. הראהו קשר של תפלין:

לד (א)  חמישי  וַיֹּאמֶר יְהוָֹה אֶל מֹשֶׁה פְּסָל לְךָ שְׁנֵֽי לֻחֹת אֲבָנִים כָּרִֽאשֹׁנִים וְכָֽתַבְתִּי עַל הַלֻּחֹת אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר הָיוּ עַל הַלֻּחֹת הָרִֽאשֹׁנִים אֲשֶׁר שִׁבַּֽרְתָּ: וַאֲמַר יְיָ לְמשֶׁה פְּסָל לָךְ תְּרֵין לוּחֵי אַבְנַיָא כְּקַדְמָאֵי וְאֶכְתּוֹב עַל לוּחַיָא יָת פִּתְגָמַיָא דִי הֲווֹ עַל לוּחַיָא קַדְמָאֵי דִי תְבַרְתָּא:

 רש''י   פסל לך. הראהו מחצב סנפירינון מתוך אהלו, ואמר לו הפסולת יהיה שלך, ומשם נתעשר משה הרבה: פסל לך. אתה שברת הראשונות, אתה פסל לך אחרות. משל למלך שהלך למדינת הים והניח ארוסתו עם השפחות, מתוך קלקול השפחות יצא עליה שם רע, עמד שושבינה וקרע כתבתה, אמר אם יאמר המלך להרגה אומר לו עדיין אינה אשתך. בדק המלך ומצא, שלא היה הקלקול אלא מן השפחות, נתרצה לה. אמר לו שושבינה כתוב לה כתבה אחרת, שנקרעה הראשונה. אמר לו המלך אתה קרעת אותה, אתה קנה לך ניר אחר, ואני אכתוב לה בכתב ידי, כן המלך זה הקדוש ברוך הוא, השפחות אלו ערב רב, והשושבין זה משה, ארוסתו של הקדוש ברוך הוא אלו ישראל, לכך נאמר פסל לך:

(ב) וֶהְיֵה נָכוֹן לַבֹּקֶר וְעָלִיתָ בַבֹּקֶר אֶל הַר סִינַי וְנִצַּבְתָּ לִי שָׁם עַל רֹאשׁ הָהָֽר: וֶהֱוֵי זַמִין לְצַפְרָא וְתִסַק בְּצַפְרָא לְטוּרָא דְסִינַי וְתִתְעַתַּד קֳדָמַי תַּמָן עַל רֵישׁ טוּרָא:

 רש''י   נכון. מזמן:

(ג) וְאִישׁ לֹא יַֽעֲלֶה עִמָּךְ וְגַם אִישׁ אַל יֵרָא בְּכָל הָהָר גַּם הַצֹּאן וְהַבָּקָר אַל יִרְעוּ אֶל מוּל הָהָר הַהֽוּא: וֶאֱנַשׁ לָא יִסַק עִמָךְ וְאַף אֱנַשׁ לָא יִתְחֲזֵי בְּכָל טוּרָא אַף עֲנָא וְתוֹרֵי לָא יִרְעוּן לָקֳבֵל טוּרָא הַהוּא:

 רש''י   ואיש לא יעלה עמך. הראשונות על ידי שהיו בתשואות וקולות וקהלה, שלטה בהן עין רעה, אין לך מדה יפה מן הצניעות:

(ד) וַיִּפְסֹל שְׁנֵֽי לֻחֹת אֲבָנִים כָּרִֽאשֹׁנִים וַיַּשְׁכֵּם מֹשֶׁה בַבֹּקֶר וַיַּעַל אֶל הַר סִינַי כַּֽאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָֹה אֹתוֹ וַיִּקַּח בְּיָדוֹ שְׁנֵי לֻחֹת אֲבָנִֽים: וּפְסַל תְּרֵין לוּחֵי אַבְנַיָא כְּקַדְמָאֵי וְאַקְדֵם משֶׁה בְּצַפְרָא וּסְלֵיק לְטוּרָא דְסִינַי כְּמָא דְפַקֵד יְיָ יָתֵהּ וּנְסֵב בִּידֵהּ תְּרֵין לוּחֵי אַבְנַיָא: (ה) וַיֵּרֶד יְהוָֹה בֶּֽעָנָן וַיִּתְיַצֵּב עִמּוֹ שָׁם וַיִּקְרָא בְשֵׁם יְהוָֹֽה: וְאִתְגְלִי יְיָ בַּעֲנָנָא וְאִתְעַתַּד עִמֵהּ תַּמָן וּקְרָא בִשְׁמָא דַיְיָ:

 רש''י   ויקרא בשם ה'. מתרגמינן וקרא בשמא דה':

(ו) וַיַּֽעֲבֹר יְהוָֹה עַל פָּנָיו וַיִּקְרָא יְהוָֹה יְהֹוָה אֵל רַחוּם וְחַנּוּן אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וֶֽאֱמֶֽת: וְאַעְבַּר יְיָ שְׁכִנְתֵּהּ עַל אַפּוֹהִי וּקְרָא יְיָ יְיָ אֱלָהָא רַחֲמָנָא וְחַנָנָא מַרְחִיק רְגַז וּמַסְגֵי לְמֶעְבַּד טַבְוָן וּקְשׁוֹט:

 רש''י   ה' ה'. מדת הרחמים היא, אחת קדם שיחטא, ואחת אחר שיחטא וישוב: אל. אף זו מדת רחמים, וכן הוא אומר (תהלים כב ב) אלי אלי למה עזבתני, ואין לומר למדת הדין למה עזבתני כך מצאתי במכילתא: ארך אפים. מאריך אפו ואינו ממהר לפרע, שמא יעשה תשובה: ורב חסד. לצריכים חסד, שאין להם זכיות כל כך: ואמת. לשלם שכר טוב לעושי רצונו:

(ז) נֹצֵר חֶסֶד לָֽאֲלָפִים נֹשֵׂא עָוֹן וָפֶשַׁע וְחַטָּאָה וְנַקֵּה לֹא יְנַקֶּה פֹּקֵד עֲוֹן אָבוֹת עַל בָּנִים וְעַל בְּנֵי בָנִים עַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִֽים: נָטַר טִיבוּ לְאַלְפֵי דָרִין שָׁבֵק לַעֲוָיָן וְלִמְרוֹד וּלְחוֹבִין סָלַח לִדְתַיְבִין לְאוֹרַיְתֵהּ וְלִדְלָא תַיְבִין לָא מְזַכֵּי מַסְעַר חוֹבֵי אֲבָהָן עַל בְּנִין וְעַל בְּנֵי בְנִין מְרָדִין עַל דַר תְּלִיתָי וְעַל דַר רְבִיעָי:

 רש''י   נצר חסד. שהאדם עושה לפניו: לאלפים. לשני אלפים דורות: עון ופשע. עונות אלו הזדונות. פשעים אלו המרדים, שאדם עושה להכעיס: ונקה לא ינקה. לפי פשוטו משמע, שאינו מותר על העון לגמרי, אלא נפרע ממנו מעט מעט. ורבותינו דרשו מנקה הוא לשבים ולא ינקה לשאינן שבים: פקד עון אבות על בנים. כשאוחזים מעשה אבותיהם בידיהם, שכבר פרש במקרא אחר (שמות כ ד) לשונאי: ועל רבעים. דור רביעי, נמצאת מדה טובה מרבה על מדת פרענות אחת לחמש מאות, שבמדה טובה הוא אומר נוצר חסד לאלפים:

(ח) וַיְמַהֵר מֹשֶׁה וַיִּקֹּד אַרְצָה וַיִּשְׁתָּֽחוּ: וְאוֹחִי משֶׁה וּכְרַע עַל אַרְעָא וּסְגִיד:

 רש''י   וימהר משה. כשראה משה שכינה עוברת ושמע קול הקריאה, מיד וישתחו:

(ט) וַיֹּאמֶר אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אֲדֹנָי יֵֽלֶךְ נָא אֲדֹנָי בְּקִרְבֵּנוּ כִּי עַם קְשֵׁה עֹרֶף הוּא וְסָֽלַחְתָּ לַֽעֲוֹנֵנוּ וּלְחַטָּאתֵנוּ וּנְחַלְתָּֽנוּ: וַאֲמַר אִם כְּעַן אַשְׁכָּחִית רַחֲמִין קֳדָמָךְ יְיָ תְּהַךְ כְּעַן שְׁכִנְתָּא דַיְיָ בֵּינָנָא אֲרֵי עַם קְשֵׁי קְדַל הוּא וְתִשְׁבּוֹק לְחוֹבָנָא וְלַחֲטָאָנָא וְתַחְסְנָנָא:

 רש''י   ילך נא ה' בקרבנו. כמו שהבטחת, מאחר שאתה נושא עון, ואם עם קשה ערף הוא וימרו בך, ואמרת על זאת פן אכלך בדרך, אתה תסלח לעונינו. ויש כי במקום אם: ונחלתנו. ותתננו לך לנחלה מיחדת, זו היא בקשת ונפלינו אני ועמך, שלא תשרה שכינתך על האמות:

(י)  שישי  וַיֹּאמֶר הִנֵּה אָנֹכִי כֹּרֵת בְּרִית נֶגֶד כָּֽל עַמְּךָ אֶֽעֱשֶׂה נִפְלָאֹת אֲשֶׁר לֹֽא נִבְרְאוּ בְכָל הָאָרֶץ וּבְכָל הַגּוֹיִם וְרָאָה כָל הָעָם אֲשֶׁר אַתָּה בְקִרְבּוֹ אֶת מַֽעֲשֵׂה יְהוָֹה כִּֽי נוֹרָא הוּא אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה עִמָּֽךְ: וַאֲמַר הָא אֲנָא גְזַר קְיַם קֳדָם כָּל עַמָךְ אֶעְבֵּד פְּרִישָׁן דִי לָא אִתְבְּרִיאוּ בְּכָל אַרְעָא וּבְכָל עַמְמַיָא וְיֶחֱזֵי כָל עַמָא דִי אַתְּ בֵּינֵיהוֹן יָת עוֹבָדָא דַיְיָ אֲרֵי דָחֵל הוּא דִי אֲנָא עָבֵד עִמָךְ:

 רש''י   כרת ברית. על זאת: אעשה נפלאות. לשון ונפלינו שתהיו מבדלים בזו מכל האמות, שלא תשרה שכינתי עליהם:

(יא) שְׁמָר לְךָ אֵת אֲשֶׁר אָֽנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם הִנְנִי גֹרֵשׁ מִפָּנֶיךָ אֶת הָֽאֱמֹרִי וְהַֽכְּנַֽעֲנִי וְהַֽחִתִּי וְהַפְּרִזִּי וְהַֽחִוִּי וְהַיְבוּסִֽי: טָר לָךְ יָת דִי אֲנָא מְפַקְדָךְ יוֹמָא דֵין הָא אֲנָא מְתָרֵךְ מִן קֳדָמָךְ יָת אֱמוֹרָאֵי וּכְנַעֲנָאֵי וְחִתָּאֵי וּפְרִזָאֵי וְחִוָאֵי וִיבוּסָאֵי:

 רש''י   את האמרי וגו' . שש אמות יש כאן, כי הגרגשי עמד ופנה מפניהם:

(יב) הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּכְרֹת בְּרִית לְיוֹשֵׁב הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָּא עָלֶיהָ פֶּן יִֽהְיֶה לְמוֹקֵשׁ בְּקִרְבֶּֽךָ: אִסְתַּמַר לָךְ דִילְמָא תִגְזַר קְיַם לְיָתֵב אַרְעָא דִי אַתְּ עָלֵל עֲלַהּ דִילְמָא יְהֵי לְתַקְלָא בֵּינָךְ: (יג) כִּי אֶת מִזְבְּחֹתָם תִּתֹּצוּן וְאֶת מַצֵּֽבֹתָם תְּשַׁבֵּרוּן וְאֶת אֲשֵׁרָיו תִּכְרֹתֽוּן: אֲרֵי יָת אֲגוֹרֵיהוֹן תְּתַרְעוּן וְיָת קָמַתְהוֹן תְּתַבְּרוּן וְיָת אַשְׁרֵיהוֹן תְּקַצְצוּן:

 רש''י   אשריו. הוא אילן שעובדים אותו:

(יד) כִּי לֹא תִֽשְׁתַּֽחֲוֶה לְאֵל אַחֵר כִּי יְהוָֹה קַנָּא שְׁמוֹ אֵל קַנָּא הֽוּא: אֲרֵי לָא תִסְגוֹד לְטַעֲוַת עַמְמַיָא אֲרֵי יְיָ קַנָא שְׁמֵהּ אֵל קַנָא הוּא:

 רש''י   קנא שמו. מקנא להפרע ואינו מותר, וזהו כל לשון קנאה, אוחז בנצחונו ופורע מעוזביו:

(טו) פֶּן תִּכְרֹת בְּרִית לְיוֹשֵׁב הָאָרֶץ וְזָנוּ אַֽחֲרֵי אֱלֹֽהֵיהֶם וְזָבְחוּ לֵאלֹהֵיהֶם וְקָרָא לְךָ וְאָֽכַלְתָּ מִזִּבְחֽוֹ: דִילְמָא תִגְזַר קְיַם לְיָתֵב אַרְעָא וְיִטְּעוּן בָּתַר טַּעֲוַתְהוֹן וְיִדְבְּחוּן לְטַּעֲוַתְהוֹן וְיִקְרוּן לָךְ וְתֵיכוּל מִדִבְחֵיהוֹן:

 רש''י   ואכלת מזבחו. כסבור אתה שאין עונש באכילתו, ואני מעלה עליך כמודה בעבודתם, שמתוך כך אתה בא ולוקח מבנותיו לבניך:

(טז) וְלָֽקַחְתָּ מִבְּנֹתָיו לְבָנֶיךָ וְזָנוּ בְנֹתָיו אַֽחֲרֵי אֱלֹהֵיהֶן וְהִזְנוּ אֶת בָּנֶיךָ אַֽחֲרֵי אֱלֹֽהֵיהֶֽן: וְתִסַב מִבְּנַתְהוֹן לִבְנָיךְ וְיִטְעַיָן בְּנַתְהוֹן בָּתַר טַעֲוַתְהוֹן וְיִטְעַיַן יָת בְּנָיךְ בָּתַר טַעֲוַתְהוֹן: (יז) אֱלֹהֵי מַסֵּכָה לֹא תַֽעֲשֶׂה לָּֽךְ: דַחֲלַן דְמַתְּכָא לָא תַעְבֵּד לָךְ: (יח) אֶת חַג הַמַּצּוֹת תִּשְׁמֹר שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל מַצּוֹת אֲשֶׁר צִוִּיתִךָ לְמוֹעֵד חֹדֶשׁ הָֽאָבִיב כִּי בְּחֹדֶשׁ הָֽאָבִיב יָצָאתָ מִמִּצְרָֽיִם: יָת חַגָא דְפַטִּירַיָא תִּטַר שַׁבְעָא יוֹמִין תֵּיכוֹל פַּטִירָא כְּמָא דִי פַקֵדִתָּךְ לִזְמַן יַרְחָא דְאַבִּיבָא אֲרֵי בְּיַרְחָא דְאַבִּיבָא נְפַקְתָּא מִמִצְרָיִם:

 רש''י   חדש האביב. חדש הבכור, שהתבואה מבכרת בבשולה:

(יט) כָּל פֶּטֶר רֶחֶם לִי וְכָֽל מִקְנְךָ תִּזָּכָר פֶּטֶר שׁוֹר וָשֶֽׂה: כָּל פָּתַח וַלְדָא דִילִי וְכָל בְּעִירָךְ דִכְרִין תַּקְדֵשׁ בְּכוֹר תּוֹר וְאִימָר:

 רש''י   כל פטר רחם לי. באדם: וכל מקנך תזכר וגו' . וכל מקנך אשר תזכר בפטר שור ושה, אשר יפטור זכר את רחמה: פטר. לשון פתיחה, וכן (משלי יז יד) פוטר מים ראשית מדון. תי''ו של תזכר לשון נקבה היא, מוסב על היולדת:

(כ) וּפֶטֶר חֲמוֹר תִּפְדֶּה בְשֶׂה וְאִם לֹא תִפְדֶּה וַֽעֲרַפְתּוֹ כֹּל בְּכוֹר בָּנֶיךָ תִּפְדֶּה וְלֹא יֵֽרָאוּ פָנַי רֵיקָֽם: וּבוּכְרָא דַחֲמָרָא תִּפְרוֹק בְּאִימְרָא וְאִם לָא תִפְרוֹק וְתַנְקְפֵהּ כָּל בּוּכְרָא דִבְנָיךְ תִּפְרוֹק וְלָא יִתְחֲזוּן קֳדָמַי רֵיקָנִין:

 רש''י   ופטר חמור. ולא שאר בהמה טמאה: תפדה בשה. נותן שה לכהן, והוא חלין ביד כהן, ופטר חמור מתר בעבודה לבעלים: וערפתו. עורפו בקופיץ, הוא הפסיד ממון כהן, לפיכך יפסד ממונו: כל בכור בניך תפדה. חמשה סלעים פדיונו קצוב, שנאמר (במדבר יח טז) ופדויו מבן חדש תפדה: ולא יראו פני ריקם. לפי פשוטו של מקרא דבר בפני עצמו הוא, ואינו מוסב על הבכור, שאין במצות בכור ראית פנים, אלא אזהרה אחרת היא וכשתעלו לרגל לראות לא יראו פני ריקם, מצוה עליכם להביא עולת ראית פנים, ולפי מדרש ברייתא מקרא יתר הוא, ומפנה לגזרה שוה, ללמד על הענקתו של עבד עברי שהיא חמשה סלעים מכל מין ומין, כפדיון בכור, במסכת קדושין (דף יז א) :

(כא) שֵׁשֶׁת יָמִים תַּֽעֲבֹד וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי תִּשְׁבֹּת בֶּֽחָרִישׁ וּבַקָּצִיר תִּשְׁבֹּֽת: שִׁתָּא יוֹמִין תִּפְלָח וּבְיוֹמָא שְׁבִיעָאָה תְּנוּחַ בִּזְרוֹעָא וּבַחֲצָדָא תְּנוּחַ:

 רש''י   בחריש ובקציר תשבת. למה נזכר חריש וקציר, יש מרבותינו אומרים על חריש של ערב שביעית הנכנס לשביעית, וקציר של שביעית היוצא למוצאי שביעית, ללמדך שמוסיפין מחול על הקדש. וכך משמעו, ששת ימים תעבד וביום השביעי תשבת ועבודת ששת הימים שהתרתי לך יש שנה שהחריש והקציר אסור, ואין צריך לומר חריש וקציר של שביעית, שהרי כבר נאמר (ויקרא כה ד) שדך לא תזרע וגו' ויש מהם אומרים, שאינו מדבר אלא בשבת, וחריש וקציר שהזכר בו, לומר לך מה חריש רשות אף קציר רשות, יצא קציר העמר, שהוא מצוה ודוחה את השבת:

(כב) וְחַג שָֽׁבֻעֹת תַּֽעֲשֶׂה לְךָ בִּכּוּרֵי קְצִיר חִטִּים וְחַג הָֽאָסִיף תְּקוּפַת הַשָּׁנָֽה: וְחַגָא דְשָׁבוּעַיָא תַּעְבֵּד לָךְ בִּכּוּרֵי חֲצַד חִטִין וְחַגָא דִכְנָשָׁא בְּמִפְקָא דְשַׁתָּא:

 רש''י   בכורי קציר חטים. שאתה מביא בו שתי הלחם מן החטים: בכורי. שהיא מנחה ראשונה הבאה מן החדש של חטים למקדש, כי מנחת העמר הבאה בפסח מן השעורים היא: וחג האסיף. בזמן שאתה אוסף תבואתך מן השדה לבית. אסיפה זו לשון הכנסה לבית, כמו (דברים כב ב) ואספתו אל תוך ביתך: תקופת השנה. שהיא בחזרת השנה, בתחלת השנה הבאה: תקופת. לשון מסבה והקפה:

(כג) שָׁלשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה יֵֽרָאֶה כָּל זְכוּרְךָ אֶת פְּנֵי הָֽאָדֹן יְהוָֹה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵֽל: תְּלַת זִמְנִין בְּשַׁתָּא יִתְחֲזוּן כָּל דְכוּרָךְ קֳדָם רִבּוֹן עָלְמָא יְיָ אֱלָהָא דְיִשְׂרָאֵל:

 רש''י   כל זכורך. כל הזכרים שבך. הרבה מצות בתורה נאמרו ונכפלו, ויש מהם שלש פעמים וארבע, לחייב ולענוש על מנין לאוין שבהם ועל מנין עשה שבהם:

(כד) כִּֽי אוֹרִישׁ גּוֹיִם מִפָּנֶיךָ וְהִרְחַבְתִּי אֶת גְּבֻלֶךָ וְלֹֽא יַחְמֹד אִישׁ אֶֽת אַרְצְךָ בַּֽעֲלֹֽתְךָ לֵֽרָאוֹת אֶת פְּנֵי יְהוָֹה אֱלֹהֶיךָ שָׁלשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָֽה: אֲרֵי אֲתָרֵךְ עַמְמִין מִן קֳדָמָךְ וְאַפְתֵּי יָת תְּחוּמָךְ וְלָא יַחְמֵד אֱנַשׁ יָת אַרְעָךְ בְּמִסְקָךְ לְאִתְחַזָאָה קֳדָם יְיָ אֱלָהָךְ תְּלַת זִמְנִין בְּשַׁתָּא:

 רש''י   אוריש. כתרגומו אתרך, וכן (דברים ב לא) החל רש, וכן (במדבר כא לב) ויורש את האמורי, לשון גרושין: והרחבתי את גבלך. ואתה רחוק מבית הבחירה ואינך יכול לראות לפני תמיד, לכך אני קובע לך שלש רגלים הללו:

(כה) לֹֽא תִשְׁחַט עַל חָמֵץ דַּם זִבְחִי וְלֹֽא יָלִין לַבֹּקֶר זֶבַח חַג הַפָּֽסַח: לָא תִכּוֹס עַל חֲמִיעַ דַם פִּסְחִי וְלָא יְבִיתוּן לְצַפְרָא בַּר מִמַדְבְּחָא תַּרְבֵּי נִכְסַת חַגָא דְפִסְחָא:

 רש''י   לא תשחט וגו' . לא תשחט את הפסח ועדין חמץ קים, אזהרה לשוחט או לזורק או לאחד מבני החבורה: ולא ילין. כתרגומו. אין לינה מועלת בראש המזבח, ואין לינה אלא בעמוד השחר: זבח חג הפסח. אימוריו, ומכאן אתה למד לכל הקטר חלבים ואברים:

(כו) רֵאשִׁית בִּכּוּרֵי אַדְמָתְךָ תָּבִיא בֵּית יְהוָֹה אֱלֹהֶיךָ לֹֽא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּֽחֲלֵב אִמּֽוֹ: (פ) רֵישׁ בִּכּוּרֵי אַרְעָךְ תַּיְתֵי לְבֵית מַקְדְשָׁא דַיְיָ אֱלָהָךְ לָא תֵיכְלוּן בְּשַׂר בַּחֲלָב:

 רש''י   ראשית בכורי אדמתך. משבעת המינין האמורים בשבח ארצך (דברים ח ח) ארץ חטה ושעורה וגפן ותאנה ורמון, ארץ זית שמן ודבש, הוא דבש תמרים: לא תבשל גדי. אזהרה לבשר בחלב, ושלש פעמים כתוב בתורה אחד לאכילה, ואחד להנאה, ואחד לאסור בשול: גדי. כל ולד רך במשמע ואף עגל וכבש. ממה שהצרך לפרש בכמה מקומות (בראשית לח יז) גדי עזים, למדת שגדי סתם כל יונקים במשמע: בחלב אמו. פרט לעוף שאין לו חלב אם, שאין אסורו מן התורה אלא מדברי סופרים:

(כז)  שביעי  וַיֹּאמֶר יְהוָֹה אֶל מֹשֶׁה כְּתָב לְךָ אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה כִּי עַל פִּי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה כָּרַתִּי אִתְּךָ בְּרִית וְאֶת יִשְׂרָאֵֽל: וַאֲמַר יְיָ לְמשֶׁה כְּתַב לָךְ יָת פִּתְגָמַיָא הָאִלֵין אֲרֵי עַל מֵימַר פִּתְגָמַיָא הָאִלֵין גְזָרִית עִמָךְ קְיַם וְעִם יִשְׂרָאֵל:

 רש''י   את הדברים האלה. ולא אתה רשאי לכתוב תורה שבעל פה:

(כח) וַֽיְהִי שָׁם עִם יְהֹוָה אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לַיְלָה לֶחֶם לֹא אָכַל וּמַיִם לֹא שָׁתָה וַיִּכְתֹּב עַל הַלֻּחֹת אֵת דִּבְרֵי הַבְּרִית עֲשֶׂרֶת הַדְּבָרִֽים: וַהֲוָה תַמָן קֳדָם יְיָ אַרְבְּעִין יְמָמִין וְאַרְבְּעִין לֵילָוָן לַחְמָא לָא אֲכַל וּמַיָא לָא שְׁתֵי וּכְתַב עַל לוּחַיָא יָת פִּתְגָמֵי קְיָמָא עַשְׂרָא פִּתְגָמִין: (כט) וַיְהִי בְּרֶדֶת מֹשֶׁה מֵהַר סִינַי וּשְׁנֵי לֻחֹת הָֽעֵדֻת בְּיַד מֹשֶׁה בְּרִדְתּוֹ מִן הָהָר וּמֹשֶׁה לֹֽא יָדַע כִּי קָרַן עוֹר פָּנָיו בְּדַבְּרוֹ אִתּֽוֹ: וַהֲוָה כַּד נְחַת משֶׁה מִטוּרָא דְסִינַי וּתְרֵין לוּחֵי סַהֲדוּתָא בִּידָא דְמשֶׁה בְּמֵחֲתֵהּ מִן טוּרָא וּמשֶׁה לָא יְדַע אֲרֵי סְגֵי זִיו יְקָרָא דְאַפּוֹהִי בְּמַלָלוּתֵהּ עִמֵהּ:

 רש''י   ויהי ברדת משה. כשהביא לוחות אחרונות ביום הכפורים: כי קרן. לשון קרנים, שהאור מבהיק ובולט כמין קרן. ומהיכן זכה משה לקרני ההוד, רבותינו אמרו מן המערה, שנתן הקדוש ברוך הוא ידו על פניו, שנאמר (שמות לג כב) ושכתי כפי:

(ל) וַיַּרְא אַֽהֲרֹן וְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת מֹשֶׁה וְהִנֵּה קָרַן עוֹר פָּנָיו וַיִּֽירְאוּ מִגֶּשֶׁת אֵלָֽיו: וַחֲזָא אַהֲרֹן וְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל יָת משֶׁה וְהָא סְגֵי זִיו יְקָרָא דְאַפּוֹהִי וּדְחִילוּ מִלְאִתְקְרְבָא לְוָתֵהּ:

 רש''י   וייראו מגשת אליו. בא וראה, כמה גדולה כחה של עברה, שעד שלא פשטו ידיהם בעברה, מהו אומר (שמות כד יז) ומראה כבוד ה' כאש אוכלת בראש ההר לעיני בני ישראל, ולא יראים ולא מזדעזעים, ומשעשו את העגל, אף מקרני הודו של משה היו מרתיעים ומזדעזעים:

(לא) וַיִּקְרָא אֲלֵהֶם מֹשֶׁה וַיָּשֻׁבוּ אֵלָיו אַֽהֲרֹן וְכָל הַנְּשִׂאִים בָּֽעֵדָה וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֲלֵהֶֽם: וּקְרָא לְהוֹן משֶׁה וְתָבוּ לְוָתֵהּ אַהֲרֹן וְכָל רַבְרְבַיָא בִּכְנִשְׁתָּא וּמַלֵל משֶׁה עִמְהוֹן:

 רש''י   הנשאים בעדה. כמו נשיאי העדה: וידבר משה אליהם. שליחותו של מקום, ולשון הוה הוא כל הענין הזה:

(לב) וְאַֽחֲרֵי כֵן נִגְּשׁוּ כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיְצַוֵּם אֵת כָּל אֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָֹה אִתּוֹ בְּהַר סִינָֽי: וּבָתַר כֵּן אִתְקְרִיבוּ כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּפַקֵדִנוּן יָת כָּל דִי מַלֵל יְיָ עִמֵהּ בְּטוּרָא דְסִינָי:

 רש''י   ואחרי כן נגשו. אחר שלמד לזקנים, חזר ומלמד הפרשה או ההלכה לישראל. תנו רבנן כיצד סדר המשנה, משה היה לומד מפי הגבורה, נכנס אהרן, שנה לו משה פרקו, נסתלק אהרן וישב לו לשמאל משה, נכנסו בניו, שנה להם משה פרקם, נסתלקו הם, ישב אלעזר לימין משה ואיתמר לשמאל אהרן, נכנסו זקנים, שנה להם משה פרקם, נסתלקו זקנים ישבו לצדדין, נכנסו כל העם שנה להם משה פרקם, נמצא ביד כל העם אחד, ביד הזקנים שנים, ביד בני אהרן שלשה, ביד אהרן ארבעה וכו' כדאיתא בעירובין (נד ב) :

(לג)  מפטיר  וַיְכַל מֹשֶׁה מִדַּבֵּר אִתָּם וַיִּתֵּן עַל פָּנָיו מַסְוֶֽה: וְשֵׁיצֵי משֶׁה מִלְמַלָלָא עִמְהוֹן וִיהַב עַל אַפּוֹהִי בֵּית אַפֵּי:

 רש''י   ויתן על פניו מסוה. כתרגומו בית אפי, לשון ארמי הוא בתלמוד סוי לבא ועוד בכתבות (ס א) הוה קא מסוה לאפה, לשון הבטה, היה מסתכל בה, אף כאן מסוה בגד הנתן כנגד הפרצוף ובית העינים, ולכבוד קרני ההוד שלא יזונו הכל מהם היה נותן המסוה כנגדן ונוטלו בשעה שהיה מדבר עם ישראל, ובשעה שהמקום נדבר עמו עד צאתו, ובצאתו יצא בלא מסוה:

(לד) וּבְבֹא מֹשֶׁה לִפְנֵי יְהוָֹה לְדַבֵּר אִתּוֹ יָסִיר אֶת הַמַּסְוֶה עַד צֵאתוֹ וְיָצָא וְדִבֶּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֵת אֲשֶׁר יְצֻוֶּֽה: וְכַד עָלֵל משֶׁה לִקֳדָם יְיָ לְמַלָלָא עִמֵה אַעְדִי יָת בֵּית אַפּוֹהִי עַד מִפְקֵהּ וְנָפֵק וּמְמַלֵל עִם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל יָת דִי מִתְפַּקָד:

 רש''י   ודבר אל בני ישראל. וראו קרני ההוד בפניו. וכשהוא מסתלק מהם:

(לה) וְרָאוּ בְנֵֽי יִשְׂרָאֵל אֶת פְּנֵי מֹשֶׁה כִּי קָרַן עוֹר פְּנֵי מֹשֶׁה וְהֵשִׁיב מֹשֶׁה אֶת הַמַּסְוֶה עַל פָּנָיו עַד בֹּאוֹ לְדַבֵּר אִתּֽוֹ: (ססס) וַחֲזָן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל יָת אַפֵּי משֶׁה אֲרֵי סְגֵי זִיו יְקָרָא דְאַפֵי משֶׁה וַאֲתֵב משֶׁה יָת בֵּית אַפֵּי עַל אַפּוֹהִי עַד דְעָלֵל לְמַלָלָא עִמֵהּ: ססס:

 רש''י   והשיב משה את המסוה על פניו עד באו לדבר אתו. וכשבא לדבר אתו נוטלו מעל פניו:

---

הפטרת כי תשא - מלכים א יח

(כאן מתחילים האשכנזים) יח (א) וַיְהִי יָמִים רַבִּים וּדְבַר יְהוָה הָיָה אֶל אֵלִיָּהוּ בַּשָּׁנָה הַשְּׁלִישִׁית לֵאמֹר לֵךְ הֵרָאֵה אֶל אַחְאָב וְאֶתְּנָה מָטָר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה: (ב) וַיֵּלֶךְ אֵלִיָּהוּ לְהֵרָאוֹת אֶל אַחְאָב וְהָרָעָב חָזָק בְּשֹׁמְרוֹן: (ג) וַיִּקְרָא אַחְאָב אֶל עֹבַדְיָהוּ אֲשֶׁר עַל הַבָּיִת וְעֹבַדְיָהוּ הָיָה יָרֵא אֶת יְהוָה מְאֹד: (ד) וַיְהִי בְּהַכְרִית אִיזֶבֶל אֵת נְבִיאֵי יְהוָה וַיִּקַּח עֹבַדְיָהוּ מֵאָה נְבִאִים וַיַּחְבִּיאֵם חֲמִשִּׁים אִישׁ בַּמְּעָרָה וְכִלְכְּלָם לֶחֶם וָמָיִם: (ה) וַיֹּאמֶר אַחְאָב אֶל עֹבַדְיָהוּ לֵךְ בָּאָרֶץ אֶל כָּל מַעְיְנֵי הַמַּיִם וְאֶל כָּל הַנְּחָלִים אוּלַי נִמְצָא חָצִיר וּנְחַיֶּה סוּס וָפֶרֶד וְלוֹא נַכְרִית מֵהַבְּהֵמָה: (ו) וַיְחַלְּקוּ לָהֶם אֶת הָאָרֶץ לַעֲבָר בָּהּ אַחְאָב הָלַךְ בְּדֶרֶךְ אֶחָד לְבַדּוֹ וְעֹבַדְיָהוּ הָלַךְ בְּדֶרֶךְ אֶחָד לְבַדּוֹ: (ז) וַיְהִי עֹבַדְיָהוּ בַּדֶּרֶךְ וְהִנֵּה אֵלִיָּהוּ לִקְרָאתוֹ וַיַּכִּרֵהוּ וַיִּפֹּל עַל פָּנָיו וַיֹּאמֶר הַאַתָּה זֶה אֲדֹנִי אֵלִיָּהוּ: (ח) וַיֹּאמֶר לוֹ אָנִי לֵךְ אֱמֹר לַאדֹנֶיךָ הִנֵּה אֵלִיָּהוּ: (ט) וַיֹּאמֶר מֶה חָטָאתִי כִּי אַתָּה נֹתֵן אֶת עַבְדְּךָ בְּיַד אַחְאָב לַהֲמִיתֵנִי: (י) חַי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אִם יֵשׁ גּוֹי וּמַמְלָכָה אֲשֶׁר לֹא שָׁלַח אֲדֹנִי שָׁם לְבַקֶּשְׁךָ וְאָמְרוּ אָיִן וְהִשְׁבִּיעַ אֶת הַמַּמְלָכָה וְאֶת הַגּוֹי כִּי לֹא יִמְצָאֶכָּה: (יא) וְעַתָּה אַתָּה אֹמֵר לֵךְ אֱמֹר לַאדֹנֶיךָ הִנֵּה אֵלִיָּהוּ: (יב) וְהָיָה אֲנִי אֵלֵךְ מֵאִתָּךְ וְרוּחַ יְהוָה יִשָּׂאֲךָ עַל אֲשֶׁר לֹא אֵדָע וּבָאתִי לְהַגִּיד לְאַחְאָב וְלֹא יִמְצָאֲךָ וַהֲרָגָנִי וְעַבְדְּךָ יָרֵא אֶת יְהוָה מִנְּעֻרָי: (יג) הֲלֹא הֻגַּד לַאדֹנִי אֵת אֲשֶׁר עָשִׂיתִי בַּהֲרֹג אִיזֶבֶל אֵת נְבִיאֵי יְהוָה וָאַחְבִּא מִנְּבִיאֵי יְהוָה מֵאָה אִישׁ חֲמִשִּׁים חֲמִשִּׁים אִישׁ בַּמְּעָרָה וָאֲכַלְכְּלֵם לֶחֶם וָמָיִם: (יד) וְעַתָּה אַתָּה אֹמֵר לֵךְ אֱמֹר לַאדֹנֶיךָ הִנֵּה אֵלִיָּהוּ וַהֲרָגָנִי: (טו) וַיֹּאמֶר אֵלִיָּהוּ חַי יְהוָה צְבָאוֹת אֲשֶׁר עָמַדְתִּי לְפָנָיו כִּי הַיּוֹם אֵרָאֶה אֵלָיו: (טז) וַיֵּלֶךְ עֹבַדְיָהוּ לִקְרַאת אַחְאָב וַיַּגֶּד לוֹ וַיֵּלֶךְ אַחְאָב לִקְרַאת אֵלִיָּהוּ: (יז) וַיְהִי כִּרְאוֹת אַחְאָב אֶת אֵלִיָּהוּ וַיֹּאמֶר אַחְאָב אֵלָיו הַאַתָּה זֶה עֹכֵר יִשְׂרָאֵל: (יח) וַיֹּאמֶר לֹא עָכַרְתִּי אֶת יִשְׂרָאֵל כִּי אִם אַתָּה וּבֵית אָבִיךָ בַּעֲזָבְכֶם אֶת מִצְוֹת יְהוָה וַתֵּלֶךְ אַחֲרֵי הַבְּעָלִים: (יט) וְעַתָּה שְׁלַח קְבֹץ אֵלַי אֶת כָּל יִשְׂרָאֵל אֶל הַר הַכַּרְמֶל וְאֶת נְבִיאֵי הַבַּעַל אַרְבַּע מֵאוֹת וַחֲמִשִּׁים וּנְבִיאֵי הָאֲשֵׁרָה אַרְבַּע מֵאוֹת אֹכְלֵי שֻׁלְחַן אִיזָבֶל: (כ) וַיִּשְׁלַח אַחְאָב בְּכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּקְבֹּץ אֶת הַנְּבִיאִים אֶל הַר הַכַּרְמֶל: (כאן מתחילים הספרדים) (כא) וַיִּגַּשׁ אֵלִיָּהוּ אֶל כָּל הָעָם וַיֹּאמֶר עַד מָתַי אַתֶּם פֹּסְחִים עַל שְׁתֵּי הַסְּעִפִּים אִם יְהוָה הָאֱלֹהִים לְכוּ אַחֲרָיו וְאִם הַבַּעַל לְכוּ אַחֲרָיו וְלֹא עָנוּ הָעָם אֹתוֹ דָּבָר: (כב) וַיֹּאמֶר אֵלִיָּהוּ אֶל הָעָם אֲנִי נוֹתַרְתִּי נָבִיא לַיהוָה לְבַדִּי וּנְבִיאֵי הַבַּעַל אַרְבַּע מֵאוֹת וַחֲמִשִּׁים אִישׁ: (כג) וְיִתְּנוּ לָנוּ שְׁנַיִם פָּרִים וְיִבְחֲרוּ לָהֶם הַפָּר הָאֶחָד וִינַתְּחֻהוּ וְיָשִׂימוּ עַל הָעֵצִים וְאֵשׁ לֹא יָשִׂימוּ וַאֲנִי אֶעֱשֶׂה אֶת הַפָּר הָאֶחָד וְנָתַתִּי עַל הָעֵצִים וְאֵשׁ לֹא אָשִׂים: (כד) וּקְרָאתֶם בְּשֵׁם אֱלֹהֵיכֶם וַאֲנִי אֶקְרָא בְשֵׁם יְהוָה וְהָיָה הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר יַעֲנֶה בָאֵשׁ הוּא הָאֱלֹהִים וַיַּעַן כָּל הָעָם וַיֹּאמְרוּ טוֹב הַדָּבָר: (כה) וַיֹּאמֶר אֵלִיָּהוּ לִנְבִיאֵי הַבַּעַל בַּחֲרוּ לָכֶם הַפָּר הָאֶחָד וַעֲשׂוּ רִאשֹׁנָה כִּי אַתֶּם הָרַבִּים וְקִרְאוּ בְּשֵׁם אֱלֹהֵיכֶם וְאֵשׁ לֹא תָשִׂימוּ: (כו) וַיִּקְחוּ אֶת הַפָּר אֲשֶׁר נָתַן לָהֶם וַיַּעֲשׂוּ וַיִּקְרְאוּ בְשֵׁם הַבַּעַל מֵהַבֹּקֶר וְעַד הַצָּהֳרַיִם לֵאמֹר הַבַּעַל עֲנֵנוּ וְאֵין קוֹל וְאֵין עֹנֶה וַיְפַסְּחוּ עַל הַמִּזְבֵּחַ אֲשֶׁר עָשָׂה: (כז) וַיְהִי בַצָּהֳרַיִם וַיְהַתֵּל בָּהֶם אֵלִיָּהוּ וַיֹּאמֶר קִרְאוּ בְקוֹל גָּדוֹל כִּי אֱלֹהִים הוּא כִּי שִׂיחַ וְכִי שִׂיג לוֹ וְכִי דֶרֶךְ לוֹ אוּלַי יָשֵׁן הוּא וְיִקָץ: (כח) וַיִּקְרְאוּ בְּקוֹל גָּדוֹל וַיִּתְגֹּדְדוּ כְּמִשְׁפָּטָם בַּחֲרָבוֹת וּבָרְמָחִים עַד שְׁפָךְ דָּם עֲלֵיהֶם: (כט) וַיְהִי כַּעֲבֹר הַצָּהֳרַיִם וַיִּתְנַבְּאוּ עַד לַעֲלוֹת הַמִּנְחָה וְאֵין קוֹל וְאֵין עֹנֶה וְאֵין קָשֶׁב: (ל) וַיֹּאמֶר אֵלִיָּהוּ לְכָל הָעָם גְּשׁוּ אֵלַי וַיִּגְּשׁוּ כָל הָעָם אֵלָיו וַיְרַפֵּא אֶת מִזְבַּח יְהוָה הֶהָרוּס: (לא) וַיִּקַּח אֵלִיָּהוּ שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה אֲבָנִים כְּמִסְפַּר שִׁבְטֵי בְנֵי יַעֲקֹב אֲשֶׁר הָיָה דְבַר יְהוָה אֵלָיו לֵאמֹר יִשְׂרָאֵל יִהְיֶה שְׁמֶךָ: (לב) וַיִּבְנֶה אֶת הָאֲבָנִים מִזְבֵּחַ בְּשֵׁם יְהוָה וַיַּעַשׂ תְּעָלָה כְּבֵית סָאתַיִם זֶרַע סָבִיב לַמִּזְבֵּחַ: (לג) וַיַּעֲרֹךְ אֶת הָעֵצִים וַיְנַתַּח אֶת הַפָּר וַיָּשֶׂם עַל הָעֵצִים: (לד) וַיֹּאמֶר מִלְאוּ אַרְבָּעָה כַדִּים מַיִם וְיִצְקוּ עַל הָעֹלָה וְעַל הָעֵצִים וַיֹּאמֶר שְׁנוּ וַיִּשְׁנוּ וַיֹּאמֶר שַׁלֵּשׁוּ וַיְשַׁלֵּשׁוּ: (לה) וַיֵּלְכוּ הַמַּיִם סָבִיב לַמִּזְבֵּחַ וְגַם אֶת הַתְּעָלָה מִלֵּא מָיִם: (לו) וַיְהִי בַּעֲלוֹת הַמִּנְחָה וַיִּגַּשׁ אֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא וַיֹּאמַר יְהוָה אֱלֹהֵי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיִשְׂרָאֵל הַיּוֹם יִוָּדַע כִּי אַתָּה אֱלֹהִים בְּיִשְׂרָאֵל וַאֲנִי עַבְדֶּךָ (ובדבריך) וּבִדְבָרְךָ עָשִׂיתִי אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה: (לז) עֲנֵנִי יְהוָה עֲנֵנִי וְיֵדְעוּ הָעָם הַזֶּה כִּי אַתָּה יְהוָה הָאֱלֹהִים וְאַתָּה הֲסִבֹּתָ אֶת לִבָּם אֲחֹרַנִּית: (לח) וַתִּפֹּל אֵשׁ יְהוָה וַתֹּאכַל אֶת הָעֹלָה וְאֶת הָעֵצִים וְאֶת הָאֲבָנִים וְאֶת הֶעָפָר וְאֶת הַמַּיִם אֲשֶׁר בַּתְּעָלָה לִחֵכָה: (לט) וַיַּרְא כָּל הָעָם וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם וַיֹּאמְרוּ יְהוָה הוּא הָאֱלֹהִים יְהוָה הוּא הָאֱלֹהִים:

אחר קריאת פרשת השבוע שנים מקרא ואחד תרגום והפטרה, ומזמור ה' מלך גאות לבש או מזמור שיר ליום השבת וה' מלך, יצל''ח דברו משנה והלכה מסדר טהרות שהוא נגד היסוד בחינת היום.

---

משנה פרה פרק יא

א. צְלוֹחִית שֶׁהִנִּיחָהּ מְגֻלָּה, וּבָא וּמְצָאָהּ מְכֻסָה, פְּסוּלָה. הִנִּיחָהּ מְכֻסָה וּבָא וּמְצָאָהּ מְגֻלָּה, אִם יְכוֹלָה הַחֻלְדָּה לִשְׁתּוֹת הֵימֶנָּה, אוֹ נָחָשׁ לְדִבְרֵי רַבָּן גַּמְלִיאֵל, אוֹ שֶׁיּ רד. בָּהּ טַל בַּלַּיְלָה, פְּסוּלָה. הַחַטָּאת אֵינָהּ נִצוֹלָה בְּצָמִיד פָּתִיל. וּמַיִם שֶׁאֵינָן מְקֻדָּשִׁין נִצוֹלִין בְּצָמִיד פָּתִיל:

 ברטנורה   (א) צלוחית. של מי חטאת: ובא ומצאה מכוסה פסולה. שאני אומר אדם נכנס לשם וכסה אותה, ורוב בני אדם אין טהורין לחטאת: אם יכולה חולדה לשתות ממנה פסולה. אבל אם אינה יכולה לשתות לא פסלינן להו מטעם שמא אדם טמא נכנס וגילה אותה דאין דרך בני אדם לגלות אלא לכסות מפני השרצים, אבל שרצים דרכן לגלות ואין דרכן לכסות. ודוקא מכוסה ומצאה מגולה חיישינן לחולדה. אבל מגולה ומצאה מגולה כמו שהניחה, לא חיישינן, אע''פ שחשו לספק מים מגולין דחמירא סכנתא מאיסורא: או נחש לדברי רבן גמליאל. דאמר לעיל אף הנחש פוסל מפני שהוא מקיא: החטאת. אפר חטאת או מים המקודשים שהיו באוהל המת בתוך כלי שיש עליו צמיד פתיל:

ב. כָּל הַסָפֵק טָהוֹר לִתְרוּמָה, טָהוֹר לְחַטָּאת. כָּל הַתָּלוּי לִתְרוּמָה, נִשְׁפָּךְ לְחַטָּאת. אִם עָשׂוּ עַל גַּבָּיו טְהָרוֹת, תְּלוּיוֹת. הָרְפָפוֹת, טְהוֹרוֹת לַקּדֶשׁ וְלַתְּרוּמָה וְלַחַטָּאת. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, הָרְעָדוֹת, טְמֵאוֹת לַחַטָּאת:

 ברטנורה   (ב) כל הספק טהור לתרומה. כל ספק שאם נולד אותו ספק בתרומה התרומה טהורה, אם נולד כיוצא בו בחטאת טהור: וכל התלוי לתרומה. וכל ספק שאם נולד בתרומה תולין לא אוכלין ולא שורפין, אם נולד כיוצא בו בחטאת, ישפך האפר או המים המקודשים. ובמסכת טהרות פרק הזורק טומאה, תנינן להו לספק הטהור ולספק שעל ידיו תולין בתרומה: אם עשו על גביו טהרות. אם הזה באפר זה שנטמא בספק התלוי לתרומה, ועשה טהרות על ידי אותה הזאה, חולין אותם טהרות ולא אוכלין ולא שורפין: הרפפות. כמין שבכות של עץ: טהורות לקודש לתרומה ולחטאת. לפי שאינן כלים וגם אינן ראויין למדרס: הרעדות. עצים שאינן מהודקים יפה זה בזה וכשאדם נשען עליהם רועדים ומתנענעים: טמאות לחטאת. פעמים שאדם יושב עליהן וראויין ליטמא מושב. ואין הלכה כר' אליעזר:

ג. דְּבֵלָה שֶׁל תְּרוּמָה שֶׁנָּפְלָה לְתוֹךְ מֵי חַטָּאת וּנְטָלָהּ וַאֲכָלָהּ, אִם יֵשׁ בָּהּ כַּבֵּיצָה, בֵּין טְמֵאָה בֵּין טְהוֹרָה, הַמַּיִם טְמֵאִין, וְהָאוֹכְלָהּ חַיָּב מִיתָה. (אֵין בָּהּ כַּבֵּיצָה, הַמַּיִם טְהוֹרִין, וְהָאוֹכְלָהּ חַיָּב מִיתָה). רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, בַּטְּהוֹרָה, הַמַּיִם טְהוֹרִים. הַטָּהוֹר לְחַטָּאת שֶׁהִכְנִיס רֹאשׁוֹ וְרֻבּוֹ לְתוֹךְ מֵי חַטָּאת, נִטְמָא:

 ברטנורה   (ג) אם יש בה כביצה. דאוכל פחות מכביצה אינו מטמא: בין טהורה בין טמאה המים טמאים. דטהרת תרומה, טמאה היא אצל חטאת: והאוכלה חייב מיתה. דנטמא במי חטאת בשעה שאוכלה, ותרומה בטומאת הגוף במיתה: ר' יוסי אומר בטהורה המים טהורים. דסבירא ליה לר' יוסי שאין הטהור לתרומה מטמא את מי חטאת. ואין הלכה כרבי יוסי: שהכניס ראשו ורובו בתוך מי חטאת. רבנן גזרו טומאה על הבא ראשו ורובו במים שאובין כמפורש פרק קמא דשבת, והוא משמונה עשר דבר שגזרו בו ביום, ומי חטאת מים שאובין נינהו, הלכך כשהכניס ראשו ורובו בהם נטמא, ומשנטמא ואינו טהור למי חטאת, חוזרים מי חטאת ומטמאים אותו ונעשה ראשון לטומאה, שאין מי חטאת מטמאים את הטהור להם, אבל כשאינו טהור להם מטמאים אותו:

ד. כָּל הַטָּעוּן בִּיאַת מַיִם מִדִּבְרֵי תוֹרָה, מְטַמֵּא אֶת הַקּדֶשׁ וְאֶת הַתְּרוּמָה וְאֶת הַחֻלִּין וְאֶת הַמַּעֲשֵׂר, וְאָסוּר עַל בִּיאַת הַמִּקְדָּשׁ. לְאַחַר בִּיאָתוֹ, מְטַמֵּא אֶת הַקּדֶשׁ, וּפוֹסֵל אֶת הַתְּרוּמָה, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, פּוֹסֵל בַּקּדֶשׁ וּבַתְּרוּמָה, וּמֻתָּר בַּחֻלִּין וּבַמַּעֲשֵׂר. וְאִם בָּא אֶל הַמִּקְדָּשׁ, בֵּין לִפְנֵי בִיאָתוֹ בֵּין לְאַחַר בִּיאָתוֹ, חַיָּב:

 ברטנורה   (ד) כל הטעון ביאת מים מדברי תורה. כגון הנוגע בכל אבות הטומאות: מטמא את הקודש ואת התרומה. לפי שהוא ראשון, עושה שני בחולין ובמעשר, ושלישי בתרומה, ורביעי בקודש: לאחר ביאתו. שטבל ולא העריב שמשו, יש לו דין שני לטומאה, ועושה שלישי בתרומה, ורביעי בקודש: וחכמים אומרים פוסל בקודש. כשם שטבול יום פוסל בתרומה, כן פוסל בקודש, ואינו מטמא בקודש, דכיון שטבל קלישא טומאתו, ופסול משוי, טמא לא משוי: ואם בא אל המקדש. כל הטעון טבילה מן התורה שבא אל המקדש דהיינו לעזרת לישראל, אפילו לאחר שטבל קודם שיעריב שמשו, חייב. ואף לעזרת נשים אסור טבול יום ליכנס. אבל אינו חייב אלא בעזרת ישראל:

ה. כָּל הַטָּעוּן בִּיאַת מַיִם מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים, מְטַמֵּא אֶת הַקּדֶשׁ, וּפוֹסֵל אֶת הַתְּרוּמָה, וּמֻתָּר בַּחֻלִּין וּבַמַּעֲשֵׂר, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹסְרִים בַּמַּעֲשֵׂר. לְאַחַר בִּיאָתוֹ, מֻתָּר בְּכֻלָּן. וְאִם בָּא אֶל הַמִּקְדָּשׁ, בֵּין לִפְנֵי בִיאָתוֹ וּבֵין לְאַחַר בִּיאָתוֹ, פָּטוּר:

 ברטנורה   (ה) כל הטעון ביאת מים מדברי סופרים. כגון אכל אוכלין טמאין, ושתה משקין טמאין, והידים, והכלים שנטמאו במשקין, וכיוצא בהן: וחכמים אוסרים במעשר. והלכה כחכמים: לאחר ביאתו. לאחר שטבל, מיד הותר בכולם, ואין צריך הערב שמש: ואם בא אל המקדש פטור. דלא אסרה תורה ביאת המקדש אלא על מי שנטמא באב הטומאה דאורייתא, כדכתיב (ויקרא ה) בטומאת אדם או בבהמה טמאה או בכל שרץ טמא:

ו. כָּל הַטָּעוּן בִּיאַת מַיִם, בֵּין מִדִּבְרֵי תוֹרָה בֵּין מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים, מְטַמֵּא אֶת מֵי חַטָּאת, וְאֶת אֵפֶר חַטָּאת, וְאֶת הַמַּזֶּה מֵי חַטָּאת בְּמַגָּע וּבְמַשָּׂא. הָאֵזוֹב הַמֻּכְשָׁר, וְהַמַּיִם שֶׁאֵינָן מְקֻדָּשִׁים, וּכְלִי רֵיקָם הַטָּהוֹר לְחַטָּאת, בְּמַגָּע וּבְמַשָּׂא, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, בְּמַגָּע אֲבָל לֹא בְמַשָּׂא:

 ברטנורה   (ו) מטמא את מי חטאת. ואפילו לאחר שטבל אם לא טבל לשם חטאת כאילו לא טבל, דתנן בפ' אין דורשין (חגיגה יח) טבל לקודש והוחזק לקודש אסור בחטאת. אבל משטבל לשם חטאת, אפילו טבול יום דאורייתא שפסול לתרומה ולקודש, כשר לחטאת, דטבול יום כשר בפרה: ומזה מי חטאת במגע ובמשא. ובהא כולי עלמא לא פליגי. אבל באזוב המוכשר לקבל טומאה, ומשום דאוכל הוא צריך הכשר שיבוא עליו מים, וכן במים שאינן מקודשים ועומדים לקדש, וכלי ריקם הטהור ועומד כדי להניח בו אפר חטאת, בהא פליגי רבי מאיר וחכמים. והלכה כחכמים:

ז. כָּל אֵזוֹב שֶׁיֵּשׁ לוֹ שֵׁם לְוָי, פָּסוּל. אֵזוֹב זֶה, כָּשֵׁר. אֵזוֹב יָוָן, אֵזוֹב כּוֹחֲלִית, אֵזוֹב רוֹמִי, אֵזוֹב מִדְבָּרִי, פָּסוּל. וְשֶׁל תְּרוּמָה טְמֵאָה, פָּסוּל. וְשֶׁל טְהוֹרָה, לֹא יַזֶּה. וְאִם הִזָּה, כָּשֵׁר. אֵין מַזִּין לֹא בְיוֹנְקוֹת, וְלֹא בִתְמָרוֹת. אֵין חַיָּבִין עַל הַיּוֹנְקוֹת עַל בִּיאַת הַמִּקְדָּשׁ. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, אַף לֹא עַל הַתְּמָרוֹת. אֵלּוּ הֵן הַיּוֹנְקוֹת, גִּבְעוֹלִין שֶׁלֹּא גָמָלוּ:

 ברטנורה   (ז) כל אזוב שיש לו שם לווי. שרגילין ללוות עמו שם אחר, כגון הנך דמפרש לקמן: אזוב זה. כלומר אזוב סתם שהרואה אותו אומר זה אזוב הוא בסתם: ושל תרומה טמאה. שאזוב של גינה חייב בתרומה כשלקטו לאכילה, והא קא משמע לן דאע''ג שהוא פחות מכביצה שאינו מטמא מי חטאת, אפילו הכי הזאתו פסולה, כיון שהאזוב עצמו טמא: ושל טהורה לא יזה. מפני שמפסיד את התרומה: תמרות. כמין גרגרין שיש בראשי האזוב: אין חייבין על היונקות. טמא שהזו עליו ביונקות ובא בהזאה זו אל המקדש, אינו חייב: רבי אליעזר אומר וכו'. ואין הלכה כר' אליעזר: גבעולים שלא גמלו. כל זמן שהפרח מונח בתוך כיסו קודם שיפתח:

ח. אֵזוֹב שֶׁהִזָּה בוֹ, כָּשֵׁר לְטַהֵר בּוֹ אֶת הַמְּצוֹרָע. לִקְטוֹ לָעֵצִים וְנָפְלוּ עָלָיו מַשְׁקִין, מְנַגְּבוֹ וְהוּא כָשֵׁר. לִקְּטוֹ לָאֳכָלִין וְנָפְלוּ עָלָיו מַשְׁקִין, אַף עַל פִּי שֶׁנִּגְבוֹ, פָּסוּל. לִקְּטוֹ לְחַטָּאת, כִּמְלַקֵּט לָאֳכָלִין, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי יוֹסֵי וְרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמְרִים, כִּמְלַקֵּט לָעֵצִים:

 ברטנורה   (ח) מנגבו. כדי שלא יתערבו מים הכשרים בפסולים: אע''פ שנגבו פסול. ואע''פ שלא נטמא כשהוכשר לקבל טומאה פסול: לקטו לחטאת. להזות בו מי חטאת: כמלקט לעצים. ומנגבו והוא כשר. וכן הלכה:

ט. מִצְוַת אֵזוֹב, שְׁלשָׁה קְלָחִים וּבָהֶם שְׁלשָׁה גִבְעוֹלִין. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, שֶׁל שְׁלשָׁה שְׁלשָׁה. אֵזוֹב שֶׁיֵּשׁ בּוֹ שְׁלשָׁה קְלָחִים, מְפַסְגוֹ וְאוֹגְדוֹ. פִּסְגוֹ וְלֹא אֲגָדוֹ, אֲגָדוֹ וְלֹא פִסְגוֹ, לֹא פִסְגוֹ וְלֹא אֲגָדוֹ, כָּשֵׁר. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, מִצְוַת אֵזוֹב, שְׁלשָׁה קְלָחִים וּבָהֶם שְׁלשָׁה גִבְעוֹלִים, וּשְׁיָרָיו שְׁנַיִם, וְגַרְדֻּמָּיו כָּל שֶׁהוּא:

 ברטנורה   (ט) שלשה קלחין ובהן שלשה גבעולין. גבעול אחד בקלח אחד. ושלשה קלחים דבעינן, ילפינן לקיחה לקיחה מאגודת אזוב מפסח מצרים, מה להלן שלשה, דבהכי מקרי אגודה, אף כאן שלשה: מפסגו. מפרידו ומחלקו שיהיו השלשה קלחים מפורדים זה מזה: ר' יוסי אומר מצות אזוב שלשה. ר' יוסי מחמיר טפי מתנא קמא, דלר' יוסי תחילתו שנים פסול ולתנא קמא תחילתו שנים כשר, ואינו פסול עד שיהא תחילתו כשייריו אחד. ודקאמר תנא קמא מצות אזוב שלשה קלחים, למצוה בעלמא ולא לעכב. והלכה כר' יוסי: וגרדומיו כל שהוא. גרדומי הגבעול כל שהוא. ושייריו וגרדומיו תרי מילי נינהו, דשייריו הוו שיירי השלשה קלחין דהיינו שני קלחין, וגרדומיו הוא הגבעול עצמו דאגרדום ונשבר ונשתייר ממנו כל שהוא:

---

גמרא נדה דף פ''ט ע''א

אֵיזֶהוּ אָדוֹם כְּדַם הַמַּכָּה. מָאי כְּדַם הַמַּכָּה אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל כְּדַם שׁוֹר שָׁחוּט וְלִימָא כְּדַם שְׁחִיטָה אִי אָמַר כְּדַם שְׁחִיטָה הֲוָה אֲמֵינָא כְּכֻלָּהּ שְׁחִיטָה קָא מַשְׁמַע לָן כְּדַם הַמַּכָּה בִּתְחִלַּת הַכָּאָה שֶׁל סַכִּין. עוּלָא אָמַר כְּדַם צִפּוֹר חַיָה. אִיבָּעִיא לְהוּ חַיָּה לַאֲפוּקֵי שָׁחוּט אוֹ דִילְמָא לַאֲפוּקֵי כָּחוּשׁ תִּיקוּ:

 רש''י  שור דמו אדום כדאמר במס' יומא האי חיור והאי סומק. דם שחיטה. משתנה והולך: צפור חיה. דם היוצא מצפור חי ע''י מכה: או דילמא לאפוקי כחוש. והאי חיה לשון בריאה הוא:

---

זוהר יתרו דף פ''ט ע''א

רִבִּי יוֹדָאי שָׁאִיל לֵיהּ לְרִבִּי שִׁמְעוֹן יוֹמָא חָד דְּאִעְרַע עִמֵּיה בְּאָרְחָא אָמַר לֵיהּ רִבִּי הָא כְתִיב בְּפָרַשְׁתָּא דְשַׁבָּת דְּאָמַר יְשַׁעְיָה דִּכְתִיב כֹּה אָמַר יְיָ לַסָרִיסִים אֲשֶׁר יִשְׁמְרוּ אֶת שַׁבְּתוֹתַי וְגוֹמֵר וְנָתַתִּי לָהֶם בְּבֵיתִי וּבְחֹמוֹתַי וְגוֹמֵר מָאי קָא מַיְירֵי. אָמַר לֵיהּ קַפּוּטְקָאָה חֲמוֹרְךָ קָטִיר בְּטִיפְסָא וְנָחִית דְּמִלָּה דְאוֹרָיְיתָא בַעְיָא צָחוּתָא אוֹ אַפְכֵי לַאֲחוֹרֶיךָ וְזִיל אֲבַתְרָאי וּתְכַוֵּן לִבֶּךָ אָמַר לֵיהּ בְּגִינֵיהּ דְּמָר עֲבִידְנָא אָרְחָא וּבַתְרֵיהּ דְּמָר אֶסְתְּכַל בִּשְׁכִינְתָּא. אָמַר לֵיהּ תָּא חֲזֵי מִלָּה דָא הָא אוּקְמוּהָ חַבְרַיָּיא וְלָא פְרִישׁוּ מִלָּה. כֹּה אָמַר יְיָ לַסָרִיסִים מָאן סָרִיסִים אִלֵּין אִינוּן חַבְרַיָּיא דְמִשְׁתַּדְּלֵי בְּאוֹרַיְיתָא וּמְסָרְסֵי גַרְמַיְיהוּ כָּל שִׁיתָּא יוֹמִין דְּשַׁבְּתָא וְלָעָאן בְּאוֹרַיְיתָא וּבְלֵילְיָא דְשַׁבְּתָא מְזָרְזֵי גַרְמַיְיהוּ בִּזוּוּגָא דִילְהוֹן מִשּׁוּם דְּיַדְעֵי רָזָא בְשַׁעְתָּא דְמַטְרוֹנִיתָא אִזְדַּוְגַת בְּמַלְכָּא. וְאִינוּן חַבְרַיָּיא דְיַדְעִין רָזָא דָא מְכַוְּונִין לִבַּיְיהוּ לִמְהֵימְנוּתָא דְמָארֵיהוֹן וּמִתְבָּרְכָאן בְּאִיבָּא דִמְעֵיהוֹן בְּהַהוּא לֵילְיָא וְדָא הוּא דִּכְתִיב אֲשֶׁר יִשְׁמְרוּ כְּמָה דְאַתְּ אָמַר וְאָבִיו שָׁמַר אֶת הַדָּבָר. וְאִקְרוּן סָרִיסִים וַדָּאי בְּגִין לְחַכָּאָה לְשַׁבְּתָא לְאַשְׁכָּחָא רַעֲוָא דְמָארֵיהוֹן דִּכְתִיב וּבָחֲרוּ בַּאֲשֶׁר חָפַצְתִּי. מָאי בַּאֲשֶׁר חָפַצְתִּי. דָּא זִוּוּגָא דְמַטְרוֹנִיתָא. וּמַחֲזִיקִי בִּבְרִיתִי כֹלָּא חָד בִּבְרִיתִי סְתָם. זַכָּאָה חוּלְקֵיהּ דְּמָאן דְּאִתְקַדָּשׁ בִּקְדוּשָׁה דָא וְיָדַע רָזָא דָא:

 תרגום הזוהר  רַבִּי יוֹדָאי שָׁאַל אֶת רַבִּי שִׁמְעוֹן, יוֹם אֶחָד שֶׁנִּפְגָּשׁ עִמּוֹ בַּדֶּרֶךְ. אָמַר לוֹ, רַבִּי, הֲרֵי כָּתוּב בְּפָרָשָׁה זוֹ שֶׁל שַׁבָּת שֶׁאָמַר יְשַׁעְיָהוּ, שֶׁכָּתוּב, כֹּה אָמַר ה' לַסָּרִיסִים אֲשֶׁר יִשְׁמְרוּ אֶת שַׁבְּתוֹתָי וְגוֹ' וְנָתַתִּי לָהֶם בְּבֵיתִי וּבְחוֹמוֹתָי וְגוֹ'. מַה הוּא אוֹמֵר. אָמַר לוֹ רַבִּי שִׁמְעוֹן, קַפּוֹטְקָאִי, שֶׁקְּרָאוֹ עַל שֵׁם עִירוֹ, קְשֹׁר חֲמוֹרְךְ בְּגָדֵר וְרֵד, כִּי דִּבְרֵי תּוֹרָה צְרִיכִים צַחוּת שֵׂכֶל, אוֹ הֲפֹךְ לַאֲחוֹרֶיךְ וְלֵךְ אַחֲרָי וְכַוֵּן אֶת לִבְּךְ. אָמַר לוֹ, בִּשְׁבִיל אֲדוֹנִי עָשִׂיתִי הַדֶּרֶךְ, וְאַחֲרֵי אֲדוֹנִי אֶסְתַּכֵּל בַּשְּׁכִינָה. אָמַר לוֹ, דָּבָר זֶה בֵּאֲרוּהוּ הַחֲבֵרִים, וְלֹא פֵּרְשׁוּ הַדָּבָר. כֹּה אָמַר ה' לַסָּרִיסִים. מִי הֵם הַסָּרִיסִים. אֵלּוּ הֵם הַחֲבֵרִים הָעוֹסְקִים בַּתּוֹרָה וּמְסָרְסִים עַצְמָם כָּל שֵׁשֶׁת יְמֵי הַשַּׁבָּת וְעוֹסְקִים בַּתּוֹרָה, וּבְלֵיל שַׁבָּת מְזָרְזִים עַצְמָם בַּזִּוּוּג שֶׁלָּהֶם, מִשּׁוּם שֶׁיּוֹדְעִים סוֹד הָעֶלְיוֹן, בְּשָׁעָה שֶׁהַמַּטְרוּנִיתָא מִתְחַבֶּרֶת בַּמֶּלֶךְ. וְאֵלּוּ הַחֲבֵרִים הַיּוֹדְעִים סוֹד הַזֶּה, מְכַוְּנִים אֶת לִבָּם לֶאֱמוּנַת אֲדוֹנָם, וּמִתְבָּרְכִים בִּפְרִי בִּטְנָם בַּלַּיְלָה הַהוּא. וְזֶהוּ שֶׁכָּתוּב, אֲשֶׁר יִשְׁמְרוּ, כְּדִכְתִיב, וְאָבִיו שָׁמַר אֶת הַדָּבָר. וְנִקְרָאִים וַדַּאי סָרִיסִים, מִשּׁוּם שֶׁמְּחַכִּים עַד הַשַּׁבָּת לִמְצֹא רָצוֹן שֶׁל אֲדוֹנָם, שֶׁכָּתוּב, וּבָחֲרוּ בַאֲשֶׁר חָפָצְתִּי. מַהוּ בַּאֲשֶׁר חָפָצְתִּי. זֶהוּ הַזִּוּוּג שֶׁל מַטְרוּנִיתָא. וּמַחֲזִיקִים בִּבְרִיתִי, הַכֹּל אֶחָד, שֶׁפֵּרוּשׁוֹ גַּם כֵּן זִוּוּג, בִּבְרִיתִי סְתָם, שֶׁהוּא יְסוֹד הָעֶלְיוֹן הַמִּתְחַבֵּר עִם הַמַּטְרוּנִיתָא. אַשְׁרֵי חֶלְקוֹ שֶׁל מִי שֶׁמִּתְקַדֵּשׁ בִּקְדֻשָּׁה זוֹ, וְיוֹדֵעַ סוֹד הַזֶּה.

---

הלכה פסוקה

הרמב''ם הלכות שבת פרק ו'

א. הַפּוֹסֵק אָדָם עִם הַנָּכְרִי לִבְנוֹת לוֹ חֲצֵרוֹ אוֹ כּוֹתְלוֹ אוֹ לִקְצוֹר אֶת שָׂדֵהוּ אוֹ שֶׁשְּׂכָרוֹ שָׁנָה אוֹ שְׁתַּיִם לִבְנוֹת לוֹ חָצֵר אוֹ לִטַּע לוֹ כֶרֶם אִם הָיְתָה הַמְּלָאכָה בַּמְּדִינָה אוֹ בְתוֹךְ הַתְּחוּם אָסוּר לוֹ לַהֲנִיחָן לַעֲשׂוֹת בְּשַׁבָּת מִפְּנֵי הָרוֹאִים שֶׁאֵינָם יוֹדְעִים שֶׁפָּסַק וְאִם הָיְתָה הַמְּלָאכָה חוּץ לַתְּחוּם מֻתָּר שֶׁאֵין שָׁם יִשְׂרָאֵל שֶׁיִּרְאֶה אֶת הַפּוֹעֲלִין כְּשֶׁהֵן עוֹשִׂין בְּשַׁבָּת: ב. וְכֵן מֻתָּר לְאָדָם לְהַשְׂכִּיר כַּרְמוֹ אוֹ שָׂדֵהוּ לְנָכְרִי אַף עַל פִּי שֶׁהוּא זוֹרְעָן וְנוֹטְעָן בְּשַׁבָּת שֶׁהָרוֹאֶה יוֹדֵעַ שֶׁשְׂכוּרִין הֵן אוֹ בַאֲרִיסוּת נָתַן לָהֶם וְדָבָר שֶׁשֵׁם יִשְׂרָאֵל בְּעָלָיו קָרוּי עָלָיו וְאֵין דֶּרֶךְ רוֹב אַנְשֵׁי אוֹתוֹ הַמָּקוֹם לְהַשְׂכִּירוֹ אוֹ לִיתֵּן לוֹ בַּאֲרִיסוּת אָסוּר לְהַשְׂכִּירוֹ לְנָכְרִי מִפְּנֵי שֶׁהַנָּכְרִי עוֹשֶׂה בְּאוֹתוֹ הַמָּקוֹם מְלָאכָה בְּשַׁבָּת וְהוּא נִקְרָא עַל שֵׁם הַיִּשְׂרָאֵל בְּעָלָיו:

---

מוסר

מספר שערי קדושה ח''ב שער ד'

הַמִּסְתַּפֵּק בְּהֶכְרָחִי נִקְרָא צַדִּיק כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (משלי י''ג) צַדִּיק אוֹכֵל לְשׂוֹבַע נַפְשׁוֹ וְדָוִד אָמַר (תהלים קי''ט) טוֹב לִי כִי עוּנֵתִי לְמַעַן אֶלְמַד חֻקֶּיךָ וְלֹא שָׁאַל יַעֲקֹב אֶלָּא (בראשית כ''ח) וְנָתַן לִי לֶחֶם לֶאֱכוֹל וּבֶגֶד לִלְבּוֹשׁ וּכְתִיב (שם מ''ט) יִשָׂשׂכָר חֲמוֹר גָּרֶם וגו' וַיֵּט שִׁכְמוֹ לִסְבּוֹל וְאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה כַּךְ הִיא דַרְכָּה שֶׁל תּוֹרָה פַּת בַּמֶּלַח תֹּאכַל וכו' אִם עָשִׂיתָ כֵּן אַשְׁרֶיךָ בָּעוֹלָם הַזֶּה וְטוֹב לָךְ לְעוֹלָם הַבָּא וְאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה אֵין הַתּוֹרָה מִתְקַיֶּימֶת אֶלָּא בְּמִי שֶׁמֵּמִית עַצְמוֹ עָלֶיהָ וְאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה מַרְבֶּה בָּשָׂר מַרְבֶּה רִמָּה וְאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה לְעוֹלָם יִרְאֶה אָדָם כְּאִלּוּ קָדוֹשׁ שָׁרוּי בְּתוֹךְ מֵעָיו שֶׁנֶּאֱמַר (הושע י''א) בְּקִרְבְּךָ קָדוֹשׁ: