---

פרשת בהעלותך

---

בהעלותך יום ראשון תורה

יכוין בקריאת ששה פסוקים אלו שהם כנגד וֵ דמילוי יו''ד דשם ב''ן להשאיר בו הארה מתוספת נשמה משבת שעברה:

ח (א) וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹֽר: וּמַלִיל יְיָ עִם משֶׁה לְמֵימָר: (ב) דַּבֵּר אֶֽל אַהֲרֹן וְאָֽמַרְתָּ אֵלָיו בְּהַעֲלֹֽתְךָ אֶת הַנֵּרֹת אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרֽוֹת: מַלֵל עִם אַהֲרֹן וְתֵימַר לֵהּ בְּאַדְלָקוּתָךְ יָת בּוֹצִינַיָא לָקֳבֵל אַפֵּי מְנַרְתָּא יְהוֹן מְנַהֲרִין שִׁבְעָא בוֹצִינַיָא:

 רש''י   בהעלתך. למה נסמכה פרשת המנורה לפרשת הנשיאים, לפי שכשראה אהרן חנכת הנשיאים חלשה דעתו, שלא היה עמהם בחנכה, לא הוא ולא שבטו, אמר לו הקדוש ברוך הוא חייך, שלך גדולה משלהם, שאתה מדליק ומטיב את הנרות: בהעלתך. על שם שהלהב עולה, כתוב בהדלקתן לשון עליה, שצריך להדליק עד שתהא שלהבת עולה מאליה. ועוד דרשו רבותינו, מכאן שמעלה היתה לפני המנורה שעליה הכהן עומד ומטיב: אל מול פני המנורה. אל מול נר אמצעי שאינו בקנים, אלא בגוף של מנורה: יאירו שבעת הנרות. ששה שעל ששת הקנים, שלשה המזרחיים פונים למול האמצעי, הפתילות שבהן, וכן שלשה המערביים ראשי הפתילות למול האמצעי. ולמה, כדי שלא יאמרו לאורה הוא צריך:

(ג) וַיַּעַשׂ כֵּן אַֽהֲרֹן אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה הֶֽעֱלָה נֵֽרֹתֶיהָ כַּֽאֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה אֶת מֹשֶֽׁה: וַעֲבַד כֵּן אַהֲרֹן לָקֳבֵל אַפֵּי מְנַרְתָּא אַדְלֵק בּוֹצִינָהָא כְּמָא דִי פַקִיד יְיָ יָת משֶׁה:

 רש''י   ויעש כן אהרן. להגיד שבחו של אהרן שלא שנה:

(ד) וְזֶה מַֽעֲשֵׂה הַמְּנֹרָה מִקְשָׁה זָהָב עַד יְרֵכָהּ עַד פִּרְחָהּ מִקְשָׁה הִוא כַּמַּרְאֶה אֲשֶׁר הֶרְאָה יְהֹוָה אֶת מֹשֶׁה כֵּן עָשָׂה אֶת הַמְּנֹרָֽה: (פ) וְדֵין עוֹבַד מְנַרְתָּא נְגִידָא דְהַב עַד שִׁידַהּ עַד שׁוֹשַׁנַהּ נְגִידָא הִיא כְּחֶזְוָא דִי אַחֲזֵי יְיָ יָת משֶׁה כֵּן עֲבַד יָת מְנַרְתָּא:

 רש''י   וזה מעשה המנורה. שהראהו הקדוש ברוך הוא באצבע לפי שנתקשה בה, לכך נאמר וזה: מקשה. בטדי''ץ בלע''ז [עשוי בהכאה] לשון דא לדא נקשן (דניאל ה, ו) . עשת של ככר זהב היתה, ומקיש בקרנס וחותך בכשיל לפשט אבריה כתקונן, ולא נעשית אברים אברים על ידי חבור: עד ירכה עד פרחה. ירכה היא השדה שעל הרגלים, חלול כדרך מנורות כסף שלפני השרים: עד ירכה עד פרחה. כלומר גופה של מנורה כלה וכל התלוי בה: עד ירכה. שהוא אבר גדול: עד פרחה. שהוא מעשה דק שבה הכל מקשה. ודרך עד לשמש בלשון זה, כמו (שופטים טו, ה) מגדיש ועד קמה ועד כרם זית: כמראה אשר הראה וגו' . כתבנית אשר הראהו בהר, כמו שנאמר (שמות כה, מ) וראה ועשה בתבניתם וגו' : כן עשה את המנורה. מי שעשאה. ומדרש אגדה על ידי הקדוש ברוך הוא נעשית מאליה:

(ה) וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹֽר: וּמַלִיל יְיָ עִם משֶׁה לְמֵימָר: (ו) קַח אֶת הַלְוִיִּם מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְטִֽהַרְתָּ אֹתָֽם: קָרֵב יָת לֵוָאֵי מִגוֹ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּתְדַכֵּי יָתְהוֹן:

 רש''י   קח את הלוים. קחם בדברים, אשריכם שתזכו להיות שמשים למקום:

---

נביאים - זכריה - פרק ב

(יד) רָנִּי וְשִׂמְחִי בַּת צִיּוֹן כִּי הִנְנִי בָא וְשָׁכַנְתִּי בְתוֹכֵךְ נְאֻם יְהוָה: בּוּעִי וַחֲדָּא כְּנִשְׁתָּא דְּצִיּוֹן אֲרֵי הָא אֲנָא מִתְגְּלֵיִ וְאַשְׁרֵי שְׁכִנְתִּי בְּגַוֵּיךְ אָמַר יְיָ : (טו) וְנִלְווּ גוֹיִם רַבִּים אֶל יְהוָה בַּיּוֹם הַהוּא וְהָיוּ לִי לְעָם וְשָׁכַנְתִּי בְתוֹכֵךְ וְיָדַעַתְּ כִּי יְהוָה צְבָאוֹת שְׁלָחַנִי אֵלָיִךְ: וְיִתּוֹסְפוּן עַמְמִין סַגִּיאִין עַל עִמֵּיהּ דַיְיָ בְּעִדָּנָא הַהִיא וִיהוֹן קֳדָמָי לְעָם וְאַשְׁרֵי שְׁכִינְתִּי בְּגַוֵּיךְ וְתֵדְּעוּן אֲרֵי יְיָ צְבָאוֹת שָׁלְחַנִי לְאִתְנַבָּאָה עֲלָךְ :

 רש''י   ונלוו . ונתתברו :

(טז) וְנָחַל יְהוָה אֶת יְהוּדָה חֶלְקוֹ עַל אַדְמַת הַקֹּדֶשׁ וּבָחַר עוֹד בִּירוּשָׁלִָם: וְיַחְסֵין יְיָ לִדְבֵית יְהוּדָה חוּלָקְהוֹן עַל אַרְעָא דְּקוּדְשָׁא וְיִתְרְעֵי עוֹד בִּירוּשְׁלֵם :

 רש''י   ונחל ה' את יהודה . לנחלתו ולחלקו :

(יז) הַס כָּל בָּשָׂר מִפְּנֵי יְהוָה כִּי נֵעוֹר מִמְּעוֹן קָדְשׁוֹ: (ס) סָפוּ כָּל רְשִׁיעַיָּא מִן קֳדָם יְיָ אֲרֵי אִתְגְּלֵי מִמְּדוֹר קוּדְשֵׁיהּ :

 רש''י   הס כל בשר . כל שאר העכו''ם : כי נעור . ל' הערה והקצה :

ג (א) וַיַּרְאֵנִי אֶת יְהוֹשֻׁעַ הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל עֹמֵד לִפְנֵי מַלְאַךְ יְהוָה וְהַשָּׂטָן עֹמֵד עַל יְמִינוֹ לְשִׂטְנוֹ: וְאַחְזְיַנִי יַת יְהוֹשֻׁע כַּהֲנָא רַבָּא קָאֵים קֳדָם מַלְאֲכָא דַיְיָ וַחֲטָאָה קָאֵים עַל יְמִּינֵיהּ לְאַסְטָנָא לֵיהּ :

 רש''י   לשטנו . להשטינו על שהיו בניו נשואות נשים נכריות כמו שכ' בספר עזרא וימצא מבני הכהנים אשר הושיבו נשים נכריות מבני יהושע בן יהוצדק :

(ב) וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל הַשָּׂטָן יִגְעַר יְהוָה בְּךָ הַשָּׂטָן וְיִגְעַר יְהוָה בְּךָ הַבֹּחֵר בִּירוּשָׁלִָם הֲלוֹא זֶה אוּד מֻצָּל מֵאֵשׁ: וַאֲמַר יְיָ לְיַחְטָא יְזִיף יְיָ בָּךְ יַחְטָא וִיזִיף יְיָ בָּךְ דְּאִתְרְעִי לְאַשְׁרָאָה שְׁכִינְתֵּיהּ בִּירוּשְׁלֵם הֲלָא דֵין אוּד מְשֵׁיזֵיב מִיְּקוֹדָא :

 רש''י   יגער ה' בך השטן . יגער הקב''ה בך אתה השטן וחוזר ואומר ויגער ה' בך הוא הבוחר בירושלים שלא תכנס לפניו לקטרג על הצדיק הזה הלא ראוי הוא וזכה לכך שהוצל מאש השריפה : הלא זה אוד מוצל מאש . מפורש באגדת חלק ( דף צג ) שהושלך עם אחאב בן קוליה וחבירו לאור :

---

כתובים - תהילים - פרק א

א (א) אַשְׁרֵי הָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא הָלַךְ בַּעֲצַת רְשָׁעִים וּבְדֶרֶךְ חַטָּאִים לֹא עָמָד וּבְמוֹשַׁב לֵצִים לֹא יָשָׁב: טוּבֵיהּ דִגְבַר דְלָא הַלִיךְ בְּמִלְכַּת רַשִׁיעִין וּבְאוֹרְחַת חַיָבִין לָא קָם וּבְסִיעַת מְמִקְנֵי לָא אִסְתְּחַר :

 רש''י   אשרי האיש . בעשרה לשונות של זמר נאמר ספר זה , בנצוח , בנגון , במזמור , בשיר , בהלל , בתפלה , בברכה , בהודאה , באשרי , בהללויה , כנגד עשרה בני אדם שאמרוהו , אדם , מלכי צדק , אברהם , משה , דוד , שלמה , אסף , ושלשה בני קרח , וחלוקין על ידותון י''א אדם היה כמש''כ בד''ה , וי''א אין ידותון שבספר זה אלא ע''ש הדתות והדינים של גזירות שעברו עליו ועל ישראל ( אשרי האיש לישפלישמנ''ץ בלעז ) . אשוריו של איש ותהלותיו של אדם אלו הם אשר לא הלך כי מתוך שלא הלך לא עמד ומתוך שלא עמד לא ישב :

(ב) כִּי אִם בְּתוֹרַת יְהוָה חֶפְצוֹ וּבְתוֹרָתוֹ יֶהְגֶּה יוֹמָם וָלָיְלָה: אֱלָהֵן בְּנִימוּסָא דַיָי רְעוּתֵיהּ וּבְאוֹרַיְתֵיהּ מְרַנֵן יֵמָם וְלֵילֵי :

 רש''י   כי אם בתורת ה' חפצו . הא למדת שמושב הלצים מביאו לידי בטול תורה : ובתורתו יהגה . בתחלה היא נקראת תורת ה' ומשעמל בה היא נקראת תורתו : יהגה . כל ל' הגה בלב הוא כד''א ( לקמן יט ) והגיון לבי ( ישעי' לג ) לבך יהגה אימה , ( משלי כד ) כי שוד יהגה לבם :

(ג) וְהָיָה כְּעֵץ שָׁתוּל עַל פַּלְגֵי מָיִם אֲשֶׁר פִּרְיוֹ יִתֵּן בְּעִתּוֹ וְעָלֵהוּ לֹא יִבּוֹל וְכֹל אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה יַצְלִיחַ: וִיהֵי כְּאִילָן חַיֵי דִנְצִיב עַל טְוָפֵי מוֹי דִי אִנְבֵּיהּ מְבַשֵׁל בְּעִדָנֵיהּ וְאַטְרְפוֹי לָא נָתְרִין וְכָל לַבְלְבוֹי דִמְלַבְלֵב מְגַרְגָר וּמַצְלָח :

 רש''י   שתול . פלנדי''ץ בלעז : פלגי . ראויארו''ש בלעז : ועלהו לא יבול . אפילו הפסולת שבו לצורך היא שיחתן של תלמידי חכמים לצורך היא וצריכה לימוד : לא יבול . לשון כמוש פלישטי''ר בלעז :

(ד) לֹא כֵן הָרְשָׁעִים כִּי אִם כַּמֹּץ אֲשֶׁר תִּדְּפֶנּוּ רוּחַ: לָא מְטוּל הֵיכְנָא רַשִׁיעֵי אֱלָהֵן כְּמוֹזָא דִי תַשְׁקְפִנֵיהּ עַלְעוֹלָא :

 רש''י   כמוץ . ל' קש קומבל''א בלעז :

(ה) עַל כֵּן לֹא יָקֻמוּ רְשָׁעִים בַּמִּשְׁפָּט וְחַטָּאִים בַּעֲדַת צַדִּיקִים: מְטוּל הֵיכְנָא לָא יִזְכּוּן רַשִׁיעֵי בְּיוֹמָא רַבָּא וְחַיָבִין בְּסִיעַת צַדִיקַיָא :

 רש''י   על כן וגו' . דבוק הוא למקרא של אחריו :

(ו) כִּי יוֹדֵעַ יְהוָה דֶּרֶךְ צַדִּיקִים וְדֶרֶךְ רְשָׁעִים תֹּאבֵד: מְטוּל דִגְלֵי קֳדָם יְיָ אוֹרַח צַדִיקַיָא וְאוֹרְחַתְהוֹן דְרַשִׁיעֵי תְהוֹבַד :

 רש''י   כי יודע ה' וגו' . לפי שהוא יודע דרך צדיקים ולפניו הוא להכירה תמיד ודרך רשעים שנואה בעיניו ומעבירה מלפניו על כן לא תהא הקמת רגל לרשעים ליום הדין ולחטאים ליכתב בעדת צדיקים :

---

משנה שביעית פרק ג

א. מֵאֵימָתַי מוֹצִיאִין זְבָלִים לָאַשְׁפַּתּוֹת. מִשֶּׁיִּפְסְקוּ עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, מִשֶּׁיִּיבַשׁ הַמָּתוֹק. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, מִשֶּׁיִּקָּשֵׁר:

 ברטנורה   (א) מאימתי מוציאים זבלים לאשפות. דרך עובדי אדמה לכנוס הזבל למקום אחד בשדה ועושה שם אשפה גדולה עד שהוא מפזרו בשדה לזבלה: משיפסקו עוברי עבירה. לעבוד את הארץ בשנה השביעית וקודם שיפסקו עוברי עבירה, אסור, שלא יאמרו מעוברי עבירה הוא, ולזבל שדהו הוא מוציא. ויש ספרים שכתוב בהם עובדי עבודה, והיא היא: משייבש המתוק. משיהיה יבש הזבל שנותן מתיקה לפירות: משיקשר. כשמתחיל להתייבש מתעבה ונעשה קשרים, וקרובים דבריהם להיות שוים. ובירושלמי מפרש, משייבש המתוק, סדקין שבבקעה כשהמטר יורד מתמלאים מים ואינם מתיבשים אלא לאחר זמן, ונקראים מתוק על שם מתקו לו רגבי נחל (איוב כא):

ב. עַד כַּמָּה מְזַבְּלִין, עַד שָׁלשׁ (שָׁלשׁ) אַשְׁפַּתּוֹת לְבֵית סְאָה שֶׁל עֶשֶׂר עֶשֶׂר מַשְׁפֵּלוֹת שֶל לֶתֶךְ לֶתֶךְ. מוֹסִיפִין עַל הַמַּשְׁפֵּלוֹת, וְאֵין מוֹסִיפִין עַל הָאַשְׁפַּתּוֹת. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, אַף עַל הָאַשְׁפַּתּוֹת:

 ברטנורה   (ב) משפלות. קופות שמוציאין בהם זבלים, שכל משפל מחזיק לתך שהוא משאוי של חמור, והלתך חצי כור, חמש עשרה סאין: מוסיפין על המשפלות. נותן באשפה אחת משפלות כמו שהוא רוצה: ואין מוסיפין על האשפות. לעשות יותר משלש אשפות בבית סאה שלא יראה כמזבל את השדה: רבי שמעון אומר אף על האשפות. מוסיפין, כיון שיש צבור גדול במקום אחד לא מחזי כמזבל. ואין הלכה כר''ש:

ג. עוֹשֶׂה אָדָם אֶת שָׂדֵהוּ שָׁלשׁ שָׁלשׁ אַשְׁפַּתּוֹת לְבֵית סְאָה. יָתֵר מִכָּאן, (מַחֲצִיב), דִּבְרֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן. וַחֲכָמִים אוֹסְרִין, עַד שֶׁיַּעֲמִיק שְׁלשָׁה, אוֹ עַד שֶׁיַּגְבִּיהַּ שְׁלשָׁה. עוֹשֶׂה אָדָם אֶת זִבְלוֹ אוֹצָר. רַבִּי מֵאִיר אוֹסֵר, עַד שֶׁיַּעֲמִיק שְׁלשָׁה אוֹ עַד שֶׁיַּגְבִּיהַּ שְׁלשָׁה. הָיָה לוֹ דָבָר מוּעָט, מוֹסִיף עָלָיו וְהוֹלֵךְ. רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה אוֹסֵר, עַד שֶׁיַּעֲמִיק שְׁלשָׁה, אוֹ עַד שֶׁיַּגְבִּיהַּ שְׁלשָׁה, אוֹ עַד שֶׁיִּתֵּן עַל הַסֶלַע:

 ברטנורה   (ג) יתר מכאן. משלש [אשפות] מותר, והיינו דר' שמעון דרישא, והשתא אתא לאשמועינן דשרי ר''ש אפילו אין עשר משפלות ובלבד שלא יהיה בה פחות משלש, דאף על פי שיש מעט זבל באשפה, וסלקא דעתך אמינא דמודה ר''ש דאם מוסיף האשפות נראה כמזבל, קא משמע לן דלא מחזי כמזבל הואיל ואינו מפזרו: עד שיעמיק ג'. שיעמיק מקום האשפה, או יגביה משאר הקרקע ג' טפחים, שיהיה ניכר דלכנוס הזבל למקום אחד הוא עושה ולא לזבל את השדה: עושה אדם את זבלו אוצר. אותם שלש אשפות של שלשים משפלות יכול לעשות אותם אשפה אחת ולהוסיף עליהם כמו שירצה, דלא תימא כי היכי דאסור יותר משלש אשפות לבית סאה, הכי נמי אסור יותר משיעור ג' אשפות במקום אחד: ר''מ אוסר. בירושלמי מוכח דביותר מכשיעור בלבד אוסר ר''מ, אבל בכשיעור השתא בשלשה מקומות מותר, במקום אחד לא כל שכן. ואין הלכה כר''מ: היה לו דבר מועט. שאין לו להוציא בפעם א' כשיעור המפורש לעיל מוציא אותו מעט ומוסיף עליו והולך: ר''א בן עזריה אוסר. שמא לא יהיה לו זבל יותר ונראה כמזבל שדהו, עד שיוציא עשר משפלות כאחת, או עד שיעמיק ג' או יגביה ג', שכיון שאותו מקום משונה משאר השדה לא מחזי כמזבל, וכן אם נתנו על הסלע שאינו ראוי לזריעה:

ד. הַמְדַיֵּר אֶת שָׂדֵהוּ, עוֹשֶׂה סַהַר לְבֵית סָאתַיִם, עוֹקֵר שָׁלשׁ רוּחוֹת וּמַנִּיחַ אֶת הָאֶמְצָעִית. נִמְצָא, מְדַיֵּר בֵּית אַרְבַּעַת סְאִין. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, בֵּית שְׁמוֹנַת סְאִין. הָיְתָה כָל שָׂדֵהוּ בֵּית אַרְבַּעַת סְאִין, מְשַׁיֵּר מִמֶּנָּה מִקְצָת, מִפְּנֵי מַרְאִית הָעַיִן. וּמוֹצִיא מִן הַסַהַר וְנוֹתֵן לְתוֹךְ שָׂדֵהוּ כְּדֶרֶךְ הַמְזַבְּלִין:

 ברטנורה   (ד) המדייר שדהו. לשון דיר של בהמות שאין לו מקום פנוי להעמיד בהמותיו אלא שם ואינו מתכוין לזבל שדהו בענין זה, ודעתו להכניס הזבל לאשפתות אחר כך: סהר. כמו סחר היקף של מחיצה סביב הצאן: עוקר ג' רוחות. כשנתמלאה הסהר זבל, עוקר מן הסהר ג' רוחות וזוקפן לצד אחר של אמצעית ומדייר שם כמו כן בית סאתים. ועושה אשפות בתוך שדהו ג' אשפות לבית סאה כדאמרן: נמצא מדייר בית ד' סאים. סאתים מצד זה של מחיצה אמצעית וסאתים מצד אחר, ואשמועינן מתני' דשרי לדייר בית ארבעת סאין קודם שיעשה ממנה אשפות, אבל טפי, לא, שלא יאמרו לדייר שדהו מתכוין: מפני מראית העין. שלא יהא נראה כמתכוין לזבל שדהו אם עושה את כולה סחר: כדרך המזבלין. שלש אשפות לכל בית סאה. ואין הלכה כרבן שמעון בן גמליאל:

ה. לֹא יִפְתַּח אָדָם מַחֲצֵב בַּתְּחִלָּה לְתוֹךְ שָׂדֵהוּ, עַד שֶׁיִּהְיוּ בוֹ שָׁלשׁ מוּרְבִּיּוֹת, שֶׁהֵם שָׁלשׁ עַל שָׁלשׁ עַל רוּם שָׁלשׁ, שִׁעוּרָן עֶשְׂרִים וְשֶׁבַע אֲבָנִים:

 ברטנורה   (ה) מחצב. מקום בתוך שדהו שחוצבין ממנו אבנים לבנין, אם היה מכוסה עפר ולא היה נראה, אין פותחין אותו בתחלה בשביעית, שהרואה אומר לתקן שדהו הוא עושה כדי לזרוע בתוכו ולא להוציא האבנים לבנין: עד שיהא בו ג' מורביות. שיהיו נגלים ונראים מאותו מחצב קודם שביעית שלש שורות של אבנים שכל שורה מהם ג' אמות אורך ושלש אמות רוחב ברום שלש אמות, שנמצאו שם תשעה אבנים שכל אבן היא אמה על אמה ברום שלש, וכן בכל שורה ושורה, הרי עשרים ושבע אבנים לשלש שורות, ובהכי ניכר שלצורך אבנים לבנין הוא מוציאם ולא לתקן שדהו:

ו. גָּדֵר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ עֶשֶׂר אֲבָנִים שֶׁל מַשְּׂאוּי שְׁנַיִם שְׁנַיִם, הֲרֵי אֵלּוּ יִנָּטֵלוּ. שִׁעוּר גָּדֵר, עֲשָׂרָה טְפָחִים. פָּחוֹת מִכֵּן, מְחַצֵב, וְגוֹמְמוֹ עַד פָּחוֹת מֵהָאָרֶץ טֶפַח. בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים, מִתּוֹךְ שֶׁלּוֹ. אֲבָל מִתּוֹךְ שֶׁל חֲבֵרוֹ, מַה שֶּׁהוּא רוֹצֶה, יִטּוֹל. בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים, בִּזְמַן שֶׁלֹא הִתְחִיל בּוֹ מֵעֶרֶב שְׁבִיעִית. אֲבָל אִם הִתְחִיל בּוֹ מֵעֶרֶב שְׁבִיעִית, מַה שֶּׁהוּא רוֹצֶה, נוֹטֵל:

 ברטנורה   (ו) של משאוי שנים שנים. שיש בכל אחת מהן משאוי שני בני אדם: הרי אלו ינטלו. כולן ואפילו הקטנות שבהן ולא מתחזי כמפנה הגדר לעשות מקומו שדה: פחות מכאן מחצב. ואינו נוטלו כולו אלא גוממו ומניח מן הסלע בארץ טפח כדי שלא יהא ראוי לזריעה: במה דברים אמורים. האי דלא יפתח מחצב, והאי דגוממו: מה שהוא רוצה ליטול. דלא מיחזי כמתקן שדה, כיון דלאו דידיה הוא. ואפילו בשלו נמי לא מחזי כמתקן שדה אם התחיל ליטול מערב שביעית:

ז. אֲבָנִים שֶׁזִּעְזְעָתַן הַמַּחֲרֵשָׁה, אוֹ שֶׁהָיוּ מְכֻסוֹת וְנִתְגַּלּוּ, אִם יֵשׁ בָּהֶם שְׁתַּיִם שֶׁל מַשְּׂאוּי שְׁנַיִם שְׁנַיִם, הֲרֵי אֵלּוּ יִנָּטֵלוּ. הַמְסַקֵּל אֶת שָׂדֵהוּ, נוֹטֵל אֶת הָעֶלְיוֹנוֹת, וּמַנִּיחַ אֶת הַנּוֹגְעוֹת בָּאָרֶץ. וְכֵן גַּרְגַּר שֶׁל צְרוֹרוֹת אוֹ גַל שֶׁל אֲבָנִים, נוֹטֵל אֶת הָעֶלְיוֹנוֹת, וּמַנִּיחַ אֶת הַנּוֹגְעוֹת בָּאָרֶץ. אִם יֵשׁ תַּחְתֵּיהֶן סֶלַע אוֹ קַשׁ, הֲרֵי אֵלּוּ יִנָּטֵלוּ:

 ברטנורה   (ז) שזעזעתן המחרישה. ואפילו לא זעזעתן אלא שעתידה לזעזען הוי כאילו זעזעתן: הרי אלו ינטלו. כולן, אגב אותן שתים: המסקל שדהו. שמסלק האבנים מן השדה, לשון סקלו מאבן (ישעיה סב): ומניח את התחתונות הנוגעות בארץ. דבכהאי גוונא לא מיחזי כמתקן שדה: גרגיר של צרורות וגל של אבנים. קטנות: אם יש תחתיהן סלע או קש. לא מחזי כמתקן כיון דאין המקום ראוי לזריעה:

ח. אֵין בּוֹנִין מַדְרֵגוֹת עַל פִּי הַגֵּאָיוֹת עֶרֶב שְׁבִיעִית מִשֶּׁפָּסְקוּ הַגְּשָׁמִים, מִפְּנֵי שֶׁהוּא מְתַקְּנָן לַשְּׁבִיעִית. אֲבָל בּוֹנֶה הוּא בַּשְּׁבִיעִית מִשֶּׁפָּסְקוּ הַגְּשָׁמִים, מִפְּנֵי שֶׁהוּא מְתַקְּנָן לְמוֹצָאֵי שְׁבִיעִית. וְלֹא יִסְמוֹךְ בֶּעָפָר, אֲבָל עוֹשֶׂה הוּא חַיִץ. כָּל אֶבֶן שֶׁהוּא יָכוֹל לִפְשׁוֹט אֶת יָדוֹ וְלִטְּלָהּ, הֲרֵי זוֹ תִנָּטֵל:

 ברטנורה   (ח) אין בונין מדרגות. מעלות על פני הגאיות שלא יחליקו בירידתן לקחת המים שנתקבצו בעמק באותן הגומות דנראה כמתקנן להשקות בהן שדותיו בשביעית: לא יסמוך בעפר. אם בא להיות סוכר מקום יציאת המים באבנים, לא יתן עפר וטיט בין האבנים משום דמחזי טפי שהוא מתכוין להשקות מהן שדותיו: אבל עושה הוא חייץ. אבנים סדורות זו על גב זו כעין גדר בלא עפר וטיט: כל אבן. שבשדהו, אפילו קטנה אם כשהוא בונה הגדר או הבנין יכול לפשוט ידו וליטלה ולבנות בה: הרי זו תנטל. שהגדר מוכחת עליו דלבנות גדרו הוא נוטלה ולא לתקן השדה לזריעה:

ט. אַבְנֵי כָתֵף, בָּאוֹת מִכָּל מָקוֹם. וְהַקַּבְּלָן, מֵבִיא מִכָּל מָקוֹם. וְאֵלּוּ הֵם אַבְנֵי כָתֵף, כָּל שֶׁאֵינָהּ יְכוֹלָה לְהִנָּטֵל בְּאַחַת יָד, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, אַבְנֵי כָתֵף כִּשְׁמָן, כָּל שֶׁהֵן נִטָּלוֹת שְׁתַּיִם שָׁלשׁ עַל הַכָּתֵף:

 ברטנורה   (ט) באות מכל מקום. אפילו מתוך שלו דמידע ידיע דלבנין קבעי להו ולא לתקן את השדה: והקבלן. שקיבל שדה באריסות מביא מכל מקום ואפילו מאותה שדה שהוא אריס בה, אפילו אבנים קטנות שאין [שדה זו חשובה כשלו. ויש מפרשים, והקבלן שדרכו לבנות בנינים בקבולת שאין] כוונתו אלא לקבץ אבנים מביא [מכל מקום ואפילו משדה] שלו: ר' יוסי אומר כו'. והלכה כר' יוסי:

י. הַבּוֹנֶה גָדֵר בֵּינוֹ וּבֵין רְשׁוּת הָרַבִּים מֻתָּר לְהַעֲמִיק עַד הַסֶלַע. מַה יַּעֲשֶׂה בֶּעָפָר צוֹבְרוֹ בִּרְשׁוּת הָרַבִּים וּמְתַקְּנוֹ, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, כְּדֶרֶךְ שֶׁאֵין מְקַלְקְלִין בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, כָּךְ לֹא יְתַקֵּנוּ. מַה יַּעֲשֶׂה בֶּעָפָר, צוֹבְרוֹ בְּתוֹךְ שָׂדֵהוּ כְּדֶרֶךְ הַמְזַבְּלִין. וְכֵן הַחוֹפֵר בּוֹר וְשִׁיחַ וּמְעָרָה:

 ברטנורה   (י) להעמיק עד הסלע. ולא חיישינן דלמא ממלך וזרע ליה שאין דרך בני אדם לזרוע סמוך לרשות הרבים אבל בינו לבין חבירו חיישינן דלמא ממלך וזרע ליה ואסור: צוברו ברשות הרבים. ואחר כך נוטלו משם ומתקן את רשות הרבים כמו שהיה: כשם שאין מקלקלים רשות הרבים כך לא יתקן. כלומר לא מבעיא לצבור עפרו לרשות הרבים שהוא אסור אף על פי שיסירנו אחר כך שהרי מקלקל הוא לשעה, אלא אפילו לתקן אסור; כגון אם היו אבנים או עפר מפוזרים ברשות הרבים לא יצברם במקום אחד, אלא יסלקם לגמרי מרשות הרבים, והיינו דקאמר כשם שאין מקלקלין רשות הרבים לצבור עפרו לרשות הרבים אף על פי שדעתו לסלקו מיד, כך לא יתקן לצבור אבנים או עפר המפוזרים ברשות הרבים ולשום אותם בצדי רשות הרבים לפי שעה, אלא יסלקם מיד לגמרי מכל רשות הרבים ויוציאם לים או לנהר: מה יעשה בעפר. אליבא דרבי עקיבא: צוברו בתוך שדהו כדרך המזבלים. שלש אשפות לבית סאה: וכן החופר בור שיח ומערה. בשאר ימות השנה, פליגי בה רבי יהושע ורבי עקיבא, לרבי יהושע צוברו ברשות הרבים ובלבד שיסלקנו אחר כך ויתקן רשות הרבים כמו שהיה, ולר' עקיבא אף על פי שדעתו לתקן אסור, אלא צוברו ברשותו. והלכה כר' עקיבא:

---

גמרא ברכות דף ל''ד ע''א

אָמַר רַב הוּנָא טָעָה בְּשָׁלש רִאשׁוֹנוֹת חוֹזֵר לְרֹאשׁ. בְּאֶמְצָעִיּוֹת חוֹזֵר לְאַתָּה חוֹנֵן. בָּאַחֲרוֹנוֹת חוֹזֵר לַעֲבוֹדָה. וְרַב אָסֵי אָמַר אֶמְצָעִיּוֹת אֵין לָהֶם סֵדֶר. מָתִיב רַב שֵׁשַׁת מֵהֵיכָן הוּא חוֹזֵר מִתְּחִלַּת בְּרָכָה שֶׁטָעָה זֶה תִּיּוּבְתָא דְרַב הוּנָא אָמַר לָךְ רַב הוּנָא אֶמְצָעִיּוֹת כֻּלְּהוּ חָדָא בִּרְכְּתָא נִינְהוּ. אָמַר רַב יְהוּדָה לְעוֹלָם אַל יִשְׁאַל אָדָם צְרָכָיו לֹא בְשָׁלשׁ רִאשׁוֹנּוֹת וְלֹא בְשָׁלשׁ אַחֲרוֹנוֹת אֶלָּא בְאֶמְצָעִיּוֹת דְאָמַר רִבִּי חֲנִינָא רִאשׁוֹנוֹת דוֹמֶה לְעֶבֶד שֶׁמְסַדֵּר שְׁבַח לִפְנֵי רַבּוֹ. אֶמְצָעִיּוֹת דּוֹמֶה לְעֶבֶד שֶׁמְּבַקֵּשׁ פְּרַס מֵרַבּוֹ. אַחֲרוֹנוֹת דּוֹמֶה לְעֶבֶד שֶׁקִבֵּל פְּרַס מֵרַבּוֹ וְנִפְטַר וְהוֹלֵךְ לוֹ. תָּנוּ רַבָּנָן מַעֲשֵׂה בְּתַלְמִיד אֶחָד שֶׁיָרַד לִפְנֵי הַתֵּיבָה בִּפְנֵי רִבִּי אֱלִיעֶזֶר וְהָיָה מַאֲרִיךְ יוֹתֵר מִדַּאי אָמְרוּ לוֹ תַלְמִידָיו רַבֵּינוּ כַּמָּה אַרְכָּן הוּא זֶה אָמַר לָהֶם כְּלוּם מַאֲרִיךְ יוֹתֵר מִמּשֶה רַבֵּינוּ דִכְתִיב בֵּיהּ (דברים ט') אֶת אַרְבָּעִים הַיּוֹם וְאֶת אַרְבָּעִים הַלַּיְלָה וְגוֹ'. שׁוּב מַעֲשֵׂה בְּתַלְמִיד אֶחָד שֶׁיָּרַד לִפְנֵי הַתֵּיבָה בִּפְנֵי רִבִּי אֱלִיעֶזֶר וְהָיָה מְקַצֵר יוֹתֵר מִדַּאי. אָמְרוּ לוֹ תַלְמִידָיו כַּמָּה קַצְרָן הוּא זֶה. אָמַר לָהֶם כְּלוּם מְקַצֵר יוֹתֵר מִמּשֶה רַבֵּינוּ דִכְתִיב (במדבר י''ב) אֵל נָא רְפָא נָא לָהּ. אָמַר רִבִּי יַעֲקֹב אָמַר רַב חַסְדָּא. כָּל הַמְבַקֵּשׁ רַחֲמִים עַל חֲבֵירוֹ אֵין צָרִיךְ לְהַזְכִּיר שְׁמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר אֵל נָא רְפָא נָא לָהּ וְלֹא קָמַדְכַּר שְׁמָהּ דְּמִרְיָם:

 רש''י  אין להם סדר. ואם דלג ברכה אחת ואח''כ נזכר בה אומרה אף שלא במקומה: מתחלת הברכה שטעה זה. וממילא משתמע דגומר ממנה והלאה אלמא על סדרה צריך לחזור ולאומרה: חדא ברכתא נינהו. ודקתני מתניתין מתחלת ברכה שטעה זה היינו אתה חונן: ונפטר. נוטל רשות: א''צ להזכיר שמו. של חולה:

---

זוהר בהעלתך דף קמ''ח ע''ב

רַבִּי אַבָּא פָּתַח (תהלים פט) אַשְׁרֵי הָעָם יוֹדְעֵי תְרוּעָה יְיָ בְּאוֹר פָּנֶיךָ יְהַלֵּכוּן. הָאי קְרָא אוּקְמוּהָ אֲבָל תָּא חֲזֵי זַכָּאִין אִינוּן יִשְׂרָאֵל דְקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא יָהַב לוֹן אוֹרַיְיתָא קַדִּישָׁא וְאוֹלִיף לוֹן אָרְחוֹי לְאִתְדַבְּקָא בֵיהּ וּלְמֵיטַר פִּקּוּדֵי דְאוֹרַיְיתָא לְמִזְכֵּי בְהוּ לְעַלְמָא דְאָתֵי וְקָרִיב לְהוּ בְשַׁעְתָּא דְנַפְקוּ מִמִּצְרַיִם דְּהָא כְדֵין אַפִּיק לוֹן מֵרְשׁוּתָא אַחֲרָא וְסָלִיק לוֹן לְאִתְאַחֲדָא בִשְׁמֵיהּ וּכְדֵין אִקְרוּן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּנֵי חוֹרִין מִכֹּלָא דְּלָא יַתְבוּ תַּחוֹת רְשׁוּתָא וְסָלִיק לוֹן לְאַחֲדָא בִּשְׁמֵיהּ דְּסָלִיק עַל כֹּלָא דְשָׁלִיט עַל עִלָּאִין וְתַתָּאִין וּמִגּוֹ רְחִימוּתָא דִילְהוֹן קָרָא לוֹן (שמות ד') בְּנִי בְכוֹרִי יִשְׂרָאֵל כְּגוֹוָנָא (דִקְדוּשָׁה) עִלָּאָה. (וְעַל דָּא) קָטַל (וְקָטַל) כָּל בְּכוֹר דִּלְעֵילָא וְתַתָּא וְשָׁרָא קְטִירִין וְאִסָרִין דְעִלָּאִין וְתַתָּאִין בְּגִין לְאַפָּקָא לוֹן וְעָבַד לוֹן בְּנֵי חוֹרִין מִכֹּלָּא וְעַל דָּא לָא בָעָא קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לֹא מַלְאָךְ וְלֹא שָׂרָף אֶלָּא אִיהוּ. וְעוֹד דְהָא אִיהוּ יָדַע לְאַבְחָנָא וּלְמִנְדַּע כֹּלָּא וּלְמִשְׁרֵי אֲסִירִין וְלָאו אִינוּן בִּרְשׁוּתָא דִשְׁלִיחָא אַחֲרָא אֶלָּא בִידֵיהּ. תָּא חֲזֵי בְּהַהוּא לֵילְיָא דְבָעָא קֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא לְקַטְלָא כָל אִינוּן בְּכוֹרֵי כְמָה דְאִתְמַר בְּשַׁעְתָּא דְרָמַשׁ לֵילְיָא אָתוּ מְזַמְּרִין לְזַמְּרָא קָמֵיהּ אָמַר לוֹן לָאו עִידָן הוּא דְהָא שִׁירָתָא אַחֲרָא מְזַמְּרִין בָּנַי בְּאַרְעָא בְּשַׁעְתָּא דְּאִתְפְּלִיג לֵילְיָא אִתְעַר רוּחַ צָפוֹן וְקֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא כְדֵין עָבַד נוּקְמִין וְיִשְׂרָאֵל עַבְדִין שִׁירָתָא בְּקוֹל רָם (וְיִשְׂרָאֵל מְזַמְּרִין וְאָמְרִין הַלְּלָא בְקוֹל רָם) וּכְדֵין עְבַד לוֹן בְּנֵי חוֹרִין מִכֹּלָא וּמַלְאָכִין עִלָּאִין וְכָל מַשִּׁרְיָין כֻּלְּהוּ הֲווּ צַיְיתִין לְהוֹן לְקַלֵּיהוֹן דְּיִשְׂרָאֵל בָּתַר דְּאִתְגְּזָרוּ רְשִׁימוּ לְבָתֵּיהוֹן מֵהַהוּא דָמָא מִדָּמָא דְפִסְחָא בִּתְלַת רְשִׁימִין (שם יב) עַל הַמַּשְׁקוֹף וְעַל שְׁתֵּי הַמְּזוּזוֹת מַאי טַעְמָא הָא אוּקְמוּהָ בְּגִין דְאִיהוּ רְשִׁימָא קַדִּישָׁא וּמְחַבְּלָא כַד אִיהוּ נָפִיק וְחָמֵי הַהוּא דָמָא דְהָוָה רְשִׁים עַל הַהוּא פִּתְחָא חַיִיס עָלַיְיהוּ דְיִשְׂרָאֵל הָדָא הוּא דִכְתִיב וּפָסַח יְיָ עַל הַפֶּתַח וגו'

 תרגום הזוהר  רַבִּי אַבָּא פָּתַח וְכוּ': (תהלים פ''ט) אַשְׁרֵי הָעָם יוֹדְעֵי תְּרוּעָה ה' בְּאוֹר פָּנֶיךְ יְהַלֵּכוּן. מִקְרָא זֶה הֶעֱמִידוּהוּ. אֲבָל בֹּא וּרְאֵה, אַשְׁרֵיהֶם יִשְׂרָאֵל שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נָתַן לָהֶם הַתּוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה, וְלִמֵּד אוֹתָם דְּרָכָיו לְהִתְדַבֵּק בּוֹ, וְלִשְׁמוֹר מִצְווֹת הַתּוֹרָה לִזְכּוֹת בָּהֶן לָעוֹלָם הַבָּא. וְקֵרַב אוֹתָם בְּשָׁעָה שֶׁיָּצְאוּ מִמִּצְרַיִם, כִּי אָז הוֹצִיאָם מֵרְשׁוּת אַחֶרֶת, וְהֶעֱלָה אוֹתָם לְהִתְאַחֵד בִּשְׁמוֹ, אָז נִקְרְאוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, בְּנֵי חוֹרִין מִכֹּל, שֶׁלֹּא יֵשְׁבוּ תַּחַת רְשׁוּת אַחֶרֶת, וְהֶעֱלָה אוֹתָם לְהִתְאָחֵד בִּשְׁמוֹ הָעוֹלֶה עַל הַכֹּל, הַשּׁוֹלֵט עַל עֶלְיוֹנִים וְתַחְתּוֹנִים. וּמִתּוֹךְ אַהֲבָתָם קָרָא אוֹתָם (שמות ד'), בְּנִי בְּכוֹרִי יִשְׂרָאֵל, כְּעֵין שֶׁלְּמַעְלָה, כְּמוֹ ז''א הַנִּקְרָא בְּכוֹר. וְהָרַג כָּל בְּכוֹר שֶׁלְּמַעְלָה וּלְמַטָּה, מִסִּטְרָא אַחֲרָא, וְהִתִיר קְשָׁרִים וַאֲסוּרִים שֶׁל עֶלְיוֹנִים וְתַחְתּוֹנִים, שֶׁעָשׂוּ הַמִּצְרִיִּים שֶׁלֹּא יוּכְלוּ יִשְׂרָאֵל לָצֵאת מִמִּצְרַיִם, כְּדֵי לְהוֹצִיאָם, וְעָשָׂה אוֹתָם בְּנֵי חוֹרִין מִכֹּל, וְעַל כֵּן לֹא רָצָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהוֹצִיאָם עַל יְדֵי מַלְאָךְ וְלֹא שָׂרָף אֶלָּא הוּא עַצְמוֹ. וְעוֹד, כִּי הוּא יָדַע לְהַבְחִין בֵּין בְּכוֹר וְשֶׁאֵינוֹ בְּכוֹר, וְלָדַעַת הַכֹּל, וְלִפְתּוֹחַ אֲסוּרִים, וְאֵינָם בִּרְשׁוּת שָׁלִיחַ אַחֵר אֶלָּא בְּיָדוֹ. בֹּא וּרְאֵה, בַּלַּיְלָה הַהוּא שֶׁרָצָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לַהֲרוֹג כָּל אֵלּוּ הַבְּכוֹרִים, כְּמוֹ שֶׁלָּמַדְנוּ, בְּשָׁעָה שֶׁהֱחֶשִׁיךְ הַלַּיְלָה, בָּאוּ מְזַמְּרִים לְזַמֵּר לְפָנָיו. אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֵין הַזְּמָן לוֹמָר שִׁירָה, כִּי שִׁירָה אַחֶרֶת מְזַמְּרִים בָּנַי בָּאָרֶץ. בְּשָׁעָה שֶׁנֶּחֱלָק הַלַּיְלָה, נִתְעוֹרְרָה רוּחַ צָפוֹן וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עָשָׂה אָז נְקָמוֹת לְיִשְׂרָאֵל וְיִשְׂרָאֵל מְזַמְּרִים שִׁירָה בְּקוֹל רָם, וְאָז עָשָׂה אוֹתָם בְּנֵי חוֹרִין מִכֹּל. וְהַמַּלְאָכִים הָעֶלְיוֹנִים וְכָל מַחֲנוֹת הָעֶלְיוֹנִים כֻּלָּם, הָיוּ מַקְשִׁיבִים לְקוֹלָם שֶׁל יִשְׂרָאֵל, אַחַר שֶׁנִּמּוֹלוּ, וְרָשְׁמוּ בָּתֵּיהֶם מֵאוֹתוֹ הַדָּם וּמִדָּם הַפֶּסַח בְּשָׁלֹשׁ רְשִׁימוֹת (שמות י''ב) עַל הַמַּשְׁקוֹף וְעַל שְׁתֵּי הַמְּזוּזוֹת. מַהוּ הַטַּעַם שֶׁרָשְׁמוּ הַדָּם עַל הַמַּשְׁקוֹף וּשְׁתֵּי הַמְּזוּזוֹת. הֲרֵי הֶעֱמִידוּהוּ, מִשּׁוּם שֶׁהוּא רוֹשֶׁם קָדוֹשׁ. וְהַמְּחַבֵּל, כְּשֶׁיָּצָא וְרָאָה אוֹתוֹ הַדָּם שֶׁהָיָה רָשׁוּם עַל הַפֶּתַח, רִחֵם עַל יִשְׂרָאֵל. ז''שׁ וּפָסַח ה' עַל הַפֶּתַח וְגוֹ'.

---

הלכה פסוקה

הרמב''ם הלכות תפלה פרק ז'

א. סֵדֶר תְּפִלּוֹת כָּךְ הוּא בַּשַׁחַר מַשְׁכִּים אָדָם וּמְבָרֵךְ בְּרָכוֹת אֵלּוּ. וְקוֹרֵא הַזְּמִירוֹת וּמְבָרֵךְ לִפְנֵיהֶם וּלְאַחֲרֵיהֶם. וְקוֹרֵא אַחַר כָּךְ שְׁמַע וּמְבָרֵךְ לְפָנֶיהָ וּלְאַחֲרֶיהָ וּמְדַלֵּג קְדוּשָׁה מִן הַבְּרָכָה רִאשׁוֹנָה שֶׁלְּפָנֶיהָ שֶׁאֵין הַיָּחִיד אוֹמֵר קְדוּשָׁה. וּכְשֶׁהוּא חוֹתֵם גָּאַל יִשְׂרָאֵל מִיָּד יַעֲמוֹד כְּדֵי שֶׁיִּסְמוֹךְ גְּאוּלָה לִתְפִלָּה וּמִתְפַּלֵּל מְעוֹמֵד כְּמוֹ שֶׁאָמַרְנוּ. וּכְשֶׁיַשְׁלִים יֵשֵׁב וְיִפּוֹל עַל פָּנָיו וּמִתְחַנֵּן וּמַגְבִּיהַּ רֹאשׁוֹ וּמִתְחַנֵן מְעַט וְהוּא יוֹשֵׁב בְּדִבְרֵי תַחֲנוּנִים וְאַחַר כַּךְ יִקְרָא תְּהִלָּה לְדָוִד (מִיוֹשֵׁב) וּמִתְחַנֵּן כְּפִי כֹחוֹ וְיִפָּטֵר לְמַעֲשָׂיו: ב. וּבִתְפִלַּת הַמִּנְחָה מַתְחִיל לִקְרוֹא תְהִלָּה לְדָוִד מְיוֹשֵׁב וְאַחַר כַּךְ עוֹמֵד וּמִתְפַּלֵּל תְּפִלַּת הַמִּנְחָה וּכְשֶׁמַּשְׁלִים נוֹפֵל עַל פָּנָיו וּמִתְחַנֵּן וּמַגְבִּיהַּ רֹאשׁוֹ וּמִתְחַנֵּן כְּפִי כֹחוֹ וְיִפָּטֵר לְמַעֲשָׂיו. וּבִתְפִלַּת הָעֶרֶב קוֹרֵא קְרִיאַת שְׁמַע וּמְבָרֵךְ לְפָנֶיהָ וּלְאַחֲרֶיהָ וְסוֹמֵךְ גְּאוּלָה לִתְפִלָּה וּמִתְפַּלֵּל מְעוֹמֵד וּכְשֶׁיַשְׁלִים יֵשֵׁב מְעַט וְיִפָּטֵר. וְהַמִּתְחַנֵן אַחַר תְּפִלַּת עַרְבִית הֲרֵי זֶה מְשׁוּבָּח וְאַף עַל פִּי שֶׁמְּבָרֵךְ הַשְׁכִּיבֵנוּ אַחַר גָּאַל יִשְׂרָאֵל אֵינָה הֵפְסֵק בֵּין גְּאוּלָה לִתְפִלָּה וַהֲרֵי שְׁתֵּיהֶן כִּבְרָכָה אַחַת אֲרוּכָּה:

---

מוסר

מספר חסידים סימן ע''ד ע''ה

אַל תְּהִי בָז לְדִבּוּר אָחִיךָ כְּשֶׁהוּא מְדַבֵּר בְּגַאֲוָה דְבָרִים שֶׁאֵין הַדַּעַת סוֹבְלָתָן וְנוֹחַ לָךְ לְהַשְׁפִּילוֹ מִגַּאֲוָתוֹ וּלְתוֹפְשׂוֹ בִדְבָרָיו אַל תָּחוּשׁ בָזֶה כִּי מַה תַרְוִיח בְּדָבָר וְאַל תְּקַנְטֵר שׁוּם אָדָם אֲפִלּוּ נָכְרִי כִּי כַּאֲשֶׁר אַתָּה תִשְׁכַּח יִהְיֶה אִתּוֹ לְזִכָּרוֹן כְּמַעֲשֵׂה רוֹעֶה הַחֲזִירִים: אַל תַּגְבִּיהַּ קוֹלְךָ לְהָשִׁיב עַזוּת אַךְ כָּל דְּבָרֶיךָ תְּדַבֵּר בַּעֲנָוָה וְכָבוֹד כִּי דִבְרֵי חֲכָמִים בְּנַחַת נִשְׁמָעִים. וְאַל תַּרְבֶּה דְבָרִים בְּטֵלִים. אִם עָמַדְתָּ בֵּין הָאֲנָשִׁים וְכָל שֶׁכֵּן בֵּין הַנָּשִׁים אַל תַּרְבֶּה שִׂיחָה. אִם בָּאוּ לֵצִים בִּמְקוֹם מוֹשָׁבָךְ פִּתְאוֹם וּמְדַבְּרִים דִּבְרֵי הֲבָאי אַל תּוֹכִיחֵם פֶּן יִשְׂנְאוּךָ לֵךְ מֵאֶצְלָם פֶּן תִּלְמוֹד מִמַּעֲשֵׂיהֶם הָרָעִים כִּי הַלֵּיצָנוּת שְׁנִיָּה לְעֶרְוָה:

---

בהעלותך יום שני תורה

יכוין בקריאת ארבע פסוקים אלו שהם כנגד דֲ דמילוי יו''ד דשם ב''ן להשאיר בו הארה מתוספת הרוח משבת שעברה:

(ז) וְכֹֽה תַעֲשֶׂה לָהֶם לְטַֽהֲרָם הַזֵּה עֲלֵיהֶם מֵי חַטָּאת וְהֶֽעֱבִירוּ תַעַר עַל כָּל בְּשָׂרָם וְכִבְּסוּ בִגְדֵיהֶם וְהִטֶּהָֽרוּ: וּכְדֵין תַּעְבֵּד לְהוֹן לְדַכּוֹאֵיהוֹן אֲדֵי עֲלֵיהוֹן מַיָא דְחַטָאתָא וְיַעְבְּרוּן מַסְפַּר עַל כָּל בִּשְׂרְהוֹן וִיחַוְרוּן לְבוּשֵׁיהוֹן וְיִדְכּוּן:

 רש''י   הזה עליהם מי חטאת. של אפר הפרה מפני טמאי מתים שבהם: והעבירו תער. מצאתי בדברי רבי משה הדרשן, לפי שנתנו כפרה על הבכורות שעבדו עבודה זרה והיא קרויה זבחי מתים, והמצורע קרוי מת, הזקיקם תגלחת כמצורעים:

(ח) וְלָֽקְחוּ פַּר בֶּן בָּקָר וּמִנְחָתוֹ סֹלֶת בְּלוּלָה בַשָּׁמֶן וּפַר שֵׁנִי בֶן בָּקָר תִּקַּח לְחַטָּֽאת: וְיִסְבוּן תּוֹר בַּר תּוֹרֵי וּמִנְחָתֵהּ סֻלְתָּא דְפִילָא בִמְשָׁח וְתוֹר תִּנְיָן בַּר תּוֹרֵי תִּסַב לְחַטָאתָא:

 רש''י   ולקחו פר בן בקר. והוא עולה, כמו שנאמר (פסוק יב) ועשה את האחד עולה, והוא קרבן צבור בעבודה זרה: ופר שני. מה תלמוד לומר שני, לומר לך, מה עולה לא נאכלת, אף חטאת לא נאכלת. ובזו יש סמך לדבריו בתורת כהנים. ואומר אני שהוראת שעה היתה, ששעיר היה להם להביא לחטאת עבודה זרה עם פר העולה:

(ט) וְהִקְרַבְתָּ אֶת הַלְוִיִּם לִפְנֵי אֹהֶל מוֹעֵד וְהִקְהַלְתָּ אֶֽת כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵֽל: וּתְקָרֵב יָת לֵוָאֵי לִקְדָם מַשְׁכַּן זִמְנָא וְתִכְנוֹשׁ יָת כָּל כְּנִשְׁתָּא דִבְנֵי יִשְׂרָאֵל:

 רש''י   והקהלת את כל עדת. לפי שהלוים נתנים קרבן כפרה תחתיהם, יבואו ויעמדו על קרבנם ויסמכו את ידיהם עליהם:

(י) וְהִקְרַבְתָּ אֶת הַלְוִיִּם לִפְנֵי יְהֹוָה וְסָֽמְכוּ בְנֵֽי יִשְׂרָאֵל אֶת יְדֵיהֶם עַל הַלְוִיִּֽם: וּתְקָרֵב יָת לֵוָאֵי קֳדָם יְיָ וְיִסְמְכוּן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל יָת יְדֵיהוֹן עַל לֵוָאֵי:

---

נביאים - זכריה - פרק ג

(ג) וִיהוֹשֻׁעַ הָיָה לָבֻשׁ בְּגָדִים צוֹאִים וְעֹמֵד לִפְנֵי הַמַּלְאָךְ: וִיהוֹשֻׁעַ הֲווֹ לֵיהּ בְּנִין דִּנְסִיבָן לְהוֹן נְשִׁין דְּלָא כַשְׁרִין לִכְהוּנְּתָא וְקָאִים קֳדָם מַלְאֲכָא :

 רש''י   לבוש בגדים צואים . כתרגומו הוו ליה בנין דנסבין להון נשין דלא כשרין לכהונתא והיה נענש הוא על שלא מיחה בידם :

(ד) וַיַּעַן וַיֹּאמֶר אֶל הָעֹמְדִים לְפָנָיו לֵאמֹר הָסִירוּ הַבְּגָדִים הַצֹּאִים מֵעָלָיו וַיֹּאמֶר אֵלָיו רְאֵה הֶעֱבַרְתִּי מֵעָלֶיךָ עֲוֹנֶךָ וְהַלְבֵּשׁ אֹתְךָ מַחֲלָצוֹת: וַאֲתֵיב וַאֲמַר לְדִמְשַׁמְּשִׁין קֳדָמוֹהִי לְמֵימָר וַאֲמָרוּ לֵיהּ וְיַפִּיק נְשִׁין דְּלָא כַשְׁרִין לִכְהוּנְּתָא מִבֵּיתֵיהּ וַאֲמַר לֵיהּ חֲזֵי דְּאַעְדִּיתִי מִנָּךְ חוֹבָךְ וְאַלְבִּישִׁית יָתָךְ זַכְוָון :

 רש''י   הסירו הבגדים הצואים מעליו . יבדילו בניו את נשותיהם וימחול לו : מחלצות . חליפות בגדים נאי' כלומר זכיות אבל לפי שדימה העון לבגדים צואים דימה הזכיות למחלצות בגדים נאים ולבנים :

(ה) וָאֹמַר יָשִׂימוּ צָנִיף טָהוֹר עַל רֹאשׁוֹ וַיָּשִׂימוּ הַצָּנִיף הַטָּהוֹר עַל רֹאשׁוֹ וַיַּלְבִּשֻׁהוּ בְּגָדִים וּמַלְאַךְ יְהוָה עֹמֵד: וַאֲמָרִית שַׁווּ מַצְנְפָא דָּכְיָא עַל רֵישֵׁיהּ וְשַׁוִּיאוּ מַצְנְפָא דָּכְיָא עַל רֵישֵׁיהּ וְאַסְּבוּהִי אִתְּתָא דְּכַשְׁרָא לִכְהוּנְּתָּא וּמַלְאֲכָא דַיְיָ קָאֵים :

 רש''י   ואומר . אני זכריה : ישימו צניף טהור וגו' . בקשתי רחמים עליו :

(ו) וַיָּעַד מַלְאַךְ יְהוָה בִּיהוֹשֻׁעַ לֵאמֹר: וְאַסְהֵיד מַלְאֲכָא דַיְיָ בִּיהוֹשֻׁעַ לְמֵימָר :

 רש''י   ויעד . לשון התראה כמו ( דברים לא ) ואעידה בם את השמים וגו' :

---

כתובים - תהילים - פרק מב

מב (א) לַמְנַצֵּחַ מַשְׂכִּיל לִבְנֵי קֹרַח: לְשַׁבָּחָא בְּשִּׂכְלָא טָבָא עַל יְדֵיהוֹן דִבְנֵי קרַח :

 רש''י   לבני קרח . אסיר ואלקנה ואביאסף הם היו תחלה בעצת אביהם ובשעת המחלוקת פרשו וכשנבלעו כל סביבותיה' ופתחה הארץ את פיה נשאר מקומם בתוך פי הארץ כענין שנאמר ובני קרח לא מתו ושם אמרו שירה ושם יסדו המזמורי' הללו ועלו משם ושרת' עליהם רוח הקודש ונתנבאו על הגליות ועל חרבן הבית ועל מלכות בית דוד :

(ב) כְּאַיָּל תַּעֲרֹג עַל אֲפִיקֵי מָיִם כֵּן נַפְשִׁי תַעֲרֹג אֵלֶיךָ אֱלֹהִים: הֵיךְ אַיָלָא דִי מְרַגֵג עַל פַּצִידֵי מַיָא הֵיכְנָא נַפְשִׁי מְרַגְגָא לְוָתָךְ יְיָ :

 רש''י   כאיל תערג על אפיקי מים . ל' ערג נופל על קול האיל כאשר יפול לשון נהם לארי ושקוק לדוב וגעה לשוורים , וצפצוף לעופות , אמרו רבותינו האילה הזאת חסידה שבחיות וכשהחיות צמאו' למים הם מתכנסות אליה שתתלה עיניה למרום ומה היא עושה חופרת גומא ומכנסת קרניה לתוכה וגועה , והקב''ה מרחם עליה והתהום מעלה לה מים . כאיל תערוג . כאילת תערוג לא נאמר וכאיל יערוג לא נאמר אלא כאיל תערוג דבר הכתוב בזכר ובנקיב' הזכר עורג על עסק המי' כמו שפרשנו , הנקיבה כשהיא כורעת לילד והי' צועקת הקב''ה מרחם עליה , ומנחם חבר תערוג עם לחייו כערוגת הבשם אכן לא יתכנו דבריו , גם דונש פתר אותו לשון קול של איל ( סא''א ) :

(ג) צָמְאָה נַפְשִׁי לֵאלֹהִים לְאֵל חָי מָתַי אָבוֹא וְאֵרָאֶה פְּנֵי אֱלֹהִים: צְחָת לָךְ נַפְשִׁי לֵאלָהָא תַּקִיפָא חַיָא וְקַיָמָא אֵמָתַי אֵעוּל וְאֶחְמֵי זִיו שְׁכִינְתָּא דַיְיָ :

 רש''י   מתי אבא ואראה פני אלהי' . לעלות לרגל ונתנבא כאן חורבן הבית ונאמר כאן מה תשתוחחי ג' פעמים כנגד שלש מלכיות העתידות לבטל עבודת המקדש וישראל צועקים ונגאלים מלכות בבל ויון ואדום . צמאה נפשי . כנסת ישראל אומרת כן בגלות בבל :

(ד) הָיְתָה לִּי דִמְעָתִי לֶחֶם יוֹמָם וָלָיְלָה בֶּאֱמֹר אֵלַי כָּל הַיּוֹם אַיֵּה אֱלֹהֶיךָ: הֲוָת לִי דִמְעָתִי לְמִבְרֵי יֵימָם וְלֵילֵי בִּדְיֵימָר לִי סָנְאָה כָּל יוֹמָא אָן הוּא אֱלָהָךְ :

 רש''י   היתה לי דמעתי לחם . מכאן שהצרה משבעת את האדם ואינו מבקש לאכול וכן הוא אומר בחנה ותבכה ולא תאכל ( שמואל א א' ) :

---

משנה פסחים פרק ב

א. כָּל שָׁעָה שֶׁמֻּתָּר לֶאֱכוֹל, מַאֲכִיל לַבְּהֵמָה לַחַיָּה וְלָעוֹפוֹת, וּמוֹכְרוֹ לַנָּכְרִי, וּמֻתָּר בַּהֲנָאָתוֹ. עָבַר זְמַנּוֹ, אָסוּר בַּהֲנָאָתוֹ, וְלֹא יַסִיק בּוֹ תַּנּוּר וְכִירַיִם. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אֵין בִּעוּר חָמֵץ אֶלָּא שְׂרֵפָה. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אַף מְפָרֵר וְזוֹרֶה לָרוּחַ אוֹ מַטִּיל לַיָּם:

 ברטנורה   (א) כל שעה שמותר לאכול. מדלא קאמר כל שעה שאוכל מאכיל, ונקט לה בתרי לישני, משמע דאתרי גברי קאי, והכי קאמר, כל שעה שמותר לכהן לאכול בתרומה מאכיל ישראל חולין לבהמתו, ומתניתין רבן גמליאל היא שרבן גמליאל אומר חולין נאכלין כל ארבע ותרומה כל חמש. ולית הלכתא כוותיה, אלא בין בתרומה בין בחולין אוכלין כל ארבע ותולין כל חמש ושורפין בתחלת שש: מאכיל לבהמה לחיה ולעופות. צריכי, דאי תנא בהמה, הוה אמינא בהמה דאי משיירא חזי לה ומבער ליה אין, אבל חיה כגון נמיה וחתול וחולדה דאורחה להצניע אימא לא. ואי תנא חיה, הוה אמינא חיה דאי משיירא מצנעא ליה ולא עבר עליה על בל יראה אימא אין, אבל בהמה זמנין דמשיירא ולאו אדעתיה לבערו ועבר עליה על בר יראה אימא לא. קמשמע לן. ועופות, איידי דתנא בהמה וחיה תנא נמי עופות: ומוכרו לנכרי. לאפוקי מבית שמאי דאמרי לא ימכור אדם חמצו לנכרי אלא אם כן יודע בו שיכלה קודם הפסח דקסברי מצווה אני לבערו מן העולם ולא שיהיה קיים: ומותר בהנאתו. בהנאת אפרו, כגון אם חרכו באור קודם זמן איסורו מותר ליהנות באפרו אפילו לאחר זמן איסורו: עבר זמנו. משהגיעה שעה ששית אע''פ שאין איסורו אלא מדברי סופרים אסור בהנאתו כאילו היה מאיסורי הנאה של תורה שאם קידש בו אשה אין חוששין לקידושיו ואפילו בחמץ נוקשה כגון דגן שנפל עליו דלף וכיוצא בו שבפסח עצמו אין איסורו אלא מדברי סופרים אם קידש בו אשה ביום ארבעה עשר משהגיע שעה ששית אין חוששין לקידושיו: ולא יסיק בו תנור וכירים. לר' יהודה איצטריך דאמר אין ביעור חמץ אלא שריפה, מהו דתימא בהדי דקא שריף ליה ליתהני מיניה, קמשמע לן דלא, דאפילו כדרך ביעורו אסור ליהנות ממנו מכי מטא זמן איסוריה: רבי יהודה אומר אין ביעור חמץ אלא שריפה. דיליף מנותר האסור בהנאה וענוש כרת כחמץ, ומצותו בשריפה ולא בדבר אחר. ורבנן לא ילפי מנותר, דחלב של שור הנסקל יוכיח, שאסור באכילה ובהנאה וענוש כרת ואין טעון שריפה:

ב. חָמֵץ שֶׁל נָכְרִי שֶׁעָבַר עָלָיו הַפֶּסַח, מֻתָּר בַּהֲנָאָה. וְשֶׁל יִשְׂרָאֵל, אָסוּר בַּהֲנָאָה. שֶׁנֶּאֱמַר (שמות יג) לֹא יֵרָאֶה לְךָ (שְׂאֹר):

 ברטנורה   (ב) מותר בהנאה. לאו למימרא דבאכילה אסור, אלא איידי דבעי למתנא סיפא ושל ישראל אסור בהנאה תנא גבי נכרי מותר בהנאה. אי נמי, משום דאיכא דנהגי איסורא בפת של נכרי, משום הכי לא תני בהדיא חמץ של נכרי מותר באכילה: משום שנאמר לא יראה לך. כלומר קנסא קנסינן ליה הואיל ועבר על לא יראה לך. אי נמי, ארישא קאי, חמץ של נכרי מותר משום שנאמר לא יראה לך ודרשינן שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים:

ג. נָכְרִי שֶׁהִלְוָה אֶת יִשְׂרָאֵל עַל חֲמֵצוֹ, אַחַר הַפֶּסַח מֻתָּר בַּהֲנָאָה. וְיִשְׂרָאֵל שֶׁהִלְוָה אֶת הַנָּכְרִי עַל חֲמֵצוֹ, אַחַר הַפֶּסַח אָסוּר בַּהֲנָאָה. חָמֵץ שֶׁנָּפְלָה עָלָיו מַפֹּלֶת, הֲרֵי הוּא כִמְבֹעָר. רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, כָּל שֶׁאֵין הַכֶּלֶב יָכוֹל לְחַפֵּשׂ אַחֲרָיו:

 ברטנורה   (ג) נכרי שהלוה לישראל. מעות על חמצו קודם הפסח ואמר לו הישראל אם לא הבאתי לך מעות עד יום פלוני קנה מעכשיו וכגון שהרהינו אצלו בביתו ושהה אצל הנכרי כל ימי הפסח: לאחר הפסח מותר בהנאתו. דכיון דמטא זמניה ולא פרעיה לא הוי מחוסר גוביינא דברשותו של נכרי היה, אגלאי מלתא למפרע דמשעה שהרהינו אצלו הוה דידיה: וישראל שהלוה לנכרי כו'. אגלאי מלתא למפרע דשל ישראל הוה: הרי הוא כמבוער. ואף על פי כן צריך לבטלו, שמא יפקח הגל במועד ונמצא עובר עליו: כל שאין הכלב יכול לחפש אחריו. וכמה היא חפישת הכלב שלשה טפחים:

ד. הָאוֹכֵל תְּרוּמַת חָמֵץ בַּפֶּסַח בְּשׁוֹגֵג, מְשַׁלֵּם קֶרֶן וָחֹמֶשׁ. בְּמֵזִיד, פָּטוּר מִתַּשְׁלוּמִים וּמִדְּמֵי עֵצִים:

 ברטנורה   (ד) בשוגג. ששגג בתרומה אפילו הזיד בחמץ: משלם קרן וחומש. ואע''ג דחמץ בפסח אסור בהנאה ולא שוה מידי, משום דבאוכל תרומה בשוגג כתיב (ויקרא כב) ונתן לכהן את הקודש, דבר הראוי להיות קודש, שאין משלם לו מעות אלא פירות והתשלומים נעשים תרומה הלכך לאו בתר דמים אזלינן: במזיד. שהזיד בתרומה אפילו שגג בחמץ: פטור מן התשלומין ומדמי עצים. אם תרומה טמאה היא אין משלם דמי עצים שהיתה ראויה להסיק תחת תבשילו. משום דמזיד בתרומה אינו אלא כשאר גזלן בעלמא, ומעות משלם, לפי דמים ולא לפי מדה, וחמץ בפסח לאו בר דמים הוא שהרי אסור בהנאה ואף להיסק לא חזי ולאו מידי אפסדיה:

ה. אֵלּוּ דְבָרִים שֶׁאָדָם יוֹצֵא בָהֶן יְדֵי חוֹבָתוֹ בַפֶּסַח, בַּחִטִּים, בַּשְּׂעוֹרִים, בַּכֻּסְמִין וּבַשִּׁיפוֹן וּבְשִׁבֹּלֶת שׁוּעָל. וְיוֹצְאִין בַּדְּמַאי וּבְמַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן שֶׁנִּטְּלָה תְרוּמָתוֹ, וּבְמַעֲשֵׂר שֵׁנִי וְהֶקְדֵּשׁ שֶׁנִּפְדּוּ, וְהַכֹּהֲנִים בַּחַלָּה וּבַתְּרוּמָה. אֲבָל לֹא בַטֶּבֶל, וְלֹא בְמַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן שֶׁלֹּא נִטְּלָה תְרוּמָתוֹ, וְלֹא בְמַעֲשֵׂר שֵׁנִי וְהֶקְדֵּשׁ שֶׁלֹּא נִפְדוּ. חַלּוֹת תּוֹדָה וּרְקִיקֵי נָזִיר, עֲשָׂאָן לְעֲצְמוֹ, אֵין יוֹצְאִין בָּהֶן. עֲשָׂאָן לִמְכּוֹר בַּשּׁוּק, יוֹצְאִין בָּהֶן:

 ברטנורה   (ה) ידי חובתו. משום חובת מצה בלילה הראשון שהוא מחוייב לאכול מצה דכתיב (שמות יב) בערב תאכלו מצות: בחטים ובשעורים וכו'. אבל אורז ודוחן ושאר מינים לא, דכתיב (דברים טז) לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות, דברים הבאים לידי חימוץ אדם יוצא בהן ידי חובת מצה, יצאו אורז ודוחן ושאר מינים שאין באין לידי חימוץ אלא לידי סרחון: ובדמאי ומעשר ראשון שניטלה תרומתו. כל הני למאי אצטריכו, מפורשים במס' שבת פרק מפנין: והכהנים בחלה ובתרומה. דמהו דתימא מצה השוה וראויה לכל אדם בעינן, וחלה ותרומה אינן ראויין לזרים, קא משמע לן: חלות תודה ורקיקי נזיר אין יוצאין בהן. אע''פ שהן מצה גמורה, דכתיב (שמות יב) ושמרתם את המצות, מצה המשתמרת לשם מצה, יצאו אלו שאינן משתמרות לשם מצה אלא לשם זבח: למכור בשוק יוצאין בהן. דכל למכור בשוק אמר אי מזדבנא מזדבנא. ואי לא, אכילנא לה אנא למצה של מצוה:

ו. וְאֵלּוּ יְרָקוֹת שֶׁאָדָם יוֹצֵא בָהֶן יְדֵי חוֹבָתוֹ בַפֶּסַח, בַּחֲזֶרֶת וּבָעֻלְשִׁין וּבַתַּמְכָא וּבַחַרְחֲבִינָא וּבַמָּרוֹר. יוֹצְאִין בָּהֶן בֵּין לַחִין בֵּין יְבֵשִׁין, אֲבָל לֹא כְבוּשִׁין וְלֹא שְׁלוּקִין וְלֹא מְבֻשָּׁלִין. וּמִצְטָרְפִין לְכַזַּיִת. וְיוֹצְאִין בַּקֶּלַח שֶׁלָּהֶן, וּבַדְּמַאי, וּבְמַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן שֶׁנִּטְּלָה תְרוּמָתוֹ, וּבְמַעֲשֵׂר שֵׁנִי וְהֶקְדֵּש שֶׁנִּפְדּוּ:

 ברטנורה   (ו) בחזרת. בערבי חס''א. לטוג''א בלע''ז: ובעולשים. בערבי הנדב''י. ובעל''ז אנדיב''א. והערוך פירש שהוא ירק שקורין לו בלע''ז קרשפי''ל: ובתמכא. סיב הגדל סביבות הדקל: ובחרחבינא. אלקרצעינ''א בערבי: ובמרור. מין כוסברתא הוא מר ביותר: בין לחים בין יבשים. דוקא בקלח שלהן כדאמרינן בסיפא ויוצאים בקלח שלהן. אבל עלין, לחין אין, יבשים לא: שלוקים. מבושלין יותר מדי עד שנמוחים: כבושים. בחומץ: מבושלין. כדרך בישול: ומצטרפין לכזית. לצאת ידי חובת מרור. והוא הדין בחמשת מיני דגן שמצטרפין בכזית לצאת ידי חובת מצה. ואתרווייהו קאי:

ז. אֵין שׁוֹרִין אֶת הַמֻּרְסָן לַתַּרְנְגוֹלִים, אֲבָל חוֹלְטִין. הָאִשָּׁה לֹא תִשְׁרֶה אֶת הַמֻּרְסָן שֶׁתּוֹלִיךְ בְּיָדָה לַמֶּרְחָץ, אֲבָל שָׁפָה הִיא בִּבְשָׂרָהּ יָבֵשׁ. לֹא יִלְעוֹס אָדָם חִטִּין וְיַנִּיחַ עַל מַכָּתוֹ בַפֶּסַח, מִפְּנֵי שֶׁהֵן מַחְמִיצוֹת:

 ברטנורה   (ז) אין שורין את המורסן. במים קרים וכל שכן פושרין כדי לתת לפני התרנגולים: אבל חולטין. ברותחין. שכל זמן שהמים רותחים אינו יכול להחמיץ. והאידנא נהוג עלמא איסורא אפילו בחליטה ברותחים: לא תשרה את המורסן. לשוף בו בשרה מפני שמחמיץ בשרייתו: אבל שפה היא. מורסן על בשרה יבש אף על גב שמים טופחים על בשרה לא ילעוס. לא יכוס בשיניו:

ח. אֵין נוֹתְנִין אֶת הַקֶּמַח לְתוֹךְ הַחֲרֹסֶת אוֹ לְתוֹךְ הַחַרְדָּל, וְאִם נָתַן, יֹאכַל מִיָּד, וְרַבִּי מֵאִיר אוֹסֵר. אֵין מְבַשְּׁלִין אֶת הַפֶּסַח, לֹא בְמַשְׁקִין וְלֹא בְמֵי פֵרוֹת, אֲבָל סָכִין וּמַטְבִּילִין אוֹתוֹ בָהֶן. מֵי תַשְׁמִישׁוֹ שֶׁל נַחְתּוֹם, יִשָּׁפְכוּ, מִפְּנֵי שֶׁהֵן מַחְמִיצִין:

 ברטנורה   (ח) בחרוסת. דבר שיש בו חומץ ומים ועשוי לטבל בו בשר: ואם נתן. לתוך החרדל: יאכל מיד. שהחרדל חד ואינו ממהר להחמיץ כמו החרוסת. אבל בחרוסת מודה תנא קמא לר' מאיר דאסור: ור' מאיר אוסר. אף אם נתן לתוך החרדל, דסבר חרדל לאלתר מחמיץ כמו החרוסת. ואין הלכה כר' מאיר: לא במשקין ולא במי פירות. דכתיב (שמות יב) ובשל מבושל מכל מקום: אבל סכין ומטבילין. לאחר צלייתו, ולא אמרינן שמבטל טעמו. אי נמי, אפילו קודם צלייתו שרי לסוך הפסח במי פירות, דהכי תנן בכיצד צולין, סכו בשמן תרומה אם חבורת כהנים יאכלו: מי תשמישו של נחתום. שמצנן בהן ידיו בשעה שמקטף את המצה: ישפכו. במקום מדרון שלא ישארו מכונסים במקום אחד ויחמיצו:

---

גמרא פסחים דף ל' ע''ב

אָמַר לֵיהּ רְבִינָא לְרַב אָשֵׁי הָנֵי סַכִּינֵי בְּפִסְחָא הֵיכִי עַבְדִינָן לְהוּ. אָמַר לֵיהּ לְדִידִי חֲדַתָּא קָא עָבִידְנָא. אָמַר לֵיהּ תֵּינַח מָר דְאֶפְשַׁר לֵיהּ דְלָא אֶפְשַׁר לֵיהּ מָאי. אָמַר לֵיהּ אֲנָא כְּעֵין חֲדַתָּא קָאֲמֵינָא קַתַּיְיהוּ בְטִינָא וּפַרְזִלַיְיהוּ בְנוּרָא וְהַדַר מְעַיַּילְנָא לְקַתַּיְיהוּ בְּרוֹתְחִין וְהִלְכְתָא אִידִי וְאִידִי בְּרוֹתְחִין וּבִכְלִי רִאשׁוֹן. אָמַר רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ עֵץ פָּרוּר מַגְעִילוֹ בְּרוֹתְחִין וּבִכְלִי רִאשׁוֹן קָסָבַר כְּבוֹלְעוֹ כָּךְ פּוֹלְטוֹ. בָּעוּ מִינֵיהּ מֵאֲמֵימָר הָנֵי מָאנֵי דְקוּנְיָא מַהוּ לְאִשְׁתַּמּוּשֵׁי בְהוּ בְּפִסְחָא יְרוֹקָא לֹא תִּיבָעֵי לָךְ דְוַדַּאי אֲסִירֵי כִּי תִּיבְעֵי לָךְ אוּכְמֵי וְחִיוָורֵי מָאי. וְהֵיכָא דְאִית בְּהוּ קַרְטוּפְנֵי לָא תִּיבָעֵי לָךְ דְּוַדַּאי אֲסִירֵי כִּי תִּיבְעֵי לָךְ דְּשִׁיעֵי מָאי אָמַר לֵיהּ חֲזִינָא לְהוּ דְמִידַיְיתֵי אַלְמָא בַּלְעֵי וַאֲסִירֵי וְהַתּוֹרָה הֵעִידָה עַל כְּלֵי חֶרֶס שֶׁאֵינוֹ יוֹצֵא מִידֵי דוֹפְיוֹ לְעוֹלָם. וּמָאי שְׁנָא לְעִנְיַן יַיִן נֶסֶךְ דְדָרִישׁ מְרֵימָר מָאנֵי דְקוּנְיָא בֵּין אוּכְמֵי בֵּין חִיוָרֵי וּבֵין יְרוּקֵי שָׁרֵי וְכִי תֵימָא יַיִן נֶסֶך דְּרַבָּנָן חָמֵץ דְּאוֹרַיְיתָא כָּל דְּתִקּוּן רַבָּנָן כְּעֵין דְּאוֹרַיְיתָא תִּקּוּן. אָמַר לֵיהּ זֶה תַשְׁמִישׁוֹ עַל יְדֵי חַמִּין וְזֶה תַשְׁמִישׁוֹ עַל יְדֵי צוֹנֶן. אָמַר רָבָא בַר אַבָּא אָמַר רַב חִיָּיא בַר אָשֵׁי אָמַר שְׁמוּאֵל כָּל הַכֵּלִים שֶׁנִּשְׁתַּמְּשׁוּ בְהוּ חָמֵץ בְּצוֹנֶן מִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֵן מַצָה חוּץ מִן בֵּית שְׂאוֹר הוֹאִיל שֶׁחִימוּצוֹ קָשֶׁה. אָמַר רַב אָשֵׁי וּבֵית חֲרוֹסֶת כְּבֵית שְׂאוֹר שֶׁחִימוּצוֹ קָשֶׁה דָמֵי. אָמַר רָבָא הָנֵי אֲגָנֶי דִמְחוּזָא הוֹאִיל וּתְדִירֵי לְמֵילַשׁ בְּהוּ חֲמִירָא כְּבֵית שְׂאוֹר שֶׁחִימוּצוֹ קָשֶׁה דָמֵי פְּשִׁיטָא מַהוּ דְתֵימָא כֵּיוָן דִּרְוִיחָא שָׁלִיט בְּהוּ אַוִּירָא וְלֹא בַּלְעֵי קָא מַשְׁמַע לָּן:

 רש''י  לדידי חדתא עבד. לצרכי עושים סכינים חדשים: למר אפשר ליה. שהרי עשיר אתה: קתייהו בטינא. להגין עליהם שלא ישרפם האור: והלכתא. לא צריך לאותבינהו בנורא אלא פרזלייהו כי קתייהו נמי סגי להו בהגעלה ברותחין: ועץ פרור. שמגיסין בו את הקדרה: כבולעו כך פולטו. כבולעו מתוך כלי ראשון כך פולטו בכלי ראשון: קוניא. פלוסים בלע''ז ושל חרס הוא וטוח באבר: ירוקי. עשוין מקרקע שחופרין ממנה צריף אלו''ם בלע''ז והוא עז ובולע לעולם: ה''ג ירוקי. לא תיבעי לך דודאי אסור דמצרפי ובלעי מצרפי צירוף: קרטופני. בקעים: כי תיבעי לך דשיעי. שהם חלקים: דמדייתי. פולטין המשקין מדופנן החיצון, ובלע''ז טרשטדע''ש וכיון דמדייתי ודאי בלעי והואיל ובלעי שוב אין פולטין שהתורה העידה על כלי חרס שכיון שבלע אינו יוצא מיד דופיו לעולם שהרי בכלי עץ ומתכות כתב לך ישטף תעבירו באש ומורק ושטף אבל בכלי חרס ישבר: חמץ. תשמישו ע''י חמין כל השנה אבל יין נסך לא נשתמש בו אלא צונן: בית חרוסת. כלי שנותנין בו חומץ וכל דבר שיש לו קיוהא ורגילין ליתן בו קמח העשוי לטבל בו בשר כל ימות השנה והקמח מתחמץ מחמת הקיהוי, ולשון חרוסת קיהוי אייגירו''ם בלע''ז בית שאור כלי שהאשה שורה ומנחת בו השאור ונותנתו בעיסה ופעמים הוא שוהה שם בלילה:

---

זוהר בהעלתך דף ק''ן ע''א

רִבִּי יִצְחָק פָּתַח כְּתִיב בָּנֹה בָנִיתִי בֵית זְבוּל לָךְ מָכוֹן לְשִׁבְתְּךָ עוֹלָמִים. בֵּית זְבוּל. וַדָּאי כַּד אִתְפְּקָדוּ בִידָהָא כָּל גִּנְזֵי מַלְכָּא. וְשַׁלְטָא בְהוּ כְּדֵין אִקְרֵי בֵית זְבוּל וְרָקִיעַ חָד אִית דְּאִקְרֵי בֵּית זְבוּל. דְּהָא דָא אַשְׁכַּח לְקַבְלָא בִּרְכָאָן וּלְסַדְרָא כֹלָא וְהָאי אִיקְרֵי בֵּית זְבוּל. תָּא חֲזֵי כְתִיב (דברים לג) וְלִזְבוּלֻן אָמַר שְׂמַח זְבוּלֻן בְּצֵאתֶךָ וְיִשָׂשׂכָר בְּאֹהָלֶיךָ מְלַמֵּד דְּאִשְׁתְּתָפוּ כַחֲדָא דָא נָפִיק וְאַגַּח קְרָבָא וְדָא יָתִיב וְלָעֵי בְאוֹרַיְתָא וְדָא יָהֵיב חוּלָקָא לְדָא. בְּחוּלָקֵיהּ דִּזְבוּלֻן יַמָּא וּכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל אִתְקְרֵי יָם כִּנֶרֶת וְהָכִי אִתְחֲזֵי דְּהָא תְכֵלֶת נָפִיק מִתַּמָּן וְאוּקְמוּהָ דְּהָא לְתַתָּא כְגוֹוָנָא דִלְעֵילָא יָם כִּנֶּרֶת לְעֵילָא יָם כִּנֶּרֶת לְתַתָּא. תְּכֵלֶת לְעֵילָא תְּכֵלֶת לְתַתָּא וְכֹלָא בְאָתָר חָד. וְעַל דָא יָרִית זְבוּלֻן לְמֵיפַק לְאַגָּחָא קְרָבָא. וּמְנָלָן דְּהָכִי הוּא דִּכְתִיב (שם) עַמִּים הַר יִקְרָאוּ שָׁם יִזְבְּחוּ זִבְחֵי צֶדֶק זִבְחֵי צֶדֶק וַדָּאי מָאי טַעְמָא כִּי שֶׁפַע יַמִּים יִינָקוּ. וְיִשָׂשׂכָר חוּלָקֵיהּ בְּאוֹרַיְתָא וְיָהִיב לִזְבוּלֻן חוּלָקָא דְאוֹרַיְתָא וַדָּאי וְעַל דָּא אִשְׁתְּתָפוּ כַחֲדָא לְאִתְבָּרְכָא זְבוּלֻן מִיִּשָׂשׂכָר דְבִרְכָתָא דְאוֹרַיְתָא הִיא בִרְכָתָא דְכֹלָא. רִבִּי אַבָּא אָמַר אַחֲסָנַת דְאוֹרַיְתָא וַדָּאי הָכִי הוּא וְדַרְגָּא דָא שְׁתִיתָאָה יָהִיב אֲגַר (חַד שְׁתִיתָאָה יָהִיב אֲגָר) אוֹרִית וְאַחֲסִין לָהּ לִכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל אַחֲסִין חִוָּורָא לִתְכֶלְתָא וְעַל דָּא תָנֵינָן מִשֶּׁיַּכִּיר בֵּין תְּכֵלֶת לְלָבָן דְּיִשְׁתְּמוֹדְעָן גֵּוָונֵי דְּהָא כְדֵין אִקְרֵי בֹקֶ''ר חִוָּורָא אָתֵי לְעַלְמָא וּתְכֶלְתָּא אִתְעֲבָר. וְעַל דָּא כָּל קְרָבִין דְּמַלְכָּא וְכָל זַיְינֵי מַלְכָּא בִידָהָא אִתְמְנָן וְהָא אוֹקִימְנָא:

 תרגום הזוהר  רַבִּי יִצְחָק פָּתַח וְכוּ': כָּתוּב (מלכים א' ח') בָּנֹה בָּנִיתִי בֵּית זְבוּל לָךְ מָכוֹן לְשִׁבְתְּךְ עוֹלָמִים. בֵּית זְבוּל, בֵּית זְבוּל וַדַּאי, כִּי כְּשֶׁנִּפְקְּדוּ בִּידֵי הַמַּלְכוּת כָּל גִּנְזֵי הַמֶּלֶךְ שֶׁהוּא ז''א, וְהִיא שׁוֹלֶטֶת בָּהֶם, אָז נִקְרֵאת בֵּית זְבוּל. וְרָקִיעַ אֶחָד יֵשׁ שֶׁנִּקְרָא זְבוּל, מִשּׁוּם שֶׁהוּא עוֹמֵד לְקַבֵּל בְּרָכוֹת וּלְסַדֵּר הַכֹּל. וְזוֹ, הַמַּלְכוּת כְּשֶׁשּׁוֹלֶטֶת עַל הַכֹּל נִקְרֵאת גַּם כֵּן בֵּית זְבוּל. בֹּא וּרְאֵה, כָּתוּב (דברים ל''ג) וְלִזְבוּלֻן אָמַר שְׂמַח זְבוּלֻן בְּצֵאתֶךְ וְיִשָּׂשׂכָר בְּאֹהָלֶךְ, מְלַמֵּד שֶׁנִּשְׁתַּתְּפוּ יַחַד, זֶה יָצָא וְעָשָׂה מִלְחָמָה, וְזֶה יוֹשֵׁב וְעוֹסֵק בַּתּוֹרָה וְזֶה נוֹתֵן חֵלֶק לָזֶה, מִשֶּׁלּוֹ. וְזֶה נוֹתֵן חֵלֶק לָזֶה, מִתּוֹרָתוֹ. כִּי יִשָּׂשׂכָר הַ''ס תּ''ת, וּזְבוּלֻן ה''ס מַלְכוּת. בְּחֶלְקוֹ שֶׁל זְבוּלֻן הוּא הַיָּם. וּכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, שֶׁהִיא הַמַּלְכוּת, נִקְרֵאת יָם כִּנֶּרֶת, וְכָךְ רָאוּי לְהִקָּרֵא, מִשּׁוּם שֶׁהַתְּכֵלֶת יוֹצֵא מִשָּׁם, שֶׁתְּכֵלֶת ה''ס מַלְכוּת וְכִנֶּרֶת הִיא מַלְכוּת. וְהֶעֱמִידוּהוּ, כִּי לְמַטָּה הוּא כְּעֵין שֶׁל מַעְלָה, יָם כִּנֶּרֶת לְמַעְלָה שֶׁהוּא מַלְכוּת, יָם כִּנֶּרֶת לְמַטָּה, תְּכֵלֶת לְמַעְלָה, שֶׁהִיא מַלְכוּת, תְּכֵלֶת לְמַטָּה. וְהַכֹּל הוּא בְּמָקוֹם אֶחָד, שֶׁהוּא מַלְכוּת. וְעַל כֵּן יָרַשׁ זְבוּלוּן לָצֵאת לַעֲרוֹךְ מִלְחָמָה, מִשּׁוּם שֶׁהוּא בְּחִינַת מַלְכוּת. וּמֵאַיִן לָנוּ שֶׁכָּךְ הוּא, שֶׁכָּתוּב (דברים ל''ג) עַמִּים הַר יִקְרָאוּ שָׁם יִזְבְּחוּ זִבְחֵי צֶדֶק. זִבְחֵי צֶדֶק וַדַּאי, דְּהַיְנוּ שֶׁל מַלְכוּת הַנִּקְרֵאת צֶדֶק. מַהוּ הַטַּעַם. הוּא כִּי שֶׁפַע יַמִּים יִינָקוּ, דְּהַיְנוּ הַשֶּׁפַע עַל יְדֵי מִלְחָמוֹת. וְיִשָּׂשׂכָר חֶלְקוֹ בַּתּוֹרָה. וְנוֹתֵן לִזְבוּלוּן חֶלְקוֹ בַּתּוֹרָה וַדַּאי, וְעַל כֵּן נִשְׁתַּתְּפוּ יַחְדָיו, שֶׁיִּתְבָּרֵךְ זְבוּלוּן מִיִּשָּׂשׂכָר. כִּי הַבְּרָכָה שֶׁבַּתּוֹרָה הִיא בִּרְכַּת הַכֹּל. רַבִּי אַבָּא, אָמַר הַנַּחֲלָה שֶׁל הַתּוֹרָה וַדַּאי כָּךְ הִיא, וּמַדְרֵגָה זוֹ הִיא הַשִּׁשִּׁית, דְּהַיְנוּ יְסוֹד, שֶׁנּוֹתֵן שָׂכָר הַתּוֹרָה וּמַנְחִילָהּ לִכְנֶסֶת יִשְׁרָאֵל, וּמַנְחִיל לָבָן שֶׁהוּא חֶסֶד, לִתְכֵלֶת שֶׁהוּא דִּין. וְעַל כֵּן לָמַדְנוּ, מִשֶּׁיַּכִּיר בֵּין תְּכֵלֶת לְלָבָן, לִקְרִיאַת שְׁמַע (ברכות ט') דְּהַיְנוּ שֶׁהַגְּוַנִּים יִהְיוּ נִכָּרִים, אָז נִקְרָא בֹּקֶר, וְהַלָּבָן בָּא לָעוֹלָם, וְהַתְּכֵלֶת, שֶׁהוּא דִּין, נֶעֱבָר מִן הָעוֹלָם. וְעַל כֵּן כָּל הַמִּלְחָמוֹת שֶׁל הַמֶּלֶךְ וְכָל כְּלֵי הַזַּיִן שֶׁל הַמֶּלֶךְ נִתְמַנּוּ בִּידֵי הַמַּלְכוּת, שֶׁאָז נִקְרֵאת בֵּית זְבוּל. וְכֵן זְבוּלוּן, כַּנִּזְכָּר לְעֵיל. וּכְבָר הֶעֱמַדְנוּ.

---

הלכה פסוקה

הרמב''ם הלכות תפלה פרק ח'

א. תְּפִלַת הַצִבּוּר נִשְׁמַעַת תָּמִיד. וַאֲפִלּוּ הָיוּ בָהֶן חוֹטְאִים אֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מוֹאֵס בִּתְפִלָּתָן שֶׁל רַבִּים. לְפִיכָךְ צָרִיךְ אָדָם לְשַׁתֵּף עַצְמוֹ עִם הַצִבּוּר. וְלֹא יִתְפַּלֵּל יָחִיד כָּל זְמַן שֶׁיָּכוֹל לְהִתְפַּלֵּל עִם הַצִבּוּר. וּלְעוֹלָם יַשְׁכִּים אָדָם וְיַעֲרִיב לְבֵית הַכְּנֶסֶת. שֶׁאֵין תְּפִלָּתוֹ נִשְׁמַעַת בְּכָל עֵת אֶלָּא בְּבֵית הַכְּנֶסֶת. וְכָל מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ בֵית הַכְּנֶסֶת בְּעִירוֹ וְאֵינוֹ מִתְפַּלֵּל בּוֹ עִם הַצִבּוּר נִקְרָא שָׁכֵן רָע: ב. וּמִצְוָה לָרוּץ לְבֵית הַכְּנֶסֶת שֶׁנֶּאֱמַר (הושע ו) נֵדְעָה נִרְדְפָה לָדַעַת אֶת ה'. וּכְשֶׁיֵּצֵא מִבֵּית הַכְּנֶסֶת אַל יַפְסִיעַ פְּסִיעָה גַּסָה. אֶלָּא יֵלֵךְ מְעַט מְעַט. וּכְשֶׁיִּכָּנֵס בְּבֵית הַכְּנֶסֶת יִכָּנֵס שִׁיעוּר שְׁנֵי פְתָחִים וְאַחַר כַּךְ יִתְפַּלֵּל לְקַיֵּים מַה שֶׁנֶּאֱמַר (משלי ח') לִשְׁמוֹר מְזוּזוֹת פְּתָחָי: ג. בֵּית הַמִּדְרָשׁ גָּדוֹל מִבֵּית הַכְּנֶסֶת, וַחֲכָמִים גְּדוֹלִים אַף עַל פִּי שֶׁהָיָה לָהֶם בְּעָרֵיהֶם בָּתֵּי כְנֵסִיּוֹת הַרְבֵּה לֹא הָיוּ מִתְפַּלְּלִין אֶלָּא בִּמְקוֹם שֶׁהָיוּ עוֹסְקִין שָׁם בַּתּוֹרָה. וְהוּא שֶׁיִּתְפַּלֵּל שָׁם תְּפִלַּת הַצִבּוּר:

---

מוסר

מס' חסידים סימן ע''ו

אַל תַּעֲנִישׁ יִשְׂרָאֵל. וְאַל תְּקַלְלוֹ אַךְ הִתְפַּלֵּל עָלָיו שֶׁיַּשְׁלִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִבּוֹ וְיַחֲזִירֵהוּ לְמוּטָב. וְאַל תִּמְסוֹר עָלָיו דִּין לֵאמֹר הַצוּר יְנַקְּמֶנוּ מִיָּדוֹ. וְיָשִׁיב לָעוֹשֶׂה הָרָע כְּרָעָתוֹ. כִּי כָל הַמּוֹסֵר דִּין עַל חֲבֵירוֹ בָּאָה מִדַּת הַדִּין לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְאוֹמֶרֶת רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם לָזֶה תַּעֲשֶׂה דִּין רָאוּי הוּא שֶׁתַּעֲנִישׁוֹ עַל כָּךְ וְכָךְ. כְּלָלוֹ שֶׁל דָּבָר אַל תְּקַלֵּל שׁוּם אָדָם כִּי פְּעָמִים רַבּוֹת הַקְּלָלוֹת חוֹזְרוֹת וְחָלוֹת כֻּלָּן עַל רֹאשׁוֹ וְעַל זַרְעוֹ. שֶׁכֵּן מָצִינוּ שֶׁכָּל הַקְּלָלוֹת שֶׁקִּלֵּל דָּוִד אֶת יוֹאָב נִתְקַיְּימוּ בְּזַרְעוֹ. אַל תִּשְׂנָא אֶת חֲבֵירָךְ מִפְּנֵי אַהֲבַת חֲבֵירָךְ הַשּׁוֹנֵא אוֹתוֹ. כִּי אֵין לִשְׂנוֹא אֶלָּא מִי שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שׂוֹנְאוֹ. וְעוֹד פְּעָמִים שֶׁיִּתְפַּיְּיסוּ שְׁנֵיהֶם וְהוּא לֹא יִתְפַּיֵּיס עִמָּךְ כִּי שִׂנְאָתָךְ הָיְתָה חִנָּם. וְאַל תְּהִי בָז לְכָל אָדָם שֶׁאֵין לְךָ אָדָם שֶׁאֵין לוֹ שָׁעָה:

---

בהעלותך יום שלישי תורה

יכוין בקריאת חמשה פסוקים אלו שהם כנגד הֶ דמילוי הה ראשונה דשם ב''ן להשאיר בו הארה מתוספת נפש משבת שעברה:

(יא) וְהֵנִיף אַֽהֲרֹן אֶת הַלְוִיִּם תְּנוּפָה לִפְנֵי יְהֹוָה מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהָיוּ לַֽעֲבֹד אֶת עֲבֹדַת יְהֹוָֽה: וִירִים אַהֲרֹן יָת לֵוָאֵי אֲרָמָא קֳדָם יְיָ מִן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וִיהוֹן לְמִפְלַח יָת פֻּלְחָנָא דַיְיָ:

 רש''י   והניף אהרן את הלוים תנופה. כדרך שאשם מצורע טעון תנופה חי. שלש תנופות נאמרו בפרשה זו, הראשונה לבני קהת, לכך נאמר בם והיו לעבוד את עבודת ה', לפי שעבודת קדש הקדשים עליהם הארון והשלחן וגו' . השניה לבני גרשון, לכך נאמר בם תנופה לה', שאף עליהם היתה עבודת הקדש יריעות וקרסים הנראים בבית קדש הקדשים, והשלישית לבני מררי:

(יב) וְהַלְוִיִּם יִסְמְכוּ אֶת יְדֵיהֶם עַל רֹאשׁ הַפָּרִים וַֽעֲשֵׂה אֶת הָֽאֶחָד חַטָּאת וְאֶת הָֽאֶחָד עֹלָה לַֽיהֹוָה לְכַפֵּר עַל הַלְוִיִּֽם: וְלֵוָאֵי יִסְמְכוּן יָת יְדֵיהוֹן עַל רֵישׁ תּוֹרַיָא וַעֲבֵיד יָת חַד חַטָאתָא וְיָת חַד עֲלָתָא קֳדָם יְיָ לְכַפָּרָא עַל לֵוָאֵי: (יג) וְהַֽעֲמַדְתָּ אֶת הַלְוִיִּם לִפְנֵי אַֽהֲרֹן וְלִפְנֵי בָנָיו וְהֵֽנַפְתָּ אֹתָם תְּנוּפָה לַֽיהֹוָֽה: וּתְקֵם יָת לֵוָאֵי קֳדָם אַהֲרֹן וְקֳדָם בְּנוֹהִי וּתְרֵים יָתְהוֹן אֲרָמָא קֳדָם יְיָ: (יד) וְהִבְדַּלְתָּ אֶת הַלְוִיִּם מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהָיוּ לִי הַלְוִיִּֽם: וְתַפְרֵישׁ יָת לֵוָאֵי מִגוֹ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וִיהוֹן מְשַׁמְשִׁין קֳדָמַי לֵוָאֵי: (טו)  שני  וְאַֽחֲרֵי כֵן יָבֹאוּ הַלְוִיִּם לַֽעֲבֹד אֶת אֹהֶל מוֹעֵד וְטִֽהַרְתָּ אֹתָם וְהֵֽנַפְתָּ אֹתָם תְּנוּפָֽה: וּבָתַר כֵּן יַעֲלוּן לֵוָאֵי לְמִפְלַח יָת מַשְׁכַּן זִמְנָא וּתְדַכֵּי יָתְהוֹן וּתְרֵים יָתְהוֹן אֲרָמָא:

---

נביאים - זכריה - פרק ג

(ז) כֹּה אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת אִם בִּדְרָכַי תֵּלֵךְ וְאִם אֶת מִשְׁמַרְתִּי תִשְׁמֹר וְגַם אַתָּה תָּדִין אֶת בֵּיתִי וְגַם תִּשְׁמֹר אֶת חֲצֵרָי וְנָתַתִּי לְךָ מַהְלְכִים בֵּין הָעֹמְדִים הָאֵלֶּה: כִּדְנַן אֲמַר יְיָ צְבָאוֹת אִם בְּאוֹרְחָן דְתַקְנָן קֳדָמַי תְהַך וְאִם יַת מַטְּרַת מֵימְרִי תִּטַּר וְאַף אָתְּ תְּדִין לְדִמְשַׁמְּשִׁין בְּבֵית מַקְדְּשִׁי וְאַף תִּטַּר יַת עֶזְרָתִי וּבְאַחֲיוּת מֵיתַיָּא אַחֲיִינָךְ וְאֶתֵּן לָךְ רַגְלִין מְהַלְּכִין בֵּין סַרְפַיָּא הָאִלֵּיִן :

 רש''י   אם בדרכי תלך . וגם אני זאת אעשה לך : אתה תדין את ביתי . תשפוט ותהיה פקיד על בית מקדשי : ונתתי לך מהלכים . כתרגומו ובאחיות מיתיא אחיינך ואתן לך רגלין דמהלכין בין שרפיא האלין ולפי פשוט מבשרו על בניו שיזכו לעתיד : העומדים . שרפים ומלאכי השרת שאין להם ישיבה :

(ח) שְׁמַע נָא יְהוֹשֻׁעַ הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל אַתָּה וְרֵעֶיךָ הַיֹּשְׁבִים לְפָנֶיךָ כִּי אַנְשֵׁי מוֹפֵת הֵמָּה כִּי הִנְנִי מֵבִיא אֶת עַבְדִּי צֶמַח: שְׁמַע כְעַן יְהוֹשֻׁע כַּהֲנָא רַבָּא אַתְּ וְחַבְרָךְ דְּיַתְבִין קֳדָמָךְ אֲרֵי גַּבְרִין כַּשְׁרִין לְמֱעְבַּד לְהוֹן נִסִּין אִינּוּן אֲרֵי הָא אֲנָא מַיְתֵי יַת עַבְדִּי מְשִׁיחָא וְיִתְגְלֵי :

 רש''י   אתה ורעיך . חנניה מישאל ועזריה היו : אנשי מופת . גברין כשרין למיעבד להון ניסין שאף להם נעשה נס : כי הנני מביא את עבדי צמח . כי עתה זרובבל פחת יהודה קטן בחצר המלך אני מצמיח לו גדולה ושם נתתיו לחן בעיני המלך למלאות שאלתו בבנין הבית והעיר כמו שמפורש בעזרא דברי נחמיה בן חכליה והוא זרובבל כדאמרינן בסנהד' :

(ט) כִּי הִנֵּה הָאֶבֶן אֲשֶׁר נָתַתִּי לִפְנֵי יְהוֹשֻׁעַ עַל אֶבֶן אַחַת שִׁבְעָה עֵינָיִם הִנְנִי מְפַתֵּחַ פִּתֻּחָהּ נְאֻם יְהוָה צְבָאוֹת וּמַשְׁתִּי אֶת עֲוֹן הָאָרֶץ הַהִיא בְּיוֹם אֶחָד: אֲרֵי הָא אַבְנָא דִּיהָבִית קֳדָם יְהוֹשֻׁע עַל אַבְנָא חֲדָא שִׁבְעָא עַיְנִין חֲזִיאָן לָהּ הָא אֲנָא גְּלֵי חֶזְיָתָהָא אֲמַר יְיָ צְבָאוֹת וְאַעְדֵּי יַת חוֹב אַרְעָא הַהִיא בְּיוֹמָא חַד :

 רש''י   כי הנה האבן . יסוד הבית אשר יסדתם בימי כורש ובטלו על ידיכם ואותו היסוד ועובי החומה היה מעט בעיניכם כמו שמפורש בעזרא ובנבואת חגי : על אבן אחת שבעה עינים . סופו להרחיב על א' שבעה וכן ת''י על אבנא חדא שבעא עינין חזיין לה ולשון עינים ל' מראו' ולי נראה שבעה עינים על שם עיני הקב''ה שבעיניו ולבו להוסיף עליו על אחד שבעה לפי שדוגמתו בנבואה זו וראו את האבן הבדיל ביד זרובבל שבעה אלה עיני ה' המה משוטטים אלא לימד שנתן עיניו להרבות כבוד הבית בבניינו : הנני מפתח פתוחה . מתיר קישוריה מפיר עצת האויבים אשר כתבו שטנה לבטל המלאכה : ומשתי . והסירותי : ביום אחד . לא ידעתי איזה יום , ( תו' ביום אשר התחילו להוסיף על הבנין ימיש עון הארץ ותהי' ברכה בפירותיו כי עכשיו מאיר' כמו שנ' בנבואת חגי ) :

(י) בַּיּוֹם הַהוּא נְאֻם יְהוָה צְבָאוֹת תִּקְרְאוּ אִישׁ לְרֵעֵהוּ אֶל תַּחַת גֶּפֶן וְאֶל תַּחַת תְּאֵנָה: עִדָנָא הַהִיא אֲמַר יְיָ צְבָאוֹת תְּעָרְעוּן גְּבַר לְחַבְרֵיהּ לִתְחוֹת פֵּרֵי גּוּפְנוֹהִי וְלִתְחוֹת פֵּרֵי תֵינוֹהִי : ד (א) וַיָּשָׁב הַמַּלְאָךְ הַדֹּבֵר בִּי וַיְעִירֵנִי כְּאִישׁ אֲשֶׁר יֵעוֹר מִשְּׁנָתוֹ: וְתָב מַלְאֲכָא דִמְמַלֵל עִמִּי וְאַעֲרַנִי כְּגַבְרָא דְּמִתְּעַר מִשִּׁינְתֵיה :

---

כתובים - תהילים - פרק עג

עג (א) מִזְמוֹר לְאָסָף אַךְ טוֹב לְיִשְׂרָאֵל אֱלֹהִים לְבָרֵי לֵבָב: תּוּשְׁבַּחְתָּא עַל יְדֵי דְאָסָף בְּרַם טָב לְיִשְּׂרָאֵל אֱלָהָא לִבְרִירֵי לִבָּא :

 רש''י   אך טוב לישראל אלהים . לפי שענין המזמור מדבר בצרות הבאות על עובדי המקום לכך פתח בו כך וזהו פירושו אע''פ שאני צועק ומתמה על צרותיהם של ישראל ידעתי כי הקב''ה טוב להם ולטובתם הוא מביא עליהם את הרעה כדי לזכותם לחיי העולם הבא :

(ב) וַאֲנִי כִּמְעַט (נטוי) נָטָיוּ רַגְלָי כְּאַיִן (שפכה) שֻׁפְּכוּ אֲשֻׁרָי: וַאֲנָא כִּזְעֵיר אִתְמוֹטַטָא רִגְלֵי כִּלְמָא דְאִזְדַעְזְעָא אִסְתַּוְרָי :

 רש''י   ואני . מטרם שומי זאת אל לבי כמעט נטיו רגלי ושופכו אשורי לנטות מאחרי המקום :

(ג) כִּי קִנֵּאתִי בַּהוֹלְלִים שְׁלוֹם רְשָׁעִים אֶרְאֶה: אֲרוּם טְנַנֵית בִּמְתַלְעַבַיָא בְּעִדָן דִי שְׁלָם רַשִׁיעַיָא אֶחֱמֵי :

 רש''י   כי קנאתי בהוללים . במערבבי דרכיהם אשר הייתי רואה את שלומם , בהוללים מערבבים כמו ( ישעי' א' ) סבאך מהול במים ( סא''א ) :

(ד) כִּי אֵין חַרְצֻבּוֹת לְמוֹתָם וּבָרִיא אוּלָם: אֲרוּם לֵיתֵיהוֹן תָּוְהִין וּמִצְטַעֲרִין מְטוּל יוֹם מִיתַתְהוֹן אִתְבַּעֲיָן מַחְשְׁבָתְהוֹן וּפַטִים וְאַלִים לִבְּהוֹן :

 רש''י   כי אין חרצובות למותם . ל' אסירה כמו ( שם נ''ח ) פתח חרצובות רשע , מסגרי כבלי רשע שאוסרין בהן העניים אף כאן אין יסורין למיתתם המתים בהם מהם מתים בריאים כאולם בלא יסורין , ורבותינו פירשו חרצובו' נוטריקון שאין חרידין ועצבין מיום המיתה , ד''א שאין הקב''ה מאחר צביונם ( פירוש רצונם ) :

(ה) בַּעֲמַל אֱנוֹשׁ אֵינֵמוֹ וְעִם אָדָם לֹא יְנֻגָּעוּ: בְּלֵיעוּת גַּבְרִין דְמִתְעֲסְקִין בְּאוֹרַיְתָא לֵיתֵיהוֹן לָעִין וְעִם בְּנֵי נָשָׁא צַדִיקֵי דְסָכְלִין יְסוּרֵי לָא מִתְכַּתְּשִׁין :

---

משנה גיטין פרק ג

א. כָּל גֵּט שֶׁנִּכְתַּב שֶׁלֹּא לְשׁוּם אִשָּׁה, פָּסוּל. כֵּיצַד, הָיָה עוֹבֵר בַשּׁוּק וְשָׁמַע קוֹל סוֹפְרִים מַקְרִין, אִישׁ פְּלוֹנִי מְגָרֵשׁ אֶת פְּלוֹנִית מִמָּקוֹם פְּלוֹנִי, וְאָמַר, זֶה שְׁמִי וְזֶה שֵׁם אִשְׁתִּי, פָּסוּל לְגָרֵשׁ בּוֹ. יָתֵר מִכֵּן, כָּתַב לְגָרֵשׁ (בּוֹ) אֶת אִשְׁתּוֹ וְנִמְלַךְ, מְצָאוֹ בֶּן עִירוֹ וְאָמַר לוֹ שְׁמִי כְּשִׁמְךָ וְשֵׁם אִשְׁתִּי כְּשֵׁם אִשְׁתְּךָ, פָּסוּל לְגָרֵשׁ בּוֹ. יָתֵר מִכֵּן, הָיוּ לוֹ שְׁתֵּי נָשִׁים וּשְׁמוֹתֵיהֶן שָׁוִין, כָּתַב לְגָרֵשׁ בּוֹ אֶת הַגְּדוֹלָה, לֹא יְגָרֵשׁ בּוֹ אֶת הַקְּטַנָּה. יָתֵר מִכֵּן, אָמַר לַלַּבְלָר כְּתוֹב לְאֵיזוֹ שֶׁאֶרְצֶה אֲגָרֵשׁ, פָּסוּל לְגָרֵשׁ בּוֹ:

 ברטנורה   (א) כל גט. קול סופרים מקרין. הגדולים מקרין לתלמידיהם, כשיבא גט לפניך כתבהו כך. והזכירו שם אינש בעלמא: יותר מכן. ולא זה בלבד שנכתב שלא לשם גירושין אלא להתלמד, אלא אף זה שנכתב לשם גירושין גמורים ונמלך, פסול: יתר מכן היו לו ב' נשים כו'. ולא זה בלבד שנכתב שלא לשם גירושין של אדם זה, פסול. אלא אף זה שהיו לו שתי נשים שנכתב לשם גירושין דהאי גברא, פסול, כיון שנכתב שלא לשם גירושין של זו: גדולה וקטנה. לאו דוקא: יתר מכן אמר ללבלר וכו'. הא קמ''ל דלא אמרינן הוברר הדבר למפרע דבשעת כתיבה נמי דעתיה אהא ואיכא גירושין דידיה ודידה:

ב. הַכּוֹתֵב טָפְסֵי גִטִּין, צָרִיךְ שֶׁיַּנִּיחַ מְקוֹם הָאִישׁ וּמְקוֹם הָאִשָּׁה וּמְקוֹם הַזְּמָן. שְׁטָרֵי מִלְוָה, צָרִיךְ שֶׁיַּנִּיחַ מְקוֹם הַמַּלְוֶה, מְקוֹם הַלּוֶֹה, מְקוֹם הַמָּעוֹת וּמְקוֹם הַזְּמָן. שְׁטָרֵי מֶקַח, צָרִיךְ שֶׁיַּנִּיחַ מְקוֹם הַלּוֹקֵחַ וּמְקוֹם הַמּוֹכֵר וּמְקוֹם הַמָּעוֹת וּמְקוֹם הַשָּׂדֶה וּמְקוֹם הַזְּמָן, מִפְּנֵי הַתַּקָּנָה. רַבִּי יְהוּדָה פּוֹסֵל בְכֻלָּן. רַבִּי אֶלְעָזָר מַכְשִׁיר בְּכֻלָּן, חוּץ מִגִּטֵּי נָשִׁים, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כד) וְכָתַב לָהּ, לִשְׁמָהּ:

 ברטנורה   (ב) הכותב טופסי גיטין. סופר שרוצה שיהיו מזומנין אצלו, שפעמים אדם בא לשכרו והוא טרוד בשטרות אחרים: צריך שיניח מקום האיש ומקום האשה ומקום הזמן. ובגמרא מוסיף אף מקום הרי את מותרת לכל אדם: מפני התקנה. התירו לכתוב טופסי גיטין ושטרות שלא לשמן מפני תקנת הסופר שיהיו מזומנים לו, ובלבד שישייר תורף לכתבו לשמה. וגזרינן תורף שאר שטרות אטו תורף דגיטין: רבי יהודה פוסל בכולן. דגזר טופס אטו תורף, ושאר שטרות אטו גיטין: ר''א מכשיר בכולן. דלא גזר שאר שטרות אטו גיטין: חוץ מגטי נשים שנאמר וכתב לה לשמה. וגזרינן טופס אטו תורף. והלכה כר''א:

ג. הַמֵּבִיא גֵט וְאָבַד הֵימֶנּוּ, מְצָאוֹ לְאַלְתַר כָּשֵׁר. וְאִם לָאו פָּסוּל. מְצָאוֹ בַחֲפִיסָה אוֹ בִדְלֻסְקְמָא, אִם מַכִּירוֹ, כָּשֵׁר. הַמֵּבִיא גֵט וְהִנִּיחוֹ זָקֵן אוֹ חוֹלֶה, נוֹתְנוֹ לָהּ בְּחֶזְקַת שֶׁהוּא קַיָּם. בַּת יִשְׂרָאֵל הַנְּשׂוּאָה לַכֹּהֵן וְהָלַךְ בַּעְלָהּ לִמְדִינַת הַיָּם, אוֹכֶלֶת בַּתְּרוּמָה בְּחֶזְקַת שֶׁהוּא קַיָּם. הַשּׁוֹלֵחַ חַטָּאתוֹ מִמְּדִינַת הַיָּם, מַקְרִיבִין אוֹתָהּ בְּחֶזְקַת שֶׁהוּא קַיָּם:

 ברטנורה   (ג) לאלתר. מיד. כשר: ואם לאו פסול. ודוקא שאבד במקום שהשיירות מצויות, דאיכא למימר מעוברים ושבים נפל. אבל אם אבד במקום שאין השיירות מצויות, אפילו לאחר זמן מרובה כשר. ואפילו אבד במקום שהשיירות מצויות, אם יש לעדים בו סימן מובהק, כגון שיאמרו נקב יש בו בצד אות פלונית, או שיאמרו מעולם לא חתמנו בגט באלו השמות אלא בזה בלבד, כשר, ואפילו לאחר זמן מרובה: בחפיסא או בדלוסקמא. אמתחות שרגילין לתת בהם שטרות ויש בהן סימן שהם שלו: אם מכירו כשר. מלתא באנפי נפשה היא. והכי קאמר, מצאו בחפיסה או בדלוסקמא אע''פ שאינו מכירו לגט, או שמכירו לגט אע''פ שמצאו בכל מקום, כשר: נותנו לה בחזקת שהוא קיים. ולא חיישינן שמא מת ובטל שליחותו, דאמרינן העמד דבר על חזקתו. אבל אם נודע שמת קודם שהגיע גט לידה, הגט בטל, דאין גט לאחר מיתה: מקריבין אותה. ולא חיישינן שמא מתו בעליה, וחטאת שמתו בעליה למיתה עומדת:

ד. שְׁלשָׁה דְבָרִים אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן פַּרְטָא לִפְנֵי חֲכָמִים וְקִיְּמוּ אֶת דְּבָרָיו, עַל עִיר שֶׁהִקִּיפוּהָ כַרְקוֹם, וְעַל הַסְפִינָה הַמִּטָּרֶפֶת בַּיָּם, וְעַל הַיּוֹצֵא לִדּוֹן, שֶׁהֵן בְּחֶזְקַת קַיָּמִין. אֲבָל עִיר שֶׁכְּבָשָׁהּ כַּרְקוֹם, וּסְפִינָה שֶׁאָבְדָה בַיָּם, וְהַיּוֹצֵא לֵהָרֵג, נוֹתְנִין עֲלֵיהֶן חֻמְרֵי חַיִּים וְחֻמְרֵי מֵתִים. בַּת יִשְׂרָאֵל לַכֹּהֵן, וּבַת כֹּהֵן לְיִשְׂרָאֵל, לֹא תֹאכַל בַּתְּרוּמָה:

 ברטנורה   (ד) כרקום. תרגום מצור כרכומין: המטרפת. ועדיין לא טבעה: לידון. בדיני נפשות: בת ישראל לכהן. חומרי מתים: בת כהן לישראל. חומרי חיים:

ה. הַמֵּבִיא גֵט בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְחָלָה, הֲרֵי זֶה מְשַׁלְּחוֹ בְּיַד אַחֵר. וְאִם אָמַר לוֹ טוֹל לִי הֵימֶנָּה חֵפֶץ פְּלוֹנִי, לֹא יְשַׁלְּחֶנּוּ בְּיַד אַחֵר, שֶׁאֵין רְצוֹנוֹ שֶׁיְּהֵא פִקְדוֹנוֹ בְּיַד אַחֵר:

 ברטנורה   (ה) המביא גט בארץ ישראל. שאין צריך לומר בפ''נ ובפ''נ: משלחו ביד אחר. ועושה שליח מאליו ולא בב''ד. ודוקא חלה: ואם אמר לו. בעל לשליח: טול לי הימנה חפץ פלוני. כשתתן לה את הגט. לא ישלחנו ביד אחר:

ו. הַמֵּבִיא גֵט מִמְּדִינַת הַיָּם וְחָלָה, עוֹשֶׂה בֵית דִּין וּמְשַׁלְּחוֹ, וְאוֹמֵר לִפְנֵיהֶם בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתָּם. וְאֵין הַשָּׁלִיחַ הָאַחֲרוֹן צָרִיךְ שֶׁיֹּאמַר בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם, אֶלָּא אוֹמֵר, שְׁלִיחַ בֵּית דִּין אָנִי:

 ברטנורה   (ו) עושה ב''ד. שליח, ומשלחו: שליח ב''ד אני. ומסתמא ב''ד עשו הדבר בהכשרו. ושליח שני ממנה שליח שלישי עד מאה, וכולן בב''ד, מדתנן במתניתין אין השליח האחרון כו' אלא אומר שליח ב''ד אני:

ז. הַמַּלְוֶה מָעוֹת אֶת הַכֹּהֵן וְאֶת הַלֵּוִי וְאֶת הֶעָנִי לִהְיוֹת מַפְרִישׁ עֲלֵיהֶן מֵחֶלְקָן, מַפְרִישׁ עֲלֵיהֶן בְּחֶזְקַת שֶׁהֵן קַיָּמִין, וְאֵינוֹ חוֹשֵׁש שֶׁמָּא מֵת הַכֹּהֵן אוֹ הַלֵּוִי אוֹ הֶעֱשִׁיר הֶעָנִי. מֵתוּ צָרִיךְ לִטּל רְשׁוּת מִן הַיּוֹרְשִׁין. אִם הִלְוָן בִּפְנֵי בֵית דִּין, אֵינוֹ צָרִיךְ לִטּל רְשׁוּת מִן הַיּוֹרְשִׁין:

 ברטנורה   (ז) להיות מפריש עליהן מחלקן. כשיפריש התרומה ימכרנה ויעכב הדמים לעצמו בשביל חובו שיש לו על הכהן. ומעשר ראשון ומעשר עני יעכב ויאכל בשביל החוב שיש לו על הלוי ועל העני. אלא שמפריש ממעשר ראשון תרומת מעשר לכהן. ואם הוא רגיל ליתן תרומותיו ומעשרותיו לזה הכהן או הלוי או העני שהלוה להן, אין צריך לזכות להם מעשרותיו ותרומותיו על יד אחר, אלא לוקחן לעצמו מיד אחר שיפרישם. אבל אם רגיל ליתן תרומותיו ומעשרותיו לאחרים, אינו יכול לעכבן בחובו, עד שיזכה להם ע''י אחר תחילה, ואח''כ יחזור ויטלם בחובו: צריך ליטול רשות מן היורשים. שירשו מהם קרקע משועבדת לבעל חוב, צריך ליטול מהם רשות אם רוצים לפרוע חוב זה מתרומות ומעשרות הללו, דשמא רוצים הם ליקח מתנותיהן ולפרוע חוב מורישם ממקום אחר:

ח. הַמַּנִּיחַ פֵּרוֹת לִהְיוֹת מַפְרִישׁ עֲלֵיהֶן תְּרוּמָה וּמַעַשְׂרוֹת, מָעוֹת לִהְיוֹת מַפְרִישׁ עֲלֵיהֶן מַעֲשֵׂר שֵׁנִי, מַפְרִישׁ עֲלֵיהֶן בְּחֶזְקַת שֶׁהֵן קַיָּמִין. אִם אָבְדוּ, הֲרֵי זֶה חוֹשֵׁשׁ מֵעֵת לְעֵת, דִּבְרֵי רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן שַׁמּוּעַ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, בִּשְׁלשָׁה פְרָקִים בּוֹדְקִין אֶת הַיַּיִן, בְּקָדִים שֶׁל מוֹצָאֵי הֶחָג, וּבְהוֹצָאַת סְמָדַר, וּבִשְׁעַת כְּנִיסַת הַמַּיִם בַּבֹּסֶר:

 ברטנורה   (ח) המניח פירות להיות מפריש עליהן כו'. סומך על אלו ואוכל טבלים אחרים שיש לו, ואומר, הרי תרומתן באותן פירות שהקציתי לכך: ואם אבדו. הלך לבדקן ומצאן שאבדו: ה''ז חושש. לאותן טבלים שתקן בהבטחתן של אלו. ואם לא אכלן צריך להפריש מהם, שמא כשאמר הרי תרומתן בפירות שהקציתי כבר היו אבודין: מעת לעת. של בדיקה. כשבדקן ומצאן אבודין חושש שמא מאתמול בעת הזאת אבדו, ואם עשאן מעשר תוך מעת לעת על פירות אחרים צריך להפריש עליהם מספק. וטפי מהכי לא אחמור רבנן למיחש, אלא סומכין אחזקה: בודקין את היין. שהניחו להיות מפריש עליו, צריך לבדקו, שמא החמיץ ואין תורמין מן החומץ על היין: בקדים של מוצאי החג. כשמנשבת רוח קדים במוצאי החג: ובשעת כניסת מים. כשהן כפול הלבן נקראים בוסר. וכשהלחלוחית נכנסת וגדילה בתוכו שיכול לעצור מהן כל שהוא, היינו כניסת מים. פירוש אחר, היו כותשים הענבים כשהן בוסר ונותנים לתוכו מים ועושים חומץ לטבול. והלכה כרבי יהודה:

---

גמרא גיטין דף ל''א ע''ב

רִבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר בִּשְׁלשָׁה פְרָקִים וְכוּ'. תָּנָא בְּקִדּוּם שֶׁל מוֹצָאֵי הַחַג שֶׁל תְּקוּפָה. תַּנְיָא רִבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר בִּשְׁלשָה פְרָקִים מוֹכְרִין אֶת הַתְּבוּאָה. לִפְנֵי הַזֶּרַע וּבִשְׁעַת הַזֶּרַע וּבִפְרוֹס הַפֶּסַח. וּבִשְׁלשָה פְרָקִים מוֹכְרִין אֶת הַיַּיִן. בִּפְרוֹס הַפֶּסַח וּבִפְרוֹס עֲצֶרֶת וּבִפְרוֹס הַחַג וְשֶׁמֶן מֵעֲצֶרֶת וְאֵילָךְ. לְמָאי הִלְכְתָא אָמַר רָבָא וְאִיתֵימָא רַב פַּפָּא לְשׁוּתְפִין. מִכָּאן וְאֵילָךְ מָאי. אָמַר רָבָא כָּל יוֹמָא פִירְקֵיהּ הוּא. (יונה ד') וַיְהִי כִּזְרוֹחַ הַשֶּׁמֶשׁ וַיְמַן ה' אֱלֹהִים רוּחַ קָדִים חֲרִישִׁית. מָאי חֲרִישִׁית אָמַר רָבָא בְּשָׁעָה שֶׁמְּנַשֶּׁבֶת מְשַׁתֶּקֶת כָּל הָרוּחוֹת מִפָּנֶיהָ. וְהַיְינוּ דִכְתִיב (איוב ל''ו) אֲשֶׁר בְּגָדֶיךָ חַמִּים בְּהַשְׁקִיט אֶרֶץ מִדָּרוֹם. אָמַר רַב תַּחֲלִיפָא בַּר רַב חַסְדָּא אָמַר רַב חַסְדָּא אֵימָתַי בְּגָדֶיךָ חַמִּים בְּשָׁעָה שֶׁהִשְׁקִיט אֶרֶץ מִדָּרוֹם. שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁמְּנַשֶּׁבֶת מְשַׁתֶּקֶת כָּל הָרוּחוֹת מִפָּנֶיהָ. רַב הוּנָא וְרַב חַסְדָּא הֲווּ יַתְבֵי. חָלִיף וְאָזִיל גְנִיבָא עֲלַיְיהוּ. אָמַר חַד לְחַבְרֵיהּ נֵיקוּם מִקָּמֵיהּ דְּבַר אוּרְיָין הוּא. אָמַר לֵיהּ אִידָךְ מִקָּמֵיהּ פַּלְגָאָה נִיקּוּם. אַדְהָכִי אָתָא אִיהוּ לְגַבַּיְיהוּ. אָמַר לְהוּ בְּמָאי עַסְקִיתוּ. אָמְרוּ לֵיהּ בְּרוּחוֹת. אָמַר לְהוּ הָכִי אָמַר רַב חָנָן בַּר רָבָא אָמַר רַב אַרְבָּעָה רוּחוֹת מְנַשְּׁבוֹת בְּכָל יוֹם. וְרוּחַ צְפוֹנִית מְנַשֶּׁבֶת עִם כֻּלָּן. שֶׁאִלְמָלֵּא כֵּן אֵין הָעוֹלָם מִתְקַיֵּים אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת. וְרוּחַ דְּרוֹמִית קָשֶׁה מִכֻּלָּן. וְאִלְמָלֵא בֶּן נֵץ מַעֲמִידָהּ מַחֲרֶבֶת כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ מִפָּנֶיהָ. שֶׁנֶּאֱמַר (איוב ל''ט) הֲמִבִּינָתְךָ יַאֲבֶר נֵץ יִפְרֹשׂ כְּנָפָיו לְתֵימָן. אָמַר רָבָא הָכִי אָמַר רַב אִשָּׁה מַפֶּלֶת בּוֹ. וּשְׁמוּאֵל אָמַר אֲפִילוּ מַרְגָּלִית שֶׁבְּיַם מַרְקֶבֶת בּוֹ. רִבִּי יוֹחָנָן אָמַר אֲפִילוּ שִׁכְבַת זֶרַע שֶׁבִּמְעֵי אִשָּׁה מַסְרֶחֶת בּוֹ. אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק וּשְׁלָשְׁתָּן מִקְּרָא אֶחָד דָּרְשׁוּ (הושע י''ג) כִּי הוּא בֵּין אַחִים יַפְרִיא יָבֹא קָדִים רוּחַ ה' מִמִּדְבַּר עוֹלֶה וְיֵבוֹשׁ מְקוֹרוֹ וְגוֹ'. יֵבוֹשׁ מְקוֹרוֹ זוּ מְקוֹרָהּ שֶׁל אִשָּׁה. וְיֶחֱרַב מַעְיָנוֹ זֶה שִׁכְבַת זֶרַע שֶׁבִּמְעֵי אִשָּׁה. וְהוּא יִשְׁסֶה אוֹצַר כָּל כְּלִי חֶמְדָּה זוּ מַרְגָּלִית שֶׁבַּיָּם. מָאי כִּי הוּא בֵּין אַחִים יַפְרִיא אָמַר רָבָא אֲפִילוּ שׁוּפְתָא בְּקוּפִינָא דְמָרָא רַפְיָא. רַב יוֹסֵף אָמַר אֲפִילוּ סִיכְתָא בְּדוֹפְנָא רַפְיָא. רַב אַחָא בַר יַעֲקֹב אָמַר אֲפִילוּ קַנְיָא בְּכוּפְתָא רַפְיָא:

 רש''י  של תקופה. אם כבר נכנסה תקופת תשרי אבל אם משכה תקופת תמוז עד כאן לא: לשותפים. שאין האחד יכול למכור שלא מדעת חבירו חוץ לפרקים הללו אבל בפרקים הללו א''צ לימלך ואם מכר ונתייקר השער לאחר זמן אין לו עליו כלום: פרקים. זמן למכור: משתקת כל הרוחות מפניה. כשהיא מנשבת בשעת החום היא חמה מאד ומבטלת צינת כל הרוחות ולכן שינה הכתוב לקרותה חרישית: בהשקיט ארץ מדרום. כשצינת רוח דרומית שוקטת. ומי הוא המשקיטה רוח מזרחית: משתקת. שבשעה שמנשבת רוח מזרחית משתקת כל הרוחות: פלגאה. בעל מריבה. שהיה לו מריבה עם מר עוקבא שהיה אב ב''ד כדקאמר בפ''ק בנ''א העומדים עלי ובידי למסרם למלכות והוא היה גניבא כדמפרש התם: רוח צפונית. נוחה היא לא חמה ולא צוננת וממתקת את שאר הרוחות: בן נץ. מלאך העשוי כנץ: מעמידה. בכנפיו: יאבר. ל' אברתו יגדיל כנף: שכבת זרע. תוך שלשה ימים: מקורה של אשה. עובר שבמעיה: שופתא. בית יד: קופינא. חור שבראש המרה שקורין פושקיי''ר וע''ש שדחוק בין ב' צדי החור קרי ליה בין אחים שמדובקים: סיכתא בדופנא. יתד שבדופן: רפיא. שמתייבש מחמת החום ורפה: קניא בכופתא. קנה הארוג בכפיפה: רפיא. כמו יפריא:

---

זוהר בהעלתך דף קנ''ג ע''א

רִבִּי אֶלְעָזָר אָמַר הָאי פָרַשְׁתָּא הָא אִתְמַר עוֹבָדָא דִמְנַרְתָּא וְתִקּוּנָהָא וְכָל מַה דְבָהּ. אֲמָאי הָכָא זִמְנָא אַחֲרָא אֶלָּא כֵיוַן דִנְשִׂיאִים קְרִיבוּ (לְעֵילָא) קוּרְבָּנָא דְמַדְבְּחָא וְכָל תִּקּוּנָא דְאִתְחֲזֵי אָתָא קְרָא וְאִשְׁתָּעֵי עוֹבָדָא דִמְנַרְתָּא דְּהִיא תִּקּוּנָא עַל יְדָא דְאַהֲרֹן דְּהָא לְעֵילָא מְנַרְתָּא וְכָל בּוּצִינִין (תִּקּוּנִין) דִילָהּ עַל יְדָא דְאַהֲרֹן נַהֲרִין כֹּלָא. תָּא חֲזֵי מַדְבְּחָא תְרֵיסַר נְשִׂיאִין הֲווֹ לְחַנְּכָא לֵיהּ וּלְאַתְקְנָא לֵיהּ וְהָא אוּקְמוּהָ תְרֵיסָר אִינוּן שְׁבָטִין לְאַרְבָּעָא סִטְרִין אַרְבָּעָה דְגָלִים וְכֻלְּהוּ תְרֵיסָר. וְכֹלָא כְגוֹוָנָא דִלְעֵילָא מְנַרְתָּא אִתְמָנוּ, בְּשִׁבְעָה בּוּצִינִין לְאַדְלָקָא עַל יָדָא דְכַהָנָא וְכֹלָא כְּגְוָונָא דִּלְעֵילָא וּמְנַרְתָּא עַל אָת קַיָּימָא וּבְנִיסָא אִתְעֲבִידְתָּא וְהָא אוּקְמוּהָ בְעוֹבָדָא דִמְנַרְתָּא וּמַדְבְּחָא פְנִימָאָה וּמְנַרְתָּא קַיְימֵי כַחֲדָא לְחֶדְוָותָא דְכֹלָא דִכְתִיב שֶׁמֶן וּקְטֹרֶת יְשַׂמַּח לֵב וְאוֹקִימְנָא דִתְרֵי מַדְבְּחָן הֲווֹ. חָד פְּנִימָאָה דְכֹלָא וְהָאי קַיְימָא לְחֶדְוָותָא. וְחָד לְבַר לְקָרְבָּא קָרְבְּנִין וּמֵהָאי פְנִימָאָה נָפִיק לְהָאי דִּלְבַר וּמַאן דְּחַמֵי וְיִסְתְּכַל יִנְדַּע חָכְמְתָא עִלָּאָה רָזָא דְמִלָּה אֲדֹנָי יְהֹוָה וְעַל דָּא לָא אִתְקְרַב קְטַרְתָּא אֶלָּא בְשַׁעְתָּא דְשֶׁמֶן אִשְׁתְּכַח. אַשְׁכַּחְנָא בְסִפְרָא דִשְׁלֹמֹה מַלְכָּא קְטֹרֶת הוּא לְחֶדְוָה וּלְסַלְּקָא מוֹתָנָא. מָאי טַעְמָא בְגִין דְּדִינָא מֵהָאי דִּלְבַר אִשְׁתְּכַח וְחֶדְוָותָא וְחִדּוּ וְקִשּׁוּרָא דִנְהִירוּ מֵהַהוּא פְנִימָאָה דְכָל חִידוּ בֵיהּ קַיְימָא. וְכַד הָאי אִתְעַר כָּל דִּינָא אִסְתַּלַק מֵהָאי וְלָא יְכִיל לְמֶעְבַּד דִינָא וּבְגִין כַּךְ קְטֹרֶת קַיְימָא לְבַטְלָה מוֹתָנָא וְעַל דָּא קְטֹרֶת קְשִׁירוּ הוּא דְכֹלָא וְדָא אִתְקְרִיב בְּהַהוּא פְּנִימָאָה. זַכָּאִין אִינוּן יִשְׂרָאֵל בְּעַלְמָא דֵין וּבְעַלְמָא דְאָתֵי עֲלַיְיהוּ כְּתִיב (ישעיה מ''ט) וַיֹּאמֶר לִי עַבְדִּי אַתָּה יִשְׂרָאֵל וְגוֹ':

 תרגום הזוהר  רַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר, פָּרָשָׁה זוֹ, כְּבָר נֶאֱמַר מַעֲשֵׂה הַמְּנוֹרָה וְכָל תִּקּוּנֶיהָ וְכָל מַה שֶּׁבָּהּ, לָמָּה נֶאֱמַר כָּאן פַּעַם שְׁנִיָּה. וּמֵשִׁיב, אֶלָּא כֵּיוָן שֶׁהַנְּשִׂיאִים הִקְרִיבוּ קָרְבְּנוֹת הַמִּזְבֵּחַ, וְכָל הַתִּקּוּן הָרָאוּי לוֹ, בָּא הַכָּתוּב וְסִפֵּר מַעֲשֵׂה הַמְּנוֹרָה שֶׁהוּא תִּקּוּן עַל יְדֵי אַהֲרֹן, כִּי לְמַעְלָה, הַמְּנוֹרָה, שֶׁהִיא הַמַּלְכוּת, וְכָל הַנֵּרוֹת שֶׁלָּהּ שֶׁהֵם הַסְּפִירוֹת, הַכֹּל מֵאִיר עַל יְדֵי אַהֲרֹן. בֹּא וּרְאֵה, הַמִּזְבֵּחַ, שְׁנֵים עָשָׂר נְשִׂיאִים הָיוּ, לְחַנְּכוֹ וּלְתַקְּנוֹ. וַהֲרֵי הֶעֱמִידוּהוּ, שֶׁשְּׁנֵים עָשָׂר הֵם הַשְּׁבָטִים, לְאַרְבַּע רוּחוֹת אַרְבַּע דְּגָלִים, שֶׁבְּכָל דֶּגֶל שָׁלֹשׁ שְׁבָטִים, וְכֻלָּם יַחַד הָיוּ שְׁנֵים עָשָׂר. וְהַכֹּל כְּעֵין שֶׁלְּמַעְלָה. כִּי הַמִּזְבֵּחַ שֶׁלְּמַעְלָה שֶׁהִיא הַמַּלְכוּת וְהִיא מְקַבֶּלֶת מִשְּׁנֵים עָשָׂר צֵרוּפֵי הַוָיָה שֶׁבְּז''א שׁה''ס חו''ב תו''מ שֶׁבְּכָל אֶחָד שָׁלֹשׁ קַוִּין, וְהֵם שְׁנֵים עָשָׂר. הַמְּנוֹרָה, בְּשִׁבְעָה נֵרוֹת, נִתְמַנְּתָה לְהַדְלִיקָם עַל יְדֵי הַכֹּהֵן. וְהַכֹּל כְּעֵין שֶׁל מַעְלָה, כְּנֶגֶד ז''א הַמֵּאִיר לְחג''ת נהי''מ דְּמַלְכוּת. וְהַמְּנוֹרָה עַל אוֹת עוֹמֶדֶת וּבְנֵס נַעֲשֵׂית, שֶׁהָיְתָה נַעֲשֵׂית מֵאֵלֶיהָ. וּכְבָר הֶעֱמִידוּהוּ בְּמַעֲשֵׂה הַמְּנוֹרָה. וְהַמִּזְבֵּחַ הַפְּנִימִי וְהַמְּנוֹרָה, עוֹמְדִים יַחַד לְשִׂמְחַת הַכֹּל, שֶׁכָּתוּב (משלי כ''ז) שֶׁמֶן וּקְטֹרֶת יְשַׂמַּח לֵב. שֶׁשֶּׁמֶן הוּא הַמְּנוֹרָה, דְּהַיְנוּ הַמַּלְכוּת הַמְּקַבֶּלֶת מֵחָכְמָה. וּקְטֹרֶת הוּא הַמִּזְבֵּחַ הַפְּנִימִי. וְהֶעֱמַדְנוּ כִּי שְׁתֵּי מִזְבְּחוֹת הָיוּ. אֶחָד פְּנִימִי מֵהַכֹּל, שֶׁהוּא מִזְבֵּחַ הַקְּטֹרֶת, וְזֶה עוֹמֵד לְשִׂמְחָה, וְהוּא כְּנֶגֶד בִּינָה. וְאֶחָד בַּחוּץ, דְּהַיְנוּ מִזְבֵּחַ הַחִיצוֹן, הָעוֹמֵד לְהַקְרִיב קָרְבָּנוֹת, שֶׁהוּא כְּנֶגֶד מַלְכוּת. וּמִמִּזְבֵּחַ הַפְּנִימִי, שֶׁהוּא כְּנֶגֶד הַבִּינָה, יוֹצֵא שֶׁפַע לָזֶה שֶׁמִּבַּחוּץ, שֶׁהוּא מַלְכוּת. וּמִי שֶׁרוֹאֶה וּמִסְתַּכֵּל יוֹדֵעַ הַחָכְמָה הָעֶלְיוֹנָה שֶׁסּוֹד הַדָּבָר אדנ''י הוי''ה. כִּי מִזְבֵּחַ הַפְּנִימִי הִיא הַוָּיָ''ה, בִּינָה. וְהַחִיצוֹן אדנ''י, מַלְכוּת. וְעַל כֵּן לֹא נִקְרָב קְטֹרֶת אֶלָּא בְּשָׁעָה שֶׁנִּמְצָא שֶׁמֶן. מָצָאתִי בְּסִפְרוֹ שֶׁל שְׁלֹמֹה הַמֶּלֶךְ, שֶׁהַקְּטֹרֶת הִיא לְשִׂמְחָה וּלְהַעֲבִיר הַמָּוֶת. מַהוּ הַטַּעַם. הוּא, מִשּׁוּם שֶׁהַדִּין נִמְצָא מֵהַמִּזְבֵּחַ הַחִיצוֹן, שֶׁהוּא מַלְכוּת. וְהַשִּׂמְחָה וְהַחֶדְוָה וְקֶשֶׁר הָאוֹר הֵם מֵהַמִּזְבֵּחַ הַפְּנִימִי, שֶׁכָּל שִׂמְחָה עוֹמֶדֶת בּוֹ, שֶׁהוּא בִּינָה. וּכְשֶׁזֶּה נִתְעוֹרֵר, דְּהַיְנוּ הַפְּנִימִי, כָּל דִּין מִסְתַּלֵּק מִן הַחִיצוֹן, וְאֵינוֹ יָכוֹל לַעֲשׂוֹת דִּין. וּמִשּׁוּם זֶה קְטֹרֶת שׁה''ס הַפְּנִימִי, עוֹמֶדֶת לְבַטֵּל הַמָּוֶת. כִּי כְּשֶׁהַפְּנִימִי, שׁה''ס בִּינָה, מִתְעוֹרֵר עַל יְדֵי הַקְּטֹרֶת, אֵין הַחִיצוֹן, שֶׁהוּא הַמַּלְכוּת, יְכוֹלָה לַעֲשׂוֹת דִּין. וְעַל כֵּן קְטֹרֶת הוּא קֶשֶׁר הַכֹּל, וְהוּא נִקְרָב בַּמִּזְבֵּחַ הַפְּנִימִי, שֶׁכָּל שִׂמְחָה נִמְצֵאת בּוֹ. אַשְׁרֵיהֶם יִשְׂרָאֵל בָּעוֹלָם הַזֶּה וּבָעוֹלָם הַבָּא. עֲלֵיהֶם כָּתוּב (ישעיה מ''ט) וַיֹּאמֶר לִי עַבְדִּי אַתָּה יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בְּךְ אֶתְפָּאֵר:

---

הלכה פסוקה

הרמב''ם הלכות תפלה פרק ח'

א. כֵּיצַד הִיא תְּפִלַּת הַצִבּוּר יִהְיֶה אֶחָד מִתְפַּלֵּל בְּקוֹל רָם וְהַכֹּל שׁוֹמְעִים. וְאֵין עוֹשִׂין כֵּן בְּפָחוֹת מֵעֲשָׂרָה גְּדוֹלִים וּבְנֵי חוֹרִין וּשְׁלִיחַ צִבּוּר אֶחָד מֵהֶם. וַאֲפִלּוּ הָיוּ מִקְצָתָן שֶׁכְּבָר הִתְפַּלְּלוּ וְיָצְאוּ יְדֵי חוֹבָתָן מַשְׁלִימִין לָהֶם לָעֲשָׂרָה וְהוּא שֶׁיִּהְיוּ רוֹב הָעֲשָׂרָה שֶׁלֹּא הִתְפַּלְּלוּ. וְכֵן אֵין אוֹמְרִים קְדוּשָׁה וְלֹא קוֹרְאִין בַּתּוֹרָה וּמְבָרְכִין לְפָנֶיהָ וּלְאַחֲרֶיהָ וְלֹא מַפְטִירִין בִּנְבִיאִים אֶלָּא בַּעֲשָׂרָה: ב. וְכֵן לֹא יִהְיֶה אֶחָד מְבָרֵךְ בִּרְכַּת שְׁמַע וְהַכֹּל שׁוֹמְעִים וְעוֹנִין אַחֲרָיו אָמֵן אֶלָּא בַעֲשָׂרָה וְזֶה הוּא הַנִּקְרָא פוֹרֵס עַל שְׁמַע. וְאֵין אוֹמְרִים קַדִּישׁ אֶלָּא בַעֲשָׂרָה וְאֵין הַכֹּהֲנִים נוֹשְׂאִין אֶת יְדֵיהֶם אֶלָּא בַּעֲשָׂרָה וְהַכֹּהֲנִים מִן הַמִּנְיָן שֶׁכָּל עֲשָׂרָה מִיִּשְׂרָאֵל הֵם הַנִּקְרָאִים עֵדָה שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר יד) עַד מָתַי לָעֵדָה הָרָעָה הַזֹּאת וְגוֹ'. וְהָיוּ עֲשָׂרָה שֶׁהֲרֵי יָצְאוּ יְהוֹשֻׁעַ וְכָלֵב:

---

מוסר

משערי תשובה לר''י דף ח' ע''ד

כַּאֲשֶׁר תִּמְצָאֵנוּ אֶת הָאִישׁ צָרוֹת יָשִׁיב אֶל לִבּוֹ וְיֹאמַר אֵין זֶה כִּי אִם דְּרָכָיו וּמַעֲלָלָיו אֲשֶׁר עָשׂוּ אֵלֶּה לוֹ וַחֲטָאָיו עוֹלְלוּ לְנַפְשׁוֹ וְיָשֹׁב אֶל ה' וִירַחֲמֵהוּ כְּעִנְיַן שֶׁנֶּאֱמַר (דברים לא) וּמְצָאוּהוּ רָעוֹת רַבּוֹת וְצָרוֹת וְאָמַר בַּיּוֹם הַהוּא הֲלֹא עַל כִּי אֵין אֱלֹהַי בְּקִרְבִּי מְצָאוּנִי הָרָעוֹת הָאֵלֶּה וְתִרְאֶה בְּמִנְהַג בָּשָׂר וָדָם כִּי יֶחֱטָא אִישׁ לְאִישׁ וּבְעֵת צָרָתוֹ יִתְחָרֵט וְיִכָּנַע אֵלָיו מִפְּנֵי שֶׁהוּא צָרִיךְ לְעֶזְרָתוֹ תִּהְיֶה הַחֲרָטָה הַזֹּאת גְּרוּעָה בְעֵינֵי חֲבֵירוֹ כְּעִנְיַן שֶׁאָמַר יִפְתָּח (שופטים יא) מַדּוּעַ בָּאתֶם אֵלַי עַתָּה כַּאֲשֶׁר צַר לָכֶם. וּמֵחַסְדֵּי הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ שֶׁהוּא מְקַבֵּל הַתְּשׁוּבָה מִתּוֹךְ הַצָרָה וּתְהִי לְרָצוֹן לְפָנָיו וְיֶאֱהַב נְדָבָה אֶת הַחוֹטֵא בְּשׁוּבוֹ עָדָיו בְּיוֹם תּוֹכֵחָה וּמִקֶּרֶב צָרָה שֶׁנֶּאֱמַר (הושע יד) שׁוּבָה יִשְׂרָאֵל עַד ה' אֱלֹהֶיךָ כִּי כָשַׁלְתָּ בַּעֲוֹנֶיךָ קְחוּ עִמָּכֶם דְּבָרִים וְגוֹ' אֶרְפָּא מְשׁוּבָתָם אוֹהֲבֵם נְדָבָה וְנֶאֱמַר (משלי ג') כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶאֱהַב ה' יוֹכִיחַ וּכְאָב אֶת בֵּן יִרְצֶה וְאִם לֹא יָשׁוּב הָאִישׁ מִדַּרְכּוֹ הָרָעָה בְּיוֹם רָעָה וְהוֹכַח בְּמַכְאוֹב וְלֹא שָׁב עַד הַמּוֹכִיחוֹ יִגְדַּל עֲוֹנוֹ וְיִכְפַּל עָנְשׁוֹ. הֲלֹא תִרְאֶה אִם הַמֶּלֶךְ מְיַסֵּר אֶת אֲשֶׁר חָטָא לוֹ וְלֹא יִוָּסֵר יַקְשֶׁה מוּסָרוֹ וְיַכְבִּיד עוּלוֹ מְאֹד וּכְתִיב (ויקרא כו) וְאִם עַד אֵלֶּה לֹא תִשְׁמְעוּ לִי וְיָסַפְתִּי לְיַסְּרָה אֶתְכֶם וְנֶאֱמַר (איוב לו) וְחַנְפֵי לֵב יָשִׂימוּ אָף לֹא יְשַׁוְּעוּ כִּי אֲסָרָם:

---

בהעלותך יום רביעי תורה

יכוין בקריאת ששה פסוקים אלו שהם כנגד וָ דמילוי וו דשם ב''ן לקנות הארת מתוספת נפש יתרה משבת הבאה:

(טז) כִּי נְתֻנִים נְתֻנִים הֵמָּה לִי מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תַּחַת פִּטְרַת כָּל רֶחֶם בְּכוֹר כֹּל מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל לָקַחְתִּי אֹתָם לִֽי: אֲרֵי אַפְרָשָׁא מַפְרְשִׁין אִנוּן לִי מִגוֹ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל חֲלַף פְּתַח כָּל וַלְדָא בּוּכְרָא כֹלָא מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל קָרֵבִית יָתְהוֹן קֳדָמָי:

 רש''י   נתנים נתנים. נתונים למשא נתונים לשיר: פטרת. פתיחת:

(יז) כִּי לִי כָל בְּכוֹר בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל בָּֽאָדָם וּבַבְּהֵמָה בְּיוֹם הַכֹּתִי כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם הִקְדַּשְׁתִּי אֹתָם לִֽי: אֲרֵי דִילִי כָל בּוּכְרָא בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל בֶּאֱנָשָׁא וּבִבְעִירָא בְּיוֹמָא דִקְטָּלִית כָּל בּוּכְרָא בְּאַרְעָא דְמִצְרַיִם אַקְדֵשִׁית יָתְהוֹן קֳדָמַי:

 רש''י   כי לי כל בכור. שלי היו הבכורות בקו הדין, שהגנתי עליהם בין בכורי מצרים ולקחתי אותם לי עד שטעו בעגל, ועכשיו ואקח את הלוים:

(יח) וָֽאֶקַּח אֶת הַלְוִיִּם תַּחַת כָּל בְּכוֹר בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵֽל: וְקָרֵבִית יָת לֵוָאֵי חֲלַף כָּל בּוּכְרָא בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל: (יט) וָֽאֶתְּנָה אֶת הַלְוִיִּם נְתֻנִים לְאַֽהֲרֹן וּלְבָנָיו מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לַֽעֲבֹד אֶת עֲבֹדַת בְּנֵֽי יִשְׂרָאֵל בְּאֹהֶל מוֹעֵד וּלְכַפֵּר עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא יִֽהְיֶה בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל נֶגֶף בְּגֶשֶׁת בְּנֵֽי יִשְׂרָאֵל אֶל הַקֹּֽדֶשׁ: וִיהָבִית יָת לֵוָאֵי מְסִירִין לְאַהֲרֹן וְלִבְנוֹהִי מִגוֹ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְמִפְלַח יָת פּוּלְחָן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמַשְׁכַּן זִמְנָא וּלְכַפָרָא עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְלָא יְהֵי בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל מוֹתָא בְּמִקְרַב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְקוּדְשָׁא:

 רש''י   ואתנה וגו' . חמשה פעמים נאמר בני ישראל במקרא זה, להודיע חבתן שנכפלו אזכרותיהן במקרא אחד כמנין חמשה חמשי תורה, וכך ראיתי בבראשית רבה: ולא יהיה בבני ישראל נגף. שלא יצטרכו לגשת אל הקדש, שאם יגשו יהיה נגף:

(כ) וַיַּעַשׂ מֹשֶׁה וְאַֽהֲרֹן וְכָל עֲדַת בְּנֵֽי יִשְׂרָאֵל לַלְוִיִּם כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה אֶת מֹשֶׁה לַלְוִיִּם כֵּן עָשׂוּ לָהֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵֽל: וַעֲבַד משֶׁה וְאַהֲרֹן וְכָל כְּנִשְׁתָּא דִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לְלֵוָאֵי כְּכֹל דִי פַקֵיד יְיָ יָת משֶׁה לְלֵוָאֵי כֵּן עֲבָדוּ לְהוֹן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:

 רש''י   ויעש משה ואהרן וכל עדת וגו' . משה העמידן ואהרן הניפן וישראל סמכו את ידיהם:

(כא) וַיִּֽתְחַטְּאוּ הַלְוִיִּם וַֽיְכַבְּסוּ בִּגְדֵיהֶם וַיָּנֶף אַֽהֲרֹן אֹתָם תְּנוּפָה לִפְנֵי יְהֹוָה וַיְכַפֵּר עֲלֵיהֶם אַֽהֲרֹן לְטַֽהֲרָֽם: וְאִדַכִּיוּ לֵוָאֵי וְחַוָרוּ לְבוּשֵׁיהוֹן וַאֲרֵם אַהֲרֹן יָתְהוֹן אֲרָמָא קֳדָם יְיָ וְכַפֵּר עֲלֵיהוֹן אַהֲרֹן לְדַכּוֹאֵיהוֹן:

---

נביאים - זכריה - פרק ד

(ב) וַיֹּאמֶר אֵלַי מָה אַתָּה רֹאֶה (ויאמר) וָאֹמַר רָאִיתִי וְהִנֵּה מְנוֹרַת זָהָב כֻּלָּהּ וְגֻלָּהּ עַל רֹאשָׁהּ וְשִׁבְעָה נֵרֹתֶיהָ עָלֶיהָ שִׁבְעָה וְשִׁבְעָה מוּצָקוֹת לַנֵּרוֹת אֲשֶׁר עַל רֹאשָׁהּ: וַאֲמַר לִי מַה אַתְּ חֲזִי וַאֲמָרִית חֲזֵיתִי וְהָא מְנָרְתָא דְּדַהְבָּא כֻּלַהּ וְגוּלְּתַהּ עַל רֵישַׁהּ וְשִׁבְעָא בּוֹצִינַהָא דַּעֲלַהּ שִׁבְעָא וְשִׁבְעָא דִּמְרִיקִין מִנְּהוֹן מִשְׁחָא לְבוֹצִינַיָּא דְּעַל רֵישַׁהּ :

 רש''י   וגולה על ראשה . כמו ( יהושע טז ) גולות עלית לשון מעיין כמין ספל גדול עגול : ושבעה נרותיה . כמין בזיכין שנותנין השמן והפתילה לתוכה : שבעה ושבעה מוצקות . לכל נר ונר באין שבעה צנורות קטנים שהשמן זב מן הגולה דרך אותן מוצקות לכל נר ונר :

(ג) וּשְׁנַיִם זֵיתִים עָלֶיהָ אֶחָד מִימִין הַגֻּלָּה וְאֶחָד עַל שְׂמֹאלָהּ: וְתַרְתֵּין זֵיתִין דַּעֲלַהּ חַד מִיַּמִּין גוּלַתָא אוֹ חַד עַל סְמָלָתָה :

 רש''י   ושנים זתים עליה . אצלה שני אילנות שהזיתים גדילים בהם : אחד מימין הגולה ואחד משמאלה וגו' . וכאן לא פירש על שני צנתרות זהב האמורות למטה בפרשה והם כמין עריבות ועדשים של בית הבד שהם עומדים אצל הזיתים והזיתים נחבטים מאיליהם לתוך הצנתרות ומתחממות שם כבמעטן ונעצרים שם בבית הבד והשמן נופל לתוך הצנתרות ומהצנתרות לתוך הגולה ומהגולה אל המוצקות ומהמוצקות אל הנרות והמוצקות והנרות ארבעים ותשע היו רמז לאור שלעתיד לבא אור החמה יהיה שבעתים כאור של שבעת ימים ארבעים ותשע על אור של יום בראשית :

(ד) וָאַעַן וָאֹמַר אֶל הַמַּלְאָךְ הַדֹּבֵר בִּי לֵאמֹר מָה אֵלֶּה אֲדֹנִי: וַאֲתֵיבִית וַאֲמָרִית לְמַלְאֲכָא דְּמַלֵּיל עִמִּי לְמֵימַר מָה אִלֵּין רִבּוֹנִי :

 רש''י   מה אלה אדוני . מה זה שהזיתים נמסקים מאליהם והשמן בא אל הנרות מאליו :

(ה) וַיַּעַן הַמַּלְאָךְ הַדֹּבֵר בִּי וַיֹּאמֶר אֵלַי הֲלוֹא יָדַעְתָּ מָה הֵמָּה אֵלֶּה וָאֹמַר לֹא אֲדֹנִי: וַאֲתֵיב מַלְאֲכָא דְּמַלֵּיל עִמִּי וַאֲמַר לִי הֲלָא יְדַעְתָּא מָן אִינּוּן אִלֵּין וַאֲמָרִית לָא רִבּוֹנִי : (ו) וַיַּעַן וַיֹּאמֶר אֵלַי לֵאמֹר זֶה דְּבַר יְהוָה אֶל זְרֻבָּבֶל לֵאמֹר לֹא בְחַיִל וְלֹא בְכֹחַ כִּי אִם בְּרוּחִי אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת: וַאֲתֵיב וַאֲמַר לִי לְמֵימַר דֵין פִּתְגָמָא דַיְיָ עָם זְרֻבָּבֶל לְמֵימַר לָא בְּחֵילָא וְלָא בִּגְבוּרָא אֱלָהֵין בְּמֵימְרִי אֲמַר יְיָ צְבָאוֹת :

 רש''י   זה דבר ה' אל זרובבל . זה סימן לך להבטיח את זרובבל כשם שהזתים והשמן הזה נגמר מאליו לכל דבריו כך לא בחיל ולא בכח שבכם תעשו את בנין ביתי : כי אם ברוחי . אני אתן רוחי על דריוש ויניח לכם ( ס''א ויצוה לכם ) לבנות ולעשות כל צרכי יציאת הבנין משלו ולעזור אתכם בחטין ויין ושמן ועצים כמו שמפורש בעזרא ולא תצטרכו לעזרת אדם :

(ז) מִי אַתָּה הַר הַגָּדוֹל לִפְנֵי זְרֻבָּבֶל לְמִישֹׁר וְהוֹצִיא אֶת הָאֶבֶן הָרֹאשָׁה תְּשֻׁאוֹת חֵן חֵן לָהּ: (פ) מָא אַתְּ חֲשִׁיבָא מַלְּכוּתָא טַפְשְׁתָא קֳדָם זְרֻבָּבֶל הֲלָא כְּמֵשְׁרָא וְיַגְלֵי יַת מְשִׁיחֵיהּ דַּאֲמִיר שְׁמֵיהּ מִלְּקַדְמִין וְיִשְׁלוֹט בְּכָל מַלְּכוּתָא :

 רש''י   מי אתה הר הגדול . שרי עבר הנהר תתני פחת עבר נהרא ושתר בוזני וכנותהון שבטלתם המלאכה עד כה מעתה תהיה לפני זרובבל מישור אין לכם שררה וגדולה עוד עליו : והוציא את האבן הראשה . האדריכל יקח את אבן הבדיל בידו להיות אדריכל בראש הבונים והם יבנו הכל כפי דבריו אשר יצוה בבנין נאה ומפואר : תשואות חן חן . יהיה לה לאותה האבן שהכל יאמרו מה נאה בנין זה העשוי על ידי אבן המשקולת הזאת , תשואות חן כמו תשואות נוי כמו תשואות מליאה עיר הומיה ( ישעיה כב ) קול שאון ( שם סו ) כולם לשון השמעת קול הם :

---

כתובים - תהילים - פרק צ

צ (א) תְּפִלָּה לְמֹשֶׁה אִישׁ הָאֱלֹהִים אֲדֹנָי מָעוֹן אַתָּה הָיִיתָ לָּנוּ בְּדֹר וָדֹר: צְלוֹתָא דְצַלֵי משֶה נְבִיָא דַיְיָ כַּד חָבוּ עַמָא בֵית יִשְּׂרָאֵל בְּמַדְבְּרָא עֲנֵי וְכֵן אָמַר יְיָ דְמַדוֹר בֵּית שְׁכִנְתָּךְ בִּשְׁמַיָא אַתְּ הֲוֵיתָא לָנָא סָעֵיד בְּכָל דָר וָדָר :

 רש''י   תפלה למשה . אחד עשר מזמורים מכאן עד לדוד מזמור כלם משה אמרם כנגדם ברך אחד עשר ברכות לאחד עשר שבטים בזאת הברכה : מעון אתה היית לנו . מעון מדור ומנוס לבא שם היית לנו . בדר ודר . מעולם כי אתה מקדם הכל היית :

(ב) בְּטֶרֶם הָרִים יֻלָּדוּ וַתְּחוֹלֵל אֶרֶץ וְתֵבֵל וּמֵעוֹלָם עַד עוֹלָם אַתָּה אֵל: כַּד אִתְגְלֵי קֳדָמָךְ דְעַמָךְ עֲתִידִין לְמֵחוֹב אַתְקֵנְתָּא תְּתוּבָא עַד דְלָא טוּרַיָא אִתְנַטַלוּ וְאִתְבְּרִיאַת אַרְעָא וְיָתְבֵי תֵבֵל מִן עַלְמָא הָדֵין עַד עַלְמָא דְאָתֵי אַתְּ הוּא אֱלָהָא :

 רש''י   בטרם הרים יולדו . נבראו ובטרם חוללת ארץ ותבל ומעולם ראשון ועד עולם אחרון אתה אל :

(ג) תָּשֵׁב אֱנוֹשׁ עַד דַּכָּא וַתֹּאמֶר שׁוּבוּ בְנֵי אָדָם: תְּתֵיב בַּר נַשׁ עַל חוֹבֵיהּ עַד מוֹתָא וַאֲמַרֵת תּוּבוּ בְנֵי נָשָׁא :

 רש''י   תשב אנוש עד דכא . מביא אתה יסורין על האדם עד שאתה מחזירו להיות תשוש כח וקרוב למות , ותאמר לו ביסורין שובו בני אדם מדרכיכם הרעים :

(ד) כִּי אֶלֶף שָׁנִים בְּעֵינֶיךָ כְּיוֹם אֶתְמוֹל כִּי יַעֲבֹר וְאַשְׁמוּרָה בַלָּיְלָה: אֲרוּם אֲלַף שְׁנִין בְּעֵינָךְ מִתְחַשְׁבִין קֳדָמָךְ הֵיךְ יוֹמָא דְאִתְמָלֵי אֲרוּם יֶעְבַּר וְהֵיךְ מַטְרַת לֵילְיָא :

 רש''י   כי אלף שנים בעיניך . אלף שנים של בני אדם הם כיום אחד של הקב''ה ועוד מן הלילה עמו כי יום א' של הקב''ה ומעט מן הלילה של הקב''ה הם אלף שנים שהרי לא אמר הכתו' שיהא יומו של הקב''ה אחד כאלף שנים אבל כשיצא מעט מן הלילה עמו אז יומו שלם והוי אלף שנים ולכך מת אדם הראשון תוך אלף שאם היה חי אלף היה יותר מיומו של הקב''ה ושמא שיעור אותה אשמורה הוא כמו שיש ממיתת אדם הראשון עד אלף שנים ואנן לא ידעינן כמה הוי אותה אשמורה כי אם מסברא . ( מצאתי ) כי אלף שנים בעיניך וגו' . וכשעלתה תשובה בדעתך מתחלה יפה דנת ובראת אותה וראוין היו השנים לכך לפי ( שלא ) היו ימי בני אדם רבים שלא היו אלף שנים בעיניך אלא כיום הולך שעבר וחלף ומעט מן הלילה עמו שהרי אמרת לאדם הראשון ( בראשית ב ) כי ביום אכלך ממנו מות תמות וחיה תשע מאות ושלשים שנה נמצאו אלף שנים עולים ליום שלם ומעט מן הלילה עמו : כיום אתמול כי יעבור . שכבר עבר :

(ה) זְרַמְתָּם שֵׁנָה יִהְיוּ בַּבֹּקֶר כֶּחָצִיר יַחֲלֹף: וְאִין לָא תָיְבִין תֵּיתֵי עֲלֵיהוֹן מוֹתָא הֵיךְ דְמָכִין יְהוֹן וּלְעָלְמָא דְאָתֵי הֵיךְ עִסְבָּא דְמִתְפָּרְכָא יִתְחַלְפוּן :

 רש''י   זרמתם שנה יהיו . עכשיו חטפתם לאותם השנים והבאתם לימים מועטים שאינם אלא כשנת תנומה ששני הדורות שבעים שנה הם , כמו שמפורש בסוף הענין ימי שנותינו בהם שבעים שנה , והם חשובים שינה אחת כענין ( לקמן קכ''ז ) בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים ועל שבעים שנה של גלות בבל נאמר שהיה שבעים שנה : זרמתם . לשון שטיפה כמו ( חבקוק ג ) זרם מים : בבקר כחציר יחלוף . הנולד בלילה מת בבוקר לסוף השינה . ואם ( ו ) בבקר יציץ . מיד חלף ועד בא הערב ימולל ויבש , למה :

(ו) בַּבֹּקֶר יָצִיץ וְחָלָף לָעֶרֶב יְמוֹלֵל וְיָבֵשׁ: דַמְיָן עוֹבָדֵיהוֹן הֵיךְ עִסְבָּא דִי בְצַפְרָא יְנִיץ וְיַסְגֵי לְרַמְשָׁא מִתְמוֹלֵל וּמִתְיַבֵּשׁ מִן חוּרְבָא :

---

משנה סנהדרין פרק ו

א. נִגְמַר הַדִּין, מוֹצִיאִין אוֹתוֹ לְסָקְלוֹ. בֵּית הַסְקִילָה הָיָה חוּץ לְבֵית דִּין, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כד) הוֹצֵא אֶת הַמְקַלֵּל. אֶחָד עוֹמֵד עַל פֶּתַח בֵּית דִּין וְהַסוּדָרִין בְּיָדוֹ (וְאָדָם אֶחָד רוֹכֵב), הַסוּס רָחוֹק מִמֶּנּוּ כְּדֵי שֶׁיְּהֵא רוֹאֵהוּ. אוֹמֵר אֶחָד יֵשׁ לִי לְלַמֵד עָלָיו זְכוּת, הַלָּה מֵנִיף בַּסוּדָרִין וְהַסוּס רָץ וּמַעֲמִידוֹ. וַאֲפִלּוּ הוּא אוֹמֵר יֵשׁ לִי לְלַמֵּד עַל עַצְמִי זְכוּת, מַחֲזִירִין אוֹתוֹ אֲפִלּוּ אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה פְעָמִים, וּבִלְבַד שֶׁיֵּשׁ מַמָּשׁ בִּדְבָרָיו. מָצְאוּ לוֹ זְכוּת, פָּטָרוּהוּ, וְאִם לָאו, יוֹצֵא לִסָקֵל. וְכָרוֹז יוֹצֵא לְפָנָיו, אִישׁ פְּלוֹנִי בֶּן פְּלוֹנִי יוֹצֵא לִסָקֵל עַל שֶׁעָבַר עֲבֵרָה פְלוֹנִית וּפְלוֹנִי וּפְלוֹנִי עֵדָיו, כָּל מִי שֶׁיּוֹדֵעַ לוֹ זְכוּת יָבוֹא וִילַמֵּד עָלָיו:

 ברטנורה   (א) נגמר הדין. חוץ לב''ד. רחוק מב''ד שמא בעוד שמוליכין אותו לבית הסקילה ימצאו לו זכות ויפטר: והסודרין בידו. להניף והוא סימן להחזירו: ובלבד שיהא ממש בדבריו. ואם אין ממש בדבריו. פעם ראשונה ושניה בלבד מחזירים אותו דלמא מחמת בעתותא נסתתמו טענותיו ואולי תתישב דעתו עליו ויזכור טענותיו. יותר ע''כ אין מחזירין אותו ומוסרין לו שני ת''ח שיעיינו אם יש ממש בדבריו שאז מחזירין אותו ד' וה' פעמים: ופלוני ופלוני עדיו. שעבר עבירה פלונית ביום פלוני בשעה פלונית. במקום פלוני דלמא איכא דמזים להו:

ב. הָיָה רָחוֹק מִבֵּית הַסְקִילָה כְּעֶשֶׂר אַמּוֹת, אוֹמְרִים לוֹ הִתְוַדֵּה, שֶׁכֵּן דֶּרֶךְ הַמּוּמָתִין מִתְוַדִּין, שֶׁכָּל הַמִּתְוַדֶּה יֵשׁ לוֹ חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא. שֶׁכֵּן מָצִינוּ בְעָכָן שֶׁאָמַר לוֹ יְהוֹשֻׁעַ (יהושע ז) בְּנִי שִׂים נָא כָבוֹד לַה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל וְתֶן לוֹ תוֹדָה וְגוֹ', וַיַּעַן עָכָן אֶת יְהוֹשֻׁעַ וַיֹּאמַר אָמְנָה אָנֹכִי חָטָאתִי [לַה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל] וְכָזֹאת וְגוֹ'. וּמִנַּיִן שֶׁכִּפֶּר לוֹ וִדּוּיוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (שם) וַיֹּאמֶר יְהוֹשֻׁעַ מֶה עֲכַרְתָּנוּ יַעְכָּרְךָ ה' בַּיּוֹם הַזֶּה, הַיּוֹם הַזֶּה אַתָּה עָכוּר וְאִי אַתָּה עָכוּר לָעוֹלָם הַבָּא. וְאִם אֵינוֹ יוֹדֵעַ לְהִתְוַדּוֹת, אוֹמְרִים לוֹ אֱמוֹר תְּהֵא מִיתָתִי כַּפָּרָה עַל כָּל עֲוֹנוֹתָי. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אִם הָיָה יוֹדֵעַ שֶׁהוּא מְזֻמָּם, אוֹמֵר תְּהֵא מִיתָתִי כַּפָּרָה עַל כָּל עֲוֹנוֹתַי חוּץ מֵעָוֹן זֶה. אָמְרוּ לוֹ, אִם כֵּן, יְהוּ כָל אָדָם אוֹמְרִים כָּךְ כְּדֵי לְנַקּוֹת אֶת עַצְמָן:

 ברטנורה   (ב) היה רחוק מבית הסקילה. דקרוב לבית הסקילה שמא תטרוף דעתו ולא יכול להתודות: ותן לו תודה. ואע''ג דאין אדם נהרג ע''פ עצמו הריגת עכן הוראת שעה היתה: כזאת וכזאת עשיתי. בגמרא מפרש שמעל בחרמי' בימי משה: שהוא מזומם. שעדיו הן זוממין: לנקות את עצמן. מן הבריות ויוציאו לעז על הדיינים ועל העדים. ואין הלכה כר''י:

ג. הָיָה רָחוֹק מִבֵּית הַסְקִילָה אַרְבַּע אַמּוֹת, מַפְשִׁיטִין אוֹתוֹ אֶת בְּגָדָיו. הָאִישׁ, מְכַסִין אוֹתוֹ מִלְּפָנָיו. וְהָאִשָּׁה, מִלְּפָנֶיהָ וּמֵאַחֲרֶיהָ, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, הָאִישׁ נִסְקָל עָרוֹם וְאֵין הָאִשָּׁה נִסְקֶלֶת עֲרֻמָּה:

 ברטנורה   (ג) מפשיטין את בגדיו. דכתיב (ויקרא כד) ורגמו אותו. ולא כסותו: מכסין אותו מלפניו. פרק א' כלומר מעט ממנו מלפניו. ואין הלכה כרבי יהודה:

ד. בֵּית הַסְקִילָה הָיָה גָבוֹהַּ שְׁתֵּי קוֹמוֹת. אֶחָד מִן הָעֵדִים דּוֹחֲפוֹ עַל מָתְנָיו. נֶהְפַּךְ עַל לִבּוֹ, הוֹפְכוֹ עַל מָתְנָיו. אִם מֵת בָּהּ, יָצָא. וְאִם לָאו, הַשֵּׁנִי נוֹטֵל אֶת הָאֶבֶן וְנוֹתְנָהּ עַל לִבּוֹ. אִם מֵת בָּהּ, יָצָא. וְאִם לָאו, רְגִימָתוֹ בְכָל יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יז) יַד הָעֵדִים תִּהְיֶה בּוֹ בָרִאשֹׁנָה לַהֲמִיתוֹ וְיַד כָּל הָעָם בָּאַחֲרֹנָה. כָּל הַנִּסְקָלִין נִתְלִין, דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֵינוֹ נִתְלֶה אֶלָּא הַמְגַדֵּף וְהָעוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה. הָאִישׁ תּוֹלִין אוֹתוֹ פָּנָיו כְּלַפֵּי הָעָם וְהָאִשָּׁה פָּנֶיהָ כְּלַפֵּי הָעֵץ, דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, הָאִישׁ נִתְלֶה וְאֵין הָאִשָּׁה נִתְלֵית. אָמַר לָהֶן רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, וַהֲלֹא שִׁמְעוֹן בֶּן שֶׁטָח תָּלָה נָשִׁים בְּאַשְׁקְלוֹן. אָמְרוּ לוֹ, שְׁמוֹנִים נָשִׁים תָּלָה וְאֵין דָּנִין שְׁנַיִם בְּיוֹם אֶחָד. כֵּיצַד תּוֹלִין אוֹתוֹ, מְשַׁקְּעִין אֶת הַקּוֹרָה בָאָרֶץ וְהָעֵץ יוֹצֵא מִמֶּנָּה, וּמַקִּיף שְׁתֵּי יָדָיו זוֹ עַל גַּבֵּי זוֹ וְתוֹלֶה אוֹתוֹ. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, הַקּוֹרָה מֻטָּה עַל הַכֹּתֶל וְתוֹלֶה אוֹתוֹ כְּדֶרֶךְ שֶׁהַטַּבָּחִין עוֹשִׂין. וּמַתִּירִין אוֹתוֹ מִיָּד. וְאִם לָן, עוֹבֵר עָלָיו בְּלֹא תַעֲשֶׂה, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כא) לֹא תָלִין נִבְלָתוֹ עַל הָעֵץ כִּי קָבוֹר תִּקְבְּרֶנּוּ (בַּיּוֹם הַהוּא) כִּי קִלְלַת אֱלֹהִים תָּלוּי וְגוֹ'. כְּלוֹמַר, מִפְּנֵי מָה זֶה תָּלוּי, מִפְּנֵי שֶׁבֵּרַךְ אֶת הַשֵּׁם, וְנִמְצָא שֵׁם שָׁמַיִם מִתְחַלֵּל:

 ברטנורה   (ד) היה גבוה שתי קומות. ומפילו משם לארץ: הופכו על מתניו. שכשהוא מושכב פרקדן מגונה יותר: המגדף. מברך את ה': והעובד כוכבים. נמי מגדף הוא דכתיב (במדבר טו) והנפש אשר תעשה ביד רמה וגו' את ה' הוא מגדף. ואותה פרשה בעבודת כוכבים מדברת: ואין דנים שנים ביום אחד. בב''ד אחד משום דלא מצי לאפוכי בזכותייהו דכל חד וחד אלא תלייתן של נשים הללו הוראת שעה היתה ואין למדים ממנה. ואין הלכה כר''א: משקעין. נועצים. והעץ יוצא ממנה כמין יתד היה יוצא מן הקורה סמוך לראשה: ומקיף. סומך זו אצל זו כמו לתרום שלא מן המוקף: תולין אותו. בידיו: הקורה מוטה על הכותל. לא היתה נעוצה בארץ אלא ראשה אחד על הארץ וראשה אחד מוטה ונסמך על הכותל וטעמא דר' יוסי לפי שהעץ שנתלה עליו נקבר עמו ואמרה תורה כי קבור תקברנו. מי שאינו מחוסר אלא קבורה. יצא זה שמחוסר חפירה תלישה וקבורה. ורבנן חפירה לאו כלום היא. ולא מיעטה תורה אלא שלא יהיה העץ מחובר מעיקרו והלכה כחכמים:

ה. אָמַר רַבִּי מֵאִיר, בִּזְמַן שֶׁאָדָם מִצְטַעֵר, (שְׁכִינָה) מָה הַלָּשׁוֹן אוֹמֶרֶת (כַּבְיָכוֹל) קַלַּנִי מֵרֹאשִׁי, קַלַּנִי מִזְּרוֹעִי. אִם כֵּן הַמָּקוֹם מִצְטַעֵר עַל דָּמָם שֶׁל רְשָׁעִים שֶׁנִּשְׁפַּךְ, קַל וָחֹמֶר עַל דָּמָם שֶׁל צַדִּיקִים. וְלֹא זוֹ בִלְבַד (אָמְרוּ), אֶלָּא כָּל הַמֵּלִין אֶת מֵתוֹ, עוֹבֵר בְּלֹא תַעֲשֶׂה. הֱלִינוֹ לִכְבוֹדוֹ לְהָבִיא לוֹ אָרוֹן וְתַכְרִיכִים, אֵינוֹ עוֹבֵר עָלָיו. וְלֹא הָיוּ קוֹבְרִין אוֹתוֹ בְּקִבְרוֹת אֲבוֹתָיו, אֶלָּא שְׁנֵי בָתֵּי קְבָרוֹת הָיוּ מְתֻקָּנִין לְבֵית דִּין, אֶחָד לַנֶּהֱרָגִין וְלַנֶּחֱנָקִין וְאֶחָד לַנִּסְקָלִין וְלַנִּשְׂרָפִין:

 ברטנורה   (ה) בזמן שאדם מצטער. שפורענות באה עליו בעונו: מה לשון אומרת. באיזה לשון שכינה קובלת ומנודדת עליו: קלני מראשי. ראשי כבד עלי. וזרועי כבד עלי. כאדם שהוא עיף: קלני. איני קל מראשי: ולא זה בלבד. עובר בל''ת אם הלינו: לא היו קוברין אותן בקברות אבותיהן. לפי שאין קוברין רשע אצל צדיק: שני קברות היו מתוקנין לב''ד. לפי שאין קוברים מי שנתחייב מיתה חמורה אצל מי שנתחייב מיתה הקלה והלכתא גמירא לה שנים ולא ארבע:

ו. נִתְעַכַּל הַבָּשָׂר, מְלַקְּטִין אֶת הָעֲצָמוֹת וְקוֹבְרִין אוֹתָן בִּמְקוֹמָן. וְהַקְּרוֹבִים בָּאִים וְשׁוֹאֲלִין בִּשְׁלוֹם הַדַּיָּנִין וּבִשְׁלוֹם הָעֵדִים, כְּלוֹמַר שֶׁאֵין בְּלִבֵּנוּ עֲלֵיכֶם כְּלוּם, שֶׁדִּין אֱמֶת דַּנְתֶּם. וְלֹא הָיוּ מִתְאַבְּלִין, אֲבָל אוֹנְנִין, שֶׁאֵין אֲנִינוּת אֶלָּא בַלֵּב:

 ברטנורה   (ו) נתעכל הבשר. כבר נתכפר לו במיתתו ובבזיונו: מלקטין את העצמות. וקוברים אותן בקברות אבותן: ולא היו מתאבלים. כדי שיהא בזיונן כפרה להם ואית דאמרי לפי שהאבלות חלה משיסתם הגולל. ובאותה שעה אין מתאבלים עליהם. שלא נגמרה כפרתן עד שיתעכל הבשר. והואיל ואדחי האבלות. אדחי:

---

גמרא סנהדרין דף מג ע''ב

אָמַר רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי כָּל הַזוֹבֵחַ אֶת יִצְרוֹ וּמִתְוַדֶּה עָלָיו מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ כִּבְּדוֹ לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בִּשְׁנֵי עוֹלָמִים הָעוֹלָם הַזֶּה וְהָעוֹלָם הַבָּא דִּכְתִיב (תהלים נ') זוֹבֵחַ תּוֹדָה יְכַבְּדָנְנִי. וְאָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי בִּזְמַן שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּים אָדָם מַקְרִיב עוֹלָה שְׂכַר עוֹלָה בְּיָדוֹ. מִנְחָה שְׂכַר מִנְחָה בְּיָדוֹ. אֲבָל מִי שֶׁדַעְתּוֹ שְׁפָלָה מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ הִקְרִיב כָּל הַקָּרְבָּנוֹת כֻּלָּם. שֶׁנֶּאֱמַר (שם נ''א) זִבְחֵי אֱלֹהִים רוּחַ נִשְׁבָּרָה. וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁאֵין תְּפִלָּתוֹ נִמְאֶסֶת שֶׁנֶּאֱמַר (שם) לֵב נִשְׁבָּר וְנִדְכֶּה אֱלֹהִים לֹא תִבְזֶה. (דמ''ד) (איוב ל''ו) הֲיַעֲרוֹךְ שׁוּעֲךָ לֹא בַצָר. אָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר לְעוֹלָם יַקְדִּים אָדָם תְּפִלָּה לְצָרָה שֶׁאִלְמָלֵא לֹא הִקְדִים אַבְרָהָם תְּפִלָּה לְצָרָה בֵּין בֵּית אֵל וּבֵין הָעַי לֹא נִשְׁתַּיֵּיר מֵרִשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל שָׂרִיד וּפָלִיט. רֵישׁ לָקִישׁ אָמַר כָּל הַמְאַמֵּץ עַצְמוֹ בִּתְפִלָּה מִלְּמַטָּה אֵין לוֹ צָרִים מִלְמַעְלָה. רִבִּי יוֹחָנָן אָמַר לְעוֹלָם יְבַקֵּשׁ אָדָם רַחֲמִים שֶׁיְּהוּ הַכֹּל מְאַמְּצִין אֶת כֹּחוֹ וְאַל יְהוּ לוֹ צָרִים מִלְמַעְלָה:

 רש''י  זובח את יצרו. לאחר שהסיתו לחטוא הוא זובחו והורגו ושב בתשובה ומתודה עליו: יכבדנני. שני נוני''ן דריש לשני כבודים: זבחי אלהים. לשון רבים משמע: לא תבזה. אין דרכך לבזותו: היערוך שועך לא בצר. כך היו אומרים חבריו לאיוב כלום הקדמת שועך לא בצר עד לא באת הצרה אם היית עושה כן היו הכל מאמצין את כחך: כל המאמץ עצמו בתפלה מלמטה. אין צרים יכולין להסטינו מלמעלה: לעולם יבקש אדם רחמים שיהו הכל מאמצים את כחו. שיסייעוהו מלאכי השרת לבקש רחמים ושלא יהיו לו מסטינים מלמעלה והכי משמע היערוך שועך אם באתה לערוך שוע כזאת תערכהו לא בצר שלא יהיה לו צרות ושהכל יהיו מאמצים כחך:

---

זוהר בהעלתך דף ק''ן ע''א

רִבִּי שִׁמְעוֹן אָמַר וַוי לְהַהוּא בַּר נָשׁ דְּאָמַר דְּהָא אוֹרַיְתָא אָתָא לְאַחֲזָאָה סִפּוּרִין בְּעַלְמָא וּמִלִּין דֶּהְדְיוֹטֵי. דְאִי הָכִי אֲפִילוּ בְזִמְנָא דָא אֲנָן יַכְלִין לְמֶעְבַּד אוֹרַיְיתָא בְמִלִּין דְהֶדְיוֹטֵי וּבִשְׁבָחָא יַתִּיר מִכֻּלְהוּ אִי לְאַחֲזָאָה מִלָּהּ דְעַלְמָא אֲפִילוּ אִינוּן קַפְסִירֵי דְעַלְמָא אִית בֵּינַיְיהוּ מִלִּין עִלָּאִין יַתִּיר. אִי הֲכִי נֵזִיל אֲבַתְרַיְיהוּ וְנַעְבֵּיד מִנַיְיהוּ אוֹרַיְיתָא כְהָאי גּוֹוָנָא. אֶלָּא כָל מִלִּין דְאוֹרַיְיתָא מִלִּין עִילָאִין אִינוּן וְרָזִין עִילָאִין. תָּא חֲזֵי עַלְמָא עִלָּאָה וְעַלְמָא תַתָּאָה בְחַד מַתְקְלָא אִתְקָלוּ. יִשְׂרָאֵל לְתַתָּא מַלְאֲכֵי עִילָאֵי לְעֵילָא מַלְאֲכֵי עִלָאֵי כְּתִיב בְּהוּ (תהילים קד) עוֹשֶׂה מַלְאֲכָיו רוּחוּת (הָאי בְאָתָר עִלָּאָה) בְשַׁעְתָּא דְנַחְתִּין לְתַתָּא (אַף עַל גַב דְנַחְתִּין) מִתְלַבְּשֵׁי בִלְבוּשָׁא דְהָאי עַלְמָא וְאִי לָאו מִתְלַבְּשֵׁי בִּלְבוּשָׁא כְגוּוָנָא דְהָאי עַלְמָא לָא יַכְלִין לְמֵיקָם בְּהָאי עַלְמָא וְלָא סְבִּיל לוֹן עַלְמָא. וְאִי בְּמַלְאֲכֵי כַּךְ אוֹרַיְיתָא דְבָרָא לְהוּ וּבָרָא עַלְמִין כֻּלְּהוּ וְקַיְימִין בְגִינָהּ עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה כֵיוַן דְּנַחְתַּת לְהָאי עַלְמָא אִי לָאו דְמִתְלַבְּשָׁא בְהָנֵי לְבוּשִׁין דְּהָאי עַלְמָא לָא יְכִיל עַלְמָא לְמִסְבַּל. וְעַל דָּא הָאי סִפּוּר דְאוֹרַיְיתָא לְבוּשָׁא דְאוֹרַיְיתָא אִיהוּ מָאן דְחָשִׁיב דְּהַהוּא לְבוּשָׁא אִיהוּ אוֹרַיְיתָא מַמָּשׁ וְלָא מִלָּה אַחֲרָא תִיפַח רוּחֵיהּ. וְלָא יְהֵא לֵיהּ חוּלָקָא בְעַלְמָא דְּאָתֵי בְּגִין כַּךְ אָמַר דָּוִד (שם קי''ט) גַּל עֵינַי וְאַבִּיטָה נִפְלָאוֹת מִתּוֹרָתֶךָ. מַה דִּתְחוֹת לְבוּשָׁא דְאוֹרַיְיתָא. תָּא חֲזֵי אִית לְבוּשָׁא דְאִתְחֲזֵי לְכֹלָא וְאִינוּן טִפְּשִׁין כַּד חָמָאן לְבַר נַשׁ בִּלְבוּשָׁא דְאִתְחֲזֵי לוֹן שַׁפִּירָא לָא מִסְתַּכְּלִין יַתִּיר חֲשִׁיבוּ דְּהַהוּא לְבוּשָׁא גוּפָא. חֲשִׁיבוּתָא דְגוּפָא נִשְׁמָתָא. כְּהָאי גוֹוָנָא אוֹרַיְיתָא אִית לָהּ גוּפָא וְאִינוּן פְּקוּדֵי אוֹרַיְיתָא דְאִקְרוּן גּוּפֵי תּוֹרָה הָאי גוּפָא מִתְלַבְּשָׁא בִלְבוּשִׁין דְּאִינוּן סִפּוּרִין דְּהָאי עַלְמָא. טִפְשִׁין דְּעַלְמָא לָא מִסְתַּכְּלֵי אֶלָּא בְּהַהוּא לְבוּשָׁא דְּאִיהוּ סִפּוּר דְּאוֹרַיְיתָא וְלָא יַדְעֵי יַתִּיר וְלָא מִסְתַּכְּלֵי בְמָה דְּאִיהוּ תְחוֹת הַהוּא לְבוּשָׁא. אִינוּן דְּיַדְעִין יַתִּיר לָא מִסְתַּכְּלָן בִּלְבוּשָׁא אֶלָּא בְגוּפָא דְּאִיהוּ תְּחוֹת הַהוּא לְבוּשָׁא. חַכִּימִין עַבְדֵּי דְמַלְכָּא עִלָּאָה אִינוּן דְּקַיְימוּ בְטוּרָא דְסִינַי לָא מִסְתַּכְּלֵי אֶלָּא בְנִשְׁמָתָא דְאִיהִי עִקָּרָא דְכֹלָא אוֹרַיְיתָא מַמָּשׁ (וּלְעַלְמָא) וּלְזִמְנָא דְאָתֵי זְמִינִין לְאִסְתָּכְּלָא בְנִשְׁמָתָא דְנִשְׁמָתָא דְאוֹרַיְיתָא:

 תרגום הזוהר  רַבִּי שִׁמְעוֹן אָמַר, אוֹי לְאוֹתוֹ הָאָדָם שֶׁאוֹמֵר, כִּי הַתּוֹרָה בָּאָה לְסַפֵּר סִפּוּרִים בְּפַשְּׁטוּת, וְדִבְרֵי הֶדְיוֹט שֶׁל עֵשָׂו וְלָבָן וְכַדוֹמֶה, כִּי אִם כֵּן, אֲפִלּוּ בַּזְּמָן הַזֶּה אָנוּ יְכוֹלִים לַעֲשׂוֹת תּוֹרָה מִדִּבְרֵי הֶדְיוֹט, וְעוֹד יוֹתֵר יָפִים מֵהֶם, וְאִם הַתּוֹרָה בָּאָה לְהַרְאוֹת דִּבְרֵי הָעוֹלָם, אֲפִלּוּ שַׁלִּיטֵי הָעוֹלָם יֵשׁ בֵּינֵיהֶם דְּבָרִים מְעוּלִים יוֹתֵר. אִם כֵּן נֵלֶךְ אַחֲרֵיהֶם וְנַעֲשֶׂה מֵהֶם תּוֹרָה, כְּאוֹתוֹ הָאוֹפֶן. אֶלָּא שֶׁכָּל דִּבְרֵי תּוֹרָה הֵם דְּבָרִים עֶלְיוֹנִים, וְסוֹדוֹת עֶלְיוֹנִים. בֹּא וּרְאֵה, הָעוֹלָם הָעֶלְיוֹן וְהָעוֹלָם הַתַּחְתּוֹן, בְּמִשְׁקָל אֶחָד נִשְׁקְּלוּ. יִשְׂרָאֵל לְמַטָּה כְּנֶגֶד מַלְאָכִים עֶלְיוֹנִים לְמַעְלָה. הַמַּלְאָכִים הָעֶלְיוֹנִים כָּתוּב בָּהֶם (תהלים ק''ד) עוֹשֶׂה מַלְאָכָיו רוּחוֹת. וּבְשָׁעָה שֶׁיּוֹרְדִים לְמַטָּה מִתְלַבְּשִׁים בִּלְבוּשׁ שֶׁל הָעוֹלָם הַזֶּה, וְאִם לֹא הָיוּ מִתְלַבְּשִׁים בִּלְבוּשׁ כְּעֵין הָעוֹלָם הַזֶּה לֹא הָיוּ יְכוֹלִים לַעֲמוֹד בָּעוֹלָם הַזֶּה, וְהָעוֹלָם לֹא הָיָה סוֹבֵל אוֹתָם. וְאִם בְּמַלְאָכִים כָּךְ, הַתּוֹרָה שֶׁבָּרְאָה אֶת הַמַּלְאָכִים וְאֶת כָּל הָעוֹלָמוֹת, וְהֵם מִתְקַיְּמִים בִּשְׁבִילָהּ, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה, כֵּיוָן שֶׁיָּרְדָה לָעוֹלָם הַזֶּה, אִם לֹא הָיְתָה מִתְלַבֶּשֶׁת בְּאֵלּוּ הַלְּבוּשִׁים שֶׁבָּעוֹלָם הַזֶּה, שֶׁהֵם הַסִּפּוּרִים וְדִבְרֵי הָהֶדְיוֹט, לֹא הָיָה יָכוֹל הָעוֹלָם לִסְבּוֹל. וְעַל כֵּן הַסִּפּוּר הַזֶּה שֶׁבַּתּוֹרָה הוּא לְבוּשָׁהּ שֶׁל הַתּוֹרָה. מִי שֶׁחוֹשֵׁב שֶׁאוֹתוֹ הַלְּבוּשׁ הוּא תּוֹרָה מַמָּשׁ וְאֵין בּוֹ דָּבָר אַחֵר, תִּפַּח רוּחוֹ וְלֹא יִהְיֶה לוֹ חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא. מִשּׁוּם זֶה אָמַר דָּוִד (תהלים קי''ט) גַּל עֵינַי וְאַבִּיטָה נִפְלָאוֹת מִתּוֹרָתֶךְ, דְּהַיְנוּ לְהַבִּיט מַה שֶּׁמִּתַּחַת לְבוּשָׁהּ שֶׁל הַתּוֹרָה. בֹּא וּרְאֵה, יֵשׁ לְבוּשׁ הַנִּרְאֶה לַכֹּל, וְאֵלּוּ הַטִּפְּשִׁים כְּשֶׁרוֹאִים אָדָם לָבוּשׁ יָפֶה, שֶׁנִּרְאֶה לָהֶם הָדוּר לְבוּשׁוֹ, אֵין מִסְתַּכְּלִים יוֹתֵר, וְדָנִים אוֹתוֹ עַל פִּי לְבוּשׁוֹ הֶהָדוּר. וְחוֹשְׁבִים אֶת הַלְּבוּשׁ כְּגוּף הָאָדָם, וְחוֹשְׁבִים גּוּף הָאָדָם כְּמוֹ נִשְׁמָתוֹ. כְּעֵין זֶה הִיא הַתּוֹרָה, יֵשׁ לָהּ גּוּף וְהוּא מִצְווֹת הַתּוֹרָה הַנִּקְרָאוֹת גּוּפֵי תּוֹרָה. הַגּוּף הַזֶּה מִתְלַבֵּשׁ בִּלְבוּשִׁים, שֶׁהֵם סִפּוּרִים שֶׁל הָעוֹלָם הַזֶּה. הַטִּפְּשִׁים שֶׁבָּעוֹלָם אֵינָם מִסְתַּכְּלִים אֶלָּא בַּלְּבוּשׁ הַהוּא, שֶׁהוּא סִפּוּר הַתּוֹרָה וְאֵינָם יוֹדְעִים יוֹתֵר, וְאֵינָם מִסְתַּכְּלִים בַּמֶּה שֶׁיֵּשׁ תַּחַת הַלְּבוּשׁ הַהוּא. אֵלּוּ שֶׁיּוֹדְעִים יוֹתֵר, אֵינָם מִסְתַּכְּלִים בַּלְּבוּשׁ, אֶלָּא בַּגּוּף שֶׁהוּא תַּחַת הַלְּבוּשׁ הַהוּא הַחֲכָמִים, עַבְדֵּי הַמֶּלֶךְ הָעֶלְיוֹן, אוֹתָם שֶׁעָמְדוּ בְּהַר סִינַי, אֵינָם מִסְתַּכְּלִים אֶלָּא בַּנְּשָׁמָה שֶׁבַּתּוֹרָה, שֶׁהוּא עִקָּר הַכֹּל, תּוֹרָה מַמָּשׁ. וּלְעָתִיד לָבֹא, עֲתִידִים לְהִסְתַּכֵּל בַּנְּשָׁמָה שֶׁל הַנְּשָׁמָה שֶׁבַּתּוֹרָה.

---

הלכה פסוקה

הרמב''ם הלכות תפלה פרק ח'

א. כָּל דְּבַר קְדוּשָׁה לֹא יְהֵא אֶלָּא בְּתוֹךְ הָעֵדָה מִיִּשְׂרָאֵל שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כד) וְנִקְדַּשְׁתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. וְכָל אֵלּוּ הַדְּבָרִים אִם הִתְחִילוּ בָהֶם בַעֲשָׂרָה וְהָלְכוּ מִקְצָתָם אַף עַל פִּי שֶׁאֵין רַשָּׁאִין יִגְמְרוּ הַשְּׁאָר: ב. וְצָרִיךְ לִהְיוֹת כֻּלָּם בְּמָקוֹם אֶחָד וּשְׁלִיחַ צִבּוּר עִמָּהֶם בְּמָקוֹם אֶחָד. חָצֵר קְטָנָה שֶׁנִפְרְצָה בְּמִלּוּאָה לֶחָצֵר גְּדוֹלָה וְהָיוּ תִשְׁעָה בַּגְדוֹלָה וְיָחִיד בַּקְּטַנָה מִצְטָרְפִין תִּשְׁעָה בַּקְטַנָה וְיָחִיד בַּגְּדוֹלָה אֵין מִצְטָרְפִין. צִבּוּר בַּגְּדוֹלָה וּשְׁלִיחַ צִבּוּר בַּקְּטַנָה יוֹצְאִין יְדֵי חוֹבָתָן. צִבּוּר בַּקְּטָנָה וּשְׁלִיחַ צִבּוּר בַּגְּדוֹלָה אֵין יוֹצְאִין יְדֵי חוֹבָתָן שֶׁהֲרֵי הוּא מוּפְלָג מֵהֶם וְאֵינוֹ עִמָּהֶם בְּמָקוֹם אֶחָד מִפְּנֵי שֶׁיֵּשׁ בַּגְדוֹלָה פָּסִין מִכָּאן וּמִכָּאן וַהֲרֵי הִיא כְּמוֹ מוּפְלֶגֶת מִן הַקְּטַנָה וְאֵין הַקְּטַנָה מוּפְלֶגֶת מִן הַגְּדוֹלָה אֶלָּא הֲרֵי הִיא כְּקֶרֶן זָוִית שֶׁלָּהּ: ג. וְכֵן אִם הָיְתָה צוֹאָה בַּגְּדוֹלָה אָסוּר לְהִתְפַּלֵּל וְלִקְרוֹת קְרִיאַת שְׁמַע בַּקְּטַנָּה. הָיְתָה צוֹאָה בַּקְטַנָּה מוּתָּר לְהִתְפַּלֵּל וְלִקְרוֹת קְרִיאַת שְׁמַע בַּגְּדוֹלָה אִם לֹא הָיָה שָׁם רֵיחַ רַע מִפְּנֵי שֶׁהִיא מוּפְלֶגֶת מִמֶּנָּהּ:

---

מוסר

משערי תשובה לר''י דף מ' ע''א

אִם לֹא יָדַע וְלֹא יִתְבוֹנָן כִּי הַתְּלָאוֹת מְצָאוּהוּ מִפְּנֵי חֲטָאָיו אַךְ יֹאמַר כַּאֲשֶׁר אָמְרוּ הַפְּלִשְׁתִּים (ש''א ו) כִּי לֹא יָדוֹ נָגְעָה בָּנוּ מִקְרֵה הוּא הָיָה לָנוּ בְּזֹאת יְהִי קֶצֶף עָלָיו מִלִּפְנֵי ה' וְיִגְדַל עָוֹן זֶה מֵחַטָאֹת אַחֵרוֹת דִּבְתוֹכָחוֹת תְּחִלָּה כְּתִיב (ויקרא כז) וְיָסַפְתִּי לְיַסְּרָה אֶתְכֶם וְכָתוּב אַחֲרֵי כֵן עַל הַכַּת הַזּוֹ (שם) וְאִם תֵּלְכוּ עִמִּי קָרִי וְלֹא תֹאבוּ לִשְׁמוֹעַ לִי וְגוֹ' כִּי כָל כַּת הָאַחֲרוֹנָה בְּפָרָשָׁה קָשָׁה מִן הָרִאשׁוֹנָה וְאַחֲרֵי כֵן כָּתוּב (שם) וְאִם בְאֵלֶּה לֹא תִוָּסְרוּ לִי וַהֲלַכְתֶּם עִמִּי קֶרִי וְהָלַכְתִּי אַף אֲנִי עִמָּכֶם בְּקֶרִי וְאַחֲרֵי כֵן כָּתוּב וְאִם בְּזֹאת לֹא תִשְׁמְעוּ וַהֲלַכְתֶּם עִמִּי בְקֶרִי וְהָלַכְתִּי עִמָּכֶם בַּחֲמַת קֶרִי וּפֵירוּשׁ וַהֲלַכְתֶּם עִמִּי בְקֶרִי כִי תֹאמְרוּ מִקְרֶה הוּא הָיָה לָנוּ וְאִם אֵין הָאִישׁ מַכִּיר מַעַבָדָיו וְאֵינֶנּוּ יוֹדֵעַ כִּי יֵשׁ בְיָדוֹ עָוֹן אֲשֶׁר חָטָא עָלָיו לְפַשְׁפֵּשׁ בְּמַעֲשָׂיו וּלְחַפֵּשׂ דְרָכָיו כְּעִנְיַן שֶׁנֶּאֱמַר (איכה ג) נַחְפְּשָׂה דְרָכֵינוּ וְנַחְקוֹרָה. וְאִם הַעְלֵם יַעְלִימוּ עֵינָיו וְנוֹאֲלוּ וְנִשְׂאוּ רַעֲיוֹנָיו וְלֹא הֵפֵרוּ דְרָכָיו וְלֹא יָדְעוּ מַעֲשֵׂה יָדָיו וַאֲשֶׁר עָשׂוּ אֶצְבְּעוֹתָיו וְיֹאמַר לֹא חָטָאתִי חַטָאתוֹ כָּבְדָה מְאֹד כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיה ב) הִנְנִי נִשְׁפָּט אוֹתָךְ עַל אָמְרֵךְ לֹא חָטָאתִי:

---

בהעלותך יום חמישי תורה

יכוין בקריאת חמשה פסוקים אלו שהם כנגד הִ דמילוי הה אחרונה דשם ב''ן לקנות הארת רוח יתרה משבת הבאה:

(כב) וְאַֽחֲרֵי כֵן בָּאוּ הַלְוִיִּם לַֽעֲבֹד אֶת עֲבֹֽדָתָם בְּאֹהֶל מוֹעֵד לִפְנֵי אַֽהֲרֹן וְלִפְנֵי בָנָיו כַּֽאֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה אֶת מֹשֶׁה עַל הַלְוִיִּם כֵּן עָשׂוּ לָהֶֽם: (פ) וּבָתַר כֵּן עֲלוּ לֵוָאֵי לְמִפְלַח יָת פּוּלְחַנְהוֹן בְּמַשְׁכַּן זִמְנָא קֳדָם אַהֲרֹן וְקָדָם בְּנוֹהִי כְּמָא דִי פַקִיד יְיָ יָת משֶׁה עַל לֵוָאֵי כֵּן עֲבָדוּ לְהוֹן:

 רש''י   כאשר צוה ה' וגו' כן עשו. להגיד שבח העושין והנעשה בהן, שאחד מהן לא עכב:

(כג) וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹֽר: וּמַלִיל יְיָ עִם משֶׁה לְמֵימָר: (כד) זֹאת אֲשֶׁר לַלְוִיִּם מִבֶּן חָמֵשׁ וְעֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה יָבוֹא לִצְבֹא צָבָא בַּֽעֲבֹדַת אֹהֶל מוֹעֵֽד: דָא דִי לְלֵוָאֵי מִבַּר חָמֵשׁ וְעַשְׂרִין שְׁנִין וּלְעֵלָא יֵיתֵי לְחֲיָלָא חֵילָא בְּפוּלְחַן מַשְׁכַּן זִמְנָא:

 רש''י   זאת אשר ללוים. שנים פוסלים בהם, ואין המומים פוסלים בהם: מבן חמש ועשרים. ובמקום אחר אומר (במדבר ד, ג) מבן שלשים שנה, הא כיצד, מבן עשרים וחמש בא ללמוד הלכות עבודה ולומד חמש שנים, ובן שלשים עובד, מכאן לתלמיד שלא ראה סימן יפה במשנתו בחמש שנים, ששוב אינו רואה:

(כה) וּמִבֶּן חֲמִשִּׁים שָׁנָה יָשׁוּב מִצְּבָא הָֽעֲבֹדָה וְלֹא יַֽעֲבֹד עֽוֹד: וּמִבַּר חַמְשִׁין שְׁנִין יְתוּב מֵחֵיל פּוּלְחָנָא וְלָא יִפְלַח עוֹד:

 רש''י   ולא יעבד עוד. עבודת משא בכתף, אבל חוזר הוא לנעילת שערים ולשיר ולטעון עגלות, וזהו ושרת את אחיו עם אחוהי, כתרגומו:

(כו) וְשֵׁרֵת אֶת אֶחָיו בְּאֹהֶל מוֹעֵד לִשְׁמֹר מִשְׁמֶרֶת וַֽעֲבֹדָה לֹא יַֽעֲבֹד כָּכָה תַּֽעֲשֶׂה לַלְוִיִּם בְּמִשְׁמְרֹתָֽם: (פ) וִישַׁמֵשׁ עִם אֲחוֹהִי בְּמַשְׁכַּן זִמְנָא לְמִטַּר מַטָרָא וּפוּלְחָנָא לָא יִפְלָח כְּדֵין תַּעֲבֵיד לְלֵוָאֵי בְּמַטְרַתְהוֹן:

 רש''י   לשמר משמרת. לחנות סביב לאהל, ולהקים ולהוריד בשעת המסעות:

---

נביאים - זכריה - פרק ד

(ח) וַיְהִי דְבַר יְהוָה אֵלַי לֵאמֹר: וַהֲוָה פִּתְגַם נְבוּאָה מִן קֳדָם יְיָ עִמִּי לְמֵימַר : (ט) יְדֵי זְרֻבָּבֶל יִסְּדוּ הַבַּיִת הַזֶּה וְיָדָיו תְּבַצַּעְנָה וְיָדַעְתָּ כִּי יְהוָה צְבָאוֹת שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם: יְדֵי זְרֻבָּבֶל שָׁרִיאָה לְמִבְנֵי בֵּיתָא הָדֵין וִידוֹהִי יְשַׁכְלְלוּנֵיהּ וְתֵדְּעוּן אֲרֵי יְיָ צְבָאוֹת שַׁלְחַנִי לְאִתְנַבָּאָה לְכוֹן :

 רש''י   ידי זרובבל יסדו הבית הזה . מתחילה ועד סוף בימי כורש הראשון : וידיו תבצענה . אותו עתה , תבצענה ל' גמר הוא כמו ( שם ) כי יבצע ה' כל מעשהו :

(י) כִּי מִי בַז לְיוֹם קְטַנּוֹת וְשָׂמְחוּ וְרָאוּ אֶת הָאֶבֶן הַבְּדִיל בְּיַד זְרֻבָּבֶל שִׁבְעָה אֵלֶּה עֵינֵי יְהוָה הֵמָּה מְשׁוֹטְטִים בְּכָל הָאָרֶץ: אֲרֵי מַן הוּא דֵּיכִי דִבְשַּׂר יוֹמָא דֵין עַל בִּנְיָנָא דְּהוּא זְעֵיר הֲלָא יְתוּב וְיִחְדֵּי כַּד יִחְזֵי יָת אֶבֶן מִשְׁקוּלְתָא בִּידָא דִזְרֻבָּבֶל שִׁבְעָא נִידְבָּכִין כְּאִלֵּין קֳדָם יְיָ גְּלַן עוֹבָדֵי בְּנֵי אֱנָשָׁא בְּכֹל אַרְעָא :

 רש''י   כי מי בז ליום . שיוסד הבית אשר הוקטן בעיניהם כמו שנאמר ( בעזרא ג ) ורבים מהכהנים אשר ראו הבית הראשון ביסדו זה הבית בעיניהם בוכים בקול גדול ובנבואת ( חגי ב ) הלא כמוהו כאין בעיניהם ישמחו עתה כשיראו את האבן הבדיל התלויה בחוט המשקולת אשר ביד אדריכל ראש הבונים שמכוון בה ראש הפינה וזו תהיה ביד זרובבל : שבעה אלה . על אחד שבעה ביסוד הראשון שבימי כורש וכן ת''י שבעה נדבכין כאילין : עיני ה' המה משוטטים . ולו נראה לעשות כן והוא ראה את זרובבל זה הגון לדבר :

(יא) וָאַעַן וָאֹמַר אֵלָיו מַה שְּׁנֵי הַזֵּיתִים הָאֵלֶה עַל יְמִין הַמְּנוֹרָה וְעַל שְׂמֹאולָהּ: וַאֲתֵיבִית וַאֲמָרִית לֵיהּ מָא תְּרֵין זֵיתַיָּא הָאִלֵּין עַל יְמִין מְנָרְתָּא וְעַל שְּׂמָאלַהּ :

 רש''י   מה שני הזיתים . מה רמז הם ומה רמז שני שבלי זיתים טרוק''א בלע''ז קבוצות זיתים בענף כעין שבולת :

(יב) וָאַעַן שֵׁנִית וָאֹמַר אֵלָיו מַה שְׁתֵּי שִׁבֲּלֵי הַזֵּיתִים אֲשֶׁר בְּיַד שְׁנֵי צַנְתְּרוֹת הַזָּהָב הַמְרִיקִים מֵעֲלֵיהֶם הַזָּהָב: וַאֲתֵיבִית תִּנְיָנוּת וַאֲמָרִית לֵיהּ מָא תְּרֵין שׁוֹבְלֵי זֵיתַיָּא דִבְיַד תְּרֵין אַסְקְרִיטְוָן דִּדְהָב דִּמְרִיקִין מִנְּהוֹן מִשְׁחָא לַבּוֹצִינֵי דַהֲבָא :

 רש''י   אשר ביד שני צנתרות . כלומר אצל שני הצנתרות כמו ראו חלקת יואב ע''י ( שמואל ב יד ) : המריקים מעליהם . את השמן הזה הצלול וטוב להארי כזהב כמו ( איוב לז ) מצפון זהב יאתה :

---

כתובים - תהילים - פרק קז

קז (א) הֹדוּ לַיהוָה כִּי טוֹב כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ: שַׁבַּחוּ קֳדָם יְיָ אֲרוּם טָב אֲרוּם לַעֲלַם טוּבֵיהּ :

 רש''י   הודו לה' :

(ב) יֹאמְרוּ גְּאוּלֵי יְהוָה אֲשֶׁר גְּאָלָם מִיַּד צָר: יֵימְרוּן פָּרִיקַיָא דַיָי דִי פַרְקִינוּן מִן יַד מְעִיקָא :

 רש''י   יאמרו גאולי ה' . כשיפדם מיד צר :

(ג) וּמֵאֲרָצוֹת קִבְּצָם מִמִּזְרָח וּמִמַּעֲרָב מִצָּפוֹן וּמִיָּם: וּמֵאַרְעֲתָא כַּנְשִׁינוּן מִמַדִנְחָא וּמִמַעֲרָבָא מִצִפּוּנָא וּמִן יַמָא דְרוֹמָא : (ד) תָּעוּ בַמִּדְבָּר בִּישִׁימוֹן דָּרֶךְ עִיר מוֹשָׁב לֹא מָצָאוּ: עַל עַמָא דְבֵית יִשְּׂרָאֵל אִתְנַבֵּי וַאֲמַר עַמָא בֵּית יִשְּׂרָאֵל טָעוּ בְּמַדְבְּרָא בִּצְדִי אָרְחָא קַרְתָּא דִמְיַתְבָא לָא אַשְׁכָּחוּ :

 רש''י   תעו במדבר וגו' . והולכי מדברות אף הם צריכין להודות שהרי פעמים שהם תועים ורעבים וצמאים :

(ה) רְעֵבִים גַּם צְמֵאִים נַפְשָׁם בָּהֶם תִּתְעַטָּף: כָּפְנִים לְחוֹד צָחֲיָן נַפְשַׁתְהוֹן תִּשְׁתַּלְהֲיָא :

---

משנה חולין פרק ט

א. הָעוֹר, וְהָרֹטֶב, וְהַקִּפָּה, וְהָאָלָל, וְהָעֲצָמוֹת, וְהַגִּידִין, וְהַקַּרְנַיִם, וְהַטְּלָפַיִם, מִצְטָרְפִין לְטַמֵּא טֻמְאַת אֳכָלִין, אֲבָל לֹא טֻמְאַת נְבֵלוֹת. כַּיּוֹצֵא בוֹ, הַשּׁוֹחֵט בְּהֵמָה טְמֵאָה לְנָכְרִי וּמְפַרְכֶּסֶת, מְטַמְּאָה טֻמְאַת אֳכָלִין. אֲבָל לֹא טֻמְאַת נְבֵלוֹת, עַד שֶׁתָּמוּת אוֹ עַד שֶׁיַּתִּיז אֶת רֹאשָׁהּ. רִבָּה לְטַמֵּא טֻמְאַת אֳכָלִין מִמַּה שֶׁרִבָּה לְטַמֵּא טֻמְאַת נְבֵלוֹת. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, הָאָלָל הַמְכֻנָּס, אִם יֵשׁ בּוֹ כַזַּיִת בְּמָקוֹם אֶחָד, חַיָּב עָלָיו:

 ברטנורה   (א) העור והרוטב. משום דתנן בפרק בהמה המקשה (דף עז) גבי שליא, ואינה מטמאה טומאת אוכלים ולא טומאת נבילות, תנא העור והרוטב. והאי דאפסקיה, משום דתנא בפרק בהמה המקשה. מצא בה בן תשעה חי טעון שחיטה וחייב באותו ואת בנו, תנא אחר כך אותו ואת בנו. ואיידי דאיירי ביה בשחיטה שאינה ראויה, תנא בתריה כיסוי הדם ואיידי דתנא בכיסוי הדם ונוהג בחיה ובעוף, תנא גיד הנשה דנוהג בחיה ולא בעוף. ואיידי דאיירי ביה בירך שנתבשל בה גיד הנשה [בבליעת האיסור], תנא כל הבשר. ובתריה הדר לענינא קמייתא דשליא, אינה מטמאה טומאת אוכלים: העור והרוטב. העור של בהמה שחוטה כגון פחות מכביצה בשר ועורה מחובר בה, מצטרף, מפני שהוא שומר לבשר, והשומרים מצטרפים לטומאה קלה שהיא טומאת אוכלים, דכתיב בה (ויקרא יא) על כל זרע זרוע אשר יזרע, כדרך שבני אדם מוציאים לזריעה חיטה בקליפתה ושעורה בקליפתה ועדשין בקליפתן, ואע''ג דבההוא קרא טהור הוא כתיב ביה, טעמא משום דלא הוכשר, דסמיך ליה וכי יותן מים על זרע, דהוכשר, טמא הוא: והרוטב. כשהיא קרושה דרך לאכלה עם הבשר, ומצטרפת להשלים שיעור כביצה. אבל אינה אוכל לקבל טומאה בפני עצמה: והקיפה. תבלין והן עצמן לאו אוכלים חשיבי, אבל לאצטרופי מצטרפין: והאלל. גיד השדרה והצואר, והוא רחב ולבן וקשה וקורין לו בלע''ז קפילו''ו. ודוגמתו (באיוב יג) רופאי אליל כולכם, שמשנפסק אין לו רפואה להתחבר עוד, כך אתם, דבר שאין בו רפואה אתם אומרים לרפאות. אי נמי, קרי תנא אלל לבשר שפלטתו סכין, כשמפשיטין את הבהמה פעמים שהסכין פולט מן הבשר אצל העור, ולא חשיב אוכל, אבל מצטרף עם האוכל: והקרנים והטלפים. כל שחותכן ויוצא מהם דם אצל עיקרן מלמטה שהן רכים. ומיהו באנפי נפשייה לאו אוכלין נינהו: מצטרפין. משום שומר: לטמא טומאת אוכלין. להשלים שיעור כביצה. שאין אוכלין טמאים מטמאים בפחות מכביצה: אבל לא טומאת נבילות. אם מנבילה הן, אין מטמאין ואין מצטרפין לכזית להשלים שיעור נבילה לטמא אדם ובגדים שעליו, דכתיב (ויקרא יא) הנוגע בנבלתה, ולא בעור שאין עליו כזית בשר והעור משלים לכזית, שהנוגע בו אינו טמא, לפי שאין שומר מצטרף לטומאת נבילות. וכן קיפה ורוטב לאו מין נבילה נינהו. ואלל וגידים לאו בשר הן. אבל אוכלין בעלמא הוו בהדי בשר: כיוצא בו. [יש] שהוא מטמא טומאת אוכלים להיות מקבל טומאה מן השרץ ומטמא אוכלין אחרים, ואינו מטמא מאליו טומאת נבילות לטמא אחרים: השוחט בהמה טמאה לנכרי. ישראל ששחט בהמה טמאה לצורך נכרי ועודה מפרכסת, אע''ג דלא חזיא לנכרי דלא שריא שחיטה לבני נח עד שתמות, אפילו הכי הואיל וישראל שחט, שחיטה מעלייתא היא. והואיל דשחיטה שריא לגבי דישראל בבהמה טהורה, משויא ליה מחשבתו אוכלא בשחיטה אף בטמאה לנכרי. אבל נכרי בשחיטה לא משויא ליה מחשבתו אוכלא, דלא אשכחן שחיטה לגביה וטמאה לישראל לא משויא ליה אוכלא, דבטלה מחשבתו: אבל לא טומאת נבילות עד שתמות. דהא וכי ימות מן הבהמה כתיב (שם): או עד שיתיז את ראשה. דהויא לה גיסטרא ונבילה מחיים, דחשובה מתה, ואפילו היא מפרכסת: ריבה הכתוב לטמא טומאת אוכלים. דהא איכא כל הני דלגבי אוכלים אוכלא נינהו, ונבילה לא מקרי אע''פ דשייכי בה: האלל המכונס. האי אלל דסיפא, לכולי עלמא הוי בשר שפלטתו סכין אצל העור: המכונס. הנאסף למקום אחד. דהואיל ואחשביה לא בטל, וחשיב הבשר נבילה וחייב עליו אם נגע ונכנס למקדש או אכל קודש. ואין הלכה כרבי יהודה:

ב. אֵלּוּ שֶׁעוֹרוֹתֵיהֶן כִּבְשָׂרָן, עוֹר הָאָדָם, וְעוֹר חֲזִיר שֶׁל יִשּׁוּב. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, אַף עוֹר חֲזִיר הַבָּר. וְעוֹר חֲטוֹטֶרֶת שֶׁל גָּמָל הָרַכָּה, וְעוֹר הָרֹאשׁ שֶׁל עֵגֶל הָרַךְ, וְעוֹר הַפְּרָסוֹת, עוֹר בֵּית הַבּשֶׁת, וְעוֹר הַשְּׁלִיל, וְעוֹר שֶׁתַּחַת הָאַלְיָה, וְעוֹר הָאֲנָקָה וְהַכֹּחַ וְהַלָּטָאָה וְהַחֹמֶט. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, הַלְּטָאָה כַּחֻלְדָּה. וְכֻלָּן שֶׁעִבְּדָן אוֹ שֶׁהִלֵּךְ בָּהֶן כְּדֵי עֲבוֹדָה, טְהוֹרִין, חוּץ מֵעוֹר הָאָדָם. רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי אוֹמֵר, שְׁמוֹנָה שְׁרָצִים יֵשׁ לָהֶן עוֹרוֹת:

 ברטנורה   (ב) אלו שעורותיהן. מטמאין כבשרן: ועור חזיר של ישוב. מפני שהוא רך ואוכלין אותו: אף עור חזיר הבר. דסבר, האי נמי רכיך. ואין הלכה כר' יוסי: חטוטרת של גמל הרכה. כל זמן שלא טען משאוי: עגל הרך. כל זמן שהוא יונק: ועור הפרסות. כשחותכין הרגלים והוא רך: בית הבושת. בית הרחם של נקבה: ועור שתחת האליה. עור הזנב מתחת מקום שאין שער, מפני שהוא רך: האנקה. ריצ''ו: והלטאה. לוויירד''א: חומט. לומג''ה: הלטאה כחולדה. עורה חלוק מבשרה. ואין הלכה כרבי יהודה: וכולן שעיבדן. כל אלו שאמרו שהן מטמאים כבשר, אם עיבדן נעשו עור ובטלו מתורת בשר וטהורין: או שהלך בהן. ששטחן כדי להלוך בהן, שהוא קצת עבודן: חוץ מעור האדם. דבר תורה, עור האדם לאחר שעיבדו טהור, ומה טעם אמרו עור האדם שעיבדו טמא, גזירה שמא יעשה אדם עורות אביו ואמו שטיחין למטה לישב ולשכב עליהן: יש להן עורות. ואין אחד מהן שיהיה עורו מטמא כבשרו. ולא כתנא קמא דחשיב ארבעה מהן שעורותיהן כבשרן. ואין הלכה כר' יוחנן בן נורי:

ג. הַמַּפְשִׁיט בַּבְּהֵמָה וּבַחַיָּה, בַּטְּהוֹרָה וּבַטְּמֵאָה, בַּדַּקָּה וּבַגַּסָה, לְשָׁטִיחַ, כְּדֵי אֲחִיזָה. וּלְחֵמֶת, עַד שֶׁיַּפְשִׁיט אֶת הֶחָזֶה. הַמַּרְגִּיל, כֻּלּוֹ חִבּוּר לַטֻּמְאָה לִטָּמֵא וּלְטַמֵּא. עוֹר שֶׁעַל הַצַוָּאר, רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי אוֹמֵר, אֵינוֹ חִבּוּר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, חִבּוּר, עַד שֶׁיַּפְשִׁיט אֶת כֻּלּוֹ:

 ברטנורה   (ג) בטהורה ובטמאה. בין שהיא טהורה שחוטה והמפשיט טמא, בין שהיא נבילה טמאה והמפשיט טהור, אם מפשיטו לעשות מן העור שטיח דהיינו מצע להציע על גבי המטה או על גבי שלחן, כגון שקורע וחותך העור כולו לארכו מראש הבהמה ועד זנבה, ומתחיל להפשיט העור, הוי חבור יד להוציא טומאה מן הנבילה אם נוגע אדם טהור בעור, ולהכניס טומאה לבשר אם טהורה היא: עד כדי אחיזה. שהן שני טפחים. וטפי מהכי לא הוי יד להכניס ולהוציא טומאה. ואם הבשר טהור ונגעה טומאה ביותר משני טפחים אלו לא נטמא הבשר. ואם הבשר נבילה ונגע טהור ביותר משני טפחים הללו, לא נטמא הטהור: ולחמת. אם לא חתך העור מתחלה לארכו, אלא מפשיטו כפול לצורך חמת, מתחיל מצואר והופכו כלפי זנבה: עד שיפשיט את החזה. הוי חבור. והנוגע בעור כנוגע בבשר בין ליטמא בין לטמא, מפני שהחזה קשה להפשיט מכל האברים המרגיל. שמתחיל מרגלי הבהמה להפשיט ומפשיטו כפול לצורך חמת: כולו חבור. מפני שהחזה לסוף הפשטו הוא, לפיכך כולו חבור עד החזה, והנוגע בעור המופשט כנוגע בבשר, בין ליטמא בין לטמא: עור שעל הצואר. מעצמו נפשט, לפיכך אינו חבור לעשות המופשט הראשון חבור כדרך שהחזה עושה: וחכמים אומרים וכו'. והלכה כחכמים:

ד. עוֹר שֶׁיֵּשׁ עָלָיו כַּזַּיִת בָּשָׂר, הַנּוֹגֵע בְּצִיב הַיּוֹצֵא מִמֶּנּוּ, וּבְשַׂעֲרָה שֶׁכְּנֶגְדּוֹ, טָמֵא. הָיוּ עָלָיו כִּשְׁנֵי חֲצָאֵי זֵיתִים, מְטַמֵּא בְמַשָּׂא וְלֹא בְמַגָּע, דִּבְרֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, לֹא בְמַגָּע וְלֹא בְמַשָּׂא. וּמוֹדֶה רַבִּי עֲקִיבָא בִּשְׁנֵי חֲצָאֵי זֵיתִים שֶׁתְּחָבָן בְּקֵיסָם וֶהֱסִיטָן, שֶׁהוּא טָמֵא. וּמִפְּנֵי מָה רַבִּי עֲקִיבָא מְטַהֵר בָּעוֹר, מִפְּנֵי שֶׁהָעוֹר מְבַטְּלָן:

 ברטנורה   (ד) עור שיש עליו כזית בשר. במקום אחד: הנוגע בציב היוצא ממנו. רצועה ותלתול היוצא מאותו בשר ותלוי ודבוק במקצת, ובאותו ציב ליכא כזית אבל מעורה הוא לכזית: ובשערה. שבעור כנגד אותו בשר: טמא. דשערה הוי שומר: מטמא במשא. שהרי נשא כזית נבילה: ולא במגע. דאי אפשר ליגע ביחד, ושתי נגיעות אינן מצטרפות: לא במגע ולא במשא. כדמפרש טעמא בסיפא, שהעור מבטלן: ומודה רבי עקיבא. דאע''ג דלא הוי כזית מעורה במקום אחד, בכהאי גוונא כגון שתחב שני חצאי זיתים בקיסם, כלומר עץ דק, והסיטן, שהוא טמא. והלכה כרבי עקיבא:

ה. קוּלִית הַמֵּת וְקוּלִית הַמֻּקְדָּשִׁים, הַנּוֹגֵעַ בָּהֶן, בֵּין סְתוּמִים בֵּין נְקוּבִים, טָמֵא. קוּלִית נְבֵלָה וְקוּלִית הַשֶּׁרֶץ, הַנּוֹגֵעַ בָּהֶן סְתוּמִים, טְהוֹרִים. נְקוּבִים כָּל שֶׁהוּא, מְטַמְּאִים בְּמַגָּע. מִנַּיִן שֶׁאַף בְּמַשָּׂא, תַּלְמוּד לוֹמַר, הַנּוֹגֵעַ וְהַנּוֹשֵׂא. אֶת שֶׁבָּא לִכְלָל מַגָּע, בָּא לִכְלַל מַשָּׂא, לֹא בָּא לִכְלַל מַגָע לֹא בָא לִכְלָל מַשָּׂא:

 ברטנורה   (ה) קולית. כל עצם שיש בו מוח קרוי קולית. וקולית המת, הנוגע בה בין סתומה בין נקובה טמא, דהא עצם כשעורה במת מטמא במגע ובמשא, כדכתיב (במדבר יט) או בעצם אדם: וקולית המוקדשים. שהפיגול והנותר מטמאין הידים דגזרו בהו רבנן משום חשדי כהונה ועצלי כהונה, וגזרו אף בעצמות ששמשו את הנותר: קולית נבילה. נבילה אין עצמותיה מטמאין, דכתיב בנבלתה, ולא בעצמות. וכן שרץ הלכך סתומים טהורים אף מלטמא במשא, וכל שכן במגע דאי אפשר לו ליגע במוח שבפנים. ואע''ג דשומר מכניס ומוציא טומאה, הני מילי בדבר שאפשר ליגע בטומאה עצמה ואפילו לא נגע בה אלא בשומר, טמא. אבל היכא דאי אפשר ליגע בטומאה עצמה, אין שומר מטמא: נקובים כל שהוא. אפילו כחוט השערה, שאפשר להכניס בו חוט השערה של ראשו או זקנו, והרי הוא מיטמא בכך: מנין שאף במשא. אקולית דנבילה קאי. דשרץ אינו מיטמא במשא:

ו. בֵּיצַת הַשֶּׁרֶץ הַמְרֻקֶּמֶת, טְהוֹרָה. נִקְּבָה כָּל שֶׁהוּא, טְמֵאָה. עַכְבָּר שֶׁחֶצְיוֹ בָשָׂר וְחֶצְיוֹ אֲדָמָה, הַנּוֹגֵעַ בַּבָּשָׂר, טָמֵא. בָּאֲדָמָה, טָהוֹר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אַף הַנּוֹגֵעַ בָּאֲדָמָה שֶׁכְּנֶגֶד הַבָּשָׂר, טָמֵא:

 ברטנורה   (ו) ביצת השרץ. יש בשמונה שרצים שמטילים ביצים, כגון הצב והלטאה והחומט: המרוקמת. שנוצר בה אפרוח: טהורה. לפי שאי אפשר ליגע באפרוח שבפנים: ניקבה כל שהוא טמאה. ואע''פ שלא נגע, שהשומר מכניס ומוציא טומאה בדבר שאפשר ליגע: עכבר שחציו בשר. יש מין עכבר שאינו פרה ורבה אלא מעצמו נוצר מן האדמה כאשפה המשרצת תולעים. ואם עדיין לא נשלמה בריאת העכבר אלא מצדו אחד הימני או השמאלי. הנוגע בבשר טמא. באדמה שכנגדו, טהור: ר' יהודה אומר כו'. ואין הלכה כר' יהודה:

ז. הָאֵבֶר וְהַבָּשָׂר הַמְדֻלְדָּלִין בַּבְּהֵמָה, מְטַמְּאִין טֻמְאַת אֳכָלִין בִּמְקוֹמָן, וּצְרִיכִין הֶכְשֵׁר. נִשְׁחֲטָה בְהֵמָה, הֻכְשְׁרוּ בְדָמֶיהָ, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, לֹא הֻכְשָׁרוּ. מֵתָה הַבְּהֵמָה, הַבָּשָׂר צָרִיךְ הֶכְשֵׁר. הָאֵבֶר מְטַמֵּא מִשּׁוּם אֵבֶר מִן הַחַי וְאֵינוֹ מְטַמֵּא מִשּׁוּם אֵבֶר נְבֵלָה, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וְרַבִּי שִׁמְעוֹן מְטַהֵר:

 ברטנורה   (ז) האבר והבשר המדולדלים בבהמה. נתלש ממנה אבר דהיינו בשר וגידים ועצמות, או נתלש ממנה בשר לבדו, ועדיין הן מעורין בה במקצת. ויש הפרש בין אבר מן החי לבשר מן החי, שהאבר מטמא אדם וכלים כנבילה, והבשר שאינו אבר טהור מכלום, כדילפינן מקרא דכתיב (ויקרא יא) וכי ימות מן הבהמה, ממקצת בהמה כגון אבר ממנה, וסיפא דקרא הנוגע בנבלתה יטמא, מדכתיב וכי ימות, משמע כעין מיתה בעינן שאינו עושה חליפין, לאפוקי בשר שעושה חליפין שאם יתלוש בשר מן הבהמה בשר אחר עולה תחתיו: מטמאין טומאת אוכלין. אם חשב עליהן להאכילן לנכרי הוו אוכל לקבל טומאה ולטמא אחרים. דטומאת עצמן אין בהן עד שיתלשו כולן אבל מקבלין טומאה מן השרץ ומטמאין בה את אחרים: וצריכים הכשר. לבוא במים לאחר שנדלדלו ואחר כך מקבלים טומאה לעולם: נשחטה הבהמה. נטהרו מלטמא עוד משום נבילה. ואע''פ שאסורים באכילה משום ובשר בשדה טריפה, ידי נבילה טהרו, דאין שחיטה עושה ניפול: הוכשרו בדמיה. לקבל טומאה בלא הכשר אחר כדין בהמה שנשחטה ויצא ממנה דם, שהוכשר בשרה באותו דם: מתה הבהמה, הבשר שנדלדל צריך הכשר. לקבל טומאה מן השרץ אם לא הוכשר משנדלדל. דטומאת נבילה אין בו, דמיתה עושה ניפול ונחשב כאילו נפל אותו האבר או אותו הבשר המדולדל ואינו נעשה נבילה עמה במיתתה אלא כאילו פירש מחיים הוא, ובשר הפורש מן החי טהור: האבר מטמא משום אבר מן החי. דמיתה עושה ניפול כדפרישנא, ואינו נעשה נבילה עמה, הלכך אינו מטמא משום נבילה. ואיכא בין אבר מן החי לאבר מן הנבילה, דבשר הפורש מאבר מן החי לא מטמא, שהרי אפילו בשר הפורש מן החי לא מטמא, כל שכן בשר הפורש מאבר מן החי. ואילו בשר הפורש מאבר מן הנבילה מטמא כבשר הפורש מן הנבילה עצמה: ור' שמעון מטהר. אי אפשר לאוקמי מלתיה דר' שמעון אהך דסיפא, דממה נפשך אי מיתה עושה ניפול ליטמא משום אבר מן החי, ואי אינה עושה ניפול ליטמא משום אבר מן נבילה, הלכך על כרחך ר' שמעון ארישא קאי, האבר והבשר המדולדלין בבהמה מטמאין טומאת אוכלין במקומן, ור' שמעון מטהר האבר כל זמן שמעורה בבעלי חיים שאינו מטמא טומאת אוכלין. וטעמא דר' שמעון, דאמר קרא (ויקרא יא) מכל האוכל אשר יאכל, אוכל שאתה יכול להאכילו לנכרי בהיתר, קרוי אוכל ומטמא טומאת אוכלים, לאפוקי האבר והבשר המדולדלין שאסורין לנכרי משום אבר מן החי ומשום בשר מן החי, שאינן קרויין אוכל ואינן מטמאין טומאת אוכלין. והלכה כר' מאיר בשתיהן:

ח. הָאֵבֶר וְהַבָּשָׂר הַמְדֻלְדָּלִין בָּאָדָם, טְהוֹרִין. מֵת הָאָדָם, הַבָּשָׂר טָהוֹר. הָאֵבֶר מְטַמֵּא מִשּׁוּם אֵבֶר מִן הַחַי וְאֵינוֹ מְטַמֵּא מִשּׁוּם אֵבֶר מִן הַמֵּת, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וְרַבִּי שִׁמְעוֹן מְטַהֵר:

 ברטנורה   (ח) המדולדלים באדם טהורים. דאדם כי ימות כתיב (במדבר יט): מת האדם הבשר טהור. דמיתה עושה ניפול ובשר שפירש מן האדם החי טהור: האבר מטמא משום אבר מן החי. ודין האבר שפירש מן האדם החי שהוא מטמא. כל זמן שהוא אבר שלם מטמא במגע ובמשא ובאוהל. אבל כזית בשר שפירש ממנו, או עצם כשעורה שפירש ממנו, טהור. ואבר שפירש מן המת וחזר ופירש מאותו אבר כזית בשר או עצם כשעורה, טמא: ור' שמעון מטהר. באבר מן המת נמי כמו באבר מן החי. דסבר, כשם שאבר מן החי בשר הפורש ממנו או עצם כשעורה הפורש ממנו טהור, הכי נמי באבר מן המת. ואין הלכה כר' שמעון:

---

גמרא חולין דף ק''ה ע''א

אָמַר רַב אִידִי בַּר אָבִין אָמַר רַב יִצְחָק בַּר אַשֵּׁיָין מַיִם רִאשׁוֹנִים מִצְוָה. וְאַחֲרוֹנִים חוֹבָה. מְתִיבֵי מַיִם רִאשׁוֹנִים וְאַחֲרוֹנִים חוֹבָה. אֶמְצָעִיִים רְשׁוּת. מִצְוָה לְגַבֵּי רְשׁוּת חוֹבָה קָרֵי לָהּ. גּוּפָא מַיִם רִאשׁוֹנִים וְאַחֲרוֹנִים חוֹבָה. אֶמְצָעִיִים רְשׁוּת. רִאשׁוֹנִים נוֹטְלִין בֵּין בַּכֶּלִי בֵּין עַל גַבֵּי קַרְקַע. אַחֲרוֹנִים אֵין נוֹטְלִין אֶלָּא בַכֶּלִי. וַאֲמָרֵי לָהּ אֵין נוֹטְלִין עַל גַּבֵּי קַרְקַע מָאי בֵּינַיְיהוּ אִיכָּא בֵינַיְיהוּ קִינְסָא. מַיִם רִאשׁוֹנִים נוֹטְלִין בֵּין בְּחַמִין בֵּין בְּצוֹנֵן אַחֲרוֹנִים אֵין נוֹטְלִין אֶלָא בְּצוֹנֵן מִפְּנֵי שֶׁחַמִּין מְפַעְפְּעִין אֶת הַיָּדַיִם וְאֵין מַעֲבִירִין אֶת הַזּוֹהֲמָה. (ע''ב) אֶמְצָעִיִים רְשׁוּת. אָמַר רַב נַחְמָן לֹא שָׁנוּ אֶלָּא בֵין תַּבְשִׁיל לְתַּבְשִׁיל אֲבָל בֵּין תַּבְשִׁיל לִגְבִינָה חוֹבָה. אָמַר רַב יְהוּדָה בְּרֵיהּ דְּרַב חִיָּיא מִפְּנֵי מַה אָמְרוּ מַיִם אַחֲרוֹנִים חוֹבָה שֶׁמֶּלַח סְדוֹמִית יֵשׁ שֶׁמְּסַמֵּא אֶת הָעֵינַיִם. אָמַר אַבַּיֵּי וּמִשְׁתַּכַּח כִּי קוּרְטָא בְּכוּרָא. אָמַר לֵיהּ רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרָבָא לְרַב אָשֵׁי כָּל מִלְחָא מָאי אָמַר לֵיהּ לָא מִבַּעְיָא. אָמַר אָבַּיֵּי מֵרֵישׁ הֲוָה אֲמִינָא הָאי דְלָא מָשׁוּ מַיָא בַּתְרָאֵי עַל אַרְעָא מִשּׁוּם זוֹהֲמָא. אָמַר לִי מָר מִשּׁוּם דְשַׁרְיָא רוּחַ רָעָה עָלַיְיהוּ וְאָמַר אַבַּיֵּי מֵרֵישׁ הֲוָה אֲמֵינָא הָאי דְכַנְשֵׁי נַשְׁוָורָאָה מִשּׁוּם מְנַקִּירוּתָא. אָמַר לִי מָר מִשּׁוּם דְקָשֶׁה לַעֲנִיוּתָא. הַהוּא גַבְרָא דַהֲוָה מְהַדֵר עָלֵיהּ שַׂרָא דַעֲנִיּוּתָא וְלָא הֲוָה יָכִיל לֵיהּ דְּקָא זָהִיר אֲנַשְׁוָורָא טוּבָא. יוֹמָא חָד כָּרַךְ רִיפְתָּא אַיַּבְלֵי אָמַר הָשַׁתָּא וַדַּאי נָפַל בִּידָאי. בָּתַר דְּאָכִיל אַיְיתֵי מָרָא עַקְרִינְהוּ לִיַבְלֵי שַׁדִּנְהוּ לְנַהֲרָא שְׁמָעֵיהּ דְקָאָמַר וַוי דְאָפָקֵיהּ הַהוּא גַבְרָא מִבֵּיתֵיהּ:

 רש''י  חובה. עדיפ' ממצוה ולקמן מפרש מאי חובותייהו: מצו'. לשמוע דברי חכמים: אמצעיים. שנוטלים בין תבשיל לתבשיל בעלמא: מצוה לגבי רשות וכו'. משם דתני אמצעיים בהדייהו קרי לראשונים חובה דאף על פי שאינן אלא מצוה חשובות הן אצל הרשות להקרות חובה: בין בכלי. מתחתיה לקבלם: קינסא. אם נותן שפאי עצים וקסמין תחתיהן למאן דאמר כלי הכא לאו כלי הוא ולמאן דאמר אין נוטלין על גבי קרקע שפיר דמי ולקמן מפרש משום דרוח רעה שורה עליהן כשהן על גבי קרקע: מפעפעין. אשטנ''ט מרככין את הידים ומבליעין בהם את זוהם התבשיל: שמלח סדומית יש. ואמרו חכמים על כל אכילתך אכל מלח וכיון דנגע במלח כי הדר יתיב ידיה אעינים מסמי להו ולפיכך צריך לנטלן: ומשתכח כי קורטא בכורא. אינה מצויה אלא קורט בכור: כל מלחא. מדד מלח כמו וימודו בעומר וכלו בעומרא: מאי. צריך ליטול אחריו או לא: משום זוהמא. שריחן מסריח ונראות מאוסות: דכנשי נשווראה. שמכבדין פירורי אוכלים מן הבית: מנקירותא. לנקר בבית נקיון: מהדר אבתריה שרא דעניותא. שר הממונה על העניות הי' רודף ללכדו להביאו לידי עניות: איבלי. על עשבים שבאפר: נפל בידאי. שלא יוכל ללקט הפירורין מבין העשבים ויהיו למדרס רגלים ואלכדנו בכך: שמעיה. ההוא גברא לההוא שרא: דקאמר ווי דאפקי' מביתיה. הוציאני זה ממקום מנוחתי:

---

זוהר בהעלתך דף קנ''ג ע''ב

וּבְיוֹם הָקִים אֶת הַמִּשְׁכָּן. רִבִּי חִיָּיא פָּתַח (תהלים קיב) פִּזַר נָתַן לָאֶבְיוֹנִים צִדְקָתוֹ עוֹמֶדֶת לָעַד קַרְנוֹ תָּרוּם בְּכָבוֹד. פִּזַּר נָתַן לָאֶבְיוֹנִים מָאי פִּזַּר כְּמָה דְאַתְּ אָמַר (משלי יא) יֵשׁ מְפַזֵּר וְנוֹסַף עוֹד. יָכוֹל פִּזּוּר בְּעַלְמָא קָא מַשְׁמַע לָן פִּזַּר נָתַן לָאֶבְיוֹנִים כֵּיוָן דְּיָהִיב לְמִסְכְּנֵי הָאי פִּזוּרָא יֵאוֹת מָאי וְנוֹסַף עוֹד בְכֹלָא. וְנוֹסַף עוֹד בְּעוּתְרָא וְנוֹסַף עוֹד בְחַיֵּי. הָאי קְרָא הָכִי מִבְעֵי לֵיהּ יֵשׁ מְפַזֵר וְיוֹסֵף עוֹד מָאי וְנוֹסַף אֶלָּא הַהוּא אָתָר דְּשָׁרֵי בֵיהּ מִיתָה הוּא גָרִים לֵיהּ דְּיִתּוֹסַף מֵחַיִּים דִלְעֵילָא לְאוֹסְפָא לֵיה. אָמַר רִבִּי יְהוּדָה אָמַר רִבִּי חִיָּיא קְרָא אַסְהֵיד דְכָל מָאן דְיָהִיב לְמִסְכְּנֵי אַתְעַר אִילָנָא דְחַיֵּי לְאוֹסְפָא לְהַהוּא אִילָנָא דְמוֹתָא וּכְדֵין אִשְׁתְּכַח חַיִּים וְחִדּוּ לְעֵילָא וּבַר נָשׁ דְּגָרִים דָּא בְּשַׁעְתָּא דְאִצְטְרִיךְ לֵיהּ הַהוּא אִילָנָא דְּחַיֵּי קָאִים עֲלֵיהּ וְהַהוּא אִילָנָא דְמוֹתָא אָגִין עֲלוֹי וּבְגִין כַּךְ וְנוֹסַף עוֹד (כְּמַה דְאַתְּ אָמֵר) (תהלים קיא) צִדְקָתוֹ עוֹמֶדֶת לָעַד מָאי עוֹמֶדֶת לָעַד עוֹמֶדֶת עָלֵיהּ דְּבַר נָשׁ לְזַמְּנָא לֵיהּ קִיּוּמָא וְחַיִּים כְּמָה דְאִיהוּ יָהִיב לֵיהּ חַיִּים וְאַתְעַר לְגַבֵּיהּ חַיִּין הָכִי נָמֵי יַהֲבִין לֵיהּ וְאִינוּן תְּרֵי אִילָנִין (יָהֲבִין לֵיהּ) קַיְימִין עָלֵיהּ לְשֵׁיזָבָא לֵיהּ וּלְאוֹסְפָא לֵיהּ חַיִּין קַרְנוֹ תָרוּם בְכָבוֹד. תָּא חֲזֵי עַלְמָא דְאַמְרָן הַהוּא קֶרֶן תָּרוּם. וּבְמָה בְכָבוֹד דִלְעֵילָא דְהָאי בַּר נָשׁ גָּרִים לְחַבְּרָא לוֹן כַּחֲדָא וּלְאַרְקָא בִּרְכָאן לְעֵילָא וְתַתָּא. רִבִּי אַבָּא אָמַר בְּכָל זִמְנָא דְמִשְׁכְּנָא אַתְקָם בְּעוֹבָדֵיהוֹן דִבְנֵי נָשָׁא כְדֵין הַהוּא יוֹמָא יוֹמָא דְחֶדְוָוא דְכֹלָא וּמְשַׁח רְבוּת קַדִּישָׁא אִתְרַק בְּהַנְהוּ בוֹצִינִין וְנַהֲרִין כֻּלְּהוּ מָאן דְּגָרִים דָּא גָּרִים לֵיהּ (בְּהַהוּא עַלְמָא דְאָתֵי) דְיִשְׁתְּזִיב בְּהָאי עַלְמָא וִיְּהֵא לֵיהּ חַיִּים בְּעַלְמָא דְאָתֵי הָדָא הוּא דִכְתִיב (משלי י''א) וּצְדָקָה תַּצִיל מִמָּוֶת. וּכְתִּיב (שם ד') וְאֹרַח צַדִּיקִים כְּאוֹר נֹגַהּ הוֹלֵךְ וָאוֹר עַד נְכוֹן הַיּוֹם:

 תרגום הזוהר  וּבְיוֹם הָקִים אֶת הַמִּשְׁכָּן וְכוּ': רַבִּי חִיָּא פָּתַח (תהלים קי''ד) פִּזַּר נָתַן לָאֶבְיוֹנִים צִדְקָתוֹ עוֹמֶדֶת לָעַד קַרְנוֹ תָּרוּם בְּכָבוֹד. פִּזַּר נָתַן לָאֶבְיוֹנִים, שׁוֹאֵל, מַהוּ פִּזַּר. וּמֵשִׁיב, הוּא כְּמוֹ שֶׁאַתָּה אוֹמֵר (משלי י''א) יֵשׁ מְפַזֵּר וְנוֹסָף עוֹד. וְאֶפְשָׁר לוֹמָר שֶׁלְּכָל מְפַזֵּר הוּא כָּךְ, לָכֵן מַשְׁמִיעֵנוּ, פִּזַּר נָתַן לָאֶבְיוֹנִים. כֵּיוָן שֶׁנּוֹתֵן הַפִּזּוּר הַזֶּה לָאֶבְיוֹנִים, רָאוּי הוּא לְהִתְבָּרֵךְ. מַהוּ וְנוֹסָף עוֹד, הַיְנוּ בַּכֹּל, וְנוֹסָף עוֹד בְּעוֹשֶׁר, וְנוֹסָף עוֹד בַּחַיִּים. שׁוֹאֵל, מִקְרָא זֶה, כָּךְ הָיָה צָרִיךְ לוֹמָר, יֵשׁ מְפַזֵּר וְיוֹסֵף עוֹד, מַהוּ וְנוֹסָף. וּמֵשִׁיב, אֶלָּא הַמָּקוֹם הַזֶּה שֶׁשּׁוֹרֶה בּוֹ מִיתָה, דְּהַיְנוּ הַמַּלְכוּת, הוּא גּוֹרֵם לוֹ שֶׁיִּתְוַסֵּף בַּחַיִּים שֶׁל מַעְלָה, וּלְהַמְּשִׁיךְ מִשָּׁם, וּלְהוֹסִיף לוֹ חַיִּים. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, אָמַר רַבִּי חִיָּא, הַמִּקְרָא מֵעִיד, שֶׁכָּל מִי שֶׁנּוֹתֵן צְדָקָה לָאֶבְיוֹנִים, מִתְעוֹרֵר עֵץ הַחַיִּים, שֶׁהוּא ז''א, לְהוֹסִיף חַיִּים לְאִילָן הַמָּוֶת, שֶׁהוּא הַמַּלְכוּת, וְאָז נִמְצָא חַיִּים וְשִׂמְחָה לְמַעְלָה, בַּמַּלְכוּת, וְהָאָדָם שֶׁגָּרַם זֶה, עַל יְדֵי שֶׁנָּתַן צְדָקָה, הִנֵּה בְּשָׁעָה שֶׁצָרִיךְ, אוֹתוֹ עֵץ הַחַיִּים עוֹמֵד עָלָיו, וְאוֹתוֹ אִילָן הַמָּוֶת מֵגִין עָלָיו. וּמִשּׁוּם זֶה, וְנוֹסָף עוֹד. (תהלים קי''ב) צִדְקָתוֹ עוֹמֶדֶת לָעַד: שׁוֹאֵל, מַהוּ עוֹמֶדֶת לָעַד. וּמֵשִׁיב, שֶׁהַצְדָקָה עוֹמֶדֶת עַל הָאָדָם לָתֵת לוֹ קִיּוּם וְחַיִּים. כְּמוֹ שֶׁהוּא נוֹתֵן לוֹ חַיִּים אֶל הֶעָנִי, וּמִתְעוֹרְרִים אֶצְלוֹ הַחַיִּים הָעֶלְיוֹנִים, דְּהַיְנוּ בְּסִבָּתוֹ, כַּנִּזְכָּר לְעֵיל בִּדְבָרוֹ הַסָּמוּךְ, כָּךְ נוֹתְנִים לוֹ חַיִּים. וְאֵלּוּ שְׁתֵּי הָאִילָנוֹת, ז''א וּמַלְכוּת, עוֹמְדִים עָלָיו לְהַצִילוֹ, וּלְהוֹסִיף לוֹ חַיִּים. קַרְנוֹ תָּרוּם בְּכָבוֹד, בֹּא וּרְאֵה, הָעוֹלָם שֶׁאָמַרְנוּ, שֶׁהוּא ז''א, נֶאֱמַר לוֹ, הַהוּא קֶרֶן, שֶׁהוּא הַמַּלְכוּת, תָּרוּם. וּבַמֶּה, בְּכָבוֹד שֶׁל מַעְלָה, שֶׁהוּא הַבִּינָה, שֶׁעַל יְדֵי הֶאָרַת הַבִּינָה מִתְרוֹמֶמֶת הַמַּלְכוּת. מִשּׁוּם שֶׁאוֹתוֹ הָאָדָם, עַל יְדֵי הַצְדָקָה שֶׁנָּתַן, גָּרַם לְחַבֵּר אוֹתָם, דְּהַיְנוּ ז''א וּמַלְכוּת, יַחַד, וּלְהוֹרִיק בְּרָכוֹת לְמַעְלָה וּלְמַטָּה. רַבִּי אַבָּא אָמַר, בְּכָל זְמָן שֶׁהַמִּשְׁכָּן הֻקָּם, בְּמַעֲשֵׂה בְּנֵי הָאָדָם, אָז הַיּוֹם הַהוּא יוֹם שִׂמְחַת הַכֹּל, וְשֶׁמֶן מִשְׁחַת קֹדֶשׁ מֻרָק בַּנֵּרוֹת הָאֵלּוּ, בִּסְפִירוֹת הַמַּלְכוּת, וְכֻלָּם מְאִירִים. מִי שֶׁגָּרַם זֶה, גָּרַם לְעַצְמוֹ שֶׁיִּנָּצֵל בָּעוֹלָם הַזֶּה, וְיִהְיוּ לוֹ חַיִּים בָּעוֹלָם הַבָּא. זֶה שֶׁנֶּאֱמַר (משלי י''א) וּצְדָקָה תַּצִיל מִמָּוֶת. וְכָתוּב (משלי ד') וְאוֹר צַדִּיקִים כְּאוֹר נֹגַהּ הוֹלֵךְ וְאוֹר עַד נְכוֹן הַיּוֹם.

---

הלכה פסוקה

הרמב''ם הלכות תפלה פרק ח'

א. שְׁלִיחַ צִבּוּר מוֹצִיא אֶת הָרַבִּים יְדֵי חוֹבָתָן כֵּיצַד בְּשָׁעָה שֶׁהוּא מִתְפַּלֵּל וְהֵם שׁוֹמְעִין וְעוֹנִין אָמֵן אַחַר כָּל בְּרָכָה וּבְרָכָה הֲרֵי הֵם כְּמִתְפַּלְּלִין. בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים בְּשֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ לְהִתְפַּלֵּל אֲבַל הַיּוֹדֵעַ אֵינוֹ יוֹצֵא יְדֵי חוֹבָתוֹ אֶלָּא בִתְפִלַּת עַצְמוֹ: ב. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בִּשְׁאַר יְמוֹת הַשָּׁנָה חוּץ מֵרֹאשׁ הַשָּׁנָה וְיוֹם הַכִּפּוּרִים שֶׁל שְׁנַת הַיּוֹבֵל אֲבָל בִּשְׁנֵי יָמִים אֵלּוּ שְׁלִיחַ צִבּוּר מוֹצִיא אֶת הַיוֹדֵעַ כְּשֵׁם שֶׁמּוֹצִיא מִי שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ מִפְּנֵי שֶׁהֵם בְּרָכוֹת אֲרוּכּוֹת וְאֵין רוֹב הַיּוֹדְעִים אוֹתָן יְכוֹלִין לְכַוֵּין דַּעְתָּן כִּשְׁלִיחַ צִבּוּר. לְפִיכָךְ אִם רָצָה הַיּוֹדֵעַ לִסְמוֹךְ בִּשְׁנֵי יָמִים אֵלּוּ עַל תְּפִלַּת שְׁלִיחַ צִבּוּר לְהוֹצִיאוֹ יְדֵי חוֹבָתוֹ הָרְשׁוּת בְּיָדוֹ:

---

מוסר

משערי תשובה לר''י דף ט' ע''ב

תֵּדַע וְתַשְׂכִּיל כִּי מוּסַר הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ לְטוֹבַת הָאָדָם כִּי אִם חָטָא אִישׁ לְפָנָיו וַיַּעַשׂ הָרַע בְּעֵינָיו מוּסַר הַשֵּׁם אֵלָיו לִשְׁתֵּי תּוֹעְלִיּוֹת הָאֶחָד לְכַפֵּר עַל חְטָאָיו וּלְהַעְבִיר אֶת עֲוֹנוֹ כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים כה) רְאֵה עָנְיִי וַעְמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹאתַי. וּבְתַחְלוּאֵי הַגּוּף אְשֶׁר חִלָּה הַשֵּׁם בוֹ יְרַפֵּא חוֹלִי נַפְשׁוֹ כִּי הֶעָוֹן חוֹלִי הַנֶּפֶשׁ כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (שם כא) רְפָאָה נַפְשִׁי כִּי חָטָאתִי לָךְ. וְנֶאֱמַר (ישעיה לג) וּבַל יֹאמַר שָׁכֵן חָלִיתִי הָעָם הַיּוֹשֵׁב בָּהּ נְשׂוּא עָוֹן. וְהַשֵּׁנִית לְהוֹכִיחוֹ וְלַהְשִׁיבוֹ מִדְּרָכָיו הָרָעִים כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (צפניה ג) אַךְ תִּירְאִי אוֹתִי תִּקְחִי מוּסָר וְאִם לֹא קִבֵּל הַמוּסָר וְלֹא נִיחַת מִפְּנֵי תּוֹכָחָה וְלֹא מָל עָרְלַת לְבָבוֹ אוֹי לְנַפְשׁוֹ כִּי סָבַל יִסוּרִין וְנָשָׂא אֶת עֲוֹנוֹ וְלֹא נִרְצָה עֲוֹנוֹ אַבָל נִכְפַּל עָנְשׁוֹ כַּאֲשֶׁר בִּיאַרְנוּ:

---

בהעלותך ליל שישי תורה

צרוף יִהִוִהִ

ט (א)  שלישי  וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל מֹשֶׁה בְמִדְבַּר סִינַי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בַּחֹדֶשׁ הָֽרִאשׁוֹן לֵאמֹֽר: וּמַלִיל יְיָ עִם משֶׁה בְּמַדְבְּרָא דְסִינַי בְּשַׁתָּא תִנְיֵתָא לְמִפַּקְהוֹן מֵאַרְעָא דְמִצְרַיִם בְּיַרְחָא קַדְמָאָה לְמֵימָר:

 רש''י   בחדש הראשון. פרשה שבראש הספר לא נאמרה עד איר, למדת שאין סדר מקדם ומאחר בתורה. ולמה לא פתח בזו, מפני שהוא גנותן של ישראל, שכל ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר לא הקריבו אלא פסח זה בלבד:

(ב) וְיַֽעֲשׂוּ בְנֵֽי יִשְׂרָאֵל אֶת הַפָּסַח בְּמֽוֹעֲדֽוֹ: וְיַעְבְּדוּן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל יָת פִּסְחָא בְּזִמְנֵיהּ:

 רש''י   במועדו. אף בשבת. במועדו אף בטמאה:

(ג) בְּאַרְבָּעָה עָשָֽׂר יוֹם בַּחֹדֶשׁ הַזֶּה בֵּין הָֽעַרְבַּיִם תַּֽעֲשׂוּ אֹתוֹ בְּמֹֽעֲדוֹ כְּכָל חֻקֹּתָיו וּכְכָל מִשְׁפָּטָיו תַּֽעֲשׂוּ אֹתֽוֹ: בְּאַרְבַּעַת עַשְׂרָא יוֹמָא בְּיַרְחָא הָדֵין בֵּין שִׁמְשַׁיָא תַּעְבְּדוּן יָתֵהּ בְּזִמְנֵהּ כְּכָל גְזֵרָתֵהּ וּכְכָל דְחָזֵי לֵהּ תַּעְבְּדוּן יָתֵהּ:

 רש''י   ככל חקתיו. אלו מצות שבגופו, שה תמים זכר בן שנה: וככל משפטיו. אלו מצות שעל גופו ממקום אחר, כגון שבעת ימים למצה ולבעור חמץ. [מצות שבגופו, שה תמים זכר בן שנה. שעל גופו, צלי אש ראשו על כרעיו ועל קרבו. שחוץ לגופו, מצה ובעור חמץ] :

(ד) וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לַֽעֲשֹׂת הַפָּֽסַח: וּמַלִיל משֶׁה עִם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְמֶעְבַּד פִּסְחָא:

 רש''י   וידבר משה וגו' . מה תלמוד לומר, והלא נאמר (ויקרא כג, מד) וידבר משה את מועדי ה', אלא כששמע פרשת מועדים מסיני, אמרה להם, וחזר והזהירם בשעת מעשה:

(ה) וַיַּֽעֲשׂוּ אֶת הַפֶּסַח בָּֽרִאשׁוֹן בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ בֵּין הָֽעַרְבַּיִם בְּמִדְבַּר סִינָי כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה אֶת מֹשֶׁה כֵּן עָשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵֽל: וַעֲבָדוּ יָת פִּסְחָא בְּנִיסָן בְּאַרְבַּעַת עַשְׂרָא יוֹמָא לְיַרְחָא בֵּין שִׁמְשַׁיָא בְּמַדְבְּרָא דְסִינָי כְּכֹל דִי פַקִיד יְיָ יָת משֶׁה כֵּן עֲבָדוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: (ו) וַיְהִי אֲנָשִׁים אֲשֶׁר הָיוּ טְמֵאִים לְנֶפֶשׁ אָדָם וְלֹֽא יָכְלוּ לַֽעֲשֹׂת הַפֶּסַח בַּיּוֹם הַהוּא וַֽיִּקְרְבוּ לִפְנֵי מֹשֶׁה וְלִפְנֵי אַֽהֲרֹן בַּיּוֹם הַהֽוּא: וַהֲווֹ גֻבְרַיָא דִי הֲווֹ מְסָאֲבִין לִטְמֵי נַפְשָׁא דֶאֱנָשָׁא וְלָא יְכִילוּ לְמֶעְבַּד פִּסְחָא בְּיוֹמָא הַהוּא וּקְרִיבוּ קֳדָם משֶׁה וְקָדָם אַהֲרֹן בְּיוֹמָא הַהוּא:

 רש''י   לפני משה ולפני אהרן. כששניהם יושבין בבית המדרש באו ושאלום. ולא יתכן לומר זה אחר זה, שאם משה לא היה יודע, אהרן מנין לו:

(ז) וַיֹּֽאמְרוּ הָֽאֲנָשִׁים הָהֵמָּה אֵלָיו אֲנַחְנוּ טְמֵאִים לְנֶפֶשׁ אָדָם לָמָּה נִגָּרַע לְבִלְתִּי הַקְרִיב אֶת קָרְבַּן יְהֹוָה בְּמֹעֲדוֹ בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵֽל: וַאֲמָרוּ גֻבְרַיָא הָאִנוּן לֵהּ אֲנַחְנָא מְסָאֲבִין לִטְמֵי נַפְשָׁא דֶאֱנָשָׁא לְמָא נִתְמְנַע בְּדִיל דְלָא לְקָרָבָא יָת קֻרְבָּנָא דַיְיָ בִּזִמְנֵיה בְּגוֹ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:

 רש''י   למה נגרע. אמר להם אין קדשים קרבים בטמאה. אמרו לו יזרק הדם עלינו בכהנים טהורים ויאכל הבשר לטהורים. אמר להם עמדו ואשמעה, כתלמיד המבטח לשמוע מפי רבו. אשרי ילוד אשה שכך מבטח, שכל זמן שהיה רוצה היה מדבר עם השכינה. וראויה היתה פרשה זו להאמר על ידי משה כשאר כל התורה כלה, אלא שזכו אלו שתאמר על ידיהן, שמגלגלין זכות על ידי זכאי:

(ח) וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם מֹשֶׁה עִמְדוּ וְאֶשְׁמְעָה מַה יְצַוֶּה יְהֹוָה לָכֶֽם: (פ) וַאֲמַר לְהוֹן משֶׁה אוֹרִיכוּ עַד דְאֶשְׁמָע מָה דְיִתְפַּקֵד מִן קֳדָם יְיָ עַל דִילְכוֹן: (ט) וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹֽר: וּמַלִיל יְיָ עִם משֶׁה לְמֵימָר: (י) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אִישׁ אִישׁ כִּי יִהְיֶֽה טָמֵא לָנֶפֶשׁ אוֹ בְדֶרֶךְ רְחֹקָה לָכֶם אוֹ לְדֹרֹתֵיכֶם וְעָשָׂה פֶסַח לַֽיהֹוָֽה: מַלֵל עִם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְמֵימָר גְבַר גְבַר אֲרֵי יְהֵי מְסָאָב לִטְמֵי נַפְשָׁא דֶאֱנָשָׁא אוֹ בְאָרְחָא רְחִיקָא לְכוֹן אוֹ לְדָרֵיכוֹן וְיַעְבֵּד פִּסְחָא קֳדָם יְיָ:

 רש''י   או בדרך רחקה. נקוד עליו, לומר לא שרחוקה ודאי, אלא שהיה חוץ לאסקפת העזרה כל זמן שחיטה. פסח שני מצה וחמץ עמו בבית ואין שם יום טוב, ואין אסור חמץ אלא עמו באכילתו:

(יא) בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם בֵּין הָֽעַרְבַּיִם יַֽעֲשׂוּ אֹתוֹ עַל מַצּוֹת וּמְרֹרִים יֹֽאכְלֻֽהוּ: בְּיַרְחָא תִנְיָנָא בְּאַרְבְּעַת עַשְׂרָא יוֹמָא בֵּין שִׁמְשַׁיָא יַעְבְּדוּן יָתֵהּ עַל פַּטִּיר וּמְרָרִין יֵיכְלִנֵהּ: (יב) לֹֽא יַשְׁאִירוּ מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר וְעֶצֶם לֹא יִשְׁבְּרוּ בוֹ כְּכָל חֻקַּת הַפֶּסַח יַֽעֲשׂוּ אֹתֽוֹ: לָא יַשְׁאֲרוּן מִנֵהּ עַד צַפְרָא וְגַרְמָא לָא יִתְבְּרוּן בֵּהּ כְּכָל גְזֵרַת פִּסְחָא יַעְבְּדוּן יָתֵהּ: (יג) וְהָאִישׁ אֲשֶׁר הוּא טָהוֹר וּבְדֶרֶךְ לֹֽא הָיָה וְחָדַל לַֽעֲשׂוֹת הַפֶּסַח וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵֽעַמֶּיהָ כִּי קָרְבַּן יְהֹוָה לֹא הִקְרִיב בְּמֹעֲדוֹ חֶטְאוֹ יִשָּׂא הָאִישׁ הַהֽוּא: וְגַבְרָא דְהוּא דְכֵי וּבְאֹרַח לָא הֲוָה וְיִתְמְנַע לְמֶעְבַּד פִּסְחָא וְיִשְׁתֵּצֵי אֲנָשָׁא הַהִיא מֵעַמֵהּ אֲרֵי קֻרְבָּנָא דַיְיָ לָא קָרִיב בְּזִמְנֵהּ חוֹבֵהּ יְקַבֵּל גַבְרָא הַהוּא: (יד) וְכִֽי יָגוּר אִתְּכֶם גֵּר וְעָשָֽׂה פֶסַח לַֽיהֹוָה כְּחֻקַּת הַפֶּסַח וּכְמִשְׁפָּטוֹ כֵּן יַֽעֲשֶׂה חֻקָּה אַחַת יִֽהְיֶה לָכֶם וְלַגֵּר וּלְאֶזְרַח הָאָֽרֶץ: (ס) וַאֲרֵי יִתְגַיַר עִמְכוֹן גִיוֹרָא וְיַעְבֵּד פִּסְחָא קֳדָם יְיָ כִּגְזֵרַת פִּסְחָא וְכִדְחָזֵי לֵהּ כֵּן יַעְבֵּד קְיָמָא חַד יְהֵי לְכוֹן וּלְגִיוֹרָא וּלְיַצִיבָא דְאַרְעָא:

 רש''י   וכי יגור אתכם גר ועשה פסח. יכול כל המתגייר יעשה פסח מיד, תלמוד לומר חקה אחת וגו', אלא כך משמעו, וכי יגור אתכם גר ובא עת לעשות פסח עם חבריו כחקה וכמשפט יעשה:

(טו)  רביעי  וּבְיוֹם הָקִים אֶת הַמִּשְׁכָּן כִּסָּה הֶֽעָנָן אֶת הַמִּשְׁכָּן לְאֹהֶל הָֽעֵדֻת וּבָעֶרֶב יִֽהְיֶה עַֽל הַמִּשְׁכָּן כְּמַרְאֵה אֵשׁ עַד בֹּֽקֶר: וּבְיוֹמָא דְאִתָּקַם יָת מַשְׁכְּנָא חֲפָא עֲנָנָא יָת מַשְׁכְּנָא לְמַשְׁכְּנָא דְסַהֲדוּתָא וּבְרַמְשָׁא הֲוָה עַל מַשְׁכְּנָא כְּחֵזוּ אֶשָׁתָא עַד צַפְרָא:

 רש''י   המשכן לאהל העדת. המשכן העשוי להיות אהל ללוחות העדות: יהיה על המשכן. כמו הוה על המשכן, וכן כל לשון הפרשה:

(טז) כֵּן יִֽהְיֶה תָמִיד הֶֽעָנָן יְכַסֶּנּוּ וּמַרְאֵה אֵשׁ לָֽיְלָה: כֵּן הֲוָה תְדִירָא עֲנָנָא חָפֵי לֵּהּ וְחֵיזוּ אֵשָׁתָא בְּלֵילְיָא: (יז) וּלְפִי הֵֽעָלוֹת הֶֽעָנָן מֵעַל הָאֹהֶל וְאַחֲרֵי כֵן יִסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּבִמְקוֹם אֲשֶׁר יִשְׁכָּן שָׁם הֶֽעָנָן שָׁם יַֽחֲנוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵֽל: וּלְפוּם אִסְתַּלָקוּת עֲנָנָא מֵעִלָוֵי מַשְׁכְּנָא וּבָתַר כֵּן נָטְלִין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּבְאַתְרָא דְשָׁרֵי תַמָן עֲנָנָא תַּמָן שָׁרָן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:

 רש''י   העלות הענן. כתרגומו אסתלקות, וכן ונעלה הענן. ולא יתכן לכתוב ולפי עלות הענן ועלה הענן, שאין זה לשון סלוק אלא צמוח ועליה, כמו (מלכים א' יח, מד) והנה עב קטנה ככף איש עלה מים:

(יח) עַל פִּי יְהֹוָה יִסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְעַל פִּי יְהֹוָה יַֽחֲנוּ כָּל יְמֵי אֲשֶׁר יִשְׁכֹּן הֶֽעָנָן עַל הַמִּשְׁכָּן יַֽחֲנֽוּ: עַל מֵימְרָא דַיְיָ נָטְלִין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְעַל מֵימְרָא דַיְיָ שָׁרָן כָּל יוֹמִין דִי שָׁרֵי עֲנָנָא עַל מַשְׁכְּנָא שָׁרָן:

 רש''י   על פי ה' יסעו. שנינו במלאכת המשכן, כיון שהיו ישראל נוסעים היה עמוד הענן מתקפל ונמשך על גבי בני יהודה כמין קורה, תקעו והריעו ותקעו ולא היה מהלך עד שמשה אומר קומה ה', ונסע דגל מחנה יהודה, זו בספרי: ועל פי ה' יחנו. כיון שהיו ישראל חונים, עמוד הענן מתמר ועולה ונמשך על גבי בני יהודה כמין סכה, ולא היה נפרש עד שמשה אומר שובה ה' רבבות אלפי ישראל, הוי אומר על פי ה' וביד משה:

(יט) וּבְהַֽאֲרִיךְ הֶֽעָנָן עַל הַמִּשְׁכָּן יָמִים רַבִּים וְשָֽׁמְרוּ בְנֵֽי יִשְׂרָאֵל אֶת מִשְׁמֶרֶת יְהֹוָה וְלֹא יִסָּֽעוּ: וּבְאוֹרָכוּת עֲנָנָא עַל מַשְׁכְּנָא יוֹמִין סַגִיאִין וְיִטְרוּן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל יָת מַטְרַת מֵימְרָא דַיְיָ וְלָא נָטְלִין: (כ) וְיֵשׁ אֲשֶׁר יִֽהְיֶה הֶֽעָנָן יָמִים מִסְפָּר עַל הַמִּשְׁכָּן עַל פִּי יְהֹוָה יַֽחֲנוּ וְעַל פִּי יְהֹוָה יִסָּֽעוּ: וְאִית דִי הֲוָה עֲנָנָא יוֹמֵי דְמִנְיָן עַל מַשְׁכְּנָא עַל מֵימְרָא דַיְיָ שָׁרָן וְעַל מֵימְרָא דַיְיָ נָטְלִין:

 רש''י   ויש. כלומר ופעמים: ימים מספר. ימים מועטים:

(כא) וְיֵשׁ אֲשֶׁר יִֽהְיֶה הֶֽעָנָן מֵעֶרֶב עַד בֹּקֶר וְנַֽעֲלָה הֶֽעָנָן בַּבֹּקֶר וְנָסָעוּ אוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה וְנַֽעֲלָה הֶֽעָנָן וְנָסָֽעוּ: וְאִית דִי הֲוָה עֲנָנָא מֵרַמְשָׁא וְעַד צַפְרָא וּמִסְתַּלֵק עֲנָנָא בְּצַפְרָא וְנָטְלִין אוֹ יֵמָם וְלֵילֵי וּמִסְתַּלֵק עֲנָנָא וְנָטְלִין: (כב) אֽוֹ יֹמַיִם אוֹ חֹדֶשׁ אֽוֹ יָמִים בְּהַֽאֲרִיךְ הֶֽעָנָן עַל הַמִּשְׁכָּן לִשְׁכֹּן עָלָיו יַֽחֲנוּ בְנֵֽי יִשְׂרָאֵל וְלֹא יִסָּעוּ וּבְהֵעָֽלֹתוֹ יִסָּֽעוּ: אוֹ תְרֵין יוֹמִין אוֹ יַרְחָא אוֹ עִדָן בְּעִדָן בְּאוֹרָכוּת עֲנָנָא עַל מַשְׁכְּנָא לְמִשְׁרֵי עֲלוֹהִי שָׁרָן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְלָא נָטְלִין וּבְאִסְתַּלָקוּתֵהּ נָטְלִין:

 רש''י   או ימים. שנה, כמו (ויקרא כה, כט) ימים תהיה גאלתו:

(כג) עַל פִּי יְהֹוָה יַֽחֲנוּ וְעַל פִּי יְהֹוָה יִסָּעוּ אֶת מִשְׁמֶרֶת יְהֹוָה שָׁמָרוּ עַל פִּי יְהֹוָה בְּיַד מֹשֶֽׁה: (פ) עַל מֵימְרָא דַיְיָ שָׁרָן:ועַל מֵימְרָא דַיְיָ נָטְלִין יָת מַטְרַת מֵימְרָא דַיְיָ נָטְרִין עַל מֵימְרָא דַיְיָ בִּידָא דְמשֶׁה: י (א) וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹֽר: וּמַלִיל יְיָ עִם משֶׁה לְמֵימָר: (ב) עֲשֵׂה לְךָ שְׁתֵּי חֲצֽוֹצְרֹת כֶּסֶף מִקְשָׁה תַּֽעֲשֶׂה אֹתָם וְהָיוּ לְךָ לְמִקְרָא הָֽעֵדָה וּלְמַסַּע אֶת הַֽמַּחֲנֽוֹת: עֲבֵיד לָךְ תַּרְתֵּין חֲצוֹצְרָן דִכְסַף נְגִיד תַּעְבֵּד יַתְהוֹן וִיהֶוְיָן לָךְ לְעַרְעָא כְנִשְׁתָּא וּלְאַטָלָא יָת מַשִׁרְיָתָא:

 רש''י   עשה לך. שיהיו תוקעין לפניך כמלך, כמו שנאמר (דברים לג, ה) ויהי בישרון מלך: עשה לך. משלך: [עשה לך. אתה עושה ומשתמש בהם ולא אחר] : למקרא העדה. כשתרצה לדבר עם הסנהדרין ושאר העם ותקראם לאסף אליך, תקראם על ידי חצוצרות: ולמסע את המחנות. בשעת סלוק מסעות תתקעו בהם לסימן, נמצאת אתה אומר על פי שלשה היו נוסעים, על פי הקדוש ברוך הוא ועל פי משה ועל פי חצוצרות: מקשה. מהעשת תעשה בהקשת הקרנס:

(ג) וְתָֽקְעוּ בָּהֵן וְנֽוֹעֲדוּ אֵלֶיךָ כָּל הָעֵדָה אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵֽד: וְיִתְקְעוּן בְּהוֹן וְיִזְדַמְנוּן לְוָתָךְ כָּל כְּנִשְׁתָּא לִתְרַע מַשְׁכַּן זִמְנָא:

 רש''י   ותקעו בהן. בשתיהן והוא סימן למקרא העדה, שנאמר ונועדו אליך כל העדה אל פתח אהל מועד:

---

בהעלותך יום שישי תורה

כדי להשלים כל הסדרה שנים מקרא ואחד תרגום הצגנו תשלום כל הסדרה ותרגום והפטרה:

(ד) וְאִם בְּאַחַת יִתְקָעוּ וְנֽוֹעֲדוּ אֵלֶיךָ הַנְּשִׂיאִים רָאשֵׁי אַלְפֵי יִשְׂרָאֵֽל: וְאִם בַּחֲדָא יִתְקְעוּן וְיִזְדַמְנוּן לְוָתָךְ רַבְרְבַיָא רֵישֵׁי אַלְפַיָא דְיִשְׂרָאֵל:

 רש''י   ואם באחת יתקעו. הוא סימן למקרא הנשיאים, שנאמר ונועדו אליך הנשיאים. ואף הן יעידתן אל פתח אהל מועד. ומגזרה שוה הוא בא בספרי:

(ה) וּתְקַעְתֶּם תְּרוּעָה וְנָֽסְעוּ הַֽמַּחֲנוֹת הַֽחֹנִים קֵֽדְמָה: וְתִתְקְעוּן יַבֶּבְתָּא וְיִטְלוּן מַשִׁרְיָתָא דְשָׁרָן קִדוּמָא:

 רש''י   ותקעתם תרועה. סימן מסע המחנות תקיעה תרועה ותקיעה, כך הוא נדרש בספרי מן המקראות היתרים:

(ו) וּתְקַעְתֶּם תְּרוּעָה שֵׁנִית וְנָֽסְעוּ הַֽמַּחֲנוֹת הַֽחֹנִים תֵּימָנָה תְּרוּעָה יִתְקְעוּ לְמַסְעֵיהֶֽם: וְתִתְקְעוּן יַבֶּבְתָּא תִּנְיָנוּת וְיִטְלוּן מַשִׁרְיָתָא דְשָׁרָן דָרוֹמָא יַבָּבָא יִתְקְעוּן לְמַטְלָנֵיהוֹן: (ז) וּבְהַקְהִיל אֶת הַקָּהָל תִּתְקְעוּ וְלֹא תָרִֽיעוּ: וּבְמִכְנַשׁ יָת קְהָלָא תִּתְקְעוּן וְלָא תְיַבְּבוּן:

 רש''י   ובהקהיל את הקהל וגו' . לפי שהוא אומר והיו לך למקרא העדה ולמסע את המחנות מה מקרא העדה, תוקע בשני כהנים ובשתיהן, שנאמר ותקעו בהן וגו' , אף מסע המחנות בשתיהן, יכול מה מסע המחנות תוקע ומריע ותוקע אף מקרא העדה תוקע ומריע ותוקע, ומעתה אין חלוק בין מקרא העדה למסע את המחנות תלמוד לומר ובהקהיל את הקהל וגו' , למד שאין תרועה למקרא העדה והוא הדין לנשיאים. הרי סימן לשלשתם, מקרא העדה בשתים, ושל נשיאים באחת, וזו וזו אין בהם תרועה, ומסע המחנות בשתים על ידי תרועה ותקיעה:

(ח) וּבְנֵי אַֽהֲרֹן הַכֹּהֲנִים יִתְקְעוּ בַּֽחֲצֹצְרוֹת וְהָיוּ לָכֶם לְחֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹֽתֵיכֶֽם: וּבְנֵי אַהֲרֹן כַּהֲנַיָא יִתְקְעוּן בַּחֲצוֹצְרָתָא וִיהֶוְיָן לְכוֹן לִקְיַם עֲלָם לְדָרֵיכוֹן:

 רש''י   ובני אהרן יתקעו. במקראות ובמסעות הללו:

(ט) וְכִֽי תָבֹאוּ מִלְחָמָה בְּאַרְצְכֶם עַל הַצַּר הַצֹּרֵר אֶתְכֶם וַהֲרֵעֹֽתֶם בַּחֲצֹֽצְרֹת וְנִזְכַּרְתֶּם לִפְנֵי יְהֹוָה אֱלֹֽהֵיכֶם וְנֽוֹשַׁעְתֶּם מֵאֹֽיְבֵיכֶֽם: וַאֲרֵי תֵעֲלוּן לְאַגָחָא קְרָבָא בְּאַרְעַכוֹן עַל מְעִיקֵי דִמְעִיקִין לְכוֹן וּתְיַבְּבוּן בַּחֲצוֹצְרָתָא וְיֵיעוֹל דוּכְרָנֵיכוֹן לְטָּבָא קֳדָם יְיָ אֱלָהָכוֹן וְתִתְפָּרְקוּן מִסַנְאֵיכוֹן: (י) וּבְיוֹם שִׂמְחַתְכֶם וּֽבְמוֹעֲדֵיכֶם וּבְרָאשֵׁי חָדְשֵׁכֶם וּתְקַעְתֶּם בַּחֲצֹֽצְרֹת עַל עֹלֹתֵיכֶם וְעַל זִבְחֵי שַׁלְמֵיכֶם וְהָיוּ לָכֶם לְזִכָּרוֹן לִפְנֵי אֱלֹֽהֵיכֶם אֲנִי יְהֹוָה אֱלֹֽהֵיכֶֽם: (פ) וּבְיוֹם חֶדְוַתְכוֹן וּבְמוֹעֲדֵיכוֹן וּבְרֵישֵׁי יַרְחֵיכוֹן וְתִתְקְעוּן בַּחֲצוֹצְרָתָא עַל עֲלָוַתְכוֹן וְעַל נִכְסַת קוּדְשֵׁיכוֹן וִיהֶוְיָן לְכוֹן לְדוּכְרָנָא קֳדָם אֱלָהָכוֹן אֲנָא יְיָ אֱלָהָכוֹן:

 רש''י   על עלתיכם. בקרבן צבור הכתוב מדבר: אני ה' אלהיכם. מכאן למדנו מלכיות עם זכרונות ושופרות, שנאמר ותקעתם הרי שופרות, לזכרון הרי זכרונות, אני ה' אלהיכם זה מלכיות וכו' :

(יא)  חמישי  וַיְהִי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּעֶשְׂרִים בַּחֹדֶשׁ נַֽעֲלָה הֶֽעָנָן מֵעַל מִשְׁכַּן הָֽעֵדֻֽת: וַהֲוָה בְּשַׁתָּא תִנְיֵתָא בְּיַרְחָא תִנְיָנָא בְּעַשְׂרִין לְיַרְחָא אִסְתַּלֵק עֲנָנָא מֵעִלַוֵי מַשְׁכְּנָא דְסַהֲדוּתָא:

 רש''י   בחדש השני. נמצאת אומר שנים עשר חדש חסר עשרה ימים עשו בחורב, שהרי בראש חדש סיון חנו שם ולא נסעו עד עשרים באיר לשנה הבאה:

(יב) וַיִּסְעוּ בְנֵֽי יִשְׂרָאֵל לְמַסְעֵיהֶם מִמִּדְבַּר סִינָי וַיִּשְׁכֹּן הֶֽעָנָן בְּמִדְבַּר פָּארָֽן: וּנְטָלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל לְמַטְלָנֵיהוֹן מִמַדְבְּרָא דְסִינַי וּשְׁרָא עֲנָנָא בְּמַדְבְּרָא דְפָארָן:

 רש''י   למסעיהם. כמשפט המפורש למסע דגליהם מי ראשון ומי אחרון: במדבר פארן. קברות התאוה במדבר פארן היה ושם חנו ממסע זה:

(יג) וַיִּסְעוּ בָּרִֽאשֹׁנָה עַל פִּי יְהֹוָה בְּיַד מֹשֶֽׁה: וּנְטָלוּ בְקַדְמֵיתָא עַל מֵימְרָא דַיְיָ בִּידָא דְמשֶׁה: (יד) וַיִּסַּע דֶּגֶל מַֽחֲנֵה בְנֵֽי יְהוּדָה בָּרִֽאשֹׁנָה לְצִבְאֹתָם וְעַל צְבָאוֹ נַחְשׁוֹן בֶּן עַמִּֽינָדָֽב: וּנְטַל טֵקַס מַשְׁרִית בְּנֵי יְהוּדָה בְּקַדְמֵיתָא לְחֵילֵיהוֹן וְעַל חֵילֵהּ נַחְשׁוֹן בַּר עַמִינָדָב: (טו) וְעַל צְבָא מַטֵּה בְּנֵי יִשָּׂשכָר נְתַנְאֵל בֶּן צוּעָֽר: וְעַל חֵילָא דְשִׁבְטָא דִבְנֵי יִשָׂשׂכָר נְתַנְאֵל בַּר צוּעָר: (טז) וְעַל צְבָא מַטֵּה בְּנֵי זְבוּלֻן אֱלִיאָב בֶּן חֵלֹֽן: וְעַל חֵילָא דְשִׁבְטָא דִבְנֵי זְבוּלֻן אֱלִיאָב בַּר חֵלוֹן: (יז) וְהוּרַד הַמִּשְׁכָּן וְנָֽסְעוּ בְנֵֽי גֵרְשׁוֹן וּבְנֵי מְרָרִי נֹֽשְׂאֵי הַמִּשְׁכָּֽן: וּמִתְפְּרַק מַשְׁכְּנָא וְנָטְלִין בְּנֵי גֵרְשׁוֹן וּבְנֵי מְרָרִי נָטְלֵי מַשְׁכְּנָא:

 רש''י   והורד המשכן. כיון שנוסע דגל יהודה נכנסו אהרן ובניו ופרקו את הפרכת וכסו בה את הארון, שנאמר (במדבר ד, ה) ובא אהרן ובניו בנסוע המחנה, ובני גרשון ובני מררי פורקין המשכן וטוענין אותו בעגלות ונוסעים, והארון וכלי הקדש של משא בני קהת עומדים מכסין ונתונין על המוטות עד שנסע דגל מחנה ראובן, ואחר כך ונסעו הקהתים:

(יח) וְנָסַע דֶּגֶל מַֽחֲנֵה רְאוּבֵן לְצִבְאֹתָם וְעַל צְבָאוֹ אֱלִיצוּר בֶּן שְׁדֵיאֽוּר: וּנְטַל טֵקַס מַשְׁרִית רְאוּבֵן לְחֵילֵיהוֹן וְעַל חֵילֵהּ אֱלִיצוּר בַּר שְׁדֵיאוּר: (יט) וְעַל צְבָא מַטֵּה בְּנֵי שִׁמְעוֹן שְׁלֻֽמִיאֵל בֶּן צוּרִֽישַׁדָּֽי: וְעַל חֵילָא דְשִׁבְטָּא דִבְנֵי שִׁמְעוֹן שְׁלֻמִיאֵל בַּר צוּרִישַׁדָי: (כ) וְעַל צְבָא מַטֵּה בְנֵי גָד אֶלְיָסָף בֶּן דְּעוּאֵֽל: וְעַל חֵילָא דְשִׁבְטָא דִבְנֵי גָד אֶלְיָסָף בַּר דְעוּאֵל: (כא) וְנָֽסְעוּ הַקְּהָתִים נֹֽשְׂאֵי הַמִּקְדָּשׁ וְהֵקִימוּ אֶת הַמִּשְׁכָּן עַד בֹּאָֽם: וְנָטְלִין בְּנֵי קְהָת נָטְלֵי מַקְדְשָׁא וּמְקִימִין יָת מַשְׁכְּנָא עַד מֵיתֵיהוֹן:

 רש''י   נשאי המקדש. נושאי הדברים המקדשים: והקימו את המשכן. בני גרשון ובני מררי, שהיו קודמים להם מסע שני דגלים, היו מקימין את המשכן, כשהיה הענן שוכן, וסימן החניה נראה בדגל מחנה יהודה והם חונים, ועדין בני קהת באים מאחריהם עם שני דגלים האחרונים, היו בני גרשון ובני מררי מקימין את המשכן, וכשבאים בני קהת מוצאים אותו על מכונו, ומכניסין בו הארון והשלחן והמנורה והמזבחות, וזהו משמעות המקרא והקימו מקימי המשכן אותו עד טרם בואם של בני קהת:

(כב) וְנָסַע דֶּגֶל מַֽחֲנֵה בְנֵֽי אֶפְרַיִם לְצִבְאֹתָם וְעַל צְבָאוֹ אֱלִֽישָׁמָע בֶּן עַמִּיהֽוּד: וּנְטַּל טֵקַס מַשְׁרִית בְּנֵי אֶפְרַיִם לְחֵילֵיהוֹן וְעַל חֵילֵהּ אֱלִישָׁמָע בַּר עַמִהוּד: (כג) וְעַל צְבָא מַטֵּה בְּנֵי מְנַשֶּׁה גַּמְלִיאֵל בֶּן פְּדָהצֽוּר: וְעַל חֵילָא דְשִׁבְטָא דִבְנֵי מְנַשֶׁה גַמְלִיאֵל בַּר פְּדָהצוּר: (כד) וְעַל צְבָא מַטֵּה בְּנֵי בִנְיָמִן אֲבִידָן בֶּן גִּדְעוֹנִֽי: וְעַל חֵילָא דְשִׁבְטָא דִבְנֵי בִנְיָמִן אֲבִידָן בַּר גִדְעוֹנִי: (כה) וְנָסַע דֶּגֶל מַֽחֲנֵה בְנֵי דָן מְאַסֵּף לְכָל הַֽמַּחֲנֹת לְצִבְאֹתָם וְעַל צְבָאוֹ אֲחִיעֶזֶר בֶּן עַמִּֽישַׁדָּֽי: וּנְטַל טֵקַס מַשְׁרִית בְּנֵי דָן מַכְנִישׁ לְכָל מַשִׁרְיָתָא לְחֵילֵיהוֹן וְעַל חֵילֵהּ אֲחִיעֶזֶר בַּר עַמִישַׁדָי:

 רש''י   מאסף לכל המחנות. תלמוד ירושלמי לפי שהיה שבטו של דן מרבה באכלוסין היה נוסע באחרונה וכל מי שהיה מאבד דבר היה מחזירו לו. אית מאן [אתיא כמאן] דאמר כתיבה היו מהלכין, ומפיק לה מן (במדבר ב, יז) כאשר יחנו כן יסעו. ואית דאמרי כקורה היו מהלכין ומפיק לה מן מאסף לכל המחנות:

(כו) וְעַל צְבָא מַטֵּה בְּנֵי אָשֵׁר פַּגְעִיאֵל בֶּן עָכְרָֽן: וְעַל חֵילָא דְשִׁבְטָא דִבְנֵי אָשֵׁר פַּגְעִיאֵל בַּר עָכְרָן: (כז) וְעַל צְבָא מַטֵּה בְּנֵי נַפְתָּלִי אֲחִירַע בֶּן עֵינָֽן: וְעַל חֵילָא דְשִׁבְטָא דִבְנֵי נַפְתָּלִי אֲחִירַע בַּר עֵינָן: (כח) אֵלֶּה מַסְעֵי בְנֵֽי יִשְׂרָאֵל לְצִבְאֹתָם וַיִּסָּֽעוּ: (ס) אִלֵין מַטְלָנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְחֵילֵיהוֹן וּנְטָלוּ:

 רש''י   אלה מסעי. זה סדר מסעיהם: ויסעו. ביום ההוא נסעו:

(כט) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לְחֹבָב בֶּן רְעוּאֵל הַמִּדְיָנִי חֹתֵן מֹשֶׁה נֹֽסְעִים אֲנַחְנוּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר יְהֹוָה אֹתוֹ אֶתֵּן לָכֶם לְכָה אִתָּנוּ וְהֵטַבְנוּ לָךְ כִּֽי יְהֹוָה דִּבֶּר טוֹב עַל יִשְׂרָאֵֽל: וַאֲמַר משֶׁה לְחוֹבָב בַּר רְעוּאֵל מִדְיָנָאָה חֲמוֹהִי דְמשֶׁה נָטְלִין אֲנַחְנָא לְאַתְרָא דִי אֲמַר יְיָ יָתֵהּ אֶתֵּן לְכוֹן אִיתָא עִמָנָא וְנוֹטֵיב לָךְ אֲרֵי יְיָ מַלֵיל לְאַיְתָאָה טָּבָא עַל יִשְׂרָאֵל:

 רש''י   חבב. הוא יתרו, שנאמר (שופטים ד, יא) מבני חבב חותן משה, ומה תלמוד לומר (שמות ב, יח) ותבאנה אל רעואל אביהן, מלמד שהתינוקות קורין לאבי אביהן אבא. ושמות הרבה [ושני שמות] היו לו יתר על שם שיתר פרשה אחת בתורה. חובב על שחבב את התורה וכו' : נסעים אנחנו אל המקום. מיד עד שלשה ימים אנו נכנסין לארץ, שבמסע זה הראשון נסעו על מנת להכנס לארץ ישראל, אלא שחטאו במתאוננים. ומפני מה שתף משה עצמו עמהם, שעדין לא נגזרה גזרה עליו וכסבור שהוא נכנס:

(ל) וַיֹּאמֶר אֵלָיו לֹא אֵלֵךְ כִּי אִם אֶל אַרְצִי וְאֶל מֽוֹלַדְתִּי אֵלֵֽךְ: וַאֲמַר לֵהּ לָא אֵזִל אֶלָהֵן לְאַרְעִי וּלְיַלָדוּתִי אֵזִל:

 רש''י   אל ארצי ואל מולדתי. אם בשביל נכסי, אם בשביל משפחתי:

(לא) וַיֹּאמֶר אַל נָא תַּֽעֲזֹב אֹתָנוּ כִּי עַל כֵּן יָדַעְתָּ חֲנֹתֵנוּ בַּמִּדְבָּר וְהָיִיתָ לָּנוּ לְעֵינָֽיִם: וַאֲמַר לָא כְעַן תִּשְׁבּוֹק יָתָנָא אֲרֵי עַל כֵּן יְדַעַתְּ כַּד הֲוֵינָא שָׁרַן בְּמַדְבְּרָא וּגְבוּרָן דְאִתְעֲבִידָן לָנָא חֲזֵיתָא בְעֵינָיִךְ:

 רש''י   אל נא תעזב. אין נא אלא לשון בקשה, שלא יאמרו לא נתגיר יתרו מחבה, סבור היה שיש לגרים חלק בארץ, עכשו שראה שאין להם חלק הניחם והלך לו: כי על כן ידעת חנתנו במדבר. כי נאה לך לעשות זאת על אשר ידעת חנותנו במדבר וראית נסים וגבורות שנעשו לנו: כי על כן ידעת. כמו על אשר ידעת, כמו (בראשית לח, כו) כי על כן לא נתתיה לשלה בני, כי על כן עברתם (שם יח, ה) , כי על כן באו (שם יט, ח) , כי על כן ראיתי פניך (שם לג, י) : והיית לנו לעינים. לשון עבר כתרגומו. דבר אחר לשון עתיד, כל דבר ודבר שיתעלם מעינינו תהיה מאיר עינינו. דבר אחר שתהא חביב עלינו כגלגל עינינו, שנאמר (דברים י, יט) ואהבתם את הגר:

(לב) וְהָיָה כִּֽי תֵלֵךְ עִמָּנוּ וְהָיָה הַטּוֹב הַהוּא אֲשֶׁר יֵיטִיב יְהֹוָה עִמָּנוּ וְהֵטַבְנוּ לָֽךְ: וִיהֵי אֲרֵי תֵזִל עִמָנָא וִיהֵי טָבָא הַהוּא דִי יוֹטִיב יְיָ עִמָנָא וְנוֹטִיב לָךְ:

 רש''י   והיה הטוב ההוא וגו' . מה טובה הטיבו לו, אמרו כשהיו ישראל מחלקין את הארץ היה דשנה של יריחו חמש מאות אמה על חמש מאות אמה והניחוהו מלחלוק, אמרו מי שיבנה בית המקדש בחלקו הוא יטלנו, בין כך ובין כך נתנוהו לבני יתרו ליונדב בן רכב, שנאמר ובני קני חותן משה עלו מעיר התמרים וגו' (שופטים א, טז) :

(לג) וַיִּסְעוּ מֵהַר יְהֹוָה דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים וַֽאֲרוֹן בְּרִית יְהֹוָה נֹסֵעַ לִפְנֵיהֶם דֶרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים לָתוּר לָהֶם מְנוּחָֽה: וּנְטָּלוּ מִטוּרָא דְאִתְגְלֵי עֲלוֹהִי יְקָרָא דַיְיָ מַהֲלַךְ תְּלָתָא יוֹמִין וַאֲרוֹן קְיָמָא דַיְיָ נְטַּל קֳדָמֵיהוֹן מַהֲלַךְ תְּלָתָא יוֹמִין לְאַתְקְנָאָה לְהוֹן אֲתַר בֵּית מֵישְׁרֵי:

 רש''י   דרך שלשת ימים. מהלך שלשת ימים הלכו ביום אחד, שהיה הקדוש ברוך הוא חפץ להכניסם לארץ מיד: וארון ברית ה' נסע לפניהם דרך שלשת ימים. זה הארון היוצא עמהם למלחמה ובו שברי לוחות מנחים ומקדים לפניהם דרך שלשת ימים לתקן להם מקום חניה:

(לד) וַֽעֲנַן יְהֹוָה עֲלֵיהֶם יוֹמָם בְּנָסְעָם מִן הַֽמַּחֲנֶֽה: (ס) וַעֲנַן יְקָרָא דַיְיָ מַטֵיל עֲלֵיהוֹן בִּימָמָא בְּמֵטַלְהוֹן מִן מַשְׁרִיתָא:

 רש''י   וענן ה' עליהם יומם. שבעה עננים כתובים במסעיהם. ארבע מארבע רוחות, ואחד למעלה, ואחד למטה, ואחד לפניהם מנמיך את הגבוה ומגביה את הנמוך והורג נחשים ועקרבים: מן המחנה. ממקום חניתן:

(לה)  שישי  וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָֽאָרֹן וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה קוּמָה יְהֹוָה וְיָפֻצוּ אֹֽיְבֶיךָ וְיָנֻסוּ מְשַׂנְאֶיךָ מִפָּנֶֽיךָ: וַהֲוָה בְּמֵטַל אֲרוֹנָא וַאֲמַר משֶׁה אִתְגְלֵי יְיָ וְיִתְבַּדְרוּן סַנְאָיךְ וִיעַרְקוּן בַּעֲלֵּי דְבָבָךְ מִן קֳדָמָךְ:

 רש''י   ויהי בנסע הארן. עשה לו סימניות מלפניו ומלאחריו, לומר שאין זה מקומו. ולמה נכתב כאן, כדי להפסיק בין פרענות לפרענות וכו' כדאיתא בכל כתבי הקדש (שבת קטז, א) : קומה ה'. לפי שהיה מקדים לפניהם מהלך שלשת ימים, היה משה אומר עמוד והמתן לנו ואל תתרחק יותר במדרש תנחומא בויקהל: ויפוצו אויביך. המכנסין: וינסו משנאיך. אלו הרודפים: משנאיך. אלו שונאי ישראל, שכל השונא את ישראל שונא את מי שאמר והיה העולם, שנאמר (תהלים פג, ג) ומשנאיך נשאו ראש, ומי הם, על עמך יערימו סוד:

(לו) וּבְנֻחֹה יֹאמַר שׁוּבָה יְהֹוָה רִֽבְבוֹת אַלְפֵי יִשְׂרָאֵֽל: (פ) וּבְמַשְׁרוֹהִי אֲמַר תּוּב יְיָ שְׁרֵי בִיקָרָךְ בְּגוֹ רִבְבָן אַלְפַיָא דְיִשְׂרָאֵל:

 רש''י   שובה ה'. מנחם תרגמו לשון מרגוע וכן (ישעיה ל, טו) בשובה ונחת תושעון: רבבות אלפי ישראל. מגיד שאין השכינה שורה בישראל פחותים משני אלפים ושתי רבבות:

יא (א) וַיְהִי הָעָם כְּמִתְאֹנְנִים רַע בְּאָזְנֵי יְהֹוָה וַיִּשְׁמַע יְהֹוָה וַיִּחַר אַפּוֹ וַתִּבְעַר בָּם אֵשׁ יְהֹוָה וַתֹּאכַל בִּקְצֵה הַֽמַּחֲנֶֽה: וַהֲוָה עַמָא כַּד מִסְתַּקְפִין בִּישׁ קֳדָם יְיָ וּשְׁמִיעַ קֳדָם יְיָ וּתְקֵף רוּגְזֵיהּ וּדְלֵקַת בְּהוֹן אֶשָׁתָא מִן קֳדָם יְיָ וְשֵׁצִיאַת בִּסְיָפֵי מַשְׁרִיתָא:

 רש''י   ויהי העם כמתאננים. אין העם אלא רשעים. וכן הוא אומר (שמות יז, ד) מה אעשה לעם הזה, ואומר (ירמיה יג, י) העם הרע הזה. וכשהם כשרים קרואים עמי, שנאמר (שמות ה) שלח את עמי, (מיכה ו ג) עמי מה עשיתי לך: כמתאננים. אין מתאוננים אלא לשון עלילה מבקשים עלילה היאך לפרוש מאחרי המקום וכן הוא אומר בשמשון (שופטים יד ד) כי תאנה הוא מבקש: רע באזני ה'. תואנה שהיא רעה באזני ה' שמתכונים שתבא באזניו ויקניט. אמרו אוי לנו כמה לבטנו בדרך הזה שלשה ימים, שלא נחנו מענוי הדרך: ויחר אפו. אני הייתי מתכון לטובתכם שתכנסו לארץ מיד: בקצה המחנה. במקצין שבהם לשפלות, אלו ערב רב. רבי שמעון בן מנסיא אומר בקצינים שבהם ובגדולים:

(ב) וַיִּצְעַק הָעָם אֶל מֹשֶׁה וַיִּתְפַּלֵּל מֹשֶׁה אֶל יְהֹוָה וַתִּשְׁקַע הָאֵֽשׁ: וּצְוַח עַמָא עַל משֶׁה וְצַלִי משֶׁה קֳדָם יְיָ וְאִשְׁתְּקַעַת אֶשָׁתָא:

 רש''י   ויצעק העם אל משה. משל למלך בשר ודם שכעס על בנו והלך הבן אצל אוהבו של אביו ואמר לו צא ובקש עלי מאבא: ותשקע האש. שקעה במקומה בארץ שאלו חזרה לאחת הרוחות היתה מקפלת והולכת כל אותו הרוח:

(ג) וַיִּקְרָא שֵֽׁם הַמָּקוֹם הַהוּא תַּבְעֵרָה כִּֽי בָעֲרָה בָם אֵשׁ יְהֹוָֽה: וּקְרָא שְׁמָא דְאַתְרָא הַהוּא דְלֶקְתָּא אֲרֵי דְלֵקַת בְּהוֹן אֶשָׁתָא מִן קֳדָם יְיָ: (ד) וְהָֽאסַפְסֻף אֲשֶׁר בְּקִרְבּוֹ הִתְאַוּוּ תַּֽאֲוָה וַיָּשֻׁבוּ וַיִּבְכּוּ גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ מִי יַֽאֲכִלֵנוּ בָּשָֽׂר: וַעָרַבְרְבִין דִי בֵּינֵיהוֹן שְׁאִילוּ שְׁאֶלְתָּא וְתָבוּ וּבְכוֹ אַף בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַאֲמָרוּ מַאן יֵיכְלִנָנָא בִּשְׂרָא:

 רש''י   והאספסף. אלו ערב רב שנאספו אליהם בצאתם ממצרים: וישבו. גם בני ישראל ויבכו עמהם: מי יאכלנו בשר. וכי לא היה להם בשר, והלא כבר נאמר (שמות יב, לח) וגם ערב רב עלה אתם וצאן ובקר וגו' . ואם תאמר אכלום, והלא בכניסתם לארץ נאמר (במדבר לב, א) ומקנה רב היה לבני ראובן וגו' , אלא שמבקשים עלילה:

(ה) זָכַרְנוּ אֶת הַדָּגָה אֲשֶׁר נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם אֵת הַקִּשֻּׁאִים וְאֵת הָֽאֲבַטִּחִים וְאֶת הֶֽחָצִיר וְאֶת הַבְּצָלִים וְאֶת הַשּׁוּמִֽים: דְכִירִין אֲנַחְנָא יָת נוּנַיָא דַהֲוֵינָא אָכְלִין בְּמִצְרַיִם מַגָן יָת בּוֹצִינַיָא וְיָת אֲבַטִיחַיָא וּכְרָתֵי וּבוּצְלֵי וְתוּמֵי:

 רש''י   אשר נאכל במצרים חנם. אם תאמר שמצריים נותנים להם דגים חנם, והלא כבר נאמר (שמות ה, יח) ותבן לא ינתן לכם, אם תבן לא היו נותנין להם חנם, דגים היו נותנין להם חנם, ומהו אומר חנם, חנם מן המצות: את הקשאים. אמר ר' שמעון מפני מה המן משתנה לכל דבר חוץ מאלו, מפני שהן קשים למניקות, אומרים לאשה אל תאכלי שום ובצל מפני התינוק. משל למלך וכו' , כדאיתא בספרי: הקשאים. הם קוקומברי''ש בלע''ז [מלפפנים] : אבטחים. בורק''ש החציר. כרישין פוריל''ש ותרגומו ית בוציניא וכו' :

(ו) וְעַתָּה נַפְשֵׁנוּ יְבֵשָׁה אֵין כֹּל בִּלְתִּי אֶל הַמָּן עֵינֵֽינוּ: וּכְעַן נַפְשָׁנָא תְאִיבָא לֵית כָּל מִדָעַם אֶלָהֵן לְמַנָא עֵינָנָא:

 רש''י   אל המן עינינו. מן בשחר מן בערב:

(ז) וְהַמָּן כִּזְרַע גַּד הוּא וְעֵינוֹ כְּעֵין הַבְּדֹֽלַח: וּמַנָא כְּבַר זְרַע גִדָא הוּא וְחֶזְוֵהּ כְּחֵזוּ בְדֹלְחָא:

 רש''י   והמן כזרע גד. מי שאמר זה לא אמר זה, ישראל אומרים בלתי אל המן עינינו, והקדוש ברוך הוא הכתיב בתורה והמן כזרע גד וגו' , כלומר ראו באי עולם על מה מתלוננים בני, והמן כך וכך הוא חשוב: כזרע גד. עגול כגדא זרע אליינדר''א [כוסבר] : הבדלח. שם אבן טובה קריסט''ל :

(ח) שָׁטוּ הָעָם וְלָֽקְטוּ וְטָֽחֲנוּ בָֽרֵחַיִם אוֹ דָכוּ בַּמְּדֹכָה וּבִשְּׁלוּ בַּפָּרוּר וְעָשׂוּ אֹתוֹ עֻגוֹת וְהָיָה טַעְמוֹ כְּטַעַם לְשַׁד הַשָּֽׁמֶן: שַׁיְטִין עַמָא וְלָקְטִין דְצָבֵי טָחִין בְּרֵיחַיָא אוֹ דְצָבֵי דָאִיךְ בִּמְדֻכְתָּא וּמְבַשְׁלִין לֵהּ בְּקִדְרָא וְעָבְדִין יָתֵהּ גְרִיצָן וַהֲוָה טַּעֲמֵהּ כִּטְעֵם דְלִישׁ בְּמִשְׁחָא:

 רש''י   שטו. אין שיט אלא לשון טיול אישבני''ר בלא עמל: וטחנו ברחים וגו' . לא ירד בריחים ולא בקדירה ולא במדוכה אלא משתנה היה טעמו לנטחנין ולנדוכין ולמבשלין: בפרור. קדרה: לשד השמן. לחלוח של שמן, כך פרשו דונש. ודומה לו (תהלים לב, ד) נהפך לשדי בחרבוני קיץ. והלמ''ד יסוד, נהפך לחלוחי בחרבוני קיץ. ורבותינו פרשוהו לשון שדים, אך אין ענין שדים אצל שמן. ואי אפשר לומר לשד השמן לשון (דברים לב, טו) וישמן ישורון, שאם כן היה המי''ם נקוד קמ''ץ קטן וטעמו למטה תחת המי''ם, עכשיו שהמי''ם נקוד פת''ח קטן והטעם תחת השי''ן, לשון שמן הוא, והשי''ן הנקודה בקמץ גדול ואינה נקודה בפתח קטן מפני שהוא סוף פסוק. דבר אחר לשד לשון נוטריקון ליש שמן דבש, כעיסה הנלושה בשמן וקטופה בדבש. ותרגום של אונקלוס דמתרגם דליש במשחא, נוטה לפתרונו של דונש, שהעיסה הנלושה בשמן, לחלוחית שמן יש בה:

(ט) וּבְרֶדֶת הַטַּל עַל הַֽמַּחֲנֶה לָיְלָה יֵרֵד הַמָּן עָלָֽיו: וְכַד נַחִית טַלָא עַל מַשְׁרִיתָא לֵילְיָא נָחִית מַנָא עֲלוֹהִי: (י) וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה אֶת הָעָם בֹּכֶה לְמִשְׁפְּחֹתָיו אִישׁ לְפֶתַח אָֽהֳלוֹ וַיִּֽחַר אַף יְהֹוָה מְאֹד וּבְעֵינֵי מֹשֶׁה רָֽע: וּשְׁמַע משֶׁה יָת עַמָא בָּכַן לְזַרְעֲיַתְהוֹן גְבַר בִּתְרַע מַשְׁכְּנֵה וּתְקֵף רוּגְזָא דַיְיָ לַחֲדָא וּבְעֵינֵי משֶׁה בִּישׁ:

 רש''י   בכה למשפחתיו. משפחות משפחות נאספים ובוכים לפרסם תרעמתן בגלוי. ורבותינו אמרו למשפחתיו על עסקי משפחות, על עריות הנאסרות להם:

(יא) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל יְהֹוָה לָמָה הֲרֵעֹתָ לְעַבְדֶּךָ וְלָמָּה לֹֽא מָצָתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ לָשׂוּם אֶת מַשָׂא כָּל הָעָם הַזֶּה עָלָֽי: וַאֲמַר משֶׁה קֳדָם יְיָ לְמָא אַבְאֶשְׁתָּא לְעַבְדָךְ וּלְמָא לָא אַשְׁכָּחִית רַחֲמִין קֳדָמָךְ לְשַׁוָאָה יָת מַטוּל כָּלּ עַמָא הָדֵין עָלָי: (יב) הֶאָֽנֹכִי הָרִיתִי אֵת כָּל הָעָם הַזֶּה אִם אָֽנֹכִי יְלִדְתִּיהוּ כִּֽי תֹאמַר אֵלַי שָׂאֵהוּ בְחֵיקֶךָ כַּֽאֲשֶׁר יִשָּׂא הָֽאֹמֵן אֶת הַיֹּנֵק עַל הָֽאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַֽאֲבֹתָֽיו: הֲאַב אֲנָא לְכָל עַמָא הָדֵין אִם בְּנַי אִנוּן דְאָמְרֵתּ לִי סוֹבַרְהִי בְתוּקְפָךְ כְּמָא דִמְסוֹבַר תֻּרְבְּיָנָא יָת יַנְקָא עַל אַרְעָא דִי קַיֵמְתָּא לַאֲבָהָתוֹהִי:

 רש''י   כי תאמר אלי. שאתה אומר אלי שאהו בחיקך. והיכן אמר לו כן, לך נחה את העם (שמות לב) , ואומר (שם ו) ויצום אל בני ישראל, על מנת שיהיו סוקלים אתכם ומחרפים אתכם: על האדמה אשר נשבעת לאבתיו. אתה אומר לי לשאתם בחיקי:

(יג) מֵאַיִן לִי בָּשָׂר לָתֵת לְכָל הָעָם הַזֶּה כִּֽי יִבְכּוּ עָלַי לֵאמֹר תְּנָה לָּנוּ בָשָׂר וְנֹאכֵֽלָה: מְנַן לִי בִּשְׂרָא לְמִיתַּן לְכָל עַמָא הָדֵין אֲרֵי בָּכַן עֲלַי לְמֵימַר הַב לָנָא בִשְׂרָא וְנֵיכוּל: (יד) לֹֽא אוּכַל אָֽנֹכִי לְבַדִּי לָשֵׂאת אֶת כָּל הָעָם הַזֶּה כִּי כָבֵד מִמֶּֽנִּי: לֵית אֲנָא יָכִיל בִּלְחוֹדִי לְסוֹבָרָא יָת כָּל עַמָא הָדֵין אֲרֵי יַקִיר מִנִי: (טו) וְאִם כָּכָה אַתְּ עֹשֶׂה לִּי הָרְגֵנִי נָא הָרֹג אִם מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ וְאַל אֶרְאֶה בְּרָֽעָתִֽי: (פ) וְאִם כְּדֵין אַתְּ עָבֵד לִי קְטָלְנִי כְעַן קְטוֹל אִם אַשְׁכָּחִית רַחֲמִין קֳדָמָךְ וְלָא אֶחֱזֵי בְּבִישְׁתִּי:

 רש''י   ואם ככה את עשה לי. תשש כחו של משה כנקבה כשהראהו הקדוש ברוך הוא הפרענות שהוא עתיד להביא עליהם על זאת. אמר לפניו, אם כן הרגני תחלה: ואל אראה ברעתי. ברעתם היה לו לכתוב, אלא שכנה הכתוב. וזה אחד מתקוני סופרים בתורה לכנוי ולתקון הלשון:

(טז) וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל מֹשֶׁה אֶֽסְפָה לִּי שִׁבְעִים אִישׁ מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָדַעְתָּ כִּי הֵם זִקְנֵי הָעָם וְשֹֽׁטְרָיו וְלָֽקַחְתָּ אֹתָם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וְהִֽתְיַצְּבוּ שָׁם עִמָּֽךְ: וַאֲמַר יְיָ לְמשֶׁה כְּנוֹשׁ קֳדָמַי שַׁבְעִין גַבְרָא מִסָבֵי יִשְׂרָאֵל דִי יְדַעַתְּ אֲרֵי אִנוּן סָבֵי עַמָא וְסַרְכוֹהִי וְתַדְבֵּר יָתְהוֹן לְמַשְׁכַּן זִמְנָא וְיִתְעַתְּדוּן תַּמָן עִמָךְ:

 רש''י   אספה לי. הרי תשובה לתלנתך שאמרת לא אוכל אנכי לבדי. והזקנים הראשונים היכן היו, והלא אף במצרים ישבו עמהם, שנאמר (שמות ג, טז) לך ואספת את זקני ישראל, אלא באש תבערה מתו. וראויים היו לכך מסיני, דכתיב (שמות כד) ויחזו את האלהים, שנהגו קלות ראש, כנושך פתו ומדבר בפני המלך. וזהו (שם) ויאכלו וישתו, ולא רצה הקדוש ברוך הוא לתן אבלות במתן תורה ופרע להם כאן: אשר ידעת כי הם וגו' . אותם שאתה מכיר שנתמנו עליהם שוטרים במצרים בעבודת פרך והיו מרחמים עליהם ומכים על ידם, שנאמר (שמות ה, יד) ויכו שוטרי בני ישראל, עתה יתמנו בגדלתן כדרך שנצטערו בצרתן: ולקחת אתם. קחם בדברים, אשריכם שנתמניתם פרנסים על בניו של מקום: והתיצבו שם עמך. כדי שיראו ישראל וינהגו בהם גדלה וכבוד ויאמרו חביבין אלה שנכנסו עם משה לשמוע דבור מפי הקב,, ה:

(יז) וְיָֽרַדְתִּי וְדִבַּרְתִּי עִמְּךָ שָׁם וְאָֽצַלְתִּי מִן הָרוּחַ אֲשֶׁר עָלֶיךָ וְשַׂמְתִּי עֲלֵיהֶם וְנָֽשְׂאוּ אִתְּךָ בְּמַשָּׂא הָעָם וְלֹֽא תִשָּׂא אַתָּה לְבַדֶּֽךָ: וְאִתְגְלֵי וַאֲמַלֵל עִמָךְ תַּמָן וַאֲרַבֵּי מִן רוּחָא דִי עֲלָךְ וֶאֱשַׁוֵּי עֲלֵיהוֹן וִיסוֹבְרוּן עִמָךְ בְּמַטוּל עַמָא וְלָא תְסוֹבַר אַתְּ בִּלְחוֹדָךְ:

 רש''י   וירדתי. זו אחת מעשר ירידות הכתובות בתורה: ודברתי עמך. ולא עמהם: ואצלתי. כתרגומו וארבי, כמו (שמות כד, יא) ואל אצילי בני ישראל: ושמתי עליהם. למה משה דומה באותה שעה, לנר שמנח על גבי מנורה והכל מדליקין המנו, ואין אורו חסר כלום: ונשאו אתך. התנה עמהם על מנת שיקבלו עליהם טורח בני, שהם טרחנים וסרבנים: ולא תשא אתה לבדך. הרי תשובה למה שאמרת לא אוכל אנכי לבדי:

(יח) וְאֶל הָעָם תֹּאמַר הִתְקַדְּשׁוּ לְמָחָר וַֽאֲכַלְתֶּם בָּשָׂר כִּי בְּכִיתֶם בְּאָזְנֵי יְהֹוָה לֵאמֹר מִי יַֽאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר כִּי טוֹב לָנוּ בְּמִצְרָיִם וְנָתַן יְהֹוָה לָכֶם בָּשָׂר וַֽאֲכַלְתֶּֽם: וּלְעַמָא תֵימַר אִזְדַמְנוּ לִמְחַר וְתֵיכְלוּן בִּשְׂרָא אֲרֵי בְּכִיתוּן קֳדָם יְיָ לְמֵימַר מָן יֵכְלִנָנָא בִּשְׂרָא אֲרֵי טַב לָנָא בְּמִצְרָיִם וְיִתֵּן יְיָ לְכוֹן בִּשְׂרָא וְתֵיכְלוּן:

 רש''י   התקדשו. הזמינו עצמכם לפרענות, וכן הוא אומר (ירמיה יב, ג) והקדשם ליום הרגה:

(יט) לֹא יוֹם אֶחָד תֹּֽאכְלוּן וְלֹא יוֹמָיִם וְלֹא חֲמִשָּׁה יָמִים וְלֹא עֲשָׂרָה יָמִים וְלֹא עֶשְׂרִים יֽוֹם: לָא יוֹמָא חַד תֵּיכְלוּן וְלָא תְרֵין יוֹמִין וְלָא חַמְשָׁא יוֹמִין וְלָא עַשְׂרָא יוֹמִין וְלָא עַשְׂרִין יוֹמִין: (כ) עַד חֹדֶשׁ יָמִים עַד אֲשֶׁר יֵצֵא מֵֽאַפְּכֶם וְהָיָה לָכֶם לְזָרָא יַעַן כִּֽי מְאַסְתֶּם אֶת יְהֹוָה אֲשֶׁר בְּקִרְבְּכֶם וַתִּבְכּוּ לְפָנָיו לֵאמֹר לָמָּה זֶּה יָצָאנוּ מִמִּצְרָֽיִם: עַד יְרַח יוֹמִין עַד דִי תְקוּצוּן בֵּהּ וִיהֵי לְכוֹן לְתַקְלָא חֲלַף דְקַצְתּוּן יָת מֵימְרָא דַיְיָ דִשְׁכִנְתֵּהּ שַׁרְיַת בֵּינֵיכוֹן וּבְכִיתוּן קֳדָמוֹהִי לְמֵימַר לְמָא דְנַן נְפַקְנָא מִמִצְרָיִם:

 רש''י   עד חדש ימים. זו בכשרים שמתמצין על מטותיהן ואחר כך נשמתן יוצאה, וברשעים הוא אומר הבשר עודנו בין שניהם, כך היא שנויה בספרי, אבל במכילתא שנויה חלוף הרשעים אוכלין ומצטערין שלשים יום והכשרים הבשר עודנו בין שניהם: עד אשר יצא מאפכם. כתרגומו דתקוצון ביה, יהא דומה לכם כאלו אכלתם ממנו יותר מדאי עד שיוצא ונגעל לחוץ דרך האף: והיה לכם לזרא. שתהיו מרחקין אותו יותר ממה שקרבתם. ובדברי רבי משה הדרשן ראיתי שיש לשון שקורין לחרב זרא: את ה' אשר בקרבכם. אם לא שנטעתי שכינתי ביניכם, לא גבה לבבכם לכנס לכל הדברים הללו:

(כא) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה שֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף רַגְלִי הָעָם אֲשֶׁר אָֽנֹכִי בְּקִרְבּוֹ וְאַתָּה אָמַרְתָּ בָּשָׂר אֶתֵּן לָהֶם וְאָֽכְלוּ חֹדֶשׁ יָמִֽים: וַאֲמַר משֶׁה שִׁית מְאָה אַלְפִין גַבְרָא רִגְלָאָה עַמָא דִי אֲנָא בֵינֵיהוֹן וְאַתְּ אֲמַרְתְּ בִּשְׂרָא אֶתֵּן לְהוֹן וְיֵיכְלוּן יְרַח יוֹמִין:

 רש''י   שש מאות אלף רגלי. לא חש למנות את הפרט שלשת אלפים היתרים. ור' משה הדרשן פרש שלא בכו אלא אותן שיצאו ממצרים:

(כב) הֲצֹאן וּבָקָר יִשָּׁחֵט לָהֶם וּמָצָא לָהֶם אִם אֶֽת כָּל דְּגֵי הַיָּם יֵֽאָסֵף לָהֶם וּמָצָא לָהֶֽם: (פ) הֲעָן וְתוֹרִין יִתְנַכְסוּן לְהוֹן הַיְסַפְּקוּן לְהוֹן אִם יָת כָּל נוּנֵי יַמָא יִתְכַנְשׁוּן לְהוֹן הַיְסַפְּקוּן לְהוֹן:

 רש''י   הצאן ובקר ישחט. זה אחד מארבעה דברים שהיה רבי עקיבא דורש ואין רבי שמעון דורש כמותו. רבי עקיבא אומר שש מאות אלף רגלי, ואתה אמרת בשר אתן להם ואכלו חדש ימים, הצאן ובקר וגו' , הכל כמשמעו, מי יספיק להם, כענין שנאמר (ויק' כה) ומצא כדי גאלתו. ואיזו קשה, זו או (במ' כ) שמעו נא המרים, אלא לפי שלא אמר ברבים חסך לו הכתוב ולא נפרע ממנו, וזו של מריבה היתה בגלוי, לפיכך לא חסך לו הכתוב. רבי שמעון אומר חס ושלום לא עלתה על דעתו של אותו צדיק כך, מי שכתוב בו (במ' יב) בכל ביתי נאמן הוא, יאמר אין המקום מספיק לנו, אלא כך אמר שש מאות אלף רגלי וגו' ואתה אמרת בשר אתן לחדש ימים, ואחר כך תהרוג אמה גדולה כזו, הצאן ובקר ישחט להם כדי שיהרגו, ותהא אכילה זו מספקתן עד עולם, וכי שבחך הוא זה, אומרים לו לחמור טול כור שעורים ונחתוך ראשך. השיבו הקדוש ברוך הוא ואם לא אתן יאמרו שקצרה ידי, הטוב בעיניך שיד ה' תקצר בעיניהם, יאבדו הם ומאה כיוצא בהם ואל תהי ידי קצרה לפניהם אפלו שעה אחת:

(כג) וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל מֹשֶׁה הֲיַד יְהֹוָה תִּקְצָר עַתָּה תִרְאֶה הֲיִקְרְךָ דְבָרִי אִם לֹֽא: וַאֲמַר יְיָ לְמשֶׁה הֲמֵימְרָא דַיְיָ יִתְעַכָּב כְּעַן תֶּחֱזֵי הַיְעַרְעִנָךְ פִּתְגָמִי אִם לָא:

 רש''י   עתה תראה היקרך דברי. רבן גמליאל בנו של רבי יהודה הנשיא אומר אי אפשר לעמוד על התפל, מאחר שאינן מבקשים אלא עלילה לא תספיק להם, סופן לדון אחריך, אם אתה נותן להם בשר בהמה גסה, יאמרו דקה בקשנו, ואם אתה נותן להם דקה, יאמרו גסה בקשנו, חיה ועוף בקשנו, דגים וחגבים בקשנו, אמר לו אם כן יאמרו שקצרה ידי. אמר לפניו הריני הולך ומפיסן. אמר לו עתה תראה היקרך דברי, שלא ישמעו לך. הלך משה לפיסן אמר להם היד ה' תקצר, (תהלים עח, כ) הן הכה צור ויזובו מים וגו' הגם לחם יוכל תת, אמרו פשרה היא זו, אין בו כח למלאת שאלתנו. וזהו שנאמר ויצא משה וידבר אל העם, כיון שלא שמעו לו ויאסף שבעים איש וגו' :

(כד) וַיֵּצֵא מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר אֶל הָעָם אֵת דִּבְרֵי יְהֹוָה וַיֶּֽאֱסֹף שִׁבְעִים אִישׁ מִזִּקְנֵי הָעָם וַֽיַּעֲמֵד אֹתָם סְבִיבֹת הָאֹֽהֶל: וּנְפַק משֶׁה וּמַלִיל לְעַמָא יָת פִּתְגָמַיָא דַיְיָ וּכְנַשׁ שַׁבְעִין גַבְרָא מִסָבֵי עַמָא וַאֲקֵים יָתְהוֹן סְחוֹר סְחוֹר לְמַשְׁכְּנָא: (כה) וַיֵּרֶד יְהֹוָה בֶּֽעָנָן וַיְדַבֵּר אֵלָיו וַיָּאצֶל מִן הָרוּחַ אֲשֶׁר עָלָיו וַיִּתֵּן עַל שִׁבְעִים אִישׁ הַזְּקֵנִים וַיְהִי כְּנוֹחַ עֲלֵיהֶם הָרוּחַ וַיִּֽתְנַבְּאוּ וְלֹא יָסָֽפוּ: וְאִתְגְלִי יְיָ בַּעֲנָנָא וּמַלִיל עִמֵהּ וְרַבֵּי מִן רוּחָא דִי עֲלוֹהִי וִיהַב עַל שַׁבְעִין גַבְרָא סָבַיָא וַהֲוָה כַּד שְׁרַת עֲלֵיהוֹן רוּחַ נְבוּאָה וּמִתְנַבְּאִין וְלָא פָסְקִין:

 רש''י   ולא יספו. לא נתנבאו אלא אותו היום לבדו, כך מפורש בספרי, ואונקלוס תרגם ולא פסקין, שלא פסקה נבואה מהם:

(כו) וַיִּשָּֽׁאֲרוּ שְׁנֵֽי אֲנָשִׁים בַּֽמַּחֲנֶה שֵׁם הָֽאֶחָד אֶלְדָּד וְשֵׁם הַשֵּׁנִי מֵידָד וַתָּנַח עֲלֵהֶם הָרוּחַ וְהֵמָּה בַּכְּתֻבִים וְלֹא יָֽצְאוּ הָאֹהֱלָה וַיִּֽתְנַבְּאוּ בַּֽמַּחֲנֶֽה: וְאִשְׁתַּאֲרוּ תְּרֵין גַבְרִין בְּמַשְׁרִיתָא שׁוּם חָד אֶלְדָד וְשׁוּם תִּנְיָנָא מֵידָד וּשְׁרַת עֲלֵיהוֹן רוּחַ נְבוּאָה וְאִנוּן בַּכְּתִיבַיָא וְלָא נְפָקוּ לְמַשְׁכְּנָא וְאִתְנַבִּיאוּ בְּמַשְׁרִיתָא:

 רש''י   וישארו שני אנשים. מאותן שנבחרו. אמרו אין אנו כדאין לגדלה זו: והמה בכתבים. במבוררים שבהם לסנהדרין, ונכתבו כלם נקובים בשמות, ועל ידי גורל, לפי שהחשבון עולה לשנים עשר שבטים, ששה ששה לכל שבט ושבט חוץ משני שבטים שאין מגיע אליהם אלא חמשה חמשה. אמר משה, אין שבט שומע לי לפחות משבטו זקן אחד. מה עשה, נטל שבעים ושנים פתקין וכתב על שבעים זקן, ועל שנים חלק וברר מכל שבט ושבט ששה, והיו שבעים ושנים. אמר להם טלו פתקיכם מתוך קלפי, מי שעלה בידו זקן, נתקדש, ומי שעלה בידו חלק אמר לו המקום לאחפץ בך:

(כז) וַיָּרָץ הַנַּעַר וַיַּגֵּד לְמֹשֶׁה וַיֹּאמַר אֶלְדָּד וּמֵידָד מִֽתְנַבְּאִים בַּֽמַּחֲנֶֽה: וּרְהַט עוּלֵמָא וְחַוֵי לְמשֶׁה וַאֲמַר אֶלְדָד וּמֵידָד מִתְנַבְּאִין בְּמַשְׁרִיתָא:

 רש''י   וירץ הנער. יש אומרים גרשום בן משה היה:

(כח) וַיַּעַן יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן מְשָׁרֵת מֹשֶׁה מִבְּחֻרָיו וַיֹּאמַר אֲדֹנִי מֹשֶׁה כְּלָאֵֽם: וַאֲתֵב יְהוֹשֻׁעַ בַּר נוּן מְשֻׁמְשִׁנֵהּ דְמשֶׁה מֵעוּלֵמוֹהִי וַאֲמַר רִבּוֹנִי משֶׁה אֲסָרִנוּן:

 רש''י   כלאם. הטל עליהם צרכי צבור והם כלים מאליהם. דבר אחר תנם אל בית הכלא, לפי שהיו מתנבאים משה מת ויהושע מכניס את ישראל לארץ:

(כט) וַיֹּאמֶר לוֹ מֹשֶׁה הַֽמְקַנֵּא אַתָּה לִי וּמִי יִתֵּן כָּל עַם יְהֹוָה נְבִיאִים כִּֽי יִתֵּן יְהֹוָה אֶת רוּחוֹ עֲלֵיהֶֽם: וַאֲמַר לֵהּ משֶׁה הֲקִנְאָתִי אַתְּ מְקַנֵא לִי רְעֵינָא פוּן דִיהוֹן כָּל עַמָא דַיְיָ נְבִיאִין אֲרֵי יִתֵּן יְיָ יָת רוּחַ נְבוּאֲתֵהּ עֲלֵיהוֹן:

 רש''י   המקנא אתה לי. הקנאי אתה לי הקנאתי אתה מקנא: לי. כמו בשבילי. כל לשון קנאה אדם הנותן לב על הדבר או לנקום או לעזור אינפרינמינ''ט בלע''ז אוחז בעבי המשא:

(ל)  שביעי  וַיֵּֽאָסֵף מֹשֶׁה אֶל הַֽמַּחֲנֶה הוּא וְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵֽל: וְאִתְכְּנֵשׁ משֶׁה לְמַשְׁרִיתָא הוּא וְסָבֵי יִשְׂרָאֵל:

 רש''י   ויאסף משה. מפתח אהל מועד: אל המחנה. נכנסו איש לאהלו: ויאסף. לשון כניסה אל הבית, כמו (דברים כב, ב) ואספתו אל תוך ביתך, ואב לכלם (תהלים לט) יצבר ולא ידע מי אספם, מלמד שלא הביא עליהם פרענות עד שנכנסו הצדיקים איש לאהלו:

(לא) וְרוּחַ נָסַע מֵאֵת יְהֹוָה וַיָּגָז שַׂלְוִים מִן הַיָּם וַיִּטֹּשׁ עַל הַֽמַּחֲנֶה כְּדֶרֶךְ יוֹם כֹּה וּכְדֶרֶךְ יוֹם כֹּה סְבִיבוֹת הַֽמַּחֲנֶה וּכְאַמָּתַיִם עַל פְּנֵי הָאָֽרֶץ: וְרוּחָא נְטַל מִן קֳדָם יְיָ וְאַפְרַח שְׂלָיו מִן יַמָא וּרְמָא עַל מַשְׁרִיתָא כְּמַהֲלַךְ יוֹמָא לְכָא וּכְמַהֲלַךְ יוֹמָא לְכָא סְחוֹר סְחוֹר לְמַשְׁרִיתָא וּכְרוּם תַּרְתֵּין אַמִין עַל אַפֵּי אַרְעָא:

 רש''י   ויגז. ויפריח, וכן (תהלים צ, י) כי גז חיש, וכן (נחום א, יב) נגזו ועבר: ויטש. ויפשוט, כמו (שמואל א' ל, טז) והנה נטשים על פני כל הארץ, (יחזקאל כט, ה) ונטשתיך המדברה: וכאמתים. פורחות בגובה עד שהן כנגד לבו של אדם, כדי שלא יהא טורח באסיפתן לא להגביה ולא לשחות:

(לב) וַיָּקָם הָעָם כָּל הַיּוֹם הַהוּא וְכָל הַלַּיְלָה וְכֹל יוֹם הַֽמָּחֳרָת וַיַּֽאַסְפוּ אֶת הַשְּׂלָו הַמַּמְעִיט אָסַף עֲשָׂרָה חֳמָרִים וַיִּשְׁטְחוּ לָהֶם שָׁטוֹחַ סְבִיבוֹת הַֽמַּחֲנֶֽה: וְקָם עַמָא כָּל יוֹמָא הַהוּא וְכָל לֵילְיָא וְכָל יוֹמָא דְבַתְרוֹהִי וּכְנָשׁוּ יָת שְׂלָיו דְאַזְעַר כְּנַשׁ עַשְׂרָא דְגוֹרִין וּשְׁטָחוּ לְהוֹן מַשְׁטִיחִין סְחוֹר סְחוֹר לְמַשְׁרִיתָא:

 רש''י   הממעיט. מי שאוסף פחות מכלם, העצלים והחגרים, אסף עשרה חמרים: וישטחו. עשו אותן משטיחין משטיחין:

(לג) הַבָּשָׂר עוֹדֶנּוּ בֵּין שִׁנֵּיהֶם טֶרֶם יִכָּרֵת וְאַף יְהֹוָה חָרָה בָעָם וַיַּךְ יְהֹוָה בָּעָם מַכָּה רַבָּה מְאֹֽד: בִּשְׂרָא עַד כְּעַן בֵּין שִׁנֵיהוֹן עַד לָא פְסַק וְרָגְזָא דַיְיָ תְּקֵיף בְּעַמָא וּקְטַל יְיָ בְּעַמָא קְטוֹל סַגִי לַחֲדָא:

 רש''י   טרם יכרת. כתרגומו עד לא פסק. דבר אחר אינו מספיק לפסקו בשניו עד שנשמתו יוצאה:

(לד) וַיִּקְרָא אֶת שֵֽׁם הַמָּקוֹם הַהוּא קִבְרוֹת הַֽתַּאֲוָה כִּי שָׁם קָֽבְרוּ אֶת הָעָם הַמִּתְאַוִּֽים: וּקְרָא יָת שְׁמָא דְאַתְרָא הַהוּא קִבְרֵי דִמְשַׁאֲלֵי אֲרֵי תַמָן קְבָרוּ יָת עַמָא דְשָׁאִילוּ: (לה) מִקִּבְרוֹת הַֽתַּאֲוָה נָֽסְעוּ הָעָם חֲצֵרוֹת וַיִּֽהְיוּ בַּֽחֲצֵרֽוֹת: (פ) מִקִבְרֵי דִמְשַׁאֲלֵי נְטָּלוּ עַמָא לַחֲצֵרוֹת וַהֲווֹ בַּחֲצֵרוֹת: יב (א) וַתְּדַבֵּר מִרְיָם וְאַֽהֲרֹן בְּמֹשֶׁה עַל אֹדוֹת הָֽאִשָּׁה הַכֻּשִׁית אֲשֶׁר לָקָח כִּֽי אִשָּׁה כֻשִׁית לָקָֽח: וּמַלֵלַת מִרְיָם וְאַהֲרֹן בְּמשֶׁה עַל עֵסַק אִתְּתָא שַׁפִּרְתָּא דִי נְסִיב אֲרֵי אִתְּתָא שַׁפֻּרְתָּא דִנְסִיב רָחִיק:

 רש''י   ותדבר. אין דבור בכל מקום אלא לשון קשה, וכן הוא אומר (בראשית מב, ל) דבר האיש אדני הארץ אתנו קשות, ואין אמירה בכל מקום אלא לשון תחנונים, וכן הוא אומר (בראשית יט, ז) ויאמר אל נא אחי תרעו, (במדבר יב, ו) ויאמר שמעו נא דברי, כל נא לשון בקשה: ותדבר מרים ואהרן. היא פתחה בדבור תחלה, לפיכך הקדימה הכתוב תחלה, ומנין היתה יודעת מרים שפרש משה מן האשה, רבי נתן אומר, מרים היתה בצד צפורה בשעה שנאמר למשה אלדד ומידד מתנבאים במחנה, כיון ששמעה צפורה, אמרה אוי לנשותיהן של אלו אם הם נזקקים לנבואה שיהיו פורשין מנשותיהן כדרך שפרש בעלי ממני, ומשם ידעה מרים והגידה לאהרן. ומה מרים שלא נתכונה לגנותו, כך נענשה, קל וחמר למספר בגנותו של חברו: האשה הכשית. מגיד שהכל מודים ביפיה, כשם שהכל מודים בשחרותו של כושי: כושית. בגימטריא יפת מראה: על אדות האשה. על אודות גרושיה: כי אשה כשית לקח. מה תלמוד לומר, אלא יש לך אשה נאה ביפיה ואינה נאה במעשיה, במעשיה ולא ביפיה, אבל זאת נאה בכל: האשה הכשית. על שם נויה נקראת כושית כאדם הקורא את בנו נאה כושי, כדי שלא תשלט בו עין רעה: כי אשה כשית לקח. ועתה גרשה:

(ב) וַיֹּֽאמְרוּ הֲרַק אַךְ בְּמֹשֶׁה דִּבֶּר יְהֹוָה הֲלֹא גַּם בָּנוּ דִבֵּר וַיִּשְׁמַע יְהֹוָֽה: וַאֲמָרוּ הַלְחוֹד בְּרַם בְּמשֶׁה מַלִיל יְיָ הֲלָא אַף עִמָנָא מַלִיל וּשְׁמִיעַ קֳדָם יְיָ:

 רש''י   הרק אך. עמו לבדו דבר ה': הלא גם בנו דבר. ולא פרשנו מדרך ארץ:

(ג) וְהָאִישׁ מֹשֶׁה (ענו) עָנָיו מְאֹד מִכֹּל הָֽאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָֽאֲדָמָֽה: (ס) וְגַבְרָא משֶׁה עִנְוְתָן לַחֲדָא מִכֹּל אֱנָשָׁא דִי עַל אַפֵי אַרְעָא:

 רש''י   ענו. שפל וסבלן:

(ד) וַיֹּאמֶר יְהֹוָה פִּתְאֹם אֶל מֹשֶׁה וְאֶֽל אַהֲרֹן וְאֶל מִרְיָם צְאוּ שְׁלָשְׁתְּכֶם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וַיֵּֽצְאוּ שְׁלָשְׁתָּֽם: וַאֲמַר יְיָ בִּתְכֵּף לְמשֶׁה וּלְאַהֲרֹן וּלְמִרְיָם פּוּקוּ תְלָתֵיכוֹן לְמַשְׁכַּן זִמְנָא וּנְפָקוּ תְּלָתֵיהוֹן:

 רש''י   פתאם. נגלה עליהם פתאם, והם טמאים בדרך ארץ, והיו צועקים מים מים, להודיעם שיפה עשה משה שפרש מן האשה, מאחר שנגלית עליו שכינה תדיר ואין עת קבועה לדבור: צאו שלשתכם. מגיד ששלשתן נקראו בדבור אחד, מה שאי אפשר לפה לומר ולאזן לשמוע:

(ה) וַיֵּרֶד יְהֹוָה בְּעַמּוּד עָנָן וַֽיַּעֲמֹד פֶּתַח הָאֹהֶל וַיִּקְרָא אַֽהֲרֹן וּמִרְיָם וַיֵּֽצְאוּ שְׁנֵיהֶֽם: וְאִתְגְלֵי יְיָ בְּעַמוּדָא דַעֲנָנָא וְקָם בִּתְרַע מַשְׁכְּנָא וּקְרָא אַהֲרֹן וּמִרְיָם וּנְפָקוּ תַּרְוֵיהוֹן:

 רש''י   בעמוד ענן. יצא יחידי, שלא כמדת בשר ודם. מלך בשר ודם כשיוצא למלחמה יוצא באכלוסין, וכשיוצא לשלום יוצא במועטים, ומדת הקדוש ברוך הוא יוצא למלחמה יחידי, שנאמר (שמות טו, ג) ה' איש מלחמה, ויוצא לשלום באכלוסין, שנאמר (תהלים סח, יח) רכב אלהים רבתים אלפי שנאן: ויקרא אהרן ומרים. שהיו נמשכין ויוצאין מן החצר לקראת הדבור: ויצאו שניהם. ומפני מה משכן והפרידן ממשה, לפי שאומרים מקצת שבחו של אדם בפניו וכלו שלא בפניו, וכן מצינו בנח, שלא בפניו נאמר (בראשית ו, ט) איש צדיק תמים, ובפניו נאמר (בראשית ז, א) כי אתך ראיתי צדיק לפני. דבר אחר שלא ישמע בנזיפתו של אהרן:

(ו) וַיֹּאמֶר שִׁמְעוּ נָא דְבָרָי אִם יִֽהְיֶה נְבִיאֲכֶם יְהֹוָה בַּמַּרְאָה אֵלָיו אֶתְוַדָּע בַּֽחֲלוֹם אֲדַבֶּר בּֽוֹ: וַאֲמַר שְׁמָעוּ כְעַן פִּתְגָמָי אִם יְהוֹן לְכוֹן נְבִיאִין אֲנָא יְיָ בְּחֶזְוָן אֲנָא מִתְגְלֵי לְהוֹן בְּחֶלְמִין אֲנָא מְמַלֵל עִמְהוֹן:

 רש''י   שמעו נא דברי. אין נא אלא לשון בקשה: אם יהיה נביאכם. אם יהיו לכם נביאים: ה' במראה אליו אתודע. שכינת שמי אין נגלית עליו באספקלריא המאירה אלא בחלום וחזיון:

(ז) לֹא כֵן עַבְדִּי מֹשֶׁה בְּכָל בֵּיתִי נֶֽאֱמָן הֽוּא: לָא כֵן עַבְדִי משֶׁה בְּכָל בֵּיתִי מְהֵימָן הוּא: (ח) פֶּה אֶל פֶּה אֲדַבֶּר בּוֹ וּמַרְאֶה וְלֹא בְחִידֹת וּתְמֻנַת יְהֹוָה יַבִּיט וּמַדּוּעַ לֹא יְרֵאתֶם לְדַבֵּר בְּעַבְדִּי בְמֹשֶֽׁה: מַמְלַל עִם מַמְלַל מַלֶלְנָא עִמֵהּ בְּחֵזוּ וְלָא בְחִדְוָן וּדְמוּת יְקָרָא דַיְיָ מִסְתַּכַּל וּמָא דֵין לָא דְחֶלְתּוּן לְמַלָלָא בְּעַבְדִי בְמשֶׁה:

 רש''י   פה אל פה. אמרתי לו לפרוש מן האשה. והיכן אמרתי לו, בסיני (דברים ה, כז) לך אמר להם שובו לכם לאהליכם, ואתה פה עמד עמדי: ומראה ולא בחידת. מראה זה מראה דבור, שאני מפרש לו דבורי במראית פנים שבו ואיני סותמו לו בחידות, כענין שנאמר ליחזקאל (יחזקאל יז, ב) חוד חידה וגו' , יכול מראה שכינה, תלמוד לומר (שמות לג, כ) לא תוכל לראות את פני: ותמנת ה' יביט. זה מראה אחורים, כענין שנאמר (שמות לג, כג) וראית את אחרי: בעבדי במשה. אינו אומר בעבדי משה, אלא בעבדי במשה, בעבדי אף על פי שאינו משה, במשה אפלו אינו עבדי, כדאי הייתם לירא מפניו, וכל שכן שהוא עבדי ועבד מלך מלך, היה לכם לומר אין המלך אוהבו חנם. ואם תאמרו איני מכיר במעשיו, זו קשה מן הראשונה:

(ט) וַיִּֽחַר אַף יְהֹוָה בָּם וַיֵּלַֽךְ: וּתְקֵיף רוּגְזָא דַיְיָ בְּהוֹן וְאִסְתַּלֵק:

 רש''י   ויחר אף ה' בם וילך. מאחר שהודיעם סרחונם גזר עליהם נדוי, קל וחמר לבשר ודם שלא יכעס על חברו עד שיודיענו סרחונו:

(י) וְהֶֽעָנָן סָר מֵעַל הָאֹהֶל וְהִנֵּה מִרְיָם מְצֹרַעַת כַּשָּׁלֶג וַיִּפֶן אַֽהֲרֹן אֶל מִרְיָם וְהִנֵּה מְצֹרָֽעַת: וַעֲנָנָא אִסְתַּלַק מֵעִלָוֵי מַשְׁכְּנָא וְהָא מִרְיָם חַוְרָא כְּתַלְגָא וְאִתְפְּנֵי אַהֲרֹן לְוָת מִרְיָם וְהָא סְגִירָת:

 רש''י   והענן סר. ואחר כך והנה מרים מצרעת כשלג, משל למלך שאמר לפדגוג, רדה את בני, אבל לא תרדנו עד שאלך מאצלך, שרחמי עליו:

(יא) וַיֹּאמֶר אַֽהֲרֹן אֶל מֹשֶׁה בִּי אֲדֹנִי אַל נָא תָשֵׁת עָלֵינוּ חַטָּאת אֲשֶׁר נוֹאַלְנוּ וַֽאֲשֶׁר חָטָֽאנוּ: וַאֲמַר אַהֲרֹן לְמשֶׁה בְּבָעוּ רִבּוֹנִי לָא כְעַן תְּשַׁוִי עֲלָנָא חוֹבָא דְאִטְפַּשְׁנָא וְדִי סָרֲחְנָא:

 רש''י   נואלנו. כתרגומו לשון אויל:

(יב) אַל נָא תְהִי כַּמֵּת אֲשֶׁר בְּצֵאתוֹ מֵרֶחֶם אִמּוֹ וַיֵּֽאָכֵל חֲצִי בְשָֽׂרוֹ: לָא כְעַן תִּתְרַחֵק דָא מִבֵּינָנָא אֲרֵי אֲחַתָנָא הִיא צַלִי כְעַן עַל בִּסְרָא מִיתָא הָדֵין דִי בָהּ וְיִתָּסֵי:

 רש''י   אל נא תהי. אחותנו זו: כמת. שהמצורע חשוב כמת, מה מת מטמא בביאה, אף מצורע מטמא בביאה: אשר בצאתו מרחם אמו. אמנו היה לו לומר, אלא שכנה הכתוב. וכן חצי בשרו, חצי בשרנו היה לו לומר, אלא שכנה הכתוב. מאחר שיצאה מרחם אמנו היא לנו כאלו נאכל חצי בשרנו, כענין שנאמר (בראשית לז, כז) כי אחינו בשרנו הוא. ולפי משמעו אף הוא נראה כן, אין ראוי לאח להניח את אחותו להיות כמת: אשר בצאתו. מאחר שיצא זה מרחם אמו של זה שיש כח בידו לעזור ואינו עוזרו, הרי נאכל חצי בשרו, שאחיו בשרו הוא. דבר אחר אל נא תהי כמת, אם אינך רופאה בתפלה, מי מסגירה ומי מטהרה, אני אי אפשר לראותה, שאני קרוב ואין קרוב רואה את הנגעים, וכהן אחר אין בעולם, וזהו אשר בצאתו מרחם אמו:

(יג) וַיִּצְעַק מֹשֶׁה אֶל יְהֹוָה לֵאמֹר אֵל נָא רְפָא נָא לָֽהּ: (פ) וְצַלִי משֶׁה קֳדָם יְיָ לְמֵימָר אֱלָהָא בְּבָעוּ אַסֵי כְעַן יָתָהּ:

 רש''י   אל נא רפא נא לה. בא הכתוב ללמדך דרך ארץ, שהשואל דבר מחברו צריך לומר שנים או שלשה דברי תחנונים ואחר כן יבקש שאלותיו: לאמר. מה תלמוד לומר, אמר לו השיבני אם אתה מרפא אותה אם לאו, עד שהשיבו ואביה ירק ירק וגו' . רבי אלעזר בן עזריה אומר בארבעה מקומות בקש משה מלפני הקדוש ברוך הוא להשיבו אם יעשה שאלותיו אם לאו, כיוצא בו (שמות ו, יב) וידבר משה לפני ה' לאמר וגו' , מה תלמוד לומר לאמר, השיבני אם גואלם אתה אם לאו, עד שהשיבו עתה תראה וגו' . כיוצא בו (במדבר כז, טו. טז) וידבר משה אל ה' לאמר יפקד ה' אלהי הרוחות לכל בשר, השיבו קח לך (במד' כז, יח) . כיוצא בו (דברים ג) ואתחנן אל ה' בעת ההיא לאמר, השיבו רב לך: רפא נא לה. מפני מה לא האריך משה בתפלה, שלא יהיו ישראל אומרים אחותו נתונה בצרה והוא עומד ומרבה בתפלה [דבר אחר שלא יאמרו ישראל בשביל אחותו הוא מאריך בתפלה, אבל בשבילנו אינו מאריך בתפלה] :

(יד)  מפטיר  וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל מֹשֶׁה וְאָבִיהָ יָרֹק יָרַק בְּפָנֶיהָ הֲלֹא תִכָּלֵם שִׁבְעַת יָמִים תִּסָּגֵר שִׁבְעַת יָמִים מִחוּץ לַֽמַּחֲנֶה וְאַחַר תֵּֽאָסֵֽף: וַאֲמַר יְיָ לְמשֶׁה וְאִלוּ אָבוּהָא מִנְזַף נְזִיף בָּהּ הֲלָא תִתְכְּלֵם שַׁבְעָא יוֹמִין תִּסְתַּגֵר שַׁבְעָא יוֹמִין מִבָּרָא לְמַשְׁרִיתָא וּבָתַר כֵּן תִּתְכְּנֵשׁ:

 רש''י   ואביה ירק ירק בפניה. ואם אביה הראה לה פנים זועפות הלא תכלם שבעת ימים, קל וחמר לשכינה ארבעה עשר יום, אלא דיו לבא מן הדין להיות כנדון, לפיכך אף בנזיפתי תסגר שבעת ימים: ואחר תאסף. אומר אני כל האסיפות האמורות במצורעים על שם שהוא משלח מחוץ למחנה, וכשהוא נרפא נאסף אל המחנה לכך כתוב בו אסיפה לשון הכנסה:

(טו) וַתִּסָּגֵר מִרְיָם מִחוּץ לַֽמַּחֲנֶה שִׁבְעַת יָמִים וְהָעָם לֹא נָסַע עַד הֵֽאָסֵף מִרְיָֽם: וְאִסְתְּגָרַת מִרְיָם מִבָּרָא לְמַשְׁרִיתָא שַׁבְעָא יוֹמִין וְעַמָא לָא נְטַל עַד דְאִתְכְּנֵשַׁת מִרְיָם:

 רש''י   והעם לא נסע. זה הכבוד חלק לה המקום בשביל שעה אחת שנתעכבה למשה כשהשלך ליאור, שנאמר (שמות ב, ד) ותתצב אחותו מרחק וגו' :

(טז) וְאַחַר נָֽסְעוּ הָעָם מֵֽחֲצֵרוֹת וַֽיַּחֲנוּ בְּמִדְבַּר פָּארָֽן: (פפפ) וּבָתַר כֵּן נְטָלוּ עַמָא מֵחֲצֵרוֹת וּשְׁרוֹ בְּמַדְבְּרָא דְפָארָן: פפפ:

---

הפטרת בהעלותך - זכריה ב

(יד) רָנִּי וְשִׂמְחִי בַּת צִיּוֹן כִּי הִנְנִי בָא וְשָׁכַנְתִּי בְתוֹכֵךְ נְאֻם יְהוָה: (טו) וְנִלְווּ גוֹיִם רַבִּים אֶל יְהוָה בַּיּוֹם הַהוּא וְהָיוּ לִי לְעָם וְשָׁכַנְתִּי בְתוֹכֵךְ וְיָדַעַתְּ כִּי יְהוָה צְבָאוֹת שְׁלָחַנִי אֵלָיִךְ: (טז) וְנָחַל יְהוָה אֶת יְהוּדָה חֶלְקוֹ עַל אַדְמַת הַקֹּדֶשׁ וּבָחַר עוֹד בִּירוּשָׁלִָם: (יז) הַס כָּל בָּשָׂר מִפְּנֵי יְהוָה כִּי נֵעוֹר מִמְּעוֹן קָדְשׁוֹ: ג (א) וַיַּרְאֵנִי אֶת יְהוֹשֻׁעַ הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל עֹמֵד לִפְנֵי מַלְאַךְ יְהוָה וְהַשָּׂטָן עֹמֵד עַל יְמִינוֹ לְשִׂטְנוֹ: (ב) וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל הַשָּׂטָן יִגְעַר יְהוָה בְּךָ הַשָּׂטָן וְיִגְעַר יְהוָה בְּךָ הַבֹּחֵר בִּירוּשָׁלִָם הֲלוֹא זֶה אוּד מֻצָּל מֵאֵשׁ: (ג) וִיהוֹשֻׁעַ הָיָה לָבֻשׁ בְּגָדִים צוֹאִים וְעֹמֵד לִפְנֵי הַמַּלְאָךְ: (ד) וַיַּעַן וַיֹּאמֶר אֶל הָעֹמְדִים לְפָנָיו לֵאמֹר הָסִירוּ הַבְּגָדִים הַצֹּאִים מֵעָלָיו וַיֹּאמֶר אֵלָיו רְאֵה הֶעֱבַרְתִּי מֵעָלֶיךָ עֲוֹנֶךָ וְהַלְבֵּשׁ אֹתְךָ מַחֲלָצוֹת: (ה) וָאֹמַר יָשִׂימוּ צָנִיף טָהוֹר עַל רֹאשׁוֹ וַיָּשִׂימוּ הַצָּנִיף הַטָּהוֹר עַל רֹאשׁוֹ וַיַּלְבִּשֻׁהוּ בְּגָדִים וּמַלְאַךְ יְהוָה עֹמֵד: (ו) וַיָּעַד מַלְאַךְ יְהוָה בִּיהוֹשֻׁעַ לֵאמֹר: (ז) כֹּה אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת אִם בִּדְרָכַי תֵּלֵךְ וְאִם אֶת מִשְׁמַרְתִּי תִשְׁמֹר וְגַם אַתָּה תָּדִין אֶת בֵּיתִי וְגַם תִּשְׁמֹר אֶת חֲצֵרָי וְנָתַתִּי לְךָ מַהְלְכִים בֵּין הָעֹמְדִים הָאֵלֶּה: (ח) שְׁמַע נָא יְהוֹשֻׁעַ הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל אַתָּה וְרֵעֶיךָ הַיֹּשְׁבִים לְפָנֶיךָ כִּי אַנְשֵׁי מוֹפֵת הֵמָּה כִּי הִנְנִי מֵבִיא אֶת עַבְדִּי צֶמַח: (ט) כִּי הִנֵּה הָאֶבֶן אֲשֶׁר נָתַתִּי לִפְנֵי יְהוֹשֻׁעַ עַל אֶבֶן אַחַת שִׁבְעָה עֵינָיִם הִנְנִי מְפַתֵּחַ פִּתֻּחָהּ נְאֻם יְהוָה צְבָאוֹת וּמַשְׁתִּי אֶת עֲוֹן הָאָרֶץ הַהִיא בְּיוֹם אֶחָד: (י) בַּיּוֹם הַהוּא נְאֻם יְהוָה צְבָאוֹת תִּקְרְאוּ אִישׁ לְרֵעֵהוּ אֶל תַּחַת גֶּפֶן וְאֶל תַּחַת תְּאֵנָה: ד (א) וַיָּשָׁב הַמַּלְאָךְ הַדֹּבֵר בִּי וַיְעִירֵנִי כְּאִישׁ אֲשֶׁר יֵעוֹר מִשְּׁנָתוֹ: (ב) וַיֹּאמֶר אֵלַי מָה אַתָּה רֹאֶה (ויאמר) וָאֹמַר רָאִיתִי וְהִנֵּה מְנוֹרַת זָהָב כֻּלָּהּ וְגֻלָּהּ עַל רֹאשָׁהּ וְשִׁבְעָה נֵרֹתֶיהָ עָלֶיהָ שִׁבְעָה וְשִׁבְעָה מוּצָקוֹת לַנֵּרוֹת אֲשֶׁר עַל רֹאשָׁהּ: (ג) וּשְׁנַיִם זֵיתִים עָלֶיהָ אֶחָד מִימִין הַגֻּלָּה וְאֶחָד עַל שְׂמֹאלָהּ: (ד) וָאַעַן וָאֹמַר אֶל הַמַּלְאָךְ הַדֹּבֵר בִּי לֵאמֹר מָה אֵלֶּה אֲדֹנִי: (ה) וַיַּעַן הַמַּלְאָךְ הַדֹּבֵר בִּי וַיֹּאמֶר אֵלַי הֲלוֹא יָדַעְתָּ מָה הֵמָּה אֵלֶּה וָאֹמַר לֹא אֲדֹנִי: (ו) וַיַּעַן וַיֹּאמֶר אֵלַי לֵאמֹר זֶה דְּבַר יְהוָה אֶל זְרֻבָּבֶל לֵאמֹר לֹא בְחַיִל וְלֹא בְכֹחַ כִּי אִם בְּרוּחִי אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת: (ז) מִי אַתָּה הַר הַגָּדוֹל לִפְנֵי זְרֻבָּבֶל לְמִישֹׁר וְהוֹצִיא אֶת הָאֶבֶן הָרֹאשָׁה תְּשֻׁאוֹת חֵן חֵן לָהּ:

אחר קריאת פרשת השבוע שנים מקרא ואחד תרגום והפטרה, ומזמור ה' מלך גאות לבש או מזמור שיר ליום השבת וה' מלך, יצל''ח דברו משנה והלכה מסדר טהרות שהוא נגד היסוד בחינת היום.

---

משנה אהלות פרק י

א. אֲרֻבָּה שֶׁהִיא בְתוֹךְ הַבַּיִת וְיֵשׁ בָּהּ פּוֹתֵחַ טֶפַח, טֻמְאָה בַבַּיִת, כְּנֶגֶד אֲרֻבָּה טָהוֹר. טֻמְאָה כְנֶגֶד אֲרֻבָּה, הַבַּיִת טָהוֹר. הַטֻּמְאָה בֵּין בַּבַּיִת וּבֵין כְּנֶגֶד אֲרֻבָּה, נָתַן אֶת רַגְלוֹ מִלְמַעְלָן, עֵרַב אֶת הַטֻּמְאָה. מִקְצָת טֻמְאָה בַבַּיִת וּמִקְצָתָהּ כְּנֶגֶד אֲרֻבָּה, הַבַּיִת טָמֵא, וּכְנֶגֶד הַטֻּמְאָה טָמֵא:

 ברטנורה   (א) ארובה שהיא בתוך הבית. ומגולה לאויר שאין עליה גג מלמעלה: כנגד ארובה טהור. כלים המונחים למטה בארץ כנגד הארובה ורואים פני הרקיע, טהורים: מלמעלן. על פי הארובה: עירב את הטומאה. והכל טמא, הבית טמא והנותן רגלו גם כן טמא: וכנגד הטומאה טמא. שהזית נמשך לכאן ולכאן:

ב. אֵין בָּאֲרֻבָּה פּוֹתֵחַ טֶפַח, טֻמְאָה בַבַּיִת, כְּנֶגֶד אַרֻבָּה טָהוֹר. טֻמְאָה כְנֶגֶד אֲרֻבָּה, הַבַּיִת טָהוֹר. הַטֻּמְאָה בַבַּיִת, נָתַן אֶת רַגְלוֹ מִלְמַעְלָן, טָהוֹר. הַטֻּמְאָה כְנֶגֶד אֲרֻבָּה, נָתַן אֶת רַגְלוֹ מִלְמַעְלָן, רַבִּי מֵאִיר מְטַמֵּא. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אִם טֻמְאָה קָדְמָה אֶת רַגְלוֹ, טָמֵא. וְאִם רַגְלוֹ קָדְמָה אֶת הַטֻּמְאָה, טָהוֹר. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, שְׁתֵּי רַגְלַיִם זוֹ עַל גַּב זוֹ שֶׁקָּדְמוּ אֶת הַטֻּמְאָה, מָשַׁךְ הָרִאשׁוֹן אֶת רַגְלוֹ וְנִמְצָא רַגְלוֹ שֶׁל שֵׁנִי שָׁם, טָהוֹר, מִפְּנֵי שֶׁקָּדְמָה רַגְלוֹ שֶׁל רִאשׁוֹן אֶת הַטֻּמְאָה:

 ברטנורה   (ב) אין בארובה פותח טפח. הא קא משמע לן דאפילו בפחות מטפח לא אמרינן בטומאה לבוד: נתן את רגלו. טהור הנותן. דכסתום דמי לגביה. שאין טומאה נכנסת לאוהל ולא יוצאה ממנו בפחות מפותח טפח: אם טומאה קדמה את רגלו טמא. שהרי בעת שנתן רגלו האהיל על הטומאה: ואם רגלו קדמה את הטומאה טהור. שקודם שבאה הטומאה כבר נעשה אוהל סתום ובשעה שנכנסת בו הטומאה אין שם בארובה פותח טפח כדי שתצא ממנו הטומאה: שתי רגלים זו על גב זו. של שני אנשים, ונתן הראשון רגלו על פי הארובה ורגל של שני מונחת על רגלו של ראשון, ואחר כך נכנסה טומאה בבית תחת הארובה, ואחר כך הסיר הראשון את רגלו ונמצאת רגל השני מונחת על פי הארובה, אע''פ ששני זה האהיל על הטומאה כשהסיר הראשון את רגלו, השני טהור, מפני שקדמה רגלו של ראשון את הטומאה. ואין הלכה כר' שמעון ולא כר' מאיר:

ג. מִקְצָת טֻמְאָה בַבַּיִת וּמִקְצָתָהּ כְּנֶגֶד אֲרֻבָּה, הַבַּיִת טָמֵא, וּכְנֶגֶד הַטֻּמְאָה טָמֵא, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, הַבַּיִת טָמֵא, כְּנֶגֶד הַטֻּמְאָה טָהוֹר. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, אִם יֵשׁ בַּטֻּמְאָה כְּדֵי שֶׁתֵּחָלֵק וּתְטַמֵּא אֶת הַבַּיִת וּתְטַמֵּא כְנֶגֶד הַטֻּמְאָה, טָמֵא. וְאִם לָאו, הַבַּיִת טָמֵא, כְּנֶגֶד הַטֻּמְאָה טָהוֹר:

 ברטנורה   (ג) כנגד ארובה. בארובה שאין בה פותח טפח: וכנגד הטומאה טמא. היינו המאהיל על הטומאה: כדי שתחלק. שיהיה במקצת הטומאה שיעור כדי לטמא באוהל, דהיינו שיהיה בכולה שני זיתים או יותר. והלכה כר' יוסי:

ד. אֲרֻבּוֹת זוֹ עַל גַּב זוֹ וְיֵשׁ בָּהֶן פּוֹתֵחַ טֶפַח, טֻמְאָה בַבַּיִת, כְּנֶגֶד אֲרֻבּוֹת טָהוֹר. טֻמְאָה כְנֶגֶד אֲרֻבּוֹת, הַבַּיִת טָהוֹר. הַטֻּמְאָה בֵּין בַּבַּיִת בֵּין כְּנֶגֶד אֲרֻבּוֹת, נָתַן דָּבָר שֶׁהוּא מְקַבֵּל טֻמְאָה, בֵּין מִלְמַעְלָן בֵּין מִלְּמַטָּן, הַכֹּל טָמֵא. וְדָבָר שֶׁאֵינוֹ מְקַבֵּל טֻמְאָה, מִמֶּנּוּ וּלְמַטָּן, טָמֵא. מִמֶּנּוּ וּלְמַעְלָן, טָהוֹר:

 ברטנורה   (ד) ארובות זו על גב זו. כגון שיש ארובה בין בית לעליה ויש עוד ארובה אחרת בגג העליה מכוונת כנגדה, ובכל אחת ואחת פותח טפח: בין מלמעלן. בארובה העליונה: בין מלמטן. בארובה התחתונה: הכל טמא. אפילו מה שבעלייה, אע''פ שנתן בתחתונה ולא בעליונה, דכיון דדבר המקבל טומאה היא ואין חוצץ בפני הטומאה שבבית, רואין אותו כאילו הוא נתון בפי הארובה העליונה ועירב את הטומאה: ממנו ולמטן טמא. דנעשה אוהל סתום וכל מה שבתוכו טמא: ממנו ולמעלן טהור. דחוצץ בפני הטומאה:

ה. אֵין בָּאֲרֻבּוֹת פּוֹתֵחַ טֶפַח, טֻמְאָה בַבַּיִת, כְּנֶגֶד אֲרֻבּוֹת טָהוֹר. טֻמְאָה כְנֶגֶד אֲרֻבּוֹת, הַבַּיִת טָהוֹר. הַטֻּמְאָה בַבַּיִת, נָתַן בֵּין דָּבָר שֶׁהוּא מְקַבֵּל טֻמְאָה בֵּין דָּבָר שֶׁאֵינוֹ מְקַבֵּל טֻמְאָה, בֵּין מִלְמַעְלָן בֵּין מִלְּמַטָּן, אֵין טָמֵא אֶלָּא הַתַּחְתּוֹן. הַטֻּמְאָה כְנֶגֶד אֲרֻבּוֹת, נָתַן דָּבָר שֶׁהוּא מְקַבֵּל טֻמְאָה, בֵּין מִלְמַעְלָן בֵּין מִלְּמַטָּן, הַכֹּל טָמֵא. וְדָבָר שֶׁאֵינוֹ מְקַבֵּל טֻמְאָה, בֵּין מִלְמַעְלָן בֵּין מִלְּמַטָּן, אֵין טָמֵא אֶלָּא תַחְתּוֹן:

 ברטנורה   (ה) אין טמא אלא התחתון. דכיון דטומאה בבית שלא כנגד ארובה, אין טומאה יוצאה בפחות מטפח, וטהורה העלייה אע''פ שארובה של עלייה סתומה: הכל טמא. דכיון דטומאה כנגד ארובות ודבר טמא אינו חוצץ, רואין אותו כאילו הוא נתון בפי הארובה העליונה ועירב את הטומאה:

ו. אֲרֻבָּה שֶׁהִיא בְתוֹךְ הַבַּיִת וּקְדֵרָה נְתוּנָה תַחְתֶּיהָ שֶׁאִם תַּעֲלֶה אֵין שִׂפְתוֹתֶיהָ נוֹגְעוֹת בָּאֲרֻבָּה, טֻמְאָה תַחְתֶּיהָ, בְּתוֹכָהּ אוֹ עַל גַּבָּהּ, טֻמְאָה בוֹקַעַת וְעוֹלָה, בוֹקַעַת וְיוֹרֶדֶת. הָיְתָה גְבוֹהָה מִן הָאָרֶץ טֶפַח, טֻמְאָה תַחְתֶּיהָ, אוֹ בַבַּיִת, תַּחְתֶּיהָ וְהַבַּיִת, טָמֵא. תּוֹכָהּ וְגַבָּהּ, טָהוֹר. בְּתוֹכָהּ אוֹ עַל גַּבָּהּ, הַכּל טָמֵא:

 ברטנורה   (ו) ארובה. שהיא רואה את האויר: וקדרה נתונה תחתיה. בארץ כנגד הארובה, ואינה רחבה כל כך שאם תעלה כנגד הארובה שיהיו שפתותיה נוגעות בארובה אלא יוצאת ונכנסת בריוח: טומאה בוקעת ועולה. והבית טהור, וכל המאהיל עליה שלא כנגד הטומאה טהור. אבל כנגד הטומאה טמא. דאע''ג דאין כלי חרס מיטמא מגבו, הכא דטומאה בוקעת, תוכה נמי טמא אע''ג דטומאה תחתיה. וכל מה שבקדירה טמא ואפילו שלא כנגד הטומאה: תחתיה והבית טמא. שהקדירה מאהלת על הטומאה הואיל וגבוהה טפח: תוכה וגבה טהור. שהקדירה חוצצת בפני הטומאה ומצלת עם דפנות אהלים: בתוכה או על גבה הכל טמא. תוכה וגבה ותחתיה והבית, דטומאה שעל גבה בוקעת תחתיה, והרי גבוהה טפח, ושוב אין מצלת כיון דקדירה טמאה:

ז. הָיְתָהּ נְתוּנָה בְצַד הָאִסְקֻפָּה שֶׁאִם תַּעֲלֶה הִיא נוֹגַעַת בַּמַּשְׁקוֹף פּוֹתֵחַ טֶפַח, טֻמְאָה תַחְתֶּיהָ, בְּתוֹכָהּ אוֹ עַל גַּבָּהּ, טֻמְאָה בוֹקַעַת וְעוֹלָה, בּוֹקַעַת וְיוֹרֶדֶת. הָיְתָה גְבוֹהָה מִן הָאָרֶץ טֶפַח, טֻמְאָה תַחְתֶּיהָ אוֹ בַבַּיִת, תַּחְתֶּיהָ וְהַבַּיִת טָמֵא, תּוֹכָהּ וְגַבָּהּ טָהוֹר. בְּתוֹכָהּ אוֹ עַל גַּבָּהּ, הַכֹּל טָמֵא. שֶׁאִם תַּעֲלֶה אֵינָהּ נוֹגַעַת בַּשְּׁקוֹף פּוֹתֵחַ טֶפַח, אוֹ מֻדְבֶּקֶת בַּשְּׁקוֹף, טֻמְאָה תַחְתֶּיהָ, אֵין טָמֵא אֶלָּא תַחְתֶּיהָ:

 ברטנורה   (ז) היתה נתונה. אקדירה קאי: בצד האסקופה. שהיתה מונחת על האסקופה מבחוץ ומשוכה לפנים כל כך שאם תעלה יש ממנה טפח תחת המשקוף, וכגון שהקדירה רחבה מלמטה הרבה וצרה מלמעלה כלפי פיה, דכי קיימא טפח תחת המשקוף עדיין כל פיה לחוץ: טומאה תחתיה. ברצוצה איירי: בוקעת ועולה. והבית טהור. וכגון שהטומאה מן המשקוף ולחוץ. דאי בטפח המשוך לפנים, היה הבית טמא: תחתיה והבית טמא. כיון דאיכא טפח ממנה לפנים שמביא את הטומאה לבית: תוכה וגבה טהור. דנצולת עם דופן הבית: הכל טמא. דנטמאה הקדירה ואינה חוצצת, ורואין את הטומאה כאילו היא תחתיה והבית טמא: או מודבקת. שאין הקדרה תחת המשקוף כלל אלא למעלה דבוקה בצד המשקוף ואין רוחב דביקתה טפח: אין טמא אלא תחתיה. כיון דליכא טפח תחת המשקוף, אין מביא טומאה לבית, והבית ותוכה וגבה הכל טהור:

---

גמרא נדה דף כ''א ע''ב

בָּעָא מִינֵיהּ רִבִּי יִרְמִיָה מֵרִבִּי זֵירָא הָרוֹאָה דַם בִּשְׁפוֹפֶרֶת מַהוּ (ויקרא ט''ו) בִּבְשָׂרָהּ אָמַר רַחֲמָנָא וְלֹא בִּשְׁפוֹפֶרֶת אוֹ דִילְמָא הָאי בִּבְשָׂרָהּ מִיבְעֵי לֵיהּ שֶׁמְּטַמְּאָה מִבִּפְנִים כְּבַחוּץ. אָמַר לֵיהּ בִּבְשָׂרָהּ אָמַר רַחֲמָנָא וְלֹא בִּשְׁפוֹפֶרֶת דְּאִי בִּבְשָׂרָהּ מִיבְעֵי לֵיהּ שֶׁמְּטַמְּאָה מִבִּפְנִים כְּבַחוּץ. אִם כֵּן נֵימָא קְרָא (בְּבָשָׂר) מָאי בִּבְשָׂרָהּ שְׁמַע מִינָה תַּרְתֵּי. וְהָאָמַר רִבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי הַמַּפֶּלֶת חֲתִיכָה קוֹרְעָהּ אִם יֵשׁ בָּהּ דַּם אָגוּר טְמֵאָה. וְאִם לָאו טְהוֹרָה. הָכִי הַשְׁתָּא הָתָם דַּרְכָּהּ שֶׁל אִשָּׁה לִרְאוֹת דַּם בְּחַתִיכָה הָכָא אֵין דַּרְכָּה שֶׁל אִשָּׁה לִרְאוֹת דַּם בַּשְׁפוֹפֶרֶת:

 רש''י  בשפופרת. הכניס' קנה חלול באותו מקום ונמצא בתוכו דם: בבשרה. דם יהיה זבה בבשרה שיצא דרך כותלי בית הרחם ואין מפסיק והאי קרא בנדה כתיב ופרשה שניה נאמר בזבה ואשה כי יזוב זוב דמה וגו': שמטמאה בפנים כבחוץ. מאחר שיצא מן המקור לפרוזדור והעמידו כותליה מיד היא מטמאה משא''כ בזב ובעל קרי דאין מטמאין עד שתצא טומאתן לחוץ: אם יש בה דם אגור וכו'. ומאי שנא משפופרת: דרכה של אשה לראות דם בחתיכה. הילכך בבשרה קרינא ביה דמין במינו לא חייץ:

---

זוהר ויקהל דף ר''ג ע''א

פָּתַח רִבִּי יִצְחָק אַבַּתְרֵיה וְאָמַר וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה אֶת כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְגוֹמֵר. אַמָּאוּ כְנִישׁ לוֹן בְּגִין לְמִמְסַר לוֹן שַׁבָּת כְּמִלְּקָדְמִין דְהָא בְקַדְמֵיתָא עַד לָא עֲבָדוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל יַת עֶגְלָא מָסַר לוֹן אֶת הַשַּׁבָת וְדָא אִיהוּ דְלָא נְטָרוּ אִינוּן עֵרֶב רַב. כִיוַן דְשָׁמְעוּ בֵּינִי וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. אָמְרוּ וְאַנַּן מִלָּה דָא אִתְמַנַע מִינָן מִיַּד וַיִּקָהֵל הָעָם עַל אַהֲרֹן וְגוֹמֵר וְאִתְמְשָׁכוּ סַגִּיאִין אַבַתְרַיְיהוּ. לְבָתַר דְמִיתוּ אִינוּן דְמִיתוּ כְּנֵישׁ מֹשֶׁה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל בִלְחוֹדַיְיהוּ וִיהַב לוֹן שַׁבָּת כְּמִלְקָדְמִין הֲדָא הוּא דִכְתִיב שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה וְגוֹמֵר. לֹא תְבַעֲרוּ אֵשׁ בְּכָל מוֹשְׁבוֹתֵיכֶם הָכָא אִית רָזָא דְרָזִין לְאִינוּן דְיַדְעֵי חָכְמְתָא עִלָּאָה רָזָא דְשַׁבָּת הָא אוּקְמוּהָ חַבְרַיָיא אֲבָל רָזָא דָא אִתְמְסַר לְחַכִּימֵי עֶלְיוֹנִין דְהָא שַׁבָּת רָזָא עִלָּאָה הוּא:

 תרגום הזוהר  פָּתַח רַבִּי יִצְחָק אַחֲרָיו וְאָמַר, וַיַּקְהֵל מֹשֶה אֶת כָּל עֲדַת וגו'. לָמָה הִקְהִיל אוֹתָם. כְּדֵי לִמְסוֹר לָהֶם שַׁבָּת כְּמִקוֹדֶם. כִּי מִקוֹדֶם, מִטֶרֶם שֶׁעָשׂוּ יִשְׂרָאֵל אֶת הָעֵגֶל, מָסַר לָהֶם אֶת הַשַּׁבָּת. וְזֶה הוּא שֶׁלֹּא שָׁמְרוּ הָעֵרֶב רַב, כֵּיוָן שֶׁשָּׁמְעוּ בֵּינִי וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אָמְרוּ, וְאָנוּ, נִמְנַע מִמֶּנוּ הַדָּבָר הַזֶּה, מִיָּד וַיִּקָהֵל הָעָם עַל אַהֲרֹן וגו', דְּהַיְנוּ לַעֲשׂוֹת הָעֵגֶל, וְנִמְשְׁכוּ אַחֲרֵיהֶם רַבִּים. וְאַחַר שֶׁמֵּתוּ אֵלּוּ שֶׁמֵּתוּ מֵעוֹבְדֵי הָעֵגֶל, הִקְהִיל מֹשֶה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בִּלְבָד, וְנָתַן לָהֶם הַשַׁבָּת כְּמִקוֹדֶם. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב, שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה וְגוֹ'. לֹא תְבַעֲרוּ אֵשׁ בְּכָל וְגוֹ': כָּאן יֵשׁ סוֹדֵי סוֹדוֹת לְאֵלוּ שֶׁיוֹדְעִים חָכְמָה עֶלְיוֹנָה. סוֹד הַשַׁבָּת כְּבָר הֶעֱמִידוּהוּ הַחֲבֵרִים. אֲבָל סוֹד זֶה נִמְסָר לַחֲכָמִים הָעֶלְיוֹנִים, כִּי שַׁבָּת סוֹד עֶלְיוֹן הוּא.

---

הלכה פסוקה

הרמב''ם הלכות שבת פרק ט'

א. אֶחָד נָתַן אֶת הָאוּר וְאֶחָד נָתַן אֶת הָעֵצִים וְאֶחָד נָתַן אֶת הַקְּדֵירָה וְאֶחָד נָתַן אֶת הַמַּיִם וְאֶחָד נָתַן אֶת הַבָּשָׂר וְאֶחָד נָתַן אֶת הַתַּבְלִין וּבָא אַחֵר וְהִגִּיס כֻּלָּם חַיָּיבִים מִשּׁוּם מְבַשֵּׁל. שֶׁכָּל הָעוֹשֶׂה דָבָר מִצָרְכֵי הַבִּישׁוּל הֲרֵי זֶה מְבַשֵּׁל. אֲבָל אִם שָׁפַת אֶחָד אֶת הַקְּדֵירָה תְּחִלָּה וּבָא אַחֵר וְנָתַן אֶת הַמַּיִם וּבָא אַחֵר וְנָתַן אֶת הַבָּשָׂר וּבָא אַחֵר וְנָתַן אֶת הַתַּבְלִין וּבָא אַחֵר וְנָתַן אֶת הָאוּר וּבָא אַחֵר וְנָתַן עֵצִים עַל הָאוּר וּבָא אַחֵר וְהִגִּיס שְׁנַיִם הָאַחֲרוֹנִים בִּלְבַד חַיָּיבִין מִשּׁוּם מְבַשֵׁל: ב. הִנִּיחַ בָּשָׂר עַל גַּבֵּי גֶחָלִים אִם נִצְלָה בּוֹ כִּגְרוֹגֶרֶת אֲפִלּוּ בִּשְׁנַיִם וּשְׁלשָה מְקוֹמוֹת חַיָּיב. לֹא נִצְלָה בוֹ כִּגְרוֹגֶרֶת אֲבָל נִתְבַּשֵּׁל כֻּלּוֹ חֲצִי בִּישׁוּל חַיָּיב. נִתְבַּשֵּׁל חֲצִי בִּישׁוּל מִצַד אֶחָד פָּטוּר עַד שֶׁיַּהֲפֹךְ בּוֹ וְיִתְבַּשֵּׁל חֲצִי בִּישׁוּל מִשְּׁנֵי צְדָדָיו. שָׁכַח וְהִדְּבִּיק פַּת בְּתַנּוּר בְּשַׁבָּת וְנִזְכַּר מוּתָר לוֹ לִרְדוֹתָה קוֹדֶם שֶׁתֵּאָפֶה וְיָבוֹא לִידֵי מְלָאכָה:

---

מוסר

משערי תשובה לר''י דף ט' ע''ב

כַּאֲשֶׁר יְקַבֵּל הָאָדָם אֶת מוּסַר הַשֵּׁם וְיֵיטִיב דְּרָכָיו וּמַעֲלָלָיו רָאוּי לוֹ שֶׁיִּשְׂמַח בִּיסוּרָיו לְפִי שֶׁהוֹעִילוּהוּ תּוֹעֲלוֹת נִשְׂגָּבוֹת וְיֵשׁ לוֹ לְהוֹדוֹת לְשֵׁם יִתְעַלֶּה עֲלֵיהֶם כְּמוֹ עַל שְׁאַר הַהַצְלָחוֹת שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים קטז) כּוֹס יְשׁוּעוֹת אֶשָּׁא וּבְשֵׁם ה' אֶקְרָא וְנֶאֱמַר (שם) צָרָה וְיָגוֹן אֶמְצָא וּבְשֵׁם ה' אֶקְרָא וְאָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה בְּסִפְרִי רִבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר כָּל זְמַן שֶׁהָאָדָם שָׁרוּי בְּשַׁלְוָה אֵין מִתְכַּפֵּר לוֹ מֵעֲוֹנוֹתָיו כְּלוּם וְעַל יְדֵי הַיִּסּוּרִין הוּא מִתְרַצֶה לַמָּקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר (משלי ג) כִּי אֶת אֲשֶׁר יֵאֱהַב ה' יוֹכִיחַ וּכְאָב אֶת בֵּן יִרְצֶה פִּירוּשׁ כְּאָב אֵת בֵּן כֵּן יִרְצֶה ה' אֶת אֲשֶׁר הוֹכִיחַ וְקִבֵּל מוּסָרוֹ וּכְדֶרֶךְ שֶׁהָאָב יִרְצֶה אֶת בְּנוֹ אַחֲרֵי הַתּוֹכָחוֹת. וְיֵשׁ לְפָרֵשׁ עוֹד וּכְאָב יוֹכִיחַ אֶת הַבֵּן אֲשֶׁר יִרְצֶה בּוֹ וְאֵינוֹ מוֹכִיחַ אֶת הַבָּנִים שֶׁהוּא נוֹאָשׁ מֵהֶם וְיוֹדֵּעַ שֶׁלֹּא יוֹעִילָם הַתּוֹכַחַת וְנֶאֱמַר עַל הָאֲנָשִׁים שֶׁאֵינָם מַכִּירִים טוֹבַת הַתּוֹכַחַת וְתוֹעַלְתָּן (הושע ז) וְאָנֹכִי אֶפְדֵם וְהֵמָּה דִבְּרוּ עָלַי כְּזָבִים וְנֶאֱמַר (שם) וַאֲנִי יִסַּרְתִּי חִזַּקְתִּי זְרוֹעוֹתָם וְאֵלַי יְחַשְּׁבוּ רָע וְנֶאֱמַר (שם יא) וְאָנֹכִי תִרְגַלְתִּי לְאֶפְרָיִם קָחָם עַל זְרוֹעוֹתָי וְלֹא יָדְעוּ כִּי רְפָאתִים וְיֵשׁ עַל הַבּוֹטֵחַ בַּשֵּׁם לְהוֹחִיל מִמְּעוּף צוּקָתוֹ כִּי יִהְיֶה הַחֹשֶׁךְ סִבַּת הָאוֹרָה כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (מיכה ז) אַל תִּשְׂמְחִי אוֹיַבְתִּי לִי כִּי נָפַלְתִּי קָמְתִּי כִּי אֵשֵׁב בַּחֹשֶׁךְ ה' אוֹר לִי: